search

כאן בעיר חי נסיך שזרועו השמאלית כשל כל אדם וזרועו הימנית כנף ברבור.

הוא ואחד-עשר אחיו נהפכו לברבורים בידי אם חורגת שופעת נאצות, שלא היתה לה כל כוונה לגדל את תריסר הבנים של אשתו לשעבר של בעלה (שפניה החיוורים, המבוישים, בהו במבט חלול מדיוקן אחר דיוקן; שהריונות אין קץ הביאו עליה את סופה בטרם מלאו לה ארבעים). שנים-עשר נערים שוחרי מדון ויהירים; שנים-עשר אגואים שבריריים ורעבתנים; שנים-עשר מתבגרים – שהוצגו כולם בפני המלכה החדשה בתור חלק שגרתי מתפקידה. האם אנו מאשימים אותה? מאשימים, באמת?

היא הפכה את הנערים לברבורים, וציוותה עליהם לעוף משם.

הבעיה נפתרה.

על מספר שלוש-עשרה היא חסה משום שהיתה בת. הצעירה ביותר. אם כי תקוותיה של האם החורגת בנוגע להסתודדויות חשאיות ולמסעי קניות ארוכים התפוגגו די במהרה. אחרי הכול, מדוע שנערה לא תפגין אלא זעף וקוצר רוח כלפי האישה שהפכה את אחיה לציפורים? ולפיכך – לאחר כמה גילויי סבלנות רחומה לנוכח שתיקות זועפות, וכמה שמלות נשף שנרכשו ולא נלבשו מעולם – המלכה הרימה ידיים. הנסיכה חייתה בטירה כמו קרובת משפחה נסבלת שירדה מנכסיה, וקיבלה מזון וקורת גג, אך לא אהבה.

תריסר נסיכי הברבור חיו על סלע הרחק בלב ים, והורשו לשוב לממלכתם רק יום אחד בשנה, לביקור שעורר ציפייה קצרת רוח, אך גם מבוכה בקרב המלך ויועציו. קשה לצהול ליום אחד בחברתם של בנים, שהיו פעם חסונים ועזי נפש, ובהפוגה השנתית היחידה הזאת לא יכלו אלא לצווח, לחטט בנוצותיהם, לנקר חרקים זעירים ולחבוט בכנפיהם ברחבי חצר הארמון. המלך היה מעמיד פנים כמיטב יכולתו שהוא שמח לראותם. המלכה היתה נתקפת בדיוק אז באחד מכאבי הראש הקשים שלה.

שנים חלפו. ואז… סוף כל סוף…

באחת מאותן חופשות שנתיות של נסיכי הברבור, הסירה אחותם הצעירה את הכישוף, לאחר שקבצנית שפגשה כשליקטה אוכמניות ביער לימדה אותה שהמַרפא היחיד לקללה שהופכת אדם לברבור הוא מעיל עשוי סרפד.

עם זאת, היה על הנערה לסרוג את המעילים בסתר, משום שהמעילים (כך לפחות אמרה לה הקבצנית) אמנם אמורים להיות עשויים סרפד, אבל רק סרפד שנקטף בבתי קברות אחרי רדת החשכה. אילו נתפסה הנסיכה קוטפת סרפדים ממצבות אחרי חצות, האם החורגת ודאי היתה מאשימה אותה בכישוף ומצווה לשרוף אותה כאחרונת ערימות האשפה. הנערה, שלא היתה טיפשה, ידעה גם שאין מה לסמוך על אביה, שעד אז כבר טיפח בסתר לבו משאלה (שלא הודה בה אפילו בפני עצמו) להיפטר מילדיו כולם.

מדי לילה התגנבה הנסיכה לבתי קברות בסביבה ללקט סרפדים, וימים שלמים ארגה אותם למעילים. בדיעבד מתברר שהיתה זו ברכה משמיים שאיש בארמון לא התעניין בה ובמעשיה.

כאשר עמדה לסיים את המעיל השנים-עשר, ראה אותה הארכיבישוף המקומי (שלא נשאל למעשיו שלו בבית קברות בשעת לילה מאוחרת) בשעה שליקטה סרפדים, והסגיר אותה. המלכה איששה את חשדותיה (הנערה הזאת, שלא חלקה איתה ולו סוד בתולי אחד, שהפגינה אדישות גמורה כלפי נעליים משובחות מספיק להציגן במוזיאונים). המלך הִסכין, ולא במפתיע, בתקווה שיצטייר כאדם חזק ולא רגשני, מלך אמיתי, מלך המסוּר להגנה על עמו מפני כוחות האופל עד כדי כך שיסכים להוציא להורג את בתו, אם בזאת יגן על נתיניו מפני סכנה, קללות ושינויי צורה שטניים.

ואולם, ממש כשעמדו להעלות את הנסיכה על המוקד, ירדו מן השמיים מכוסי העשן נסיכי הברבור, והנסיכה השליכה עליהם את המעילים. לפתע פתאום, במפץ פיצוח רועם, מתוך משב מנצנץ של רוח, ניצבו בחצר הארמון תריסר גברים צעירים ונאים ביותר, עירומים תחת מעילי הסרפד שלהם, ורק כמה נוצות לבנות מרחפות סביבם.

בעצם…

… היו אלה אחד-עשר נסיכים מושלמים ללא פגע,  ואחד, השנים-עשר, שהושבה לו צורתו המקורית חוץ מפרט יחידי – זרועו הימנית נותרה כנף ברבור, משום שאחותו, שהופרעה ממלאכתה, נאלצה להשאיר מעיל אחד עם שרוול חסר.

דומה היה כי זהו מחיר זעום לשלם.

אחד-עשר מתוך התריסר נישאו עד מהרה, הולידו ילדים, הצטרפו לארגונים, ערכו מסיבות שריגשו את כולם, עד לאחרון העכברים שבקירות. האם החורגת התככנית, מובסת מול רוב רעשני כל כך, כל כך לא אימהית, פרשה למנזר בהעניקה למלך השראה לבדיית זיכרונות בדבר מחויבות ונאמנות אין קץ לבניו שצורתם שונתה, ובדבר חוסר אונים מול רעיה מרשעת – גרסה שהבנים אימצו בחפץ לב.

סוף הסיפור. "באושר ובעושר עד עצם היום הזה" ירד על כולם כלהב גיליוטינה.

כמעט על כולם.

האח השנים-עשר, האח עם כנף הברבור, נקלע לקשיים. אביו, דודיו ודודותיו, האדונים והגברות, לא רוו נחת מן התזכורת התמידית להתחככותם ביסודות מרושעים כל כך, לרצונם הנחרץ להוציא להורג את הנסיכה בשעה שניסתה להציל את אחיה.

יועציו של המלך התבדחו על חשבון הנסיך בעל כנף הברבור, ואחד-עשר האחים המושלמים הצטרפו בשמחה, והתעקשו שהם רק חומדים לצון. האחייניות והאחיינים הצעירים, ילדיהם של אחד-עשר האחרים, התחבאו בכל פעם שנכנס הבן השנים-עשר לחדר, וצחקקו מאחורי הספות והווילונות. נשותיהם של האחים ביקשו ממנו ללא הרף שישמור על איפוק בארוחת הערב (כשסיפר בדיחה היה מחווה בכנף, ופעם העיף ירך צבי שלמה אל הקיר).

חתולי הארמון נהגו לחשוף שיניים ולהסתלק בכל פעם שהתקרב אליהם.

לבסוף הוא ארז כמה חפצים ויצא אל העולם. התברר לו כי העולם אינו קל יותר מן החיים בארמון. הוא הצליח למצוא רק עבודות כפיים פשוטות. לא היו לא כישורים בעלי ערך בשוק (לנסיכים אין כאלה), והיתה לו רק יד עובדת אחת. פה ושם הביעה עניין אישה כלשהי, אבל תמיד התברר שהיתה לה איזו פנטזיה רגעית להיות לדה, או גרוע מכך, שקיוותה כי אהבתה תשיב לו את זרועו. דבר לא החזיק מעמד. הכנף עוררה מבוכה ברכבת התחתית, היתה בלתי אפשרית במונית. כל הזמן צריך היה לוודא שאין בה כינים. ואם לא נשטפה בכל יום, נוצה אחר נוצה, הפך צבעה מלבן שמנת של פרחי צבעוני לאפור מייאש, מוֹכי.

הוא חי עם הכנף שלו כמו שאדם אחר היה עשוי לחיות עם כלב שאימץ מכלבייה: מתוק, אבל עצבני ובלתי ניתן לאילוף. הוא אהב נואשות את הכנף שלו. הוא גם חשב שהיא מרגיזה, מקסימה, מעצבנת, מתישה, שוברת לבבות. היא הביכה אותו, לא רק משום שלא הצליח לשמור על ניקיונה או משום שעדיין התקשה לעבור בדלתות רגילות או מסתובבות בלי להיראות מגושם, אלא משום שלא הצליח להתעקש על כך שהיא נכס. לא קשה לדמיין זאת. בעיני רוחו הוא מכר את עצמו בתור מטמורפוזה משכנעת, אֵל צעיר, גאה עד שחצנות סקסית בסטייה האנטומית שלו: תשעים אחוזים בשר גבר רב און ושרירי, ועשרה אחוזים כנף מלאך מפוארת, מסמאת בלובנה.

"מותק, הדגדוג של הנוצות האלה ייקח אותך כמעט עד גן עדן, והחלק הגברי יכניס אותך בשערים."

הוא שאל את עצמו היכן הגרסה הזאת שלו. איזה מין חוסר תעוזה אחז בו בחלוף השנים, שבהן הלך והשמין וכתפיו שחו עד שהפך להתנצלות מהלכת? מדוע לא היה מסוגל לחזור לכושר, לאמץ סגנון, לצעוד בנונשלנטיות לתוך מועדון בחליפת עור נחש בעלת שרוול אחד?

"כן, מותק, בטח שזאת כנף, אני חצי מלאך. אבל תאמיני לי, כל השאר שטן טהור."

הוא לא הצליח לעשות את זה. באותה מידה היה יכול לנסות לרוץ קילומטר וחצי בשלוש דקות או ללמוד לנגן בכינור.

הוא עדיין בסביבה. הוא משלם שכר דירה כך או אחרת. הוא מוצא אהבה היכן שאפשר. בגיל מבוגר הוא נעשה אירוני ועליז כמו גבר קשוח שכבר ראה הכול. הוא אימץ לעצמו מין שנינות עצלה. הוא הבין שהוא יכול להידרדר למרירות, או לחלופין להיות מין חכמולוג שוטה. עדיף כך; מפחיד פחות להיות הבחור שמבין שצוחקים על חשבונו, הראשון שצוחק בסוף הבדיחה.

רוב אחיו שבארמון כבר נשואים בשנית או בשלישית. הילדים שלהם, שפונקו וטופחו כל חייהם, לפעמים מעיקים. הנסיכים מבלים את ימיהם בהשלכת כדורים מוזהבים לגביעי זהב או בשיפוד פרפרי עש בחרבותיהם. בערבים הם צופים בליצני החצר ובלהטוטנים והלוליינים מופיעים.

האח השנים-עשר יושב ברוב הערבים באחד הברים בשולי העיר, אלה שמאכלסים את האנשים שלא נרפאו לגמרי מהקללות שלהם, או שלא נרפאו כלל. יושבת שם האישה בת ה-300 שלא דייקה מספיק כשביקשה משאלה מהדג, ומצאה את עצמה זועקת, "לא, חכה, התכוונתי לחיות ולהיות צעירה לנצח" לעבר ים שפתאום התרוקן. יושב הצפרדע בעל הכתר הקטן, שאינו יכול לאהוב באמת שום אישה שמוכנה לנשק אותו ולהסיר את הכישוף. יושב הנסיך שבמשך שנים ניסה לאתר את היפהפייה הנרדמת שהוא אמור להעיר בנשיקה, ולאחרונה מתמסר פחות להר וגיא ויותר לרביצה בברים ולסיפורים ארוכים על הבחורה שחמקה מידיו.

בברים כאלה, אדם בעל כנף ברבור אחת נחשב בר מזל.

חייו, הוא אומר לעצמו, אינם הגרועים שבחיים האפשריים. אולי זה מספיק. אולי זה כל מה שאפשר לקוות לו – שרק לא יהיה יותר גרוע.

לפעמים, בלילות, כשהוא כושל הביתה מרוסק (יש הרבה לילות כאלה), צולח את חמש הקומות אל הדירה שלו, מדליק את הטלוויזיה ומתעלף על הספה, הוא מתעורר כעבור שעה, כשאור ראשון מאפיר בחרכי התריס הוונציאני, רק הוא וההנגאובר, ומגלה שהוא עטף לעצמו בכנף את הבטן והחזה; או שבעצם (הוא יודע שזה לא אפשרי, ובכל זאת…) שהכנף התקפלה מאליה, מרצונה החופשי, וכיסתה אותו, גם שמיכה וגם בת לוויה, תושבת זרה מסורה שלו, מפצירה ונלהבת ומציקה ממש כפי שעשוי היה להיות הכלבלב ההוא מהכלבייה. חיית הטוטם האיומה שלו. הנטל שלו, חברתו למאבק.   

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי, עד כמה שמשהו מעולם המדע יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו, עד כמה שמשהו מממלכת המתים יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו. הפרגוד הזה אמנם אינו מוצג לראווה במוזיאון לתורת התברואה והרפואה והתרופות, אבל בכל זאת מוצג שם פרגוד שנבנה באותה צורה. את לחצני המצוקה שמתאימים לפרגוד הזה עדיין אפשר למצוא ולקנות היום במעט כסף, אחרי יותר משמונה עשורים, אצל סוחרים בציוד טכני ישן לא רק באוסטריה, אלא גם במקומות רבים במרכז אירופה שלנו, שקמה לה לתחייה, למרבה השמחה.

מאחורי הפרגוד, מאחורי שעוונית ומאחורי קורות עץ ערבה מסוידות בלבן, כאשר ראשו המאפיר נמצא מתחת ללחצן של פעמון המצוקה, בערך במרחק של זרוע אחת ממנו, שוכב בלילה שבו מתרחשת המעשייה איש בן יותר משישים במיטה, איש שבשעתו כבר היה ידוע, ושכעבור זמן לא רב עתיד להיות מפורסם, והיום, זמן רב אחרי מותו, עדיין מרבים לשבחו, ובאותו ערב אביבי חמים בווינה הוא אך זה נותח. האיש מחרחר בשקט. הוא יודע: כבר בלילה, אחרי שלוש או ארבע שעות מנוחה, הוא עתיד להשתחרר אל משפחתו, והיא תטפל בו.

לא מפריע לו ולא מרגיז אותו שהמקום שהוקצה לו משמש פתרון זמני, שהוא שוכב בחדרון של גרוטאות. הוא יודע, מן העבודה שלו עצמו, איך מתנהלים הדברים בבתי חולים, ועד כמה חסרות חשיבות הפריווילגיות אם יש צורך להסדיר דבר מה ביעילות ובמהירות. השאירו אותו פה פשוט בשל הטיפול האמבולטורי שעבר. הוא עצמו עמד מראש על כך שיעבירו אותו לביתו במכונית כמה שיותר מהר.

הוא מחרחר, משתעל ובולע דם טרי. זה הדם מפצע הניתוח שעבר, עמוק בתוך פיו. פרופסור שקשור עמו בקשרי ידידות, איש אמונו, אדם שהכירורגיה הכללית היא שגרת יומו, הוציא מתוך הפה את אחד הגידולים, שאשמים בהם הסיגרים שהאיש כה אהב לעשן. הגידול הזה פלש אל תוך הרקמה עמוק יותר מששיערו תחילה. רב המנתחים גם לא העריך נכונה את ההשלכות של החתך שעשה, חתך שהלך והעמיק. המנותח שהושאר לבדו ונחלש מחמת אובדן הדם וסכנת העילפון מרחפת מעליו, מבין אט אט את חומרת המצב. שכן הוא עצמו רופא, הוא עצמו פרופסור.

הדימום מאיים לשים קץ לחייו. במעשה רצוני במלוא מובן המילה, במאמץ אחרון של כוח, הוא מרים בייסורים את זרועו הימנית, מגשש על פני הקיר החלק מצבע שמן, חש בכפתור הפעמון ולוחץ על ציפוי הפלסטיק שלו. אבל הכפתור לא פועל. לשונית הפח שאמורה לסגור את המעגל החשמלי בין חוטי החשמל נשברה יום לפני כן לשניים, כאשר חולה אחר שהושאר פה הזעיק עזרה. אותו אדם אחר שאינו מוכר לנו קיבל עזרה בתוך דקה; אולם במקרה החירום הגדול והאילם שלנו, עולה מפלס הדם בלועו של החולה שלנו עד כדי סכנת מוות. גרונו של החולה, שחלש מכדי לקרוא לעזרה, עוד מצליח בקושי לבלוע את כל הדם. האפשרויות הן למות מחנק או מדימום. הדוקטור המסוחרר, הרופא לשעבר, שברח מזמן אל תוך שבילים של מדע שהמציא בעצמו, מנסה לשווא להזדקף, ואז הוא מנסה להסתובב, גם זאת לשווא. לשרירים האחראים לתנועות האלה כבר חסר כוח. רק עיניו של הדוקטור סוקרות בצייתנות את התקרה הכהה, ואחר כך את הפרגוד, והנה הן מבחינות ביוֹדִי שמציץ מעֵבר לפינה של השעוונית.

יודי מרייר. יודי מרייר כמו תמיד, יודי הקטן מרייר – הוא לא יכול אחרת! הוא מרייר יותר מאשר לא מעט. יודי מתגרד כי הוא אוהב לעשות זאת, הוא מתגרד בראשו הגדול והמגולח למשעי בדייקנות. הוא מניח לחוט הריר להתארך, ומתבונן ומחדד את אוזניו. מן החך מפכה הדם. מי יודע מה יודי חושב. מילא, אנשים כמונו לא יכולים לקוות היום לדעת יותר מזה: יודי קטן הקומה וכחוש החזה מכיר כבר מזמן לפני ולפנים את המדע המודרני ואת השפעתו על הגוף. כל חייו עד כה, כל שלושים ושלוש שנותיו, לא יצא מבית החולים הכללי אל וינה. הנזירות לקחו אותו תחת חסותן כשהיה תינוק, אחרי שאמו, רקדנית הונגרייה על חבל, אישה דקת גזרה ועדינה במידה בלתי רגילה, גבוהה אך בקושי מעמיתיה בממלכת ליליפוט! – מתה במהלך חבלי הלידה בלי להשמיע שיר ובלי להשמיע צליל.

הפרופסור שבולע את דמו, הפסיכולוג הווינאי הנכבד שלנו, כמובן רואה מיד, במבט ראשון, איזה טיפוס של איש ננסי עומד לפניו. הוא חושב על אימבציליות, הוא חושב "תת-תריסיות מולדת", הוא חושב במעין כפייה על פיגור חסר תקנה ועל מלמול טיפשי שאין בו מילים, ובו בזמן על הקדמה של הרוח, שפה, בחדרון הגרוטאות הזה, היא עוצרת את נשמתה בסנכרון איתו, כאילו שם המשחק הוא לספר בדיחה מוצלחת עד אימה.

החדרון הוא ממלכתו של יודי. פה, בין אוסף של כל מיני חפצים שהושארו מאחור, יש ליודי, בעל האיברים העדינים והגולגולת הנפוחה, את המיטה הקטנה שלו מאחורי אחד הפרגודים, מאז שהוא יכול להתלבש ולהתפשט לבדו. פה עומד הכיסא שעל משענתו יודי פורש את חולצתו ואת מכנסיו. פה, במעמד מסולסל ויפה, ניצבת קערת המים שבה יודי שוטף מדי ערב את הנזלת מאפו הקטן ואת הריר מן השפתיים האילמות. פה מנמנם יודי וחולם את החלומות של יודי, לאחר שעזר לאורך הפרוזדור, מעלה, מטה, בניקיון, בסידור ובהחלפת מצעים, במרץ ילדותי ובחריצות ללא לאות.

מי יודע מה יודי שלנו חושב. הראש האפור הקשיש חושב עוד פעם ועוד פעם, במעגלים חסרי נשימה, על הפעמון המקולקל ועל הלעג הארצי כל כך שקלקול הפעמון לועג עכשיו לו ולתורתו הצעירה, כשהנה כבר נדחפת ידו השמאלית של יודי אל תוך השיער הדביק מזיעה, ידו הימנית חומקת מתחת לאחד מבתי השחי, אוחזת בחוזקה בחולצה רטובה, וכל עשר אצבעות הידיים היוֹדִיוֹת – הריר ניתז מפיו של יודי! – מטים ראש ופלג גוף עליון הצידה. בהקלה פולט ההוגה, הפרשן והמייסד של פולחן ארוך שנים את דמו מעבר לשולי המיטה על רצפת הלינולאום של החדרון. נשמע צליל של התזה! הצליל ברור וקולני בצורה כה נהדרת, שכולנו יכולים לשמוע אותו.

ואז יוצא יודי שלנו לדרכו במהירות עצומה. הוא רץ בשיא המהירות כדי להזעיק מיד עזרה. בקשת יפה וגבוהה ניתז הריר מפיו של יודי. הוא ממהר לדרכו, במורד הפרוזדור, עוד מעט ימשוך בשרוולה של אחת מן האחיות החבושות בשביס לבן, הוא ימשוך אותה אל החדרון שלו בשרוול המעומלן, מפני שהיא לא תבין מה רצונו, ויעמוד איתה בתוך שלולית הדם של האיש שעכשיו איבד את הכרתו באושר ואין לו דאגות.

הדוקטור זיגמונד פרויד ניצל, לאחר מכן נותח עוד כמה וכמה פעמים בחניכיים ובלסתות, וחי עוד עשור וחצי עם שתלים בפיו ובלועו לחילופין, כדי לחזות במפעלו גדל ומתפתח, ועישן אינספור סיגרים. כל עוד המילים של המפעל הזה מיוסדות באמת, יוסיף יודי הקטן שלנו לרוץ, רגליו הקטנות והעקומות יהדסו, עור סוליות נעליו השחוקות יטופף על אבן, פרקט ולינולאום, והוא יוסיף לרוץ, ולמרחק זה ולא יותר, יותיר חוט הריר של יודי את שביל עקבותיו המנצנץ בכל משפטי מעשיית הגמדים הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Logik der Süße by Georg Klein. Copyright © 2010 Rowohlt Verlag GmbH, Reinbek bei Hamburg.

מצאתי אותו לפני כמה ימים, כשחיפשתי את הסנפירים במחסן. אפילו לא זכרתי שהשארתי אותו שם. הוא היה מכוסה באבק והיו לו קורי עכביש דקיקים בשיער. סילקתי אותם. הוא עדיין לבש את המכנסיים הכחולים ואת המעילון החום עם הכובע עם אוזניים של דב. העיניים עצומות, הידיים פשוטות, אולי הוא רצה חיבוק. או שארים אותו, הוא תמיד רצה שאשא אותו על הידיים. אני לא כל כך זוכרת.

מה שאני כן זוכרת הוא שרק ביקשתי שיהיה לו כפתור להפעלה ולכיבוי. בזמן שהחזקתי בידיי את בדיקת ההיריון, דמיינתי שלגוף שהתפתח בתוך הגוף שלי יש מתג כיבוי בחזה. משהו פשוט, כמו זה שמדליק ומכבה את האור. בגוון עור כמו שלו, כדי שהעיוות לא יהיה בולט מדי, לא רציתי שכל אחד יוכל להשתמש בו. רק אני.

אף על פי שניסינו להביא ילד לעולם ההיריון הפתיע אותי. מאושרת? משהו בסגנון. אני חייבת להודות שרעיון הילד לא עורר בי סלידה מוחלטת. מיום שהתחתנו ידענו שזו אחת ממטרות הנישואים: להקים משפחה. זה מה שאמר הכומר בזמן הטקס ועל כך חזרו באוזנינו ההורים. כבר זמן רב הם ביקשו שנהפוך אותם לסבא וסבתא. כך שכעבור שש שנים החלטנו להפסיק עם הגלולות למניעת היריון. היום נשמע לי מצחיק ה"החלטנו", כשלאמיתו של דבר אני זו שנטלתי אותן, אני זו שדיממתי כל חודש, אני זו שעמדתי ללדת את הזאטוט. אבל היינו ביחד, כי היינו זוג, והיה אז באופנה לומר: "אנחנו בהיריון". זה נשמע מגוחך כמו לומר: "יש לנו דלקת וגינלית". אבל מילא, היינו בהיריון והיינו נלהבים, אם כי גם קצת מופתעים שהכול קרה כל כך מהר.

בספרים שקראתי אמרו שכניסה להיריון מתוכנן יכולה לארוך עד שנה, אם שני בני הזוג בריאים. אז חשבתי לעצמי: "טוב, שנה זה בסדר. אולי בעוד שנה אצליח לשכנע את עצמי סופית לרצות להיות אמא."

אבל לא היתה לי שנה. אפילו חודשיים לא היו לי. בקושי הזדיינו, כמה, שלוש? ארבע פעמים? בזמן שהתבוננתי בתוצאה החיובית ייחלתי בכל לב שיהיה לו כפתור קטן. כי כשהייתי רואה ילדים אחרים ואימהות אחרות, רבות מהן נפוחות-עיניים ועייפות, חשבתי שזה יהיה הפתרון לכול.

והנה הוא היה לפניי, מאובק כולו, תחוב בקופסה עם שמיכות ועם הבובה שהוא הכי אוהב. לא רציתי שהוא ירגיש לבד. כמה זמן הוא כבר שכב במחסן?

בהתחלה, כשגיליתי שאני יכולה לכבות אותו, הייתי משכיבה אותו בעריסה, כאילו היה ישן. הייתי עושה את זה לכמה שעות, שעתיים לכל היותר. ניצלתי את הזמן הזה לישון קצת. כולם אומרים לך לנוח בזמן שהתינוק ישן, כי נהוג לחשוב שכל התינוקות לא עושים שום דבר מלבד לאכול, לחרבן ולישון. אבל הוא היה שונה. הוא בכה הרבה, בצהריים ישן רק חצי שעה וכל הזמן ביקש לאכול. מהר מאוד נגמר לי המרץ. שבועיים אחרי שהוא נולד כבר התעייפתי כפי שלא התעייפתי מימיי.

הלידה היתה החלק הקל. אני באמת לא מבינה על מה כל המהומה שסביב הלידה. כן, זה כואב, ברור. אבל הצלחתי להתמודד עם זה. התרכזתי בנשימה. זה קרה מהר. שעות ספורות בלבד אחרי שהגעתי למרפאה הודיעה הרופאה שכבר יש לי פתיחה של עשרה סנטימטרים. לא הספיקו להזריק לי את האפידורל. אני רציתי, כמובן, אבל הכול קרה מהר כל כך שהרופא המרדים איחר את המועד. כשהוא נכנס לחדר שלי אמרה לו הגניקולוגית: "כבר לא". הוא הביט בי, התנצל בחיוך חפוז והלך. חשתי צורך ללחוץ ולחצתי. לחצתי שוב ואז הרופאה הכריזה שהראש כבר בחוץ, שאתאפק ולא אלחץ עוד, שהיא והוא כבר יעשו את היתר.

בכיתי. בכיתי. בכינו. בעלי היה לצדי כל העת. מסרו לי את התינוק כדי שאשים אותו על החזה, מגע עור בעור מה שנקרא. הוא היה קטן, מקומט מאוד ועטוף במעין ג'לטין לבנבן שרק הדגיש את המראה החייזרי שלו. הכול קרה מהר מאוד. זה היה הבן שלי? זה היה הבן שלי, זה מה שאמרו כולם. "תראה את התינוק המתוק הזה". הם לקחו אותו, האבא הלך בעקבותיו.

הילד היה בן חודש כשגיליתי את הכפתור. זה היה במקרה. לא תיארתי לעצמי שהמשאלות שלי יתגשמו בקלות כזאת. מעולם לא שמעתי על תינוק שאפשר לכבות. לכן בפעם הראשונה שזה קרה, נבהלתי. בדיוק הוצאתי אותו מהאמבטיה וייבשתי את בתי השחי שלו במגבת, ופתאום חשתי שהאגודל שלי לוחץ על מעין גבשושית זעירה ושמעתי קליק והוא כאילו קפא במקומו. נבהלתי, אבל מיד הבנתי שמשהו, או מישהו, הגשים את המשאלה שלי. שוב גיששתי אחר הבליטה הזעירה מתחת לזרוע ולחצתי עליה פעם נוספת. הוא חזר להתנועע, כרגיל. להפיק רעשים חרישיים מפיו הקטנטן, להזיז את ידיו הזעירות. סיימתי להלביש אותו, הנחתי אותו בעריסה, כיסיתי אותו בשמיכה ושוב חיפשתי את הכפתור. כיביתי אותו וישנתי קצת יותר משעתיים. הייתי מאושרת.

בהתחלה לא רציתי לספר לאף אחד על התגלית שלי. השתמשתי בזה רק כשהייתי לבד בבית. הרשיתי לעצמי שתי שעות שינה יומיות בשבוע הראשון. בשבוע השני התחלתי לכבות אותו גם בשעת ארוחת הצהריים, ככה יכולתי להכין לעצמי משהו מעבר לכריך נקניק וגבינה.

בשלישי התחלתי להשתמש בכפתור מיד כשבעלי היה יוצא אל המשרד, כדי שאוכל לרוץ קצת בפארק. הייתי חוזרת, מפעילה את התינוק, נותנת לו לאכול ומקלחת אותו, ואז חוזרת ומכבה אותו כדי להתקלח ולישון קצת. אחר כך הייתי מדליקה אותו שוב, מאכילה אותו ושמה אותו על הגב באוניברסיטה לזמן מה ואחר כך עם הפנים למטה, על הבטן כדי שיאמן את השרירים. הייתי מכבה אותו שוב כדי לאכול ארוחת צהריים ולישון עוד קצת. אחר כך הייתי חוזרת ומפעילה אותו כדי להעלות אותו למכונית ולעשות סיבוב. סדר היום הזה עבד לי לא רע בחודשים הראשונים.   

הרמתי את הקופסה. שכחתי מהסנפירים. החלטתי להעלות אותו לדירה. הוא נראה שליו אבל מלוכלך מאוד והרגשתי צביטה בלב כשראיתי אותו במצב הזה. הלחיים שחורות מאדמה, הידיים מכוסות באבק. לבגדים היה ריח של טחב. אבל הוא דווקא נראה טוב. תפסתי את שואב האבק והעברתי על כולו. הוצאתי אותו מהקופסה וניערתי את השמיכות, שאבתי גם את הקופסה ואת בובת הכלבלב. לקחתי מטלית והרטבתי אותה כדי לנקות לו את הפנים והידיים. התבוננתי בו זמן מה. כמה אהבתי להלביש אותו במעילים שיש להם כובע עם אוזניים של דב. הוא נראה בהם חמוד כל כך.

יום אחד בעלי חזר מוקדם מהעבודה ומצא אותי ישנה ואת התינוק כבוי בעריסה. כשראה אותו, דומם וקפוא כל כך, הוא נחרד. הוא החל לנער אותי ולצעוק: "משהו קרה לתינוק!". נבהלתי. התיישבתי במיטה והסתכלתי על העריסה. נרגעתי מיד. "תירגע, יקירי. הוא כבוי. אני כבר מפעילה אותו." היה נדמה שהעיניים שלו עומדות לצאת מהחורים. אני פשוט לקחתי את הילד לידיים, לחצתי על הכפתור והוא התחיל להתנועע בנחת ולחפש את חיקי. "הוא רעב". בעלי התיישב בקצה המיטה שלנו. תופס את ראשו בידיו כלא מאמין. הנקתי את התינוק, החלפתי לו חיתול והלבשתי אותו בפיג'מה. בעלי עדיין לא זז. חיכיתי עוד קצת. הילד נרדם. ואז הוא סוף סוף סובב אלי את מבטו ואמר לי: "זאת אומרת שאפשר להדליק ולכבות את הילד?" הוא קיווה שאגיד לו שמה שהוא ראה היה שקר, שהוא חלם את זה, או משהו כזה. "כן, בדיוק. יש לו כפתור בבית השחי. אני מכבה אותו כשאני צריכה לאכול או לנוח. אבל זה לא פוגע בו. הוא במצב נהדר. תסתכל עליו, הוא תינוק מאושר."

חשבתי שהוא יגער בי, יגיד לי שאני אמא לא אחראית, שאני משוגעת. "אז נוכל להשאיר אותו כבוי בסוף השבוע הבא וללכת לסרט?", הוא שאל בחיוך ביישני.

השמיכות והבובה היו מלוכלכות מאוד והדיפו ריח רע. של טחב. החלטתי לזרוק אותן למכונת הכביסה. בקצה חדר השירות שבו אני מאחסנת את חומרי הניקוי, מצאתי את הסבון ההיפו-אלרגני שכיבסתי בו את כל בגדי התינוק. נשאר מספיק לעוד כביסה או שתיים. הבגדים היו מלוכלכים לא פחות, אז הורדתי לו אותם בזהירות וזרקתי לכביסה. בינתיים כיסיתי אותו בכיסוי המיטה.

התחלנו לכבות אותו כדי לצאת לאכול, ללכת לקולנוע, לבקר חברים, לצאת למסיבות. בהתחלה סיכמנו שנעשה את זה רק באירועים מיוחדים. בשאר הזמן התינוק צריך להישאר מופעל. אחרי שדנו בעניין החלטנו שנשתמש בכפתור רק כדי לעזור לזוגיות שלנו. כדי להשתחרר קצת מהמחסור באינטימיות שסבלנו ממנו אחרי שהוא נולד, כדי לחזק את הקשר ולתת לשנינו מרחב אישי.  

האמת היא שאני המשכתי לעשות את זה עוד פעם-פעמיים ביום בלי לספר על כך לאיש, כדי לפנות זמן לדברים בסיסיים כמו לעשות כושר, לסדר ציפורניים, לצפות באיזו סדרה, לקרוא ספר, לעבוד.

כשמלאה לו שנה היינו נועזים יותר. השארנו אותו כבוי לשלושה ימים ונסענו לחופשה בחוף הים. היינו מאושרים, כאילו כלום לא השתנה. כשחזרנו התחלנו להשתמש בכפתור בחופשיות רבה יותר. לפעמים היינו מנתקים את הבן שלנו לכמה ימים ומאפשרים לעצמינו לחוות את החיים כפי שהם היו לפני שהוא הגיע.

עם התחדשות הבילויים הופיעו הספקות. בעלי החליט שהוא רוצה לראות עולם. אחרי שניתח לעומק את חייו, בלילות שבהם רבצנו זה לצד זה ערים ושותקים, הוא גילה שמשאלתו הכמוסה ביותר היא להיות מטייל מקצועי, בלי בית ובלי יעד מוגדר. וכך, ללא התראה מוקדמת, יום אחד הוא הודיע לי  שהוא מתכנן לנסוע לשנתיים לחפש הרפתקאות מסביב לעולם. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל שהוא לא רוצה שאשאר לחכות לו. הוא ביקש שאתחיל מחדש ושאהיה מאושרת.

עולמי חרב עלי עד כדי כך ששכחתי להדליק את הילד. כעבור חודשים ספורים החלטתי לאחסן אותו בארון ולהפוך את החדר שלו לחדר עבודה. תליתי טלוויזיה עצומה על הקיר והשגתי מחשב עם מסך ענק לשולחן הכתיבה, הצבתי מכשיר אליפטי ליד החלון כדי להתאמן בבקרים בזמן שאני צופה באיזו תוכנית בנטפליקס. בשלב כלשהו העברתי את הילד לקופסה והורדתי אותה למחסן. אבל אני כבר לא זוכרת מתי. לפני שנתיים אולי?

כשסיים המייבש את הסיבוב פניתי לטפל בקופסה עם השמיכות ולהלביש את הקטנטן. כשהוא היה מוכן, במכנסיים הכחולים והמעילון, חשבתי שאולי עכשיו כדאי לחזור ולהפעיל אותו. וזה מה שעשיתי. חיפשתי את הכפתור. שמעתי את הקליק. בן רגע, הבן שלי גישש אלי לחיבוק. עטפתי אותו בזרועותיי. שכחתי כמה נעים וחם המגע של גופו בגופי. חבשתי לראשו את הכובע של המעיל, כפי שנהגתי לעשות לפני שהיינו יוצאים לפארק. כמה חמוד הוא היה עם האוזניים האלה של הדב. כמה אהבתי להלביש אותו ככה.

"אמא", הוא אמר. "אמאמאמאמאמאמאמאמא", חזר ואמר. חיבקתי אותו שנית. נישקתי את לחייו הסמוקות, השמנמנות. חיפשתי את הכפתור. כיביתי אותו והחזרתי אותו לקופסה שלו. עם הבובה, כמובן, כדי שלא ירגיש לבד.         

זה קרה בגואדלופה אשר באוקיינוס השקט. הר הגעש של גואדלופה זמם להתפרץ כל רגע.

יתפוס הקורא מחסה וימתין, שכן אין מדובר בהר געש סתם אלא באישה, גואדלופית, פקידה במקצועה ועצבנית מאוד.

הבוס שלה, התחת שלו התרחב כמו שוליים של סומבררו כשפקד להדפיס, לשכפל, לחורר, לקלסר, וקפה, נס, עם שניים סוכר, זה הכול, ושלא תעשה מזה סיפור.

אבל גואדלופה, נמאס לה שאומרים לה כל הזמן מה לעשות והפיוזים שלה קיפצו למרומים, ממש כמו בוב בימון, באוויר הדליל של מקסיקו סיטי.

כדי שהיא והעצבים שלה יוכלו לבלות כמה דקות בפרטיות, היא סגרה את דלת חדרה וניגשה לפינה – איפה שצמחו חלון, נופים שווייצריים ושלג, באוגוסט, על לוח שנה. התכנית עלתה לה לראש, היא לא היתה צריכה לפתוח שום מגירה.

מתחת לשווייצריה עמדה מכונת הצילום המכונה "זירוקס". היא הרימה את המכסה, לקחה כיסא, טיפסה ונשכבה על הזכוכית. כל מיני איברים נשפכו לה לצדדים. היא אספה אותם וסידרה, שהכול ייכנס לפורמט. את המכסה הורידה על עצמה בעדינות, כמו שסוגרים ארון מתים או מכסים תינוק. אז היא לחצה על "ON" ועצמה עיניים, חזק חזק, שלא להסתנוור.

מרוב שעצמה עיניים נרדמה. מרוב שנרדמה לא שמעה את הצירים של המכונה חורקים וגם לא ראתה את עצמה נולדת. עצמה שנולדה מהזירוקס היתה דומה מאוד לעצמה. אותה פקידה, אותו חיוך, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר? קופי. מאתיים אחוז היא.

העיניים שלה כבר היו פקוחות, המציאות מסביב עטפה אותה בלבן, כבר היתה משוכנעת שהיא בגן עדן או לפחות שווייצריה, עד שקלטה – שהלבן זה הלמעלה של הקירות, התקרה היתה כל כך קרובה. מיד נעור בה חשק להחטיף לה נשיקה, מה יש? גם אי משתוקק לפעמים לאבד גבולות.

מפלס המותניים שלה עלה במטר. הברך שלה הציצה בחור המנעול. אגנה הרחב, אחד מכמה עקבי אכילס שטיפחה, הוכפל גם הוא. מזל שהזירוקס מגדיל הכול בפרופורציה ולא כמו שקורה בדרך כלל, שאם משהו קצת מצמח, ישר גם התסביך שלו גדל בטור הנדסי.

האישה הזאת, שיצאה מהזירוקס, המילה הכי נכונה לתאר אותה תהיה מונומנט.

כל זה, מה שהתרחש מעבר לדלת הסגורה ונשמע כמו יום לימודים ארוך, לא לקח יותר מכמה שניות. הזמן הוא סכיזופרן מופלא, הזמן הוא מאני. הזמן רץ והדלת נפתחה לקראתו.

איזה בידור זה היה להשקיף כך מלמעלה על המצב. הבוס שלה, מבועת בכיסאו, זעיר כמו מזל"ט שיצא משליטה, ננסי, אפילו אם היה גובר על שיתוקו וקם, לא היה מגרד לה את קצה הקרסול.

הוא צפה חרד ברגליים שצעדו לקראתו. "רק לא לאבד את העצבים בדרך," שיננה היא, "לשמור על קור רוח, ללכת לאט ובלאט," והס פן ייעורו רחמיה וכל התכנית תרד לטמיון.

כשהגיעה אליו הרימה אותו בצווארון הלבן שכבר היה ספוג זיעה קרה. הוא קילל את עצמו ובכה בלי קול, למה היה צריך להיות כזה אקסקלוסיבי ולהשקיע הון בנוף ובשמים, ומה היה רע במשרד הקודם, כאילו ששמים יש רק בקומה ארבעים ושתיים. הרגליים שלו ציירו מערבולות קטנות באוויר. הוא היה בטוח שזהו.

אלא שלפקידה היו תכניות אחרות עבורו.

"חכה חכה," אמרה, "זה עוד לא הסוף." הוא הרגיש את היד שלה, זאת שאחזה בצווארו, מקרבת אותו אל פניה. מביטה בו עין בעין כמו שעשה לצ'יוואווה שלו כשהיה גור, והשאיר את הקקי שלו על השטיח.

"עכשיו," אמרה, תוך כדי מסע על הזירוקס, "אני הולכת לעשות אותך 'כזה קטן'."

אמרה ועשתה. זה היה מאוד פשוט. כל הכפתורים כבר היו מכוונים, צריך היה רק לשנות את האחוזים מהגדלה להקטנה, וללחוץ. לפני שסגרה עליו את המכסה עוד הספיקה לשמוע משם כל מיני קולות שהבטיחו לה מניות הטבה, מונופול בלעדי, ריבית דריבית ועוד כאלה צמדים של מילים מהסוג שחושב שאם הוא זוגי אז העולם בכיס שלו. היא ניסתה לדמיין לעצמה את ההרגשה, איך זה, כשהעולם תופח בכיס המכנסיים, כמו זין. אם הייתי גבר, אמרה לעצמה, בטח זה מה שהייתי חושבת. היא לא ידעה להסביר מדוע, פתאום, נורא שמחה שהיא אישה ולא איש.

היא נשמה עמוקות ולחצה.

וחיכתה.

עד שיצא, מה שיצא, משהו בגודל של עיפרון נובע, אצבעות זעירות ואפון ליליפוטי, פדחת, קרחת, בוהקת. ננס מתוק, כמעט שכפלה לה ממנו תריסר. מזל גדול שנצמדה לתוכניתה המקורית. פנתה וישבה, גודשת את כורסת העור, בזמן שהוא, צעצועון מנהלים קינטי, הונח בינות לניירות על השולחן, שעה שבה עמדו גדודי מילים על כבש לשונה, דרוכות לקפוץ, כצנחנים לקראת הלא נודע. מתוך אימה צפו עיני הבוס ביד ואיך היא מתחילה לזוז, להתפתל אליו כמו אנקונדה. הוא ידע שזה הסוף, שהחיים שלו עומדים להפוך לפירֶה. עכשיו, חשב, אראה אותם עוברים ממול.

ובאמת זה מה שקרה. כל חייו העלובים עברו לפניו פרֵיים פרֵיים וזה בהחלט לא היה סרט מתח, הוא היה מוכרח להודות, סך הכול, היו לו חיים די דלים.

חוץ מזה היו שם המון קטעים שלא מצאו חן בעיניו ובאוזניו. מי שאמר שהסרטים אילמים שיקר או מת, עובדה, הבוס שמע טוב טוב את הנביחות של הצ'יוואווה. נזכר איך השתין לכבודו, מאושר, כל ערב כשחזר הביתה. ואיך שהוא, במקום לשמוח חזרה, היה תוקע את החוטם המבריק של הצ'יוואווה בשלולית ואומר לו פויה. ואיך שהצ'יוואווה היה נעלב אבל מנסה בכל זאת ללקק לו בלחי, ואיך שהוא לא היה נותן לו, אפילו שזה היה נעים, כי זה לא חינוכי.

רטיבות חמימה נזלה במורד לחייו. הוא חשב על הצ'יוואווה שלו, שיישאר בלעדיו, מי ידאג לו. הוא ידע שהוא נראה נורא לא מקצועי ואפילו מטופש כשהוא בוכה אבל זה לא שינה לו. עכשיו כבר לא היה לו אכפת מכלום. ראשו התרוקן מכל מה שהיה בו (בעיקר מספרים ועובדות). אילו רק היתה מזדמנת לכאן פיה טובה, חשב בלבו, כזאת בלונדינית עם שרביט ומשאלה, הייתי מבקש ממנה לתת לי ללטף את הצ'יוואווה, פעם אחרונה ודי.

היה פעם איש חכם שאמר "הכל מים" ובא איש אחר, חכם אפילו יותר, ואמר "הכול זורם". שניהם צדקו. האי גואדלופה היה שרוי עדי צוואר באוקיינוס, הבוס הזליג את דמעותיו, וגואדלופה הפקידה? אף אותה פקד דבר מוזר.

נחשול מתוק של רוק הציף את פיה. רוק זה לא צחוק. גם לא מילים. כל המילים הלא יפות שעמדה לשפוך על ראש הבוס, נמסו כהרף. מה קורה פה? נבהלה, היא מאבדת שליטה? אי הפנטסיות שצייר דמיונה הדמוני, איך היא משכיבה אותו על השולחן ותולשת לו רגל אחרי רגל, וגם את כל שאר האיברים, אחד אחד, או – וזה יכול להיות אפילו עוד יותר נחמד – מאלצת אותו להדפיס לה התנצלות בכתב, בדילוג ממקש למקש.

מה השתבש, שפתאום כל הרעיונות האלה לא נראו לה כל כך מופלאים?

היא ישבה לה בכורסה, פקידה מגודלת, אחות לעוג מעשתרות, חנוקה מרגשות, ואיך יכלה לנחש, שגם לבה הכפיל עצמו. פתאום התחשק לה לחפון את הבוס בכף ידה וללטף.

הבוס, עיניו העצומות לא מנעו ממנו להביט במציאות האכזרית. היטב ידע שאין פיות טובות. לא בגואדלופה ולא בכלל. הוא חלם שהוא הצ'יוואווה של עצמו ואיך שמלטפים אותו וגם שהוא, זה הוא שמלטף את הצ'יוואווה. צמרמורות אושר הרעידו אותו. נחלים של רוך זרמו לו בגוף. אחר כך הוא הרגיש שהוא מרחף, שמכסים אותו, אחר כך היה אור גדול, מסנוור, כזה שחודר גם עיניים עצומות. אמא'לה, הוא חשב באימה, זה בטח האור הזה שמדברים עליו, זה שרואים בקצה המנהרה של חושך, לפני ש… הוא לא רצה לומר את המילה.

"אתה יכול לפתוח עיניים," שמע קול רך. לא היה לו שום מושג אם לפניו גן עדן, גיהינום או לימבו. או מיי גוד, הוא חשב, ידעתי, אלוהים הוא אישה.


*הסיפור לקוח מתוך "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי", הוצאת כתר, 1996. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

לפעמים קל יותר לזמן את רוחו של מת מאשר להיפטר ממנה.

(אוֹגוּסטין קַלְמֶה)1

פרק ראשון

ההרפתקה המוזרה שבכוונתי לספר עליה התרחשה לפני שנים אחדות, ועתה אין כל מניעה שתסופר, לא כל שכן משום שאני שומר לעצמי את הזכות שלא לנקוב תוך כדי כך בשמו הפרטי של איש מהמעורבים בה.

בחורף *186 הגיעה לפטרבורג בכוונה להשתקע בה משפחה אמידה ומיוחסת מאוד, שהיתה מורכבת משלוש נפשות: האם – גברת מבוגרת, נסיכה שנחשבה לאישה בעלת השכלה מעודנת והיתה בעלת קשרים מן המיטב שבמיטב בחברה הגבוהה ברוסיה ומחוץ לגבולותיה; בנה, איש צעיר, שהחל באותה שנה בקריירה של איש הסגל הדיפלומטי, ובתהּ, נסיכה צעירה שנכנסה זה עתה לשנתה השבע עשרה.

עד כה התגוררה על פי רוב המשפחה, שזה מקרוב באה, בחוץ לארץ, שם אייש בעלה המנוח של הנסיכה הזקנה משרה של נציג רוסיה בחצר מלכים אירופית אחת, שנייה במעלה. הנסיך והנסיכה הצעירים נולדו וגדלו במחוזות זרים וקיבלו שם השכלה זרה למהדרין, אבל מוקפדת מאוד.

פרק שני

(1746-1830) דיוקן של מאדם ז'אנליס

(1746-1830) דיוקן של מאדם ז'אנליס

הנסיכה היתה אישה בעלת כללי התנהגות מחמירים למדי ונהנתה, ובצדק, ממוניטין ללא כל רבב בחברה הגבוהה. בדעותיה ובטעמיה צידדה בהשקפותיהן של נשים צרפתיות אשר זכו לשבח ולתהילה בזכות חוכמתן וכשרונותיהן, בתקופה שבה שגשגו חוכמתן וכשרונותיהן של נשות צרפת. הנסיכה נחשבה ליודעת ספר, אמרו עליה שהיא קוראת בבררנות עצומה. יותר מכל אהבה לקרוא את מכתביהן של הגברות סֵווִינְייֶה, דֶה לָה פָייֶט ומֶנְטֵנוֹן, וכן קַיילוּס, דאנְג'וֹ וקוּלאנְז',2 אך את הכבוד הרב ביותר רחשה לגברת ז'אנְליס3, שחולשתה אליה גבלה בהערצה. הכרכים הקטנים של כתבי הסופרת החכמה הזאת, בהוצאה נאה שראתה אור בפאריס, עטויים בכריכות תכלת צנועות ומעודנות מעור עיזים, היו ממוקמים תמיד על כוננית יפה שהיתה תלויה על הקיר מעל לכורסה גדולה – המקום החביב על הנסיכה. מעל לשיבוצי צדף שעיטרו את חלקה העליון של הכוננית נחה על כרית קטיפה כהה והשתלשלה ממנה קלות יד מיניאטורית, שפוסלה מטֶרָקוֹטָה ביד אמן. ליד הזאת נשק וולטר בביתו שבפֶרְנֶה,4 בלי לצפות לכך שהיא תטפטף עליו את טיפת הביקורת הראשונה – עדינה אך צורבת.5 אינני יודע עד כמה הרבתה הנסיכה לקרוא בכרכים שאת המילים והמשפטים שבהם התוותה היד הקטנה, אבל הם תמיד היו בהישג ידה והנסיכה נהגה לומר שיש להם בעיניה משמעות מיוחדת במינה, מסתורית אם אפשר לומר, שלא היתה מעיזה לספר על אודותיה לכל אדם, מפני שלא כל אחד יאמין לכך. אם להאמין לדבריה, לא נפרדה מִווֹלוּמים6 אלה "מאז שהיא זוכרת את עצמה" והם יֵרדו איתה אל הקבר.

"נתתי לבני משימה," היתה נוהגת לומר, "להניח את הספרונים בארון הקבורה שלי, מתחת לכרית שראשי ינוח עליה, ואני בטוחה שהם יועילו לי גם אחרי מותי."

הבעתי משאלה זהירה לקבל ולו את ההסבר הכללי ביותר בנוגע למילותיה אלה – וקיבלתי אותו.

"הספרים הקטנים," אמרה הנסיכה, "רוויים ברוחה של פֵליסיטָה (כך כינתה את m-me7 Genlis, כאות ליחסיהן הקרובים, יש להניח). כן, אני מאמינה אמונה קדושה באלמותיות הרוח האנושית, ולכן מאמינה גם ביכולתה ליצור באין מפריע קשר מעבר לשפת הקבר עם אלה שקשר כזה נחוץ להם ושיודעים להעריך זאת. אני בטוחה שמהותה הדקה של פֵליסיטָה בחרה לה מקום משכן נעים מתחת לכריכת עור העיזים בת המזל, אשר חובקת את הדפים שעליהם מצאו מנוחה מחשבותיה. אם אינך אפיקורס גמור, אני מקווה שזה מובן לך."

קדתי לה ללא אומר. ללא ספק מצא חן בעיני הנסיכה שאיני מנסה לסתור את טענתה, והיא הוסיפה כדי לגמול לי על כך, שכל מה שאמרה זה עתה אינו אמונה בלבד כי אם שכנוע גמור ואמיתי, שיסודותיו מוצקים כל כך עד ששום כוחות אינם יכולים לקעקע אותם.

"וכל זה דווקא משום שיש לי המון הוכחות," אמרה לסיכום, "שרוחה של פליסיטה חיה, וחיה דווקא כאן!"

אחרי שביטאה הנסיכה את המילה האחרונה, הרימה את ידה מעל ראשה והצביעה באצבעה העדינה על הכוננית שכרכי התכלת ניצבו עליה.

פרק שלישי

מטבעי אני נוטה במקצת לאמונות טפלות ותמיד מאזין בהנאה לסיפורים שמשאירים ולו מקום כלשהו למסתורין. בשל כך, דומני, טענו זמן מה מבקרים רואי כליות ולב, אשר סיווגו אותי על פי כל מיני קטגוריות מפוקפקות, שאני ספיריטואליסט.

זאת ועוד, כאן המקום לציין, שכל מה שאנחנו מדברים עליו כעת התרחש בדיוק בזמן שבו הגיעו אלינו בשפע ידיעות על תופעות ספיריטואליסטיות מחוץ לארץ. הן עוררו אז סקרנות ולא מצאתי סיבה לא להתעניין בדברים שבני אדם מתחילים להאמין בהם.

את "המון ההוכחות" שהנסיכה התייחסה אליהן היה אפשר לשמוע ממנה פעמים רבות: ההוכחות האלה היו גלומות בכך שהנסיכה עשתה לה מזה זמן רב הרגל לפנות לחיבוריה של הגברת ז'אנליס כאל אורקל, ברגעים של הלכי רוח רבים ומגוונים, וכרכי התכלת גילו בתורם את יכולתם התמידית להשיב תשובות נבונות על השאלות שהציגה בלבהּ.

לדברי הנסיכה, היא עשתה לה זאת ל"הבּיטוּד"8 ומעולם לא שינתה ממנהגה זה. לא היתה אפילו פעם אחת, שבה אמרה לה ה"רוח" השוכנת בתוך הספרים דברים לא הולמים.

נוכחתי לדעת שיש לי עסק עם חסידה מושבעת של הספיריטואליזם, שנוסף לכול איננה נעדרת חוכמה, ניסיון והשכלה, ועל כן גיליתי עניין עצום בכל אלה.

כבר היו ידועים לי אי-אלו דברים על טבען של הרוחות, ובמקרים שהזדמן לי להיות עד להם הדהימה אותי תמיד תכונה מוזרה המשותפת לכל הרוחות באשר הן, והיא שכאשר הן מגיחות מעבר לשפת הקבר הן מתנהגות בקלות דעת – ולמען האמת, גם בטיפשות – רבה פי כמה מכפי שביטאו את עצמן בחיים הארציים.

כבר ידעתי את תורתו של קארְדֶק על "רוחות שובבות",9 וגיליתי כעת התעניינות עצומה: כיצד תואיל להציג את עצמה בנוכחותי רוחה של המרקיזה סוּלְייֵרִי, הרוזנת בְּרוְסְליאָר10השנונה?

המקרה לא התמהמה לבוא, אולם היות שבסיפור קצר, בדיוק כמו במשק בית קטן, אסור לשבש את הסדר, הריני מבקש עוד הרף עין אחד של אורך רוח בטרם אגיע בסיפורי עד לרגע העל-טבעי, שיש בו כדי להתעלות על כל הציפיות.

פרק רביעי

יש להניח שבני אדם שנמנו עם חוג חבריה הלא גדול, אך המובחר עד מאוד של הנסיכה ידעו את גחמותיה; אך כולם היו אנשים מחונכים ובעלי נימוסים טובים, ועל כן ידעו לכבד את אמונות זולתם, אפילו במקרים שבהם נגדו ניגוד חד את אמונותיהם ולא עמדו בביקורת. על כן איש מעולם לא התווכח על כך עם הנסיכה. אולם ייתכן גם שידידיה של הנסיכה לא היו בטוחים שהיא סבורה שווֹלוּמי התכלת שלה הם משכן "רוחה" של המחברת במלוא מובן המילה, אלא התייחסו לדבריה בתור צורת ביטוי. ולבסוף, ייתכן מאוד שהם התייחסו לכל זאת בפשטות כאל בדיחה.

היחיד שלא היה יכול לראות את העניין בדרך זו הייתי אני, למרבה הצער; היו לי לכך טעמים משלי, שסיבותיהם טמונות אולי בהיותי קל אמונה ונוח להתרשם מטבע ברייתי.

פרק חמישי

את תשומת לִבּהּ של הגבירה הזאת מהחברה הגבוהה, אשר פתחה בפנַי את דלתות ביתה המכובד, אני חב לשלוש סיבות: קודם כול, מצא חן בעיניה מטעם כלשהו, סיפורי "המלאך החתום", שהודפס זמן לא רב לפני כן ב"רוּסְקִי וֶסְטְניק";11 שנית, עוררה בה עניין הרדיפה האכזרית שסבלתי ממנה שנה אחרי שנה, ללא מידה ומספר, מידי אחיי הטובים אנשי הספרות, שביקשו כמובן לתקן את אי-ההבנות והמשגים שלי; ושלישית, בפאריס קיבלה עלי הנסיכה המלצות טובות מרוסי ממִסדר הישועים, הנסיך גָגארין12 טוב הלב עד מאוד – זקן שנהניתי משיחות רבות איתו ושהדעה אשר גיבש עלי לא היתה מן הגרועות ביותר.

לפרט האחרון נודעה חשיבות מיוחדת, מפני שהנסיכה ייחסה משמעות רבה לדרך מחשבתי ולהלך רוחי; היה לה צורך – או לכל הפחות, היה נדמה לה שעשוי להיות לה צורך – בשירותים קטנים מצִדי. מוזר ככל שהדבר יישמע כשמדובר באדם בעל משמעות בטלה כמוני, כך היו פני הדברים. הצורך הזה הוכתב לנסיכה על ידי דאגתה האימהית לבתהּ, שכמעט לא ידעה את השפה הרוסית… כשהביאה האם את הנערה המקסימה למולדתה, היא רצתה למצוא אדם שיוכל לערוך לנסיכה הצעירה ולו היכרות כלשהי עם הספרות הרוסית – כמובן, אך ורק עם ספרות טובה, כלומר אמיתית ולא נגועה ב"ענייני השעה הבוערים".

מושגיה של הנסיכה על עניינים אלה היו מעורפלים ביותר ואף מוגזמים עד להחריד. היה קשה למדי להבין ממה בדיוק היא חוששת מצִדם של ענקי המחשבה הרוסית בני זמננו – האם מכוחם ומעוז רוחם, או שמא מחולשתם ומחשיבותם העצמית הנלעגת. אולם אחרי שקלטתי בדרך כלשהי, בעזרת הַכְוונות וניחושים, "ראשים וזנבות" ממחשבותיה של הנסיכה, הגעתי להכרה מדויקת, להשקפתי, שהיא פוחדת יותר מכול מ"רמזים לא טהורים" שכל ספרותנו הלא צנועה הושחתה בהם עד היסוד, על פי תפישותיה.

לא היה טעם לנסות להעמיד את הנסיכה על טעותה בנוגע לכך, מפני שהיתה בגיל שבו דעותיו של אדם כבר מגובשות ומוצקות ורק אנשים נדירים מסוגלים להכפיף אותן לבדיקה ולבחינה מחדש. היא לא היתה מאלה, ללא ספק, וכדי לשנות את אמונתה בדבר שהאמינה בו לא היה די בטיעוניו של אדם רגיל – הדבר היה עשוי להיות אולי רק לפי כוחה של רוח, שהיתה מוצאת לנכון להגיח לשם כך מגן עדן או מהגיהינום. אך האם דאגות קלות ערך שכאלה עשויות להעסיק רוחות ערטילאיות מעולם לא נודע; האם כל הוויכוחים והדאגות המתייחסים לספרות, כדוגמת הוויכוח הנוכחי, אינם קלי ערך בעיניהן? הלוא גם רובם המכריע של בני אדם חיים רואים בהם עיסוק ריק מתוכן של ראשים נבובים.

ואולם, הנסיבות הוכיחו עד מהרה שטעיתי טעות גסה לחשוב כך. כפי שניווכח לדעת בקרוב, רוחות ספרותיות אינן זונחות את החטאים הספרותיים הקטנים שהורגלו בהם גם מעבר לשפת הקבר, ועל הקורא תוטל המשימה להחליט, עד כמה פעילותן של רוחות אלה נוחלת הצלחה ועד כמה הן שומרות על נאמנות לעֲבָרָן הספרותי.

פרק שישי

הודות לכך שלנסיכה היו השקפות מנוסחות בקפידה ביחס לכל עניין שבעולם, משימתי לעזור לה בבחירת יצירות ספרותיות בשביל הנסיכה הצעירה היתה מוגדרת מאוד. היה נחוץ שהנסיכה תתוודע מתוך קריאה לחיים הרוסיים, ועם זאת לא תיתקל בשום דבר שיש בו כדי לזעזע את שמיעתה הבתולית. הצנזורה האימהית של הנסיכה לא התירה אף לא מחבר אחד בשלמותו, גם את לא דֶרְזָ'ווִין13 וז'וּקוֹבסקי.14 כולם הצטיירו כלא אמינים דיים בעיניה. על גוֹגוֹל, כמובן, לא היה אפילו מה לדבר – הוא סולק מכול וכול. מתוך יצירותיו של פושקין הותרו: "בת הקפיטן" ו"יבגני אוֹנייֵגין", אבל זה האחרון עם קיצוצים ניכרים שהנסיכה סימנה אותם במו ידיה. לֶרְמוֹנְטוֹב לא הותר, כמוהו כגוגול. מן החדשים ביותר זכה לאהדה בלתי מבוטלת טוּרגֶנייֶב לבדו, אך גם זאת פרט לקטעים ש"מדברים בהם על אהבה". גוֹנְצָ'רוֹב גורש, ואף שהגנתי עליו בתעוזה רבה למדי, זה לא עזר. הנסיכה ענתה:

"אני יודעת שהוא אמן גדול, אבל זה רע פי כמה, אתה מוכרח להודות שיש אצלו עניינים משלהבים."

פרק שביעי

רציתי לדעת ויהי מה, למה בדיוק מתכוונת הנסיכה ב"עניינים משלהבים" שמצאה ביצירותיו של גוֹנְצָ'רוֹב. במה היה יכול סופר כמוהו, שיחסו לאנשים וליצרים שגוברים עליהם מתאפיין ברוך ובעדינות, לפגוע ברגשותיו של כל אדם שהוא?

זה היה מסקרן עד כדי כך, שלבשתי פנים אמיצות ושאלתי ישירות אילו עניינים משלהבים מצויים אצל גונצ'רוב.

על השאלה הכנה הזאת קיבלתי תשובה תמציתית, שהיתה כנה אף היא ונאמרה בלחישה חדה: "מרפקים".

היה נדמה לי שלא הקשבתי כראוי או לא הבנתי.

"מרפקים, מרפקים," חזרה ואמרה הנסיכה והתכעסה כמדומה כשנוכחה לדעת שאיני יורד לסוף דעתה. "האומנם אינך זוכר… איך הזה שלו… הגיבור… אינו יכול להסיר את מבטו מהמרפקים החשופים של הזאת שלו… של גברת אחת פשוטה מאוד?"15

עתה נזכרתי, כמובן, באפיזודה המפורסמת מ"אוֹבְּלוֹמוֹב" ולא מצאתי מילה כדי להשיב לה. למעשה, היה לי נוח פי כמה לשתוק, מפני שלא חשתי צורך או רצון להתווכח עם הנסיכה האטומה לניסיונות שכנוע, שלמען האמת כבר מזמן התבוננתי בה בשקידה רבה פי כמה, יותר משהתאמצתי לשרתהּ במתן הנחיות ועצות. וגם איך יכולתי להנחותה, אם ראתה ב"מרפקים" אי-מהוגנות מקוממת, כשכל הספרות החדשה הרחיקה לכת לאין ערוך בגילויים כאלה?

אדם היודע כל זאת, עליו להיות אמיץ מאוד כדי לנקוב אפילו בשמה של יצירה חדשה אחת, שכסויות היופי הורמו בה בנחישות רבה פי כמה!

הרגשתי שבנסיבות שהתגלו תפקידי כיועץ צריך להסתיים – וגמרתי אומר לסתור את דבריה במקום לייעץ לה.

"נסיכה," אמרתי, "נדמה לי שאינך הוגנת, בדרישותייך כלפי הספרות היפה יש משום הגזמה."

גוללתי בפניה את כל מה שלדעתי התייחס לעניין.

פרק שמיני

הפלגתי בתיאוריי ולא זאת בלבד שנשאתי נאום שלם בגנותה של טהרנות כוזבת, אלא גם סיפרתי את האנקדוטה המפורסמת על גבירה צרפתייה שלא היתה מסוגלת לא לכתוב ולא לבטא את המילה culotte,16 ואולם פעם אחת, כשלא יכלה להימנע מלבטא את המילה בנוכחות המלכה, התמהמהה, גמגמה וגרמה בכך לפרץ צחוק כללי. אבל בשום אופן לא הצלחתי להיזכר אצל מי מהסופרים הצרפתים הזדמן לי לקרוא על שערוריית החצר האיומה, שלא היתה מתרחשת כלל אילו ביטאה הגבירה את המילה "culotte" באותה פשטות שבה ביטאה אותה המלכה בכבודה ובעצמה בשפתי הוד מלכותה העדינות.

מטרתי היתה להראות שאנינות יתרה עלולה להזיק לצניעות, ועל כן ספק אם יש צורך בבחירה קפדנית מדי של ספרי קריאה.

לתדהמתי הרבה, האזינה לי הנסיכה בלי לגלות סימן קל שבקלים לאי-שביעות רצון, ובלי לעזוב את מקומה, הרימה את ידה מעל ראשה ולקחה את אחד מכרכי התכלת.

"לךָ," אמרה, "יש נימוקים, ולי יש אורקל."

"אני מעוניין להאזין לו," אמרתי.

"התשובה לא תתמהמה לבוא, אני מזמנת את רוחה של Genlis והרוח תשיב לך. פתח את הספר וקרא."

"הואילי להצביע, איפה עלי לקרוא?" שאלתי כשקיבלתי את הכרך לידי.

"להצביע? זה לא ענייני, הרוח תצביע בפניך בעצמה. פתח בכל מקום שייצא."

זה עורר בי גיחוך קל ואפילו התביישתי כמדומה בבת שיחי, אולם עשיתי כרצונה ומיד אחרי שהעברתי את מבטי על פני הפסקה הראשונה בעמוד שנפתח, חשתי פליאה ומורת רוח בצִדהּ.

"אתה נבוך?" שאלה הנסיכה.

"כן."

"כן, זה כבר קרה לרבים. אני מבקשת ממך לקרוא."

פרק תשיעי

"קריאה היא עיסוק רציני וחשוב מבחינת תוצאותיו מכדי שלא לפקח בעת בחירתו על טעמיהם של האנשים הצעירים. יש קריאה שמוצאת חן בעיניהם של בני הנעורים, אך עושה אותם שאננים ומטפחת בהם נטייה לקלות דעת, דבר שלאחריו קשה לתקן את אופיים. כל זאת חזיתי מבשרי". אלה הדברים שקראתי, והפסקתי.

בחיוך שקט פרשה הנסיכה את ידיה לצדדים. היות שביקשה לציין את ניצחונה עלי ברגישות, שחה:

"בלטינית, נדמה לי, זה נקרא dixi?"17

"נכון בהחלט."

מאז לא התווכחנו, אבל הנסיכה לא יכלה לשלול מעצמה את התענוג לשוחח לפעמים בנוכחותי על חינוכם הקלוקל של סופרים רוסים, שלדעתה "בשום אופן אסור לקרוא מהם בקול ללא עיון מקדים."

ל"רוחה" של Genlis לא הקדשתי, כמובן, מחשבה רצינית. הלוא אנשים אומרים דברים רבים מסוג זה.

אבל ה"רוח" חיתה באמת והיתה פעילה, ונוסף לכול, תארו לכם, התייצבה לצִדנו, כלומר לצד הספרות. הטבע הספרותי גבר בה על הטפת מוסר יובשנית. "רוחה" של הגברת ז'אנליס, שהצטיינה במהוגנות ללא דופי, השמיעה דברים du fond du coeur18 וכמו תלמיד שובב, עוללה (כן, בהחלט עוללה) בסלון כבד הראש מעשה קונדס שתוצאותיו היו מלאות טראגי-קומיוּת עמוקה.

פרק עשירי

פעם בשבוע התכנסו לשתיית תה בביתה של הנסיכה "שלושה ידידים". היו אלה אנשים נכבדים, בעלי מעמד מצוין. שניים מהם היו חברי סנאט והשלישי – דיפלומט. מובן מאליו שלא שיחקנו קלפים, אלא שוחחנו.

דיברו על פי רוב המבוגרים, כלומר הנסיכה ו"שלושת הידידים", ואילו אני והנסיך והנסיכה הצעירים השחלנו מילה משלנו רק לעתים נדירות. בעיקר השכלנו, ולכבודם של המבוגרים מאיתנו ייאמר שהיה מה ללמוד מהם – ובייחוד מהדיפלומט, אשר עורר בנו פליאה בהערותיו דקות ההבחנה.

נהניתי מאהדתו, אף על פי שאינני יודע במה זכיתי. בעצם, אני מחויב להאמין שהוא לא החשיב אותי יותר מהאחרים, בעיניו כל "אנשי הספרות" היו "מאותו שורש". הוא נהג לומר בבדיחות הדעת: "גם הטוב בנחשים עודנו נחש."19

דעתו זו היא ששימשה עילה למקרה הנורא שעמד להתרחש.

פרק אחד עשר

הנסיכה, ששמרה על נאמנות סטואית לידידיה, לא רצתה שהגדרה כוללנית ממין זה תחול גם על הגברת ז'אנליס ועל "פליאדת הנשים" שהסופרת פרשה עליה את חסותה. ובכן, כשהתכנסנו בביתה של הגבירה הנכבדה הזאת כדי לחגוג בצניעות את ערב השנה החדשה, נקשרה בינינו סמוך לשעת חצות השיחה הרגילה, שהועלה בה שוב שמה של הגברת ז'אנליס, והדיפלומט הזכיר את ההערה שלו ש"הטוב בנחשים עודנו נחש."

"אין כלל בלי יוצא מן הכלל," אמרה הנסיכה.

הדיפלומט ניחש מי נועד להיות היוצא מן הכלל ולא אמר דבר.

הנסיכה לא התאפקה, הגניבה מבט לכיוון דיוקנה של ז'אנליס ואמרה:

"איזה מין נחש היא!"

אולם הדיפלומט הבקי בהוויות העולם היה בשלו: הוא נופף קלות באצבעו וחיוך קל נגע בשפתיו – האיש לא האמין לא לבשר ולא לרוח.

כדי להכריע במחלוקת היו נחוצות בבירור הוכחות, ושיטת הפנייה לרוח היתה עשויה להיות כאן לעזר.

מצב הרוח בחברה המצומצמת שלנו הלם מאוד ניסויים מעין אלה. בעלת הבית הזכירה לנו תחילה את מה שידענו על אמונותיה, ואחר כך הציעה שנערוך ניסוי.

"אני טוענת," אמרה, "שגם אדם שנטפל לקטנות לא ימצא אצל ז'אנליס שום דבר שלא תוכל לקרוא בקול הנערה התמימה ביותר, ותכף נבדוק זאת."

שוב, כמו בפעם הראשונה, היא הניפה את זרועה אל הכוננית התלויה מעל למקום הימצאה, לקחה לידה כרך אקראי – ופנתה לבתהּ:

"ילדתי! פתחי וקראי לנו את הכתוב בעמוד הזה."

הנסיכה הצעירה צייתה.

כולנו לבשנו ארשת של ציפייה כבדת ראש.

פרק שנים עשר

אם הסופר מתחיל לתאר את מראה הדמויות שהציג בסוף סיפורו, הוא ראוי לגנאי, אבל אני כתבתי את הזוטה הזאת כך, שלא יהיה אפשר לזהות בה איש. לכן לא נקבתי כלל בשמות ולא התוויתי שום דיוקנאות. שרטוט דיוקנה של הנסיכה הצעירה היה עלול בכל מקרה להיות מעל לכוחותי, שכן היא היתה בהחלט מה שקרוי "מלאך בשר ודם". ואשר לטוהרהּ ולתוּמהּ בכליל שלמותם – טיבם היה כזה, שאפשר היה להטיל עליה אפילו את פתרון הבעיה התיאולוגית הקשה עד בלי די, שעליה התווכחוBernardiner und Rabiner  אצל היינה.20 כמובן, על הנפש הזאת, שאינה נגועה בשום חטא, היה צריך להעיד דבר מה נעלה יותר מהעולם ומיצריו.21 בתום האופייני ובר' מתגלגלת בחינניות קראה הנסיכה את זיכרונותיה המעניינים של Genlis על זִקנתה של madame Dudeffand,22 הרשימה עסקה בג'יבוֹן23 השמן, שהמליצו עליו לסופרת הצרפתייה בתור מחבר מפורסם. ז'אנליס, כידוע, עמדה עד מהרה על טבעו ולעגה בארסיות לצרפתים, שהלכו שבי אחר המוניטין המצוצים מן האצבע של נוכרי זה.

בהמשך אני מצטט מתוך תרגום ידוע מהמקור הצרפתי, שקראה הנסיכה הצעירה אשר היתה מסוגלת להכריע בוויכוח בין "Bernardiner und Rabiner".

"ג'יבון קטן קומה, שמן להפליא ויש לו פנים מעוררות השתאות ביותר. אי-אפשר להבחין בשום תו בפנים האלה. אין רואים כלל לא את האף, לא את העיניים ולא את הפה; שתי לחיים שמנות, עבות, המזכירות השד יודע מה, בולעות הכול… הן התנפחו כל כך, עד שחרגו לגמרי מכל תוֹאַם שהיה עשוי להיות מהוגן ולו במידה כלשהי גם כשבלחיים הגדולות ביותר מדובר; לכל מי שראה אותן לא נותר אלא להתפלא, מדוע מקום זה קבוע שלא במקומו. הייתי מאפיינת את פניו של ג'יבון במילה אחת, אילו רק היה אפשר לבטא מילה כזאת. לוֹזֶן,24 שהיה מיודד מאוד עם ג'יבון, הביאו פעם לביתה של Dudeffand. אז כבר היתה M-me Dudeffand עיוורת ונהגה למשש בידיה את פניהם של בני אדם יוצאים מגדר הרגיל שהוצגו בפניה. כך היתה מאמצת לה תפישה נכונה למדי על תווי פניו של המכר החדש. במקרה של ג'יבון יישמה את אותה שיטת מישוש, וזה היה נורא. האנגלי ניגש לכורסה ובטוב לב מיוחד הגיש לה את פניו המדהימות. M-me Dudeffand קירבה אליו את ידיה והעבירה את אצבעותיה על הפנים הכדוריות. היא התאמצה למצוא במה להשתהות, אך זה היה בלתי אפשרי. אז הביעו פני הגבירה הזקנה ראשית תדהמה, אחר כך זעם ולבסוף היא משכה במיאוס את ידיה וקראה: 'איזה דבר גועלי!'"

פרק שלושה עשר

כאן בא הקץ לקריאה ולשיחת הידידים ולחגיגת השנה החדשה שציפינו לה. זאת, מפני שכאשר סגרה הנסיכה הצעירה את הספר ושאלה: "מה בדיוק היה נדמה ל-M-me Dudeffand?", היתה לפני אִמהּ הבעה איומה כל כך עד שהנערה פלטה צעקה, הליטה את עיניה בידיה וזינקה בבהילות לחדר הסמוך, שממנו הגיע לאוזנינו קול בכייה הגובל בהיסטריה.

האח רץ אל אחותו, ובו ברגע מיהרה לשם הנסיכה בצעדים רחבים.

נוכחותם של זרים לא היתה עתה במקומה, ולכן כל "שלושת הידידים" ואני הסתלקנו בחשאי תכף ומיד, ובקבוק האלמנה קְליקוֹ25 שהוכן לציון השנה החדשה נשאר עטוף במפית, אך לא נפתח.

פרק ארבעה עשר

התפזרנו מדוכדכים, אך רגשותינו לא כיבדו את הלבבות שלנו, שהרי אף שהקפדנו לשמור על ארשת פנים של רצינות מאומצת, בקושי יכולנו להסתיר את הצחוק שביקש להתפרץ מקרבנו. התכופפנו בשקידה יתרה כדי למצוא את הערדליים שלנו, מה שהיה הכרחי כי גם המשרתים התפזרו בגלל הבהלה שקמה בשל מחלתה הפתאומית של העלמה.

חברי הסנאט עלו אל הכרכרות שלהם, והדיפלומט עבר כברת דרך ברגל יחד איתי. הוא ביקש לשאוף אוויר צח ונדמה לי שעניין אותו לשמוע את דעתי חסרת המשמעות בשאלה מה היה עלול להצטייר לנגד עיני רוחה של הנסיכה הצעירה לאחר קריאת הקטע הידוע לנו מתוך חיבוריה של m-me  ז'אנליס.

אולם בהחלט לא העזתי להעלות שום השערות בנוגע לכך.

פרק חמישה עשר

מאז היום האומלל שבו אירע אותו מאורע, לא ראיתי עוד לא את הנסיכה ולא את בתהּ. לא יכולתי להרהיב עוז לבוא ולברכהּ לרגל השנה החדשה, אלא רק שלחתי לשאול לבריאותה של הנסיכה הצעירה, וגם זאת בהיסוס רב, כדי שלא יבינו את כוונתי הפוך מן הרצוי. ואילו ביקורי "קוֹנְדוֹלֵאַנְסִים"26 נראו לי דבר שכלל אינו במקומו.

המצב היה מטופש ביותר: הפסקת ביקורים פתאומית בבית מכרים היתה עלולה להתפרש כגסות רוח, אך גם להתייצב שם נראה מעשה לא הולם.

יכול להיות שלא צדקתי במסקנותי, אך הן נראו לי נכונות. ואמנם לא טעיתי, המהלומה שספגה הנסיכה בערב השנה החדשה מ"רוחה" של גברת ז'אנליס היתה קשה מאוד והיו לה תוצאות שאין לזלזל ברצינותן.

פרק שישה עשר

כחודש לאחר מכן פגשתי את הדיפלומט בשדרת נְייֶבְסקי. הוא היה חביב מאוד ונקשרה בינינו שיחה.

"מזמן לא ראיתי אותך," אמר.

"אין איפה להיפגש," עניתי.

"כן, איבדנו את ביתה הנחמד של הנסיכה הנכבדה, היא נאלצה לנסוע מכאן, המסכנה."

"מה פירוש לנסוע…" אני אומר. "לאן?"

"האם אינך יודע?"

"איני יודע שום דבר."

"הם נסעו כולם לחוץ לארץ, ואני מאושר מאוד שהצלחתי לסדר שם משרה לבנהּ. לא היה אפשר שלא לעשות זאת אחרי מה שקרה אז… איום ונורא! אומללה שכמותה, אתה יודע שעוד באותו הלילה היא שרפה את כל הווֹלוּמים שלה וניפצה לרסיסים את היד מטרקוטה – אם כי, נדמה לי, שרדה ממנה אצבע קטנה אחת, או מוטב לומר אצבע משולשת. בכלל, אירוע לא נעים ביותר, אולם הוא משמש הוכחה טובה מאין כמוה לאמת גדולה אחת."

"אם תשאל אותי, אפילו לשתיים ושלוש אמיתות."

הדיפלומט חייך, הביט בי ישירות ושאל:

"אילו אמיתות?"

"ראשית, זה מוכיח שצריך קודם לקרוא את הספרים שאנחנו מעיזים לדבר עליהם."

"ושנית?"

"ושנית, שאין זה מן התבונה להשאיר נערה בחוסר ידיעה ילדי שכזה, שבו הוחזקה עד לאותו מקרה הנסיכה הצעירה; אחרת, היתה כמובן מפסיקה לקרוא על ג'יבון הרבה יותר מהר."

"ושלישית?"

"שלישית, שעל הרוחות אי-אפשר לסמוך בדיוק כמו על האנשים החיים."

"אתה שוגה בכול. הרוח מאמתת רק את דעתי-שלי, ש'גם הטוב בנחשים עודנו נחש'. זאת ועוד, ככל שהנחש יותר טוב, כן הוא יותר מסוכן, מפני שהוא שומר את הארס בזנבו."

אילו היתה סאטירה במקומותינו, הדבר היה עשוי לשמש לה עלילה יוצאת מן הכלל.

לצערי, באין לי שום כישרונות של סאטיריקן, אוכל למסור זאת אך ורק בצורת סיפור פשוט.

כי, נדמה לי, נשארה ממנה אצבע קטנה אחת, או מוטב לומר אצבע משולשת. צה לרסיסים את היד מטרקוטהי.


*מתוך "ליידי מקבת ממחוז מצֶנסק / הנווד המוקסם – סיפורים" בהוצאת כרמל (2016)

המתרגמת מבקשת להודות לצביה, לרחל ולליאור

גן העדן של הרווקים

הוא שוכן לא רחוק מהטֶמְפֶּל בָּר.

הליכה אליו בדרך הרגילה דומה לבריחה ממישור לוהט אל עבר גיא כלשהו, עמוק וקריר, נסתר בחיק גבעות.

מותש מההמולה של רחוב פְליט ומטונף מהרפש שלו – זה הרחוב שבו מתרוצצים סוחרי בנדיק1 כשמצחם מקועקע כדף של פנקס חשבונות בעודם טרודים בעליית מחירי הלחם ובתינוקות המגיחים כמים ממפל – אתה סובב בזריזות בפנייה מסתורית – אין זה רחוב – גולש בדרך מבודדת, אפלולית, שבצדיה עמודי תמך כהים חסונים, מפוארים, ועדיין ממשיך והולך, חומק מהעולם כולו, האכול בדאגה, ומשוחרר מכבליך אתה עומד באכסדראות גן העדן של הרווקים.

מתוקות הן נאות-המדבר בסהרה; קסומים הם איי-החורשות בערבות של חודש אוגוסט; מרנינה היא אמונה טהורה בין אלף מחשבות זדון; אבל מתוק יותר, וגם קסום ומרנין מכול, הוא גן העדן החלומי של הרווקים, הנמצא בלב האבן של לונדון המעטירה.

מהורהר ושליו הִתהלך לךָ באכסדראות; התענג, לְגום מהפנאי שלך בגן הפונה אל גדת הנהר; לֵךְ והשתהה בספרייה העתיקה; לֵךְ וסגוד בקאפלה המגולפת; אבל עדיין רק שמץ ראית, כלום אינך יודע, לא טעמת מהגרעין המתוק טרם סעדתָ עם חבורת הרווקים וראית את צָהלַת מבטיהם ועדשותיהם המנצנצות. אַל לךָ לסעוד באולם בימי הפגרה עם ההמון הנחפז, אלא בשקט, באירוע פרטי, בשולחן אישי; כאורח שהוזמן בלבביות על ידי איזה טֶמְפְּלֶר נעים-הליכות.

טֶמְפְּלֶר? הרי זה שם רומנטי. הבה ונראה. בריאן דה בואה גילבר היה טמפלר, כמדומני. האם הבנו את דבריךָ? האם אתה רומז שהטמפלרים המפורסמים עדיין חיים ונושמים בלונדון המודרנית?

לוּ יישמע צלצול עקביהם המשוריינים וקִרקוש מגֵניהם כבשעה שהאבירים-הנזירים כרעו בשיריונם להתפלל לפני לחם הקודש. אביר-נזיר, המפלס את דרכו לאורך הסְטרנד, לבטח יכול היה להציג מחזה מרתק. המחוך המבריק שלו ומעילו הצח, שאומניבוס אמנם הכתים בבוץ, וזקנו ארוך לפי תקנון המִסדר ופניו השׂעירות כפני נמר. כיצד היתה נראית רוח רפאים קודרת שכזו בין האזרחים קצוצי השיער והמגולחים למשעי? אכן, יודעים אנו – היסטוריה עצובה מספרת על כך שקְמילה מוסרית פגעה לבסוף באחווה הקדושה. אמנם לא היה אויב חמוש שיכריעם בסַיִף, אבל תולעת השפע חתרה תחת מעוזם, כירסמה בלב שבועת האבירים שלהם, נגסה בנדר-פרישוּתם, עד שלבסוף הסגפנות הנזירית התרופפה לגמרי והיתה למשתה הוללוּת, והאבירים הרווקים, מכוח שְׁבוּעתם, הפכו לצבועים ולמופקרים – ותוּ לא.

אבל על שום כל זה בהחלט הופתענו ללמוד שהאבירים הטֶמְפלרים (אם הם קיימים בכלל) עברו תהליך כה שלם של חילוּן עד כי מחיפוש אחר תהילת עולם בקרבות למען ארץ הקודש הידרדרו אל חיתוך צלי כבש בשולחן הסעודה. האִם, כמו אנקראון, סבורים עתה הטמפלרים המנוּונים הללו כי מתוק לאין-שיעור ליפול חלל בנשף, מאשר במלחמה? ולחילופין, באמת, כיצד יתכן שנותר שריד כלשהו למִסדר המפורסם ההוא? טמפלרים בלונדון המודרנית! טמפלרים בגלימותיהם, העטורות בצלב אדום, מעשנים בדיוואן2. טמפלרים מצטופפים ברכבת, נערמים בקובע פלדה, בחנית ובמגן, עד שהרכבת כולה נראית כקטר אחד מוארך!

לא. הטמפלר המקורי נעלם מזמן. לֵךְ ורְאֵה את הקברים הנהדרים בכנסיית הטמפל. הבט בדמויות האבן האצילות השׂרועות שם, זרועותיהם שלובות על הלבבות הדוממים במנוחת-עולם החפה מכל חלום. כמו הימים שקדמו למבול, האבירים-הטמפלרים האמיצים חלפו ואינם. ועדיין נותר השֵׁם, והאגודה הקיימת רק בשמהּ, והמִגרשים העתיקים וכמה מהבניינים העתיקים. אבל עקב הברזל הוחלף במגף-עור מבריק; החרב הארוכה כפולת-הפִּיות – בקולמוס חד-קנה; הנזיר הנדבן, המחַלֵק בחינם עצת סתר, מייעץ עכשיו בתשלום; מגֵן-הקבר נדרש עתה להגן על יותר מֵעִניין אחד (אם הוכשר כראוי להשתמש בכלי-הזין שלו); הפורץ את דרכי המלך ומטהרן אל הקבר הקדוש כדבר שבועתו, עתה אחריותו הבלעדית היא להכשיל, לעכב, לבלום ולחסום את בתי המשפט ואת כל מבואותיהם; האביר הלוחם בסָרָצן3, זה ההודף חודי-חניתות בעכו, נלחם עתה על חודו של חוֹק בוֶוסטמִינסטר הוֹל4. הקובע הוא פֵּאָה. הטמפלר, שהזמן היכה בו במטה הקסמים שלו, הוא כיום עורך-הדין.

אבל כמו רבים אחרים שנפלו מרום תהילת הגאווה – כתפוח שעודו נוקשה כשהוא תלוי על הענף, אך ענוג מרגע שנפל על האדמה – נפילתו של הטמפלר דווקא עשתה ממנו ברנש נעים יותר.

ארהיב עוז ואומַר שאותם חיילי-כהונה קדוּמים היו זעופים ונרגנים במקרה הטוב. זרועותיהם הכבולות, הארוזות בכלי המתכת של ברמינגהם, איך ביכולתן להעניק, לך או לי, לחיצת יד חמה? נשמותיהם השאפתניות, הגאוותניות, הנזיריות הרי נלפתו כמו דף תפילה לתוך מסגרת זכוכית; פניהם נחבטו במחולות פורענוּת. איזה מין נועם-הליכות שׁרה על האנשים הללו? אבל הטמפלר המודרני הוא הטוב שבחברים, המארח הנלבב מכול, הרֵע לסעודה שאין בלתו. שנינותו וכוסו, שניהם, שמם יצא למרחוק.

הכנסייה והאכסדראות, הסמטאות והקמרונות, השבילים והמעברים, אולמות הסעודה, חדרי-האוכל, הספריות, הטראסות, הגנים, שבילי ההליכה הרחבים, המעונות וחדרי-הפרפראות מכסים חלקת קרקע נרחבת, וכולם מתקבצים ברובע מרכזי וכולם מרוחקים למדי מההמולה המקיפה את העיר העתיקה. וכל מה ששייך למקום הזה שומר על הצביון המיוחד לרווקים. אין בלונדון מקום המציע, לאדם המבקש שקט, מחסה נעים כל כך.

הטמפל הוא, אכן, עיר לעצמה. עיר שנספחים אליה שלל יתרונות מעולים, כמתגלה מהפירוט דלעיל. עיר שיש לה פארק, וערוגות פרחים, וגדת נהר – התמז, בקטע אחד שלו, שוטף שם כנהר הפרת הענוג שזרם בגן העדן הקדמוני. במקום שבו ניצב היום גן הטמפל נהגו הצלבנים הקדומים להתאמן עם סוסיהם וחניתותיהם. כיום מתרווחים להם שָׁם הטמפלרים המודרניים על הספסלים שמתחת לעצים, ותוך חילוף תנוחה במגפי-העור, הם מתַרגלים מַעני-שנינה בשיח עליז.

שורות ארוכות של דיוקנאות מפוארים באולמי המִשתאות מלמדות אילו אנשי-שֵׁם – אצילים מפורסמים, שופטים ולורד צ'נסלורים – נמנו בשעתם על הטמפלרים. למרות זאת כיום איש מהטמפלרים אינו זוכה עוד בתהילת הציבור. אבל אתן, המוזות – אם בעלי לבבות חמים ונושאי ברכות-שלום חמות עוד יותר, בעלי נפש שופעת ומרתפים שופעים עוד יותר, אלה הנותנים עצה טובה ומגישים ארוחות מהוללות המתובלות בשעשועי פלאות ופנטזיה – אם אלה ראויים לציון אלמותי, רשמו לפניכן את שמותיהם של ר.פ.ק.5 ואחיו האימפריאלי.

למרות שכדי להיות טמפלר במובן האמיתי היחיד, עליך להיות עורך דין או סטודנט למשפטים, ולהצטרף למִסדר במלוא הטקס, עדיין רבים הם אלה, שלמרות היותם טמפלרים, אינם שוכנים בתחומי הטמפל, הגם שמשרדיהם עשויים להימצא שם. ולהפך, רבים הם שוכני המעונות העתיקים, שְׂבֵעֵי-הימים, שאינם טמפלרים מוּרשים. אם, נניח, מכיוון שהנך ג'נטלמן שאינו עובד לפרנסתו ורווק, או מלומד רודף-שקט ולא נשוי, שהוקסם מבדידותו הנעימה של המקום, ומשתוקק לנטות את אוהלך המצֵל במחנה השאנן הזה בינות לאחרים, אזי שׂוּמה עליך לקנות לך חבר קרוב מבני המסדר ולשכנעו לשכור בשמו, אבל על חשבונך, חדר פנוי כלשהו שנשא חן בעיניך.

כך עשה, אני משער, ד"ר ג'ונסון, לכאורה אלמן ובנדיק, אך רווק למעשה, כשהתגורר כאן זמן-מה. כך עשה גם צ'ארלס לאמב, רווק ללא ספק ונשמה טובה ויקרת-מציאות. ועוד מאות נפשות מעולות, אֲחֵי מִסדר-הפרישוּת, סעדוּ, לנוּ והסתופפוּ כאן מעת לעת. הנה כי כן, המקום כולו הוא חלת דבש של משרדים ומעונות. ככל חריץ גבינה הוא מחורר לגמרי, לפני ולפנים ולכל כיוון, בתאי המסתור של הרווקים. מקום שמחה יקר ללב! אה! כל אימת שאני מהרהר בשעות המתוקות שחלפו שם בהנאה מהכנסת אורחים נלבבת כזו בצל הגגות עתירי-השנים ההם, לבי מוצא לו ביטוי נאות רק בשירה, ובאנחה וברוך אני שר: "שְׂאוני חזרה אל וירג'יני הקשישה".

כזה הוא, אם כן, בקווים כלליים, גן העדן של הרווקים. וכך מצאתיו אחר צהריים נעים אחד בירח מאי החייכני, כשהגחתי ממלוני בכיכר טרפלגר, בהיענותי להזמנה לסעוד עם הבריסטר המצוין, הרווק והבאנצ'ר, ר.פ.ק. (הוא אכן הראשון והשני, וראוי שיהיה גם השלישי; בזאת הריני ממנֶה אותו), שאת כרטיס הביקור שלו לחצתי בחוזקה בין אגודל לאצבע העטויות בכפפה, ומפעם לפעם הגנבתי עוד מבט בכתובת הנחמדה שנרשמה מתחת לשם: "מבוא האולמוס מס'… טמפל".

בתוך-תוכו הוא אנגלי לבבי ממש, נינוח, נעים ממש, חברותי מאוד. אם בפגישה הראשונה נראָה מרוחק ובעל מזג צונן למדי – סבלנות. השמפניה הזו תפשיר. ואם לעולם לא, הרי שמוטב שמפניה קפואה על פני חומץ נוזלי.

תשעה ג'נטלמנים השתתפו בסעודה, כולם רווקים. האחד בא מ"משעול בית המשפט של המלך מס'… טמפל". השני, השלישי, הרביעי והחמישי הגיעו ממבואות ומסמטאות שלעיצורי שמותיהם צליל דומה. בדיעבד, היה זה מין סֶנָאט של רווקים שנשלחו לסעודה מאזורים נרחבים על מנת לייצג את הפרישוּת הכללית של הטמפל, או בעצם היה זה "פרלמנט גדול" שייצג את המיטב שברווקיהּ של לונדון רבתי. כמה מהנוכחים הגיעו מרְבָעים מרוחקים של העיר, ממשכנות עתיקים ונודעים של עורכי דין וגברים לא נשואים – הפונדק של לינקולן, הפונדק של פָרְניבל. ואחד הג'נטלמנים, שהבטתי בו במין נופך של יראת כבוד, הגיע ממקום שהתגורר בו פעם רווק נאמן, לורד וֶורוּלם – הפונדק של גריי6.

הדירה התנשאה למרום. איני יודע בכמה מדרגות ישנות ומשונות טיפסתי כדי להגיע אליה, אלא שנדרש ממך מאמץ כדי לזכות בסעודה טובה ובחברה מהוללת. אין ספק שהמארח שלנו קבע את חדר-האוכל שלו גבוה כל כך לשם האימון המקדים ההכרחי לעונג ולעיכול נאותים.

הריהוט היה נעים להפליא ולא יומרני. לא הרגיזו אותך בדירה השלווה הזו לא מָהָגוני חדש ובוהק, דביק מִלַכה שלא יָבְשה, ולא הֲדוֹמים מפוארים ולא נוחים ולא ספות עדינות מדי לשימוש. זה הדבר שכל אמריקני נבון צריך ללמוד מכל אנגלי נבון; שלנועם הביתי לא נחוצים בוהק סנוורים ושלל חפצים מצויצים ומנצנצים. הבנדיק האמריקני חוטף צלע כבש יבשה בבר מקושט בעיטורי זהב במרכז העיר. הרווק האנגלי אוכל בביתו בנחת בשר כבש אנגלי שאין דומה לו על שולחן מעץ אורן פשוט.

תקרת החדרים היתה נמוכה. מי רוצה לסעוד מתחת לכיפת סנט פטר? תקרות גבוהות! אם זו משאלת לבך וככל שגבוה יותר מוטב, ומשום שאתה גבה-קומה כל כך, אזי לֵךְ לְךָ וסְעד בחוץ עם הג'ירפה ההיא המיתמרת אל השמים.

בהגיע השעה התיישבו תשעת הג'נטלמנים לפני תשע מערכות הכלים, ועד מהרה נכנסו לעניינים.

אם אני זוכר נכון, מרק זנב השור הוא שפתח את העסק. מרק בגוון חום-אדמדם עשיר שטעמו הערֵב הבהיר את הבלבול שבלבלתי תחילה בין המרכיב העיקרי שלו לבין שוט-עגלונים ומגלב-מלמדים (כאתנחתא שתינו כוסית קלרט). המַתת הבאה שהוגשה היתה משל נפטון – הטורבוט בא שני; לבן כשלג, פתיתִי וקרוש בדיוק כנדרש, לא שלחופי מדי בשמנוניותו.

(בנקודה זו התרעננו בכוס שרי.) משנעלמו הסיירים קלי-הרגליים, צעדה בסך הארטילריה הכבדה של המשתה בהנהגת הגנרליסמו האנגלי הנודע, הרוסטביף. כרצי הגנרל הוגשו לנו סינטה של כבש, תרנגול הודו שמן, פשטידת עוף ואינסוף מעלי-ניחוחות אחרים, ואילו ככרוזים הגיעו תשעה קנקני כסף מלאי בירת אֵיל תוססת.

כשהתחמושת הכבדה הזו הלכה בדרכו של חיל-הרגלים, חנתה על השולחן בריגדה משובחת של תרנגולי קרב, וקנקני יין אדמדמים הציתו את מדורות המחנה.

אחריהם באו מאפים ורפרפות בלוויית מעדנים רבים מספור, ואז גבינה וקרקרים (כהלכות הטקס, רק כדי לשמר מנהגים ישנים וטובים, כל אחד מאתנו שתה בשלב זה כוסית יין פורט ישן וטוב).

עכשיו הוסרה מפת השולחן, וכמו צבאו של בליכר אשר הלך אלי-מוות בהיכנסו לשדה הקרב של ווטֶרלוּ, פסע פנימה משלוח רענן של בקבוקים, מאובקים ממצעדם המזורז.

תמרוני כוחות אלה נוהלו כולם על ידי פילדמרשל קשיש ומפתיע (איני מסוגל להתרגל ולקרוא לו בכינוי הבזוי מלצר) בשיער לבן כשלג, מפית וראש כשל סוקרטס. בין צהלות השמחה הוא התעמק בכל עניין וסירב בבוז לחייך. איש של כבוד!

ניסיתי לשרטט לעיל שרטוט כלשהו של שלבי התכנית הכוללת בחדר המלחמה. אבל ידוע לכול כי סעודה טובה ועליזה היא עסק מבולגן ומבולבל שקשה למדי לרדת לפרטי-פרטיו. כך, למשל, ציינתי את השתייה של כוסית קלרט וכוסית שרי וכוסית פורט וספל אֵיל – כולם במועדים מדויקים. אבל משקאות אלה היו בסך הכול שתיית מצווה, כמו שאומרים. בין עתות מכובדות ומחייבות אלה, רוֹקנוּ כוסיות מאולתרות לאין-ספור. תשעת הג'נטלמנים נראו כמי שמגלים עניין נדיב ביותר זה בבריאותו של זה. היין זרם לו, והם לא חדלו להביע, ובמלוא הרצינות, את איחוליהם הכנים ביותר לגהות יציבה ולרווחה גמורה של הג'נטלמנים היושבים לימינם ולשמאלם. שמתי לב שכשאחד הרווקים החביבים האלה חשק בעוד קצת יין רק לטובת קיבתו, כמו טימותי7, הוא פשוט לא יכול היה להביא עצמו לידי מעשה מבלי שרווק אחר יצטרף אליו. נדמה היה שלהיתפס שותה לבד, בלי שותף, נחשב כמעשה אנוכי, לא הגון ולא חברי. בעוד היין נמזג כמים, מצב הרוח של החבורה תסס עוד ועוד, עד כדי לבביוּת ותחושת שחרור מושלמות. הם סיפרו סיפורים משעשעים למיניהם. כמו המוצרים הנבחרים של מוֹזֶל או רֶיינִיש, הנשמרים לחברותא משובחת בלבד, נחשפו כעת חוויות נבחרות מחייהם הפרטיים. אחד סיפר עד כמה מתקתקים היו חייו כסטודנט באוקספורד, ושיבץ בדבריו אנקדוטות מפולפלות על ידידיו הליברליים, אדונים אציליים עד מאוד. רווק אחר, איש מאפיר שיער ושְׁזוף-פנים, שלדבריו ניצל כל חופשה מזדמנת כדי לחצות את התעלה לסיורי פתע בארצות השפלה לשם בחינת הארכיטקטורה הפְלֶמית העתיקה, רווק קשיש זה, מלומד לְבן-שיער ושְׁזוף-פנים, התעלה בתיאוריו את נפלאותיה של מלאכת המחשבת שיצרה את אותם בתי גילדות עתיקים, בתי עיריות ובנייני מועצות, הנפוצים בארץ הפלמים הקדומים. שלישי היה מבקר מושבע במוזיאון הבריטי וידע הכול על שלל עצום של עתיקוֹת נפלאות, כתבי-יד אוריינטליים וספרים יחידאים יקרי-ערך. רביעי שב לא מזמן מגרנדה העתיקה והיה עמוס כמובן בנופים סָרָצֶניים. חמישי סיפר על מקרה משפטי משעשע. השישי היה בקיא ביינות. לשביעי היתה אנקדוטה מוזרה ומאלפת מחייו הפרטיים של דוכס הברזל שמעולם לא הובאה לדפוס ולא נחשפה, לא בציבור ולא בחוגים פרטיים. השמיני נהג לאחרונה, מפעם לפעם, לעת ערב, לשעשע את עצמו בתרגום שיר קומי של פּוּלְצ'י8. הוא ציטט עבורנו את מיטב הקטעים המבדרים.

וכך התגלגל לו הערב, כהוראת השעות, אך לא בידי שעון-מים כזה של המלך אלפרד, אלא בידי כרונומטר של יין. בינתיים דמה השולחן לשדה אֶפְּסוֹם, זירה ככל זירה, שבשטחהּ דילגו קנקני היין. מחשש שמא האחד לא יגיע ליעדו במהירות מספקת, נשלח בבהילות אחֵר שיזרזוֹ, ואז שלישי שיזרז את השני, וכך עם הרביעי והחמישי. וכל אותה עת שום רעש, שום התנהגות לא נאותה, שום מהומה. לאור חומרתו המוסרית וסבר פניו הסגפני, בטוחני שסוקרטס, הפילדמרשל, לוּ הבחין בשמץ של חוסר נימוס מצד החבורה ששירת, היה מסתלק מיד בלי כל התרעה. אחר כך למדתי כי במשך כל הארוחה נהנה לו רווק נכה בחדר הסמוך משֵׁינה בריאה ומרעננת, לראשונה מזה שלושה שבועות ארוכים ומתישים.

הייתה זו יניקה נינוחה ומושלמת מהחיים הטובים – שתייה טובה, הרגשה טובה ושיחה טובה. היינו חבורת אחים. התו המובהק של ההרפתקה היה הנינוחוּת – נינוחוּת משפחתית, נינוחות חברית. ואכן, יכולתָ להבחין שלאותם אנשים קלי-לב פשוט לא היו נשים וילדים שיעוררו בהם מחשבות של דאגה. כמו כן, כמעט כולם היו טיָילים, שהרי רק רווקים חופשיים לטייל בלי שום ייסורי מצפון על שנטשו את הבית.

בעיני רוחם של הרווקים הדבר שנקרא סבל, והמצוקה שמציירים אותה כמפלצת זוללת ילדים, הם שתי אגדות מגוחכות. איך ירשו אנשים בעלי דעות ליברליות ויֶדע בָּשל באשר להוויות העולם ולתובנות פילוסופיות נרחבות ומלאות שמחת חיים – איך יניחו הם הבלוּתוֹת כאלה היאות לנזירים. סבל! מצוקה! הרי זה כמו לפטפט על הנסים הקתוליים. אין דבר כזה – הַעֲבֵר-נא את השֶׁרִי, סֶר – פוּ, פוּ! לא יכול להיות! – את הפּורט, סֶר, אם תואיל. שטויות. אל תספר לי סיפורים – הקנקן עצר כמדומני אצלך, סֶר.

וכך זה נמשך.

זמן לא רב אחרי שהוסרה מפת השולחן, נתן המארח שלנו מבט רב-משמעי בסוקרטס, וזה פסע חגיגית אל המזנון וחזר משם כשקֶרֶן עצומה ומפותלת בידיו. קרן יריחו טיפוסית מצופה בכסף מרוט, וגם חרוטה ומעוצבת בצורה יוצאת דופן, לרבות שני ראשי תיישים שנדמו חיים, ולהם עוד ארבע קרניים עשויות כסף טהור. שני הראשים הזדקרו משני עבריהָ של פיית הקרן הראשית האצילית.

מכיוון שלא שמעתי שמארחנו מנגנן בקרנון, הופתעתי לראותו מרים מהשולחן את הקרן כאילו בכוונתו לתקוע תרועת הידד. אך כשתחב לפייה שלה אגודל ואצבע, וארומה קלה התערבלה, וריח של ראפיי משובח בא אל נחיריי, רווח לי ונחה דעתי בנוגע לתכליות שתשמש הקרן. היתה זו קופסת טבק. היא עברה סביב מיד ליד. הרי זה רעיון כביר להריח טבק בנקודת זמן זו, חשבתי לעצמי. את האופנה המכובדת הזו יש להציג בבית לפני בני-ארצי, הוספתי והרהרתי.

ההליכוֹת הנאות של תשעת הרווקים, שלא הושפעו מכל כמות של יין – ששום דרגת עליצוּת לא היה בה כדי לקעקע אותן – הליכות אלה שבו ובלטו באור במלוא כוחן, כשהבחנתי כי על אף שנטלו מהטבק בנדיבוּת גדולה, איש לא גרע מנימוסיו הטובים או הטריד את הרווק הנכה שבחדר הסמוך כדי להתענג על עיטוש כלשהו. הטבק נשאף בשקט כאילו מדובר באבקה עדינה ותמימה שהוסרה מכנפיהם של פרפרים.

אך נחמדות ככל שהן, סעודות הרווקים, כמו חיי הרווקים, אינן יכולות להימשך לנצח. הגיעה השעה להתפזר. אחד-אחד נטלו הרווקים את כובעיהם, ושניים-שניים ירדו שלובי זרועות, משוחחים עדיין ביניהם, אל החצר. יש שהלכו לחדריהם הקרובים ליטול לידיהם את הדקאמרון לפני שישכבו לישון. אחרים – לעשן סיגר בעודם מטיילים בגן שלגדת הנהר הקרירה. יש מי שפנו לרחוב, קראו לכרכרה והוסעו בבטחה אל מגוריהם הרחוקים.

אני הייתי האחרון להשתהות.

"ובכן", אמר המארח החייכני שלי, "מה אתה חושב על הטֶמְפֶּל שלנו ועל סגנון החיים שאנו, הרווקים, מצליחים לנהל בו?"

"סֶר" – נפעמתי מתוך גילוי לב – "זהו ממש גן עדן של רווקים".

הטָרְטַרוֹס של העלמות

הוא שוכן לא הרחק מהר התוגה9 שבניו אינגלנד. בפנותך מזרחה, היישר מתוך חווֹת מוּארות וכרים שטופי-שמש המהנהנים בעשבים מַעֲלי-ניחוח בירח יוני המוקדם, אתה מטפס וחודר אל בין גבעות שוממות. גבעות אלה סוגרות בהדרגה על מעֲבר אפל – שבגלל הרוח האלים שמביא עמו זרם הגולף דוהר בלי הרף בין קירותיו העשויים סלע פראי ומבוקע, וכן בשל איזו מעשייה על אודות צריף של רווקה זקנה ומטורפת, שאי-אז עמד איפשהו בסביבה – הנקרא "קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת".

דרך העגלות, משכבשה את מרבצו של שיטפון קדום, מתפתלת לאורך תחתית הערוץ וצרה עד כדי סכנה. משטיפסת אל שיאהּ, אתה עומד בתחומו של שער כניסה כְּשֶׁל דנטה. בשל שיפועם התלול של הקירות כאן, גוון ההובנֶה המשונה והיצרוּתו הפתאומית של הערוץ, מכונה נקודה מסוימת זו "הצְניר השחור". כאן האפיק מתרחב ביורדו אל נקיק גדול, ארגמני, דמוי מְכָל, השקוע הרחק בין המון הרי-שאול סתורי-יער. נקיק זה נקרא על ידי יושבי הארץ "צינוק השטן". מכל כיוון ניתכים צלילים של זרמי מים. מים שוצפים אלה מתלכדים לבסוף לזרם אחד עכור, בצבע חום-אדמדם, המִתְרתחַ לאורך ערוץ צר בינות סלעים אדירים. לזרם הזה, בעל הצבע המוזר, הם קוראים נהר הדם. בהגיעו למצוק חשוך הוא מתגלגל לפתע בכיוון מערב, מבצע קפיצה מטורפת של שישים רגל לזרועותיו של יער מצומק של עצי אורן שׂבי-שיער, מתערבל ביניהם וזורם עוד הלאה, הרחק מטה, אל ארצות שפלה נסתרות מעין.

כמעֵין עטרה ברום צדו של צוק סלע, בולטת חורבה של בית חרושת ישן לעיבוד עץ שנבנה בזמנים הפרימיטיביים ההם, כשמרחבי האורנים ועצי ההמלוק נפוצו בכל הסביבה. מצבור עצום של קורות עץ שנכרתו באופן גס ונכרכו במהדקי ברזל, מצבור שהעלה טחב שחור, שחלקו התמוטט לגמרי משננטש והעלה רקב, וחלקו הידרדר בצורה מסוכנת אל עבר גדת המפל הקודרת, המצבור הזה משווה לחורבת העץ הפשוטה מראֶה של סלע גולמי, אבל גם דבר-מה מהמראה הפיאודלי של ארץ הריין ושל תומברג, על נוף פסגות-הפרא הסובב אותה.

לא הרחק מתחתית הצינוק עומד מבנה רחב-ידיים מטויח בסיד לבן, נינוח כמו איזה קבר גדול ולבן הניצב על רקע קודר של אשוחים ואיתני טבע ירוקי-עד אחרים, הפרושׂים על צלע ההר ומתנשאים, עד כדי גובה אלפיים רגל, על גבי טראסות פראיות שאין להגיע אליהן.

הבניין הוא בית חרושת לנייר.

משנכנסתי לעסקי הסחר בזרעים בהיקף נרחב (אכן כה נרחב ומקיף היה, עד שבמשך הזמן זרעַיי נפוצו בכל מדינות המזרח והצפון, ונפלו הרחק, אפילו על אדמות מיזורי והקרוליינות), גדַל עד מאוד הביקוש לנייר, עד שעלותו הפכה לסעיף נכבד בחשבון הכללי. אין צורך של ממש להסביר כיצד המעטפות הפכו את הנייר למוצר שימושי אצל סוחרי זרעים. מעטפות אלה עשויות ברובן מנייר צהבהב, מקופלות לריבוע, וכשהן מלאות, תפוחות, מבויילות, ממוענות וגם נרשם עליהן סוג הזרעים שבתוכן, הן נדמות למכתבים מסחריים המוכנים למשלוח. השתמשתי במעטפות קטנות אלה בכמות שלא תיאמן – כמה מאות אלפים בשנה. זמן-מה רכשתי נייר אצל סיטונאים בעיר הסמוכה. הפעם, לשם חיסכון, וגם לשם ההרפתקה שבמסע, גמרתי אומר לחצות את ההרים, לאורך כשישים מייל, ולבצע הזמנת נייר בבית החרושת לנייר, "צינוק השטן".

מכיוון שלמרות הקור הכז, הנסיעה לקראת סוף ינואר נעימה באופן בלתי רגיל, ואף צפוי שתישאר כך תקופה לא קצרה, יצאתי לדרך במזחלתי בצהרי יום שישי אפור אחד, עטוף היטב בפרוות זאב ובאפלו, ולאחר לילה אחד בדרך, בצהרי היום הבא, נגלה לעיניי הר התוגה.

הפסגה הרחוקה פלטה עשן כפור. אדים לבנים הסתלסלו ועלו מתוך היער הלבן שבקודקודהּ כמתוך ארובה. הכפור העז העניק לארץ כולה חזות מאובנת אחידה. צירי הפלדה של המזחלת חרקו ופיצפצו על גבי השלג הנוקשה, הזגוגי, כמו היה שמשה שהתנפצה. היערות, שחלפו פה ושם לצד הדרך והיו נתונים לאותו כוח מקפיא-כול, שחדר עד לעורקיהם הנחבאים ביותר, גנחו מוזרוֹת – לא רק הענפים המיטלטלים, אלא גם הגזעים הזקופים – כשפרצי רוחות-עווית הסתחררו בעדם ללא רחמים. פריכים מהקור הקיצוני, המון של עצי אֶדֶר ענקיים גסי-מרקם, נבקעו לשניים כקנים רצוצים והכבידו על אדמה שאבדו לה יכולות החישה.

מכוסה כולו בשבבי זיעה קפואה, לבן כמו אייל חלבי, נחיריו שולחים בכל נשימה שני סילוני אוויר חם דמויי קרן, בְּלֶאק, הסוס הטוב שלי, על שש שנותיו בלבד, נרתע בפנייה פתאומית שבה, ממש לרוחב הנתיב – לא חלפו עשר דקות מאז נפל – השתרע לו כמאיים עץ הֶמלוֹק עתיק, מעוּות-צורה, מתפתל כנחש אנקונדה.

כשהגענו ל"קנה הנשימה", נשב הסער האלים ממש מאחוריי וכמעט הטיל את המזחלת גבוהת המשענת כנגד מעלה ההר. פרץ הרוח צרח במעבר ההרים הצר כאילו היה עמוס בנשמות אובדות שנכבלו לעולם האומלל. לפני שהגיע לפסגה, בלאק, סוסי, רוגז כמו על הרוח המשסף, השליך עצמו קדימה בעזרת רגליו האחוריות החזקות, משך בכוח את המזחלת הקלה היישר מעלה, וביעף דרך הבקע הצר, המתקרצף, האיץ מטה כמטורף מעֵבר לחורבת בית החרושת לעיבוד עץ. אל תוך צינוק השטן סוס ומַפַָל חפזו יחד. השמעתי קול צווחה, ובקומי במאמץ רב מהמושב ומתוך פרווֹתיי, ניצבתי מאחור כשרגלי האחת נצמדת כנגד לוח המגן של המזחלת, טלטלתי בחוזקה את הרסן ובלמתי אותו ממש בזמן למנוע התנגשות בזיז סלע חשוף שרבץ בפנייה כארי עלי-דרך.

תחילה לא הצלחתי לאתֵר את בית החרושת לנייר.

הנקיק כולו הבהיק מלובן השלג מלבד פינות חשופות, סחופות-רוח, שהתגלו פה ושם בצִלם של צריחי גרניט. חנוטים בתכריכיהם ניצבו ההרים האדירים כמו גוויות במְצָרֵי-שְׁאול. היכן נמצא בית החרושת? פתאום רעם באוזניי קול נוהם, מתערבל. הסבתי את מבטי, ושם, כמו מפולת שלגים שנבלמה, השתרע המפעל הגדול, עטוי טיח לבן. הוא היה מוקף במִקבץ בניינים נִלווים קטנים יותר, שחלקם שימשו ללא ספק כמעונות הפועלים לפי מראם הזול והסתמי, אורכם הניכר, המוני חלונותיהם וחזותם הסגפנית. כַּפְריר לבן כשלג בֵּינות השלגים. להתגודדות הציורית של הבניינים הללו, שיצרו רחבות וחצרות חסרות סדר וצורה, היה אחראי הטבע הסלעי והסדוק של הקרקע שלא איפשר כל ארגון שיטתי שלהם. כמה שבילים ומעברים צרים גם הם פיצלו את הכפר הקטן בכל כיוון שעלה על הדעת.

בפנותי מהדרך הראשית, המצטלצלת מפעמוניהם של איכרים רבים שניצלו את תנאי הגלישה הנוחים ושינעו את גזעי עציהם לשוּק, ותכופות שינו ממִנהגם ורכבו במזחלות מהירות, נחפזים בין פונדק לפונדק בכפרים המפוזרים – בפנותי, כאמור, מאותו נתיב ראשי והומה, התקדמתי בהדרגה אל קנה הנשימה של הבתולה המשוגעת וראיתי מנגד את הצְניר השחור הקודר, ברגע ההוא, באופן מוזר, משהו חבוי ובה-במידה מוחשי מאוד בזמן ובמראֶה השיב לעיני רוחי את הפעם הראשונה שראיתי את מחסום הטֶמְפֶּל הקודר והמטונף. וכשבְּלֶאק, הסוס שלי, זינק לתוך הצניר והשתפשף באופן מסוכן בקיר הסלעי, נזכרתי בהיותי בלונדון על אומניבוס שאיבד שליטה באופן דומה, אם כי לא באותה עוצמה, ודהר בעד שער וְורֶן. אמנם ברור כי שני עצמים אלה לא הקבילו בשלמותם, אבל חוסר התואם החלקי הזה, לא פחות מחוסר הסדר שבחלום, דווקא הוא שהעניק גוון רענן וחיוניוּת לדמיון שביניהם. כך שכשבלמתי את הסוס מול הסלע המזדקר, וקלטתי סוף-סוף את חזות המִקבץ המשונה של בנייני המפעל שמאחוריהם הדרך הראשית והצניר, ושמצאתי את עצמי לגמרי לבד, מתגנב בשקט ובצנעה דרך המעברים המפוצלים כל כך אל עבר המקום המבודד, וראיתי את הבניין המרכזי הארוך של המפעל, בעל הגַמְלוֹן הגבוה שבקצהו האחד צריח מגושם שנועד להנפת התיבות הכבדות, והוא עומד בין המבנים והמעונות המצטופפים סביבו כמו כנסיית הטמפל בקרב המשרדים והמעונות המקיפים אותה, וכשקסם הפרישוּת של מקלט הרים מסתורי זה הידק סביבי את חבלי הכישוף שלו, או-אז מה ששמט הזיכרון, תרם הדמיון, ואמרתי לעצמי: "זהו ממש בן דמותו של גן העדן של הרווקים, מכוסה בשלג ומעוטר בכפור, כאחוזת קבר".

ירדתי מהמגלשה ובררתי בזהירות את דרכי במדרון המסוכן – סוס ואדם שניהם מועדים מדי פעם על מישור הסלע הקרחי – רצתי לבסוף, או נדחפתי בידי הסער, אל הרחבה הגדולה יותר בצדו האחד של הבניין המרכזי. בצרחה נוקבת נשב בפינה מטח הסער, ובצד, אדום ושטני, רתח נהר הדם. ערימת עצים ארוכה, כמה וכמה אלפי גלונים, מנצנצים כולם בשיריון של קרומי קרח, חצתה את הרחבה מקצה לקצה. שורה של עמדות סוסים, ששלג דביק נצמד אליהן מִצפון, ניצבה מול קיר המפעל. הכפור הנורא כמו צרר וריצף את הרחבה במעֵין מתכתיוּת מצטלצלת.

הקבלת הניגודים התרחשה שנית – "גן הטמפל המתוק והשלי, כשנהר התמז גובל בחלקות הדשא שלו", עלה בדעתי באופן משונה.

אבל היכן הם, הרווקים העליזים?

ברגע זה, בעוד סוסי ואני עומדים ורועדים מקור ברסס הרוח, רצה נערה מדלת המעון הסמוך, כשהיא מטילה את הסינר הדק שלה על ראשה הגלוי ופניהָּ אל הבניין שממול.

"רגע אחד, נערתי; האין בסביבה סככה כלשהי שאוכל אני לרוץ אליה?"

היא עצרה והסבה אליי פנים חיוורות מעמל וכחולות מקור; מעיניה נשקף סבל על-טבעי, זר.

"שום דבר", גימגמתי, "טעיתי. רוצי. איני צריך דבר".

הובלתי את הסוס אל הדלת שממנה יצאה, ונקשתי. בפתח הופיעה נערה אחרת, חיוורת וכחולה

ורועדת, שהקפידה להשאיר את הדלת פתוחה רק למחצה מפני משב הסער.

"לא כלום, טעיתי שוב. בשם אלוהים, סגרי את הדלת. אבל חכי, האין כאן בסביבה איש כלשהו?"

באותו רגע חלף אדם כהה-עור, עטוף היטב, ופניו אל דלת המפעל, והנערה שהבחינה בבואו מיהרה לסגור את הדלת האחרת.

"האין כאן סככת סוסים, אדוני?"

"שם. במחסן העצים", השיב ונעלם בתוככי המפעל.

בעמל רב הצלחתי לדחוק את הסוס והמזחלת בין הערימות הפזורות של קורות עצים קצוצות. אחר כך, לאחר שכיסיתי את הסוס וערמתי מעל השמיכה את פרוות הבאפלו שלי ותחבתי היטב את קצותיה סביב רצועת החזה ורצועת הירכיים שלו, כדי שגופו לא ייחשף לרוח, היטבתי לקשור אותו, ורצתי כמקרטע אל דלת המפעל, נוקשה מכפור ומגושם בבגדי השלג שלי.

בן-רגע נמצאתי עומד באולם רחב שהוצף באור סנוורים על ידי טורי חלונות ארוכים שהטילו פנימה מראות מן העולם המושלג שבחוץ.

לאורך שורות של דלפקים ריקים למראה, ישבו שורות של נערות נטולות הבעה שבידיהן אוגדנים לבנים וחתומים, ובפנים חתומות קיפלו כולן גיליונות נייר חלקים.

בפינה ניצבה מסגרת ברזל ענקית וכבדה, ובתוכה דבר-מה אנכי דמוי בוכנה, שעלה וירד שוב ושוב על סדן מעץ קשיח. נערה גבוהה עמדה לפניו – המשרתת הצייתנית שלו – והאכילה את חיית הברזל בחבילות של נייר מכתבים ורדרד; עם כל טפיחה בסדן של מתקן הבוכנה ההוא, זֵר של ורדים נחתם בפינת הנייר. הסטתי את מבטי מהנייר הוורדרד אל הלחי החיוורת, אבל לא אמרתי דבר.

נערה אחרת ישבה ליד מכונה ארוכה שמיתרים ארוכים ודקים נשזרו בה כנֵבֶל, והאכילה אותה בגיליונות בגודל רבע פוליו; ובאותה המהירות שבה נישאו ממנה והלאה על גבי המיתרים, הם הוסרו מעליהם על ידי נערה אחרת בצדה השני של המכונה. אל הנערה הראשונה הם הגיעו חלקים; אל הנערה השנייה – משוּרטטים קווים-קווים.

התבוננתי במצחה של הנערה הראשונה וראיתיו צעיר ויפה; התבוננתי במצחה של הנערה השנייה וראיתי שהוא מחורץ קווים-קווים; ובעודי מתבונן בהן, התחלפו השתיים – כדי להפר את שגרת עבודתן – בעמדותיהן. במקום שבו עמדה הצעירה יפת-המצח, עמדה כעת בעלת המצח החרוץ והמקומט.

על גבי דוכן צר התלוי מלמעלה, ולמעלה ממנו על שרפרף גבוה, ישבה מישהי נוספת ששֵירתה חיית ברזל אחרת, וכנגדה, מתחת לדוכן, ניצבה מוכנה חברתה.

הברה לא נלחשה. דבר לא נשמע מלבד הנהימה הבלתי פוסקת, העמוקה והמתגברת של חיות הברזל. קולו של האנושי גוּרש מן המקום. המנגנון המכני – עבדו הזחוח של האנושות – ניצב כאן, בעוד בני אנוש משרתים אותו בדממה ובהכנעה, עבדים בפני הסולטן. הנערות דמו לא לגלגלי העזר של המערך המכני, כי אם לשינֵי הגלגלים.

כל ההתרחשות הזו שסבבה אותי נקלטה בעיני בן-רגע, במבט אחד כולל – אפילו בטרם התרתי מצווארי את שכמיית הפרווה הכבדה. אבל ברגע שהסרתי אותה, האיש כהה-העור שעמד לידי הרים קול צעקה, וכשהוא אוחז בזרועי גרר אותי החוצה לאוויר הפתוח ומהר, מבלי לבזבז זמן בדיבורים, חפן שלג קפוא והחל לשפשף את לחיי.

"שתי נקודות לבנות כמו הלובן שבעיניך", הוא אמר. "חבר, הלחיים שלך קפואות".

"סביר מאוד", מלמלתי. "פלא שהכפור ב'צינוק השטן' לא פגע בי קשה יותר. קַרְצף אותן".

כאב נורא ומשסע אחז מיד בלחיי ההולכות ונֵיעורות לחיים. שני כלבי ציד כחושים נגסו בהן, כל אחד בצד שלו. דמיתי לאקטיון.

כעת, כשהכול הסתיים, נכנסתי חזרה למפעל, ליבנתי את ענייניי, סיימתי אותם לשביעות רצוני והבעתי משאלה לזכות בסיור מודרך כדי לחזות במקום כולו.

"קוּפִּידוֹן הוא הנער המתאים לכך", אמר האיש כהה-העור. "קופידון!" ובציון השם המשונה והמצטעצע הזה, נקרא ברנש קטן, נלהב, נמרץ למראה, חכְלילי, מעוּטר גומת חן, שבחוצפה לא מעטה, חשבתי לעצמי, מחליק לו מעדנות בין הנערות הכנועות – כמו דג זהב בין גלים חסרי צבע – אך ללא תפקיד ניכר לעין. הוא ציווה עליו להוביל את הזר ברחבי הבניין.

"בוא תחילה לראות את גלגל המים", אמר הבחור התוסס הזה בנימה נרגשת, נמלאת חשיבוּת ילדותית.

עזבנו את חדר הקיפול, חצינו כמה לוחות עץ קרים ולחים, ועצרנו מתחת לסככת אדים גדולה, טבולה בקילוחי קצף שלא פסקו, כאילו היתה חרטום של אחת מאוניות חברת הודו המזרחית, חרטום מוכה סער שבלוטי ים ירוקים פשו בו. סביב-סביב חגו להם סיבוביו העצומים של גלגל המים הענק האפל, הנורא בתכליתו האחת והיחידה.

"זה מה שמניע את כל המכונות, אדוני, בכל אחד מחלקי הבניינים האלה, זה שבו עובדות הנערות והכול".

הבחנתי שמֵימיו הדלוחים של נהר הדם לא שינו מצִבעם כשנרתמו לשַׁמש את האדם.

"אתם מייצרים רק נייר חלק, אני מניח? שום סוג של הֶדפס? רק נייר חלק, לא כן?"

"ברור. מה עוד צריך לייצֵר בית חרושת לנייר?"

הבחור הביט בי כמפקפק בתבונתי.

"הוֹ, ודאי!" גמגמתי במבוכה. "רק שעלה בדעתי כמה מוזר הדבר שכך הופכים מים אדומים ללחי חיוו– לנייר חיוור, כוונתי".

הוא הוביל אותי מעלה על פני מדרגה רטובה ורעועה, ומשם אל חדר גדול ומואר שלא אוּחסן בו דבר מלבד כלי קיבול גסים, דמויי-אבוס, שניצבו מסביב לקירותיו. כמו סוסות כה רבות, הנכבלות באַפְסָר אל טבעות הקשירה, ניצבו שורות של נערות מרותקות אל האבוסים הללו. לפני כל אחת מהן הִיתַמר חרמש ארוך ומנצנץ שרותק בתחתיתו לקצה האבוס. בהיעדר ידית, ומשום העיקול שלו, נעשה החרמש דומה לחלוטין לחרב. על פני הלהב החד שלה, הלוך ושוב לאין-קץ, גררו הנערות רצועות ארוכות ומולבנות של סמרטוטים, שנשלפו מתוך סלים שניצבו לצדן. כך נפרמו כל התפרים וכך בלויי-הסחבות נקרעו לגזרים עד שכמעט היו למוֹךְ. דקיקים כבהרות שבתוך קרני השמש, הציפו את האוויר חלקיקים עדינים ורעילים שנורו מכל עבר היישר לתוך הריאות.

"זה חדר הסמרטוטים", השתעל הנער.

"אפשר לומר שדי מחניק כאן", השתעלתי בתגובה, "אבל הנערות לא משתעלות".

"הוֹ, הן רגילות לזה".

"מהיכן אתם משיגים כמות עצומה כזו של סמרטוטים?" שאלתי כשאני מרים חופן מלא מתוך הסל.

"חלק מגיעים מהכפרים שבסביבה. חלק מגיעים הרחק מעֵבר לים – מלֶגְהוֹרן ומלונדון".

"אז אין זה בלתי סביר", לחשתי, "שבין ערימות הסמרטוטים הללו יכולות להיות כמה חולצות ישנות שנאספו ממעונות גן העדן של הרווקים. אבל כל הכפתורים אינם. אנא, נערי, האם מצאת בסביבה כפתורי-רווק כלשהם?"

"הם לא גדֵלים בחלק הזה של הארץ. 'צינוק השטן' הוא לא מקום לפרחים".

"הוֹ! כוונתך לפרחים ששמם 'כפתורי הרווק'?"

"ולא זה מה ששאלת? או שהתכוונת לכפתורי הזהב בחזייה של הבוס שלנו, 'הרווק הזקן', כפי שמכנות אותו הנערות הפטפטניות שלנו?"

"אז האיש שראיתי למטה הוא רווק?"

"הוֹ, כן. הוא רווק".

"הלהבים של החרבות הללו כאן, אם אני רואה נכוחה, מוּפנים מהנערות והחוצה. אבל מול כל הסמרטוטים והאצבעות המתעופפות, איני יכול להבחין בבירור".

"מוּפנים החוצה".

כן, מלמלתי לעצמי; עכשיו אני רואה; פונים החוצה, ולפני כל נערה, החרב הזקורה מתהפכת כך שלהבהּ פונה החוצה. אם זכרוני אינו מטעני, הרי שבזמנים עברו, כך ממש יצאו מאולם המשפט אל מותם האסירים הפוליטיים שהורשעו: הקצין שהלך לפניהם החזיק בחרב שלהבהּ המתהפך החוצה סימל את גזר דינם הקטלני. כמותם, מתוך חייהן המהוהים, הקהים, המוכים בחיוורון שחפני, הולכות נערות לבנות אלה אלי-מוות.

"החרמשים הללו נראים חדים מאוד", פניתי שוב אל הנער.

"כן; עליהן להקפיד על כך. הבט!"

באותו רגע הניחו שתיים מהנערות לסמרטוטים שלהן והחליקו אבן משחזת מעלה ומטה על פני החרב. דמי, הלא מורגל בכך, קפא לקול צווחת הפלדה המעוּנה.

הן התלייניות של עצמן, הרהרתי. הן משחיזות בעצמן את החרבות הטובחות בהן.

"מדוע הנערות ההן חיוורות כמו גיליון נייר לבן, נערי?"

"מדוע" – ובניצוץ נכלולי ענה, בשנינה נבערת לגמרי, בחוסר תשומת לב – "אני מניח שמרוב התעסקות עם פיסות הסמרטוטים, הן הפכו בעצמן לעיסת נייר".

"בוא ונצא עכשיו מחדר הסמרטוטים הזה, נערי".

יותר מכל מחזה מסתורי, של אדם או של מכונה, בבית החרושת כולו, היה המחזה הטרגי, החידתי והבלתי-נתפש מכולם זה של התום המוזר שבנער הזה, שמתוך האכזריות שחביבותו, ליבו קהה מתוך הֶרגל.

"ועכשיו", הוא אמר, עולץ, "אני מניח שאתה רוצה לראות את המכונה הגדולה שלנו, שרק בסתיו האחרון שילמנו בעבורה שנים-עשר אלף דולר. זו גם המכונה שמייצרת את הנייר. לכאן, אדוני".

בלכתי אחריו חציתי מקום גדול ומו­כתם, ששני מכלים גדולים ועגולים ניצבו בו, מלאים בחומר לבן – לא בלתי דומה לאַלבּוּמין שטמון בבֵיצה רכה – רטוב וצמרירי.

"הנה", אמר קופידון, מקיש כלאחר-יד במכלים, "אלה הם ראשית ימיו של הנייר – העיסה הלבנה הזו שאתה רואה. הבט כיצד היא מסתחררת כאן ומבעבעת סביב-סביב, באמצעות הדוושה. מכאן היא נשפכת משני המכלים כאחד אל תוך תעלה משותפת – שָׁם. וכך, בעודה נבללת בנחת, היא מתקדמת אל המכונה הגדולה. ועכשיו, לשָׁם".

הוא הוביל אותי אל חדר מחניק מרוב חוֹם, משונה כחוֹם הדם והקרביים, כאילו כאן אמנם נרקמים החלקיקים הבראשיתיים שראינו קודם לכן.

לפניי נחה, מתגוללת כמו כתב-יד ארוך כלשהו שמקורו במזרח הרחוק, מסגרת ברזל יצוקה מיחידה אחת מסועפת ומסתורית, יחד עם כל מיני מַגְללים, גלגלים וגלילים הנמצאים בתנועה מדודה ובלתי פוסקת.

"קודם מגיעה העיסה לכאן", אמר קופידון, מצביע על הקצה הקרוב של המכונה. "הבט; תחילה היא נשפכת ומתפשטת על פני הלוח הרחב והמשופע הזה; ואז – הבט – היא מחליקה, כשהיא דקיקה ורוטטת, מתחת למַגְלל הראשון שם. עכשיו נעקוב אחריה ונראה כיצד היא מחליקה תחתיו, הלאה אל הגליל הבא. שָׁם, הבט איך היא נעשית עיסתית מעט פחות. עוד שלב אחד, והיא מוסיפה וצומחת למעֵין רקמה עדינה. עוד גליל אחד, והיא – אמנם רק כנף-שפירית – נארגת כך שנוצר כאן גשר תלוי, כמו קורי עכביש מרחפים, בין שני מַגְללים נפרדים אחרים; וכשהיא נעה על-פני האחרון שבהם, ושוב מתחת, ואז שם, לרגע הרחק מעין-כול, בסבך הגלילים האלה, שרק במעורפל ניתן להבחין בהם, היא נכפלת ושבה ומופיעה כאן, קצת פחות עיסה, ויותר כמו נייר, אבל עדיין עדינה למדי ועוד לא מושלמת. אבל – עוד קצת הלאה, אדוני, אם תואיל – כאן, בנקודה המרוחקת הזו היא מתחילה לעטות משהו מהמראֶה האמיתי, כאילו היא עוד עשויה להתגלות כמה שאולי תוכל בסופו של דבר לאחוז בו. אבל זה עדיין לא נגמר, אדוני. עדיין יש דרך ארוכה לעבור, ודרך גלילים נוספים לרוב עליה להתגלגל".

"יברכנו האל!" אמרתי, נדהם מהתפרשוּת זו של המכונה, מהסתעפויותיה עד בלי-סוף ומהאיטיות המחוּשבת שלה. "בוודאי עובר זמן רב עד שהעיסה עוברת מקצה אחד לשני, ומגיח הנייר".

"הוֹ, לא רב כל כך", חייך העלם המקדים את גילו, ברוח מתנשאת של אדנות, "רק תשע דקות. אבל ראה, ביכולתך לנסות בעצמך. יש לך פיסת נייר? אַה! הנה אחת מונחת על הרצפה. רְשום עליה עכשיו סימן כלשהו כרצונך, ואני אצמיד אותה לכאן ונראה כמה זמן יעבור עד שתגיע לקצה השני".

"הבה נראה", אמרתי והוצאתי את העיפרון שלי. "הנה, ארשום על גביה את שמך".

קופידון הורה לי להביט בשעוני, והזדרז להצמיד את הפתק המסומן לחלקו החשוף של החומר העוּבּרי. עיני ננעצה מיד במחוג השעון. לאט-לאט, עקב בצד אגודל, עקבתי אחר הפתק; לעתים חלפה חצי דקה מרגע שנעלם תחת קבוצות הגלילים הנמוכים המסתוריים, ורק אז שב ועלה לאיטו, מחליק לו כמו בהרת קיץ על-גבי הגיליון הרוטט, ושוב נעלם כולו, וכך הלאה והלאה והלאה – עקב בצד אגודל; וכל העת הגיליון הנמתח תפח עוד ועוד, עד שהגיע למוּצקותו הסופית, ולפתע ראיתי מעֵין מפל-נייר, לא שונה בהרבה ממפל-מים. רעש קיצוץ היכה באוזניי, כמו פקַע מיתר כלשהו, וגיליון פוליו מושלם נפל מטה כשה"קופידון" שלי, הרשום על גביו, מחוּק למחצה, והוא עדיין חם ורטוב.

לכאן הגיע קצה המכונה, ומסעותיי הגיעו לפיכך אל קיצם.

"ובכן, כמה זמן זה ארך?"

"תשע דקות בדיוק", השבתי, שעוני בידי.

"כמו שאמרתי לך".

לרגע הוצפתי רגש יוצא דופן, לא לחלוטין בלתי דומה לְמה שאדם עשוי לחוש נוכח התגשמותה של נבואה מסתורית. אבל איזה מין אבסורד, חזרתי וחשבתי, הרי זו רק מכונה, וכל מהותה היא שִכלול קפדני ודיוּק שלעולם אינם משתנים. אם קודם הייתי נתון לגלגלים ולגלילים, הרי שכעת הבחנתי באישה נכאת-רוח שהמתינה בצד.

"זוהי מישהי קשישה למדי, שמשגיחה בשקט על קצה המכונה כאן. סביר שהיא אפילו לא מכירה אותה היטב".

"הוֹ", לחש קופידון מבעד לשאון כיודע דבר, "היא הגיעה רק בשבוע האחרון. לפני כן הייתה אחות, אבל העסקים חלשים באזורים האלה, והיא עזבה. אבל הבט בניירות שהיא עורמת שם".

"כן, דפי פוליו". מיששתי את ערמות הגיליונות החמים והלחים שהגיחו היישר אל כפות ידיה הממתינות של האישה. "וכי אינכם מייצרים דבר במכונה הזו מלבד דפי פוליו?"

"הוֹ, לעתים לא תכופות אנו מייצרים מוּצר עדין יותר, בצבע שמנת. אנו מכַנים אותם גיליונות מלכותיים. אבל עיקר הביקוש הוא לפוליו. אנו מייצרים בעיקר פוליו".

כמה משונה היה הכול. התבוננתי בדפים החלקים ממשיכים ליפול, ליפול, ליפול, ומחשבותיי תהו על אותם שימושים מוזרים שיֵיעשו לבסוף באותם אלפי גיליונות. כתיבה מכל סוג תיכתב על-גבי כל אלה, שלפי שעה הם ריקים – דרשות, תקצירי עורכי-דין, מרשמי רופאים, מכתבי אוהבים, תעודות נישואין, הסכמי גירושין, רישומי לידות, תעודות פטירה וכך הלאה עד אין-סוף. ואז, מששבתי להרהר בהם כשהם מונחים לפניי, חלקים לגמרי, לא יכולתי שלא לחשוב על ההשוואה המפורסמת שערך ג'ון לוֹק בבואו להמחיש את התיאוריה שאין לוֹ לאדם שום אידיאות מוּלדות – ההשוואה בין התודעה האנושית, עם לידתה, לבין גיליון נייר חלק. דבר זה נגזר שייכתב עליו, אבל אין נפש היכולה לומר באֵילו מין אותיות. בעודי מתהלך לאיטי הלוך ושוב לצד המכונה הנפתלת שעודנה נהמה, נדהמתי גם מן המחשבה כי ההכרח הוא-הוא הכוח האבולוציוני האמוּן על כל תנועותיה.

"רשת קורי העכביש הדקיקה הזו שם", אמרתי בהצביעי על הגיליון בשלב הראשוני שלו, "האם היא לעולם אינה נקרעת או מתפוררת? היא שברירית להפליא, והמכונה שדרכה היא עוברת כבדה כל כך".

"לא נשמע מעולם שנקרע בה אפילו חוט שׂערה".

"האם היא לעולם אינה נעצרת או מתקלקלת?"

"לא. היא חייבת לנוע. המנגנון כופה עליה לנוע. ממש כך. ממש באותו מסלול ובאותו קצב עצמו, כפי שראית במו עיניך. העיסה אינה יכולה שלא לנוע".

מעֵין יראת כבוד אחזה בי בהביטי עכשיו בחיית הברזל הנוקשה. כמעט תמיד, במצבי רוח מסוימים, מערך מכני כבד ומשוכלל שכזה מטיל מורא מוזר בלב האנושי, כפי שהיה מטיל בהמות חי ומתנשף. אך הנורא במה שראיתי היה הכורח המתכתי, הגזירה הנחרצת שמשלה בו. אמנם, במהלך התקדמותה המסתורית, הייתה לעיתים הינומת העיסה הדקיקה נסתרת לגמרי מעין, אבל לא היה כל ספק שגם באותם מקומות שבהן חמקה ממבטי, עדיין נעה קדימה בכניעוּת מוחלטת לעריצוּת הגלומה בעורמת המכונה. דיבּוּק אחז בי. מהופנט עמדתי ונשמתי תועה. שָׁם, לנגד עיניי, דבוּקות אל העיסה הגולמית, העוּבּרית והחיוורת, דימיתי לראות את פניהן החיוורות עוד יותר של כל הנערות התשושות שראיתי ביום העמוּס ההוא, חולפות בסך על פני הגלילים הסובבים. איטיוֹת, אבֵלוֹת, מפצירות, אך כנועות, הן קרנו בצעדתן האיטית הלאה, בעוד ייסוריהן נרשמים במעומעם על גבי הנייר ההולך ונרקם, כמו היה הֶדפס הפָּנים המעוּנות על גבי מטפחתה של ורוניקה הקדושה.

"הלוֹ! החוֹם בחדר הזה קשה מדי עבורך", קרא קופידון ונעץ בי את עיניו.

"לא – אם כבר, דווקא קר לי".

"בוא החוצה, אדוני – החוצה – החוצה". ובנימה מגוננת של אב מודאג, זירז אותי החוצה נער זה המקדים את גילו.

מקץ כמה רגעים חשתי הקלה כלשהי וצעדתי לעבר חדר הקיפול – החדר הראשון שאליו נכנסתי, ובו ניצב השולחן המשרדי וסביבו הדלפקים הריקים למראה שמעליהם עבדו הנערות נטולות ההבעה.

"קופידון זה ערך לי סיור יוצא דופן", אמרתי לאיש כהה-העור שהזכרתי לעיל, ושקודם גיליתי לא רק שהוא רווק זקן, אלא גם הבעלים הראשי. "בית החרושת שלך מרשים מאוד. המכונה הגדולה שלך היא פלא-פלאים. שִכלול בלתי נתפש".

"כן, כל המבקרים שלנו חושבים כך. אבל הם אינם רבים. אנחנו נמצאים בפינה נידחת מאוד. התושבים גם הם מעטים. רוב הנערות שלנו מגיעות מכפרים מרוחקים מאוד".

"הנערות", חזרתי כהֵד, מביט לרגע בדמויותיהן החרישיות. "כיצד זה, אדוני, שברוב בתי החרושת עוֹבדוֹת ממין נקבה, בכל גיל, ללא הבחנה, נקראות בשם 'נערות', ולעולם לא 'נשים'?"

"הוֹ, בעניין זה – כיצד? אני משער כי הסיבה לכך היא שככלל, הן אינן נשואות. כך אני חושב. אבל הדבר לא עלה בדעתי עד עכשיו. לבית החרושת שלנו לא נקבל נשים נשואות. הן מרבות להיעדר. אנו רוצים אך ורק פוֹעלים יציבים: שתים-עשרה שעות ביום, יום אחרי יום, במשך שלוש מאות שישים וחמישה ימים, להוציא ימי ראשון, חג ההודיה וימי צוֹם. זה הכלל שלנו. ומכיוון שכך, מכיוון שאין לנו נשים נשואות, הפועלות שלנו נקראות 'נערות', ובצדק".

"אם כך, כולן עֲלָמות", אמרתי, ואיזו הוקרה דואבת לבתולים החיוורים שלהן גרמה לי שלא מרצון לקוד קידה.

"כולן עלמות".

רגש משונה שוב מילא אותי.

"הלחיים שלךָ עדיין לבנות, אדוני", אמר האיש בעודו בוחן אותי בקפידה. "עליך להיזהר בדרכך הביתה. האם הן צורבות כרגע? אם כן, זה סימן רע".

"ללא ספק, אדוני", עניתי, "ברגע שאצא מצינוק השטן יֵרָפֵא לי".

"אַה, כן; אוויר החורף בעמקים, בערוצים או בכל מקום נמוך חריף וקר הרבה יותר מבכל מקום אחר. קשה לך להאמין בכך כרגע, אבל קר כאן יותר מאשר במרום הר התוגה".

"אני מניח שאתה צודק. אבל זמני דוחק. אצא לדרך".

וכך חזרתי והתכסיתי בבגד השלג ובשכמייה, תחבתי את ידיי לתוך כפפותיי העצוּמות, העשויות עור של כלב-ים, הגחתי החוצה אל האוויר המריר ומצאתי את סוסי, בלאק המסכן, מכוּוץ כולו מרוב קור.

עטוי-פרווֹת והרהורים, טיפסתי במהרה הרחק מ"צינוק השטן".

בצְניר השחור עצרתי, ופעם נוספת העליתי בעיני רוחי את הטֶמְפֶּל בָּר. ואז, בעודי שועט בעד המעבר, לגמרי לבדי מול חידת הטבע, זעקתי – הוֹ! גן העדן של הרווקים! והוֹ! הטָרְטַרוֹס של העלמות!

עריכת התרגום: יואב רוזן

להאנה

"מאוחר יותר בלילה ראה, למרבה הפלא, תצלום של עצמו כמו שהיה לפני שהיא הגיעה.

הוא חשב: יש לה הכוח להעיר את המתים." – טניה בּליקסֶן, "סערות".

שדה תעופה, היום, לילה

במזרח כל יום שונה, כך כתוב בספרים העתיקים. המזרח בנוי מאיים, כל אי הוא שונה, על כל אי חיה מכשפה, ואני הכרתי אחת מן המכשפות האלה.

היא קראה לעצמה גבּריאלה סלוֹאָנֶה, אנחנו גנבים ותיקים ונתקלנו זה בזה בפארק רומי, כשתיכנַנּוּ שוד מפואר, בלי לדעת מיד שלכל אחד מאיתנו אין כל כוונה או יכולת אחרת אלא לשדוד. בעבר כבר עלה פעם שמי באי המזרחי שלה בהקשר פלילי, אבל  לא שיערתי אז שהיא נולדה שם בשנת 5502 (בשם פסח זְלאבּוֹסקי), ושעברה עליה שם ילדות של מכשפות. בזמן שרבצה במרתף שלו כמו אוֹפּוֹסוּם, שימנה את האקדח שלה וכרסמה לחמנייה עבשה, סעדתי אני בפנטהאוז עם הקורבן שלנו, פרוֹבּארט, באווירה רגועה ורוויית אלכוהול. היא תמיד הגיעה מלמטה, חפרה מנהרות, השתחלה לצינורות, לנה במרתפים, ואילו אני תמיד התחלתי הישר מלמעלה, בעזרת אשד מילים אלגנטי, חנופה וגישה אצילית מזויפת. מאז ומתמיד רציתי לכבוש את העולם ולשפוך את עצמי עליו כמו מי רחצה מבושמים. היא רצתה רק לשדוד ולרצוח בשקט ככל האפשר, לנקום נקמות רוויות דם, עד היום לא הצלחתי לגלות במי, דרכי הפעולה שלנו היו שונות למדי. אבל לפעמים, בשעות גורליות ומאושרות, היינו שנינו צעירים ומאוהבים בנצח, מפני ששוב ושוב הפרידו אותנו זה מזה.

גבּריאלה סלוֹאָנֶה, הנה היא יושבת בחצאיתה הירוקה באולם הנוסעים היוצאים של שדה התעופה ליאונרדו דה וינצ'י, כשצצה על פני השטח, לא ניכר בה זכר למרתפים. בפעם הזאת הייתה אולי בסוף שנות העשרים לחייה, צעירה ונמוכת קומה באופן מטעה, מתוחה כמו קפיץ, עיניה ושיערותיה היו שחורות ונוצצות, ואם עדיין טיפחתי בלבי ספקות כלשהם, ושאלתי את עצמי אם הגנבת והרוצחת הזאת מסוגלת להגיע לשעה גורלית של אושר והאם היא האהובה שלי, השנואה שלי, האבודה שלי וזאת שנמצאה מחדש – אם עדיין היו לי ספקות כאלה, מבטה המתכתי פוגג אותן באחת. כל אחד מן המבטים שלה חדר עמוק, אפילו האיש שלידה, שבלע בשקיקה את העיתון, כשבחנה אותו בחשדנות, איבד מיד את השליטה על פנימיותו העגומה וקלט את מחשבותיה הששות לרצח כמו דיו שחורה שמתפשטת במים. אולי ראתה בו סכנה, אדם שעוקב אחריה? לא יתכן שמישהו עקב אחרי, אין שום אפשרות לעקוב אחרי, קראתי מתוך החיוך המזרחי העצוב שלה, העתיק כמו הספרים. שתי גופות, פרובארט ואשתו, פיאצה בולוניה המתה שוטרים, היריות הפרועות והזועמות שלה העמידו גם אותי בסכנה גדולה, חליפת הערב שלי וענן מי הבושם בעל הניחוח המובהק שהייתי עטוף בהם הצילו אותי אך בקושי. בתום דיון ארוך הסיקו לובשי המדים שרוצחים שכירים לא משתמשים בטֶר דֶ'הֶרמֶס כשהם הולכים לעבודה.

רגשות עתיקים ורבי עוצמה כווילונות שחורים האפילו את חנות הדיוטי פרי שנכנסתי אליה בעקבותיה. בין חבילות של באצי' די דמה וסבון רומאנטיקה עמדנו סוף סוף זה מול זה. אבל היא פנתה ממני כדי להריח את הסבונים.

"שלום, פסח."

"אני מכירה אותך?"

הבנתי. הכול יהיה מהנה יותר אם שוב לא נאמין שזה קורה, נמאן לתפוס את זה, נעמיד פני זרים ונתכחש לשמחה שלנו. העניין הוא שאנחנו לא רק גנבים, אלא גם שקרנים ובעלי דמיון עשיר מטבענו, ואנחנו מקבלים זה את זה כפי שאנחנו (אם כי למיטב זיכרוני, מעולם לא היינו נשואים, בניגוד להרבה שקרנים אחרים).

"בפארק שלפני הבית של פרובארט," אמרתי, "שם התראינו, שנינו התחזינו לעוברי אורח. היה לך מכשיר ראיית לילה, לי לא."

עכשיו כבר לא הריחה את הסבונים, אלא את אחד מתלתליה השחורים, כולה תמימות ופיזור נפש, כאילו ה"כאן ועכשיו" בחנות דיוטי פרי של שדה תעופה בלילה הוא מעֵבר לכל דמיון בשבילה. מאז ומתמיד ידעה להעביר את מה שכינתה ה"תודעה" שלה למצב של תרדמת בתוך רגע אחד (לעתים תכופות סבלה מסיוטים).

"איפה מוצאים דבר כזה?" שאלתי.

"איפה מוצאים מה?"

"מכשירי ראיית לילה. את הרי יודעת שאני בור בעניינים טכניים."

היא צחקה את צחוק הפנינים הלבנות והלשון האדומה שלה. "מכשיר ראיית לילה כמו שלי? כנראה השתחרר לך בורג, קוף מגונדר שכמותך." כמה חן יש בזה, בבחירת המילים המיושנת מעט, בניחוח המכשפה הקל של המאות שחלפו, שאופף אותה. ועוד רגע עמדה לצעוד משם. הצלחתי לתפוס בזרת שלה בעזרת הזרת שלי, ולאחוז בה.

"חסרת לי."

היא התבוננה באצבעות שלנו, והשתהתה. מתי תואיל להיזכר סוף סוף? בלי לשאת את מבטה אמרה בלחש: "אם לא תרפה ממני מיד, אהרוג אותך, פה, ליד הסבון, ואף אחד לא ישים לב, גם לאנושות זה לא יהיה אובדן גדול." האמנתי לכל מילה שלה. אמרתי:

"טוב, גבּריאלה. בואי ניגש לעניינים."

"מאיפה אתה יודע את שמי?"

"כי גנבתי את הדרכון שלך."

התבוננתי בסיפוק כיצד היא מפשפשת בתיק היד הצהוב שלה ומוציאה מתוכו באי סדר מסמכים מזהים, שמעולם לא הבינה מדוע הם קיימים.

"שלוש פעמים," אמרתי בחיוך. "אבל תמיד החזרתי אותו."

היא חשבה בקדחתנות על הדרכון שלה, כאילו המסמכים המזוייפים שלה, הזהות שאימצה לעצמה, היו בלתי מוכרים, בלתי מובנים, תעלומה.

"מי אתה?"

"Je suis le poinçonneur des Lilas. Je fais des trous, des petits trous, encore des petits trous…" והוספתי: "יש לי את האבן של פרובארט."

מזווית עיניה עקבה אחרי כל תנועה של כמה ילדים, נוסעים מתמידים מפונקים ומכוערים במיוחד, שנכנסו בסערה לאולם וכיוונו איש אל חברו רובֵי מים. הם עוקבים אחרינו? או שאלה ילדים אמיתיים? איך היא רוצה להצליח להתגונן פה, יחידה מול רבים? הייתה לה תוכנית? היה לה נשק בלתי נראה? סייענים שעד עכשיו לא הבחנתי בהם? היה לה מאהב? הכרתי אותה טוב מספיק כדי לדעת שהיא זוממת משהו. עכשיו, בנוסף לכל, נעצה את העקב של אחד מנעליה בנעל הלכה שלי.

"אה, אתה חושב שיש לך את האבן של פרובארט? האבן שלך מזויפת. החלפתי אותה."

"אז אם כך, את מודה שאנחנו מכירים? עבר הרבה זמן מאז, אני המום, פסח, אני צריך לצבוט את עצמי."

היא נעצה את העקב שלה עמוק יותר בנעל שלי.

"ואת יפה יותר מתמיד. החלפתי את האבן בחזרה, דרך אגב, האבן שלך מזויפת."

"אבל אז אני שוב החלפתי."

"את חושבת שאני חובבן? גם אני החלפתי שוב, כמובן."

"אבל אז אני שוב החלפתי."

"מה? אז האבן שלי לא אמיתית?"

"או שאולי שלי לא אמיתית. אתה עושה אותי משיגנע."

"גבּריאלה, תסתכלי אלי, תגידי את האמת, זאת את?"

היא נדה בשתיקה בתלתליה השחורים, והעלימה כמה סבונים בתוך החצאית שלה, מכוחו של הרגל. אחד מן הסבונים נפל על הרצפה, שנינו בהינו בו, כאילו איבדנו משהו שערכו לא יסולא בפז.

פתאום ראש השנה

שמי זימוֹנֶה פרוֹבּארט. אכלתי עם פּבּלוֹ ארוחת ערב, ברחוב גבּריאֶלֶה, הוא עשה רישום שלי, אבל לא צייר אותי. אני מתכנן תקופה כחולה, אמר, ואיכשהו את לא כחולה מספיק בשבילי. אז לא יתכן שאני גנבתי את התמונה, מפני שלא הייתה תמונה שלי מלכתחילה, אתה מבין? חוץ מזה, היה 6 באוקטובר. אתה לא מבין? אז אומר את זה כך: אתה, אדוני, כָּמֵהַּ למאה החדשה, אבל אנחנו לא, שום מאה מעולם לא קיימה את מה שהבטיחה. לדויד ולי יש בן קטן, ממזר, כשיהיה גדול הוא רוצה להיות מבקר כרטיסים ולנקב כרטיסים, מעבר לכך אני לא רוצה לחשוב, אני לא רוצה לנהל עוד שיחות על העתיד, זה מביא מזל רע, אני תמיד מפחדת, פחד עתיק מאוד. את דויד אתה לעולם לא תצליח לתפוס, הוא מזמן הגיע לביאריץ או למקום אחר כלשהו. את הנפצים תיכנַנּוּ והכנו בעצמנו, רצינו להכין מופע קטן של זיקוקים, רק בשבילנו, הרי פתאום היה ראש השנה, החג. אתה לא מכיר את החג? זה לא שייך לעניין? אני מצטערת שפוצצנו את המשתנה הציבורית, באמת. לא, אני לא צוחקת, כן, אני מודעת לחומרת המצב שלי. דויד אמר: אנחנו צופים אל תוך שמי הלילה, אל תוך האפֵלה, אבל הכוכבים עוד יבקיעו. הוא פשוט נוהג לומר דברים כאלה. אני מודה, אני לימדתי אותו לגנוב. אצל גברת מיוחסת כמוני, דרך אגב, לא קוראים לזה גניבה, אלא קלפטומניה, מחלת רוח שמוכרת בחוגים החברתיים שלי, מחלה שאולי נובעת מהליבידו. הרי דויד גנב בצורה כל כך מטופשת ולא מיומנת, והוא גם תמיד ריחם על הקורבנות. זה לא נכון שרחמים זה לא אהבה, דרך אגב, לא פעם רחמים הם האהבה עצמה. ובכל זאת, משעשע שאני יושבת פה, ודווקא דויד, שהוא עיוור, הצליח לברוח, לא? אתה חושב שהוא רק מתחזה לעיוור? אָה, יש לך הוכחות לזה! הרי יש לך הוכחות להכל. אז אם כך, דויד פיקח יותר ממה שחשבתי, אני לא הרגשתי כלום במשך ארבע שנים. הוא גישש את דרכו בצורה כה מטופשת ומלאת חן ברחובות ובחיים, אין ברירה אלא לאהוב אותו, ואחר כך הוא התאהב באהבה שלי, דבר כזה יכול לקרות. דרך אגב, אני לא מאמינה לאף מילה שלך, אדוני, אתה רוצה להפריד בינינו, אבא שלי, בוגד שמצטלב זה זמן מה מדי ערב בכנסיית סקרה-קר, כבר ניסה לעשות את זה. דויד מעולם לא שלח לי מכתבי אהבה, הרי אף פעם אין לו כסף, שנה אחת הסתתרנו במרתפים של אבא, שם בא הבן שלנו לעולם, זאת הייתה תקופה פראית ורומנטית, מכרנו בזה אחר זה במחירי הפסד את כלי הבית המכוערים להחריד של אבא, בזה אני מודה ברצון, אבא חשב שיש לו שדים בבית. ועל כן, כדי להתנקם בנו, נהיה קתולי. Non, je ne regrette rien..  

שעה אחת לפני מותה בטרם עת (אביה הכה אותה למוות) כתבה זימונה מכתב לדויד, בכתב ידה היפיפה והבלתי קריא, האלכסוני והתלול, שאותו למדה בגיל ארבע תחת שמש גדולה ואהובה מאוד, בחיים אחרים, בגלות בבל.

אהובי היקר לי מכל, הם הניחו לי לצאת לחופשי. הציור של פבלו נמצא במקום מחבוא בטוח, אפילו לך אני לא מגלה היכן. אבא נישל אותי מהירושה, אבל יום אחד נמכור את הציור, ואז קלוד הקטן שלנו לא יצטרך להיות מבקר כרטיסים. היום חוגג שאר העולם בריקודים סביב פנסי הגז ברחובות, ביער ונסן יש זיקוקים, כוכבי אש מלאכותיים עפים להם בשמים, אלה לא הכוכבים שלנו, ובכל זאת הם מאירים. כולם קוראים: "תחי המאה העשרים!" ומשליכים את כובעיהם לאוויר. גם אם אתה לא עיוור, אתה חסר לי. Nous allons changer le monde.. תענה לי.

בינתיים, בשדה התעופה ליאונרדו דה וינצ'י

גבריאלה סלואנה ואני עדיין בוהים בקוביית הסבון שנפלה. הזמן מתנודד לרגע אחד, כאילו הסתובב סביב עצמו במעגל ובתוך כך התעלף. מתי כל זה התחיל? לא ידעתי. גם היא לא ידעה, או שהסתירה את זה ממני. ראשינו נחבטים זה בזה כאשר שנינו מתכופפים בו זמנית להרים את הסבון. בבית הקפה של אולם הנוסעים היוצאים בנמל התעופה של רומא, שבו לא מותר אלא לנשום, כל השאר אסור (מי שמעולם לא ראה בית קפה שהכל אסור בו באולם הנוסעים היוצאים של שדה תעופה בשעה שתיים לפנות בוקר אינו יודע לקראת איזו עייפות כוכב הלכת שלנו נע) אנחנו מתנהגים באדיבות. מבזק חדשות על המסכים: הווילה של פרובארט, גופותיהם של פרובארט ואישתו, בכל אחת מהן נעוצים כדורים של מחסנית שלמה מן האקדח של גבּריאלה, את הגופות נושאים החוצה מכוסות ביריעות פלסטיק. קריינות: פרובארט היה אדם ידוע, ממשפחה ותיקה, בנק הוותיקן (זה היה לי חדש), בילדותו לחץ את ידו של הדוצ'ה. כל הכבוד, אני אומר, לא נצליח לצאת מפה אף פעם, למה לדעתך הטיסה שלנו מתעכבת, הם כבר עלו עלייך, עוד מעט הם יהיו פה. הטיסה שלנו? היא אומרת ובעיניה המבט המתכתי הזה, המבט הזה שאומר, אנחנו טסים ביחד? אני מנשק אותה. יש לה טעם של רִיבָּס. היא באמת חושבת שאתן לה שוב לחמוק ממבטי? היא מנשקת אותי בפיזור נפש, נשיקה שחולפת לידי, גבּריאלה מנשקת את האוויר.

רִיבָּס במזרח

האמנות, הפשע וגם הגניבה מתבססים כולם על חוסר תשומת לב וישנוניות שהן בחציין מכוונות ובחציין לא, מעין תחושת חוסר אונים מול חלוף הזמן שאי אפשר לתאר את קיומם בלעדיה. כל אמן יודע שקו צר מפריד בין יצירת האמנות שעדיין מנמנמת לה באפלולית, חסרת צורה, לרגע שבו מאוחר מדי לשפר דבר מה. רוב האמנים ורוב הפושעים נעים ונדים בין שני השלבים האלה, למרות כל מאמציהם הכנים, מפני שהם עצלים, אדישים, מרוצים יותר מדי מעצמם, רשלנים ויהירים. זאת כמובן בעיה מוסרית, מפני שכל אמנות וכל פשע הם במידה מסוימת מאבק לדרוש את המגיע לך, בהחלט, ואולי אפילו: מאבק לחפות…

כך אמרה פּאוּלינֶה, פרוליין פון הזניחה… (היה אסור לומר את שמה בקול, נאסר עליה לתת הרצאות באסתטיקה, הותרו רק שיעורי סריגה ליד התנור).

אבל נשיקה יכולה לשנות את העולם, העזתי לטעון.

אנחנו לא רוצים לדעת מה אנחנו עושים, ענתה לי, עד שמאוחר מדי לשנות משהו. הרוח האנושית, המשיכה בדבריה, היא שק של סמרטוטים. הגוף, האובייקטים של העולם החיצון, זיכרונות סוערים, פנטזיות לוהטות, אשְמה, פחד, היסוס, ספק, שקרים, שמחות קטנות, כאבים גדולים ואלף דברים שקשה מאוד להגדיר אותם במילים מתקיימים אצלנו זה לצד זה, מתקיימים גם אצלך זה לצד זה, מר פרובארט.

היינו על אי מזרחי בשם וימאר, האנשים שם התחרו זה בזה ללא הרף בכתיבת שירים. האי לא היה גדול, הוא שכן בים קר כקרח, והים כל הזמן כירסם בו, כך שבסוף הוא פשוט עתיד היה לשטוף את האי איתו, האי יתמוסס, ואולי יישאר ממנו רק גביש של קרח. לא הרגשתי נוח בתור הולך בטל. האם אין לי יעוד נעלה יותר, האם לא היה טמון בי, נתן פרובארט, משהו אחר לגמרי? לפעמים כרעתי ברך והתפללתי, וחשבתי בלבי: הגיעה השעה.

ואז נישקתי את פאולינה פון… מתחת ללילך. היה לה טעם של ריבס, שאותו בישלה בסתר, ובלילה, במרתף הארמון, חיסלה אותו בכמויות גדולות. נודע לי שגם היא מרגישה את עצמה זרה בווימאר וזרה בגופה ובעולם. כבר היינו פה פעם, חשבנו, כבר התנשקנו פעם מתחת ללילך, בעידן אחר של זמן. באותם ימים היינו שונים (כך חשבנו), החלפנו מבטים מעיני שקד שחורות, נדף מאיתנו ריח של הל, של מור ושל תפוזים. איכשהו היינו כחולים יותר, אמרה פאולינה. איכשהו היינו מבוגרים יותר, אמרתי אני. מותר לנו לדבר כך, נתן? לחשה, כך מדברות מכשפות. לא, כך מדברים האוהבים, עניתי אני.

נשיקה משנה את העולם. בבת אחת שק הסמרטוטים מסודר, כל הדברים הפנימיים מסודרים, אין פחד, אין יראה, בתוך השק נותר מקום אך ורק לך.

נעשינו משוררים, אבל לא כתבנו בעצמנו. מצאנו את מבוקשנו אצל אחרים, לקחנו את כתבי היד שלהם מתחת לכריות, גנבנו להם את הטיוטות ואת הרשימות. ואז אחזנו במספריים וחתכנו הכל לרצועות, כמו רצועות של בשר כבוש, הדבקנו את המילים בסדר אחר ושלחנו לדפוס, בשם עט ששכחתי מאז. תמיד היה לנו מטבע איתנו, אני בשקיק על הצוואר, היא בתחתונית, בשביל איש המעבורת. הכמיהה שלנו, התחושה הפנימית שלנו, שיקרה לנו משהו גדול ומרעיש עולמות, (אולי תהילת עולם), הכיוון שחשבנו שחיינו יפנו אליו – התברר כי כל אלה היו נכונים. אבל הדרך הייתה ארוכה יותר ממה שתיארנו לעצמנו.

במקום אחר כלשהו

שם לא יכולנו לגנוב, כי היינו מתים (נחנקנו).

דיוקן

היום יום ראשון. הבית שלנו עדיין ערימה של עפר ואפר, תודה לך, מר וֶרנֶר פוֹן בּרַאוּן. סמוך למסוול היל, ברודוויי, הילדים היתומים בוכים. אבא מת, אימא לא הוציאה מילה מפיה במשך שבעה ימים, היא דיברה באמצעות הלב, עד שחדל לפעום. חשבנו שאנחנו בטוחים בלונדון, הנשים, ורודות כמרציפן, הרגיעו את עצבינו, הגברים, בעור בהיר ורך, מקומט מעט, חייכו לפעמים בשעשוע, זקפו גבה, הכל היה מרגיע, אפילו השפה העתיקה של המשורר הנודד, שאולי יודעת להיות קולנית וחריפה, אבל לא יודעת לנבוח. המלך ליר לעולם לא ינבח, הם יכולים להשתולל בברלין כמה שהם רוצים. החנות של אבא, החנות הישנה והטובה Frobat's Bookshop, נעלמה כלא הייתה. אני מפשפש בשארית העצובה שנותרה, ומוצא ספר על המולדת, על האיים הקסומים ועל המכשפות הנפלאות שיש שם. הן היו אפשרות, המכשפות האלה, אבל המולדת שלי לא רצתה את האפשרות הזאת. דיוקן של מכשפה חסרת גיל, נמוכת קומה, בעלת שיער שחור כעורב, ועיניה עיניים שראו הרבה ויודעות סודות, והדיוקן הזה מושך אותי אל תוך זמן אחר, כשהאיים עדיין שכנו בשמש החמה, ולפעמים יצאו מן הים וטיילו על פני היבשה, להשתקע במקום אחר. אישה צעירה כמוני, כבר מתה מאות שנים, שמה היה פסח.

טיסה 0913 מוכנה להמראה

שוב בחנות הדיוטי פרי הארורה, בימת הרגשות המדוכאים. גבריאלה נזכרה שהיא פשוט מוכרחה כמה דברים, למשל טובלרון. עשינו תחרות קטנה, מי מאיתנו יצליח להעלים יותר טובלרונים, לעין המצלמות המסתובבות.

"אנחנו הולכים ומשתפרים," אמרתי.

"אה, כך אתה חושב? תשמע, ליד הקופה דרכנו נפרדות. ואתה משלם." היא אחזה בתמונה מיניאטורית, רומא בגשם, ודחפה לי אותה ליד. "על זה."

החזקתי את התמונה מול פני. "את כמעט נישקת אותי…"

"…"

"מאוחר מדי, גבריאלה סלוֹאָנֶה. את בסכנה."

"לא תמיד היה מאוחר?"

"לא בימים ההם, בבבל."

"…"

"אנחנו יכולים לנסוע ללונדון ולהשתקע שם בשקט. יש לי דירה במסוול היל. או לפריז, אני הבעלים של מלון קטן שם, ברחוב…"

"בפארק ההוא," נכנסה לתוך דברי, "מול הבית של פרובארט, כשהתיישבת לידי בגסות כזאת על הספסל, שמת לב ליונים?"

"יונים?"

"אתה רואה, אתה ישן כל הזמן, חייך עוברים עליך בהליכה מתוך שינה, נמאס לי מזה לגמרי, אני צריכה להשתחרר ממך, אתה מזיק לי."

"יונים?"

"כן, יונים. הן עמדו סביבנו בחצי מעגל, יונים די זקנות, ובהו בנו מתוך עיניהן הקשות. והשמים היו כה כחולים וקרים, גם לזה לא שמת לב, הם לא סלחו לנו. ובזאת אני מכריזה על הסוף, שאין ממנו חזרה."

ואז היא סוף סוף נגעה בי, האצבעות שלה (שגם רצחו) התוו מעגל קטן על היד שלי, והיא הניחה לרעמתה השחורה לנוח על כתפי. נראָה שהיא רוצה שאסלח לה. על כך שהיא צעירה ויפה, וללא דופי, ויש לפניה עתיד, בעוד אני זקן ומכוער, וחוטא, ואין לי עתיד.

"טיסת לופטהאנזה 0913, עליה למטוס כעת…" נשמע הקול חסר הגוף.

אה, ברלין, חשבנו שנינו. עיר שברוב חסדה חוסכת מאיתנו את הגורל, החיים הובילו אותנו סביבה במעגלים רחבים. מה היא חיפשה בברלין? יהלום גדול כמו מלון "אדלון"?

"זה היה אלוהים?" אמרתי.

"סליחה?"

"הקול."

"אתה פשוט אף פעם לא תלמד. אנחנו. זה אנחנו." היא קמה ממקומה. "בבקשה, אל תלך אחרי. תטוס למקום אחר, תטוס לפריז, היינו מאושרים שם פעם, תחיה בזיכרונות שלנו, אני צריכה הפסקה, אני צריכה פסק זמן, לפחות למאה שנים, פשוט תשאיר אותי לבד."

"לבד…" אמרתי, מהורהר כולי.

והיא כבר רצה לדרכה. שכחתי כמה מהר היא מסוגלת לרוץ, נדמה שברק קטן נכנס אל תוך אולם הנוסעים היוצאים. שאר העולם סר מדרכה, ניתז לכל עבר, כמה הייתי גאה בה. אולי היא צודקת, ואנחנו זקוקים לפסק זמן? קודם כל אני צריך לשכנע אותה להפסיק את הרציחות, לא היינו רוצחים מטבענו, היינו אמני הגניבה מטבענו, מילים ומבטים היו מטבענו.

בזמן הטיסה שוחחנו על מכשירים לראיית לילה. המכשירים האלה נהדרים, אמרה, אם אתה למשל עובד בבית שיש בו הרבה מרתפים, אתה רואה הכל בצבע ירוק, זה פנטסטי, כמו חלום. אהבתי שדיברה בצורה פשוטה ומקצועית כזאת, והיא ידעה את זה, היינו אמני הריחוק, הבנו וכיבדנו את המרווח בין הכוכבים במיקומם הלילי בשמים. היא לקחה את פני בידיה. הפעם לא נישקה דרכי את האוויר. נשיקה יכולה לשנות את העולם, אין רגעים נצחיים, מפוזרים, מבודדים, רגעים לא מורגשים, שבהם אנחנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו, ואז להמשיך את חיינו כאילו לא אירע דבר. יש נשיקות הרות גורל. לפעמים צריך לגנוב אותן. נשמות נודדות וחסרות מנוחה יודעות זאת. לא כל שכן, גנבים.

בהנמכה לקראת העיר ברלין החל המטוס להתנודד, אחר כך להיטלטל בצורה מסוכנת, אחר כך להסתחרר, והחלה מהומה איומה.

"לא יתכן שזה קורה, פסח, אנחנו מתרסקים, בלב לבה של אירופה."

"נכון מאוד." היא חרצה לי לשון ושלתה מתוך התיק הצהוב שלה את המטבע לאיש המעבורת. "אני מציעה שתכין את המטבע שלך," אמרה.

"את מעורבת בכל מה שקורה פה?"

"אולי."

"פסח, פסח…"

"אני צריכה להגיד לך משהו: יש גם פצצה."

"אנחנו נחריב חצי מברלין."

"יתכן."

"זה באמת הכרחי?"

"Nous allons changer le monde. אתה פוחד?"

"אני מניח שזה מה שהיית רוצה."

"מעולם עוד לא מתנו יחד," אמרה.

אני רציתי לומר: בטח שכן, ועוד איך. אבל נצרתי את לשוני. אני תמיד נוצר. אני לא היחיד, כך אני חושב, והאחרים גם חושבים כך, וכך כולנו נוצרים את לשונותינו ביחד.

"אתה יודע במקרה מה עלה בגורלו של קלוד הקטן שלנו?" שאלה.

"מה שהוא תמיד רצה, le poinçonneur des Lilas"

"Je fais des trous…"

" Des petits trous…"

נאנחתי. זה היה יכול להיות כל כך יפה. היא נטלה את ידי. "בָּרוּךְ, בימים ההם בבבל, השמש על הראשים שלנו, היינו חדשים כל כך."

ואז צלל המטוס, עם מאה עשרים ותשעה איש על סיפונו, בטיסת התרסקות תלולה. הוא התפוצץ עמוק בתוך העיר, וכיבה הרבה סיפורים, אבל רק באופן זמני.

האם אנחנו חיים רק פעם אחת? יש לשער שכן. האם, כמו שעשו פעם אלות הגורל הרומיות, יש בכוחנו לארוג מן החלומות והכמיהות שלנו מציאות כלשהי, שטיח פלאים נצחי שיטיס אותנו בין הזמנים והעולמות? מה שעבר זמנו אי אפשר עוד ללמוד. ובכל זאת, בשעות הגורליות שלנו אנחנו אלים. אנחנו אוהבים בצורה אחרת, בדמות אחרת, את האדם שאהבנו מאז ומתמיד, שום דבר לא הולך לאיבוד, אנחנו שרים רק שיר יחידי.

היינו אלים. עכשיו אני לבד במרתף הזה, אין אור, אין כוכבים, אין מכשיר לראיית לילה. רק העבר, שהוא ארץ זרה. פסח, את עדיין שם? או שאת כבר כאן? תעני לי.


*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.                

מסעות אל עבר גלקסיות רחוקות במהירויות שמעבר למהירות האור הוכחו כבלתי אפשריים. קיומם של פלנטות אחרות או חייזרים, לפיכך, נותרו בגדר השערה בלבד מאחר שלא ניתן להגיע אליהם או ליצור איתם קשר. מכונות מופלאות המאפשרות מסע קדימה או אחורה בזמן גם הן בלתי אפשריות מאחר שהן פרדוקס בלתי פתיר. טלפורטציה, ראיית הנולד, טלקינזיס, וכל צורה של תפיסה על חושית כולן הופרכו לחלוטין על ידי המדע. התפתחויות טכנולוגיות ורפואיות מאפשרות לאנשים לחיות למשך זמן ארוך יותר אבל אין טכנולוגיה מתקדמת מספיק אשר תשחרר את האנושות מעבודה מייגעת, סבל, או מוות. רוב תושבי העולם המפותח הולכים בכל בוקר לעבודה, יושבים מול מסכים מרצדים כמה שעות, ושבים לביתם על מנת לשבת מול מסכים אחרים, גדולים יותר.

זהו העתיד כפי שהוא מצטייר ב"מחר ומחר ומחר" (1955) מאת יעקב ולנשטיין, הספר אותו הכתיר המגנום אופוס שלו – רומן עצום ומורכב שכתב בתל אביב במשך תקופה של כחמש שנים ואשר זכה להתעלמות כמעט גורפת כשיצא לאור – הספר מכיל יותר מאלף עמודים הכוללים רשימות מדוקדקות, טבלאות, גרפים, מפות ושרטוטים סבוכים של בניינים ומכונות. זהו הרומן היחיד שזכה ולנשטיין להשלים, והיצירה היחידה שלו שיצאה לאור פרט לכמה מכתבים לעורך ומאמרים קצרים אשר התפרסמו בעיתונים. למרות התוכן המאתגר ומספר חולשות טכניות, ולמרות אלמוניותו, ראוי הספר למקום של כבוד בספרות הישראלית, בתור יצירת המדע הבדיוני הראשונה והשאפתנית ביותר שאי פעם נכתבה בעברית.

יעקב ולנשטיין נולד בדיסלדורף ב-1909, בנם היחיד של זוג מחנכים יהודים. המשפחה עלתה לארץ ישראל ב-1920 ואביו של יעקב, אשר היה ציוני נלהב, עיברת את שם המשפחה ולנשטיין (הנגזר מוולדנשטיין – "יער אבן") לאבן-חורש. יעקב אבן-חורש למד בגימנסיה העברית "הרצליה" – תלמיד חסר ייחוד עם מעט חברים על פי רוב העדויות – ובילה את רוב זמנו בקריאת תרגומים לגרמנית של יצירות מדע בדיוני קלאסיות מאת ה"ג ולס וז'ול ורן. הוא ניסה לכתוב כמה חיקויים של יצירות אלו בעברית – סיפורי הרפתקאות המתרחשים בחלל או מתחת לפני כדור הארץ – אך לא היה מרוצה מהתוצאות ואף אחד מהסיפורים לא שרד.

מגיל צעיר חתם על כל יצירותיו בשם ולנשטיין, מאחר שהאמין שלשם יש צליל מכובד ובינלאומי, שכן מראשית דרכו קיווה שכתיבתו תתורגם לגרמנית שהייתה בעיניו השפה הראשונה של הספרות, למרות שאין כל רמז לכך שאי פעם קרא את גתה, תומאס מאן, או כל סופר גרמני מרכזי אחר. ולנשטיין התמיד בקריאת ספרים מתורגמים לגרמנית, אך מעולם לא ניסה לכתוב בשפה מאחר שהרגיש שאין לו שליטה מלאה בדקדוק הגרמני, במיוחד מבחינת סדר המילים במשפט.

לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה, ניסה ולנשטיין להתקבל לשורות ארגון ההגנה, אשר נזקק למספר רב של מתגייסים חדשים בעקבות מאורעות תרפ"ט, אך הוא נפלט מהארגון כעבור שבועות ספורים, לאחר מספר תקריות של אי ציות למפקדיו, או כפי שתיאר אותן לאחר מכן, "חילוקי דעות אידיאולוגיים עם הממונים עלי".

העושר של אביו אפשר לוולנשטיין להימנע מעבודה והוא בילה את מרבית זמנו בין הספרים הרבים של אביו, או בישיבה בבתי קפה וקריאת העיתונים. הוא עישן ללא הרף, בידו קנה עישון ארוך שבעבר היה שייך לאמו, שהחזיק בשלוש אצבעות כאילו היה עט. הוא לא נחשב לחבר במעגל המשוררים והכותבים הבוהמייני של תל אביב, ולמעשה היה לו רק חבר אחד שהתרועע במעגל זה – אוריאל הלפרין, משורר ומתרגם שחלק את אהבתו של ולנשטיין למדע בדיוני. על פי הלפרין, בשלב מוקדם יחסית של ההיכרות ביניהם הכריז ולנשטיין בפתאומיות שהוא הבין סופית שאין לו כל ברירה והוא לא יכול לעשות דבר מלבד להיות סופר. "הדרך בה הוא אמר זאת," נזכר הלפרין, "הייתה כאילו הוציא מפיו דבר מר ונמהר, כאילו אמר אני מתכנן להרוג את עצמי עוד הלילה." למרות שניהלו שיחות רבות הנוגעות לספרות לפני כן, שבהן הביע ולנשטיין את דעתו השלילית על הספרות הריאליסטית והאוטוביוגרפית של זמנם, מעולם לא דיבר ולנשטיין על הכתיבה שלו לפני הכרזה זו, ואף פעם לא הראה להלפרין דבר שכתב. "לפני כן כלל לא ידעתי בוודאות אם הוא עוסק בכתיבה," הודה הלפרין.

ולנשטיין כתב במהלך שנות השלושים – ככל הנראה ניסיונות נוספים המבוססים על נוסחאות מדע בדיוני שחוקות – אך לא השלים אפילו יצירה אחת קצרה שהייתה ראויה בעיניו להוצאה לאור. אביו נפטר ב-1936 מהתקף לב פתאומי ואמו מתה כעבור כמה חודשים ממחלה עלומה.

ב-1939 קיבל ולנשטיין עותק בגרמנית של "הטירה" מאת פרנץ קפקא כמתנת יום הולדת מהלפרין. כעבור שבוע נפגש עמו בבית קפה, הודה לו מקרב לב, וטען בפניו כי הספר שינה את חייו. ולנשטיין אמר לו שלאחר שקרא את הספר הוא שרף את כל מה שאי פעם כתב והחל לעבוד על משהו חדש לחלוטין ושונה. לאחר פגישה זו לא ראה הלפרין את ולנשטיין כמה חודשים; כאשר נפגשו לבסוף והלפרין העלה את נושא הספר, הביט בו ולנשטיין בחשדנות וסיפק לו תשובות מתחמקות. הפגישות שלהם נעשו נדירות יותר עד ליום אחד ב-1942, כאשר ולנשטיין הזמין את הלפרין לביתו על מנת לחגוג עמו את ההשלמה של יצירת המופת שלו. הלפרין הביא עמו מתנה – תרגום לגרמנית של הספר "מדבר הטטארים" מאת דינו בוצאטי.

"אמרתי לו שהספר הזכיר לי את 'הטירה'," נזכר הלפרין, "ושהוא עוד עלול למצוא בו השראה ליצירת המופת הבאה שלו. הוספתי כמה מילים על העלילה, קצין צעיר ששומר על מצודה עתיקה וממתין למלחמה. הוא נעץ בי מבט, חטף את הספר מידי והחל לעלעל בו. אז הוא הביט בספר מכל צדדיו, כאילו מדובר בעצם חידתי, פתח אותו בעמוד הראשון והחל לקרוא ממש כך, בעמדו במרכז החדר. אני פניתי למטבח למזוג לעצמי משקה וכששבתי הוא עדיין ניצב שם. התיישבתי והמתנתי והוא המשיך לקרוא את הספר כמעט בלי לזוז, ורק העביר עמודים. כעבור כמעט שעה של המתנה עזבתי. ביום המחרת שמעתי שביתו נשרף. הוא סיפר למשטרה שהוא שרף כמה ניירות ושהאש התפשטה. הוא נפגע משאיפת עשן ונשלח לבית החולים למספר ימים. ביקרתי אותו שם אך הוא סירב לדבר איתי. לאחר מכן לא ראיתי אותו עוד."

לאחר השריפה מכר ולנשטיין את המגרש הריק שביתו עמד בו ועבר להתגורר בחדר במלון גינוסר שבשדרות רוטשילד. הוא בילה את רוב ימיו בקפה עטרה שבקומת הכניסה, שם קרא עיתונים ועישן, וככל הנראה לא כתב דבר. במהלך תקופה זו היה לו רומן קצר עם אשתו של פקיד בנק, והוא נשלח לבית החולים פעמיים בשל תסמיני הרעלת ניקוטין. הוא נכח בפגישות של מפלגות וארגונים מכל צדי המפה הפוליטית – קומוניסטים, פרוגרסיבים, סוציאליסטים, רוויזיוניסטים, ואפילו כנענים – אך לרוב נטש אותן כעבור מספר דקות לאחר שנקלע לוויכוחים סוערים עם חבריהם.

ב-1950 קרא ולנשטיין תרגום לגרמנית של "1984" מאת ג'ורג' אורוול ושוב חש השראה. הוא החל לכתוב פתקים רבים המנתחים את העולם שהוצג בספרו של אורוול, וחלקם נשמרו. הוא העתיק פסקאות שהסכים עמן ושכתב חלקים שבהם היה נדמה לו שאורוול טעה. באחת ההערות כתב ולנשטיין: "משטרים טוטליטריים שבהם החופש נעדר באופן מוחלט ובוטה לא יכולים להתקיים, בכל אופן לא יותר ממאה שנים. מערכות השלטון היחידות ששורדת הן בירוקרטיות קפיטליסטיות פסאודו-דמוקרטיות שבהן הפרט חושב שיש לו חופש מלא, אך בפועל חופש זה מוגבל על ידי זמינותו של הכסף."

ולנשטיין רצה ליצור קשר עם ג'ורג' אורוול ולחלוק את מחשבותיו והשגותיו. הוא פנה אל מכר דובר אנגלית שיעזור לו לנסח מכתב, אך גילה ממנו שהסופר נפטר מספר חודשים לפני כן. לאחר שבועיים של התלבטות החליט ולנשטיין לכתוב רומן והסתגר בחדרו. כעבור כמה חודשים, כאשר נסגר מלון גינוסר, עבר ולנשטיין לדירת חדר מעל שוק הכרמל הרועש. השם המקורי שנתן ליצירה שלו היה "2050", ובשלב מאוחר יותר "טיוטה לעולם בשנת 2050". על פי רשימותיו, הוא ראה בפרויקט שיא של כל שנות הקריאה שלו, היצירה המקיפה ביותר של הספרות הספקולטיבית באשר היא. "לאחריו," הוא כתב ברשימותיו, "אף סופר בעל שם לא יעז להציע חזון אחר בנוגע לעתיד. אל מול הר ההוכחות שאבנה, כל ניסיון לעשות כן יתקבל בשחוק ובבוז."

הוא החל בבחינה מחודשת של כל מוסכמה מוכרת בסוגת המדע הבדיוני, הן מבחינת היתכנות והן מבחינת הסתברות, ובכך למעשה נפטר מרובן. עד השנה 2050, על פי הרומן, כבר הגיע האדם הגיע לירח, לא מצא שם דבר, ושב לכדור הארץ. אחרים נשלחו למשימה אל המאדים, לא מצאו שם דבר, ומתו בדרכם חזרה בשל חשיפה לקרינה קוסמית. ניסיונות נוספים לחקור את החלל נדחו על הסף. משלחות הגיעו לתחתית של כל אוקיינוס, חצו את יבשת אנטארקטיקה לאורכה ולרוחבה, חקרו כל מערה תת קרקעית ואת מעמקיו של אחרון הג'ונגלים, אך לא גילו אף יצור מתקדם או חיים אינטליגנטיים שאינם אנושיים. המין האנושי דיבר שפה אחת (גרמנית), חלק דת אחת (בעלת סממנים יהודו-נוצריים), וחי בשלום.

ההתפתחות הטכנולוגית העיקרית שמוצגת ברומן היא הטֶלֶ-כותב, שילוב של מכונת כתיבה, מסך טלוויזיה, וטלפון אשר אפשר לאנשים לתקשר ולשגר זה לזה מסרים כתובים. בביתם צפו אנשים בטלוויזיות צבעוניות עצומות – "המסך מילא קיר שלם בחדר המגורים, בעוד שפופרת הקרן הקתודית שמאחוריו מילאה חדר נוסף." הספר כולל איורים טכניים מפורטים של הטֶלֶ-כותב, שרטוט של בניין דירות שבו לכל דירה יש חדר פנימי אטום המכיל את רכיבי הטלוויזיה, ועוד תריסר מפות ואיורים אחרים. הספר גם מכיל סדרה ארוכה של רשימות וטבלאות אקראיות לכאורה, וביניהן פירוט האוכלוסייה בשלושים ערים גדולות משנת 2020 עד 2050, רשימה של כל 327 המחוזות שהעולם נחלק אליהם, רשימה של השמות הפרטיים הנפוצים ביותר, ותרשים מורכב להפליא של מערכת הקשרים בין 19 ענפי הממשלה המרכזיים.

לספר, אשר ב-1952 כבר זכה לשם "מחר ומחר ומחר" (שהושאל מהמחזה "מקבת" מאת שייקספיר), אין כל עלילה ממשית. התמה המרכזית, ואולי אף הדמות המרכזית, היא הבירוקרטיה אשר שולטת בכל פן בחייהם היום-יומיים של האזרחים. הביקורת העיקרית של ולנשטיין כלפי "1984" הייתה שלדעתו הציג הספר ממשלה יותר מדי מסודרת ואפקטיבית, ולפיכך בלתי מציאותית, לכן בספרו הוא יצר מערכת מורכבת ובלתי יעילה אשר פועלת לרוב ממניעים חיוביים, אלא שבשל חוקים וריטואלים נוקשים נעשים התהליכים הפשוטים ביותר מורכבים מאין כמותם.

כך למשל, ולנשטיין מציג סיפור של מזכירה המקבלת טופס מסוים שכוונתו ברורה לגמרי, אלא שלדעתה לא מולא על פי הדרישות המדויקות של המחלקה, ובמקום לאשר ולעבד את הטופס, המזכירה משיבה אותו לשולח עם פתק הדורש שיגיש את הטופס שוב באופן הראוי, אך השולח לא נענה לבקשה זו ובמקום זאת מגיש תלונה כנגד טענותיה של המזכירה, עם אסמכתאות מהפרוטוקול המחלקתי שלו, אשר מוכיחות כי הטופס אכן מולא כראוי, ובעקבות כך מפקח ממשרד התיאום הבין-מחלקתי נקרא לפתור את הבעיה, ומחליט שלמעשה הבעיה נעוצה בשיטות הקטלוג הבלתי-עקביות שמיישמות שתי המחלקות השונות, אך כאשר מובא מבקר ממחלקת התקנים לבדוק זאת הוא חולק על הערכת המפקח וטוען שלמעשה מספר המונחים אשר מופיעים בטופס אינם מוגדרים באופן ברור ומספק, ולשם כך מוזמן בוחן ממחלקת הלקסיקולוגיה… וכך הסיפור ממשיך להתגלגל, עד אינסוף, ודבר לא מתבצע.

בשלב האחרון של הסיפור, נציגים מכל תשעה עשר ענפי הממשלה מעורבים בנושא, אך לא מצליחים להגיע להסכמה כלשהי בנוגע לטופס המדובר. למעשה, נדמה כי לא ניתן למצוא אפילו שני אנשים בסיפור אשר מסכימים בנוגע לעובדה אחת בסיסית הקשורה לטופס. דוגמה זו, אשר אולי נראית הומוריסטית כאשר היא מוצגת בתמצות, ממלאת 217 עמודים מספרו של ולנשטיין. קריאת העמודים האלה היא מאבק מתיש ומתסכל אשר עלול להותיר את הקורא נטול תקווה ומשוכנע שהנושא לעולם לא יכול להיפתר, ושאולי כל שאר המאמצים האנושיים גם הם חסרי תועלת באותה מידה.

בחודשים האחרונים של 1954, כאשר חש ולנשטיין שהוא עומד לסיים את ספרו, הוא החל ליצור קשר עם הוצאות ספרים בתקווה שירצו לפרסם את הרומן. רוב ההוצאות דחו אותו מיד, בין אם בשל הרעיון הבסיסי של הספר או מפאת התהליך המורכב של הדפסה וכריכה של ספר בן אלף עמודים המכיל טבלאות ואיורים רבים, המבטיחים כמעט בוודאות שהספר לא יחזיר את ההשקעה בו, ומן הסתם גם לא יפיק כל רווח. ולנשטיין אף שלח מכתבים למספר הוצאות לאור בגרמניה, כשהוא כותב בשפה הגרמנית בפעם הראשונה מזה 35 שנה, ובהם הציע שישכרו עבורו מתרגם ויפרסמו את ספרו, אך לא קיבל מהם תשובה כלשהי.

ב-1955 רכש מאיר מזרחי, חייט נעים הליכות וחסר השכלה שהיה למוכר ספרים, שתי הוצאות לאור שפשטו את הרגל וחיפש עורכים ומתרגמים שיעזרו לו להוציא לאור תרגומים של ספרי מסתורין ורומנים רומנטיים זולים בכריכה רכה. ולנשטיין נפגש עם מזרחי וניסה לשכנע אותו להוציא לאור את הספר שלו. מזרחי לא האמין שיש בישראל שוק למדע בדיוני, אבל הסכים לפרסם את הספר מאחר שהוא לא נזקק למתרגם. כאשר הסביר לו ולנשטיין שאורכו של הספר הוא יותר מאלף עמודים חזר בו מזרחי והסביר שספרים בכריכה רכה לא יכולים להחזיק עמודים רבים כל כך בלי להתפרק. עם זאת, לבסוף הם הגיעו לפשרה שעל פיה יודפס הספר בחמישה כרכים, כדי שיהיה נוח יותר לקריאה, וגם כדי לגדיל את הרווח הפוטנציאלי ממכירתו, מאחר שניתן למכור כל כרך במחיר ספר רגיל.

חמשת הכרכים פורסמו בין אוקטובר ודצמבר 1955, בכריכות שצוירו בידי אריה מוסקוביץ', המאייר הקבוע של מזרחי. אפשר להניח שמזרחי ומוסקוביץ' שניהם לא טרחו לקרוא את הספר מאחר שלא היה כל קשר בין הציורים שעל הכריכות לתוכן הספר. עבור הכרך הראשון, למשל, אייר מוסקוביץ' אישה בלונדינית המחזיקה ברובה לייזר ולבושה בחליפת חלל שבאופן תמוה מציגה מחשוף נדיב במיוחד, על רקע של דיונות סגולות.

לאחר שהספרים הודפסו בילה ולנשטיין יומיים במחסן הספרים של מזרחי, שם הדביק את חמשת הכרכים זה לזה, חזית אל גב, כדי ליצור מהם ספר אחד עצום. הוא שב ואמר לעובדים במחסן שהוא קיבל אישור לעשות זאת, אבל כאשר הגיע מזרחי וראה מה מעשיו הוא התפרץ עליו בזעם וגירש אותו, כשהוא ממטיר עליו קללות בטורקית. לא היה אפשר להפריד את הספרים המודבקים בלי להרוס את הכריכות, אז מזרחי נאלץ למכור אותם כך, ומעט מאוד עותקים נמכרו. רק מעט יותר נמכרו מהספרים הבודדים, בעיקר קנו אותם בני נוער בשל האיורים המפתים.

ולנשטיין שלח את כל הפתקים, הרשימות, והאיורים המקוריים שלו, עם שני עותקים מספרו והעותק של "1984" שעיטר בהערותיו ותיקוניו, לספרייה הלאומית בירושלים. במכתב שצירף לחבילה דרש שאף אחד לא יעיין ברשימותיו, "עד אשר אני אהיה מת וקבור ארבעים שנה, או עד אשר החזון שלי יתגשם, המוקדם מבין שניהם." ולנשטיין שלח עותקים מספרו לכל מבקר ספרות בעל שם וסרק את הביקורות בקפדנות כדי לראות אם מישהו הזכיר את ספרו, אך לא מצא דבר. הוא החל לעשן אף יותר מבעבר, קולו נעשה צורם, עורו האפיר. ב-1968 אובחן בגופו של ולנשטיין סרטן ריאות.

במאי 1969 כתב עמוס גפן, אשר לאחר מכן תירגם מספר יצירות מדע בדיוני קלאסיות, מאמר לכתב העת הפורנוגרפי למחצה "בול". הוא קונן בו על המעמד השולי של המדע הבדיוני בישראל, וציין כבדרך אגב את ספרו של ולנשטיין כ"כישלון מהדהד". גפן מציג סיכום קצר של הספר ומסביר כי "ההצמדות העיקשת רק למה שאפשרי וסביר גורמת לסופר להזניח את הפן החשוב ביותר של המדע הבדיוני, שהוא להציג רעיון חדש אשר יכול להטיל אור על המציאות שלנו." לא ידוע אם ולנשטיין קרא אי פעם ביקורת זו.

בעשרים ביולי 1969 הוזעקו מכבי האש לכבות שריפה בחדר הצופה לשוק הכרמל. לאחר שכיבו את הלהבות גילו שרידים מפוחמים של גופת אדם. התחקיר המשטרתי קבע שיעקב ולנשטיין נרדם עם סיגריה בוערת. הוא נקבר למחרת, בשעה שעשה האדם את צעדיו הראשונים על הירח נטול החיים.

באותו יום נורא שאירע בו אי הצדק העולמי, ועל הגולגותא נצלב ישוע הנוצרי בין שודדים – באותו יום כבר משעות הבוקר המוקדמות ביותר, נתקף הסוחר הירושלמי בן-טוביה בכאב שיניים בלתי נסבל. זה התחיל ערב קודם לכן: כאב עמום בלסת הימנית, ושן אחת, האחרונה לפני שן הבינה, כמו התרוממה, ולכשנגעה בה הלשון, הפיקה תחושת כאב עמומה. אבל אחרי האוכל שכך הכאב בשן לגמרי, ובן-טוביה שכח ממנה לחלוטין ונרגע, הוא עשה עסקה רווחית ביום ההוא, החליף את החמור הזקן שלו באתון צעירה וחזקה, ועל כן היה עליז מאוד ולא הקדיש תשומת לב לסימנים מבשרי רעה.

ושנתו היתה טובה מאוד וחזקה, אבל ממש לפני עלות השחר, החל דבר מה לטרוד את מנוחתו, כאילו מישהו קרא לו באיזה עניין חשוב מאוד, וכשהתעורר בן-טוביה בזעף, כאבו שיניו. הן כאבו בגלוי ובזדון, בכל עוצמת החדות של כאב קודח. וכבר לא היה אפשר להבין אם כאבה אותה השן מאמש, או שמא הצטרפו אליה גם אחרות: הפה והראש נמלאו בתחושה הנוראה של הכאב, כאילו הכריחו את בן-טוביה ללעוס אלף מסמרים חדים מלוהטים. הוא לגם לגימת מים מכד חרס, ולרגע שככה חריפות הכאב, השיניים התעוותו והתנודדו כגלים, והתחושה היתה נעימה אפילו, בהשוואה לקודמתה. בן-טוביה נשכב שוב, נזכר באתון החדשה וחשב כמה היה מאושר אילולא השיניים האלה, ורצה להירדם. אבל המים היו חמים, וכעבור חמש דקות הכאב חזר, עז משהיה. ובן-טוביה התיישב על המיטה והתנדנד כמטוטלת. כל פניו התכרכמו והתרכזו אל אפו הגדול, ועל האף, שהחוויר מייסורים, קפאה טיפת זיעה קרה. כך, מתנדנד ונאנק מכאב, פגש את קרני השמש הראשונות, את אותה שמש שנידונה לראות את גולגותא ושלושת הצלבים ולדעוך מאימה ומצער.

בן-טוביה היה איש טוב לב, שלא אהב חוסר צדק, אבל כשהתעוררה אשתו, אמר לה דברים רבים שאינם נעימים, בפה שבקושי נפתח, והתלונן שהותירו אותו לבד, כמו תן, ליילל ולהתפתל מייסורים. אשתו קיבלה בהכנעה את תלונות השווא, מאחר שידעה שאינן יוצאות מלב רע, והביאה לו שלל תרופות טובות: גללי חולדות מטוהרים, שיש להצמידם ללחי, חליטת עקרבים ושבר אבן מקורית מלוחות הברית ששבר משה. גללי החולדות הקלו מעט את הכאב, אבל לא לזמן רב. כך גם החליטה והאבן, אבל בכל פעם, אחרי הקלה קצרת מועד, חזר הכאב בעוצמה חדשה. וברגעי המנוחה הקצרים התנחם בן-טוביה במחשבה על האתון וחלם עליה, וכשהחמיר המצב נאנק, רגז על אשתו ואיים שירסק לעצמו את הראש באבן אם לא ישקוט הכאב. וכל העת צעד מפינה לפינה על הגג השטוח של ביתו, מתבייש להתקרב לקצה החיצוני, משום שראשו כל כולו היה עטוף במטפחת כמו של אישה. כמה פעמים הגיעו בריצה ילדים וסיפרו לו בקולות נחפזים על ישוע מנצרת. בן-טוביה נעצר, הקשיב להם לרגע בפנים מכורכמות, אבל אז, רקע ברגלו בכעס וגירש אותם: הוא היה איש טוב לב ואהב ילדים, אבל כעת התרגז שהם מציקים לו בכל מיני זוטות.

נוסף על כך, ההמונים הרבים שהתאספו ברחובות ועל גגות שכנים, גם זה לא היה נעים. הם לא עשו דבר, והתבוננו בסקרנות בבן-טוביה העטוף במטפחת, כמו אישה. ועודו מתכונן לרדת למטה, אמרה לו אשתו:

"תראה, הנה מובילים שודדים. אולי זה יסיח את דעתך."

"עזבי אותי, בבקשה. האם אינך רואה כמה אני סובל?" ענה בן-טוביה ברוגז.

אבל במילים של אשתו נשמעה הבטחה עמומה, שכאב השיניים יכול לעבור, והוא פסע בחוסר חשק אל המעקה. הוא הטה את ראשו, עצם עין אחת, תמך בלחיו בידו ובארשת פנים של בכי וגועל הביט מטה.

במעלה הרחוב הצר נע באי סדר עדר המונים עצום, אפוף אבק וצעקות בלתי פוסקות. במרכז נעו העבריינים, כפופים תחת עול הצלבים, ומעליהם הסתלסלו כנחשים שחורים מגלביהם של החיילים הרומים. אחד מהם – בעל שיער ארוך בהיר, לבוש מעיל קרוע מכוסה דם – מעד על אבן שנזרקה לרגליו ונפל. הצעקות נהיו רמות יותר וההמון, כמי ים צבעוניים, סגר על הנופל. בן טוביה נרעד לפתע מהכאב – הוא חש כאילו מישהו נעץ מחט מלוהטת לתוך השן וסובב אותה – הוא נאנח: "אוו-או-או", וזז מהמעקה, נגעל אדיש ורוטן.

"כמה הם צועקים!" אמר בקנאה, מדמיין פיות פעורים לרווחה ובהם שיניים חזקות ולא כואבות, ואיך היה צועק בעצמו, לו היה בריא. ומהדמיונות הללו  השתולל הכאב בפראות, והוא נענע בראשו העטוף במהירות מצד לצד וגעה: "מו-וו-ו…"

"מספרים שהוא ריפא עיוורים," אמרה אשתו, בלי לזוז מהמעקה, והשליכה אבן למקום שבו נע באיטיות ישוע, שהוקם על רגליו במגלבים.

"כמובן! חבל שלא ריפא את כאב השיניים שלי," ענה בלגלוג בן טוביה, והוסיף במורת רוח: "כמה אבק הם עושים! ממש כמו עדר! צריך לגרש את כולם במקל! תורידי אותי למטה, שרה!"

אשתו צדקה: מופע הראווה הסיח מעט את דעתו של בן טוביה, ואולי פעלו סוף סוף גללי החולדות, והוא הצליח להירדם. וכשהתעורר כמעט נעלם הכאב, ורק בלסת ימין היתה נפיחות קלה, כל כך קלה, שבקושי ניתן היה להבחין בה. אשתו אמרה שלא מבחינים כלל, אבל בן-טוביה חייך כממתיק סוד: הוא ידע כמה טובת לב אשתו, וכמה היא אוהבת לומר דברים נעימים. שָכן הגיע לביקור, שמואל הבורסקאי, ובן-טוביה ניגש להראות לו את האתון שלו, והקשיב בגאווה למחמאות שהרעיף עליו ועליה.

לאחר מכן, לבקשתה של שרה הסקרנית, הלכו שלושתם לגולגותא להסתכל על הצלובים. בדרך סיפר בן-טוביה לשמואל הכול מההתחלה, כיצד החל לחוש כאב עמום בלסת הימנית אתמול, והתעורר אחרי כן בלילה מכאב איום ונורא. לשם המחשה העמיד פני קדוש מעונה, עצם את עיניו, נענע את ראשו מצד לצד, ושמואל השֹב הנהן בהשתתפות ואמר:

"אי-אי-אי! איזה כאב!"

האישור מצא חן בעיני בן-טוביה והוא חזר על הסיפור בשנית, ואחר כך סיפר שוב על זמנים עברו שבהם נפגעה השן הראשונה, בצד שמאל למטה. כך, תוך שיחה ערה הגיעו שניהם לגולגותא. השמש, שנידונה להעיר את העולם ביום הנורא הזה, כבר שקעה מעבר לגבעות המרוחקות ובמערב דלק פס אדום-ארגמני, כמו עקבות דם. על רקע הפס נראו צלליות מטושטשות של הצלבים, ולמרגלות הצלב האמצעי הבליחו דמויות מעורפלות כלשהן, כורעות ברך.

המון העם התפזר זה מכבר; נהיה קריר, ואחרי מבט חטוף אל הצלובים, שילב בן-טוביה את זרועו בזרוע של שמואל, והפנה אותו בזהירות לכיוון הבית. הוא הרגיש שדבריו רהוטים במיוחד, ורצה לגמור לספר על כאב השיניים. כך צעדו להם, ובן טוביה, מעודד מההנהונים ומקריאות השתתפות של שמואל, עטה ארשת של ייסורים, נד בראשו, נאנח במיומנות – ומן הגאיות העמוקים במישורים הרחוקים השרופים, קם הלילה השחור, כמו רצה להסתיר מעיני השמים את פשעה הנורא של האדמה.  


*דימוי: Jesus everywhere

רשימות אלה נמצאו בתיקיית עור, הן נכתבו על נייר דפדפת מאיכות טובה. התיקייה היתה דחוסה בתוך ארגז חפצים ישן, תחת פרווֹת שועל אכולות עש, תקליטים שחורים קטנים, שלל מחטים שבורות, פיסות מרופטות של בד רקום ובקבוקי תרופות ריקים, בבניין בלתי ראוי למגורים, האחרון מתוך רבים שעתיד להיהרס ולפנות מקום לדיור מודרני ותברואתי.

לא יכולתי להיוולד בשום עיר אחרת מלבד זאת, בירה אירופית גדולה מלאה אדריכלות יפהפייה ועמוסת פרטים, טירה משקיפה על הנהר, מרבד פרוש של כיפות נחושת וזהב דמויות שוּמים, גַרְגוֹילים, צריחים, רכבות, פנסי רחוב דמויי ירח לכודים בגפנים שחורות, אשנבים כמו אגלי טל על בניינים, בתי חרושת, סדנאות, קברטים, יער של ברזל, אבן, זכוכית. בשום פנים איני יכול לדמיין את עצמי מתקיים בכפר אמריקאי או סיבירי, במדבר, בעמק. מקומות כאלה ראיתי רק בספרים, מעולם לא עזבתי את העיר שנולדתי בה. אני מקבל הזמנות רבות להתארח בבתי פאר במדינות זרות, בטירות, על חוף הים, אבל אני חושש שאיעלם ברגע שתדרוך כף רגלי מחוץ לעיר הזאת, כמו ענן ערפיח.

לתחושתי אני עשוי ברזל חשיל ורכיבים אנושיים, ובנוסף, לא אשקר, יש בי מן השרץ.

יש לי שמונה רגליים, ופלג גוף עליון של גבר רגיל. שיער שחור, אף אלגנטי ועיניים ירוקות נוגות, מערכת טובה של שיניים תותבות עשויות שנהב פילים – בדומה לגברים רבים בעיר שלי, הסרתי את שיני האמיתיות כדי ליהנות ממאכלים וממשקאות בשפע בלי לבקר שוב ושוב אצל רופא השיניים. את התותבות ביקשתי לעצב כך שיהיו חדות יותר מן המקוריות, עם ניבים בולטים. הסגנון הזה אוּמץ בידי גברים רבים, צעירים ומבוגרים כאחד.

אני עשוי להזכיר עכביש, מטרייה, מריונטה.

אני נע בדומה לכף יד גדולה בעלת כמה אצבעות נוספות. יש לי רק מערכת אחת של איברי מין – תודה לאל! הרגישות והתחושה שהיה מעורר זוג בין כל רגל היו מן הסתם בלתי נסבלות.

האזורים בין רגלי האחרות דומים לבתי שחי, אבל מעט קשיחים יותר. הם שעירים. אני מסיר את השיער בשעווה כדי לצמצם את חוסר הבהירות למראה גופי העירום. אני מטפל בכפות רגלי בקפידה, כל ציפורן מצופה לק בהיר ומבריק, כל סוליה טבולה באבקה ריחנית.

פי הטבעת שלי נמצא בדיוק מתחתי, והישבן הוא מעגל במרכז רגליי, בדומה מאוד לאסלה שפלג גופי העליון יושב עליה דרך קבע. הרבה יותר נוח לי להשתמש בסיר לילה מאשר בשירותים מודרניים, ובתי הקפה שאני פוקד בקביעות תמיד מספקים לי אחד כזה. לאחר מכן אני מנגב את עצמי בפיסת בד רטובה. אני מקפיד מאוד על הופעתי. חליפות נתפרות עבורי בהתאמה מיוחדת לקנה המידה של גופי, אף כי ישנם כאלה, ובכללם הרופא שלי, שאומרים שיהיה לי נוח יותר ללבוש חלוק.

לעולם איני נועל נעליים שונות זו מזו. אם כי אנשים עשויים לחשוב שוודאי אבקש זאת, כדי להציג לראווה את אוסף הנעליים העצום שלי. אני קונה ארבעה זוגות של כל נעל שאני חושק בה, ונועל את כולן בבת אחת.

הייתי יכול להיות עיטור אבן שזחל מחזית של בניין, או אביזר מורכב ששייך לסָפּר, לצלם או למתמטיקאי. הייתי יכול להיות אחד מן הדברים הרבים שמתקיימים בעיר המודרנית, אני ממלא מגוון תפקידים באינספור פנטזיות.

בלתי אפשרי לדמיין את הורי, אני מאמין שפשוט עליתי מן העיר, מתוך שבכה מעלה אדים, כמו ונוס מן הים. ישנם בעיר גברים רבים שהרובים והתותחים של המלחמה האחרונה עיוותו את צורתם, שנותרו עם שני גפיים או אחד, או בלי גפיים כלל – במובן מסוים הם אבותיי. אם גבר בעל רגל אחת אינו מעורר זעזוע, מה מזעזע כל כך בגבר בעל שמונה רגליים?

חייל בעל זרוע אחת וללא גפיים אחרים חי על עגלת עץ קטנה מחוץ לרכבת התחתית ליד הדירה שלי. אני תמיד נותן לו מטבעות, עד שיום אחד הוא שאל אם יוכל לקבל ממני שתי רגליים במקום. הוא צחק, אבל מעיניו ניבטה קנאה שכזאת, רעב שכזה, שלא עצרתי עוד לתת לו דבר. מיהרתי משם על שמונה רגליי היקרות לאין ערוך, בשר בשפע.

נאמר לי שהשאירו אותי על מפתן כנסייה, כמו גַרְגוֹיל שנפל מן החזית. הובאתי לבית יתומים, אבל הייתי חריג מכדי להישאר בבית יתומים לאורך זמן, דבר הימצאותי התפשט במהירות. קומץ נדבנים סקרנים וטובי לב שילמו לאומנת שתגדל אותי, למורים שיחנכו אותי, לרופא שישגיח בקפידה על בריאותי. במיוחד התחבבתי על נשים עשירות. לא השתייכתי לאדם מסוים, נחשבתי לילד של העיר. כל המי ומי ביקרו אותי, הביאו לי צעצועים, ספרים, כלי נגינה.

אף שלא נכפה עלי לרכוש מיומנות מסוימת, או להדגיש את השוֹנוּת שלי באמצעות תעלולים מוזרים, כמו גמד בקרקס שמלמדים אותו ללהטט ולרקוד, ניגנתי מעט בפסנתר, היה לי קול יפה וידעתי חשבון. עם זאת מגיל צעיר ידעתי שאקדיש את חיי בעיקר לתענוגות שמצריכים פחות מאמץ: לאכילה, לשתייה, לקריאה, לאהבים.

רגלי חלשות מעט, ארוכות אבל ילדותיות, חרף תרגילים שהרופא התאים לי במיוחד. אני מוכרח להיעזר במקל הליכה. יש לי מקל עם עכביש כסוף על הידית.

בחברת נשים, אני מחייב אותן לרוב לשבת מולי בפישוק רגליים כדי שלא איחלש מדי. אני ישן כמו פרח, סגור כמו מטרייה.

יש לי ידידות רבות, ורבות מחזרות אחרי. אחת מהן, אשת ברון עשיר, הזמינה עבורי מעיל עשוי פרוות חרקים. מאות טרנטולות ודבורים הומתו כדי להכין אותו, כדי שימצא חן בעיני, אבל מעולם לא נגעלתי יותר. היצורים שנחשבים לנתעבים בעיני רבים כל כך, יקרים מאוד ללבי: עכבישים, עשים, עכברושים, עכברים וכל סוגי החרקים. הם בני מיני.

יש לי שני עכברושי מחמד, אחד לבן, אחד שחור, אוֹדילוֹן וצ'ארלס, ואני לוקח אותם איתי לכל מקום בכלוב עשוי זהב ועור. אני מאכיל אותם בשקדים מסוכרים, בפיסות נקניק ובתפוזים. הם מחבבים אותי, הם אוהבים לזחול על פני איברי המרובים, ואני מזמין את החליפות שלי עם כמה סנטימטרים עודפים של בד רפוי כדי שיוכלו לשבת בנוחות בין רגליי והבגד. לא פעם אנשים חושבים בטעות שקווי המתאר הגבשושיים שלהם הם עיוות נוסף בגופי, ומזדעזעים כשהם זזים.

אני המוזה של העיר. אמנים רבים ציירו אותי, ופסל של גופי, עירום פרט למגבעת, ניצב בגן ציבורי על כָן, ושיר שנכתב לכבודי חקוק בו.

אדריכל אחד עיצב ביתן זכוכית וברזל מלא בדקלים שאפשר לשתות בו תה, ובקדקודו מתנוסס פסלון ארד של ראשי, ותיאטרון מעוגל עשוי שיש שחור ולבן, שבו השיש השחור מעוצב בקשתות המחקות את רגליי.

כמו כן, אני מרוויח סכום נאה מפרסומות לאבסינת, קרם גילוח, ופלים, מים מינרלים, נעלי ברוג, עניבות, סבון, מטאטא נוצות, תכשיטים, פטריות כמהין, משי, מקרוּנים, לקריץ, מכונות כתיבה, סטודיו לצילום, צבע, חוטים, תה, בושם, קפה, שמן ברגמונט, ביריות לגרביים, ערדליים, צדפות משומרות, מטריות, שעווה לשפם, גרבוני רשת, מקלות הליכה, מגבעות ונוּגט.

אני מסרב לפרסם קוטלי חרקים, אף שהציעו לי פעמים רבות. אני מתעב כל כך את החנויות הנוראות הללו, שעכברושים ממוסמרים להן לדלת, קופסאות של רעל, מלכודות ליצורים מכל הגדלים, חלקן גדולות עד כדי כך שעשוי להילכד בהן ילד אומלל.

אני כל כך אוהב מקקים, כינים, פרעושים, יונים, עשים, עכברושים, עכברים, עכבישים, דרורים וכמובן cimex lectularius. רק הודות לי מוצאים היצורים הללו מקלט בטוח בעיר הזאת. בעזרת מקורות המימון הענפים שלי בניתי גן חיות, שמבחר מן השרצים כביכול האלה יכול להתקיים ולהתרבות בו בקצב מרתק, באזור סגור של העיר שנבנו בו מנהרות זכוכית כך שאזרחים אנושיים יוכלו לעבור בלי פגע ועקיצה. מבקרים מביאים להם בשר מרקיב, לחם עבש, בגדים ומצעים ישנים. יש מי שמוצאים שלווה, לעתים ממכרת, בצפייה ביצורים מתרבים, ניזונים, מתים, בהתבוננות בהם בחלל שבו הם יכולים לעשות כרצונם בלי רסן, בלי רעל, מטאטאים, מלכודות, חתולים וכלבים.

ממרחק גן החיות שלי דומה לגלריה או לתחנת רכבת. יש בו שלל גגות זכוכית וגמלונים גדולים עם אפריזים, שמוצגות בהם דמויות של מכרסמים וחרקים. בכניסה ניצב פסל ברונזה שלי, בידי האחת עכברוש, בשנייה עש.

אני אוהב את בית העש, שכן היצורים הללו מכלים הכול. העשים סגורים במבנה דמוי חממה. בכל בוקר, אדם בתלבושת הדומה לבגדי כוורן פותח אחד מחלונות הזכוכית ומשליך פנימה שק של לחם עבש וערימת מעילים. בשפע כזה, נחילי העש דומים ליריעות של בד חום או לעצים טרוֹפּיים מרושעים ומשונים שמתנועעים ברוח בלתי מוכרת.

בתוך בית העכברוש ניצב דגם מיניאטורי של העיר, אותם בניינים ורחובות בדיוק, וכך ניתן לצפות בעכברושים, הדומים כל כך לבני אדם בידיהם ובשפמותיהם, שקועים בענייניי ההתרבות, האכילה והעיכול שלהם. המקקים והעכברים מסתתרים תחת מזרנים ישנים וספות. אם מישהו נוקש על זכוכית הכלוב שלהם במקל או באגרוף, הם מחליפים מחבוא בסופות של חום ואפור. אני תמיד מביא איתי משקפת תיאטרון, לצפות בפרעושים ובפשפשים.

בית העכביש שקט. יש בו כל כך הרבה קוּרים שהוא מזכיר בלובנו נוף ארקטי. הוא דומם חוץ מבשעת האכלת הבוקר, שבה יתושים ויצורים קטנים אחרים מוּעלים קורבן. בעיני יש הבדל גדול בין עכביש הזקוק לדם, ועל כן מוכרח להרוג, ובין מעיכה בלתי נחוצה של עכביש רק מפני שמראה הקוּרים שלו על אדן חלון לא מוצא חן בעינינו. טוויית הקוּרים בגן החיות נראית לעין הצופה רק בקושי, אבל העכבישים מתקשרים זה עם זה באמצעות פריטה על קוּריהם כעל כלי מיתר, מוזיקה הרמונית שאפשר לשמוע כשמושלך הס מסביב. אלה הם עכבישי בית רגילים, מאדני חלונות ופינות בעיר שלי. כמה נשים מבטיחות מבקרות בגן החיות במיוחד בשבילם, כמעט מתפללות אליהם, מספרות להם את סודותיהן ותחלואיהן, כאילו ייספגו המילים בקורי הרשת. שמעתי שנשים צעירות מביאות לעכבישים את לשד המחזור החודשי שלהן, חבוי בקופסאות קטנות, מתוך אמונה שהדבר יביא להן אהבה, נישואים, ילדים ואפילו מוות. שומר גן החיות הראה לי קופסאות כאלה, כמו קופסאות ששומרים בהן טבעות, מוכתמות בדם. הוא שומר אותן במשרדו, אחרי שהשליך את קרישי הדם אל בית העכביש.

גם אני מושך תשומת לב ממין כזה. נשים שאינן מרוצות מבעליהן ואין ביכולתן ללדת ילדים באות בתחינה לדירתי. לעתים אני נעתר, אם מתנותיהן מעודנות מספיק – רדיד פרווה, תיבת רימונים או תפוזי-דם, שכל פרי בה עטוף בנייר מוזהב, למשל. לילדים שנולדים יש כולם את פני הייחודיות, אבל לא את רגליי המרובות. היו נשים שהתרגשו והתרגזו יתר על המידה למראה גופי העירום, הפאלוס שלי התמתח כמו רגל תשיעית. הנשים שמסוגלות יותר מכולן להתמודד עם מגוון משונה של גופים הן פרוצות. הן סיפרו לי על מאות העיוותים שמסתתרים מתחת לבגדי הגברים. הן מעולם לא הופתעו או הזדעזעו. בציבור ביליתי את רוב זמני בחברת שחקניות וזמרות אופרה. היה לי תא משלי בכל התיאטראות ובתי האופרה בעיר. תמיד לבשתי גלימה שחורה ארוכה וישבתי עמוק בתאי, נחבא למחצה בצללים כדי לא לגזול תשומת לב מן המופע. הייתי האיש המפורסם ביותר בעיר שלי, פני הופיעו בכל מקום. הייתי כמו אנדרטה, גדולה כל כך שהיא נראית מכל נקודה שעומדים בה. אפילו בלט ואופרה נכתבו עלי. הבלט נקרא "בנה של אָרַכְנֵה", והאופרה "העכביש השחור".

התבקשתי לעלות על הבמות בעצמי, אבל בריאותי לא אפשרה זאת. זה היה עשוי להיות מתיש מדי בנוסף לכל שאר פעילויותיי.

ואולם, אחרי הצגת הבכורה של "בנה של ארכנה" נקלעתי לייאוש. הביא לידי כך ה-pas de deux, זכר ונקבה בחצאיות טוּטוּ שעוצבו בדמות רגלי המרובות (הו, מקבילתי ממין נקבה שאינה קיימת!). כיצד רקדו שניהם יחד, בעוד אני ניצבתי מול החיים לבדי! קניתי טרנטולה ממין נקבה מגן חיות אקזוטי ושמרתי אותה בקופסת זכוכית דמוית ארמון, שכבתי עם ארבע פרוצות בו-זמנית כדי לשקוע כל כולי בסבך של רגלי נשים, ולאחר מכן שאלתי את התלבושת מן הבלט והכרחתי את אחת הנשים ללבוש אותה, אבל דבר לא הביא לי סיפוק. יצאתי לנסיעות ליליות ארוכות בכרכרה שלי. הכרכרה עצמה היתה עכבישית. וילונות התחרה עוצבו בהזמנתי כקורי עכביש. חיפשתי, נראה בלתי אפשרי שעיר בתי החרושת, עיר החנויות המתמחות בכל תחום, העיר הזאת שבכוחה לייצר כל דבר בכמויות עצומות, יכולה להפיק רק יצור אחד כמוני. עצרתי לפני קתדרלות גותיות ומרפסות מעוטרות, בתקווה שגבירה שדומה לי תזחל מטה ממרומיהן.

באחד הלילות האלה נסעתי לאורך שדרת קניות שהאורות בחלונות הראווה בה דולקים בלי הפסקה, ואז הבחנתי בירך יפהפייה ביותר אך לא אנושית, ואמרתי לנהג שלי לעצור. זאת היתה חנות למכונות תפירה. למכונה בחלון היו ארבע רגליים, כמו צמחי ברזל, גוף עץ, צוואר ברבורי מעוקל ממתכת ומשטח מעוגל להעביר בו את הבד, לא שונה בהרבה מצלחת של גרמופון שעליה מונח התקליט, וכן פה קטן ובו שן כסף יחידה. היא היתה יצור מודרני בלתי רגיל. איזו מוזיקה מופלאה היא ודאי מפיקה! שמה היה פלורנס, הוא שוכפל על חלון הראווה. פלורנס. ישבתי בכרכרה שלי עד שעלה הבוקר והחנות נפתחה. רכשתי אותה בחופזה, את זו שבחלון. הם שאלו אם ארצה שיפרקו אותה לחלקים כדי שאוכל לשאת אותה, אבל ביקשתי שיניחו אותה כמו שהיא בכרכרתי. חציתי את העיר, רגלי שלובות ברגליה, שתיים מכפותי מונחות על דוושותיה המעוצבות כסוליה.

בעל החנות נתן לי קטלוג של מכונות תפירה, שמות כולן מטלטלים: קליאופטרה, הרוזנת, דולי ורדן, דייזי, אלזה, אלכסנדרה, דיאמונד, גלוריה, פנינה קטנה, גודייבה, ג'ני ג'ון, פרל, ויקטוריה, טיטאניה, הנסיכה ביאטריס, פנלופה, המלכה מג, הקיסרית, אניטה, ברנינה, פלא קטן, אבל אף אחת לא עולה על פלורנס שלי, שישבה למולי.

חזרתי לדירתי, ושם ניסיתי להעיר אותה לחיים. שמתי ממחטה מכיסי מתחת לפיה, הזנתי אותה בחוט, המשובח ביותר, לחצתי על הדוושה, אבל היא היתה עקשנית. היא קיללה אותי בתפרים גדולים ובלתי אחידים, קווים חמורים על הממחטה שלי. בכיתי. חיבקתי אותה נואשות, נישקתי את גוף המתכת, אבל היא היתה דוממת וקפואה.

פלורנס נזקקה לאישה שתסייע לה, משרתת אישית, היא אמרה לי. ביקשתי מאחד ממשרתיי לטלפן לאחת הפרוצות שנהגתי לפגוש בקביעות, ולהביא אותה אלי בכרכרה במהירות האפשרית. שמה היה פולינה, ושערה השחור המתולתל הזכיר לי את רגליה של פלורנס.

אחרי שהתפשטה אמרתי לה לשבת אל המכונה ולתפור.

היא לחצה על הדוושה וצחקה, ושלחה לעברי נשיקה. היא קמה וניסתה להצטרף אלי על הספה, אבל דרשתי שתשב שוב עם פלורנס. היא הזדעפה ואמרה שאין שום טעם שתדע לתפור במכונת תפירה. המדאם שלה מתקנת את תחתוניה כשהם נקרעים. זה לא ילך! נזקקתי למקצוענית, לתופרת. אמרתי לפולינה ללכת. מיד כתבתי מודעה לעיתון ושלחתי אותה בטלגרף כדי שתופיע למחרת בבוקר:

דרושה

תופרת

הו, הבריות העניות, הרזות והממושקפות הללו המתגוררות במרתפים ובעליות גג, מתקיימות על מרק דל ופחיות מעוקמות של דג, גבן שפוף, אצבעותיהן רזות ומחוספסות. כן, יש בהן משהו דמוי חרק. ראיינתי רבות, והתפשרתי על אחת צעירה, שטרם עוותה בידי מקצועה. לשערה היה אותו גוון אגוזי כמו לפלג גופה העליון של פלורנס. ביקשתי שייקחו את מידותיה ויתפרו לה שמלת תחרה שחורה על פי דוגמת רגליה של פלורנס. קניתי גלילים של משי לבן, שחור, ומוזהב, שבהם פלורנס תוכל לדבר איתי.

הנערה הסמיקה כשלבשה את השמלה, שדיה וישבנה נראו בקלות מבעד לדוגמה. התיישבתי בסמוך ואמרתי לה לשבת עם פלורנס ולהתחיל.

הו, התפרים הללו, כמו סימני שפתון שנותרו על מפית נייר, שירים מתוקים. הנערה עבדה ועבדה, מלטפת את פלורנס בריקוד יפהפה. הצמדתי את הבדים המוכנים לחזי. לא רציתי שהנערה תחדל, סגרתי את הווילונות. התהפנטנו שנינו, איני יודע כמה זמן עבר, אבל צפיתי וצפיתי, אמרתי לנערה, "אל תפסיקי, אל תפסיקי!" בנשימות מהירות עד שקרסה, הבד הסתבך, פיה של פלורנס האט עד שדמם.

פלורנס, הגבירה שלי, הרגה את התופרת.

התנור שלי שימש לנוי יותר מאשר לתכלית כלשהי, קופסה ירוקה-שחורה מכוסה עיטורי פרצופים ודמויות שלא היו מביישים גם בית אופרה. סעדתי את ארוחותיי במסעדות, ולא השתמשתי בתנור אלא כדי לחמם סוכר, וכך נדרש יום שלם כדי לשרוף את שייריה של התופרת, שקצצתי לפיסות קטנות, לא יותר מבשר צדפה, אחרי שפשטתי ממנה את השמלה, כמובן, ועטפתי בה בעדינות את פלורנס, שלה השתייכה באמת.

פעמים רבות התפתיתי לקחת את גופתה של התופרת לגן החיות שלי. הו, העכברושים, העשים והפרעושים, כיצד היו מאכלים אותה בן רגע.

ביליתי ימים, לילות, בחברת פלורנס והתופרת, בלי לשים לב לזמן העובר. אחרי שנשרפה גופתה הייתי מורעב ונחלשתי מאוד. נשקתי לפלורנס והלכתי למסעדה. אכלתי את ארוחתי במהירות, הייתי קצר רוח לחזור אל פלורנס, אבל נזקקתי לתופרת חדשה. לא יכולתי להשתמש באותו עיתון.

המתנתי ליד בית חרושת לבגדים בכרכרתי, וכשיצאו הנערות הביתה עצרתי ודיברתי עם אחת מהן שמצאה חן בעיני, בעלת אותו שיער בגון האגוז ומידות דומות לתופרת הקודמת שלי, כך שיכולתי להשתמש שוב בשמלה שכבר יש לי. לפני שהתחילה, נתתי לנערה ארוחה שהובאה ממסעדה, כדי שתחזיק מעמד יותר זמן, אם כי לא ארוחה כבדה מספיק להפיל עליה נמנום.

קראתי את יריעות הבד, את תפריה הישרים והמדויקים, שפה מסתורית ומעוררת ריגוש, רומן גדול של אהבה עבורי. התעטפתי בהם. יצאתי מן הדירה רק כדי לאכול, למצוא עוד תופרות, לקנות עוד בד.

לכבודה של פלורנס אקים מוזיאון למכונות תפירה שיספק לי גם זרם מתמיד של תופרות. אקרא לו "מוזיאון פלורנטינה", בניין ברזל וזכוכית דמוי רשת רבת הוד. המטרוניתות שלי אהבו את הרעיון, אף שהן עצמן לא תפרו דבר מימיהן. זאת תהיה הכרה בעבודתן של נשים, והן נתנו לי את הכסף הדרוש. המוזיאון תוכנן לפי הוראותיי, ויצרני מכונות תפירה תרמו דגמים ומימון נוסף.

התופרות באו למוזיאון בהמוניהן בסופי שבוע, אם מתוך סקרנות מוזרה לראות מכונות שונות מאלה שבהן עבדו, אם מפני שנתקפו בהלה הרחק מן המכונות שלהן. איש לא אהב אותן, לכן הן הרעיפו את חיבתן על אותן מכונות עצמן שהמיטו חורבן על חייהן. בבית לא היו להן מכונות תפירה, הן יקרות מדי. חוט ומחט פשוטים לא הספיקו להן, והן באו אפוא למוזיאון שלי בזמנן הפנוי, לבן הבודד כמהּ לראות דוושה או גלגל. המכונות עיוותו את התופרות, את כל יופיין ונעוריהן הן השקיעו בשמלות, בווילונות, בחליפות. קל היה לזהות אותן, העור החיוור, העיניים העייפות ומתחתן הסהר הסגלגל כמו משקפיים נגועים באלימות, המצמוץ, האצבעות השחוקות, כמעט מחטים כשלעצמן, נחבאות בכפפות זולות, הרגליים הרועדות שהיו עשויות להיות שריריות מדיווש אילו יכלו להרשות לעצמן לאכול יותר בשר.

למוזיאון היה בית קפה, ולשם הלכתי עכשיו בכל סוף שבוע, לאכול פחזניות אניס ופיסטוק ולשתות קפה בספלים קטנים בשחור וזהב. התופרות ישבו אל שולחנות הקפה עם עיטורי הברזל, ורגליהן נעו מטה מעלה תחתם. הן חבשו כובעים ונעלו נעליים עשויים קרטון שחור, ונשאו ארנקים קטנים ובהם גלולות ברזל או טוֹניק, שניתנו להן על פי רוב בבתי החרושת כדי שיישארו בחיים. הן נטלו אותן עם הקפה.

"אולי תוכלי לסייע לי בעבודת תפירה מהירה? יש לי מכונה, פיג'מת משי שנקרעה, יש לך אצבעות עדינות כל כך, אשלם לך, כמובן, ואתן לך גם ארוחת ערב, סטייק נאה, עוף צלוי."

הן איבדו את תחושת הזמן, לא היו שעונים בדירה שלי בדיוק לתכלית זו, הווילונות היו סגורים, האוויר היה כבד בשל התנור ומנורות הגז. העבדתי אותן ימים שלמים והן התהפנטו, בדיוק כמוני, למראה איברי הברזל היפהפיים של פלורנס בתנועה.

אבל הבעיה התעוררה כאשר הצפייה בנערות הקמלות מתשישות, הצפייה במכונה המכלה אותן, תחושת הבד המכוסה בתפרים זהובים, שחורים, ירוקים ואדומים, כבר לא הספיקו יותר. רציתי להיות מעורב בתהליך, לחוש את מגעה של פלורנס.  

חתכתי לעצמי את הרגל בסכין מתקפלת ואמרתי לתופרת הנוכחית שישבה מול פלורנס, יצור חלש בעל צמה שחורה דקה, "תפרי את זה, תפרי את זה, יקירתי. לא, אין צורך לקרוא לרופא, פשוט תפרי את זה בשבילי, יקירה, במכונה."

בלי למחות את הדם, תקעתי תחתיה אחת מרגלי החיוורות השעירות, כמו גליל בד שישנוּ עליו, ופקדתי על התופרת לתפור; מעלי המתכת הקרה של בשרה של פלורנס. איזו הקלה, איזו שמחה, איזה כאב עם התפר הראשון!

עבורי היו אלה נשיכות אהבה. הן לא היו קריאות או אחידות כמו התפרים בבד, אבל היו יפות לא פחות מהם.

עד מהרה היו כל שמונה רגליי מכוסות בתפרים ובצלקות, כמו בובת סמרטוטים, נשיקותיה של פלורנס. איבוד הדם החליש אותי מאוד. התחלתי להיעזר בשני מקלות הליכה במקום באחד, ונטלתי גלולות ברזל וטוֹניק, ממש כמו התופרות. בקושי היה לי תיאבון לאוכל, הייתי חולה אהבה מדי. כדי לבקר בגן החיות קניתי כיסא גלגלים, ואחד ממשרתי דחף אותי בו, אבל פרט לזה לא יצאתי מדירתי, סירבתי להזמנות ולא שימשתי עוד מודל. רק היצורים שלי בגן החיות, חשבתי לעצמי, מבינים את תשוקתי המאכלת לפלורנס, את הרעב האינסופי לבד המכוסה בתפריה, לתפרים שלה בבשרי. הבאתי שק פאות לעשים, נקניקיות לעכברושים וכלוב מלא חתלתולים לפרעושים. צפיתי בהם כשאכלו, ואז חזרתי הביתה.

בפעמים המעטות שבהן קיבלתי אורחים, בין תופרת לתופרת, כדי לא לעורר יותר מדי חשדות מאחר שלפני כן הייתי חברותי כל כך, כיסיתי את פלורנס בבד. לא רציתי שיראו דבר אישי כל כך.

ההיפטרות מן התופרות המשומשות היתה מתישה. קניתי תנור גדול יותר בטענה שאני סובל יותר ויותר מן הקור. לא יכולתי אפילו לבקש עזרה מן המשרתים. פיטרתי את כולם, פרט לאחד, רַכַּב הכרכרה שלי. ביקרתי אצל הרופא, אבל לא הסכמתי להראות לו את רגליי. אמרתי שתקף אותי כלב של ידידה. הרופא אמר לי שעלי להפסיק להיפגש עמה לאלתר, ולשמור מרחק מכלבים. אסור לי לאבד עוד דם, אני זקוק לכמות גדולה יותר מאדם ממוצע בשל התוספות שלי. הלב שלי סובל מעומס יתר.

הו, הלב אכן סובל, אבל הוא לא ידע עד כמה.

הוא נגעל מן התפרים שלי. איזה מין רופא נורא טיפל בי במחשכים ומדוע? מדוע לא באתי אליו, רופאי הנאמן מילדוּת? הוא נתן לי בקבוק של נוזל חיטוי למרוח על הפצעים. נשבעתי לא לבוא אליו יותר.

היו לי ערימות של מברקים, הזמנות, מכתבים, עיתונים, אבל הדבר היחיד שקראתי היו בדיה של פלורנס, כן, ונשיכות האהבה שלה, אני חושב שהיא מתחילה לאהוב אותי, אני מאכיל אותה, היא כותבת, היא כותבת

העמוד האחרון מסתיים במריחה לא ברורה, אולי דם, אולי דיו או אלכוהול, הנייר עתיק מכדי לקבוע זאת בעין בלתי מזוינת.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty