search

בצלצול הראשון עמדתי עדיין במטבח, חותכת פירות ודוחסת את החתיכות בזו אחר זו אל תוך הבלנדר. ג'סיקה, השכנה מהדירה ממול, אמרה שזה יעזור לבחילות. כשנפגשנו בחדר המדרגות לפני כמה ימים הודיעה לי: "יוּ לוּק סוֹ מיזרבל" ואחר כך הוסיפה, לשם עידוד, שככה לפחות אשאר רזה, ככל שהדבר יכול להתאפשר במצבי. "יוּ'ל הֵב פּלנטי אוף טיים טוּ בי פָאט" אמרה וצחקה. למרות השלג, החלטתי לצאת מהבית ולצעוד לעבר סניף ההוֹל פוּד מרקט כדי לקנות את הפירות שג'סיקה המליצה עליהם: תותים, אננס, תפוח ירוק אננס טרי ושורש ג'ינג'ר. ברוס, השכן מהדירה מלמטה, אומר שההול פוד מרקט היא רשת המזון הכי יקרה באמריקה. הול פייצ'ק – ככה צריך לקרוא להם, הוא אומר, חמישה דולר לשני תפוחים דפוקים. ובכל זאת, אפילו הוא ממשיך לקנות שם, לא תמיד אפשר למצוא פירות טובים במקומות אחרים. בדרך חזרה, עם שקית הפירות בידי, פגשתי שוב את ג'סיקה בחדר המדרגות. הפעם סיפרה שקראה באינטרנט על אָדם ועל המועמדות לפרס. "אָיי גוּגלד הִים." הסבירה בגאווה. סיפרתי לה שהטקס מתקיים היום, בישראל, בעוד שעתיים בערך. "איטס קוֹלד דה סָפיר פרייז" אמרתי והוספתי שהמילה סָפיר היא כמו ספָייר באנגלית, אבן חן, וג'סיקה אמרה שהיא מכירה בחור יהודי ששם המשפחה שלו הוא סָפִּירסטין ואני אמרתי, כן, והסברתי שזו התחרות הספרותית הגדולה ביותר בישראל, גדולה כמו המאן בוּקר. "או מיי גוד, דֶה בוקר!" ענתה בהתפעלות. "וִ ויש הִים לק!" הוסיפה ושלחה לי נשיקה באוויר לפני שנבלעה בדירתה.

אחר כך נכנסתי למטבח שלנו כדי להכין לי שייק פירות. המערבלים האמריקאיים משמיעים רעש חזק יותר מהישראליים, הרעש שהם משמיעים יכול להציף אותך מבפנים כאילו תכולת הבלנדר מתערבלת בתוך גופך כשאת עומדת שם נטועה במקומך ומתבוננת בפירות הצבעוניים הניטחים זה בזה בתוך קערת המערבל – ירוק! לבן! צהוב! – עד שהכול נשטף בוורוד של התותים שמשתלט על הכול, סמיך וכוחני, ובקושי אפשר לשמוע את הצלצול שנישא מהחדר השני כמו גל רפה שעולה מחוף מרוחק. רק לאחר שכיביתי את הבלנדר הצלחתי לשמוע את הצלצול בבירור אבל ברגע שהגעתי אל הטלפון פסק בבת אחת. שאלתי את עצמי באיזה שלב של התחרות הם נמצאים עכשיו, אדם אומר שהנאומים וההופעות יכולים להימשך שעות, תאמיני לי שהיה לך מזל שלא היית מועמדת עם הספר שלך השנה, ככה לפחות נפטרת מהסיוט הזה, כמה אנרגיות זה לוקח לשבת שם שעות בעצבים מתוחים, את במצבך בטח לא היית עומדת בזה. כן, אמרתי לו, העיקר שאחד משנינו היה מועמד, אלוהים יודע שאנחנו צריכים את הכסף.

אחר כך חזרתי למטבח כדי למלא לי כוס של שייק פירות.

מבעד לחלון הגדול, עם כוס השייק בידי, הבטתי בשלג שכיסה את החצר. ברוס, השכן מלמטה, שיחק בחוץ עם הכלבה שלו, גרייסי. מדיי פעם היה זורק באוויר עצם גדולה ובכל פעם שגרייסי היתה מתרוממת באוויר כדי לתפוש אותה היה צועק בקולו הנמוך, הגרוני: דָטס אֶ גוד גירל! דטס מיי גירל! וגרייסי היתה מדלגת ומקפצת מסביב כאחוזת אמוק. הטקס חזר על עצמו כמה פעמים לאורך השעות שבהן ברוס נשאר לבדו עם גרייסי בזמן שאשתו הלכה לעבוד. ברוס היה זורק באוויר עצם גדולה וכשגרייסי היתה קופצת באוויר כדי לתפוס אותה ברוס היה צועק: דָטס אֶ גוד גירל!

אדם אומר שלא תמיד אלה היו פני הדברים בבית של ברוס. עד לפני כמה שנים ברוס היה בכיר בחברת הייטק מצליחה, עד שיום אחד עשה תאונה רצינית עם האופנוע שלו ומאז סבל ממה שנקרא "אובדן כושר עבודה", ככל הנראה איזה מום גופני, אולי גם מוחי, אדם לא רצה להיסחף בהשערות מרחיקות לכת אבל היה לו חשש שגם בזה מדובר. בכל מקרה, לא נראה כאילו אורח חייו הנוכחי הפריע לברוס או תסכל אותו כהוא זה. כשאשתו מֶנדי היתה חוזרת מהעבודה בערב היו שניהם יושבים יחד ושותים בירה על הספסל שברוס בנה בחצר הקטנה שבה נהג לשחק עם גרייסי. הם נראו נינוחים ומאושרים כל כך כשישבו שם עם הבירה שלהם, לפעמים היו אפילו מחזיקים ידיים ומכנים זה את זו "הָאני" ושוּגר-פאי". אדם אמר שממילא היתה להם רק בת אחת שכבר היתה נשואה וגרה בנאשוויל, כך שלא היתה להם בעיה להסתדר עם משכורת אחת, ואולי זהו גם טיבם של חיי נישואים: לא תמיד אפשרי שהחלומות של שניכם יתממשו באותו זמן, לפעמים זה התור שלו ולפעמים זה התור שלָך, וגם זה דבר שצריך לזכור.

"האו'ר יוּ דוּאינ'?" צרח ברוס ונופף בידו כשהבחין בי עומדת בחלון. "האוּ אִיז דֶה בִּיג גָאי?" שאל ואחר כך הצליב את אצבעותיו, כמאחל לאדם איחולי הצלחה בתחרות. "אָיִים קיפינג מָיי פינגרס קרוסד" אמר וחייך. הנהנתי בראשי לאות תודה וצחקתי כשגרייסי שוב זינקה למעלה בעקבות הכדור ורגליה כמעט עזבו את הרצפה. לרגע התחשק לי לרדת לחצר ולבלות קצת עם ברוס ועם גרייסי בשלג אבל חששתי לפספס שוב את צלצול הטלפון.

אחר כך הלכתי לנוח קצת בחדר השינה.

עניין מעייף, ההריון, לרגע את מניחה את הראש על הכרית ובשנייה הבאה את כבר כמעט נרדמת ורשרוש ההסקה האוטומטית ממלא את אוזנייך בפכפוכים קטנים והחום נמסך באיבריך שהופכים להיות כבדים כאילו שקעו לתוך המיטה, חשבתי שוב על ברוס ועל אשתו ועל הבעת פניהם הנינוחה והמרוצה כשישבו יחד לשתות בירה בגינה המושלגת כאילו לאיש מבין שניהם לא היה מקום טוב יותר להיות בו באותו זמן, והחלטתי שאדבר על זה עם אדם כשיחזור מישראל לאחר שהתחרות תיגמר, אגיד לו שגם אני רוצה שננסה לחזור לזה, לימים שבהם הרגשנו כאילו לאיש מאיתנו אין מקום יותר טוב להיות בו, כי הרי כל שאר הדברים, הפרסים, הכבוד, ההכרה, הכול יכול להיגמר בתוך רגע, כמו אצל ברוס שהיה מנהל בכיר בחברת הייטק מצליחה ובתוך רגע אחד הפך לגבר מובטל שמדבר כל היום עם כלבה מטופשת וסוֹפר תפוחים בהוֹל פוד מרקט. קולות הפכפוך הקטנים של ההסקה הלכו וגברו כפי שקורה כשהטמפרטורות בחוץ יורדות והחום בבית עולה, הם גברו כל כך עד שרעמו בתוך אוזניי כמו צלצול הטלפון ובבת אחת זינקתי מהמיטה לבדוק אם אדם שוב מתקשר, ואז הבחנתי שהצלצול מגיע מבחוץ ומייד ניגשתי לפתוח את הדלת ושם הוא עמד, חגיגי ומבוייש, עיניו הושפלו אל חרטומי נעליו כשאמר בלחישה "אָיי אֶם סוֹ סוֹרִי, איי שוּדֶנט הֶב קם היר" ואני אמרתי שכשהזמנתי אותו לא האמנתי שבאמת יבוא, ואם להיות כנָה, לא האמנתי שניפגש שוב אי פעם, וגם הוא אמר שלא האמין שניפגש שוב, אף פעם לא תיאר לעצמו שיגיע למצב כזה שבו ימצא את עצמו יוצא מהבית בשלג ונכנס לאוטו כדי לנסוע שלושים מייל לבית של אישה נשואה, ולא סתם נשואה אלא נשואה למי שפגע בו כל כך, כי האמת היא שאף אחד, בחיים, לא פגע בו ככה, אף אחד לא כתב עליו מעולם ביקורת מכוערת, זדונית, כמו שאדם כתב עליו, מי הוא חושב שהוא, הבעל הזה שלך, כתב ספר אחד בחיים שלו, ספר שאף אחד לא יקרא מחוץ לישראל, וכבר חושב שהוא יכול לכתוב ביקורות מרושעות על קולגה, ועוד סופר אמריקאי שכל העולם מכיר, איפה הוא ואיפה אני, הקנאה מעבירה אנשים על דעתם, אני אומר לך, ג'לוסי אִיז א דזִיז, ואני אמרתי נכון, אתה צודק, תן לי לפצות אותך, ומשכתי אותו במהירות פנימה כדי שג'סיקה, שוודאי מציצה עכשיו בעד לעינית, לא תראה אותנו והוא נכנס במהירות ואפילו נעל אחריו את הדלת, מוכנית, כאילו את דלת ביתו שלו הוא נועל, ולרגע עצר והביט בי כאילו הופתע בעצמו מנחישותי, ושאל: אָר יוּ שוּר? ואני אמרתי שכן, בטח, הרי אדם חוזר מישראל רק בעוד שלושה ימים, הטקס מתרחש עכשיו, ברגעים אלה ממש, והוא שאל דֶה סָפיר פּרייז, יוּ מִין? ואני צחקתי ואמרתי, כן, ושאלתי איך הוא יודע לבטא את זה כל כך יפה, ממש כמו ישראלי, והוא אמר שלמד עברית בקיבוץ, כשהיה בן עשרים והתנדב לתותחנים אחרי הקולג', ואני אמרתי איזה יופי, כל הכבוד, ומשכתי בכוח את חולצתו הכהה מעל ראשו והוא פלט אנקה קצרה והתחנן שאזהר עם החולצה, אשתו קנתה לו אותה בנוֹרדסטרוֹם, היא כל כך תיעלב אם הוא יהרוס את החולצה הזו, מתנת יום הולדת ארבעים וארבע, ואני אמרתי לו שישתוק כבר וצרחתי בקול רם אָיי דוֹנט ק̤ייר א̤באוט יוֹר פאקינג וָוייפ, וקרעתי מעליו את החולצה עד שהכפתורים נתלשו ממקומם והתפזרו בכל החדר ואחר כך הדפתי אותו אל המיטה והוא נשכב על גבו בצייתנות וכשהתיישבתי עליו רק עצם את עיניו ומלמל אָיי גָ'סט הוֹפ אִיטס נוֹט טוטאלי רוּאִינד, איי ג'סט הופ איטס נוט טוטאלי רואינד, ואני התעלמתי והמשכתי לחתור קדימה ואחורה והוא המשיך למלמל ואחר כך התחיל לגנוח ולהיאנח, מתוך עונג ואולי בכלל מתוך צער, כאילו היה זקן מוכה יגון שהתאבל על אשתו שהקדימה אותו ומתה לפניו, והתחשק לי לומר לו אל תדאג בקרוב גם אתה תמות ותצטרף אל אשתך, לא תשאיר אותה לבד עוד הרבה זמן, אבל במהרה סחף העונג גם אותי וכשנפלתי עליו בבת אחת שמענו יחד את צלצול הטלפון, ועדיין לא זזתי ממקומי ורק שכבתי מעליו, ובטני שיהיה לה עוד מספיק זמן לגדול בחודשים הבאים נלחצה אל כרסו הקטנה, והוא שאל אותי אם אני חושבת שזה אדם בטלפון ואם אני מתכוונת לענות ואני אמרתי שאין טעם לענות בשלב הזה, השעה בישראל תשע בערב בוודאי כבר הכריזו על הזוכה ככה שלא מוכרחים לדבר בטלפון, אפשר פשוט לברר את זה באינטרנט. אחר כך התגלגלתי מעליו ולמשך כמה דקות שכבנו שם זה לצד זו על המיטה והאזנו לצלצול הטלפון עד שפסק והוא משך את החולצה הקרועה מתחתיו וכיסה אותי, ושאל אם אני מרגישה בסדר ואני אמרתי שאני מרגישה מצוין ובאמת הרגשתי לא רע, אפילו הבחילה נעלמה ואת מקומה תפשה איזו עירנות חדשה, והוא השתתק והביט בי בחשש מסויים, כאילו תהה האם אני אומרת את האמת ורק לאחר כמה דקות אמר שכשחושבים על זה, זה בעצם דבר מטופש מעין כמוהו לקרוא לפרס ספרותי בשם של אבן חן או תכשיט, מה זה אמור להביע בכלל הספיר הזה, ואני אמרתי שהפרס נקרא בעצם על שמו של פנחס ספיר שהיה שר בממשלת ישראל או אולי ראש מפעל הפיס, אני כבר לא זוכרת, והוא אמר שהכיר פעם איזה ספירסטין, אחד שהיה ראש חוג שלו באיזו מחלקה באוניברסיטה בניו יורק שלימד בה פעם כתיבה יוצרת, טיפוס ממש נאלח, "א טוֹטאל אסהול", ואני אמרתי שכן, שמעתי סיפורים על הספירסטין ההוא. מי שכותב מספיק זמן מכיר כבר את כל הסיפורים.

הייתי רחוקה מילדיי לזמן מה. הם היו בים עם אחותי ואמי ואילו אני נשארתי בעיר; אמי כעסה עלי משום שמיעטתי לראותה ואף מיעטתי לכתוב לה. בדיתי מלבי מטלות עבודה שלמען האמת לא היו קיימות כלל. התגוררתי בפנסיון שהיתה לו שוערת שהסריחה, ריח הגוף שלה וריח הבגד שלבשה גברו בעוצמה רבה בחום היום. הלכתי מדי יום למשרד אך עבדתי מעט, הלכתי לעבודה בעיקר משום שרציתי להעמיד פני גבר, עייפתי להיות אישה. כל אדם נהנה למלא תפקיד שאינו שלו לזמן מה ואני שיחקתי את תפקיד הגבר, ישבתי לשולחן המזוהם במשרד, אכלתי במזללה, התבטלתי ברחובות ובבתי הקפה בחברת ידידים וידידות וחזרתי מאוחר הביתה. השתוממתי למחשבה עד כמה שונים היו חיי בעבר, כשטיפלתי בילדים, בישלתי ושטפתי, הרהרתי מה רבים האופנים שבהם אדם יכול לחיות את חייו וכיצד כל אחד יכול לברוא מעצמו יצורים חדשים, אפילו כאלה העויינים האחד את השני. אך לאחר זמן מה גם התפקיד הזה שמילאתי שיעמם אותי והמשכתי לחיות אותה שגרת חיים בלי לחוות הנאה כלשהי. אך לא רציתי ללכת לים, שם היתה אמי, רציתי להיות רחוקה מהילדים ולהישאר בחברת עצמי: נראה היה לי שאיני יכולה להופיע בפני הילדים בחזותי הנוכחית עם התיעוב הזה שחשתי בעומק לבי, שבהחלט ייתכן שאם אראה אותם כעת אחוש תיעוב גם כלפיהם. פעמים רבות חשבתי שאני כמו אותם הפילים המסתתרים כדי למות. הם מסתתרים כדי למות, מחפשים בג'ונגל מקום חבוי ובו עצים רבים להסתיר מן העין את הבושה הכרוכה במראה גופם העייף הנוטה למות. היה זה קיץ, הקיץ היה חם, יוקד בעיר הגדולה, וכשחציתי באופניים את שדירת האספלט, נוסעת מתחת לעצים, תחושת תיעוב ואהבה כאחד צבטו את לבי בכל רחוב שעברתי בו, בכל בית שחלפתי על פניו, ובקרבי נולדו כל מיני זכרונות, לוהטים כמו השמש, בעודי בורחת משם, מצלצלת בפעמון האופניים. ג'ובאנה חיכתה לי בבית הקפה בצאתי מהמשרד לעת ערב ואני הייתי מתיישבת לצדה ומראה לה את מכתבי אמי. היא ידעה שאני רוצה למות ומשום כך כבר לא היה לנו הרבה מה לומר זו לזו, ורק המשכנו לשבת האחת מול השנייה ועישנו, נושפות בשפתיים חתומות את העשן. אני רציתי למות בגלל גבר אחד אך גם בגלל עוד הרבה דברים אחרים; משום שהייתי חייבת כסף לאמי, משום שהשוערת של הפנסיון הסריחה, משום שהקיץ היה חם, יוקד, בעיר שהיתה מרובת זכרונות ורחובות, ומשום שחשבתי שכך, כמו שאני כעת, איני יכולה להועיל לאף אחד.

ואילו ילדיי, כמו שאיבדו יום אחד את אביהם יאבדו גם את אמם, ולא תהיה לזה חשיבות גדולה משום שהתיעוב והבושה תוקפים אותנו ברגע מסוים של חיינו, ואז לאיש אין הכוח הדרוש כדי לעזור לנו. זה קרה בשעות אחרי הצהריים של יום ראשון אחד: קניתי גלולות שינה באחד מבתי המרקחת. שוטטתי בעיר הריקה כל היום, וחשבתי עלי ועל ילדיי. אט אט הלכה ואבדה לי המודעות לגילם הצעיר, חתימת קולם הילדותי כבתה בקרבי; סיפרתי להם על הכל: גלולות השינה, הפילים, השוערת של הפנסיון ועל אודות מה שעליהם לעשות כשיהיו לגברים, וכיצד עליהם להתגונן מפני הבאות. אך לפתע ראיתי אותם כפי שהיו כשראיתי אותם בפעם האחרונה, כשישבו על הרצפה ושיחקו בחיילי כדורת. המחשבות והמילים הדהדו בדממה ואני נותרתי שם והשתאיתי עד כמה אני בודדה, בודדה וחופשיה בעיר הריקה, ובידי הכוח להרע לעצמי כרצוני. חזרתי הביתה ונטלתי את בקבוקון גלולות השינה והימסתי בכוס מים את כולן. לא ממש הבנתי אם רצוני לישון זמן רב או למות. בבוקר באה השוערת של הפנסיון ומצאה אותי ישנה ואחרי זמן קצר הלכה לקרוא לרופא. נשארתי במיטה שבוע ימים וג'ובאנה באה לבקר מדי יום והביאה לי תפוזים וקרח. אני אמרתי לה שמי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות, והיא המשיכה לעשן בדממה והביטה בי, נושפת מבעד לשפתיים החתומות את העשן. באו לבקר אותי גם ידידים אחרים ואיש איש אמר את דעתו, כל אחד מהם רצה ללמד אותי מה עלי לעשות כעת. אך אני אמרתי להם, מי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות. ג'ובאנה אמרה לי לעזוב את הפנסיון ההוא ולעבור לגור אצלה. היא חייתה אז עם בחורה דנית, ששוטטה יחפה בן החדרים. עכשיו כבר לא רציתי למות אבל לא היה לי חשק לחיות והייתי מתבטלת במשרד וברחובות, בחברת ידידים וידידות, אנשים שרצו ללמד אותי כיצד עלי להציל את עצמי. בבקרים לבשה ג'ובאנה חלוק בצבע שזיף, הסיטה את השיער ממצחה, ושיגרה לעברי ברכת שלום מזלזלת. בבקרים היתה הבחורה הדנית נכנסת יחפה לחדר, ומתחילה לתקתק במכונת הכתיבה את כל החלומות שחלמה בלילה. באחד הלילות חלמה שהיא נוטלת גרזן והורגת את אביה ואת אמה. הם חיכו לה בקופנהגן אך היא לא רצתה לחזור לשם, משום שאמרה שעלינו לחיות רחוק מהשורשים שלנו. היא קראה לנו בקול רם את המכתבים של אמא שלה. אמא של ג'ובאנה מתה והיא הגיעה מאוחר מדי ולא הספיקה לראותה במותה. כשהיתה בחיים הן ניסו ללא הועיל לשוחח האחת עם השנייה אני אמרתי, שהאם דרושה לילדים רק כשהם קטנים כדי להניק אותם ולטפל בהם, אבל אחר כך אין בה שום תועלת ואז אין טעם לדבר איתה. כבר אי אפשר לומר לה אפילו את הדברים הפשוטים ביותר, אז איך היא תוכל לעזור? ההפך הוא הנכון; הדממה המשתררת היא מעמסה שנוצרת כשמנסים לשוחח זה עם זה. אמרתי, שאני כבר לא יכולה להועיל לילדיי משום שכבר לא דרושים להם ההנקה והטיפול, הם כבר נערים שברכיהם מזוהמות ומכנסיהם מטולאים אך עדיין אינם מבוגרים דיים כדי לשבת ולשוחח יחד. אך ג'ובאנה היתה אומרת, שיש רק דרך ראויה אחת לחיות את החיים: לעלות על רכבת ולנסוע לארץ רחוקה כלשהי, ומוטב לעשות זאת בלילה. היה לה בביתה כל מה שנדרש כדי לצאת לנסיעה כזאת, היו לה המון תרמוסים והמון מזוודות מכל הסוגים, ואפילו שקית הקאה שדרושה לטיסה באווירון. הבחורה הדנית היתה אומרת לי, שעלי לכתוב את החלומות שלי משום שהחלומות אומרים לנו מה עלינו לעשות, והיתה אומרת לי, שעלי לשוב ולהרהר בילדותי ולדבר על אודותיה, משום שבילדותינו טמון הסוד של מה שהננו. אך ילדותי כבר נראתה לי כה רחוקה ומרוחקת, ומרוחקים היו גם פני אמי, וכבר עייפתי מהרהורים מרובים על עצמי, ורציתי להביט על האחרים ולהבין מהם איזה אדם הנני. וכך התחלתי שוב להתבונן על האנשים בשעה שהתבטלתי בבתי הקפה וברחובות וראיתי גברים ונשים עם ילדיהם, אולי מישהו מהם חש פעם בלבו את התיעוב הזה, ואחר כך הזמן חלף והוא נשכח ממנו. ואולי פעם מישהו חיכה לשווא בפינת רחוב או שהלך בדממה יום שלם בעיר המאובקת או שמישהו הביט בפניו של מת וביקש את מחילתו. יום אחד קיבלתי מכתב מאמי, שבו סיפרה לי שלילדים שלי יש שָנית. אז החרדה האימהית העתיקה שיתקה את לבי. עליתי לרכבת ויצאתי לדרך. ג'ובאנה באה איתי לתחנה ורחרחה בתשוקה את ריח הרכבות, מסיטה את השיער ממצחה, מחייכת את חיוכה המזלזל.

הישענתי את מצחי על החלון והבטתי בעיר המתרחקת, שכבר לא היה בה כוח משחית כלשהו, היא היתה קרה וחפה כגחל כבוי. החרדה העתיקה והמוכרת היטלטלה בקרבי עם שאון הרכבת, וסחפה איתה כמערבולת את הבחורה הדנית, ג'ובאנה, שוערת הפנסיון, בקבוקון גלולות השינה והפילים, בעוד אני שואלת את עצמי בפליאה כיצד יכולתי להתעניין בדברים כה בטלים קיץ שלם.

     

בתחילת החורף חלה אבי, ימים רבים שכב במיטה. דלת חדרו היתה סגורה תמיד והיינו מתהלכים בבית על קצות האצבעות, כדי שלא נפריע את מנוחתו.

אנשים רבים פקדו את ביתנו לשאול לשלום אבי, אבל אמי אסרה עליהם להיכנס אליו, והסבירה כי לבו החולה זקוק לשקט ולמנוחה. פעם אחת באה אל ביתנו אישה שלא הכרנו. היא הושיטה לאמי צעיף צמר ואמרה.

"את לא מכירה אותי. באתי פעם אל הרופא, היה לי חום גבוה וגרון אדום. הוא נתן לי תרופות ונתן לי גם את הצעיף הזה, כדי לעטוף את צווארי. הוא אמר שבחורף, כשחולים, צריך לחמם את הצוואר. עכשיו אני בריאה ואני רוצה להחזיר לו. אני גם חייבת לו כסף, אבל אין לי עכשיו, והרופא אמר שאשלם כשאוכל."

כזה היה אבא. לא פעם היתה אמי יוצאת מכליה ומטיחה בפניו בכעס כי לא די שאינו לוקח כסף מעניים, אלא גם נותן להם תרופות שהוא עצמו קונה בכסף מלא. "ואיך נתפרנס," היתה אומרת, "הלוא יבואו אלינו רק אנשים עניים. ובכלל אנשים יודעים להעריך רק מה שנקנה בכסף."

"אלוהים יעזור," היה אבא עונה בשלווה, "מי שבוטח באלוהים, אלוהים עוזר לו."

אמי סיפרה לי כי בחוץ לארץ היה אבא רופא של עניים, וכי גם שם לא היה לוקח כסף בעד הטיפול, כשראה שקשה לאנשים לשלם.

"אני זוכרת," סיפרה לי, "איך הביא לו פעם דייג שלושה דגים במקום כסף. זה היה בדיוק ביום האירוסין שלנו. ההורים באו לבקר אצלנו, ואני בישלתי את הדגים לארוחה. הם אמרו שמעולם לא טעמו דגים נפלאים כאלה."

לימים, כשבגרתי, נסעתי לבקר בארץ ההיא ובאחד הכפרים הקטנים, במחוז שבו שימש אבי כרופא, פגשתי אישה זקנה, שאמרה לי.

"את בתו? בוודאי שאני זוכרת אותו. כן, נכון, עברו יותר מארבעים שנה, איך שהזמן עובר… אבל זוכרים, זוכרים. איך אפשר לשכוח רופא כזה, הלוא אף פעם לא לקח כסף מעניים…"

בראשית החורף ההוא, שבו חלה אבי, נעצרו הגשמים, ובשעות אחר הצהריים, בזמן שהכנתי את שיעורי במטבח, שיחק אחי הקטן בחצר. עם רדת החשכה היה נכנס פנימה ומשחק במכוניות שלו על רצפת המסדרון. בשעה כזאת כבר היה חדר המבוא של ביתנו מתרוקן מן החולים של אבא, שעכשיו טיפלה בהם אמי, שגם היא היתה רופאה, ואני הייתי יושבת שם, בכורסה הגדולה של אבא, וקוראת. לפעמים, לאחר ארוחת הערב, היה אבא קורא לנו. היינו נכנסים אליו לכמה דקות והוא היה שואל אותנו על הלימודים ומסתכל במחברתו של אחי, שכבר ידע לכתוב הרבה מילים. כשאמרתי לו לילה טוב, היה מלטף את ראשי ונושק לי. כשיצא חודש טבת התחיל אבי מתאושש ממחלתו, ודווקא אז השתנה מזג האוויר וירדו גשמי זעף. יום ולילה ירד הגשם ולא פסק, ואבא אמר בצחוק,

"אני מבריא והמבול בא."

גם בארבע-עשר בשבט עדיין ירד גשם, ואבי שחשש תמיד לבריאותי, אמר כי לא אוכל לצאת לנטיעות. השתוקקתי מאוד להשתתף בטיול ט"ו בשבט מפני שאהבתי את המדריך החדש שלנו, את רפי. כל אותו יום העתרתי על אבא תחנונים, עד שלבסוף נתרצה לי.

בבוקר ט"ו בשבט לא פסק הגשם, וכשעמדתי לצאת את הבית אמר לי אבא,

"קחי סוודר. השתדלי לא להירטב."

על ההרים ירד גשם דק, ובלכתנו לעבר חלקת הנטיעות בוססו רגלינו בבוץ. רפי הלך לידי ופעם אחת נגעה ידי בידו בלי משים. רגש מתוק עבר אותי לרגע.

בחלקת הנטיעות קיבל את פנינו איש הקרן הקיימת וסיפר לנו כי אנו משתתפים בנטיעת יער לזכר הקדושים. על מדרון ההר ראיתי נערים ונערות שאתים בידיהם, שותלים אילנות בגומות של עפר תחוח. כשנטעתי את השתיל הקטן שלי והדקתי סביבו את האדמה, דבק עפר שחור בכף ידי. היחייה השתיל שלי? – שאלתי את עצמי. פתאום נפלה עלי אימה לא מובנת. לבי יצא אל רפי, שעמד לידי ונטע עץ. אולי יאמר לי משהו שיעודד אותי. הזדקפתי והבטתי לעברו. כשפגעו עיני בעיניו לא חייך, וידעתי כי לא יוכל להושיעני.

בערב, כשנכנסתי הביתה, ראיתי את אבי יושב בכורסתו שבחדר המבוא. הוא חייך אלי. רציתי לרוץ אליו ולנשק לו, אך משהו עצר בעדי. זה ימים רבים לא ישב בכורסה, ועכשיו השגחתי שפניו הוטבו. גם בימים שלאחר מכן הוסיף הגשם לרדת. אבי הרבה להתהלך בבית, עוטה את חלוק הצמר החום שלו. לעתים נכנס אל המטבח, רכן מעלי והציץ אל מחברתי.

כך עברו שישה ימים של גשם, וביום השביעי שלאחר ט"ו בשבט זרחה השמש. אבי ישב עמנו אל השולחן בארוחת הצהריים. את ברכת המזון זימר בקול. כשכילינו לאכול יצא לשבת במרפסת. השמש זרחה ורוח קל הביא מן הפרדסים ריחות מתוקים. אמי ישבה ליד אבי והם שוחחו. ידעתי שעוד מעט יהיו הורי פטורים מדאגות פרנסה. בקרוב, כשיחלים אבא כליל, יקבל משרה בבית חולים.

ישבתי במטבח להכין את שיעורי. עד מהרה עייפתי וקמתי ממקומי. השמש נתנה צבע ורוד בלחיי אבא ועיניו היו מאירות, כשחייך אלי שכחתי את כל צרותיי.

"האם סיימת?" שאל אבי.

"יש לי עוד חיבור באנגלית," השבתי.

"ובכן, היכנסי וסיימי," אמר.

העתקתי את מקומי מן המטבח אל חדר המבוא. החלון שנפתח אל המרפסת היה פתוח ויכולתי לראות את אבא ואת אמא ולשמוע את שיחתם. אבא מיעט בדיבור וגם אמא שתקה. לאחר זמן, שקועה ראשי ורובי בכתיבת החיבור באנגלית, שמעתי פתאום את אבי אומר בקול משונה.

"לא טוב לי."

נפשי נבהלה ובעוד אני נפנית לקום, נפתחה הדלת וראיתי את אבי נכנס פנימה, אגרופיו היו קפוצים אל פיו, גבו כפוף ופניו לבנים מאוד. ראיתי את אמי תומכת בו, מוליכה אותו דרך המסדרון הארוך אל החדר, ועדיין אני ניצבת במקומי. ופתאום בא קולה של אמי מקצה הבית.

"מהרי, קראי לרופא!"

עוד רגע אחד עמדתי שם ולנגד עיני פניו החיוורים של אבי, שעיניו כמו עצומות. אך מיד רצתי אל החצר, עליתי על אופניי ויצאתי להזעיק את הרופא. כשפתח את הדלת לא יכולתי לדבר.

"מהר," גמגמתי, "מהר, אבא…" וברחתי משם.

במקום לחזור הביתה, נסעתי אל החורשה אשר במעלה הגבעה, לא הרחק מביתנו. שם ישבתי על ספסל ולבי ריק. אחר כך חזרתי ועליתי על אופניי, וכאשר חלפתי על פני ביתנו ראיתי את הרופא הולך בחצר לעבר הבית, וידעתי כי רק עת קצרה חלפה. יראתי לשוב הביתה ונסעתי ברחובות המושבה ללא מטרה. לבסוף הגעתי שוב אל החורשה וישבתי שם על ספסל.

כמה זמן עשיתי שם לא אדע, אך בשובי אל הבית היתה דלת חדר הורי סגורה. שום קול לא עלה משם. נכנסתי אל המטבח וישבתי ליד השולחן. בצלחת היו כמה פרוסות לחם. נטלתי פרוסה והתחלתי אוכלת. לאחר זמן נפתחה הדלת והרופא יצא. שמעתי את דלת הבית נטרקת מאחוריו. עוד זמן מה חלף ושוב שמעתי את דלת הבית, ואל המטבח נכנסה אישה שכנה, ידידה של אמי.

"מה קרה?" שאלה.

לא עניתי.

אז נפתחה דלת חדר הוריי ואמי ניצבה בפתח המטבח. היא הביטה ואמרה:

"אבא שלך מת." ואל האישה השכנה פנתה בלשונם ואמרה: "בתו היפה, עכשיו כבר אין לה אב," אחר כך שבה ופנתה אלי: "בואי נראה את אבא בפעם האחרונה."

עיני אבי היו עצומות. פניו היו כחולים וחיוך קל עיוות את תוויהם.

מעולם לא היו יפים וטובים כברגע ההוא.

כשיצאתי משם הלכתי אל חדר האמבטיה. על וו בקיר היה תלוי מעיל הבית החום של אבא. טמנתי את ראשי במעיל ונשקתי לו. אחר כך החזקתי בשרוולים הריקים וליטפתי את פני בצמר החם והמחוספס. "אני לא אבכה," נדרתי בלבי. למחרת נאספו בחצר ביתנו אנשים רבים. בני המשפחה באו, וידידים, וגם חבריי וחברותיי ומוריי. וכשהגיע הרב הובא גם אחי הקטן. הוא הלך עמנו אחרי הארון עד לבית הכנסת הראשון שבדרך. שם אמר "קדיש" ומישהו מהמכרים לקח אותו לביתו.

אמי לא בכתה וגם עיניי היו יבשות. פעם אחת נתקלו עיניי במדריך שלי, רפי, שהלך לא הרחק ממני, ולרגע עלה בכי בגרוני. זכרתי את האימה שנפלה עלי כשהיינו בהרים נוטעים נטיעות, ושוב אמרתי לעצמי כי תקצר ידו מלהושיע אותי.

בבית הקברות קרעו קרע בבגדי ובבגד אמי. כמה אנשים הספידו את המת. המיטה הורדה אל הבור ואלה שעמדו סביבי נטלו אתים בידיהם ועפר הוטח במיטה והחל מכסה עליה. עשיתי כמעשה אמי והתכופפתי אל האדמה. אגרופי נקפץ מסביב לגבשושית עפר קטנה, והאדמה היתה לחה ושחורה ודביקה בכף ידי. רגב אדמה של ארץ קשה. אולי טמון בו זרע, ובאביב יפרח פרח על קבר אבי. ואולי ילבלב אז גם האילן הקטן אשר נטעתי על מדרון של הר, לזכר קדושים. ואני, האם יפשיר אי פעם הקרח אשר בלבבי?

אתמול זרחה השמש. רוח קל הביא מן הפרדס ריחות מתוקים. אבי ישב על המרפסת של ביתנו ואמר כי עוד מעט יבוא האביב וכי בקיץ יתחיל לעבוד בבית החולים. אבל עכשיו עוד היתה האדמה בוץ, כי כל אותו חודש ירד גשם; מים רבים שטפו את הארץ והחקלאים שמחו.


*הסיפור לקוח מתוך: "כל האושר המופרז הזה", הוצאת כתר, 2002. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

אולי יותר כמו כלא, אמרה מדלן.

ברצינות, אמר מר קריימר.

אם אני אברח הרי יחזירו אותי, אמרה מדלן.

כן אבל, אמר מר קריימר.

מר קריימר הרבה לומר "כן אבל" למדלן. שתהיה אפשרות לוויתור, אפשרות לסתירה. עכשיו אמר שוב כמה כולם במחלקה נחמדים, בכל הביקורים שלו הוא לא ראה אף פעם יחס לא נעים והוא לא זוכר שאי פעם שמע מישהו מרים קול כועס על ילדה או ילד. אם כך: לא בדיוק כלא.

אז למה היא יושבת פה, שאלה מדלן והחוותה בראשה לעבר אחות שישבה בפתח. האחות עשתה כמיטב יכולתה להיראות כאילו איננה שם. היא קראה מגזין נשים.

את יודעת יפה מאוד, אמר מר קריימר.

כדי שאני לא אשרוט לך פתאום את הפרצוף ואגיד שניסית לאנוס אותי, אמרה מדלן. כדי שאני לא אקפוץ פתאום מהחלון.

משהו כזה, אמר מר קריימר.

החלון היה פתוח אבל רק במידה המותרת על פי הכללים, ככל שאפשרו המנעולים. מר קריימר ומדלן הסתכלו בו. היא מסוגלת לעבור שם, חשב בלבו, אם תנסה. לא שאני אצליח לעבור שם, אמרה מדלן, כמה שלא אנסה.

קירות החדר היו מקושטים בציורים ובקולאז'ים ובהם דימויים של מוטיבים ווריאציות אינסופיות על נושא הגוף והנפש בשעתם הקשה. פנים מתנפצות כזגוגית. רכס הרים הנערמים כברדסי קו-קלוקס-קלאן ומסתירים כמעט את עין השמים, אבל בקדמת התמונה, בקו אדום מזוגזג, חדר לתוכם שביל, העפיל ונעלם. החדר מצא חן בעיני מר קריימר. כשהמתין כאן למדלן, או לכל אחד אחר, עמד ליד החלון והביט למטה, אל גדת העשבים שעם שינוי העונות, שנה אחר שנה, במעט מאוד טיפוח ועידוד, הפיקה מעצמה שפע של פרחים פשוטים ונהדרים. בשלב זה של היכרותו עם מדלן הגיע תור בכורי האביב. האוויר שחדר פנימה היה נעים. מאחורי הגדה נמתחה חומת המתחם העתיקה.

בית מחסה, אמר מר קריימר. מה זה בית מחסה?

מקום שסוגרים בו פסיכים, אמרה מדלן.

כן, נכון, אמר מר קיימר, אבל למה קוראים לזה בית מחסה?

כי משקרים, אמרה מדלן.

בסדר, אמר מר קריימר. בואי נעזוב רגע את הפסיכים, כמו שאת קוראת להם, ואת המקום שבו מטפלים בהם או סוגרים אותם, ותגידי לי מה זה מבקש מקלט, לדעתך.

מישהו מאיזשהו מקום רע.

וכשהם באים לאנגליה, למשל, או לצרפת, לגרמניה או לאיטליה, מה הם רוצים למצוא?

מקום יותר טוב מאיפה שהם באו.

מה הם מחפשים?

מקלט.

ומה זה מקלט?

מחסה.

מחסה, אמר מר קריימר. זאת מילה טובה מאוד. האומללים האלה באים לכאן ומחפשים מחסה בארץ של בתי כלא. מקלט, אמר, הוא מקום מסתור, מחסה, נמל מבטחים. בתי מחסה למשוגעים, כמו שפעם קראו לזה, הם מקומות שבהם אנשים עם בלגן בנשמה יכולים למצוא מקום מגורים בטוח וטיפול.

הם כלואים, אמרה מדלן. אגף 16, לקחו לשם את סאם בשבוע שעבר.

כדי שהוא יהיה במקום יותר בטוח, אמר מר קריימר. אין לי ספק.

מדלן משכה בכתפיה.

בסדר, אמר מר קריימר. נכון, זה קצת דומה לכלא. לפעמים זה חייב להיות קצת כמו כלא, אבל הכוונה היא רק לטובה. לא כמו מעצר או מאסר, או בית סוהר אמיתי, זה בכלל לא דומה.

מדלן משכה בכתפיה.

רוחו של מר קריימר נפלה. הוא שכח היכן הוא נמצא ולשם מה. רוחו נפלה, או שמא העצב שבתוכו קם. כך או כך, הוא החל להיאטם. היעדרות. בשובו ראה שמדלן מסתכלת בו. תחת מבטה של מדלן הרגיש כמו תחת מבטו של הירח. נדמה היה שהאור בוקע מפניה כאילו הוא מוחזר ממקור מרוחק עד מאוד. הבעתה הייתה נפחדת, אך יותר כאילו חששה שפגעה במר קריימר. רימה מוסרת ד"ש, אמרה. רימה אמרה לי למסור ד"ש למר קריימר.

פני שניהם התבהרו.

תודה, מדלן, אמר מר קריימר. תמסרי לה בבקשה דרישת שלום חמה ממני בפעם הבאה שתדברו. מה שלומה?

אי אפשר לדעת אצלה, אמרה מדלן. היא כזאת שקרנית. היא אומרת שהיא כבר ירדה לעשרים ושמונה וחצי קילו. השיער שלה נושר, היא אומרת, מרוב הרעבה. היא אומרת שהיא אוכלת כמה נבטי שעועית ביום וזה הכול. ושותה חצי כוס מים. אבל היא שקרנית. היא עושה את זה רק כדי שאני ארָאה שמנה. היא מצלצלת בלי סוף. היא רוצה לחזור הנה. אבל ד"ר חאן אומר שזה לא מה שיחזיר אותה הנה, להרעיב את עצמה. זאת סחטנות, הוא אומר. אולי, אבל רק אם תוסיף קצת במשקל. תראי קצת רצון, הוא אומר, תראי שאת רוצה להבריא. ואז נראה. היא אומרת שאם לא יתנו לה לחזור היא מתאבדת. העניין הוא, שאם היא תבריא מספיק כדי לחזור הנה, היא חושבת שישלחו אותה הביתה. ברגע שהיא תהיה בת שש-עשרה ישלחו אותה הביתה, ככה דודה שלה אומרת. אבל רימה אומרת שהיא תתאבד עשרים פעם לפני שהיא תחזור הביתה.

הבית זה לא אזור מלחמה, אם אני לא טועה, אמר מר קריימר.

המשפחה שלה כן, אמרה מדליין. הם הסיבה שהיא ככה. אז אפשר לגמרי להבין אותה אם היא תרצה לגמור הכול לפני שהיא תחזור לשם.

רימה סיפרה לי פעם סיפור נחמד, אמר מר קריימר.

היא כתבה אותו?

לא, לא כתבה. היא הבטיחה שכן אבל בסוף לא כתבה כלום.

אופייני, אמרה מדלן.

כן, אמר מר קריימר. אבל האמת היא שזה לא היה ממש סיפור אלא יותר מקום לסיפור. היא זכרה בית שהיה ליד הכפר שלה. הבית היה סגור לגמרי והייתה שם חצר מרוצפת עם מין מקדש כזה באמצע ושיחים לבנים של יסמין שטיפסו פרא על המרפסות ועל מדרגות העץ.

אה זה, אמרה מדלן. הוא היה שייך לזקנה אחת והיא רצתה לנסוע לחג' והשכנים הלוו לה כסף והסיכום היה שהבית יהיה שלהם אם היא לא תחזור והיא לא חזרה. הסיפור הזה.

כן, אמר מר קריימר. הסיפור הזה. חשבתי שזה סיפור יפה מאוד, הבית הנטוש, כלומר, החצר והמקדש.

היא בטח המציאה אותו, אמרה מדלן. בטח בכלל לא היה בית כזה. וחוץ מזה היא לא כתבה אותו.

מר קריימר חש שהמפגש מתמסמס. הוא הציץ בשעון. חשבתי שרימה חברה שלך, אמר.

היא באמת חברה שלי, אמרה מדלן. אין בן-אדם שאני אוהבת כמו שאני אוהבת אותה. אבל היא גם שקרנית איומה. ובעיקר כדי לפגוע בי. עשרים ושמונה וחצי קילו! איזה מין שקר טיפשי זה? היא אמרה לך שהיא רוצה לנסוע לחג'?

כן, אמר מר קריימר. עיני הינשוף שלה נפערו וקלטו לתוכן עוד אור והיא סיפרה לו בלהט שהיא משתוקקת לעלות לרגל לחג'.

אז למה היא מרעיבה את עצמה? זה לא הגיוני.

אמרתי לה, אמר מר קריימר. אמרתי שבשביל דבר כזה צריכים להיות חזקים מאוד. עלייה לרגל היא חוויה קשה, ולא משנה איך נוסעים. צריכים להיות בכושר.

איזה שקרנית, אמרה מדלן.

מילא, אמר מר קריימר. את תכתבי את הסיפור שלך לפעם הבאה. על מבקש מקלט, ילד, אמר, ילד צעיר ממך פי שניים.

בסדר, אמרה מדלן. איפה המקום הכי גרוע בעולם? חוץ מכאן כמובן.

קשה לומר, אמר מר קריימר. התחרות לא פשוטה. אבל נראה לי שסומליה מנצחת.

קראתי שיש פיראטים בסומליה.

בים יש. הם גונבים את האוכל שהעשירים שולחים ואז העניים שזקוקים לו מתים מרעב.

טוב, אמרה מדלן. בסיפור שלי יהיו פיראטים.

מדלן ומר קריימר ישבו זה מול זה משני צדי השולחן ושתקו. האחות סגרה את המגזין והסתכלה בהם. מר קריימר חשב שהתרגיל הזה גרוע מהרבה בחינות. מדלן רצתה לכתוב מה זה להיות מדלן. בסדר, הוא אמר, אבל תעבירי את זה למקום אחר. תמצאי לך איזושהי תמונה, אולי מהתמונות שעל הקיר הזה. מצאתי, היא אמרה. התמונה שלי היא אזור מלחמה. הסיפור שלי הוא על ילד באזור מלחמה, ילד שקטן ממני פי שניים, שרוצה לצאת משם למקום בטוח. מקלט, אמר מר קריימר. הוא מחפש מקלט.

תגידי לי, מדלן, אמר מר קריימר. לפני שאני הולך תגידי לי במילה אחת מה הרגש שעליו את יודעת הכי הרבה ומה הרגש שיהיה לילד בסיפור שלך.

שרוולי חולצתה של מדלן טיפסו על זרועותיה וחשפו את החתכים שעל פרקי ידיה. כשראתה את המבט הנוגה ששלח אליהם מר קריימר, משכה את השרוולים למטה ולפתה באגרופה את קצהו של כל אחד מהם.

פחד, אמרה.

מר קריימר יכול היה לנסוע באוטובוס הביתה. הייתה תחנה לא הרחק מבארטלמס, במקום שבו המתחם המיוחד הזה על בוסתנו וגניו וגבנוני הדשא של בית החולים העתיק נגעו במודרניות על הדרך ממזרח למערב. הייתה לו אפשרות לנסוע הביתה משם, כמעט מדלת אל דלת, בתוך עשרים דקות. אלא שאם מזג האוויר היה קרוב לסביר, ולפעמים גם אם לא, הוא היה הולך הביתה דרך הגנים וגינות הירק, הליכה לא קצרה, כשעה וחצי ואולי יותר. וכך היה מגיע הביתה רק בשעת אחר צהריים מאוחרת, כמעט בשעה שבה יש לחשוב על הכנת ארוחת הערב. ואז בא הערב, ולקראתו היה לו תמיד לו"ז מוכן: תוכנית טלוויזיה רצינית, קצת קריאה רצינית, הרשימות שלו, ושינה מוקדמת.

כשהלך ברגל באותו יום אביב נעים חשב מר קריימר על מדלן ועל רימה. הציק לו שמדלן מתייחסת בחריפות שכזאת לסיפור של רימה. כמה אכזריות הן זו כלפי זו בתחרות הקטלנית שביניהן! בעיניו הייתה לבית הנטוש עוצמה מוזרה. רימה סיפרה ששקט שם מאוד, שברגע שדוחפים ופותחים את שערי העץ אין צעקות, אין כלבים, אין רעש של כלי רכב. החצר הייתה מרוצפת באריחים צבעוניים בדוגמה מסובכת, והיא התעמקה בקשתות ובלולאות החוצות זו את זו וניסתה לעקוב אחריהן. המקדש נותר כנראה מהתקופה שלפני החלוקה. כנראה היה מקדש הינדי, ולאישה המוסלמית לא היה כל צורך בו. אבל הוא ניצב לו בלב החצר, דמות מגולפת על כן ומקום לפרחים, נרות ומנחות, וסביבו, מכל ארבעת הצדדים, החלונות המוגפים, המרפסת, השפע העצום של היסמין הלבן. הזקנה לא חזרה, אמרה רימה. לא נודע אפילו אם הגיעה בכלל למכה, משאת נפשה. וכך נשאר הבית בידי השכנים אבל לאיש לא היה באמת צורך בו. לפעמים שוטטו הפרות שלהם ונכנסו לחצר. ושם, כשהעזה, עלתה הילדה רימה במדרגות העץ והביטה במקדש מהמרפסות הקרירות והמבושמות, מפלט מאזור המלחמה של ביתה.

הטלפון צלצל כשמר קריימר צפה בתוכנית על ההפצצות. תוכנית מסוג זה, אחרי הבישול והאכילה ושלוש כוסות היין הקצובות, הייתה תחנה בדרכו למיטה. אבל הטלפון צלצל. זו הייתה מריה, בתו, מאוקראינה, כבר חצות הלילה והיא מצלצלת לספר לו שמצאה את השטעטל שחיפשה, את השמות, את המקום עצמו. הוא קלט את נימת קולה, הקול היחיד מכל אלה שנותרו בעולם שנגדו היה הכי פחות מחוסן. כמעט שלא שמע את המילים, רק את הקול, את איכותו המיוחדת. יער, הנצחה, השמות, הוא ידע מה היא אומרת, אבל בחריפות עזה יותר מן המילים, קרובה יותר, בשר מבשרו, חש את הקול שהיה צריך לומר את הדברים האלה, מחדר במלון, מקדים בשלוש שעות, במסע פראי של עלייה לרגל. היער, העבר, הקול הקטן ממרחק כה גדול, הוא חש שהיא נתונה בסכנת חיים, חש שהוא חייב למשות אותה מן המקום שבו היא עומדת, שבו היא רוכנת מעל תהום ההיסטוריה, הבור, הכחדת כל היחסים האישיים. מתוקה, אמר מר קריימר, ילדתי היקרה, לכי עכשיו לישון אם את יכולה. וחשבתי קצת. כשתחזרי אני אבוא ואגור איתך. אחרי הכול קשה לי להיות לבד. אבל עכשיו תנסי לישון אם את יכולה.

מר קריימר לא התכוון לומר דבר כזה. הוא קצב לעצמו שנה לפחות. שנה אחת. הרי אדם יכול לעמוד לבדו באֵבל פרק זמן כזה.

צלצלו מהמחלקה. מדלן לקחה מנת יתר, היא בבית חולים ותחזור בתוך יום כנראה. מר קריימר, שכבר היה בדלת, החליט לצאת בכל זאת, היה זה יום אביב נאה, עצי האשור הנצו בלאט את עליהם. הוא הלך היישר אל שערי בארטלמס, הסתובב ופנה לשוב הביתה בדרך עקיפה כדי למלא את הזמן שהיה מבלה עם מדלן.

בערב, בסוף, קרא מר קריימר את רשימותיו הישנות, חולשה שתמיד ניסה לפצות עליה באמצעות כתיבת משהו חדש מיד. הוא קרא עשר דקות, עד שהגיע למילים: רימה, רצונה להיות ינשוף. ואז עלעל קדימה במהירות אל הדף הריק של היום וכתב: בכלל לא חשבתי מספיק על הרצון של רימה להיות ינשוף. היא שאלה: אתה חושב שאני כבר נראית כמו ינשוף? הלכתי למשרד ושאלתי אם יש לנו מראה. יש, סגורה מאחורי מנעול ובריח. חפץ יפה, בצורת פנים, ובדיוק בגודל של פנים, בלי מסגרת, רק הזכוכית המשקפת הפשוטה. החזקתי אותה מול רימה. תתארי את הפנים שלך, אמרתי. תתארי אותם בדיוק. קצת התביישתי מהחופש שהתרגיל הזה נתן לי להתבונן בפנים של ילדה בעוד היא, שהסתכלה בעצמה, לא העיפה בי מבט, בחנה את עצמה כמשהו שיש לתאר. כן, האף, קו גרמי דק מאוד, עשוי להפוך למקור. את השפתיים האלה חבל לאבד. אבל אם מחברים את קשתות הגבות עם קשתות הצללים שמתחת לעיניים, ובכך מדגישים את ארובות העיניים, אז כן, אפשר אולי לתאר את המבט הלטוש של הינשוף. הכמיהה למטמורפוזה. להפוך למשהו אחר, ליצור שונה לגמרי, מכונף, מנוצה, דרוך. פניה של רימה, כמו פניה של מדלן, חושפות את העצמות. אולי ברכּוּת הנוצות יש משהו מנחם. מעניין אם סיפרה למדלן על המראה. שברים, הנזק.

צלצלו מהמחלקה. מדלן התאוששה, פחות או יותר. מר קריימר עמד ליד החלון. פריחת בכורי האביב כמעט נגמרה. אבל משהו אחר יבוא, ועוד ועוד, עד הרקפות של הסתיו. זו הייתה גדה נהדרת. ואז מדלן והאחות כבדת הגוף עמדו בפתח, בידי האחות מגזין הנשים שלה. מדלן לבשה מכנסיים רפויים וחולצה ללא צווארון ששרווליה היו ארוכים הרבה יותר מדי. היא עמדה. וכלפי מר קריימר הציגה, בחשש ובהתרסה, את פניה וצווארה, שאותם חתכה. הו, מאדי, אמר מר קריימר, אין לך רחמנות? אף פעם לא תרחמי קצת על עצמך?

האחות ישבה בפתח וקראה במגזין. מדלן ומר קריימר ישבו זה מול זה משני צדי השולחן הקטן. בכל זאת, אמרה מדלן מבעד לשבכת החתכים השחורים, עשיתי צעד ראשון. לקרוא לך? כן, אמר מר קריימר. מדלן קראה:

סמואל חי עם אמו. החיילים הרגו את אביו. כמה מהחיילים היו רק ילדים. סמואל ואמו התחבאו ביער. כל יום היא הייתה צריכה להשאיר אותו כמה שעות לבד כדי ללכת לחפש אוכל ומים. הוא חיכה וחשש שהיא לא תחזור. לא היה מה לעשות. הוא הצטנף במחבוא הקטן וחיכה. יום אחד לא חזרה אמו של סמואל. הוא חיכה כל הלילה וכל יום המחרת וכל הלילה שאחר כך. ואז החליט שהוא חייב ללכת ולחפש אותה או אוכל ומים לפחות כי מלאי החירום שהשאירה לו נגמר. הוא הלך בשביל שבו הלכה אמו יום אחר יום. השביל הגיע לכביש. היא אמרה לו שהכביש מסוכן מאוד. אבל מעבר לכביש היו שדות ובהם, במזל, אפשר היה למצוא משהו לאכול שהאיכרים שתלו לפני שהחיילים באו ושרפו להם את הכפר. סמואל עצר לפני הכביש. הוא היה ארוך וישר לשני הכיוונים ומלא אבק. לא רחוק משם ראה משאית עולה באש ועוד משאית הפוכה בתעלה. אבל חיילים לא נראו. סמואל חצה את הכביש במהירות. ועד מהרה, בדיוק כפי שאמרה אמו, ראה נשים וילדות בבגדי כחול ולבן נעות לאטן על פני האדמה ומחפשות אוכל. אולי אמו תהיה בכל זאת ביניהן? לפחות מישהי בטח תתן לו אוכל ומים.

מדלן הרימה את פניה. עד כאן הגעתי. סתם זבל, נכון? לא, אמר מר קריימר, זה יפה מאוד. זבל, אמרה מדלן. תגידי לי, מדלן, אמר מר קריימר, כתבת את זה לפני או אחרי שעשית את זה לפרצוף שלך? אחרי, אמרה מדלן. כתבתי את זה הבוקר. את הפנים עשיתי לפני שני לילות, אחרי שהחזירו אותי הנה מבית חולים. טוב, אמר מר קריימר. זה טוב מאוד. זה אומר שאת יכולה להזדהות עם חיים של אחרים גם כשהחיים שלך מציקים לך עד כדי כך שאת חותכת לעצמך את הפנים. אני יודעת את ההמשך, אמרה מדלן בלהיטות פתאומית. אני יודעת איך זה ממשיך ואיך זה נגמר. לספר לך? – אם תספרי תוכלי עדיין לכתוב את זה? – כן, כן. ­– מבטיחה? – כן, מבטיחה. – אז ספרי.

היא שטחה על השולחן את השרוולים שידיה הסתתרו בתוכם והחלה לדבר במהירות. מבטה ננעץ בעיניו והוא היה מרותק לסיפור הנלהב שלה.

בין האנשים שמחפשים אוכל הוא פוגש ילדה. היא בגילי. קוראים לה רות. החיילים הרגו גם את אבא שלה. אמא של רות הסתתרה איתה וכשהחיילים באו לחפש היא הכריחה את רות להישאר במסתור והסגירה את עצמה. זה היה הסוף שלה. אבל הנשים האחרות לקחו אליהן את רות והסתירו אותה איתן והן יצאו לחפש אוכל כשהיה בטוח לעשות את זה. כשסמואל בא לשדות, רות החליטה לדאוג לו. היא הייתה בשבילו כמו אחות, אחות גדולה טובה, או אמא, אמא טובה ואוהבת. כשהיה בטוח להדליק אש היא בישלה לו את הארוחה הכי טובה שיכלה. אחרי כמה זמן חזרו החיילים והשדות נהיו מסוכנים מדי, כל הנשים הסתתרו ביער אבל רות שמעה שאם מצליחים להגיע לחוף אפשר אולי למצוא מישהו עם סירה שיעביר אותם מעבר לים, לאיטליה ולאיחוד האירופי, ושם באמת בטוח. וזה מה שהיא עשתה, עם סמואל, היא יצאה לכיוון החוף, והם הלכו רק בלילה, ברגל, לאור הירח והכוכבים, והקפידו להתרחק מהכפרים העולים באש.

נשמע טוב, אמר מר קריימר. נשמע מרגש מאוד. כל מה שצריך עכשיו זה רק לכתוב את זה. הסתכלת במפה, אני מניח? החוף הכי קרוב לא יעזור, כי שם נמצאים הפיראטים. מה שצריך זה להגיע לחוף הצפוני, דרך המדבר. ולחצות מדבר אמור להיות דבר נורא. צריך לשלם לנהגי משאיות שיקחו אותך, נדמה לי. כן, אמרה מדלן, חשבתי שיהיה לה יותר קל בחוף המזרחי, עם הפיראטים. מנהיג אחד של הפיראטים אמר שהוא יקח אותה ואת סמואל עד לוב אבל זה יעלה לה הרבה כסף. כשהיא אמרה שאין לה כסף הוא אמר שהיא יכולה להתחתן איתו, בתור תשלום, זאת אומרת, עד שהם יגיעו ללוב, ואז הוא ימכור אותה לחבר שלו, והוא יקח אותה ואת סמואל לאיחוד האירופי, שהוא כמו הארץ המובטחת, הוא אומר, ושם היא תהיה בטוחה, אבל היא תצטרך להתחתן גם עם החבר שלו, בשביל הנסיעה מלוב לאיטליה. שאלתי את רימה אם היא הייתה עושה דבר כזה והיא אמרה שלא, היא לא יכולה, בגלל המצב בבית, אבל היא אמרה שאני יכולה, שכדאי לרות בסיפור שלי לעשות את זה, כי זה יציל את שניהם ויהיו להם חיים חדשים באיחוד האירופי ואלוהים הטוב יסלח לה על החטא הזה. היא מוסרת ד"ש, אגב. היא ביקשה ממני לשאול אותך אם אתה בסדר. היא אמרה שנדמה לה שאתה קצת בודד לפעמים. תודה, אמר מר קריימר, אני בסדר. אבל היית מאמין, אמרה מדלן, היא כבר לא רוצה ללכת לחג', היא תחכה עד שתהיה זקנה, והיא גם לא רוצה שד"ר חאן יחזיר אותה הנה. לא, היא החליטה שהיא תהיה מורה ביסודי. וחוץ מזה היא ירדה כבר לפחות מעשרים וחמישה וחצי קילו. אז עוד פעם הכול שקרים כרגיל.

מורה ביסודי זה רעיון טוב מאוד, אמר מר קריימר. אבל כמובן שצריכים להיות חזקים בשביל זה. חזקים כמו לעלייה לרגל.

אמרתי לה, אמרה מדלן. אז היא עדיין משקרת. בכל אופן, עוד דבר בעניין רות זה שכשהיא עם הפיראט הראשון, בתור הזונה שלו, כשהם מפליגים לאורך ים סוף הוא שולח אותה לחוף, לשווקים – את סמואל הוא מחזיק על הסיפון כבן ערובה – והיא צריכה ללכת ולקנות את כל המצרכים לארוחות שהוא אוהב, עשיתי קצת תחקיר, בייבי-במיה ובשר טלה בתבשיל עגבניות, למשל, לביבות בצל, דגים ופלפל, בקלאוות, גבינות רכות מתובלות, טעימות כאלה, עד חוף סואץ. והיא עושה את כל מה שהאדון שלה רוצה וסמואל מתחזק.

הם יישארו באיטליה? שאל מר קריימר, אם הפיראט השני יקיים את הבטחתו ויעביר אותה את הים התיכון? לא, אמרה מדלן, חסרת נשימה מסיפורה, הם נוסעים לסוואנסי. בסוואנסי יש קהילה סומלית ותיקה. בדקתי את זה. הם נמצאים שם כבר שלוש מאות שנה. בהתחלה היא תגור באכסניה ותבשל בשביל כולם וככה כולם יאהבו אותה. סמואל יילך לבית ספר וברגע שהוא יסתדר שם רות תירשם לקורס ותקבל הכשרה.

מדלן, אמר מר קריימר, קשה מאוד להיכנס לבריטניה. רות וסמואל יצטרכו דרכונים. חשבתי על זה, אמרה מדלן. לראש הפיראטים הראשון יש ארגז שלם מלא דרכונים מאנשים שמתו על הספינה שלו, ובגלל שרות מבשלת כל כך טוב הוא נותן לה שני דרכונים וככה היא וסמואל מצליחים לעבור את ביקורת הדרכונים בלי בעיות.

כדאי לרימה ללכת לקולג', אמר מר קריימר. אני חושב שמשרד הפנים יאריך לה את הוויזה אם היא תהיה במסגרת לימודים שלמה. ואם היא תלמד להיות מורה ביסודי, מי יודע מה יקרה?

היא שקרנית, אמרה מדלן, פניה לבנות מאוד, כמעט שקופות מבעד לעיטור הפראי של חתכיה. היא אמורה להיות חברה שלי. אם היא באמת הייתה חברה שלי היא הייתה חוזרת הנה. ואז שתינו היינו בסדר כמו שהיינו לפני שהיא עזבה אותי.

את רוצה להישאר כאן?

כן, אמרה מדלן. פה יותר בטוח.

למה מנת יתר? למה לחתוך את עצמך?

האחות הסתכלה והקשיבה.

כי אני מפחדת.

הבת שלי פחדה, אמר מר קריימר, והיא מבוגרת ממך פי שניים. כשאמא שלה הייתה חולה, ארבע וחצי שנים, היא פחדה יותר ויותר. ועכשיו היא נסעה לאוקראינה, היית מאמינה, לגמרי לבדה, בלי לדבר את השפה, כדי לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלנו. לפני כמה לילות היא צלצלה אלי משם, מהמקום הנורא ההוא, אני לא רציתי אף פעם לנסוע לשם, לגמרי לבדה, באמצע הלילה, במלון. תכתבי את הסיפור שלך, טוב? הבטחת לי. סומליה היא כנראה המקום הכי גרוע בעולם וסוואנסי היא מקום טוב מאוד, מכל הבחינות. איזה הישג זה יהיה אם תצליחי להביא לשם בשלום את רות ואת סמואל!

ידיה הלבנות של מדלן וציפורניה הכסוסות עדיין הסתתרו בשרווליה. היא איבדה כל תנועה. אף פעם לא אגיע לסוואנסי מסומליה, אמרה. אף פעם, בחיים לא. אני לא מסוגלת אפילו לרצות לצאת מכאן.

דבר ראשון הסיפור, מדלן, אמר מר קריימר. קודם כל הבדיון. תוציאי את רות ואת סמואל משדות הקטל, תביאי אותם בעזרת האכזריות וטוב הלב של הפיראטים למחנה זמני בעקב המגף של איטליה, תעבירי אותם צפונה בין זרים שלא מדברים מילה בשפתם – תתכנני את זה, תמצאי את האמצעים הדרושים. הבטחת. מי יודע מה יקרה אם לשניים האלה יהיה מזל ותצליחי להביא אותם לסוואנסי?

אבא שלי מת בשש בערב.

אחרי ששמענו את הבשורה מהרופא נסענו הביתה. אריאן נהגה, אני ישבתי לידה. שנינו שתקנו. הטעם של הקפה מהמכונה בבית החולים עדיין עמד לי בפה. הסתכלתי על הכביש באור של הפנסים של המכונית ועל האורות של המכוניות שעברו ממול. היו מעט. זה היה ביום שישי בערב.

כשהגענו הילדים כבר ישנו. אריאן שילמה לבייבי סיטר וליוותה אותה החוצה. נכנסתי והתיישבתי במטבח. שמעתי אותה נפרדת ממנה ואת הדלת נסגרת. היא כיבתה את האורות בסלון, נכנסה למטבח והעמידה מים. אחר כך היא שאלה אם אני רוצה קפה.

אמרתי שכן. הקשבתי לשיקשוק של הכפית בספלים כשהיא מזגה את המים החמים.

"זה יותר טוב ככה," היא אמרה. "הוא כבר רק סבל. בשבועיים האחרונים הוא רק סבל. תאמין לי," היא אמרה. "זה יותר טוב ככה. לכולנו." אחר כך היא אמרה, "זה לא רק בשבועות האחרונים. זה כבר כמה חודשים. הוא אף פעם לא היה יושב ככה במרפסת."

"אני לא יודע," אמרתי. חשבתי על זה רגע.

היא שמה את הקפה על השולחן, לידי, ועמדה רגע נשענת עם הידיים על המשענת של הכיסא. היא העבירה יד על הפנים. "אני הרוגה," היא אמרה. "אני גם רעבה. אתה רוצה לאכול משהו?"

אמרתי שלא. "אבל תאכלי משהו אם את רוצה," אמרתי. "תעשי לך משהו."

"כן," היא אמרה. "אני הרוגה." היא עמדה רגע עם כפות הידיים מסביב לצוואר ואחר כך הדליקה סיגריה והוציאה דברים מהמקרר. בזמן שהיא הכינה לעצמה אוכל שתיתי את הקפה שלי וניסיתי לחשוב על מה שקרה ועל מה שאני מרגיש. חשבתי על הימים האחרונים.

"אני אתקשר לאמא שלי," אריאן אמרה. "כמעט שכחתי. אני אתקשר אליה עכשיו." היא לקחה את המאפרה לטלפון. הדברים שהיא הוציאה נשארו על השיש.

היה צריך לעשות עוד הרבה דברים לפני ההלוויה ולא היה לי מושג מה ואיך. מודעת אבל, למשל. כשאמא שלי מתה אבא שלי טיפל בכל זה. זאת הפעם הראשונה שאני צריך לדאוג לכל הדברים האלה בעצמי. שמעתי את אריאן מדברת עם אמא שלה מהמסדרון. הדלקתי סיגריה וזרקתי את הגפרור לכיור. חשבתי על אבא שלי.

בערך שנה אחרי שהתחתנו הוא התחיל לנדנד לי בקשר לדירה. הוא לא אהב את זה שגרנו עם ההורים של אריאן. בעיקר אחרי שהילד נולד. הוא תמיד אמר לי שזה לא טוב בשבילו וזה לא טוב בשבילנו. אבל באותו זמן לא היתה לנו ברירה. לא היה לנו כסף. הוא אמר שהוא מוכן לעזור, אבל אני לא שאלתי אותו בכמה. לא היה לו הרבה. את זה ידעתי. אפילו לא מספיק בשביל התחלה.

זה לקח בערך עוד שנה עד שקיבלתי הלוואה למשכנתא וקניתי את הדירה הזאת. נכנסנו לגור בה בקיץ, עוד לפני שהעבודות בבניין נגמרו. בפנים עוד התקנתי דברים. מראות, ארון קיר, מדפים באמבטיה, דברים כאלה. אריאן והתינוק ישנו בחדר הקטן ואני בסלון שעדיין היה ריק.

ביום שבו התקינו את הארונות במטבח, והם עוד היו ריקים, עוד לא הספקתי אפילו לנקות את השאריות של הנסורת מבפנים, אבא שלי בא לבקר.

עמדנו במטבח החדש. הוא כל כך שמח שהוא חייך לעצמו כל פעם שהפסקנו לדבר. הוא הוריד אבק מהשיש ואני הסתכלתי על היד שלו. היד עם הטבעת. ככה זכרתי את היד שלו תמיד. עוד מאז שהייתי ילד קטן. יד עם טבעת נישואין.

אחרי כמה דקות אריאן חזרה והדליקה עוד סיגריה. היא התיישבה ליד השולחן ושמה את המאפרה בינינו. היא הסתכלה על התחתית של הפמוט שהשתמשתי בה בתור מאפרה. "זה בסדר," היא אמרה. "זו לא בעיה. אפשר לעשות הכל בטלפון. אבל זה לא דחוף. מחר שבת," היא אמרה, "לא יוצאים עיתונים. אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר בינתיים."

הקפה שלה היה קר והיא קמה ושפכה אותו לכיור. ראיתי לפי השיער שלה שהיא השעינה את המצח על היד כשהיא דיברה בטלפון.

זה שהכל נגמר, זה היה גם הקלה, אני לא אומר שלא. לפחות אני לא צריך לחזור לבית החולים. אני לא יודע כמה שעות ישבתי על הספסל והסתכלתי על הדלתות של המחלקה. כמעט עשרה ימים. כמעט כל הזמן. נסעתי הביתה רק להתקלח ולפעמים לישון, אבל רוב הלילות נשארתי שם. לפעמים אריאן החליפה אותי. לפעמים ישבנו שם ביחד.

אריאן העמידה עוד מים. "אתה רוצה עוד קפה?" היא אמרה.

אמרתי שלא. אחר כך היא התחילה להכניס את הדברים למקרר. היא לא אכלה כלום.

שיפשפתי את הפנים בידיים. הרגשתי עייף ומלוכלך. הרגשתי את העייפות בעצמות. אבל לא היה לי חשק לישון. בזמן שאריאן הכינה לעצמה קפה הסתכלתי על השולחן וניסיתי לחשוב מה אני מרגיש.

"אתה רוצה להתקלח ראשון?" היא אמרה. היא זרקה את הכפית לכיור. "או שאתה רוצה עוד קפה ואז אני אתקלח." הסתכלתי על הקפה. היא החזיקה אותו באוויר, בינינו. הוא עוד הסתובב במערבולת קטנה, מהבחישה. אחד מאיתנו היה צריך לשתות אותו והשני היה צריך להתקלח. ככה זה עמד. עצמתי את העיניים. ניסיתי להירגע.

"אתה רוצה אותו או לא?" אריאן אמרה.

"אני לא רוצה קפה," אמרתי, "בסדר? שאלת אותי כבר ואמרתי לך שאני לא רוצה. תפסיקי לתת לי קפה. לכי להתקלח."

היא משכה בכתפיים ושמה את הקפה על השיש. אחר כך היא אמרה, "אז אני הולכת להתקלח. אני נרדמת בעמידה. אני ממש הרוגה." היא שמה את הידיים על הכתפיים שלי. "אני נופלת מהרגליים," היא אמרה. "תתקלח לפני שאתה בא לישון. בסדר? תתקלח. תרגיש יותר טוב אחרי מקלחת."

"בסדר," אמרתי. הסתכלתי על הגב שלה כשהיא יצאה מהמטבח.

רק כמה שנים לפני שאמא שלי מתה שמתי לב פתאום שאבא שלי זקן. קודם לא חשבתי על זה. אבל יום אחד, בפסח נדמה לי, או אולי בראש השנה, פתאום הבנתי את זה. זה היה כמה חודשים אחרי שהתחתנתי. הבאתי להם מתנה לחג טוסטר אובן. כבר מזמן אמרתי לאמא שלי שזה משהו שהיא צריכה לקנות, אבל היא לא רצתה. זה הרגיז אותי. היא לא אוהבת חידושים, אמא שלי. תמיד היו לנו ויכוחים על זה. אבל ידעתי כמה זה עוזר, אז קניתי להם אחד כזה בכל זאת, מתנה לחג. זה היה טוסטר גדול ומשוכלל. הוצאנו אותו מהקופסה ואבא שלי ואני ניגשנו להפעיל אותו במטבח. אבל הוא לא פעל. כלום. הוא אפילו לא התחיל.

אבא שלי הוציא את חוברת ההוראות ועברנו שוב על הכל. אחר כך הוא פרש עיתון על הרצפה והניח עליו את הטוסטר, הפוך. היה לו לא נעים שזה לא עובד. ירדנו על ארבע ופתחנו את הברגים ואחר כך הורדנו את התחתית. ואז הסתכלתי על אבא שלי. הוא הוריד את המשקפיים שלו והניח אותם בצד, על העיתון. הוא נראה משונה בלעדיהם. כאילו הוא היה ערום. הוא הסתכל לתוך הטוסטר אבל ראיתי שהוא לא יודע אפילו מה לחפש.

זה היה באותו רגע שפתאום קפצה לי המחשבה הזאת. חשבתי שיש לו מזל מחורבן כל החיים. שכל החיים דפקו אותו והוא אף פעם לא החזיר. חשבתי פתאום שמה שלא הייתי מביא לו מתנה, זה לא היה עובד. זה היה מקולקל מהתחלה. אם הייתי מביא לו טלוויזיה או סטריאו או מכסחת דשא, או לא משנה מה, זה לא היה עובד. אבל הכי גרוע היה שהוא הרגיש שהוא צריך להתנצל. הסתכלתי עליו מתכופף שם בלי משקפיים ומתנצל על זה שהבאתי לו משהו שלא עובד. באותו יום פתאום ראיתי שהוא זקן. בערב כשהלכתי לישון לא יכולתי להוציא מהראש את התמונה הזאת. אבא שלי, בלי משקפיים, מתכופף מעל טוסטר.

המשכתי לשבת במטבח והקשבתי למים במקלחת. שמעתי אותם זורמים ואחר כך נפסקים. חשבתי על הרופא הצעיר הזה שיצא ואמר לנו שאבא שלי מת. ואז הרגשתי שאני רוצה להכות אותו. אני לא יודע. אולי בגלל הצורה שבה הוא דיבר. לא שמתי לב לזה בזמן שהוא דיבר איתנו בבית החולים, אבל עכשיו נזכרתי. מייד כשהוא התחיל לדבר ידעתי. לא הייתי צריך להקשיב להמשך. הוא דיבר כאילו הוא יודע לעשות את זה כמו שצריך. להקל על המשפחה. הוא היה מרוצה מאיך שהוא אומר את זה. מאיך שהוא אומר לי שאבא שלי מת. באותו רגע, כשנזכרתי בזה, הייתי יכול להרוג אותו. הייתי יכול לעשות את זה בידיים.


 *הסיפור לקוח מתוך: מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב מאת גדי טאוב, בעריכת מנחם פרי, הספריה החדשה  (הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה), 1992. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

כאן בעיר חי נסיך שזרועו השמאלית כשל כל אדם וזרועו הימנית כנף ברבור.

הוא ואחד-עשר אחיו נהפכו לברבורים בידי אם חורגת שופעת נאצות, שלא היתה לה כל כוונה לגדל את תריסר הבנים של אשתו לשעבר של בעלה (שפניה החיוורים, המבוישים, בהו במבט חלול מדיוקן אחר דיוקן; שהריונות אין קץ הביאו עליה את סופה בטרם מלאו לה ארבעים). שנים-עשר נערים שוחרי מדון ויהירים; שנים-עשר אגואים שבריריים ורעבתנים; שנים-עשר מתבגרים – שהוצגו כולם בפני המלכה החדשה בתור חלק שגרתי מתפקידה. האם אנו מאשימים אותה? מאשימים, באמת?

היא הפכה את הנערים לברבורים, וציוותה עליהם לעוף משם.

הבעיה נפתרה.

על מספר שלוש-עשרה היא חסה משום שהיתה בת. הצעירה ביותר. אם כי תקוותיה של האם החורגת בנוגע להסתודדויות חשאיות ולמסעי קניות ארוכים התפוגגו די במהרה. אחרי הכול, מדוע שנערה לא תפגין אלא זעף וקוצר רוח כלפי האישה שהפכה את אחיה לציפורים? ולפיכך – לאחר כמה גילויי סבלנות רחומה לנוכח שתיקות זועפות, וכמה שמלות נשף שנרכשו ולא נלבשו מעולם – המלכה הרימה ידיים. הנסיכה חייתה בטירה כמו קרובת משפחה נסבלת שירדה מנכסיה, וקיבלה מזון וקורת גג, אך לא אהבה.

תריסר נסיכי הברבור חיו על סלע הרחק בלב ים, והורשו לשוב לממלכתם רק יום אחד בשנה, לביקור שעורר ציפייה קצרת רוח, אך גם מבוכה בקרב המלך ויועציו. קשה לצהול ליום אחד בחברתם של בנים, שהיו פעם חסונים ועזי נפש, ובהפוגה השנתית היחידה הזאת לא יכלו אלא לצווח, לחטט בנוצותיהם, לנקר חרקים זעירים ולחבוט בכנפיהם ברחבי חצר הארמון. המלך היה מעמיד פנים כמיטב יכולתו שהוא שמח לראותם. המלכה היתה נתקפת בדיוק אז באחד מכאבי הראש הקשים שלה.

שנים חלפו. ואז… סוף כל סוף…

באחת מאותן חופשות שנתיות של נסיכי הברבור, הסירה אחותם הצעירה את הכישוף, לאחר שקבצנית שפגשה כשליקטה אוכמניות ביער לימדה אותה שהמַרפא היחיד לקללה שהופכת אדם לברבור הוא מעיל עשוי סרפד.

עם זאת, היה על הנערה לסרוג את המעילים בסתר, משום שהמעילים (כך לפחות אמרה לה הקבצנית) אמנם אמורים להיות עשויים סרפד, אבל רק סרפד שנקטף בבתי קברות אחרי רדת החשכה. אילו נתפסה הנסיכה קוטפת סרפדים ממצבות אחרי חצות, האם החורגת ודאי היתה מאשימה אותה בכישוף ומצווה לשרוף אותה כאחרונת ערימות האשפה. הנערה, שלא היתה טיפשה, ידעה גם שאין מה לסמוך על אביה, שעד אז כבר טיפח בסתר לבו משאלה (שלא הודה בה אפילו בפני עצמו) להיפטר מילדיו כולם.

מדי לילה התגנבה הנסיכה לבתי קברות בסביבה ללקט סרפדים, וימים שלמים ארגה אותם למעילים. בדיעבד מתברר שהיתה זו ברכה משמיים שאיש בארמון לא התעניין בה ובמעשיה.

כאשר עמדה לסיים את המעיל השנים-עשר, ראה אותה הארכיבישוף המקומי (שלא נשאל למעשיו שלו בבית קברות בשעת לילה מאוחרת) בשעה שליקטה סרפדים, והסגיר אותה. המלכה איששה את חשדותיה (הנערה הזאת, שלא חלקה איתה ולו סוד בתולי אחד, שהפגינה אדישות גמורה כלפי נעליים משובחות מספיק להציגן במוזיאונים). המלך הִסכין, ולא במפתיע, בתקווה שיצטייר כאדם חזק ולא רגשני, מלך אמיתי, מלך המסוּר להגנה על עמו מפני כוחות האופל עד כדי כך שיסכים להוציא להורג את בתו, אם בזאת יגן על נתיניו מפני סכנה, קללות ושינויי צורה שטניים.

ואולם, ממש כשעמדו להעלות את הנסיכה על המוקד, ירדו מן השמיים מכוסי העשן נסיכי הברבור, והנסיכה השליכה עליהם את המעילים. לפתע פתאום, במפץ פיצוח רועם, מתוך משב מנצנץ של רוח, ניצבו בחצר הארמון תריסר גברים צעירים ונאים ביותר, עירומים תחת מעילי הסרפד שלהם, ורק כמה נוצות לבנות מרחפות סביבם.

בעצם…

… היו אלה אחד-עשר נסיכים מושלמים ללא פגע,  ואחד, השנים-עשר, שהושבה לו צורתו המקורית חוץ מפרט יחידי – זרועו הימנית נותרה כנף ברבור, משום שאחותו, שהופרעה ממלאכתה, נאלצה להשאיר מעיל אחד עם שרוול חסר.

דומה היה כי זהו מחיר זעום לשלם.

אחד-עשר מתוך התריסר נישאו עד מהרה, הולידו ילדים, הצטרפו לארגונים, ערכו מסיבות שריגשו את כולם, עד לאחרון העכברים שבקירות. האם החורגת התככנית, מובסת מול רוב רעשני כל כך, כל כך לא אימהית, פרשה למנזר בהעניקה למלך השראה לבדיית זיכרונות בדבר מחויבות ונאמנות אין קץ לבניו שצורתם שונתה, ובדבר חוסר אונים מול רעיה מרשעת – גרסה שהבנים אימצו בחפץ לב.

סוף הסיפור. "באושר ובעושר עד עצם היום הזה" ירד על כולם כלהב גיליוטינה.

כמעט על כולם.

האח השנים-עשר, האח עם כנף הברבור, נקלע לקשיים. אביו, דודיו ודודותיו, האדונים והגברות, לא רוו נחת מן התזכורת התמידית להתחככותם ביסודות מרושעים כל כך, לרצונם הנחרץ להוציא להורג את הנסיכה בשעה שניסתה להציל את אחיה.

יועציו של המלך התבדחו על חשבון הנסיך בעל כנף הברבור, ואחד-עשר האחים המושלמים הצטרפו בשמחה, והתעקשו שהם רק חומדים לצון. האחייניות והאחיינים הצעירים, ילדיהם של אחד-עשר האחרים, התחבאו בכל פעם שנכנס הבן השנים-עשר לחדר, וצחקקו מאחורי הספות והווילונות. נשותיהם של האחים ביקשו ממנו ללא הרף שישמור על איפוק בארוחת הערב (כשסיפר בדיחה היה מחווה בכנף, ופעם העיף ירך צבי שלמה אל הקיר).

חתולי הארמון נהגו לחשוף שיניים ולהסתלק בכל פעם שהתקרב אליהם.

לבסוף הוא ארז כמה חפצים ויצא אל העולם. התברר לו כי העולם אינו קל יותר מן החיים בארמון. הוא הצליח למצוא רק עבודות כפיים פשוטות. לא היו לא כישורים בעלי ערך בשוק (לנסיכים אין כאלה), והיתה לו רק יד עובדת אחת. פה ושם הביעה עניין אישה כלשהי, אבל תמיד התברר שהיתה לה איזו פנטזיה רגעית להיות לדה, או גרוע מכך, שקיוותה כי אהבתה תשיב לו את זרועו. דבר לא החזיק מעמד. הכנף עוררה מבוכה ברכבת התחתית, היתה בלתי אפשרית במונית. כל הזמן צריך היה לוודא שאין בה כינים. ואם לא נשטפה בכל יום, נוצה אחר נוצה, הפך צבעה מלבן שמנת של פרחי צבעוני לאפור מייאש, מוֹכי.

הוא חי עם הכנף שלו כמו שאדם אחר היה עשוי לחיות עם כלב שאימץ מכלבייה: מתוק, אבל עצבני ובלתי ניתן לאילוף. הוא אהב נואשות את הכנף שלו. הוא גם חשב שהיא מרגיזה, מקסימה, מעצבנת, מתישה, שוברת לבבות. היא הביכה אותו, לא רק משום שלא הצליח לשמור על ניקיונה או משום שעדיין התקשה לעבור בדלתות רגילות או מסתובבות בלי להיראות מגושם, אלא משום שלא הצליח להתעקש על כך שהיא נכס. לא קשה לדמיין זאת. בעיני רוחו הוא מכר את עצמו בתור מטמורפוזה משכנעת, אֵל צעיר, גאה עד שחצנות סקסית בסטייה האנטומית שלו: תשעים אחוזים בשר גבר רב און ושרירי, ועשרה אחוזים כנף מלאך מפוארת, מסמאת בלובנה.

"מותק, הדגדוג של הנוצות האלה ייקח אותך כמעט עד גן עדן, והחלק הגברי יכניס אותך בשערים."

הוא שאל את עצמו היכן הגרסה הזאת שלו. איזה מין חוסר תעוזה אחז בו בחלוף השנים, שבהן הלך והשמין וכתפיו שחו עד שהפך להתנצלות מהלכת? מדוע לא היה מסוגל לחזור לכושר, לאמץ סגנון, לצעוד בנונשלנטיות לתוך מועדון בחליפת עור נחש בעלת שרוול אחד?

"כן, מותק, בטח שזאת כנף, אני חצי מלאך. אבל תאמיני לי, כל השאר שטן טהור."

הוא לא הצליח לעשות את זה. באותה מידה היה יכול לנסות לרוץ קילומטר וחצי בשלוש דקות או ללמוד לנגן בכינור.

הוא עדיין בסביבה. הוא משלם שכר דירה כך או אחרת. הוא מוצא אהבה היכן שאפשר. בגיל מבוגר הוא נעשה אירוני ועליז כמו גבר קשוח שכבר ראה הכול. הוא אימץ לעצמו מין שנינות עצלה. הוא הבין שהוא יכול להידרדר למרירות, או לחלופין להיות מין חכמולוג שוטה. עדיף כך; מפחיד פחות להיות הבחור שמבין שצוחקים על חשבונו, הראשון שצוחק בסוף הבדיחה.

רוב אחיו שבארמון כבר נשואים בשנית או בשלישית. הילדים שלהם, שפונקו וטופחו כל חייהם, לפעמים מעיקים. הנסיכים מבלים את ימיהם בהשלכת כדורים מוזהבים לגביעי זהב או בשיפוד פרפרי עש בחרבותיהם. בערבים הם צופים בליצני החצר ובלהטוטנים והלוליינים מופיעים.

האח השנים-עשר יושב ברוב הערבים באחד הברים בשולי העיר, אלה שמאכלסים את האנשים שלא נרפאו לגמרי מהקללות שלהם, או שלא נרפאו כלל. יושבת שם האישה בת ה-300 שלא דייקה מספיק כשביקשה משאלה מהדג, ומצאה את עצמה זועקת, "לא, חכה, התכוונתי לחיות ולהיות צעירה לנצח" לעבר ים שפתאום התרוקן. יושב הצפרדע בעל הכתר הקטן, שאינו יכול לאהוב באמת שום אישה שמוכנה לנשק אותו ולהסיר את הכישוף. יושב הנסיך שבמשך שנים ניסה לאתר את היפהפייה הנרדמת שהוא אמור להעיר בנשיקה, ולאחרונה מתמסר פחות להר וגיא ויותר לרביצה בברים ולסיפורים ארוכים על הבחורה שחמקה מידיו.

בברים כאלה, אדם בעל כנף ברבור אחת נחשב בר מזל.

חייו, הוא אומר לעצמו, אינם הגרועים שבחיים האפשריים. אולי זה מספיק. אולי זה כל מה שאפשר לקוות לו – שרק לא יהיה יותר גרוע.

לפעמים, בלילות, כשהוא כושל הביתה מרוסק (יש הרבה לילות כאלה), צולח את חמש הקומות אל הדירה שלו, מדליק את הטלוויזיה ומתעלף על הספה, הוא מתעורר כעבור שעה, כשאור ראשון מאפיר בחרכי התריס הוונציאני, רק הוא וההנגאובר, ומגלה שהוא עטף לעצמו בכנף את הבטן והחזה; או שבעצם (הוא יודע שזה לא אפשרי, ובכל זאת…) שהכנף התקפלה מאליה, מרצונה החופשי, וכיסתה אותו, גם שמיכה וגם בת לוויה, תושבת זרה מסורה שלו, מפצירה ונלהבת ומציקה ממש כפי שעשוי היה להיות הכלבלב ההוא מהכלבייה. חיית הטוטם האיומה שלו. הנטל שלו, חברתו למאבק.   

מרים מספרת להם שהוא בנה את הבית במו ידיו. היא מספרת להם שהיה עורם את האבנים בימי הגשם על מנת שייספגו היטב במים לפני שחוברו זו לזו במלט. היא מספרת להם שהבית נמצא על הגבול בין שני אזורים, מקום קסום, ששוכנות בו רוחות ומֵייגוֹת. היא מסבירה להם שהמֵייגות הן מכשפות, משתמשת במילה המקורית, הם חוזרים עליה, משתהים בסוף כל הברה ברחש הכבוד שבו נאמרת תפילה.

מרים ממציאה את כל הסיפור הזה, היא מדלגת ממשפט אל משפט על קצות האצבעות, ככפות רגליים קלילות בין אבני הנהר, והיא מרככת את הקול עד שאפילו הוא היה יכול להאמין לכל זה, לכל השיבוש הזה של האמת. מרים משתתקת, הפוגה שמספיקה לרפאל כדי להביט בידיו, שכבר ניטל מהן החיספוס של אותם ימים. אחר כך הוא מותח את הגב, שפחות גמיש עכשיו, וחושב שהנה כל זה נגמר, הבית הזה, הכול עטוף בלהג הנינוח של מרים, שלא הפסיקה לדבר מאז שהגיעו.

"אני יוצא לנשום אוויר."

ברגע שרפאל אומר את זה היא כבר עושה הצגות לאנגלים. מתחילה לעשן סיגריה בלתי נראית ופולטת עשן שאיש לא מבחין בו בגינונים של שחקנית בקברט. רפאל מחכה עם הסיגריה עד שיגיע החוצה. במבואה דעתו מוסחת, מבטו נופל על טפט שהניח ברישול בבוקר יום ראשון אחד, רק כדי לראות איך הוא נראה, רק כדי לנסות. פינה אחת עומדת להתקלף. הוא מעביר עליה את קצות האצבעות, מלטף אותה. הנייר מתפורר כשבבים הניתקים מקליפת עץ אשור.

הקור מפתיע אותו. הוא מתהלך במעגלים ומדליק את הסיגריה, מתבונן בגחלת הכתמתמה שבקצה שלה. הוא מסתובב ומביט לאחור. משקיף אל הנוף. החווה עומדת על מדרון, יש מקום שבו הגבעה נקטעת פתאום. בימים של גשם עז המים צונחים שם כנָסים מפני טורף. בפנים מישהו חולץ פקק מבקבוק נוסף ומייד נשמע צחוק. הוא חושב שזו מרים. אחר כך הוא חושב שזו יכולה להיות כל אישה אחרת.

"תוך שנה, אולי שנתיים, לא תזכור אפילו את המקום הזה," אמרה לו.

והם קבעו עם האנגלים כדי לסגור את העיסקה.

בבוקר בא לכאן לבדו. הכביש נראה לו ריק יותר ממכוניות, חלול יותר. השדות החשופים מיטשטשים במהירות במראה האחורית.

"אני הולך להעיף מבט," אמר כשלקח את מפתחות המכונית. "בטח שכחנו שם משהו."

הוא סוגר את הדלת. לא מחכה לתשובה.

כשהוא מגיע הוא עולה לקומה העליונה. הניאון באמבטיה מרצד. הוא מסתכל על עצמו במראה, מסיט את הכנפיים הצדדיות ומתבונן בפניו בהשתקפות המשולשת. זו הפעם האחרונה שאני מתגלח מול הכיור הזה, הוא חושב, ואינו יודע בדיוק אם זו הסיבה לעשות זאת בנחת, להעביר את הסכין כמה פעמים על אותם תלמים. לפני שהוא שולף את הפקק המתכתי הוא מחפש את המקום המתקלף מאחורי ברז המים החמים. די לו בגישוש קצר. הנה הוא. רבע סיבוב במפתח שוודי סדק את האמייל כשהתקינו אותו. הוא מתקרב עוד קצת, מרים את הסנטר כדי לגלח את שקע הלסת, אחר כך שוטף את הפנים. הוא אוסף את כל הפריטים בדקדקנות של רוצח ויוצא החוצה.

הוא מביא את הסולם המחסן כדי להוריד את הנדנדה. הוא זוכר כשהבנות היו עולות עליה, זוכר תמונה שבה מרים מתנדנדת עם הקטנה בידיים. הוא שואל את עצמו איפה התמונה הזאת, אם אבדה גם היא במעבר הדירה האחרון. כעת אין לה משמעות. הבנות גדלו, הן מתעניינות בדברים אחרים. הוא מנסה לשלוף את המסמרים, אבל זמן רב כל כך הם נעוצים בעץ עד שנהיו לחלק ממנו. הוא מביא את המזמרה וחותך את החבלים. הקרש נוחת ארצה ברעש עמום.

המאמץ עייף אותו. החזה שלו דופק חזק, בדופק שונה מפעם, בצליל רחוק יותר, שכמו עולה מתחתית באר.

מיטת השיזוף בגינה. הוא מתיישב עליה בפישוק ומשקיף אל היער ממול. מישהו שכח חוברת תשחצים שמונחת פתוחה. היא בטח של מרים, היא אף פעם לא גומרת את מה שהתחילה בהתלהבות שוצפת. הוא אוחז בה בשדרתה כשם שאוחזים גור בצווארו, מנסה להשלים את שלוש המלים המאוזנות שחסרות. נהר במסופוטמיה, חמש אותיות. קיסר רומאי, שמונה. ק-ל-א-ו-ד-י-ו-ס. קלאודיוס מתאים, אבל אין לו עט, הוא יצטרך להיכנס בשביל זה לבית ולפשפש במגירות עד שימצא. הוא מקמט את החוברת ומטיח אותה בעץ. הרוח הופכת בגחמנות את הדפים הראשונים.

"אני אכניס הכול לאוטו וזזנו," אומר קול גבוה.

הוא נשאר באותה תנוחה כמה שניות, מלטף את הבד המפוספס של מיטת השיזוף, את החורים שעשו בה הזמן והשימוש. צריך יהיה לקפל אותה, אבל יתכן שאינו זוכר איך. הוא ידחוף אותה פנימה איכשהו, גם אם לא יצליח לסגור לגמרי את דלת תא המטען, ויזרוק אותה למכולת האשפה. היא תגמור שם יחד עם פינת הישיבה המרופטת, מעל שלדי מכונות כביסה. כדי לחתום את הפרידה הוא מוציא את המפתחות מהג'ינס ומשקיע בריפוד את הארוך ביותר. הנה עוד חור, חדש, עכשווי, יזום, שמפריד בין פס כחול ללבן. איש כבר לא יטרח לתקן אותו.

הוא גורר את עצמו וקם, יוצא מחלקת הגינה המגודרת, נושא מבטו אל הנהר. הוא מבחין בו מאחורי העצים, שצפופים יותר עכשיו בקיץ. נדמה לו כאילו הוא עוקב אחרי מישהו המדריך אותו אל מעבר לגדר החלקה. האדמה לרגליו לחה. בצמרת העץ הגבוה ביותר נשמעת ציפור שמזמרת בלי הפוגה. הוא מקשיב, שואל את עצמו אם תמשיך לקנן שם כשהמקום הזה לא יהיה שייך לו ונדמה לו שכן, עוד זמן רב, לפחות עד העונה הקרה הבאה. אחר כך הוא מסתובב, מתבונן בעשב הבר המגיע עד מרגלות הבית, בגונו הצהבהב, בחומת האבן האפורה. הוא ממשיך להתקדם, מסלק מדרכו ענפים שלא היו שם בשנים האחרונות וגם לא באלה שקדמו להן. כאילו הוא מסיט מסך של עלים. ואז הוא רואה, מרחוק, בלי שיצטרך להתקרב לגדה, את צלליתה של רות עולה מן המים, את רגליה, את כתפיה המעוגלות, את רעמת השחיינית הנוטפת שלה, את הצעדים המהססים של מי שדורכת על חלוקי אבן.

"תוריד את הז'קט המיושן הזה," היתה צועקת לו מן המים, זרועותיה שלובות.

מרים קיבלה אותם היום בזרועות פתוחות.

"Welcome to your home," פלטה בשטף את המילים, אבל המבטא היה מוצלח יותר במהלך החזרות.

האנגלית של מרים בסיסית והאנגלים לא מדברים ספרדית בכלל. לא משנה, היין המקומי שרפאל מביא מהמזווה מוצא חן בעיניהם מאוד.

"טוב, טוב מאוד," הם אומרים במקהלה בספרדית. את זה הם יודעים להגיד.

רפאל נכנס ולפניו עננת עשן שאינו טורח להסתיר. מולו מרים אוחזת בצווארו של בקבוק נוסף. היא מנקה אותו במטלית ורק אחר כך חולצת את הפקק. האנגלים התחילו להשתכר קצת, הם מדברים ביניהם במהירות רבה ומרים לא מצליחה לעקוב. הם התיישבו על הכורסה עם הכוסות בידיים, נראים כאילו חיו כאן כל חייהם. מרים הדליקה את הטלוויזיה והיא מנסה להסביר להם את כללי התחרות שמשודרת בערוץ השני. הם מגלים עניין, אבל אולי הכול רק נימוס ואינם מבינים כלום.

"בוא, שב איתנו," אומרת מרים.

אבל הוא ממשיך לעמוד ליד החלון, היה רוצה שיגמרו את כל הבקבוקים שנשארו, לא לקחת איתו מהמקום הזה כלום.

מחוץ לחלון, בצדו האחר של הגן, המדרון מתקמר ברכות, כמו שטיח ענק שמישהו מנער ולרגע אחד הקפיא אותו הרוח.

רות עבדה במשרד, זה הקל במידה רבה על המפגשים ביניהם. הם היו יוצאים באותה שעה, קובעים במפלס השני של החניון. אף אחד לא חנה שם אם היתה אפשרות לחנות בקומת הקרקע ולחסוך כמה מדרגות. רות היתה בת עשרים וחמש, עיניה ערפיליות ואפה מלכותי. הקדים אותה תמיד הד עקביה על האספלט המסומן של החניון.

בפעם הראשונה לא לקח אותה לבית. בינתיים עברו בין כמה וכמה מוטלים מחוץ לעיר, מנסים לא לחזור לעתים קרובות מדי אל אותו המקום. רות היא שלקחה על עצמה להזמין את החדרים. הוא זכר אותה נועזת, מוכנה תמיד למשחק. באחת הפעמים הגיעו אפילו לאחד מבתי המלון של נמל התעופה. המטוסים נהמו כפילים נזעמים ואחר כך כבר לא נשמע דבר. שקט מבעית. כשהשקיף מהחלון, כשם שעשה כעת אבל במקום אחר, הבחין בשמשות שבקצה אחד המסופים.

כשנהג היתה רות יושבת לצדו, צווארה תמיר כשל רקדנית; הלחיים שלה, הבושם שלה מעורבב בזיעת המשרד שהצטברה על העורף. "אני אוהבת את המכונית שלך," נהגה לומר. "אמרתי לך פעם שאני אוהבת את המכונית שלך?"

הם היו יושבים לשתות קפה ליד שולחן הברזל בגן. רות הניחה ללחות להיספג בחולצה מתחת רעמת שיערה. לפעמים היתה משתרעת על מיטת השיזוף עם הפסים, שהיתה לגמרי חדשה אז, והיתה עוצמת עיניים אבל לא נרדמת ממש. בלי איפור, או עם שאריות הצללית המטושטשות תחת עפעפיה, היתה מושכת עוד יותר. רפאל ישב יחף ולא חשב עליה, הוא חשב על הימים שיבואו, על כל ימי השישי בחייו שיהיו זהים בתכלית, בדיוק-בדיוק, ליום השישי ההוא.

"יש עוד גבינה במקרר?" היתה שואלת רות.

באחת הפעמים אכלו יחד עוגה, הוא בעמידה, היא בישיבה על השיש, בלי צלחות אפילו. רפאל לא רוצה לזכור אם אכלו את השאריות של איזו מסיבת ילדים, יום הולדת של אחת הבנות.

 "יש עוד יין במטבח?" שואלת מרים. "נראה לי שהאנשים האלה חיסלו הכול."

"אם אין עוד במזווה אז לא נשאר כלום."

הוא מיישיר מבט אל מרים. פניה מזכירים לו את כל הצילומים שסידרו על פני השנים באלבומים.

האנגלים מבינים את כללי התחרות וממש יוצאים מגדרם. צריך לזהות מקומות שתמונותיהם מופיעות על המסך למשך כמה שניות. הם אומרים שבטלוויזיה בארצם יש תוכנית דומה. הם נאלמים דום מול תמונה של מגדל גבוה להפליא בצורת פטרייה.

"טורונטו, קנדה," אומר האנגלי, מבטא את השם כשם שמבטאים אותו בשפתו.

המנחה מאשרת שזו התשובה. מרים מנופפת בידיה. "טוב מאוד, טוב מאוד."

היא אומרת את זה בספרדית. את זה הם מבינים, והאנגלי מרים בתשובה את אגודליו בסימן ניצחון.

רפאל מתיישב על אחד הכיסאות של השולחן שלידו אכלו את ארוחת הערב, במרחק זהיר מהאחרים. על המפה נשארו עדיין כמה מפיות נייר מקומטות, פירורי לחם ושאריות ממרח שהתייבש על צלחות הקינוח. הוא נוגע בסנטר שלו, שגילח הבוקר. השמשה בחלון מחזירה לו דמות שקופה ומעוותת, את שיערו המלבין שארוך מדי, את הבטן הבולטת שמפריעה לו עכשיו בתנוחות מסויימות, למשל בקשירת הנעליים או כשהוא מדשן את ההורטֵנסיות.

"נהיה חברים טובים הרבה זמן," הבטיחה אז רות.

פתאום תוקפת אותו תחושה של הקלה, הקלה עמוקה ועצב. הוא מנסה להיזכר בשמו של הבחור הבלונדיני, חוּליאן או חָאיְמה, שבגללו רות לא נכנסה יותר לנהר. כשהוציאו אותו לפרישה מוקדמת היה עובר לעתים קרובות מול המשרדים החדשים. לפעמים התפתה לרדת לחניון, לחפש את הגולף האדומה שלה. מעולם לא העז. מן הסתם קנתה מכונית חדשה, עם גג נפתח. ויכול להיות אפילו שיש לה בן.

האנגלים ישנים במה שהיה בינתיים לחדר השינה הישן שלהם. לרפאל קשה להירדם. הוא שומע רעשים רחוקים בלילה, נפנוף כנפיים הולך ובא. נדודי השינה מובילים אותו במחשבה אל מיכל ההדחה של השירותים בקומת הקרקע, ליד המטבח. הוא מדמיין את זרזיף המים, את הסיד  שמצטבר לו אט-אט על דפנות האסלה. מרים שתתה יותר מהרצוי ונשימתה קצובה, היא נצמדת בכוח לכרית, על מיטה ברוחב שמונים סנטימטר. הם מעבירים את הלילה בחדר שהיה של הבנות. מעל ראשיהם שמיים של כוכבים זרחניים, כוכבי הלכת הכבדים יותר התנתקו עם התרופפות הדבק. רפאל נרדם באיזו נקודה לא ברורה בין אוריון לירח.

בבוקר חודר בין החריצים האנכיים של התריס אור מסמא עיניים. הוא מבחין שמישהו מנער את כתפו.

"קדימה, גבר, קום."

הראש כבד לו. שנתו היתה מקוטעת, לרגעים התעורר ושאל את עצמו היכן הוא. פתאום הוא נזכר בכול. שעות האור האחרונות, כמה רעפים רופפים בגג המחסן שסידר בבוקר, הידיים של האנגלי אוחזות בהגה בצד ימין, העט הכדורי החותם על ההמחאה. הוא מבחין בטלטלה קלה שבקלות בלבו, והיא נעלמת כמעט מיד.

"קדימה, למה אתה מחכה, בוא נסתלק מפה."

זאת הפעם הראשונה שהוא שומע את המילה הזאת מפיה של מרים. הוא מתיישב בסערת נפש, לובש את הז'קט. הוא ישַן בבגדיו. גופו משאיר שקע עמוק במזרון. הוא מעביר על פניו את ידו, אבל הסימנים לא נעלמים. מרים היא שסוגרת את דלת הבית, אבל לפני כן היא  מניחה את צרור המפתחות על השידה בכניסה.

"אתה חושב שהם יראו אותם?" היא שואלת כשהם כבר בחוץ.

רפאל מושך בכתפיים. הוא מביט אל הגדר החיה בהבעת שיעמום, נאנח. נזכר לרגע בפנים המטושטשות של רות ויכול לומר בוודאות רק שנחיר אחת באפה היה קטן מהאחר.

"הם יראו את המפתחות, נכון?" מתעקשת מרים.

מרים נושאת מבט אל חלונות הקומה העליונה. בשמים, שצבעם כחול עז, רודפות זו את זו עננות קלות. רפאל בטוח שמרים עומדת להגיד לו משהו, עומדת לבקש ממנו שיפרוץ את הדלת כדי לכתוב להם פתק ולהדביק אותו למקרר או משהו כזה, אבל היא נכנסת למכונית ואומרת בקול של ילדה: "תיקח אותי העירה?"

החצץ חורק תחת הצמיגים. רפאל נוסע לאחור. הוא חושש לדרוס את הכלב והוא פותח את הדלת כדי לראות אותו טוב יותר, אבל הכלב מת מזקנה והוא קבור ליד האלון. הוא נזכר בדמעות הלוהטות שזלגו על לחיי הבנות כשכיסה את החיה ברגבי אדמה.

מתחת לגלגלים האחוריים אין שום דבר, רק שיפוע מתון והאבנים הלבנות המסמנות את הדרך החוצה.

בקיץ ההוא הייתי נוסעת לשם לפעמים, והשבוע נסעתי שוב. היה יום חם של סוף קיץ. מדי פעם נשבה רוח חמה שנפסקה פתאום וחזרה פתאום, מלאה אבק, וכשנכנסתי היה ריק. לא היתה נפש חיה. וחשבתי לשוטט שם קצת, ואז ראיתי מהעבר השני, מאחורי הסככה, את הגנן עומד ומדבר עם אישה צעירה שישבה רכונה על האבן, מניעה את ראשה כשהיא מדברת, ראש עטור כדורי תלתלים אדומים, שבאור החמסיני בהקו כמו כדורים של אש.

כאמור היה ריק. השבילים היו מטואטאים טרי, מדגישים את קווי הפרספקטיבה הנקיים המאורגנים היטב, ובתוך האור הכבד החמסיני זה נראה צבעוני ומאיר מאי פעם, עטוף ציפוי ורוד דק של השקיה טריה ופריחה מתחדשת, כמעט מעטה מבריק של לכה מבריקה. והיה מאוד שקט. אפילו ממטרה לא זעה. אך ככל שהתקדמתי בשביל היה נדמה לי שהכל מלא רישרושים ודיבורים וקולות חריקה שעלו משני צידי השביל מתוך הטלאים הצבעוניים של הצמחיה הצפופה, כאילו מישהו טוחן שם זכוכית מתחת לאדמה.

זה היה בחלקה היפה ביותר, החלקה הרעננה הפורחת של מלחמת לבנון, שהיתה באמת עמוסה צמחיה עשירה של פרחים חיים ופרחים מבד ופרחים מקטיפה ופרחים מריקועים דקים של נחושת ופרחים מבד שק ובד גאזה ותחבושות צבועות כעין החלודה וצמחי קקטוס ארוכים משוננים עם שרביטי ענפים בשרניים כראשי נפץ קטנים וראשים בצורת גרזן.

האישה הרימה אלי את פניה.

יש לך כאן מישהו? שאלה.

היא הידקה את ברכיה אל גופה, לא מורידה ממני את עיניה.

גם לי יש פה מישהו, אמרה.

ברכיה היו נתונות ממש בתוך גופה, והיא לא הורידה ממני את עיניה.

בעלי, אמרה.

אני מבינה.

זהו, בעלי.

אני מבינה.

היא סובבה את חצי גופה לעברי.

בעלי, חזרה בשלישית.

היה שקט, עיניה היו נעוצות בי, חיוורות, מאוד בהירות, נפערות מתוך עפעפיים חומים כהים בלי קשר לכדורי האש, ואינני יודעת, אולי בגלל השקט, אמרתי שאני באה הנה לפעמים ולא ראיתי אותה.

כן, אני באה פעם בשנה, אמרה. היה לה קול עם צליל מאוד נמוך, כמעט גברי, כמעט בס, והיא דיברה כמו מישהו שממשיך שיחה שניתקה.

ועל פי רוב זה יוצא ביום כזה חם, חמסין. תמיד זה יוצא ביום כזה חם, חמסין. היא חבטה את ברכיה זו בזו, מהדקת אליהן את תיק העור שלה. – ואני יושבת לבד. לפעמים עם הגנן.

אמרתי שפגשתי אותו פה, את הגנן.

היא נעצה בי שוב עיניים בהירות, פעורות, מרימה את ידה באוויר בתנועה מהירה.

אני מדברת איתך כאילו היכרתי אותך, אמרה.

אולי היכרנו פעם.

היא צחקה, חוזרת על התנועה העצבנית באוויר.

כן, בגלגול אחר.

אולי, אמרתי.

היא צחקה שוב, מכסה בשתי ידיה על ברכיה. אחר כך הסיטה את עיניה מן הברכיים וקירבה את עצמה לעברי על מסגרת האבן שהקיפה את הגינה הקטנה היפה. היא חייכה. – איש טוב הגנן.

השמש כנראה סינוורה אותה, יושבת בכיוון הלא נכון, והיא עצמה עין אחת, ככה שעכשיו הביטה בי בעין אחת, עגולה כמו עין של חיה.

אמרתי: כן, איש טוב הגנן.

היא החליפה את העיניים, ממצמצת, מתכופפת יותר עמוק על האבן ופותחת שם קקטוס שנסגר בפקעת ליד כרית האבן. כנראה שמה לב שהסתכלתי בתאריך שעל הכרית. – לא לא, אני באה ביום הנישואים שלנו, זה היום שאני באה הנה, פעם בשנה.

גם עכשיו דיברה לאט, מטעימה כל מילה.

אני לא באה ביום אחר. מה יש לי לבוא ביום אחר.

היה שקט, ועוד יותר שקט בין מילה למילה.

ואמרתי לך, תמיד זה יוצא ביום כזה חם, חמסין. בעצם גם אז היה יום כזה חם, היה חמסין. היא חבטה את ברכיה חזק, מצמידה עליהן את כפות הידיים, ואמרה שאי אפשר לדבר על זה. אמרתי שאין צורך. היא אמרה: אני לא יכולה לדבר על זה.

אין צורך.

כן, אבל כשחושבים.

יותר טוב לא לחשוב.

זהו, יותר טוב לא לחשוב. אבל לא תמיד זה הולך, את מבינה.

כן, אני מבינה.

היה שקט. היא קצת התכופפה, נשענת לפנים, פתחה את הרוכסן של התיק ושלפה זוג משקפיים גדולים אפורים והרכיבה את המשקפיים.

תאמיני לי, לומדים את זה, וחוץ מזה, הזמן –. יותר לא עלה בדעתי מה לומר.

היא סגרה את הרוכסן של התיק והחזירה אותו למקומו על האבן.

כן, הזמן, את מאמינה שהזמן?

יכולתי לראות את עפעפיה הכהים צונחים למטה ונפתחים בבת אחת מבעד למשקפיים הגדולים. היא הסירה אותם רגע ושוב הזדקפה, מביטה סביבה בהסבת ראש כמו שמביטים מחלון רכבת. ובינתיים, הכל, כמעט חי, שנים, כמעט חי, אמרה, מסתובבת אלי, והמילה כמעט הוכפלה בגן הריק, מכה באוויר כמו פטיש אוויר, והרגשתי משהו כבד באוזניים ואיזה תשוקה לכסות את האוזניים. היה נדמה לי שזה גם מה שהיא עשתה, אבל הרוח ניפנפה את שערה, חושפת לה את האוזניים שנראו לי קטנות פתאום, כמעט אוזניים של ילדה. עיניה נעו לאיטן, נודדות על פני הגן, כאילו הוא בורח מאחוריה הגן, וחשבתי שצריך להגיד משהו, אך לא ידעתי מה. האור נעשה עוד יותר נמוך. השמיים כיפה שאין לה תחתית. תפרחות הוורדים והכריזנטמות בגינה היפה בערו כמו בובות דחליל, ורציתי להגיד לה שיש צורות רבות של חי, ומשהו בעניין אורך היום ואורך הלילה, והאמת הפשוטה של מוות ובדידות כאשר האמת הזאת באה מן האדמה ונכנסת לך לרגליים ומטפסת עלייך דרך כפות הרגליים. פתאום נזכרתי במנהג שנהגו פעם הנשים למדוד את קברי אהוביהן בחוטים, ואחר כך קיפלו את החוטים והכפילו אותם ומהחוט המוכפל המלופף עשו פתילות לנרות שעווה לחיי אהוביהן, ובלילה, בתוך פחיות קטנות, הדליקו את נרות השעווה וכל הלילה דלקו הפתילים הארוכים בתוך הפחיות ואסור היה שהרוח תכבה את האש בתוך הפחיות, ורציתי לספר לה משהו בעניין הפחיות. אבל היא ישבה שקטה, אוספת את השערות שהתנפנפו לה מצד אל צד על הצוואר, כשהיא מעבירה בתנועות איטיות את האצבעות בתוך השיער כאילו אין לה כוח בידיים.

זהו, אמרה. שערה היה עכשיו אסוף על העורף והיא החזירה את ידיה אל ברכיה. מול האור לא ראו עיניים ורק את הזגוגיות של המשקפיים. היא חייכה ברפיון והסירה את המשקפיים, כשהיא חוזרת ועוצמת עין אחת כמסונוורת יותר ויותר. היה באמת מאוד חם. האוויר נעשה כבד, מקבל צבע אפר, מחזיק את התנועה של רוח יבשה חמה שהתקרבה פתאום מאיזה שער לא ידוע, מכסה את המרחב הנקי הזה, המטואטא היטב, ענן אבק. הרגישו ריח דק של עשן ושל שרף. לוחות האבן נראו מתוחים להתפקע. השבילים הרעננים התמלאו עורקים של עופרת והקול השבור של חלילים שבורים התקרב כמו הולך לתוך מאורה. האישה מולי לחצה את ברכיה כמבקשת להגיד: שקט, שקט, אבל קול החלילים השבורים רק התגבר, העלים על הגינות התקפלו לפיסות נייר שרופות, מפזרים סביבם עלי כותרת קרועים כפתיתי שיבולת שועל, וראיתי את הרעידה הקלה של ידיה על ברכיה. שוב היה נדמה לי שביקשה להגיד משהו אך לא שמעתי מה ורק איך שהיא סוגרת בשתי ידיה על ברכיה. קול החלילים השבורים התגבר עוד יותר, האור נעשה ממש נמוך, כמעט נוגע, ובתוך האור הנמוך נראו האבנים פתאום נעות, מתנפנפות כמו וילונות, משנות את הארכיטקטורה המוזרה הזאת חתוכת האיברים והופכות לעיסה סמיכה אחת מעל התסיסה הצבעונית מעל הבקיעים באדמה, מעוותות את הדייקנות של הלוחות המסותתים היטב, והשבילים, הסימנים, השלטים בפינות השבילים, סדקי הזוהר והחיצים השבורים, וכבר לא ניתן לזהות שום חלקה. הוורדים נדמו עשויים פלסטיק, הדשא מלא תולעי שרב, וכשהרוח עברה כמו שבאה עוד התרוצצו רגע באוויר הכתובות השחורות שעל האבנים, ואחרי רגע נראתה רק האישה הצעירה יושבת לבדה, שקטה, בגן העייף. ידיה גם עכשיו היו שלובות על ברכיה והיא ישבה בשתיקה מוחלטת.

היא פקחה את עיניה, מביטה בי במין קרבה מיוחדת.

יש לי מזל, תמיד אף אחד איננו ביום הזה, תמיד אני פה לבד.

זה באמת נעים, אמרתי.

כן, זה נעים. ותמיד אני פוחדת שיבואו פתאום. אבל את רואה, אלוהים שומר עלי, עד היום זה לא קרה, כל שנה אני פה לבד, יושבת לי ככה לבד.

עיניה היו כל הזמן נעוצות בי באותה קרבה מיוחדת, קרבה שיש רק בין זרים.

לא מפריע לך שאנחנו מדברות, אמרה.

לא, חלילה, זה נעים, אמרתי.

היא אמרה: לפעמים, את יודעת.

כן, ודאי, אני יודעת.

זהו, כשיושבים ככה, מביטים.

ודאי, אני מבינה.

היא החליפה בבהילות את תנועות שילוב כפות הידיים, משנה את המיקום של היד, ושאלה אם אני צריכה ללכת, ואמרתי שלא, יש לי זמן. היא אמרה: אני שמחה. אחר כך אמרה: לפעמים, את יודעת, רוצים לדבר. האור נפל על פניה שניגרו עליהם שני נחשים דקים של זיעה, והיא ניגבה אותם בכף ידה. – שום דבר מיוחד, סתם, לדבר. היא חייכה בכאב. – את מכירה את זה, ואמרתי שוודאי, אני מכירה. היא שוב חייכה בכאב. – תמיד חושבים שהכל קורה לאחרים. גם כשזה קורה לך זה כאילו קרה לאחרים. פניה נחו עכשיו בין כפות ידיה והיא הרימה אותם קצת, מסבה הצידה. נשמע איזה רעש ואבנים מתגלגלות כמו בסקילה, והיא הזדקפה, מביטה, והסירה רגע את המשקפיים, מחזירה אותם מייד כשהיא מזיזה אותם פעמים אחדות כמו לא מצליחה להביאם למקומם. היו לה ידיים ארוכות יפות בצבע מוקה, והסתכלתי לה בידיים שהיו ענודות צמידי נחושת רחבים וטבעות, טבעת על כל אצבע ולפעמים שתי טבעות, וכשהרימה את הזרועות נשרו לה הצמידים לכיוון המרפק, נצמדים זה לזה ועושים פלאטה של נחושת רקועה. היא חייכה, מחזירה את הצמידים קרוב לפרק היד ומביטה בי דרך הזגוגיות הבוהקות. אחר כך התכופפה והוציאה צינצנת זכוכית חברונית כחולה שעמדה ליד כרית האבן, ואמרה משהו בעניין הזכוכית ושאלה אם זה יפה, ואמרתי לה שזה מאוד יפה. אחר כך אמרה שרצתה להביא פרחים מקטיפה, כי היא אוהבת מאוד לעשות פרחים מקטיפה, וביחוד שפרחים חיים יהיו נבולים כבר מחר והיא הרי באה פעם בשנה, ואמרתי כן, זה ככה. היא אמרה: כן, זה ככה, והפסיקה רגע, חוזרת ומסיעה את המשקפיים שבהקו כמו שתי לוחיות פח. מה לעשות, ככה זה, חזרה. עיניה נדלקו בתשוקה מוזרה והיא ניערה את הראש, מעבירה את ידה על צווארה, ושוב הסתכלתי לה על הידיים ועל הצמידים, שבכל תנועה שינו מצב, משמיעים קול עמום של נחושת בנקישה. אלה היו צמידים מאוד יפים, ושמתי לב שכל צמיד היה משובץ אבנים אחרות, והיה שם צמיד של ענבר צהוב וצמיד של ענבר אדום וצמיד טורקיז וצמיד לאפיסים כחולים קטנים וצמיד עם אבנים של קוראל ורוד, כמו יש לה אוסף צמידים על הידיים. היא אמרה: אתמול כמעט עשיתי תפוחים אפויים. היא קצת צחקה. – זה מה שהיינו עושים כל שנה ביום הזה, תפוחים אפויים. קולה ניחר רגע, ואמרתי שזה באמת טוב תפוחים אפויים. היא אמרה: עם צימוקים ואגוזים, את מכירה את זה, ואמרתי שזה באמת טוב עם צימוקים ואגוזים. היא אמרה: וקינמון, כמובן קינמון, וקצת לשרוף את הסוכר, זה מאוד טוב כששורפים את הסוכר. היא התרחקה קצת על האבן. לא היינו שמים דבש, אבל הוא קרא לזה תפוחים בדבש, אמרה. היא דיברה עכשיו מאוד בשקט, העפעפיים הכהים המוצלים נעשים לחים ממילה למילה, ואמרתי שגם אני עושה את זה לפעמים, בעיקר בסוף הקיץ. היא שאלה למה בסוף הקיץ. פניה נעשו מתוחות, תקיפות, ולא ידעתי למה אמרתי את זה ולמה בסוף הקיץ, והרגשתי שצריך להגיד משהו אבל לא ידעתי מה, ואמרתי שהכי טוב לעשות את זה עם גראנד אלכסנדר, ותמיד אני מחפשת גראנד אלכסנדר. היא הקשיבה בשקט, ואמרתי שטוב לקלף פס צר מסביב לתפוח, שלא יתבקע באפיה. היא גם עכשיו הקשיבה בשקט. שערותיה שוב נפרעו והתנפנפו מצד אל צד, והיא לחצה אותן, מהדקת אותן אל קודקודה, אחר כך תחבה את ידה לשערה וכרכה קווצת שיער סביב אצבעה.

זה ממש חם, אמרה.

פניה היו לחים והיא ניגבה אותם בכף ידה, מעבירה פעמים אחדות את היד מן המצח אל הצוואר, אחר כך הניחה את הידיים על משטח הגינה וניגבה בעלים. ראשה קצת התנדנד ורגע היה רושם שהיא מנמנמת, וחשבתי על הצמחים הצוברים מים בגזע, מייצרים קוצים ענקיים להגנה. פתאום נזכרתי בידיד שלי שביקש להיקבר מתחת לבית הקפה שלו מתחת לשולחן שלו, ואמרו לו: מוכרחים במקום אחר, והוא אמר: איך אהיה במקום אחר. מתחת לשולחן שלי, אמר, מתחת לשולחן, ואפילו שבור זה בסדר אפילו מתפרק זה בסדר אפילו עם רגל אחת זה בסדר, והסתכלתי בבית הקברים המוזר הזה, בכריות האבן והגינות היפהפיות. בתוך הריקנות מסביב התרוצצו האותיות השחורות והחללים הלבנים, נעים בתוך כיסי אוויר, וככה גם היא ישבה. שערותיה עדיין עברו מצד אל צד והיא לחצה אותן אל העורף, אחר כך התכופפה, פותחת את התיק בחיפזון ומייד סוגרת אותו בחיפזון, וכנראה הוציאה משם איזה סיכות ראש, כי היא התחילה לתחוב סיכות בתוך שערה. לקח לה זמן להתעסק עם זה, כי התלתלים כל הזמן נפתחו שוב ונפלו לה על הצוואר, והסיכות אולי לא היו חזקות מספיק להחזיק את כובד השיער, והיא תלשה ענף, הריחה אותו, אחר כך תחבה לשערה, אחר כך תלשה עוד אחד וקירבה אלי. היה לו ריח רקוב מתוק של עץ רך והיא ליטפה בו קלות את פניה, ואמרתי שיש לה שיער יפה וידיים יפות. היא קצת צחקה: הצמידים, את מתכוונת לצמידים, ואמרתי שהם באמת מאוד יפים הצמידים. היא הרחיקה את עצמה עוד קצת על האבן. – כן, כל שנה היה מביא לי צמיד, זאת היתה המתנה שלו ליום החתונה. קול הבס שלה נשבר פתאום כמו שעון שנופל ארצה, והיא הזדקפה, מותחת את הגב. – אבל אני לא עונדת את זה, ורק כשאני באה הנה -, היא הפסיקה, מסובבת את פרק כף היד. – הוא מאוד אהב שיש לי צמידים על הידייים, אז כשאני באה הנה –, עיניה נעשו גדולות, צהובות, עיני ינשוף לא זזות, וראיתי אותה מוציאה בלילה את הצמידים ומניחה על השולחן ומסדרת לפי הסדר, ובבוקר עונדת אותם לפי הסדר, ומביטה לעצמה על הידיים וחסרים לה כמה צמידים על הידיים, והיא מזיזה אותם וסופרת את הצמידים החסרים.

צווארה היה מתוח והיא ישבה, מביטה ניכחה.

זה של השנה הראשונה, אמרה מצביעה על הצמיד שליד הפרק, עם אבן ענבר צהובה גדולה שהיא העבירה עליה פעמים אחדות את היד, והבנתי שהם ענודים לפי סדר השנים, ושבשנה השניה קנה לה את הענבר האדום, ואחר כך את הטורקיז, ואחר כך את הלאפיס, ואחר כך הקוראל, וניסיתי לנחש מה היה קונה לה בשנה שאחר כך. פניה עדיין היו חסרי הבעה ועדיין ראו בהם רק את העיניים, ועלה בדעתי שזה גם מה שהיא חושבת עכשיו וזה ודאי מה שעשתה בבוקר ואיך ניגשה לראי, עומדת, מביטה, ומן הראי חוזרים הענברים ואבני הטורקיז, חרוזי הלאפיס הכחולים והקוראל הוורוד, והתאריכים לא מסתדרים לה ולא השנים, והיא סופרת את השנים, ופתאום לא ראיתי אותה ורק את הצמידים שהתכווצו, צרים, דקים, סוגרים עליה כמו אזיקים.

היא הסתובבה אלי עכשיו, משמיעה קול שנשמע כמו קול של צחוק אבל לא היה כזה.

בדרך כלל הידיים שלי ריקות, אמרתי לך, כל השנה אני הולכת בידיים ריקות, אמרה. היא שוב קצת צחקה, ואמרתי שיש לה באמת ידיים מאוד יפות והן יפות גם בלי הצמידים, וניסיתי לתאר לי איך הן נראות בלי הצמידים אבל בשום פנים זה לא עלה בידי. הנחושת דקרה לי בעיניים כמו מחטים והרגשתי כאב קל בעיניים, וכבר לא ראיתי לה גם את הידיים ורק איך הצמידים עוטפים לה זרוע אחת, אחר כך את השניה, ואת הכתפיים הבטן והחזה, והיא יושבת עטופה כולה כמו בתוך סד ענק. לא לא, אמרתי לעצמי, זה השקט, מאוד שקט, זה אור חזק, זה האור החזק, איך הם נוצצים הצמידים באור החזק ואיך התקשטה לכבודו, חי או מת התקשטה לכבודו, איזה שימלה יפה לבשה לכבודו, אולי אפילו חפפה את השערות לכבודו, הברק שלהן כזה רענן, ואיך שהן מתנפנפות, בוערות לה על הראש, עושות לה כתר חי על הראש. היא אמרה: גם את הטבעות אני לא עונדת, גם לא את הטבעות, וניסיתי לתאר לי את האצבעות שלה בלי הטבעות. היתה לה לכה בצבע צדף על הציפורניים והסתכלתי כמה עדינות נראות הציפורניים. פתאום זכרתי את סיפור התפוחים בדבש והחגיגה השנתית הקטנה. היא אמרה: ליום החתונה העשירי שלנו אמר שיביא לי עם גראנאטים, וניסיתי לנחש מתי היה צריך להיות יום החתונה העשירי, ומה היה קונה בתשיעי, בשמיני, בשביעי, אבל המחטים דקרו לי בעיניים, הענבר התערב בטורקיז, הלאפיס בקוראלים, ואמרתי לעצמי: לא לא, איזה אור, אי אפשר לשבת בכזה אור, אמרתי לעצמי שזה מה שגם היא עושה עכשיו, העשירי, התשיעי, השמיני, וכמוני היא סופרת לאחור והספירה קצרה, והיא אומרת זה יתארך, כל שנה זה יתארך, הצמידים יתקצרו והספירה תתארך, ואחר כך יתקצרו גם הידיים. אבל היא ישבה שקטה, משחקת בצמידים שהשמיעו צליל נקישה של נחושת וקול עמום של דין דן דין דן, והיה נדמה לי שפגשתי אותה פעם ברחוב בפינה ולא היכרתי אותה, היו לה ידיים ריקות ולא היכרתי אותה, ואמרתי לעצמי: לא לא, רק לא זה, זה לא היא, זה האור, אי אפשר בכזה אור, וזה טעות, הכל טעות, אבל הצמידים כבר התרוצצו בגן מתערבים בפריחה הרעננה היפה, באותיות השחורות והחללים הלבנים, וגם הטבעות, ופתאום זכרתי ריקים מכל גוף וביתו ריקם וריקה נפשו ותפילתו חוזרת ריקם, זכרתי אל תשיבני ריקם, הו אל תשביני ריקם אל תבואו ריקם, ואמרתי לא לא, האוויר מתכווץ והולכים בו ריקם, למה זכרתי את זה? איפה שמעתי את זה? הרבה שנים עברו מאז שמעתי את זה, עומדים דלים וריקים שמעתי את זה, והרי הייתי ילדה כששמעתי את זה, זה היה תמיד בקיץ כשאמי היתה ממלמלת את זה, והצריף שלנו היה מול בית הקברות המוסלמי והחלונות היו פתוחים ופחדתי מבית הקברות, ואמרתי בואי נסגור את החלונות, אבל היא אמרה, זה לא החלונות הפתוחים, זה הפעמון, הוא ריק, הוא מצלצל בכלי ריק.

קרה משהו? אמרה האשה. היא שוב שיחקה בענף שבידה, ואמרתי שאני עייפה וחוץ מזה מאוחר ואני צריכה ללכת. היא חייכה. בוודאי, בוודאי, ואם תבואי בשנה הבאה תמצאי אותי כאן. היא נשמעה מאוד שקטה, כמעט שלווה, ואמרתי שאזכור את התאריך ואבוא, בוודאי אבוא. כיוון שלא ענתה אמרתי שבאמת יום מאוד חם והרוח הזאת, ורציתי לבוא בערב אבל חששתי שסגור בערב.

היא המשיכה לשחק בענף שבידה, מעבירה אותו על פניה. בית קברות לא סוגרים, אמרה.

כשיצאתי ראיתי את הגנן מסדר את כלי העבודה שלו ליד הסככה, מניח בשורה את המעדרים, האיתים, ראשי הברזים הרזרביים וערימה של שתילים חדשים. הוא חייך כששאלתי עליה. תבואי בשנה הבאה, אמר, היא תהיה כאן. הוא נעל את הסככה שלו. – תמיד היא באה בזמן הזה, כל שנה.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ: "ארוחת בוקר תמימה" מאת יהודית הנדל, בעריכת מנחם פרי, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1996. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

הלילה הוא פרק הזמן שמקדש את אי-העשייה. רק בלילה אפשר לנסות לנחש איך זה להימסך לתוך הנצח של הלא-כלום, זה שלפני הלידה ואחרי המוות. יש מי שזוכות לכך עוד במהלך חייהן. נשים שאיש כבר לא יפקוד דוחקות למגירות את תחתוני הפיתוי שקנו ברגע של חולשה. בחולצת טריקו ישנה הן נשענות מהחלון החוצה ומעשנות אל הרחוב, מתוך ידיעה שבשעות האור נלקח מהן דבר-מה יקר ערך. משהו שרק הלילה עשוי להחזיר, אם בכלל. קמצוץ חסד לילי, נניח, פירור זעיר ומבולבל ככל שיהיה, אבל לגמרי שלהן. משהו שיוכלו לנצור הלאה.

*

כשהלילות נמתחים לפעמים כמו גומייה בתחתונים קטנים מדי, אני קוראת רצף של ערכים מומלצים בוויקיפדיה. הקריאה מעבירה את הזמן לא רע, וגם מלמדת אותי דברים רבים שלא ידעתי. למשל, על אודות הקבר של אריס סאן. כולם יודעים שאריס סאן מת בהונגריה ונקבר בניו יורק, אבל כמה יודעים לספר שהקבר שלו – בבית קברות פסטורלי בשכונת פלשינג ברובע קווינס – הוא הקבר הצמוד לקברו של לואי ארמסטרונג, חצוצרן הג'ז האגדי?

כשגם הנבירה האובססיבית בוויקיפדיה לא עוזרת לי להירדם, אני יורדת לסיבוב בשכונה, לבדוק מה חדש. הלילות תמיד גדושים ברשרושים והתלחשויות. הכל נראה אותו דבר אבל לגמרי אחרת. עטלפים מעופפים תופסים את מקומם של העורבים, וחזירי בר עצומים משוטטים ללא הפרעה בשבילים שבהם, רק לפני שעה קלה, ילדות טובות רכנו ללטף כלבלבים. אני אוהבת לעמוד בחוץ בשעת לילה מאוחרת, ולהאזין לשכונה שמשתתקת סביבי בהדרגה. זה כמו כישוף מחשמל שעובר מבית לבית, וּוּוּוּוּמלחי-ה נרדמו כולם. בקרוב ישקע פה השקט המוחלט, יחליף את כל האיוושות והאנחות, וגם את כל ה-ששש, ששש, מה יגידו השכנים. רק פנסי הרחוב ימשיכו כל הלילה להפריש סילונים דקיקים של אור צהוב, חולני למראה. זהו אור שבאורח פלא כמעט שאינו מאיר דבר, רק מעצים את הצללים.

לפעמים בחצי הלילה אני תופסת על חם נשים שחומקות החוצה מבתיהן, חלקן גוררות מזוודה, חלקן רק נוטשות שקיות עם בגדים לא רצויים ליד מכולות האשפה וחוזרות תכף ומיד הביתה. הרעב הזה שאני לא מכירה, לעוד ועוד בד, רעב משותף לנשים ולעשים. בדיוק שם, מתוך שקית שחורה עם כיתוב סגול עליה, "אופנת סיוון – לכל המשפחה", תפח וגלש החוצה שובל עבה של טול לבן דחוס.

מי היא האישה שהשליכה שמלת כלולות לפח האשפה? מה, אין לה לב?

אולי הושלכה בטעות.

אולי הטעות הייתה כשהתחתנה איתו.

אספתי את השמלה לחיקי, מלאכת מחשבת מעודנת של משי, פנינים מלאכותיות ותחרה. השמלה השתמרה במצב טוב מאוד. לא התאפקתי, ממתי כלות מתאפקות, ובן רגע השתלשלתי לתוכה. המידה התאימה בדיוק, הבד נצמד לגוף, בוהק וחלק כמו עור שני בצבע שמנת עשיר. כל אישה בשמלת כלה הופכת במחי בד לאישה שברירית באריזת מתנה. זו עסקת חבילה, רק בוא וקח, את הקלילות של הכלולות עם המשא של הנישואים, בטוב וגם ברע, זוכר? אבל מי בטוב ומי ברע. הסרתי את השמלה מעליי לפני ששוב אתמלא תשוקה חסרת מעצורים לאפות, לקנן, להתפיח כריות צבעוניות. לבשל טאג'ין עוף בזעפרן, עם פירות יבשים ואורז אחד אחד, כי אחד אחד יש רק באורז. שחס וחלילה לא אתעופף הלילה באוויר, כמו אחת הכלות המופרכות של מרק שאגאל, כלה-עפיפון בלי חתן מחובר בחוט שיוריד אותי לקרקע. דחסתי את כל זה היטב בחזרה לתוך השקית.

שמלת כלה לא זורקים לפח, זה כמעט חילול קודש. שיערתי שבעלת השמחה האימפולסיבית תתמלא בקרוב חרטה כנה ותצא עוד מעט לחפש אחריה. מיהרתי להחביא את השמלה במקום מבטחים ונשארתי להמתין לה עד שתבוא. זמן קצר אחר כך היא הגיחה בעפעפיים נפוחים, אף אדום וטייץ לא מלבב למראה. היא חיטטה בין השקיות האחרות תוך שהיא משלחת בי מבטים אלכסוניים מאוד. כתשתי את בדל הסיגריה בעקב הכפכף. היא נענשה מספיק.

"את מחפשת במקרה את השקית של 'אופנת סיוון' שהייתה פה?" בטוב לבי ביקשתי לקצר את ייסוריה.

זוויות פיה התעקלו כלפיי בקוצר רוח. היא לא טרחה להשיב לשאלתי. ראיתי בבהירות את הנסיכה המפונקת שהייתה בגיל שמונה, בגיל שמונה עשרה, בגיל עשרים ושמונה. מי מי מי ילדה של אבא. גם עכשיו היא הביטה בי כמו מישהי שמעודה לא שמעה את המילה "לא". עבורה זו סתם מילה, כמו "מועקה" או "ציפרלקס".

מה האישה הזאת בכלל יודעת על דחיות? בשיערה הבהיר, האסוף בפקעת מרושלת על העורף, מרושלת ובכל זאת מסוגננת פי אלף, חרא, עגילי יהלום צמודים לתנוך עדין. איך הן עושות את זה, זה חייב להיות משהו מולד. היא נראתה כמו מישהי שהונפה גבוה-גבוה כל כך הרבה פעמים בחייה, עד ששכחה את פוטנציאל העלבון שטמון בכוח המשיכה; מישהי שנושקה וחובקה כל חייה על ידי אב מהחלומות, אפור צדעיים מתנפנף כזה בבריטון עמוק, אב לדוגמה עם מעיל אופנוענים איטלקי ותיק ג'יימס בונד ומתנות שוות מחו"ל. ואני, ששמעתי כל כך הרבה לאווים במהלך חיי, שכל כך שיוועתי אל ה-כן האחד שמעולם לא נשמע, שכבר לא יישמע, פתאום במקרה החזקתי ברשותי משהו שה י א רצתה, שהיא נצרה. משהו שהיה כולו שלה ועכשיו הוא לגמרי ברשותי. ההתמקחות איתה צפויה להיות אכזרית ומענגת. לא התכוונתי בשום פנים ואופן לוותר למלכת הכיתה.

"את רוצה את השמלה שלך בחזרה? אין בעיה, תקבלי אותה. אבל יש לי תנאים."

"את רוצה כסף?" היא נשפה את המילים החוצה כאילו המילה כסף מטמאת לה את חלל הפה.

"לא. אני לא צריכה את הכסף שלך."

שתינו עמדנו שם, במגרש החנייה הקטן, ערוכות זו מול זו משני עברי הצפרדע הירוקה.

"אז מה את רוצה ממני?" היא רטטה טיפין טיפין, כמו מיתר מתוח למעלה מן המידה. פתאום הבנתי שלשלמות הזאת יש מחיר. לא הייתי היחידה שבאה איתה חשבון; חשבונות לפירעון הוגשו לה ללא הרף, רק בגלל שהיא היא. אבל זו לא אשמתה שהיא היא, התקומם בי מה שנהגתי לכנות, מתוך מגבלותיי שלי, חוש הצדק הטבעי שלי. אפילו כמעט ריחמתי עליה, הקפדתי לשמור על הבעה ריקה ומשועממת, כלומר כבר חיקיתי אותה מבלי דעת. אם היא תדע שמישהי מהקאסטה שלי מרחמת על מישהי כמוה, זה ירסק אותה פי מיליון. רק מתוך אהדה כלפיה לא נכנעתי לדחף לרחם עליה. זה בכלל לא עניין אישי, אמרה לה שפת הגוף שלי, זו בסך הכל הזדמנות עסקית. זה מה שזה. הזדמנות לעשיית צדק.

בפה מכווץ פירטתי את דרישותיי, "אני רוצה שתזמיני אותי לביתך. אני רוצה שתושיבי אותי לשולחנך, תתני לי לאכול מצלחתך ולשתות מכוסך, ולאחר מכן תזמיני אותי לישון במיטתך. אם כל התנאים ימולאו, תקבלי את שמלתך בחזרה."

מבטה היה אחוז פלצות. להרף עין ניצבה מולי בת האלים במלוא חולשתה, ובו ברגע גם התעשתה. זה היה כמעט על-טבעי, כאילו פעם אחת הצליח הרעם להקדים את הברק. "בואי," סיננה לעברי, והחלה לצעוד לעבר ביתה, אפילו לא טרחה לבדוק אם אני מדדה בעקבותיה. משיתי מתוך אחד השיחים את השקית ומיהרתי אחריה, מגושמת וגמלונית כתמיד.

"חכי לי," קרקרתי, "חכי, הבטחת לי!" דקלמתי את השורות שלי בצייתנות יתירה. ידעתי בדיוק מה אני אומרת, ולא היה לי אכפת. חמדתי את חייה עוד לפני שחציתי את שער הארמון.

אני מניחה שלא חשבתי עד הסוף. הפרס המוצע על ראשה היה גדול מכדי שלפרטים תהיה חשיבות או השפעה. אבל כשנכנסנו לתוך הדירה המרווחת, המעוצבת בחמימות מחושבת של ז'ורנלים, ראיתי להפתעתי את בעלה. הוא ישב בגבו אלינו, שקוע כולו במסך הטלוויזיה.

היא הפטירה לכיוונו "היי" רפה והמשיכה ללכת. ציפיתי שתסביר לו את נוכחותי והייתי סקרנית לשמוע מה יש לה לומר, אך היא דילגה על שלב ההסברים ופנתה היישר אל המטבח ואני אחריה. כיכר לחם נחתה על השולחן בקול חבטה. היא משכה מהמקרר גביע גבינה לבנה וקערית עם זיתים. "בדיוק נגמר לנו הקוויאר," לעגה.

צחקתי.

"בתיאבון," אמרה, ויצאה מהמטבח.

אכלתי, אחוזת מבוכה. למעשה בכלל לא הייתי רעבה. לרגע כמעט התפתיתי לחטט במגירות, אבל לא זזתי ממקומי. פיהקתי לרווחה.

עשר דקות לאחר מכן שבה ובידיה ערמת מצעים. בתאורת הניאון חסרת הרחמים ראיתי שהייתה מבוגרת בהרבה ממה שחשבתי. החושך הצעיר אותה, כפי שהצעיר את כולנו.

היא הצביעה על אחת הדלתות ומסרה לי את המצעים בשתיקה. במחווה של רצון טוב דחפתי לזרועותיה את השקית עם השמלה. היא לא הודתה לי ויצאה מהחדר.

ישנתי רע, מתגעגעת כהוגן למיטה שלי, למצעים שלי, למרכך הכביסה הוותיק שלי. מהלבנדר שלה עלה ריח מתקתק מאוס של זקנה. בעיקר התגעגעתי למזרן שלי, שהכיר כל קימור בגופי באופן אינטימי. האם ישנתי לגמרי לבדי באותו לילה? אולי כן ואולי לא. זה לא באמת משנה, כי כשהתעוררתי הייתי לגמרי לבדי, ודלת הארון מולי התנדנדה הלוך ושוב, כמו שן חלב על סף נשירה. הארון היה ריק. גם כל המגירות. לא היה כל זכר לחפציה של בעלת הבית. מהמטבח בקע קולו הסמכותי של מגיש יומן הבוקר ברשת ב'. הייתי רעבה.

בעל הבית ישב עם העיתון והקפה, לבוש במכנסיים בלבד. היה לו מבנה גוף אתלטי אבל מהוגן, ועורו היה שזוף אבל לא שזוף מדי. תלתלי החזה שלו היו כל כך רכים למראה, עד שנדמה שמישהו עיצב אותם בעבודת יד, כל תלתל בנפרד. הוא היה קרח למחצה וממושקף. ריח נעים של אפטר שייב התערבב בניחוח האספרסו והלחם הקלוי. היה לבית ריח של בית, אבל זה לא הספיק לי.

רציתי שיבחין בי. רציתי שיעביר עליי את מבטו. על משקפיי הכעורים, על שיערי שעבר חפיפה פונקציונלית והתייבש ברוח, בלי שום סידור מתוחכם. רציתי ששמלתי הכפרית הישנה והפשוטה תשתקף באישוניו. מה כבר יקרה, תהיתי. שום דבר, מן הסתם. אבל בכל זאת חמדתי את הרגע, וחמדתי אותו לעצמי במלואו.

"אתה יודע," קולי חרק מרוב מאמץ להישמע טבעית ככל האפשר, בשעה שניסיתי לחדור את דפי העיתון שהפרידו בינינו, "אתה מכיר את הזמר היווני אריס סאן? אז שתדע שהוא קבור ממש בצמוד ללואי ארמסטרונג. זה נשמע מוזר אבל לגמרי נכון."

"בקווינס," הוספתי חסרת נשימה. "אתה יכול לבדוק אותי בגוגל."

הוא סוף סוף הבחין בנוכחותי, והביט בי בעניין מסוים. "ומי את?" תבע לדעת.

במקום להשיב, יישרתי קפל בלתי נראה בשמלה. לבשתי שמלה ירוקה-צהובה בסגנון לורה אשלי, שהייתה אופנתית בסוף שנות השמונים. נראיתי בה כמו חמנייה ענקית, כמו חמנייה ענקית נבולה, ציינתי לעצמי. הוא בטח חושב שאני העוזרת. התלבטתי אם לספר לו כבר עכשיו שאלביס פרסלי בן השבע עשרה שימש גוי של שבת עבור שכניו בממפיס, משפחת הרב אלפרד פרוכטר, או לשמור את המידע הזה לאחר כך. לבסוף רק חייכתי אליו בנעימות והסטתי את מבטי ממנו אל עבר החלון הגדול, חלון מקיר לקיר שהשקיף על מרחבי הים הפתוח. הבית הזה הוא כמו ספינה, חשבתי, המוכנה להפליג מכאן בכל רגע. דמיינתי את בעלת הבית נקשרת לתורן בשמלת כלולות לבנה, הרוח מתפיחה את שמלתה שהופכת למפרש, ואיש לא יבין, ואיש לא יידע, שנוסעת בים אישה לבדה. עננים נמוכים כיסו את חופי הים התיכון בשמיכה אפורה. אימצתי את מוחי להיזכר: איזו שמלה שחורה לבשתי כשטיילנו אז ביחד על המזח, ואמרת שקר לך, וצחקתי ואמרתי ש"קר לי" זה משפט של בחורות? ומי לובשת אותה היום?

מה שברור הוא שחייבים לעשות את זה ושהיום זה ייעשה. אנֵה קבעה תור, היא קבעה אותו להיום ולא למחר, והיא תלך לשם היום והם ישאבו מתוכה את העובר. היא תלך לבד. "מקס," אמרה, "אני חייבת לעשות את זה לבד, אני לא רוצה שתבוא."

אמרתי: "את בטוחה? את גם לא רוצה שאבוא לאסוף אותך? בבקשה תחשבי על זה עוד פעם, את הרי לא באמת רוצה להיות שם לבד כשתתעוררי, לא?" אבל אנה רק נדה קלות בראשה, הביטה בי במבט נוקשה כאילו רצתה לומר: זה הגוף שלי, ואת השאלות המנחות שלך אתה יכול לדחוף לאן שבא לך, עכשיו פשוט תקבל את זה וזהו. ובזה זה נגמר. אנה יודעת. המבט שלה אומר שאני צריך לסתום את הפה, אחרת נתחיל עוד רגע לצעוק זה על זה, עד כאן הדברים ברורים לי. זוהי חכמת הניסיון שלי. אנחנו ביחד כבר יותר משנתיים.

אנה משקיעה המון בהתארגנות ליציאה. כבר ארבעים וחמש דקות היא בחדר האמבטיה, קודם יכולתי לשמוע את מייבש השיער, לפני זה היא התקלחה פעם נוספת. כשאנחנו יוצאים בערב היא לא נזקקת לחצי מהזמן הזה ולפחות פעמיים קוראת בקול, עד הקצה השני של הדירה, שאין לה מה ללבוש. אחר כך היא נכנסת לחדר שלי, נעמדת מולי, תמיד כפופה מעט, רגל אחת מקופלת קלות, עצבנית למדי, פולטת אנחה של מאמץ ושואלת אם היא יכולה לצאת ככה. אני תמיד מאוהב קצת בעמידה הזו ובאנחה הזו ואומר: "את נראית טוב. את נראית נפלא". אני אומר את זה על כל מה שהיא לובשת. זה טקס.

היא יוצאת מהאמבטיה. הולכת בתחתונים ישר לחדר שלה וסוגרת את הדלת, היא לא אומרת מילה. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני יושב על הספה במטבח ובוחן את ציפורניי. מדי פעם אני תולש בשיניים חתיכת עור בצד הציפורן. אני מחכה, אני פשוט מחכה שזה ייגמר כבר. אני מקשיב לרחשים בדירה כדי לשמוע מה אנה עושה. יותר מכול הייתי רוצה לשתות, לשתות כל היום. אנה מתלבשת.

עד לפני שלושה חודשים, כל זה לא היה בכלל אפשרי. לאנה בקושי היה חשק לסקס. זה היה מתסכל, בשבילה ובשבילי, והחמיר משבוע לשבוע. הבעיה התחילה כשניסינו לשכב ולא הצלחנו, ובתכיפות הולכת וגוברת הפנינו זה לזה את הגב במיטה עד שאחד מאיתנו נגע ברכות בזרועו של השני. אחר כך היא כבר דחתה אותי מעליה עוד לפני שבכלל הגענו לזה. אני מניח שעשתה זאת כדי להימנע מהאכזבה הגלויה שלי ומהכעס שלה עצמה על גופה. זה לא שיפר את המצב.

מתישהו זה התחיל להעיק על הקשר שלנו. ההתנהלות שלנו נהייתה מנוכרת, לעתים רחוקות יותר ויותר התיישבה אנה על ברכיי אחרי ארוחת הבוקר ביום ראשון. הפסקנו להתנשק בכל פעם שאחד מאיתנו שב הביתה. ובתכיפות הולכת וגוברת התעצבנו זה על זה, האשמנו זה את זה בכל שטות. זה היה תהליך מזדחל, הבחנו בו רק כשכבר כמעט היה מאוחר מדי, כשבעקבות מריבה קשה נאלצנו לשאול את עצמנו אם אנחנו בכלל עוד אוהבים זה את זה.

הגניקולוג אמר שסיבת הירידה בחשק המיני יכולה להיות הגלולות. אז אנה הפסיקה לקחת אותן. זה באמת עזר, חזרנו לשכב זה עם זה בתכיפות. הסקס שלנו השתנה, הוא השתפר בתקופה ההיא. אני חושב שבעיקר אנה קיבלה ממנו יותר. אבל קונדומים לא רצינו. גם לא השתמשנו בשום אמצעי מניעה אחר. פשוט התעלמנו מהסיכון להיכנס להיריון, גם לא דיברנו על זה, במקום לפעול, נתנו לדברים לקרות. לפני עשרה ימים באתי הביתה ואנה אמרה: "אני בהיריון." זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא אמרה את המילה הזאת.  

השעה ארבע אחר הצהריים והתור הוא בעוד חצי שעה, מוקדם יותר לא היה, הם דחפו את אנה בין התורים. מאז ארוחת הבוקר היא היתה בצום.

היא צריכה לנסוע לקצה השני של העיר. אבל היא לוקחת לה את הזמן בהתארגנות. אני דופק על דלת חדרה. "מה אתה רוצה?" היא שואלת.

"אני יכול להיכנס?" אני שואל.

"אם אתה חייב."

היא לובשת חולצת לבנה, חליפת מכנסיים שחורה ונעלי עקב. היא מאופרת בכבדות. שפתון אדום, פודרה, מייק-אפ, צלליות, מסקרה, כָּחָל, סומק כהה, כל החבילה, יותר מדי מהכול. אפשר לראות מתחת למייק-אפ פגמים קטנים בעור שלה, והבדל בגוון העור של הצוואר. שיערה אסוף בקפידה לקוקו. אנה בכלל לא נראית כמו אנה. היא נראית כמו גרסה של עצמה, שעומדת למכור מכונית משומשת במחיר מופקע אחרי שזייפה את הקילומטראז'.

"לפחות תגיד משהו עכשיו," היא אומרת, "לפחות תגיד לי איך אני נראית."

"את נראית טוב. את נראית נפלא," אני אומר. "בחדר ההמתנה כולם יתאהבו בך."

"אני הולכת לרופא נשים, מקס. רק נשים ישבו שם. נשים שמחכות לטיפול רפואי שבמהלכו אדם זר יציץ להן לתוך הכּוּס." היא מביטה במראה. היא מסדרת את הקוקו שלה, את המחשוף, היא מקמטת את מצחה. "אף אחד לא מתאהב שם באף אחד," היא אומרת.

"הכול בסדר?" אני שואל. "בסך הכול רציתי להגיד שלדעתי את נראית טוב."

"הכול טוב מקס, הכול טוב."

עד עכשיו בעצם חלף היום לגמרי כרגיל. השגרה הרגילה של הבוקר. אנה נכנסה ראשונה לחדר הרחצה, אני עוד נשארתי לשכב במיטה ואמרתי לה כמה היא יפה כאשר נכנסה בחזרה לחדר בתחתונים בלבד ועם מגבת על הראש ונעמדה כמו תמיד מול ארון הבגדים. ניצלנו את שעות הבוקר לניקיון יסודי. ניקינו ארונות מטבח, הסרנו אבנית מהקומקום החשמלי, פתחנו סתימה בכיור. בקושי דיברנו. המילים המעטות שהחלפנו בינינו עסקו בהפתעה שלנו לנוכח הגילוי שארונות סגורים יכולים לצבור כל כך הרבה לכלוך מבפנים.

אחת מקערות הפסטה שלנו נשברה, היא היתה האחרונה. פעם היו לנו ארבע מהן, כולן נהרסו. אנה הושיטה לי אותה והיא נפלה לי מהיד. השברים ניתזו לכל עבר על הרצפה, אנה קיללה בקול וטענה שאני מגושם נורא. אחר כך בישלתי לעצמי פסטה ואכלתי אותה על צלחת שטוחה. אנה הביטה בי בשתיקה אוכל ואז נכנסה לחדר האמבטיה.

היא מסתובבת אלי. "הדבר הזה חייב לצאת ממני. אתה בכלל מבין מה זה עושה לי?" והיא שבה ופונה למראה ומחליקה את ידה על שיערה. היא מסירה עודפי שפתון בממחטת נייר וחולפת על פניי בדרכה החוצה מהחדר. אני הולך אחריה במסדרון ועד לדלת הדירה. "אם הכול ילך כמו שצריך, אגב, מארי תאסוף אותי משם," היא אומרת. "נלך אחר כך לאכול או משהו כזה. אני אתקשר כשזה ייגמר. בכל אופן, אל תחכה לי. אני לא יודעת מתי אני חוזרת."

"מה זאת אומרת?", אני שואל, "ככה זה יהיה עכשיו?"

"הולכים לשאוב משהו מתוך הגוף שלי, מקס, שלי! אבל אל תדאג, אני כבר אהיה בסדר".

ידעתי מיד שאני לא רוצה את זה. התגובה שלי היתה ברורה, כבר מההתחלה. אמרתי: "אני לא מסוגל לתאר לעצמי עכשיו דבר כזה." אנה בכתה. אמרתי: "כלומר, באופן כללי כן, גם איתך, אבל רק לא עכשיו". רק חצי שנה קודם לכן עברנו לגור יחד. אנה בדיוק קיבלה קבוצה משלה בגן הילדים. אני הייתי צריך לכתוב את התזה שלי ולהתכונן לבחינות. לקיץ תכננו לנו טיול גדול בארצות הברית. זה היה המצב. ישבנו על המיטה, החזקנו ידיים ולא יכולנו להבין כיצד נהגנו בכזה טמטום. חבטנו במזרן והעפנו כריות מהמיטה. היינו תמימי דעים שהיריון אמור להיות בשורה משמחת. לא דיברנו על המשמעות של כל זה ורק הסכמנו בינינו לא לספר דבר להורים. אנה אמרה שריח של קפה וסיגריות כבר עושה לה בחילה.

היא יורדת במדרגות בלי לתת לי עוד נשיקה ובלי להחזיק לי את היד. אני נשאר לעמוד בדלת. "לקחת איתך את האישור?" אני קורא אחריה. אנה נעצרת במישורת המדרגות. היא מחזיקה חזק במעקה ומביטה אחורה ולמעלה מעבר לכתפה. מנורת תקרה תלויה בדיוק מעליה, אורה מטיל צללים על פניה של אנה, הם נופלים מתחת לעיניה ועל לחייה. היא נראית קשוחה. אנה הקטנה והאהובה שלי, הנערה שאחרי הלילה הראשון שלנו ביחד עמדה מול ארון הבגדים ולא ידעה אילו גרביים לגרוב, אותה אנה עומדת עכשיו זקופה בחולצה מגוהצת ועל עקבים, חצי קומה מתחתי, מבטה גם הוא קשוח והיא אומרת: "כן, יש לי את האישור."

"את בטוחה?" אני שואל, "תבדקי שוב. את צריכה את האישור."

אבל אנה פשוט לא עונה לי עוד וממשיכה לרדת. נקישת עקביה מהדהדת בקול עמום בחדר המדרגות. אני נותר לעמוד בדלת הדירה הפתוחה ומגרד איזה פצעון בעור הצוואר. דלת הבניין נסגרת. בעשרת הימים האחרונים לא הצלחתי אף פעם לדמיין איך תיראה אנה בהיריון מתקדם.

בפעם האחרונה אנה בכתה בדרך חזרה הביתה מרופא הנשים. היא הולכת לשם מאז המחזור הראשון שלה. נסענו דרך שכונת נעוריה ואנה כל הזמן הסתכלה מבעד לחלון ובכתה בלי קול. ידענו בוודאות, הרופאה הצביעה על מסך האולטרסאונד ואמרה: "כן, הנה, תראו. את בהיריון." בעזרת דמיון רב היה אפשר לזהות איזו תולעונת שאורכה קצה של אצבע. היא נתנה לנו עלון עם כתובות של מקומות שמציעים ייעוץ למקרים של הריון בלתי רצוי ונסענו הביתה ואנה בכתה.

אני נכנס לדירה בחזרה ומביט ברחוב דרך החלון. את אנה אני כבר לא רואה. במטבח אני לוקח לי בירה מהמקרר. אני מבחין בכך שידי רועדת. אני מניח את הפותחן ליד הבקבוק, נשען על השיש ונושם עמוקות. אז אני מושיט את שתי זרועותיי קדימה. אני רועד. אני מביט בזרועותיי הרועדות ונזכר איך אבי אמר לי פעם שמאז אותו יום, מאז הלידה שלי, הוא איבד את השליטה על חייו: שמאז הוא רק מגיב על דברים, אף פעם לא יוזם, שהחיים מאז מתנהלים תמיד לאט ובזהירות. לא היתה האשמה בקולו, אלא פליאה על ההכרה הזו. ישבנו מתחת לעץ דובדבנים פורח בחצר הבית של סבא וסבתא שלי ושתינו בירה צוננת. הוא קם על רגליו וחזר למרפסת שישבו בה שלושה דורות זה לצד זה. אבי היה בן עשרים ושש כשנולדתי, בגיל שלי היום.

לא סיפרנו על זה לאיש. יצאנו מהעיר לסוף השבוע, להתרחק מהכול, ולקחנו חדר בפנסיון קטן שהרהיטים בחדר האוכל שלו היו מעץ אלון. השקפנו על הכפר, צלינו בשר על המרפסת של הפנסיון ויצאנו לטייל בשבילים.

בערב דיברנו על מה שיכול היה להיות אילו הבאנו את הילד לעולם. דיברנו רק על עניינים ארגוניים. כסף, חופשת לידה, מגורים. כל אחד מאיתנו ציין חבר קרוב שאיתו נרצה לדבר על זה. לא דיברנו בינינו אפילו פעם אחת על איך שהתינוק ייראה כשיישכב על שידת ההחתלה שלו. על איך שהוא יחייך אלינו ובתוך כך יפלוט נפיחה, איך ישכב לינוק בחיקה של אנה, יזחל ברחבי הדירה או יגיד את המילים הראשונות שלו.

גם לא דיברנו על הצדדים הקשים של שנות ההורות הראשונות, הלילות נטולי השינה, המגבלות הכלליות. על שום דבר מכל זה. "היינו צריכים לעבור דירה." את זה אמרנו.

רק בטיולים שלנו או בערבים שבהם נשארתי לשכב ער במיטה חשבתי על זה, על איך זה יכול היה להיות, לדחוף עגלת ילדים או לשמוע בחדר את נשימותיו של אדם ישן נוסף מלבד אנה. אבל לא ביטאתי בקול את המחשבות הללו. בערב האחרון אנה עישנה ושתתה שוב. אף אחד לא אמר את המילה הפלה.

אני ישוב לשולחן המטבח, בינתיים הצטברו מולי שלושה בקבוקי בירה ריקים. המצח סמוך על כף היד ואני עדיין מחכה. אני שם לב שעלינו לשמן שוב את לוח השולחן, העץ יבש לגמרי ודהוי. במקום אחד אפשר לראות שקערורית עמוקה ומעוגלת. שריד של אחת המריבות שלנו. הייתי כל כך מרוגז עד שחבטתי בשולחן בתחתית הכוס.

אני מוציא עוד בירה מהמקרר וחוזר לשבת. הרעד כבר נחלש מעט. שקט בבית, שקט להפליא. אני שומע רק את תקתוק שעון הקיר. זה מעצבן אותי ואני מוריד את השעון מהקיר ומוציא ממנו את הסוללה. הוא נשאר לעמוד על 18:12. אני מניח אותו הפוך על השולחן, ליד הבקבוקים הריקים. אני חושב על אנה ועל הרופאים והאחיות שמתרוצצים מול רגליה הפשוקות. על איך שהיא שוכבת שם עם צינור ההנשמה בפיה. על הרופא המרדים שיושב לצד ראשה ומתבונן בגרף תפקודי הלב, משגיח על פעימות לבה של אנה שלי, בעוד הם מחדירים לגופה מכשירים מעוקרים. אני מתחיל להזיע, בעורף, במצח ובבתי השחי. אני שואל את עצמי אם הכול התנהל כשורה. אם היא התעוררה כבר. אם זה נגמר. אני מסיים את הבירה הרביעית.

נראה לי שבשביל היועצת לתכנון משפחה היינו מקרה פשוט. הגענו לשם אחרי שכבר החלטנו. היינו זקוקים לאישור וידענו שכל אחד שהולך לייעוץ מקבל את האישור הזה. התבקשנו לסמן בטופס את הסיבות לכך שההיריון אינו רצוי. בסעיפים אחד ושניים היה רשום בעיות משפחתיות/זוגיות ואבי הילד אינו תומך בהיריון/באישה. אני סימנתי את סעיף שלוש-עשרה, נסיבות כלכליות/כספיות ואת שש-עשרה, נסיבות מקצועיות/לימודים ודחפתי את הפתק על פני השולחן. אנה יכלה לראות מה סימנתי. אחר כך הניחה את הטופס שלה בפניו כלפי מטה ודחפה אותו אל היועצת.

היועצת הסתכלה על הטפסים שלנו ושאלה: "באחוזים, כמה אתם לא רוצים את הילד הזה?"

"בתשעים אחוז," אמרתי.

אנה הביטה בי מהצד ואמרה: "בתשעים אחוז."

כעבור שלושים דקות היה אישור הייעוץ שלנו חתום. אנה תחבה לתיקה כמה עלוני הסברה שלקחה ממעמד שניצב שם. שעה שלמה הוקצתה לשיחת הייעוץ.

כבר אחרי תשע. אנה עדיין לא התקשרה. אני שותה בירה, ואני שותה במהירות הולכת וגוברת. בינתיים כבר השתכרתי, אני רץ במסדרון למטבח ובחזרה, הלוך ושוב. אני רץ בכל רחבי הדירה כמו מטורף. אני כבר לא דואג, אני זועם, על אנה, עלינו, על הכול. אני מתנודד קלות ונתקל במשקוף. אתה חייב להירגע, לכל הרוחות, אני חושב. אני מדליק את הטלוויזיה אבל לא מצליח לסבול אף תוכנית יותר מחמש דקות. כל שידור מעורר בי איזו אסוציאציה מעיקה. אפילו בתוכנית בישול אני לא מסוגל לצפות. אני מזפזפ הלאה כי מראים איך לגלען מלון חצוי. אני מכבה את הטלוויזיה ועוצם את עיני ואז הנייד שלי מצלצל.

"רציתי להתקשר," אנה אומרת.

אני שומע מוסיקה ברקע, קולות. "מה שלומך?" אני שואל, "זה נגמר? איפה את?"

"אין לי מושג," היא אומרת, "אני איפשהו, מארי כאן. אנחנו אוכלות פה משהו." היא נשמעת מותשת, היא מדברת לאט ובלשון כבדה.

"בואי הביתה," אני אומר, "בבקשה. בואי הביתה."

"אנחנו אוכלות פה משהו. אמרתי לך כבר. אל תחכה לי. אני חייבת לסגור עכשיו."

"חכי," אני אומר, "בחייך, חכי רגע. הכול בסדר?"

"כן-כן. אני חייבת לשירותים," היא אומרת.

ואז הקו מתנתק.

אני מיד מתקשר אליה שוב, פעם, פעמיים, בפעם השלישית היא דוחה את השיחה. בפעם הרביעית אני מגיע ישר לתא הקולי שלה. אני מטיח את הנייד על הרצפה, הסוללה ניתזת ממנו. חסר לי אוויר ואני חייב להתיישב על הרצפה. אני בוכה בפעם הראשונה מאז שאנה אמרה לי שהיא בהיריון. אני בוכה בהיסטריה וצורח פעם אחת בקול. אחר כך אני קם שוב על הרגליים, מוחה את פניי בידי ומחבר את הסוללה לטלפון. אני מתחיל לחפש בדירה רמזים בניסיון לגלות לאן אנה היתה יכולה ללכת עם מארי.

אני קורא פתקי תזכורת על שולחן הכתיבה שלה, אני פותח את המחשב שלה ובודק את היסטוריית הגלישה. אני נחוש בדעתי לגלות היכן היא נמצאת ולנסוע לשם לקחת אותה הביתה. בשלושת הימים האחרונים היא לא חיפשה מסעדה או בר כלשהם. במקום זה נראה שאנה עברה על כל הפורומים בשפה הגרמנית בנושא הפסקת היריון שיש בעולם הזה, על שרשורים שכותרתם זיכרון נצחי או יום הולדת שלא נחגג לעובר שלא נולד. מבטי נופל על ערמת עלוני הסברה שאנה לקחה מהרשות לתכנון משפחה. על עמודי השער שלהם מצולמים הורים מאושרים עם ילדיהם הקטנים: קצבאות ילדים וחופשת לידה, לימודים לתואר עם ילדים, הריון בברלין. אני מוחק את היסטוריית הגלישה. אני אוסף את כל העלונים, לוקח אותם ישר למרתף וזורק אותם לפח הניירות. בדרכי חזרה לדירה אני שומע את הנייד מצלצל. אני מזנק במעלה המדרגות.

"איפה את?" אני שואל.

"זאת מארי," מארי אומרת. "אנה ביקשה למסור לך שהכול בסדר. אנחנו יושבות במסעדה. אחר כך אחזיר אותה הביתה."

"באיזו מסעדה? אני אבוא לאסוף אתכן," אני אומר.

"מקס," מארי אומרת, "אנה לא רוצה שתבוא הנה. אני אביא אותה הביתה אחר כך, אל תדאג. בבקשה תפסיק להתקשר לכאן."

היא מנתקת.

כמה דקות לאחר מכן אני מתקשר לאנה שוב, המשיבון שלה עונה. הודעת המשיבון של אנה עליזה, היא נשמעת מאושרת ובמצב רוח טוב, הקול שלה מעורר רצון להשאיר לה הודעה במשיבון.

בהינתן האות אני אומר בקול מגומגם: "אנה, זה מקס. אם עשיתי משהו לא בסדר, אז אני מצטער. אבל בבקשה, בואי עכשיו הביתה. בואי הביתה, כן? אני כבר לא עומד בזה…אני אוהב אותך."

אני עומד בחלון ומשקיף. בכל פעם שאני שומע מכונית מתקרבת, אני מקווה שזאת מונית לא ריקה, ושאנה יושבת בה. אני שותה עכשיו שארית של שנאפס זול עם קוביות קרח. הטלפון שלי מונח לידי על אדן החלון. בבניין ממול יושב זוג ומחזיק ידיים מול הטלוויזיה. נחיל חרקים מתעופף לאור אלומת פנס הרחוב. מכונית נוספת מתקרבת, אבל אינה עוצרת. אני שואל את עצמי מתי איבדתי את אנה בדרך. אני תר אחר רגע מסוים, מחווה, משפט, שהיו אמורים להורות לי שבעשרת הימים האחרונים היא הריצה בראש סרט אחר לגמרי. מתבהר לי שאני לא יודע איך הדברים בינינו ימשיכו מכאן.

אני מתעורר למשמע דלת הדירה נפתחת. הטלוויזיה מרצדת בדממה, ומטילה אל תוך החדר אור קלוש שמשתנה בהתאם לחיתוכי העריכה בשידור שרץ על המסך. אני קם וניגש בזריזות לפרוזדור. אנה נכנסת ונתקלת בקיר. האיפור שלה מרוח, פניה מעוות בצורה משונה, היא בכתה. "אנה…" אני אומר וניגש אליה.

היא נרתעת חצי צעד אחורנית, מחזיקה את ידיה לפני בית החזה במחווה של בלימה ומסתכלת מעבר לכתפי. היא נראית כמו תמרור עצוֹר.

"אנה…" אני אומר פעם נוספת, "זה נגמר כבר, זה מאחוריך."

היא לא משיבה, היא רק חולפת על פניי בזרועות מורמות, מקפידה שלא לגעת בי כלל. כשהיא קרובה אלי אני מנסה לגעת בסנטרה ברכות, כדי שתרים את הראש, כדי שלפחות תסתכל עלי, כדי שאדע מה בעצם קורה איתה. היא תופסת את מפרק היד שלי, מסתכלת עלי ובאטיות רבה מורידה את זרועי. אני מרגיש מאוים. העיניים שלה צורחות עלי במשטמה עד שעורפי מצטמרר. אחר כך היא נכנסת לחדר.

אני שומע אותה מוציאה משהו מתחת למיטה. אני הולך אחריה ונעצר לעמוד על מפתן הדלת. אנה אורזת מזוודה, היא אומרת: "היום אני ישנה אצל מארי."

*This story is taken from: "Das Licht der Flammen auf unseren Gesichtern" by Dorian Steinhoff © mairisch Verlag 2013.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty