search

פעם הייתי יוצא לעתים קרובות עם חבר. עם שני חברים. היינו ארבעה, חמישה או שישה. היו לי אחים, אחיות, טרנטולה. הורים: כן, גם.

חוץ מזה היה גם הדוד שלי, ניקולאי, והשכן הזה בכפפות צמר. צחקנו, לפעמים בכינו, היונים בגינה הציבורית נחנקו מפירורי העוגיות שלנו. ואז בא החורף, ואחר כך שוב הקיץ, והבת דודה שלי, סוניה, הראתה לי כל מיני תמונות ב"פלייגירל". אחר כך, זה היה כנראה בסתיו או באביב, עליתי עם הבן דוד שלי, אַרסֶני, על גלגל ענק, ודפדפנו ב"פלייבוי", גם זה היה יפה.

אח שלי, יבגני, אכל את החתיכה האחרונה של הפיצה. אח שלי, יבגני, כתב על המצח שלי בשפתון "אידיוט". יבגני נוסע בגלגליות שלי, החדשות לגמרי, לאורך הרחוב. אני עוצם את העיניים ורואה איך יבגני מתגלגל לכיוון תהום ענקית, או לפחות לאתר הטמנה של פסולת גרעינית. אולי באמת עדיף שכולם ימותו. או לפחות יסתלקו.

ואז מתחיל שוב בית הספר, ואני טוב במתמטיקה. אני חושב על דברים אחרים ושותה לפעמים שנפס מתוך משפך. בהמשך אני נוגע במקרה במרפק של נערה אחת, ובחופשת האביב אנחנו נוסעים ביחד למיאמי. אני אומר לא להרואין, אני אומר לא להרואין, הרואין באמת לא הייתי מנסה בחיים.

ואז בא חודש אוקטובר, ואחר כך באה גם שנה אחרת, העלים נושרים, ואת האלוֹוין באמת לא הבנתי אף פעם. אני מתחפש לדינוזאור מסוג וֶלוֹצִיראפְּטוֹר מ"פארק היורה" ומנשק נערה. אני מנשק נער. אני מנשק את המורה שלי למתמטיקה. אני שוכב איתו. אני מנשק לעתים קרובות נערה שהתחפשה לאלף מסדרת הטלוויזיה "אלף". ביחד אנחנו צופים בסדרה הקומית "שפץ ביתך", ולזמן קצר אנחנו מאושרים מאוד.

בהמשך אני הולך לאוניברסיטה ומכיר גיאולוג וכלכלן שנראֶה טוב. אנחנו נוסעים לסופי שבוע בערים הבאות: אטלנטה, בולטימור, ג'קסונוויל. אני מעביר רפרטים, שם בול של אל-אס-די על הלשון. אף על פי שאנחנו לא מתכננים את זה, אנחנו מתאהבים אחד בשני, אבל כשאני מספר לו שמאז ומתמיד רציתי לנסוע בכל אירופה, הוא לועג לי ומגדיר אותי שמרן, מה שדי מרגיז אותי, ואני חושב שבאותו רגע משהו נשבר בינינו. חבל, הרי היינו יכולים להיות כל כך מאושרים.

הטיסה למונטריאול באמת זולה להפליא, וכשאני נוחת בשדה התעופה אני מחליט להפסיק לעשן, לקנות לי קסדת אופניים, או לפחות להפוך לאדם טוב יותר. אני מעביר את הימים הראשונים בגלישה באינטרנט ונמנע מלצאת מהבית, אבל כשאני שם לב שבאתר של הגארדיאן אני קורא את אותו מאמר שכבר קראתי אתמול באתר של הגארדיאן, נמאס לי מהאינטרנט ואני מחליט להקים להקת אינדי-רוק קנדית ולקרוא לה אינטרסיטיאקספרימנטל או מיסייה בְּרַאוּנְבֶּר. קנדה: הארץ הזאת נראית לי מאוד ליברלית.

עוד לפני בוא האביב, אני מסיים את התואר הראשון שלי בניו-יורק יוניברסיטי, ובתור פרס אני מרשה לעצמי רואד-טריפ לוונצואלה. בקארקס אמנם אין מערכת בריאות שפועלת כמו שצריך, וגם לא שוטרים שמבינים משהו בחוק וסדר, אבל במקום זה יש שם מסיבות טובות ונאיביות גמורה בכל הנוגע לתענוגות החושים, וזה מאוד מקסים בעיניי ומעורר השראה. אני קונה לי אורגן, ומקים עם חואן ועם איגנסיו החמוד להפליא שלישיית ג'ז אלקטרוני. אבל עד מהרה מתברר שחואן הוא בסיסט גרוע עד כדי אבסורד, ובני הדודים של איגנסיו גונבים לנו יום אחד את כל הכלים, את הכסף ואת הדרכון שלי, אבל אני חושב שזה בסדר גמור. אחרי הכל, עוד אף פעם לא שדדו אותי במדינת עולם שלישי, והחוויה הזאת הופכת אותך לאדם בוגר יותר ובשל יותר מבחינה רוחנית, בזה אין שום ספק.

באופן ספונטני אני מחליט להוסיף ללימודים שלי תואר שני בפילוסופיה בגֶטינגֶן, ואני קונה בחנות מקוונת לספרים עתיקים ונדירים מהדורה מוערת של כל כתביו של הפילוסוף הגרמני יוֹהאן גוֹטליבּ פיכטֶה. אני בולע את הכרך הראשון כמו כלום, אבל אז, בפסקה האחרונה, צדה את עיני טעות חשיבה גסה, ואני מוותר על הקריאה, מאוכזב. אחר כך אני מפתח רגשות רציניים כלפי השותפה שלי, סוזנה, אבל בגלל העבודה שלה בדוגמנות והנסיעות הרבות, רומן אמיתי הוא בלתי אפשרי, לפחות בשבילי, וכשאני אומר את זה לסוזנה, היא מנסה ברצינות להתאבד, ונכשלת בכל זאת, כמובן, אבל זה כבר היה ברור לי מראש.

אני נוסע לקרנבל בקלן ומתחפש לדינוזאור מסוג טריצֶראטוֹפְּס מהסרט "העולם האבוד: פארק היורה 2." אני מנשק שוליית כמרים, אני מנשק כומרה, אני מנשק כומר. קלן: העיר הזאת נראית לי ליברלית להפליא. כשאני מתעורר סוף סוף בדיסלדורף על ספה שנפתחת למיטה, אני שם לב שכל הכסף שלי נעלם, כולל הדרכון. ואיכשהו אני חושב שזה טוב שאין לי יותר שום רכוש. הדירה שאני נמצא בה שייכת לסטודנטית הצעירה מאוד לבימוי, אניקה, ומרוהטת בצורה מינימליסטית להפליא. אניקה אומרת שזה לא מכוון, אבל אני לא מאמין לה.

אני מבקש מאבא שלי לשלוח לי כסף, וטס לערים האלה: פראג, טוקיו, ונציה וברצלונה. איכשהו אני מתלהב מטיולים בערים. כמה ימים אחרי זה, כשאני שט במעבורת מהונג-קונג למאקַאוּ, אני רואה איש אחד שקופץ למים וצועק שוב ושוב: "צ'או, צ'או! בהצלחה! אני אוהב אתכם! צ'או!", ופתאום אני נעשה שקט לגמרי ומאושר נורא, ואני חושב שכל מי שעומד לידי מרגיש כמוני, כולם נעשים פתאום שקטים ומאושרים נורא, ואיכשהו הם הופכים לאיש אחד.

ואז אני מחליט, כנראה מתוך תחושה ספונטנית לגמרי, לבקר בבית שבו נולד ברוס ויליס, באידַר-אוֹבֶּרשטַיין. אבל אז מתברר שזה לא באמת בית, אלא בית חולים רגיל לגמרי, מה כבר יכול להיות, ובזמן שאני באידר-אוברשטיין אני שוכב עם האנשים הבאים: עם מאלטֶה, ועם דוקטור אינגַה יאנסֶן. וזה הכל, הרי לא הייתי שם כל כך הרבה זמן.

בטיבט אני עושה גמילה קצרה, ואבא שלי כועס, מפני שוויתרתי על לימודי הפילוסופיה שלי. בשֶניַאנג, עיר של מיליונים בסין, שאיש לא מכיר, אני חוצה את כיכר השוק ומרגיש שאולי באמת אלוהים מת. בדלהי אני מפלס לי דרך בין ההמונים. המדרחוב בבּרַאוּנשווייג. הקרנבל בריו. התחפשתי לדינוזאור המעופף מהסרט "פארק היורה 3". לפעמים אני מייחל שכולם ימותו. או לפחות יסתלקו.

אני הולך לספא, אני נרגע, אני נוסע לכפר. שם אני שוכב עם האיכרה. מיד אחר כך שוב טיולים בערים, טיולי סמים, נסיעות שורשים. אני מדמיין שאני יורה ליושב ראש הדירקטוריון של מפות גוגל בפנים מטווח קצר, אבל אני זונח את המחשבה הזאת במהירות, כי הסיכוי להיעצר מיד בכל זאת נראה לי די גדול. אני עושה גמילה קצרה בבית, בקיי וסט, ולמשך זמן קצר מאוד אני מאושר מאוד בזמן שאני צופה ב"מי הבוס" בטלוויזיה הקטנה שבבית החולים הפסיכיאטרי. ואז אני בורח מבית החולים, גונב את הדרכון הדיפלומטי של אבא שלי ושב להכרה שלושה שבועות לאחר מכן, בחגיגות המארדי גרא במיינץ. משום מה התחפשתי לכריס פראט מהסרט "עולם היורה".

לפעמים באמת הייתי יכולה לחנוק אותך, אומרת אימא שלי בטלפון, לפעמים אני פשוט רוצה להטיח את הראש הקטן והרך שלך בכיור. והיא כנראה צודקת, כנראה באמת היא הייתה יכולה לחנוק אותי, לא הייתי מבטל את האפשרות הזאת בכלל. כי אולי זה נכון, אולי אני באמת אדם איום עד כדי אבסורד, שדברים כאלה מגיעים לו, אבל אולי זה גם לא נכון, ואימא שלי אשמה בכל.

סווֶן, השותף החדש שלי, ואני, מחליטים במהירות לכתוב מניפסט, וזה תוכנו של המניפסט: האויבים שלנו הם אופטיקאים והורים, גברים ונשים, פחמימות ומדינות לאום, זמנים קבועים מראש, רשת האינטרנט ושירותים בתחנות רכבת, שצריך לשלם על השימוש בהם, האויבים שלנו הם החזירים ממפות גוגל ובעלים של כרטיס הנוסע המתמיד ברכבת, האויבים שלנו הם מספריים לימנים ושרי חוץ גרמנים, האויבים שלנו הם –

אבל למרבה הצער אנחנו לא מצליחים להתקדם בזה, כי אנחנו צריכים להפסיק לכתוב כדי להתמזמז בלי חשבון, אחר כך לשלוח ידיים בלי חשבון, ואחר כך להזדיין בלי חשבון, וכל זה לוקח כל כך הרבה זמן שאחר כך אנחנו כבר בכלל לא יודעים מה בעצם רצינו לכתוב.

ואז אני מחליט לגדל ארטמיות ובכלל להפוך לבן אדם טוב. אבל לא משנה מה אני עושה, הארטמיות האלה תמיד מתות לי אחרי כמה ימים. לפעמים אני גם מייחל שכל האנשים פשוט ימותו. אני פותח את החלון בפראות וצועק במלוא הגרון: פשוט תמותו כבר וזהו! היה כל כך יפה אם כולכם הייתם מסתלקים. או לפחות מתים. ואז בא חודש אוקטובר ואני מתעורר על ספה נפתחת בוויסבּאדֶן. כל הכסף שלי נעלם, כולל הדרכון, וגם השותף שלי, סווֶן. חבל, היינו יכולים להיות כל כך מאושרים.

כשיורד הערב ואני מטייל לאורך הריין אוחזים אותי לפתע געגועים גדולים או עצב גדול, ובלבי פנימה אני מייחל להרוויח את כספי בליגה הקוראנית, או למכור ערמונים קלויים ברו רואייל בבריסל, או מייחל שיחפשו אותי בגלל רצח, בגלל חטיפת מטוס או לפחות בגלל משהו, אבל אז אני בכל זאת מחליט להיות סוף סוף אדם מיושב בדעתו, ומקים עם אחי יבגני מותג אופנה איסלנדי.

חוקי המס ברייקיאוויק באמת ליברלים בצורה מדהימה, והודות למעט מזל וטקטיקה מיומנת אנחנו מוכרים את מותג האופנה שהקמנו אחרי שישה חודשים בלבד, מתעשרים בתוך זמן קצר בקנה מידה בינוני, ומעבירים את זמננו בהפקת שירי פופ, ובמימון כמה פרויקטים רב-תרבותיים בקינשסה. בלי שאנחנו שמים לב, אוזלים כל החסכונות שלנו בגלל קניית קוקאין ותשלום על טיסות ארוכות.

אני מגיע לזארבּרוקֶן מרושש לגמרי ובסתר לבי המשאלה להיות בלש פרטי, תהיה אשר תהיה הסיבה, אני באמת לא יכול להסביר את זה. אבל עד מהרה אני רואה שהמשאלה הזאת מבוססת על ציפיות מוטעות לגמרי, ובנוסף לכך היא קשורה לזה שאבא שלי מעולם לא היה שם בשבילי כשהייתי זקוק לו. אז בתקופה הקצרה שאני בזארברוקן אני חושב הרבה על קשרים, אני קונה לי גלידה אמריקאית וחפיסה גדולה של מרלבורו מנטול, ולדעתי גם כל זה קשור איכשהו אחד לשני.

בדוכן הימורים אחד אני זוכה במאתיים אירו, כי ניחשתי נכון את התוצאה של שלושה משחקים בליגה הטורקית, ובכסף הזה אני קונה לי כרטיס רכבת לציריך. מאחר שאני לא מכיר שום אדם בציריך וגם אין לי שום מושג מה יש לי לחפש שם, אני באמת נעשה בלש פרטי, בכל אופן לשבועיים כמעט, כי כל העניין הזה הרי די עגמומי, ובנוסף לזה גם לא משלמים טוב. ואז אני פוגש את השותף שלי לשעבר, סווֶן, ברייב בלוצרן והוא אומר שהוא מצטער על הצורה שהדברים התגלגלו בה בפעם ההיא, אבל הוא מודה לי על העיניים הנפלאות שלי, על המהימנות שלי ועל התחת הנפלא שלי, תודה.

אני נוסע בקטנוע לצרפת, ונופש במשך שבועיים במלון פאר בניס, כדי לשכוח את כל החרא הזה עם סווֶן, ומפני שזאת לא עונת התיירות, זה גם זול להפליא. אני עצמי שם לב שאני כבר לא מייחל בכלל שכולם ימותו או לפחות יסתלקו, ואני שואל את עצמי אם בינתיים הפכתי לאדם טוב. אני תר את ערבות אפריקה. אני תר את ערבות ברנדנבורג. אני שואל את עצמי מה שלום ההורים שלי, ומה מעשיו של אחי, יבגני, ואיפה הוא נמצא עכשיו.

ובדיוק כשאני חושב על זה ולוקח שאיפה מהסיגריה האלקטרונית שלי, אני משקיף מהחלון של החדר שלי במלון, והסביבה בוערת, לא משנה לאן אני מביט, האש בוערת כל הבוקר וכל אחר הצהריים. האש בוערת גם למחרת וכעבור יומיים, הבתים ודאי בוערים שבועות וחודשים, שבועות וחודשים שבהם בוערים הגגות, האנשים והגלקסיות, ושוב אין לזה סוף, אין רחמים ואין חשיכה, כי הכל בוהק, מחוספס ובהיר.

ואז, קצת יותר מאוחר, אני יושב באוטובוס מסינסנטי לאינדיאנפוליס וחושב על דברים של גברים, על חנויות לחומרי בניין, על מכונות גילוח ועל התקפי לב. ואז, קצת יותר מאוחר, בטח באביב או בסתיו, אני יושב ברכבת מממפיס לפיניקס וחושב על דברים נשיים, על סמורים, רובוטים ותנוכי אוזניים. ואז, עוד קצת יותר מאוחר, אני יושב בחשמלית בסן פרנציסקו ופתאום אני מרגיש את התחושה הגדולה הזאת בתוכי, תחושה של טוהר, התחושה שאני יורה ברובה אוטומטי אל תוך המון של אנשים, התחושה שאני אוכל את הירח ושאני מישהו שמבין, מישהו שנמצא שם בשביל אחרים, מישהו שמעז להרגיש והוא לא כמו אבא שלי, אלא מישהו שיודע, שיודע למשל, שאהבה חשובה יותר מאירופה, הייתי רוצה להיות מישהו כזה, זה מה שאני מרגיש, וזאת האמת.

אולי יותר כמו כלא, אמרה מדלן.

ברצינות, אמר מר קריימר.

אם אני אברח הרי יחזירו אותי, אמרה מדלן.

כן אבל, אמר מר קריימר.

מר קריימר הרבה לומר "כן אבל" למדלן. שתהיה אפשרות לוויתור, אפשרות לסתירה. עכשיו אמר שוב כמה כולם במחלקה נחמדים, בכל הביקורים שלו הוא לא ראה אף פעם יחס לא נעים והוא לא זוכר שאי פעם שמע מישהו מרים קול כועס על ילדה או ילד. אם כך: לא בדיוק כלא.

אז למה היא יושבת פה, שאלה מדלן והחוותה בראשה לעבר אחות שישבה בפתח. האחות עשתה כמיטב יכולתה להיראות כאילו איננה שם. היא קראה מגזין נשים.

את יודעת יפה מאוד, אמר מר קריימר.

כדי שאני לא אשרוט לך פתאום את הפרצוף ואגיד שניסית לאנוס אותי, אמרה מדלן. כדי שאני לא אקפוץ פתאום מהחלון.

משהו כזה, אמר מר קריימר.

החלון היה פתוח אבל רק במידה המותרת על פי הכללים, ככל שאפשרו המנעולים. מר קריימר ומדלן הסתכלו בו. היא מסוגלת לעבור שם, חשב בלבו, אם תנסה. לא שאני אצליח לעבור שם, אמרה מדלן, כמה שלא אנסה.

קירות החדר היו מקושטים בציורים ובקולאז'ים ובהם דימויים של מוטיבים ווריאציות אינסופיות על נושא הגוף והנפש בשעתם הקשה. פנים מתנפצות כזגוגית. רכס הרים הנערמים כברדסי קו-קלוקס-קלאן ומסתירים כמעט את עין השמים, אבל בקדמת התמונה, בקו אדום מזוגזג, חדר לתוכם שביל, העפיל ונעלם. החדר מצא חן בעיני מר קריימר. כשהמתין כאן למדלן, או לכל אחד אחר, עמד ליד החלון והביט למטה, אל גדת העשבים שעם שינוי העונות, שנה אחר שנה, במעט מאוד טיפוח ועידוד, הפיקה מעצמה שפע של פרחים פשוטים ונהדרים. בשלב זה של היכרותו עם מדלן הגיע תור בכורי האביב. האוויר שחדר פנימה היה נעים. מאחורי הגדה נמתחה חומת המתחם העתיקה.

בית מחסה, אמר מר קריימר. מה זה בית מחסה?

מקום שסוגרים בו פסיכים, אמרה מדלן.

כן, נכון, אמר מר קיימר, אבל למה קוראים לזה בית מחסה?

כי משקרים, אמרה מדלן.

בסדר, אמר מר קריימר. בואי נעזוב רגע את הפסיכים, כמו שאת קוראת להם, ואת המקום שבו מטפלים בהם או סוגרים אותם, ותגידי לי מה זה מבקש מקלט, לדעתך.

מישהו מאיזשהו מקום רע.

וכשהם באים לאנגליה, למשל, או לצרפת, לגרמניה או לאיטליה, מה הם רוצים למצוא?

מקום יותר טוב מאיפה שהם באו.

מה הם מחפשים?

מקלט.

ומה זה מקלט?

מחסה.

מחסה, אמר מר קריימר. זאת מילה טובה מאוד. האומללים האלה באים לכאן ומחפשים מחסה בארץ של בתי כלא. מקלט, אמר, הוא מקום מסתור, מחסה, נמל מבטחים. בתי מחסה למשוגעים, כמו שפעם קראו לזה, הם מקומות שבהם אנשים עם בלגן בנשמה יכולים למצוא מקום מגורים בטוח וטיפול.

הם כלואים, אמרה מדלן. אגף 16, לקחו לשם את סאם בשבוע שעבר.

כדי שהוא יהיה במקום יותר בטוח, אמר מר קריימר. אין לי ספק.

מדלן משכה בכתפיה.

בסדר, אמר מר קריימר. נכון, זה קצת דומה לכלא. לפעמים זה חייב להיות קצת כמו כלא, אבל הכוונה היא רק לטובה. לא כמו מעצר או מאסר, או בית סוהר אמיתי, זה בכלל לא דומה.

מדלן משכה בכתפיה.

רוחו של מר קריימר נפלה. הוא שכח היכן הוא נמצא ולשם מה. רוחו נפלה, או שמא העצב שבתוכו קם. כך או כך, הוא החל להיאטם. היעדרות. בשובו ראה שמדלן מסתכלת בו. תחת מבטה של מדלן הרגיש כמו תחת מבטו של הירח. נדמה היה שהאור בוקע מפניה כאילו הוא מוחזר ממקור מרוחק עד מאוד. הבעתה הייתה נפחדת, אך יותר כאילו חששה שפגעה במר קריימר. רימה מוסרת ד"ש, אמרה. רימה אמרה לי למסור ד"ש למר קריימר.

פני שניהם התבהרו.

תודה, מדלן, אמר מר קריימר. תמסרי לה בבקשה דרישת שלום חמה ממני בפעם הבאה שתדברו. מה שלומה?

אי אפשר לדעת אצלה, אמרה מדלן. היא כזאת שקרנית. היא אומרת שהיא כבר ירדה לעשרים ושמונה וחצי קילו. השיער שלה נושר, היא אומרת, מרוב הרעבה. היא אומרת שהיא אוכלת כמה נבטי שעועית ביום וזה הכול. ושותה חצי כוס מים. אבל היא שקרנית. היא עושה את זה רק כדי שאני ארָאה שמנה. היא מצלצלת בלי סוף. היא רוצה לחזור הנה. אבל ד"ר חאן אומר שזה לא מה שיחזיר אותה הנה, להרעיב את עצמה. זאת סחטנות, הוא אומר. אולי, אבל רק אם תוסיף קצת במשקל. תראי קצת רצון, הוא אומר, תראי שאת רוצה להבריא. ואז נראה. היא אומרת שאם לא יתנו לה לחזור היא מתאבדת. העניין הוא, שאם היא תבריא מספיק כדי לחזור הנה, היא חושבת שישלחו אותה הביתה. ברגע שהיא תהיה בת שש-עשרה ישלחו אותה הביתה, ככה דודה שלה אומרת. אבל רימה אומרת שהיא תתאבד עשרים פעם לפני שהיא תחזור הביתה.

הבית זה לא אזור מלחמה, אם אני לא טועה, אמר מר קריימר.

המשפחה שלה כן, אמרה מדליין. הם הסיבה שהיא ככה. אז אפשר לגמרי להבין אותה אם היא תרצה לגמור הכול לפני שהיא תחזור לשם.

רימה סיפרה לי פעם סיפור נחמד, אמר מר קריימר.

היא כתבה אותו?

לא, לא כתבה. היא הבטיחה שכן אבל בסוף לא כתבה כלום.

אופייני, אמרה מדלן.

כן, אמר מר קריימר. אבל האמת היא שזה לא היה ממש סיפור אלא יותר מקום לסיפור. היא זכרה בית שהיה ליד הכפר שלה. הבית היה סגור לגמרי והייתה שם חצר מרוצפת עם מין מקדש כזה באמצע ושיחים לבנים של יסמין שטיפסו פרא על המרפסות ועל מדרגות העץ.

אה זה, אמרה מדלן. הוא היה שייך לזקנה אחת והיא רצתה לנסוע לחג' והשכנים הלוו לה כסף והסיכום היה שהבית יהיה שלהם אם היא לא תחזור והיא לא חזרה. הסיפור הזה.

כן, אמר מר קריימר. הסיפור הזה. חשבתי שזה סיפור יפה מאוד, הבית הנטוש, כלומר, החצר והמקדש.

היא בטח המציאה אותו, אמרה מדלן. בטח בכלל לא היה בית כזה. וחוץ מזה היא לא כתבה אותו.

מר קריימר חש שהמפגש מתמסמס. הוא הציץ בשעון. חשבתי שרימה חברה שלך, אמר.

היא באמת חברה שלי, אמרה מדלן. אין בן-אדם שאני אוהבת כמו שאני אוהבת אותה. אבל היא גם שקרנית איומה. ובעיקר כדי לפגוע בי. עשרים ושמונה וחצי קילו! איזה מין שקר טיפשי זה? היא אמרה לך שהיא רוצה לנסוע לחג'?

כן, אמר מר קריימר. עיני הינשוף שלה נפערו וקלטו לתוכן עוד אור והיא סיפרה לו בלהט שהיא משתוקקת לעלות לרגל לחג'.

אז למה היא מרעיבה את עצמה? זה לא הגיוני.

אמרתי לה, אמר מר קריימר. אמרתי שבשביל דבר כזה צריכים להיות חזקים מאוד. עלייה לרגל היא חוויה קשה, ולא משנה איך נוסעים. צריכים להיות בכושר.

איזה שקרנית, אמרה מדלן.

מילא, אמר מר קריימר. את תכתבי את הסיפור שלך לפעם הבאה. על מבקש מקלט, ילד, אמר, ילד צעיר ממך פי שניים.

בסדר, אמרה מדלן. איפה המקום הכי גרוע בעולם? חוץ מכאן כמובן.

קשה לומר, אמר מר קריימר. התחרות לא פשוטה. אבל נראה לי שסומליה מנצחת.

קראתי שיש פיראטים בסומליה.

בים יש. הם גונבים את האוכל שהעשירים שולחים ואז העניים שזקוקים לו מתים מרעב.

טוב, אמרה מדלן. בסיפור שלי יהיו פיראטים.

מדלן ומר קריימר ישבו זה מול זה משני צדי השולחן ושתקו. האחות סגרה את המגזין והסתכלה בהם. מר קריימר חשב שהתרגיל הזה גרוע מהרבה בחינות. מדלן רצתה לכתוב מה זה להיות מדלן. בסדר, הוא אמר, אבל תעבירי את זה למקום אחר. תמצאי לך איזושהי תמונה, אולי מהתמונות שעל הקיר הזה. מצאתי, היא אמרה. התמונה שלי היא אזור מלחמה. הסיפור שלי הוא על ילד באזור מלחמה, ילד שקטן ממני פי שניים, שרוצה לצאת משם למקום בטוח. מקלט, אמר מר קריימר. הוא מחפש מקלט.

תגידי לי, מדלן, אמר מר קריימר. לפני שאני הולך תגידי לי במילה אחת מה הרגש שעליו את יודעת הכי הרבה ומה הרגש שיהיה לילד בסיפור שלך.

שרוולי חולצתה של מדלן טיפסו על זרועותיה וחשפו את החתכים שעל פרקי ידיה. כשראתה את המבט הנוגה ששלח אליהם מר קריימר, משכה את השרוולים למטה ולפתה באגרופה את קצהו של כל אחד מהם.

פחד, אמרה.

מר קריימר יכול היה לנסוע באוטובוס הביתה. הייתה תחנה לא הרחק מבארטלמס, במקום שבו המתחם המיוחד הזה על בוסתנו וגניו וגבנוני הדשא של בית החולים העתיק נגעו במודרניות על הדרך ממזרח למערב. הייתה לו אפשרות לנסוע הביתה משם, כמעט מדלת אל דלת, בתוך עשרים דקות. אלא שאם מזג האוויר היה קרוב לסביר, ולפעמים גם אם לא, הוא היה הולך הביתה דרך הגנים וגינות הירק, הליכה לא קצרה, כשעה וחצי ואולי יותר. וכך היה מגיע הביתה רק בשעת אחר צהריים מאוחרת, כמעט בשעה שבה יש לחשוב על הכנת ארוחת הערב. ואז בא הערב, ולקראתו היה לו תמיד לו"ז מוכן: תוכנית טלוויזיה רצינית, קצת קריאה רצינית, הרשימות שלו, ושינה מוקדמת.

כשהלך ברגל באותו יום אביב נעים חשב מר קריימר על מדלן ועל רימה. הציק לו שמדלן מתייחסת בחריפות שכזאת לסיפור של רימה. כמה אכזריות הן זו כלפי זו בתחרות הקטלנית שביניהן! בעיניו הייתה לבית הנטוש עוצמה מוזרה. רימה סיפרה ששקט שם מאוד, שברגע שדוחפים ופותחים את שערי העץ אין צעקות, אין כלבים, אין רעש של כלי רכב. החצר הייתה מרוצפת באריחים צבעוניים בדוגמה מסובכת, והיא התעמקה בקשתות ובלולאות החוצות זו את זו וניסתה לעקוב אחריהן. המקדש נותר כנראה מהתקופה שלפני החלוקה. כנראה היה מקדש הינדי, ולאישה המוסלמית לא היה כל צורך בו. אבל הוא ניצב לו בלב החצר, דמות מגולפת על כן ומקום לפרחים, נרות ומנחות, וסביבו, מכל ארבעת הצדדים, החלונות המוגפים, המרפסת, השפע העצום של היסמין הלבן. הזקנה לא חזרה, אמרה רימה. לא נודע אפילו אם הגיעה בכלל למכה, משאת נפשה. וכך נשאר הבית בידי השכנים אבל לאיש לא היה באמת צורך בו. לפעמים שוטטו הפרות שלהם ונכנסו לחצר. ושם, כשהעזה, עלתה הילדה רימה במדרגות העץ והביטה במקדש מהמרפסות הקרירות והמבושמות, מפלט מאזור המלחמה של ביתה.

הטלפון צלצל כשמר קריימר צפה בתוכנית על ההפצצות. תוכנית מסוג זה, אחרי הבישול והאכילה ושלוש כוסות היין הקצובות, הייתה תחנה בדרכו למיטה. אבל הטלפון צלצל. זו הייתה מריה, בתו, מאוקראינה, כבר חצות הלילה והיא מצלצלת לספר לו שמצאה את השטעטל שחיפשה, את השמות, את המקום עצמו. הוא קלט את נימת קולה, הקול היחיד מכל אלה שנותרו בעולם שנגדו היה הכי פחות מחוסן. כמעט שלא שמע את המילים, רק את הקול, את איכותו המיוחדת. יער, הנצחה, השמות, הוא ידע מה היא אומרת, אבל בחריפות עזה יותר מן המילים, קרובה יותר, בשר מבשרו, חש את הקול שהיה צריך לומר את הדברים האלה, מחדר במלון, מקדים בשלוש שעות, במסע פראי של עלייה לרגל. היער, העבר, הקול הקטן ממרחק כה גדול, הוא חש שהיא נתונה בסכנת חיים, חש שהוא חייב למשות אותה מן המקום שבו היא עומדת, שבו היא רוכנת מעל תהום ההיסטוריה, הבור, הכחדת כל היחסים האישיים. מתוקה, אמר מר קריימר, ילדתי היקרה, לכי עכשיו לישון אם את יכולה. וחשבתי קצת. כשתחזרי אני אבוא ואגור איתך. אחרי הכול קשה לי להיות לבד. אבל עכשיו תנסי לישון אם את יכולה.

מר קריימר לא התכוון לומר דבר כזה. הוא קצב לעצמו שנה לפחות. שנה אחת. הרי אדם יכול לעמוד לבדו באֵבל פרק זמן כזה.

צלצלו מהמחלקה. מדלן לקחה מנת יתר, היא בבית חולים ותחזור בתוך יום כנראה. מר קריימר, שכבר היה בדלת, החליט לצאת בכל זאת, היה זה יום אביב נאה, עצי האשור הנצו בלאט את עליהם. הוא הלך היישר אל שערי בארטלמס, הסתובב ופנה לשוב הביתה בדרך עקיפה כדי למלא את הזמן שהיה מבלה עם מדלן.

בערב, בסוף, קרא מר קריימר את רשימותיו הישנות, חולשה שתמיד ניסה לפצות עליה באמצעות כתיבת משהו חדש מיד. הוא קרא עשר דקות, עד שהגיע למילים: רימה, רצונה להיות ינשוף. ואז עלעל קדימה במהירות אל הדף הריק של היום וכתב: בכלל לא חשבתי מספיק על הרצון של רימה להיות ינשוף. היא שאלה: אתה חושב שאני כבר נראית כמו ינשוף? הלכתי למשרד ושאלתי אם יש לנו מראה. יש, סגורה מאחורי מנעול ובריח. חפץ יפה, בצורת פנים, ובדיוק בגודל של פנים, בלי מסגרת, רק הזכוכית המשקפת הפשוטה. החזקתי אותה מול רימה. תתארי את הפנים שלך, אמרתי. תתארי אותם בדיוק. קצת התביישתי מהחופש שהתרגיל הזה נתן לי להתבונן בפנים של ילדה בעוד היא, שהסתכלה בעצמה, לא העיפה בי מבט, בחנה את עצמה כמשהו שיש לתאר. כן, האף, קו גרמי דק מאוד, עשוי להפוך למקור. את השפתיים האלה חבל לאבד. אבל אם מחברים את קשתות הגבות עם קשתות הצללים שמתחת לעיניים, ובכך מדגישים את ארובות העיניים, אז כן, אפשר אולי לתאר את המבט הלטוש של הינשוף. הכמיהה למטמורפוזה. להפוך למשהו אחר, ליצור שונה לגמרי, מכונף, מנוצה, דרוך. פניה של רימה, כמו פניה של מדלן, חושפות את העצמות. אולי ברכּוּת הנוצות יש משהו מנחם. מעניין אם סיפרה למדלן על המראה. שברים, הנזק.

צלצלו מהמחלקה. מדלן התאוששה, פחות או יותר. מר קריימר עמד ליד החלון. פריחת בכורי האביב כמעט נגמרה. אבל משהו אחר יבוא, ועוד ועוד, עד הרקפות של הסתיו. זו הייתה גדה נהדרת. ואז מדלן והאחות כבדת הגוף עמדו בפתח, בידי האחות מגזין הנשים שלה. מדלן לבשה מכנסיים רפויים וחולצה ללא צווארון ששרווליה היו ארוכים הרבה יותר מדי. היא עמדה. וכלפי מר קריימר הציגה, בחשש ובהתרסה, את פניה וצווארה, שאותם חתכה. הו, מאדי, אמר מר קריימר, אין לך רחמנות? אף פעם לא תרחמי קצת על עצמך?

האחות ישבה בפתח וקראה במגזין. מדלן ומר קריימר ישבו זה מול זה משני צדי השולחן הקטן. בכל זאת, אמרה מדלן מבעד לשבכת החתכים השחורים, עשיתי צעד ראשון. לקרוא לך? כן, אמר מר קריימר. מדלן קראה:

סמואל חי עם אמו. החיילים הרגו את אביו. כמה מהחיילים היו רק ילדים. סמואל ואמו התחבאו ביער. כל יום היא הייתה צריכה להשאיר אותו כמה שעות לבד כדי ללכת לחפש אוכל ומים. הוא חיכה וחשש שהיא לא תחזור. לא היה מה לעשות. הוא הצטנף במחבוא הקטן וחיכה. יום אחד לא חזרה אמו של סמואל. הוא חיכה כל הלילה וכל יום המחרת וכל הלילה שאחר כך. ואז החליט שהוא חייב ללכת ולחפש אותה או אוכל ומים לפחות כי מלאי החירום שהשאירה לו נגמר. הוא הלך בשביל שבו הלכה אמו יום אחר יום. השביל הגיע לכביש. היא אמרה לו שהכביש מסוכן מאוד. אבל מעבר לכביש היו שדות ובהם, במזל, אפשר היה למצוא משהו לאכול שהאיכרים שתלו לפני שהחיילים באו ושרפו להם את הכפר. סמואל עצר לפני הכביש. הוא היה ארוך וישר לשני הכיוונים ומלא אבק. לא רחוק משם ראה משאית עולה באש ועוד משאית הפוכה בתעלה. אבל חיילים לא נראו. סמואל חצה את הכביש במהירות. ועד מהרה, בדיוק כפי שאמרה אמו, ראה נשים וילדות בבגדי כחול ולבן נעות לאטן על פני האדמה ומחפשות אוכל. אולי אמו תהיה בכל זאת ביניהן? לפחות מישהי בטח תתן לו אוכל ומים.

מדלן הרימה את פניה. עד כאן הגעתי. סתם זבל, נכון? לא, אמר מר קריימר, זה יפה מאוד. זבל, אמרה מדלן. תגידי לי, מדלן, אמר מר קריימר, כתבת את זה לפני או אחרי שעשית את זה לפרצוף שלך? אחרי, אמרה מדלן. כתבתי את זה הבוקר. את הפנים עשיתי לפני שני לילות, אחרי שהחזירו אותי הנה מבית חולים. טוב, אמר מר קריימר. זה טוב מאוד. זה אומר שאת יכולה להזדהות עם חיים של אחרים גם כשהחיים שלך מציקים לך עד כדי כך שאת חותכת לעצמך את הפנים. אני יודעת את ההמשך, אמרה מדלן בלהיטות פתאומית. אני יודעת איך זה ממשיך ואיך זה נגמר. לספר לך? – אם תספרי תוכלי עדיין לכתוב את זה? – כן, כן. ­– מבטיחה? – כן, מבטיחה. – אז ספרי.

היא שטחה על השולחן את השרוולים שידיה הסתתרו בתוכם והחלה לדבר במהירות. מבטה ננעץ בעיניו והוא היה מרותק לסיפור הנלהב שלה.

בין האנשים שמחפשים אוכל הוא פוגש ילדה. היא בגילי. קוראים לה רות. החיילים הרגו גם את אבא שלה. אמא של רות הסתתרה איתה וכשהחיילים באו לחפש היא הכריחה את רות להישאר במסתור והסגירה את עצמה. זה היה הסוף שלה. אבל הנשים האחרות לקחו אליהן את רות והסתירו אותה איתן והן יצאו לחפש אוכל כשהיה בטוח לעשות את זה. כשסמואל בא לשדות, רות החליטה לדאוג לו. היא הייתה בשבילו כמו אחות, אחות גדולה טובה, או אמא, אמא טובה ואוהבת. כשהיה בטוח להדליק אש היא בישלה לו את הארוחה הכי טובה שיכלה. אחרי כמה זמן חזרו החיילים והשדות נהיו מסוכנים מדי, כל הנשים הסתתרו ביער אבל רות שמעה שאם מצליחים להגיע לחוף אפשר אולי למצוא מישהו עם סירה שיעביר אותם מעבר לים, לאיטליה ולאיחוד האירופי, ושם באמת בטוח. וזה מה שהיא עשתה, עם סמואל, היא יצאה לכיוון החוף, והם הלכו רק בלילה, ברגל, לאור הירח והכוכבים, והקפידו להתרחק מהכפרים העולים באש.

נשמע טוב, אמר מר קריימר. נשמע מרגש מאוד. כל מה שצריך עכשיו זה רק לכתוב את זה. הסתכלת במפה, אני מניח? החוף הכי קרוב לא יעזור, כי שם נמצאים הפיראטים. מה שצריך זה להגיע לחוף הצפוני, דרך המדבר. ולחצות מדבר אמור להיות דבר נורא. צריך לשלם לנהגי משאיות שיקחו אותך, נדמה לי. כן, אמרה מדלן, חשבתי שיהיה לה יותר קל בחוף המזרחי, עם הפיראטים. מנהיג אחד של הפיראטים אמר שהוא יקח אותה ואת סמואל עד לוב אבל זה יעלה לה הרבה כסף. כשהיא אמרה שאין לה כסף הוא אמר שהיא יכולה להתחתן איתו, בתור תשלום, זאת אומרת, עד שהם יגיעו ללוב, ואז הוא ימכור אותה לחבר שלו, והוא יקח אותה ואת סמואל לאיחוד האירופי, שהוא כמו הארץ המובטחת, הוא אומר, ושם היא תהיה בטוחה, אבל היא תצטרך להתחתן גם עם החבר שלו, בשביל הנסיעה מלוב לאיטליה. שאלתי את רימה אם היא הייתה עושה דבר כזה והיא אמרה שלא, היא לא יכולה, בגלל המצב בבית, אבל היא אמרה שאני יכולה, שכדאי לרות בסיפור שלי לעשות את זה, כי זה יציל את שניהם ויהיו להם חיים חדשים באיחוד האירופי ואלוהים הטוב יסלח לה על החטא הזה. היא מוסרת ד"ש, אגב. היא ביקשה ממני לשאול אותך אם אתה בסדר. היא אמרה שנדמה לה שאתה קצת בודד לפעמים. תודה, אמר מר קריימר, אני בסדר. אבל היית מאמין, אמרה מדלן, היא כבר לא רוצה ללכת לחג', היא תחכה עד שתהיה זקנה, והיא גם לא רוצה שד"ר חאן יחזיר אותה הנה. לא, היא החליטה שהיא תהיה מורה ביסודי. וחוץ מזה היא ירדה כבר לפחות מעשרים וחמישה וחצי קילו. אז עוד פעם הכול שקרים כרגיל.

מורה ביסודי זה רעיון טוב מאוד, אמר מר קריימר. אבל כמובן שצריכים להיות חזקים בשביל זה. חזקים כמו לעלייה לרגל.

אמרתי לה, אמרה מדלן. אז היא עדיין משקרת. בכל אופן, עוד דבר בעניין רות זה שכשהיא עם הפיראט הראשון, בתור הזונה שלו, כשהם מפליגים לאורך ים סוף הוא שולח אותה לחוף, לשווקים – את סמואל הוא מחזיק על הסיפון כבן ערובה – והיא צריכה ללכת ולקנות את כל המצרכים לארוחות שהוא אוהב, עשיתי קצת תחקיר, בייבי-במיה ובשר טלה בתבשיל עגבניות, למשל, לביבות בצל, דגים ופלפל, בקלאוות, גבינות רכות מתובלות, טעימות כאלה, עד חוף סואץ. והיא עושה את כל מה שהאדון שלה רוצה וסמואל מתחזק.

הם יישארו באיטליה? שאל מר קריימר, אם הפיראט השני יקיים את הבטחתו ויעביר אותה את הים התיכון? לא, אמרה מדלן, חסרת נשימה מסיפורה, הם נוסעים לסוואנסי. בסוואנסי יש קהילה סומלית ותיקה. בדקתי את זה. הם נמצאים שם כבר שלוש מאות שנה. בהתחלה היא תגור באכסניה ותבשל בשביל כולם וככה כולם יאהבו אותה. סמואל יילך לבית ספר וברגע שהוא יסתדר שם רות תירשם לקורס ותקבל הכשרה.

מדלן, אמר מר קריימר, קשה מאוד להיכנס לבריטניה. רות וסמואל יצטרכו דרכונים. חשבתי על זה, אמרה מדלן. לראש הפיראטים הראשון יש ארגז שלם מלא דרכונים מאנשים שמתו על הספינה שלו, ובגלל שרות מבשלת כל כך טוב הוא נותן לה שני דרכונים וככה היא וסמואל מצליחים לעבור את ביקורת הדרכונים בלי בעיות.

כדאי לרימה ללכת לקולג', אמר מר קריימר. אני חושב שמשרד הפנים יאריך לה את הוויזה אם היא תהיה במסגרת לימודים שלמה. ואם היא תלמד להיות מורה ביסודי, מי יודע מה יקרה?

היא שקרנית, אמרה מדלן, פניה לבנות מאוד, כמעט שקופות מבעד לעיטור הפראי של חתכיה. היא אמורה להיות חברה שלי. אם היא באמת הייתה חברה שלי היא הייתה חוזרת הנה. ואז שתינו היינו בסדר כמו שהיינו לפני שהיא עזבה אותי.

את רוצה להישאר כאן?

כן, אמרה מדלן. פה יותר בטוח.

למה מנת יתר? למה לחתוך את עצמך?

האחות הסתכלה והקשיבה.

כי אני מפחדת.

הבת שלי פחדה, אמר מר קריימר, והיא מבוגרת ממך פי שניים. כשאמא שלה הייתה חולה, ארבע וחצי שנים, היא פחדה יותר ויותר. ועכשיו היא נסעה לאוקראינה, היית מאמינה, לגמרי לבדה, בלי לדבר את השפה, כדי לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלנו. לפני כמה לילות היא צלצלה אלי משם, מהמקום הנורא ההוא, אני לא רציתי אף פעם לנסוע לשם, לגמרי לבדה, באמצע הלילה, במלון. תכתבי את הסיפור שלך, טוב? הבטחת לי. סומליה היא כנראה המקום הכי גרוע בעולם וסוואנסי היא מקום טוב מאוד, מכל הבחינות. איזה הישג זה יהיה אם תצליחי להביא לשם בשלום את רות ואת סמואל!

ידיה הלבנות של מדלן וציפורניה הכסוסות עדיין הסתתרו בשרווליה. היא איבדה כל תנועה. אף פעם לא אגיע לסוואנסי מסומליה, אמרה. אף פעם, בחיים לא. אני לא מסוגלת אפילו לרצות לצאת מכאן.

דבר ראשון הסיפור, מדלן, אמר מר קריימר. קודם כל הבדיון. תוציאי את רות ואת סמואל משדות הקטל, תביאי אותם בעזרת האכזריות וטוב הלב של הפיראטים למחנה זמני בעקב המגף של איטליה, תעבירי אותם צפונה בין זרים שלא מדברים מילה בשפתם – תתכנני את זה, תמצאי את האמצעים הדרושים. הבטחת. מי יודע מה יקרה אם לשניים האלה יהיה מזל ותצליחי להביא אותם לסוואנסי?

פעם אחת ביקר אותי בברלין פילוסוף טורקי מאיסטנבול. הוא בא לשם רק לכמה ימים. הוא הביט על הרחוב ואמר בשקט: ״אני לא חושב שהייתי יכול לחיות כאן.״

לא מטוסי הקיץ, אבל מטוסי החורף הביאו הרבה אנשים בוכים מאירופה לאיסטנבול, כי אביהם או אמם שבטורקיה מתו. לפני שלוש שנים ישבתי במטוס חורף. פתאום קמה אישה בקדמת המטוס מן המושב שלה, השתטחה על הרצפה והתחילה לקונן. כולם התרוממו.

״מה קרה?״

שני ילדים של האישה הזאת מתו באיסטנבול בתאונת דרכים, והיא טסה ללווייה שלהם. הדיילות הושיבו אותה בחזרה במושב שלה והחזיקו לה את היד. האישה צעקה: ״תפתחו את הדלת. תזרקו אותי החוצה. אני רוצה לחפש אותם בשמיים.״ היא השקיפה מבעד לחלון ללא הרף, כאילו יש בכוחה לראות את מתיה בשחקים.

״תפתחו את הדלת.״

אחר כך הביטה בנוסעים שמאחוריה, כאילו על כולם לצאת איתה לשמיים כדי לחפש את המתים. היא רצתה שהמטוס ינוע שמאלה, ימינה, אחורה, קדימה, כמו מכונית, ויחפש את המתים שלה. אבל המטוס טס ישר, כאילו משך אותו מישהו בעזרת מוט דרך השמיים…

כשעוד גרתי באיסטנבול, לפני עשרים וחמש שנה, ישבתי ליל קיץ אחד על ספינה שהשיטה אותי מהצד האירופי לצד האסיאתי. מוכרי התה הגישו תה לאנשים, והמטבעות קירקשו בכיסיהם. הירח היה גדול כל כך, כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת. בכל מקום שהביט אליו, נפתחו מיד כל הדלתות והניחו לו להיכנס. לאן ששלחת ידך, נגעת גם בירח. כל אחד החזיק קצת ירח בידיו. עכשיו האיר הירח שני פרצופים לידי על הספינה. בחור, בחורה. הוא אמר: ״אז נתת גם למוסטפה את המפתח שלך. אני הולך. להתראות.״ הוא קפץ מסיפון האונייה אל הים וצלל באור הירח. הספינה היתה בדיוק באמצע הדרך בין אסיה לאירופה. הבחורה לא אמרה דבר והוסיפה לשבת במקומה באור הירח. כל שאר האנשים חשו אל מעקה הסיפון, הספינה נטתה עם המון האדם, גם כוסות התה החליקו עם התחתיות שלהן לעבר המעקה. מוכר התה צעק: ״מטבעות תה. מטבעות תה.״ שאלתי את הבחורה: ״הוא שחיין טוב?״ היא הנהנה. צוות הספינה זרק לבחור שני גלגלי הצלה, אבל הוא לא רצה גלגל הצלה. הספינה הסתובבה ושטה אחרי הבחור, סירת הצלה משתה אותו מהים. הירח עקב אחרי כל מה שקרה, וכשנשלח הבחור בשיער ובבגדים רטובים אל הקברניט, האיר אותו הירח במעגל אור כמו ליצן בקרקס. הספינה שבה והסתובבה לעבר החלק האסיאתי, למוכרי התה נמצאו לקוחות, והם לקטו את מטבעותיהם. הירח האיר את כוסות התה הריקות, והנה פתאום שבה והסתובבה הספינה לעבר הצד האירופי כי שכחה את גלגלי ההצלה בים. וכל הזמן היה הירח תלוי מעל אירופה ואסיה.

בשדה התעופה של איסטנבול המתינו האנשים, מסדרון ארוך של אנשים, אחדים בכו.

כמה דלתות היו עכשיו באיסטנבול? שנים-עשר מיליון תושבים, כמה דלתות הם פותחים? האם יכול אור הירח למלא את החריצים תחת הדלתות הללו? האם הירח מסוגל לעשות זאת?

בילדותי חיו באיסטנבול ארבע מאות אלף בני אדם.

השכנה שלנו, מאדאם אטינה (״אתנה״), יוונייה איסטנבולית, משכה אז את לחייה הזקנות אל מאחורי אוזניה והדביקה אותן בנייר דבק. היא רצתה שאעזור לה. היא אמרה לי: ״אני ביזנטית, כמו הכנסייה אגִייה סוֹפִייה, שנבנתה בימי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הגדול, בשנת 326 לספירה, בזיליקה עם קירות אבן וגג עץ. הביזנטים האמינו שבאגייה סופייה הם קרובים לאלוהים יותר מבכל מקום אחר, וגם אני מאמינה שבקונסטנטינופול אני קרובה אל הירח יותר מבכל מקום אחר בעולם.״ עם נייר דבק מאחורי האוזניים הלכה מאדאם אטינה לירקן. הלכתי איתה, בלחייה המשוכות לאחור היא נראתה צעירה, לכן הלכתי מהר. היא רצתה ללכת מהר כמוני והייתה נופלת לפעמים ברחוב. הירקן היה מוסלמי והוא התלוצץ עם מאדאם אטינה: ״מאדאם, בא מלאך מוסלמי, תקע את האצבע לחור באחד העמודים וסובב את הכנסייה אגייה סופייה לכיוון מכה.״ אהבתי את האגייה סופייה, רצפתה הייתה עקומה, ועל קירותיה נראו פרסקאות של ישו בלי צלב. ממרומי הצריח קרא מואזין את האַדָ׳אן, ובלילה זרח הירח על פניו של ישו ועל פני המואזין.

פעם אחת הפליגה איתי מאדאם אטינה על הספינה אל החלק האסיאתי. הייתי בת שבע. אמי אמרה: ״תראי, היוונים מאיסטנבול הם המלח והסוכר של העיר.״ ומאדאם אטינה הראתה לי את קונסטנטינופול שלה. ״תראי את המגדל הקטן הזה בים. מגידי עתידות ניבאו לקיסר הביזנטי, שנחש יכיש את בתו והיא תמות, והוא ציווה לבנות לפני חופי רובע איסקידאר את מגדל ליאנדרוס (מגדל הנערה) הזה והחביא בו את בתו. פעם אחת חשקה נפשה של הנערה בתאנים, וכשהביאו לה סל תאנים מהעיר, הכיש אותה נחש שהתחבא בסל והיא מתה.״ מאדאם אטינה חפנה את פניי בידיה ואמרה: ״ילדתי, עם העיניים היפות שלך את עתידה לשרוף את הלב להרבה גברים.״ השמש האירה את ציפורניה המשוחות בלק אדום, ומאחוריהן ראיתי את מגדל הנערה בים.

אחר כך חצתה איתי מאדאם אטינה את הגשר שמעל קרן הזהב. כשפסעתי אז על הגשר הנמוך שהתנועע עם הגלים, עוד לא ידעתי שלאונרדו דה וינצ׳י – העות׳מאנים כינו אותו לקארדו – כתב פעם, ב-3 ביולי 1503, מכתב לסולטאן. הסולטאן רצה לתת לו לבנות גשר מעל קרן הזהב, ולאונרדו כתב לסולטאן והציע תוכניות לבניית הגשר. הצעה אחרת הגיעה בשנת 1504 ממיכאלאנג׳לו. אבל למיכאלאנג׳לו הייתה שאלה: ״אם תופקד בידי בניית הגשר – האם ידרוש הסולטאן שאמיר את דתי לאסלאם?״ אב המנזר הפרנציסקני שדן עם מיכאלאנג׳לו בהצעה של הסולטאן, אמר: ״לא, בני, אני מכיר את איסטנבול היטב כמו את רומא. אינני יודע באילו מן הערים הללו חיים יותר חוטאים. הסולטאן העות׳מאני לעולם לא ידרוש ממך דבר כזה.״ אבל למיכאלאנג׳לו בכל זאת לא התאפשר לבנות את הגשר, כי האפיפיור איים לנדות את האמן מהכנסייה. מאות בשנים לא בנו העות׳מאנים גשר בין שני החלקים האירופיים של איסטנבול, כי בחלק האחד חיו מוסלמים, ובשני יהודים, יוונים וארמנים. רק סירות דייגים היו מעבירות את האנשים מצד לצד. לבסוף ביקש הסולטאן מהמוט השני (1808 – 1836) לאחד בין מוסלמים ללא-מוסלמים באיסטנבול וציווה לבנות את הגשר המפורסם. כשהסתיימה בנייתו, היכו דייגים במקלות את הגשר, כי הוא גזל את פרנסתם. הגשר היה כמו במה: יהודים, טורקים, יוונים, ערבים, אלבנים, ארמנים, אירופים, פרסים, צ׳רקסים, נשים, גברים, סוסים, חמורים, פרות, תרנגולות, גמלים – כולם חצו את הגשר הזה. גם שני משוגעים בזמן כלשהו, אישה וגבר, שניהם היו עירומים. הגבר עמד בקצה האחד של הגשר, האישה בקצה השני. היא קראה: ״החל מכאן איסטנבול היא שלי.״ הוא קרא: ״החל מכאן קונסטנטינופול היא שלי.״

בשדה התעופה לקחתי מונית. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, חדלו נהגי המוניות למצוא את הכתובת ונעשו עצבניים. ״גברתי, אם את לא יודעת לאן את רוצה לנסוע, למה נכנסת למונית שלי?״ רציתי לנסוע לחברה, לא היו לי יותר לא אב ולא אם שיכולתי לנסוע אליהם.

כבר לפני שנים באתי לאיסטנבול במטוס חורף כדי לקבור את הוריי, שמתו בהפרש של שלושה ימים זה מזה. קודם אמי הלכה לעולמה. אבי ישב בכורסה שלו, הכורסה שמולו הייתה ריקה. הוא הביא מערכת שיניים תותבות, שגבינת כבשים עוד הייתה דבוקה אליהן, ואמר: ״הנה, השיניים התותבות של אמא שלכם.״ יומיים אחר כך מת גם הוא, ובחצר המסגד עמד הארון שלו על אבן מתים גבוהה. על האבנים האחרות עמדו עוד שני ארונות מתים, והנהלת המסגד בלבלה ביניהם. היא לא ידעה איזה מת שייך לאיזו משפחה. בבית הקברות הוציאו אפוא הקברנים מן הארונות את הגופות העטופות בתכריכים, ומכל משפחה התבקש גבר אחד – הנשים לא הורשו לעמוד סמוך לקבר – לבדוק מי מהמתים שייך לה. אחי הסתכל על פני שלושת המתים ואמר: "זה אבא שלנו.״

המונית הסיעה אותי אז אל בית הקברות שבו קבורים הוריי. לא זכרתי באיזה קבר טמון אבי. לא ידעתי אלא שמקברו אפשר לראות את הים. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, התחילה הנהלת בית הקברות לדרוש מן השארים לקנות את הקבר, אחרת יטמנו מתים חדשים מעל המתים. אחי התקשר אליי אז לגרמניה: ״מה אנחנו רוצים לעשות? לקנות את הקבר או לתת לו ללכת לאיבוד בין מתים אחרים?״ ״מה דעתך?״ ״אנחנו יכולים לתת לו לשכב עם מתים אחרים, זה מתאים לו יותר.״ מאחר שבאיסטנבול לא נוהגים לבקר בבית קברות, לא היה אכפת לנו איפה יהיו קבורים המתים. בתי הקברות ריקים, אלו המקומות השקטים היחידים בעיר. בנערותי הלכתי פעם עם משורר אחד לבתי הקברות. הוא כתב לעצמו את הכיתובים על המצבות. הוא אמר: ״אלו המשפטים האחרונים של האנשים. פה אין שקרים.״ הוא רצה להשתמש במשפטים האלה בשירים שלו.

אמנם אין באיסטנבול מבקרים בבתי הקברות, אבל לכל בית קברות יש את המשוגעים שלו. הם מסתובבים בין המצבות, וחתולים הולכים אחריהם כי הם נותנים להם גבינה ולחם. בבית הקברות של הוריי חיו במשך שנים שני משוגעים. האחד תמיד היה נותן לאחר לירה. יום אחד הוא נתן לו במקום לירה אחת שלוש לירות. האחר התרגז ואמר: ״מה פתאום אתה נותן לי שלוש לירות, אני רוצה לירה אחת.״ ״בני, לא שמעת על האינפלציה? עכשיו שלוש לירות הן לירה אחת.״

האחר התחיל לבכות, חברו הגיש לו ממחטה.

נהג המונית לא מצא את כתובתה של חברתי והזיע. נתתי לו ממחטת נייר ואמרתי: ״תסיע אותי למרכז העיר.״ לפני שלושים שנה היה באיסטנבול מפיק סרטים שצילם רק סרטים עצובים, ומאחר שהיה בטוח שכל הצופים יבכו, הזמין ממחטות מכותנה עדינה. הוא עצמו עמד לפני בית הקולנוע וחילק את הממחטות לבאים. ותוך כדי כך היה צוחק. באותו זמן היה באיסטנבול משוגע מפורסם אחד שהעריץ במיוחד שחקן טורקי מסוים. השחקן הזה נהרג באחד התפקידים שלו בסרט, אז המשוגע הביא ערב אחד אקדח לבית הקולנוע כדי להרוג את הרוצח לפני שיספיק לירות – וירה שישה כדורים באקרן. איסטנבול אוהבת את המשוגעים. העיר חולצת לפניהם את שדיה ומיניקה אותם. היא הניחה לכמה סולטאנים משוגעים לשלוט בה. כשבא משוגע, איסטנבול נותנת לו מקום.

בדיוק לפני בית הקולנוע שבו ירה המשוגע באקרן, ירדתי מהמונית. בטרם עברתי לברלין לפני עשרים ושתיים שנה, עמדתי לעתים קרובות לפני בית הקולנוע הזה וחיכיתי לחברים שלי.

עכשיו אני שוב עומדת כאן ומתבוננת בפניהם של העוברים והשבים. נדמה שסרטים מכל מיני מדינות בעולם מוקרנים זה על גבי זה. האמפרי בוגארט מדבר עם אישה ערבייה, שואל אותה מה השעה. זונה רוסייה פונה אל גבר שמתנועע כמו וודי אלן.

בפניהם של האנשים אני מחפשת את חבריי דאז, אבל אני מחפשת אותם באנשים הצעירים של היום, כאילו לא הזדקנו בעשרים ושתיים השנים האלה, כאילו הם מחכים לי בפרצופיהם הישנים. כאילו ברגע שעברתי לאירופה קפאה איסטנבול לכדי תצלום על מנת לחכות לי – על כל המרחצאות שלה, הכנסיות, המסגדים, ארמונות הסולטאן, הבארות, המגדלים, החומות הביזנטיות, הבאזארים, בתי העץ, הסמטאות התלולות, הגשרים, עצי התאנה, שכונות העוני, חתולי הרחוב, כלבי הרחוב, הכינים, החמורים, הרוח, הים, שבע הגבעות, הספינות, המשוגעים, המתים, החיים, הזונות, המשוררים, הסבלים. כאילו חיכתה לי איסטנבול על מיליוני נעליה, הממתינות בבתים לבוקר, על מיליוני מסרקיה, המונחים לפני מראות מוכתמות בקצף גילוח.

אני כאן, עכשיו יפתחו כל החלונות. הנשים יקראו לחברותיהן מחלון לחלון. צמחי הבזיליקום שבעציצים יתנו ריחם. ילדי העניים יקפצו אל ים מרמרה בתחתוני הכותנה הארוכים שלהם כדי להתרחץ. כל הספינות שבין אסיה לאירופה יצפרו. החתולים ייללו לאהבה על הגגות. שבע הגבעות של איסטנבול יתעוררו. הצועניות יקטפו בהן פרחים כדי למכור אותם אחר כך במרכז העיר. הילדים יטפסו על עצי התאנה. הציפורים ינקרו בתאנים.

״אמא, ריבת תאנים עושים מעצי התאנה הזכריים או הנקביים?״ ״מהזכריים. תראי, הפירות שלהם קטנים וקשים.״

בגני הצבעונים של ארמון הסולטאן יהלכו הצבים ועל גבם הנרות הדולקים, הצבעונים יטו את ראשם ברוח לעבר הים, הנרות של הצבים יהבהבו לאותו כיוון. הרוח תדחף היום את הספינות והן יוכלו לשוט מהר יותר, הנוסעים יגיעו הביתה מוקדם יותר. כשיהיו הגברים בבית, ייכבו האורות על שבע הגבעות. האבות ירחצו ידיים. רחשי מים. ״בתי, תני לי מגבת.״ ״כן, אבא.״

מול בית הקולנוע היו כמה חנויות, חלק מהזבנים זיהו אותי ובירכו אותי לשלום, לכולם היו שיער שיבה וגבות כסופות.

ליד בית הקולנוע עמד איש עני, אולי איכר, וניסה לצלם את העוברים והשבים במצלמת פולרואיד.

״תצלום מזכרת מאיסטנבול, תצלום מזכרת מאיסטנבול.״

נתתי לו לצלם אותי, התמונה הייתה מטושטשת. ״תצלם עוד תמונה.״

״אין לי יותר סרט צילום.״

מקבצת נדבות אחת לקחה את התצלום מידי ואמרה לצלם:

״אתה הלוא האמן, למה לא צילמת את הגברת לפני מקדונלד׳ס?״

היא התבוננה בתצלום בדקדוק וקראה: ״הו, כמה יפה יקירתי, כמה יפה.״

חשבתי שהיא מתכוונת אליי, אבל בתצלום ישבה חתולה על החומה שמאחוריי. אני הייתי מטושטשת, אבל החתולה הייתה ממוקדת.

אחר כך התקשרתי לפילוסוף הטורקי שלא רצה לגור בברלין.

״איפה את?״

״באיסטנבול.״

נסעתי אליו בספינה אל החלק האסיאתי של איסטנבול. בצד הספינה שטה סירת דייגים שהובילה שני סוסים. הירח זרח על פניהם של הסוסים, שהיו רגועים לגמרי. טבלתי את ידיי בים כדי לגעת במעט אור ירח, הירח נראה פתאום כמו בילדותי – כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Der Hof im Spiegel by Emine Sevgi Özdamar. © Kiepenheuer & Witsch GmbH & Co. KG, Cologne/Germany

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי, עד כמה שמשהו מעולם המדע יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו, עד כמה שמשהו מממלכת המתים יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו. הפרגוד הזה אמנם אינו מוצג לראווה במוזיאון לתורת התברואה והרפואה והתרופות, אבל בכל זאת מוצג שם פרגוד שנבנה באותה צורה. את לחצני המצוקה שמתאימים לפרגוד הזה עדיין אפשר למצוא ולקנות היום במעט כסף, אחרי יותר משמונה עשורים, אצל סוחרים בציוד טכני ישן לא רק באוסטריה, אלא גם במקומות רבים במרכז אירופה שלנו, שקמה לה לתחייה, למרבה השמחה.

מאחורי הפרגוד, מאחורי שעוונית ומאחורי קורות עץ ערבה מסוידות בלבן, כאשר ראשו המאפיר נמצא מתחת ללחצן של פעמון המצוקה, בערך במרחק של זרוע אחת ממנו, שוכב בלילה שבו מתרחשת המעשייה איש בן יותר משישים במיטה, איש שבשעתו כבר היה ידוע, ושכעבור זמן לא רב עתיד להיות מפורסם, והיום, זמן רב אחרי מותו, עדיין מרבים לשבחו, ובאותו ערב אביבי חמים בווינה הוא אך זה נותח. האיש מחרחר בשקט. הוא יודע: כבר בלילה, אחרי שלוש או ארבע שעות מנוחה, הוא עתיד להשתחרר אל משפחתו, והיא תטפל בו.

לא מפריע לו ולא מרגיז אותו שהמקום שהוקצה לו משמש פתרון זמני, שהוא שוכב בחדרון של גרוטאות. הוא יודע, מן העבודה שלו עצמו, איך מתנהלים הדברים בבתי חולים, ועד כמה חסרות חשיבות הפריווילגיות אם יש צורך להסדיר דבר מה ביעילות ובמהירות. השאירו אותו פה פשוט בשל הטיפול האמבולטורי שעבר. הוא עצמו עמד מראש על כך שיעבירו אותו לביתו במכונית כמה שיותר מהר.

הוא מחרחר, משתעל ובולע דם טרי. זה הדם מפצע הניתוח שעבר, עמוק בתוך פיו. פרופסור שקשור עמו בקשרי ידידות, איש אמונו, אדם שהכירורגיה הכללית היא שגרת יומו, הוציא מתוך הפה את אחד הגידולים, שאשמים בהם הסיגרים שהאיש כה אהב לעשן. הגידול הזה פלש אל תוך הרקמה עמוק יותר מששיערו תחילה. רב המנתחים גם לא העריך נכונה את ההשלכות של החתך שעשה, חתך שהלך והעמיק. המנותח שהושאר לבדו ונחלש מחמת אובדן הדם וסכנת העילפון מרחפת מעליו, מבין אט אט את חומרת המצב. שכן הוא עצמו רופא, הוא עצמו פרופסור.

הדימום מאיים לשים קץ לחייו. במעשה רצוני במלוא מובן המילה, במאמץ אחרון של כוח, הוא מרים בייסורים את זרועו הימנית, מגשש על פני הקיר החלק מצבע שמן, חש בכפתור הפעמון ולוחץ על ציפוי הפלסטיק שלו. אבל הכפתור לא פועל. לשונית הפח שאמורה לסגור את המעגל החשמלי בין חוטי החשמל נשברה יום לפני כן לשניים, כאשר חולה אחר שהושאר פה הזעיק עזרה. אותו אדם אחר שאינו מוכר לנו קיבל עזרה בתוך דקה; אולם במקרה החירום הגדול והאילם שלנו, עולה מפלס הדם בלועו של החולה שלנו עד כדי סכנת מוות. גרונו של החולה, שחלש מכדי לקרוא לעזרה, עוד מצליח בקושי לבלוע את כל הדם. האפשרויות הן למות מחנק או מדימום. הדוקטור המסוחרר, הרופא לשעבר, שברח מזמן אל תוך שבילים של מדע שהמציא בעצמו, מנסה לשווא להזדקף, ואז הוא מנסה להסתובב, גם זאת לשווא. לשרירים האחראים לתנועות האלה כבר חסר כוח. רק עיניו של הדוקטור סוקרות בצייתנות את התקרה הכהה, ואחר כך את הפרגוד, והנה הן מבחינות ביוֹדִי שמציץ מעֵבר לפינה של השעוונית.

יודי מרייר. יודי מרייר כמו תמיד, יודי הקטן מרייר – הוא לא יכול אחרת! הוא מרייר יותר מאשר לא מעט. יודי מתגרד כי הוא אוהב לעשות זאת, הוא מתגרד בראשו הגדול והמגולח למשעי בדייקנות. הוא מניח לחוט הריר להתארך, ומתבונן ומחדד את אוזניו. מן החך מפכה הדם. מי יודע מה יודי חושב. מילא, אנשים כמונו לא יכולים לקוות היום לדעת יותר מזה: יודי קטן הקומה וכחוש החזה מכיר כבר מזמן לפני ולפנים את המדע המודרני ואת השפעתו על הגוף. כל חייו עד כה, כל שלושים ושלוש שנותיו, לא יצא מבית החולים הכללי אל וינה. הנזירות לקחו אותו תחת חסותן כשהיה תינוק, אחרי שאמו, רקדנית הונגרייה על חבל, אישה דקת גזרה ועדינה במידה בלתי רגילה, גבוהה אך בקושי מעמיתיה בממלכת ליליפוט! – מתה במהלך חבלי הלידה בלי להשמיע שיר ובלי להשמיע צליל.

הפרופסור שבולע את דמו, הפסיכולוג הווינאי הנכבד שלנו, כמובן רואה מיד, במבט ראשון, איזה טיפוס של איש ננסי עומד לפניו. הוא חושב על אימבציליות, הוא חושב "תת-תריסיות מולדת", הוא חושב במעין כפייה על פיגור חסר תקנה ועל מלמול טיפשי שאין בו מילים, ובו בזמן על הקדמה של הרוח, שפה, בחדרון הגרוטאות הזה, היא עוצרת את נשמתה בסנכרון איתו, כאילו שם המשחק הוא לספר בדיחה מוצלחת עד אימה.

החדרון הוא ממלכתו של יודי. פה, בין אוסף של כל מיני חפצים שהושארו מאחור, יש ליודי, בעל האיברים העדינים והגולגולת הנפוחה, את המיטה הקטנה שלו מאחורי אחד הפרגודים, מאז שהוא יכול להתלבש ולהתפשט לבדו. פה עומד הכיסא שעל משענתו יודי פורש את חולצתו ואת מכנסיו. פה, במעמד מסולסל ויפה, ניצבת קערת המים שבה יודי שוטף מדי ערב את הנזלת מאפו הקטן ואת הריר מן השפתיים האילמות. פה מנמנם יודי וחולם את החלומות של יודי, לאחר שעזר לאורך הפרוזדור, מעלה, מטה, בניקיון, בסידור ובהחלפת מצעים, במרץ ילדותי ובחריצות ללא לאות.

מי יודע מה יודי שלנו חושב. הראש האפור הקשיש חושב עוד פעם ועוד פעם, במעגלים חסרי נשימה, על הפעמון המקולקל ועל הלעג הארצי כל כך שקלקול הפעמון לועג עכשיו לו ולתורתו הצעירה, כשהנה כבר נדחפת ידו השמאלית של יודי אל תוך השיער הדביק מזיעה, ידו הימנית חומקת מתחת לאחד מבתי השחי, אוחזת בחוזקה בחולצה רטובה, וכל עשר אצבעות הידיים היוֹדִיוֹת – הריר ניתז מפיו של יודי! – מטים ראש ופלג גוף עליון הצידה. בהקלה פולט ההוגה, הפרשן והמייסד של פולחן ארוך שנים את דמו מעבר לשולי המיטה על רצפת הלינולאום של החדרון. נשמע צליל של התזה! הצליל ברור וקולני בצורה כה נהדרת, שכולנו יכולים לשמוע אותו.

ואז יוצא יודי שלנו לדרכו במהירות עצומה. הוא רץ בשיא המהירות כדי להזעיק מיד עזרה. בקשת יפה וגבוהה ניתז הריר מפיו של יודי. הוא ממהר לדרכו, במורד הפרוזדור, עוד מעט ימשוך בשרוולה של אחת מן האחיות החבושות בשביס לבן, הוא ימשוך אותה אל החדרון שלו בשרוול המעומלן, מפני שהיא לא תבין מה רצונו, ויעמוד איתה בתוך שלולית הדם של האיש שעכשיו איבד את הכרתו באושר ואין לו דאגות.

הדוקטור זיגמונד פרויד ניצל, לאחר מכן נותח עוד כמה וכמה פעמים בחניכיים ובלסתות, וחי עוד עשור וחצי עם שתלים בפיו ובלועו לחילופין, כדי לחזות במפעלו גדל ומתפתח, ועישן אינספור סיגרים. כל עוד המילים של המפעל הזה מיוסדות באמת, יוסיף יודי הקטן שלנו לרוץ, רגליו הקטנות והעקומות יהדסו, עור סוליות נעליו השחוקות יטופף על אבן, פרקט ולינולאום, והוא יוסיף לרוץ, ולמרחק זה ולא יותר, יותיר חוט הריר של יודי את שביל עקבותיו המנצנץ בכל משפטי מעשיית הגמדים הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Logik der Süße by Georg Klein. Copyright © 2010 Rowohlt Verlag GmbH, Reinbek bei Hamburg.

מיכאל מעולם לא שמע על האישה לפני כן. העוזרת סיפרה לו עליה: אין אבא, ככה אומרת המאנדי הזאת. היא גרה בכפר לידנו, בו'. העוזרת צחקה, מיכאל נאנח. כאילו לא די בכך שבימי א' הכנסייה ריקה כמעט, שהזקנים משלחים אותו לדרכו כשהוא מבקר אותם בביתם, ושהילדים מתחצפים בשיעורי הדת. זה בגלל הקומוניזם, אמר; הוא עדיין משפיע. מה פתאום, אמרה העוזרת, זה היה ככה גם קודם. האם הוא מכיר את שדה הסלק הגדול בדרך לו'? במרכז השדה יש אי. יש שם כמה עצים שהשאיר האיכר. מְתָמיד, אמרה. ושם הוא נפגש עם אישה. איזו אישה? שאל מיכאל. איזה איכר? ההוא ששמה, אמרה העוזרת, וגם אבא שלו וסבא שלו. כולם. מתמיד: גם אנחנו בסך הכול בני אדם, אתה ואני. לכל אחד יש את הצרכים שלו.

מיכאל נאנח. מאז האביב רעה את הקהילה, אך לא הצליח להתקרב אל האנשים: הוא בא מההרים, שם הכול היה שונה, האנשים, הנוף והשמים, שהיו רחבים כאן עד אין קץ ורחוקים.

היא אומרת שהיא אף פעם לא היתה עם גבר, אמרה העוזרת, את הילד עשה לה כנראה אלוהים. מאנדי הזאת, אמרה, היא הבת של גְרֵגור, השמן הקטן, נהג האוטובוס. הוא מחטיף לה כהוגן: רואים עליה את הסימנים. ועכשיו כל הכפר שואל את עצמו מי בעצם האבא. לא גרים כאן הרבה גברים שבאים בחשבון. אולי זה מרקו, בעל המסבאה. אולי איזה נווד. יפה היא הרי לא. אבל לוקחים מה שמקבלים. מאנדי הזאת, אמרה העוזרת, גם לא בדיוק חכמה גדולה: אולי היא בכלל לא שמה לב. כשקטפה דובדבנים, על הסולם. כן-כן, אמר מיכאל.

מאנדי באה לבית הכומר בדיוק כשמיכאל אכל. העוזרת הכניסה אותה, והוא הזמין אותה להתיישב ואמר שתספר. אבל היא רק ישבה שם בעיניים מושפלות ושתקה. ריח סבון עלה ממנה. מיכאל אכל והציץ שוב ושוב באישה הצעירה. היא לא היתה יפה, אבל גם לא מכוערת. בעתיד אולי תשמין. כעת היתה שופעת. היא פורחת, חשב מיכאל. והציץ בגנבה בבטן שלה ובשדיים הגדולים שנרמזו מתחת לסוודר הססגוני. האם זה הריון או אוכל – הוא לא ידע. ואז הביטה בו האישה הצעירה ומיד השפילה שוב את מבטה, והוא הסיט מעליו את הצלחת, שעוד היתה מלאה למחצה, וקם. בואי נצא לגינה.

השנה קרבה אל סופה. עלוות העצים דהתה. בבוקר היו ערפילים, כעת הסתננה בעדם השמש. מיכאל ומאנדי התהלכו בגן זה לצד זה. כבוד הכומר, היא אמרה, והוא, לא, קראי לי מיכאל ואני אקרא לך מאנדי. אז היא לא יודעת מי האבא? אין אבא, אמרה מאנדי, אני אף פעם לא… היא השתתקה. מיכאל נאנח. שש-עשרה, שמונה-עשרה, חשב, לא יותר. בתי היקרה, אמר, זה חטא, אבל אלוהים ימחל לך. "כי כה אמר אדוני אלוהי ישראל, כל נבל יימלא יין"!1

מאנדי תלשה עלה מתרזה נושנה שתחתה נעמדה, ומיכאל שאל, את יודעת איך גבר יודע אישה? עם המה-שמו, אמרה מאנדי והסמיקה והביטה בקרקע. אולי זה קרה בשנתה, חשב מיכאל, כבר היו דברים מעולם. הם למדו את זה בבית ספר, אמרה מאנדי, בשקט ובמהירות רבה אמרה: זקפה ומשגל וימים בטוחים. כן-כן, אמר מיכאל, בבית הספר. זה מה שיוצא להם מזה, לקומוניסטים, שעדיין ישבו במועצות בתי הספר.

באֵם האלוהים הקדושה, אמרה מאנדי, אני אף פעם לא… כן-כן, אמר מיכאל, ואז, בכעס פתאומי, ומאיפה נראה לך שבא הילד? נראה לך שהוא בא מאלוהים? כן, אמרה מאנדי. הוא שלח אותה הביתה.

ביום ראשון ראה מיכאל את מאנדי בין המעטים שבאו לתפילה. זו היתה, למיטב זכרונו, הפעם הראשונה שלה שם. היא לבשה שמלה פשוטה בירוק כהה, וכעת הבחין בברור בהריון. איך היא לא מתביישת, אמרה העוזרת.

למאנדי לא היה מושג. מיכאל ראה איך היא מביטה סביבה; ולא שרה בכלל כשכולם שרו, וכשקרבה למזבח לקבל את לחם הקודש, נאלץ לומר לה: פתחי את הפה.

מיכאל דיבר על עמידה איתנה בסבל. הגברת שמידט, שבאה תמיד, הקריאה מכתבי הקודש בקול שקט אך ברור. "ראו פן תמאנו לשמוע אל המדַבר, כי הן לא נמלטו הממאנים לשמוע אל המדבר עמהם בארץ: הכנסת אורחים אל תשכָּחו כי יש אשר אספו מלאכים אל ביתם ולא ידָעו."2

במהלך הקריאה עצם מיכאל את עיניו, ודימה לראות את המלאך שפקד את ביתם של בני האדם, מלאך שפניו היו פניה של מאנדי, ובטנו התקמרה תחת הגלימה הלבנה כבטנה של מאנדי תחת שמלתה. אך לפתע פתאום היה שקט מאוד בכנסייה. מיכאל פקח עיניים וראה שכולם מביטים בו בדריכות. ואז אמר: כך נוכל לומר בביטחון, "אדוני לי בעוזרי, לא אירא".3

אחרי התפילה מיהר מיכאל ליציאה ונפרד מהנשים הזקנות. כשסגר את הדלת מאחורי האחרונה ראה שמאנדי כורעת ברך מול המזבח. הוא ניגש אליה והניח את ידו על ראשה. היא הביטה בו, והוא ראה שדמעות זולגות על לחייה. בואי, אמר, והוא הוביל אותה אל מחוץ לכנסייה ומעבר לרחוב אל בית הקברות. הביטי בכל האנשים, אמר, כולם חטאו: אבל אלוהים אסף אותם אליו, וגם על החטאים שלך הוא ימחל. אני מלאה בחטאים, אמרה מאנדי, אבל לא שכבתי עם אף גבר. כן-כן, אמר מיכאל ונגע בידו בכתפה של מאנדי.

אבל כשנגע במאנדי הזאת, היה נדמה לו כאילו כל ליבו, כל גופו מתמלא שמחה שכמותה לא חש מעולם, והוא נרתע לאחור כאילו נכוותה ידו באש. ואם זה נכון? חשב.

ואם זה נכון, חשב כשצעד באותו יום אחרי הצהריים בדרך לכפר השכן. השמש זרחה, והשמיים היו רחוקים ובהירים. מיכאל היה עייף במקצת אחרי הארוחה, אבל הלב שלו חש עדיין בשמחה שזרמה מגופה של מאנדי אל גופו: ואם זה נכון?

בימי א' אחרי הצהריים שוטט תדיר אל כפר זה או אחר, צעד בשדרות בצעדים מהירים, בגשם ובשמש. אבל ביום ההוא היתה לו מטרה. קודם לכן צלצל לרופא בשם קְלָאוּס שגר שם, וביקש להיפגש אתו לשיחה: לא, הוא לא יכול לומר במה מדובר.

אותו דוקטור קלאוס היה מאנשי הסביבה, בן ונכד לאיכרים. הוא הכיר את כולם, וסיפרו שבשעת הצורך הוא מטפל גם בָּחיות. הוא גר בבית גדול בו', לבדו מאז מתה אשתו. הוא אמר שאם מיכאל רק יניח לו עם האלוהים שלו, הוא מוזמן להיכנס. כי הוא אתאיסט, אמר הרופא, לא, אפילו לא אתאיסט. הוא לא מאמין בשום דבר, גם לא בזה שאין אלוהים: הוא איש המדע, ולא האמונה. קומוניסט, חשב מיכאל ואמר כן-כן בפיהוק כבוש.

הרופא הגיש שְנאפְּס, ומכיוון שהיתה למיכאל שאלה הוא שתה את השנאפס, שתה אותו בלגימה אחת ואז שתה מיד עוד כוסית שמזג לו דוקטור קלאוס. מאנדי, אמר מיכאל, האם… וגם… הוא הזיע. היא טוענת שהילד אינו תוצאה של איחוד עם גבר, שהיא לא, אף פעם, ששום גבר לא ידע אותה… אלוהים, אתה יודע למה אני מתכוון. הדוקטור גמר את השנאפס שלו ושאל האם מיכאל באמת סבור שידי אלוהים במעשה. או המה-שמו שלו. מיכאל בהה בו בעיניים ריקות ומיואשות. הוא שתה את השנאפס שמזג לו הרופא וקם. קרום הבתולים, אמר, כל כך בשקט שבקושי היה אפשר לשמוע: קרום הבתולים. זה בהחלט יהיה נס, אמר הרופא, ודווקא אצלנו. הוא צחק. מיכאל התנצל. אני איש המדע, אמר הדוקטור, אתה איש האמונה. אנחנו לא רוצים לערבב בין הדברים. אני יודע מה שאני יודע: תאמין אתה מה שאתה רוצה.

בדרך חזרה הזיע מיכאל עוד יותר. סחרחורת תקפה אותו. לחץ דם, חשב. הוא התיישב בעשב בשולי שדה הסלק הגדול. הסלקים כבר נאספו ונחו לאורך הדרך בערימות ארוכות. השדה היה ענקי, הרחק מאחוריו נרמזה רצועת יער. ובאמצע המרחב הזה שכן האי הקטן שעליו דיברה העוזרת: במרכז השדה צמחו כמה עצים מתוך האדמה החשוכה הזאת.

מיכאל קם וצעד צעד אחד אל תוך השדה ואחריו עוד אחד. הוא הלך אל עבר האי. האדמה הלחה נדבקה לנעליו ברגבים גדולים, והוא מעד, הוא כשל, ההליכה נעשתה לו קשה. "יַאֲמץ לבבכם",4 חשב, אבל קודם לכן עלינו להיקלע לאי. והמשיך הלאה.  

פעם אחת שמע מכונית חולפת בדרך. הוא לא הסב את מבטו. הוא חצה את השדה, צעד אחר צעד, ולבסוף העצים היו קרובים יותר ופתאום הוא היה שם, וזה באמת היה אי: התלמים נחצו, נפערו, כאילו פרץ האי מתוך הקרקע וקרע את האדמה כמסך. אבל האי הזה היה גבוה בחצי מטר לערך מסביבתו. בשוליו צמח מעט עשב, שמאחוריו שיחים צפופים. מיכאל תלש ענף מאחד השיחים והסיר בו את רגבי האדמה מנעליו. אז צעד לאורך רצועת העשב הצרה והקיף את האי. במקום אחד היה פתח בסבך והוא נכנס בפתח והגיע לקרחת יער קטנה בין העצים. העשב הגבוה היה מעוך שם, ובפאתי האחו היו מושלכים כמה בקבוקי בירה ריקים.

מיכאל הרים מבט: בין צמרות העצים הציצו השמיים, כאן נראו פחות גבוהים מאשר מעל השדה רחב הידיים. השקט היה מוחלט. האוויר היה חמים, אם כי השמש כבר עמדה הרחק במערב. מיכאל פשט את הז'קט שלו והשליך אותו על העשב. ואז, בלי להבין בדיוק מה הוא עושה, פתח את כפתורי חולצתו ופשט את החולצה ואת הגופייה, חלץ נעליים, פשט מכנסיים ותחתונים ולבסוף גם גרביים. הוא הסיר את השעון והשליך אותו על ערמת הבגדים, וכך נהג גם במשקפיים ובטבעת שנתנה לו במתנה אמו, שתגן עליו. ועמד שם, ממש כשם שברא אותו אלוהים: חשוף כסימן.

מיכאל הביט בשמיים, וחש קשור אליהם יותר מאי פעם. הוא נשא את זרועותיו אל על, אחר כך הרגיש שוב בסחרחורת של קודם, והוא צנח לפנים על ברכיו וכרע שם, עירום ובזרועות נשואות. הוא החל לשיר, בשקט ובקול צרוד, אבל לא היה די בכך. על כן צעק, צעק חזק ככל שיכול. כי הוא ידע שכאן יכול לשמוע אותו רק אלוהים, שאלוהים שומע אותו ומשקיף עליו ממרומים.

וכשחצה שוב את השדה ופנה אל ביתו חשב על מאנדי, והיא היתה קרובה אליו ממש, כאילו היא בתוכו. שעל כן חשב: אני אספתי מלאך, ולא ידעתי.

כשחזר לביתו הוציא מיכאל מן המזנון הישן בקבוק שנאפס שהביא לו במתנה איזה איכר לאחר הלווייתה של אשתו, ומזג לעצמו כוסית קטנה ועוד אחת. אחר כך נשכב והתעורר רק כשהעוזרת קראה לו לארוחת הערב. ראשו כאב.

ואם זה נכון? אמר כשהעוזרת הביאה את האוכל. מה נכון? מאנדי. אם הילד ניתן לה? מי נתן לה? הרי גם הארץ הזאת שממה, אמר מיכאל. מאיפה לנו לדעת, בעצם, שהוא לא מטה את עינו דווקא לכאן, שמכל ילדיו דווקא לזו נטה חסד, למאנדי הזאת. העוזרת הנידה בראשה באי הסכמה: האבא נהג אוטובוס. ויוסף לא היה נגר? אבל זה היה מזמן. האם היא לא מאמינה שאלוהים חי גם כיום? ושישו יבוא בשנית? כן, בטח. אבל לא כאן. מיהי בכלל המאנדי הזאת? היא שום דבר. מגישה במסעדה בו', עובדת זמנית.

"לא יפָּלא מאלוהים כל דבר",5 אמר מיכאל, "אמן אני אומר לכם, המוכסים והזונות יקדמו אתכם לבוא אל מלכות האלוהים".6 העוזרת עשתה פרצוף ונעלמה למטבח. מיכאל מעולם לא הצליח לשכנע אותה לאכול יחד אתו: היא אמרה תמיד שהיא לא רוצה, שבכפר מדברים. מדברים על מה? גם אנחנו בסך הכול בני אדם, אמרה, לכל אחד יש צרכים.

אחרי ארוחת הערב יצא שוב מיכאל מהבית. הוא הלך במורד הרחוב והכלבים בחצרות נבחו כמו משוגעים, ומיכאל חשב, מוטב היה תשימו מבטחכם באל ולא בכלבים שלכם. אבל ככה זה עם הקומוניסטים: עליו היה מוטל להאיר את עיניהם, והוא לא הצליח. לכנסייה לא באו יותר אנשים מאשר באביב, ומי שרק רצה היה יכול לשמוע מדי יום על ניאוף והוללות. 

מיכאל הלך לבית האבות וביקש את גברת שמידט, זו שהקריאה מכתבי הקודש מדי יום א'. אם היא עוד ערה, אמרה בחוסר חשק האחות אוּלה, ונעלמה. קומוניסטית, חשב מיכאל, בטוח. הוא ראה את זה עליהם, על הקומוניסטים, ראה מה הם חושבים כשהם רואים אותו. אבל כשמת אחד מהם בכל זאת קראו לו. שיזכה לקבורה מכובדת, אמרה בדיוק האוּלה הזאת פעם, כשהוטל עליו לקבור אדם שמימיו לא ביקר בְּכנסייה.

הגברת שמידט עוד היתה ערה. היא ישבה על הכורסה שלה וצפתה ב"מי רוצה להיות מיליונר". מיכאל לחץ את ידה, ערב טוב, גברת שמידט. הוא לקח לעצמו כיסא והתיישב לידה. היא מקריאה יפה, אמר, והוא רצה להודות לה על זה פעם. הגברת שמידט קדה לו בכל גווה. מיכאל הוציא מהתיק כרך קטן של כתבי הקודש, כרוך בעור. היום אני רוצה להקריא לך משהו, אמר. ובזמן שהמנחה בטלוויזיה שאל איזו עיר נהרסה בהתפרצות הר געש בשנה השבעים-ותשע להולדת המשיח, טרויה, סדום, פומפיי או בבל, קרא מיכאל בקול הולך וגובר. "באחרית הימים יבואו לצים הולכים אחרי תאוות נפשם ויתלוצצו לאמר: איה הבטחת בואו כי מאז שכבו האבות הכול עומד כמו מראשית הבריאה! וזאת האחת אל תיעלם מכם חביבי שיום אחד כאלף שנים בעיני אדוני ואלף שנים כיום אחד. והוא קרא, בוא יבוא יום אדוני כגנב בלילה אז השמים בשֹאון יחלֹפו והיסודות יבֹעֲרו והתמוגגו והארץ והמעשים אשר עליה ישָרֵפו."7

ובזמן שמיכאל קרא הנהנה הזקנה בלי הרף: גווה התנודד לפנים ולאחור, כאילו כל גופה אומר הן גדול. ואז דיברה סוף סוף ואמרה: זה לא סדום, זה לא בבל. זאת טרויה?

יתכן שהיום קרוב מכפי שנדמה לנו, אמר מיכאל. אבל אף אחד לא יידע. אני לא יודעת, אמרה גברת שמידט. הוא יבוא כגנב בלילה, אמר מיכאל וקם. טרויה, אמרה גברת שמידט. הוא הושיט לה את ידו. היא לא הוסיפה דבר ולא הביטה בו כשיצא מהחדר. פומפיי, אמר המנחה, פומפיי, אמרה הגברת שמידט.

אף אחד לא יידע, חשב מיכאל בדרכו הביתה. הכלבים של הקומוניסטים נבחו ובמקום אחד בלטה אבן מהקרקע והוא ניטח אל שער עץ. אז נבח עוד יותר הכלב שמאחוריו, ומיכאל מיהר הלאה, שלא יראה אותו איש. אבל הוא לא הלך חזרה אל ביתו אלא יצא מן הכפר.

חצי שעה ארכה הדרך לו'. פעם התקרבה מולו מכונית. הוא ראה את אור הפנסים הרבה זמן מראש והסתתר מאחורי אחד מעצי השדרה עד שעברה. האי היה רק כתם כהה בשדה האפור, והוא נראה קרוב יותר מאשר בשעות היום. כוכבים הבליחו: נהיה קר.

ברחובות בו' לא היתה נפש חיה. האורות דלקו בבתים ובפנס הרחוב, במקום שבו הצטלב הרחוב האחד בשני. מיכאל ידע איפה גרה מאנדי. כשהגיע אל שער הגן עמד והשקיף על הבית הקטן, בן הקומה האחת. במטבח ראה צללים מתנועעים. היה נדמה שמישהו מדיח כלים. חמימות פשטה בלבו של מיכאל. הוא נשען על שער הגן. אז שמע מקרוב ממש נשימה ופתאום נביחה עזה, יבבנית. הוא זינק לאחור ויצא בריצה. טרם הספיק להתרחק מאה מטר משם נפתחה דלת הבית ואלומת אור האירה בחשכה וקול של גבר קרא: סתום ת'פה!

באחד הימים ההם הלך מיכאל למסעדה בו', כי העוזרת שלו אמרה לו שמאנדי עובדת שם. וכך היה.

החלל היה גבוה. הקירות הצהיבו מרוב עשן סיגריות, החלונות היו עכורים, הרהיטים ישנים, ושום פריט לא תאם את משנהו. לא היה שם איש מלבד מאנדי, שעמדה מאחורי הדלפק כאילו זה מקומה, ידיה מונחות לפניה על המשטח. היא חייכה והשפילה מבט, ולמיכאל היה נדמה שפניה קורנות בחדר הקודר. הוא התיישב ליד שולחן קרוב לכניסה, מאנדי ניגשה אליו, הוא הזמין תה, היא נעלמה. רק שלא יבוא אף אחד, חשב. אז הביאה מאנדי את התה. מיכאל בחש בו סוכר. מאנדי עדיין עמדה ליד השולחן. מלאך לימיני, חשב מיכאל. הוא לגם לגימה מהירה ונכווה. אז דיבר, ובתוך כך לא הביט במאנדי והיא לא הביטה בו.

את היום ואת השעה אף אחד לא יודע, גם לא מלאך השמים, גם לא הבן, רק האב לבדו. כמו בימי נוח, כך יהיה בואו של בן האדם. כי כמו שבימים שלפני המבול אכלו ושתו, נישאו ונשאו ולא חשדו בדבר עד שבא המבול וסחף את כולם, כך יקרה גם כשיבוא בן האדם.

רק עכשיו הביט מיכאל במאנדי, וראה שהיא בוכה. אל תראי, אמר. אז קם והניח את ידו על ראשה של מאנדי, והשתהה, ואחר הניח את האחרת על בטנה. יקראו לו ישו? שאלה חרש מאנדי. מיכאל התחבט. על זה עוד לא חשב בכלל. "הרוח באשר יחפוץ שם הוא נושב ואתה תשמע את קולו ולא תדע מאין בא ואנא הוא הולך."8  

אז נתן למאנדי את המדריך הקטן לנשים צעירות ואמהות לעתיד שחילקה הכנסייה ושעל פיו ידע כל מה שידע, ואמר למאנדי לבוא לשיעורי הדת ולתפילות, זה הכי חשוב עכשיו, היא צריכה להשלים הרבה.

חלפו החודשים. סתיו פינה מקומו לחורף, שלג ראשון ירד וכיסה הכול, את הכפרים, את היער ואת השדות. חורף נפרש על הארץ, וריחם החמוץ של תנורי העצים נח על הרחובות.

מיכאל יצא להליכות ארוכות בסביבה, הוא הלך מכפר אל כפר ושוב חצה את שדה הסלק הגדול, שהיה קפוא עכשיו, אל האי. ושוב עמד שם ונשא ידיים אל על. אבל העצים היו חשופים והשמים רחוקים. מיכאל חיכה לאות. הוא לא בא: לא היה בשמים כוכב שלא היה שם קודם, לא מלאך בשדה לדבר איתו, לא מלך ולא רועה ולא טלה. אז התבייש וחשב, לא אני נבחרתי. היא, מאנדי, תקבל את האות, בפניה יופיע המלאך.

מאנדי הגיעה עכשיו מו' על וספה, לשיעורי הדת בימי רביעי ולכנסייה מדי יום ראשון. הבטן שלה גדלה, אבל פניה נהיו צרות יותר וחיוורות. אחרי התפילה נשארה בכנסייה עד שהלכו כולם, ואז ישבה ליד מיכאל על אחד הספסלים, והם שוחחו חרש. הילד, אמרה, אמור לבוא לעולם בפברואר. הלוואי שהיה בא בחג המולד, חשב מיכאל, הלוואי שבפסחא. אבל חג המולד כבר בפתח והפסחא רק בסוף מרץ: נראה.

אז הציצה בדלת העוזרת ושאלה, אם האדון הכומר חושב אולי לאכול צהריים. כמה היא טורחת, בלי מילה טובה, שום דבר, ואז הוא משאיר חצי. מיכאל אמר שמאנדי תישאר לארוחה, למה לא, הרי יש מספיק לשניים. לשלושה, אמר, והם חייכו שניהם בביישנות. למה שלא נפתח ישר מסבאה, אמרה העוזרת כשהניחה סכו"ם שני. היא הטיחה את הקערות על השולחן ונעלמה בלי מילה ובלי לאחל להם בתיאבון.

מאנדי סיפרה שאבא שלה מציק לה, הוא רוצה לדעת מי אביו של הילד, והוא רותח כשהיא אומרת: אלוהים הטוב בכבודו ובעצמו. לא, הוא לא מכה אותה. רק סטירות, אמרה, האמא גם. היא רוצה לעזוב את הבית. הם אכלו בדומייה, מיכאל לא הרבה, אבל מאנדי לקחה שתי תוספות. טעים? שאל. היא הנהנה והסמיקה. אז אמר: את יכולה לגור כאן בבית הכומר, מקום לא חסר. מאנדי הביטה בו בחשש.

זה לא, אמרה העוזרת. מיכאל שתק. אחרת אני עוזבת, אמרה העוזרת. מיכאל המשיך לשתוק. הוא שילב ידיים. הוא חשב על בית לחם. הפעם לא, חשב. והמחשבה הפיחה בו עוז. אני עוזבת, אמרה העוזרת, ומיכאל הנהן באיטיות. אדרבה, חשב: הרי כבר ניחש, שהעוזרת הזאת היתה בעבר קומוניסטית ומי יודע מה עוד. משום שתמיד אמרה שגם היא רק בן אדם, ומשום שקראו לה קָרולה, שם של עובדי אלילים. הוא הרי שמע את הסיפורים עליה ועל קודמו, שהיה נשוי: בחדר תשמישי הקדושה, כך אמרו. עד כדי כך. האישה הזאת לא צריכה לבוא אליו בטענות. בטח לא היא. וגם לבשל כמו שצריך היא לא יודעת.

העוזרת נעלמה במטבח, ואז נעלמה מהבית, כי זה לא היה הוגן וגם לא מכובד. ומאנדי עברה לשם: היא היתה העוזרת החדשה, ככה סידרו וסיכמו את זה עם ההורים. היא אפילו קיבלה כסף. אבל מאנדי הרי כבר היתה בחודש החמישי, והבטן שלה היתה גדולה כל כך שהיא התנשפה כפרה כשעלתה במדרגות, ומיכאל פחד שעלול לקרות משהו לילד, כשהוציאה באחד הימים את השטיחים הכבדים אל חזית הבית.

מיכאל חזר מאחד הטיולים שלו וראה את מאנדי בחזית הבית דופקת בשטיחים. אז אמר שהיא צריכה לשמור על עצמה והחזיר את השטיחים לבית במו ידיו, אם כי בקושי עמד בזה: כי גופו בהחלט לא היה מהחזקים. בחג המולד הכול צריך להיות נקי, אמרה מאנדי. זה שימח את מיכאל ונראה לו סימן טוב. מלבד זה לא גילה למען האמת אמונה רבה אצל האישה הצעירה, גם אם נשבעה באם אלוהים הקדושה והיתה משוכנעת בכל לבה שהילד שלה הוא ישו-תינוק, כמו שאמרה. היא כן אמרה שהיא פרוטסטנטית. אבל יותר מזה לא אמרה. בלבו של מיכאל החלו לעלות ספקות. הוא בוש בעצמו על הספקות האלה, אבל הם הופיעו והם הרעילו את אהבתו ואת אמונתו.

מאותו רגע ואילך עשה מיכאל את כל מלאכות הבית בעצמו. אבל מאנדי בישלה בשבילו, והם אכלו ביחד בחדר האוכל החשוך, בלי לדבר הרבה. בערבים עבד מיכאל שעות ארוכות. הוא קרא בכתבי הקודש, וכששמע שמאנדי יוצאת מהאמבטיה חיכה חמש דקות, כבר לא היה יכול בכלל לעבוד, עד כדי כך שמח. אחר כך דפק בדלת חדרה של מאנדי והיא קראה, יבוא, יבוא. וכבר שכבה במיטה, ושמיכתה משוכה עד הצוואר. הוא היה מתיישב לידה ומניח את ידו על מצחה או על השמיכה, במקום שתחתיו היתה הבטן שלה.

פעם שאל אותה על חלומותיה: הרי חיכה לאות. אבל מאנדי לא חלמה. היא ישֵנה עמוק וחזק, אמרה. על כן שאל אותה אם אמנם לא היה לה מעולם חבר או משהו מעין זה, אם אמנם לא מצאה מעולם דם על המצעים. לא בזמן המחזור, אמר, וחש תחושה משונה ביותר כשדיבר איתה כך. אם זאת אֵם האלוהים החדשה, חשב, מה יהיה דיני אז. על כך לא השיבה מאנדי דבר. היא בכתה ושאלה אם הוא לא מאמין לה. הוא הניח יד על השמיכה ועיניו התלחלחו. "האב נתן לנו להיקרא בני האלוהים ובניו אנחנו", אמר. "על כן העולם אינו יודע אותנו יען כי אותו לא ידע".9 את מי? שאלה מאנדי.

פעם הסיטה את השמיכה ושכבה שם מולו בכתונת הלילה הדקה שלה. קודם לכן הניח את ידו על השמיכה, והרים אותה, וכעת ריחפה באוויר מעל בטנה של מאנדי. הוא זז, אמרה מאנדי ולקחה את ידו בשתי ידיה ומשכה אותה מטה אל בטנה, לחצה אותה אל הבטן העגולה, ומיכאל לא היה מסוגל להרים את היד, היא נחה שם, איטית וכבדה כחטא.

חג המולד חלף. בערב החג הלכה מאנדי לבית הוריה, אבל למחרת כבר חזרה. לא באו הרבה אנשים לכנסייה. בכפר דיברו על מיכאל ומאנדי, מכתבים נשלחו לבישוף, מכתבים נשלחו בחזרה. היתה שיחת טלפון, ואיש אמונו של הבישוף נסע באחד מימי א' לכפר וישב עם מיכאל ושוחח איתו. ביום ההוא אכלה מאנדי במטבח. היא היתה נסערת מאוד, אבל כשהלך האורח לדרכו אמר מיכאל שהכול בסדר: הבישוף יודע, שבאזור הזה יש הרבה טינות ושחלק מהקומוניסטים הוותיקים ממשיכים להילחם בכנסייה ולזרוע מחלוקת.

ככל שחלף הזמן גדל הילד ואיתו בטנה של מאנדי, שגדלה עוד ועוד גם אם מיכאל האמין כבר מזמן שאינה יכולה לגדול עוד יותר. כאילו כבר אינה שייכת לגוף הזה. ומיכאל הניח את ידיו על הילד המתהווה וחש בָּאושר.

הבהלה באה כשיצא שוב לטייל באחד הימים אחרי הצהריים. מיכאל הבחין שהשאיר את כתבי הקודש בבית. הוא חזר על עקבותיו וכעבור חצי שעה כבר היה שוב בביתו. חרש נכנס, חרש עלה במדרגות. מאנדי ישנה עכשיו לעתים קרובות גם בשעות היום, והוא לא רצה להעיר אותה אם אמנם היא ישנה. אבל כשנכנס לחדרו מאנדי עמדה שם עירומה: עמדה מול המראה הגדולה, שהיתה מקובעת בדלת ארון הבגדים. הביטה במראה, עמדה בצדודית מולה ועל כן גם מול מיכאל, שראה הכול. אבל מאנדי שמעה אותו ופנתה אליו, והם הסתכלו זה בזה, כמות שהם.

מה את מחפשת כאן בחדר שלי, שאל מיכאל וקיווה שמאנדי תתכסה בידיה, אבל היא לא עשתה זאת. כי ידיה היו תלויות לצידה כמו עלים של עץ, ובקושי זזו. היא אמרה שאצלה אין ראי, והיא רצתה להסתכל על הבטן הזאת שצמחה לה. מיכאל ניגש אל מאנדי על מנת שלא יצטרך להביט בה יותר. אז נגעה אחת מידיו בידיה והוא כבר לא חשב בכלל על כלום, כי הוא היה עם מאנדי והיא איתו. וכך קרה שידו של מיכאל נחה שם כאילו נולדה זה עתה: מתוך הפצע הזה עצמו, החַיה.10

אז נרדם מיכאל, וכששב והתעורר חשב, אלוהים, מה עשיתי… שכב מכווץ במיטה וכיסה בידו את חטאו, שהיה גדול. דמה של מאנדי היה העדות שלה וההוכחה שלו, והוא התפלא רק על כך שהיסודות לא מתמוגגים בשרפה והשמים לא נפתחים או קורסים עליו: כדי להרוג ולהעניש אותו בברק או במאורע אחר. אבל זה לא קרה.

השמים לא נפתחו גם כשמיכאל מיהר לאורך השדרה בדרך לו'. הוא רצה להגיע לאי בשדה והלך על התלמים הקפואים בצעד מהיר וכושל. מאנדי ישנה כשיצא מהבית, מאנדי הזאת שאסף אל ביתו.

הוא הגיע לאי והתיישב על השלג. הוא פשוט לא היה מסוגל לעמוד עוד, עד כדי כך היה עייף, עד כדי כך עצוב ואבוד. כאן יישאר ולא ילך עוד מכאן. שימצאו אותו, האיכר והאישה ההיא, כשהנאפופים שלהם יביאו אותם לכאן באביב.

נהיה חשוך והיה קר. ערב ירד. ומיכאל ישב עדיין על האי שלו בשלג. הרטיבות חדרה דרך מעילו והוא קפא והצטנן. "אל נא נאהב במילין", חשב, "ובלשון. כי אם בפועל ובאמת."11 כך הוביל אלוהים אותו אל מאנדי ואת מאנדי אליו: שיאהבו זה את זה. כי היא לא היתה ילדה, היא היתה בת שמונה-עשרה או תשע-עשרה. והאם לא נאמר, שאיש לא יידע? הלא נאמר, בוא יבוא היום כגנב? ולכן חשב מיכאל: אני לא יכול לדעת. ואם היה זה רצון האל שתקבל אליה את ילדו, הרי זה רצון האלוהים שקיבלה אליה אותו: שהרי הוא פועלו ויצירו של האל.

בין העצים ראה מיכאל רק כמה כוכבים בודדים. אבל כשיצא מהמחסה ופנה לשדה ראה את כל הכוכבים שאותם ניתן לראות רק בלילה קר, ולראשונה מאז הגיע הנה לא חשש מהשמיים האלה. והוא שמח שהשמיים רחוקים כל כך, והוא עצמו קטן כל כך בשדה האינסופי הזה. אפילו אלוהים יצטרך להסתכל פעמיים כדי לראות אותו.

עד מהרה היה שוב בכפר. הכלבים נבחו, ומיכאל זרק אבנים על שערי החצרות ונבח בעצמו וחיקה את הכלבים, את היללות והיבבות המטופשות שלהם, וצחק כשיצאו מגדרם מרוב זעם והתלהבות: ובעצמו יצא לגמרי מגדרו.

בבית הכומר דלק אור, וכשמיכאל נכנס הריח מיד את האוכל שבישלה מאנדי. ובעת שחלץ את נעליו הרטובות ופשט את המעיל הכבד הופיעה היא בפתח המטבח והביטה בו בפחד. נהיה קר, אמר, והיא אמרה שהאוכל מוכן. אז ניגש מיכאל אל מאנדי ונשק לה על פיה: ואיך שפיה חייך. אך בארוחת הערב התחבטו בשם שייקרא לילד, ובשמו השני. בברכת לילה טוב הושיטו זה לזו ידיים והלכו כל אחד לחדרו.

בינואר, כאשר נעשה קר וקר עוד יותר, וכמעט לא היה אפשר לחמם עוד את הבית הישן, עברה מאנדי באחד הערבים מחדר האורחים לחדרו החמים יותר של בעל הבית. היא נשאה את שמיכתה צמודה לגופה ונשכבה ליד מיכאל. הוא זז הצידה בלי לומר מילה. ובלילה ההוא ובכל הלילות שלאחריו שכבו באותה המיטה וכך למדו להכיר ולאהוב זה את זה עוד ועוד. ומיכאל ראה הכול, ומאנדי לא התביישה.

אבל האם זה חטא? כי הוא רצה לדעת. והאם לא הוכיחה מאנדי בדמה, שילדו של אלוהים הוא שגדל שם, ילד הטוהר? אבל האם יכול הטוהר לדור בכפיפה אחת עם הטומאה?

וכאשר מיכאל כבר לא האמין שיקרה הדבר, שדבריו יגיעו אל האנשים והקומוניסטים בכפר הזה – אז נודע להם הנס שאירע, ולא היה אפשר לומר כיצד: כי האנשים באו לדלת ודפקו. הם באו בלי מילים גדולות והביאו מה שהיה להם. השכנה הביאה עוגה. היא אפתה בביתה, אמרה, ושתי עוגות לא דורשות יותר עבודה מאחת. והאם מאנדי מסתדרת?

ביום אחר בא מרקו, בעל המסבאה, ושאל כמה זמן עוד נשאר לה. מיכאל הזמין אותו לחדר האוכל וקרא למאנדי והכין תה במטבח. והם ישבו שלושתם אל השולחן ושתקו, כי לא ידעו מה לומר. מרקו הביא איתו בקבוק קוניאק והעמיד אותו מולו. הוא אמנם יודע, אמר, שזה לא הדבר המתאים לילד קטן, אבל אולי, אם יתקוף אותו פעם שיעול. אז רצה שיסבירו לו את הדבר, וכשמיכאל עשה זאת הביט מרקו באי-אמון במאנדי ובבטן שלה. זה באמת בטוח, שאל, ומיכאל אמר, אף אחד לא יודע, אף אחד לא יכול לדעת. כי בעצם זה די לא סביר, אמר מרקו. הוא אחז שוב בקוניאק והביט בבקבוק. הוא נראה כמהסס, אחר כך העמיד אותו על השולחן ואמר, שלושה כוכבים, זה הכי טוב שאפשר להשיג כאן. לא זה של הלקוחות. והיה מעט נבוך וקם וגירד את פדחתו. בקיץ עוד רכבת איתי על האופנוע, אמר וצחק, איזה דבר. הם הלכו לשחות, החבורה כולה, באגם ליד פ'. מי היה מאמין.

כשהלך מרקו עמדה בגינה הגברת שמידט, שהביאה את מה שסרגה לילד. יחד אתה באה מבית האבות האחות אוּלה, שעליה הרי חשב מיכאל שהיא קומוניסטית. אבל גם היא הביאה משהו, צעצוע, ורצתה שמאנדי תיגע בה.

כך באו בזה אחר זה. השולחן בחדר האוכל היה עמוס במתנות, ובארון עמדו עשרה בקבוקי שנאפס או יותר. הילדים הביאו ציורים של מאנדי והילד ולפעמים הופיעו עליהם גם מיכאל וגם שור וחמור.

עד מהרה הגיעו גם האנשים מו' ומכפרים אחרים בסביבה, ורצו לראות את האם לעתיד וביקשו ממנה עצות בענייניהם הקטנים. ומאנדי נתנה עצה, וניחמה, ולפעמים רק הניחה יד על זרועם או על ראשיהם, בלי לומר כלום. עד כדי כך הרצינה ושַקטה, שגם מיכאל ראה אותה לגמרי מחדש, ואחרת. ועשה כל מה שנדרש לעשות. אפילו בכפר הניחו בימים ההם לכמה מריבות, ואפילו הכלבים נראו עכשיו פראיים פחות כשמיכאל עבר ברחובות, ובחלק מהבתים תלו שוב על הדלתות והחלונות את הזרים והכוכבים מקש של חג המולד: כי בכפר כולו שררה השמחה, כאילו חגו של המשיח עוד לפניהם. כולם ידעו את זה, אך איש לא אמר את הדברים מפורשות.

פעם בא גם דוקטור קלאוס, לבדוק שהכול בסדר. אבל כשדפק בדלת מיכאל לא פתח. הוא ישב עם מאנדי בקומה העליונה, והם היו שקטים כילדים והשקיפו מהחלון, עד שראו את הרופא הולך לדרכו.

למחרת הלך מיכאל לו' אל הרופא. ההוא מזג שנאפס ושאל מה בעצם המצב עם מאנדי הזאת. מיכאל לא שתה מהשנאפס. הוא אמר רק שהכול בסדר, ואין צורך ברופא. והסיפורים האלה? "אשר מאֶרץ מאֶרץ הוא ומארץ ידבר",12 אמר מיכאל. כך או כך, אמר הרופא, הילד ייוולד בארץ ולא בשמים. ואם תזדקקו לעזרה קראו לי ואבוא. אז לחצו ידיים ולא אמרו עוד דבר. אך מיכאל חזר לכפר ולבית האבות ולאחות אולה. כי היא עצמה ילדה ארבעה ילדים וידעה איך זה. והיא הבטיחה לו לסייע כשתגיע השעה.

אך כשבא פברואר הגיעה השעה: והילד נולד. מיכאל סייע למאנדי ולאחות אוּלה שאותה זימן. כאשר נפוצה השמועה התכנסו ברחוב אנשי הכפר וחיכו דומם מול הבית, שיקרה הדבר. וכבר החשיך עד שאירע והילד נולד והאחות אולה ניגשה לחלון ונשאה אותו אל על: שייראו אותו כולם בחוץ. אבל זו היתה בת.

מיכאל ישב על מיטתה של מאנדי ואחז בידה והביט בילדה. היא לא יפה, אמרה מאנדי, אבל זו היתה שאלה. והאחות אוּלה שאלה את האם הטרייה: לאן בעצם היא רוצה ללכת עכשיו עם הילדה, הרי היא כבר לא יכולה לנהל את משק ביתו של הכומר בתשלום. אז אמר מיכאל: "אשר לו הכלה הוא החתן".13 והוא נישק את מאנדי לעיני האחות. והיא סיפרה אחר כך לכולם: שכך הובטח.

אך משום שלא יכלו כמובן לקרוא לילדה ישו, קראו לה סנדרה. ואם אנשי הכפר האמינו שלמענם נולד הוולד הזה, הרי שהוא יכול באותה מידה להיות גם ילדה. וכולם היו מרוצים ושמחו.

ביום א' הבא היתה הכנסייה מלאה מכפי שהיתה מזה זמן. על הספסל הקדמי ישבה מאנדי עם הילדה. העוגב ניגן, וכאשר תמה הנגינה עלה מיכאל לדוכן וכה אמר: האם זה הילד שלו מחכה העולם זמן רב כל כך, את זה איננו יודעים ולא נוכל לדעת. הלוא אף אתם ידעתם היטב כי יום אדוני כגנב בלילה כן יבוא. אבל אתם, אחי ואחיותי, לא בחושך אתם. כי הנרדמים נרדמים בלילה והמשתכרים משתכרים בלילה. ואנחנו בני היום נתפכח נא.14

"הנולד מן הבשר בשר הוא," אמר מיכאל, "והנולד מן הרוח רוח הוא."15 אך אנו, חביבי, רוצים להיקרא בני האלוהים.16


*דימוי: © אלכסי קונדקוב.

      "כַּמָּה מַהֵר מִתְאָרֶכֶת הַשּׁוּרָה הָאֲפֵלָה.
          כַּמָּה מַהֵר מִתְרַבִּים הַנֵּרוֹת הַכְּבוּיִים." 

נרות, קוואפיס (בתרגום יורם ברונובסקי)

"פעם, המלחמות ניקו את העולם מבני אדם. בזמנים של שלום, כמו עכשיו, האסונות עושים את העבודה הזאת. אל תסתכל עלי ככה: זה המצב, נקודה."

הקשישה הצביעה על מסך הטלוויזיה הזעיר באצבע מנוונת מדלקת מפרקים. רק לפני שלושה חודשים הסכימה לעבור לבית אבות ובהתחלה היא עינתה את בנה ללא הרף: היא היתה זקוקה לטלוויזיה בחדר שגרה בו לבדה, צורך דחוף וחיוני, כי אם תמות בלי לדעת כיצד הוכרע משפטו של לוחם השוורים הנואף היא לא תסלח לו לעולם. היא איימה עליו בכמה מקרים שאם לא ימלא את משאלתה הכמעט אחרונה, כשימות היא תמצא אותו בגיהינום ותנעץ בו את שיניה התותבות. "יישאר לך סימן לנצח," היא איימה ותקעה בו את אחד משלושת מקלות ההליכה שתמיד החזיקה בהישג יד, תלויים על ספה שאמורה, לכאורה, לספק ישיבה נוחה לאורחיה.

הבן התמהמה שלושה שבועות בקניית המכשיר ומאז הוא פועל יום ולילה בקול גבוה, משום שהקשישה חירשת כמעט לגמרי. היא פספסה את מהדורות הצהריים והערב של החדשות כי בשעות האלה הדיירים – זקנים בלים היא כינתה אותם – אכלו צהריים או ארוחת ערב בחדר האוכל, אבל כל אחר הצהריים וחלק מהלילה היא עקבה באדיקות אחרי תכניות הרכילות. לוחם השוורים ישב במאסר. הסיפור שלו, שלא עניין עוד איש, הוחלף בזה של מנתח שאנס את המטופלות שלו אחרי שהזריק להן חומר הרדמה: כל פיסה של מידע חדש היתה עסיסית יותר מקודמתה, מה שהבטיח עלייה קבועה באחוזי הצפייה.

בערב ההוא הציגה הזקנה את הסברה שלה בדבר צפיפות היתר על פני כדור הארץ למיגל, הנכד היחיד שביקר אותה. הוא הלך פעם בשבוע, כשסיים לעבוד במספרת הכלבים, ואחרי שספג את ההערה הקבועה על כך שנודף ממנו סירחון כלבים, נאלץ תמיד להקשיב לתאוריה כלשהי שקשורה לתוכנית טלוויזיה שבדיוק שודרה. מיגל ידע יותר על לוחם השוורים העצור ועל המנתח האנס מאשר על סבו, שמת כשהיה בן שלוש: אילו היה הנתון הזה עולה בדעתו, קרוב לוודאי שהיה מתאמץ להעלות חיוך על פניו, משום שהוא ניסה בכל כוחו שלא להיקלע למועקה ולמרירות. בערב ההוא הסביר הקריין שמאתיים חמישים וחמישה אנשים נספו בשרפה בדיסקוטק בברזיל. למספר הזה יש להוסיף עוד שלוש מאות פצועים, שליש מהם במצב קשה ואפילו אנוש.

"בארצות האלה, הם זקוקים לאסונות בקנה מידה עצום. אם הם לא יחסלו כמה מאות במכה, לא יהיה מספיק אוכל לכולם."

"טוב, מספיק סבתא. את יודעת שאני לא אוהב לשמוע אותך מדברת ככה."

"ואני לא אוהבת שאסונות קורים, אבל הם חייבים לקרות. אין ברירה."

הנכד התחיל לדבר על השגרה שלו, בכוונה להחליף נושא. בעשר בבוקר הוא מרים את התריס של מספרת הכלבים – ששמה "המספריים של מיקי" – מוכן ומזומן לצלוח את התספורת הראשונה של יום העבודה.

"אני לא מבינה מה אתה מוצא בעבודה הזאת, לסדר את השיער לכלבלבים האלה. אתה בטוח שאתה מתנקה כמו שצריך לפני שאתה חוזר הביתה?"

"כן, סבתא, כן."

"אני ממש מאמינה לך."

לפני שפתח את החנות, ערך מיגל את הקנייה השבועית והוציא את אלביס לטיול בפארק. מיגל לא סיפר לסבתו על חיית המחמד שלו. הוא התאהב בכלב זמן קצר אחרי שניקי עזבה אותו. הוא היה כלבלב קטן, עצבני ובעל מבט חודר. הוא ראה אותו בחלון הראווה של החנות לחיות מחמד בדרך לעבודה. אחרי שראה אותו כל יום במשך שבוע, הוא החליט שאם איש לא יקנה אותו בתוך שלושה ימים, הוא ייקח אותו הביתה. "כלב קטן כל כך לא יכול לעשות הרבה בעיות," אמר לו המוכר כשנכנס לחנות בכוונה לאמץ את החיה במחיר סביר. אלביס בא מרחוק, גזע המבוסס על "אינגליש טוי טרייר" שהתחילו להשביח בשנות החמישים והיה אהוב מאוד על האצולה הרוסית. במשך שנים הצליחו האדונים להחזיק את כלביהם במחתרת: השלטון הקומוניסטי לא סבל מותרות משום סוג, לא כל שכן מותרות מערביים. ה"אינגליש טוי טרייר" היה ל"כלב רוסי קטן" (Русскийтой), ועד מהרה הפסיק לצוד עכברים – מטרתו המקורית של הגזע – והתמסר לתעלולים החמודים האופייניים ליונק במשקל שני קילו. הוא שעשע באותה התלהבות ילדות צנומות, נערות שהתוודעו זה עתה לזעם הוודקה, אימהות בעלות מבט עגמומי ואבות בעלי שפם עבה,  מחווה לסטלין שנראתה יותר כמו קריצה להדר המלכות המבוזבז של אריות הים.

הודות לאלביס, התגבר מיגל על הטעם המר של הפרידה מניקי. הם היו ביחד חמש שנים ואף על פי שהגיעו לנקודת קיפאון – לא היה טעם להתכחש לזה – הוא לעולם לא היה מעלה על דעתו שהיא תחליט להתחיל מחדש בקלגנפורט, עיר אוסטרית קטנה.

"תן לי קצת זמן, מיגל," היא אמרה לו ואחזה בידו, כאילו היה ילד. "אני חייבת לוודא שאני עדיין חיה."

הוא היה בטוח שניקי עוזבת לקלגנפורט עם מישהו. הוא קיווה שהשהות שלה בקלגנפורט לא תהיה אידיאלית כפי שציפתה והיא תחזור לברצלונה עם הזנב בין הרגליים. גם היא, שחשבה שזה פשע להחזיק חיה בדירה, לא ידעה על קיומו של אלביס. היא דיברה עם החבר שלה לשעבר בטלפון פעם בשבוע ולעתים קרובות מיגל ואלביס הביטו זה בזה ברוך בזמן שהשיחה נעשתה קשה יותר ויותר. אלביס אף פעם לא נבח: אבותיו חיו בשולי החוק, תחת האיום המתמיד שהמשטרה הקומוניסטית תגלה אותם והוא, כמו רוב בני מינו, ירש את הנטייה לשקט.

"לאבד בת זוג ולקחת כלב זה שילוב מוזר," אמר לעצמו מיגל בזמן שטייל עם אלביס והבחין בבחורה כלשהי נועצת עיניים בכלב שלו. החיבה המידית שהן מרגישות לכלבלב גולשת בקלות לשיחות ארוכות, שמתחילות באנקדוטה קטנה שקשורה לחיה ועוברות עד מהרה לפסים אישיים יותר. מיגל שמר כמה מספרי טלפון בנייד שלו, אבל לא העז להתקשר לבחורות זרות. הוא שמר אותן בשמן ובשם של הכלב, שלא יישכח מאיפה הוא מכיר אותן. כשהגיע לחמישה מספרים, הוא התבייש בעצמו ומחק את כולם: אם אי פעם יחזור לניקי, הרשימה הזאת יכולה לגרום בעיות.

אלביס היה עד כה בן לוויה עקבי ומושלם. מיגל התרגל לישון איתו והדבר האחרון שראה לפני שנרדם היה זוג עיניים נוצצות ודואגות, שהמשיכו להתבונן בו במסירות עד שנרדם ובמקרים רבים אף היו פקוחות כשהתעורר.

"בוקר טוב, אלביס," הוא היה אומר.

הכלב הדביק לו בלחי ליקוק מחוספס והתחיל לכשכש בזנב.

אילו סבתא שלו רק היתה מתגברת על הגועל שמעוררות בה החיות, היא היתה יכולה מאוד ליהנות מהליווי של אלביס, ואולי לדחות את המעבר לבית אבות. מיגל דמיין אותו מתרוצץ בהתלהבות בדירה ומפיח חיים בחדרים העגמומיים, אוכל מצלחת קטנה שנושאת את שמו – שהיה יכול להיות צ'יסְפָּס או פּטִי, בחירה מעט יצירתית יותר – או אפילו יושב לה על הברכיים, מכוסה בשמיכה, בזמן שהיא בוהה באדיקות בתוכנית טלוויזיה רדודה כלשהי.

"המלך הלך לצוד פילים באפריקה ונפצע. הוא היה עם המאהבת," היא היתה אומרת לו ומגרדת את הראש באחת הציפורניים הארוכות והבלתי שבירות שלה. "אני במקום המלכה כבר מזמן הייתי גומרת עם ההתנהגות הבזויה הזאת."

מיגל בילה זמן עם סבתו בבית האבות והמציא סופים נוראיים פחות לחייה. מאז שיש לו את אלביס, הוא מדמיין אותה מזדקנת בשלווה ליד חיית מחמד מסורה. לפני כן, כשעוד היה עם ניקי, הוא דמיין אותה עולה על ספינת תענוגות בים התיכון ומכירה אלמן קשיש שמעוניין בחברה. הם יתאהבו במהלך השיט, ימשיכו להתראות בברצלונה ולבסוף הגבר – סוכן ביטוח בדימוס, חרוץ ויעיל – יציע לה לגור איתו. סבתא שלו תעזוב את הדירה בפרוורים ותתמקם במגדל שנותר נטוש מאז מותה של אשתו.

בית האבות דיכא את מיגל והסיפורים שהמציא עזרו לו להתנתק בזמן שסבתו היתה מרותקת למסך הטלוויזיה. זה נכון שהם דאגו לכל צרכיה ועדיף היה לה להיות שם מאשר בבית, אבל לפני שלוש או ארבע שנים היא לא היתה מתרגלת לחיים שם. התפיסה והתובענות שלה נחלשו. כך אמר לעצמו הנכד, שלא החזיק מעמד זמן רב בחלל המשותף, ליד זקנים שאיבדו את הזיכרון ורק בהו בנקודה כלשהי על הקיר. גם לא היה לו כוח לשחק דומינו עם מישהו שפתאום מפיל את שיניו התותבות על השולחן, ובטח שלא לאכול ליד דייר שמחלתו הנפשית גורמת לו לצווח מלים סתומות בכל פעם שהאחות מנסה להאכיל אותו בכף. "יום ראשון! צב! שושנת מים!"

מצד אחד, הביקורים אצל הסבתא העיקו על מיגל. מצד שני, הוא יצא משם עם יותר חשק לחיות: הוא ניסה להתגבר על העזיבה של ניקי בארוחות עם חברים וחברות או בשעות נוספות במספרה במטרה לחסוך כסף לחופשה באוסטרליה. יום שני אחד הוא הלך לקולנוע לבד ופגש ידידה מהתיכון. אחרי הסרט הם הלכו לשתות בירה. לאורה עבדה עד לא מזמן במעבדת תרופות. החברה זה עתה נספגה בתאגיד בינלאומי צרפתי והם החליטו לסגור את הסניף בספרד.

"הם מציעים לי לעבוד ליד פריז, אבל אני לא יודעת אם לבטוח במעסיקים שלי: עוד כמה חודשים הם יכולים לסגור גם את המפעל הזה," היא הלינה כעבור זמן מה מול כוס וודקה-טוניק.

"לא נראה לי שזה יקרה," אמר מיגל: הוא לא ידע שום דבר על תעשיית התרופות אבל חש צורך להעיר הערות מנחמות.

"תאר לך ששנה הבאה אני בפריז והם אומרים לי שכדי לשמור על העבודה שלי אני צריכה לעבור לצ'כיה? ומה אם אחרי שנה ישלחו אותי לבייג'ין? טובה רצינית הם יעשו לי."

לאורה לא ראתה את עצמה בונה משפחה בבירה הסינית, אבל כדי להוליד ילדים צריך להכיר מישהו קודם. אחרי המשפט הזה, מיגל הביט כמה שניות בכוס הוויסקי-קולה שלו ואז סיפר לה בקצרה את הסיפור שלו עם ניקי. הם הכירו לפני חמש שנים בדוכן פירות בשוק. הם התחילו לדבר זמן קצר אחר כך, בתור לקופה בבית מרקחת. מיגל לא הסתיר ממנה שיש לו מספרת כלבים, אפילו שבחורות אחרות עשו לו פרצופים כשסיפר להן במה הוא עוסק. הוא וניקי התחילו לצאת וששה חודשים אחר כך כבר גרו ביחד. היא החליפה עבודות לעתים קרובות. הוא גזם שיערות של כלבים, בעיקר מסוג פודל ופוקס טרייר.

"לא חיים שאפתניים מדי, אני מודה, אבל היינו מאושרים."

בקיץ שעבר הם נסעו למינכן. ניקי נדלקה על טבעת אירוסין ורמזה על זה למיגל, תחילה במבטים מתוקים ואחר כך בדברי שבח עטופים ברומנטיקה כנה. החנות היתה קרובה מאוד לפנסיון ששהו בו. בכל פעם שחלפו על פניה, היא הביטה בתכשיט, שבלט באלגנטיות מודרנית מבין יתר הטבעות, השרשרות והעגילים. מיגל הבין שהגיע הזמן לקבל החלטה ויום אחד אחר הצהריים, בזמן שניקי ישנה אחרי ביקור מתיש בטירה של לואי השני מבוואריה, הוא יצא מהחדר על קצות האצבעות, ירד לחנות וקנה את הטבעת. הוא ייתן לה אותה בתום ארוחת פאר שתהיה הקדמה לחתונה.

"זה לא הלך כמו שציפיתי."

"מה קרה?"

לאורה הרימה את הכוס שלה ולא טעמה מהוודקה-טוניק עד שמיגל ענה.

"מה זה משנה. עכשיו היא גרה בעיר אוסטרית קטנה. שמעת על קלגנפורט? היא צריכה 'קצת זמן'."

הם המשיכו עד שעה מאוחרת. הם שתו עוד משקה וניתחו את האיכויות של הסרט שראו. האלכוהול והסרט על פרשיית ניאוף בבית מרוחק בג'ונגל של מוזמביק מילאו אותם תעוזה ולבסוף נרדמו מיגל ולאורה באותה מיטה אחרי מין שארך שבע דקות, מול מבטו המבין של אלביס. אפילו ברגעים הלוהטים ביותר הוא לא פלט ולו נביחה.

בארבע לפנות בוקר, הצעקות של לאורה העירו את מיגל.

"פעם אפילו חלמתי שאני הורגת מישהו," היא אמרה לו.

מיגל, כשהבין שהוא ערום, ניצל את ההליכה של לאורה לשירותים כדי להתלבש. הוא לא מצא את התחתונים בשום מקום ונאלץ להוציא זוג חדש מהמגרה וללבוש אותם מהר, לפני שהידידה שלו מהתיכון תחזור לחדר.

"את בסדר?" הוא שאל.

לאורה, שהיתה ערומה לגמרי והציגה גוף אתלטי יותר מזה של ניקי, אמר לו שכן וניסתה לספר לו את הסיוט: הופיעו בו עד יהוה, שכנה רכלנית ושני שוטרים. תחילה הם הציקו לה בכניסה לבניין ומיד אחר כך כולם עמדו בסלון והצביעו על כתם דם גדול שכיסה כמעט את כל השטיח.

"החבאתי את המת מהסיוט הקודם, אבל אפילו אני לא ידעתי איפה. כדי למצוא אותו הייתי צריכה לחכות שהם ילכו, אבל לא הצלחתי לשכנע אותם ללכת ואחד השוטרים תפס לי בשיער ואמר לי שלמחרת יתחיל המשפט שלי."

מיגל ישב על המיטה, לאור מנורת הלילה, והקשיב לסיפור בשתיקה. כשסיימה לספר, ביקשה ממנו לאורה פיג'מה ומיגל נתן לה את שלו. אלביס נכנס לחדר והחל לכשכש בזנב.

"אלביס, היום אתה צריך לישון מחוץ לחדר," הוא אמר לו כשהתקרב למיטה.

"הוא כלב מקסים."

"בדרך כלל הוא ישן איתי, אבל היום הוא לא יכול להישאר."

"אם אתה רוצה, אני יכולה ללכת," אמרה לאורה וקרצה לו.

הם גירשו אותו והתפשטו שוב בזמן שהתנשקו באלימות. למחרת בבוקר, מיגל יצא מדעתו בחיפוש אחר התחתונים שאיבד בלילה, אבל לא מצא אותם. הוא אפילו חיטט בתיק של הידידה שלו מהתיכון. לרגע הוא היה משוכנע שהבחורה שנמצאת במקלחת היא חולת מין. אבל גם שם הוא לא מצא אותם.

ברגע שהיא הלכה הוא הפך את כל החדר, אבל הבעיה נותרה בעינה. הוא שמע רק את נשימותיו של אלביס הקטנטן, שהביט בו מפינת החדר, האוזניים זקורות והחוטם כלפי מעלה.

שבועיים אחר כך, ניקי הכריזה בטלפון שבסוף החודש היא חוזרת "הביתה". החדשות האלה הותירו אותו המום: נשארו רק עשרה ימים. פתאום השהות של ניקי בחוץ לארץ נראתה לו קצרה. אם היא עוזבת את קלגנפורט זה אומר שהיא מוותרת, שהחיים האחרים לא אפשריים מבחינתה, וחשוב מכל, שהיא החליטה להיות עם מיגל. זה מה שהוא אמר ללאורה באותו ערב, כששכבו ערומים על הספה.

"נצטרך להיפרד, לא?" היא שאלה. אחר כך התנשפה והשקיעה את הראש בכריות.

מיגל עמד להתנצל, אבל לבסוף שתק. הוא ניסה לבלוע בעיניים עצומות את השקט חסר הפשר ששרר בסלון. אם יפקח עיניים, לא יוכל לחמוק מהדמעות של לאורה או ממבטו החרד של אלביס.

אחרי שהיא הלכה, מיגל הביט בכלב שלו ברחמים. הוא החליט שעליו להיפטר ממנו לפני שניקי חוזרת.

הבעלים של החנות לחיות לא הקשה עליו. הוא מצא לכלב בית חדש בשלושה ימים. זה היה אחד השבועות המסובכים בחייו של מיגל: הוא לא העלה על דעתו שהפרידה מאלביס תהיה קשה כל כך. שש פעמים הוא עמד להרים את השפופרת ולבטל את כל העניין, אבל ברגע האחרון התחרט כי היה משוכנע שאם הוא מסוגל להקריב את אלביס לטובת ניקי (אפילו שמעולם לא נודע לה על קיומו), אף פעם לא יהיו להם בעיות.

ביום שנפרד לשלום מהכלב שלו, התקשר מיגל למספרה ואמר לשותף שלו שיש לו חום והוא לא יכול לקום מהמיטה. הוא בכה יום שלם. כשחזר לעבודה, כל הכלבים הזכירו לו את אלביס. הוא כמעט יצא מדעתו כשסיפר את הפקינז של גברת רוץ'. הכלב, אדיב וקשוב, ליקק לו את הידיים כשהעלה אותו לשולחן. הוא סיפר אותו ביד רועדת והתאפק שלא לבכות.

באותו לילה, מיגל חלם שאלביס חוזר הביתה. הכלב נבח כדי להוציא אותו מהמיטה והוא התיישב, ישן למחצה, וסידר את הפיג'מה. אחרי שליקק לו את הרגליים, הכלב הכניס את הראש בחלל שבין ראש המיטה לרצפה ושלף את התחתונים שמיגל איבד בלילה הראשון שלו עם לאורה.

"טוב מאוד, אלביס!" צווח מיגל ולקח ממנו את התחתונים.

הכלב ליקק לו אצבע, תחב שוב את ראשו באותו מקום ושלף גרב שמיגל לא זכר שאיבד. הוא הוציא עוד גרב ואחר כך הושיט לו פיסת נייר מקומטת ומכוסה ריר – חלק מרשימת קניות.

"כמה דברים יש שם למטה, אה? אתה ממש בלש!" הוא אמר וליטף לו את הראש, בזמן שהקטן ניסה להוציא משם משהו נוסף.

אלביס שלף קופסה כחולה קטנה והניח אותה לרגלי אדונו, שהביט בו בפה פעור. בתוך הקופסה היתה טבעת האירוסין שמיגל איבד זמן קצר אחרי שחזרו ממינכן, כשעדיין חיפש תאריך לארוחת הפאר שבה יציע לה להתארס וייתן לה את הטבעת. הוא עבר שבועיים מזעזעים בניסיון למצוא את הקופסה בלי שניקי תשים לב. הוא לא מצא אותה. לבסוף הוא וויתר, משוכנע שהוא יוכל לפנות יום שני או שלישי אחד, לקנות את הטבעת ולחזור הביתה עם השלל. הפרט הזה יוביל לחתונה: הוא היה משוכנע בזה. ניקי עזבה לקלגנפורט לפני שהספיק להוציא לפועל את תכניתו.

בחלום, מיגל לא פתח את הקופסה הכחולה עד שאלביס הנהנן, כאילו הוא נותן לו רשות להמשיך. הוא פתח את הקופסה והטבעת נצצה באלגנטיות מודרנית אופיינית לניקי.

"תתחתני איתי?"

הוא התעורר והשאלה בפיו. הוא מיהר להדליק את האור ועוד לפני שהרים את התריס והלך לשירותים, פירק את המיטה על כל חלקיה. באחת הפינות, מכוסים אבק, הוא מצא את התחתונים ואת הקופסא הכחולה. השכן מלמעלה לא התייחס לקריאת הניצחון הפתאומית והמוגזמת שנשמעה במעומעם בדירתו.

הדבר הראשון שראתה ניקי ביום שגיעה הביתה היה הקופסה הכחולה על השולחן בסלון ולידה זר של שושנים אדומות ופתק שכתוב בו "אני אוהב אותך". כשראתה מה יש בקופסה היא יצאה בריצה מהדירה. מיגל לא ציפה לתגובה אופורית כל כך. הוא בדיוק סיפר כלב אפגאני מעצבן ושמע המולה בכניסה למספרה. הוא אפילו לא הספיק להניח את המספריים על המגש. ניקי התנפלה עליו ובזמן שכיסתה את הפנים שלו בנשיקות – מחווה כלבית במקצת – היא אמרה לו שגם היא אוהבת אותו ורוצה להתחתן איתו.

הם עשו מסיבה קטנה אחרי הטקס בעירייה. ההורים שלהם היו שם, וגם אח של ניקי, שש חברות שלה וחמישה חברים שלו עם בני הזוג שלהם (במידה שהיו), השותף במספרה – אלחנדרו – וסבתא של מיגל, שהרשו לה לצאת מבית האבות רק בליווי סייעת שהספיקה להשתכר עוד לפני הקינוח למורת רוחה של הסבתא. באחת ההליכות לשירותים, מיגל ראה הודעה חדשה בנייד: "מזל טוב. לאורה." הוא מחק את ההודעה מיד אחרי שקרא אותה, אבל הצטער על כך, כי הוא שמר את המספר של הידידה שלו מהתיכון. זה הוציא אותו אידיוט, אבל לא היתה דרך חזרה: הטעות נעשתה. הוא שטף ידיים וחזר לאולם הגדול של המסעדה שבו התקיים האירוע.

מכיוון שלא היה לו מספיק זמן לחסוך כסף לאוסטרליה, מיגל הציע לניקי אפשרות קצת פחות זוהרת. התרומה הנדיבה של ההורים שלהם אפשרה להם להגשים את חלומם. הם הצליחו להשיג כרטיסים לאדלייד, בכוונה לנסוע במכונית עד בריסבן. משם יירדו לסידני ויבקרו בקנברה ובמלבורן ואז יעלו על אנייה לטזמניה. אחרי שיחרשו את האי, יחזרו לסידני ומשם יטוסו לג'קרטה וישנו בה לילה אחד, ואז יטוסו לאיסטנבול ומשם, לברצלונה.

אחרי שחתכה את העוגה ושלחה נשיקה למצלמה, סימנה הקשישה לנכד שלה להתקרב וביקשה ממנו שלא ייסע.

"יש לי תחושה לא טובה," היא אמרה, "אני חוששת שיתרחש אסון נורא."

מיגל הדביק לה נשיקה במצח והבטיח לה שעוד חודש הוא יביא לה קנגרו מפלסטיק שהיא תוכל להניח על הטלוויזיה ושישמור עליה עד שהיא נרדמת.

"אני כבר לא צריכה שום דבר, ילד."

הוא אחז בידה של הסבתא ונתן לה עוד נשיקה במצח. האחרונה.            

         

הכֹּל הֵחֵל כְּשֶׁלְּאֵפִי נִכְנַס מַשֶּׁהוּ לָעַיִן. זֶה בֶּאֱמֶת כָּאַב מְאוֹד, וְהַתְּחוּשָׁה הָיְתָה כְּאִלּוּ חָדַר לְתוֹכָהּ גֵּץ אָדֹם לוֹהֵט – רַק שֶׁהָיוּ לוֹ גַּם רַגְלַיִם וּכְנָפַיִם כְּמוֹ לִזְבוּב. אֵפִי שִׁפְשְׁפָה וּבָכְתָה, לֹא בֶּכִי שֶׁל מַמָּשׁ, אֶלָּא מִין דָּבָר שֶׁהָעַיִן עוֹשָׂה – בְּלִי שֶׁתַּרְגִּישׁ אֻמְלָלָה בִּמְיֻחָד – וְאָז הִיא הָלְכָה לְאָבִיהָ כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא אֶת מָה שֶׁנִּכְנַס לָהּ לָעַיִן. אַבָּא שֶׁל אֵפִי הָיָה רוֹפֵא, כָּךְ שֶׁמּוּבָן שֶׁיָּדַע לְהוֹצִיא דְּבָרִים מֵהָעֵינַיִם – וְהוּא עָשָׂה זֹאת בִּתְבוּנָה, בְּאֶמְצָעוּת מִבְרֶשֶׁת רַכָּה טְבוּלָה בְּשֶׁמֶן קִיק.

כְּשֶׁהוֹצִיא אֶת הַדָּבָר הַחוּצָה, אָמַר, "זֶה מְסַקְרֵן מְאוֹד." עַד אָז נִכְנְסוּ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת לָעֵינַיִם שֶׁל אֵפִי לֹא מְעַט דְּבָרִים, וְאָבִיהָ הִתְיַחֵס לָזֶה בְּטִבְעִיּוּת – מְיַגֵּעַ בְּמִדַּת-מָה, מֵעִיד עַל שׁוֹבְבוּת מְסֻיֶּמֶת, וּבְכָל זֹאת טִבְעִי לְגַמְרֵי. הוּא מֵעוֹלָם לֹא חָשַׁב קֹדֶם לָכֵן שֶׁזֶּה מְסַקְרֵן.

אֵפִי עֶמְדָּה, מַצְמִידָה אֶת הַמִּטְפַּחַת שֶׁלָּהּ לָעַיִן, וְאָמְרָה, "אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה שֶׁזֶּה יָצָא הַחוּצָה." אֲנָשִׁים נוֹהֲגִים לְהַגִּיד מִשְׁפָּטִים כָּאֵלֶּה כְּשֶׁנִּכְנָסִים לָהֶם דְּבָרִים לָעַיִן.

הָרוֹפֵא נָשָׂא אֶת הַמִּבְרֶשֶׁת בִּזְהִירוּת רַבָּה לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַחֶדֶר וְהִכְנִיס אֶת הַקָּצֶה שֶׁלָּהּ מִתַּחַת לַמִּיקְרוֹסְקוֹפּ שֶׁלּוֹ וְאָז סוֹבֵב אֶת בָּרְגֵי הַפְּלִיז שֶׁל הַמִּיקְרוֹסְקוֹפּ וְהֵצִיץ בּוֹ מִלְּמַעְלָה בְּאַחַת מֵעֵינָיו.

"שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב", הוּא אָמַר, "בְּחַיַּי, שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב! אַרְבַּע גַּפַּיִם מְפֻתָּחוֹת הֵיטֵב, אֵיבָר אָרֹךְ דְּמוּי זָנָב, חָמֵשׁ בְּהוֹנוֹת, בָּאֳרָכִים מִשְׁתַּנִּים, כְּמוֹ שֶׁל לְטָאוֹת, וְעִם זֹאת יֵשׁ סִימָנִים לִכְנָפַיִם." הַיְּצוּר הִתְפַּתֵּל קְצָת בְּשֶׁמֶן הַקִּיק תַּחַת עֵינוֹ הַבּוֹחֶנֶת, וְהָאָב הִמְשִׁיךְ, "כֵּן, כָּנָף דְּמוּיַת כְּנַף עֲטַלֵּף. מִין חָדָשׁ, אֵין סָפֵק. אֵפִי, רוּצִי לַפְּרוֹפֵסוֹר וּבַקְּשִׁי מִמֶּנּוּ לְהוֹאִיל בְּטוּבוֹ לְהִכָּנֵס אֵלַי לְכַמָּה רְגָעִים."

"תּוּכַל לָתֵת לִי שִׁשָּׁה פֵּנִי, אַבָּא," אָמְרָה אֵפִי, "כִּי הֵבֵאתִי לְךָ מִין חָדָשׁ. טִפַּלְתִּי בּוֹ הֵיטֵב בָּעַיִן שֶׁלִּי, וְהָעַיִן שֶׁלִּי בֶּאֱמֶת כּוֹאֶבֶת."

הָרוֹפֵא שָׂמַח כָּל כָּךְ בַּמִּין הֶחָדָשׁ, עַד שֶׁהוּא נָתַן לְאֵפִי שִׁילִינְג שָׁלֵם, וְעַתָּה הִגִּיעַ גַּם הַפְּרוֹפֵסוֹר. הוּא נִשְׁאַר לַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם, וְהוּא וְהָרוֹפֵא הִתְוַכְּחוּ בְּשִׂמְחָה בְּמֶשֶׁךְ כָּל אַחַר הַצָּהֳרַיִם עַל הַשֵּׁם וְעַל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁל הַדָּבָר שֶׁיָּצָא מֵהָעַיִן שֶׁל אֵפִי.

אֲבָל בִּשְׁעַת הַתֵּה קָרָה דָּבָר נוֹסָף. אָחִיהָ שֶׁל אֵפִי, הָארִי, דָּג מַשֶּׁהוּ מֵהַתֵּה שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּחְשַׁד בַּהַתְחָלָה כְּצַבְתָן. הוּא כְּבָר כִּמְעַט שָׁמַט אוֹתוֹ עַל הָרִצְפָּה וְעָמַד לְסַיֵּם אֶת חַיָּיו, כְּשֶׁהַדָּבָר הִתְנַעֵר בְּתוֹךְ הַכַּף – פָּרַשׂ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם רְטֻבּוֹת וְצָנַח עַל הַמַּפָּה. שָׁם הוּא הִתְיַשֵּׁב, חוֹבֵט בְּעַצְמוֹ בְּכַפָּתוֹ וּמוֹתֵחַ אֶת כְּנָפָיו, וְהָארִי אָמַר, "הוֹ! זֶה טְרִיטוֹן פִּצְפּוֹן."

הַפְּרוֹפֵסוֹר רָכַן לְפָנִים עוֹד בְּטֶרֶם יַסְפִּיק הָרוֹפֵא לְדַבֵּר. "אֶתֵּן לְךָ חֲצִי כֶּתֶר תְּמוּרָתוֹ, הָארִי בַּחוּרִי," אָמַר בִּמְהִירוּת רַבָּה, וְאָז אָסַף אוֹתוֹ בִּזְהִירוּת בְּמִטְפַּחְתּוֹ.

"זֶה מִין חָדָשׁ," אָמַר, "וּמְשֻׁבָּח יוֹתֵר מִשֶּׁלְּךָ, דּוֹקְטוֹר."

זוֹ הָיְתָה לְטָאָה זְעִירָה, כְּסֶנְטִימֵטֶר וַחֲצִי  אָרְכָּהּ, בַּעֲלַת קַשְׂקַשִּׂים וּכְנָפַיִם.

וְכָךְ הָיוּ עַתָּה, הֵן לָרוֹפֵא וְהֵן לַפְּרוֹפֵסוֹר, מִינִים חֲדָשִׁים מִשֶּׁל עַצְמָם, וּשְׁנֵיהֶם הָיוּ שְׂבֵעֵי רָצוֹן. אַךְ לֹא עָבַר זְמַן רַב, וּשְׁנֵי הַמִּינִים הַחֲדָשִׁים אִבְּדוּ פִּתְאוֹם מֵעֶרְכָּם. בַּבֹּקֶר שֶׁלְּמָחֳרָת, כְּשֶׁנַּעַר הַמִּטְבָּח צִחְצֵחַ אֶת מַגְּפֵי הָרוֹפֵא, הוּא הִפִּיל לְפֶתַע פִּתְאוֹם אֶת הַמִּבְרָשׁוֹת וְאֶת הַמַּגָּף וְאֶת מִשְׁחַת הַנַּעֲלַיִם וְצָוַח שֶׁהוּא עוֹלֶה בָּאֵשׁ.

מִתּוֹךְ הַמַּגָּף יָצְאָה בִּזְחִילָה לְטָאָה גְּדוֹלָה כַּחֲתַלְתּוּל, בַּעֲלַת כְּנָפַיִם גְּדוֹלוֹת וּמַבְרִיקוֹת.

"הוֹ!" אָמְרָה אֵפִי, "אֲנִי יוֹדַעַת מָה זֶה. זֶה דְּרָקוֹן, כְּמוֹ זֶה שֶׁגּ'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ הָרַג."

וְאֵפִי צָדְקָה. בְּאוֹתוֹ אַחַר הַצָּהֳרַיִם נִנְשַׁךְ בַּגִּנָּה כֶּלֶב גָּדוֹל שָׁעָה שֶׁנִּסָּה לִרְדֹּף אַחֲרֵי דְּרָקוֹן בְּגֹדֶל אַרְנֶבֶת. בַּבֹּקֶר שֶׁלְּמָחֳרָת הָיוּ כָּל הָעִתּוֹנִים מְלֵאִים בִּ"לְטָאוֹת מְכֻנָּפוֹת" פִּלְאִיּוֹת שֶׁהוֹפִיעוּ בְּכָל רַחֲבֵי הָאָרֶץ. בָּעִתּוֹנִים לֹא קָרְאוּ לָהֶן דְּרָקוֹנִים, כִּי מוּבָן שֶׁאִישׁ לֹא מַאֲמִין בִּדְרָקוֹנִים בְּיָמֵינוּ – וּבְכָל אֹפֶן, הָעִתּוֹנִים לֹא רָצוּ שֶׁאִישׁ יַחְשֹׁב שֶׁהֵם טִפְּשִׁים עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהֵם מַאֲמִינִים בְּאַגָּדוֹת. תְּחִלָּה דֻּבַּר עַל דְּרָקוֹנִים אֲחָדִים, אֲבָל בְּתוֹךְ שָׁבוּעַ-שְׁבוּעַיִם הָאָרֶץ פָּשׁוּט מָלְאָה דְּרָקוֹנִים בְּכָל הַגְּדָלִים, וּמִדֵּי פַּעַם הָיָה אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם עָפִים בִּנְחִילִים כְּשֶׁל דְּבוֹרִים. הֵם כֻּלָּם דָּמוּ זֶה לָזֶה, רַק בִּגְדָלִים שׁוֹנִים. הֵם הָיוּ יְרֻקִּים, בַּעֲלֵי קַשְׂקַשִּׂים, אַרְבַּע רַגְלַיִם וְזָנָב אָרֹךְ וּכְנָפַיִם שֶׁדָּמוּ לְכַנְפֵי עֲטַלֵּף, אַךְ בְּגָוֶן צְהַבְהַב חִוֵּר שָׁקוּף לְמֶחֱצָה.

הֵם נָשְׁפוּ אֵשׁ וְעָשָׁן, כַּיָּאֶה לִדְרָקוֹנִים רְאוּיִים לִשְׁמָם, וַעֲדַיִן הָעִתּוֹנִים הֶעֱמִידוּ פָּנִים שֶׁהֵם לְטָאוֹת, עַד שֶׁעוֹרֵךְ אַחַד הָעִתּוֹנִים נֶחְטַף וְנִשָּׂא עַל יְדֵי דְּרָקוֹן גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, וְלֹא נִשְׁאַר מִי שֶׁיַּגִּיד לְאַנְשֵׁי הָעִתּוֹן בְּמָה לֹא לְהַאֲמִין. וְאָז, כְּשֶׁהַפִּיל הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר בְּגַן הַחַיּוֹת נִשָּׂא עַל יְדֵי דְּרָקוֹן, הִפְסִיקוּ הָעִתּוֹנִים לְהַעֲמִיד פָּנִים – וּבַכּוֹתָרוֹת הָרָאשִׁיּוֹת נִכְתַּב "מַגֵּפָה מַבְהִילָה שֶׁל דְּרָקוֹנִים".

אֵין לָכֶם מֻשָּׂג כַּמָּה מַבְהִיל זֶה הָיָה, וּבָהּ-בָּעֵת גַּם מַרְגִּיז. הַדְּרָקוֹנִים הַגְּדוֹלִים הָיוּ אֲיֻמִּים כַּמּוּבָן, אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁגִּלִּיתָ שֶׁדְּרָקוֹנִים תָּמִיד הוֹלְכִים לִישֹׁן מֻקְדָּם כִּי הֵם פּוֹחֲדִים מֵאֲוִיר הַלַּיְלָה הַמַּקְפִּיא, הָיָה עָלֶיךָ רַק לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם כְּדֵי לְהִשָּׁמֵר מִפְּנֵיהֶם. אַךְ הַדְּרָקוֹנִים הַקְּטַנִּים הָיוּ מִטְרָד שֶׁל מַמָּשׁ. דְּרָקוֹנִים קְטַנִּים כְּצַבְתָנִים נִכְנְסוּ לַמָּרָק, וְהֵם נִכְנְסוּ לַחֶמְאָה. דְּרָקוֹנִים גְּדוֹלִים כִּכְלָבִים נִכְנְסוּ לָאַמְבַּטְיָה, וְהָאֵשׁ וְהֶעָשָׁן שֶׁבְּתוֹכָם גָּרְמוּ לָהֶם לִפְלֹט קִיטוֹר אִם בֶּרֶז הַמַּיִם הַקָּרִים הֻשְׁאַר פָּתוּחַ, כָּךְ שֶׁאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא שָׂמוּ לֵב לְכָךְ נִצְרְבוּ כַּהֹגֶן. דְּרָקוֹנִים שֶׁגָּדְלָם כְּיוֹנָה הָיוּ נִכְנָסִים לְסַלֵּי תְּפִירָה אוֹ לִמְגֵרוֹת וְנוֹשְׁכִים אוֹתְךָ דַּוְקָא כְּשֶׁנִּזְקַקְתָּ בִּדְחִיפוּת לְמַחַט אוֹ לְמִטְפַּחַת. מֵהַדְּרָקוֹנִים הַגְּדוֹלִים כִּכְבָשִׂים הָיָה קַל בְּיוֹתֵר לְהִמָּנַע, כִּי הָיָה אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם מִתְקָרְבִים. אַךְ כְּשֶׁהֵם הִתְעוֹפְפוּ פְּנִימָה מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת אוֹ הִצְטַנְּפוּ מִתַּחַת לַכְּסָתוֹת וְגִלִּיתָ אוֹתָם רֶגַע לִפְנֵי שֶׁעָמַדְתָּ לָלֶכֶת לִישֹׁן – זוֹ הָיְתָה הַפְתָּעָה לֹא נְעִימָה. דְּרָקוֹנִים בַּגֹּדֶל הַזֶּה לֹא אָכְלוּ אֲנָשִׁים, רַק חַסָּה, אַךְ הֵם תָּמִיד חָרְכוּ אֶת הַסְּדִינִים וְאֶת הַצִּפִּיּוֹת.

כַּמּוּבָן, מוֹעֶצֶת הַמָּחוֹז וְהַמִּשְׁטָרָה עָשׂוּ כָּל שֶׁבִּיכָלְתָּן: לֹא הָיָה טַעַם לְהַצִּיעַ אֶת יָדָהּ שֶׁל הַנְּסִיכָה לְמִי שֶׁיַּצְלִיחַ לַהֲרֹג דְּרָקוֹן. כָּל זֶה הָיָה טוֹב וְיָפֶה בִּזְמַנִּים עֲבָרוּ – כְּשֶׁהָיוּ רַק דְּרָקוֹן אֶחָד וּנְסִיכָה אַחַת; כָּעֵת הָיוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר דְּרָקוֹנִים מִנְּסִיכוֹת – אַף עַל פִּי שֶׁמִּשְׁפַּחַת הַמְּלוּכָה לֹא הָיְתָה מֵהַקְּטַנּוֹת. וְחוּץ מִזֶּה, זֶה הָיָה בִּזְבּוּז מֻחְלָט לְהַצִּיעַ נְסִיכוֹת כִּפְרָס עַל הֲרִיגַת דְּרָקוֹנִים, כִּי מִמֵּילָא כֻּלָּם הָרְגוּ דְּרָקוֹנִים כְּכָל יְכָלְתָּם, וְלֹא עַל מְנַת לִזְכּוֹת בִּפְרָס, אֶלָּא פָּשׁוּט כְּדֵי לְהִפָּטֵר מֵהַיְּצוּרִים הַזְּדוֹנִיִּים. מוֹעֶצֶת הַמָּחוֹז לָקְחָה עַל עַצְמָהּ לְהַעֲלוֹת בָּאֵשׁ אֶת כָּל הַדְּרָקוֹנִים שֶׁיּוּבְאוּ לְמִשְׂרְדֵיהֶם בֵּין הַשָּׁעוֹת עֶשֶׂר לִשְׁתַּיִם, וּבְכָל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ הָיָה נִתָּן לְהַבְחִין בַּעֲגָלוֹת, בִּקְרוֹנוֹת וּבְמַשָּׂאִיּוֹת עֲמוּסִים בִּדְרָקוֹנִים מֵתִים מַמְתִּינִים בְּתוֹר אָרֹךְ בָּרְחוֹב שֶׁבּוֹ שָׁכְנוּ בִּנְיְנֵי מוֹעֶצֶת הַמָּחוֹז. נְעָרִים הֵבִיאוּ מְרִיצוֹת גְּדוּשׁוֹת דְּרָקוֹנִים מֵתִים, וִילָדִים בְּדַרְכָּם מִבֵּית הַסֵּפֶר הַבַּיְתָה נִקְרְאוּ לְהַשְׁלִיךְ חֹפֶן אוֹ שְׁנַיִם שֶׁל דְּרָקוֹנִים קְטַנִּים שֶׁהֵבִיאוּ עִמָּם בַּיַּלְקוּטִים אוֹ שֶׁנִּצְרְרוּ בְּמִטְפְּחוֹת הַכִּיס שֶׁלָּהֶם. וְאָז הֵקִימָה הַמִּשְׁטָרָה מִגְדָלִים עֲנָקִיִּים מִקּוֹרוֹת עֵץ וּמִבַּד קַנְבָס שֶׁכֻּסּוּ בְּדֶבֶק פָּטֵנְט. כְּשֶׁהַדְּרָקוֹנִים עָפוּ מוּל הַמִּגְדָּלִים הַלָּלוּ, הֵם נִדְבְּקוּ אֲלֵיהֶם מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁזְּבוּבִים נִדְבָּקִים לִנְיָרוֹת דְּבִיקִים בַּמִּטְבָּח. לְאַחַר שֶׁהַמִּגְדָּלִים כֻּסּוּ לְגַמְרֵי בִּדְרָקוֹנִים, הֶעֱלָה אוֹתָם מְפַקֵּחַ הַמִּשְׁטָרָה בָּאֵשׁ וְשָׂרַף אֶת הַמִּגְדָּלִים וְאֶת הַדְּרָקוֹנִים כֻּלָּם.

וּבְכָל זֹאת נִרְאָה כִּי יֵשׁ יוֹתֵר דְּרָקוֹנִים מֵאֵי-פַּעַם. הַחֲנוּיוֹת מָלְאוּ בְּמִינֵי רַעֲלֵי-פָּטֵנְט נֶגֶד דְּרָקוֹנִים וּבְסַבּוֹן אַנְטִי-דְּרָקוֹנִי וּבְוִילוֹנוֹת חֲסִינֵי דְּרָקוֹנִים לְחַלּוֹנוֹת, וּבֶאֱמֶת כָּל מָה שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת נַעֲשָׂה.

אֲבָל נִרְאָה כִּי יֵשׁ יוֹתֵר דְּרָקוֹנִים מֵאֵי-פַּעַם.

לֹא הָיָה פָּשׁוּט לָדַעַת מָה יַרְעִיל דְּרָקוֹן, כִּי, כְּפִי שֶׁאַתֶּם מְבִינִים, הֵם אָכְלוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים שׁוֹנִים. הַסּוּג הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר אָכַל פִּילִים, כָּל עוֹד הָיוּ בַּנִּמְצָא, וּבַהֶמְשֵׁךְ – סוּסִים וּפָרוֹת. דְּרָקוֹנִים בְּגֹדֶל מְסֻיָּם אָכְלוּ רַק חֲבַצְּלוֹת עֲמָקִים, וּדְרָקוֹנִים בְּגֹדֶל שְׁלִישִׁי הֶעֱדִיפוּ לֶאֱכֹל רַק רָאשֵׁי מֶמְשָׁלָה, אִם הָיוּ לָהֶם, אַךְ הָיָה נִתָּן לְהַאֲכִיל אוֹתָם בְּקַלּוּת גַּם בִּמְשָׁרְתִים בְּמַדֵּי מְשָׁרְתִים. דְּרָקוֹנִים בְּגֹדֶל אַחֵר חָיוּ רַק עַל לְבֵנִים, וּשְׁלוֹשָׁה מֵהֶם אָכְלוּ שְׁנֵי שְׁלִישִׁים מִבֵּית הַחוֹלִים שֶׁל לַמְבֶּת' בְּמַהֲלַךְ אַחַר צָהֳרַיִם אֶחָד.

אֲבָל אֵפִי פָּחֲדָה בְּעִקָּר מֵהַדְּרָקוֹנִים שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים כְּחַדְרֵי אֹכֶל, כִּי דְּרָקוֹנִים בַּגֹּדֶל הַזֶּה אָכְלוּ יְלָדוֹת וִילָדִים קְטַנִּים.

תְּחִלָּה הָיוּ אֵפִי וְאָחִיהָ מְרֻצִּים לְמַדַּי מֵהַשִּׁנּוּי בְּחַיֵּיהֶם. זֶה הָיָה מְשַׁעֲשֵׁעַ מְאוֹד לָשֶׁבֶת כָּל הַלַּיְלָה וּבִמְקוֹם לָלֶכֶת לִישֹׁן, לְשַׂחֵק בַּגִּנָּה הַמּוּאֶרֶת בְּנוּרוֹת חַשְׁמַל. וְזֶה הָיָה מַצְחִיק כָּל כָּךְ לִשְׁמֹעַ אֶת אִמָּא אוֹמֶרֶת, כְּשֶׁהָלְכוּ לַמִּטָּה, "לַיְלָה טוֹב, יְקָרִים שֶׁלִּי, שְׁנוּ הֵיטֵב כָּל הַיּוֹם וְאַל תָּקוּמוּ מֻקְדָּם מִדַּי. אָסוּר לָכֶם לָקוּם לִפְנֵי שֶׁמַּחְשִׁיךְ. לֹא תִּרְצוּ שֶׁדְּרָקוֹנִים מַגְעִילִים יִתְפְּסוּ אֶתְכֶם."

אֲבָל אַחֲרֵי זְמַן-מָה הֵם הִתְעַיְּפוּ מִכָּל זֶה. הֵם רָצוּ לִרְאוֹת אֶת הַפְּרָחִים וְאֶת הָעֵצִים גְּדֵלִים בַּשָּׂדוֹת וְלִרְאוֹת אֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּפוֹת מִחוּץ לַדְּלָתוֹת, וְלֹא רַק דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת זְכוּכִית וּוִילוֹנוֹת-פָּטֵנְט חֲסִינֵי דְּרָקוֹנִים. וְהֵם רָצוּ לְשַׂחֵק בַּדֶּשֶׁא, שֶׁבּוֹ לֹא הֻתַּר לָהֶם לְשַׂחֵק בַּגַּן הַמּוּאָר בְּנוּרוֹת חַשְׁמַל בִּגְלַל טַל הַלַּיְלָה.

וְהֵם רָצוּ כָּל כָּךְ לָצֵאת הַחוּצָה, וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת, לְאוֹר הַיּוֹם הַיְּפֵהפֶה, הַבָּהִיר, הַמְּסֻכָּן. כָּךְ שֶׁהֵם הִתְחִילוּ לְנַסּוֹת וְלַחְשֹׁב עַל סִבָּה שֶׁבְּעֶטְיָהּ הֵם פָּשׁוּט יִהְיוּ מֻכְרָחִים לָצֵאת הַחוּצָה. אִם כִּי הֵם לֹא אָהֲבוּ שֶׁלֹּא לְצַיֵּת לְאִמָּם.

אֲבָל בֹּקֶר אֶחָד הָיְתָה אִמָּם עֲסוּקָה בַּהֲכָנַת רַעַל דְּרָקוֹנִים חָדָשׁ לְפִזּוּר בַּמַּרְתְּפִים, וַאֲבִיהֶם חָבַשׁ אֶת יָדוֹ שֶׁל נַעַר הַמִּטְבָּח, שֶׁנִּשְׂרַט עַל יְדֵי אֶחָד מֵהַדְּרָקוֹנִים שֶׁאָהֲבוּ לֶאֱכֹל רָאשֵׁי מֶמְשָׁלָה, כָּךְ שֶׁאִישׁ לֹא זָכַר לְהַגִּיד לַיְּלָדִים, "אַל תָּקוּמוּ לִפְנֵי שֶׁמַּחְשִׁיךְ."

"נֵלֵךְ עַכְשָׁו," אָמַר הָארִי. "זֶה לֹא יֵחָשֵׁב חֹסֶר צִיּוּת. וַאֲנִי יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק מָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת."

"מָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת?" שָׁאֲלָה אֵפִי.

"אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהָעִיר אֶת ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ כַּמּוּבָן", אָמַר הָארִי. "הוּא הָיָה הָאָדָם הַיָּחִיד בָּעֲיָרָה שֶׁלּוֹ שֶׁיָּדַע אֵיךְ לְטַפֵּל בִּדְרָקוֹנִים. הָאֲנָשִׁים מִסִּפּוּרֵי הָאַגָּדוֹת הָאֲחֵרִים לֹא נֶחְשָׁבִים, אֲבָל ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ הוּא אָדָם אֲמִתִּי, וְהוּא רַק יָשֵׁן, וְהוּא מְחַכֶּה שֶׁיָּעִירוּ אוֹתוֹ. הַיּוֹם אֵין אַף אֶחָד שֶׁלֹּא מַאֲמִין בְּג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ. שָׁמַעְתִּי אֶת אַבָּא אוֹמֵר כָּכָה."

"אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים," אָמְרָה אֵפִי.

"בֶּטַח שֶׁאֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים. אַתְּ לֹא מְבִינָה, אֵפ, שֶׁבְּדִיּוּק בִּגְלַל זֶה נוּכַל לְהָעִיר אוֹתוֹ? אִי אֶפְשָׁר לְהָעִיר אֲנָשִׁים אִם אַתָּה לֹא מַאֲמִין בָּהֶם, נָכוֹן?"

אֵפִי אָמְרָה שֶׁלֹּא, אֲבָל אֵיפֹה יוּכְלוּ לִמְצֹא אֶת ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ?

"אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָלֶכֶת וּלְחַפֵּשׂ," אָמַר הָארִי בְּאֹמֶץ. "אַתְּ צְרִיכָה לִלְבּשׁ גְּלִימָה חֲסִינַת דְּרָקוֹנִים עֲשׂוּיָה מֵחֹמֶר כְּמוֹ שֶׁל הַוִּילוֹנוֹת, וַאֲנִי אֶמְרַח אֶת עַצְמִי בְּרַעַל דְּרָקוֹנִים וְ-"

אֵפִי מָחֲאָה כַּפַּיִם, נִתְּרָה בְּשִׂמְחָה וְקָרְאָה, "הוֹ, הָארִי! אֲנִי יוֹדַעַת אֵיפֹה נוּכַל לִמְצֹא אֶת ג'וֹרְג'. בִּכְנֵסִיַּת ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ כַּמּוּבָן!"

"הְמְמְ," אָמַר הָארִי, שֶׁהִצְטַעֵר שֶׁלֹּא חָשַׁב עַל כָּךְ בְּעַצְמוֹ, "יֵשׁ לָךְ קְצָת הִגָּיוֹן לִפְעָמִים, יַחֲסִית לְבַת."

כָּךְ שֶׁבְּאַחַר הַצָּהֳרַיִם הַבָּא, מֻקְדָּם לְמַדַּי, הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶׁקַּרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת בִּשְּׂרוּ אֶת בּוֹאוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה, כְּשֶׁכֻּלָּם הָיוּ עֵרִים וְעוֹבְדִים, קָמוּ שְׁנֵי הַיְּלָדִים מֵהַמִּטָּה. אֵפִי עָטְפָה אֶת עַצְמָהּ בִּרְדִיד מַלְמָלָה חֲסִינַת דְּרָקוֹנִים – לֹא הָיָה זְמַן לְהָכִין גְּלִימָה – וְהָארִי מָרַח עַל עַצְמוֹ הֲמוֹן רַעַל-פָּטֵנְט אַנְטִי-דְּרָקוֹנִי. הָרַעַל הָיָה בָּטוּחַ לְשִׁמּוּשׁ לְנָכִים וּלְתִינוֹקוֹת, כָּךְ שֶׁהָארִי הִרְגִּישׁ מוּגָן לְמַדַּי.

וְאָז הֵם שִׁלְּבוּ יָדַיִם וְיָצְאוּ אֶל כְּנֵסִיַּת ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ. כְּפִי שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים, יֵשׁ הַרְבֵּה מְאוֹד כְּנֵסִיּוֹת ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ, אַךְ לְמַרְבֵּה הַמַּזָּל הֵם בָּחֲרוּ בַּפְּנִיָּה שֶׁהוֹבִילָה לַכְּנֵסִיָּה הַנְּכוֹנָה וְהָלְכוּ לָהֶם לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּהִיר, חָשִׁים אַמִּיצִים וְהַרְפַּתְקָנִים מְאוֹד.

לֹא הָיְתָה נֶפֶשׁ חַיָּה בָּרְחוֹבוֹת, לְמַעֵט דְּרָקוֹנִים, וְהַמָּקוֹם פָּשׁוּט שָׁרַץ דְּרָקוֹנִים. הַמַּזָּל הָיָה שֶׁלֹּא הָיוּ דְּרָקוֹנִים בַּגֹּדֶל שֶׁאָכַל יְלָדוֹת וִילָדִים קְטַנִּים, אַחֶרֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה הָיָה כַּנִּרְאֶה מִסְתַּיֵּם כָּאן. הָיוּ דְּרָקוֹנִים עַל הַמִּדְרָכוֹת, וּדְרָקוֹנִים בַּדְּרָכִים, דְּרָקוֹנִים שֶׁהִתְעַנְּגוּ לָהֶם עַל מַדְרֵגוֹת הַכְּנִיסָה שֶׁל מִבְנֵי צִבּוּר, וּדְרָקוֹנִים שֶׁטִּפְּחוּ אֶת כַּנְפֵיהֶם עַל הַגַּגּוֹת בְּשֶׁמֶשׁ אַחַר הַצָּהֳרַיִם הַחַמָּה. הָעֲיָרָה הוֹרִיקָה מִדְּרָקוֹנִים. גַּם כְּשֶׁהַיְּלָדִים יָצְאוּ מֵהָעֲיָרָה וּפָסְעוּ בַּשְּׁבִילִים, הֵם הִבְחִינוּ שֶׁהַשָּׂדוֹת מִשְּׁנֵי צִדֵּיהֶם יְרֻקִּים מִתָּמִיד מִקַּשְׂקַשֵּׂי רַגְלַיִם וּזְנָבוֹת, וְכַמָּה מִן הַדְּרָקוֹנִים הַקְּטַנִּים בְּיוֹתֵר הֵכִינוּ לְעַצְמָם קִנֵּי אַסְבֵּסְט בִּמְשׂוּכוֹת הַגָּדֵר הַחַיָּה שֶׁל שִׂיחֵי הָעֻזְרָד הַפּוֹרְחִים.

אֵפִי אָחֲזָה בְּחָזְקָה בְּיָדוֹ שֶׁל אָחִיהָ, וּפַעַם אַחַת, כְּשֶׁדְּרָקוֹן שָׁמֵן צָנַח לָהּ לְיַד הָאֹזֶן, הִיא הִזְדַּעֲקָה, וְקוֹלָהּ הִבְרִיחַ לַהֲקָה שְׁלֵמָה שֶׁל דְּרָקוֹנִים יְרֻקִּים שֶׁעָלְתָה מִן הַשָּׂדֶה וְהִתְפַּזְּרָה בַּשָּׁמַיִם. הַיְּלָדִים יָכְלוּ לִשְׁמֹעַ אֶת טִרְטוּר הַכְּנָפַיִם שֶׁלָּהֶם בִּמְעוֹפָם.

"הוֹ, אֲנִי רוֹצָה הַבַּיְתָה," אָמְרָה אֵפִי.

"אַל תִּהְיִי טִפְּשֹׁנֶת," אָמַר הָארִי, "הֲרֵי לֹא שָׁכַחְתְּ אֶת שִׁבְעַת הַקְּדוֹשִׁים הַגִּבּוֹרִים וְאֶת כָּל הַנְּסִיכִים. אֲנָשִׁים שֶׁעוֹמְדִים לִהְיוֹת מְשַׁחְרְרֵי הַמַּמְלָכָה לְעוֹלָם לֹא צוֹרְחִים וְאוֹמְרִים שֶׁהֵם רוֹצִים הַבַּיְתָה."

"וְזֶה מָה שֶׁאֲנַחְנוּ?" שָׁאֲלָה אֵפִי, "כְּלוֹמַר, מְשַׁחְרְרִים?"

"חַכִּי וְתִרְאִי," אָמַר אָחִיהָ, וְהֵם הִמְשִׁיכוּ בְּדַרְכָּם.

כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִכְנֵסִיַּת ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ, הֵם מָצְאוּ אֶת הַדֶּלֶת פְּתוּחָה וְנִכְנְסוּ הַיְשֵׁר פְּנִימָה, אֲבָל ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ לֹא הָיָה שָׁם, כָּךְ שֶׁהֵם הִקִּיפוּ אֶת חֲצַר הַכְּנֵסִיָּה מִבַּחוּץ וּמָצְאוּ אֶת קֶבֶר הָאֶבֶן הֶעָצוּם שֶׁל ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ, וְעָלָיו דְּמוּתוֹ הַחֲצוּבָה בַּשַּׁיִשׁ, עִם הַשִּׁרְיוֹן וְהַקַּסְדָּה, וְיָדָיו מְשֻׁלָּבוֹת עַל חָזֵהוּ.

"אֵיךְ נוּכַל לְהָעִיר אוֹתוֹ?" אָמְרוּ. וְאָז הָארִי פָּנָה אֶל ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ, אַךְ הוּא לֹא עָנָה; וְהוּא קָרָא אֵלָיו, אֲבָל ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ לֹא הֶרְאָה שׁוּם סִימָן שֶׁשָּׁמַע; וְאָז הוּא פָּשׁוּט נִסָּה לְהָעִיר אֶת קוֹטֵל הַדְּרָקוֹן הָאַגָּדִי עַל יְדֵי נִעוּר כִּתְפֵי הַשַּׁיִשׁ שֶׁלּוֹ. אֲבָל ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ לֹא שָׂם לֵב.

אַחַר כָּךְ הֵחֵלָּה אֵפִי לִבְכּוֹת, וְהִיא כָּרְכָה אֶת יָדֶיהָ סְבִיב צַוָּארוֹ שֶׁל ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ כְּכָל שֶׁרַק יָכְלָה, כִּי גַּב הַשַּׁיִשׁ שֶׁלּוֹ הָיָה רָחָב מְאוֹד, וְהִיא נָשְׁקָה לִפְנֵי הַשַּׁיִשׁ וְאָמְרָה, "הוֹ, ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ הַיָּקָר, הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב, אָנָּא, הִתְעוֹרֵר וַעֲזֹר לָנוּ."

וּבְאוֹתוֹ הָרֶגַע פָּקַח ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ אֶת עֵינָיו בְּיַשְׁנוּנִיּוּת וְהִתְמַתֵּחַ וְאָמַר, "מָה קָרָה, יַלְדָּה קְטַנָּה?"

אָז הַיְּלָדִים סִפְּרוּ לוֹ הַכֹּל; הוּא נִפְנָה אֲלֵיהֶם בְּגוּף הַשַּׁיִשׁ שֶׁלּוֹ וְנִשְׁעַן עַל מַרְפֵּק אֶחָד כְּדֵי לְהַקְשִׁיב. אַךְ כְּשֶׁשָּׁמַע שֶׁיֵּשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּרָקוֹנִים, הוּא הֵנִיד בְּרֹאשׁוֹ.

"זֶה לֹא טוֹב," הוּא אָמַר, "הֵם הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדַּי בִּשְׁבִיל ג'וֹרְג' הַזָּקֵן וְהַמִּסְכֵּן. הֲיִיתֶם צְרִיכִים לְהָעִיר אוֹתִי קֹדֶם. תָּמִיד הָיִיתִי בְּעַד קְרָב הוֹגֵן – אָדָם אֶחָד, דְּרָקוֹן אֶחָד – זֶה הַמּוֹטוֹ שֶׁלִּי."

בְּדִיּוּק אָז חָלְפָה לַהֲקַת דְּרָקוֹנִים מֵעַל רָאשֵׁיהֶם, וְג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ שָׁלַף אֶת חַרְבּוֹ. אֲבָל אָז הוּא הֵנִיד שׁוּב בְּרֹאשׁוֹ וְהֶחְזִיר אֶת חַרְבּוֹ לִנְדָנָהּ כְּשֶׁלַּהֲקַת הַדְּרָקוֹנִים הָלְכָה וְקָטְנָה בַּמֶּרְחָק.

"אֲנִי לֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם," אָמַר. "דְּבָרִים הִשְׁתַּנּוּ מֵאָז תְּקוּפָתִי. אַנְדְרוּ הַקָּדוֹשׁ סִפֵּר לִי עַל זֶה. הֵעִירוּ אוֹתוֹ בְּמַהֲלַךְ שְׁבִיתַת הַמְּהַנְדְּסִים, וְהוּא בָּא לְדַבֵּר אִתִּי. הוּא אָמַר שֶׁהַכֹּל נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי מְכוֹנוֹת עַכְשָׁו; בֶּטַח יֵשׁ אֵיזוֹ דֶּרֶךְ לְהַסְדִּיר אֶת עִנְיַן הַדְּרָקוֹנִים. דֶּרֶךְ אַגַּב, מָה מֶזֶג הָאֲוִיר אֶצְלְכֶם בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן?"

דְּבָרָיו נִרְאוּ כָּל כָּךְ חַסְרֵי אִכְפַּתִּיּוּת וְאַכְזָרִיִּים, שֶׁהָארִי לֹא הָיָה מְסֻגָּל לַעֲנוֹת, אַךְ אֵפִי אָמְרָה בְּסַבְלָנוּת, "מֶזֶג הָאֲוִיר נָאֶה מְאוֹד. אַבָּא אוֹמֵר שֶׁזֶּה מֶזֶג הָאֲוִיר הַחַם בְּיוֹתֵר שֶׁנִּרְאָה אֵי-פַּעַם בָּאָרֶץ הַזֹּאת."

"אֲהָהּ, כָּךְ חָשַׁבְתִּי," אָמַר הַקָּדוֹשׁ, מְהֻרְהָר. "וּבְכֵן, הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁעָשׂוּי לַעֲזֹר… דְּרָקוֹנִים לֹא סוֹבְלִים קֹר וְלַחוּת, זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד. אִם תּוּכְלוּ לִמְצֹא אֶת הַבְּרָזִים."

ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ הֵחֵל לְהִתְיַשֵּׁב עַל לוּחַ הָאֶבֶן שֶׁלּוֹ.

"לַיְלָה טוֹב, אֲנִי מִצְטַעֵר מְאוֹד שֶׁאֲנִי לֹא יָכוֹל לַעֲזֹר לָכֶם," אָמַר, מְפַהֵק מֵאֲחוֹרֵי כַּף יָדוֹ הַמְּשֻׁיֶּשֶׁת.

"הוֹ, אֲבָל אַתָּה כֵּן יָכוֹל," זָעֲקָה אֵפִי, "אֱמֹר לָנוּ, אֵילוּ בְּרָזִים?"

"הוֹ, כְּמוֹ בָּאַמְבַּטְיָה," אָמַר ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ בְּיַשְׁנוּנִיּוּת. "וְיֵשׁ גַּם מַרְאָה שֶׁמַּרְאָה אֶת כָּל הָעוֹלָם וּמָה קוֹרֶה. דֵנִיס הַקָּדוֹשׁ סִפֵּר לִי עָלֶיהָ; אָמַר שֶׁהִיא דָּבָר יְפֵהפֶה. מִצְטַעֵר שֶׁאֲנִי לֹא… לַיְלָה טוֹב."

וְהוּא נָפַל לְאָחוֹר לְתוֹךְ הַשַּׁיִשׁ שֶׁלּוֹ וּבִן-רֶגַע נִרְדַּם שׁוּב.

"לְעוֹלָם לֹא נִמְצָא אֶת הַבְּרָזִים," אָמַר הָארִי. "זֶה לֹא הָיָה אָיֹם וְנוֹרָא אִם ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ הָיָה מִתְעוֹרֵר בְּדִיּוּק כְּשֶׁהָיָה פֹּה בְּקִרְבַת מָקוֹם דְּרָקוֹן בְּגֹדֶל שֶׁאוֹכֵל קְדוֹשִׁים?"

אֵפִי הֵסִירָה מֵעָלֶיהָ אֶת הָרְדִיד חֲסִין הַדְּרָקוֹנִים. "לֹא פָּגַשְׁנוּ דְּרָקוֹנִים בְּגֹדֶל שֶׁל חַדְרֵי אֹכֶל כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְכָאן," אָמְרָה. "אֲנִי מַאֲמִינָה שֶׁאֲנַחְנוּ בְּטוּחִים לְמַדַּי."

וְאָז הִיא כִּסְּתָה אֶת ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ בָּרְדִיד, וְהָארִי מָרַח רַעַל דְּרָקוֹנִים עַל הַשִּׁרְיוֹן שֶׁל ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ כְּכָל שֶׁהָיָה יָכוֹל, רַק לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן.

"כְּדַאי שֶׁנִּתְחַבֵּא בַּכְּנֵסִיָּה עַד שֶׁיַּחְשִׁיךְ," אָמַר, "וְאָז…"

אֲבָל בְּאוֹתוֹ רֶגַע הוּטַל עֲלֵיהֶם צֵל קוֹדֵר, וְהֵם רָאוּ שֶׁזֶּה דְּרָקוֹן בְּדִיּוּק בַּגֹּדֶל שֶׁל חֲדַר הָאֹכֶל שֶׁלָּהֶם בַּבַּיִת.

אָז הֵם הֵבִינוּ שֶׁהַכֹּל אָבוּד. הַדְּרָקוֹן הִסְתַּעֵר עֲלֵיהֶם וְתָפַס אֶת שְׁנֵי הַיְּלָדִים בִּטְפָרָיו; הוּא תָּפַס אֶת אֵפִי בַּחֲגוֹרַת הַמֶּשִׁי הַיְּרֻקָּה שֶׁלָּהּ, וְאֶת הָארִי – בִּנְקֻדָּה קְטַנָּה בְּגַב הַזָּ'קֵט שֶׁלּוֹ – וְאָז פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו הַצְּהֻבּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְעָלָה לָאֲוִיר, חוֹרֵק כְּמוֹ כִּרְכָּרָה יָד שְׁלִישִׁית עִם בְּלָמִים תְּקוּעִים.

"הוֹ! הָארִי," אָמְרָה אֵפִי, "אֲנִי תּוֹהָה מָתַי הוּא יֹאכַל אוֹתָנוּ!" הַדְּרָקוֹן עָף עַל פְּנֵי יְעָרוֹת וְשָׂדוֹת בַּחֲבָטוֹת כְּנָפַיִם אַדִּירוֹת שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן קִדְּמָה אוֹתוֹ בִּכְאַרְבָּעִים מֶטְרִים.

הָארִי וְאֵפִי יָכְלוּ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ לְמַטָּה, שִׂיחִים וּנְהָרוֹת וּכְנֵסִיּוֹת וְחַוּוֹת מִתְרַחֲקִים בִּמְהִירוּת מִתַּחְתֵּיהֶם, הַרְבֵּה יוֹתֵר מַהֵר מִכְּפִי שֶׁרוֹאִים כְּשֶׁנּוֹסְעִים בְּרַכֶּבֶת אֶקְסְפְּרֵס מְהִירָה.

וַעֲדַיִן הַדְּרָקוֹן הִמְשִׁיךְ לָעוּף. הַיְּלָדִים רָאוּ דְּרָקוֹנִים אֲחֵרִים בָּאֲוִיר, אֲבָל הַדְּרָקוֹן שֶׁהָיָה גָּדוֹל כַּחֲדַר אֹכֶל לֹא עָצַר לְדַבֵּר אִתָּם, רַק הִמְשִׁיךְ לָעוּף בְּהַתְמָדָה.

"הוּא יוֹדֵעַ לְאָן מוּעָדוֹת פָּנָיו," אָמַר הָארִי. "הוֹ, אִם רַק יוֹרִיד אוֹתָנוּ לִפְנֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְשָׁם!"

אֲבָל הַדְּרָקוֹן אָחַז בָּהֶם חָזָק, וְהוּא עָף וְעָף עַד שֶׁלְּבַסּוֹף, כְּשֶׁהַיְּלָדִים כְּבָר הָיוּ דֵּי מְסֻחְרָרִים, הוּא נָחַת בַּחֲרִיקַת קַשְׂקַשִּׂים בְּפִסְגַּת הַר. וְהוּא שָׁכַב שָׁם עַל צִדּוֹ הַקַּשְׂקַשִּׂי הַיָּרֹק, מִתְנַשֵּׁם וּקְצַר נְשִׁימָה לְמַדַּי בִּגְלַל הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה שֶׁעָשָׂה. אַךְ טְפָרָיו לֹא הִרְפּוּ מֵחֲגוֹרָתָהּ שֶׁל אֵפִי וּמֵהַנְּקֻדָּה הַקְּטַנָּה בְּגַב הַזָּ'קֵט שֶׁל הָארִי.

אָז לָקְחָה אֵפִי אֶת הַסַּכִּין שֶׁהָארִי נָתַן לָהּ לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת. הוּא עָלָה רַק שִׁשָּׁה פֵּנִי, וְהָיָה לָהּ אוֹתוֹ רַק כְּחֹדֶשׁ יָמִים, וְהִיא לֹא הִצְלִיחָה לְהַשְׁחִיז בּוֹ דָּבָר, פְּרָט לְעֶפְרוֹנוֹת הַצִּפְחָה שֶׁלָּהּ, אֲבָל אֵיכְשֶׁהוּ הִיא הִצְלִיחָה לַחְתֹּךְ בְּאֶמְצָעוּתוֹ אֶת הַחֲגוֹרָה שֶׁלָּהּ מִקָּדִימָה וְהִשְׁתַּחֲלָה מִחוּצָה לָהּ, מַשְׁאִירָה בֵּין  טְפָרָיו שֶׁל הַדְּרָקוֹן לוּלְאַת מֶשִׁי יְרֻקָּה. וְאוּלַם הַסַּכִּין הַזֶּה לֹא הָיָה מְסֻגָּל לַחְתֹּךְ אֶת זְנַב הַזָּ'קֵט שֶׁל הָארִי, וְאַחֲרֵי שֶׁאֵפִי נִסְּתָה זְמַן-מָה לַעֲשׂוֹת זֹאת, הִיא וִתְּרָה. אַךְ בְּעֶזְרָתָהּ הִצְלִיחַ הָארִי לְהִשְׁתַּחֵל הַחוּצָה מִן הַשַּׁרְווּלִים, כָּךְ שֶׁלַּדְּרָקוֹן נוֹתָר רַק הַזָּ'קֵט בֵּין טְפָרָיו. אָז הִתְגַּנְּבוּ הַיְּלָדִים עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת לְסֶדֶק בֵּין הַסְּלָעִים וְנִכְנְסוּ פְּנִימָה. הוּא הָיָה צַר בְּהַרְבֵּה מִכְּדֵי שֶׁהַדְּרָקוֹן יוּכַל לְהִכָּנֵס אֵלָיו, כָּךְ שֶׁהֵם נִשְׁאֲרוּ שָׁם וְהִמְתִּינוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ פַּרְצוּפִים כְּשֶׁיָּנוּחַ כָּל צָרְכּוֹ וְיַתְחִיל לַחְשֹׁב לֶאֱכֹל אוֹתָם. הוּא בֶּאֱמֶת כָּעַס מְאוֹד-מְאוֹד כְּשֶׁהֵם עָשׂוּ לוֹ פַּרְצוּפִים, וְנָשַׁף לְעֶבְרָם אֵשׁ וְעָשָׁן, אֲבָל הֵם רָצוּ עָמֹק יוֹתֵר אֶל תּוֹךְ הַמְּעָרָה כָּךְ שֶׁהוּא לֹא הִצְלִיחַ לְהַשִּׂיג אוֹתָם, וּכְשֶׁהוּא הִתְעַיֵּף מִלִּנְשֹׁף, הוּא הִסְתַּלֵּק.

אֲבָל הֵם פָּחֲדוּ לָצֵאת מֵהַמְּעָרָה, כָּךְ שֶׁהֵם נִכְנְסוּ עָמֹק יוֹתֵר פְּנִימָה, וּפִתְאוֹם קִירוֹת הַמְּעָרָה נִפְתְּחוּ וְהִתְרַחֲבוּ, וְהָאֲדָמָה הָפְכָה לְחוֹל רַךְ, וּכְשֶׁהֵם הִגִּיעוּ לְסוֹפָהּ שֶׁל הַמְּעָרָה, הֵם הִגִּיעוּ לְדֶלֶת שֶׁעָלֶיהָ הָיָה כָּתוּב: חֲדַר בְּרָזִים כְּלַל-עוֹלָמִי. פְּרָטִי. הַכְּנִיסָה אֲסוּרָה לְכֻלָּם.

הֵם פָּתְחוּ אֶת הַדֶּלֶת מִיָּד רַק כְּדֵי לְהָצִיץ פְּנִימָה, וְאָז נִזְכְּרוּ בְּמָה שֶׁגּ'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ אָמַר.

"מַצָּבֵנוּ לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת גָּרוּעַ יוֹתֵר," אָמַר הָארִי, "כִּי הַדְּרָקוֹן מְחַכֶּה לָנוּ בַּחוּץ. בּוֹאִי נִכָּנֵס פְּנִימָה."

הֵם נִכְנְסוּ בְּאֹמֶץ אֶל חֲדַר הַבְּרָזִים וְסָגְרוּ אֶת הַדֶּלֶת מֵאֲחוֹרֵיהֶם.

עַתָּה הֵם הָיוּ בְּמִין חֶדֶר שֶׁקִּירוֹתָיו נֶחְצְבוּ בָּאֶבֶן, וּלְכָל אֹרֶךְ צִדּוֹ הָאֶחָד הָיוּ בְּרָזִים, וְעַל כָּל הַבְּרָזִים הָיוּ תָּוִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים בְּחַדְרֵי אַמְבַּטְיָה. וּמִכֵּיוָן שֶׁשְּׁנֵיהֶם יָדְעוּ לִקְרֹא מִלִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן שְׁתֵּי הֲבָרוֹת וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ שָׁלוֹשׁ, הֵם הֵבִינוּ מִיָּד שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ מְכַוְּנִים אֶת מֶזֶג הָאֲוִיר. הָיוּ שִׁשָּׁה בְּרָזִים גְּדוֹלִים שֶׁעַל הַתָּוִיּוֹת שֶׁלָּהֶם נִכְתַּב "אוֹר שֶׁמֶשׁ", "רוּחַ", "גֶּשֶׁם", "שֶׁלֶג", "בָּרָד", "קֶרַח", וְהַרְבֵּה בְּרָזִים קְטַנִּים שֶׁעַל הַתָּוִיּוֹת שֶׁלָּהֶם נִכְתַּב "בָּהִיר עַד מְמֻזָּג", "גָּשׁוּם", "רוּחַ קַלָּה מִדָּרוֹם", "מֶזֶג אֲוִיר נָעִים עַד סוֹעֵר לַיְּבוּלִים", "מַחְלִיק", "מֶזֶג אֲוִיר טוֹב וּבָהִיר", "רוּחַ דְּרוֹמִית", "רוּחַ מַעֲרָבִית", "רוּחַ מִזְרָחִית" וְכֵן הָלְאָה. הַבֶּרֶז הַגָּדוֹל שֶׁעַל תָּוִיתוֹ נִרְשַׁם "אוֹר שֶׁמֶשׁ" הָיָה פָּתוּחַ עַד הַסּוֹף. הֵם לֹא רָאוּ כָּל אוֹר שֶׁמֶשׁ – הַמְּעָרָה הוּאֲרָה דֶּרֶךְ צֹהַר עֲשׂוּי זְכוּכִית כְּחֻלָּה – וְלָכֵן הֵם הֵנִיחוּ שֶׁאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ נִמְזַג לָעוֹלָם בְּאֹפֶן אַחֵר, כְּמוֹ לְמָשָׁל בַּבֶּרֶז שֶׁשּׁוֹטֵף אֶת הַחֲלָקִים הַתַּת-קַרְקָעִיִּים שֶׁל כִּיּוֹרֵי הַפָּטֵנְט בַּמִּטְבָּח.

וְאָז הֵם רָאוּ שֶׁצִּדּוֹ הָאֶחָד שֶׁל הַחֶדֶר עֲשׂוּי מַרְאַת זְכוּכִית, וּכְשֶׁהִבַּטְתָּ בָּהּ יָכֹלְתָּ לִרְאוֹת כָּל מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ בָּעוֹלָם – וּבְעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת, שֶׁלֹּא כְּמוֹ בְּרֹב הַמַּרְאוֹת. הֵם רָאוּ אֶת הָעֲגָלוֹת הַמְּבִיאוֹת אֶת הַדְּרָקוֹנִים הַמֵּתִים לְמִשְׂרְדֵי מוֹעֶצֶת הַמָּחוֹז, וְהֵם רָאוּ אֶת ג'וֹרְג' הַקָּדוֹשׁ יָשֵׁן מִתַּחַת לָרְדִיד חֲסִין הַדְּרָקוֹנִים. וְהֵם רָאוּ אֶת אִמָּם בּוֹכָה בַּבַּיִת עַל יְלָדֶיהָ שֶׁנֶּעֶלְמוּ בְּאוֹר הַיּוֹם הָאָיֹם וּמֵטִיל הָאֵימָה, וּפוֹחֶדֶת שֶׁדְּרָקוֹן יֹאכַל אוֹתָם, וְהֵם רָאוּ אֶת כָּל אַנְגְלִיָּה, כְּמוֹ מַפַּת פָּזֶל עֲנָקִית – יְרֻקָּה בַּאֲזוֹרֵי הַשָּׂדוֹת וְחוּמָה בֶּעָרִים וּשְׁחֹרָה בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁמְּכִינִים בָּהֶם פֶּחָם וּכְלֵי חֶרֶס וְסַכּוּ"ם וּדְשָׁנִים כִימִיִּים. עַל פְּנֵי כָּל הַמַּפָּה, עַל הַחֲלָקִים הַשְּׁחֹרִים, הַחוּמִים וְהַיְּרֻקִּים, הָיְתָה רֶשֶׁת יְרֻקָּה שֶׁל דְּרָקוֹנִים. וְהֵם רָאוּ שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ אוֹר יוֹם, וְשֶׁהַדְּרָקוֹנִים עֲדַיִן לֹא הָלְכוּ לִישֹׁן.

אֵפִי אָמְרָה, "דְּרָקוֹנִים לֹא אוֹהֲבִים קֹר," וְנִסְּתָה לְכַבּוֹת אֶת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, אֲבָל הַבֶּרֶז הָיָה מְקֻלְקָל, וּבִגְלַל זֶה הָיָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מֶזֶג אֲוִיר חַם וְהַדְּרָקוֹנִים שִׂגְשְׂגוּ. אָז הֵם הֵנִיחוּ לְבֶרֶז אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וּפָתְחוּ אֶת בֶּרֶז הַשֶּׁלֶג עַד הַסּוֹף וְהָלְכוּ לְהַבִּיט בַּמַּרְאָה. וְהֵם רָאוּ אֶת הַדְּרָקוֹנִים בּוֹרְחִים לְכָל הַכִּוּוּנִים כְּמוֹ נְמָלִים שֶׁאִם אַתָּה אַכְזָרִי מַסְפִּיק, אַתָּה שׁוֹפֵךְ מַיִם עַל הַתֵּל שֶׁלָּהֶן – אַךְ מוּבָן שֶׁאַתָּה לֹא אַכְזָרִי עַד כְּדֵי כָּךְ. וְהַשֶּׁלֶג יָרַד וְיָרַד.

וְאָז פָּתְחָה אֵפִי אֶת בֶּרֶז הַגֶּשֶׁם כִּמְעַט עַד הַסּוֹף, וְהַדְּרָקוֹנִים הִתְפַּתְּלוּ פָּחוֹת עַכְשָׁו, וּלְאַט-לְאַט כַּמָּה מֵהֶם נִשְׁכְּבוּ בְּשֶׁקֶט, כָּךְ שֶׁהַיְּלָדִים הֵבִינוּ שֶׁהַמַּיִם כִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ שֶׁבְּתוֹכָם וְעַכְשָׁו הֵם מֵתִים, וְאָז הֵם סוֹבְבוּ אֶת בֶּרֶז הַבָּרָד חֲצִי סִיבוּב כִּי פָּחֲדוּ לִשְׁבֹּר חַלּוֹנוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים – וְאַחֲרֵי זְמַן-מָה לֹא נִרְאוּ עוֹד דְּרָקוֹנִים מִתְנוֹעֲעִים.

וְאָז הֵבִינוּ הַיְּלָדִים שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת מְשַׁחְרְרֵי הַמַּמְלָכָה.

"הֵם יִבְנוּ אַנְדַּרְטָה לִכְבוֹדֵנוּ," אָמַר הָארִי, "גְּבוֹהָה כְּמוֹ זוֹ שֶׁל נֶלְסוֹן! כָּל הַדְּרָקוֹנִים מֵתִים."

"אֲנִי מְקַוָּה שֶׁהַדְּרָקוֹן שֶׁחִכָּה לָנוּ בַּחוּץ מֵת!" אָמְרָה אֵפִי, "וּלְגַבֵּי הָאַנְדַּרְטָה, הָארִי, אֲנִי לֹא כָּל כָּךְ בְּטוּחָה. מָה הֵם יַעֲשׂוּ עִם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּרָקוֹנִים מֵתִים? יִקַּח שָׁנִים עַל גַּבֵּי שָׁנִים לִקְבֹּר אוֹתָם, וְאוּלַי עַכְשָׁו, כְּשֶׁהֵם לְגַמְרֵי רְטֻבִּים, הֵם לֹא יִשָּׂרְפוּ בִּכְלָל? הַלְוַאי שֶׁהַגֶּשֶׁם יִשְׁטֹף אוֹתָם לַיָּם."

אֲבָל זֶה לֹא קָרָה, וְהַיְּלָדִים הֵחֵלּוּ לַחְשׁשׁ שֶׁהֵם לֹא כָּל כָּךְ חֲכָמִים אַחֲרֵי הַכֹּל…

"מְעַנְיֵן לְמָה מְשַׁמֵּשׁ הַדָּבָר הָעַתִּיק הַזֶּה," אָמַר הָארִי. הוּא מָצָא בֶּרֶז יָשָׁן חָלוּד שֶׁנִּרְאָה כְּאִלּוּ לֹא הִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת. הַתָּוִית שֶׁלּוֹ הָיְתָה מְכֻסָּה בְּטִנֹּפֶת וּבְקוּרֵי עַכָּבִישׁ. כְּשֶׁאֵפִי נִקְּתָה אוֹתוֹ מְעַט בִּקְצֵה הַחֲצָאִית שֶׁלָּהּ – כִּי בְּאֹפֶן מְסַקְרֵן לְמַדַּי, שְׁנֵי הַיְּלָדִים יָצְאוּ הַחוּצָה בְּלִי מִטְפְּחוֹת הַכִּיס שֶׁלָּהֶם – הִיא גִּלְּתָה שֶׁעַל הַתָּוִית שֶׁלּוֹ נִכְתַּב "בִּזְבּוּז".

"בּוֹא נְסוֹבֵב אוֹתוֹ", אָמְרָה. "אוּלַי הוּא יַעֲלִים אֶת הַדְּרָקוֹנִים."

הַבֶּרֶז הָיָה נֻקְשֶׁה מְאוֹד כִּי לֹא הִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ זְמַן רַב כָּל כָּךְ, אֲבָל יַחַד הֵם הִצְלִיחוּ לִפְתֹּחַ אוֹתוֹ וְאָז רָצוּ לַמַּרְאָה לִבְדֹּק מָה אֵרַע.

וּמָה שֶׁאֵרַע הוּא שֶׁחֹר עָגֹל גָּדוֹל שָׁחֹר נוֹצָר בְּלֵב מַפַּת אַנְגְלִיָּה, וְשׁוּלֵי הַמַּפָּה נָטוּ כְּלַפֵּי מַעְלָה כָּךְ שֶׁהַגֶּשֶׁם יָרַד דֶּרֶךְ הַחֹר.

"הוֹ! הֵידָד, הֵידָד, הֵידָד !" זָעֲקָה אֵפִי וּמִהֲרָה בַּחֲזָרָה אֶל הַבְּרָזִים וְסוֹבְבָה אֶת כָּל אֵלֶּה שֶׁנִּרְאוּ רְטֻבִּים. "גָּשׁוּם", "מֶזֶג אֲוִיר טוֹב וְנוֹחַ", "מֶזֶג אֲוִיר נָעִים עַד סוֹעֵר לִיבוּלֵי הַשָּׂדֶה" וַאֲפִלּוּ "רוּחַ דְּרוֹמִית" וְ"רוּחַ דְּרוֹמִית-מַעֲרָבִית", כִּי הִיא שָׁמְעָה אֶת אָבִיהָ אוֹמֵר פַּעַם שֶׁאֵלּוּ רוּחוֹת שֶׁמְּבִיאוֹת גֶּשֶׁם.

וְעַתָּה יָרְדוּ מַטְּחֵי מַבּוּל עַל הָאָרֶץ, וִירִיעוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם נִשְׁפְּכוּ אֶל הַחֹר הֶעָגֹל הַגָּדוֹל שֶׁבְּמֶרְכַּז הַמַּפָּה, וְהַדְּרָקוֹנִים נִשְׁטְפוּ לָהֶם בְּמוֹרַד צִנּוֹר הַ"בִּזְבּוּז" בְּגוּשִׁים גְּדוֹלִים גְּדוֹלִים וִירֻקִּים וְהִתְפַּזְּרוּ בִּקְבוּצוֹת יְרֻקּוֹת שֶׁל דְּרָקוֹנִים יְחִידִים וְשֶׁל תְּרֵיסְרֵי דְּרָקוֹנִים מִכָּל הַגְּדָלִים הָאֶפְשָׁרִיִּים, הָחֵל בְּאֵלֶּה שֶׁנָּשְׂאוּ פִּילִים וְכַלֵּה בְּאֵלֶּה שֶׁמָּצָאתָ בְּכוֹס הַתֵּה שֶׁלְּךָ.

כָּעֵת לֹא נוֹתְרוּ עוֹד דְּרָקוֹנִים. הַיְּלָדִים סָגְרוּ אֶת בֶּרֶז הַ"בִּזְבּוּז", וְהֵם סָגְרוּ לְמֶחֱצָה אֶת בֶּרֶז "אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ" – הוּא הָיָה שָׁבוּר, כָּךְ שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְגֹּר אוֹתוֹ לְגַמְרֵי – וְהֵם סוֹבְבוּ אֶת "בָּהִיר עַד מְמֻזָּג" וְאֶת "גָּשׁוּם", וּשְׁנֵי הַבְּרָזִים נִתְקְעוּ, כָּךְ שֶׁלֹּא הָיָה נִתָּן לִסְגֹּר גַּם אוֹתָם, וְזֶה מַסְבִּיר אֶת מֶזֶג הָאֲוִיר בְּאַנְגְלִיָּה.

                                                               ***

אֵיךְ הֵם חָזְרוּ הַבַּיְתָה? בְּרַכֶּבֶת הֶהָרִים שֶׁל סְנוֹדוֹן כַּמּוּבָן.

וְהַאִם הָאֻמָּה הָיְתָה אֲסִירַת תּוֹדָה לָהֶם? וּבְכֵן, הָאֻמָּה הָיְתָה רְטֻבָּה מְאוֹד. וּבַזְּמַן שֶׁחָלַף עַד שֶׁהָאֻמָּה הִתְיַבְּשָׁה, הִיא הֵחֵלָּה לְהִתְעַנְיֵן בַּהַמְצָאָה הַחֲדָשָׁה שֶׁל הֲכָנַת מָאפִינְס בְּמַצְנֵם חַשְׁמַלִּי, וְכָל הַדְּרָקוֹנִים כִּמְעַט שֶׁנִּשְׁכְּחוּ. דְּרָקוֹנִים אֵינָם כֹּה חֲשׁוּבִים אַחֲרֵי שֶׁהֵם מֵתִים וְנֶעֱלָמִים, וְאַתֶּם כְּבָר יוֹדְעִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הֻצַּע פְּרָס עַל הַעֲלָמָתָם.

וּמָה אַבָּא וְאִמָּא אָמְרוּ כְּשֶׁאֵפִי וְהָארִי חָזְרוּ הַבַּיְתָה?

יַקִּירַי, זוֹ שְׁאֵלָה מִסּוּג הַשְּׁאֵלוֹת הַטִּפְּשִׁיּוֹת שֶׁאַתֶּם, יְלָדִים, תָּמִיד שׁוֹאֲלִים. בְּכָל מִקְרֶה, וְרַק הַפַּעַם, לֹא אִכְפַּת לִי לְסַפֵּר לָכֶם.

אִמָּא אָמְרָה, "הוֹ, יַקִּירַי, יַקִּירַי, אַתֶּם בְּסֵדֶר – אַתֶּם בְּסֵדֶר! יְלָדִים שׁוֹבָבִים – אֵיךְ יְכָלְתֶּם לִהְיוֹת כָּל כָּךְ לֹא מְמֻשְׁמָעִים? לְכוּ לִישֹׁן מִיָּד."

וַאֲבִיהֶם הָרוֹפֵא אָמַר, "הַלְוַאי שֶׁיָּדַעְתִּי מָה אַתֶּם עוֹמְדִים לַעֲשׂוֹת! הָיִיתִי רוֹצֶה לִשְׁמֹר לְעַצְמִי מִין אֶחָד לְדֻגְמָה. זָרַקְתִּי אֶת זֶה שֶׁהוֹצֵאתִי מֵהָעַיִן שֶׁל אֵפִי. חָשַׁבְתִּי לְהַשִּׂיג אֶחָד טוֹב יוֹתֵר. לֹא צָפִיתִי אֶת הַהִכָּחֲדוּת הַמִּיָּדִית שֶׁל כָּל הַזַּן."

הַפְּרוֹפֵסוֹר לֹא אָמַר כְּלוּם, אֲבָל הוּא חִכֵּךְ אֶת יָדָיו. הוּא שָׁמַר אֶת הַדֻּגְמָה שֶׁלּוֹ – אֶת הַדְּרָקוֹן בְּגֹדֶל צַבְתָן שֶׁתְּמוּרָתוֹ נָתַן לְהָארִי חֲצִי כֶּתֶר – וְהוּא שׁוֹמֵר עָלָיו עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

אַתֶּם חַיָּבִים לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּרְאֶה לָכֶם אוֹתוֹ!

 


*דימוי: טליה בר

התפנה יותר זמן לחקור אותה מאז השימוע, אבל אתה לא יכול לעשות את זה מסביב לשעון. יש אנשים בעולם שעדיין יש להם עבודה, והבוסית של ג'ניפר תתחיל לצווח אם היא תגלה שהשתרכת אחריה באגף. דגמת את התרופות. שאלת שאלות מטומטמות. משכת אותה אל ארון האספקה לקוויקי, בזמן שאיזה ותיק מלחמה פולט את פליטתו האחרונה מעבר לקיר. לא – מרגע שנפסלת בעסק הזה, נפסלת לכל החיים. ולא כל הרעיונות של ג'ניפר טובים.

אז רוב הזמן בשלושת החודשים האחרונים הגבלת את המחקר לשעות הבית, השתעשעת בדירה לבד כשהיא היתה בעבודה. בישלת לינגוויני עם שרימפס וצ'ילי בערב שבו פיטרו אותך, לזניה צמחונית למחרת. כל השבוע הראשון שאבת את האבק וניקית כמו שד. ג'ניפר קראה לך הביץ' שלה ושניכם צחקתם. היא צפתה שהמחזור החודשי שלכם יסתנכרן בקרוב; היא אילצה אותך להבטיח למלא לה אמבטיית קצף בכל רגע שתדרוש. זה היה כשעדיין התענגת על החופש וכל מטלה הייתה כיפית – אז התחילו משחקי התפקידים. עכשיו, לפעמים  בלילות, כשג'ניפר במשמרת, כל מה שאתה עושה זה לגרבץ במכנסי הטרנינג ולתכנן תכניות באינטרנט, בחשיכה. במצפה לואל בפלאגסטאף, אתה מסנן לעצמך, לוחץ על העכבר ביד הפנויה. בפארק הלאומי סגוארו ליד טוסון. רק מלחשוב על זה נרטב לך העורף. מתייבש לך הפה. כשזה נהיה יותר מדי, אתה חוזר להתמקצע בפיפ"א 12.

לילות שלמים עוברים ככה.

כבר ארבעה חודשים עברו מאז שההנהלה ביקשה מג'ניפר להשלים כמה משמרות לילה בתור טובה – אחת הבחורות החדשות חולה, הם אמרו. רק עד שהיא תחלים, הם אמרו. בטח עניין של שבוע או שניים לכל היותר. אבל עכשיו כבר כמעט חג המולד, והבחורה החולה נהייתה הבחורה הדיכאונית, וג'ניפר עדיין עובדת במשמרות הסיוט האלה בלי כל רמז לשינוי דפוס בקרוב. קיווית שברגע שתעזוב את מוקד המכירות, אולי תצליחו לדבר על להתחיל מחדש, אולי במקום שבו החיים יותר זולים והשמש יוצאת מפעם לפעם. אבל לא היה זמן לנהל שיחה מהסוג הזה. שש פעמים בשבוע היא יוצאת מהבית אחרי השקיעה וחוזרת לפני הזריחה. יום הוא לילה ולילה הוא יום. ג'ניפר אומרת שזה משבש את החושים שלה, וזה משפיע גם על החושים שלך. אתה נאלץ להתאים את דפוסי השינה שלך רק כדי לוודא שתהיו ערים באותו זמן. במסלול האפאצ'י, תחת הרי סופרסטישן המלכותיים.

אתה מוודא שאתה מוכן כשהיא מגיעה הביתה מהעבודה – האורות כבויים, התריסים מוגפים – כך שג'ניפר תוכל לשכנע את עצמה שזה לילה. היא ראויה לקבלת פנים הולמת אבל למדת לא להטריד אותה כשהיא נכנסת. היא לא אוהבת שמסתובבים סביבה. אתה לא מסוגל לדמיין את מה שהיא עושה לפרנסתה. הרגעים האחרונים של גברים ונשים רגילים שאבדו את צלמם. לא פלא שהיא צריכה כמה דקות לבד. אז אתה שוכב במיטה, מעמיד פני ישן, שומע אותה זזה במטבח, מוציאה דברים מאריזות ואוכלת בעמידה בשעה שבחוץ הלילה הופך ליום. אחר כך היא זוחלת אל תוך המיטה, מנשקת אותך פעם אחת ונרדמת, לפעמים לבושה לגמרי. אם זה קורה אתה מפשיט אותה לאט, נזהר לא לעשות שום תנועה פתאומית, מסיר ממנה את האיפור בעזרת מגבון לח. אתה שם את החזייה שלה, את התחתונים ואת הגרביונים בסל הכביסה, ותולה את המדים שלה על דלת חדר השינה, מוכנים למחר. אחר כך אתה מושך את השמיכה מעל שניכם, מניח את הזרועות שלך סביב המותניים שלה ומחכה שהעייפות תשתלט עליך. רוב הפעמים ג'ניפר ישנה שינה עמוקה. לפעמים גם אתה.

החלומות של ג'ניפר לא מנקים לה את הראש, אבל כשהיא פוקחת את העיניים היא מתנהגת כאילו העולם הוא מטבע חדש ונוצץ שהיא הרגע מצאה על המדרכה. בדרך כלל היא מתעוררת בערך בשתיים, מסתובבת אליך, ולפני שאתה בכלל מצליח להתרכז היא לוחשת, מוכן, קאובוי? כשהיא עייפה, האישונים שלה נראים כמו גלגלי רולטה. כשהיא חרמנית, היא כורכת את רגליה הקצרות סביב הרגליים שלך, אוחזת בך בחוזקה ושואלת אותך מה תעשו היום. ברק ומישל בחדר הסגלגל? ביונסה וג'יי-זי באחוזה בלוס אנג'לס? בראנג'לינה בבקתה הסודית שלהם בדרום צרפת? לרוב אתם מחליטים ביחד. אחר כך זמן להתחפש, חצי שעה של מה שג'ניפר מכנה  ריקוד פרוע בחור הקבוע , ובשלוש שניכם ישנים שוב. אתה מתעורר בערך בחמש, מתרסק מול הטלוויזיה ומנשנש כריך מול אופרת סבון או סרט בדי-וי-די. אחרי כמה שעות הכל מתחיל שוב, ועשר השעות הבאות הן שלך לבדך.

בשבוע שעבר אמרת לג'ניפר שאי אפשר להמשיך עם זה יותר. הם מגזימים לגמרי, המנהלים האלה, והמלצת לה לשבות. אורח החיים הזה לא מעשי. אמרת לה שאם זה יימשך עד ראש השנה, יהיו בעיות. מה תעשו בזמן צלצול הפעמונים, הא? תקליטו את זה בממיר? תסתכלו על הביג בן למחרת אחרי הצהריים, בלי להדליק את האור, תשירו את אולד לאנג סיין ותעמידו פנים שזו שנה אחרת? ג'ניפר קימטה את אפה. זוויות הפה שלה התעקמו כלפי מעלה. ואז היא אמרה, אנחנו צריכים להיכנס לעניינים בזמן הספירה לאחור. לנסות לתאם. אתה יודע, 3, 2, 1 … ג'ניפר היא רומנטיקנית אמיתית. בשבועות האחרונים הבחנת בכמה דברים שלא ראית כשעוד הייתה לך עבודה ועדיין הרמת את הטלפון כשהוא צלצל. אם ג'ניפר ישנה, אתה מתרכז בנשימות שלה, מנסה לחקות אותן בנשימות שלך, תוהה אם היא נשארת איתך רק מפני שהיא מותשת מכדי לעזוב. אם היא ערה, אתה שם לב להרגלים ולמחוות שלה. למאוויים שלה. אתה עדיין שימושי, נכון? בשירותי הנכים ב"עולם המים" בטמפה. בתלבושת אינדיאנית מלאה במוזיאון הרד.

לפי התזמון אתה יודע שהיא בקושי עוצרת בדרך הביתה מהעבודה. השכבה הדקה של בוץ רטוב על המגפיים שלה מוכיחה שהיא תמיד מקצרת דרך הפארק – אורך המסלול כעשרים ושלוש דקות, מדלת לדלת. רשימת השירים באייפוד שלה מראה שהיא מקשיבה תמיד לאותם אלבומים כשהיא בדרך – "Born in the USA" מעורר בדרך לעבודה, "נברסקה" מרוקן בדרך הביתה. (היא מקשיבה רק לספרינגסטין בזמן האחרון. היא אומרת שהוא כתב את כל השירים שהיא אי פעם תצטרך לשמוע. בסוגיה הזאת אתם חלוקים.) אין הרבה חנויות שפתוחות על הדרך בשש בבוקר אבל איך שלא יהיה, גם אם היו, אתה לא מאמין שהיא תעצור איפשהו לפני שהיא חוזרת אל הגבר שלה. דניאל שלה. ג'ניפר היא בחורה רגילה למדי. המספרים מדברים בעד עצמם.

שלושים ושבע דקות, פחות או יותר כמה שניות, נדרשות לג'ניפר להתארגנות לעבודה מדי יום – אתה יודע את זה כי יש לך שעון עצר בטלפון. שלושים-ושבע הדקות הללו כוללות לרוב בערך שמונה דקות שמוקדשות להתלבשות, ומתוכן שתיים שבהן היא עונדת את התכשיטים שקנית לה ליום ההולדת, לחג האוהבים ולחג המולד האחרון. בערך שש דקות מוקדשות לתנועת המעיים היומית. שלוש לצחצוח שיניים. תשע דקות לשים קצת סומק ועפרון בעיניים. אחרי זה היא בדרך כלל מקדישה ארבע או חמש דקות לדיון בשאלה מה אתה מתכנן לעשות עם עצמך בזמן שהיא מאכילה, רוחצת ומחליפה לזומבים המריירים של יורקהיל, כפי שהיא קוראת להם. קשה לזכור, זה היה לפני כל כך הרבה זמן – כשנפגשתם לראשונה, לפני שנתיים או שלוש – אבל כשג'ניפר רק התחילה לעבוד בהוספיס היא היתה פחות מחוספסת.

בזמנו היא דיברה על לעבוד בשביל הנשמה. כשפגשתם אנשים אחרים, זה העניק לה הילה כלשהי. עכשיו אתם כבר לא מתראים עם אף אחד, היא מנסה לא לחשוב יותר מדי, המטופלים הפכו לַזומבים, ובבית רק מתחפשים להיטלר ולאווה בראון ומעמידים פנים שהדירה שלכם היא הבונקר, בעלות הברית ממטירות פצצות בחוץ ואתם נצמדים במשגל נואש אחרון לפני שגלולות ההתאבדות המזויפות יתחילו להשפיע. מהסיפורים שלה על המתרחש במחלקה, נראה שכל ההתנהגויות האלה הן טקטיקת הישרדות בסיסית למדי. ג'ניפר אומרת שאם חושבים על זה, הפנטזיות בעצם משפרות את איכות הטיפול בסבתא או בסבא של מישהו בימיהם האחרונים על פני האדמה. בעולם האמיתי, הפנטזיות מצילות חיים. אז המעט שאתה יכול לעשות הוא למלא אמבטיית קצף פה ושם ולהשיג את התחפושות באיביי במחיר טוב.

כמה שבועות אחרי השימוע חישבתם איך תמשיך להשתתף בהוצאות על התחפושות, וגם על דברים יותר יומיומיים כמו המשכנתא, הגז והחשמל; הבטחת לחפש הצעות בעיתון. אמרת לג'ניפר שתבדוק אתרי דרושים ושתירשם להתראות באימייל. לפעמים אמרת שאתה פוגש איש קשר כזה או אחר לבירה לפנות ערב – רוב הפעמים זה היה שקר, אבל ג'ניפר הניחה לזה. היא לא ביקשה פרטים, או ציפתה לדיווח אחר כך, אם אמרת לה שיש לך ראיון בחברת סלולר, או ב-H&M, או איפה שלא יהיה. אם כי היה ברור שאין לך כל כוונה להיכנס שוב אל שוק העבודה. ברמן. מלצר. מוכר בחנות. כשחיים רק פעם אחת, חשבת לעצמך, למה להתעסק בשטויות האלה?

ביום שלישי האחרון, כשג'ניפר שאלה אותך על התכניות להמשך היום, לפתע זה צץ לך: זוכרת שחשבנו לחנוק את דודה ג'ואן מאריזונה עם כרית? אמרת וניסית לפענח את הבעת פניה. להשתלט לה על הבית? אז אולי אנחנו לא צריכים את דודה ג'ואן. תראי, מצאתי משהו. ואז הראית לה את האתר: 17 – במרכז המדע של אריזונה. 18 – באמצע המסלול, בפסגת הר סקואו, בשמורת הרי פיניקס. חיכית שהיא תזרוק משהו. תמנה את החשבונות שהיא משלמת מאז שגרג והחבר'ה במשרד הראשי הוציאו אותך לחופשי. לא היית מאשים אותה אם הייתה עוזבת את הדירה בלי לחזור. אבל ג'ניפר היא קדושה מזדיינת. היא בחורה שובבה. היא כרכה את זרועותיה סביב הצוואר שלך, החום שלה שחה באוויר שביניכם, ואז נשכה את תנוך האוזן שלך פעם אחת, החזיקה את הבשר בין השיניים כמה שניות, ושחררה. תפעיל את הדמיון, היא אמרה. וזה מה שאתה עושה מאז.

לפעמים אתה שואל את עצמך איך החיים היו נראים אם היית גדל בתקופה שלפני האינטרנט. מה אנשים עשו? אולי הם פשוט בהו בחלון או בנעליים כל היום, בטוחים שיש חיים במקום כלשהו, ולא מסוגלים להוכיח את זה. למזלך יש לך גישה לכל פלא ביקום בתוך מילישנייה. עם יותר אפשרויות לדמיון האנושי מאי פעם, אין שום תירוץ לשעמום. לכל אחד יש קהילה אי שם. חובבי יונים ממדינות יוגוסלביה לשעבר. מגדלי דלעת מיורקשייר. מכשפות ונאו-פגאניסטים מהדרום העמוק. יש אנשים שלא מצליחים להתמודד עם כל כך הרבה מידע זמין. הם רואים את העולם, מגלים כמה הם קטנים, ומתחרפנים. אבל אתה מאלה שיעבירו בכיף זמן של משמרת שלמה בהוספיס בהורדה חינם של מוסיקה, בצפייה בסרטונים של היפופוטמים רוקדים ביוטיוב ובחיפוש מקומות מיוחדים בארצות זרות שבהם תעניק טיפול חזק ומשובח לבחורה שאתה אוהב. היקום מחכה לשניכם בזרועות פתוחות. אין סיבה לפחד. וכפי שמוכיחים הדפים הווירטואליים הקסומים האלה מעבר לכל ספק סביר, לכל אחד יש את הקטע שלו. הסיסמה של האתר היא בית מחוץ לבית למטיילים עם ראש פתוח שמעריכים יופי טבעי מכל הסוגים.

מספר 23: בשקיעה, בנוף המופלא של הגן הבוטני המדברי.

מספר 31: באחת המערות התת-קרקעיות המדהימות בפארק הלאומי קארצ'נר. (איזה ליצן הוסיף תמונה שחורה לגמרי, ומתחתיה הכיתוב "בתוך מערה".)

מתחת לרשימה המלאה של כל 59 "האתרים המאתגרים" יש קישורים לסדרה של אלבומי תמונות, בכל אחד תצלומים של זוגות שתיעדו את עצמם במקומות שונים במסלול. רוב האנשים לא מגיעים ליותר מעשרה אתרים. רוב התמונות חובבניות. זה לא משנה. זוג מקופנהאגן הצטלם בחטף מנקודת מבטה של אישה שרוכבת על בעלה ליד אגם האבאסו. בתמונה רואים את הברכיים שלה נלחצות אל תוך זרועותיו. הוא על הקרקע, מביט כלפי מעלה. ההבעה של האיש הזה לא דומה לשום דבר שראית לפני כן, וכשאתה מראה את זה לג'ניפר היא תוהה בקול רם ממה הוא מתפרנס. האם הוא שיקר לבוס שלו על סיבת החופשה, האם עמיתיו לעבודה יודעים על מעלליו? ואז היא דוחפת אותך אל הרצפה, במצגת עדיין רואים את הזוג מקופנהאגן במגוון תנוחות שאפתניות בקניון דה שיי, אחרי זה בספארי "זיכרונות מאפריקה", אחרי זה באולפני אולד טוסון. בסרטון אחד הם לובשים כובעי סטטסון תואמים ובורחים עירומים משני פקחים של הפארק. ג'ניפר מתעקשת על דוגי סטייל, כששניכם בפנים אל המחשב. היא נדחפת אליך בחוזקה.

זה היה לפני שלושה לילות.

הלילה, כשעמדה ללכת למשמרת שלה, ג'ניפר חיבקה אותך חזק ושאלה אם יש לך משהו שיעזור לה להחזיק מעמד עד ההפסקה. חשבת על זה כשבחנת אותה בקפידה בעודה מרימה את המפתחות, לובשת את המעיל ויוצאת מהדלת. היא עברה את החנייה. אחר כך עצרה על המדרכה. הביטה לאחור. אתה עמדת שעון על מפתן הדלת, ראית אותה בתור מרילין מונרו, את עצמך בתור ג'ון קנדי, ואמרת, מספר 43 – במעמקי הגראנד קניון, צופים בנופים המופלאים שכונו בפי הגאולוג ומגלה הארצות ג'ון ווסלי פאוול "המראה הנשגב ביותר בטבע". ג'ניפר פנתה חזרה אל הכביש, הנידה בראשה, חייכה. בעודה מתרחקת היא צעקה, מישהו מרגיש סוטה היום. אחר כך היא הלכה, ואתה הסתכלת בה מתרחקת. מרילין שלך. קוקו שאנל שלך. מישל אובמה שלך.

ג'ניפר תמיד אמרה שהשעות הראשונות של המשמרת שלה הן הגרועות ביותר, אז וידאת שתחכה לה הודעת טקסט כשהיא תצא סוף סוף להפסקה הקצרה הראשונה – משהו שיעזור להעביר את החלק השני של המשמרת טיפה מהר יותר. כתבת, על אחד השולחנות בפיצריית ביאנקו האגדית (ציון ממוצע בטריפ אדווייזר 4.0 מתוך 5). אפשר תוך האכלה הדדית. צרפת תמונה של בוב וסו האמפטון מבורנמות', הוא בכובע שף ושום דבר אחר, היא בתור מלצרית חשופת חזה, שניהם בשלהם ליד צלחת אנטיפסטי גדולה. בחצות ועשרה הגיעה התגובה, נראה מלוכלך. אבל טעים! אני בעניין אם גם אתה… אחרי זה שלחת הצעות לעיתים קרובות יותר. לא יכולת להתאפק.

אפשרות 1: במערב הפרוע – בסגנון 1880 בעיר המערב הפרוע המפורסמת רוהייד, לתפוס טרמפ על מרכבת הדואר של באטרפילד, שעוברת דרך מדבר סונורה הציורי. (אפשרויות אחרות הן לברוח ולהתחתן – עולה 10 דולר, כולל תמונה למזכרת. סיבוכים אפשריים: מה עושים עם המדריך? אפשר לשכור כרכרה משלך? ומה אמא שלך תגיד אם נתחתן בחוץ לארץ?)

אפשרות 2: בקולנוע – בעמק מוניומנט, לבושים כמו הבמאי האקסצנטרי זוכה ארבעה פרסי אוסקר, ג'ון פורד, ואשתו האהובה מזה 59 שנים, מרי. הצעות: לבש רטייה, כפי שלבש פורד; שחזרו סצנות מיצירותיו המוערכות ביותר של פורד. (בעיות אפשריות: איך גורמים ל"ענבי זעם" להיראות סקסי? ראה גם: "מה יפית עמק נוי")

אפשרות 3: קדושים וחוטאים – במיסיון סן חבייר דל בק בטוסון, נוסד בשנת 1692. לבושים ככומר וחברה אדוקה בקהילה. (שימי לב: לפי האמונה המקובלת, בנס שנצפה כביכול על ידי אנשים מכל אזור טוסון, האב איגנסיו ג'וזף רמירז אִי אַרֶייָאנוֹ המשיך להזיע שעות לאחר מותו. הוא הועלה לאחר מכן לדרגת קדוש. אולי ניתן לשלב אותו איכשהו?)

ג'ניפר לא ענתה לאף אחת מההצעות האלה, אבל היא באמת העדיפה מחזות שבהם האישה דומיננטית.  אולי היא לא הגיבה כי זה היה אידיוטי והפעם הגזמת ואין לה זמן לדברים האלה. היא  עסוקה בניגוב האחוריים של איזו קשישה חלושה ומפוחדת, שבטח הייתה חוטפת התקף לב על המקום אילו שמעה מה אתה מתכנן לעשות עם האחות הרחומה והמסורה שלה. למה ג'ניפר לא ענתה? משהו לא בסדר. בוודאות. אפילו שידעת שאסור לך לצלצל בזמן משמרת, היית מוכרח להתקשר. הנייד שלה היה כבוי. מובן שהוא כבוי. במקום להשאיר הודעה קולית, כתבת לה עוד הודעה: אני מתגעגע אלייך. אני באמת גאה בך. תחזרי הביתה בשלום, בסדר?

היא הגיעה באיחור של אחת-עשרה דקות, כך שידעת שמשהו לא בסדר לפני שראית אותה בוכה. היא רצה אל זרועותיך במסדרון וטמנה את ראשה בכתפך, והחזיקה אותו שם שעה ארוכה. כשהרימה את הראש, פניה היו מרוחים באיפור ובפחד. היא לא הצליחה לנשום. אמרת, בואי, קאוגירל, הרמת אותה מהרצפה, החזקת אותה לפניך ודידית איתה במעלה המדרגות. היא צחקה. החזקת אותה בעדינות כשהיא הכתה בך ואמרה, אסור לך ללכת לשום מקום. נשיקות רכות נעשו קשות וזמן קצר אחר כך השתרעתם על השטיח בחדר השינה, מסתכלים זה בזה, שני גופים באור הבוקר. תביא לי ממחטות, דניאל, היא אמרה. אז הבאת. אחרי זה עלית למעלה למלא לה את האמבטיה.

בשעה שעשית את זה, חשבת שאילו עדיין עבדת במוקד המכירות, או בכל מקום אחר, לא היה זמן בשביל זה. ג'ניפר הייתה מגיעה הביתה, מנגבת את הדמעות בזמן שאתה ישן, כדי לא להעיר אותך לפני שהשעון המעורר שלך יצלצל. אתה היית מתעורר קצת אחרי זה, מתקלח ומתלבש בחיפזון, שם לב שמשהו לא בסדר אבל לא היה לך זמן להגיב, אז היית מבטיח לה שתדברו על זה אחר כך. היית הולך לעבודה, מתעצבן על גרג, על המטרות, על כמות המכירות של האחרים במשרד. כשהיית מגיע הביתה ג'ניפר כבר הייתה מתארגנת לצאת למשמרת הבאה שלה ולא הייתה רוצה שתדאג, אז היא הייתה מעמידה פנים שהכל בסדר, ולפני שהיית שם לב ההרגשה הזאת כבר הייתה חולפת. בקניון אוק קריק, סדונה. בקרב הציפורים, החיות וצמחי האזור בשמורת בויס תומפסון. בעמק פרדייז. לא, אתה לא רוצה לעבוד יותר בחיים. אתה לא רוצה לא להיות שם בשבילה אף פעם. מחליא אותך לחשוב על זה.

אבל זה בסדר, כי אין לך עבודה, אתה כאן, ואתה חופשי, ואתה יודע איך היא אוהבת את זה אז אתה שופך לאמבטיה שני מכסים מלאים של קצף אמבט, ודבר ראשון, פותח את ברז המים הקרים קצת. אתה ממלא את האמבט קצת מעל החצי. אחרי זה אתה מוביל אותה לחדר האמבטיה, מוריד לה את המדים, מניח אותם לאט לאט, נזהר לא לקמט כלום. היא אומרת, סוף סוף אני ערה. אתה אומר, כן, אני יודע. אתה מנשק אותה על עצם הבריח, מאחורי האוזן, מתכופף ומנשק אותה בין הבהונות. היא כמו מנסה להרחיק אותך ממנה. אתה נותן לה. היא בוכה כל הזמן הזה. אתה מרים אותה שוב ומכניס אותה בעדינות לאמבטיה. היא הופכת מוורודה ללבנה, בועות הקצף רוחשות סביבה, הגוף שלה נעלם תחתיהן. אחר כך אתה יורד חזרה למקרר, חולץ בקבוק יין לבן וחוזר, מניח את הבקבוק וכוסות נקיות על הרצפה. את רוצה שאמזוג? אתה שואל, והיא מהנהנת. את רוצה להתקשר לאמא שלך? אתה שואל. היא מנידה בראשה. אחר כך, היא אומרת. ואז ג'ניפר נוגעת בזרוע שלך ומבקשת שתישאר.

אתה מוזג שתי כוסות.

ג'ניפר נאנחת ואומרת, אסור לי… זאת אומרת, זה קורה כל הזמן אבל… ויקטוריה מתה הלילה. אתה עונה, לא ידעתי שאת נותנת להם שמות. ג'ניפר מכה בך חלושות, צוחקת, לוקחת כוס ואומרת, הם מגיעים עם שמות, טמבל. ואז היא פורצת שוב בבכי.

מבעד לדמעות היא מספרת לך את סיפור חייה של אישה שמעולם לא פגשת, ושג'ניפר מעולם לא הזכירה. היא חיה את חיים מלאים, טיילה בכל העולם ודיברה ארבע שפות. היו לה שלושה ילדים, כולל אחד בשם סמואל שמת בעריסה. היא עבדה במועדוני ג'אז בפולין ופעם אחת ניגנה בפסנתר ברויאל אלברט הול. היא גרה באריזונה עם בעלה השני במשך שש שנים ואז חזרה לגלזגו, והיא סיפרה לג'ניפר סיפורים על חברים ובני משפחה שהתיישבו שם אחרי המלחמה. ויקטוריה נראתה בסדר אתמול, כשהחמיאה לג'ניפר על לחייה הוורודות. היא רצתה לומר שג'ניפר נראית שמחה. לא שזה משנה עכשיו, אומרת ג'ניפר. דווקא כן, אתה אומר. אתה כורע על שטיחון האמבטיה ושואל אותה שאלות על ויקטוריה. אתה מעביר ברכות ספוג על הזרועות והרגליים של ג'ניפר, אחרי זה על הבטן, אחרי זה על הכתפיים, עד שנדמה שהיא כבר לא יכולה להמשיך לדבר. אז אתה מנגב לה את העיניים, אוחז בידה, ומשתלט על השיחה. אתה עושה את זה בשקט.

זאת התכנית, אתה אומר. מוכנה?

ג'ניפר מהנהנת.

מחר בלילה אני אפרוץ למכונית של גרג, אתניע אותה עם החוטים, אסע לבית החולים ואאסוף אותך באמצע המשמרת. את תדקרי את מנהלת המשמרת במחט מזוהמת באמצע המסדרון, ואז תברחי החוצה ותיכנסי למכונית דרך החלון. אז נעלה על הכביש המהיר ונתכנן תוך כדי. מספר 46 – בכלוב האריות בגן החיות של פיניקס. מספר 49 – על המדרגות בטירת מונטסומה, מביטים דרך הצריחים בתיירים למטה. מספר 53 – באוויר הפתוח, על סירה באגם פלזנט. אתה חושב תוך כדי שאתה מדבר. אז, בנמל המעבורות, אני מכיר מישהו, תכננתי מראש, בזריחה אני דוחף לו צרור שטרות בתמורה לדרכונים חדשים. ג'ניפר אומרת, איפה השגנו את הכסף? אתה תופס בידה ומזכיר לה לא לשאול שאלות. עכשיו קוראים לי חוסה, אתה אומר. לך קוראים רוסיטה. אחר כך אנחנו עומדים בתור עם יתר הנוסעים, ועולים לספינת תענוגות שמפליגה לניו יורק. על הסיפון שנינו מסתכלים דרך החלונות העגולים הקטנים, מסתכלים על המים, על הים. אנחנו מדיפים חום. בניו יורק אנחנו גונבים עוד מכונית ונוסעים בה 3,000 קילומטרים בערך עד פיניקס. אנחנו ישנים במכונית. אנחנו שודדים תחנות דלק בדרך בעזרת האקדח שנתן לנו האיש מהנמל. יש לך כישרון טבעי. את מאיימת על הצוות בשעה שאני לוקח את הכסף מהקופה. למרבה הפלא, באף אחד מהמקומות שאנחנו שודדים אין מצלמות אבטחה. ג'ניפר עושה פרצוף אבל נותנת לך להמשיך. רק כמה אנשים חוטפים כדור בתחת, וזה בסדר כי רובם זקנים גם ככה, או מתאכזרים לנשים שלהם. ג'ניפר תופסת בידך בחזרה ואומרת, דניאל! אתה מחייך. טוב, טוב. איך שלא יהיה, אף אחד לא עוקב אחרינו. לוקח שבועיים להגיע לפיניקס אבל כשאנחנו מגיעים לשם כבר יש לנו עתודות מזומנים עצומות. ג'ניפר אומרת, ואז מה? אתה מחייך. ואז אנחנו מתחילים במסלול!

ג'ניפר שותה מהכוס, ואז היא שמה אותה בצד ומשעינה את ראשה על דופן האמבטיה, פניה אל התקרה. נשמע בסדר, היא אומרת ומסתכלת בך בעיני הרולטה שלה. אבל מה עם הכרטיסים לשיט הזה? אתה מנפנף מולה בכרטיסים דמיוניים. נו באמת. שאני אשכח דבר כל כך חשוב? היא חוטפת את האוויר מבין האצבעות שלך, רוכנת קדימה ומנשקת. בא לי כבר לעוף מכאן, היא אומרת, והרעד חוזר לקולה. אני יודע, אתה אומר לה. לפני שהיא תבכה שוב אתה מרים את הכוס ואומר, לאריזונה! – אבל אתם משיקים את הכוסות חזק כל כך שהכוס של ג'ניפר מתנפצת ומותירה מאות רסיסים בתוך האמבטיה.

אתה מחזיק את ידה חזק ואומר, אל תזוזי.


*דימוי: פאצ'ו מ. תורס

למה אנחנו לא הולכים למיקֶה, לרוברט או לקְנוֹזִי? כי החבר׳ה אומרים שלמיקה, לרוברט ולקנוזי אין זמן היום, ואין ברירה, אנחנו מוכרחים שוב לעלות אליו, מוכרחים שוב להיכנס למאורה המעופשת של ואטאן בקומה העשירית, שיש בה ריח של כלב, למרות שאין לו כלב בכלל, והתריסים בה תמיד מוגפים, נעים זה בטח לא. הוא יושב ליד השולחן ושוקל את הגראס במאזני היד המצחיקים שלו, ואז הוא מוסיף עוד קצת גראס ושוקל שוב, ואפשר רק לקוות שהוא לא יתחיל שוב לצטט שירים בפרסית. מצד שני, מה זה בעצם משנה, הרי הוא בלאו הכי תכף יתחיל לדבר. ואנחנו גם יודעים בדיוק מה הולך לבוא, הסיפור עם שבבי העץ שתקעו לדוד שלו מתחת לציפורניים, והסיפור עם הביצה החמה שתקעו לדוד שלו מאחורה. ואז הוא מהנהן פתאום, כאילו עוד רגע תבוא בדיחה, אבל הוא רק מספר לנו שאבא שלו היה בנאדם אמיץ מאוד, בדיוק כמו שהוא, ואטאן, הוא בנאדם אמיץ מאוד, והוא שוקל ושוקל ומספר לנו על העלונים שנתנו לו לחלק בבית הספר, אבל הוא כבר סיפר את זה אלף פעם. כבר אלף פעם הוא צייר לנו את הסמל עם גדר התיל ופרח הציפורן, ועכשיו הוא שואל אם אנחנו רוצים שיצייר לנו את סמל המפלגה הקומוניסטית. אנחנו שואלים בחזרה אם הוא זוכר את הציור של אתמול, אבל הוא לא מקשיב לנו בכלל. עכשיו הוא מתאר את סרט הקולנוע שראה כשירו באבא שלו, ואנחנו מכירים את זה לפרטי פרטים, ומכירים גם את ההרגשה הפתאומית שגרמה לו לעזוב את הקולנוע, אנחנו יודעים שאבא שלו דימם למוות ושהוא היה בנאדם אמיץ, רק לפני שתי דקות הוא הזכיר את זה. אנחנו אומרים: אנחנו צריכים ללכת למסיבה, ואטאן, אין לנו הרבה זמן.

הוא שואל אם אנחנו רוצים תה.

והוא מכין לנו תה ומדבר על נשים, וכמעט אפשר לחשוב שעכשיו יהיה בסדר, אבל אנחנו כבר רואים לאן זה מוביל, אל הדודות שלו מהים הכספי שהוא הסתתר אצלן עם האבא המת שלו, אלו באמת היו נשים, אנחנו כבר יודעים, עשר נשים שמנות, וכולן היכו בידיהן על הראש מרוב צער.

ואז ואטאן צוחק.

ואטאן צוחק לבד, לעצמו, בזמן שהוא מביא את התה ואז שוב מתחיל לתאר איך אבא שלו שכב במרתף רחוץ ומאופר, ואיך קברו אותו אחר כך בגינה, אנחנו כבר מכירים את זה בעל פה. אנחנו אומרים: ואטאן, קברת את אבא שלך ואז הסתובבת בים הכספי, שבו הנשים יורדות למים מכוסות, ופגשת את אַסְפָאֶל הקטנה, שהייתה שונה מכולן עם השיער הקצר שלה. הלכת אחריה דרך השדות, על פני עצי רימון וגרוטאות של מקררים, והיא הייתה כמעט כמו נער והתיישבה על חומות, והנשיקות שלה היו כמו נשיכות. אבל אתה חושב שאנחנו באמת רוצים לשמוע את כל זה שוב פעם, ואטאן? אתה חושב שאנחנו רוצים לשמוע שוב פעם איך היא נעלמה פתאום ואיך השוטרים באו ובעטו לך בבטן כי הם ראו אתכם? ואיך חשבת שיתלו אותך על מנוף בחצר הגרוטאות, ואיך השוטרים בסוף הלכו משם ולא תלו אותך על מנוף, ואיך אספאל יצאה מתוך אחד המקררים וצחקה כאילו היא לא פחדה בכלל? לא, ואטאן, אנחנו לא רוצים לשמוע את זה שוב פעם, בטח שלא בפעם האלף, ולמה אתה מביא עכשיו עלי גפן ממולאים ומספר שוב את אותה בדיחה ישנה וקורא לעלי הגפן ״התחתונים של חווה״? פשוט תשקול את הגראס, ואטאן, תשקול את הגראס.

וְואטאן שוקל ושותק ואז הוא אומר: המלחמה, ואנחנו אומרים: לא, ואטאן, עזוב את המלחמה עכשיו, תשקול את הגראס, כי מה, אנחנו לא יודעים? אנחנו לא יודעים שגייסו אותך וערקת והיית צריך לחכות למבריחים שלושה ימים בתוך מערה? מה, אנחנו לא יודעים שאספאל באה ורצתה לברוח איתך, למרות שהמבריחים התנגדו, ושאחר כך המבריחים בכל זאת הסכימו כי היא שלפה כסף מהכיס? ושכל המבריחים קראו לעצמם  ״עלי״, מה, את זה אנחנו לא יודעים? אנחנו לא יודעים שרכבתם אז על סוסים דרך ההרים ושלא יכולת לראות יותר כלום מרוב שלג? אנחנו אומרים: כן, ואטאן, אנחנו בהחלט יודעים את כל זה, כבר רכבנו איתך אלף פעם דרך ההרים וכבר אלף פעם שאלנו את עצמנו יחד איתך, אם הסוס הולך קדימה או אחורה ואם אנחנו כבר בעבר השני. ראינו את השלג הכחלחל ואת המנופים ואת גדר התיל, שבכלל לא היו ממשיים, ואנחנו יודעים שהעלי הכי חזק היכה אותך, ואטאן, כי היית תשוש כל כך. ראינו את המסוקים שחגו מעל הכפרים בהרים, ואיך נאלצתם להתחבא בין העזים, ואיך נגעת בעמוד הגבול לטורקיה שלוש פעמים כדי להשתכנע שאתה לא מדמיין. אנחנו יכולים לספר את זה מתוך שינה, ואטאן: הייתם עשרים איראנים והתחבאתם בתוך משאית, מאחורי שטיחים, ולחברה שלך ירד דם מהאגודל, והיא ביקשה שתנשק אותו ורצתה לשמוע כל הזמן כמה אתה אוהב אותה, אבל לך כבר לא היה כוח לזה. ומישהו הפיל את המְכל שלתוכו הייתם משתינים, זה היה מניף המשקולות מזָהֶדאן, ואתה בקושי יכולת לסבול אותו כי הוא רק הראה כל הזמן את הכתבה מהעיתון עם התמונה שלו והיה מדבר בקול רם מאוד על הפרסים שזכה בהם, גם כשעצרתם בתחנות דלק, ששם אסור היה לדבר בשום אופן, ידעת את זה? תן לנו לספר לך, ואטאן, כי אנחנו יודעים הכול בדיוק! אספאל נצמדה אליך כל כך עד שבקושי יכולת לנשום, ואז היה חור ביריעה ושוב ראית בפעם הראשונה בתים, ואטאן, גם אנחנו רואים אותם.

אההה, ואטאן אומר, בסדר, בסדר, הבנתי, אבל אולי תרצו ביצה חמה? אולי תרצו שאדחף לכם מאחורה ביצה חמה כמו שעשו לדוד שלי? והוא קם ומעמיד פנים כאילו הוא מתכוון ללכת לבשל ביצה, אבל אז הוא מרים גבה, ואנחנו אמורים להבין שזה היה בצחוק, ואנחנו מחייכים עכשיו כולנו ביחד, כן, אנחנו ממש כמעט מחייכים עכשיו, אבל בעצם אנחנו לא באמת מחייכים, אלא אומרים: ואטאן, תעשה טובה, תשקול את הגראס. והוא שוקל את הגראס, אבל הדיבור פשוט נשפך ממנו, הוא יוצא מהשפה התחתונה שלו. יש הרי משהו שהוא עוד לא סיפר לנו: איך הוא חטף פריחה כזאת שהוא היה מוכרח לגרד לעצמו את החזה במזלג עד זוב דם, זה היה כשהם כבר היו באיסטנבול, אספאל והוא, כל החורף הם גרו בחדרון זעיר והיו צריכים לחכות שם לַדרכונים. והוא היה צריך לגדל זקן, ולגלח אותו רק לפני הצילום, כי אז העור מתחתיו יוצא בהיר וחלק, והוא היה נראה צעיר יותר, אבל הייתה לו פריחה גם בזקן וכל הגוף שלו היה עקצוץ אחד גדול. ואז אספאל השתמשה בארון להבעיר אש לחימום, למרות שעלי אמר שאסור להשתמש בארון להבעיר אש לחימום, ואיך שהם רבו ואיך שהוא רצה לשכב איתה, ואיך שהיא רצתה לשכב איתו רק אם הוא אוהב אותה, ואיך הוא לא יכול היה להגיד שהוא אוהב אותה. ושנגיד לו אנחנו, איך אפשר לאהוב מישהו באמת כשהתריסים כל הזמן מוגפים, וכשעלי מביא לחם רק מדי פעם, וכשהסחת הדעת היחידה היא הטלוויזיה הטורקית שמשדרת רק בין שש לתשע, וגם אז בעיקר סרטים רומנטיים שאתה לא מבין מהם כלום, רק ראבאבאבאבאב, שכנראה אומר ״אני אוהב אותך״. אבל איך אפשר לאהוב ככה מישהו, שנגיד לו. כשעלי הבוס מופיע עם הצלם ועם שתי בחורות ומתנהג כאילו הוא מלך במעיל הפרווה שלו, כשהוא תופס לאספאל בשדיים הכמעט לא קיימים שלה, וכשאספאל בכל זאת מחייכת בחביבות כי היא רוצה עצים לבעירה. וכשעלי הבוס אומר שהם לא משתמשים במספיק סְפּירְט ושאיראנים לא יודעים להבעיר אש, וכשהוא רוצה להדגים להם איך מדליקים את התנור. וזה בעצם מצחיק, אומר ואטאן, אנחנו לא חושבים שזה מצחיק? איך שעלי הבוס התיז ספירט לתוך התנור וזרק לתוכו גפרור ואז נשמע פיצוץ, וענן ענקי של אפר צבע את כל החדר בשחור. אבל זה שעלי הבוס נעלם אחר כך כעונש על הטמטום של עצמו והופיע עם הדרכונים שלהם רק אחרי שישה שבועות, זה לא ממש מצחיק, אבל בעצם הוא בכלל לא רוצה לספר לנו את זה, הוא הרי לא רוצה לנג׳ס. הוא גם לא רוצה לספר איך עלי הבוס המשיך לעשות ממנו צחוק ואמר לו שיגיד בשדה התעופה שהוא פגוע מוח ורוצה לעבור ניתוח בגרמניה. ושהוא באמת אמר את זה בשדה התעופה, ושהוא טס לגרמניה בתור טורקי ושעכשיו קראו לו עמיר חוּשאנְג ראבארזארֶה, למרות שזה מצחיק. אבל הוא לא רוצה לספר לנו את זה, וגם לא שהשוטר בדלפק שיפשף את התמונה של אספאל והבין שזאת לא התמונה המקורית, ושהוא, ואטאן, לא יכול היה לעזור לה ורק בהה באצבעות של השוטר, ואז ניסה להגיד משהו על מזג האוויר, אבל היא כבר הסתלקה ונעלמה לתמיד. והוא גם לא רוצה לספר לנו שפתאום הוא דווקא כן ממש אהב אותה, אלא אם אנחנו כן רוצים לשמוע את זה.

ואנחנו אומרים: בעיקרון, ממש לא, האמת, במיוחד כי אנחנו כבר יכולים לדקלם את זה מתוך שינה, ואטאן, פשוט תשקול עכשיו את הגראס! והוא שוקל את הגראס ואומר: אוף, המשקל הזה דפוק, אני אתן לכם בחינם! או, אלה מילים, ואנחנו מודים לו. אנחנו קמים לצאת סוף סוף למסיבה, וְואטאן עוד שואל, כמובן, אם הוא יכול להצטרף. אבל אנחנו אומרים: לצערנו אי אפשר, ואטאן, זו מסיבה פרטית, מצטערים, אתה בטח מבין את זה? והוא אומר שהוא מבין, אבל אז הוא בכל זאת בא איתנו, כי הוא רוצה ללכת לקיוסק, זה הרי באותו כיוון, אבל אחרי שנפרדנו בקיוסק אנחנו שמים לב שהוא ממשיך ללכת אחרינו. בכל פעם שאנחנו מסתובבים, הוא מסתתר בצל, וכשאנחנו מגיעים בסוף למסיבה, יש לנו הרגשה ממש משונה. לפני הבית מחכות הבחורות שביקשו שנביא להן גראס, הן מסתכלות עלינו, אבל נראה שהן בכלל לא מתעניינות בנו, בעצם הן רק זוקרות את ראשן ושואלות: מה זה שם אחריכם?

ואנחנו אומרים: זה ואטאן, אנחנו קונים ממנו גראס.


*Andreas Stichmann, 2013 ©

ריקרדו גונסאלס הלך לקולנוע באופן קבוע. הזיכרון החשוב הראשון שלו משם הוא סרט בשחור-לבן על שוטרים וגנבים שראה לפני די הרבה שנים. לפני כן היה הולך לקולנוע לעתים יותר רחוקות, פעם בשבועיים או פעם בחודש, אבל אחרי הסרט ההוא הכול השתנה. כשיצא מהאולם הוא הרגיש פתאום צורך דחוף לראות את הסרט פעם נוספת. וזה מה שהוא עשה. הוא התיישב שוב מול אותו רצף תמונות בשחור-לבן ועקב אחר הפעולות של הגנבים, שברחו מהשוטרים. הם גנבו מכונית משוריינת, אבל לא הצליחו לפרוץ אותה. ריקרדו גונסאלס ידע שיתר הצופים לא יודעים את הסוף ורצה לדבר עליו עם מישהו, להתפעל עם השכן במושב הסמוך מהמתח המופתי שנוצר כשאחד השודדים מנסה לקחת מידו של השומר את האקדח ולא מבחין שהוא עדיין בחיים. אבל ריקרדו גונסאלס לא הכיר איש באולם: כולם שם היו אנשים זרים. בסוף הכול משתבש בשביל שני הגברים והבחורה; היא קופצת מהצוק עם המנהיג. אחר כך הופיעה המילה "סוף" וריקרדו הבין, לפי תגובת הקהל, שהסרט לא היה להיט. סרט מבאס, הם אמרו, והסוף לא ברור. ריקרדו שוטט בעיר שעות וחשב על התגובה של הצופים, שנראתה לו מוזרה. הוא התחיל להטיל ספק באיכות הסרט: עלה בדעתו שאולי הטעות היא דווקא שלו. אבל אין שום דבר מוזר בסוף הזה, הוא ברור לגמרי! המנהיג והבחורה מתאבדים, אין שום ספק. מה הצופים לא הבינו? מכל מקום, הוא לא ידע מספיק על קולנוע כדי להיות בטוח שהוא צודק, מכאן הספקות. אילו היה יכול לדבר עם מישהו, אילו הכיר מישהו בעיר הזאת שאפשר היה לשאול אותו שאלות על הסרט… אבל לא. הפתרון היחיד שעלה בדעתו היה לחזור לקולנוע למחרת. כשהגיש לשומר את הכרטיס, הוא זיהה אותו ועקב אחריו במבטו, כולו חיוכים.

"לפחות יש מישהו אחד שאהב את הכישלון הזה," הוא אמר, אחרי שריקרדו חלף על פניו. "הטיפוס שהרגע נכנס כבר ראה אותו איזה שמונה פעמים."

ריקרדו גונסאלס התיישב באותו מושב שישב בו בפעמים האחרות שראה את הסרט. הוא חיכה בקוצר רוח שהאורות ייכבו. הפעם הוא ידע שלשחקן שמשחק את המנהיג קוראים רוד סטייגר ולבחורה קוראים נדיה טילר. הוא עקב אחרי העלילה, שטוף בזיעה קרה. בסצנת הסיום, כשסטייגר והבחורה עומדים על שפת התהום ואומרים לשוטרים: "כן, אנחנו כבר יורדים", ריקרדו הבין שהקהל שוב יעזוב את האולם בלי להבין את הסוף.

"הם מתאבדים, הם קופצים מהצוק!" הוא קם וצעק פתאום, משתמש בידיים בתור מגאפון.

מפולת של קריאות השתקה נחתה על ראשו של ריקרדו, אבל הוא התעלם מהן לחלוטין.

"שימו לב שהמצלמה מצלמת מלמטה, הם מעדיפים למות מאשר ליפול בידי המשטרה, תבינו!" הוא צעק שוב; באותו רגע לפתו שלושה עובדים את חולצתו.

"רמאים, הדבר הטוב היחיד בכל הסרט היה הטיפוס הזה שהתחיל לצעוק באמצע האולם," העירה ביציאה גברת בשמלה סגולה.

הכי כיף לחלוק את השמחה עם יתר הצופים אחרי שראינו יחד סרט גדול, או לדרוש בחזרה את הכסף אם הסרט היה גרוע. זה מה שנפלא בימי שבת: אני יכול להביט בזוגות נכנסים לאולם יד ביד, ואני אוהב אותם כי אני יודע שכל מה שקורה פה הוא הדבר הכי חשוב בעולם בשבילם. אנשים שמחים בשבת, מדברים הרבה, ואני יכול לשמוע מה הם אומרים, לעמוד ליד קבוצות של אנשים ולשמוע מה דעתם על הסרט ולהחליט אם אני מסכים איתם. גם ימי ראשון הם בסדר. אבל באופן שונה: אנשים הולכים לקולנוע, אבל הפנים שלהם לא שמחים, כנראה כי יום שני נמצא מעבר לפינה. בגלל זה בימי ראשון קשה לדעת מה אנשים חשבו על הסרט.

אילו הכרתי מישהו שאוהב קולנוע, הכול היה יותר קל. כן, היינו הולכים לקולנוע כל יום ולא היה אכפת לנו אם האולם ריק. היינו מדברים ואחר כך משוטטים בעיר הזאת. זה היה יכול להיות מעולה בשבילי, בעיקר באמצע השבוע, כשאף אחד כמעט לא הולך לקולנוע. עצוב לשבת לבד, מוקף במושבים ריקים, אבל אם לא ללכת לקולנוע, מה עוד יש לי לעשות? לא מעט פעמים, בימי שני, מוקף בשלושה או ארבעה פרצופים ממורמרים, שקלתי לצאת באמצע הסרט. אבל יום אחד אצא לעיר לחפש את חובבי הקולנוע, את אלה שאני פוגש כל יום שבת בבית קולנוע זה או אחר. אוכל לחפש, למשל, את הבחורה עם השיער היפה שהולכת עם החבר שלה ומחייכת תמיד. היא בטח יודעת הרבה על קולנוע, כי היא הולכת כמעט פעמיים בשבוע. אחפש מישהו ואדבר איתו על הכול, מהסרט הראשון ועד האחרון. יום אחד אני אעשה את זה, בחיי.

"אתה ילד גדול עכשיו" החזיק בקושי שלושה ימים על המסך. ריקרדו גונסאלס ראה את שלוש ההצגות של יום שישי ואפילו חזר בשבת. זה היה היום שבו הקהל הזועם דרש את כספו חזרה חצי שעה אחרי שהסרט התחיל. ומכיוון שאיש לא התייחס אליהם, התחילו הצופים לזרוק פופקורן דביק ואפילו נעליים, וחלקן פגעו במסך. ההנהלה נאלצה להדליק את האורות ולהכריז שמעתה והלאה היא שומרת לעצמה את הזכות לסלק מהאולם כל מי שיתנהג באופן לא ראוי. האורות שוב כבו, האנשים המשיכו לעשות בלגן וההנהלה לא עשתה כלום. ריקרדו, רועד מרוב כעס, תהה מדוע הם לא עוצרים את ההקרנה ומדוע הצופים, אם הסרט לא מוצא חן בעיניהם, לא עוזבים את האולם. הוא סבל במשך כל הסרט והביט בשחקן החדש, שזו היתה הופעת הבכורה שלו, ובאליזבת הרטמן היפהפייה, וביקש סליחה על קבלת הפנים הזאת, מהם ומפרנסיס פורד קופולה, בשם כל חובבי הקולנוע. אחרי הסרט הסתער ריקרדו גונסאלס לתוך המון המתלוננים. הבחורה עם השיער היפה היתה ביניהם. ריקרדו נעמד מאחוריה כדי לשמוע מה היא אומרת על הסרט, אבל היא לא אמרה שום דבר: רק הסתכלה על החבר שלה וחייכה, זה הכול. ריקרדו גונסאלס לא האמין, הוא חשב שהיא יפה מכדי לא להגיד שום דבר אחרי שראתה סרט נפלא כל כך כמו "אתה ילד גדול עכשיו". אם היא רק תראה לי במילים שהיא אהבה את הסרט, אגש ואגיד לה שלום, אבל היא לא אומרת כלום, היא רק עומדת שם ומחייכת.

"סרט גדול, הכי טוב שראיתי השנה."

המילים האלה נאמרו קרוב מאוד לראשו. ריקרדו גונסאלס הסתובב בעיניים פעורות ושפתיים חשוקות וחיפש את הדובר: זה היה בחור שמן במכנסי ג'ינס אמריקאים והוא המשיך להלל את הסרט למרות החבורה שלו, שהביטה בו בלעג אולי קצת קרבי מדי. אבל המצב הגרוע של הבחור לא עורר בריקרדו רחמים, אלא הערצה. הוא רצה להתנפל על השמן, לחבק אותו ולהכריז שגם הוא, כמוהו, אהב את הסרט של קופולה. אבל הוא ריסן את עצמו: עדיף לחכות עד שיהיו מחוץ לבית הקולנוע. הוא ראה את השמן מתחמק מהחבורה ונעמד מול הכרזה של הסרט. ריקרדו הלך אחריו ושמח לגלות שהוא לבד. גם הוא בטח מחפש מישהו לדבר איתו על קולנוע, הוא חשב, בזמן שראה את השמן מתקדם בשדרה.

ריקרדו הבין שהוא בזבז הזדמנות טובה לדבר עם השמן ויצא בעקבותיו, חוכך בדעתו כיצד לפתוח בשיחה. תן יד, אחי, רואים שאתה מבין בקולנוע. ככה אנשים מדברים בעיר הזאת. וכשהשמן ישאל אותו מדוע זכה במחמאה, ריקרדו יאמר לו גם אני אהבתי את "אתה ילד גדול עכשיו", חבל שהטמבלים האלה לא יודעים להעריך את הסרט. והם ישבו בבית או סתם ישוטטו בעיר, ידיים בכיסים, וידברו על הסרטים הכי טובים: "ג'ולייטה של הרוחות", של פליני או "הרץ", של קרול ריד, מכיר? נראה לי שהוא אנגלי, קשיש אנגלי: "הרץ", כן, עם לורנס הארווי, ואלן בייטס, לא? ועם לי רמיק, בחורה מתוקה עם שיניים יפות. באנגלית זה The Running Man  או The Ballad of the Running Man, "בלדה לאיש הרץ", "בלדה לנמלט"; פואטי יותר, לא? אני מזכיר אותו רק כי הוא נראה לי סרט מתח מופתי. והם ידברו גם על רוברט וייז, על הקולנוע שעשה לפני שהתחיל לייצר עוד ועוד סרטים שנועדו רק לזכייה בפרסי אוסקר. הם ידברו על "רדיפה", Hill House או The Haunted, לא יודע, אני תמיד מתבלבל בין הכותרת בספרדית לכותרת באנגלית לכותרת של הרומן שעליו מבוסס הסרט, ובסוף אין לי מושג מה זה מה. Hill House, סרט על רוחות רפאים עם ג'ולי האריס, סרט מעולה, מעודן, שעושה כבוד לז'אנר, לדעתי. והוא יגיד לו גם שהוא הולך לקולנוע מאז שהוא נולד, אבל שהוא אף פעם לא דיבר על סרטים עם אף אחד, שזו ההזדמנות הראשונה שלו להחליף רעיונות עם מישהו. הוא החליט לחכות עוד שני בלוקים ואז פשוט לגשת לשמן. גם אני אהבתי את "אתה ילד גדול עכשיו", תן יד לכבוד פרנסיס פורד קופולה, אחי.

השמן הוציא את הידיים מהכיסים ונעצר, כך עשה גם ריקרדו גונסאלס, שישה צעדים מאחוריו. השמן הביט לאחור, כאילו נפל לו משהו בדרך. הוא ראה את ריקרדו מחייך אליו, משום שהדבר היחיד שהצליח לעשות הוא לחייך, בציפייה שהשמן יסתובב ויושיט לו יד. אתה בא מהקולנוע, נכון? כשראה שהשמן לא ניגש אליו, ריקרדו הניח שהוא מחכה שהוא יתחיל בשיחה. אבל גם זו היתה טעות. השמן תחב שוב את הידיים בכיסים והמשיך ללכת, מהר יותר. ריקרדו המופתע יצא בעקבותיו.

החל להחשיך. הם הלכו כברת דרך. ריקרדו החיש את צעדיו, כשיגיעו לצומת הוא ייגש אליו. אתה מבין בקולנוע, אהבת את "אתה ילד גדול עכשיו", לא ככה? השמן הגיע לצומת, הביט אחורה פעם נוספת וריקרדו שוב חייך אליו במחשבה שהנה הפעם השמן יעצור. אבל לא: הוא פנה ימינה. ריקרדו לא הבין מה קורה, הוא מיהר לעבר הצומת, כמעט בריצה, ופנה ימינה, אבל לתדהמתו – השמן נעלם. ריקרדו סוכך על עיניו וניסה להבחין אם הבחור שהולך שם רחוק, באפלולית של שבע בערב, הוא האדם שהוא מחפש. לא, זה לא הוא. הוא תהה בדאגה מה יכול היה לקרות לחבר שלו. לאן נעלמת, איש, רציתי לדבר איתך על "אתה ילד גדול עכשיו", סרט ענק, לא?

ואז הוא הופיע. דלת הכניסה של בית צהוב נפתחה וממנה יצא הגוף הגדול של חברו, הידיים בכיסים של מכנסי הג'ינס האמריקאים. הוא נעץ את מבטו בריקרדו, שהספיק לחייך ולומר לו שלום לפני שראה את היתר מגיחים מתוך הבית.

"ערב טוב," אמר ריקרדו. התחלתי ברגל שמאל. בעיר הזאת אנשים אומרים היי או מה העניינים.

השמן לא ענה: רק בהה בו. מאחוריו עמדו ארבעה ובחור חמישי סגר את הדלת של הבית הצהוב.

"אהבת את הסרט, לא?" מלמל ריקרדו והתקרב אליו.

"אל תיגע בי, יא מתרומם," איים השמן, אחרי רגע של היסוס, "אל תתקרב אלי אפילו."

"בואו נפרק לו את הפרצוף," אמר בחור אחר, דומה מאוד לשמן, אבל רזה עד גיחוך.

"מה?" שאל ריקרדו גונסאלס. "לא, באתי רק לדבר איתו," הוא הצביע על השמן, "על הסרט. תשאלו אותו בעצמכם ותראו שאני צודק. ראית את 'אתה ילד גדול עכשיו', נכון?"

"מה קרה? לא מצאת שום חבר בקולנוע, יא הומו?" שאל השמן, והיכה את ריקרדו ביד שהושיט לעברו.

"לא, אתה לא מבין, אתה לא מבין, באתי לדבר על הסרט, אתה אהבת אותו, לא ככה?"

"לא, לא אהבתי אותו."

ואז הם הרביצו לריקרדו גונסאלס. בעודו מפענח את תשובתו של השמן, הוא חש את המהלומה הראשונה בעורפו, ואחריה אגרופו של השמן ופניו מאחור, מכה בגב וקריאות הצהלה של הנערים האלה, ואם אחטוף עוד אחת שם אתפוצץ אבל לא ירד דם, אתפוצץ, הוא אמר שהוא לא אהב את הסרט אבל זה לא באמת הוא, באתי כדי לדבר על הסרט, נראה לי שהאמא קוראת לילדים לבוא לשולחן, המנגו הזה שתלוי שם, הדברים האלה לא קורים פה, אני ראיתי את כל האנשים בעיר הזאת אוהבים זה את זה, לפני שגופו הוטח פתאום על הקרקע לחיק האספלט המתוק והלח.

אני הולך לקולנוע כל כך הרבה זמן שאני מכיר את הריח של האנשים על המסך. לא מזמן ראיתי סרט חדש של פיטר קולינסון: "יום ארוך למות בו", יום ארוך מדי שהדבר היחיד שהם עושים בו הוא להרוג, כי אפילו כשהם מתים, הם הורגים – את עצמם. אבל עברו כבר הרבה ימי שבת וימי ראשון והרבה סרטים. לכן אני בספק שיש מישהו בעיר הזאת ששמח כמוני, כשאני מגלה שהאנשים שבאים איתי לקולנוע מסכימים איתי לגבי סרט כזה או אחר. יום אחד אגיד שלום לכל החברים שלי, לכל הבחורות שמתיישבות לידי באולמות; כשאתחיל לא יהיה לזה סוף. הבחורה עם השיער היפה לא נראית בשום מקום: היא בטח עברה לעיר אחרת; הבחור שהסתובב איתה, לעומת זאת, ממשיך לבוא לקולנוע, אבל עם בחורה אחרת, בעלת עיניים ירוקות ושיער שחור. גם הם חברים שלי: תמיד כשהם רואים אותי הם אומרים לי שלום בחיבה. הרבה סיפורים הוקרנו על המסך והרבה ימי שבת באו והלכו, ואני מאושר כשהם יוצאים מהאולם מלאי הערצה אחרי סרט של פולנסקי או של וינר או של פיטר ווטקינס או של פונטקורבו, או אפילו של סטיוארט רוזנברג, כן, זה שעשה את Cool Hand Luke, עם פול ניומן, ראיתם אותו? כן, Cool Hand Luke, אבל אל תתעצבנו, אני חייב להזכיר את הכותרת המקורית כשבספרדית שינו לה את המשמעות, אבל את זה אתם יודעים טוב מאוד. בגלל זה אני מחכה ליום שבת, כדי לפגוש את החברים שלי ולדבר איתם ולשוטט בעיר, להיזכר בקים נובאק ב"האגדה של ליילה קלייר", של רוברט אולדריץ', ולהכיר בכך שאנחנו מאוהבים מעל הראש בלי רמיק ובשירלי מקליין ובאנז'נט קומר בתפקיד בחורה מקסיקנית לצד מרלון ברנדו, ושאנחנו אוהבים גם את קתרין דנב ב-Repulsion. ולמה לא להיזכר לפעמים בסרטים של המנוחים ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור ולהעלות השערות לגבי תאונת הדרכים שהרגה אותם: אנחנו לועגים להם, אבל גם זוכרים אותם באהבה. ובסופי שבוע, תמיד, אנחנו הולכים לאולמות סוג ב' או סוג ז' כדי לראות את הסרטים שפספסנו, כמו הפעם ההיא שיצא לנו לראות את "המרדף" של ארתור פן והחזקתי לה את היד ביציאה ונזכרנו בסצנות הסיום של Blow-Up, את יודעת על מה אני מדבר, מותק, הגבר שמשוטט בעיר ומתבונן בתמונה היפה כל כך שיוצרים שני מאהבים, והוא עומד שם בנוכחות האהבה ומצלם, והתוצאה של אותה תמונת אהבה היא רצח ומוות, והגבר לא רוצה שזה יחמוק לו מהידיים כי זה הדבר היחיד החשוב שקרה לו בחיים האומללים שלו, אבל אני אומר לך, מותק, אי אפשר, אי אפשר לשרוד שם, עדיף להצטרף למאושרים שנפל בחלקם המזל לא לחשוב, כדי לשרוד צריך ללמוד לשחק טניס בלי כדור ובלי מחבט. ככה זה: העיר קיימת ואני קיים בעיר ואני הולך לקולנוע ואני מאושר.

אין דבר שריקרדו גונסאלס היה רוצה יותר בחיים מאשר לדבר על המערבון הזה שראה לפני המון זמן, "המסע לשילה", עם סצנות מלחמה שלקחו מסרטים אחרים. סרט הנעורים היחיד על מלחמת האזרחים, על שבעה נערים טקסנים שמחפשים משהו ולא יודעים מה. הוא היה רוצה לדבר עם מישהו, לא משנה מי, על כמה סצנות יפות בסרט הזה, אבל הוא שותק, הוא יודע שעליו לשתוק, ואחרי הסרט הוא משוטט בעיר הזאת, מדבר לעצמו ועיניו בקרקע. הוא מכיר המרצפות בעל פה והוא שב ומעלה בדמיונו את הצבעים, הרגשות והמילים שראה על המסך.

כי ריקרדו גונסאלס ממשיך ללכת לקולנוע.

1969

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty