search

איתמר הודיע לי היום שהוא קנה כרטיס טיסה בכיוון אחד לרומניה. שוב אתה נוסע? רק לפני חצי שנה חזרת מקמבודיה ובכלל, מה יש לך ברומניה? הוא מחייך. פסטיבל "ריינבו" משהו ליד בודפשט. אמרו לי שיהיה גדול.

בוקרשט, אני מתקן, בודפשט זה בהונגריה. בודפשט, בוקרשט, מה זה חשוב, הוא אומר, תשתחרר אבא, אתה צריך לבוא איתי פעם לפסטיבל כזה. בטח, אני אומר. תהרוג אותי, אני לא מבין אותך. אתה כבר לא ילד אבל מתנהג כמו ילד.

***

אתה לא יכול להבין את זה, הוא אמר.

אבא שלי ואני היינו יוצאים לדרך מיד לאחר שאמא הייתה מסיימת את טקס הבכי הקבוע שלה, אחרי הדלקת נרות שבת. סיפור שחזר על עצמו בכל יום שישי. אמא, שיער ראשה עטוף במטפחת משי שקופה, סינרה הפרחוני מהודק למותניה, מוכתם מדמו של הקרפיון שהרגה זה עתה במכות פטיש עץ על ראשו לקראת הפיכתו לגפילטע פיש, מדליקה את נרות השבת. היא משרטטת בכפות ידיה שני עיגולים סביב להבות האש, ממלמלת תפילה ביידיש, מכסה את עיניה בכפות ידיה ופורצת בבכי תמרורים.

אבא בפרצוף קפוא ושפתיים קפוצות, ממתין מעט ואחר כך אומר, "נו שוין, גוט שאבעס," ולי הוא אומר "קים". הולכים.

אני פותח את הדלת, אבא יוצא, אני אחריו. אני שומע את צליל המפתח בחור המנעול ואת רעש סגירת שלושת הבריחים מאחורינו. דלתות דירות השכנים סגורות, אבל בחדר המדרגות עולה ריח כבד של תבשילי ערב שבת.

אני יורד במדרגות אחרי גבו הצנום של אבי, חושש שגארי סדובניק מהקומה הראשונה, שהיה גדול וחזק ממני, יראה אותי עם החולצה הלבנה תקועה בתוך מכנסי הטרלין הכחולים-כהים. אני יכול לשמוע אותו מסנן בשקט, "אדוק פיסטוק" ואז מנסה להעיף לי את הכיפה מהראש, כמו בכל פעם שיוצא לנו להיפגש בחדר המדרגות או בחצר הצמודה לבניין. לא היו לי חברים בבניין. כל ילדי השכנים – כולם ניצולי שואה, בעיקר מפולין, שממנה הגיעו גם הורי, לומדים בבית הספר "אחד העם" החילוני. רק אחותי הגדולה ואני לומדים בבית הספר הממלכתי דתי "תחכמוני". 

אנחנו יוצאים אל רחוב רמב"ם ופונים ימינה. מצד שמאל, מעברו השני של הכביש, משתרע שדה קוצים, בקצהו ניצב מבנה בטון מנדטורי מאיים – משטרת חדרה. מאחוריו אפשר להבחין בשורות הראשונות של צמרות עצי האקליפטוס הענקיים של יער חדרה. אולי בגלל החיים בסמיכות לבניין הזה, ולהרגל של אימא להפחיד אותי בשנות חיי הראשונות שאם לא אוכל כמו שצריך יבוא שוטר, יש לי גם היום הערכת יתר מוגזמת עד כדי חנופה לכל שוטר תנועה רכוב על וספה.

פונים ימינה לרחוב הרברט סמואל, צועדים בשתיקה שהולכת ונעשית כבדה יותר ויותר. אנחנו צועדים זה ליד זה. הוא לא שואל ואני לא מספר לו דבר. כך אנחנו נוהגים שנים רבות עד גבולות זיכרונות ילדותי.

***

שתיקות ארוכות קשות לי. אפשר לומר שאני קשקשן די כפייתי. מאלה שמדברים עם כל אחד, שתמיד יש להם מה לומר, לא משנה על מה תדברו איתי. לא נעים להודות, אבל אין אצלי הבדל גדול בין דיבור כבד ראש על משמעות החיים או מחיר הכיבוש לדוגמה – לא שיש לי משהו מיוחד לומר על זה שעדיין לא שמעתם –  או נושא יותר קליל, כמו למשל  יחסי מין בגיל שישים. מה שאני רוצה לומר, שעם כל אחד מכם היה יכול להיות לי נושא שיחה, מלבד עם אבא שלי.

אבל ביום שישי הזה, אני חייל בן עשרים ואחת בחופשת שבת, מעוכב שחרור בגלל מלחמת יום כיפור שהסתיימה לפני כמה חודשים, אבא מפר את שתיקתו.

כמה צעדים מפינת הרחוב, בדיוק כשחלפנו ליד חלון הזכוכית המאובק של המכולת של מנדל מנדל, אבא אומר: עוד מעט אתה גומר צבא. חשבת כבר מה אתה מתכוון לעשות עם החיים שלך?

לא, אני עונה, לא ממש חשבתי על זה. שתיקה.

***

אנחנו ממשיכים לצעוד במעלה הרחוב, הוא נפתח אל רחבה גדולה מרוצפת אבנים משתלבות המכונה בחדרה בגאווה "הפיאצה", שאין דבר רחוק יותר ממנה ומכיכר עיירה איטלקית.

בוא נשב רגע, אבא מצביע על ספסל עץ, מוציא מטפחת מכיסו, מנקה את האבק ומתיישב באנחה של זקנים. שב, שב. אני רוצה להגיד לך משהו חשוב.

זה בסדר, אני אומר, אני יכול לעמוד. המחשבה על ישיבה אינטימית כזאת בסמוך לאבי מעוררת בי אי נוחות. 

טוב, אז תשמע, הוא אומר, אני חשבתי על זה הרבה מאד. לא כל אחד יכול ללמוד באוניברסיטה. לא כל אחד יש לו שכל כמו לברקו או מושקוביץ. תאמין לי, אין מישהו שמכיר את הילד שלו כמו אבא. אתה לא מתאים ללמוד או לעבוד במשרד סגור. אתה אוהב להיות בחוץ. באוויר.

אני מביט באבא שלי, לבוש בחליפת שבת דהויה, על ראשו מגבעת שמשווה לו מראה גלותי. אני חושב שהוא היה צעיר מגילי היום, אבל כבר אז היה איש זקן – פועל ייצור בסרט נע של נייר טואלט במפעלי נייר חדרה.

***

מאחורי גבו של אבא מתערפלים פתאום חזיתות בניני המשרדים המכוערים שמקיפים את הפיאצה, הופכים לאחו ירוק, מעליו מתנשאים הרים מושלגים שנשקפים אל אגם כחול, כמו אלו שראיתי פעמים אין ספור באוסף גליונות ה"נשיונל גיאוגרפיק" של ברקו, שמלבד העובדה שהיה לו המון שכל (עובדה: יש לו עד היום חנות למוצרי ניקיון בשוק של חדרה) ושלאבא שלו היה טנדר ויליס, היה לו אוסף עצום של חוברות "נשיונל גיאוגרפיק" שבין דפיהן נהג להחביא חוברות עם צילומי בחורות ערומות.

נכון, אני אומר בשקט, אני אוהב להיות בחוץ.

בדיוק מה שחשבתי, הוא אומר. אז דיברתי עם סשה ברומר, שהיה איתי בסיביר, אתה יודע מי זה, הוא מנהל גדול בדואר, וביקשתי ממנו פרוטקציה שייקח אותך להיות דוור. 

אז סשה, חבר באמת טוב, אמר שהוא ידבר על זה עם המנהל שלו. אני בטוח שהם יקבלו אותך. אתה בריא, גבוה, היית חייל במלחמה. עבודה בדואר ממש מתאימה לך. לא עובדים קשה, רק כמה שעות בבוקר, לא כמו אצלנו במפעל במשמרות יום ולילה, תהיה לך משכורת מסודרת, וגם תוכל להתקדם ואולי לעבוד בנתניה עוד כמה שנים.

אבא קם ממקומו. נו, הוא אומר, מיישר את שולי חליפתו, דיברתי מספיק, צריך למהר לבית הכנסת. עוד מעט נכנסת שבת.

;Son coeur est un luth suspendu

Sitot qu'on le touche il resonne.1 – דה בֵּראנזֶ'ה

לכל אורכו של יום סתיו אטום, אפל ואילם, תחת עננים נמוכים-לדכא, חציתי לבדי, רכוב על סוס, כברת-ארץ שָמֵמָה מאין כמותה, ולבסוף מצאתי עצמי, בִּנטוֹת צללי הערב, נוכח בית אשר אפוף-התוגה. אינני יודע איך קרה הדבר – אך ברגע שבו נחו עיני על המבנה, צער שאין לשאתו פלש אל רוחי. אני אומר שאין לשאתו, כי אי אפשר היה להקל את ההרגשה באמצעות אחת מאותן המיות-לב מענגות-למחצה, משום הפיוט שבהן, שעל ידן מסתגלת הנפש אפילו למחזותיהם הקשים ביותר של השומם או הנורא. התבוננתי על הנוף הנפרש לפני – על הבית עצמו, ועל תוויה הפשוטים של הנחלה – על הקירות הקודרים – על החלונות הפעורים כעיניים ריקות – על שיחי הגומא שֶׁרְקבם גדל פרע – ועל גזעיהם הלבנים של כמה עצים אכולים – כאשר רוחי נתונה בשפל שאין מושלו על פני האדמה מלבד מוצאי חלומו של זולל-האופיום – הנפילה המרה אל היומיום – נפילתה המחרידה של ההינומה. לבי כרע במרה, קפא בקרה – המחשבה נרבצה בשוממות חסרת-תקנה אשר שוב לא היה בכוחו המדרבן של הדמיון להקימה אל הנשגב. מה הדבר – עצרתי כדי לחשוב – מה הדבר שכך מרט את עצבַּי במראיתו של בית אשר? המסתורין נותר חתום, ובה-במידה לא יכולתי ליצירי-הצללים שצבאו עלי בשרעפי. נאלצתי לסגת אל המסקנה הלא-מספקת, כי צירופים מסוימים של עצמים טבעיים פשוטים ביותר מתייחדים, מעבר לכל ספק, בכוח להשפיע עלינו בדרך זו, אך ניתוחו של כוח זה חורג מעומקה של השגתנו. אפשר, הגיתי, שדי יהיה בסידור שונה של תווי הנוף, של פרטי התמונה, כדי לחולל תמורה ביכולתה להלך נכאים על רואיה, ושמא אף לבער יכולת זו מכול וכול. רעיון זה דחק בי לנהוג את סוסי אל שפתו התלולה של אגם שחור ושמנוני שהשתרע זוהר וחף-מאדווה לצד הבית, ולהתבונן מטה וּבְאברַי צמרמורת, רוגשת אף יותר מקודמתה, על מראותיהם הערוכים-מחדש, ההפוכים, של שיח-הגומא האפור, וגדמי העצים האיומים, והחלונות הפעורים כעיניים ריקות. 

ואף על פי כן ערוך הייתי לעשות בבית הקדרות הזה כמה שבועות. בעליו, רודריק אשר, היה בנערותי אחד מרעי הטובים; אך שנים רבות חלפו מאז פגישתנו האחרונה. לאחרונה הגיע אלי, ואני כבר הרחקתי לחבל אחר של הארץ, מכתב ממנו, שעל לשונו הדוחקת – לשון תחנונים – לא יכולתי להשיב אלא במענה אישי. כתב היד העיד על עצבים מרוטים. המחבר סיפר על מחושי-גוף מענים – על מחלת-נפש שהתעמרה בו – ושאל בכל מאודו לבואי, חברו הטוב ביותר, ואמנם היחיד, בתקווה שחברתי העליזה תשכך במידת-מה את מצוקת החולי. הצורה שבה נאמרו דברים אלה, ועוד רבים – הלב שמקרבו עלתה הבקשה – לא הניחו לי מקום להסס, וכך נעניתי לאלתר להזמנה, שהיתה ונותרה כחידה בעינַי.

בנערותנו שרתה בינינו קִרבה של ממש, ובכל זאת ידעתי על חברי אך מעט. במנהגו המסוגר דבק בקנאות, ועם זאת ידעתי כי משפחתו העתיקה מאוד התייחדה מאז ומעולם ברגישות מיוחדת של המזג, אשר נוצקה במרוצת הדורות ביצירות אמנות מרוממות לרוב, והתגלמה לאחרונה בשורה של מעשי צדקה פזרניים אך מוצנעים, וכן במסירות אדוקה למדע המוסיקה – לנפתוליו הדקים יותר מאשר לזני היופי המסורתיים, המזוהים-בנקל. כן למדתי להפתעתי הגדולה כי חוטר בית אשר, שבע-כבוד ככל שהיה, לא העמיד בזמן מן הזמנים ענף שהאריך ימים; לשון אחר, המשפחה כולה נמצאה בשקיעה, ולמעט חריגות ארעיות נמצאה במגמה זו מאז-ומעולם. אותו מחסור – הרהרתי בעודי שוקל ביני לביני את דמותו של הבית שכה הפליאה להשתמר לעומת דמויותיהם למודות-הטלטלה של דייריו, ומפליג אל השפעתה האפשרית של זו על אלה במהלך המאות – אותו מחסור בשארים, שמפאתו דבק השם באחוזה מדור לדור, מאב לבן, אפשר שהוא אשר גרם בסופו של דבר לזיהויָם של השניים, עד כדי כך ששמה המקורי של הנחלה נתגלגל באותו תואר דו-משמעי מפוקפק – "בית אשר"; תואר שכרך יחדיו, לדידם של האיכרים שנזקקו לו, את המשפחה ואת ביתהּ.

כבר אמרתי כי הניסוי הילדותי-כלשהו שערכתי בהשפילי את מבטי לאגם לא הועיל אלא כדי להעמיק את רישומו הראשון של הבית. אין ספק כי ההכרה בהתגברותה המואצת של אמונת-השווא שלי – ומדוע לא אכנה אותה בשם זה? – תרמה בעיקר להאצתה של התגברות זו עצמה. מכבר ידעתי, כי זה חוקן הפרדוקסאלי של כל תחושות-הלב אשר שורשן באימה. ואפשר שמטעם זה בלבד, כאשר שבתי ונשאתי עינַי אל הבית-גופו מעם דמותו הטבועה במים, פשה בדמיוני תעתוע משונה – אמנם, תעתוע מגוחך כל-כך, שאיני מזכירו אלא כדי ללמד על כוחם של הרשמים אשר הכבידו עלי. השאתי את דמיוני להאמין כי על הבית והנחלה ריחף אוויר מיוחד להם ולסביבתם המיידית – אוויר שלא היה בינו לבין אוויר העולם ולא כלום, ובכל זאת בְּאשָתוֹ עלתה מן העצים הנרקבים, ומן הקיר האפור, ומן האגם הדומם – אד ערפלי וממאיר, נרפה וזחלני, בגון עופרת שכמעט אינו ניכר לעין.

ננערתי ממה שאי אפשר לו להיות אלא חלום, ונפניתי להתחקות מקרוב אחר פניו הממשיים של המבנה. הבית כולו אמר יושן מופלג. צבעו כמעט שדהה כליל במרוצת הדורות. פטריות זעירות פשטו בחזיתו, משתלשלות מן המרזבים בפקעות סבוכות. ובכל זאת לא ניכרו במבנה סימנים להרס של ממש. שום נדבך לא מט לנפול, וכנגד התפוררותן של לבנים בודדות, האגפים עצמם עמדו בשלמותם. רושם זה העלה בדעתי את שלמותו המתעתעת של רהיט-עץ ישן, שהלך ונרקב במשך שנים ארוכות באיזה מרתף נשכח, שמור מפני הבל-הפה של העולם החיצון. אך מלבד עדות זו לרקב הפושה, דומה היה שהבית ניצב איתן על אדניו. מתבונן חד-עין עשוי היה להבחין בסדק ניכר-בקושי, אשר נמשך והזדגזג מגג הבניין ובמורד חזיתו, עד שאבד במימיו המעופשים של האגם.

משעמדתי על תווים אלה רכבתי על פני מסילה קצרה והגעתי אל הבית. שמש שהמתין לבואי נטל את סוסי, ואני נכנסתי אל האכסדרה הגותית הקמורה. משרת הדריך אותי, בלאט ובדממה, במבוכיהם של מסדרונות אפלים לרוב אשר הובילו ללשכת אדוניו. המראות שראיתי בדרכי תרמו, איני יודע איך, להעמקתן של התחושות המטושטשות שבהן כבר דיברתי. החפצים סביבי – תחריטי התקרות, שטיחי הקיר הקודרים, רצפות ההָבְנֶה השחורות-משחור, ודמויות-הרפאים של מגנים ושריונות אשר השתקשקו לחיים לקול צעדַי – לא חרגו ממה שאליו או לשכמותו הורגלתי משחר ילדותי, אך אף שלא היססתי להודות ביני לביני מה מוכר היה כל זה, עדיין תמהתי מה זרים היו לי יצירי-הדמיון שעוררו המראות הרגילים. במעלה גרם מדרגות אחד פגשתי ברופא המשפחה. פניו, חשבתי, לבשו ערמומיות ומבוכה. הוא נד לעומתי בבהלה וחלף על פניי. וכעת המשרת פתח לרווחה דלת, והציג אותי בפני אדוניו.

החדר שבו מצאתי את עצמי היה רם וגדול מאוד. החלונות היו ארוכים, צרים ומחודדים; הם נקבעו במרחק רב כל-כך מרצפת האלון השחורה עד שאי אפשר היה לגשת אליהם מבפנים. קרניים קלושות של אור ארגמני הסתננו מבעד לזגוגיות המסורגות וחילצו מן האפלולית את מִתְאריהם של החפצים הבולטים בחלל; אך לשווא נאבקה העין להשיג את זוויותיו המרוחקות של הכוך, או לתור את חביונֵיהַ של התקרה הקמורה, המעוטרת-לעייפה. וילאות כהים כיסו את הקיר. הריהוט היה מופרז, לא-נוח, עתיק ומרופט. ספרים וכלי נגינה לרוב היו פזורים סביב, אך לא היה בהם כדי לתת חיים במעמד. הרגשתי כי אני נושם אוויר של צער. אקלים של דיכאון קשה, עמוק וחשוך-מרפא היה שרוי בכול.

עם כניסתי, התרומם אשר מן הספה שעליה היה שרוע פרקדן, ובירך אותי בחום יוצא-מגדרו, אשר תחילה סברתי כי היתה בו לבביות מופרזת – אותו מאמץ מאולץ הניכר במנהגיו של איש-העולם שבע-הרשמים. אך די היה לי במבט חטוף בפניו כדי להשתכנע בכנותו הגמורה. התיישבנו, ובמשך כמה רגעים, שבהם לא דיבר, התבוננתי בו בהרגשה שנמזגו בה רחמים ויראה. אין זאת אלא שלא נולד האיש אשר ידע תמורה נוראה כל-כך, בתקופה קצרה כל-כך, כמו רודריק אשר! אך בקושי עלה בידי להודות בזהות שבין הבריה המרוּששת המוטלת לפני לבין רעי משחר נעורי. ועם זאת, בכל גלגוליו היו תווי פניו יוצאי-דופן. חיוורון-מתים; עיניים גדולות, מימיות, וזוהרות מאין כמותן; שפתיים דקות משהו, לבנות מאוד, שהשתפלו בקו יפה-להפליא; חוטם עברי עדין, שנחיריו רחבים שלא כרגיל בתצורה זו; סנטר מגולף, שרפיונו אומר מחסור בתעצומות מוסריות; שיער רך ורפאי יותר מרשת של קורים – תווים אלה, לצד מתיחוּתָהּ של חלקת-עור, שהתפשטה בלא-מידה מן הצדעיים ומעלה, חברו להרכבתו של דיוקן אשר לא בנקל יישכח. וכעת חוללה הגזמתה של הדמות העולה מתווים אלה, ושל ההבעה שמסרו ברגיל, שינוי מופלג כדי כך, שפקפקתי בזהותו של האיש אשר אליו דיברתי. מכל הדברים החרידו ואף זעזעו אותי העור שחיוורונו היה לחיוורון-רפאים נורא, והעיניים שזוהרן היה לנוֹגָה לא-מכאן. שער המשי הופקר לגדול פרא, ורקמת המלמלה הנפרעת שלו צפה על סביבות הפנים יותר משנפלה עליהם, כך שאפילו במאמץ לא עלה בידי לזווג את הבעתה הערבסקית עם מושג כלשהו של אנושיות פשוטה.

מנהגו של חברי הכה בי בהפכפכנותו הסתורה, ועד מהרה התחוור לי כי מצב זה הוא תולדה של סדרת ניסיונות נרפים ועקרים להתגבר על הפרעת-עצבים כרונית. מכתבו, וכן זכרן של תכונות מסוימות שניכרו בו עוד בנערותו, ומסקנות שהסקתי ממוזרוּת מראהו ומזגו – כל אלה אמנם הכינו אותי מבעוד-מועד למשהו מעין זה. התנהלותו היתה שופעת-חיים ונכאה לסירוגין. קולו התרוצץ בין הססנות נרעדת (לפרקים שבהם נדמה היה כי כוחות-החיים פגו ממנו כליל) לפרצי עזוז חטופים – אותו היגוי מקוטע, מסורבל, משתרך וחלול – אותם עיצורי עופרת גרוניים, שקולים ומתנגנים בתואם, מן הזן שמוּעָד להפיק השיכור שאפסה תקוותו, או זולל-האופיום חסר-התקנה בשיאי שִלהוּבוֹ העצמי.

בסגנון זה דיבר על מטרת ביקורי, על משאלתו הדוחקת לראותני, ועל הנחמה שציפה כי אמציא לו. הוא נדרש באריכות-מה למה שראה כאופייה של מחלתו. היה זה, כך אמר, פגע משפחתי, טבוע בחוקה של השושלת, נגע עובר-בירושה שנואש מלמצוא לו מרפא – מחוּש-עצבים ותו לא, מיהר להוסיף, חזקה עליו שיחלוף מהר. המחלה התבטאה בשורה של תחושות לא-טבעיות. הוא מנה את הסימנים באוזנַי, ומקצתם עניינו ואף הדהימו אותי, אך אפשר שלמונחים ולדרך הרצאתם היה חלק בכך. הוא סבל רבות מחדות חולנית של החושים; גופו לא יכול לשאת אלא את המזונות התפלים ביותר; הוא לא יכול לעטות על עורו אלא בגדים מרִקמה מסוימת; ניחוחות כל הפרחים הכבידו עליו עד-דכא; די היה באור קלוש כדי לענות את עיניו; וצליליהם של כמה כלי-מיתר הם לבדם לא השרו עליו אימה.

מצאתי את חברי עבד נרצע לבלהה מזן בלתי-רגיל. "אני אובַד," אמר, "נגזר עלי שאובד בתוך איוולת אומללה. כך, כך – כך ולא אחרת אני עתיד למות. אני ירא את העתיד – לא את האירועים עצמם אלא את תוצאותיהם. אני רועד למחשבה על כל תקרית של כלום – על מה שתעולל לנשמתי הרצוצה. לא נותר בי כל פחד מן הסכנה; איני פוחד אלא מן האימה שבכוחה להלך עלי. במצבי המעורער ומרוט-העצבים, אני מרגיש כי במוקדם או במאוחר יהיה עלי לנטוש את החיים ואת התבונה גם יחד בתוך המאבק עם אותו יציר-עוועים קודר, ששמו הוא פחד."

מעט-מעט, מרמזים קטועים זעיר פה זעיר שם, נודע לי תו נוסף שמצבו הנפשי מתייחד בו. הוא היה שבוי באי-אלה אמונות טפלות באשר לבית שבו התגורר, ואשר ממנו לא נועז לצאת מזה שנים רבות – באשר להשפעה שעל כוחה המדומה עמד במונחים מעורפלים מכדי לִשְנוֹתַם כאן – השפעה שיסודות מסוימים בחומרו ובבניינו של מעון המשפחה, אמר לי, קנו להם בנפשו בִּרבוֹת שנים וסבל – השפעה שהכתלים והצריחים האפורים, והאגם העכור שאליו השפילו מבטם, אַצְלוּ בגופם לעצם הווייתו, לרוחו.

ובכל זאת הודה, הגם שבהיסוס, כי אפשר במידה רבה לייחס את הקדרות שפגעה בו למוצא טבעי ומוחשי הרבה יותר – למחלתה הקשה והנמשכת – אמנם לסופה הממשמש בעליל – של אחות אהובה, מחמל נפשו, חברתו היחידה מזה שנים ארוכות, שארו האחרון עלי אדמות. מחלתה, אמר במרירות שלא אשכח לעולם, עתידה להותיר אותו (אותו, השברירי לאין תקווה) בבחינת נצר אחרון לגזע אשר העתיק. בשעה שדיבר, הגבירה מאדֶליין (כי זה היה שמה) חלפה באגף מרוחק של הבית, ובלי שהשגיחה בנוכחותי, נעלמה. בחנתי אותה במבט שהתמזגו בו תדהמה וחלחלה; ובכל זאת לא ידעתי להסביר רגשות אלה. קהיון מכביד ירד עלי בעוד עיני עוקבות אחר צעדיה המתרחקים. סוף סוף נסגרה עליה דלת, ומבטי נהה, להוט כמו מכוח דחף, אל פני האח; אך הוא טמן פניו בידיו, ולא יכולתי לראות אלא כי משהו החורג מחיוורון של בני-אנוש פשט באצבעות השדופות, שבעדן זלגו דמעות חמות לרוב.

מחלתה של הגבירה מאדליין הביכה את רופאיה. אפאתיה מתמדת, היאכלות הדרגתית של הגוף, והתקפים תדירים, אם גם ארעיים, של שיתוק חלקי – זאת ידעו המדענים לאבחן. עד כה נשאה את מחלתה ויכלה לה, ועוד לא כרעה במיטתה; אך בערב הגעתי לבית, נכנעה (כך אמר לי אחיה בלילה, בסבל שאין לבטאו) לכוחו המדביר של הכורת; וכך למדתי כי מראֵהַ שהבזיק לרגע לעיני יהיה ודאי האחרון אשר אזכה לו – כי שוב לא אראה את הגבירה, לפחות בעודה בין החיים.

בימים הבאים נמנענו, אשר ואני, מלהזכיר את שמה, ובמהלך אותה תקופה הייתי משוקע בניסיונות רציניים להקל את עצבונו של חברי. ציירנו וקראנו יחד, או שהאזנתי, כמתוך חלום, לאלתורים הפראיים שהפיק מן הגיטרה. ככל שקרבתנו המעמיקה הביאה אותי במחילות רוחו, כך עמדתי במרירות על חוסר-התוחלת שבניסיון לרומם נפש שהאפלה, כמו קנתה לה איכות משל-עצמה, נטפה ממנה על כל העצמים ביקום הרוחני והגשמי בנביעה רצופה של עצב. 

לעד אשא עמי את זכר השעות הקודרות שביליתי לבדי עם אדוניו של בית אשר. ועם זאת כל ניסיון למסור את אופיים המדויק של החקירות או העיסוקים שבהם שיתף או הֵנחה אותי נדון לכישלון. דמיון מופשט, מודלק ומורגז זרה בוהק זרחני על הכול. מנגינות האבל הארוכות שאִלתר יצטלצלו לנצח באוזנַי. בין יתר הדברים, אני נוצר את זכרה המכאיב של הקצנה מעָוותת אחת של פְּרָאוּת הוואלס האחרון של פון וֶבּר. מן התמונות שדמיונו המשוכלל הגה בהן, מערבל אותן משיכה ועוד משיכה לאביכוּת אשר מולה היתה רעידתי רוגשת עוד יותר, כי רעדתי ולא ידעתי למה – מן התמונות האלה (עזות ככל שיהיו לנגד עיני כעת) אבקש לשווא להכליל יותר מִמעט-מזעיר בחוגן של המילים הכתובות. בפשטותן הגמורה של הצורות, בעירומם של הרישומים, שָבָה את תשומת לבו של המתבונן. אם בן-תמותה צייר מעולם רעיון, כי אז היה זה רודריק אשר. בעבורי לפחות, בנסיבות שהייתי מכותר בהן אז, עלתה מן ההפשטות הטהורות שההיפוכונדר נדחק לזרוק על הבד עוצמה מטילת-יראה – רגש שחזיונותיו הזוהרים אך המוחשיים יתר על המידה של פוּסֶלי לא עוררו בי גם את צל-צלו. 

אחת ממשוגות דמיונו של חברי, שאינה כרוכה בקשר הדוק כל-כך עם רוח ההפשטה, אפשר ולו בדוחק להלבישה במילים. תמונה קטנה הציגה את חללה של מנהרה מלבנית ארוכה לאין שיעור, שכתליה הנמוכים, החלקים והלבנים נמשכו, עירומים מכל חפץ, הלאה והלאה באין מפריע. נקודות מסוימות ברישום הורו כי המחילה נמצאה בעומק האדמה. לכל אורכה העצום לא הסתמן מוצא ולא נראה לפיד או מקור אור מלאכותי אחר; ובכל זאת, מפל קרניים עזות שטף לאורך המנהרה, רוחץ הכול בזוהר לא-הולם, מחריד.

דיברתי על מצבו החולני של עצב השמע, שבעקבותיו היתה המוסיקה באשר היא לעינוי באוזניו של הסובל, למעט צלילים מסוימים שהפיקו כלי-מיתר. אפשר שהמנעד המוסיקלי הצר, שאליו הגביל עצמו כאשר פרט על הגיטרה, הוא אשר אָצַל לביצועיו את אופיים הפנטסטי. אך אין בכך כדי להסביר את הזריזות השֵדִית של אלתוריו. אין זאת אלא שקרא מתוויהם, כמו ממילותיהם, של מחזות דמיונו המשולחים (כי תכופות ליווה עצמו באלתורי טורים מחורזים), תולדת אותו ריכוז קודח המצטלל, כבר אמרתי, רק ברגעים מסוימים של ריגוש מלאכותי. מילותיה של אחת מן הרפסודיות הללו נחרתו בזיכרוני. אפשר שהיצירה הותירה בי רישום עז כל-כך כי דימיתי לחלץ מזרמיה התת-קרקעיים אות ראשון להכרה מצדו של אשר בכך שתבונתו השָׂגיאָה מתנודדת על כס מלכותה. ואלה, בקירוב אם לא בדיוק נמרץ, מילות השיר אשר שמו "הארמון הרדוף":

אֵיך העמק אז הוֹרִיק

עוד בִּילוּ בו מלאכים

כשארמון מרהיב הִשיק

את ראשו אל השחקים.

על ממלֶכֶת הַכָּרה

הוא זרח!

אֵי שֹרָף פָרַשֹ אֵבְרָה

על מִשְכַּן יפה כל-כך!

זוֹהָבִים וּמקסימים

על גגו נִסִים רִחְפוּ

(מסוּפר כאן על ימים

שמזמן חלפו),

ועם רוח מְחָזֵר –

הוֹ עידן מתוק –

על פְּתָחִים כְּצֵל עוֹבֵר

בושם דק נישא רחוק.

וכל הֶלֶך שם ראה

דרך חלונות אוֹרִים

קְהַל פֵיוֹת מַפליא תנועה

לִצְלִילֵי המיתרים,

סביב הכֵּס שבו יושבת

(כִּיצוּקָה מִבָּהַט!)

המלכה בַּרוֹם נשגבת

לַמרחק דְמוּתָה נוֹגָהַת.

בְּמַשֹכִּית פנינים זוהר

שָעַר ההֵיכַל

בַּעדו עובֵר-נוֹהֵר

מִתנוצץ כַּטל

גְדוּד הֵדִים מַסוּר כּוּלוֹ

לְשירה זַכָּה

רַן ביופי אֵין מָשְלוֹ

על חוֹזְקָהּ של המלכָּה.

אך דְבָרִים עוֹטֵי יגון

בִּזְדוֹנַם תַקְפוּ אותה

(בְּכוּ, כי שיר שוּב לא יָרוֹן

לַמלכה בְּמַחְלַתָהּ).

וכעת אותו פאר

שחלף-עבר

הוא רק זיכרון חיוור

מֵעידן נִקְבַּר מִכְּבַר.

והנוודים רואים

מֵחלון מֻכֶּה-אַדֶמֶת

חוּג צְלָמִים בִּמְחוֹל-עִוועִים

לִנְגִינָה זרה, צורמת,

עת בְּנֵי-בְּלִי-שֵם, קְהַל-רוּחוֹת

חוּצָהּ יִבְרְחוּ

צוֹחָקִים עד כְּלוֹת כּוֹחוֹת –

לא עוד יְחַיְכוּ.

זכורני שהבלדה העירה בנו שרשרת מחשבות, אשר במהלכה השמיע אשר עמדה שאיני מביאה כאן על שום חדשנותה (כי כבר נמצאו מי שחשבו כך),2 אלא משום האדיקות שבה דבק בה. כללו של דבר, ייחסה עמדה זו תודעה לכל הצומח. אך בחסות דמיונו החולה לבש הרעיון דמות נועזת יותר, וגנב את הגבול השׂם פדוּת בין עולמנו זה לבין ממלכת הכאוס. אין לי מילים לבטא את מלוא היקפה של טרדתו רבת-העסק או את מידת ההפקרות שחלחלה בה. מכל מקום, אמונתו נתקשרה (כפי שכבר רמזתי לעיל) בלבנים האפורות של בית אבותיו. הוא דימה כי תודעתן של האבנים יצאה מן הכוח אל הפועל על-ידי שיטת פרישׂתן – על-ידי דרך הנחתן וכן על-ידי היערכותם של ציבור הפטריות המכסה אותן והעצים הנרקבים על סביבותיהן – בעיקר מכוח עמידתה רבת-השנים של פרישה זו והכפלתה במימיו העומדים של האגם. הראיה לתודעה זו תימָצא, כך אמר (וכאן נדהמתי למשמע דברוֹ) בהתעבותו ההדרגתית אך המוּחשת של אוויר מיוחד למקום, השורה על המים ועל הכתלים. התוצאה ניכרת, הוסיף, באותה השפעה שקטה אך לא-מרפה ונוראה שצרה את גורלות משפחתו מזה מאות בשנים, ואשר עשתה אותו למה שראיתי בעינַי – למה שהיה. עמדות מעין אלה אינן צריכות ביאורים, ולפיכך לא אוסיף עליהן מאומה.

ספרינו – הספרים אשר מזה שנים סמכו את הווייתו הנפשית של הנכה – התיישבו היטב, כפי שאפשר היה לצפות, עם טבען זה של הזיותיו. רכנו יחד על יצירות כדוגמת "Ververt et Chartreuse" לגְרֶסֶה; "Belphegor" למקיאוולי; "עדן וגיהינום" לסווידנבורג; "מסעו של ניקולס קלים מתחת לפני האדמה" להולברג; פרקי כירומנטיה מאת רוברט פלאד, ז'אן דינדאז'ינֶה ודֶה לָה שאמבְּרֶה; "המסע לאופק הכחול" של טיק; וכן "עיר השמש" לקאמפאנֶלה. אחד הכרכונים החביבים עלינו היה מהדורת אוקטבו קטנה של "Directorium Inquisitorium" מאת הדומיניקאני איימֶריק איש גירונה; ופרקים משל פּוֹמפּוֹניוּס מֶלָה אודות הסאטירים והפָּאנים האפריקנים הזקנים, שבהם הגה אשר כחולם-בהקיץ לאורך שעות. אך עיקר תענוגו בא לו מספר נדיר לאין-ערוך ומשונה מאוד, אשר נדפס במהדורת קווארטו גותית – ספר הדרכה של איזו כנסייה נשכחת: Vigilioe Mortuorum secundum Chorum Ecclesioe Maguntinoe.3

לא יכולתי שלא להרהר בפולחנים הפראיים שהוצגו באותו חיבור, ובהשפעה שנודעה להם מן הסתם על אותו היפוכונדר, כאשר ערב אחד, משהודיע לי בחטף כי הגבירה מאדליין שוב אינה עמנו, הצהיר על כוונתו לשמר את גופתה למשך שבועיים (בטרם תיטמן סופית) באחד מן הכוכים הרבים שבתחתית אגפו הראשי של הבית. על הטעם הארצי שגייס להצדקת המעשה החריג לא מלאני לבי לחלוק. האח נדחק להחליט מה שהחליט (כך סח לי) נוכח טבעה הבלתי-רגיל של מחלת המנוחה, חקרנותם החטטנית של כמה מרופאיה, והיותה של חלקת-הקבורה המשפחתית מרוחקת וחשופה לעין כול. לא אכחד: כאשר העליתי בזיכרוני את פניו חורשי-הרעה של האיש שפגשתי במעלה המדרגות ביום בואי לבית, לא מצאתי לנכון להתנגד למה שראיתי בו לכל היותר אמצעי זהירות לא-מזיק, אשר לא יסטה מדרך הטבע.

לבקשתו של אשר, סייעתי לו בהכנות לקבורה הארעית. הגוף ניתן בארונו, ושנינו נשאנו אותו לבדנו למנוחתו. המרתף שבו הנחנו אותו (זמן רב כל-כך שלא נפתח, ולפידינו הגוועים באוויר החונק גילו אך מעט) היה קטן, לח, בלי אשנב להתיר את כניסתו של אור; כרוי בעומק האדמה הישר מתחת לאגף שבמדוריו הוּלנתי. בימים פיאודליים רחוקים שימש ככל הנראה למטרות מסמרות-שיער, ובתקופות מאוחרות יותר נהגו לאחסן בו אבק-שריפה, או חומר דליק אחר כלשהו, כפי שאפשר היה ללמוד מכך שמקצת שטחה של הרצפה, וכל פאותיו של מעבר ארוך ומקומר שבעדו באנו אל הכוך, היו מחופים יפה-יפה בלוחות נחושת. דלת הברזל הכבדה עטתה אף היא שריון. כאשר נעה על ציריה הפיק משקלה העצום צליל חיכוך חד מן הרגיל.

משהפקדנו את מטעננו האבֵל על אדניו בתוך אותו מחוז של בלהה, הסטנו קמעא את מכסה הארון שטרם מוסמר למקומו, והתבוננו בפניה של הדיירת. דמיון מהמם בין האח לאחות שבה לראשונה את תשומת לבי; ואשר, שאפשר כי ניחש את מחשבותַי, מלמל שברי דברים, אשר מהם למדתי כי המנוחה והוא היו תאומים, וכי רגשי-לב טמירים רחשו ביניהם מֵעולם. כך או כך, מבטינו לא האריכו שהותם אצל המנוחה – כי לא יכולנו להביט בה בלי יראה. המחלה שקטפה את הגבירה בעצם עלומיה המבשילים הותירה, כרגיל בכל המחלות המטילות שיתוק, סומק עדין, כמו להלעיג, על החזה והפנים, וחיוך המשתהה זמן רב מדי על השפה, ואין נורא כמותו במוות. החזרנו את המכסה למקומו ומסמרנו אותו לארון, ומשהברחנו את דלת הברזל התחלנו עושים דרכנו בעמל למדוריו העליונים של הבית, שבקדרותם אינם נופלים הרבה מן התחתונים.

חלפו כמה ימי יגון מרים, ובתווי מחלת הנפש של חברי הסתמן שינוי ניכר. מנהגו הרגיל נעלם. עיסוקיו הרגילים נזנחו או נשכחו. הוא נע ונד בין החדרים בצעדים נמהרים, לא-שקולים, משוללי-מטרה. פניו עטו, אם אמנם אפשרי הדבר, גוון מחריד עוד יותר – אך הזוהר נטש את עיניו כליל. הצרידות שוב לא פקדה את קולו; ורעד מחלחל, כמו מִקצוֹת הבהלה, קנה לו שביתה בדיבורו. אמנם, לפרקים סברתי כי מוחו המגורה ללא הפוגה היה נאבק באיזה סוד מצמית, אשר עמל לגייס את האומץ הדרוש כדי לגלותו. ברגעים אחרים נמצאתי זוקף הכול לגחמותיו הסתומות של השיגעון, כי ראיתיו בוהה לריק במשך שעות ארוכות, וכל-כולו דרוך כאילו היה מאזין לאיזה צליל דמיוני. אין פלא שמצבו הבעית אותי – ניגַע והדביק אותי. הרגשתי כיצד השפעותיהן הפראיות של אמונות-השווא המדומיינות אך עזות-הרושם שדבק בהן הולכות וזוחלות במעלה גופי לשיעורין – לאט, בהתמדה.

שבעה או שמונה ימים לאחר טמינתה של הגבירה מאדליין במרתף, משפרשתי ליצועי בשעת לילה מאוחרת, התנסיתי במלוא עוצמתן של תחושות אלה. השינה מיאנה לבוא אל מיטתי, והשעות נקפו בזו אחר זו. עמלתי לתלות את העצבנות אשר קנתה לה חזקה עלי באיזה מקור ארצי. התאמצתי להאמין כי הרגשותי נובעות, מקצתן ושמא כולן, מהשפעתם המערערת של הרהיטים העגמומיים המקיפים אותי – הווילאות הכהים המרוטים, שהבל סערה מתגברת החרידם להתנודד כשיכורים על הקירות, ולהרחיש במלמול מדריך-שלווה סביב עיטורי המיטה. אך מאמצַי היו לשווא. רעד לא-נכבש חלחל בהדרגה בעצמותי; בהלה משוללת סיבה רבצה על לבי. ננערתי בנשימה נעתקת והתרוממתי על גבי הכריות; ועוד עיני קודחות במעבה החשכה, שעיתי – איני יודע למה, מלבד זאת, שדחק בי דחף – לקולות נמוכים ומעומעמים אשר עלו בהפוגות הסערה, בהפסקות ממושכות, מנין לא ידעתי. אימה שאין לסַבְרָה ואין לשאתה הכריעה אותי; לבשתי את בגדַי בחיפזון (כי ידעתי ששוב לא אישן הלילה), וניסיתי לחלץ עצמי ממצב-הביש אשר שקעתי בו על ידי שפסעתי בדירתי הלוך ושוב, מהר-מהר.

לא עלה בידי להשלים אלא מחזורים ספורים, וצעד קל על גרם-מדרגות סמוך הקפיא את פסיעתי. לאלתר זיהיתי את צעדיו של אשר. כעבור רגע נקש קלות בדלתי, ונכנס, נושא עמו פנס. פניו עטו גם הפעם חיוורון-פגרים – יתרה מזאת, מין נהרה משוגעת זרחה בעיניו – כל מנהגו אמר היסטריה כבושה. בכל הווייתו החריד אותי – אך כל דבר היה טוב לי מן הבדידות שאותה סבלתי עת ארוכה כל-כך, ואני קידמתי את בואו בהקלה.

"ואתה לא ראית זאת?" אמר פתאום, לאחר שבהה על סביבותיו בדממה במשך כמה רגעים – "לא ראית זאת, אם כן? – חכה, אם כך! – חכה ועוד תראה." באומרו זאת האהיל על פנסו, התנפל על אחד החלונות וקרע אותו לַסוּפה.

קצפה המשתולל של רוח הפרצים כמעט שעקר אותנו ממקומנו. ליל הסערה היה יפה בזעמו, אין מושלו לאימה וליופי. מערבולת הלכה וקמה סביבנו; כי הרוח תַכְפָה לשנות את כיוונה בגחמות פתאום; ומעבה העננים (כה נמוכים, רובצים-לוחצים על צריחי הבית) לא כיסה את עינינו מראות את מהירות תנועתם, כאילו הפיח בהם הסער חיים שמכוחם טסו מכל העברים, מתנגשים זה בזה ואינם נמוגים במרחק. אני אומר שאפילו מעבה העננים לא כיסה את עינינו – ובכל זאת לא ראינו את הירח ואת הכוכבים, וגם בהבזק הברק לא חזינו. אך הערפל המשתרע תחתינו, עצום ופועם, וכמותו כל העצמים החומריים שמסביבנו, זהר באורו הלא-טבעי של אד מתפשט, זורח-קלושות, אשר ריחף על הבית ואָפַד אותו כתכריך.

"אל לך – לא תחזה בדבר הזה!" אמרתי נרעד לאשר והובלתי אותו, באלימות עדינה, מן החלון לאחד הכיסאות. "תעתועים אלה המכים אותך בתימהון אינם אלא תופעות חשמליות מצויות – או שמא מקורם באילוח האגם המבאיש. הבה נסגור את החלון הזה – האוויר המקפיא מסוכן לבריאותך. הנה אחת הרומאנסות החביבות עליך. אני אקרא, ואתה תאזין –וכך, יחדיו, נעביר את הלילה הנורא הזה."

הכרך העתיק שנטלתי לידי היה "Mad Trist" לסר לאנסלוט קאנינג;4 אך לא אמרתי כי הוא חביב על אשר אלא על דרך ההלצה העצובה; כי מה לרוחו הנשגבת וכלילת-ההפשטות של חברי ולאותו גיבוב ארכני וחסר-דמיון. אלא שהיה זה הספר היחיד בהישג יד, ואני טיפחתי תקווה עמומה שהרִגשה אשר סכסכה על אותו היפוכונדר את דעתו תמצא הקלה (כי תולדות השיגעון רצופות מקרים תמוהים כאלה) אפילו בהבלותה הכה-מופלגת של אותה מעשייה. ואמנם, העוֹררוּת הפראית, המאומצת שבה האזין, או האזין כביכול, למילות הסיפור השיאה אותי להשתבח בהצלחת תכניתי. 

הגעתי לאותו חלק ידוע בסיפור שבו אתֶ'לרֶד, גיבור ה-Trist, לאחר שביקש לשווא להיכנס למעונו של הנזיר בדרכי שלום, פונה לפרוץ פנימה בכוח. ואלה, כזכור, מילות האגדה:

"ואת'לרד, אשר מטבעו ניחן בלב אמיץ, וכעת עוד הוסיף כוח בזכות היין העזיזי שגמע, שוב לא חיכה לשאת ולתת עם הנזיר, שאמנם היה קשה-עורף ומלא רשעה; כנטוף הגשם על כתפיו נתיירא מפני הסערה המתגברת, שעל כן נשא את מטהו והפליא מהלומותיו בקורות הדלת עד שהבקיע רווח לידו עטוית הכסיה; וכעת טלטל טלטלת גָבֶר, וכך ביקע ועקר וקרע הכול לגזרים, עד ששאון חלול של עץ יבש הרעיד מקצה היער ועד קצהו."

בסיומו של משפט זה עצרתי, מתחלחל; כי נדמה היה לי (אף שפסקתי בו-ברגע, כי דמיוני המודלק הוליך אותי שולל) – נדמה היה לי כי אי-משם, מאיזה אגף מרוחק של הבית, עלה באוזני במטושטש מה שאפשר היה לשמוע בו דמות דומה-להדהים, הד (אם גם חנוק ומעומעם) של אותו צליל עקירה וקריעה שסר לאנסלוט דייק כל-כך בתיאורו. אין ספק כי זימון-המקרים לבדו הוא שלכד את תשומת-לבי; כי בין שקשוק המשקופים בחלונות, ורעשיה המתערבלים של הסופה המוסיפה ומתגברת, מה היה לי להיטרד בצליל זה דווקא. המשכתי בסיפור: 

"אך משעבר האלוף הגיבור את'לרד בפתח, עלתה בו עברתו, כי הנה הנזיר הרשע נעלם לבלתי הותיר זכר, ותחתיו ניצב דרקון ענקמוני ולו שריון-קשקשים ולשון רושפת אש, והוא נוטר ארמון של זהב שרצפתו כסף; ועל הקיר מגן נוצץ אשר חושל בבדיל, ונבואה חרותה עליו לאמור –

מי שבא בזה השער הוא גיבור מאין מושלו

כי יטבח את הדרקון – המגן יהא שלו.

ואת'לרד נשא את מטהו והיכה בראשו של הדרקון, אשר כרע למרגלותיו והחזיר את נשמתו הבואשת בצעקה כה מְזוָעַת ומזעזעת, כה נוקבת עד שאת'לרד נאלץ להאהיל על אוזניו בידיו כנגד הרעש המחריד שכמותו לא נשמע מעולם."

כאן שבתי ועצרתי באחת, והפעם לא ידעה תדהמתי מעצורים – שכן באותו רגע שמעתי בפועל-ממש וללא כל ספק (אף שלא ידעתי לומר מנין בא הקול) צליל נמוך, נישא מרחוק אך צורמני ומתארך, בלתי-רגיל, הד צעקה נוקב-אוזניים – בן דמותה של הצרחה שדמיוני מינה כבר לדרקון מן הסיפור.

זימון-מקרים שני זה המיט עלי אלף הרגשות מתנגשות, שהפליאה והזוועה משלו בהן; ועדיין יישוב דעתי עמד לי, ונשמרתי שלא להרגיז את עצביו המגורים של חברי. לא הייתי בטוח כי השגיח בקולות; אף-על-פי שתמורה משונה פקדה לבטח את מנהגו במהלך הרגעים האחרונים. בהדרגה הסב את כיסאו מפני, כך שכעת ישב ופניו אל דלת החדר; תווי הפנים היו מסותרים למחצה מעיני, ובכל זאת ראיתי ששפתיו רועדות כאילו מלמל בלא קול. ראשו נשמט על חזהו – אך ידעתי כי לא נרדם, כי את עינו הקרועה לרווחה ראיתי בצדודית. תנועת גופו לא התיישבה גם היא עם השינה – כי נד אנה ואנה, תנודתו עדינה אך אחידה ומתמדת. משעמדתי בחטף על פרטים אלה, המשכתי בסיפורו של סר לאנסלוט בזו הלשון:

"והאלוף הגיבור שנתמלט מחרונו הנורא של הדרקון, בהגותו במגן המחושל שכֶּשֶׁף הזדון הוסר ממנו, סילק מדרכו את נבלת המפלצת, וצעד בגאון על רצפת הכסף שֶלַטירה למקום שם נקבע המגן על הקיר; והנה בטרם השלים האביר את מסעו, נפל מגן הגיבורים לרגליו על רצפת הכסף בצַלצֵלַת אדירים איומה."

אך בקעו הגאים אחרונים אלה משפתַי, וכאילו מגן מִבְּדיל אמנם צנח בו-ברגע על רצפה מכסף, בא לאוזנַי בבירור הד זעזוע מרעיד, חלול, מתכתי, חנוק ובכל זאת מצטלצל. נרעש זינקתי על רגלי; אך אשר לא עמד מתנודתו המדודה. חשתי לכיסא שבו ישב. עיניו היו קבועות אין-ניע לפניו, ופניו קפאו כאבן. אך כשהנחתי את ידי על כתפו, טלטל רעד עז את כל גופו; חיוך נחלה הרטיט על שפתיו; וראיתי כי הפיק מלמול חלוש, להג נמהר ומתכתש, כאילו לא השגיח בנוכחותי. גהרתי על דמותו, וגמעתי את עֶנוּת מילותיו:

"עכשיו אתה שומע זאת? – כן, אני שומע זאת, מזה זמן אני שומע זאת. הרבה דקות, הרבה שעות, הרבה ימים – הרבה – הרבה – הרבה – אני שומע זאת – ובכל זאת לא העזתי – הו רחם עלי, אני חורבת-אדם! – לא העזתי – לא העזתי לדבר! הנחנו אותה בקבר בעודה בחיים! כלום לא אמרתי שחושי מחודדים? עכשיו אני אומר לך, ששמעתי את תנועותיה הראשונות, החלושות, בחלל הארון. שמעתי אותן – לפני הרבה, הרבה ימים – ובכל זאת לא העזתי – לא העזתי לדבר! ועכשיו – הלילה – את'לרד – הא! הא! – הבקעת דלתו של הנזיר, וזעקת-המוות של הדרקון, וצלצול האדירים של המגן – מוטב לך לומר, קריעת ארונה, וצווחתם של צירי הברזל בכלאה, והתגוששותה בנתיבו מחופה המתכת של הכוך! הו! לאן, לאן אברח? כלום לא תופַע כאן תיכף ומיד? כלום אין היא ממהרת הֵנָה, להוכיח אותי על חפזוני? כלום לא שמעתי את צעדיה על המדרגות? כלום איני שומע פעימה כבדה ואיומה, ומזהה בה את הלמות לבה? משוגע!" – כאן זינק בפראות על רגליו, וקרע מגרונו את ההברות בצווחה, כאילו הוציא את נשמתו בַּמאמץ – "משוגע! אני אומר לך שכעת היא ניצבת בדלת!"

כאילו התעצומות העל-אנושיות של מבעו אצרו כוחות כישוף, לוחות ההבנֶה הכבירים והעתיקים שעליהם הורה החלו בו-ברגע פוערים לאטם מלתעות כבדות ושחורות. היתה זו פעולתה של רוח הפרצים – ובכל זאת על המפתן ניצבה בפועל-ממש דמותה הנישאה ועטופת-התכריכים של הגבירה מאדליין לבית אשר. גלימתה הלבנה היתה מוכתמת דם, ואותותיו של איזה מאבק ניכרו בכל טפח של גופה האכול. רגע נותרה רועדת ומתנודדת אנה ואנה על הסף – ובמשנהו, תוך אנקת בכי חלשה, נפלה אפיים על גופו של אחיה, נושאת אותו ארצה בפרפוריה הקשים, האחרונים, והוא גופה תחת גופָהּ, קורבן הבלהות אשר חזה.

מאותה לשכה, מאותו בית, נסתי על נפשי. הסערה השתוללה במלוא עוזה כַּחצוֹתי את המסילה הישנה. לפתע הבזיק בצד השביל אור פרא, ואני סבתי לראות מה היה מקורו של אותו בוהק-סנוורים, כי הבית העצום וצלליו הם לבדם נמצאו מאחורַי. היתה זו קרינתו של הירח המלא אשר זרח בעוז, אדום-כדם בשקיעתו, מבעד לאותו סדק שהזדגזג, ניכר-בקושי לְפָנים, מגג הבניין ליסודותיו. בעודי מביט, התרחב הסדק במהירות – הרוח התערבלה בפרץ-זעם – חוג סִחרורהּ טרף את עינַי – מוחי נהפך כאשר ראיתי בנפילתם של הקירות הכבירים – ובאוזניי עלה קול צעקה ארוך, סואן כשאון מים רבים – והאגם העמוק והעכור שלרגלַי סגר זָעֵף ודומם על חורבותיו של "בית אשר".


*מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

בחיי האחרים גרתי עם בעלי פול-מארק ועם הילד בפרוור של אוהיו או של מישיגן. הבתים היו נטועים בכרי דשא גזומים שנמשכו לכל מלוא העין, מסודרים במעגלים סביב אגם מלאכותי, וכולם דומים, כמעט זהים, מתוצרת אותו מפעל, עם אותו חיפוי במראה לבֵנים וגַמלון אפרפר ושתי מדרגות בחזית, ודלת כניסה גדולה מעץ או מאיזה פלסטיק דמוי עץ, לא הצלחתי להחליט וממילא בשום בית אף אחד לא נכנס דרכה חוץ משליחי הסופרמרקט או הטייק-אוויי, כולם נכנסו הביתה דרך הגראז' שגם הוא היה זהה בכל הבתים והכיל בכולם מקרר נוסף ודלת צדדית שהובילה למטבח וחפצים שנתקעו בלימבוס שבין שימוש לזריקה ונדחסו בו מסביב לשתי המכוניות.

כל כך דומים היו הבתים עד שבשבוע הראשון אחרי שעברנו לשם יצאתי לסיבוב עם הילד בעגלה ואיבדתי את הדרך חזרה, הצלחתי לזהות את הבית בסוף בזכות שתי זקנות שיצאו לטייל עם הכלבים ועדיין עמדו ושוחחו מולו כמו בשעה שיצאתי. לא היו גדרות כך שהדשא האינסופי היה גם הגינה הפרטית של כל בית ומלבדו אף אחד לא הוסיף הרבה, כאילו כל כך הרבה מַיילים של דשא דיכאו את נטיות הגינון אצל כולם, לכל היותר עץ יחיד, שיח או שניים, כמה צבעונים באביב שהיה צריך לרסס בחומר מסריח כדי להרחיק את הצבאים שהיו באים לאכול אותם. הצבאים היו מטרד רציני ופעם פול-מארק כמעט התנגש באחד מהם בכביש, אבל הילד התלהב מהם וגם מהסנאים והיה מצביע וקורא: "!Mamby","!Squiwel" בלי לאוּת.

לפעמים בלילות כששכבתי ליד פול-מארק השקוע בשינה דמוית עילפון אחרי יום העבודה הארוך וכל הנסיעות והקשבתי לגשם, הייתי צריכה להתאפק בכל כוחי לא לזנק ולגשת לחלון כדי לבדוק אם הגשם אמיתי. רחש העצים ברוח היה נפלא עד ששמתי לב שהוא קורה כל 2:15 דקות בדיוק וגם נזכרתי שאין בחוץ מספיק עצים כדי לייצר רחש כזה, אבל פחדתי לקום ולצעוד על קורות הפרקט-למינציה שהיו משמיעות שתי חריקות בלתי-נמנעות בדרך לחלון, ומעירות את הילד, שהיה עלול להעיר את פול-מארק, שהיה צריך לקום בחמש וחצי בבוקר לעבודה. המשכנתא גדלה מדי חודש יותר ממה שחישבנו, ואני לא חזרתי לעבוד אחרי הילד, ממילא שכר המטפלת היה בולע את השכר שלי ועדיף היה לו בשנים הראשונות להישאר אתי ולא עם אדם זר.

ניסיתי לחסוך באמצעות קופונים ומבצעים ומכירות סוף עונה וחג ההודיה ופוסט-כריסמס, אחת לכמה זמן קניתי משהו באינטרנט בלי ידיעתו של פול-מארק, בגד צר מדי – קשה לקלוע למידה הנכונה בהזמנות  מהרשת – או יפה מדי שנשאר תלוי בארון, איזה אביזר משוכלל לאמבטיה בשביל הילד, שאמנם היה צריך לפנות בשבילו אביזרים אחרים אבל בהחלט הלהיב את הילד לפחות פעמיים או שלוש, כלי מטבח שרק חלקם הצטרפו בסוף לערימה בגראז' וכמובן הרבה קוסמטיקה שעולה פחות באינטרנט, בעיקר אם קונים אחד ועוד אחד בחצי מחיר, או שניים ועוד אחד חינם ודמי המשלוח כלולים. 

השתדלתי לצעוד על ההליכון שהזמנתי מוולמארט – הוא עלה לא-מעט אבל הסברתי לפול-מארק (את ההליכון לא היה אפשר להסתיר) שזאת השקעה שתשתלם בסופו של דבר, שתעזור לי לחזור לכושר, לעצמי, לעבודה – מול הטלוויזיה אם כי לרוב ישבתי על הספה הרכה באופן שהִקשה לקום ממנה וניענעתי במרץ את העגלה של הילד גם, למען האמת, בשעות שהוא לא היה אמור לישון וצפיתי בתוכניות כושר ותזונה בריאה וטיפים ל-'well-being' שהשתדלתי לחקוק בזיכרון ושרוב הפרסומות בהן אם לא כולן היו למוצרי דיאטה וקוסמטיקה והציגו את הגוף ואת הפנים כמו שדה קרב שבו אין סיכוי לנצח, לכל היותר למזער את התבוסה בעזרת אחד ועוד אחד בחצי מחיר, או שניים ועוד אחד חינם.

חוץ מזה לא עשיתי הרבה במשך היום, בסופו לפעמים לא הצלחתי להיזכר בשום דבר ממשי שעשיתי חוץ מהתנועה החדה של  הקימה מהספה תוך כדי לחיצה על off בשלַט ומאמץ להשתיק מהר את הילד כששמעתי את השער החשמלי של הגראז' נפתח למכונית של פול-מארק, אבל איכשהו הימים נזלו לי בין האצבעות וכשמזג האוויר היה סביר הייתי יוצאת לסיבוב עם הילד. אחרי שהתאקלמת בשכונה וצעדת מהבית לאגם המלאכותי בכל מסלול אפשרי יכולת כבר להבחין בהבדלים דקים בין הבתים שהעידו על מעמד כלכלי, למשל למשפחות שהיו יותר well-off היו בריכות בנויות מאחורי הבית ואילו לאחרות היו בריכות פלסטיק עגולות שעולות הרבה-הרבה פחות ויש להן עוד יתרונות, למשל שאפשר לקחת אותן כשעוברים דירה. את שלנו הזמנתי מאמזון במבצע, ב-$299.99 בלבד, ופול-מארק התקין אותה בשני סופי-שבוע. היה אפשר לרכוש גם גדר הגנה לבריכה בתוספת $59.99 אבל זה כבר ייקר את העסק וכל עוד הילד היה קטן לא ראינו צורך בזה. 

טוב. לא צריך לקרוא את האיליאדה או את 'החטא ועונשו' שממילא לא קראתי בחיי האחרים כדי לנחש את הסוף, לדמיין איך אני בוהה בטלוויזיה וקולטת פתאום את השקט המשונה או את הקלות המשונה של העגלה שאני ממשיכה לנענע, קמה מהספה ורואה שהילד איננו, עולה בריצה במדרגות והוא לא בחדר שלנו וגם לא בשלו ולא באמבטיות, שוב יורדת לסלון ופתאום רואה שהדלת הקדמית פתוחה, לא סגרתי אותה אחרי המשלוח מהסופרמרקט, לרגע אחד קופאת באימה ואז רצה החוצה, אל הבריכה, כבר מרחוק אני רואה, צף במים, פניו מטה, המראה הכי נורא שאראה כל חיי ועדיין ממשיכה לרוץ – ולפעמים אני לא יכולה לשאת גורל אכזרי כל כך בחיי האחרים ואני מגיעה לבריכה, הצרחה תקועה לי בגרון, ורואה סנאי גדול וטיפש שנפל לתוכה וטבע, עיניו פקוחות וכפותיו עוד שלוחות קדימה, ופול-מארק ג'וניור יושב בדשא ומסתכל בי בפליאה. 

הוא מסתכל על האי שלהן ממקומו על שפת הבריכה. האי נמצא בתוך אחת הבריכות. למעשה מדובר במערכת של בריכות מחוברות, כל אחת בצורת כליה ובגודל משתנה. האיים פזורים בין הבריכות, מחוברים במסדרונות ליבשה. שניים מהאיים המרוחקים גדולים דיים כדי להכיל חבורה של חמישה או שישה אנשים. אחרים הולמים רק זוג או אדם בודד, אולי שחיין שהתעייף או מתבגרת שמעדיפה להתרחק מהוריה.

האי שלהן קטן יחסית, אולי נועד לזוג אוהבים. לכן שלושתן נאלצות להצטופף. הן שרועות-שעונות זו על זו. עורן בוהק ממים ומקרם שיזוף. שלושה גופים נשיים בשלושה גוונים שונים. הן משנות תנוחה כגוף אחד, כאילו תיאמו את השינוי ביניהן, נעות באיטיות עצלה של כלבי ים. הן מצחקקות. מעניין על מה הן מדברות. אם יתקרב ישתתקו מיד. אם ינסה לשאול אחר כך על מה דיברו, רחל תנסה לענות, אבל קשה לו להאמין שתצליח. היא בטח תגיד שהיא לא זוכרת. אולי היא באמת לא זוכרת. השיחה שלהן היא כמו להקת דגים בים: שטה, מתפרדת, מתפצלת, ומתאחדת שוב. בטח באמת קשה לזכור שיחות כאלו אחר כך.

בעצם לא כולן מדברות ככה. ברור שלא כולן. לאמא שלו, שיסלח לו אלוהים, לא היו חסרים קצוות חדים.   

הוא בוחן אותן שוב, בחדוות בעלוּת. אפילו מכאן נדמה לו שהוא יכול להריח את ניחוחות הקוקוס והשמש שמדיף עורן. כך בוודאי התמוגג המלך שלמה על אלף נשותיו.

כן, זה היה רעיון טוב לצאת לחופשה הזאת. פעם, כשהילדים היו יותר קטנים, הם היו יוצאים הרבה לחופשות משפחתיות עם כל האחים והאחיות והנשים והבעלים, אבל מתישהו זה הפסיק והם אפילו לא שמו לב מתי בדיוק זה קרה.

*

היא מתבוננת מרחוק בבעלה בעגלגלותו המוצקה, בכרסו הקטנה המזדקרת. לא ממש כרס, יותר בטנון של נחת, עדות לגבר בן חמישים השמח בחלקו.

הוא התחיל את דרכו כנהג דחפור. עכשיו יש לו צי של דחפורים שהוא עדיין נהנה לפקח עליו כמו ילד שנהנה לפקח על רכבות הצעצוע שלו. לפני כמה שנים הוא גם התחיל לצייר. אפילו על פי הקריטריונים הסלחניים שלה הוא צייר בינוני, אבל הוא נהנה מזה. רוב הזמן הוא מצייר פרחים וכדים. לפעמים הוא מצייר אותה ואת הילדים. בציורים שלו היא תמיד נראית צעירה מאוד, כפי שהיתה כשפגשה אותו, לפני שלושים וחמש שנים ושלושה ילדים. היא לא יודעת אם להיעלב או להרגיש מוחמאת.

  

*

 "את נשרפת," אומרת לה, שַֹרַיי. "את צריכה לשים משהו." היא מורה על לחייה. "אני בסדר?" היא שואלת. "אני מרגישה קצת חם בפַּנִים."

 "ואני מרגישה קצת חם בפְנִים," צוחקת קארין. "תגידו," היא לוחשת ופוערת את עיניה, "הוא באמת לא לבש תחתונים מתחת או שזה סתם נדמה לי?"

 "איכס, מגעילה," סוטרת שריי על זרועה של קארין. "אני לא מאמינה ששמת לב לדבר כזה."

 "כאילו שאפשר לא לשים לב," מוחה קארין. "ואל תגידי לי שאת לא שמת לב."

שריי מחייכת אך אינה עונה.

 ברור שהיא שמה לב. איך אפשר לא? בחור כל כך יפה. 

 "אתן חושבות שהוא הומו?" שואלת קארין.

 "די, נו," מוחה שריי. היא המבוגרת שבהן, בת חמישים וארבע, ולכן ממלאת, באי-רצון מופגן, את תפקיד המזועזעת. "וחוץ מזה, אם הוא לא?" היא תובעת, "מה היית עושה? שוכבת איתו?"

 "ברור!" צוחקת קארין, ומיד פורצת בצחוק. "לא, בטח שלא. סתם סקרנות."

קארין היא לא רק הצעירה שבהן אלא גם אשת הקריירה ואשת העולם הגדול. בגיל שלושים ושבע יש לה עסק מצליח לייצור נעליים והיא טסה בכל העולם. היא גם אוהבת פסטיבלים של מוזיקה אלקטרונית. ככה היא גם פגשה את עופר, שצעיר ממנה בשש שנים. היא ועופר בכלל לא היו אמורים לבוא. שריי הזמינה את בת דודתה אריאלה ואת בעלה, רונן, להצטרף אליהם. אריאלה ורונן כבר קנו חבילה, אבל בסוף רונן נקע את הרגל והעביר את הכרטיסים ואת חבילת הנופש לזוג הצעיר. עופר וקארין התחתנו לפני פחות משנה ועד אותה נסיעה רחל לא ממש הכירה את קארין. היא גילתה שהיא מחבבת אותה, אם כי לפעמים הרגיז אותה האופן שבו קארין לקחה לעצמה את תפקיד הילדה השערורייתית ודחקה אותן לתפקיד הדודות המזועזעות. היא שמה לב כשכאשר קארין נמצאת איתן הקול שלה שונה, ילדותי, מתפנק, גבוה יותר מהקול שבו היא מדברת כשיש אנשים נוספים בקרבת מקום. היא בטח היתה לועגת לה אם היתה יודעת שיעקב הוא הגבר הראשון והיחיד שלה.

 

*

הוא מתגעגע לימים שהילדים היו קופצים עליו בבריכה ועומדים לו על הכתפיים ומתפעלים מקפיצות הראש שלו מהמקפצה הגבוהה, מסתכלים בגאווה לצדדים כדי לוודא שכל הילדים האחרים מבינים שזה אבא שלהם, שקופץ ככה.

הוא יודע שזה מגוחך לצפות מבנים בני חמש-עשרה ושבע-עשרה ומילדה בת שלוש-עשרה להתפעל מקפיצות הראש שלו, אבל זה בכל זאת מכאיב לו. הוא אפילו לא בטוח שהוא עדיין יכול לקפוץ ראש מהמקפצה הגבוהה. נדמה לו שכן. הוא בסך הכול בן חמישים ועדיין חזק. יד ראשונה במצב טוב, הוא מחייך לעצמו, אבל האמת שאפילו לא בא לו לנסות.

זה משגע אותו שהקטנה שלו, הילדה הקטנה שלו, כבר בת שלוש-עשרה. היא נראית גדולה לגילה, מתבגרת מהר, כמו כל הנשים במשפחה של רחל. כבר מגיל אחד עשרה יש לה מחזור. מעניין אם היא יודעת שהוא יודע. אולי היא חושבת שאמא שלה לא מספרת לו כאלה דברים. כבר כמה פעמים הוא רצה להגיד לה שזה בסדר, שהיא יכולה לספר, שאין לה מה להתבייש. אבל הוא בעצמו התבייש, ואולי חשש שההודאה שבתו הפכה לאישה תמחק את הילדה הקטנה שלו.

איפה הילדים עכשיו? היה נדמה לו שהם אמרו לו בבּוּפֶה בארוחת הבוקר שהם הולכים עם בני הדודים התאומים ובת הדודה לעיר לשופינג. הוא משתגע מהמילה הזאת, "שופינג". כאילו שזה באמת עיסוק, משהו אמיתי לעשות. מצד שני, מה איכפת לו? שיהיה להם לבריאות. שייקנו, שייהנו. לו לא היה כלום כשהיה בגילם והוא שנא את זה. עד היום הוא זוכר את כל הדברים שהשתוקק אליהם: כל האוכל הטעים, כל התקליטים, כל מכנסי הג'ינס האמיתיים, האמריקאיים, לא הכאילו-אמריקאיים שאמא שלו היתה קונה לו אצל התופרת הרומנייה בלי השפתיים.

הוא לא האשים את אמו על כך שהיא לא מסוגלת לספק לו את כל אלו. לא, בטח שלא. היא היתה אלמנה והוא ידע שהיא נלחמת בשיניים כדי לגדל אותו. היא עבדה שתים עשרה-שעות ביום בניקיון כדי להישאר בדירה באזור הטוב של העיר, כדי לאפשר לו ללמוד בבית ספר טוב, לתת לו סיכוי.

לא, המחסור הכאיב לו פחות מהאופן שבו היא אטמה את עצמה בפני החיים. פעם הם הלכו ברחוב והוא הראה לה משהו בחלון הראווה, והיא אמרה קצרות, בקושי מפנה את מבטה, אני כבר לא רואה את זה. לימדתי את עצמי לא להסתכל. והוא הבין פתאום שזאת לא סתם צורת ביטוי, שהיא באמת לימדה את עצמה לא להסתכל. והוא ניסה לדמיין איזו משמעת עצמית, או אולי ייאוש, צריך כדי לא לרצות יותר שום דבר יפה, או נעים או מפנק. כשדמיין את עצמו ככה, הרגיש שעוד ניצן מהאהבה ומהתשוקה שלו לחיים נגדע, עד שלא נשאר כלום, רק קליפה קשה של רגש חובה, ואף על פי שידע שעליו להיות אסיר תודה על כל ההנאות שהיא מנעה מעצמה למענו, הוא חש טינה. ובושה בטינה הזאת. וטינה על הבושה. וכל הפְּנים הצעיר והמשתוקק שלו הסתחרר מרוב רוצֶה, רוצֶה, רוצֶה!

הוא זכר שפרץ הרגשות הזה באמת עשה לו סחרחורת. כנראה הדבר ניכר בפניו כי אמא שלו אמרה, "אתה חיוור. אתה בסדר?" והוא אמר: "אני לא מרגיש כל כך טוב." וזה היה נכון. הוא באמת לא הרגיש כל כך טוב. ובניגוד למנהגה, היא עצרה והכריחה אותו לקנות לעצמו בקבוק קולה. הוא הציע לה את הבקבוק כמה פעמים, אבל היא הורתה לו לגמור הכול ולא הסכימה להחלוק איתו, אפילו לא בלגימה אחת קטנה, למרות שזה היה יום אוגוסט לוהט, והוא שוב חש את אותה תערובת של אשמה ובושה וטינה, ואמר, "אני מרגיש יותר טוב."

*

"הם בטח שמים אותם כל כך יפים בשביל התיירות הזקנות," אמרה קארין.

"זקנות כמונו את מתכוונת?" הרימה שריי גבה.

"נו בחייך," אמרה קארין בפייסנות לא אופיינית, "גם אני יכולה להיות אמא שלהם. בני כמה אתן חושבות שהם? עשרים וחמש? שש?"

הן לא ציפו שהמעסים, או המסז'יסטים, או איך שלא קוראים לזה, יהיו גברים. הן ציפו לנשים. כשהמסז'יסטים ראו את הפתעתן, אמר להן אחד מהם שהן היו יכולות גם לקבל מסז'יסטיות, אבל הן החליטו להישאר. מה כבר יכול לקרות כשחמש נשים ושני מעסים נמצאים בחדר אחד?

הם באמת היו יפים. ממש יפים. היית צריכה להיות עיוורת כדי להתעלם מזה. היא שאלה את עצמה מאיפה הם מצאו בחורים כל כך יפים. הגברים הטורקים הם בדרך כלל לא כזה להיט גדול. קארין בטח צודקת: הם בטח בכוונה שמו בחורים כל כך יפים בשביל הנשים. היו במלון הרבה תיירות. לא רק ישראליות וטורקיות, אלא גם אירופיות, שעשו את כל הדרך לכאן בעקבות השמש ועכשיו נראו מבועתות מפניה.

שני המסז'יסטים התחילו עם שתי הנשים בקצה החדר, גרמניות או אולי הולנדיות, שנראו לרחל כמו אם ובתה. קארין אמרה שהיא מקווה שהיא תקבל את המסז'יסט היותר יפה. היא אמרה את זה בעברית, אבל המסז'יסט נשא רגע את עיניו והתבונן בקארין בחיוך, כאילו הבין. אולי הוא באמת הבין, חשבה רחל. הרי יש פה כל כך הרבה תיירים ישראלים.

 

*

כשהוא רואה אותן כך, את שלושת הנשים היפות האלו, לחות ממים ומשמן שיזוף כאילו הפכו את עורן פְּנים לחוץ, הוא נזכר בשלושת האחיות שהתגוררו בדירה הסמוכה לדירתו. לפעמים היתה אמן מרחמת על הילד שהסתובב באופן קבוע עם מפתח והיתה מכניסה אותו לביתן. שלושת הבנות היו מבוגרות ממנו בשנים אחדות ואימצו אותו על תקן צעצוע. הוא אהב את המשחקים שלהן. הם היו שונים מהמשחקים של הבנים. הן היו מגפפות אותו, ולשות אותו כמו בצק, ומלטפות את שיערו. היה לו שיער נהדר. תלתלים גדולים, סבוכים, של שיער חום כהה בוהק. ידיהן היו מתחפרות בפרוותו המפוארת.

לפעמים הם שיחקו ב'תצוגות אופנה'.

"ועכשיו לקולקציה האחרונה של שנת שבעים ושתיים!" היה מכריז בקולו הצפצפני לקול מצהלותיהן – הוא היה אז רק בן שש או שבע –  ומעכס יחד איתן לאורך מסלול דמיוני על נעלי העקב של אמן.

אבל המשחק המועדף על כולם היה ללא ספק "צמרמורת", שתמיד קדמו לו ויכוחים ארוכים שנסבו סביב השאלה תורה של מי להיות המצמררת ותורה שלי מי להיות המצוּמררת. כשהגיעו לבסוף להסכמה, היתה המצוּמררת נשכבת על בטנה על השטיח, מושכת בהבעה חסודה את חולצתה וחושפת את גבה למצמררת, שהיתה מעבירה את אצבעותיה בקצב משתנה לאורך עמוד השדרה, מהעורף מטה, מטה, גולשת בהיתממות עד מתחת לקו הגומי של התחתונים אל עצם הזנב.

מאחר ומילא ברצון את תפקיד המצמרר ומעולם לא דרש את התפקיד הנחשק יותר של המצוּמרר היו שירותיו מבוקשים ביותר. הן שיחדו את גאוותו בהטיית צוואריהן מלאי החן, בהפגנות התמכרות גלויות לאצבעותיו הקטנות והחמדניות, ובאנקות עונג נוקבות יותר מאלו שזיכו בהן את אחיותיהן. הן אמרו שיש לו כישרון טבעי לזה. הוא עדיין שמר על הכישרון הזה. הוא יודע שעדיין יש לו את הכישרון הזה. הוא ידע שזה נכון. כשהיה מניח עליהן את כפות ידיו שאר העולם היה נעלם. כל מה שנותר היה העור החם תחתיהן. הוא היה מניח אותן ומקשיב להן באצבעותיו, מתעלם מהצחקוקים ומההתפתלויות שלהן עד שהן היו נרגעות ונשימותיהן היו נעשות איטיות ועמוקות יותר, כמו חיות קטנות המהופנטות מפנסי מכונית.

אפילו אז היתה בו העורמה להסתיר את להיטותו אחר המשחק.

כשבגרו איבדו בו עניין. הן היו חולפות על פניו במדרגות, מתנשאות עליו באביזרי הנשיות החדשים שלהן, ושואלות בפניהן האטומות, הבוגרות: "מה שלומך?" וגם: "מה שלום אמא שלך?" הוא היה עונה בנימוס מרוחק, צונן כשלהן, אך המשיך לנצור את הטופוגרפיה של חוליות השדרה הבולטות ועצמות השכם הנוקבות, ואת הניחוח של שמפו הוואי, זיעת ילדוּת, מנדרינות ומחקים צבעוניים.

*

היא ויעקב אהבו את טורקיה. את יוון ואת טורקיה. זה כבר הביקור הרביעי של שניהם כאן ביחד, והשישי של יעקב. פעם הם היו נוסעים בעיקר ליוון, אבל מאז הלאדינו הם נסעו הרבה יותר לטורקיה. מוזר עכשיו לחשוב שהכול התחיל בקלטת צנועה של שירי לאדינו שהיא נתנה לו ליום הולדתו השלושים ושמונה. משנה לשנה הוא התעמק בתחום יותר ויותר. הוא אפילו למד להשתמש באינטרנט כדי להחליף מידע עם אספנים ומומחים מישראל ומרחבי העולם.

גם הפעם הם הגיעו בגלל זה לטורקיה לפני כולם, לא ישר לאנטליה, כמו השאר, אלא לאיסטנבול, כדי שיעקב יוכל להשתתף בכנס בינלאומי על לאדינו. היא כבר חדלה להיות המומה ממעמד בר-הסמכא שרכש לעצמו ומהכבוד שבו אנשים, אפילו פרופסורים מהאוניברסיטה, פנו אליו.

בערב האחרון של הכנס הוא אמר שיש לו הפתעה בשבילה. היא לא הצליחה לנחש מהי עד שהוא פצח בשירת  Adio Querida לפני האולם המלא באנשים. היא הסמיקה. זה היה השיר שהוא נהג לזמזם באוזניה אחרי שתינו אהבה בשנות נישואיהם הראשונות. היה מוזר לשמוע את השיר שלהם לפני כל כך הרבה אנשים. היא לא היתה בטוחה אם זה מוצא חן בעיניה, אבל יעקב היה כל כך נרגש וגאה שהיא לא חלקה איתו את ספקותיה.

 

*

רחל עברה לשכונה שלו ולבית הספר שלו כשהם היו בני ארבע-עשרה. הוא לא התאהב בה מיד, אם כי לפעמים, בשביל הסיפור, הוא טען שכן. "כמו יעקב שהתאהב ברחל מיד כשראה אותה על שפת הבאר," נהג לומר, אם כי, למען האמת, הוא היה מאוהב אז במישהי אחרת, מישהי גבוהה ויפה. סמדר? ואולי הדס? איזה שם ריחני בכל אופן.

היה לו כל כך קל לתקשר עם רחל שהוא אפילו לא חשב בכיוון. הם היו ידידים במשך קרוב לשנה לפני שהבינו שהם מאוהבים. היום הוא חושב שהפעם הראשונה שהוא הסתכל עליה אחרת היה ביום שבו סיפר לה על כל הקורבנות שאמו הקריבה למענו. הוא לא זכר מה הוביל לשיחה. הוא רק זכר שאותה נערה בת חמש-עשרה, במקום לרחם על אמו, נתנה בו מבט קצר ופסקה בענייניות: "היא היתה יכולה להתחתן שוב. היא לא האלמנה הראשונה והאחרונה שנשארה עם ילד."

והרי הוא תמיד הרגיש שהוא, בעצם קיומו, גזל מאמו את נעוריה, את יכולתה להיות מאושרת. כה עמוקה היתה תחושת האשמה שהיתה טבועה בו כלפי אמו שהמחשבה שהיתה עשויה לא רק להתחתן שוב, אלא לעשות דבר מה, ולו הקטן ביותר, כדי להיטיב את חייה, על אף נוכחותו, כלל לא עלתה על דעתו, כפי שלא עלה על דעתו שייתכן שהפניית העורף של אמו כלפי האושר, צייקנותה קפוצת השפתיים כלפי החיים, קדמה לו, או שיש בכלל אפשרות, שמותר לו, לחוש משהו חוץ מרגשי אשמה כלפיה.

הוא בהה ברחל, המום. המחשבה הזאת, שלאמו היתה ברירה, היתה מסעירה. היא גרמה לו לחשוב שגם לו יש ברירה! זה פרם את החוט הראשון בפקעת רגשי האשמה שצמח בתוכה, והוא נצמד אל הנערה בת החמש-עשרה שהצליחה להאיר את הסבך בתבונה עיוורת של יצר קיום.

לפעמים הילדים היו צוחקים עליהם; יחד מגיל חמש-עשרה. מי היום מתחתן עם החברה הראשונה שלו מגיל חמש עשרה? אבל בעצם גם אז לא הרבה התחתנו עם החברה הראשונה שלהם מגיל חמש עשרה. כשהיו אומרים את זה, הוא היה צוחק איתם, אבל בעמקי לבו ידע שאם היה מבוגר יותר המרירות של אמו היתה נשארת טבועה עמוק מדי בנפשו וגורמת לו לדחות את האושר שהוצע לו. מאחר שהיה צעיר, ובר מזל, הוא השכיל לפרוש את זרועותיו אל האושר כשזה נקרה לו בדרכו ולקבוע בו את נחלתו, ועד היום ראה בכך את הישגו הגדול ביותר.

הוא התקשה לנסח את המחשבות האלו בבהירות, ובוודאי שלא ניסה להסביר אותן לילדיו. לכן הניח להם ברוח טובה להתלוצץ על ההורים הפרימיטיביים שלהם, והתגונן בטענה שעם השמות שלהם, אתם יודעים, פשוט לא היתה להם ברירה.

*

קארין התלוננה שלוקח להם מלא זמן.

"אני מתה על מסאז'ים," היא אמרה ונתנה ברחל ובשריי מבט מתגרה, כאילו ציפתה שתסתור את דבריה.

"גם אני," אמרה שריי.

לדעת רחל קארין נראתה קצת מאוכזבת.

"אם הייתי יכולה," הוסיפה קארין בנימה תחרותית, "הייתי הולכת חמש פעמים בשבוע!"

"שבע!" פסקה שריי.

רחל התערבה בשיחה ואמרה שלדעתה הן מגזימות. כלומר, מסאז'ים זה נחמד והכול, אבל היא באופן אישי מעדיפה אוכל טוב, חברים, שמש, ים, ואם אפשר, אז הכול ביחד.

אחרי זה הן השתתקו. מהחום. מהאדים. שני המסאז'יסטים, המאוד-יפה, והפחות-יפה-שעדיין-היה-מאוד-יפה, סיימו עם המאסז' לשתי הגרמניות או ההולנדיות וניגשו לקארין ושריי, שהיו הבאות בתור.

רחל שכבה על בטנה והסתכלה. הכול מצא חן בעיניה בחדר הזה: האולם הגבוה, המקושת. צבעי החמרה. חלונות הכוכבים הזעירים עם הזגוגיות בגווני כחול וטורקיז שהיו קבועים בחלקו העליון של האולם. מיטות הטיפול שבסיסן סלעי בזלת גדולים ופסגתן לוחות עץ בהירים, שעליהם השתרעו הלקוחות על מגבות שעירות משובחות.

 

*

 

קארין כל הזמן אמרה שהיא רוצה את הבחור היפה, אבל כשהוא ניגש אליה לבסוף היא לא הפסיקה להתלוצץ ולקשקש ואפילו לעשות קולות כאילו היא גומרת, עד ששריי, שהיתה רוב הזמן שקטה מאוד תחת ידיו של המעסה שלה ורק נאנחה מדי פעם בהנאה, רטנה, "אלוהים, אני מקווה שאת לא מקשקשת כל כך הרבה כשאת שוכבת עם עופר."

"למה?" התריסה קארין בחדוות קרב. "את חושבת שאישה צריכה לשכב בחושך בתנוחה המיסיונרית?"

"תראו אותה," אמרה שריי לאף אחד מסוים, "אפשר לחשוב שזאתי המציאה את המין רק בגלל שאנחנו לא מדברות על הדגדגן שלנו כל הזמן."

רחל ציחקקה בעיניים עצומות וחשבה, כל הכבוד, גיסה. אחת אפס לטובת הזקנות.

זה השתיק את קארין לחמש שניות בדיוק, לפני שהיא התחילה לקשקש שוב.

"Quiet, lady," אמר לבסוף המעסה-המאוד-יפה. "Your muscles are like – " הוא קפץ את אגרופו כדי להראות את מצב השרירים של קארין. "I am not can penetrate you."

זה היה המשפט הארוך ביותר שלו. עד אז הוא רק אמר:Towel. Revolve. Back. On the belly, מלווה את המילים בתנועות הבהרה.

רחל פקחה את עיניה וראתה אותו מניח את כף ידו הפרושה על גבה של קארין, כמו מאלף שמבקש להרגיע סוסה נרגשת. והיא אכן נראתה כמו סוסה נרגשת, עם רעמת השיער הג'ינג'ית הפרועה והעור המנומש, הנוצץ משמן וזיעה.

למרבה הפלא, קארין אכן השתתקה והניחה לעצמה להתמסר לכפות ידיו. היו לו כפות ידיים יפות מאוד. כמו של פסל, אם כי רחל לא היתה בטוחה איפה היא ראתה את הפסל הזה. היא נהנתה להסתכל עליו. מילדותה אהבה להתבונן בבעלי מלאכה טובים בעבודתם. רק מההתבוננות בו בשעה שעבד ידעה שהוא בעל מקצוע מעולה. עיניו הפקוחות היו בלתי-רואות והקשיבו לגוף שתחתיו בריכוז עמוק. פניו היפות לא נראו עכשיו לא צעירות ולא מבוגרות אלא חסרות גיל.

מדי פעם הוא בחש בעזרת כף עץ ארוכה בקערת אמייל שניצבה על מעמד נחושת גבוה לידו. כשעשה זאת, נישאו מהקערה אדים מהבילים וניחוח הוורדים התחזק.

היא ידעה שהוא מודע למבטה אך תנועותיו נותרו מדודות, שקולות. זה היה מפתה לחשוב שהרוגע שלו לנוכח מבטה נובע משחצנותם של היפים במיוחד, אלו שמורגלים כל חייהם למבטיהם של אנשים, אבל משום מה היה ברור לה שלא בכך מדובר. היתה בו הדרת כבוד ורצינות של כוהן גדול בטקס עתיק ומלא הוד.

רחל עצמה את עיניה והתמכרה לנמנום נעים.

*

הוא התאהב ברחל כשם שהתאהב במשפחתה. פעם שמע שאיזה סופר, הוא לא זכר את שמו, אמר שכל המשפחות המאושרות מאושרות בדרכן, ושכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה. הוא לא הצליח להבין איך מישהו שאמר כזאת שטות יכול להיחשב לסופר גדול. היה לו ברור שאושר הוא לא דבר בנאלי. מבחינתו היה האושר הביתי שלה ירושתה הטובה ביותר, טובה לאין שיעור מהסכום הראשוני שנתנו לה הוריה כדי לרכוש את דירתם הראשונה, או מהעזרה שהושיטו להם בשנות נישואיהם הראשונות.

סבה וסבתה היו הניצולים היחידים ממשפחותיהם הענפות בקהילת סלוניקי העתיקה. כל השאר כלו בעשן ולא הותירו אחריהם אפילו תצלומים משפחתיים. אבל סבה וסבתה, ובעקבותיהם גם ילדיהם, ואפילו נכדיהם, מאוחר יותר, המשיכו לדבר על בני המשפחה המתים בנימה של היתול ושל זעם, בלהט של מריבות משפחתיות עתיקות. הם העלו עוולות ישנות שרק המעורבים בהן זכרו על מה נסבו, וריכלו על אהבות אסורות במתק מלוחשש של רכילות טרייה, ובכך שימרו את גחמותיהם של המתים ואת אישיותם הייחודית. יעקב התקשה להאמין, כשהאזין להם, שכל אותם אנשים אינם בין החיים כבר עשרות שנים, או שמתו מוות נורא בנסיבות מחרידות.

הסב והסבתא התגוררו בדירה סמוכה לדירת הוריה של רחל. זאת היתה הסיבה העיקרית שבגללה הם עברו לשיכון שלו מלכתחילה. הסמיכות הזאת איפשרה לסבתא, פוּרְטוּנַה שמה, לשמור על רחל ושלושת אחיה ואחיותיה כאשר האם והאב החליטו לפתוח את המאפיה, ולמשפחתה של רחל לארח חברה לסבתא כאשר בעלה, ששירת כקברניט בחברת צים, נעדר.

הוא זכר אחר צהריים אחד מסוים, זמן קצר אחרי שהוא ורחל הבינו שהם זוג. זה היה יום שבת והם ישבו במרפסת עם הסב והסבתא. על שולחן הכתר פלסטיק העגול היתה פרושה מפת שעוונית לבנה שעליה ניצבו שלוש קערות: קערה גדולה מזכוכית נקבובית בצבע חום שהכילה פלחי אבטיח; קערה בינונית מזכוכית ענברית שהכילה גבינה בולגרית; וקערה קטנה, חלקה ושקופה, שהכילה זיתי קלמטה שחורים.

"לאט," אמרה הסבתא כשהסבא מזג ליעקב ולרחל את הצִ'יפּוֹרַה. "הם בסך הכול ילדים."

"גם כן ילדים," צחק הסבא את צחוקו העמוק, המתגלגל. "אנחנו בגילם כבר היינו נשואים."

אנשים יפים הם היו. הסבא, שזוף עם עיני הפול ניומן הכחולות שלו, והסבתא, עם הצמות העבותות הכסופות שהיו קלועות לה סביב ראשה בתסרוקת שאפילו אז היתה מיושנת.

לפני כמה חודשים יצא לו לראות בנשיונל ג'אוגרפיק סרט על שועלי שלג והוא מיד נזכר בה. כזה שיער היה לה, כמו פרווה מפוארת של שועל שלג.  

מכל הילדות והנכדות היתה רחל הדומה ביותר לסבתה. ממנה ירשה את עור הדבש הנפלא, דבש כהה וסמיך של פרחי אקליפטוס, ואת הגזרה התמירה ששמרה על מוצקותה ועל זקיפות קומתה גם אחרי שלושה ילדים. אבל את השיער, למרבה הצער, היא דווקא לא ירשה. 

הסבתא כבר בטח היתה אז בת חמישים וקצת, אבל בכל פעם שבעלה היה מרפרף בידו על ידה שאחזה בסכין הקהה של הגבינה הבולגרית, היתה מסמיקה עמוקות. אפילו יעקב, שהיה אז עדיין נער, הבין שהסב עושה זאת בכוונה, נהנה להלהיט כל פעם מחדש את לחייה של רעייתו.

בפעם השלישית שעשה זאת, סטרה לו הסבתא קלות על ידו. הסב החזיר לה מבט שובב, מתגרה, עד שהיא נאלצה להשפיל את עיניה ולמלמל, "בחיי, יותר גרוע מילד."

*

היא היתה האחרונה בתור. שני המסז'יסטים, שהיו לבושים באופן זהה, בשארוול ובחולצת פשתן לבנים ודקים עם רקמה במפתח הגרון, כאילו עמדו לפצוח בריקודי עם, סיימו כמעט בו זמנית לעסות את שריי וקארין. רק עכשיו הבחינה רחל שהגרמניות, או ההולנדיות, כבר הלכו, אם כי לא היה לה מושג מתי הדבר התרחש. 

היא ידעה שזה טיפשי אבל גם היא שמחה כשגילתה שנפל בחלקה המסז'יסט היפה, אבל ברגע שהניח עליה את ידיו הבינה מה היה הדבר שגרם לקארין להתפתל ככה. מחשבותיה דהרו, מביכות, מבישות. תחילה תקף אותה התקף שחצנות נשית בלתי קרוא והיא מצאה את עצמה מקווה שהוא מבחין ביופיו של גופה. אחר כך עלתה בה המחשבה שהוא בוודאי כה מורגל לגופות נשיים –  יפים ומכוערים, רזים ושמנים –  שכבר חדל לראותם, כמו גניקולוג. המחשבה הזאת, שהיא רק קליינטית, פציינטית, מקרה, העליבה אותה עד עמקי נשמתה, המחשבה שהגוף הזה, החד פעמי, ששירת אותה כה יפה, הגוף הזה שהעניק לה עונג וכאב ושמחה, חסר משמעות בשבילו פגעה בה, כאילו מנעו ממנה הכרה בחד פעמיותה, באנושיותה. זמן מה לאחר מכן התחילה ללחך אותה התשוקה, כמו לשון גדולה ונעימה של כלב, עדיין קטנה ולא ממוקדת אך כבר בלתי ניתנת להכחשה. היא ניסתה להגיד לעצמה שהוא היה יכול להיות הבן שלה, אך בו-ברגע גם הודתה שהוא לא נראה כמו הבן של אף אחת, כאילו נולד מתוך עצמו, מתוך יופיו. המחשבה על יופיו, שהמשיך לזרום אליה דרך ידיו, נסתר מאחוריה ועם זאת מוחשי מאוד, גרמה לה לנטור טינה ליופי הזה שהותיר אותו נישא ובלתי מושג ומבוצר, נראה אך בלתי רואה. ובתוך כל סבך המחשבות האלו שתקפו אותה, הבינה לפתע שכבר כמה דקות הוא אינו נוגע בה. היא פקחה את עיניה, התרוממה על מרפקיה, וראתה אותו רק עומד שם, מביט בה במבט כמעט מאוכזב. היתה לה הרגשה שהוא ציפה ממנה ליותר, שאיכזבה אותו באיזה אופן. חמתה גאתה בה. איך הוא מעז? איזו זכות יש לו להתבונן בה ככה, כאילו היא חייבת לו משהו? מי הוא חושב שהוא בכלל? ג'יגולו של חמאמים! נער שעשועים של אירופאיות בגיל העמידה! גבר צעצוע בחולצת ריקודי עם מגוחכת!

פרץ המחשבות האלו, הכועסות, הרעות, המרושעות, היממו אותה והיא היתה אסירת תודה לקולה של קארין שקטע אותן.

"משעמם לי!" ייבבה קארין.

רחל מיהרה להתיישב, נמלטת מידיו.

"אנחנו לא יכולות להשאיר את רחל לבד," אמרה שריי והתבוננה בהיסוס ברחל. ניכר שקצרה רוחה ללכת.

"אבל אני רוצה ללכת לקניון," ייבבה קארין. "ראיתי שם נעליים שאני רוצה לקנות."

"רחל?" שאלה שריי.

"מה? מה את חושבת, שהוא יאנוס אותה או משהו אם נלך?" אמרה קארין בגרסה המעצבנת ביותר שלה לילדה מפונקת.

רק עכשיו הבחינה רחל שהמעסה השני הלך, ושהיא אפילו לא הבחינה מתי זה קרה.

"רחל?" שאלה שריי שוב.

הן ישבו כולן עכשיו. שריי וקארין על הספסל. רחל מאזנת את עצמה על מיטת העיסויים, שנראתה הרבה יותר צרה עכשיו, כשישבה.

כמו לשבת על קרש גיהוץ, חשבה.

לרגע היא רצתה ללכת איתן. לברוח.

הבחור נסוג ועקב אחריהן במבטו אפילו בלי לנסות להסתיר זאת.

עיניו נעצרו ברחל, ממתין להכרעתה.

"זה בסדר," אמרה רחל לשריי וקארין לבסוף. "אתן יכולות ללכת."

"את בטוחה?" שאלה שריי באי רצון. קארין אפילו לא ניסתה להעמיד פנים, אלא מיהרה לזנק ממקומה, כמו ילדה לשמע הצלצול המודיע על ההפסקה.  

רחל השתרעה על בטנה שוב. הוא חיכה עוד זמן מה כאילו ציפה שאחת מהן תשוב לקחת חפץ ששכחה. כשזה לא קרה, הוא שב והניח את ידיו על כתפיה, והפעם חשה שלווה. המהומה שרחשה קודם במוחה נעלמה. המחשבות השתתקו. עכשיו היתה גוף בלבד, גוף שיש לו זרועות ורגליים וצוואר וראש ובטן וחזה, ויש לו קדימה ואחורה. קדימה שגזור חלקים, חלקים, כמו בובות הקרטון האלו שנהגה להלביש בילדותה בבגדי נייר, ואחורה פחות ברור, שטח הפקר.

אחרי זה אפילו החלוקה המעורפלת הזאת היטשטשה תחת מגע ידיו והיא כבר לא היתה קדימה או אחורה יותר, ולא ידיים או רגליים, אלא רק גוש של חוֹם עם מרכז, גרעין פועם של חום, גוף של נועם. עכשיו הגוף שלה לא יפה ולא לא-יפה. כי הוא לא יכול להיות פחות מיפה. הוא מקור של עונג. קציפה של מתיקות. ראחת לאקום. הגוף שלה ולחלוטין לא שלה, מפני שלא ברור היכן היא מסתיימת והיכן מתחיל העולם.  

ברור לה, לדוגמה, שחלוניות הכוכבים בצוהר מעל ראשה הם לא הגוף שלה כי הם רחוקים מדי, אבל מה לגבי האריחים המצוירים? האם הם יכולים להיות הגוף שלה?   

עכשיו גופה היא ישות עצמאית והישות הזאת כל כולה רעב. רעב למגע, למין, לאוכל, לים. לתחושות. מפלצת תחושות. מפלצת עונג חסרת בושה שרק רוצה שייגעו בה, שילטפו אותה.

ידיו טילטלו אותה קלות, כמו בצק גדול, והיא הניחה לו, נותנת אמון, מרפה מעצמה, מהרחל הזאת שדבקה בה כמו סרח עודף, הרחל הזאת שנצמדה לאני הקטן שלה כמו ילדה מפחדת בחושך. והיא התמכרה לאושר הצרוף של הלהיות, לידיו, לכהן הגדול שמזמן את השדים שלה ומגרש אותם בו-זמנית, שריד לימים אחרים, לטקסים פגאניים, לטקסי חיזור, לזעקה לברך את אדמותינו במים, להעניק ברכה לצאן ולמקנה, לנְקוּדים ולבְּרוּדים, לעצור את הבצורת, להעניק גשמי ברכה, שאם לא כן ילדינו ימותו. זעקה של יצור שיש לו אינספור ידיים כמו לאל שיווה, שהן כולן בסופו של דבר זרועותיו של יצור אחד, אדם אחד, על-אדם המורכב מכל הפריטים כולם, מאלו שנוכחים בחדר ומאלו שאינם נוכחים. מקום שהוא מיניות צרופה, שהיא חיוניות, שהיא תשוקה, שהיא חיים, שהיא כל ריקודי החיזור שנרקדו אי פעם, השתוקקות כה עזה שהיא בלתי אישית.

 

*

 

זמן רב לאחר מכן הוא הניח את ידיו על קודקודה. ידיו נחו ארוכות ללא ניע על ראשה, כמברך אותה. אולי הוא באמת מברך אותה. והיא ידעה שזה נגמר אף על פי שלא אמר דבר.

היא ציפתה לראות את פניו כשהסתובבה, אך ראתה רק את פלג גופו העליון מתנוסס מעליה, מוקף הילה רוטטת של אדים ואור.

הוא הינהן בראשו הזוהר כמאשר. הוא מסמן לה "עשר" באצבעותיו.

ראשה כבד מכדי להנהן.

היא רואה אותו נמוג לעבר הדלת בהבל החם של הוורדים.

היא שוכבת שם ומנסה להזכיר לעצמה היכן נמצא גופה, להגדיר את גבולותיו מחדש, כאילו היא יולדת את עצמה.

זה כמעט מאכזב אותה שהגבולות שהיא משרטטת כה דומים לגבולות הגוף המוכר לה, כאילו רק צרוּת אופקים, מגבלה מחשבתית, גורמים לה לשוב לגופה הישן במקום לארגן לעצמה גוף חדש, הכרה חדשה, מוצלחים יותר.

 

*

 

האם היא ישנה או שמא פרץ העיסוי לא רק את גבולות גופה אלא גם את גבולות הזמן. היא חשה את העבר דולף לתוך ההווה כמו טפטוף של ברז שבור.

טיף.

טוף.

טיף.

טוף.

 

*

 

בילדותה היו מרשים לה לישון בצהריים עם סבתה, כשסבה נעדר, או עם שניהם, כשהיה בבית. כמה בטוח היה העולם אז, בחדר השינה האפלולי, כשהתריסים רוצעים את טאפט הורדים הדהוי, תחת הסדינים ששמרו על קרירותם אפילו בלהט אוגוסט, תחת עינם הפקוחה של שני הגובלנים הרקומים במסגרות הזהב; דוכס בפאת רוקוקו, בירכות ובמעיל כנפות ארוך, ואצילה בפאה לבנה מפודרת ובשמלה תפוחה עמוקת מחשוף, קדים זה לעבר זה ממסגרת הזהב שלהם במחווה של הזמנה לריקוד.

אף על פי ששנת הצהריים ארכה שעה בדיוק, משתיים וחצי עד שלוש וחצי, היא היתה שעה קדושה. לכבודה נהגה סבתה להחליף את בגדי היומיום לאחת מהכותנות הרכות שלה. בייחוד היתה זכורה לרחל הכותונת הלבנה עם רקמת הפרחים המצליבים בפתח המחשוף ובחגורת המותניים.

פעם אחת חלמה שהדוכס בפאתו המפודרת קד לעבר הדוכסית וחורג ממסגרת הזהב שלו. אפילו בחלומה שמעה רחל את הסיכה האוחזת את תסרוקתה המורכבת של הדוכסית נפרמת בקול פקיעה, זעיר אך ברור, וראתה את שיערה המפודר צונח על פניה. אחר כך חמקה הדוכסית בתנועה רבת חן ממסגרת הזהב שלה, מממשת סוף סוף את ההזמנה לצאת במחול. הדוכס מקרב את ראשו לראשה של הדוכסית וקובר את פניו במפל שיערה עד שהם מתמזגים לחיה דו-ראשית, נעים במקצב של גלים, מיטלטלים, נסערים, משתוקקים להגיע ליבשה בטרם יטובעו, ורק כשהם  חשים ברחל העומדת להתעורר הם נחפזים חזרה, איש, איש למסגרתו.

 

*

 

היא חשה בחום ידיו. ידיו מחליקות מעל עפעפיה, נוגעות-לא-נוגעות, דוחקות בה להתעורר, לחזור.

לגוף יש דרכים משלו להגיד מה שחשוב בלי להשתמש במילים.

היא פוקחת את עיניה. הוא מורה במנוד סנטר קטן שבקטנים לעבר השעון הגדול על הקיר, ומשם לעבר הדלת. יש שם עולם שלם מעבר לדלת, ובו בעל, ילדים, בני משפחה, אנשים שהיא אוהבת.

היא מסתכלת עליו, מבולבלת.

"אני מתגעגעת לסבא ולסבתא שלי," הוא אומרת לו בקול קטן. בעברית.

הוא מהנהן בראשו, כאילו הבין. אולי באמת הבין. ומוחה דמעה מלחיה.

 

*

מה שיעקב באמת רוצה עכשיו זה להיות קטן קטן, להידחק שם ביניהן, להניח להן ללטף את שיערו ולמלמל באוזניו מילים מנחמות כמו בריזה של אחר צהריים, מילים טיפשיות, מילים חסרות מובן, מילים תינוקיות.

ואחרי שהן ילטפו אותו עד שלא יישאר אפילו חלק קטן בגופו, אפילו לא גרגר זעיר בישותו, שיישאר לא מלוטף, הוא יעשה להן צמרמרות. לשלושתן, בזו אחר זו.

כל מה שהן צריכות לעשות זה לשכב שם בגופן היפה ולהניח לאצבעותיו להחליק, כאילו בהיסח דעת, אל מתחת לקו הביקיני.

*

רחל נשענת על שריי, מנומנמת. היא רוצה להגיד לקארין לשים עוד קרם. היא ג'ינג'ית והעור שלה מנומש ורגיש לשמש.

אבל היא מתעצלת.  

פעם ברחתי מהגן. זה היה בגן חובה. זה כמה ימים ידעתי שהגדר בין הגן לבין הגן הציבורי שהיה לגבולו הייתה נפולה. סבך של הרדופים היה מאחוריה. יום אחד בצהריים עמדתי מול מקום הפתח וראיתי את האפשרות לצאת מבעדו וללכת. לא הבנתי מדוע כל שאר הילדים לא יצאו מבעד לפתח. לא הרגשתי פחד וגם לא תשוקה עזה להימלט מהגן. הגן לא היה רע במיוחד אלא, בעיקר, קצת משעמם. צעדתי מעל התיל הרופף ופילסתי דרך בין ענפי ההרדופים ומצאתי עצמי על שביל צדדי בגן הציבורי של המושבה שהיה נטוע סביב "יד לבנים".

אני זוכר היטב את משב החופש הקריר שבא אל פני ואת הידיעה המוזרה והרעננה שהתלוותה אליו – אני לבד. הלכתי בשקט ויצאתי מן הגן הציבורי אל רחוב הדקלים וממנו אל ככר המושבה. ליד "קפה סימון", בשטח החולי שליד בית המרקחת, עמדו קשורים כמה סוסים רתומים לעגלותיהם ובבית הקפה ישב מוכר העיתונים קובאליק שפחדתי ממנו קצת משום שפעם ראיתיו שוכב מתגולל על הכביש בצד התלת-אופן השחור שלו וקצף לבן על שפתיו, ואמא, שמשכה אותי הצידה, הסבירה שהוא חולה במחלת הנפילה.

"איפה אמא?" שאל קובאליק.

"בבית," עניתי בלחש.

"תלך הביתה," אמר קובאליק וחזר לעיתונו.

ידעתי שאיש אינו יודע איפה אני והרגשתי מותר. לא שמחה ולא עליצות היו בזה, וגם לא חרדה, אלא שלווה וערות פקוחה. הלכתי לראות היטב כל מיני דברים שמשכו את עיני כמה פעמים כשהלכתי עם אמא או אבא למושבה: לראות את החנות של הפחח ואת חנות הדגים.

חנות הפחח הייתה המרתקת מכל חנויות השוק במושבה. מלבד הגיגיות והדליים שהכין הפחח היו בה גם משפכים ומברשות וזר גדול של ליפות, ובעיקר: שורה נהדרה של פתיליות ופרימוסים. הפרימוסים הבריקו בנחושת ממורטת ועמדו כמשפחה שלמה על-פי גודלם – מן הקטן ביותר ועד הפרימוס האבא הענקי שכל מה שהיה בו היה עבה; כלומר כל החלקים – הרגליים, הצינורות, הצירים והחישוקים שהיו דקים ועדינים בפרימוסים הקטנים, הלכו וגדלו בהתאמה עד שבפרימוסים הגדולים ביותר הם נראו גסים מאוד אבל גם יפים מאוד ומסוכנים. איזו להבה ענקית ורועשת עתידה לצאת מהם.

אחרי שהתבוננתי כאוות נפשי בכל הכלים הנוצצים הלכתי לחנות הדגים המסריחה שאף פעם לא ניתן לי להישאר בה ליד בריכת הקרפיונים ולראות עוד ועוד את הדגים הנושמים, השוחים ביופי כה רב, החיים כל-כך, הרוצים משהו כל-כך, המצטופפים כל-כך, המתפתלים זה סביב זה במין מחול שלא נגמר.

"איפה אמא?" שאל המוכר שבא לדוג דג אחד ברשת שבידו.

"בבית," עניתי בלחש.

"תלך הביתה," הוא אמר, וסיגריה הדבוקה לשפתיו, בצד, רעדה בדברו.

הוא דג דג גדול. לא הלכתי. הבטתי מהופנט בדג שניצוד המפרפר בכוח מפחיד ברשת. מעולם לפני-כן לא ראיתי כדבר הזה ולא שיערתי שזה מה שנעשה בדגים האלה. המוכר נטל את הדג המפרפר, הנאבק, בידיו והניחו  בכוח על לוח העץ המזוהם שעל שולחנו, אחז בו בשמאלו ונטל פטיש גדול ועבה בימינו והיכה בראשו של הדג מכה נוראה. הדג פרפר פירפור נורא שבדרך לא נראית עבר אלי לגופי ברגע ההוא. המוכר היכה בו שנית, וגם המכה הזאת עברה אלי אל ראשי. עמדתי מסומר אל מקומי. אני זוכר את ההשתנקות שבאה אל גרוני ונשארה בו כל היום ההוא ועלתה עוד פעמים רבות אחר-כך.

המוכר הפך את הדג המת, נטל סכין גדולה וחתך את בטנו. כל תנועה שלו, כל מעשה וכל פרט מפעירת הבטן של הדג ומשיכת המעיים החוצה הגדילו את הפלצות עד רעם. אבל לא יכולתי לזוז ממקומי. רק משגמר את השחיטה וארז את הדג בנייר עיתון הלכתי משם בקושי. כל גופי רעד בחולשה. רציתי הביתה ובקושי הלכתי.

עברתי לאט את שטחו של השוק ומשם אל החורשה שליד הוואדי, דרך ערימה גדולה של נוצות – נוצות שנמרטו מהמון תרנגולות שנשחטו במשחטה קרובה והושלכו כאן בין העצים ליד הוואדי, ליד חניית החמורים והסוסים, וריח הזוהמה שהייתה בכל המקום ההוא – מקום של פגרים ואשפה וגרוטאות: נעליים, חלקי מכשירים שהחלידו, רגליים וראשים ערופים של עופות. משם אל הוואדי עצמו, התעלה היבשה ההולכת ומעמיקה, מתפתלת בין עצי החורשה עד הגשר.

עברתי את הגשר בזחילה. אינני יודע מדוע דווקא אז עברתי תחתיו, בתוך הצינור שלו, בזחילה, ובאתי אל השדה שלנו, השדה הרחב שבין רחוב האורנים והבתים שמעבר לוואדי והאיקליפטוסים שבמערב. מן הוואדי עליתי בשביל הראשי של השדה, הרצוף סימני פסיעות של חיפושיות, צבים וציפורים, אל דרך העפר שהיתה הרחוב שלנו ובה חלצתי את סנדלי, כרגיל במקום הזה, והלכתי יחף הביתה.

פתאום עצר לצידי הטנדר השחור ואבא יצא ממנו כועס מאוד.

"הנה אתה סוף סוף. איפה היית? הגננת הודיעה לי שברחת מהגן. איך אתה עושה דבר כזה?!"

הוא כמעט צעק בדברו. ואז, בקול יורד וחמור נאמר הנורא מכל:

"אני מתפלא עליך."

ולא הוסיף עוד דבר.

עליתי בשתיקה לטנדר ואבא נהג בדרך הקצרה שעוד נותרה הביתה. דמעות עלו בעיני. מעי חמרמרו.

"אני כועס עליך." אמר אבא ושתיקתי גדלה וכאבה ועלתה מבטני אל חזי. הסתכלתי אל אבא. רק כעס היה בפניו ורצינות גמורה, והוא לא השיב לי מבט. משהו עמד על סף גרוני, גדול וקשה.

כשעצרנו ליד הבית, לפני שפתחתי את הדלת, אמרתי בלחש:

"אתה לא אבא שלי יותר."

"מה?" הוא שאל בהפתעה.

"אתה לא אבא שלי יותר," חזרתי על המילים בלחש.

הוא שתק רגע, ופתאום הוא חייך ואמר,

"זה אי-אפשר, אני תמיד אהיה אבא שלך."

"לא." עניתי ברצינות גמורה ולא לקחתי את כף ידו המושטת. "אתה תמיד תהיה אבא, אבל לא שלי. את זה שאתה שלי – את זה אני קובע. ואני קובע שאתה לא אבא שלי. ואני אודיע שאתה לא אבא שלי."

"ואיך תעשה את זה?"

"אני אלך למועצה ואודיע לראש המועצה שאני מבטל את זה שאתה אבא שלי. זה אני שמחליט על זה." אמרתי באותו לחש ודמעות עמדו בעיני, דמעות מרות, של דרך שאין ממנה חזרה.

אבא שתק ואני חזרתי על המילים בלחש חנוק: "זה אני שמחליט על זה."

אבא הסתכל עלי ברצינות ובחיוך גם יחד ואז השתנו פניו והוא אמר בקול אחר, ברצינות גמורה: "זה נכון. אתה זה שמחליט על זה." והישיר אלי מבט ואחר הושיט אלי שוב את כף ידו הגדולה ואמר: "אולי אתה מוכן עוד לא להודיע את זה במועצה ואולי תיתן לי להיות עוד קצת אבא שלך?"

אני זוכר היטב את כף ידו הגדולה המושטת אלי ואת כף ידי הקטנה הבאה אליה ואת אצבעותיו הגדולות החמות נסגרות ואוחזות את ידי ואת שנינו עולים במעלה הגבעה הקטנה הביתה אל אמא, ולא יכולתי להגיד "כן" כי הבכי חנק את גרוני.

                                 

יום חמישי, 7 ביולי

עכשיו אני כותבת כי סוף כל סוף יש לי מה לספר לך. היום המוכר בקיוסק לא שלח לי את העיתון. הלכתי להתלונן. בדרך לשם עלה בדעתי לבקש ממנו עותק מכל אחד. כמה עיתונים יש? אפילו הוא לא יודע, אז אנחנו סופרים. שלח לי את כל העיתונים, כולם. היית צריך לראות את הפרצוף שלו, מסכן.

יום שבת, 15 ביולי

זה מתיש. אני מתחילה בשמונה בבוקר, עושה הפסקת צהריים וממשיכה עד שבע בערב. אני קוראת עיתון כמו שקוראים ספר, בסדר מופתי, מהעמוד הראשון ועד האחרון. אני חייבת, כדי לא לדלג על שום דבר. בהתחלה ניסיתי שיטות אחרות. למשל, לקרוא לפי מדורים: קודם פוליטיקה ואחר כך ספורט, בידור וחדשות מהעולם. אבל לא, השיטה הנוכחית היא הטובה ביותר.

יום ראשון, 20 באוגוסט

צר לי, אבל נאלצתי לזרוק את הבגדים שלך. מוזר, אבל לא הרגשתי אשמה במיוחד. פשוט זרקתי אותם. יש ימים שהעבודה עם העיתונים לוקחת לי שתים עשרה שעות ומותירה אותי באפיסת כוחות, בעיקר בסופי שבוע. אז אני דוחה דברים ליום שני. בימי שלישי אני מתעדכנת ומסדרת. מכיוון שזרקתי את הבגדים שלך, יש לי מקום בארון לעיתונים שכבר קראתי. בכל פעם שאנה באה, היא אומרת שאני מוכרחה לזרוק את העיתונים. בשביל מה את שומרת אותם, אמא? עכשיו הריח שלך מתנגש בריח הדיו של העיתונים, אבל התוצאה היא לא ריח חדש אלא מאבק בין ריחות.

יום שישי, 1 בספטמבר

אני קוראת בעיתונים דברים שאף אחד אחר לא קורא. לפעמים אני חושבת לעצמי שאני האדם היחיד שקרא ידיעה זו או אחרת שתקעו באיזו פינה נידחת. לפעמים אני חושבת לעצמי שאני הסיבה שמפרסמים את הידיעות הזניחות האלה שלא משנות במאומה את דרכו של עולם. הלוואי שהיית רואה אותי. אני משווה בין ידיעות. מעתיקה למחברת את אלה המוזרות. לפעמים אנה באה ואני מבקשת ממנה שתעזור לי לסחוב לארון את הערימות שהולכות ומצטברות.

יום שני, 11 בספטמבר

אני מפקפקת בידיעות שמתפרסמות רק בעיתון אחד. אני מפקפקת בידיעות שמתפרסמות באותה גרסה בכל העיתונים. אני מאמינה רק לידיעות שמתפרסמות בכל העיתונים בגרסאות שונות. אתמול באה אנה לבקר, הראיתי לה את המחברת וקראתי לה את הידיעה על האיש שהשתילו לו ראש נוסף. היא פורסמה רק בעיתון אחד, מזה אני מסיקה שהידיעות הטובות ביותר הן אלה שאני מפקפקת בהן. אנה אומרת לי שהכול שקר, שהתקשורת ממציאה דברים. זה מובן מאליו. אחר כך אני מבקשת ממנה שלא תלך וקוראת בקול רם את הידיעה האהובה עלי בחודש האחרון. בהולנד, במאי קולנוע נמצא אשם ברצח ארבעה שחקנים שעבדו תחתיו לפני שנים רבות. הרוצח מעולם לא השלים עם העובדה שהשחקנים שלו מופיעים בסרטים שביימו אחרים. כשסיימתי לקרוא, אנה פרצה בצחוק ולבסוף הוא הוביל לדמעות. היא נראתה עצובה. אמרתי לה שאני מתגעגעת אליך, שהייתי רוצה לקרוא לך את הדברים שאני כותבת במחברת. לפעמים, בלילה, אני קוראת לך ידיעות בקול רם. אבל אנה הגיבה בתוקפנות ולא רצתה לשמוע אותי.

יום ראשון, 29 באוקטובר

כבר הרבה זמן שאנה לא באה לבקר. בפעם האחרונה ביקשתי ממנה שלא תבוא יותר בסופי שבוע, כי אלה הימים שיש לי הכי הרבה עבודה. זה יכול מאוד להועיל לי אם היא תבוא בימי רביעי אחרי שש בערב, אבל אני לא יודעת מה יש לה, היא לא מתנהגת בהיגיון.

יום שני, 6 בנובמבר

אתמול אנה אמרה לי שכבר חודש מתפרסם עיתון חדש. לא היה לי מושג והתעצבנתי מאוד. האמת, אני לא יודעת אם התעצבנתי בגלל מה שסיפרה לי או כי אתמול היה יום ראשון ואני לא רוצה שיפריעו לי בסופי שבוע. היום הלכתי לקיוסק והראיתי להם מה זה. בסוף הם אמרו שאני צודקת. כן, גברת, ממחר תקבלי גם את העיתון החדש.

יום שישי, 10 בנובמבר

אם היית רואה כמה זה קל. אני רושמת את מספר הטלפון ומתקשרת. אני רושמת את שם המדור ושם של עיתונאי, לא משנה איזה, ומבקשת לדבר איתו. זה עובד כמעט תמיד. לפעמים אומרים לי שמדובר בכתב חוץ, אז אני מוחקת את השם שלו מהרשימה. אבל העיתונאים הקבועים יושבים במערכת כל היום. הם עושים משמרות, כמו רופאים או שוטרים. זו חובתם. כדי שהם ידברו איתי אני שואלת אותם כל מיני שטויות ומבדרת אותם. הם חייבים להיות נחמדים כי הם יודעים שאני תמיד יכולה להתלונן עליהם לאחד הממונים. אני כבר מזהה את הקולות של חלק מהעיתונאים. אלה שכותבים על פוליטיקה הם גברים ויש להם קולות צרודים של מעשנים. מדור הבידור הוא ההפך הגמור – רק נשים שנשמעות כמו מזכירות. לאחרונה, כשאני קוראת כתבות של עיתונאים שאני מדברת איתם, אני מרגישה כאילו אני שומעת את הקול שלהם.

יום חמישי, 16 בנובמבר

אני לא יודעת אם כדאי שאספר לך. אתמול הכרתי את סרחיו. אנה דיברה עליו כל כך הרבה. אתה זוכר? אחרי זה היא הפסיקה לדבר עליו ולא ידעתי אם לשאול אותה. אחרי זה היא שוב התחילה, לא יודעת אם עוד היית כאן, אבל אז היא דיברה עליו כאילו הוא סתם ידיד. אתמול בערב אנה באה לבקר עם סרחיו. הוא לא מדבר הרבה, הבחור הזה. הוא נראה מחונך, אבל אני לא חושבת שהוא כמו שאתה היית רוצה שהוא יהיה.

יום שלישי, 28 בנובמבר

התחילו לפרסם עכשיו עוד עיתון חדש. זה מסבך הכול, כי נוסף לכך העיתונים הולכים ומתעבים. הייתי בפיגור ולכן לא כתבתי לך, אבל בסוף שבוע האחרון לא ישנתי והשלמתי את הפער.

יום רביעי, 29 בנובמבר

שכחתי: אנה נסעה עם סרחיו לחוץ לארץ. מה שמוזר הוא שהם לא נסעו לנופש אלא להביא איזו סחורה לעסק שלו. נראה לי שהם נסעו לברזיל. מחר, ליתר ביטחון, אקרא בקפידה את החדשות מברזיל.

יום שני, 11 בדצמבר

אנה חזרה ונסעה שוב. אנחנו לא מתראות יותר, היא אומרת שזה בגלל כל הנסיעות. אנחנו רק מדברות בטלפון. בשבוע שעבר הלכתי לרופא עיניים כי מגרד לי כבר כמה חודשים. לא סיפרתי לך כדי שלא תדאג. הבעיה היא לא הקריאה המרובה, אלא שאני מגרדת את העיניים באצבעות מוכתמות בדיו. זה מה שהרופא אומר והוא צודק. לפעמים יש לי שחור בקצות האצבעות. המצב השתפר מלפני יומיים, כשעלה בדעתי לנקות את הידיים מדי פעם במטלית לחה.

יום חמישי, 21 בדצמבר

אני לא מאמינה. אנה שלנו עשתה משהו נורא. קראתי על זה בעיתונים. הם אומרים שסרחיו חף מפשע ואין לו שום קשר לפרשה. הוא יכול היה לפחות להתקשר וליידע אותי. אולי אין לו את המספר שלי. אולי הוא מעדיף לעבור אצלי ולספר לי פנים אל פנים. ליתר ביטחון אני לא זזה מפה, כדי לא לפספס אותו. עכשיו אנה מופיעה בכל העיתונים. אבל כולם אומרים אותו דבר, אז אין סיבה שאאמין להם. אני אתקשר אליה והיא תענה לי ותגיד לנו שהכול טעות אחת גדולה, אתה תראה, זאת בטח מישהי אחרת עם אותו שם. ומה אם סרחיו יענה לי? לא, לא, אם הוא יענה אני אנתק.

יום שבת, 23 בדצמבר

היום אנה שוב הופיעה בכל העיתונים, אבל הפעם לכל אחד יש גרסה קצת שונה. אני יודעת עליה יותר עכשיו מבכל התקופה האחרונה שלא התראינו. זאת הפעם הראשונה שבילוי זמן עם אנה לא מחייב אותי להפסיק לקרוא.

יום חמישי, 4 בינואר

בכפר בסין, אישה ילדה כלב. אני לא מבינה איך שמים ידיעה חשובה כל כך בחלק נידח של העיתון. אתמול התווכחתי עם כמה מהם. העניין הוא שאני מבזבזת את כל אחר הצהריים בשיחות טלפון ואחר כך אני צריכה להשלים. אבל אם הם ימשיכו לעשות עבודה לא טובה אאלץ לטלפן אליהם לעתים קרובות יותר. קודם זה לא היה קורה. והגרוע מכל הוא שהם כבר לא מקשיבים. למשל, אחד מאלה שכותבים על אנה לא מוכן יותר לדבר איתי. לפני כן דיברנו לעתים קרובות. עכשיו אומרים לי שהוא לא נמצא. לא הייתי צריכה לספר לו מי אני. בהתחלה הוא לא האמין לי, אתה יודע, חשב שאני עובדת עליו. תקשיב לי, אמרתי לו. תקשיב לי טוב. וסיפרתי לו את הסיפור של אנה וסרחיו ונתתי לו את מספר הטלפון שלהם כדי שיאמין לי. מה המספר? הוא שאל, וביקש ממני לחזור עליו.

יום שישי, 12 בינואר

אצטרך לבקש מהבחור בקיוסק שיעזור לי לסדר את העיתונים בארון שלך. עשיתי חישובים ועוד שלושה חודשים כבר לא יהיה בו מקום. אולי אזרוק חלק מהבגדים שלי. יש דברים שאני כבר לא לובשת.

יום רביעי, 24 בינואר

היום העיר אותי קולה של אנה בטלפון. מה השעה? אחת עשרה בבוקר, היא אומרת לי. למה, ישנת? לא התווכחתי איתה כי היא לא במצב טוב, המסכנה, אבל השעון שלי הראה עשרה לשבע. נראה שאנה חזרה הביתה. אבל היא נתנה לי מספר טלפון אחר ואמרה לי לשכוח את הקודם. ומה עם סרחיו? תשכחי גם ממנו. את לא מופיעה בעיתונים כבר הרבה זמן, אני אומרת לה. אנה מתחילה לבכות ואומרת שהיא צריכה לפגוש אותי, היא רוצה לספר לי מה קרה. אמרתי לה שלא תבוא, אין צורך, בשביל מה, כבר קראתי הכול בעיתונים, וניתקתי את השיחה.

יום שני, 29 בינואר

אנה מטלפנת שוב ושוב. עכשיו היא אומרת שסרחיו הוא האשם, הוא שלח אותה ואחר כך העמיד פנים שהוא לא קשור. אני לא יודעת מה לחשוב. כבר ארבעה ימים אני מנסה להתקשר לעיתונאי שכתב על אנה ולספר לו את הגרסה הזאת, כדי שהוא יגיד לי את האמת. אם יגידו לי עוד פעם אחת שהוא לא נמצא, אתקשר לעיתון אחר.

יום שלישי, 13 בפברואר

בהונגריה, במהלך קונצרט, אחד הצופים ירה בנגן כינור. המשטרה עצרה את היורה וגילתה שהוא חירש. העיתונים הולכים ומתעבים ובריאותי הולכת ומתדלדלת. הייתי בפיגור של שבוע, אבל בימים האחרונים היו לי כאבים בחזה וברגליים, כך שעכשיו אני בפיגור של שבועיים. אני לא רואה טלוויזיה ולא שומעת רדיו, כדי לא לשמוע חדשות שטרם קראתי. אתה תצחק: אתמול עשיתי הזמנה מהשוק וביקשתי מהם שלא יעטפו את הביצים בעיתון שיצא אחרי העשרים בינואר.

יום שלישי, 27 בפברואר

אני מניחה שאנה במצב יותר טוב משום שהיא כבר לא מטלפנת כמעט ולא מתעקשת לבוא בסופי שבוע. אתמול היא קפצה לביקור קצר ופתאום החליטה לעזור לי לסדר את העיתונים. אמרתי לה שכבר אין מקום בארון ושגם הריח שלך נעלם. אחר כך מעדתי וכמעט נפלתי. אנה נבהלה, מסכנה. מה, סחרחורת? לא, אני אומרת לה. בכל מקרה, זה קורה לי לעתים קרובות יותר עכשיו, אבל התרגלתי.

יום שני, 5 במרץ

המצב מחמיר. הפיגור גדל. שוב יש לי בעיות ראייה. ואם זה לא מספיק, אתמול התחלתי לקרוא עיתון שכבר קראתי. אני לא מבינה איך זה קרה. בכל אופן, איבדתי שעה כי בהתחלה לא שמתי לב. כשהגעתי לידיעה על הרביעייה הסיאמית – ארבעה ראשים מחוברים, כמו תלתן ארבע-עלי שמביא מזל – הבנתי שכבר קראתי אותה, כי למען האמת, חוץ מידיעות כאלה, הכול נראה פחות או יותר אותו דבר. זה קרה אתמול והיום כאב לי מאוד הראש, אז הורדתי את התריסים וישבתי בחושך, בלי לקרוא. אני קצת ממהרת, סליחה.

יום ראשון, 11 במרץ

איזה ביש מזל. אתמול, איך שאני פותחת את הארון אני חוטפת סחרחורת, נופלת על הדלת, כל הארון מתנדנד והעיתונים מהשלושה חודשים האחרונים מתפזרים על הרצפה. אני כבר לא יודעת מה קראתי ומה לא. אני מפחדת לדלג בטעות על יום. העניין הוא שאיבדתי את הספירה, אני לא זוכרת באיזה תאריך הייתי, אני רק יודעת שאני בפיגור ענק. אם אמשיך ככה, בסוף אקרא עיתונים מלפני שנה, אקרא את ההורוסקופ או את תחזית מזג האוויר כאילו הם של היום.

יום שלישי, 20 במרץ

בטח דילגתי על כמה ימים, כי פתאום אני לא מבינה את הידיעות. בספרד קורים דברים מוזרים. אני לא יודעת איפה קראתי על זה. כשכואב לי הראש אני יכולה לקרוא רק את הכותרות. לא יודעת אם סיפרתי לך על משהו שקורה לי. אני קוראת על איזו פרשה יום אחר יום, כמו רומן בהמשכים, ופתאום הפרשה נעלמת. אני אומרת לעצמי שזה רק זמני. הימים עוברים ולא קורה שום דבר. מה עולה בגורלם של כל האנשים שהם כבר לא חדשות? שום עיתונאי לא יודע לומר לי מה קרה לרביעייה הסיאמית. אפילו חשק להתלונן אין לי.

יום חמישי, 29 במרץ

בהודו נולד ילד עם ידיים הפוכות, הציפורניים כלפי פנים ופנים כף היד כלפי חוץ. אחרי זה חשבתי לרגע שאני רואה אותך בעיתון. התמונה היתה מעורפלת, אבל הבחור הזה דומה לך כל כך עד שהחלטתי לבחון את התמונה בזכוכית מגדלת. מה שסיפרתי לך על ספרד הולך ומחמיר. עכשיו אנה אומרת שיש לה רעיון איך להשלים את הפיגור שלי. חברה שלה, אחות במקצועה, לא מוצאת עבודה, אז היא הציעה לה לעזור לי עם העיתונים. אולי עם עוד זוג ידיים נוכל להתקדם מהר יותר.

יום שבת, 7 באפריל

בחיים שלי לא פגשתי מישהי חסרת תועלת כמו ויולטה. אם היא תמשיך ככה אאלץ לפטר אותה. אנה מבקשת שאהיה סבלנית איתה, אין לה עבודה ויש לה ילד בן חמש. מכיוון שעם העיתונים היא לגמרי חסרת תועלת, אתמול שלחתי אותה להכין לי משהו לאכול.

יום ראשון, 15 באפריל

היום נראית יותר טוב מאתמול. אבל אני לא מבינה למה התמונות שהם מפרסמים קטנות כל כך. עכשיו אני מביטה בך בזכוכית מגדלת. נאלצתי לפטר את ויולטה. לפעמים אנה באה לבקר.

יום שני, 30 באפריל

שתיהן התחננו בפני. אז אמרתי לויולטה שהיא יכולה לחזור בתנאי שלא תיגע בעיתונים. ליתר ביטחון נעלתי את הארונות. פעם אחת כבר תפסתי אותה מנסה לפתוח את הארון שלך, אז צרחתי עליה והיא ברחה. הבעיה היא שהראש שלי מסתחרר כשאני צורחת.

יום חמישי, 17 במאי

אני מסוחררת כל הזמן, אפילו בישיבה, כאילו אני על אוניה יומם וליל.

יום רביעי, 20 ביוני

הבוקר העיר אותי ריח חריף שנדף מהארון. הכול מסריח פה. העיתונים הישנים הולכים ונרקבים. אני לא מרימה ידיים, אבל בחיים לא הרחתי צחנה כזאת. לפעמים, בלילות, אני מייללת.

יום רביעי, 4 ביולי

עכשיו העיתונים באים בצורות שונות: עגולים, מעוינים, סגולים. לפני כמה ימים הגיע עיתון ובו ידיעה אחת בלבד: אותה ידיעה במאה אופנים שונים. אין לי דרך להשלים את הפיגור. בכל זאת, אני לא מוותרת. כשאני מסתכלת בתשומת לב, בזכוכית המגדלת, קורים דברים מוזרים מאוד מאחוריך. חלק מהתמונות עושות לי בחילה. אתמול התעלפתי. העניין עם ספרד מדאיג אותי יותר ויותר. אצטרך להתיז בושם.

יום שני, 20 באוגוסט

אבא יקר, זאת אני, אנה. רק אתמול מצאתי את היומן הזה. כפי שאתה בוודאי יודע, אימא מתה ביום חמישי לפני שבועיים. אני מניחה שהיא היתה רוצה שהיומן ייגמר בתמונה הזאת שגזרתי מהעיתון ואני עומדת להדביק פה. לחשוב שכמעט ביקשתי מבית הלוויות שלא יפרסם שום מודעה. אחר כך ריחמתי עליה. חשבתי שיש סיכוי שאיזו חברה ותיקה תקרא את המודעה. למיטב ידיעתי, זאת הפעם היחידה שאמא הופיעה בעיתון.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ: "החיים הבלתי אפשריים" מאת אדוארדו ברטי, בהוצאת תשע נשמות, 2016. 

אבא שלי מת בשש בערב.

אחרי ששמענו את הבשורה מהרופא נסענו הביתה. אריאן נהגה, אני ישבתי לידה. שנינו שתקנו. הטעם של הקפה מהמכונה בבית החולים עדיין עמד לי בפה. הסתכלתי על הכביש באור של הפנסים של המכונית ועל האורות של המכוניות שעברו ממול. היו מעט. זה היה ביום שישי בערב.

כשהגענו הילדים כבר ישנו. אריאן שילמה לבייבי סיטר וליוותה אותה החוצה. נכנסתי והתיישבתי במטבח. שמעתי אותה נפרדת ממנה ואת הדלת נסגרת. היא כיבתה את האורות בסלון, נכנסה למטבח והעמידה מים. אחר כך היא שאלה אם אני רוצה קפה.

אמרתי שכן. הקשבתי לשיקשוק של הכפית בספלים כשהיא מזגה את המים החמים.

"זה יותר טוב ככה," היא אמרה. "הוא כבר רק סבל. בשבועיים האחרונים הוא רק סבל. תאמין לי," היא אמרה. "זה יותר טוב ככה. לכולנו." אחר כך היא אמרה, "זה לא רק בשבועות האחרונים. זה כבר כמה חודשים. הוא אף פעם לא היה יושב ככה במרפסת."

"אני לא יודע," אמרתי. חשבתי על זה רגע.

היא שמה את הקפה על השולחן, לידי, ועמדה רגע נשענת עם הידיים על המשענת של הכיסא. היא העבירה יד על הפנים. "אני הרוגה," היא אמרה. "אני גם רעבה. אתה רוצה לאכול משהו?"

אמרתי שלא. "אבל תאכלי משהו אם את רוצה," אמרתי. "תעשי לך משהו."

"כן," היא אמרה. "אני הרוגה." היא עמדה רגע עם כפות הידיים מסביב לצוואר ואחר כך הדליקה סיגריה והוציאה דברים מהמקרר. בזמן שהיא הכינה לעצמה אוכל שתיתי את הקפה שלי וניסיתי לחשוב על מה שקרה ועל מה שאני מרגיש. חשבתי על הימים האחרונים.

"אני אתקשר לאמא שלי," אריאן אמרה. "כמעט שכחתי. אני אתקשר אליה עכשיו." היא לקחה את המאפרה לטלפון. הדברים שהיא הוציאה נשארו על השיש.

היה צריך לעשות עוד הרבה דברים לפני ההלוויה ולא היה לי מושג מה ואיך. מודעת אבל, למשל. כשאמא שלי מתה אבא שלי טיפל בכל זה. זאת הפעם הראשונה שאני צריך לדאוג לכל הדברים האלה בעצמי. שמעתי את אריאן מדברת עם אמא שלה מהמסדרון. הדלקתי סיגריה וזרקתי את הגפרור לכיור. חשבתי על אבא שלי.

בערך שנה אחרי שהתחתנו הוא התחיל לנדנד לי בקשר לדירה. הוא לא אהב את זה שגרנו עם ההורים של אריאן. בעיקר אחרי שהילד נולד. הוא תמיד אמר לי שזה לא טוב בשבילו וזה לא טוב בשבילנו. אבל באותו זמן לא היתה לנו ברירה. לא היה לנו כסף. הוא אמר שהוא מוכן לעזור, אבל אני לא שאלתי אותו בכמה. לא היה לו הרבה. את זה ידעתי. אפילו לא מספיק בשביל התחלה.

זה לקח בערך עוד שנה עד שקיבלתי הלוואה למשכנתא וקניתי את הדירה הזאת. נכנסנו לגור בה בקיץ, עוד לפני שהעבודות בבניין נגמרו. בפנים עוד התקנתי דברים. מראות, ארון קיר, מדפים באמבטיה, דברים כאלה. אריאן והתינוק ישנו בחדר הקטן ואני בסלון שעדיין היה ריק.

ביום שבו התקינו את הארונות במטבח, והם עוד היו ריקים, עוד לא הספקתי אפילו לנקות את השאריות של הנסורת מבפנים, אבא שלי בא לבקר.

עמדנו במטבח החדש. הוא כל כך שמח שהוא חייך לעצמו כל פעם שהפסקנו לדבר. הוא הוריד אבק מהשיש ואני הסתכלתי על היד שלו. היד עם הטבעת. ככה זכרתי את היד שלו תמיד. עוד מאז שהייתי ילד קטן. יד עם טבעת נישואין.

אחרי כמה דקות אריאן חזרה והדליקה עוד סיגריה. היא התיישבה ליד השולחן ושמה את המאפרה בינינו. היא הסתכלה על התחתית של הפמוט שהשתמשתי בה בתור מאפרה. "זה בסדר," היא אמרה. "זו לא בעיה. אפשר לעשות הכל בטלפון. אבל זה לא דחוף. מחר שבת," היא אמרה, "לא יוצאים עיתונים. אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר בינתיים."

הקפה שלה היה קר והיא קמה ושפכה אותו לכיור. ראיתי לפי השיער שלה שהיא השעינה את המצח על היד כשהיא דיברה בטלפון.

זה שהכל נגמר, זה היה גם הקלה, אני לא אומר שלא. לפחות אני לא צריך לחזור לבית החולים. אני לא יודע כמה שעות ישבתי על הספסל והסתכלתי על הדלתות של המחלקה. כמעט עשרה ימים. כמעט כל הזמן. נסעתי הביתה רק להתקלח ולפעמים לישון, אבל רוב הלילות נשארתי שם. לפעמים אריאן החליפה אותי. לפעמים ישבנו שם ביחד.

אריאן העמידה עוד מים. "אתה רוצה עוד קפה?" היא אמרה.

אמרתי שלא. אחר כך היא התחילה להכניס את הדברים למקרר. היא לא אכלה כלום.

שיפשפתי את הפנים בידיים. הרגשתי עייף ומלוכלך. הרגשתי את העייפות בעצמות. אבל לא היה לי חשק לישון. בזמן שאריאן הכינה לעצמה קפה הסתכלתי על השולחן וניסיתי לחשוב מה אני מרגיש.

"אתה רוצה להתקלח ראשון?" היא אמרה. היא זרקה את הכפית לכיור. "או שאתה רוצה עוד קפה ואז אני אתקלח." הסתכלתי על הקפה. היא החזיקה אותו באוויר, בינינו. הוא עוד הסתובב במערבולת קטנה, מהבחישה. אחד מאיתנו היה צריך לשתות אותו והשני היה צריך להתקלח. ככה זה עמד. עצמתי את העיניים. ניסיתי להירגע.

"אתה רוצה אותו או לא?" אריאן אמרה.

"אני לא רוצה קפה," אמרתי, "בסדר? שאלת אותי כבר ואמרתי לך שאני לא רוצה. תפסיקי לתת לי קפה. לכי להתקלח."

היא משכה בכתפיים ושמה את הקפה על השיש. אחר כך היא אמרה, "אז אני הולכת להתקלח. אני נרדמת בעמידה. אני ממש הרוגה." היא שמה את הידיים על הכתפיים שלי. "אני נופלת מהרגליים," היא אמרה. "תתקלח לפני שאתה בא לישון. בסדר? תתקלח. תרגיש יותר טוב אחרי מקלחת."

"בסדר," אמרתי. הסתכלתי על הגב שלה כשהיא יצאה מהמטבח.

רק כמה שנים לפני שאמא שלי מתה שמתי לב פתאום שאבא שלי זקן. קודם לא חשבתי על זה. אבל יום אחד, בפסח נדמה לי, או אולי בראש השנה, פתאום הבנתי את זה. זה היה כמה חודשים אחרי שהתחתנתי. הבאתי להם מתנה לחג טוסטר אובן. כבר מזמן אמרתי לאמא שלי שזה משהו שהיא צריכה לקנות, אבל היא לא רצתה. זה הרגיז אותי. היא לא אוהבת חידושים, אמא שלי. תמיד היו לנו ויכוחים על זה. אבל ידעתי כמה זה עוזר, אז קניתי להם אחד כזה בכל זאת, מתנה לחג. זה היה טוסטר גדול ומשוכלל. הוצאנו אותו מהקופסה ואבא שלי ואני ניגשנו להפעיל אותו במטבח. אבל הוא לא פעל. כלום. הוא אפילו לא התחיל.

אבא שלי הוציא את חוברת ההוראות ועברנו שוב על הכל. אחר כך הוא פרש עיתון על הרצפה והניח עליו את הטוסטר, הפוך. היה לו לא נעים שזה לא עובד. ירדנו על ארבע ופתחנו את הברגים ואחר כך הורדנו את התחתית. ואז הסתכלתי על אבא שלי. הוא הוריד את המשקפיים שלו והניח אותם בצד, על העיתון. הוא נראה משונה בלעדיהם. כאילו הוא היה ערום. הוא הסתכל לתוך הטוסטר אבל ראיתי שהוא לא יודע אפילו מה לחפש.

זה היה באותו רגע שפתאום קפצה לי המחשבה הזאת. חשבתי שיש לו מזל מחורבן כל החיים. שכל החיים דפקו אותו והוא אף פעם לא החזיר. חשבתי פתאום שמה שלא הייתי מביא לו מתנה, זה לא היה עובד. זה היה מקולקל מהתחלה. אם הייתי מביא לו טלוויזיה או סטריאו או מכסחת דשא, או לא משנה מה, זה לא היה עובד. אבל הכי גרוע היה שהוא הרגיש שהוא צריך להתנצל. הסתכלתי עליו מתכופף שם בלי משקפיים ומתנצל על זה שהבאתי לו משהו שלא עובד. באותו יום פתאום ראיתי שהוא זקן. בערב כשהלכתי לישון לא יכולתי להוציא מהראש את התמונה הזאת. אבא שלי, בלי משקפיים, מתכופף מעל טוסטר.

המשכתי לשבת במטבח והקשבתי למים במקלחת. שמעתי אותם זורמים ואחר כך נפסקים. חשבתי על הרופא הצעיר הזה שיצא ואמר לנו שאבא שלי מת. ואז הרגשתי שאני רוצה להכות אותו. אני לא יודע. אולי בגלל הצורה שבה הוא דיבר. לא שמתי לב לזה בזמן שהוא דיבר איתנו בבית החולים, אבל עכשיו נזכרתי. מייד כשהוא התחיל לדבר ידעתי. לא הייתי צריך להקשיב להמשך. הוא דיבר כאילו הוא יודע לעשות את זה כמו שצריך. להקל על המשפחה. הוא היה מרוצה מאיך שהוא אומר את זה. מאיך שהוא אומר לי שאבא שלי מת. באותו רגע, כשנזכרתי בזה, הייתי יכול להרוג אותו. הייתי יכול לעשות את זה בידיים.


 *הסיפור לקוח מתוך: מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב מאת גדי טאוב, בעריכת מנחם פרי, הספריה החדשה  (הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה), 1992. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

אחותי תמיד אמרה שאחיינים עדיפים בהרבה על ילדים. אני מניחה שאמא שלנו הייתה מסכימה איתה. לטענת אחותי, עם אחיין את נהנית מכל הטוב והשמחה שבילדים, אבל בלי הכאב ראש. ההיריון, למשל. והלידה. החיתולים. להתעורר באמצע הלילה. וכשהם גדלים את לא צריכה לריב איתם או לחנך אותם, היא הבטיחה. גיל ההתבגרות, המסתורין הזה, הדימום. את יכולה פשוט להרשות להם לעשות מה שמתחשק להם ולתת להם לאהוב אותך. את יכולה לקנות מכנסיים, לדוגמה, אבל את לא חייבת לקנות את כל המכנסיים ולהשגיח עליהם ולראות איך הם מתבלים ונהיים קטנים מדי. את יכולה לראות איך הילדים גדלים, כן, אבל ממרחק בטוח, מוגנת מהפיצוצים ומהחורים השחורים. שלא לדבר על הזמן, הזמן שבורח, התחושה שהחיים חומקים באיטיות לעבר האין כמו סירה שנסחפת. לא יכולתי להסכים פחות עם הקביעות האלה, למרות שהעמדתי פנים שאני מסכימה. עדיף סירה שנסחפת מסירה שכולה דולפת, טובעת, שוקעת במצולות. אני רציתי את כל כאבי הראש האלה שמנתה אחותי. רציתי להטליא מכנסיים, לנקות ישבנים, למדוד חום, לקבוע תור אצל רופא הילדים. לישון רע כל הזמן, עם מועקה בחזה. אבל תמיד קשה להתווכח עם אחות גדולה.

לאורה הייתה הבת של אחותי, ולפיכך האחיינית שלי. ילדה שברירית וחולמנית, שהתחילה לבוא אליי פעם בשבוע, אחרי הגן, כשמלאו לה ארבע. היא נולדה באוקטובר. בהתחלה ימי חמישי נראו לנו הכי נוחים, שתבוא אליי בימי חמישי אחר הצהריים. אני זוכרת את היום שבו לאורה ישבה על הספה והצביעה לכיוון המסדרון בהבעה ברורה של עונג, עם ברק בעיניים שיש רק לילדים. זו הייתה הפעם השנייה או השלישית שבאה לבלות איתי את אחר הצהריים, אחותי עדיין לא הגיעה מהטיפול שלה וכבר התחיל להחשיך, למרות שרק גמרנו לאכול את הכיבוד. עקבתי אחר מבטה של לאורה, אבל לא היה שם שום דבר, רק המסדרון החשוך והעגמומי שלי. הרצפה הייתה מלאה פירורי לחם. ואז היא נעצה בי מבט ושאלה בהתרגשות: "לא ראית אותה? הרגע עברה כאן רוח רפאים! היא הייתה מבוהלת כמו ציפור!" באותו יום ידעתי שזכיתי באמון שלה, כי היא כבר מסוגלת להמציא משהו לידי, לשקר לי או להתבדח או לבחון אותי. עד אז היא לא דיברה.

אחרי חג המולד אחותי החליטה שעדיף שלאורה תבוא אליי בימי שישי במקום בימי חמישי. היא, אחותי, יצאה סחוטה מהטיפולים, אז היא העדיפה להחליף לימי שישי אחר הצהריים ושלאורה תישאר לישון אצלי. בדירה שלי היה רק חדר שינה אחד, אבל השגנו מיטה מתקפלת, אני כבר לא זוכרת איך, אולי הבאנו אותה מלה טוֹרֶה, מיטה קטנטנה עם מזרן בעובי עשרה סנטימטרים בקושי. בימי השישי הראשונים באותו חורף נרדמה לאורה בן רגע, היא הייתה מותשת מהמשחקים ומההתרגשות מהשינה מחוץ לבית (היא מעולם לא עשתה זאת לפני כן), אולי גם מהעיסוקים המסתוריים, הכמעט מחתרתיים, של אמה. עברו כמה חודשים עד הפעם הראשונה שהתעוררה באמצע הלילה, כמו שנהגה לעשות בבית, לפחות לפי מה שאמא שלה סיפרה לי. אחד הרגעים המאושרים בחיי היה הפעם הראשונה שלאורה פרצה בצעקות בדירה שלי בשלוש או בארבע לפנות בוקר. הייתי שקועה בחלום עמוק במיטה שלי, ואז העיר אותי בכי של ילד, במרחק שני מטרים בלבד, ולכמה שניות חשבתי שזה תינוק שבוכה, הבן שלי, הבן או הבת הלא קיימים שלי (אין לי ילדים, כמובן), ובאמצע כל המהומה הזו, לפני שהלכתי להרגיע את אחייניתי, בכיתי גם אני, משמחה ומדחף פנימי ואולי גם מכעס. צללתי עמוק לתוך הבכי של לאורה, כמו לאפשרות קיומם של חיים אחרים. אחר כך ניגשתי למיטה שלה בחשכה וראיתי שהיא צועקת מתוך שינה: עיניה היו עצומות והשפה התחתונה שלה רעדה, אצבעותיה האדומות אחזו בקצה השמיכה. ליטפתי לה את השיער והיא נרגעה לאט לאט, כאילו האצבעות שלי מזריקות לה איזה סם.

המפגשים הסדירים האלה נמשכו שנתיים. קניתי מברשת שיניים, כרית ורודה עם ציורים של חיות, פיג'מה, צעצועים, עוגיות בכל מיני צורות וצבעים. בבית היא תמיד ישנה עם דובי שחיימה נתן לה במתנה, אז גם אני קניתי לה בובה כדי שיהיה לה משהו לחבק בלילה. מצאתי ברווז מבד שמצא חן בעיניי מיד. היה לו המבט החלול שיש לחיות מפוחלצות או לבובות פרווה, אבל הוא לא היה מפחיד מדי כי הוא לא נראה אמיתי. הוא לא היה מוצק, היה בתנועות שלו משהו ג'לטיני, הוא עלה לי רק עשרה אירו. שמרתי אותו בארון הקיר בחדר שלי ובכל יום שישי בבוקר הייתי מניחה אותו בזהירות מתחת לכרית שלי, והדבר הראשון שלאורה הייתה עושה כשהגענו הביתה היה לרוץ למיטה שלי כדי למצוא את הבובה ולומר לה שלום. היא האמינה שהברווז שם כל השבוע, שהוא ישן איתי. קצת ציער אותה שאין לו ילדים שישחקו איתו. אני מניחה שהחיים שלי נראו לה צפויים ומשעממים, למרות הכול. בכל פעם שלאורה ראתה את הברווז היא הייתה קופצת וצווחת משמחה, כאילו במהלך השבוע החלה לפקפק בנאמנותה של הבובה, או בנאמנות שלי. המצאנו לו שם, קוואקר. מה שלומך, קוואקר? התגעגעת אליי מאוד? היא הייתה שואלת, מלטפת את המקור הכתום, מנשקת את הרגליים הצהובות וממלאה את הבובה ברוק.

כל כך נהניתי לבלות את ימי שישי עם אחייניתי. הייתי באה לקחת אותה מהגן במכונית, ובילינו את אחר הצהריים בהאזנה למוזיקה, בציור, בפארק או בקולנוע. עשינו תחרויות ריצה. החבאנו דברים. הרחנו עלים וצבעים. התאפרנו. רקדנו סביב מדורה דמיונית וניגנו בכלי נגינה בלתי נראים. בסוף אחר הצהריים הכנו את ארוחת הערב: היא אהבה לעמוד על כיסא ולטעום את כל המרכיבים שהוספנו לפיצה או לסלט. לפני שהשכבתי אותה לישון קראתי לה סיפור. אוסף ספרי הילדים שלי גדל עד שתפס יותר מקום מהספרייה הרגילה שלי. לאורה יצרה פעלים משמות עצם: היא אמרה "לאַפֵן באופניים", ""לסַנְדוֵוץ'", "לאֵרטֵק", "לפָאזֵל". היא גם אמרה "לשָֹמֵך" במקום "לכסות". כשהייתי איתה הייתה לעולם משמעות שונה לגמרי, ובכל חפץ הייתה הבטחה לפעולה מופלאה.

איבדתי את קוואקר. יום שישי אחד בבוקר, ברגע שהתעוררתי, הייתה לי תחושה מוזרה, כמו בור שנפער לי באמצע החזה. מיד ראיתי, או דמיינתי, את המבט האדיש של הבובה. קודם כל חיפשתי בארון שבו שמתי אותו תמיד, ואחר כך, בלי לחשוב, מתחת לכרית. אחר כך סרקתי לשווא את כל הבית, בהתחלה במהירות ובאקראי, ואחר כך בשיטתיות. זה שיגע אותי כל כך שחיפשתי אותו במקומות שלא הגעתי אליהם שנים, בפינה הכי לא הגיונית, מתחת למיטה ולספה, במחסן, בארגז קרטון ענקי ששמרתי בו מכתבים וניירות עתיקים, תמונות משפחתיות, סיכומים מהאוניברסיטה. עברתי על חיי והופתעתי לגלות שפעם, לפני הרבה שנים, הייתי אדם אחר. הרגשתי אשמה. זכרתי שהכנסתי את הברווז למכונת הכביסה ביום ראשון, עם הסדינים של לאורה, וזכרתי שתליתי אותו לייבוש במרפסת, הצמדתי אותו לחבל באטב כביסה ששיתק את הכנף הימנית שלו ושיווה לו מראה כנוע, כמו בובת כפפה שמחכה ליד שתמלא ותניע אותה. אבל לא הייתי בטוחה שהכנסתי אותו בחזרה לארון, למקום שלו. תנועות חזרתיות מאבדות מחדותן, הן נערמות זו על גבי זו כמו גרביים או גופיות, בזוגות או בשלשות, עד שאי אפשר עוד להבחין ביניהן. למזלי היה לי זמן ועברתי בחנות שבה רכשתי את הבובה האבודה. היו שם כמה ברווזים זהים שניצבו זה ליד זה על המדף, רגליהם חסרות החיים משתלשלות, כמו ילדים שמחכים לתורם. לכולם הייתה אותה תנוחה עייפה, אותה הבעה ריקה.

לפני שהלכתי לקחת את לאורה שמתי את הברווז החדש מתחת לכרית. הוא נראה לי זהה לקודם. אולי היה איזה הבדל קטן, בלאי מזערי בברווז שאבד, אבל ילדה בת ארבע לא תוכל להבחין בכך.

נכנסתי למכונית ונסעתי לגן. בשעה הזו היה בלתי אפשרי למצוא חנייה ותמיד השארתי את המכונית בחנייה כפולה. האימהות (כמעט כולן היו אימהות) עמדו בחצי עיגול סביב הדלת. ילדי הגן יצאו זה אחר זה ורצו אל חירותם. לאורה הייתה בדרך כלל אחת האחרונות. היא הלכה לכיווני בחיוך, אבל בלי למהר, כאילו כבר יש לה תפיסה מפותחת של כבוד עצמי.

כשהגעתי איתה הביתה היא חזרה על הטקס הרגיל שלה ורצה למיטה שלי. היא הרימה את הכרית, הוציאה את הבובה והביטה בה. השמחה התנדפה מפניה. היא הביטה בי, ושוב בבובה. זה לא קוואקר, אמרה. איפה קוואקר?

הייתי צריכה להסביר לה מה קרה. התנצלתי שוב ושוב. קשה לספק תירוצים לילדה בת ארבע. הם עדיין לא מכירים את הקודים, וההסברים מסתבכים, נראים מגוחכים, לא עובדים. אבל בזמן שדיברתי אליה שמתי לב שהיא יותר סקרנית ממאוכזבת. היא לא הטיחה בי האשמות ולא הזילה אף דמעה. במקום להביט בי, היא הביטה בבובה החדשה שלה. "את יודעת מה?" אמרה לבסוף, "צריך לתת לה שם." הצעתי לה כל מיני שמות: ברווזי, מתתיהו, צוללן, ברתולומאוס, חואן קרלוס. אף אחד מהם לא נראה לה מתאים. "הוא לא נראה כמו ברתולומאוס," היא אמרה, למשל, ובחנה בתשומת לב את עיניה התמהות של הבובה. כל אחר הצהריים עבר עלינו בבהייה בברווז מבד. לאורה התייחסה לעניין ברצינות רבה. אני התאפקתי לא לפרוץ בצחוק. איך היא ידעה שזו לא אותה בובה? רק בלילה, אחרי שעזרתי לה ללבוש פיג'מה, היא הודיעה לי שמצאה את השם המתאים. "געגוע", היא אמרה לי. נשארתי בלי מילים. מאיפה היא הביאה את המילה הזו? כי הוא לא ברווז, בעצם הוא לא ברווז, היא אמרה. זאת בת, ברווזה. (הייתה לה דרך מצחיקה מאוד לבטא מילים מסוימות: היא לא אמרה "בעצם", אלא "בֶּצֵֶם": "בֶּצֵֶם זה לא ברווז.") אמרתי לה שאם כך צריך לקרוא לה געגועית, ולא געגוע. היא שקעה שוב בהרהורים. "קוראים לה געגוע," סיכמה, וסגרה את הנושא.

בשבת, כשאחותי באה לקחת את לאורה, סיפרה אחייניתי לאמה על ההרפתקאות של הברווזה געגוע. "החלק הכי טוב," היא אמרה, "זה שאין לנו מושג מה קרה לבובה השנייה. אולי היא עפה לשמיים?"

ביום ראשון בבוקר צלצלו בפעמון. השכנה מלמטה החזיקה מתחת לזרועה את הבובה המקורית, קוואקר. נראה שהוא נפל מהחבל למרפסת שלה. היא עלתה אליי פעמיים השבוע, אבל לא הייתי בבית. הודיתי לה. הנחתי את שני הברווזים זה לצד זה וניסיתי למצוא הבדל כלשהו ביניהם. בטוש שחור כתבתי את האות ק' על התווית של הברווז שהביאה לי השכנה ו-ג' על זה שקניתי רק שלושה ימים קודם לכן.

ביום שישי הבא החלטתי לערוך ניסוי. הנחתי את הבובה עם סימון ה-ק' מתחת לכרית, והלכתי לקחת את לאורה מהגן. כשנכנסנו לדירה שלי היא רצה למיטה, הוציאה את הבובה מתחת לכרית והתחילה לצווח כמו משוגעת: "קוואקר חזר! קוואקר חזר! איפה היית, קוואקר?"

לאורה אמרה שקוואקר הוא בובה עצובה, וגעגוע תמיד שמחה. היא הבחינה ביניהם בלי שום קושי, ומאותו יום והלאה ישנה עם שניהם. כשסיפרתי את זה לאחותי, היא אמרה לי שכבר כילדה הייתי מאוד מפוזרת, ובו בזמן היה לי דמיון מפותח. אין ספק שיש משהו שמבדיל ביניהם, משהו שאפילו ילדה בת ארבע יכולה לראות, ואת בכל זאת לא רואה את זה כי הראש שלך תמיד עסוק במשהו אחר. הרגשתי שיש במילים האלה גערה. לא רציתי להתווכח.

כעבור שנתיים, כשהכול נגמר, לאורה הלכה לגור עם אבא שלה בסלמנקה. הצעתי לתת לה את הברווזים במתנה, אבל היא לא רצתה אותם. הם רגילים לבית שלך, אמרה, בסלמנקה שניהם יהיו מאוד עצובים ולא ידעו מה לעשות. הם לא אוהבים ערים שהם לא מכירים. חוץ מזה, אני בטוחה שאת מטפלת בהם היטב. הייתי צריכה להתאפק לא לבכות מול הילדה.

כעבור כמה חודשים התעוררתי באמצע הלילה בביטחון גמור שאני נחנקת. הדלקתי את הטלוויזיה וניסיתי לראות סרט. אכלתי מנדרינה. זה היה יום שישי, אז לא הייתי צריכה ללכת למשרד למחרת. השמש כבר התחילה לזרוח כשפתחתי את הארון. הוצאתי את שני הברווזים וליטפתי את בטן הבד שלהם. הסתכלתי על התוויות וראיתי שהאותיות שהבדילו ביניהם היטשטשו. ה-ק' וה-ג' נראו זהות, כתם אנכי. תהיתי אם לאורה עדיין תהיה מסוגלת להבחין ביניהם, לומר לי מי הוא מי. נזכרתי בילדות שלי, באחותי, באמא שלנו, בקיצים בלה טורה, כשהיינו מתרחצות בגיגית ענקית ומלאה חרקים. את געגוע, לא? שאלתי את אחת הבובות. החזרתי את השנייה לתוך הארון. אני מקווה שאני צודקת, חשבתי כשנכנסתי למיטה. חיבקתי את הבובה בחוזקה עד שעייפותי הכריעה אותי ונרדמתי. כשהתעוררתי, כמעט שמונה שעות אחר כך, חתיכת הבד עדיין הייתה שם. הלכתי לחדר האמבטיה, לקחתי את המספריים לגזירת  ציפורניים (אותם מספריים שבהם גזרתי פעמים רבות כל כך את הציפורניים של לאורה) וחזרתי למיטה. הסתכלתי על הבובה, הסתכלתי על התווית, אפילו החזקתי אותה בין האגודל לבין האצבע של יד ימין, אבל לא הצלחתי להחליט. ומה אם אני טועה?

1

טרם נראתה הפתעה כהפתעתם של אנשי רוֹס דהֶ לוֹך כאשר שמעו שנורה של מרכוס הקטן עומדת לנסוע לאנגליה. היתה לה גם אחות שעבדה שם, ונורה היתה דרושה בבית. אחריה יישאר רק הזוג הזקן. שני אחיה לא הועילו – לא לעצמם ולא לאיש מקרוביהם. את מרטן, המבוגר יותר, שלחו לעיר הגדולה גלווי לעבוד בחנות (מרכס הזקן נהג להתרברב), אך לא עבר זמן רב והוא איבד את המשרה בגלל המשקה ואז הצטרף לצבא הבריטי. באשר לשטפאן, הבן השני, לזקן לא היתה שום תקווה שיצליח לעשות ממנו אדם מכובד יום אחד. אך כאשר הבחור הצעיר העקשן הזה לא השיג את שלו מאביו, הוא הסתלק לו ובכיסו שווי שני שוורים שמכר ביריד בעיירה אוּכטר-ארד.

״מוטב שם מאשר פה,״ אמר האב בשומעו שהבן עזב. אך הוא רק העמיד פנים שהסיפור לא הכאיב לו. לעיתים קרובות התהפך על משכבו בלילות, במחשבות על בניו שעזבו אותו וסטו מדרך הישר. לכל אחד מהשכנים שניסה לעודד את האיש הזקן, או לנחם אותו בשל פורענות בניו, לא אמר אלא – "מה הטעם בדיבורים? בקושי הודו לי כשניסיתי להשאיר אותם בקן. כעת פרשו שניהם כנפים והותירו אותי לבדי. מעתה לא ידאיגו אותי יותר."

אבל הם הדאיגו. ועד שאמרה לו נורה שהחליטה שלא להישאר בעיירה, דבר לא הדאיג אותו חוץ מהדרך שבה עזבו אותו בניו. הם ביישו אותו. כולם צחקו ממנו. הוא היה מושא לעגם של בני הכפר – הוא ומשפחתו. כיצד העלה בדעתו שיוכל להעלות אותם על דרך הישר! כיצד הזיע עד לשד עצמותיו בעבודה מבוקר עד ליל, בקור, בגשם ובחום כדי שימשיכו ללמוד בבית הספר, כדי שיהיו מלומדים כמו המורה עצמו, אפילו יותר!

אך לא כך יהיה עם נורה, סבר. אותה הוא ישאיר בבית. הוא יחתן אותה. אחרי מותו יוריש את החלקה לה ולבעלה. כשאמרה לו שתעזוב, חשב בתחילה שהיא מתבדחת. אך עד מהרה הבין שלא. והוא עשה כמיטב יכולתו להשאירה בבית. ללא הועיל . דבריה של אשתו גם הם לא הועילו. חודש שלם נלחמו ביניהם מלחמה מרה. הוא מאיים עליה בכל רעה אפשרית פן תעזוב; היא מנסה להתעלות עליו. היא החליטה לנסוע לשם, ולשם היא תיסע ולא משנה מה יגידו. ״היו לך שני בנים,״ אמרה לו ערב אחד. ״ושניהם הלכו ממך. הם ביישו אותך, הצמד. לא תוכל לדעת שלא אעשה לך את אותו תעלול, אלא אם תיתן לי ללכת מרצוני החופשי.״

״היא האחרונה, מרכוס״ אמרה אשתו, ״ואלוהים יודע שקשה לי להיפרד ממנה בסוף חיי, אבל,״ הוסיפה על סף בכי, ״אולי זה לטובתה.״

אביה חשב שלא כך הוא. הוא היה איתן בדעתו. הוא היה בטוח לחלוטין שמוטב לאין שיעור שתישאר במקומה ובו תתחתן. לבעלה יהיו ארבעים אקרים של אדמה כאשר הוא עצמו ימות. היא אישה צעירה ונעימה. בשבע הקהילות הסמוכות אין איכר או סוחר שלא ישמח עד מאוד לשאת אותה לאישה.

״ולמה שלא ישמח?״ אמר. ״אישה צעירה חביבה כל כך, שיש לה ארבעים אקרים של אדמה משובחת?״

אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע.

כמה עבודה ניצבה אז לפניהם! היסורים הגדולים והחרדה המופרזת שאחזו בנורה כבר זמן מה התפוגגו, כמדומה. לא נותר להם זכר. היא היתה כה מלאת חיים וחגיגית, כפי שלא היתה מימיה, כך נראה לפחות. היה לה כל כך הרבה לעשות! כובעים ושמלות לתפור ולהתקין. בגדים וסרטים מכל סוג לקנות ולצבוע. לא היה לה רגע דל בשבועות לפני שעזבה. יום אחד ביקרה כאן, ולמחרת במקום אחר.

היא לא הזילה דמעה אחת עד שהונחו שתי תיבות מסע גדולות שקנתה בגלווי על העגלה שלקחה אותה לתחנת הרכבת בבָלֶהֶ נה אינשהֶ. אז החלה למרר בבכי. כאשר פנו מזרחה בהצטלבות הדרך, שטפו הדמעות את לחייה.

״שאלוהים ירחם עליהם,״ אמר אחד הבחורים שהיה שרוע לו על סוללת דשא ישרה בצד הדרך.

״אמן,״ אמר בחור אחר. ״ועל כל אדם כמוהם.״

״אבל למה היא עוזבת לדעתך?״

״לא אתפלא כלל אם העניין הוא שאין לה פה אמצעים בכפר.״

״שלושה באו לבקש את ידה בשנה שעברה – שלושה שנודעים בכספם.״

״אומרים שהיא התענינה בעיקר בבן של שון מתיו, בעל החנות,״ אמר זקן שעמד לידם.

״ההוא שהיה באוניברסיטה בגלווי?״

״הוא ולא אחר.״

״אל תאמין לזה. הוא לא בחור טוב.״

״מה אתה אומר.״

העגלה יצאה צפונה דרך הביצה הגדולה השטוחה שבין רוס דה לוך ובלה נה אינשה. נורה עדיין יכלה לראות את ביתה למטה בגיא. אך לא עליו היא חשבה, אלא על היום האומלל שבו פגשה לראשונה את בנו של שון מתיו בצומת רוס דה לוך, עת בילה את ימי הקיץ בבית דודו בכפר, מזרחה להם. היא לא הפסיקה לחשוב על כך עד שהגיעו לבלה נה אינשה. הרכבת שרקה שריקה קצרה וחסרת סבלנות, כמו אמרה לאנשים למהר ולא לעכב דבר מה עצום, מלא חיים ורב עוצמה כל כך. נורה נכנסה פנימה. הרכבת הטלטלה מעט. היא החלה לנוע באיטיות. מרכוס הקטן פסע לידה. הוא נפרד מבתו לשלום ושב הביתה ביגון ובצער.

2

צדק הזקן הנבון ההוא ששכב לו על הסוללה הירוקה והביט על העולם ועל המתרחש סביבו, באמרו שהתעניינה במיוחד בבן של שון מתיו בשעה כלשהי בחייה. אך השעה הזו חלפה. ולא מן השקר לומר שכעת רחשו בה שנאה ותיעוב חריף כלפי הצעיר הנאה שלמד כעת רפואה הרחק באוניברסיטה בגלזגו. בגלל החיבה שרחשה לו בעבר נאלצה כעת לעזוב את רוס דה לוך ואת חבריה ומשפחתה, ולשאת את העולם הגדול על כתפיה.  אי אז חיבבה את הגבר הצעיר והעליז שבילה את ימי חופשתו ברוס דה לוך, יותר מכל אחד אחר שפגשה אי פעם. ואילו סיפורים מופלאים סיפר לה על החיים בערים הגדולות שמעבר לים! וכמה אהבה את הסיפורים הללו! וכשאמר לאותה נערה כסילה ותמימה שמימיו לא פגש אדם שאהב יותר ממנה, כמה שמח לבה והתרחב! והבית הנהדר שיהיה להם בעיר גדולה כלשהי כשהוא יהיה רופא!

והיא האמינה לכל דבר שהבחור הצעיר אמר לה. גם הוא האמין בזה בשעה שדיבר. אם כי הדברים הללו לא הטרידו אותו במיוחד כשעזב. לא כך נורה. היא יחלה שישוב. יחלה לקיץ. יחלה לתקופה שבה תהיה בקיץ תמידי.

היא בטחה בו בטחון מלא אך רומתה. המכתבים ששלחה לו הוחזרו לה. הוא היה במקום אחר. לאיש לא היו ידיעות על אודותיו. חייה שקעו בערפל. מוחה היה סער בראשה כאשר הבינה את הסיפור לאשורו. היא חשבה עליו והפכה בו במחשבותיה השכם והערב. לא נותר לה אלא לעזוב את המקום לצמיתות. היא וכל קרוביה עמה בוישו לעיני כל הכפר. נערה צעירה שעבדה פעם אצלם כמשרתת ברוס דה לוך עבדה כעת בלונדון. היא תיסע אל העיר הזאת. אליה תשים פעמיה עכשיו ולא אל העיר הגדולה שבה גרה אחותה.

ביושבה ברכבת אחזה בה פליאה גדולה נוכח נהרות ומעגנים, אגמים, הרים ושדות שחלפו על פניה ביעף בעוד היא עצמה לא עושה דבר. מדוע כולם מתרחקים ממנה? אילו חיים נועדו לה במדינה הזרה ההיא, שבה תשאיר אותה המכונה הנעה המופלאה הזו? אימה ופחד אחזו בה. חשכה ירדה על שדה ועל הר. מחשבותיה נעצרו ואולם התחוור לה כי היא נישאת הלאה על חיית פרא כלשהי – עד ששמעה את לבה הולם ומזנק בחזה  בכעס אדיר, עד שהיתה בעצמה דרקון רושף אש, יורה להבות  מעיניו – כי הנה היא נלקחת לשממה נוראית כלשהי – מקום שאין בו אור שמש או גשם; ושעליה ללכת לשם בניגוד לרצונה; שהיא מגורשת לשממה הזאת בגלל חטא אחד בלבד.

הרכבת הגיעה לדבלין. היא חשה כי במקום כולו מרעיש רק זמזום קולני אחד. גברים צורחים וצועקים. רכבות באות ויוצאות וצופרות. שאון הגברים, הרכבות, הכרכרות. כל דבר שראתה הפליא אותה. האוניות והסירות על הליפי. הגשרים. הרחובות המוארים בחצות. האנשים. העיר עצמה שהיתה כה נאה, כה חיה, כה בהירה בשעה מתה זו של הלילה. לכמה רגעים כמעט שכחה את הגורל המר שגירש אותה מעיר הולדתה.

אך כשהיתה שוב ברכבת, הסיפור השתנה. המחשבות הקודרות הנוראות החלו להעיק עליה שוב. לא היה אפשר לעצור אותן. למה עזבה כלל את הבית? שמא היה מוטב לה להישאר שם ולא משנה מה יקרה לה? מה תעשה עכשיו? מה יעלה בגורלה במקום שהיא הולכת אליו?

וכך הלאה. אם חיו פעם אנשים מאות שנים בחושבם שלא עבר אלא יום, כפי שסיפרו לנו מספרי הסיפורים, הרי שהיא עשתה דבר מופלא עוד יותר. היא חייתה מאה שנים ביום אחד בלבד. היא התבגרה והזדקנה במחי יום יחידי. כל כאב וכל שברון לב וטרדות וצער שבאים על אדם בחיים שלמים, באו עליה באותו היום שבו עזבה את רוס דה לוך והגיעה למרכז לונדון הגדולה, באנגליה וראתה את קייט ני רוגין, שהיתה משרתת בביתם, מחכה לה בפתח הרכבת לקבל את פניה. היא לא הבינה את החיים עד אותו היום הזה.

3

שתי הנשים הצעירות גרו ברחוב אחורי עלוב ואומלל בצד הדרומי של העיר. בית גדול ועצום שהאנשים בו חיו בערימה אחת זה על ראש זה, שם הן גרו בתקופה ההיא. טרם נראתה תדהמה כתדהמתה של נורה למראה אותם שחיים שם. היא היתה מוכנה להישבע שהיו שם לפחות מאה איש, גברים, נשים וטף.

היא היתה לבדה ימים שלמים, שכן קייט נאלצה לצאת לעבודה מבוקר עד ערב. היתה יושבת ליד החלון ומביטה החוצה לרחוב, על העוברים והשבים, ותוהה לאן הם הולכים כולם. לא היה עובר זמן רב עד שהיתה מתחילה לחשוב שאולי שגתה שבאה לכאן כלל. מדוע עזבה את העיירה המבודדת ההיא בין הגבעות על שפת הים הגדול? מה יאמר אביה לו ידע את הסיבה? הוא היה זועם, כמובן. ״מדוע איתרע מזלי יותר מכל אדם אחר?״ היתה אומרת. אך זו היתה שאלה סבוכה מדי, ומשלא מצאה לה תשובה, היתה יוצאת לרחוב, אם כי לא הרחיקה לכת מחשש שתלך לאיבוד. ואולם המחשבות העיקו עליה בין האנשים בחוץ ברחוב בדיוק כשם שהעיקו בפנים הבית.

ערב אחד כשחזרה קייט הביתה מהעבודה, ישבה נורה מול האח ומיררה בבכי.

”די, נורה, אהובה,״ אמרה. ״ייבשי את עיניך ושתי איתי כוס תה. אמרו לי לומר לך שקרובת משפחה של האדונית שלי זקוקה לעוזרת בית, ואם תלכי לשם…״

״אלך לשם,״ אמרה נורה, וקמה פתאום על רגליה. 

למחרת בבוקר נסעה לביתה של הגברת. היא התחילה לעבוד בו. היתה לה כל כך הרבה עבודה שם,  ומחשבות חדשות רבות כל כך עלו בראשה, עד שלזמן מה לא חשבה עוד על שום דבר אחר. למכתבים ששלחה הביתה צרפה תמיד סכום קטן, אף שידעה שלא היו זקוקים להרבה ממנה, כי היתה להם הכנסה טובה. את המכתבים ששלח לה אביה היתה קוראת שוב ושוב כל לילה לפני השינה. היו בהם חדשות מהבית. הדייגים לכדו כמויות גדולות של סלמון. תומס של פט הגדול קנה סירה חדשה. נל ני גריפהָ נסעה לאמריקה.

כמה חודשים עברו כך, ולבסוף אמרה לה הגברת שאינה מרוצה ממנה ושעליה לעזוב. היה עליה לעזוב. היא השאירה את מה שהיה לה מאחוריה ועזבה. לא היו לה לא מקלט ולא מחסה בלילה ההוא, רק הגשם שירד על ראשה והרחובות הקשים תחת כפות רגליה…

האם צריך לתאר מה קרה לה אחר כך? את ה״אדון הצעיר״ שנתן לה אוכל ושתיה וכסף, כשהיא נזקקת ובאפיסת כוחות. כיצד החלה לשתות. כיצד ביקשה לרמות את עצמה ולעוור ולטמטם את מוחה. את האדונים שפגשו אותה בבתים, בתי שתיה ובתים אחרים. כיצד דיברו ואת שיחותיהם. כיצד ירד ערכה בעיני עצמה עד שכעבור זמן מה נעשתה אדישה לגורלה. כיצד הלכה מדחי אל דחי, עד שלבסוף איבדה את כבודה וירדה לרחוב.

4

תשע שנים העבירה כך. בשתיה ובהתהוללויות ליליות. בהתקשטות ובהכנות ביום, לקראת הלילה הבא. כל מחשבה שחלפה בראשה על החיים שחייה עכשיו ועל אלה שהיו לה בכפר, גרשה במחי יד. מחשבות כאלה גרמו לה לאי שקט. ואם כי נכון ששום אדם לא ימצא עניין בחיים אילולא חשב, איכשהו, שיש במעשיו יותר טוב מרע – לא היה בכוחה לפעול אחרת.

אבל המחשבות הללו התקיפו אותה ללא רחמים, מאות על מאות בעל כורחה במשך היום – במיוחד לאחר ששלחה מכתב הביתה, דבר שהיתה עושה לעיתים קרובות. וכאשר היו מכבידות עליה כהוגן, היתה יוצאת לשתות.

לילה אחד הלכה ברחוב לאחר ששלחה מכתב ובו סכום כסף קטן הביתה. השעה היתה אחת-עשרה. אנשים יצאו מהתאטראות בהמוניהם, והיא התבוננה בהם. היו כאלה שהסתכלו עליה ועל נשים מסוגה. מבטם חושף את התשוקה והתאווה שמביאות הרס על האדם, שמפנות מדינות זו נגד זו ומעניקות מילים למשוררים ולמספרי הסיפורים של העולם מימי טרויה ועד ימינו.

לא עבר זמן רב עד שראתה מולה גבר ואשתו לצדו. הם הסתכלו זה בזה בלי לדעת מדוע. הם זיהו זה את זה. הוא היה הבן של שון מתיו (שהיה כעת רופא בלונדון). היא פנתה על עקביה במהירות. היא שמעה אותו אומר לאשתו להיכנס פנימה למסעדה הסמוכה, וכי הוא יצטרף אליה בעוד רגע.

נורה פנתה להתרחק משם בשומעה זאת. הוא בא בעקבותיה. היא החישה את צעדיה. כך עשה גם הוא. היא לא רצתה אלא לברוח ממנו. היא הלכה במהירות, הוא מיהר אחריה. היא הקדימה אותו. אצה במעלה הרחוב ובמורד הרחוב הבא, בחושבה שהנה הוא מאחוריה ממש. היא פחדה פחד מוות שידביק אותה. שכולם ידעו על מצבה שם בכפר. שכולם ידעו.

כנסייה קטנה ניצבה לפניה – כנסייה קטנה שהיתה פתוחה בלילה בגלל חג כלשהו. היא חיפשה שם מחסה מפני האיש שבא בעקבותיה – מפני האיש שנתנה לו את אהבתה פעם ושהוליך אותה שולל. היא לא חשבה להיכנס פנימה, ובכל זאת נכנסה. בהתחלה היה מוזר לה כל מה שראתה שם, עבר זמן כה רב מאז שהיתה בכנסייה. היא שבה אל נעוריה. היא היתה כעת בכנסייה ברוס דה לוך. צלם הבתולה הקדושה ניצב בפינה ואור אדום לפניו. היא הלכה לפינה הזו ושלחה את ידיה בחיבוק אל הצלם. היא רעדה והתנודדה הלוך ושוב בייסורי נפש. כובעה היפה והמגונדר כמעט נשמט מראשה. הסרטים האדומים היפים שעטרו אותו היו רטובים ומלוכלכים ומרוחים בבוץ הרחוב. היא התפללה לאלוהים ולבתולה בקול רם, תפילה אחר תפילה, עד שאמרה בקול להוט וחזק:

״מרי הקדושה – אם האלוהים – התפללי בעדנו, החוטאים, עתה ובשעת מותנו. אמן.״  

כומר זקן מאחוריה שמע אותה מתפללת. הוא דיבר אליה בלבביות ובעדינות. הוא הרגיע אותה. הוא לקח אותה עמו. הוא שאל אותה שאלות. היא סיפרה לו את סיפורה בלי להסתיר ממנו דבר. הראתה לו את המכתבים שקיבלה מאביה.

הוא שאל אותה עוד שאלות.

כן – היא תשמח לחזור הביתה. זו היא ששלחה הביתה את הכסף שהזקן קנה בו את סירת הדיג. כמובן לא היה להם מושג אילו חיים יש לה בלונדון.

״והאם שאל אותך אביך מדוע לא נסעת לאחותך מלכתחילה?״

״כן. אמרתי לו שהעבודה בלונדון טובה יותר.״

הם נשארו כך זמן מה. הוא שואל שאלות והיא משיבה תשובות. הוא מצא לה מגורים טובים ללילה. הוא אמר לה לשלוח הביתה מכתב ולומר שהיא מתכוונת לחזור, ושיבוא לבקר אותה למחרת והיא תוכל להתוודות.

באותו לילה, לפני שהלך לישון, שלח מכתב ארוך לכומר מחוז רוס דה לוך לספר לו את הסיפור ולבקש ממנו לפקוח עין על האישה הצעירה כשתגיע לביתה.

היא נשארה שם עוד חודש. הכומר הזקן חשב שמוטב לה כך. בתום החודש עלתה על הרכבת הביתה.

ציפו לה בבית. כולם אמרו שמעולם לא יצא מרוס דה לוך מישהו שהצליח כמוה. איש לא שלח הביתה כמוה כסף כה רב.

״אתה ודאי מרוצה מאוד, מרכוס,״ אמר שון הנפח בעודו מפרזל את רגלי הסוס של מרכוס בנפחייה ביום חזרתה, ״שהיא חוזרת הביתה בסופו של דבר, אחרת אין לך למי להוריש את האדמה.״

״בהחלט,״ הוא אמר, ״ואני גם כבר די זקן עכשיו.״

הוא כבר הכין את הסוס והעגלה ליציאה לתחנת הרכבת לכבודה.

״אנשים אמרו,״ אמר בגאווה כשהוא קושר את הסוס לעגלה, ״שהשניים האחרים היו בטלנים, ואולי זה נכון, אבל לא תאמין כמה היא עזרה לי. תראה את סירת הדייג הגדולה הזו שיוצאת הערב לדוג מקרלים – לא הייתי יכול לקנות אותה בלעדיה.״

״אתה אומר את האמת ורק את האמת, מרכוס,״ אמר הזקן שהושיט לו עזרה, ״אבל תגיד לי עכשיו,״ הוא אמר בחשש, ״האם אמרה לך שהיא נתקלה בשיימוס שלי שם?״

״שאלתי אותה, אבל היא אמרה שלא ראתה אותו.״

״תראה מה זה… ואני לא קיבלתי מכתב ממנו כבר חצי שנה.״

מרכוס יצא. כבר מזמן לא היתה רוחו טובה עליו כפי שהיתה כעת בצאתו לתחנת הרכבת. בניו היו אולי חדלי אישים, אבל בתו התעלתה על כולם. היא היתה מופת לקהילה כולה. עכשיו כבר לא יאמרו לו עוד שעליו למכור כבר  את האדמה. הוא ישאיר את נורה בבית. הוא יחתן אותה. הוא ימצא לה איש נבון ומיושב…

לא היה סוף למחשבות האלה עד שנכנסה הרכבת לתחנה. נורה ניגשה אליו.  וכיצד קיבל את פניה! ועוד יותר, אם אפשר, כיצד קבלה את פניה אמה, בבית.

אך כמה רזה ותשושה היא היתה! מה קרה לה? האם זה משום העבודה הקשה? אבל הנה היא בבית ועד מהרה תשוב לאיתנה. ייעלמו הלחיים החיוורות, אם רק תישאר בבית ותפעל בעצתם.

״והעצה הראשונה שאתן לך היא לחסל את צלחת הבשר והכרוב הטובה הזו, כי ודאי לא היה לך רגע לאכול בעיר הגדולה,״ אמרה הזקנה בצחוק רם.

אבל נורה לא יכלה לאכול. היא לא היתה רעבה כלל. היא מותשת מהמסע הארוך, אמרה להם. היא תלך ישר לחדרה ותפשוט את בגדיה. היא תנוח שם. לאחר מכן אולי תוכל לאכול משהו.

״ואולי תרצי קודם כל לשתות כוס תה,״ אמרה האם כשהיתה שוב בחדרה.

״כן,״ אמרה. ״אולי זה ישפר את הרגשתי.״

כאשר באו בערב  אנשי הכפר לברך אותה לשלום, הם לא ראו אותה. נאמר להם שהיא כה מותשת מהמסע שעליה לישון, ושיראו אותה ודאי למחרת. נורה שמעה את דבריהם ואת שיחותיהם מחדרה והתפללה לאלוהים ולבתולה שיעלו אותה על דרך הישר ושיתנו לה כוח להישאר עליה לנצח.

5

נורה היתה משונה  מאז חזרתה הביתה. באדם הזה שברוס דה לוך נקרא נורה של מרכוס הקטן היו בעצם שתי נשים, האישה הצעירה העדינה ששהתה תקופה ארוכה בלונדון כדי להרוויח כסף ולשלוח אותו הביתה, והאישה האחרת שאיש לא ידע עליה בכפר, שסבלה מן החיים הקשים בעיר זרה. וכשם שהיו בה שתי נשים, היו גם שתי נפשות ושני אופני מחשבה. אופן המחשבה של האישה ההיא שסטתה מדרך הישר בלונדון שבאנגליה, ואופן המחשבה שהיה לה לפני שעזבה כלל את מקום הולדתה.

ומאבק תמידי התחולל בין השתיים. האישה ההיא שפנתה לחיי פורענות נגד האישה האחרת שמעולם לא עזבה את הכפר ושלא רצתה אלא להישאר שם בשקט ובשלווה. זה היה מאבק קשה. הרוע גבר לפעמים, היתה חושבת, ואז נראתה בדרכה לכנסייה, והאנשים היו אומרים בינם לבין עצמם שמעולם לא ראו אישה צעירה אדוקה, דתיה ומחונכת כמוה.

באותו הזמן נערך יריד חגיגות קדושים בכפר הסמוך. אנשים רבים מהרוס הלכו לשם. מקצתם ברגל, מקצתם ברכיבה ומקצתם חצו את הנמל בסירותיהם. אחרים הלכו לשם למכור בהמות.  ואחרים בלי שום מטרה מסוימת.

נורה השתייכה לחבורה הזו. היא התהלכה ביריד והסתכלה על הבקר שעמד למכירה. פה התוודעה למישהו חדש, שם התעדכנה בקורותיו של מישהו שעזב את האיזור אחרי שנסעה ללונדון. היא יפה  וזקופה. לבושה בשמלת כותנה לבנה משובחת ויקרה שהיתה לה. שמלה שהביאה עמה הביתה מאנגליה. סרטים שחורים יפים מסאטן מתנופפים אחריה. נוצות טווס מזדקרות מכובעה. זמן רב לא היתה כה עליזה וקלילה.

היה זה יום חם ולח. השמש הכתה ללא רחם. לולא משב הרוח העדין שהגיע לעיתים מהנמל לא היה אפשר לסבול את החום. נורה היתה עייפה ומותשת מהיום. היא שמעה נגינת כינור בסמוך. נגינה רכה ומתוקה ונעימה. הכנר ישב ליד דלת בקתה. ראשו נד לכאן ולשם. עיניו עצומות. ההבעה שעל פניו ומנהגו היו עליזים כל כך עד שאפשר לחשוב שמעולם לא ידע דאגות או צער בחייו וגם לא יידע.

נורה נכנסה פנימה. היא התיישבה על כיסא ליד הדלת והקשיבה למוזיקה. היא היתה תשושה. לו רק היה לה משקה! זה מה שחשבה. שוב החל המאבק. כשעמדה לצאת משם, ניגש אליה גבר צעיר מהרוס והציע לה לשתות עמו כוסית.

״היום כה מחניק שזה כלל לא יזיק לך. קחי כל דבר שמתחשק לך,״ הוא אמר.

היא לקחה ממנו כוסית.

מי שאהב פעם בחייו את המשקה, ולזמן מה הצליח לשמור מרחק ממנו, גם אם יטעם שוב טיפה אחת, אין ספק  שישתה כוסית שנייה ושלישית ואולי אף תשיעית, כיוון שהחשק הישן יתעורר שוב.

כך קרה לנורה. היא שתתה את הכוסית השנייה. ואת השלישית. המשקה עלה לה לראש מיד. היא התחילה לעשות הצגות. החלה לרקוד. אבל נאלצה להפסיק לאחר זמן קצר. ראשה היה הסתחרר . רגליה כשלו. בקושי מצאה את דרכה החוצה, אבל לא התרחקה הרבה עד שמעדה על סוללה בצד הדרך…

כמה שעות חלפו בלילה עד שאביה מצא אותה שם. הוא העלה אותה לעגלה ולקח אותה הביתה.

למחרת בבוקר כבר עמדה אותה עגלה מוכנה מחוץ לדלת והוא ישוב בה.

״אם אלה התרגילים שלמדת באנגליה,״ הוא אמר בטון מר, ״הם יוכלו לשמש אותך שם.״

שניהם יצאו לתחנת הרכבת.

בלילה שבו עזבה נורה, נראה איש זקן בסירת דייגים מן המזח של רוס דה לוך. לצדו ניצבת חבית זפת והוא מוחק את השם שנכתב על דופן הסירה. אולי הצליח למחוק אותו משם, אבל לעולם לא יוכל למחות את השם ההוא מעל לוח לבו. על הסירה הופיע שמה של בתו.

איך יכולתי לקחת לי

את הדברים האלה מן הצלחות הרחוקות,

בעוד ביתי שלי ודאי שבור,

בעוד אמי אינה עולה על דל שפתיי אפילו.

אך יכולתי לאכול שום כלום.

ססאר ואייחו1

נולדתי לקול משפטי תנחומים, "יהיה בסדר", "אתם תצאו מזה", "בן הוא תמיד ברכה", "לכל דבר יש סיבה". ואני שואל את עצמי: למה לא עשית ביד? או גמרת בחוץ? איך קורה שטמבל בתלבושת אחידה מגיע לבית חולים לקבל את הבן שלו? איך ילדה כמעט קורעת לעצמה את הרחם כי היא החליטה להתנהג כמו גדולה? לא היה בית מרקחת בסביבה? הם לא שמעו אף פעם את הסיפור על הזרעון? לא יכלו למדוד חום כדי לדעת מתי הביוץ? כלבים מיוחמים; ואני נפלתי עליהם כמתנה בלתי צפויה, לנצח. נולדתי בנס, על סף חנק, רגע לפני שקרעתי לאמא שלי את הבטן, ניתוח חירום קיסרי הציל את החיים של שנינו. אחר כך, כאילו היינו שלושה אחים, חלקנו את אותו החדר, אפילו את אותה המיטה. מי בכה אז יותר, אתם או אני? היללות שלי לא הניחו לכם לישון. אבא שלי נבחן בבחינות הבגרות בחופשת הקיץ, אמי שלי נבחנה בשנה שאחר כך. אף אחד מהם לא הצליח בבחינות הכניסה לאוניברסיטה.

אבל לא הייתם סתם עוד זוג תיכוניסטים: רציתם לעשות מהפכה, ואני הייתי מכשול כפול שמנע מכם לא רק את הנעורים אלא גם את הפוליטיקה. מלידה שמעתי מוזיקה של הנואבה טרובה,2 רוק משנות השבעים, פיתחתי את החוש המוזיקלי שלי בהאזנה לדיסטורשן. המילים הראשונות שלמדתי היו: ערכים, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. כשההורים שלי אמרו אותן, דמיינתי בסופן סימן קריאה.

בקיץ אחר כך אבא נסע דרומה, למפגש של צעירי המפלגה, שלושה חודשים לא שמענו ממנו כלום. אחד השכנים התחיל להסתובב סביב אמא, הביא לה ספרים, הם כתבו כרזות, הלכו למפגשים מחתרתיים – גם אני הצטרפתי, עם חוברת הצביעה שלי. בוקר אחד הוא בא לחפש אותה כשפיו מכוסה במטפחת, הוא קשר אותה ממש גרוע, יותר מניסיון הסוואה, זה נראה לי כמו משחק פיתוי בטעם רע. באותו לילה הוא נשאר לישון אצלנו. מבעד למחיצה שמעתי אנחות וצחוק של שני אנשים שמוצאים חן זה בעיני זה. בתרגיל שקוף הוא חזר למחרת והביא לי מתנה, מסלול מכוניות שעשה די הרבה רעש. הייתי מעדיף רכבת, עם צפירות לסירוגין וגלגלים חמקניים. כשאבא חזר היה ויכוח סוער שכל השכנים שמעו, וכל המילים הגדולות הרגילות נזרקו בו כבומרנגים: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. אני לא יודע אם בסדר הזה, אבל בתדירות הזו: ערכים, מחויבות, אידיאולוגיה, מפלגה, עם. ציירתי כוכב עם חמישה קדקודים וסימנתי כל חזרה.

פעם אחת הופיע בבית אב חורג אחר, שנקשרתי אליו, אלא שהפעם היו לו זקן, פאה ומבטא אורוגוואי. הצצתי בו מזווית העין, נזכרתי בו נוחר במיטה של אמא, ואילו עכשיו שמעתי אותו מתכנן אסטרטגיה לאיזה מבצע קומנדו. מכאן ואילך היינו למשפחת כרומוזום 21: שתי אימהות, שלושה הורים, חמישה סבים, המוני דודים בכל מקום. גרתי בכל מיני בתים, באכסניות זמניות, בדירות נטושות.

המילה שהכי שנאתי בעולם הייתה שליחות: היא אמרה שאבא או אמא שלי ייעדרו הרבה זמן. כשהתנגדתי ובכיתי הם חזרו על משפט הקסם: "הוראות מהמפלגה!", "הוראות מהמפלגה," אמרתי אני, בלי סימן קריאה. שתי המילים האלה היו התשובה לכול: מעברי דירה פתאומיים, היעדרויות, פרידות משפחתיות, חילופי זוגות. כמה זמן אחר כך, בין רהיטים שהגיעו מאיזה מעבר דירה, קראתי ידיעה על התנקשות שנכשלה ואת שמות האנשים שנעצרו. הבנתי, אחר צהריים לוהט אחד, שאבא שלי כלוא בחדר צר כשהשמש פוגעת באלכסון בכלי המטבח. אני חושב שהתעלפתי בין הילדים המזיעים בחום העוועים של ארבע אחר הצהריים בשיא הקיץ. אף פעם לא היה לי אומץ לבקר אותו בכלא. כולם נדו בראשם כשחזרו מהביקורים, אמרו כמה הוא רזה. העדפתי שיישאר לי בראש כמו שהוא, גבר עצבני שמעשן סיגריות ומקמר את כף ידו על המצח. היה לי תצלום של אבא מתחת לכרית. דיברתי איתו בלחש כל לילה.

אחרי ששחררו אותו הוא נשאר בבית. שמתי לב שהוא יותר עדין איתנו, בתנועות, בנימת הקול. "מה קורה בינך לבין אמא?" שאלתי. שניהם משכו בכתפיים, ניסו משפטים שלא אמרו כלום. אני משער שקשה שילד מביט בך ומצפה לשווא לתשובה משני הורים מבולבלים. היא יצאה למסדרון, הכינה קפה, הצביעה על מקום בשבילי על הספה. הם מנסים שוב, היא אמרה. "מנסים מה?" שאלתי. "להיות ביחד, אתה לא שמח?" אבל האושר, כצפוי, היה שברירי מאוד. יום אחד אמא באה והודיעה בכובד ראש: "אני נוסעת לשנה לברית המועצות. את אבא שלך שולחים לרומניה, מסוכן בשבילו להישאר כאן, יעצרו אותו שוב. אתה תישאר עם מרתה, יהיה לך טוב אצלה." בהיתי בה בלי להבין מה קורה בתוכי, ספרתי פעמיים עד שתים עשרה ויצאתי בטריקת דלת.

ביליתי את גיל ארבע עשרה באיסוף שטרות רובל עם אותיות קיריליות ובולים עם פרצופו של לנין, כל זה בחדר של החברה של אמא שלי, שאימצה אותי אל ביתה. אתם טיילתם ברחבי הגוש הסובייטי ושלחתם לי גלויות. אבא שלי נפגש עם יוסיפ ברוז טיטו או המרשל טיטו, קיבלתי מעטפה עם החותמת Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija ושטר של עשרים דינרים. התחלתי לאסוף שטרות ובולים מתוך ייאוש. יצאתי לקראת הדוור בנשימה עצורה, הוא עוד לא הספיק לצלצל בפעמון וכבר הייתי מושיט יד לקבל את המעטפות הזרות שעליהן שלושה בולים ושתי חותמות, כניסה ויציאה. בהדרגה הכרתי עוד שמות, ערים ומדינות, שמיקמתי על מפת העולם התלויה על הקיר. הייתי גוזר את הבול, משרה אותו במים עד שהדבק נמס, ולבסוף מכניס אותו לאלבום קרטון שדפי נייר שקופים חצצו בין דפיו.

פעם, כשמריה קצצה גזרים לארוחת הערב, שאלתי אותה מה התפקיד שלה במפלגה. "לשמור על הילדים של החברים שנוסעים לשליחות," ענתה לי בעודה מפזמת שיר של סילביו.3 למריה הייתה ילדה בת שבע עשרה, לילי. הייתי מרותק לריסים הארוכים ולרגליים המוצקות שלה, ולא יכולתי להסתיר זאת. "אני אגיד לך את האמת," היא אמרה לי. שאלתי אותה על אבא שלה. היא הצביעה על העתק של תמונה שהיה תלוי על הקיר, פנים מטושטשים של גבר ומתחתיהם הכיתוב: "איפה הם?". זיהיתי את השלט ולא אמרתי כלום. בנקמה היא גילתה לי שאני מ"ילדי העוצר",4 זה לא שעשע אותי במיוחד.

הפעם הראשונה שלי הייתה עם לילי. הסצנה הזו עדיין חקוקה לי ברשתית, איך חיפשנו חומרי נפץ במחסן בחצר האחורית ובסוף תלשנו אחד לשני את הבגדים. הביוגרפיה הלא רגילה שלנו חיברה בינינו, וגם תמימות ילדותית שנטרפה בעקבות ההחלטה של הורינו לאחוז בנשק. שאלתי אותה אם היא זוכרת משהו מאבא שלה, "שום דבר," ענתה לי בכעס, והעבירה לי יתד. הקמנו אוהל שנשען על אחד הקירות של המחסן, אספנו כל מיני מקלות ושטויות וחימשנו את הבית שלנו. זה היה מקום אוטונומי, עם חוקים משלו. מקום שמבטי האבות לא חדרו אליו, וגם לא מבטי האימהות. לילי הפשיטה אותי ושמה לב לשערות שיש לי מתחת לבית השחי וגם לפס הארוך והצר של שיער חום שיורד מהבטן עד למטה. לפעמים היה לי ריח חמוץ, של מבוגר. היא העבירה לי שיעור מזורז במילים גסות, השיגה לי מגזינים פורנוגרפיים וספרים, הכריחה אותי ללמוד בעל פה איזה שיר מתור הזהב וללחוש לה אותו באוזן. ללילי היה לוח שנה שהיא הקיפה בו יום אחד בעיגול ואת חמשת הבאים אחריו באליפסה. בימים האלה הלכנו על הקצה והיא הדפה אותי כשעברתי את הגבול. תמיד הרגשתי שהיא עושה את זה כמו עוד סוג של שליחות, אבל במסירות של חברת מיליציה ממושמעת. ההכשרה שלי באהבה הייתה בידיה.

שנינו היינו ארגון, היא המפקדת ואני הפקוד. פעלנו יחד נגד הרעים, שהיו אנשי הצבא, בשם הטובים, שהיו ההורים שלנו. אחר כך הסתערנו על לימודי התשוקה: איך ללחוץ ביד במקום הסודי, להכניע את הדגדגן בתנועות מעגליות כאילו הוא ג'ויסטיק של אטארי, להשאיר שם את האצבע, לדעת לחכות, לזהות את הלחות הרצויה, להתנשק עם הלשון בלי שהשיניים יתנגשו, לחפש את העווית הנכספת בעיניים עצומות בעשב.

מרתה לא שאלה, אני לא חושב שהיא חשדה בטבע היחסים בינינו, בעיניה הייתי ילד בן ארבע עשרה ובתה הייתה אישה בת תשע עשרה. חוץ מזה היא תמיד הייתה עסוקה, קיבלה אורחים, הקלידה מסמכים. אני זוכר אותה יושבת על הרצפה עם מכונת כתיבה "אוליבטי" על הברכיים וסיגריות ביד, מדברת עם זרים, דיפלומטים או אינטלקטואלים בשתיים או שלוש שפות שונות, שרעד קלוש חלף בשפתיה כשהחליפה ביניהן. אני מוכרח להודות שהייתה תקופה שהסביבה הזו ריגשה אותי. הייתה תקווה במצעד הידיים שאחזו בחוזקה במסמכים ויצאו מהדלת הראשית. יותר ממבקר אחד שאל אם אני "הבן של". מרתה אישרה, האורח נעץ בי מבט רציני, הרגשתי תערובת של רחמים עצמיים וגאווה.

הנסיעה של אמא לרוסיה נמשכה כמעט ארבע שנים, והיא חזרה ממנה נשואה לשכן. סגנון הלבוש שלה השתנה: היא לבשה מעיל עור ומטפחות משי. לא ידעתי אם לקבל אותה בנשיקה קרה או להסתער על האישה הזו, היפה כל כך. התקשיתי להעמיד פנים שאנחנו משפחה, אני והגבר הזה שמעולם לא מצא חן בעיניי. התבגרתי בטרם עת וידעתי שכשאני יושב לשולחן לא אותי רואים, אלא את אבא שלי. האב הנעדר נכח ביתר שאת דרך הגנטיקה הדומיננטית שלו. נעצתי את המזלג באוכל והנעתי אותו אל פי בלי להרים את הראש מהצלחת, כדי להימנע ממבטים שיתפרשו לא כהלכה. כך הגנתי על עצמי מהמחשבות הפנימיות שייחסתי להם: "הנה הגבר שהכניס אותה להריון, זה שאף פעם לא שולח כסף, שאף פעם לא יודעים איפה הוא". הצעיר המהפכן נהיה פונקציונר מסודר של איזו עמותה אקולוגית בארצות הברית, מובטל בין פרויקט לפרויקט או בין ייעוץ לייעוץ. גרתי איתם כמה חודשים, ואז ניסו להתנקש בפינושה, זה היה יום ראשון, אכלנו ארוחת ערב, פתאום היה מבזק חדשות של "שישים דקות". אמא התלבטה איך ראוי להגיב לפני בנה, הסתירה את האושר שלה, את האושר האשם שלה. נפלט לה איזה "סוף כל סוף קורה משהו לחרא הזה." המשכתי להתרכז בלחמנייה עם הנקניק. השכן התהלך בבית וצעק משפטים זועמים: "כל כך הרבה שנים הם התאמנו, רשלנים מטומטמים, בטוח שהם השתמשו ברימונים תוצרת בית." עוד יום ראשון אפור, שומרי ראש מתים, עיני החמוס של הנכד של פינושה שנפצע מכמה רסיסי זכוכית. בלילה חזרו שוב ושוב על המילים: גרילה, ניקרגואה, מחתרת. אני לא יודע למה נתקפתי חרדה עמוקה והלכתי ללילי, גם היא הייתה חסרת מנוחה, הסתגרנו בחדר, לא היה לנו זמן או ראש לחשוב על אמצעי מניעה. היה רק צורך דחוף להיות בתוכה, למחוק את עצמנו מההיסטוריה. לא בדקנו בלוח השנה, היינו צריכים להגן על עצמנו מהעתיד.

אבא שלי בא לטקס סיום התיכון שלי, הורידו לו את האות הראשונה משם המשפחה בדרכון והוא עבר את ביקורת הגבולות, מבוגר יותר, עם השומן המוצק הזה שיש לאמריקאים, בגדים מאיכות טובה אבל מיושנים. בארוחת הערב שאחרי כל הנאומים, שני ההורים שלי היו סוף כל סוף סביב אותו שולחן, לראשונה זה שנים. ביקשתי מהם שיקשיבו לי בשקט, בלי להפריע.

"הגיע תורי, זה הזמן שלי לדבר, שנים הקשבתי לכם."

תקשיבו, המהפכה בלבלה לכם את הנעורים. קודם כל הרעש הזה שבמצב חירום יומיומי. חיים בין פצצות, אנשים שמפוזרים בין מקומות מחבוא, יריות בלילות, מצב חירום, עוצר, ספרים שרופים. אבל אתם יודעים, הגעתם למהפכה באיחור, עשרים שנה מאוחר מדי, התעקשתם על משהו שלא עבד, כי הטבע האנושי הוא לא מושלם. האם שרר פעם שוויון בין אזרחים של ארץ כלשהי? האם היו אי פעם לכל האנשים כוח ואמונה שווים לעבוד למען הזולת?

ממרחק הזמן, נדמה לי שהתערבבו אצלכם להט הנעורים והורמונים משתוללים. עכשיו אני מטיל ספק באומץ הלב שלכם, נראה לי שהסתכנתם שלא לצורך, תליתם את הבעיות האישיות שלכם ב"מטרה"… האמנתם שאתם משיחי העתיד, עם הנשק, בגדי ההסוואה, הדיבור התמידי בגוף ראשון רבים. שיחקתם במלחמה, אבל באמצעות חיילי הבדיל של לוח השחמט המשפחתי. אתם הרווחתם מזה לא רע, למדתם שפות, השלמתם תארים מתקדמים על חשבון מלגות מארגונים בינלאומיים. אבל נדמה לי ששניכם חטאתם ביהירות, תעוזה, גבורה כוזבת. הייתם צריכים לזוז הצדה ולתת לשיירת המתים לעבור, מה הייתם משיגים במאמצים המהוססים שלכם? בסופו של דבר, כולם משקרים לעצמם כדי להמשיך לחיות. לא, אל תסתכלו עליי ככה. כן, אני מודה שאני חש הערצה מסוימת, אבל למה מעולם לא ראיתם בי חייל בגדודים שלכם?

אחר כך לא זכיתי לשום הפוגה. אבא שלי חזר לארצות הברית, לאמא שלי היה שבץ שהשאיר אותה משותקת בחצי גוף. הייתי יושב לידה ומביט יחד איתה אל האופק. אני דיברתי ודיברתי. אני חושד בקיומו של עולם טוב יותר. בואי נתרחק מהמטבח. נתרחק מהכוסות, הכפיות, התצלומים שלך כלוחמת גרילה צעירה על המקרר. לא, בואי נחפש את כרטיסי האוטובוס, המפות, המזוודות עם הגלגלים, המניפסטים, הכרזות של צ'ה גווארה… לילי התקשרה אליי עם "יש סיכוי ש… בוא דחוף". בתוך פחות משעה הייתי אצלה. היא חיכתה לי עם ערכה שקנתה בבית המרקחת. נישקה אותי נשיקה חטופה ונכנסה לחדר האמבטיה. אני יושב על המיטה ופורש את ההוראות של הבדיקה, כתוב שהיא בודקת הימצאות של הורמון בשם גונדוטרופין כוריוני אנושי או הורמון שלייתי אנושי בשתן. חמש דקות ההמתנה נראות לי כנצח. אני חושב על הילדות שלי, על הגלויות, על ה- Socijalistička Federativna Republika Jugoslavija, על כרזות ה"איפה הם?", על הלחמנייה עם הנקניק, על הבולים של לנין, על אוהל האהבה, על מכונת הכתיבה "אוליבטי". לילי מתקרבת אליי; על הבדיקה יש סימן חיובי באדום בין שני חורים, ואני לא אוהב לא חיבור ולא חיסור. וכמובן מטח של האשמות: למה לא עשיתי ביד? או גמרתי בחוץ? למה אני כזה כלב מיוחם? אני חושב על הצורך העצום להיות בן לפני שהופכים לאב. יש לי בחילה איומה ואני לא יודע באיזו אידיאולוגיה להסתיר את חוסר הרצון שלי להיות אבא.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty