search

אחותי תמיד אמרה שאחיינים עדיפים בהרבה על ילדים. אני מניחה שאמא שלנו הייתה מסכימה איתה. לטענת אחותי, עם אחיין את נהנית מכל הטוב והשמחה שבילדים, אבל בלי הכאב ראש. ההיריון, למשל. והלידה. החיתולים. להתעורר באמצע הלילה. וכשהם גדלים את לא צריכה לריב איתם או לחנך אותם, היא הבטיחה. גיל ההתבגרות, המסתורין הזה, הדימום. את יכולה פשוט להרשות להם לעשות מה שמתחשק להם ולתת להם לאהוב אותך. את יכולה לקנות מכנסיים, לדוגמה, אבל את לא חייבת לקנות את כל המכנסיים ולהשגיח עליהם ולראות איך הם מתבלים ונהיים קטנים מדי. את יכולה לראות איך הילדים גדלים, כן, אבל ממרחק בטוח, מוגנת מהפיצוצים ומהחורים השחורים. שלא לדבר על הזמן, הזמן שבורח, התחושה שהחיים חומקים באיטיות לעבר האין כמו סירה שנסחפת. לא יכולתי להסכים פחות עם הקביעות האלה, למרות שהעמדתי פנים שאני מסכימה. עדיף סירה שנסחפת מסירה שכולה דולפת, טובעת, שוקעת במצולות. אני רציתי את כל כאבי הראש האלה שמנתה אחותי. רציתי להטליא מכנסיים, לנקות ישבנים, למדוד חום, לקבוע תור אצל רופא הילדים. לישון רע כל הזמן, עם מועקה בחזה. אבל תמיד קשה להתווכח עם אחות גדולה.

לאורה הייתה הבת של אחותי, ולפיכך האחיינית שלי. ילדה שברירית וחולמנית, שהתחילה לבוא אליי פעם בשבוע, אחרי הגן, כשמלאו לה ארבע. היא נולדה באוקטובר. בהתחלה ימי חמישי נראו לנו הכי נוחים, שתבוא אליי בימי חמישי אחר הצהריים. אני זוכרת את היום שבו לאורה ישבה על הספה והצביעה לכיוון המסדרון בהבעה ברורה של עונג, עם ברק בעיניים שיש רק לילדים. זו הייתה הפעם השנייה או השלישית שבאה לבלות איתי את אחר הצהריים, אחותי עדיין לא הגיעה מהטיפול שלה וכבר התחיל להחשיך, למרות שרק גמרנו לאכול את הכיבוד. עקבתי אחר מבטה של לאורה, אבל לא היה שם שום דבר, רק המסדרון החשוך והעגמומי שלי. הרצפה הייתה מלאה פירורי לחם. ואז היא נעצה בי מבט ושאלה בהתרגשות: "לא ראית אותה? הרגע עברה כאן רוח רפאים! היא הייתה מבוהלת כמו ציפור!" באותו יום ידעתי שזכיתי באמון שלה, כי היא כבר מסוגלת להמציא משהו לידי, לשקר לי או להתבדח או לבחון אותי. עד אז היא לא דיברה.

אחרי חג המולד אחותי החליטה שעדיף שלאורה תבוא אליי בימי שישי במקום בימי חמישי. היא, אחותי, יצאה סחוטה מהטיפולים, אז היא העדיפה להחליף לימי שישי אחר הצהריים ושלאורה תישאר לישון אצלי. בדירה שלי היה רק חדר שינה אחד, אבל השגנו מיטה מתקפלת, אני כבר לא זוכרת איך, אולי הבאנו אותה מלה טוֹרֶה, מיטה קטנטנה עם מזרן בעובי עשרה סנטימטרים בקושי. בימי השישי הראשונים באותו חורף נרדמה לאורה בן רגע, היא הייתה מותשת מהמשחקים ומההתרגשות מהשינה מחוץ לבית (היא מעולם לא עשתה זאת לפני כן), אולי גם מהעיסוקים המסתוריים, הכמעט מחתרתיים, של אמה. עברו כמה חודשים עד הפעם הראשונה שהתעוררה באמצע הלילה, כמו שנהגה לעשות בבית, לפחות לפי מה שאמא שלה סיפרה לי. אחד הרגעים המאושרים בחיי היה הפעם הראשונה שלאורה פרצה בצעקות בדירה שלי בשלוש או בארבע לפנות בוקר. הייתי שקועה בחלום עמוק במיטה שלי, ואז העיר אותי בכי של ילד, במרחק שני מטרים בלבד, ולכמה שניות חשבתי שזה תינוק שבוכה, הבן שלי, הבן או הבת הלא קיימים שלי (אין לי ילדים, כמובן), ובאמצע כל המהומה הזו, לפני שהלכתי להרגיע את אחייניתי, בכיתי גם אני, משמחה ומדחף פנימי ואולי גם מכעס. צללתי עמוק לתוך הבכי של לאורה, כמו לאפשרות קיומם של חיים אחרים. אחר כך ניגשתי למיטה שלה בחשכה וראיתי שהיא צועקת מתוך שינה: עיניה היו עצומות והשפה התחתונה שלה רעדה, אצבעותיה האדומות אחזו בקצה השמיכה. ליטפתי לה את השיער והיא נרגעה לאט לאט, כאילו האצבעות שלי מזריקות לה איזה סם.

המפגשים הסדירים האלה נמשכו שנתיים. קניתי מברשת שיניים, כרית ורודה עם ציורים של חיות, פיג'מה, צעצועים, עוגיות בכל מיני צורות וצבעים. בבית היא תמיד ישנה עם דובי שחיימה נתן לה במתנה, אז גם אני קניתי לה בובה כדי שיהיה לה משהו לחבק בלילה. מצאתי ברווז מבד שמצא חן בעיניי מיד. היה לו המבט החלול שיש לחיות מפוחלצות או לבובות פרווה, אבל הוא לא היה מפחיד מדי כי הוא לא נראה אמיתי. הוא לא היה מוצק, היה בתנועות שלו משהו ג'לטיני, הוא עלה לי רק עשרה אירו. שמרתי אותו בארון הקיר בחדר שלי ובכל יום שישי בבוקר הייתי מניחה אותו בזהירות מתחת לכרית שלי, והדבר הראשון שלאורה הייתה עושה כשהגענו הביתה היה לרוץ למיטה שלי כדי למצוא את הבובה ולומר לה שלום. היא האמינה שהברווז שם כל השבוע, שהוא ישן איתי. קצת ציער אותה שאין לו ילדים שישחקו איתו. אני מניחה שהחיים שלי נראו לה צפויים ומשעממים, למרות הכול. בכל פעם שלאורה ראתה את הברווז היא הייתה קופצת וצווחת משמחה, כאילו במהלך השבוע החלה לפקפק בנאמנותה של הבובה, או בנאמנות שלי. המצאנו לו שם, קוואקר. מה שלומך, קוואקר? התגעגעת אליי מאוד? היא הייתה שואלת, מלטפת את המקור הכתום, מנשקת את הרגליים הצהובות וממלאה את הבובה ברוק.

כל כך נהניתי לבלות את ימי שישי עם אחייניתי. הייתי באה לקחת אותה מהגן במכונית, ובילינו את אחר הצהריים בהאזנה למוזיקה, בציור, בפארק או בקולנוע. עשינו תחרויות ריצה. החבאנו דברים. הרחנו עלים וצבעים. התאפרנו. רקדנו סביב מדורה דמיונית וניגנו בכלי נגינה בלתי נראים. בסוף אחר הצהריים הכנו את ארוחת הערב: היא אהבה לעמוד על כיסא ולטעום את כל המרכיבים שהוספנו לפיצה או לסלט. לפני שהשכבתי אותה לישון קראתי לה סיפור. אוסף ספרי הילדים שלי גדל עד שתפס יותר מקום מהספרייה הרגילה שלי. לאורה יצרה פעלים משמות עצם: היא אמרה "לאַפֵן באופניים", ""לסַנְדוֵוץ'", "לאֵרטֵק", "לפָאזֵל". היא גם אמרה "לשָֹמֵך" במקום "לכסות". כשהייתי איתה הייתה לעולם משמעות שונה לגמרי, ובכל חפץ הייתה הבטחה לפעולה מופלאה.

איבדתי את קוואקר. יום שישי אחד בבוקר, ברגע שהתעוררתי, הייתה לי תחושה מוזרה, כמו בור שנפער לי באמצע החזה. מיד ראיתי, או דמיינתי, את המבט האדיש של הבובה. קודם כל חיפשתי בארון שבו שמתי אותו תמיד, ואחר כך, בלי לחשוב, מתחת לכרית. אחר כך סרקתי לשווא את כל הבית, בהתחלה במהירות ובאקראי, ואחר כך בשיטתיות. זה שיגע אותי כל כך שחיפשתי אותו במקומות שלא הגעתי אליהם שנים, בפינה הכי לא הגיונית, מתחת למיטה ולספה, במחסן, בארגז קרטון ענקי ששמרתי בו מכתבים וניירות עתיקים, תמונות משפחתיות, סיכומים מהאוניברסיטה. עברתי על חיי והופתעתי לגלות שפעם, לפני הרבה שנים, הייתי אדם אחר. הרגשתי אשמה. זכרתי שהכנסתי את הברווז למכונת הכביסה ביום ראשון, עם הסדינים של לאורה, וזכרתי שתליתי אותו לייבוש במרפסת, הצמדתי אותו לחבל באטב כביסה ששיתק את הכנף הימנית שלו ושיווה לו מראה כנוע, כמו בובת כפפה שמחכה ליד שתמלא ותניע אותה. אבל לא הייתי בטוחה שהכנסתי אותו בחזרה לארון, למקום שלו. תנועות חזרתיות מאבדות מחדותן, הן נערמות זו על גבי זו כמו גרביים או גופיות, בזוגות או בשלשות, עד שאי אפשר עוד להבחין ביניהן. למזלי היה לי זמן ועברתי בחנות שבה רכשתי את הבובה האבודה. היו שם כמה ברווזים זהים שניצבו זה ליד זה על המדף, רגליהם חסרות החיים משתלשלות, כמו ילדים שמחכים לתורם. לכולם הייתה אותה תנוחה עייפה, אותה הבעה ריקה.

לפני שהלכתי לקחת את לאורה שמתי את הברווז החדש מתחת לכרית. הוא נראה לי זהה לקודם. אולי היה איזה הבדל קטן, בלאי מזערי בברווז שאבד, אבל ילדה בת ארבע לא תוכל להבחין בכך.

נכנסתי למכונית ונסעתי לגן. בשעה הזו היה בלתי אפשרי למצוא חנייה ותמיד השארתי את המכונית בחנייה כפולה. האימהות (כמעט כולן היו אימהות) עמדו בחצי עיגול סביב הדלת. ילדי הגן יצאו זה אחר זה ורצו אל חירותם. לאורה הייתה בדרך כלל אחת האחרונות. היא הלכה לכיווני בחיוך, אבל בלי למהר, כאילו כבר יש לה תפיסה מפותחת של כבוד עצמי.

כשהגעתי איתה הביתה היא חזרה על הטקס הרגיל שלה ורצה למיטה שלי. היא הרימה את הכרית, הוציאה את הבובה והביטה בה. השמחה התנדפה מפניה. היא הביטה בי, ושוב בבובה. זה לא קוואקר, אמרה. איפה קוואקר?

הייתי צריכה להסביר לה מה קרה. התנצלתי שוב ושוב. קשה לספק תירוצים לילדה בת ארבע. הם עדיין לא מכירים את הקודים, וההסברים מסתבכים, נראים מגוחכים, לא עובדים. אבל בזמן שדיברתי אליה שמתי לב שהיא יותר סקרנית ממאוכזבת. היא לא הטיחה בי האשמות ולא הזילה אף דמעה. במקום להביט בי, היא הביטה בבובה החדשה שלה. "את יודעת מה?" אמרה לבסוף, "צריך לתת לה שם." הצעתי לה כל מיני שמות: ברווזי, מתתיהו, צוללן, ברתולומאוס, חואן קרלוס. אף אחד מהם לא נראה לה מתאים. "הוא לא נראה כמו ברתולומאוס," היא אמרה, למשל, ובחנה בתשומת לב את עיניה התמהות של הבובה. כל אחר הצהריים עבר עלינו בבהייה בברווז מבד. לאורה התייחסה לעניין ברצינות רבה. אני התאפקתי לא לפרוץ בצחוק. איך היא ידעה שזו לא אותה בובה? רק בלילה, אחרי שעזרתי לה ללבוש פיג'מה, היא הודיעה לי שמצאה את השם המתאים. "געגוע", היא אמרה לי. נשארתי בלי מילים. מאיפה היא הביאה את המילה הזו? כי הוא לא ברווז, בעצם הוא לא ברווז, היא אמרה. זאת בת, ברווזה. (הייתה לה דרך מצחיקה מאוד לבטא מילים מסוימות: היא לא אמרה "בעצם", אלא "בֶּצֵֶם": "בֶּצֵֶם זה לא ברווז.") אמרתי לה שאם כך צריך לקרוא לה געגועית, ולא געגוע. היא שקעה שוב בהרהורים. "קוראים לה געגוע," סיכמה, וסגרה את הנושא.

בשבת, כשאחותי באה לקחת את לאורה, סיפרה אחייניתי לאמה על ההרפתקאות של הברווזה געגוע. "החלק הכי טוב," היא אמרה, "זה שאין לנו מושג מה קרה לבובה השנייה. אולי היא עפה לשמיים?"

ביום ראשון בבוקר צלצלו בפעמון. השכנה מלמטה החזיקה מתחת לזרועה את הבובה המקורית, קוואקר. נראה שהוא נפל מהחבל למרפסת שלה. היא עלתה אליי פעמיים השבוע, אבל לא הייתי בבית. הודיתי לה. הנחתי את שני הברווזים זה לצד זה וניסיתי למצוא הבדל כלשהו ביניהם. בטוש שחור כתבתי את האות ק' על התווית של הברווז שהביאה לי השכנה ו-ג' על זה שקניתי רק שלושה ימים קודם לכן.

ביום שישי הבא החלטתי לערוך ניסוי. הנחתי את הבובה עם סימון ה-ק' מתחת לכרית, והלכתי לקחת את לאורה מהגן. כשנכנסנו לדירה שלי היא רצה למיטה, הוציאה את הבובה מתחת לכרית והתחילה לצווח כמו משוגעת: "קוואקר חזר! קוואקר חזר! איפה היית, קוואקר?"

לאורה אמרה שקוואקר הוא בובה עצובה, וגעגוע תמיד שמחה. היא הבחינה ביניהם בלי שום קושי, ומאותו יום והלאה ישנה עם שניהם. כשסיפרתי את זה לאחותי, היא אמרה לי שכבר כילדה הייתי מאוד מפוזרת, ובו בזמן היה לי דמיון מפותח. אין ספק שיש משהו שמבדיל ביניהם, משהו שאפילו ילדה בת ארבע יכולה לראות, ואת בכל זאת לא רואה את זה כי הראש שלך תמיד עסוק במשהו אחר. הרגשתי שיש במילים האלה גערה. לא רציתי להתווכח.

כעבור שנתיים, כשהכול נגמר, לאורה הלכה לגור עם אבא שלה בסלמנקה. הצעתי לתת לה את הברווזים במתנה, אבל היא לא רצתה אותם. הם רגילים לבית שלך, אמרה, בסלמנקה שניהם יהיו מאוד עצובים ולא ידעו מה לעשות. הם לא אוהבים ערים שהם לא מכירים. חוץ מזה, אני בטוחה שאת מטפלת בהם היטב. הייתי צריכה להתאפק לא לבכות מול הילדה.

כעבור כמה חודשים התעוררתי באמצע הלילה בביטחון גמור שאני נחנקת. הדלקתי את הטלוויזיה וניסיתי לראות סרט. אכלתי מנדרינה. זה היה יום שישי, אז לא הייתי צריכה ללכת למשרד למחרת. השמש כבר התחילה לזרוח כשפתחתי את הארון. הוצאתי את שני הברווזים וליטפתי את בטן הבד שלהם. הסתכלתי על התוויות וראיתי שהאותיות שהבדילו ביניהם היטשטשו. ה-ק' וה-ג' נראו זהות, כתם אנכי. תהיתי אם לאורה עדיין תהיה מסוגלת להבחין ביניהם, לומר לי מי הוא מי. נזכרתי בילדות שלי, באחותי, באמא שלנו, בקיצים בלה טורה, כשהיינו מתרחצות בגיגית ענקית ומלאה חרקים. את געגוע, לא? שאלתי את אחת הבובות. החזרתי את השנייה לתוך הארון. אני מקווה שאני צודקת, חשבתי כשנכנסתי למיטה. חיבקתי את הבובה בחוזקה עד שעייפותי הכריעה אותי ונרדמתי. כשהתעוררתי, כמעט שמונה שעות אחר כך, חתיכת הבד עדיין הייתה שם. הלכתי לחדר האמבטיה, לקחתי את המספריים לגזירת  ציפורניים (אותם מספריים שבהם גזרתי פעמים רבות כל כך את הציפורניים של לאורה) וחזרתי למיטה. הסתכלתי על הבובה, הסתכלתי על התווית, אפילו החזקתי אותה בין האגודל לבין האצבע של יד ימין, אבל לא הצלחתי להחליט. ומה אם אני טועה?

1

טרם נראתה הפתעה כהפתעתם של אנשי רוֹס דהֶ לוֹך כאשר שמעו שנורה של מרכוס הקטן עומדת לנסוע לאנגליה. היתה לה גם אחות שעבדה שם, ונורה היתה דרושה בבית. אחריה יישאר רק הזוג הזקן. שני אחיה לא הועילו – לא לעצמם ולא לאיש מקרוביהם. את מרטן, המבוגר יותר, שלחו לעיר הגדולה גלווי לעבוד בחנות (מרכס הזקן נהג להתרברב), אך לא עבר זמן רב והוא איבד את המשרה בגלל המשקה ואז הצטרף לצבא הבריטי. באשר לשטפאן, הבן השני, לזקן לא היתה שום תקווה שיצליח לעשות ממנו אדם מכובד יום אחד. אך כאשר הבחור הצעיר העקשן הזה לא השיג את שלו מאביו, הוא הסתלק לו ובכיסו שווי שני שוורים שמכר ביריד בעיירה אוּכטר-ארד.

״מוטב שם מאשר פה,״ אמר האב בשומעו שהבן עזב. אך הוא רק העמיד פנים שהסיפור לא הכאיב לו. לעיתים קרובות התהפך על משכבו בלילות, במחשבות על בניו שעזבו אותו וסטו מדרך הישר. לכל אחד מהשכנים שניסה לעודד את האיש הזקן, או לנחם אותו בשל פורענות בניו, לא אמר אלא – "מה הטעם בדיבורים? בקושי הודו לי כשניסיתי להשאיר אותם בקן. כעת פרשו שניהם כנפים והותירו אותי לבדי. מעתה לא ידאיגו אותי יותר."

אבל הם הדאיגו. ועד שאמרה לו נורה שהחליטה שלא להישאר בעיירה, דבר לא הדאיג אותו חוץ מהדרך שבה עזבו אותו בניו. הם ביישו אותו. כולם צחקו ממנו. הוא היה מושא לעגם של בני הכפר – הוא ומשפחתו. כיצד העלה בדעתו שיוכל להעלות אותם על דרך הישר! כיצד הזיע עד לשד עצמותיו בעבודה מבוקר עד ליל, בקור, בגשם ובחום כדי שימשיכו ללמוד בבית הספר, כדי שיהיו מלומדים כמו המורה עצמו, אפילו יותר!

אך לא כך יהיה עם נורה, סבר. אותה הוא ישאיר בבית. הוא יחתן אותה. אחרי מותו יוריש את החלקה לה ולבעלה. כשאמרה לו שתעזוב, חשב בתחילה שהיא מתבדחת. אך עד מהרה הבין שלא. והוא עשה כמיטב יכולתו להשאירה בבית. ללא הועיל . דבריה של אשתו גם הם לא הועילו. חודש שלם נלחמו ביניהם מלחמה מרה. הוא מאיים עליה בכל רעה אפשרית פן תעזוב; היא מנסה להתעלות עליו. היא החליטה לנסוע לשם, ולשם היא תיסע ולא משנה מה יגידו. ״היו לך שני בנים,״ אמרה לו ערב אחד. ״ושניהם הלכו ממך. הם ביישו אותך, הצמד. לא תוכל לדעת שלא אעשה לך את אותו תעלול, אלא אם תיתן לי ללכת מרצוני החופשי.״

״היא האחרונה, מרכוס״ אמרה אשתו, ״ואלוהים יודע שקשה לי להיפרד ממנה בסוף חיי, אבל,״ הוסיפה על סף בכי, ״אולי זה לטובתה.״

אביה חשב שלא כך הוא. הוא היה איתן בדעתו. הוא היה בטוח לחלוטין שמוטב לאין שיעור שתישאר במקומה ובו תתחתן. לבעלה יהיו ארבעים אקרים של אדמה כאשר הוא עצמו ימות. היא אישה צעירה ונעימה. בשבע הקהילות הסמוכות אין איכר או סוחר שלא ישמח עד מאוד לשאת אותה לאישה.

״ולמה שלא ישמח?״ אמר. ״אישה צעירה חביבה כל כך, שיש לה ארבעים אקרים של אדמה משובחת?״

אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע.

כמה עבודה ניצבה אז לפניהם! היסורים הגדולים והחרדה המופרזת שאחזו בנורה כבר זמן מה התפוגגו, כמדומה. לא נותר להם זכר. היא היתה כה מלאת חיים וחגיגית, כפי שלא היתה מימיה, כך נראה לפחות. היה לה כל כך הרבה לעשות! כובעים ושמלות לתפור ולהתקין. בגדים וסרטים מכל סוג לקנות ולצבוע. לא היה לה רגע דל בשבועות לפני שעזבה. יום אחד ביקרה כאן, ולמחרת במקום אחר.

היא לא הזילה דמעה אחת עד שהונחו שתי תיבות מסע גדולות שקנתה בגלווי על העגלה שלקחה אותה לתחנת הרכבת בבָלֶהֶ נה אינשהֶ. אז החלה למרר בבכי. כאשר פנו מזרחה בהצטלבות הדרך, שטפו הדמעות את לחייה.

״שאלוהים ירחם עליהם,״ אמר אחד הבחורים שהיה שרוע לו על סוללת דשא ישרה בצד הדרך.

״אמן,״ אמר בחור אחר. ״ועל כל אדם כמוהם.״

״אבל למה היא עוזבת לדעתך?״

״לא אתפלא כלל אם העניין הוא שאין לה פה אמצעים בכפר.״

״שלושה באו לבקש את ידה בשנה שעברה – שלושה שנודעים בכספם.״

״אומרים שהיא התענינה בעיקר בבן של שון מתיו, בעל החנות,״ אמר זקן שעמד לידם.

״ההוא שהיה באוניברסיטה בגלווי?״

״הוא ולא אחר.״

״אל תאמין לזה. הוא לא בחור טוב.״

״מה אתה אומר.״

העגלה יצאה צפונה דרך הביצה הגדולה השטוחה שבין רוס דה לוך ובלה נה אינשה. נורה עדיין יכלה לראות את ביתה למטה בגיא. אך לא עליו היא חשבה, אלא על היום האומלל שבו פגשה לראשונה את בנו של שון מתיו בצומת רוס דה לוך, עת בילה את ימי הקיץ בבית דודו בכפר, מזרחה להם. היא לא הפסיקה לחשוב על כך עד שהגיעו לבלה נה אינשה. הרכבת שרקה שריקה קצרה וחסרת סבלנות, כמו אמרה לאנשים למהר ולא לעכב דבר מה עצום, מלא חיים ורב עוצמה כל כך. נורה נכנסה פנימה. הרכבת הטלטלה מעט. היא החלה לנוע באיטיות. מרכוס הקטן פסע לידה. הוא נפרד מבתו לשלום ושב הביתה ביגון ובצער.

2

צדק הזקן הנבון ההוא ששכב לו על הסוללה הירוקה והביט על העולם ועל המתרחש סביבו, באמרו שהתעניינה במיוחד בבן של שון מתיו בשעה כלשהי בחייה. אך השעה הזו חלפה. ולא מן השקר לומר שכעת רחשו בה שנאה ותיעוב חריף כלפי הצעיר הנאה שלמד כעת רפואה הרחק באוניברסיטה בגלזגו. בגלל החיבה שרחשה לו בעבר נאלצה כעת לעזוב את רוס דה לוך ואת חבריה ומשפחתה, ולשאת את העולם הגדול על כתפיה.  אי אז חיבבה את הגבר הצעיר והעליז שבילה את ימי חופשתו ברוס דה לוך, יותר מכל אחד אחר שפגשה אי פעם. ואילו סיפורים מופלאים סיפר לה על החיים בערים הגדולות שמעבר לים! וכמה אהבה את הסיפורים הללו! וכשאמר לאותה נערה כסילה ותמימה שמימיו לא פגש אדם שאהב יותר ממנה, כמה שמח לבה והתרחב! והבית הנהדר שיהיה להם בעיר גדולה כלשהי כשהוא יהיה רופא!

והיא האמינה לכל דבר שהבחור הצעיר אמר לה. גם הוא האמין בזה בשעה שדיבר. אם כי הדברים הללו לא הטרידו אותו במיוחד כשעזב. לא כך נורה. היא יחלה שישוב. יחלה לקיץ. יחלה לתקופה שבה תהיה בקיץ תמידי.

היא בטחה בו בטחון מלא אך רומתה. המכתבים ששלחה לו הוחזרו לה. הוא היה במקום אחר. לאיש לא היו ידיעות על אודותיו. חייה שקעו בערפל. מוחה היה סער בראשה כאשר הבינה את הסיפור לאשורו. היא חשבה עליו והפכה בו במחשבותיה השכם והערב. לא נותר לה אלא לעזוב את המקום לצמיתות. היא וכל קרוביה עמה בוישו לעיני כל הכפר. נערה צעירה שעבדה פעם אצלם כמשרתת ברוס דה לוך עבדה כעת בלונדון. היא תיסע אל העיר הזאת. אליה תשים פעמיה עכשיו ולא אל העיר הגדולה שבה גרה אחותה.

ביושבה ברכבת אחזה בה פליאה גדולה נוכח נהרות ומעגנים, אגמים, הרים ושדות שחלפו על פניה ביעף בעוד היא עצמה לא עושה דבר. מדוע כולם מתרחקים ממנה? אילו חיים נועדו לה במדינה הזרה ההיא, שבה תשאיר אותה המכונה הנעה המופלאה הזו? אימה ופחד אחזו בה. חשכה ירדה על שדה ועל הר. מחשבותיה נעצרו ואולם התחוור לה כי היא נישאת הלאה על חיית פרא כלשהי – עד ששמעה את לבה הולם ומזנק בחזה  בכעס אדיר, עד שהיתה בעצמה דרקון רושף אש, יורה להבות  מעיניו – כי הנה היא נלקחת לשממה נוראית כלשהי – מקום שאין בו אור שמש או גשם; ושעליה ללכת לשם בניגוד לרצונה; שהיא מגורשת לשממה הזאת בגלל חטא אחד בלבד.

הרכבת הגיעה לדבלין. היא חשה כי במקום כולו מרעיש רק זמזום קולני אחד. גברים צורחים וצועקים. רכבות באות ויוצאות וצופרות. שאון הגברים, הרכבות, הכרכרות. כל דבר שראתה הפליא אותה. האוניות והסירות על הליפי. הגשרים. הרחובות המוארים בחצות. האנשים. העיר עצמה שהיתה כה נאה, כה חיה, כה בהירה בשעה מתה זו של הלילה. לכמה רגעים כמעט שכחה את הגורל המר שגירש אותה מעיר הולדתה.

אך כשהיתה שוב ברכבת, הסיפור השתנה. המחשבות הקודרות הנוראות החלו להעיק עליה שוב. לא היה אפשר לעצור אותן. למה עזבה כלל את הבית? שמא היה מוטב לה להישאר שם ולא משנה מה יקרה לה? מה תעשה עכשיו? מה יעלה בגורלה במקום שהיא הולכת אליו?

וכך הלאה. אם חיו פעם אנשים מאות שנים בחושבם שלא עבר אלא יום, כפי שסיפרו לנו מספרי הסיפורים, הרי שהיא עשתה דבר מופלא עוד יותר. היא חייתה מאה שנים ביום אחד בלבד. היא התבגרה והזדקנה במחי יום יחידי. כל כאב וכל שברון לב וטרדות וצער שבאים על אדם בחיים שלמים, באו עליה באותו היום שבו עזבה את רוס דה לוך והגיעה למרכז לונדון הגדולה, באנגליה וראתה את קייט ני רוגין, שהיתה משרתת בביתם, מחכה לה בפתח הרכבת לקבל את פניה. היא לא הבינה את החיים עד אותו היום הזה.

3

שתי הנשים הצעירות גרו ברחוב אחורי עלוב ואומלל בצד הדרומי של העיר. בית גדול ועצום שהאנשים בו חיו בערימה אחת זה על ראש זה, שם הן גרו בתקופה ההיא. טרם נראתה תדהמה כתדהמתה של נורה למראה אותם שחיים שם. היא היתה מוכנה להישבע שהיו שם לפחות מאה איש, גברים, נשים וטף.

היא היתה לבדה ימים שלמים, שכן קייט נאלצה לצאת לעבודה מבוקר עד ערב. היתה יושבת ליד החלון ומביטה החוצה לרחוב, על העוברים והשבים, ותוהה לאן הם הולכים כולם. לא היה עובר זמן רב עד שהיתה מתחילה לחשוב שאולי שגתה שבאה לכאן כלל. מדוע עזבה את העיירה המבודדת ההיא בין הגבעות על שפת הים הגדול? מה יאמר אביה לו ידע את הסיבה? הוא היה זועם, כמובן. ״מדוע איתרע מזלי יותר מכל אדם אחר?״ היתה אומרת. אך זו היתה שאלה סבוכה מדי, ומשלא מצאה לה תשובה, היתה יוצאת לרחוב, אם כי לא הרחיקה לכת מחשש שתלך לאיבוד. ואולם המחשבות העיקו עליה בין האנשים בחוץ ברחוב בדיוק כשם שהעיקו בפנים הבית.

ערב אחד כשחזרה קייט הביתה מהעבודה, ישבה נורה מול האח ומיררה בבכי.

”די, נורה, אהובה,״ אמרה. ״ייבשי את עיניך ושתי איתי כוס תה. אמרו לי לומר לך שקרובת משפחה של האדונית שלי זקוקה לעוזרת בית, ואם תלכי לשם…״

״אלך לשם,״ אמרה נורה, וקמה פתאום על רגליה. 

למחרת בבוקר נסעה לביתה של הגברת. היא התחילה לעבוד בו. היתה לה כל כך הרבה עבודה שם,  ומחשבות חדשות רבות כל כך עלו בראשה, עד שלזמן מה לא חשבה עוד על שום דבר אחר. למכתבים ששלחה הביתה צרפה תמיד סכום קטן, אף שידעה שלא היו זקוקים להרבה ממנה, כי היתה להם הכנסה טובה. את המכתבים ששלח לה אביה היתה קוראת שוב ושוב כל לילה לפני השינה. היו בהם חדשות מהבית. הדייגים לכדו כמויות גדולות של סלמון. תומס של פט הגדול קנה סירה חדשה. נל ני גריפהָ נסעה לאמריקה.

כמה חודשים עברו כך, ולבסוף אמרה לה הגברת שאינה מרוצה ממנה ושעליה לעזוב. היה עליה לעזוב. היא השאירה את מה שהיה לה מאחוריה ועזבה. לא היו לה לא מקלט ולא מחסה בלילה ההוא, רק הגשם שירד על ראשה והרחובות הקשים תחת כפות רגליה…

האם צריך לתאר מה קרה לה אחר כך? את ה״אדון הצעיר״ שנתן לה אוכל ושתיה וכסף, כשהיא נזקקת ובאפיסת כוחות. כיצד החלה לשתות. כיצד ביקשה לרמות את עצמה ולעוור ולטמטם את מוחה. את האדונים שפגשו אותה בבתים, בתי שתיה ובתים אחרים. כיצד דיברו ואת שיחותיהם. כיצד ירד ערכה בעיני עצמה עד שכעבור זמן מה נעשתה אדישה לגורלה. כיצד הלכה מדחי אל דחי, עד שלבסוף איבדה את כבודה וירדה לרחוב.

4

תשע שנים העבירה כך. בשתיה ובהתהוללויות ליליות. בהתקשטות ובהכנות ביום, לקראת הלילה הבא. כל מחשבה שחלפה בראשה על החיים שחייה עכשיו ועל אלה שהיו לה בכפר, גרשה במחי יד. מחשבות כאלה גרמו לה לאי שקט. ואם כי נכון ששום אדם לא ימצא עניין בחיים אילולא חשב, איכשהו, שיש במעשיו יותר טוב מרע – לא היה בכוחה לפעול אחרת.

אבל המחשבות הללו התקיפו אותה ללא רחמים, מאות על מאות בעל כורחה במשך היום – במיוחד לאחר ששלחה מכתב הביתה, דבר שהיתה עושה לעיתים קרובות. וכאשר היו מכבידות עליה כהוגן, היתה יוצאת לשתות.

לילה אחד הלכה ברחוב לאחר ששלחה מכתב ובו סכום כסף קטן הביתה. השעה היתה אחת-עשרה. אנשים יצאו מהתאטראות בהמוניהם, והיא התבוננה בהם. היו כאלה שהסתכלו עליה ועל נשים מסוגה. מבטם חושף את התשוקה והתאווה שמביאות הרס על האדם, שמפנות מדינות זו נגד זו ומעניקות מילים למשוררים ולמספרי הסיפורים של העולם מימי טרויה ועד ימינו.

לא עבר זמן רב עד שראתה מולה גבר ואשתו לצדו. הם הסתכלו זה בזה בלי לדעת מדוע. הם זיהו זה את זה. הוא היה הבן של שון מתיו (שהיה כעת רופא בלונדון). היא פנתה על עקביה במהירות. היא שמעה אותו אומר לאשתו להיכנס פנימה למסעדה הסמוכה, וכי הוא יצטרף אליה בעוד רגע.

נורה פנתה להתרחק משם בשומעה זאת. הוא בא בעקבותיה. היא החישה את צעדיה. כך עשה גם הוא. היא לא רצתה אלא לברוח ממנו. היא הלכה במהירות, הוא מיהר אחריה. היא הקדימה אותו. אצה במעלה הרחוב ובמורד הרחוב הבא, בחושבה שהנה הוא מאחוריה ממש. היא פחדה פחד מוות שידביק אותה. שכולם ידעו על מצבה שם בכפר. שכולם ידעו.

כנסייה קטנה ניצבה לפניה – כנסייה קטנה שהיתה פתוחה בלילה בגלל חג כלשהו. היא חיפשה שם מחסה מפני האיש שבא בעקבותיה – מפני האיש שנתנה לו את אהבתה פעם ושהוליך אותה שולל. היא לא חשבה להיכנס פנימה, ובכל זאת נכנסה. בהתחלה היה מוזר לה כל מה שראתה שם, עבר זמן כה רב מאז שהיתה בכנסייה. היא שבה אל נעוריה. היא היתה כעת בכנסייה ברוס דה לוך. צלם הבתולה הקדושה ניצב בפינה ואור אדום לפניו. היא הלכה לפינה הזו ושלחה את ידיה בחיבוק אל הצלם. היא רעדה והתנודדה הלוך ושוב בייסורי נפש. כובעה היפה והמגונדר כמעט נשמט מראשה. הסרטים האדומים היפים שעטרו אותו היו רטובים ומלוכלכים ומרוחים בבוץ הרחוב. היא התפללה לאלוהים ולבתולה בקול רם, תפילה אחר תפילה, עד שאמרה בקול להוט וחזק:

״מרי הקדושה – אם האלוהים – התפללי בעדנו, החוטאים, עתה ובשעת מותנו. אמן.״  

כומר זקן מאחוריה שמע אותה מתפללת. הוא דיבר אליה בלבביות ובעדינות. הוא הרגיע אותה. הוא לקח אותה עמו. הוא שאל אותה שאלות. היא סיפרה לו את סיפורה בלי להסתיר ממנו דבר. הראתה לו את המכתבים שקיבלה מאביה.

הוא שאל אותה עוד שאלות.

כן – היא תשמח לחזור הביתה. זו היא ששלחה הביתה את הכסף שהזקן קנה בו את סירת הדיג. כמובן לא היה להם מושג אילו חיים יש לה בלונדון.

״והאם שאל אותך אביך מדוע לא נסעת לאחותך מלכתחילה?״

״כן. אמרתי לו שהעבודה בלונדון טובה יותר.״

הם נשארו כך זמן מה. הוא שואל שאלות והיא משיבה תשובות. הוא מצא לה מגורים טובים ללילה. הוא אמר לה לשלוח הביתה מכתב ולומר שהיא מתכוונת לחזור, ושיבוא לבקר אותה למחרת והיא תוכל להתוודות.

באותו לילה, לפני שהלך לישון, שלח מכתב ארוך לכומר מחוז רוס דה לוך לספר לו את הסיפור ולבקש ממנו לפקוח עין על האישה הצעירה כשתגיע לביתה.

היא נשארה שם עוד חודש. הכומר הזקן חשב שמוטב לה כך. בתום החודש עלתה על הרכבת הביתה.

ציפו לה בבית. כולם אמרו שמעולם לא יצא מרוס דה לוך מישהו שהצליח כמוה. איש לא שלח הביתה כמוה כסף כה רב.

״אתה ודאי מרוצה מאוד, מרכוס,״ אמר שון הנפח בעודו מפרזל את רגלי הסוס של מרכוס בנפחייה ביום חזרתה, ״שהיא חוזרת הביתה בסופו של דבר, אחרת אין לך למי להוריש את האדמה.״

״בהחלט,״ הוא אמר, ״ואני גם כבר די זקן עכשיו.״

הוא כבר הכין את הסוס והעגלה ליציאה לתחנת הרכבת לכבודה.

״אנשים אמרו,״ אמר בגאווה כשהוא קושר את הסוס לעגלה, ״שהשניים האחרים היו בטלנים, ואולי זה נכון, אבל לא תאמין כמה היא עזרה לי. תראה את סירת הדייג הגדולה הזו שיוצאת הערב לדוג מקרלים – לא הייתי יכול לקנות אותה בלעדיה.״

״אתה אומר את האמת ורק את האמת, מרכוס,״ אמר הזקן שהושיט לו עזרה, ״אבל תגיד לי עכשיו,״ הוא אמר בחשש, ״האם אמרה לך שהיא נתקלה בשיימוס שלי שם?״

״שאלתי אותה, אבל היא אמרה שלא ראתה אותו.״

״תראה מה זה… ואני לא קיבלתי מכתב ממנו כבר חצי שנה.״

מרכוס יצא. כבר מזמן לא היתה רוחו טובה עליו כפי שהיתה כעת בצאתו לתחנת הרכבת. בניו היו אולי חדלי אישים, אבל בתו התעלתה על כולם. היא היתה מופת לקהילה כולה. עכשיו כבר לא יאמרו לו עוד שעליו למכור כבר  את האדמה. הוא ישאיר את נורה בבית. הוא יחתן אותה. הוא ימצא לה איש נבון ומיושב…

לא היה סוף למחשבות האלה עד שנכנסה הרכבת לתחנה. נורה ניגשה אליו.  וכיצד קיבל את פניה! ועוד יותר, אם אפשר, כיצד קבלה את פניה אמה, בבית.

אך כמה רזה ותשושה היא היתה! מה קרה לה? האם זה משום העבודה הקשה? אבל הנה היא בבית ועד מהרה תשוב לאיתנה. ייעלמו הלחיים החיוורות, אם רק תישאר בבית ותפעל בעצתם.

״והעצה הראשונה שאתן לך היא לחסל את צלחת הבשר והכרוב הטובה הזו, כי ודאי לא היה לך רגע לאכול בעיר הגדולה,״ אמרה הזקנה בצחוק רם.

אבל נורה לא יכלה לאכול. היא לא היתה רעבה כלל. היא מותשת מהמסע הארוך, אמרה להם. היא תלך ישר לחדרה ותפשוט את בגדיה. היא תנוח שם. לאחר מכן אולי תוכל לאכול משהו.

״ואולי תרצי קודם כל לשתות כוס תה,״ אמרה האם כשהיתה שוב בחדרה.

״כן,״ אמרה. ״אולי זה ישפר את הרגשתי.״

כאשר באו בערב  אנשי הכפר לברך אותה לשלום, הם לא ראו אותה. נאמר להם שהיא כה מותשת מהמסע שעליה לישון, ושיראו אותה ודאי למחרת. נורה שמעה את דבריהם ואת שיחותיהם מחדרה והתפללה לאלוהים ולבתולה שיעלו אותה על דרך הישר ושיתנו לה כוח להישאר עליה לנצח.

5

נורה היתה משונה  מאז חזרתה הביתה. באדם הזה שברוס דה לוך נקרא נורה של מרכוס הקטן היו בעצם שתי נשים, האישה הצעירה העדינה ששהתה תקופה ארוכה בלונדון כדי להרוויח כסף ולשלוח אותו הביתה, והאישה האחרת שאיש לא ידע עליה בכפר, שסבלה מן החיים הקשים בעיר זרה. וכשם שהיו בה שתי נשים, היו גם שתי נפשות ושני אופני מחשבה. אופן המחשבה של האישה ההיא שסטתה מדרך הישר בלונדון שבאנגליה, ואופן המחשבה שהיה לה לפני שעזבה כלל את מקום הולדתה.

ומאבק תמידי התחולל בין השתיים. האישה ההיא שפנתה לחיי פורענות נגד האישה האחרת שמעולם לא עזבה את הכפר ושלא רצתה אלא להישאר שם בשקט ובשלווה. זה היה מאבק קשה. הרוע גבר לפעמים, היתה חושבת, ואז נראתה בדרכה לכנסייה, והאנשים היו אומרים בינם לבין עצמם שמעולם לא ראו אישה צעירה אדוקה, דתיה ומחונכת כמוה.

באותו הזמן נערך יריד חגיגות קדושים בכפר הסמוך. אנשים רבים מהרוס הלכו לשם. מקצתם ברגל, מקצתם ברכיבה ומקצתם חצו את הנמל בסירותיהם. אחרים הלכו לשם למכור בהמות.  ואחרים בלי שום מטרה מסוימת.

נורה השתייכה לחבורה הזו. היא התהלכה ביריד והסתכלה על הבקר שעמד למכירה. פה התוודעה למישהו חדש, שם התעדכנה בקורותיו של מישהו שעזב את האיזור אחרי שנסעה ללונדון. היא יפה  וזקופה. לבושה בשמלת כותנה לבנה משובחת ויקרה שהיתה לה. שמלה שהביאה עמה הביתה מאנגליה. סרטים שחורים יפים מסאטן מתנופפים אחריה. נוצות טווס מזדקרות מכובעה. זמן רב לא היתה כה עליזה וקלילה.

היה זה יום חם ולח. השמש הכתה ללא רחם. לולא משב הרוח העדין שהגיע לעיתים מהנמל לא היה אפשר לסבול את החום. נורה היתה עייפה ומותשת מהיום. היא שמעה נגינת כינור בסמוך. נגינה רכה ומתוקה ונעימה. הכנר ישב ליד דלת בקתה. ראשו נד לכאן ולשם. עיניו עצומות. ההבעה שעל פניו ומנהגו היו עליזים כל כך עד שאפשר לחשוב שמעולם לא ידע דאגות או צער בחייו וגם לא יידע.

נורה נכנסה פנימה. היא התיישבה על כיסא ליד הדלת והקשיבה למוזיקה. היא היתה תשושה. לו רק היה לה משקה! זה מה שחשבה. שוב החל המאבק. כשעמדה לצאת משם, ניגש אליה גבר צעיר מהרוס והציע לה לשתות עמו כוסית.

״היום כה מחניק שזה כלל לא יזיק לך. קחי כל דבר שמתחשק לך,״ הוא אמר.

היא לקחה ממנו כוסית.

מי שאהב פעם בחייו את המשקה, ולזמן מה הצליח לשמור מרחק ממנו, גם אם יטעם שוב טיפה אחת, אין ספק  שישתה כוסית שנייה ושלישית ואולי אף תשיעית, כיוון שהחשק הישן יתעורר שוב.

כך קרה לנורה. היא שתתה את הכוסית השנייה. ואת השלישית. המשקה עלה לה לראש מיד. היא התחילה לעשות הצגות. החלה לרקוד. אבל נאלצה להפסיק לאחר זמן קצר. ראשה היה הסתחרר . רגליה כשלו. בקושי מצאה את דרכה החוצה, אבל לא התרחקה הרבה עד שמעדה על סוללה בצד הדרך…

כמה שעות חלפו בלילה עד שאביה מצא אותה שם. הוא העלה אותה לעגלה ולקח אותה הביתה.

למחרת בבוקר כבר עמדה אותה עגלה מוכנה מחוץ לדלת והוא ישוב בה.

״אם אלה התרגילים שלמדת באנגליה,״ הוא אמר בטון מר, ״הם יוכלו לשמש אותך שם.״

שניהם יצאו לתחנת הרכבת.

בלילה שבו עזבה נורה, נראה איש זקן בסירת דייגים מן המזח של רוס דה לוך. לצדו ניצבת חבית זפת והוא מוחק את השם שנכתב על דופן הסירה. אולי הצליח למחוק אותו משם, אבל לעולם לא יוכל למחות את השם ההוא מעל לוח לבו. על הסירה הופיע שמה של בתו.

איך יכולתי לקחת לי

את הדברים האלה מן הצלחות הרחוקות,

בעוד ביתי שלי ודאי שבור,

בעוד אמי אינה עולה על דל שפתיי אפילו.

אך יכולתי לאכול שום כלום.

ססאר ואייחו1

נולדתי לקול משפטי תנחומים, "יהיה בסדר", "אתם תצאו מזה", "בן הוא תמיד ברכה", "לכל דבר יש סיבה". ואני שואל את עצמי: למה לא עשית ביד? או גמרת בחוץ? איך קורה שטמבל בתלבושת אחידה מגיע לבית חולים לקבל את הבן שלו? איך ילדה כמעט קורעת לעצמה את הרחם כי היא החליטה להתנהג כמו גדולה? לא היה בית מרקחת בסביבה? הם לא שמעו אף פעם את הסיפור על הזרעון? לא יכלו למדוד חום כדי לדעת מתי הביוץ? כלבים מיוחמים; ואני נפלתי עליהם כמתנה בלתי צפויה, לנצח. נולדתי בנס, על סף חנק, רגע לפני שקרעתי לאמא שלי את הבטן, ניתוח חירום קיסרי הציל את החיים של שנינו. אחר כך, כאילו היינו שלושה אחים, חלקנו את אותו החדר, אפילו את אותה המיטה. מי בכה אז יותר, אתם או אני? היללות שלי לא הניחו לכם לישון. אבא שלי נבחן בבחינות הבגרות בחופשת הקיץ, אמי שלי נבחנה בשנה שאחר כך. אף אחד מהם לא הצליח בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

אבל לא הייתם סתם עוד זוג תיכוניסטים: רציתם לעשות מהפכה, ואני הייתי מכשול כפול שמנע מכם לא רק את הנעורים אלא גם את הפוליטיקה. מלידה שמעתי מוזיקה של הנואבה טרובה,2 רוק משנות השבעים, פיתחתי את החוש המוזיקלי שלי בהאזנה לדיסטורשן. המילים הראשונות שלמדתי היו: ערכים, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. כשההורים שלי אמרו אותן, דמיינתי בסופן סימן קריאה.

בקיץ אחר כך אבא נסע דרומה, למפגש של צעירי המפלגה, שלושה חודשים לא שמענו ממנו כלום. אחד השכנים התחיל להסתובב סביב אמא, הביא לה ספרים, הם כתבו כרזות, הלכו למפגשים מחתרתיים – גם אני הצטרפתי, עם חוברת הצביעה שלי. בוקר אחד הוא בא לחפש אותה כשפיו מכוסה במטפחת, הוא קשר אותה ממש גרוע, יותר מניסיון הסוואה, זה נראה לי כמו משחק פיתוי בטעם רע. באותו לילה הוא נשאר לישון אצלנו. מבעד למחיצה שמעתי אנחות וצחוק של שני אנשים שמוצאים חן זה בעיני זה. בתרגיל שקוף הוא חזר למחרת והביא לי מתנה, מסלול מכוניות שעשה די הרבה רעש. הייתי מעדיף רכבת, עם צפירות לסירוגין וגלגלים חמקניים. כשאבא חזר היה ויכוח סוער שכל השכנים שמעו, וכל המילים הגדולות הרגילות נזרקו בו כבומרנגים: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. אני לא יודע אם בסדר הזה, אבל בתדירות הזו: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. ציירתי כוכב עם חמישה קדקודים וסימנתי כל חזרה.

פעם אחת הופיע בבית אב חורג אחר, שנקשרתי אליו, אלא שהפעם היו לו זקן, פאה ומבטא אורוגוואי. הצצתי בו מזווית העין, נזכרתי בו נוחר במיטה של אמא, ואילו עכשיו שמעתי אותו מתכנן אסטרטגיה לאיזה מבצע קומנדו. מכאן ואילך היינו למשפחת כרומוזום 21: שתי אימהות, שלושה הורים, חמישה סבים, המוני דודים בכל מקום. גרתי בכל מיני בתים, באכסניות זמניות, בדירות נטושות.

המילה שהכי שנאתי בעולם הייתה שליחות: היא אמרה שאבא או אמא שלי ייעדרו הרבה זמן. כשהתנגדתי ובכיתי הם חזרו על משפט הקסם: "הוראות מהמפלגה!", "הוראות מהמפלגה," אמרתי אני, בלי סימן קריאה. שתי המילים האלה היו התשובה לכול: מעברי דירה פתאומיים, היעדרויות, פרידות משפחתיות, חילופי זוגות. כמה זמן אחר כך, בין רהיטים שהגיעו מאיזה מעבר דירה, קראתי ידיעה על התנקשות שנכשלה ואת שמות האנשים שנעצרו. הבנתי, אחר צהריים לוהט אחד, שאבא שלי כלוא בחדר צר כשהשמש פוגעת באלכסון בכלי המטבח. אני חושב שהתעלפתי בין הילדים המזיעים בחום העוועים של ארבע אחר הצהריים בשיא הקיץ. אף פעם לא היה לי אומץ לבקר אותו בכלא. כולם נדו בראשם כשחזרו מהביקורים, אמרו כמה הוא רזה. העדפתי שיישאר לי בראש כמו שהוא, גבר עצבני שמעשן סיגריות ומקמר את כף ידו על המצח. היה לי תצלום של אבא מתחת לכרית. דיברתי איתו בלחש כל לילה.

אחרי ששחררו אותו הוא נשאר בבית. שמתי לב שהוא יותר עדין איתנו, בתנועות, בנימת הקול. "מה קורה בינך לבין אמא?" שאלתי. שניהם משכו בכתפיים, ניסו משפטים שלא אמרו כלום. אני משער שקשה שילד מביט בך ומצפה לשווא לתשובה משני הורים מבולבלים. היא יצאה למסדרון, הכינה קפה, הצביעה על מקום בשבילי על הספה. הם מנסים שוב, היא אמרה. "מנסים מה?" שאלתי. "להיות ביחד, אתה לא שמח?" אבל האושר, כצפוי, היה שברירי מאוד. יום אחד אמא באה והודיעה בכובד ראש: "אני נוסעת לשנה לברית המועצות. את אבא שלך שולחים לרומניה, מסוכן בשבילו להישאר כאן, יעצרו אותו שוב. אתה תישאר עם מרתה, יהיה לך טוב אצלה." בהיתי בה בלי להבין מה קורה בתוכי, ספרתי פעמיים עד שתים עשרה ויצאתי בטריקת דלת.

ביליתי את גיל ארבע עשרה באיסוף שטרות רובל עם אותיות קיריליות ובולים עם פרצופו של לנין, כל זה בחדר של החברה של אמא שלי, שאימצה אותי אל ביתה. אתם טיילתם ברחבי הגוש הסובייטי ושלחתם לי גלויות. אבא שלי נפגש עם יוסיפ ברוז טיטו או המרשל טיטו, קיבלתי מעטפה עם החותמת Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija ושטר של עשרים דינרים. התחלתי לאסוף שטרות ובולים מתוך ייאוש. יצאתי לקראת הדוור בנשימה עצורה, הוא עוד לא הספיק לצלצל בפעמון וכבר הייתי מושיט יד לקבל את המעטפות הזרות שעליהן שלושה בולים ושתי חותמות, כניסה ויציאה. בהדרגה הכרתי עוד שמות, ערים ומדינות, שמיקמתי על מפת העולם התלויה על הקיר. הייתי גוזר את הבול, משרה אותו במים עד שהדבק נמס, ולבסוף מכניס אותו לאלבום קרטון שדפי נייר שקופים חצצו בין דפיו.

פעם, כשמריה קצצה גזרים לארוחת הערב, שאלתי אותה מה התפקיד שלה במפלגה. "לשמור על הילדים של החברים שנוסעים לשליחות," ענתה לי בעודה מפזמת שיר של סילביו.3 למריה הייתה ילדה בת שבע עשרה, לילי. הייתי מרותק לריסים הארוכים ולרגליים המוצקות שלה, ולא יכולתי להסתיר זאת. "אני אגיד לך את האמת," היא אמרה לי. שאלתי אותה על אבא שלה. היא הצביעה על העתק של תמונה שהיה תלוי על הקיר, פנים מטושטשים של גבר ומתחתיהם הכיתוב: "איפה הם?". זיהיתי את השלט ולא אמרתי כלום. בנקמה היא גילתה לי שאני מ"ילדי העוצר",4 זה לא שעשע אותי במיוחד.

הפעם הראשונה שלי הייתה עם לילי. הסצנה הזו עדיין חקוקה לי ברשתית, איך חיפשנו חומרי נפץ במחסן בחצר האחורית ובסוף תלשנו אחד לשני את הבגדים. הביוגרפיה הלא רגילה שלנו חיברה בינינו, וגם תמימות ילדותית שנטרפה בעקבות ההחלטה של הורינו לאחוז בנשק. שאלתי אותה אם היא זוכרת משהו מאבא שלה, "שום דבר," ענתה לי בכעס, והעבירה לי יתד. הקמנו אוהל שנשען על אחד הקירות של המחסן, אספנו כל מיני מקלות ושטויות וחימשנו את הבית שלנו. זה היה מקום אוטונומי, עם חוקים משלו. מקום שמבטי האבות לא חדרו אליו, וגם לא מבטי האימהות. לילי הפשיטה אותי ושמה לב לשערות שיש לי מתחת לבית השחי וגם לפס הארוך והצר של שיער חום שיורד מהבטן עד למטה. לפעמים היה לי ריח חמוץ, של מבוגר. היא העבירה לי שיעור מזורז במילים גסות, השיגה לי מגזינים פורנוגרפיים וספרים, הכריחה אותי ללמוד בעל פה איזה שיר מתור הזהב וללחוש לה אותו באוזן. ללילי היה לוח שנה שהיא הקיפה בו יום אחד בעיגול ואת חמשת הבאים אחריו באליפסה. בימים האלה הלכנו על הקצה והיא הדפה אותי כשעברתי את הגבול. תמיד הרגשתי שהיא עושה את זה כמו עוד סוג של שליחות, אבל במסירות של חברת מיליציה ממושמעת. ההכשרה שלי באהבה הייתה בידיה.

שנינו היינו ארגון, היא המפקדת ואני הפקוד. פעלנו יחד נגד הרעים, שהיו אנשי הצבא, בשם הטובים, שהיו ההורים שלנו. אחר כך הסתערנו על לימודי התשוקה: איך ללחוץ ביד במקום הסודי, להכניע את הדגדגן בתנועות מעגליות כאילו הוא ג'ויסטיק של אטארי, להשאיר שם את האצבע, לדעת לחכות, לזהות את הלחות הרצויה, להתנשק עם הלשון בלי שהשיניים יתנגשו, לחפש את העווית הנכספת בעיניים עצומות בעשב.

מרתה לא שאלה, אני לא חושב שהיא חשדה בטבע היחסים בינינו, בעיניה הייתי ילד בן ארבע עשרה ובתה הייתה אישה בת תשע עשרה. חוץ מזה היא תמיד הייתה עסוקה, קיבלה אורחים, הקלידה מסמכים. אני זוכר אותה יושבת על הרצפה עם מכונת כתיבה "אוליבטי" על הברכיים וסיגריות ביד, מדברת עם זרים, דיפלומטים או אינטלקטואלים בשתיים או שלוש שפות שונות, שרעד קלוש חלף בשפתיה כשהחליפה ביניהן. אני מוכרח להודות שהייתה תקופה שהסביבה הזו ריגשה אותי. הייתה תקווה במצעד הידיים שאחזו בחוזקה במסמכים ויצאו מהדלת הראשית. יותר ממבקר אחד שאל אם אני "הבן של". מרתה אישרה, האורח נעץ בי מבט רציני, הרגשתי תערובת של רחמים עצמיים וגאווה.

הנסיעה של אמא לרוסיה נמשכה כמעט ארבע שנים, והיא חזרה ממנה נשואה לשכן. סגנון הלבוש שלה השתנה: היא לבשה מעיל עור ומטפחות משי. לא ידעתי אם לקבל אותה בנשיקה קרה או להסתער על האישה הזו, היפה כל כך. התקשיתי להעמיד פנים שאנחנו משפחה, אני והגבר הזה שמעולם לא מצא חן בעיניי. התבגרתי בטרם עת וידעתי שכשאני יושב לשולחן לא אותי רואים, אלא את אבא שלי. האב הנעדר נכח ביתר שאת דרך הגנטיקה הדומיננטית שלו. נעצתי את המזלג באוכל והנעתי אותו אל פי בלי להרים את הראש מהצלחת, כדי להימנע ממבטים שיתפרשו לא כהלכה. כך הגנתי על עצמי מהמחשבות הפנימיות שייחסתי להם: "הנה הגבר שהכניס אותה להריון, זה שאף פעם לא שולח כסף, שאף פעם לא יודעים איפה הוא". הצעיר המהפכן נהיה פונקציונר מסודר של איזו עמותה אקולוגית בארצות הברית, מובטל בין פרויקט לפרויקט או בין ייעוץ לייעוץ. גרתי איתם כמה חודשים, ואז ניסו להתנקש בפינושה, זה היה יום ראשון, אכלנו ארוחת ערב, פתאום היה מבזק חדשות של "שישים דקות". אמא התלבטה איך ראוי להגיב לפני בנה, הסתירה את האושר שלה, את האושר האשם שלה. נפלט לה איזה "סוף כל סוף קורה משהו לחרא הזה." המשכתי להתרכז בלחמנייה עם הנקניק. השכן התהלך בבית וצעק משפטים זועמים: "כל כך הרבה שנים הם התאמנו, רשלנים מטומטמים, בטוח שהם השתמשו ברימונים תוצרת בית." עוד יום ראשון אפור, שומרי ראש מתים, עיני החמוס של הנכד של פינושה שנפצע מכמה רסיסי זכוכית. בלילה חזרו שוב ושוב על המילים: גרילה, ניקרגואה, מחתרת. אני לא יודע למה נתקפתי חרדה עמוקה והלכתי ללילי, גם היא הייתה חסרת מנוחה, הסתגרנו בחדר, לא היה לנו זמן או ראש לחשוב על אמצעי מניעה. היה רק צורך דחוף להיות בתוכה, למחוק את עצמנו מההיסטוריה. לא בדקנו בלוח השנה, היינו צריכים להגן על עצמנו מהעתיד.

אבא שלי בא לטקס סיום התיכון שלי, הורידו לו את האות הראשונה משם המשפחה בדרכון והוא עבר את ביקורת הגבולות, מבוגר יותר, עם השומן המוצק הזה שיש לאמריקאים, בגדים מאיכות טובה אבל מיושנים. בארוחת הערב שאחרי כל הנאומים, שני ההורים שלי היו סוף כל סוף סביב אותו שולחן, לראשונה זה שנים. ביקשתי מהם שיקשיבו לי בשקט, בלי להפריע.

"הגיע תורי, זה הזמן שלי לדבר, שנים הקשבתי לכם."

תקשיבו, המהפכה בלבלה לכם את הנעורים. קודם כל הרעש הזה שבמצב חירום יומיומי. חיים בין פצצות, אנשים שמפוזרים בין מקומות מחבוא, יריות בלילות, מצב חירום, עוצר, ספרים שרופים. אבל אתם יודעים, הגעתם למהפכה באיחור, עשרים שנה מאוחר מדי, התעקשתם על משהו שלא עבד, כי הטבע האנושי הוא לא מושלם. האם שרר פעם שוויון בין אזרחים של ארץ כלשהי? האם היו אי פעם לכל האנשים כוח ואמונה שווים לעבוד למען הזולת?

ממרחק הזמן, נדמה לי שהתערבבו אצלכם להט הנעורים והורמונים משתוללים. עכשיו אני מטיל ספק באומץ הלב שלכם, נראה לי שהסתכנתם שלא לצורך, תליתם את הבעיות האישיות שלכם ב"מטרה"… האמנתם שאתם משיחי העתיד, עם הנשק, בגדי ההסוואה, הדיבור התמידי בגוף ראשון רבים. שיחקתם במלחמה, אבל באמצעות חיילי הבדיל של לוח השחמט המשפחתי. אתם הרווחתם מזה לא רע, למדתם שפות, השלמתם תארים מתקדמים על חשבון מלגות מארגונים בינלאומיים. אבל נדמה לי ששניכם חטאתם ביהירות, תעוזה, גבורה כוזבת. הייתם צריכים לזוז הצדה ולתת לשיירת המתים לעבור, מה הייתם משיגים במאמצים המהוססים שלכם? בסופו של דבר, כולם משקרים לעצמם כדי להמשיך לחיות. לא, אל תסתכלו עליי ככה. כן, אני מודה שאני חש הערצה מסוימת, אבל למה מעולם לא ראיתם בי חייל בגדודים שלכם?

אחר כך לא זכיתי לשום הפוגה. אבא שלי חזר לארצות הברית, לאמא שלי היה שבץ שהשאיר אותה משותקת בחצי גוף. הייתי יושב לידה ומביט יחד איתה אל האופק. אני דיברתי ודיברתי. אני חושד בקיומו של עולם טוב יותר. בואי נתרחק מהמטבח. נתרחק מהכוסות, הכפיות, התצלומים שלך כלוחמת גרילה צעירה על המקרר. לא, בואי נחפש את כרטיסי האוטובוס, המפות, המזוודות עם הגלגלים, המניפסטים, הכרזות של צ'ה גווארה… לילי התקשרה אליי עם "יש סיכוי ש… בוא דחוף". בתוך פחות משעה הייתי אצלה. היא חיכתה לי עם ערכה שקנתה בבית המרקחת. נישקה אותי נשיקה חטופה ונכנסה לחדר האמבטיה. אני יושב על המיטה ופורש את ההוראות של הבדיקה, כתוב שהיא בודקת הימצאות של הורמון בשם גונדוטרופין כוריוני אנושי או הורמון שלייתי אנושי בשתן. חמש דקות ההמתנה נראות לי כנצח. אני חושב על הילדות שלי, על הגלויות, על ה- Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija, על כרזות ה"איפה הם?", על הלחמנייה עם הנקניק, על הבולים של לנין, על אוהל האהבה, על מכונת הכתיבה "אוליבטי". לילי מתקרבת אליי; על הבדיקה יש סימן חיובי באדום בין שני חורים, ואני לא אוהב לא חיבור ולא חיסור. וכמובן מטח של האשמות: למה לא עשיתי ביד? או גמרתי בחוץ? למה אני כזה כלב מיוחם? אני חושב על הצורך העצום להיות בן לפני שהופכים לאב. יש לי בחילה איומה ואני לא יודע באיזו אידיאולוגיה להסתיר את חוסר הרצון שלי להיות אבא.

מצאתי אותו לפני כמה ימים, כשחיפשתי את הסנפירים במחסן. אפילו לא זכרתי שהשארתי אותו שם. הוא היה מכוסה באבק והיו לו קורי עכביש דקיקים בשיער. סילקתי אותם. הוא עדיין לבש את המכנסיים הכחולים ואת המעילון החום עם הכובע עם אוזניים של דב. העיניים עצומות, הידיים פשוטות, אולי הוא רצה חיבוק. או שארים אותו, הוא תמיד רצה שאשא אותו על הידיים. אני לא כל כך זוכרת.

מה שאני כן זוכרת הוא שרק ביקשתי שיהיה לו כפתור להפעלה ולכיבוי. בזמן שהחזקתי בידיי את בדיקת ההיריון, דמיינתי שלגוף שהתפתח בתוך הגוף שלי יש מתג כיבוי בחזה. משהו פשוט, כמו זה שמדליק ומכבה את האור. בגוון עור כמו שלו, כדי שהעיוות לא יהיה בולט מדי, לא רציתי שכל אחד יוכל להשתמש בו. רק אני.

אף על פי שניסינו להביא ילד לעולם ההיריון הפתיע אותי. מאושרת? משהו בסגנון. אני חייבת להודות שרעיון הילד לא עורר בי סלידה מוחלטת. מיום שהתחתנו ידענו שזו אחת ממטרות הנישואים: להקים משפחה. זה מה שאמר הכומר בזמן הטקס ועל כך חזרו באוזנינו ההורים. כבר זמן רב הם ביקשו שנהפוך אותם לסבא וסבתא. כך שכעבור שש שנים החלטנו להפסיק עם הגלולות למניעת היריון. היום נשמע לי מצחיק ה"החלטנו", כשלאמיתו של דבר אני זו שנטלתי אותן, אני זו שדיממתי כל חודש, אני זו שעמדתי ללדת את הזאטוט. אבל היינו ביחד, כי היינו זוג, והיה אז באופנה לומר: "אנחנו בהיריון". זה נשמע מגוחך כמו לומר: "יש לנו דלקת וגינלית". אבל מילא, היינו בהיריון והיינו נלהבים, אם כי גם קצת מופתעים שהכול קרה כל כך מהר.

בספרים שקראתי אמרו שכניסה להיריון מתוכנן יכולה לארוך עד שנה, אם שני בני הזוג בריאים. אז חשבתי לעצמי: "טוב, שנה זה בסדר. אולי בעוד שנה אצליח לשכנע את עצמי סופית לרצות להיות אמא."

אבל לא היתה לי שנה. אפילו חודשיים לא היו לי. בקושי הזדיינו, כמה, שלוש? ארבע פעמים? בזמן שהתבוננתי בתוצאה החיובית ייחלתי בכל לב שיהיה לו כפתור קטן. כי כשהייתי רואה ילדים אחרים ואימהות אחרות, רבות מהן נפוחות-עיניים ועייפות, חשבתי שזה יהיה הפתרון לכול.

והנה הוא היה לפניי, מאובק כולו, תחוב בקופסה עם שמיכות ועם הבובה שהוא הכי אוהב. לא רציתי שהוא ירגיש לבד. כמה זמן הוא כבר שכב במחסן?

בהתחלה, כשגיליתי שאני יכולה לכבות אותו, הייתי משכיבה אותו בעריסה, כאילו היה ישן. הייתי עושה את זה לכמה שעות, שעתיים לכל היותר. ניצלתי את הזמן הזה לישון קצת. כולם אומרים לך לנוח בזמן שהתינוק ישן, כי נהוג לחשוב שכל התינוקות לא עושים שום דבר מלבד לאכול, לחרבן ולישון. אבל הוא היה שונה. הוא בכה הרבה, בצהריים ישן רק חצי שעה וכל הזמן ביקש לאכול. מהר מאוד נגמר לי המרץ. שבועיים אחרי שהוא נולד כבר התעייפתי כפי שלא התעייפתי מימיי.

הלידה היתה החלק הקל. אני באמת לא מבינה על מה כל המהומה שסביב הלידה. כן, זה כואב, ברור. אבל הצלחתי להתמודד עם זה. התרכזתי בנשימה. זה קרה מהר. שעות ספורות בלבד אחרי שהגעתי למרפאה הודיעה הרופאה שכבר יש לי פתיחה של עשרה סנטימטרים. לא הספיקו להזריק לי את האפידורל. אני רציתי, כמובן, אבל הכול קרה מהר כל כך שהרופא המרדים איחר את המועד. כשהוא נכנס לחדר שלי אמרה לו הגניקולוגית: "כבר לא". הוא הביט בי, התנצל בחיוך חפוז והלך. חשתי צורך ללחוץ ולחצתי. לחצתי שוב ואז הרופאה הכריזה שהראש כבר בחוץ, שאתאפק ולא אלחץ עוד, שהיא והוא כבר יעשו את היתר.

בכיתי. בכיתי. בכינו. בעלי היה לצדי כל העת. מסרו לי את התינוק כדי שאשים אותו על החזה, מגע עור בעור מה שנקרא. הוא היה קטן, מקומט מאוד ועטוף במעין ג'לטין לבנבן שרק הדגיש את המראה החייזרי שלו. הכול קרה מהר מאוד. זה היה הבן שלי? זה היה הבן שלי, זה מה שאמרו כולם. "תראה את התינוק המתוק הזה". הם לקחו אותו, האבא הלך בעקבותיו.

הילד היה בן חודש כשגיליתי את הכפתור. זה היה במקרה. לא תיארתי לעצמי שהמשאלות שלי יתגשמו בקלות כזאת. מעולם לא שמעתי על תינוק שאפשר לכבות. לכן בפעם הראשונה שזה קרה, נבהלתי. בדיוק הוצאתי אותו מהאמבטיה וייבשתי את בתי השחי שלו במגבת, ופתאום חשתי שהאגודל שלי לוחץ על מעין גבשושית זעירה ושמעתי קליק והוא כאילו קפא במקומו. נבהלתי, אבל מיד הבנתי שמשהו, או מישהו, הגשים את המשאלה שלי. שוב גיששתי אחר הבליטה הזעירה מתחת לזרוע ולחצתי עליה פעם נוספת. הוא חזר להתנועע, כרגיל. להפיק רעשים חרישיים מפיו הקטנטן, להזיז את ידיו הזעירות. סיימתי להלביש אותו, הנחתי אותו בעריסה, כיסיתי אותו בשמיכה ושוב חיפשתי את הכפתור. כיביתי אותו וישנתי קצת יותר משעתיים. הייתי מאושרת.

בהתחלה לא רציתי לספר לאף אחד על התגלית שלי. השתמשתי בזה רק כשהייתי לבד בבית. הרשיתי לעצמי שתי שעות שינה יומיות בשבוע הראשון. בשבוע השני התחלתי לכבות אותו גם בשעת ארוחת הצהריים, ככה יכולתי להכין לעצמי משהו מעבר לכריך נקניק וגבינה.

בשלישי התחלתי להשתמש בכפתור מיד כשבעלי היה יוצא אל המשרד, כדי שאוכל לרוץ קצת בפארק. הייתי חוזרת, מפעילה את התינוק, נותנת לו לאכול ומקלחת אותו, ואז חוזרת ומכבה אותו כדי להתקלח ולישון קצת. אחר כך הייתי מדליקה אותו שוב, מאכילה אותו ושמה אותו על הגב באוניברסיטה לזמן מה ואחר כך עם הפנים למטה, על הבטן כדי שיאמן את השרירים. הייתי מכבה אותו שוב כדי לאכול ארוחת צהריים ולישון עוד קצת. אחר כך הייתי חוזרת ומפעילה אותו כדי להעלות אותו למכונית ולעשות סיבוב. סדר היום הזה עבד לי לא רע בחודשים הראשונים.   

הרמתי את הקופסה. שכחתי מהסנפירים. החלטתי להעלות אותו לדירה. הוא נראה שליו אבל מלוכלך מאוד והרגשתי צביטה בלב כשראיתי אותו במצב הזה. הלחיים שחורות מאדמה, הידיים מכוסות באבק. לבגדים היה ריח של טחב. אבל הוא דווקא נראה טוב. תפסתי את שואב האבק והעברתי על כולו. הוצאתי אותו מהקופסה וניערתי את השמיכות, שאבתי גם את הקופסה ואת בובת הכלבלב. לקחתי מטלית והרטבתי אותה כדי לנקות לו את הפנים והידיים. התבוננתי בו זמן מה. כמה אהבתי להלביש אותו במעילים שיש להם כובע עם אוזניים של דב. הוא נראה בהם חמוד כל כך.

יום אחד בעלי חזר מוקדם מהעבודה ומצא אותי ישנה ואת התינוק כבוי בעריסה. כשראה אותו, דומם וקפוא כל כך, הוא נחרד. הוא החל לנער אותי ולצעוק: "משהו קרה לתינוק!". נבהלתי. התיישבתי במיטה והסתכלתי על העריסה. נרגעתי מיד. "תירגע, יקירי. הוא כבוי. אני כבר מפעילה אותו." היה נדמה שהעיניים שלו עומדות לצאת מהחורים. אני פשוט לקחתי את הילד לידיים, לחצתי על הכפתור והוא התחיל להתנועע בנחת ולחפש את חיקי. "הוא רעב". בעלי התיישב בקצה המיטה שלנו. תופס את ראשו בידיו כלא מאמין. הנקתי את התינוק, החלפתי לו חיתול והלבשתי אותו בפיג'מה. בעלי עדיין לא זז. חיכיתי עוד קצת. הילד נרדם. ואז הוא סוף סוף סובב אלי את מבטו ואמר לי: "זאת אומרת שאפשר להדליק ולכבות את הילד?" הוא קיווה שאגיד לו שמה שהוא ראה היה שקר, שהוא חלם את זה, או משהו כזה. "כן, בדיוק. יש לו כפתור בבית השחי. אני מכבה אותו כשאני צריכה לאכול או לנוח. אבל זה לא פוגע בו. הוא במצב נהדר. תסתכל עליו, הוא תינוק מאושר."

חשבתי שהוא יגער בי, יגיד לי שאני אמא לא אחראית, שאני משוגעת. "אז נוכל להשאיר אותו כבוי בסוף השבוע הבא וללכת לסרט?", הוא שאל בחיוך ביישני.

השמיכות והבובה היו מלוכלכות מאוד והדיפו ריח רע. של טחב. החלטתי לזרוק אותן למכונת הכביסה. בקצה חדר השירות שבו אני מאחסנת את חומרי הניקוי, מצאתי את הסבון ההיפו-אלרגני שכיבסתי בו את כל בגדי התינוק. נשאר מספיק לעוד כביסה או שתיים. הבגדים היו מלוכלכים לא פחות, אז הורדתי לו אותם בזהירות וזרקתי לכביסה. בינתיים כיסיתי אותו בכיסוי המיטה.

התחלנו לכבות אותו כדי לצאת לאכול, ללכת לקולנוע, לבקר חברים, לצאת למסיבות. בהתחלה סיכמנו שנעשה את זה רק באירועים מיוחדים. בשאר הזמן התינוק צריך להישאר מופעל. אחרי שדנו בעניין החלטנו שנשתמש בכפתור רק כדי לעזור לזוגיות שלנו. כדי להשתחרר קצת מהמחסור באינטימיות שסבלנו ממנו אחרי שהוא נולד, כדי לחזק את הקשר ולתת לשנינו מרחב אישי.  

האמת היא שאני המשכתי לעשות את זה עוד פעם-פעמיים ביום בלי לספר על כך לאיש, כדי לפנות זמן לדברים בסיסיים כמו לעשות כושר, לסדר ציפורניים, לצפות באיזו סדרה, לקרוא ספר, לעבוד.

כשמלאה לו שנה היינו נועזים יותר. השארנו אותו כבוי לשלושה ימים ונסענו לחופשה בחוף הים. היינו מאושרים, כאילו כלום לא השתנה. כשחזרנו התחלנו להשתמש בכפתור בחופשיות רבה יותר. לפעמים היינו מנתקים את הבן שלנו לכמה ימים ומאפשרים לעצמינו לחוות את החיים כפי שהם היו לפני שהוא הגיע.

עם התחדשות הבילויים הופיעו הספקות. בעלי החליט שהוא רוצה לראות עולם. אחרי שניתח לעומק את חייו, בלילות שבהם רבצנו זה לצד זה ערים ושותקים, הוא גילה שמשאלתו הכמוסה ביותר היא להיות מטייל מקצועי, בלי בית ובלי יעד מוגדר. וכך, ללא התראה מוקדמת, יום אחד הוא הודיע לי  שהוא מתכנן לנסוע לשנתיים לחפש הרפתקאות מסביב לעולם. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל שהוא לא רוצה שאשאר לחכות לו. הוא ביקש שאתחיל מחדש ושאהיה מאושרת.

עולמי חרב עלי עד כדי כך ששכחתי להדליק את הילד. כעבור חודשים ספורים החלטתי לאחסן אותו בארון ולהפוך את החדר שלו לחדר עבודה. תליתי טלוויזיה עצומה על הקיר והשגתי מחשב עם מסך ענק לשולחן הכתיבה, הצבתי מכשיר אליפטי ליד החלון כדי להתאמן בבקרים בזמן שאני צופה באיזו תוכנית בנטפליקס. בשלב כלשהו העברתי את הילד לקופסה והורדתי אותה למחסן. אבל אני כבר לא זוכרת מתי. לפני שנתיים אולי?

כשסיים המייבש את הסיבוב פניתי לטפל בקופסה עם השמיכות ולהלביש את הקטנטן. כשהוא היה מוכן, במכנסיים הכחולים והמעילון, חשבתי שאולי עכשיו כדאי לחזור ולהפעיל אותו. וזה מה שעשיתי. חיפשתי את הכפתור. שמעתי את הקליק. בן רגע, הבן שלי גישש אלי לחיבוק. עטפתי אותו בזרועותיי. שכחתי כמה נעים וחם המגע של גופו בגופי. חבשתי לראשו את הכובע של המעיל, כפי שנהגתי לעשות לפני שהיינו יוצאים לפארק. כמה חמוד הוא היה עם האוזניים האלה של הדב. כמה אהבתי להלביש אותו ככה.

"אמא", הוא אמר. "אמאמאמאמאמאמאמאמא", חזר ואמר. חיבקתי אותו שנית. נישקתי את לחייו הסמוקות, השמנמנות. חיפשתי את הכפתור. כיביתי אותו והחזרתי אותו לקופסה שלו. עם הבובה, כמובן, כדי שלא ירגיש לבד.         

      "כַּמָּה מַהֵר מִתְאָרֶכֶת הַשּׁוּרָה הָאֲפֵלָה.
          כַּמָּה מַהֵר מִתְרַבִּים הַנֵּרוֹת הַכְּבוּיִים." 

נרות, קוואפיס (בתרגום יורם ברונובסקי)

"פעם, המלחמות ניקו את העולם מבני אדם. בזמנים של שלום, כמו עכשיו, האסונות עושים את העבודה הזאת. אל תסתכל עלי ככה: זה המצב, נקודה."

הקשישה הצביעה על מסך הטלוויזיה הזעיר באצבע מנוונת מדלקת מפרקים. רק לפני שלושה חודשים הסכימה לעבור לבית אבות ובהתחלה היא עינתה את בנה ללא הרף: היא היתה זקוקה לטלוויזיה בחדר שגרה בו לבדה, צורך דחוף וחיוני, כי אם תמות בלי לדעת כיצד הוכרע משפטו של לוחם השוורים הנואף היא לא תסלח לו לעולם. היא איימה עליו בכמה מקרים שאם לא ימלא את משאלתה הכמעט אחרונה, כשימות היא תמצא אותו בגיהינום ותנעץ בו את שיניה התותבות. "יישאר לך סימן לנצח," היא איימה ותקעה בו את אחד משלושת מקלות ההליכה שתמיד החזיקה בהישג יד, תלויים על ספה שאמורה, לכאורה, לספק ישיבה נוחה לאורחיה.

הבן התמהמה שלושה שבועות בקניית המכשיר ומאז הוא פועל יום ולילה בקול גבוה, משום שהקשישה חירשת כמעט לגמרי. היא פספסה את מהדורות הצהריים והערב של החדשות כי בשעות האלה הדיירים – זקנים בלים היא כינתה אותם – אכלו צהריים או ארוחת ערב בחדר האוכל, אבל כל אחר הצהריים וחלק מהלילה היא עקבה באדיקות אחרי תכניות הרכילות. לוחם השוורים ישב במאסר. הסיפור שלו, שלא עניין עוד איש, הוחלף בזה של מנתח שאנס את המטופלות שלו אחרי שהזריק להן חומר הרדמה: כל פיסה של מידע חדש היתה עסיסית יותר מקודמתה, מה שהבטיח עלייה קבועה באחוזי הצפייה.

בערב ההוא הציגה הזקנה את הסברה שלה בדבר צפיפות היתר על פני כדור הארץ למיגל, הנכד היחיד שביקר אותה. הוא הלך פעם בשבוע, כשסיים לעבוד במספרת הכלבים, ואחרי שספג את ההערה הקבועה על כך שנודף ממנו סירחון כלבים, נאלץ תמיד להקשיב לתאוריה כלשהי שקשורה לתוכנית טלוויזיה שבדיוק שודרה. מיגל ידע יותר על לוחם השוורים העצור ועל המנתח האנס מאשר על סבו, שמת כשהיה בן שלוש: אילו היה הנתון הזה עולה בדעתו, קרוב לוודאי שהיה מתאמץ להעלות חיוך על פניו, משום שהוא ניסה בכל כוחו שלא להיקלע למועקה ולמרירות. בערב ההוא הסביר הקריין שמאתיים חמישים וחמישה אנשים נספו בשרפה בדיסקוטק בברזיל. למספר הזה יש להוסיף עוד שלוש מאות פצועים, שליש מהם במצב קשה ואפילו אנוש.

"בארצות האלה, הם זקוקים לאסונות בקנה מידה עצום. אם הם לא יחסלו כמה מאות במכה, לא יהיה מספיק אוכל לכולם."

"טוב, מספיק סבתא. את יודעת שאני לא אוהב לשמוע אותך מדברת ככה."

"ואני לא אוהבת שאסונות קורים, אבל הם חייבים לקרות. אין ברירה."

הנכד התחיל לדבר על השגרה שלו, בכוונה להחליף נושא. בעשר בבוקר הוא מרים את התריס של מספרת הכלבים – ששמה "המספריים של מיקי" – מוכן ומזומן לצלוח את התספורת הראשונה של יום העבודה.

"אני לא מבינה מה אתה מוצא בעבודה הזאת, לסדר את השיער לכלבלבים האלה. אתה בטוח שאתה מתנקה כמו שצריך לפני שאתה חוזר הביתה?"

"כן, סבתא, כן."

"אני ממש מאמינה לך."

לפני שפתח את החנות, ערך מיגל את הקנייה השבועית והוציא את אלביס לטיול בפארק. מיגל לא סיפר לסבתו על חיית המחמד שלו. הוא התאהב בכלב זמן קצר אחרי שניקי עזבה אותו. הוא היה כלבלב קטן, עצבני ובעל מבט חודר. הוא ראה אותו בחלון הראווה של החנות לחיות מחמד בדרך לעבודה. אחרי שראה אותו כל יום במשך שבוע, הוא החליט שאם איש לא יקנה אותו בתוך שלושה ימים, הוא ייקח אותו הביתה. "כלב קטן כל כך לא יכול לעשות הרבה בעיות," אמר לו המוכר כשנכנס לחנות בכוונה לאמץ את החיה במחיר סביר. אלביס בא מרחוק, גזע המבוסס על "אינגליש טוי טרייר" שהתחילו להשביח בשנות החמישים והיה אהוב מאוד על האצולה הרוסית. במשך שנים הצליחו האדונים להחזיק את כלביהם במחתרת: השלטון הקומוניסטי לא סבל מותרות משום סוג, לא כל שכן מותרות מערביים. ה"אינגליש טוי טרייר" היה ל"כלב רוסי קטן" (Русскийтой), ועד מהרה הפסיק לצוד עכברים – מטרתו המקורית של הגזע – והתמסר לתעלולים החמודים האופייניים ליונק במשקל שני קילו. הוא שעשע באותה התלהבות ילדות צנומות, נערות שהתוודעו זה עתה לזעם הוודקה, אימהות בעלות מבט עגמומי ואבות בעלי שפם עבה,  מחווה לסטלין שנראתה יותר כמו קריצה להדר המלכות המבוזבז של אריות הים.

הודות לאלביס, התגבר מיגל על הטעם המר של הפרידה מניקי. הם היו ביחד חמש שנים ואף על פי שהגיעו לנקודת קיפאון – לא היה טעם להתכחש לזה – הוא לעולם לא היה מעלה על דעתו שהיא תחליט להתחיל מחדש בקלגנפורט, עיר אוסטרית קטנה.

"תן לי קצת זמן, מיגל," היא אמרה לו ואחזה בידו, כאילו היה ילד. "אני חייבת לוודא שאני עדיין חיה."

הוא היה בטוח שניקי עוזבת לקלגנפורט עם מישהו. הוא קיווה שהשהות שלה בקלגנפורט לא תהיה אידיאלית כפי שציפתה והיא תחזור לברצלונה עם הזנב בין הרגליים. גם היא, שחשבה שזה פשע להחזיק חיה בדירה, לא ידעה על קיומו של אלביס. היא דיברה עם החבר שלה לשעבר בטלפון פעם בשבוע ולעתים קרובות מיגל ואלביס הביטו זה בזה ברוך בזמן שהשיחה נעשתה קשה יותר ויותר. אלביס אף פעם לא נבח: אבותיו חיו בשולי החוק, תחת האיום המתמיד שהמשטרה הקומוניסטית תגלה אותם והוא, כמו רוב בני מינו, ירש את הנטייה לשקט.

"לאבד בת זוג ולקחת כלב זה שילוב מוזר," אמר לעצמו מיגל בזמן שטייל עם אלביס והבחין בבחורה כלשהי נועצת עיניים בכלב שלו. החיבה המידית שהן מרגישות לכלבלב גולשת בקלות לשיחות ארוכות, שמתחילות באנקדוטה קטנה שקשורה לחיה ועוברות עד מהרה לפסים אישיים יותר. מיגל שמר כמה מספרי טלפון בנייד שלו, אבל לא העז להתקשר לבחורות זרות. הוא שמר אותן בשמן ובשם של הכלב, שלא יישכח מאיפה הוא מכיר אותן. כשהגיע לחמישה מספרים, הוא התבייש בעצמו ומחק את כולם: אם אי פעם יחזור לניקי, הרשימה הזאת יכולה לגרום בעיות.

אלביס היה עד כה בן לוויה עקבי ומושלם. מיגל התרגל לישון איתו והדבר האחרון שראה לפני שנרדם היה זוג עיניים נוצצות ודואגות, שהמשיכו להתבונן בו במסירות עד שנרדם ובמקרים רבים אף היו פקוחות כשהתעורר.

"בוקר טוב, אלביס," הוא היה אומר.

הכלב הדביק לו בלחי ליקוק מחוספס והתחיל לכשכש בזנב.

אילו סבתא שלו רק היתה מתגברת על הגועל שמעוררות בה החיות, היא היתה יכולה מאוד ליהנות מהליווי של אלביס, ואולי לדחות את המעבר לבית אבות. מיגל דמיין אותו מתרוצץ בהתלהבות בדירה ומפיח חיים בחדרים העגמומיים, אוכל מצלחת קטנה שנושאת את שמו – שהיה יכול להיות צ'יסְפָּס או פּטִי, בחירה מעט יצירתית יותר – או אפילו יושב לה על הברכיים, מכוסה בשמיכה, בזמן שהיא בוהה באדיקות בתוכנית טלוויזיה רדודה כלשהי.

"המלך הלך לצוד פילים באפריקה ונפצע. הוא היה עם המאהבת," היא היתה אומרת לו ומגרדת את הראש באחת הציפורניים הארוכות והבלתי שבירות שלה. "אני במקום המלכה כבר מזמן הייתי גומרת עם ההתנהגות הבזויה הזאת."

מיגל בילה זמן עם סבתו בבית האבות והמציא סופים נוראיים פחות לחייה. מאז שיש לו את אלביס, הוא מדמיין אותה מזדקנת בשלווה ליד חיית מחמד מסורה. לפני כן, כשעוד היה עם ניקי, הוא דמיין אותה עולה על ספינת תענוגות בים התיכון ומכירה אלמן קשיש שמעוניין בחברה. הם יתאהבו במהלך השיט, ימשיכו להתראות בברצלונה ולבסוף הגבר – סוכן ביטוח בדימוס, חרוץ ויעיל – יציע לה לגור איתו. סבתא שלו תעזוב את הדירה בפרוורים ותתמקם במגדל שנותר נטוש מאז מותה של אשתו.

בית האבות דיכא את מיגל והסיפורים שהמציא עזרו לו להתנתק בזמן שסבתו היתה מרותקת למסך הטלוויזיה. זה נכון שהם דאגו לכל צרכיה ועדיף היה לה להיות שם מאשר בבית, אבל לפני שלוש או ארבע שנים היא לא היתה מתרגלת לחיים שם. התפיסה והתובענות שלה נחלשו. כך אמר לעצמו הנכד, שלא החזיק מעמד זמן רב בחלל המשותף, ליד זקנים שאיבדו את הזיכרון ורק בהו בנקודה כלשהי על הקיר. גם לא היה לו כוח לשחק דומינו עם מישהו שפתאום מפיל את שיניו התותבות על השולחן, ובטח שלא לאכול ליד דייר שמחלתו הנפשית גורמת לו לצווח מלים סתומות בכל פעם שהאחות מנסה להאכיל אותו בכף. "יום ראשון! צב! שושנת מים!"

מצד אחד, הביקורים אצל הסבתא העיקו על מיגל. מצד שני, הוא יצא משם עם יותר חשק לחיות: הוא ניסה להתגבר על העזיבה של ניקי בארוחות עם חברים וחברות או בשעות נוספות במספרה במטרה לחסוך כסף לחופשה באוסטרליה. יום שני אחד הוא הלך לקולנוע לבד ופגש ידידה מהתיכון. אחרי הסרט הם הלכו לשתות בירה. לאורה עבדה עד לא מזמן במעבדת תרופות. החברה זה עתה נספגה בתאגיד בינלאומי צרפתי והם החליטו לסגור את הסניף בספרד.

"הם מציעים לי לעבוד ליד פריז, אבל אני לא יודעת אם לבטוח במעסיקים שלי: עוד כמה חודשים הם יכולים לסגור גם את המפעל הזה," היא הלינה כעבור זמן מה מול כוס וודקה-טוניק.

"לא נראה לי שזה יקרה," אמר מיגל: הוא לא ידע שום דבר על תעשיית התרופות אבל חש צורך להעיר הערות מנחמות.

"תאר לך ששנה הבאה אני בפריז והם אומרים לי שכדי לשמור על העבודה שלי אני צריכה לעבור לצ'כיה? ומה אם אחרי שנה ישלחו אותי לבייג'ין? טובה רצינית הם יעשו לי."

לאורה לא ראתה את עצמה בונה משפחה בבירה הסינית, אבל כדי להוליד ילדים צריך להכיר מישהו קודם. אחרי המשפט הזה, מיגל הביט כמה שניות בכוס הוויסקי-קולה שלו ואז סיפר לה בקצרה את הסיפור שלו עם ניקי. הם הכירו לפני חמש שנים בדוכן פירות בשוק. הם התחילו לדבר זמן קצר אחר כך, בתור לקופה בבית מרקחת. מיגל לא הסתיר ממנה שיש לו מספרת כלבים, אפילו שבחורות אחרות עשו לו פרצופים כשסיפר להן במה הוא עוסק. הוא וניקי התחילו לצאת וששה חודשים אחר כך כבר גרו ביחד. היא החליפה עבודות לעתים קרובות. הוא גזם שיערות של כלבים, בעיקר מסוג פודל ופוקס טרייר.

"לא חיים שאפתניים מדי, אני מודה, אבל היינו מאושרים."

בקיץ שעבר הם נסעו למינכן. ניקי נדלקה על טבעת אירוסין ורמזה על זה למיגל, תחילה במבטים מתוקים ואחר כך בדברי שבח עטופים ברומנטיקה כנה. החנות היתה קרובה מאוד לפנסיון ששהו בו. בכל פעם שחלפו על פניה, היא הביטה בתכשיט, שבלט באלגנטיות מודרנית מבין יתר הטבעות, השרשרות והעגילים. מיגל הבין שהגיע הזמן לקבל החלטה ויום אחד אחר הצהריים, בזמן שניקי ישנה אחרי ביקור מתיש בטירה של לואי השני מבוואריה, הוא יצא מהחדר על קצות האצבעות, ירד לחנות וקנה את הטבעת. הוא ייתן לה אותה בתום ארוחת פאר שתהיה הקדמה לחתונה.

"זה לא הלך כמו שציפיתי."

"מה קרה?"

לאורה הרימה את הכוס שלה ולא טעמה מהוודקה-טוניק עד שמיגל ענה.

"מה זה משנה. עכשיו היא גרה בעיר אוסטרית קטנה. שמעת על קלגנפורט? היא צריכה 'קצת זמן'."

הם המשיכו עד שעה מאוחרת. הם שתו עוד משקה וניתחו את האיכויות של הסרט שראו. האלכוהול והסרט על פרשיית ניאוף בבית מרוחק בג'ונגל של מוזמביק מילאו אותם תעוזה ולבסוף נרדמו מיגל ולאורה באותה מיטה אחרי מין שארך שבע דקות, מול מבטו המבין של אלביס. אפילו ברגעים הלוהטים ביותר הוא לא פלט ולו נביחה.

בארבע לפנות בוקר, הצעקות של לאורה העירו את מיגל.

"פעם אפילו חלמתי שאני הורגת מישהו," היא אמרה לו.

מיגל, כשהבין שהוא ערום, ניצל את ההליכה של לאורה לשירותים כדי להתלבש. הוא לא מצא את התחתונים בשום מקום ונאלץ להוציא זוג חדש מהמגרה וללבוש אותם מהר, לפני שהידידה שלו מהתיכון תחזור לחדר.

"את בסדר?" הוא שאל.

לאורה, שהיתה ערומה לגמרי והציגה גוף אתלטי יותר מזה של ניקי, אמר לו שכן וניסתה לספר לו את הסיוט: הופיעו בו עד יהוה, שכנה רכלנית ושני שוטרים. תחילה הם הציקו לה בכניסה לבניין ומיד אחר כך כולם עמדו בסלון והצביעו על כתם דם גדול שכיסה כמעט את כל השטיח.

"החבאתי את המת מהסיוט הקודם, אבל אפילו אני לא ידעתי איפה. כדי למצוא אותו הייתי צריכה לחכות שהם ילכו, אבל לא הצלחתי לשכנע אותם ללכת ואחד השוטרים תפס לי בשיער ואמר לי שלמחרת יתחיל המשפט שלי."

מיגל ישב על המיטה, לאור מנורת הלילה, והקשיב לסיפור בשתיקה. כשסיימה לספר, ביקשה ממנו לאורה פיג'מה ומיגל נתן לה את שלו. אלביס נכנס לחדר והחל לכשכש בזנב.

"אלביס, היום אתה צריך לישון מחוץ לחדר," הוא אמר לו כשהתקרב למיטה.

"הוא כלב מקסים."

"בדרך כלל הוא ישן איתי, אבל היום הוא לא יכול להישאר."

"אם אתה רוצה, אני יכולה ללכת," אמרה לאורה וקרצה לו.

הם גירשו אותו והתפשטו שוב בזמן שהתנשקו באלימות. למחרת בבוקר, מיגל יצא מדעתו בחיפוש אחר התחתונים שאיבד בלילה, אבל לא מצא אותם. הוא אפילו חיטט בתיק של הידידה שלו מהתיכון. לרגע הוא היה משוכנע שהבחורה שנמצאת במקלחת היא חולת מין. אבל גם שם הוא לא מצא אותם.

ברגע שהיא הלכה הוא הפך את כל החדר, אבל הבעיה נותרה בעינה. הוא שמע רק את נשימותיו של אלביס הקטנטן, שהביט בו מפינת החדר, האוזניים זקורות והחוטם כלפי מעלה.

שבועיים אחר כך, ניקי הכריזה בטלפון שבסוף החודש היא חוזרת "הביתה". החדשות האלה הותירו אותו המום: נשארו רק עשרה ימים. פתאום השהות של ניקי בחוץ לארץ נראתה לו קצרה. אם היא עוזבת את קלגנפורט זה אומר שהיא מוותרת, שהחיים האחרים לא אפשריים מבחינתה, וחשוב מכל, שהיא החליטה להיות עם מיגל. זה מה שהוא אמר ללאורה באותו ערב, כששכבו ערומים על הספה.

"נצטרך להיפרד, לא?" היא שאלה. אחר כך התנשפה והשקיעה את הראש בכריות.

מיגל עמד להתנצל, אבל לבסוף שתק. הוא ניסה לבלוע בעיניים עצומות את השקט חסר הפשר ששרר בסלון. אם יפקח עיניים, לא יוכל לחמוק מהדמעות של לאורה או ממבטו החרד של אלביס.

אחרי שהיא הלכה, מיגל הביט בכלב שלו ברחמים. הוא החליט שעליו להיפטר ממנו לפני שניקי חוזרת.

הבעלים של החנות לחיות לא הקשה עליו. הוא מצא לכלב בית חדש בשלושה ימים. זה היה אחד השבועות המסובכים בחייו של מיגל: הוא לא העלה על דעתו שהפרידה מאלביס תהיה קשה כל כך. שש פעמים הוא עמד להרים את השפופרת ולבטל את כל העניין, אבל ברגע האחרון התחרט כי היה משוכנע שאם הוא מסוגל להקריב את אלביס לטובת ניקי (אפילו שמעולם לא נודע לה על קיומו), אף פעם לא יהיו להם בעיות.

ביום שנפרד לשלום מהכלב שלו, התקשר מיגל למספרה ואמר לשותף שלו שיש לו חום והוא לא יכול לקום מהמיטה. הוא בכה יום שלם. כשחזר לעבודה, כל הכלבים הזכירו לו את אלביס. הוא כמעט יצא מדעתו כשסיפר את הפקינז של גברת רוץ'. הכלב, אדיב וקשוב, ליקק לו את הידיים כשהעלה אותו לשולחן. הוא סיפר אותו ביד רועדת והתאפק שלא לבכות.

באותו לילה, מיגל חלם שאלביס חוזר הביתה. הכלב נבח כדי להוציא אותו מהמיטה והוא התיישב, ישן למחצה, וסידר את הפיג'מה. אחרי שליקק לו את הרגליים, הכלב הכניס את הראש בחלל שבין ראש המיטה לרצפה ושלף את התחתונים שמיגל איבד בלילה הראשון שלו עם לאורה.

"טוב מאוד, אלביס!" צווח מיגל ולקח ממנו את התחתונים.

הכלב ליקק לו אצבע, תחב שוב את ראשו באותו מקום ושלף גרב שמיגל לא זכר שאיבד. הוא הוציא עוד גרב ואחר כך הושיט לו פיסת נייר מקומטת ומכוסה ריר – חלק מרשימת קניות.

"כמה דברים יש שם למטה, אה? אתה ממש בלש!" הוא אמר וליטף לו את הראש, בזמן שהקטן ניסה להוציא משם משהו נוסף.

אלביס שלף קופסה כחולה קטנה והניח אותה לרגלי אדונו, שהביט בו בפה פעור. בתוך הקופסה היתה טבעת האירוסין שמיגל איבד זמן קצר אחרי שחזרו ממינכן, כשעדיין חיפש תאריך לארוחת הפאר שבה יציע לה להתארס וייתן לה את הטבעת. הוא עבר שבועיים מזעזעים בניסיון למצוא את הקופסה בלי שניקי תשים לב. הוא לא מצא אותה. לבסוף הוא וויתר, משוכנע שהוא יוכל לפנות יום שני או שלישי אחד, לקנות את הטבעת ולחזור הביתה עם השלל. הפרט הזה יוביל לחתונה: הוא היה משוכנע בזה. ניקי עזבה לקלגנפורט לפני שהספיק להוציא לפועל את תכניתו.

בחלום, מיגל לא פתח את הקופסה הכחולה עד שאלביס הנהנן, כאילו הוא נותן לו רשות להמשיך. הוא פתח את הקופסה והטבעת נצצה באלגנטיות מודרנית אופיינית לניקי.

"תתחתני איתי?"

הוא התעורר והשאלה בפיו. הוא מיהר להדליק את האור ועוד לפני שהרים את התריס והלך לשירותים, פירק את המיטה על כל חלקיה. באחת הפינות, מכוסים אבק, הוא מצא את התחתונים ואת הקופסא הכחולה. השכן מלמעלה לא התייחס לקריאת הניצחון הפתאומית והמוגזמת שנשמעה במעומעם בדירתו.

הדבר הראשון שראתה ניקי ביום שגיעה הביתה היה הקופסה הכחולה על השולחן בסלון ולידה זר של שושנים אדומות ופתק שכתוב בו "אני אוהב אותך". כשראתה מה יש בקופסה היא יצאה בריצה מהדירה. מיגל לא ציפה לתגובה אופורית כל כך. הוא בדיוק סיפר כלב אפגאני מעצבן ושמע המולה בכניסה למספרה. הוא אפילו לא הספיק להניח את המספריים על המגש. ניקי התנפלה עליו ובזמן שכיסתה את הפנים שלו בנשיקות – מחווה כלבית במקצת – היא אמרה לו שגם היא אוהבת אותו ורוצה להתחתן איתו.

הם עשו מסיבה קטנה אחרי הטקס בעירייה. ההורים שלהם היו שם, וגם אח של ניקי, שש חברות שלה וחמישה חברים שלו עם בני הזוג שלהם (במידה שהיו), השותף במספרה – אלחנדרו – וסבתא של מיגל, שהרשו לה לצאת מבית האבות רק בליווי סייעת שהספיקה להשתכר עוד לפני הקינוח למורת רוחה של הסבתא. באחת ההליכות לשירותים, מיגל ראה הודעה חדשה בנייד: "מזל טוב. לאורה." הוא מחק את ההודעה מיד אחרי שקרא אותה, אבל הצטער על כך, כי הוא שמר את המספר של הידידה שלו מהתיכון. זה הוציא אותו אידיוט, אבל לא היתה דרך חזרה: הטעות נעשתה. הוא שטף ידיים וחזר לאולם הגדול של המסעדה שבו התקיים האירוע.

מכיוון שלא היה לו מספיק זמן לחסוך כסף לאוסטרליה, מיגל הציע לניקי אפשרות קצת פחות זוהרת. התרומה הנדיבה של ההורים שלהם אפשרה להם להגשים את חלומם. הם הצליחו להשיג כרטיסים לאדלייד, בכוונה לנסוע במכונית עד בריסבן. משם יירדו לסידני ויבקרו בקנברה ובמלבורן ואז יעלו על אנייה לטזמניה. אחרי שיחרשו את האי, יחזרו לסידני ומשם יטוסו לג'קרטה וישנו בה לילה אחד, ואז יטוסו לאיסטנבול ומשם, לברצלונה.

אחרי שחתכה את העוגה ושלחה נשיקה למצלמה, סימנה הקשישה לנכד שלה להתקרב וביקשה ממנו שלא ייסע.

"יש לי תחושה לא טובה," היא אמרה, "אני חוששת שיתרחש אסון נורא."

מיגל הדביק לה נשיקה במצח והבטיח לה שעוד חודש הוא יביא לה קנגרו מפלסטיק שהיא תוכל להניח על הטלוויזיה ושישמור עליה עד שהיא נרדמת.

"אני כבר לא צריכה שום דבר, ילד."

הוא אחז בידה של הסבתא ונתן לה עוד נשיקה במצח. האחרונה.            

         

לפני שבועיים היא טלפנה אליך, ככה, משום מקום. היום יום האם ואתה עומד לפגוש אותה שוב. רצית להתחיל את השבוע ברגל ימין, אבל בשבת הלכת לישון מאוחר, שיכור, ובראשון הטלפון מעיר אותך באחת עשרה ועשרים בבוקר. היא שואלת אם תבוא לצהריים כפי שסיכמתם. אתה אומר שכן. היא שואלת אם אתה בא עם פרננדה. אתה אומר שלא, כבר אמרת לה. היא מבקשת שלא תאחר ואתה מנתק. בימים האחרונים החלה לנקר בך המחשבה שאתה אשם שלא התראיתם כל כך הרבה זמן, והתחלת לתהות איך היא הרגישה כל הזמן הזה. למדת איכשהו להיות בחברתה בילדות ומאז שהתבגרת זה לא הולך לך טוב. גם כשאתה מתאמץ להיות נחמד, בסוף אתה מאבד את הסבלנות. אף על פי כן, אתה בטוח, משום מה, שהכול יסתדר בארוחת צהריים. בשישי בערב קנית לה מתנה ולא יכולת להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שעשית את זה. יש לך גם מה להגיד לה; כמה משפטים שיעמידו דברים במקומם.

זהו יום ראשון השלישי בחודש אוקטובר בשנה שאין לה ולא יהיה לה עשור. אתה נכנס לאמבטיה ומיד מתעטף בכלום מעורפל ובלתי חדיר, לבן כמו התפאורה של פרסומת לקרם לחות או למלח. השקט מוחלט. עכשיו אתה שוחה בבריכה על גג של מגדל חשוך בן שלושים קומות. אין איש. אתה נשכב על המרצפות בתחתית. מביט למעלה: אין אורות, אין רעשים. המים שקופים כל כך שהם נעלמים ואתה אפילו לא שם לב. אתה הולך על דשא כמו קוואי צ'אנג קיין, כמו ג'וני ווקר באחו סקוטי, כבשים לבנים הופכים עכשיו לענן אחיד ואתה פוקח עיניים, משתעל ויורק קצת מים קרים. אין לך מושג מה השעה עכשיו כי באמבטיה תמיד לפנות בוקר. אתה שומע רעש של מכוניות ואת השכנה מורידה את המים, שוטפת ידיים וסוגרת דלת.

משהו שאתה רואה בצומת הזאת בשדרה נראה לך מוכר. צעד אחר צעד, כמו רובוט, אתה חוצה את הרחובות שמפרידים בין הדירה שלך לאזור שגרת בו עם אמא שלך ועם אחותך עד לפני כמה שנים. רק עכשיו, אחרי שהלכת את דרך הזו, אתה מבין שלא באמת התרחקת. אתה כבר לא זוכר מה היה קודם בשדרה. בטח לא שני בתי קפה אינטרנט.

כדי להיכנס בדלת – מתוך דחף חולני כמעט לראות מה השתנה בחלוף הזמן – היית צריך רק לפנות בצומת וללכת חמישים מטר, אבל אתה לא זז. השעון בנייד מראה שתיים ועשרה. אתה עולה על מונית ורק כשהיא יוצאת לדרך אתה מחפש כסף בכיסים. אתה מגיע ועליך להסביר לשומר בכניסה מי אתה. הוא לא מאמין שיש לה בן שהוא מעולם לא ראה. הוא מכריח אותך לצלצל באינטרקום. קומה ארבע עשרה. הוא שואל אותך אם היית בחוץ לארץ. אתה מחייך ומסיט את המבט: על השולחן שממנו הוא חולש על המבוא יש טלפון נייד, מהיקרים. לבסוף, קול לא מוכר של גבר אומר באינטרקום שאתה יכול לעלות. במעלית אתה מסדר את השיער ואת הבגדים מול המראה. אתה מביט בפנים שלך וחושב על אחותך. אתה מרגיש שנטשת אותה במובן מסוים. תקופה ארוכה, בשנים הראשונות בבואנוס איירס, אתה והיא הייתם הדבר היחיד שלא קרס. אמא והשיער התפוח שלה, אבא הכחוש והשפם שלו. הייתם לכודים על הקרוסלה המסתובבת שלהם, כמו שני נהגי מונית שנלחמים על נוסע בלילה שומם.

אבל התקופה הזאת חלפה, עכשיו הכול פשוט יותר: אתה צריך רק לאכול עם אמא שלך, אחותך, איזה איש והמשפחה שלו פעם פעמיים בשנה, בדירה בקומה הארבע עשרה עם חדר מדרגות, דלת פתוחה, שמורה אקולוגית מאחורי חלון המרפסת ובאופק – הנהר. אתה מציץ פנימה ולא רואה אף אחד. אתה יוצא, מצלצל בפעמון וממתין, אבל כלום. אתה משוטט בסלון ורוכן כדי לקרוא את שמות הספרים ולראות את פניהם המחייכות של בני המשפחה בתמונות. הזהירות טוענת את התנועות שלך במתח, כאילו הקישוטים עלולים להתפרק במגע הכי קל, או כאילו אתה שודד בית של משפחה שיצאה לבלות את היום בכפר.

בלונדינית אחת שהיא לא אחותך חוצה את המסדרון, עטופה רק במגבת. לפני שהיא סוגרת את דלת החדר היא מסתובבת ומביטה בך לשנייה שנמתחת עד אינסוף, עד שאמא שלך מגיחה מהצד ומחבקת אותך. היא נראית אותו דבר: היא רזתה קצת, השיער שלה בלונדיני יותר והתסרוקת שונה, הבגדים שלה חדשים ולא מקומטים, אבל בגדול היא נראית אותו דבר. היא מרחיקה אותך, תופסת אותך בכתפיים, סוקרת אותך במבטה ואז מחבקת אותך. היא שוב מרחיקה אותך. עכשיו היא בוכה. זה משמחה, היא אומרת. אתה מכניס יד לכיס המעיל ומחפש את השקית עם החבילה. אתם מתחבקים ומתנשקים. אתה עומד לדבר, כמעט אומר משהו, והיא שוב מרחיקה אותך, עיניה אדומות, ומבקשת ממך לבוא איתה, היא רוצה להראות לך את הדירה. אבל כל החדרים נעולים. היא אומרת שכולם בטח מחליפים בגדים ומראה לך את חדרי השירותים: באחד עדיין יש אדים, קצף ותחתונים לחים בצבע בורדו תלויים על הברז. אתה מתעטש. אתה מתעטש פעם שנייה. היא אומרת שזה בטח בגלל השטיח ושעדיף שתלכו למטבח. אתה ממשיך להתעטש, כאילו אתה עושה בכוונה, כאילו אתה מנסה להדגיש את תחושת האי נעימות שלך.

בזמן שאתה מנגב את האף היא שואלת אם אתה יכול לעשות לה טובה. "מה?". כולם מתכוננים והיא חישבה לא נכון והיא צריכה עוד שמנת לרוטב, ונוסף לכך אין יין וגוסטאבו לא אוהב לאכול בלי יין. דלת נפתחת וקול של גבר, אותו קול שנשמע באינטרקום רק בלי העיוות הקל, שואל איפה היא. למי אכפת שהוא לא יכול לאכול בלי יין, שילך בעצמו: הם לבד ומי יודע מתי תהיה להם עוד הזדמנות. אבל בו בזמן משהו גורם לך להתבייש, ואתה מסכים. היא מבקשת שבאותה הזדמנות תוריד את לאקי, שיוצא מחדר הכביסה במתיחת איברים.

השכונה חדשה ונבנתה על שטחים שהיו פעם חלק מהנהר. קאנטרי קלאב של מגדלים: רק בניינים עצומים, מופרדים זה מזה כאילו הם כבדים מדי לאדמה שהם עומדים עליה, מוקפים בכיכרות מטופחות ובהן עצים וספסלים חדשים. מזמן, בחיים אחרים, הרעיונות הכי טובים שלך עלו בדעתך כשטיילת עם אותו כלב בכיכרות אחרות, הרוסות, הולך ומעשן ברחובות שאין לך אומץ לחזור אליהם. הסופרמרקט היחיד באזור נראה מבחוץ כמו חנות מעצבים. אתה קושר את הכלב וניגש לדלתות. הן נפתחות אוטומטית. השומר לופת את הזרוע שלך ואומר שאסור להשאיר כלבים קשורים במדרכה. אתה מוחה, אבל הוא רק מצביע לסירוגין על הרצועה ועל שלט שאוסר על קשירת כלבים.

אתה הולך עוד שישה בלוקים בשדרה, עד מינימרקט קוֹרֵיאָני. הכול מלוכלך ורועש יותר ואין שום איסור לקשירת כלבים. אתה הולך ישר לאגף מוצרי החלב. ריח האקונומיקה גורם לך עקצוץ באף. אחר כך אתה משווה כמה סוגי יין ובוחר שני בקבוקים, יקרים יחסית. בקופה, הגברת שלפניך שופכת את כל המוצרים על הפס, מתקדמת כמה צעדים ונעמדת מול הקופאית, הקופה ביניהן. הקופאית בקושי מצליחה לראות את הפנים שלה. על פס הגומי השחור יש חסה, מפיות נייר, לחם, נתח בשר שמעולם לא טעמת ושני קרטונים של יין. היא מבקשת מהקופאית שתודיע לה לפני שהיא מגיעה לעשרים פֵּסוֹ. הקופאית אומרת שכרגע היא עומדת של תשע עשרה וארבעים, והיא עדיין לא העבירה יין אחד. כל היתר ארוז בשתי שקיות. אתה לא רואה מה קורה עם היין השני – אם היא לקחה אותו בסוף או לא – כי בזמן שהיא פותחת את הארנק היא אומרת לקופאית שמוצרי המזון יקרים נורא, איך זה יכול להיות שמזון יקר כל כך. היא מוציאה שטר של עשרים, מקומט, כאילו יצא מהיד של ילד שקונה מצרכים בפעם הראשונה, שטר שהיה מגולגל שנים בתוך חדק של פיל מקרמיקה, מקושט באבנים נוצצות. בזמן שהיא מיישרת אותו ולפני שהיא נותנת אותו לקופאית, היא שואלת אותה אם יש לה אמא. אחרי זה היא שואלת אותה אם לא חבל לה לעבוד ביום האם, ומוסיפה שצריך לשנות את האופי של יום האם.

היא מרכיבה משקפיים שחורים ולובשת מכנסי ברמודה שמגיעים עד לברכיים הלבנות והמעט עקומות שלה. לפעמים אפשר לדעת מה אנשים עומדים לומר לפי תנוחת הגוף שלהם. אמא שלה איבדה את אמא שלה – היא אומרת, פעמיים "אמא" – כשהיתה קטנה מאוד, ולכן היא תמיד סבלה ביום האם.

מבטה התועה של הקופאית נעוץ במבצעים של מחלקת הבשר, ובשלב הזה היא בטח לא רואה יותר מילים, אלא רק סימני קריאה ומספרים על מדפים. מספרים וסימני קריאה, בכל הזוויות האפשריות, על שלטים ועל תגיות, ואור שנופל מהתקרה ומריח כמו אקונומיקה. ובכל זאת, הגברת ממשיכה לדבר: היא אומרת שפעם קראו לו "יום המשפחה", וזה נראה לה עדיף. אתה מניח את השמנת על הפס: קרטון היין לא שם. הוא עולה עשירית מכל בקבוק יין שאתה עומד לקנות. בזמן שאתה משלם אתה מביט החוצה מבוהל, לוודא שהכלב עדיין שם. אתה חוזר לדירה מהר, בלי להניע את הזרועות כמעט, כאילו השמנת עשויה להתקלקל מיד אם תטלטל אותה בחוץ.

כולם יושבים לשולחן. אתה נותן נשיקה לאחותך, לוחץ יד לגוסטאבו, נותן נשיקה לכל אחת מבנותיו ועוד אחת לבן הצעיר. אתה נדהם לראות שהוא לובש חולצה שלך. אתה לא אומר שום דבר. אבל היא דווקא כן מציינת את זה, כאילו זה מחבר ביניכם. הוא נראה בן שש עשרה או שבע עשרה והוא אחד מהנערים האלה שסיימו לגדול בגיל מוקדם. הוא גבוה, רזה, השיער שלו קצת ארוך ואי אפשר לדעת אם הוא מתגלח או שעוד לא גדל לו זקן. בשולחן הוא בקושי פוצה פה. אתה תוהה אם יש לכם משהו במשותף חוץ מהחולצה. הוא בטח משתמש בעוד הרבה דברים ששייכים לך. אתה אומר לה שהיא היתה צריכה לשאול אותך קודם. היא נועצת בך מבט נוקב ומיד משבחת אותך באופן מופרז, אבסורדי כמעט, ובמקום להיות מובך, אתה מתרגז. אתה לא אומר כלום והיא בכל זאת מנסה לנשק אותך לפני כולם. אתה מתרחק והיא בקושי משפשפת את הלחי שלך. אתה מושך את ידך ממנה. אתה לא יכול אחרת: משהו במגע הגופני ביניכם הלך לאיבוד ברגע מסויים.

ונוסף לכך היא חיה עם גבר אחר. לא שזה מפריע לך, להפך: גוסטאבו, חוץ מההערה הראשונה שלו (אז אתה מצייר?), מיד מצא חן בעיניך. ואחרי שתי כוסות יין אתה מגלה שוב את  שכבת האהדה הכנה שמאז ומעולם הקלה את המגע שלך עם הזולת. אתה אוהב איך שהוא מתייחס אליה, איך שהוא מדבר אליה ואת הבדיחות שהוא מספר כדי לשפר לה את מצב הרוח אחרי ההערות שהערת. וגם את האנקדוטה שהוא מספר: לפני שבוע הוא נסע לבית שלו בכפר והכביש היה חסום. בעיקר מוצא חן בעיניך האופן שבו הוא מספר, הנימה. בשלב הזה ימצא חן בעיניך כל מה שלא יאמר על התקרית.

מתברר שלפניו בכביש היה אוטובוס, הוא אומר, ובו להקה שהיתה אמורה לנגן באותו ערב בעיר במחוז אחר. הם עמדו לאחר ומהאוטובוס ירדו כמה מוזיקאים ועוד כמה שלא נראו כמו מוזיקאים וגם אני יצאתי מהמכונית לבדוק מה קורה, וכעבור זמן קצר שניים מהלהקה התחילו לנגן על התופים של המפגינים וכולם שרו וקראו קריאות מחאה. היו שם רק ילדים, נערים ונשים, הוא אומר, בכל הגילים,  בני שלושים ויותר. הם העמידו חמישה זוגות אופניים הפוכים, המושב על האספלט, וחסמו את הכביש. משני הצדדים, לאורך שני קילומטר, השתרעה שורה של מכוניות ומשאיות. אחר כך המוזיקאים הצטלמו עם הדגל של המפגינים בחיוכים רחבים. שיראו את הסמל של הארגון, צעקה אישה אחת. ומישהו אחר אמר: הכול טוב ויפה, אבל המחסום לא זז מטר.

הם באו מעיירה שלושה קילומטר משם והם מוחים נגד הקמת מפעל כלשהו באזור. המוזיקאים היו חייבים להמשיך בדרך, אחרת לא יגיעו בזמן, והמפיק ניגש למפגינים והפציר בהם שיבינו אותם, שהם תומכים במאבק, שהם תומכים בכל המאבקים. למעשה, את הז'קט שהוא לובש, ז'קט בצבע ירוק צבאי דהוי, הוא קיבל במתנה מ"הכלב", ועל פניו של גוסטאבו הצטיירה הבעה שנועדה להדגיש עד כמה מגוחכת האמירה הזאת. הם תומכים במאבק, חזר ואמר המפיק, והציע למפגינים לקרוא את העצומה שלהם בהופעה. אחר כך נתן להם במתנה עותקים מהאלבום הראשון של הלהקה, וגם כמה מהשני.

גם הבנות שלו יושבות לשולחן. אתה יודע שלאחת קוראים דֶלפְינַה ולשנייה בֶּלֵן, אבל אתה לא זוכר מי היא מי. אמרו לך כשהציגו ביניכם – אתה בהית בזו עם המגבת – אבל לא הגית את השם שלהן בקול רם ודעתך הוסחה. על מפת השולחן נוצרים עוד ועוד כתמים. שתיהן בלונדיניות. אחת בת עשרים ושש, השנייה בת עשרים ושלוש. אחת אומרת משהו על מוזיקאים, משהו בסגנון "כל הנשים אוהבות מוזיקאים, אבל בסוף מתחתנות עם מי שיש לו כסף". זה היה יכול להיות גרוע יותר: היא יכלה לומר "ציירים" או "אמנים", באופן כללי. גוסטאבו עונה לה: רק אלה שאין להן שכל. הוא אומר לה את זה בכוונה טובה, כאילו הוא עדיין מנסה לחנך אותה.

הקטנה נראית מבוגרת יותר, סיפרה לך אמא שלך בטלפון, בנימה ממזרית. הניסיון שלה ליצור ביניכם שותפות קצת מרגיז אותך. מצד שני, אם היית גר שם איתם, באמת היית יכול לפגוש אותה לילה אחד במטבח, לבושה בכותונת לילה, יושבת על הדלפק, רגליה הלבנות מתוחות קדימה, התחתונים בצבע בורדו מופשלים, אור בוקע מהמקרר הפתוח והספרות הירוקות של שעון המיקרוגל משתקפות בזגוגית החלון. ואז מספרים לך שהחליפו לכלב את השם ועכשיו קוראים לו אליוט, כי הם "יותר אוהבים את השם". אין לך שום בעיה עם טי אס אליוט, אליוט נס, בילי אליוט, אליוט סמית', אליוט מרפי, מיסי אליוט, אבל שם של כלב לא משנים, ופתאום אתה מתחיל לקרוא לו בקול רם יותר ויותר, "לאקייי!… לאקייי!".

אתה משתתק כי כולם מסתכלים עליך, חוץ מאחותך. בלן ודלפינה עושות פרצופים ואתה מבחין בקווי הדמיון ביניהן, אפילו שאתה לא יודע מי היא מי. לרגע אתה חושב שמשפחה היא דבר מדבק. אחר כך אתה מבין שאחותך קרובה יותר אליהן מאשר אליך, ומרגיש שבמובן מסויים כשלת בתור אח גדול. אבל עכשיו מאוחר מדי. לרגע עולה בדעתך המחשבה שהיחסים שלך איתה הם כמו הצמח שהשאירו הבעלים הקודמים במרפסת הדירה שלך, הצמח שאתה לא משקה, אפילו לא בקיץ, ואף על פי כן הוא עדיין חי, ולפעמים אפילו פורח.

בפעם היחידה ששוב משאירים אתכם לבד, אתה לא מצליח לתת לה את המתנה, אתה לא מבין מה קורה. אתה מרגיש כאילו האריזה קרועה או המוצר פגום, וקודם, בדמיון שלך, הכול יצא מושלם. אתה מתחיל להשתעל ולהתעטש וגוסטאבו מציץ בדלת לראות מה קורה. הוא שואל אותך אם אתה בסדר והיא מנגבת לך את הפנים בסמרטוט לח ואחר כך במפית נייר. היא אומרת לך שאתה צריך להפסיק לעשן, שזה מזיק לך. זהו, אתה רוצה ללכת. היא אומרת "בבקשה". אתה חושב שהיא עומדת להגיד משהו נוסף, לבקש ממך משהו, אבל לא, היא רק אומרת שוב "בבקשה" ואז מביטה בך בשתיקה. יורד מבול וגוסטאבו מציע להסיע אותך. אם תסרב, זה יהרוס הכול, אתה יודע את זה, ולאמיתו של דבר, היום עבר דווקא די בסדר. מכרסמת בך חרטה מעוותת שהיית רוצה לשלוט בה: בכל פעם שאתה הולך אתה מרגיש שהיית צריך להישאר, ובכל פעם שאתה נשאר, אתה מרגיש שהיית צריך ללכת קודם.

חוץ מהקול העמום של תנועת המגבים על השמשה הקדמית, במכונית שורר שקט מוחלט. בזמן שהוא עוצר ברמזור, גוסטאבו מבחין בשקית שאתה מחזיק ושואל אותך מה יש בה. אתה אומר שזו מתנה שקיבלת ואתה לא אוהב. ומזל שהוא מזכיר לך, כי שכחת שהתכוונת להחליף אותה, וזה עכשיו או לעולם לא. הוא אומר שבימי ראשון בדרך כלל לא מקבלים החלפות והחזרות, אבל אתה רק רוצה לצאת מהמכונית, אתה מקווה שהוא לא ייעלב ואומר לו שאתה בכל זאת רוצה לנסות, עכשיו שהגשם פסק, ושיוריד אותך בשדרה. לפני שאתה יורד אתה לוחץ לו יד ונותן לו נשיקה בלחי.

בתחנת דלק בפינה יש תור של מכוניות. אנשים מנפחים צמיגים וממלאים מכל לפני שהם שבים ומסתגרים בבית עד יום שני בבוקר. בימי ראשון אחר הצהריים אתה עדיין חש באוויר את אותו מין עצב בלתי מחיק, של החזרה למחרת לבית הספר, ובמיוחד היום, שבילית זמן רב עם אנשים ולא היה לך רגע לחשוב. אתה מתכנן לסדר קצת את הבית ולחסל בקבוק יין שצריך לחסל, ועל זה אתה חושב כשאתה נכנס לבניין שלך ופוגש את השכנה מקומה שש, יושבת על הכיסא שהשוער יושב בו כשאין לו מה לעשות.

מהרגע שיצאת מהמכונית אתה מכונס בעצמך, כך שאתה חולף על פניה בלי לומר מילה. היא גרה בבניין עוד לפני שהגעת, יש לה שני ילדים, בן ובת, שניהם בני שש או שבע, והם תמיד צועקים כשהם יורדים במעלית. היא ברזילאית, אבל בעלה לשעבר ארגנטינאי, החלפת איתו פעם כמה מילים בזמן שחיכה לילדים שלו למטה. לפי הבעת הפנים שלה, היא מחכה עכשיו שהוא יחזיר אותם. אבא שלך תמיד הגיע באיחור כשהיה צריך לבוא לאסוף אתכם: שעה, שעתיים. המפתחות נופלים לך מהיד והיא מסתובבת. היא מביטה בך ושותקת, מבוהלת מעט. אתה אומר "היי" ולוחץ על כפתור המעלית. אבל המעלית לא זזה, מישהו בטח לא סגר את הדלת כמו שצריך, אתה אומר. אתה מציץ בחרך ואומר: "מישהו בטח פורק קומה שלמה של קניות מהסופר". אבל היא לא עונה וממשיכה להביט החוצה. פתאום היא נשענת לעברך ואומרת, כאילו היא משלימה משפט שחשבה או אמרה לפני שנכנסת, שלמרבה המזל הילדים הלכו לישון אצל בעלה לשעבר, הגדול מתנהג באופן בלתי נסבל, בבוקר הוא הכה אותה.

יש משהו בכעס על הבן שלה ובתשישות שניכרת בקולה ובפניה שגורם לך לבחון אותה מכף רגל ועד ראש ולהבחין בפעם הראשונה בגופה, מבעד לגרבונים ולחולצת הטריקו. אתה אומר לה שסבתא שלך, "אמא של אמא שלך", היתה אומרת ש"אין דבר גרוע יותר מלהרביץ לאמא". היא צוחקת. עולה בדעתך שאתה יכול לפתות אותה אם תאמץ ארשת של רוך ומרץ נעורים. אתה בטוח שזאת הגישה הנכונה, אבל אתה לא יודע מה להגיד ואתה מתחיל לטלטל את השקית מצד לצד. אתה נבהל כשדלת המתכת נפתחת מאחוריך: אלה הקשישים מקומה חמש ותמיד לוקח להם כמה דקות לצאת מהבניין.

אתם עולים יחד במעלית ורק כשאתם עוברים את הקומה הרביעית אתה פוצה פה. "אז השאירו אותך לבד היום…". בכל פעם שנכנסת לדירה אחרת בבניין, זהה אך שונה מהדירה שלך, זה עורר בך תחושה מוזרה. אולי אתה קצת חושש להציץ לעבר החדר של הילדים ולראות מיטות לא מוצעות, בגדים על הרצפה וזרוע שחורה של בובת צעצוע. "כן, הם יחזרו מבית ספר רק מחר אחר הצהריים," היא אומרת ופותחת את הדלת. היא יוצאת מהמעלית, עומדת במסדרון ומסתכלת עליך. הכותונת שקנית לאמא שלך תשב עליה יפה, אולי קצת צמודה או קצת קצרה מדי. היית רוצה לומר משהו על הערב הזה, על ערבי יום ראשון, שעדיף לבלות אותם עם מישהו מאשר לבד, היית רוצה לומר לה שיש לך בקבוק יין כמעט מלא שצריך לחסל, אבל אתה שותק והיא אומרת, אפילו שרק שש בערב, "חלומות פז", וסוגרת את דלת המעלית.

הסלון שלך ריק ומבולגן, האורות דולקים. על השולחן יש שלושה ספרים פתוחים, מאפרה מלאה בדלים, תמונות בכל מקום, טלפון נייד ושאריות של יין מחמיץ. על כיסא אחד חולצה מקומטת ועל השני שקיק תה יבש עם טביעות אצבע של יד רועדת. ברחוב לא נושבת רוח, אין מכוניות, אין רעשים, רק כמה פנסים מהבהבים בדפוס לא מוגדר. מהקומה השביעית, האזור הזה בעיר נראה כמו דגם אדריכלי בלילה שאחרי ההשקה הרשמית.

על דופן האמבטיה יש שמפו, סבון, ספר שקצוותיו מרופטים, משחת שיניים לבעלי חניכיים רגישות, ספל קפה ומברשת שיניים. יש אבנית בין המרצפות ועובש בקצוות של הווילונות. קר עכשיו ואתה לא מצליח לסגור את החלון עד הסוף. אתה יושב באמבטיה, עטוף באדים ובמים חמים בפעם השנייה היום. היית יכול להעביר שם ימים שלמים, פותח מדי פעם את ברז המים החמים ברגל אחת ובשנייה מרים מעט את הפקק, כדי לשמר את התחושה שאתה טובל במי שפיר.

יכול להיות נחמד אם ירד גשם, אתה חושב. מיד אחר כך, כאילו איזה כוח רחום מגשים את משאלתך, אתה רואה הבזק של ברק וכמה טיפות גשם נוחתות על הזגוגית העמומה. אתה חושב על הברזילאית, זה לא אמור להיות קשה כל כך, כדאי שתחשוב על משהו לומר לפעם הבאה שתיתקל בה. אולי אתה יכול להיכנס לדירה שלה כשהילדים לא שם באמתלה שבאת לוודא שהלחות מחדר האמבטיה שלך לא מחלחלת לתקרה שלה. בינתיים, אתה יכול אולי להזמין מישהי לקולנוע. אבל אין לך מושג מה מציג. אפילו לא שם של סרט, או של שחקן.        

הם נפגשו בבית קפה צרפתי על יד נחלת בנימין רמב"ם. עמוס הגיע לבד, בלי האופנוע וגם בלי המכונית שלו. הוא היה עטוף במעיל חום וחורפי, כזה שהגיע לו עד לברכיים, ולא במעיל הכחול עם הפסים שזכרה מהפגישה הראשונה שלהם באלנבי. הוא הסתכל בה, ובלי לומר מילה התיישב בצדו השני של השולחן. מירי השפילה את המבט למטה, לעבר נעלי הסניקרס השחורות שנעלה, ומיד הצטערה שלא התהדרה בעקבים, או לפחות בנעלי הסירה הצהובות. אבל בעצם, היא נזכרה פתאום, גם בפעם הראשונה שישבה מול עמוס, הרגישה לא מספיק ראויה. לא מספיק יפה ולא מספיק ראויה. וגם לא מספיק לבושה. עם שיער שלא מסתדר ועור פנים חיוור מדי, ועם לשון שאף פעם לא ידעה מה הדבר הכי נכון להגיד. עכשיו הרגישה שוב את אותו מיאוס עצמי. כי, קודם כול, עמוס היה יפה ממנה. ושנית, הוא היה חזק ממנה. פיזית ומנטאלית. שלישית, היא לא ראתה אותו כמעט שנתיים, שבהן הוא נדד ברחבי העולם. אמסטרדם, הוואי, פריז וניו יורק. לרגעים היא אפילו קיוותה שאולי הוא שכח אותה. אותה, ואת מה שהיו כשהיו יחד. אותה ואת ההילה הבוטחת שארג סביבה במומחיות זריזה, הילה שמאוחר יותר טרח לפרום ולנפץ ולהשמיד.

עמוס, כך מירי קיטלגה אותו בראשה, היה גבר מהסוג המעורר. גבר כזה שברגע שמסתכלים עליו, מרגישים במצח הַתָּזָה של קפאין. הם נפגשו בבר שמירי עבדה בו כמלצרית, ועמוס בדיוק נחת בו לבירה אחרי עשור שבו חי על האי קוואי. כשהזמין את המשקה שלו, הוא שאל אותה איך קוראים לה, וכשאמרה במבט המתנצל-תמידית שלה שיש לה סתם שם והעבירה יד אחת על הסינר השחור הספוג באיים מתרחבים של אלכוהול ויד שנייה בסבך התלתלים הפרועים, הוא הפתיע אותה ואמר לה, מה קרה לך, זה אחד השמות היפים ביותר שיש בתנ"ך. למרות אפלוליות עשן הסיגריות, העיניים השחורות של עמוס ברקו מרוב שמש שעברה בהן, וכשסיים את הבירה השלישית שלו והיא את המשמרת, הוא הציע לה טרמפ על האופנוע, כי במקרה הייתה עליו עוד קסדה.

עד סוף הערב מירי הרגישה כל כך חופשייה לידו, שבלי שום הכנה מוקדמת סיפרה לו שהיא שונאת את הבית שבו גדלה ואת חדרון הכביסה הצר ששימש לה כפינת שינה, ואפילו את שני ההורים שלה, וגם סיפרה לו שהיא כותבת את כל החלומות והמחשבות שלה על מפיות נייר למרות שתמיד בסוף המשמרת הן מתעופפות ברוח שליד פחי הזבל הירוקים ולא נשאר דבר מהדברים הסמויים האלה שנכתבו לרגע. ואז עמוס אמר בקול של בחור שראה דבר או שניים בחיים שלו, שלבחורה כמוה, שמקילומטרים אפשר לזהות שהגלגלים בראש שלה מסתובבים כל הזמן, בטוח יש כישרון כתיבה גדול ושהיא חייבת להתחיל לשמור את המפיות הכתובות האבודות האלה ולהפוך אותן לסיפורים. כדי להראות שהוא באמת מתכוון לכל מילה, עמוס הכריח אותה להישבע לו שעד לפעם הבאה שהוא מגיע לשתות בירה, היא שומרת לפחות שלוש מחשבות – או כמו שהוא קרא להן, התחלות של סיפורים – שכתבה על מפיות נייר. והיא שמרה.

ושני ערבים אחר כך הוא שוב הופיע, הזמין בירה, כבש בגופו הגדול את כיסא הבר הגבוה, ואז קרא את המשפטים שכתבה ביומיים שעברו. עכשיו אַת בסך הכול מלצרית, הוא אמר לה והרים את עיניו מהמפית הלבנה, אבל אני מבטיח לך שיום אחד עוד יֵצא ממך משהו גדול. אבל למה שיֵצא ממני משהו גדול? מירי שאלה אותו וגיחכה תוך כדי ששחררה והידקה מחדש את סינר המלצרית שלה. אני סתם מלצרית בחור הזה, שחוסכת שקל אחרי שקל ללימודי ספרות באוניברסיטה. ועמוס אמר לה, תחסכי, תחסכי, לחסוך זה מצוין, ורגע לפני שנישק אותה בפעם הראשונה הוא ליטף לה את הלחי והוסיף, שתדעי לך שסבתא שלי אמרה לי פעם שטבעת זהב, לא חשוב איפה זורקים אותה, גם כשהיא נמצאת בתוך שלולית של בוץ, היא עדיין נשארת טבעת זהב. מירי נישקה אותו בחזרה, ובתוך ראשה המשיכה להשמיע לעצמה שוב ושוב את המילים הנבואיות הקסומות שלו. ולמרות שעדיין לא האמינה בהן לעומקן, היא ידעה שאלו אולי המילים הכי יפות שהיא תשמע אי פעם מגבר. כי ככה בדיוק היה עמוס. גבר שיודע איך להגיד לנשים את הדבר היפה הזה שהן לא שמעו הרבה זמן, ולפעמים גם לא שמעו לפני כן מעולם. גבר שיגלה להן איזו אמת קטנה אבל פיוטית וקסומה על עצמן, והאמת החדשה הזאת תגרום להן להרגיש כל כך טוב. להרגיש שהן בחיים.

ובאמת, כשמירי הייתה של עמוס, היא הייתה הכי. הכי יפה. הכי חכמה. הכי משגעת. הכי נועזת. הכי כישרונית. אבל כשעמוס הלך ממנה, היא חזרה להיות שוב היא. מירי המלצרית הפשוטה.

אחרי הפרידה, במקום להירשם לחוג לספרות, היא אספה את כל החסכונות שלה והסתגרה בבית למשך חמישה חודשים, שבהם השקיעה כל דקה מהיממה בכתיבת הספר הראשון שלה. היא כתבה במשך כל שעות האור, פרט להפסקות קצובות כדי להתקלח ולאכול, ובלילה פרשה שק שינה רך וכחול על יד פינת המחשב ולצדו הניחה שעון מעורר. בכל ארבע שעות בדיוק, רעם השעון הצורמני בצליל הגבוה שלו, צליל שלמדה לאהוב ושהחזיר אותה למקצים נוספים של כתיבה גם בשעות החשכה הארוכות. עמוס השאיר אחריו למירי את מה שהיתה היא עצמה, בלי ההילה הזוהרת והמהודקת שארג סביב דמותה, וככה גם נולדה אצלה הכתיבה.

הספר הראשון שלה התפרסם קצת פחות משנתיים אחרי הפרידה. הוא קיבל ביקורות מצוינות שהפתיעו את המו"ל המזדקן, העורכת הממושקפת, ואפילו את חשבון הבנק של מירי. הביקורות המצוינות הובילו את הרומן לידיהם של שני סטודנטים לקולנוע – בחורים צעירים מקריית אונו שגרו עכשיו בתל אביב ולמרות שלא היו אחים ביולוגיים נראו דומים להפליא בזיפים, בשיער הארוך שלהם ובשאיפות שלהם להתפרסם כגרסה המקומית של האחים כהן – שעיבדו אותו לסרט קטן אבל מדובר.

קהל מעריצים החל להתגבש סביב מירי, והיא נאלצה להתרגל במהירות להצלחה שהשתלטה על חייה בעקבות היצירה שהביאה לעולם, כמעט במקרה, ורק בזכות עמוס. היא עזבה את עבודתה כמלצרית בבר, המשיכה להקדיש את מרב זמנה לכתיבה ונרשמה סוף סוף ללימודי הספרות באוניברסיטה. מירי חיכתה גם לשמחה שתבוא, אבל במקום זה הרגישה רק געגוע. היא התגעגעה לעמוס בכל מאודה. בכל איבר ואיבר מגופה. כי עמוס אמר לה, רגע לפני שנישק אותה, שהיא טבעת זהב שגם אם תתגלגל לתוך שלולית של בוץ תישאר טבעת זהב. כי ליד עמוס היא הייתה הכי-הכי. כי עמוס היה יפה ממנה.

כעת, כשסימן למלצרית להתקרב, המילים הראשונות שהיא שמעה אותו מוציא מהפה אחרי פרידה של יותר משנתיים היו, תביאי לי אספרסו ארוך וכוס סודה. היא עדיין נמסה כששמעה את המילים שלו. הן היו כל כך שלו. פשוטות, יבשות ומחוספסות, והן יצאו מגרון שהבטיח יותר מדי הבטחות. בחודשים הספורים שבילו ביחד הוא דיבר על בית אדום רעפים על קצה הר, ועל שדות תותים שרואים מהחלון. הוא דיבר על להירדם מחובקים. הוא דיבר על ביצים קשות ועל ירקות חתוכים ועל לבּנֶה תוצרת בית ועל ארוחות בוקר מפוארות שעוד יכין לה. ועל הכול הוא דיבר מתוך המבט המתכוון הזה שלו, שצמצם את העיניים הכהות והדגיש את הריסים העבים והצפופים, בעודו מעביר יד גדולה על השיער הארוך והשחור שהקיף את הפנים שלו, ובידו השנייה החזיק בה חזק, עוצר לה את תנועת הרעד בכתפיים.

אבל עכשיו שום מילה נוספת לא יצאה לו מהפה. אז מירי החליטה לדבר בעצמה.

התגעגעתי אליך עמוס, היא אמרה, והתכוונה לכל מילה.

אני בטוח, הוא אמר והזדקף כמו תרנגול, אבל כשהביט בחלון היא ראתה איך העיניים שלו הופכות משחורות לשחורות יותר, ואיך הוא מסתכל על המדרכה ההולנדית של נחלת בנימין כאילו היא מקדש בודהיסטי והוא ילד שנכנס להניח שרשרת פרחים בפתחו.

באמת שהתגעגעתי, מירי אמרה לו שוב, ולרגע, למרות שמה שהיה היה ומה שנגמר נגמר, רצתה לקחת את היד שלו בשלה. אבל היא הרגישה שזה צעד אחד יותר מדי.

גם לעמוס זה היה כנראה יותר מדי, כי הוא עצר את הווידוי שלה במבט כעוס ומפוקס.

רגע, אתה מעניש אותי עכשיו, זה הסיפור? היא שאלה אותו והתרגזה לרגע. בכל זאת, בגללו היא בעצם התחילה לכתוב. בגללו היא שמרה את מפיות הנייר התמימות. בגללו היא האמינה שהיא טבעת זהב.

למה היית צריכה לכתוב את זה? הוא שאל והוציא מהכיס הפנימי של המעיל את יוסי ואני, רומן הביכורים שכתבה. מירי שמה לב לאוזני הקיפולים הזעירים שחיבלו בשולי הדפים, לעטיפה האדומה, המעט מלוכלכת, של העותק שכעת נמעך בין אצבעותיו, ולסימון של שתי פסקאות שהוקפו בעט בגוון כחול על הכיתוב שהתנוסס על גב העטיפה. היא ידעה שהוא מחזיק בידו את המהדורה העשרים ושמונה של הספר, זאת שהוסיפו על גב העטיפה שלה פסקה על תרגומיו הנוכחיים של הרומן לגרמנית, איטלקית וצרפתית.

יוסי היה האקס המיתולוגי של הגיבורה המובילה ברומן, אוליביה דיין, שהייתה חצי מרוקאית כמו מירי, וחצי אשכנזייה כמו שתמיד רצתה להיות. מערכת היחסים המסועפת של הגיבורים נעה לאורך ארבע מאות עמודים ועל פני שלוש יבשות, ופרשה סאגה של שלושה דורות, המתארת את שושלתה הענפה של אוליביה דיין בכפר קטן במרוקו, עד למעבר לארץ ישראל למעברה, ובהמשך, בזכות טוויסט מפתיע של העלילה, לקיבוץ חדש בדרום הערבה. אוליביה דיין, הדור השלישי למשפחתה, עזבה את הקיבוץ, התכחשה לשורשיה, ולבסוף התיישבה באפ-סטייט ניו-יורק, כאקט קפיטליסטי מחאתי ששבר את ערכי הציונות הישנים של משפחת דיין. בנרטיב מקביל תוארה שושלתו של יוסי עצמו, ששאף ממעמקי נפשו להפוך לחלק מקהילת האמנים ביפו, בעקבות משפחת השחקנים הבולגרית שלתוכה נולד ובזכות עיניו מלאות ההבעה. אבל דווקא בעיר העתיקה על הגלריות והסימטאות שבקרבתן גדל, הוא לא מצא שום הגשמה אמנותית פרט לבדידות מחרידה ונוגעת ללב. בדידותו כללה אהבה גדולה לסבתו העיוורת שחיה עשרים שנות גלות בסיביר, לשם הוגלתה מבולגריה בגלל פעילות אנטי-קומוניסטית. היא הגיעה לשדרות ירושלים שביפו עם מזוודה חומה, נעליים במידות קטנות שסרגה לילדיה העתידים עבור חורף סיבירי שלא ידעה שאינו קיים במזרח התיכון, ובעיקר, הגיעה עם עין אחת פגומה, שמבחינת יוסי הילד הפכה אותה לחכמה יותר מכל אדם.

הציר המרכזי שהפעיל במנגנון משוכלל את רב המכר יוסי ואני היה למעשה החיבור החד-פעמי הרומנטי וחסר העכבות בין יוסי זך, צעיר יפואי שמבקש להיות אמן בתקופה שבה הבוהמה נרמסה תחת סיר הלחץ הישראלי הסוציו-אקונומי והפוליטי, לבין אוליביה דיין, אישה חושנית וחדת לשון, שרוצה לכבוש את העולם כשבאמתחתה גוף עב בשר, עיניים ירוקות דוקרניות ולב אקזוטי שאינו שש לצאת להרפתקאות. זהו השילוב, כתב אחד המבקרים החשובים בעיתון ספרותי מוביל, בין מה שהיה פעם יחסי השולט נשלט בין היישוב הישן לאנשי העליות הגדולות, בין יחסים של גברים אבודים לנשים הדומיננטיות בחייהם, ובין חבילות רחוקות מעבר לים שעטפו בתוכן ריח של שורשים אבודים ונגררו בארגזים לרציף נמל יפו, לבין אותו אמן עקר, שמקרב תפוז שנהבי לפיו, נוגס בו נגיסה קלה, ובאותה נשימה שוכח מאין בא ולאן ילך.

יש להניח שעמוס ראה את הביקורות וקרא את הספר. גם יש להניח שהוא יודע לאיזה פרסים יוסי ואני מועמד. יכול להיות שהוא אפילו שמע על העיבוד שלו לסרט סטודנטים שיכול להפוך שני מתולתלים צעירים מקרית אונו לאלטרנטיבה הישראלית לאחים כהן. אבל עמוס לא בא לפגוש את מירי בגלל ההצלחה שלה. מערכת היחסים שלהם הסתיימה בטריקת דלת שהשאירה את עמוס עם כרטיס טיסה ביד, ואת מירי עומדת עם עיניים לחות על מרצפות הסומסום של דירת החדר הקטנה שהחזיקה בדרום העיר, לא יודעת שעוד רגע תתחיל לכתוב את הרומן שישנה לה את החיים.

הקפה והסודה של עמוס הגיעו. הוא פתח שקית סוכר וערבב אותו לתוך המשקה בתנועות עצבניות. מירי הסתירה את כפות הידיים שלה בתוך השרוולים של הסוודר, שלא יראה שגם הן, כמו שאר הגוף שלה, קיבלו גוון זית עמוק אחרי חופשה לא מתוכננת ביוון, שאליה נסעה עם החבר החדש – והצעיר ממנה בעשר שנים – שלה.

היא ראתה את עמוס מתבונן בסודה בלי לאחוז בכוס ובלי לקרב אותה אל שפתיו, והבינה שהוא לא יודע איך לפתוח איתה בשיחה על הנושא שעומד ביניהם. עמוס לא היה אדם שיודע לפתוח שיחות ולסגור חשבון עם אנשים. אבל הכעס שלו, כמו מדורה קטלנית שנמצאת עדיין בשלב הזהיר שלה, כיוון את הגיצים שלו כלפיה במבטים קצרים. הריסים שלו רעדו לרגע כשהנחית את הספר על השולחן במכה חזקה ולא אמר דבר. המלצרית הרימה את ראשה מהבר והסתכלה על השולחן הפינתי שבו ישבו.

מיץ תפוזים בבקשה, מירי אמרה לה בקול רם, והמלצרית חייכה אליה במאמץ שהסגיר שהיא הבינה היטב שלשולחן הזה היא כבר לא תמכור היום בקבוק יין יוקרתי וגם לא ארוחה רומנטית ודשנה בטיפ. גם היא שמעה את צליל החבטה.

זה עלי, הספר הזה? עמוס שאל ולגם בזהירות מהסודה.

מה זה משנה? מירי אמרה.

תשמעי, אל תעשי לי הצגות, בסדר? אני קראתי שלוש פעמים את יצירת המופת שלך, כמו שאומרים עליה בכל מקום.

עמוס, זה בסך הכול ספר. אתה לא צריך לקחת אותו כל כך קשה.

תגידי לי, את חושבת שאני אידיוט? הוא התקרב אליה עד שיכלה להרגיש את הבל האספרסו הארוך על הלחיים, ולהטביע את מבטה בין הסימנים המעטים שהיו לו על הצוואר מגילוחים לא מוצלחים של גיל הנעורים.

את חושבת שנולדתי אתמול, מירי? את חושבת שעשו אותי באצבע?

אני לא חושבת עלייך כלום עמוס, היא חייכה אליו חיוך עצוב, אתה זה שצועק עלי וכועס.

אני לא צועק, הוא אמר. וזה היה נכון. כשעמוס כעס, הוא מיד עבר ללחישות. אני רוצה שתתני לי תשובה לשאלה.

הספר הזה הוא בדיה מוחלטת, מירי אמרה. זאת תשובה מספקת מבחינתך?

המלצרית שנראתה צעירה מהגיל המקובל של מלצריות תל אביביות, הניחה את מיץ התפוזים על השולחן בחיוך מוקף בנקודות חן כהות.

בדיה את אומרת? את מתכוונת שאת הכול המצאת מהדמיון הפרטי שלך? בחור בולגרי, שגדל ביפו, שיש לו חלומות גדולים על אמנות, שיודע לאהוב בתשוקה בלתי רגילה, אבל תמיד נמצא עם רגל אחת בחוץ? אה, וכן. פתאום מופיעה בחיים שלו בחורה ממוצא עאלק אקזוטי ומראה לו את הדרך אל האור?

עמוס, זה הסיפור של חצי מהדור שלנו, מירי אמרה, של חצי מהאנשים שחיים בתל אביב. תסתכל סביבך. כולם כאן ברחוב, בבתי הקפה, בעצם בכל מקום, כולם כאן מחפשים משהו. כולם עושים כאן אמנות. אתה מבין את זה? זו השראה כללית שכיוונה אותי לכתוב את מה שכתבתי. אוליביה דיין היא לא אני, ויוסי זך הוא לא אתה, אז אין לך מה להתעצבן.

עמוס צחק. הצחוק שלו היה אותנטי. בדיוק כמו שהיא זכרה אותו. צחוק קצר, מהומהם, שכיף להירדם לצליליו מול הטלוויזיה. פעם הם היו צופים בשידורים החוזרים של סיינפלד, והגוף החצי ישן שלה היה נשען לו על הבטן ורועד ביחד איתו.

אני חושב שאת שקרנית, עמוס אמר.

אם אתה חושב ככה, אז אין לנו מה לדבר.

מה אין לנו מה לדבר? הוא עבר שוב ללחישות, מתחמק ממבטה הבוחן של המלצרית שחזרה למקומה מאחורי הבר. נראה לך שאני קונה את זה שהסיפור שלך הוא על הדור שלנו? נראה לך שאני אוכל את הבולשיט שלך? לא לא גברת. אני כבר מזמן הפסקתי לאכול את הבולשיט שלך, את מבינה?

מירי שתקה.

עמוס המשיך.

ואת יודעת מה הכי מצחיק אותי? שבסוף האוליביה הזאת, שמבטיחה לגיבור שלך שהיא ולא אחרת זאת אהבת חייו, מפילה את מר זך עמוק למחשכים של החיים שלו. היא גורמת לו לראות כל כך הרבה צדדים אפלים בעצמו. צרות שהוא בקושי זיהה מלפניה. נגיד זה שאמא שלו עזבה את הבית לטובת גבר אמריקאי וזה דפק לו את הביטחון עם נשים. או זה שאבא שלו הזניח אותו בילדות לטובת כנופיית העבריינים מנמל יפו. ואפילו התלות המוגזמת שהייתה לו בסבתא שלו. בקיצור, היא הציפה אצלו את כל מה שגרם לו להפוך לילד רחוב ההוא, שגדל מחדש בגוף של אדם מבוגר. אז בעצם כל השריטה שלו קרתה גם בגללה. אם הוא לא היה פוגש אותה, הוא בכלל לא היה טורח להתעסק בכל ההיסטוריה הזאת, ופשוט ממשיך לחיות את החיים.

על מה אתה מדבר בדיוק? מירי שאלה ולקחה נשימה עמוקה.

על איך שאחרי שעוד גלריה נחשבת מסרבת לקבל את הציורים של יוסי, הגיבור שלך, בטענה שהם אנטי-ציוניים, הוא מגיע בלילה שיכור מהתחת לכרמלית ויורד איתה לתחתית של התחתית. ואז, אחרי זה, הוא נכנס לבר הראשון שהוא מוצא ברחוב אלנבי ומתאהב בבחורה הראשונה שהוא רואה שם. וזה, גברת מירי שקד, הקול החדש והרענן בספרות הישראלית, לא ממש בדיה שהמצאת בשביל היוסי הדביל שלך.

בגלל הקטע עם הזונה? מירי שאלה.

לא, הוא שתה את הסודה בלגימה עבה של מושבניק. היו לו לגימות גדולות לעמוס, עמוקות כמו של חקלאי לשעבר, למרות שמאז ומתמיד היה גבר עירוני. הרבה גברים שאני מכיר הולכים לזונה. אבל יוסי הגיבור שלך לא הולך לזונה רק בשביל לזיין, הוא סינן. כי הוא, עם הידיים הגדולות שלו, עם האצבעות המלוכלכות שלו, לופת את הצוואר של הזונה המסכנה הזאת עד שכל הפנים שלה מכחילים והיא כמעט ומפסיקה לנשום. והקטע המזעזע הזה שאת כתבת מירי, אלוהים שישמור אותך, עם העיניים המתעגלות שלה והוורידים שנסתמים בסנטר, אני לא מבין איך אנשים בכלל הצליחו לקרוא את זה עד הסוף.

הקטע המזעזע הזה שכתבתי מייצר את נקודת המפנה של כל הרומן, היא רצתה לצטט מולו מתוך דבריו של מבקר חשוב, אבל שתקה.

עמוס הסתכל החוצה אל השמש השוקעת. השערות השחורות נצצו לו על הראש. לרגע הוא נראה כמו דמות של מלאך מואר וערפילי בקתדרלה אירופאית גדולה, כזה שרוכן – רב שיער ורב רושם – מעל לדמותה השמיימית של מריה.

השאלה היא לא מה המצאתי או לא המצאתי, היא ניסתה לנצל את השיחה לסגור בכל זאת איזשהו חשבון. השאלה היא איזה מין עמוס אתה רוצה להיות.

מה זאת אומרת? הוא הרים שוב את כוס הסודה בידו, והחזיק בה באוויר. בלי לשתות.

אני מתכוונת, האם אתה רוצה להישאר ולהיות עמוס הזה, שכבר כל כך התרגלת אליו. עמוס שלא יכול לסבול לחיות בישראל. עמוס שחייב לדעת יותר טוב מכולם איך צריך לחיות. עמוס שיודע לעשות הרבה כסף, אבל לא יודע איך לשמור שהוא לא יחליק לו מבין האצבעות. עמוס שאף פעם לא עושה סולחה עם המשפחה הדפוקה שלו. עמוס שכל החיים שלו מעריץ נשים, אבל לא נותן את הלב שלו אף פעם לאף אישה. או שאתה רוצה להיות עמוס אחר, היא היססה לרגע, בלעה את הרוק, והמשיכה לדבר, עמוס שמוכן להתמודד עם הבלגן הגדול שיש לו בחיים. עם האנרגיות הפחות נעימות שהוא יודע לייצר. העמוס שאני הכרתי, אם הוא ממש היה רוצה, היה יכול להודות בקיומו של ים עצוב ועתיק ששוחה לו בעיניים, ואז להתמודד איתו, ולצמוח מתוכו. ואולי לתקופה, כאן היא כבר התחילה למלמל, אני רציתי להפוך ולהיות הים העצוב והעתיק שלך. אולי כי האמנתי שככה יהיה לך הרבה יותר קל בחיים. כשמישהו יראה במקומך כמה הכול מורכב אצלך, אבל יישאר איתך בשקט. לא יגיד על זה כלום. ואני אפילו חושבת שזה עבד לנו איכשהו, עד שכבר לא היית מוכן לסבול את זה יותר.

עמוס שתק והניח את כוס הסודה בחזרה על השולחן. מירי עצמה את עיניה, ומיד התחרטה על כל מה שאמרה.

דוגרי, הוא שאל פתאום, היום, כשאת כבר לא מאוהבת בי, היית כותבת את זה אחרת?

דוגרי, היא ענתה לו בשאלה, היום כשאתה כבר לא מאוהב בי, אתה מבין שלא חשוב מה הייתי עושה, בכל מקרה לא היית נשאר איתי?

לכמה רגעים עמוס לא אמר כלום, וגם לא התעמת עם מירי על ההשוואה הברורה שהעזה ליצור פתאום בינו לבין הדמות שמובילה את רב המכר שלה. הוא שתה את כוס הסודה עד הסוף במכה, וסימן למלצרית להביא את החשבון.

תמיד היו לך מילים גדולות מירי, הוא אמר לה אחרי דקה של שקט. אולי בגלל זה עשית מזה קריירה.

היא שיחקה עם הקש הסגול של מיץ התפוזים. שתקה.

תגידי, אני באמת כזה עלוב בעינייך? איזה גבר מתוסבך שלא מצליח לתת את הלב שלו לאף אחד, ובכלל לא מודע לצרות שיש לו בחיים?

עמוס, אין טעם שנמשיך להתעסק בכל זה.

למה לא?

כי מה שהיה בינינו נגמר.

מירי, הוא גיחך, מה שהיה בינינו עכשיו כתוב.

אל תהיה כזה דרמטי.

איך אני לא אהיה דרמטי, תגידי לי? שוב יצאה ממנו לחישה בטון נמוך, החתיכת סאגת שלוש דורות שלך חשופה עכשיו להרבה מאוד אנשים שיכולים להסיק ממנה מסקנות מוטעות, חמודה שלי, שגויות, על חיי הזוגיות שלהם, בגלל דברים שאנחנו עברנו. את קולטת כמה כוח יש לדבר הזה בכלל?

פתאום מירי נזכרה באחותו של עמוס. היא הכירה אותה בתקופה שבה הכול התחיל, כמה ימים אחרי שעמוס נחת בנתב"ג והשתכר בכרמלית ואחרי זה נכנס לבר באלנבי והתאהב בה, כשהוא עוד לא התארגן על פינה משלו. רוב הזמן הם גרו אצל אחותו בדירת שני החדרים בבניין העורפי הישן ההוא ברחוב לסקוב. עמוס ואחותו היו אחים קרובים, אבל כמו לכל אח ואחות, גם להם הייתה היסטוריה. עמוס היה האח הגדול שנטש את המשפחה בגיל שבע-עשרה, והשאיר אותה להתמודד עם אמא שעשתה כל מה שהבעל האמריקאי שלה אומר, ואבא עבריין שעבד בנמל יפו. והאחות הייתה בחורה קצת גברית ולגמרי לא יפה, קצינה בקבע, שלא ידעה הרבה על החיים הטובים שהוקרנו ישירות מהחיוך הסוחף של אח שלה. מירי נזכרה בריב אחד שלהם, אז, באחד מהלילות בדירה העורפית. אחות של עמוס התרגזה על זה שמירי ועמוס עשו לה רעש. הם אהבו להקשיב בסלון החשוך שהיא הקצתה להם לישון בו למוזיקה ברזילאית שעמוס אהב, ושהיא ממש לא אהבה. הם גמרו לה ללא הפסק את החלב שבמקרר, ובעיקר, היו מאושרים עד לגג שתחם את תקרת הדירה שבקומה הרביעית, והאושר הטרי שלהם, באכזריות לא קטנה, התנפץ לה בפרצוף העבה והגס. אחרי כמה ימים כאלה, כשמירי הבינה שאחותו של עמוס בקושי אומרת לה שלום היא ביקשה ממנו שילך וידבר איתה. והוא באמת שם תחתונים וגופיה, השאיר אותה עירומה ומאוהבת על ספת הסלון החומה אחרי סקס מיוזע, והלך לנסות לפייס את הקצינה. הדלת בין שני החדרים הייתה סגורה, אז מירי לא לגמרי הבינה מה הוא ניסה לומר לה בתנועות ידיים גדולות ומול כתפיים רחבות, שאולי ירשו שניהם מאביהם, איש הים היפואי. אבל היא כן שמעה את עמוס לוחש לה בעצבים ואותה עונה לו בצעקות. משהו כמו, מה אתה חושב שאתה יכול להגיע ככה, ברגע אחד, להציע לי ניתוחי לייזר והגדלת שדיים כדי שאני לא אהיה מבואסת, ולחשוב שאחרי שלא היית פה עשר שנים אתה יכול לתקן את העולם? מי נראה לך שאתה חתיכת אפס? אלוהים של המשפחה שנזכר לעשות קאמבק?

באותו הרגע, בלי להבין עד הסוף איזה גרעין בדיוק חדר מתחת ללבה והתחיל להצמיח סביב כלי הדם שלה קוצים, מירי ידעה שעם עמוס זה יגמר בפרידה. שבחור שנוסע בעולם בלי לחשוב לרגע על המשפחה שלו, הוא לא בחור שהיא אי פעם תוכל לסמוך עליו. שבחור שמנסה לסדר את מערכת היחסים הדפוקה שלו עם אחותו, שהיא בעצם המשפחה הכמעט יחידה שיש לו, בכך שהוא מבטיח לה מימון של ניתוחים פלסטיים, הוא אדם שבאמת לא אכפת לו מכלום. אולי הוא לא הגבר שחשבתי שהוא, היא דיברה לעצמה בלי קול. אולי הוא לא גבר שבגברים, שלא חשוב מה, יודע להגיד את הדבר הנכון, ותמיד מנסה לא לעשות טעויות.

אבל הייתה סיבה גדולה ושונה לגמרי שהביאה את מירי בכל זאת לאהוב כל כך את עמוס. הסיבה שהשאירה אותם ביחד עד שהוא החליט על סיום הקשר, עד שאמר שהוא לא בנוי לזוגיות, שהוא ממש לא מוצא את עצמו מחדש בישראל, ושהחלומות שלו להיות צייר מפורסם, אחרי גיל שלושים וחמש, כנראה כבר לא עומדים להתגשם ולכן הוא צריך לקום וללכת. עמוס עורר בה השראה כמו שאיש לא עורר בה לפניו. וההשראה התעוררה משום שהיא ידעה והרגישה שעמוס ראה אותה במיטבה. בזכות הביטחון הסלעי שפרץ ממנו בקלות רבה כל כך, כמו מפל ממתקים ממכונת מזל מקולקלת. בגלל העובדה שהוא היה איש של מילים, והקשיב למילים שלה. וגם בעקבות ההכרה בכך שהוא היה כל כך הרבה יותר יפה ממנה.

אבל עמוס, אותו עמוס שהביא איתו השראה לעולמה, לא היה מחויב לאף אדם ולאף עניין. לא להורים שלו שאותם פיטר מזמן. לא לאחותו שאותה רק ניצל כדי לחיות לה בדירה. וגם לא לה, למירי, למרות שחשב – כנראה בכנות – שהיא הדבר הכי מדהים שהוא נתקל בו אי פעם, שהיא נוצצת כמו טבעת זהב בתוך ערמה של מפיות ספוגות באלכוהול. והיה עוד דבר אצל עמוס. בניגוד לכל האנשים האחרים שמירי הכירה, הוא לא נתן לשום תגית להידבק לו לגוף ולא נתן לאף קטגוריה לתת לו חסות וסמכות. וכתוצאה מכך – לא היה מוכן בשום פנים ואופן להיות הבחור המדהים הזה שהיא ראתה בו. ויותר מכל אלה, מתחת למילים הגדולות ולמחוות הרומנטיות הקטנות שלו – הוא היה נותן לה להסתבן לפניו במקלחת המשותפת, ומקפל לה את הכביסה כולל את התחתונים – עמוס לא היה מוכן שמירי תזהה את עצמה בתוכו כמו בתוך בבואה ותהפוך להיות חלק ממנו כמו אלמוג עקשן שנצמד לסלע. היא קיוותה שבזכותה הוא ירצה לבנות בית על איזה הר, ולשתול מסביבו שדות של תותים שאותם יראו מהחלון. היא הרשתה לעצמה להאמין שבתוך לוח השעם הגדול של חייו, הוא יבחר לתקוע דווקא אצלה את הנעץ, ולהפוך את עלילת הגיפופים הקטנה שלהם לסיפור שיכול היה למלא דפים שלמים של רומן כתוב היטב. ולמרות שכל הזמן הזה האף של מירי הריח את הפרידה הממשמשת ובאה, הוא הריח גם את ההשראה שעשויה להעניק לה הזוגיות השגויה הזאת עם עמוס, ארוכה או קצרה ככל שתהיה. וזה קרה הרבה לפני שהיא ידעה דבר על יוסי ואני. אבל מה שהיא כן ידעה היה שמעכשיו ועד לנקודה לא ידועה ומרוחקת בזמן, עמוס, ולא שום דבר אחר, יהפוך להיות ההשראה שלה, בלי שהיא הצליחה להבין עד הסוף מה כל זה בכלל אומר, ולאן כל זה מוביל אותה.  

אחרי אותו ערב שהוא רב עם אחותו בדירה בלסקוב, היא חזרה לדירה הקטנה בדרום העיר, והעלתה את הסצנה הזאת בכתב על נייר. בהתחלה היא כתבה רק את משפט השיא של האחות, על ניתוח הלייזר והגדלת השדיים, ואחרי זה היא הקלידה את מה שדמיינה שעמוס ענה לה. אחר כך על המחשב, היא שכללה את התפאורה, הרחיבה את הדיבור של אחותו על השדיים והילדות הדפוקה, והוסיפה לה לעיניים הכהות האמיתיות, קורטוב ירקרק שירשה מסבתם האמיצה והעיוורת. כמובן שבשכבה הבאה היא לא סתם השאירה אותה קצינה בקבע, אלא הגדילה לעשות והפכה אותה לקצינה שמטפלת בחיילים חולי נפש, שעוברת תוך כדי ריב עם האח המחוספס והנודד שלה, התמוטטות עצבים קלינית ראשונה. אבל מהרגע האמיתי בסצנה, היא כן שמרה את המבט שהאחות תלתה בה כשהתלבשה ויצאה מהסלון המוקצה ברגע שנרגעו מעט הצעקות שמעבר לדלת, מבט שצבר בתוכו זעם ורחמים כמו ירק ממולא שעוד רגע עורו הדקיק יתפקע מעוצמת החום. מבט שידע עוד לפניה, שעמוס אף פעם לא יהיה שלה, ושאם היא לא חייבת, אז למה לעזאזל היא מבזבזת עליו את הזמן. זו בעצם הייתה ההתחלה הראשונית של יוסי ואני. מאוחר יותר, שולה קמרלינג העורכת הספרותית של הוצאת אלף-אלף גרמה למירי להבין שקיומה של הדמות הנוספת הזאת, דניאלה אחות של יוסי, היא בעצם לא הכרחית ללב של הנרטיב ושכנעה אותה בקלות לוותר עליה. כך שבין שאר הסצנות על המשפחה הדפוקה של עמוס, ירדה בסופו של דבר מכתב היד, גם הסצנה הזאת.

עמוס, מירי ענתה לו אחרי דקות שקטות של מחשבה, אני באמת לא חושבת שלספרות, לצערי, יש כל כך הרבה כוח. מה שהיה בינינו, אם נניח שהרומן שכתבתי הוא באמת עלינו, יכול אולי לתת השראה כלשהי לקורא כלשהו על משפחה או על אהבה או על ישראל או על יפו, אבל כל סופר יודע היטב שכל סיפור חדש שבא לעולם – גם אם הוא זוכה להצלחה והופך במקרה לרב-מכר, וגם אם הוא ייזכר לנצח, המקורות של אותו סיפור יישכחו בסופו של דבר ויעלמו, יהפכו ללא כלום. ומהר יותר ממה שנהוג לחשוב. אני מבטיחה לך שבעוד חמש שנים מהיום גם מי שיזכור את יוסי ואני – לא יזכור את עמוס ומירי. גם ככה כולם חושבים שהרומן מבוסס על החיים של החבר שפגשתי אחרייך.

השחקן כדורגל הזה? עמוס שאל והביט בה, הילד פלא מנס ציונה? מה הקשר?

לפני כמה שנים הוא השקיע כמה אלפים בגלריה לאמנות בפלורנטין. זה הקשר. טורי הרכילות חיפשו בנרות למצוא אצלו במשפחה איזה שורש בולגרי, אבל זה לא ממש הלך להם.

לא? עמוס שאל.

לא, מירי אמרה והשפילה את המבט אל המשקה הסחוט. האמת? הוא תימני שלם, היא הוסיפה, ובדקה שוב שכפות הידיים השזופות שלה מתחת לסוודר, מכוסות.

טוב. עמוס סיכם. בדרך כלל הוא עשה את זה במילה אחת.

טוב, מירי אמרה.

זה היה כנראה האות של שניהם ללכת. אבל מירי נשארה שם וישבה מולו בלי לזוז, מחכה שיזרוק לה אולי עוד איזה חיוך, או ריכוך, או מילה טובה. אבל עמוס ידע באותו רגע, כמו תמיד, לאתר מיד את החולשה הגדולה שנוצרה אצלה בגוף מול אנשים שהיא אוהבת. זאת שפירקה את הזהות שלה בבת אחת והפכה אותה ללוכדת זהויות וסיפורים של אחרים. הוא הביט בה ואז הוא אמר לה, מירי, אוקיי, אני כבר לא כועס עלייך. תודה על העותק ששלחת לי. אני חושב שעכשיו זאת בדיוק השנייה שאת אמורה לצאת מהדלת של הבית קפה הצרפתי המזדיין הזה שבחרת שניפגש בו, ולתת לי לשבת ולקרוא שוב את ההקדמה.

כמה חודשים לפני שהשיגעון של אמא הוכרז באופן רשמי היו רמזים שמשהו חורג מהמהלך הצפוי, השגרה שלנו ספגה חבטות קטנות אבל החיים נמשכו והימים היו שווים פחות או יותר.

היא פרשה על אדן החלון רצועות של מלפפון כבוש ואמרה שאחרי שהשמש תייבש יישאר המלפפון נטו ומים יש מספיק בברז והם סתם מנפחים את המלפפון, אבל אחרי שהשמש צימקה נשארו סמרטוטים ירקרקים ושקופים מנוקדים בזרעונים מיובשים והיא אכלה ואכלה והפה שלה הדיף ריח של עלי דפנה שהרקיבו ושל שיניים לא מטופלות. אחר כך התחיל עניין החלונות שהיה אסור לסגור אותם כי אין מספיק אוויר לחמישה זוגות נחיריים ואם כולם פולטים את דו תחמוצת הפחמן שלהם לתוך דירה מוגפת האוויר יהיה מורעל. אבל כשרוחות חזקות של חשוון צלחו את החדרים והחלונות הסתובבו על ציריהם מבוהלים דופקים משקופים ומרעידים זגוגיות, היה ברור שמשהו חדש קורה.

אבא שימן את העץ של אדן החלון כי החומץ של המלפפון מחק את הצבע ואיכל את הברק. הוא לא אמר לאמא להפסיק עם זה כמו שלא אמר לה שהקור שנושב מהחלונות הפתוחים עושה לנו עור ברווז, כמו שלא אמר לה שאין לה כלום בבטן, אבל ככל שהיא הרבתה לשלב ידיים על הבטן ולהגיד שהיא נגמרת הוא מצא עוד סיבות לטפל בסובארו שלנו. חיזק ברגים, מתח רצועות, העביר סמרטוטים לחים על השמשות עד שדמו למראות ובתי השכנים השתקפו בהן. הוא ניער את שטיחוני הגומי ופרש אותם על האספלט של החניה ושפשף את הפנסים עם סבון כלים ירקרק, רק כשהתעבתה החשכה בחצר וכבר לא היה אפשר להבדיל בין צבת למברג, סגר את ארגז הכלים, אסף את הסמרטוטים ועלה הביתה.

לא היו סימנים שאמא נגמרת. הרי כשמשהו עומד להיגמר הוא הולך ופוחת אבל לא חסר סנטימטר מהמטר שישים ושניים של קומתה, הטבעת נשארה הדוקה לאצבע כמו תעלת זהב דקיקה בתוך הבשר המעובה בשתי גדותיה, החגורה נרכסה כמו תמיד בחור השלישי וכמו תמיד כשנשענה אל הדלת, הגיע הראש למסמר התחתון של המזוזה. האמנתי שהיא מתחילה להיגמר מבפנים, שהמעיים שלה מתקצרים, הדם אוזל, הלב מתכווץ ורק העור החיצוני נשאר נפוח ומכסה על ההצטמקות הכללית שקורית לה בפנים.

כל כך הרבה שינויים קרו בבת אחת, עד שמרוב פחד התחלתי לספור את אותם עניינים שנשארו כמו שהם ולא נבהלו מבכי פתאומי או מצחוק שצומח מתוך צרחה. אחד מאותם עניינים היה הבוקר של טליה. מול הראי מסתרקת לה ומסרק הפלסטיק השחור מפזר מחדש את הגוונים, הזהב והחום מחליפים מקום והיד של טליה יציבה ולא משנה את קצבה בתוך הצרחות של אמא שדי כבר עם הראי הזה. הצעקות מתגברות, הראי מזדעזע אבל טליה מדייקת את חוטי השיער שלה לאט לאט. כשכבר לא היה אפשר לסבול יותר ניסה אבא לכלוא את הקולות והפר את הגזרות החדשות וסגר את החלון של המטבח אבל האיטום לא היה מושלם, השכנים שמעו. אצל משפחת באומן זז הווילון וחצי פרצוף של גברת באומן מילא את הפרץ בווילון, אחר כך צומצם הסדק לרוחב האוזן שלה והיא התלבטה אם להקדיש אותו לעין או לאוזן.

לא הבנתי איך טליה מתעטפת במין קרום כזה ומפרידה את עצמה מהצעקות ומיום ליום משכללת את היכולת הקרומית הזאת, חשבתי שאם אתאמץ מספיק אצליח כמוה. כשארזתי את הסנדוויץ' בנייר פרגמנט צעקה אמא שאני עולה לה על העצבים עם הרעש של הנייר הזה ונו כבר, ואני לא יכולתי להמשיך כמו טליה ולא גמרתי לקפל את הנייר על הפרוסות ומיונית נזלה מהסנדוויץ' החוצה ונמרחה לי על האצבעות ואז היא צעקה, את חושבת שלא ראיתי שאת מנגבת ידיים בשמלה, ולא עניתי. האמת היא שלא ניגבתי בשמלה, כשכרסמתי אצבעות בשיעור הראשון היו פירורי הציפורן הכסוסים שבלעתי מתובלים במיונית שהספיקה לכל השיעור.

בכל הנוגע לטליה ולי העצבים של אמא היו כמו זנב של שממית שנקצץ, רק אוֹלִי לא גירה אותה, גם כשהעבירה אצבעות בשערות הרכות שלו נשארו האצבעות ישרות ולא התעגלו על מצחו ולא חשו את הקרקפת החמה שלו ואת כל הפחדים שהתאספו לו בתוך הגולגולת הקטנה. הוא ישב שעות על הרצפה בסלון וסידר שורה ארוכה של קוביות לגו אדומות, הידק אחת לשנייה מקפיד שהצלעות יחפפו זו את זו ולא יישאר ביניהן סדק. כשאזלו הקוביות האדומות הוא פרם את שרוכי הנעליים וניסה להשחיל, תוקע את הפלסטיק הקשוח של השרוך לתוך החור והפלסטיק מרוב שמנסה להיתקע כבר נבקע ומתרחב ולא עובר בחור ואולי ניסה שוב ושוב וחודי השרוכים נשברו ולבסוף הלך לגן עם נעליים פרומות והגננת הדביקה את הפלסטיק השבור, השחילה וקשרה שתי לולאות.

לנעליים האלה של אוֹלִִי היה תפקיד, שתי הקטנות החומות האלה היו חלק מכל הסידורים שעשיתי סביב ההשתנויות של הבית. כל ערב אחרי שנרדם הצמדתי אותן זו לזו בין רגלי המיטה שלו ומדי פעם בדקתי אם לא שונתה הזווית, אם הסוליות משיקות בדיוק ובאמצע נשמר קוער קטן מרוקן, הנעליים האלה שקיבלו את צורת הרגליים של אוֹלִי היו לי מעין קמיע מפני הזיקיות של הבית הזה.

לא פעם התעוררתי באמצע הלילה ושמעתי את העטלפים שחרגו ממעופם הרגיל והם צולחים את החצר מהופכים כמו מטוס שנפגע, מתרסקים אל החלון והגחון השחור שלהם מבהיק בחושך, ופרפרי הלילה התחילו לרחף אחורנית ומחושיהם אבודים. העפתי את השמיכה וזינקתי אל המיטה של אוֹלִי לבדוק אם הנעליים מצייתות לסדר שכפיתי עליהן, לוודא מעל לכל ספק שהן עומדות כפי שעמדו, רווח של סנטימטר בין קצה האריח לעקב, ובאותה הזדמנות הלכתי למטבח לבדוק אם הטפטוף של הברז שומר על קצבו הצייתן, טליה אמרה שהברז הזה מעצבן ואוף מתי כבר יחליפו אותו, ואני קיוויתי שלא יחליפו כדי שיהיה לי קול ישן ומוכר בתוך הרעשים החדשים שצצו יום יום בבית הזה.

התוקף הרשמי לשיגעון התקבל על נייר לבן של קופת חולים, משני צדי הסמל האדום היה כתוב באותיות כחולות המרפאה לבריאות הנפש. אבא התרוצץ עם הנייר הזה לביטוח לאומי ולעירייה בשביל לקבל קצבאות והנחות, ומרוב שקופל ונפתח על ידי המון פקידים היו סימני אצבעות חומים בקצוות והמכתב דמה לנייר שנשכח במכונת כביסה ועורבל בתוך התוף המסתובב ויצא מקומט כמו ממחטת כותנה ישנה.

אפשר לומר שהנייר הזה סידר את חיינו מחדש, הימים קיבלו שגרה אחרת. אפילו אוֹלִי ידע שאמא בבית חולים מיוחד ואם באומן או שכנים אחרים שואלים משהו צריך להגיד שיש לה בעיות בבטן. אבא הפסיק לטפח את הסובארו שלנו, ושוב כוסתה השמשה האחורית בשכבת אבק וילדים חרתו באבק מלוכלך אחד ועוד מיני הערות ובלילות לחים זלגו טיפות מים מהגג אל השמשה הקדמית והשאירו עיגולי בוץ חומים.

ביקור אחד ויחיד ערכנו אצל אמא ולכבוד המאורע קטפתי כלנית מערוגת בית הספר. טליה בחצאית ג'ינס הדוקה וחולצה שחורה, השיער החום זהוב שלה מסורק לאחור וכמו צעיף דבש נח על עורפה, שקשקה במפתחות של הבית והאיצה בי נו כבר שנספיק לאוטובוס של שלוש. שמתי את הכלנית בתוך צנצנת זכוכית ריקה של זיתים מבית השיטה ויצאנו. הקפיצות של האוטובוס הרעידו את המים בצנצנת ואישה אחת אמרה, ילדה מה זה, לא נכנסים לאוטובוס עם מים, כשירדנו נשפכו קצת מים על הנעל שלי והגרב נרטב אבל הכלנית נשארה רעננה והעלים שלה נהיו ממש שקופים בשמש עד שראו את הצינורות הדקים שמרשתים אותם.

אמא לבשה את הטרנינג הירוק ואכלה אורז עם עוף, פירורים של אורז נשרו על הטרנינג ואחדים היו תלויים לה משני צדי הפה, היא לא אמרה לנו שלום או לשבת או משהו, במגש של הגבר שישב לידה היה אותו אוכל בדיוק, הוא כרסם את העצם של העוף ואמא חייכה אליו והעבירה אל הצלחת שלו את שאריות האורז שלה, קח תאכל, אמרה ועשתה סדר בצלחת שלו מפרידה בין האורז לבין העצמות המכורסמות והוא זקר אצבע ארוכה צהובה מניקוטין וגירד פירורים מהפה של אמא. טליה גלגלה חזק את הרצועה של הארנק סביב האגודל, הציפורן הכחילה אבל טליה לא הפסיקה ועמדה מתוחה כמו סדין מגוהץ וכשאמא אמרה שוב, תאכל תאכל, היא שאגה, שלום אמא, בקול שלא הכרתי, שלושה חולים הפסיקו לאכול ונתנו בה עיניים ריקות ואורז טפטף מהכף שלהם שנשארה תלויה בדרך מהצלחת אל הפה, אבל אמא לא שמעה והמשיכה עם התאכל תאכל הזה והירך שלה בתוך הטרנינג הירוק נגעה במכנסיים הכחולים שהוא לבש. אחר כך הוא הדף את הצלחת שלו אל מרכז השולחן, וכשלקח את היד של אמא והניח אותה על ברכו והחל להסיע אותה לאט לאט על הירך שלו למעלה אל המקום הפראי של מכנסיו, עקרה אותי טליה משם ומים נשפכו מהצנצנת שלי על החלוק של אחת החולות. כל הדרך הביתה שתקה טליה ולא ניגבה את הדמעות שנזלו לה על הלחיים, פעם אחת העיפה הרוח דמעה שלה אל הסנטר שלי וגם אני לא ניגבתי, בצנצנת כמעט לא נשארו מים אז איש לא העיר לי באוטובוס אבל שתי נשים הסתכלו עלינו והתלחשו, אני לא יודעת אם בגלל היופי של טליה או בגלל הבכי שלה, טליה המשיכה לשתוק ואני שמתי לב שבכל הזמן הארוך הזה המשיכה העין השחורה של הכלנית לפקח על העלים אבל לא הצליחה למנוע את ההתקמטות שהחלה בעלה הרחב ביותר.

באותם ימים לא היה מי שיתבע הסברים על איחורים מבית הספר. מה שאפשר לי למתוח את הרווחים בין פסיעה לפסיעה בדרך הביתה. שעות עמדתי מתחת לשקדייה מתבוננת ברוח שמפזרת את הפרחים, אלפי פיסות פריחה לבנה שטו במורד המדרכה אספתי אותן לתוך השקית הריקה של הסנדוויץ' וכשפתחתי בבית, הדיפה השקית בושם שקד עדין שניצח את ריח המיונית, מעכתי את העלים ומרחתי את העיסה הלחה על המצח ועל הצוואר. היתה איזה הקלה בפריחה הזאת של השקד, זה היה מוחלט לגמרי שבכל שנה בשבט יתכסו הענפים בהנצה הלבנה הזאת ואחר כך יחליף הירוק את הלבן תמיד תמיד לפי אותו סדר ובאותו זמן. שקדייה לא שייכת לטיפוסים שאפשר להפתיע אותם מה אכפת לה אם הרוח דופקת חלונות שאוסרים לסגור מהפחד של דו תחמוצת הפחמן, היא לא סופרת את ככרות הלחם שמספרם גדל מיום ליום כי אין אוכל מבושל. כל כך קינאתי אז בסבלנותם של העצים ובסדר המדויק שהכול קורה אצלם, שעות שוטטתי בחוץ כדי לאסוף לי הוכחות לעניין הזה. אחרי השקדיות של שבט פרחו כלניות בערוגות בית הספר ואחר כך התעבו פקעות של צבעונים מתחת לפיתולים הירוקים של עליהם ובחופשת הפסח היתה החצר האחורית של בית הספר צהובה כולה מחרדלים וחרציות, מתחת למיטה שלי נערמו עלים של פיקוס והצהיבו ונשארו תלויים על שדרתם, טליה אמרה שאוציא את הזבל הזה אבל אני ידעתי שכשהחלונות ידפקו והרעש יפצע לי את האוזניים כל מה שאצטרך לעשות הוא להסתכל על העלים האלה ולהירגע.

ערב אחד חזר אבא מהעבודה, הכניס את הראש לכיור של המטבח ופתח זרם אדיר של מים, המים ירדו מהבלורית הפרועה שלו אל הרצפה ואל השיש הוא ניגב במגבת מטבח משומשת ואמר, ילדים מחר אמא חוזרת. הפנים שלו היו אדומים מהניגוב והשערות עמדו כמו אצל קיפוד ואני שוב הרגשתי את הרעש הזה שעושה לי חתכים באוזניים כי החלון במטבח דפק כמו משוגע. אוֹלִי הפסיק ללעוס את הלחם ורץ אל הלגו שלו וטליה התעטפה בקרום שלה מופרדת מהמילים של אבא, הפנים שלה סגורים מאוד והעיניים שלה בתוך עיתון צבעוני  סוקרות דוגמנית חטובה. ניסיתי לקלוט ממנה אם הבשורה טובה או רעה אבל לא הצלחתי רק ראיתי איך הלסתות שלה בולטות, וידעתי שהיא לוחצת חזק את השיניים. בשקט הארוך שהשתרר נדמה היה לי שהקירות נושמים, נשמעו חריקות קטנות, קול פקיעה, הייתי בטוחה שהם גונחים איזו מועקה ולא יכולתי לשאת את זה יותר אז אמרתי, חבל שהיא חוזרת, והיד שלי נשלחה מאליה להגן על הלחי מפני הסטירה הצפויה, אבל אבא לא סטר לי, הוא עמד כמו בובת טרול יצוקה וטיפת מים גדולה נצצה על תנוך האוזן שלו כמו עגיל. למה דווקא עכשיו חשבתי, אולי אפשר לעכב אותה, שמישהו ירוץ ויסגור את השערים הכבדים. דווקא עכשיו כשכבר כמעט הצלחתי להשתיק את המהומה בראש שלי ויש לי כבר כמה הרגלים שעוזרים לי להירגע, ואפילו לנצנוץ האישונים מהדלתות של השכנים התרגלתי, הם הביטו בנו מחורי ההצצה שלהם, מזמן הפסיקו לקנות את הסיפור של כאבי הבטן. רציתי שהימים ימשיכו להיות שווים ובאמת כבר היתה בהם איזו אחידות, ופתאום היא חוזרת.

כששמענו את חבטת הדלתות של הסובארו נעמדנו במבוא כמו משמר כבוד, טליה ראשונה אחריה אני ואוֹלִי אחרי, צמודים זה לזה, כיוון שהייתי באמצע קיבלתי מהחום של שניהם וגם מהרעד. בשביל הביטחון החזקתי בכיסים עיגולי אזדרכת והידיים שלי לא הפסיקו למשש אותם ולגעת והם כבר היו חמים ולחים, הם עזרו לי להתגבר על הצלצול הנוראי שזרק לי ניצוצות למוח וסתם לי את האוזניים.

לא הושטתי יד לאמא כשנכנסה כי היד היתה בכיס תפוסה עם העיגולים האלה, כשהתכופפה אל אוֹלִי ראיתי שרזתה, העצמות שלה בלטו מהחולצה הסגולה, אבא הוליך אותה אל הסלון כאילו היתה גבעול זכוכית, המרפק הלבן שלה אחוז בכף היד הגדולה שלו, נתנה לו להוביל אותה אל הכורסא הגדולה והחגיגית מבין השלוש שהיו לנו. היא התיישבה לאט לאט בלי להזיז את הראש כאילו הוא מקובע לצוואר, רק את הגוף היא קיפלה לתנוחת ישיבה ואמרה, אני נורא צמאה, הכדורים האלה מייבשים אותי לגמרי. טליה זינקה למטבח להכין לימונדה, אוֹלִי ישב על הרצפה ליד הטלוויזיה ובחש בלגו ואני נשארתי תקועה עם עיגולי אזדרכת ביד ולא היה לי מושג מה עושים בהזדמנויות כאלה. אבא עזר לה לפתוח את אבזמי הנעליים, על הרגליים הלבנות שלה היו סימנים אדומים מהרצועות של הנעל ואני החלטתי שהדבר הכי בטוח בשבילי הוא להתרכז בעניין הזה של הרגליים ולא לחשוב על שום דבר אחר.

למה את פוחדת ממני, היא שאלה וכל החלונות דפקו בבת אחת, אל תפחדי, יש לי תרופות ואני בסדר אני רק צריכה להתחזק, ואני ראיתי שהטבעת נשמטת לה עד פרק האצבע ושם נעצרת והיא מעגלת אותה סביב האצבע הלוך וחזור. תתגברי אמרתי לעצמי, תחשבי על הפיקוס הזקן ועל כל הסבלנות שיש לו, לכי לחדר תיגעי בעלים, אבל הרצפה מתחת למיטה שלי היתה נקייה וריקה, טליה סילקה את הכול.

במכולת לא חשדו במשהו כשאמרתי שאבא ישלם בערב ולקחתי חמש צנצנות של מלפפון כבוש. הצנצנות היו הרבה יותר כבדות ממה ששיערתי וכל הכתף הימנית כאבה לי. כולם עוד ישבו בסלון כששפכתי את תכולת הצנצנות על אדן החלון במטבח, חמש שורות, עשרה מלפפונים בכל שורה, ירוקים, כהים, צמודים ונוצצים בשמש, הרוח החזקה שנשבה בחוץ רפרפה בווילון של הבאומנים והגדילה מדי פעם את הסדק. לפני כן דאגתי לפתוח את כל החלונות ואפילו את האשנבים הקטנים במקלחת שמעולם לא פתחנו, את כל הדלתות של הארונות ואת כל המגרות, הכול היה פתוח בשביל להגדיל את החללים ולהקטין את הסכנה של דו תחמוצת הפחמן, עכשיו כשהכול היה פתוח והאוויר זרם חופשי מקיר לקיר יכולתי להרשות לעצמי לעמוד במטבח ולהסתכל החוצה בעיון ובשקט. הווילון של משפחת באומן רפרף כמו פרפר ענק, מהמלמלה הוורודה יצאו גדילים דקים ועפו ברוח כמו השערות של טליה, אני חושבת שהעין של גברת באומן היתה כחולה או שזה רק נראה כך מהשמים שהשתקפו במשקפיים שהרכיבה.

רוחות באו ויצאו ברווח שבין הבית שלנו והבית שלהם, אצבעות אחרונות של אור שוטטו על הקירות, חיכיתי לחשכה אז יתחיל המטס של העטלפים, בבת אחת הם מגיחים מהצד הדרומי של הבית והירח מבהיק את הבטן הכבדה שלהם. בעלי חיים מוזרים, קרומים עבים מחברים את הגפיים שלהם והם צולחים את החצר בעיוורון מוחלט, ואולי כל העניין הזה של התעופה לא מסובך כל כך חשבתי, בשביל להיפטר מהכובד רוקנתי את הכיסים מעיגולי האזדרכת והם קפצו על כל החלונות של השכנים מתחת עד שנחתו על האדמה. הפשלתי שרוולים וחשפתי את המרפקים שלי והתחלתי להניע אותם למעלה ולמטה בתנועה אחידה ומחושבת, הרגשתי שעוד שכלול קטן מאוד דרוש כדי שאוכל להינתק ולרחף, ואם זה יצליח לי זה יהיה ריחוף שקוף ועדין כמו של שפירית, גם הצרחות של גברת באומן, הצילו הילדה קופצת, לא הסיחו את דעתי ותנועות המרפקים נהיו מרגע לרגע עגולות יותר עדינות ומדויקות, כמעט מושלמות.


*הסיפור לקוח מתוך: "כפתורים רכוסים היטב", הוצאת כתר, 1994. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

היא ראתה אותי, נאנחה, ניחשה מיד.

"זה היה בהחלט הכרחי," היא אמרה.

היא הביטה בי רגע ארוך. "לוסי רוצה שתעזור לה בשיעורי הבית," היא אמרה.

ליטפתי את קלידי הפסנתר. היא לא התעצבנה. היא נראתה יותר תשושה מאשר נרגזת, יותר מאוכזבת מאשר כועסת באמת.

"אכפת לך רק להנמיך את המוזיקה?"

בקול שלה עבר רטט קל. לאונרד כהן אמר שניו יורק קרה בסוף דצמבר.

"אתה ניגש ללוסי? ואחר כך יהיה טוב אם היא תנגן קצת בכינור. אתה חושב שתוכל לנגן איתה?"

היא רצתה שאדבר, שאענה משהו, אמרתי רק כן, בטח.

"כל המאמצים האלה לשווא," היא אמרה.

"לא, לא לשווא," אמרתי.

היא יצאה ברגע שכהן אמר you're living for nothing now או משהו בסגנון הזה. מעיל הגשם הכחול המפורסם, איזה שם משונה. השיר הזה היה עצוב מדי, כיביתי את המוזיקה. רעד מוזר עבר לי בגוף, צמרמורת ארוכה.

לוסי היתה בחדר שלה, שרועה על השטיח. היא הסתכלה בספר עם תמונות של סוסי העולם ופרשיו. היא לבשה סוודר גדול ורך מאוד. השתרעתי לצדה, פתאום היה לי קר. היא חייכה אלי, נישקה אותי, אמרה לי תסתכל על הפרשים האלה, הם יפים הה? אמרתי כן, אלה קוזאקים, הקוזאקים של הדון.

"הקוזאקים של הדון?"

"כן, הקוזאקים."

"ומה הם נותנים?"1

צחקתי.

"ובכן, הם נותנים… את החיים שלהם בקרבות, אני מניח. אבל דון זה שם של נהר, נהר גדול ברוסיה."

נראָה שהיא מדמיינת נהר עצום עם מים קפואים ומאות פרשים. ליטפתי את שערהּ, היא רטנה, קצת כמו סוס פוני, חשבתי. האיור של הקוזאקים היה יפה, אין מה לומר. ראו בו את ההטמאן, מנהיג השבט המהודר והאצילי, מסתער בראש הכנופיה שלו, בין פגזי תותחים. מרחוק נראה האויב, צרפתי כמובן, עם העיט המלכותי על הדגלים ועל כובעי הפרווה הגליליים. 1812, קרוב לוודאי. אולי אפילו קרב בורודינו. הסוסים הקטנים הבהיקו מזיעה. לא היתה אגדה אחרת מלבד "הקוזאקים של הדון".

"מה הם עשו כדי שהסוסים לא יפחדו מהפיצוצים?"

"אין לי מושג, למען האמת… אני מניח שהם אימנו אותם."

"עם חזיזים?"

"אולי, כן, מאוד יכול להיות. אבל הקוזאקים היו הלוחמים הכי אמיצים. אז אני מאמין שגם בהמות הרכיבה שלהם היו כאלה."

"הם לא פחדו למות?"

היססתי רגע, התחשק לי להגיד שכן, מאוד.

"אני לא יודע."

"אבל אתה אמיץ, אבא."

זה לא היה בדיוק יום של אומץ גדול, אם להיות עדין.

"לפעמים. כמו כולם."

היא הסתכלה בי בריכוז. היא מדמיינת אותי על סוס מול הארטילריה הצרפתית, חשבתי.

"ומה לגבי שיעורי הבית? שנכין אותם?"

בזמן ששיננו איזה שיר של פֶּרוור או מוריס קארֶם, לא יכולתי שלא לחשוב על הקוזאקים האלה מול אש המקלעים. הסתכלתי על הבת שלי בלי לשמוע אותה; ללוסי יש עיניים חומות ויפות כמו לאמא שלה, חשבתי. שמעתי את שרה במטבח, בטח הכינה ארוחת ערב. השארתי את לוסי עם תרגילי הדקדוק וחזרתי לחדר העבודה שלי. פתחתי פנקס שהיה מושלך שם ורשמתי הסתערות אחרונה לקוזאקים של הדון, בלי לדעת למה. אחר כך הוצאתי את הבקבוק המוחבא במגרה, ששליש ממנו כבר היה חסר, ומזגתי לעצמי כוס גדולה, מהירה, צורבת, מאלה שמרוקנים בנשיפה. התביישתי קצת. שמתי שוב לאונרד כהן, עדיין מעיל הגשם. It's four in the morning, the end of December. שתיתי עוד כוסית, לגימה קטנה, הלוא אפילו הקוזאקים של הדון מוכרחים לשתות כדי לנסוך בעצמם אומץ, חשבתי. כהן הישרה על הכול אווירה של אבל, פנסי הרחוב בחוץ שפכו אור על המדרכה הרטובה. לא העזתי לצאת מהחדר. שמעתי את אשתי ואת בתי, הן דיברו, רחש של כלים עלה מהמטבח, רסיסי קולות, וכל זה נמהל באלכוהול ובלאונרד כהן. סגרתי את הדלת כדי לא לשמוע אותן יותר אבל לא יכולתי להישאר שם לעד, חשבתי לקחת את המעיל ולצאת, למצוא מישור רחב ידיים ולבן משלג ולדהור בו במגפי עור שחורים יפים, במקום שבו אתה באמת חופשי, חופשי להרוס את עצמך ולא לעשות שום דבר טוב, באומץ, כדי למצוא אולי, אם יש לך מזל, משפט אחד ששווה משהו לפני שתמות, על הסוס, מול שורות אינסופיות של האויב, למען הכבוד, למען העונג, כאילו קפצת לבר כדי לבלוע כוסית אחת אחרונה, לדרך.

הבעיה שלך היא שאתה כותב כדי לשתות, ולא להפך, אמרה לי שרה.

הבעיה שלך היא שאתה חי בעולם שלא קיים, אמרה לי שרה.

הבעיה שלך היא שאתה קורבן של המיתוסים שלך, אמרה לי שרה.

לוסי נכנסה בלי לדפוק, בטבעיות גמורה.

היא לא הבחינה בכוס שהחזקתי ביד, היא לא שמה לב שמזמן לא ראתה אותי בלי כוס ביד, היא לא אמרה: למה היום, אבא, למה לא אתמול, למה לא מחר, למה דווקא היום, היא לא שאלה אף אחת מהשאלות האלה. היא נטלה את הכינור שלה וקראה: קדימה, אבא, נתחיל, אמא אמרה שכבר מאוחר מאוד.

השתקתי את כהן, הוא שר "וג'יין הגיעה עם תלתל משערך". ללוסי יש השיער היפה של אמה, היא יפהפייה כשהיא מנגנת בכינור, חשבתי. התיישבתי ליד הפסנתר.

שרה שלשלה את ראשה מבעד לדלת ברגע ששמעה אותנו מנגנים.

אנחנו שלושת הדיאֵזים האלה אחרי המפתח, חשבתי. אנחנו בְּלָה, שלושתנו מרחפים כמו עורבים על החמְשה, כל אחד בשורה משלו, בלי לחצות אותה, בלי לגעת זה בזה. ניסיתי להתחמק מהמבט של שרה. הוואלס האיטי המחורבן הזה היה עצוב להחריד, נבלעתי בארפג'ים שלי, הכינור קרע לי את הלב, החיים מסתלקים, חשבתי, הם צפים, זהו רטט כאוב של האוויר, דהירה של סוסים קצרי נשימה בשלג העמוק של הפחדנות.


*דימוי: לודביג גלדק, "קוזאקים על סוסים"

כשביקש פרדיננד קלינגנרייטר מהקהל – חברים יקרים, משפחה, ילדים חביבים – שיהיו בשקט כדי שיוכל לבצע את האשליה הגדולה שלו, היו אחדים שצחקו, הרוב פשוט המשיכו לשוחח ביניהם. הבנות של שְטָדֶלמַן חדלו לשחק תופסת בצהלות ונפנו אל הבמה. הצעירה מביניהן – מיכאלה או מרטינה או שם אחר כלשהו שהיה שמור לבנים והוסיפו לו ה״א – קראה קריאה צווחנית שהדהדה באולם: ״אימא, איפה סבא?״

קלינגנרייטר נופף לה בידו – היא נראתה מתוקה כל כך בצמותיה הקטנות ובסרפן הבווארי – ומיד היא רצה מבוהלת אל השְטָדֶלמָנית וחיבקה את זרועה. ״אבל זה רק פרדי שם, חמודה שלי,״ הסבירה לה אִמהּ, ״פרדי… הפלאי. הוא תכף יעשה לנו קסם.״

״פרדי הפנטסטי״, זה היה בעצם השם הנכון, אבל לקלינגנרייטר לא היה אכפת, הרי זו הייתה ההופעה הראשונה שהופיע אי-פעם, איך יכול מישהו לזכור את שם הבמה שלו?

בסך הכול נעשה האולם הקהילתי בכל זאת קצת יותר שקט, אפשר היה לשמוע את הבעבועים של מכונת הקפה.

קלינגנרייטר הסתכל לעבר השולחן שלידו ישב פליקס. יותר נכון שכב, עד כדי כך שקע הנער בכיסא. את הידיים טמן בכיסים, את הראש בקפושון, ועין אחת הסתתרה מתחת לתסרוקת. כל איבר בגופו שהיה בכוחו להסתיר, פליקס אמנם הסתיר. העין השנייה בהתה בַּקוֹלָה או במקלות המלוחים שבכוס הפלסטיק שעל מפת הפלסטיק. את מבטו של אחי סבו היא לא פגשה.

חושב על דברים אחרים, הנער. ואולי פשוט היה מעדיף להיות במקום אחר.

לפרדיננד קלינגנרייטר לא היה אכפת. גם בראשו היו המחשבות רק לעתים רחוקות במקום שהיה צריך אותן, אז מה? הלכו לקטוף דובדבנים וחלומות במקום לעשות שיעורי בית. לא זכרו לא נוסחאות ולא שורות שיר, והתקשו מאוד לזכור איך מפעילים את המכונות כמו שצריך. כמה שורות שיר בעצם הוא כן זכר, את אלו שכתבה קֶתֶה שלו.

להטוטי קסם, לעומת זאת, למד באותה קלילות נשגבת המושגת רק בעניינים חסרי תועלת.

המחשבות במקום אחר, הגוף, במובן כלשהו, גם. מאז ומתמיד ידע קלינגנרייטר איך לא להתבלט, ואנשים היו שוכחים את נוכחותו. פליקס היה יכול לקנא בו על הכישרון הזה. על הקסם הזה. אבל לא היו בזה רק יתרונות. הוריו של קלינגנרייטר היו רבים ריבים עזים ביותר בנוכחותו, כאילו לא היה שם בכלל. לעתים קרובות היו הצרחות ממשיכות גם אחרי שניסה לומר משהו. אלה היו הרגעים היחידים שבהם השתוקק קלינגנרייטר לקרבתו של אחיו. כשפרנץ היה בסביבה, לא זעזע איש את שלום הבית.

רק הרבה יותר מאוחר, אולי אפילו רק אחרי מותו של פרנץ בשנה שעברה, הבין קלינגנרייטר שכשרונו לא היה שלא להתבלט, אלא שלהוריו, לפרנץ ולאנשים בכלל פשוט לא היה אכפת אם הוא נוכח או לא. אם כי יתכן שגם זה כישרון: שאנשים יהיו אדישים כלפיך.

אבל אולי לא קֶתֶה. לא, קתה בטוח שלא, לקתה היה אכפת ממנו, היא הרי תמיד צייצה בחדווה בנוכחותו, ועכשיו אפשר לומר כמובן, שקתה תמיד צייצה הרבה, איתו או בלעדיו, אבל זה לא נכון, קתה גם הייתה מציגה לבעלה שאלות מדי פעם, ואף אם אולי עשתה זאת רק כדי לוודא שהוא מקשיב לה – בעצם זה שהציגה שאלה לקלינגנרייטר, הרי הייתה מודעת לנוכחותו של קלינגנרייטר.

הדלת נפתחה בתנופה ואל האולם צעדו תומס והמשפחה, כלומר כולם חוץ מפליקס. ליזה, התאומים, מקס הקטן: חבית קטנה ליד אביו, החבית הגדולה.

אחדים הפנו את מבטם לאחור, כמה קמו על רגליהם לקדם את פניו של תומס, כך יאה כשהבוס נכנס. קלינגנרייטר הניד בראשו לשלום לעבר אחיינו, וזה החווה מחוות התנצלות לעבר הבמה והתיישב לשולחנו של פליקס. פליקס התעלם מכך בלגימת קולה.

תומס עבד נכון והצליח עם הנגרייה, כלומר הוא היה מעודכן ובלתי מתפשר. אפילו עכשיו, בסוף השבוע אחרי הצהריים, שלף צרור ניירות מתיקו, מן הסתם בשביל העבודה. קלינגנרייטר התכוון להמשיך, אבל אז החווה אחיינו מחוות שאלה בתנועה מעגלית מעל הצרור והצביע על האולם. הוא ביקש, כמדומה, לרמוז משהו לקלינגנרייטר, וקלינגנרייטר משך בכתפיו במעין נתינת רשות.

בעקבות זאת התחיל תומס להעביר בין האנשים את ערימת הדפים, ״רק אחד לכל אחד״, וכמעט כל אחד לקח דף או עלון או מה שזה לא היה, הרי נכחו שם כמעט רק עובדי הנגרייה ומשפחותיהם. בכל שולחן נשמעו עכשיו רשרושי דפים, הכול קראו את הכתוב בעיון. הרחק מאחור, ליד היציאה, ישב גבר יחיד, שְטאנגל הזקן, וסירב לערימה.

קלינגנרייטר חיכה, מה כבר יכול היה לעשות? לצדו חיכתה התיבה שלו. שני ברקים צהובים, סימן שאלה אדום. עץ אלון.

הרי שטאנגל היה סיבה למריבה גם של ההורים. השם הזה, שבוטא בקול רם מאוד, היה אחד הזכרונות הראשונים של קלינגנרייטר. זה נמשך שנים, עד שאבא גירש אותו מתישהו. 

אימא חיבבה את שטאנגל, זאת הייתה עובדה. הם אפילו פנו זה לזה בשמות פרטיים, אבל בשביל יותר מזה הייתה הנגרייה קטנה מדי! אילו קרה משהו ביניהם, המִנדף היה יודע על זה והמשוף היה מסגיר אותם. 

גילו של שטאנגל היה כנראה יותר קרוב למאה מאשר לתשעים. הוא בא היום במיוחד מהעמק. באוטובוס. כשהגיע חיפש מיד את קלינגנרייטר כדי לברך אותו לשלום. זה מספיק כדי שהכול יהיה כשורה בין אנשים: לחפש מישהו כדי לברך אותו לשלום. ידידים אחרים לא היו כאן לשטאנגל.

תומס ניגש עכשיו לקחת לעצמו קפה. קלינגנרייטר כבר כמעט רצה לנוד בראשו, אבל איך זה יראה, קוסם שמניד בראשו?

ההליכה, הצוואר, השאפתנות התמידית. תומס היה כמו פרנץ. בגלל שאפתנות-יתר פרצה פעם בין אבא לפרנץ המריבה הגדולה היחידה שלהם.

זה קרה כשפרנץ חזר מהלימודים עם ראש מלא רעיונות. פרנץ רצה לחדש, רצה להשקיע, ״לתלע״ את הנגרייה. מלגזות, פסי ייצור, מכונות מיון.

אבא לא רצה לשמוע על זה. לא מפני שלא הסכים לרעיונות. לא מצא חן בעיניו שפרנץ התחיל משפטים במילים: ״במקומך הייתי…״. לא מצא חן בעיניו הלחץ. רעיונות טובים ויפים זה טוב ויפה, אבל אבא רצה ללמד את פרנץ שיעור בכלכלת רעיונות, ושיעור מספר אחת היה: רעיונות יש לארוז היטב.

בסופו של דבר הנגרייה כן עברה מודרניזציה ואפילו קצת ארגון מחדש, אבל רק כאשר אבא עצמו חש שבשלה העת.

הרעיונות היחידים שהיו לקלינגנרייטר נגעו לקנטינה ולתוכנית האמנותית במסיבת חג המולד. פרדיננד קלינגנרייטר אהב את עבודת הנגרייה והוא אהב בידור, ולא הפריע לו להיות שכיר של אחיו כל ימי חייו, שירכלו הבריות ככל העולה על רוחן.

בעניין אחד כן השמיע את דעתו, בעניין חביות העץ. קלינגנרייטר התנגד להפסיק את ייצור חביות העץ כפי שהציע פרנץ, בעיקר מסיבות נוסטלגיות. כל הבירה שאוכסנה בחביות-קלינגנרייטר! וכל הבירה שעוד תוכל להיות מאוכסנת בהן בעתיד! הוא הרים את קולו על פרנץ ועל אבא, כאילו היה מדובר במי יודע איזה עניין חשוב.

סיבות נוסטלגיות מעולם לא נחשבו במשפחה. נוסטלגיה היא מפלטם של מפסידנים, לא של מנצחים. ייצור החביות הופסק, ובדיוק בזמן הנכון. השפל בערך הייצור בשנים הבאות היה עצום, בכל מקום התחילו להשתמש רק באלומיניום ובפלסטיק ובכל מיני דברים חסרי לב אחרים, ויותר ויותר אנשים שתו בירה מבקבוק או מפחית, נורא ואיום.

קֶתֶה, ומה קתה אמרה לו?

״ראש של ילדון יש לך, אתה.״

״לאן נעלמת שוב, פרדי, תישאר איתי.״

״פרדי שלי, פרדי.״

את זה הוא זכר היטב. הרבה ממה שקתה שלו אמרה לו. מחשבותיו נזפו בו לפעמים בקולה של קתה, גערו בו, החליטו בשבילו, כי יכולת ההחלטה שלו הייתה עלובה שבעלובות. לעתים המחשבות שלו גם ידעו לדבר תכל׳ס, אבל למרבה הצער רק לעתים רחוקות מאוד.

ידיו רעדו. הוא איגרף אותן. לפרדיננד קלינגנרייטר מעולם לא היה הרבה מה לומר, ועכשיו הוא רעד על הבמה בזמן שאנשים חיכו שיאמר משהו. ועם זאת הוא ידע וחש שלכולם עדיין לא אכפת מה הוא יגיד, העיקר שייקח את התרופות שלו ושלא יטייל שוב בלילה בכביש הראשי מחוץ לכפר.

אולי לפליקס, אולי לפליקס היה אכפת.

התיבה שלו רבצה בלי נוע לצדו. שני הברקים דמו לעיניים. אולי לקסמים האנשים אינם אדישים. 

קלינגנרייטר כחכח בגרונו כדי לרכז את המחשבות, שאפילו עכשיו, בזמן שעמד על הבמה, התפזרו לכל כיוון. הרמקולים כחכחו איתו בקול צורמני. עכשיו הפנו אליו כולם את תשומת לבם.

״גבירותיי ורבותיי, חברים יקרים, ילדים חביבים.״ חיוכו של קלינגנרייטר הלך והתרחב. תכף יאמר את המילים שכל חייו רצה לומר מול קהל, וכל מה שמונה יותר מארבעים נפשות יכול להיקרא ״קהל״, לא כל שכן, בנוסף למקהלת הכנסייה שמאחורי הבמה. וכל זה שעתיים לפני תחילת התוכנית האמנותית הרשמית, ובשביל מופע קסמים, לא רע, לא רע בכלל, חשב קלינגנרייטר.

שוב חיפש את מבטו של בן אחיינו והפעם לכד פיסת אישונים כחולים, אבל פליקס הרכין את ראשו. קלינגנרייטר לא נעלב, עכשיו ידע שהנער בעניין, הנער שם לב, הוא פשוט לא רוצה שיבחינו בשימת הלב שלו.

״מה שתראו מיד, ישנה לתמיד את דעתכם על קסמים. אבל כדי שתוכלו לראות את זה, דרוש לי מתנדב.״ קלינגנרייטר פרשׂ את זרעותיו במחוות הזמנה, חולצתו נצצה, מכונת הקפה צפצפה. איש לא זע.

חָלימָה, הגברת הראשונה של עולם הקסמים, אמרה בסוף המופע שלה משהו מחוצף, קלינגנרייטר לא הרהיב עוז בנפשו לומר דבר כזה: ״הקסם הוא לא מה שאני עושה. הקסם הוא מה שאתם לא רואים שאני עושה.״ חלימה, שחורת רעמה וארוכת זרועות, זרועות שהתנפנפו מעלה ומטה בשעה שקיפצה, רקדה ועפה על הבמה.

לחלימה גם הייתה מוזיקת רקע דרמטית שליוותה את הקסמים והאשליות שביצעה, לקלינגנרייטר לא הייתה אלא מכונת הקפה. בעצם הייתה אמורה מקהלת הכנסייה לעמוד לרשותו, לפני ההופעה שלו הם עשו חזרה לקראת הערב, זה מצא חן בעיני קלינגנרייטר באופן יוצא מן הכלל, בהתחלה שרו את What if God was One of Us, אחר כך את השיר הנוגה ״איננו אלא אורחים על פני האדמה״, ולבסוף הסיום העליז ביותר Always Look on the Bright Side of Life, והכול באופן משביע רצון, פיכטנר בקושי היה צריך להתערב.

אבל קלינגנרייטר לא הצליח להסכים עם פיכטנר על שום שיר לליווי הקסם שלו. קלינגנרייטר היה שמח אם המקהלה הייתה רק מזמזמת את The Final Countdown, הבחירה הראשונה שלו, או, בחירה שנייה, את השיר שכולם מכירים מכארמינה בוראנה. אבל לזמזם לא בא בחשבון מבחינת מנצח המקהלה.

״בחייך, פרדי, ברור שלא.״ גם לפליקס הייתה דעה בעניין.

התירוץ הרשמי של פיכטנר היה שהבמה קטנה מדי בשביל המקהלה וקלינגנרייטר והתיבה של קלינגנרייטר, שעוד חיכתה עכשיו לצד זרועותיו הפרושׂות של קלינגנרייטר לחלקה בהופעה.

למופע הקסמים של חלימה הזמין קלינגנרייטר שני כרטיסי אח״מ בשורה השנייה, לעצמו ולפליקס. בדיוק לפני חודש זה היה, זמן קצר אחרי יום ההולדת הארבעה-עשר של פליקס, הכרטיס היה מתנתו של קלינגנרייטר לנער, אבל גם מתנתו של קלינגנרייטר לקלינגנרייטר, מופע הקסמים הגדול הראשון שלו. בשביל מי שהתלהב מקסמים מאז שהיה ילד, בשביל מי שקרא את ״הארי פוטר״ בגיל 65 ומעולם לא עזב את הבית בלי חפיסת קלפים בכיס, באמת כבר הגיע הזמן.

גם לקראת הביקור בעיר הבירה עם פליקס שמח קלינגנרייטר. לארוחת הערב בחר מסעדה טורקית, הרעיון מאחורי זה היה שבכפר שלהם לא היו טורקים. הנער נראה אדיש לכל העניין, הוא שאל אם מותר לו להזמין קולה.

״אתה לא צריך לבקש רשות.״ צחק קלינגנרייטר.

פליקס אמר ״אוקיי״ והזמין בירה.

קלינגנרייטר פער את עיניו בהגזמה, פליקס גיחך גיחוך משועמם.

ארבע-עשרה שנה זה כבר משהו, חשב קלינגנרייטר והזמין בירה לבנה וכוס נוספת ומזג קצת לפליקס, אבל הוא לא נגע בזה, רק שתה את הקולה שלו, וגם קלינגנרייטר שתה רק חצי כוס, בגלל התרופות.

״מה עוד אתה אוהב לעשות בעצם?״ הוא לא יכול היה לתאר לעצמו כלום חוץ ממשהו עם מחשבים.

״למה אותי?״ שאל פליקס.

קלינגנרייטר לא הבין.

״למה לא לקחת את התאומים? גם להם היה יום הולדת. או את מקס? הוא בן ארבע, הוא בטוח אוהב דברים כאלה.״

קלינגנרייטר חייך ושנא את העובדה שהוא מחייך. שתמיד הוא מוכרח לחייך מהפינה שנדחק אליה. על קיר האריחים היה תלוי שטיח, הדלפק היה עשוי זכוכית ומתכת. קלינגנרייטר חיפש עץ ולא מצא. הנער נראה נינוח כדרכם של מנצחים. כאילו שמח על כך שאפילו שיחה פשוטה לא עלה בידם לשוחח.

עם תומס והמשפחה נכחו באולם הקהילתי ארבעים ושמונה איש. בינתיים השתתקו כולם, אבל לקלינגנרייטר עוד לא נמצא מתנדב.

זרועותיו היו כבדות במחוות החיבוק. אולי האנשים שתקו כי שתיקתו שלו עצמו נעשתה גדולה מדי? כי לא נעים שמישהו עומד על הבמה ולא אומר כלום? ואולי שוב הרטיב במכנסיים והשתיקה היא שתיקה של מבוכה?

פליקס ליקק את המלח מעל מקלון מלוח אחד.

על הקיר שמולו היה תלוי הפסוק הנצחי: ״המילה הייתה לבשר.״

לידו – התיבה שלו. הברקים כמו תוכחות, סימן השאלה כמו גיחוך לעגני.

הוא עצמו תכנן את התיבה. כמעט חמישים שנה היה שכיר בנגרייה, ובגיל שבעים ושבע נברא התוצר הראשון שהוא לגמרי שלו, משלב התכנון ועד הייצור.

נו טוב, הוֹלגֶר שוורצמן השאיל לו בשביל החיתוכים העדינים את ידיו הלא רועדת, ותיאו שוורצמן את כוח השרירים שלו בשביל מערכת החיבורים. אבל את הניסור הצליח לעשות בעצמו. כשהגיע לחיבורים המורכבים והעדינים, לחלק המהותי בכל אביזר קוסמוּת, נאלץ פעמים רבות לערער על סמכותו של שוורצמן הבן, והעובדה שקלינגנרייטר הזקן חלק עליו, הוציאה אותו לגמרי משיווי המשקל, וזה עוד אחרי שקלינגנרייטר ריסן את עצמו כי היה לו ברור שאי אפשר לצפות ממי שכל חייו ייצר תיבות להובלת תפוחי אדמה, שישר יצליח ליצור תיבה בשביל אשליה גדולה, בשביל האמנות.

החתכים היו צריכים להיות מושלמים, ללא רבב, ושוורצמן רצה לעבוד עם מסור חשמלי בחיתוך חופשי! הרי כל מילימטר היה חשוב כאן! אז קלינגנרייטר נתן לו את המסור היפני העדין שקנה במתנה לפרנץ לפני שנים. במקום שהוא נמצא עכשיו, בגן עדן או בגיהינום, לא צריך יותר לנסר שום דבר.

"הוֹן דוֹזוּקי דלוקס" קראו למסור. ידית עשויה ראטאן. כלי נהדר וגם יפה. על המסורים שלנו אי אפשר לומר שהם היו אי פעם יפים.

ואז בא פליקס ושאל – וזה היה בעצם הדבר הכי טוב שקרה – בשביל מה התיבה.

״זה בשביל אשליית קסם״, השיב קלינגנרייטר.

״מה זאת אומרת?״

״אני מתאמן בהיעלמות.״

״זה איזשהו טריק?״

״תלוי אם אתה מי שנעלם או מי שצופה.״

פליקס ירק באלכסון.

״אני הייתי צובע את התיבה.״

״בהחלט התכוונתי לעשות את זה.״

״לא, התכוונתי שאני הייתי צובע את התיבה אם היית מרשה לי.״

ברור שהוא הרשה לו. קלינגנרייטר בקושי הצליח להסתיר את שמחתו, וקתה שאלה את עצמה במחשבותיו, בשביל מה בכלל אנשים מסתירים את שמחתם.

עוד באותו הערב נפגשו בסדנת ההרכבה. קלינגנרייטר דאג לצבעים, למברשות, לאור. גם למוזיקה ולחטיפים, אבל פליקס לא נגע בהם, הוא רק רצה שקט וקולה.

ארבע שעות הם בילו בסדנה הריקה בדרך כלל. אחרי ארבע שעות אתה כבר לא מריח יותר את העץ, את הכימיקלים נגד עובש.

הערב ההוא יכול היה להיות תשובתו של קלינגנרייטר על השאלה של פליקס, למה לקח דווקא אותו. אחי הסב ובן האחיין צובעים תיבה למופע קסמים בסדנת ההרכבה של הנגרייה המשפחתית שגודלה 900 מ"ר, מוקפים לוחות עץ, מסגרות עץ, קורות עץ, מכונות לעיבוד עץ, מוקפים בקלינגנרייטרים המתים שהפכו לרוחות שבבים ולאבק נסורת ומרחפים באוויר כנהוג במשפחתם – בשאפתנות.

״פרדי? אני יכול רגע…?״ זה היה תומס. הוא נפנף בניירותיו והתחיל ללכת לעבר הבמה בלי לחכות לתשובה. קלינגנרייטר כבר הרגיש עכשיו לגמרי בנוח שם למעלה. גם זרועותיו נעשו קלות יותר ככל שקרב תומס אל הבמה. לפי הניירות שבידו והנמרצות שבה התקדם לכיוון הבמה, הוא בוודאי רצה להודיע משהו.

עכשיו? פניו של קלינגנרייטר התלהטו, אבל המילים יצאו מפיו בחביבות: ״גבירותיי ורבותיי, יש לנו מתנדב! מחיאות כפיים לתומס קלינגנרייטר!״

תומס לא הבין, אבל מחיאות הכפיים הבהירו לו את העניין. מיד שלח את זרועותיו קדימה כמבקש להרחיק מעליו משהו כבד, ונסוג לאחור.

״מה, אתה נמושה?״ קלינגנרייטר לא ידע אם רק חשב את זה או גם אמר. אבל לא היה אכפת לו בכלל. הוא הסתכל אל פליקס, שעכשיו כבר התיישב והסיט את שערו ממצחו.

חלימה, הגברת הראשונה של עולם הקסמים, נתנה את נשמתה על הבמה במשך שעה וחצי. ארבעים וחמש דקות לא הסגיר פליקס מה דעתו על המופע. הוא שקע במושבו וטמן את ידיו בכיסים. רק זמן קצר לפני ההפסקה הופיע, כביכול, הנער על כסאו והתיישב כמו בנאדם עם עמוד שדרה.

האורחים של חלימה, זוג מאוקראינה, רקדו ריקוד היתולי להפליא שבמהלכו החליפו את בגדיהם בתא טלפון ששימש האביזר היחיד על הבמה. כבר בהתחלה נכנס הגבר לתא הטלפון לבוש בתחתונים עם הדפס מיקי מאוס, וכעבור נשימה אחת יצא ממנו בחליפה. וכך זה נמשך דקות ארוכות, ריקוד והחלפת בגדים.

״Quick-Change״, לחש קלינגנרייטר. ״צריך בשביל זה בעיקר חייט טוב.״

נדמה שפליקס לא הקשיב, פליקס נרכן לפנים.

הקטע הסתיים במחיאות כפיים סוערות, הנער מחא כפיים עם כולם, קלינגנרייטר מחא כפיים לנער.

בהפסקה עמדו בטרקלין, אכלו מקלות מלוחים ושתו קולה, וקלינגנרייטר התבונן בפליקס מתבונן בשתי נערות בנות גילו.

״אני מצייר בגדים,״ אמר פליקס בלי להסיר את מבטו מהנערות. 

״סליחה?״

״רצית לדעת, לא? רצית לדעת מה אני אוהב לעשות?״

״כן, כן, זה מה שרציתי. יופי. אני חושב שזה יופי״, אמר קלינגנרייטר והרגיש מטופש.

״לא אכפת לי מה אתה חושב. זה לא חייב למצוא חן בעיני אף אחד. בעיניי זה מוצא חן.״

בחלק השני של המופע עומעמו האורות, הצלילים החמים נעלמו ובמקומם נשמע צלצול פעמונים. חלימה עלתה לבמה לבושה כולה בשחור. אפלה גמורה שררה באולם. באוויר עמד ריח של כנסייה ביום ראשון.

חלימה רקדה על חבלים שחורים, העלימה את החבלים, רקדה באוויר, לאט, כמו באבל. היא נכנסה לכלוב ויצאה ממנו בתור גבר ועכבר, גבר ועכבר עלו על מיטה, המיטה עלתה בלהבות, וכשכבו הלהבות, יצאה חלימה מתוך העשן. היא בלעה חרב, נשכבה על מיטת מסמרים ודקלמה שיר של אדגר אלן פו במלואו.

כמו כל מי שלוקח את עצמו ברצינות, היא התישה את עצמה, סדקים נִבעו באיפור שלה. הקהל הריע לעתים רחוקות ובכל זאת היה שבוי במחזה. היא לא ביקשה להפתיע, היא רצתה את האשליה המושלמת, ארשת פניה הייתה קרה, כבושה כמעט.

קלינגנרייטר הבין הכול: למה הסיבוב הזה, למה העמידה ההיא. כל פיתוח וכל סיום יכול היה להסביר לעצמו מבחינה מכנית או ויזואלית או טכנית. אבל הוא לא נהנה מן ההסבר אלא ממה שלא ניתן להסבר – חלימה לא עשתה שום שגיאה, לא חשפה את עצמה בשום רגע, ובסופו של דבר כל אחד מההסברים שלו לא היה אלא השערה.

היא ציטטה את הקוסמים הגדולים, שהאשליות שלהם והאגדות עליהם ליוו את קלינגנרייטר כל ימי חייו. אליהם נהג להימלט כאשר המשרד, העץ והמשפחה נהיו יותר מדי בשבילו.

חלימה ציטטה את הודיני ועברה דרך קיר, וליוותה את עצמה בשיר בשני קולות ובשפה זרה.

היא ציטטה את הוֹפצינזֶר והפכה את הבמה לסלון שבו הוגש תה לצופים, ועורבים התרוצצו ביניהם כמלצרים בבגדי שרד. הקוסמת כמארחת; פה לחשה מילה, שם ליטפה רקה כלשהי, פעם שלפה חפיסת קלפים, פעם מטפחת, אחר כך יונה שחורה. כששוב הייתה לבדה על הבמה, היו מונחים על עגלת התה, על השטיח: שעונים, תכשיטים, ארנקים, טלפונים. הקהל הריע וגעה.

לפני הקסם האחרון שלה, האשליה הגדולה, קטע הבריחה, חיפשה חלימה מתנדב. היא הסתכלה מעבר לקלינגנרייטר, הצביעה על מישהו מאחוריו, טלטלה את ראשה לשלילה, וכעת הצטלבו מבטיהם, הוא הצביע על פליקס והרגיש שבכל זאת הכירה בצפונות לבו, היא בחרה בו מבין מאות.

והנה הוא על הבמה, קד קידה לפני הקוסמת. מחיאות הכפיים סערו ואז שככו, העוזרות של חלימה רשרשו סביבו כמו פרפרים שחורים, קלרנית חלמה בהקיץ.

הנה כך, חשב האיש הזקן, היה טוב למות.

חלימה הסבירה לקלינגנרייטר מה מצופה ממנו, הוא לא הקשיב, הוא הרי ידע מה עליו לעשות, רק אצבעותיה עניינו אותו, תמיד בתנועה, איזה סימן היא נותנת, ולמי? לו?

במרכז הבמה עמד מתקן מסובך וחשף שיני להבים ולשונות אש, ומעליו היה תלוי חבל. הפרפרים הגישו לקלינגנרייטר כתונת כפייה שיבדוק אם היא יאה לשימוש ואחר כך יעזור לחלימה ללבוש אותה ויקשור חזק את החגורות, הכי חזק שיוכל.

הוא הושיט יד לתוך השרוול ומיד גילה את החוט שבעזרתו אפשר לשחרר את פנימית הכותונת כדי ליצור לעצמך יותר מקום. ועוד הוא ידע: לחבל הבוער, שעוד מעט תהיה חלימה תלויה עליו, כפותה בכותונת, יש פְּנים מפלדה ולכן אין הוא עשוי להיקרע מאש, טכנאי ינתק אותו בשלט רחוק זמן קצר אחרי שחלימה תשתחרר, שום סכנה אינה נשקפת לה.

מה יקרה אם קלינגנרייטר יביט סביב ויסביר לפליקס את התחבולה? וקלינגנרייטר הביט סביב וכתונת הכפייה בידו, הוא עמד בפניו אל האולם, ותומס אמר: ״אני צריך להודיע משהו לבחורים ממשמרת הבוקר.״

את השאלה עם הנמושה קלינגנרייטר רק דימה בנפשו, למרבה הצער. והנה ראה את פליקס הולך לקראתו. הוא ייקח לי עכשיו את המיקרופון, חשב, ויגיד עכשיו שאני הנמושה, כי אני לא מתנגד, לא לחוצפה של אביו ולא לחיים האלה, חיים שלמים שבהם הייתי לכל היותר ליצן.

באוחזו בכתונת הכפייה הייתה לפרדיננד קלינגנרייטר זכות המילה האחרונה. האולם היה חשוך והמתין למוצא פיו. ״היא אמיתית, אתם יכולים להאמין לי,״ חייך חיוך מרוצה, ״אני יודע את זה מניסיון אישי.״ פה ושם צחק מישהו. הוא מסר את הכותונת לפרפרים, חלימה הפריחה לעברו נשיקה, אצבעותיה הודו לו, קלינגנרייטר ירד מהבמה. בשוליה חיכה פליקס כדי לעזור לו לרדת.

״אני אעשה את זה.״ פליקס נעמד ליד אחי סבו.

קלינגנרייטר בלע רוק. ״גבירותיי ורבותיי, עוד קלינגנרייטר!״ הוא קרץ מטה אל האולם הקהילתי. ״אבל הקלינגנרייטר הזה שכאן הוא אמיץ.״

האנשים מחאו כפיים, תומס נסוג בחזרה למקומו. פליקס לחש שם של נערה לתוך המיקרופון. וכעבור שניות מעטות חגו ויצאו מאחורי וילון המסך ארבע נערות מקהלה בנות גילו של פליקס בערך, הן נעמדו בקצה הבמה, ולאות שנתן להן התחילו לזמזם את הקטע מכארמינה בוראנה.

פרדי, הפנטסטי, פתח את התיבה והראה לקהל שהיא ריקה. הוא ביקש מבן אחיינו להיכנס לתוכה. הוא פרשׂ מטפחת שחורה על התיבה והניף את זרועותיו מעל לראשו כמו מנצח על תזמורת, כמו בעל אשליות גדול.


*תרגום הסיפור רואה אור בסיוע מכון גתה

∗דימוי: ליו בולין.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty