search

I: כיצד להתפרנס מספרות?

לרכוב על מחזה לטיפליס

אם ישאלו  מה מגיע לי, אענה בכנות כמו בפני אלוהים: עבודות כפייה.

לא על טיפליס בעצם, בטיפליס לא עשיתי כל רע. על ולדיקווקז.

אלה היו ימיי האחרונים בוולדיקווקז, ורוחו מטילת האימה של הרעב (קלישאה! קלישאה!… "רוחו מטילת האימה"… בעצם, לעזאזל עם זה! הרשימות האלה לא יראו אור לעולם!), כפי שאמרתי – רוחו מטילת ה-א-ימ-ה של הרעב דפקה על דלת דירתי הצנועה, שקיבלתי באישור ומיד אחרי הרוח דפק הפרקליט גנזולייב, אדם בעל אישיות מלבבת, שפם קטן ומסודר, ופנים מלאי השראה.

התרחשה ביננו שיחה. אני מביא אותה כאן בקצרנות.

"למה האף באדמה?" (זה גנזולייב)

"אני נאלץ למות מרעב בוולדיקווקז המזופתת הזאת שלכם…"

"אין ויכוח. וולדיקווקז – עיר מזופתת. קשה אפילו לדמיין עיר מזופתת יותר בעולם כולו. אבל מה פתאום למות עכשיו?"

"אין עוד מה לעשות. מיציתי את כל האפשרויות. בתת-מחלקת האמנויות אין כסף, ולא ישלמו משכורות. סוף לנאומי הפתיחה לפני מחזות. הפיליטון שלי פורסם בעיתון ולדיקווקזי מקומי. קיבלתי עליו 1200 רובלים והבטחה שיכלאו אותי במחלקה המיוחדת, אם אפרסם עוד משהו דומה."

"על מה?" (גנזולייב נבהל. וזה גם מובן. רוצים לכלוא – כלומר, אני חשוד.)

"על הלצות."

"נו, שטויות. הם פשוט לא מבינים כאן שום דבר בפיליטונים. שמע לי…"

והנה מה שעשה גנזולייב. הוא הדיח אותי לכתוב יחד איתו מחזה מהפכני מחיי התרבות הוולדיקווקזית הילידית. אני משמיץ כאן את גנזולייב. הוא דחק בי: ואני מפאת גילי הצעיר וחוסר ניסיוני הסכמתי. מה הקשר של גנזולייב לחיבור מחזות? שום קשר, ברור. הוא עצמו הודה בו במקום שהוא באמת ובתמים שונא ספרות, וכך עורר אצלי פרץ של חיבה כלפיו. גם אני שונא את הספרות, והאמינו לי, הרבה יותר מגנזולייב. אבל גנזולייב מכיר את התרבות הילידית ככף ידו, אם אפשר כמובן, לכנות ארוחות בוקר בדוכני שיפודים על רקע ההרים המאוסים בתבל, פגיונות עשויים פלדה מאיכות ירודה, סוסים רזים, דוחאנים1 ומוזיקה מתועבת שמעוותת את הנשמה, תרבות.

ובכן, נראה שאני אכתוב את המחזה, וגנוזלייב יוסיף בהדרגה את אותה תרבות.

"אידיוט מי שיקנה את המחזה הזה."

"אם לא נמכור את המחזה הזה, אנחנו אידיוטים."

בשבעה ימים וחצי כתבנו את המחזה, כלומר, חצי יום יותר מבריאת העולם. למרות זאת, הוא יצא אפילו יותר גרוע, מהעולם.

דבר אחד אני יכול לומר: אם יכריזו אי פעם על פרס למחזה נטול המשמעות, חסר הכישרון והחצוף ביותר, המחזה שלנו יזכה במקום הראשון (אם כי, בעצם… אני נזכר עכשיו בכמה מחזות שנכתבו בין 1921-1924, וספק מתגנב ללבי…), טוב, אם לא הראשון – אז השני או השלישי.

בקיצור: לאחר כתיבת המחזה הזה דבק בי אות קלון בלתי נמחה ותקוותי היחידה היא שהוא נרקב במעמקי תת-מחלקת האמנויות הילידית. החשבונית, ייקח אותה השד, יכולה להישאר. היא היתה על סך 200 אלף רובלים. מאה לי. מאה לגנוזלייב. המחזה הוצג שלוש פעמים (שיא), והזמינו את המחברים. גנזולייב יצא והשתחווה, היד על עצם הבריח. וגם אני יצאתי ועשיתי פרצופים, כדי שלא יזהו את פניי בתצלום (הבמה צולמה בעזרת מגנזיום). בזכות הפרצופים האלה, פשטה שמועה בעיר שאני גאון, אם כי גם משוגע. זה היה מרגיז, במיוחד לאור העובדה שהפרצופים כלל לא היו נחוצים: צילם אותנו צלם שהולאם והוצמד לתיאטרון, ולכן בתצלום לא מופיע דבר מלבד רובה, כיתוב: "תחי.." ופסים מטושטשים.

שבעת אלפים חיסלתי בתוך יומיים, ובעזרת שאר התשעים ושלושה החלטתי לעזוב את ולדיקווקז.

מדוע? מדוע דווקא לטיפליס? תהרגו אותי, עד עכשיו אני לא מבין. אף שאני נזכר: אמרו ש:

1. בטיפליס כל החנויות פתוחות;

2. –"- יש יין;

3. –"- חם מאוד והפירות זולים;

4.–"- יש הרבה עיתונים וכו'… וכו'.

החלטתי לנסוע. וקודם כל ארזתי. לקחתי את רכושי – שמיכה, מעט לבנים ופתיליית נפט.

בשנת 1921 הדברים היו קצת שונים מכפי שהם בשנת 1924. בפרט  אסור היה לנסוע סתם ככה: לקום, ולצאת לדרך, השד יודע לאן! אלה שהיו מופקדים על נסיעות אזרחיות, ככל הנראה, חשבו בערך כך:

אם כל אחד יתחיל לנסוע, מה יהיה אז? לכן צריך היה לקבל אישור. בלי דיחוי הגשתי בקשה לאן שצריך ובסעיף שבו נשאל:

"ולשם מה אתה נוסע?"

כתבתי בגאווה:

"אני נוסע לטיפליס לשם הפקת המחזה המהפכני שלי."

בכל ולדיקווקז היה רק אדם אחד שלא הכיר את פניי, ודווקא עלם החמודות הזה ניצב חגור באקדחו,  כאילו מוסמר למקומו, ליד השולחן שבו הנפיקו את אשרות הנסיעה לטיפליס.

כשהגיע תור האישור שלי והושטתי לעברו את ידי, עצר אותה העלם בחצי הדרך ואמר בקול צלול ותקיף:

"לשם מה אתה נוסע?"

"לשם הפקת המחזה המהפכני שלי."

או אז חתם העלם את האישור במעטפה, ואת המעטפה ואותי יחד העביר לאיש כלשהו עם רובה, ואמר:

מחלקה המיוחדת."

"לשם מה?" שאלתי.

על כך העלם לא ענה.

שמש בהירה מאוד (הדבר הטוב היחידי שיש בוולדיקווקז) האירה עלי, בזמן שצעדתי בדרך המרוצפת, ולשמאלי האיש עם הרובה. הוא החליט לשעשע אותי בשיחה ואמר:

"נעבור עכשיו דרך השוק, שלא תחשוב לברוח. לא ייצא מזה טוב."

"גם אם היית מתחנן, לא הייתי עושה זאת," עניתי בכנות גמורה. וכיבדתי אותו בסיגריה.

בעודנו מעשנים בנחת, הגענו אל המחלקה המיוחדת. כשעברנו דרך החצר, נזכרתי בחטף בכל חטאיי. התברר – יש שלושה.

1. בשנת 1907 קיבלתי שני רובלים וחמישים קופייקות לקניית ספר לימוד בפיזיקה של קרייביץ', בזבזתי אותם על ראינוע.

2. בשנת 1913 התחתנתי, בניגוד לרצונה של אמי.

3. בשנת 1921 כתבתי את הפיליטון המפורסם ההוא.

המחזה? סלחו לי, אך אולי כתיבת מחזה אינה פשע כלל? להפך.

לידיעת הציבור שלא היה במחלקה המיוחדת: חדר גדול, שטיח במרכזו, שולחן כתיבה מפלצתי, בגודל שלא ייתואר, שמונה מכשירי טלפון בצורות הנדסיות שונות, שמחוברים אליהם חוטים בצבע ירוק, כתום ואפור, ולשולחן יושב איש קטן במדי צבא, ופניו נעימים מאוד.

צמרות עבותות של עצי ערמונים נראים מבעד החלונות הפתוחים. ברגע שראה אותי, רצה היושב לשולחן לשנות את הבעתו מנעימה לבלתי ידידותית ולא נעימה, אך הדבר עלה בידו רק למחצה.

הוא הוציא ממגרת השולחן תצלום והחל להתבונן בו ובי לסירוגין.

"אה, לא. זה לא אני," הזדרזתי לומר.

"את השפם אפשר לגלח," ענה הנחמד בטון מהורהר.

"כן, אבל אם מתבוננים היטב," אמרתי, "רואים ששערו שחור כמו משחת נעליים, וגילו ארבעים וחמש בערך. ואילו אני בלונדיני בן עשרים ושמונה."  

"צבע?" שאל הקטן בהיסוס.

"והקרחת? וחוץ מזה, תביט באף מקרוב. בבקשה ממך, שים לב לאף."

הקטן הביט באפי ונמלא ייאוש.

"נכון. לא דומה."

השתררה שתיקה, וקרן שמש פיזזה בקסת הדיו.

"אתה רואה חשבון?"

"אלוהים ישמור."

שתיקה. וצמרות הערמונים. תקרה מפוסלת. קופידונים.

"ולשם מה אתה נוסע לטיפליס? תענה מהר, בלי לחשוב," ירה במהירות הקטן.

"לשם הפקת המחזה המהפכני שלי," יריתי במהירות בתשובה.

הקטן פתח את פיו, נרתע לאחור, הזדהר כולו בקרן שמש.

"אתה מחבר מחזות?"

"כן. בלית ברירה."

"תראה אותך. והמחזה שכתבת, טוב?"

היה משהו בטון שלו, משהו שיכול היה לגעת ללבו של כל אחד, אבל לא ללבי. אני חוזר, מגיעות לי עבודות כפייה. הסתרתי את מבטי, ואמרתי:

"כן, טוב."

כן. כן. כן. זה הפשע הרביעי, והחמור מכולם. לו חפצתי להישאר נקי כפיים בפני המחלקה המיוחדת, הייתי צריך לענות כך:

"לא. זה לא מחזה טוב. זה – זבל. אני פשוט מאוד רוצה להגיע לטיפליס."

הבטתי בחרטומי המגפיים הקרועים שלי ושתקתי. התעשתי כשהקטן נתן בידי סיגריה ואת אשרת הנסיעה שלי.

הקטן אמר לזה עם הרובה:

"תלווה את הסופר החוצה."

המחלקה המיוחדת! תשכחי מהעניין! את רואה, התוודיתי. פרקתי מעלי נטל אשמה של שלוש שנים. מה שעוללתי כאן, גרוע בעיני מחבלה, מפעילות אנטי-מהפכנית וממעילה בתפקיד.

עם זאת תשכחי!!!

II: הנוודים הנצחיים

אומרים שבשנת 1924 אפשר היה להגיע מוולדיקווקז לטיפליס בקלות: לשכור מכונית בוולדיקווקז ולנסוע בדרך הצבאית-הגאורגית, דרך יפה להפליא.  מאתיים ועשר ורסטאות בלבד. אבל בשנת 1921 עצם המילה "לשכור" נשמעה בוולדיקווקז כמו מילה בשפה זרה.

בכדי לנסוע היה עליך ללכת עם השמיכה ופתיליית הנפט לתחנת הרכבת ושם לתעות בין הרציפים ולחפש בין קרונות המשא הרבים שהוסבו לקרונות נוסעים. בעודי מוחה זיעה, ראיתי ברציף מספר 7 ליד קרון פתוח, איש בנעלי בית, בעל זקן דמוי מניפה. הוא שטף קומקום וחזר על המילה "באקו".

"קח אותי איתך," ביקשתי.

"לא אקח," ענה המזוקן.

"בבקשה, למען הפקת מחזה מהפכני," אמרתי.

"לא אקח."

המזוקן לקח את הקומקום וטיפס על גבי קרש לתוך הקרון. התיישבתי על שמיכה ליד המסילה החמה והדלקתי סיגריה. חום עז, מחניק, מילא את הרווחים שבין הקרונות, והרוויתי את צימאוני מברז שעל יד הפסים. לאחר מכן שוב התיישבתי והרגשתי איך הקרון מתנשף וקודח. הזקן הציץ.

"איזה מחזה?" הוא שאל.

"הנה."

פתחתי את השמיכה והוצאתי את המחזה.

"כתבת בעצמך?" שאל בחוסר אמון בעל הקרון.

"עם גנזולייב."

"לא שמעתי עליו."

"אני מוכרח לנסוע."

"אני מצפה לעוד שניים. אם לא יבואו אז אולי אקח אותך. רק אל תחשוב לזמום על הדרגש. אל תחשוב, שאם כתבת מחזה, אתה יכול לעשות פה תרגילים. הנסיעה עוד ארוכה, ואנחנו עצמנו מהוועדה לחינוך פוליטי."

"אני לא אזמום," אמרתי, וחשתי משב של תקווה בחום הצורב, "אני יכול לישון על הרצפה."

המזוקן הישוב על הדרגש אמר:

"אספקה יש לך?"

"יש לי קצת כסף."

המזוקן הרהר.

"זה מה שנעשה… אצרף אותך לקצבת המנות שלנו לנסיעה. אבל תצטרך להשתתף בעיתון הרכבת שלנו. מה תוכל לכתוב בעיתון?"

"מה שתרצו –" הבטחתי. לקחתי לחזקתי את מנת האספקה שלי ולעסתי קרום לחם.

"אפילו פיליטון?" הוא שאל, וראו על פניו שהוא חושב שאני שקרן.

"פיליטון –זאת המומחיות שלי."

שלוש בריות הופיעו בצל הדרגשים וזוג רגליים יחפות אחד. כולם הביטו בי.

"פיודור! יש פה דרגש אחד פנוי. סטפנוב לא יבוא, בן של זונה, אמרו הרגליים בקול בס, אכניס את החבר פיליטוניסט."

"טוב, תכניס," אמר פיודור בעל הזקן בפיזור דעת. "ואיזה פיליטון תכתוב?"

"הנוודים הנצחיים."

"איך זה יתחיל?" שאלו הדרגשים. "בוא, תעלה אלינו לשתות תה."

"הנוודים הנצחיים, זה טוב מאוד," הגיב פיודור, וחלץ את מגפיו. "היית ישר אומר שאתה כותב פיליטון, במקום לשבת שעתיים על המסילה. תצטרף אלינו."

ערב כביר ומופלא מחליף את היום הלוהט בוולדיקווקז. שולי הערב הם ההרים הכחלחלים. עשן הערב מסתלסל על דפנותיהם. תחתית הקערה – מישור. ולאורך התחתית החלו לשקשק ולנוע הגלגלים. הנוודים הנצחיים.

היה שלום לנצח, גנזולייב.

היי שלום, וולדיקווקז!


רכבת תעמולה באחד מסרטיו המפורסמים של דג'יגה ורטוב

פעם הייתי יוצא לעתים קרובות עם חבר. עם שני חברים. היינו ארבעה, חמישה או שישה. היו לי אחים, אחיות, טרנטולה. הורים: כן, גם.

חוץ מזה היה גם הדוד שלי, ניקולאי, והשכן הזה בכפפות צמר. צחקנו, לפעמים בכינו, היונים בגינה הציבורית נחנקו מפירורי העוגיות שלנו. ואז בא החורף, ואחר כך שוב הקיץ, והבת דודה שלי, סוניה, הראתה לי כל מיני תמונות ב"פלייגירל". אחר כך, זה היה כנראה בסתיו או באביב, עליתי עם הבן דוד שלי, אַרסֶני, על גלגל ענק, ודפדפנו ב"פלייבוי", גם זה היה יפה.

אח שלי, יבגני, אכל את החתיכה האחרונה של הפיצה. אח שלי, יבגני, כתב על המצח שלי בשפתון "אידיוט". יבגני נוסע בגלגליות שלי, החדשות לגמרי, לאורך הרחוב. אני עוצם את העיניים ורואה איך יבגני מתגלגל לכיוון תהום ענקית, או לפחות לאתר הטמנה של פסולת גרעינית. אולי באמת עדיף שכולם ימותו. או לפחות יסתלקו.

ואז מתחיל שוב בית הספר, ואני טוב במתמטיקה. אני חושב על דברים אחרים ושותה לפעמים שנפס מתוך משפך. בהמשך אני נוגע במקרה במרפק של נערה אחת, ובחופשת האביב אנחנו נוסעים ביחד למיאמי. אני אומר לא להרואין, אני אומר לא להרואין, הרואין באמת לא הייתי מנסה בחיים.

ואז בא חודש אוקטובר, ואחר כך באה גם שנה אחרת, העלים נושרים, ואת האלוֹוין באמת לא הבנתי אף פעם. אני מתחפש לדינוזאור מסוג וֶלוֹצִיראפְּטוֹר מ"פארק היורה" ומנשק נערה. אני מנשק נער. אני מנשק את המורה שלי למתמטיקה. אני שוכב איתו. אני מנשק לעתים קרובות נערה שהתחפשה לאלף מסדרת הטלוויזיה "אלף". ביחד אנחנו צופים בסדרה הקומית "שפץ ביתך", ולזמן קצר אנחנו מאושרים מאוד.

בהמשך אני הולך לאוניברסיטה ומכיר גיאולוג וכלכלן שנראֶה טוב. אנחנו נוסעים לסופי שבוע בערים הבאות: אטלנטה, בולטימור, ג'קסונוויל. אני מעביר רפרטים, שם בול של אל-אס-די על הלשון. אף על פי שאנחנו לא מתכננים את זה, אנחנו מתאהבים אחד בשני, אבל כשאני מספר לו שמאז ומתמיד רציתי לנסוע בכל אירופה, הוא לועג לי ומגדיר אותי שמרן, מה שדי מרגיז אותי, ואני חושב שבאותו רגע משהו נשבר בינינו. חבל, הרי היינו יכולים להיות כל כך מאושרים.

הטיסה למונטריאול באמת זולה להפליא, וכשאני נוחת בשדה התעופה אני מחליט להפסיק לעשן, לקנות לי קסדת אופניים, או לפחות להפוך לאדם טוב יותר. אני מעביר את הימים הראשונים בגלישה באינטרנט ונמנע מלצאת מהבית, אבל כשאני שם לב שבאתר של הגארדיאן אני קורא את אותו מאמר שכבר קראתי אתמול באתר של הגארדיאן, נמאס לי מהאינטרנט ואני מחליט להקים להקת אינדי-רוק קנדית ולקרוא לה אינטרסיטיאקספרימנטל או מיסייה בְּרַאוּנְבֶּר. קנדה: הארץ הזאת נראית לי מאוד ליברלית.

עוד לפני בוא האביב, אני מסיים את התואר הראשון שלי בניו-יורק יוניברסיטי, ובתור פרס אני מרשה לעצמי רואד-טריפ לוונצואלה. בקארקס אמנם אין מערכת בריאות שפועלת כמו שצריך, וגם לא שוטרים שמבינים משהו בחוק וסדר, אבל במקום זה יש שם מסיבות טובות ונאיביות גמורה בכל הנוגע לתענוגות החושים, וזה מאוד מקסים בעיניי ומעורר השראה. אני קונה לי אורגן, ומקים עם חואן ועם איגנסיו החמוד להפליא שלישיית ג'ז אלקטרוני. אבל עד מהרה מתברר שחואן הוא בסיסט גרוע עד כדי אבסורד, ובני הדודים של איגנסיו גונבים לנו יום אחד את כל הכלים, את הכסף ואת הדרכון שלי, אבל אני חושב שזה בסדר גמור. אחרי הכל, עוד אף פעם לא שדדו אותי במדינת עולם שלישי, והחוויה הזאת הופכת אותך לאדם בוגר יותר ובשל יותר מבחינה רוחנית, בזה אין שום ספק.

באופן ספונטני אני מחליט להוסיף ללימודים שלי תואר שני בפילוסופיה בגֶטינגֶן, ואני קונה בחנות מקוונת לספרים עתיקים ונדירים מהדורה מוערת של כל כתביו של הפילוסוף הגרמני יוֹהאן גוֹטליבּ פיכטֶה. אני בולע את הכרך הראשון כמו כלום, אבל אז, בפסקה האחרונה, צדה את עיני טעות חשיבה גסה, ואני מוותר על הקריאה, מאוכזב. אחר כך אני מפתח רגשות רציניים כלפי השותפה שלי, סוזנה, אבל בגלל העבודה שלה בדוגמנות והנסיעות הרבות, רומן אמיתי הוא בלתי אפשרי, לפחות בשבילי, וכשאני אומר את זה לסוזנה, היא מנסה ברצינות להתאבד, ונכשלת בכל זאת, כמובן, אבל זה כבר היה ברור לי מראש.

אני נוסע לקרנבל בקלן ומתחפש לדינוזאור מסוג טריצֶראטוֹפְּס מהסרט "העולם האבוד: פארק היורה 2." אני מנשק שוליית כמרים, אני מנשק כומרה, אני מנשק כומר. קלן: העיר הזאת נראית לי ליברלית להפליא. כשאני מתעורר סוף סוף בדיסלדורף על ספה שנפתחת למיטה, אני שם לב שכל הכסף שלי נעלם, כולל הדרכון. ואיכשהו אני חושב שזה טוב שאין לי יותר שום רכוש. הדירה שאני נמצא בה שייכת לסטודנטית הצעירה מאוד לבימוי, אניקה, ומרוהטת בצורה מינימליסטית להפליא. אניקה אומרת שזה לא מכוון, אבל אני לא מאמין לה.

אני מבקש מאבא שלי לשלוח לי כסף, וטס לערים האלה: פראג, טוקיו, ונציה וברצלונה. איכשהו אני מתלהב מטיולים בערים. כמה ימים אחרי זה, כשאני שט במעבורת מהונג-קונג למאקַאוּ, אני רואה איש אחד שקופץ למים וצועק שוב ושוב: "צ'או, צ'או! בהצלחה! אני אוהב אתכם! צ'או!", ופתאום אני נעשה שקט לגמרי ומאושר נורא, ואני חושב שכל מי שעומד לידי מרגיש כמוני, כולם נעשים פתאום שקטים ומאושרים נורא, ואיכשהו הם הופכים לאיש אחד.

ואז אני מחליט, כנראה מתוך תחושה ספונטנית לגמרי, לבקר בבית שבו נולד ברוס ויליס, באידַר-אוֹבֶּרשטַיין. אבל אז מתברר שזה לא באמת בית, אלא בית חולים רגיל לגמרי, מה כבר יכול להיות, ובזמן שאני באידר-אוברשטיין אני שוכב עם האנשים הבאים: עם מאלטֶה, ועם דוקטור אינגַה יאנסֶן. וזה הכל, הרי לא הייתי שם כל כך הרבה זמן.

בטיבט אני עושה גמילה קצרה, ואבא שלי כועס, מפני שוויתרתי על לימודי הפילוסופיה שלי. בשֶניַאנג, עיר של מיליונים בסין, שאיש לא מכיר, אני חוצה את כיכר השוק ומרגיש שאולי באמת אלוהים מת. בדלהי אני מפלס לי דרך בין ההמונים. המדרחוב בבּרַאוּנשווייג. הקרנבל בריו. התחפשתי לדינוזאור המעופף מהסרט "פארק היורה 3". לפעמים אני מייחל שכולם ימותו. או לפחות יסתלקו.

אני הולך לספא, אני נרגע, אני נוסע לכפר. שם אני שוכב עם האיכרה. מיד אחר כך שוב טיולים בערים, טיולי סמים, נסיעות שורשים. אני מדמיין שאני יורה ליושב ראש הדירקטוריון של מפות גוגל בפנים מטווח קצר, אבל אני זונח את המחשבה הזאת במהירות, כי הסיכוי להיעצר מיד בכל זאת נראה לי די גדול. אני עושה גמילה קצרה בבית, בקיי וסט, ולמשך זמן קצר מאוד אני מאושר מאוד בזמן שאני צופה ב"מי הבוס" בטלוויזיה הקטנה שבבית החולים הפסיכיאטרי. ואז אני בורח מבית החולים, גונב את הדרכון הדיפלומטי של אבא שלי ושב להכרה שלושה שבועות לאחר מכן, בחגיגות המארדי גרא במיינץ. משום מה התחפשתי לכריס פראט מהסרט "עולם היורה".

לפעמים באמת הייתי יכולה לחנוק אותך, אומרת אימא שלי בטלפון, לפעמים אני פשוט רוצה להטיח את הראש הקטן והרך שלך בכיור. והיא כנראה צודקת, כנראה באמת היא הייתה יכולה לחנוק אותי, לא הייתי מבטל את האפשרות הזאת בכלל. כי אולי זה נכון, אולי אני באמת אדם איום עד כדי אבסורד, שדברים כאלה מגיעים לו, אבל אולי זה גם לא נכון, ואימא שלי אשמה בכל.

סווֶן, השותף החדש שלי, ואני, מחליטים במהירות לכתוב מניפסט, וזה תוכנו של המניפסט: האויבים שלנו הם אופטיקאים והורים, גברים ונשים, פחמימות ומדינות לאום, זמנים קבועים מראש, רשת האינטרנט ושירותים בתחנות רכבת, שצריך לשלם על השימוש בהם, האויבים שלנו הם החזירים ממפות גוגל ובעלים של כרטיס הנוסע המתמיד ברכבת, האויבים שלנו הם מספריים לימנים ושרי חוץ גרמנים, האויבים שלנו הם –

אבל למרבה הצער אנחנו לא מצליחים להתקדם בזה, כי אנחנו צריכים להפסיק לכתוב כדי להתמזמז בלי חשבון, אחר כך לשלוח ידיים בלי חשבון, ואחר כך להזדיין בלי חשבון, וכל זה לוקח כל כך הרבה זמן שאחר כך אנחנו כבר בכלל לא יודעים מה בעצם רצינו לכתוב.

ואז אני מחליט לגדל ארטמיות ובכלל להפוך לבן אדם טוב. אבל לא משנה מה אני עושה, הארטמיות האלה תמיד מתות לי אחרי כמה ימים. לפעמים אני גם מייחל שכל האנשים פשוט ימותו. אני פותח את החלון בפראות וצועק במלוא הגרון: פשוט תמותו כבר וזהו! היה כל כך יפה אם כולכם הייתם מסתלקים. או לפחות מתים. ואז בא חודש אוקטובר ואני מתעורר על ספה נפתחת בוויסבּאדֶן. כל הכסף שלי נעלם, כולל הדרכון, וגם השותף שלי, סווֶן. חבל, היינו יכולים להיות כל כך מאושרים.

כשיורד הערב ואני מטייל לאורך הריין אוחזים אותי לפתע געגועים גדולים או עצב גדול, ובלבי פנימה אני מייחל להרוויח את כספי בליגה הקוראנית, או למכור ערמונים קלויים ברו רואייל בבריסל, או מייחל שיחפשו אותי בגלל רצח, בגלל חטיפת מטוס או לפחות בגלל משהו, אבל אז אני בכל זאת מחליט להיות סוף סוף אדם מיושב בדעתו, ומקים עם אחי יבגני מותג אופנה איסלנדי.

חוקי המס ברייקיאוויק באמת ליברלים בצורה מדהימה, והודות למעט מזל וטקטיקה מיומנת אנחנו מוכרים את מותג האופנה שהקמנו אחרי שישה חודשים בלבד, מתעשרים בתוך זמן קצר בקנה מידה בינוני, ומעבירים את זמננו בהפקת שירי פופ, ובמימון כמה פרויקטים רב-תרבותיים בקינשסה. בלי שאנחנו שמים לב, אוזלים כל החסכונות שלנו בגלל קניית קוקאין ותשלום על טיסות ארוכות.

אני מגיע לזארבּרוקֶן מרושש לגמרי ובסתר לבי המשאלה להיות בלש פרטי, תהיה אשר תהיה הסיבה, אני באמת לא יכול להסביר את זה. אבל עד מהרה אני רואה שהמשאלה הזאת מבוססת על ציפיות מוטעות לגמרי, ובנוסף לכך היא קשורה לזה שאבא שלי מעולם לא היה שם בשבילי כשהייתי זקוק לו. אז בתקופה הקצרה שאני בזארברוקן אני חושב הרבה על קשרים, אני קונה לי גלידה אמריקאית וחפיסה גדולה של מרלבורו מנטול, ולדעתי גם כל זה קשור איכשהו אחד לשני.

בדוכן הימורים אחד אני זוכה במאתיים אירו, כי ניחשתי נכון את התוצאה של שלושה משחקים בליגה הטורקית, ובכסף הזה אני קונה לי כרטיס רכבת לציריך. מאחר שאני לא מכיר שום אדם בציריך וגם אין לי שום מושג מה יש לי לחפש שם, אני באמת נעשה בלש פרטי, בכל אופן לשבועיים כמעט, כי כל העניין הזה הרי די עגמומי, ובנוסף לזה גם לא משלמים טוב. ואז אני פוגש את השותף שלי לשעבר, סווֶן, ברייב בלוצרן והוא אומר שהוא מצטער על הצורה שהדברים התגלגלו בה בפעם ההיא, אבל הוא מודה לי על העיניים הנפלאות שלי, על המהימנות שלי ועל התחת הנפלא שלי, תודה.

אני נוסע בקטנוע לצרפת, ונופש במשך שבועיים במלון פאר בניס, כדי לשכוח את כל החרא הזה עם סווֶן, ומפני שזאת לא עונת התיירות, זה גם זול להפליא. אני עצמי שם לב שאני כבר לא מייחל בכלל שכולם ימותו או לפחות יסתלקו, ואני שואל את עצמי אם בינתיים הפכתי לאדם טוב. אני תר את ערבות אפריקה. אני תר את ערבות ברנדנבורג. אני שואל את עצמי מה שלום ההורים שלי, ומה מעשיו של אחי, יבגני, ואיפה הוא נמצא עכשיו.

ובדיוק כשאני חושב על זה ולוקח שאיפה מהסיגריה האלקטרונית שלי, אני משקיף מהחלון של החדר שלי במלון, והסביבה בוערת, לא משנה לאן אני מביט, האש בוערת כל הבוקר וכל אחר הצהריים. האש בוערת גם למחרת וכעבור יומיים, הבתים ודאי בוערים שבועות וחודשים, שבועות וחודשים שבהם בוערים הגגות, האנשים והגלקסיות, ושוב אין לזה סוף, אין רחמים ואין חשיכה, כי הכל בוהק, מחוספס ובהיר.

ואז, קצת יותר מאוחר, אני יושב באוטובוס מסינסנטי לאינדיאנפוליס וחושב על דברים של גברים, על חנויות לחומרי בניין, על מכונות גילוח ועל התקפי לב. ואז, קצת יותר מאוחר, בטח באביב או בסתיו, אני יושב ברכבת מממפיס לפיניקס וחושב על דברים נשיים, על סמורים, רובוטים ותנוכי אוזניים. ואז, עוד קצת יותר מאוחר, אני יושב בחשמלית בסן פרנציסקו ופתאום אני מרגיש את התחושה הגדולה הזאת בתוכי, תחושה של טוהר, התחושה שאני יורה ברובה אוטומטי אל תוך המון של אנשים, התחושה שאני אוכל את הירח ושאני מישהו שמבין, מישהו שנמצא שם בשביל אחרים, מישהו שמעז להרגיש והוא לא כמו אבא שלי, אלא מישהו שיודע, שיודע למשל, שאהבה חשובה יותר מאירופה, הייתי רוצה להיות מישהו כזה, זה מה שאני מרגיש, וזאת האמת.

פעם אחת ביקר אותי בברלין פילוסוף טורקי מאיסטנבול. הוא בא לשם רק לכמה ימים. הוא הביט על הרחוב ואמר בשקט: ״אני לא חושב שהייתי יכול לחיות כאן.״

לא מטוסי הקיץ, אבל מטוסי החורף הביאו הרבה אנשים בוכים מאירופה לאיסטנבול, כי אביהם או אמם שבטורקיה מתו. לפני שלוש שנים ישבתי במטוס חורף. פתאום קמה אישה בקדמת המטוס מן המושב שלה, השתטחה על הרצפה והתחילה לקונן. כולם התרוממו.

״מה קרה?״

שני ילדים של האישה הזאת מתו באיסטנבול בתאונת דרכים, והיא טסה ללווייה שלהם. הדיילות הושיבו אותה בחזרה במושב שלה והחזיקו לה את היד. האישה צעקה: ״תפתחו את הדלת. תזרקו אותי החוצה. אני רוצה לחפש אותם בשמיים.״ היא השקיפה מבעד לחלון ללא הרף, כאילו יש בכוחה לראות את מתיה בשחקים.

״תפתחו את הדלת.״

אחר כך הביטה בנוסעים שמאחוריה, כאילו על כולם לצאת איתה לשמיים כדי לחפש את המתים. היא רצתה שהמטוס ינוע שמאלה, ימינה, אחורה, קדימה, כמו מכונית, ויחפש את המתים שלה. אבל המטוס טס ישר, כאילו משך אותו מישהו בעזרת מוט דרך השמיים…

כשעוד גרתי באיסטנבול, לפני עשרים וחמש שנה, ישבתי ליל קיץ אחד על ספינה שהשיטה אותי מהצד האירופי לצד האסיאתי. מוכרי התה הגישו תה לאנשים, והמטבעות קירקשו בכיסיהם. הירח היה גדול כל כך, כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת. בכל מקום שהביט אליו, נפתחו מיד כל הדלתות והניחו לו להיכנס. לאן ששלחת ידך, נגעת גם בירח. כל אחד החזיק קצת ירח בידיו. עכשיו האיר הירח שני פרצופים לידי על הספינה. בחור, בחורה. הוא אמר: ״אז נתת גם למוסטפה את המפתח שלך. אני הולך. להתראות.״ הוא קפץ מסיפון האונייה אל הים וצלל באור הירח. הספינה היתה בדיוק באמצע הדרך בין אסיה לאירופה. הבחורה לא אמרה דבר והוסיפה לשבת במקומה באור הירח. כל שאר האנשים חשו אל מעקה הסיפון, הספינה נטתה עם המון האדם, גם כוסות התה החליקו עם התחתיות שלהן לעבר המעקה. מוכר התה צעק: ״מטבעות תה. מטבעות תה.״ שאלתי את הבחורה: ״הוא שחיין טוב?״ היא הנהנה. צוות הספינה זרק לבחור שני גלגלי הצלה, אבל הוא לא רצה גלגל הצלה. הספינה הסתובבה ושטה אחרי הבחור, סירת הצלה משתה אותו מהים. הירח עקב אחרי כל מה שקרה, וכשנשלח הבחור בשיער ובבגדים רטובים אל הקברניט, האיר אותו הירח במעגל אור כמו ליצן בקרקס. הספינה שבה והסתובבה לעבר החלק האסיאתי, למוכרי התה נמצאו לקוחות, והם לקטו את מטבעותיהם. הירח האיר את כוסות התה הריקות, והנה פתאום שבה והסתובבה הספינה לעבר הצד האירופי כי שכחה את גלגלי ההצלה בים. וכל הזמן היה הירח תלוי מעל אירופה ואסיה.

בשדה התעופה של איסטנבול המתינו האנשים, מסדרון ארוך של אנשים, אחדים בכו.

כמה דלתות היו עכשיו באיסטנבול? שנים-עשר מיליון תושבים, כמה דלתות הם פותחים? האם יכול אור הירח למלא את החריצים תחת הדלתות הללו? האם הירח מסוגל לעשות זאת?

בילדותי חיו באיסטנבול ארבע מאות אלף בני אדם.

השכנה שלנו, מאדאם אטינה (״אתנה״), יוונייה איסטנבולית, משכה אז את לחייה הזקנות אל מאחורי אוזניה והדביקה אותן בנייר דבק. היא רצתה שאעזור לה. היא אמרה לי: ״אני ביזנטית, כמו הכנסייה אגִייה סוֹפִייה, שנבנתה בימי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הגדול, בשנת 326 לספירה, בזיליקה עם קירות אבן וגג עץ. הביזנטים האמינו שבאגייה סופייה הם קרובים לאלוהים יותר מבכל מקום אחר, וגם אני מאמינה שבקונסטנטינופול אני קרובה אל הירח יותר מבכל מקום אחר בעולם.״ עם נייר דבק מאחורי האוזניים הלכה מאדאם אטינה לירקן. הלכתי איתה, בלחייה המשוכות לאחור היא נראתה צעירה, לכן הלכתי מהר. היא רצתה ללכת מהר כמוני והייתה נופלת לפעמים ברחוב. הירקן היה מוסלמי והוא התלוצץ עם מאדאם אטינה: ״מאדאם, בא מלאך מוסלמי, תקע את האצבע לחור באחד העמודים וסובב את הכנסייה אגייה סופייה לכיוון מכה.״ אהבתי את האגייה סופייה, רצפתה הייתה עקומה, ועל קירותיה נראו פרסקאות של ישו בלי צלב. ממרומי הצריח קרא מואזין את האַדָ׳אן, ובלילה זרח הירח על פניו של ישו ועל פני המואזין.

פעם אחת הפליגה איתי מאדאם אטינה על הספינה אל החלק האסיאתי. הייתי בת שבע. אמי אמרה: ״תראי, היוונים מאיסטנבול הם המלח והסוכר של העיר.״ ומאדאם אטינה הראתה לי את קונסטנטינופול שלה. ״תראי את המגדל הקטן הזה בים. מגידי עתידות ניבאו לקיסר הביזנטי, שנחש יכיש את בתו והיא תמות, והוא ציווה לבנות לפני חופי רובע איסקידאר את מגדל ליאנדרוס (מגדל הנערה) הזה והחביא בו את בתו. פעם אחת חשקה נפשה של הנערה בתאנים, וכשהביאו לה סל תאנים מהעיר, הכיש אותה נחש שהתחבא בסל והיא מתה.״ מאדאם אטינה חפנה את פניי בידיה ואמרה: ״ילדתי, עם העיניים היפות שלך את עתידה לשרוף את הלב להרבה גברים.״ השמש האירה את ציפורניה המשוחות בלק אדום, ומאחוריהן ראיתי את מגדל הנערה בים.

אחר כך חצתה איתי מאדאם אטינה את הגשר שמעל קרן הזהב. כשפסעתי אז על הגשר הנמוך שהתנועע עם הגלים, עוד לא ידעתי שלאונרדו דה וינצ׳י – העות׳מאנים כינו אותו לקארדו – כתב פעם, ב-3 ביולי 1503, מכתב לסולטאן. הסולטאן רצה לתת לו לבנות גשר מעל קרן הזהב, ולאונרדו כתב לסולטאן והציע תוכניות לבניית הגשר. הצעה אחרת הגיעה בשנת 1504 ממיכאלאנג׳לו. אבל למיכאלאנג׳לו הייתה שאלה: ״אם תופקד בידי בניית הגשר – האם ידרוש הסולטאן שאמיר את דתי לאסלאם?״ אב המנזר הפרנציסקני שדן עם מיכאלאנג׳לו בהצעה של הסולטאן, אמר: ״לא, בני, אני מכיר את איסטנבול היטב כמו את רומא. אינני יודע באילו מן הערים הללו חיים יותר חוטאים. הסולטאן העות׳מאני לעולם לא ידרוש ממך דבר כזה.״ אבל למיכאלאנג׳לו בכל זאת לא התאפשר לבנות את הגשר, כי האפיפיור איים לנדות את האמן מהכנסייה. מאות בשנים לא בנו העות׳מאנים גשר בין שני החלקים האירופיים של איסטנבול, כי בחלק האחד חיו מוסלמים, ובשני יהודים, יוונים וארמנים. רק סירות דייגים היו מעבירות את האנשים מצד לצד. לבסוף ביקש הסולטאן מהמוט השני (1808 – 1836) לאחד בין מוסלמים ללא-מוסלמים באיסטנבול וציווה לבנות את הגשר המפורסם. כשהסתיימה בנייתו, היכו דייגים במקלות את הגשר, כי הוא גזל את פרנסתם. הגשר היה כמו במה: יהודים, טורקים, יוונים, ערבים, אלבנים, ארמנים, אירופים, פרסים, צ׳רקסים, נשים, גברים, סוסים, חמורים, פרות, תרנגולות, גמלים – כולם חצו את הגשר הזה. גם שני משוגעים בזמן כלשהו, אישה וגבר, שניהם היו עירומים. הגבר עמד בקצה האחד של הגשר, האישה בקצה השני. היא קראה: ״החל מכאן איסטנבול היא שלי.״ הוא קרא: ״החל מכאן קונסטנטינופול היא שלי.״

בשדה התעופה לקחתי מונית. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, חדלו נהגי המוניות למצוא את הכתובת ונעשו עצבניים. ״גברתי, אם את לא יודעת לאן את רוצה לנסוע, למה נכנסת למונית שלי?״ רציתי לנסוע לחברה, לא היו לי יותר לא אב ולא אם שיכולתי לנסוע אליהם.

כבר לפני שנים באתי לאיסטנבול במטוס חורף כדי לקבור את הוריי, שמתו בהפרש של שלושה ימים זה מזה. קודם אמי הלכה לעולמה. אבי ישב בכורסה שלו, הכורסה שמולו הייתה ריקה. הוא הביא מערכת שיניים תותבות, שגבינת כבשים עוד הייתה דבוקה אליהן, ואמר: ״הנה, השיניים התותבות של אמא שלכם.״ יומיים אחר כך מת גם הוא, ובחצר המסגד עמד הארון שלו על אבן מתים גבוהה. על האבנים האחרות עמדו עוד שני ארונות מתים, והנהלת המסגד בלבלה ביניהם. היא לא ידעה איזה מת שייך לאיזו משפחה. בבית הקברות הוציאו אפוא הקברנים מן הארונות את הגופות העטופות בתכריכים, ומכל משפחה התבקש גבר אחד – הנשים לא הורשו לעמוד סמוך לקבר – לבדוק מי מהמתים שייך לה. אחי הסתכל על פני שלושת המתים ואמר: "זה אבא שלנו.״

המונית הסיעה אותי אז אל בית הקברות שבו קבורים הוריי. לא זכרתי באיזה קבר טמון אבי. לא ידעתי אלא שמקברו אפשר לראות את הים. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, התחילה הנהלת בית הקברות לדרוש מן השארים לקנות את הקבר, אחרת יטמנו מתים חדשים מעל המתים. אחי התקשר אליי אז לגרמניה: ״מה אנחנו רוצים לעשות? לקנות את הקבר או לתת לו ללכת לאיבוד בין מתים אחרים?״ ״מה דעתך?״ ״אנחנו יכולים לתת לו לשכב עם מתים אחרים, זה מתאים לו יותר.״ מאחר שבאיסטנבול לא נוהגים לבקר בבית קברות, לא היה אכפת לנו איפה יהיו קבורים המתים. בתי הקברות ריקים, אלו המקומות השקטים היחידים בעיר. בנערותי הלכתי פעם עם משורר אחד לבתי הקברות. הוא כתב לעצמו את הכיתובים על המצבות. הוא אמר: ״אלו המשפטים האחרונים של האנשים. פה אין שקרים.״ הוא רצה להשתמש במשפטים האלה בשירים שלו.

אמנם אין באיסטנבול מבקרים בבתי הקברות, אבל לכל בית קברות יש את המשוגעים שלו. הם מסתובבים בין המצבות, וחתולים הולכים אחריהם כי הם נותנים להם גבינה ולחם. בבית הקברות של הוריי חיו במשך שנים שני משוגעים. האחד תמיד היה נותן לאחר לירה. יום אחד הוא נתן לו במקום לירה אחת שלוש לירות. האחר התרגז ואמר: ״מה פתאום אתה נותן לי שלוש לירות, אני רוצה לירה אחת.״ ״בני, לא שמעת על האינפלציה? עכשיו שלוש לירות הן לירה אחת.״

האחר התחיל לבכות, חברו הגיש לו ממחטה.

נהג המונית לא מצא את כתובתה של חברתי והזיע. נתתי לו ממחטת נייר ואמרתי: ״תסיע אותי למרכז העיר.״ לפני שלושים שנה היה באיסטנבול מפיק סרטים שצילם רק סרטים עצובים, ומאחר שהיה בטוח שכל הצופים יבכו, הזמין ממחטות מכותנה עדינה. הוא עצמו עמד לפני בית הקולנוע וחילק את הממחטות לבאים. ותוך כדי כך היה צוחק. באותו זמן היה באיסטנבול משוגע מפורסם אחד שהעריץ במיוחד שחקן טורקי מסוים. השחקן הזה נהרג באחד התפקידים שלו בסרט, אז המשוגע הביא ערב אחד אקדח לבית הקולנוע כדי להרוג את הרוצח לפני שיספיק לירות – וירה שישה כדורים באקרן. איסטנבול אוהבת את המשוגעים. העיר חולצת לפניהם את שדיה ומיניקה אותם. היא הניחה לכמה סולטאנים משוגעים לשלוט בה. כשבא משוגע, איסטנבול נותנת לו מקום.

בדיוק לפני בית הקולנוע שבו ירה המשוגע באקרן, ירדתי מהמונית. בטרם עברתי לברלין לפני עשרים ושתיים שנה, עמדתי לעתים קרובות לפני בית הקולנוע הזה וחיכיתי לחברים שלי.

עכשיו אני שוב עומדת כאן ומתבוננת בפניהם של העוברים והשבים. נדמה שסרטים מכל מיני מדינות בעולם מוקרנים זה על גבי זה. האמפרי בוגארט מדבר עם אישה ערבייה, שואל אותה מה השעה. זונה רוסייה פונה אל גבר שמתנועע כמו וודי אלן.

בפניהם של האנשים אני מחפשת את חבריי דאז, אבל אני מחפשת אותם באנשים הצעירים של היום, כאילו לא הזדקנו בעשרים ושתיים השנים האלה, כאילו הם מחכים לי בפרצופיהם הישנים. כאילו ברגע שעברתי לאירופה קפאה איסטנבול לכדי תצלום על מנת לחכות לי – על כל המרחצאות שלה, הכנסיות, המסגדים, ארמונות הסולטאן, הבארות, המגדלים, החומות הביזנטיות, הבאזארים, בתי העץ, הסמטאות התלולות, הגשרים, עצי התאנה, שכונות העוני, חתולי הרחוב, כלבי הרחוב, הכינים, החמורים, הרוח, הים, שבע הגבעות, הספינות, המשוגעים, המתים, החיים, הזונות, המשוררים, הסבלים. כאילו חיכתה לי איסטנבול על מיליוני נעליה, הממתינות בבתים לבוקר, על מיליוני מסרקיה, המונחים לפני מראות מוכתמות בקצף גילוח.

אני כאן, עכשיו יפתחו כל החלונות. הנשים יקראו לחברותיהן מחלון לחלון. צמחי הבזיליקום שבעציצים יתנו ריחם. ילדי העניים יקפצו אל ים מרמרה בתחתוני הכותנה הארוכים שלהם כדי להתרחץ. כל הספינות שבין אסיה לאירופה יצפרו. החתולים ייללו לאהבה על הגגות. שבע הגבעות של איסטנבול יתעוררו. הצועניות יקטפו בהן פרחים כדי למכור אותם אחר כך במרכז העיר. הילדים יטפסו על עצי התאנה. הציפורים ינקרו בתאנים.

״אמא, ריבת תאנים עושים מעצי התאנה הזכריים או הנקביים?״ ״מהזכריים. תראי, הפירות שלהם קטנים וקשים.״

בגני הצבעונים של ארמון הסולטאן יהלכו הצבים ועל גבם הנרות הדולקים, הצבעונים יטו את ראשם ברוח לעבר הים, הנרות של הצבים יהבהבו לאותו כיוון. הרוח תדחף היום את הספינות והן יוכלו לשוט מהר יותר, הנוסעים יגיעו הביתה מוקדם יותר. כשיהיו הגברים בבית, ייכבו האורות על שבע הגבעות. האבות ירחצו ידיים. רחשי מים. ״בתי, תני לי מגבת.״ ״כן, אבא.״

מול בית הקולנוע היו כמה חנויות, חלק מהזבנים זיהו אותי ובירכו אותי לשלום, לכולם היו שיער שיבה וגבות כסופות.

ליד בית הקולנוע עמד איש עני, אולי איכר, וניסה לצלם את העוברים והשבים במצלמת פולרואיד.

״תצלום מזכרת מאיסטנבול, תצלום מזכרת מאיסטנבול.״

נתתי לו לצלם אותי, התמונה הייתה מטושטשת. ״תצלם עוד תמונה.״

״אין לי יותר סרט צילום.״

מקבצת נדבות אחת לקחה את התצלום מידי ואמרה לצלם:

״אתה הלוא האמן, למה לא צילמת את הגברת לפני מקדונלד׳ס?״

היא התבוננה בתצלום בדקדוק וקראה: ״הו, כמה יפה יקירתי, כמה יפה.״

חשבתי שהיא מתכוונת אליי, אבל בתצלום ישבה חתולה על החומה שמאחוריי. אני הייתי מטושטשת, אבל החתולה הייתה ממוקדת.

אחר כך התקשרתי לפילוסוף הטורקי שלא רצה לגור בברלין.

״איפה את?״

״באיסטנבול.״

נסעתי אליו בספינה אל החלק האסיאתי של איסטנבול. בצד הספינה שטה סירת דייגים שהובילה שני סוסים. הירח זרח על פניהם של הסוסים, שהיו רגועים לגמרי. טבלתי את ידיי בים כדי לגעת במעט אור ירח, הירח נראה פתאום כמו בילדותי – כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Der Hof im Spiegel by Emine Sevgi Özdamar. © Kiepenheuer & Witsch GmbH & Co. KG, Cologne/Germany

1

טרם נראתה הפתעה כהפתעתם של אנשי רוֹס דהֶ לוֹך כאשר שמעו שנורה של מרכוס הקטן עומדת לנסוע לאנגליה. היתה לה גם אחות שעבדה שם, ונורה היתה דרושה בבית. אחריה יישאר רק הזוג הזקן. שני אחיה לא הועילו – לא לעצמם ולא לאיש מקרוביהם. את מרטן, המבוגר יותר, שלחו לעיר הגדולה גלווי לעבוד בחנות (מרכס הזקן נהג להתרברב), אך לא עבר זמן רב והוא איבד את המשרה בגלל המשקה ואז הצטרף לצבא הבריטי. באשר לשטפאן, הבן השני, לזקן לא היתה שום תקווה שיצליח לעשות ממנו אדם מכובד יום אחד. אך כאשר הבחור הצעיר העקשן הזה לא השיג את שלו מאביו, הוא הסתלק לו ובכיסו שווי שני שוורים שמכר ביריד בעיירה אוּכטר-ארד.

״מוטב שם מאשר פה,״ אמר האב בשומעו שהבן עזב. אך הוא רק העמיד פנים שהסיפור לא הכאיב לו. לעיתים קרובות התהפך על משכבו בלילות, במחשבות על בניו שעזבו אותו וסטו מדרך הישר. לכל אחד מהשכנים שניסה לעודד את האיש הזקן, או לנחם אותו בשל פורענות בניו, לא אמר אלא – "מה הטעם בדיבורים? בקושי הודו לי כשניסיתי להשאיר אותם בקן. כעת פרשו שניהם כנפים והותירו אותי לבדי. מעתה לא ידאיגו אותי יותר."

אבל הם הדאיגו. ועד שאמרה לו נורה שהחליטה שלא להישאר בעיירה, דבר לא הדאיג אותו חוץ מהדרך שבה עזבו אותו בניו. הם ביישו אותו. כולם צחקו ממנו. הוא היה מושא לעגם של בני הכפר – הוא ומשפחתו. כיצד העלה בדעתו שיוכל להעלות אותם על דרך הישר! כיצד הזיע עד לשד עצמותיו בעבודה מבוקר עד ליל, בקור, בגשם ובחום כדי שימשיכו ללמוד בבית הספר, כדי שיהיו מלומדים כמו המורה עצמו, אפילו יותר!

אך לא כך יהיה עם נורה, סבר. אותה הוא ישאיר בבית. הוא יחתן אותה. אחרי מותו יוריש את החלקה לה ולבעלה. כשאמרה לו שתעזוב, חשב בתחילה שהיא מתבדחת. אך עד מהרה הבין שלא. והוא עשה כמיטב יכולתו להשאירה בבית. ללא הועיל . דבריה של אשתו גם הם לא הועילו. חודש שלם נלחמו ביניהם מלחמה מרה. הוא מאיים עליה בכל רעה אפשרית פן תעזוב; היא מנסה להתעלות עליו. היא החליטה לנסוע לשם, ולשם היא תיסע ולא משנה מה יגידו. ״היו לך שני בנים,״ אמרה לו ערב אחד. ״ושניהם הלכו ממך. הם ביישו אותך, הצמד. לא תוכל לדעת שלא אעשה לך את אותו תעלול, אלא אם תיתן לי ללכת מרצוני החופשי.״

״היא האחרונה, מרכוס״ אמרה אשתו, ״ואלוהים יודע שקשה לי להיפרד ממנה בסוף חיי, אבל,״ הוסיפה על סף בכי, ״אולי זה לטובתה.״

אביה חשב שלא כך הוא. הוא היה איתן בדעתו. הוא היה בטוח לחלוטין שמוטב לאין שיעור שתישאר במקומה ובו תתחתן. לבעלה יהיו ארבעים אקרים של אדמה כאשר הוא עצמו ימות. היא אישה צעירה ונעימה. בשבע הקהילות הסמוכות אין איכר או סוחר שלא ישמח עד מאוד לשאת אותה לאישה.

״ולמה שלא ישמח?״ אמר. ״אישה צעירה חביבה כל כך, שיש לה ארבעים אקרים של אדמה משובחת?״

אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע.

כמה עבודה ניצבה אז לפניהם! היסורים הגדולים והחרדה המופרזת שאחזו בנורה כבר זמן מה התפוגגו, כמדומה. לא נותר להם זכר. היא היתה כה מלאת חיים וחגיגית, כפי שלא היתה מימיה, כך נראה לפחות. היה לה כל כך הרבה לעשות! כובעים ושמלות לתפור ולהתקין. בגדים וסרטים מכל סוג לקנות ולצבוע. לא היה לה רגע דל בשבועות לפני שעזבה. יום אחד ביקרה כאן, ולמחרת במקום אחר.

היא לא הזילה דמעה אחת עד שהונחו שתי תיבות מסע גדולות שקנתה בגלווי על העגלה שלקחה אותה לתחנת הרכבת בבָלֶהֶ נה אינשהֶ. אז החלה למרר בבכי. כאשר פנו מזרחה בהצטלבות הדרך, שטפו הדמעות את לחייה.

״שאלוהים ירחם עליהם,״ אמר אחד הבחורים שהיה שרוע לו על סוללת דשא ישרה בצד הדרך.

״אמן,״ אמר בחור אחר. ״ועל כל אדם כמוהם.״

״אבל למה היא עוזבת לדעתך?״

״לא אתפלא כלל אם העניין הוא שאין לה פה אמצעים בכפר.״

״שלושה באו לבקש את ידה בשנה שעברה – שלושה שנודעים בכספם.״

״אומרים שהיא התענינה בעיקר בבן של שון מתיו, בעל החנות,״ אמר זקן שעמד לידם.

״ההוא שהיה באוניברסיטה בגלווי?״

״הוא ולא אחר.״

״אל תאמין לזה. הוא לא בחור טוב.״

״מה אתה אומר.״

העגלה יצאה צפונה דרך הביצה הגדולה השטוחה שבין רוס דה לוך ובלה נה אינשה. נורה עדיין יכלה לראות את ביתה למטה בגיא. אך לא עליו היא חשבה, אלא על היום האומלל שבו פגשה לראשונה את בנו של שון מתיו בצומת רוס דה לוך, עת בילה את ימי הקיץ בבית דודו בכפר, מזרחה להם. היא לא הפסיקה לחשוב על כך עד שהגיעו לבלה נה אינשה. הרכבת שרקה שריקה קצרה וחסרת סבלנות, כמו אמרה לאנשים למהר ולא לעכב דבר מה עצום, מלא חיים ורב עוצמה כל כך. נורה נכנסה פנימה. הרכבת הטלטלה מעט. היא החלה לנוע באיטיות. מרכוס הקטן פסע לידה. הוא נפרד מבתו לשלום ושב הביתה ביגון ובצער.

2

צדק הזקן הנבון ההוא ששכב לו על הסוללה הירוקה והביט על העולם ועל המתרחש סביבו, באמרו שהתעניינה במיוחד בבן של שון מתיו בשעה כלשהי בחייה. אך השעה הזו חלפה. ולא מן השקר לומר שכעת רחשו בה שנאה ותיעוב חריף כלפי הצעיר הנאה שלמד כעת רפואה הרחק באוניברסיטה בגלזגו. בגלל החיבה שרחשה לו בעבר נאלצה כעת לעזוב את רוס דה לוך ואת חבריה ומשפחתה, ולשאת את העולם הגדול על כתפיה.  אי אז חיבבה את הגבר הצעיר והעליז שבילה את ימי חופשתו ברוס דה לוך, יותר מכל אחד אחר שפגשה אי פעם. ואילו סיפורים מופלאים סיפר לה על החיים בערים הגדולות שמעבר לים! וכמה אהבה את הסיפורים הללו! וכשאמר לאותה נערה כסילה ותמימה שמימיו לא פגש אדם שאהב יותר ממנה, כמה שמח לבה והתרחב! והבית הנהדר שיהיה להם בעיר גדולה כלשהי כשהוא יהיה רופא!

והיא האמינה לכל דבר שהבחור הצעיר אמר לה. גם הוא האמין בזה בשעה שדיבר. אם כי הדברים הללו לא הטרידו אותו במיוחד כשעזב. לא כך נורה. היא יחלה שישוב. יחלה לקיץ. יחלה לתקופה שבה תהיה בקיץ תמידי.

היא בטחה בו בטחון מלא אך רומתה. המכתבים ששלחה לו הוחזרו לה. הוא היה במקום אחר. לאיש לא היו ידיעות על אודותיו. חייה שקעו בערפל. מוחה היה סער בראשה כאשר הבינה את הסיפור לאשורו. היא חשבה עליו והפכה בו במחשבותיה השכם והערב. לא נותר לה אלא לעזוב את המקום לצמיתות. היא וכל קרוביה עמה בוישו לעיני כל הכפר. נערה צעירה שעבדה פעם אצלם כמשרתת ברוס דה לוך עבדה כעת בלונדון. היא תיסע אל העיר הזאת. אליה תשים פעמיה עכשיו ולא אל העיר הגדולה שבה גרה אחותה.

ביושבה ברכבת אחזה בה פליאה גדולה נוכח נהרות ומעגנים, אגמים, הרים ושדות שחלפו על פניה ביעף בעוד היא עצמה לא עושה דבר. מדוע כולם מתרחקים ממנה? אילו חיים נועדו לה במדינה הזרה ההיא, שבה תשאיר אותה המכונה הנעה המופלאה הזו? אימה ופחד אחזו בה. חשכה ירדה על שדה ועל הר. מחשבותיה נעצרו ואולם התחוור לה כי היא נישאת הלאה על חיית פרא כלשהי – עד ששמעה את לבה הולם ומזנק בחזה  בכעס אדיר, עד שהיתה בעצמה דרקון רושף אש, יורה להבות  מעיניו – כי הנה היא נלקחת לשממה נוראית כלשהי – מקום שאין בו אור שמש או גשם; ושעליה ללכת לשם בניגוד לרצונה; שהיא מגורשת לשממה הזאת בגלל חטא אחד בלבד.

הרכבת הגיעה לדבלין. היא חשה כי במקום כולו מרעיש רק זמזום קולני אחד. גברים צורחים וצועקים. רכבות באות ויוצאות וצופרות. שאון הגברים, הרכבות, הכרכרות. כל דבר שראתה הפליא אותה. האוניות והסירות על הליפי. הגשרים. הרחובות המוארים בחצות. האנשים. העיר עצמה שהיתה כה נאה, כה חיה, כה בהירה בשעה מתה זו של הלילה. לכמה רגעים כמעט שכחה את הגורל המר שגירש אותה מעיר הולדתה.

אך כשהיתה שוב ברכבת, הסיפור השתנה. המחשבות הקודרות הנוראות החלו להעיק עליה שוב. לא היה אפשר לעצור אותן. למה עזבה כלל את הבית? שמא היה מוטב לה להישאר שם ולא משנה מה יקרה לה? מה תעשה עכשיו? מה יעלה בגורלה במקום שהיא הולכת אליו?

וכך הלאה. אם חיו פעם אנשים מאות שנים בחושבם שלא עבר אלא יום, כפי שסיפרו לנו מספרי הסיפורים, הרי שהיא עשתה דבר מופלא עוד יותר. היא חייתה מאה שנים ביום אחד בלבד. היא התבגרה והזדקנה במחי יום יחידי. כל כאב וכל שברון לב וטרדות וצער שבאים על אדם בחיים שלמים, באו עליה באותו היום שבו עזבה את רוס דה לוך והגיעה למרכז לונדון הגדולה, באנגליה וראתה את קייט ני רוגין, שהיתה משרתת בביתם, מחכה לה בפתח הרכבת לקבל את פניה. היא לא הבינה את החיים עד אותו היום הזה.

3

שתי הנשים הצעירות גרו ברחוב אחורי עלוב ואומלל בצד הדרומי של העיר. בית גדול ועצום שהאנשים בו חיו בערימה אחת זה על ראש זה, שם הן גרו בתקופה ההיא. טרם נראתה תדהמה כתדהמתה של נורה למראה אותם שחיים שם. היא היתה מוכנה להישבע שהיו שם לפחות מאה איש, גברים, נשים וטף.

היא היתה לבדה ימים שלמים, שכן קייט נאלצה לצאת לעבודה מבוקר עד ערב. היתה יושבת ליד החלון ומביטה החוצה לרחוב, על העוברים והשבים, ותוהה לאן הם הולכים כולם. לא היה עובר זמן רב עד שהיתה מתחילה לחשוב שאולי שגתה שבאה לכאן כלל. מדוע עזבה את העיירה המבודדת ההיא בין הגבעות על שפת הים הגדול? מה יאמר אביה לו ידע את הסיבה? הוא היה זועם, כמובן. ״מדוע איתרע מזלי יותר מכל אדם אחר?״ היתה אומרת. אך זו היתה שאלה סבוכה מדי, ומשלא מצאה לה תשובה, היתה יוצאת לרחוב, אם כי לא הרחיקה לכת מחשש שתלך לאיבוד. ואולם המחשבות העיקו עליה בין האנשים בחוץ ברחוב בדיוק כשם שהעיקו בפנים הבית.

ערב אחד כשחזרה קייט הביתה מהעבודה, ישבה נורה מול האח ומיררה בבכי.

”די, נורה, אהובה,״ אמרה. ״ייבשי את עיניך ושתי איתי כוס תה. אמרו לי לומר לך שקרובת משפחה של האדונית שלי זקוקה לעוזרת בית, ואם תלכי לשם…״

״אלך לשם,״ אמרה נורה, וקמה פתאום על רגליה. 

למחרת בבוקר נסעה לביתה של הגברת. היא התחילה לעבוד בו. היתה לה כל כך הרבה עבודה שם,  ומחשבות חדשות רבות כל כך עלו בראשה, עד שלזמן מה לא חשבה עוד על שום דבר אחר. למכתבים ששלחה הביתה צרפה תמיד סכום קטן, אף שידעה שלא היו זקוקים להרבה ממנה, כי היתה להם הכנסה טובה. את המכתבים ששלח לה אביה היתה קוראת שוב ושוב כל לילה לפני השינה. היו בהם חדשות מהבית. הדייגים לכדו כמויות גדולות של סלמון. תומס של פט הגדול קנה סירה חדשה. נל ני גריפהָ נסעה לאמריקה.

כמה חודשים עברו כך, ולבסוף אמרה לה הגברת שאינה מרוצה ממנה ושעליה לעזוב. היה עליה לעזוב. היא השאירה את מה שהיה לה מאחוריה ועזבה. לא היו לה לא מקלט ולא מחסה בלילה ההוא, רק הגשם שירד על ראשה והרחובות הקשים תחת כפות רגליה…

האם צריך לתאר מה קרה לה אחר כך? את ה״אדון הצעיר״ שנתן לה אוכל ושתיה וכסף, כשהיא נזקקת ובאפיסת כוחות. כיצד החלה לשתות. כיצד ביקשה לרמות את עצמה ולעוור ולטמטם את מוחה. את האדונים שפגשו אותה בבתים, בתי שתיה ובתים אחרים. כיצד דיברו ואת שיחותיהם. כיצד ירד ערכה בעיני עצמה עד שכעבור זמן מה נעשתה אדישה לגורלה. כיצד הלכה מדחי אל דחי, עד שלבסוף איבדה את כבודה וירדה לרחוב.

4

תשע שנים העבירה כך. בשתיה ובהתהוללויות ליליות. בהתקשטות ובהכנות ביום, לקראת הלילה הבא. כל מחשבה שחלפה בראשה על החיים שחייה עכשיו ועל אלה שהיו לה בכפר, גרשה במחי יד. מחשבות כאלה גרמו לה לאי שקט. ואם כי נכון ששום אדם לא ימצא עניין בחיים אילולא חשב, איכשהו, שיש במעשיו יותר טוב מרע – לא היה בכוחה לפעול אחרת.

אבל המחשבות הללו התקיפו אותה ללא רחמים, מאות על מאות בעל כורחה במשך היום – במיוחד לאחר ששלחה מכתב הביתה, דבר שהיתה עושה לעיתים קרובות. וכאשר היו מכבידות עליה כהוגן, היתה יוצאת לשתות.

לילה אחד הלכה ברחוב לאחר ששלחה מכתב ובו סכום כסף קטן הביתה. השעה היתה אחת-עשרה. אנשים יצאו מהתאטראות בהמוניהם, והיא התבוננה בהם. היו כאלה שהסתכלו עליה ועל נשים מסוגה. מבטם חושף את התשוקה והתאווה שמביאות הרס על האדם, שמפנות מדינות זו נגד זו ומעניקות מילים למשוררים ולמספרי הסיפורים של העולם מימי טרויה ועד ימינו.

לא עבר זמן רב עד שראתה מולה גבר ואשתו לצדו. הם הסתכלו זה בזה בלי לדעת מדוע. הם זיהו זה את זה. הוא היה הבן של שון מתיו (שהיה כעת רופא בלונדון). היא פנתה על עקביה במהירות. היא שמעה אותו אומר לאשתו להיכנס פנימה למסעדה הסמוכה, וכי הוא יצטרף אליה בעוד רגע.

נורה פנתה להתרחק משם בשומעה זאת. הוא בא בעקבותיה. היא החישה את צעדיה. כך עשה גם הוא. היא לא רצתה אלא לברוח ממנו. היא הלכה במהירות, הוא מיהר אחריה. היא הקדימה אותו. אצה במעלה הרחוב ובמורד הרחוב הבא, בחושבה שהנה הוא מאחוריה ממש. היא פחדה פחד מוות שידביק אותה. שכולם ידעו על מצבה שם בכפר. שכולם ידעו.

כנסייה קטנה ניצבה לפניה – כנסייה קטנה שהיתה פתוחה בלילה בגלל חג כלשהו. היא חיפשה שם מחסה מפני האיש שבא בעקבותיה – מפני האיש שנתנה לו את אהבתה פעם ושהוליך אותה שולל. היא לא חשבה להיכנס פנימה, ובכל זאת נכנסה. בהתחלה היה מוזר לה כל מה שראתה שם, עבר זמן כה רב מאז שהיתה בכנסייה. היא שבה אל נעוריה. היא היתה כעת בכנסייה ברוס דה לוך. צלם הבתולה הקדושה ניצב בפינה ואור אדום לפניו. היא הלכה לפינה הזו ושלחה את ידיה בחיבוק אל הצלם. היא רעדה והתנודדה הלוך ושוב בייסורי נפש. כובעה היפה והמגונדר כמעט נשמט מראשה. הסרטים האדומים היפים שעטרו אותו היו רטובים ומלוכלכים ומרוחים בבוץ הרחוב. היא התפללה לאלוהים ולבתולה בקול רם, תפילה אחר תפילה, עד שאמרה בקול להוט וחזק:

״מרי הקדושה – אם האלוהים – התפללי בעדנו, החוטאים, עתה ובשעת מותנו. אמן.״  

כומר זקן מאחוריה שמע אותה מתפללת. הוא דיבר אליה בלבביות ובעדינות. הוא הרגיע אותה. הוא לקח אותה עמו. הוא שאל אותה שאלות. היא סיפרה לו את סיפורה בלי להסתיר ממנו דבר. הראתה לו את המכתבים שקיבלה מאביה.

הוא שאל אותה עוד שאלות.

כן – היא תשמח לחזור הביתה. זו היא ששלחה הביתה את הכסף שהזקן קנה בו את סירת הדיג. כמובן לא היה להם מושג אילו חיים יש לה בלונדון.

״והאם שאל אותך אביך מדוע לא נסעת לאחותך מלכתחילה?״

״כן. אמרתי לו שהעבודה בלונדון טובה יותר.״

הם נשארו כך זמן מה. הוא שואל שאלות והיא משיבה תשובות. הוא מצא לה מגורים טובים ללילה. הוא אמר לה לשלוח הביתה מכתב ולומר שהיא מתכוונת לחזור, ושיבוא לבקר אותה למחרת והיא תוכל להתוודות.

באותו לילה, לפני שהלך לישון, שלח מכתב ארוך לכומר מחוז רוס דה לוך לספר לו את הסיפור ולבקש ממנו לפקוח עין על האישה הצעירה כשתגיע לביתה.

היא נשארה שם עוד חודש. הכומר הזקן חשב שמוטב לה כך. בתום החודש עלתה על הרכבת הביתה.

ציפו לה בבית. כולם אמרו שמעולם לא יצא מרוס דה לוך מישהו שהצליח כמוה. איש לא שלח הביתה כמוה כסף כה רב.

״אתה ודאי מרוצה מאוד, מרכוס,״ אמר שון הנפח בעודו מפרזל את רגלי הסוס של מרכוס בנפחייה ביום חזרתה, ״שהיא חוזרת הביתה בסופו של דבר, אחרת אין לך למי להוריש את האדמה.״

״בהחלט,״ הוא אמר, ״ואני גם כבר די זקן עכשיו.״

הוא כבר הכין את הסוס והעגלה ליציאה לתחנת הרכבת לכבודה.

״אנשים אמרו,״ אמר בגאווה כשהוא קושר את הסוס לעגלה, ״שהשניים האחרים היו בטלנים, ואולי זה נכון, אבל לא תאמין כמה היא עזרה לי. תראה את סירת הדייג הגדולה הזו שיוצאת הערב לדוג מקרלים – לא הייתי יכול לקנות אותה בלעדיה.״

״אתה אומר את האמת ורק את האמת, מרכוס,״ אמר הזקן שהושיט לו עזרה, ״אבל תגיד לי עכשיו,״ הוא אמר בחשש, ״האם אמרה לך שהיא נתקלה בשיימוס שלי שם?״

״שאלתי אותה, אבל היא אמרה שלא ראתה אותו.״

״תראה מה זה… ואני לא קיבלתי מכתב ממנו כבר חצי שנה.״

מרכוס יצא. כבר מזמן לא היתה רוחו טובה עליו כפי שהיתה כעת בצאתו לתחנת הרכבת. בניו היו אולי חדלי אישים, אבל בתו התעלתה על כולם. היא היתה מופת לקהילה כולה. עכשיו כבר לא יאמרו לו עוד שעליו למכור כבר  את האדמה. הוא ישאיר את נורה בבית. הוא יחתן אותה. הוא ימצא לה איש נבון ומיושב…

לא היה סוף למחשבות האלה עד שנכנסה הרכבת לתחנה. נורה ניגשה אליו.  וכיצד קיבל את פניה! ועוד יותר, אם אפשר, כיצד קבלה את פניה אמה, בבית.

אך כמה רזה ותשושה היא היתה! מה קרה לה? האם זה משום העבודה הקשה? אבל הנה היא בבית ועד מהרה תשוב לאיתנה. ייעלמו הלחיים החיוורות, אם רק תישאר בבית ותפעל בעצתם.

״והעצה הראשונה שאתן לך היא לחסל את צלחת הבשר והכרוב הטובה הזו, כי ודאי לא היה לך רגע לאכול בעיר הגדולה,״ אמרה הזקנה בצחוק רם.

אבל נורה לא יכלה לאכול. היא לא היתה רעבה כלל. היא מותשת מהמסע הארוך, אמרה להם. היא תלך ישר לחדרה ותפשוט את בגדיה. היא תנוח שם. לאחר מכן אולי תוכל לאכול משהו.

״ואולי תרצי קודם כל לשתות כוס תה,״ אמרה האם כשהיתה שוב בחדרה.

״כן,״ אמרה. ״אולי זה ישפר את הרגשתי.״

כאשר באו בערב  אנשי הכפר לברך אותה לשלום, הם לא ראו אותה. נאמר להם שהיא כה מותשת מהמסע שעליה לישון, ושיראו אותה ודאי למחרת. נורה שמעה את דבריהם ואת שיחותיהם מחדרה והתפללה לאלוהים ולבתולה שיעלו אותה על דרך הישר ושיתנו לה כוח להישאר עליה לנצח.

5

נורה היתה משונה  מאז חזרתה הביתה. באדם הזה שברוס דה לוך נקרא נורה של מרכוס הקטן היו בעצם שתי נשים, האישה הצעירה העדינה ששהתה תקופה ארוכה בלונדון כדי להרוויח כסף ולשלוח אותו הביתה, והאישה האחרת שאיש לא ידע עליה בכפר, שסבלה מן החיים הקשים בעיר זרה. וכשם שהיו בה שתי נשים, היו גם שתי נפשות ושני אופני מחשבה. אופן המחשבה של האישה ההיא שסטתה מדרך הישר בלונדון שבאנגליה, ואופן המחשבה שהיה לה לפני שעזבה כלל את מקום הולדתה.

ומאבק תמידי התחולל בין השתיים. האישה ההיא שפנתה לחיי פורענות נגד האישה האחרת שמעולם לא עזבה את הכפר ושלא רצתה אלא להישאר שם בשקט ובשלווה. זה היה מאבק קשה. הרוע גבר לפעמים, היתה חושבת, ואז נראתה בדרכה לכנסייה, והאנשים היו אומרים בינם לבין עצמם שמעולם לא ראו אישה צעירה אדוקה, דתיה ומחונכת כמוה.

באותו הזמן נערך יריד חגיגות קדושים בכפר הסמוך. אנשים רבים מהרוס הלכו לשם. מקצתם ברגל, מקצתם ברכיבה ומקצתם חצו את הנמל בסירותיהם. אחרים הלכו לשם למכור בהמות.  ואחרים בלי שום מטרה מסוימת.

נורה השתייכה לחבורה הזו. היא התהלכה ביריד והסתכלה על הבקר שעמד למכירה. פה התוודעה למישהו חדש, שם התעדכנה בקורותיו של מישהו שעזב את האיזור אחרי שנסעה ללונדון. היא יפה  וזקופה. לבושה בשמלת כותנה לבנה משובחת ויקרה שהיתה לה. שמלה שהביאה עמה הביתה מאנגליה. סרטים שחורים יפים מסאטן מתנופפים אחריה. נוצות טווס מזדקרות מכובעה. זמן רב לא היתה כה עליזה וקלילה.

היה זה יום חם ולח. השמש הכתה ללא רחם. לולא משב הרוח העדין שהגיע לעיתים מהנמל לא היה אפשר לסבול את החום. נורה היתה עייפה ומותשת מהיום. היא שמעה נגינת כינור בסמוך. נגינה רכה ומתוקה ונעימה. הכנר ישב ליד דלת בקתה. ראשו נד לכאן ולשם. עיניו עצומות. ההבעה שעל פניו ומנהגו היו עליזים כל כך עד שאפשר לחשוב שמעולם לא ידע דאגות או צער בחייו וגם לא יידע.

נורה נכנסה פנימה. היא התיישבה על כיסא ליד הדלת והקשיבה למוזיקה. היא היתה תשושה. לו רק היה לה משקה! זה מה שחשבה. שוב החל המאבק. כשעמדה לצאת משם, ניגש אליה גבר צעיר מהרוס והציע לה לשתות עמו כוסית.

״היום כה מחניק שזה כלל לא יזיק לך. קחי כל דבר שמתחשק לך,״ הוא אמר.

היא לקחה ממנו כוסית.

מי שאהב פעם בחייו את המשקה, ולזמן מה הצליח לשמור מרחק ממנו, גם אם יטעם שוב טיפה אחת, אין ספק  שישתה כוסית שנייה ושלישית ואולי אף תשיעית, כיוון שהחשק הישן יתעורר שוב.

כך קרה לנורה. היא שתתה את הכוסית השנייה. ואת השלישית. המשקה עלה לה לראש מיד. היא התחילה לעשות הצגות. החלה לרקוד. אבל נאלצה להפסיק לאחר זמן קצר. ראשה היה הסתחרר . רגליה כשלו. בקושי מצאה את דרכה החוצה, אבל לא התרחקה הרבה עד שמעדה על סוללה בצד הדרך…

כמה שעות חלפו בלילה עד שאביה מצא אותה שם. הוא העלה אותה לעגלה ולקח אותה הביתה.

למחרת בבוקר כבר עמדה אותה עגלה מוכנה מחוץ לדלת והוא ישוב בה.

״אם אלה התרגילים שלמדת באנגליה,״ הוא אמר בטון מר, ״הם יוכלו לשמש אותך שם.״

שניהם יצאו לתחנת הרכבת.

בלילה שבו עזבה נורה, נראה איש זקן בסירת דייגים מן המזח של רוס דה לוך. לצדו ניצבת חבית זפת והוא מוחק את השם שנכתב על דופן הסירה. אולי הצליח למחוק אותו משם, אבל לעולם לא יוכל למחות את השם ההוא מעל לוח לבו. על הסירה הופיע שמה של בתו.

מישהו אמר לו, כנראה הכרטיסן: "המזוודה שלך היא המזוודה היחידה, אף אחד לא רוצה לנסוע היום לאַלְקילַה, אין סיכוי שהיא תלך לאיבוד". אבל ארננדס התעקש לעלות איתה לאוטובוס: "אני אוהב לשים עין על הדברים שלי."

ברציף, ארננדס אכל כמה קרקרים, קנה בקבוק מים ועישן בעצבנות שתיים או שלוש סיגריות. אחר כך דלתות האוטובוס נפתחו והוא הסתער פנימה, כאילו עוד אנשים מחכים.

"אני צריך אותה איתי," הוא הסביר לנהג מהמדרגות והרים את המזוודה: "התרופות שלי פה." הנהג הנהן בלי להסתובב לעברו, אבל הידק את אחיזתו בהגה.

פדייה היה איש של אמונות תפלות, הוא פחד שמשהו יקרה לאוטובוס שלו אם ידבר לפני שיצאו לדרך. הוא פחד גם על הנוסעים שלו. לכן הוא אף פעם לא פצה פה עד שהגיעו להרים.

עד אז ארננדס כבר השתלט על שורה שלמה של כיסאות ותקע את המזוודה שלו באמצע המעבר. הוא התרגש מעצם היותו הנוסע היחיד באוטובוס לאלקילה.

"אל תחסום את המעבר," הפציר פדייה אחרי שפנו בכביש. ארננדס הזדקף בהפתעה, חיפש את עיניו של הנהג במראה ושאל בחיוך: "אתה מדבר ברצינות?"

"זה מסכן את יתר הנוסעים," ענה פדייה, והשיב לארננדס מבט. "חוקים הם חוקים," הוא הוסיף, אבל לא חשף את הסיבה האמיתית שלו: אם הוא יניח שיפלשו לו למעבר, תהיה תאונה; או לכל הפחות עיכוב בזמנים.

ארננדס ניסה להתגונן והצביע על המושבים הריקים שמסביבו, אבל הנהג, מומחה בוויכוחים מהסוג הזה, הדליק רדיו, הגביר עת עוצמת הצליל והסיט את מבטו מהמראה. ארננדס הניד את ראשו והחליט לא להתייחס אליו ולהתרווח במושבו.

כעבור כמה דקות, לעיני הנהג הזועם, פתח ארננדס מפה שהוציא מכיס הז'קט שלו: היא שלחה לו אותה בדואר. הוא פרש את המפה בהתרגשות ובזהירות והביט בה שעה ארוכה. סוף סוף הוא נוסע לבקר אותה.

ארננדס הכיר את רוֹמינה שלושה שבועות קודם, במסיבה של החוג לאדריכלות שבסופה הם כמעט מצאו את עצמם יחד במיטה. "אשמח אם תבוא לאלקילה," היא אמרה לו, מול דלת הכניסה לבניין שלו: "אם מתחשק לך, כמובן."

מאז לא חשב ארננדס על שום דבר אחר. בגיל עשרים, הוא היה היחיד מבין חבריו שעדיין היה בתול. ורומינה היתה האפשרות האמיתית היחידה שהיתה לו לשכוח את המילה הזאת, שייסרה אותו כל כך הרבה זמן.

עצביו הרופפים איימו אפוא להדיר שינה מעיניו כל הנסיעה, ועוד נסיעה שתימשך לילה שלם. "ואם אגמור מהר מדי?" התייסר ארננדס בשתיקה: "ואם לא אחזיק אפילו דקה ואגמור ברגע שאראה אותה ערומה?"

אחרי שקיפל את המפה והחזיר אותה לכיס, הוציא ארננדס שקית מהמזוודה ובדק ששום פריט לא חסר: ארבע חבילות קונדומים: "מעניין כמה אבזבז בגלל העצבים המחורבנים שלי"; חבילה של ויאגרה: "למקרה שאצטרך עזרה להתגבר על המבוכה," וכדורי השינה שלקוח אחר בבית מרקחת המליץ לו עליהם בשביל הנסיעה.

לפי ההוראות, שני כדורים הספיקו, אבל ארננדס, שבשלב זה לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על רומינה ועל הפחד שהגוף שלו לא יתפקד, החליט לקחת ארבעה. "יש עוד הרבה זמן," הוא מלמל ולגם מהבקבוק. אחר כך נשען אחורה וייחל שההשפעה תהיה מיידית.

בדיוק באותו רגע לחץ הנהג לחץ כפתור ועשרה מסכי טלוויזיה ירדו לקולה המתפרץ של דיילת. "אתה מתגרה בי," שיגר ארננדס. אחר כך ניתר קדימה והוסיף בקול רם: "אני לא רוצה לראות טלוויזיה!" אבל פדייה העמיד פנים שלא שמע דבר וברגע שתמה הפרסומת של החברה שמשלמת את משכורתו, הגביר את עוצמת הצליל עד הסוף.

ארננדס סתם את האוזניים, והידק את הלסת, ונאלץ להשלים עם המצב המגוחך. הוא זינק לעמידה, חצה את המעבר במהירות ופנה לפדייה: "תוכל בבקשה לכבות את הטלוויזיה? אני מבטיח לך שאף אחד פה לא צופה בסרט," הוא הוסיף כעבור כמה שניות בחיוך שלא היתה בו שמץ של כנות.

"אי אפשר," ענה פדייה, אחרי שתיקה קלה: "אלה החוקים. אני מבין שאתה לא מכבד אותם, אבל אני לא סוטה מהם מילימטר," הוסיף הנהג ונעץ את מבטו בארננדס, שהחיוך נמחק מפניו. "ותחזור למקום, אתה לא יכול לעמוד פה, זה אסור," סיכם הנהג.

ארננדס התאפק שלא לקלל אותו ובלע את התסכול. הוא הסתובב, ובדרך חזרה למקומו שאל בקול נמוך: "אולי תוכל להחליש קצת?" "אי אפשר," ענה פדייה והאיץ, משוכנע שזה יגרום לנוסע שלו ליפול: "לא להגביר ולא להחליש, ככה כתוב בתקנון."

ארננדס ניסה לשמור על שיווי משקל בזמן שמיהר לחזור למקומו. הוא חייך, הפעם מתוך חוסר אונים יותר מאשר לגלוג, הניד בראשו בזעם, סינן כמה מילים שאפילו הוא לא הבין ולבסוף הגיע לשורת המושבים שלו, מושפל. למרבה המזל, הוא חשב, ההשפעה של כדורי השינה החלה להתפשט בגופו.

עד מהרה, לא חדרו לתודעה של ארננדס, לא הרעש והאור שפלטו המסכים וגם לא העצירות הפתאומיות של פדייה, הוא שקע ברִיק שחור ברגע שהתמקם במושב.

ארננדס ישן כל כך עמוק שהוא התנתק לגמרי מהעולם ומעצמו עד שהאוטובוס הגיע לאלקילה, ופדייה, שיצא מגדרו כדי להפוך את הנסיעה שלו לגיהינום, ניער אותו וקרא: "יאללה קום, חמור, הגענו."

"זה לא התפקיד שלי להעיר אותך," התעקש פדייה והדביק את סוליית נעלו לרגליים של ארננדס: "גם אין שום סיבה שאחכה לך. תרד מיד או שאני אוריד אותך," איים הנהג ובעט בו שוב. ארננדס התעורר ברגע שהרגיש את עקביו פוגעים ברצפה: "שמעתי, שמעתי. אני יורד."

אחרי שניגב את הריר מהסנטר וחיכך את פניו בידיו, הזדקף ארננדס ונאלץ לקבל את העובדה שהוא עדיין מסוחרר מעט. אחר כך קם, גרר את המזוודה שלו החוצה והלך בעקבות הנהג, שסינן בקול נמוך: "הלוואי שתקבל את היחס שמגיע לך במקום הזה."

ברחוב שוב שפשף ארננדס את פניו וניער את ראשו, נאבק בסחרחורת ששתלו כדורי השינה בגופו. אחר כך סרק במבטו את המקום שזה עתה נחת בו. זו היתה שעת הזריחה והוא התקשה להאמין שאלקילה מכוערת אף יותר מבתמונות ששלחה לו רומינה.

כעבור שניות אחדות, מישהו, אולי הנהג שעמד להחליף את פדייה, הסביר לו איך להגיע לכיכר המרכזית: "אבל מה יש לך לעשות פה, אין מה לראות במקום הזה." בלי להתייחס למילותיו האחרונות של הזר, החל ארננדס ללכת ועד מהרה השאיר מאחור את שישה או שבעה גושי הרחובות שהפרידו בינו ובין יעדו. האור הלך והשתלט על המרחב שמסביבו.

"זו לא שעה מתאימה להתקשר אליה," אמר לעצמו ארננדס כשהגיע לכיכר המרכזית. הוא צנח על ספסל, חיבק את ילקוטו והוסיף בקול נמוך: "מוקדם מאוד, אני עלול להעיר אותה ואפילו גרוע מכך, אני עלול להעיר את ההורים שלה." הוא השלה את עצמו: מה שבאמת קרה הוא שהעצבים שוב השתלטו לו על הגוף: "מה לעזאזל אגיד לה כשהיא תענה?"

"עדיף שלא אתקשר אליה בכלל. אולי היא כבר לא רוצה… אולי היא התחרטה," הוא פלט והבחין בהמולה שנוצרה פתאום בכיכר. אנשים הולכים מפה לשם בצעד מהיר. ארננדס הרים את מבטו לעבר השמש שהגיחה מאחורי הצריח של הכנסייה הירוקה והוסיף, הפעם בקול רם ובנימה אמביוולנטית משהו: "מה לעזאזל עובר עלי? מה פתאום שלא אתקשר אליה?"

"למה שהיא תתחרט?" הוא קרא בקול רם אף יותר וניתר מהספסל: "היא היתה מודיעה לי קודם. אבל לפני זה אלך לאכול משהו, להעביר קצת זמן," הוא הוסיף וחצה את הכיכר בחיפוש אחר מקום לאכול בו ארוחת בוקר, בלי להבחין שמדובר בתירוץ ובלי לתהות מדוע האנשים מסביבו ממהרים כל כך.

ואז מישהו אמר לו, אולי מוכר העיתונים, שהמקום הכי טוב הוא המסעדה של דוניה אאומליה: "המסעדה נמצאת בקצה השני של הכיכר, ליד החנות לכלי כתיבה. אבל אתה צריך למהר, נראה לי שהיא תכף סוגרת," סיכם מוכר העיתונים, אבל ארננדס הלך מהר ולא שמע את סוף דבריו.

ברגע שארננדס הגיע למקום שהמליצו לו עליו הוא חייך, כי הבין שהוא יכול להרוג שתי ציפורים במכה אחת: לאכול משהו, להרוויח קצת זמן ולקנות נייר עטיפה למתנה שקנה לרומינה. "אם בסוף היא תתחרט, אולי המתנה תשנה את דעתה," הוא חשב והזמין ביצים. אחר כך הוא התיישב והביט בניירות העטיפה שהיו תלויים בחלון הראווה בקצה השני של החנות.

לבסוף הוא שם עין על נייר כחול, קם וניגש לדלפק לדבר עם המוכרת, שמבטה היה נעוץ במסך טלוויזיה: "אפשר מטר מהנייר הזה?" "אי אפשר," ענתה המוכרת, אחיינית ודודנית מדרגה שנייה של דוניה אאומליה, בלי להסתכל על אררנדס: "הניירות האלה הם בשביל הילדים."

"וחוץ מזה, אני רואה חדשות. ואתה לא מפה. אני לא אוהבת לסחור למכור לזרים," התעקשה המוכרת בלי להסיר את עיניה מהמסך ולו לרגע. "בשביל הילדים, איזה באסה," סינן ארננדס בחיוך: "זרים… טוב, אז תני לי מטר מהנייר הזה שם," "אי אפשר, אמרתי לך," ענתה המוכרת בעצבנות והביטה בארננדס בפעם הראשונה.

"ואם אני אביא ילד שיקנה בשבילי?" שאל ארננדס בחיוך ספקני והביט לעבר הכיכר, תוהה לגבי המשמעות הנסתרת של המצב שהוא שרוי בו. "ומי ישתמש בנייר, אתה או הילד?" שאלה המוכרת וניגשה לדלפק, מבטה נעוץ במסך הטלוויזיה. מגיש החדשות אמר: "זה הולך להיות עוד יום קשה."

"הנייר בשבילי, לא בשביל שום ילד, זה היה בצחוק," הסביר ארננדס. "אני צריך לעטוף מתנה."

"אז תעזוב אותי בשקט, שקרן," קטעה המוכרת את ארננדס: "אתם באים מבחוץ ועוד מתחצפים," הוסיפה האישה וחזרה לכיסא שלה. "אני לא מתכוונת למכור לך שום דבר." אף על פי שהתקשה להאמין למשמע אוזניו, ארננדס לא היה מסוגל להתרגז. הוא שקל להתעקש, אבל המוכרת קמה שוב מהכיסא שלה, מיהרה לדלפק, סילקה אותו בתנועת יד, הרימה את מבטה וקראה לעבר המסעדה: "הם שוב באים."

ארננדס חזר לשולחנו מובס. דוניה אאומליה בדיוק הגישה את צלחת הביצים שיבצר ממנו לאכול. "הם באים עכשיו," סיננה המוכרת מאחורי ארננדס, שבאותו רגע ראה את אאומליה מתקדמת כמה צעדים, מתייצבת במפתן הדלת וסורקת את הרחוב במבטה: "הם כבר כאן, יותר נכון."

בתוך כמה שניות הורידו המוכרת ודוניה אאומליה את התריס, כיבו את האורות, מיהרו לעבר ארננדס, תפסו אותו בזרועות, אמרו לו בקול אחד: "אנחנו מצטערות, אבל אתה לא יכול להישאר פה," גררו אותו בעדינות למחסן והוציאו אותו לרחוב.

מישהו, אולי אחד מאלה שרצו בכיוון הנגדי לכיכר, אמר לארננדס: "למה אתה עומד במקום?" ומישהו אחר הוסיף: "רוץ, הם באים, הם סורקים את כל העיירה."

ארננדס לא הבין מה קורה והתחיל לרוץ בעקבות האנשים שדיברו אליו. אחרי שני רחובות הוא שמע את הפיצוצים הראשונים ויריות רובה. הפחד כיווץ את בטנו, איים לשתק אותו כליל וגרם לעצמותיו לחרוק.

"רומינה," חשב ארננדס, בלי להאט את ריצתו: "אני מוכרח להתקשר אליה." הוא הוציא את הטלפון שלו באמצע הרחוב, אחר כך הסתתר בכניסה לבניין וניסה לחייג, אבל מישהו, אולי האישה שרצה ושני ילדים תלויים על זרועותיה, אמרה לו: "אל תטרח… הם קוטעים את השירות."

ארננדס היה מבולבל לגמרי, הוא הכניס את הטלפון לכיס, הוציא את המפה שרומינה סימנה בה את הכתובת שלה והתחיל לרוץ כאילו כפה אותו שד. הפיצוצים והיריות נשמעו לו קרובים יותר מרגע לרגע. כמה צעדים לפניו מעדה האישה, נחבטה בפניה ושני הילדים שלה התגלגלו על הכביש.

אחרי שעזר לה לקום, הרים את אחד הילדים והתחיל לרוץ מהר ככל יכולתו, ארננדס שאל את האישה אם היא יודעת איך להגיע לרחוב אַרְטֶאָגַה 17. "יש לך מזל… אנחנו קרובים… תפנה פה ותמשיך ישר… חמש או… ארבע רחובות. או שתלווה אותי ותעזור לי עם הילד. אתה יכול להתחבא אצלי."

"אני מצטער… באמת." ארננדס עצר, הביט באישה והוריד את הילד לקרקע: הוא לא יכול היה לדמיין שההחלטה הזאת, שקיבל כעת ללא היסוס כמעט, עשויה להיות ההחלטה החשובה בחייו. אבל הוא רצה להגיע לבית של רומינה. והפיצוצים והיריות המשיכו להתקרב.

ארננדס פנה והאיץ מעבר לגבול יכולתו. הריאות שלו עמדו לקרוס, אבל הוא מצא כוחות שלא העלה על דעתו שיש לו. כך הגיע לבית שחיפש ודפק על הדלת בכל הכוח, קורא שוב ושוב בשמה של רומינה.

אבל מהצד השני לא נשמעה אף מילה, אף שאלה, אפילו לא מלמול. המשפחה של רומינה הסתתרה בשירותים. הם שמעו את ההמולה שהקים ארננדס, אבל זכרו את דבריו של ראש המשפחה: "אני לא רוצה לשמוע אף מילה… אפילו לא את הנשימות שלכם."

"אנחנו לא יודעים מי האנשים שבאו היום," הוסיף אביה של רומינה ונעץ בה את מבטו. היא בכתה בשקט וכששמעה את ארננדס הרימה מעט את הראש מבין הזרועות. "אם היינו יודעים לפחות שזה הם," לחש האב: "אבל הפעם אין לדעת, אסור לנו לקחת את הסיכון."

כשהשלים עם העובדה שאיש לא יפתח את הדלת שדפק עליה באגרופיו הקמוצים, נזכר ארננדס באישה ובשני הילדים שנטש. הוא התחיל לרוץ בכיוון שבא ממנו, אבוד ואחוז חרדה, אבל מישהו, אולי אישה שעלתה על גג ביתה, צעקה לו: "צד שני… עדיף שתרוץ לצד השני… הם באים מפה."

לפני שהספיק ארננדס לעבד את המידע, איש אחד פרץ בבכי בקרבת מקום ומעבר לפינה הופיעו האנשים שכל העיירה ברחה מהם. ארננדס הסתובב, התחיל להתקדם בכיוון השני אבל עצר בבת אחת: הם השתלטו גם על הצומת ממול.

ארננדס קפא על מקומו וחש שהשלפוחית שלו עומדת להתפוצץ. הוא חיכה שהאנשים האלה ייגשו אליו. כשהם סוף סוף הגיעו הוא ניסה לומר משהו, אבל מישהו הקדים אותו: אולי האיש שאחר כך ריסק לו את הפה בקת.

לפני שעצם עיניים ואיבד את ההכרה, ראה ארננדס את האיש שזה עתה העניש אותו מתרחק ואחר כך שמע את צחוקם של שני ילדים קטנים, גם הם חמושים.

חוט דק של פליאה עדיין קשר אותו לעולם והוא הצליח לשמוע קול של אישה מחלק הוראות: "תעלו אותו עם כל הציוד שלו… הוא בטח לא מפה."

ארננדס לא הרגיש איך הם גוררים אותו, קושרים לו את הרגליים והידיים ומכניסים אותו לטנדר.

ההכרה שבה אליו כעבור שעתיים כשמישהו, אולי אחד הילדים שצחקו קודם, שפך עליו דלי של מים. אבל כשפקח עיניים לא היה שם איש.

כל מה שהוא ראה היה ערמה של בגדים: הם רוקנו את המזוודה שלו בחצר האחורית שבה החזיקו אותו. הוא הרים את עיניו לעבר השמש והרגיש צריבה בכל הגוף. כך הוא גילה שהוא לא לובש חולצה, שהורידו לו את הנעליים ושכפות ידיו ועקביו שורפים.

כעבור כמה דקות הופיעה בחצר האישה שהורתה להעלות אותו על הטנדר. היא ירקה כמה גרעיני קלמנטינה, קפצה מעל ערימת הבגדים, רכנה לעבר ארננדס ומלמלה: "אתה לא מהאזור." אחר כך נעמדה מאחוריו וחתכה בסכין את החבלים שקשרו אותו.

"קום ובוא אחרי," היא הורתה. כששמע שוב את הקול הזה הבין ארננדס שאופן הדיבור הזה מזכיר לו מישהי אחרת או ששמע את הקול בעבר. "אולי זו האישה ש…" חשב ארננדס, "לא. היא נשמעת בדיוק כמו רומינה. או כמו אמא שלה."

לפני שהספיק להרהר עוד באותה שטות שניסה לאחוז בה כדי להסיח את הדעת, כדי לא להיות איפה שהוא נמצא, מצא את עצמו ארננדס בחדר. חוץ ממנו ומהאישה חיכו לו בחדר תריסר גברים ושלושה-ארבעה ילדים.

הוא ספג מהלומה נוספת בבטן, הברכיים שלו התקפלו והוא נפל על הרצפה. הוא שרט את הרצפה, ניסה להסדיר את הנשימה, לבלוע את הריר שנפלט מפיו ולנגב את העיניים מדמעות. מסביבו נשמעו פרצי צחוק.

מישהו, אולי מי שקיבל את ההחלטות בחדר החשוך הזה, אמר: "אז באת לפה לזיין את הבחורות שלנו.". ארננדס היה מופתע ומבוהל, וחשב שגם הקול הזה שמדבר אליו עכשיו מוכר לו, שהוא שמע אותו בעבר.

"אולי זה האיש שהרביץ לי קודם ברחוב," אמר לעצמו ארננדס ושמע כיצד משתתקים, בזה אחר זה, פרצי הצחוק שהקיפו אותו. "לא… זה הנהג… לא, לא… זה אבא של רומינה," הוא חשב בלי לפלוט מילה: "שמעתי אותו דרך הטלפון."

"אני מדבר אליך, בן זונה!" צעק הקול, והפעם, במקום להרביץ לארננדס, האיש נופף מול עיניו בכמה קונדומים וחפיסת ויאגרה. "באת לזיין את הילדות שלנו, כן או לא?"

לפני שארננדס הספיק לענות, הכניס לו האיש כמה סטירות: "אז כמו שאתה רואה, זה לא יעבוד לך, לנו יש חוקים אחרים!" הוא הוסיף והכניס לו עוד שתי מהלומות, הפעם באגרופים קמוצים: "כאן אנחנו מחלקים את ההוראות!"

"ואתה יודע מה ההוראה שלי עכשיו?" שאל האיש וסוף סוף התרחק מפניו של ארננדס וסקר את יתר הנוכחים. "שמישהו יתנדב להיות ראשון."

ואז מישהו, אולי מי שקשר את ארננדס, הקדים את יתר הקולות.

ואלה שהיו שם סתם יצאו מיד מהחדר.        


*דימוי: © ג'ון פוסטר.

1.עזיז

החדר הקטן שלנו במוטל 6 מריח כמו סקס מדכא שמישהו ניסה לקרצף בהרבה אקונומיקה. גרשון ואני מתיישבים על המיטה ומתחילים לחשב חישובים על מפית. רושמים את כל סכומי הכסף שיש ברשותנו, כולל כספים שאנו אמורים לקבל במהלך השנה; מלגות, מתנות מההורים וחסכונות חירום. אחר כך אנחנו מחשבים כמה יעלו לנו החיים באמריקה בשנת 2016. המפית הלבנה מתמלאת במספרים ואנחנו מגיעים למסקנה שיש לנו חמשת אלפים דולר להוציא על האוטו, אף לא אגורה יותר. לפני יומיים עברנו ללוס אנג׳לס ומיד הבנו שכאן אין דרך אחרת.

״אם כבר קונים אז חייבים שיהיה גג נפתח. פליז גרשי! גג נפתח זה כזה קול ואנחנו בקליפורניה עכשיו.״ גרשי מסכים מיד. ״אפילו שאין לנו הרבה כסף אסור לנו לוותר על הסטייל,״ אני מוודאת שהעסקה נעולה.

גרשי מסתכל עליי בעיני היהלום הכחול שלו ומסמן שיאללה, לעבודה. אנחנו מתחברים לאינטרנט האלחוטי של מוטל 6, (שילמנו עליו מראש 3.99 דולר), ומתחילים לחפש מכוניות משומשות. אני מוצאת מיד ב-מ-וו ישנה עם גג נפתח במחיר 4599 דולר.

״אין, ככה זה מזל של מתחילים,״ גרשי מרפרף לי נשיקה על השפתיים ומתקשר לקבוע עם המוכר.

״הולכים לקנות אוטו!״ אני טורקת את הדלת של האוטו השכור והמצ׳וקמק שלנו, מנסה לדמיין איך תהיה ההרגשה להיות הבעלים של חפץ כל כך גדול ויקר.

אנחנו נוסעים לכיוון מגרש המכוניות בדאון טאון. בכל מקום רודפים אותנו שלטים כתומים עם המילה "סֵייל".

גרשי מתהלך כמו נסיך בין המכוניות במגרש, עקב בצד אגודל, מציץ מבעד לחלון, מתחת לגלגל. הוא ביולוג בהכשרתו אבל גם מהנדס ולכן הוא מבין במכניקה ובמנועים. אני לא מבינה שום כלום במכוניות, אבל זיהיתי את הב-מ-וו שלנו ומיד התחילו לנוע הגלגלים בראשי. איך המכונית עם הגג הפתוח תנוח כל היום במגרש החנייה של המחלקה לאמנות או מתחת לסטודיו שלי. ייתכן כי חברי החדשים יסתכלו עלי בקנאה, חלקם עשויים לחשוב, היא, יש לה סטייל.

איש המכירות יוצא החוצה מהבוטקה שלו, שפורפרת טלפון צמודה לו לאוזן, הוא מנופף לנו לסמן שזה ייקח כמה דקות.

בינתיים השמש יוקדת עלינו כמו שלא יקדה מעולם. אפילו בימים הכי קשים בישראל היא לא יוקדת ככה. ואנחנו, עד הקצה השני של העולם נסענו בשביל לחטוף את אותן קרני שמש? אני לא אומרת לגרשי כלום, הוא אוהב את הקיץ. אני קוראת לו שיבוא לבחון את הב-מ-וו והוא מתקדם בצעדים בטוחים. הוא יודע שאי אפשר לעבוד עליו, גם לא מוכרי מכוניות ממולחים כמלח באמריקה.

לאחר דקות ארוכות המוכר יוצא אלינו בחיוך מאוזן לאוזן, השיניים שלו לבנות כמו גבינת שמנת. המכנסיים המחויטות שלו כובסו יותר מידי פעמים, גם הסוליות של הנעלים שחוקות. אני רואה איך העור שלו חרוך מהשמש ומאבחנת מיד שהוא עני.

״באנו לראות את הב-מ-וו, שנת אלפיים?״

״כן, כן בטח.״ הוא פותח את דלת המכונית, מסתכל עלי ארוכות בעיניים חומות, טובעניות.

״לא רע בכלל האוטו הזה, בכלל מכוניות גרמניות זה משהו שאין לו מתחרים,״ הוא אומר, מחייך באופן ברור לגרשי.

״אפשר לפתוח את המכסה מנוע?״ שואל גרשי.

״בטח, בטח.״ המכסה מורם והמוט ננעץ.

גרשי מסרק את שיער האגוז שלו באצבעות ומכניס את ראשו היפה לתוך המעי הגס של הב-מ-וו. אני רואה שהוא בודק את צינורית השמן ופותח כל מיני מכסים ומרחרח. אני מסתכלת עליו בגאווה, מהצד זה אפילו נראה כהערצה. למוכר ברור שהדיל אבוד, גרשי יודע יותר מידי.

״מאיפה אתם?״ הוא שואל ומדליק סיגריה. מה זאת השאלה הזאת עכשיו?

״ישראל,״ אני עונה.

״גם הוא?״ הוא מצביע לכיוון הגב התחתון של גרשי.

״אהה,״ אני מהנהנת, בקושי בולעת את הצקצוק.

״שכנים אנחנו,״ הוא כמעט טופח לי על הכתף אבל ברגע האחרון מתחרט, בכל זאת שנינו באמריקה עכשיו.

״מאיפה אתה?״ אני שואלת מתוך נימוס.

״רמאללה, עשרים ושתיים שנים באמריקה.״

״וואלה, איזה צירוף מקרים,״ אני עונה בחיוך קטן בקצה הפה. בלב אני מתבאסת, באתי עד אמריקה בשביל להתרועע עם מוכרי מכוניות מרמאללה בשמש היוקדת?

מהר מאוד אנחנו מוותרים על הב-מ-וו, אפילו לא לוקחים אותה לסיבוב ניסיון. גרשי אומר שיש בעיה עם המצבר, שאין טעם.

״בואי נלך למגרש אחר. פה באזור יש הרבה סוחרי מכוניות.״ הוא מצביע החוצה על המוסכים. כולם מצטופפים אחד לצד השני, מנסים לצוד לקוחות תמימים כמוני או קשוחים כמו גרשי, מנסים להכניס את העמלה לכיס, להצדיק את קיומם ביקום המנועים המשומשים.

$$$, USED CARZ FOR SALE, YOUR NEXT CAR IS WAITING HERE

״רגע, תראה כאן.״ אני מושכת את גרשי לכיוון מכונית ישנה, אדומה ונוצצת.

״מה אתם מחפשים בעצם?״ המוכר שואל. שוב הוא מסתכל עליי כמה שניות יותר מהמקובל, אני מרגישה את זה על העור שלי. בגרשי הוא לא בוהה, אולי עיניי היהלום שלו מרתיעות אותו.

״בדיוק עברנו לכאן, אני מתחילה תואר שני באמנות. אנחנו רוצים אוטו זול אבל שיהיה עם גג נפתח.״ אני מחייכת אליו בפעם הראשונה, מחכה לראות איך הוא יגיב לגג הנפתח.

״אני עזי, אגב, נעים מאוד,״ הוא אומר וטופח על מכסה המנוע של הטויוטה סולרה.

למכונית האדומה יש גג נפתח בצבע שחור, מושבי עור בצבע בז׳ שמתפקעים בכריות הכתפיים, ושריטות אורכיות על הדלתות. העיניים של  גרשי נדלקות. עזי לא אומר מילה, נותן לנו להתרשם, מחכה בשקט עד שנסיים את הבחינה המדוקדקת. גרשי שוב מרים את מכסה המנוע, מציץ בקרביים, הופך את המעי, אחר כך הוא נכנס מתחת לגלגלים. נמרח על האספלט בטי-שירט הלבנה.

עזי נשען על המכונית ומחייך אליי חיוך צ׳יישר מצוחצח.

״אני רוצה לקחת את האוטו לסיבוב, אפשר?״ שואל גרשי. עזי מהנהן ושלושתנו מיד נכנסים למכונית.

גרשי  נוהג, עזי לצדו ואני במושב האחורי. עזי פותח את הגג, השמיים נפרסים מעלינו, האוויר הכחול שוטף אותנו והדקלים שורקים לנו באוזן.

עזי מותח את צווארו אחורנית ואומר, ״את יודעת, זאת פעם שנייה בחיים שאני באוטו עם מישהו מישראל. בפעם הקודמת זה היה עם חייל ישראלי בג׳נין. הוא היה לבד בג׳יפ, הלך לאיבוד. איך הוא פחד יא-אללה.״ הוא צוחק. ״אני ליוויתי אותו חזרה עד למחסום.״

אני מחייכת חיוך קטן. למזלי העדשות השחורות של המשקפיים מגינות על הרגשות שלי. גרשי לא אומר כלום.
״מה המחיר של זה?״ אני שואלת.

״ששת אלפים מחיר סופי. וזאת מציאה אני אומר לכם.״

גרשי מהדק שפתיים בהפגנתיות ואני עושה אותו דבר בעקבותיו, כל הדרך חזרה אנחנו לא מוציאים מילה. 

במגרש גרשי לוקח אותי לצד ולוחש לי באוזן שהוא צריך את שיתוף הפעולה שלי.

״למה אתה לוחש? הם לא מבינים עברית.״

״תקשיבי רגע. אני קראתי באינטרנט על שיטה למשא ומתן כשקונים רכב משומש.״ הוא מסתכל עליי כמו סוכן מוסד.

״נשמע חשוד גרשי,״ גלגלי העיניים מתחילים להתגלגל לי כלפי מעלה, רק ברגע האחרון אני מצליחה לשלוט בעצמי.

״יש דבר כזה שנקרא ראק-אנד-פיניון, זה משהו במכניקה של הרכב, במערכת ההיגוי. זה חלק שמאוד קשה לדעת מה המצב שלו. את מבינה? זה יכול להגיע גם לפער של אלף דולר במחיר.״ הוא קורץ לי, מנסה להמיס את לבי.

״גרשי, אני לא-״ בקצה העין אני רואה את עזי מתקרב אלינו. הוא הולך זקוף אבל הלהט שלו למכור לנו את הטויטה מטפטף אחריו על האספלט.

״זרמי איתי, טוב?״ גרשי  נותן לי מבט כמו שנותנים בטירונות. ואני, כנראה כי לא עשיתי צבא, מסכימה בלי לשאול שאלות.

״גרשון, נעים מאוד.״ כבר חצי שעה אנחנו איתו ורק עכשיו הוא נזכר להציג את עצמו. ״אני קרוי על שם סבא שלי, זכרונו לברכה. זה שם תנכ״י עתיק,״ הוא מסביר לעזי ושוב העיניים מתגלגלות לי.

הפעם אני לא מצליחה לעצור אותן אז אני מורידה את הראש, מעמידה פנים שאני מחפשת משהו בתהום של התיק.

״תקשיב, אנחנו רוצים את הסולרה האדומה. חברה שלי ממש רוצה. היא מפנטזת על אוטו עם גג נפתח. אני זורם איתה.״ הוא צוחק. עזי מסתכל עליו בלי להוציא מילה, גם אני דוממת.

״אבל יש בעיה עם הראק-אנד-פיניון, אני למדתי הנדסה, פשוט. בקיצור, אני מציע דבר כזה, תוריד לנו אלף במחיר וסגרנו.״

״לא, לא. אין שום סיכוי,״ אומר עזי. הוא מסביר לנו שהוא בדק את הסולרה במו ידיו, שמדובר באוטו זהב, שמי שלא לוקח אותו במחיר הזה הוא אידיוט שאכפת לו רק ממראה חיצוני. גרשי מתחמם, הוא רוצה את הסולרה יותר ויותר אבל הוא חייב להביס אותו במחיר, אם לא יביס אותו במחיר, הרכישה לא תתבצע.

הם ממשיכים לנוע סביב צירים וגלגלים והכל במינוחים באנגלית שנשמעים לראשונה באוזניי הבתולות. גרשי מתעקש שהראק-אנד-פיניון דולף או שבור. עזי מסביר לו שהוא טועה, שזה כלום, שככה זה ראק-אנד-פיניון בן עשר.

״תראה כריס, אנחנו חדשים באמריקה, הגענו לפני יומיים ואין לנו מושג איך דברים עובדים פה. אנחנו רוצים משהו לנסוע בו כל יום לאוניברסיטה. עכשיו תקשיב, יש לנו אוטו שכור עד מחר בבוקר וחמשת אלפים דולר בכיס. אם תסכים, אני נותן לך הכל במזומן ואנחנו מתחפפים מפה עם הסולרה שלך.״ עזי מסתכל עליי ואני מנסה להבין למה הוא מחפש את האישור שלי.

"לא צריך קבלה,״ מוסיף גרשי וטופח לו על הכתף.

ואני, אני רק חושבת על השמש והדקלים, על רמאללה, על אמריקה. ועל איך הפנטזיות שבראש תמיד שונות כל כך מהאופן שבו הדברים מתממשים במציאות, ואיך כל פעם מחדש זה מזעזע אותי.

״מה אתה אומר?״ גרשי שואל בקול הכי עדין שלו.

״אני אומר אוקיי, אבל,״  גרשי לא מחכה לשמוע את המשך המשפט, הוא לוחץ את ידו של עזי ומסתובב אליי. ״נו, מה את אומרת? סידרתי לנו אוטו עם גג נפתח, זה מה שסבתא שלי הייתה אומרת – א וילדע מציאה!״

״אבל חכה שנייה,״ אומר כריס. ״תן לי רגע לדבר עם הבוס שלי,״ הוא אומר ומתרחק מאיתנו עד שהוא נבלע בתוך גרם המדרגות שמעל למוסך, משאיר אותנו עם האוטו החדש שלנו.

כשאנחנו לבד אני לא מתאפקת ומדלגת בצעדי מחול חינניים מסביב לטויוטה האדומה.

״אני לא מאמין שזה עבד.״ גרשי תופס אותי ומנשק אותי על שתי הלחיים. ״היה כתוב בפורום שהשיטה עובדת ב-78 אחוז מהמקרים.״

אחר כך אנחנו מתיישבים על המדרכה וגרשי מדליק סיגריה.

״אתה קולט שהאוטו המהמם הזה הולך לחכות לי כל יום מחוץ לסטודיו?״

״חכי, חכי. אני אבוא לאסוף אותך בגג פתוח. את תקפצי פנימה, תזרקי את התיק במושב האחורי,״ גרשי מחייך אליי את החיוך היפה שלו, העיניים שלו נמתחות, מסתירות את היהלום. אני מנשקת את הלחיים הוורודות שלו, את השפתיים הרכות שסידרו לנו את העסקה הזאת.

״נו מה קורה לו?״ עם חצי סיגריה מתנדנדת בין השפתיים, הוא מותח רגליים על האספלט ומוציא את הטלפון מהכיס של הג׳ינס. ״כבר עשר דקות הוא שם.״

״אולי נעלה אליו?״ אני מציעה ושנינו נעמדים, אולסטאר לאולסטאר, מתקדמים יחד לעבר המשרד כמו חתן וכלה בדרך לחופה.

אני דופקת חלושות על הדלת הפתוחה ומציצה פנימה.

״מאיפה הבאת את האנשים האלה?״ הבוס של עזי דופק את האגרופים על השולחן. תנופת הכעס מעיפה את השיער השחור הארוך שלו בתנועה גלית באוויר.

״זה הלקוחות שאתה מביא? בשביל זה אני משלם לך?״ הבוס קם ומתקרב לעזי, ואף שהוא נמוך ממנו בראש הוא נראה מאיים פי כמה.

עזי עומד ברגליים משוכלות. הידיים שלובות מאחוריי הגב, מתחככות בקיר הקר. מבטו מודבק לרצפה.

״אני כאן בשביל למכור מכוניות, לא בשביל לזיין את המוח. אלף דולר הורדת להם? אני מוריד לך את הראש!״ הוא צועק ומעיף את היד לכיוונו, עזי מתכופף באינסטינקט. לרגע העיניים שלי נתפסות בשלו, חום מתערבב בחום.

״היי, אפשר להיכנס בבקשה?״ אני שואלת. הנה כבר נהיו לי גינונים אמריקאים.

״בקשר לטויטה סולרה האדומה, אנחנו רוצים לסגור את העסקה.״

הפנים של עזי נפולות כמו כלב שקשרו אותו בשרשרת ברזל למלונה, כל כולו אומר כניעה וכניעות.

הבוס מתיישב בכיסא המחשב המפואר שגדול עליו בכמה מידות. הכיסא הזה הוא הפריט הכי יקר בחדר, כל שאר המשרד מתפורר. הבוס משדר בעלות חד משמעית על הטריטוריה, השיער המבריק שלו מגיע עד הכתפיים. אני מאבחנת שיש לו דם אינדיאני.

עזי ניגש אליו, אני רואה את שהפחד מרטיט לו את הברכיים. הבוס לא זז. הוא בוהה בנקודה לא ברורה בחלל, ורק היד שלו ננעלת על קופסת הפלסטיק עם הפתקיות הכחולות שניצבת על השולחן. אני מפחדת שעוד שנייה הוא דופק אותה לעזי במצח, ועזי, איטי בגופו ובמוחו עומד ככה, והדם נוטף על המצח והבושה בקושי נספגת בחולצה.

אני מסתכלת על עזי ומתאמצת לעצור את הדמעות מרוב רחמים. איך הוא עומד צמוד אליו רק בשביל לסיים כבר עם העסקה הזאת, להיפטר מהאוטו העלוב.

״אידיוט, אתה באמת אידיוט,״ הוא מרים את קופסת הפלסטיק באוויר.

״תעזוב אותו!״ אני צועקת וכל הפתקיות הכחולות מתפזרות על הרצפה, יוצרות פסיפס משרדי.

״תקשיב, זה לא באשמתו. אנחנו לחצנו עליו,״ אני אומרת וחוטפת מגרשי מבט של קרח.

״תראה, ביזנס זה רק ביזנס. בני אדם זה יותר חשוב. אני לא רוצה, שעזי, רק כי הוא הסכים לתת לנו הנחה יאבד את העבודה שלו. אז בוא פשוט נשכח מזה, אוקיי?״

״מי לעזאזל אתם חושבים שאתם?״ הוא מתקרב אליי, נתזי רוק מהצעקה שלו נוחתים על השפתיים שלי. ואז גרשי מתערב, דוחף אותו ממני ומפיל אותו חזרה לכיסא שלו.

Get the fuck out!

אנחנו בורחים משם בריצה, בקושי רב אנחנו לא מועדים במדרגות, הלב שלי דופק כמו בסרטים. גרשי מושך אותי לאוטו שלנו בזמן שאני בוכה ובוכה, מייבבת כמו בובת סמרטוטים. ברגע האחרון, שנייה לפני שאנחנו עפים משם, אני מביטה לכיוון המשרד שמעל המוסך ורואה שתי צלליות שחורות בתוך ריבוע של אור צהוב.

* * *

2. מייקי

פרופסור מייקל רייט נכנס לכיתה, מניח את תיק העור על הכיסא שלצדו, דופק את הריי-באן השחורות על השולחן וצוחק. ״סטודנטים לאמנות תמיד מתים מפחד בסמינר הראשון שלהם בפילוסופיה,״ הוא מסתכל עלינו ומתגלגל מצחוק. ״עד השבוע הרביעי כבר תבינו שהכל בולשיט ותפסיקו לשקשק כמו ילדים בגן.״

מייקי בן שישים והוא נראה גרוע וטוב לגילו בו זמנית. מצד אחד יש לו כרס גדולה וחסרה לו שן תחתונה, גם רעמת השיער האפור שלו מדלדלת. מצד שני, קולטים מיד שמדובר בגבר יפה ממש. קל לדמיין איך לפני שנה עוד היו לו תווי פנים של נער. אבל בדיעבד, אני מניחה שזאת הכריזמה שלו שהייתה מושכת כל כך. גם המבטא הניו יורקי, הריח של האלכוהול מהפה, הביקורת האינסופית שלו על אמריקה והאופן שבו דיבר גרמנית.

במקרה נרשמתי לסמינר שלו על אסכולת פרנקפורט. המליצו לנו לקחת בשנה הראשונה קורס אחד בפילוסופיה ואחד בספרות ואני החלטתי לגמור עם זה על הסמסטר הראשון.

מייקי דיבר על הורקהיימר, אדורנו ומרקוזה כאילו הם היו חברים שלו. וחוץ מזה כל מה שעניין אותו היה פשיזם באמריקה. בכל דבר, בכל חפץ, בכל אדם לא ראה אלא את ההתגלמות של הפשיזם באמריקה.

הוא הסתובב באל.איי כמו פליט שנשטף אל חופי האוקיינוס השקט, לעולם לא מכאן, שפוף ונרגן במעיל הצמר השחור שלו והסיגריה בפה. מייקי נראה לי כמי שיכול להיות רק בניו יורק. מוקף תמיד בזרים, בעניים, בנרגנים. נושף אל האוויר הקפוא. רק כאן הוא נע ונד בין שרירים מעובדים, שיניים מולבנות וחיוכים אינסופיים. הוא קרא לזה ״התודעה השמחה של קליפורניה״ והוא לא היה מסוגל לסבול את זה. דימיינתי אותו חוזר מידי ערב הביתה ויושב מול המחשב עם בקבוק יין, מחסל חצי חפיסת מרלבורו אדום וצופה בתמונות השחרור של ברגן בלזן.

הדבר שהכי אהבתי בסמינר של מייקי (חוץ מתשומת הלב הייחודית שהעניק לי, המחמאות שהרעיף על ההערות שלי והצחוק המתמוגג שלו כשהתבלבלתי בין תת-מודע ללא-מודע) היה האופן שבו הקריא לנו את אדורנו. חבורת האמנים היהירים נהפכה בן רגע למעגל של תינוקות מהופנטים בשעת סיפור, מזילים ריר על הדפים. בהפסקה לא ידענו מה לעשות עם עצמנו, פתאום הפעילות המוחית נסוגה לאפס, העולם נראה כל כך מייאש ויכולנו בקושי לנגוס בכריך. רק מייקי היה יושב תחת עץ אקליפטוס ומעשן להנאתו, האדם היחיד בכל אוניברסיטת קליפורניה שהורשה לעשן בתוך הקמפוס.

הרשו לו בגלל הכריזמה שלו אבל גם בגלל שהוא היה גמור, שהוא נהיה אלכוהוליסט מאז שמת לו הילד בתאונת דרכים.

במחלקה לאמנות אמרו עליו שהוא אוהב נשים שמנות, שהוא בעצמו סיפר את זה לסטודנטים באחד הסמינרים שלו על מרקס, וצחקו שעל אף היותו מרקסיסט אדוק, בקומוניזם עם התורים לאוכל, לא היה לו את מי לזיין.

בהתחלה חשבתי שאני רוצה לשכב עם מייקי, חשבתי שאני רוצה שהוא יזיין אותי במשרד שלו, בשירותים של מסעדה, גם במיטה. בהתחלה חשבתי שאני רוצה כל כך לשכב עם מייקי, וגם האמנתי שזאת זכותי המלאה כסטודנטית ואמנית לשכב עם המרצה לפילוסופיה.

ביום שהוא הגיע לכיתה בנעלי שפיץ כמו של איטלקים מפוקפקים, כמו של פורטוריקנים עם ג׳ל בשיער, כמו של מרצים לפילוסופיה, ידעתי שאני ומייקי חייבים לנסוע יחד למקסיקו. אמרתי, ניקח את הב-מ-וו שלך ונחצה את הגבול לטיחואנה, זה כולה שעתיים וחצי נסיעה מכאן. אתה תכין תיק בבית, אני אכין תיק בבית וניסע יחד אחרי השיעור. אני חושבת שמייקי היסס בהתחלה אם כדאי לו לנסוע איתי למקסיקו. הוא פחד לאבד את המשרה שלו, בצדק. היום כבר אי אפשר לשכב עם סטודנטיות בראש שקט. הבטחתי לו שאם יש סטודנטית אחת ביקום כולו שהוא יכול להרגיש איתה בטוח זאת אני.

ושלמעשה אין לי עניין בו למעט הרצון שיהיה לי סיפור טוב על הרומן הקצר שהיה לי עם המרצה לפילוסופיה במקסיקו. מייקי צחק מאוד מהתשובה שלי, אחר כך הוא הכניס סוכריית מנטה לפה והסכים.

החיוך שלו היה יפה כל כך, העיניים נצצו לו כמו גולות. כשחייך ראיתי שוב את השן שחסרה לו בלסת התחתונה והתמלאתי כולי בפחד איום, אבל הוא בחוכמתו סגר מיד את השפתיים ואמר שהשיעור תכף מתחיל. יצאנו יחד מהמשרד שלו וחזרנו לכיתה.

הוא המשיך להקריא לנו קטעים מ"מינימה מוראליה" של אדורנו עוד חצי שעה אחרי שהשיעור נגמר אבל זה היה כל כך טוב שאף אחד לא העז לקום, גם לא אלו שהיה להם שיעור אחרי או אלו שהיו אמורים לנסוע למקסיקו.

קצת אחרי שכל הסטודנטים נעלמו ירדנו אני ומייקי לחניון ונכנסו לב-מ-וו השחורה שלו, שהדיפה ריח של בורבון. מייקי התרווח לפני ההגה, שלף סוכריית מנטה מקופסת הפח והגביר את הווליום של הרדיו:

About some useless information

Supposed to fire my imagination

I can't get no, oh no no no

הוא צחק חזק את הצחוק הגרגירי שלו והסתכל עליי.

״לא יודעת, אני לא מאמינה בצירופי מקרים,״ משכתי בכתפיים.

הוא נתן לי את החיוך המתמוגג של התת-מודע-לא-מודע ומיד התחממו לי הלחיים וכל הגוף שלי לא ידע מה לעשות, ואיך לשבת ואיך לחגור חגורת בטיחות ומייקי לצדי שירבב שפתיים ובהה בי. גם הוא לא ידע מה לעשות, איך להתניע ואיך להכניס לרוורס. בסוף הוא הצליח ויצאנו מהחניון ואחר כך לחלוטין משטח הקמפוס.

אני חשבתי על דברים שאוכל לומר למייקי, דברים אקזוטיים, דברים מצחיקים, דברים שאומרים אנשים מהצד השני של העולם. אבל בשבילי מייקי היה בעצמו אדם מהצד השני של העולם, הוא היה כל כך אקזוטי עבורי שבקושי יכולתי להחשיב אותו לבן אדם. העברנו את כל הנסיעה לגבול בשתיקה מוזרה, לא מביכה, לא נוחה. שתיקה קיימת. לרגעים הרגשתי שאני עומדת לבכות, אבל אז הסתכלתי על מייקי והדמעות נבלעו חזרה למקומן.

מייקי הדליק סיגריה והציע לי אחת, למרות שיש לי אסתמה ושסיגריה אחת יכלה להרוס לי את כל הטיול למקסיקו לא התאפקתי.

״אני עלולה למות, יש לי אסתמה, די קשה. יכול להיות שלא נגיע לגבול.״ שאפתי עמוקות מהמרלבורו לתוך ריאותיי החלשות.

״בכל זאת זה היה שווה את זה.״ הוא קרץ לי בצחוק.

הוצאתי את הראש מהחלון, נותנת לרוח לשטוף אותי ומשחררת את הסיגריה על הכביש המהיר. מייקי לא שם לב, הוא נסע מהר מידי, נואש כבר לחצות את הגבול למקסיקו. איפה שאין מלחמות ואין שום חוקים.

״בטח כבר שמת לב שבקליפורניה אנשים לובשים את המכוניות שלהם,״ הוא אמר ועקף באכזריות הונדה משפחתית. נזכרתי בטויטה סולרה האדומה שכמעט הייתה שלנו והתמלאתי כולי עצב ואחר כך בושה שבסוף התפשרנו על מאזדה 6 משנת 2006.

מייקי ביקש ממני לספר לו על המשפחה שלי ואני סיפרתי לו על ההורים שלי ועל אחי. הקפדתי לכלול את הפרטים הכי בנאליים והכי משעממים ובכל זאת הוא נראה מרותק לגמרי, האכיל אותי בעוד ועוד שאלות וחזר אחרי קצוות המשפטים שלי. אחר כך ביקשתי ממנו שיספר לי על המשפחה שלו והוא סיפר לי על התיכון שההורים שלו ניהלו בברונקס, אבא שלו היה המנהל ואמא שלו הייתה מורה לאנגלית. ועל אחיו שכבר מגיל קטן ידעו במשפחה שהוא יהיה שמרן גדול ועל אחותו הגדולה שבגיל שמונה עשרה שכרה לבד דירה במנהטן, בשנות החמישים, כן? הוא חיפש את ההתפעלות שלי וקיבל אותה ללא שום מאמץ נוסף.

״מה הייתם אוכלים לארוחת ערב?״ שאלתי.

״נקניקיות, תפוחי אדמה, שעועית ירוקה, וגזר מאודה ששנאתי.״ הוא ענה.

המשכנו ככה עם הפרטים הכי בנאליים והכי משעממים עד שהגענו לגבול סן דייגו—טיחואנה, מעבר הגבול הכי עמוס בעולם כולו.

מייקי השאיר את הב-מ-וו שלו בחניון בצד האמריקאי וחצינו את הגבול ברגל, הפקידים המקסיקנים לא שאלו אותנו כלום. תפסנו מונית.

״מלון לוקרנה, בבקשה,״ הוא אמר לנהג.

״מה, אתה מכיר פה?״ שאלתי.

״הייתי פה כמה פעמים, אני אוהב את המלון הזה,״ הוא אמר ובהה החוצה דרך החלון של המושב הקדמי, דרך הריי-באן השחורות שלו.

״אותו חרא גנרי כמו כל המלונות שלא עולים אלף דולר ללילה, וגם אלה גנרים באותו אופן.״ הוא סובב אליי את הראש לרגע ואז חזר לבהות אל החוץ, לא אומר כלום, לא לנהג ולא לי. תהיתי אם להגיד משהו אבל הראש שלי היה ריק ממחשבות והפה ריק ממילים. רק העיניים עקבו אחרי כל מיני צבעים מסביב, לא העזתי לספר למייקי שזאת הפעם ראשונה שלי במקסיקו.

מלון לוקרנה היה באמת מלון גנרי. כל חדר בבניין קושט במרפסת עגולה שגודרה בברזל מוזהב. מייקי סגר לנו חדר ללילה, הם נתנו לנו את הסופריור. הכל נעשה בשקט וברשמיות, אני דמיינתי שמייקי יתבדח וידבר עם כולם, שכולם יאהבו אותו ויצחקו מהבדיחות שלו. אבל הוא לא דיבר עם אף אחד; לא עם השומר במעבר הגבול, לא עם נהג המונית, לא עם פקידי הקבלה במלון, בקושי איתי.

גם פנים החדר היה גנרי, אבל גדול ונקי ועל כן מצא חן בעיניי. מייקי נכנס להתקלח ואני נשכבתי על המיטה והדלקתי את הטלוויזיה, כול מיני אנשים צעקו בספרדית, אחרים מחאו כפיים בהתלהבות, אישה יפה אחת חייכה. פתאום נזכרתי שמייקי שונא את הטלוויזיה, ״הטלוויזיה היא השליח של הטוטליטריות,״ הוא אמר לנו באחד השיעורים. ״הכל מגויס, גם מה שאתם חושבים שהוא ביקורתי מגויס.״

כיביתי את המכשיר ויצאתי למרפסת העגולה עם כלוב הזהב לבהות בטיחואנה של אחר הצהריים. האוויר היה אפור, גם החנויות וגם עור הפנים של האנשים.

מייקי יצא מהמקלחת נקי ומגולח, לבוש בג׳ינס, חולצה לבנה מכופתרת וז׳קט קטיפה שחור. אפילו את נעלי השפיץ שלו הוא הספיק לנעול. הוא אמר שהוא יורד לבר לשתות משהו ושאני אצטרף אליו אחרי שאתארגן בעצמי.

כשהוא יצא מהדלת תהיתי מי זה האיש הזר הזה שחולק איתי חדר במלון בטיחואנה, אבל לא הייתה לי תשובה. מה שבטוח זה לא פרופסור מייקל רייט שרציתי לנסוע איתו למקסיקו.

אחרי המקלחת מצאתי את מייקי למטה בבר של המלון. הוא שתה שני דרינקים ועכשיו כבר היה יותר דומה לפרופסור מייקל רייט שרציתי לנסוע איתו למקסיקו. הוא פלרטט עם הברמן ומאוד שמח לראות אותי. הרגשתי שהכל טבעי ולא מיני ובה בעת זר ודמיוני כאילו אני מבלה את סוף השבוע הזה עם ארנסט המינגווי.

״איך הייתה המקלחת?״ הוא שאל אותי בזמן שהתיישבתי לצדו על הבר.

״נהדרת, ממש,״ עניתי, מציצה לתוך כוס המשקה הריקה שלו. הוא צחק.

״מה היה כל כך נהדר בה?״

״לא יודעת, מים רותחים וריח של אקונומיקה? אה, וגם לא היו לי שום נקיפות מצפון על המים שביזבזתי.״

״סיבה מספיק טובה לנפוש במקסיקו,״ הוא אמר, הפעם הצחיק את עצמו.

הזמנתי מרגריטה קפואה וקיבלתי כוס מלאה ברד אלכוהולי עם מטריה צהובה. שאלתי את מייקי אם הוא חושב שזה מביך להזמין מרגריטה במקסיקו, כאילו קלישאה כזאת של תיירים. הוא בקושי הגיב, אחר כך אמר שלא, בכלל לא, אבל נראה לי שהוא לא הבין את השאלה שלי.

הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדת דגים שהוא הכיר ושלקנו שם אויסטרים בהנאה גדולה. במהלך הארוחה מייקי לא חשף את הלסת התחתונה שלו אף לא פעם אחת. שתינו עוד ועוד כוסות של יין לבן עם האוכל, ואיך לומר, השתכרנו יפה. עם השכרות באו שיחות מעניינות, רכילויות על פרופסורים במחלקה, סקס אסור עם סטודנטיות, חוויות אל-ס-די ועוד סיפורים על סקס, לא אסור, אך מרגש לא פחות. נגיד במושב האחורי של האוטו, בשירותים של האוניברסיטה, בטבע וכו׳. שמחתי שמייקי דיבר והפעם אני האכלתי אותו בשאלות וחזרתי על קצוות של משפטים שלו.

לאחר שתי כוסות של בנדיקטין, מייקי ביקש את החשבון. הוא בקושי הסתכל על המלצר שלנו, נער מקסיקני רזה בן חמש עשרה או שש עשרה. ניסיתי להסתכל עליו, להעניק לו חיוך אוהד, לשדר לו סולידריות, אבל לא הצלחתי לתפוס את העיניים שלו.

הצעתי שנצא להליכה קצרה, להוריד את האוכל, אבל מייקי אמר שהוא לא מרגיש טוב וחזרנו במונית ישירות למלון. ככל שהמונית התקרבה למלון עלו בי גלים של פחד ואימה. מה יהיה בחדר? מה נעשה בחדר? מה יהיה עם מייקי? מי זה מייקי? והנה הגענו לכניסה של מלון לוקרנה ובדיוק ברגע שהרגשתי שאני הולכת להקיא את כל האויסטרים שהצטופפו לי בבטן, הנהג עצר וירדנו מהמונית. אני לא יודעת מה מייקי עשה בזמן שאני הקאתי בשירותים, אבל כשיצאתי משם בבטן ריקה מצאתי אותו שוכב על המיטה ובוהה בתקרה. החדר, שהיה גדול כל כך כשנכנסתי אליו לראשונה, הצטמק לגודל של צימוק. אני ישבתי על הכורסה שליד הטלוויזיה והסתכלתי עליו. לא היה לי מה לומר וכנראה גם לו לא. הוא עישן ועישן עד שהחדר התמלא כולו בעשן. כעבור שעה של בהייה וישיבה על הכורסה התייאשתי ועברתי לשכב על המיטה לצדו.

All Okay? Yes, all Okay.

לא יכולתי לסבול את השתיקה יותר וגם את אי התזוזה במיטה, פתאום נכנס בי האומץ ושאלתי אותו איך הבן שלו מת. מייקי הסתובב אליי, הכרס שלו התגלגלה באיטיות לכיווני.

״תאונת דרכים. הוא היה בן שבע עשרה והוא נהג שיכור עם חברה שלו, טיילור. המכונית שלהם התהפכה על כביש מספר 5. היא שרדה אבל הלכו לה הרגליים, היא בכיסא גלגלים היום. לפעמים אני מתקשר אליה אבל אני שומע בקול שלה שזה לא מוצא חן בעיניה. היה לה שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות, פרצוף של מלאך אמריקאי, את יודעת. תמיד הייתה לובשת מעילים צבאיים. לינדה ואני אהבנו אותה מאוד, הם היו שורצים אצלנו בבית כל הזמן. ואז ג׳ואל השתכר ערב אחד וזהו.״

מייקי הסתובב לצד השני והתכווץ כמו עובר. פתאום הגוף שלו נהיה כבד על המיטה, כמו אבן שני טון הוא שכב שם. אני פחדתי שהוא ישקע מטה דרך המזרון והגוף שלו יתקע במוטות העץ ולא יהיה לי איך לחלץ אותו. אני חושבת ששמעתי אותו בוכה אבל אולי הוא סתם נחנק מרוב הסיגריות. בזהירות הנחתי את הראש שלי על הכתף שלו והבטחתי לו שלא אספר לאף אחד.

* * *

3. גרשון והיום הראשון שבו הייתי מאושרת באמריקה

בהתחלה לא היינו מודעים לכך שאנחנו עניים, אבל מאז שהגענו לאמריקה נהיינו עניים. לא שבתל אביב היינו עשירים, אבל פה נשרף לנו הכסף צ׳יק צ׳ק. מהארץ הבאנו איתנו עשרת אלפים דולר בשטרות של מאה וקשרנו בפאוץ׳ מתחת לסרעפת. זה היה כסף ההגירה שלנו, תיכננו לקנות אוטו, לשלם שכר דירה, הוצאות בסיסיות. בפועל מה שקרה הוא שהושטנו יד לכיס שבסרעפת מידי יום ביומו.

העברנו שבועות במוטלים ובדיינרים עד שהתארגנו על החיים החדשים שלנו. כבר היינו מותשים מלילות על מזרונים שוקעים, מהמקלחות עם העובש והאוכל ללא ערך תזונתי. אני הייתי נתקפת פרצי בכי, חשבתי שלעולם לא נסתדר. אבל גרשי לא איבד את זה, ניכר כי הטלטלות והמוטלים לא השפיעו עליו. הוא אמר שנסתדר וגם אם לא, כישלון הוא תמיד אפשרות.

״אנחנו תמיד יכולים לחזור לתל אביב,״ אמר בכל פעם כשנואשתי.

״לעולם לא נחזור לתל אביב!״ צעקתי והתחלתי לריב איתו.

אבל גרשי לא הסכים לריב, הוא נסוג לתוך עצמו והתעלם ממני, המשיך לנהוג ברוגע או לצפות בטלוויזיה. מהר מאוד הושטתי אליו יד, והתנשקנו והשלמנו והיינו שוב שמחים כמו דגי זהב בלי זיכרון.

אחרי שקנינו את המאזדה 6 המשימה הבאה הייתה מציאת בית. הדירה שראינו ברחוב פינץ׳ הייתה יפה כמו בית חלומות, עם רצפת עץ וחלונות מכל כיוון. שנינו התאהבנו בה מיד. וגם, מרוב שרצינו לגמור עם המוטלים החלטנו לשכור מעבר ליכולתנו. לא התמקחנו ולא כלום.

״כן, ניקח את הדירה,״ הודענו לסוכנת הנדל״ן.

יכול להיות שטעינו בחישוב או שפשוט היינו מסוחררים מקסמו של הנכס, אבל בדיעבד אין ספק שזה מה שגמר אותנו. תשעים אחוז מהמשכורת הלך לשכר דירה ואת השאר תיכננו להשקיע באוכל ובדלק. את הבית ריהטנו כמעט בחינם בדברים שמצאנו ברחוב או קנינו בזול במכירות מזדמנות. כל דולר שהוצאנו יצא במאבק. מצד אחד, הוא התעקש על לשמור על מקומו בתחתית הכיס ומצד שני אצבעותינו הדביקות התאמצו לעקור אותו משם ולהעבירו לבעלים הבאים.

הפסקנו לאכול בחוץ, שום קפוצ׳ינו לא בא אל פינו. את הקניות עשינו בסופרמרקט מקסיקני בדרום העיר  שהיינו נוסעים אליו ארבעים דקות. מכרו שם כמויות אדירות של אוכל במחירים משתלמים. זה היה גיהינום ענק של כנפי עוף באריזות של מאה ומיונז בדליים. בכניסה לקחנו עגלה וצעדנו יד ביד בין המעברים. היינו מסוחררים, היה שם מכל טוב הייבוא של היבשת הגדולה, אבל שום מוצר לא נזרק לעגלה שלנו לפני שדנו בנחיצותו המוחלטת. קנינו נס קפה בכד פלסטיק ושקית של תשעה קילו אורז. ליד הירקות התנשקנו.

"כאן זה לא פריז," אמר לי גרשי.

"יותר טוב מפריז," עניתי.

בקופה שילמנו 92.80 דולר ויצאנו עם שקיות מפוצצות ועיניים נוצצות. תיכננו לאכול הכל ביחד, תיכננו לשבוע.

״זה הדבק שלנו,״ אמר גרשי והצביע על שקית האורז הענקית.

הלימודים כבר התחילו ואני ביליתי את רוב ימי באוניברסיטה. גרשי עדיין לא מצא עבודה ובינתיים הוא גם לא חיפש, אלו היו חודשי החופש שלו. את הימים בילה באיטיות, השמש יקדה עכשיו פחות והוא הסתובב לו עם ספר מתחת לזרוע, כוס נס קפה בהישג יד. כל יום הוא בישל לנו ארוחת ערב, מנצל כל מוצר בארון עד תומו המוחלט. לא יצאנו לשום מקום, לא למסעדות, לא לברים, בקולנוע לא היינו אפילו פעם אחת. החלטנו גם להשעות לעת עתה את החיבור לאינטרנט בבית. מכיוון שהיינו חדשים ביבשת עדיין לא היו לנו חברים. היינו רק אני וגרשי, בלי כסף, בלי אינטרנט. יצאנו להליכות ארוכות, קראנו ספרים במיטה, אפינו לעצמנו עוגות. השיטוטים בסופרמרקט נעשו הבילוי הלילי שלנו. בסופרמרקט שבמעלה הרחוב שלנו, שהיה יקר מידי למעמדנו החדש, הייתה עמדת מציאות. היו שם כל מיני מוצרים שאריזתם נפגמה; קופסאות שימורים עקומות, אריזות קמח שנקרעו. אנחנו פשפשנו שם מידי ערב והמציאות נפלו לחיקנו אחת אחרי השנייה; יין לבן, שוקולד קוקוס, שישיית בירות ופודינג וניל. כל ערב היינו חוזרים הביתה עם מציאה אחרת, עורכים ארוחות שחיתות בכמה סנט.

אבל ביום שבו הצטופפנו יחד על הספה, בדקנו את חשבון הבנק שלנו וראינו שנשארו לנו רק 380 דולר — הבנו שאנחנו באמת גמורים, מה שקוראים Totally broke.

נכנסתי למצוקה אמיתית, פחדתי שחיי הקודמים נגמרו, שלעולם לא אסעד במסעדה יותר, שלא אלבש בגדים יפים, שכל הזמן אחשוב רק על כסף, על אגורות. גרשי היה מתון בתגובתו, הוא כל הזמן הזכיר לי שאיך שלא נסתכל על זה, למעשה אנחנו עשירים. זה רק הכסף הנזיל שלא נוזל עכשיו. אבל הגוף והמוח שלי נכנסו למצב הישרדות ולא יכולתי לשלוט בזה. קינאתי בגרשי על קור הרוח שלו, על נוכחותו הבטוחה בעולם, הוא היה השורד האמיתי פה. שום דבר לא איים עליו, לא אסונות טבע ולא משברים כלכליים.

״תזרמי, תסמכי על גרשון,״ אמרתי לעצמי כמו מנטרה. נצמדתי אליו וניסיתי להידבק בשלווה שלו אבל הפחד לא הפסיק לבעבע לי בעורקים. פתאום רציתי לשרוף שטרות, לקנות מגפיי עור, לשתות

לאטה מוקה ולבלוס גבינת גרוייר. כעבור זמן מה גם בגרשי דבקה מין אי-נוחות, הוא כבר לא קרא בהנאה והסתובב במעגלים בבית, מקרצף את הכיריים במטבח.

״מה קרה לי?״ שאלתי את גרשי עם דמעות בעיניים. ״אני חושבת רק על כסף, אני רק רוצה לקנות דברים ועוד דברים. בחיים לא רציתי לקנות ככה,״ התוודיתי, קיוויתי שלא ישפוט אותי.

״זה רק כי אין לנו עכשיו. זה הפרי האסור, את לא באמת רוצה את הדברים האלו, זאת אשליה,״ הוא אמר.

״אני יודעת. אבל האשליה כל כך חזקה שאני מאמינה לה.״

״בואי נראה אם יש חדש בעמדת המציאות,״ הוא אמר וחייך.

״לא, לא בא לי. תלך אתה,״ אמרתי.

נכנסתי מוקדם למיטה בפיג׳מה ודכדוך, גרשי הלך לסופרמרקט לקושש לו מעט ממתקי ערב. הוא חזר עם השקיות ואני ביקשתי שיראה לי את השלל; היה שם בקבוק יין אדום ואבוקדו. אחר כך הוא שלף מהארנק שלושה שטרות של חמישה דולר.

"מה זה?" שאלתי.

״זכיתי בזה,״ הוא אמר. ״קניתי בדולר כרטיס גירוד וזכיתי בחמש-עשרה דולר!" הוא נתן לי את השטרות באישונים בוהקים.

הסתכלתי על השטרות היפים שעל השידה, רציתי לשמור אותם לנצח ביומן שלי כמו עלים מיובשים.

חצי מהסמסטר כבר עבר והימים שביליתי בעבודה בסטודיו הלכו התארכו. היו ימים שלא אכלתי כלום, רק תפוח או קלמנטינה שגרשי זרק לי לתיק, או פיצה שחילקו בחינם בקמפוס. ערב אחד חזרתי הביתה מורעבת לחלוטין, גרשי אמר שגם הוא רעב נורא. הלכתי למטבח לחפש שאריות לארוחת ערב. כשחזרתי עם שתי ביצים מטוגנות ועגבניה מצאתי את גרשי בסלון, מחשב כל מיני חישובים בטלפון שלו. גם מהזווית הזאת הוא היה אחד האנשים הכי יפים שאי פעם פגשתי.

״הלכתי לסופרמרקט בבוקר, פה למעלה. שאלתי אותם לגבי עבודה. מילאתי טופס מועמדות למשרת סדרן סחורה,״ הוא אמר ואני חיבקתי אותו חיבוק שובר צלעות.

גרשי התחיל לעבוד בסופרמרקט כעבור יומיים. הוא עבר התלמדות מהירה, נתנו לו סינר אדום ותג עם השם שלו- GERSHON. הוא עבד במשמרות ערב שהתחילו בשש ונגמרו בחצות. הייתי באה לבקר אותו מידי ערב, מתחזה ללקוחה עם עגלה בזמן שהוא סידר בקבוקי יין על המדפים, או מעדני חלב במקרר. הייתה לו הפסקה של חצי שעה שבה הוא קיבל קפה בחינם. הוא היה לוקח כוס גם בשבילי והיינו יושבים על ספסל ברחוב, אוכלים כריכים שהכנתי ומדברים על טכניקות סידור מוצרים שהוא התנסה בהן.

השכר לשעה היה 12.02 דולר ואנחנו עסקנו בחישובים אינסופיים של המשכורת שיקבל בסוף החודש. המספר הסופי שהגענו אליו היה  1,370.28 דולר והחזיונות על הצ׳ק לא הפסיקו להצית את דמיוננו. עם הכסף שנקבל תיכננו לא לקנות כלום, נמשיך לחיות ככה על הסנט עד שחשבון הבנק שלנו יתפוצץ, צחקנו. גרשי חזר למשמרת ואני חזרתי הביתה.

באחד הערבים, כשקראתי ספר במיטה, הוא סימס לי לבוא לסופרמרקט עם שקית הבד הרב-פעמית ולפגוש אותו למטה בחניון. מצאתי אותו עומד שם לצד עגלה מלאה בקרטונים.

״בואי, תלווי אותי לפח.״ הוא תפס לי את היד.

עמדתי שם לצדו בזמן שהוא הוציא מהקרטונים בלוקים של גבינה צהובה. ״זה פג תוקף מחר. הם אמרו לי לזרוק את זה לזבל. זאת גבינת פרובולון,״ הוא אמר.

״למה הם זורקים את זה?״ שאלתי.

״החל ממחר אסור להם למכור את זה. אז אני זורק את זה לזבל ואת תיקחי אחד?״ הוא הסתכל עליי בעיניים גדולות, מוודא שיש לו שותפה למשימה.

״אני יכולה לקחת גם שניים. אפשר להכין קיש,״ הצעתי. גרשי חייך והמשיך בעבודתו. שמתי שני בלוקים של פרובולון בשקית הרב-פעמית ויצאתי מהחניון בצעדים איטיים.

חזרתי הביתה ומיד התחלתי עם הקיש. כשגרשי חזר בחצות זללנו אותו כמו משוגעים.

״מה עוד אתם זורקים שם?״ שאלתי.

״כל מיני דברים שפג להם התוקף. ראיתי שם עוגיות שוקולד צ׳יפס, פעם זרקו גם כרעיים של עוף. זה דברים טובים, טריים. התאריך של התוקף לא מדויק, זה תאריך ביטחון. אפשר לאכול את הדברים האלו עוד שבועות אחרי,״ הוא אמר.

״כן?״ צימצמתי עיניים.

״בטח, הם רק לא רוצים לקחת סיכון. הגבינה שהבאנו? נאכל אותה גם שבוע הבא. את תראי, אני אכין לזניה, לא יקרה לנו כלום,״ הוא חייך והמשיך לטרוף מהקיש.

סמכתי עליו, כי בכל זאת הוא היה ביולוג והבין דבר או שניים בחיידקים. בימים הבאים הפסקתי לבוא לבקר את גרשי בזמן שסידר מוצרים. היינו נפגשים ליד הזבל, אני עם השקית הרב-פעמית והוא עם עגלה מלאה במוצרים שפג תוקפם. נקניקי סלמי, עופות, גבינות, בננות שהשחירו, בטטות רכות, מה לא היה שם. הייתי מעמיסה וחוזרת הביתה לבשל, ארוחות הערב נהפכו לארוחות חצות עתירות שומן.

באחד הערבים גרשי עמד לזרוק מגשים של בצק ללחם, הוא סימס לשאול אם אני מעוניינת. הדלקתי את התנור ורצתי לסופרמרקט בתוך שלוש דקות. תמיד חלמתי לאפות לחם בבית. כשחזרתי הביתה גיליתי שנגמרו לנו הביצים, ואני רציתי שהלחם יהיה מבריק ונוצץ אז חזרתי לסופרמרקט, הפעם כדאי לקנות חבילת ביצים.

גרשי בדיוק סידר קרטוני חלב, הוא ליווה אותי למדף הביצים, כי רצה להפשיר קצת מהשהות לצד המקררים.

״שימי בשקית הרב-פעמית,״ הוא אמר לי כשהרמתי את הביצים.

״מה, לשים?״ שאלתי.

הוא הנהן בביטחון.

״אני אלווה אותך ליציאה,״ אמר ויישר כמה קרטונים שיצאו מהשורה.

״אז רגע, אני רוצה גם שומשום. ושמן זית,״ אמרתי והחלפתי לקרטון של ביצים אורגניות.

אישוני היהלום של גרשי התרחבו, הגבות הורמו. הלכתי להביא את המוצרים. בפעם הראשונה עוד חששתי, הסתפקתי בביצים אורגניות, שומשום, שמן וזיתים שחורים. ביציאה דפק לי הלב אבל גרשי ליווה אותי ונתן לי נשיקה כזאת לפני שיצאתי שאף אחד לא חשד, אף אחד אפילו לא הסתכל עליי.

מאותו יום הפסקתי לפגוש את גרשי בחניון ליד הזבל, במקום זה הייתי מגיעה לבקר אותו ליד המדפים בסביבות השעה עשר. לא היו הרבה לקוחות בשעה הזאת ועובדי המעדנייה והמאפייה כבר עזבו.

שקית הבד התמלאה במוצרים האורגנים היקרים ביותר שיכולתי למצוא. שמן שקדים, דובדבני אמרנה, פרמיג׳אנו ראג׳יאנו, סבון של ד״ר ברונר, שוקולד לינדט. פעם אפילו הכנסתי מברשת שיניים חשמלית. אף פעם לא פוצצתי את השקית הרב-פעמית, תמיד במידה שיכלה להיראות כמו תיק רגיל של אישה.

לפני שגרשי היה חוזר מהמשמרת הייתי מסדרת את המוצרים הגנובים על השולחן והיינו מחשבים יחד את המחירים. כמה צחקנו, מרציפן של לובק 24.99 דולר! שמן שקדים טהור, 23.33 דולר! גבינת ברי דה מו 21.42 דולר!

ביום שבו פיטרו את גרשי הגיע השלל שלנו לסכום של 1323.15 דולר. הם הסכימו לא ללכת למשטרה, אבל לא שילמו לו את המשכורת של אותו חודש. קשה לומר שהיינו עצובים, לדעתי אפילו לא פחדנו. הוא הלך להחזיר את הסינר האדום ואת תג השם שלו, אני חיכיתי לו למטה. הוא אפילו חזר עם שתי כוסות קפה בשבילנו.

״מזכרת לפעם האחרונה,״ הוא אמר.

צעדנו חזרה הביתה, אוחזים ידיים, לוגמים מהקפה החם. לא דיברנו באותה הליכה, אבל לא כי עשינו חשבון נפש או משהו, ירד עלינו שקט. בבית פתחנו את כל ארונות המטבח, היו שם פולי קפה מסומטרה, עדשים שחורות ואדומות, מבחר רב של פסטות מסולסלות. במקרר נחו להן מיטב הגבינות מצרפת ומשוויץ ונקניקים מאיטליה. בפריזר ניצב הסורבה שכל כך אהבנו, היה לנו מנגו, פסיפלורה, ולימון סיציליאני. גם הארון שמתחת לכיור היה מפוצץ בחומרי ניקוי טבעיים לאמבטיה, למטבח, למירוק רצפת העץ. היינו מאושרים, היינו עשירים.


*דימוי: רוי ליכטנשטיין, "במכונית", 1963.

זה עשה רושם טוב; אבל חכו עד שאני אספר לכם. היינו למטה בדרום, באלבמה – ביל דריסקול ואני – כשצץ פתאום רעיון החטיפה הזה. זה היה, כמו שהתבטא ביל אחר-כך, "כשנכנסה בנו רגע רוח-שטות"; אבל הדבר הזה התברר לנו רק כעבור זמן.

היתה שם עיירה קטנה, שטוחה כמו לביבה, ושמה, כמובן, פסגה. תושביה היו מסוג האיכרים הלא-מזיקים והמרוצים מעצמם, שכמוהם חוזרים ומתכנסים בכל חגיגת אביב.

ביל ואני היה לנו ביחד הון של שש מאות דולר בערך, והיינו צריכים בדיוק עוד אלפיים דולר כדי לגלגל במערב אילינוי מגרשים עירוניים עם רישומים כוזבים. דיברנו על כך על מדרגות הכניסה של המלון. אהבת ילדים, אמרנו, חזקה ביישובים חצי-כפריים; משום כך, ומעוד כמה סיבות, ברור שעדיף לארגן חטיפה כאן ולא באזור של עיתונים ששולחים כתבים בלבוש אזרחי לחלוב מידע על עניינים כאלה. ידענו שהעיירה פסגה תשלח אחרינו לכל היותר שוטרים, ואולי גם כמה כלבי-גישוש אדישים וגינוי חריף אחד או שניים בתקציב החקלאים השבועי. ככה שזה עשה רושם טוב.

בתור קורבן בחרנו לנו את הבן היחיד של אחד האזרחים הבולטים שנקרא אבן-עזר דורסט. האב היה מכובד וקמצן, מומחה למשכנתאות, גבאי צדקה ומעקל-נכסים קפדן וישר. הילד היה בן עשר, נמשים בלטו מפניו, ושערו בצבע הכריכה של השבועון שקונים בדוכן העיתונים כשממהרים לרכבת. ביל ואני עשינו חשבון שאבן-עזר יישבר וייתן כופר-נפש של אלפיים דולר, בלי שום הנחות. אבל חכו עד שאני אספר לכם.

במרחק של שני מילים בערך מפסגה היה הר קטן מכוסה סבך ערערים עבות. במדרון האחורי של ההר הזה היתה מערה. שם אגרנו צידה.

ערב אחד אחרי שקיעת השמש עברנו בכרכרה על פני ביתו של דורסט הזקן. הילד היה ברחוב ויידה אבנים בחתלתול שעל הגדר מולו.

"הי, ילדון!" אומר ביל, "היית רוצה לקבל שקית סוכריות ולטייל קצת?"

הילד קולע בדיוק בעין של ביל ברסיס לְבֵנה.

"זה יעלה לזקן עוד חמש מאות דולר," אומר ביל ומדלג בכבדות מעל לאופן.

הנער השיב מלחמה כמו דוב-קינמון במשקל חצי כבד; אבל בסוף הטלנו אותו לקרקעית הכרכרה והסתלקנו. הבאנו אותו אל המערה, ואני קשרתי את הסוס בסבך הערערים. אחרי שהחשיך החזרתי את הכרכרה לכפר הקטן שבו שכרנו אותה, שלושה מילים מן ההר, וחזרתי ברגל.

ביל הדביק אז פלסטר על השריטות והחבורות שעל פרצופו. מדורה בערה מאחורי האבן הגדולה שבכניסה למערה, והילד התבונן בסיר קפה רותח, ושתי נוצות זנב של בז היו תקועות בשערו האדמוני. כשאני מגיע הוא מכוון אלי ענף ואומר:

"הה! חיוור-פנים ארור שכמוך, איך אתה מעז להיכנס אל המחנה של הצ'יף האדום, אימת-המעמקים?"

"עכשיו הוא בסדר," אומר ביל, מפשיל את מכנסיו ובודק כמה חבורות על ירכיו. "אנחנו משחקים באינדיאנים. בהשוואה אלינו, ההופעה של באפלו ביל נראית כמו תמונות פנס-קסם של ארץ-ישראל באולם העירוני. אני הנק הזקן, הצייד, השבוי של הצ'יף האדום, והשכם בבוקר יקרקפו אותי. חיי-ג'ירונימו! הילד יודע לבעוט."

כן, רבותי, הילד הזה נראה כאילו אף פעם בחייו לא נהנה כל-כך. השמחה שבלינה במערה גרמה לו לשכוח שהוא עצמו שבוי. מיד כינה אותי בשם עין-נחש, המרגל, והודיע שעם עלות השמש יחזרו הנועזים שלו ממסע המלחמה ויעלו אותי על המוקד.

אחר-כך אכלנו ארוחת ערב, והוא מילא את הפה בשר חזיר ולחם ורוטב, והתחיל לדבר. בזמן הארוחה נתן נאום שנשמע בערך ככה:

"זה מוצא חן בעיני נורא. אף פעם לא ישנתי בחוץ, אבל היה לי פעם אופוסום מאולף, וביום-הולדת האחרון הייתי בן תשע. אני שונא ללכת לבית-ספר. עכברושים אכלו שש-עשרה ביצים לתרנגולת-פנינים של דודה של ג'ימי טלבוט. יש אינדיאנים אמיתיים ביערות האלה? אני רוצה עוד קצת רוטב. נכון שכשהעצים זזים הם עושים את הרוח? היו לנו חמישה גורים. ממה האף שלך כל-כך אדום, הנק? לאבא שלי יש המון כסף. נכון שהכוכבים חמים? פעמיים הרבצתי לאד ווקר, ביום שבת. אני לא אוהב בנות. רק עם חבל אפשר לתפוס קרפדות. שוורים עושים איזשהו רעש? למה התפוזים עגולים? יש לכם במערה הזאת מיטות בשביל לישון? לעמוס מאריי יש שש אצבעות. תוכי יודע לדבר, אבל קוף ודג לא יודעים. כמה צריך בשביל להגיע לשתים-עשרה?"

מדי כמה דקות נזכר שהוא אדום-עור מעצבן, הרים את רובה-הענף שלו, ניגש על קצות האצבעות אל פי המערה ומתח את הצוואר כדי לגלות את הסיירים של הלבן השנוא. מפעם לפעם השמיע קריאת מלחמה שהעבירה צמרמורת בגופ של סבא הנק הצייד. הילד הזה הפיל אימה על ביל מההתחלה.

"צ'יף אדום," אני אומר לילד, "אתה רוצה לחזור הביתה?"

"אה, בשביל מה?" אומר הילד. "בבית אני בכלל לא נהנה. אני שונא ללכת לבית-ספר. אני אוהב לישון בחוץ. אתם לא תיקחו אותי בחזרה הביתה. נכון, עין-נחש?"

"לא תיכף ומיד," אני אומר. "נישאר פה במערה כמה זמן."

"בסדר!" אומר הילד. "זה יהיה יופי. בחיים שלי לא נהניתי ככה."

בערך באחת-עשרה שכבנו לישון. פרשנו כמה שמיכות רחבות וכסתות והשכבנו את הצ'יף האדום בינינו. לא חששנו שיברח. שלוש שעות לא נתן לנו לעצום עין, פעם אחר פעם קפץ ותפס את הרובה שלו וצרח: "ששש! חבר!" באוזני ובאוזני ביל, עם כל פצפוץ ענף או רשרוש עלֶה מדומֶה שגילה לדמיונו הצעיר כנופיית שודדים מתגנבת. לבסוף נפלה עלי שינה טרופה, וחלמתי ששודד-ים אכזר ואדום-שיער חטף אותי וכבל אותי אל עץ.

בדיוק עם שחר העירה אותה סדרת צווחות נוראות שהשמיע ביל. אלה לא היו צעקות, או זעקות, או יללות, או קריאות, או צריחות שמצפים לשמוע ממערכת גברית של כלי דיבור – אלה היו פשוט צווחות בזויות, מחרידות, משפילות, כמו אלה שנשים פולטות כשהן רואות רוחות-רפאים או זחלים. נורא לשמוע במערה עם שחר גבר שמן חזק ומיואש צווח בלי מעצורים.

קפצתי ממקומי לראות במה העניין. הצ'יף האדום ישב על חזהו של ביל, ואחת מידיו סבוכה בשערו של ביל. ביד השנייה החזיק את סכין השולחן החד ששימש אותנו לחיתוך קותלי חזיר; בשקידה וברצינות ניסה להסיר את קרקפתו של ביל, בהתאם לגזר-הדין שנגזר עליו בערב הקודם.

הוצאתי את הסכין מידי הנער והכרחתי אותו לשכב שוב. אבל מאותו רגע והלאה נשברה רוחו של ביל. הוא שכב על המיטה בצד שלו, אבל לא עצם עין כל עוד היה הנער איתנו. אני נמנמתי קצת, אבל לקראת הזריחה זכרתי שהצ'יף האדום אמר שישרפו אותי על המוקד עם עלות השמש. לא הייתי עצבני או מפוחד; אבל התרוממתי למצב ישיבה והדלקתי את המקטרת שלי ונשענתי על סלע.

"בשביל מה אתה קם כל-כך מוקדם, סם?" שאל ביל.

"אני?" אומר אני. "הו, יש לי איזה מין כאב בכתף. חשבתי שאם אני אשב זקוף זה יירגע."

"אתה שקרן!" אומר ביל. "אתה מפחד. היית אמור להישרף בזריחה, ופחדת שהוא יעשה את זה. והוא באמת מסוגל לזה, אם רק היה מוצא גפרור. נכון שזה נורא, סם? אתה חושב שמישהו ישלם כסף בשביל להחזיר מין שד כזה היתה?"

"בטח," אמרתי. "פרחח קטן כזה הוא בדיוק מהסוג שהורים משתגעים עליו. עכשיו אתה והצ'יף תקומו ותבשלו ארוחת בוקר, ואני בינתיים אעלה אל ראש ההר לצפות על השטח."

עליתי אל ראש ההר הקטן וסקרתי את הסביבה. באזור העיירה פסגה ציפיתי לראות את פרשי הכפר החסונים חמושים בחרמשים ובקלשונות ומחפשים בשדות את החוטפים מוגי-הלב. אבל ראיתי רק נוף רוגע מנוקד באדם יחיד שחרש עם פרד חום-אפור. אף אחד לא סרק את הערוץ; שום רצים לא התרוצצו הנה והנה, להביא להורים המודאגים את הבשורה שאין כל חדש. אווירה כפרית של ישנוניות נמנומית שרתה על פני האזור הזה של אלבמה שהשתרע לעיני. "אולי," אומר אני לעצמי, "עוד לא גילו שהזאבים סחבו איתם את הטלה הרך מהעדר. יעזור אלוהים לזאבים!" ככה אמרתי, וירדתי מן ההר לארוחת הבוקר.

כשהגעתי מצאתי את ביל נתמך בדופן המערה, נושם בכבדות, והנער מאיים למחוץ אותו באבן גדולה כמו חצי אגוז קוקוס.

"הוא גלגל תפוח-אדמה לוהט על הגב שלי," הסביר ביל, "ואחר-כך מעך אותו ברגל, ואני מרטתי לו את האוזניים. יש לך אקדח בסביבה, סם?"

הוצאתי מידי הנער את האבן ויישבתי את הריב פחות או יותר. "אני עוד אסדר אותך," אומר הנער אל ביל. "אף אחד עוד לא היכה את הצ'יף האדום בלי לשלם על זה. יותר טוב שתיזהר!"

אחרי ארוחת הבוקר הילד מוציא מהכיס חתיכת עור עם רצועות מלופפות סביבה ומתיר אותן כשהוא יוצא מהמערה.

"מה הוא זומם עכשיו?" אומר ביל בדאגה. "אתה לא חושב שהוא יברח, מה, סם?"

"אין כל חשש," אומר אני. "הוא לא עושה רושם של טיפוס ביתי. אבל אנחנו צריכים להכין איזה תוכנית בעניין הכופר. לא נראה שההיעלמות שלו גרמה ליותר מדי התרגשות בסביבה. אבל יכול להיות שעוד לא תפסו בְּפסגה שהוא איננו. במשפחה שלו אולי חושבים שהוא מבלה את הלילה אצל הדודה ג'יין או אצל אחד השכנים. איך שלא יהיה, היום כבר ירגישו בחסרונו. הלילה אנחנו מוכרחים להעביר לאביו הודעה ולדרוש את אלפיים הדולר בעד החזרתו."

ברגע ההוא שמענו מין תרועת מלחמה, אולי כמו זו שפלט דוד כשהשכיב את האלוף גוליית. מה שהוציא הצ'יף האדום מהכיס היה רוגטקה, ועכשיו סובב אותה מעל ראשו.

חמקתי הצדה ושמעתי חבטה כבדה ומין גניחה מכיוון ביל, כמו זו שמשמיע סוס כשמסירים מעליו את האוכף. גוש אבן שחור בגודל ביצה פגע בביל בדיוק מאחורי אוזנו השמאלית. הוא התמוטט ונפל אל המדורה על סיר המים החמים לשטיפת הכלים. משיתי אותו ובמשך חצי שעה שפכתי על ראשו מים קרים.

עובר כמה זמן עד שביל מתיישב וממשש מאחורי אוזנו ואומר: "סם, אתה יודע מי הדמות החביבה עלי מכתבי-הקודש?"

"אל תתרגש," אומר אני. "עוד מעט תחזור לך ההכרה."

"המלך הורדוס," אומר הוא. "אתה לא תסתלק ותשאיר אותי כאן לבד, נכון, סם?"

יצאתי ותפסתי את הילד וטלטלתי אותו עד שנמשיו שקשקו.

"אם לא תתנהג כמו שצריך," אומר אני, "אני לוקח אותך ישר הביתה. עכשיו, אתה תהיה ילד טוב או לא?"

"זה היה בצחוק," אומר הוא בזעף. "לא התכוונתי להכאיב להנק הזקן. אבל בשביל מה הוא הרביץ לי? אני אתנהג בסדר, עין-נחש, אם לא תשלח אותי הביתה, ואם תיתן לי לשחק היום בצופה השחור."

"אני לא מכיר את המשחק," אומר אני. "על זה אתה ומר ביל צריכים להחליט. הוא החבר שלך למשחקים למשך היום. אני הולך לכמה זמן לעסקים שלי. עכשיו תיכנס ותשלים איתו ותגיד לו שאתה מצטער שהכאבת לו, או שאתה תיכף ומיד חוזר הביתה."

הכרחתי אותו ואת ביל ללחוץ ידיים, ואחר-כך לקחתי את ביל הצדה ואמרתי לו שאני הולך לחורש-צפצפות, כפר קטן במרחק שלושה מילים מן המערה, כדי לנסות לברר איך קיבלו את החטיפה בפסגה. חשבתי גם שכדאי לשלוח עוד באותו יום מכתב אזהרה לדורסט הזקן, ולדרוש בו את הכופר ולהכתיב לו איך לשלם אותו.

"אתה יודע, סם," אומר ביל, "אני עמדתי לימינך בלי להניד עפעף ברעידות אדמה, באש ובמים – במשחקי פוקר, בפיצוצי דינמיט, בפשיטות משטרה, בשוד רכבות ובסופות צקלון. אף פעם לא איבדתי את העשתונות עד שחטפנו חתיכת זיקוק כזה עם רגליים. הילד מוציא אותי מדעתי. אתה לא תשאיר אותו איתי הרבה זמן, נכון, סם?"

"אני אחזור מתישהו אחרי-הצהריים," אומר אני. "תדאג רק לשעשע את הילד ושיישאר בשקט עד שאני חוזר. ועכשיו נכתוב את המכתב אל דורסט הזקן."

ביל ואני לקחנו נייר ועיפרון ועבדנו על המכתב, והצ'יף האדום שמר על פי המערה, עטוף בשמיכה וצועד הנה והנה בצעדים גאים. ביל התחנן בדמעות שאוריד את הכופר לאלף וחמש מאות דולר במקום האלפיים. "אני לא מנסה," אומר הוא, "לזלזל בצד המוסרי המהולל של אהבת הורים לילדים, אבל יש לנו עסק עם בני-אדם, וזה לא אנושי לדרוש ממישהו לוותר על אלפיים דולר בעד חתיכה של עשרים קילו של חתול-בר מנומש. אני מוכן להסתכן באלף חמש מאות דולר. אתה יכול לחייב אותי בהפרש."

וכך, כדי להקל על ביל, נעניתי, ובשיתוף-פעולה חיברנו מכתב בזו הלשון:

מר אבן-עזר דורסט,

אנחנו מחביאים את הבן שלך אצלנו, רחוק מפסגה. אין שום טעם שאתה או הבלשים המנוסים ביותר תנסו למצוא אותו. תוכל לקבל אותו בחזרה אך ורק בתנאים האלה: אנחנו דורשים אלף וחמש מאות דולר בשטרי כסף גדולים בעד החזרתו; את הכסף תשאיר הלילה בחצות באותו מקום ובאותה תיבה כמו התשובה שלך – כפי שנפרט אחר-כך. אם אתה מסכים לתנאים האלה, שלח את התשובה בכתב עם שליח שיבוא לבד הערב בשמונה וחצי. אחרי שחוצים את נחל-הינשוף בדרך לחורש-צפצפות, יש שלושה עצים גדולים במרחק מאה מטר בערך זה מזה, קרוב לגדר של שדה החיטה מצד ימין. ליד העמוד שמול העץ השלישי תמצא קופסה קטנה מקרטון.

השליח ישים את התשובה בקופסה הזאת ויחזור מיד לפסגה.

אם תנסה לרמות אותנו בדרך כלשהי, או אם לא תמלא את דרישתנו לפי האמור, לעולם לא תראה את הילד שלך.

אם תשלם את הכסף כנדרש, הוא יוחזר אליך בריא ושלם תוך שלוש שעות. התנאים האלה הם סופיים, ואם לא תיענה להם לא ייעשה שום ניסיון להתקשרות נוספת.

שני אנשים נואשים

רשמתי על המכתב את הכתובת של דורסט והכנסתי אותו לכיס. כשעמדתי לצאת, הילד ניגש אלי ואומר:

"הו, עין-נחש, אתה אמרת שאני יכול לשחק בצופה השחור כשלא תהיה כאן."

"שחק בזה, למה לא," אומר אני. "מר ביל ישחק איתך. איזה מין משחק זה?"

"אני הצופה השחור," אומר הצ'יף האדום, "ואני צריך לרכוב אל המחנה המגודר להזהיר את המתיישבים שהאינדיאנים באים. נמאס לי לשחק את האינדיאנים. אני רוצה להיות הצופה השחור."

"בסדר," אומר אני. "זה נשמע לי לא מזיק. מר ביל בוודאי יעזור לך לסדר את הפראים המעצבנים."

"מה אני אמור לעשות?" שואל ביל, מביט בנער בחשד.

"אתה הסוס," אומר הצופה השחור. "תרד על הידיים והברכיים. איך אני יכול לרכוב אל המחנה בלי סוס?"

"עדיף שהוא לא ישתעמם אצלך," אמרתי, "עד שהתוכנית תעלה על הפסים. רק תירגע."

ביל ירד על ארבע, ובעיניו עלה מבט כמו זה של שפן במלכודת.

"מה המרחק למחנה, ילד?" הוא שואל במין קול צרוד.

"תשעים מיל," אומר הצופה השחור, "ואתה צריך להתאמץ כדי להגיע לשם בזמן. הויסה, עכשיו!"

הצופה השחור קופץ על הגב של ביל ותוקע לו עקבים בצלעות.

"בשם אלוהים," אומר ביל, "תחזור מהר, סם, הכי מהר שאתה יכול. חבל שלא הסתפקנו בכופר של אלף. שמע, אתה תפסיק לבעוט בי או שאני קם ומנפח אותך."

הלכתי לחורש-צפצפות וישבתי בסביבת הדואר והחנות, ודיברתי עם הכפריים שבאו לסחור. שפמנוני אחד אומר שהוא שמע שפסגה כולה מודאגת מפני שבנו של אבן-עזר דורסט הזקן אבד או נגנב. זה היה כל מה שרציתי לדעת. קניתי קצת טבק לעישון, הפרחתי הערה סתמית על מחירי האפונה השחורה, שלחתי את המכתב בדואר בחשאי, והסתלקתי. מנהל הדואר אמר שהדוור יבוא תוך שעה לקחת את הדואר לפסגה.

כשחזרתי למערה לא מצאתי את ביל והילד. סיירתי בסביבת המערה, הסתכנתי ביוֹדֶל אחד או שניים, אבל לא היתה תשובה.

אז הדלקתי את המקטרת וישבתי על קפל אדמה מכוסה אזוב וחיכיתי להתפתחויות.

כעבור חצי שעה בערך שמעתי רשרוש בשיחים, וביל קרטע ויצא אל קרחת היער הקטנה שמול המערה. מאחוריו היה הילד, פוסע ברכות כמו סייר, וגיחוך רחב על פניו. ביל נעצר, הסיר את כובעו וניגב את פניו במטפחת אדומה. הילד נעצר כמה מטרים מאחוריו.

"סם," אומר ביל, "נראה לי שתחשוב שאני עריק, אבל לא יכולתי יותר. אני אדם מבוגר עם תכונות גבריות והרגלים של הגנה עצמית, אבל מגיע רגע שכל הדאגה לעצמך וכל מערכות השליטה נכשלות. הילד נעלם. אני שלחתי אותו הביתה. הכול נגמר. בימי קדם היו קדושים מעונים," ממשיך ביל בשלו, "שהעדיפו למות ולא לוותר למי שהם סחטו. אבל אף אחד לא סבל אף פעם עינויים שלא מהעולם הזה כמו שאני סבלתי. ניסיתי למלא בנאמנות את הסכם הגזלנות שלנו, אבל יש גבול."

"מה עובר עליך, ביל?" אני שואל אותו.

"רכבו עלי," אומר ביל, "כל תשעים המיל עד המחנה בלי לוותר על סנטימטר. אחר-כך, כשהמתיישבים ניצלו, קיבלתי שיבולת-שועל. חול זה לא בדיוק תחליף ערב לחך. ואחר-כך, במשך שעה, הייתי צריך לנסות להסביר לו למה אין כלום בבורות, איך דרך יכולה ללכת לשני הכיוונים, ולמה העשב ירוק. אני אומר לך, סם, יש גבול שבן-אדם יכול לסבול. אני תפסתי אותו בצווארון וגררתי אותו מההר עד למטה. בדרך הוא עוד בועט לי ברגליים עד שהן משחירות ומכחילות מהברכיים למטה. ואני עוד מקבל שתיים-שלוש נשיכות באגודל וכוויות מברזל לוהט ביד.

"אבל הוא הלך," ממשיך ביל, "הלך הביתה. הראיתי לו את הדרך לְפסגה, ובבעיטה אחת העפתי אותו שלושה-ארבעה מטר קדימה. אני מצטער שהפסדנו את הכופר, אבל זה היה או זה או שביל דריסקול בבית-משוגעים."

ביל נושם ונושף, אבל על תווי פניו הוורדרדים יש הבעה של שלווה שלא תתואר ושביעות-רצון מתגברת.

"ביל," אומר אני, "אין שום מחלת-לב אצלכם במשפחה, מה?"

"לא," אומר ביל, "שום דבר כרוני חוץ ממלריה ותאונות. למה?"

"אם ככה, אתה יכול להסתובב," אומר אני, "תעיף מבט לאחור."

ביל מסתובב, וכשהוא רואה את הילד, הסומק נעלם מפניו והוא מתיישב ברפיון על הארץ ומתחיל לתלוש עשבים ונצרים קטנים מפה ומשם. במשך שעה חששתי לשפיות-דעתו. ואחר-כך אמרתי לו שאני מתכוון להשלים את המלאכה מיד בלי שום עיכובים, ושבחצות נקבל את הכופר ונסתלק, אם דורסט הזקן יסכים להצעה שלנו. ביל התאושש אז כל-כך, שחייך מין חיוך חלוש אל הנער והבטיח לשחק רוסי במלחמה עם יפן מיד כשתשתפר קצת הרגשתו.

כבר תכננתי איך לגבות את הכופר בלי להסתכן במזימות נגדיות ובמעצר, והתוכנית היתה מקבלת שבחים מחוטפים מקצוענים. העץ שתחתיו צריך היה להשאיר את התשובה – ואחר-כך את הכסף – היה קרוב לגדר של הדרך, ומסביב היו שדות גדולים וריקים. אם תארוב כנופיה של שוטרים למי שיבוא לקחת את הפתק, הם יוכלו לראות אותו ממרחק רב כשהוא חוצה את השדות או מתקדם בדרך. אבל לא, רבותי! בשעה שמונה וחצי כבר הייתי בראש העץ, חבוי שם לגמרי כמו קרפדת עצים ומחכה לשליח שיבוא.

בדיוק בזמן מתקרב מהדרך נער רכוב על אופניים, מוצא את קופסת הקרטון ליד עמוד הגדר, מחליק לתוכה חתיכת נייר מקופלת, וחוזר על דוושותיו בכיוון פסגה.

חיכיתי שעה עד שהגעתי למסקנה שהכול בסדר. גלשתי מהעץ, לקחתי את הפתק, חמקתי לאורך הגדר עד שהגעתי ליער, וכעבור עוד חצי שעה כבר הייתי שוב במערה. פתחתי את הפתק, התקרבתי אל הפנס, וקראתי אותו לביל. הפתק נכתב בעט בכתב-יד קשה לפענוח, ובקיצור ובתמצות אמר:

שני אנשים נואשים.

רבותי, קיבלתי היום בדואר את מכתבכם בנידון הכופר שאתם מבקשים בעד החזרת בני. לדעתי אתם מגזימים קצת בדרישותיכם, ובזה אני מגיש לכם הצעה נגדית, שאני נוטה להאמין שתקבלו אותה. אתם תחזירו את ג'וני הביתה ותשלמו לי מאתיים וחמישים דולר במזומן, ואני מסכים לקחת אותו מידיכם. מוטב שתבואו בלילה, כי השכנים חושבים שהוא הלך לאיבוד, ואני לא אוכל להיות אחראי למה שהם יעשו כשהם יראו מישהו מחזיר אותו. ברגשי כבוד,

אבן-עזר דורסט

"לכל השדים והשודדים," אומר אני; "מכל החוצפנים –"

אבל העפתי עין בביל והיססתי. בעיניו היה מבט תחנונים שלא ראיתי אף פעם אצל שום בעל-חיים, אילם או מדבר.

"סם," אומר הוא, "מה זה מאתיים וחמישים דולר, אחרי הכול? יש לנו את הכסף. עוד לילה אחד עם הנער הזה ואני מתאשפז בבית-משוגעים. מר דורסט הוא ג'נטלמן מושלם, אבל לפי דעתי הוא בזבזן, אם הוא מגיש לנו הצעה נדיבה כל-כך. אתה לא תחמיץ את ההזדמנות, מה?"

"להגיד לך את האמת, ביל," אומר אני, "כבשת-הרש הזה עלה גם לי קצת על העצבים. אנחנו ניקח אותו הביתה, נשלם את הכופר, ונסתלק."

לקחנו אותו הביתה באותו לילה. שכנענו אותו ללכת כשסיפרנו לו שאביו קנה לו רובה מצופה כסף וזוג מגפי עור, ושלמחרת נצא לצוד דובים.

השעה היתה בדיוק שתים-עשרה כשדפקנו על דלת הכניסה של בית אבן-עזר. ממש ברגע שהייתי אמור לשלוף את אלף חמש מאות הדולר מהקופסה שתחת העץ, לפי ההצעה המקורית, ספר ביל מאתיים וחמישים דולר לידיים של דורסט.

כשהתברר לנער שאנחנו עומדים לעזוב אותו בבית השמיע קולות של עוגב ונצמד כמו עלוקה לרגל של ביל. אביו התחיל לקלף אותו כמו שמקלפים טיח נקבובי.

"כמה זמן תוכל להחזיק אותו?" שואל ביל.

"אני לא חזק כמו שהייתי פעם," אומר דורסט הזקן, "אבל אני לא חושב שאני יכול להבטיח לכם עשר דקות."

"זה מספיק," אומר ביל. "תוך עשר דקות אני עובר את מדינות המרכז, הדרום והמערב התיכון, ומסתלק בדילוגים אל הגבול הקנדי."

ועם כל החשיכה, ועם כל השומן של ביל, ועם כל המהירות שלי, הוא היה לפחות מיל וחצי מִפסגה כשהצלחתי להשיג אותו.


*מתוך הקובץ "כופר נפשו של הצ'יף האדום", הוצאת עם עובד, 1997.

 

הם היו שיכורים כשהוא הציע לה. לנסוע לאיזו כנסיה בעיירה קטנה ולבקש מהכומר שיחתן אותם כאן ועכשיו, ואז לחזור לגואנגג'ואו ולהמשיך לשתות כאילו כלום לא קרה. לה זה נראה הרעיון הכי משעשע בעולם.

חכה, היא אמרה, מעולפת למחצה על הזרוע שלה. קודם כול אני גומרת את הבירה הזאת.

הזבובים זמזמו סְביב הבקבוקים הריקים שנערמו על השולחן. הם נעדרו מהאוניברסיטה באותו יום. גם ביום שלפניו לא הלכו. הם חגגו; הוא בדיוק חזר מטיול של חודש באוטובוס בכל הארץ, עם עוזי וסרחיו, חברי הילדות שלו. הוא סיפר לה מה קרה לו: נגמר לו הכסף ממש בסוף הטיול והוא היה חייב למכור את הדברים שלו — שק שינה, תיק גב, סכין ויקטורינוקס— כדי לשלם על הכרטיס חזרה. לא נותרה לו ברירה אלא לישון במעבר של האוטובוס, רועד מקור, בלי שום דבר חם להתעטף בו. הוא ביקש מצ'ולה אחת רשות להתכסות בתחתוניות של החצאית שלה. האישה דחתה אותו בכעס.

הסיפורים שלו מאוד הצחיקו אותה. במכונת התקליטים התנגן "אני מתפלל בשבילך": הם שמו בה כמות מטבעות שתבטיח שרק השירים האהובים עליהם יתנגנו כל אחרי הצהריים. הוא שם את היד על הרגל שלה, כאילו בטעות. שניהם לא שמרו אמונים, והם ידעו את זה איכשהו, אבל באותו רגע זה לא שינה להם. בוודאי עוד יהיה זמן לתקן טעויות.

הם החליטו על כביש "לה גווארדיה" אחרי שזרקו מטבע. מעולם לפני כן לא עברו בכביש הזה מיוזמתם. הם עצרו לקנות עוד בירות בדרך; הוא שילם עליהן. הם רבו על השליטה ברדיו.

את לא נותנת לי לנהוג, הוא מחה, אנחנו נעשה תאונה.

הם ראו גבר עומד בצד הכביש והוא עצר כדי לאסוף אותו.

אתה משוגע, היא אמרה בכעס.

היום אתה, מחר אני. חוקי הכביש.

מפגר. אין לי חשק לשחק את השומרונית הטובה.

הוא רכן לנשק אותה. ותוך כדי זה העביר את ידו על ראשה ומשך לה בשיער. היא נשכה אותו.

לאן אתם נוסעים?, שאל אותם האיש מעברו האחר של החלון. הבגדים שלו היו מוכתמים בשמן, כאילו הוא עבד מתחת למכונית.

להתחתן, היא אמרה ולגמה מפחית הבירה שלה.

האיש תקע בהם מבט.

תעלה, הוא הורה. נסיע אותך.

האיש היה נהג מונית. המכונית שלו התקלקלה והוא ביקש מהם שיקפיצו אותו לתחנת דלק. הם הציעו לו פחית, והוא ישב בשקט במהלך עשרים הדקות הבאות. לפני שירד רצה לשלם להם, אבל הם לא נתנו לו.

תתפלל בשבילנו, היא צעקה, מנופפת בידה דרך החלון בזמן שהאיש הלך והצטמצם לכדי נקודה רחוקה. 

מפגרת, הוא צחק. את בכלל לא מאמינה באלוהים.

נו אז.

הם עברו על פני כמה כפרים. צלבים עם כתרי פלסטיק פרחו בצדי הדרך. האור נצבע בגוון כתום-תפוזי; זה היה סוף הצהריים. היא העבירה לו עוד בירה. הם אף פעם לא נשארו לישון ביחד אחרי שעשו אהבה. היא תמיד היתה ממהרת לאסוף את הדברים שלה וחוזרת לבית של אמא שלה עם אור ראשון, נוסעת בזיגזג, רוח הזריחה על פניה, המוזיקה במלוא העוצמה כדי לא לשקוע בתעתועי העייפות והשכרות. היא לא רצתה להתרגל להתעורר לצדו. אין לנו עתיד, היתה חושבת לעצמה.

בן זונה, הוא צעק פתאום, מנסה להתחמק מהכלב שזינק אל אמצע הכביש. הצמיגים של הפורד פיאסטה הישנה החליקו והמצח שלה נחבט בקצה החלון. המכונית חסמה את הכביש, כמו חיפושית שנתקעה בשמש. היא שפשפה את הראש; מלבד ההלם, לא נראה שזה היה חמוּר. הוא הסתכל בגועל על הבירה שנשפכה על המושבים.

נכנסת בו, היא אמרה בטון מאשים.

אין לי מושג, הוא ענה, מסוחרר מתנועת המכונית.

שמעתי אותו. נכנסת בו. הרגת אותו. יללה עמומה בקעה מאחורי הפורד פיאסטה.

הכלב, היא צווחה בעצבנות.

אני לא מתכוון לרדת לברר, הוא אמר, ונסע לאחור כדי להזיז את הרכב מהנתיב הלא נכון. המכונית הזדעזעה מעט כשנסעה על פני החיה.

אההה, היא צעקה וכיסתה את האוזניים בידיה.

עדיף בשבילו. הוא לא סובל יותר.

זה פשוט נורא, היא אמרה.

הוא ניער את הבירה מהבגדים והגביר את עוצמת הרדיו. היא ישבה ללא ניע במושב שלה, שיערה סתור מהתזוזה הפתאומית של המכונית. 

זה היה קרוב, הוא אמר, ופתח עוד פחית בירה. אנשים מתו בתאונות מהסוג הזה.

היא לא הגיבה. הוא שם לב שמשהו לא בסדר רק כעבור כמה קילומטרים, כשפנה לדבר אליה והבחין שהיא בוכה.

ועכשיו מה, הוא אמר ובלם בבת אחת.

זה לא יעבוד. אני רוצה לרדת.

מה כבר עשיתי?

עזוב אותי בשקט.

הוא ירד מהמכונית ונשען על הדלת. הוא הצית סיגריה. הוא לא ידע איפה הם נמצאים. הכביש התארך עד אינסוף. הוא הרגיש מותש ומשועמם.

רדי, הוא אמר.

היא ייבשה את דמעותיה בגב כף היד.

אז אנחנו כבר לא מתחתנים? שאלה.

ביום אחר, הוא ענה, כובש את מורת רוחו.

אנלְיה ירדה בטריקת דלת והתחילה לצעוד על האספלט, בכיוון השקיעה. דייגו התניע ופנה בחזרה לכיוון העיר. חיכתה לו דרך ארוכה. היא הסתובבה והשליכה לעברו את פחית הבירה. היא לא פגעה. למזלה היה לה הדיסקמן בכיס; הפעם היא לא ידעה כמה זמן ייקח לה לחזור הביתה. 

להאנה

"מאוחר יותר בלילה ראה, למרבה הפלא, תצלום של עצמו כמו שהיה לפני שהיא הגיעה.

הוא חשב: יש לה הכוח להעיר את המתים." – טניה בּליקסֶן, "סערות".

שדה תעופה, היום, לילה

במזרח כל יום שונה, כך כתוב בספרים העתיקים. המזרח בנוי מאיים, כל אי הוא שונה, על כל אי חיה מכשפה, ואני הכרתי אחת מן המכשפות האלה.

היא קראה לעצמה גבּריאלה סלוֹאָנֶה, אנחנו גנבים ותיקים ונתקלנו זה בזה בפארק רומי, כשתיכנַנּוּ שוד מפואר, בלי לדעת מיד שלכל אחד מאיתנו אין כל כוונה או יכולת אחרת אלא לשדוד. בעבר כבר עלה פעם שמי באי המזרחי שלה בהקשר פלילי, אבל  לא שיערתי אז שהיא נולדה שם בשנת 5502 (בשם פסח זְלאבּוֹסקי), ושעברה עליה שם ילדות של מכשפות. בזמן שרבצה במרתף שלו כמו אוֹפּוֹסוּם, שימנה את האקדח שלה וכרסמה לחמנייה עבשה, סעדתי אני בפנטהאוז עם הקורבן שלנו, פרוֹבּארט, באווירה רגועה ורוויית אלכוהול. היא תמיד הגיעה מלמטה, חפרה מנהרות, השתחלה לצינורות, לנה במרתפים, ואילו אני תמיד התחלתי הישר מלמעלה, בעזרת אשד מילים אלגנטי, חנופה וגישה אצילית מזויפת. מאז ומתמיד רציתי לכבוש את העולם ולשפוך את עצמי עליו כמו מי רחצה מבושמים. היא רצתה רק לשדוד ולרצוח בשקט ככל האפשר, לנקום נקמות רוויות דם, עד היום לא הצלחתי לגלות במי, דרכי הפעולה שלנו היו שונות למדי. אבל לפעמים, בשעות גורליות ומאושרות, היינו שנינו צעירים ומאוהבים בנצח, מפני ששוב ושוב הפרידו אותנו זה מזה.

גבּריאלה סלוֹאָנֶה, הנה היא יושבת בחצאיתה הירוקה באולם הנוסעים היוצאים של שדה התעופה ליאונרדו דה וינצ'י, כשצצה על פני השטח, לא ניכר בה זכר למרתפים. בפעם הזאת הייתה אולי בסוף שנות העשרים לחייה, צעירה ונמוכת קומה באופן מטעה, מתוחה כמו קפיץ, עיניה ושיערותיה היו שחורות ונוצצות, ואם עדיין טיפחתי בלבי ספקות כלשהם, ושאלתי את עצמי אם הגנבת והרוצחת הזאת מסוגלת להגיע לשעה גורלית של אושר והאם היא האהובה שלי, השנואה שלי, האבודה שלי וזאת שנמצאה מחדש – אם עדיין היו לי ספקות כאלה, מבטה המתכתי פוגג אותן באחת. כל אחד מן המבטים שלה חדר עמוק, אפילו האיש שלידה, שבלע בשקיקה את העיתון, כשבחנה אותו בחשדנות, איבד מיד את השליטה על פנימיותו העגומה וקלט את מחשבותיה הששות לרצח כמו דיו שחורה שמתפשטת במים. אולי ראתה בו סכנה, אדם שעוקב אחריה? לא יתכן שמישהו עקב אחרי, אין שום אפשרות לעקוב אחרי, קראתי מתוך החיוך המזרחי העצוב שלה, העתיק כמו הספרים. שתי גופות, פרובארט ואשתו, פיאצה בולוניה המתה שוטרים, היריות הפרועות והזועמות שלה העמידו גם אותי בסכנה גדולה, חליפת הערב שלי וענן מי הבושם בעל הניחוח המובהק שהייתי עטוף בהם הצילו אותי אך בקושי. בתום דיון ארוך הסיקו לובשי המדים שרוצחים שכירים לא משתמשים בטֶר דֶ'הֶרמֶס כשהם הולכים לעבודה.

רגשות עתיקים ורבי עוצמה כווילונות שחורים האפילו את חנות הדיוטי פרי שנכנסתי אליה בעקבותיה. בין חבילות של באצי' די דמה וסבון רומאנטיקה עמדנו סוף סוף זה מול זה. אבל היא פנתה ממני כדי להריח את הסבונים.

"שלום, פסח."

"אני מכירה אותך?"

הבנתי. הכול יהיה מהנה יותר אם שוב לא נאמין שזה קורה, נמאן לתפוס את זה, נעמיד פני זרים ונתכחש לשמחה שלנו. העניין הוא שאנחנו לא רק גנבים, אלא גם שקרנים ובעלי דמיון עשיר מטבענו, ואנחנו מקבלים זה את זה כפי שאנחנו (אם כי למיטב זיכרוני, מעולם לא היינו נשואים, בניגוד להרבה שקרנים אחרים).

"בפארק שלפני הבית של פרובארט," אמרתי, "שם התראינו, שנינו התחזינו לעוברי אורח. היה לך מכשיר ראיית לילה, לי לא."

עכשיו כבר לא הריחה את הסבונים, אלא את אחד מתלתליה השחורים, כולה תמימות ופיזור נפש, כאילו ה"כאן ועכשיו" בחנות דיוטי פרי של שדה תעופה בלילה הוא מעֵבר לכל דמיון בשבילה. מאז ומתמיד ידעה להעביר את מה שכינתה ה"תודעה" שלה למצב של תרדמת בתוך רגע אחד (לעתים תכופות סבלה מסיוטים).

"איפה מוצאים דבר כזה?" שאלתי.

"איפה מוצאים מה?"

"מכשירי ראיית לילה. את הרי יודעת שאני בור בעניינים טכניים."

היא צחקה את צחוק הפנינים הלבנות והלשון האדומה שלה. "מכשיר ראיית לילה כמו שלי? כנראה השתחרר לך בורג, קוף מגונדר שכמותך." כמה חן יש בזה, בבחירת המילים המיושנת מעט, בניחוח המכשפה הקל של המאות שחלפו, שאופף אותה. ועוד רגע עמדה לצעוד משם. הצלחתי לתפוס בזרת שלה בעזרת הזרת שלי, ולאחוז בה.

"חסרת לי."

היא התבוננה באצבעות שלנו, והשתהתה. מתי תואיל להיזכר סוף סוף? בלי לשאת את מבטה אמרה בלחש: "אם לא תרפה ממני מיד, אהרוג אותך, פה, ליד הסבון, ואף אחד לא ישים לב, גם לאנושות זה לא יהיה אובדן גדול." האמנתי לכל מילה שלה. אמרתי:

"טוב, גבּריאלה. בואי ניגש לעניינים."

"מאיפה אתה יודע את שמי?"

"כי גנבתי את הדרכון שלך."

התבוננתי בסיפוק כיצד היא מפשפשת בתיק היד הצהוב שלה ומוציאה מתוכו באי סדר מסמכים מזהים, שמעולם לא הבינה מדוע הם קיימים.

"שלוש פעמים," אמרתי בחיוך. "אבל תמיד החזרתי אותו."

היא חשבה בקדחתנות על הדרכון שלה, כאילו המסמכים המזוייפים שלה, הזהות שאימצה לעצמה, היו בלתי מוכרים, בלתי מובנים, תעלומה.

"מי אתה?"

"Je suis le poinçonneur des Lilas. Je fais des trous, des petits trous, encore des petits trous…" והוספתי: "יש לי את האבן של פרובארט."

מזווית עיניה עקבה אחרי כל תנועה של כמה ילדים, נוסעים מתמידים מפונקים ומכוערים במיוחד, שנכנסו בסערה לאולם וכיוונו איש אל חברו רובֵי מים. הם עוקבים אחרינו? או שאלה ילדים אמיתיים? איך היא רוצה להצליח להתגונן פה, יחידה מול רבים? הייתה לה תוכנית? היה לה נשק בלתי נראה? סייענים שעד עכשיו לא הבחנתי בהם? היה לה מאהב? הכרתי אותה טוב מספיק כדי לדעת שהיא זוממת משהו. עכשיו, בנוסף לכל, נעצה את העקב של אחד מנעליה בנעל הלכה שלי.

"אה, אתה חושב שיש לך את האבן של פרובארט? האבן שלך מזויפת. החלפתי אותה."

"אז אם כך, את מודה שאנחנו מכירים? עבר הרבה זמן מאז, אני המום, פסח, אני צריך לצבוט את עצמי."

היא נעצה את העקב שלה עמוק יותר בנעל שלי.

"ואת יפה יותר מתמיד. החלפתי את האבן בחזרה, דרך אגב, האבן שלך מזויפת."

"אבל אז אני שוב החלפתי."

"את חושבת שאני חובבן? גם אני החלפתי שוב, כמובן."

"אבל אז אני שוב החלפתי."

"מה? אז האבן שלי לא אמיתית?"

"או שאולי שלי לא אמיתית. אתה עושה אותי משיגנע."

"גבּריאלה, תסתכלי אלי, תגידי את האמת, זאת את?"

היא נדה בשתיקה בתלתליה השחורים, והעלימה כמה סבונים בתוך החצאית שלה, מכוחו של הרגל. אחד מן הסבונים נפל על הרצפה, שנינו בהינו בו, כאילו איבדנו משהו שערכו לא יסולא בפז.

פתאום ראש השנה

שמי זימוֹנֶה פרוֹבּארט. אכלתי עם פּבּלוֹ ארוחת ערב, ברחוב גבּריאֶלֶה, הוא עשה רישום שלי, אבל לא צייר אותי. אני מתכנן תקופה כחולה, אמר, ואיכשהו את לא כחולה מספיק בשבילי. אז לא יתכן שאני גנבתי את התמונה, מפני שלא הייתה תמונה שלי מלכתחילה, אתה מבין? חוץ מזה, היה 6 באוקטובר. אתה לא מבין? אז אומר את זה כך: אתה, אדוני, כָּמֵהַּ למאה החדשה, אבל אנחנו לא, שום מאה מעולם לא קיימה את מה שהבטיחה. לדויד ולי יש בן קטן, ממזר, כשיהיה גדול הוא רוצה להיות מבקר כרטיסים ולנקב כרטיסים, מעבר לכך אני לא רוצה לחשוב, אני לא רוצה לנהל עוד שיחות על העתיד, זה מביא מזל רע, אני תמיד מפחדת, פחד עתיק מאוד. את דויד אתה לעולם לא תצליח לתפוס, הוא מזמן הגיע לביאריץ או למקום אחר כלשהו. את הנפצים תיכנַנּוּ והכנו בעצמנו, רצינו להכין מופע קטן של זיקוקים, רק בשבילנו, הרי פתאום היה ראש השנה, החג. אתה לא מכיר את החג? זה לא שייך לעניין? אני מצטערת שפוצצנו את המשתנה הציבורית, באמת. לא, אני לא צוחקת, כן, אני מודעת לחומרת המצב שלי. דויד אמר: אנחנו צופים אל תוך שמי הלילה, אל תוך האפֵלה, אבל הכוכבים עוד יבקיעו. הוא פשוט נוהג לומר דברים כאלה. אני מודה, אני לימדתי אותו לגנוב. אצל גברת מיוחסת כמוני, דרך אגב, לא קוראים לזה גניבה, אלא קלפטומניה, מחלת רוח שמוכרת בחוגים החברתיים שלי, מחלה שאולי נובעת מהליבידו. הרי דויד גנב בצורה כל כך מטופשת ולא מיומנת, והוא גם תמיד ריחם על הקורבנות. זה לא נכון שרחמים זה לא אהבה, דרך אגב, לא פעם רחמים הם האהבה עצמה. ובכל זאת, משעשע שאני יושבת פה, ודווקא דויד, שהוא עיוור, הצליח לברוח, לא? אתה חושב שהוא רק מתחזה לעיוור? אָה, יש לך הוכחות לזה! הרי יש לך הוכחות להכל. אז אם כך, דויד פיקח יותר ממה שחשבתי, אני לא הרגשתי כלום במשך ארבע שנים. הוא גישש את דרכו בצורה כה מטופשת ומלאת חן ברחובות ובחיים, אין ברירה אלא לאהוב אותו, ואחר כך הוא התאהב באהבה שלי, דבר כזה יכול לקרות. דרך אגב, אני לא מאמינה לאף מילה שלך, אדוני, אתה רוצה להפריד בינינו, אבא שלי, בוגד שמצטלב זה זמן מה מדי ערב בכנסיית סקרה-קר, כבר ניסה לעשות את זה. דויד מעולם לא שלח לי מכתבי אהבה, הרי אף פעם אין לו כסף, שנה אחת הסתתרנו במרתפים של אבא, שם בא הבן שלנו לעולם, זאת הייתה תקופה פראית ורומנטית, מכרנו בזה אחר זה במחירי הפסד את כלי הבית המכוערים להחריד של אבא, בזה אני מודה ברצון, אבא חשב שיש לו שדים בבית. ועל כן, כדי להתנקם בנו, נהיה קתולי. Non, je ne regrette rien..  

שעה אחת לפני מותה בטרם עת (אביה הכה אותה למוות) כתבה זימונה מכתב לדויד, בכתב ידה היפיפה והבלתי קריא, האלכסוני והתלול, שאותו למדה בגיל ארבע תחת שמש גדולה ואהובה מאוד, בחיים אחרים, בגלות בבל.

אהובי היקר לי מכל, הם הניחו לי לצאת לחופשי. הציור של פבלו נמצא במקום מחבוא בטוח, אפילו לך אני לא מגלה היכן. אבא נישל אותי מהירושה, אבל יום אחד נמכור את הציור, ואז קלוד הקטן שלנו לא יצטרך להיות מבקר כרטיסים. היום חוגג שאר העולם בריקודים סביב פנסי הגז ברחובות, ביער ונסן יש זיקוקים, כוכבי אש מלאכותיים עפים להם בשמים, אלה לא הכוכבים שלנו, ובכל זאת הם מאירים. כולם קוראים: "תחי המאה העשרים!" ומשליכים את כובעיהם לאוויר. גם אם אתה לא עיוור, אתה חסר לי. Nous allons changer le monde.. תענה לי.

בינתיים, בשדה התעופה ליאונרדו דה וינצ'י

גבריאלה סלואנה ואני עדיין בוהים בקוביית הסבון שנפלה. הזמן מתנודד לרגע אחד, כאילו הסתובב סביב עצמו במעגל ובתוך כך התעלף. מתי כל זה התחיל? לא ידעתי. גם היא לא ידעה, או שהסתירה את זה ממני. ראשינו נחבטים זה בזה כאשר שנינו מתכופפים בו זמנית להרים את הסבון. בבית הקפה של אולם הנוסעים היוצאים בנמל התעופה של רומא, שבו לא מותר אלא לנשום, כל השאר אסור (מי שמעולם לא ראה בית קפה שהכל אסור בו באולם הנוסעים היוצאים של שדה תעופה בשעה שתיים לפנות בוקר אינו יודע לקראת איזו עייפות כוכב הלכת שלנו נע) אנחנו מתנהגים באדיבות. מבזק חדשות על המסכים: הווילה של פרובארט, גופותיהם של פרובארט ואישתו, בכל אחת מהן נעוצים כדורים של מחסנית שלמה מן האקדח של גבּריאלה, את הגופות נושאים החוצה מכוסות ביריעות פלסטיק. קריינות: פרובארט היה אדם ידוע, ממשפחה ותיקה, בנק הוותיקן (זה היה לי חדש), בילדותו לחץ את ידו של הדוצ'ה. כל הכבוד, אני אומר, לא נצליח לצאת מפה אף פעם, למה לדעתך הטיסה שלנו מתעכבת, הם כבר עלו עלייך, עוד מעט הם יהיו פה. הטיסה שלנו? היא אומרת ובעיניה המבט המתכתי הזה, המבט הזה שאומר, אנחנו טסים ביחד? אני מנשק אותה. יש לה טעם של רִיבָּס. היא באמת חושבת שאתן לה שוב לחמוק ממבטי? היא מנשקת אותי בפיזור נפש, נשיקה שחולפת לידי, גבּריאלה מנשקת את האוויר.

רִיבָּס במזרח

האמנות, הפשע וגם הגניבה מתבססים כולם על חוסר תשומת לב וישנוניות שהן בחציין מכוונות ובחציין לא, מעין תחושת חוסר אונים מול חלוף הזמן שאי אפשר לתאר את קיומם בלעדיה. כל אמן יודע שקו צר מפריד בין יצירת האמנות שעדיין מנמנמת לה באפלולית, חסרת צורה, לרגע שבו מאוחר מדי לשפר דבר מה. רוב האמנים ורוב הפושעים נעים ונדים בין שני השלבים האלה, למרות כל מאמציהם הכנים, מפני שהם עצלים, אדישים, מרוצים יותר מדי מעצמם, רשלנים ויהירים. זאת כמובן בעיה מוסרית, מפני שכל אמנות וכל פשע הם במידה מסוימת מאבק לדרוש את המגיע לך, בהחלט, ואולי אפילו: מאבק לחפות…

כך אמרה פּאוּלינֶה, פרוליין פון הזניחה… (היה אסור לומר את שמה בקול, נאסר עליה לתת הרצאות באסתטיקה, הותרו רק שיעורי סריגה ליד התנור).

אבל נשיקה יכולה לשנות את העולם, העזתי לטעון.

אנחנו לא רוצים לדעת מה אנחנו עושים, ענתה לי, עד שמאוחר מדי לשנות משהו. הרוח האנושית, המשיכה בדבריה, היא שק של סמרטוטים. הגוף, האובייקטים של העולם החיצון, זיכרונות סוערים, פנטזיות לוהטות, אשְמה, פחד, היסוס, ספק, שקרים, שמחות קטנות, כאבים גדולים ואלף דברים שקשה מאוד להגדיר אותם במילים מתקיימים אצלנו זה לצד זה, מתקיימים גם אצלך זה לצד זה, מר פרובארט.

היינו על אי מזרחי בשם וימאר, האנשים שם התחרו זה בזה ללא הרף בכתיבת שירים. האי לא היה גדול, הוא שכן בים קר כקרח, והים כל הזמן כירסם בו, כך שבסוף הוא פשוט עתיד היה לשטוף את האי איתו, האי יתמוסס, ואולי יישאר ממנו רק גביש של קרח. לא הרגשתי נוח בתור הולך בטל. האם אין לי יעוד נעלה יותר, האם לא היה טמון בי, נתן פרובארט, משהו אחר לגמרי? לפעמים כרעתי ברך והתפללתי, וחשבתי בלבי: הגיעה השעה.

ואז נישקתי את פאולינה פון… מתחת ללילך. היה לה טעם של ריבס, שאותו בישלה בסתר, ובלילה, במרתף הארמון, חיסלה אותו בכמויות גדולות. נודע לי שגם היא מרגישה את עצמה זרה בווימאר וזרה בגופה ובעולם. כבר היינו פה פעם, חשבנו, כבר התנשקנו פעם מתחת ללילך, בעידן אחר של זמן. באותם ימים היינו שונים (כך חשבנו), החלפנו מבטים מעיני שקד שחורות, נדף מאיתנו ריח של הל, של מור ושל תפוזים. איכשהו היינו כחולים יותר, אמרה פאולינה. איכשהו היינו מבוגרים יותר, אמרתי אני. מותר לנו לדבר כך, נתן? לחשה, כך מדברות מכשפות. לא, כך מדברים האוהבים, עניתי אני.

נשיקה משנה את העולם. בבת אחת שק הסמרטוטים מסודר, כל הדברים הפנימיים מסודרים, אין פחד, אין יראה, בתוך השק נותר מקום אך ורק לך.

נעשינו משוררים, אבל לא כתבנו בעצמנו. מצאנו את מבוקשנו אצל אחרים, לקחנו את כתבי היד שלהם מתחת לכריות, גנבנו להם את הטיוטות ואת הרשימות. ואז אחזנו במספריים וחתכנו הכל לרצועות, כמו רצועות של בשר כבוש, הדבקנו את המילים בסדר אחר ושלחנו לדפוס, בשם עט ששכחתי מאז. תמיד היה לנו מטבע איתנו, אני בשקיק על הצוואר, היא בתחתונית, בשביל איש המעבורת. הכמיהה שלנו, התחושה הפנימית שלנו, שיקרה לנו משהו גדול ומרעיש עולמות, (אולי תהילת עולם), הכיוון שחשבנו שחיינו יפנו אליו – התברר כי כל אלה היו נכונים. אבל הדרך הייתה ארוכה יותר ממה שתיארנו לעצמנו.

במקום אחר כלשהו

שם לא יכולנו לגנוב, כי היינו מתים (נחנקנו).

דיוקן

היום יום ראשון. הבית שלנו עדיין ערימה של עפר ואפר, תודה לך, מר וֶרנֶר פוֹן בּרַאוּן. סמוך למסוול היל, ברודוויי, הילדים היתומים בוכים. אבא מת, אימא לא הוציאה מילה מפיה במשך שבעה ימים, היא דיברה באמצעות הלב, עד שחדל לפעום. חשבנו שאנחנו בטוחים בלונדון, הנשים, ורודות כמרציפן, הרגיעו את עצבינו, הגברים, בעור בהיר ורך, מקומט מעט, חייכו לפעמים בשעשוע, זקפו גבה, הכל היה מרגיע, אפילו השפה העתיקה של המשורר הנודד, שאולי יודעת להיות קולנית וחריפה, אבל לא יודעת לנבוח. המלך ליר לעולם לא ינבח, הם יכולים להשתולל בברלין כמה שהם רוצים. החנות של אבא, החנות הישנה והטובה Frobat's Bookshop, נעלמה כלא הייתה. אני מפשפש בשארית העצובה שנותרה, ומוצא ספר על המולדת, על האיים הקסומים ועל המכשפות הנפלאות שיש שם. הן היו אפשרות, המכשפות האלה, אבל המולדת שלי לא רצתה את האפשרות הזאת. דיוקן של מכשפה חסרת גיל, נמוכת קומה, בעלת שיער שחור כעורב, ועיניה עיניים שראו הרבה ויודעות סודות, והדיוקן הזה מושך אותי אל תוך זמן אחר, כשהאיים עדיין שכנו בשמש החמה, ולפעמים יצאו מן הים וטיילו על פני היבשה, להשתקע במקום אחר. אישה צעירה כמוני, כבר מתה מאות שנים, שמה היה פסח.

טיסה 0913 מוכנה להמראה

שוב בחנות הדיוטי פרי הארורה, בימת הרגשות המדוכאים. גבריאלה נזכרה שהיא פשוט מוכרחה כמה דברים, למשל טובלרון. עשינו תחרות קטנה, מי מאיתנו יצליח להעלים יותר טובלרונים, לעין המצלמות המסתובבות.

"אנחנו הולכים ומשתפרים," אמרתי.

"אה, כך אתה חושב? תשמע, ליד הקופה דרכנו נפרדות. ואתה משלם." היא אחזה בתמונה מיניאטורית, רומא בגשם, ודחפה לי אותה ליד. "על זה."

החזקתי את התמונה מול פני. "את כמעט נישקת אותי…"

"…"

"מאוחר מדי, גבריאלה סלוֹאָנֶה. את בסכנה."

"לא תמיד היה מאוחר?"

"לא בימים ההם, בבבל."

"…"

"אנחנו יכולים לנסוע ללונדון ולהשתקע שם בשקט. יש לי דירה במסוול היל. או לפריז, אני הבעלים של מלון קטן שם, ברחוב…"

"בפארק ההוא," נכנסה לתוך דברי, "מול הבית של פרובארט, כשהתיישבת לידי בגסות כזאת על הספסל, שמת לב ליונים?"

"יונים?"

"אתה רואה, אתה ישן כל הזמן, חייך עוברים עליך בהליכה מתוך שינה, נמאס לי מזה לגמרי, אני צריכה להשתחרר ממך, אתה מזיק לי."

"יונים?"

"כן, יונים. הן עמדו סביבנו בחצי מעגל, יונים די זקנות, ובהו בנו מתוך עיניהן הקשות. והשמים היו כה כחולים וקרים, גם לזה לא שמת לב, הם לא סלחו לנו. ובזאת אני מכריזה על הסוף, שאין ממנו חזרה."

ואז היא סוף סוף נגעה בי, האצבעות שלה (שגם רצחו) התוו מעגל קטן על היד שלי, והיא הניחה לרעמתה השחורה לנוח על כתפי. נראָה שהיא רוצה שאסלח לה. על כך שהיא צעירה ויפה, וללא דופי, ויש לפניה עתיד, בעוד אני זקן ומכוער, וחוטא, ואין לי עתיד.

"טיסת לופטהאנזה 0913, עליה למטוס כעת…" נשמע הקול חסר הגוף.

אה, ברלין, חשבנו שנינו. עיר שברוב חסדה חוסכת מאיתנו את הגורל, החיים הובילו אותנו סביבה במעגלים רחבים. מה היא חיפשה בברלין? יהלום גדול כמו מלון "אדלון"?

"זה היה אלוהים?" אמרתי.

"סליחה?"

"הקול."

"אתה פשוט אף פעם לא תלמד. אנחנו. זה אנחנו." היא קמה ממקומה. "בבקשה, אל תלך אחרי. תטוס למקום אחר, תטוס לפריז, היינו מאושרים שם פעם, תחיה בזיכרונות שלנו, אני צריכה הפסקה, אני צריכה פסק זמן, לפחות למאה שנים, פשוט תשאיר אותי לבד."

"לבד…" אמרתי, מהורהר כולי.

והיא כבר רצה לדרכה. שכחתי כמה מהר היא מסוגלת לרוץ, נדמה שברק קטן נכנס אל תוך אולם הנוסעים היוצאים. שאר העולם סר מדרכה, ניתז לכל עבר, כמה הייתי גאה בה. אולי היא צודקת, ואנחנו זקוקים לפסק זמן? קודם כל אני צריך לשכנע אותה להפסיק את הרציחות, לא היינו רוצחים מטבענו, היינו אמני הגניבה מטבענו, מילים ומבטים היו מטבענו.

בזמן הטיסה שוחחנו על מכשירים לראיית לילה. המכשירים האלה נהדרים, אמרה, אם אתה למשל עובד בבית שיש בו הרבה מרתפים, אתה רואה הכל בצבע ירוק, זה פנטסטי, כמו חלום. אהבתי שדיברה בצורה פשוטה ומקצועית כזאת, והיא ידעה את זה, היינו אמני הריחוק, הבנו וכיבדנו את המרווח בין הכוכבים במיקומם הלילי בשמים. היא לקחה את פני בידיה. הפעם לא נישקה דרכי את האוויר. נשיקה יכולה לשנות את העולם, אין רגעים נצחיים, מפוזרים, מבודדים, רגעים לא מורגשים, שבהם אנחנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו, ואז להמשיך את חיינו כאילו לא אירע דבר. יש נשיקות הרות גורל. לפעמים צריך לגנוב אותן. נשמות נודדות וחסרות מנוחה יודעות זאת. לא כל שכן, גנבים.

בהנמכה לקראת העיר ברלין החל המטוס להתנודד, אחר כך להיטלטל בצורה מסוכנת, אחר כך להסתחרר, והחלה מהומה איומה.

"לא יתכן שזה קורה, פסח, אנחנו מתרסקים, בלב לבה של אירופה."

"נכון מאוד." היא חרצה לי לשון ושלתה מתוך התיק הצהוב שלה את המטבע לאיש המעבורת. "אני מציעה שתכין את המטבע שלך," אמרה.

"את מעורבת בכל מה שקורה פה?"

"אולי."

"פסח, פסח…"

"אני צריכה להגיד לך משהו: יש גם פצצה."

"אנחנו נחריב חצי מברלין."

"יתכן."

"זה באמת הכרחי?"

"Nous allons changer le monde. אתה פוחד?"

"אני מניח שזה מה שהיית רוצה."

"מעולם עוד לא מתנו יחד," אמרה.

אני רציתי לומר: בטח שכן, ועוד איך. אבל נצרתי את לשוני. אני תמיד נוצר. אני לא היחיד, כך אני חושב, והאחרים גם חושבים כך, וכך כולנו נוצרים את לשונותינו ביחד.

"אתה יודע במקרה מה עלה בגורלו של קלוד הקטן שלנו?" שאלה.

"מה שהוא תמיד רצה, le poinçonneur des Lilas"

"Je fais des trous…"

" Des petits trous…"

נאנחתי. זה היה יכול להיות כל כך יפה. היא נטלה את ידי. "בָּרוּךְ, בימים ההם בבבל, השמש על הראשים שלנו, היינו חדשים כל כך."

ואז צלל המטוס, עם מאה עשרים ותשעה איש על סיפונו, בטיסת התרסקות תלולה. הוא התפוצץ עמוק בתוך העיר, וכיבה הרבה סיפורים, אבל רק באופן זמני.

האם אנחנו חיים רק פעם אחת? יש לשער שכן. האם, כמו שעשו פעם אלות הגורל הרומיות, יש בכוחנו לארוג מן החלומות והכמיהות שלנו מציאות כלשהי, שטיח פלאים נצחי שיטיס אותנו בין הזמנים והעולמות? מה שעבר זמנו אי אפשר עוד ללמוד. ובכל זאת, בשעות הגורליות שלנו אנחנו אלים. אנחנו אוהבים בצורה אחרת, בדמות אחרת, את האדם שאהבנו מאז ומתמיד, שום דבר לא הולך לאיבוד, אנחנו שרים רק שיר יחידי.

היינו אלים. עכשיו אני לבד במרתף הזה, אין אור, אין כוכבים, אין מכשיר לראיית לילה. רק העבר, שהוא ארץ זרה. פסח, את עדיין שם? או שאת כבר כאן? תעני לי.


*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.                

אחרי שראה את השלט שבישר על בואם לנאצ'ז טרייס, אמר חורחה לאביו שהם עומדים להיכנס לשמורת טבע ושכדאי למלא דלק. אביו הנהן. כל עוד אני בארץ הזאת, הוא אמר, אתה מחליט. חורחה הביט בו לרגע והבין שאין טעם, שלמרות כל תקוותיו, אביו לעולם לא ישתנה. ברגע שהבחין בתחנת דלק, האט.

חורחה כיבה את המנוע של השברולט קבליר האדומה ושאל את אביו אם הוא רוצה משהו. חפיסה של מרלבורו. הוא יצא מהמכונית, מילא את המכל ונכנס לחנות. הוא ניגש לקופאית, אישה שמנה מאוד שלמראיה היה רק חן אחד, אבל מספיק – שתי עיניים ירוקות, עזות ומתוקות.

"Would that be all?" היא שאלה. חורחה ביקש חפיסת מרלבורו. אחר כך שילם.

"Have a nice day".

"You too" הוא ענה ויצא מהחנות לעבר השברולט. היה חם, הלחות הדביקה את החולצה לגופו, העננים הלכו והתפזרו ככל שהתקדם הבוקר. תודה, אמר אביו והדליק סיגריה. חורחה עלה שוב על הכביש.  

"יוצאים לדרך, וילי," הוא אמר.

עוד ארבעה ימים יקבל חורחה את התואר הראשון שלו בעיתונות ואביו בא מבוליביה כדי להיות נוכח בטקס. אחרי שראו את המעט שיש לראות בהאנטסוויל, העיר שהאוניברסיטה שלו נמצאת בה, הציע חורחה שיסעו לאוקספורד, מיסיסיפי, להכיר את העיר של ויליאם פוקנר. רק ארבע שעות נסיעה. אביו הסכים. חורחה התלהב מאוד מהרעיון, עד כדי כך שהשמחה המהולה במתח לקראת המפגש המחודש עם אביו וטקס קבלת התואר הממשמש ובא איבדו לרגע מחשיבותם: הוא תמיד רצה לבקר בעיר (ומשהו תמיד מנע ממנו לעשות זאת) של הסופר שהוא העריץ יותר מכל, האיש שבגללו הוא ישב לכתוב ימים ולילות וחלם להיות סופר יום אחד. אבל עכשיו, בנאצ'ז טרייס, מוקף בעצי אורן, הולך ומתקרב לאוקספורד, פוקנר הסתתר בפינה נידחת כלשהי במוחו ואביו הוא שעמד במרכז מחשבותיו ותחושותיו.

הוא הביט בו במלוכסן, כפי שהיה עושה בצעירותו. מדוע תמיד נאלץ להביט בו במלוכסן? לפני שלושה שבועות, כשאביו הודיע לו בשיחת טלפון שהוא ינכח בטקס, חשב חורחה על האפשרות שישלימו. הוא בטח השתנה, הוא אמר לעצמו, הוא הרי בא לטקס, אחרי הכול. הוא תכנן שיחות ארוכות בבר כלשהו, ג'ז טוב ובירה מהחבית. הוא יספר לו על התוכניות שלו וישאל אותו שאלות על חייו: איך היתה הילדות שלו? האם השתתף במהפכה של 52? מי היתה אהובתו הראשונה? איך העביר את שנות הגלות בבואנוס איירס? האם הוא עדיין אוהב את אימו? הוא רצה לשאול אותו כל כך הרבה דברים והתבייש שידע עליו כל כך מעט: כן, הוא התנהג כמו אידיוט ולא ידע לעשות את הצעד הראשון. הוא נזכר בערב שבו דפק על דלת המשרד של אביו וקול שבור שאל אותו מה הוא רוצה, והוא שאל אם הוא יכול לתת לו כמה פסו לקולנוע, והקול ענה שכן, ברור, וכשחורחה פתח את הדלת הוא ראה הבעה של צער אינסופי, אבל כעבור רגע הרגיש את המטבעות בידו, הסתובב ויצא. הוא מעולם לא נזכר בהבעה הזו, עד עכשיו.

נאצ'ז טרייס היתה שוממת: פה ושם מכונית, פה ושם סנאי. שולי הדרך היו שילוב מוזר ומרתק של עצים יבשים, סתוויים, בצבע אבק, ועצים אביביים מפוארים, שופעי ירוק. חורחה התעייף מהנהיגה. הוא הביט שוב באביו, שעישן והתבונן בנוף. בדבר אחד חורחה היה בטוח – לא הוא האשם במרחק שנוצר ביניהם. הוא נזכר במפגש בשדה התעופה, החיבוק הדל, המילה או שתיים שהחליפו; הוא נזכר בימים שעברו מאז ועד עכשיו, בתחושה ששבה ועלתה בו בכל פעם שפגש את אביו, שהנה עוד רגע הם עומדים לתקשר באמת, אבל ברוב המקרים התקשורת הזו לא התממשה אלא חמקה מבין אצבעותיהם: המילים לא נאמרו והרגשות לא בוטאו. הוא לא עשה את הצעד הראשון משום שציפה שאביו ייטול את היוזמה. ואביו, מדוע הוא לא עשה זאת? אולי נטל את היוזמה בעצם הגעתו עד הנה? זו היתה המסקנה הראשונית, אבל כעת חורחה לא יכול היה שלא לחשוב שאביו החליט לבוא לטקס רק מתוך תחושת מחוייבות.

ועכשיו הם פה, חשב חורחה, רחוקים מארצם ומחליפים ביניהם רק את המילים ההכרחיות, סופרים את הדקות, אולי, עד שהטקס יסתיים והם יוכלו לחזור כל אחד לחייו. הוא חשב לגעור בו, לשאול אותו מה לעזאזל הבעיה שלו ואם הוא מתכוון לשתוק עד ההלוויה שלו. אבל לא, הוא ידע שהוא לא יעשה זאת: הוא לא היה מסוגל להתפרצויות רגשניות מהסוג הזה. באותו רגע עלה בדעתו רעיון שהעביר בו צמרמורת: האם הדיכוי העצמי הזה אינו אלא תכונה שירש מאביו? האם הוא דומה לו הרבה יותר ממה שהוא מוכן להודות? האם מחברת ביניהם מערכת יחסים מורכבת של השתקפויות? חורחה דמיין את עצמו בעוד עשרים שנה, יושב ומעשן בשתיקה בזמן שבנו נוהג לאוקספורד בשברולט קבליר אדומה.

"כבר שנים שלא קראתי פוקנר," אמר אביו. "יש לי זיכרונות מאוד טובים ממנו. אהבתי אותו מאוד בתקופה מסויימת."

"באמת?" אמר חורחה. מאזדה אחת עקפה אותם במהירות גבוהה; חורחה הצליח להבחין שהנהגת היא אישה.

"זה היה בתקופת הגלות שלי, כשגרתי בפנסיון סוג ז'. לך היה מזל. לי לא היה שום כסף לבזבוזים והשותף שלי לחדר היה בחור מקורדובה שכל הזמן קרא. אני קראתי את הספרים שלו. אני זוכר שהיו לו מלא רומנים של פרי מייסון וגם כמה ספרים של פוקנר, איזה שילוב. אהבתי את הספרים של פרי מייסון: פשוט קראתי אותם וזהו, נגמר הסיפור. פוקנר היה משהו אחר, קשה להבנה, אבל נפלא, נפלא. אתה מאמין? יש משפטים ותמונות שעלו לי בראש שאף פעם לא שכחתי. במיוחד אני זוכר דמות אחת: באיירד סארטוריס. בחיים אני לא אשכח את העצב שלו, את המסעות המטורפים שלו במכונית, על סוס, במטוס… אני זוכר גם את טמפל דרייק, ככה קראו לו, נכון? ואת הסיפור על האישה שישנה עם הגופה של החבר שלה. וגם את הסיפור ההוא עם האסם שעולה באש והילד שלא יודע אם להיות נאמן לאבא שלו, לדם ולמשפחה, או לעצמו.

הוא שתק זמן מה.

"כן, כן, פוקנר, פוקנר הגדול," הוא המשיך. "ידעת שהיו כמה ימים שרציתי להיות סופר? כן, אני רציני, המהנדס הפרוזאי שיושב פה לידך רצה פעם להיות סופר… אבל הדבר היחיד שיכולתי לייצר, כמובן, הוא חיקוי גמלוני של פוקנר. אחרי כמה חודשים של ניסיונות מגוחכים, ויתרתי. וכעבור שנה, כמו שקורה בחיים, הבחור מקורדובה עזב ומאז לא קראתי את פוקנר. חשבתי לעשות את זה כמה פעמים, אבל זה לא קרה. וככה עברו שלושים שנה בלי שקראתי פוקנר.

חורחה רצה להגיד משהו, אבל לא ידע מה לומר.

"האהבה שלך לפוקנר מזכירה לי את הימים ההם," המשיך אביו, שדיבר בלי להסיר את מבטו מהאופק. "אף פעם לא הראית לי מה שאתה כותב, אבל אני סומך עליך שלא תוותר. אני סומך עליך שבמקרה שלך זה לא דבר חולף ושאתה תכתוב את הדברים שאני לא יכולתי לכתוב ותזכיר לכולם, כי חשוב להזכיר את זה מפעם לפעם, שאם הבחירה היא בין כאב לכלום, חייבים לבחור בכאב. שאהבה וכאב הם היינו הך ומי שיוצא בזול באהבה, רק משלה את עצמו. שאין דבר טוב יותר מלהיות בחיים, אפילו אם זה רק לזמן הקצר שניתן לנו בהשאלה."

חורחה ירד מהכביש וכיבה את המנוע.

"אבא…" הוא אמר. "אתה יכול להסתכל עלי?"

האב סובב באיטיות את הצוואר והביט בעיניו של חורחה.

"היחסים בינינו לא בדיוק היו מופתיים, נכון?"

"אין סיבה שהם יהיו. ראית פעם דבר כזה?"

"אבל הם היו יכולים להיות טובים יותר."

"כן."

"מאוחר מדי?"

"יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם."

"אני אוהב אותך, אבא. מאוד מאוד."

"אני יודע," אמר האב והניח את יד שמאל שלו על הכתף הימנית של חורחה, ליטוף עדין, קצר. "עכשיו תמשיך לנהוג."

"הייתי רוצה שנדבר קצת."

"אפשר לדבר בזמן שאתה נוהג."

חורחה הזעיף פנים, התניע את המכונית ועלה על הכביש.

אבל הזעף לא נמשך הרבה זמן. עד מהרה הוא חשב שהדברים קרו באופן הזה ואין טעם להצטער על מה שלא התרחש. אין טעם להתמרמר על המילים שלא נאמרו ועל הרגשות שלא בוטאו. כל זה דווקא הקנה משמעות וכוח למפגשים המעטים ביניהם. יהיו פוקנרים אחרים, הוא אמר לעצמו. רק צריך לחפור.

חורחה הביט ביופי המוגזם והמאיים שהקיף אותם ואמר בקול רם שמדובר ביום נפלא.

"כן," אמר אביו. "נפלא."

ועל פניו של חורחה הצטייר חיוך מעורפל, ספק אירוני ספק כן.                    

    

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty