search

;Son coeur est un luth suspendu

Sitot qu'on le touche il resonne.1 – דה בֵּראנזֶ'ה

לכל אורכו של יום סתיו אטום, אפל ואילם, תחת עננים נמוכים-לדכא, חציתי לבדי, רכוב על סוס, כברת-ארץ שָמֵמָה מאין כמותה, ולבסוף מצאתי עצמי, בִּנטוֹת צללי הערב, נוכח בית אשר אפוף-התוגה. אינני יודע איך קרה הדבר – אך ברגע שבו נחו עיני על המבנה, צער שאין לשאתו פלש אל רוחי. אני אומר שאין לשאתו, כי אי אפשר היה להקל את ההרגשה באמצעות אחת מאותן המיות-לב מענגות-למחצה, משום הפיוט שבהן, שעל ידן מסתגלת הנפש אפילו למחזותיהם הקשים ביותר של השומם או הנורא. התבוננתי על הנוף הנפרש לפני – על הבית עצמו, ועל תוויה הפשוטים של הנחלה – על הקירות הקודרים – על החלונות הפעורים כעיניים ריקות – על שיחי הגומא שֶׁרְקבם גדל פרע – ועל גזעיהם הלבנים של כמה עצים אכולים – כאשר רוחי נתונה בשפל שאין מושלו על פני האדמה מלבד מוצאי חלומו של זולל-האופיום – הנפילה המרה אל היומיום – נפילתה המחרידה של ההינומה. לבי כרע במרה, קפא בקרה – המחשבה נרבצה בשוממות חסרת-תקנה אשר שוב לא היה בכוחו המדרבן של הדמיון להקימה אל הנשגב. מה הדבר – עצרתי כדי לחשוב – מה הדבר שכך מרט את עצבַּי במראיתו של בית אשר? המסתורין נותר חתום, ובה-במידה לא יכולתי ליצירי-הצללים שצבאו עלי בשרעפי. נאלצתי לסגת אל המסקנה הלא-מספקת, כי צירופים מסוימים של עצמים טבעיים פשוטים ביותר מתייחדים, מעבר לכל ספק, בכוח להשפיע עלינו בדרך זו, אך ניתוחו של כוח זה חורג מעומקה של השגתנו. אפשר, הגיתי, שדי יהיה בסידור שונה של תווי הנוף, של פרטי התמונה, כדי לחולל תמורה ביכולתה להלך נכאים על רואיה, ושמא אף לבער יכולת זו מכול וכול. רעיון זה דחק בי לנהוג את סוסי אל שפתו התלולה של אגם שחור ושמנוני שהשתרע זוהר וחף-מאדווה לצד הבית, ולהתבונן מטה וּבְאברַי צמרמורת, רוגשת אף יותר מקודמתה, על מראותיהם הערוכים-מחדש, ההפוכים, של שיח-הגומא האפור, וגדמי העצים האיומים, והחלונות הפעורים כעיניים ריקות. 

ואף על פי כן ערוך הייתי לעשות בבית הקדרות הזה כמה שבועות. בעליו, רודריק אשר, היה בנערותי אחד מרעי הטובים; אך שנים רבות חלפו מאז פגישתנו האחרונה. לאחרונה הגיע אלי, ואני כבר הרחקתי לחבל אחר של הארץ, מכתב ממנו, שעל לשונו הדוחקת – לשון תחנונים – לא יכולתי להשיב אלא במענה אישי. כתב היד העיד על עצבים מרוטים. המחבר סיפר על מחושי-גוף מענים – על מחלת-נפש שהתעמרה בו – ושאל בכל מאודו לבואי, חברו הטוב ביותר, ואמנם היחיד, בתקווה שחברתי העליזה תשכך במידת-מה את מצוקת החולי. הצורה שבה נאמרו דברים אלה, ועוד רבים – הלב שמקרבו עלתה הבקשה – לא הניחו לי מקום להסס, וכך נעניתי לאלתר להזמנה, שהיתה ונותרה כחידה בעינַי.

בנערותנו שרתה בינינו קִרבה של ממש, ובכל זאת ידעתי על חברי אך מעט. במנהגו המסוגר דבק בקנאות, ועם זאת ידעתי כי משפחתו העתיקה מאוד התייחדה מאז ומעולם ברגישות מיוחדת של המזג, אשר נוצקה במרוצת הדורות ביצירות אמנות מרוממות לרוב, והתגלמה לאחרונה בשורה של מעשי צדקה פזרניים אך מוצנעים, וכן במסירות אדוקה למדע המוסיקה – לנפתוליו הדקים יותר מאשר לזני היופי המסורתיים, המזוהים-בנקל. כן למדתי להפתעתי הגדולה כי חוטר בית אשר, שבע-כבוד ככל שהיה, לא העמיד בזמן מן הזמנים ענף שהאריך ימים; לשון אחר, המשפחה כולה נמצאה בשקיעה, ולמעט חריגות ארעיות נמצאה במגמה זו מאז-ומעולם. אותו מחסור – הרהרתי בעודי שוקל ביני לביני את דמותו של הבית שכה הפליאה להשתמר לעומת דמויותיהם למודות-הטלטלה של דייריו, ומפליג אל השפעתה האפשרית של זו על אלה במהלך המאות – אותו מחסור בשארים, שמפאתו דבק השם באחוזה מדור לדור, מאב לבן, אפשר שהוא אשר גרם בסופו של דבר לזיהויָם של השניים, עד כדי כך ששמה המקורי של הנחלה נתגלגל באותו תואר דו-משמעי מפוקפק – "בית אשר"; תואר שכרך יחדיו, לדידם של האיכרים שנזקקו לו, את המשפחה ואת ביתהּ.

כבר אמרתי כי הניסוי הילדותי-כלשהו שערכתי בהשפילי את מבטי לאגם לא הועיל אלא כדי להעמיק את רישומו הראשון של הבית. אין ספק כי ההכרה בהתגברותה המואצת של אמונת-השווא שלי – ומדוע לא אכנה אותה בשם זה? – תרמה בעיקר להאצתה של התגברות זו עצמה. מכבר ידעתי, כי זה חוקן הפרדוקסאלי של כל תחושות-הלב אשר שורשן באימה. ואפשר שמטעם זה בלבד, כאשר שבתי ונשאתי עינַי אל הבית-גופו מעם דמותו הטבועה במים, פשה בדמיוני תעתוע משונה – אמנם, תעתוע מגוחך כל-כך, שאיני מזכירו אלא כדי ללמד על כוחם של הרשמים אשר הכבידו עלי. השאתי את דמיוני להאמין כי על הבית והנחלה ריחף אוויר מיוחד להם ולסביבתם המיידית – אוויר שלא היה בינו לבין אוויר העולם ולא כלום, ובכל זאת בְּאשָתוֹ עלתה מן העצים הנרקבים, ומן הקיר האפור, ומן האגם הדומם – אד ערפלי וממאיר, נרפה וזחלני, בגון עופרת שכמעט אינו ניכר לעין.

ננערתי ממה שאי אפשר לו להיות אלא חלום, ונפניתי להתחקות מקרוב אחר פניו הממשיים של המבנה. הבית כולו אמר יושן מופלג. צבעו כמעט שדהה כליל במרוצת הדורות. פטריות זעירות פשטו בחזיתו, משתלשלות מן המרזבים בפקעות סבוכות. ובכל זאת לא ניכרו במבנה סימנים להרס של ממש. שום נדבך לא מט לנפול, וכנגד התפוררותן של לבנים בודדות, האגפים עצמם עמדו בשלמותם. רושם זה העלה בדעתי את שלמותו המתעתעת של רהיט-עץ ישן, שהלך ונרקב במשך שנים ארוכות באיזה מרתף נשכח, שמור מפני הבל-הפה של העולם החיצון. אך מלבד עדות זו לרקב הפושה, דומה היה שהבית ניצב איתן על אדניו. מתבונן חד-עין עשוי היה להבחין בסדק ניכר-בקושי, אשר נמשך והזדגזג מגג הבניין ובמורד חזיתו, עד שאבד במימיו המעופשים של האגם.

משעמדתי על תווים אלה רכבתי על פני מסילה קצרה והגעתי אל הבית. שמש שהמתין לבואי נטל את סוסי, ואני נכנסתי אל האכסדרה הגותית הקמורה. משרת הדריך אותי, בלאט ובדממה, במבוכיהם של מסדרונות אפלים לרוב אשר הובילו ללשכת אדוניו. המראות שראיתי בדרכי תרמו, איני יודע איך, להעמקתן של התחושות המטושטשות שבהן כבר דיברתי. החפצים סביבי – תחריטי התקרות, שטיחי הקיר הקודרים, רצפות ההָבְנֶה השחורות-משחור, ודמויות-הרפאים של מגנים ושריונות אשר השתקשקו לחיים לקול צעדַי – לא חרגו ממה שאליו או לשכמותו הורגלתי משחר ילדותי, אך אף שלא היססתי להודות ביני לביני מה מוכר היה כל זה, עדיין תמהתי מה זרים היו לי יצירי-הדמיון שעוררו המראות הרגילים. במעלה גרם מדרגות אחד פגשתי ברופא המשפחה. פניו, חשבתי, לבשו ערמומיות ומבוכה. הוא נד לעומתי בבהלה וחלף על פניי. וכעת המשרת פתח לרווחה דלת, והציג אותי בפני אדוניו.

החדר שבו מצאתי את עצמי היה רם וגדול מאוד. החלונות היו ארוכים, צרים ומחודדים; הם נקבעו במרחק רב כל-כך מרצפת האלון השחורה עד שאי אפשר היה לגשת אליהם מבפנים. קרניים קלושות של אור ארגמני הסתננו מבעד לזגוגיות המסורגות וחילצו מן האפלולית את מִתְאריהם של החפצים הבולטים בחלל; אך לשווא נאבקה העין להשיג את זוויותיו המרוחקות של הכוך, או לתור את חביונֵיהַ של התקרה הקמורה, המעוטרת-לעייפה. וילאות כהים כיסו את הקיר. הריהוט היה מופרז, לא-נוח, עתיק ומרופט. ספרים וכלי נגינה לרוב היו פזורים סביב, אך לא היה בהם כדי לתת חיים במעמד. הרגשתי כי אני נושם אוויר של צער. אקלים של דיכאון קשה, עמוק וחשוך-מרפא היה שרוי בכול.

עם כניסתי, התרומם אשר מן הספה שעליה היה שרוע פרקדן, ובירך אותי בחום יוצא-מגדרו, אשר תחילה סברתי כי היתה בו לבביות מופרזת – אותו מאמץ מאולץ הניכר במנהגיו של איש-העולם שבע-הרשמים. אך די היה לי במבט חטוף בפניו כדי להשתכנע בכנותו הגמורה. התיישבנו, ובמשך כמה רגעים, שבהם לא דיבר, התבוננתי בו בהרגשה שנמזגו בה רחמים ויראה. אין זאת אלא שלא נולד האיש אשר ידע תמורה נוראה כל-כך, בתקופה קצרה כל-כך, כמו רודריק אשר! אך בקושי עלה בידי להודות בזהות שבין הבריה המרוּששת המוטלת לפני לבין רעי משחר נעורי. ועם זאת, בכל גלגוליו היו תווי פניו יוצאי-דופן. חיוורון-מתים; עיניים גדולות, מימיות, וזוהרות מאין כמותן; שפתיים דקות משהו, לבנות מאוד, שהשתפלו בקו יפה-להפליא; חוטם עברי עדין, שנחיריו רחבים שלא כרגיל בתצורה זו; סנטר מגולף, שרפיונו אומר מחסור בתעצומות מוסריות; שיער רך ורפאי יותר מרשת של קורים – תווים אלה, לצד מתיחוּתָהּ של חלקת-עור, שהתפשטה בלא-מידה מן הצדעיים ומעלה, חברו להרכבתו של דיוקן אשר לא בנקל יישכח. וכעת חוללה הגזמתה של הדמות העולה מתווים אלה, ושל ההבעה שמסרו ברגיל, שינוי מופלג כדי כך, שפקפקתי בזהותו של האיש אשר אליו דיברתי. מכל הדברים החרידו ואף זעזעו אותי העור שחיוורונו היה לחיוורון-רפאים נורא, והעיניים שזוהרן היה לנוֹגָה לא-מכאן. שער המשי הופקר לגדול פרא, ורקמת המלמלה הנפרעת שלו צפה על סביבות הפנים יותר משנפלה עליהם, כך שאפילו במאמץ לא עלה בידי לזווג את הבעתה הערבסקית עם מושג כלשהו של אנושיות פשוטה.

מנהגו של חברי הכה בי בהפכפכנותו הסתורה, ועד מהרה התחוור לי כי מצב זה הוא תולדה של סדרת ניסיונות נרפים ועקרים להתגבר על הפרעת-עצבים כרונית. מכתבו, וכן זכרן של תכונות מסוימות שניכרו בו עוד בנערותו, ומסקנות שהסקתי ממוזרוּת מראהו ומזגו – כל אלה אמנם הכינו אותי מבעוד-מועד למשהו מעין זה. התנהלותו היתה שופעת-חיים ונכאה לסירוגין. קולו התרוצץ בין הססנות נרעדת (לפרקים שבהם נדמה היה כי כוחות-החיים פגו ממנו כליל) לפרצי עזוז חטופים – אותו היגוי מקוטע, מסורבל, משתרך וחלול – אותם עיצורי עופרת גרוניים, שקולים ומתנגנים בתואם, מן הזן שמוּעָד להפיק השיכור שאפסה תקוותו, או זולל-האופיום חסר-התקנה בשיאי שִלהוּבוֹ העצמי.

בסגנון זה דיבר על מטרת ביקורי, על משאלתו הדוחקת לראותני, ועל הנחמה שציפה כי אמציא לו. הוא נדרש באריכות-מה למה שראה כאופייה של מחלתו. היה זה, כך אמר, פגע משפחתי, טבוע בחוקה של השושלת, נגע עובר-בירושה שנואש מלמצוא לו מרפא – מחוּש-עצבים ותו לא, מיהר להוסיף, חזקה עליו שיחלוף מהר. המחלה התבטאה בשורה של תחושות לא-טבעיות. הוא מנה את הסימנים באוזנַי, ומקצתם עניינו ואף הדהימו אותי, אך אפשר שלמונחים ולדרך הרצאתם היה חלק בכך. הוא סבל רבות מחדות חולנית של החושים; גופו לא יכול לשאת אלא את המזונות התפלים ביותר; הוא לא יכול לעטות על עורו אלא בגדים מרִקמה מסוימת; ניחוחות כל הפרחים הכבידו עליו עד-דכא; די היה באור קלוש כדי לענות את עיניו; וצליליהם של כמה כלי-מיתר הם לבדם לא השרו עליו אימה.

מצאתי את חברי עבד נרצע לבלהה מזן בלתי-רגיל. "אני אובַד," אמר, "נגזר עלי שאובד בתוך איוולת אומללה. כך, כך – כך ולא אחרת אני עתיד למות. אני ירא את העתיד – לא את האירועים עצמם אלא את תוצאותיהם. אני רועד למחשבה על כל תקרית של כלום – על מה שתעולל לנשמתי הרצוצה. לא נותר בי כל פחד מן הסכנה; איני פוחד אלא מן האימה שבכוחה להלך עלי. במצבי המעורער ומרוט-העצבים, אני מרגיש כי במוקדם או במאוחר יהיה עלי לנטוש את החיים ואת התבונה גם יחד בתוך המאבק עם אותו יציר-עוועים קודר, ששמו הוא פחד."

מעט-מעט, מרמזים קטועים זעיר פה זעיר שם, נודע לי תו נוסף שמצבו הנפשי מתייחד בו. הוא היה שבוי באי-אלה אמונות טפלות באשר לבית שבו התגורר, ואשר ממנו לא נועז לצאת מזה שנים רבות – באשר להשפעה שעל כוחה המדומה עמד במונחים מעורפלים מכדי לִשְנוֹתַם כאן – השפעה שיסודות מסוימים בחומרו ובבניינו של מעון המשפחה, אמר לי, קנו להם בנפשו בִּרבוֹת שנים וסבל – השפעה שהכתלים והצריחים האפורים, והאגם העכור שאליו השפילו מבטם, אַצְלוּ בגופם לעצם הווייתו, לרוחו.

ובכל זאת הודה, הגם שבהיסוס, כי אפשר במידה רבה לייחס את הקדרות שפגעה בו למוצא טבעי ומוחשי הרבה יותר – למחלתה הקשה והנמשכת – אמנם לסופה הממשמש בעליל – של אחות אהובה, מחמל נפשו, חברתו היחידה מזה שנים ארוכות, שארו האחרון עלי אדמות. מחלתה, אמר במרירות שלא אשכח לעולם, עתידה להותיר אותו (אותו, השברירי לאין תקווה) בבחינת נצר אחרון לגזע אשר העתיק. בשעה שדיבר, הגבירה מאדֶליין (כי זה היה שמה) חלפה באגף מרוחק של הבית, ובלי שהשגיחה בנוכחותי, נעלמה. בחנתי אותה במבט שהתמזגו בו תדהמה וחלחלה; ובכל זאת לא ידעתי להסביר רגשות אלה. קהיון מכביד ירד עלי בעוד עיני עוקבות אחר צעדיה המתרחקים. סוף סוף נסגרה עליה דלת, ומבטי נהה, להוט כמו מכוח דחף, אל פני האח; אך הוא טמן פניו בידיו, ולא יכולתי לראות אלא כי משהו החורג מחיוורון של בני-אנוש פשט באצבעות השדופות, שבעדן זלגו דמעות חמות לרוב.

מחלתה של הגבירה מאדליין הביכה את רופאיה. אפאתיה מתמדת, היאכלות הדרגתית של הגוף, והתקפים תדירים, אם גם ארעיים, של שיתוק חלקי – זאת ידעו המדענים לאבחן. עד כה נשאה את מחלתה ויכלה לה, ועוד לא כרעה במיטתה; אך בערב הגעתי לבית, נכנעה (כך אמר לי אחיה בלילה, בסבל שאין לבטאו) לכוחו המדביר של הכורת; וכך למדתי כי מראֵהַ שהבזיק לרגע לעיני יהיה ודאי האחרון אשר אזכה לו – כי שוב לא אראה את הגבירה, לפחות בעודה בין החיים.

בימים הבאים נמנענו, אשר ואני, מלהזכיר את שמה, ובמהלך אותה תקופה הייתי משוקע בניסיונות רציניים להקל את עצבונו של חברי. ציירנו וקראנו יחד, או שהאזנתי, כמתוך חלום, לאלתורים הפראיים שהפיק מן הגיטרה. ככל שקרבתנו המעמיקה הביאה אותי במחילות רוחו, כך עמדתי במרירות על חוסר-התוחלת שבניסיון לרומם נפש שהאפלה, כמו קנתה לה איכות משל-עצמה, נטפה ממנה על כל העצמים ביקום הרוחני והגשמי בנביעה רצופה של עצב. 

לעד אשא עמי את זכר השעות הקודרות שביליתי לבדי עם אדוניו של בית אשר. ועם זאת כל ניסיון למסור את אופיים המדויק של החקירות או העיסוקים שבהם שיתף או הֵנחה אותי נדון לכישלון. דמיון מופשט, מודלק ומורגז זרה בוהק זרחני על הכול. מנגינות האבל הארוכות שאִלתר יצטלצלו לנצח באוזנַי. בין יתר הדברים, אני נוצר את זכרה המכאיב של הקצנה מעָוותת אחת של פְּרָאוּת הוואלס האחרון של פון וֶבּר. מן התמונות שדמיונו המשוכלל הגה בהן, מערבל אותן משיכה ועוד משיכה לאביכוּת אשר מולה היתה רעידתי רוגשת עוד יותר, כי רעדתי ולא ידעתי למה – מן התמונות האלה (עזות ככל שיהיו לנגד עיני כעת) אבקש לשווא להכליל יותר מִמעט-מזעיר בחוגן של המילים הכתובות. בפשטותן הגמורה של הצורות, בעירומם של הרישומים, שָבָה את תשומת לבו של המתבונן. אם בן-תמותה צייר מעולם רעיון, כי אז היה זה רודריק אשר. בעבורי לפחות, בנסיבות שהייתי מכותר בהן אז, עלתה מן ההפשטות הטהורות שההיפוכונדר נדחק לזרוק על הבד עוצמה מטילת-יראה – רגש שחזיונותיו הזוהרים אך המוחשיים יתר על המידה של פוּסֶלי לא עוררו בי גם את צל-צלו. 

אחת ממשוגות דמיונו של חברי, שאינה כרוכה בקשר הדוק כל-כך עם רוח ההפשטה, אפשר ולו בדוחק להלבישה במילים. תמונה קטנה הציגה את חללה של מנהרה מלבנית ארוכה לאין שיעור, שכתליה הנמוכים, החלקים והלבנים נמשכו, עירומים מכל חפץ, הלאה והלאה באין מפריע. נקודות מסוימות ברישום הורו כי המחילה נמצאה בעומק האדמה. לכל אורכה העצום לא הסתמן מוצא ולא נראה לפיד או מקור אור מלאכותי אחר; ובכל זאת, מפל קרניים עזות שטף לאורך המנהרה, רוחץ הכול בזוהר לא-הולם, מחריד.

דיברתי על מצבו החולני של עצב השמע, שבעקבותיו היתה המוסיקה באשר היא לעינוי באוזניו של הסובל, למעט צלילים מסוימים שהפיקו כלי-מיתר. אפשר שהמנעד המוסיקלי הצר, שאליו הגביל עצמו כאשר פרט על הגיטרה, הוא אשר אָצַל לביצועיו את אופיים הפנטסטי. אך אין בכך כדי להסביר את הזריזות השֵדִית של אלתוריו. אין זאת אלא שקרא מתוויהם, כמו ממילותיהם, של מחזות דמיונו המשולחים (כי תכופות ליווה עצמו באלתורי טורים מחורזים), תולדת אותו ריכוז קודח המצטלל, כבר אמרתי, רק ברגעים מסוימים של ריגוש מלאכותי. מילותיה של אחת מן הרפסודיות הללו נחרתו בזיכרוני. אפשר שהיצירה הותירה בי רישום עז כל-כך כי דימיתי לחלץ מזרמיה התת-קרקעיים אות ראשון להכרה מצדו של אשר בכך שתבונתו השָׂגיאָה מתנודדת על כס מלכותה. ואלה, בקירוב אם לא בדיוק נמרץ, מילות השיר אשר שמו "הארמון הרדוף":

אֵיך העמק אז הוֹרִיק

עוד בִּילוּ בו מלאכים

כשארמון מרהיב הִשיק

את ראשו אל השחקים.

על ממלֶכֶת הַכָּרה

הוא זרח!

אֵי שֹרָף פָרַשֹ אֵבְרָה

על מִשְכַּן יפה כל-כך!

זוֹהָבִים וּמקסימים

על גגו נִסִים רִחְפוּ

(מסוּפר כאן על ימים

שמזמן חלפו),

ועם רוח מְחָזֵר –

הוֹ עידן מתוק –

על פְּתָחִים כְּצֵל עוֹבֵר

בושם דק נישא רחוק.

וכל הֶלֶך שם ראה

דרך חלונות אוֹרִים

קְהַל פֵיוֹת מַפליא תנועה

לִצְלִילֵי המיתרים,

סביב הכֵּס שבו יושבת

(כִּיצוּקָה מִבָּהַט!)

המלכה בַּרוֹם נשגבת

לַמרחק דְמוּתָה נוֹגָהַת.

בְּמַשֹכִּית פנינים זוהר

שָעַר ההֵיכַל

בַּעדו עובֵר-נוֹהֵר

מִתנוצץ כַּטל

גְדוּד הֵדִים מַסוּר כּוּלוֹ

לְשירה זַכָּה

רַן ביופי אֵין מָשְלוֹ

על חוֹזְקָהּ של המלכָּה.

אך דְבָרִים עוֹטֵי יגון

בִּזְדוֹנַם תַקְפוּ אותה

(בְּכוּ, כי שיר שוּב לא יָרוֹן

לַמלכה בְּמַחְלַתָהּ).

וכעת אותו פאר

שחלף-עבר

הוא רק זיכרון חיוור

מֵעידן נִקְבַּר מִכְּבַר.

והנוודים רואים

מֵחלון מֻכֶּה-אַדֶמֶת

חוּג צְלָמִים בִּמְחוֹל-עִוועִים

לִנְגִינָה זרה, צורמת,

עת בְּנֵי-בְּלִי-שֵם, קְהַל-רוּחוֹת

חוּצָהּ יִבְרְחוּ

צוֹחָקִים עד כְּלוֹת כּוֹחוֹת –

לא עוד יְחַיְכוּ.

זכורני שהבלדה העירה בנו שרשרת מחשבות, אשר במהלכה השמיע אשר עמדה שאיני מביאה כאן על שום חדשנותה (כי כבר נמצאו מי שחשבו כך),2 אלא משום האדיקות שבה דבק בה. כללו של דבר, ייחסה עמדה זו תודעה לכל הצומח. אך בחסות דמיונו החולה לבש הרעיון דמות נועזת יותר, וגנב את הגבול השׂם פדוּת בין עולמנו זה לבין ממלכת הכאוס. אין לי מילים לבטא את מלוא היקפה של טרדתו רבת-העסק או את מידת ההפקרות שחלחלה בה. מכל מקום, אמונתו נתקשרה (כפי שכבר רמזתי לעיל) בלבנים האפורות של בית אבותיו. הוא דימה כי תודעתן של האבנים יצאה מן הכוח אל הפועל על-ידי שיטת פרישׂתן – על-ידי דרך הנחתן וכן על-ידי היערכותם של ציבור הפטריות המכסה אותן והעצים הנרקבים על סביבותיהן – בעיקר מכוח עמידתה רבת-השנים של פרישה זו והכפלתה במימיו העומדים של האגם. הראיה לתודעה זו תימָצא, כך אמר (וכאן נדהמתי למשמע דברוֹ) בהתעבותו ההדרגתית אך המוּחשת של אוויר מיוחד למקום, השורה על המים ועל הכתלים. התוצאה ניכרת, הוסיף, באותה השפעה שקטה אך לא-מרפה ונוראה שצרה את גורלות משפחתו מזה מאות בשנים, ואשר עשתה אותו למה שראיתי בעינַי – למה שהיה. עמדות מעין אלה אינן צריכות ביאורים, ולפיכך לא אוסיף עליהן מאומה.

ספרינו – הספרים אשר מזה שנים סמכו את הווייתו הנפשית של הנכה – התיישבו היטב, כפי שאפשר היה לצפות, עם טבען זה של הזיותיו. רכנו יחד על יצירות כדוגמת "Ververt et Chartreuse" לגְרֶסֶה; "Belphegor" למקיאוולי; "עדן וגיהינום" לסווידנבורג; "מסעו של ניקולס קלים מתחת לפני האדמה" להולברג; פרקי כירומנטיה מאת רוברט פלאד, ז'אן דינדאז'ינֶה ודֶה לָה שאמבְּרֶה; "המסע לאופק הכחול" של טיק; וכן "עיר השמש" לקאמפאנֶלה. אחד הכרכונים החביבים עלינו היה מהדורת אוקטבו קטנה של "Directorium Inquisitorium" מאת הדומיניקאני איימֶריק איש גירונה; ופרקים משל פּוֹמפּוֹניוּס מֶלָה אודות הסאטירים והפָּאנים האפריקנים הזקנים, שבהם הגה אשר כחולם-בהקיץ לאורך שעות. אך עיקר תענוגו בא לו מספר נדיר לאין-ערוך ומשונה מאוד, אשר נדפס במהדורת קווארטו גותית – ספר הדרכה של איזו כנסייה נשכחת: Vigilioe Mortuorum secundum Chorum Ecclesioe Maguntinoe.3

לא יכולתי שלא להרהר בפולחנים הפראיים שהוצגו באותו חיבור, ובהשפעה שנודעה להם מן הסתם על אותו היפוכונדר, כאשר ערב אחד, משהודיע לי בחטף כי הגבירה מאדליין שוב אינה עמנו, הצהיר על כוונתו לשמר את גופתה למשך שבועיים (בטרם תיטמן סופית) באחד מן הכוכים הרבים שבתחתית אגפו הראשי של הבית. על הטעם הארצי שגייס להצדקת המעשה החריג לא מלאני לבי לחלוק. האח נדחק להחליט מה שהחליט (כך סח לי) נוכח טבעה הבלתי-רגיל של מחלת המנוחה, חקרנותם החטטנית של כמה מרופאיה, והיותה של חלקת-הקבורה המשפחתית מרוחקת וחשופה לעין כול. לא אכחד: כאשר העליתי בזיכרוני את פניו חורשי-הרעה של האיש שפגשתי במעלה המדרגות ביום בואי לבית, לא מצאתי לנכון להתנגד למה שראיתי בו לכל היותר אמצעי זהירות לא-מזיק, אשר לא יסטה מדרך הטבע.

לבקשתו של אשר, סייעתי לו בהכנות לקבורה הארעית. הגוף ניתן בארונו, ושנינו נשאנו אותו לבדנו למנוחתו. המרתף שבו הנחנו אותו (זמן רב כל-כך שלא נפתח, ולפידינו הגוועים באוויר החונק גילו אך מעט) היה קטן, לח, בלי אשנב להתיר את כניסתו של אור; כרוי בעומק האדמה הישר מתחת לאגף שבמדוריו הוּלנתי. בימים פיאודליים רחוקים שימש ככל הנראה למטרות מסמרות-שיער, ובתקופות מאוחרות יותר נהגו לאחסן בו אבק-שריפה, או חומר דליק אחר כלשהו, כפי שאפשר היה ללמוד מכך שמקצת שטחה של הרצפה, וכל פאותיו של מעבר ארוך ומקומר שבעדו באנו אל הכוך, היו מחופים יפה-יפה בלוחות נחושת. דלת הברזל הכבדה עטתה אף היא שריון. כאשר נעה על ציריה הפיק משקלה העצום צליל חיכוך חד מן הרגיל.

משהפקדנו את מטעננו האבֵל על אדניו בתוך אותו מחוז של בלהה, הסטנו קמעא את מכסה הארון שטרם מוסמר למקומו, והתבוננו בפניה של הדיירת. דמיון מהמם בין האח לאחות שבה לראשונה את תשומת לבי; ואשר, שאפשר כי ניחש את מחשבותַי, מלמל שברי דברים, אשר מהם למדתי כי המנוחה והוא היו תאומים, וכי רגשי-לב טמירים רחשו ביניהם מֵעולם. כך או כך, מבטינו לא האריכו שהותם אצל המנוחה – כי לא יכולנו להביט בה בלי יראה. המחלה שקטפה את הגבירה בעצם עלומיה המבשילים הותירה, כרגיל בכל המחלות המטילות שיתוק, סומק עדין, כמו להלעיג, על החזה והפנים, וחיוך המשתהה זמן רב מדי על השפה, ואין נורא כמותו במוות. החזרנו את המכסה למקומו ומסמרנו אותו לארון, ומשהברחנו את דלת הברזל התחלנו עושים דרכנו בעמל למדוריו העליונים של הבית, שבקדרותם אינם נופלים הרבה מן התחתונים.

חלפו כמה ימי יגון מרים, ובתווי מחלת הנפש של חברי הסתמן שינוי ניכר. מנהגו הרגיל נעלם. עיסוקיו הרגילים נזנחו או נשכחו. הוא נע ונד בין החדרים בצעדים נמהרים, לא-שקולים, משוללי-מטרה. פניו עטו, אם אמנם אפשרי הדבר, גוון מחריד עוד יותר – אך הזוהר נטש את עיניו כליל. הצרידות שוב לא פקדה את קולו; ורעד מחלחל, כמו מִקצוֹת הבהלה, קנה לו שביתה בדיבורו. אמנם, לפרקים סברתי כי מוחו המגורה ללא הפוגה היה נאבק באיזה סוד מצמית, אשר עמל לגייס את האומץ הדרוש כדי לגלותו. ברגעים אחרים נמצאתי זוקף הכול לגחמותיו הסתומות של השיגעון, כי ראיתיו בוהה לריק במשך שעות ארוכות, וכל-כולו דרוך כאילו היה מאזין לאיזה צליל דמיוני. אין פלא שמצבו הבעית אותי – ניגַע והדביק אותי. הרגשתי כיצד השפעותיהן הפראיות של אמונות-השווא המדומיינות אך עזות-הרושם שדבק בהן הולכות וזוחלות במעלה גופי לשיעורין – לאט, בהתמדה.

שבעה או שמונה ימים לאחר טמינתה של הגבירה מאדליין במרתף, משפרשתי ליצועי בשעת לילה מאוחרת, התנסיתי במלוא עוצמתן של תחושות אלה. השינה מיאנה לבוא אל מיטתי, והשעות נקפו בזו אחר זו. עמלתי לתלות את העצבנות אשר קנתה לה חזקה עלי באיזה מקור ארצי. התאמצתי להאמין כי הרגשותי נובעות, מקצתן ושמא כולן, מהשפעתם המערערת של הרהיטים העגמומיים המקיפים אותי – הווילאות הכהים המרוטים, שהבל סערה מתגברת החרידם להתנודד כשיכורים על הקירות, ולהרחיש במלמול מדריך-שלווה סביב עיטורי המיטה. אך מאמצַי היו לשווא. רעד לא-נכבש חלחל בהדרגה בעצמותי; בהלה משוללת סיבה רבצה על לבי. ננערתי בנשימה נעתקת והתרוממתי על גבי הכריות; ועוד עיני קודחות במעבה החשכה, שעיתי – איני יודע למה, מלבד זאת, שדחק בי דחף – לקולות נמוכים ומעומעמים אשר עלו בהפוגות הסערה, בהפסקות ממושכות, מנין לא ידעתי. אימה שאין לסַבְרָה ואין לשאתה הכריעה אותי; לבשתי את בגדַי בחיפזון (כי ידעתי ששוב לא אישן הלילה), וניסיתי לחלץ עצמי ממצב-הביש אשר שקעתי בו על ידי שפסעתי בדירתי הלוך ושוב, מהר-מהר.

לא עלה בידי להשלים אלא מחזורים ספורים, וצעד קל על גרם-מדרגות סמוך הקפיא את פסיעתי. לאלתר זיהיתי את צעדיו של אשר. כעבור רגע נקש קלות בדלתי, ונכנס, נושא עמו פנס. פניו עטו גם הפעם חיוורון-פגרים – יתרה מזאת, מין נהרה משוגעת זרחה בעיניו – כל מנהגו אמר היסטריה כבושה. בכל הווייתו החריד אותי – אך כל דבר היה טוב לי מן הבדידות שאותה סבלתי עת ארוכה כל-כך, ואני קידמתי את בואו בהקלה.

"ואתה לא ראית זאת?" אמר פתאום, לאחר שבהה על סביבותיו בדממה במשך כמה רגעים – "לא ראית זאת, אם כן? – חכה, אם כך! – חכה ועוד תראה." באומרו זאת האהיל על פנסו, התנפל על אחד החלונות וקרע אותו לַסוּפה.

קצפה המשתולל של רוח הפרצים כמעט שעקר אותנו ממקומנו. ליל הסערה היה יפה בזעמו, אין מושלו לאימה וליופי. מערבולת הלכה וקמה סביבנו; כי הרוח תַכְפָה לשנות את כיוונה בגחמות פתאום; ומעבה העננים (כה נמוכים, רובצים-לוחצים על צריחי הבית) לא כיסה את עינינו מראות את מהירות תנועתם, כאילו הפיח בהם הסער חיים שמכוחם טסו מכל העברים, מתנגשים זה בזה ואינם נמוגים במרחק. אני אומר שאפילו מעבה העננים לא כיסה את עינינו – ובכל זאת לא ראינו את הירח ואת הכוכבים, וגם בהבזק הברק לא חזינו. אך הערפל המשתרע תחתינו, עצום ופועם, וכמותו כל העצמים החומריים שמסביבנו, זהר באורו הלא-טבעי של אד מתפשט, זורח-קלושות, אשר ריחף על הבית ואָפַד אותו כתכריך.

"אל לך – לא תחזה בדבר הזה!" אמרתי נרעד לאשר והובלתי אותו, באלימות עדינה, מן החלון לאחד הכיסאות. "תעתועים אלה המכים אותך בתימהון אינם אלא תופעות חשמליות מצויות – או שמא מקורם באילוח האגם המבאיש. הבה נסגור את החלון הזה – האוויר המקפיא מסוכן לבריאותך. הנה אחת הרומאנסות החביבות עליך. אני אקרא, ואתה תאזין –וכך, יחדיו, נעביר את הלילה הנורא הזה."

הכרך העתיק שנטלתי לידי היה "Mad Trist" לסר לאנסלוט קאנינג;4 אך לא אמרתי כי הוא חביב על אשר אלא על דרך ההלצה העצובה; כי מה לרוחו הנשגבת וכלילת-ההפשטות של חברי ולאותו גיבוב ארכני וחסר-דמיון. אלא שהיה זה הספר היחיד בהישג יד, ואני טיפחתי תקווה עמומה שהרִגשה אשר סכסכה על אותו היפוכונדר את דעתו תמצא הקלה (כי תולדות השיגעון רצופות מקרים תמוהים כאלה) אפילו בהבלותה הכה-מופלגת של אותה מעשייה. ואמנם, העוֹררוּת הפראית, המאומצת שבה האזין, או האזין כביכול, למילות הסיפור השיאה אותי להשתבח בהצלחת תכניתי. 

הגעתי לאותו חלק ידוע בסיפור שבו אתֶ'לרֶד, גיבור ה-Trist, לאחר שביקש לשווא להיכנס למעונו של הנזיר בדרכי שלום, פונה לפרוץ פנימה בכוח. ואלה, כזכור, מילות האגדה:

"ואת'לרד, אשר מטבעו ניחן בלב אמיץ, וכעת עוד הוסיף כוח בזכות היין העזיזי שגמע, שוב לא חיכה לשאת ולתת עם הנזיר, שאמנם היה קשה-עורף ומלא רשעה; כנטוף הגשם על כתפיו נתיירא מפני הסערה המתגברת, שעל כן נשא את מטהו והפליא מהלומותיו בקורות הדלת עד שהבקיע רווח לידו עטוית הכסיה; וכעת טלטל טלטלת גָבֶר, וכך ביקע ועקר וקרע הכול לגזרים, עד ששאון חלול של עץ יבש הרעיד מקצה היער ועד קצהו."

בסיומו של משפט זה עצרתי, מתחלחל; כי נדמה היה לי (אף שפסקתי בו-ברגע, כי דמיוני המודלק הוליך אותי שולל) – נדמה היה לי כי אי-משם, מאיזה אגף מרוחק של הבית, עלה באוזני במטושטש מה שאפשר היה לשמוע בו דמות דומה-להדהים, הד (אם גם חנוק ומעומעם) של אותו צליל עקירה וקריעה שסר לאנסלוט דייק כל-כך בתיאורו. אין ספק כי זימון-המקרים לבדו הוא שלכד את תשומת-לבי; כי בין שקשוק המשקופים בחלונות, ורעשיה המתערבלים של הסופה המוסיפה ומתגברת, מה היה לי להיטרד בצליל זה דווקא. המשכתי בסיפור: 

"אך משעבר האלוף הגיבור את'לרד בפתח, עלתה בו עברתו, כי הנה הנזיר הרשע נעלם לבלתי הותיר זכר, ותחתיו ניצב דרקון ענקמוני ולו שריון-קשקשים ולשון רושפת אש, והוא נוטר ארמון של זהב שרצפתו כסף; ועל הקיר מגן נוצץ אשר חושל בבדיל, ונבואה חרותה עליו לאמור –

מי שבא בזה השער הוא גיבור מאין מושלו

כי יטבח את הדרקון – המגן יהא שלו.

ואת'לרד נשא את מטהו והיכה בראשו של הדרקון, אשר כרע למרגלותיו והחזיר את נשמתו הבואשת בצעקה כה מְזוָעַת ומזעזעת, כה נוקבת עד שאת'לרד נאלץ להאהיל על אוזניו בידיו כנגד הרעש המחריד שכמותו לא נשמע מעולם."

כאן שבתי ועצרתי באחת, והפעם לא ידעה תדהמתי מעצורים – שכן באותו רגע שמעתי בפועל-ממש וללא כל ספק (אף שלא ידעתי לומר מנין בא הקול) צליל נמוך, נישא מרחוק אך צורמני ומתארך, בלתי-רגיל, הד צעקה נוקב-אוזניים – בן דמותה של הצרחה שדמיוני מינה כבר לדרקון מן הסיפור.

זימון-מקרים שני זה המיט עלי אלף הרגשות מתנגשות, שהפליאה והזוועה משלו בהן; ועדיין יישוב דעתי עמד לי, ונשמרתי שלא להרגיז את עצביו המגורים של חברי. לא הייתי בטוח כי השגיח בקולות; אף-על-פי שתמורה משונה פקדה לבטח את מנהגו במהלך הרגעים האחרונים. בהדרגה הסב את כיסאו מפני, כך שכעת ישב ופניו אל דלת החדר; תווי הפנים היו מסותרים למחצה מעיני, ובכל זאת ראיתי ששפתיו רועדות כאילו מלמל בלא קול. ראשו נשמט על חזהו – אך ידעתי כי לא נרדם, כי את עינו הקרועה לרווחה ראיתי בצדודית. תנועת גופו לא התיישבה גם היא עם השינה – כי נד אנה ואנה, תנודתו עדינה אך אחידה ומתמדת. משעמדתי בחטף על פרטים אלה, המשכתי בסיפורו של סר לאנסלוט בזו הלשון:

"והאלוף הגיבור שנתמלט מחרונו הנורא של הדרקון, בהגותו במגן המחושל שכֶּשֶׁף הזדון הוסר ממנו, סילק מדרכו את נבלת המפלצת, וצעד בגאון על רצפת הכסף שֶלַטירה למקום שם נקבע המגן על הקיר; והנה בטרם השלים האביר את מסעו, נפל מגן הגיבורים לרגליו על רצפת הכסף בצַלצֵלַת אדירים איומה."

אך בקעו הגאים אחרונים אלה משפתַי, וכאילו מגן מִבְּדיל אמנם צנח בו-ברגע על רצפה מכסף, בא לאוזנַי בבירור הד זעזוע מרעיד, חלול, מתכתי, חנוק ובכל זאת מצטלצל. נרעש זינקתי על רגלי; אך אשר לא עמד מתנודתו המדודה. חשתי לכיסא שבו ישב. עיניו היו קבועות אין-ניע לפניו, ופניו קפאו כאבן. אך כשהנחתי את ידי על כתפו, טלטל רעד עז את כל גופו; חיוך נחלה הרטיט על שפתיו; וראיתי כי הפיק מלמול חלוש, להג נמהר ומתכתש, כאילו לא השגיח בנוכחותי. גהרתי על דמותו, וגמעתי את עֶנוּת מילותיו:

"עכשיו אתה שומע זאת? – כן, אני שומע זאת, מזה זמן אני שומע זאת. הרבה דקות, הרבה שעות, הרבה ימים – הרבה – הרבה – הרבה – אני שומע זאת – ובכל זאת לא העזתי – הו רחם עלי, אני חורבת-אדם! – לא העזתי – לא העזתי לדבר! הנחנו אותה בקבר בעודה בחיים! כלום לא אמרתי שחושי מחודדים? עכשיו אני אומר לך, ששמעתי את תנועותיה הראשונות, החלושות, בחלל הארון. שמעתי אותן – לפני הרבה, הרבה ימים – ובכל זאת לא העזתי – לא העזתי לדבר! ועכשיו – הלילה – את'לרד – הא! הא! – הבקעת דלתו של הנזיר, וזעקת-המוות של הדרקון, וצלצול האדירים של המגן – מוטב לך לומר, קריעת ארונה, וצווחתם של צירי הברזל בכלאה, והתגוששותה בנתיבו מחופה המתכת של הכוך! הו! לאן, לאן אברח? כלום לא תופַע כאן תיכף ומיד? כלום אין היא ממהרת הֵנָה, להוכיח אותי על חפזוני? כלום לא שמעתי את צעדיה על המדרגות? כלום איני שומע פעימה כבדה ואיומה, ומזהה בה את הלמות לבה? משוגע!" – כאן זינק בפראות על רגליו, וקרע מגרונו את ההברות בצווחה, כאילו הוציא את נשמתו בַּמאמץ – "משוגע! אני אומר לך שכעת היא ניצבת בדלת!"

כאילו התעצומות העל-אנושיות של מבעו אצרו כוחות כישוף, לוחות ההבנֶה הכבירים והעתיקים שעליהם הורה החלו בו-ברגע פוערים לאטם מלתעות כבדות ושחורות. היתה זו פעולתה של רוח הפרצים – ובכל זאת על המפתן ניצבה בפועל-ממש דמותה הנישאה ועטופת-התכריכים של הגבירה מאדליין לבית אשר. גלימתה הלבנה היתה מוכתמת דם, ואותותיו של איזה מאבק ניכרו בכל טפח של גופה האכול. רגע נותרה רועדת ומתנודדת אנה ואנה על הסף – ובמשנהו, תוך אנקת בכי חלשה, נפלה אפיים על גופו של אחיה, נושאת אותו ארצה בפרפוריה הקשים, האחרונים, והוא גופה תחת גופָהּ, קורבן הבלהות אשר חזה.

מאותה לשכה, מאותו בית, נסתי על נפשי. הסערה השתוללה במלוא עוזה כַּחצוֹתי את המסילה הישנה. לפתע הבזיק בצד השביל אור פרא, ואני סבתי לראות מה היה מקורו של אותו בוהק-סנוורים, כי הבית העצום וצלליו הם לבדם נמצאו מאחורַי. היתה זו קרינתו של הירח המלא אשר זרח בעוז, אדום-כדם בשקיעתו, מבעד לאותו סדק שהזדגזג, ניכר-בקושי לְפָנים, מגג הבניין ליסודותיו. בעודי מביט, התרחב הסדק במהירות – הרוח התערבלה בפרץ-זעם – חוג סִחרורהּ טרף את עינַי – מוחי נהפך כאשר ראיתי בנפילתם של הקירות הכבירים – ובאוזניי עלה קול צעקה ארוך, סואן כשאון מים רבים – והאגם העמוק והעכור שלרגלַי סגר זָעֵף ודומם על חורבותיו של "בית אשר".


*מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

בחודש מרץ קיבלתי הזמנה להשתתף בפסטִידְיוֹט, האירוע השני בחשיבותו בסצנת האידיוטים כולה. התקשרתי אל אמא שלי.

‒פסטידיוט?

את לא זוכרת, אמא? בשנה שעברה זה היה בסן דייגו. הם עושים שנה כאן ושנה שם.

‒אה, כן. בטח. מזל טוב, מתוק שלי. זה נהדר.

‒יש לי מופע יחיד בלילה הראשון. באחת הבמות הצדדיות. ואחר כך, בבוקר האחרון, אני אמור להשתתף בסדנת נוזלים.

‒זה נשמע נהדר.

‒הם בטח שמעו על מה שעשיתי בכנס בקנדה.

‒אני בטוחה. אנשים שמו לב. תשמע, כל כך חבל לי שאבא שלך ואני…

‒אל תדאגי, אמא. זאת טיסה ארוכה מאינדיאנפוליס לקליפורניה, והכרטיסים לא זולים. אני בעצמי צריך להתחיל לחפש לי טיסה זולה.

‒לא משלמים לך על הכרטיס?

‒לא, רק נותנים חדר בהנחה במלון הראשי.

‒בכל זאת.

‒אני רק מופיע על במה צדדית, אמא. זה לא שאני מורי בנג'מין.

‒מורי בנג'מין יש רק אחד. אבל אני בטוחה שתהיה נהדר.

‒זאת יכולה להיות הזדמנות רצינית מבחינתי. אם אני אעשה שם רושם טוב, יש לי סיכוי מעולה להגיע למפגש בדצמבר.

‒סיפרת למישל?

‒לא.

‒תספר? מה עם הבנות?

מניתי ארבעה-עשר איש שנאספו סביב במת העץ הקטנה, ובכללם חבר מהתיכון שגר בעיר. קבענו שנצא לבירה אחר כך. האשמתי את מזג האוויר. גשם מזוין. בשש וחצי בטח יש עוד מאתיים מבקרים שרק עומדים בתור בלובי ומחכים לצ'ק-אין. ניסיתי לא לחשוב על זה.

פתחתי בנאקות סתומות. הפה שלי עוד היה יבש. אחרי ירידה אל הרצפה ותלישת חופן שיער, עברתי לרוטינת הריור שלי. זו היתה הפעם הראשונה שלי עם קפסולת שמן מול קהל. הפתיחה עברה בלי תקלות, אבל מעט התקשיתי לאמוד את קצב החלחול. כשהתאמנתי לבד בבית, למדתי להעריך את גודל הקרע בקפסולה לפי עוצמת טעם השמן בפה. אז יכולתי להחליט כמה רוק צריך למהול בשמן כדי להגיע לדרגת צמיגות מתקבלת על הדעת. השתמשתי במיצוי רוזמרין. בהתחשב בקהל הדל ובתאורה המקצועית, בטח אפשר היה אפילו לוותר על השמן. אבל טיפשי לוותר על ההזדמנות לבדוק את זה מול קהל אמיתי. וחוץ מזה, יכולתי לשאול את החבר בעניין אחר כך.

בעודי מתכונן להתרומם שוב על הרגליים, הבחנתי בעוזרת של האמרגן שעמדה סמוך לקיר האחורי וכמעט נחבאה בצללים. משום מה לא הבחנתי בה כשנכנסה. היא זו שהזמינה אותי, במקור. פשוט התקשרה פתאום, החמיאה לי במשך כל השיחה ואפילו ידעה שאני מכין את התותבות שלי בעצמי. הם לא חיפפו בתחקיר. אולי נכנסה אל החדר כדי לבדוק את הסאונד ואת התאורה, אולי כדי להעריך את נפח הקהל, אולי סתם כדי להתרשם מהאווירה בערב הראשון. אולי פשוט רצתה ליהנות מהמלאכה שלי, לחזות במופע של הכוכב הבא שמסרב להזמין את השיניים הקדמיות הצהובות והעקומות להפליא שלו מהקטלוג של צ'אונסי. ועם כל זאת, לא יכולתי להתעלם מן האפשרות שהגיעה בראש ובראשונה כדי לשפוט אותי. כדי להחליט אם אני אכן ראוי לבמה הזאת, כדי להחליט אם יש מקום להזמין אותי גם בשנה הבאה, כדי להעריך את הפוטנציאל המסחרי ארוך הטווח של האידיוט שלי, כדי לשאול את עצמה אם לא היתה טעות מצדה להזמין אותי לכאן מלכתחילה.

בשלב זה כבר הייתי שוב על הרגליים והתחלתי עם הצעקות. הנזלת – סמיכה ורבה, הודות לטיסה – בקעה בועות-בועות מן הנחיר השמאלי שלי וזלגה אל השפתיים. אבל אז, בפעם הראשונה אי-פעם בעיצומה של הופעה ממש, התחלתי לתהות אם באמת קיבלתי את ההחלטה הנכונה. בעודי זוקף כתפיים ומורח את הנזלת על הלחי הימנית עם האמה, מצאתי את עצמי ממוקד בעוזרת של האמרגן. כמו אי-אילו אידיוטים אחרים, שקלתי גם אני את האפשרות להיות טיפש או מטומטם. ואף שבלב לבי אכן האמנתי שאידיוטיות היא הכישרון האמיתי שלי, לא פעם ולא פעמיים רדפה אותי התהייה הטורדנית מה היה קורה אילו הייתי בוחר להיות דווקא מטומטם. הרי אפילו המנהל שלי יודה ששוק המטומטמים הכפיל את גודלו, אם לא יותר מזה, במרוצת חמש השנים האחרונות, וכרגע מאיים לתפוס נתח שוק גדול אף מזה של הטיפשים. המנהל שלי לא ניסה להעלים את העובדה הזאת ממני. אבל הוא התעקש שזה לא משנה. עכשיו אתה צריך רק להיות אידיוט. זה כל מה שאתה יכול לעשות. אתה אידיוט. וזה הכול, בעצם. אתה אידיוט מוכשר להפליא. השקעת בזה יותר מדי זמן, הקרבת יותר מדי קורבנות, עכשיו כבר מאוחר מדי. האם היית יכול להצליח בתור טיפש? אולי. ואילו היית הולך על מטומטם, האם היום היינו מוצאים אותך על שערי מגזינים? לא מן הנמנע. אבל אתה יודע מה, זמנך עוד יגיע. אני באמת מאמין בזה. עכשיו כבר אי-אפשר להתחרט. אפשר רק לצאת ולעשות. להיות. אתה תהיה אידיוט מושלם. כל השאר עלי.

העוזרת של האמרגן העבירה את משקלה מרגל לרגל ואת לוח הכתיבה שלה מיד ליד. בשבוע שעבר היו לאתר שלי שמונת אלפים כניסות. באפריל גיליתי שהעפלתי לסבב האחרון של המועמדות למלגה יוקרתית, ואף הציעו לי בחום להגיש את מועמדותי שוב בשנה הבאה. היו גם שמועות על הגדלת המימון הממשלתי. וגם מן ההופעות עצמן עוד נהניתי, תמיד הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי ושאני נאמן לו. המנהל שלי ידע שהתחלתי לעשות מדיטציה. הוא ידע שהתחלתי לקרוא את המאסטרים הבודהיסטים. הוא היה חביב די הצורך לא לצחוק עלי בעניין, הוא הבין שעם כל מה שעובר עלי, פשוט אין דרך אחרת. המטרה של האמנות שלי, מה שאני רואה כתוחלת שלה, היא להתרוקן כליל, להערות את עצמי אל תוך רגעים של נוכחות מוחלטת, כך שכל האימונים וכל המסירוּת שלי יתגלגלו לכדי חוסר מאמץ פשוט.

שני תיכוניסטים קמו ויצאו מן החדר. בדרכם עברו על פני אישה צעירה שישבה בקצה השורה השלישית והיתה כנראה צלמת מקצועית. העוזרת של האמרגן בירכה לשלום גבר מבוגר – אם לשפוט לפי החליפה שלבש, כנראה אחד מעובדי המלון. מצאתי שקשה לי לבכות. במקום להילחם בזה, פלטתי אנקה אלימה במיוחד, אשר משכה את עיניו של הקהל בחזרה אל הבמה, והתמקדתי בהשתנת הסיום. עמדתי בלי ניע והנחתי לריר ולנזלת לזלוג מן הסנטר. מיקדתי את מבטי בנקודה אקראית בצד החדר, הרחק מן העוזרת של האמרגן, שנותרה גלויה לעיני רק בדמות הכתם הצהוב הקטן של שיערה, זה שזיהיתי הודות לתמונה שלה באתר הפסטידיוט, והתכוננתי לרוקן את השלפוחית. מגן האשכים ונייר הדבק עשו את שלהם, וקצה הפין המתוח להפליא שלי נותר מקובע במקומו, בקצה הירך הימנית. ניסיתי להרפות את הגוף כולו, החל בקצות האצבעות ובקצה הפדחת במקביל. העיניים שלי נעצמו והרגליים שקעו לעומק הרפידות הבלתי סימטריות של הנעליים האורתופדיות. הזרועות תלו שמוטות מן הכתפיים, הברכיים היו כפופות קמעה, והנחתי לבטן לשחרר את הלחץ שנאלצה לשאת במרוצת שלוש השעות האחרונות. הרגשתי התעוררות מתחת למותן, זרימה מתמשכת, ובתוך רגע כבר היה המכנס כבד וחם. דימיתי בעיני רוחי את כתם הרטיבות המתפשט בהתמדה על החאקי המהוה, לאורך ולרוחב הירך, וניסיתי לשלוט בשיעור הזרימה. בתוך כחמש עשרה שניות שמעתי אנקה קלה. בתוך חצי דקה כבר היה החדר דומם כולו. כשסיימתי, דקה שלמה לאחר מכן, כבר היתה הגרב הימנית שלי ספוגת רטיבות, שלולית קטנה נאה בגודלה ודאי התנוצצה בעודה מתפשטת על הבמה, ואני הנחתי לעצמי לחפש במבטי את העוזרת של האמרגן. היא תחבה את לוח הכתיבה תחת זרועה וסחפה את הקהל ההמום בשצף מחיאות כפיים שנשמע כאילו היה פרי מלאכתן של הרבה יותר מאשר עשרים ושש כפות ידיים.

הבירה עם החבר מהתיכון היתה ככה-ככה. הוא שיבח את ההופעה שלי, מטבע הדברים, ונראה שהיה כן מאוד. אמר שזה העיף לו את המוח. ייתכן שהיה מוכן להמשיך לדבר על האידיוט שלי עוד ועוד, אבל לא הרגשתי שזה מתאים. שאלתי אותו על הקריירה שלו, משהו בשיווק או ביח"צ או בשיווק וגם יח"צ. חלקנו את המידע הדל שהיה לנו על שאר החבר'ה שהסתובבנו איתם לפני כמעט עשרים שנה. צחקנו קצת. האוכל היה בסדר. אף על פי שלא היינו במלון, לא הצלחתי להתאפק ומדי פעם סקרתי את הבר כדי לבדוק אם אני מזהה מישהו או אם מישהו מזהה אותי. הוא מנה את שאר הגירושים ששמע עליהם. היו אי אילו. הזכרתי לעצמי להיות אסיר תודה לו על כך שהוא הגיע. אפילו אמרתי לו שאני אסיר תודה על זה. ולא שלא רציתי לדבר על המופע שלי, אבל אני לא ממש יכול לדבר על האמנות שלי כל עוד אסור לי לומר מה זה, מבחינתי, להיות יוצא מן הכלל ובכל זאת שיתעלמו ממך, להיות גאון עלום, להיות מי שכמעט מצליח, אבל רק כמעט, למצוא נחמה באופן שבו הוא מבטא את החזון הייחודי שלו. ניסיתי לא לשנוא שוב את עצמי ואת החיים שלי, אז הזכרתי לעצמי שהנה אני בבר נחמד באינדיאנפוליס, העיר שבה חלקתי ממש לפני רגע את האני האותנטי שלי עם כתריסר זרים מוחלטים ואסירי תודה לא פחות. הוא התעקש לשלם ואמרנו זה לזה, תשמור על עצמך.

שוב מצאתי את עצמי בלובי, שהיה עמוס אך לא ממש סואן. בחנתי כמה פינות ישיבה קטנות, מקומות שארבעה או חמישה רהיטים הוצבו בהם כדי לאפשר לאנשים לשבת יחד בנעימים. היו כמה פרצופים שהכרתי, אבל לא אף אחד שהכרתי ממש. יכולתי לחשוב על שתי אפשרויות. לצאת לבר ולהזמין משהו לשתות, לשבת לבד, לצפות בשידורי ספורט, אולי למצוא מישהו לדבר איתו. מבוגרים עושים דברים כאלה. גם מבוגרים בפסטידיוט. ויכולתי גם ללכת לחדר שלי. להדליק טלוויזיה. לנסות לקרוא. לקחת כדור. לישון שמונה עד עשר שעות בלי חלומות.

שלפתי את הטלפון, התקשרתי למישל, דיברנו על רקע ההמולה העליזה של האנשים סביבי:

‒הלו.

‒היי. זה דייוויד.

‒היי.

‒זה עבר לא רע.

‒יופי.

‒ההופעה שלי. נראה לי שעבר לא רע.

‒כן, הבנתי. יופי.

‒הקהל היה די קטן, אבל עשיתי רושם רציני, אני ממש בטוח.

‒זה מקסים. אני שמחה בשבילך.

‒אז איך אצלכן?

‒בסדר.

‒אני יכול לדבר עם הבנות?

‒הן הלכו לישון לפני יותר משעה. כבר אחרי עשר בלילה פה.

‒נכון. בטח. הן בסדר?

‒הן בסדר גמור.

‒בסדר, אז שוב תודה שלקחת אותן לסוף שבוע הזה. אני ממש מעריך את זה.

‒אין בעיה.

‒את יודעת, נתתי הופעה ממש חזקה הערב. זה ברור לי. זה יכול להיות ממש משמעותי בשבילי.

‒זה נהדר, דייוויד. זה באמת נהדר.

‒מישהי מהמארגנים ראתה את זה, ופשוט ראיתי שהיא נדהמה.

‒מעולה. באמת. אבל שמע, אני…

‒לא, כאילו, אני רק רוצה להגיד, ואני יודע שכבר אמרתי את זה, אבל אם היום שלי יגיע, ואני לא יודע אם זה בכלל יקרה, אבל אם הוא יגיע, אז אני לא אשכח את התמיכה שלך ואת הכול, את כל השנים…

‒אני יודעת.

‒אני לא אשכח. חשוב שתדעי את זה. תדעי שאני עוד אמצא דרך לפצות…

‒בחייך, דייוויד.

‒לא, לא על זה אני מדבר. אני לא מבקש ש… לפצות אותך ואת הבנות, לזה אני מתכוון.

‒אני צריכה לנתק. מאוחר.

‒אבל תיתני להן חיבוק ממני?

‒בטח. ביי.

‒ביי.

בדרך למעליות חלפתי על פני קבוצת אנשים ובכללם פול דרקסלר, שקיבל לאחרונה מלגת הצטיינות. הוא היה האידיוט הראשון שעבד רק במיצבי וידיאו: יצירות נראטיביות שצולמו בחללים ציבוריים. נפגשנו כמה שנים קודם לכן באירוע מקומי, וחשבתי שהוא מייגע.

‒דייוויד?

הסתובבתי ומצאתי את ראשה הבלונדיני של העוזרת של האמרגן. היא חייכה והביטה בי.

‒היי.

החזרתי לה חיוך. היא הושיטה יד. היד השנייה עדיין נשאה את לוח הכתיבה.

‒גרטשן.

‒אני יודע. היי.

‒היד שלה היתה קטנה בשביל אישה בגובהה, אבל היתה לה אחיזה איתנה.

‒ממש נהניתי מהמופע שלך.

‒תודה. תודה רבה.

‒לא, ברצינות. ממש התרשמתי.

‒תודה.

‒שמעתי דברים טובים…

‒באמת? ממי?

‒כמה אנשים. זאת העבודה שלנו, לשמוע דברים.

‒ברור.

‒אבל מה שאני מנסה להגיד זה שזה היה יותר טוב מאשר טוב. הרבה יותר טוב מאשר טוב. אני מצטערת שלא הצלחתי להשיג לך קהל יותר גדול.

‒אל תצטערי. אני שמח שזה מצא חן בעינייך. הרגשתי שהלך לא רע.

‒אני מקווה שנצליח להשיג לך במה יותר טובה בשנה הבאה. אני לא יודעת, אולי תוכל אפילו להופיע על הבמה הראשית בערב הראשון.

‒זה יהיה מדהים.

‒לא שאני יכולה להבטיח דבר כזה. מטבע הדברים.

‒ברור.

‒אבל, אבל אתה מוכן למשהו כזה. אתה לגמרי מוכן.

‒תודה. איזה יופי לשמוע. בטח כשזה בא ממך.

הטלפון שלה צלצל. היא אמרה, תן לי שנייה, שלפה אותו מן הכיס, ענתה לשיחה ופנתה ממני כדי רבע סיבוב. מישהו מהמארגנים. היא הזכירה שם של תחנה בכבלים, ואני הבנתי שאני לא אמור לצותת לשיחה שלה. התחלתי להתרחק ואז היא זקרה לעברי אצבע ועשתה פרצוף מוזר. אולי התנצלה, אולי צחקה על מי שהיה מן העבר השני של הקו. אני חושב שהכוונה היתה שלא אלך. אז לא הלכתי. סקרתי את הגוף שלה במבט חטוף, את הפנים, תהיתי אם היא מושכת. אני לא חושב שהיא היתה יפהפייה, אבל היה בה משהו חם, משהו שגרם לה להיראות יותר מזמינה מכפי שאפשר היה להניח על סמך המאפיינים הגופניים לבדם. מין חביבות, אולי.

היא סיימה את השיחה.

‒מצטערת.

‒שום בעיה. הכול בסדר?

‒סתם עוד בולשיט. אין חדש.

הנהנתי. היא שאלה אם אני רוצה לשתות משהו.

מאז הגירושים לא הייתי עם אשה אחרת. רק שני דייטים. או דייט וחצי. התנשקתי קצת עם השנייה, מישהו שאחי הכיר דרך העבודה. רציתי שזה יקרה, לא רציתי שזה יקרה. ניסיתי לא לחשוב על זה.

גרטשן רצתה שזה יקרה.

הייתי אסיר תודה לה עוד לפני שהגענו אל החדר. היה בה מין ביטחון עצמי נינוח, היא ידעה איך לגרום גם לי להיות נינוח ולהבהיר לי שהיא שמחה לקחת פיקוד. לא ידעתי מה להזמין, אז היא הציעה איזו בירה ספציפית. לא ידעתי מה לשאול אותה, אז היא סיפרה לי על הארגון ועל איך זה לעבוד עם האמרגן. לא ידעתי אם אני רוצה בירה שנייה או שלישית, אז היא הזמינה בשביל שנינו. לא ידעתי על מה לדבר, אז הנחתי לה לדבר. כשהתחילה לשאול שאלות, השבתי עליהן וסיפרתי לה כל מה שרצתה לדעת על העבר שלי, על האמנות שלי ועל גרושתי. ואז היא אמרה, בזמן שהבר עדיין התמלא, רוצה לעלות אלי לחדר. לא ידעתי שאנשים באמת אומרים דברים כאלה. הנחתי שבטח כן. אבל תהיתי עד כמה זה נפוץ ומה בעצם הסבירות שישאלו אותי פעם דבר כזה. במשך ארבע-עשרה שנים, נראה שהאפשרות די קלושה. בסיכומו של דבר זה לא רע, ששואלים אותך שאלה כזאת, ואני הייתי אסיר תודה על הבירות ועל האופן שבו הניחו לפנים שלי לא להגיב יותר מדי.

‒בטח.

עשינו סקס. העובדה שכך יקרה היתה ברורה לי מרגע שהשתמשה בכרטיס שלה כדי להכניס אותנו אל החדר. הופתעתי לגלות שאני בטוח בדבר כל כך חדש, אבל לא היה שום מקום לספק. היא ניגשה לחדר האמבטיה, ניסתה כל מיני מצבי תאורה, הסירה את העגילים שלה והניחה אותם על השידה. אז היא נישקה אותי. כנראה היה לנו אותו הבל פה בדיוק. לא הרחתי כלום.

כעבור זמן לא רב מצאנו את הדרך לתוך המיטה והחוצה מן הבגדים. הגוף שלה אולי לא היה טוב משמעותית מזה של מישל, אבל היה רענן יותר. אישה צעירה, עם קעקוע של עץ אגס על הירך. זה היה מרגיע בצורה יוצאת מגדר הרגיל, להיות עם מישהי שלא ייסרה את עצמה בשום צורה ואופן.

בתוך כמה רגעים הייתי בתוכה. חשבתי, במלים הבאות, שזכו לביטוי רועם, אז ככה זה להיות בתוך אדם אחר. להשתלב אחרת. התרחקתי מעצמי לרגע מחשש לפליטה מוקדמת.

‒הכול בסדר?

‒כן, כן.

‒בטוח?

‒כן. זאת פשוט הפעם הראשונה מאז.

‒באמת?

‒כן.

היא חייכה חיוך נדיב. הרימה את הראש שלה אל שלי ונשקה לי על הלחי.

‒טוב, אני בטוחה שתיהנה מזה. אני עומדת לעשות את המקסימום.

יכול להיות שצחקה. חזרתי אליה והכול האיץ מהר. מתברר שבסך הכול הצדק היה איתה. מצאתי שאני נדרש להסתמך על ההכשרה המקצועית שלי כדי לעכב את האורגזמה, ולאחר זמן מה הרגשתי שהיא מרוצה להפליא ואף מתרשמת למדי מן השליטה העצמית שלי. בתום עשר או חמש עשרה דקות, בערך, ידענו איכשהו שזה הזמן לעצור לרגע. ואולי היא סתם החליטה לשאול אותי שאלה:

‒אז עשית פעם? עם מישל. עשית פעם?

‒מה?

‒אם עשית פעם, אתה יודע.

‒אם עשיתי מה?

‒שיחקת אידיוט.

הבטתי בה.

‒עשית איתה פעם סקס בתור אידיוט?

‒לא. לא, אף פעם לא.

‒רצית פעם? בכלל רצית?

‒אני לא חושב שזאת היתה ממש אפשרות.

‒אבל אתה רצית? רצית פעם?

‒אני מתאר לעצמי שאולי חשבתי על זה פעם-פעמיים.

‒ו…?

‒ואם רציתי?

היא ליטפה את גבי. היינו בקומה השלושים וארבע של מלון במרכז העיר.

‒ועכשיו? עכשיו היית רוצה?

הבטתי בה, באף שלה ובאופן שבו הוביל אל הפה. התווים שלה היו זוויתיים הרבה יותר מאשר של מישל. נגעתי בסנטר שלה, שהיה חלק וסמוק.

‒היית מוכן?

‒היית רוצָה?

‒אולי קצת.

אז זה מה שעשיתי. קצת. בחנתי אותה בוחנת אותי בזמן שגרמתי לה את העונג המוזר הזה. התחושה היתה נהדרת, בעיקרו של דבר. הייתי טוב בזה. נדמה שהחדר נדם לגמרי מלבדי ומלבד קול הגוף שלה ושלי, כאילו שימת הלב שלה השתיקה את המעגלים החשמליים, את הצינורות, את המעליות ואת קול הצעדים החיים ברחבי הבניין, את תנועת הרכב הלילית ברחובות תחתינו. וכשגמרתי חשבתי, מישל כבר היתה עם מישהו אחר? הוא היה נחמד אליה? הוא הזמין אותה להיות מישהי שאני מנעתי ממנה להיות? הוא שמח בזה כמו שגרטשן הזאת שמחה עכשיו?

פקחתי עיניים ומצאתי את עצמי בתוך רגע של חוסר ודאות טהור, בלי שום מושג איפה או אפילו מתי אני בחיים. שנייה קודם לכן בטח עוד חלמתי, והבלבול הניע אותי לתהות אם אני עדיין חולם. אבל מהר מאוד נזכרתי. הראש שלי, שהיה סמוך לקצה המיטה, פנה אל הקיר החיצוני. ניסיתי להיות דומם לגמרי ולשמוע את קול הנשימה של גרטשן, ובתוך רגע שמעתי. העולם שבחוץ עוד היה חשוך, חשוך עד כמה שהוא יכול להיות במרכזה של עיר כמו זאת. יצאתי מן המיטה לאט. אחרי שנעמדתי, החזרתי מבט אליה ואל רצף מספרים אדומים על פני שעון דיגיטלי שמעולם לא ראיתי קודם לכן בחדר חשוך במלון זר.

ניגשתי אל החלון, הסטתי את הווילונות, צפיתי בנוף במשך זמן ארוך מאוד, מאוד. הייתי עירום ורגוע להפתיע, כאילו חלקים ניכרים ממני נשארו לישון עדיין במיטה ההיא. קו השמים היה שגור ומעניין, ואורות הרמזורים התחלפו שוב ושוב אף שלא היו מכוניות שנדרשו לציית להם. הגשם אמנם פסק שלוש שעות קודם לכן, אבל חלק ניכר מן העיר היה עדיין לח, והאורות חברו אל הלחות והעמידו רושם נעים. הרגשתי לבד באמת, לבד ממש כפי שהייתי מרגיש בחדרי שלי, עשרים ותשע קומות למטה משם. זה לא הפריע לי. לבסוף פניתי מן החלון, אחוז דחף פתאומי לשוטט ברחובות לפני הזריחה. מצאתי את הבגדים ואת הנעליים שלי בשקט. בזמן שהתלבשתי, תהיתי איך תהיה ההרגשה להיות מקור של גאווה למשפחה שלי. עזבתי את חדרה של גרטשן, פסעתי בזהירות מעל עיתון הבוקר שכבר המתין ליד דלתה.

המעלית עצרה בקומה השלושים ושתיים. הדלת נפתחה ומורי בנג'מין נכנס ולחץ על כפתור. ראיתי אותו בחיים ממש רק שלוש פעמים מאז הפעם שבה צפיתי בפעם הראשונה במופע שלו, לפני יותר מעשרים שנה. ביקרתי את אחי הבכור בניו יורק, הוא למד שם אז, והוא וחברים שלו גררו אותי להופעה. אידיוטיות היתה אז אמנות חדשה, ומורי בנג'מין, סיפר לי אחי בדרך אל התיאטרון, עומד להיות השגריר שלה בעולם.

‒בוקר טוב.

‒שלום.

בעשרים השנים ויותר שחלפו מאז ראיתי רק מעט תמונות שלו מחוץ לדמות. נוסף על ההלם הכולל לנוכח העובדה שאני לבד איתו במעלית, נדהמתי לגלות כמה רגילים הבגדים שלו. חולצה כחולה מכופתרת, מכנסיים אפורים בלי חפתים, ז'קט ספורט בדוגמת הרינגבון, זוג נעליים קלות ופשוטות. תחת זרועו אחז שני מוספים של אותו עיתון, וכך עמד לידי בעוד המעלית שבה לעשות את דרכה מטה.

הוא פנה אלי ובחן את פני.

‒אתה מוכר לי, אתה יודע את זה?

חייכתי. הייתי מוכה אלם. לא חלפו חמש דקות מאז תחילת המופע הראשון ההוא, ואני כבר הייתי אחוז פחד. כאילו האיש הזה, שניצב על הבמה, היה מקור של חום, להבה פרועה, כאילו עצם הצפייה בו חושפת אותי לסכנה נוראה. אבל חוויתי גם שמחה משונה, כאילו המופע שלו הוא הזמנה, קריאת תגר, תביעה להיכנס למחוזות שלא ידעתי עליהם שום דבר, שום דבר בכלל, רק שהם אמיתיים בצורה שאין דומה לה. בלילה ההוא, בתיאטרון הצפוף ההוא, החלטתי שזה מה שאעשה בחיי. הוא היה האחראי.

‒אני יודע! ברור. תסתכל.

הוא פתח את מוסף האמנות של העיתון המקומי. ושם, בעמוד הראשון ממש, היישר מתחת לכותרת "אידיוטים באינדי", התנוססה תמונה גדולה וצבעונית שלי מסיום המופע אתמול.

‒כמות די מרשימה של שתן, איש צעיר.

‒תודה.

הוא צחק קצרות.

‒זאת אומרת, בטח החזקת חלק ממנו בתוך הריאות. או שהברחת אותו פנימה בשקית.

‒לא אני. בחיים לא.

‒לא, אתה נראה לי כמו הדבר האמיתי. בטח כאב רצח, להחזיק את השלפוחית הזאת. זה כישרון. זאת נחישות.

‒תודה.

הוא פנה ממני ובחן את תצוגת הקומות של המעלית, שהתחלפה במהירות. ואז דיבר שוב, בלי להפנות ראש.

‒יודע מה עשיתי ביום הולדת שישים שלי?

‒לא.

‒זה היה לפני בערך חודש. שישים. תנועת מעיים מול 4,000 איש, שכמה מהם שילמו כפי הנראה יותר מ-500 דולר כדי לצפות בזה. ואז, אחרי ארוחת צהריים מאוחרת במסעדה הכי טובה במנהטן, קיבלתי תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת קולומביה. סיפקתי לפרופסורים ולתורמים נאום קצר, כי חרא כבר לא נשאר לי.

המעלית עצרה קומה לפני הלובי. בתצוגת הקומות נכתב, 1R. הדלת מאחורינו נפתחה. מורי בנג'מין פנה לצאת.

‒מה יש פה?

‒אה, אני אוכל את כל הארוחות שלי במטבח. עם ההופעות אני עוד מסתדר, אבל אין לי כוח לכל החתימות וכל שאר המשוגעים באירועים האלה.

הבטתי בו כשעמד שם בפתח.

‒תגיד, אתה מגיע לכינוס?

‒לא בטוח. מקווה. עדיין לא חזרו אלי.

הוא הצביע על הכיתוב מתחת לתמונה שבעיתון.

‒הם כתבו את השם כמו שצריך?

הצצתי בכיתוב.

‒כן, זה אני.

‒אני אזרוק עליך מילה טובה. אבל אל תחשוב על זה בתור טובה. פשוט מסקרן אותי לראות כל כך הרבה פיפי באדם אחד. אני אישית מעולם לא הייתי מי יודע מה בתחום השתן.

לפני שהספקתי להודות לו הוא כבר פנה והתרחק משם, ורגע לאחר מכן הדלת נסגרה. ירדתי בלובי וראיתי ששוב התחיל הגשם. השעון מעל דלפק הקבלה אמר שזו כבר כנראה שעה סבירה להתקשר אל מישל והבנות. אבל קודם כל החלטתי לשתות כוס מים. רציתי לראות אם אצליח להתאפק עד ארוחת הצהריים.


*עריכת התרגום: אמיר צוקרמן.

אלי לא הסכימה שאעצור עד שנעבור את הגבול ליוטה. היא ננעצה כמסמר במושב שלידי – נוקשה, חדה, עיניה הכחולות מתרוצצות הלוך ושוב בין מד המהירות לבין הקווים הצהובים הכפולים. נחלים יבשים של איפור חיברו את עיניה אל סנטרה. ליאון רבץ במושב האחורי, במקום שבו הנחתי אותו. סנטרו נתמך בערימת ספרים של קרלוס קסטנדה. חוטים של רוק השתלשלו משִׁדרות הספרים הכתומות. ירכיו רטטו בכל פעם שעברנו מעל בליטה בכביש. פניו המזוגגות והמיוסרות התמקדו בכתפה החשופה של אלי. את רוב הדם כבר הסרנו מהפרווה האפרפרה שעל גבו, אבל על הבטן הבהירה עדיין נותרו כמה כתמים.

כביש 89 נמתח לצד השיחים הנמוכים והאבק של נוואדה לאורך 45 קילומטרים ואז פנה צפונה דרך קאנבּ. בקבוק ריק למחצה של פופוב שקשק בתוך מאחז הספל. אלי הרימה אותו בצווארו. "יכול להיות שנצטרך את זה," אמרתי. היא עצרה רגע, חשבה, ואז שתתה בכל זאת. קווי מתח תלויים על עמודי שנאים נשזרו על פני השמים למלוא מרחב העין. ייתכן שהמשיכו בדרכם עד מקסיקו, כמו השודדים.

בקאנב הייתה רק תחנת דלק אחת, סינקלר קטנה ונקייה עם חצר קדמית מצוחצחת ומשאבות ירוקות מבהיקות. נכנסתי וחניתי. האוויר היה צח, כמעט בלי ריח של דלק. יער אורנים הגיע ממש עד מאחורי החנות. על החלון, במקום שבו אמורות להופיע פרסומות לבירה, נתלה השלט "ביתן של הליידי ראמז אלופות המדינה". הצבתי את רגלִי על אדן הבטון שמתחת למשאבה, העברתי את כרטיס האשראי שלי ושלפתי את פיית המשאבה.

אלי יצאה מהמכונית והתמתחה. היא התכופפה ימינה ושמאלה, בית החזה הארוך שלה נחשי ומתפתל, מתחה את זרועותיה מעל לראשה ועמדה ברגליים יחפות על המדרכה. היא ניגשה בהליכה נוקשה אל השירותים שלצד החנות וסובבה את צווארה מצד אל צד. "תנעלי נעליים," רציתי לצעוק אחריה, אבל ידעתי שהיא לא תעשה זאת. היא הייתה נשמה חופשית בכל הנוגע לחיידקים, כסף, תחתונים וכיוונים. כל דבר אחר הדאיג אותה.

קווצת פרווה דבקה לשולי שמלתה הכתומה. אחת מרצועות הכתף נשרה וריחפה מעל מרפקה. בגדיה לא הצליחו להסתיר את הנערה שמתחתם ונהגו תמיד להחליק מגופה. לי כאבו הכתפיים כי נהגתי כל היום וגם סחבתי את ליאון.

היא יצאה עם צרור מגבות נייר רטובות ופניה קורנות דאגה. היא פתחה את הדלת האחורית המאובקת של הסֶנטרה והתחילה לטפוח קלות על הפרווה סביב פצעו של ליאון. כבר שטפנו אותו בוודקה וחבשנו כמיטב יכולתנו בסרט דביק ובחולצת טריקו נקייה שלקחנו מתיק הספורט שלי. הכדור חדר פנימה דרך הירך. שאלתי את עצמי אם זה מיקום גרוע אצל זאב ערבות – אם יש להם שם איברים פנימיים.

"מחר בשעה הזאת הוא יהיה בסדר," אמרתי. "הוא יחזיק מעמד."

אלי לא ענתה. היא רק המשיכה לנקות את הפצע. זרועותיה הדקות היו שריריות להפתיע. היא לא התעמלה אבל הייתה מתוחה כל הזמן. גם בשנתה חרקה שיניים. ליאון לא התלונן כשנגעה בו. מעולם לא התלונן – לא נהם, לא פלט אפילו נחרה קלה. אלי קירבה את שפתיה הסדוקות אל אפו של ליאון. עיניהם נפגשו.

משב רוח בא מצפון ואני נרעדתי כשהחזרתי את פיית המשאבה למקומה. הלכנו והתקרבנו לקווי הרוחב החורפיים. "מונטנה," אמרה כשיצאתי מהערוץ וליאון בידַי בצרור מדמם. היא הכירה שם וטרינר, חבר של אביה. היא ראתה אותו פעם מחזיר לחיים זאב ירוי, ממצב גרוע יותר כנראה, והוא לא היה מדווח עלינו לרשויות.

"הכול בסדר שם?" שאלה הקופאית כשנכנסתי לקנות מים ושפתון נגד יובש. היא הייתה נאה יותר מרוב הנשים שעובדות בדרך כלל בתחנות דלק. שזופה, עם עגילי נוצות וחיוך של אמא מודאגת.

הנהנתי ונוכחתי שעל חולצתי יש דם שהתייבש. "נשפך לי קפה."

דרך המדבר החלו להפציע הרים. קודם כול האדומים: הרי שולחן, גבעות מבודדות, עמודוני סלע. סיפרתי לאלי על טיול שעשיתי פעם עם אבי בזַאיון. שהינו במלון של טראווֶלוֹדג' בהאריקֵיין. בחדרים היה HBO ואחי ואני רק רצינו להישאר שם ולראות טלוויזיה. אבא התעצבן כל כך, עד ששבר באגרוף את מסך הטלויזיה וחזרנו הביתה יומיים לפני הזמן. אלי שרטטה באצבעה משולשים על החלון מול הנוף הצהוב-החום שחלף מטושטש על פנינו. היא לא הקשיבה. שפתיה, שהשפתון לחלח אותן, היו חשוקות. נמשים בצבצו מבעד למייקאפ שנמרח ברישול על אפה. היופי שלה היה כחוש, קודר, ולא יכולתי להתגבר עליו.

ליאון השתין. השתן תסס בדרכו אל רצפת המכונית והרטיב את השטיח ואת הספלים החד-פעמיים שמתחת למושבי. צחנת החומץ הרעילה והמתקתקה העלתה דמעות בעיני.

אלי הסתובבה והסתכלה בו מנסה להיחלץ מתוך הטינופת של עצמו. הוא הפיל מהמושב שניים מהספרים. כפתו נחבטה באוויר. רגלו האחורית הייתה ספוגה בשתן והפרווה הרטובה דבקה לעצמותיו. טיפות צהבהבות החליקו לאורך מכסה הפלסטיק של המושב אל הרצפה. "זה בסדר," היא אמרה. "זה בסדר."

פתחתי את החלונות והאוויר היבש הוטח בפני. הצטרפנו אל כביש I-15: ארבעה נתיבים רחבים בדרך צפונה עד בְּיוּט. נמנעתי מלהביט במראה הפנימית. בתוך יום או יומיים, שלושה לכל היותר, אהיה בבית, רחוץ ונקי, שוכב על הספה עם בירה קרה וצופה בטניס נשים. עשב חום בצבץ בין אבני החצץ ברצועת ההפרדה. משאיות גדולות שקשקו כשחלפו על פנינו וירקו דיזל מתחתיות בטניהן האפלות.

רק כעבור שעה דיברה אלי. "הוא צריך לאכול משהו," אמרה.

"הוא רק יחרבן מזה," עניתי.

היא הסתכלה בי כאילו הייתי חרק מעוך.

"אני צוחק," אמרתי. "בחייך."

ירדתי ביציאה לנֶפִי ונסעתי הלוך ושוב לאורך הרחובות המורמוניים השקטים, על פני טורים של בתי עץ לבנים כחולי שוליים ומדשאות גזוזות כתספורת צבאית. הייתה שם חנות של כלי בית, חנות ממתקים. לא ידעתי מה אנחנו מחפשים. ליאון אהב לאכול חתולים, והוא אהב לאכול אותם כשהם עדיין בחיים. הצעתי להשתמש בקאטניפּ כדי למשוך חתול למכונית.

"זה לא מצחיק," אמרה אלי.

מאחורי המטבח הכפרי, בין מְכוֹלת אשפה למוסטנג אדומה ומצוחצחת, כנראה של המנהל – שחצן כלשהו – מצאנו מקום חניה מוצל. החלפתי חולצה, אספתי את הספלים המלאים בשתן בתוך החולצה הישנה וזרקתי הכול למכולה. אלי פתחה מעט את החלונות. היא פתחה את הדלת האחורית והבטיחה לליאון שתיכף נחזור. באתי ועמדתי לידה. אצטרך לקנות שטיחוני רצפה חדשים, אולי כיסויי מושב חדשים. ראשה הגיע בקושי מעל כתפי. אם היא אי-פעם תעזוב אותי, ריח האלמוגים הרענן של קרקפתה ימשיך לרדוף אותי. "תתנהג יפה," אמרה, כאילו היה בנה. "אל תזוז."

הוא הרים את ראשו מעל הספרים ומצמץ. עיני הענבר שלו היו גדולות מהרגיל וזהרו בתוך השיער הלבן הקצר שהקיף אותן. פיו היה קפוץ. הוא היה נבוך, כאוב. כששמח, היה פיו משתרבב במלוא שיניים.

זאב ערבות ארור. שלחתי יד לגעת בפניו. מלתעותיו נורו לכיוון אצבעותי.

"לעזאזל." משכתי במהירות את ידי. הוא נשך אותי פעם, כשהיה גור, ועדיין נותרו לי שתי צלקות קטנות מתחת לאגודל. עכשיו היה גדול פי חמישה. אורך שיניו החותכות היה יותר מסנטימטר וראיתי מה הן מסוגלות לעולל לגולגולת של חתול. אוזני צלצלו. רציתי להרביץ לו. הסתובבתי והלכתי במהירות לכיוון המסעדה.

אלי מלמלה אליו משהו, סגרה את הדלת בעדינות והלכה בעקבותי.

המלצרית הובילה אותנו אל תא בפינה. כל אחת מירכיה הייתה רחבה כמו אלי כולה. סינרה הכחול נמתח על מפשעתה כמו מגן אשכים של מגן אחורי בפוטבול. קיוויתי שהמוסטנג שייכת לה. כיסוי הוויניל של מושבי התא חרק כשהתיישבתי. על השולחן היו פלייסמטים מנייר וספל עפרונות צבעוניים. אלי הסתכלה מבעד לחלון אל צריח אפור שפילח את השמים. שערה הבלונדיני היה מסופר בקו ישר בגובה סנטרה. פניה היו נפולות ואפורות, אומרות תשישות, תבוסה גופנית, אם כי זו גם האירה אותן, כאילו נעשתה חיה יותר.

היא הזמינה מילקשייק דובדבנים וסטייק.

"גם את צריכה לאכול משהו," אמרתי.

"אני אוכל את התפוחי אדמה."

על הצריח לא היה צלב, אבל ברור היה שזוהי כנסייה. מישהו אמר לי פעם שרק מורמונים רשאים להיכנס לכנסייה מורמונית. תהיתי אם זה נכון, ואם כן, מה יש שם בפנים. ציירתי על הפלייסמט שלי את ריצ'רד ניקסון בירוק – כולו פימות זועפות.

המלצרית הביאה את השייק על מגש כסוף. ענן של קצפת ריחף מעליו. אלי התרכזה בו כל-כולה. גידי צווארה נמתחו כשמצצה את הקש. העור על כתפה הימנית היה צרוב באדום עמוק מחלון המכונית.

"לאט לאט," אמרתי. "המוח יקפא לך."

כשהכוס התרוקנה, קיפלה אלי את הקש למשולש. את המשולש מילאה במלח – פירמידה לבנה. סביב ציפורניה נקרש דם יבש.

"הוא ניסה לנשוך אותי," אמרתי.

היא פיצחה גרגר של מלח בציפורן אגודלה. "הוא פצוע ומבוהל."

"טוב, הם יהרגו אותו כאן. כל הציידים האלה." נדתי בראשי לעבר הרחוב הריק.

ברקע התנגנה מוזיקת קאנטרי חרישית והמלצרית צלפה באצבעותיה פעם אחת בלבד כדי להדוף את דלתות הפלדה המיטלטלות ולהיכנס למטבח. מנת ההמבורגר שלי הגיעה מופרדת למרכיביה על הצלחת: חסה, עגבניה, בצל, לחמניה – מסודרים ליד הקציצה. אלי הסתכלה בי כשהרכבתי את המנה ואז הסתכלה בי כשאכלתי. הסטייק שלפניה היה בצורת נוואדה, וצחיח לא פחות ממנה. היה ברור לי שהיא מונה את השניות בראשה – טיק, טיק, טיק. המלצרית נשענה על הדלפק ליד המאפים וגם היא הסתכלה בי. בקושי לעסתי.

כשהגיע החשבון, אלי לא ביקשה קופסה. היא פשוט עטפה את הסטייק במפית נייר ולקחה אותו כמות שהוא, נוטף, ביד חשופה. השארתי טיפ והלכתי אחריה בחיוך מתנצל.

בחוץ עמד באוויר ריח נחושתי חריף של אדי פליטה. צמרמורת של קור התפשטה על זרועותיה החשופות. טיפת מיץ של סטייק נזלה על שוקה. כשיצאנו מפיניקס היה חם. עכשיו החלה החשיכה לרדת על הרי ווסאץ'. הרכסים המושלגים שרטטו תרשים אק"ג ורוד משונן שפניו צפונה. הנחתי את ידי על כתפה וחשתי בעצמותיה.

"רוד עשה את זה," אמרה ופתחה את הדלת האחורית. "אני בטוחה."

נדתי בראשי. "המון אנשים יכלו לעשות את זה."

"זה היה רוד." היא הושיטה את הסטייק לליאון. אמרתי לה להיזהר אבל לא היה בכך צורך. הוא אכל את הסטייק בעדינות והקפיד להרחיק את שיניו מאצבעותיה. אחרי כל נגיסה הוא נד בראשו ובלע את הבשר. המיץ דבק לשפמו. הוא העיף בי מבט זחוח.

"רוד הומו," אמרתי. "אין להם רובים."

ליאון סיים לאכול וליקק את ידה של אלי. "יש להם חתולים."

"היו." צחקתי, לא יכולתי להתאפק.

אלי נשפה נשיפה ארוכה ואיטית ודמיינתי את עצמי כמין טבלה בתוך ראשה. שני טורים, טוב ורע, ולכל אחד מהם מוצמדים קטעי שיחה, דברים שעשיתי, זיכרונות. הטור הרע הלך והתמלא כל הזמן.

"אני עושה את זה בשבילך, את יודעת," אמרתי. "מפסיד עבודה, נוסע כל כך רחוק. כלומר, אכפת לי מליאון."

"באמת?" שאלה.

"ברור." הכעס התחמם בחזי. "אבל הוא חיית בר."

היא לחצה את גולגולתו ועיסתה את בסיסי אוזניו. "אז היית נותן לו למות?"

"את יודעת שזה לא מה שהתכוונתי." אבל אולי כן. הוא עשה לנו בעיות מהיום שהבאנו אותו הביתה. הוא הסריח את המיטה, כרסם את הפנלים, השיר שערות בכל מקום. הייתי מוצא חלקי חתולים זרועים בחצר: כפה תקועה בשער הכניסה, איברים פנימיים על צמחי העגבניות, גולגולת מכורסמת למחצה על מרבד הכניסה. הוא התחיל לנהום בכל פעם שהרמתי קול על אלי.

הוא טמן את סנטרו הארוך והזיפני בתוך ידיה וליקק את פרק ידה. "אנחנו כבר מגיעים, מותק," לחשה. "רק עוד כמה שעות."

הפעלתי את החימום והמשכנו צפונה. זמן-מה שמרתי על מהירות קבועה של 120 – לא ידעתי מה אגיד אם שוטר ידרוש שנעצור בשוליים – אבל אלי המשיכה להסתכל בי ולכן העליתי ל-130. המישורים הריקים הגדולים סגרו עלינו עד שנותר רק משולש האור שהטילו פנסי האורות הגבוהים. הייתי מותש. ראשי כאב. שרירי ירכי דאבו מהטיפוס בין קירות הערוץ כשאני מועד בחושך. ליאון הסתתר בשוחה בין שני סלעים. מצאתי אותו וסחבתי אותו החוצה. נראה שאלי שכחה את כל זה.

היא ישבה מלפנים כשכפות רגליה על המושב, זרועותיה מחבקות את קרסוליה וירכיה צמודות לבטנה. סנטרה ריחף מעל ברכיה. אורות המחוונים זרחו ערפיליים וירוקים על פניה הנפולות. עינה השמאלית קיפצצה והעור המכווץ חשף את דפוס הקמטים לעתיד לבוא. הקשבנו לרדיו עד שהוא התחיל להשתעל והפך לרעש סטטי. ידעתי שלא רחוק מכאן יש בתי משק ושדות מרעה, אבל נדמה היה לי שאם העולם ייגמר פתאום, לא נדע על כך עד הבוקר.

בניסיון להישאר ער דמיינתי אותה עירומה. כמו שהיא, במושב לידי, אבל בלי שמלה ותחתונים. זרועותיה השריריות והדקות מחבקות את ברכיה. העור מעל צלעותיה שרוט וחבול מהטיפוס בערוץ. גופה מקופל מעל עצמו, מהודק אל עצמו, צבעו כצבע החיטה.

הנחתי יד על ברכה. החלקתי אותה מטה, אל המקום שבו מיששתי את שולי התחרה של תחתוניה. היא זזה והתרחקה ממני, הדפה את ידי ומתחה את שמלתה.

טוב, חשבתי. טוב טוב טוב.

סולט לייק סיטי הייתה עיר רפאים מתחת לכביש המהיר: בניינים אילמים ציירו גרם מדרגות לא אחיד של קו המתאר הלילי, המצמוץ האיטי של אורות שדה התעופה. המקדש, על צריחיו ומעקותיו, נראה כטירה אבודה שנתקעה ביבשת לא-לה. בראש גבעה התנוסס ללא ניע דגל ארצות הברית, מואר מלמטה.

מחוץ לגבולות העיר פינו הבתים את מקומם לשדות זרועי ממטרות ענק רכונות. אחת מהן פעלה והטילה קשתות של אדי מים אל תוך הלילה. הזמן האיץ את מהלכו ודילג קדימה. חשבתי על הנשים שידעתי, על המקומות שהכרתי, על שודדים, זאבים. המכונית הייתה חמה כל כך. ראשי צנח ואז נרתע והתרומם.

"אנחנו חייבים לעצור," אמרתי. "לנוח קצת."

"אני אנהג."

החלפנו מקומות בתחנת דלק נוספת. המוכר צפה בנו מבעד לחלון, קיסם שיניים מתגלגל בין שפתיו. הוא היה שחור. שחור ביוטה. בטח לא קל. המוטל הסמוך היה מבנה נמוך של עשרים חדרים שנכרך סביב מגרש חניה. "ת'נדרברד", ציפור הרעם, נכתב בשלט הניאון הכחול. היה לי ברור שהמזרנים שם דקים והסדינים מוכתמים וצהבהבים והקפיצים חדים, אבל לא היה לי אכפת. רציתי רק לשכב. עיניו של ליאון הבהיקו במראה הפנימית. חלק מלשונו השתלשל בין שיניו, ורדרד כמסטיק.

אלי נהגה בשתי ידיים על ההגה, יד אחת בשעה עשר, ושנייה בשתיים. שפתיה נעו מדי פעם. נקמצו לכמעט נשיקה ואז נמתחו בחזרה מעל שיניה.

"אצל הווטרינר הזה יש מיטות?" שאלתי.

"אצלו בבית," אמרה. "לך לישון. אני אעיר אותך."

השענתי את ראשי על המושב. הוא הדיף ריח של פרווה ושתן. המנוע המהם מתחתי ובעיני רוחי ראיתי סוסי ענק ואינדיאנים ענקים, מאה רגליים גובהם, גועשים מעל ההרים האפלים.

כשהתעוררתי, המכונית עמדה. נמצאנו בשולי הדרך וסביב סביב לנו מישור רחב ידיים. פנסי המכונית היו כבויים. שחור צרוף, ומעלינו שדה של כוכבים. מצמצתי וניסיתי לבלוע לחות כלשהי אל פי הצמא. "תראה," לחשה אלי.

ליאון ישב. כפותיו הקדמיות היו תחת גופו, שעונות בחוסר יציבות אל כריכות הספרים המתנועעות. חוטמו היה נעוץ בחלון. גופו הצנום – בן שנתיים, עדיין גור – נטה בזווית מטה, אל גפיו האחוריות הפגועות שנחו על המושב. עיניו נקבעו בתמונה הזערורית של הירח המתמעט, כאילו בו נמצאת התשובה לכל הייסורים.

גבעות הדרום האפלות עלו וירדו כגלים. נשימתו ערפלה את השמשה.

הוא הצמיד את אוזניו האפורות הארוכות אל גולגולתו, פער את פיו ויילל. הצליל, גבוה וחד, פילח את הגג ונישא אל תוך הלילה. נמשך עוד ועוד. נוקב. נואש. כה חזק היה עד שהכאיב לעור התוף שלי.

"לא," אמרתי. "לא לנבוח."

ירכיו רעדו. הוא החליק ונשמט אל הדלת.

גווה של אלי, במושב הנהג, היה מסובב ומתוח אליו, פניה מעוותות, צבע עורה כצבע הירח.

"איפה אנחנו?" שאלתי.

היא עצרה לרגע והסתכלה בי. בעיניה החשופות עמד משהו מפחיד: סלידה אולי, או תחילתה של שנאה.

"צא החוצה," אמרה.

הבטתי בה בקהות. קווצות אחדות של שערה דבקו למשענת הראש, ממש מאחוריה, טעונות חשמל.

"בבקשה. תשאיר אותנו רגע לבד."

גיששתי אחר ידית הדלת. משכתי ומשכתי בה עד שאלי רכנה מעלי, הדפה אותי אחורנית בכתפיה ושחררה את המנעול. פתחתי את הדלת. פני עקצצו באוויר הלילה הקר. הזדקפתי המום ואז שבתי ורכנתי אל המכונית. אלי הסתכלה בי בשפתיים מתוחות, גידי צווארה בולטים מעורה. ציפורניו של ליאון שרטו את כיסוי הפלסטיק של המושב האחורי.

"הוא הולך למות," אמרתי וטרקתי את הדלת.

אבנים קטנות התפצחו תחת נעלי הבד שלי. התרחקתי מהכביש המהיר, ירדתי לתעלה ושוב עליתי. הרחתי שלג, עצים. איידהו אולי. חשבתי שאלך קצת עד שאמצא מקום שבו אוכל לצנוח. חגורת אוריון והדובה הגדולה נתלו משני צדי כיפת השמים. לא הצלחתי לזכור אף מערכת אחרת. רק המוני כוכבים.

מר ויקס שוב הזעיק אותי הערב, ואני מביט לאחור אל המסדרון בבית שלי. לא כיביתי את האור במטבח. זה בית ריק וישן מאז שמתה האישה. כשמר ויקס לא מצלצל, אני כותב לכל מי שאני מכיר בעניין הבן שלי. חלק מהמכתבים שלי תמיד חוזרים, אבל אלה שכותבים לי אומרים שאף אחד לא יודע לאן הוא ברח. אני כל הזמן חושב שאולי במקרה הוא יבוא הביתה כשאני לא נמצא, אז אני משאיר אור במטבח ויוצא מהבית.

האוויר קר כמו תמיד, פתיתי השלג מכים לי בכובע, מסתננים לתוך הצווארון. אני שומע את החזירים שלי מתקרבים בנחירות מהסככה, הם חושבים שבאתי להאכיל אותם. אני צריך לתת להם משהו יותר טוב מהעיסה האיומה הזאת, אבל אני לא יכול לפני שאדע בוודאות שהילד שלי במקום בטוח. אמרתי לו לא ללכת להסתכל, שהחזירים פשוט צווחים כי אני לא הורג אותם. הם תמיד צווחים כשהם שמחים, אבל הוא הלך והסתכל. ואז הוא ברח מי יודע לאן.

אני גורף את השלג מהשמשה הקדמית של מפלסת השלג שלי ומטפס פנימה. מושבי הפלסטיק קרים, אבל אני אוהב אותם. הם חלקים ומתנקים בקלות. מפתח הגלגלים מונח במקומו הרגיל ליד המושב שלי. אני מרים אותו ואומד את משקלו ומניח אותו בחזרה. אני מפעיל את מפזר המלח, מוריד את הכף ויוצא לדרך, לפנות את הכביש ההררי.

השלג נערם לחומה בשולי הדרך. שום מכונית לא זזה. הן תקועות בצד, ובזמן שאני עוקף אותן ומפלס, נוצר טור מאחורי, אבל הם תמיד נושרים ממנו. הם לא יודעים כמה זמן ייקח למלח לעבוד. הם טיפשים גמורים. מתרוצצים וממהרים במזג אוויר כזה ובסוף נהרגים. אף פעם לא יושבים בשקט ומחכים שהמלח יעבוד.

אני חושב שאני מתחיל להיות זקן מדי בשביל כל זה. הלוואי שיכולתי לנוח ולצפות בחזירים שלי מזדקנים ומתים. כשהאחרון יהיה על סף מוות, אתן לו את הארוחה הטובה ביותר ואשאיר את השער פתוח. אבל סביר מאוד להניח שזה לא יקרה, כי אני מכיר את הקטע הזה של כביש 60 מאנסטד לגאולי, ואני עושה עבודה טובה. מר ויקס תמיד מתגאה בעבודה המצוינת שלי, וכשאראה מולי את המשאית האחרת, שמפלסת את העלייה של הכביש הזה בצד השני, אני אצפור. זה יהיה מר ויקס שמגיע מגאולי. אני חושב על זה שאף פעם לא פגשתי את מר ויקס מחוץ למפלסת שלג. לפעמים אני מביט החוצה אל הר סיוול ורואה שלג מתקרב, ואז אני מצלצל למר ויקס. אבל אנחנו לא חברים. אנחנו לא מבקרים זה את זה בכלל. אני אפילו לא יודע אם יש לו משפחה.

אני חולף על פני תחנת המנוחה בהוקס נסט, וחבורת טיפשים חדשה מסתדרת בטור מאחורי, אבל מהר מאוד אני שוב לבד. אני מפלס דרך במדרון לכיוון צ'ימני קורנרס, הפנסים שלי הם היחידים בכביש, ופתיתי השלג מסתחררים בצהוב סביב פנס החירום, ובלבן על קשתות הפנסים הקדמיים. אני מחייך למראה הצורות היפות שלהם, אבל אני עייף ורוצה להיות כבר בבית. אני דואג לחזירים. הייתי צריך לתת להם יותר מזון, אבל כשהראשון ימות האחרים יאכלו אותו בן רגע.

אני פונה בפנייה הרחבה בצ'ימני קורנרס ורואה שעומד שם טרמפיסט. מלפנים הוא נראה נקי וגם כמעט קפוא, אז אני עוצר ונותן לו לעלות.

הוא אומר, "הֵיי, תודה, אדוני."

 "לאן אתה צריך?"

"צ'רלסטון."

"יש לך משפחה שם?" אני אומר.

"יש בהחלט, אדוני."

"אני נוסע רק עד גשר גאולי, ואז אני מסתובב חזרה."

"זה בסדר," הוא אומר. הוא נער מנומס.

הטיפשים שוב נאספים מאחורי וההילוכים הנמוכים שלי מייללים הלאה מהם. מצדי שייפלו מההר.

"זה לא מזג אוויר לשוטט בו בדרכים," אני אומר.

"בהחלט לא, אבל בנאדם צריך להגיע הביתה."

"למה לא לקחתָ אוטובוס?"

"אוי, אוטובוסים הם מסריחים," הוא אומר. הבן שלי תמיד דיבר ככה.

"מאיפה אתה בא?"

"רואנוק. עבדתי אצל מישהו שנה שלמה. נתן לי חופשה לחג המולד וקצת כסף קטן."

"נשמע שהוא איש טוב."

"בהחלט טוב. יש לו חווה מחוץ לעיר – סוסים – בחיים לא ראית סוסים כאלה. בשנה הבאה הוא ייתן לי לעבוד עם הסוסים."

"לי יש חווה, אבל נשארו לי רק כמה חזירים."

"חזירים זה עסק טוב," הוא אומר.

אני מסתכל בו. "ראית פעם חזיר מת?" אני מחזיר את המבט אל הכביש המושלג.

"בטח."

"חזירים לא מתים בקלות. ראיתי אנשים מתים במלחמה יותר בקלות מאשר חזיר בשחיטה."

"אף פעם לא שמתי לב. ירינו בהם וגמרנו איתם די במהירות. הם באמת היו רצים ומשתוללים, אבל אז הם מתים."

"אולי."

"מה אפשר לעשות עם חזיר אם לא שוחטים אותו? למכור אותו?"

"החזירים שלי הם חזירים זקנים. אין מה לעשות איתם. אני פשוט נותן להם למות. אני מתפרנס מחתיכת הכביש הזה כל חורף. אני לא צריך הרבה."

הוא אומר, "אין לך ילדים?"

"הבן שלי ברח כשאשתי מתה. אבל זה היה לפני די הרבה זמן."

הוא שותק שתיקה ארוכה. במקומות שבהם הדרך פנויה אני מעלה את הכף ונוסע יותר לאט, לאפשר לכמות גדולה יותר של מלח להתפזר מאחור. במראה אני רואה את פנסי המכוניות שמנסות להתגנב מאחורי.

ואז הטרמפיסט אומר פתאום, "מה הבן שלך עושה עכשיו?"

"הוא היה שוליה בבניין לפני שהוא ברח."

"יש בזה הרבה כסף."

"אני לא יודע. הוא רק סחב אז מלט ולבֵנים."

הוא שורק. "עשיתי זה במשך שבועיים בקיץ. בחיים לא כאב לי ככה."

"זאת עבודה קשה," אני אומר. אני חושב לעצמי שלבחור הזה יש שרירים לא רעים אם הוא יכול לעבוד בבניין.

אני רואה את פנסי המפלסת של מר ויקס מתקדמים לעברנו. אני מעביר להילוך ראשון. אני לא ממהר. "תתכופף," אני אומר. "אני אסתבך אם ידעו שאספתי אותך."

הנער משתופף במושב, ופנסי המפלסת של מר ויקס מאירים לתוך תא הנהג שלי. אני מנופף אל תוך האורות בלי לראות את מר ויקס, ואנחנו צופרים כשאנחנו חולפים זה על פני זה. עכשיו אני מתקרב למרכז. אני רוצה לעשות עבודה טובה ולפנות את כל השלג, אבל טור המכוניות שמאחורי מר ויקס מתקרב לעברי, ואני נהיה עצבני. אני לא רוצה לגרום שום תאונה. הבחור מזדקף ומתחיל שוב לדבר, ואני נלחץ.

"קצת פחדתי לעבור דרך מחוז פאייט," הוא אומר.

"אהה," אני אומר. אני מנסה לא לשפשף שום מכונית.

"לעזאזל, הרבה טרמפיסטים נהרגים כאן."

מישהו צופר בכוח כשהוא חולף על פני, אבל אני חייב לפנות את מה שהשאיר מר ויקס, וכל הזמן אני מתקרב מדי למרכז.

הנער אומר, "העצמות האלה של החייל – אלוהים, זה היה מפחיד."

המכונית האחרונה נדחקת ועוברת, אבל הכתפיים והגב שלי רועדים ואני מזיע.

"החייל ההוא," הוא אומר. "שמעת על זה?"

"אני לא יודע."

"מצאו את התרמיל שלו בקרקעית של לאברס ליפ. כל הציוד שלו היה שם, וגם העצמות שלו."

"אני זוכר. באמת חבל." השלג מצייר תמונות יפות כל כך מול הפנסים, והצפייה בהן מרגיעה אותי.

"היה גם איזה מפגר אחד שנהרג פה למעלה. הוא היחיד שמצאו אותו עם כל הבשר עליו. כל האחרים, מצאו רק את העצמות."

"כבר שנים לא מצאו כאן כלום," אני אומר. השלג הזה גורם לי לחשוב על צרפת. אני מפהק.

"אני לא יודע," הוא אומר. "אולי זה שחיסל את כולם מת."

"אני משער שכן," אני אומר.

לאט-לאט מופיעה תחתית הגבעה, ואנחנו נוסעים הלאה לגאולי, מפנים את הקטע שליד ניו ריוור. הנער מעשן ובוהה בשלג.

"בחורף 44' ירד שלג כזה בצרפת," אני אומר. "הייתי בצנחנים, וזרקו אותנו לתוך מקום מלא גרמנים. המחלקה שלי כבשה בית חווה בלי לירות ירייה אחת."

"לעזאזל," הוא אומר. "השתמשתם בסכינים?"

"שברנו להם את המפרקת," אני אומר, ואני רואה את החיילים שלי מועדים לתוך דיר החזירים. אנשים מתים בקלות כזאת.

אנחנו מגיעים לגאולי, הדרך שם כבר פונתה בידי משאיות אחרות. אני עוצר בצד וטור המכוניות עוקף אותי במתזים של שלג. אני תופס את מפתח הגלגלים.

"תן לי את הפנס שלי, ילד. הוא מתחת למושב."

הוא מתכופף לפנים, ממשש מתחת למושב ואחורי ראשו פונים אלי. אבל אני הרבה יותר מדי עייף עכשיו, ואני לא רוצה לנקות את המושב.

"הוא לא שם, אדוני."

"טוב," אני אומר. אני מסתכל על פנסי המכוניות. טיפשים.

"שוב, תודה," הוא אומר. הוא קופץ אל הקרקע, ואני צופה בו צועד לאחור, מועד. אני כמעט עייף מדי לנהוג הביתה. אני יושב וצופה בנער הולך אחורנית עד שאחת המכוניות עוצרת לו. אני חושב לעצמי שהוא נער מנומס, ושיש לו מזל שהוא מצליח לתפוס טרמפים בלילה.

כל הדרך במעלה ההר אני סופר את החיילים בצרפת, ואני חייב לעצור ולספור שוב. אני אף פעם לא מתקדם מעבר ללילה ההוא בשלג. מר ויקס חולף על פני וצופר, אבל אני לא צופר. פעם אחר פעם אני מנסה לספור ולא מצליח.

אני עוצר ליד הבית. החזירים שלי רצים מהסככה שבחצר האחורית ונוחרים לעברי. אני עומד ליד המפלסת ומביט בקשתות האור הראשונות מעל הר סיוול, מבעד לענפי העצים המושלגים. מכוניות חולפות בשריקה בדרך הפנויה. האור במטבח עוד דולק, ואני יודע שהבית ריק. החזירים שלי בוהים בי, נוחרים ליד האבוס. הם מחכים לי שאאכיל אותם, ואני הולך אל הדיר.

היה היתה אשה יפהפייה, שהיו לה מלכתחילה כל היתרונות, אך לא מזל. היא נישאה מאהבה, והאהבה הפכה לאבק. היו לה ילדים חמודים, אבל היא חשה שהם נכפו עליה, והיא לא יכלה לאהוב אותם. הם הביטו בה בקרירות, כאילו מצאו בה פגמים. והיא חשה מייד שעליה לכסות על איזשהו מום בה. אך לא היה לה שמץ מושג על מה היה עליה לחפות. ואף על פי כן, בנוכחות ילדיה, היא חשה כיצד אבן מתקשחת בלבה. הדבר הציק לה, והיא נהגה בילדיה ברוך ובדאגה רבה עוד יותר, כמו אהבה אותם עד מאוד. רק היא לבדה ידעה שבתוך לבה היתה נקודה קשה קטנה שלא ידעה את רגש האהבה, לא, כלפי אף אחד. כולם אמרו עליה: "היא אמא טובה כל כך. היא מעריצה את ילדיה." רק היא-עצמה וילדיה ידעו שאין זה כך. הם קראו זאת אלה בעיני אלה.

היה היו נער ושתי ילדות קטנות. הם חיו בבית נוח ונעים, עם גן, והיו להם משרתים נבונים וגם רגשי עליונות כלפי כולם בסביבה.

למרות שחיו בפאר, הם חשו תמיד מועקה בבית. אף פעם לא היה מספיק כסף. לאם היתה הכנסה קטנה ולאב היתה הכנסה קטנה, אבל אלה היו רחוקות מלהספיק על-מנת להמשיך ולקיים את סממני המעמד החברתי אליו השתייכו. האב עבד במשרד בעיר. ולמרות שהיו לו סיכויים טובים, הסיכויים הללו לא התממשו מעולם. היתה תמיד תחושה מעיקה של חסרון-כיס, למרות שהם שמרו בעקביות על סגנון.

האם אמרה לבסוף: "אראה אם אוכל לעשות משהו." אבל לא היה לה מושג איפה להתחיל. היא אימצה את מחשבתה, וניסתה כל מיני דברים, אך דבר לא צלח בידה. הכישלון העמיק קווים שנחרשו בפניה. ילדיה גדלו, הם יצטרכו ללכת לבית-הספר. חייבים להשיג עוד כסף, חייבים להשיג עוד כסף. דומה היה שהאב, שהיה איש יפה-תואר ובעל טעם יקר, לא יצליח לעולם לעשות כהלכה משהו בעל ערך. והאם, שהאמינה מאוד בעצמה, לא הצליחה יותר ממנו, ואף היא היתה בעלת טעם יקר.

וכך נעשה הבית רדוף מלים שהס מלהזכירן: חייבים להשיג עוד כסף! חייבים להשיג עוד כסף! הילדים יכלו לשמוע אותן כל הזמן, למרות שאיש לא אמר זאת בקול רם. הם שמעו זאת בחג המולד, כאשר הצעצועים הנהדרים והיקרים מילאו את חדרי הילדים. מאחורי סוס-העץ המודרני המבריק, מאחורי בית הבובות החדש והנוצץ, נשמע פתאום קול לוחש: "חייבים להשיג עוד כסף! חייבים להשיג עוד כסף!" והילדים היו מפסיקים לשחק, ומקשיבים לרגע. הם התבוננו זה בעיני זה, לוודא שכולם שמעו זאת. וכל אחד מהם היה יכול להבחין בעיני השניים האחרים שגם הם שמעו. "חייבים להשיג עוד כסף! חייבים להשיג עוד כסף!"

המלים הגיעו בלחש מקפיצי סוס-העץ שעדיין התנועע, ואפילו הסוס, מרכין את ראש העץ קצר-הרוח שלו, שמע זאת. הבובה הגדולה, שישבה שם ורודה כל כך ומחייכת חיוך אווילי של שביעות-רצון בעגלת הילדים החדשה שלה, יכלה לשמוע זאת די בבירור, ודומה שחיוכה האווילי התרחב עוד יותר בשל כך. והכלבלב הטיפשון, שתפס את מקומו של הדובון, גם הוא נראה אווילי להפליא בשל סיבה אחת ויחידה; הוא שמע את הסוד נלחש בכל פינות הבית: "חייבים להשיג עוד כסף!"

אבל איש לא אמר זאת בקול רם. הלחש היה בכל מקום, ולכן איש לא ביטא זאת בקול. כשם שאיש לא יאמר לעולם: "אנחנו נושמים!" חרף העובדה שהנשימה באה והולכת כל הזמן.

"אמא," הנער פול אמר יום אחד, "למה לא תהיה לנו מכונית משלנו? למה אנחנו משתמשים תמיד במכונית של הדוד, או במונית?"

"מפני שאנחנו הענף העני של המשפחה," אמרה האם.

"אבל למה אנחנו כאלה?"

"טוב – אני מניחה," אמרה לאט ובמרירות, "זה מפני שאביך ביש-מזל."

הילד שתק זמן-מה.

"מזל זה כסף, אמא?" שאל, מבויש לא מעט.

"לא, פול. לא ממש. זה מה שגורם לכסף לבוא אליך."

"אוֹה!" אמר פול בחוסר ביטחון. "כשדוד אוסקר אמר מזל-בצע מלוכלך, חשבתי שהוא מתכוון לכסף."

"בצע מלוכלך הוא אכן כסף," אמרה האם. "אבל זה בצע, לא מזל."

"אוֹה!" אמר הנער. "אז מה זה מזל, אמא?"

"זה הדבר שמביא לך כסף. אם יש לך מזל, יש לך כסף. לכן מוטב להיוולד בר-מזל ולא עשיר. אם אתה עשיר, אתה עלול להפסיד את כספך. אבל אם אתה בר-מזל, תמיד תרוויח עוד ועוד כסף."

"אוֹה, באמת? ולאבא אין מזל?"

"הוא באמת חסר-מזל, אני חייבת לומר," אמרה במרירות.

הילד עקב אחריה בעיניים מהססות.

"למה?" שאל.

"לא יודעת. אף פעם לא יודעים למה לאחד יש מזל ולאחר אין מזל."

"באמת? אף אחד? אף אחד לא יודע?"

"אולי אלוהים. אבל הוא אף פעם לא מספר."

"אז הוא צריך לעשות את זה. וגם לך אין מזל, אמא?"

"לא ייתכן שיהיה לי, אם נישאתי לאיש חסר-מזל."

"אבל את בעצמך, אין לך מזל?"

"חשבתי שיש לי מזל, לפני שנישאתי. עכשיו אני חושבת שאני באמת חסרת-מזל."

"למה?"

"טוב – לא חשוב! אולי אני לא כזאת באמת!"

הילד התבונן בה, בודק אם התכוונה לזה. אבל מתווי פיה הסיק שהיא רצתה רק להסתיר משהו מפניו.

"טוב, בכל אופן," אמר בהחלטיות, "אני בן אדם בר-מזל."

"למה?" אמרה אימו, צוחקת פתאום.

הוא נעץ את מבטו בה. לא ידע אפילו מדוע אמר זאת.

"אלוהים סיפר לי," הכריז בעזות-מצח.

"אני מקווה שהוא עשה זאת, יקירי!" אמרה, צוחקת שוב, צחוק מריר הפעם.

"הוא סיפר, אמא!"

"מצוין!" אמרה האם, משתמשת באחת ממלות הקריאה של בעלה.

הנער הבין שהיא לא האמינה לו; או יותר נכון, שהיא לא הקשיבה באמת להכרזה שלו. זה הכעיס אותה במידת-מה, וגרם לו לרצות לאלץ אותה להתייחס אליו ברצינות.

הוא הסתלק לבד, בהיסוס, בדרכו הילדותית, מחפש את סוד ה"מזל". שקוע בעצמו, מתעלם מאנשים אחרים, הוא הסתובב, כמו מתגנב בחשאי, תר בתוך-תוכו אחר עקבות המזל. הוא חשק במזל, הוא רצה אותו, הוא רצה אותו. שעה ששתי הילדות שיחקו בבובות בחדר הילדים, הוא נהג לשבת על סוס-העץ הגדול שלו, מסתער בטירוף לתוך החלל, בחמת זעם שגרמה לילדות הקטנות להביט בו בתחושת דאגה. הסוס חג במהירות פרועה, שערו השחור של הנער התנופף, ובעיניו ריצד ברק מוזר. הילדות הקטנות לא העזו לפנות אליו.

כאשר מסע הרכיבה הקטן והמטורף שלו הסתיים, הוא ירד מסוס-העץ שלו ונעמד לפניו, נועץ מבט ארוך ויציב בפניו המורכנות. פיו האדום של הסוס היה פתוח מעט, עינו הגדולה היתה פקוחה לרווחה, מאירה בבוהק זכוכית.

"עכשיו!" היה פוקד בשקט על הסוס הנוחר. "עכשיו קח אותי למקום שיש בו מזל! קח אותי!"

ואז היה מצליף בצווארו של הסוס בשוט הקטן שביקש מדוד אוסקר. הוא ידע שהסוס יוכל להביא אותו למקום שיש בו מזל, אם יכריח אותו. והוא טיפס עליו שוב והחל בדהירתו הזועמת, מקווה להגיע לשם סוף-סוף. הוא ידע שיוכל להגיע לשם.

"אתה תשבור את הסוס שלך, פול!" אמרה האומנת.

"הוא תמיד רוכב ככה! הלוואי שיפסיק כבר!" אמרה האחות הבוגרת ג'ואן.

אבל הוא רק השקיף עליהן מלמעלה בשקט. האומנת הרימה ידיים. היא לא הצליחה להבין אותו בכלל. הוא גדל, הוא הלך והתרחק ממנה.

אימו והדוד אוסקר הגיעו יום אחד במהלכה של אחת מדהרות הפרא שלו. הוא לא דיבר איתם.

"הלו, אתה, רוכב צעיר! אתה רוכב על סוס מנצח?" אמר דודו.

"אתה לא גדול מדי בשביל סוס-עץ? אתה כבר לא ילד קטן, אתה יודע," אמרה האם.

אבל פול רק שיגר מבט כחול מעיניו הגדולות, העצומות למחצה. הוא לא דיבר עם איש כאשר רכב במלוא המהירות. אימו התבוננה בו וארשת דאגה על פניה.

לבסוף עצר את דהרתו המכאנית של סוסו, והחליק ארצה.

"טוב, הגעתי לשם!" הכריז בתקיפות, עיניו הכחולות בוערות עדיין, מציב את רגליו החסונות והארוכות בתנוחת פישוק רחבה.

"לאן הגעת?" שאלה אימו.

"לאן שרציתי להגיע," התיז לעברה.

"בדיוק כך, בן!" אמר דוד אוסקר. "אל תעצור עד שתגיע לשם. איך קוראים לסוס?"

"אין לו שם," אמר הנער.

"הוא מסתדר בלעדיו?" שאל הדוד.

"בסדר, יש לו כמה שמות. בשבוע שעבר קראו לו סנסובינו."

"סנסובינו, אה? ניצח במירוץ אסקוט. איך ידעת את שמו?"

"הוא תמיד מדבר על מירוצי סוסים עם באסט," אמרה ג'ואן.

הדוד התמוגג מנחת כאשר גילה שאחיינו היה מעודכן בכל חדשות המירוצים. באסט, הגנן הצעיר שנפצע במלחמה ברגלו השמאלית והגיע למִשרתו הנוכחית הודות לאוסקר קרסוול, אותו ישמש כנושא כלים, היה פרחח טיפוסי של מירוצי סוסים. נלהב ופזיז, הוא חי את מסלולי המירוצים, והנער חי אותם איתו. אוסקר קרסוול הלך לברר את העניין עם באסט.

"אדון פול בא ושואל אותי, אז כל מה שאני יכול לעשות זה לספר לו, אדוני," אמר באסט, פניו רציניות מאוד, כאילו דיבר על ענייני דת.

"וקורה שהוא מהמר על סוס שמוצא חן בעיניו?"

"טוב – אני לא רוצה להלשין עליו – הוא בחור לעניין, בחור לעניין, אדוני. אתה מוכן לשאול אותו בעצמך? אפשר להגיד שהוא נהנה מזה, ואולי תהיה לו הרגשה שהלשנתי עליו, אדוני, אם לא איכפת לך."

באסט היה רציני כמו כנסייה.

הדוד חזר לאחיינו, ולקח אותו לסיבוב במכונית.

"תגיד, פול, חבוב, אתה מהמר לפעמים על סוס?" שאל הדוד.

הנער בחן בקפידה את הגבר יפה-התואר.

"למה, אתה חושב שאני צריך?" התחמק.

"בשום פנים ואופן לא! חשבתי שאולי תיתן לי רמז קטן לפני מירוץ לינקולן."

המכונית האיצה אל לב האזור הכפרי, בדרכה אל בית הדוד בהמפשייר.

"מלת כבוד?" אמר הנער.

"מלת כבוד, בן!" אמר הדוד.

"טוב, אז נרקיס."

"נרקיס! אני מפקפק בזה, בן. מה בנוגע למירזה?"

"אני מכיר רק את המנצח," אמר הנער. "זה נרקיס."

"נרקיס, מה?"

היתה שתיקה. נרקיס היה סוס אלמוני יחסית.

"דוד!"

"כן, בן?"

"זה יישאר בינינו, נכון? הבטחתי לבאסט."

"באסט הממזר, לעזאזל איתו! מה הקשר שלו לעניין?"

"אנחנו שותפים. היינו שותפים מהתחלה. דוד, הוא הלווה לי את חמשת השילינגים הראשונים שלי, והפסדתי אותם. הבטחתי לו, מלת כבוד, שזה יישאר בינו לביני; אבל אתה נתת לי את השטר ההוא של העשרה שילינג שאיתו התחלתי להרוויח, אז חשבתי שאתה בר-מזל. זה נשאר בינינו, נכון?"

הנער התבונן בדודו בעיניו הכחולות, החמות, הגדולות. הדוד התנועע על מושבו, מצחקק בעצבנות.

"אתה צודק, בן! אשמור את הרמז שלך בסוד. נרקיס, מה? בכמה אתה מהמר עליו?"

"הכל חוץ מעשרים פאונד," אמר הנער. "אותם אני שם בצד, מה שבטוח."

הדוד חשב שזו בדיחה טובה.

"אתה שם בצד עשרים פאונד, מה, מספר סיפורים צעיר שכמוך, באיזה סכום אתה מהמר?"

"אני מהמר בשלוש מאות," אמר הנער ברצינות, "אבל זה נשאר בינינו, דוד אוסקר! מלת כבוד?"

הדוד התפרץ בצחוק רועם.

"זה יישאר בינינו, ועוד איך, נאט גולד צעיר שכמוך," אמר, צוחק. "אבל איפה השלוש מאות שלך?"

"באסט שומר אותם בשבילי. אנחנו שותפים."

"אתם שותפים, מה! ובאיזה סכום באסט מהמר על נרקיס?"

"אני משער שהוא לא יהמר בסכום גבוה כמוני. אולי במאה וחמישים."

"מה, פני?" צחק הדוד.

"פאונד," אמר הילד, מתבונן מופתע בדודו. "באסט שם בצד יותר כסף ממני."

דוד אוסקר שתק, משועשע ומלא פליאה. הוא הניח לעניין, אך גמר אומר בלבו לקחת איתו את אחיינו למירוץ לינקולן.

"כן," הוא אמר, "אני מהמר בעשרים פאונד על מירזה, ואהמר בחמישה פאונד בשבילך על כל סוס שיתחשק לך. במי אתה בוחר?"

"בנרקיס, דוֹד."

"לא, לא חמישייה על נרקיס!"

"זה מה שהייתי עושה אם זו היתה החמישייה שלי, דוד," אמר הנער.

"בסדר! בסדר! אתה צודק! חמישייה בשבילי וחמישייה בשבילך על נרקיס."

הילד לא צפה מעולם במירוצי סוסים, ועיניו היו כעת אש כחולה. הוא הידק את שפתיו בחוזקה, ועקב אחר המתרחש. צרפתי אחד, ממש מלפנים, הימר על לנסלוט. מטורף מהתרגשות, הוא נופף בזרועותיו מעלה-מטה, צורח "לנסלוט! לנסלוט!" במבטא הצרפתי שלו.

נרקיס הגיע ראשון, לנסלוט שני, מירזה שלישי. הילד, סמוק לחיים ועיניו בוערות, הפגין שלווה מוזרה. דודו הביא לו ארבעה שטרות של חמישה פאונד, הימור של ארבעה לאחד. "מה אני אמור לעשות בהם?" קרא, מנפנף בשטרות מול עיני הנער.

"אני מניח שנדבר עם באסט," אמר הנער. "אני חושב שיש לי אלף וחמש מאות עכשיו. ועשרים פאונד בצד; וגם העשרים האלה."

דודו בחן אותו במשך רגעים ארוכים.

"תביט, בן!" אמר. "אתה לא רציני בעניין באסט והאלף חמש מאות האלה, נכון?"

"כן, אני רציני. אבל זה בינך וביני, דוד. מלת כבוד!"

"בסדר, בן, מלת כבוד! אבל אני חייב לדבר עם באסט."

"אם תרצה להיות שותף, דוד, עם באסט ואיתי, נוכל כולנו להיות שותפים. אבל דוד, אתה תצטרך להבטיח, מלת כבוד, שזה יישאר בין שלושתנו. לבאסט ולי יש מזל, ואתה בטח בר-מזל מפני שהתחלתי להרוויח עם העשרה שילינג שנתת לי…"

אחר הצהריים לקח דוד אוסקר את באסט ופול לריצ'מונד פארק, ושם הם דיברו.

"זה ככה, אתה מבין, אדוני," באסט אמר. "אדון פול רצה שאספר לו על המירוצים, סיפורי מעשיות, אתה יודע, אדוני. והוא תמיד היה להוט לדעת אם הרווחתי או הפסדתי. עברה שנה מאז הימרתי בשבילו בחמישה שילינג על סומק השחר – והפסדנו. אבל המזל החל להאיר לנו פנים ברגע שהוא קיבל ממך את העשרה שילינג ההם והימרנו איתם על סינגהאליס. מאז, בהתחשב בנסיבות, מזלנו יציב למדי. מה אתה אומר, אדון פול?"

"אנחנו בסדר גמור כשאנחנו בטוחים בעצמנו," אמר פול. "כשאיננו בטוחים, אנחנו מפסידים."

"אוֹה, אבל אנחנו זהירים," אמר באסט.

"אבל מתי אתה בטוח?" חייך דוד אוסקר.

"זה האדון הצעיר, אדוני," אמר באסט בטון דתי, חשאי. "כאילו שזה בא לו מהשמיים. כמו במקרה של נרקיס במירוץ לינקולן. בטוח כשמש בצהריים."

"אתה הימרת על נרקיס?" שאל אוסקר קרסוול.

"כן, אדוני. הרווחתי את חלקי."

"ואחייני?"

באסט שמר על שתיקה עיקשת, והתבונן בפול.

"הרווחתי אלף ומאתיים, נכון, באסט? אמרתי לדוד שהימרתי בשלוש מאות על נרקיס."

"אמת," אמר באסט, מניד בראשו.

"אבל איפה הכסף?" שאל הדוד.

"אני שומר אותו במקום בטוח, אדוני. אדון פול יכול לקבל אותו בכל רגע שיבקש."

"מה, אלף וחמש מאות פאונד?"

"ועשרים! וארבעים, זאת אומרת, בתוספת העשרים שהרוויח באצטדיון."

"מדהים!" אמר הדוד.

"אם אדון פול יציע לך שותפות, אדוני, אני במקומך הייתי מסכים, אם מותר לי לומר זאת," אמר באסט.

אוסקר קרסוול חשב על זה.

"אראה את הכסף," אמר.

הם נסעו הביתה ואכן, באסט יצא לגן עם שטרות של אלף וחמש מאות פאונד. עשרים הלירות ששימשו עתודה הושארו כפיקדון אצל ג'ו גלי בוועדת המירוצים.

"אתה רואה, זה בסדר, דוד, כשאני בטוח! אז אנחנו הולכים על זה חזק. בכל הכוח. נכון, באסט?"

"אנחנו עושים את זה, אדון פול."

"אבל מתי אתה בטוח?" אמר הדוד, צוחק.

"טוב, בסדר, לפעמים אני לגמרי בטוח, כמו במקרה של נרקיס," אמר הנער; "ולפעמים יש לי רעיון; ולפעמים אין לי אפילו רעיון, נכון, באסט? ואז אנחנו זהירים, מפני שבמקרים כאלה אנחנו מפסידים בדרך כלל."

"נכון, נכון! וכשאתה בטוח, כמו במקרה של נרקיס, מה גורם לך להרגיש בטוח, בן?"

"טוב, אני לא יודע," אמר הנער באי-נוחות. "אני פשוט בטוח, דוד, אתה יודע; זה הכל."

"כאילו שזה בא לו מהשמיים, אדוני," באסט חזר ואמר.

"אני חייב להסכים איתך!" אמר הדוד.

אבל הוא נעשה שותף. וכשהגיע תור מירוצי לז'ה, פול היה בטוח בניצוץ חיים, סוס שאיש לו ייחס לו חשיבות. הנער התעקש להמר עליו באלף פאונד, באסט הלך על חמש מאות, ואוסקר קרסוול השקיע מאתיים. ניצוץ חיים הגיע ראשון, וההימור היה ביחס של עשרה לאחד נגדו. פול הרוויח עשרת אלפים פאונד.

"אתה רואה," הוא אמר, "הייתי לגמרי בטוח בו."

אפילו אוסקר קרסוול הרוויח מאתיים פאונד.

"תביט, בן," הוא אמר, "דברים כאלה הופכים אותי לפקעת עצבים."

"אין שום סיבה, דוד! אולי לא אהיה בטוח שוב במשך זמן רב."

"אבל מה אתה מתכוון לעשות בכספך?" שאל הדוד.

"כמובן," אמר הנער, "שהתחלתי בזה בשביל אמא. היא אמרה שאין לה מזל מפני שאבא חסר-מזל, אז חשבתי שאם לי יהיה מזל, אולי הוא יפסיק ללחוש."

"מה יפסיק אולי ללחוש?"

"הבית שלנו. אני שונא אותו בגלל הלחישות."

"מה הוא לוחש?"

"טוב-טוב" – הנער התנועע בעצבנות – "טוב, אני לא יודע, אבל תמיד חסר שם כסף, אתה יודע, דוד."

"אני יודע, בן, אני יודע."

"אתה יודע שאנשים שולחים לאמא צווים, נכון, דוד?"

"אני חושש שידוע לי על כך," אמר הדוד.

"ואז הבית לוחש, כמו אנשים שצוחקים עליך מאחורי גבך. זה נורא! חשבתי שאם יהיה לי מזל…"

"תוכל להפסיק את זה," הוסיף הדוד.

הנער בחן אותו בעיניים כחולות גדולות, שהיתה בהם אש מסתורית קרה, ולא אמר דבר.

"בסדר, אם כך, מה נעשה?"

"לא הייתי רוצה שאמא תדע שהיה לי מזל," אמר הנער.

"למה לא, בן?"

"היא תעצור אותי."

"אינני חושב שהיא תעשה זאת."

"אוֹה! – והנער התפתל בדרך מוזרה – אני לא רוצה שהיא תדע, דוד."

"בסדר, בן! נסדיר זאת ללא ידיעתה."

הם הסדירו זאת בקלות רבה. פול העביר לדוד, על-פי הצעתו, חמשת אלפים פאונד, שהופקדו אצל עורך הדין של המשפחה, וזה היה אמור להודיע לאימו של פול שקרוב משפחה הפקיד בידיו חמשת אלפים פאונד, סכום שישולם לה בחמש השנים הבאות, אלף פאונד בכל שנה, ביום הולדתה.

"אז עכשיו תהיה לה מתנת יום הולדת של אלף פאונד במשך חמש שנים רצופות," אמר דוד אוסקר. "אני מקווה שזה לא יקשה עליה עוד יותר אחר כך."

יום הולדתה של אימו של פול חל בנובמבר. לאחרונה, "לחישות" הבית היו גרועות מתמיד וחרף מזלו הטוב, פול לא יכול היה לשאת זאת. הוא השתוקק לראות כיצד ישפיע מכתב יום ההולדת, שבישר לאימו על מתנת אלף הפאונד.

כשלא היו אורחים בבית, פול אכל עם הוריו, שכן הוא לא נמצא עוד תחת פיקוח האומנת. אימו נסעה העירה כמעט מדי יום ביומו. היא גילתה מחדש את הכישרון הישן שלה לרשום מיתוות לדגמי פרוות ובגדים, כך שהיא עבדה בחשאי בסטודיו של ידידה ששימשה כ"אמנית" ראשית אצל סוחרי הבדים החשובים. היא רשמה את דמויותיהן של נשים בפרוות ונשים במשי ובלוחיות קישוט מבריקות ממתכת עבור מודעות הפרסום בעיתון. אמנית צעירה זו הרוויחה כמה אלפי פאונד בשנה, אבל אימו של פול הרוויחה רק כמה מאות פאונד, והיא היתה שוב מאוכזבת. כל כך רצתה להוביל ולהיות ראשונה במשהו, אך הדבר לא עלה בידה, גם לא כשהכינה מיתוות למודעות פרסום לאריגים.

היא ירדה לארוחת הבוקר בבוקר יום ההולדת שלה. פול בחן את פניה שעה שקראה את המכתבים שהגיעו אליה. הוא הכיר את מכתבו של עורך הדין. כשאימו קראה אותו, פניה התקשחו והפכו חסרי הבעה עוד יותר. פיה לבד ארשת קרה, נחושה. היא החביאה את המכתב תחת ערימת המכתבים, ולא אמרה דבר.

"לא היה במכתבים שקיבלת משהו נחמד ליום ההולדת שלך, אמא?" אמר פול.

"נחמד במידה מסוימת מאוד," אמרה, פניה קרירות, שקועות במחשבות.

היא נסעה העירה מבלי להוסיף דבר.

אבל אחר הצהריים הופיע דוד אוסקר. הוא אמר שלאימו של פול היתה פגישה ארוכה עם עורך הדין. היא שאלה אותו אם אפשר יהיה להעביר לה את כל הסכום בבת אחת, מפני שהיו לה חובות.

"מה דעתך, דוד?" אמר הנער.

"אני משאיר לך את ההחלטה, בן."

"אוֹה, אם כך, שתקבל את כל הסכום! נוכל להשיג עוד במירוצים אחרים," אמר הנער.

"טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ, נערי!" אמר דוד אוסקר.

"אבל בטוח שיהיו לי ידיעות על הגרנד נשיונל; או לינקולנשייר; או דרבי. בטוח שאדע על אחד מהם," אמר פול.

וכך חתם דוד אוסקר על ההסכם, וכל הסכום הגיע לידי אימו של פול. ואז קרה דבר מוזר מאוד. הרחשים בבית השתגעו פתאום, כמו מקהלת צפרדעים בליל אביב. היו בבית רהיטים חדשים, ולפול היה מורה פרטי. הוא אכן התעתד ללמוד באיטון, בית-ספרו של אביו, בסתיו הבא. היו פרחים בחורף, ולבלוב של מותרות שאימו של פול היתה רגילה אליהם. אבל הקולות בבית, מאחורי קישוטי המימוזה ועץ השקד המלבלבים, ומתחת לערימות הכריות הססגוניות, הסתלסלו וצרחו באקסטזה: "חייבים להשיג עוד כסף! אוֹה-ה-ה; חייבים להשיג עוד כסף! עכשיו, עכש-שיו! עכש-ש-שיו – חייבים להשיג עוד כסף! – עוד, יותר מתמיד! יותר מתמיד!"

זה הפחיד מאוד את פול. הוא היה שקוע בלימודי הלטינית והיוונית עם המורים הפרטיים שלו, אך את שעותיו הסוערות בילה בחברת באסט. מירוץ הגרנד נשיונל חלף עבר לו: הוא לא "ידע", והפסיד מאה פאונד. הקיץ עמד בפתח. הוא היה נרגש מאוד לקראת מירוץ לינקולן. אבל גם שם הוא לא "ידע", והפסיד חמישים פאונד. הוא נעשה מוזר, עיניו הפכו פראיות, כאילו משהו עמד להתפוצץ בתוכו.

"עזוב את זה, בן! אל תהיה מודאג בקשר לזה!" האיץ בו דוד אוסקר. אבל דומה שהנער לא היה מסוגל לשמוע את דברי דודו.

"אני חייב לדעת על דרבי! אני חייב לדעת על דרבי!" הנער חזר ואמר, עיניו הכחולות הגדולות בוערות בטירוף.

אימו הבחינה בעייפותו ובעצבנותו.

"מוטב שתיסע לשפת הים. לא מתחשק לך להיות עכשיו בשפת הים במקום לחכות? אני חושבת שמוטב כך," אמרה, מתבוננת בו בדאגה, חשה באורח מוזר שלבה כבד עליה בגללו.

אך הילד הרים את עיניו הכחולות והמסתוריות.

"לא בא בחשבון שאסע לפני מירוץ דרבי, אמא!" הוא אמר. "זה לא בא בחשבון!"

"למה לא?" אמרה, קולה הופך כבד משנתקלה בהתנגדות. "למה לא? תוכל לנסוע מהחוף לראות את מירוצי דרבי יחד עם דוד אוסקר, אם אתה רוצה בזה. אין צורך שתחכה כאן. חוץ מזה, נדמה לי שאיכפת לך יותר מדי מהמירוצים האלה. זה סימן רע. אני באה ממשפחה של מהמרים, ולפני שתגדל לא תדע איזה נזק כרוך בזה. אבל נגרם נזק. אצטרך לפטר את באסט ולבקש מדוד אוסקר לא לדבר איתך על מירוצי סוסים, אלא אם כן תבטיח לנהוג בהגיון; סע לשפת הים ושכח מזה. כולך פקעת עצבים!"

"אעשה מה שתרצי, אמא, כל עוד לא תסלקי אותי לפני המירוץ של דרבי," אמר הנער.

"לסלק אותך? מאיפה? מהבית הזה?"

"כן," אמר, נועץ בה את מבטו.

"ילד מוזר שכמוך, למה איכפת לך כל כך מהבית הזה, פתאום? אף פעם לא חשבתי שאהבת אותו."

הוא התבונן בה ולא אמר דבר. היה לו סוד בתוך סוד, משהו שלא גילה לאיש, אפילו לא לבאסט או לדוד אוסקר.

אך האֵם, לאחר היסוס ושתיקה זועפת של כמה דקות, אמרה:

"בסדר גמור, אם כך! אל תיסע לשפת הים לפני דרבי, אם אתה לא רוצה בזה. אבל תבטיח לי שלא תיתן לעצמך להגיע להתמוטטות עצבים. תבטיח שלא תחשוב כל כך הרבה על מירוצי סוסים או אירועים, כפי שאתה קורא להם!"

"אוֹה, לא," אמר הנער באדישות. "לא אחשוב עליהם הרבה, אמא. אל תדאגי. אני לא הייתי דואג, אמא, אם הייתי במקומך."

"אם היית במקומי ואני הייתי במקומך," אמרה האם, "אני שואלת את עצמי מה היינו עושים!"

"אבל את יודעת שאין לך סיבה לדאגה, אמא, נכון?" השיב הנער.

"אשמח מאוד לדעת זאת," אמרה בלֵאות.

"בסדר, אין לך סיבה לדאגה, את יודעת. אני מתכוון, את צריכה לדעת שאין לך סיבה לדאגה," התעקש.

"באמת? עוד נראה," היא אמרה.

הסוד הגדול של פול היה סוס-העץ שלו, סוס בן בלי שם. היות שהשתחרר מעולן של אומנת ומחנכת, סוס-העץ הועבר לחדר השינה שלו בקומה העליונה של הבית.

"אבל אתה כבר גדול מדי בשביל סוס-עץ!" אימו מחתה.

"טוב, את מבינה, אמא, עד שיהיה לי סוס אמיתי, אני רוצה שתהיה לידי איזושהי חיה," היתה תשובתו המוזרה.

"אתה מרגיש שהוא כמו חבר בשבילך?" היא צחקה.

"אוֹה, כן! הוא מעולה, הוא תמיד חבר בשבילי, כשאני נמצא שם," אמר פול.

וכך ניצב הסוס, מרופט למדי, בתנוחת כרכור קפואה בחדר השינה של הנער.

מירוץ דרבי הלך וקרב, והנער נעשה מתוח יותר ויותר. הוא בקושי שמע מה דיברו אליו, הוא היה שברירי מאוד, ועיניו היו באמת מוזרות ביותר. לאימו היו התקפי חרדה משונים, פתאומיים, ביחס אליו. לעתים, במשך חצי שעה, חשה דאגה פתאומית שגבלה בייסורים. היא רצתה למהר אליו ולוודא שהכל אצלו כשורה.

יומיים לפני פתיחת מירוץ דרבי, בערב, היא היתה במסיבה גדולה בעיר כאשר אחז בה אחד מאותם התקפי חרדה בנוגע לנער, בנה הבכור, עד שבקושי יכלה להוציא הגה מפיה. היא נאבקה בתחושה בכל כוחה, מפני שהאמינה בשכל הישר. אך תחושת הדאגה היתה חזקה ממנה. היא נאלצה לעזוב באמצע הריקוד, ולרדת לקומה התחתונה כדי לצלצל לבית בכפר. האומנת הופתעה מאוד ונחרדה בשל צלצול הטלפון בשעת ערב מאוחרת כל כך.

"הילדים בסדר, מיס וילמוט?"

"אוֹה, כן, הם בסדר גמור."

"ואדון פול? הוא בסדר?"

"הוא הלך לישון כמו שצריך. שאעלה אליו להעיף בו מבט?"

"לא," אמרה אימו של פול בעל כורחה. "לא! אל תטרחי. זה בסדר. את לא צריכה להישאר ערה. עוד מעט נגיע הביתה." היא לא רצתה שפרטיותו של בנה תופרע.

"בסדר גמור," אמרה האומנת.

השעה היתה אחת בלילה בקירוב כאשר אימו ואביו של פול הגיעו הביתה. הכל היה שקט. האם הלכה לחדרה ופשטה את מעיל הפרווה הלבן שלה. היא אמרה למשרתת לא לחכות לה. היא שמעה את בעלה בקומה התחתונה, מכין לעצמו ויסקי עם סודה.

ואז, בשל החרדה המוזרה בלבה, היא התגנבה לחדרו של בנה. בשקט-בשקט עשתה את דרכה לאורך המסדרון העליון. האִם שמעה קול חלוש? מה זה היה?

היא עמדה נטועה במקומה, ליד דלת חדרו, והקשיבה. היא שמעה רחש מוזר, כבד, ועם זאת לא חזק. לבה עצר את פעימותיו. זה היה רחש חסר-קול, אך ניכרו בו עוצמה ומהירות. משהו גדול ועצום, בתנועה פראית, אילמת כמעט. מה זה היה? בשם אלוהים, מה זה היה? היה עליה לזהות אותו. היא חשה שהרחש מוכר לה. היא ידעה מהו.

אך היא לא ידעה לאן לשייך אותו. לא יכלה לקבוע מהו. והוא נמשך עוד ועוד, כמו טירוף.

בעדינות, קפואה מדאגה ופחד, היא סובבה את ידית הדלת.

החדר היה חשוך. אך בחלל שליד החלון היא שמעה וראתה משהו מיטלטל הלוך ושוב. היא בהתה נכחה בפליאה ופחד.

ואז היא הדליקה פתאום את האור וראתה את בנה, בפיג'מה הירוקה שלו, מתנועע בטירוף על סוס-העץ. האור המסנוור הציף אותו פתאום, שעה שהאיץ בסוס-העץ שלו, והציף גם אותה, שעה שניצבה שם, אשה בלונדית, בשמלתה הירוקה-בהירה, בפתח החדר.

"פול!" קראה. "מה אתה עושה?"

"זה מאלאבאר!" הוא צרח בקול מוזר, מלא עוצמה. "זה מאלאבאר!"

עיניו בהקו לעברה במשך שנייה אחת, מוזרה וחסרת-פשר, בעוד הוא מפסיק להאיץ בסוס-העץ שלו. ואז הוא הוא נחת בחבטה על הרצפה והיא, אימהוּתה המיוסרת מציפה את כל-כולה, נחפזה לסייע לו לקום על רגליו.

אבל הוא היה חסר הכרה, ונשאר חסר הכרה, כמו נתקף באיזושהי דלקת מוח. הוא דיבר ללא הרף והתהפך מצד לצד, ואימו ישבה לצדו מאובנת.

"מאלאבאר! זה מאלאבאר! באסט, באסט, אני יודע! זה מאלאבאר!"

הילד בכה, מנסה לקום על רגליו ולהאיץ בסוס-העץ שהעניק לו השראה.

"למה הוא מתכוון במאלאבאר?" שאלה האם.

"אין לי מושג," אמר האב, מאובן.

"למה הוא מתכוון במאלאבאר?" שאלה האם את אחיה אוסקר.

"זה אחד הסוסים שירוצו בדרבי," היתה התשובה.

וכך, למורת רוחו, אוסקר קרסוול דיבר עם באסט, והימר בעצמו על מאלאבאר, בסכום של אלף פאונד, ביחס של ארבעה עשר לאחד.

היום השלישי למחלת הנער היה קריטי: הם חיכו לשינוי במצבו. הנער, בשערו המתולתל, הארוך למדי, התהפך ללא הרף על הכר. הוא לא ישן, הכרתו לא שבה אליו, עיניו דמו לאבנים כחולות. אימו ישבה לצדו, חשה שלבה מתכווץ ונעלם והופך לאבן.

אוסקר קרסוול לא בא בערב, אבל באסט שלח הודעה, האם יוכל לעלות לבקר לרגע, לרגע אחד? אימו של פול כעסה מאוד על ההפרעה, אבל במחשבה שנייה הסכימה. מצבו של הנער לא השתנה. אולי באסט יצליח להשיב לו את הכרתו שאבדה.

הגנן, בחור נמוך עם שפם חום זעיר ועיניים חומות, קטנות וחדות, נכנס לחדר על בהונות, נגע בידו בכובע המצחייה הדמיוני שלו, לכבוד אימו של פול, וניגש חרש למיטה, נועץ מבט בעיניו הקטנות והנוצצות בילד הגוסס, המתהפך מצד לצד.

"אדון פול!" הוא לחש. "אדון פול! מאלאבאר הגיע ראשון, באמת, ניצחון חלק. עשיתי בדיוק כמו שאמרת לי. זכית ביותר משבעים אלף פאונד; עכשיו יש לך יותר משמונים אלף. מאלאבאר הגיע ראשון, אדון פול."

"מאלאבאר! מאלאבאר! אמרתי מאלאבאר, אמא? אמרתי מאלאבאר? את חושבת שאני בר-מזל, אמא? ידעתי שזה מאלאבאר, לא? יותר משמונים אלף פאונד! לזה אני קורא מזל, ואת לא, אמא? יותר משמונים אלף פאונד! ידעתי, מה, לא ידעתי שידעתי? מאלאבאר באמת הגיע ראשון. אם ארכב על הסוס שלי עד שאדע, אז, אני אומר לך, באסט, אתה יכול להרים את ההימור כמה שתרצה. הלכת על זה עד הסוף, באסט?"

"הימרתי עליו באלף פאונד, אדון פול."

"אף פעם לא סיפרתי לך, אמא, שאם אני רוכב על הסוס שלי, ומצליח להגיע לשם, אז אני בטוח לגמרי – אוֹה, לגמרי! אמא, לא סיפרתי לך אף פעם? אני בר-מזל!"

"לא, אף פעם לא סיפרת לי," אמרה האם.

אבל הנער מת בלילה.

ואפילו בעוד שוכב שם מת, אימו שמעה את קולו של אחיה אומר לה: "אל אלוהים, הסטר, עכשיו יש לזכותך שמונים אלף פאונד, ואיבדת בן מסכן. אבל המסכן, המסכן, טוב שפרש מן החיים האלה בהם רכב על סוס-העץ שלו בחיפוש אחר מנצח."


*מתוך הקובץ "חטאים בסיפורי העולם", הוצאת גוונים, 1996.

מי היה בֶּרְק? ראשית ימיו.

ג'ייקוב בֶּרק, מי שעתיד היה להתמודד בקרב נגד מקגרוֹ הגדול באותו יום גורלי ב-1824, נולד מכוסה בשרידי שק שפיר במשכנות העוני שבאזור הרציפים בבריסטול, בגיבוב שמכוּנה רק "החור", ילד חורף לַסוור אייזק בֶּרק ולתופרת אן מרפי. הוא, יליד בריסטול, בנו של ג'יימס, בנו של טום, בנו של זבדי, כולם סבלים. היא, ילידת דבלין, בת מזל תאומים הארור – עוני ופוריות: ג'ייקוב היה השנים-עשר מבין שמונה-עשר ילדים, השלישי מתוך שמונה שנשארו בחיים.

זו היתה ילדות אופיינית לאזור הרציפים, של עבודות מזדמנות ושל צחצוח נעליים ופה ושם גם התקפים חינוכיים: דלקת שקדים קשה, דיפתריה, והפיתוי שלא עומדים בו, לקפוץ למים מהמזחים. בקיץ הוא רץ עם עדרי הילדים המְשחקים שהשליטו טרור ברחובות. 

הוא גדל מהר. עב צוואר, עב כתפיים, אגרופי פלדה, שפתיים חשוקות, מצח כבד, ילד שלא ידע צורת אות ולא הכיר טעם מתוק עד לשנתו העשירית, ואז, בתוך מחזור ירח אחד, הוא למד לגלגל על לשונו את אותיות הכתב הרוּני שעל השלט של פאב "מולוי ארמ'ז" וגנב תפוח מרוכל של פירות וירקות בדרך לעיר באת'. שני אחים, שחשבו שהם לא פחות מדיק טֶרְפּיןן פנו לחיים של שוד וגזל, אבל ג'ייקוב בֶּרק, בחסדי התפילה היומית של אמו והחגורה של אביו, פנה עורף לטעמם של תפוחים וחזר אל דרך הישר הצרה של השושלת, הוא הצטרף אל בֶּרק האב ברציפים. וברציפים הוא נשאר, הרים חביות של דגים ולוחות ברזל קרים מרוח הים, עד שגבו התרחב וזרועותיו ניתצו את האסורים. 

עלייתו של בֶּרק, כולל המהומות. וגם תחילת הקריירה שלו והתהפוכות בה.

בגיל תשע-עשרה בֶּרק התפרסם.

ברציף היה איש בשם סם ג'ונס, וגם סם ג'ונס היה סוור, נשא משאות עם בֶּרק מחושך עד חושך. סם ג'ונס היה זקן בן ארבעים, ויום אחד פילחה כף רגלו קרש רקוב ברציף והוא מעד תחת משא של דגי סנדל, שמונים קילו דגים בארגז מעץ אלון, שהטיח את ראשו במעקה הברזלים ואז  הוא קרס, החליק, ונשמט אל תוך הים.

סם ג'ונס עמד לקבל את משכורתו החודשית, אבל החברה לא שילמה לאלמנה, והסוורים ברציפים שבתו מעבודה, שום ספינה לא זזה. ואז הבעלים שלחו את הבריונים שלהם, והם התנפלו על האנשים באלות ובמחתות ברזל, ומתוך ההתכתשות ההמונית פרצו "המהומות ברציפים", שנודעו לתהילה.

עיתונאי מלונדון היה הראשון שראה את בֶּרק תוקע אגרוף. כשהסתיימו המהומות (והמשכורת של ג'ונס עוד לא שולמה), מצא העיתונאי את הנער אחרי שחזר לעבודה, משלים עם המצב, מפלס את דרכו על המזח ומהמהם שיר סבלים חרישי ועצוב.

ביום ההוא (אפור, קור על-טבעי באוגוסט, שחפים מנתרים על מעקה המזח) עמד בֶּרק על הרציף, ושק של חמישים קילו חיטה מוטל כמו גווייה על כתפו. העיתונאי דיבר בצרורות. ג'ייקוב, שלא היה מורגל בחילופי דברים ארוכים, לא הניח את השק, אמר, כן, אדוני, כמו שלימדו אותו לדבר אל זקנים ואל לובשי חליפות, ומפעם לפעם הסיט את המשקל על גבו. ואז סוף כל סוף שלף הברנש כרטיס ביקור. נו? מה אתה חושב? השתתפת פעם בקרב? שאל האיש, ובֶּרק ענה בשאלה: יש גבר שלא השתתף בקרב?

בכרטיס היה שם של מחסן סחורות בנמל, ובשבוע שבא לאחר מכן השכיב שם בֶּרק על הרצפה שלושה גברים. הם היו קשוחים, מתאגרפים שבן רגע עלו לזירה כאילו מדובר בלא יותר מקרב תרנגולים. בלי עוזר, בלי חבלים, בלי פרס כספי. אם הופיעו האנשים עם הכסף, זה היה רק כדי לזהות כישרונות צעירים. בערב השלישי בא מישהו, קֵיירְן, ונתן הצעה.

איך "השרירי" התפרסם.

בשנה הראשונה ההיא מתקיימים חמישה קרבות. חמישה קרבות, וג'ייקוב בֶּרק מנצח בארבעה. תחרויות מחתרתיות, דו-קרב שמתקיים במחסני סחורות או בפונדקים כפריים או בסוללות הנהר ממזרח לעיר. חוקי בְּרוֹטוֹן. בלי כפפות. זירה של שבעה מטרים רבועים. סיבוב נגמר כשמישהו נופל. שלושים שניות מנוחה, וקרב לא נגמר עד שאחד המתאגרפים לא מצליח לחזור אל הקו שבמרכז הזירה. בלי אצבעות בעיניים, בלי נשיכות, בלי מכות מתחת לחגורה. בלי נפילות מזויפות לצרכי מנוחה.

קיירן הוא העוזר שלו. ועוד בפינה, מחזיק את הבקבוק, נמצא גם אחד שעובד עם קיירן, ינקי שהיה פעם אלוף בניו אורלינס. ליֶנקי יש מן הסתם שם נוצרי, אבל הוא מחליף נושא בכל פעם שג'ייקוב שואל. יש לו תנועות של סרטן כשהוא זז או נעמד מולך או מתרומם על קצות האצבעות כשהוא עומד לדבר, וג'ייקוב חושב שאלה הרגלים מהזירה.

הם מתייחסים לג'ייקוב בֶּרק יפה, כמו אל בן. נותנים לו מכנסי אגרוף ונעלי פקקים, קוראים לו את חדשות האגרוף ב"ויקלי דיסְפּץ'", קונים לו מזון כשמזון הוא יקר המציאות. לוקחים אותו אל "בית התקיעות", ושם משלמים את מה שעולה להכניס את התקע לשקע, ומספרים לבָּנות שהוא יהיה אלוף של כל אנגליה. שם, בין מלמלות ובדים מבריקים, הוא חש מושפל בגלל תשומת הלב של הגברים, הוא מרגיש כאילו הוא שוב בזירה, חושב שאולי קיירן והיֶנקי עוד יעקבו אחריו ואחרי הבחורה כדי להסתכל. בחורף ההוא, כשפתאום אבא שלו נופל למשכב עם שיעול, הם נותנים לו כסף מראש על חשבון הפרסים שיזכה בהם, וג'ייקוב מוצא את עצמו קונה מתנות לאמא שלו ולאחים ולאחיות. הזכיות שלו קטנות, חמש, עשר לירות. הוא מבזבז הכול ולוֹוה עוד.

לפני כל קרב קיירן לוקח אותו הצדה ומספר לו איזה טינופת היריב שלו, יוצר אצלו רושם שהוא מין מלאך נקמה, גומל רעה לשורה של רוצחים וגנבים ובועלי בתולות. אבל לג'ייקוב בֶּרק לא אכפת במיוחד. הוא אוהב את ההזדמנות להרביץ ולראות את היריב שלו נופל. מקומון זול בחצי פֵּני שמתפרסם בבריסטול, ומקדיש עמוד שלם לענייני אגרוף, מסקר את הקרבות שלו, אבל לא מצליח כנראה להינעל על שם, וקורא לו "המתגושש מהרציפים", ואז "הסוור בֶּרק", "החובל בֶּרק", ולבסוף "השרירי", השם שקיירן בוחר לאמץ לקידום הקרבות שלהם. אלגנטי, חושב ג'ייקוב. הוא קונה גיליון של המקומון ומביא אותו הביתה, מראה לאמא שלו איזו מילה בעמוד היא "השרירי". הוא כותב לה את זה באותיות גדולות על פיסה של נייר קצבים, והיא מקפלת אותה ותוחבת אותה אל הכיס שהיא מחזיקה בו מסרק לכינים. כדי להוכיח את גודל כוחו הוא תופס שניים מאחיו הקטנים, אחד בכל יד, ולקול צווחותיהם מרים אותם גבוה מעל לראשו. 

הוא מתחיל לשמן את שערו ולהחליק אותו לאחור בתלמים מבריקים, מה שלא מוסיף הרבה למראה שלו, ורק מדגיש את המשקל הרב של המצח. הוא מקשיב לסיפורים על המתאגרפים המקצוענים. הוא רוצה להיות כמו גאלי, אז הוא קונה צעיף בתור עניבת אסקוֹט. הפרסים גדֵלים, חמש-עשרה, עשרים. בפרס הראשון הוא קונה מגבעת גבוהה וחובש אותה במלוכסן. כמו שקיירן חובש את שלו. כמו קיירן, שגם הוא היה בשעתו, כך נודע לו, מתאגרף מקצועני קשוח.

הימים שנראה במיטבו קרבים לקצם. בקרב הרביעי בא אליו היריב בבעיטות ובנפנוף של זרועות כמו ציפור ששחררו אותה מהכלוב. הוא חוטף אגודל בעין ונאלץ לבלות שבוע בתחבושת של נייר חוּם וחומץ. עולה לו החוֹם, אבל קיירן מוצא כירורג שמקיז לו דם והוא נרפא.

בקרב החמישי שלו מביס בֶּרק את "האהוב מבריסטול". זה לא היה אמור לקרות; הקרב היה הצגה, משחק מכור שנועד לתת לאלוף להיראות טוב כשהוא משכיב מספר חזק כמו "השרירי", אבל "השרירי" מנצח.

איך רצה המקרה ובֶּרק התמודד מול בְּלַיינְדמֶן.

וכך רצה המקרה ובֶּרק התמודד עם בליינדמן:

בלינקולנשייר, "בְּרוֹקן הֶד גַאל" הפסיד ל"מוּרי", ובליברפול, ויל סְקֶגְס הביס את טום ג'ונסון, שבפינה שלו ישב לא אחר מאשר פיטר קְרוֹלי הגדול, בן הקצב שנודע בזמנו בכינוי "הסטייק הלבן הצעיר". אבל סקגס לא התמודד מול "בְּרוֹקֶן הֶד", וב"מוֹלְסי הֶרְסְט" הפסיד טום טֵייט ל"לֵה פּטיט". וככה "בְּרוֹקֶן" התמודד מול טֵייט, אבל הקרב היה מכור, ה"ויקלי דיסְפּץ'" חשף ששני הגברים נפגשו שבועיים לפני כן וקבעו הכול. ואז הם באו אל טד שאנון המכונה "הרברבן", אבל "הרברבן" הכיר את בליינדמן, ו"הרברבן" אמר שאם הוא כבר הולך להיהרג הוא צריך להביא פרס יותר גדול לאשתו. וכך נאלצו האנשים עם הכסף להמשיך ולחפש מישהו, ונותר להם רק בֶּרק.

ההתמודדות נקבעה לפברואר, אבל אף אחד לא שם אפילו רבע פּני על בֶּרק. ואז הם הלכו אל "הרברבן", אלא ש"הרברבן" לא היה שם, הוא הורשע בגנֵבה ונשלח לרצות את עונשו. הם מצאו טוחן ב"מֶלכיוֹר בראון", ממנצ'סטר, ששבר שיניים בחוגי המסבאות ונודע בכינוי "האנקור". אבל בראון נפל אחרי לא יותר מארבעה סיבובים, והנבחר הבא, פרנק סמית המכונה "הציורי", סירב להתייצב מול האגרופים הרצחניים של בליינדמן. וכך הם חיפשו שוב את בֶּרק. הם החליטו שהדם של בֶּרק מצד אמא שלו יביא את האירים, בליינדמן ישלהב את הסקוטים, ואם יהיו התפרעות ומכות, מה טוב. חוץ מזה, כולם ידעו שהמתאגרפים הכי טובים לובשים צהוב בריסטול, ועד אז בֵֶּרק כבר המשיך הלאה מהרציפים, והראה את כוחו בצמד קרבות באיגֶנ'ס אבּי.

מיהו בליינדמן?

זהו בליינדמן: מתושלח בן שלושים וחמש, אליל של לאומנים סקוטים, גיבור של מגזינים לגברים, שם ציירו אותו בממדים מפלצתיים, מוחה צבאות ליליפוטיים כאילו הוא מנקה פירורים משולחן לפני משחק קלפים. חובט מיומן עם עוצמה של מנוע קיטור. ניצח בשמונה-עשר, הפסיד בשניים. הוטבל בשם בנג'מין מקגרו, וזכה לכינוי שלו בקרב ב-1814, בסיבוב הארבעים ושלושה, עם עיניים נפוחות כל כך מאגרופים שהוא חטף עד שהוא לא ראה כלום. סירב להרשות שיפרידו את עפעפיו, אמר שינצח את היריב שלו על עיוור, ואז השכיב אותו, בבּוּם אחד, ברגע שהגיעו אל הקו שבמרכז הזירה. אחרי הקרב שאלו איך הוא עשה את זה, והוא ענה, הרבצתי איפה שהוא נשם. הרוזן בַּלְקַרס פרש עליו את חסותו, ועליו אמרו שהיה מסתובב עם מקגרו במקומות הכי ידועים לשמצה בגלזגו. הוא אהב לספר איך אפילו ביקשו ממנו להיות ביחידת שומרי הראש של בית המלוכה, אבל עם כל הסיפורים על הפה המלוכלך ועל החיים העלובים, ועם כל הבחורות שהוא הִפרה, הם משכו את ההצעה. ב-1816 הוא הפיל את האלוף סיימון ביל בשני סיבובים, וסיימון ביל לא קם יותר. בקריקטורה המפורסמת שהתפרסמה ב"גאזֶט" נראה מקגרו מנופף באגרופיו מעל לאבן מצבה, שנכתב עליה:

סיימון ביל פה נח בצֵל 

אגרופים מפלדה, לסת ברזל

ארבעה ועשרים ניצחונות להלל

ואז קְרב אחד שכמותו לא פילל

בתוך שני סיבובים נוכחה כל תבל

כי גלגל הגורל לעולם מתגלגל.

כמובן, לאף אחד מהאנשים עם הכסף לא היה שום ספק שג'ייקוב בֶּרק הולך לחטוף. ובֶּרק ידע על השמועות, אבל קיירן והיֶנקי אמרו שיש לו סיכוי, שבליינדמן מזדקן ושבֶּרק משתפר מיום ליום בעוצמה וביֶדע הטכני.

האמת היא שבֶּרק לא היה צריך שיספרו לו, וקיירן ידע, כי קיירן אירגן קרבות כבר שלוש-עשרה שנים, שאין דבר יותר יהיר מבחור בן עשרים ושלוש, אולי חוץ מאשר נער בן שש-עשרה, אבל לך תנסה למצוא צוואר כמו של "השרירי" אצל נער. הבעיה היחידה עם בֶּרק, הוא אמר לו, ולחץ את האצבעות אל שרירי החזה שלו, הבעיה היחידה איתך, היא שבֶּרק טוב ומנומס מדי, ושמץ שפלוּת לא היה מזיק לו. בֶּרק תהה בעניין הזה לא מעט, איך אחד שמרביץ יכול להיות בן אדם טוב, ותהה אם הוא טוב רק מפני שהוא בתחתית ולא מסוגל להיות שום דבר אחר, שבנסיבות שונות, אם משהו היה זז איתו, הוא לא היה כזה. פעם, בפאב, הוא שמע, אין דבר כזה בן אדם שחוטא, רק עולם שחוטא, ואמרו לו שהכוונה היא שהשטן נמצא אצל כל אחד ורק טיפוס נדיר יכול להחזיק אותו ככה שלא ירים ראש. ואז אחר כך הוא התחיל לחשוב שאולי הוא שמע לא נכון, ושבעצם זה היה, אין דבר כזה בן אדם טוב, רק עולם טוב, והוא התחיל לחזור על זה שוב ושוב עד שלא הצליח לזכור אם המצב הבסיסי היה של חוטא או של טוב. קיירן אמר שהוא טוב מדי, אבל בתוך תוכו הוא ידע שהוא מרביץ כי הוא אוהב את ההרגשה של להרביץ לבחור השני, ובהתחלה זה נראה לו חטא, אבל אז הוא התחיל לחשוב שאם הבחור השני הוא בדיוק כמוהו, אז גם הבחור השני אוהב להרביץ, מה שאומר שהוא, בֶּרק, מכה חוטא, וכך הוא, בֶּרק, טוב, חוץ מאשר במקרים שבהם הוא הסתכל על זה בצורה אחרת, ואז גם הבחור השני היה מכסח בחור שאוהב להרביץ (אותו, את בֶּרק), כלומר, הבחור האחר היה טוב, ובֶּרק חטא מפני שעשה קציצות מבן אדם ישר דרך.

החשיבה נמשכה סחור סחור כמו אחד מאותם שירים בלתי נסבלים שלעולם לא נפסקים, עד שהחליט "השרירי" כי מה שהוא אוהב בקרב זה העובדה שהוא לא צריך לייגע את המוח בשאלות כאלה, רק להרביץ, כי אם אתה לא מרביץ, מרביצים לך. זו התשובה!

קרֵב היום.

וכך התחיל בֶּרק להתאמן: הרציפים ביום, משקולות הרמה לפנות ערב. קיירן שלח אותו לרוץ עם הכלבים שלו בגבעות. להכות שקי חול. אסר עליו משקאות ואהבהבים.

השמועה מתפשטת מהר בבריסטול. הוא שומע התלחשויות שמלוות אותו לכל מקום. בָּרחובות צרים עליו מצחצחי הנעליים, מתחננים לראות סלטות ואז מתחרים זה בזה על התואר "השרירי". הנערות משפילות את הכובעים ונושאות עיניים כשהוא עובר על פניהן בהילוך תרנגולי.

ערב אחד, ברציפים, סבל זקן בשם בּוּת ניגש אל בֶּרק כשהוא כבר בדרך הביתה. הוא מתייצב לפני הבחור, תופס בזרועו באחיזת פלדה, אומר, זה דבר טיפשי, וג'ייקוב בֶּרק אומר, כן, אדוני. כרזות נתלות, ובהן איורים של שני הגברים עומדים זה כנגד זה כאילו ציירו אותם יחד, בלי חולצות, בנעלי שלושת רבעי ובמכנסי אגרוף הדוקים בסרטי בד. נאמר בהן שהקרב ייערך ב"מוֹלסי הֶרְסְט", מדרום-מערב ללונדון, אבל כולם יודעים שזו תרמית שנועדה להיפטר מהפקחים. העיתונים מחליטים לכנות את הקרב "המפגן של בליינדמן", כאילו זה לא קרב אלא תצוגה של מקגרו. כאילו בֶּרק אפילו לא מתמודד.

ערב אחד אמא שלו מחכה לו כשהוא בא הביתה. אומרים שאתה הולך להיהרג, היא אומרת. מי אומר את זה? שואל ג'ייקוב. כולם, היא אומרת. הייתי בשוּק. הם אומרים: תדאגי שמבטיחים לך את הפרס, אנני, כי הילד שלך לא חוזר הביתה.

מי שלא הוזכר במילותיה, אבל היה חבוי ביניהן, הוא אבא שלו, שמשתעל עד לב השמים ולא יורד לרציפים כבר חודשים. אבל היא לא אומרת שג'ייקוב צריך לסגת. אם היתה אומרת את זה, הוא היה מרבע את הלסת ומכריז שהוא מחויב להגן על כבודו. דווקא מפני שהיא לא אומרת כלום מעבר לזה, מתחילים הספקות להחליק אל תוכו פנימה כמו צלופחים.

אלא שהוא יודע שהוא לא יכול לסגת גם אם היה רוצה. הוא חייב לקיירן, על הצעיף, על המגבעת, על האוכל. קיירן אומר שבפרס מהקרב עם מקגרו הוא יכסה את החוב ועוד משהו. הוא מחליט ש"ועוד משהו" פירושו אפילו יותר אם הוא יהמר על עצמו. ואז הוא יפסיק עם זה.

הם מוצאים נותן חסות.

שבועיים לפני הקרב מגרד קיירן נותן חסות מטורזן בשם קוונדיש; יתרת הפרס היא תרומת מועדון האגרוף.

קוונדיש פוגש את בֶּרק ואת קיירן בבית המרזח של נד לנדון. הוא אכן גנדרן: תלתלים, בושם, מדבר בנימת גאוותנות ומהר ובקול גבוה. רוצה שיקראו לו קַו, אבל ג'ייקוב קורא לו מר קוונדיש, והוא מחייך. הוא עשה את הונו בתקופת העוֹצרוּת, והוא מנופף בזה, שורף שטר כסף מול העיניים של בֶּרק. מדקלם שיר שכתב על אגרוף, שהתפרסם בשבועון הספורט "בֶּל'ס לַייף", מלא מילים מרובות אותיות שאוזניו של בֶּרק מתקשות להשתלט עליהן. קוונדיש מספר סיפור על מתאגרף, צוחק ואומר, טום המסכן, פשוט יצאו לו העיניים מתוך הראש. פְּלוֹפּ. פְּלוֹפּ. לא הצליח למצוא עבודה ובסוף התאבד. שתה חומצה פרוסית. פְּלוֹפּ. הוא צוחק. בֶּרק מיד שונא אותו, מרגיש שכל הגוף שלו נמתח כשהוא שומע אותו מדבר. הוא יודע שקוונדיש מנסה להקטין אותו כדי להגדיל את עצמו, אבל לא עולות בדעתו מילים מהירות לתשובות. כל אחד אחר, והוא היה מכה אותו כל כך חזק עד שההוא היה מאבד יותר מעיניים. הוא מסתכל על המאמן שלו, וקיירן מטה את הראש, רק מעט, כאילו הוא אומר, תירגע, תבלע את זה, קוונדיש שם את הפרס.

קוונדיש שתוי עד לשד עצמותיו, ודיבורו כבר מתלעלע. הוא קורא לבחורה וכורך לה זרוע סביב המותניים. אומר לג'ייקוב להסיר את החולצה. אומר, תראי מה זו סימטריה, תראי מה זה כוח. אומר, אמא שלך אירית, בֶּרק? קורא לו הבחור הקטן שלי. נוגע בזרועותיו ואומר, תראי איזה יופי. שותה את הג'ין המחורבן שלו עד שהוא נוזל לו על הסנטר. אומר שהוא היה מתאגרף, אבל הוא מחזיק את האגרופים שלו עם האגודלים פנימה.

הם נוסעים אל זירת הקרב, ושם פוגש בֶּרק אדם שמאציל עליו את הפילוסופיה שלו.

הקרב נערך בהרטפורדשייר, בשדה מדרום לסנט אלבּנס, שנקרא דֶד רֵבּיט הִית. בסנט אלבנס הם מבלים את הלילה בפונדק כרכרות. קיירן והיֶנקי שותים עד שהם כבר מתנדנדים, אבל "השרירי" עצבני מדי לבלוע משהו. הפונדקאי הוא חסיד מושבע של ענף האגרוף, הקירות מעוטרים באיורים ובהדפסים של המתאגרפים הגדולים, ובֶּרק מזהה את בְּרוֹטוֹן ואת פֵּיינטר, ואת היהודים מנדוֹסה ו"דַאץ'" סם, וגזמן ו"גֵיים צ'יקן". הוא רוצה להיות כמו הדיוקנאות, יציב ושקט ומרוחק בכתם של צבע מים, לגמרי לבדו ואפוף תהילה. אבל באספסוף שממלא את המסבאה נדחק "השרירי" אל הפינה בידי מפרזל סוסים, איש שמן, ממושקף, עם מראה של אחד שקורא. הוא אומר שהיה כומר, פעם, מה שמסביר את חיתוך הדיבור הברור, אם כי הוא לא מוכן לספר מדוע הפשיטו אותו מהגלימה. אתה תהיה אחד הגדולים, הוא אומר לג'ייקוב. תראה אותך. יכול להיות שמחר תפסיד, אבל זה לא משנה. רק תעמוד על שלך, ובקרוב תהיה אלוף. הוא שואל אם בֶּרק יודע על הקרב בין אכילס להקטור, אבל בֶּרק מעולם לא שמע על שני המתאגרפים האלה. מפרזל הסוסים מושך בכתפיים. ראית פעם את מקגרו? הוא שואל. בֶּרק לא ראה, רק רישומים. גוליית, אומר מפרזל הסוסים. כאילו מישהו חיבר שני גברים לגבר אחד. ומעוות בדיוק ככה. אתה כבר תראה. אוזניים מעוכות כמו כרוביות. אוזניים? לא. פנים מעוכות כמו כרובית.

הוא ממשיך ללא לאות. רוצה לשמוע את הפילוסופיה שלי? איך אתה מתכוון לנצח? תחשוב, בחורצ'יק. אתה רוצה לנצח או שאתה רוצה לפגוע בו? אלה דברים שונים. תיאוריית הקרב של הכומר בראון – אתה יכול להעביר את זה הלאה – היא שזעם לוקח אדם רק עד נקודה מסוימת. זה מה שכל הבחורים העניים כמוך מתחילים איתו: זעם, הם צריכים את זה כמו שסוס זקוק לרוכב. אבל די מהר זה מפריע. אתם יוצאים החוצה וחושבים שאתם נלחמים מול מתאגרף, אבל האמת היא שאתם נלחמים בעולם. אלא שמתאגרף טוב, תבין, כמו בליינדמן, הוא יודע שהמתאגרף שעומד מולו נלחם קודם כול כדי לפגוע ואחר כך כדי לנצח. והוא ישתמש בזה. ישתמש בשנאה שלך כדי להפיל אותך. זה ההבדל. אנשים שנלחמים כדי לפגוע חוטפים בסוף. Gladiator in arena consilium capit. הוא יגמור אותך. יכתוש אותך, יעשה ממך עוגה. ילפות לך את הראש באחיזת חנק, ואז איפה תמצא את עצמך?  

לבֶּרק אין תשובה. הוא לוטש עיניים באיש, בפאות הלחיים שלו העבות כמו חבלים. האיש ממשיך לדבר על זעם, ובֶּרק מתפתה לומר, אין דבר כזה אדם שחוטא, רק עולם שחוטא. אני פשוט מרביץ. הוא לא רוצה לדבר יותר. אבל הוא לא הולך משם, גם לא הולך לישון. מזמור  שיכורים מתגבר והולך. נשמח ונשכח את יום המחר / נשתה ונשתה עוד שיכר… יש לו בחילה והוא חושב שאולי הוא מפחד.

הם מתכנסים בדֶד רֵבּיט הִית.

הקרב אמור להיערך במרחק של שישה קילומטרים בערך מבית המרזח, בשדה לא רחוק מן הדרך, בשקע קרקע רך שבין שתי גבעות.

קצת אחרי עלות השחר הם לוקחים כרכרה. הם עוברים על פני המון אנשים שעולים בדרך, ברכיבה או ברגל. הבוקר קר, אור מהוסס, השדות רטובים מטל. הוקמו אוהלים למאכלים קלים ולמשקאות. התנועה איטית, הדרך עמוסה בכרכרות סגורות ובסוסים. עוברת שעה ארוכה עד שבֶּרק מבין שהקהל הזה נמצא שם גם בשבילו. הם מחנים את המרכבה במישור קטן בחצי הדרך במעלה הגבעה. בֶּרק יוצא, ואחריו קיירן והיֶנקי. כמעט מיד מתנפל עליו ההמון, נדחק כלפיו בלי שום סיבה, אלא כדי לנסות ולהתקרב. הם שרים, קדימה נקרע את בליינדמן, או בליינדמן קורע אותך. "השרירי" חובש את המגבעת נמוך על עיניו, העוזרים משני צדיו, מובילים אותו בשביל ארוך בעשב הרטוב, במעלה תלולית ואז למטה בכיוון הזירה. שני הגברים אוחזים בו במרפקים. הוא יודע שזה אמור לנחם אותו, אבל אין בזה שום נחמה. הוא חושב, מתי מובילים אדם ככה? והתשובה היא לגרדום.

הם מתקרבים ורואים קהל רב מכונס סביב חבלי הזירה, והוא שומע לחישה קרובה אליו. ליד הזירה העמידו שני דוכנים לתשלום, אבל הקהל גולש בהמוניו מהגבעות. הוא מחפש את היריב שלו, אבל בליינדמן לא נראה בשום מקום. הוא רוצה שבליינדמן יהיה שם, כאילו בליינדמן הוא היחיד שיכול לדעת מה הוא מרגיש.

הקרקע תחוחה כאילו להקת חזירים חיטטה בה, אבל הזירה נקייה, מסודרת, מכוסה בחול, לא דומה לשום מקום שהוא התמודד בו. הם מתחו שני חבלים צבועים שמסמנים את הזירה, הקו שבמרכז הזירה כבר מסומן בגיר. הוא לא מוריד את חלוק האגרוף וקיירן ניגש ומדבר עם השופט. הוא מרגיש שעיני הקהל נעוצות בו, הוא מנסה להתעלם מהן, מביט למטה, קופץ אגרופים שוב ושוב. לבסוף הוא מרים את פניו ומביט סביב. הגבעה כולה אנשים מלוא העין. לידו שני גנדרנים, עניבות אסקוֹט מנקרות עיניים, חליפות משי וצמר, שכמיות וכפתורי פנינה. היי, שרירי, אומר אחד מהם וצוחק. שמתי עליך כסף, שרירי, אומר השני. הם מדברים מוזר, ואז הוא מבין שהם לועגים למבטא  האירי. הוא מפנה את המבט.

קיירן חוזר. זה משהו גדול, בחור, הוא אומר. עשרת אלפים איש, ואין אורווה אחת פנויה באזור. חצי מדינה רוצה לראות את הבחור שלנו מפיל את בליינדמן.

 

תרועות וקריאות בוז כשהיריב שלו מתקרב.

בשעת בוקר מאוחרת מגיע מקגרו. בֶּרק שומע המיית מלמולים בקהל, ואז צעקות מתגברות, צלע הגבעה נחצה לשניים לכבוד דמות כהה שעוברת בתווך, מוקפת פמליה. הם רחוקים, יורדים במדרון שממול. לרגע נדמה לו שהוא צופה בצֵל בשעת שקיעה, המסה המגושמת מתנשאת בכבדות מעל לעוזרים. שיר אִגרוּף מתרקם מתוך הרעש, אבל הוא לא מצליח לשמוע את המילים. ואז פתאום, באמצע הדרך של מקגרו אל הזירה, בוודאי נאמר דבר מה מכוער, וגוליית מזנק אל תוך הקהל. ואז המולה, חליפות שחורות מתהפכות לאחור כמו אבני דומינו. בֶּרק לא יודע אם מקגרו אפילו זז: האנשים עולים ונופלים לאחור צועקים ומנופפים בזרועות כמו חיית ים ענקית שמפרפרת בקצף גלים. ואז העוזרים כנראה משתלטים עליו, מושכים אותו לאחור, אדווה חולפת בקהל והוא נרגע. מתלחשים עכשיו: מקגרו לא שולט בעצמו, הוא חיה, אסור לתת לו לעלות לזירה, אבל בֶּרק יודע שהיריב שלו עשה את זה בשביל ההצגה, אם כי הוא לא יודע אם ההצגה נועדה לעיניו או לעיני הקהל שהגיע.

אין שום תקריות נוספות. ככל שמקגרו מתקרב, משתרר שקט. סמוך לזירה מוסר מקגרו את חלוק האגרוף לאחד העוזרים ונכנס. בֶּרק, בפינה שלו, צופה בבליינדמן מתפשט ונשאר במדים בלבד. 

ג'ייקוב בֶּרק אמנם התכונן לעמוד מול ענק, אבל אם זיכרונו אינו מטעה אותו הוא מימיו לא ראה בן אנוש כזה. מקגרו בטח שוקל 120 קילוגרם. הוא לפחות מטר תשעים ושמונה, אבל אשליית הגובה מוגברת בגלל ממדי החזה והבטן, שנותנים הרגשה שראשו שקוע אי-שם מאחור כמו פסגה מרוחקת. זרועות עבות כמו הירכיים של "השרירי". אגרופים תלויים לאטם. עור חיוור עם כתמים אדומים. לקרוא לאוזניים שלו "כרוביות" זו ממש מחמאה. פקעות נשמע יותר מתאים, חושב בֶּרק. פקעות בר שמסוגלות לשבור פרק באצבע. האף בצבע אפור-צהוב שמשווה לו צורת אף של מת. יש כל כך הרבה ממנו עד שבֶּרק מתקשה לראות איפה מתחילים השרירים: הוא נראה כאילו מישהו לקח פסל מוצק ועצום של גבר חזק, והמשיך והשליך עליו גושי חימר עד שלא נותר עוד חימר. בֶּרק אפילו לא יודע איפה ינחית את אגרופיו. נדמה שכללים מסוימים, למשל כללים שאוסרים על לפיתת הצוואר, חסרי חשיבות ככל הנוגע לבליינדמן, שכן בֶּרק לא בטוח איפה נגמר הצוואר ומתחיל הראש. הוא מרגיש כאילו אמרו לו להרים גוש סלע מסורבל בלי שיהיה לו היכן להניח את ידיו.

הוא יודע עכשיו שהוא התפתה בגלל הכרזות שבישרו על הקרב, שראו בהן את שני המתמודדים זה מול זה, כאילו זה קרב בין שני גברים. זה לא קרב בין שני גברים. הוא חושב על משחקי דמיון ששׂיחק כשהיה ילד: אם אריה נלחם בדוב, אם צב נלחם בברווז, אם כריש נלחם בשועל ענקי. אם עיט נלחם באיש מאֵש. מי ינצח? מי יהרוג את מי? אם בֶּרק "השרירי" נלחם במפלצת מקגרו?

ואז ג'ייקוב מבין שמכרו אותו, שסיכמו מראש שיפסיד, שאין סיכוי בעולם שקיירן והיֶנקי ציפו שיהיה לו סיכוי כלשהו נגד בליינדמן.   

פעימות לבו מאיצות, תזזיתיות כמו אגל מים במחבת רותח.

הוא מביט לאחור אל הקהל. עכשיו ההמון מתפרש עד לראש צלע הגבעה. הם שרים בקול מחריש אוזניים. אבל הוא שומע רק בליינדמן, הם שם כדי לראות את בליינדמן מנצח או את בליינדמן מפסיד. מקללים ומעודדים, אבל רק את השם של בליינדמן. נראה שהקהל אפילו לא מכיר בקיומו של בֶּרק. ג'ייקוב חושב: מי יריע לשועל, אם הוא בא לראות כלב ציד?

הקרב מתחיל.

הסדרנים דבוקים אל החבלים. יש שישה, חמישייה לונדונית של מחלקי פחם וסייס שפרש מענף האגרוף. הם הסירו את מקטורניהם, הפשילו את שרווליהם, והם נאבקים להדוף את הקהל לאחור. "השרירי" קולט שבזמן שהפליג לו במחשבות בזרועותיו שמוטות לצדי הגוף, העוזרים שלו כבר פשטו את בגדיו מעליו עד שנותר רק במכנסי אגרוף.

הוא עומד מסוחרר. הוא קולט שהוא בוהה בקהל, מחפש מישהו שהוא מכיר, עוד סבל מהרציפים או – הוא חושב בקדחתנות עכשיו – אח, או אפילו את אמא שלו, ואז קיירן לוחש לו משהו באוזן. הוא כמעט שכח את העוזר שלו, אבל עכשיו קיירן מאחוריו, ידיו על כתפיו של בֶּרק, מעסות את שרירי הדלתא האדירים שהוא כל כך גאה בהם. ג'ייקוב מנער אותו הלאה ממנו. גם הוא בעסק? הוא תוהה. כמה משלמים לו בשביל להביא אותי להיהרג? הוא מטלטל את הראש כאילו יש לו רעל באוזן.

מאחוריו הוא שומע את הקול של קיירן. תראה להם מה זה, "שרירי". הוא משדל את זרועותיו של בֶּרק להתרומם באוויר, ובֶּרק מותח שרירים. בדיוק ככה, "שרירי", אומר קיירן. תראה לזקן מה זה.

מה ההימור? מסנן ג'ייקוב מבעד לשיניים. איזה סיכוי נותנים לי? קיירן מעסה לו את הכתפיים. אל תדאג, בחור. אתה תכסח ואני אהמר וכולנו נצא מפה אנשים עשירים. הוא צוחק, אבל ג'ייקוב לא מצטרף אליו. כל כמה שהוא מנסה להשליך את הזעם שלו בחזרה אל הענק שבזירה, הוא מרגיש רק שבגדו בו, מלא חימה על המנהלים שלו בגלל מה שעומד לקרות. המחשבה שקיירן והיֶנקי רוצים שהוא יפסיד נעלמת, אבל מה שנשאר גרוע אפילו יותר, שהוא עצמו חסר ערך. עצם המחשבה שהם עשויים לדאוג לשלומו יותר מכפי שמאלף חיות דואג לשלומו של דב מרקד נראה לו עכשיו כמו פנטזיה מגוחכת. הוא עשה שטות כשהאמין. הוא צריך להתיישב, לגמור עם זה, לחזור אל "החור", אל הרציפים, הביתה. הם נקראים אל הקו. השופט מצטרף אל הסדרנים מחוץ לזירה. בֶּרק רואה את קוונדיש בשורה הראשונה, חבוש במגבעת לבנה גבוהה, נקייה לאין שיעור וללא רבב. לידו: המהמרים הנדחפים, האצבעות המרפרפות של סוכן הימורים.

שני המתאגרפים לוחצים ידיים. כפותיו של מקגרו כמו כל השאר, גיאולוגיות, וג'ייקוב, עם לפיתת יד שמנפצת בקבוק, לא מצליח למצוא אפילו נקודת אחיזה ביד של הסקוטי.

לורד מאֵסֶקְס ימדוד זמן. השופט פוצח בנאום מתחסד, מבטיח עוצמה ומהירות וכוח סבל, קרב של כוח עמידוּת, מאבק מרהיב, תחרות איתנים המיועדת לאדונים נכבדים. הקהל מתפרץ וגועש.

שהטוב משניכם ינצח, אומר השופט.

אגרופים זקורים.

בֶּרק, באגרופים זקורים ובכריעה, לא שומע את צלצול הפעמון בגלל כל הצעקות. מולו מקגרו, בעמידת מוצא, כתפיים רבועות, פנים כמו מסכה, מחכה לַבחור. בֶּרק רוצה להכות, אבל לא מצליח לזוז, הוא לא רואה שום קו מבעד לזרועות של הענק. בליינדמן מחקה בשפתיו נשיקה והקהל שואג. שריר, שריר, נשמע קול מקניט, ובזווית העין רואה בֶּרק את שני הגנדרנים צוחקים, ולידם את קוונדיש שאפילו לא מנסה למחוק חיוך מהפנים. הוא פוסע קדימה ומכה בלסת של בליינדמן. מקגרו לא מניד עפעף. בֶּרק מכה שוב, ובליינדמן בולם בשמאלו. זרועו נמתחת רק בקושי. בליינדמן מעווה את הפנים בהבעה לעגנית של הפתעה, מסלק את זרועו כמו שמסלקים זבוב. מנופף באגרופים. זאת הצגה לקהל, והם מודים על כך בנהמת צחוק. בֶּרק מסתער שוב, שמאלית אל הלסת של בליינדמן, ובו ברגע חש כאילו לבֵנה נוחתת על ראשו.

"השרירי" נופל.

קיירן מוליך אותו בחזרה לפינה, מושיב אותו, לוחש, תתיש אותו, "שרירי", תניע במהירות את הרגליים, תרקוד כמו מנדוֹסה, אבל בֶּרק הודף אותו מעליו, ניצב שוב על הקו שבמרכז הזירה לפני שהלורד סופר עד שלושים. הוא שולח מהלומה ברגע שבליינדמן מתרומם מהפינה שלו. עבירה! הוא שומע, אבל לפני שהם מצליחים למשוך אותו לאחור, הוא שוב על הרצפה, לא מבין מה קרה. הפעם הוא טועם את העפר, שומע את השופט קורא, דם ראשון, וחש שהלחי שלו רטובה. הוא שומע מִספרים ולא מצליח להבחין בין צעקות הקהל לבין השאגה באוזנו.

בחזרה אל הקו ו"השרירי" נופל.

בחזרה אל הקו. בליינדמן תוקף. "השרירי" פונה, תוקע אגרוף בצוואר של מקגרו והענק מועד. צלע הגבעה כולה שואגת כמו הפגזה ארטילרית. ואז מקגרו קם, בשרו רוטט ומנצנץ קלושות, ובֶּרק נע קדימה. הוא לא יכול לחשוב עכשיו; הוא יכול רק לזוז.

הקרב נמשך.

נדמה שסיבובי הקרב מתגלגלים דרכו. מכת וו באוזן של בליינדמן. בֶּרק בפה. אחת-שתיים. אחת-שתיים. דם, שן, ו"השרירי" נופל. מכה ישרה באף ובליינדמן נופל. בחזרה אל הקו ו"השרירי" הולם במנוול, באוזן, באוזן, ונראה שהאוזן נמעכת, נמחצת כמו תפוח אדמה מתחת לעקב. בליינדמן נופל. בחזרה אל הקו ובליינדמן מסתער. בבטן, בבטן, "השרירי" נופל. מכה מלמעלה באוזן ו"שרירי" נופל. פּירוּאט, סיבוב, ובליינדמן מסתער. "השרירי" נסוג, מעקם את העקב ושני הגברים נופלים. בחזרה אל הקו. אחת מהירה בעין, "השרירי" נופל. שוב בעין, "השרירי" נופל. בליינדמן חוסם ו"השרירי" נופל. בליינדמן משתעל, פולט שן טוחנת. מכה ועוד מכה ו"השרירי" נופל. בחזרה אל הקו ו"השרירי" נופל. בליינדמן בליינדמן, ו"השרירי" נופל.

בֶּרק יושב בפינה, עפעפיו נפוחים, טעם דם בלשון, פרקי אצבעותיו רטובים מדם, הוא מניח לידיו של קיירן ללטף את חזהו, הינקי מוחה את פניו בספוג. הוא מרגיש שהאנשים שלו לא שם. מה שנוגע בו הוא כנפי ציפור. הוא רוצה להיכנס במקגרו, צריך להרביץ. כואב לו כשהוא נושם, הוא לא יודע מה נשאר מהריאות שלו, אבל משהו בתוכו אומר לו שהגרוע מכל כבר מאחוריו. שאין לבליינדמן מכות חזקות יותר מאלה שכבר הרביץ, אבל שלבֶּרק עוד יש, הוא עוד יכול להניף משא. הוא מהמהם שיר סבלים: הרימו גבוה את החבית הרימו גבוה את החבית הרימו גבוה את החבית, מכל הלב! / תריסר חתולים קטנים במטבח ועוד אחד כבר מתקרב. השפתיים שלו נפוחות, מייבבות. הוא שוטף את הפה בג'ין אוֹלְד טוֹם, מתרומם לפני השלושים, והוא על הקו שבמרכז הזירה כשבליינדמן עוד לא עומד.

עכשיו הקהל כבר רועם, נדחק אל החבל, חובט בסדרנים, קללות מתעופפות. בֶּרק מסתער שוב. הפעם מקגרו תופס בפרק ידו, מסתובב בכוח ומשליך אותו על הארץ, יורד אליו וברכו על מעיו של בֶּרק. הפה של "השרירי" מתמלא מיץ מרה, המכנסיים נרטבים. הוא שומע שריקות בוז וצעקת עבירה, אבל מקגרו נוחר מבעד לאף שבור ולא אכפת לו, הוא מערסל את ראשו של בֶּרק, לוחש משהו חורק באוזנו, בועט ב"שרירי" בצלעות בזמן שהוא קם. שוב, עבירה! אבל הפעם מהקהל, קרוב יותר, ובֶּרק רואה גבר פורץ עד סמוך לחבלים, מטיח קללות מכוערות בסקוטי, ובעקבותיו עוד אחד ועוד אחד, ובֶּרק, שקם על ברכיו, חושב, הנה זה בא, והוא אפילו לא עומד כשמתחילות המהלומות להתעופף.

מהומת אלוהים בזירה: שני המתאגרפים מאחדים כוחות כדי להשיב את הסדר על כנו.

איש גז מכה סייס מכה מבשל בירה מכה אופה. שני גנדרנים חובטים זה בזה כאילו הם מתכוונים לשלוח איש את רעהו לפגוש את הבורא. סייס הולם בשוטר בשעה שחברו מפיל איזה כומר.

הסדרנים חסרי אונים, החבלים פרוצים, הקהל קורס אל הזירה. נדמה שהם לא מעוניינים במתאגרפים אלא אלה באלה, אם כי נדמה ש"השרירי" המסוחרר פשוט לא יודע מימינו ומשמאלו. המון מתקדם ומקלל את הסקוטי. מקלות מתנופפים ואבנים מושלכות ומישהו מושך חבל, והאוויר מתמלא בקללות, כל סוגי החיות ודברים שייעשו ושימוש חופשי במילה בעלת ההברה אחת.

ואז "השרירי" ובליינדמן מצטרפים אל הסדרנים, חובטים הנה והנה כדי לפנות את הזירה, כי שניהם צמאים לקרב. הפנים של בליינדמן אדומות והוא מתנשם בכבדות. "השרירי", אחרי שנח, מרגיש שהכוחות חוזרים אליו.

עד שהם שמים סוף למהומה, תריסר גברים נזקקים לטיפול. ואז נמתחים שוב החבלים מחדש, מסדרים שוב את הפינות. משתרר שקט, אם כי השופט עוד צועק, מאיים לסיים את הקרב אלא אם כן הסדר יוּשב על כנו עד תום. 

אבל מה קרה לעיניים של "השרירי"?

הזמן עשה יד אחת עם בליינדמן: בינתיים, "השרירי" כבר בקושי רואה, שתי עיניו מזילות דמעות, נפוחות להחריד, מוקרמות. הזירה פונתה, הסדרנים חזרו אל החבלים, המתאגרפים פונים אל העוזרים. בפינה, קיירן מחליק באגודליו על עפעפיו של "השרירי". אתה בחוץ, הוא אומר. אתה בחוץ, או שתיתן לי לחתוך אותן, וג'ייקוב רק מהנהן. קיירן דוחף את ראשו לאחור, תופס באזמל המנתחים, תופס בפניו, וההקלה מיידית. פניו נצבעות באדום כהה, הוא חש בלחייו כאילו הוא בוכה.

חוזרים אל הקו, ומקגרו מתאגרף מלוכלך, אבל השופט נותן לזה להימשך. הוא זועם, חושב בֶּרק, הוא יודע שזה לא היה צריך לקחת כל כך הרבה זמן. זה היה אמור להיות קל, סגוּר. מקגרו מעווה את פניו, מסתער, מניח יד על צווארו של "השרירי", דוחק אותו אל החבל. "השרירי" נופל. קיירן קורא עבירה! אבל בֶּרק כבר חוזר אל הקו.

עכשיו בֶּרק מוביל. נע קדימה עכשיו, ובליינדמן לאחור. אגרופים זקורים ומקגרו חג במעגלים, יורק, משתעל, מגרד את הקרקע. בליינדמן לאחור, בֶּרק נע קדימה, מביט, מחכה, מביט, ואז הוא רואה את זה, רואה את הערוץ שלו פנימה. לא עכשיו, אלא בעוד שני מהלכים, כמו בדמקה. הוא חש חמימות בזרועות, חש רגשות שמחה, חושב, זה נהדר. הסחה גבוהה באוויר ומקגרו מתרומם גבוה ואז ג'ייקוב בֶּרק בִּפנים. שמאלית בלסת, שמאלית, ובליינדמן מתכופף, חומק. היישר אל הימנית של בֶּרק ומתרומם.

או אז יודע ג'ייקוב בֶּרק שהקרב נגמר. הוא שומע את זה, משהו רפוי. משהו רך, משהו שבור בלסת או בַּפּנים, משהו סדוק ברקה. הוא עובד לפעמים בפירוק אוניות, ויש הרגשה כזאת, כשפטיש כבד נכנס בקורה וכלום לא נשבר, אבל אתה יודע שבפעם הבאה שתניף אותו היא תיכנע. הקרב נגמר. בליינדמן עומד, אבל בֶּרק צריך רק לחכות ובליינדמן ייפול. הבעה מתפשטת על הפנים של בליינדמן, הבעה של בלבול, כאילו הוא שומע שיר שמעולם לא שמע לפני כן.

וברגע זה עולה בדעתו של בֶּרק מחשבה מסובכת מאוד.

המחשבה של ג'ייקוב בֶּרק לובשת צורה של זיכרון.

בילדות ברציפים, כמו כל הבנים, בילו ג'ייקוב וחבריו ימים שלמים במשחקי מלחמה נטולי פשרות, מטיחים מקלות זה בזה וזורקים אבנים הרחק אל תוך החושך, רודפים ונלחמים ומחוללים מהומות. הם שיחקו על פי החוקים האוניברסליים של אכזריות ושל אבירות ושל ריגושים, הריגוש שבלהרביץ ולזרוק ושיזרקו עליך, ויום אחד, כשג'ייקוב ושלושה חברים זרקו ורדפו, הם דחקו אל הפינה אביר אויב והטיחו בו עלבונות לפני שינחיתו את מכת החסד, שבמצב כזה, מול טרף קל שכזה, היתה אמורה להיות מורכבת מנגיעה באבן או מהטלה קלה שלה, בעוד הילד לכוד בגבו אל הקיר ואין לו שום דרך לברוח. אבל ביום ההוא אחר הצהריים, הילד, שהיה קצת קטן מהאחרים, נבהל מהם והתחיל לבכות, והאחרים הקיפו אותו והתחילו לצחוק ולזרוק, ואז הילד בכה עוד יותר, מה שגרם לאחרים לצחוק עוד יותר ולזרוק חזק יותר, ואז הילד התחיל להזיל ריר ולרצות את אמא שלו, וכולם מצאו והרימו עוד אבנים וזרקו, ובֶּרק התכופף וחש איך מתהדק אגרופו סביב אבן שהוא ידע שהיא גדולה מדי למשחק הזה, אלא שהבכי הסיר מעליו את כל הסייגים, והוא צחק וכיוון היטב אל הראש של הילד וזרק.

הסוף.

בקהל הצופים, בין הקללות וקריאות העידוד, לא היתה באותו יום בדֶד רֵבּיט הִית נפש חיה שידעה מה שיודע ג'ייקוב בֶּרק – שהקרב נגמר. כי בליינדמן עומד והאגרופים של בליינדמן זקורים, ואם השפה שלו נשמטת אף אחד לא רואה, אחרי כל מה שג'ייקוב בֶּרק ה"שרירי" כבר עשה לפנים שלו. הם יֵדעו, כהרף עין הם יֵדעו ובמשך שנים ידברו על זה, אבל בחצי השנייה הזאת שבין הידיעה של "השרירי" לידיעה של הקהל, כאילו נותר "השרירי" לבדו עם ידע ויכולת אינסופית ששמורים לאלוהים בלבד.

יש רגע, כשסבל מרים משא ומניף אותו על הכתף, שבו המשקל הרב, השק או הארגז או החבית, נעשים חסרי משקל במרומי התנופה, והסוור, לא חשוב עד כמה הוא עייף, בעודו תלוי בין הפעולה שלו לתוצאותיה, חש באותו הזמן גם קלילות שלא תיאמן וגם את עוצמת המשקל. כאילו הוא אדון המשקל, ולא נאבק תחתיו, וג'ייקוב בֶּרק למד עם השנים לצפות לשמחה הזאת, לדבוק בשמחה הזאת, לדעת בסתר לבו שבתוך כל האומללות הזאת של כל דבר סביבו, יש רגע אחד שבו הוא מלך.

אולי הוא חושב את זה או שאולי הוא חש בזה בתנועת הזרועות, כי עכשיו אין הבדל בין לחשוב ולחוש ולהכות.

האגרופים של בליינדמן שמוטים ו"השרירי" תוקף את היריב שלו. הוא מגשש אחר הפִּרצה, החור, הנקודה הרכה, מחפש שוב את הקורה ההיא, מכה, מכה, מחצית השנייה כבר עברה, ועכשיו אין דרך חזרה, מכה, הוא יודע שבזמן שסיפר לעצמו שהוא מכה ככה כדי שלא יכו אותו הוא שיקר, כי מתחת לזה, הסיבה שהוא מכה היא שיש שמחה בלפגוע, שמחה אמיתית בפשטות ובחופש ובמספר המדהים של תשובות שבתנועה אחת של זרועותיו. אחר כך הוא ירחם, אבל לא עכשיו, עכשיו אין רחמים, לא כי הוא אכזר אלא כי אין יותר בן מקגרו. "השרירי" נמצא לבדו, הראש נקי מכל דבר חוץ מהשמחה הזאת והיופי, והוא תוקף, חובט ביריב שלו, מחפש, יודע שהוא רוצה שזה ייגמר רק בדרך אחת, שיש רק דרך מרטיטה אחת שזה ייגמר, רק אחת, ובעודו מכה הוא חושב, בליינדמן אני מכה את בליינדמן אני מכה את קיירן אני מכה את קוונדיש אני הורג את קיירן אני מכה את קוונדיש אני מכה את בליינדמן אני מכה את קוונדיש, ואז כשהוא מרגיש את הנקודה הרכה הוא חושב, אני בפִּרצה, חושב בגולגולת חושב בקו חושב אל תוך מקגרו חושב יש קו אל תוך מקגרו אל תוך הנקודה הרכה אל תוך מקגרו אל תוך הגולגולת של בן מקגרו אל תוך הרקה של בן מקגרו הרקה השבורה של מקגרו

הרקה השבורה של מקגרו

חושב אין דבר כזה אדם מהיר, רק עולם איטי

חושב לשבור לשבור

בליינדמן נופל.         

זה עשה רושם טוב; אבל חכו עד שאני אספר לכם. היינו למטה בדרום, באלבמה – ביל דריסקול ואני – כשצץ פתאום רעיון החטיפה הזה. זה היה, כמו שהתבטא ביל אחר-כך, "כשנכנסה בנו רגע רוח-שטות"; אבל הדבר הזה התברר לנו רק כעבור זמן.

היתה שם עיירה קטנה, שטוחה כמו לביבה, ושמה, כמובן, פסגה. תושביה היו מסוג האיכרים הלא-מזיקים והמרוצים מעצמם, שכמוהם חוזרים ומתכנסים בכל חגיגת אביב.

ביל ואני היה לנו ביחד הון של שש מאות דולר בערך, והיינו צריכים בדיוק עוד אלפיים דולר כדי לגלגל במערב אילינוי מגרשים עירוניים עם רישומים כוזבים. דיברנו על כך על מדרגות הכניסה של המלון. אהבת ילדים, אמרנו, חזקה ביישובים חצי-כפריים; משום כך, ומעוד כמה סיבות, ברור שעדיף לארגן חטיפה כאן ולא באזור של עיתונים ששולחים כתבים בלבוש אזרחי לחלוב מידע על עניינים כאלה. ידענו שהעיירה פסגה תשלח אחרינו לכל היותר שוטרים, ואולי גם כמה כלבי-גישוש אדישים וגינוי חריף אחד או שניים בתקציב החקלאים השבועי. ככה שזה עשה רושם טוב.

בתור קורבן בחרנו לנו את הבן היחיד של אחד האזרחים הבולטים שנקרא אבן-עזר דורסט. האב היה מכובד וקמצן, מומחה למשכנתאות, גבאי צדקה ומעקל-נכסים קפדן וישר. הילד היה בן עשר, נמשים בלטו מפניו, ושערו בצבע הכריכה של השבועון שקונים בדוכן העיתונים כשממהרים לרכבת. ביל ואני עשינו חשבון שאבן-עזר יישבר וייתן כופר-נפש של אלפיים דולר, בלי שום הנחות. אבל חכו עד שאני אספר לכם.

במרחק של שני מילים בערך מפסגה היה הר קטן מכוסה סבך ערערים עבות. במדרון האחורי של ההר הזה היתה מערה. שם אגרנו צידה.

ערב אחד אחרי שקיעת השמש עברנו בכרכרה על פני ביתו של דורסט הזקן. הילד היה ברחוב ויידה אבנים בחתלתול שעל הגדר מולו.

"הי, ילדון!" אומר ביל, "היית רוצה לקבל שקית סוכריות ולטייל קצת?"

הילד קולע בדיוק בעין של ביל ברסיס לְבֵנה.

"זה יעלה לזקן עוד חמש מאות דולר," אומר ביל ומדלג בכבדות מעל לאופן.

הנער השיב מלחמה כמו דוב-קינמון במשקל חצי כבד; אבל בסוף הטלנו אותו לקרקעית הכרכרה והסתלקנו. הבאנו אותו אל המערה, ואני קשרתי את הסוס בסבך הערערים. אחרי שהחשיך החזרתי את הכרכרה לכפר הקטן שבו שכרנו אותה, שלושה מילים מן ההר, וחזרתי ברגל.

ביל הדביק אז פלסטר על השריטות והחבורות שעל פרצופו. מדורה בערה מאחורי האבן הגדולה שבכניסה למערה, והילד התבונן בסיר קפה רותח, ושתי נוצות זנב של בז היו תקועות בשערו האדמוני. כשאני מגיע הוא מכוון אלי ענף ואומר:

"הה! חיוור-פנים ארור שכמוך, איך אתה מעז להיכנס אל המחנה של הצ'יף האדום, אימת-המעמקים?"

"עכשיו הוא בסדר," אומר ביל, מפשיל את מכנסיו ובודק כמה חבורות על ירכיו. "אנחנו משחקים באינדיאנים. בהשוואה אלינו, ההופעה של באפלו ביל נראית כמו תמונות פנס-קסם של ארץ-ישראל באולם העירוני. אני הנק הזקן, הצייד, השבוי של הצ'יף האדום, והשכם בבוקר יקרקפו אותי. חיי-ג'ירונימו! הילד יודע לבעוט."

כן, רבותי, הילד הזה נראה כאילו אף פעם בחייו לא נהנה כל-כך. השמחה שבלינה במערה גרמה לו לשכוח שהוא עצמו שבוי. מיד כינה אותי בשם עין-נחש, המרגל, והודיע שעם עלות השמש יחזרו הנועזים שלו ממסע המלחמה ויעלו אותי על המוקד.

אחר-כך אכלנו ארוחת ערב, והוא מילא את הפה בשר חזיר ולחם ורוטב, והתחיל לדבר. בזמן הארוחה נתן נאום שנשמע בערך ככה:

"זה מוצא חן בעיני נורא. אף פעם לא ישנתי בחוץ, אבל היה לי פעם אופוסום מאולף, וביום-הולדת האחרון הייתי בן תשע. אני שונא ללכת לבית-ספר. עכברושים אכלו שש-עשרה ביצים לתרנגולת-פנינים של דודה של ג'ימי טלבוט. יש אינדיאנים אמיתיים ביערות האלה? אני רוצה עוד קצת רוטב. נכון שכשהעצים זזים הם עושים את הרוח? היו לנו חמישה גורים. ממה האף שלך כל-כך אדום, הנק? לאבא שלי יש המון כסף. נכון שהכוכבים חמים? פעמיים הרבצתי לאד ווקר, ביום שבת. אני לא אוהב בנות. רק עם חבל אפשר לתפוס קרפדות. שוורים עושים איזשהו רעש? למה התפוזים עגולים? יש לכם במערה הזאת מיטות בשביל לישון? לעמוס מאריי יש שש אצבעות. תוכי יודע לדבר, אבל קוף ודג לא יודעים. כמה צריך בשביל להגיע לשתים-עשרה?"

מדי כמה דקות נזכר שהוא אדום-עור מעצבן, הרים את רובה-הענף שלו, ניגש על קצות האצבעות אל פי המערה ומתח את הצוואר כדי לגלות את הסיירים של הלבן השנוא. מפעם לפעם השמיע קריאת מלחמה שהעבירה צמרמורת בגופ של סבא הנק הצייד. הילד הזה הפיל אימה על ביל מההתחלה.

"צ'יף אדום," אני אומר לילד, "אתה רוצה לחזור הביתה?"

"אה, בשביל מה?" אומר הילד. "בבית אני בכלל לא נהנה. אני שונא ללכת לבית-ספר. אני אוהב לישון בחוץ. אתם לא תיקחו אותי בחזרה הביתה. נכון, עין-נחש?"

"לא תיכף ומיד," אני אומר. "נישאר פה במערה כמה זמן."

"בסדר!" אומר הילד. "זה יהיה יופי. בחיים שלי לא נהניתי ככה."

בערך באחת-עשרה שכבנו לישון. פרשנו כמה שמיכות רחבות וכסתות והשכבנו את הצ'יף האדום בינינו. לא חששנו שיברח. שלוש שעות לא נתן לנו לעצום עין, פעם אחר פעם קפץ ותפס את הרובה שלו וצרח: "ששש! חבר!" באוזני ובאוזני ביל, עם כל פצפוץ ענף או רשרוש עלֶה מדומֶה שגילה לדמיונו הצעיר כנופיית שודדים מתגנבת. לבסוף נפלה עלי שינה טרופה, וחלמתי ששודד-ים אכזר ואדום-שיער חטף אותי וכבל אותי אל עץ.

בדיוק עם שחר העירה אותה סדרת צווחות נוראות שהשמיע ביל. אלה לא היו צעקות, או זעקות, או יללות, או קריאות, או צריחות שמצפים לשמוע ממערכת גברית של כלי דיבור – אלה היו פשוט צווחות בזויות, מחרידות, משפילות, כמו אלה שנשים פולטות כשהן רואות רוחות-רפאים או זחלים. נורא לשמוע במערה עם שחר גבר שמן חזק ומיואש צווח בלי מעצורים.

קפצתי ממקומי לראות במה העניין. הצ'יף האדום ישב על חזהו של ביל, ואחת מידיו סבוכה בשערו של ביל. ביד השנייה החזיק את סכין השולחן החד ששימש אותנו לחיתוך קותלי חזיר; בשקידה וברצינות ניסה להסיר את קרקפתו של ביל, בהתאם לגזר-הדין שנגזר עליו בערב הקודם.

הוצאתי את הסכין מידי הנער והכרחתי אותו לשכב שוב. אבל מאותו רגע והלאה נשברה רוחו של ביל. הוא שכב על המיטה בצד שלו, אבל לא עצם עין כל עוד היה הנער איתנו. אני נמנמתי קצת, אבל לקראת הזריחה זכרתי שהצ'יף האדום אמר שישרפו אותי על המוקד עם עלות השמש. לא הייתי עצבני או מפוחד; אבל התרוממתי למצב ישיבה והדלקתי את המקטרת שלי ונשענתי על סלע.

"בשביל מה אתה קם כל-כך מוקדם, סם?" שאל ביל.

"אני?" אומר אני. "הו, יש לי איזה מין כאב בכתף. חשבתי שאם אני אשב זקוף זה יירגע."

"אתה שקרן!" אומר ביל. "אתה מפחד. היית אמור להישרף בזריחה, ופחדת שהוא יעשה את זה. והוא באמת מסוגל לזה, אם רק היה מוצא גפרור. נכון שזה נורא, סם? אתה חושב שמישהו ישלם כסף בשביל להחזיר מין שד כזה היתה?"

"בטח," אמרתי. "פרחח קטן כזה הוא בדיוק מהסוג שהורים משתגעים עליו. עכשיו אתה והצ'יף תקומו ותבשלו ארוחת בוקר, ואני בינתיים אעלה אל ראש ההר לצפות על השטח."

עליתי אל ראש ההר הקטן וסקרתי את הסביבה. באזור העיירה פסגה ציפיתי לראות את פרשי הכפר החסונים חמושים בחרמשים ובקלשונות ומחפשים בשדות את החוטפים מוגי-הלב. אבל ראיתי רק נוף רוגע מנוקד באדם יחיד שחרש עם פרד חום-אפור. אף אחד לא סרק את הערוץ; שום רצים לא התרוצצו הנה והנה, להביא להורים המודאגים את הבשורה שאין כל חדש. אווירה כפרית של ישנוניות נמנומית שרתה על פני האזור הזה של אלבמה שהשתרע לעיני. "אולי," אומר אני לעצמי, "עוד לא גילו שהזאבים סחבו איתם את הטלה הרך מהעדר. יעזור אלוהים לזאבים!" ככה אמרתי, וירדתי מן ההר לארוחת הבוקר.

כשהגעתי מצאתי את ביל נתמך בדופן המערה, נושם בכבדות, והנער מאיים למחוץ אותו באבן גדולה כמו חצי אגוז קוקוס.

"הוא גלגל תפוח-אדמה לוהט על הגב שלי," הסביר ביל, "ואחר-כך מעך אותו ברגל, ואני מרטתי לו את האוזניים. יש לך אקדח בסביבה, סם?"

הוצאתי מידי הנער את האבן ויישבתי את הריב פחות או יותר. "אני עוד אסדר אותך," אומר הנער אל ביל. "אף אחד עוד לא היכה את הצ'יף האדום בלי לשלם על זה. יותר טוב שתיזהר!"

אחרי ארוחת הבוקר הילד מוציא מהכיס חתיכת עור עם רצועות מלופפות סביבה ומתיר אותן כשהוא יוצא מהמערה.

"מה הוא זומם עכשיו?" אומר ביל בדאגה. "אתה לא חושב שהוא יברח, מה, סם?"

"אין כל חשש," אומר אני. "הוא לא עושה רושם של טיפוס ביתי. אבל אנחנו צריכים להכין איזה תוכנית בעניין הכופר. לא נראה שההיעלמות שלו גרמה ליותר מדי התרגשות בסביבה. אבל יכול להיות שעוד לא תפסו בְּפסגה שהוא איננו. במשפחה שלו אולי חושבים שהוא מבלה את הלילה אצל הדודה ג'יין או אצל אחד השכנים. איך שלא יהיה, היום כבר ירגישו בחסרונו. הלילה אנחנו מוכרחים להעביר לאביו הודעה ולדרוש את אלפיים הדולר בעד החזרתו."

ברגע ההוא שמענו מין תרועת מלחמה, אולי כמו זו שפלט דוד כשהשכיב את האלוף גוליית. מה שהוציא הצ'יף האדום מהכיס היה רוגטקה, ועכשיו סובב אותה מעל ראשו.

חמקתי הצדה ושמעתי חבטה כבדה ומין גניחה מכיוון ביל, כמו זו שמשמיע סוס כשמסירים מעליו את האוכף. גוש אבן שחור בגודל ביצה פגע בביל בדיוק מאחורי אוזנו השמאלית. הוא התמוטט ונפל אל המדורה על סיר המים החמים לשטיפת הכלים. משיתי אותו ובמשך חצי שעה שפכתי על ראשו מים קרים.

עובר כמה זמן עד שביל מתיישב וממשש מאחורי אוזנו ואומר: "סם, אתה יודע מי הדמות החביבה עלי מכתבי-הקודש?"

"אל תתרגש," אומר אני. "עוד מעט תחזור לך ההכרה."

"המלך הורדוס," אומר הוא. "אתה לא תסתלק ותשאיר אותי כאן לבד, נכון, סם?"

יצאתי ותפסתי את הילד וטלטלתי אותו עד שנמשיו שקשקו.

"אם לא תתנהג כמו שצריך," אומר אני, "אני לוקח אותך ישר הביתה. עכשיו, אתה תהיה ילד טוב או לא?"

"זה היה בצחוק," אומר הוא בזעף. "לא התכוונתי להכאיב להנק הזקן. אבל בשביל מה הוא הרביץ לי? אני אתנהג בסדר, עין-נחש, אם לא תשלח אותי הביתה, ואם תיתן לי לשחק היום בצופה השחור."

"אני לא מכיר את המשחק," אומר אני. "על זה אתה ומר ביל צריכים להחליט. הוא החבר שלך למשחקים למשך היום. אני הולך לכמה זמן לעסקים שלי. עכשיו תיכנס ותשלים איתו ותגיד לו שאתה מצטער שהכאבת לו, או שאתה תיכף ומיד חוזר הביתה."

הכרחתי אותו ואת ביל ללחוץ ידיים, ואחר-כך לקחתי את ביל הצדה ואמרתי לו שאני הולך לחורש-צפצפות, כפר קטן במרחק שלושה מילים מן המערה, כדי לנסות לברר איך קיבלו את החטיפה בפסגה. חשבתי גם שכדאי לשלוח עוד באותו יום מכתב אזהרה לדורסט הזקן, ולדרוש בו את הכופר ולהכתיב לו איך לשלם אותו.

"אתה יודע, סם," אומר ביל, "אני עמדתי לימינך בלי להניד עפעף ברעידות אדמה, באש ובמים – במשחקי פוקר, בפיצוצי דינמיט, בפשיטות משטרה, בשוד רכבות ובסופות צקלון. אף פעם לא איבדתי את העשתונות עד שחטפנו חתיכת זיקוק כזה עם רגליים. הילד מוציא אותי מדעתי. אתה לא תשאיר אותו איתי הרבה זמן, נכון, סם?"

"אני אחזור מתישהו אחרי-הצהריים," אומר אני. "תדאג רק לשעשע את הילד ושיישאר בשקט עד שאני חוזר. ועכשיו נכתוב את המכתב אל דורסט הזקן."

ביל ואני לקחנו נייר ועיפרון ועבדנו על המכתב, והצ'יף האדום שמר על פי המערה, עטוף בשמיכה וצועד הנה והנה בצעדים גאים. ביל התחנן בדמעות שאוריד את הכופר לאלף וחמש מאות דולר במקום האלפיים. "אני לא מנסה," אומר הוא, "לזלזל בצד המוסרי המהולל של אהבת הורים לילדים, אבל יש לנו עסק עם בני-אדם, וזה לא אנושי לדרוש ממישהו לוותר על אלפיים דולר בעד חתיכה של עשרים קילו של חתול-בר מנומש. אני מוכן להסתכן באלף חמש מאות דולר. אתה יכול לחייב אותי בהפרש."

וכך, כדי להקל על ביל, נעניתי, ובשיתוף-פעולה חיברנו מכתב בזו הלשון:

מר אבן-עזר דורסט,

אנחנו מחביאים את הבן שלך אצלנו, רחוק מפסגה. אין שום טעם שאתה או הבלשים המנוסים ביותר תנסו למצוא אותו. תוכל לקבל אותו בחזרה אך ורק בתנאים האלה: אנחנו דורשים אלף וחמש מאות דולר בשטרי כסף גדולים בעד החזרתו; את הכסף תשאיר הלילה בחצות באותו מקום ובאותה תיבה כמו התשובה שלך – כפי שנפרט אחר-כך. אם אתה מסכים לתנאים האלה, שלח את התשובה בכתב עם שליח שיבוא לבד הערב בשמונה וחצי. אחרי שחוצים את נחל-הינשוף בדרך לחורש-צפצפות, יש שלושה עצים גדולים במרחק מאה מטר בערך זה מזה, קרוב לגדר של שדה החיטה מצד ימין. ליד העמוד שמול העץ השלישי תמצא קופסה קטנה מקרטון.

השליח ישים את התשובה בקופסה הזאת ויחזור מיד לפסגה.

אם תנסה לרמות אותנו בדרך כלשהי, או אם לא תמלא את דרישתנו לפי האמור, לעולם לא תראה את הילד שלך.

אם תשלם את הכסף כנדרש, הוא יוחזר אליך בריא ושלם תוך שלוש שעות. התנאים האלה הם סופיים, ואם לא תיענה להם לא ייעשה שום ניסיון להתקשרות נוספת.

שני אנשים נואשים

רשמתי על המכתב את הכתובת של דורסט והכנסתי אותו לכיס. כשעמדתי לצאת, הילד ניגש אלי ואומר:

"הו, עין-נחש, אתה אמרת שאני יכול לשחק בצופה השחור כשלא תהיה כאן."

"שחק בזה, למה לא," אומר אני. "מר ביל ישחק איתך. איזה מין משחק זה?"

"אני הצופה השחור," אומר הצ'יף האדום, "ואני צריך לרכוב אל המחנה המגודר להזהיר את המתיישבים שהאינדיאנים באים. נמאס לי לשחק את האינדיאנים. אני רוצה להיות הצופה השחור."

"בסדר," אומר אני. "זה נשמע לי לא מזיק. מר ביל בוודאי יעזור לך לסדר את הפראים המעצבנים."

"מה אני אמור לעשות?" שואל ביל, מביט בנער בחשד.

"אתה הסוס," אומר הצופה השחור. "תרד על הידיים והברכיים. איך אני יכול לרכוב אל המחנה בלי סוס?"

"עדיף שהוא לא ישתעמם אצלך," אמרתי, "עד שהתוכנית תעלה על הפסים. רק תירגע."

ביל ירד על ארבע, ובעיניו עלה מבט כמו זה של שפן במלכודת.

"מה המרחק למחנה, ילד?" הוא שואל במין קול צרוד.

"תשעים מיל," אומר הצופה השחור, "ואתה צריך להתאמץ כדי להגיע לשם בזמן. הויסה, עכשיו!"

הצופה השחור קופץ על הגב של ביל ותוקע לו עקבים בצלעות.

"בשם אלוהים," אומר ביל, "תחזור מהר, סם, הכי מהר שאתה יכול. חבל שלא הסתפקנו בכופר של אלף. שמע, אתה תפסיק לבעוט בי או שאני קם ומנפח אותך."

הלכתי לחורש-צפצפות וישבתי בסביבת הדואר והחנות, ודיברתי עם הכפריים שבאו לסחור. שפמנוני אחד אומר שהוא שמע שפסגה כולה מודאגת מפני שבנו של אבן-עזר דורסט הזקן אבד או נגנב. זה היה כל מה שרציתי לדעת. קניתי קצת טבק לעישון, הפרחתי הערה סתמית על מחירי האפונה השחורה, שלחתי את המכתב בדואר בחשאי, והסתלקתי. מנהל הדואר אמר שהדוור יבוא תוך שעה לקחת את הדואר לפסגה.

כשחזרתי למערה לא מצאתי את ביל והילד. סיירתי בסביבת המערה, הסתכנתי ביוֹדֶל אחד או שניים, אבל לא היתה תשובה.

אז הדלקתי את המקטרת וישבתי על קפל אדמה מכוסה אזוב וחיכיתי להתפתחויות.

כעבור חצי שעה בערך שמעתי רשרוש בשיחים, וביל קרטע ויצא אל קרחת היער הקטנה שמול המערה. מאחוריו היה הילד, פוסע ברכות כמו סייר, וגיחוך רחב על פניו. ביל נעצר, הסיר את כובעו וניגב את פניו במטפחת אדומה. הילד נעצר כמה מטרים מאחוריו.

"סם," אומר ביל, "נראה לי שתחשוב שאני עריק, אבל לא יכולתי יותר. אני אדם מבוגר עם תכונות גבריות והרגלים של הגנה עצמית, אבל מגיע רגע שכל הדאגה לעצמך וכל מערכות השליטה נכשלות. הילד נעלם. אני שלחתי אותו הביתה. הכול נגמר. בימי קדם היו קדושים מעונים," ממשיך ביל בשלו, "שהעדיפו למות ולא לוותר למי שהם סחטו. אבל אף אחד לא סבל אף פעם עינויים שלא מהעולם הזה כמו שאני סבלתי. ניסיתי למלא בנאמנות את הסכם הגזלנות שלנו, אבל יש גבול."

"מה עובר עליך, ביל?" אני שואל אותו.

"רכבו עלי," אומר ביל, "כל תשעים המיל עד המחנה בלי לוותר על סנטימטר. אחר-כך, כשהמתיישבים ניצלו, קיבלתי שיבולת-שועל. חול זה לא בדיוק תחליף ערב לחך. ואחר-כך, במשך שעה, הייתי צריך לנסות להסביר לו למה אין כלום בבורות, איך דרך יכולה ללכת לשני הכיוונים, ולמה העשב ירוק. אני אומר לך, סם, יש גבול שבן-אדם יכול לסבול. אני תפסתי אותו בצווארון וגררתי אותו מההר עד למטה. בדרך הוא עוד בועט לי ברגליים עד שהן משחירות ומכחילות מהברכיים למטה. ואני עוד מקבל שתיים-שלוש נשיכות באגודל וכוויות מברזל לוהט ביד.

"אבל הוא הלך," ממשיך ביל, "הלך הביתה. הראיתי לו את הדרך לְפסגה, ובבעיטה אחת העפתי אותו שלושה-ארבעה מטר קדימה. אני מצטער שהפסדנו את הכופר, אבל זה היה או זה או שביל דריסקול בבית-משוגעים."

ביל נושם ונושף, אבל על תווי פניו הוורדרדים יש הבעה של שלווה שלא תתואר ושביעות-רצון מתגברת.

"ביל," אומר אני, "אין שום מחלת-לב אצלכם במשפחה, מה?"

"לא," אומר ביל, "שום דבר כרוני חוץ ממלריה ותאונות. למה?"

"אם ככה, אתה יכול להסתובב," אומר אני, "תעיף מבט לאחור."

ביל מסתובב, וכשהוא רואה את הילד, הסומק נעלם מפניו והוא מתיישב ברפיון על הארץ ומתחיל לתלוש עשבים ונצרים קטנים מפה ומשם. במשך שעה חששתי לשפיות-דעתו. ואחר-כך אמרתי לו שאני מתכוון להשלים את המלאכה מיד בלי שום עיכובים, ושבחצות נקבל את הכופר ונסתלק, אם דורסט הזקן יסכים להצעה שלנו. ביל התאושש אז כל-כך, שחייך מין חיוך חלוש אל הנער והבטיח לשחק רוסי במלחמה עם יפן מיד כשתשתפר קצת הרגשתו.

כבר תכננתי איך לגבות את הכופר בלי להסתכן במזימות נגדיות ובמעצר, והתוכנית היתה מקבלת שבחים מחוטפים מקצוענים. העץ שתחתיו צריך היה להשאיר את התשובה – ואחר-כך את הכסף – היה קרוב לגדר של הדרך, ומסביב היו שדות גדולים וריקים. אם תארוב כנופיה של שוטרים למי שיבוא לקחת את הפתק, הם יוכלו לראות אותו ממרחק רב כשהוא חוצה את השדות או מתקדם בדרך. אבל לא, רבותי! בשעה שמונה וחצי כבר הייתי בראש העץ, חבוי שם לגמרי כמו קרפדת עצים ומחכה לשליח שיבוא.

בדיוק בזמן מתקרב מהדרך נער רכוב על אופניים, מוצא את קופסת הקרטון ליד עמוד הגדר, מחליק לתוכה חתיכת נייר מקופלת, וחוזר על דוושותיו בכיוון פסגה.

חיכיתי שעה עד שהגעתי למסקנה שהכול בסדר. גלשתי מהעץ, לקחתי את הפתק, חמקתי לאורך הגדר עד שהגעתי ליער, וכעבור עוד חצי שעה כבר הייתי שוב במערה. פתחתי את הפתק, התקרבתי אל הפנס, וקראתי אותו לביל. הפתק נכתב בעט בכתב-יד קשה לפענוח, ובקיצור ובתמצות אמר:

שני אנשים נואשים.

רבותי, קיבלתי היום בדואר את מכתבכם בנידון הכופר שאתם מבקשים בעד החזרת בני. לדעתי אתם מגזימים קצת בדרישותיכם, ובזה אני מגיש לכם הצעה נגדית, שאני נוטה להאמין שתקבלו אותה. אתם תחזירו את ג'וני הביתה ותשלמו לי מאתיים וחמישים דולר במזומן, ואני מסכים לקחת אותו מידיכם. מוטב שתבואו בלילה, כי השכנים חושבים שהוא הלך לאיבוד, ואני לא אוכל להיות אחראי למה שהם יעשו כשהם יראו מישהו מחזיר אותו. ברגשי כבוד,

אבן-עזר דורסט

"לכל השדים והשודדים," אומר אני; "מכל החוצפנים –"

אבל העפתי עין בביל והיססתי. בעיניו היה מבט תחנונים שלא ראיתי אף פעם אצל שום בעל-חיים, אילם או מדבר.

"סם," אומר הוא, "מה זה מאתיים וחמישים דולר, אחרי הכול? יש לנו את הכסף. עוד לילה אחד עם הנער הזה ואני מתאשפז בבית-משוגעים. מר דורסט הוא ג'נטלמן מושלם, אבל לפי דעתי הוא בזבזן, אם הוא מגיש לנו הצעה נדיבה כל-כך. אתה לא תחמיץ את ההזדמנות, מה?"

"להגיד לך את האמת, ביל," אומר אני, "כבשת-הרש הזה עלה גם לי קצת על העצבים. אנחנו ניקח אותו הביתה, נשלם את הכופר, ונסתלק."

לקחנו אותו הביתה באותו לילה. שכנענו אותו ללכת כשסיפרנו לו שאביו קנה לו רובה מצופה כסף וזוג מגפי עור, ושלמחרת נצא לצוד דובים.

השעה היתה בדיוק שתים-עשרה כשדפקנו על דלת הכניסה של בית אבן-עזר. ממש ברגע שהייתי אמור לשלוף את אלף חמש מאות הדולר מהקופסה שתחת העץ, לפי ההצעה המקורית, ספר ביל מאתיים וחמישים דולר לידיים של דורסט.

כשהתברר לנער שאנחנו עומדים לעזוב אותו בבית השמיע קולות של עוגב ונצמד כמו עלוקה לרגל של ביל. אביו התחיל לקלף אותו כמו שמקלפים טיח נקבובי.

"כמה זמן תוכל להחזיק אותו?" שואל ביל.

"אני לא חזק כמו שהייתי פעם," אומר דורסט הזקן, "אבל אני לא חושב שאני יכול להבטיח לכם עשר דקות."

"זה מספיק," אומר ביל. "תוך עשר דקות אני עובר את מדינות המרכז, הדרום והמערב התיכון, ומסתלק בדילוגים אל הגבול הקנדי."

ועם כל החשיכה, ועם כל השומן של ביל, ועם כל המהירות שלי, הוא היה לפחות מיל וחצי מִפסגה כשהצלחתי להשיג אותו.


*מתוך הקובץ "כופר נפשו של הצ'יף האדום", הוצאת עם עובד, 1997.

 

המתרגמת מבקשת להודות לצביה, לרחל ולליאור

גן העדן של הרווקים

הוא שוכן לא רחוק מהטֶמְפֶּל בָּר.

הליכה אליו בדרך הרגילה דומה לבריחה ממישור לוהט אל עבר גיא כלשהו, עמוק וקריר, נסתר בחיק גבעות.

מותש מההמולה של רחוב פְליט ומטונף מהרפש שלו – זה הרחוב שבו מתרוצצים סוחרי בנדיק1 כשמצחם מקועקע כדף של פנקס חשבונות בעודם טרודים בעליית מחירי הלחם ובתינוקות המגיחים כמים ממפל – אתה סובב בזריזות בפנייה מסתורית – אין זה רחוב – גולש בדרך מבודדת, אפלולית, שבצדיה עמודי תמך כהים חסונים, מפוארים, ועדיין ממשיך והולך, חומק מהעולם כולו, האכול בדאגה, ומשוחרר מכבליך אתה עומד באכסדראות גן העדן של הרווקים.

מתוקות הן נאות-המדבר בסהרה; קסומים הם איי-החורשות בערבות של חודש אוגוסט; מרנינה היא אמונה טהורה בין אלף מחשבות זדון; אבל מתוק יותר, וגם קסום ומרנין מכול, הוא גן העדן החלומי של הרווקים, הנמצא בלב האבן של לונדון המעטירה.

מהורהר ושליו הִתהלך לךָ באכסדראות; התענג, לְגום מהפנאי שלך בגן הפונה אל גדת הנהר; לֵךְ והשתהה בספרייה העתיקה; לֵךְ וסגוד בקאפלה המגולפת; אבל עדיין רק שמץ ראית, כלום אינך יודע, לא טעמת מהגרעין המתוק טרם סעדתָ עם חבורת הרווקים וראית את צָהלַת מבטיהם ועדשותיהם המנצנצות. אַל לךָ לסעוד באולם בימי הפגרה עם ההמון הנחפז, אלא בשקט, באירוע פרטי, בשולחן אישי; כאורח שהוזמן בלבביות על ידי איזה טֶמְפְּלֶר נעים-הליכות.

טֶמְפְּלֶר? הרי זה שם רומנטי. הבה ונראה. בריאן דה בואה גילבר היה טמפלר, כמדומני. האם הבנו את דבריךָ? האם אתה רומז שהטמפלרים המפורסמים עדיין חיים ונושמים בלונדון המודרנית?

לוּ יישמע צלצול עקביהם המשוריינים וקִרקוש מגֵניהם כבשעה שהאבירים-הנזירים כרעו בשיריונם להתפלל לפני לחם הקודש. אביר-נזיר, המפלס את דרכו לאורך הסְטרנד, לבטח יכול היה להציג מחזה מרתק. המחוך המבריק שלו ומעילו הצח, שאומניבוס אמנם הכתים בבוץ, וזקנו ארוך לפי תקנון המִסדר ופניו השׂעירות כפני נמר. כיצד היתה נראית רוח רפאים קודרת שכזו בין האזרחים קצוצי השיער והמגולחים למשעי? אכן, יודעים אנו – היסטוריה עצובה מספרת על כך שקְמילה מוסרית פגעה לבסוף באחווה הקדושה. אמנם לא היה אויב חמוש שיכריעם בסַיִף, אבל תולעת השפע חתרה תחת מעוזם, כירסמה בלב שבועת האבירים שלהם, נגסה בנדר-פרישוּתם, עד שלבסוף הסגפנות הנזירית התרופפה לגמרי והיתה למשתה הוללוּת, והאבירים הרווקים, מכוח שְׁבוּעתם, הפכו לצבועים ולמופקרים – ותוּ לא.

אבל על שום כל זה בהחלט הופתענו ללמוד שהאבירים הטֶמְפלרים (אם הם קיימים בכלל) עברו תהליך כה שלם של חילוּן עד כי מחיפוש אחר תהילת עולם בקרבות למען ארץ הקודש הידרדרו אל חיתוך צלי כבש בשולחן הסעודה. האִם, כמו אנקראון, סבורים עתה הטמפלרים המנוּונים הללו כי מתוק לאין-שיעור ליפול חלל בנשף, מאשר במלחמה? ולחילופין, באמת, כיצד יתכן שנותר שריד כלשהו למִסדר המפורסם ההוא? טמפלרים בלונדון המודרנית! טמפלרים בגלימותיהם, העטורות בצלב אדום, מעשנים בדיוואן2. טמפלרים מצטופפים ברכבת, נערמים בקובע פלדה, בחנית ובמגן, עד שהרכבת כולה נראית כקטר אחד מוארך!

לא. הטמפלר המקורי נעלם מזמן. לֵךְ ורְאֵה את הקברים הנהדרים בכנסיית הטמפל. הבט בדמויות האבן האצילות השׂרועות שם, זרועותיהם שלובות על הלבבות הדוממים במנוחת-עולם החפה מכל חלום. כמו הימים שקדמו למבול, האבירים-הטמפלרים האמיצים חלפו ואינם. ועדיין נותר השֵׁם, והאגודה הקיימת רק בשמהּ, והמִגרשים העתיקים וכמה מהבניינים העתיקים. אבל עקב הברזל הוחלף במגף-עור מבריק; החרב הארוכה כפולת-הפִּיות – בקולמוס חד-קנה; הנזיר הנדבן, המחַלֵק בחינם עצת סתר, מייעץ עכשיו בתשלום; מגֵן-הקבר נדרש עתה להגן על יותר מֵעִניין אחד (אם הוכשר כראוי להשתמש בכלי-הזין שלו); הפורץ את דרכי המלך ומטהרן אל הקבר הקדוש כדבר שבועתו, עתה אחריותו הבלעדית היא להכשיל, לעכב, לבלום ולחסום את בתי המשפט ואת כל מבואותיהם; האביר הלוחם בסָרָצן3, זה ההודף חודי-חניתות בעכו, נלחם עתה על חודו של חוֹק בוֶוסטמִינסטר הוֹל4. הקובע הוא פֵּאָה. הטמפלר, שהזמן היכה בו במטה הקסמים שלו, הוא כיום עורך-הדין.

אבל כמו רבים אחרים שנפלו מרום תהילת הגאווה – כתפוח שעודו נוקשה כשהוא תלוי על הענף, אך ענוג מרגע שנפל על האדמה – נפילתו של הטמפלר דווקא עשתה ממנו ברנש נעים יותר.

ארהיב עוז ואומַר שאותם חיילי-כהונה קדוּמים היו זעופים ונרגנים במקרה הטוב. זרועותיהם הכבולות, הארוזות בכלי המתכת של ברמינגהם, איך ביכולתן להעניק, לך או לי, לחיצת יד חמה? נשמותיהם השאפתניות, הגאוותניות, הנזיריות הרי נלפתו כמו דף תפילה לתוך מסגרת זכוכית; פניהם נחבטו במחולות פורענוּת. איזה מין נועם-הליכות שׁרה על האנשים הללו? אבל הטמפלר המודרני הוא הטוב שבחברים, המארח הנלבב מכול, הרֵע לסעודה שאין בלתו. שנינותו וכוסו, שניהם, שמם יצא למרחוק.

הכנסייה והאכסדראות, הסמטאות והקמרונות, השבילים והמעברים, אולמות הסעודה, חדרי-האוכל, הספריות, הטראסות, הגנים, שבילי ההליכה הרחבים, המעונות וחדרי-הפרפראות מכסים חלקת קרקע נרחבת, וכולם מתקבצים ברובע מרכזי וכולם מרוחקים למדי מההמולה המקיפה את העיר העתיקה. וכל מה ששייך למקום הזה שומר על הצביון המיוחד לרווקים. אין בלונדון מקום המציע, לאדם המבקש שקט, מחסה נעים כל כך.

הטמפל הוא, אכן, עיר לעצמה. עיר שנספחים אליה שלל יתרונות מעולים, כמתגלה מהפירוט דלעיל. עיר שיש לה פארק, וערוגות פרחים, וגדת נהר – התמז, בקטע אחד שלו, שוטף שם כנהר הפרת הענוג שזרם בגן העדן הקדמוני. במקום שבו ניצב היום גן הטמפל נהגו הצלבנים הקדומים להתאמן עם סוסיהם וחניתותיהם. כיום מתרווחים להם שָׁם הטמפלרים המודרניים על הספסלים שמתחת לעצים, ותוך חילוף תנוחה במגפי-העור, הם מתַרגלים מַעני-שנינה בשיח עליז.

שורות ארוכות של דיוקנאות מפוארים באולמי המִשתאות מלמדות אילו אנשי-שֵׁם – אצילים מפורסמים, שופטים ולורד צ'נסלורים – נמנו בשעתם על הטמפלרים. למרות זאת כיום איש מהטמפלרים אינו זוכה עוד בתהילת הציבור. אבל אתן, המוזות – אם בעלי לבבות חמים ונושאי ברכות-שלום חמות עוד יותר, בעלי נפש שופעת ומרתפים שופעים עוד יותר, אלה הנותנים עצה טובה ומגישים ארוחות מהוללות המתובלות בשעשועי פלאות ופנטזיה – אם אלה ראויים לציון אלמותי, רשמו לפניכן את שמותיהם של ר.פ.ק.5 ואחיו האימפריאלי.

למרות שכדי להיות טמפלר במובן האמיתי היחיד, עליך להיות עורך דין או סטודנט למשפטים, ולהצטרף למִסדר במלוא הטקס, עדיין רבים הם אלה, שלמרות היותם טמפלרים, אינם שוכנים בתחומי הטמפל, הגם שמשרדיהם עשויים להימצא שם. ולהפך, רבים הם שוכני המעונות העתיקים, שְׂבֵעֵי-הימים, שאינם טמפלרים מוּרשים. אם, נניח, מכיוון שהנך ג'נטלמן שאינו עובד לפרנסתו ורווק, או מלומד רודף-שקט ולא נשוי, שהוקסם מבדידותו הנעימה של המקום, ומשתוקק לנטות את אוהלך המצֵל במחנה השאנן הזה בינות לאחרים, אזי שׂוּמה עליך לקנות לך חבר קרוב מבני המסדר ולשכנעו לשכור בשמו, אבל על חשבונך, חדר פנוי כלשהו שנשא חן בעיניך.

כך עשה, אני משער, ד"ר ג'ונסון, לכאורה אלמן ובנדיק, אך רווק למעשה, כשהתגורר כאן זמן-מה. כך עשה גם צ'ארלס לאמב, רווק ללא ספק ונשמה טובה ויקרת-מציאות. ועוד מאות נפשות מעולות, אֲחֵי מִסדר-הפרישוּת, סעדוּ, לנוּ והסתופפוּ כאן מעת לעת. הנה כי כן, המקום כולו הוא חלת דבש של משרדים ומעונות. ככל חריץ גבינה הוא מחורר לגמרי, לפני ולפנים ולכל כיוון, בתאי המסתור של הרווקים. מקום שמחה יקר ללב! אה! כל אימת שאני מהרהר בשעות המתוקות שחלפו שם בהנאה מהכנסת אורחים נלבבת כזו בצל הגגות עתירי-השנים ההם, לבי מוצא לו ביטוי נאות רק בשירה, ובאנחה וברוך אני שר: "שְׂאוני חזרה אל וירג'יני הקשישה".

כזה הוא, אם כן, בקווים כלליים, גן העדן של הרווקים. וכך מצאתיו אחר צהריים נעים אחד בירח מאי החייכני, כשהגחתי ממלוני בכיכר טרפלגר, בהיענותי להזמנה לסעוד עם הבריסטר המצוין, הרווק והבאנצ'ר, ר.פ.ק. (הוא אכן הראשון והשני, וראוי שיהיה גם השלישי; בזאת הריני ממנֶה אותו), שאת כרטיס הביקור שלו לחצתי בחוזקה בין אגודל לאצבע העטויות בכפפה, ומפעם לפעם הגנבתי עוד מבט בכתובת הנחמדה שנרשמה מתחת לשם: "מבוא האולמוס מס'… טמפל".

בתוך-תוכו הוא אנגלי לבבי ממש, נינוח, נעים ממש, חברותי מאוד. אם בפגישה הראשונה נראָה מרוחק ובעל מזג צונן למדי – סבלנות. השמפניה הזו תפשיר. ואם לעולם לא, הרי שמוטב שמפניה קפואה על פני חומץ נוזלי.

תשעה ג'נטלמנים השתתפו בסעודה, כולם רווקים. האחד בא מ"משעול בית המשפט של המלך מס'… טמפל". השני, השלישי, הרביעי והחמישי הגיעו ממבואות ומסמטאות שלעיצורי שמותיהם צליל דומה. בדיעבד, היה זה מין סֶנָאט של רווקים שנשלחו לסעודה מאזורים נרחבים על מנת לייצג את הפרישוּת הכללית של הטמפל, או בעצם היה זה "פרלמנט גדול" שייצג את המיטב שברווקיהּ של לונדון רבתי. כמה מהנוכחים הגיעו מרְבָעים מרוחקים של העיר, ממשכנות עתיקים ונודעים של עורכי דין וגברים לא נשואים – הפונדק של לינקולן, הפונדק של פָרְניבל. ואחד הג'נטלמנים, שהבטתי בו במין נופך של יראת כבוד, הגיע ממקום שהתגורר בו פעם רווק נאמן, לורד וֶורוּלם – הפונדק של גריי6.

הדירה התנשאה למרום. איני יודע בכמה מדרגות ישנות ומשונות טיפסתי כדי להגיע אליה, אלא שנדרש ממך מאמץ כדי לזכות בסעודה טובה ובחברה מהוללת. אין ספק שהמארח שלנו קבע את חדר-האוכל שלו גבוה כל כך לשם האימון המקדים ההכרחי לעונג ולעיכול נאותים.

הריהוט היה נעים להפליא ולא יומרני. לא הרגיזו אותך בדירה השלווה הזו לא מָהָגוני חדש ובוהק, דביק מִלַכה שלא יָבְשה, ולא הֲדוֹמים מפוארים ולא נוחים ולא ספות עדינות מדי לשימוש. זה הדבר שכל אמריקני נבון צריך ללמוד מכל אנגלי נבון; שלנועם הביתי לא נחוצים בוהק סנוורים ושלל חפצים מצויצים ומנצנצים. הבנדיק האמריקני חוטף צלע כבש יבשה בבר מקושט בעיטורי זהב במרכז העיר. הרווק האנגלי אוכל בביתו בנחת בשר כבש אנגלי שאין דומה לו על שולחן מעץ אורן פשוט.

תקרת החדרים היתה נמוכה. מי רוצה לסעוד מתחת לכיפת סנט פטר? תקרות גבוהות! אם זו משאלת לבך וככל שגבוה יותר מוטב, ומשום שאתה גבה-קומה כל כך, אזי לֵךְ לְךָ וסְעד בחוץ עם הג'ירפה ההיא המיתמרת אל השמים.

בהגיע השעה התיישבו תשעת הג'נטלמנים לפני תשע מערכות הכלים, ועד מהרה נכנסו לעניינים.

אם אני זוכר נכון, מרק זנב השור הוא שפתח את העסק. מרק בגוון חום-אדמדם עשיר שטעמו הערֵב הבהיר את הבלבול שבלבלתי תחילה בין המרכיב העיקרי שלו לבין שוט-עגלונים ומגלב-מלמדים (כאתנחתא שתינו כוסית קלרט). המַתת הבאה שהוגשה היתה משל נפטון – הטורבוט בא שני; לבן כשלג, פתיתִי וקרוש בדיוק כנדרש, לא שלחופי מדי בשמנוניותו.

(בנקודה זו התרעננו בכוס שרי.) משנעלמו הסיירים קלי-הרגליים, צעדה בסך הארטילריה הכבדה של המשתה בהנהגת הגנרליסמו האנגלי הנודע, הרוסטביף. כרצי הגנרל הוגשו לנו סינטה של כבש, תרנגול הודו שמן, פשטידת עוף ואינסוף מעלי-ניחוחות אחרים, ואילו ככרוזים הגיעו תשעה קנקני כסף מלאי בירת אֵיל תוססת.

כשהתחמושת הכבדה הזו הלכה בדרכו של חיל-הרגלים, חנתה על השולחן בריגדה משובחת של תרנגולי קרב, וקנקני יין אדמדמים הציתו את מדורות המחנה.

אחריהם באו מאפים ורפרפות בלוויית מעדנים רבים מספור, ואז גבינה וקרקרים (כהלכות הטקס, רק כדי לשמר מנהגים ישנים וטובים, כל אחד מאתנו שתה בשלב זה כוסית יין פורט ישן וטוב).

עכשיו הוסרה מפת השולחן, וכמו צבאו של בליכר אשר הלך אלי-מוות בהיכנסו לשדה הקרב של ווטֶרלוּ, פסע פנימה משלוח רענן של בקבוקים, מאובקים ממצעדם המזורז.

תמרוני כוחות אלה נוהלו כולם על ידי פילדמרשל קשיש ומפתיע (איני מסוגל להתרגל ולקרוא לו בכינוי הבזוי מלצר) בשיער לבן כשלג, מפית וראש כשל סוקרטס. בין צהלות השמחה הוא התעמק בכל עניין וסירב בבוז לחייך. איש של כבוד!

ניסיתי לשרטט לעיל שרטוט כלשהו של שלבי התכנית הכוללת בחדר המלחמה. אבל ידוע לכול כי סעודה טובה ועליזה היא עסק מבולגן ומבולבל שקשה למדי לרדת לפרטי-פרטיו. כך, למשל, ציינתי את השתייה של כוסית קלרט וכוסית שרי וכוסית פורט וספל אֵיל – כולם במועדים מדויקים. אבל משקאות אלה היו בסך הכול שתיית מצווה, כמו שאומרים. בין עתות מכובדות ומחייבות אלה, רוֹקנוּ כוסיות מאולתרות לאין-ספור. תשעת הג'נטלמנים נראו כמי שמגלים עניין נדיב ביותר זה בבריאותו של זה. היין זרם לו, והם לא חדלו להביע, ובמלוא הרצינות, את איחוליהם הכנים ביותר לגהות יציבה ולרווחה גמורה של הג'נטלמנים היושבים לימינם ולשמאלם. שמתי לב שכשאחד הרווקים החביבים האלה חשק בעוד קצת יין רק לטובת קיבתו, כמו טימותי7, הוא פשוט לא יכול היה להביא עצמו לידי מעשה מבלי שרווק אחר יצטרף אליו. נדמה היה שלהיתפס שותה לבד, בלי שותף, נחשב כמעשה אנוכי, לא הגון ולא חברי. בעוד היין נמזג כמים, מצב הרוח של החבורה תסס עוד ועוד, עד כדי לבביוּת ותחושת שחרור מושלמות. הם סיפרו סיפורים משעשעים למיניהם. כמו המוצרים הנבחרים של מוֹזֶל או רֶיינִיש, הנשמרים לחברותא משובחת בלבד, נחשפו כעת חוויות נבחרות מחייהם הפרטיים. אחד סיפר עד כמה מתקתקים היו חייו כסטודנט באוקספורד, ושיבץ בדבריו אנקדוטות מפולפלות על ידידיו הליברליים, אדונים אציליים עד מאוד. רווק אחר, איש מאפיר שיער ושְׁזוף-פנים, שלדבריו ניצל כל חופשה מזדמנת כדי לחצות את התעלה לסיורי פתע בארצות השפלה לשם בחינת הארכיטקטורה הפְלֶמית העתיקה, רווק קשיש זה, מלומד לְבן-שיער ושְׁזוף-פנים, התעלה בתיאוריו את נפלאותיה של מלאכת המחשבת שיצרה את אותם בתי גילדות עתיקים, בתי עיריות ובנייני מועצות, הנפוצים בארץ הפלמים הקדומים. שלישי היה מבקר מושבע במוזיאון הבריטי וידע הכול על שלל עצום של עתיקוֹת נפלאות, כתבי-יד אוריינטליים וספרים יחידאים יקרי-ערך. רביעי שב לא מזמן מגרנדה העתיקה והיה עמוס כמובן בנופים סָרָצֶניים. חמישי סיפר על מקרה משפטי משעשע. השישי היה בקיא ביינות. לשביעי היתה אנקדוטה מוזרה ומאלפת מחייו הפרטיים של דוכס הברזל שמעולם לא הובאה לדפוס ולא נחשפה, לא בציבור ולא בחוגים פרטיים. השמיני נהג לאחרונה, מפעם לפעם, לעת ערב, לשעשע את עצמו בתרגום שיר קומי של פּוּלְצ'י8. הוא ציטט עבורנו את מיטב הקטעים המבדרים.

וכך התגלגל לו הערב, כהוראת השעות, אך לא בידי שעון-מים כזה של המלך אלפרד, אלא בידי כרונומטר של יין. בינתיים דמה השולחן לשדה אֶפְּסוֹם, זירה ככל זירה, שבשטחהּ דילגו קנקני היין. מחשש שמא האחד לא יגיע ליעדו במהירות מספקת, נשלח בבהילות אחֵר שיזרזוֹ, ואז שלישי שיזרז את השני, וכך עם הרביעי והחמישי. וכל אותה עת שום רעש, שום התנהגות לא נאותה, שום מהומה. לאור חומרתו המוסרית וסבר פניו הסגפני, בטוחני שסוקרטס, הפילדמרשל, לוּ הבחין בשמץ של חוסר נימוס מצד החבורה ששירת, היה מסתלק מיד בלי כל התרעה. אחר כך למדתי כי במשך כל הארוחה נהנה לו רווק נכה בחדר הסמוך משֵׁינה בריאה ומרעננת, לראשונה מזה שלושה שבועות ארוכים ומתישים.

הייתה זו יניקה נינוחה ומושלמת מהחיים הטובים – שתייה טובה, הרגשה טובה ושיחה טובה. היינו חבורת אחים. התו המובהק של ההרפתקה היה הנינוחוּת – נינוחוּת משפחתית, נינוחות חברית. ואכן, יכולתָ להבחין שלאותם אנשים קלי-לב פשוט לא היו נשים וילדים שיעוררו בהם מחשבות של דאגה. כמו כן, כמעט כולם היו טיָילים, שהרי רק רווקים חופשיים לטייל בלי שום ייסורי מצפון על שנטשו את הבית.

בעיני רוחם של הרווקים הדבר שנקרא סבל, והמצוקה שמציירים אותה כמפלצת זוללת ילדים, הם שתי אגדות מגוחכות. איך ירשו אנשים בעלי דעות ליברליות ויֶדע בָּשל באשר להוויות העולם ולתובנות פילוסופיות נרחבות ומלאות שמחת חיים – איך יניחו הם הבלוּתוֹת כאלה היאות לנזירים. סבל! מצוקה! הרי זה כמו לפטפט על הנסים הקתוליים. אין דבר כזה – הַעֲבֵר-נא את השֶׁרִי, סֶר – פוּ, פוּ! לא יכול להיות! – את הפּורט, סֶר, אם תואיל. שטויות. אל תספר לי סיפורים – הקנקן עצר כמדומני אצלך, סֶר.

וכך זה נמשך.

זמן לא רב אחרי שהוסרה מפת השולחן, נתן המארח שלנו מבט רב-משמעי בסוקרטס, וזה פסע חגיגית אל המזנון וחזר משם כשקֶרֶן עצומה ומפותלת בידיו. קרן יריחו טיפוסית מצופה בכסף מרוט, וגם חרוטה ומעוצבת בצורה יוצאת דופן, לרבות שני ראשי תיישים שנדמו חיים, ולהם עוד ארבע קרניים עשויות כסף טהור. שני הראשים הזדקרו משני עבריהָ של פיית הקרן הראשית האצילית.

מכיוון שלא שמעתי שמארחנו מנגנן בקרנון, הופתעתי לראותו מרים מהשולחן את הקרן כאילו בכוונתו לתקוע תרועת הידד. אך כשתחב לפייה שלה אגודל ואצבע, וארומה קלה התערבלה, וריח של ראפיי משובח בא אל נחיריי, רווח לי ונחה דעתי בנוגע לתכליות שתשמש הקרן. היתה זו קופסת טבק. היא עברה סביב מיד ליד. הרי זה רעיון כביר להריח טבק בנקודת זמן זו, חשבתי לעצמי. את האופנה המכובדת הזו יש להציג בבית לפני בני-ארצי, הוספתי והרהרתי.

ההליכוֹת הנאות של תשעת הרווקים, שלא הושפעו מכל כמות של יין – ששום דרגת עליצוּת לא היה בה כדי לקעקע אותן – הליכות אלה שבו ובלטו באור במלוא כוחן, כשהבחנתי כי על אף שנטלו מהטבק בנדיבוּת גדולה, איש לא גרע מנימוסיו הטובים או הטריד את הרווק הנכה שבחדר הסמוך כדי להתענג על עיטוש כלשהו. הטבק נשאף בשקט כאילו מדובר באבקה עדינה ותמימה שהוסרה מכנפיהם של פרפרים.

אך נחמדות ככל שהן, סעודות הרווקים, כמו חיי הרווקים, אינן יכולות להימשך לנצח. הגיעה השעה להתפזר. אחד-אחד נטלו הרווקים את כובעיהם, ושניים-שניים ירדו שלובי זרועות, משוחחים עדיין ביניהם, אל החצר. יש שהלכו לחדריהם הקרובים ליטול לידיהם את הדקאמרון לפני שישכבו לישון. אחרים – לעשן סיגר בעודם מטיילים בגן שלגדת הנהר הקרירה. יש מי שפנו לרחוב, קראו לכרכרה והוסעו בבטחה אל מגוריהם הרחוקים.

אני הייתי האחרון להשתהות.

"ובכן", אמר המארח החייכני שלי, "מה אתה חושב על הטֶמְפֶּל שלנו ועל סגנון החיים שאנו, הרווקים, מצליחים לנהל בו?"

"סֶר" – נפעמתי מתוך גילוי לב – "זהו ממש גן עדן של רווקים".

הטָרְטַרוֹס של העלמות

הוא שוכן לא הרחק מהר התוגה9 שבניו אינגלנד. בפנותך מזרחה, היישר מתוך חווֹת מוּארות וכרים שטופי-שמש המהנהנים בעשבים מַעֲלי-ניחוח בירח יוני המוקדם, אתה מטפס וחודר אל בין גבעות שוממות. גבעות אלה סוגרות בהדרגה על מעֲבר אפל – שבגלל הרוח האלים שמביא עמו זרם הגולף דוהר בלי הרף בין קירותיו העשויים סלע פראי ומבוקע, וכן בשל איזו מעשייה על אודות צריף של רווקה זקנה ומטורפת, שאי-אז עמד איפשהו בסביבה – הנקרא "קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת".

דרך העגלות, משכבשה את מרבצו של שיטפון קדום, מתפתלת לאורך תחתית הערוץ וצרה עד כדי סכנה. משטיפסת אל שיאהּ, אתה עומד בתחומו של שער כניסה כְּשֶׁל דנטה. בשל שיפועם התלול של הקירות כאן, גוון ההובנֶה המשונה והיצרוּתו הפתאומית של הערוץ, מכונה נקודה מסוימת זו "הצְניר השחור". כאן האפיק מתרחב ביורדו אל נקיק גדול, ארגמני, דמוי מְכָל, השקוע הרחק בין המון הרי-שאול סתורי-יער. נקיק זה נקרא על ידי יושבי הארץ "צינוק השטן". מכל כיוון ניתכים צלילים של זרמי מים. מים שוצפים אלה מתלכדים לבסוף לזרם אחד עכור, בצבע חום-אדמדם, המִתְרתחַ לאורך ערוץ צר בינות סלעים אדירים. לזרם הזה, בעל הצבע המוזר, הם קוראים נהר הדם. בהגיעו למצוק חשוך הוא מתגלגל לפתע בכיוון מערב, מבצע קפיצה מטורפת של שישים רגל לזרועותיו של יער מצומק של עצי אורן שׂבי-שיער, מתערבל ביניהם וזורם עוד הלאה, הרחק מטה, אל ארצות שפלה נסתרות מעין.

כמעֵין עטרה ברום צדו של צוק סלע, בולטת חורבה של בית חרושת ישן לעיבוד עץ שנבנה בזמנים הפרימיטיביים ההם, כשמרחבי האורנים ועצי ההמלוק נפוצו בכל הסביבה. מצבור עצום של קורות עץ שנכרתו באופן גס ונכרכו במהדקי ברזל, מצבור שהעלה טחב שחור, שחלקו התמוטט לגמרי משננטש והעלה רקב, וחלקו הידרדר בצורה מסוכנת אל עבר גדת המפל הקודרת, המצבור הזה משווה לחורבת העץ הפשוטה מראֶה של סלע גולמי, אבל גם דבר-מה מהמראה הפיאודלי של ארץ הריין ושל תומברג, על נוף פסגות-הפרא הסובב אותה.

לא הרחק מתחתית הצינוק עומד מבנה רחב-ידיים מטויח בסיד לבן, נינוח כמו איזה קבר גדול ולבן הניצב על רקע קודר של אשוחים ואיתני טבע ירוקי-עד אחרים, הפרושׂים על צלע ההר ומתנשאים, עד כדי גובה אלפיים רגל, על גבי טראסות פראיות שאין להגיע אליהן.

הבניין הוא בית חרושת לנייר.

משנכנסתי לעסקי הסחר בזרעים בהיקף נרחב (אכן כה נרחב ומקיף היה, עד שבמשך הזמן זרעַיי נפוצו בכל מדינות המזרח והצפון, ונפלו הרחק, אפילו על אדמות מיזורי והקרוליינות), גדַל עד מאוד הביקוש לנייר, עד שעלותו הפכה לסעיף נכבד בחשבון הכללי. אין צורך של ממש להסביר כיצד המעטפות הפכו את הנייר למוצר שימושי אצל סוחרי זרעים. מעטפות אלה עשויות ברובן מנייר צהבהב, מקופלות לריבוע, וכשהן מלאות, תפוחות, מבויילות, ממוענות וגם נרשם עליהן סוג הזרעים שבתוכן, הן נדמות למכתבים מסחריים המוכנים למשלוח. השתמשתי במעטפות קטנות אלה בכמות שלא תיאמן – כמה מאות אלפים בשנה. זמן-מה רכשתי נייר אצל סיטונאים בעיר הסמוכה. הפעם, לשם חיסכון, וגם לשם ההרפתקה שבמסע, גמרתי אומר לחצות את ההרים, לאורך כשישים מייל, ולבצע הזמנת נייר בבית החרושת לנייר, "צינוק השטן".

מכיוון שלמרות הקור הכז, הנסיעה לקראת סוף ינואר נעימה באופן בלתי רגיל, ואף צפוי שתישאר כך תקופה לא קצרה, יצאתי לדרך במזחלתי בצהרי יום שישי אפור אחד, עטוף היטב בפרוות זאב ובאפלו, ולאחר לילה אחד בדרך, בצהרי היום הבא, נגלה לעיניי הר התוגה.

הפסגה הרחוקה פלטה עשן כפור. אדים לבנים הסתלסלו ועלו מתוך היער הלבן שבקודקודהּ כמתוך ארובה. הכפור העז העניק לארץ כולה חזות מאובנת אחידה. צירי הפלדה של המזחלת חרקו ופיצפצו על גבי השלג הנוקשה, הזגוגי, כמו היה שמשה שהתנפצה. היערות, שחלפו פה ושם לצד הדרך והיו נתונים לאותו כוח מקפיא-כול, שחדר עד לעורקיהם הנחבאים ביותר, גנחו מוזרוֹת – לא רק הענפים המיטלטלים, אלא גם הגזעים הזקופים – כשפרצי רוחות-עווית הסתחררו בעדם ללא רחמים. פריכים מהקור הקיצוני, המון של עצי אֶדֶר ענקיים גסי-מרקם, נבקעו לשניים כקנים רצוצים והכבידו על אדמה שאבדו לה יכולות החישה.

מכוסה כולו בשבבי זיעה קפואה, לבן כמו אייל חלבי, נחיריו שולחים בכל נשימה שני סילוני אוויר חם דמויי קרן, בְּלֶאק, הסוס הטוב שלי, על שש שנותיו בלבד, נרתע בפנייה פתאומית שבה, ממש לרוחב הנתיב – לא חלפו עשר דקות מאז נפל – השתרע לו כמאיים עץ הֶמלוֹק עתיק, מעוּות-צורה, מתפתל כנחש אנקונדה.

כשהגענו ל"קנה הנשימה", נשב הסער האלים ממש מאחוריי וכמעט הטיל את המזחלת גבוהת המשענת כנגד מעלה ההר. פרץ הרוח צרח במעבר ההרים הצר כאילו היה עמוס בנשמות אובדות שנכבלו לעולם האומלל. לפני שהגיע לפסגה, בלאק, סוסי, רוגז כמו על הרוח המשסף, השליך עצמו קדימה בעזרת רגליו האחוריות החזקות, משך בכוח את המזחלת הקלה היישר מעלה, וביעף דרך הבקע הצר, המתקרצף, האיץ מטה כמטורף מעֵבר לחורבת בית החרושת לעיבוד עץ. אל תוך צינוק השטן סוס ומַפַָל חפזו יחד. השמעתי קול צווחה, ובקומי במאמץ רב מהמושב ומתוך פרווֹתיי, ניצבתי מאחור כשרגלי האחת נצמדת כנגד לוח המגן של המזחלת, טלטלתי בחוזקה את הרסן ובלמתי אותו ממש בזמן למנוע התנגשות בזיז סלע חשוף שרבץ בפנייה כארי עלי-דרך.

תחילה לא הצלחתי לאתֵר את בית החרושת לנייר.

הנקיק כולו הבהיק מלובן השלג מלבד פינות חשופות, סחופות-רוח, שהתגלו פה ושם בצִלם של צריחי גרניט. חנוטים בתכריכיהם ניצבו ההרים האדירים כמו גוויות במְצָרֵי-שְׁאול. היכן נמצא בית החרושת? פתאום רעם באוזניי קול נוהם, מתערבל. הסבתי את מבטי, ושם, כמו מפולת שלגים שנבלמה, השתרע המפעל הגדול, עטוי טיח לבן. הוא היה מוקף במִקבץ בניינים נִלווים קטנים יותר, שחלקם שימשו ללא ספק כמעונות הפועלים לפי מראם הזול והסתמי, אורכם הניכר, המוני חלונותיהם וחזותם הסגפנית. כַּפְריר לבן כשלג בֵּינות השלגים. להתגודדות הציורית של הבניינים הללו, שיצרו רחבות וחצרות חסרות סדר וצורה, היה אחראי הטבע הסלעי והסדוק של הקרקע שלא איפשר כל ארגון שיטתי שלהם. כמה שבילים ומעברים צרים גם הם פיצלו את הכפר הקטן בכל כיוון שעלה על הדעת.

בפנותי מהדרך הראשית, המצטלצלת מפעמוניהם של איכרים רבים שניצלו את תנאי הגלישה הנוחים ושינעו את גזעי עציהם לשוּק, ותכופות שינו ממִנהגם ורכבו במזחלות מהירות, נחפזים בין פונדק לפונדק בכפרים המפוזרים – בפנותי, כאמור, מאותו נתיב ראשי והומה, התקדמתי בהדרגה אל קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת וראיתי מנגד את הצְניר השחור הקודר, ברגע ההוא, באופן מוזר, משהו חבוי ובה-במידה מוחשי מאוד בזמן ובמראֶה השיב לעיני רוחי את הפעם הראשונה שראיתי את מחסום הטֶמְפֶּל הקודר והמטונף. וכשבְּלֶאק, הסוס שלי, זינק לתוך הצניר והשתפשף באופן מסוכן בקיר הסלעי, נזכרתי בהיותי בלונדון על אומניבוס שאיבד שליטה באופן דומה, אם כי לא באותה עוצמה, ודהר בעד שער וְורֶן. אמנם ברור כי שני עצמים אלה לא הקבילו בשלמותם, אבל חוסר התואם החלקי הזה, לא פחות מחוסר הסדר שבחלום, דווקא הוא שהעניק גוון רענן וחיוניוּת לדמיון שביניהם. כך שכשבלמתי את הסוס מול הסלע המזדקר, וקלטתי סוף-סוף את חזות המִקבץ המשונה של בנייני המפעל שמאחוריהם הדרך הראשית והצניר, ושמצאתי את עצמי לגמרי לבד, מתגנב בשקט ובצנעה דרך המעברים המפוצלים כל כך אל עבר המקום המבודד, וראיתי את הבניין המרכזי הארוך של המפעל, בעל הגַמְלוֹן הגבוה שבקצהו האחד צריח מגושם שנועד להנפת התיבות הכבדות, והוא עומד בין המבנים והמעונות המצטופפים סביבו כמו כנסיית הטמפל בקרב המשרדים והמעונות המקיפים אותה, וכשקסם הפרישוּת של מקלט הרים מסתורי זה הידק סביבי את חבלי הכישוף שלו, או-אז מה ששמט הזיכרון, תרם הדמיון, ואמרתי לעצמי: "זהו ממש בן דמותו של גן העדן של הרווקים, מכוסה בשלג ומעוטר בכפור, כאחוזת קבר".

ירדתי מהמגלשה ובררתי בזהירות את דרכי במדרון המסוכן – סוס ואדם שניהם מועדים מדי פעם על מישור הסלע הקרחי – רצתי לבסוף, או נדחפתי בידי הסער, אל הרחבה הגדולה יותר בצדו האחד של הבניין המרכזי. בצרחה נוקבת נשב בפינה מטח הסער, ובצד, אדום ושטני, רתח נהר הדם. ערימת עצים ארוכה, כמה וכמה אלפי גלונים, מנצנצים כולם בשיריון של קרומי קרח, חצתה את הרחבה מקצה לקצה. שורה של עמדות סוסים, ששלג דביק נצמד אליהן מִצפון, ניצבה מול קיר המפעל. הכפור הנורא כמו צרר וריצף את הרחבה במעֵין מתכתיוּת מצטלצלת.

הקבלת הניגודים התרחשה שנית – "גן הטמפל המתוק והשלי, כשנהר התמז גובל בחלקות הדשא שלו", עלה בדעתי באופן משונה.

אבל היכן הם, הרווקים העליזים?

ברגע זה, בעוד סוסי ואני עומדים ורועדים מקור ברסס הרוח, רצה נערה מדלת המעון הסמוך, כשהיא מטילה את הסינר הדק שלה על ראשה הגלוי ופניהָּ אל הבניין שממול.

"רגע אחד, נערתי; האין בסביבה סככה כלשהי שאוכל אני לרוץ אליה?"

היא עצרה והסבה אליי פנים חיוורות מעמל וכחולות מקור; מעיניה נשקף סבל על-טבעי, זר.

"שום דבר", גימגמתי, "טעיתי. רוצי. איני צריך דבר".

הובלתי את הסוס אל הדלת שממנה יצאה, ונקשתי. בפתח הופיעה נערה אחרת, חיוורת וכחולה

ורועדת, שהקפידה להשאיר את הדלת פתוחה רק למחצה מפני משב הסער.

"לא כלום, טעיתי שוב. בשם אלוהים, סגרי את הדלת. אבל חכי, האין כאן בסביבה איש כלשהו?"

באותו רגע חלף אדם כהה-עור, עטוף היטב, ופניו אל דלת המפעל, והנערה שהבחינה בבואו מיהרה לסגור את הדלת האחרת.

"האין כאן סככת סוסים, אדוני?"

"שם. במחסן העצים", השיב ונעלם בתוככי המפעל.

בעמל רב הצלחתי לדחוק את הסוס והמזחלת בין הערימות הפזורות של קורות עצים קצוצות. אחר כך, לאחר שכיסיתי את הסוס וערמתי מעל השמיכה את פרוות הבאפלו שלי ותחבתי היטב את קצותיה סביב רצועת החזה ורצועת הירכיים שלו, כדי שגופו לא ייחשף לרוח, היטבתי לקשור אותו, ורצתי כמקרטע אל דלת המפעל, נוקשה מכפור ומגושם בבגדי השלג שלי.

בן-רגע נמצאתי עומד באולם רחב שהוצף באור סנוורים על ידי טורי חלונות ארוכים שהטילו פנימה מראות מן העולם המושלג שבחוץ.

לאורך שורות של דלפקים ריקים למראה, ישבו שורות של נערות נטולות הבעה שבידיהן אוגדנים לבנים וחתומים, ובפנים חתומות קיפלו כולן גיליונות נייר חלקים.

בפינה ניצבה מסגרת ברזל ענקית וכבדה, ובתוכה דבר-מה אנכי דמוי בוכנה, שעלה וירד שוב ושוב על סדן מעץ קשיח. נערה גבוהה עמדה לפניו – המשרתת הצייתנית שלו – והאכילה את חיית הברזל בחבילות של נייר מכתבים ורדרד; עם כל טפיחה בסדן של מתקן הבוכנה ההוא, זֵר של ורדים נחתם בפינת הנייר. הסטתי את מבטי מהנייר הוורדרד אל הלחי החיוורת, אבל לא אמרתי דבר.

נערה אחרת ישבה ליד מכונה ארוכה שמיתרים ארוכים ודקים נשזרו בה כנֵבֶל, והאכילה אותה בגיליונות בגודל רבע פוליו; ובאותה המהירות שבה נישאו ממנה והלאה על גבי המיתרים, הם הוסרו מעליהם על ידי נערה אחרת בצדה השני של המכונה. אל הנערה הראשונה הם הגיעו חלקים; אל הנערה השנייה – משוּרטטים קווים-קווים.

התבוננתי במצחה של הנערה הראשונה וראיתיו צעיר ויפה; התבוננתי במצחה של הנערה השנייה וראיתי שהוא מחורץ קווים-קווים; ובעודי מתבונן בהן, התחלפו השתיים – כדי להפר את שגרת עבודתן – בעמדותיהן. במקום שבו עמדה הצעירה יפת-המצח, עמדה כעת בעלת המצח החרוץ והמקומט.

על גבי דוכן צר התלוי מלמעלה, ולמעלה ממנו על שרפרף גבוה, ישבה מישהי נוספת ששֵירתה חיית ברזל אחרת, וכנגדה, מתחת לדוכן, ניצבה מוכנה חברתה.

הברה לא נלחשה. דבר לא נשמע מלבד הנהימה הבלתי פוסקת, העמוקה והמתגברת של חיות הברזל. קולו של האנושי גוּרש מן המקום. המנגנון המכני – עבדו הזחוח של האנושות – ניצב כאן, בעוד בני אנוש משרתים אותו בדממה ובהכנעה, עבדים בפני הסולטן. הנערות דמו לא לגלגלי העזר של המערך המכני, כי אם לשינֵי הגלגלים.

כל ההתרחשות הזו שסבבה אותי נקלטה בעיני בן-רגע, במבט אחד כולל – אפילו בטרם התרתי מצווארי את שכמיית הפרווה הכבדה. אבל ברגע שהסרתי אותה, האיש כהה-העור שעמד לידי הרים קול צעקה, וכשהוא אוחז בזרועי גרר אותי החוצה לאוויר הפתוח ומהר, מבלי לבזבז זמן בדיבורים, חפן שלג קפוא והחל לשפשף את לחיי.

"שתי נקודות לבנות כמו הלובן שבעיניך", הוא אמר. "חבר, הלחיים שלך קפואות".

"סביר מאוד", מלמלתי. "פלא שהכפור ב'צינוק השטן' לא פגע בי קשה יותר. קַרְצף אותן".

כאב נורא ומשסע אחז מיד בלחיי ההולכות ונֵיעורות לחיים. שני כלבי ציד כחושים נגסו בהן, כל אחד בצד שלו. דמיתי לאקטיון.

כעת, כשהכול הסתיים, נכנסתי חזרה למפעל, ליבנתי את ענייניי, סיימתי אותם לשביעות רצוני והבעתי משאלה לזכות בסיור מודרך כדי לחזות במקום כולו.

"קוּפִּידוֹן הוא הנער המתאים לכך", אמר האיש כהה-העור. "קופידון!" ובציון השם המשונה והמצטעצע הזה, נקרא ברנש קטן, נלהב, נמרץ למראה, חכְלילי, מעוּטר גומת חן, שבחוצפה לא מעטה, חשבתי לעצמי, מחליק לו מעדנות בין הנערות הכנועות – כמו דג זהב בין גלים חסרי צבע – אך ללא תפקיד ניכר לעין. הוא ציווה עליו להוביל את הזר ברחבי הבניין.

"בוא תחילה לראות את גלגל המים", אמר הבחור התוסס הזה בנימה נרגשת, נמלאת חשיבוּת ילדותית.

עזבנו את חדר הקיפול, חצינו כמה לוחות עץ קרים ולחים, ועצרנו מתחת לסככת אדים גדולה, טבולה בקילוחי קצף שלא פסקו, כאילו היתה חרטום של אחת מאוניות חברת הודו המזרחית, חרטום מוכה סער שבלוטי ים ירוקים פשו בו. סביב-סביב חגו להם סיבוביו העצומים של גלגל המים הענק האפל, הנורא בתכליתו האחת והיחידה.

"זה מה שמניע את כל המכונות, אדוני, בכל אחד מחלקי הבניינים האלה, זה שבו עובדות הנערות והכול".

הבחנתי שמֵימיו הדלוחים של נהר הדם לא שינו מצִבעם כשנרתמו לשַׁמש את האדם.

"אתם מייצרים רק נייר חלק, אני מניח? שום סוג של הֶדפס? רק נייר חלק, לא כן?"

"ברור. מה עוד צריך לייצֵר בית חרושת לנייר?"

הבחור הביט בי כמפקפק בתבונתי.

"הוֹ, ודאי!" גמגמתי במבוכה. "רק שעלה בדעתי כמה מוזר הדבר שכך הופכים מים אדומים ללחי חיוו– לנייר חיוור, כוונתי".

הוא הוביל אותי מעלה על פני מדרגה רטובה ורעועה, ומשם אל חדר גדול ומואר שלא אוּחסן בו דבר מלבד כלי קיבול גסים, דמויי-אבוס, שניצבו מסביב לקירותיו. כמו סוסות כה רבות, הנכבלות באַפְסָר אל טבעות הקשירה, ניצבו שורות של נערות מרותקות אל האבוסים הללו. לפני כל אחת מהן הִיתַמר חרמש ארוך ומנצנץ שרותק בתחתיתו לקצה האבוס. בהיעדר ידית, ומשום העיקול שלו, נעשה החרמש דומה לחלוטין לחרב. על פני הלהב החד שלה, הלוך ושוב לאין-קץ, גררו הנערות רצועות ארוכות ומולבנות של סמרטוטים, שנשלפו מתוך סלים שניצבו לצדן. כך נפרמו כל התפרים וכך בלויי-הסחבות נקרעו לגזרים עד שכמעט היו למוֹךְ. דקיקים כבהרות שבתוך קרני השמש, הציפו את האוויר חלקיקים עדינים ורעילים שנורו מכל עבר היישר לתוך הריאות.

"זה חדר הסמרטוטים", השתעל הנער.

"אפשר לומר שדי מחניק כאן", השתעלתי בתגובה, "אבל הנערות לא משתעלות".

"הוֹ, הן רגילות לזה".

"מהיכן אתם משיגים כמות עצומה כזו של סמרטוטים?" שאלתי כשאני מרים חופן מלא מתוך הסל.

"חלק מגיעים מהכפרים שבסביבה. חלק מגיעים הרחק מעֵבר לים – מלֶגְהוֹרן ומלונדון".

"אז אין זה בלתי סביר", לחשתי, "שבין ערימות הסמרטוטים הללו יכולות להיות כמה חולצות ישנות שנאספו ממעונות גן העדן של הרווקים. אבל כל הכפתורים אינם. אנא, נערי, האם מצאת בסביבה כפתורי-רווק כלשהם?"

"הם לא גדֵלים בחלק הזה של הארץ. 'צינוק השטן' הוא לא מקום לפרחים".

"הוֹ! כוונתך לפרחים ששמם 'כפתורי הרווק'?"

"ולא זה מה ששאלת? או שהתכוונת לכפתורי הזהב בחזייה של הבוס שלנו, 'הרווק הזקן', כפי שמכנות אותו הנערות הפטפטניות שלנו?"

"אז האיש שראיתי למטה הוא רווק?"

"הוֹ, כן. הוא רווק".

"הלהבים של החרבות הללו כאן, אם אני רואה נכוחה, מוּפנים מהנערות והחוצה. אבל מול כל הסמרטוטים והאצבעות המתעופפות, איני יכול להבחין בבירור".

"מוּפנים החוצה".

כן, מלמלתי לעצמי; עכשיו אני רואה; פונים החוצה, ולפני כל נערה, החרב הזקורה מתהפכת כך שלהבהּ פונה החוצה. אם זכרוני אינו מטעני, הרי שבזמנים עברו, כך ממש יצאו מאולם המשפט אל מותם האסירים הפוליטיים שהורשעו: הקצין שהלך לפניהם החזיק בחרב שלהבהּ המתהפך החוצה סימל את גזר דינם הקטלני. כמותם, מתוך חייהן המהוהים, הקהים, המוכים בחיוורון שחפני, הולכות נערות לבנות אלה אלי-מוות.

"החרמשים הללו נראים חדים מאוד", פניתי שוב אל הנער.

"כן; עליהן להקפיד על כך. הבט!"

באותו רגע הניחו שתיים מהנערות לסמרטוטים שלהן והחליקו אבן משחזת מעלה ומטה על פני החרב. דמי, הלא מורגל בכך, קפא לקול צווחת הפלדה המעוּנה.

הן התלייניות של עצמן, הרהרתי. הן משחיזות בעצמן את החרבות הטובחות בהן.

"מדוע הנערות ההן חיוורות כמו גיליון נייר לבן, נערי?"

"מדוע" – ובניצוץ נכלולי ענה, בשנינה נבערת לגמרי, בחוסר תשומת לב – "אני מניח שמרוב התעסקות עם פיסות הסמרטוטים, הן הפכו בעצמן לעיסת נייר".

"בוא ונצא עכשיו מחדר הסמרטוטים הזה, נערי".

יותר מכל מחזה מסתורי, של אדם או של מכונה, בבית החרושת כולו, היה המחזה הטרגי, החידתי והבלתי-נתפש מכולם זה של התום המוזר שבנער הזה, שמתוך האכזריות שחביבותו, ליבו קהה מתוך הֶרגל.

"ועכשיו", הוא אמר, עולץ, "אני מניח שאתה רוצה לראות את המכונה הגדולה שלנו, שרק בסתיו האחרון שילמנו בעבורה שנים-עשר אלף דולר. זו גם המכונה שמייצרת את הנייר. לכאן, אדוני".

בלכתי אחריו חציתי מקום גדול ומו­כתם, ששני מכלים גדולים ועגולים ניצבו בו, מלאים בחומר לבן – לא בלתי דומה לאַלבּוּמין שטמון בבֵיצה רכה – רטוב וצמרירי.

"הנה", אמר קופידון, מקיש כלאחר-יד במכלים, "אלה הם ראשית ימיו של הנייר – העיסה הלבנה הזו שאתה רואה. הבט כיצד היא מסתחררת כאן ומבעבעת סביב-סביב, באמצעות הדוושה. מכאן היא נשפכת משני המכלים כאחד אל תוך תעלה משותפת – שָׁם. וכך, בעודה נבללת בנחת, היא מתקדמת אל המכונה הגדולה. ועכשיו, לשָׁם".

הוא הוביל אותי אל חדר מחניק מרוב חוֹם, משונה כחוֹם הדם והקרביים, כאילו כאן אמנם נרקמים החלקיקים הבראשיתיים שראינו קודם לכן.

לפניי נחה, מתגוללת כמו כתב-יד ארוך כלשהו שמקורו במזרח הרחוק, מסגרת ברזל יצוקה מיחידה אחת מסועפת ומסתורית, יחד עם כל מיני מַגְללים, גלגלים וגלילים הנמצאים בתנועה מדודה ובלתי פוסקת.

"קודם מגיעה העיסה לכאן", אמר קופידון, מצביע על הקצה הקרוב של המכונה. "הבט; תחילה היא נשפכת ומתפשטת על פני הלוח הרחב והמשופע הזה; ואז – הבט – היא מחליקה, כשהיא דקיקה ורוטטת, מתחת למַגְלל הראשון שם. עכשיו נעקוב אחריה ונראה כיצד היא מחליקה תחתיו, הלאה אל הגליל הבא. שָׁם, הבט איך היא נעשית עיסתית מעט פחות. עוד שלב אחד, והיא מוסיפה וצומחת למעֵין רקמה עדינה. עוד גליל אחד, והיא – אמנם רק כנף-שפירית – נארגת כך שנוצר כאן גשר תלוי, כמו קורי עכביש מרחפים, בין שני מַגְללים נפרדים אחרים; וכשהיא נעה על-פני האחרון שבהם, ושוב מתחת, ואז שם, לרגע הרחק מעין-כול, בסבך הגלילים האלה, שרק במעורפל ניתן להבחין בהם, היא נכפלת ושבה ומופיעה כאן, קצת פחות עיסה, ויותר כמו נייר, אבל עדיין עדינה למדי ועוד לא מושלמת. אבל – עוד קצת הלאה, אדוני, אם תואיל – כאן, בנקודה המרוחקת הזו היא מתחילה לעטות משהו מהמראֶה האמיתי, כאילו היא עוד עשויה להתגלות כמה שאולי תוכל בסופו של דבר לאחוז בו. אבל זה עדיין לא נגמר, אדוני. עדיין יש דרך ארוכה לעבור, ודרך גלילים נוספים לרוב עליה להתגלגל".

"יברכנו האל!" אמרתי, נדהם מהתפרשוּת זו של המכונה, מהסתעפויותיה עד בלי-סוף ומהאיטיות המחוּשבת שלה. "בוודאי עובר זמן רב עד שהעיסה עוברת מקצה אחד לשני, ומגיח הנייר".

"הוֹ, לא רב כל כך", חייך העלם המקדים את גילו, ברוח מתנשאת של אדנות, "רק תשע דקות. אבל ראה, ביכולתך לנסות בעצמך. יש לך פיסת נייר? אַה! הנה אחת מונחת על הרצפה. רְשום עליה עכשיו סימן כלשהו כרצונך, ואני אצמיד אותה לכאן ונראה כמה זמן יעבור עד שתגיע לקצה השני".

"הבה נראה", אמרתי והוצאתי את העיפרון שלי. "הנה, ארשום על גביה את שמך".

קופידון הורה לי להביט בשעוני, והזדרז להצמיד את הפתק המסומן לחלקו החשוף של החומר העוּבּרי. עיני ננעצה מיד במחוג השעון. לאט-לאט, עקב בצד אגודל, עקבתי אחר הפתק; לעתים חלפה חצי דקה מרגע שנעלם תחת קבוצות הגלילים הנמוכים המסתוריים, ורק אז שב ועלה לאיטו, מחליק לו כמו בהרת קיץ על-גבי הגיליון הרוטט, ושוב נעלם כולו, וכך הלאה והלאה והלאה – עקב בצד אגודל; וכל העת הגיליון הנמתח תפח עוד ועוד, עד שהגיע למוּצקותו הסופית, ולפתע ראיתי מעֵין מפל-נייר, לא שונה בהרבה ממפל-מים. רעש קיצוץ היכה באוזניי, כמו פקַע מיתר כלשהו, וגיליון פוליו מושלם נפל מטה כשה"קופידון" שלי, הרשום על גביו, מחוּק למחצה, והוא עדיין חם ורטוב.

לכאן הגיע קצה המכונה, ומסעותיי הגיעו לפיכך אל קיצם.

"ובכן, כמה זמן זה ארך?"

"תשע דקות בדיוק", השבתי, שעוני בידי.

"כמו שאמרתי לך".

לרגע הוצפתי רגש יוצא דופן, לא לחלוטין בלתי דומה לְמה שאדם עשוי לחוש נוכח התגשמותה של נבואה מסתורית. אבל איזה מין אבסורד, חזרתי וחשבתי, הרי זו רק מכונה, וכל מהותה היא שִכלול קפדני ודיוּק שלעולם אינם משתנים. אם קודם הייתי נתון לגלגלים ולגלילים, הרי שכעת הבחנתי באישה נכאת-רוח שהמתינה בצד.

"זוהי מישהי קשישה למדי, שמשגיחה בשקט על קצה המכונה כאן. סביר שהיא אפילו לא מכירה אותה היטב".

"הוֹ", לחש קופידון מבעד לשאון כיודע דבר, "היא הגיעה רק בשבוע האחרון. לפני כן הייתה אחות, אבל העסקים חלשים באזורים האלה, והיא עזבה. אבל הבט בניירות שהיא עורמת שם".

"כן, דפי פוליו". מיששתי את ערמות הגיליונות החמים והלחים שהגיחו היישר אל כפות ידיה הממתינות של האישה. "וכי אינכם מייצרים דבר במכונה הזו מלבד דפי פוליו?"

"הוֹ, לעתים לא תכופות אנו מייצרים מוּצר עדין יותר, בצבע שמנת. אנו מכַנים אותם גיליונות מלכותיים. אבל עיקר הביקוש הוא לפוליו. אנו מייצרים בעיקר פוליו".

כמה משונה היה הכול. התבוננתי בדפים החלקים ממשיכים ליפול, ליפול, ליפול, ומחשבותיי תהו על אותם שימושים מוזרים שיֵיעשו לבסוף באותם אלפי גיליונות. כתיבה מכל סוג תיכתב על-גבי כל אלה, שלפי שעה הם ריקים – דרשות, תקצירי עורכי-דין, מרשמי רופאים, מכתבי אוהבים, תעודות נישואין, הסכמי גירושין, רישומי לידות, תעודות פטירה וכך הלאה עד אין-סוף. ואז, מששבתי להרהר בהם כשהם מונחים לפניי, חלקים לגמרי, לא יכולתי שלא לחשוב על ההשוואה המפורסמת שערך ג'ון לוֹק בבואו להמחיש את התיאוריה שאין לוֹ לאדם שום אידיאות מוּלדות – ההשוואה בין התודעה האנושית, עם לידתה, לבין גיליון נייר חלק. דבר זה נגזר שייכתב עליו, אבל אין נפש היכולה לומר באֵילו מין אותיות. בעודי מתהלך לאיטי הלוך ושוב לצד המכונה הנפתלת שעודנה נהמה, נדהמתי גם מן המחשבה כי ההכרח הוא-הוא הכוח האבולוציוני האמוּן על כל תנועותיה.

"רשת קורי העכביש הדקיקה הזו שם", אמרתי בהצביעי על הגיליון בשלב הראשוני שלו, "האם היא לעולם אינה נקרעת או מתפוררת? היא שברירית להפליא, והמכונה שדרכה היא עוברת כבדה כל כך".

"לא נשמע מעולם שנקרע בה אפילו חוט שׂערה".

"האם היא לעולם אינה נעצרת או מתקלקלת?"

"לא. היא חייבת לנוע. המנגנון כופה עליה לנוע. ממש כך. ממש באותו מסלול ובאותו קצב עצמו, כפי שראית במו עיניך. העיסה אינה יכולה שלא לנוע".

מעֵין יראת כבוד אחזה בי בהביטי עכשיו בחיית הברזל הנוקשה. כמעט תמיד, במצבי רוח מסוימים, מערך מכני כבד ומשוכלל שכזה מטיל מורא מוזר בלב האנושי, כפי שהיה מטיל בהמות חי ומתנשף. אך הנורא במה שראיתי היה הכורח המתכתי, הגזירה הנחרצת שמשלה בו. אמנם, במהלך התקדמותה המסתורית, הייתה לעיתים הינומת העיסה הדקיקה נסתרת לגמרי מעין, אבל לא היה כל ספק שגם באותם מקומות שבהן חמקה ממבטי, עדיין נעה קדימה בכניעוּת מוחלטת לעריצוּת הגלומה בעורמת המכונה. דיבּוּק אחז בי. מהופנט עמדתי ונשמתי תועה. שָׁם, לנגד עיניי, דבוּקות אל העיסה הגולמית, העוּבּרית והחיוורת, דימיתי לראות את פניהן החיוורות עוד יותר של כל הנערות התשושות שראיתי ביום העמוּס ההוא, חולפות בסך על פני הגלילים הסובבים. איטיוֹת, אבֵלוֹת, מפצירות, אך כנועות, הן קרנו בצעדתן האיטית הלאה, בעוד ייסוריהן נרשמים במעומעם על גבי הנייר ההולך ונרקם, כמו היה הֶדפס הפָּנים המעוּנות על גבי מטפחתה של ורוניקה הקדושה.

"הלוֹ! החוֹם בחדר הזה קשה מדי עבורך", קרא קופידון ונעץ בי את עיניו.

"לא – אם כבר, דווקא קר לי".

"בוא החוצה, אדוני – החוצה – החוצה". ובנימה מגוננת של אב מודאג, זירז אותי החוצה נער זה המקדים את גילו.

מקץ כמה רגעים חשתי הקלה כלשהי וצעדתי לעבר חדר הקיפול – החדר הראשון שאליו נכנסתי, ובו ניצב השולחן המשרדי וסביבו הדלפקים הריקים למראה שמעליהם עבדו הנערות נטולות ההבעה.

"קופידון זה ערך לי סיור יוצא דופן", אמרתי לאיש כהה-העור שהזכרתי לעיל, ושקודם גיליתי לא רק שהוא רווק זקן, אלא גם הבעלים הראשי. "בית החרושת שלך מרשים מאוד. המכונה הגדולה שלך היא פלא-פלאים. שִכלול בלתי נתפש".

"כן, כל המבקרים שלנו חושבים כך. אבל הם אינם רבים. אנחנו נמצאים בפינה נידחת מאוד. התושבים גם הם מעטים. רוב הנערות שלנו מגיעות מכפרים מרוחקים מאוד".

"הנערות", חזרתי כהֵד, מביט לרגע בדמויותיהן החרישיות. "כיצד זה, אדוני, שברוב בתי החרושת עוֹבדוֹת ממין נקבה, בכל גיל, ללא הבחנה, נקראות בשם 'נערות', ולעולם לא 'נשים'?"

"הוֹ, בעניין זה – כיצד? אני משער כי הסיבה לכך היא שככלל, הן אינן נשואות. כך אני חושב. אבל הדבר לא עלה בדעתי עד עכשיו. לבית החרושת שלנו לא נקבל נשים נשואות. הן מרבות להיעדר. אנו רוצים אך ורק פוֹעלים יציבים: שתים-עשרה שעות ביום, יום אחרי יום, במשך שלוש מאות שישים וחמישה ימים, להוציא ימי ראשון, חג ההודיה וימי צוֹם. זה הכלל שלנו. ומכיוון שכך, מכיוון שאין לנו נשים נשואות, הפועלות שלנו נקראות 'נערות', ובצדק".

"אם כך, כולן עֲלָמות", אמרתי, ואיזו הוקרה דואבת לבתולים החיוורים שלהן גרמה לי שלא מרצון לקוד קידה.

"כולן עלמות".

רגש משונה שוב מילא אותי.

"הלחיים שלךָ עדיין לבנות, אדוני", אמר האיש בעודו בוחן אותי בקפידה. "עליך להיזהר בדרכך הביתה. האם הן צורבות כרגע? אם כן, זה סימן רע".

"ללא ספק, אדוני", עניתי, "ברגע שאצא מצינוק השטן יֵרָפֵא לי".

"אַה, כן; אוויר החורף בעמקים, בערוצים או בכל מקום נמוך חריף וקר הרבה יותר מבכל מקום אחר. קשה לך להאמין בכך כרגע, אבל קר כאן יותר מאשר במרום הר התוגה".

"אני מניח שאתה צודק. אבל זמני דוחק. אצא לדרך".

וכך חזרתי והתכסיתי בבגד השלג ובשכמייה, תחבתי את ידיי לתוך כפפותיי העצוּמות, העשויות עור של כלב-ים, הגחתי החוצה אל האוויר המריר ומצאתי את סוסי, בלאק המסכן, מכוּוץ כולו מרוב קור.

עטוי-פרווֹת והרהורים, טיפסתי במהרה הרחק מ"צינוק השטן".

בצְניר השחור עצרתי, ופעם נוספת העליתי בעיני רוחי את הטֶמְפֶּל בָּר. ואז, בעודי שועט בעד המעבר, לגמרי לבדי מול חידת הטבע, זעקתי – הוֹ! גן העדן של הרווקים! והוֹ! הטָרְטַרוֹס של העלמות!

עריכת התרגום: יואב רוזן

28 ביולי

דוויין מוזֶר

פּינְקֵיי דרייב מס' 1077

הנדרסון, נבדה 89015

 

מר מוזר היקר,

בצהרי העשרים וחמישה ביולי, בסיבוב האחרון שלי ברַיוֹלייט, נסעתי בקֵיין ספרינגס רואד, כחמישה-עשר קילומטרים ליד בּיטי, ונתקלתי כנראה בשרידים שנשארו שם מתאונת דרכים. יצאתי מהטנדר שלי והסתכלתי מסביב. העמק היה יבש עד העצם. רוח מערבית חמה נשאה את פטריות האבק שיצרו הצעדים שלי וסלסלה אותם הרחק משם, כמו אפר. בשולי הסחף מצאתי שברי זכוכיות, חריצים עמוקים בעפר שהובילו לצד הדרך, ותפזורת מצרכים טריים זרוקים בקריאוסוט. פחיות קולה (חלקן מלאות, חלקן פתוחות וריקות, חלקן עדיין סגורות, אבל מעוקמות ומלאות למחצה ונוזלות). פחיות באד-לייט שנראו כמו הקולה. פריטוס. בשר וכולי. במיוחד עניינו אותי שני בקבוקוני תרופות שהיו כמעט מלאים לגמרי, ונרכשו בבית המרקחת בטוֹנוֹפָּה רק שלושה ימים קודם לכן, ושקית ניילון אטומה מלאה במכתבים שנחתמו באות מ'. שמתי לב גם לחבילת תצלומים של מכונית ישנה – חלקה בצבע יסוד, חלקה חלודה –אני מניח שתכננו, או עדיין מתכננים לשפץ אותה. המכונית הייתה שברולט "שֶׁבֶל", שנת 66', נדמה לי. הכרתי פעם מישהו שנהג ב"שבל". על שני בקבוקוני התרופות זהרו מדבקות צהובות, שהזהירו מפני שתיית אלכוהול בזמן נטילת התרופה. אולי כאן נכנסים הבאד-לייט והחריצים בעפר לתמונה. העתקתי את הכתובת שלך מבקבוקוני התרופות. מה קרה שם? איפה המכונית שלך? למה הושארו מאחור התרופות, המזון ושאר המצרכים? מי אתה, דוויין מוזר? מה חיפשת שם, בריולייט?

אני מקווה שהמכתב הזה יגיע אליך, ושימצא אותך בטוב. אנא, כתוב לי חזרה.

בכנות,

תומס גריי

ת"ד 129, וֶרְדי

נבדה 89439

נ"ב

את רוב השרידים השארתי במדבר, חוץ מהתרופות, התמונות והמכתבים של מ'. לקחתי גם את שקיות הניילון של המצרכים, שחררתי אותן מהשיחים ומחזרתי אותן בדרך כשעברתי ברינו. הרגשתי שלא נכון פשוט להשאיר אותן שם.

16 באוגוסט

דוויין מוזר

פינקיי דרייב מס' 1077

הנדרסון, נבדה 89015

 

מר מוזר היקר,

הבוקר כשהאכלתי את הסוסים בדיוק התחילו עננים לגלוש במורדות הרי הסייֶרה, ושוב נזכרתי בריולייט. כשנכנסתי פנימה שאלתי מהחדר של אבא שלי את העותק הישן שלו של "המדריך לרופא". מהספר הזה הבנתי שלפני שיצאת לריולייט ייתכן שהרגשת שאתה מאבד שליטה, בודד או מיואש. יכול להיות שהיית בדיכאון קיצוני; ייתכן שאפילו שקלת לפגוע בעצמך. לפי התאריך שבו נרכשו התרופות ולפי כמות הכדורים שנותרו בבקבוקונים – ספרתי אותם כשהייתי בשדה, ישוב על טרקטור שנתתי לו לגמגם ואז לגווע, בזמן שאכלתי כריך שאשתי הכינה לי לארוחת הצהריים – לא נטלת אותם מספיק זמן כדי שינטרלו את תחושת הייאוש שאולי חשת. "ייאוש", "דיכאון", "חסר תקווה", "בודד". אלה המילים שמשתמשים בהן במהדורה ה-41 של המדריך לרופא, שהשבתי ללא דיחוי לאבא שלי, כפי שביקש. אבא שלי יכול להיות בעייתי. הוא מבלה את ימיו סגור בחדר שלו, קורא רומני פשע ישנים שמלאים בגברות ובכושים, או צופה בטלוויזיה שקנינו לו, בקול רם מדי. יש ימים שהוא מסרב לאכול. דוויין מוזר, אבא שלי אף פעם לא חשב שהוא יחיה כל כך הרבה.

נראה לי שיהיו ברקים הלילה; יש תחושה כזאת באוויר. אנא, כתוב לי בחזרה.

בכנות,

תומס גריי

ת"ד 129, ורדי

נבדה 89439

1 בספטמבר

דוויין מוזר

פינקיי דרייב מס' 1077

הנדרסון, נבדה 89015

 

מר מוזר היקר,

ישנתי נורא אתמול בלילה, חלמתי חלומות שלא בקלות אפשר לומר שהם חלומות. אילו סיפרתי עליהם לאשתי, אולי היא הייתה נותנת לי גביש קטן של אבן קוַורץ או אחלמה ומתעקשת שאשא אותו כל היום בכיס, כדי לטהר את הראש ואת הנפש. היא מקליפורניה. הנה סיפור שהיא אוהבת לספר. באחת הפגישות הראשונות שלנו הסתובבנו יד ביד במרכז רינו, היא עבדה שם כקופאית בחנות מכולת ואני למדתי חקלאות ומנהל עסקים. היא ניסתה למשוך אותי שם למטה, בגרם מדרגות קטן, לדירת המרתף המוארת באדום של קוראת בכף יד ומתקשרת. סירבתי. קרוב לשעה שלמה היא נדנדה לי, לא הפסיקה לשאול ממה אני מפחד ומה כבר הסיפור. אני לא אדם דתי, אבל כמו שאמרתי לה אז – יש כמה דברים שאני מעדיף שלא להתעסק איתם. עכשיו היא אומרת שטוב שלא הסכמתי להיכנס, כי אם המתקשרת ההיא הייתה אומרת לה שהיא הולכת להיתקע איתי, עכשיו כבר כמעט ארבע-עשרה שנה – היא הייתה מסתובבת ובורחת כמו משוגעת. חה! ואני עונה, מותק, לא קרוב למהירות שאני הייתי בורח, חה חה! זאת הבדיחה הישנה שלנו. כמו כל הזכרונות שלנו, אנחנו אוהבים לשלוף אותה מדי פעם ולפרוש אותה יפה על השולחן במטבח, כמו שאשתי עושה עם דוגמאות התפירה שלה, שם אנחנו מודדים את הצורה שלבשו החיים שלנו לעומת מה שחשבנו שהם יהיו בשלב הזה.

אני אגיד לך את מה שלה אני לא אומר, שיש בזה משהו מביש, לרומם ככה את רוחנו השוקעת בסיפורים ישנים.

אני מתאר לי שאתה אדם שחי לבד, דוויין מוזר, בלי אף אחד שיתעניין בחלומותיך בבוקר, אף אחד שיטמין לך אבנים מרפאות בכיס. רווק. הפריטוס –זה מה שבסופו של דבר הזכיר לי את תחנת הדלק בביטי, שעבדתי בה כשהייתי בתיכון ושהכרתי בה אדם עם "שבל" כמו שלך, שנת 66'. אבל עולה בדעתי שאולי ההנחה הזו מטופשת; אי שם יש בוודאי רעיות שלא אוסרות על שומן טראנס וסוכר מעובד, כמו אשתי. לא אכלתי אפילו פריטוס אחד כבר אחת-עשרה שנה. בכל אופן, אני כותב כדי לשאול על המשפחה שלך, אם תשיב.

הבנות שלנו נולדו בשלב מאוחר יותר מאצל רוב האנשים. הבכורה שלי, דניאל, בדיוק התחילה ללכת לבית הספר. לאחותה הקטנה, ליילה, קשה עם זה. היא כל כך רוצה ללכת עם דניאל לבית הספר, שהיא צורחת ובוכה כשאוטובוס ההסעה מתרחק בבוקר. לפעמים היא משליכה את עצמה על האדמה ואבנים קטנות נדבקות לבשר כפות ידיה. אחר כך כל היום היא עגמומית ואומללה. אשתי מודאגת בגללה, אבל אם להודות על האמת – אני מעודד. ככל שליילה תקדים להבין, שאנחנו לא יותר מסך הדברים שאנחנו לומדים לשאת – יותר טוב. אבל אבא שלי התחיל ללוות את ליילה אחרי הצהריים לקצה שביל החצץ שלנו, כדי לחכות לדניאל בתחנת האוטובוס. ליילה אוהבת לצאת לשם מוקדם ככל שמרשים לה, כאילו עצם נוכחותה תביא את האוטובוס יותר מהר. אם היינו מאפשרים לה, היא הייתה עומדת בקצה השביל כל היום. היא מנדנדת לאבא שלי, עד שלפעמים הוא עומד איתה שם בחום שעה ויותר, אפילו שהלב שלו לחלוטין לא כשיר לזה. במובנים רבים, הוא טוב יותר לבנות ממני. הוא הרבה יותר טוב אליהן מכפי שהיה אליי. אני לא אדם דתי, אבל אני מודה לאלוהים שזה ככה.

אני מתחיל לחשוב שחלמתי אותך. אנא, כתוב לי בקרוב.

בכנות,

תומס גריי

ת"ד 129, ורדי

נבדה 89439

16 באוקטובר

דוויין מוזר

פינקיי דרייב מס' 1077

הנדרסון, נבדה 89015

 

מר מוזר היקר,

קראתי את המכתבים של מ', אלה ששמרת מקופלים בשקית הפלסטיק האטומה. סלח לי, אבל ככל הידוע לי אתה אולי מת, ולא יכולתי לעמוד בפיתוי. קראתי אותם בסככה שלי, באוויר מצחין ודחוס באופן בלתי נסבל כמעט, ואז שוב בטנדר שלי, במגרש החנייה של סניף הדואר של ורדי. הופתעתי מאוד – כפי שהייתי כשמצאתי אותם לראשונה שם ליד ריולייט, בקיין ספרינגס רואד –שהם נראים חדשים כל כך. אף שרובם נכתבו לפני כמעט עשרים שנה, הנייר נקי, הקיפולים חדים. דוויין מוזר, זה מה שאני לא מבין: למה בשקית אטומה? דאגת שאולי הם יירטבו במסע במדבר באמצע הקיץ? מצד שני, אני נזכר בקולה ובבאד-לייט. או שעליי לראות בשקית האטומה אות לאהבה העזה, המגוננת שלך כלפי מ'? האם זה סימן, כפי שמ' רומזת, שלאט-לאט נאטמת כולך, עד שלא נשאר עוד שום דבר בשבילה? חוץ מזה, אני מוכרח לשאול אם ההיאטמות הזאת היתה מכוונת. היא אומרת שהיא חושבת שתמיד דרשה ממך יותר מדי. היא נדיבה במובן הזה, לא? היא אומרת שלא התכוונת "להתנכר לה" ככה. אני לא כל כך בטוח. אני אוהב את אשתי. אבל מעולם לא סיפרתי לה איך הכרתי פעם איש בביטי עם "שבל" שנת 66'. אני יודע למה מסוגלים גברים כמונו.

דוויין מוזר, זה הדבר שאני כל הזמן חוזר אליו: איך יכולת להשאיר את המכתבים של מ' בשולי הכביש בקיין ספרינגס רואד, ליד עיירת רפאים כמו ריולייט, שכמעט אף אחד כבר לא מגיע אליה? (האמת היא שאף פעם לא ראיתי מישהו בקיין ספרינגס רואד. אני נוסע לשם כדי להיות לבד. אולי גם אתה. או שזה מה שעשית, בכל אופן.) לא חשבת שמישהו בדיוק כמוך עלול למצוא אותם? איך יכולת לעזוב אותה שוב?

התקשרתי, בסופו של דבר, למספר הטלפון שרשום על גבי בקבוקוני התרופות, אף שכל מה ששמעתי היה הצלילים ההולכים ומתגבהים של מספר מנותק. ובכל זאת, מצאתי את עצמי מנסה לשמוע אם אתה שם. אנא, כתוב לי חזרה בקרוב.

בכנות,

תומס גריי

ת"ד 129, ורדי

נבדה 89439

נ"ב

במחשבה שנייה, לפעמים אולי עדיף לדברים כאלה שיישארו איכשהו בשולי הכביש כמו שאומרים. לפעמים אדם רוצה חלק ממך שאין בו שום תועלת. לפעמים אהבה היא פצע שנפתח ונסגר, נפתח ונסגר, כל החיים.

2 בנובמבר

דוויין מוזר

פינקיי דרייב מס' 1077

הנדרסון, נבדה 89015

 

מר מוזר היקר,

אשתי מצאה את התמונות שלך, אלה של ה"שבל". זאת שהגיעה אליך מאיזו חצר גרוטאות או מחבר, או שאולי היא שייכת למשפחה שלך כבר שנים, נרקבת לה באיזו חניה ביתית איפשהו, כי אחרי מה שקרה אף אחד לא רצה להסתכל עליה. החבאתי את התמונות מאחורי מגן השמש בטנדר שלי, כרוכות בגומייה. לא יודע למה שמרתי אותן. לא יודע למה שמרתי את המכתבים של מ', או את התרופות שלך. לא יודע מה אני אעשה אם אמצא את מה שאני מחפש.

כשהייתי בתיכון עבדתי במשמרת לילה בתחנת דלק בביטי. היא עדיין שם, בפינת כביש I-95, והכביש המהיר 374, ליד המעיינות החמים. אולי היית שם. היום זאת תחנה של "שֶׁל", אבל אז קראו לה "הדלק של האדלי". עבדתי שם ארבעים, אולי חמישים שעות בשבוע. ביל האדלי היה חבר של אבא שלי. הוא היה בן זונה משוגע, כמו שאבא שלי היה אומר, שהחזיק רובה ציד מאחורי הדלפק ותמיד האשים אותי שאני גונב מהקופה או ישן בזמן העבודה –ואני לא עשיתי לא את זה ולא את זה. אהבתי את משמרת הלילה, אהבתי להיות ער בלילות, רחוק מאבא, להקשיב לרטט של מקררי הענק, לזמזום הניאונים שבחוץ.

בשלהי האביב ההוא עבר בביטי נחיל של חגבים, בדרך לשדות האספסת בדרום. הם היו עבים ופראיים, והם נהמו לך בראש כמו סופת רעמים. החגבים אכלו כל דבר בצבע ירוק. בתוך יומיים הם פשטו את כל העלים מעצי הצפצפה והערבה בעיר ואז עברו הלאה, לשיחי העַרְעָר ולאורנים, לעשבי הבר ולאשל המריר. נחיל שלהם ליחך את הצמר ישר מהעור של הכבשים של אייבל פרינס. המצב החמיר כל כך, עד שתנועת הרכבות למכרות נעצרה לשבוע כי המסילות היו חלקלקות מדי מקרבי החרקים.

החגבים נמשכו למנורות הניאון בתחנה של האדלי. שבועות שלמים פעמה החנייה מהרחש שלהם. הייתי מרגיש איך בהם נמחצים מתחת לרגליים שלי ביציאה אל המשאבות באותו לילה, מתים וגוססים תחת הסוליות – אלא שבכלל לא הספקתי לצאת אל המשאבות. הכנתי שיעורי בית מאחורי הדלפק, חשבון, בחיי. הרמתי את המבט והבחור כבר נכנס בדלת והתקדם לעברי. הסתכלתי החוצה וראיתי את ה"שבל" שנת 66', בוהקת באור המנורות, וחגבים ניתכים סביבה מכל עבר, כמו גשם.

ניסיתי לעצור אותו אבל הוא הכניע אותי בדרכו אל מאחורי הדלפק. היה לו אקדח, הוא אחז בו כאילו זו הייתה היד שלו ממש. הוא אמר, רואה את זה?

הפנים שלו היו מכוסות בבנדנה. אבל ביטי היא עיירה קטנה, ואז היא הייתה אפילו קטנה יותר. ידעתי מי הוא. ידעתי שאמא שלו היא מלצרית ב"כרכרה" ושאחותו סיימה את התיכון שנה לפניי. את הכסף, הוא אמר. קראו לו פרנקי. את הכסף המזוין, פרנקי אמר.

לפני הלילה ההוא, בקושי נגעתי באקדח. לא יודע איך עשיתי את זה. הרגשתי רק את הנשימה שלי נפלטת ממני והושטתי יד אל מתחת לדלפק, למקום שבו היה הרובה, וניסיתי. יריתי לו בראש.

אחר כך התקשרתי למשטרה. הם אמרו לי שעשיתי את הדבר הנכון – השוטרים וביל האדלי בפיג'מה, אפילו אבא שלי. הם אמרו את זה שוב ושוב. ישבתי על המדרכה מחוץ לחנות והקשבתי להם ולמגפיהם החורקים על האריחים בפנים. סגן השריף, דייל סאליבן, שהיה גם עוזר המאמן של נבחרת הכדורסל, יצא והתיישב לידי. כיסיתי את הראש בידיים כדי להרחיק את החגבים. ילד, היה ברור שזה יקרה, אמר דייל. הבחור הזה היה צרות צרורות. בזבוז של עור.

הוא אמר לי שאני יכול ללכת הביתה. לא שאלתי מה יקרה למכונית.

באותו לילה נסעתי בקיין ספרינגס רואד לריולייט. הסתובבתי באוטו ברחבי עיירת הרפאים הזאת בחלונות פתוחים, הקשבתי לחצץ מתפצפץ תחת הצמיגים. השמש התחילה לעלות. שם, באור הזריחה החלבי, שנאתי את ביטי יותר מאי פעם. את "הכרכרה", את המעיינות החמים, את כל העצים שנראו עירומים כל כך על רקע השמיים. לא רציתי לראות שוב שום דבר מכל זה, אי פעם.

כבר הייתי בדרך לקולג' וכולם ידעו את זה. בביטי לא מצאתי את מקומי. המשפחה של הנער, אמו ואחותו ואביו החורג, עקרה משם זמן קצר אחרי שזה קרה. לא ראיתי אותם יותר ברחבי העיר, או בחנות של האדלי. באותם שבועות אחרונים של שנת הלימודים אף אחד לא דיבר על זה, לפחות לא איתי. עד מהרה זה כאילו לא קרה מעולם. אבל – ונדמה לי שהבנתי את זה אז שם בריולייט, בעיירה המתה ההיא שלא השאירו בה כלום – ביטי בחיים לא תהיה בית שאוכל לשוב אליו.

כשאשתי שאלה על התצלומים שלך היא אמרה שהיא לא ידעה שאני כזה מבין גדול במכוניות. אמרתי, כן, בטח. טוב, קצת. רואה את הפתחים האלה? על מכסה המנוע? רואה את השבכה המושחרת? ככה יודעים שזה מודל 66'. אמרתי לה שאני חושב לקנות מכונית ישנה, לשפץ אותה, אולי את המכונית הזאת. בו במקום היא פשוט פרצה בצחוק. ברור, היא פלטה מבעד לכל הצחוק הזה שלה, תשפץ מכונית. היא המשיכה לצחוק. היא השליכה את התצלומים על מושב הטנדר ואמרה, תפסיק לזבל לי את השכל, טומי.

זאת לא אשמתה. האיש ההוא, זה שיודע לזהות מודל 66', זה לא האיש שאיתו היא התחתנה. ככה זה מוכרח להיות. אתה מבין אותי, נכון?

חייכתי אליה. לא, גברתי, אמרתי. אני בחיים לא אזבל לך את השכל. את הזבל שאני הכי אוהב.

היא צחקה – היא נדיבה במובן הזה – ואמרה: מכונית. זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים פה.

כשהייתי ילד אבא שלי לקח אותי לצוד. בעיקר שלווים, ופעם אחת אייל. אבל לא הייתי מוצלח בזה בכלל, והוא ויתר. אין לי את זה, אבא שלי אמר, בעצב ובפשטות, כאילו זה מום מולד, מה שאני. אפילו היום, איילים יורדים מההרים ועוקרים צמחים בגינה שלנו, תולשים את העגבניות מהענפים, אוכלים את לבבות כרוב הניצנים שלנו. אבא שלי אומר, תהרוג אחד. תלה אותו. הם ילמדו. אני אומר לו שאני לא מסוגל לעשות את זה. בימי ראשון אני מתקן את החורים בגדר או מתקין גדר גבוהה יותר. "כנסיית הלב הרחום", אשתי קוראת לזה. זה משמח אותה, החיים האלה שלנו, הגבר שאני. ליילה עוזרת לי לתקן את הגדר. היא עומדת מאחוריי ומושיטה לי את הצבת או את הקאטֶר כשאני מרשה לה.

אבל הנה האמת, דוויין מוזר. לפעמים אני רואה את העיניים שלו מעל לבנדנה ההיא, רואה את החגבים מקפצים לאור המנורות, שומע אותם רוטטים. אני מרגיש את ההדף של קת הרובה בעצם החזה שלי. הייתי עושה את זה שוב.

בכנות,

תומס גריי

ת"ד 129, וֶרְדי

נבדה 89439

20 בדצמבר

דוויין מוזֶר

פינקיי דרייב מס' 1077

הנדרסון, נבדה 89015

 

דוויין מוזר היקר,

זאת הפעם האחרונה שאני כותב לך. חזרתי לריולייט. אמרתי לאשתי שאני נוסע דרומה, לישון באוהל ולטייל כמה ימים. היא אמרה, למה שלא תיקח איתך את ליילה? זה יעשה לה טוב.

ליילה ישנה כל הנסיעה כמעט. שש שעות. כשהאטתי את המכונית ועליתי על קיין ספרינגס רואד היא הזדקפה ואמרה, אבא, איפה אנחנו?

אמרתי, הגענו.

עזרתי לה ללבוש את המעיל ואת הכפפות וסיירנו בין החורבות. אמרתי לה מה הן היו בעבר. כאן, אמרתי, היה בית הספר. סיימו לבנות אותו בשנת 1909. בשלב הזה כבר לא היו בעיירה מספיק ילדים שילמדו בו. הוא נשרף שנה אחר כך. היא רצתה להתקרב.

אמרתי, אל תתרחקי מדי, שאוכל לראות אותך.

למה? היא אמרה.

לא ידעתי איך להגיד את זה. בניינים מתפוררים, רצפות עקורות, בורות, פירי מכרות פתוחים. זאבי ערבות, נחשי פעמונים, נמרים.

ככה, אמרתי. לא בטוח כאן לילדות קטנות.

המשכנו הלאה. שם מאחורי הגדר זה סניף הדואר, שבנייתו הושלמה בשנת 1908. המשטח הזה, הקורות האלה, קיר הלבנים הזה – זאת הייתה תחנת הרכבת. היו לה פעם מרצפות שיש, פיתוחי עץ מהגוני, אחד הטלפונים הראשונים במדינה. אבל הם נמכרו או נגנבו לאורך השנים.

למה? היא אמרה.

זה מה שקורה כשעיירה מתה.

למה?

ככה, מתוקה. ככה.

לפנות ערב ניסיתי להראות לליילה איך להקים אוהל ואיך להבעיר מדורה, אבל היא לא גילתה עניין. במקום זה היא התרכזה במילוי תיק הגב הוורוד שלה באבנים ובערימתן לפירמידות קטנות לאורך השביל שהוביל החוצה, אל העיירה. היא גחנה מעליהן והפכה את האבנים בזהירות כדי למצוא את צדן השטוח, בסיס יציב. בשביל מה זה? שאלתי.

למקרה שנלך לאיבוד, היא אמרה. סבא הראה לי.

כשהחשיך ישבנו יחד והאזנו ללחשוש הנקניקיות בקצה השיפודים שלנו, לתסיסה האלימה של הלשד הדולף מעצי הבעירה. ליילה נרדמה בחיקי. נשאתי אותה אל האוהל ורכסתי סביבה את שק השינה. נשארתי והבטתי בה שם, בבית החזה שלה העולה וצונח, לנשימתה – נשימה קטנה וחסרת בטחון של ציפור.

כשרכנתי לצאת מפתח האוהל משהו נפל לי מכיס הסרבל. בחנתי אותו באור המדורה. זה היה בדל עכור של אבן אחלמה, גדול כשן של סוס.

ניסיתי, דוויין מוזר, אבל אני לא מצליח לדמיין אותך בפינקיי דרייב מספר 1077. אני לא מצליח לדמיין אותך בהנדרסון, נקודה – אי שם בפרוורים, ברחוב ללא מוצא, באחד הבתים הטרומיים האלה עם חיפוי טיח והחנייה המקורה שנפערת מקדימה כמו פה. אני לא מצליח לדמיין אותך עומד כמו חרק מתחת לפנסי הרחוב האלה, בצבע של סבון אנטי בקטריאלי. בלילות אני יושב בבית שלי על המרפסת וצופה באורות של רינו מעבר לגבעות, בעיר הצועדת לעברנו כמו צבא. לא במקרה הצעד הראשון במה שמכונה פיתוח חלקת אדמה הוא הקמת גדר מסביב.

אני לא מצליח לדמיין אותך מאחורי גדר. כשאני מדמיין אותך, אני מדמיין אותך כאן, בריולייט, קוצר זרדי פחם מבניין בית הספר השרוף למחצה ומשרבט את השם שלך על יסודות הבטון החשופים. עוצם עין כדי להתבונן דרך קירות בית הבקבוקים של ג'ים קלי. לא, זאת הבת שלי. זה אני, בתור ילד, מכתים בפחם את מכנסי הג'ינס הכחולים שלי. זה אתה ב"שבל" שלך, שנת 66', מגיח במעלה קיין ספרינגס רואד, חולף במהירות על פני מה שפעם היה "החנות של האחים פורטר". אני רואה אותך ואת מ', מעיפים החוצה מהאוטו פריטוס ובשר ופחיות מלאות למחצה של קולה ושל באד-לייט, כמו באיזו חגיגה, משילים מעליכם את מי שהייתם.

כמעט חג המולד עכשיו. התבוננתי בתרופות שלך, במכתבים, בתצלומים. אתה לא פרנקי, אני יודע את זה. זה רק צירוף מקרים, צרור התצלומים שהושלך ממכונית אי שם באמצע שומקום. המכונית היא רק מכונית. העולם מלא במכוניות מדגם "שבל", יש מספיק מודל 66' לשנה שלמה. אתה לא יודע כלום על תחנת הדלק של האדלי בביטי, על נער שנהרג שם לילה אחד בשלהי האביב, כשהחגבים הרעישו כל כך, עד שנשמעו כמו סערת רעמים בתוך הראש. אני לא חייב לך כלום.

כשהתעוררתי הבוקר היה שלג על הקרקע וליילה נעלמה. נעלתי את המגפיים שלי והסתובבתי באזור האוהל שלנו. שכבה לבנה כיסתה את הגבעות ואת העמק ואת שלדי הבניינים הישנים – האירה את העמק באור ניאון. מחזה מסנוור. קראתי לבת שלי. הטיתי אוזן ולחצתי את סוליית הנעל על האבנים המושחרות שתחמו את בור המדורה. הבטתי בשלג הנמס בתוך טביעת נעלי. לא הייתה כל תשובה.

בדקתי בטנדר. הוא היה ריק. באוהל מצאתי את המעיל שלה ואת הכפפות. הנעליים שלה נלקחו. כשלתי במעלה גבעה קטנה וחיפשתי אותה משם. חיפשתי את דמותה בין הבניינים הישנים, על הגבעות, בקיין ספרינגס רואד. עמודי גדרות, שחורים מלחות, נמתחו לאורך העמק כמו מצבות. בחילה התעבתה לי בקרביים ובגרון. היא נעלמה.

שוב ושוב קראתי לה. לא שמעתי כלום, אף שהקול שלי ודאי הדהד אליי חזרה. השלג ודאי חרק תחת רגליי כשחציתי את המחנה שלנו לעבר החורבות. קנוקנות הקריאוסוט הקפואות ודאי הצליפו ברגליי כשהתחלתי לרוץ בעיירת הרפאים הזאת, לעלות ולרדת בדרך החצץ. אבל הצלילים כולם נטשו אותי, חוץ משאגה נמוכה וקבועה, קול הדם שלי באוזניי, קול מכונית רועמת מתקדמת בכביש הישן.

פתאום בער לי החזה. לא יכולתי לנשום. ליילה, ליילה. כרעתי והידקתי את כפות ידי החשופות אל האדמה הקפואה. התחתונים שלי נרטבו בברכיים, האצבעות התחילו לעקצץ.

אז ראיתי דמות ליד השרידים השרופים של בית הספר. בהלה בוערת ועזה יותר משאפשר לדמיין– עזה יותר –אחזה בי. הפלסטיק הוורוד המבריק של תיק הגב שלה. רצתי לעברו.

כשהתכופפתי להרים אותו שמעתי משהו נישא ברוח. משהו שדמה לקולות הגבוהים המתנשפים שבנותיי משוחחות בהם זו עם זו כשהן משחקות יחד. הלכתי בעקבות הצליל אל מאחורי בניין בית הספר ומצאתי את ליילה כורעת שם בפיג'מה, עורמת ברוך בשלג את אחד מסמני האבנים שלה.

הי, אבא, היא אמרה. השלג האדים את ידיה ואת לחייה כאילו נכוותה. היא הושיטה לי אבן.  הנה קח, היא אמרה.

אחזתי בבתי בכתפיה והעמדתי אותה על הרגליים. הרמתי את הסנטר המתוק שלה כך שהעיניים שלה פגשו בעיניים שלי ואז נתתי לה סטירה. היא התחילה לבכות. חיבקתי אותה. ה"שבל" נסעה הלוך וחזור בקיין ספרינגס רואד, החצץ תחת הצמיגים פצפץ "פופ פופ פופ". אמרתי, ששש. מספיק עכשיו. לילדים אין שום משמעות כאן.

בכנות,

תומס גריי

"בואו נגמור קודם כל עם ההודעות," אמרה אילקה, המורה, לתלמידיה הזרים בשיעור 'אנגלית מדוברת למבוגרים'. "מחר בערב המכון עורך כנס. אחמד," היא שאלה את התלמיד הטורקי בעל השפם המשתפל לתפארת, שצרור מפתחות השירות של המכון היה מחובר לחגורתו, "איפה הם עורכים את הכנס?"

"בתיאטרון החדש," אמר אחמד.

"הנושא המרכזי," אמרה המורה, "הוא 'האם חוק ההתיישנות יכול לחול על רצח עם?' ותהיה גם קבלת פנים עם גבינות ויין—"

"בלובי," אמר אחמד.

"וכולכם מוזמנים לזה. עכשיו," אמרה אילקה בקול עולץ של מארחת שמנסה להרים מסיבה כושלת, "על מה נדבר? אני יודעת, לא יעזור לי לבקש מכם לבוא לשבת יחד מקדימה, בקבוצה חמימה ונחמדה. מי רוצה להזניק אותנו לדרך? לספר לנו סיפור. מישהו? אנחנו אוהבים סיפורים. מי רוצה לספר לכיתה איך הוא הגיע לאמריקה?"

המורה הביטה בנחישות מעבר לכף היד, לזרוע של גרטי גרונר, שהתנופפה באוויר – מוות, מיסים, וגרטי גרונר יושבת באמצע השורה הראשונה בימי חמישי. עיניה של אילקה חלפו על פני פאולינו, שישב בשורה האחרונה בגבו אל הקיר. מאטסוּ, יפני נעים ומבוגר מהפקולטה להנדסה באוניברסיטה, חייך אל אילקה ונד בראשו כאומר "רק לא אני, בבקשה!" מאטסו ישב במקומו הרגיל ליד החלון, אבל אילקה היתה צריכה למקם את עצמה ביחס למקום הימצאה של איזמירה, הרופאה הקפריסאית, שתמיד הותירה שתי שורות ריקות בינה ובין אחמד, הטורקי. היום היה זה חואן, הבאסקי, שישב בפינה הימנית בקצה, ואדוארדו, הספרדי ממדריד, שישב בקצה השני בפינה השמאלית.

אילקה חיפשה בעיניה מישהו ביישן מדי בשביל להתחיל בעצמו, שעשוי לשמוח אם יבקשו ממנו לדבר, אבל ידה של גרטי הזדקרה באוויר ממש מתחת לסנטר שלה, והיא אמרה, "גרטי רוצה להתחיל. קדימה, גרטי. מתי הגעת לארצות הברית?"

"ביוני שקודם," אמרה גרטי.

אילקה תיקנה אותה ואמרה, "ספרי לכיתה מאיפה באת, ואני מבקשת מכולם לדבר במשפטים שלמים."

גרטי אמרה, "גרתי פעם באורוגוואי."

"נגיד לפני כן גרתי," אמרה אילקה, וגרטי אמרה, "ולפני כן בווינה."  סיפורה של גרטי דמה דמיון משפחתי לסיפור החיים המיושן והבלתי ניתן לעיכול של המורה עצמה, שנשלחה מאירופה של היטלר בילדותה.

גרטי אמרה, "בתחנת הרכבת של וינה אבא שלי אומר לי…"

"אמר לי."

"אמר לי שלרגע שאני הגעתי למונטווידאו…"

אילקה אמרה, "ברגע שאני מגיעה, או בדיבור יומיומי, איך שאני מגיעה למונטווידאו…"

גרטי אמרה, "איך שאני מגיעה למונטווידאו, אני צריכה להגיד לכל אנשים…"

אילקה תיקנה אותה. גרטי אמרה, "להגיד לכל האנשים להביא את אבא החוצה מווינה לפני שבאים נאצים ושמים אותו מחנה ריכוז." אילקה אמרה, "ה-נאצים, ב-מחנה ריכוז."

"גם אמא שלי," אמרה גרטי, "ואוֹפָּה שלי ואוֹמָה שלי והאוֹנְקֶל שלי פיטר והתאומים, הֵדי ואלברט. אבא שלי היה אומר, 'תגידי לאמא מאמצת, 'לכי בבקשה, איתי, לקונסוליה אמריקאית.'"

"אבא שלי הלך לקונסוליה האמריקאית," אמר פאולינו, וכולם פנו והסתכלו עליו. קולו של פאולינו לא נשמע בכיתה מאז יום חמישי הראשון, שבו ביקשה אילקה מתלמידיה להסתובב בחדר ולהציג את עצמם זה לזה. פאולינו אמר אז שקוראים לו פאולינו פאטיו ושהוא נולד בבוליביה. אילקה הוקסמה כשהבינה שפאולינו מזכיר לה את דני קיי – נאה, מתולתל, לא צעיר, חייכן. הוא הגיע בדיוק בזמן בכל יום חמישי. האם הוא איש מתוק מאוד או פשוט מאוד?

אילקה אמרה, "פאולינו יספר לנו את הסיפור שלו אחרי שאילקה תסיים. בת כמה היית כשעזבת את אירופה?" שאלה אילקה כדי להפעיל שוב את גרטי, והיא השיבה, "שמונה שנים," אבל היא ושאר הכיתה והמורה עצמה צפו כעת בפאולינו מכניס את ידו הימנית לכיס הפנימי שבצד שמאל של המעיל, שולף ממנו מעטפה, הופך אותה ומנער מתוכה על השולחן ערימה של גזירי עיתונים. חלקם נראו מבריקים וחדשים, חלקם מקומטים ומצהיבים, חלקם נראו פסקאות בודדות, אחרים באורך של כמה טורים.

"הגעת למונטווידאו…" עודדה אילקה את גרטי.

"והאמא המאמצת שלי באה לקחת אותי מהספינה. אמרתי, 'שלום, ובבקשה תביאי החוצה מווינה את אבא שלי לפני שבאים נאצים ושמים אותו ב-מחנה ריכוז!" אמרה גרטי בתרועת ניצחון.

פאולינו קירב את המעטפה לעיניו והביט לתוכה. הוא החדיר אצבע, שיחרר משהו שנתקע וניער החוצה גזיר אחרון. הוא נקרע בקיפול כשפאולינו פרש אותו על פני השולחן. פאולינו סילק את מעט פירורי הנייר, ואז התחיל לקרוא: "לה פאס, 19 בספטמבר."

"פאולינו," אמרה אילקה, "אתה מוכרח לחכות עד שגרטי תסיים."

אבל פאולינו קרא, "סניורה פילאר פאטיו דיווחה על היעלמותו של בעלה, קלאודיו פאטיו, אחרי ביקור בקונסוליה האמריקאית בלה פאס ב-15 בספטמבר."

"גרטי, תמשיכי," אמרה אילקה.

"האמא המאמצת אמרה, 'כשבא הביתה דוד ממשרד, אנחנו נשאל.' אמרתי, ותביאי בבקשה גם את אמא שלי, את אוֹפָּה שלי, את אוֹמָה שלי, את אוֹנְקֶל שלי פיטר…"

פאולינו קרא, "בתשובה לפנייה השיב דובר הקונסוליה האמריקאית בלה פאס באופן חד-משמעי, שאין שום תיעוד לביקור של סניור פאטיו בחודשיים האחרונים…"

"פאולינו, אתה באמת מוכרח לחכות לתור שלך," אמרה אילקה.     

גרטי אמרה, "גם התאומים. האמא המאמצת עשתה פרצוף כזה מיואש עם השפתיים."

פאולינו קרא, "גם ביומן הקונסוליה של חודש ספטמבר לא מופיעה כל פגישה עם סניור פאטיו. בדיקה נוספת נערכת כעת עם הקונסוליה בסוּקְרֵה." ופאולינו קיפל את גזיר העיתון שלו והחזיר אותו למעטפה.

"טוב, תודה פאולינו," אמרה אילקה.

גרטי אמרה, "כשהאבא המאמץ בא הביתה, הוא אמר, 'אנחנו נראה, מחר,' ואני אמרתי, 'אתה תלך, בבקשה, איתי, לקונסוליה האמריקאית?' והאבא המאמץ עשה פרצוף."

פאולינו פרש כעת את גזיר העיתון השני על השולחן. הוא קרא, "ניו יורק, 12 בדצמבר…"

"פאולינו," אמרה אילקה ונתקלה במבטו של מאטסו. הוא נעץ בה עיניים מלאות הבעה. הוא נד בראשו בשיא העדינות, ובידו הימנית, בכף יד מופנית כלפי מטה, טפח באוויר שלוש פעמים. בשפת החידונים שאפשר להבין אותה ובעזרתה סיכלה האנושות את מאמציו של אלוהים בבבל, אמר מאטסו, "תירגעי, אילקה. תני לפאולינו לסיים. אין לך שום דרך לעצור אותו." אילקה היתה אסירת תודה למאטסו.

"דובר משלחת ישראל באו"ם," קרא פאולינו, "מכחיש דיווח ולפיו קלאודיו פאטיו, שנעדר אחרי ביקור בקונסוליה האמריקאית בלה פאס מאז 15 בספטמבר, נמצא בדרכו לישראל…" פאולינו סיים לקרוא גם את הגזיר הזה, קיפל אותו לתוך המעטפה, ואז פרש את הגזיר הבא. "סוכנות הידיעות יוּ-פּי-אֵיי, 30 בינואר. מכוניתה של פילאר פאטיו, אשתו של קלאודיו פאטיו, שהוכרז נעדר בלה פאס מאז ספטמבר שעבר, נמצאה בתחתיתו של נקיק במזרח האנדים. לא ידוע אם נמצאו גופות כלשהן בתוך המכונית המרוסקת," פאולינו קרא בהתקדמות עיוורת של טנק שלא מקבל שום מסר של צליל או תנועה מהעולם שבחוץ. התלמידים הפסיקו להסתכל על פאולינו, הם לא הסתכלו על המורה. הם הסתכלו על הרצפה. פאולינו קרא ידיעה אחרי ידיעה והחזיר כל אחת ואחת למעטפה לפני שהוציא את הבאה אחריה, וכאשר סיים לקרוא ולהחזיר את הידיעה האחרונה, והחזיר את המעטפה לכיס, הוא נשען לאחור אל הקיר והפנה אל המורה את חיוכו המתוק הרגיל בציפייה לתגובה.

"באותו לילה מתעוררתי…"

"באותו לילה התעוררתי," אמרה המורה בחוסר אונים.

"התעוררתי," אמרה גרטי גרונר, "ואני אז חשבתי, מה אם זה אפילו עכשיו, בדקה הזאת, שנאצי אחד דופק בתוך הדלת, ואני כאן שוכבת, לא אומרת לאף אחד שום דבר, ואני אז נעמדתי והלכתי לחדר שינה ששמה היו ישנים האמא המאמצת והאבא. מחר בבוקר הלכה האמא המאמצת איתי לוועדת הפליטים, והם מצאו לי משפחה מאמצת אחרת."

"עכשיו תורך, מאטסו," אמרה אילקה. "איך, מתי ולמה באת לארצות הברית? כולנו כאן כדי לסייע לך!" מאטסו כתב אנגלית מושלמת, אבל דיבר במבטא כמעט בלתי ניתן להבנה. תרומתו לשיחה בשיעור תמיד דרשה מאמץ פרשני משותף.

"אנילמטי באונבסיטו באמינקן," אמר מאטסו.

בתום כמה ניסיונות פיצח את העניין אדוארדו המדרידאי: "למדת באוניברסיטה במינכן!"

"למדת אקוסטיקה?" העיזה איזמירה, הרופאה הקפריסאית.

"נתקעת בגרמניה בזמן המלחמה?" הציע אחמד, הטורקי.

"עבדת בתנורים," הציעה גרטי, הווינאית.

"תנורים אקוסטיים?" התפלאה אילקה. "אתה מתכוון לכיריים? לתנורי אפייה?"

לא, מאטסו התכוון לומר שאת העבודה הראשונה שלו הוא קיבל במינכן, בחברה שעסקה בהפיכת הכבשנים בדכאו לאטומים לקול, כך שמה שמתרחש בפנים לא יישמע בחוץ. "הכנתי את הקלטות," אמר מאטסו. "קלטות?" הם שאלו אותו. הם הצליחו להבין שמאטסו חזר ליפן ב-1946. הוא אסף "קלטות" מהירושימה. הוא הובא לוושינגטון בתור יועץ אקוסטי למרכז קנדי, ובא לקונטיקט כדי לתכנן את מערכת ההגברה של התיאטרון החדש באוניברסיטת קונקורדנס, ושם קיבל אחר כך משרה של חוקר בפקולטה להנדסה. כעת הוא חוזר הביתה – אחרי שנשלמה מלאכתו – נדמה היה לאילקה שאמר – על הבאג המהופך.

אילקה אמרה, "חה, חה, חשבתי שאמרת באג מהופך!"

"הבאג המהופך", כולם הבינו שזה מה שמאטסו אמר שהוא אמר. בידו הימנית הוא ביצע שורה של לולאות באוויר, ואז הצביע אל הקיר שמאחורי השולחן של המורה, וביקש, וגם קיבל את אישורה, להסביר את עצמו בכתב על הלוח.

הוא אחז בגיר והסביר ברהיטות את נושא הבאג הרגיל, מכשיר הציתות שאפשר לשים בחדר כדי להשמיע לאלה שבחוץ מה שאלה שבפנים לא רוצים שהם ישמעו. באג מודרני ומתוחכם, הסביר מאטסו, לא ניתן לאתר ולנטרל. בניינים פורקו לגורמים כדי לחלץ מהם מכשירי ציתות לא רצויים. הבאג המהופך, שבלתי אפשרי לאתר ולנטרל גם אותו, הוא מכשיר שאלה שבחוץ יוכלו להשמיע באמצעותו בתוך חדר מה שאלה שבפנים מעדיפים שלא לשמוע.

"ואיך משתמשים במכשיר כזה?" שאלה אותו אילקה.

הם הבינו שמאטסו אמר שמכשיר כזה יכול להיות שימושי במצבים מסוימים בקונסוליות מסוימות, ופאולינו אמר, "אבא שלי הלך לקונסוליה האמריקאית," והכניס את ידו לכיס המעיל. ואז אילקה נעמדה, ולמרות שנותרה לפחות עוד רבע שעה לסיום השיעור, אמרה, "טוב! נתראה שוב ביום חמישי הבא. חברים – תחשבו בבקשה על נושאים שתרצו לדבר עליהם. ואל תשכחו את הכנס מחר בערב!" היא יצאה במהירות מהחדר.

                                                         

אילקה נכנסה לתיאטרון החדש באיחור ושמחה לראות את מאטסו יושב במעבר, בשורה השנייה מהסוף, ולידו מושב ריק. האנשים על הבמה כבר תפסו את מקומותיהם. מימין, גבר לטיני מעודן בעל עור מוזהב דיבר כפי שמדברים אל מי שמכירים זמן רב עם גבר כבד ומקומט שאילקה קבעה בנחרצות כי הוא ישראלי. "תראה את האיש הרזה משמאל," אמרה אילקה למאטסו. "הוא בטוח מוושינגטון. רק שיער וושינגטוני מסוגל לקבל גוון לבן מהסוג הזה." מאטסו צחק. אילקה שאלה אותו אם הוא יודע מי זאת האישה עם המשקפיים הגדולים מדי והשיער הלבן החלק עד הכתפיים, ומאטסו אמר משהו שאילקה לא הבינה. שאר הדוברים היו אנשי המכון, עמיתיה של אילקה – ג'ו ברנשטיין הקטן מפילוסופיה, איווט גורדו, מתמטיקאי, ולסלי שייקספיר, אנגלי, המנהל החדש של המכון, שישב בכיסא המנחה.

לסלי שייקספיר בורך בכובד הרך של אדם שאוהב לאכול ובראש הנאה של אדם חושב. אילקה טרם הבינה עד כה שהיא מאוהבת בלסלי. היא ראתה אותו מתעסק במיקרופון. "למה אנחנו צריכים את זה?" היא קראה את שפתיו, "ממתי אנחנו משתמשים במיקרופונים בתיאטרון החדש?" כעת הוא השקיט את האולם בברכת שלום אסירת תודה על הנוכחות היפה בדיון על אחת השאלות הבלתי ניתנות ליישוב של דורנו – החלת הצדק בעידן של רצח עם.

הרב שלמה גרוסמן התרומם ממושבו באולם וביקש להביע התנגדות לניסוח הכוללני: "לא כל הרג הוא רצח, לא כל רצח הוא 'רצח עם'."

לסלי אמר, "שלמה, אתה יכול בבקשה לשמור את ההערות שלך לשלב השאלות?"

הרב גרוסמן אמר, "הערות? אני מעיר הערות? הערות! מוות של שישה מיליון – זה שייך לשלב השאלות?"

לסלי אמר, "אני מבטיח לך שיהיה מקום לבטא את כל מה שתרצה לומר כשנפתח את הדיון לקהל." הרב גרוסמן הסכין עם רצונם העז של החברים שישבו לצידו שיתיישב בחזרה במקומו.

המנהל לסלי שייקספיר ציין בקיצור נמרץ את נותני החסות הממשלתיים והפרטיים שאיפשרו למכון קונקורדנס להזמין את הדוברים המכובדים להשתתף ב"פרויקט רצח עם" של המכון. "למכון, כידוע לכם, יש מסורת ארוכת שנים של 'תדרוכים', שבה לקראת סיום הפרויקט, המשתתפים מסכמים את רעיונותיהם לטובת חברי המכון, האוניברסיטה והציבור. אבל משתתפי הדיון הערב הסכימו, לשם הניסוי, לדבר באופן לא רשמי על המושגים שלנו, על ההיסטוריה של העניין שכל אחד מאיתנו מביא לדיון בשאלה הזאת – בבעיה הזאת – כבר בפתח הדיון. אני מבקש שניתן את הדעת על טבע החקירה: האם בתום הפרויקט הזה יתחזקו התפיסות המקוריות שלנו? האם הן יתמתנו? יגובשו מחדש?

"אני מתאר לעצמי שהחקירה הזאת תנוע פחות או יותר בין תפיסות משפטיות של חוק ההתיישנות, שמפרטות את פרק הזמן שבמסגרתו החוק האנושי חייב להגיב על פשע מסוים, לבין התפיסה התנ"כית של פקידת עוון אבות על בנים. אחת הגרסאות המפורסמות לכך מתגלמת ב"אוֹרסטיאה", שבה העונש על פשע גם הוא כשלעצמו פשע וראוי לעונש, וכן הלאה לאורך הדורות. מספיק. הרשו לי להציג בפניכם את הדוברים שלנו, שיכבדו אותנו בנוכחותם המשמחת בחודשים הקרובים."

התברר כי בעל השיער הלבן הוא דיטר דובלמן, ראש עיריית אוֹבֶּרְנפֶּסְט שבמערב גרמניה. אילקה היתה משוכנעת היטב שהיא ידעה כל הזמן – שאפשר לדעת מקילומטרים – שהפה הזה, הלסת הזאת, הם בהכרח גרמניים. לסלי התעכב על הנתונים האנטי-נאציים המשכנעים של דובלמן. האישה במשקפיים הגדולים מדי הושאלה למכון מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. ("השיער הלבן! אתה רואה!" לחשה אילקה למאטסו, והוא צחק.) זאת היתה שולמית גרשון, ילידת ירושלים, פרופסורית למשפט בינלאומי ויועצת ותיקה בפרויקט הישראלי המתמשך לזיהוי פושעי מלחמה נאצים והבאתם לדין. האיש המקומט היה התיאולוג האנגלי ויליאם ב' תאייר. הלטיני אכן היה לטיני – סבסטיאן מדריאגה, שלקח פסק זמן מהקונסוליה שלו בניו יורק. לסלי צימצם את עיניו כדי לראות מעבר לאורות הבמה אל עומק האולם של התיאטרון החדש. נשמע רחש של אנשים שפנו במקומותיהם וניסו לאתר את הקול שאמר, "אבא שלי הלך לקונסוליה האמריקאית," אבל הוא לא אמר שום דבר נוסף, והקהל שב ונרגע. לסלי הציג את איווט ואת ג'ו, עמיתי המכון שצוותו ל"רצח עם".

אילקה ומאטסו רכנו לפנים וראו את פאולינו בקצה האחר של השורה. פאולינו שלף את המעטפה מכיס המעיל. "בלי שולחן?" לחשה אילקה בחרדה. פאולינו הפך את המעטפה אל שיפולי בטנו. הסטודנט הצעיר שישב לידו ירד על הברכיים לאסוף את גזירי העיתונים שהחליקו, ואחז בהם בזמן שפאולינו אירגן את מעילו לרוחב הירכיים כדי ליצור משטח.

"התהייה האישית שלי," אמר לסלי, "התהייה שאותה הייתי רוצה להציג לדוברים שלנו, היא זאת: מהיכן אני, מהיכן כולנו, שואבים את תחושת חוסר הנוחות המוסרית כאשר פושעים אינם נענשים וצדיקים אינם זוכים לגמול?"

פאולינו קירב לעיניו את גזיר העיתון הראשון וקרא, "לה פאס, 19 בספטמבר. סניורה פילאר פאטיו דיווחה על היעלמותו של בעלה, קלאודיו פאטיו…"

"מהיכן," המשיך לסלי, "המוח האנושי גוזר את הציפייה למערכת תוצאות שאין כל עדות לה, לא בטבע ולא בהיסטוריה, וגם לא בסביבה האוטוביוגרפית שלו?… האם אפשר בבקשה לשמור על שקט עד שנפתח את הדיון לקהל?" לסלי ניסה שוב לראות מה מתרחש באולם.

הקהל פנה והסתכל בפאולינו קורא, "גם ביומן הקונסוליה של חודש ספטמבר לא מופיעה כל פגישה…" שולמית גרשון רכנה לעבר לסלי ודיברה איתו כמה רגעים בזמן שפאולינו קרא, "דובר משלחת ישראל באו"ם מכחיש דיווח…"

רק לאחר כמה ניסיונות לשכנע אותו להפסיק, אמר לסלי, "אחמד, האם אחמד נמצא באולם? אחמד, האם תואיל בטובך להוציא מן האולם את הבחור הלא שקט? לא בכוח רב מדי, אם אפשר. קח אותו למשרד שלי, בבקשה. ואני אפגש איתו בתום הכנס."

כולם צפו באחמד ניגש אל המעבר עם סטודנט גדול בעל עיני עגל. השניים תפסו בזרועותיו של פאולינו והרימו אותו מהמושב, והוא לא גילה התנגדות. הם הובילו אותו בהליכה לאחור לעבר הדלת, בשעה שקרא, "מכוניתה של פילטר פאטיו, אשתו של קלאודיו פאטיו…"

הפעולה הזאת הזכירה במקצת תמונה שגרתית בקומדיה קלאסית. נשמע צחקוק, ואז ההקלה שבצחוק כללי. לסלי נרגע ונשען לאחור בכיסאו, הבין שדרושים כמה רגעים עד שהערב יחזור למסלול, אבל הצחקוק לא פסק. לסלי אמר, "אני מבקש." הוא המתין. הוא זקר את ראשו והקשיב: הקול דמה לגיהוק שהתיישר והתארך לכדי צליל של נשימה אחת. לסלי הסתכל בדוברים. הדוברים הסתכלו. אנשים בקהל הסתכלו סביבם. לסלי קירב את אוזנו אל המיקרופון. לא הועיל לו שלחץ על כפתור הכיבוי וההדלקה, שכיסה את המיקרופון בידו, שרכן מטה וכמו הביט לו בעיניים. "מישהו יודע – יש כאן מערכת הגברה מרכזית?" הוא שאל. הרעש הלך וגבר. אנשים בקהל הפנו את ראשם לאחור, ואז טמנו אותו בין הכתפיים. ההבנה נחתה עליהם – לא היה אפשר שלא לדעת – הם לא מקשיבים לצחוק אלא למישהו צורח. במקום כלשהו ישנו איש, והאיש הזה צועק.

אילקה הביטה במאטסו, שעיניו היו עצומות. הוא נראה איש זקן.

הצרחות פסקו. ההקלה היתה מרהיבה, אבל נמשכה רק כאותו רגע ארוך במידה לא טבעית שבו ילד מיילל, שסוף-סוף התיש את עצמו, שואף נשימה חדשה ממעמקים לשם הסתערות חדשה. היללה התחדשה בעוצמה אדירה מדי לתיאטרון הקטן. האוזן האנושית לא יכלה להכיל אותה. אנשים חשו מצוקה גופנית. הם כיסו את אוזניהם בידיים.

לסלי קם ממקומו. הוא אמר, "אני מבקש להציע שינוי בסדר הדברים של הערב. למה שלא נפנה את האולם – כולם, בבקשה, בואו נעבור אל הלובי, תתכבדו ביין, בגבינה, בזמן שנאתר את מקור הבעיה."

אנשים התקדמו בשורות המושבים, ואילקה קפצה במהירות אל המעבר ואספה את שביל גזירי העיתונים של פאולינו. הסטונדט הצעיר שישב ליד פאולינו מצא את המעטפה ומסר לה אותה.

אילקה חצתה את האולם בכיוון המשרד של לסלי שייקספיר ואיבחנה בעצמה התרגשות לא נאותה על שיש בכוחה לשפוך אור.

אילקה הביטה אל תוך המשרד של לסלי. פאולינו ישב על כיסא נוקשה, בגבו אל הדלת, וניענע את ראשו בכוח מצד לצד. לסלי ניצב מולו. הוא ואחמד וכל הדוברים שנערכו במשרד של לסלי הידקו את עיניהם כאילו רצו בכל מאודם לסגור כל פתח בגוף שדרכו יכול להיכנס מידע בלתי רצוי. הקיר החוצץ מיתן במעט את העוצמה, אבל לא את המגוון – האורך, הגובה והתבנית – של הצלילים שהשתנו בהתמדה, כמו בתגובה לגורם חדש שגם הוא משתנה תמידית.

 לסלי אמר, "אנחנו יודעים שהדבר הזה נמשך גם אם אנחנו לא שומעים אותו, אבל זה…" הוא ראה את אילקה בדלת, ואמר, "מר פאטיו הוא תלמיד שלך, לא? הוא מסרב לומר לנו איך לאתר את הצעקות אם לא ישחררו את אביו."

אילקה אמרה, "פאולינו? פאולינו אומר שהוא 'מסרב'?"

לסלי אמר לפאולינו, "אתה יכול בבקשה לומר לנו איך למצוא את מקור הרעש הזה כדי שנוכל לכבות אותו?"

פאולינו ניענע בראשו ואמר, "זה אבא שלי צורח."

אילקה עקבה אחרי מבטו של לסלי. מדריאגה ישב בחוסר ישע אלגנטי על פינת השולחן של לסלי ודיבר בטלפון בספרדית. מבעד לדלת הפתוחה שהובילה לחדר קבלה קטן, ראתה אילקה את שולמית גרשון מניחה את השפופרת. היא נכנסה בחזרה ואמרה, "פאטיו הוא השם שאימץ אביו של הבחור הצעיר הזה מאשתו הבוליביאנית. מדובר בקלאוס הרמן, שעמד בראש לשכת מינהל האוכלוסין הגרמני. אחרי האנשלוס הם שלחו אותו לווינה להכין את רשימת השמות והכתובות של היהודים. ואחר כך לבודפשט, וכן הלאה. אחרי המלחמה איתרנו אותו בלה פאס. אני חושבת שהוא הסתבך בעסקאות של מכרות או נשק. שמנו אותו על אש קטנה כשהתברר שגם הבוליביאנים רודפים אחריו."

כעת ניתק מדריאגה את השיחה ואמר, "הוא לא נח לרגע, האיש הקטן הזה! המשרד שלי הולך לבדוק אם האנשים של גונזלס תפסו אותו כי הוא הפקיע מכרות בדיל של מישהו, או שאלה האַר-אֶן-אֶן. אם הם חשדו שהוא קשור להתרסקות המסוק שהרגה את הנשיא בריינטוס, סביר להניח שהם הרגו אותו."

"זה אבא שלי צועק," אמר פאולינו.

"אין לזה שום קשר לאבא שלו," אמרה אילקה. בערב הקודם, כשמאטסו הסביר על הלוח מהו הבאג המהופך, אילקה קלטה את העיקרון. הוא התפורר כשניסתה להסביר אותו ללסלי. יותר מכך, תמונה שעלתה בזיכרונה הסיחה את דעתה: אתמול בערב, כשמיהרה במסדרון, הפנתה אילקה את ראשה וּודאי ראתה, שכן כעת היתה מסוגלת להיזכר בכך, את אחמד הצעיר ואת מאטסו מסתובבים יחד באולם. אולי אילקה חשבה שהם זוג מוזר, אבל המחשבה, שלא היה מה שיזין אותה, התפוגגה מפאת המשאלה הדוחקת לתמרן את גרטי ופאולינו למעלית אחת בדיוק כשנסגרו הדלתות, כדי שהיא תוכל לרדת באחרת.

כעת שאלה אילקה את אחמד, "לאן הלכתם אתה ומאטסו אחרי השיעור אתמול בערב?"

אחמד אמר, "הוא רצה להיכנס לתיאטרון החדש."

לסלי אמר, "אחמד, אני מתנצל שטירטרתי אותך כל הערב, אבל תוכל בבקשה ללכת למצוא לי את מאטסו ולהביא אותו הנה למשרד שלי?"

"הוא הלך," אמר אחמד. "ראיתי אותו יוצא מהדלת הראשית עם מזוודה על גלגלים."

"הוא חוזר הביתה," אמרה אילקה. "מלאכתו של מאטסו נשלמה."

פאולינו אמר, "זה אבא שלי צועק."

"לא, זה לא, פאולינו." אמרה אילקה. "הצעקות האלה הן מדכאו, והן מהירושימה."

"זה אבא שלי," אמר פאולינו, "ואמא שלי."

                                                       ∗                                                          

לסלי ביקש מאילקה לבוא איתו לשדה התעופה. הם השיגו את מאטסו בתור, רק חמישה נוסעים היו לפניו בשער העלייה למטוס.

אילקה אמרה, "מאטסו, אתה לא עוזב בלי להגיד לנו איך לכבות את הדבר הזה!"

מאטסו אמר, "זלא נאכבאה."

אילקה ולסלי אמרו, "סליחה?"

ביד שלא אחזה בכרטיס העלייה למטוס הציג מאטסו בשפת החידונים תנועה של סגירת ברז וניענע בראשו. אילקה ולסלי הבינו שהוא אומר, "זה לא נכבה." מאטסו עזב את התור, נשק ללחייה של אילקה, פסע לאחור ויצא מבעד לדלת.

כשמכון קונקורדנס משתלט על מצב, הוא עושה את זה בצורה אנושית. לסלי מצא מימון לשלם לסנטוריום פרטי שיעריך את מצבו של פאולינו. בתיאטרון החדש, המשטרה, יחידה לפירוק פצצות וחברת אקוסטיקה פרטית מוושינגטון פעלו בנחישות כדי למצוא את מקור הצעקות.

לסלי לא נראה טוב. עמיתיו דאגו כשהמנהל שלהם, אדם הגיוני, הוסיף להאשים את המיקרופון אחרי שהמיקרופון נלקח והצעקות נמשכו. נדמה שהקול לא חזר על עצמו בלולאה לשום התחלה מוכרת שהמאזינים עשויים היו לזהות, או לשאגה או צווחה מסוימת שהיו עשויים להתיידד איתה, כמו שאומרים, אלא המשיך והתקדם ביללות כאב חדשות וטריות.

לא השגרירות היפנית בוושינגטון ולא השגרירות האמריקאית בטוקיו לא התקדמו עם אלה שנשלחו לאתר את מאטסו. לסלי הזמין טכנאי. "תסתכל בתוך החיווט!" הוא אמר, וראה בעיניו של האיש את המבט הזה של אנשי מקצוע כשהם מסבירים משהו ואז ההדיוט חוזר שוב על מה שאמר בהתחלה. המומחה ניסה שוב. הוא דיבר עם לסלי על טבעו של גל קול, הוא דיבר על שיחות טלפון טראנס-אטלנטיות ועל הגיטרה החשמלית. לסלי אמר, "אתה יכול להסתכל בתוך החיווט?"

לסלי פיטר את הצוות הראשון של המומחים לאקוסטיקה, מצא חברה אחרת וביקש מהם לבדוק בתוך החיווט. הבחור החדש דיווח ללסלי: הוא חשב שכדאי קודם כל לפרק את אזור הבמה בתיאטרון. אם אנשי הסאונד יעבדו בצמוד לאנשי הפירוק, ייתכן שלא יצטרכו להתעסק באולם עצמו.

*

שיחת הטלפון שעשה מדריאגה בערב הכנס הניעה בינתיים סדרה של פעולות רשמיות שהביאו לאמריקה – לקונקורדנס – את אבא של פאולינו פאטיו, קלאודיו/קלאוס פאטיו/הרמן. הוא היה איש זקן בן שמונים ותשע, שאיבד עין מידי אדם וכליה מידי אלוהים. הוא התמוטט במטוס והובהל משדה התעופה אל בית החולים האוניברסיטאי של קונקורדנס.

*

הרב גרוסמן נכנס למשרד של לסלי ואמר, "מה אני שומע? אתה אישרת מגורים בקמפוס לאחד השותפים להשמדת יהדות אוסטריה והונגריה?"

"ואחות פרטית!" אמר לסלי.

"אתה יצאת מדעתך?" שאל הרב גרוסמן.

"האמת היא שכן." אמר לסלי.

"אתה נראה איום ונורא," אמר שלמה גרוסמן והתיישב.

"מה לעזאזל אני אמור לעשות," אמר לסלי, "עם נאצי זקן אחרי ניתוח, שהבן שלו מאושפז בבית משוגעים, שלא מכיר נפש חיה, שאין לו פרוטה ואין לו קורת גג?"

"שְלח אותו הביתה לגרמניה," צעק שלמה.

"ניסיתי. דובלמן אומר שהם לא יכירו בקלאודיו פאטיו כבן הלאום הגרמני."

"אז שְלח אותו לעונש הראוי לו בישראל!"

"שולמית אומרת שהם כבר לא מעוניינים, שלמה! יש להם דברים אחרים לעשות."

"שים אותו על מטוס ושלח אותו בחזרה."

"כדי ששוב יימשכו פה הצעקות? שלמה!" קרא לסלי וכיסה את אוזניו בידיו מפני הרעש, שבקע כעת מערימות חומרי הבניין שמאחורי המכון, עטף קילומטרים רבים של האזור הכפרי בסביבה והתקדם בכל רחוב בעיר האוניברסיטאית הקטנה, בכל חצר אחורית, עד שחדר פנימה דרך חלונותיו הסגורים והמוגפים של לסלי. "שלמה," אמר לסלי, "בוא אלינו הערב. אני מבטיח שאילַייזָה תבשל לך משהו שתוכל לאכול. אני רוצה שאתה, ואני רוצה שאילקה – ונראה גם מי עוד – תעזרו לי לחשוב לעומק על העניין הזה."

  *

"אנחנו… אני," אמר לסלי באותו ערב, "צריכים להבין באיזה אופן הזעקה של דכאו זהה, ובאיזה אופן היא שונה מהזעקה של הירושימה. ואחר כך אני צריך ללמוד איך להקשיב לאותו הצליל עצמו שעולה מתוך הגיהינום שבו המענה מקבל את המגיע לו…"

אשתו קראה, "לסלי, אתה יכול לבוא לדבר עם אחמד?"

לסלי יצא, וחזר ובידיו המעיל שלו. כמה צעירים מופרעים עם סדר יום משלהם פרצו לבית האמריקאי החדש של פאטיו/הרמן. הם סתמו את הפה של האחות וקשרו אותה ואת קלאוס בחדר האמבטיה האמריקאי החדש. אילקה התחילה לצחוק. לסלי כיפתר את המעיל ואמר, "אני מצטער, אני חייב לגשת לשם. אילקה, שלמה, בבקשה, אני ממריא מחר לוושינגטון, מוקדם, לדבר עם האנשים בסוּפּרפאנד. אני הולך לבקש שם מימון ל'פרויקט צעקות'. אילקה, אילקה, מה קרה?" אבל אילקה ציחקקה בחוסר אונים ולא הצליחה לענות לו. לסלי אמר, "מה שאני צריך משניכם הוא שתשבו, כאן ועכשיו, ותמצאו איזה ניסוח שאני יכול לקחת איתי ולהציע ל'אמנויות ומדעי הרוח'."

קרן סוּפּרפאנד העניקה לקונקורדנס תקציב לסילוק צעקות, והבמה המפורקת של התיאטרון החדש הועמסה על משאית הובלות והוסעה מערבה. האוכלוסייה לאורך כביש מספר 90 וכל הדרך עד לאריזונה יצאה לרחובות בעיניים מכווצות ובראש שהופנה לאחור ואז נטמן בין הכתפיים. הם קברו את הדבר הזה בעומק חמישה מטרים, הרחק מהכביש הראשי, ונתנו למדבר ליילל.


*דימוי: ג'קסון פולוק "לוציפר", 1947

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty