search

יום חמישי, 7 ביולי

עכשיו אני כותבת כי סוף כל סוף יש לי מה לספר לך. היום המוכר בקיוסק לא שלח לי את העיתון. הלכתי להתלונן. בדרך לשם עלה בדעתי לבקש ממנו עותק מכל אחד. כמה עיתונים יש? אפילו הוא לא יודע, אז אנחנו סופרים. שלח לי את כל העיתונים, כולם. היית צריך לראות את הפרצוף שלו, מסכן.

יום שבת, 15 ביולי

זה מתיש. אני מתחילה בשמונה בבוקר, עושה הפסקת צהריים וממשיכה עד שבע בערב. אני קוראת עיתון כמו שקוראים ספר, בסדר מופתי, מהעמוד הראשון ועד האחרון. אני חייבת, כדי לא לדלג על שום דבר. בהתחלה ניסיתי שיטות אחרות. למשל, לקרוא לפי מדורים: קודם פוליטיקה ואחר כך ספורט, בידור וחדשות מהעולם. אבל לא, השיטה הנוכחית היא הטובה ביותר.

יום ראשון, 20 באוגוסט

צר לי, אבל נאלצתי לזרוק את הבגדים שלך. מוזר, אבל לא הרגשתי אשמה במיוחד. פשוט זרקתי אותם. יש ימים שהעבודה עם העיתונים לוקחת לי שתים עשרה שעות ומותירה אותי באפיסת כוחות, בעיקר בסופי שבוע. אז אני דוחה דברים ליום שני. בימי שלישי אני מתעדכנת ומסדרת. מכיוון שזרקתי את הבגדים שלך, יש לי מקום בארון לעיתונים שכבר קראתי. בכל פעם שאנה באה, היא אומרת שאני מוכרחה לזרוק את העיתונים. בשביל מה את שומרת אותם, אמא? עכשיו הריח שלך מתנגש בריח הדיו של העיתונים, אבל התוצאה היא לא ריח חדש אלא מאבק בין ריחות.

יום שישי, 1 בספטמבר

אני קוראת בעיתונים דברים שאף אחד אחר לא קורא. לפעמים אני חושבת לעצמי שאני האדם היחיד שקרא ידיעה זו או אחרת שתקעו באיזו פינה נידחת. לפעמים אני חושבת לעצמי שאני הסיבה שמפרסמים את הידיעות הזניחות האלה שלא משנות במאומה את דרכו של עולם. הלוואי שהיית רואה אותי. אני משווה בין ידיעות. מעתיקה למחברת את אלה המוזרות. לפעמים אנה באה ואני מבקשת ממנה שתעזור לי לסחוב לארון את הערימות שהולכות ומצטברות.

יום שני, 11 בספטמבר

אני מפקפקת בידיעות שמתפרסמות רק בעיתון אחד. אני מפקפקת בידיעות שמתפרסמות באותה גרסה בכל העיתונים. אני מאמינה רק לידיעות שמתפרסמות בכל העיתונים בגרסאות שונות. אתמול באה אנה לבקר, הראיתי לה את המחברת וקראתי לה את הידיעה על האיש שהשתילו לו ראש נוסף. היא פורסמה רק בעיתון אחד, מזה אני מסיקה שהידיעות הטובות ביותר הן אלה שאני מפקפקת בהן. אנה אומרת לי שהכול שקר, שהתקשורת ממציאה דברים. זה מובן מאליו. אחר כך אני מבקשת ממנה שלא תלך וקוראת בקול רם את הידיעה האהובה עלי בחודש האחרון. בהולנד, במאי קולנוע נמצא אשם ברצח ארבעה שחקנים שעבדו תחתיו לפני שנים רבות. הרוצח מעולם לא השלים עם העובדה שהשחקנים שלו מופיעים בסרטים שביימו אחרים. כשסיימתי לקרוא, אנה פרצה בצחוק ולבסוף הוא הוביל לדמעות. היא נראתה עצובה. אמרתי לה שאני מתגעגעת אליך, שהייתי רוצה לקרוא לך את הדברים שאני כותבת במחברת. לפעמים, בלילה, אני קוראת לך ידיעות בקול רם. אבל אנה הגיבה בתוקפנות ולא רצתה לשמוע אותי.

יום ראשון, 29 באוקטובר

כבר הרבה זמן שאנה לא באה לבקר. בפעם האחרונה ביקשתי ממנה שלא תבוא יותר בסופי שבוע, כי אלה הימים שיש לי הכי הרבה עבודה. זה יכול מאוד להועיל לי אם היא תבוא בימי רביעי אחרי שש בערב, אבל אני לא יודעת מה יש לה, היא לא מתנהגת בהיגיון.

יום שני, 6 בנובמבר

אתמול אנה אמרה לי שכבר חודש מתפרסם עיתון חדש. לא היה לי מושג והתעצבנתי מאוד. האמת, אני לא יודעת אם התעצבנתי בגלל מה שסיפרה לי או כי אתמול היה יום ראשון ואני לא רוצה שיפריעו לי בסופי שבוע. היום הלכתי לקיוסק והראיתי להם מה זה. בסוף הם אמרו שאני צודקת. כן, גברת, ממחר תקבלי גם את העיתון החדש.

יום שישי, 10 בנובמבר

אם היית רואה כמה זה קל. אני רושמת את מספר הטלפון ומתקשרת. אני רושמת את שם המדור ושם של עיתונאי, לא משנה איזה, ומבקשת לדבר איתו. זה עובד כמעט תמיד. לפעמים אומרים לי שמדובר בכתב חוץ, אז אני מוחקת את השם שלו מהרשימה. אבל העיתונאים הקבועים יושבים במערכת כל היום. הם עושים משמרות, כמו רופאים או שוטרים. זו חובתם. כדי שהם ידברו איתי אני שואלת אותם כל מיני שטויות ומבדרת אותם. הם חייבים להיות נחמדים כי הם יודעים שאני תמיד יכולה להתלונן עליהם לאחד הממונים. אני כבר מזהה את הקולות של חלק מהעיתונאים. אלה שכותבים על פוליטיקה הם גברים ויש להם קולות צרודים של מעשנים. מדור הבידור הוא ההפך הגמור – רק נשים שנשמעות כמו מזכירות. לאחרונה, כשאני קוראת כתבות של עיתונאים שאני מדברת איתם, אני מרגישה כאילו אני שומעת את הקול שלהם.

יום חמישי, 16 בנובמבר

אני לא יודעת אם כדאי שאספר לך. אתמול הכרתי את סרחיו. אנה דיברה עליו כל כך הרבה. אתה זוכר? אחרי זה היא הפסיקה לדבר עליו ולא ידעתי אם לשאול אותה. אחרי זה היא שוב התחילה, לא יודעת אם עוד היית כאן, אבל אז היא דיברה עליו כאילו הוא סתם ידיד. אתמול בערב אנה באה לבקר עם סרחיו. הוא לא מדבר הרבה, הבחור הזה. הוא נראה מחונך, אבל אני לא חושבת שהוא כמו שאתה היית רוצה שהוא יהיה.

יום שלישי, 28 בנובמבר

התחילו לפרסם עכשיו עוד עיתון חדש. זה מסבך הכול, כי נוסף לכך העיתונים הולכים ומתעבים. הייתי בפיגור ולכן לא כתבתי לך, אבל בסוף שבוע האחרון לא ישנתי והשלמתי את הפער.

יום רביעי, 29 בנובמבר

שכחתי: אנה נסעה עם סרחיו לחוץ לארץ. מה שמוזר הוא שהם לא נסעו לנופש אלא להביא איזו סחורה לעסק שלו. נראה לי שהם נסעו לברזיל. מחר, ליתר ביטחון, אקרא בקפידה את החדשות מברזיל.

יום שני, 11 בדצמבר

אנה חזרה ונסעה שוב. אנחנו לא מתראות יותר, היא אומרת שזה בגלל כל הנסיעות. אנחנו רק מדברות בטלפון. בשבוע שעבר הלכתי לרופא עיניים כי מגרד לי כבר כמה חודשים. לא סיפרתי לך כדי שלא תדאג. הבעיה היא לא הקריאה המרובה, אלא שאני מגרדת את העיניים באצבעות מוכתמות בדיו. זה מה שהרופא אומר והוא צודק. לפעמים יש לי שחור בקצות האצבעות. המצב השתפר מלפני יומיים, כשעלה בדעתי לנקות את הידיים מדי פעם במטלית לחה.

יום חמישי, 21 בדצמבר

אני לא מאמינה. אנה שלנו עשתה משהו נורא. קראתי על זה בעיתונים. הם אומרים שסרחיו חף מפשע ואין לו שום קשר לפרשה. הוא יכול היה לפחות להתקשר וליידע אותי. אולי אין לו את המספר שלי. אולי הוא מעדיף לעבור אצלי ולספר לי פנים אל פנים. ליתר ביטחון אני לא זזה מפה, כדי לא לפספס אותו. עכשיו אנה מופיעה בכל העיתונים. אבל כולם אומרים אותו דבר, אז אין סיבה שאאמין להם. אני אתקשר אליה והיא תענה לי ותגיד לנו שהכול טעות אחת גדולה, אתה תראה, זאת בטח מישהי אחרת עם אותו שם. ומה אם סרחיו יענה לי? לא, לא, אם הוא יענה אני אנתק.

יום שבת, 23 בדצמבר

היום אנה שוב הופיעה בכל העיתונים, אבל הפעם לכל אחד יש גרסה קצת שונה. אני יודעת עליה יותר עכשיו מבכל התקופה האחרונה שלא התראינו. זאת הפעם הראשונה שבילוי זמן עם אנה לא מחייב אותי להפסיק לקרוא.

יום חמישי, 4 בינואר

בכפר בסין, אישה ילדה כלב. אני לא מבינה איך שמים ידיעה חשובה כל כך בחלק נידח של העיתון. אתמול התווכחתי עם כמה מהם. העניין הוא שאני מבזבזת את כל אחר הצהריים בשיחות טלפון ואחר כך אני צריכה להשלים. אבל אם הם ימשיכו לעשות עבודה לא טובה אאלץ לטלפן אליהם לעתים קרובות יותר. קודם זה לא היה קורה. והגרוע מכל הוא שהם כבר לא מקשיבים. למשל, אחד מאלה שכותבים על אנה לא מוכן יותר לדבר איתי. לפני כן דיברנו לעתים קרובות. עכשיו אומרים לי שהוא לא נמצא. לא הייתי צריכה לספר לו מי אני. בהתחלה הוא לא האמין לי, אתה יודע, חשב שאני עובדת עליו. תקשיב לי, אמרתי לו. תקשיב לי טוב. וסיפרתי לו את הסיפור של אנה וסרחיו ונתתי לו את מספר הטלפון שלהם כדי שיאמין לי. מה המספר? הוא שאל, וביקש ממני לחזור עליו.

יום שישי, 12 בינואר

אצטרך לבקש מהבחור בקיוסק שיעזור לי לסדר את העיתונים בארון שלך. עשיתי חישובים ועוד שלושה חודשים כבר לא יהיה בו מקום. אולי אזרוק חלק מהבגדים שלי. יש דברים שאני כבר לא לובשת.

יום רביעי, 24 בינואר

היום העיר אותי קולה של אנה בטלפון. מה השעה? אחת עשרה בבוקר, היא אומרת לי. למה, ישנת? לא התווכחתי איתה כי היא לא במצב טוב, המסכנה, אבל השעון שלי הראה עשרה לשבע. נראה שאנה חזרה הביתה. אבל היא נתנה לי מספר טלפון אחר ואמרה לי לשכוח את הקודם. ומה עם סרחיו? תשכחי גם ממנו. את לא מופיעה בעיתונים כבר הרבה זמן, אני אומרת לה. אנה מתחילה לבכות ואומרת שהיא צריכה לפגוש אותי, היא רוצה לספר לי מה קרה. אמרתי לה שלא תבוא, אין צורך, בשביל מה, כבר קראתי הכול בעיתונים, וניתקתי את השיחה.

יום שני, 29 בינואר

אנה מטלפנת שוב ושוב. עכשיו היא אומרת שסרחיו הוא האשם, הוא שלח אותה ואחר כך העמיד פנים שהוא לא קשור. אני לא יודעת מה לחשוב. כבר ארבעה ימים אני מנסה להתקשר לעיתונאי שכתב על אנה ולספר לו את הגרסה הזאת, כדי שהוא יגיד לי את האמת. אם יגידו לי עוד פעם אחת שהוא לא נמצא, אתקשר לעיתון אחר.

יום שלישי, 13 בפברואר

בהונגריה, במהלך קונצרט, אחד הצופים ירה בנגן כינור. המשטרה עצרה את היורה וגילתה שהוא חירש. העיתונים הולכים ומתעבים ובריאותי הולכת ומתדלדלת. הייתי בפיגור של שבוע, אבל בימים האחרונים היו לי כאבים בחזה וברגליים, כך שעכשיו אני בפיגור של שבועיים. אני לא רואה טלוויזיה ולא שומעת רדיו, כדי לא לשמוע חדשות שטרם קראתי. אתה תצחק: אתמול עשיתי הזמנה מהשוק וביקשתי מהם שלא יעטפו את הביצים בעיתון שיצא אחרי העשרים בינואר.

יום שלישי, 27 בפברואר

אני מניחה שאנה במצב יותר טוב משום שהיא כבר לא מטלפנת כמעט ולא מתעקשת לבוא בסופי שבוע. אתמול היא קפצה לביקור קצר ופתאום החליטה לעזור לי לסדר את העיתונים. אמרתי לה שכבר אין מקום בארון ושגם הריח שלך נעלם. אחר כך מעדתי וכמעט נפלתי. אנה נבהלה, מסכנה. מה, סחרחורת? לא, אני אומרת לה. בכל מקרה, זה קורה לי לעתים קרובות יותר עכשיו, אבל התרגלתי.

יום שני, 5 במרץ

המצב מחמיר. הפיגור גדל. שוב יש לי בעיות ראייה. ואם זה לא מספיק, אתמול התחלתי לקרוא עיתון שכבר קראתי. אני לא מבינה איך זה קרה. בכל אופן, איבדתי שעה כי בהתחלה לא שמתי לב. כשהגעתי לידיעה על הרביעייה הסיאמית – ארבעה ראשים מחוברים, כמו תלתן ארבע-עלי שמביא מזל – הבנתי שכבר קראתי אותה, כי למען האמת, חוץ מידיעות כאלה, הכול נראה פחות או יותר אותו דבר. זה קרה אתמול והיום כאב לי מאוד הראש, אז הורדתי את התריסים וישבתי בחושך, בלי לקרוא. אני קצת ממהרת, סליחה.

יום ראשון, 11 במרץ

איזה ביש מזל. אתמול, איך שאני פותחת את הארון אני חוטפת סחרחורת, נופלת על הדלת, כל הארון מתנדנד והעיתונים מהשלושה חודשים האחרונים מתפזרים על הרצפה. אני כבר לא יודעת מה קראתי ומה לא. אני מפחדת לדלג בטעות על יום. העניין הוא שאיבדתי את הספירה, אני לא זוכרת באיזה תאריך הייתי, אני רק יודעת שאני בפיגור ענק. אם אמשיך ככה, בסוף אקרא עיתונים מלפני שנה, אקרא את ההורוסקופ או את תחזית מזג האוויר כאילו הם של היום.

יום שלישי, 20 במרץ

בטח דילגתי על כמה ימים, כי פתאום אני לא מבינה את הידיעות. בספרד קורים דברים מוזרים. אני לא יודעת איפה קראתי על זה. כשכואב לי הראש אני יכולה לקרוא רק את הכותרות. לא יודעת אם סיפרתי לך על משהו שקורה לי. אני קוראת על איזו פרשה יום אחר יום, כמו רומן בהמשכים, ופתאום הפרשה נעלמת. אני אומרת לעצמי שזה רק זמני. הימים עוברים ולא קורה שום דבר. מה עולה בגורלם של כל האנשים שהם כבר לא חדשות? שום עיתונאי לא יודע לומר לי מה קרה לרביעייה הסיאמית. אפילו חשק להתלונן אין לי.

יום חמישי, 29 במרץ

בהודו נולד ילד עם ידיים הפוכות, הציפורניים כלפי פנים ופנים כף היד כלפי חוץ. אחרי זה חשבתי לרגע שאני רואה אותך בעיתון. התמונה היתה מעורפלת, אבל הבחור הזה דומה לך כל כך עד שהחלטתי לבחון את התמונה בזכוכית מגדלת. מה שסיפרתי לך על ספרד הולך ומחמיר. עכשיו אנה אומרת שיש לה רעיון איך להשלים את הפיגור שלי. חברה שלה, אחות במקצועה, לא מוצאת עבודה, אז היא הציעה לה לעזור לי עם העיתונים. אולי עם עוד זוג ידיים נוכל להתקדם מהר יותר.

יום שבת, 7 באפריל

בחיים שלי לא פגשתי מישהי חסרת תועלת כמו ויולטה. אם היא תמשיך ככה אאלץ לפטר אותה. אנה מבקשת שאהיה סבלנית איתה, אין לה עבודה ויש לה ילד בן חמש. מכיוון שעם העיתונים היא לגמרי חסרת תועלת, אתמול שלחתי אותה להכין לי משהו לאכול.

יום ראשון, 15 באפריל

היום נראית יותר טוב מאתמול. אבל אני לא מבינה למה התמונות שהם מפרסמים קטנות כל כך. עכשיו אני מביטה בך בזכוכית מגדלת. נאלצתי לפטר את ויולטה. לפעמים אנה באה לבקר.

יום שני, 30 באפריל

שתיהן התחננו בפני. אז אמרתי לויולטה שהיא יכולה לחזור בתנאי שלא תיגע בעיתונים. ליתר ביטחון נעלתי את הארונות. פעם אחת כבר תפסתי אותה מנסה לפתוח את הארון שלך, אז צרחתי עליה והיא ברחה. הבעיה היא שהראש שלי מסתחרר כשאני צורחת.

יום חמישי, 17 במאי

אני מסוחררת כל הזמן, אפילו בישיבה, כאילו אני על אוניה יומם וליל.

יום רביעי, 20 ביוני

הבוקר העיר אותי ריח חריף שנדף מהארון. הכול מסריח פה. העיתונים הישנים הולכים ונרקבים. אני לא מרימה ידיים, אבל בחיים לא הרחתי צחנה כזאת. לפעמים, בלילות, אני מייללת.

יום רביעי, 4 ביולי

עכשיו העיתונים באים בצורות שונות: עגולים, מעוינים, סגולים. לפני כמה ימים הגיע עיתון ובו ידיעה אחת בלבד: אותה ידיעה במאה אופנים שונים. אין לי דרך להשלים את הפיגור. בכל זאת, אני לא מוותרת. כשאני מסתכלת בתשומת לב, בזכוכית המגדלת, קורים דברים מוזרים מאוד מאחוריך. חלק מהתמונות עושות לי בחילה. אתמול התעלפתי. העניין עם ספרד מדאיג אותי יותר ויותר. אצטרך להתיז בושם.

יום שני, 20 באוגוסט

אבא יקר, זאת אני, אנה. רק אתמול מצאתי את היומן הזה. כפי שאתה בוודאי יודע, אימא מתה ביום חמישי לפני שבועיים. אני מניחה שהיא היתה רוצה שהיומן ייגמר בתמונה הזאת שגזרתי מהעיתון ואני עומדת להדביק פה. לחשוב שכמעט ביקשתי מבית הלוויות שלא יפרסם שום מודעה. אחר כך ריחמתי עליה. חשבתי שיש סיכוי שאיזו חברה ותיקה תקרא את המודעה. למיטב ידיעתי, זאת הפעם היחידה שאמא הופיעה בעיתון.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ: "החיים הבלתי אפשריים" מאת אדוארדו ברטי, בהוצאת תשע נשמות, 2016. 

התרגום מוקדש לסוניה ברשילון ז"ל, המתרגמת הראשונה לעברית של ורה ג'קוני

אחותי יוצאת עם בחור שהתפרסם אחרי שהשתתף בתכנית ריאליטי בארצות הברית. היא הכירה אותו בבית קפה שהיא עובדת בו, בלוס אנג'לס, שם היא גרה מאז שהודיעה לי ב-2002 שהיא לא יכולה יותר לחיות פה ועזבה. היא התייחסה אליו כמו אל יתר הלקוחות, וכשהבחור הלך המלצריות האחרות קיפצו סביבה ואחת מהן אמרה: "לא זיהית אותו? זה אוזי, מ'הישרדות'." חוץ מכמה פרקים באחת העונות הראשונות, אחותי לא צפתה בתוכנית (גם אני לא), כך שבאותו רגע היא לא הבינה מה כל ההמולה סביב "הישרדות" ולמה המלצריות האחרות מתרגשות ממישהו עלוב כמו משתתף לשעבר בתכנית ריאליטי.

למחרת אוזי חזר ואחותי ניסתה להתייחס אליו כמו אל יתר הלקוחות, אבל הפעם לא הצליחה להתאפק והעירה הערה על הספר שקרא, ספר על כרישים שהיא הכירה היטב (נתתי לה אותו במתנה ליום הולדת חמש עשרה; המוכר אמר לי שמדובר בקלאסיקה, קצת קשה לקריאה אולי אבל מתאימה למתחילים, ועד מהרה הוא נהיה הספר האהוב עליה והראשון בסדרה של עשרים ספרים בנושא). אחותי אמרה לי שהיא קצת התרגשה לראות עוד מישהו שיש לו את הספר וזה בכלל לא היה קשור לעובדה שהוא אוזי מ"הישרדות", כי ל"הישרדות" אין שום משמעות בעיניה. נזכרתי בכתבה שקראתי במגזין כלשהו: הילדים של ריקי מרטין גילו רק עכשיו, בגיל שבע, מיהו אבא שלהם: "אתה ריקי מרטין?" הם שאלו אותו בפליאה אחרי שבפעם הראשונה ראו הופעה שלו מהקהל ולא מהבמה.

לאחותי לא היה מה להגיד על אוזי מ"הישרדות", אבל היא לא הפסיקה לדבר על אוזי הבחור שבא לבית קפה כמעט כל יום והיה מקסים בעיניה: הוא נראה בן אדם טוב והיה חתיך, בחור פשוט ונחמד ביותר. שניהם היו ביישנים, אבל לאט לאט הם מצאו סיבות ותירוצים להיפגש מחוץ לעבודה שלה.

כל מה שאחותי סיפרה לי מאותו רגע והלאה הותיר בי את הרושם שהם נועדו זה לזה, בעיקר משום שהציפיות של שניהם מהחיים היו ברות השגה ולפיכך היו מועדים לאושר.

יום אחד אמרה לי אחותי שהיא מאוהבת. מאוהבת עד הסוף, היא אמרה. "ומה איתו?" שאלתי בדאגה, אחותי נוטה להיות פגיעה מאוד כשהיא מתאהבת. היא אמרה לי שרק אם הרגש הדדי היא יכולה להיות מאוהבת ורגועה באותו זמן. אז נזכרתי שהיא גם קצת נדושה כשהיא מאוהבת.

כשסיפרה לי עליו בפעם הראשונה, הקשתי בגוגל "אוזי" ו"הישרדות". הסתכלתי על תמונות שלו, כדי להבין בערך איך הוא נראה, וקראתי כתבות והערות בפורומים כדי לנסות ולשער איזה מין בן אדם הוא (ידעתי שאחותי לעולם לא היתה עושה דבר כזה, אבל לי זה נראה בזבוז לא לנצל את היתרון שהקנתה לנו העובדה שהוא מפורסם). הדאיגה אותי המחשבה שאחותי, שהיא לעתים תמימה כל כך, נכנסה לחייו של חצי סלב.

עד מהרה גיליתי שאוזי הוא דמות פופולארית למדי בריאליטי, לא סתם מתמודד רגיל, ושרוב האוהדים של הסדרה גיבשו עליו דעה, ומוזר מכך: רובם חשבו אותו דבר, אפילו שמקצתם ראו בסיכונים שלקח תכונה ראויה לציון והיו בעדו ואחרים, בגלל אותם סיכונים בדיוק, היו נגדו.

בחיפוש המהיר הזה גיליתי גם שאוזי הוא בעצם אוסקר, שהוא נולד בגואנחואטו, מקסיקו, ושהוא לא השתתף בעונה אחת של התוכנית, אלא בשלוש. העונה הראשונה שלו, כך נראה, עשתה אותו לאחד מכוכבי התוכנית ולחביב הקהל, שהצביע לו בכל פעם שהמפיקים החליטו לצלם עונה מיוחדת עם כוכבי עבר. אז אחרי ההופעה הראשונה שלו ב"הישרדות: איי קוק", הוא חזר ל"הישרדות מיקרונזיה: צופים נגד חביבי הקהל", ולבסוף השתתף גם ב"הישרדות: דרום האוקיינוס השקט".

הפרס, שזוכה בו רק אחד מעשרים המתמודדים, הוא מיליון דולר. הוא לא זכה בפרס אף פעם והגיע לגמר רק בפעם הראשונה, אם כי בשתי העונות האחרות היה חלק מ"חבר המושבעים" (שישה או שבעה משתתפים שזה עתה הודחו ועליהם לקבוע את זהות המנצח). בשני מקרים, בעונה הראשונה שלו ובאחרונה, הוא זכה בפרס חביב הקהל, על סך מאה אלף דולר; הפרס היחיד שמוכרע בהצבעת הקהל. נראה שמבחינת הצופים אוזי הוא הביטוי האולטימטיבי של מהות השורד, והם גמלו לו על היותו מין רובינזון קרוזו שמסוגל לטפס על עצים כמו קוף, לעצור את הנשימה במים ליותר משלוש דקות ולצוד בעזרת צלצל דג ששוקל יותר מקילו. נוסף לכך, הוא ניצח בכל האתגרים הפיזיים וזכה ב"פרסים אישיים" או ב"חסינות". כך הצליח להגיע לשלבים מתקדמים בתוכנית, אבל דומה שכוונותיו הטובות, שחצנותו וחוסר היכולת שלו להקדים תרופה למכה תמיד מנעו ממנו את הפרס הגדול. למותר לציין שכל זה היה בדיוק מה שגרם לאוהדיו לראות בו המנצח ה"מוסרי" של התכנית; למתנגדיו הוא נראה בחור אתלטי, חלול וחסר אופי. "הישרדות" מעוררת הרבה התרגשות בקהל האמריקאי ואלה שהיו בעד או נגד אוזי (או כל דמות בולטת אחרת), השתמשו בביטויים מהסוג הזה או באחרים, נלהבים או אכזריים יותר.

יותר מפעם אחת ניסיתי לגרום לאחותי לספר לי על החוויה של אוזי בתכנית, בעיקר בכל הנוגע לניסיונותיו הכושלים לזכות במיליון, אבל היא סירבה לדבר על אוזי מ"הישרדות". בחלוף הזמן היא התחילה לקרוא לו אוסקר והתעלמה מכל מה שהיה קשור בהופעתו הטלוויזיונית. אפילו נראה שהיא חשה סלידה מסויימת מהצד הזה שבו, אם כי תמיד הכחישה זאת.

בערך בתקופה שהיא התחילה לקרוא לו אוסקר, החלטתי שהגיע הזמן לראות "הישרדות".

לא יכולתי לנסוע, עם המשכורת שלי לא יכולתי אפילו לחשוב על כרטיס טיסה לארצות הברית. אבל העובדה שהוא הופיע כל כך הרבה שעות בתוכנית ריאליטי בתפקיד "עצמו" נתנה לי הזדמנות לראות בפעולה את הבחור שאחותי מבלה איתו יותר ויותר זמן. בפעמים האחרונות שדיברנו הוא היה שם. הוא לא אמר שום דבר ולא הופיע על המסך, אבל אני ידעתי שהוא שם. פעם אחת אחותי ביקשה ממנו שינמיך את הטלוויזיה; פעם אחרת הם צחקקו והיא אמרה לו שיפסיק (אולי הוא דגדג אותה); ובפעם האחרונה ראיתי את היד שלו, שהופיעה לרגע על המסך ואספה כמה ניירות משולחן העבודה.

כשהבנתי מה מתרחש בסביבה של אחותי (היא בעצמה לא סיפרה לי אבל היו סימנים אחרים), התחושה שלי בנוגע למרחק שהפריד בינינו נהייתה מעיקה יותר, שהרי אני לא ראיתי את המקומות שמהם היא דיברה איתי ומעולם לא ביקרתי בהם. לא הכרתי את בית הקפה שהיא עבדה בו או את הדירה שהיא שכרה עם אחת הבנות מעבודה, וגם לא את בית הספר שהיא למדה בו קונדיטוריה (אחותי תמיד היתה טבחית מוכשרת ומזה זמן מה החליטה להפוך את התחביב הטבעי שלה לפעילות רשמית ועם קצת מזל, גם רווחית). היתה לי תחושה שאוזי מ"הישרדות" השפיע איכשהו על ההחלטה של אחותי – שתמיד סלדה מיומנים והשקעה בלימודים (לגרום לה לסיים תיכון היתה משימה הירואית) – להירשם לבית ספר לבישול יוקרתי ולהיות תלמידה שקדנית. אני בטוחה גם שהוא שילם את דמי ההרשמה ואפילו את התשלומים החודשיים. אחותי הכחישה הכול. אבל היא היתה שקרנית גרועה. היא השתמשה בפרטים כדי להקנות אמינות לדבריה, אבל מרוב פרטים שהזכירה תמיד בסוף היה אחד הסגיר אותה. אף פעם לא עימתי אותה עם השקרים, אולי משום שהדחף הראשוני שלי היה להגן עליה. וכשהיא קיבלה מלגה מהאקדמיה לבישול (מלגה שבחיים לא היו נותנים למהגרת שאין לה ניירות), גם אז שתקתי. אמרתי לה מזל טוב וחשבתי שאם אוזי עושה דברים כאלה בשבילה זה אומר שהקשר ביניהם נעשה רציני. חשבתי גם שהצעת הנישואים ממשמשת ובאה. הוא יקנה לה טבעת, ייקח אותה לארוחת ערב רומנטית ושם יציע לה להתחתן איתו. ואז הם יהיו מאורסים. מוזר לחשוב כמה האמריקאים נטועים ברעיון שלושת השלבים: חברות, אירוסים, נישואים. ואף על פי שאוזי נולד במקסיקו, הוא חי כל חייו בארצות הברית ובוודאי אימץ את ההרגל הזה.

לא היה פשוט להשיג באיכות סבירה את כל הפרקים של "הישרדות: איי קוק", הופעת הבכורה של אוזי בתוכנית.

בפתיחת העונה כל המשתתפים והמנחה נמצאים על ספינה. בזמן שהמתמודדים קופצים למים ומנסים, בזמן שהוקצה להם, לשחות לרפסודות ולחתור לאיים השוממים שבהם יבלו את שלושים ותשעה הימים הבאים, המנחה מסביר שזו הפעם הראשונה שכל אחד מארבעת השבטים מייצג זרם אתני אחר. אוזי הוא חלק מהשבט של הלטינים. השלושה האחרים הם השבט האפרו-אמריקאי, השבט האסייתי-אמריקאי והשבט הלבן.

העונה צולמה מיוני עד אוגוסט 2006 ולפני שמונה שנים היה אוזי בחור עם שיער קצר מתולתל, עור בצבע זית וגוף זריז, שכמעט לא חייך ורוב הזמן שתק, אבל מהר מאוד הצליח להפוך למנהיג השבט. אחד משלושת חבריו, כשראה אותו מטפס על עץ דקל ומוריד קוקוס, אמר שהוא מרגיש שהוא רואה סצנה מ"ספר הג'ונגל". "חשבתי שזה מוגלי מטפס על העצים." גם דיג בא לו בקלות (הוא השתמש במה שהם כינו "צלצל הוואי"), הוא פיקד על בניית המחנה (מעץ במבוק ומעלי דקל) ותכנן מלכודת לציד תרנגולות. אבל יתר בני השבט לא בטחו בו לגמרי. הם לא ידעו להסביר למה, הם פשוט לא בטחו בו. לדעתי זה היה כי לא היה לו חוש הומור, לכאורה, והוא לקח את עצמו ואת כל מה שעשה ברצינות תהומית. הוא הפגין רצון כפייתי לנצח בכל האתגרים והיה עצמאי באופן שלפעמים היה מרגיז.

חשבתי שיידרש לי שבוע לפחות לסיים את ארבעה עשר הפרקים של העונה. אבל הסקרנות והדינמיקה של התכנית (שהצליחה לייצר מתח ועניין) גרמו לי לבלות את כל השבת בבית. בשתיים לפנות בוקר סיימתי לראות את האיחוד הסופי, אחרי ההכרזה על הזוכה. בנוסף לכאב ראש בלתי נסבל, היה לי מושג די ברור מה אוהדיו של אוזי ראו בו.

התאוששתי אחרי כמה כדורי אספירין ולילה של שינה וביום ראשון קמתי והתחשק לי מאוד לדבר עם החבר המפורסם של אחותי ולשאול אותו איך הוא הרגיש אחרי שהפסיד את הפרס הגדול בגלל קול אחד (המנצח היה יול, עורך דין ממוצא קוריאני ששלט היטב בהיבט החברתי של המשחק). הגמר הגדול (שבו חושפים את קולות חבר המושבעים ומכריזים על המנצח) צולם באולפן של סי-בי-אס בניו יורק ושם, אחרי שהתאוששו מהזוהמה, מהרעב ומהפציעות, התאספו עשרים המתמודדים. כולם – המנחה, הקהל והמתמודדים – שאלו שאלות כלליות לגבי התרחשות כזו או אחרת במהלך התכנית, אבל השאלה המרכזית הופנתה לאוזי: איך יכול להיות שבחור עירוני, מקסיקני בן עשרים, מלצר, נראה כאילו הוא נולד לשרוד ולחיות באי בודד? אוזי הקשיב לשאלה בארשת רצינית ובפנים קפואות וענה תשובה שאף אחד לא ציפה לה ולא ידע איך להגיב אליה: "כל החיים שלי אני קורא," הוא אמר. מחאתי כפיים. ישבתי לבד בסלון מול המחשב בזמן שאוזי הצעיר דיבר על האהבה הראשונה שלו, "רובינזון קרוזו", ועל איך הוא חלם בילדותו שנוטשים אותו על אי בודד, ומחאתי כפיים.

התחשק לי לטלפן לאחותי ולבקש ממנה, בפעם הראשונה, לדבר עם אוזי. רציתי לברך אותו על תשובתו וגם לשאול אותו אילו עוד ספרים השפיעו עליו (בכל זאת, "רובינזון קרוזו" היה מבחינתי תשובה צפויה).

הייתי עייפה באותו לילה, אבל החלטתי שבפעם הבאה שאדבר עם אחותי אגיד לה שהגיע הזמן שתציג אותי בפני החבר שלה ("אני רק רוצה להכיר אותו קצת," זה יהיה התירוץ שלי).

גיליתי שהעונה "הישרדות מיקרונזיה: צופים נגד חביבי הקהל" (ההופעה השנייה של אוזי) נמצאת במלואה ביוטיוב.

במשך יומיים, כשחזרתי מבית הספר שבו שימשתי מורה מחליפה לכיתה ג', ישבתי מול המחשב וצפיתי בתוכנית. הרגשתי שבויה לחלוטין. זה היה הדבר היחיד שהתחשק לי לעשות, הדבר היחיד שהצלחתי להתרכז בו. היתה לי דעה על אוזי ועל כל יתר המתמודדים, על כל ברית, על כל הדחה. האתגרים כדי לזכות בפרס או בחסינות ריגשו אותי. הצופים (שבט של עשרה אנשים שאף פעם לא השתתפו במשחק) נראו לי תמימים, מגושמים, לא במקום. חיכיתי בכיליון עיניים לרגעים שבהם שב השידור לשבט חביבי הקהל (אוזי ועוד תשעה מתמודדים לשעבר), שם כל שיחה, בנאלית ככל שתהיה, יכלה להשפיע על המשך המשחק וכל המתמודדים היו עצמאיים וחשדנים באופן קיצוני.

ביום שישי בלילה, בזמן שסיימתי לצפות בגמר והעברתי אחורה כדי לשמוע שוב את אוזי מדבר על שתי הפיינליסטיות ומעניק לאחת מהן את הקול שלו, צלצל הטלפון. מיד ידעתי שזו אחותי. מאז שנפרדתי מחֶרְמָן אף אחד לא מטלפן אלי הביתה בשעות כאלה. "תתחברי," היא אמרה. בקושי שלום, רק "תתחברי" וניתקה.

בזמן האחרון דיברנו בג'יטוק. אז פתחתי את תיבת השיח שלי ושלחתי לה הודעה שאני מחוברת. "סקייפ", היא כתבה לי. אני לא אהבתי לדבר בסקייפ. ברור שזה נוח ושוטף יותר מאשר צ'ט, אבל הבעיה היא אחרי זה. כדי לגמור שיחה בצ'ט כותבים "נשיקות", או "נשיקווות", או משהו בסגנון "אני מתגעגעת אליך" או "אני אוהבת אותך" (תלוי מה היה בשיחה). לנתק בסקייפ, לומר "צ'או" לאחותי, שזזה על המסך ומרימה את היד לשפתיים כדי לשלוח לי את נשיקת הפרידה שלה, זה הפחיד אותי. לנתק את השיחה ולהישאר לבד מול המסך השחור נראה לי מחריד. הכנסתי לעצמי לראש שזה כמו לתת לעולם הזדמנות לבלוע אותה; שבצד השני המסך השחור נהיה פה ענקי שבולע את אחותי והיא נעלמת לצמיתות.

כשהתחברנו והפנים של אחותי הופיעו על המסך, הבנתי שהיא בכתה. שאלתי אותה אם היא בסדר. היא חייכה אלי חיוך רפה ואמרה: "הזמינו אותו להופיע שוב בתוכנית."

כשקרו לאחותי דברים טובים, שמחתי. שמחתי מאוד, אפילו. אבל כשהחדשות הטובות, מסיבה כלשהי, השתבשו או פעלו נגדה – גם אז שמחתי. והתביישתי מאוד בשמחה הזאת. ידעתי שמדובר בקנאה מהסוג הגרוע ביותר ושהיא תוצאה של מחשבה שלעולם לא אודה בה בפני איש: בעיני לא היתה שום סיבה בעולם שהיא תצליח יותר ממני. באותם רגעים הבנתי גם שאני עדיין נוטרת לה טינה על כך שעזבה את הארץ כשהכול פה התחיל להתפרק. אני נשארתי, חשבתי לפעמים, ולהחזיק מעמד זה הרבה יותר ראוי לשבח מאשר לעבור למקום שהכול בו קל יותר.

לא אהבתי אף אחד בעולם כמו שאהבתי את אחותי ולא היה שום אדם אחר שעורר בי רגשות טינה וקנאה שפלים כל כך. לא הבנתי למה זה קורה לי, לא סלחתי לעצמי וגם עשיתי מאמצים רבים כדי להדחיק את זה.

למרות הכול, כשראיתי כמה היא עצובה מההזמנה שקיבל אוזי לחזור לעונה מיוחדת של "הישרדות", הרגשתי שבאופן מעוות כלשהו זאת היתה תפנית צודקת.

"זה לא כל כך נורא," אמרתי לה. והיא פרצה בבכי כמו בילדות שלנו. אחרי שנרגעה היא הסבירה לי שהעונה תיקרא "דם נגד מים" וכל מתמודד ייאלץ להשתתף לצד אדם אהוב. "אבל אין ביניכם קשר דם, אתם אפילו לא נשואים," היה הדבר היחיד שעלה בדעתי בניסיון להראות לה שאני בצד שלה. אבל היא אמרה לי ששניים מהמתמודדים כבר נבחרו וישתתפו עם בני הזוג שלהם. מתברר שבעיני המפיקים של "הישרדות" לא היה שום הבדל בין "דם" ל"אדם אהוב". אני חושבת אחרת.

אפילו לא הייתי צריכה לשאול כדי לדעת שאחותי אמרה לאוזי שהיא מסרבת להשתתף. רציתי לדעת מה היתה התגובה שלו. "הוא זועם," אמרה אחותי והתחילה לבכות שוב. "הוא אומר שזה המקום האהוב עליו בעולם, שהוא מאושר שם. זה מגוחך, זו סתם תוכנית טלוויזיה." ניסיתי להסביר לה שהוא בטח לא מתכוון לתוכנית עצמה אלא למקומות שבהם היא מצולמת (בדרך כלל איים דמויי גן עדן בלב האוקיינוס השקט). שם הוא מרגיש מחובר ליסוד האמיתי שלו. "את לא מכירה אותו", אמרה אחותי. התעקשתי ואמרתי שגם היא לא תכיר אותו עד הסוף עד שלא תראה אותו מטפס על עצים, שוחה כמו דולפין ומפצח קוקוס במצ'טה – רק אז היא תבין שהדברים האלה עושים אותו מאושר. הדברים האלה והתחרות עושים אותו מאושר. כי בתוכנית הוא לא נראה כמו בחור שנהנה מחופשה אקזוטית, אלא כמו אדם תחרותי מאוד שעושה הכול כדי לנצח במשחק שהוא יודע שהוא טוב בו, אבל לא בלתי מנוצח, והוא עוד יכול להשתפר. "הקונספט של התכנית הוא המקום שלו בעולם, את מבינה?" אמרתי לה. "אולי זה רעיון טוב שתצטרפי אליו. אולי אפילו תנצחו." היתה שתיקה. אחותי נעצה בי את מבטה. לרגע חשבתי שהתמונה קפאה. החיבור בבית שלי היה נורא. אבל אז היא מצמצה. "אני שונאת אותך," היא אמרה לי. ובאותו רגע היא לא הסתכלה על הדמות שלי במסך אלא במצלמה, כדי שארגיש את המבט שלה בעיניים. "אני שונאת את שניכם," היא אמרה וניתקה.

שקט ומסך שחור. לקח לי זמן להגיב. לא הבנתי בדיוק מה קרה. דווקא הפעם, כשראיתי אותה בוכה, הצלחתי לשכוח מהכול ולתת לה עצה טובה, אפילו הייתי גאה בעצמי על כך שעודדתי אותה להשתתף בתוכנית. אחרי הכול, אם הם היו זוכים הייתי מאבדת אותה סופית. חבר ומיליון דולר הם סיבות מספיקות כדי שלא יעלה על דעתה לחזור. ולאמיתו של דבר תמיד קיוויתי שהיא תרצה לחזור. אחר כך חשבתי שהיא לא באמת מבינה את המצב, שהיא עושה טעות חמורה ושאני צריכה לעזור לה.

חיפשתי כל הלילה, אבל לבסוף מצאתי את מה שהייתי צריכה. הכנתי קובץ עם קטע יוטיוב של הרגעים הגדולים של אוזי בסדרה וסרטון באורך דקה שבו אוזי (זמן קצר אחרי שהודח מ"הישרדות: דרום האוקיינוס השקט") מספר בריאיון טלוויזיוני כמה הוא מדוכא מהחזרה לחיים הרגילים שלו, לעיר, לכל מה שהוא מרגיש שמרחיק אותו מהאני האמיתי שלו. הכנסתי גם סרטון מהעונה הראשונה, שבו אוזי חוגג את השהות הממושכת שלו על האי בצעקה: "שלושים יום, לא ייאמן". הוא אומר את זה בחיוך גדול ובספרדית (הוא אף פעם לא דיבר בספרדית בתוכנית, וידעתי שעם אחותי הוא מדבר רק באנגלית). את הסרטון האחרון הכנתי בעצמי והוא היה אוסף קטעי שחייה של אוזי, כי זה היה הדבר שהוא עשה הכי טוב. לראות את אוזי שוחה היה נפלא. וזה לא היה עניין של טכניקה, מהירות או סיבולת, זה היה פשוט מרגש. כמו לראות חתול ביתי עצלן ולאה ששחררו אותו בגן לא מוכר והוא הפך בן רגע לחיית פרא.

צירפתי את הקובץ למייל ריק וכתבתי בנושא: "אסור לפספס". שלחתי לה והלכתי לישון. הייתי מרוצה מעצמי. התגברתי על הדחפים השפלים ביותר שלי והתנהגתי כמו האחות שאחותי ראויה לה, אחות שנותנת לה עצות טובות ורק רוצה שהיא תהיה מאושרת (ואולי גם "אוסקר" שלה).

התעוררתי קצת לפני הצהריים. היה יום ראשון. בדואר הנכנס היה מייל מאחותי. לא תשובה לזה ששלחתי לה, אלא מייל חדש. פתחתי אותו וראיתי שגם בו לא היה טקסט, רק קובץ וידאו מצורף ללא כותרת. ישבתי זמן מה מול המחשב ולא העזתי לפתוח את הקובץ. פחדתי שאחותי לא הבינה את מה שניסיתי להגיד לה ועכשיו כעסה עלי יותר. על כמעט כלום היא אמרה לי "אני שונאת אותך." מה עוד יש אחרי זה?

הדלקתי סיגריה ולחצתי והפעלתי את הסרטון. הוא התחיל בכיתוב "תוכנית ריאליטי", והמשיך בכמה קטעים ערוכים של הקלטות ביתיות. לאוזי היה שיער קצר מאוד וכמה קילו יותר מהבחור שראיתי בטלוויזיה.

בכל הקטעים אחותי לובשת בגדים שאני לא מכירה. בכולם הם מצלמים זה את זה או מישהו מצלם אותם במצבים ביתיים מאוד. אוכלים ארוחת בוקר. מכינים שלט ברוך הבא למישהו שהיא מעולם לא הזכירה ולא ידעתי מאיפה הוא חוזר. מרימים כוסית לכבוד דבר חשוב שקרה לאחותי וכלל לא ידעתי עליו. אוזי בכניסה לבית הקולנוע בזרועות פתוחות, מביט למצלמה. אחותי ספוגה במים, מעמידה פני כועסת ומאיימת על המצלמה עם דלי מלא מים. שניהם זרוקים על הדשא בפארק בזמן שכלב של מישהו דורס אותם בריצה והם מתגלגלים מצחוק ומתנשקים ומדברים למי שמצלם. שניהם ישנים על מושב אחד באוטובוס. שניהם צועדים רציניים ואלגנטיים בחתונה של מישהו. שניהם במיטה והיא מצלמת את הפנים שלהם מלמעלה, הם לא מדברים אבל מחייכים, מחייכים ומתנשפים קלות ומחליפים מבטים ולבסוף, אומרים משהו לא ברור.

עברו כמה ימים ולא שמעתי ממנה. עוד לא עניתי לה. נמאס לי לדבר ולהבין. במקום זה החלפתי את תמונת הפרופיל שלי בכל הרשתות. היא בטוח תשים לב. עכשיו יש תמונה של המדורה הגדולה שמדליקים בכל סוף פרק בשביל מועצת השבט. זה החלק שבו מחליטים המתמודדים את מי מחברי השבט הם הולכים להדיח מהמשחק הגדול.                                    

                              

מרים מספרת להם שהוא בנה את הבית במו ידיו. היא מספרת להם שהיה עורם את האבנים בימי הגשם על מנת שייספגו היטב במים לפני שחוברו זו לזו במלט. היא מספרת להם שהבית נמצא על הגבול בין שני אזורים, מקום קסום, ששוכנות בו רוחות ומֵייגוֹת. היא מסבירה להם שהמֵייגות הן מכשפות, משתמשת במילה המקורית, הם חוזרים עליה, משתהים בסוף כל הברה ברחש הכבוד שבו נאמרת תפילה.

מרים ממציאה את כל הסיפור הזה, היא מדלגת ממשפט אל משפט על קצות האצבעות, ככפות רגליים קלילות בין אבני הנהר, והיא מרככת את הקול עד שאפילו הוא היה יכול להאמין לכל זה, לכל השיבוש הזה של האמת. מרים משתתקת, הפוגה שמספיקה לרפאל כדי להביט בידיו, שכבר ניטל מהן החיספוס של אותם ימים. אחר כך הוא מותח את הגב, שפחות גמיש עכשיו, וחושב שהנה כל זה נגמר, הבית הזה, הכול עטוף בלהג הנינוח של מרים, שלא הפסיקה לדבר מאז שהגיעו.

"אני יוצא לנשום אוויר."

ברגע שרפאל אומר את זה היא כבר עושה הצגות לאנגלים. מתחילה לעשן סיגריה בלתי נראית ופולטת עשן שאיש לא מבחין בו בגינונים של שחקנית בקברט. רפאל מחכה עם הסיגריה עד שיגיע החוצה. במבואה דעתו מוסחת, מבטו נופל על טפט שהניח ברישול בבוקר יום ראשון אחד, רק כדי לראות איך הוא נראה, רק כדי לנסות. פינה אחת עומדת להתקלף. הוא מעביר עליה את קצות האצבעות, מלטף אותה. הנייר מתפורר כשבבים הניתקים מקליפת עץ אשור.

הקור מפתיע אותו. הוא מתהלך במעגלים ומדליק את הסיגריה, מתבונן בגחלת הכתמתמה שבקצה שלה. הוא מסתובב ומביט לאחור. משקיף אל הנוף. החווה עומדת על מדרון, יש מקום שבו הגבעה נקטעת פתאום. בימים של גשם עז המים צונחים שם כנָסים מפני טורף. בפנים מישהו חולץ פקק מבקבוק נוסף ומייד נשמע צחוק. הוא חושב שזו מרים. אחר כך הוא חושב שזו יכולה להיות כל אישה אחרת.

"תוך שנה, אולי שנתיים, לא תזכור אפילו את המקום הזה," אמרה לו.

והם קבעו עם האנגלים כדי לסגור את העיסקה.

בבוקר בא לכאן לבדו. הכביש נראה לו ריק יותר ממכוניות, חלול יותר. השדות החשופים מיטשטשים במהירות במראה האחורית.

"אני הולך להעיף מבט," אמר כשלקח את מפתחות המכונית. "בטח שכחנו שם משהו."

הוא סוגר את הדלת. לא מחכה לתשובה.

כשהוא מגיע הוא עולה לקומה העליונה. הניאון באמבטיה מרצד. הוא מסתכל על עצמו במראה, מסיט את הכנפיים הצדדיות ומתבונן בפניו בהשתקפות המשולשת. זו הפעם האחרונה שאני מתגלח מול הכיור הזה, הוא חושב, ואינו יודע בדיוק אם זו הסיבה לעשות זאת בנחת, להעביר את הסכין כמה פעמים על אותם תלמים. לפני שהוא שולף את הפקק המתכתי הוא מחפש את המקום המתקלף מאחורי ברז המים החמים. די לו בגישוש קצר. הנה הוא. רבע סיבוב במפתח שוודי סדק את האמייל כשהתקינו אותו. הוא מתקרב עוד קצת, מרים את הסנטר כדי לגלח את שקע הלסת, אחר כך שוטף את הפנים. הוא אוסף את כל הפריטים בדקדקנות של רוצח ויוצא החוצה.

הוא מביא את הסולם המחסן כדי להוריד את הנדנדה. הוא זוכר כשהבנות היו עולות עליה, זוכר תמונה שבה מרים מתנדנדת עם הקטנה בידיים. הוא שואל את עצמו איפה התמונה הזאת, אם אבדה גם היא במעבר הדירה האחרון. כעת אין לה משמעות. הבנות גדלו, הן מתעניינות בדברים אחרים. הוא מנסה לשלוף את המסמרים, אבל זמן רב כל כך הם נעוצים בעץ עד שנהיו לחלק ממנו. הוא מביא את המזמרה וחותך את החבלים. הקרש נוחת ארצה ברעש עמום.

המאמץ עייף אותו. החזה שלו דופק חזק, בדופק שונה מפעם, בצליל רחוק יותר, שכמו עולה מתחתית באר.

מיטת השיזוף בגינה. הוא מתיישב עליה בפישוק ומשקיף אל היער ממול. מישהו שכח חוברת תשחצים שמונחת פתוחה. היא בטח של מרים, היא אף פעם לא גומרת את מה שהתחילה בהתלהבות שוצפת. הוא אוחז בה בשדרתה כשם שאוחזים גור בצווארו, מנסה להשלים את שלוש המלים המאוזנות שחסרות. נהר במסופוטמיה, חמש אותיות. קיסר רומאי, שמונה. ק-ל-א-ו-ד-י-ו-ס. קלאודיוס מתאים, אבל אין לו עט, הוא יצטרך להיכנס בשביל זה לבית ולפשפש במגירות עד שימצא. הוא מקמט את החוברת ומטיח אותה בעץ. הרוח הופכת בגחמנות את הדפים הראשונים.

"אני אכניס הכול לאוטו וזזנו," אומר קול גבוה.

הוא נשאר באותה תנוחה כמה שניות, מלטף את הבד המפוספס של מיטת השיזוף, את החורים שעשו בה הזמן והשימוש. צריך יהיה לקפל אותה, אבל יתכן שאינו זוכר איך. הוא ידחוף אותה פנימה איכשהו, גם אם לא יצליח לסגור לגמרי את דלת תא המטען, ויזרוק אותה למכולת האשפה. היא תגמור שם יחד עם פינת הישיבה המרופטת, מעל שלדי מכונות כביסה. כדי לחתום את הפרידה הוא מוציא את המפתחות מהג'ינס ומשקיע בריפוד את הארוך ביותר. הנה עוד חור, חדש, עכשווי, יזום, שמפריד בין פס כחול ללבן. איש כבר לא יטרח לתקן אותו.

הוא גורר את עצמו וקם, יוצא מחלקת הגינה המגודרת, נושא מבטו אל הנהר. הוא מבחין בו מאחורי העצים, שצפופים יותר עכשיו בקיץ. נדמה לו כאילו הוא עוקב אחרי מישהו המדריך אותו אל מעבר לגדר החלקה. האדמה לרגליו לחה. בצמרת העץ הגבוה ביותר נשמעת ציפור שמזמרת בלי הפוגה. הוא מקשיב, שואל את עצמו אם תמשיך לקנן שם כשהמקום הזה לא יהיה שייך לו ונדמה לו שכן, עוד זמן רב, לפחות עד העונה הקרה הבאה. אחר כך הוא מסתובב, מתבונן בעשב הבר המגיע עד מרגלות הבית, בגונו הצהבהב, בחומת האבן האפורה. הוא ממשיך להתקדם, מסלק מדרכו ענפים שלא היו שם בשנים האחרונות וגם לא באלה שקדמו להן. כאילו הוא מסיט מסך של עלים. ואז הוא רואה, מרחוק, בלי שיצטרך להתקרב לגדה, את צלליתה של רות עולה מן המים, את רגליה, את כתפיה המעוגלות, את רעמת השחיינית הנוטפת שלה, את הצעדים המהססים של מי שדורכת על חלוקי אבן.

"תוריד את הז'קט המיושן הזה," היתה צועקת לו מן המים, זרועותיה שלובות.

מרים קיבלה אותם היום בזרועות פתוחות.

"Welcome to your home," פלטה בשטף את המילים, אבל המבטא היה מוצלח יותר במהלך החזרות.

האנגלית של מרים בסיסית והאנגלים לא מדברים ספרדית בכלל. לא משנה, היין המקומי שרפאל מביא מהמזווה מוצא חן בעיניהם מאוד.

"טוב, טוב מאוד," הם אומרים במקהלה בספרדית. את זה הם יודעים להגיד.

רפאל נכנס ולפניו עננת עשן שאינו טורח להסתיר. מולו מרים אוחזת בצווארו של בקבוק נוסף. היא מנקה אותו במטלית ורק אחר כך חולצת את הפקק. האנגלים התחילו להשתכר קצת, הם מדברים ביניהם במהירות רבה ומרים לא מצליחה לעקוב. הם התיישבו על הכורסה עם הכוסות בידיים, נראים כאילו חיו כאן כל חייהם. מרים הדליקה את הטלוויזיה והיא מנסה להסביר להם את כללי התחרות שמשודרת בערוץ השני. הם מגלים עניין, אבל אולי הכול רק נימוס ואינם מבינים כלום.

"בוא, שב איתנו," אומרת מרים.

אבל הוא ממשיך לעמוד ליד החלון, היה רוצה שיגמרו את כל הבקבוקים שנשארו, לא לקחת איתו מהמקום הזה כלום.

מחוץ לחלון, בצדו האחר של הגן, המדרון מתקמר ברכות, כמו שטיח ענק שמישהו מנער ולרגע אחד הקפיא אותו הרוח.

רות עבדה במשרד, זה הקל במידה רבה על המפגשים ביניהם. הם היו יוצאים באותה שעה, קובעים במפלס השני של החניון. אף אחד לא חנה שם אם היתה אפשרות לחנות בקומת הקרקע ולחסוך כמה מדרגות. רות היתה בת עשרים וחמש, עיניה ערפיליות ואפה מלכותי. הקדים אותה תמיד הד עקביה על האספלט המסומן של החניון.

בפעם הראשונה לא לקח אותה לבית. בינתיים עברו בין כמה וכמה מוטלים מחוץ לעיר, מנסים לא לחזור לעתים קרובות מדי אל אותו המקום. רות היא שלקחה על עצמה להזמין את החדרים. הוא זכר אותה נועזת, מוכנה תמיד למשחק. באחת הפעמים הגיעו אפילו לאחד מבתי המלון של נמל התעופה. המטוסים נהמו כפילים נזעמים ואחר כך כבר לא נשמע דבר. שקט מבעית. כשהשקיף מהחלון, כשם שעשה כעת אבל במקום אחר, הבחין בשמשות שבקצה אחד המסופים.

כשנהג היתה רות יושבת לצדו, צווארה תמיר כשל רקדנית; הלחיים שלה, הבושם שלה מעורבב בזיעת המשרד שהצטברה על העורף. "אני אוהבת את המכונית שלך," נהגה לומר. "אמרתי לך פעם שאני אוהבת את המכונית שלך?"

הם היו יושבים לשתות קפה ליד שולחן הברזל בגן. רות הניחה ללחות להיספג בחולצה מתחת רעמת שיערה. לפעמים היתה משתרעת על מיטת השיזוף עם הפסים, שהיתה לגמרי חדשה אז, והיתה עוצמת עיניים אבל לא נרדמת ממש. בלי איפור, או עם שאריות הצללית המטושטשות תחת עפעפיה, היתה מושכת עוד יותר. רפאל ישב יחף ולא חשב עליה, הוא חשב על הימים שיבואו, על כל ימי השישי בחייו שיהיו זהים בתכלית, בדיוק-בדיוק, ליום השישי ההוא.

"יש עוד גבינה במקרר?" היתה שואלת רות.

באחת הפעמים אכלו יחד עוגה, הוא בעמידה, היא בישיבה על השיש, בלי צלחות אפילו. רפאל לא רוצה לזכור אם אכלו את השאריות של איזו מסיבת ילדים, יום הולדת של אחת הבנות.

 "יש עוד יין במטבח?" שואלת מרים. "נראה לי שהאנשים האלה חיסלו הכול."

"אם אין עוד במזווה אז לא נשאר כלום."

הוא מיישיר מבט אל מרים. פניה מזכירים לו את כל הצילומים שסידרו על פני השנים באלבומים.

האנגלים מבינים את כללי התחרות וממש יוצאים מגדרם. צריך לזהות מקומות שתמונותיהם מופיעות על המסך למשך כמה שניות. הם אומרים שבטלוויזיה בארצם יש תוכנית דומה. הם נאלמים דום מול תמונה של מגדל גבוה להפליא בצורת פטרייה.

"טורונטו, קנדה," אומר האנגלי, מבטא את השם כשם שמבטאים אותו בשפתו.

המנחה מאשרת שזו התשובה. מרים מנופפת בידיה. "טוב מאוד, טוב מאוד."

היא אומרת את זה בספרדית. את זה הם מבינים, והאנגלי מרים בתשובה את אגודליו בסימן ניצחון.

רפאל מתיישב על אחד הכיסאות של השולחן שלידו אכלו את ארוחת הערב, במרחק זהיר מהאחרים. על המפה נשארו עדיין כמה מפיות נייר מקומטות, פירורי לחם ושאריות ממרח שהתייבש על צלחות הקינוח. הוא נוגע בסנטר שלו, שגילח הבוקר. השמשה בחלון מחזירה לו דמות שקופה ומעוותת, את שיערו המלבין שארוך מדי, את הבטן הבולטת שמפריעה לו עכשיו בתנוחות מסויימות, למשל בקשירת הנעליים או כשהוא מדשן את ההורטֵנסיות.

"נהיה חברים טובים הרבה זמן," הבטיחה אז רות.

פתאום תוקפת אותו תחושה של הקלה, הקלה עמוקה ועצב. הוא מנסה להיזכר בשמו של הבחור הבלונדיני, חוּליאן או חָאיְמה, שבגללו רות לא נכנסה יותר לנהר. כשהוציאו אותו לפרישה מוקדמת היה עובר לעתים קרובות מול המשרדים החדשים. לפעמים התפתה לרדת לחניון, לחפש את הגולף האדומה שלה. מעולם לא העז. מן הסתם קנתה מכונית חדשה, עם גג נפתח. ויכול להיות אפילו שיש לה בן.

האנגלים ישנים במה שהיה בינתיים לחדר השינה הישן שלהם. לרפאל קשה להירדם. הוא שומע רעשים רחוקים בלילה, נפנוף כנפיים הולך ובא. נדודי השינה מובילים אותו במחשבה אל מיכל ההדחה של השירותים בקומת הקרקע, ליד המטבח. הוא מדמיין את זרזיף המים, את הסיד  שמצטבר לו אט-אט על דפנות האסלה. מרים שתתה יותר מהרצוי ונשימתה קצובה, היא נצמדת בכוח לכרית, על מיטה ברוחב שמונים סנטימטר. הם מעבירים את הלילה בחדר שהיה של הבנות. מעל ראשיהם שמיים של כוכבים זרחניים, כוכבי הלכת הכבדים יותר התנתקו עם התרופפות הדבק. רפאל נרדם באיזו נקודה לא ברורה בין אוריון לירח.

בבוקר חודר בין החריצים האנכיים של התריס אור מסמא עיניים. הוא מבחין שמישהו מנער את כתפו.

"קדימה, גבר, קום."

הראש כבד לו. שנתו היתה מקוטעת, לרגעים התעורר ושאל את עצמו היכן הוא. פתאום הוא נזכר בכול. שעות האור האחרונות, כמה רעפים רופפים בגג המחסן שסידר בבוקר, הידיים של האנגלי אוחזות בהגה בצד ימין, העט הכדורי החותם על ההמחאה. הוא מבחין בטלטלה קלה שבקלות בלבו, והיא נעלמת כמעט מיד.

"קדימה, למה אתה מחכה, בוא נסתלק מפה."

זאת הפעם הראשונה שהוא שומע את המילה הזאת מפיה של מרים. הוא מתיישב בסערת נפש, לובש את הז'קט. הוא ישַן בבגדיו. גופו משאיר שקע עמוק במזרון. הוא מעביר על פניו את ידו, אבל הסימנים לא נעלמים. מרים היא שסוגרת את דלת הבית, אבל לפני כן היא  מניחה את צרור המפתחות על השידה בכניסה.

"אתה חושב שהם יראו אותם?" היא שואלת כשהם כבר בחוץ.

רפאל מושך בכתפיים. הוא מביט אל הגדר החיה בהבעת שיעמום, נאנח. נזכר לרגע בפנים המטושטשות של רות ויכול לומר בוודאות רק שנחיר אחת באפה היה קטן מהאחר.

"הם יראו את המפתחות, נכון?" מתעקשת מרים.

מרים נושאת מבט אל חלונות הקומה העליונה. בשמים, שצבעם כחול עז, רודפות זו את זו עננות קלות. רפאל בטוח שמרים עומדת להגיד לו משהו, עומדת לבקש ממנו שיפרוץ את הדלת כדי לכתוב להם פתק ולהדביק אותו למקרר או משהו כזה, אבל היא נכנסת למכונית ואומרת בקול של ילדה: "תיקח אותי העירה?"

החצץ חורק תחת הצמיגים. רפאל נוסע לאחור. הוא חושש לדרוס את הכלב והוא פותח את הדלת כדי לראות אותו טוב יותר, אבל הכלב מת מזקנה והוא קבור ליד האלון. הוא נזכר בדמעות הלוהטות שזלגו על לחיי הבנות כשכיסה את החיה ברגבי אדמה.

מתחת לגלגלים האחוריים אין שום דבר, רק שיפוע מתון והאבנים הלבנות המסמנות את הדרך החוצה.

אחותי תמיד אמרה שאחיינים עדיפים בהרבה על ילדים. אני מניחה שאמא שלנו הייתה מסכימה איתה. לטענת אחותי, עם אחיין את נהנית מכל הטוב והשמחה שבילדים, אבל בלי הכאב ראש. ההיריון, למשל. והלידה. החיתולים. להתעורר באמצע הלילה. וכשהם גדלים את לא צריכה לריב איתם או לחנך אותם, היא הבטיחה. גיל ההתבגרות, המסתורין הזה, הדימום. את יכולה פשוט להרשות להם לעשות מה שמתחשק להם ולתת להם לאהוב אותך. את יכולה לקנות מכנסיים, לדוגמה, אבל את לא חייבת לקנות את כל המכנסיים ולהשגיח עליהם ולראות איך הם מתבלים ונהיים קטנים מדי. את יכולה לראות איך הילדים גדלים, כן, אבל ממרחק בטוח, מוגנת מהפיצוצים ומהחורים השחורים. שלא לדבר על הזמן, הזמן שבורח, התחושה שהחיים חומקים באיטיות לעבר האין כמו סירה שנסחפת. לא יכולתי להסכים פחות עם הקביעות האלה, למרות שהעמדתי פנים שאני מסכימה. עדיף סירה שנסחפת מסירה שכולה דולפת, טובעת, שוקעת במצולות. אני רציתי את כל כאבי הראש האלה שמנתה אחותי. רציתי להטליא מכנסיים, לנקות ישבנים, למדוד חום, לקבוע תור אצל רופא הילדים. לישון רע כל הזמן, עם מועקה בחזה. אבל תמיד קשה להתווכח עם אחות גדולה.

לאורה הייתה הבת של אחותי, ולפיכך האחיינית שלי. ילדה שברירית וחולמנית, שהתחילה לבוא אליי פעם בשבוע, אחרי הגן, כשמלאו לה ארבע. היא נולדה באוקטובר. בהתחלה ימי חמישי נראו לנו הכי נוחים, שתבוא אליי בימי חמישי אחר הצהריים. אני זוכרת את היום שבו לאורה ישבה על הספה והצביעה לכיוון המסדרון בהבעה ברורה של עונג, עם ברק בעיניים שיש רק לילדים. זו הייתה הפעם השנייה או השלישית שבאה לבלות איתי את אחר הצהריים, אחותי עדיין לא הגיעה מהטיפול שלה וכבר התחיל להחשיך, למרות שרק גמרנו לאכול את הכיבוד. עקבתי אחר מבטה של לאורה, אבל לא היה שם שום דבר, רק המסדרון החשוך והעגמומי שלי. הרצפה הייתה מלאה פירורי לחם. ואז היא נעצה בי מבט ושאלה בהתרגשות: "לא ראית אותה? הרגע עברה כאן רוח רפאים! היא הייתה מבוהלת כמו ציפור!" באותו יום ידעתי שזכיתי באמון שלה, כי היא כבר מסוגלת להמציא משהו לידי, לשקר לי או להתבדח או לבחון אותי. עד אז היא לא דיברה.

אחרי חג המולד אחותי החליטה שעדיף שלאורה תבוא אליי בימי שישי במקום בימי חמישי. היא, אחותי, יצאה סחוטה מהטיפולים, אז היא העדיפה להחליף לימי שישי אחר הצהריים ושלאורה תישאר לישון אצלי. בדירה שלי היה רק חדר שינה אחד, אבל השגנו מיטה מתקפלת, אני כבר לא זוכרת איך, אולי הבאנו אותה מלה טוֹרֶה, מיטה קטנטנה עם מזרן בעובי עשרה סנטימטרים בקושי. בימי השישי הראשונים באותו חורף נרדמה לאורה בן רגע, היא הייתה מותשת מהמשחקים ומההתרגשות מהשינה מחוץ לבית (היא מעולם לא עשתה זאת לפני כן), אולי גם מהעיסוקים המסתוריים, הכמעט מחתרתיים, של אמה. עברו כמה חודשים עד הפעם הראשונה שהתעוררה באמצע הלילה, כמו שנהגה לעשות בבית, לפחות לפי מה שאמא שלה סיפרה לי. אחד הרגעים המאושרים בחיי היה הפעם הראשונה שלאורה פרצה בצעקות בדירה שלי בשלוש או בארבע לפנות בוקר. הייתי שקועה בחלום עמוק במיטה שלי, ואז העיר אותי בכי של ילד, במרחק שני מטרים בלבד, ולכמה שניות חשבתי שזה תינוק שבוכה, הבן שלי, הבן או הבת הלא קיימים שלי (אין לי ילדים, כמובן), ובאמצע כל המהומה הזו, לפני שהלכתי להרגיע את אחייניתי, בכיתי גם אני, משמחה ומדחף פנימי ואולי גם מכעס. צללתי עמוק לתוך הבכי של לאורה, כמו לאפשרות קיומם של חיים אחרים. אחר כך ניגשתי למיטה שלה בחשכה וראיתי שהיא צועקת מתוך שינה: עיניה היו עצומות והשפה התחתונה שלה רעדה, אצבעותיה האדומות אחזו בקצה השמיכה. ליטפתי לה את השיער והיא נרגעה לאט לאט, כאילו האצבעות שלי מזריקות לה איזה סם.

המפגשים הסדירים האלה נמשכו שנתיים. קניתי מברשת שיניים, כרית ורודה עם ציורים של חיות, פיג'מה, צעצועים, עוגיות בכל מיני צורות וצבעים. בבית היא תמיד ישנה עם דובי שחיימה נתן לה במתנה, אז גם אני קניתי לה בובה כדי שיהיה לה משהו לחבק בלילה. מצאתי ברווז מבד שמצא חן בעיניי מיד. היה לו המבט החלול שיש לחיות מפוחלצות או לבובות פרווה, אבל הוא לא היה מפחיד מדי כי הוא לא נראה אמיתי. הוא לא היה מוצק, היה בתנועות שלו משהו ג'לטיני, הוא עלה לי רק עשרה אירו. שמרתי אותו בארון הקיר בחדר שלי ובכל יום שישי בבוקר הייתי מניחה אותו בזהירות מתחת לכרית שלי, והדבר הראשון שלאורה הייתה עושה כשהגענו הביתה היה לרוץ למיטה שלי כדי למצוא את הבובה ולומר לה שלום. היא האמינה שהברווז שם כל השבוע, שהוא ישן איתי. קצת ציער אותה שאין לו ילדים שישחקו איתו. אני מניחה שהחיים שלי נראו לה צפויים ומשעממים, למרות הכול. בכל פעם שלאורה ראתה את הברווז היא הייתה קופצת וצווחת משמחה, כאילו במהלך השבוע החלה לפקפק בנאמנותה של הבובה, או בנאמנות שלי. המצאנו לו שם, קוואקר. מה שלומך, קוואקר? התגעגעת אליי מאוד? היא הייתה שואלת, מלטפת את המקור הכתום, מנשקת את הרגליים הצהובות וממלאה את הבובה ברוק.

כל כך נהניתי לבלות את ימי שישי עם אחייניתי. הייתי באה לקחת אותה מהגן במכונית, ובילינו את אחר הצהריים בהאזנה למוזיקה, בציור, בפארק או בקולנוע. עשינו תחרויות ריצה. החבאנו דברים. הרחנו עלים וצבעים. התאפרנו. רקדנו סביב מדורה דמיונית וניגנו בכלי נגינה בלתי נראים. בסוף אחר הצהריים הכנו את ארוחת הערב: היא אהבה לעמוד על כיסא ולטעום את כל המרכיבים שהוספנו לפיצה או לסלט. לפני שהשכבתי אותה לישון קראתי לה סיפור. אוסף ספרי הילדים שלי גדל עד שתפס יותר מקום מהספרייה הרגילה שלי. לאורה יצרה פעלים משמות עצם: היא אמרה "לאַפֵן באופניים", ""לסַנְדוֵוץ'", "לאֵרטֵק", "לפָאזֵל". היא גם אמרה "לשָֹמֵך" במקום "לכסות". כשהייתי איתה הייתה לעולם משמעות שונה לגמרי, ובכל חפץ הייתה הבטחה לפעולה מופלאה.

איבדתי את קוואקר. יום שישי אחד בבוקר, ברגע שהתעוררתי, הייתה לי תחושה מוזרה, כמו בור שנפער לי באמצע החזה. מיד ראיתי, או דמיינתי, את המבט האדיש של הבובה. קודם כל חיפשתי בארון שבו שמתי אותו תמיד, ואחר כך, בלי לחשוב, מתחת לכרית. אחר כך סרקתי לשווא את כל הבית, בהתחלה במהירות ובאקראי, ואחר כך בשיטתיות. זה שיגע אותי כל כך שחיפשתי אותו במקומות שלא הגעתי אליהם שנים, בפינה הכי לא הגיונית, מתחת למיטה ולספה, במחסן, בארגז קרטון ענקי ששמרתי בו מכתבים וניירות עתיקים, תמונות משפחתיות, סיכומים מהאוניברסיטה. עברתי על חיי והופתעתי לגלות שפעם, לפני הרבה שנים, הייתי אדם אחר. הרגשתי אשמה. זכרתי שהכנסתי את הברווז למכונת הכביסה ביום ראשון, עם הסדינים של לאורה, וזכרתי שתליתי אותו לייבוש במרפסת, הצמדתי אותו לחבל באטב כביסה ששיתק את הכנף הימנית שלו ושיווה לו מראה כנוע, כמו בובת כפפה שמחכה ליד שתמלא ותניע אותה. אבל לא הייתי בטוחה שהכנסתי אותו בחזרה לארון, למקום שלו. תנועות חזרתיות מאבדות מחדותן, הן נערמות זו על גבי זו כמו גרביים או גופיות, בזוגות או בשלשות, עד שאי אפשר עוד להבחין ביניהן. למזלי היה לי זמן ועברתי בחנות שבה רכשתי את הבובה האבודה. היו שם כמה ברווזים זהים שניצבו זה ליד זה על המדף, רגליהם חסרות החיים משתלשלות, כמו ילדים שמחכים לתורם. לכולם הייתה אותה תנוחה עייפה, אותה הבעה ריקה.

לפני שהלכתי לקחת את לאורה שמתי את הברווז החדש מתחת לכרית. הוא נראה לי זהה לקודם. אולי היה איזה הבדל קטן, בלאי מזערי בברווז שאבד, אבל ילדה בת ארבע לא תוכל להבחין בכך.

נכנסתי למכונית ונסעתי לגן. בשעה הזו היה בלתי אפשרי למצוא חנייה ותמיד השארתי את המכונית בחנייה כפולה. האימהות (כמעט כולן היו אימהות) עמדו בחצי עיגול סביב הדלת. ילדי הגן יצאו זה אחר זה ורצו אל חירותם. לאורה הייתה בדרך כלל אחת האחרונות. היא הלכה לכיווני בחיוך, אבל בלי למהר, כאילו כבר יש לה תפיסה מפותחת של כבוד עצמי.

כשהגעתי איתה הביתה היא חזרה על הטקס הרגיל שלה ורצה למיטה שלי. היא הרימה את הכרית, הוציאה את הבובה והביטה בה. השמחה התנדפה מפניה. היא הביטה בי, ושוב בבובה. זה לא קוואקר, אמרה. איפה קוואקר?

הייתי צריכה להסביר לה מה קרה. התנצלתי שוב ושוב. קשה לספק תירוצים לילדה בת ארבע. הם עדיין לא מכירים את הקודים, וההסברים מסתבכים, נראים מגוחכים, לא עובדים. אבל בזמן שדיברתי אליה שמתי לב שהיא יותר סקרנית ממאוכזבת. היא לא הטיחה בי האשמות ולא הזילה אף דמעה. במקום להביט בי, היא הביטה בבובה החדשה שלה. "את יודעת מה?" אמרה לבסוף, "צריך לתת לה שם." הצעתי לה כל מיני שמות: ברווזי, מתתיהו, צוללן, ברתולומאוס, חואן קרלוס. אף אחד מהם לא נראה לה מתאים. "הוא לא נראה כמו ברתולומאוס," היא אמרה, למשל, ובחנה בתשומת לב את עיניה התמהות של הבובה. כל אחר הצהריים עבר עלינו בבהייה בברווז מבד. לאורה התייחסה לעניין ברצינות רבה. אני התאפקתי לא לפרוץ בצחוק. איך היא ידעה שזו לא אותה בובה? רק בלילה, אחרי שעזרתי לה ללבוש פיג'מה, היא הודיעה לי שמצאה את השם המתאים. "געגוע", היא אמרה לי. נשארתי בלי מילים. מאיפה היא הביאה את המילה הזו? כי הוא לא ברווז, בעצם הוא לא ברווז, היא אמרה. זאת בת, ברווזה. (הייתה לה דרך מצחיקה מאוד לבטא מילים מסוימות: היא לא אמרה "בעצם", אלא "בֶּצֵֶם": "בֶּצֵֶם זה לא ברווז.") אמרתי לה שאם כך צריך לקרוא לה געגועית, ולא געגוע. היא שקעה שוב בהרהורים. "קוראים לה געגוע," סיכמה, וסגרה את הנושא.

בשבת, כשאחותי באה לקחת את לאורה, סיפרה אחייניתי לאמה על ההרפתקאות של הברווזה געגוע. "החלק הכי טוב," היא אמרה, "זה שאין לנו מושג מה קרה לבובה השנייה. אולי היא עפה לשמיים?"

ביום ראשון בבוקר צלצלו בפעמון. השכנה מלמטה החזיקה מתחת לזרועה את הבובה המקורית, קוואקר. נראה שהוא נפל מהחבל למרפסת שלה. היא עלתה אליי פעמיים השבוע, אבל לא הייתי בבית. הודיתי לה. הנחתי את שני הברווזים זה לצד זה וניסיתי למצוא הבדל כלשהו ביניהם. בטוש שחור כתבתי את האות ק' על התווית של הברווז שהביאה לי השכנה ו-ג' על זה שקניתי רק שלושה ימים קודם לכן.

ביום שישי הבא החלטתי לערוך ניסוי. הנחתי את הבובה עם סימון ה-ק' מתחת לכרית, והלכתי לקחת את לאורה מהגן. כשנכנסנו לדירה שלי היא רצה למיטה, הוציאה את הבובה מתחת לכרית והתחילה לצווח כמו משוגעת: "קוואקר חזר! קוואקר חזר! איפה היית, קוואקר?"

לאורה אמרה שקוואקר הוא בובה עצובה, וגעגוע תמיד שמחה. היא הבחינה ביניהם בלי שום קושי, ומאותו יום והלאה ישנה עם שניהם. כשסיפרתי את זה לאחותי, היא אמרה לי שכבר כילדה הייתי מאוד מפוזרת, ובו בזמן היה לי דמיון מפותח. אין ספק שיש משהו שמבדיל ביניהם, משהו שאפילו ילדה בת ארבע יכולה לראות, ואת בכל זאת לא רואה את זה כי הראש שלך תמיד עסוק במשהו אחר. הרגשתי שיש במילים האלה גערה. לא רציתי להתווכח.

כעבור שנתיים, כשהכול נגמר, לאורה הלכה לגור עם אבא שלה בסלמנקה. הצעתי לתת לה את הברווזים במתנה, אבל היא לא רצתה אותם. הם רגילים לבית שלך, אמרה, בסלמנקה שניהם יהיו מאוד עצובים ולא ידעו מה לעשות. הם לא אוהבים ערים שהם לא מכירים. חוץ מזה, אני בטוחה שאת מטפלת בהם היטב. הייתי צריכה להתאפק לא לבכות מול הילדה.

כעבור כמה חודשים התעוררתי באמצע הלילה בביטחון גמור שאני נחנקת. הדלקתי את הטלוויזיה וניסיתי לראות סרט. אכלתי מנדרינה. זה היה יום שישי, אז לא הייתי צריכה ללכת למשרד למחרת. השמש כבר התחילה לזרוח כשפתחתי את הארון. הוצאתי את שני הברווזים וליטפתי את בטן הבד שלהם. הסתכלתי על התוויות וראיתי שהאותיות שהבדילו ביניהם היטשטשו. ה-ק' וה-ג' נראו זהות, כתם אנכי. תהיתי אם לאורה עדיין תהיה מסוגלת להבחין ביניהם, לומר לי מי הוא מי. נזכרתי בילדות שלי, באחותי, באמא שלנו, בקיצים בלה טורה, כשהיינו מתרחצות בגיגית ענקית ומלאה חרקים. את געגוע, לא? שאלתי את אחת הבובות. החזרתי את השנייה לתוך הארון. אני מקווה שאני צודקת, חשבתי כשנכנסתי למיטה. חיבקתי את הבובה בחוזקה עד שעייפותי הכריעה אותי ונרדמתי. כשהתעוררתי, כמעט שמונה שעות אחר כך, חתיכת הבד עדיין הייתה שם. הלכתי לחדר האמבטיה, לקחתי את המספריים לגזירת  ציפורניים (אותם מספריים שבהם גזרתי פעמים רבות כל כך את הציפורניים של לאורה) וחזרתי למיטה. הסתכלתי על הבובה, הסתכלתי על התווית, אפילו החזקתי אותה בין האגודל לבין האצבע של יד ימין, אבל לא הצלחתי להחליט. ומה אם אני טועה?

איך יכולתי לקחת לי

את הדברים האלה מן הצלחות הרחוקות,

בעוד ביתי שלי ודאי שבור,

בעוד אמי אינה עולה על דל שפתיי אפילו.

אך יכולתי לאכול שום כלום.

ססאר ואייחו1

נולדתי לקול משפטי תנחומים, "יהיה בסדר", "אתם תצאו מזה", "בן הוא תמיד ברכה", "לכל דבר יש סיבה". ואני שואל את עצמי: למה לא עשית ביד? או גמרת בחוץ? איך קורה שטמבל בתלבושת אחידה מגיע לבית חולים לקבל את הבן שלו? איך ילדה כמעט קורעת לעצמה את הרחם כי היא החליטה להתנהג כמו גדולה? לא היה בית מרקחת בסביבה? הם לא שמעו אף פעם את הסיפור על הזרעון? לא יכלו למדוד חום כדי לדעת מתי הביוץ? כלבים מיוחמים; ואני נפלתי עליהם כמתנה בלתי צפויה, לנצח. נולדתי בנס, על סף חנק, רגע לפני שקרעתי לאמא שלי את הבטן, ניתוח חירום קיסרי הציל את החיים של שנינו. אחר כך, כאילו היינו שלושה אחים, חלקנו את אותו החדר, אפילו את אותה המיטה. מי בכה אז יותר, אתם או אני? היללות שלי לא הניחו לכם לישון. אבא שלי נבחן בבחינות הבגרות בחופשת הקיץ, אמי שלי נבחנה בשנה שאחר כך. אף אחד מהם לא הצליח בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

אבל לא הייתם סתם עוד זוג תיכוניסטים: רציתם לעשות מהפכה, ואני הייתי מכשול כפול שמנע מכם לא רק את הנעורים אלא גם את הפוליטיקה. מלידה שמעתי מוזיקה של הנואבה טרובה,2 רוק משנות השבעים, פיתחתי את החוש המוזיקלי שלי בהאזנה לדיסטורשן. המילים הראשונות שלמדתי היו: ערכים, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. כשההורים שלי אמרו אותן, דמיינתי בסופן סימן קריאה.

בקיץ אחר כך אבא נסע דרומה, למפגש של צעירי המפלגה, שלושה חודשים לא שמענו ממנו כלום. אחד השכנים התחיל להסתובב סביב אמא, הביא לה ספרים, הם כתבו כרזות, הלכו למפגשים מחתרתיים – גם אני הצטרפתי, עם חוברת הצביעה שלי. בוקר אחד הוא בא לחפש אותה כשפיו מכוסה במטפחת, הוא קשר אותה ממש גרוע, יותר מניסיון הסוואה, זה נראה לי כמו משחק פיתוי בטעם רע. באותו לילה הוא נשאר לישון אצלנו. מבעד למחיצה שמעתי אנחות וצחוק של שני אנשים שמוצאים חן זה בעיני זה. בתרגיל שקוף הוא חזר למחרת והביא לי מתנה, מסלול מכוניות שעשה די הרבה רעש. הייתי מעדיף רכבת, עם צפירות לסירוגין וגלגלים חמקניים. כשאבא חזר היה ויכוח סוער שכל השכנים שמעו, וכל המילים הגדולות הרגילות נזרקו בו כבומרנגים: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. אני לא יודע אם בסדר הזה, אבל בתדירות הזו: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. ציירתי כוכב עם חמישה קדקודים וסימנתי כל חזרה.

פעם אחת הופיע בבית אב חורג אחר, שנקשרתי אליו, אלא שהפעם היו לו זקן, פאה ומבטא אורוגוואי. הצצתי בו מזווית העין, נזכרתי בו נוחר במיטה של אמא, ואילו עכשיו שמעתי אותו מתכנן אסטרטגיה לאיזה מבצע קומנדו. מכאן ואילך היינו למשפחת כרומוזום 21: שתי אימהות, שלושה הורים, חמישה סבים, המוני דודים בכל מקום. גרתי בכל מיני בתים, באכסניות זמניות, בדירות נטושות.

המילה שהכי שנאתי בעולם הייתה שליחות: היא אמרה שאבא או אמא שלי ייעדרו הרבה זמן. כשהתנגדתי ובכיתי הם חזרו על משפט הקסם: "הוראות מהמפלגה!", "הוראות מהמפלגה," אמרתי אני, בלי סימן קריאה. שתי המילים האלה היו התשובה לכול: מעברי דירה פתאומיים, היעדרויות, פרידות משפחתיות, חילופי זוגות. כמה זמן אחר כך, בין רהיטים שהגיעו מאיזה מעבר דירה, קראתי ידיעה על התנקשות שנכשלה ואת שמות האנשים שנעצרו. הבנתי, אחר צהריים לוהט אחד, שאבא שלי כלוא בחדר צר כשהשמש פוגעת באלכסון בכלי המטבח. אני חושב שהתעלפתי בין הילדים המזיעים בחום העוועים של ארבע אחר הצהריים בשיא הקיץ. אף פעם לא היה לי אומץ לבקר אותו בכלא. כולם נדו בראשם כשחזרו מהביקורים, אמרו כמה הוא רזה. העדפתי שיישאר לי בראש כמו שהוא, גבר עצבני שמעשן סיגריות ומקמר את כף ידו על המצח. היה לי תצלום של אבא מתחת לכרית. דיברתי איתו בלחש כל לילה.

אחרי ששחררו אותו הוא נשאר בבית. שמתי לב שהוא יותר עדין איתנו, בתנועות, בנימת הקול. "מה קורה בינך לבין אמא?" שאלתי. שניהם משכו בכתפיים, ניסו משפטים שלא אמרו כלום. אני משער שקשה שילד מביט בך ומצפה לשווא לתשובה משני הורים מבולבלים. היא יצאה למסדרון, הכינה קפה, הצביעה על מקום בשבילי על הספה. הם מנסים שוב, היא אמרה. "מנסים מה?" שאלתי. "להיות ביחד, אתה לא שמח?" אבל האושר, כצפוי, היה שברירי מאוד. יום אחד אמא באה והודיעה בכובד ראש: "אני נוסעת לשנה לברית המועצות. את אבא שלך שולחים לרומניה, מסוכן בשבילו להישאר כאן, יעצרו אותו שוב. אתה תישאר עם מרתה, יהיה לך טוב אצלה." בהיתי בה בלי להבין מה קורה בתוכי, ספרתי פעמיים עד שתים עשרה ויצאתי בטריקת דלת.

ביליתי את גיל ארבע עשרה באיסוף שטרות רובל עם אותיות קיריליות ובולים עם פרצופו של לנין, כל זה בחדר של החברה של אמא שלי, שאימצה אותי אל ביתה. אתם טיילתם ברחבי הגוש הסובייטי ושלחתם לי גלויות. אבא שלי נפגש עם יוסיפ ברוז טיטו או המרשל טיטו, קיבלתי מעטפה עם החותמת Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija ושטר של עשרים דינרים. התחלתי לאסוף שטרות ובולים מתוך ייאוש. יצאתי לקראת הדוור בנשימה עצורה, הוא עוד לא הספיק לצלצל בפעמון וכבר הייתי מושיט יד לקבל את המעטפות הזרות שעליהן שלושה בולים ושתי חותמות, כניסה ויציאה. בהדרגה הכרתי עוד שמות, ערים ומדינות, שמיקמתי על מפת העולם התלויה על הקיר. הייתי גוזר את הבול, משרה אותו במים עד שהדבק נמס, ולבסוף מכניס אותו לאלבום קרטון שדפי נייר שקופים חצצו בין דפיו.

פעם, כשמריה קצצה גזרים לארוחת הערב, שאלתי אותה מה התפקיד שלה במפלגה. "לשמור על הילדים של החברים שנוסעים לשליחות," ענתה לי בעודה מפזמת שיר של סילביו.3 למריה הייתה ילדה בת שבע עשרה, לילי. הייתי מרותק לריסים הארוכים ולרגליים המוצקות שלה, ולא יכולתי להסתיר זאת. "אני אגיד לך את האמת," היא אמרה לי. שאלתי אותה על אבא שלה. היא הצביעה על העתק של תמונה שהיה תלוי על הקיר, פנים מטושטשים של גבר ומתחתיהם הכיתוב: "איפה הם?". זיהיתי את השלט ולא אמרתי כלום. בנקמה היא גילתה לי שאני מ"ילדי העוצר",4 זה לא שעשע אותי במיוחד.

הפעם הראשונה שלי הייתה עם לילי. הסצנה הזו עדיין חקוקה לי ברשתית, איך חיפשנו חומרי נפץ במחסן בחצר האחורית ובסוף תלשנו אחד לשני את הבגדים. הביוגרפיה הלא רגילה שלנו חיברה בינינו, וגם תמימות ילדותית שנטרפה בעקבות ההחלטה של הורינו לאחוז בנשק. שאלתי אותה אם היא זוכרת משהו מאבא שלה, "שום דבר," ענתה לי בכעס, והעבירה לי יתד. הקמנו אוהל שנשען על אחד הקירות של המחסן, אספנו כל מיני מקלות ושטויות וחימשנו את הבית שלנו. זה היה מקום אוטונומי, עם חוקים משלו. מקום שמבטי האבות לא חדרו אליו, וגם לא מבטי האימהות. לילי הפשיטה אותי ושמה לב לשערות שיש לי מתחת לבית השחי וגם לפס הארוך והצר של שיער חום שיורד מהבטן עד למטה. לפעמים היה לי ריח חמוץ, של מבוגר. היא העבירה לי שיעור מזורז במילים גסות, השיגה לי מגזינים פורנוגרפיים וספרים, הכריחה אותי ללמוד בעל פה איזה שיר מתור הזהב וללחוש לה אותו באוזן. ללילי היה לוח שנה שהיא הקיפה בו יום אחד בעיגול ואת חמשת הבאים אחריו באליפסה. בימים האלה הלכנו על הקצה והיא הדפה אותי כשעברתי את הגבול. תמיד הרגשתי שהיא עושה את זה כמו עוד סוג של שליחות, אבל במסירות של חברת מיליציה ממושמעת. ההכשרה שלי באהבה הייתה בידיה.

שנינו היינו ארגון, היא המפקדת ואני הפקוד. פעלנו יחד נגד הרעים, שהיו אנשי הצבא, בשם הטובים, שהיו ההורים שלנו. אחר כך הסתערנו על לימודי התשוקה: איך ללחוץ ביד במקום הסודי, להכניע את הדגדגן בתנועות מעגליות כאילו הוא ג'ויסטיק של אטארי, להשאיר שם את האצבע, לדעת לחכות, לזהות את הלחות הרצויה, להתנשק עם הלשון בלי שהשיניים יתנגשו, לחפש את העווית הנכספת בעיניים עצומות בעשב.

מרתה לא שאלה, אני לא חושב שהיא חשדה בטבע היחסים בינינו, בעיניה הייתי ילד בן ארבע עשרה ובתה הייתה אישה בת תשע עשרה. חוץ מזה היא תמיד הייתה עסוקה, קיבלה אורחים, הקלידה מסמכים. אני זוכר אותה יושבת על הרצפה עם מכונת כתיבה "אוליבטי" על הברכיים וסיגריות ביד, מדברת עם זרים, דיפלומטים או אינטלקטואלים בשתיים או שלוש שפות שונות, שרעד קלוש חלף בשפתיה כשהחליפה ביניהן. אני מוכרח להודות שהייתה תקופה שהסביבה הזו ריגשה אותי. הייתה תקווה במצעד הידיים שאחזו בחוזקה במסמכים ויצאו מהדלת הראשית. יותר ממבקר אחד שאל אם אני "הבן של". מרתה אישרה, האורח נעץ בי מבט רציני, הרגשתי תערובת של רחמים עצמיים וגאווה.

הנסיעה של אמא לרוסיה נמשכה כמעט ארבע שנים, והיא חזרה ממנה נשואה לשכן. סגנון הלבוש שלה השתנה: היא לבשה מעיל עור ומטפחות משי. לא ידעתי אם לקבל אותה בנשיקה קרה או להסתער על האישה הזו, היפה כל כך. התקשיתי להעמיד פנים שאנחנו משפחה, אני והגבר הזה שמעולם לא מצא חן בעיניי. התבגרתי בטרם עת וידעתי שכשאני יושב לשולחן לא אותי רואים, אלא את אבא שלי. האב הנעדר נכח ביתר שאת דרך הגנטיקה הדומיננטית שלו. נעצתי את המזלג באוכל והנעתי אותו אל פי בלי להרים את הראש מהצלחת, כדי להימנע ממבטים שיתפרשו לא כהלכה. כך הגנתי על עצמי מהמחשבות הפנימיות שייחסתי להם: "הנה הגבר שהכניס אותה להריון, זה שאף פעם לא שולח כסף, שאף פעם לא יודעים איפה הוא". הצעיר המהפכן נהיה פונקציונר מסודר של איזו עמותה אקולוגית בארצות הברית, מובטל בין פרויקט לפרויקט או בין ייעוץ לייעוץ. גרתי איתם כמה חודשים, ואז ניסו להתנקש בפינושה, זה היה יום ראשון, אכלנו ארוחת ערב, פתאום היה מבזק חדשות של "שישים דקות". אמא התלבטה איך ראוי להגיב לפני בנה, הסתירה את האושר שלה, את האושר האשם שלה. נפלט לה איזה "סוף כל סוף קורה משהו לחרא הזה." המשכתי להתרכז בלחמנייה עם הנקניק. השכן התהלך בבית וצעק משפטים זועמים: "כל כך הרבה שנים הם התאמנו, רשלנים מטומטמים, בטוח שהם השתמשו ברימונים תוצרת בית." עוד יום ראשון אפור, שומרי ראש מתים, עיני החמוס של הנכד של פינושה שנפצע מכמה רסיסי זכוכית. בלילה חזרו שוב ושוב על המילים: גרילה, ניקרגואה, מחתרת. אני לא יודע למה נתקפתי חרדה עמוקה והלכתי ללילי, גם היא הייתה חסרת מנוחה, הסתגרנו בחדר, לא היה לנו זמן או ראש לחשוב על אמצעי מניעה. היה רק צורך דחוף להיות בתוכה, למחוק את עצמנו מההיסטוריה. לא בדקנו בלוח השנה, היינו צריכים להגן על עצמנו מהעתיד.

אבא שלי בא לטקס סיום התיכון שלי, הורידו לו את האות הראשונה משם המשפחה בדרכון והוא עבר את ביקורת הגבולות, מבוגר יותר, עם השומן המוצק הזה שיש לאמריקאים, בגדים מאיכות טובה אבל מיושנים. בארוחת הערב שאחרי כל הנאומים, שני ההורים שלי היו סוף כל סוף סביב אותו שולחן, לראשונה זה שנים. ביקשתי מהם שיקשיבו לי בשקט, בלי להפריע.

"הגיע תורי, זה הזמן שלי לדבר, שנים הקשבתי לכם."

תקשיבו, המהפכה בלבלה לכם את הנעורים. קודם כל הרעש הזה שבמצב חירום יומיומי. חיים בין פצצות, אנשים שמפוזרים בין מקומות מחבוא, יריות בלילות, מצב חירום, עוצר, ספרים שרופים. אבל אתם יודעים, הגעתם למהפכה באיחור, עשרים שנה מאוחר מדי, התעקשתם על משהו שלא עבד, כי הטבע האנושי הוא לא מושלם. האם שרר פעם שוויון בין אזרחים של ארץ כלשהי? האם היו אי פעם לכל האנשים כוח ואמונה שווים לעבוד למען הזולת?

ממרחק הזמן, נדמה לי שהתערבבו אצלכם להט הנעורים והורמונים משתוללים. עכשיו אני מטיל ספק באומץ הלב שלכם, נראה לי שהסתכנתם שלא לצורך, תליתם את הבעיות האישיות שלכם ב"מטרה"… האמנתם שאתם משיחי העתיד, עם הנשק, בגדי ההסוואה, הדיבור התמידי בגוף ראשון רבים. שיחקתם במלחמה, אבל באמצעות חיילי הבדיל של לוח השחמט המשפחתי. אתם הרווחתם מזה לא רע, למדתם שפות, השלמתם תארים מתקדמים על חשבון מלגות מארגונים בינלאומיים. אבל נדמה לי ששניכם חטאתם ביהירות, תעוזה, גבורה כוזבת. הייתם צריכים לזוז הצדה ולתת לשיירת המתים לעבור, מה הייתם משיגים במאמצים המהוססים שלכם? בסופו של דבר, כולם משקרים לעצמם כדי להמשיך לחיות. לא, אל תסתכלו עליי ככה. כן, אני מודה שאני חש הערצה מסוימת, אבל למה מעולם לא ראיתם בי חייל בגדודים שלכם?

אחר כך לא זכיתי לשום הפוגה. אבא שלי חזר לארצות הברית, לאמא שלי היה שבץ שהשאיר אותה משותקת בחצי גוף. הייתי יושב לידה ומביט יחד איתה אל האופק. אני דיברתי ודיברתי. אני חושד בקיומו של עולם טוב יותר. בואי נתרחק מהמטבח. נתרחק מהכוסות, הכפיות, התצלומים שלך כלוחמת גרילה צעירה על המקרר. לא, בואי נחפש את כרטיסי האוטובוס, המפות, המזוודות עם הגלגלים, המניפסטים, הכרזות של צ'ה גווארה… לילי התקשרה אליי עם "יש סיכוי ש… בוא דחוף". בתוך פחות משעה הייתי אצלה. היא חיכתה לי עם ערכה שקנתה בבית המרקחת. נישקה אותי נשיקה חטופה ונכנסה לחדר האמבטיה. אני יושב על המיטה ופורש את ההוראות של הבדיקה, כתוב שהיא בודקת הימצאות של הורמון בשם גונדוטרופין כוריוני אנושי או הורמון שלייתי אנושי בשתן. חמש דקות ההמתנה נראות לי כנצח. אני חושב על הילדות שלי, על הגלויות, על ה- Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija, על כרזות ה"איפה הם?", על הלחמנייה עם הנקניק, על הבולים של לנין, על אוהל האהבה, על מכונת הכתיבה "אוליבטי". לילי מתקרבת אליי; על הבדיקה יש סימן חיובי באדום בין שני חורים, ואני לא אוהב לא חיבור ולא חיסור. וכמובן מטח של האשמות: למה לא עשיתי ביד? או גמרתי בחוץ? למה אני כזה כלב מיוחם? אני חושב על הצורך העצום להיות בן לפני שהופכים לאב. יש לי בחילה איומה ואני לא יודע באיזו אידיאולוגיה להסתיר את חוסר הרצון שלי להיות אבא.

      "כַּמָּה מַהֵר מִתְאָרֶכֶת הַשּׁוּרָה הָאֲפֵלָה.
          כַּמָּה מַהֵר מִתְרַבִּים הַנֵּרוֹת הַכְּבוּיִים." 

נרות, קוואפיס (בתרגום יורם ברונובסקי)

"פעם, המלחמות ניקו את העולם מבני אדם. בזמנים של שלום, כמו עכשיו, האסונות עושים את העבודה הזאת. אל תסתכל עלי ככה: זה המצב, נקודה."

הקשישה הצביעה על מסך הטלוויזיה הזעיר באצבע מנוונת מדלקת מפרקים. רק לפני שלושה חודשים הסכימה לעבור לבית אבות ובהתחלה היא עינתה את בנה ללא הרף: היא היתה זקוקה לטלוויזיה בחדר שגרה בו לבדה, צורך דחוף וחיוני, כי אם תמות בלי לדעת כיצד הוכרע משפטו של לוחם השוורים הנואף היא לא תסלח לו לעולם. היא איימה עליו בכמה מקרים שאם לא ימלא את משאלתה הכמעט אחרונה, כשימות היא תמצא אותו בגיהינום ותנעץ בו את שיניה התותבות. "יישאר לך סימן לנצח," היא איימה ותקעה בו את אחד משלושת מקלות ההליכה שתמיד החזיקה בהישג יד, תלויים על ספה שאמורה, לכאורה, לספק ישיבה נוחה לאורחיה.

הבן התמהמה שלושה שבועות בקניית המכשיר ומאז הוא פועל יום ולילה בקול גבוה, משום שהקשישה חירשת כמעט לגמרי. היא פספסה את מהדורות הצהריים והערב של החדשות כי בשעות האלה הדיירים – זקנים בלים היא כינתה אותם – אכלו צהריים או ארוחת ערב בחדר האוכל, אבל כל אחר הצהריים וחלק מהלילה היא עקבה באדיקות אחרי תכניות הרכילות. לוחם השוורים ישב במאסר. הסיפור שלו, שלא עניין עוד איש, הוחלף בזה של מנתח שאנס את המטופלות שלו אחרי שהזריק להן חומר הרדמה: כל פיסה של מידע חדש היתה עסיסית יותר מקודמתה, מה שהבטיח עלייה קבועה באחוזי הצפייה.

בערב ההוא הציגה הזקנה את הסברה שלה בדבר צפיפות היתר על פני כדור הארץ למיגל, הנכד היחיד שביקר אותה. הוא הלך פעם בשבוע, כשסיים לעבוד במספרת הכלבים, ואחרי שספג את ההערה הקבועה על כך שנודף ממנו סירחון כלבים, נאלץ תמיד להקשיב לתאוריה כלשהי שקשורה לתוכנית טלוויזיה שבדיוק שודרה. מיגל ידע יותר על לוחם השוורים העצור ועל המנתח האנס מאשר על סבו, שמת כשהיה בן שלוש: אילו היה הנתון הזה עולה בדעתו, קרוב לוודאי שהיה מתאמץ להעלות חיוך על פניו, משום שהוא ניסה בכל כוחו שלא להיקלע למועקה ולמרירות. בערב ההוא הסביר הקריין שמאתיים חמישים וחמישה אנשים נספו בשרפה בדיסקוטק בברזיל. למספר הזה יש להוסיף עוד שלוש מאות פצועים, שליש מהם במצב קשה ואפילו אנוש.

"בארצות האלה, הם זקוקים לאסונות בקנה מידה עצום. אם הם לא יחסלו כמה מאות במכה, לא יהיה מספיק אוכל לכולם."

"טוב, מספיק סבתא. את יודעת שאני לא אוהב לשמוע אותך מדברת ככה."

"ואני לא אוהבת שאסונות קורים, אבל הם חייבים לקרות. אין ברירה."

הנכד התחיל לדבר על השגרה שלו, בכוונה להחליף נושא. בעשר בבוקר הוא מרים את התריס של מספרת הכלבים – ששמה "המספריים של מיקי" – מוכן ומזומן לצלוח את התספורת הראשונה של יום העבודה.

"אני לא מבינה מה אתה מוצא בעבודה הזאת, לסדר את השיער לכלבלבים האלה. אתה בטוח שאתה מתנקה כמו שצריך לפני שאתה חוזר הביתה?"

"כן, סבתא, כן."

"אני ממש מאמינה לך."

לפני שפתח את החנות, ערך מיגל את הקנייה השבועית והוציא את אלביס לטיול בפארק. מיגל לא סיפר לסבתו על חיית המחמד שלו. הוא התאהב בכלב זמן קצר אחרי שניקי עזבה אותו. הוא היה כלבלב קטן, עצבני ובעל מבט חודר. הוא ראה אותו בחלון הראווה של החנות לחיות מחמד בדרך לעבודה. אחרי שראה אותו כל יום במשך שבוע, הוא החליט שאם איש לא יקנה אותו בתוך שלושה ימים, הוא ייקח אותו הביתה. "כלב קטן כל כך לא יכול לעשות הרבה בעיות," אמר לו המוכר כשנכנס לחנות בכוונה לאמץ את החיה במחיר סביר. אלביס בא מרחוק, גזע המבוסס על "אינגליש טוי טרייר" שהתחילו להשביח בשנות החמישים והיה אהוב מאוד על האצולה הרוסית. במשך שנים הצליחו האדונים להחזיק את כלביהם במחתרת: השלטון הקומוניסטי לא סבל מותרות משום סוג, לא כל שכן מותרות מערביים. ה"אינגליש טוי טרייר" היה ל"כלב רוסי קטן" (Русскийтой), ועד מהרה הפסיק לצוד עכברים – מטרתו המקורית של הגזע – והתמסר לתעלולים החמודים האופייניים ליונק במשקל שני קילו. הוא שעשע באותה התלהבות ילדות צנומות, נערות שהתוודעו זה עתה לזעם הוודקה, אימהות בעלות מבט עגמומי ואבות בעלי שפם עבה,  מחווה לסטלין שנראתה יותר כמו קריצה להדר המלכות המבוזבז של אריות הים.

הודות לאלביס, התגבר מיגל על הטעם המר של הפרידה מניקי. הם היו ביחד חמש שנים ואף על פי שהגיעו לנקודת קיפאון – לא היה טעם להתכחש לזה – הוא לעולם לא היה מעלה על דעתו שהיא תחליט להתחיל מחדש בקלגנפורט, עיר אוסטרית קטנה.

"תן לי קצת זמן, מיגל," היא אמרה לו ואחזה בידו, כאילו היה ילד. "אני חייבת לוודא שאני עדיין חיה."

הוא היה בטוח שניקי עוזבת לקלגנפורט עם מישהו. הוא קיווה שהשהות שלה בקלגנפורט לא תהיה אידיאלית כפי שציפתה והיא תחזור לברצלונה עם הזנב בין הרגליים. גם היא, שחשבה שזה פשע להחזיק חיה בדירה, לא ידעה על קיומו של אלביס. היא דיברה עם החבר שלה לשעבר בטלפון פעם בשבוע ולעתים קרובות מיגל ואלביס הביטו זה בזה ברוך בזמן שהשיחה נעשתה קשה יותר ויותר. אלביס אף פעם לא נבח: אבותיו חיו בשולי החוק, תחת האיום המתמיד שהמשטרה הקומוניסטית תגלה אותם והוא, כמו רוב בני מינו, ירש את הנטייה לשקט.

"לאבד בת זוג ולקחת כלב זה שילוב מוזר," אמר לעצמו מיגל בזמן שטייל עם אלביס והבחין בבחורה כלשהי נועצת עיניים בכלב שלו. החיבה המידית שהן מרגישות לכלבלב גולשת בקלות לשיחות ארוכות, שמתחילות באנקדוטה קטנה שקשורה לחיה ועוברות עד מהרה לפסים אישיים יותר. מיגל שמר כמה מספרי טלפון בנייד שלו, אבל לא העז להתקשר לבחורות זרות. הוא שמר אותן בשמן ובשם של הכלב, שלא יישכח מאיפה הוא מכיר אותן. כשהגיע לחמישה מספרים, הוא התבייש בעצמו ומחק את כולם: אם אי פעם יחזור לניקי, הרשימה הזאת יכולה לגרום בעיות.

אלביס היה עד כה בן לוויה עקבי ומושלם. מיגל התרגל לישון איתו והדבר האחרון שראה לפני שנרדם היה זוג עיניים נוצצות ודואגות, שהמשיכו להתבונן בו במסירות עד שנרדם ובמקרים רבים אף היו פקוחות כשהתעורר.

"בוקר טוב, אלביס," הוא היה אומר.

הכלב הדביק לו בלחי ליקוק מחוספס והתחיל לכשכש בזנב.

אילו סבתא שלו רק היתה מתגברת על הגועל שמעוררות בה החיות, היא היתה יכולה מאוד ליהנות מהליווי של אלביס, ואולי לדחות את המעבר לבית אבות. מיגל דמיין אותו מתרוצץ בהתלהבות בדירה ומפיח חיים בחדרים העגמומיים, אוכל מצלחת קטנה שנושאת את שמו – שהיה יכול להיות צ'יסְפָּס או פּטִי, בחירה מעט יצירתית יותר – או אפילו יושב לה על הברכיים, מכוסה בשמיכה, בזמן שהיא בוהה באדיקות בתוכנית טלוויזיה רדודה כלשהי.

"המלך הלך לצוד פילים באפריקה ונפצע. הוא היה עם המאהבת," היא היתה אומרת לו ומגרדת את הראש באחת הציפורניים הארוכות והבלתי שבירות שלה. "אני במקום המלכה כבר מזמן הייתי גומרת עם ההתנהגות הבזויה הזאת."

מיגל בילה זמן עם סבתו בבית האבות והמציא סופים נוראיים פחות לחייה. מאז שיש לו את אלביס, הוא מדמיין אותה מזדקנת בשלווה ליד חיית מחמד מסורה. לפני כן, כשעוד היה עם ניקי, הוא דמיין אותה עולה על ספינת תענוגות בים התיכון ומכירה אלמן קשיש שמעוניין בחברה. הם יתאהבו במהלך השיט, ימשיכו להתראות בברצלונה ולבסוף הגבר – סוכן ביטוח בדימוס, חרוץ ויעיל – יציע לה לגור איתו. סבתא שלו תעזוב את הדירה בפרוורים ותתמקם במגדל שנותר נטוש מאז מותה של אשתו.

בית האבות דיכא את מיגל והסיפורים שהמציא עזרו לו להתנתק בזמן שסבתו היתה מרותקת למסך הטלוויזיה. זה נכון שהם דאגו לכל צרכיה ועדיף היה לה להיות שם מאשר בבית, אבל לפני שלוש או ארבע שנים היא לא היתה מתרגלת לחיים שם. התפיסה והתובענות שלה נחלשו. כך אמר לעצמו הנכד, שלא החזיק מעמד זמן רב בחלל המשותף, ליד זקנים שאיבדו את הזיכרון ורק בהו בנקודה כלשהי על הקיר. גם לא היה לו כוח לשחק דומינו עם מישהו שפתאום מפיל את שיניו התותבות על השולחן, ובטח שלא לאכול ליד דייר שמחלתו הנפשית גורמת לו לצווח מלים סתומות בכל פעם שהאחות מנסה להאכיל אותו בכף. "יום ראשון! צב! שושנת מים!"

מצד אחד, הביקורים אצל הסבתא העיקו על מיגל. מצד שני, הוא יצא משם עם יותר חשק לחיות: הוא ניסה להתגבר על העזיבה של ניקי בארוחות עם חברים וחברות או בשעות נוספות במספרה במטרה לחסוך כסף לחופשה באוסטרליה. יום שני אחד הוא הלך לקולנוע לבד ופגש ידידה מהתיכון. אחרי הסרט הם הלכו לשתות בירה. לאורה עבדה עד לא מזמן במעבדת תרופות. החברה זה עתה נספגה בתאגיד בינלאומי צרפתי והם החליטו לסגור את הסניף בספרד.

"הם מציעים לי לעבוד ליד פריז, אבל אני לא יודעת אם לבטוח במעסיקים שלי: עוד כמה חודשים הם יכולים לסגור גם את המפעל הזה," היא הלינה כעבור זמן מה מול כוס וודקה-טוניק.

"לא נראה לי שזה יקרה," אמר מיגל: הוא לא ידע שום דבר על תעשיית התרופות אבל חש צורך להעיר הערות מנחמות.

"תאר לך ששנה הבאה אני בפריז והם אומרים לי שכדי לשמור על העבודה שלי אני צריכה לעבור לצ'כיה? ומה אם אחרי שנה ישלחו אותי לבייג'ין? טובה רצינית הם יעשו לי."

לאורה לא ראתה את עצמה בונה משפחה בבירה הסינית, אבל כדי להוליד ילדים צריך להכיר מישהו קודם. אחרי המשפט הזה, מיגל הביט כמה שניות בכוס הוויסקי-קולה שלו ואז סיפר לה בקצרה את הסיפור שלו עם ניקי. הם הכירו לפני חמש שנים בדוכן פירות בשוק. הם התחילו לדבר זמן קצר אחר כך, בתור לקופה בבית מרקחת. מיגל לא הסתיר ממנה שיש לו מספרת כלבים, אפילו שבחורות אחרות עשו לו פרצופים כשסיפר להן במה הוא עוסק. הוא וניקי התחילו לצאת וששה חודשים אחר כך כבר גרו ביחד. היא החליפה עבודות לעתים קרובות. הוא גזם שיערות של כלבים, בעיקר מסוג פודל ופוקס טרייר.

"לא חיים שאפתניים מדי, אני מודה, אבל היינו מאושרים."

בקיץ שעבר הם נסעו למינכן. ניקי נדלקה על טבעת אירוסין ורמזה על זה למיגל, תחילה במבטים מתוקים ואחר כך בדברי שבח עטופים ברומנטיקה כנה. החנות היתה קרובה מאוד לפנסיון ששהו בו. בכל פעם שחלפו על פניה, היא הביטה בתכשיט, שבלט באלגנטיות מודרנית מבין יתר הטבעות, השרשרות והעגילים. מיגל הבין שהגיע הזמן לקבל החלטה ויום אחד אחר הצהריים, בזמן שניקי ישנה אחרי ביקור מתיש בטירה של לואי השני מבוואריה, הוא יצא מהחדר על קצות האצבעות, ירד לחנות וקנה את הטבעת. הוא ייתן לה אותה בתום ארוחת פאר שתהיה הקדמה לחתונה.

"זה לא הלך כמו שציפיתי."

"מה קרה?"

לאורה הרימה את הכוס שלה ולא טעמה מהוודקה-טוניק עד שמיגל ענה.

"מה זה משנה. עכשיו היא גרה בעיר אוסטרית קטנה. שמעת על קלגנפורט? היא צריכה 'קצת זמן'."

הם המשיכו עד שעה מאוחרת. הם שתו עוד משקה וניתחו את האיכויות של הסרט שראו. האלכוהול והסרט על פרשיית ניאוף בבית מרוחק בג'ונגל של מוזמביק מילאו אותם תעוזה ולבסוף נרדמו מיגל ולאורה באותה מיטה אחרי מין שארך שבע דקות, מול מבטו המבין של אלביס. אפילו ברגעים הלוהטים ביותר הוא לא פלט ולו נביחה.

בארבע לפנות בוקר, הצעקות של לאורה העירו את מיגל.

"פעם אפילו חלמתי שאני הורגת מישהו," היא אמרה לו.

מיגל, כשהבין שהוא ערום, ניצל את ההליכה של לאורה לשירותים כדי להתלבש. הוא לא מצא את התחתונים בשום מקום ונאלץ להוציא זוג חדש מהמגרה וללבוש אותם מהר, לפני שהידידה שלו מהתיכון תחזור לחדר.

"את בסדר?" הוא שאל.

לאורה, שהיתה ערומה לגמרי והציגה גוף אתלטי יותר מזה של ניקי, אמר לו שכן וניסתה לספר לו את הסיוט: הופיעו בו עד יהוה, שכנה רכלנית ושני שוטרים. תחילה הם הציקו לה בכניסה לבניין ומיד אחר כך כולם עמדו בסלון והצביעו על כתם דם גדול שכיסה כמעט את כל השטיח.

"החבאתי את המת מהסיוט הקודם, אבל אפילו אני לא ידעתי איפה. כדי למצוא אותו הייתי צריכה לחכות שהם ילכו, אבל לא הצלחתי לשכנע אותם ללכת ואחד השוטרים תפס לי בשיער ואמר לי שלמחרת יתחיל המשפט שלי."

מיגל ישב על המיטה, לאור מנורת הלילה, והקשיב לסיפור בשתיקה. כשסיימה לספר, ביקשה ממנו לאורה פיג'מה ומיגל נתן לה את שלו. אלביס נכנס לחדר והחל לכשכש בזנב.

"אלביס, היום אתה צריך לישון מחוץ לחדר," הוא אמר לו כשהתקרב למיטה.

"הוא כלב מקסים."

"בדרך כלל הוא ישן איתי, אבל היום הוא לא יכול להישאר."

"אם אתה רוצה, אני יכולה ללכת," אמרה לאורה וקרצה לו.

הם גירשו אותו והתפשטו שוב בזמן שהתנשקו באלימות. למחרת בבוקר, מיגל יצא מדעתו בחיפוש אחר התחתונים שאיבד בלילה, אבל לא מצא אותם. הוא אפילו חיטט בתיק של הידידה שלו מהתיכון. לרגע הוא היה משוכנע שהבחורה שנמצאת במקלחת היא חולת מין. אבל גם שם הוא לא מצא אותם.

ברגע שהיא הלכה הוא הפך את כל החדר, אבל הבעיה נותרה בעינה. הוא שמע רק את נשימותיו של אלביס הקטנטן, שהביט בו מפינת החדר, האוזניים זקורות והחוטם כלפי מעלה.

שבועיים אחר כך, ניקי הכריזה בטלפון שבסוף החודש היא חוזרת "הביתה". החדשות האלה הותירו אותו המום: נשארו רק עשרה ימים. פתאום השהות של ניקי בחוץ לארץ נראתה לו קצרה. אם היא עוזבת את קלגנפורט זה אומר שהיא מוותרת, שהחיים האחרים לא אפשריים מבחינתה, וחשוב מכל, שהיא החליטה להיות עם מיגל. זה מה שהוא אמר ללאורה באותו ערב, כששכבו ערומים על הספה.

"נצטרך להיפרד, לא?" היא שאלה. אחר כך התנשפה והשקיעה את הראש בכריות.

מיגל עמד להתנצל, אבל לבסוף שתק. הוא ניסה לבלוע בעיניים עצומות את השקט חסר הפשר ששרר בסלון. אם יפקח עיניים, לא יוכל לחמוק מהדמעות של לאורה או ממבטו החרד של אלביס.

אחרי שהיא הלכה, מיגל הביט בכלב שלו ברחמים. הוא החליט שעליו להיפטר ממנו לפני שניקי חוזרת.

הבעלים של החנות לחיות לא הקשה עליו. הוא מצא לכלב בית חדש בשלושה ימים. זה היה אחד השבועות המסובכים בחייו של מיגל: הוא לא העלה על דעתו שהפרידה מאלביס תהיה קשה כל כך. שש פעמים הוא עמד להרים את השפופרת ולבטל את כל העניין, אבל ברגע האחרון התחרט כי היה משוכנע שאם הוא מסוגל להקריב את אלביס לטובת ניקי (אפילו שמעולם לא נודע לה על קיומו), אף פעם לא יהיו להם בעיות.

ביום שנפרד לשלום מהכלב שלו, התקשר מיגל למספרה ואמר לשותף שלו שיש לו חום והוא לא יכול לקום מהמיטה. הוא בכה יום שלם. כשחזר לעבודה, כל הכלבים הזכירו לו את אלביס. הוא כמעט יצא מדעתו כשסיפר את הפקינז של גברת רוץ'. הכלב, אדיב וקשוב, ליקק לו את הידיים כשהעלה אותו לשולחן. הוא סיפר אותו ביד רועדת והתאפק שלא לבכות.

באותו לילה, מיגל חלם שאלביס חוזר הביתה. הכלב נבח כדי להוציא אותו מהמיטה והוא התיישב, ישן למחצה, וסידר את הפיג'מה. אחרי שליקק לו את הרגליים, הכלב הכניס את הראש בחלל שבין ראש המיטה לרצפה ושלף את התחתונים שמיגל איבד בלילה הראשון שלו עם לאורה.

"טוב מאוד, אלביס!" צווח מיגל ולקח ממנו את התחתונים.

הכלב ליקק לו אצבע, תחב שוב את ראשו באותו מקום ושלף גרב שמיגל לא זכר שאיבד. הוא הוציא עוד גרב ואחר כך הושיט לו פיסת נייר מקומטת ומכוסה ריר – חלק מרשימת קניות.

"כמה דברים יש שם למטה, אה? אתה ממש בלש!" הוא אמר וליטף לו את הראש, בזמן שהקטן ניסה להוציא משם משהו נוסף.

אלביס שלף קופסה כחולה קטנה והניח אותה לרגלי אדונו, שהביט בו בפה פעור. בתוך הקופסה היתה טבעת האירוסין שמיגל איבד זמן קצר אחרי שחזרו ממינכן, כשעדיין חיפש תאריך לארוחת הפאר שבה יציע לה להתארס וייתן לה את הטבעת. הוא עבר שבועיים מזעזעים בניסיון למצוא את הקופסה בלי שניקי תשים לב. הוא לא מצא אותה. לבסוף הוא וויתר, משוכנע שהוא יוכל לפנות יום שני או שלישי אחד, לקנות את הטבעת ולחזור הביתה עם השלל. הפרט הזה יוביל לחתונה: הוא היה משוכנע בזה. ניקי עזבה לקלגנפורט לפני שהספיק להוציא לפועל את תכניתו.

בחלום, מיגל לא פתח את הקופסה הכחולה עד שאלביס הנהנן, כאילו הוא נותן לו רשות להמשיך. הוא פתח את הקופסה והטבעת נצצה באלגנטיות מודרנית אופיינית לניקי.

"תתחתני איתי?"

הוא התעורר והשאלה בפיו. הוא מיהר להדליק את האור ועוד לפני שהרים את התריס והלך לשירותים, פירק את המיטה על כל חלקיה. באחת הפינות, מכוסים אבק, הוא מצא את התחתונים ואת הקופסא הכחולה. השכן מלמעלה לא התייחס לקריאת הניצחון הפתאומית והמוגזמת שנשמעה במעומעם בדירתו.

הדבר הראשון שראתה ניקי ביום שגיעה הביתה היה הקופסה הכחולה על השולחן בסלון ולידה זר של שושנים אדומות ופתק שכתוב בו "אני אוהב אותך". כשראתה מה יש בקופסה היא יצאה בריצה מהדירה. מיגל לא ציפה לתגובה אופורית כל כך. הוא בדיוק סיפר כלב אפגאני מעצבן ושמע המולה בכניסה למספרה. הוא אפילו לא הספיק להניח את המספריים על המגש. ניקי התנפלה עליו ובזמן שכיסתה את הפנים שלו בנשיקות – מחווה כלבית במקצת – היא אמרה לו שגם היא אוהבת אותו ורוצה להתחתן איתו.

הם עשו מסיבה קטנה אחרי הטקס בעירייה. ההורים שלהם היו שם, וגם אח של ניקי, שש חברות שלה וחמישה חברים שלו עם בני הזוג שלהם (במידה שהיו), השותף במספרה – אלחנדרו – וסבתא של מיגל, שהרשו לה לצאת מבית האבות רק בליווי סייעת שהספיקה להשתכר עוד לפני הקינוח למורת רוחה של הסבתא. באחת ההליכות לשירותים, מיגל ראה הודעה חדשה בנייד: "מזל טוב. לאורה." הוא מחק את ההודעה מיד אחרי שקרא אותה, אבל הצטער על כך, כי הוא שמר את המספר של הידידה שלו מהתיכון. זה הוציא אותו אידיוט, אבל לא היתה דרך חזרה: הטעות נעשתה. הוא שטף ידיים וחזר לאולם הגדול של המסעדה שבו התקיים האירוע.

מכיוון שלא היה לו מספיק זמן לחסוך כסף לאוסטרליה, מיגל הציע לניקי אפשרות קצת פחות זוהרת. התרומה הנדיבה של ההורים שלהם אפשרה להם להגשים את חלומם. הם הצליחו להשיג כרטיסים לאדלייד, בכוונה לנסוע במכונית עד בריסבן. משם יירדו לסידני ויבקרו בקנברה ובמלבורן ואז יעלו על אנייה לטזמניה. אחרי שיחרשו את האי, יחזרו לסידני ומשם יטוסו לג'קרטה וישנו בה לילה אחד, ואז יטוסו לאיסטנבול ומשם, לברצלונה.

אחרי שחתכה את העוגה ושלחה נשיקה למצלמה, סימנה הקשישה לנכד שלה להתקרב וביקשה ממנו שלא ייסע.

"יש לי תחושה לא טובה," היא אמרה, "אני חוששת שיתרחש אסון נורא."

מיגל הדביק לה נשיקה במצח והבטיח לה שעוד חודש הוא יביא לה קנגרו מפלסטיק שהיא תוכל להניח על הטלוויזיה ושישמור עליה עד שהיא נרדמת.

"אני כבר לא צריכה שום דבר, ילד."

הוא אחז בידה של הסבתא ונתן לה עוד נשיקה במצח. האחרונה.            

         

69752, זה מספר הטלפון שלו, והוא מקועקע שם, על יד שמאל שלו, כדי שלא ישכח אותו. זה מה שאמר לי סבא שלי. וזה מה שהאמנתי בתור ילד. בשנות השבעים מספרי הטלפון בארצנו היו בני חמש ספרות.

אני קראתי לו אוֹיְיצֵה, כי הוא קרא לי אוֹיְיצֵה, שזה איזו שטות סנטימנטלית ביידיש. אהבתי את המבטא הפולני שלו. אהבתי לטבול בכוסית הוויסקי שלו את הזרת שלי (הפרט הגופני היחידי שירשתי ממנו: צמד הזרתות שהולכות ומתעקלות מיום ליום). אהבתי לבקש ממנו שיצייר לי ציורים, למרות שלמעשה ידע לצייר רק ציור אחד, במהירות מסחררת, זהה תמיד, של כובע מעוקם ומעוות. אהבתי את צבע הסלק של הרוטב (חְרֵיין ביידיש) שיצק על קציצת הדג הלבנה שלו (גפילטע פיש ביידיש). אהבתי ללוות אותו בטיולים שלו בשכונה, השכונה שבה התרסק באחד הערבים, באמצע מגרש נטוש ענק, מטוס מלא פרות. אבל מעל לכול אהבתי את המספר ההוא. את המספר שלו.

אבל לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי את הבדיחה הטלפונית שלו, ואת החשיבות הפסיכולוגית של הבדיחה הזאת, ובסופו של דבר, למרות שאף אחד לא הודה בזה, את המקור ההיסטורי של המספר. בימים ההם, כשטיילנו יחד או כשישב לצייר לי סדרת כובעים, התבוננתי בחמש הספרות האלה והמצאתי, בחדווה משונה, את הסצנה החשאית שבה זכה בהן. סבי שוכב על גבו במיטת בית חולים, ומעליו יושב בפישוק קצין גרמני ענק (לבוש בגדי עור שחורים) צועק ספרה אחר ספרה אל אחות גרמנייה חיוורת (גם היא לבושה עור שחור), והיא מתחילה למסור לו, אחד אחד, את הברזלים המלובנים. או סבא שלי יושב על שרפרף עץ מול חצי גורן של גרמנים בחלוקים לבנים וכפפות לבנות, ופנסים לבנים קשורים סביב ראשיהם כמו אצל כּוֹרים, ואז לפתע אחד הגרמנים מגמגם איזה מספר ונכנס ליצן על חד-אופן וכל האורות הלבנים מאירים אותו בלבן והוא כותב – בטוש גדול שהדיו הירוקה שלו לא נמחקת לעולם – את המספר הזה על היד של סבא שלי, וכל המדענים הגרמנים מוחאים כפיים. או לחילופין סבא שלי עומד מול קופת קולנוע, מכניס את יד שמאל לפתח העגול בשמשה שדרכו מעבירים את השטרות, ואז, מהצד השני של האשנב, גרמנייה שמנה ושעירה מתחילה לסדר את חמש הספרות בחותמת עם תאריך מתחלף, מאלה שמשתמשים בהן בבנקים (אותן חותמות שהיו לאבי על שולחן העבודה שלו, שאהבתי כל כך לשחק בהן) ואחר כך, כאילו זה תאריך חשוב ביותר, היא מטביעה אותו בתנופה, לעד, על ידו של סבי.

כך השתעשעתי במספר שלו, בסתר, מהופנט על ידי חמש הספרות הירוקות והמסתוריות האלה שהיו מקועקעות אצלו, כך היה נדמה לי, באיזה מקום בנפש, ולא סתם על היד.

ירוקות ומסתוריות עד לאחרונה.

בשעת אחרי צהריים ישבנו על ספת העור הישנה שלו בצבע חמאה, ושתיתי לי ויסקי עם סבא שלי.

שמתי לב שהירוק כבר לא ירוק אלא אפור מדולל וחיוור, שהזכיר לי משהו שנרקב. ה-7 כמעט התמזג בחמש. את ה-6 וה-9 אי אפשר היה לזהות, הם הפכו לשני גושים נפוחים, מעוותים, מטושטשים. ה-2 נפרד בכמה מילימטרים מכל הספרות האחרות, כאילו הוא מנסה לברוח. הבטתי בפנים של סבי ופתאום קלטתי שבמשחק הילדות ההוא, בכל אחת מפנטזיות הילדות ההן, דמיינתי אותו כבר זקן, כבר סבא. כאילו נולד סבא או כאילו הזדקן לעד ברגע שקיבל את המספר הזה שבחנתי כעת בקפדנות כזאת.

זה קרה באושוויץ.

בהתחלה לא הייתי בטוח ששמעתי. הרמתי את המבט. הוא כיסה את המספר בידו הימנית. גשם קל גרגר על הרעפים.

זה, אמר ושפשף ברכות את ידו. זה קרה באושוויץ, אמר. עם המתאגרף, אמר בלי להסתכל עלי ובלי שום רגש ובמבטא שלא היה שלו.

רציתי לשאול אותו מה הרגיש כשאמר סוף סוף, אחרי ששים שנות שתיקה כמעט, משהו אמיתי על המקור של המספר הזה. לשאול אותו למה הוא אומר את זה לי. לשאול אותו אם יש משהו משחרר בפליטת המילים שאגר כל השנים. לשאול אותו אם למילים שנאגרו במשך שנים יש את אותו הטעם כשהן מחליקות בחספוס על הלשון. אבל המשכתי לשתוק והקשבתי לגשם, בקוצר רוח, בחשש לא ברור, אולי מהאכזריות הנשגבת של הרגע; או אולי חשש שלא יגיד כלום מעבר לזה, או מכך שהסיפור האמיתי מאחורי חמש הספרות האלה יהיה סתמי יחסית לכל גרסאות הילדות שלי.

תמזוג לי עוד אצבע, אוֹייצֵה, אמר והושיט לי את הכוסית שלו.

מזגתי, בידיעה שאם סבתי תחזור פתאום מהקניות היא תנזוף בי. מאז שהתחילו אצלו בעיות הלב סבא שלי שתה חמישים מ"ל ויסקי בצהריים ועוד חמישים מ"ל עם ארוחת הערב. לא יותר. חוץ מאירועים מיוחדים, כמובן – מסיבה או חתונה או משחק כדורגל או הופעה טלוויזיונית של הזמרת איסָבֵּל פַּנְטוֹחָה. אבל חשבתי שהוא אוזר כוחות לסיפור שרצה לספר לי. אחר כך חשבתי שאחרי ששתה מעבר למידה, במצבו הגופני הנוכחי, מה שהוא רוצה לספר לי עלול לטלטל אותו, אולי יותר מדי. הוא שינה תנוחה על הספה הישנה ונהנה מהלגימה המתקתקה הראשונה ואני נזכרתי שפעם, בתור ילד, שמעתי אותו אומר לסבתא שלי שהיא כבר צריכה לקנות עוד רֶד לייבְּל, הוויסקי היחידי ששתה, אבל אני בדיוק גיליתי יותר משלושים בקבוקים במחסן. חדשים לגמרי. ואמרתי לו. וסבא שלי ענה לי בחיוך מלא מסתורין ובחוכמה רוויה בכאב מסוג שלעולם לא אבין: למקרה שתהיה מלחמה, אויצה.

הוא נראה מרוחק. המבט שלו היה אטום, קבוע בחלון הגדול שדרכו יכולנו לראות את מטחי הגשם שהסתירו כמעט את כל המדרון הירוק, העצום, של שכונת אֶלְחין. הוא לעס משהו, בלי הפסקה, איזה זרע או שטות כזאת או אחרת. ואז ראיתי שמכנסי הגברדין שלו לא מכופתרים והחנות שלו חצי פתוחה.

הייתי במחנה הריכוז זקסנהְאוזן. ליד ברלין. מנובמבר שלושים ותשע.

והוא ליקק את השפתיים, לא מעט, כאילו הדבר שאמר כרגע אכיל. הוא המשיך לכסות את המספר ביד ימין ולהחזיק ביד שמאל את כוסית הוויסקי הריקה. לקחתי את הבקבוק ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאמזוג לו עוד קצת, אבל הוא לא ענה לי ואולי לא שמע.

בזקסנהְאוזן, ליד ברלין, המשיך, היו שני בלוקים של יהודים, הרבה בלוקים של גרמנים, אולי חמישים בלוקים של גרמנים, הרבה אסירים גרמנים, גנבים גרמנים ורוצחים גרמנים וגרמנים שהתחתנו עם נשים יהודיות. ראסֶנְשאנְדֵה, קראו להם בגרמנית. חרפת הגזע.

שוב השתתק והיה נדמה לי שהדיבור שלו נע כמו גלים מתונים. אולי משום שגם הזיכרון נע כמו מטוטלת. אולי משום שאפשר לסבול את הכאב רק במנות קטנות. רציתי לבקש ממנו שידבר איתי על לודז' ועל האחים שלו ועל ההורים שלו (היתה לו תמונה משפחתית, אחת ויחידה, שהשיג כעבור שנים רבות מאיזה דוד שהיגר לפני שפרצה המלחמה, והוא תלה אותה ליד המיטה שלו והיא לא עוררה אצלי שום רגש, כאילו הפנים החיוורות האלה לא שייכות לאנשים אמיתיים אלא לדמויות אפורות ואלמוניות שנתלשו מאיזה ספר היסטוריה); רציתי לבקש ממנו שידבר על כל מה שקרה לו לפני שלושים ותשע, לפני זקסנהְאוזן.

הגשם נרגע קצת ועננה לבנה וכבדה התחילה לטפס מתחתית המדרון.

אני הייתי השְטוּבֶנְדינְסְט של הבלוק שלנו. האחראי על הבלוק. שלוש-מאות גברים. מאתיים ושמונים גברים. שלוש-מאות ועשרה גברים. יום אחד יותר, יום אחד פחות. אתה מבין, אוייצה, ולא בשאלה, ואני חשבתי שהוא מוודא שאני שם, איתו, כדי שלא יישאר לבד עם המלים. הוא אמר, והביא איזה אוכל בלתי-נראה אל שפתיו: אני הייתי אחראי להשיג להם קפה בבקרים, ואחר כך, בערבים, את מרק תפוחי-האדמה ואת חתיכת הלחם. הוא אמר, ונופף באוויר בידו: אני הייתי אחראי על הניקיון: לטאטא, לנקות את הדרגשים. הוא אמר, והמשיך לנופף באוויר בידו: אני הייתי אחראי להוציא את הגופות של הגברים שהתעוררו מתים. הוא אמר, כאילו הוא מרים כוסית: אבל הייתי אחראי גם על קבלת היהודים החדשים שהגיעו לבלוק שלי, כשצעקו בגרמנית יוּדֶן אָיינְטְרֵפֶן, יודן איינטרפן, ואני יצאתי לקבל אותם, וגיליתי שכמעט כל היהודים שהגיעו לבלוק שלי החביאו אצלם משהו יקר ערך. שרשרת קטנה או שעון או טבעת או יהלום. משהו. שמור טוב. מוסתר טוב איפשהו. לפעמים הם אפילו בלעו אותו, ואז אחרי כמה ימים זה יצא כשהם חירבנו.

הוא הושיט לי את הכוסית שלו ואני מזגתי לו עוד קצת ויסקי.

זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את סבא שלי אומר לחרבן, וברגע ההוא, בהקשר ההוא, המלה נראתה לי יפהפייה.

ניצלתי את השתיקה הקצרה. למה דווקא אתה, אוייצה? הוא כיווץ את הגבות ועצם קצת את העיניים והסתכל עלי כאילו אנחנו מדברים פתאום שפות שונות. למה מינו אותך להיות האחראי?

ובפנים הזקנות שלו, ביד הזקנה שלו שהפסיקה ללוות את המילים וכיסתה שוב עכשיו את המספר, הבנתי את כל ההשלכות של השאלה הזאת. הבנתי את השאלה שמוסווית בשאלה הזאת: מה היית צריך לעשות כדי שימנו אותך לאחראי? הבנתי את השאלה שלא שואלים אף פעם: מה היית צריך לעשות כדי לשרוד?

הוא חייך ומשך בכתפיים.

יום אחד, הלאגְרְלָייטֶר שלנו, המנהל שלנו, פשוט הודיע לי שאני אהיה האחראי, וזהו.

כאילו אפשר לומר את מה שאין לומר.

אבל הרבה לפני זה, המשיך אחרי עוד לגימה, בשלושים ותשע, כשרק הגעתי לזקסנהְאוזן ליד ברלין, הלאגרלייטר שלנו גילה אותי בוקר אחד מתחבא מתחת לדרגש. לא רציתי ללכת לעבוד, אתה מבין, וחשבתי שאוכל להתחבא כל היום מתחת לדרגש. אני לא יודע איך הלאגרלייטר מצא אותי מתחבא שם, הוא סחב אותי החוצה והתחיל להכות אותי כאן, בעצם הזנב, במוט עץ או אולי ברזל. אני לא יודע כמה פעמים. עד שאיבדתי את ההכרה. עשרה או שנים-עשר ימים שכבתי, לא יכולתי ללכת. מאותו רגע הלאגרלייטר שינה את היחס שלו אלי. הוא אמר לי בוקר טוב ולילה טוב. הוא אמר לי שמוצא חן בעיניו איך אני מקפיד על ניקיון הדרגש שלי. ויום אחד הוא אמר לי שאני אהיה השְטוּבֶּנְדינְסְט, האחראי על הניקיון בבלוק שלי. פשוט ככה.

והוא שקע בהרהורים, ראשו מתנועע מצד אל צד.

אני לא זוכר את השם שלו, וגם לא את הפנים שלו, אמר, לעס משהו כמה פעמים וירק אותו, וכאילו זה פוטר אותו, כאילו זה מספיק, הוסיף: היו לו ידיים יפות מאוד.

לא יתכן. סבא שלי הקפיד תמיד שהידיים שלו יהיו מטופחות. כל שבוע, כשישבו מול הטלוויזיה שקולה גבר והלך, היתה סבתא שלי קוצצת ומשייפת לו אותן, תולשת את העור מסביב בפינצטה קטנה, ואחר כך, בזמן שטיפלה ביד השנייה, היתה משרה אותן בגיגית קטנה מלאה בנוזל צמיג ושקוף עם ריח לכה. כשגמרה עם שתי הידיים היתה לוקחת קופסה כחולה של ניוואה ומורחת את המשחה הלבנה על האצבעות שלו, מעסה כל אצבע לאט, ברוֹך, עד שנספגה לגמרי בשתי הידיים וסבי החזיר למקומה את הטבעת עם האבן השחורה שענד על זרת ימין, כבר ששים שנה כמעט, לאות אבל.

כל היהודים נתנו לי בכניסה את הדברים האלה שהם הביאו בסתר לזקסנהְאוזן ליד ברלין. אתה מבין. כי אני הייתי האחראי. ואני קיבלתי מהם את הדברים האלה והייתי סוחר בהם, גם זה בסתר, עם הטבחים הפולנים, והשגתי ליהודים שהגיעו משהו יקר עוד יותר. הייתי מחליף שעון בעוד חתיכת לחם. שרשרת זהב בעוד קצת קפה. יהלום במצקת האחרונה של סיר המרק, המצקת הכי מבוקשת בסיר המרק, שתמיד שקעו בה שניים-שלושה תפוחי האדמה, היחידים בתבשיל.   

הרחש על הרעפים התחדש ואני התחלתי לחשוב על תפוחי-האדמה התפלים והמתפוררים האלה, שניים-שלושה תפוחי-אדמה, שבתוך עולם סגור בגדרות תיל היו יקרים הרבה יותר גם מהיהלום הכי נוצץ ומפואר.

יום אחד החלטתי לתת ללאגרלייטר מטבע זהב של עשרים דולר.

שלפתי את הסיגריות שלי והתחלתי לשחק באחת מהן. הייתי יכול לומר שלא הדלקתי אותה מרוב חמלה, מרוב יראת-הכבוד למטבע הזהב שמיד דמיינתי אותה שחורה וחלודה. אבל עדיף שלא אומר את זה.

החלטתי לתת ללאגרלייטר מטבע זהב של עשרים דולר. אולי האמנתי שכבר רכשתי את אמונו של הלאגרייטר ואולי רציתי לצאת בסדר עם הלאגרלייטר. יום אחד הגיע בקבוצת היהודים החדשה איזה אוקראיני, ונתן לי מטבע זהב של עשרים דולר שהחביא מתחת ללשון. ימים שלמים עם מטבע זהב של עשרים דולר מתחת ללשון, והאוקראיני נתן לי אותה, ואני חיכיתי שכולם ייצאו מהבלוק וילכו לעבוד בשדה ואז מצאתי את הלאגרלייטר ונתתי לו אותה. הלאגרלייטר לא אמר לי כלום. הוא רק הכניס אותה לכיס העליון של הז'קט שלו, והסתובב והלך. אחרי כמה ימים העירו אותי בחצות בבעיטה בבטן. דחפו אותי החוצה והלאגרייטר עמד שם במעיל שחור, עם הידיים מאחורי הגב, ואז התעשתי והבנתי למה ממשיכים להכות אותי ולבעוט בי. האדמה היתה מכוסה בשלג. אף אחד לא דיבר. הם זרקו אותי מאחורה במשאית וסגרו אותי שם ואני רעדתי ונמנמתי כל הדרך. כשהמשאית עצרה סוף-סוף כבר היה בוקר. דרך חריץ בעץ ראיתי את השלט הגדול מעל שער המתכת. אָרְבָּייט מאכְט פְרָיי, העבודה משחררת. שמעתי אנשים צוחקים. אבל צחוק ציני, אתה מבין, צחוק מלוכלך, כאילו הם לועגים לי עם השלט הטיפשי הזה. הם פתחו לי. אמרו לי לרדת. הכול היה מכוסה בשלג. ראיתי את קיר המוות השחור. אחר כך ראיתי את בלוק מספר אחת-עשרה באושוויץ. זה היה ב-42', וכולנו כבר שמענו על בלוק אחת-עשרה באושוויץ. ידענו שמי שהולך לבלוק אחת-עשרה באושוויץ כבר לא חוזר. השאירו אותי זרוק על רצפת הביתן בבלוק אחת-עשרה באושוויץ.

במחווה מיותרת אבל איכשהו נחוצה, הביא סבא שלי אל שפתיו את הכוסית שלו, שכבר היתה ריקה לגמרי.

הביתן היה חשוך. לח מאוד. התקרה היתה נמוכה, כמעט לא היה אור. וגם לא אוויר. רק לחות. המון אנשים צפופים. האנשים בוכים. ואנשים אחרים אומרים בלחש קדיש.

הדלקתי את הסיגריה שלי.

סבא שלי אהב לומר שאני באותו גיל כמו הרמזורים, כי הרמזור הראשון במדינה הותקן באיזה צומת במרכז בדיוק ביום שנולדתי. וגם כששאלתי את אמא שלי איך מגיעים התינוקות לבטן של הנשים רעדתי מול רמזור. כרעתי כמו צפרדע על המושב האחורי של וולוו ירוקה ענקית, שמשום-מה רעדה תמיד כשעמדה ברמזורים. לא גיליתי לה שאיזה חבר (אַסְבּוּן) לחש לנו בהפסקה שאישה נכנסת להריון כשגבר נותן לה נשיקה בפה, ושחבר אחר (אַסְטוּרְיאס) נועז הרבה יותר, טען שהגבר והאישה צריכים להתפשט יחד ואחר כך להתרחץ יחד ואחר כך אפילו לישון ביחד באותה מיטה, בלי שיצטרכו לגעת. נעמדתי בחלק המופלא הזה שבין המושב האחורי ושני המושבים הקדמיים, וחיכיתי לתשובה. הוולוו רועדת מול רמזור אדום בשדרת ויסְטָה אֶרְמוֹסָה, השמיים כחולים לגמרי, ריח טבק ומסטיק אָניס, המבט השחור החנפני של איזה כפרי בסנדלים שניגש לבקש מאיתנו נדבה, השתיקה הנבוכה של אמא שלי כשניסתה למצוא מילים, את המילים הבאות: אז ככה. כשאישה רוצה תינוק, היא הולכת לרופא והוא נותן לה כדור תכלת אם היא רוצה ילדון או כדור ורוד אם היא רוצה ילדונת. ואז האישה לוקחת את הכדור הזה וזהו, היא בהריון. הרמזור התחלף לירוק. הוולוו הפסיקה לרעוד ואני, שעדיין עמדתי ונאחזתי במה שמצאתי כדי לא לעוף, תיארתי לעצמי את עצמי תקוע בצנצנת זכוכית קטנה, מעורבל לגמרי בין המון ילדונים בתכלת וילדות בוורוד, השם שלי חרוט (כמו המלה בָּאייר באספירין שלקחת לפעמים, שהיה לו כזה טעם של גבס), שותק, לא זז, מחכה עד שתבוא איזה גברת למרפאה של הרופא (היא נראתה לי רחבה ומעוותת דרך הזכוכית, כמו במראות העקומות בקרקסים), ותבלע אותי עם קצת מים (וקלטתי, בתמימות של ילד, כמובן, את אכזריות הגורל. את המקריות האלימה שתגלגל אותי ליד הפתוחה של איזו גברת, סתם גברת, היד הגדולה והמיוזעת והאקראית הזאת שתוביל אותי אל פה גדול ומיוזע ואקראי באותה המידה), כדי שאוכל, סוף סוף, להתמקם בבטן זרה ואוכל להיוולד. מעולם לא הצלחתי להתנער מתחושת הבדידות והנטישה שהרגשתי אז, תקוע בצנצנת הזכוכית. לפעמים אני שוכח אותה, ואולי אני מחליט לשכוח אותה, ואולי אני מרגיע את עצמי, באיזה אופן מגוחך, שכבר שכחתי אותה לגמרי. עד שמשהו, לא משנה מה, הדבר הכי קטן, מחזיר אותי לשם, ואני תקוע שוב בצנצנת הזכוכית ההיא. למשל: המפגש המיני הראשון שלי, בגיל חמש-עשרה, עם זונה מבורדל בחמישה פֵּסוֹ ששמו אֶל פּוּאֵנְטֵה. למשל: טעות בחדר בסוף טיול בבלקאן. למשל: היד הקפואה של חבר מגמגם, שלחצתי בפעם האחרונה. למשל: התמונה הקלאוסטרופובית של ביתן חשוך ולח ודחוס ומבעבע לחישות, שבו היה סבי כלוא לפני ששים שנה, בבלוק אחת-עשרה באושוויץ.

אנשים בכו ואנשים אמרו קדיש.

קירבתי אלי את המאפרה. כבר הייתי קצת מסוחרר, אבל בכל זאת מזגתי לנו מה שנשאר מהוויסקי.  

מה עוד נותר לאדם כשהוא יודע שלמחרת יירו בו, אה? שום דבר. או שהוא מתחיל לבכות או שהוא מתחיל לומר קדיש. לא ידעתי את הקדיש. אבל בערב ההוא, לראשונה בחיי, גם אני אמרתי קדיש. אמרתי קדיש במחשבה על הורי ואמרתי קדיש במחשבה שלמחרת יוציאו אותי להורג על הברכיים מול קיר המוות של אושוויץ. השנה כבר היתה ארבעים-ושתיים וכולנו שמענו על קיר המוות השחור של אושוויץ, ואני בעצמי ראיתי את הקיר השחור הזה של אושוויץ כשירדתי מהמשאית וידעתי יפה מאוד ששם מוציאים להורג. גְנָאדֶנְסשוּס, ירייה אחת בעורף. אבל קיר המוות של אושוויץ לא נראה לי גדול כל כך כמו שחשבתי. והוא גם לא נראה לי שחור כל כך. הוא היה שחור עם כתמים לבנים קטנים. מלא כתמים לבנים קטנים, אמר סבא שלי והקיש באצבע שלו על קלידי אוויר ואני, שעישנתי, דמיינתי שמיים זרועי כוכבים. הוא אמר: שפריצים לבנים. הוא אמר: אולי מהכדורים שעברו בעורף של כל כך הרבה אנשים.

היה חשוך מאוד בביתן, המשיך במהירות, כאילו פחד ללכת לאיבוד בחושך הזה. ואיזה גבר שישב לידי התחיל לדבר איתי בפולנית. אני לא יודע למה הוא התחיל לדבר איתי פולנית. אולי שמע אותי אומר קדיש וזיהה את המבטא שלי. הוא היה יהודי מלודז'. שנינו היינו יהודים מלודז', אבל אני מרחוב זֵ'רוֹמְסְקְייֵגו, ליד שוד זֵ'לוֹני רינֶק, והוא מהצד השני,ליד פארק פּוֹנְיאטוֹבְסְקי. הוא היה מתאגרף מלודז'. מתאגרף פולני. ודיברנו פולנית כל הלילה. יותר נכון הוא דיבר איתי פולנית כל הלילה. הוא אמר לי בפולנית שהוא שם כבר הרבה זמן, בבלוק אחת-עשרה, ושהגרמנים נותנים לו לחיות כי הם אוהבים לראות אותו מתאגרף. הוא אמר לי בפולנית שלמחרת יעשו לי משפט ואמר לי בפולנית איזה דברים להגיד במשפט ואיזה דברים לא להגיד במשפט. וזה מה שקרה. למחרת הוציאו אותי מהביתן שני גרמנים, הם לקחו אותי לבחור יהודי שעשה לי את המספר הזה על היד ואחר כך השאירו אותי במשרד שבו עשו לי את המשפט, בפני איזה גברת צעירה, ואני שרדתי כי אמרתי לגברת הצעירה כל מה שהמתאגרף הפולני אמר לי לומר ולא אמרתי לגברת הצעירה כל מה שהמתאגרף הפולני אמר לי לא לומר. תבין. השתמשתי במילים שלו והמילים שלו הצילו אותי, ואני מעולם לא הכרתי את השם של המתאגרף הפולני וגם לא ראיתי את הפנים שלו. אולי הוציאו אותו להורג מול קיר המוות.

מחצתי את הסיגריה שלי במאפרה והורדתי את הלגימה הקטנה האחרונה של הוויסקי. רציתי לשאול אותו על המספר או על הבחור היהודי שעשה לו אותו. אבל שאלתי אותו רק מה אמר לו המתאגרף הפולני. היה נדמה שהוא לא מבין את השאלה שלי, אז חזרתי עליה, קצת יותר בחרדה, קצת יותר בקול רם. איזה דברים, אויצה, אמר לך המתאגרף לומר ולא לומר במשפט ההוא?

סבא שלי צחק, עדיין מבולבל, ונשען לאחור, ואני נזכרתי שהוא מסרב לדבר פולנית, שכבר ששים שנה הוא מסרב לומר אפילו מילה אחת בשפת אמו, שפת אמם של אלה שבגדו בו, כך אמר, בנובמבר שלושים ותשע.

מעולם לא נודע לי אם סבא שלי שכח את המילים שאמר לו המתאגרף הפולני, או שבחר לא לומר לי אותן, או שפשוט כבר לא היו חשובות, כי כבר מילאו את תפקידן כמילים ואז נעלמו לעד, יחד עם המתאגרף הפולני שאמר אותן באיזה לילה חשוך.

ושוב מצאתי את עצמי מביט במספר של סבא שלי, 69752, המספר שקועקע בבוקר אחד בחורף ארבעים-ושתיים בידי צעיר יהודי באושוויץ. ניסיתי לדמיין את פניו של המתאגרף הפולני, לדמיין את האגרופים שלו, לדמיין את הנתז הלבן שהשאיר הכדור אחרי שעבר בעורף שלו, לדמיין את המילים הפולניות שלו שהצליחו להציל את סבא שלי, אבל הצלחתי לדמיין רק טור אינסופי של אנשים, כולם ערומים, כולם חיוורים, כולם כחושים, כולם בוכים ואומרים קדיש בדומייה מוחלטת, מחכים כולם בתור שימספרו אותם.

מישהו אמר לו, כנראה הכרטיסן: "המזוודה שלך היא המזוודה היחידה, אף אחד לא רוצה לנסוע היום לאַלְקילַה, אין סיכוי שהיא תלך לאיבוד". אבל ארננדס התעקש לעלות איתה לאוטובוס: "אני אוהב לשים עין על הדברים שלי."

ברציף, ארננדס אכל כמה קרקרים, קנה בקבוק מים ועישן בעצבנות שתיים או שלוש סיגריות. אחר כך דלתות האוטובוס נפתחו והוא הסתער פנימה, כאילו עוד אנשים מחכים.

"אני צריך אותה איתי," הוא הסביר לנהג מהמדרגות והרים את המזוודה: "התרופות שלי פה." הנהג הנהן בלי להסתובב לעברו, אבל הידק את אחיזתו בהגה.

פדייה היה איש של אמונות תפלות, הוא פחד שמשהו יקרה לאוטובוס שלו אם ידבר לפני שיצאו לדרך. הוא פחד גם על הנוסעים שלו. לכן הוא אף פעם לא פצה פה עד שהגיעו להרים.

עד אז ארננדס כבר השתלט על שורה שלמה של כיסאות ותקע את המזוודה שלו באמצע המעבר. הוא התרגש מעצם היותו הנוסע היחיד באוטובוס לאלקילה.

"אל תחסום את המעבר," הפציר פדייה אחרי שפנו בכביש. ארננדס הזדקף בהפתעה, חיפש את עיניו של הנהג במראה ושאל בחיוך: "אתה מדבר ברצינות?"

"זה מסכן את יתר הנוסעים," ענה פדייה, והשיב לארננדס מבט. "חוקים הם חוקים," הוא הוסיף, אבל לא חשף את הסיבה האמיתית שלו: אם הוא יניח שיפלשו לו למעבר, תהיה תאונה; או לכל הפחות עיכוב בזמנים.

ארננדס ניסה להתגונן והצביע על המושבים הריקים שמסביבו, אבל הנהג, מומחה בוויכוחים מהסוג הזה, הדליק רדיו, הגביר עת עוצמת הצליל והסיט את מבטו מהמראה. ארננדס הניד את ראשו והחליט לא להתייחס אליו ולהתרווח במושבו.

כעבור כמה דקות, לעיני הנהג הזועם, פתח ארננדס מפה שהוציא מכיס הז'קט שלו: היא שלחה לו אותה בדואר. הוא פרש את המפה בהתרגשות ובזהירות והביט בה שעה ארוכה. סוף סוף הוא נוסע לבקר אותה.

ארננדס הכיר את רוֹמינה שלושה שבועות קודם, במסיבה של החוג לאדריכלות שבסופה הם כמעט מצאו את עצמם יחד במיטה. "אשמח אם תבוא לאלקילה," היא אמרה לו, מול דלת הכניסה לבניין שלו: "אם מתחשק לך, כמובן."

מאז לא חשב ארננדס על שום דבר אחר. בגיל עשרים, הוא היה היחיד מבין חבריו שעדיין היה בתול. ורומינה היתה האפשרות האמיתית היחידה שהיתה לו לשכוח את המילה הזאת, שייסרה אותו כל כך הרבה זמן.

עצביו הרופפים איימו אפוא להדיר שינה מעיניו כל הנסיעה, ועוד נסיעה שתימשך לילה שלם. "ואם אגמור מהר מדי?" התייסר ארננדס בשתיקה: "ואם לא אחזיק אפילו דקה ואגמור ברגע שאראה אותה ערומה?"

אחרי שקיפל את המפה והחזיר אותה לכיס, הוציא ארננדס שקית מהמזוודה ובדק ששום פריט לא חסר: ארבע חבילות קונדומים: "מעניין כמה אבזבז בגלל העצבים המחורבנים שלי"; חבילה של ויאגרה: "למקרה שאצטרך עזרה להתגבר על המבוכה," וכדורי השינה שלקוח אחר בבית מרקחת המליץ לו עליהם בשביל הנסיעה.

לפי ההוראות, שני כדורים הספיקו, אבל ארננדס, שבשלב זה לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על רומינה ועל הפחד שהגוף שלו לא יתפקד, החליט לקחת ארבעה. "יש עוד הרבה זמן," הוא מלמל ולגם מהבקבוק. אחר כך נשען אחורה וייחל שההשפעה תהיה מיידית.

בדיוק באותו רגע לחץ הנהג לחץ כפתור ועשרה מסכי טלוויזיה ירדו לקולה המתפרץ של דיילת. "אתה מתגרה בי," שיגר ארננדס. אחר כך ניתר קדימה והוסיף בקול רם: "אני לא רוצה לראות טלוויזיה!" אבל פדייה העמיד פנים שלא שמע דבר וברגע שתמה הפרסומת של החברה שמשלמת את משכורתו, הגביר את עוצמת הצליל עד הסוף.

ארננדס סתם את האוזניים, והידק את הלסת, ונאלץ להשלים עם המצב המגוחך. הוא זינק לעמידה, חצה את המעבר במהירות ופנה לפדייה: "תוכל בבקשה לכבות את הטלוויזיה? אני מבטיח לך שאף אחד פה לא צופה בסרט," הוא הוסיף כעבור כמה שניות בחיוך שלא היתה בו שמץ של כנות.

"אי אפשר," ענה פדייה, אחרי שתיקה קלה: "אלה החוקים. אני מבין שאתה לא מכבד אותם, אבל אני לא סוטה מהם מילימטר," הוסיף הנהג ונעץ את מבטו בארננדס, שהחיוך נמחק מפניו. "ותחזור למקום, אתה לא יכול לעמוד פה, זה אסור," סיכם הנהג.

ארננדס התאפק שלא לקלל אותו ובלע את התסכול. הוא הסתובב, ובדרך חזרה למקומו שאל בקול נמוך: "אולי תוכל להחליש קצת?" "אי אפשר," ענה פדייה והאיץ, משוכנע שזה יגרום לנוסע שלו ליפול: "לא להגביר ולא להחליש, ככה כתוב בתקנון."

ארננדס ניסה לשמור על שיווי משקל בזמן שמיהר לחזור למקומו. הוא חייך, הפעם מתוך חוסר אונים יותר מאשר לגלוג, הניד בראשו בזעם, סינן כמה מילים שאפילו הוא לא הבין ולבסוף הגיע לשורת המושבים שלו, מושפל. למרבה המזל, הוא חשב, ההשפעה של כדורי השינה החלה להתפשט בגופו.

עד מהרה, לא חדרו לתודעה של ארננדס, לא הרעש והאור שפלטו המסכים וגם לא העצירות הפתאומיות של פדייה, הוא שקע ברִיק שחור ברגע שהתמקם במושב.

ארננדס ישן כל כך עמוק שהוא התנתק לגמרי מהעולם ומעצמו עד שהאוטובוס הגיע לאלקילה, ופדייה, שיצא מגדרו כדי להפוך את הנסיעה שלו לגיהינום, ניער אותו וקרא: "יאללה קום, חמור, הגענו."

"זה לא התפקיד שלי להעיר אותך," התעקש פדייה והדביק את סוליית נעלו לרגליים של ארננדס: "גם אין שום סיבה שאחכה לך. תרד מיד או שאני אוריד אותך," איים הנהג ובעט בו שוב. ארננדס התעורר ברגע שהרגיש את עקביו פוגעים ברצפה: "שמעתי, שמעתי. אני יורד."

אחרי שניגב את הריר מהסנטר וחיכך את פניו בידיו, הזדקף ארננדס ונאלץ לקבל את העובדה שהוא עדיין מסוחרר מעט. אחר כך קם, גרר את המזוודה שלו החוצה והלך בעקבות הנהג, שסינן בקול נמוך: "הלוואי שתקבל את היחס שמגיע לך במקום הזה."

ברחוב שוב שפשף ארננדס את פניו וניער את ראשו, נאבק בסחרחורת ששתלו כדורי השינה בגופו. אחר כך סרק במבטו את המקום שזה עתה נחת בו. זו היתה שעת הזריחה והוא התקשה להאמין שאלקילה מכוערת אף יותר מבתמונות ששלחה לו רומינה.

כעבור שניות אחדות, מישהו, אולי הנהג שעמד להחליף את פדייה, הסביר לו איך להגיע לכיכר המרכזית: "אבל מה יש לך לעשות פה, אין מה לראות במקום הזה." בלי להתייחס למילותיו האחרונות של הזר, החל ארננדס ללכת ועד מהרה השאיר מאחור את שישה או שבעה גושי הרחובות שהפרידו בינו ובין יעדו. האור הלך והשתלט על המרחב שמסביבו.

"זו לא שעה מתאימה להתקשר אליה," אמר לעצמו ארננדס כשהגיע לכיכר המרכזית. הוא צנח על ספסל, חיבק את ילקוטו והוסיף בקול נמוך: "מוקדם מאוד, אני עלול להעיר אותה ואפילו גרוע מכך, אני עלול להעיר את ההורים שלה." הוא השלה את עצמו: מה שבאמת קרה הוא שהעצבים שוב השתלטו לו על הגוף: "מה לעזאזל אגיד לה כשהיא תענה?"

"עדיף שלא אתקשר אליה בכלל. אולי היא כבר לא רוצה… אולי היא התחרטה," הוא פלט והבחין בהמולה שנוצרה פתאום בכיכר. אנשים הולכים מפה לשם בצעד מהיר. ארננדס הרים את מבטו לעבר השמש שהגיחה מאחורי הצריח של הכנסייה הירוקה והוסיף, הפעם בקול רם ובנימה אמביוולנטית משהו: "מה לעזאזל עובר עלי? מה פתאום שלא אתקשר אליה?"

"למה שהיא תתחרט?" הוא קרא בקול רם אף יותר וניתר מהספסל: "היא היתה מודיעה לי קודם. אבל לפני זה אלך לאכול משהו, להעביר קצת זמן," הוא הוסיף וחצה את הכיכר בחיפוש אחר מקום לאכול בו ארוחת בוקר, בלי להבחין שמדובר בתירוץ ובלי לתהות מדוע האנשים מסביבו ממהרים כל כך.

ואז מישהו אמר לו, אולי מוכר העיתונים, שהמקום הכי טוב הוא המסעדה של דוניה אאומליה: "המסעדה נמצאת בקצה השני של הכיכר, ליד החנות לכלי כתיבה. אבל אתה צריך למהר, נראה לי שהיא תכף סוגרת," סיכם מוכר העיתונים, אבל ארננדס הלך מהר ולא שמע את סוף דבריו.

ברגע שארננדס הגיע למקום שהמליצו לו עליו הוא חייך, כי הבין שהוא יכול להרוג שתי ציפורים במכה אחת: לאכול משהו, להרוויח קצת זמן ולקנות נייר עטיפה למתנה שקנה לרומינה. "אם בסוף היא תתחרט, אולי המתנה תשנה את דעתה," הוא חשב והזמין ביצים. אחר כך הוא התיישב והביט בניירות העטיפה שהיו תלויים בחלון הראווה בקצה השני של החנות.

לבסוף הוא שם עין על נייר כחול, קם וניגש לדלפק לדבר עם המוכרת, שמבטה היה נעוץ במסך טלוויזיה: "אפשר מטר מהנייר הזה?" "אי אפשר," ענתה המוכרת, אחיינית ודודנית מדרגה שנייה של דוניה אאומליה, בלי להסתכל על אררנדס: "הניירות האלה הם בשביל הילדים."

"וחוץ מזה, אני רואה חדשות. ואתה לא מפה. אני לא אוהבת לסחור למכור לזרים," התעקשה המוכרת בלי להסיר את עיניה מהמסך ולו לרגע. "בשביל הילדים, איזה באסה," סינן ארננדס בחיוך: "זרים… טוב, אז תני לי מטר מהנייר הזה שם," "אי אפשר, אמרתי לך," ענתה המוכרת בעצבנות והביטה בארננדס בפעם הראשונה.

"ואם אני אביא ילד שיקנה בשבילי?" שאל ארננדס בחיוך ספקני והביט לעבר הכיכר, תוהה לגבי המשמעות הנסתרת של המצב שהוא שרוי בו. "ומי ישתמש בנייר, אתה או הילד?" שאלה המוכרת וניגשה לדלפק, מבטה נעוץ במסך הטלוויזיה. מגיש החדשות אמר: "זה הולך להיות עוד יום קשה."

"הנייר בשבילי, לא בשביל שום ילד, זה היה בצחוק," הסביר ארננדס. "אני צריך לעטוף מתנה."

"אז תעזוב אותי בשקט, שקרן," קטעה המוכרת את ארננדס: "אתם באים מבחוץ ועוד מתחצפים," הוסיפה האישה וחזרה לכיסא שלה. "אני לא מתכוונת למכור לך שום דבר." אף על פי שהתקשה להאמין למשמע אוזניו, ארננדס לא היה מסוגל להתרגז. הוא שקל להתעקש, אבל המוכרת קמה שוב מהכיסא שלה, מיהרה לדלפק, סילקה אותו בתנועת יד, הרימה את מבטה וקראה לעבר המסעדה: "הם שוב באים."

ארננדס חזר לשולחנו מובס. דוניה אאומליה בדיוק הגישה את צלחת הביצים שיבצר ממנו לאכול. "הם באים עכשיו," סיננה המוכרת מאחורי ארננדס, שבאותו רגע ראה את אאומליה מתקדמת כמה צעדים, מתייצבת במפתן הדלת וסורקת את הרחוב במבטה: "הם כבר כאן, יותר נכון."

בתוך כמה שניות הורידו המוכרת ודוניה אאומליה את התריס, כיבו את האורות, מיהרו לעבר ארננדס, תפסו אותו בזרועות, אמרו לו בקול אחד: "אנחנו מצטערות, אבל אתה לא יכול להישאר פה," גררו אותו בעדינות למחסן והוציאו אותו לרחוב.

מישהו, אולי אחד מאלה שרצו בכיוון הנגדי לכיכר, אמר לארננדס: "למה אתה עומד במקום?" ומישהו אחר הוסיף: "רוץ, הם באים, הם סורקים את כל העיירה."

ארננדס לא הבין מה קורה והתחיל לרוץ בעקבות האנשים שדיברו אליו. אחרי שני רחובות הוא שמע את הפיצוצים הראשונים ויריות רובה. הפחד כיווץ את בטנו, איים לשתק אותו כליל וגרם לעצמותיו לחרוק.

"רומינה," חשב ארננדס, בלי להאט את ריצתו: "אני מוכרח להתקשר אליה." הוא הוציא את הטלפון שלו באמצע הרחוב, אחר כך הסתתר בכניסה לבניין וניסה לחייג, אבל מישהו, אולי האישה שרצה ושני ילדים תלויים על זרועותיה, אמרה לו: "אל תטרח… הם קוטעים את השירות."

ארננדס היה מבולבל לגמרי, הוא הכניס את הטלפון לכיס, הוציא את המפה שרומינה סימנה בה את הכתובת שלה והתחיל לרוץ כאילו כפה אותו שד. הפיצוצים והיריות נשמעו לו קרובים יותר מרגע לרגע. כמה צעדים לפניו מעדה האישה, נחבטה בפניה ושני הילדים שלה התגלגלו על הכביש.

אחרי שעזר לה לקום, הרים את אחד הילדים והתחיל לרוץ מהר ככל יכולתו, ארננדס שאל את האישה אם היא יודעת איך להגיע לרחוב אַרְטֶאָגַה 17. "יש לך מזל… אנחנו קרובים… תפנה פה ותמשיך ישר… חמש או… ארבע רחובות. או שתלווה אותי ותעזור לי עם הילד. אתה יכול להתחבא אצלי."

"אני מצטער… באמת." ארננדס עצר, הביט באישה והוריד את הילד לקרקע: הוא לא יכול היה לדמיין שההחלטה הזאת, שקיבל כעת ללא היסוס כמעט, עשויה להיות ההחלטה החשובה בחייו. אבל הוא רצה להגיע לבית של רומינה. והפיצוצים והיריות המשיכו להתקרב.

ארננדס פנה והאיץ מעבר לגבול יכולתו. הריאות שלו עמדו לקרוס, אבל הוא מצא כוחות שלא העלה על דעתו שיש לו. כך הגיע לבית שחיפש ודפק על הדלת בכל הכוח, קורא שוב ושוב בשמה של רומינה.

אבל מהצד השני לא נשמעה אף מילה, אף שאלה, אפילו לא מלמול. המשפחה של רומינה הסתתרה בשירותים. הם שמעו את ההמולה שהקים ארננדס, אבל זכרו את דבריו של ראש המשפחה: "אני לא רוצה לשמוע אף מילה… אפילו לא את הנשימות שלכם."

"אנחנו לא יודעים מי האנשים שבאו היום," הוסיף אביה של רומינה ונעץ בה את מבטו. היא בכתה בשקט וכששמעה את ארננדס הרימה מעט את הראש מבין הזרועות. "אם היינו יודעים לפחות שזה הם," לחש האב: "אבל הפעם אין לדעת, אסור לנו לקחת את הסיכון."

כשהשלים עם העובדה שאיש לא יפתח את הדלת שדפק עליה באגרופיו הקמוצים, נזכר ארננדס באישה ובשני הילדים שנטש. הוא התחיל לרוץ בכיוון שבא ממנו, אבוד ואחוז חרדה, אבל מישהו, אולי אישה שעלתה על גג ביתה, צעקה לו: "צד שני… עדיף שתרוץ לצד השני… הם באים מפה."

לפני שהספיק ארננדס לעבד את המידע, איש אחד פרץ בבכי בקרבת מקום ומעבר לפינה הופיעו האנשים שכל העיירה ברחה מהם. ארננדס הסתובב, התחיל להתקדם בכיוון השני אבל עצר בבת אחת: הם השתלטו גם על הצומת ממול.

ארננדס קפא על מקומו וחש שהשלפוחית שלו עומדת להתפוצץ. הוא חיכה שהאנשים האלה ייגשו אליו. כשהם סוף סוף הגיעו הוא ניסה לומר משהו, אבל מישהו הקדים אותו: אולי האיש שאחר כך ריסק לו את הפה בקת.

לפני שעצם עיניים ואיבד את ההכרה, ראה ארננדס את האיש שזה עתה העניש אותו מתרחק ואחר כך שמע את צחוקם של שני ילדים קטנים, גם הם חמושים.

חוט דק של פליאה עדיין קשר אותו לעולם והוא הצליח לשמוע קול של אישה מחלק הוראות: "תעלו אותו עם כל הציוד שלו… הוא בטח לא מפה."

ארננדס לא הרגיש איך הם גוררים אותו, קושרים לו את הרגליים והידיים ומכניסים אותו לטנדר.

ההכרה שבה אליו כעבור שעתיים כשמישהו, אולי אחד הילדים שצחקו קודם, שפך עליו דלי של מים. אבל כשפקח עיניים לא היה שם איש.

כל מה שהוא ראה היה ערמה של בגדים: הם רוקנו את המזוודה שלו בחצר האחורית שבה החזיקו אותו. הוא הרים את עיניו לעבר השמש והרגיש צריבה בכל הגוף. כך הוא גילה שהוא לא לובש חולצה, שהורידו לו את הנעליים ושכפות ידיו ועקביו שורפים.

כעבור כמה דקות הופיעה בחצר האישה שהורתה להעלות אותו על הטנדר. היא ירקה כמה גרעיני קלמנטינה, קפצה מעל ערימת הבגדים, רכנה לעבר ארננדס ומלמלה: "אתה לא מהאזור." אחר כך נעמדה מאחוריו וחתכה בסכין את החבלים שקשרו אותו.

"קום ובוא אחרי," היא הורתה. כששמע שוב את הקול הזה הבין ארננדס שאופן הדיבור הזה מזכיר לו מישהי אחרת או ששמע את הקול בעבר. "אולי זו האישה ש…" חשב ארננדס, "לא. היא נשמעת בדיוק כמו רומינה. או כמו אמא שלה."

לפני שהספיק להרהר עוד באותה שטות שניסה לאחוז בה כדי להסיח את הדעת, כדי לא להיות איפה שהוא נמצא, מצא את עצמו ארננדס בחדר. חוץ ממנו ומהאישה חיכו לו בחדר תריסר גברים ושלושה-ארבעה ילדים.

הוא ספג מהלומה נוספת בבטן, הברכיים שלו התקפלו והוא נפל על הרצפה. הוא שרט את הרצפה, ניסה להסדיר את הנשימה, לבלוע את הריר שנפלט מפיו ולנגב את העיניים מדמעות. מסביבו נשמעו פרצי צחוק.

מישהו, אולי מי שקיבל את ההחלטות בחדר החשוך הזה, אמר: "אז באת לפה לזיין את הבחורות שלנו.". ארננדס היה מופתע ומבוהל, וחשב שגם הקול הזה שמדבר אליו עכשיו מוכר לו, שהוא שמע אותו בעבר.

"אולי זה האיש שהרביץ לי קודם ברחוב," אמר לעצמו ארננדס ושמע כיצד משתתקים, בזה אחר זה, פרצי הצחוק שהקיפו אותו. "לא… זה הנהג… לא, לא… זה אבא של רומינה," הוא חשב בלי לפלוט מילה: "שמעתי אותו דרך הטלפון."

"אני מדבר אליך, בן זונה!" צעק הקול, והפעם, במקום להרביץ לארננדס, האיש נופף מול עיניו בכמה קונדומים וחפיסת ויאגרה. "באת לזיין את הילדות שלנו, כן או לא?"

לפני שארננדס הספיק לענות, הכניס לו האיש כמה סטירות: "אז כמו שאתה רואה, זה לא יעבוד לך, לנו יש חוקים אחרים!" הוא הוסיף והכניס לו עוד שתי מהלומות, הפעם באגרופים קמוצים: "כאן אנחנו מחלקים את ההוראות!"

"ואתה יודע מה ההוראה שלי עכשיו?" שאל האיש וסוף סוף התרחק מפניו של ארננדס וסקר את יתר הנוכחים. "שמישהו יתנדב להיות ראשון."

ואז מישהו, אולי מי שקשר את ארננדס, הקדים את יתר הקולות.

ואלה שהיו שם סתם יצאו מיד מהחדר.        


*דימוי: © ג'ון פוסטר.

לפני שבועיים היא טלפנה אליך, ככה, משום מקום. היום יום האם ואתה עומד לפגוש אותה שוב. רצית להתחיל את השבוע ברגל ימין, אבל בשבת הלכת לישון מאוחר, שיכור, ובראשון הטלפון מעיר אותך באחת עשרה ועשרים בבוקר. היא שואלת אם תבוא לצהריים כפי שסיכמתם. אתה אומר שכן. היא שואלת אם אתה בא עם פרננדה. אתה אומר שלא, כבר אמרת לה. היא מבקשת שלא תאחר ואתה מנתק. בימים האחרונים החלה לנקר בך המחשבה שאתה אשם שלא התראיתם כל כך הרבה זמן, והתחלת לתהות איך היא הרגישה כל הזמן הזה. למדת איכשהו להיות בחברתה בילדות ומאז שהתבגרת זה לא הולך לך טוב. גם כשאתה מתאמץ להיות נחמד, בסוף אתה מאבד את הסבלנות. אף על פי כן, אתה בטוח, משום מה, שהכול יסתדר בארוחת צהריים. בשישי בערב קנית לה מתנה ולא יכולת להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שעשית את זה. יש לך גם מה להגיד לה; כמה משפטים שיעמידו דברים במקומם.

זהו יום ראשון השלישי בחודש אוקטובר בשנה שאין לה ולא יהיה לה עשור. אתה נכנס לאמבטיה ומיד מתעטף בכלום מעורפל ובלתי חדיר, לבן כמו התפאורה של פרסומת לקרם לחות או למלח. השקט מוחלט. עכשיו אתה שוחה בבריכה על גג של מגדל חשוך בן שלושים קומות. אין איש. אתה נשכב על המרצפות בתחתית. מביט למעלה: אין אורות, אין רעשים. המים שקופים כל כך שהם נעלמים ואתה אפילו לא שם לב. אתה הולך על דשא כמו קוואי צ'אנג קיין, כמו ג'וני ווקר באחו סקוטי, כבשים לבנים הופכים עכשיו לענן אחיד ואתה פוקח עיניים, משתעל ויורק קצת מים קרים. אין לך מושג מה השעה עכשיו כי באמבטיה תמיד לפנות בוקר. אתה שומע רעש של מכוניות ואת השכנה מורידה את המים, שוטפת ידיים וסוגרת דלת.

משהו שאתה רואה בצומת הזאת בשדרה נראה לך מוכר. צעד אחר צעד, כמו רובוט, אתה חוצה את הרחובות שמפרידים בין הדירה שלך לאזור שגרת בו עם אמא שלך ועם אחותך עד לפני כמה שנים. רק עכשיו, אחרי שהלכת את דרך הזו, אתה מבין שלא באמת התרחקת. אתה כבר לא זוכר מה היה קודם בשדרה. בטח לא שני בתי קפה אינטרנט.

כדי להיכנס בדלת – מתוך דחף חולני כמעט לראות מה השתנה בחלוף הזמן – היית צריך רק לפנות בצומת וללכת חמישים מטר, אבל אתה לא זז. השעון בנייד מראה שתיים ועשרה. אתה עולה על מונית ורק כשהיא יוצאת לדרך אתה מחפש כסף בכיסים. אתה מגיע ועליך להסביר לשומר בכניסה מי אתה. הוא לא מאמין שיש לה בן שהוא מעולם לא ראה. הוא מכריח אותך לצלצל באינטרקום. קומה ארבע עשרה. הוא שואל אותך אם היית בחוץ לארץ. אתה מחייך ומסיט את המבט: על השולחן שממנו הוא חולש על המבוא יש טלפון נייד, מהיקרים. לבסוף, קול לא מוכר של גבר אומר באינטרקום שאתה יכול לעלות. במעלית אתה מסדר את השיער ואת הבגדים מול המראה. אתה מביט בפנים שלך וחושב על אחותך. אתה מרגיש שנטשת אותה במובן מסוים. תקופה ארוכה, בשנים הראשונות בבואנוס איירס, אתה והיא הייתם הדבר היחיד שלא קרס. אמא והשיער התפוח שלה, אבא הכחוש והשפם שלו. הייתם לכודים על הקרוסלה המסתובבת שלהם, כמו שני נהגי מונית שנלחמים על נוסע בלילה שומם.

אבל התקופה הזאת חלפה, עכשיו הכול פשוט יותר: אתה צריך רק לאכול עם אמא שלך, אחותך, איזה איש והמשפחה שלו פעם פעמיים בשנה, בדירה בקומה הארבע עשרה עם חדר מדרגות, דלת פתוחה, שמורה אקולוגית מאחורי חלון המרפסת ובאופק – הנהר. אתה מציץ פנימה ולא רואה אף אחד. אתה יוצא, מצלצל בפעמון וממתין, אבל כלום. אתה משוטט בסלון ורוכן כדי לקרוא את שמות הספרים ולראות את פניהם המחייכות של בני המשפחה בתמונות. הזהירות טוענת את התנועות שלך במתח, כאילו הקישוטים עלולים להתפרק במגע הכי קל, או כאילו אתה שודד בית של משפחה שיצאה לבלות את היום בכפר.

בלונדינית אחת שהיא לא אחותך חוצה את המסדרון, עטופה רק במגבת. לפני שהיא סוגרת את דלת החדר היא מסתובבת ומביטה בך לשנייה שנמתחת עד אינסוף, עד שאמא שלך מגיחה מהצד ומחבקת אותך. היא נראית אותו דבר: היא רזתה קצת, השיער שלה בלונדיני יותר והתסרוקת שונה, הבגדים שלה חדשים ולא מקומטים, אבל בגדול היא נראית אותו דבר. היא מרחיקה אותך, תופסת אותך בכתפיים, סוקרת אותך במבטה ואז מחבקת אותך. היא שוב מרחיקה אותך. עכשיו היא בוכה. זה משמחה, היא אומרת. אתה מכניס יד לכיס המעיל ומחפש את השקית עם החבילה. אתם מתחבקים ומתנשקים. אתה עומד לדבר, כמעט אומר משהו, והיא שוב מרחיקה אותך, עיניה אדומות, ומבקשת ממך לבוא איתה, היא רוצה להראות לך את הדירה. אבל כל החדרים נעולים. היא אומרת שכולם בטח מחליפים בגדים ומראה לך את חדרי השירותים: באחד עדיין יש אדים, קצף ותחתונים לחים בצבע בורדו תלויים על הברז. אתה מתעטש. אתה מתעטש פעם שנייה. היא אומרת שזה בטח בגלל השטיח ושעדיף שתלכו למטבח. אתה ממשיך להתעטש, כאילו אתה עושה בכוונה, כאילו אתה מנסה להדגיש את תחושת האי נעימות שלך.

בזמן שאתה מנגב את האף היא שואלת אם אתה יכול לעשות לה טובה. "מה?". כולם מתכוננים והיא חישבה לא נכון והיא צריכה עוד שמנת לרוטב, ונוסף לכך אין יין וגוסטאבו לא אוהב לאכול בלי יין. דלת נפתחת וקול של גבר, אותו קול שנשמע באינטרקום רק בלי העיוות הקל, שואל איפה היא. למי אכפת שהוא לא יכול לאכול בלי יין, שילך בעצמו: הם לבד ומי יודע מתי תהיה להם עוד הזדמנות. אבל בו בזמן משהו גורם לך להתבייש, ואתה מסכים. היא מבקשת שבאותה הזדמנות תוריד את לאקי, שיוצא מחדר הכביסה במתיחת איברים.

השכונה חדשה ונבנתה על שטחים שהיו פעם חלק מהנהר. קאנטרי קלאב של מגדלים: רק בניינים עצומים, מופרדים זה מזה כאילו הם כבדים מדי לאדמה שהם עומדים עליה, מוקפים בכיכרות מטופחות ובהן עצים וספסלים חדשים. מזמן, בחיים אחרים, הרעיונות הכי טובים שלך עלו בדעתך כשטיילת עם אותו כלב בכיכרות אחרות, הרוסות, הולך ומעשן ברחובות שאין לך אומץ לחזור אליהם. הסופרמרקט היחיד באזור נראה מבחוץ כמו חנות מעצבים. אתה קושר את הכלב וניגש לדלתות. הן נפתחות אוטומטית. השומר לופת את הזרוע שלך ואומר שאסור להשאיר כלבים קשורים במדרכה. אתה מוחה, אבל הוא רק מצביע לסירוגין על הרצועה ועל שלט שאוסר על קשירת כלבים.

אתה הולך עוד שישה בלוקים בשדרה, עד מינימרקט קוֹרֵיאָני. הכול מלוכלך ורועש יותר ואין שום איסור לקשירת כלבים. אתה הולך ישר לאגף מוצרי החלב. ריח האקונומיקה גורם לך עקצוץ באף. אחר כך אתה משווה כמה סוגי יין ובוחר שני בקבוקים, יקרים יחסית. בקופה, הגברת שלפניך שופכת את כל המוצרים על הפס, מתקדמת כמה צעדים ונעמדת מול הקופאית, הקופה ביניהן. הקופאית בקושי מצליחה לראות את הפנים שלה. על פס הגומי השחור יש חסה, מפיות נייר, לחם, נתח בשר שמעולם לא טעמת ושני קרטונים של יין. היא מבקשת מהקופאית שתודיע לה לפני שהיא מגיעה לעשרים פֵּסוֹ. הקופאית אומרת שכרגע היא עומדת של תשע עשרה וארבעים, והיא עדיין לא העבירה יין אחד. כל היתר ארוז בשתי שקיות. אתה לא רואה מה קורה עם היין השני – אם היא לקחה אותו בסוף או לא – כי בזמן שהיא פותחת את הארנק היא אומרת לקופאית שמוצרי המזון יקרים נורא, איך זה יכול להיות שמזון יקר כל כך. היא מוציאה שטר של עשרים, מקומט, כאילו יצא מהיד של ילד שקונה מצרכים בפעם הראשונה, שטר שהיה מגולגל שנים בתוך חדק של פיל מקרמיקה, מקושט באבנים נוצצות. בזמן שהיא מיישרת אותו ולפני שהיא נותנת אותו לקופאית, היא שואלת אותה אם יש לה אמא. אחרי זה היא שואלת אותה אם לא חבל לה לעבוד ביום האם, ומוסיפה שצריך לשנות את האופי של יום האם.

היא מרכיבה משקפיים שחורים ולובשת מכנסי ברמודה שמגיעים עד לברכיים הלבנות והמעט עקומות שלה. לפעמים אפשר לדעת מה אנשים עומדים לומר לפי תנוחת הגוף שלהם. אמא שלה איבדה את אמא שלה – היא אומרת, פעמיים "אמא" – כשהיתה קטנה מאוד, ולכן היא תמיד סבלה ביום האם.

מבטה התועה של הקופאית נעוץ במבצעים של מחלקת הבשר, ובשלב הזה היא בטח לא רואה יותר מילים, אלא רק סימני קריאה ומספרים על מדפים. מספרים וסימני קריאה, בכל הזוויות האפשריות, על שלטים ועל תגיות, ואור שנופל מהתקרה ומריח כמו אקונומיקה. ובכל זאת, הגברת ממשיכה לדבר: היא אומרת שפעם קראו לו "יום המשפחה", וזה נראה לה עדיף. אתה מניח את השמנת על הפס: קרטון היין לא שם. הוא עולה עשירית מכל בקבוק יין שאתה עומד לקנות. בזמן שאתה משלם אתה מביט החוצה מבוהל, לוודא שהכלב עדיין שם. אתה חוזר לדירה מהר, בלי להניע את הזרועות כמעט, כאילו השמנת עשויה להתקלקל מיד אם תטלטל אותה בחוץ.

כולם יושבים לשולחן. אתה נותן נשיקה לאחותך, לוחץ יד לגוסטאבו, נותן נשיקה לכל אחת מבנותיו ועוד אחת לבן הצעיר. אתה נדהם לראות שהוא לובש חולצה שלך. אתה לא אומר שום דבר. אבל היא דווקא כן מציינת את זה, כאילו זה מחבר ביניכם. הוא נראה בן שש עשרה או שבע עשרה והוא אחד מהנערים האלה שסיימו לגדול בגיל מוקדם. הוא גבוה, רזה, השיער שלו קצת ארוך ואי אפשר לדעת אם הוא מתגלח או שעוד לא גדל לו זקן. בשולחן הוא בקושי פוצה פה. אתה תוהה אם יש לכם משהו במשותף חוץ מהחולצה. הוא בטח משתמש בעוד הרבה דברים ששייכים לך. אתה אומר לה שהיא היתה צריכה לשאול אותך קודם. היא נועצת בך מבט נוקב ומיד משבחת אותך באופן מופרז, אבסורדי כמעט, ובמקום להיות מובך, אתה מתרגז. אתה לא אומר כלום והיא בכל זאת מנסה לנשק אותך לפני כולם. אתה מתרחק והיא בקושי משפשפת את הלחי שלך. אתה מושך את ידך ממנה. אתה לא יכול אחרת: משהו במגע הגופני ביניכם הלך לאיבוד ברגע מסויים.

ונוסף לכך היא חיה עם גבר אחר. לא שזה מפריע לך, להפך: גוסטאבו, חוץ מההערה הראשונה שלו (אז אתה מצייר?), מיד מצא חן בעיניך. ואחרי שתי כוסות יין אתה מגלה שוב את  שכבת האהדה הכנה שמאז ומעולם הקלה את המגע שלך עם הזולת. אתה אוהב איך שהוא מתייחס אליה, איך שהוא מדבר אליה ואת הבדיחות שהוא מספר כדי לשפר לה את מצב הרוח אחרי ההערות שהערת. וגם את האנקדוטה שהוא מספר: לפני שבוע הוא נסע לבית שלו בכפר והכביש היה חסום. בעיקר מוצא חן בעיניך האופן שבו הוא מספר, הנימה. בשלב הזה ימצא חן בעיניך כל מה שלא יאמר על התקרית.

מתברר שלפניו בכביש היה אוטובוס, הוא אומר, ובו להקה שהיתה אמורה לנגן באותו ערב בעיר במחוז אחר. הם עמדו לאחר ומהאוטובוס ירדו כמה מוזיקאים ועוד כמה שלא נראו כמו מוזיקאים וגם אני יצאתי מהמכונית לבדוק מה קורה, וכעבור זמן קצר שניים מהלהקה התחילו לנגן על התופים של המפגינים וכולם שרו וקראו קריאות מחאה. היו שם רק ילדים, נערים ונשים, הוא אומר, בכל הגילים,  בני שלושים ויותר. הם העמידו חמישה זוגות אופניים הפוכים, המושב על האספלט, וחסמו את הכביש. משני הצדדים, לאורך שני קילומטר, השתרעה שורה של מכוניות ומשאיות. אחר כך המוזיקאים הצטלמו עם הדגל של המפגינים בחיוכים רחבים. שיראו את הסמל של הארגון, צעקה אישה אחת. ומישהו אחר אמר: הכול טוב ויפה, אבל המחסום לא זז מטר.

הם באו מעיירה שלושה קילומטר משם והם מוחים נגד הקמת מפעל כלשהו באזור. המוזיקאים היו חייבים להמשיך בדרך, אחרת לא יגיעו בזמן, והמפיק ניגש למפגינים והפציר בהם שיבינו אותם, שהם תומכים במאבק, שהם תומכים בכל המאבקים. למעשה, את הז'קט שהוא לובש, ז'קט בצבע ירוק צבאי דהוי, הוא קיבל במתנה מ"הכלב", ועל פניו של גוסטאבו הצטיירה הבעה שנועדה להדגיש עד כמה מגוחכת האמירה הזאת. הם תומכים במאבק, חזר ואמר המפיק, והציע למפגינים לקרוא את העצומה שלהם בהופעה. אחר כך נתן להם במתנה עותקים מהאלבום הראשון של הלהקה, וגם כמה מהשני.

גם הבנות שלו יושבות לשולחן. אתה יודע שלאחת קוראים דֶלפְינַה ולשנייה בֶּלֵן, אבל אתה לא זוכר מי היא מי. אמרו לך כשהציגו ביניכם – אתה בהית בזו עם המגבת – אבל לא הגית את השם שלהן בקול רם ודעתך הוסחה. על מפת השולחן נוצרים עוד ועוד כתמים. שתיהן בלונדיניות. אחת בת עשרים ושש, השנייה בת עשרים ושלוש. אחת אומרת משהו על מוזיקאים, משהו בסגנון "כל הנשים אוהבות מוזיקאים, אבל בסוף מתחתנות עם מי שיש לו כסף". זה היה יכול להיות גרוע יותר: היא יכלה לומר "ציירים" או "אמנים", באופן כללי. גוסטאבו עונה לה: רק אלה שאין להן שכל. הוא אומר לה את זה בכוונה טובה, כאילו הוא עדיין מנסה לחנך אותה.

הקטנה נראית מבוגרת יותר, סיפרה לך אמא שלך בטלפון, בנימה ממזרית. הניסיון שלה ליצור ביניכם שותפות קצת מרגיז אותך. מצד שני, אם היית גר שם איתם, באמת היית יכול לפגוש אותה לילה אחד במטבח, לבושה בכותונת לילה, יושבת על הדלפק, רגליה הלבנות מתוחות קדימה, התחתונים בצבע בורדו מופשלים, אור בוקע מהמקרר הפתוח והספרות הירוקות של שעון המיקרוגל משתקפות בזגוגית החלון. ואז מספרים לך שהחליפו לכלב את השם ועכשיו קוראים לו אליוט, כי הם "יותר אוהבים את השם". אין לך שום בעיה עם טי אס אליוט, אליוט נס, בילי אליוט, אליוט סמית', אליוט מרפי, מיסי אליוט, אבל שם של כלב לא משנים, ופתאום אתה מתחיל לקרוא לו בקול רם יותר ויותר, "לאקייי!… לאקייי!".

אתה משתתק כי כולם מסתכלים עליך, חוץ מאחותך. בלן ודלפינה עושות פרצופים ואתה מבחין בקווי הדמיון ביניהן, אפילו שאתה לא יודע מי היא מי. לרגע אתה חושב שמשפחה היא דבר מדבק. אחר כך אתה מבין שאחותך קרובה יותר אליהן מאשר אליך, ומרגיש שבמובן מסויים כשלת בתור אח גדול. אבל עכשיו מאוחר מדי. לרגע עולה בדעתך המחשבה שהיחסים שלך איתה הם כמו הצמח שהשאירו הבעלים הקודמים במרפסת הדירה שלך, הצמח שאתה לא משקה, אפילו לא בקיץ, ואף על פי כן הוא עדיין חי, ולפעמים אפילו פורח.

בפעם היחידה ששוב משאירים אתכם לבד, אתה לא מצליח לתת לה את המתנה, אתה לא מבין מה קורה. אתה מרגיש כאילו האריזה קרועה או המוצר פגום, וקודם, בדמיון שלך, הכול יצא מושלם. אתה מתחיל להשתעל ולהתעטש וגוסטאבו מציץ בדלת לראות מה קורה. הוא שואל אותך אם אתה בסדר והיא מנגבת לך את הפנים בסמרטוט לח ואחר כך במפית נייר. היא אומרת לך שאתה צריך להפסיק לעשן, שזה מזיק לך. זהו, אתה רוצה ללכת. היא אומרת "בבקשה". אתה חושב שהיא עומדת להגיד משהו נוסף, לבקש ממך משהו, אבל לא, היא רק אומרת שוב "בבקשה" ואז מביטה בך בשתיקה. יורד מבול וגוסטאבו מציע להסיע אותך. אם תסרב, זה יהרוס הכול, אתה יודע את זה, ולאמיתו של דבר, היום עבר דווקא די בסדר. מכרסמת בך חרטה מעוותת שהיית רוצה לשלוט בה: בכל פעם שאתה הולך אתה מרגיש שהיית צריך להישאר, ובכל פעם שאתה נשאר, אתה מרגיש שהיית צריך ללכת קודם.

חוץ מהקול העמום של תנועת המגבים על השמשה הקדמית, במכונית שורר שקט מוחלט. בזמן שהוא עוצר ברמזור, גוסטאבו מבחין בשקית שאתה מחזיק ושואל אותך מה יש בה. אתה אומר שזו מתנה שקיבלת ואתה לא אוהב. ומזל שהוא מזכיר לך, כי שכחת שהתכוונת להחליף אותה, וזה עכשיו או לעולם לא. הוא אומר שבימי ראשון בדרך כלל לא מקבלים החלפות והחזרות, אבל אתה רק רוצה לצאת מהמכונית, אתה מקווה שהוא לא ייעלב ואומר לו שאתה בכל זאת רוצה לנסות, עכשיו שהגשם פסק, ושיוריד אותך בשדרה. לפני שאתה יורד אתה לוחץ לו יד ונותן לו נשיקה בלחי.

בתחנת דלק בפינה יש תור של מכוניות. אנשים מנפחים צמיגים וממלאים מכל לפני שהם שבים ומסתגרים בבית עד יום שני בבוקר. בימי ראשון אחר הצהריים אתה עדיין חש באוויר את אותו מין עצב בלתי מחיק, של החזרה למחרת לבית הספר, ובמיוחד היום, שבילית זמן רב עם אנשים ולא היה לך רגע לחשוב. אתה מתכנן לסדר קצת את הבית ולחסל בקבוק יין שצריך לחסל, ועל זה אתה חושב כשאתה נכנס לבניין שלך ופוגש את השכנה מקומה שש, יושבת על הכיסא שהשוער יושב בו כשאין לו מה לעשות.

מהרגע שיצאת מהמכונית אתה מכונס בעצמך, כך שאתה חולף על פניה בלי לומר מילה. היא גרה בבניין עוד לפני שהגעת, יש לה שני ילדים, בן ובת, שניהם בני שש או שבע, והם תמיד צועקים כשהם יורדים במעלית. היא ברזילאית, אבל בעלה לשעבר ארגנטינאי, החלפת איתו פעם כמה מילים בזמן שחיכה לילדים שלו למטה. לפי הבעת הפנים שלה, היא מחכה עכשיו שהוא יחזיר אותם. אבא שלך תמיד הגיע באיחור כשהיה צריך לבוא לאסוף אתכם: שעה, שעתיים. המפתחות נופלים לך מהיד והיא מסתובבת. היא מביטה בך ושותקת, מבוהלת מעט. אתה אומר "היי" ולוחץ על כפתור המעלית. אבל המעלית לא זזה, מישהו בטח לא סגר את הדלת כמו שצריך, אתה אומר. אתה מציץ בחרך ואומר: "מישהו בטח פורק קומה שלמה של קניות מהסופר". אבל היא לא עונה וממשיכה להביט החוצה. פתאום היא נשענת לעברך ואומרת, כאילו היא משלימה משפט שחשבה או אמרה לפני שנכנסת, שלמרבה המזל הילדים הלכו לישון אצל בעלה לשעבר, הגדול מתנהג באופן בלתי נסבל, בבוקר הוא הכה אותה.

יש משהו בכעס על הבן שלה ובתשישות שניכרת בקולה ובפניה שגורם לך לבחון אותה מכף רגל ועד ראש ולהבחין בפעם הראשונה בגופה, מבעד לגרבונים ולחולצת הטריקו. אתה אומר לה שסבתא שלך, "אמא של אמא שלך", היתה אומרת ש"אין דבר גרוע יותר מלהרביץ לאמא". היא צוחקת. עולה בדעתך שאתה יכול לפתות אותה אם תאמץ ארשת של רוך ומרץ נעורים. אתה בטוח שזאת הגישה הנכונה, אבל אתה לא יודע מה להגיד ואתה מתחיל לטלטל את השקית מצד לצד. אתה נבהל כשדלת המתכת נפתחת מאחוריך: אלה הקשישים מקומה חמש ותמיד לוקח להם כמה דקות לצאת מהבניין.

אתם עולים יחד במעלית ורק כשאתם עוברים את הקומה הרביעית אתה פוצה פה. "אז השאירו אותך לבד היום…". בכל פעם שנכנסת לדירה אחרת בבניין, זהה אך שונה מהדירה שלך, זה עורר בך תחושה מוזרה. אולי אתה קצת חושש להציץ לעבר החדר של הילדים ולראות מיטות לא מוצעות, בגדים על הרצפה וזרוע שחורה של בובת צעצוע. "כן, הם יחזרו מבית ספר רק מחר אחר הצהריים," היא אומרת ופותחת את הדלת. היא יוצאת מהמעלית, עומדת במסדרון ומסתכלת עליך. הכותונת שקנית לאמא שלך תשב עליה יפה, אולי קצת צמודה או קצת קצרה מדי. היית רוצה לומר משהו על הערב הזה, על ערבי יום ראשון, שעדיף לבלות אותם עם מישהו מאשר לבד, היית רוצה לומר לה שיש לך בקבוק יין כמעט מלא שצריך לחסל, אבל אתה שותק והיא אומרת, אפילו שרק שש בערב, "חלומות פז", וסוגרת את דלת המעלית.

הסלון שלך ריק ומבולגן, האורות דולקים. על השולחן יש שלושה ספרים פתוחים, מאפרה מלאה בדלים, תמונות בכל מקום, טלפון נייד ושאריות של יין מחמיץ. על כיסא אחד חולצה מקומטת ועל השני שקיק תה יבש עם טביעות אצבע של יד רועדת. ברחוב לא נושבת רוח, אין מכוניות, אין רעשים, רק כמה פנסים מהבהבים בדפוס לא מוגדר. מהקומה השביעית, האזור הזה בעיר נראה כמו דגם אדריכלי בלילה שאחרי ההשקה הרשמית.

על דופן האמבטיה יש שמפו, סבון, ספר שקצוותיו מרופטים, משחת שיניים לבעלי חניכיים רגישות, ספל קפה ומברשת שיניים. יש אבנית בין המרצפות ועובש בקצוות של הווילונות. קר עכשיו ואתה לא מצליח לסגור את החלון עד הסוף. אתה יושב באמבטיה, עטוף באדים ובמים חמים בפעם השנייה היום. היית יכול להעביר שם ימים שלמים, פותח מדי פעם את ברז המים החמים ברגל אחת ובשנייה מרים מעט את הפקק, כדי לשמר את התחושה שאתה טובל במי שפיר.

יכול להיות נחמד אם ירד גשם, אתה חושב. מיד אחר כך, כאילו איזה כוח רחום מגשים את משאלתך, אתה רואה הבזק של ברק וכמה טיפות גשם נוחתות על הזגוגית העמומה. אתה חושב על הברזילאית, זה לא אמור להיות קשה כל כך, כדאי שתחשוב על משהו לומר לפעם הבאה שתיתקל בה. אולי אתה יכול להיכנס לדירה שלה כשהילדים לא שם באמתלה שבאת לוודא שהלחות מחדר האמבטיה שלך לא מחלחלת לתקרה שלה. בינתיים, אתה יכול אולי להזמין מישהי לקולנוע. אבל אין לך מושג מה מציג. אפילו לא שם של סרט, או של שחקן.        

כשהגעתי לבריסל התחילו לכתוב בעיתונים שהסוף של החלום האירופי מתקרב. החשדנות גברה וכך גם האלימות בתחבורה הציבורית, שתמיד התחילה כשאחד הנוסעים ביקש מנוסע אחר שינמיך את המוזיקה ב-mp3 או בנייד שלו. יום אחד, הלכתי לראות דירת סטודיו בשכונת איקְסֶל ובדרך חזרה ראיתי שתי חבורות של יותר משלושים צעירים שוברים בקבוקי בירה "ג'וּפּילֶר" על המדרגות מול הבורסה. הם נסוגו עד לדוכן מטוגנים ושם, בבליל של מיונז, קרוּדיטֵה ופריקאנְדֵל, הם התחילו לדמם. בעלי הבית של הדירות שרציתי לשכור לא הפסיקו לשאול אותי שאלות חטטניות; זקן אחד אפילו שאל אותי על תדירות חיי המין שלי והוסיף (בלחישה) אם הבחורות שאני מביא הביתה "מתנהגות בהגיון, זאת אומרת, האם הן דיסקרטיות". כמו כל אחד במצבי, במשך שנים הייתי נתון למסכת אינסופית של שכירות מופקעת ובעלי בית נבזים. למרבה המזל, פגשתי בחורה בשם אלין בארוחת ערב שהוזמנתי אליה. היא היתה שוודית. ליוויתי אותה הביתה אחרי המפגש. המארח אמנם הושיב אותנו יחד כי שנינו מתרגמים, אבל הסיבה שהסתדרנו היתה חוסר העניין הגמור שגילינו ביתר הסועדים. אלין תרגמה את אחת מיצירותיו המוקדמות של מועמד לפרס נובל, משורר מצרי או טורקי; פניתי אליה בלשון של כבוד, כי חשדתי שטרם מלאו לה ארבעים. היא סיפרה לי שהיא מתכננת לחיות תקופה במזרח התיכון והציעה לי לשהות בדירה שלה בינתיים. "מה שקרה בינינו," היא אמרה לי למחרת, בזמן שחיפשתי את הנעליים שלי והיא התכסתה בחלוק, אם כי אחד משדיה עדיין היה חשוף, "לא מקנה לך את הזכות לפנות אלי בלשון של קרבה, כמובן". בלגיה היתה ארץ ללא ממשלה ששרר בה כאוס מעורפל.

בתמורה, אטפל בחתולה – אלין הגישה לי מין טופס בריאות מהווטרינר – ובחשבונות החשמל והמים. בנוסף לכך, התחייבתי לכסות הוצאות ניקיון, כלומר לשלם לטרסיטה, המנקה הפיליפינית, אחת לשבועיים. "אין לה אישור שהייה. אני לא רוצה לגזול ממנה את מעט העבודה שיש לה. היא מאוד נחמדה ומאוד קתולית," אמרה לי אלין בעיניים פעורות, כאילו זה לא נתפס בעיניה, "והיא שולחת את כל הכסף שלה למשפחה שלה ב… מנילה? זאת הבירה של הפיליפינים, לא? בכל מקרה, יש לה מפתח לדירה".

הקדשתי את כל הזמן שלי לעבודות תרגום והקפדתי לא להיות בדירה בימים שטרסיטה באה לנקות, שלוש או ארבע שעות אחרי הצהריים. משום מה הנוכחות שלה גרמה להרגיש לא בנוח, כמו לתת נדבה לקבצן ולהקפיד להסתכל על הפצעים שלו. מעולם לא ניקו לי את הבית וגם לא הייתי יכול להרשות את זה לעצמי. השארתי כמה שטרות על השולחן ויצאתי לסיבוב, לראות מה מציג באַנְסייֵן בֶּלְז'יק או לשבת בספרייה ציבורית שחבורת הולנדים מכרו בה קוקאין מדולל מאחורי האגף של שירה מתורגמת.

מדי פעם קיבלתי מייל מאלין, ששאלה לשלומה של החתולה. החיה אכלה טוב וישנה כל הזמן, אבל עדיין לא הפגינה כלפי שום חיבה. סיפרתי לה על המכתבים שהגיעו מעיריית בריסל ושפתחתי אותם, כפי שסיכמנו מראש. אף על פי שחתמנו על חוזה (הייתי זקוק לכתובת מטעמי עבודה; כך גם גיליתי, ליד תמונת הדרכון שלה, את גילה המדוייק, שלושים ותשע, עשר יותר ממני), העירייה רצתה לוודא שהדיירים בבית הם אלה שמופיעים בחוזה.

"לעת עתה, אל תפתח להם את הדלת," ענתה בקצרה אלין במייל הבא.          

(היא דווקא כן החליטה לפנות אלי בלשון של קרבה).

"את רוצה שלא אצא לרחוב ואסתגר כל היום בדירה?" כתבתי לה.

"הדירה רשומה גם על שם בעלי," היא הסבירה לי במייל הבא. (זה לא הפתיע אותי). "תיאורטית, הוא גר שם אתנו. קוראים לו קֵס. בבקשה תעשה מה שאני מבקשת".

לא עניתי. דמיינתי את בעלה כאחד מאותם גברים מחויטים שממלאים את הברים האפנתיים בימי שישי עם כל מיני עובדים ממשלתיים (ובימי ראשון, קס מבשל מקרוני לבוש במכנסי קורדרוי. והיא תמיד תאהב אותו, לא משנה איפה הוא יהיה).

לא הסתגרתי בדירה של אלין, כמובן, אבל כשהתחילו לצלצל בפעמון, דאגתי. החלטתי להרחיק את שולחן העבודה מהחלונות בסלון. תרגמתי אז סופר פולני מהמאה התשע עשרה, בדרך כלל בלילות, בין עשר לארבע. לפני שהלכתי לישון, הצצתי לחצר הפנימית וראיתי, בחרדה עצומה, את החתולה הולכת בנחת על המעקה של הקומה השלישית. ממרחק של חמישה מטרים, היא קראה עלי תיגר, בלתי ניתנת להשגה.

אבל זה לא פסק. בהתחלה הם צלצלו בצהריים. וכעבור כמה ימים, לפנות ערב, אם כי אז כבר לא הייתי בטוח מי מצלצל, הפקידים של העירייה, מכר כלשהו או, למה לא בעצם, הדוור. בתוך זמן קצר, צלצל הפעמון כל בוקר בין שמונה לתשע, שעה שבה ישנתי. כתבתי לאלין תלונה במייל; היא הבטיחה שהיא תיצור קשר עם העירייה. החלטתי שאעבוד בינתיים בחלק האחורי של הבית, במטבח, שם החלונות פונים לרצפת הלבנים של החצר הפנימית החשוכה.

יום אחד הזזתי הצידה את המחשב והתחלתי לבשל. הרהרתי בנטייה המוזרה של הסופר הפולני לגרום לדמויות שלו לשקוע בהתעלסויות אינסופיות ופתאום, בזמן שאכלתי את ארוחת הבוקר, שמעתי חריקה מהמסדרון בכניסה. חשבתי שאלה הפקידים שמנסים לפרוץ את הדלת. התעשתי וכחכחתי בגרוני פעמיים (כדי לאזור אומץ?). כשניגשתי לדלת ראיתי שתי כפות רגליים קטנות ויחפות ואחריהן גוף נשי זעיר. שכחתי לגמרי איזה יום בשבוע זה. היא נעמדה מול ארגז החול של החתולה והצביעה לעברי באותה יד שבה אחזה זוג נעלי בלט ללא שרוכים. היא התחילה לצחוק, כיסתה את הפה ביד השנייה ואמרה,

"קוראים לי טֶרסיטַה," היא הניחה את הנעליים על הרצפה והושיטה לי יד. היא דיברה באנגלית. "מצחיק, נכון? כן, קוראים לי טרסיטה."

אמרתי לה מי אני. היא לא התייחסה וניגשה למטבח לחפש משהו בכיור שלא הבחנתי בו קודם, כלי שהיה מלא בחומרי ניקוי. היא עשתה העוויה סתומה והביטה בשעון עם לוגו של קוקה קולה שהיה תלוי מעל המיקרוגל. השעה היתה רבע לשתיים. התבוננתי בה בעניין בזמן שחיסלתי את כריך העוף שלי. היא פלטה זעקה:

"רבע שעה."

אחר כך היא הוציאה מהתיק שלה מפית נייר, בננה ובקבוק מים מלא למחצה. בזינוק אחד היא התיישבה על כיסא בצד השני של השולחן. הנחתי שהרגליים שלה לא נוגעות ברצפה.

"את יכולה לקחת מה שבא לך מהמקרר," הצעתי לה. "משקה קל, בירה, יוגורט… יש לי גם תה," שום דבר מזה לא היה נכון.

"מספיק לי בננה. אני אוהבת לאכול בננה אחרי הצהריים," היא אמרה לי.

הוצאתי מהמגירה סכין ומזלג וחתכתי את מה שנשאר מהכריך לחתיכות:

"הרבה עבודה?" שאלתי.

"הרבה עבודה, מעט עבודה… הרבה עבודה, מעט עבודה," היא ענתה בחיוך, בקול המתנגן שלה.

קמתי לקחת תפוח והתחלתי לקלף אותו.

"יכול להיות שאלין תחזור בשבוע הבא," אמרתי.

"נחמדה. הו, היא כל כך נחמדה גברת אלין…" היא לגמה מהמים והביטה בחתולה, שזה עתה נכנסה למטבח בעקבות ההמולה. החיה קימרה את גבה ונפנפה בזנב בקדחתנות, כאילו מחשמלים אותה באזור פי הטבעת. פתאום היא ניתרה והתיישבה לי על הברכיים. חשבתי שהחתולה תוקפת אותי; אבל לא, היא פשוט ישבה בלי לזוז והשעינה את הלסת שלה בקצה השולחן. טרסיטה גמרה את הבננה והתחילה למחוא כפיים.

"זאת הפעם הראשונה," ניסיתי להסביר לה. "עד עכשיו היא אף פעם לא…"

"אתה אוהב חתולים?" היא שאלה אותי, מוחה מפניה דמעות של שמחה.

"הם יודעים ללוות את האדם, אבל הם גם עצמאיים מאוד." כאן נגמר הידע שלי על אודות החיה הזאת.

"אכפת לך שאעשן?"

היא הדליקה סיגריה והביטה בי, בזמן שעטף אותי ענן סמיך של עשן חשיש.

"טבקי משוגעקי," אמרתי בחיוך.

"מה?"

"את אוהבת חתולים?"

"לא, לא, לא," היא ענתה לי בהעוויה של גועל. "הם מלוכלכים והם עושים פיפי בכל מקום." בזמן שהדגימה בתנועות זרוע את האמירה "בכל מקום", היא פיזרה את האפר של הג'וינט על השולחן.

היא קפצה מהכיסא לקחת כוס של בירה "שוף" והשתמשה בה בתור מאפרה. היו לה את הרגליים הכי קטנות שראיתי בחיים שלי.

"אתה תמיד אוכל לבד?" היא שאלה אותי.

"לבד?"

"אתה, לבד. או אתה והחתולה, או אתה והוא," היא אמרה והצביעה על המחשב בלי לגעת בו, כאילו מדובר בחומר נפץ.

"כן."

היא הוציאה לשון לחתולה וחייכה אלי:

"לא טוב לגבר לאכול לבד. זה לא בריא."

"אני אוהב את זה," עניתי מוכנית, "אני אוהב את השקט."

"אבל מי שאוכל לבד נעשה ממורמר וקשוח," היא שאפה שאיפה ארוכה וכיבתה את הג'וינט בתחתית הכוס. "אוכל צריך לכבד."

"מי אמר?" שאלתי אותה.

היא שתקה וכעבור זמן מה הכריזה:

"השעה שתיים! לעבודה!"

היא נעלה את נעלי הבלט שלה והתחילה להתרוצץ בכל הבית. היא מילאה שני דליים במים חמים ונעלמה לתוך השירותים ואחר כך מאחורי הדלתות של הסלון. מבעד לזגוגיות העמומות נראו התנועות של טרסיטה כאילו הן עשויות אֶתֶר. המשכתי לעבוד על התרגום שלי: נתקעתי בתיאור של מין בית חלומות שמופיע ביצירה של הסופר הפולני. עיירת גבול, חודש פברואר. הכול עטוף בתכריך של שלג. בעיירה מתמקמת גברת רוסייה בשם נטליה, גולאנובה הוא שם נעוריה. היא מגייסת כמה גברים מובטלים ומורה להם לנקות חנות להשכרה; הם התושבים היחידים בעיירה שאין להם עבודה: קבצנים, חבורה של פינים – שאף אחד לא יודע מאיפה הם צצו – וכמה חולים בסרטן ריאות. יתר התושבים נמצאים כל היום במכרה. ערב אחד, שני כורים שיכורים תולים שלט על הקיר הנקי והמשופץ: בית החלומות של נטליה גולאנובה. שריקות, מחיאות כפיים, השתוממות. מסתובבות שמועות שאותה גלאנובה היא בעלת קול צרוד, מבינה ברפואה ומסוגלת לשלוט במזג האוויר. די בשמועות הללו כדי שכורים אחדים ילפתו את המפשעה במחשבה על העונג הממשמש ובא. אף על פי כן, בחדרים של "בית החלומות של נטליה גולאנובה" (כולם חדרים ליחיד), הכניסה לנשים אסורה. המיטות חדישות ומגיעות הישר מסנט פטרבורג, מנוחה מובטחת, כפי שמכריז השלט שתלוי מעל דלת הכניסה. ואכן, מדובר במנוחה מיוחדת מאוד: הפועלים מתנועעים על מין תחבושת לחה ואוורירית. עוד לא עברו חודשיים וכבר הגברים נפגשים בכל יום ראשון בבית החלומות של נטליה גולאנובה. הם יושבים במרפסת ומספרים זה לזה על החלומות שלהם, שרובם מסתכמים בהתעלסויות ארוכות שבהן גופה הגמיש של נטליה משמש למספר כלי לפירוש גורלן של האימפריה הרוסית ופולין, בהתאם לתאוריות הפסיכו-פיזיולוגיות שבאופנה.

נזכרתי שחלמתי על אלין. לא זכרתי את הפרטים המדוייקים. וזה תמיד גורם לאי שביעות רצון.

פתאום טרסיטה הופיעה במטבח. ידה השמאלית היתה עטופה בכפפת פלסטיק ורודה, ואצבעותיה השמנמנות נראו כמו איברי מין של בעלי מום. היא הביטה בי כאילו היא משגיחה על ילד חולה שמשחק עם רימון:

"את צריכה משהו?" שאלתי.

"הדלת," היא אמרה. "מצלצלים בדלת."

המחשבות שלי קפאו לרגע. "מי שאוכל לבד נעשה ממורמר וקשוח," חזרתי ביני לבין עצמי.

"אנחנו לא פותחים," כללתי אותה בלי לשים לב.

"אתה רוצה שאני אפתח?"

"אם תעשי את זה, אנחנו נהיה בבעיה רצינית."

הסברתי לה את העניין עם המכתבים, הפקידים, והפיקוח של העירייה. היא מיד נסוגה שני צעדים והתמקמה מתחת לדוד המים. היא הניחה את האגודל על השפתיים וחשבה מה לעשות או איך להגיב למצב. היא היתה יחפה.

מילאתי מים בכוס והגשתי לה. היא שתתה והביטה קדימה, כאילו שעיניה יבשות או שהיא סובלת מפעילות יתר של בלוטת התריס. היא אמרה: "זה לא מוצא חן בעיני," ויותר לא הרחיבה.

נשמע גל שני של צלצולים בדלת.

"אני יכול לבקש ממך אחת מהסיגריות האלה, טרסיטה?"

הדלקתי את הג'וינט. אחרי ששאפתי כמה שאיפות, חטפה לי אותו טריסטה מהיד ושאפה ארוכות, מצמידה את המרפקים לצלעות.

"את יכולה להישאר פה כמה זמן שאת רוצה, אם זה מרגיע אותך."

"אלין מרשה?" היא שאלה בבוז וכיבתה את הג'וינט שהרגע הדלקנו, צוברת את כל הטינה שבעולם נגדי. "מה אתה עושה פה בכלל?"

ניגשתי להרגיע אותה. עטפתי אותה בזרועי וניסיתי לשדר לה חיבה ואמון. להראות לה שאני ראוי לבית הזה. בת כמה טרסיטה: שלושים וחמש, חמישים וחמש? יש לה ילדים? התחלתי לשנוא את אלין ולדמיין את הנושא של המייל שבו אודיע לה שאני מסרב לשאת בהוצאות הניקיון.

"הוא כל כך נחמד, מר קס…" בפיה, השם שלו נשמע כמו המילה "קיטש". "אתה מכיר אותו? מדי פעם הוא מטלפן אלי ואנחנו מדברים."

זהו נמאס לי. קיבלתי החלטה:

"זה מספיק להיום, ואין לך מה לדאוג לגבי הכסף," הוצאתי שני שטרות מהארנק. "את יכולה להישאר כמה זמן שאת רוצה, אף אחד לא יפריע לך כאן."

היא חמקה מהמטבח והסתגרה בשירותים עם התיק שלה. השתרר שקט. בינתיים, נתתי אוכל לחתולה. אחר כך דפקתי על דלת השירותים, מבוהל. היא פתחה בלי להביט בי, לבושה בבגדי רחוב, נעליים לרגליה וסרט מנצנץ בשיערה. פניה היו סמוקות, כאילו הרגע הגיחה מהמלתחות של מועדון טניס מפורסם. היא לקחה את הכסף שהנחתי על השולחן במטבח והסתירה אותו מתחת לחולצה.

"תלווה אותי," היא הורתה לי בנימה סמכותית.

הלכתי בעקבותיה לדלת הכניסה. בתנועת יד, היא הורתה לי לפתוח את הדלת וצייתי. אחר כך היא ביקשה ממני שאלך לצומת ואבדוק אם יש באזור פקיד של העירייה. יצאתי לרחוב והלכתי עד לתחנת הרכבת התחתית, אחר כך הסתובבתי חזרה. מול הבניין שלנו, בכיכר קטנה שבה שכנה הקונסוליה של מדינה אסייתית שזה עתה זכתה בעצמאות, כומר אחד התעמת עם קבצן שחור על גלגיליות שהסתובב סביב עצמו. נראה שעומד לפרוץ ביניהם ריב, אבל אז הכומר הבחין בנו.

טרסיטה אמרה שהיא רוצה לשאול אותי משהו. היא ישבה על המדרכה.

"אתה לא מתבייש?"

רציתי לשאול אותה על מה היא וקס מדברים. לא היה זמן. כשעמדתי לחקור אותה על אודות השיחות בינה ובין בעלה של אלין – אם היא קוראת לו בקלפים או מנחיתה עליו דרישה מסוג כלשהו – היא הרימה את התיק הזול שלה, הפנתה את גבה לכיכר והלכה במעלה הרחוב בצעד מהיר ובצמוד לקיר. כשנבלעה במורד המדרגות הנעות של תחנת הרכבת התחתית, הבטתי אחורה וראיתי את הכומר ואת הקבצן השחור ניגשים אלי. כשהתקרבו, הבנתי שהכומר גם הוא קבצן, עטוף בגלימה מרופטת, כמו בפרודיה בסגנון פוסט-פאנק. הם התחילו לרוץ, אז מיהרתי בגמלוניות לעבר הדלת, נכנסתי פנימה ונעלתי במפתח. בתוך כמה שניות הם שוב צלצלו בפעמון. הרמתי את השפופרת של האינטרקום והשארתי אותה תלויה, מקשיב בריכוז להמולה המתכתית שעלתה מהרחוב. אחד מהקבצנים אמר "בּוּ!" (כאילו הוא מנסה להפחיד ילד נכה) וגיהק. כעבור כמה שניות, הקבצנים פרצו בצחוק. נראה שהם מתרחקים, כמו כל מה שהיה לי חשוב בתקופה ההיא, תקופה של בדידות ממורמרת וקשוחה.         

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty