search

;Son coeur est un luth suspendu

Sitot qu'on le touche il resonne.1 – דה בֵּראנזֶ'ה

לכל אורכו של יום סתיו אטום, אפל ואילם, תחת עננים נמוכים-לדכא, חציתי לבדי, רכוב על סוס, כברת-ארץ שָמֵמָה מאין כמותה, ולבסוף מצאתי עצמי, בִּנטוֹת צללי הערב, נוכח בית אשר אפוף-התוגה. אינני יודע איך קרה הדבר – אך ברגע שבו נחו עיני על המבנה, צער שאין לשאתו פלש אל רוחי. אני אומר שאין לשאתו, כי אי אפשר היה להקל את ההרגשה באמצעות אחת מאותן המיות-לב מענגות-למחצה, משום הפיוט שבהן, שעל ידן מסתגלת הנפש אפילו למחזותיהם הקשים ביותר של השומם או הנורא. התבוננתי על הנוף הנפרש לפני – על הבית עצמו, ועל תוויה הפשוטים של הנחלה – על הקירות הקודרים – על החלונות הפעורים כעיניים ריקות – על שיחי הגומא שֶׁרְקבם גדל פרע – ועל גזעיהם הלבנים של כמה עצים אכולים – כאשר רוחי נתונה בשפל שאין מושלו על פני האדמה מלבד מוצאי חלומו של זולל-האופיום – הנפילה המרה אל היומיום – נפילתה המחרידה של ההינומה. לבי כרע במרה, קפא בקרה – המחשבה נרבצה בשוממות חסרת-תקנה אשר שוב לא היה בכוחו המדרבן של הדמיון להקימה אל הנשגב. מה הדבר – עצרתי כדי לחשוב – מה הדבר שכך מרט את עצבַּי במראיתו של בית אשר? המסתורין נותר חתום, ובה-במידה לא יכולתי ליצירי-הצללים שצבאו עלי בשרעפי. נאלצתי לסגת אל המסקנה הלא-מספקת, כי צירופים מסוימים של עצמים טבעיים פשוטים ביותר מתייחדים, מעבר לכל ספק, בכוח להשפיע עלינו בדרך זו, אך ניתוחו של כוח זה חורג מעומקה של השגתנו. אפשר, הגיתי, שדי יהיה בסידור שונה של תווי הנוף, של פרטי התמונה, כדי לחולל תמורה ביכולתה להלך נכאים על רואיה, ושמא אף לבער יכולת זו מכול וכול. רעיון זה דחק בי לנהוג את סוסי אל שפתו התלולה של אגם שחור ושמנוני שהשתרע זוהר וחף-מאדווה לצד הבית, ולהתבונן מטה וּבְאברַי צמרמורת, רוגשת אף יותר מקודמתה, על מראותיהם הערוכים-מחדש, ההפוכים, של שיח-הגומא האפור, וגדמי העצים האיומים, והחלונות הפעורים כעיניים ריקות. 

ואף על פי כן ערוך הייתי לעשות בבית הקדרות הזה כמה שבועות. בעליו, רודריק אשר, היה בנערותי אחד מרעי הטובים; אך שנים רבות חלפו מאז פגישתנו האחרונה. לאחרונה הגיע אלי, ואני כבר הרחקתי לחבל אחר של הארץ, מכתב ממנו, שעל לשונו הדוחקת – לשון תחנונים – לא יכולתי להשיב אלא במענה אישי. כתב היד העיד על עצבים מרוטים. המחבר סיפר על מחושי-גוף מענים – על מחלת-נפש שהתעמרה בו – ושאל בכל מאודו לבואי, חברו הטוב ביותר, ואמנם היחיד, בתקווה שחברתי העליזה תשכך במידת-מה את מצוקת החולי. הצורה שבה נאמרו דברים אלה, ועוד רבים – הלב שמקרבו עלתה הבקשה – לא הניחו לי מקום להסס, וכך נעניתי לאלתר להזמנה, שהיתה ונותרה כחידה בעינַי.

בנערותנו שרתה בינינו קִרבה של ממש, ובכל זאת ידעתי על חברי אך מעט. במנהגו המסוגר דבק בקנאות, ועם זאת ידעתי כי משפחתו העתיקה מאוד התייחדה מאז ומעולם ברגישות מיוחדת של המזג, אשר נוצקה במרוצת הדורות ביצירות אמנות מרוממות לרוב, והתגלמה לאחרונה בשורה של מעשי צדקה פזרניים אך מוצנעים, וכן במסירות אדוקה למדע המוסיקה – לנפתוליו הדקים יותר מאשר לזני היופי המסורתיים, המזוהים-בנקל. כן למדתי להפתעתי הגדולה כי חוטר בית אשר, שבע-כבוד ככל שהיה, לא העמיד בזמן מן הזמנים ענף שהאריך ימים; לשון אחר, המשפחה כולה נמצאה בשקיעה, ולמעט חריגות ארעיות נמצאה במגמה זו מאז-ומעולם. אותו מחסור – הרהרתי בעודי שוקל ביני לביני את דמותו של הבית שכה הפליאה להשתמר לעומת דמויותיהם למודות-הטלטלה של דייריו, ומפליג אל השפעתה האפשרית של זו על אלה במהלך המאות – אותו מחסור בשארים, שמפאתו דבק השם באחוזה מדור לדור, מאב לבן, אפשר שהוא אשר גרם בסופו של דבר לזיהויָם של השניים, עד כדי כך ששמה המקורי של הנחלה נתגלגל באותו תואר דו-משמעי מפוקפק – "בית אשר"; תואר שכרך יחדיו, לדידם של האיכרים שנזקקו לו, את המשפחה ואת ביתהּ.

כבר אמרתי כי הניסוי הילדותי-כלשהו שערכתי בהשפילי את מבטי לאגם לא הועיל אלא כדי להעמיק את רישומו הראשון של הבית. אין ספק כי ההכרה בהתגברותה המואצת של אמונת-השווא שלי – ומדוע לא אכנה אותה בשם זה? – תרמה בעיקר להאצתה של התגברות זו עצמה. מכבר ידעתי, כי זה חוקן הפרדוקסאלי של כל תחושות-הלב אשר שורשן באימה. ואפשר שמטעם זה בלבד, כאשר שבתי ונשאתי עינַי אל הבית-גופו מעם דמותו הטבועה במים, פשה בדמיוני תעתוע משונה – אמנם, תעתוע מגוחך כל-כך, שאיני מזכירו אלא כדי ללמד על כוחם של הרשמים אשר הכבידו עלי. השאתי את דמיוני להאמין כי על הבית והנחלה ריחף אוויר מיוחד להם ולסביבתם המיידית – אוויר שלא היה בינו לבין אוויר העולם ולא כלום, ובכל זאת בְּאשָתוֹ עלתה מן העצים הנרקבים, ומן הקיר האפור, ומן האגם הדומם – אד ערפלי וממאיר, נרפה וזחלני, בגון עופרת שכמעט אינו ניכר לעין.

ננערתי ממה שאי אפשר לו להיות אלא חלום, ונפניתי להתחקות מקרוב אחר פניו הממשיים של המבנה. הבית כולו אמר יושן מופלג. צבעו כמעט שדהה כליל במרוצת הדורות. פטריות זעירות פשטו בחזיתו, משתלשלות מן המרזבים בפקעות סבוכות. ובכל זאת לא ניכרו במבנה סימנים להרס של ממש. שום נדבך לא מט לנפול, וכנגד התפוררותן של לבנים בודדות, האגפים עצמם עמדו בשלמותם. רושם זה העלה בדעתי את שלמותו המתעתעת של רהיט-עץ ישן, שהלך ונרקב במשך שנים ארוכות באיזה מרתף נשכח, שמור מפני הבל-הפה של העולם החיצון. אך מלבד עדות זו לרקב הפושה, דומה היה שהבית ניצב איתן על אדניו. מתבונן חד-עין עשוי היה להבחין בסדק ניכר-בקושי, אשר נמשך והזדגזג מגג הבניין ובמורד חזיתו, עד שאבד במימיו המעופשים של האגם.

משעמדתי על תווים אלה רכבתי על פני מסילה קצרה והגעתי אל הבית. שמש שהמתין לבואי נטל את סוסי, ואני נכנסתי אל האכסדרה הגותית הקמורה. משרת הדריך אותי, בלאט ובדממה, במבוכיהם של מסדרונות אפלים לרוב אשר הובילו ללשכת אדוניו. המראות שראיתי בדרכי תרמו, איני יודע איך, להעמקתן של התחושות המטושטשות שבהן כבר דיברתי. החפצים סביבי – תחריטי התקרות, שטיחי הקיר הקודרים, רצפות ההָבְנֶה השחורות-משחור, ודמויות-הרפאים של מגנים ושריונות אשר השתקשקו לחיים לקול צעדַי – לא חרגו ממה שאליו או לשכמותו הורגלתי משחר ילדותי, אך אף שלא היססתי להודות ביני לביני מה מוכר היה כל זה, עדיין תמהתי מה זרים היו לי יצירי-הדמיון שעוררו המראות הרגילים. במעלה גרם מדרגות אחד פגשתי ברופא המשפחה. פניו, חשבתי, לבשו ערמומיות ומבוכה. הוא נד לעומתי בבהלה וחלף על פניי. וכעת המשרת פתח לרווחה דלת, והציג אותי בפני אדוניו.

החדר שבו מצאתי את עצמי היה רם וגדול מאוד. החלונות היו ארוכים, צרים ומחודדים; הם נקבעו במרחק רב כל-כך מרצפת האלון השחורה עד שאי אפשר היה לגשת אליהם מבפנים. קרניים קלושות של אור ארגמני הסתננו מבעד לזגוגיות המסורגות וחילצו מן האפלולית את מִתְאריהם של החפצים הבולטים בחלל; אך לשווא נאבקה העין להשיג את זוויותיו המרוחקות של הכוך, או לתור את חביונֵיהַ של התקרה הקמורה, המעוטרת-לעייפה. וילאות כהים כיסו את הקיר. הריהוט היה מופרז, לא-נוח, עתיק ומרופט. ספרים וכלי נגינה לרוב היו פזורים סביב, אך לא היה בהם כדי לתת חיים במעמד. הרגשתי כי אני נושם אוויר של צער. אקלים של דיכאון קשה, עמוק וחשוך-מרפא היה שרוי בכול.

עם כניסתי, התרומם אשר מן הספה שעליה היה שרוע פרקדן, ובירך אותי בחום יוצא-מגדרו, אשר תחילה סברתי כי היתה בו לבביות מופרזת – אותו מאמץ מאולץ הניכר במנהגיו של איש-העולם שבע-הרשמים. אך די היה לי במבט חטוף בפניו כדי להשתכנע בכנותו הגמורה. התיישבנו, ובמשך כמה רגעים, שבהם לא דיבר, התבוננתי בו בהרגשה שנמזגו בה רחמים ויראה. אין זאת אלא שלא נולד האיש אשר ידע תמורה נוראה כל-כך, בתקופה קצרה כל-כך, כמו רודריק אשר! אך בקושי עלה בידי להודות בזהות שבין הבריה המרוּששת המוטלת לפני לבין רעי משחר נעורי. ועם זאת, בכל גלגוליו היו תווי פניו יוצאי-דופן. חיוורון-מתים; עיניים גדולות, מימיות, וזוהרות מאין כמותן; שפתיים דקות משהו, לבנות מאוד, שהשתפלו בקו יפה-להפליא; חוטם עברי עדין, שנחיריו רחבים שלא כרגיל בתצורה זו; סנטר מגולף, שרפיונו אומר מחסור בתעצומות מוסריות; שיער רך ורפאי יותר מרשת של קורים – תווים אלה, לצד מתיחוּתָהּ של חלקת-עור, שהתפשטה בלא-מידה מן הצדעיים ומעלה, חברו להרכבתו של דיוקן אשר לא בנקל יישכח. וכעת חוללה הגזמתה של הדמות העולה מתווים אלה, ושל ההבעה שמסרו ברגיל, שינוי מופלג כדי כך, שפקפקתי בזהותו של האיש אשר אליו דיברתי. מכל הדברים החרידו ואף זעזעו אותי העור שחיוורונו היה לחיוורון-רפאים נורא, והעיניים שזוהרן היה לנוֹגָה לא-מכאן. שער המשי הופקר לגדול פרא, ורקמת המלמלה הנפרעת שלו צפה על סביבות הפנים יותר משנפלה עליהם, כך שאפילו במאמץ לא עלה בידי לזווג את הבעתה הערבסקית עם מושג כלשהו של אנושיות פשוטה.

מנהגו של חברי הכה בי בהפכפכנותו הסתורה, ועד מהרה התחוור לי כי מצב זה הוא תולדה של סדרת ניסיונות נרפים ועקרים להתגבר על הפרעת-עצבים כרונית. מכתבו, וכן זכרן של תכונות מסוימות שניכרו בו עוד בנערותו, ומסקנות שהסקתי ממוזרוּת מראהו ומזגו – כל אלה אמנם הכינו אותי מבעוד-מועד למשהו מעין זה. התנהלותו היתה שופעת-חיים ונכאה לסירוגין. קולו התרוצץ בין הססנות נרעדת (לפרקים שבהם נדמה היה כי כוחות-החיים פגו ממנו כליל) לפרצי עזוז חטופים – אותו היגוי מקוטע, מסורבל, משתרך וחלול – אותם עיצורי עופרת גרוניים, שקולים ומתנגנים בתואם, מן הזן שמוּעָד להפיק השיכור שאפסה תקוותו, או זולל-האופיום חסר-התקנה בשיאי שִלהוּבוֹ העצמי.

בסגנון זה דיבר על מטרת ביקורי, על משאלתו הדוחקת לראותני, ועל הנחמה שציפה כי אמציא לו. הוא נדרש באריכות-מה למה שראה כאופייה של מחלתו. היה זה, כך אמר, פגע משפחתי, טבוע בחוקה של השושלת, נגע עובר-בירושה שנואש מלמצוא לו מרפא – מחוּש-עצבים ותו לא, מיהר להוסיף, חזקה עליו שיחלוף מהר. המחלה התבטאה בשורה של תחושות לא-טבעיות. הוא מנה את הסימנים באוזנַי, ומקצתם עניינו ואף הדהימו אותי, אך אפשר שלמונחים ולדרך הרצאתם היה חלק בכך. הוא סבל רבות מחדות חולנית של החושים; גופו לא יכול לשאת אלא את המזונות התפלים ביותר; הוא לא יכול לעטות על עורו אלא בגדים מרִקמה מסוימת; ניחוחות כל הפרחים הכבידו עליו עד-דכא; די היה באור קלוש כדי לענות את עיניו; וצליליהם של כמה כלי-מיתר הם לבדם לא השרו עליו אימה.

מצאתי את חברי עבד נרצע לבלהה מזן בלתי-רגיל. "אני אובַד," אמר, "נגזר עלי שאובד בתוך איוולת אומללה. כך, כך – כך ולא אחרת אני עתיד למות. אני ירא את העתיד – לא את האירועים עצמם אלא את תוצאותיהם. אני רועד למחשבה על כל תקרית של כלום – על מה שתעולל לנשמתי הרצוצה. לא נותר בי כל פחד מן הסכנה; איני פוחד אלא מן האימה שבכוחה להלך עלי. במצבי המעורער ומרוט-העצבים, אני מרגיש כי במוקדם או במאוחר יהיה עלי לנטוש את החיים ואת התבונה גם יחד בתוך המאבק עם אותו יציר-עוועים קודר, ששמו הוא פחד."

מעט-מעט, מרמזים קטועים זעיר פה זעיר שם, נודע לי תו נוסף שמצבו הנפשי מתייחד בו. הוא היה שבוי באי-אלה אמונות טפלות באשר לבית שבו התגורר, ואשר ממנו לא נועז לצאת מזה שנים רבות – באשר להשפעה שעל כוחה המדומה עמד במונחים מעורפלים מכדי לִשְנוֹתַם כאן – השפעה שיסודות מסוימים בחומרו ובבניינו של מעון המשפחה, אמר לי, קנו להם בנפשו בִּרבוֹת שנים וסבל – השפעה שהכתלים והצריחים האפורים, והאגם העכור שאליו השפילו מבטם, אַצְלוּ בגופם לעצם הווייתו, לרוחו.

ובכל זאת הודה, הגם שבהיסוס, כי אפשר במידה רבה לייחס את הקדרות שפגעה בו למוצא טבעי ומוחשי הרבה יותר – למחלתה הקשה והנמשכת – אמנם לסופה הממשמש בעליל – של אחות אהובה, מחמל נפשו, חברתו היחידה מזה שנים ארוכות, שארו האחרון עלי אדמות. מחלתה, אמר במרירות שלא אשכח לעולם, עתידה להותיר אותו (אותו, השברירי לאין תקווה) בבחינת נצר אחרון לגזע אשר העתיק. בשעה שדיבר, הגבירה מאדֶליין (כי זה היה שמה) חלפה באגף מרוחק של הבית, ובלי שהשגיחה בנוכחותי, נעלמה. בחנתי אותה במבט שהתמזגו בו תדהמה וחלחלה; ובכל זאת לא ידעתי להסביר רגשות אלה. קהיון מכביד ירד עלי בעוד עיני עוקבות אחר צעדיה המתרחקים. סוף סוף נסגרה עליה דלת, ומבטי נהה, להוט כמו מכוח דחף, אל פני האח; אך הוא טמן פניו בידיו, ולא יכולתי לראות אלא כי משהו החורג מחיוורון של בני-אנוש פשט באצבעות השדופות, שבעדן זלגו דמעות חמות לרוב.

מחלתה של הגבירה מאדליין הביכה את רופאיה. אפאתיה מתמדת, היאכלות הדרגתית של הגוף, והתקפים תדירים, אם גם ארעיים, של שיתוק חלקי – זאת ידעו המדענים לאבחן. עד כה נשאה את מחלתה ויכלה לה, ועוד לא כרעה במיטתה; אך בערב הגעתי לבית, נכנעה (כך אמר לי אחיה בלילה, בסבל שאין לבטאו) לכוחו המדביר של הכורת; וכך למדתי כי מראֵהַ שהבזיק לרגע לעיני יהיה ודאי האחרון אשר אזכה לו – כי שוב לא אראה את הגבירה, לפחות בעודה בין החיים.

בימים הבאים נמנענו, אשר ואני, מלהזכיר את שמה, ובמהלך אותה תקופה הייתי משוקע בניסיונות רציניים להקל את עצבונו של חברי. ציירנו וקראנו יחד, או שהאזנתי, כמתוך חלום, לאלתורים הפראיים שהפיק מן הגיטרה. ככל שקרבתנו המעמיקה הביאה אותי במחילות רוחו, כך עמדתי במרירות על חוסר-התוחלת שבניסיון לרומם נפש שהאפלה, כמו קנתה לה איכות משל-עצמה, נטפה ממנה על כל העצמים ביקום הרוחני והגשמי בנביעה רצופה של עצב. 

לעד אשא עמי את זכר השעות הקודרות שביליתי לבדי עם אדוניו של בית אשר. ועם זאת כל ניסיון למסור את אופיים המדויק של החקירות או העיסוקים שבהם שיתף או הֵנחה אותי נדון לכישלון. דמיון מופשט, מודלק ומורגז זרה בוהק זרחני על הכול. מנגינות האבל הארוכות שאִלתר יצטלצלו לנצח באוזנַי. בין יתר הדברים, אני נוצר את זכרה המכאיב של הקצנה מעָוותת אחת של פְּרָאוּת הוואלס האחרון של פון וֶבּר. מן התמונות שדמיונו המשוכלל הגה בהן, מערבל אותן משיכה ועוד משיכה לאביכוּת אשר מולה היתה רעידתי רוגשת עוד יותר, כי רעדתי ולא ידעתי למה – מן התמונות האלה (עזות ככל שיהיו לנגד עיני כעת) אבקש לשווא להכליל יותר מִמעט-מזעיר בחוגן של המילים הכתובות. בפשטותן הגמורה של הצורות, בעירומם של הרישומים, שָבָה את תשומת לבו של המתבונן. אם בן-תמותה צייר מעולם רעיון, כי אז היה זה רודריק אשר. בעבורי לפחות, בנסיבות שהייתי מכותר בהן אז, עלתה מן ההפשטות הטהורות שההיפוכונדר נדחק לזרוק על הבד עוצמה מטילת-יראה – רגש שחזיונותיו הזוהרים אך המוחשיים יתר על המידה של פוּסֶלי לא עוררו בי גם את צל-צלו. 

אחת ממשוגות דמיונו של חברי, שאינה כרוכה בקשר הדוק כל-כך עם רוח ההפשטה, אפשר ולו בדוחק להלבישה במילים. תמונה קטנה הציגה את חללה של מנהרה מלבנית ארוכה לאין שיעור, שכתליה הנמוכים, החלקים והלבנים נמשכו, עירומים מכל חפץ, הלאה והלאה באין מפריע. נקודות מסוימות ברישום הורו כי המחילה נמצאה בעומק האדמה. לכל אורכה העצום לא הסתמן מוצא ולא נראה לפיד או מקור אור מלאכותי אחר; ובכל זאת, מפל קרניים עזות שטף לאורך המנהרה, רוחץ הכול בזוהר לא-הולם, מחריד.

דיברתי על מצבו החולני של עצב השמע, שבעקבותיו היתה המוסיקה באשר היא לעינוי באוזניו של הסובל, למעט צלילים מסוימים שהפיקו כלי-מיתר. אפשר שהמנעד המוסיקלי הצר, שאליו הגביל עצמו כאשר פרט על הגיטרה, הוא אשר אָצַל לביצועיו את אופיים הפנטסטי. אך אין בכך כדי להסביר את הזריזות השֵדִית של אלתוריו. אין זאת אלא שקרא מתוויהם, כמו ממילותיהם, של מחזות דמיונו המשולחים (כי תכופות ליווה עצמו באלתורי טורים מחורזים), תולדת אותו ריכוז קודח המצטלל, כבר אמרתי, רק ברגעים מסוימים של ריגוש מלאכותי. מילותיה של אחת מן הרפסודיות הללו נחרתו בזיכרוני. אפשר שהיצירה הותירה בי רישום עז כל-כך כי דימיתי לחלץ מזרמיה התת-קרקעיים אות ראשון להכרה מצדו של אשר בכך שתבונתו השָׂגיאָה מתנודדת על כס מלכותה. ואלה, בקירוב אם לא בדיוק נמרץ, מילות השיר אשר שמו "הארמון הרדוף":

אֵיך העמק אז הוֹרִיק

עוד בִּילוּ בו מלאכים

כשארמון מרהיב הִשיק

את ראשו אל השחקים.

על ממלֶכֶת הַכָּרה

הוא זרח!

אֵי שֹרָף פָרַשֹ אֵבְרָה

על מִשְכַּן יפה כל-כך!

זוֹהָבִים וּמקסימים

על גגו נִסִים רִחְפוּ

(מסוּפר כאן על ימים

שמזמן חלפו),

ועם רוח מְחָזֵר –

הוֹ עידן מתוק –

על פְּתָחִים כְּצֵל עוֹבֵר

בושם דק נישא רחוק.

וכל הֶלֶך שם ראה

דרך חלונות אוֹרִים

קְהַל פֵיוֹת מַפליא תנועה

לִצְלִילֵי המיתרים,

סביב הכֵּס שבו יושבת

(כִּיצוּקָה מִבָּהַט!)

המלכה בַּרוֹם נשגבת

לַמרחק דְמוּתָה נוֹגָהַת.

בְּמַשֹכִּית פנינים זוהר

שָעַר ההֵיכַל

בַּעדו עובֵר-נוֹהֵר

מִתנוצץ כַּטל

גְדוּד הֵדִים מַסוּר כּוּלוֹ

לְשירה זַכָּה

רַן ביופי אֵין מָשְלוֹ

על חוֹזְקָהּ של המלכָּה.

אך דְבָרִים עוֹטֵי יגון

בִּזְדוֹנַם תַקְפוּ אותה

(בְּכוּ, כי שיר שוּב לא יָרוֹן

לַמלכה בְּמַחְלַתָהּ).

וכעת אותו פאר

שחלף-עבר

הוא רק זיכרון חיוור

מֵעידן נִקְבַּר מִכְּבַר.

והנוודים רואים

מֵחלון מֻכֶּה-אַדֶמֶת

חוּג צְלָמִים בִּמְחוֹל-עִוועִים

לִנְגִינָה זרה, צורמת,

עת בְּנֵי-בְּלִי-שֵם, קְהַל-רוּחוֹת

חוּצָהּ יִבְרְחוּ

צוֹחָקִים עד כְּלוֹת כּוֹחוֹת –

לא עוד יְחַיְכוּ.

זכורני שהבלדה העירה בנו שרשרת מחשבות, אשר במהלכה השמיע אשר עמדה שאיני מביאה כאן על שום חדשנותה (כי כבר נמצאו מי שחשבו כך),2 אלא משום האדיקות שבה דבק בה. כללו של דבר, ייחסה עמדה זו תודעה לכל הצומח. אך בחסות דמיונו החולה לבש הרעיון דמות נועזת יותר, וגנב את הגבול השׂם פדוּת בין עולמנו זה לבין ממלכת הכאוס. אין לי מילים לבטא את מלוא היקפה של טרדתו רבת-העסק או את מידת ההפקרות שחלחלה בה. מכל מקום, אמונתו נתקשרה (כפי שכבר רמזתי לעיל) בלבנים האפורות של בית אבותיו. הוא דימה כי תודעתן של האבנים יצאה מן הכוח אל הפועל על-ידי שיטת פרישׂתן – על-ידי דרך הנחתן וכן על-ידי היערכותם של ציבור הפטריות המכסה אותן והעצים הנרקבים על סביבותיהן – בעיקר מכוח עמידתה רבת-השנים של פרישה זו והכפלתה במימיו העומדים של האגם. הראיה לתודעה זו תימָצא, כך אמר (וכאן נדהמתי למשמע דברוֹ) בהתעבותו ההדרגתית אך המוּחשת של אוויר מיוחד למקום, השורה על המים ועל הכתלים. התוצאה ניכרת, הוסיף, באותה השפעה שקטה אך לא-מרפה ונוראה שצרה את גורלות משפחתו מזה מאות בשנים, ואשר עשתה אותו למה שראיתי בעינַי – למה שהיה. עמדות מעין אלה אינן צריכות ביאורים, ולפיכך לא אוסיף עליהן מאומה.

ספרינו – הספרים אשר מזה שנים סמכו את הווייתו הנפשית של הנכה – התיישבו היטב, כפי שאפשר היה לצפות, עם טבען זה של הזיותיו. רכנו יחד על יצירות כדוגמת "Ververt et Chartreuse" לגְרֶסֶה; "Belphegor" למקיאוולי; "עדן וגיהינום" לסווידנבורג; "מסעו של ניקולס קלים מתחת לפני האדמה" להולברג; פרקי כירומנטיה מאת רוברט פלאד, ז'אן דינדאז'ינֶה ודֶה לָה שאמבְּרֶה; "המסע לאופק הכחול" של טיק; וכן "עיר השמש" לקאמפאנֶלה. אחד הכרכונים החביבים עלינו היה מהדורת אוקטבו קטנה של "Directorium Inquisitorium" מאת הדומיניקאני איימֶריק איש גירונה; ופרקים משל פּוֹמפּוֹניוּס מֶלָה אודות הסאטירים והפָּאנים האפריקנים הזקנים, שבהם הגה אשר כחולם-בהקיץ לאורך שעות. אך עיקר תענוגו בא לו מספר נדיר לאין-ערוך ומשונה מאוד, אשר נדפס במהדורת קווארטו גותית – ספר הדרכה של איזו כנסייה נשכחת: Vigilioe Mortuorum secundum Chorum Ecclesioe Maguntinoe.3

לא יכולתי שלא להרהר בפולחנים הפראיים שהוצגו באותו חיבור, ובהשפעה שנודעה להם מן הסתם על אותו היפוכונדר, כאשר ערב אחד, משהודיע לי בחטף כי הגבירה מאדליין שוב אינה עמנו, הצהיר על כוונתו לשמר את גופתה למשך שבועיים (בטרם תיטמן סופית) באחד מן הכוכים הרבים שבתחתית אגפו הראשי של הבית. על הטעם הארצי שגייס להצדקת המעשה החריג לא מלאני לבי לחלוק. האח נדחק להחליט מה שהחליט (כך סח לי) נוכח טבעה הבלתי-רגיל של מחלת המנוחה, חקרנותם החטטנית של כמה מרופאיה, והיותה של חלקת-הקבורה המשפחתית מרוחקת וחשופה לעין כול. לא אכחד: כאשר העליתי בזיכרוני את פניו חורשי-הרעה של האיש שפגשתי במעלה המדרגות ביום בואי לבית, לא מצאתי לנכון להתנגד למה שראיתי בו לכל היותר אמצעי זהירות לא-מזיק, אשר לא יסטה מדרך הטבע.

לבקשתו של אשר, סייעתי לו בהכנות לקבורה הארעית. הגוף ניתן בארונו, ושנינו נשאנו אותו לבדנו למנוחתו. המרתף שבו הנחנו אותו (זמן רב כל-כך שלא נפתח, ולפידינו הגוועים באוויר החונק גילו אך מעט) היה קטן, לח, בלי אשנב להתיר את כניסתו של אור; כרוי בעומק האדמה הישר מתחת לאגף שבמדוריו הוּלנתי. בימים פיאודליים רחוקים שימש ככל הנראה למטרות מסמרות-שיער, ובתקופות מאוחרות יותר נהגו לאחסן בו אבק-שריפה, או חומר דליק אחר כלשהו, כפי שאפשר היה ללמוד מכך שמקצת שטחה של הרצפה, וכל פאותיו של מעבר ארוך ומקומר שבעדו באנו אל הכוך, היו מחופים יפה-יפה בלוחות נחושת. דלת הברזל הכבדה עטתה אף היא שריון. כאשר נעה על ציריה הפיק משקלה העצום צליל חיכוך חד מן הרגיל.

משהפקדנו את מטעננו האבֵל על אדניו בתוך אותו מחוז של בלהה, הסטנו קמעא את מכסה הארון שטרם מוסמר למקומו, והתבוננו בפניה של הדיירת. דמיון מהמם בין האח לאחות שבה לראשונה את תשומת לבי; ואשר, שאפשר כי ניחש את מחשבותַי, מלמל שברי דברים, אשר מהם למדתי כי המנוחה והוא היו תאומים, וכי רגשי-לב טמירים רחשו ביניהם מֵעולם. כך או כך, מבטינו לא האריכו שהותם אצל המנוחה – כי לא יכולנו להביט בה בלי יראה. המחלה שקטפה את הגבירה בעצם עלומיה המבשילים הותירה, כרגיל בכל המחלות המטילות שיתוק, סומק עדין, כמו להלעיג, על החזה והפנים, וחיוך המשתהה זמן רב מדי על השפה, ואין נורא כמותו במוות. החזרנו את המכסה למקומו ומסמרנו אותו לארון, ומשהברחנו את דלת הברזל התחלנו עושים דרכנו בעמל למדוריו העליונים של הבית, שבקדרותם אינם נופלים הרבה מן התחתונים.

חלפו כמה ימי יגון מרים, ובתווי מחלת הנפש של חברי הסתמן שינוי ניכר. מנהגו הרגיל נעלם. עיסוקיו הרגילים נזנחו או נשכחו. הוא נע ונד בין החדרים בצעדים נמהרים, לא-שקולים, משוללי-מטרה. פניו עטו, אם אמנם אפשרי הדבר, גוון מחריד עוד יותר – אך הזוהר נטש את עיניו כליל. הצרידות שוב לא פקדה את קולו; ורעד מחלחל, כמו מִקצוֹת הבהלה, קנה לו שביתה בדיבורו. אמנם, לפרקים סברתי כי מוחו המגורה ללא הפוגה היה נאבק באיזה סוד מצמית, אשר עמל לגייס את האומץ הדרוש כדי לגלותו. ברגעים אחרים נמצאתי זוקף הכול לגחמותיו הסתומות של השיגעון, כי ראיתיו בוהה לריק במשך שעות ארוכות, וכל-כולו דרוך כאילו היה מאזין לאיזה צליל דמיוני. אין פלא שמצבו הבעית אותי – ניגַע והדביק אותי. הרגשתי כיצד השפעותיהן הפראיות של אמונות-השווא המדומיינות אך עזות-הרושם שדבק בהן הולכות וזוחלות במעלה גופי לשיעורין – לאט, בהתמדה.

שבעה או שמונה ימים לאחר טמינתה של הגבירה מאדליין במרתף, משפרשתי ליצועי בשעת לילה מאוחרת, התנסיתי במלוא עוצמתן של תחושות אלה. השינה מיאנה לבוא אל מיטתי, והשעות נקפו בזו אחר זו. עמלתי לתלות את העצבנות אשר קנתה לה חזקה עלי באיזה מקור ארצי. התאמצתי להאמין כי הרגשותי נובעות, מקצתן ושמא כולן, מהשפעתם המערערת של הרהיטים העגמומיים המקיפים אותי – הווילאות הכהים המרוטים, שהבל סערה מתגברת החרידם להתנודד כשיכורים על הקירות, ולהרחיש במלמול מדריך-שלווה סביב עיטורי המיטה. אך מאמצַי היו לשווא. רעד לא-נכבש חלחל בהדרגה בעצמותי; בהלה משוללת סיבה רבצה על לבי. ננערתי בנשימה נעתקת והתרוממתי על גבי הכריות; ועוד עיני קודחות במעבה החשכה, שעיתי – איני יודע למה, מלבד זאת, שדחק בי דחף – לקולות נמוכים ומעומעמים אשר עלו בהפוגות הסערה, בהפסקות ממושכות, מנין לא ידעתי. אימה שאין לסַבְרָה ואין לשאתה הכריעה אותי; לבשתי את בגדַי בחיפזון (כי ידעתי ששוב לא אישן הלילה), וניסיתי לחלץ עצמי ממצב-הביש אשר שקעתי בו על ידי שפסעתי בדירתי הלוך ושוב, מהר-מהר.

לא עלה בידי להשלים אלא מחזורים ספורים, וצעד קל על גרם-מדרגות סמוך הקפיא את פסיעתי. לאלתר זיהיתי את צעדיו של אשר. כעבור רגע נקש קלות בדלתי, ונכנס, נושא עמו פנס. פניו עטו גם הפעם חיוורון-פגרים – יתרה מזאת, מין נהרה משוגעת זרחה בעיניו – כל מנהגו אמר היסטריה כבושה. בכל הווייתו החריד אותי – אך כל דבר היה טוב לי מן הבדידות שאותה סבלתי עת ארוכה כל-כך, ואני קידמתי את בואו בהקלה.

"ואתה לא ראית זאת?" אמר פתאום, לאחר שבהה על סביבותיו בדממה במשך כמה רגעים – "לא ראית זאת, אם כן? – חכה, אם כך! – חכה ועוד תראה." באומרו זאת האהיל על פנסו, התנפל על אחד החלונות וקרע אותו לַסוּפה.

קצפה המשתולל של רוח הפרצים כמעט שעקר אותנו ממקומנו. ליל הסערה היה יפה בזעמו, אין מושלו לאימה וליופי. מערבולת הלכה וקמה סביבנו; כי הרוח תַכְפָה לשנות את כיוונה בגחמות פתאום; ומעבה העננים (כה נמוכים, רובצים-לוחצים על צריחי הבית) לא כיסה את עינינו מראות את מהירות תנועתם, כאילו הפיח בהם הסער חיים שמכוחם טסו מכל העברים, מתנגשים זה בזה ואינם נמוגים במרחק. אני אומר שאפילו מעבה העננים לא כיסה את עינינו – ובכל זאת לא ראינו את הירח ואת הכוכבים, וגם בהבזק הברק לא חזינו. אך הערפל המשתרע תחתינו, עצום ופועם, וכמותו כל העצמים החומריים שמסביבנו, זהר באורו הלא-טבעי של אד מתפשט, זורח-קלושות, אשר ריחף על הבית ואָפַד אותו כתכריך.

"אל לך – לא תחזה בדבר הזה!" אמרתי נרעד לאשר והובלתי אותו, באלימות עדינה, מן החלון לאחד הכיסאות. "תעתועים אלה המכים אותך בתימהון אינם אלא תופעות חשמליות מצויות – או שמא מקורם באילוח האגם המבאיש. הבה נסגור את החלון הזה – האוויר המקפיא מסוכן לבריאותך. הנה אחת הרומאנסות החביבות עליך. אני אקרא, ואתה תאזין –וכך, יחדיו, נעביר את הלילה הנורא הזה."

הכרך העתיק שנטלתי לידי היה "Mad Trist" לסר לאנסלוט קאנינג;4 אך לא אמרתי כי הוא חביב על אשר אלא על דרך ההלצה העצובה; כי מה לרוחו הנשגבת וכלילת-ההפשטות של חברי ולאותו גיבוב ארכני וחסר-דמיון. אלא שהיה זה הספר היחיד בהישג יד, ואני טיפחתי תקווה עמומה שהרִגשה אשר סכסכה על אותו היפוכונדר את דעתו תמצא הקלה (כי תולדות השיגעון רצופות מקרים תמוהים כאלה) אפילו בהבלותה הכה-מופלגת של אותה מעשייה. ואמנם, העוֹררוּת הפראית, המאומצת שבה האזין, או האזין כביכול, למילות הסיפור השיאה אותי להשתבח בהצלחת תכניתי. 

הגעתי לאותו חלק ידוע בסיפור שבו אתֶ'לרֶד, גיבור ה-Trist, לאחר שביקש לשווא להיכנס למעונו של הנזיר בדרכי שלום, פונה לפרוץ פנימה בכוח. ואלה, כזכור, מילות האגדה:

"ואת'לרד, אשר מטבעו ניחן בלב אמיץ, וכעת עוד הוסיף כוח בזכות היין העזיזי שגמע, שוב לא חיכה לשאת ולתת עם הנזיר, שאמנם היה קשה-עורף ומלא רשעה; כנטוף הגשם על כתפיו נתיירא מפני הסערה המתגברת, שעל כן נשא את מטהו והפליא מהלומותיו בקורות הדלת עד שהבקיע רווח לידו עטוית הכסיה; וכעת טלטל טלטלת גָבֶר, וכך ביקע ועקר וקרע הכול לגזרים, עד ששאון חלול של עץ יבש הרעיד מקצה היער ועד קצהו."

בסיומו של משפט זה עצרתי, מתחלחל; כי נדמה היה לי (אף שפסקתי בו-ברגע, כי דמיוני המודלק הוליך אותי שולל) – נדמה היה לי כי אי-משם, מאיזה אגף מרוחק של הבית, עלה באוזני במטושטש מה שאפשר היה לשמוע בו דמות דומה-להדהים, הד (אם גם חנוק ומעומעם) של אותו צליל עקירה וקריעה שסר לאנסלוט דייק כל-כך בתיאורו. אין ספק כי זימון-המקרים לבדו הוא שלכד את תשומת-לבי; כי בין שקשוק המשקופים בחלונות, ורעשיה המתערבלים של הסופה המוסיפה ומתגברת, מה היה לי להיטרד בצליל זה דווקא. המשכתי בסיפור: 

"אך משעבר האלוף הגיבור את'לרד בפתח, עלתה בו עברתו, כי הנה הנזיר הרשע נעלם לבלתי הותיר זכר, ותחתיו ניצב דרקון ענקמוני ולו שריון-קשקשים ולשון רושפת אש, והוא נוטר ארמון של זהב שרצפתו כסף; ועל הקיר מגן נוצץ אשר חושל בבדיל, ונבואה חרותה עליו לאמור –

מי שבא בזה השער הוא גיבור מאין מושלו

כי יטבח את הדרקון – המגן יהא שלו.

ואת'לרד נשא את מטהו והיכה בראשו של הדרקון, אשר כרע למרגלותיו והחזיר את נשמתו הבואשת בצעקה כה מְזוָעַת ומזעזעת, כה נוקבת עד שאת'לרד נאלץ להאהיל על אוזניו בידיו כנגד הרעש המחריד שכמותו לא נשמע מעולם."

כאן שבתי ועצרתי באחת, והפעם לא ידעה תדהמתי מעצורים – שכן באותו רגע שמעתי בפועל-ממש וללא כל ספק (אף שלא ידעתי לומר מנין בא הקול) צליל נמוך, נישא מרחוק אך צורמני ומתארך, בלתי-רגיל, הד צעקה נוקב-אוזניים – בן דמותה של הצרחה שדמיוני מינה כבר לדרקון מן הסיפור.

זימון-מקרים שני זה המיט עלי אלף הרגשות מתנגשות, שהפליאה והזוועה משלו בהן; ועדיין יישוב דעתי עמד לי, ונשמרתי שלא להרגיז את עצביו המגורים של חברי. לא הייתי בטוח כי השגיח בקולות; אף-על-פי שתמורה משונה פקדה לבטח את מנהגו במהלך הרגעים האחרונים. בהדרגה הסב את כיסאו מפני, כך שכעת ישב ופניו אל דלת החדר; תווי הפנים היו מסותרים למחצה מעיני, ובכל זאת ראיתי ששפתיו רועדות כאילו מלמל בלא קול. ראשו נשמט על חזהו – אך ידעתי כי לא נרדם, כי את עינו הקרועה לרווחה ראיתי בצדודית. תנועת גופו לא התיישבה גם היא עם השינה – כי נד אנה ואנה, תנודתו עדינה אך אחידה ומתמדת. משעמדתי בחטף על פרטים אלה, המשכתי בסיפורו של סר לאנסלוט בזו הלשון:

"והאלוף הגיבור שנתמלט מחרונו הנורא של הדרקון, בהגותו במגן המחושל שכֶּשֶׁף הזדון הוסר ממנו, סילק מדרכו את נבלת המפלצת, וצעד בגאון על רצפת הכסף שֶלַטירה למקום שם נקבע המגן על הקיר; והנה בטרם השלים האביר את מסעו, נפל מגן הגיבורים לרגליו על רצפת הכסף בצַלצֵלַת אדירים איומה."

אך בקעו הגאים אחרונים אלה משפתַי, וכאילו מגן מִבְּדיל אמנם צנח בו-ברגע על רצפה מכסף, בא לאוזנַי בבירור הד זעזוע מרעיד, חלול, מתכתי, חנוק ובכל זאת מצטלצל. נרעש זינקתי על רגלי; אך אשר לא עמד מתנודתו המדודה. חשתי לכיסא שבו ישב. עיניו היו קבועות אין-ניע לפניו, ופניו קפאו כאבן. אך כשהנחתי את ידי על כתפו, טלטל רעד עז את כל גופו; חיוך נחלה הרטיט על שפתיו; וראיתי כי הפיק מלמול חלוש, להג נמהר ומתכתש, כאילו לא השגיח בנוכחותי. גהרתי על דמותו, וגמעתי את עֶנוּת מילותיו:

"עכשיו אתה שומע זאת? – כן, אני שומע זאת, מזה זמן אני שומע זאת. הרבה דקות, הרבה שעות, הרבה ימים – הרבה – הרבה – הרבה – אני שומע זאת – ובכל זאת לא העזתי – הו רחם עלי, אני חורבת-אדם! – לא העזתי – לא העזתי לדבר! הנחנו אותה בקבר בעודה בחיים! כלום לא אמרתי שחושי מחודדים? עכשיו אני אומר לך, ששמעתי את תנועותיה הראשונות, החלושות, בחלל הארון. שמעתי אותן – לפני הרבה, הרבה ימים – ובכל זאת לא העזתי – לא העזתי לדבר! ועכשיו – הלילה – את'לרד – הא! הא! – הבקעת דלתו של הנזיר, וזעקת-המוות של הדרקון, וצלצול האדירים של המגן – מוטב לך לומר, קריעת ארונה, וצווחתם של צירי הברזל בכלאה, והתגוששותה בנתיבו מחופה המתכת של הכוך! הו! לאן, לאן אברח? כלום לא תופַע כאן תיכף ומיד? כלום אין היא ממהרת הֵנָה, להוכיח אותי על חפזוני? כלום לא שמעתי את צעדיה על המדרגות? כלום איני שומע פעימה כבדה ואיומה, ומזהה בה את הלמות לבה? משוגע!" – כאן זינק בפראות על רגליו, וקרע מגרונו את ההברות בצווחה, כאילו הוציא את נשמתו בַּמאמץ – "משוגע! אני אומר לך שכעת היא ניצבת בדלת!"

כאילו התעצומות העל-אנושיות של מבעו אצרו כוחות כישוף, לוחות ההבנֶה הכבירים והעתיקים שעליהם הורה החלו בו-ברגע פוערים לאטם מלתעות כבדות ושחורות. היתה זו פעולתה של רוח הפרצים – ובכל זאת על המפתן ניצבה בפועל-ממש דמותה הנישאה ועטופת-התכריכים של הגבירה מאדליין לבית אשר. גלימתה הלבנה היתה מוכתמת דם, ואותותיו של איזה מאבק ניכרו בכל טפח של גופה האכול. רגע נותרה רועדת ומתנודדת אנה ואנה על הסף – ובמשנהו, תוך אנקת בכי חלשה, נפלה אפיים על גופו של אחיה, נושאת אותו ארצה בפרפוריה הקשים, האחרונים, והוא גופה תחת גופָהּ, קורבן הבלהות אשר חזה.

מאותה לשכה, מאותו בית, נסתי על נפשי. הסערה השתוללה במלוא עוזה כַּחצוֹתי את המסילה הישנה. לפתע הבזיק בצד השביל אור פרא, ואני סבתי לראות מה היה מקורו של אותו בוהק-סנוורים, כי הבית העצום וצלליו הם לבדם נמצאו מאחורַי. היתה זו קרינתו של הירח המלא אשר זרח בעוז, אדום-כדם בשקיעתו, מבעד לאותו סדק שהזדגזג, ניכר-בקושי לְפָנים, מגג הבניין ליסודותיו. בעודי מביט, התרחב הסדק במהירות – הרוח התערבלה בפרץ-זעם – חוג סִחרורהּ טרף את עינַי – מוחי נהפך כאשר ראיתי בנפילתם של הקירות הכבירים – ובאוזניי עלה קול צעקה ארוך, סואן כשאון מים רבים – והאגם העמוק והעכור שלרגלַי סגר זָעֵף ודומם על חורבותיו של "בית אשר".


*מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

היא האישה שגרה בסביבה, פוגשים אותה בסופרמרקט, בתור בסניף הדואר. בימי שני היא מביאה את הילד, בימי שלישי היא שוחה את הסיבובים שלה בבריכה, בימי רביעי היא לוקחת את הילד, בימי חמישי היא עושה קניות, ובימי שישי היא באה מחנותו של האופה ובידה עוגה. שכנוֹת פוגשות שכנוֹת כמו חוטי שתי וערב שנפגשים, זה היה יכול להישאר כך לנצח נצחים, עד שדברים מתגלגלים אחרת, ובפתיחת התערוכה של סינדי שֶרמן בגלריית שְׁפְּרֶת מאגֶרס בברלין הציירת אוּטָה פֶּפְגֶן אומרת: את מחפשת רוחות? אז תשאלי את אנֶה, האישה הזאת יכולה להעלות רוחות באוב, יש לה שיטה מצוינת. וכך קובעים פגישה עם אישה לא מוכרת בשם אנֶה, היא פותחת את הדלת, וזאת לא אחרת מאשר השכנה ההיא. השערות האדמוניות הארוכות האלה, המבט המשועשע והבוטה, הלב הרחב בחזה הגדול, והריח שעולה משולחן הקפה מאחורי גבה. הסיפור הזה הוא מתנתה של הסופרת אנֶה האן, של מכשפת היין האדום מברלין-מיטֶה, של אשת הארמון מְגוֹזֶק, של המדיום ממגדֶבּוּרג. תודה.

אישה בעלת חושים מחודדים מדי שמה לב ליכולות שלה כבר בנערותה המוקדמת ועושה כל מיני ניסיונות. יום אחד קורה מה שהיה צפוי שיקרה, אוחז אותה פחד איום, והיא מחליטה להניח לשטויות האלה אחת ולתמיד. ובכל זאת היא מעלה רוחות באוב שוב ושוב, מפני שהיא לא יכולה בלי זה. אנֶה נולדה במגדֶבּוֹרג בשנת 1966. כשמלאו לה עשרים ושתיים, והיא הייתה בעיקר משועממת עד מוות, החליטה לברוח ממזרח גרמניה. היא הרי לא ידעה שימיה של מזרח גרמניה ספורים, שכן לעתים נדירות שאלה את הרוחות שהעלתה באוב על עתידה שלה עצמה. זה היה עניין סבוך ורגיש מדי. במעגל החברים שלה היא גם לא הייתה האדם היחיד שהיה עסוק במחשבות בריחה. אחרים הגישו בקשות יציאה ממזרח גרמניה, והם פחדו מחדשות רעות. חוץ מזה, תמיד היה צורך לקחת בחשבון שיש מרגלים. מה יקרה אם הרוח אומרת בסיאנס, באוזני כל הנוכחים, שאנה ה. עתידה לצאת בשבוע הבא לניסיון בריחה מוצלח. לכן לא הייתה אפשרות לשאול את הרוחות על העתיד שלך. אבל אנה והחברים שלה היו מוקסמים מן הסיפורים המלוטשים והמסתוריים של הרוחות. פעם אחת ביקרה אותם רוח שהכירה את ברטולד ברכט, ופעם אחרת רוח של ילד, שישבה תמיד על בירכו הימנית של אלוהים. זה היה מבדר ומשעשע. ואילו המציאות והעתיד הקרוב מעולם לא מבדרים, וגם לא משעשעים, עבור התושבים הצעירים של מזרח גרמניה. על כן אפוא לא שאלה אנֶה את הרוחות מה צופן לה העתיד, לו עשתה כן, אולי הייתה חוסכת מעצמה את הבריחה, את המעצר, ואת הכלא במזרח גרמניה.

לאנֶה לא הייתה עבודה במגדֶבּוּרג באותם ימים, אבל היו לה חברים. לחברים היה יין אדום, ליין האדום היה נר ולנר הייתה כוס. הם התיישבו במעגל, הפכו את הכוס והעמידו אותה במרכז המעגל על שולחן. ואז הניחו סביב הכוס הרבה מאוד פתקאות: את המילים "כן" ו"לא", ואת כל אותיות האל"ף-בי"ת, ואת המספרים אחד עד מאה, בסדרות של עשרה מספרים על כל פתק. כל אחד הניח בעדינות אצבע אחת על הכוס, ואז הם התחילו. ואיזו התרגשות נפלאה, סערה ומתח אחזו את כולם ברגע שאנֶה העלתה באוב את הרוחות. ואז ריקדה הכוס.

פעם אחת תכף ומיד הופיעה בתוך הכוס רוח ואמרה: קריאה לעזרה, קריאה לעזרה, קריאה לעזרה.

"מי זקוק לעזרה?"

הרוח אמרה להם מספר, ועוד מספר, היא חזרה שוב ושוב על אותם מספרים. מישהו מביא אטלס, ובודק מה הם קווי האורך והרוחב לפי המספרים שנתנה להם הרוח. המיקום הוא בדרום האוקיינוס האטלנטי. קבוצת הסיאנס חובבת היין האדום במגדֶבּוּרג, מימיה האחרונים של מזרח גרמניה, שמעה למחרת היום בחדשות שמול החופים של איי פוקלנד טבעה אונייה, וכל אנשי הצוות נספו.

פעם אחת עשו סיאנס, ודבר לא אירע. ואז נשמעה דפיקה בדלת. אחד המשתתפים קם לפתוח, איש לא נראָה, ובכל זאת – מישהו נכנס לחדר. כולם ישבו במעגל, בישיבה מזרחית, על רצפה מקורות עץ דקות מאוד, ישנות ועקומות, והם הרגישו כיצד קורות העץ שוקעות ומתרוממות תחת צעדיו של האורח, שהיה אמנם בלתי נראה, אבל בעל גוף, הם שמעו את החריקות של העץ. האורח הקיף את מעגל האורחים כמה וכמה פעמים, הבהיל אותם עד אימה, ואז הלך. כולם ידעו שאנה היא זאת שהיה לה הכוח להעלות באוב אורח כה פרובוקטיבי. בלי אנה זה אף פעם לא הצליח, ועם אנה זה היה תמיד נפלא ומבהיל כאחד. אבל אחרי החוויה הזאת נשבעה אנה שתחדל מזה. ביקור של רוחות בדירה שלך זה דבר הרבה יותר מדי מטלטל, ובכלל, לא כדאי יותר להעלות רוחות באוב, כי הרי אף פעם אין לדעת מי יגיע ומה הוא יביא עמו. היא הבינה סופית שהיא אמנם יכולה לפתות את הרוחות, אבל לא לשלוט בהן. אם כך, העניין סגור, היא לעולם לא תעלה שוב רוחות באוב. אבל אז קרה הסיפור עם האישה המוזרה, שמכרה בגדים משומשים בשוק הפשפשים, כמו אנה, ונצמדה אליה. בנחמדות כה מוגזמת, במלאכותיות כזאת, בצורה כה חשודה הזמינה האישה את אנה ואת החבורה שלה אליה הביתה. ואז לא יכלה אנה להתאפק, היא רצתה להפגין את כישוריה, לקחה את החברים שלה ובקבוק של יין ודפקה על דלתה של האישה המוזרה. האישה המוזרה רצתה לשמוח על הביקור המפתיע, אבל אז קטעו את זרם המילים שלה ואמרו לה: תפני את השולחן שלך, אנחנו צריכים אותו עכשיו. הכוס הונחה הפוכה במרכז השולחן, ואותיות האל"ף-בי"ת והמספרים הונחו סביבה בתפזורת, הם הביאו אתם הכל. כל אחד הניח בעדינות אצבע אחת על הכוס. האישה המשונה לא רצתה להשתתף, היא נתקפה חרדה איומה, אבל אמרו לה שלא תהיה כל כך משעממת. אנה העלתה את הרוחות באוב. והנה כבר הייתה רוח בתוך הכוס. תחילה שאלו אותה לפי הסדר שאלות חסרות חשיבות.

"רוח נכבדה, התרצי לדבר עמנו?"

"כן."

"את רוח טובה?"

"כן."

"יפה שם, איפה שאת נמצאת?"

"קר."

"מה שמך?"

"לוּדוִיג בְּרֶנדֶקֶר

"ממתי אתה מת?"

"1952."

"בן כמה היית, כשמתת?"

"בן 57."

"מה היה המקצוע שלך?"

"נכה."

כשהאישה המשונה מתחילה לצחקק מעט, מגיעה אנה לנושא שבאמת מעניין אותה.

"יש פה מישהו בחדר שעובד בשביל השטאזי?"

"כן."

"יש בחדר מכשירי האזנה?"

"כן."

"תוכל להראות לי איפה הם?"

"כן."

"כשאלך לפינה שבה נמצאים מכשירי ההאזנה, תגיד 'כן'".

אנה קמה ממקומה והולכת ברחבי החדר. כשהיא עומדת בפינה שבה ניצבת השידה, שומעים כולם את הרוח:

"כן!"

על השידה יש מכשיר רדיו. אנה אוחזת ברדיו ומטלטלת אותו.

"פה בפנים?"

"כן."

אנה מתיישבת בחזרה אל השולחן. האישה המוזרה חיוורת כסיד. "תצאו מהדירה שלי. החוצה!" היא צועקת. "אבל מיד!"

אבל הם לא הולכים, הם ממשיכים.

"אתה יודע את מספר הטלפון של האנשים שמצותתים לנו עכשיו?"

"כן."

"אתה יכול לתת לי את המספר?"

המספר שהרוח נותנת להם הוא בן חמש ספרות, והספרה הראשונה היא שלוש. מספרי הטלפון שהספרה הראשונה בהם היא שלוש היו מספרי הטלפון של השטאזי במגדֶבּוּרג. איזה ניצחון לאנה. היו לה יכולות שהרפובליקה המזרח גרמנית לא הייתה ערוכה לקראתן. אלו מחיאות כפיים. על כן היא חשבה שהבריחה תצליח לה, אף על פי שעדיין חשבה גם על המוות. חיכו לה חיים אחרים, חיים ללא סורגים. לא נותר לה אלא לפרוץ החוצה.

לפני הבריחה יצאה אנה לשני מסעות. המסע הראשון הוליך אותה לפראג, לקברו של פרנץ קפקא, המסע השני הוליך אותה לארמון גוֹזֶק בטוֹבִּינגֶן. שם רצתה לבלות בפעם האחרונה עם חברים. הם רצו לטייל, לשתות, לצחוק. כבר שנים היתה בתהליך פרידה איטי ומייסר, ולא חלקה את רגשותיה עם איש. הפרידה בגוֹזֶק הייתה אמורה להיות אחרת, לתת כוח. עכשיו ארמון גוזק משופץ, התקינו בו שירותים, כיאה לבניין שנועד לשימור היסטורי, נערכים בו ערבי טנגו באביב, מתבצעות בו חפירות ארכיאולוגיות ונערכים בו קונצרטים. אבל בימים ההם, בשנות השמונים של הרפובליקה המזרח גרמנית, היה הארמון הרוס למחצה, ועקבות הזמן נתנו בו את אותותיהם. רוב חלקי הארמון היו נעולים ומאובקים. באחד מאגפיו הצדדיים של הארמון הייתה אכסניית נוער קטנה, שם גרה אנה עם החברים שלה. לפי זיכרונותיה של אנה, הריהוט והציוד באכסניה הזאת היה עלוב. שטיחים זולים מקיר לקיר, רהיטים קלים, ושולחנות עם ציפוי פלסטיק, שום תחושה של ארמון. פעם אחת יצאה הקבוצה בסתר לסיבוב בחלק הסגור של הארמון. רוב החדרים היו נעולים, אבל באמצעות מפתח גנבים וקצת התעסקות במנעולים היה אפשר לפתוח את הדלתות. אנה הפכה את זה למשחק. לפני שפתחה דלת, תיארה את החדר. היא עמדה מול הדלת הנעולה ותיארה את מיקום הפריטים בפנים: משמאל האח, המחתה מונחת על אדן האח, בידית שלה יש סדק, החלון ירוק, באמצע החדר יש עמוד. או: חדר אפל וארוך, בקצה החדר, מימין, יש חלון זעיר, שולחן גדול במרכז החדר, מנורת פמוטים מברזל יצוק תלויה נמוך מעל השולחן. ותמיד התברר כי התיאורים של אנה נכונים. כאילו היא מכירה את החדרים המתים האלה היטב היטב, עם הווילונות המרוטים, הקישוטים המזוהמים שעל הדלתות, הרהיטים הרקובים והטפטים הכהים. פעם מצאו בשיטוטים שלהם בארמון בקבוק של יין אדום ללא מדבקה, בתוך ערימה של פסולת בניין. על הבקבוק הייתה שכבה עבה של אבק, והזכוכית והפקק של הבקבוק נראו כה מיוחדים, כאילו היין הוא מתקופה עתיקה מאוד. הבקבוק היה יכול להיות אולי בן שישים שנה, אולי בן מאה שנה. החברים פתחו את הבקבוק, אבל איש לא העז לטעום מן היין. לבסוף טעמה ממנו אנה. הוא היה כה טעים בעיניה, שהיא שתתה את כל הבקבוק. ואז נשכבה במיטתה, באכסניה. בלילה ההוא חלמה שהיא הולכת דרך הארמון של גוֹזֶק. היא צריכה להגיע לקפלה של ארמון גוֹזֶק, זאת הפקודה שקיבלה. בדרך לשם יכלה לחצות קירות. לתחוב חלקי גוף מבעד לחומות עבות, את הראש, זרוע אחת, רגל אחת. זה היה כיף. לפתע לא הצליחה להתקדם. החלום הסתיים. למחרת היום נודע לאנה שבאותה לילה מתה בארמון גוֹזֶק אישה זקנה שזכתה לחיות בארמון כל ימי חייה. הזקנה, כך סיפרו, הייתה אשת אצולה, רוזנת, שמשפחתה גרה בארמון זמן רב. אבל הסיפור מגיע לסופו רק חצי שנה מאוחר יותר, בחודש מאי 1989. אנה ישבה בתאה בבית הסוהר של השטאזי, שכן ניסיון הבריחה שלה הרי נכשל. בתא הזה החלום פתאום התחדש. היא שוב עמדה במקום ההוא בארמון שממנו הולכים לקפלה, באותה נקודה שממנה לא הצליחה להתקדם. בהמשך של החלום היא רואה גם את הנוף, בנוסף לכך כלב הרים שווייצרי ואת עצמה בשמלה לבנה, ולצדה ילדה קטנה, בערך בת חמש. פתאום היא יודעת שהרגו את האישה הזאת ואת הילדה הזאת, בעלה של האישה הרג אותם. הוא היה במסעות הצלב שנים ארוכות, והיא לא שמרה לו אמונים. את הילדה הרג בגלל הבושה, והיא נקברה לפני המזבח בקפלה של הארמון, את האישה קבר בעודה חיה. אבל מה זה קשור לרוזנת הזקנה? היא שואלת בחלום, והיא מקבלת אפילו תשובה: "האישה הזקנה בארמון גוֹזֶק הייתה האחרונה בשושלת שלה, והיא יכלה למות רק כשאת הגעת." – זאת הייתי אני עצמי, חשבה אנה בלבה, כששבה והתעוררה בתא המעצר שלה. אלה היו החיים שלי בגלגול הקודם. לכל זה אין היום יותר שום קשר אלי.

כשהשתחררה מהכלא, והרפובליקה המזרח גרמנית חדלה להיות ארץ סגורה ומסוגרת, היא נסעה לחופי הים התיכון והביאה משם אבן. עם האבן נסעה בפעם השנייה בחייה לקברו של פרנץ קפקא, לפראג. היא הניחה את האבן על המצבה והתנצלה באריכות באוזני קפקא על כך ששנה קודם לכן לקחה אבן קטנה שהייתה מונחת על המצבה. היא הסבירה לו מדוע עשתה זאת. היא רצתה לקחת איתה את האבן, שהייתה מונחת בשעתה ממש בראש המצבה, כקמע שיביא לה מזל, בשביל הבריחה שלה ובשביל כל הסכנות שמצפות לה. היא אמרה שהיא רצתה שחלק ממנו, מקפקא, יהיה ברשותה, היא הרי כל כך העריצה אותו, אבל לא לקחה בחשבון שמישהו אחר הביא לו את האבן הזאת. מאז גם היה לה רק מזל ביש, שנה תמימה רק עונשים וחוסר מזל. ואם מזרח גרמניה לא הייתה מתמוטטת היא עדיין הייתה תקועה שם. על כן, כך אמרה לו, היא מחזירה לו את האבן. זאת אמנם לא האבן ההיא, היא איבדה אותה בתלאות השנה הזאת, אבל זאת אבן יפה מחופי הים התיכון, והיא מבקשת ממנו שיואיל לקבל את האבן, יקבל את ההתנצלות שלה וימחל לה.

אנה עברה לברלין, למדה תולדות האמנות, עבדה בעבודת סטודנטים של מיון מכתבים בדואר, והייתה במשך זמן מה מעין יושבת ראש לשם כבוד בקומנדנטור בר בפרנצלאואר ברג. פעם אחת עוד שמעה על ארמון גוֹזֶק. שנתיים לאחר החלום, כלומר בשנת 1991, הכירה גבר צעיר שהתגורר בוָיְסֶנפֶלס, ישוב ששכן בסמוך לארמון גוֹזֶק. חבריה של אנה סיפרו לו על הדברים המפחידים שמתרחשים בארמון, ועל החלום של אנה, שבו התייצבו לפניה אישה וילד, בליל מותה של הרוזנת הזקנה. ועל כך שמאז אותו חלום אנה טוענת בנחרצות שלפני המזבח בקפלה של הארמון נטמנה ילדה. הגבר הצעיר החוויר כסיד וסיפר שבקפלה של הארמון מצאו לוח שיש לבן, שתחתיו היה מונח שלד של ילדה.

"זאת הייתה הילדה שלי," אמרה אנה, "בתקופה של מסעות הצלב. אני ילדתי את הילדה הזאת."

בברלין חדלה אנה כמעט לגמרי מערבי הסיאנס ומהעלאת רוחות באוב, וזה כמובן משונה, שכן ברלין מלאה רוחות, ולרוחות האלה אין סיבה להימנע מאנה. מדי פעם בפעם עוד נעמדה לצדה רוח, אבל לפעמים היא כלל לא הרגישה בכך. פעם אחת טעתה לחשוב שהרוח היא השותף שלה, שלבש תמיד בגדים כהים. הרוח נכנסה בשקט, הציצה מעבר לכתפה של אנה וקראה בעניין את הטקסט שכתבה ליד שולחן הכתיבה. אנה שוחחה עם הרוח. השיחה הייתה מאוד חד צדדית, הרוח לא ענתה. כשהסתובבה, לא היה אף אחד בחדר. כאילו האיש מעולם לא היה שם.

בסוף שנות התשעים התגוררה אנה במשך כמה שנים בדירה מוזנחת ומתפוררת באינוואלידָנשטראסֶה 104, מול מוזיאון הטבע. אחר כך נתן לה בעל הבניין הרבה כסף, כדי שתעזוב את הדירה ותהיה אפשרות לשפץ את הבניין. הבניין היה חלק מקומפלקס מגורים בצורת פרסה, הוא נבנה בסוף המאה ה-19 והיה קרוב מאוד לבית החולים שריטה ולמתקנים צבאיים שונים. הרומן של תיאודור פונטנה, "סטינֶה", מתרחש בתקופה ההיא – בשנת 1890 בקירוב – בדיוק בקטע הזה של אינוואלידנשטראסה, רחוב שאורכו בסך הכל שלושה קילומטרים. לא במקרה בחר פונטנה דווקא ברחוב הזה למקום התרחשות לרומן שלו. ברחוב הזה, על הבניינים והמוסדות השונים שבו, התבטא הסגנון של סוף המאה ה-19 בצורה חזקה במיוחד. הרחוב ביטא את הדם, היזע, הלכלוך והקצב של התקופה: שלוש תחנות רכבת גדולות, מפעלים לבניית מכונות שונות, רחבות לתרגילי סדר, בסיסים צבאיים, מעון הנכים, בנוסף לזה בית הסוהר ובית החולים; ועוד כמה וכמה בנייני מגורים וכנסיות. פונטנה תיאר את החיים החברתיים המורכבים של האחיות אֶרנַסטינֶה רֶבַּיְן, המכונה סטינֶה, ופַּאוּלינַה פִּיטֶלקוֹ באינוואלידנשטראסה 98ה', בין פרשות אהבים להבטחות נישואים, ותקוות לעלייה במעמד החברתי לצד אהבה מאושרת. חברת המעמדות הקטנונית גורמת לכל החלומות לרדת לטמיון, ורק המוות מנצח.

סטינֶה התבוננה באחותה.

"כן, את מסתכלת בי, ילדתי. את חושבת שזה נפלא, איך שאת מרגיעה אותי כשאת אומרת: 'זה לא סיפור אהבים.' אה, סטינה היקרה שלי, ככה את בכלל לא מרגיעה אותי; להיפך. סיפור אהבים, סיפור אהבים. אל אלוהים, סיפור אהבים זה ודאי לא הדבר הגרוע מכל. היום הוא עוד ישנו, הסיפור, מחר כבר לא, והגבר הולך לדרכו, והיא הולכת לדרכה, וביום השלישי שניהם שרים: 'לך לדרכך, לכי לדרכך, אני כבר קיבלתי את שלי.' אָה, סטינה, סיפור אהבים! תאמיני לי, אף אחד לא מת מזה, אפילו לא כשמשהו משתבש. לא, לא, סטינה, סיפור אהבים זה לא הרבה, סיפור אהבים זה בעצם שום דבר. אבל כשזה יושב פה (והיא הצביעה על הלב), אז זה מסתבך, אז זה נעשה מגעיל'."

באותה דירה במספר 104 התחילה אנה שוב עם הסיאנס. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, הם היו חמישה, והכל היה מתוכנן מראש. חבר אחד הביא בקבוק יין גדול מאוד, זה היה היין הכי לא שגרתי והכי מעודן שאנה שתתה מעולם, אחר כך כתבה עליו סיפור קצר, על היין. הסיאנס התחיל כמו תמיד: "רוח נכבדה, הרינו קוראים לך." בכוס הופיעה אישה צעירה, שנפטרה משחפת בגיל עשרים ושלוש בלבד. היא ענתה על השאלות "איפה את?" ו"מנין את?": "אני בחצר" ו"אני קבורה בחצר." משמועות שעברו בין השכנים שלה נודע לאנה שמאחורי קומפלקס המגורים בצורת פרסה היה פעם בית הקברות לעניים של בית החולים, שבו היה אפשר לקבור בלי הרבה טרחה את החולים שנפטרו ממגפות ומצהבת. השמועות האלה שנפוצו בין השכנים והשיחות ביניהם עסקו בעיקר בחולדות שהגיעו משטח בית החולים הישן, ולא ויתרו על כיבוש המחסן ועל החיטוט בחביות. אחרי מסעות הביזה שלהם נסוגו מבעד למחילות שלהן בחזרה לגן של השריטה. שמא הרוח של האישה הגיעה משם? על השאלה "מה יש לך?" ענתה הרוח של האישה הצעירה "שנאה" ו"זעם". בתשובות לשאלות הבאות הופיעה המילה "Oficier", כתובה ממש כך, ב- f אחת וב – c. במהלך הסיאנס התברר סיפורה של האישה הצעירה: הרוח שבכוס הייתה משרתת של קצין, קצין שהתגורר בעבר הרחוק בדירתה של אנה, עם אשתו. המשרתת לנה בקיטון הזעיר שפנה לחצר. היא גם הייתה פילגשו של הקצין והייתה מאוהבת בו עד מעל לראש. אבל כשחלתה בשחפת, זה לא עניין את האיש כמעט כלל. היא נקברה בבית הקברות לעניים של בית החולים, לא הרחק מדירתו. אבל האיש המשיך בחייו ללא דאגות, רק היא לבדה רומתה מהתחלה ועד הסוף. לכן הייתה כה זועמת. אחרי שהחברים שמעו את הסיפור הזה, הם החליטו לעשות מעשה. הם הצטערו מאוד על גורלה של האישה הצעירה, אחד החברים בכה מרוב סערת רגשות. אבל אנה רצתה בעיקר להוציא את הזעם הבלתי מרוסן הזה מדירתה. היא פתחה בקבוק נוסף של היין האדום המצוין ונשאה נאום לחייה של האישה הצעירה. היא דיברה על החיים הקצרים שלהם זכתה המסכנה, ועל הסבל הרב שסבלה בוודאי עם האיש חסר הרגש. הם כיבדו את הגורל המר של האישה בדקת דומיה ואיחלו לפצועת הלב שתמצא לה שלוות עולמים, לא פחות. ואז שרר שקט בכוס. – כן, גם זה גורל נשי סוער ומעניין מאינוואלידנשטראסה, אמנם לא של פונטנה, אבל לפחות מממלכת הרוחות.

אשת הרוחות כמובן לא יכולה להסתפק בזה והיא מסתכלת במפות ישנות של העיר משנת 1900 בערך. שם היא אכן מוצאת את בית הקברות הישן של בית החולים, שהתפרש בדיוק מאחורי בית מספר 104. הוא התפרש לאורך הֶסישֶה שטראסה, עד למכבסה של בית החולים. כבר אין כמעט מידע על בית הקברות הקטן הזה, אפילו עובדת בית החולים שזה התחום המקצועי שלה, הגברת בֶּר, שמציעה סיורים היסטוריים בשטחו, לא יודעת על זה שום דבר. "כדי להיות בקיאה בעניין אצטרך לצלול עמוק מאוד," היא אומרת. "אצטרך לצלול עמוק מאוד." בית הקברות היה קיים משנת 1726. כיום שוכנים בשטח הזה הקפטריה החדשה "מנזה נוֹרד" הבנויה כולה מזכוכית והסמינר לפיתוח הכפר. החומות המשונות והצמחים המטפסים הפראיים שאורכם מאה מטרים בהחלט יכולים להיות שאריות שנותרו מבית הקברות. אבל במקום עצמו אין שום דבר שיזכיר את האתר הזה לקבורת אנשים עניים וחולים, רק מפות ישנות, רוח של משרתת, ושמועות שמסתובבות בין הדיירים באזור, שסובלים מנוכחותן של חולדות, עדיין מזכירים את זה. ואשר לאותו קצין: בבניין מספר 104 אכן התגורר איש צבא, זה מתברר מתוך ספרי הכתובות של ברלין, וספציפית מתוך "רישום כל הבניינים בברלין, כולל בעלי הבניינים והשוכרים." מאז שנת 1893 חי בבית במספר 104 אחד בשם מילר, שבכל ספרי הכתובות של השנים הבאות הוא מופיע כסמל או כסֶגֶן, ובשנת 1904 הוא מופיע כ"סגן במילואים"; אחר כך הוא כבר לא מופיע כלל. בצבא הרייך הקיסרי הגרמני נחשבו נושאי הדרגות האלה לקצינים או לקצינים זוטרים, ועל כן הותר להם להשתמש בסמלי דרגה ומושגי דרגה בהתאם. מסִפרי הכתובות של ברלין אי אפשר לדעת אם סמל מילר הזה אכן היה אותו מאהב נבל, והאם אכן היה נועז והאם הסיפור עם המשרתת הצעירה חולת הריאות הוא בכלל נכון. העניין הזה יישאר מסתורי.

לפני שנניח לעניין, הנה עוד מחשבה כללית באשר לכישרון המיוחד שליווה את חייה של אנה: בנערותה, במזרח גרמניה, היו הרבה יותר רוחות שהתגלו לה. היא הביאה עמה כוחות לשמוע את הסיפורים שלהם, היה לה עניין בסיפורים. העניין הזה פחת ככל שהזדקנה. כמו במקרים של יין אדום ושל מרץ – לפעמים יש לנהוג בהם במשורה. בעיקר כשצריך לדאוג לילד, לאהוב בעל ולנהל חיי מקצוע. הנתיב אל התבונה, כשהוא עובר דרך היין, הוא נתיב קשה מדי. בברלין, אנה כבר לא הייתה המדיום שהייתה פעם במגדבורג. היא כבר לא הייתה אימת השטאזי, האישה שמגלה מכשירי האזנה בכל מקום ובכל זמן, לא ולא. אבל מה שאירע בברלין: היא שמה לב שבברלין יש הרבה אנשים שדואגים לשדים ולרוחות. אנה פוגשת כל הזמן אנשים שיודעים לספר על פגישות עם רוחות. כמו למשל, השכן שלה, הצייר. היא ביקרה אותו והרגישה שעוד מישהו נמצא בחדר שלו מלבדם, אולי אלה היו רעשים. היא הביטה סביבה.

"אָה, עכשיו גם את שמעת משהו?", אמר הצייר. "יש לי מין שותפה לדירה, אבל מי יודע, אולי זה רק חלום."

"תספר לי בבקשה!" תבעה אנה.

הצייר היה ספקן. "זה כנראה היה רק חלום."

ואז סיפר: "שכבתי על הספה ונרדמתי. הופיעה אישה, היא לבשה שמלה עם סינר, היו לה צמות ארוכות. הבטנו משתאים זה בזו. הרגשתי לא בנוח, לא ידעתי מה אוכל לומר לה. ואז חשבתי פתאום: הרי אני ישן! עצמתי את עיניי ושבתי והתעוררתי."

הוא הראה לאנה תמונה שצייר מיד לאחר שהתעורר. האישה נעלה מגפי שרוכים עם עקבים, היא נראתה קטנת קומה, רצינית ומותשת מעבודה. אישה כמו לפני מאה שנה. השותפה שלו.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Gespenster von Berlin – Wahre Geschichten by Sarah Khanl. © Suhrkamp Verlag Berlin 2013.

פרנץ ליסט נפטר ב-31 ביולי בשנת 1886, את הנסיבות המסוימות שהובילו לכך הוא לא הצליח לזכור. ואולם הוא מצא את עצמו בהכרה ובעשתונות מלאים ברחוב כלשהו והלך בנחישות – לאן? זאת הורתה לו הזמנה שהייתה טמונה בכיסו, הזמנה ובה המשפט התמציתי: ״גברת מַגדָה ג׳ מזמינה אותך לבונקר של לשכת הקנצלר, ב-1 במאי 1945.״

בלשכת הקנצלר, שהתברר שהייתה אפוא מתחת לפני הקרקע, הוא מצא את עצמו יושב על כיסא בלי שידע איך הגיע לכאן מהר כל כך ובלי שום בעיות. הוא בחן את החדר, שמפעם לפעם, במרווחי זמן לא קבועים, הזדעזע מפיצוצים. הוא ראה שולחן ארוך מעץ אלון, סביבו כסאות עם משענות מרופדות גבוהות, אחר כך פסל-חזה שהציג ראש של גבר, וצבעו כצבע הטיח שנשר מסדקים בקירות. הראש הזה משך אותו באופן שאין לעמוד בפניו. אבל עכשיו כבר ראה בפינה מרוחקת, מולו באלכסון, פיאנו-פורטה, שמעטֶה הלַכָּה השחורה שלו היה מכוסה לגמרי באבק-טיח ובחתיכות אבן.

מאחוריו, על שרפרף, ישבה בתנוחה מפוחדת לגמרי אישה בגיל העמידה, כולה מכונסת בעצמה, אבל מבטה השואל, המתחנן-כמעט, בכל זאת היה מכוון בשימת לב אל הפנים החדשות. שיערה הבלונדיני היה צרור מאחורי עורפה, את פניה הרימה קצת גבוה מדי, פה ושם נראו בהן כתמים אדמדמים.

״אני שמחה שבאת״, אמרה בקול בלתי נשמע כמעט. ״הרוזנת ד׳אגו הייתה אם ילדיך, לא כן?״

ליסט נבוך מפני שאישה שהוא לא מכיר, שלא יכול אלא להניח שהיא סובלת, הזכירה לו נסיבות מעברו ועשתה זאת באופן בלתי צפוי ובישירות. ואז, אחרי רגעים של חוסר החלטיות, שהיו ניגוד מוזר לאצילות של גילו, הוא קם ממקומו וניגש אל הפיאנו-פורטה.

״מדוע את בוכה, מאדאם?״ שאל. ״למען השם, מדוע את בוכה?״

ומכיוון שהתייפחה עכשיו, הוא פשט את זרועותיו וכמעט התפתה לאחוז בידיה, אבל התאבן באמצע תנועתו המתאמצת להיות ידידותית, כי עכשיו נפתחה הדלת בצלצול מתכתי מרגיז, ובפתח עמד גבר צנום למראה והנהן לעברם כמה וכמה פעמים בעליצות כמו מובנת מאליה.

״דבר איתו,״ קראה האישה ולפתה את ימינו של ליסט. ״הוא רוצה שאני אהרוג את הילדים שלי.״

אך בה בעת היא התביישה להסגיר את סודו של בעלה, שעמד בפתח והתאמץ לשמור על קור רוח בפני אדם זר, גם אם שמו פרנץ ליסט.

״אני לא טוענת,״ הוסיפה בפנים שטופות דמעות, ״אני לא טוענת שאין זה גם מבוקשי. אבל אתה מבין: אני מבקשת משהו שאין ביכולתי להוציא לפועל.״

״אין זמן, הרופא מחכה,״ אמר יוזף ג׳ וחייך. ״אני בטוח שפרנץ ליסט האלמותי יתן לך כוח מספיק כדי לעשות את הבלתי נמנע.״

ובאומרו זאת ניגש אל אשתו, חבק ברכות את מרפקה והוביל אותה, כמעט בלי התנגדות מצידה, אל הדלת, וליסט הבחין שמום כלשהו, רגל קצרה מדי, מכביד על הליכתו.

״אתם מתכוונים להרוג את הילדים שלכם?״ הוא שאל, ובני הזוג נפנו לאחור וראו את טוב הלב והזעזוע בפניו של האיש המוערך, והבחינו שהוא לבוש בגדי כומר.

נשמע פיצוץ, פיצוץ חזק כל כך שהיה חשש שהוא יוסיף ויחדור אל מתחת לפני האדמה. האור נכבה, וכששוב נדלקה הנורה שהייתה קבועה בתקרה, היה ליסט לבדו. הוא לא ידע אם עליו ללכת אחרי בני הזוג, שמן הסתם נעלמו מאחורי הדלת, וניסה להבין את הנסיבות שהוא מצוי בהן.

׳אבל איך זה יכול להיות?׳ חשב, ׳הרי לא יתכן שהזמינו אותי לבניין הזה כדי שאהיה עד לפשע. כנראה לא הבנתי נכון את מה ששמעתי!׳

והאיפוק שלמד להפגין כל חייו, ההתבוננות הבלתי מחייבת בעולם כפי שנגלה לעיניו במסעות קונצרטים, חוסר האפשרות, בתור וירטואוז מבוקש, להבין את הרגליהם של מארחיו או אפילו להבחין בהם – בזכות כל אלה נמנע גם הפעם מלהעמיק ולחקור את הדבר שהדהים אותו.

הוא החליט לחכות ולראות איך יתגלגלו העניינים. אגב התעלמות מהטיח הרים את מכסה הקלידים, התיישב מאחורי הפיאנו-פורטה וניגן את התיבות הראשונות של סונטת ולדשטיין, עד לאותו טריל המנסה להפוך את הפתיחה המלנכולית, הקודרת, לשמחה. הוא עשה זאת שוב, ועוד פעם, כמו מהסס להציג את היְקָר שהפיקו ידיו פעמים רבות כל כך. הוא הוסיף לנגן ככל שהתגבשה בו שכחה עצמית, עד שלבסוף השתרר אותו קסם, אותו איחוד של האמן עם הכלי, שרק וירטואוז מסוגל להשיג.

שוב נפתחה דלת הברזל, הפעם ביתר רכות, וגברת ג׳ חזרה אל החדר. לליסט נדמה היה שהוא שומע במסדרון שהחביאה הדלת קולות ילדים, ושאותם ילדים כנראה משחקים זה עם זה וצוחקים, אבל הקולות היו עמומים ולא ברורים ורחוקים כל כך, שהוא לא היה בטוח אם טעה או לא.

״כמה יפה אתה מנגן,״ אמרה גברת ג׳ והתיישבה על אחד הכיסאות שהיו מקובצים סביב שולחן עץ האלון.

״אני מודה לך, מאדאם,״ אמר הפסנתרן, חדל לנגן והשתחווה כלפיה.

הדממה שהשתררה עכשיו נמשכה קצת יותר מדי. גברת ג׳ הרכינה מבטה אל הרצפה ואמרה בלחש, כמו לעצמה וכמו כדי להתנצל על השתיקה שנוצרה:

״אל תחשוב רעה על בעלי. הוא אוהב את הילדים בדיוק כמוני. אבל הוא גם רוצה לחסוך מהם את החיים.״

״מאדאם, על מה את מדברת?״ אמר ליסט והסתכל על האישה הבודדה והתשושה למראה, שלא היה אפשר לכנותה לא זקנה ולא צעירה, לא יפה ולא מכוערת, לא מושכת ולא דוחה, אלא נוגעת ללב בעיצבונה האינסופי, והיא השיבה לו מבט. בעשותה זאת נשאה את ראשה, היא לחצה את ידיה זו לזו כמבקשת אחיזה, אבל העיניים, אותן עיניים פעורות, נסערות עד בלי די, הן שהסגירו שעומדת כאן אישה המשקיעה מאמצים אף על פי שברור לה שכבר נזנחו כל הצידוקים לכך.

״אני רוצה לבקש ממך לטפל בילדיי,״ היא אמרה. ״אני דואגת מה יהיה עליהם אם יומתו. הם הלא עדיין צעירים כל כך. אני יודעת,״ הוסיפה, ״כמה טוב לב אתה, ואני מקווה מאוד שלא תשאיר את הילדים בלי השגחה.״

ליסט בהה בשיערה וראה שקווצה שהייתה מהודקת בסיכה, השתחררה וגלשה עכשיו על רקתה, וראה את שיוויון הנפש שלה להזנחה הזאת. בעל כורחו התפעל מן החן שנוצר להרף עין למרות כל הייאוש.

״אבל ילדייך חיים,״ הוא אמר. ״ויש להם אמא, שבלי שום ספק אינה רוצה שפני הדברים יהיו אחרת.״

היא לא השיבה.

הוא רצה לבקש ממנה להסביר את דבריה, שנראו לו בלתי מובנים, אבל עכשיו עמד יוזף ג׳ בפתח, ככל הנראה בכוונה לפקח על אשתו כי לא בטח במצב שהייתה נתונה בו.

״כשאין עוד ביכולתו של אדם להציל את ביתו, הוא הופך למדורת הקבורה שלו. מי שמקריב את עצמו ואת ילדיו, מעניק אצילות לאובדנם,״ הוא אמר. ובאומרו זאת ניגש אל שולחן עץ האלון, התיישב, ביקש את קרבתה של אשתו, עד כדי כך שכתפיהם נגעו זו בזו.

כמה זמן ישבו ככה – זאת לא ידע ליסט לומר. הוא רק הסתכל בלי הפוגה על הזוג המוזר, הקשיב לפיצוצים ההולכים וקרבים, וראה את יוזף ג׳, שכבר היה רגיל למצבים כאלה ונהג לרחוש בוז לכל סכנה חיצונית, נרתע בכל פעם, אבל זה היה רפלקס של מערכת העצבים שלו, והוא הגיב לו באדישות.

רק פעם אחת, כשנפתחה הדלת בפרץ עצום, כאילו נקרעה מציריה בלי שמישהו נגע בה, הוא הבטיח כי פיצוצי הארטילריה אינם מערערים בשום אופן את בטחונו של הבונקר, שכן אנחנו נמצאים מטרים רבים מתחת לפני האדמה, והחייל הגרמני, גם אם הוא תשוש, גם אם הוא מדמם מפציעות אינספור, אין ספק כי ברצונו ובכוחו לעצור את התקדמות האויב עד הערב.

חיילים תורנים נכנסו והביאו ידיעות שסתרו את הוודאות הזאת. איש אינו מסוגל, כך הבטיחו, להגן יותר משעתיים או שלוש על הרחובות המכותרים, על אותו מתחם צר שבין טירגארטן לפוֹס-שטראסה, שעוד נותר לאנשי השררה של הרייך השלישי.

״טוב הדבר,״ אמר יוזף ג׳. ״באגרופי ברזל ניערנו את העולם, שהיה קרוב להיחנק בתרדמת. לא יצאנו למאבק הזה על מנת לנצח. וכי מהו ניצחון? קל להשיגו אם אין רוצים לאתגר את כוח הגזירה, להכריח את הגורל עצמו להילחם נגדך.״

ושוב נדמה היה לליסט שהוא שומע קולות ילדים, ביתר בירור מבפעם הראשונה, נדמה היה לו אפילו שהוא מצליח להבחין בין הגילים. הוא קם ממקומו.

׳המטורפים האלה׳, חשב. ׳הם מנהלים מלחמה, הם רוצים לשקוע. אבל אני מוכרח למנוע בעדם לגרום לילדיהם לשלם על כך.׳

הוא הודה על ההזמנה, אמר שצר לו על שאין ביכולתו לשנות ולו במעט את מצבם של מארחיו, אבל שהוא מוכן לנגן בפיאנו-פורטה, אם רצונם בזה, ושאין לו התנגדות אם גם הילדים… כן, הוא אפילו ישמח אם הם יהיו נוכחים, כי הגדולה שבהנאות בשבילו – כך הבטיח כמה פעמים, ובכל פעם ביתר שאת – היא לנגן לפני ילדים.

״כן, נגן, נגן!״ קראה מגדה ג׳.

אבל יוזף ג׳ כבר לקח את ידה, אחז בה ברכות, ובכל זאת בחוזקה שאין לטעות בה, חייך, ולליסט נדמה היה שגם היא מריעה רגע קט, שעיניה מונחות על האיש הזה כמו היה קוסם, אשר באמצע מבצר בוער מסוגל לגרום לשקיעתו ולשקיעת ילדיו להיראות כניצחון.

הדבר הדאיג את ליסט.

״אבל,״ הוא אמר, ״הרי לא תעשו מעשה חסר נימוס כל כך ותעזבו את החדר בזמן שאני מנגן בפיאנו-פורטה. דבר כזה עוד לא קרה לי מעודי,״ הוסיף. ׳אם המלחמה הזאת עתידה להסתיים בתוך שעות מעטות׳, חשב, ׳המוזיקה צריכה להקסים אותם. בטהובן! בטהובן יציל את הילדים. עוצמתו גדולה מכל דבר אחר׳, חשב, וגם: ׳עוד לא נולד האיש שיוכל לעמוד בפני סונטת ולדשטיין.׳

הוא התחיל לנגן. אבל ממש לפני שעשה זאת, כשידיו כבר היו מונחות על הקלידים, בחן עוד פעם את המאזינים, כמנהגו תמיד. זה היה רגע של ריכוז מוחלט. הוא ניגן את התיבות הראשונות וראה את מגדה ג׳ מתרחקת מבעלה, התרחקות בלתי מורגשת כמעט: בתנועה חסרת מאמץ ככל האפשר הוציאה ממחטה מחגורת שמלתה וקרבה אותה אל שפתיה. הוא ראה שיוזף ג׳ לא הבחין כלל בתנועה הזאת.

אבל הוא, פרנץ ליסט, בהחלט הבחין בה וראה בזה הוכחה למהירות שבה משפיע קסם הווירטואוזיות שלו. זה הפיח בו אומץ.

׳להמשיך, פשוט להמשיך׳, חשב. ׳את הסונטה אני מנגן בעשרים ושלוש דקות, אבל הם יופתעו לגלות שהנצח הקצר הזה יימשך עד הערב.׳

הוא חזר על ההתחלה, ניגן את האקורדים בעדינות מיוחדת מתוך כוונה לרכך את ההחלטיות הקודרת של הזוג. אחר כך, לפני שהתחיל בווריאציות, חדל לנגן אבל לא הרים את מבטו לבל יאלץ מישהו למחוא כפיים. כמה דקות אחר כך הרגיש שדרכו אוששה.

יוזף ג׳ ישב שם כמי שהמוזיקה הכניסה בשבילו בדרך פלא סדר במצב בעולם, שלא היה בעצם אלא מצבו שלו עצמו. הוא הסתכל רק על ליסט, על ידיו, ולא הבחין במגדה ג׳, שכדי לשמור עד כמה שניתן על קור רוח, לא חדלה מלהתעסק בממחטה.

היא סבלה מהמחשבה על כך שהילדים עלולים להתקרב לחדר הזה אף על פי שהדבר נאסר עליהם, ומכיוון שהמוזיקה, אוי, המוזיקה הנפלאה הזאת, תמשוך אותם, הם יבקשו להיות קרובים להוריהם, יבקשו את אותה קרבה שתמיד הייתה מובנת מאליה בשבילם ושמעולם לא נמנעה מהם. היא לא יכלה לסבול את המחשבה, שלפני שיֵרד הערב יהיה עליה להשתמש לרעה בקרבה הזאת על מנת להונות את הילדים. אבל חילופי האקורדים, אותם מרבדי צליל סותרים ומתפייסים חליפות, שהרחיבו את חלל החדר עד אין גבול, עשו גם אותה מודעת לכאב, לוודאות המוות, העתיד לצאת לפועל מהר כל כך ובחרפה כזאת, והמוזיקה הפליאה לעשותו נחשק.

את מצב רוחה נבצר מליסט לשפר, אבל האמנות שלו ריתקה אותה אל הכמיהה שדבר לא ישתנה בנוגע לאסונה, היא אפילו שאלה את לבה להשתהות במשך נצח בייאוש, שנראה לה עכשיו בלתי נמנע כמו הפיאנו-פורטה.

״כמה נפלא אתה מנגן!״ קראה מגדה ג׳.

״אני מודה לך,״ השיב ליסט והשתחווה, אבל לא כלפיה, הוא הוסיף לנגן והיה כעת משוכנע לגמרי שגם הילדים שומעים אותו, אף על פי שהחביאו אותם ממנו ביסודיות כזו.

שוב נפתחה דלת הברזל, ואיש בגיל העמידה נכנס לחדר. הוא היה לבוש מדים שחורים, שרוולי הסגין שלו היו מקופלים עד לגובה המרפק, צווארונו היה פתוח לרווחה, תסרוקתו הקצרה לא הייתה מגולחת, בידו השמאלית הוא החזיק מזוודה קטנה. נראה היה שאין הוא שומע את נגינת הפסנתר, תשומת ליבו עוד הייתה ממוקדת במסדרון שממנו בא, הוא השיב לקול כלשהו כמו ביקש לוודא איזה עניין, אחר כך הביט בחוסר סבלנות ניכר ביוזף ג׳. זה היה הרופא. וליסט חש שעכשיו נוכח בחדר מישהו שעליו לפחד ממנו.

׳אותו הראש שאני רואה שם בתור פסל-חזה׳, חשב. ׳הוא חיוור כמו שיש, אין בו טוב לב, אי אפשר לגעת בנפשו. הוא לא שומע את המוזיקה.׳

הוא הביט בטלאי בצווארון המדים שהיה מעוטר בגולגולת מת, ולא יכול היה שלא להתפעל מחוסר ההבדל שבין הפנים, המדים וסמל המוות. הוא, ששנים כה רבות היה מוקסם מיופיו של טוב הלב, הביט עכשיו ביופיו של הרוע, והוא חש כיצד נגינת ידיו, שעד כה התרחשה בלי מאמץ, כמעט מעצמה, הולכת ומקרישה, ואיך הוא מתנגד לכך על ידי הקשה בבאסים ובצלילים הגבוהים ביותר כמה פעמים אלה כנגד אלה.

אבל על הרופא זה לא עשה רושם, ויוזף ג׳ התרומם לאטו, הלך אל הדלת בצעדים זהירים על הבטון הקשה, ובהולכו הוסיף להביט לאחור על ליסט בכיוון הפיאנו-פורטה. כשהגיע לדלת הניף, כמו לברכה, את זרועו הימנית בארשת של צער.

״אני עדיין מנגן!״ קרא הפסנתרן. ״כללי הנימוס מחייבים שהאמן יעזוב את החדר ראשון. מאדאם,״ קרא ופנה עכשיו אל מגדה ג׳, ״האם יש סיבה לחוסר הכבוד הזה כלפי הופעתי?״

אבל היא כבר שלחה מבט אל הדלת, ראתה את יוזף ג׳ ואת הרופא מתרחקים, ובעודה מנסה לקום בעצמה, הפילה את הממחטה שלפתה בידה זמן רב כל כך. היא ביקשה ללכת אחרי שני הגברים, אבל ברכיה לא הצליחו לשאת את התנועה המהירה שהיה עליהן לבצע, ובקושי קמה וכבר נפלה בחזרה על הכיסא, ומרפקה הימני נחבט בעוצמה על השולחן.

״עזור לי. הוא הולך אל הילדים. מהר, תן לי יד.״

״לא״, השיב ליסט והוסיף לנגן עוד ועוד. ״לא״, השיב וניסה לשוות חדות לקולו, ״כל עוד את מאזינה לי, לא יכול לקרות לילדים כלום.״

״אתה טועה. אם לא אחוס עליהם, הרופא יהרוג אותם. אנחנו אשמים. אסור לנו ליפול בידי האויבים שלנו,״ אמרה, אך מיד נבהלה מהודאתה וביקשה להשיב את דבריה. ״לא,״ הוסיפה וקמה. ״לא,״ חזרה כמעט בתחינה וניגשה אל ליסט, ״אנחנו לא אשמים.״

היא אמרה זאת והתקרבה אליו כל כך, עד שהוא ראה עצמו נאלץ לחדול מנגינתו; שוב ביקשה לדעת, והפעם ביתר תקיפות, אם גם הוא חושב שאין הם אשמים, והוא אמר:

״מאדאם, אני לא יודע. אבל מכיוון שאת אומרת זאת, אני רוצה להאמין לזה.״

״אני מודה לך,״ היא השיבה והשתתקה.

ליסט חש איך המנורה שמעל לראשם, הרהיטים שהקיפו אותם, ובעצם החדר כולו התחיל להיטלטל, והוא התפלא על כך שזה קורה בדממה מוחלטת. ומאחר שמגדה ג׳ עדיין שתקה והוסיפה לעמוד שם בחוסר החלטיות מוזר, ומאחר שהוא לא ידע מה פשר הדבר ואם יהיה יאה להמשיך לנגן עכשיו בפיאנו-פורטה, התחיל לדבר בשקט ובנחרצות:

״מאדאם,״ הוא אמר, ״אל לך לשפוט את החיים בחוסר הגינות, ומעל לכול: לא חייבים תמיד לרצות משהו בכל מחיר. היו לי שתי בנות מנישואים ראשונים, קוזימה ובלנדין, כלומר בעצם הן נולדו מחוץ לנישואים, ובכל זאת דאגתי להן. בלנדין מתה, למרבה הצער, בדמי ימיה, אבל קוזימה הייתה, כפי שאת יודעת, נשואה לפון בִּילוֹ, אחר כך לריכרד ואגנר, ומתה רק בשנת 1930. אילו חיים ארוכים ומלאי התרחשויות! כמובן: גם לי היו סיבות לא להיות מרוצה, ומעולם לא קיבלתי את חוסר נאמנותה לפון בילו ואת חיבתה לוואגנר, אבל גם לא אטען שהדאגות שגרמה לי קוזימה היו גדולות. ואילו את, מאדאם, מיואשת, אבל: שום ייאוש, גם לא אותו ייאוש המייחל בכמיהה לבוא המוות, אסור שידיח אותנו לראות הכול רק מתוך עינינו שלנו. דבר אינו גדול מאסוננו שלנו עצמנו, אבל: מאדאם, צריך גם להניח לעולם, ולכאן שייכים גם הילדים שלנו, להתמיד במסלולו.״

היא הקשיבה לו, רק עכשיו הבחינה כמה זקן האיש הזה ונמצא אפילו על גבול קִצו, ואופן הדיבור המיושב שלו, הטרחני כמעט, היטיב עמה, ועצם זה שהוא היה לבוש בגלימת כומר, נראה לה עכשיו מובן מאליו. האם הסכימה לדבריו – את זאת לא ידע לומר. נדמה היה לו שמחשבותיה רחוקות, רחוקות מאוד, וגם כאשר קול נבוך קרא קלושות ״אמא״, דומה היה שאין היא מבחינה בזה.

״כמה ילדים יש לך?״ שאל ליסט.

היא לא יכלה לענות. היא התביישה. בלתי אפשרי היה בעיניה להסביר שיש לה שבעה ילדים, אבל רק אחד מהם בטוח מפני טיפולה. גם נראה לה לא יעלה על הדעת שאפשר להרוג שישה ילדים בגילים שונים כל כך ובזמן קצר כל כך. הקטנים, כן, האם כל כך נורא להניח להם להירדם קרוב אליה, כמו שהם רגילים, רק שהפעם לתמיד? אבל המבוגרים יותר, שכבר עמדו על דעתם, וכבר ימים שאינם הולכים לחדרם אלא לקול הבטחות חוזרות ונשנות שלא יאונה להם כל רע, איך תוכל לעולל להם את הנורא מכול אחרי שהבטיחה להם לשמור עליהם מפניו?

היא התפלאה שהמחשבות הללו, שהיו בלתי נסבלות בעיניה, לא דיכאו אותה ולא הכריחו אותה, כמו לעתים קרובות בעבר, לשכב כדי לפחות להרגיע קצת את לבה. הכול סביבה נהיה קל, הרצפה שתחת רגליה נעה כמו צל, ופתאום היא נזכרה בזמנים עברו, זמנים רחוקים מאוד, שבהם כמעט נמסה מרוב אושר וממצב רוח נהדר, ובזריזות, אבל מבלי שיבחין בכך ליסט, נאחזה בפיאנו-פורטה לבל תיפול. אגב כך חייכה, אף שלא יכלה להרשות זאת לעצמה וחששה לאבד את השליטה ברגשותיה, ולכן אמרה:

״אני מודה לך. אני צריכה ללכת אל ילדיי. אתה הלא שומע בעצמך שהם קוראים לי.״

ליסט ביקש לסייע לה. הוא בהחלט הבחין קודם לכן בהתנודדותה, וראה שהיא מתקשה לנתק את אחיזתה מהפיאנו-פורטה, וכשפסע את השניים-שלושה צעדים שהיו נחוצים כדי להגיע אליה, הסתבכו נעליו בשולי הגלימה שלו, רק בקושי הצליח להימנע מלמעוד, וכשביקש להגיש לה את זרועו עם מילת התנצלות על הגולמניות שלו, היא כבר נעלמה. הוא בהה במסדרון, שדלת הברזל שלו הייתה פתוחה לרווחה, כמו שבוהים בתהום המובילה אל מחוץ לעולם, ואז נזכר שחדל לנגן.

״חכי,״ ביקש לקרוא. ״סלחי לי על רשלנותי! הניחי לילדים, אני ממשיך לנגן! עוד לא הגענו לסוף הסונטה!״

אבל הוא הבין כמה חסר תועלת כל זה והשמיע במהירות ובחצי קול רק כמה מילים בלתי מובנות, ועמד שם כמי שנאלץ לראות אסון שביקש למנוע את היווצרותו, מתאפשר דווקא באמצעותו, וכפי שחשב: באמצעות הפטפטנות שלו. הוא חש בגבו מתקרר ובידיו, אותן ידיים יקרות ערך וממושמעות, מתחילות לרעוד, ואיך נבצר ממנו להיענות לכמיהתו לחזור מיד, בלי עוררין, אל הפיאנו-פורטה ולהשלים את מה שהחמיץ. אבל אז הגיע בכל זאת – נדמה היה לו שהוא נאלץ להכריח את זרועותיו ורגליו לנוע – אל הקלידים והתחיל לנגן.

׳תודה לאל׳, חשב, ׳הכלי הזה, אם רק יודעים לקסום עליו, מכניס תנופה בכל דבר.׳

ובאמת: נקיפות המצפון שבחשו בקרבו, התקווה הנואשת, שאילו רק שמעו אותו בכל מקום, היה כל יצור חי מתחת לפני האדמה הזאת שב וקרב אליו, אבל גם המחשבה שאם לא ינגן, הילדים יזעקו במצוקתם מרוב אימה, והוא יהיה נדון לשמוע זאת – כל אלה הביאו אותו להתחיל את האדאג׳ו בלהט ובהתגברות כאלה, שנדמה היה שחלל החדר הצר ודלת הברזל, אבל גם המסדרון, יתנפצו כמו מתרועת טרומבון כבירה. אבל הוא לא הסתפק בזה.

״שלא תעזו!״ קרא, ״שלא תעזו לפגוע לרעה בילדים! הם יצירי האל!״ וגם: ״אני לא מתיימר לשפוט את העולם, קטונתי ממש כמותכם, אבל: מי שרוצח את ילדיו, יהיה לנצח לא חי ולא מת, ולא ייקרא לא אב ולא אם!״ קרא.

וככל שהרים את קולו יותר, ככל שנעשו איומיו מסויגים פחות, ככל שייחל יותר למנוע את אסונם של הילדים ויהי מה, כן חש ביתר בירור שכוחו לא יספיק לזעם כה רב. זמן מה דומה היה שהוא עומד בזה, עד ששיעול שלא היה בכוחו להחניק, גזל את נשימתו עד כדי כך, שהוא נאלץ להפנות עורף לפיאנו-פורטה, הגם שבידו הימנית – השמאלית כבר הייתה מוטלת ברפיון על הקלידים – התמיד בנגינת הסונטה.

הוא השתנק, בלע אוויר, לא הצליח להיפטר מהחולשה שתקפה אותו. הוא קיווה שמישהו יופיע בחדר, ואם הבקשה הזאת גדולה מדי, אז לפחות שיישמע קול כלשהו, אפילו כזה שאינו מכוון אליו. אבל דממה הוסיפה לשרור בכול.

הוא קיפל את כן התווים וסגר את הפיאנו-פורטה.

׳טוב׳, חשב, ׳טוב. אני את שלי עשיתי, ועכשיו כל שערי השמיים סגורים.׳

הוא ישב שם ממוטט, ראשו מורכן, ידיו נשענו על הסנטר, ובשעה שנשימתו הלכה ונרגעה, השתלטה עליו תחושת שוויון נפש. הוא חשב על הרוזנת ד׳אגו ועל כך שלא בא ללווייה שלה.

זה מה שחשב עכשיו. וגם חשב שתלה ציפיות גבוהות מדי בסונטת ולדשטיין, הוא ציפה אפילו שתעשה את הבלתי אפשרי.

מעל פני האדמה, במקום שבו אדם מצוי שבעה או שמונה מטרים קרוב יותר לשמיים, התחיל האביב. עצי הערמון עמדו בפריחתם. הם התקשו להפיץ את ניחוחם כנגד הריח שעמד ברחובות העיר הבוערת.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Waldsteinsonate by Hartmut Lange, Copyright © 1984, 2017 Diogenes Verlag AG Zurich, Switzerland, all rights reserved.

נותר רק לחם לקנות לארוחת הערב. שתיים בצהרים. אוגוסט. וההתעקשות להרחיק עד לחנות הלחם. ההתפרטות היא מסימן העושר – והתירבות; מה שיתכן לו להכיל ריבוי. שמתי פעמי לסכולסטיקה המנחמת של הלחם, ברירות דגן, מיני מאפים – והבחירה שנעשתה לפנים, בעבר, בבית – ההתרגשות למצוא צורה של רצון. למרות החום הגדול זה מה שיאושש אותי, טקס בעלת הבית בטרם יגיעו האורחים. הארכת המשא ומתן והנתינה שקדמה לה אסטרטגיה. אם אתן כרצוני אוכל לנוח תוך כדי הנתינה. נעמדתי בתור. זוג קשישים: כמוני גם הם יודעים מראש מה רוצים, אך משום מה עליזות רמאות-הבחירה התנדפה מהם; ההצבעה היא כבר סימן להחמצות. לעקירה מהחיים. לאחר ששאלו מהם הלחמים החצויים שנותרו ונגסו בפרוסות לטעימה, החליטו, בהתלחשות לבחור שוב את לחם החמניות. הוא הכי טעים אמרו למוכרת, גם שקצת יקר. האישה לפני באדום ומשקפי קרן גדולים במסגרת שחורה הסתתרה מאחורי אישה אחרת רחבה ומלאת סלים שתורה עמד להגיע. האישה באדום מיששה ללא הפסק תבניות מאפים שלימיננו. מאלו שלוקחים לבד. אחת מהן היא הכניסה לשקית פלסטיק. מזווית

העין ראיתי לא ראיתי את תנועת הגניבה וכה נדהמתי לראות גנבת שגונבת שמיד נכרה בפני התעניינות גדולה מדי שהרסה לה את כל החשאיות. מבלי להביט בי היא שיחקה בתבנית העוגיות, קרקשה אותה קצת, כמו מסתירה על ידי רעש עדִין את החשאי, אם תגלה טפח יכנס הספק. אך הוא לא נכנס בי. היא נסוגה אחורנית אל הדלת, מעניקה לי את תורה. אני מכירה אותך אמרתי לה בלבי. אז תשתקי אמרו לי פניה. נראה – לא יודעת השבתי. אני אהרוג אותך. לא תצליחי – אנחנו מוקפות אנשים. הריבוי יגן עלי. נדמה לך לעגה – הריבוי מטלטל אותך ברוח עד שאת נרקבת בתנועה. פעם ביום מגיע לי משהו שאף אחד לא יודע עליו. היום אלו עוגיות של שומשום. ומה עם המוכרת הצעירה וספירות מלאי והאשמות של בוסים – מי ישלם על הרצונות שלך. אלוהים

ישלם. הא – אלוהים התנשפתי. זה היחיד שאינו מפתיע את עצמו

ולכן לנו כבר אין מפלט בעצמנו מן ההולם המפתיע היומיומי של האובדן. היא נעצה לי עיניים בגב. אני נכנסתי לתור שלה והיא נסוגה לראשיתו – אנשים נוספים הצטופפו פנימה. ראיתי אותה פוסעת למדפים מוציאה את התבנית מהסל ומניחה אותה חזרה בקבוצות העוגיות. הרגשתי קצת מאוכזבת. בכל זאת מי אני שאדע מה נחוץ לה והאם אפשר לשמור את הגלישה של החומר מעבר לעצמו – האובססיה שלה דבקה בי, כבר הייתי כמעט שתויה מאיזה חומר כהה, בלתי נראה, שחיבר בינינו כמו אהבה. לא, לא כמו אהבה – היינו החידה זו של זו, ובקשנו מוצא לתמהון – איך, איך יתכן לזהות את החתום

בתוך טבעו, והצופן, אנחנו הרי כבר יודעות, הרוס לגמרי. העפתי בה מבט היא שוב הכניסה את העוגיות לתיק ושוב מבטנו הצטלבו מהגב. הייתי קורבן של פשע. רציתי לומר יפה למוכרת, האישה הזו היא גנבת, בבקשה. אך הלילה שלי כבר היה מונח בצהרי היום, והחטאים שלי היו גלויים בפניה – ברור רק חוטאים מזהים חוטאים. כל תנועות הגניבה ידועות לי והסחות הדעת והקולות הקטנים של התמימות. אבל היא הבהילה אותי. הסיכונים שאת לוקחת. העוני שבאמת. והבהלה, הבהלה האיומה שלעולם לא נקבל במידת הנתינה, והבהלה

הזו בתורה שומרת עלינו מפני האכזבה של נדיבות קלושה מדי מצדנו – שתינו חולמות שוד ונקמה עמדנו בתור ללחם. היא חייבת עוגיות אני חייבת לעזוב את הבית. היא רצתה בחינם וכבר הכרחתי אותה לשלם, בחרדה וברוגז ההתגלות, אני רוצה ללא מאמץ לבגוד, בנשיקה, ומשלמת שוב ושוב בעולם. קחי, קחי לך את העוגיות הארורות אמרתי בעודי מבקשת עוגת פרג ושלושה מיני לחמניות – ותקף אותי אז הוורטיגו השחור.

אין מעקה. אין ברית. אין מילה של הסכמה. רק ראיה. והצטברות הראיה. ובעודי משלמת נכנסה שוב לתור עם העוגיות המוצפנות להמשיך במשחק – שמרי ממני מרחק או שארצח אותך, סימנתי לה כשחציתי את הסף החוצה. אל תדאגי השיבה – שכמותך אני מזהה בכל מקום.


*דימוי: © Álvaro Domínguez

בדמדומי הערב התכולים-צוננים בהקה חנות הקונדיטוריה, שעמדה בפינת שני רחובות חלולים בקמדן טאון, כבדל סיגר. ואולי מוטב לומר, כבדל זיקוק, שכן האור היה צבעוני ומורכב, נשבר במראות רבות ורקד על עוגות ודברי מתיקה רבים, מוזהבים ועליזי צבעים. אל הזגוגית הבוהקת הזו נצמדו אפיהם של זאטוטי רחוב רבים, שכן השוקולדים נעטפו כולם בצבעי אדום, זהב וירוק מתכתיים, בעטיפות מענגות כמעט אף יותר מן השוקולד עצמו; ועוגת החתונה העצומה שבחלון הראווה היתה באופן כלשהו בלתי משוכת ומשביעת רצון בעת ובעונה אחת, כמעט כאילו היה הקוטב הצפוני עצמו טוב למאכל. מטבע הדברים, פיתויים כאלה, בצבעי הקשת בענן, עשויים לקבץ סביבם את צעירי השכונה שגילם עד עשר או שתים-עשרה. אבל הפינה הזו היתה מושכת גם מבחינתם של צעירים בני גיל מתקדם יותר; ואיש צעיר, בן לא יותר מעשרים וארבע, התבונן מבעד לאותו חלון ראווה. גם בעבורו היתה החנות מקור של קסם בוהק, אך את כוח המשיכה שלה עליו אין להסביר אך ורק בשוקולדים; שגם אותם, עם זאת, היה רחוק מלתעב.

הוא היה איש צעיר, גבוה, חסון ואדום שיער, שפניו נחושים אך נוהגו אדיש. הוא נשא תחת זרועו תיק עבודות ובו רישומי שחור-לבן, שאותם מכר בהצלחה מרובה או פחותה למוציאים לאור מאז שדודו (שהיה אדמירל) נישל אותו מירושתו בגין סוציאליזם, בגלל הרצאה שנשא בגנות אותה תיאוריה כלכלית. שמו היה ג'ון טרנבול אנגוס.

כשנכנס, לבסוף, חצה את הקונדיטוריה והלך אל החדר האחורי, שהיה מעין מסעדה של דברי מאפה, מסתפק אך בהרמת הכובע לכבוד העלמה הצעירה שעבדה בחנות. היא היתה נערה כהת שיער, אלגנטית וערנית בשחור, שלחייה סמוקות ועיניה כהות ומהירות מאוד; ובתום זמן ההמתנה המקובל נכנסה בעקבותיו אל החדר הפנימי כדי לקחת את הזמנתו.

היה ברור שההזמנה היתה שגורה וקבועה. "אני רוצה, בבקשה," דייק, "לחמנייה מתוקה אחת בחצי פנס וכוס קטנה של קפה שחור." רגע לפני שהנערה הספיקה לפנות משם הוסיף, "כמו כן, אני רוצה שתינשאי לי."

הנערה הצעירה מן החנות התקשחה לפתע ואמרה, "אני לא מרשה בדיחות כאלה."

הצעיר אדום השיער הרים עיניים אפורות ובהן כובד ראש לא צפוי.

"באמת ובתמים," אמר, "זה רציני – רציני כמו הלחמנייה בחצי פני. זה יקר, כמו הלחמנייה; משלמים בשביל זה. זה בלתי ניתן לעיכול, כמו הלחמנייה. זה כואב."

העלמה הצעירה כהת השיער לא הסירה את עיניה הכהות ממנו ולו לרגע, ונראה היה שהיא בוחנת אותו בדיוק כמעט טרגי. בתום הבדיקה הקפדנית עלה על פניה מעין צל של חיוך, והיא התיישבה בכיסא.

"אינך חושבת," ציין אנגוס בהיסח הדעת, "שזה די אכזרי לאכול לחמניות מתוקות בחצי פני? הן עלולות לגדול לכדי לחמניות בפני. אזנח את השעשועים הפרועים האלה אחרי שנתחתן."

העלמה הצעירה כהת השיער קמה מכסאה והלכה אל החלון, שקועה בבירור במחשבות סוערות אך לא בלתי אוהדות. כשהסתובבה לבסוף שוב, בארשת החלטית, נדהמת למצוא שהאיש הצעיר שטח בשימת לב על השולחן פריטים שונים מחלון הראווה. אלה כללו פירמידה של ממתקים ססגוניים, כמה צלחות כריכים ואת שני בקבוקי ההגשה שבהם נמזגו הפורט והשרי המסתוריים, הייחודים לקונדיטורים. באמצעו של המערך המסודר הזה הציב בזהירות את משׂאה העצום של העוגה הלבנה המזוגגת, שהיתה הקישוט הענק של חלון הראווה.

"מה, לכל הרוחות, אתה עושה?" שאלה.

"את חובתי, לורה היקרה שלי," פתח.

"הו, בשם אלוהים, תפסיק לרגע," קראה, "ואל תדבר אלי ככה. אני מתכוונת, מה כל זה?"

"סעודת הטקס, העלמה הופ."

"ומה זה?" שאלה בקוצר רוח, מצביעה על הר הסוכר.

"עוגת החתונה, גברת אנגוס," אמר.

הנערה צעדה אל החפץ המדובר, הסירה אותו ברעש והשיבה אותו לחלון הראווה של החנות; אז חזרה, ובעודה מניחה את מרפקיה האלגנטיים על השולחן, נתנה באיש הצעיר מבט אוהד אך חסר סבלנות למדי.

"אתה לא נותן לי זמן לחשוב," אמרה.

"אני לא כזה טיפש," ענה; "זו הענווה הנוצרית שלי."

היא עדיין התבוננה בו; אבל סבר פניה החמיר במידה ניכרת מאחורי החיוך.

"מר אנגוס," אמרה בכובד ראש, "לפני שהשטות הזו תימשך ולו דקה נוספת, אני חייבת לספר לך משהו על עצמי, בקיצור ככל שאוכל."

"בעונג," השיב אנגוס בפנים חמורים. "את יכולה לספר לי גם משהו על עצמי בהזדמנות זו."

"הו, שתוק והקשב," היא אמרה. "זה לא משהו שאני מתביישת בו, ואפילו לא משהו שאני מאוד מתחרטת עליו. אבל מה היית אומר אם הייתי מספרת לך, שיש משהו שאינו מענייני, ובכל זאת הוא הסיוט שלי?"

"במקרה כזה," אמר האיש ברצינות, "הייתי מציע שתחזירי את העוגה."

"ובכן, קודם אתה חייב להקשיב לסיפור שלי," התעקשה לורה. "בתור התחלה, אני חייבת לספר לך שאבי היה בעליו של פונדק ושמו 'הדג האדום' בלודבורי, ואני נהגתי לשרת שם את האנשים בבר."

"לעתים תכופות תהיתי," אמר, "מדוע יש איזו מין אווירה נוצרית בקונדיטוריה הזאת."

"לודבורי היא חור קטן, ירוק ומנומנם במחוזות המזרחיים, ואל 'הדג האדום' הגיעו שני סוגים של אנשים: סוכנים נוסעים מזדמנים, ולצדם האנשים האיומים ביותר שהיית יכול לפגוש, אלא שלא פגשת אותם מעולם. אני מתכוונת לגברים קטנים ובטלנים, שיש להם בדיוק מספיק כסף כדי לחיות ואין להם שום דבר לעשות חוץ מאשר לרבוץ בחדרי בר ולהמר על סוסים, לבושים בגדים גרועים, שגם הם טובים מדי עבורם. אפילו את האפסים הצעירים והעלובים הללו לא הרבינו לראות אצלנו; אבל היו שניים מהם שבאו המון פעמים, וגם היו המוניים לחלוטין. שניהם חיו על כסף משל עצמם, והיו בטלנים ומגונדרים בדרך מייגעת. ועדיין קצת ריחמתי עליהם, כי שיערתי בלבי שהתגנבו לבר הקטן והריק שלנו כי לכל אחד מהם היה מום קטן; משהו מהסוג שהכפריים יצחקו עליו. זה גם לא היה בדיוק מום; יותר מוזרוּת. אחד מהם היה איש קטן להפתיע, משהו כמו גמד או לפחות רוכב מירוצים. אבל הוא לא נראה כמו רוכב; היו לו ראש קטן וזקן שחור, גזוז היטב, ועיניים מבריקות כמו של ציפור; הוא קרקש במטבעות הכסף שבכיסיו; הוא טלטל שרשרת זהב עצומה של שעון; והוא תמיד הופיע לבוש יותר מדי כמו ג'נטלמן מכדי להיות אחד כזה. אבל הוא לא היה שוטה, אף שהיה בטלן חסר מעש; הוא היה מוכשר להפתיע בכל מיני דברים שלא יכולה להיות בהם שום תועלת; מין מעשי קסם מאולתרים; לגרום לחמישה-עשר גפרורים להצית זה את זה כמו זיקוק של ממש; או לחתוך בננה וכדומה למשהו דמוי בובה רוקדת. שמו היה איזידור סמיית'; ואני יכולה עדיין לראות את דמותו לנגד עיני, עם פרצופו הקטן והכהה, ניגש לדלפק ומעין קנגורו מקפץ מחמישה סיגרים.

"הבחור האחר היה שקט יותר ורגיל יותר; אבל איכשהו הוא הדאיג אותי הרבה יותר מסמיית' הקטן והמסכן. הוא היה גבוה ודק מאוד, ובהיר שיער; אפו היה נשרי, והוא היה יכול כמעט להיות נאה, במין צורה שלא מן העולם הזה; אבל הוא היה אחד הפוזלים המחרידים ביותר שראיתי או שמעתי עליהם מעודי. כשהוא התבונן ישר אליך, לא ידעת בעצמך איפה אתה, קל וחומר במה הוא מסתכל. אני מניחה שהעיוות הזה עורר בבחור המסכן מרירות מסוימת; שהרי בזמן שסמיית' היה מוכן להפגין את התעלולים הקטנים שלו בכל מקום, ג'יימס וֶלקין (זה היה שמו של האיש הפוזל) מעולם לא עשה שום דבר חוץ מאשר להשתכר בטרקלין הבר שלנו ולצאת להליכות ארוכות לבדו בנוף השטוח והאפור שהקיף אותנו סביב-סביב. כך או כך, אני חושבת שגם סמיית' היה מעט רגיש בקשר לכך שהיה כה קטן, אף שהתמודד עם זה בחוכמה רבה יותר. ולאור כל זאת, הייתי מופתעת ביותר, וגם מבוהלת ומאוד מלאת צער, כששניהם הציעו לי נישואים באותו שבוע.

"ובכן, עשיתי מעשה, שמאז חשבתי שאולי היה מעט טיפשי. אבל אחרי הכול, המשונים האלה היו במובן מסוים חברים שלי; ונבעתתי מהאפשרות שיחשבו שסירבתי להם מהסיבה האמיתית, והיא שהיו מכוערים בצורה כה בלתי אפשרית, אז המצאתי משהו אחר, אמרתי שמעולם לא התכוונתי להתחתן עם אדם שלא פילס את דרכו בעולם. אמרתי, שמתוך עיקרון אני לא מוכנה לחיות על חשבון כסף שהגיע בירושה, כמו שהם עושים. יומיים אחרי שאמרתי את הדברים האלה, שנאמרו מתוך כוונה טובה, התחילו הצרות להתגלגל. הדבר הראשון ששמעתי היה, ששניהם עזבו את המקום כדי לחפש את מזלם, כאילו היו חלק מאיזה סיפור ילדים מטופש.

"ובכן, לא ראיתי איש מהם מאז אותו יום ועוד היום. אבל קיבלתי שני מכתבים מהאיש הקטן, סמיית', והאמת היא שהם היו מרגשים למדי."

"שמעת אי-פעם על האיש האחר?" שאל אנגוס.

"לא, הוא מעולם לא כתב," אמרה הנערה לאחר היסוס של רגע. "המכתב הראשון של סמיית' נשלח פשוט כדי לספר שהתחיל לצעוד יחד עם וֶלקין ללונדון; אבל וֶלקין היה הלכן טוב כל כך, עד שהאיש הקטן נאלץ לפרוש ולנוח בצד הדרך. משם, רצה המקרה, אסף אותו איזה מופע נודד, ואז, הן משום שהיה כמעט גמד והן משום שהקטן העלוב הזה באמת היה פיקח, הוא הסתדר לא רע בעסקי המופעים, ותוך זמן לא רב נשלח לאקווריום לבצע כמה טריקים שאני לא זוכרת מה היו. זה היה המכתב הראשון שלו. השני היה מרעיש יותר, וקיבלתי אותו רק בשבוע שעבר."

האיש ששמו אנגוס רוקן את כוס הקפה שלו ובחן אותה בעיניים רכות סבר וסבלניות. בת צחוק קלה עלתה על פניה שלה כשהמשיכה, "אני מניחה שראית על לוחות המודעות הכול על 'השירות השקט של סמיית"? אם לא, אתה היחיד שלא ראה. הו, אני לא יודעת הרבה על העניין הזה, אבל מדובר באיזו המצאה לביצוע כל עבודות הבית באמצעות מכונות. אתה מכיר את הסוג: 'לחץ על כפתור – רב משרתים שעם איש אינו רב'. 'סובב ידית – עשר עוזרות בית שאיש לא יסובב להן את הראש'. ודאי ראית את המודעות. ובכן, יהיו מה שיהיו המכונות האלה, הן מייצרות הרים של כסף; והן מייצרות אותו עבור השדון הקטן שהכרתי אז בלודבורי. אני לא יכולה שלא להרגיש מרוצה מכך שהבחור הקטן והאומלל נעמד על רגליו; אבל העובדה הפשוטה היא שאני אחוזת אימה מהאפשרות שיופיע בכל רגע ויאמר לי שפילס את דרכו בעולם – כפי שאכן עשה."

"והאיש האחר?" חזר אנגוס במעין שלווה קשת עורף.

לורה הופ קמה לפתע על רגליה. "ידידי," היא אמרה, "אני חושבת שאתה מכשף. כן, אתה לגמרי צודק. לא קיבלתי ולו שורה כתובה אחת מן האיש האחר; ואין לי מושג בעולם מי הוא או היכן הוא נמצא, אבל הוא זה שממנו אני מפחדת. הוא זה שניצב תמיד בדרכי. הוא זה שכמעט הוציא אותי מדעתי. למעשה, אני חושבת שאכן הוציא אותי מדעתי; משום שחשתי בנוכחותו במקומות שלא יכול היה להימצא בהם, ושמעתי את קולו כאשר לא ייתכן שדיבר."

"ובכן, יקירתי," אמר האיש הצעיר בעליצות, "גם אם הוא השטן בכבודו ובעצמו, גורלו נחרץ עכשיו, ברגע שסיפרת זאת למישהו. אפשר לצאת מן הדעת כשנמצאים לבד, בחורונת. אבל מתי נדמה היה לך שהרגשת ושמעת את ידידנו הפוזל?"

"שמעתי את ג'ימס וֶלקין צוחק בבירור כמו שאני שומעת אותך מדבר," אמרה הנערה ביישוב דעת. "לא היה שם איש, כי עמדתי ממש מחוץ לחנות, בפינה, ויכולתי להשקיף לאורך שני הרחובות כאחד. כבר שכחתי את צורת צחוקו, אף שהצחוק שלו היה מוזר כמו הפזילה שלו. לא חשבתי עליו במשך כמעט שנה. אבל האמת לאמיתה היא, שכמה שניות לאחר מכן הגיע המכתב הראשון מיריבו."

"האם הצלחת לגרם לרוח לדבר או לצוות או משהו?" שאל אנגוס במידה לא מבוטלת של עניין.

לורה נרעדה לרגע ואז אמרה, בקול יציב, "כן. ממש ברגע שסיימתי לקרוא את המכתב השני מאיזידור סמיית', זה שהודיע על הצלחתו. ממש אז שמעתי את וֶלקין אומר, 'אבל את לא תהיי שלו.' זה היה לגמרי ברור, כאילו הוא נמצא בחדר. זה נורא; אני חושבת שברור שאני מטורפת."

"אם באמת היית מטורפת," אמר האיש הצעיר, "היית חושבת שברור שאת שפויה. אבל אין ספק שמשהו נראה לי משונה מעט בעניין הג'נטלמן הבלתי נראה הזה. שני ראשים טובים מאחד – אחסוך ממך אזכורים לאיברים אחרים, ולמעשה, אם תתירי לי, כאיש חסון ומעשי, להחזיר את עוגת החתונה מחלון הראווה –"

בעודו מדבר עלתה מעין צווחת פלדה מן הרחוב שבחו, ומכונית קטנה, נהוגה במהירות שטנית,, שעטה אל דלת החנות ונעצרה שם על מקומה. תוך הרף עין פסע איש קטן במגבעת נוצצת הלוך ושוב בחדר החיצוני.

אנגוס, שהפגין עד עתה קלילות מבודחת מטעמים של שמירה על בריאות הנפש, חשף את המתח שבנשמתו בכך שנחפז מן החדר הפנימי החוצה והתייצב בפני הבא. די היה במבט אחד כדי לאשר את ניחושו הפרוע של הגבר המאוהב. דמות מהודרת ביותר אך גמדית זו, עם יתד הזקן השחור המזדקרת קדימה במפגיע, עם העיניים הנבונות וחסרות המנוח, עם האצבעות הנקיות אך העצבניות ביותר, לא היתה יכולה להיות אלא דמותו של האיש שתואר בפניו; איזידור סמיית', שיצר בובות מקליפות בננה וקופסאות גפרורים; איזידור סמיית', שעשה מיליונים ממשרתי מתכת שאינם רבים עם איש ומעוזרות מתכת שאינן מפלרטטות. שני הגברים, שכל אחד מהם זיהה אינסטינקטיבית את תחושת הבעלות שהקרין משנהו, התבוננו לרגע זה בזה באותה נדיבות קרה ומשונה שהיא ממהותה של היריבוּת. מר סמיית', על כל פנים, לא רמז כלל לסיבה האמיתית לאיבתם ההדדית, אלא התפרץ ואמר בפשטות, "האם מיס הופ ראתה את הדבר הזה שעל חלון הראווה?"

"על חלון הראווה?" חזר אנגוס, לוטש עיניים.

"אין זמן עכשיו להסביר כל מיני דברים," אמר המיליונר בקצרה. "מתרחש כאן איזה תעלול טיפשי שצריך לחקור אותו."

הוא הצביע במקל ההליכה המצוחצח שלו אל חלון הראווה, שתכולתו הידלדלה באחרונה עקב הצעת הנישואים של מר אנגוס; ואותו ג'נטלמן נדהם לראות שעל קדמת הזגוגית הודבקה רצועת נייר ארוכה, שבהחלט לא היתה שם כשהתבונן בעד החלון זמן מה קודם לכן.

ביוצאו בעקבות סמיית' האנרגטי אל הרחוב, מצא בערך יארד ומחצה של נייר דבק לבולים, שהוצמד בשימת לב לצדה החיצוני של הזכוכית, ועליו נכתב באותיות מרושלות, "אם תתחתני עם סמיית', הוא ימות".

"לורה", אמר אנגוס, תוחב את ראשו הגדול והאדום אל תוך החנות, "את לא מטורפת."

"זה כתב ידו של אותו ברנש, וֶלקין," אמר סמיית' בזעף. "לא ראיתי אותו שנים, אבל הוא תמיד מטריד אותי. בשבועיים האחרונים שלח מכתבים מאיימים אל הדירה שלי חמש פעמים, ואני לא מצליח אפילו לגלות מי מניח אותם שם, ודאי שלא אם זה וֶלקין עצמו. השוער בבניין נשבע שלא נראתה בסביבה שום דמות חשודה, והנה כאן הוא מדביק פס טפט על חלון חנות ציבורית, בזמן שהאנשים שבחנות –"

"אכן כן," אמר אנגוס בצניעות, "בזמן שהאנשים שבחנות לוגמים תה. ובכן, אדוני, אני יכול להבטיח לך שאני מעריך את השכל הישר שאתה מפגין בכך שאתה מתמודד עם הנושא ישירות. נוכל לדבר על דברים אחרים מאוחר יותר. לא יכול להיות שהבחור התרחק הרבה, כי אני יכול להישבע שלא היה שום נייר על חלון הראווה בפעם האחרונה שניגשתי אליו, לפני עשר או חמש-עשרה דקות. מצד שני, הוא רחוק מכדי שאפשר יהיה לרדוף אחריו, הואיל ואנחנו לא יודעים אפילו את הכיוון. אם תשמע לעצתי, מר סמיית', תעביר את העניין מיד לידיו של איש חקירות אנרגטי, ועדיף פרטי על ציבורי. אני מכיר ברנש נבון להפליא, שפתח משרד במרחק חמש דקות נסיעה מכאן במכונית שלך. שמו פלמבו, ואף שנעוריו היו סוערים מעט, הוא איש הגון לגמרי עכשיו, ויש לו שכל ששווה את הכסף שמשלמים עבורו. הוא מתגורר בלוקנאו מנשֶנז, האמפסטד."

"זה מוזר," אמר האיש הקטן וכיווץ את גבותיו. "אני עצמי מתגורר בהימלאיה מנשֶנז, מעבר לפינה. אולי תרצה לבוא איתי; אני יכול לגשת לחדרי ולאסוף את מסמכי וֶלקין המשונים האלה בזמן שאתה תרוץ אל מעבר לפינה ותביא את חברך הבלש."

"זה יפה מאוד מצדך," אמר אנגוס בנימוס. "ובכן, ככל שנקדים לפעול, כך ייטב."

שני הגברים, במין הגינות משונה בת הרגע, נפרדו מן הגברת ברשמיות דומה, וזינקו שניהם לתוך המכונית הקטנה והמהירה. כאשר סמיית' האוחז בהגה חלף על פני העיקול הגדול ברחוב, השתעשע אנגוס בראותו כרזה עצומת מידות של "השירות השקט של סמיית'", ועליה תמונה של בובת ברזל ענקית וחסרת ראש נושאת מחבת, בלוויית הכתובת "המבשלת שלעולם אינה מביישת".

"אני משתמש בהן בדירה שלי עצמי," אמר האיש הקטן, שחור הזקן, וצחק. "הן מטעמי פרסומת והם מטעמי נוחות אמיתית. בכנות ובלי להסתיר דבר, הבובות הממוכנות הגדולות האלה שלי אכן מביאות לך פחמים או יין או לוח רכבות מהר יותר מכל משרת אנושי שפגשתי, אם אתה יודע על איזה כפתור ללחוץ. אבל לא אכחיש, בינינו, שלמשרתים כאלה יש גם חסרונות."

"האומנם?" אמר אנגוס; "האם יש משהו שהם לא יכולים לעשות?"

"כן," השיב סמיית' בקור רוח; "הם לא יכולים לספר מי השאיר את המכתבים המאיימים האלה בדירה שלי."

מכוניתו של האיש היתה קטנה ומהירה כמוהו עצמו; גם היא, כמו משרתי הבית, היתה פרי המצאתו שלו. גם אם היה אשף פרסום, הוא עצמו האמין במוצריו. התחושה של דבר קטן ומעופף התעצמה כאשר חפזו על פני עיקולי דרך ארוכים ולבנים באור היום חסר החיים אך הפתוח של הערב. עד מהרה נעשו העיקולים הלבנים חדים ומסחררים יותר; הם עלו בסחרור מעלה-מעלה, כפי שאומרים בדתות המודרניות. והם אמנם התעקלו להם מעלה, שהרי נמצאו באזור של לונדון התלול כמעט כמו אדינבורו, גם אם אינו ציורי כמוה. שורת בתים התנשאה מעל כולם לגבהים מצריים, עוטה זהב באור השמש השוקעת. כאשר פנו לקשת הבתים הידועה בשם הימלאיה מנשֶנז, השינוי היה פתאומי כפתיחת חלון; שכן מצאו את ערימת הדירות הזו רובצת מעל לונדון כמעל ים צפחה ירוק. מנגד למבנים, בצדה האחר של דרך החצץ המתעקלת, נמצא שטח מתוחם בשיחים, שיותר מכפי שנראה כגן, נראה כגדר חיה או סוללה תלויה. במרחק מה מתחתיו נמתחה אמת מים מלאכותית, מעין תעלה, שהקיפה כתעלת מגן את המבצר עטור הירק הזה. כאשר המכונית חפזה לאורך העיקול, חלפה, בפינה אחת, על פני דוכנו הנייד של אדם המוכר ערמונים; ומיד, בקצהו האחר של העיקול, אנגוס יכול היה לראות את דמותו הכחולה והעמומה של שוטר הצועד לאטו. אלה היו הדמויות האנושיות היחידות באותה בדידות פרברית מזהרת; אבל עלתה בו תחושה לא רציונלית, שהן מבטאות את שירתה חסרת המלים של לונדון. הוא חש כאילו היו דמויות בסיפור.

המכונית הקטנה נורתה אל הבית המבוקש כקליע, ובעליה נורה ממנה כפגז. תכף ומיד פנה לחקור שוער גבוה, שעל מדיו רקמת מקלעת נוצצת, ושרת נמוך, נטול מקטורן, מברר אם מישהו או משהו ביקש להגיע למגוריו. הובטח לו שאיש ושום דבר לא עברו את נשואי התפקיד הללו מאז שדרש בעניין באחרונה; ואז הוא ואנגוס ההמום קמעה המריאו במעלית כמו בטיל, עד שהגיעו לקומה העליונה.

"היכנס לרגע," אמר סמיית' קצר הנשימה. "אני רוצה להראות לך את המכתבים האלה של וֶלקין. ואז תוכל למהר מעבר לפינה ולהביא את החבר שלך." הוא לחץ על כפתור סמוי בקיר והדלת נפתחה מעצמה.

היא נפתחה אל חדר מבוא ארוך ומרווח, שהדבר היחיד שמשך בו את העין היה שורותיהן של הדמויות הממוכנות הגבוהות, האנושיות למחצה, שניצבו משני העברים כאימומי חייטים. כמו אימומי החייטים, גם הן היו חסרות ראש; וכמו אימומי החייטים, גם הן ניחנו בהתגבהות נאה ובלתי נחוצה של הכתפיים ובבולטוּת חזה כשל יונה; אך בהתעלם מזאת, לא נשאו דמיון לדמות אנושית יותר מאשר המכונות האוטומטיות בתחנת הרכבת, שגובהן כקומת אדם. היו להן שני קרסים עצומים, דמויי זרועות, לנשיאת מגשים; והן נבצעו בירוק-אפונה, באדום או בשחור לשם הבחנה נוחה ביניהן; ובכל שאר המובנים היו רק מכונות אוטומטיות, ואיש לא היה מתבונן בהן פעמיים. במקרה זה, לכל הפחות, איש לא עשה זאת. שכן בין שתי שורותיהם של הגלמים הביתיים האלה נח דבר שהיה מעניין מרוב המכניקה שבעולם. היתה זו רצועת נייר לבנה ומרופטת, משורבטת בדיו אדום; והממציא קל התנועה חטף אותה כמעט ברגע שנפתחה הדלת. הוא הושיט אותה אל אנגוס בלי אומר. הדיו האדום שעליה אפילו לא התייבש עדיין לגמרי, ולשון ההודעה היתה, "אם הלכת לפגוש אותה היום, אהרוג אותך."

שקט קצר השתרר, ואז איזידור סמיית' אמר בשקט, "אולי תרצה מעט ויסקי? אני מרגיש שאני די רוצה."

"תודה; הייתי רוצה מעט פלמבו," אמר אנגוס בעגמומיות. "נראה לי שהעניין הזה נעשה חמור למדי. אני הולך מיד להביא אותו."

"והצדק איתך," אמר האחר בעליצות ראויה להערכה. "הבא אותו הנה מהר ככל שתוכל."

ואולם, בזמן שאנגוס סגר את דלת הכניסה מאחוריו, הוא ראה שסמיית' לחץ על כפתור, ואחת הדמויות הממוכנות גלשה ממקומה והחליקה לאורך מסילה ברצפה, נושאת סיפון ובקבוק משקה. זה היה מעט מוזר, להשאיר כך את האיש הקטן לבדו בינות למשרתים המתים האלה, שקמו לחיים ברגע שנסגרה הדלת.

במרחק שישה צעדים מן הכניסה לדירתו של סמיית', האיש נטול המקטורן עשה משהו עם איזה דלי. אנגוס עצר וחילץ ממנו הבטחה, מחוזקת בשלמונים עתידיים, שהאיש יישאר במקומו עד שהוא עצמו ישוב בלוויית הבלש, ושיפקח עין על כל זר שעולה במדרגות. בהיחפזו אל המבואה תבע ערנות דומה מן השוער שבדלת הקדמית, ואף למד ממנו כי אין לבניין דלת אחורית, דבר שפישט את מצב העניינים. הוא לא הסתפק בכך, אלא אף לכד את השוטר המשוטט וגרם לו לעמוד מול הכניסה ולצפות בה; לבסוף עצר לרגע עבור ערמונים בפֶּני וחקר כמה זמן, בערך, מתעתד הרוכל לשהות בשכונה. מוכר הערמונים, זוקף את צווארון מעילו, סיפר לו שככל הנראה יעזוב את המקום תוך זמן לא רב, משום שסבר שעומד לרדת שלג. ואכן, הערב נעשה אפור וצורב, אך אנגוס, בכל כוחות השכנוע שלו, הצליח לשמור את איש הערמונים במקומו.

"תתחמם עם הערמונים שלך," אמר ברצינות. "תאכל את כל המלאי; אני אדאג שזה ישתלם לך. אתן לך סובריין אם תחכה כאן עד שאחזור, ואז תאמרי לי אם גבר, אשה או ילד כלשהם נכנסו אל הבית הזה, שהשוער עומד בו."

אז מיהר משם, נותן מבט אחרון במגדל הנצור.

"בכל מקרה, יצרתי טבעת סביב החדר הזה," אמר. "לא ייתכן שכל הארבעה הם שותפיו לפשע של מר וֶלקין."

לוקנאו מנשֶנז ניצבו, אפשר לומר, בדרגה נמוכה יותר בגבעת הבתים הזו, שהימלאיה מנשֶנז היו פסגתה. דירתו המשרדית-למחצה של מר פלמבו שכנה בקומת הקרקע, והעמידה מכל בחינה ניגוד עז למיכון האמריקאי ולאווירת המותרות הקרה של בית מלון, שהיו בדירת השירות השקטה. פלמבו, שהיה ידידו של אנגוס, קיבל את פניו בחדר רוקוקו אמנותי שמאחורי משרדו, שעיטוריו היו חרבות פרשים מעוקלות, רובים עתיקים, שכיות חמדה מזרחיות, בקבוקי מתכת איטלקיים ליין, קדרות בישול של פראים, חתול פרסי וכומר קתולי קטן ומאובק למראה, שנראה לגמרי לא במקומו.

"זה ידידי האב בראון," אמר פלמבו. "לא פעם רציתי שתפגוש אותו. מזג האוויר נהדר; קר מעט לדרומיים כמוני."

"כן, אני חושב שיישאר בהיר," אמר אנגוס, מתיישב בכורסה מזרחית מפוספסת סגול.

"לא," אמר הכומר בשקט, "החל לרדת שלג."

ואכן, בעודו מדבר, כמה פתיתים ראשונים, שנחזו על ידי איש הערמונים, החלו להיסחף לרוחב זגוגית החלון המחשיכה.

"ובכן," אמר אנגוס בכבדות. "אני חושש שבאתי בענייני עסקים, ועסקים מתוחים למדי. העניין הוא, פלמבו, שכמטווחי אבן מן הבית שלך יש בחור שזקוק נואשות לעזרתך; אויב בלתי נראה רודף אותו ומאיים עליו ללא הרף – נבל שאיש אפילו לא הצליח לראות." בזמן שאנגוס החל לספר את סיפורים המלא של סמיית' וּוֶלקין, פותח בסיפורה של לורה ואז ממשיך בסיפורו שלו, מספר על הצחוק העל-טבעי שבפינת שני רחובות ריקים, על המלים המוזרות והמובחנות הנאמרות בחדר ריק, פלמבו עשה בבירור מוטרד יותר ויותר, ונראה היה שהכומר הקטן נותר מחוץ לעניין, כאילו לא היה אלא עוד רהיט בחדר. כאשר הגיע הסיפור לנייר הדבק לבולים המשורבט שהוצמד לחלון, פלמבו קם, כמו ממלא את החדר בכתפיו העצומות.

"אם לא אכפת לך," אמר, "אני חושב שמוטב שתספר לי את היתר כשאנו בדרך הקצרה ביותר לביתו של האיש הזה. נראה לי, איכשהו, שאין לנו זמן רב לבזבז."

"אשמח," אמר אנגוס, שקם על רגליו גם הוא, "אף שבינתיים הוא בטוח די הצורך, שכן הצבתי ארבעה אנשים שמשגיחים על הפתח היחיד למאורה שלו."

הם יצאו אל הרחוב, הכומר הקטן מתגלגל בעקבותיהם בצייתנות של כלב קטן. הוא רק אמר, בעליזות, כאילו קושר שיחה, "כמה מהר מצטבר השלג על הקרקע."

בעודם צועדים ברחובות הצדדיים התלולים, שכבר כוסו באבקת כסף, סיים אנגוס את סיפורו; ועד שהגיעו אל קשת הדירות הנישאות, היה לו פנאי להפנות את שימת לבו לארבעת הזקיפים. מוכר הערמונים, לפני ואחרי שקיבל את הסובריין, נשבע בעיקשות שצפה על הדלת ולא ראה שום מבקר נכנס. השוטר היה נחרץ אף יותר. הוא אמר שהתנסה בנוכלים מכל הסוגים, במגבעות ובסחבות; הוא לא היה חסר ניסיון עד כדי כך שיצפה מדמויות חשודות להיראות חשודות; הוא חיפש אחר כל מי שלא יהיה, ובו נשבע שלא היה איש. וכאשר נאספו כל שלושת הגברים סביב השוער המעוטר זהב, שעדיין עמד מחייך בפישוק רגליים על האכסדרה, פסק הדין היה סופי אף יותר. "יש לי זכות לשאול כל אדם, דוכס או מטאטא רחובות, מה עניינו בדירות האלה," אמר הענק האדיב ברקמה המוזהבת, "ואני נשבע שלא היה את מי לשאול מאז שהג'נטלמן הזה עזב."

האב בראון חסר החשיבות, שעמד מאחור והתבונן בצניעות במדרכה, הרהיב לשאול בשפלות רוח, "אם כן, האם מישהו עלה וירד במדרגות, מאז שהתחיל השלג לרדת? הוא התחיל לרדת כשכולנו היינו אצל פלמבו."

"איש לא היה כאן מאז, אדוני, אתה יכול לסמוך עלי," אמר השוער בסמכותיות קורנת.

"אז מה זה, אני תמה?" אמר הכומר והביט בקרקע במבט חסר הבעה כשל דג.

גם האחרים הביטו מטה; ופלמבו עשה שימוש בקריאה נזעמת ובמחווה צרפתית. שכן, ללא צל של ספק, באמצע הכניסה שעליה שמר האיש ברקמת הזהב, למעשה, ממש בין רגליו הזחוחות, המתוחות של אותו ענק, נמתח נתיב דק של טביעות רגליים אפורות בשלג הלבן.

"אלוהים!" קרא אנגוס בבלי דעת, "האיש הבלתי נראה!"

בלי מלה נוספת הסתובב ושעט במעלה המדרגות, פלמבו בעקבותיו; אבל האב בראון עדיין עמד והתבונן סביבו ברחוב עוטה השלג, כאילו איבד עניין בשאלתו שלו.

פלמבו היה בבירור בהלך רוח מתאים כדי לפרוץ את הדלת בכתפיו הגדולות; אבל הסקוטי, בהיגיון רב מזה, גם אם באינטואיציה פחותה, גישש במשקוף הדלת עד שמצא את הכפתור הבלתי נראה; והדלת נפתחה לאט.

היא חשפה, ביסודו של דבר, את אותו פנים צפוף; חדר המבוא החשיך, אף שפה ושם עוד ננעצו חניתות ארגמן אחרונות של שקיעה, ואחת או שתיים מן המכונות חסרות הראש הוזזו ממקומן מטעם זה או אחר, ועמדו פה ושם בחדר שבאור הדמדומים. הירוק והאדום של כיסוייהן התכהו באור בין הערביים; ודמיונן לדמויות אנוש התחזק מעט בשל טשטוש צורתן. אבל במרכז חבורתן, בדיוק במקום שבו הונח הנייר עם הדיו האדום, היה דבר מה שנראה כדיו אדום שנשפך מבקבוק. אבל זה לא היה דיו אדום. בצירוף צרפתי של היגיון ואלימות, פלמבו פשוט אמר, "רצח!", ואז, צולל אל תוך הדירה, בחן כל פינה וארון בה במשך חמש דקות. אלא שאם ציפה למצוא גווייה, לא מצא כזו. מת או חי, איזידור סמיית' לא נמצא שם. לאחר חיפוש שאין נמרץ ממנו, שני הגברים פגשו זה את זה בחדר המבוא בפנים נוטפי זיעה ובעיניים לטושות. "ידידי," אמר פלמבו, מדבר צרפתית במצבו הנרגש, "לא זו בלבד שהרוצח שלך אינו נראה, אלא שעשה לבלתי נראה גם את האיש שנרצח."

אנגוס התבונן סביב בחדר האפלולי, המלא גלמים, ובפינה קלטית כלשהי של נשמתו הסקוטית חלפה צמרמורת. אחד מן הגלמים בגודל אדם עמד ממש מעל כתם הדם, מטיל עליו את צלו. אולי זומן לשם בידי הנרצח, רגע לפני שנפל. אחד הקרסים מוגבהי הכתפיים, ששימשו את הדבר כזרועות, היה מורם מעט, ובאנגוס התעוררה לפתע ההשערה מעוררת החלחלה שילד הברזל של סמיית' המסכן הכה אותו בעצמו ארצה. החומר התקומם, והמכונות הללו הרגו את אדונן. אבל אפילו כך, מה עשו איתו?

"אכלו אותו?" מולל הסיוט באוזנו; והוא נחלה לפתע לנוכח המחשבה על שרידי אנוש משוסעים, הנבלעים ומרוסקים בתוך המנגנון הממוכן חסר הראש הזה.

הוא השיב לעצמו את שפיות רוחו במאמץ ניכר ואמר לפלמבו, "ובכן, זה המצב. הברנש המסכן התפוגג כענן והותיר פס אדום על הרצפה. הסיפור הזה אינו שייך לעולם זה."

"יש רק דבר אחד לעשות," אמר פלמבו, "בין אם הוא שייך לעולם הזה ובין אם לאחר. אני חייב לרדת ולדבר עם ידידי."

הם ירדו, חולפים על פני האיש עם הדלי, שחזר וטען בתוקף שלא התיר לשום פולש לעבור, מטה אל השוער ואל איש הערמונים המשתהה, ששבו והצהירו שעמדו בנאמנות על משמרתם. אבל כאשר התבונן אנגוס סביב בחיפוש אחר האישור הרביעי, לא הצליח למצוא אותו, ובעצבנות מסוימת קרא, "איפה השוטר?"

"אבקש את סליחתך," אמר האב בראון; "זו אשמתי. שלחתי אותו במורד הדרך לחקור משהו – משהו שחשבתי שראוי לחקור אותו."

"ובכן, אנחנו רוצים שיחזור בזמן הקרוב," חתך אנגוס, "משום שהמסכן שלמעלה לא רק נרצח, אלא גם נמחה."

"כיצד?" שאל הכומר.

"אבי," אמר פלמבו לאחר רגע, "אני נשבע בנשמתי שאני מאמין שהעניין שייך לתחום שלך יותר מאשר לשלי. שום אוהב או אויב לא נכנס אל הבית, אבל סמיית' נעלם כאילו גנבו אותו הפיות. אם זה לא על-טבעי, אני –"

בעודו מדבר, לכד את תשומת לב כולם מראה בלתי רגיל; השוטר הגדול והכחול הגיח בריצה מעבר לעיקול הרחוב. הוא הגיע היישר אל בראון.

"אתה צודק, אדוני," התנשף, "הם בדיוק מצאו את גופתו של מר סמיית' המסכן בתעלה למטה."

אנגוס שלח את ידו בפראות אל ראשו. "האם רץ למטה והטביע את עצמו?" שאל.

"הוא מעולם לא ירד למטה, אני יכול להישבע," אמר השוטר, "והוא גם לא הוטבע, אלא מת מדקירה עמוקה מעל הלב."

"ובכל זאת לא ראית איש נכנס?" אמר פלמבו בקול קודר.

"בואו נלך מעט לאורך הדרך," אמר הכומר.

כשהגיעו לקצהּ האחר של קשת הבניינים ציין בחטף, "כמה טיפשי מצדי! שכחתי לשאול את השוטר משהו. אני תוהה אם הם מצאו שק חום בהיר."

"מדוע שק חום בהיר?" שאל אנגוס, נדהם.

"משום שאם זה היה שק בכל צבע אחר, החקירה צריכה להתחיל מהתחלה," אמר האב בראון; "אבל אם זה שק חום בהיר, ובכן, החקירה סגורה."

"אני שמח לשמוע," אמר אנגוס באירוניה מקרב לב. "מבחינתי, היא עדיין לא התחילה."

"אתה חייב לספר לנו הכול," אמר פלמבו בפשטות כבדה ומוזרה, כמו ילד.

בבלי דעת הם פסעו בצעדים מהירים יותר ויותר לאורך הדרך הארוכה, המתעקלת בצדה האחר של הקשת הנישאת, האב בראון מוביל בצעד נמרץ אך בשתיקה. לבסוף אמר בערפול כמעט נוגע ללב, "ובכן, אני חושש שתחשבו שהדבר כל כך פרוזאי. אנחנו מתחילים תמיד בצד המופשט של הדברים, ואי-אפשר להתחיל את הסיפור הזה בשום מקום אחר.

"האם שמתם לב לזה אי-פעם – שאנשים לעולם אינם עונים על השאלה שאתם שואלים? נגיד שליידי אחת אומרת לרעותה בבית ספר, 'האם מישהו מתגורר איתך?' הליידי אינה משיבה. 'כן, רב המשרתים, שלושת המשרתים הנוספים, החדרנית וכן הלאה,' על אף שהחדרנית נמצאת אולי בחדר, או שרב המשרתים עומד מאחורי הכיסא שלה. היא אומרת, 'איש אינו מתגורר איתי,' שמשמעו, איש מן הסוג שאת מתכוונת אליו. אבל נניח שרופא, הבודק התפרצות של מחלה מידבקת, שואל, 'מי גר בבית?' אז תזכור הליידי את רב המשרתים, את החדרנית ואת כל היתר. כזה הוא השימוש בכל שפה; לעולם לא יענו לכם על שאלה באופן מילולי, גם כאשר יענו לכם אמת. כאשר ארבעת הגברים הכנים בהחלט האלה אומרים שאיש לא נכנס אל הבניין או יצא ממנו, הם לא התכוונו באמת לומר שאיש לא נכנס אליו. הם התכוונו לכך שלא נכנס לשם איש שיכלו לחשוד בו שהוא האיש שלכם. מישהו אכן נכנס לבית ואכן יצא ממנו, אבל הם מעולם לא הבחינו בו."

"איש בלתי נראה?" תהה אנגוס, מקמר את גבותיו האדומות. "איש בלתי נראה מן הבחינה המנטלית," אמר האב בראון.

דקה או שתיים לאחר מכן שב לדבר באותו קול נטול חשיבות עצמית, כאדם המכלכל את דרכו. "מובן שאדם כזה לא יעלה בדעתכם כלל, אלא רק בדיעבד, לאחר שכבר חשבתם עליו. בכך מתבטאת פיקחותו. אבל אני התחלתי לחשוב עליו בגלל שניים או שלושה דברים קטנים בסיפור שסיפר לנו מר אנגוס. קודם כול העובדה שוֶלקין זה יצא להליכות ארוכות. ואז היה המון נייר דבק לבולים על החלון, ואז, יותר מכול, היו שני הדברים שהעלמה הצעירה אמרה – דברים שלא היו יכולים להיות נכונים. אל תתרגז," נחפז להוסיף, מבחין בתנועה פתאומית מצד ראשו של הסקוטי; "היא חשבה שהיו נכונים. אשה אינה יכולה להיות לגמרי לבדה ברחוב שנייה לפני שהיא מקבלת מכתב. היא אינה יכולה להיות לגמרי לבדה ברחוב בזמן שהיא מתחילה לקרוא מכתב שזה עתה קיבלה. מישהו חייב להיות קרוב אליה למדי; והוא חייב להיות בלתי נראה מן הבחינה המנטלית."

"מדוע חייב להיות מישהו לידה?" שאל אנגוס.

"משום," אמר האב בראון, "שאם לא נביא בחשבון יוני דואר, מישהו חייב להביא לה את המכתב."

"האם אתה מתכוון לומר," שאל פלמבו בהתעוררות, "שוֶלקין נשא את מכתביו של יריבו לגבִרתו?"

"כן," אמר הכומר. "וֶלקין נשא את מכתביו של יריבו לגבִרתו. הוא היה חייב, אתה מבין."

"הו, אני לא יכול לסבול את זה יותר," התפוצץ פלמבו. "מי הברנש הזה? איך הוא נראה? מה היא ההופעה המקובלת אצל מישהו שאינו נראה מבחינה מנטלית?"

"הוא לבוש באופן מהודר למדי באדום, כחול וזהב," השיב הכומר מיד ובפירוט. "ובתלבושת הבולטת ואף הצעקנית הזו הוא נכנס להימלאיה מנשֶנז לנוכח מבטן של שמונה עיניים אנושיות; הוא הרג את סמיית' בדם קר ויצא שוב לרחוב, נושא את הגופה בזרועותיו –"

"אדוני הכומר," קרא אנגוס, עומד במקומו, "האם יצאת מדעתך לגמרי, או שיצאתי אני מדעתי?"

"אינך משוגע," השיב בראון, "אלא רק לוקה מעט בכושר ההבחנה. לא הבחנת באדם כזה, למשל."

הוא צעד שלושה צעדים מהירים קדימה והניח את ידו על כתפו של דוור רגיל, שחלף במהירות על פניהם, בלתי מובחן בצל העצים.

"איש אינו מבחין בדוורים, משום מה," אמר, שקוע במחשבה; "ועדיין יש להם תשוקות כשל אנשים אחרים, והם אפילו נושאים שקים גדולים שאפשר להטמין בהם גופה קטנה בקלות רבה."

הדוור, במקום לפנות כלפיהם בטבעיות, התכופף ונחבט כנגד גדר הגן. הוא היה גבר צנום בעל זקן בהיר והופעה רגילה מאוד, אבל כאשר הפנה פנים נחרדים מעבר לכתפו, רותקו כל שלושת הגברים לעיניים, שפזילתן היתה כמעט שטנית.

פלמבו שב אל חרבותיו, אל שטיחיו הסגולים ואל חתולו הפרסי, שכן היו לו עניינים רבים לענות בהם. ג'ון טרנבול אנגוס שב אל הגברת שבחנות, שבמחיצתה ביקש אותו גבר צעיר ונמהר ליהנות מנוחיות שאין כמותה. אבל האב בראון צעד באותן גבעות מכוסות שלג תחת הכוכבים במשך שעות רבות עם רוצח, ומה שאמרו זה לזה לעולם לא ייוודע.


*מתוך "תמימותו של האב בראון", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

מישהו אמר לו, כנראה הכרטיסן: "המזוודה שלך היא המזוודה היחידה, אף אחד לא רוצה לנסוע היום לאַלְקילַה, אין סיכוי שהיא תלך לאיבוד". אבל ארננדס התעקש לעלות איתה לאוטובוס: "אני אוהב לשים עין על הדברים שלי."

ברציף, ארננדס אכל כמה קרקרים, קנה בקבוק מים ועישן בעצבנות שתיים או שלוש סיגריות. אחר כך דלתות האוטובוס נפתחו והוא הסתער פנימה, כאילו עוד אנשים מחכים.

"אני צריך אותה איתי," הוא הסביר לנהג מהמדרגות והרים את המזוודה: "התרופות שלי פה." הנהג הנהן בלי להסתובב לעברו, אבל הידק את אחיזתו בהגה.

פדייה היה איש של אמונות תפלות, הוא פחד שמשהו יקרה לאוטובוס שלו אם ידבר לפני שיצאו לדרך. הוא פחד גם על הנוסעים שלו. לכן הוא אף פעם לא פצה פה עד שהגיעו להרים.

עד אז ארננדס כבר השתלט על שורה שלמה של כיסאות ותקע את המזוודה שלו באמצע המעבר. הוא התרגש מעצם היותו הנוסע היחיד באוטובוס לאלקילה.

"אל תחסום את המעבר," הפציר פדייה אחרי שפנו בכביש. ארננדס הזדקף בהפתעה, חיפש את עיניו של הנהג במראה ושאל בחיוך: "אתה מדבר ברצינות?"

"זה מסכן את יתר הנוסעים," ענה פדייה, והשיב לארננדס מבט. "חוקים הם חוקים," הוא הוסיף, אבל לא חשף את הסיבה האמיתית שלו: אם הוא יניח שיפלשו לו למעבר, תהיה תאונה; או לכל הפחות עיכוב בזמנים.

ארננדס ניסה להתגונן והצביע על המושבים הריקים שמסביבו, אבל הנהג, מומחה בוויכוחים מהסוג הזה, הדליק רדיו, הגביר עת עוצמת הצליל והסיט את מבטו מהמראה. ארננדס הניד את ראשו והחליט לא להתייחס אליו ולהתרווח במושבו.

כעבור כמה דקות, לעיני הנהג הזועם, פתח ארננדס מפה שהוציא מכיס הז'קט שלו: היא שלחה לו אותה בדואר. הוא פרש את המפה בהתרגשות ובזהירות והביט בה שעה ארוכה. סוף סוף הוא נוסע לבקר אותה.

ארננדס הכיר את רוֹמינה שלושה שבועות קודם, במסיבה של החוג לאדריכלות שבסופה הם כמעט מצאו את עצמם יחד במיטה. "אשמח אם תבוא לאלקילה," היא אמרה לו, מול דלת הכניסה לבניין שלו: "אם מתחשק לך, כמובן."

מאז לא חשב ארננדס על שום דבר אחר. בגיל עשרים, הוא היה היחיד מבין חבריו שעדיין היה בתול. ורומינה היתה האפשרות האמיתית היחידה שהיתה לו לשכוח את המילה הזאת, שייסרה אותו כל כך הרבה זמן.

עצביו הרופפים איימו אפוא להדיר שינה מעיניו כל הנסיעה, ועוד נסיעה שתימשך לילה שלם. "ואם אגמור מהר מדי?" התייסר ארננדס בשתיקה: "ואם לא אחזיק אפילו דקה ואגמור ברגע שאראה אותה ערומה?"

אחרי שקיפל את המפה והחזיר אותה לכיס, הוציא ארננדס שקית מהמזוודה ובדק ששום פריט לא חסר: ארבע חבילות קונדומים: "מעניין כמה אבזבז בגלל העצבים המחורבנים שלי"; חבילה של ויאגרה: "למקרה שאצטרך עזרה להתגבר על המבוכה," וכדורי השינה שלקוח אחר בבית מרקחת המליץ לו עליהם בשביל הנסיעה.

לפי ההוראות, שני כדורים הספיקו, אבל ארננדס, שבשלב זה לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על רומינה ועל הפחד שהגוף שלו לא יתפקד, החליט לקחת ארבעה. "יש עוד הרבה זמן," הוא מלמל ולגם מהבקבוק. אחר כך נשען אחורה וייחל שההשפעה תהיה מיידית.

בדיוק באותו רגע לחץ הנהג לחץ כפתור ועשרה מסכי טלוויזיה ירדו לקולה המתפרץ של דיילת. "אתה מתגרה בי," שיגר ארננדס. אחר כך ניתר קדימה והוסיף בקול רם: "אני לא רוצה לראות טלוויזיה!" אבל פדייה העמיד פנים שלא שמע דבר וברגע שתמה הפרסומת של החברה שמשלמת את משכורתו, הגביר את עוצמת הצליל עד הסוף.

ארננדס סתם את האוזניים, והידק את הלסת, ונאלץ להשלים עם המצב המגוחך. הוא זינק לעמידה, חצה את המעבר במהירות ופנה לפדייה: "תוכל בבקשה לכבות את הטלוויזיה? אני מבטיח לך שאף אחד פה לא צופה בסרט," הוא הוסיף כעבור כמה שניות בחיוך שלא היתה בו שמץ של כנות.

"אי אפשר," ענה פדייה, אחרי שתיקה קלה: "אלה החוקים. אני מבין שאתה לא מכבד אותם, אבל אני לא סוטה מהם מילימטר," הוסיף הנהג ונעץ את מבטו בארננדס, שהחיוך נמחק מפניו. "ותחזור למקום, אתה לא יכול לעמוד פה, זה אסור," סיכם הנהג.

ארננדס התאפק שלא לקלל אותו ובלע את התסכול. הוא הסתובב, ובדרך חזרה למקומו שאל בקול נמוך: "אולי תוכל להחליש קצת?" "אי אפשר," ענה פדייה והאיץ, משוכנע שזה יגרום לנוסע שלו ליפול: "לא להגביר ולא להחליש, ככה כתוב בתקנון."

ארננדס ניסה לשמור על שיווי משקל בזמן שמיהר לחזור למקומו. הוא חייך, הפעם מתוך חוסר אונים יותר מאשר לגלוג, הניד בראשו בזעם, סינן כמה מילים שאפילו הוא לא הבין ולבסוף הגיע לשורת המושבים שלו, מושפל. למרבה המזל, הוא חשב, ההשפעה של כדורי השינה החלה להתפשט בגופו.

עד מהרה, לא חדרו לתודעה של ארננדס, לא הרעש והאור שפלטו המסכים וגם לא העצירות הפתאומיות של פדייה, הוא שקע ברִיק שחור ברגע שהתמקם במושב.

ארננדס ישן כל כך עמוק שהוא התנתק לגמרי מהעולם ומעצמו עד שהאוטובוס הגיע לאלקילה, ופדייה, שיצא מגדרו כדי להפוך את הנסיעה שלו לגיהינום, ניער אותו וקרא: "יאללה קום, חמור, הגענו."

"זה לא התפקיד שלי להעיר אותך," התעקש פדייה והדביק את סוליית נעלו לרגליים של ארננדס: "גם אין שום סיבה שאחכה לך. תרד מיד או שאני אוריד אותך," איים הנהג ובעט בו שוב. ארננדס התעורר ברגע שהרגיש את עקביו פוגעים ברצפה: "שמעתי, שמעתי. אני יורד."

אחרי שניגב את הריר מהסנטר וחיכך את פניו בידיו, הזדקף ארננדס ונאלץ לקבל את העובדה שהוא עדיין מסוחרר מעט. אחר כך קם, גרר את המזוודה שלו החוצה והלך בעקבות הנהג, שסינן בקול נמוך: "הלוואי שתקבל את היחס שמגיע לך במקום הזה."

ברחוב שוב שפשף ארננדס את פניו וניער את ראשו, נאבק בסחרחורת ששתלו כדורי השינה בגופו. אחר כך סרק במבטו את המקום שזה עתה נחת בו. זו היתה שעת הזריחה והוא התקשה להאמין שאלקילה מכוערת אף יותר מבתמונות ששלחה לו רומינה.

כעבור שניות אחדות, מישהו, אולי הנהג שעמד להחליף את פדייה, הסביר לו איך להגיע לכיכר המרכזית: "אבל מה יש לך לעשות פה, אין מה לראות במקום הזה." בלי להתייחס למילותיו האחרונות של הזר, החל ארננדס ללכת ועד מהרה השאיר מאחור את שישה או שבעה גושי הרחובות שהפרידו בינו ובין יעדו. האור הלך והשתלט על המרחב שמסביבו.

"זו לא שעה מתאימה להתקשר אליה," אמר לעצמו ארננדס כשהגיע לכיכר המרכזית. הוא צנח על ספסל, חיבק את ילקוטו והוסיף בקול נמוך: "מוקדם מאוד, אני עלול להעיר אותה ואפילו גרוע מכך, אני עלול להעיר את ההורים שלה." הוא השלה את עצמו: מה שבאמת קרה הוא שהעצבים שוב השתלטו לו על הגוף: "מה לעזאזל אגיד לה כשהיא תענה?"

"עדיף שלא אתקשר אליה בכלל. אולי היא כבר לא רוצה… אולי היא התחרטה," הוא פלט והבחין בהמולה שנוצרה פתאום בכיכר. אנשים הולכים מפה לשם בצעד מהיר. ארננדס הרים את מבטו לעבר השמש שהגיחה מאחורי הצריח של הכנסייה הירוקה והוסיף, הפעם בקול רם ובנימה אמביוולנטית משהו: "מה לעזאזל עובר עלי? מה פתאום שלא אתקשר אליה?"

"למה שהיא תתחרט?" הוא קרא בקול רם אף יותר וניתר מהספסל: "היא היתה מודיעה לי קודם. אבל לפני זה אלך לאכול משהו, להעביר קצת זמן," הוא הוסיף וחצה את הכיכר בחיפוש אחר מקום לאכול בו ארוחת בוקר, בלי להבחין שמדובר בתירוץ ובלי לתהות מדוע האנשים מסביבו ממהרים כל כך.

ואז מישהו אמר לו, אולי מוכר העיתונים, שהמקום הכי טוב הוא המסעדה של דוניה אאומליה: "המסעדה נמצאת בקצה השני של הכיכר, ליד החנות לכלי כתיבה. אבל אתה צריך למהר, נראה לי שהיא תכף סוגרת," סיכם מוכר העיתונים, אבל ארננדס הלך מהר ולא שמע את סוף דבריו.

ברגע שארננדס הגיע למקום שהמליצו לו עליו הוא חייך, כי הבין שהוא יכול להרוג שתי ציפורים במכה אחת: לאכול משהו, להרוויח קצת זמן ולקנות נייר עטיפה למתנה שקנה לרומינה. "אם בסוף היא תתחרט, אולי המתנה תשנה את דעתה," הוא חשב והזמין ביצים. אחר כך הוא התיישב והביט בניירות העטיפה שהיו תלויים בחלון הראווה בקצה השני של החנות.

לבסוף הוא שם עין על נייר כחול, קם וניגש לדלפק לדבר עם המוכרת, שמבטה היה נעוץ במסך טלוויזיה: "אפשר מטר מהנייר הזה?" "אי אפשר," ענתה המוכרת, אחיינית ודודנית מדרגה שנייה של דוניה אאומליה, בלי להסתכל על אררנדס: "הניירות האלה הם בשביל הילדים."

"וחוץ מזה, אני רואה חדשות. ואתה לא מפה. אני לא אוהבת לסחור למכור לזרים," התעקשה המוכרת בלי להסיר את עיניה מהמסך ולו לרגע. "בשביל הילדים, איזה באסה," סינן ארננדס בחיוך: "זרים… טוב, אז תני לי מטר מהנייר הזה שם," "אי אפשר, אמרתי לך," ענתה המוכרת בעצבנות והביטה בארננדס בפעם הראשונה.

"ואם אני אביא ילד שיקנה בשבילי?" שאל ארננדס בחיוך ספקני והביט לעבר הכיכר, תוהה לגבי המשמעות הנסתרת של המצב שהוא שרוי בו. "ומי ישתמש בנייר, אתה או הילד?" שאלה המוכרת וניגשה לדלפק, מבטה נעוץ במסך הטלוויזיה. מגיש החדשות אמר: "זה הולך להיות עוד יום קשה."

"הנייר בשבילי, לא בשביל שום ילד, זה היה בצחוק," הסביר ארננדס. "אני צריך לעטוף מתנה."

"אז תעזוב אותי בשקט, שקרן," קטעה המוכרת את ארננדס: "אתם באים מבחוץ ועוד מתחצפים," הוסיפה האישה וחזרה לכיסא שלה. "אני לא מתכוונת למכור לך שום דבר." אף על פי שהתקשה להאמין למשמע אוזניו, ארננדס לא היה מסוגל להתרגז. הוא שקל להתעקש, אבל המוכרת קמה שוב מהכיסא שלה, מיהרה לדלפק, סילקה אותו בתנועת יד, הרימה את מבטה וקראה לעבר המסעדה: "הם שוב באים."

ארננדס חזר לשולחנו מובס. דוניה אאומליה בדיוק הגישה את צלחת הביצים שיבצר ממנו לאכול. "הם באים עכשיו," סיננה המוכרת מאחורי ארננדס, שבאותו רגע ראה את אאומליה מתקדמת כמה צעדים, מתייצבת במפתן הדלת וסורקת את הרחוב במבטה: "הם כבר כאן, יותר נכון."

בתוך כמה שניות הורידו המוכרת ודוניה אאומליה את התריס, כיבו את האורות, מיהרו לעבר ארננדס, תפסו אותו בזרועות, אמרו לו בקול אחד: "אנחנו מצטערות, אבל אתה לא יכול להישאר פה," גררו אותו בעדינות למחסן והוציאו אותו לרחוב.

מישהו, אולי אחד מאלה שרצו בכיוון הנגדי לכיכר, אמר לארננדס: "למה אתה עומד במקום?" ומישהו אחר הוסיף: "רוץ, הם באים, הם סורקים את כל העיירה."

ארננדס לא הבין מה קורה והתחיל לרוץ בעקבות האנשים שדיברו אליו. אחרי שני רחובות הוא שמע את הפיצוצים הראשונים ויריות רובה. הפחד כיווץ את בטנו, איים לשתק אותו כליל וגרם לעצמותיו לחרוק.

"רומינה," חשב ארננדס, בלי להאט את ריצתו: "אני מוכרח להתקשר אליה." הוא הוציא את הטלפון שלו באמצע הרחוב, אחר כך הסתתר בכניסה לבניין וניסה לחייג, אבל מישהו, אולי האישה שרצה ושני ילדים תלויים על זרועותיה, אמרה לו: "אל תטרח… הם קוטעים את השירות."

ארננדס היה מבולבל לגמרי, הוא הכניס את הטלפון לכיס, הוציא את המפה שרומינה סימנה בה את הכתובת שלה והתחיל לרוץ כאילו כפה אותו שד. הפיצוצים והיריות נשמעו לו קרובים יותר מרגע לרגע. כמה צעדים לפניו מעדה האישה, נחבטה בפניה ושני הילדים שלה התגלגלו על הכביש.

אחרי שעזר לה לקום, הרים את אחד הילדים והתחיל לרוץ מהר ככל יכולתו, ארננדס שאל את האישה אם היא יודעת איך להגיע לרחוב אַרְטֶאָגַה 17. "יש לך מזל… אנחנו קרובים… תפנה פה ותמשיך ישר… חמש או… ארבע רחובות. או שתלווה אותי ותעזור לי עם הילד. אתה יכול להתחבא אצלי."

"אני מצטער… באמת." ארננדס עצר, הביט באישה והוריד את הילד לקרקע: הוא לא יכול היה לדמיין שההחלטה הזאת, שקיבל כעת ללא היסוס כמעט, עשויה להיות ההחלטה החשובה בחייו. אבל הוא רצה להגיע לבית של רומינה. והפיצוצים והיריות המשיכו להתקרב.

ארננדס פנה והאיץ מעבר לגבול יכולתו. הריאות שלו עמדו לקרוס, אבל הוא מצא כוחות שלא העלה על דעתו שיש לו. כך הגיע לבית שחיפש ודפק על הדלת בכל הכוח, קורא שוב ושוב בשמה של רומינה.

אבל מהצד השני לא נשמעה אף מילה, אף שאלה, אפילו לא מלמול. המשפחה של רומינה הסתתרה בשירותים. הם שמעו את ההמולה שהקים ארננדס, אבל זכרו את דבריו של ראש המשפחה: "אני לא רוצה לשמוע אף מילה… אפילו לא את הנשימות שלכם."

"אנחנו לא יודעים מי האנשים שבאו היום," הוסיף אביה של רומינה ונעץ בה את מבטו. היא בכתה בשקט וכששמעה את ארננדס הרימה מעט את הראש מבין הזרועות. "אם היינו יודעים לפחות שזה הם," לחש האב: "אבל הפעם אין לדעת, אסור לנו לקחת את הסיכון."

כשהשלים עם העובדה שאיש לא יפתח את הדלת שדפק עליה באגרופיו הקמוצים, נזכר ארננדס באישה ובשני הילדים שנטש. הוא התחיל לרוץ בכיוון שבא ממנו, אבוד ואחוז חרדה, אבל מישהו, אולי אישה שעלתה על גג ביתה, צעקה לו: "צד שני… עדיף שתרוץ לצד השני… הם באים מפה."

לפני שהספיק ארננדס לעבד את המידע, איש אחד פרץ בבכי בקרבת מקום ומעבר לפינה הופיעו האנשים שכל העיירה ברחה מהם. ארננדס הסתובב, התחיל להתקדם בכיוון השני אבל עצר בבת אחת: הם השתלטו גם על הצומת ממול.

ארננדס קפא על מקומו וחש שהשלפוחית שלו עומדת להתפוצץ. הוא חיכה שהאנשים האלה ייגשו אליו. כשהם סוף סוף הגיעו הוא ניסה לומר משהו, אבל מישהו הקדים אותו: אולי האיש שאחר כך ריסק לו את הפה בקת.

לפני שעצם עיניים ואיבד את ההכרה, ראה ארננדס את האיש שזה עתה העניש אותו מתרחק ואחר כך שמע את צחוקם של שני ילדים קטנים, גם הם חמושים.

חוט דק של פליאה עדיין קשר אותו לעולם והוא הצליח לשמוע קול של אישה מחלק הוראות: "תעלו אותו עם כל הציוד שלו… הוא בטח לא מפה."

ארננדס לא הרגיש איך הם גוררים אותו, קושרים לו את הרגליים והידיים ומכניסים אותו לטנדר.

ההכרה שבה אליו כעבור שעתיים כשמישהו, אולי אחד הילדים שצחקו קודם, שפך עליו דלי של מים. אבל כשפקח עיניים לא היה שם איש.

כל מה שהוא ראה היה ערמה של בגדים: הם רוקנו את המזוודה שלו בחצר האחורית שבה החזיקו אותו. הוא הרים את עיניו לעבר השמש והרגיש צריבה בכל הגוף. כך הוא גילה שהוא לא לובש חולצה, שהורידו לו את הנעליים ושכפות ידיו ועקביו שורפים.

כעבור כמה דקות הופיעה בחצר האישה שהורתה להעלות אותו על הטנדר. היא ירקה כמה גרעיני קלמנטינה, קפצה מעל ערימת הבגדים, רכנה לעבר ארננדס ומלמלה: "אתה לא מהאזור." אחר כך נעמדה מאחוריו וחתכה בסכין את החבלים שקשרו אותו.

"קום ובוא אחרי," היא הורתה. כששמע שוב את הקול הזה הבין ארננדס שאופן הדיבור הזה מזכיר לו מישהי אחרת או ששמע את הקול בעבר. "אולי זו האישה ש…" חשב ארננדס, "לא. היא נשמעת בדיוק כמו רומינה. או כמו אמא שלה."

לפני שהספיק להרהר עוד באותה שטות שניסה לאחוז בה כדי להסיח את הדעת, כדי לא להיות איפה שהוא נמצא, מצא את עצמו ארננדס בחדר. חוץ ממנו ומהאישה חיכו לו בחדר תריסר גברים ושלושה-ארבעה ילדים.

הוא ספג מהלומה נוספת בבטן, הברכיים שלו התקפלו והוא נפל על הרצפה. הוא שרט את הרצפה, ניסה להסדיר את הנשימה, לבלוע את הריר שנפלט מפיו ולנגב את העיניים מדמעות. מסביבו נשמעו פרצי צחוק.

מישהו, אולי מי שקיבל את ההחלטות בחדר החשוך הזה, אמר: "אז באת לפה לזיין את הבחורות שלנו.". ארננדס היה מופתע ומבוהל, וחשב שגם הקול הזה שמדבר אליו עכשיו מוכר לו, שהוא שמע אותו בעבר.

"אולי זה האיש שהרביץ לי קודם ברחוב," אמר לעצמו ארננדס ושמע כיצד משתתקים, בזה אחר זה, פרצי הצחוק שהקיפו אותו. "לא… זה הנהג… לא, לא… זה אבא של רומינה," הוא חשב בלי לפלוט מילה: "שמעתי אותו דרך הטלפון."

"אני מדבר אליך, בן זונה!" צעק הקול, והפעם, במקום להרביץ לארננדס, האיש נופף מול עיניו בכמה קונדומים וחפיסת ויאגרה. "באת לזיין את הילדות שלנו, כן או לא?"

לפני שארננדס הספיק לענות, הכניס לו האיש כמה סטירות: "אז כמו שאתה רואה, זה לא יעבוד לך, לנו יש חוקים אחרים!" הוא הוסיף והכניס לו עוד שתי מהלומות, הפעם באגרופים קמוצים: "כאן אנחנו מחלקים את ההוראות!"

"ואתה יודע מה ההוראה שלי עכשיו?" שאל האיש וסוף סוף התרחק מפניו של ארננדס וסקר את יתר הנוכחים. "שמישהו יתנדב להיות ראשון."

ואז מישהו, אולי מי שקשר את ארננדס, הקדים את יתר הקולות.

ואלה שהיו שם סתם יצאו מיד מהחדר.        


*דימוי: © ג'ון פוסטר.

מר ויקס שוב הזעיק אותי הערב, ואני מביט לאחור אל המסדרון בבית שלי. לא כיביתי את האור במטבח. זה בית ריק וישן מאז שמתה האישה. כשמר ויקס לא מצלצל, אני כותב לכל מי שאני מכיר בעניין הבן שלי. חלק מהמכתבים שלי תמיד חוזרים, אבל אלה שכותבים לי אומרים שאף אחד לא יודע לאן הוא ברח. אני כל הזמן חושב שאולי במקרה הוא יבוא הביתה כשאני לא נמצא, אז אני משאיר אור במטבח ויוצא מהבית.

האוויר קר כמו תמיד, פתיתי השלג מכים לי בכובע, מסתננים לתוך הצווארון. אני שומע את החזירים שלי מתקרבים בנחירות מהסככה, הם חושבים שבאתי להאכיל אותם. אני צריך לתת להם משהו יותר טוב מהעיסה האיומה הזאת, אבל אני לא יכול לפני שאדע בוודאות שהילד שלי במקום בטוח. אמרתי לו לא ללכת להסתכל, שהחזירים פשוט צווחים כי אני לא הורג אותם. הם תמיד צווחים כשהם שמחים, אבל הוא הלך והסתכל. ואז הוא ברח מי יודע לאן.

אני גורף את השלג מהשמשה הקדמית של מפלסת השלג שלי ומטפס פנימה. מושבי הפלסטיק קרים, אבל אני אוהב אותם. הם חלקים ומתנקים בקלות. מפתח הגלגלים מונח במקומו הרגיל ליד המושב שלי. אני מרים אותו ואומד את משקלו ומניח אותו בחזרה. אני מפעיל את מפזר המלח, מוריד את הכף ויוצא לדרך, לפנות את הכביש ההררי.

השלג נערם לחומה בשולי הדרך. שום מכונית לא זזה. הן תקועות בצד, ובזמן שאני עוקף אותן ומפלס, נוצר טור מאחורי, אבל הם תמיד נושרים ממנו. הם לא יודעים כמה זמן ייקח למלח לעבוד. הם טיפשים גמורים. מתרוצצים וממהרים במזג אוויר כזה ובסוף נהרגים. אף פעם לא יושבים בשקט ומחכים שהמלח יעבוד.

אני חושב שאני מתחיל להיות זקן מדי בשביל כל זה. הלוואי שיכולתי לנוח ולצפות בחזירים שלי מזדקנים ומתים. כשהאחרון יהיה על סף מוות, אתן לו את הארוחה הטובה ביותר ואשאיר את השער פתוח. אבל סביר מאוד להניח שזה לא יקרה, כי אני מכיר את הקטע הזה של כביש 60 מאנסטד לגאולי, ואני עושה עבודה טובה. מר ויקס תמיד מתגאה בעבודה המצוינת שלי, וכשאראה מולי את המשאית האחרת, שמפלסת את העלייה של הכביש הזה בצד השני, אני אצפור. זה יהיה מר ויקס שמגיע מגאולי. אני חושב על זה שאף פעם לא פגשתי את מר ויקס מחוץ למפלסת שלג. לפעמים אני מביט החוצה אל הר סיוול ורואה שלג מתקרב, ואז אני מצלצל למר ויקס. אבל אנחנו לא חברים. אנחנו לא מבקרים זה את זה בכלל. אני אפילו לא יודע אם יש לו משפחה.

אני חולף על פני תחנת המנוחה בהוקס נסט, וחבורת טיפשים חדשה מסתדרת בטור מאחורי, אבל מהר מאוד אני שוב לבד. אני מפלס דרך במדרון לכיוון צ'ימני קורנרס, הפנסים שלי הם היחידים בכביש, ופתיתי השלג מסתחררים בצהוב סביב פנס החירום, ובלבן על קשתות הפנסים הקדמיים. אני מחייך למראה הצורות היפות שלהם, אבל אני עייף ורוצה להיות כבר בבית. אני דואג לחזירים. הייתי צריך לתת להם יותר מזון, אבל כשהראשון ימות האחרים יאכלו אותו בן רגע.

אני פונה בפנייה הרחבה בצ'ימני קורנרס ורואה שעומד שם טרמפיסט. מלפנים הוא נראה נקי וגם כמעט קפוא, אז אני עוצר ונותן לו לעלות.

הוא אומר, "הֵיי, תודה, אדוני."

 "לאן אתה צריך?"

"צ'רלסטון."

"יש לך משפחה שם?" אני אומר.

"יש בהחלט, אדוני."

"אני נוסע רק עד גשר גאולי, ואז אני מסתובב חזרה."

"זה בסדר," הוא אומר. הוא נער מנומס.

הטיפשים שוב נאספים מאחורי וההילוכים הנמוכים שלי מייללים הלאה מהם. מצדי שייפלו מההר.

"זה לא מזג אוויר לשוטט בו בדרכים," אני אומר.

"בהחלט לא, אבל בנאדם צריך להגיע הביתה."

"למה לא לקחתָ אוטובוס?"

"אוי, אוטובוסים הם מסריחים," הוא אומר. הבן שלי תמיד דיבר ככה.

"מאיפה אתה בא?"

"רואנוק. עבדתי אצל מישהו שנה שלמה. נתן לי חופשה לחג המולד וקצת כסף קטן."

"נשמע שהוא איש טוב."

"בהחלט טוב. יש לו חווה מחוץ לעיר – סוסים – בחיים לא ראית סוסים כאלה. בשנה הבאה הוא ייתן לי לעבוד עם הסוסים."

"לי יש חווה, אבל נשארו לי רק כמה חזירים."

"חזירים זה עסק טוב," הוא אומר.

אני מסתכל בו. "ראית פעם חזיר מת?" אני מחזיר את המבט אל הכביש המושלג.

"בטח."

"חזירים לא מתים בקלות. ראיתי אנשים מתים במלחמה יותר בקלות מאשר חזיר בשחיטה."

"אף פעם לא שמתי לב. ירינו בהם וגמרנו איתם די במהירות. הם באמת היו רצים ומשתוללים, אבל אז הם מתים."

"אולי."

"מה אפשר לעשות עם חזיר אם לא שוחטים אותו? למכור אותו?"

"החזירים שלי הם חזירים זקנים. אין מה לעשות איתם. אני פשוט נותן להם למות. אני מתפרנס מחתיכת הכביש הזה כל חורף. אני לא צריך הרבה."

הוא אומר, "אין לך ילדים?"

"הבן שלי ברח כשאשתי מתה. אבל זה היה לפני די הרבה זמן."

הוא שותק שתיקה ארוכה. במקומות שבהם הדרך פנויה אני מעלה את הכף ונוסע יותר לאט, לאפשר לכמות גדולה יותר של מלח להתפזר מאחור. במראה אני רואה את פנסי המכוניות שמנסות להתגנב מאחורי.

ואז הטרמפיסט אומר פתאום, "מה הבן שלך עושה עכשיו?"

"הוא היה שוליה בבניין לפני שהוא ברח."

"יש בזה הרבה כסף."

"אני לא יודע. הוא רק סחב אז מלט ולבֵנים."

הוא שורק. "עשיתי זה במשך שבועיים בקיץ. בחיים לא כאב לי ככה."

"זאת עבודה קשה," אני אומר. אני חושב לעצמי שלבחור הזה יש שרירים לא רעים אם הוא יכול לעבוד בבניין.

אני רואה את פנסי המפלסת של מר ויקס מתקדמים לעברנו. אני מעביר להילוך ראשון. אני לא ממהר. "תתכופף," אני אומר. "אני אסתבך אם ידעו שאספתי אותך."

הנער משתופף במושב, ופנסי המפלסת של מר ויקס מאירים לתוך תא הנהג שלי. אני מנופף אל תוך האורות בלי לראות את מר ויקס, ואנחנו צופרים כשאנחנו חולפים זה על פני זה. עכשיו אני מתקרב למרכז. אני רוצה לעשות עבודה טובה ולפנות את כל השלג, אבל טור המכוניות שמאחורי מר ויקס מתקרב לעברי, ואני נהיה עצבני. אני לא רוצה לגרום שום תאונה. הבחור מזדקף ומתחיל שוב לדבר, ואני נלחץ.

"קצת פחדתי לעבור דרך מחוז פאייט," הוא אומר.

"אהה," אני אומר. אני מנסה לא לשפשף שום מכונית.

"לעזאזל, הרבה טרמפיסטים נהרגים כאן."

מישהו צופר בכוח כשהוא חולף על פני, אבל אני חייב לפנות את מה שהשאיר מר ויקס, וכל הזמן אני מתקרב מדי למרכז.

הנער אומר, "העצמות האלה של החייל – אלוהים, זה היה מפחיד."

המכונית האחרונה נדחקת ועוברת, אבל הכתפיים והגב שלי רועדים ואני מזיע.

"החייל ההוא," הוא אומר. "שמעת על זה?"

"אני לא יודע."

"מצאו את התרמיל שלו בקרקעית של לאברס ליפ. כל הציוד שלו היה שם, וגם העצמות שלו."

"אני זוכר. באמת חבל." השלג מצייר תמונות יפות כל כך מול הפנסים, והצפייה בהן מרגיעה אותי.

"היה גם איזה מפגר אחד שנהרג פה למעלה. הוא היחיד שמצאו אותו עם כל הבשר עליו. כל האחרים, מצאו רק את העצמות."

"כבר שנים לא מצאו כאן כלום," אני אומר. השלג הזה גורם לי לחשוב על צרפת. אני מפהק.

"אני לא יודע," הוא אומר. "אולי זה שחיסל את כולם מת."

"אני משער שכן," אני אומר.

לאט-לאט מופיעה תחתית הגבעה, ואנחנו נוסעים הלאה לגאולי, מפנים את הקטע שליד ניו ריוור. הנער מעשן ובוהה בשלג.

"בחורף 44' ירד שלג כזה בצרפת," אני אומר. "הייתי בצנחנים, וזרקו אותנו לתוך מקום מלא גרמנים. המחלקה שלי כבשה בית חווה בלי לירות ירייה אחת."

"לעזאזל," הוא אומר. "השתמשתם בסכינים?"

"שברנו להם את המפרקת," אני אומר, ואני רואה את החיילים שלי מועדים לתוך דיר החזירים. אנשים מתים בקלות כזאת.

אנחנו מגיעים לגאולי, הדרך שם כבר פונתה בידי משאיות אחרות. אני עוצר בצד וטור המכוניות עוקף אותי במתזים של שלג. אני תופס את מפתח הגלגלים.

"תן לי את הפנס שלי, ילד. הוא מתחת למושב."

הוא מתכופף לפנים, ממשש מתחת למושב ואחורי ראשו פונים אלי. אבל אני הרבה יותר מדי עייף עכשיו, ואני לא רוצה לנקות את המושב.

"הוא לא שם, אדוני."

"טוב," אני אומר. אני מסתכל על פנסי המכוניות. טיפשים.

"שוב, תודה," הוא אומר. הוא קופץ אל הקרקע, ואני צופה בו צועד לאחור, מועד. אני כמעט עייף מדי לנהוג הביתה. אני יושב וצופה בנער הולך אחורנית עד שאחת המכוניות עוצרת לו. אני חושב לעצמי שהוא נער מנומס, ושיש לו מזל שהוא מצליח לתפוס טרמפים בלילה.

כל הדרך במעלה ההר אני סופר את החיילים בצרפת, ואני חייב לעצור ולספור שוב. אני אף פעם לא מתקדם מעבר ללילה ההוא בשלג. מר ויקס חולף על פני וצופר, אבל אני לא צופר. פעם אחר פעם אני מנסה לספור ולא מצליח.

אני עוצר ליד הבית. החזירים שלי רצים מהסככה שבחצר האחורית ונוחרים לעברי. אני עומד ליד המפלסת ומביט בקשתות האור הראשונות מעל הר סיוול, מבעד לענפי העצים המושלגים. מכוניות חולפות בשריקה בדרך הפנויה. האור במטבח עוד דולק, ואני יודע שהבית ריק. החזירים שלי בוהים בי, נוחרים ליד האבוס. הם מחכים לי שאאכיל אותם, ואני הולך אל הדיר.

בפברואר 2001 מצאנו בדיוק מה שחיפשנו: בית עץ מחוץ למיאמי, עם חלונות גדולים, צמוד  לתעלה שמימיה הירוקים נשפכו לאוקיאנוס האטלנטי. חשבנו שאנחנו בני מזל. הבית הוצע במחיר טוב במקום שקט ורחוק מהעיר. לא היו לנו שכנים, חוץ מהחתולים. גם לא חרקים. צבענו אותו בצהוב, בדיוק כמו תיבת הדואר מפח שהצבנו בכניסה, והחלפנו את כל השמשות בחלונות: חלקן היו שבורות; אחרות סתם שרוטות. מערכות החשמל והצנרת היו במצב מושלם, וגם רצפות העץ; מלאכת השיפוץ היתה למעשה מצומצמת מאוד. בעצמי מירקתי וציפיתי בלכה את הרהיטים המשומשים שקנינו, תפרתי את הווילונות והכיסויים לספה ורקמתי על הכרים. חיינו שם כשבעה חודשים עד שפיליפ מת.

פיליפ שלי, הכול קרה מהר כל כך. ובכל זאת, כשאני חושבת על זה, אני רואה שוב בדיוק את החתכים, את הדם, את הצמיגות של הבשר החשוף. הכול עולה לי בזיכרון בדייקנות מבעיתה.

לא הייתי מאושרת, אבל הימים שלי היו שקטים אז.

בעלי יצא מוקדם בבקרים ואני העברתי את השעות בישיבה על הגזוזטרה, הבטתי בחתולים ועל ברכי ספר שמעולם לא נפתח. הם שוטטו בעזות מצח, רגליהם היו מרופשות תמיד מהאדמה הבוצית סביבנו. אולי זה נשמע טיפשי, אבל בעיני הם היו אנשים קטנים, בטלנים וסקרניים, שמטיילים בשמש ומארחים לי לחברה. הם היו כשבעה (לפעמים באו פחות) ואני שמרתי עליהם.

כשעברנו שתלתי בשטח פרחים וניסיתי לארגן גן ירק קטן, אבל שום דבר לא נתפס באדמת החמר הרטובה. הכול נרקב כעבור זמן קצר בחלקת האדמה שלנו בחצי האי פלורידה. הגן שלנו היה רחם בוץ עקר עם תיבת פח צהובה מלאה בפרסומות וקופונים. טְעם את צבעי הקשת: סוכריות סְקיטלְז. קופון הנחה של 0.99$ בתוקף עד 1.4.2001.

"לא פלא שהמחיר היה נוח, חָאיְמֵה," אמרתי בעודי מעמיסה שק אדמה דשנה: הייתי נחושה למלא את הגן שלנו בצמחים, גם אם רק בעציצים; "כלומר, בהשוואה לבתים האחרים בסביבה הוא היה נוח בהחלט."

חאימה היה בעל החנות. קובני, שבגיל ששים כמעט עדיין היה מושך, עורו זהוב ושיערו ארוך. כשהציג את עצמו אהב לומר שהוא ברח מלב הפאקינג שטן כדי לחיות אין דה וֵרי אָס של אחד השדים שלו. 

"עכשיו אני מבינה, חאימה; בטח היו מעט מאוד אנשים שרצו לגור בבית הזה, בתוך כל הבוץ הזה."

יכול להיות שדברי נשמעו כמו תלונה, אבל לא לזה התכוונתי. דיברתי רק בגלל ההנאה שהסבה לי שיחה עם מישהו.

"תקשיבי, שימי ערסל, תוסיפי מערכת ישיבה מברזל," הוא הציע לי. "תראי איך זה משפר ומשמח. את הגינה, זה מה שאני רוצה לומר."

חייכתי קצת.

"וקחי שני לפידים עם ציטרונלה לערב."

"אין לנו יתושים."

"דאם, הם כולם באים לפה, כמו הילדים האלה."

חאימה ואני דיברנו בספרדית, למעט הרגעים שבהם נהיה זועף או גס רוח. את הגידופים והגסויות אמר דרך קבע באנגלית. זאת היתה דרכו ליצור מרחק בינו לבין מה שלא נראה לו ראוי לאופי או למעמד החברתי שלו. הוא ראה בעצמו ג'נטלמן, גם כשהכפיש בצעקות את פידל ואת בן ארצי, צֵ'ה.

"העניין הוא שכשאני מתחיל עם הקטע של המהפכה בקובה… תסלחי לי על הרוגז שלי; אני מסְייֵנְפוּאֵגוֹס, מיס."

"אני מסְייֵנְפוּאֵגוֹס," זה היה התירוץ שלו, גבישי וקבוע. באחד הימים אצטרך לנסוע לסיינפואגוס כדי להבין את האיש הזה, אמרתי לעצמי.

חאימה, החתולים וחבורת המתבגרים – מעין תפאורה קבועה במגרש החניה שליד המכולת – היו הדבר החי היחידי בנוף ימָי. החתולים היו שבעה; המתבגרים כתשעה או עשרה. זיהיתי שתי נקבות בין החיות; בחבורת המתבגרים היתה רק אחת. קראתי לחתולים בשמות: נֵבֵרְמוֹר, שהיה שחור לגמרי, וגוֹנְדוֹלְיֵירֵה, שהיתה לו פרוות פסים. אני זוכרת גם את פיליאס פוֹג, סֶר אנגלי מושלם שידע לחכות עד שתתפנה קערת החלב, ואת פרנקי, "פרנקנשטיין", הזקן מכולם. היתה לו שפה שסועה והוא סבל מדלקת פרקים. וכמובן, פיליפ. פיליפ שלי. לעומת זאת, מעולם לא נודע לי שמו של אף אחד מהנערים האלה. גם לא השם שלה: בלונדינית מחומצנת פעורת עיניים שלא הסירה ממני את המבט. המבט שלה דמה לצרחה. אני יודעת שלא קל להבין מה שאני אומרת. אבל אני לא מסוגלת, וגם לא הייתי מסוגלת להסביר יותר, או ביתר הצלחה, את הנערה. הנערים לעומת זאת – כך חשבתי אז – היו קלים יותר לפיענוח. הם נראו בדיוק כמו הנערים הבעייתיים בסרטים: מכנסי ג'ינס מלוכלכים וקרועים, חולצות טריקו עם סיסמאות, נעלי התעמלות וכובעי בייסבול, ריח גוף מצחין; הם תמיד לעסו מסטיק, ושתו בירה בכל הזדמנות. הם התניידו על אופנועים; לזה שנראה לי המנהיג היה הארלי דייווידסון מטופח להפליא שבו השתקף כל זוהרה של שמש הצהריים. לי היתה פוקוס אדומה עם ריפוד בצבע בז' שנסעתי בה הלוך ושוב למכולת של חאימה. זה היה הרכב הראשון שלי עם הילוכים אוטומטיים. אהבתי לנהוג למקום של חאימה בלי לחשוב יותר מדי, לשמוע בדרך מוזיקת קאנטרי. הרגשתי אמריקאית לא פחות מכולם, ובמיוחד כשהעמסתי את המצרכים שנועדו לנו ולחתולים בשקיות נייר חומות. למכונית היתה לוחית רישוי לבן LUK 620 ועליה הכיתוב באותיות ירוקות – פלורידה, איי סאני סטייט, מה שנכון רק חלקית, כי בדרום פלורידה יורד גשם, והרבה. למעשה, בבוקר יום שני ההוא התריע המשמר האזרחי על סערה טרופית מתקרבת, שעלולה להפוך להוריקן.

מחשש ההוריקן נסעתי למכולת וקניתי מצרכים לשבוע שלם פחות או יותר. בזמן שחאימה סרק את הקודים של המוצרים חישבתי שאצטרך לעשות לפחות שלושה סיבובים כדי להעמיס את כל המצרכים בתא המטען. הקובני עבד לבדו, הוא היה במצב רוח נורא והייתי בטוחה שלא יתחשק לו לעזור לי. הושטתי לו את כרטיס האשראי שלי.

"פעם הצעתי כסף לפאקינג קידס האלה כדי שיעזרו לי עם המצרכים של הלקוחות." חאימה שלף את השקיות ממקומן מתחת לקופה. "אבל את חושבת שלגָרְבֶג' הזה מתחשק לעבוד, מיס?"

כבר עשר פעמים בערך אמרתי לו שאני נשואה, ועוד עשרים פעם הזכרתי לו את שמי. אבל חאימה המשיך עם ה"מיס" היובשני שלו, בלי שום תוספת.

"אָסְהוֹלְז, זה מה שהם; והבחורה הכי גרועה מכולם, מיס."

לא התכוונתי לתקן אותו שוב. לא באותו בוקר של יום שני וגם לא בהמשך. גם אני הייתי במצב רוח נורא. בעלי עמד לנסוע לכל השבוע: ועידת עסקים בלאס וגאס לו – ולי סכנת הוריקן בחצי האי השמשי פלורידה.

"לא יכלו לעשות את הוועידה בטאמפה או באורלנדו?" שאלתי אותו בבוקר ההוא.

"החלטות של הסניף המרכזי."

בעלי נתן לי נשיקה, הכניס את המזוודה לתא המטען ונסע. פשוט ככה. הוא תכנן לצאת לנמל התעופה ישר מהמשרד. שבוע בנוואדה, ואני בבית הצהוב עם החתולים, ספר סגור בגזוזטרה ומצרכים שאצטרך  לקנות בחנות של חאימה. וקאסטרו כזה וכזה, ובן ארצי צ'ה כזה וכזה. הגלות, הגלות הקובנית העצובה במיאמי, מיס. כל פעם מחדש, כאילו הוא הגולה הלטינו-אמריקאי האותנטי היחידי בכל ארצות הברית. בכל פעם שהלכתי לקניות במכולת, לא משנה אם קניתי דשן לגינה או אוכל דיאטטי לחתולים, קרה אותו הדבר. היה לי הרושם שחאימה מדבר על המהפכה הקובנית – הרבה ובזעף – וכמובן על הנערים, כדי להשתיק משהו. גם באותו יום שני בבוקר, בזמן שערך את החשבון.

"הם מתאמנים בעבריינות. פעם רציתי להעסיק אחד מהם, בטח השתגעתי. כי…" הוא נשך את שפתיו והסתכל מבעד לחלון; אחד הנערים התקרב לחנות. "שלושים וחמישה דולר, מיס."

עכשיו הוא לא רק חזר על ה"מיס" אלא גם על המחיר, אחרי שכבר שילמתי. ארזתי את המצרכים שלי בלי לדבר. חשתי במבטו של הנער על העורף שלי, בשתיקה החשדנית של חאימה. יצאתי לרכב עם שתי שקיות.

"הי, מיס, תראי מה השארת כאן." שכחתי ליד הקופה פחית טונה ועוד אחת של בקלה לאנשים הקטנים שלי. "את קצת מפוזרת היום. סעי בזהירות, זה לא טוב."

"תנְקס, חאימה."

חזרתי הביתה לתת אוכל לחתולים שלי.

כבר עשיתי את הקניות. פיניתי אותן. מילאתי שתי קעריות בחלב ועוד שתיים במזון דיאטטי. הכול היה מוכן והשעה רק אחת עשרה בבוקר יום שני.

התיישבתי עם הספר על הברכיים. לא היתה לי שום תוכנית, חוץ מצפייה בסרט תעודה על ציד או דיג בערוץ וויילד-לייף, אחרי ארוחת הערב, שרועה על הספה.

אבל הגשם הקדים. התחזית בישרה על סערה טרופית החל מחמש אחרי הצהריים; הגשם התחיל בסביבות שתים-עשרה. כל אחרי הצהריים געשו המים מעל ומסביב לבית שלנו. היה משהו אינטימי ומשונה ברעש הזה, מין אנקה, כאילו לוחות העץ זוכרים את היער שבאו ממנו. הטלוויזיה לא פעלה. האור בה דלק אבל לא היתה קליטה בכבלים, וגם לא בטלפון הסלולרי. גם את תיבת הדואר הצהובה שלנו תלשה הרוח בשלב מסוים אחרי הצהריים, ועל הבוץ היו זרועים תריסר עלוני פרסומת. טְעם את צבעי הקשת וכאלה מין. איזה עוד אסונות תשאיר לנו הסופה? שום דבר לא הדאיג אותי יותר מהחתולים, אני חושבת שלא התפניתי אפילו לחשוב על הטיסה של בעלי שהיתה צריכה לצאת ללאס וגאס קצת לפני חצות. איפה יסתתרו המסכנים הקטנים שלי? ופיליפ שלי? הוא היה הכי שמן והכי ערמומי. הפרווה הצהבהבה, העיניים הכחלחלות והאופי התיאטרלי שלו הזכירו לי מהיום הראשון את פיליפ סימור הופמן. איפה היית בלילה ההוא, פיליפ שלי? איפה מצאו אותך אלה? כשעברנו רציתי להחזיק אותו בתוך הבית. קניתי סל ורקמתי כרית תכולה עם ראשי התיבות של שמו – פס"ה – אבל בעלי אמר שלא, החתולים מקומם בחוץ. פיליפ מעולם לא חי איתנו. אני חשבתי על פיליפ שלי ועל נֵבְרְמוֹר וגוֹנְדוֹלְייֵרֵה, חשבתי על כל אחד מהם בליל הסערה הזה, וגם על שתי החתולות הנקבות שמעולם לא כיניתי בשם, אבל בעיקר על פיליפ.

בשטף המים החד-גוני הקדים הלילה לרדת.

המטחים היו שקופים בחושך. הרגשתי שכל זה ממשי וחסר ממשות בו-זמנית. כאילו הראש שלי מכוסה מלמלה ואני שומעת את הרוח והטיפות מבעד לבד. אז זוהי סופה טרופית, חשבתי במיטה שלי, שבה שכבתי עם ספר – תמיד אותו ספר שלא נפתח. הכול רחש סביבי, כאילו הרבה נשים קשישות מספרות זו לזו דברים איומים. חשבתי על הדברים האלה בלי להבין בדיוק למה. ובחוץ נשבה הרוח במהירות של שמונים קמ"ש והאיצה גם את הדם בעורקי.

בסביבות עשר בלילה היה נדמה שהסופה עומדת להירגע. הרוח נשבה ברוך, רחש שהזכיר קלפים שהושלכו באוויר. ואולי לא. אולי זה היה רק הדמיון שלי שנכרך באיזה אופן משונה בבעלי, בוועידה שלו בלאס וגאס – שבוע שלם מחוץ לבית כדי לדבר על אסטרטגיות השיווק של סיבים אופטיים, בין מכונות מזל ושולחנות רולטה. קמתי והלכתי למטבח להכין לעצמי תה חם. בחוץ הכול היה חשוך והחושך היה הכול, עד שלאור אחד הברקים, שנראו כמו ניבים ארוכות  ומבריקות הבוהקות בפי הלילה,  חזיתי בניצחון המים על הבוץ. פתחתי בקושי את חלון המטבח. האוויר נשא איתו ריח מלוח של ים, של עשבים לחים, של פרחי היביסקוס. האוויר נשא חיים מעוכים ומעורבלים בשפע משבים רעננים.

ואז ראיתי אותם.

בהתחלה רק אותה. היא הרימה את תיבת הפח הצהובה שלנו מהקרקע ונשאה אותה בידה כמי שאוחזת בשרביט מלכות. היא צעדה לעבר הגזוזטרה לבושה בלבן. כפות הרגליים ושולי השמלה היו מכוסים בבוץ. היא נראתה כמו כוהנת הערוכה להעלאת הקורבן. וגם כמו מלכה משוגעת. ובעקבותיה, הוא. נער חדש, שעל שכמו תרמיל ענק. מעולם לא ראיתי אותו במגרש החניה של חאימה. היה ברור שהוא שונה מהאחרים באופן חד-משמעי. לא רק משום שלא נראה לקוח מאותו סרט על בחורים רעים, אלא משום שהיה משהו בצורת ההליכה שלו, באופן שבו העמיס את התרמיל, שריכך אותו. בלי ספק, הוא לא התאים לליהוק הזה של הרעים, המלוכלכים והמשוגעים. בסוף, במאסף, צעדו הם – המטונפים הקבועים, עם כובעי הבייסבול שלהם וצחנת הגוף שלהם. הם התחלקו לשתי קבוצות והתמקמו משני צדי הבית, מול החלונות שפנו למטבח שלנו. בהו ושתקו.

סגרתי במהירות את החלון.

מיד וידאתי שכל החלונות והדלתות מוברחים. כיביתי את האורות. רצתי לחדר שלי. עדיין לא היתה קליטה בטלפון. אם לפחות הייתי יכולה להגיע לרכב ולברוח. חישבתי מה הסיכויים שלי לצאת מהחלון האחורי, ואז היא אמרה: "אנחנו יודעים שאת שם, מיס".

הפחד זרם בגופי כמו דם נוסף. לא עניתי. קפאתי במקום במשך כמה שניות עד שהיא דיברה שוב. "העניין הוא שהבית הזה שלנו. לא ככה?"

ה"לא ככה?" לא היה מכוון אלי אלא לנער עם התרמיל ולשאר הבחורים; כך לפחות נדמה לי כעת. חזרתי למטבח וחיפשתי את הסכין הכי גדולה. ואז נזכרתי שסכין קטנה וחדה יותר – כך אמרו בסרט הציד בערוץ ווילד לייף כשדיברו על פשיטת עורן של החיות שניצודו – יכולה להיות יעילה יותר, ובלי ספק היא נוחה יותר לשימוש. החלפתי כלי נשק.

שוב דממה. הצלחתי לשמוע רק את הנשימה הסתורה שלי.

הגשם פסק בינתיים. לאור הכוכבים הקלוש יכולתי לראות את הצעירים משני צדי הבית, צמודים לשמשות החלונות שלי: את הפנים הלבנות, את הפיות הפעורים קמעה, את האפים מעוכים על הזכוכיות. את עיני הכלב הרטוב שלהם. שאלתי את עצמי כמה מהבית הם רואים מתוך החושך הלילי הזה.  ואז באה המכה הלא צפויה וניפצה את השמשה בחלון המטבח.

המלכה המשוגעת, בפתח חלון העץ הצהוב שלי. המים מרחו לה את המסקרה והעיניים שלה היו פעורות ומיוסרות מתמיד. שיערה הארוך היה מפוזר, הקווצות הקדמיות תפוסות מאחורי האוזניים.

היא אספה את שמלתה בגינונים של גבירה דרומית ונכנסה מהחלון לבית שלי, כאילו היה שלה מאז ומתמיד. ומאחוריה החדש, פרח הכהונה שלה, עם תרמיל של מטפס הרים.

אחזתי שוב בסכין הגדולה שפסלתי קודם. כעת היו לי שני סכינים. תפסתי מחסה מאחורי כיסא. היה ברור, אם כי באותו רגע סירבתי לחשוב על זה, שאם כולם יחליטו להיכנס ולתקוף אותי שום סכין ושום מחסה לא יעזרו. אני, שתמיד הייתי רכה ככבש, השתוקקתי בכל מאודי לאקדח.

הכול קרה מהר כל כך.

ובכל זאת, כשאני חושבת על זה עכשיו, אני רואה שוב בדיוק את החתכים, את הדם, את הצמיגות של הבשר החשוף, את הקרביים שהחליקו מבין הרקמות, את העצמות שנראו כמו חישורים. הכול עולה בזיכרוני באיטיות. גם האורות של המכונית, הצעקות. בסוף אני תמיד מקיאה, או שמתהפכת לי הבטן, כשאני נזכרת בלילה ההוא. המחשבה על מיאמי, על הנערים האלה, על בעלי, על כל מה שקרה אז, הורסת לי את העצבים.

הנערה, שכבר היתה בתוך הבית, הדליקה את האורות. היא ידעה איפה מונחים מפתחות; היא יכלה לנוע בעיניים עצומות בתוך הבית שלי. הנער החדש פתח את התרמיל בלי לומר מילה. משם שלף: שתי סכינים גדולות, זוג כפפות חד פעמיות, שתי שקיות אשפה, וו כמו אלה שמשמשים את הקצבים כדי לתלות חצאי גופות במקררים. ופיליפ בשקית שלישית. את הכול פרש בסדר על השולחן. חשבתי שהחתול מת. הייתי מכסה את הפה – כלומר, זה היה הדחף הראשון שלי – אבל הידיים שלי היו תפוסות עם הסכינים. חוץ מזה פיליפ לא מת. הוא היה מסומם, אני מניחה, כמו שאר הילדים המטומטמים האלה. הפיות הפעורים למחצה של החתול ושל הנערים האלה שהצמידו את האפים שלהם לחלונות שלי נשמו כמעט במתואם. למה לא נכנסו לבית כולם? למה הם נשארו בחוץ? כמה פעמים כבר חזרו על הטקס הזה בדיוק? היא, המלכה המשוגעת, בפְנים עם איזה טירון והאחרים בחוץ, צופים במעמד בעיני עגל.

"תשחיל את הוו ברגל שלו ותתלה אותו מהקורה הזאת," פקדה הבחורה. לפי האנגלית שלה, ידעתי שהיא דרומית.

רציתי לצעוק "אל תעשה את זה", אבל המלים לא בקעו מהפה שלי. רק צעדתי שני צעדים קדימה עם הסכינים לפנים, כמו סהרורית חמושה. יותר מזה לא העזתי; יותר מזה לא יכולתי לעשות. המלכה המשוגעת החליטה לחסוך לעצמה כל הפתעה. היא סימנה משהו לבחורים שלה בחוץ ובתוך שניות כולם היו בתוך הבית.

"תעזבי את הסכינים, מיס, ונעבור את הלילה בשלום."

שניים מהבחורים תפסו אותי בפרקי ידיים והשלישי לקח לי את הסכינים.

"עכשיו יותר טוב. לא ככה, מיס?" אמרה הבחורה (גם היא קראה לי "מיס", איזה טירוף).

היא ליטפה אותי. הידיים שלה היו מחוספסות וקרות; היה להן ריח של גשם, אבל הפה שלה הסריח מאלכוהול ומסיגריות.

רציתי לקלל אותה או לירוק לה בפנים. גם את זה לא הצלחתי לעשות.

"עכשיו, לעניינינו; לעבודה," פקדה על הבחור החדש. "הרי לא נהיה כאן כל הלילה. לא ככה, חבר'ה?"

הידיים של החדש רעדו קצת. האם אוכל לסמוך עליו? האם יתמרד ברגע האחרון? האם יש איזה פתח מילוט לפיליפ שלי? ידיו רעדו כעת עוד יותר. הן היו ידיים רגילות. לא עבות ולא דקות, לא חשופות ולא שעירות. אבל אפשר היה להבחין – זה היה ברור – שהן ידיים רכות, כמו של סטודנט, שלא רגילות למלאכת כפיים. כמה שוקל פיליפ? שבעה או שמונה קילו, אולי עשרה, בזמן האחרון הוא השמין. מבחינת החדש נראה שהוא שוקל כמו איל לפחות. הוא לא העז להתעסק איתו. לפצוע או להרוג – חיה או אדם, זה לא משנה – בידיים שלך זה לא אותו הדבר כמו לעשות את זה בירייה, כמו הציידים רבי-הרושם בערוץ וויילד-לייף. עכשיו אני יודעת את זה: הבשר מתנגד, הוא מתקומם. השרירים גמישים וחזקים. הוא היה צריך למצוא דרך לתקוע וו בבשר החי והשעיר של חתול. להתרחק מהעצם, לחפש את הסיבים מתחת לפרווה, מתחת לרעמה הבלונדינית של פיליפ שלי.

המשימה לא היתה קלה.

פיליפ נלחם בראש מורכן ככל שאפשרה לו השפעת הסם, בזמן שהחדש נאבק בפחד ובגועל. גם אני כנראה התגוששתי עם הבחורים שאחזו בי, כי אחר כך, כשהכול נגמר, גיליתי שטפי דם על פרקי הידיים שלי. אחרי כמה ניסיונות, אחרי עוויתות קיא שהבליע והיבבות של פיליפ, הצליח החדש לחורר את בשר החתול. בירך השמאלית. פיליפ היה תלוי מרגל אחת וזרזיף דם הכתים באיטיות את הפרווה שלו. כמו דגל ספרדי הפוך: צהוב, אדום וצהוב.

הקטע הכי גרוע לא היה זה שאני חשופה לגמרי. הקטע הכי גרוע לא היה זה שאני נמצאת בבית מבודד עם צעירים מסטולים שמשום מה, מי יודע למה, ביצעו טקס חניכה בחתול החביב עלי. הכי גרוע היה חוסר הוודאות, הפחד שנלווה לידיעה שאני נתונה לחסדיה של המלכה המשוגעת ושל מי יודע איזה כמות של סמים ושל אלכוהול שיש לה בדם. בשביל מה רצו אותי כעדה? למה, מכל המקומות בעולם, היו מוכרחים לבחור בבית שלי? האם זה מה שחאימה ידע – שהבית שלי היה בעבר חדר המבצעים הקבוע של הנערים האלה? כל כך הרבה שאלות עלו בתוכי, ולאף אחת לא מצאתי תשובה.

המלכה המשוגעת פקדה על החדש ללקק קצת מהדם שטפטף מהחיה. היא עצמה הצמידה אצבע לפצע של החתול והביאה אותה אל פיה. היא צבעה את שפתיה בדם. אחר כך עשתה כמה סיבובים, גלגלה מעלה את העיניים וכל הנערים המגודלים והמצחינים האלה סגדו לה במזמור משונה ומחיאות כפיים.

לעולם לא אדע איזה מבחנים כלל טקס החניכה המלא.

בתוכי, ידעתי בביטחון מלא שהחדש לא היה עומד בהם. ניחשתי את זה כי בעיניו לא היה הברק הלח שהיה בעיניהם של שאר עושי דברה של המלכה, וגם לא הזעם של המלכה המשוגעת. רציתי להאמין, שלמרות הצורך שלו בהכרה, עדיין נותר ניצוץ של טוּב בעניים שלו. החדש היה היחידי בקבוצה שהיה מסוגל לספֵק – בגלל הפחד, הגועל, או כל סיבה אחרת – והספק הוא שגורם לאדם לשמור על זכר של אנושיות. לא, החדש לא יעבור את הבחינות. החשד שלי אושש כשראיתי אותו בורח ראשון.

פנסי מכונית זרחו במטבח.

זה היה בעלי, שחזר. הוא השאיר את הדרכון בבית. שכחת הדרכון היתה דרכו הלא מודעת להשאיר מאחוריו את הזהות שלו. כבר הרבה זמן הוא לא היה מי שאמר שהוא. הוא לא נסע לוועידת עסקים, כמובן; הוא לא נסע לבדו, כמובן. האמת היחידה היתה שהוא עמד לצאת ללאס וגאס לשבוע ושבלי דרכון הוא לא יכול לצאת לדרך. והוא חזר הביתה איתה – בלונדינית מחומצנת, פעורת עיניים, כמעט העתק מזדקן של המלכה המשוגעת, שישבה ברוב חוצפתה במושב הנוסעים. אני לא יודעת למה החיים משחקים לפעמים במשחק הזה של מראות מעוותות. אבל כל זה לא קשור לסיפור הזה. כמעט שלא. הדבר היחידי שחשוב לומר הוא שאורם של שני הפנסים הספיק כדי להבריח אותם. כולם ברחו פתאום, התפזרו כמו ציפורי לילה עם קרני הבוקר הראשונות: והחדש ראשון. נשאר רק פיליפ הגוסס במטבח שלנו, ותרמיל של מטפס ההרים.

ניתקתי את הרגל של פיליפ מהוו והנחתי אותו על השולחן שלנו. לא נותר דבר מהתיאטרליות שלו, מהשובבות של עיניו הכחלחלות. הפרווה הצהובה היתה מכוסה כולה בדם. לא היה לו כוח לייבב אפילו, המסכנצ'יק. בעלי נכנס לבית בעיניים עכורות ובנעליים מלאות בוץ. מה היה לנו להגיד זה לזה שלא היה כבר ידוע לשנינו?

לקחתי את הסכין, את הקטנה והחדה שעליה המליצו בסרט הציד ההוא. בעלי לא הספיק לשאול כלום. לא מיהם הנערים שבטח ראה במנוסתם, לא מה הם עשו שם, לא מה קרה לחתול. הוא לא הספיק אפילו לשאול על התרמיל הארור שנתקל בו. צעדתי שני צעדים קדימה והוא נסוג ארבעה. בלי לומר מילה ובלי להספיק להסתכל לו בעיניים ובתנופה אחת ויחידה פתחתי לגמרי את בטן החתול. עשיתי את זה בפראות כזאת ששרטתי גם את שולחן העץ.

בנוסף לקרביים ולדם, יצאו מבטן החתול שלושה עוברים רטובים מכווצי עפעפיים. מתברר שגם פיליפ לא היה מי שחשבתי. ככה זה תמיד.

בעלי כמעט הקיא, אבל התאפק. אחר כך קרס על כיסא. האישה שחיכתה לו במכונית צפרה פעמיים. איכשהו, זה כבר לא עניין אותנו. כאילו שדם החתולה השתלט עלינו: הוא המשיך לזרום מהפצע אל קצות השולחן ומשם לרצפה. כמה דקות נדרשו כדי שפיליפ יהפוך לשטיחון מעוך? תוך כמה זמן איבדו את חייהם החתולה והעוברים שלה? הבטתי בידיים שלי, המכוסות בדם, ובסכין; כבר לא ירד גשם, אני לא יודעת איזה ריחות הביאה איתה אז הרוח, וגם לא כמה עצים וצמחים עקרה מן השורש הסופה. הבלונדינית במכונית המשיכה לצפור בהפוגות קצובות, יותר ויותר תובעניות. הנישואים שלי לא היו מה שחשבתי אלא בדיוק להפך. ואני אמרתי לעצמי שאת הדבר היחידי בבית הזה שהיה חי ופורה השמדתי במו ידי.

מי היה בֶּרְק? ראשית ימיו.

ג'ייקוב בֶּרק, מי שעתיד היה להתמודד בקרב נגד מקגרוֹ הגדול באותו יום גורלי ב-1824, נולד מכוסה בשרידי שק שפיר במשכנות העוני שבאזור הרציפים בבריסטול, בגיבוב שמכוּנה רק "החור", ילד חורף לַסוור אייזק בֶּרק ולתופרת אן מרפי. הוא, יליד בריסטול, בנו של ג'יימס, בנו של טום, בנו של זבדי, כולם סבלים. היא, ילידת דבלין, בת מזל תאומים הארור – עוני ופוריות: ג'ייקוב היה השנים-עשר מבין שמונה-עשר ילדים, השלישי מתוך שמונה שנשארו בחיים.

זו היתה ילדות אופיינית לאזור הרציפים, של עבודות מזדמנות ושל צחצוח נעליים ופה ושם גם התקפים חינוכיים: דלקת שקדים קשה, דיפתריה, והפיתוי שלא עומדים בו, לקפוץ למים מהמזחים. בקיץ הוא רץ עם עדרי הילדים המְשחקים שהשליטו טרור ברחובות. 

הוא גדל מהר. עב צוואר, עב כתפיים, אגרופי פלדה, שפתיים חשוקות, מצח כבד, ילד שלא ידע צורת אות ולא הכיר טעם מתוק עד לשנתו העשירית, ואז, בתוך מחזור ירח אחד, הוא למד לגלגל על לשונו את אותיות הכתב הרוּני שעל השלט של פאב "מולוי ארמ'ז" וגנב תפוח מרוכל של פירות וירקות בדרך לעיר באת'. שני אחים, שחשבו שהם לא פחות מדיק טֶרְפּיןן פנו לחיים של שוד וגזל, אבל ג'ייקוב בֶּרק, בחסדי התפילה היומית של אמו והחגורה של אביו, פנה עורף לטעמם של תפוחים וחזר אל דרך הישר הצרה של השושלת, הוא הצטרף אל בֶּרק האב ברציפים. וברציפים הוא נשאר, הרים חביות של דגים ולוחות ברזל קרים מרוח הים, עד שגבו התרחב וזרועותיו ניתצו את האסורים. 

עלייתו של בֶּרק, כולל המהומות. וגם תחילת הקריירה שלו והתהפוכות בה.

בגיל תשע-עשרה בֶּרק התפרסם.

ברציף היה איש בשם סם ג'ונס, וגם סם ג'ונס היה סוור, נשא משאות עם בֶּרק מחושך עד חושך. סם ג'ונס היה זקן בן ארבעים, ויום אחד פילחה כף רגלו קרש רקוב ברציף והוא מעד תחת משא של דגי סנדל, שמונים קילו דגים בארגז מעץ אלון, שהטיח את ראשו במעקה הברזלים ואז  הוא קרס, החליק, ונשמט אל תוך הים.

סם ג'ונס עמד לקבל את משכורתו החודשית, אבל החברה לא שילמה לאלמנה, והסוורים ברציפים שבתו מעבודה, שום ספינה לא זזה. ואז הבעלים שלחו את הבריונים שלהם, והם התנפלו על האנשים באלות ובמחתות ברזל, ומתוך ההתכתשות ההמונית פרצו "המהומות ברציפים", שנודעו לתהילה.

עיתונאי מלונדון היה הראשון שראה את בֶּרק תוקע אגרוף. כשהסתיימו המהומות (והמשכורת של ג'ונס עוד לא שולמה), מצא העיתונאי את הנער אחרי שחזר לעבודה, משלים עם המצב, מפלס את דרכו על המזח ומהמהם שיר סבלים חרישי ועצוב.

ביום ההוא (אפור, קור על-טבעי באוגוסט, שחפים מנתרים על מעקה המזח) עמד בֶּרק על הרציף, ושק של חמישים קילו חיטה מוטל כמו גווייה על כתפו. העיתונאי דיבר בצרורות. ג'ייקוב, שלא היה מורגל בחילופי דברים ארוכים, לא הניח את השק, אמר, כן, אדוני, כמו שלימדו אותו לדבר אל זקנים ואל לובשי חליפות, ומפעם לפעם הסיט את המשקל על גבו. ואז סוף כל סוף שלף הברנש כרטיס ביקור. נו? מה אתה חושב? השתתפת פעם בקרב? שאל האיש, ובֶּרק ענה בשאלה: יש גבר שלא השתתף בקרב?

בכרטיס היה שם של מחסן סחורות בנמל, ובשבוע שבא לאחר מכן השכיב שם בֶּרק על הרצפה שלושה גברים. הם היו קשוחים, מתאגרפים שבן רגע עלו לזירה כאילו מדובר בלא יותר מקרב תרנגולים. בלי עוזר, בלי חבלים, בלי פרס כספי. אם הופיעו האנשים עם הכסף, זה היה רק כדי לזהות כישרונות צעירים. בערב השלישי בא מישהו, קֵיירְן, ונתן הצעה.

איך "השרירי" התפרסם.

בשנה הראשונה ההיא מתקיימים חמישה קרבות. חמישה קרבות, וג'ייקוב בֶּרק מנצח בארבעה. תחרויות מחתרתיות, דו-קרב שמתקיים במחסני סחורות או בפונדקים כפריים או בסוללות הנהר ממזרח לעיר. חוקי בְּרוֹטוֹן. בלי כפפות. זירה של שבעה מטרים רבועים. סיבוב נגמר כשמישהו נופל. שלושים שניות מנוחה, וקרב לא נגמר עד שאחד המתאגרפים לא מצליח לחזור אל הקו שבמרכז הזירה. בלי אצבעות בעיניים, בלי נשיכות, בלי מכות מתחת לחגורה. בלי נפילות מזויפות לצרכי מנוחה.

קיירן הוא העוזר שלו. ועוד בפינה, מחזיק את הבקבוק, נמצא גם אחד שעובד עם קיירן, ינקי שהיה פעם אלוף בניו אורלינס. ליֶנקי יש מן הסתם שם נוצרי, אבל הוא מחליף נושא בכל פעם שג'ייקוב שואל. יש לו תנועות של סרטן כשהוא זז או נעמד מולך או מתרומם על קצות האצבעות כשהוא עומד לדבר, וג'ייקוב חושב שאלה הרגלים מהזירה.

הם מתייחסים לג'ייקוב בֶּרק יפה, כמו אל בן. נותנים לו מכנסי אגרוף ונעלי פקקים, קוראים לו את חדשות האגרוף ב"ויקלי דיסְפּץ'", קונים לו מזון כשמזון הוא יקר המציאות. לוקחים אותו אל "בית התקיעות", ושם משלמים את מה שעולה להכניס את התקע לשקע, ומספרים לבָּנות שהוא יהיה אלוף של כל אנגליה. שם, בין מלמלות ובדים מבריקים, הוא חש מושפל בגלל תשומת הלב של הגברים, הוא מרגיש כאילו הוא שוב בזירה, חושב שאולי קיירן והיֶנקי עוד יעקבו אחריו ואחרי הבחורה כדי להסתכל. בחורף ההוא, כשפתאום אבא שלו נופל למשכב עם שיעול, הם נותנים לו כסף מראש על חשבון הפרסים שיזכה בהם, וג'ייקוב מוצא את עצמו קונה מתנות לאמא שלו ולאחים ולאחיות. הזכיות שלו קטנות, חמש, עשר לירות. הוא מבזבז הכול ולוֹוה עוד.

לפני כל קרב קיירן לוקח אותו הצדה ומספר לו איזה טינופת היריב שלו, יוצר אצלו רושם שהוא מין מלאך נקמה, גומל רעה לשורה של רוצחים וגנבים ובועלי בתולות. אבל לג'ייקוב בֶּרק לא אכפת במיוחד. הוא אוהב את ההזדמנות להרביץ ולראות את היריב שלו נופל. מקומון זול בחצי פֵּני שמתפרסם בבריסטול, ומקדיש עמוד שלם לענייני אגרוף, מסקר את הקרבות שלו, אבל לא מצליח כנראה להינעל על שם, וקורא לו "המתגושש מהרציפים", ואז "הסוור בֶּרק", "החובל בֶּרק", ולבסוף "השרירי", השם שקיירן בוחר לאמץ לקידום הקרבות שלהם. אלגנטי, חושב ג'ייקוב. הוא קונה גיליון של המקומון ומביא אותו הביתה, מראה לאמא שלו איזו מילה בעמוד היא "השרירי". הוא כותב לה את זה באותיות גדולות על פיסה של נייר קצבים, והיא מקפלת אותה ותוחבת אותה אל הכיס שהיא מחזיקה בו מסרק לכינים. כדי להוכיח את גודל כוחו הוא תופס שניים מאחיו הקטנים, אחד בכל יד, ולקול צווחותיהם מרים אותם גבוה מעל לראשו. 

הוא מתחיל לשמן את שערו ולהחליק אותו לאחור בתלמים מבריקים, מה שלא מוסיף הרבה למראה שלו, ורק מדגיש את המשקל הרב של המצח. הוא מקשיב לסיפורים על המתאגרפים המקצוענים. הוא רוצה להיות כמו גאלי, אז הוא קונה צעיף בתור עניבת אסקוֹט. הפרסים גדֵלים, חמש-עשרה, עשרים. בפרס הראשון הוא קונה מגבעת גבוהה וחובש אותה במלוכסן. כמו שקיירן חובש את שלו. כמו קיירן, שגם הוא היה בשעתו, כך נודע לו, מתאגרף מקצועני קשוח.

הימים שנראה במיטבו קרבים לקצם. בקרב הרביעי בא אליו היריב בבעיטות ובנפנוף של זרועות כמו ציפור ששחררו אותה מהכלוב. הוא חוטף אגודל בעין ונאלץ לבלות שבוע בתחבושת של נייר חוּם וחומץ. עולה לו החוֹם, אבל קיירן מוצא כירורג שמקיז לו דם והוא נרפא.

בקרב החמישי שלו מביס בֶּרק את "האהוב מבריסטול". זה לא היה אמור לקרות; הקרב היה הצגה, משחק מכור שנועד לתת לאלוף להיראות טוב כשהוא משכיב מספר חזק כמו "השרירי", אבל "השרירי" מנצח.

איך רצה המקרה ובֶּרק התמודד מול בְּלַיינְדמֶן.

וכך רצה המקרה ובֶּרק התמודד עם בליינדמן:

בלינקולנשייר, "בְּרוֹקן הֶד גַאל" הפסיד ל"מוּרי", ובליברפול, ויל סְקֶגְס הביס את טום ג'ונסון, שבפינה שלו ישב לא אחר מאשר פיטר קְרוֹלי הגדול, בן הקצב שנודע בזמנו בכינוי "הסטייק הלבן הצעיר". אבל סקגס לא התמודד מול "בְּרוֹקֶן הֶד", וב"מוֹלְסי הֶרְסְט" הפסיד טום טֵייט ל"לֵה פּטיט". וככה "בְּרוֹקֶן" התמודד מול טֵייט, אבל הקרב היה מכור, ה"ויקלי דיסְפּץ'" חשף ששני הגברים נפגשו שבועיים לפני כן וקבעו הכול. ואז הם באו אל טד שאנון המכונה "הרברבן", אבל "הרברבן" הכיר את בליינדמן, ו"הרברבן" אמר שאם הוא כבר הולך להיהרג הוא צריך להביא פרס יותר גדול לאשתו. וכך נאלצו האנשים עם הכסף להמשיך ולחפש מישהו, ונותר להם רק בֶּרק.

ההתמודדות נקבעה לפברואר, אבל אף אחד לא שם אפילו רבע פּני על בֶּרק. ואז הם הלכו אל "הרברבן", אלא ש"הרברבן" לא היה שם, הוא הורשע בגנֵבה ונשלח לרצות את עונשו. הם מצאו טוחן ב"מֶלכיוֹר בראון", ממנצ'סטר, ששבר שיניים בחוגי המסבאות ונודע בכינוי "האנקור". אבל בראון נפל אחרי לא יותר מארבעה סיבובים, והנבחר הבא, פרנק סמית המכונה "הציורי", סירב להתייצב מול האגרופים הרצחניים של בליינדמן. וכך הם חיפשו שוב את בֶּרק. הם החליטו שהדם של בֶּרק מצד אמא שלו יביא את האירים, בליינדמן ישלהב את הסקוטים, ואם יהיו התפרעות ומכות, מה טוב. חוץ מזה, כולם ידעו שהמתאגרפים הכי טובים לובשים צהוב בריסטול, ועד אז בֵֶּרק כבר המשיך הלאה מהרציפים, והראה את כוחו בצמד קרבות באיגֶנ'ס אבּי.

מיהו בליינדמן?

זהו בליינדמן: מתושלח בן שלושים וחמש, אליל של לאומנים סקוטים, גיבור של מגזינים לגברים, שם ציירו אותו בממדים מפלצתיים, מוחה צבאות ליליפוטיים כאילו הוא מנקה פירורים משולחן לפני משחק קלפים. חובט מיומן עם עוצמה של מנוע קיטור. ניצח בשמונה-עשר, הפסיד בשניים. הוטבל בשם בנג'מין מקגרו, וזכה לכינוי שלו בקרב ב-1814, בסיבוב הארבעים ושלושה, עם עיניים נפוחות כל כך מאגרופים שהוא חטף עד שהוא לא ראה כלום. סירב להרשות שיפרידו את עפעפיו, אמר שינצח את היריב שלו על עיוור, ואז השכיב אותו, בבּוּם אחד, ברגע שהגיעו אל הקו שבמרכז הזירה. אחרי הקרב שאלו איך הוא עשה את זה, והוא ענה, הרבצתי איפה שהוא נשם. הרוזן בַּלְקַרס פרש עליו את חסותו, ועליו אמרו שהיה מסתובב עם מקגרו במקומות הכי ידועים לשמצה בגלזגו. הוא אהב לספר איך אפילו ביקשו ממנו להיות ביחידת שומרי הראש של בית המלוכה, אבל עם כל הסיפורים על הפה המלוכלך ועל החיים העלובים, ועם כל הבחורות שהוא הִפרה, הם משכו את ההצעה. ב-1816 הוא הפיל את האלוף סיימון ביל בשני סיבובים, וסיימון ביל לא קם יותר. בקריקטורה המפורסמת שהתפרסמה ב"גאזֶט" נראה מקגרו מנופף באגרופיו מעל לאבן מצבה, שנכתב עליה:

סיימון ביל פה נח בצֵל 

אגרופים מפלדה, לסת ברזל

ארבעה ועשרים ניצחונות להלל

ואז קְרב אחד שכמותו לא פילל

בתוך שני סיבובים נוכחה כל תבל

כי גלגל הגורל לעולם מתגלגל.

כמובן, לאף אחד מהאנשים עם הכסף לא היה שום ספק שג'ייקוב בֶּרק הולך לחטוף. ובֶּרק ידע על השמועות, אבל קיירן והיֶנקי אמרו שיש לו סיכוי, שבליינדמן מזדקן ושבֶּרק משתפר מיום ליום בעוצמה וביֶדע הטכני.

האמת היא שבֶּרק לא היה צריך שיספרו לו, וקיירן ידע, כי קיירן אירגן קרבות כבר שלוש-עשרה שנים, שאין דבר יותר יהיר מבחור בן עשרים ושלוש, אולי חוץ מאשר נער בן שש-עשרה, אבל לך תנסה למצוא צוואר כמו של "השרירי" אצל נער. הבעיה היחידה עם בֶּרק, הוא אמר לו, ולחץ את האצבעות אל שרירי החזה שלו, הבעיה היחידה איתך, היא שבֶּרק טוב ומנומס מדי, ושמץ שפלוּת לא היה מזיק לו. בֶּרק תהה בעניין הזה לא מעט, איך אחד שמרביץ יכול להיות בן אדם טוב, ותהה אם הוא טוב רק מפני שהוא בתחתית ולא מסוגל להיות שום דבר אחר, שבנסיבות שונות, אם משהו היה זז איתו, הוא לא היה כזה. פעם, בפאב, הוא שמע, אין דבר כזה בן אדם שחוטא, רק עולם שחוטא, ואמרו לו שהכוונה היא שהשטן נמצא אצל כל אחד ורק טיפוס נדיר יכול להחזיק אותו ככה שלא ירים ראש. ואז אחר כך הוא התחיל לחשוב שאולי הוא שמע לא נכון, ושבעצם זה היה, אין דבר כזה בן אדם טוב, רק עולם טוב, והוא התחיל לחזור על זה שוב ושוב עד שלא הצליח לזכור אם המצב הבסיסי היה של חוטא או של טוב. קיירן אמר שהוא טוב מדי, אבל בתוך תוכו הוא ידע שהוא מרביץ כי הוא אוהב את ההרגשה של להרביץ לבחור השני, ובהתחלה זה נראה לו חטא, אבל אז הוא התחיל לחשוב שאם הבחור השני הוא בדיוק כמוהו, אז גם הבחור השני אוהב להרביץ, מה שאומר שהוא, בֶּרק, מכה חוטא, וכך הוא, בֶּרק, טוב, חוץ מאשר במקרים שבהם הוא הסתכל על זה בצורה אחרת, ואז גם הבחור השני היה מכסח בחור שאוהב להרביץ (אותו, את בֶּרק), כלומר, הבחור האחר היה טוב, ובֶּרק חטא מפני שעשה קציצות מבן אדם ישר דרך.

החשיבה נמשכה סחור סחור כמו אחד מאותם שירים בלתי נסבלים שלעולם לא נפסקים, עד שהחליט "השרירי" כי מה שהוא אוהב בקרב זה העובדה שהוא לא צריך לייגע את המוח בשאלות כאלה, רק להרביץ, כי אם אתה לא מרביץ, מרביצים לך. זו התשובה!

קרֵב היום.

וכך התחיל בֶּרק להתאמן: הרציפים ביום, משקולות הרמה לפנות ערב. קיירן שלח אותו לרוץ עם הכלבים שלו בגבעות. להכות שקי חול. אסר עליו משקאות ואהבהבים.

השמועה מתפשטת מהר בבריסטול. הוא שומע התלחשויות שמלוות אותו לכל מקום. בָּרחובות צרים עליו מצחצחי הנעליים, מתחננים לראות סלטות ואז מתחרים זה בזה על התואר "השרירי". הנערות משפילות את הכובעים ונושאות עיניים כשהוא עובר על פניהן בהילוך תרנגולי.

ערב אחד, ברציפים, סבל זקן בשם בּוּת ניגש אל בֶּרק כשהוא כבר בדרך הביתה. הוא מתייצב לפני הבחור, תופס בזרועו באחיזת פלדה, אומר, זה דבר טיפשי, וג'ייקוב בֶּרק אומר, כן, אדוני. כרזות נתלות, ובהן איורים של שני הגברים עומדים זה כנגד זה כאילו ציירו אותם יחד, בלי חולצות, בנעלי שלושת רבעי ובמכנסי אגרוף הדוקים בסרטי בד. נאמר בהן שהקרב ייערך ב"מוֹלסי הֶרְסְט", מדרום-מערב ללונדון, אבל כולם יודעים שזו תרמית שנועדה להיפטר מהפקחים. העיתונים מחליטים לכנות את הקרב "המפגן של בליינדמן", כאילו זה לא קרב אלא תצוגה של מקגרו. כאילו בֶּרק אפילו לא מתמודד.

ערב אחד אמא שלו מחכה לו כשהוא בא הביתה. אומרים שאתה הולך להיהרג, היא אומרת. מי אומר את זה? שואל ג'ייקוב. כולם, היא אומרת. הייתי בשוּק. הם אומרים: תדאגי שמבטיחים לך את הפרס, אנני, כי הילד שלך לא חוזר הביתה.

מי שלא הוזכר במילותיה, אבל היה חבוי ביניהן, הוא אבא שלו, שמשתעל עד לב השמים ולא יורד לרציפים כבר חודשים. אבל היא לא אומרת שג'ייקוב צריך לסגת. אם היתה אומרת את זה, הוא היה מרבע את הלסת ומכריז שהוא מחויב להגן על כבודו. דווקא מפני שהיא לא אומרת כלום מעבר לזה, מתחילים הספקות להחליק אל תוכו פנימה כמו צלופחים.

אלא שהוא יודע שהוא לא יכול לסגת גם אם היה רוצה. הוא חייב לקיירן, על הצעיף, על המגבעת, על האוכל. קיירן אומר שבפרס מהקרב עם מקגרו הוא יכסה את החוב ועוד משהו. הוא מחליט ש"ועוד משהו" פירושו אפילו יותר אם הוא יהמר על עצמו. ואז הוא יפסיק עם זה.

הם מוצאים נותן חסות.

שבועיים לפני הקרב מגרד קיירן נותן חסות מטורזן בשם קוונדיש; יתרת הפרס היא תרומת מועדון האגרוף.

קוונדיש פוגש את בֶּרק ואת קיירן בבית המרזח של נד לנדון. הוא אכן גנדרן: תלתלים, בושם, מדבר בנימת גאוותנות ומהר ובקול גבוה. רוצה שיקראו לו קַו, אבל ג'ייקוב קורא לו מר קוונדיש, והוא מחייך. הוא עשה את הונו בתקופת העוֹצרוּת, והוא מנופף בזה, שורף שטר כסף מול העיניים של בֶּרק. מדקלם שיר שכתב על אגרוף, שהתפרסם בשבועון הספורט "בֶּל'ס לַייף", מלא מילים מרובות אותיות שאוזניו של בֶּרק מתקשות להשתלט עליהן. קוונדיש מספר סיפור על מתאגרף, צוחק ואומר, טום המסכן, פשוט יצאו לו העיניים מתוך הראש. פְּלוֹפּ. פְּלוֹפּ. לא הצליח למצוא עבודה ובסוף התאבד. שתה חומצה פרוסית. פְּלוֹפּ. הוא צוחק. בֶּרק מיד שונא אותו, מרגיש שכל הגוף שלו נמתח כשהוא שומע אותו מדבר. הוא יודע שקוונדיש מנסה להקטין אותו כדי להגדיל את עצמו, אבל לא עולות בדעתו מילים מהירות לתשובות. כל אחד אחר, והוא היה מכה אותו כל כך חזק עד שההוא היה מאבד יותר מעיניים. הוא מסתכל על המאמן שלו, וקיירן מטה את הראש, רק מעט, כאילו הוא אומר, תירגע, תבלע את זה, קוונדיש שם את הפרס.

קוונדיש שתוי עד לשד עצמותיו, ודיבורו כבר מתלעלע. הוא קורא לבחורה וכורך לה זרוע סביב המותניים. אומר לג'ייקוב להסיר את החולצה. אומר, תראי מה זו סימטריה, תראי מה זה כוח. אומר, אמא שלך אירית, בֶּרק? קורא לו הבחור הקטן שלי. נוגע בזרועותיו ואומר, תראי איזה יופי. שותה את הג'ין המחורבן שלו עד שהוא נוזל לו על הסנטר. אומר שהוא היה מתאגרף, אבל הוא מחזיק את האגרופים שלו עם האגודלים פנימה.

הם נוסעים אל זירת הקרב, ושם פוגש בֶּרק אדם שמאציל עליו את הפילוסופיה שלו.

הקרב נערך בהרטפורדשייר, בשדה מדרום לסנט אלבּנס, שנקרא דֶד רֵבּיט הִית. בסנט אלבנס הם מבלים את הלילה בפונדק כרכרות. קיירן והיֶנקי שותים עד שהם כבר מתנדנדים, אבל "השרירי" עצבני מדי לבלוע משהו. הפונדקאי הוא חסיד מושבע של ענף האגרוף, הקירות מעוטרים באיורים ובהדפסים של המתאגרפים הגדולים, ובֶּרק מזהה את בְּרוֹטוֹן ואת פֵּיינטר, ואת היהודים מנדוֹסה ו"דַאץ'" סם, וגזמן ו"גֵיים צ'יקן". הוא רוצה להיות כמו הדיוקנאות, יציב ושקט ומרוחק בכתם של צבע מים, לגמרי לבדו ואפוף תהילה. אבל באספסוף שממלא את המסבאה נדחק "השרירי" אל הפינה בידי מפרזל סוסים, איש שמן, ממושקף, עם מראה של אחד שקורא. הוא אומר שהיה כומר, פעם, מה שמסביר את חיתוך הדיבור הברור, אם כי הוא לא מוכן לספר מדוע הפשיטו אותו מהגלימה. אתה תהיה אחד הגדולים, הוא אומר לג'ייקוב. תראה אותך. יכול להיות שמחר תפסיד, אבל זה לא משנה. רק תעמוד על שלך, ובקרוב תהיה אלוף. הוא שואל אם בֶּרק יודע על הקרב בין אכילס להקטור, אבל בֶּרק מעולם לא שמע על שני המתאגרפים האלה. מפרזל הסוסים מושך בכתפיים. ראית פעם את מקגרו? הוא שואל. בֶּרק לא ראה, רק רישומים. גוליית, אומר מפרזל הסוסים. כאילו מישהו חיבר שני גברים לגבר אחד. ומעוות בדיוק ככה. אתה כבר תראה. אוזניים מעוכות כמו כרוביות. אוזניים? לא. פנים מעוכות כמו כרובית.

הוא ממשיך ללא לאות. רוצה לשמוע את הפילוסופיה שלי? איך אתה מתכוון לנצח? תחשוב, בחורצ'יק. אתה רוצה לנצח או שאתה רוצה לפגוע בו? אלה דברים שונים. תיאוריית הקרב של הכומר בראון – אתה יכול להעביר את זה הלאה – היא שזעם לוקח אדם רק עד נקודה מסוימת. זה מה שכל הבחורים העניים כמוך מתחילים איתו: זעם, הם צריכים את זה כמו שסוס זקוק לרוכב. אבל די מהר זה מפריע. אתם יוצאים החוצה וחושבים שאתם נלחמים מול מתאגרף, אבל האמת היא שאתם נלחמים בעולם. אלא שמתאגרף טוב, תבין, כמו בליינדמן, הוא יודע שהמתאגרף שעומד מולו נלחם קודם כול כדי לפגוע ואחר כך כדי לנצח. והוא ישתמש בזה. ישתמש בשנאה שלך כדי להפיל אותך. זה ההבדל. אנשים שנלחמים כדי לפגוע חוטפים בסוף. Gladiator in arena consilium capit. הוא יגמור אותך. יכתוש אותך, יעשה ממך עוגה. ילפות לך את הראש באחיזת חנק, ואז איפה תמצא את עצמך?  

לבֶּרק אין תשובה. הוא לוטש עיניים באיש, בפאות הלחיים שלו העבות כמו חבלים. האיש ממשיך לדבר על זעם, ובֶּרק מתפתה לומר, אין דבר כזה אדם שחוטא, רק עולם שחוטא. אני פשוט מרביץ. הוא לא רוצה לדבר יותר. אבל הוא לא הולך משם, גם לא הולך לישון. מזמור  שיכורים מתגבר והולך. נשמח ונשכח את יום המחר / נשתה ונשתה עוד שיכר… יש לו בחילה והוא חושב שאולי הוא מפחד.

הם מתכנסים בדֶד רֵבּיט הִית.

הקרב אמור להיערך במרחק של שישה קילומטרים בערך מבית המרזח, בשדה לא רחוק מן הדרך, בשקע קרקע רך שבין שתי גבעות.

קצת אחרי עלות השחר הם לוקחים כרכרה. הם עוברים על פני המון אנשים שעולים בדרך, ברכיבה או ברגל. הבוקר קר, אור מהוסס, השדות רטובים מטל. הוקמו אוהלים למאכלים קלים ולמשקאות. התנועה איטית, הדרך עמוסה בכרכרות סגורות ובסוסים. עוברת שעה ארוכה עד שבֶּרק מבין שהקהל הזה נמצא שם גם בשבילו. הם מחנים את המרכבה במישור קטן בחצי הדרך במעלה הגבעה. בֶּרק יוצא, ואחריו קיירן והיֶנקי. כמעט מיד מתנפל עליו ההמון, נדחק כלפיו בלי שום סיבה, אלא כדי לנסות ולהתקרב. הם שרים, קדימה נקרע את בליינדמן, או בליינדמן קורע אותך. "השרירי" חובש את המגבעת נמוך על עיניו, העוזרים משני צדיו, מובילים אותו בשביל ארוך בעשב הרטוב, במעלה תלולית ואז למטה בכיוון הזירה. שני הגברים אוחזים בו במרפקים. הוא יודע שזה אמור לנחם אותו, אבל אין בזה שום נחמה. הוא חושב, מתי מובילים אדם ככה? והתשובה היא לגרדום.

הם מתקרבים ורואים קהל רב מכונס סביב חבלי הזירה, והוא שומע לחישה קרובה אליו. ליד הזירה העמידו שני דוכנים לתשלום, אבל הקהל גולש בהמוניו מהגבעות. הוא מחפש את היריב שלו, אבל בליינדמן לא נראה בשום מקום. הוא רוצה שבליינדמן יהיה שם, כאילו בליינדמן הוא היחיד שיכול לדעת מה הוא מרגיש.

הקרקע תחוחה כאילו להקת חזירים חיטטה בה, אבל הזירה נקייה, מסודרת, מכוסה בחול, לא דומה לשום מקום שהוא התמודד בו. הם מתחו שני חבלים צבועים שמסמנים את הזירה, הקו שבמרכז הזירה כבר מסומן בגיר. הוא לא מוריד את חלוק האגרוף וקיירן ניגש ומדבר עם השופט. הוא מרגיש שעיני הקהל נעוצות בו, הוא מנסה להתעלם מהן, מביט למטה, קופץ אגרופים שוב ושוב. לבסוף הוא מרים את פניו ומביט סביב. הגבעה כולה אנשים מלוא העין. לידו שני גנדרנים, עניבות אסקוֹט מנקרות עיניים, חליפות משי וצמר, שכמיות וכפתורי פנינה. היי, שרירי, אומר אחד מהם וצוחק. שמתי עליך כסף, שרירי, אומר השני. הם מדברים מוזר, ואז הוא מבין שהם לועגים למבטא  האירי. הוא מפנה את המבט.

קיירן חוזר. זה משהו גדול, בחור, הוא אומר. עשרת אלפים איש, ואין אורווה אחת פנויה באזור. חצי מדינה רוצה לראות את הבחור שלנו מפיל את בליינדמן.

 

תרועות וקריאות בוז כשהיריב שלו מתקרב.

בשעת בוקר מאוחרת מגיע מקגרו. בֶּרק שומע המיית מלמולים בקהל, ואז צעקות מתגברות, צלע הגבעה נחצה לשניים לכבוד דמות כהה שעוברת בתווך, מוקפת פמליה. הם רחוקים, יורדים במדרון שממול. לרגע נדמה לו שהוא צופה בצֵל בשעת שקיעה, המסה המגושמת מתנשאת בכבדות מעל לעוזרים. שיר אִגרוּף מתרקם מתוך הרעש, אבל הוא לא מצליח לשמוע את המילים. ואז פתאום, באמצע הדרך של מקגרו אל הזירה, בוודאי נאמר דבר מה מכוער, וגוליית מזנק אל תוך הקהל. ואז המולה, חליפות שחורות מתהפכות לאחור כמו אבני דומינו. בֶּרק לא יודע אם מקגרו אפילו זז: האנשים עולים ונופלים לאחור צועקים ומנופפים בזרועות כמו חיית ים ענקית שמפרפרת בקצף גלים. ואז העוזרים כנראה משתלטים עליו, מושכים אותו לאחור, אדווה חולפת בקהל והוא נרגע. מתלחשים עכשיו: מקגרו לא שולט בעצמו, הוא חיה, אסור לתת לו לעלות לזירה, אבל בֶּרק יודע שהיריב שלו עשה את זה בשביל ההצגה, אם כי הוא לא יודע אם ההצגה נועדה לעיניו או לעיני הקהל שהגיע.

אין שום תקריות נוספות. ככל שמקגרו מתקרב, משתרר שקט. סמוך לזירה מוסר מקגרו את חלוק האגרוף לאחד העוזרים ונכנס. בֶּרק, בפינה שלו, צופה בבליינדמן מתפשט ונשאר במדים בלבד. 

ג'ייקוב בֶּרק אמנם התכונן לעמוד מול ענק, אבל אם זיכרונו אינו מטעה אותו הוא מימיו לא ראה בן אנוש כזה. מקגרו בטח שוקל 120 קילוגרם. הוא לפחות מטר תשעים ושמונה, אבל אשליית הגובה מוגברת בגלל ממדי החזה והבטן, שנותנים הרגשה שראשו שקוע אי-שם מאחור כמו פסגה מרוחקת. זרועות עבות כמו הירכיים של "השרירי". אגרופים תלויים לאטם. עור חיוור עם כתמים אדומים. לקרוא לאוזניים שלו "כרוביות" זו ממש מחמאה. פקעות נשמע יותר מתאים, חושב בֶּרק. פקעות בר שמסוגלות לשבור פרק באצבע. האף בצבע אפור-צהוב שמשווה לו צורת אף של מת. יש כל כך הרבה ממנו עד שבֶּרק מתקשה לראות איפה מתחילים השרירים: הוא נראה כאילו מישהו לקח פסל מוצק ועצום של גבר חזק, והמשיך והשליך עליו גושי חימר עד שלא נותר עוד חימר. בֶּרק אפילו לא יודע איפה ינחית את אגרופיו. נדמה שכללים מסוימים, למשל כללים שאוסרים על לפיתת הצוואר, חסרי חשיבות ככל הנוגע לבליינדמן, שכן בֶּרק לא בטוח איפה נגמר הצוואר ומתחיל הראש. הוא מרגיש כאילו אמרו לו להרים גוש סלע מסורבל בלי שיהיה לו היכן להניח את ידיו.

הוא יודע עכשיו שהוא התפתה בגלל הכרזות שבישרו על הקרב, שראו בהן את שני המתמודדים זה מול זה, כאילו זה קרב בין שני גברים. זה לא קרב בין שני גברים. הוא חושב על משחקי דמיון ששׂיחק כשהיה ילד: אם אריה נלחם בדוב, אם צב נלחם בברווז, אם כריש נלחם בשועל ענקי. אם עיט נלחם באיש מאֵש. מי ינצח? מי יהרוג את מי? אם בֶּרק "השרירי" נלחם במפלצת מקגרו?

ואז ג'ייקוב מבין שמכרו אותו, שסיכמו מראש שיפסיד, שאין סיכוי בעולם שקיירן והיֶנקי ציפו שיהיה לו סיכוי כלשהו נגד בליינדמן.   

פעימות לבו מאיצות, תזזיתיות כמו אגל מים במחבת רותח.

הוא מביט לאחור אל הקהל. עכשיו ההמון מתפרש עד לראש צלע הגבעה. הם שרים בקול מחריש אוזניים. אבל הוא שומע רק בליינדמן, הם שם כדי לראות את בליינדמן מנצח או את בליינדמן מפסיד. מקללים ומעודדים, אבל רק את השם של בליינדמן. נראה שהקהל אפילו לא מכיר בקיומו של בֶּרק. ג'ייקוב חושב: מי יריע לשועל, אם הוא בא לראות כלב ציד?

הקרב מתחיל.

הסדרנים דבוקים אל החבלים. יש שישה, חמישייה לונדונית של מחלקי פחם וסייס שפרש מענף האגרוף. הם הסירו את מקטורניהם, הפשילו את שרווליהם, והם נאבקים להדוף את הקהל לאחור. "השרירי" קולט שבזמן שהפליג לו במחשבות בזרועותיו שמוטות לצדי הגוף, העוזרים שלו כבר פשטו את בגדיו מעליו עד שנותר רק במכנסי אגרוף.

הוא עומד מסוחרר. הוא קולט שהוא בוהה בקהל, מחפש מישהו שהוא מכיר, עוד סבל מהרציפים או – הוא חושב בקדחתנות עכשיו – אח, או אפילו את אמא שלו, ואז קיירן לוחש לו משהו באוזן. הוא כמעט שכח את העוזר שלו, אבל עכשיו קיירן מאחוריו, ידיו על כתפיו של בֶּרק, מעסות את שרירי הדלתא האדירים שהוא כל כך גאה בהם. ג'ייקוב מנער אותו הלאה ממנו. גם הוא בעסק? הוא תוהה. כמה משלמים לו בשביל להביא אותי להיהרג? הוא מטלטל את הראש כאילו יש לו רעל באוזן.

מאחוריו הוא שומע את הקול של קיירן. תראה להם מה זה, "שרירי". הוא משדל את זרועותיו של בֶּרק להתרומם באוויר, ובֶּרק מותח שרירים. בדיוק ככה, "שרירי", אומר קיירן. תראה לזקן מה זה.

מה ההימור? מסנן ג'ייקוב מבעד לשיניים. איזה סיכוי נותנים לי? קיירן מעסה לו את הכתפיים. אל תדאג, בחור. אתה תכסח ואני אהמר וכולנו נצא מפה אנשים עשירים. הוא צוחק, אבל ג'ייקוב לא מצטרף אליו. כל כמה שהוא מנסה להשליך את הזעם שלו בחזרה אל הענק שבזירה, הוא מרגיש רק שבגדו בו, מלא חימה על המנהלים שלו בגלל מה שעומד לקרות. המחשבה שקיירן והיֶנקי רוצים שהוא יפסיד נעלמת, אבל מה שנשאר גרוע אפילו יותר, שהוא עצמו חסר ערך. עצם המחשבה שהם עשויים לדאוג לשלומו יותר מכפי שמאלף חיות דואג לשלומו של דב מרקד נראה לו עכשיו כמו פנטזיה מגוחכת. הוא עשה שטות כשהאמין. הוא צריך להתיישב, לגמור עם זה, לחזור אל "החור", אל הרציפים, הביתה. הם נקראים אל הקו. השופט מצטרף אל הסדרנים מחוץ לזירה. בֶּרק רואה את קוונדיש בשורה הראשונה, חבוש במגבעת לבנה גבוהה, נקייה לאין שיעור וללא רבב. לידו: המהמרים הנדחפים, האצבעות המרפרפות של סוכן הימורים.

שני המתאגרפים לוחצים ידיים. כפותיו של מקגרו כמו כל השאר, גיאולוגיות, וג'ייקוב, עם לפיתת יד שמנפצת בקבוק, לא מצליח למצוא אפילו נקודת אחיזה ביד של הסקוטי.

לורד מאֵסֶקְס ימדוד זמן. השופט פוצח בנאום מתחסד, מבטיח עוצמה ומהירות וכוח סבל, קרב של כוח עמידוּת, מאבק מרהיב, תחרות איתנים המיועדת לאדונים נכבדים. הקהל מתפרץ וגועש.

שהטוב משניכם ינצח, אומר השופט.

אגרופים זקורים.

בֶּרק, באגרופים זקורים ובכריעה, לא שומע את צלצול הפעמון בגלל כל הצעקות. מולו מקגרו, בעמידת מוצא, כתפיים רבועות, פנים כמו מסכה, מחכה לַבחור. בֶּרק רוצה להכות, אבל לא מצליח לזוז, הוא לא רואה שום קו מבעד לזרועות של הענק. בליינדמן מחקה בשפתיו נשיקה והקהל שואג. שריר, שריר, נשמע קול מקניט, ובזווית העין רואה בֶּרק את שני הגנדרנים צוחקים, ולידם את קוונדיש שאפילו לא מנסה למחוק חיוך מהפנים. הוא פוסע קדימה ומכה בלסת של בליינדמן. מקגרו לא מניד עפעף. בֶּרק מכה שוב, ובליינדמן בולם בשמאלו. זרועו נמתחת רק בקושי. בליינדמן מעווה את הפנים בהבעה לעגנית של הפתעה, מסלק את זרועו כמו שמסלקים זבוב. מנופף באגרופים. זאת הצגה לקהל, והם מודים על כך בנהמת צחוק. בֶּרק מסתער שוב, שמאלית אל הלסת של בליינדמן, ובו ברגע חש כאילו לבֵנה נוחתת על ראשו.

"השרירי" נופל.

קיירן מוליך אותו בחזרה לפינה, מושיב אותו, לוחש, תתיש אותו, "שרירי", תניע במהירות את הרגליים, תרקוד כמו מנדוֹסה, אבל בֶּרק הודף אותו מעליו, ניצב שוב על הקו שבמרכז הזירה לפני שהלורד סופר עד שלושים. הוא שולח מהלומה ברגע שבליינדמן מתרומם מהפינה שלו. עבירה! הוא שומע, אבל לפני שהם מצליחים למשוך אותו לאחור, הוא שוב על הרצפה, לא מבין מה קרה. הפעם הוא טועם את העפר, שומע את השופט קורא, דם ראשון, וחש שהלחי שלו רטובה. הוא שומע מִספרים ולא מצליח להבחין בין צעקות הקהל לבין השאגה באוזנו.

בחזרה אל הקו ו"השרירי" נופל.

בחזרה אל הקו. בליינדמן תוקף. "השרירי" פונה, תוקע אגרוף בצוואר של מקגרו והענק מועד. צלע הגבעה כולה שואגת כמו הפגזה ארטילרית. ואז מקגרו קם, בשרו רוטט ומנצנץ קלושות, ובֶּרק נע קדימה. הוא לא יכול לחשוב עכשיו; הוא יכול רק לזוז.

הקרב נמשך.

נדמה שסיבובי הקרב מתגלגלים דרכו. מכת וו באוזן של בליינדמן. בֶּרק בפה. אחת-שתיים. אחת-שתיים. דם, שן, ו"השרירי" נופל. מכה ישרה באף ובליינדמן נופל. בחזרה אל הקו ו"השרירי" הולם במנוול, באוזן, באוזן, ונראה שהאוזן נמעכת, נמחצת כמו תפוח אדמה מתחת לעקב. בליינדמן נופל. בחזרה אל הקו ובליינדמן מסתער. בבטן, בבטן, "השרירי" נופל. מכה מלמעלה באוזן ו"שרירי" נופל. פּירוּאט, סיבוב, ובליינדמן מסתער. "השרירי" נסוג, מעקם את העקב ושני הגברים נופלים. בחזרה אל הקו. אחת מהירה בעין, "השרירי" נופל. שוב בעין, "השרירי" נופל. בליינדמן חוסם ו"השרירי" נופל. בליינדמן משתעל, פולט שן טוחנת. מכה ועוד מכה ו"השרירי" נופל. בחזרה אל הקו ו"השרירי" נופל. בליינדמן בליינדמן, ו"השרירי" נופל.

בֶּרק יושב בפינה, עפעפיו נפוחים, טעם דם בלשון, פרקי אצבעותיו רטובים מדם, הוא מניח לידיו של קיירן ללטף את חזהו, הינקי מוחה את פניו בספוג. הוא מרגיש שהאנשים שלו לא שם. מה שנוגע בו הוא כנפי ציפור. הוא רוצה להיכנס במקגרו, צריך להרביץ. כואב לו כשהוא נושם, הוא לא יודע מה נשאר מהריאות שלו, אבל משהו בתוכו אומר לו שהגרוע מכל כבר מאחוריו. שאין לבליינדמן מכות חזקות יותר מאלה שכבר הרביץ, אבל שלבֶּרק עוד יש, הוא עוד יכול להניף משא. הוא מהמהם שיר סבלים: הרימו גבוה את החבית הרימו גבוה את החבית הרימו גבוה את החבית, מכל הלב! / תריסר חתולים קטנים במטבח ועוד אחד כבר מתקרב. השפתיים שלו נפוחות, מייבבות. הוא שוטף את הפה בג'ין אוֹלְד טוֹם, מתרומם לפני השלושים, והוא על הקו שבמרכז הזירה כשבליינדמן עוד לא עומד.

עכשיו הקהל כבר רועם, נדחק אל החבל, חובט בסדרנים, קללות מתעופפות. בֶּרק מסתער שוב. הפעם מקגרו תופס בפרק ידו, מסתובב בכוח ומשליך אותו על הארץ, יורד אליו וברכו על מעיו של בֶּרק. הפה של "השרירי" מתמלא מיץ מרה, המכנסיים נרטבים. הוא שומע שריקות בוז וצעקת עבירה, אבל מקגרו נוחר מבעד לאף שבור ולא אכפת לו, הוא מערסל את ראשו של בֶּרק, לוחש משהו חורק באוזנו, בועט ב"שרירי" בצלעות בזמן שהוא קם. שוב, עבירה! אבל הפעם מהקהל, קרוב יותר, ובֶּרק רואה גבר פורץ עד סמוך לחבלים, מטיח קללות מכוערות בסקוטי, ובעקבותיו עוד אחד ועוד אחד, ובֶּרק, שקם על ברכיו, חושב, הנה זה בא, והוא אפילו לא עומד כשמתחילות המהלומות להתעופף.

מהומת אלוהים בזירה: שני המתאגרפים מאחדים כוחות כדי להשיב את הסדר על כנו.

איש גז מכה סייס מכה מבשל בירה מכה אופה. שני גנדרנים חובטים זה בזה כאילו הם מתכוונים לשלוח איש את רעהו לפגוש את הבורא. סייס הולם בשוטר בשעה שחברו מפיל איזה כומר.

הסדרנים חסרי אונים, החבלים פרוצים, הקהל קורס אל הזירה. נדמה שהם לא מעוניינים במתאגרפים אלא אלה באלה, אם כי נדמה ש"השרירי" המסוחרר פשוט לא יודע מימינו ומשמאלו. המון מתקדם ומקלל את הסקוטי. מקלות מתנופפים ואבנים מושלכות ומישהו מושך חבל, והאוויר מתמלא בקללות, כל סוגי החיות ודברים שייעשו ושימוש חופשי במילה בעלת ההברה אחת.

ואז "השרירי" ובליינדמן מצטרפים אל הסדרנים, חובטים הנה והנה כדי לפנות את הזירה, כי שניהם צמאים לקרב. הפנים של בליינדמן אדומות והוא מתנשם בכבדות. "השרירי", אחרי שנח, מרגיש שהכוחות חוזרים אליו.

עד שהם שמים סוף למהומה, תריסר גברים נזקקים לטיפול. ואז נמתחים שוב החבלים מחדש, מסדרים שוב את הפינות. משתרר שקט, אם כי השופט עוד צועק, מאיים לסיים את הקרב אלא אם כן הסדר יוּשב על כנו עד תום. 

אבל מה קרה לעיניים של "השרירי"?

הזמן עשה יד אחת עם בליינדמן: בינתיים, "השרירי" כבר בקושי רואה, שתי עיניו מזילות דמעות, נפוחות להחריד, מוקרמות. הזירה פונתה, הסדרנים חזרו אל החבלים, המתאגרפים פונים אל העוזרים. בפינה, קיירן מחליק באגודליו על עפעפיו של "השרירי". אתה בחוץ, הוא אומר. אתה בחוץ, או שתיתן לי לחתוך אותן, וג'ייקוב רק מהנהן. קיירן דוחף את ראשו לאחור, תופס באזמל המנתחים, תופס בפניו, וההקלה מיידית. פניו נצבעות באדום כהה, הוא חש בלחייו כאילו הוא בוכה.

חוזרים אל הקו, ומקגרו מתאגרף מלוכלך, אבל השופט נותן לזה להימשך. הוא זועם, חושב בֶּרק, הוא יודע שזה לא היה צריך לקחת כל כך הרבה זמן. זה היה אמור להיות קל, סגוּר. מקגרו מעווה את פניו, מסתער, מניח יד על צווארו של "השרירי", דוחק אותו אל החבל. "השרירי" נופל. קיירן קורא עבירה! אבל בֶּרק כבר חוזר אל הקו.

עכשיו בֶּרק מוביל. נע קדימה עכשיו, ובליינדמן לאחור. אגרופים זקורים ומקגרו חג במעגלים, יורק, משתעל, מגרד את הקרקע. בליינדמן לאחור, בֶּרק נע קדימה, מביט, מחכה, מביט, ואז הוא רואה את זה, רואה את הערוץ שלו פנימה. לא עכשיו, אלא בעוד שני מהלכים, כמו בדמקה. הוא חש חמימות בזרועות, חש רגשות שמחה, חושב, זה נהדר. הסחה גבוהה באוויר ומקגרו מתרומם גבוה ואז ג'ייקוב בֶּרק בִּפנים. שמאלית בלסת, שמאלית, ובליינדמן מתכופף, חומק. היישר אל הימנית של בֶּרק ומתרומם.

או אז יודע ג'ייקוב בֶּרק שהקרב נגמר. הוא שומע את זה, משהו רפוי. משהו רך, משהו שבור בלסת או בַּפּנים, משהו סדוק ברקה. הוא עובד לפעמים בפירוק אוניות, ויש הרגשה כזאת, כשפטיש כבד נכנס בקורה וכלום לא נשבר, אבל אתה יודע שבפעם הבאה שתניף אותו היא תיכנע. הקרב נגמר. בליינדמן עומד, אבל בֶּרק צריך רק לחכות ובליינדמן ייפול. הבעה מתפשטת על הפנים של בליינדמן, הבעה של בלבול, כאילו הוא שומע שיר שמעולם לא שמע לפני כן.

וברגע זה עולה בדעתו של בֶּרק מחשבה מסובכת מאוד.

המחשבה של ג'ייקוב בֶּרק לובשת צורה של זיכרון.

בילדות ברציפים, כמו כל הבנים, בילו ג'ייקוב וחבריו ימים שלמים במשחקי מלחמה נטולי פשרות, מטיחים מקלות זה בזה וזורקים אבנים הרחק אל תוך החושך, רודפים ונלחמים ומחוללים מהומות. הם שיחקו על פי החוקים האוניברסליים של אכזריות ושל אבירות ושל ריגושים, הריגוש שבלהרביץ ולזרוק ושיזרקו עליך, ויום אחד, כשג'ייקוב ושלושה חברים זרקו ורדפו, הם דחקו אל הפינה אביר אויב והטיחו בו עלבונות לפני שינחיתו את מכת החסד, שבמצב כזה, מול טרף קל שכזה, היתה אמורה להיות מורכבת מנגיעה באבן או מהטלה קלה שלה, בעוד הילד לכוד בגבו אל הקיר ואין לו שום דרך לברוח. אבל ביום ההוא אחר הצהריים, הילד, שהיה קצת קטן מהאחרים, נבהל מהם והתחיל לבכות, והאחרים הקיפו אותו והתחילו לצחוק ולזרוק, ואז הילד בכה עוד יותר, מה שגרם לאחרים לצחוק עוד יותר ולזרוק חזק יותר, ואז הילד התחיל להזיל ריר ולרצות את אמא שלו, וכולם מצאו והרימו עוד אבנים וזרקו, ובֶּרק התכופף וחש איך מתהדק אגרופו סביב אבן שהוא ידע שהיא גדולה מדי למשחק הזה, אלא שהבכי הסיר מעליו את כל הסייגים, והוא צחק וכיוון היטב אל הראש של הילד וזרק.

הסוף.

בקהל הצופים, בין הקללות וקריאות העידוד, לא היתה באותו יום בדֶד רֵבּיט הִית נפש חיה שידעה מה שיודע ג'ייקוב בֶּרק – שהקרב נגמר. כי בליינדמן עומד והאגרופים של בליינדמן זקורים, ואם השפה שלו נשמטת אף אחד לא רואה, אחרי כל מה שג'ייקוב בֶּרק ה"שרירי" כבר עשה לפנים שלו. הם יֵדעו, כהרף עין הם יֵדעו ובמשך שנים ידברו על זה, אבל בחצי השנייה הזאת שבין הידיעה של "השרירי" לידיעה של הקהל, כאילו נותר "השרירי" לבדו עם ידע ויכולת אינסופית ששמורים לאלוהים בלבד.

יש רגע, כשסבל מרים משא ומניף אותו על הכתף, שבו המשקל הרב, השק או הארגז או החבית, נעשים חסרי משקל במרומי התנופה, והסוור, לא חשוב עד כמה הוא עייף, בעודו תלוי בין הפעולה שלו לתוצאותיה, חש באותו הזמן גם קלילות שלא תיאמן וגם את עוצמת המשקל. כאילו הוא אדון המשקל, ולא נאבק תחתיו, וג'ייקוב בֶּרק למד עם השנים לצפות לשמחה הזאת, לדבוק בשמחה הזאת, לדעת בסתר לבו שבתוך כל האומללות הזאת של כל דבר סביבו, יש רגע אחד שבו הוא מלך.

אולי הוא חושב את זה או שאולי הוא חש בזה בתנועת הזרועות, כי עכשיו אין הבדל בין לחשוב ולחוש ולהכות.

האגרופים של בליינדמן שמוטים ו"השרירי" תוקף את היריב שלו. הוא מגשש אחר הפִּרצה, החור, הנקודה הרכה, מחפש שוב את הקורה ההיא, מכה, מכה, מחצית השנייה כבר עברה, ועכשיו אין דרך חזרה, מכה, הוא יודע שבזמן שסיפר לעצמו שהוא מכה ככה כדי שלא יכו אותו הוא שיקר, כי מתחת לזה, הסיבה שהוא מכה היא שיש שמחה בלפגוע, שמחה אמיתית בפשטות ובחופש ובמספר המדהים של תשובות שבתנועה אחת של זרועותיו. אחר כך הוא ירחם, אבל לא עכשיו, עכשיו אין רחמים, לא כי הוא אכזר אלא כי אין יותר בן מקגרו. "השרירי" נמצא לבדו, הראש נקי מכל דבר חוץ מהשמחה הזאת והיופי, והוא תוקף, חובט ביריב שלו, מחפש, יודע שהוא רוצה שזה ייגמר רק בדרך אחת, שיש רק דרך מרטיטה אחת שזה ייגמר, רק אחת, ובעודו מכה הוא חושב, בליינדמן אני מכה את בליינדמן אני מכה את קיירן אני מכה את קוונדיש אני הורג את קיירן אני מכה את קוונדיש אני מכה את בליינדמן אני מכה את קוונדיש, ואז כשהוא מרגיש את הנקודה הרכה הוא חושב, אני בפִּרצה, חושב בגולגולת חושב בקו חושב אל תוך מקגרו חושב יש קו אל תוך מקגרו אל תוך הנקודה הרכה אל תוך מקגרו אל תוך הגולגולת של בן מקגרו אל תוך הרקה של בן מקגרו הרקה השבורה של מקגרו

הרקה השבורה של מקגרו

חושב אין דבר כזה אדם מהיר, רק עולם איטי

חושב לשבור לשבור

בליינדמן נופל.         

אני זוכר איך צמחו השדיים שלי. הייתי מחזיק אותם בשתי ידיים, לוחץ אותם מול הראי, מסתכל עליהם מכל כיוון אפשרי. הייתי בודק את הצבע של הפְּטמות, את ההתחלות של השֹערות. מבחוץ נהיו בהם שקעים קטנים וקמטים, ומבפנים נהיה קשה יותר ויותר. הייתי מתלבש חצי שעה לפני שהייתי הולך לבית הספר והיו לי פטנטים איך להסתיר אותם וכל מיני שיגעונות. באותה תקופה היה מאוד אופנתי ג'ינס וטריקו זרוּק, אבל אני, לא טריקו ולא טיולים ולא מסיבות, לא בריכה ולא ים, גם לא בדיחות על הבנות.

אני זוכר איך פעם אחת התפשטתי לבדיקה אצל האחות. עמדתי וחייכתי ולא הייתי מסוגל להתרכז בשום דבר. קפאתי ממש. הייתי בטוח שבתוך הלב היא מתה מצחוק. הסתכלתי מעל השדיים שלי על הפלסטרים והתחבושות בארון הזכוכית ממול. לא העזתי להוריד את הראש, לא הסתכלתי בכלל על מה שהיא עושה.

גמרנו והתלבשתי. היא היתה בסדר. היא לא שאלה אותי אם זה מפריע לי, אלא רק אם כבר יש לי עלון של חינוך מיני. אמרתי לה שכן וגם שלדעתי הכול ידוע לי. היה לי ברור לְמה היא מתכוונת. באמת שהשתדלתי לקבל אותם כמו שהם, אבל זה לא היה כל כך פשוט. הגוף שלי הכשיל אותי, הגוף שלי היה בשבילי בוגד ומרגל.

חיכינו אחד לשני מאחורי הפינות של החיים. שיחקתי שחמט נגדו, ניסיתי לחשֵב כל תנועה חמישה צעדים קדימה. הדבר היחיד שעוד הייתי ספונטני בו היה להסתיר.

אחותי היתה שתקנית גדולה באותה תקופה. היא למדה משפטים וכולם אמרו עליה שהיא כוכבת אמיתית, שמחכֶּה לה כיסא בבית המשפט העליון. בשבתות היא היתה באה הביתה. היינו יושבים שעות וקולטים סדרות מירדן ולבנון. מאוד נהניתי לשבת איתה ככה. היינו שוקעים בתוך הספה האפורה לכל הכיוונים. לא ידעתי אם יש בה אהבה אמיתית לטלוויזיה, אבל בקטעים שלפני פסק הדין, כשהמושבעים חוזרים, היא היתה מתרוממת ומתיישרת בספה, יושבת יפֶה ומחכה.

אחרי הצהריים, כשהפרק היה נגמר, היינו הולכים לתלות את הכביסה על המִתקן בחצר, או להשקות את העצים, לפי הצורך. זו היתה ההזדמנות היחידה שבה הייתי מרשה לעצמי להוריד את החולצה. כל פעם מחדש זה היה בשבילי אירוע. היא לא ידעה את זה, אבל אם מישהו מהשכנים היה יוצא החוצה, או איזה חבר היה בא אלי כשהחולצה לא עלי, בזכותה זה לא היה משנה.

בפעם המאה בערך שראינו קולומבו בירדן, התקשר אליה סוף-סוף בחור אחד שעבד איתה באותו משרד. היא היתה צריכה דחוּף פתק בשביל לרשום את הטלפון שלו ולא היה בסלון שום דף. היא שֹמה יד על השפופרת וסימנה לי שאני אתן לה את אחד הניירות שהיו לי תמיד בכיסים של החולצה.

נו, מהר, בחייך, היא אמרה, הוא מחכה לי.

אלה לא היו ניירות שהייתי עושה איתם משהו. הם היו שם יותר בשביל להסתיר. פתחתי את הכפתור של הכיס מעל השד השמאלי שלי והוצאתי משם את הנייר, בעצם בריסטול, שהכנסתי לכיס של החולצה בשביל להשטיח את האזור מלפנים.

היא כתבה את המספר שלו על הבריסטול והמשיכה לדבר איתו עוד רבע שעה בערך, על השרירותיוּת של ההחלטות של הבוסים שלהם במשרד ועל איזה תת רמה ששֹוררת שם ואיך היא מתה שייגמר כבר החוזה שלה שם והיא תוכל לעזוב, למרות שהיא אוהבת את העבודה ואת מתן הסיוע לאנשים שפּונים אליהם. זה די הפריע לי להתרכז במה שקורה על המסך.

כשנגמר הפרק הם עדיין דיברו ביניהם ואני יצאתי להשקות את העצים בחצר האחורית. יש לנו עשרה עצי פרי יפים שעומדים בשתי שורות. הכלב של השכנים רץ הלוך ושוב לאורך הגדר ונבח כמו אידיוט, ואני חיכיתי לה שתצא.

די התרגשתי והייתי עצוב כמו לפני נסיעה לחוץ לארץ, כשפתאום בורחים ממך כל הביטחון והשמחה, ואתה בעת ובעונה אחת רוצה ולא רוצה שזה יקרה, העצים שלנו התחילו להשתנות לקראת הקיץ, לפתוח פרחים ורודים, והעלים היו מאוד ירוקים. שמתי את הצינור בגומה של האגס והסתכלתי איך המים עושים בה קצף ובוץ.

הייתי נורא סקרן ורציתי לחטט ולגלות מי זה הבחור הזה ומה קורה שם. לאמא שלי לא היו בעיות עם זה. היא היתה שואלת את אחותי תיכף ומיד עם מי היא דיברה, ואז או שאחותי היתה מספרת לה מה מתקדם ואפילו מבקשת עצה, או שהיא היתה מתעצבנת עליה וסותמת לכולנו את הפה, הכול לפי ההיגיון של אותו המקרה. בכלל, ההורים שלי העריכו אותה מאוד. לגבַּי הם לא היו כל כך בטוחים. אני יודע שבעיניהם היא היתה מושלמת, בזכות הלימודים שלה וזה שיש לה מקצוע ומה שכולם אמרו עליה. רק תמצאי מישהו, הם היו אומרים לה, רק הבעיה הקטנה הזאת, והכול יסתדר. אבל זה לא הסתדר. במקום להיות יפה יותר עם השנים, כמו שהם הבטיחו לה משום מה, היא נעשתה בחורה די סתמית מבחינה חיצונית. בכלל, המשפחה שלנו מזכירה לי לפעמים שֹקים של תפוחי אדמה.

בסוף היא יצאה לחצר ונעמדה ליד הגומה של הפקאן. היופי של העצים והדיכאון שלי ממנה זימזמו לי בראש כמו שני מטוסים בקו אוויר. קיוויתי שהיא לפחות תביא איתה נייר אחֵר, להכניס בחזרה לכיס של החולצה, אבל היא תמיד העדיפה מילים על מעשים.

סליחה אם פגעתי בך, היא אמרה, פשוט לא שֹמתי לב מה אני לוקחת ליד. השתדלתי לשמור על קור רוח, אבל רק קשיחוּת מצילה אותך במקרים כאלה, אז ניצלתי את ההזדמנות להגיד את מה שהיה לי על הלב. לא באמת מעניין אותָך מה קורה עם אנשים אחרים, אמרתי לה, רק שכולם יראו שהצדק איתך ויחשבו שעשית את הדבר הנכון.

העברתי את הצינור לגומה של התאנה ושֹמתי עליו רגל, שלא יעוף מהלחץ של המים. בהתחלה היא ניסתה לחייך אלי, זו תמיד התגובה שלה כשמַפנים אליה אצבע מאשימה. ואז היא סתם עמדה שם והסתכלה לכל הכיוונים, ורק אחרי שמילאתי עוד שתי גומות היא נזכרה לדבֵּר. אתה צודק מאה אחוז, היא אמרה, זאת אשמתי, אבל אנחנו נפתור את הבעיה הקטנה שלך. אנחנו חייבים, זה דבר ראשון.

כשהיינו קטנים לא הפסקנו ללכת מכות. היא היתה רצה אחרַי בין החדרים, הייתי בורח לחצר והיו מירדפים סביב הבית, כמו טום וג'רי. את רוב האגרופים היא היתה מחטיפה לי בגב. זה כאב והעליב ונשארו לי סימנים אדומים, רק שבתור ילד לא חשבתי עליה טוב או רע. ידעתי שזה עשה לי איזשהו נזק, אבל לא יכולתי לשים עליו את האצבע.

כשגדלתי, התחלתי להתנגד. לא פעם יכולתי לקמט אותה כמו נייר אלומיניום, לכדור מכוער וכבד וקומפקטי, אבל לא. ההרגשה הזאת, שיותר מכל דבר אחר היא היתה רוצה לסלק אותי מהעולם, היתה עוצרת אותי ברגע הקריטי.

אפשר לחשוב שזה היה אמור להכניס בי אמביציה ומוטיבציה, להראות לה פעם אחת ולתמיד, אבל רק היינו מתחילים להרים ידיים אחד על השני וזה היה מכה בי, כמו שאומרים, עוצר אותי על המקום ומעיף אותי אחורה.

בתור תחליף למכות היינו עסוקים בקרבות מרושעים שבהם הרסנו אחד לשני דברים יקרים ללב. אני זוכר איך קרעתי לה את הפוסטר של סטארסקי והאץ' לחתיכות, כי היא דרכה לי על האוסף פחיות, כי החבאתי את הג'ינס המשופשף שלה מאחורי המכל נפט המלוכלך, כי היא לא רצתה לצאת מהחדר של הטלוויזיה כשבאו אלי חברים וכן הלאה וכן הלאה. הרוע שלנו היה עמוק ויצירתי כל כך שלפעמים זה היה ממש מוזר ומעניין. אם מישהו יבוא וישאל אם אני אוהב את אחותי, אני פשוט לא אדע מה להגיד.

שבועיים-שלושה אחרי המקרה עם הבריסטול התחיל להופיע בבית השם של הבחור החדש. אחותי הכינה את הקרקע באופן יסודי וההורים שלנו זרחו מאושר כאילו פתאום נולד להם עוד ילד. הם דיברו עליו בכל הזדמנות. השכנות המקורבות כבר ידעו שקוראים לו מוֹסֵרי ושאחותי מאושרת עד הגג.

לי זה היה יותר מחשוד. הסיכוי שאחותי תמצא לעצמה מישהו שבאמת יעשה לה טוב, מישהו שמצד אחד יגונן עליה, מצד שני יעמיד אותה סוף-סוף במקום, מצד שלישי ירגש אותה ומצד רביעי יהיה מספיק חכם ומתוחכם בשביל הראש שלה, ונוסף לכול יימשך אליה ויסתפק באיך שהיא נראית, לכל זה היה לי מאוד קשה להאמין.

ביום שישי בערב קבעתי עם שניים-שלושה חברים בבית קפה שלנו בעיר. הכרנו את המקום הזה מההסתובבויות הליליות שלנו במכוניות של ההורים. הם היו חבר'ה טובים, מאלה שכבר היום נראים בדיוק כמו שייראו החיים שלהם בעוד עשר-עשרים שנה. אין לי ביקורת על זה, כי בגיל כזה אתה עוד לא יודע אם זה מושך אותך או דוחה אותך או שתיגרר לתוך זה בכל מקרה. באנו מבתים מסודרים פחות או יותר, היינו תלמידים טובים פלוס, היינו מאוהבים באותן בחורות פחות או יותר, והעדפנו גולדסטאר מחבית. לא הלכנו רחוק עם דברים, כי גם לא היה לאן. זה לא היה מרכז הארץ, ששם הכול בגדול.

בחצר של הבית קפה הזה היה לנו שולחן משלנו שעמד על החצץ בפינה ליד העציצים, והמלצריות אפילו לא היו טורחות להדליק את הנר הנמוך שעמד במאפרה. היינו כמו הלקוחות הקבועים שתמיד רואים בַּסדרות ובעצם הם יותר תפאורה מאשר אנשים אמיתיים, אלה שלפעמים נותנים להם להגיד משפט או שניים ופעם במאה שנה אולי מקדישים להם חצי פרק.

מה שכן, היה לנו משחק שאחד החבר'ה למד מקרוב שלו בבלגיה. הרגשנו ממש מקוריים עם המשחק הזה, אבל לדעתי זה משהו אוניברסלי. לוקחים כוס ריקה של בירה, מפית וגומייה. מניחים את המפית על הכוס, מלבישים עליה את הגומייה ומותחים, כמו עור של תוף. על המפית מניחים מטבע קטן.

בשלב הזה היינו עושים הפסקה, מזמינים עוד סיבוב של בירות, מחכים עד שהמלצרית תבוא. מאוד אהבנו אם זאת היתה נעמי, והיינו מבקשים ממנה להשיג לנו סיגריה. מלצריות חדשות היו עושות פרצוף חמוץ, אבל אנחנו היינו צעירים והיינו מוּכרים במקום הזה ולקחנו הכול ברוח טובה. לא ירדנו לחיי המלצריות ולא ניסינו להפריע לעבודה שלהן או להתחיל איתן, למרות שבהחלט היה על מה להסתכל.

הסיגריה היתה עוברת מאחד לשני והחוכמה היתה לנקב חורים במפית, בלי שהמטבע ייפול לכוס. אם הפלת את המטבע, אתה מוריד את הבירה שלך על המקום, מזמינים לך עוד אחת ומותחים מפית חדשה.

המזל לא בדיוק שיחק לי באותו ערב. המטבע נפל לי בכל סיבוב והורדתי שלוש ארבע בירות אחת אחרי השנייה. אף אחד לא התרגש יותר מדי. קרה לא פעם שהיינו צריכים לגרור מישהו מאיתנו למכונית והביתה, וכולנו נהנינו מהקטע. הזהרתי את החבר'ה שהמצב די גבולי וקראתי לנעמי, לבקש שתביא לי עוד כוס. היתה לה המון עבודה באותו ערב, אין ספק, אבל גם היה לה הגוף הכי יפה במשפחה, והיא והאחיות שלה נחשבו בעיר למשהו מיוחד ואמרו שאפילו שמעו עליהן באזור המרכז.

כשהיא היתה ניגשת לשולחן, לרוב הייתי קופא, נושם לאט ושומר על שקט, כמו בלש מאחורי עמודים בחניון תת-קרקעי. כולם פינו לה מעבר בין הכיסאות והשולחנות הצפופים, והיא התקרבה אלינו ונעמדה לידי קצת כפופה, בשביל שתוכל לשמוע עם כל המוזיקה והרעש שהיו מסביב. המחשוף שלה נפרש לצדדים כמו דיונה רחבה ובהירה, והשדיים השזופים שלה צילצלו מנגינה מלאה הצדקות בראש המסוּבב שלי. הם היו אוזן קשבת, הם היו התשובות הנכונות ועלה מהם ריח של דם ופרחים.

ידעתי בדיוק מה גֶבר אמיתי צריך לרצות, זה היה סביבנו בכל מקום, בְּלילות הטלוויזיה, במיטב הסרטים ובתיאורים הספרותיים: גבר אמיתי מניח את הראש הגאה והעייף שלו על החזה הזה, שוכח שלא יצא לו להתגלח שלושה ימים, ואחר כך מגרגר במקלחת שירים, כמו חתול שֹבֵע ועבה.

אני הסתחררתי לגמרי באותו רגע, זה בא לי בהפתעה כזאת שלא הספקתי להסתיר. כן חמוד, היא אמרה, מה אפשר לעזור, אתה במקרה שיכור?

את רוצה לדעת מה אני באמת רוצה? שאלתי אותה. אז היא אמרה, חבר'ה, מה אתם אומרים, כדאי לי? היא העבירה את השיער שלה מאחורי האוזן והעורף והוא כל הזמן חזר וגלש.

די, נעמי, אמרתי לה, הציצים שלך הורגים אותי, זה לא בסדר מצדך. החבר'ה שלי הסתכלו עלי כאילו מינימום צעקתי למחנכת שלנו באמצע טקס יום הזיכרון שהיא זונה, וסובבו את הכוסות בין האצבעות והיו כל כך נבוכים שממש הרגשתי איך אני עומד להם בגרון.

אבל נעמי, זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אחד מאיתנו נשפך ומדבר שטויות. היא לא היתה נבוכה, היא לא שֹמה יד בשביל להסתיר, אפילו לא הסתכלה למטה לראות מה וכמה רואים לה, כמו שאני הייתי תמיד מקפיד לעשות. נכון, היא אמרה, באמת לא בסדר מצדי, אני כבר הולכת להוריד אותם.

זאת היתה שורה מבריקה, כאילו היא מצטטת מסִדרה שנונה ששווה להישאר בשבילה ער. היא ידעה איך לענות. לא פלא שהרגשתי כלפיה מה שהרגשתי. גם איך שהיא חייכה חיוך נוצץ ומתוק לרוחב כל השיניים, גם זה היה כאילו שמביימים אותה ושתיכף יצעקו לה קאט. אבל אני, זה פשוט לא הספיק לי. הייתי חייב לדחוף את עצמי מעבר לקצה, כמו שמתרגמים את זה בטלוויזיה.

נעמי כבר התכוונה ללכת. בבקשה, אמרתי, פעם אחת לגעת בציצים שלך. עכשיו אולי זה נשמע כמו סתם גסות רוח, אבל זה באמת בא מכל הלב, ואני בהחלט מבין את עצמי בנסיבות של אותו ערב.

נעמי אפילו לא התקרבה אלי. היא עמדה עם מגש הכוסות ביד אחת, ועם האצבעות של היד השנייה היא הפליקה מכה קטנה לקרטון שהיה לי בתוך הכיס. הייתי בטוח ששמעו את הקול שזה עשה עד מרכז הארץ. אין בעיות, היא אמרה, אם תיתן לי לגעת בשלך.

החבר'ה שלי, שהיו כל הזמן במתח אדיר וחיכו לסוף הדיאלוג, פרצו בשאגות היסטריות ודפקו בידיים ובכוסות על השולחן כאילו ניצחנו באירוויזיון או בגביע אירופה. כל הלקוחות בחצר של הבית קפה הסתובבו לשמוע על מה הצחוק. הברמן יצא מהבר והערבים באו מהמטבח בסינרים ומגבות על הכתף.

הרגשתי כאילו הכניסו את הפנים שלי מאחורי סורג ובריח, כמו שאומרים. נעמי השתחוותה לעידודים ולתשואות והחליפה בדיחות על הנושא שלי עד שהסתלקנו משם יותר מאוחר, לאט-לאט ואחד-אחד, כמו איזה מלמול לא ברור. מלצרית אחרת הביאה לי כוס בירה חדשה ובערך בשתיים בלילה החבר'ה שלי השאירו אותי בכניסה הביתה.

זרקתי את הארנק ואת המפתחות על השולחן בפינת אוכל והלכתי לשטוף פנים באמבטיה. הראש שלי משך בכל הכובד לכיוון הברכיים וכל מה שרציתי זה שיעבור כבר היום הזה, וכמה שיותר מהר. אחותי ומוֹסַרי היו בחדר עם הטלוויזיה. תיארתי לעצמי את שניהם מרוחים על הספה האפורה. שמעתי אותו מסביר לה איך קורה שאתלטים פוסלים את עצמם בזינוק של ריצות ושבעצם מאמנים אותם לצאת שבריר שנייה לפני הירייה. שתיתי כל כך הרבה בירה, שלקח לי איזה חצי שעה להשתין ושמעתי את כל ההסבר, שממילא ידעתי אותו, כי דיברו על זה בתוכנית שראינו בטלוויזיה החינוכית מאה פעם, כשהייתי בן אחת-עשרה ולשנינו היתה אדמת, מה שאומר שגם אחותי ידעה את זה, אבל לא שמעתי אותה אומרת משהו.

זה היה סוג חדש של נימוס שלא הכרתי אצלה. הרי אם אני הייתי מרצה לה על הנושא, היא היתה חותכת אותי באמצע בשביל להתווכח או להוכיח שהיא משתווה אלי במה שהיא יודעת, אם לא למעלה מזה. לפעמים אני נדהם מכמות הגרוטאות של ידע כללי שהראש של שנינו מלא בהן. אנשים נורא מחשיבים את זה. הרי עושים מזה היום כזה עסק וכוללים את זה במבחני כניסה לכל מיני גופים ובונים על זה תוכניות מנופחות של חידונים ומִשחקים ברדיו ובטלוויזיה. אבל אם ישאלו אותי, אני לא אוּכל להגיד שזה אי פעם באמת עזר לי בחיים.

לקחתי את המפתחות והארנק מהשולחן בפינת אוכל ונכנסתי להניח אותם בחדר של הטלוויזיה. הרי הייתי צריך לעשות את ההיכרות הזו, במוקדם או במאוחר, בין אם רציתי ובין אם לא.

דבר ראשון אחותי שאלה אותי אם הפרצוף הזה הוא בגלל החבר'ה שלי. הייתי כל כך מופתע מההתעניינות שלה בי ומזה שהיא חושבת עלי, שלא חשדתי בכלום. דיברנו לפחות שתיים שלוש דקות וזה איפשר לי לזרוק מבטים בשביל לתפוס את המוסרי הזה ואיך הוא.

היתה לו די הרבה קרחת על הראש ומשקפיים עגולים עם מסגרת עבה. אחותי ישבה ישיבה מזרחית על הספה, לבושה בשמלה מבד הודי שהיא החביאה ממני או שמרה להזדמנות חגיגית, וגם דרך הגלים של הטשטוש שהבירה עשתה לי בראש היא נראתה טרייה ועליזה.

טוב, סליחה רגע, היא אמרה לי, מוסרי, תרשה לי להציג, ואז היא הצביעה עלי והִשמיעה מין תרועה כזאת, טה טה, כמו התרועה של התזמורת כשנכנס הכוכב בתוכניות המלאכותיות שמייבאים ממונטה קרלו או מהוליווד, תכיר, זה אח שלי.

מוסרי קם, סידר את הסוודר בזריזות מסביב למכנסיים הבהירים שלו, ולחץ לי את היד באופן רשמי וקצר. הוא היה יותר נמוך ממני וגם מאחותי, אבל בתנועות שלו היתה הרבה אנרגיה, כמו שחקן כדורסל שקם מהספסל כשנשארה עוד דקה לסיום ומרגיש שכל המדינה צופה בו ותולה בו תקוות.

סוף-סוף פוגשים אותך, הוא אמר לי, אתה באמת נראה לי מקרה מעניין. שניהם הסתכלו עלי בחיוך אוהד ומתוק ונראו כאילו הם מתפלאים איך אני לא מבין מה הם רוצים. אחותי תכף התנדבה להסביר. מוסרי מצא קצה של חוט, היא אמרה, בקשר לבעיה הקטנה שלך. מוסרי ליטף את הברך העבה שלה ואמר, פרופסורית אחותך, איזה ניסוחים יש לה.

האינסטינקטים שלי ידעו מה הם רוצים. הם צילצלו כמו אזעקות בספינה שעומדת לחטוף טורפדו, אבל אצלי פעל מנגנון להדיפת אזהרות מהסוג הזה, לחסימה של תמונת המצב האמיתית בדרך לגשר הפיקוד.

העסק די פשוט, מוסרי אמר, למדתי שלוש שנים וחצי רפואה לפני שעברתי למשפטים, כך שהתחום לא לגמרי זר לי. תתפשט רגע בבקשה.

שניהם קמו פתאום כאילו שזה מה שאני הולך לעשות וכדאי להם להיות קרובים אלי, כי מי יודע מה יראו פה. מה אתם רוצים ממני? שאלתי אותם, אני לא מסוגל אפילו להסתכל מה השעה עכשיו.

לא משנה, אמר לי מוסרי, זה אפילו יותר טוב.

באמת שלא היתה לי שום כוונה להוריד את החולצה, וזה שעוד מישהו היה שם עם אחותי, עשה את זה אפילו פחות אפשרי. מוסרי דיבר במין מתק שפתיים, כמו שאומרים, כאילו באמת כל העניין לא נעים לו והוא רק עושה מה שביקשו ממנו. אל תהיה קשה, מר בחור, הוא ניסה לדרבן אותי, רפואה ומשפטים זה מקצועות הומניים, אנחנו לא הולכים לצחוק עליך, אחותך רק רצתה לראות מה אפשרי.

הסתכלתי עליה טוב-טוב. היא נראתה בכלל לא רע בשמלה ההודית והאיפור הפתאומי הזה, ששיפר את המראה שלה פי כמה ועשה לה עצמות לחיים שאף פעם לא היו לה. אבל לא רק בגלל זה הבחנתי בפוטנציאל של היופי שיש בה, אלא גם בזכות הציפייה שקרנה מהעיניים שלה והיתה קשורה בי. ממש ראיתי את הציפייה הזו מוקרנת עלי, כמו שרואים את הסרט מוקרן על מי שמאחר בקולנוע. זה היה כאילו היא יודעת שמעשה גדול ועקרוני ואמיץ וחיובי עומד להתרחש פה, ולראשונה אי פעם היא הולכת להשתתף איתי ולשתף אותי ממש בחתיכת חיים ולא רק בשיחות מקוטעות על עלילות מהטלוויזיה.

כנראה מוסרי קלט את הגישה שלי. אתה שיכור לגמרי, הוא אמר, אז נסביר לך בקצרה את הכוונות. לפני שבוע הביאו בטלוויזיה קטע על אישה אחת באמריקה שהוציאה לעצמה את ההשתלות של הניתוח להגדלת החזה שעשו לה. הכתב התבדח שחבל על הכסף שהלך לפח, אבל אני ישר חשבתי על אחותך ועל השדיים שלך.

חיכינו שהוא ימשיך, רצינו שהוא ימשיך, אבל נראה לי שלא בדיוק מאותן סיבות. מה שמוסרי בנה לנו מול העיניים היה גם מוצק וגם שקוף לגמרי, בלתי אפשרי ומחויב המציאות בבת אחת. מה שאתה צריך, הוא אמר, זה פשוט להסכים ולקפוץ יחד איתנו למים, כמו שאומרים.

הייתי חייב לשבת איפשהו. אחותי רצתה להכין לי קפה, אבל מוסרי עצר בעדה ואמר לה להביא בקבוק וויסקי ושלוש כוסות ואת האנציקלופדיה לבריאות המשפחה מהמדף בחדר של ההורים.

מוסרי מזג לכולנו אותה כמות, פתח את האנציקלופדיה בערך "שָׁד" והתחיל להסביר לנו את הפרטים על גבי האיורים בתנועות של תוכנית בישול. הוא היה במצב רוח טוב, הוא הרגיש איך ההסכמה מתגבשת. אחותי חייכה במקומות שבהם הוא חייך אליה, אבל עם השהיה קטנה שבה היא הסתכלה לבדוק את התגובות שלי.

בסך הכול זה נורא פשוט, מוסרי אמר, צריך לעשות כאן פתח לא גדול, ודרכּוֹ לרוקן את רִקמת השד, כמו שמרוקנים עגבנייה. רק שבמקום למלא בסלט טונה, אנחנו נפתח, נרוקן, נסגור בחזרה ונקבל בחורצ'יק גברי ושטוח. מה אתם אומרים, חברים?

לא ידעתי מה להגיד. המשכתי לשתות. הוויסקי הרדים לי את השפתיים והעיניים שלי הלכו ונעצמו. הרגשתי איך מוסרי מסתובב הלוך ושוב מאחורי הגב של הכיסא שלי, מגלגל את הקרח בכוס. היה חושך בבית ושקט של שבת ברחובות.

למה הם חיכו, אני לא יודע. בסדר, אמרתי להם אחרי מאה שנה בערך, אבל בתנאי אחד. הסתכלתי על אחותי והייתי קרוב אל ההתעלפות ואל המוות ואל האהבה יותר משהייתי קרוב אליהם בחיים שלי. מה שלא יקרה, אמרתי לה, אני רוצה שנעמי תבוא לבקר אותי.

אחותי מיד נכנסה למצב שבו היא קודם מציינת לעצמה במה זה כרוך ולפי זה משהה את התשובה שלה. למוסרי כבר לא היתה סבלנות, ראו עליו שהוא להוט להתחיל. אין בעיה, חברים, הוא אמר, לא יודע מי זאת נעמי, אבל אני מתחייב לכם בכתב שהיא תבוא.

הם לקחו לי את הכוס מהיד והשכיבו אותי על השולחן העגול בפינת האוכל, ואחותי הלכה לאסוף ציוד מרחבי הבית והמטבח. מוסרי משך את המנורה כמה שיותר קרוב ונמוך והתיישב לידי והתחיל לעיין באנציקלופדיה. אתה תנסה קצת לישון, הוא אמר, מחכה לנו לילה קשה. אבל אני, השינה היתה רחוקה ממני יותר מאחי הגדול בקנדה. עברו לי מול העיניים תמונות מהחיים שיהיו לי אחרי הניתוח, לפי האפשרויות הגלומות במה שהם תיארו לי.

באותו רגע היו לי רעיונות ברורים לגבי זה. ראיתי מרחוק, אבל בפוקוס מאד חד, את החופש, את הקלות, את היעלמות הפחדים, את נעמי מתאהבת בי ויוצאת איתי ושוכבת איתי, את הגאווה שזה ימלא אותי, את ההשתפרות, את העמידה בקו אחד עם אנשים כמו אחותי, הייתי שלם עם זה לגמרי. פתאום גיליתי שאושר ואומץ הולכים יד ביד וששניהם ממלאים לי את החזה בשִֹמחה.

אחותי חזרה ומוסרי סגר את האנציקלופדיה והניח אותה על הרצפה. אין פה שום דבר, הוא אמר לה, אפילו לא התלהבתי מהתמונות. הוא עזר לה לפנות את הידיים שהיו עמוסות מיליון ואחד מכשירים ואביזרים: סדין כפול, שתי מנורות לילה שנתלות על הקיר, מטליות, מפיות, כפיות, פלסטרים ותחבושות, נרות וגפרורים, כוסות פלסטיק, סכין יפנית, קומקום חשמלי, שני סינרים פרחוניים מפלסטיק, שתי קערות פַֹּיירֶקס מהמטבח וכפפות לרחיצת כלים, חדשות מהניילון. היא פרשֹה מפית גדולה על המִשטח של עגלת התה והניחה עליה את כל הדברים. מוסרי הדליק שני נרות והעביר את הכלים מעל הלהבות ואחר כך זרק אותם לקערה עם מים רותחים. אני עוד זוכר איך הכלב האידיוט של השכנים נבח הלוך וחזור על מכונית שעברה ברחוב, ומישהו שנסע בה צעק עליו בחזרה קטע משיר הפתיחה של החבובות ורק הטריף אותו עוד יותר.

הם התקרבו אלי ועמדו משני הצדדים של השולחן, ואני כבר לא יכולתי להרים אצבע ולא להזיז את הפה מרוב ויסקי ובירה. ככה, בשכיבה על השולחן, היה לי קשה לראות את השדיים שלי כי הם השתטחו כמעט לגמרי בזכות כוח הכובד. מה שמצחיק זה שבאמת היה לי פעם חלום שכוח הכובד מתבטל וכולם נעים בחופשיות לכל הצדדים איך שהם רוצים, כמו אסטרונאוטים, ואני בוחר להתקדם במצב אופקי, מקביל לאדמה, על הגב, כדי שהשדיים שלי לא יבלטו.

עם הסינרים המבריקים שלהם הם נראו כמו קווינסי והעוזרים שלו כשהם עובדים על פענוח מקרה מוות של גופה ששוכבת לפניהם על השולחן, מכוסה בסדין שלא נותן לראות שום דבר מעניין, ואתה יודע שהסוף הנורא והאלים שעבר על הבן אדם שמת זה בעצם גם ההתחלה של החיים של הפרק המותח החדש. אחותי ואני מאוד אהבנו את הסִדרה הזאת, ושנינו דיברנו על זה שהיינו רוצים שחוקר נחמד ושובב כמוהו יטפל במקרה שלנו, אם וכאשר.

כשאחותי התקרבה עם הסכין היפנית הייתי מוכן. עצמתי עיניים ועשיתי אגרוף חזק עם היד, כמו שתמיד הייתי עושה בבדיקות דם, וביקשתי ממנה רק שתגיד לי מתי היא מתחילה לחתוך. מוסרי הדריך אותה לחתוך לא יותר מרוחב הפִּטמה, בשביל שהצלקת תהיה פחות בולטת על רקע שטח העור היותר כהה.

איזה ראש בריא יש לך, מתוק, היא אמרה לו, ואז היא שלחה לו נשיקת אוויר דרך המטפחות שהם קשרו על האף והפה, להגברת הסטריליוּת. סליל של פחד התחיל להתגלגל לי מכפות הרגליים ועד הגרון. ביד אחת היא מתחה את העור של השד שלי ובסכין היא שירטטה על הפטמה את הקו שדרכו היא הולכת לחתוך.

הגומי של הכפפות דיגדג לי ורישרש והשאיר על העור סימנים לבנים מהטלק שמכניסים לאריזה בשביל לשמור על הגמישות. האמת שמבחינת הכאבים, בכלל לא הרגשתי הבדל בין הסימון של הקו הזה לבין החתך העמוק, כשהיא הכניסה את החלק החד של הסכין והתקדמה איתו פנימה. כאב לי נורא בדיוק באותה מידה. במאמר מוסגר אני רוצה להגיד שאין לי מילים לתאר איך וכמה זה כאב, למרות שזיהיתי כמה שיאים.

אני מתאר לעצמי שמהעוצמה של ההתרגשות או מאיזה סיבה אחרת אחותי שכחה להגיד לי מתי היא מתחילה. היא לא הסתכלה עלי ולא אמרה לי כלום ופשוט התחילה לחתוך כשהיא היתה מוכנה לזה. היא החזיקה את העור בשתי אצבעות והתחילה להפריד אותו מכל הרקמות והבלוטות והנימים והחתיכות שיש בפנים.

די קשה לתאר איזה בלגן הולך בתוך גוף האדם. בספרים ובתוכניות מדעיות תמיד רגילים לראות כל מיני תרשימים של כלי דם ושרירים ועצבים ועצמות מופרדים לצבעים שונים, ועד שלא יוצא להסתכל על זה במציאות, אפשר לחשוב שזה באמת מסודר ככה, ואין שום מושג שתכל'ס בפנים הכול עיסה אדומה שמזכירה חתיכה של פיצה ישנה יותר מאשר משהו אנושי.

הם דיברו המון אחד עם השני תוך כדי עבודה, וזה די הפריע לי להתרכז. הייתי בטוח שבניתוח רק מחליפים מבטים ומסתכלים בדאגה על המסכים של המכשירים ומושיטים את היד לאחות בשביל שהיא תניח בה מלקחיים או מלחציים או מצבטיים או ספוג.

אבל שני אלה לא סתמו את הפה. מוסרי הצביע על כל מיני חלקים ורקמות בתוכי והסביר לאחותי מה התפקוד שלהם ובערך באיזה מרחק מהלב היא נמצאת עכשיו, כי זה די הדאיג אותה. מוסרי הרגיע אותה, שכל עוד היא לא הרגישה התנגדות של עצמות, היא יכולה לעבוד בלי הפרעה, כי הלב והריאות מוגנים על ידי כלוב הצלעות, שצריך להשתדל מאוד בשביל לעבור דרכו.

האמת שהוא לא ממש זכר הכול, בכל זאת עברו כמה שנים טובות מאז שהוא עזב את הרפואה, אבל את הדגשים העיקריים הוא הצליח לתת, וגם לקח על עצמו את התפקיד של עצירת הדימומים.

הם עבדו יפה ביחד, אני חייב להגיד. אחרי עשרים ומשהו דקות אחותי גמרה עם כל החיתוכים וההפרדות בשד השמאלי ומוסרי הגיש לה את זוג הכפיות בשביל שהיא תחפור החוצה את מה שנמצא בפנים.

זה היה כל כך פשוט, כמו שאוכלים אשכולית, רק להוציא את התוך מהקליפה, אלא שבמקום פלח צהוב וחלק, יצא ממני כדור בשר שטוח ומפרפר, אדום ומטפטף.

מוסרי חסם ביד אחת את הפתח במפיות וביד השנייה הוא הושיט לה את אחת הקערות ואחותי גילגלה לתוכה את מה שהיה השד שלי והסתכלה עליו כמהופנטת, כמו שאומרים.

יאללה דוקטורית, תזיזי את התחת, הוא צעק עליה בחביבות בשביל לזרז אותה, כי הוא ראה כמה דם אני מאבד ושזה כבר מתחיל להיות מסוכן. לאח שלך אין מכל רזרבי, הוא אמר, חבל על כל טיפה.

אפילו דרך הזכוכית המשוריינת של האלכוהול שכיסתה לי את המוח, אפילו דרך הסלעים הכבדים של הכאב שהידרדרו לי על העצבים, יכולתי לראות כמה היא הולכת להיות כרוכה אחריו. מי שלא ראה את אחותי מתמוגגת מהצעקות האלה, צריך רק להסתכל איך כלבים טיפשים ואנשים בלי כבוד עצמי נעשים נחמדים ומודאגים אחרי שהם חוטפים על האף או על הראש.

אחרי הפסקה קצרה שבה נתנו לי לשתות עוד קצת ויסקי עם חצי ואליום וגם קצת מים, כי הפה שלי כבר התייבש לגמרי, מוסרי התחיל לעבוד על השד הימני. הכפפות שלהם היו מכוסות בלא מעט דם ואחותי הביאה עיתונים של שבת ופרשה אותם מסביבה לשולחן בשביל שלא יטפטף על השטיח.

מוסרי המשיך להתקדם במלוא הקיטור. עכשיו, כשהוא היה זה שעסוק בחיתוכים, הוא דווקא לא הִרשה לעצמו לפטפט ולא נתן לאחותי לבלבל לו את השכל. הוא כבר כמעט גמר את כל הניתוקים של הרקמות, וכל מה שהיה צריך זה את השיתוף פעולה האחרון עם אחותי ולסגור את העניין, אבל מוסרי ניער את הידיים לצדדים ואמר, די, אי אפשר להמשיך ככה.

הוא לקח את שתי הידיים שלי, שהיו שלובות חזק על הבטן, להחזיק את הנשימות של הכאבים, נתן לי טישיו בכל יד ואמר לי ללחוץ על החתכים ולא לעזוב עד שהם חוזרים. אחרי דקה או שתיים שמעתי פתיחה של איזה קונצ'רטו מהחדר של הטלוויזיה. הדקות נקפו, כמו שאומרים, והתחלתי לחשוד. היו להם סיבות טובות מאוד להשאיר אותי ככה ולברוח. אמנם השעה היתה ארבע בבוקר, אבל אם מישהו היה נכנס פתאום ורואה אותי שוכב על השולחן, חתוך ודפוק כמו שניצל לפני טיגון, די קשה לי להאמין שהיו נותנים להם להמשיך את הסטאז'.

ירדתי מהשולחן בזהירות ונעמדתי כפוף על העיתונים שמסביב. התקדמתי צעד-צעד תוך שאני מחזיק את החזה שלי, כאילו חטפתי פגיעה ישירה ואני מפנה את עצמי אל עבר כוחותינו. מצאתי אותם מתגלגלים על הספה. אלא מה, זה טבעי. קשה להגיד שזה נראה מאוד רומנטי, עם כל הדם שזרם לי בין האצבעות והכתמים שהיו על הסינרים שלהם.

מוסרי הוריד בינתיים את הכפפות, והידיים שלו קיפצו על הגוף של אחותי ונדחפו מכול הכיוונים כמו אנשים בתור לקולנוע, בלי טיפה של סבלנות או חיבה. יכולתי להפריע להם ולהעיר להם, להתפלא על איך הם מרשים לעצמם לעזוב הכול באמצע, אולי זה מה שהייתי צריך לעשות, אבל העדפתי לדדות בחזרה אל השולחן, לחפש את הכיוון שבו שכבתי קודם, למצוא את המיקום המדויק שבו הרגשתי נוח ולחכות.

כשאחותי חזרה לשולחן כבר רעדתי ברוב הגוף. השיניים שלי נקשו במהירות של מיקסֶר והרגשתי כאילו חיברו לי את המוח לפצעים בכבל חשמלי.

היא הסתכלה עלי במבט המודאג שלה. מה קורה, היא שאלה אותי, אתה מסוגל לדבר? לא עניתי לה, אבל לא כי לא רציתי. מוסרי תיכף מגיע, היא אמרה לי, אל תדאג, הוא מחפש משהו בכלי התפירה של אמא. ניסיתי לסמן לה שהבנתי, אבל האצבעות שלי נדבקו מהדם שהתחיל להתקרש מסביב, ולא היה לי כוח לפתוח אותן או להזיז.

כשאחותי סוף-סוף שמה לב שאני במצוקה היא היתה נרעשת מאוד, מצד שני היא לא ידעה מה לעשות. אתה סובל נורא? היא שאלה. לא רציתי שהיא תרחם עלי, הכי גרוע זה כשמרחמים עליך. מצטערת ששכחתי להביא קודם חוט ומחט, היא אמרה, צ'יק צ'ק נתפור אותך והכול יהיה בסדר.

אבל האמת שהכול היה הכי רחוק מבסדר שיכול להיות. מוסרי לא מצא את כלי התפירה וחזר בידיים ריקות, ואחותי השאירה אותו להשגיח עלי בשבע עיניים, ככה היא אמרה לו, והלכה לחטט בארונות. מוסרי רצה לחזור לעניינים ולגמור את מה שצריך בצד ימין. הוא ניסה להפריד את הדם הקרוש עם מפיות ספוגות במים בשביל שיהיה אפשר להמשיך, אלא שאז הוא התחיל כנראה לקלוט שמצבי לא טוב ושכּל דקה חשובה.

רעדתי נורא, בקושי נשמתי והתחילו לי הצטברויות של כתמים שחורים מול העיניים. אני לא זוכר בדיוק מה היה הלאה. מעניין אותי למה בסדרות, תמיד כשהפצוע מתעורר בבית החולים יש קטע קצר בלי פוקוס, ואז התמונה מתחדדת ורואים שהכול לבן מסביב ואת הפנים המחייכות או המודאגות של הרופא או של האחות. זה בכלל לא ככה. אני התעוררתי לרגע באמבולנס, ואחר כך לעוד כמה דקות בחדר המיון, ומה שאני זוכר זה בעיקר צינורות מכל מיני סוגים תלויים מסביב ואנשים שדיברו עם כולם חוץ ממני.

הייתי מאושפז שבוע בערך. החבר'ה שלי באו לבקר המון, וגם נעמי מסרה דרישת שלום והתעניינה לדעת מה קרה. היינו צריכים לתפור איזה סיפור שיכסה על הבלגן. בהתחלה דאגנו, אבל זה היה יותר פשוט מפשוט. האשמנו את הכלב של השכנים. סיפרנו שהוא נכנס לאמוק וקפץ מעל הגדר והסתער עלי וניסה לנשוך אותי בצוואר, אבל הצליח לתפוס עם השיניים רק בחזה ושכמה תיקונים קטנים יפתרו את הבעיה. את הכלב הכניסו להסגר לצורך הסתכלות ואז החזירו אותו. הסתובבתי שבועיים עם תפרים וכשבאתי להוציא אותם הרופא התפעל כמה הצלקות חלקות ושהעבודה, בסך הכול, די מקצועית מבחינה כירורגית.

למרות מה שמוסרי אמר, אני לא חושב שזה עזר מי יודע מה למה שחשבתי על עצמי מאז, או איך שהרגשתי כלפי הסביבה והבחורות בחיים שלי. גם יש לי הרגשה שזה לא לגמרי קשור, או לפחות שהשדיים שהיו לי זה לא הדבר היחיד שמשנה.

כיום אחותי עובדת בפרקליטות המחוז ומוסרי שותף בסוכנות ביטוח באילת. בקרוב אני נוסע עם הורי לקנדה, לנחם את אח שלי שאשתו נהרגה בתאונת מטוס והוא נשאר לבד עם הילדים. הצענו לאחותי לבוא, מזמן היא מדברת על להתאוורר, אבל יש לה יותר מדי תיקים על הראש. אם מישהו ישאל אותי למה היא עשתה את זה בשבילי, אני פשוט לא אדע מה להגיד.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מולטי-סיסטם" מאת יואב כ"ץ , ידיעות ספרים, 2000.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty