search

יום אחד, כשהייתי בן תשע או עשר, שלח אותי דודי עם הדואר של חנות ההלבשה שלו ושל אבי בעיר התחתית של חיפה. אני לא בטוח אם זה היה רעיון שלי, או רעיון שלו שאלך לבד, ללא ליווי מבוגר.

הלכתי מרחוב כיאט ישר אל תוך רחוב העצמאות, ופניתי ימינה לכיוון הכביש המוביל אל הקריות. זכרתי שאי שם מסתתר לו בניין דואר ענק. הגעתי עד לבית החרושת של דובק ואז גיליתי שטעיתי ובעצם אנל'א יודע איפה נמצא בניין הדואר. בדרך חזרה הלכתי לאט יותר, כי התביישתי שלא זכרתי את הדרך. עד שהגעתי לפתח החנות, הפנים שלי לא היו אלא קולות התייפחות ומשיכת אף.

הדוד שלי כעס עלי, שלא שלחתי את הדואר. אולי משום שלאחיו נולד בן, ולו היו רק בנות ובתקופה ההיא הבן הוא זה ששמר על שם המשפחה, שלא כמו בתקופתנו, שבה המסורת הולידה מסורות חדשות. אולי בתוך תוכו הוא זעם על האישיות המעופפת שלי, אלפי עפיפונים צבעוניים שמכסים את השמיים המזוהמים בסירחון של בתי הזיקוק; אולי הוא שאל את עצמו, איך הוא בטח בלא יוצלח שכמותי. הבטתי בפנים המרצינות שלו, דומות לפניו של אבי, אך יותר מלאות, והקמטים יותר עמוקים, וממש התביישתי.

אחרי שננזפתי על שלא הבאתי את המכתב ליעדו, עליתי למעלה ליציע של החנות, מין מחסן עץ כהה ומאובק. שם חיכיתי לאבי שיגיע, לחפש אצלו קצת רחמים. הבטתי בתקרה הגבוהה. עכבישי ענק טוו קוּרִים אדירים, אך במקום לתפוס חרקים, רק אבק נערם עליהם. הייתי מוקף במתלי בגדים בודדים, בסיכות שולחן שנהגתי לשדך באופן בלתי אפשרי לשולחן העץ המחוספס. מאחורי עמדה שורה של ארגזי בגדים שלא נקנו וחיכו להישלח בחזרה לספקים. התחבאתי בחושך של היציע, שנסתר מהלקוחות.

אבי נכנס לחנות, ורצתי למטה לספר לו מה שקרה, ונפלתי במדרגות ונקרעה לי הזרוע ממסמר חלוד. אבי היה חסר אונים מול זרם הדם ומיד הזמין אמבולנס. דודי אמר לו, "נו, אמרתי לך, הילד שלך צריך להפסיק לרחף כמו עפיפון." ומאז אני הולך עם צלקת ביד שמאל, שנראית כמו סירה, על היד הכותבת שלי, שלא מפסיקה לרחף ולחלום.

עברו השנים, העיר התחתית התייבשה מלקוחות, הם עברו לקניונים ואבי ואחיו פשטו את הרגל. הדבר היחיד שהעירייה עשתה בעיר התחתית הוא להציע את החנויות הריקות בתור סטודיו לאמנים מתל אביב. וכך, יום אחד מצאתי את עצמי חוגג עם חבריי התל אביביים בתערוכה של כתב העת "מעין", ממש ליד קבר החנות של סבי ובניו. החנות הריקה עמדה כמו מצבה לימים שלא יחזרו (לעיתים אני חושב שזאת הייתה הנקמה של הזמנים בבנק, שקנה את החנות במחיר ריצפה). החברים התל אביבים לא ידעו דבר על בית הקברות של החנויות שהקיף אותם. רק אני עמדתי ושתקתי ולא אמרתי מילה.

היום אני יודע שיש איזה בניין דואר ענק בקצה רחוב העצמאות, העמוס ימאים שמוכרים דברי סידקית. בתוך בית הדואר הזה מחכה לילד הקטן צי של דוורים ודווריות ואחד מהם לפחות פונה אלי בחיוך ומציע את עזרתו כשאני הולך לאיבוד. בניין הדואר העצום והמסתורי מתרחב ללא הפסק, מעל לכל קנה מידה אנושי, החדרים שלו גרנדיוזיים, מעוצבים בעיצובים חדשניים, משתנים בלי הפסקה. כך שאי אפשר לפספס אותו. מתוך קרביו נשלחים אינסוף עפיפונים בצורת מעטפות ריקות.

ועכשיו אני מופיע לצד דודי בחנות הבגדים עם התקרות הגבוהות, "אתה טועה, מותר לילד לרחף כמו עפיפון," אני מתערב ואומר לו.

"מי אתה?" הוא סוקר את בגדיי בהפתעה.

"אני חבר של הילד הזה, כבר שלושים שנה." אני מלטף את הראש המתולתל של הילד הזה, שהוא אני.

"תראה, אני מבין שאתה כועס, אבל הילד השתולל ובגלל זה הוא נחתך, ומישהו צריך לשים גבול ברור בין מה מותר לעשות, ומה אסור."

"אם לא היית נוזף בו, הוא לא היה נמתח כמו קפיץ ומשתולל כשאביו מגיע." אני מביט עוד פעם בחנות הזאת, שבה העברתי את ילדותי ובין כתליה אימי הכירה את אבי.

"איך יכולתי לדעת?" דודי לוקח כמה שאיפות אחרונות וזורק את הסיגריה אל מעבר למדרכה במפתן החנות. מכונית פיאט "ריתמו" אדומה עם שריטה עבה בצד עוברת ומועכת את בדל הסיגריה.

"היית צריך לעודד אותו לחלום עוד יותר, ולצייר בעצמך את המפה האגדית שבה מסתתר בניין הדואר הענק, שרק ילדים יודעים את הכניסה אליו." הילד מביט בי ומסכים איתי.

"למה לי?" אח של אבי שואל במבט רציני וחוזר לתוך החנות.

"כי אולי, עשרות שנים אחרי זה, הוא היה כותב לך שיר אהבה." אני שם לב שדודי מעולם לא זכה לשמוע על הקריירה שלי ככותב.

"תראה, כל החיים חינכו אותנו לחשוב שאסור לחלום." דודי עוקף את השולחן כדי להתיישב ליד הקופה.

"ועכשיו כשאתה יודע…" אני מביט בזכוכית השקופה של השולחן ליד הקופה. מתחת לזכוכית העבה נחות להן גלויות ממקומות שונים, שהוריי ומשפחת דודי טיילו בהם. חלק מהתמונות נעשו אדומות, חומות והתבלו עם הזמן.

"אדוני, אם זה יעזור, אני מבטיח לא לצעוק יותר על הילד, ולעודד אותו לחלום יותר." דודי מוציא מקרבו מילים שלא האמנתי שיגיד לי.

"תודה רבה. אני מעריך את זה מאוד." אני מסמן לאותיות לקחת אותי בחזרה לעתיד. 

החברה שלה מתגרשת. הפנים שלה צבועות בהקפדה מוגזמת. הקו התוחם של השפתון מצויר רחוק מעט מגבול השפתיים, כהה יותר מצבען המקורי. היא לובשת שמלה בעלת צווארון גבוה, חגיגית, נואשת. הן שותות קפה. היא מזהה על פני החברה שלה, כמו במראה, את אותם הימים שבהם היא מוסיפה לעצמה שכבות של צבע, אוספת ומהדקת  את השיער בחוזקה. ולבסוף יש איזה גבר, נמוך או גבוה, גבר שעומד בפינת הרחוב. 

(הוא מחכה לאוטובוס. הידיים שלו לחות. הוא לא מאמין במכוניות. פעם הוא פגש את הבת שלה ואמר, נכון שאמא שלך יפה, בנימה שגרמה לבת השלוש להדק את כף היד שלה לזו של אמה. הוא מנופף אליה וכשהיא נעצרת הוא מיד מדבר על האיפור שלה, הכבד כמו גשם. אולי הוא אומר את זה אחרת. הרי הוא מעליב אותה והיא נשבעת לשכוח את זה מיד, באותו רגע, ועל אף הכול הוא בכל זאת מתעקש ללוות אותה. אותה! הגברת עם הזקן, עם השיניים המחודדות. וכשהוא הולך לצדה היא לא מוחה. היא מבינה שכל זה לא עשה אותה לבלתי נראית.  הגברת הישישה שהמקל שלה נוקש על רצפת האולם. זאת היא. מביטה בעולם כמו שועל קירח, מאופר.)

היא יושבת מול החברה הכי טובה שלה. אפילו הקפה גורם לה בחילה. העולם גורם להן בחילה. הן מזמינות עוגה עם זיגוג לבן. רק החברה אוכלת ובדרך זו או אחרת העוגה נשארת שלמה. זה אחד מהימים האלה שקשה לדעת אם קר או חם. החברה שלה שואלת לשלומה. היא דואגת לה. זה סדר הדברים הרגיל ביניהן והיא עונה בהרחבה, מדקדקת בעניינים שוליים, עד שברור לה שהפעם זה מוכרח להיות אחרת.

אחר כך החברה שלה מדברת. היא מספרת לה אחד מאותם סיפורים עצובים, סיפורים עצובים מאוד שמשתנים רק בפרטים.

נכון שזה יכול להיות סיפור קצר מצוין, החברה שלה שואלת אותה. זאת שאלה של כן ולא אבל היא לא עונה. היא מעשית, מעשית ממה שחשבה שתהיה, משחשבה שהיא יכולה אי פעם להיות.

היא נוזפת בה, בחברה שלה, מביטה בה בריכוז, כאילו נפגשו לראשונה ותורת הפרצוף כולה פרושה בפניה כדי להבין מול מי היא יושבת. כאילו אפשר לקרוא על פניה ערמומיות, חמדנות, טוב לב, פיזור נפש. ברגע הזה נדמה שהעולם כולו בוער מחוץ לקפה וכל נכסיה עומדים להימס באש הזאת. מהר, היא אומרת, מהר, מביטה בקיר הזכוכית והחוצה, כאילו הארבה עומד לפשוט על העיר, כאילו בימים הקרובים יופצצו מקורות המים. והיא מוסיפה ואומרת עכשיו, למה את לא עושה את זה עכשיו, מדברת על חשבונות משותפים, נכסים, עורכי דין, ילדים, והחברה מהנהנת כמו הבובות האלה שניד הראש הוא התנועה היחידה שהן מסוגלות לה.   

אין לזה דבר עם האופנים הנרפים שבהם היא עצמה נוגעת בכסף, משאירה את החשבונות חתומים במעטפות ואת המעטפות מצטברות לטור הנדסי על מכסה הפסנתר. הוא בן מאה שנה. הוא נבנה בגרמניה וספינה העבירה אותו מעבר לים. אחד הקלידים שבור והיא מעולם לא למדה לנגן.

כשמגיע החשבון החברה מביטה בה ושתיהן מכחישות את כוחו עליהן. כמה מהר המטבעות נופלים מכיסה, השטרות פורחים כמו ציפורים מתות מידיה. היא משלמת ומשאירה את הסכום בצלוחית מתכת. הן מתנשקות כמו ישישות שראשיהן השבירים עטופים במטפחות ניילון שלוחשות בכל מגע קל. הן מכירות מאז שהיו ילדות אבל הן כבר לא ילדות. ובמשך כל הזמן הזה היא לא חושבת עליו. נדמה שהפנים שלו נמחקות מזיכרונה. היא כמעט שוכחת איך הבעל של החברה שלה מסתכל עליה כשהם נפגשים, את הרחש דמוי החשמל שניצת באוויר, כמו בימים של חמסין כששדה עלול להתלקח, כשרחובות עולים באש. והיא חושבת עליו מחייך בזווית הפה ולא מצליחה לזכור אם יש לו שפם. אין לו שפם, היא מחליטה כמעט בהקלה ויוצאת אל הרחוב. המדרכה מסנוורת. חלונות הראווה. מכל עבר משתקפות בבואות מעוותות. היא כל מי שניתן לה לראות.

ובכל זאת היא נושאת שבריר מהסיפור של החברה שלה כמו שבר של ראי שנסתר בכיס המכנסיים, אפשר להעביר אצבע על שוליו. אפשר להיחתך ולהישאר בחיים. וכשהבת שלה שואלת אם מה שגדול יותר הוא תמיד יקר יותר, היא מבינה שהייתה צריכה לומר לה כן, תכתבי. בבקשה, תכתבי. אני מבטיחה שאקרא. אבל היא לא מתקשרת להגיד לה את זה. למעשה, היא אף פעם לא אומרת לה, הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא לכתוב.

10.  בוקר טוב

אמרו שאם היא תתעורר, יש סיכוי ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. אולי היא לא תכיר אותנו. אולי לא תכיר את עצמה. אולי תאבד את היכולת לדבר. אולי תתעורר כתינוקת. אולי כזקנה.

כששמענו על עלות האשפוז במוסד כמעט התאשפזנו בעצמנו. אבל מוחמד חכם, הוא הציע סידור שלא היה אפשר לסרב לו. המוסד מקבל אליו את אֵלַה ללא תשלום ובתמורה מוחמד מתנדב שלושה ימים בשבוע כאח מוסמך, ואני מתנדב על בסיס יומי כבריסטה, עד שאלה תתעורר. או תרדם לעד.

משפחות שיושבות ליד קרובים השקועים בתרדמת – צריכות הרבה קפה כדי לא להרדם בעצמן. מנהל המוסד בעצמו היה מזמין אצלי. לכולם ציירתי בקפה, היו לי כמה להיטים חדשים: שמש, חמסה, שעון מעורר, אבל בסוף אנשים רוצים את הסמיילי והלב –לא הרמתי את האף, ציירתי להם סמיילים ולבבות באהבה. פעם הכנתי לעצמי קפה והאות מ' הצטיירה לה בעצמה על גבי הקצף. מוחמד? משה? מה?.. אותות וסימנים, לך תבין.

שמרנו על אלה במשמרות. לא פעם התקשינו לעזוב ונשארנו יחד לילות שלמים. סירקנו אותה. רחצנו אותה.  הפכנו אותה כדי למנוע פצעי לחץ. הכל בשיתוף פעולה מלא, בעדינות שיש רק למי שאיבד את עולמו וחי את חייו בתקווה להשיבו. כולם במוסד ראו בנו אחים. וראו בה את אחותינו. לא טרחנו להסביר לאיש על מערכת היחסים בינינו. אנשים שהמוח שלהם מורכב ממגירות עם מדבקות לא יבינו אותנו באמת.

השגנו גם את פתק ההתאבדות מהמשטרה, בעזרת קשרים של מנהל המוסד. היו כתובות בו חמש מלים: "מוחמד – סלאם. משה – שלום. אלה." כמה שלא הפכנו בזה לא מצאנו שום משמעות נסתרת מלבד זו הברורה מאליה. בשלב מסוים החלטנו לא לדוש שוב ושוב בכתב החידה הפתור הזה ולהתרכז בהווה. ימים הפכו לשבועות והם הפכו לחודשים. אנשים שכבו במיטות כצמחים וקרוביהם רחשו סביבם כדבורים. 

לפעמים לא היה למוחמד תיאבון והייתי צריך לעודד אותו לאכול. הוא קרא לי נשמה. קראתי לו מלאך. הערצתי אותו על הידע שלו. הוא ניסה להסביר לי כיצד פועל המכשיר הזה בשם גוף האדם, שבתוכו כולנו חיים, דיבר שעות: נשימה עצמונית, גלאזגו קומה, פעילות חשמלית של המוח, לא הבנתי כלום.

הוא דאג תמיד שהמוניטורים יעבדו כראוי, שהמַנְשֵם יהיה מחובר כמו שצריך. אח פרטי – יותר מזה? הייתי מאושר וגאה שאיש כזה אוהב את אלה שלי. אהבנו אותה יחד. חלמנו על הרגע שהיא תקום ותגלה שהפכנו לנשמות תאומות. האם תקנא? לא. היא תצחק. תצרח מאושר.

פעם לגברים היה הרמון. למה שלאישה לא יהיה. אנחנו בעידן המודרני. מה כל כך מוזר באישה אחת שחולקים בה שני גברים? בסך הכל אני ומוחמד יותר דומים משונים, זה לא שאני צריך לחלוק בה עם איזה שוודי. אני ומוחמד שנינו שֵמִיים, שנינו כותבים מימין לשמאל, שנינו נורמטיבים לכאורה.

בכל פעם שנכנסתי לחדר ברכתי אותה ב"בוקר טוב!" גם אם נכנסתי בלילה. חשבתי שלצמד המילים האלה יש כוח מעורר. אנחנו כמהים לבוקר. ומשתוקקים שיהיה טוב הבוקר. שטוף שמש. מלא אור. לו רק פקחה עיניים, אפילו לשבריר שניה.

לפעמים כעסתי עליה. מה פירוש הסצנה הבנאלית הזאת? לכתוב שלום וסלאם ולקשור לעצמך שקית לראש. מה ניסית לומר לנו? שאת לא יכולה לחיות עם שנינו יחד? את יודעת מה היית צריכה לעשות? להפגיש ביני לבין מוחמד, לעזור לנו להכיר ביכולת שלנו לחלוק בך. היינו מצליחים, אני נשבע! ואולי זה נראה ברור היום, כשאיבדנו אותה. מי בכלל כבש את מי? אנחנו אותה או היא אותנו. איזה מן דבר זה… אם לא היה לי את מוחמד לידי יכול להיות שהייתי מבצע צעד נואש. הייתי מביא לקצי או לקצה או לקץ שנינו. הייתי נשבר בלעדיו.

אבל היו גם לילות של תסכול גדול. בלילה שכזה הטחתי במוחמד: "מה שווה כל הרפואה שלכם, אם אי אפשר להעיר אותה? במה אתם עוזרים? מרפאים צינון?"

"היא מקרה מיוחד." הוא ענה. "זה נדיר שאישה בתרדמת עוד חוטפת סיבוך של אלגוריזציה ממאירה."

"הנה, התחיל עם הלטינית… מדברים ככה שאי אפשר להבין. זה הפתרון שלכם, להגיד מילים סתומות והחולה בינתיים – מת."

מוחמד ישב מהורהר. חיפשתי בעיניים העמוקות שלו את השלווה שידע לנסוך בי תמיד ולא מצאתי. הוא עצמו היה דרוך. הוא לגם מהקפה ואמר:

"אולי זה שיעור, אולי יש מוסר השכל לכל זה."

"איזה מוסר השכל," פה באמת התעצבנתי. "מה פתאום מוסר השכל? למה, זה משל? זה משל כל זה?"

מוחמד לא ענה. הוא נשף אוויר, כמו עשן, למרות שלא היתה לו סיגריה בפה. הבטתי על אלה. היא שכבה שם יפה מתמיד. מונשמת.

"זה משל?" חזרתי ושאלתי ברעד. "מוחמד… זה משל?"

סוף

9דו-קיום

חיכיתי עד שמוחמד יצא. הייתי מוכן לחכות ימים ולילות. היתה זאת שעת ערב מאוחרת. נשברתי וקניתי מיץ מהמכונה – אבל בטרם הספקתי ללגום אפילו לגימה אחת מוחמד יצא מדלת הכניסה לבדו ופסע אל העולם כאדם חופשי. הוא שוחרר מהר יותר ממני. לא הבנתי כלום. איך אפשר לשחרר פושע ועוד בסיווג בטחוני גבוה, שהקורבן שלו שוכב כרגע בתרדמת?! אבל לא התנפלתי עליו בכניסה לתחנה – אני לא עד כדי כך אידיוט. עקבתי אחריו כשלושה רחובות עד שהוא פנה לתוך גינה עירונית קטנה. הוא פסע על הדשא, למרות שהיה שלט ברור "נא לא לדרוך על הדשא" – אבל שום דבר לא אסור בעיניו של המפלצת – הוא התקדם לעבר הנדנדה התלויה ברפיון על שני חבלים והתיישב בה. זינקתי עליו מאחור והתחלתי לחנוק אותו.

"אני לא יודע מה שיקרת להם שמה כדי שישחררו אותך, אבל אני ארצח אותך על מה שעשית לה!" אמרתי בקול ברור באוזנו. הוא התנדנד בעזרת הנדנדה לפנים ולאחור והפיל אותי על ישבני. לא הערכתי נכון את כוחו.

"אני לא אשם. בגלל זה שחררו אותי." הוא התקרב אלי.

"זה אתה!" אמרתי ובעטתי בו מהרצפה. הוא התקפל. "זה אתה, חתיכת חיה! היא היתה שלי! היה לנו טוב!"

"קודם כל – " מוחמד התיישר ושלח אגרוף ישיר לתוך הלסת שלי. "היא היתה שלי לפני שבא וגנבת אותה ממני! מי ביקש ממך לבוא? באיזו זכות השתלטת עליה?"

"הרבה לפני שהיית איתה," ירקתי דם על משטח הבטיחות עשוי הגומי של מגרש המשחקים. "אני הייתי איתה."

"לא יעזור לך כלום. כל העולם כבר מבין שהיא שלי."

"כל העולם הצר שלך."

"בדם ואש אני אפדה אותה ממך!"

הוא זינק עלי. נפלנו והתגלגלנו כגוף אחד לכיוון הקרוסלה.

"שמע ישראל!"

"אללה הוא אכבר!"

"מוות לערבים!"

"אטבח אל יאהוד!"

משכנו זה בשיערו של זה. הוא נגח בי. התערפלתי אבל התעשתתי ונשכתי את אוזנו עד שטעמתי את דמו. הוא זעק מכאב. התרוממתי. ירקתי וכיוונתי אל פניו, אבל רוח סוררת החזירה את היריקה היישר אל פרצופי שלי. ניגבתי אותה בשרוולי ועמדתי שם מתנשף.

"איך אתה לא מתבייש…" סיננתי.

"זה לא אני…"

"אה, זה לא אתה? לא אתה כתבת לה שלום וסלאם על הירכיים?"

"לא…"

"אז מי כתב? היא בעצמה?"

"כן."

"מה כן?"

"כן, אני מסביר לך, כן…"

"מה?.."

מוחמד התרומם, ידו על אוזנו הנגוסה, והתיישב על ספסל מול אגם מלאכותי קטן עם דגים גדולים כגורי חתולים. הירח השתקף באגם. או שזה היה פנס. התיישבתי לצדו.

"רגע.. מוחמד… מה הכוונה שהיא בעצמה… מאיפה אתה יודע את זה?.. מוחמד, אחי, דבר איתי. אני מתנצל. מוחמד… אתה היית איתה נכון?" הוא הנהן. "אחרי שאני הייתי איתה, נכון?" הוא הנהן. ואחריך היה עוד מישהו?" הוא נד בראשו לשלילה.

"הייתי בטוח שאני אשם בתרדמת שלה. אחר כך הייתי משוכנע שזה אתה. ואז כבר לא הייתי משוכנע בדבר." אמר מוחמד. "אני ואלה נפגשנו מעט בחודשים האחרונים. בגלל שהיא היתה איתך. היא סיפרה לי על משה אחד שאוהב אותה לא פחות ממני. אבל כשלא היית איתה – היא מיד התקשרה אלי. באותו ערב הגעתי אליה בערך בשבע וחצי. היא היתה במצב משונה. היא לא רצתה סקס אפילו. רק מלחמה. ואני לא הבנתי. לא הייתי בעניין. היא רצתה מוסיקה, אני רציתי שקט. היא ניצחה כרגיל. היא תמיד מנצחת. היא ביקשה שאקשור לה שקית ניילון מסביב לראש. סרבתי. אחרי שעה בערך היא גרשה אותי בצעקות. קראה לי נקבה. אמרה שלא אחזור יותר אף פעם, שאני לא אוהב אותה באמת. המשפט האחרון ששמעתי היה – שלא תעז לבוא ללוויה שלי!"

"אני לא מאמין… זה שקר… אתה חנקת אותה."

"גם השוטרים לא האמינו שעזבתי אותה. הם היו בטוחים שחזרתי וחנקתי אותה כי נעלבתי מהמילים שלה – הם לא מבינים שהיריקות שלה זה השמן זית שלי. השתיקות שלה זה המדבר שלי. אני הגמל שלה. היא הבאר שלי. הנשימה שלה זה הרוח שלי ביום חמסין."

המלים שלו הדהימו אותי. בעיקר הנימה השקטה, העגומה, המוכרת. אלה היתה שפחתם של שני אדונים, גבירתם של שני עבדים. היא ניהלה במקביל אלי יחסים עם מוחמד ופרנסה שתי מיתולוגיות, הבטיחה את עצמה לשני נבחרים, נטעה תקוות בשני מאמינים.

"אם השוטרים לא האמינו לך – איך שחררו אותך בסוף?"

"בהתחלה עיכבו אותי על השלום והסלאם."

"מה?"

"הם הכריחו אותי לכתוב סלאם שוב ושוב. ואז שלום – שוב ושוב. וזה לא התאים. מתברר שהיא כתבה את זה. היא בעצמה. רק מי שלא יודע ערבית מעתיק ככה את המלה סלאם. הל' לא מחוברת נכון לאליף שלא מתחברת למ', כי היא לא מתחברת לשום אות. הדבר המשונה יותר הוא שגם המילה שלום היתה כתובה באופן עקום. כאילו ששכחה את כל השפות."

האמנתי לו. אלה היא אחת כזאת שיכולה למחוק את המוח של עצמה, זה הכל פסיכולוגי אצלה.  

"אבל באמצע העניין, שניה לפני שמאשימים אותי בשיבוש חקירה, הגיעה ראיה חדשה. פתק התאבדות."

"פתק שאֵלַה כתבה?" שאלתי בתדהמה.

"כן. החתול כנראה הסתיר את זה מתחת למיטה."

"שונא את החתול הזה… מה היה כתוב שם?"

"לא אמרו לי כלום. גרשו אותי כאילו שאני עצמי נדחפתי לתחנת המשטרה. אפילו לא התנצלו. מתברר שהיא כבלה את עצמה באזיק למיטה, כתבה שלום וסלאם, קשרה לעצמה שקית לראש ונחנקה. השכן שמע את מוסיקת הרקע ונכנס. הדלת היתה פתוחה."

"איזו מוסיקה?"

"לא יודע. לא גילו לי."

"איך היא לא מתה?"

"היא קרעה את השקית."

"היא בעצמה? התחרטה?"

"לא ברור אם זה היה מודע. מצאו אותה עם שקית קרועה על הפנים."

"אולי השכן קרע את השקית."

"אולי. אני לא יודע כלום. המוח שלי נהיה טחינה."

הטלפון שלו צלצל. זה היה מבית החולים. הוא הקשיב קצרות ואז ניתק והביט בי.

"מה אומרים?"

"בוא," אמר מוחמד. "הם רוצים להעביר אותה למוסד."

"איזה מוסד?"

"מוסד לחוסים בתרדמת. מקום שבו ינשימו אותה עד שהיא תמות."

"או תתעורר."

"בוא."

טסנו במונית לבית החולים כדי להספיק לראות איך אורזים את גופה הגדול כמו עציץ במשתלה ושולחים אותה להמשיך להיות צמח במוסד. נהג המונית חשב שאנחנו ממהרים למיון בגלל הדם על הבגדים שלנו. שיקרנו לו שאנחנו אחים. לא יודע למה. זה עודד אותנו קצת. לא הפסקנו לדבר, סיפרנו לו שחבורת עבריינים התנפלה עלינו בגינה, אבל ניצלנו במזל גדול. כנראה היינו מוכרחים לדבר. כדי לא למות מרוב פחד.

8. חקירה

"הנה. תסתכל. מתבייש? חתיכת סוטה."

החוקר הציג בפניי תצלום של אלה העירומה, כפי שהיא נמצאה על ידי הסניטרים והשוטרים. אפילו בתצלום כזה, שנעשה בתנאים לא תנאים, הלפיד של אהובתי בער כמו אש התמיד, כמו אבוקה, כמו משואה של עצמאות.

"אני מודה בכל, אדוני השוטר, לרסקולניקוב זה לקח מאות – "

"טה-טה-טה-טה – אני מנהל פה את החקירה. מה שמה של האישה בתמונה?"

"אֵלַה."

"איפה היא גרה? מה עיסוקה? כמה זמן אתם מכירים? מה צבע החתול שלה? מתי היית שם בפעם האחרונה?"

עניתי בפירוט.

"אז אתה אוהב להתעלל?"

"זאת לא התעללות – "

"זאת לא התעללות לחנוק מישהי עד שהיא שוקעת בתרדמת?!"

"זאת היתה תאונה. היא ביקשה ממני בעצמה. היא אוהבת את זה. חוסר הנשימה גורם לגוף שלה – "

"טוב-טוב-טוב-טוב, ביקשה את זה… כל רוצח ואנס יסביר לי שהקורבן ביקש את זה. גם רבין ביקש שירו בו, כן?"

"מה הקשר?.. אדוני השוטר, כמה יסורים בני זוג גורמים זה לזה במסגרת יחסים נורמלים? ראית פעם זוג באוטו בדרך לחתונה? זוגות נורמטיביים מתעללים זה בזה כל יום, מילולית, פיזית, פסיכולוגית וכלכלית. לרוב בנוכחות ילדים, שזה בעיני פלילי."

"אז עכשיו אתה קובע גם מה פלילי ומה לא? יופי. להביא לך מדים של שוטר?"

"משכנתא זאת לא התעללות? כולנו ביחסי סאדו-מאזו עם הבנק. ניסית פעם להתנתק מטלוויזיה בכבלים? זה עינוי ואין אפילו מילת בטחון שתפסיק את זה!"

"אני חוזר לחקירה. כיצד חנקת את הקורבן?"

"בגרביון."

"בגרביון… רוצה לחשוב עוד פעם?"

"אה… בגרביון…"

"תזכר עוד קצת ותגיד את האמת."

"מה? בגרביון!"

"אל תצעק."

"בגרביון…" הנמכתי את קולי. "אני אגיד לך גם איזה – כזה שמגיע עד מעל לברך, סגול עם קצה מעוטר, וכבר עברה בו רכבת אחת. הגרביון השני נשאר על רגלה."

"הבנתי."

"מה הבעיה? אמרתי לך שאני מודה ומתוודה על הכל, יש לי זכרון מעולה…. מה?"

"אני שואל פה את השאלות. איזו מוסיקה היתה ברקע?"

"מתי?"

"בחתונה של אמא שלך! כשחנקת את הקורבן!"

"מוסיקה? לא היתה מוסיקה…"

"לא היה במערכת דיסק ששמת בלופ?"

"לא…"

"בסדר גמור. מתי היית שם בפעם האחרונה?"

"אמרתי לך כבר, לפני שלושה ימים."

"ברור… מה כתוב פה?" הוא הראה לי נייר שכתוב עליו משפט בערבית.

"אין לי מושג."

"תסתכל טוב טוב."

"זה בערבית, מה זה יעזור לי להסתכל. אבל אני חושב שאני יודע למה אתה שואל – "

"שקט. אתה לא יודע כלום. כל מה שנשאר זה שתכתוב לי פה את המילה שלום."

"שלום?"

"כן."

"למה?"

"מה זה למה? אמרתי תכתוב!"

"סתם שלום או שלום רב או שלום עכשיו או שלום ולהתראות או שלום – "

"שלום! תכתוב את המילה שלום!"

"טוב…"

"אתה שמאלי או ימני?"

"אני שמאלני."

"לא מעניינות אותי הדעות הפוליטיות שלך."

"לא – התכוונתי שאני שמאלי וימני, אני יכול לכתוב אותו דבר בשתי הידיים. התאמנתי על זה כששעמם לי בבית הספר."  

"אז תכתוב פעמיים, פעם בזאת ופעם בזאת."

"כתבתי "שלום" ו"שלום"."

"תודה רבה לך. שלום."

"כן. שלום."

"אני מתכוון שלום. זהו. אתה משוחרר."

"מה זאת אומרת?"

"אתה יכול ללכת."

"אתה משחרר בן אדם שהודה הרגע בפשע חמור נגד אישה שנמצאת בסכנת חיים?"

"אני מתנצל על ההטרדה. שלום." הוא הפנה אלי את גבו.

"אתה נורמלי? זה אני! אני המאהב של אלה, אני עשיתי לה את זה. היא לא רק היתה הנערה הראשונה שאמרה לי שהיא אוהבת אותי, היא גם היתה האישה האחרונה שאמרה לי את זה."

"ממש רומנטיקן. תכתוב שירים."

"רוצה לדעת עוד דבר? כתוב לה בערבית על הירך הפנימי."

"מאיפה אתה יודע את זה?" השוטר פנה אלי בחדות.

"כי…. ראיתי… בבית חולים…"

"תכתוב פה את המילה שכתובה עליה."

"רק רגע… אני מתחיל להבין – המלה היא שלום… נכון? כתוב לה על הירך בערבית שלום! יעני, סאלאם! כן? הייתי יכול להיות בלש, תודה? אז למה ביקשת ממני לכתוב בעברית? איך אתה יכול להבין אם אני זה שכתב את המילה, אם אתה לא מבקש ממני לכתוב אותה בערבית?"

"אתה יודע לכתוב בערבית?"

"לא."

"אז זה לא אתה. אתה סוטה וכנראה אדם דוחה אבל זה לא אתה חנקת אותה."

"זה אני! זה אני!  אני לא יכול ללכת לשום מקום, אני צריך להאסר, לשלם על מעשי, איך אני אחיה עכשיו? זה אני…"

"המשונה הוא שבאמת חשבתי שזה אתה… לא האמנתי לעדות האופי שנתן הקולגה שלך."

"איזה קולגה?"

"המוכר מחנות הספרים, רק דברים טובים אמר עליך."

"הדרעק מהחנות… זה העדים שלכם? איך אפשר להאמין לו? טינופת! הוא מוכר לאנשים ספרים במחיר מלא גם כשהם במבצע! הוא מסוגל למכור לעיוור כרטיס מועדון! הוא גונב גביניות מהדוכן שלי! אני האשם, אדוני השוטר! אני חנקתי את אלה בגרביון… רגע, נזכרתי! תשאל את השכנה של אֵלַה מקומה שניה, עם הרוטווילר, חלפתי על פניהם כשיצאתי מאלה בשלוש לפנות בוקר."

"השכנה עם הרוטווילר ראתה את אלה פותחת את הדלת למישהו שלא דומה לך ביום למחרת בשעה שבע וחצי בערב, איך זה? הבנת? שלום ולא להתראות."

הוכיתי תדהמה. אבל המשכתי בקול רפה.

"מה זאת אומרת… אחרי שיצאתי ממנה, אלה עדיין… ומישהו אחר…"

"משה, יש לי חקירה לנהל, החוצה."

"אבל… אני חלק מהחקירה… נתתי פה דיווח מהימן – "

"שום דבר לא היה מהימן בדיווח שלך. טעית בכל הפרטים, מגדול עד קטן, חוץ משם הקורבן, כתובת וצבע החתול. עכשיו, אל תחשוב שאני פראייר, אני לא מאתמול שוטר ופיצחתי כמה תעלומות פשע בחיי – יש מקרים שבהם החשוד מוסר בכוונה פרטים שגויים, כדי שלא יעלו עליו. אני תמיד עולה על כאלה ואתה לא כזה, אתה פשוט לא מתוחכם מספיק. עכשיו, כדי שלא תתלונן בעיתונות שהודית בפשע והמשטרה העלימה עין, אז אני אומר לך בינינו ולא לציטוט שכלי החנק לא היה גרביון, היתה מוסיקת רקע ושתי מילים שהיו כתובות לקורבן על הירך – "

"שלום וסאלאם."

"נכון, וזה פרט שאני אמרתי לך בעצמי ולא ידעת, אז אל תשחק אותה עכשיו. הכתב העברי שלך לא תואם בשום צורה – "

"אתה גרפולוג מומחה?"

"כן! מה תגיד?! עשיתי קורס גרפולוגיה! וערבית אתה בכלל לא יודע, אחרת היית מזדעזע מהמשפט שהראיתי לך."

"מה היה כתוב שם?"

"לא מגלה. זמננו תם. תודה רבה על שיתוף הפעולה. הייתי מת להכניס אותך אל מאחורי הסורגים, סתם כי אתה לא בא לי טוב בעין – אבל עכשיו אתה אדם חופשי."

יצאתי החוצה בלב כבד. לא הבנתי כלום. לפני שהספקתי להרהר במצב, חלף על פני שוטר שהוביל באזיקים לתוך תחנת המשטרה את מוחמד, האח מבית החולים.  

"מוחמד?" קראתי, אבל הוא הוכנס באלימות לתוך אחד החדרים. "זה היה מוחמד, לא?" שאלתי את הפקידה.

"הם כולם מוחמד."

"מה זה, למה עצרו אותו?"

"בטח משהו בטחוני, אני יודעת…"

מוחמד שייך לגרעין טרור שניסה להרעיל חולים? קשה להאמין… מנהל בית החולים ודאי צפה במצלמות הבטחון באלימות שלו נגדי והחליט בכל זאת להגיש תלונה. איזה מן אח זה שמכה מבקרים ששרים לחולים? השתהיתי בכניסה לתחנה. לא ידעתי לאן ללכת, עכשיו כשנמצאתי חף מפשע. גם לא הרגשתי חף מפשע. לרוץ לאלה – עכשיו כשהסירו את מחסום מוחמד מדרכי? עוד רגע, עוד רגע קט… חפרתי באצבעותי באדמתו של עציץ נבול ועלו בי מחשבות נוראיות.

אלה בגדה בי. מישהו אחר היה אצלה אחרי שעזבתי. ואז הכל התבהר. שום סיבות בטחוניות. לא סתם מוחמד שהה בחדרה כל הזמן. האם הוא אח אמיתי בכלל? כל יסורי המצפון שלי – לשווא. רומיתי. הוא זה שהגיע ביום למחרת אחרי שעזבתי אותה. הוא זה שהשכנה עם הרוטוויילר ראתה. הוא זה שכבל אותה באזיק למיטה, הוא זה שחנק אותה עד תרדמת – לא עם גרביון… ששם מוסיקת רקע. הוא זה שהתחמם לאור הלפיד שלה. מוחמד. כן. מוחמד. רק מוחמד. הוא זה שדפק אז בדלת. כשבאתי אליה עם בלורית. הוא זה שירד במעלית כמו שועל לבאר. מוחמד. כמה תמים הייתי. מוחמד. הוא זה שכתב לה ס… ס… סלאם וש… ש… שלום על הרגל. מ… מוחמד… מ… מופקרת!

7. תחיה

כך עובדת המשטרה בארצנו: בתחילה עוצרים אדם באלימות, תולשים אותו מעל אהובתו ברגע אינטימי, ואז מייבשים אותו על ספסל ללא משענת בתחנת המשטרה העירונית. פתאום זה לא דחוף לחקור אותי, פתאום "חכה אדוני", פתאום אני כבר לא פושע מסוכן.

"סליחה, אני מחכה פה ארבעים דקות. אולי יסבירו לי על מה אני עצור? ששרתי שיר לחולה מאושפזת? זה פשע בימינו? עבריינים שודדים קשישים לאור יום, דורסים ובורחים, אונסים ילדים ואת מי עוצרים? אותי?"

"יקראו לך, אדוני". הפקידה התעסקה בטלפון הנייד ובפתיחת חטיף שוקולד – שתי פעולות סותרות שכל אחת מהן תבעה ממנה שימוש בשתי ידיים.

"איך זה עובד פה? הכל הפוך? קודם מאסר, אחר כך משפט ואז חקירה? ואם יגלו שאני חף מפשע?" זאת היתה שאלה הרבה יותר מדי ארוכה בשבילה.

"אדוני, שב."

"אני העצור היחיד היום? אין אחרים? יום ללא פשע? אני החוטא היחיד בסדום?"

"יקראו לך." חזרה ואמרה בנימה מוקלטת.

חזרתי לספסל ההמתנה, כאדם המהלך בבוץ. האמת שפחדתי. פחדתי כמו ילד. אני לא בנוי לכלא, אני שונא סורגים על חלונות ומעולם לא גרתי עם שותפים. רק עם אֵלַה. מה לי ולטיולים במעגל בחצר, טלפונים ציבוריים, קנטינות, שיעורי פסיכודרמה, ספריה איומה… לא, כלא זה לא בשבילי. אני מוכרח להתכונן לחקירה הצולבת ולשחזר כל צעד במעשה האהבים שבתומו עזבתי את הדירה, מותיר אחריי תרדמת. עלי לרקום מלאכת מחשבת של מסכת שקרים כי האמת לא תספק פה איש. גם אנשים רגילים לא מבינים אותנו – אז שוטרים?! שבתי במחשבותי לזירת הפשע וחיפשתי ראיות מפלילות.

הזמן: לפני שלושה ימים. המקום: בניין ברחוב בן יהודה בתל-אביב, מספר כך וכך, קומה כך וכך. חדר השינה שבקצה הדירה הצרה כקרון רכבת. בחיפוש ראשוני בחדר יתגלו מיד זוג אזיקים, נרות, מספריים, סכין יפני, אטבי כביסה, חגורת עור, חתול שחור. איכס! כמה משפיל. אני כבר רואה איך החיטוט המשטרתי משטיח את עולמי לכדי רשימת ממצאים בנאליים. איך אפשר להסביר שסכין יפני זה… אטב זה… טפו. ואז יגיע התשאול: כמה זמן אתם מכירים? האם היית מגדיר את עצמך אדם אלים? האם היית חבר בארגונים קיצוניים? מי יצר קשר ראשון? האם חזרת לארץ בכוונה לתקוף את הקורבן? אנחנו מכירים מאז ומעולם, לא אלים, לא ארגונים קיצוניים, אלוהים יצר בינינו קשר, כמובן לא חזרתי כדי לתקוף אותה, לא ידעתי אם אזכה בה שוב! קיוויתי שנחדש ימינו כקדם, שנחזיר עטרה ליושנה, השתוקקתי להפריח את שממת חיי.

נכנעתי שוב לזכרונות על אודות הפרק השני בזוגיות שלי ושל אלה. אפשר לקרוא לו: מדחיה לתחיה.

למה בכלל שבתי מהגלות? תגידו אנטישמיות – לא ולא. סבלתי מהיהודים בסביבתי יותר מאשר מהאנטישמים. אבל לא אלה ולא אלה החזירו אותי. כשמתגעגעים אלפיים שנה זה פשוט הופך להרגל. ומהרגלים קשה להפטר.

בתחילה כל זכרון שקשור אליה היה בלתי נסבל. אחר כך שכחתי ממנה. השכחתי אותה ממני. הבנתי שהכל היה טעות, היינו מיתולוגיים מדי. מי שמנסה להיות גדול מהחיים, החיים פולטים אותו. בלילה אחד של קטסטרופה, כששרטתי בציפורני את קירות המוח שלי מרוב געגוע, השלכתי את עצמי למימיו של נהר הריין. אבל נמשיתי. לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, אלא על ידי אזרחית גרמניה חזקת זרועות שחשוב היה לה שימצא לידה יהודי חי. כל מחוות חסד של אדם זר נרשמה בי. החלטתי לזכור ולא לשכוח את חסידוֹת אומות העולם, החסידות הבהירות, דקות הרגליים, שלקחו אותי תחת כנפן והיו לי אם ואחות. אבל יותר משרציתי אם ואחות, רציתי אֵלַה.

השתניתי בגלות, השתפרתי, הזדקפתי. החשוב מכל – נפטרתי מהגמגום. חלף עבר. כמו גיבנת שנשרה לפתע. היהודי הקטן שבי התפתח. עברתי ממשה למוזס. צמחה לי מן בלורית מגוחכת שהתגאיתי בה כתרנגול, הטמעתי לתוכי כל דבר חדש, למדתי שפות, רכשתי השכלה, וההשכלה הזאת, היא שדחפה אותי לשוב אל אלה ולייבש את כל הביצות שהיו בינינו.

"משה?" ביטאה את שמי העייפה מהדלפק בתחנת המשטרה.

"כן?" קמתי כמו מתוך חלום לתוך הסיוט שנמצאתי בו.

"זה יקח קצת זמן, אתה יכול לחכות פה בחוץ, אבל אסור לך לצאת מהתחנה."

"תודה רבה לך באמת." כנראה שהרגל המתופפת שלי שיגעה אותה. יצאתי לחצר הסגורה של התחנה. ככה סומכים על חשודים שלא יברחו? או שאני לא חשוד? הכל עוד יתבהר. בחצר עמדה מכונת פחיות שתיה. התקמצנתי. אני רגיל לשתות בדוכן שלי מיצים כאלה בחינם. אני יודע מה המחיר האמיתי של פחית כזאת. נוכלים חסרי בושה. התהלכתי במעגלים בחצר. העבר נדמה מעורפל לא פחות מהעתיד והיה צריך להמשיך ולנסוע במסילת חיי כדי להבין כיצד הגעתי עד הלום. אם כן – תְחִיַה!

כשחזרתי מהגלות לא הודעתי לאלה. זה היה בחורף, הסתננתי חרש, התמקמתי בדירה מחניקה משלי באזור מזוויע, מצאתי את העבודה בדוכן הקפה והתחלתי להכין הפוכים. לפעמים דמיינתי שאֵלַה מגיעה לקנות אצלי קפה במסגרת ביקור חולים, ואני – שהיא לא מזהה בגלל הבלורית – מצייר לה על קצף הקפה אזיק עגול. אח, הדמיון, הדמיון, מכשיר מיושן שכמוך, מה לך ולמציאות ההפכפכה?

היא לא הופיעה בבית החולים, פגשתי אותה במקום בנאלי, בחנות הספרים המשומשים שבה עבדתי פעם.

"אני לא מאמינה!" היא פערה פה ענק ומיד חיבקה אותי כאילו נפרדנו לפני יומיים או שעתיים.

התיישבנו לשתות קפה (שהיה גרוע: פולים זולים שנכוו בקליה גסה, מים פושרים, קצף סמיך). היא מיד התוודתה בפני על כל הגברים שהיו לה, סיפרה שהיא מרגישה בעצמה משומשת יותר מכל הספרים במקום והתבדחה שלא שכבה עם יהודי בערך אלפיים שנה. זאת אלה – שום סמול טוק.

בזמן שלא הייתי פה היא לא היתה לבד. הייתי שמח לספר שבאתי ומצאתי קרקע בתולית, נקיה מעקבות רגליים ומטביעות אצבעות, צחה כמו החול על שפת הים, אך זה יהיה שקר גס.

כמו שהייתי נאמן לה בחלומותיי, כך בגדה בי בחייה. היו לה פרסי, יווני, מתנחל פנאט מחשמונאים, רומאי, ערבי, נוצרי, טורקי ובריטי.

"לאן אתה מסתכל?" היא שאלה אותי לפתע.

"אני?"

"המבט שלך גולש לי בין השדיים כמו טיפת זיעה." 

מן דיבור כזה שכבר שכחתי שקיים בעולם.

"השתניתי? אני מרגישה בת שבעים."

"לא השתנית בסנטימטר. אז יש לך מישהו עכשיו?"

"יש. בחור מקומי. נקשר אלי, המסכן. אולי תלמדו לחלוק בי."

"אולי…"

"אתה מתכוון להשאר או שכבר התרגלת לחיים בגלות?"

"לא, לא, אני נשאר. לאן יש לי ללכת?"

שעתיים לאחר מכן כבר הייתי בתוך דירת-הרכבת שלה. החלטנו פה אחד שזה יהיה בנאלי אם נשכב ביום הראשון שבו נפגשנו, אז שתינו תה עם טימין ושתקנו כי היה יותר מדי מה לספר. זו היא שלימדה אותי לשתות תה שחור עם טמין. שלוק אחד גדול, כשזה עדיין חם, אבל כבר לא שורף. זה כמו לטבול את כל הראש בתוך אדמה בלילה. והראש הזה מצמיח שורשים. ואז חושך. חושך מוחלט. תה הטימין מילא את הפאוזה בינינו, והמבוכה נעלמה כלא היתה. בסוף היא אמרה: "אתה נראה אידיוט עם הבלורית הזאת."

"תודה."

"אולי אתה גם מנגן אקורדיון?"

"מה… מה הקשר?"

"לא יודעת. מתאים לבלורית איכשהו."

"אני אגזור אותה אם זה כל כך מפריע לך."

"לא – היא הכריזה וחייכה את החיוך שהיה אחד הרכיבים הפעילים ביותר בסם-אלה – אני אגזור אותה!"

ישבתי על קצה האמבטיה בלי חולצה בעוד אלה מתיזה מים קרים על ראשי.  

"אל תצפה ליותר מתספורת."

לפתע נשמע צלצול בדלת. היא סגרה את ברז המים וקפאה.

"מי זה?" שאלתי בלחש.

"אולי ההוא שלי… רוצה להכיר אותו?"

"להכיר אותו? למה שאני ארצה להכיר אותו?"

שוב צלצול.

"אני פותחת."

"חכי רגע. לא עכשיו. לא התראינו אלפיים שנה. הוא תיכף ילך."

"לא יפה לגרש אותו ככה."

"מי מגרש?"

אלה סירקה את בלוריתי. הצלצול נשמע שוב.

"איזה נודניק." אמרתי.

"הוא אוהב אותי."

"גם אני." קרבתי אותה אלי בידי.

"סיכמנו שלא שוכבים!"

הצלצול האחרון של ההוא בדלת היה חזק ומהדהד, הוא לווה בדפיקות שנשמעו כיריות או כמהלומות של אדם שנכלא בספינה טובעת. חיבקתי אותה חזק חזק, שלא תזוז. היא נבהלה, חששה שקרה לו משהו, שהוא זקוק לה, נאבקה בי. נלחמתי עליה. ואז נעצרנו. שמענו יחד כיצד ההוא, שאיני יודע את שמו, עוזב. הקשבנו למעלית היורדת, אולי כך נשמעת יללת שועל שהחליק בטעות לתוך באר. רציתי לשאול בן כמה הוא, כיצד הוא נראה, כמה זמן הם יחד, באיזו שפה הוא מדבר, מתי הוא יחזור, אבל אלה נטלה מספריים וגזרה את בלוריתי בגסות. קווצת שיער גדולה נפלה אל רצפת השומשום.

חטפתי את המספריים וגזרתי חלקים מחולצתה. וזהו. הופרה ההבטחה לא לשכב ביום הראשון. 48 שעות לא יצאנו מהמיטה. רקדנו הורה. הבערנו מדורות. חידוש היחסים היה עבורי גם תחיית השפה העברית. כל שנותי בגלות השתדלתי לדבר בשפה הזאת רק עם עצמי ורק בנושאים קדושים ללבי. ועכשיו שוב המילים הללו: שרוט! צבוט! משוך! חתוך! לקק! נשק! נדמה שהכל מתחרז. הח' החותכת, הר' המגרגרת והל' הרכה והמצליפה. תחבל בי היא אמרה, חיבלתי. תכבוש אותי, תעשה מה שאנשים מתביישים לעשות ותכתוב עלי. חלל את קודש הקודשים, טמא אותי. אני אהיה היוליה המתה שלך, הקלאופטרה המתאבדת שלך, אני אהיה שיילוק שלך: "אם תדקור אותי – לא אדמם? אם תדגדג – לא אצחק? אם תכה – לא אבכה? אם תצבוט – אח, מנוול, זה כואב! עוד!"

כל מי שהיה במערכת יחסים של שולט-נשלט, יודע שהשפחה שולטת באדון לא פחות מאשר האדון בשפחה. אלה ידעה כיצד לגרום לי לירות מטח כבוד מפואר בתוך דקות ספורות, וכמו כל מטח כבוד, בתום הרעש והצלצולים נותרו רק תחושות של שכול וכשלון. גם אם אלך 40 שנה במדבר, לא אפסיק להיות העבד של אלה. חידשתי ימי כקדם. שוב חייתי רק בציפיה לרגע שבו אתנחל בתוכה. שוב הייתי מסומם מקדושתה.

אבל כשאתה חולם על מישהי אלפיים שנה, נלחם עליה וכובש אותה, אז מתחיל הקושי האמיתי: החיים המשותפים. אין נורא מהגשמת חלום.

הבטתי בשמיים האפורים והנמוכים בחצר תחנת המשטרה. הפטפטנות שלי היא תוצאה של האילמות שנכפתה על אלה. אני מבזבז מילים עבור שנינו כדי שלא יופר האיזון המילולי בעולם.

אני מתחמק מהשאלה המרכזית – האם אני גרמתי לה לשקוע בתרדמת? נראה שכן. אז מי כתב את המילה בערבית?

תמיד שנאתי ספרי בלשים, אין לי סבלנות לגופות ולפאוזות ולפרטים קטנים כמו ליפסטיק על פומית עץ או כיתוב בדיו בהיר על מניפה. התרדמת שלה היא האות שלי להתעורר. אני נמצא בין הפטיש לשטן ואלוהים מבהיר לי – לא אתה שולט בכאב, לא אתה מחליט מי סובל, לא אתה, אני אדוני אלוהיך, אני אדון הכאב. והוא צודק. זהו. לרסקולניקוב זה לקח מאות עמודים, אני הבנתי את זה מהר יותר, תודה לאל. אני נכנס עכשיו פנימה, מתוודה על הכל ומסגיר את עצמי. 

6. עד שתפקח את עיניה

להקת העורבים הלבנים בדמות רופאים והשוטר בדמות שוטר התעופפו ממיטת האשפוז של אֵלַה שלי. לצדה נותר רק מוחמד, האח מסור.

"הבאתי לך קפה עם הל." אמרתי בחיוך לבבי.

מוחמד קיבל את הקפה בחשדנות.

"אני לא הזמנתי שום – "

"ודאי שהזמנת. קפה שחור עם הל, אתה, כן. כן, אתה – "

"לא הזמנתי. זה גם קר." הוא קטע אותי, אבל הספקתי לחמוק אל מראשותי המיטה.

"מה הרופאים אומרים?" שאלתי.

"זה חסוי. תקשיב לי טוב, אדוני – "

"תקשיב לי אתה, אדוני! באתי לבקר את אֵלַה. אתה רואה, אני יודע איך קוראים לה."

"זה לא חוכמה – זה כתוב פה." מוחמד הצביע על גליון המחלה התלוי על המיטה, אבל שמתי לב שבטחונו התערער. "אני חושד שאני מתחיל להבין מי אתה – "

"אתה חושב שהיא שומעת?" גם אני יודע לקטוע משפטים, חביבי. "יש סיפורים על אנשים בתרדמת שבמשך שנים שמעו כל מה שהתרחש סביבם."

"אין לזה שום הוכחות."

"שמעתי שמדליקים רדיו ליד אנשים בתרדמת." התעקשתי.

"רק לשעה, אחרת זה ישגע אותם." הוא ענה.

"אז אתה מודה שיכול להיות שהיא שומעת?"

עברה במוחי המחשבה שהייתי יכול להיות לאֵלַה רדיו,  אני מסוגל לחקות תכניות רדיו – שיחות נפש, ויכוחים פוליטיים, פרסומות, שירים. כן, אהיה לה לרדיו. הייתי לה כבר כל-כך הרבה דברים: כובש ונכבש, רוכב וסוס, כלב ומאלף כלבים, שטיח ואפיריון, היא רצחה אותי ואני…

"אני מבקש לדעת מי אתה בשבילה!"

"אתה שוטר? לא. אז חכה רגע עם החקירה. אני מתעניין במאושפזת, אסור לי? שוכבת פה אישה שאף אחד לא בא לבקר אותה."

"מה זה אף אחד? אני פה." אמר מוחמד.

"אתה פה?.. אתה? פה? סליחה? תשובה קצת מוזרה, אתה עובד פה! אישה כזאת צריך להיות לידה מישהו כל הזמן, לא אחד שמטפל באלף חולים. מישהו צריך לשמור על הגחלת, לקרוא לה ספרים, לדווח לה חדשות, שלא תתעורר ותגלה שציירו מחדש את מפת העולם בגלל פצצה אטומית. כמו שלא בורחים ממדינה כשיש מלחמה – לא עוזבים אישה במצבה."

ופצחתי בשיר, חרש חרש, קרוב לאוזנה.

"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת…"

"מה אתה עושה?" שאל מוחמד אבל המשכתי בשלי.

"בגוף כואב, בלב רעב…"

"תפסיק עם זה מיד. אני קורא לאבטחה."

"לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה."

מוחמד משך בכוח בזרועי, נפלתי אבל מיד קמתי ונאחזתי במעקה הקר של המיטה. הכיתי שורשים ברצפה והבטחתי לעצמי שלא אפול שנית. אֵלַה היא אחת כזאת, שגורמת לגברים להתקוטט גם מתוך תרדמת. יכול להיות שהכיתי את מוחמד (מה הוא מרים עלי יד?) כי הוא נעלם לפתע. המשכתי לשיר בקול נמוך, קרוב קרוב לאוזנה של אלה. ורק אז, כשריח קרקפתה עלה באפי, כשחשתי בלחיי בעור פניה, הסרתי לראשונה את הדמות שמספרת את חיי מהצד, הנחש הסרקסטי שמסייע לי להתמודד עם אויבי הגדול ביותר – אני עצמי, וכך, עירום מכל תחפושת, הרשיתי לעצמי לבכות. ודמעותי החמות זלגו על לחייה הקרות. 

ברגע האינטימי והשמאלצי ההוא, שאפשר לחוות בלי להתבייש רק עם אישה שנמצאת בתרדמת, נכנס לחדר השוטר, סמוק כמו סלק.

"הנה, זה הוא…" אמר מוחמד שהסתתר מאחוריו.

"אתה משה?" שאל השוטר.

"לא." עניתי.

"משה, משה, קוראים לו משה…" אמר מוחמד.

השוטר ביקש ממני להתלוות אליו לתחנה. סרבתי.

"אותי אתה עוצר? לא את מוחמד?" הגנתי על עצמי. "הוא תקף אותי ראשון! זה היה על רקע לאומני!"

בוקר אחד הם קמו והחתול לא היה שם. הוא לא התפרקד על הכורסה מבהיק בלובנו על האפור המהוה בסלון, לא הסתנן תחת שמיכות הילדים, וגם לא התגלה תחת המיטה הזוגית, שם נהג לחסות באפלולית, עיניו הזרחניות מסגירות את נוכחותו.

חמישה ימים חיפשו בחצרות, סורקים בוקר וערב את הרחוב הקטן והשקט, הילדים שבים וקוראים לו בשמו, משולהבים, בטוחים שתכף יאתרו את האובד, ההורים בדממה מתוחה. האישה נושאת פנס, מדי כמה דקות נמלט מפיה "פססס", ונבלם.

מאותו יום שבו נעלם, הייתה מתעוררת מעצמה באישון לילה, לובשת משהו חם ויוצאת אל החושך השכבתי והעמוק, שלוש, ארבע לפנות בוקר, "אין נפש חיה", שמעה את עצמה אומרת פתאום, בלילה אחד כזה, כאילו נמלט דבר לא רצוני מפיה. ממרחק שני בניינים ראתה את השיחים נעים, מבטה הוצמת אליהם, אולי יגיח מהם חתול לבן כרפאים. בסוף הבינה שזו רק הרוח.

"זה אבוד", אמר בעלה, "הוא לא יחזור, הלך לאיבוד, מי יודע אם הוא חי," והילד שלהם, הראשון שילדה, פסק אחריו, "אין סיכוי שנראה אותו." הילדה שבה והתייפחה, כמו בכל בוקר, צהריים וערב, וכשחזרו בידיים ריקות מסיבובי החצרות, "הוא ברח כי לא היה לו טוב איתנו, הוא לא רצה אותנו," טענה. לאיש לא היה מה לומר. היא מיאנה להתנחם. 

"הוא יחזור," האישה מחתה, "הם תמיד חוזרים, אם לא נמצא אותו, הוא פשוט יבוא, זה לפעמים לוקח אפילו חודש, חודשיים." ובסוף דבריה נחלש הטון הבוטח ורפה. הגדול גיחך, "כן בטח, ידפוק בדלת ויגיד, היי, חזרתי!" ואחותו רשפה אליו, "אתה מטומטם!" רצה לחדרה וטרקה את הדלת. היא ניגשה אל הדלת הנעולה ודיברה אליה, לשדלה לצאת אליהם, "הוא לא התכוון, סתם הוא אמר," תחינה בקול שלה, "את תראי שנמצא אותו, אני אמצא אותו, אני יודעת שיטות, שאלתי אנשים שיודעים, איך להוציא אותם כשהם מתחבאים. הוא בטוח קרוב לבית, מחכה שנמצא אותו". מהחדר הנעול דממה. הבן ואביו החליפו העוויות במקום ריבוא מילים של לעג ואי אמון. היא הבחינה בזה פתאום, הדמיון המצמית של הבן שלה, הילד שתמיד אמרו עליו, העתק שלך, לאביו, גרסתו הצעירה, ונרעדה מגל השנאה שהתנחשל אצלה כלפיו. נזכרה איך ערב אחד בני הבית נקראו אל הסלון, כל אחד מחדרו שם נהגו לבלות את מרבית הערב, והילדה הכריזה בעליצות: אני מתחתנת עם שלג, כולם מוזמנים לחתונה. לראשה כתר זהב, לגופה שמלה קצרה, וצוואר החתול אותו אחזה בידיה, נכרך בפפיון שחור פורימי, ואת החדר קישטה בסרטים זהובים שנשמרו מיום ההולדת האחרון שלה. הם צחקו יחד כשניסה להשתחרר, פתח בריצה בהולה ונאבק לשחרר את העניבה מצווארו. 

באותו לילה התעוררה מעצמה שוב, השעה הייתה שלוש, צינה דקה של סוף ספטמבר נכחה בחדר, דממה תוקפנית השתררה מבפנים ומבחוץ. היא עצרה את נשימתה. שישה ימים עברו וכל אחד מהם נקף לרעתה. מאז שאבד להם החתול, צלל משהו עלום בתוכה ולפת את מחשבותיה שסימנו לה בקדחתנות – אובדנו יקלל את הבית שלה. נפרע הסדר בלכתו ואבדה נחמתו. החתול היה עבורם אובייקט ריכוך, כפתור הרפיה ממתח מוכחש, עוגן אחיזה בריק שנפער בתוך השגרה. כל אלו התגלמו בבעל החיים שגודלו כעשרים סנטימטרים, המלקק את פרוותו חלק ניכר מהיום, רודף אחרי זבובים ולעולם לא לוכדם, ורוב היממה ישן.

היא החליטה להמשיך לצעוד ברחוב שעוד לא צעדה בו, מרחק שני רחובות מקבילים לרחוב שלה. לשם לא הסכים בעלה להמשיך בחיפושי הערב שלהם. "אם הוא לא קרוב, הוא לא כאן בכלל, חתולים לא מתרחקים, הם נשארים קרוב לבית. אני מכיר את זה יותר טוב ממך".

הדממה השתחררה, והיא חשבה שאפילו החושך אוורירי ודק יותר, אפשר היה לזהות מבעדו את העננים על צורותיהם. היא החלה לתהות אם היא באמת זו שהולכת שם, ערה. פתאום הוא ניצב לפניה, אפילו לא ראתה מהיכן הגיח, הוא עצר ועמד מולה, הפרווה הלבנה סמרה וזהרה בחושך והיא הצטמררה. אחרי כמה שניות התעשתה, היא ניגשה אליו והרימה אותו בהחלטיות, כפי שעשתה בבית, כשלקחה אותו לחדרה בשעות של מצב רוח אפור, כמו שקראה לזה הילדה. הוא לא מחה, לא השמיע הגה, היא הרגישה את דופק החתול הולם מבעד לפרווה ורצה איתו הביתה.

כשהתעוררה בבוקר הוא עדיין היה שם. הילדים צהלו אליו, שלג, שלג, איפה היית חמוד, איזה כיף שחזרת מתוק, ניצבו מעל כורסתו האפורה הקבועה המומים ונרגשים, והוא, מעוקל לצורת בייגלה, מנומנם למחצה. כשהבחין בה, שאל בעלה המופתע, "קמתי וחשבתי שאני מדמיין, איך הוא חזר?"

מצאתי אותו, ברחוב כיסופים, השיבה בנימת אמרתי לכם בלתי נסתרת. הילד הביט בה בהערכה ואמר, "אמא, אני מת עלייך, את הכי טובה בעולם." הילדה רצה אליה וכרכה את זרועותיה סביב כותונת הטריקו הסגולה ואז שבה לפזז סביב שלג, שהביט בהם המום ונוגה מעט, ואז עצם את עיניו.

מקץ דקה או שתיים, החלו לריב מי מהם יקח את הנמצא לחדרו, ומי ימזוג לו את מזונו. החתול התרומם, קפץ אל הרצפה וזנבו מורם, והסתלק אל חדר השירותים הקריר והאפלולי. "למה הוא לא משמיע קול," תהה הילד, "מתי את חושבת שהוא יחזור ליילל?"

היה זה אחד מימי החג האין סופיים, שכל אחד מהם זהה למשנהו והם מאיינים את תחושת הזמן. החמסין יקד כבר ארבעה ימים, והמזגן צלע. השעות התנהלו כתחרות רטינות, והם חיכו שהחתול ישוב לשעשע אותם כבעבר, עם מנהגיו החתוליים. "בואי רגע," אמר פתאום בעלה, "תראי מה אני רואה כאן." החתול השתרע על צדו על השטיח, מותש מהטמפרטורות הנוגשות, היא באה והביטה בעיניו, הן דיברו. "לא, תראי כאן," התעקש, "בבטן. יש לו כתם שחור, זה לא היה קודם. את הבאת חתול אחר. דומה, אבל אחר. חתול עם כתם שחור. לשלג לא היה כתם כזה, נכון ילדים?"

הילדים עמדו מולו נבוכים, הם הביטו בה ובו, ואז רכנו לראות. כתם בגודל שזיף בצבע שחור פחם היה על חלקה התחתון של בטנו. כשנגע בה הילד התקצף החתול ושלח כפותיו לשרוט את ידו, והיא החלה לדמם. "איי!" צעק הילד. "זה לא הוא,", קרא. "החתול שהיה לא שרט. הבאת הביתה חתול זר." הילדה החלה להתייפח, בשקט נושך לב, ואז ביללות טורדות מנוחה.

"תגיד, ירדת מהפסים?" היא רשפה אליו, "בטח שהיה לו כתם, אתה לא זוכר," להטה, "אתה בקושי ליטפת אותו גם ככה, למה שתזכור, את זוכרת," פנתה אל הילדה, "איך הוא לא אהב שנוגעים לו בבטן? שכחתם, אבל אני זוכרת, היה לו ועוד איך."

"היה לו? כן, אני חושבת שהיה לו," אמרה הילדה מהורהרת, "אני בטוחה שהיה לו, כן, הוא פשוט לא אהב להראות את הבטן." היא נראתה מבולבלת. ניסיונה עם חיות מחמד כבר הניב עוגמת נפש גדולה פעם עם הגורה שהתפגרה להם בבית. האם קיוותה שהיא כבר שכחה, אבל היא זוכרת, היא זוכרת איך בלילה שקדם למותה השתחלה הגוּרה אל מתחת לשמיכה של הילדה הישנה ושכבה לצדה בעיניים פקוחות. "בואי, בואי תראי את זה," הפציר בה בעלה שביקש להעיר את הילדה ללימודים. זו הייתה שמיכת צמר דקה, "איזה יצור היא, בעל חיים תמהוני," בעלה גיחך, אבל נדמה לה שסמרה פלומתו. כמה שעות לאחר מכן, כשחזר הביתה, ימצא אותה שרועה באלכסון בארגז החול שנקנה שלושה שבועות קודם, כשהכניסו אותה הביתה, גופה השחור דומם ורפוי.

בלילה ההוא לא הצליחו להירדם. לא דיברו על החתולה שנסע לקבור לבדו בחולות ליד הים, ולמעשה כמעט לא דיברו בכלל. תמונות מתחלפות של דמותה שבו וצפו במוחה, החיה הזעירה, אולי עשרים סנטימטרים כולה, על אבני החול האפור וסביבה גללים, ולסירוגין התכנסותה האנושית תחת השמיכה מול הילדה, אולי ידעה שאלו שעותיה האחרונות.

החתול גרגר בעוצמה והתהפך על בטנו. כעת היה שלג טהור. בעלה נראה ספקן, "לא זוכר שהיה כתם, אולי יש תמונות שאפשר להשוות?"

"איך תמצא תמונות אם הוא לא אהב להראות את הבטן?" השיבה בזעף. "טוב, אם אתן אומרות," הפטיר. "בוא שלג," קרא בצהלה אל החתול, "בוא נלך לחדר." החתול הפנה אליו את אחוריו ועיכס מעדנות על כריותיו. "הוא לא מתנהג כמו שלג," אמר הילד וחיוך דק של סיפוק נתלה בזויות שפתיו. "בוא נקרא לו שלג מדומה," אמר אביו.

בימים הבאים המתח חתר מתחת לרצפת הבית ככריש. היא התבוננה בחתול בתוכחה, ובלבה נזפה בו, "תגלה לו, תגלה כבר שזה אתה." היא נאחזה בסימנים נזילים, כך היה מתמתח, כאן היה מתעגל ושם היה שורט והיא שבה וטענה בבית, זה סימן. בעלה ובנה שהחרה אחריו לעגו לה. הפנים שלו הרבה יותר רחבים, והוא אוכל פי שלוש מהחתול האמיתי. היא הבחינה שהחתול נעשה תוקפן יותר. הוא כבר לא הרשה שילטפו אותו, מעניק בכך טיעון מנצח חזק במיוחד לגבר. "הוא היה מתלטף!" הוא שב ומטיח, "לא כמו זה, הבאת הביתה חתול חדש והרבה פחות חביב, שלא נותן אפילו ללטף אותו," קבל בטינה. "הימים בחוץ עשו אותו כזה," השיבה, "הוא עבר משהו, צריך לתת לו זמן לחזור."

ובוקר אחד אמר לה: "יכולת לקחת כל חתול ולהחליט שזה שלג. זה כמעט מעליב. יום אחד תביאי לכאן גבר נמוך עם שיער שחור ותחליטי שזה אני," הוא גיחך והמשיך לגלח את זיפיו מול המראה, הסכין חורטת על עורו באוושה מרגיזה, "כן, גם אותנו תחליפי יום אחד," הוא צחקק.  

אחרי שיצא מהבית אל העבודה היא נטלה ספוג. חתולים שונאים מים, וגם שלג תיעב אותם. היא הספיגה את הספוג בסבון הנוזלי, התקרבה אל החתול, שישן בתנוחת הבייגלה האהובה עליו, ושלחה יד זהירה אל הבטן, בערך באמצע הגוף, והחלה להחליק את הספוג מעלה ומטה. קול הגרגור שהפיק ואי תזוזתו עודדו אותה, היא שפשפה את הבטן השעירה ופתאום, זה לקח שתי שניות, החתול פקח עין ועוד אחת, הביט ישר אליה ואז באבחה נשך את גב כף היד המשפשפת. היא צעקה, הספוג השתחרר והוא אחז בו בארבעת כפותיו שלופות הציפורניים. החתול הצמיד את הספוג אל בטנו בכפותיו ופורר אותו בציפורניו לפרורים דקים. לא היה לה שום סיכוי לראות אם צדו הפנימי התכהה.

בימים ההם דיברו על עניין אחד, זהותו של שלג. הם נחלקו לשני מחנות, האם והילדה טוענות בלהט ספוג עלבון להגנת השלג המקורי, מתנצחות עם האב והילד, שהעלו שוב ושוב ספק והצביעו על סימנים בהתנהגותו. האב החל לכנותו בלעג "פסבדו שלג", או "שלג מדומה, בוא הנה," והצחוק הלעגני שלו הקפיא אותה. ברגעים אחרים גם בה התעורר הספק, וכשזה תקף אותה, הרגישה חוסר יציבות קיומית, היה נדמה לה שהיא שומעת פתאום קול בירכתי ראשה, את הקול של אמא שלה המתה, קוראת כמו פעם: "דבורה, תסגרי את החלונות, יש רוח פרצים!" ותכף שבה ודבקה בלהט בסימנים שלה לזהותו המקורית של החתול.

בלילה העשירי לשובו, לפנות בוקר, חלמה: החלון היה פתוח ורוח פראית חדרה מתוכו. פתאום הגיח בו שלג, המקורי, האבוד, שלג ללא הכתם, עמד על אדן החלון ובן רגע זינק אליו שלג החדש, המוכתם, המתחזה, והם החלו להתכתש בחתוליות פרועה ויללות אימים ביקעו את החלום, היא זכרה את הסחרור המרהיב באוויר של הגופים החתוליים הפרוותיים, הצחורים. הם יהרגו אחד את השני, התחלחלה, כשמעליהם תלוי הירח המכורכם.

5.  משתה כיד המלכה

לפני ששבתי לאֵלַה, עברתי בדוכן והכנתי קפה שחור עם הל, למקרה שאתקל שוב במוחמד, האח המטפל. זה כבר ינטרל אותו. חנופה – טריק בסיסי ברכישת אמון בין קבוצות עוינות בעת המודרנית. שמתי לב שנעלמו כמה גביניות, ללא ספק היה זה הדרעק מחנות הספרים. לא נורא. כל חתול ביג'י יומו. הנה, אני יודע משהו בערבית.

שוטר שחלף על פני גרם לי לקפוא על מקומי. התעכבתי כדי לא לעלות איתו באותה מעלית. מוטב לי לשמור על פרופיל נמוך. זה אפילו טבעי לאדם נמוך כמוני.

סביב מיטתה של אֵלַה התקיים קוניסליום. להקת קרקרנים בחלוקים לבנים הסתופפו מעל לאישה שלי. גם מוחמד היה שם. תירוץ מעולה להכנס עם משלוח הקפה ולדלות מידע חדש.

כמו שחקן התכוננתי לכניסה שלי. ידעתי שעלי לגלם דמות משנה – בשום אופן לא דמות ראשית (הדמות הראשית עלולה להגיע לכלא בסוף ההצגה הזאת, על רצח). שיננתי את שורת הפתיחה.

הבריסטה (למוחמד, כמכר ותיק): "ודאי שהזמנת קפה שחור עם הל – אתה, כן. כן, אתה. אתה הזמנת, הרי לא הייתי טורח ועולה לפה סתם כך, יש לי עומס בדוכן. כנראה פרח מזכרונך, מוחמד, אתה הרי מסור כל כך לחולים." אבל עוד אני עובד על החיוך – הופיעה אישה אסרטיבית, אולי ראש המחלקה, מלווה בשוטר מלמטה.

חמקתי בין הווילונות אל מיטת המאושפזת הסמוכה. תמונת המצב: השוטר עלה לפניי אבל הגיע אחריי, הוא כנראה שוחח עם האסרטיבית. על מה? מה הם כבר יודעים? האם שמי כבר הוזכר? הצגתי אותו בפני מוחמד. טעות חמורה. חזרתי מברלין לפני שלושה חודשים, אני עם אלה קצת יותר מחודשיים בסיבוב הנוכחי… בעצם, אני יודע בדיוק כמה זמן אנחנו בסיבוב הנוכחי – 70 ימים. האם השארתי בדירתה משהו שעלול להסגיר אותי?

"מרדכי, זה אתה?" לחשה מתחתי מאושפזת זקנה שכמו התכווצה בתוך המיטה שלה, עיניה כשני פרחי פרג, אדומים.

לא עניתי, ניסיתי להאזין לרופאים מעל מיטת אלה.

"אחות נתנה לי זריקה כואב." המשיכה הזקנה.

"עד החתונה זה יעבור." סיננתי כדי להשתיק אותה.

היה שם רופא שהחמיץ קריירה אופראית כבס-בריטון. בין היתר נשמעה המילה "אמוקסיה" או "אנוקסיה".

"מרדכי…"

התייעצתי טלפונית עם ד"ר גוגל. קראתי על אנוקסיה ועל היפוקסיה ועל מחסור בחמצן ברקמות המוח ועל רשלנות רפואית… עיני רפרפו על האותיות בלי להבין דבר.

"אני מבין… אני מבין… אני מבין…" אמר שם מישהו. זה כבר היה קול צפצפני, כמו של ילד. אולי זה השוטר? ומה הוא הבין כל כך האידיוט? מי שאומר שלוש פעמים אני מבין, סימן שלא הבין דבר. במקום להבהיר זה רק החשיך את המצב.

"מרדכי, אתה יודע מה אני חושבת – האחות שעשתה לי ככה כואב, היא לא אחות בכלל, היא בתחפושת!"

"היא אחות, היא אחות." לחשתי.

"איך אתה יודע, יש היום תחפושות מאוד דומות, תופרים את זה בסין והסינים יודעים לעשות שאחד יהיה דומה לשני… אני מפחדת שהיא נתנה לי רעל."

"הכל יהיה בסדר, את תיכף מבריאה ויוצאת מפה, את נראית מצוין."

"מרדכי, מה זה? שנים לא אמרת לי ככה."

"אז הנה, אני אומר. עכשיו שקט, תנוחי."

הזקנה השתתקה בחיוך מלא סיפוק.

הלוואי שאלה פשוט תקום ותגיד: מה אתם עושים מעלי, חבורת נחשים? איפה משה שלי? זוזו, אני הולכת הביתה.

"מרדכי…"

אני אחנוק את הזקנה הזאת. מה זה משנה כבר מאסר עולם אחד או שניים?

"קודם עבר פה איש נחמד ונתן לי יין לקידוש ונרות. שמתי במגרה, תקח הביתה שיהיה לשבת."

פתחתי את המגרה. יין פטישים וזוג נרות שבת עם תפילה מצורפת. פתחתי את היין ולגמתי ארוכות. אולי בכלל הייתי צריך ללכת הביתה ולהשתכר עד דלא ידע? אולי הייתי צריך להתחפש לאח כדי שלא יבדילו בין מוחמד לבין משה? אני מבזבז את הזמן שלי פה – בכל דקה שחולפת אלה צוללת עמוק יותר אל החלום שממנו איש לא התעורר.

"מה זה מרדכי, אתה שותה בלי לברך? אולי גם אתה לא מרדכי? אולי אתה מרדכי בתחפושת?"

"ברכתי, ברכתי. את לא שומעת טוב."

"אבל זה אתה, מרדכי?"

הצצתי בשלט במיטתה:

"בטח שזה אני, אסתר, אסתרקה שלי, מי אני אם לא אני?"

"נו, אם אתה זה אתה ואני זה אני – זה טוב מאוד."

"בהחלט. שמחה וצהלה." אמרתי והיטבתי את השמיכה הדקה על גופה השברירי. בתוך רגעים ספורים שקעה בתרדמת הזמנית שאנחנו מכנים שינה.   

4. ימי בראשית 

       

לפני שפגשתי את אֵלַה חלמתי אותה בהקיץ. בחלומי היא הופיעה כפי שהיא במציאות, לפרטי פרטים. ידעתי שהיא תהיה גדולה כבת ענקים, ידעתי שתהיה קרה בצפון וחמה בדרום, ידעתי שאאלץ לכבוש אותה בכוח. ידעתי שאני הנבחר שלה ושהיא המובטחת שלי.

הייתי אז עבד למורים בתיכון, למרות שהייתי בנו של המנהל. ואולי דווקא משום כך. בניתי פירמידות של תירוצים לנוגשים שמיררו את חיי בפרך. מלבד שתי מורות – שפרה לתנ"ך ופועה, כימיה, תיעב אותי כל הצוות הפדגוגי. את כל מררתם על אבי שפכו עלי. "משה, אתה חולם! משה, קום! בוקר טוב, משה!" צווחו עלי והשליכו אותי מעולם חלומותי אל יאור המציאות. כל פעם משיתי את עצמי החוצה וחזרתי לדמיין את אֵלַה, שטרם הכרתי.

חברים לא היו לי, אולי בגלל הגמגום. פעם כמעט רכשתי חבר כשהסתבכתי בתקרית אלימה. אני שבורכתי בגוף חסון אך נענשתי בנפש עדינה – הכיתי מורה. זה היה ביום קיץ רותח, כשהמוח נוזל החוצה מתוך הגולגולת. עברתי במסדרון צדדי שומם ונתקלתי במורה שנטפל לתלמיד מכיתה נמוכה. הוא לא הציק לו – הוא התחיל איתו, ליטף את שיערו ולחש משהו באוזנו. התקרבתי ושאלתי אותו מה הוא עושה בדיוק. הוא התפתל – באיזו זכות אתה מדבר אלי בטון כזה. שאלתי שוב "מ… מ… מ… מה אתה עושה בדיוק?" הוא לגלג על הגמגום שלי. הכנסתי לו אגרוף – ישר לגרון. זה מקום מאוד אסטרטגי. המורה השתנק ונפל. הייתי משוכנע שזה הסוף שלי, אבל המורה לא דיווח על כך לאבא שלי. התלמיד הצעיר לא הפך לחבר, הוא אפילו התחמק ממני. איפשהו, אני יכול להבין אותו.

החלום על מישהי שתחלוק איתי את כל הכמיהות הסודיות שלי, שתהיה לי בית, שתוציא אותי מעבדות לחירות התעצם. ואז היא הופיעה. כאילו בראתי אותה בכוח הרצון. היא ישבה בקפה מול בית הספר. תמיד במשקפי שמש. תמיד עם ספר ביד. תמיד באותה שמלה מפוספסת בכחול ולבן. נערה גדולה מדי מכדי שתטמע בהמון. ביום הראשון התיישבתי כשלושה שולחנות ממנה – שתיתי אספרסו קצר. ביום השני התיישבתי במרחק שני שולחנות ממנה ושתיתי אספרסו ארוך. ביום השלישי התיישבתי בשולחן הסמוך לה והזמנתי הפוך עם הרבה קצף.

"לפי ההתקדמות שלך אני מבינה שמחר תתיישב עלי?" היא חייכה.

תמיד חיפשתי מישהי חצופה יותר מהמחשבות שלי. חוויתי אז את אחד מהתקפי הגמגום החזקים ביותר. לאחר כמה מפגשים איתה לא שבתי לספסל הלימודים. שנינו שנאנו את הים ואהבנו חנויות ספרים שאפשר לשתות בהן קפה. למעשה אז התאמנתי על האיורים הראשונים שלי בקצף.

כל פעם מצאתי תירוץ אחר להמנע מבית הספר: סיפרתי שיורד לי דם מהאף, שיש לי כינים, שאני מתעוור ויש לי חושך בעיניים, שלחו אותי לבדיקות ולא מצאו כלום, כמובן. טענתי שאני חולה אנוש, שנתקפתי שחין, דֶבֶר – הריבים בבית הלכו וגברו. שמעתי בת קול – לך לך מעצמך ומבית הוריך אל הבחורה הזאת אשר הראיתי לך. אחרי שטעמתי מכרטיס האשראי האסור וקניתי לי ולאֵלַה בגדים, ספרים ומערכת תופים (חלום ילדות שלה, מתברר) – גורשתי מגן העדן של בית הורי. אבא שלי היה איש חינוך מהדור הישן. הוא האמין במעשים, לא בהסברים.

"משה… משה… משה…" אלה טעמה את שמי שוב ושוב, בלחישה, בקול רם, במלמול, במלעיל, במלרע ולראשונה בחיי הרגשתי שאני ומשה חד הם. כמו מרגלים נשלחו אצבעותי לתור את גופה, החזק הוא אם רפה, הטוב הוא, אם רע, גיששתי ומיששתי השמנה היא, אם רזה. התחזקתי ולקחתי מפירותיה. גופה הגדול, המופלא, האינסופי היה לי נווה מדבר, סגדתי לעגילי הזהב שלה, הנה הר סיני והר המוריה…. ודרומה משם… הפרדס המתוק – הפשטתי אותה, ניחשתי בה רמזים, דרשתי ממנה לחשוף את סודותיה. כשראיתי לראשונה בין רגליה את האדום האדום נאלמתי דום. הצצתי ונפגעתי. לא בקלות כבשתי אותה. בתחבולות כבשתי. והיא זבה חלב ודבש. בקירבה הראשונה בינינו הכל היה רך ושקט ולא היה שום רמז לבאות, למלחמות שותתות הדם והעונג בשדה הקרב שלי ושל אֵלַה.

כעבור ימים ספורים גיליתי בתוכי צורר, תליין, פרעה. היא לימדה אותי להיות לה אדון. מתברר שאת הסטירה הראשונה זוכרים לא פחות מאת הנשיקה הראשונה. עשיתי בה שמות, רדיתי בה והזדעזתי מעצמי. אל תפחד, חזק יותר, אני יכולה לעמוד בזה. אני רוצה בזה. אתה רוצה בזה. מאין באה חדוות ההתעללות? מאין האגרסיה המתפרצת? הלהט המשלהב שאינו יודע שובע? תשאלו, איך אישה חיה עם אדם שמצליף בה בלילה ובבוקר מכין לה קפה? הרשו לי לענות במשל: האדמה נחפרת ונחרשת, דשים ובוטשים בה, חורצים והופכים בה, באתים, במכונות, ברגליים ובפרסות, ועדיין היא נותנת פירות ומחזירה אהבה, לא? זו דרכו של עולם. אני מזכיר בהזדמנות זאת שהסיפור הנוכחי אינו משל.

מרתק מכל היה, שאחרי שלמדתי להיות אדון לשפחה, למדתי להיות עבד למלכה. הייתי קנה רצוץ, כלב כנוע, עֶבֶד עִברי. יום אחד, באמצע הרחוב, הסירה את נעלה וסטרה בפני. היא פקדה עלי לרדת על ברכי, לקרוע קרע בחולצתי, לזרות אפר על ראשי ולקונן על עצמי ואז ירקה עלי והלכה. ואני דידיתי אחריה על ארבע. תשאלו איך גבר יכול לחיות עם אישה שסוטרת לו בנעל ויורקת עליו ואחר כך מבקשת ממנו שיכין לה קפה – כמו שחייל יזיע, יקיז דם, יקריב את איבריו, נפשו, חייו וישאיר את הוריו וילדיו שכולים למען ארצו, ועוד ישלם לה מסים ויקרע את גרונו בשירת ההמנון – ככה! ואני מזכיר שזה לא משל!

לא היו לנו חוזים וסעיפים, לא השתמשנו באביזרים קנויים, רחמנא ליצלן, ולא קבענו מי הוא מי. הונחנו על ידי פרצי אלימות משתנה, ליטופים, דגדוגים ונשיקות המתחלפים בשריטות, סטירות ויריקות. שנאנו את הים, אבל אהבנו לטייל על גדות הירקון בלילה. סרחון המים גרם לנו לחשוב שהירקון מזיע. נהר מיוחם. לא חזרתי יותר הביתה להורי, עזבתי לעד את סיר הבשר.

"נראה לי שאני בהריון. אני בשבוע השמיני או התשיעי…" היא פתאום אמרה.

"את רצינית?" לבי החסיר שמונה או תשע פעימות.

"אל תבהל, אסור לאנשים כמונו להיות הורים. אנחנו גונבים אוכל ב-AMPM. זאת לא דרך לפרנס משפחה." 

ישבנו בתור לרופאת הנשים. אלה ליטפה את בטנה מבלי משים.

חטטנית עם שיער בצבע משתנה החליטה לברך אותנו: "את בהריון? שיהיה במזל ואל תעצרו באחד, כמו כל הצעירים היום. ילד צריך אח."

"שמעת על קין והבל?" שאלתי אותה ונכנסנו לרופאה לקבל הנחיות להפלה.

"אני אוהב אותך," לחשתי לה בחדר ההתאוששות.

"אני אויבת אותך," ענתה לי, מסוממת, אך חריפה כתמיד.

"לא נורא, עברנו את זה." ניסיתי לרכך.

"זה חורבן בית ראשון. הבית שלא היה לנו."

"חורבן הבית הראשון ארע בגלל עבודה זרה ושפיכות דמים." התפלספתי, מחפש שביל המלטות מהקדרות.

"נו, בדיוק." ענתה קודרת. "עבדנו עבודה זרה ושפכנו דמים."

חיינו יחד חיים סוערים, אבל מתברר שגם להר געש יש שגרה. אלה עבדה תקופה קצרה בדוכן מיצים, זה נגמר כשהיא שפכה שייק אנטי-אייג'ינג על גבר מזדקן. אני עבדתי בחנות ספרים משומשים ולימדתי את ילדי השכנים לנגן תופים.

גרנו בדירה של סבתהּ ז"ל. היתרון – אין שכירות, החסרון – סבתהּ ז"ל. רוחה שרתה על כל פריט בדירה: מקערת בדולח לסוכריות, עד צלוחיות קרמיקה מאוירות, מספלים חומים ועבים ועד לרדיו מקולקל, סבתא היתה בשעווניות הפרחוניות, במפות התחרה, במצעים המחוררים. אבל היו גם קרחות יער בעולמה של הסבתא, חללים שהעידו על חילול המקום שהתרחש לפני שעברנו לשם.

כשהוענקה לאלה הדירה, על פי צוואת הסבתא, צבאו עליה קרוביה וחמסו מכל הבא ליד. הם כל כך נעלבו שהנדל"ן הוענק דווקא לאֵלַה שהם יצאו למסע ביזה של פסלונים, גלויות, תמונות, ספרים, תקליטים, והותירו רק רהיטים חבוטים וכלי מטבח משומשים. אֵלַה הצילה מידיהם בדרך נס חנוכיה עתיקה (אני טענתי שזו מנורה – רבנו על זה המון). בחנוכה הדלקנו נרות ואפילו שרנו שירים. הנרות האלה שימשו אותנו לסיפוק מיני לפני שהספיקו לזלוג עד לחצי מגובהם. זה גם קטע את הדיון על השאלה הנוקבת – האם זו חנוכיה או מנורה ומה ההבדל בכלל.    

שכבנו, רבנו, גנבנו, עווינו, חטאנו, פשענו, עישנו בלי סוף והשתעממנו. נדמה שהאלימות במיטה גלשה אל מחוצה לה. לא פעם מצאתי את עצמי סוטר ואף סטור בלי קשר למין. הריבים היו תמיד קטנוניים. כל צד סבר שנצחון האחר יבטא עוולה של אמת, חוסר צדק עולמי. הטחתי אותה בכוח על הארון והיא נחבטה ברצפה, היא ניסתה לחנוק אותי עם כרית, נעלתי אותה בשירותים, היא השליכה עלי מאפרת זכוכית. ופגעה. ואז היא שוב נכנסה להריון.

יזמנו הפלה נוספת בטיעון שאין בינינו אהבה שתספיק לילד. ההפלה הזאת זכתה לכינוי הרשמי "חורבן בית שני" אשר קרה כזכור בשל שנאת חינם. ואכן – שנאנו. לחינם. כמו שאהבנו, ככה שנאנו. ואיבדנו את הבית השני שיכול היה להיות לנו. כשחזרנו מהפרוצדורה הבלתי נעימה, מחוסלים מעייפות, גילינו שפרצו לנו לבית. גנבו הכל, אפילו את המנורה-חנוכיה. 

פעם הריבים היו מלהיטים אותנו. עכשיו זה נגמר בבדלי סיגריות בספלי קפה, בחוסר שינה, בבהייה מהחלון על חיים של אחרים. בגיחות לזבל שהתארכו, בדמעות משפילות, בהשפלות אמיתיות, בחוסר חן, בחוסר חשק. הפסקנו לשכב. בכלל. כמעט לא דיברנו.

ואז הגיעה הגלות. ברחתי. לקחתי כסף מאמא שלי, אמרתי שזה עבור הפלה. היא לא הכירה את המחירים בשוק ובטח שלא את העמותות שכבר סייעו לנו בעבר בחינם ונתנה לי כמה אלפים. הבטחתי לעזוב את אלה ולחזור הביתה. באמת עזבתי את אלה. אבל עליתי לרכבת לנתב"ג.

לאן אַגְלֶה את עצמי? אשור, בבל, רומא? טסתי למעוז הגלות – ברלין. הייתי בן 27 והיה לי כסף לתקופה קצרה בהוסטל עם שותפים לחדר. זהו.

מהר מאוד נכנסתי למשבצת התושב הזר, הישראלי בברלין, כובש פלסטין, אוטו-אנטישמי, היפסטר, סטלן, דור ה-Y, יהודי שיש לסלוח לו (למרות שהמשפחה שלי לא מהצד הזה של השואה, אני ממוצא מצרי-עירקי), והכינוי האחרון והיחיד שבאמת ייצג אותי – בריסטה. על גדות הריין ישבתי גם בכיתי. דמיינתי את אֵלַה מתעוררת וקוראת לי מאה פעם לפני שהיא קמה לחפש אותי בדירה ומגלה שאינני. עברה שנה, ועוד שנה ועוד שנה… צללתי והתבוללתי אל תוך בבל-ברלין.

עכשיו נדבר על משבר זהות, ילדים. תחתכו לי את הזין אם אני יודע במה אני בדיוק יהודי. המוהל לא בדק אם יש אמונה בלבי. עליתי לתורה בשביל סבתא עליזה השם יצרור את נשמתה בצרור מפתחותיו. אז אני יהודי כי מוצא חן בעיני בשביס-זינגר? וודי אלן? יחזקאל הטרגיקון? גם אריסטו מעניין, אז מה? אני מתיוון? מתחתן רק עם יווניות? נעלב כשמעליבים אותן? אוף – קחו את הרגליים ותברחו, הכל דמגוגיה! לא יהודי ודי. אזרח העולם. בריסטה!

אבל בלילה, בחלום, המשכתי להתפלל בשפה שרק אני ואלה דיברנו. שרתי לה (מי שר בחלום?) זה התחיל יפה, מנגינה רכה שהפכה מהר מאוד משיר השירים לדיר חזירים, שוט השוטים, סיוט הסוטים וקמתי מזיע כמו יהודי שהתנדנד בתפילה מאז שחר הימים.  

בגלות ביקרתי במועדון סאדו-מאזו. יש שם הרבה, כל כך הרבה שלא מתחשק להכנס. הארגון עורר בי בחילה. השתתפתי במה שקרוי "סשן". יש מילת בטחון, הסבירו לי וביקשו לחתום על חוזה מרובה סעיפים – התגעגעתי לקהילה הקטנה שלי ושל אלה.

יצאתי תקופה עם בובנאית פולניה עשויה פורצלן והיה לנו סקס שקט וחביב אבל פעם נרדמתי באמצע, כשפקחתי עיניים היא כבר לא היתה. היו עוד נשים אבל לאף אחת לא סגדתי, לא העליתי זבח ולא צמתי כדי שתסלח לי. אחרי.. כמה שנים הייתי שם? עשר? אלפיים? חזרתי. למה חזרתי? מכיוון ש – רק רגע…

כמה זמן אני יושב על הספסל הזה ומעלה זכרונות? אולי אֵלַה קמה בינתיים?

אני לא רואה נוכחות משטרתית ליד הדוכן, לא כיתרו את בניין הלב, אין מצור על המחלקה, עוד לא עלו עלי, לא דולקים אחריי, הטלפון בכיס שלי לא מתפוצץ מצלצולים, אין הודעות על זימון דחוף לתחנה הקרובה לביתי, בקיצור – רשלנות פושעת מצד המשטרה! מה זה פה, הפקרות? אישה נמצאת בדירתה ללא הכרה, על גופה סימנים לאלימות – נכון, כתוצאה ממעשה אהבים, ועדיין – לא בודקים מי, מה, מתי?

המעשה הקלאסי יהיה לחזור לזירת הפשע. לא התכוונתי לעשות את זה. מה איבדתי שם? סדין שאני עצמי הכתמתי? חתול שחור שלא אכל יומיים? קיללתי את עצמי בגרמנית והצגתי לעצמי שאלות קשות: אתה מבין שטבעת החקירה מתהדקת על צווארך (מי הלשין עלי – החתול?) אתה מודה שהיית בדירת הקורבן וחנקת אותה בגרביון (לבקשתה!) בשעת מעשה האהבים והסתלקת מהמקום (נישקתי אותה קודם, כבוד השופט, נישקתי! – עדות לכך שחשבתי שהיא ישנה שנת מלאכים – יש לי לא מעט סטיות, אבל אני לא נקרופיל!) ואם אלה עצמה תתעורר? לא חסרים סיפורים על אנשים שהתעוררו מתרדמת. האם תפליל אותי? לא. אלה תסביר לכולם שאני והיא זה זיווג משמיים, אני לדודי ודודי, כלומר, היא לדודה ואני… אני דודה והיא… אני חייב לרוץ להעיר אותה – אחרת אני הופך מבריסטה לאסיר-עולם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty