search

כשאני חושב על אירלנד, אמר ג'ון פול פיניגן בשעה שעמדנו על סיפון המעבורת שיוצאת מהוליהד, אני חושב על בורות ללא גבול. ולא רק על בורות, אלא על התבוססות בבורות, כמו התבוססות של חזיר בזוהמה, או של איזה פרא עירום ומשוגע. אירלנד והאנשים באירלנד מתבוססים בבורות ממש כמו שילד או מטורף מתבוססים בזוהמה של עצמם, מורחים אותה על הקירות, מצחקקים ופועים בקולי קולות, מתמרחים בזוהמה שלהם ומורחים אותה, את הזוהמה המסריחה שהם ייצרו בעצמם. אין ספק שהאירים כאלה, הוא אמר. זה המאפיין העיקרי שלהם. אין ספק. אצל אנשים במקומות אחרים בעולם, הן בקבוצות והן ביחידים, אפשר למצוא תכונות שמתכתבות עם מילים כמו רוח, עוצמה, חיוניות, תשוקה וסקרנות, אבל באירלנד לא תמצא שום תכונות כאלה. שום תכונות כאלה בשום מקום. זה מה שג'ון פול פיניגן, מחבר "בחיים אל תסמוך על נוצרי", אמר לי כשהמעבורת, ה"יוליסס", התחילה לצאת מהנמל בהוליהד, נדחפת הלאה מהחוף הבריטי, לעבר דבלין.

תחשוב אפילו על השם של הספינה הזאת, אמר ג'ון פול פיניגן. בעצם, שאני לא אתחיל אפילו עם השם של הספינה הזאת, הוא אמר. אבל זה היה מאוחר מדי, כי הוא כבר התחיל עם השם של הספינה, שנקראה "יוליסס". בכל אירלנד אין אפילו שמוק דפוק אחד שבאמת קרא את "יוליסס", אמר ג'ון פול פיניגן. חוץ ממני, כמובן, השמוק הגדול מכולם. ובכל זאת, כולם באירלנד מעמידים פנים שהם קראו את "יוליסס" או מתנהגים כאילו הם קראו אותו, אבל אף אחד מהם לא קרא. האיש האחרון באירלנד שקרא את "יוליסס" היה ג'יימס ג'ויס, וגם הוא קרא רק חצי. האמת, אחרי ג'ויס היו כמה פרופסורים שגם הם קראו את "יוליסס", או יותר נכון, הם לא קראו אותו, הם הרגו אותו, הם הרגו את "יוליסס" מאת ג'יימס ג'ויס, בדיוק כמו שהם הרגו מאז ומעולם כמעט כל ספר אחר ששווה לקרוא. ולא רק שהם הרגו את "יוליסס", קודם כל הם השחיתו אותו, התעללו בו באופני העינוי הכי מטורפים שיש. ואיך הם הרגו אותו? הוא שאל. אני אגיד לך, הוא אמר. הם הפכו את "יוליסס" לשריד ספרותי מיובש, ככה הם הרגו אותו. הם כתבו ים של מאמרים משעממים למוות על "יוליסס", וככה הם הרגו אותו. הם הרגו את "יוליסס" כי הם גרמו לכל מי שאתרע מזלו או שהיה מושחת מספיק לקרוא את אחד המאמרים נוטפי השנאה שלהם, לחשוב ש"יוליסס" הוא הספר הכי משעמם ורופס עלי אדמות, בזמן שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליו, כמובן, זה שהוא הספר הכי משעמם ורופס עלי אדמות, כי למען האמת הוא חתרני עד העצם, מלא הפרשות, זלזול וסטיות, ויותר מהכול, הוא חריגה שטנית. כלומר, הצורה והתוכן של הספר הם בגדר חריגה: סוטים מהטעם הטוב, מהקלאסיצזם הספרותי, מהשעמום של מוסר ושל עלילה ומסנטימנטליות – במילים אחרות, מכל החרא של הספרות, אמר ג'ון פול פיניגן, החרא של הספרות הכל כך טיפוסי והכל כך שכיח. כמו כל סופר רציני, אמר ג'ון פול פיניגן, ג'ויס התעלם מהחרא, הוא עקף אותו, את החרא המחריד של הספרות, כי זה לא עניין אותו, כי הוא רצה לכתוב ספר מסוג חדש, שזה הדבר היחיד ששווה לעשות אם אתה עונה לאיזושהי הגדרה של סופר. ובכל זאת, אם אתה קורא את אחד המאמרים, כל אחד מהמאמרים שכתבו השמוקים חסרי המצפון המזדיינים האלה שכותבים על "יוליסס", מהר מאוד, אם לא תכף ומיד, אתה מגיע למסקנה שהספר הזה, ה"יוליסס" הזה, לא ראוי לקריאה, כי לפי הצורה שבה האקדמאים הדפוקים האלה, שונאי החיים, החולניים, המרושעים, המופרעים והנכים ברוחם הארורים האלה כותבים עליו, "יוליסס" אמור להיות הספר הכי פחות מעניין מכל הספרים, אמר ג'ון פול פיניגן בעוד הספינה, ה"יוליסס", יוצאת סוף-סוף מהנמל ופונה אל הים הפתוח.

נאנחתי. ג'ון פול פיניגן צודק, חשבתי. אבל מצד שני, אולי הוא לא צודק. אולי הוא טועה לחלוטין, כפי שטעה לחלוטין לעתים קרובות בעבר, בנוגע לכך כך הרבה דברים, בעצם כמעט בנוגע לכל דבר. אחרי הכל אני קראתי את "יוליסס", אז הוא לא צודק לחלוטין. סביר יותר להניח שהוא טועה לחלוטין. אחרי הכל, אני אירי, ואני קראתי את "יוליסס". מה איתי? אמרתי לג'ון פול פיניגן ופתאום התרעמתי על זה שבקלות כזאת הוא מבטל את הגזע האירי כולו, כולל אותי, על בסיס הכללה גורפת כל כך בעליל. מה איתי? אמרתי שוב. ובתגובה הביט בי ג'ון פול פיניגן ושילב את אצבעותיו בעוד הספינה מפלחת את הגלים. מה איתך? הוא אמר בזהירות. אני קראתי את "יוליסס", אמרתי. זה נכון, הוא אמר. שכחתי את זה. נראה שהוא מפקפק בעצמו לרגע. טוב, אז אתה, ואני, וג'יימס ג'ויס, הוא אמר לבסוף. שלושתנו קראנו את "יוליסס". אבל אף אחד אחר באירלנד בחיים לא קרא את "יוליסס", הוא הוסיף. את זה אני יודע. אני יודע את זה פשוט כי אני יודע את זה, הוא אמר, ושוב היה בטוח בעצמו. במילים אחרות, זה מה שהפילוסופים מכנים ידע א-פריורי, ידע שיכול להיות לנו לפני, או אפילו בלי קשר, לאימות אמפירי. אני פשוט יודע, כמו שאתה יודע, כמו שכולם יודעים, שכולם באירלנד, כולם חוץ ממך וממני, פשוט סתומים מדי, כולם ביחד טיפשים ומפגרים מדי וקודם כל מפחדים מדי מעצם המילה "ספרות", כדי שבכלל יטרחו לקרוא את "יוליסס". בגלל זה אני יודע. אתה חושב שאני סתם צוחק, הוא אמר, ותקע לי אצבע בחזה. אני לא צוחק, לעזאזל, הוא אמר. אני אפילו לא מגזים, אז בטח שאני לא צוחק. האירים מתים מפחד מהמילה "ספרות". אני יכול להבטיח לך שאם אני פתאום אסתובב על הסיפון הזה, עם הזוגות האלה והפועלים השיכורים והמשפחות המטיילות ומה שאתה לא רוצה, ואם אני אשאג פתאום את המילה "ספרות" בכל הכוח, הרוב המכריע של האנשים האלה ירוצו אל צדי הספינה ויזרקו את עצמם מעבר למעקה ויטבעו. הם יעדיפו לטבוע ולא להתעמת עם אדם ששואג "ספרות". והשאר, הוסיף ג'ון פול פיניגן, פשוט יתמוטטו על המקום, הם ימותו מעצם האימה שהמילה "ספרות" מעוררת בהם, מתחושת הבחילה והאימה והדחייה האינסופית שהיא מעוררת בלבם האירי, כלומר לבם החזירי, לבם השמוקי הרופס. חלקם יחטפו התקף לב, חלקם קריש דם במוח. אחרים פשוט יתעלפו, בלי שום סיבה ידועה. כי הם לא יודעים שום דבר על ספרות, או על ג'ויס, וזה לא מזיז להם, לאירים האלה, אמר ג'ון פול פיניגן והביט בי כעת בזעם פראי, וכן, אפילו בשנאה, שבשום אופן לא הגיעה לי, ככה לפחות הרגשתי. אני יכול פשוט לצעוק "אללהו אכבר", הוסיף ג'ון פול פיניגן, במקום לצעוק "ספרות". אני יכול פשוט לעטוף את הראש שלי במגבת ולצעוק "אללהו אכבר" ולקרוע את החולצה שלי ולחשוף חגורת נפץ, במקום לצעוק "ספרות", כי תהיה לזה אותה השפעה על האירים האלה, במילים אחרות המפגרים האלה, הדפוקים האלה, חסרי המצפון המטומטמים והאידיוטים האלה, חסרי הלב המחורבנים והשמוקים הסתומים האלה, החזירים והכבשים והמכרסמים האלה שקוראים לעצמם אירים, כשבעצם הם צריכים לקרוא לעצמם כבשים וחזירים ומכרסמים, או אפילו מפגרים נחשלים ארורים, אמר ג'ון פול פיניגן, פתיתי קצף החלו להיקוות עכשיו בזוויות פיו, ועיניו לא משו מעיניי. אם כי נדמה היה לי שהשנאה האינסופית הלכה ואזלה מעיניו של ג'ון פול פיניגן, ומה שנותר היה פחד ילדותי, תחינה, חרטה אפילו. דמיינתי את ג'ון פול פיניגן מפרפר בלב ים, לא הים האירי, שאותו חצתה עכשיו הספינה שלנו, ה"יוליסס", במהירות סבירה למדי, אלא הים המטאפורי, הים השחור, או ים המוות, ים  הבדידות, השנאה העצמית והחרדה, שאינו מנת גורלו של כל אדם, אבל הוא בהחלט מנת גורלו של כל אדם חושב, כפי שאמר לי ג'ון פול פיניגן עצמו באחד הרגעים השבריריים שלו, בתקופה שגרנו יחד בלונדון, בבית צפוף ומזוהם ליד פינסבורי פארק.

השמוקים האלה! הוא צעק. השמוקים חסרי המצפון הדפוקים האלה! איך אני מתעב אותם, הוא מלמל, וטלטל את ראשו בפראות, בפראות רבה מדי לטעמי, הוא עלול להזיק לעצמו. הוא לגם בתנועה חדה מהפלאסק שלו ושכח להעביר גם לי. כמה נמוך אפשר לרדת? הוא שאל. כמה נמוך, לעזאזל? אני אגיד לך כמה נמוך: כל הדרך עד אירלנד. זה כמה נמוך אפשר לרדת, קיבינימט. התעלמתי ממנה, מההערה הנואלת הזאת, ושקעתי במחשבות על החיים שלנו בלונדון, החיים שהותרנו מאחור, כשעמדנו עכשיו על סיפון הספינה הזאת, ה"יוליסס" הזאת שחצתה את הים האירי, וחופה של בריטניה הלך והיטשטש מאחורינו. בבית ליד פינסבורי פארק, שם כתב ג'ון פול פיניגן את שלושת הכרכים האחרונים של "בחיים אל תסמוך על נוצרי", רומן באחד-עשר כרכים, כפי שתמיד קרא לו בסילוף חסר בושה, שכן היו לא פחות משלושה-עשר כרכים ברומן שלו, אם בכלל היה זה רומן. אני עברתי לגור בבית כשג'ון פול פיניגן התקרב לסוף הכרך השנים-עשר, שקיבל את הכותרת "מי הגבר שלך?". אני כותב שמונת אלפים מילה ביום, אמר לי ג'ון פול פיניגן בערב הראשון שיצאנו לשתות יחד בפאב "טוולב פיינס" בסבן סיסטרס רוֹאְד. השבתי ששמונת אלפים מילה נראה לי הרבה מדי, אפילו הרבה יותר מדי, ליום אחד. מאה אחוז נכון, לעזאזל. זה יותר מדי, זה הרבה יותר מדי אפילו לשרלטן רדוף הדדליין ביותר, לא כל שכן לסופר כמוני, אמר ג'ון פול פיניגן, והוסיף כמנהגו שוט של ויסקי לגינס שלו, שיקוי שכינה "גינסקי". באותו ערב הסביר לי ג'ון פול פיניגן את המושג "ריאליזם בזוי", הז'אנר שלטענתו כתב בו, ולטענתו גם המציא. ריאליזם בזוי אומר כתיבה חרא, הוא אמר. בעצם, מה שאני רוצה להגיד, מה זאת אמנות, לא יותר מיְללה נגד המוות. אנחנו מסכימים על זה, רוֹבּ? הוא התעקש. הנהנתי בראשי. טוב, הוא אמר. אז אנחנו מסכימים שאמנות היא יללה נגד המוות ותו לא. אם ככה, הוא אמר, אז למה כל כך הרבה אמנות מנסה לעשות בדיוק את ההפך, להתעלם מהמוות? אפילו להתכחש לו? חשבת על זה? הוא שאל. לאמנות, ובמיוחד לספרות, יש אלף דרכים להתכחש למוות או להתעלם ממנו. אחת הדרכים האלה היא הספרותיות עצמה, כלומר התחזות ספרותית, אמר ג'ון פול פיניגן. ובזה אני מתכוון לניסיון הבלתי נלאה של העוסקים בספרות להשיג יופי ושלמות, לכתוב טוב, בקיצור, להוציא תחת ידם משפטים מהוקצעים ומושלמים. זה קשקוש שלא ייאמן, אמר ג'ון פול פיניגן. אם כותבים לאט, בזהירות, מה זה אם לא התמסרות ליהירות – יהירות הכתיבה הטובה. זה לא שונה מללבוש מעיל יפה או פראק או זוג נעליים מבריקות לארוחת ערב בורגנית – ואני אגיד לך עכשיו, הוא הוסיף, אני לא, ומעולם לא הייתי, גבר שהולך לארוחות ערב, בורגניות או אחרות. ומוות הוא לא ארוחת ערב. אבל הנקודה היא, אמר ג'ון פול פיניגן, שלנסות לכתוב טוב זאת יהירות ולא שום דבר אחר, וכשאני אומר יהירות אני בעצם מתכוון פחד מפני המוות שמתבטא בהתנסחות עצמית, כפי שיכולת לנחש. בדיוק כאן הטכניקה של הריאליזם הבזוי נוקטת עמדה. ריאליזם בזוי אומר כתיבה מהירה, וכן, אפילו כתיבה גרועה, בעצם רק כתיבה גרועה, בלי לשאוף להרשים אף אחד בכתיבה שלך, לא בסגנון שלה ולא בתוכן. ריאליזם בזוי אומר לכתוב שמונת אלפים מילה ביום, הוא אמר. שמונת אלפים מילה – הרבה יותר מדי לכל סופר מכובד או אנין טעם, אבל מצוין לחבר בריאליזם הבזוי, אסכולה שלעת עתה כוללת רק אותי, אמר ג'ון פול פיניגן והכין לעצמו עוד גינסקי. תיאוריית הריאליזם הבזוי שלו סקרנה אותי, ודחקתי בו לומר עוד, אבל לא הייתי צריך להתאמץ, כי הוא כבר המשיך לדבר בלי קשר אלי, נסחף על גלי הנאום שלו, בוער בקנאות שעוד אראה פעמים רבות במהלך החברות שלנו, שהחלה בערב ההוא ב"טוולב פיינס" ונמשכה עד אחר הצהריים הזה שבו עמדנו יחד על סיפון ה"יוליסס", שכרגע חרשה במלוא הקיטור את הים האירי אחרי שקו החוף הבריטי כבר התפוגג כליל מעבר לירכתיים. עוד אינדיקציה ליהירות, ובסופו של חשבון גם לאשליה העצמית של הספרות, אפילו זאת שמכנים אוונגארד, בלבוש המודרניסטי או הניסיוני שלו, היא שהעוסקים בה ללא יוצא מן הכלל מביעים כמיהה, כמיהה מאוד לא ראויה, להוציא לאור את יצירתם, אמר ג'ון פול פיניגן בערב ההוא בפאב, בעודו גומע גינסקי ואני גומע גינֶס. כולם, כל עלובי הנפש היומרניים, כל מה שהם רוצים זה שיוציאו אותם לאור, הוא אמר. הם רוצים שקהל מעריץ או מזועזע יקרא את היצירות שלהם, ויעניק להם מעין אלמוות, ככה לפחות הם רוצים לחשוב. זה נכון לגבי סלין, קפקא, פסואה, ג'ויס, מארינטי, מוסיל, מרקסון, הנדקה, המסון, שטיין, זבאלד, ברנהרד, באלארד, בקט, בלנשו, בורוז, בולניו, צ'וראן, דיראס, גומברוביץ', פאונד, אליוט וכל שמוק אחר שנכלל במה שמכנים אוונגארד ושאולי תרצה לציין, בדיוק כמו שזה נכון לגבי מקיואן, סלף, באנוויל, טויבין, אוסטר, אטווד, אליס, איימיס, טירלוול, הולינגהרסט, סמית', דויל, דאייר, פראנזן וכל חרא אחר שפועל כיום במיינסטרים הספרותי, אמר ג'ון פול פיניגן. בעיניהם הערך של יצירת ספרות תלוי בזה שהיא תצא לאור. אם היא לא תצא לאור, אין לה שום ערך. יש כאן שאלה אונטולוגית, הוא הוסיף: אם ספר נקרא רק על ידי הסופר שכתב אותו, האם אפשר לומר שהוא קיים? או לצורך העניין, האם אפשר לומר שהוא שווה משהו? התשובה שלי, והתשובה של הריאליזם הבזוי, היא לעקוף את כל העיסוק הדוחה הזה. מה הטעם לשלוח את הכתבים שלי למו"לים, אמר ג'ון פול פיניגן, כדי שהם יקבלו או ידחו אותם? מה הטעם בזה? אני אגיד לך עכשיו: אני דוחה את המו"לים, כל אחד ואחד מהם, אפילו את אלה שאני מעריץ, אלא שמעוררים בי יראה, את הטובים ואת המעולים, כי אני ריאליסט בזוי, ופרסום, רוֹבּ, הוא לא אחת המטרות שלי, לא אחת המטרות בכלל, זאת לא אחת המטרות שלי, אני פשוט לא מעוניין שיוציאו אותי לאור, לעזאזל, הוא אמר והטיח את הגינסקי שלו בשולחן. אני כותב מסיבות אחרות, הוא הוסיף, אבל שכח לומר מהן. כמה פעמים בעבר, כשגרנו ביחד בבית ליד פינסבורי פארק, הרשה לי ג'ון פול פיניגן לקרוא קטעים מתוך "בחיים אל תסמוך על נוצרי", יצירתו הכבירה שנכתבה לכאורה בסגנון הריאליזם הבזוי. יש להודות, הכתיבה היתה גרועה ביותר, ובהחלט נעשתה בחיפזון רב (בכתב יד, ראוי לציין – ג'ון פול פיניגן שנא להקליד במחשב נייד). הפרוזה היתה נטולת כל ניחוח ספרותי ולא הפגינה מאמץ קל שבקלים לפתות או לבדר את הקורא. לא שהכתיבה היתה עוינת כלפי הקורא, כפי שקורה אצל המודרניסטים החמורים ביותר, אלא נדמה היה שהיא אדישה לקורא, אולי אפילו בלתי מודעת לקיומו. היתה חלוקה מועטה לפסקאות ושום חלוקה לפרקים. לא היה אפשר להבחין בשום סיפור ולא בדמויות. המילה דפוק, או אחת ההטיות שלה, הופיעה לפחות פעם אחת בכל שורה, לעתים קרובות פעמיים או שלוש פעמים או יותר. המילה זונה היתה שכיחה באותה מידה בערך; המילים נבלה, שמוק, מכרסם ודביל מילאו את הטקסט. כמה עמודים הכילו רק מילים שנגזרו מהשורש דפ"ק, שחזרו על עצמן מאות פעמים, מדי פעם פיסקו ביניהן נבלה, בהמה, זונה מזוינת או שמוק. בעמודים אחרים הופיעו תיאורים חפוזים של עיירות מאובקות, חשמליות ממהרות, ערמות אשפה ענקיות ורכסים מתפוררים, או איזכורים שטחיים ומרושעים לאירועים בהווה. היתה לי תחושה שזה מונולוג פנימי; לא בדיוק זרם תודעה, אלא יותר תודעה של מכונת ירייה, או תודעה שמכה את עצמה באלה, או פשוט פלט בלתי פוסק וחסר טעם של שפה, מעין הקאה לא שפויה של שפה, ככה עמוד אחרי עמוד, תריסר כרכים בערמה על הרצפה ליד שולחנו של ג'ון פול פיניגן, שולחן איפור שהוא חילץ מאחורי הקלעים של מועדון חשפנות שנסגר.

אבל זה אפילו לא הדבר הכי גרוע, אמר פתאום ג'ון פול פיניגן בעודנו עומדים על סיפונה של ה"יוליסס", המדלגת לה בין הגלים הרחק הרחק מבריטניה. הספינה הזאת, ה"יוליסס" הזאת, היא אפילו לא הדבר הכי גרוע, הוא חזר. הדבר הכי גרוע זה "בלומסדיי". ראית פעם את "בלומסדיי"? הוא שאל. אני מדבר, הוא אמר, על החג הלאומי לכבוד ספר שאף אחד באירלנד אפילו לא קרא, לעזאזל! לזה אני מתכוון, אמר ג'ון פול פיניגן. עד לפני עשור בערך "בלומסדיי" היה ציון לאומי קטן, יוזמה מטופשת ודבילית שלא באמת עניינה אף אחד, ויכולת להתעלם ממנה בשקט. אבל אז הממשלה, הכנופיה הזאת של שמוקים זבי חוטם, הקולקטיב המטומטם הזה, כפי שכיניתי אותם לא פעם, ראתה בבלומסדיי הזדמנות שיווקית רצינית, כזאת שהם, בנתעבות האינסופית שלהם, החליטו שהיא הרבה יותר מדי משתלמת בכדי להתעלם ממנה. אפשר לסחוט עוד כסף מג'ויס, הם החליטו, כאילו ג'ויס הוא ספוג או אשך, אפילו שאף לא אחד מהם – את זה אני יודע – אף אחד מהם אפילו לא קרא את "יוליסס" או אפילו את "דבלינאים" או כל ספר אחר של ג'ויס בכלל, אמר ג'ון פול פיניגן. האמת היא, שהדבילים האלה שאני מדבר עליהם הם מסוג האנשים שאם היו מציעים להם לקרוא את "יוליסס" או את "דבלינאים" הם יצחקו בקול רם. ואני לא מדבר על צחוק ממבוכה או צחוק חברתי, הוא אמר, אלא על שאגות צחוק, צחוק מתגלגל, מכל הלב, מהקרביים, צחוק של עונג לנוכח הרעיון המטורף והמצחיק עד השמיים לקרוא את "יוליסס" או את "דבלינאים", אמר ג'ון פול פיניגן. הוא לגם שוב מהפלאסק, ואז העביר אותו לי. שתיתי. האידיוטים האלה, השמוקים האלה, החארות חסרי המצפון האלה החליטו למסחר את מה שהם מכנים "בלומסדיי", אמר ג'ון פול פיניגן, ביום שבו הדמות הבדיונית ליאופולד בלום שוטטה שיטוט בדיוני בעיר דבלין, שתתה, הרהרה, שוחחה וכו'. במילים אחרות, 16 ביוני, הוא אמר. זה יביא תיירים, הם חשבו. זה יביא את היאנקים והמלוכסנים, את הצרפתים והגרמנים, את השוודים והסלאבים, את הבולגרים הוולגאריים והרומנים הרמאים, וכל התיירים החייכנים האלה יבזבזו את כספם על הערצת העם האירי והמורשת הספרותית שלו, אף על פי שהאנשים באירלנד כבר מזמן לא קוראים, הם טיפשים מכדי לקרוא, לא כל שכן לקרוא את "יוליסס", הספר שהפיאסקו הדבילי הזה של "בלומסדיי" מתיימר לציין. אתה לא צריך אותי, אמר ג'ון פול פיניגן, כדי להבחין ששני הסופרים האירים שרוב האנשים מחשיבים לסופרים הגדולים ביותר במאה ה-20, אפילו אנשים שבחיים לא קראו וגם לא מתכוונים לקרוא אף אחד מהם, כלומר, בקט וג'ויס, לא רחשו אלא שנאה ותיעוב כלפי אירלנד, וכלפי האירים. שני הסופרים האלה הקדישו מאמצים אדירים לזלזול מעשי באירים ובאירלנד, אמר ג'ון פול פיניגן, במכתבים ובשיחות שלהם, ולעתים קרובות גם בכתבים שהתפרסמו. ובכל זאת, הנה לפנינו מצב, מה שמכנים "בלומדסדיי", שבו כל האידיוטים השמנים והמתנדנדים באי ממלאים את הרחובות לכבוד ספר מאת ג'ויס שהם בחיים לא טרחו לקרוא! שמוקים שמנים ורופסים. מאוננים עלובים וחסרי תועלת, סוחבים אחריהם את הצאצאים המפגרים שלהם. נבלות וחדלי אישים עד האחרון שבהם. הם מהללים את "יוליסס" באופן הכי מביך ומחליא שיש, מפזזים מול מצלמות התיירים, רוקדים כמו בהמות, כמו שמוקים אמיתיים מול מצלמות התיירים האלה, שבוהים בכל העניין במין תחושת התעלות רפת שכל, מתקתקים במצלמות, במצלמות הסמארטפונים, במצלמות הווידאו, מתעדים את האירים, את האומה הספרותית הזאת, עושים צחוק גמור מעצמם כשהם מחקים כמו קופים דמויות מספר שהם בחיים לא קראו, ספר שאין להם שום כוונה לקרוא, כי הם שונאים ספרים, הם שונאים את כל הספרים בלי קשר למקור שלהם, חוץ מהארי פוטר ומביוגרפיות של כדורגל, אמר ג'ון פול פיניגן.  "בלומסדיי," הוא אמר וטלטל את ראשו בגועל. "בלומסדיי." "בלומסדיי" המחורבן. היום המחורבן של בלום. שייזדיינו, הוא אמר. שיילכו להזדיין. אני מתכוון לזה, שכל העולם יילך להזדיין. תקשיב לי, אמר ג'ון פול פיניגן. לפני כמה שנים חזרתי לדבלין, אל תשאל אותי למה, הייתי בדבלין בזמן של ה"בלומסדיי". הלכתי למרכז העיר, לא כדי להשתתף בחגיגות, כמובן, אלא מסיבות שלא קשורות לזה. ובזמן שהייתי שם הלכתי ברחוב או'קונל וזה מה ששמעתי, זה יישמע כמו משהו מתוך סאטירה קיצונית או הזיה פסיכית, אבל זה לא זה ולא זה, רוֹבּ, אתה יכול להיות בטוח. הלכתי לרחוב או'קונל, ומה ראיתי לאורך אי התנועה שבמרכז הכביש הגדול של דבלין, אם לא מאות אידיוטים שמנים מחייכים עם הנשים הגועות בצחוק שלהם ועם הילדים השמנמנים המצווחים, יושבים להם בשורות משני צדדים של שולחן אוכל ארוך להחריד, אמר ג'ון פול פיניגן. אני לא צוחק איתך. ותקשיב לזה. מעל לראשים שלהם התנדנד שלט עצום, שלט עצום מתנדנד שכתוב עליו "חוגגים את בלומסדיי של ג'יימס ג'ויס עם נקניקיות דֶני". כן! נקניקיות דֶני המחורבנות, כאילו הנקניקיות בכבודן ובעצמן מתפוצצות מהתלהבות. וזה כי איפשהו בגיבוב המלא הפרשות של "יוליסס", בין התיאורים האינטימיים של נפיחות, חירבונים, אוננות, חילול הקודש ותאווה גברית ונשית משולחת רסן, יש אזכור קצר ל"נקניקיות דֶני" מחורבנות, אמר ג'ון פול פיניגן. אז אתה רואה אותם, מאות בהמות שמנות כאלה, גועים בצחוק, נדחקים מסביב לשולחן אוכל ארוך עטוף במפת שולחן לבנה, ושם מגישים להם צלחת אחרי צלחת של נקניקיות וכולם דוחסים לפיות שלהם נקניקיות, אורגיה אמיתית של פיטום בנקניקיות לכבוד ג'יימס ג'ויס, מודרניסט עילי ומזלזל עילי באירלנד. זאת המורשת שלך, ג'יימס ג'ויס, שאג ג'ון פול פיניגן על פני הגלים, הנה המורשת שלךמאתיים שמוקים גועים בצחוק ובולסים נקניקיות! אין ספק שהשארת חותם, ג'יימס ג'ויס. הו, כן, ועוד איך השארת! אתה מלך המודרניזם!  כעת הוציא ג'ון פול פיניגן את הפלאסק שלו, גמע ממנו והעביר אותו לי. שתיתי במבוכה, כי למרות שאגת המנועים והגלים המתנפצים על החרטום, רבים מהנוסעים האחרים על הסיפון שמעו את ההתפרצות של ג'ון פול פיניגן והסתכלו בזהירות לכיווננו. ג'ון פול פיניגן לא שם לב למבטים שלהם, או שפשוט היה אדיש. שמוקים שמנים ומתנדנדים, הוא מלמל, עכשיו כבר יותר מאופק. איך שהם מתנדנדים. כמו פינגווינים שמנים ומטורפים. פינגווינים גחכניים שמנים, מחייכים מאוזן לאוזן כמו משוגעים. פינגוויניי השחיתות, פינגוויניי השנאה. שאגיד לך מה עשיתי? הוא אמר ופנה אלי בחדות. אני אגיד לך מה עשיתי. החלטתי לקחת את זה על עצמי ולפחות לנסות לרדת לפשר התצוגה חסרת התקדים הזאת של טמטום ציבורי, של קישור בין מודרניזם עילי לצריכת בשר חזיר. צעדתי לאורך השורות של דבלינאים זוללי נקניקיות וגועים בצחוק, דרך שורות העונשין של היפנים המתקתקים, ליגיון פרצופי העדשה. ואז עצרתי ליד אישה שישבה מול צלחת עם ערמת נקניקיות, ושאלתי אותה אם היא בעצם קראה את "יוליסס", אמר ג'ון פול פיניגן. היא נעצה בי מבט ארוך, בהבעה של מבוכה ואימה טהורה. הילד שלה כבר התחיל לבכות. בסופו של דבר האישה יצאה מהטראנס ואמרה לי, לאט מאוד, "יוליסס", רק את המילה "יוליסס", לא יותר. בחיים לא ראיתי אישה מפחדת ככה. הילד הקטן שלה תפס בראשו בידיים ובכה בין האצבעות, מירר בבכי. ואז האבא הסתובב. הוא הסתכל לי בעיניים במבט ארוך ומלא בוז. ואז הוא אמר, נראה לי שכדאי שתלך מפה. כאילו מה? אמר ג'ון פול פיניגן ונזכר בתקרית. כאילו מה, לעזאזל? בסך הכל שאלתי אותה אם היא קראה את "יוליסס". הם גירשו אותי משם, הוא אמר. הם היו עושים בי לינץ', אספסוף הנקניקיות הזה, אם לא הייתי מתחפף משם בעצמי. יום שחור לאירלנד, ויום שחור בשבילי, אמר ג'ון פול פיניגן. והנה, בכל זאת אני פה, אנחנו פה, על מעבורת, על ה"יוליסס" הדפוקה, לא פחות, מפליגים בים, לא ממנה אלא לעברה של הארץ המקוללת, החור המהביל, שדה תפוחי האדמה, הדממה הספרותית והאינטלקטואלית של אירלנד. הלוואי אמן שהיא תשקע בים, הוא הוסיף. הלוואי שכל הדבר המגעיל הזה, כל האי המתועב ייאנח ויקרוס ויטבע בים. יתמוסס בים. יתמוסס כמו איש שעשוי מלח, איש שנפל לים, הוא אמר. הוא שתק כמה זמן, השקיף אל הגלים. חשבתי על לונדון, על דבלין, על המצב שלנו עכשיו, תלויים בין שתי ערים. אנחנו בטח שני האירים היחידים שחוזרים לאירלנד ולא נמלטים ממנה, חשבתי לעצמי, ולא בפעם הראשונה. חשבתי על פאבים אירים, על הרבה פאבים כאלה ששתיתי בהם עם ג'ון פול פיניגן, ועכשיו היה נדמה לי שהם לא היו פאבים בכלל, אלא כלובים, או מלכודות דובים. התחלתי לדמיין איך אני מטפס על המעקה ומעיף את עצמי לים, נעלם בקצף בצרחה קטועה.

המסע קרב לסיומו. ג'ון פול פיניגן המשיך למלמל לעצמו לצדי, כמו מנהל דיאלוג נוקב עם הגלים, או עם הצורות הבוגדניות שהתפתלו לו בתוך הראש. שמתי לב שככל שאנחנו מתקרבים לדבלין, הוא נעשה פחות בטוח בעצמו. בקרוב מאוד נהיה בנמל של העיר. כבר הבחנתי בארובות פולבג מהבהבות באופק. חשבתי על כל הזמן שלא היינו כאן, ג'ון פול פיניגן ואני, ועל השנאה שרחשה בו, השנאה שאין טהורה ממנה, למקום שממנו באת. ועכשיו ג'ון פול פיניגן הסתובב אלי, נאחז במעקה. הרגשתי שהוא מסתכל בי. פניתי לעברו. מה לעזאזל הם עשו לי? הוא שאל בשקט, בלי שידעתי לְמה הוא מתייחס. מה לעזאזל הם עשו לי, רוֹבּ? המילים נאמרו בנימה של התגלות. קו החוף התרחב ונמתח על האופק, עריץ וצופן רע. ג'ון פול פיניגן טלטל את ראשו. מה לעזאזל הם עשו לי? מה לעזאזל קרה שם, רוֹבּ? מה לעזאזל קרה שם?

פניתי ממנו והסתכלתי אל החוף. אף אחד מאיתנו לא הוציא מילה כמה רגעים. ג'ון פול פיניגן עמד לדבר שוב, אבל היסס. לא הסתכלתי אליו. לבסוף הוא אמר, אני שונא את מה שאני כותב. אני שונא כל מילה בזה. הספר הדבילי, המחליא, המחורבן הזה. הכאילו רומן הזה שאני שונא יותר מכל דבר אחר. הוא נראה יותר רגוע עכשיו, בעוד החוף הולך ומתקרב, הולך ומתמצק וממלא את שדה הראייה שלנו מחרטומה של ה"יוליסס". ריאליזם בזוי זה שום דבר, אין לו שום משמעות, הוא אמר. כתבתי את מה שכתבתי כי חשבתי שזה ירפא אותי, אבל אין שום מרפא, אתה פשוט לומד לחיות עם הפצעים שלך ועם סימני ההתעללות, ואתה כושל קדימה, נכה ומרופש, לעבר מותך. יום אחד תשים כוחותיך ואתה קורס, וזהו זה. מעולם לא נרפאת. במובן מסוים אתה מת מהפצעים. כל פגיעה וכל השפלה נשארת לנצח. אין שום מרפא. כתיבה לא משנה כלום, היא מייסרת. אתה מייסר את הדף, ואז את הקורא ואז את העולם. עדיף שלא יהיו לך קוראים, עדיף לא לכתוב בכלל. אין שום ערך למה שכתבתי, ולא לשום דבר אחר שעשיתי. לשום דבר בחיים שלי אין ערך. לכתיבה אין ערך. לשום דבר אין ערך. שום דבר. שנינו שתקנו בעוד המעבורת משייטת לה אל פתח הנמל. הארובות התאומות באדום-לבן התנשאו כמו זקיפים. עכשיו נראה ג'ון פול פיניגן רגוע באמת, קר רוח, לא מפחד ולא זועם. אני לא אסלח, הוא אמר. שיזדיינו כולם. אני החלטתי. אני לא אסלח להם, לא אסלח לאף אחד מהם על מה שהם עשו, על מה שהם עשו לי. אני לא אסלח להם, הוא אמר. אני לא. לא. שיזדיינו, הוא אמר.


*עריכת התרגום: אמיר צוקרמן

כשחזר מרקוס קֶלמֶר מהעבודה הביתה, מצא על השטיח בסלון אישה עירומה. שיערה הסתור הזכיר לו את האופן שבו היה מצייר בילדותו קיני עורבים או צמרות עצים, עורה נצץ כמו צֻפָּה זיגוג וכשהפך אותה מרקוס בזהירות על גבה כדי לפנות אליה בדברים ואולי לברר מי היא ומה היא מחפשת בדירה שלו, ראה שהיא מתה.

מיד ניגש לחלון וסגר את הווילונות. למען האמת עוד היה מוקדם מדי בשביל זה, בחוץ עוד היה אור. האביב בא ממש לפני כמה ימים, והשמש תשקע רק עוד כשעה, בסביבות שש. לפני שבועות מעטים עוד הייתה נעלמת בסביבות ארבע, אבל עכשיו הימים החכימו והשכילו לשמר את כוח אורם לזמן ארוך יותר, ובקרוב ישרור להט הקיץ שהם כבר נושאים בחובם.

קרני השמש של אחר הצהריים היו הראשונות לברך אותו על מפתן דירתו בימי האביב הנעימים האלה. לסגור אותן עכשיו בחוץ גרם לו כאבי ראש, והוא הרגיש כאילו החדר עצמו סובל ממיגרנה. אבל מן הסתם לא הייתה לו ברירה, ככלות הכול על הרצפה בדירתו שרועה אישה מתה. העור שסביב פיה ונחיריה נראה כאילו השתמשו בו כמשטח להצתת גפרורים. מרקוס הרים את הגופה והושיב אותה בכורסה. מיד צנחה שוב, מפרקיה נעו כמו ג׳לי, והגוף כמו בלון מלא בנוזל. הוא ניסה שוב, אבל גם הפעם לא נשארה לשבת אלא נרכנה קדימה כמו מישהו שמוכרח פתאום להקיא, וראשה התנגש ברצפת הפרקט. צליל החבטה הרם החזיר את מרקוס למציאות: בלי להתמהמה ניגש למערכת הסטריאו והדליק אותה. מוזיקה עוזרת לו לחשוב.

הוא לא יכול פשוט להשאיר את הגופה שרועה על הרצפה, כי גופות משתנות, פני השטח שלהן אינם יציבים כמו אלו של בני אדם חיים. ביסודו של דבר מעייניהן נתונים רק לדבר אחד: להתפרקות. כדי להיעלם לחלוטין הן זקוקות למצע נוח לחילוף חומרים, אדמת יער, למשל, או בִּצה. משהו שאיתו הן יכולות להתמזג לאטן. ואילו כאן אין משהו כזה, לכן היה עליו למצוא פיתרון. הוא לקח את השלט הרחוק והגביר את המוזיקה.

הוא נזכר שלא מזמן החביא מטוס הרכבה גדול מאחורי הרדיאטור. זה היה בשבוע שעבר, ההורים שלו באו לביקור והוא לא רצה שהם יראו את המטוס. מאחורי הרדיאטור יש הרבה מקום, אבל האם אפשר יהיה לדחוק בחלל הזה גם גוף של אישה מבוגרת? מרקוס הביא סרט מדידה ומדד את הגופה. טוב, אין ברירה אלא לנסות.

חצי שעה התאמץ וניסה, אבל בסוף תמיד הציץ הראש או פלג הגוף העליון מאחורי הרדיאטור. ובכל זאת: הצלחה חלקית. זמן מה פשוט ישב מרקוס על הרצפה, נשען על הקיר ובהה ניכחו. ממה הייתה יכולה האישה למות? הוא לא גילה שום סימני חניקה או שטפי דם. מה שזה לא היה, נראה שהגוף שלה לא נפגע מכך. אולי הורעלה. ואולי מתה מוות טבעי. אבל היא עדיין צעירה מאוד, מרקוס העריך שגילה בין עשרים וחמש לשלושים.

הוא קם על רגליו והתמתח. לא, זה נראה איום ונורא. המטוס להרכבה היה בטוח מאחורי הרדיאטור, אבל את הגופה יראה בקלות כל מי שיכנס לחדר. הוא צריך לחשוב על מחבוא אחר.

בזמן שסקר בעיני רוחו את פינות המסתור בדירתו, משך את הגופה מאחורי הרדיאטור. מכיוון שהייתה עירומה, גרם לה נזק בכמה מקומות מהמשיכות והטלטולים חסרי הסבלנות שלו. צלעות הרדיאטור חתכו בעור החיוור משל היה חמאה, אבל רק מעט דם זב כי הלב הרי לא פעם יותר ובכלי הדם לא היה יותר לחץ. למרות זה נותרו כמה כתמים מכוערים על הרצפה ואפילו על הרדיאטור. מרקוס הלך לחדר האמבטיה, הביא מטלית לחה וניקה את צלעות הרדיאטור. אביב עכשיו, ואם יניח לנוזל הגוף להתייבש, יסריח הרדיאטור כשידליק שוב את ההסקה בחורף הבא.

הוא תפס בזרעותיה של הגופה וגרר אותה בחזרה לסלון. שוב השאיר הדבר כמה סימנים, הפעם סימני גרירה אדמדמים ארוכים. בניד ראש הוא הלך לחדר האמבטיה, הביא מטלית שנייה והתחיל לקרצף. לפעמים הוא באמת רפה שכל, מפגר ממש. כדי שלא יקרה שוב דבר כזה, עטף את הגופה במגבות גדולות מכף רגל ועד ראש. ככה גם היה הרבה יותר קל לגרור אותה על רצפת הפרקט.

המוזיקה במערכת הסטריאו נדמה, וקריין הכריז מה שמם של האנשים שמאחורי הבס, התופים וחליל הצד.

בלילה השאיר מרקוס את הגופה העטופה לשכב באמבט. למחרת בקושי התעורר בזמן כי בחלומו חשב שצלצול השעון המעורר הוא קרקורי הפרידה העצובים של קרפד שנשלח בחללית קטנה לחוג במסלול לווייני סביב כדור הארץ. נשאר לו זמן רק לארוחת בוקר קלה, אחר כך נסע באוטובוס לעבודה. לפנות ערב חזר הביתה.

כבר כשנכנס חש בריח. הוא לא היה חזק מאוד, אבל הוא היה נוכח. הוא הלך אל חדר האמבטיה. הגופה שכבה שם כמו אתמול בערב, רק על המגבת שעטפה את פניה התפשט כתם שהזכיר קצת בצורתו עלה אֶדֶר.

יומו במשרד היה מייגע, ובדרך כלל היה מרקוס שמח להיכנס עכשיו לאמבט, להשתרע במים החמים, לשכשך את אגודליו, ולשקע לאט את כל הדאגות שחגו בראשו בגבעות הקצף המְרַחֲשוֹת. היום אולי יצליח איכשהו לדלג על טקס הרחצה היומי הזה, אבל כפיתרון לטווח ארוך אי אפשר כמובן לשאת את המצב הזה. כבר עכשיו התחיל להיות עצבני. הוא משך את הגופה אל מחוץ לאמבט ורחץ אותו. הוא גמר כמעט את כל חומר הניקוי שבבקבוק לפני שהרגיש שיהיה מסוגל להיכנס לאמבט עירום בלי לקבל בחילה.

אבל לפני שנכנס לטבול באמבט ניגש לטפל בגופה ולהכניס אותה לארון הבגדים הריק למחצה שעמד בחדר העבודה שלו. מוזר שלא חשב על זה קודם. ככלות הכול כבר העמיד שם פעם שורה שלמה של וילונות גלילה מקופלים (עם החוט הלבן שבצבץ למעלה הם נראו כמו מקלות דינמיט). הגופה התאימה יפה לחלל הארון, אבל בכל פעם שניסה מרקוס לסגור את הדלת, היא נפלה החוצה והוא נאלץ לתפוס אותה. כמו בפגישה מחודשת אחרי זמן רב היא נפלה על צווארו. לבסוף קיבע את פרקי ידיה בנייר דבק לדופן הפנימית של הארון ואטם בנייר הדבק גם את פתח האיוורור של הארון עד שהרגיש שכל העסק יוכל להישאר ככה לפחות כמה ימים.

הוא הספיק להיות בחדר האמבטיה ולשחק עם ראש המקלחת בקושי שלוש דקות, ואז שמע את החבטה. הוא סגר את המים והקשיב. הכול היה שקט, אבל מה זה עוזר לו, הוא כבר הבין מה קרה. הוא  יצא מהאמבטיה עירום למחצה וחזר לחדר העבודה.

המראה שנגלה לעיניו – האישה שכבה מעוקמת נורא, חציה עוד בתוך הארון וחציה לפניו – המראה היה מגוחך כל כך, שמרקוס פלט שאגת עיטוש, שלא נגרמה מגירוי יתר של שכבת הריר באפו אלא מגירוי יתר של הדימיון שלו.

לפני שיכול היה להרים אותה, היה עליו להתיר את הפיתול שהייתה נתונה בו, כן, ממש פיתול, כי היא… אלוהים, אפילו נערת גומי לא הייתה מעלה על דעתה תנוחה כזו. אבל זו גופה, אמר בלבו, לא משהו חי. אי אפשר להחיל כאן את אותן אמות מידה.

אולי מוטב היה להשאיר את הגופה כמות שהיא, פקעת של ידיים ורגליים, וגֵו שבמקומות רבים כבר החל להיבקע. ככה יהיה, על כל פנים, קל יותר להעביר אותה ממקום למקום, אבל ברור שככה היא גם תופסת יותר מקום מאשר במצב פרושׂ.

השטיח בסלון של מרקוס היה מהסוג העתיק והמכובד. הא כבר נשא עליו דורות רבים, טפיפות רגלי ילדים התבגרו עליו לצעדי זִקנה כבדים ואחראיים, הוא אירח זוגות נשואים וברכות אבלים, הדגם שלו העסיק את החוש הגיאומטרי של עשרים איש בערך, אולי אפילו יותר, הוא שרד מלחמות עולם ותקופות של אופוריה ושל כאוס מלא השראה, בקיצור – זה היה שטיח שלא פשוט דוחפים מתחתיו מין גופה.

מרקוס ידע זאת. הוא ידע זאת היטב ובכל זאת לא עלה בדעתו שום פיתרון אחר. הכול כבר ניסה, את הארון, את הרדיאטור, את האמבטיה. חוץ מלהעמיס את הגופה על הכתף ולזרוק אותה מהחלון לא נותרו לו הרבה אפשרויות. וחוץ מזה, הזמן דחק.

בשתי ידיים הרים את השטיח הכבד, ובדחיפות רגליים בעט את הגופה אל האזור הבהיר יותר במקצת של רצפת העץ. לוחות הרצפה האלה, שקרן אור לא שזפה אותם ורגל אדם לא דרכה עליהם, היו בוודאי החלק הפגיע ביותר, האינטימי ביותר בדירה. לקח לו לא מעט זמן עד שהצליח לדחוף את הגופה למקום הנכון ולפרושׂ עליה את השטיח. האריג המדיף ריח של עבר ושל עור נעליים כיסה לגמרי את הגוף הזר וכמו העלים אותו במעשה כישוף. תחושת הקלה גדולה התפשטה בו, ומרקוס כמעט מחא כפיים בקול.

גבעת השטיח החדשה נראתה קצת כמו דגם תלת-ממדי של מפה טופוגרפית. התלים שיצר הגוף של הגווייה הקבילו במדויק לדגם הקונצנטרי של השטיח. האזורים הכהים ביותר היו מונחים על הנקודה הגיאוגרפית הגבוהה ביותר (הכתף, שתמיד בלטה קצת כלפי מעלה כשהגופה שכבה על הגב). זה נראה כמעט כאילו הכול אורגן כך במכוון כדי להקל את ההתמצאות.

זה היה, בלי ספק, הפיתרון הטוב ביותר עד עכשיו. הבעיה היחידה הייתה לעבור מעל הגופה, ושוב ושוב הוא היה מועד על השטיח המגובנן. לכן העביר מרקוס את שולחן הכתיבה הגדול שלו, שבלאו הכי מעולם לא שימש לדבר מה משמעותי, מחדר העבודה אל הסלון והעמיד אותו בדיוק מעל רכס השטיח. ככה לפחות לא ימעד יותר. אמנם מיקומו של השולחן באמצע החדר לא היה טוב במיוחד, אבל אולי עכשיו יתיישב אליו לעתים קרובות יותר ויעבוד על הניסיונות הפואטיים שלו, שמצד אחד לא עלו לו במאמץ רב, אך מצד שני גרמו לו ייסורים בגלל חוסר התוחלת הגלוי שלהם.

זה לא נראה רע בכלל. גבעה קטנה באמצע החדר… ומעליה שולחן. אם לא יצליח להציף את השולחן בדפים כתובים, פשוט יפרוש עליו מתישהו מפה ארוכה, כזו שמגיעה עד הרצפה.

העניין טופל, חשב מרקוס והלך למטבח. מוכרחים להרים כוסית לכבוד הסיום המוצלח של תלאות היומיים האחרונים. אחרי שקרא בהיסח הדעת כמה תוויות, בחר בקברנה סוביניון, בקבוק שתכולתו אדומה כהה.

רק כשכבר חזר לסלון, שהשולחן תפס בו עכשיו מקום בולט ומרכזי ויצר נקודת כובד רגשית חדשה בחדר, רק אז הבחין שהביא איתו שתי כוסות יין. בכל צעד הן נקשו זו בזו והשמיעו צליל פעמוני באצבעותיו העדינות שאחזו את צווארי הזכוכית הדקים.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Liebe zur Zeit des Mahlstädter Kindes by Clemens J. Setz. © Suhrkamp Verlag Berlin 2011.

*דימוי: Fábio Magalhães

אחותי תמיד אמרה שאחיינים עדיפים בהרבה על ילדים. אני מניחה שאמא שלנו הייתה מסכימה איתה. לטענת אחותי, עם אחיין את נהנית מכל הטוב והשמחה שבילדים, אבל בלי הכאב ראש. ההיריון, למשל. והלידה. החיתולים. להתעורר באמצע הלילה. וכשהם גדלים את לא צריכה לריב איתם או לחנך אותם, היא הבטיחה. גיל ההתבגרות, המסתורין הזה, הדימום. את יכולה פשוט להרשות להם לעשות מה שמתחשק להם ולתת להם לאהוב אותך. את יכולה לקנות מכנסיים, לדוגמה, אבל את לא חייבת לקנות את כל המכנסיים ולהשגיח עליהם ולראות איך הם מתבלים ונהיים קטנים מדי. את יכולה לראות איך הילדים גדלים, כן, אבל ממרחק בטוח, מוגנת מהפיצוצים ומהחורים השחורים. שלא לדבר על הזמן, הזמן שבורח, התחושה שהחיים חומקים באיטיות לעבר האין כמו סירה שנסחפת. לא יכולתי להסכים פחות עם הקביעות האלה, למרות שהעמדתי פנים שאני מסכימה. עדיף סירה שנסחפת מסירה שכולה דולפת, טובעת, שוקעת במצולות. אני רציתי את כל כאבי הראש האלה שמנתה אחותי. רציתי להטליא מכנסיים, לנקות ישבנים, למדוד חום, לקבוע תור אצל רופא הילדים. לישון רע כל הזמן, עם מועקה בחזה. אבל תמיד קשה להתווכח עם אחות גדולה.

לאורה הייתה הבת של אחותי, ולפיכך האחיינית שלי. ילדה שברירית וחולמנית, שהתחילה לבוא אליי פעם בשבוע, אחרי הגן, כשמלאו לה ארבע. היא נולדה באוקטובר. בהתחלה ימי חמישי נראו לנו הכי נוחים, שתבוא אליי בימי חמישי אחר הצהריים. אני זוכרת את היום שבו לאורה ישבה על הספה והצביעה לכיוון המסדרון בהבעה ברורה של עונג, עם ברק בעיניים שיש רק לילדים. זו הייתה הפעם השנייה או השלישית שבאה לבלות איתי את אחר הצהריים, אחותי עדיין לא הגיעה מהטיפול שלה וכבר התחיל להחשיך, למרות שרק גמרנו לאכול את הכיבוד. עקבתי אחר מבטה של לאורה, אבל לא היה שם שום דבר, רק המסדרון החשוך והעגמומי שלי. הרצפה הייתה מלאה פירורי לחם. ואז היא נעצה בי מבט ושאלה בהתרגשות: "לא ראית אותה? הרגע עברה כאן רוח רפאים! היא הייתה מבוהלת כמו ציפור!" באותו יום ידעתי שזכיתי באמון שלה, כי היא כבר מסוגלת להמציא משהו לידי, לשקר לי או להתבדח או לבחון אותי. עד אז היא לא דיברה.

אחרי חג המולד אחותי החליטה שעדיף שלאורה תבוא אליי בימי שישי במקום בימי חמישי. היא, אחותי, יצאה סחוטה מהטיפולים, אז היא העדיפה להחליף לימי שישי אחר הצהריים ושלאורה תישאר לישון אצלי. בדירה שלי היה רק חדר שינה אחד, אבל השגנו מיטה מתקפלת, אני כבר לא זוכרת איך, אולי הבאנו אותה מלה טוֹרֶה, מיטה קטנטנה עם מזרן בעובי עשרה סנטימטרים בקושי. בימי השישי הראשונים באותו חורף נרדמה לאורה בן רגע, היא הייתה מותשת מהמשחקים ומההתרגשות מהשינה מחוץ לבית (היא מעולם לא עשתה זאת לפני כן), אולי גם מהעיסוקים המסתוריים, הכמעט מחתרתיים, של אמה. עברו כמה חודשים עד הפעם הראשונה שהתעוררה באמצע הלילה, כמו שנהגה לעשות בבית, לפחות לפי מה שאמא שלה סיפרה לי. אחד הרגעים המאושרים בחיי היה הפעם הראשונה שלאורה פרצה בצעקות בדירה שלי בשלוש או בארבע לפנות בוקר. הייתי שקועה בחלום עמוק במיטה שלי, ואז העיר אותי בכי של ילד, במרחק שני מטרים בלבד, ולכמה שניות חשבתי שזה תינוק שבוכה, הבן שלי, הבן או הבת הלא קיימים שלי (אין לי ילדים, כמובן), ובאמצע כל המהומה הזו, לפני שהלכתי להרגיע את אחייניתי, בכיתי גם אני, משמחה ומדחף פנימי ואולי גם מכעס. צללתי עמוק לתוך הבכי של לאורה, כמו לאפשרות קיומם של חיים אחרים. אחר כך ניגשתי למיטה שלה בחשכה וראיתי שהיא צועקת מתוך שינה: עיניה היו עצומות והשפה התחתונה שלה רעדה, אצבעותיה האדומות אחזו בקצה השמיכה. ליטפתי לה את השיער והיא נרגעה לאט לאט, כאילו האצבעות שלי מזריקות לה איזה סם.

המפגשים הסדירים האלה נמשכו שנתיים. קניתי מברשת שיניים, כרית ורודה עם ציורים של חיות, פיג'מה, צעצועים, עוגיות בכל מיני צורות וצבעים. בבית היא תמיד ישנה עם דובי שחיימה נתן לה במתנה, אז גם אני קניתי לה בובה כדי שיהיה לה משהו לחבק בלילה. מצאתי ברווז מבד שמצא חן בעיניי מיד. היה לו המבט החלול שיש לחיות מפוחלצות או לבובות פרווה, אבל הוא לא היה מפחיד מדי כי הוא לא נראה אמיתי. הוא לא היה מוצק, היה בתנועות שלו משהו ג'לטיני, הוא עלה לי רק עשרה אירו. שמרתי אותו בארון הקיר בחדר שלי ובכל יום שישי בבוקר הייתי מניחה אותו בזהירות מתחת לכרית שלי, והדבר הראשון שלאורה הייתה עושה כשהגענו הביתה היה לרוץ למיטה שלי כדי למצוא את הבובה ולומר לה שלום. היא האמינה שהברווז שם כל השבוע, שהוא ישן איתי. קצת ציער אותה שאין לו ילדים שישחקו איתו. אני מניחה שהחיים שלי נראו לה צפויים ומשעממים, למרות הכול. בכל פעם שלאורה ראתה את הברווז היא הייתה קופצת וצווחת משמחה, כאילו במהלך השבוע החלה לפקפק בנאמנותה של הבובה, או בנאמנות שלי. המצאנו לו שם, קוואקר. מה שלומך, קוואקר? התגעגעת אליי מאוד? היא הייתה שואלת, מלטפת את המקור הכתום, מנשקת את הרגליים הצהובות וממלאה את הבובה ברוק.

כל כך נהניתי לבלות את ימי שישי עם אחייניתי. הייתי באה לקחת אותה מהגן במכונית, ובילינו את אחר הצהריים בהאזנה למוזיקה, בציור, בפארק או בקולנוע. עשינו תחרויות ריצה. החבאנו דברים. הרחנו עלים וצבעים. התאפרנו. רקדנו סביב מדורה דמיונית וניגנו בכלי נגינה בלתי נראים. בסוף אחר הצהריים הכנו את ארוחת הערב: היא אהבה לעמוד על כיסא ולטעום את כל המרכיבים שהוספנו לפיצה או לסלט. לפני שהשכבתי אותה לישון קראתי לה סיפור. אוסף ספרי הילדים שלי גדל עד שתפס יותר מקום מהספרייה הרגילה שלי. לאורה יצרה פעלים משמות עצם: היא אמרה "לאַפֵן באופניים", ""לסַנְדוֵוץ'", "לאֵרטֵק", "לפָאזֵל". היא גם אמרה "לשָֹמֵך" במקום "לכסות". כשהייתי איתה הייתה לעולם משמעות שונה לגמרי, ובכל חפץ הייתה הבטחה לפעולה מופלאה.

איבדתי את קוואקר. יום שישי אחד בבוקר, ברגע שהתעוררתי, הייתה לי תחושה מוזרה, כמו בור שנפער לי באמצע החזה. מיד ראיתי, או דמיינתי, את המבט האדיש של הבובה. קודם כל חיפשתי בארון שבו שמתי אותו תמיד, ואחר כך, בלי לחשוב, מתחת לכרית. אחר כך סרקתי לשווא את כל הבית, בהתחלה במהירות ובאקראי, ואחר כך בשיטתיות. זה שיגע אותי כל כך שחיפשתי אותו במקומות שלא הגעתי אליהם שנים, בפינה הכי לא הגיונית, מתחת למיטה ולספה, במחסן, בארגז קרטון ענקי ששמרתי בו מכתבים וניירות עתיקים, תמונות משפחתיות, סיכומים מהאוניברסיטה. עברתי על חיי והופתעתי לגלות שפעם, לפני הרבה שנים, הייתי אדם אחר. הרגשתי אשמה. זכרתי שהכנסתי את הברווז למכונת הכביסה ביום ראשון, עם הסדינים של לאורה, וזכרתי שתליתי אותו לייבוש במרפסת, הצמדתי אותו לחבל באטב כביסה ששיתק את הכנף הימנית שלו ושיווה לו מראה כנוע, כמו בובת כפפה שמחכה ליד שתמלא ותניע אותה. אבל לא הייתי בטוחה שהכנסתי אותו בחזרה לארון, למקום שלו. תנועות חזרתיות מאבדות מחדותן, הן נערמות זו על גבי זו כמו גרביים או גופיות, בזוגות או בשלשות, עד שאי אפשר עוד להבחין ביניהן. למזלי היה לי זמן ועברתי בחנות שבה רכשתי את הבובה האבודה. היו שם כמה ברווזים זהים שניצבו זה ליד זה על המדף, רגליהם חסרות החיים משתלשלות, כמו ילדים שמחכים לתורם. לכולם הייתה אותה תנוחה עייפה, אותה הבעה ריקה.

לפני שהלכתי לקחת את לאורה שמתי את הברווז החדש מתחת לכרית. הוא נראה לי זהה לקודם. אולי היה איזה הבדל קטן, בלאי מזערי בברווז שאבד, אבל ילדה בת ארבע לא תוכל להבחין בכך.

נכנסתי למכונית ונסעתי לגן. בשעה הזו היה בלתי אפשרי למצוא חנייה ותמיד השארתי את המכונית בחנייה כפולה. האימהות (כמעט כולן היו אימהות) עמדו בחצי עיגול סביב הדלת. ילדי הגן יצאו זה אחר זה ורצו אל חירותם. לאורה הייתה בדרך כלל אחת האחרונות. היא הלכה לכיווני בחיוך, אבל בלי למהר, כאילו כבר יש לה תפיסה מפותחת של כבוד עצמי.

כשהגעתי איתה הביתה היא חזרה על הטקס הרגיל שלה ורצה למיטה שלי. היא הרימה את הכרית, הוציאה את הבובה והביטה בה. השמחה התנדפה מפניה. היא הביטה בי, ושוב בבובה. זה לא קוואקר, אמרה. איפה קוואקר?

הייתי צריכה להסביר לה מה קרה. התנצלתי שוב ושוב. קשה לספק תירוצים לילדה בת ארבע. הם עדיין לא מכירים את הקודים, וההסברים מסתבכים, נראים מגוחכים, לא עובדים. אבל בזמן שדיברתי אליה שמתי לב שהיא יותר סקרנית ממאוכזבת. היא לא הטיחה בי האשמות ולא הזילה אף דמעה. במקום להביט בי, היא הביטה בבובה החדשה שלה. "את יודעת מה?" אמרה לבסוף, "צריך לתת לה שם." הצעתי לה כל מיני שמות: ברווזי, מתתיהו, צוללן, ברתולומאוס, חואן קרלוס. אף אחד מהם לא נראה לה מתאים. "הוא לא נראה כמו ברתולומאוס," היא אמרה, למשל, ובחנה בתשומת לב את עיניה התמהות של הבובה. כל אחר הצהריים עבר עלינו בבהייה בברווז מבד. לאורה התייחסה לעניין ברצינות רבה. אני התאפקתי לא לפרוץ בצחוק. איך היא ידעה שזו לא אותה בובה? רק בלילה, אחרי שעזרתי לה ללבוש פיג'מה, היא הודיעה לי שמצאה את השם המתאים. "געגוע", היא אמרה לי. נשארתי בלי מילים. מאיפה היא הביאה את המילה הזו? כי הוא לא ברווז, בעצם הוא לא ברווז, היא אמרה. זאת בת, ברווזה. (הייתה לה דרך מצחיקה מאוד לבטא מילים מסוימות: היא לא אמרה "בעצם", אלא "בֶּצֵֶם": "בֶּצֵֶם זה לא ברווז.") אמרתי לה שאם כך צריך לקרוא לה געגועית, ולא געגוע. היא שקעה שוב בהרהורים. "קוראים לה געגוע," סיכמה, וסגרה את הנושא.

בשבת, כשאחותי באה לקחת את לאורה, סיפרה אחייניתי לאמה על ההרפתקאות של הברווזה געגוע. "החלק הכי טוב," היא אמרה, "זה שאין לנו מושג מה קרה לבובה השנייה. אולי היא עפה לשמיים?"

ביום ראשון בבוקר צלצלו בפעמון. השכנה מלמטה החזיקה מתחת לזרועה את הבובה המקורית, קוואקר. נראה שהוא נפל מהחבל למרפסת שלה. היא עלתה אליי פעמיים השבוע, אבל לא הייתי בבית. הודיתי לה. הנחתי את שני הברווזים זה לצד זה וניסיתי למצוא הבדל כלשהו ביניהם. בטוש שחור כתבתי את האות ק' על התווית של הברווז שהביאה לי השכנה ו-ג' על זה שקניתי רק שלושה ימים קודם לכן.

ביום שישי הבא החלטתי לערוך ניסוי. הנחתי את הבובה עם סימון ה-ק' מתחת לכרית, והלכתי לקחת את לאורה מהגן. כשנכנסנו לדירה שלי היא רצה למיטה, הוציאה את הבובה מתחת לכרית והתחילה לצווח כמו משוגעת: "קוואקר חזר! קוואקר חזר! איפה היית, קוואקר?"

לאורה אמרה שקוואקר הוא בובה עצובה, וגעגוע תמיד שמחה. היא הבחינה ביניהם בלי שום קושי, ומאותו יום והלאה ישנה עם שניהם. כשסיפרתי את זה לאחותי, היא אמרה לי שכבר כילדה הייתי מאוד מפוזרת, ובו בזמן היה לי דמיון מפותח. אין ספק שיש משהו שמבדיל ביניהם, משהו שאפילו ילדה בת ארבע יכולה לראות, ואת בכל זאת לא רואה את זה כי הראש שלך תמיד עסוק במשהו אחר. הרגשתי שיש במילים האלה גערה. לא רציתי להתווכח.

כעבור שנתיים, כשהכול נגמר, לאורה הלכה לגור עם אבא שלה בסלמנקה. הצעתי לתת לה את הברווזים במתנה, אבל היא לא רצתה אותם. הם רגילים לבית שלך, אמרה, בסלמנקה שניהם יהיו מאוד עצובים ולא ידעו מה לעשות. הם לא אוהבים ערים שהם לא מכירים. חוץ מזה, אני בטוחה שאת מטפלת בהם היטב. הייתי צריכה להתאפק לא לבכות מול הילדה.

כעבור כמה חודשים התעוררתי באמצע הלילה בביטחון גמור שאני נחנקת. הדלקתי את הטלוויזיה וניסיתי לראות סרט. אכלתי מנדרינה. זה היה יום שישי, אז לא הייתי צריכה ללכת למשרד למחרת. השמש כבר התחילה לזרוח כשפתחתי את הארון. הוצאתי את שני הברווזים וליטפתי את בטן הבד שלהם. הסתכלתי על התוויות וראיתי שהאותיות שהבדילו ביניהם היטשטשו. ה-ק' וה-ג' נראו זהות, כתם אנכי. תהיתי אם לאורה עדיין תהיה מסוגלת להבחין ביניהם, לומר לי מי הוא מי. נזכרתי בילדות שלי, באחותי, באמא שלנו, בקיצים בלה טורה, כשהיינו מתרחצות בגיגית ענקית ומלאה חרקים. את געגוע, לא? שאלתי את אחת הבובות. החזרתי את השנייה לתוך הארון. אני מקווה שאני צודקת, חשבתי כשנכנסתי למיטה. חיבקתי את הבובה בחוזקה עד שעייפותי הכריעה אותי ונרדמתי. כשהתעוררתי, כמעט שמונה שעות אחר כך, חתיכת הבד עדיין הייתה שם. הלכתי לחדר האמבטיה, לקחתי את המספריים לגזירת  ציפורניים (אותם מספריים שבהם גזרתי פעמים רבות כל כך את הציפורניים של לאורה) וחזרתי למיטה. הסתכלתי על הבובה, הסתכלתי על התווית, אפילו החזקתי אותה בין האגודל לבין האצבע של יד ימין, אבל לא הצלחתי להחליט. ומה אם אני טועה?

הלילה הוא פרק הזמן שמקדש את אי-העשייה. רק בלילה אפשר לנסות לנחש איך זה להימסך לתוך הנצח של הלא-כלום, זה שלפני הלידה ואחרי המוות. יש מי שזוכות לכך עוד במהלך חייהן. נשים שאיש כבר לא יפקוד דוחקות למגירות את תחתוני הפיתוי שקנו ברגע של חולשה. בחולצת טריקו ישנה הן נשענות מהחלון החוצה ומעשנות אל הרחוב, מתוך ידיעה שבשעות האור נלקח מהן דבר-מה יקר ערך. משהו שרק הלילה עשוי להחזיר, אם בכלל. קמצוץ חסד לילי, נניח, פירור זעיר ומבולבל ככל שיהיה, אבל לגמרי שלהן. משהו שיוכלו לנצור הלאה.

*

כשהלילות נמתחים לפעמים כמו גומייה בתחתונים קטנים מדי, אני קוראת רצף של ערכים מומלצים בוויקיפדיה. הקריאה מעבירה את הזמן לא רע, וגם מלמדת אותי דברים רבים שלא ידעתי. למשל, על אודות הקבר של אריס סאן. כולם יודעים שאריס סאן מת בהונגריה ונקבר בניו יורק, אבל כמה יודעים לספר שהקבר שלו – בבית קברות פסטורלי בשכונת פלשינג ברובע קווינס – הוא הקבר הצמוד לקברו של לואי ארמסטרונג, חצוצרן הג'ז האגדי?

כשגם הנבירה האובססיבית בוויקיפדיה לא עוזרת לי להירדם, אני יורדת לסיבוב בשכונה, לבדוק מה חדש. הלילות תמיד גדושים ברשרושים והתלחשויות. הכל נראה אותו דבר אבל לגמרי אחרת. עטלפים מעופפים תופסים את מקומם של העורבים, וחזירי בר עצומים משוטטים ללא הפרעה בשבילים שבהם, רק לפני שעה קלה, ילדות טובות רכנו ללטף כלבלבים. אני אוהבת לעמוד בחוץ בשעת לילה מאוחרת, ולהאזין לשכונה שמשתתקת סביבי בהדרגה. זה כמו כישוף מחשמל שעובר מבית לבית, וּוּוּוּוּמלחי-ה נרדמו כולם. בקרוב ישקע פה השקט המוחלט, יחליף את כל האיוושות והאנחות, וגם את כל ה-ששש, ששש, מה יגידו השכנים. רק פנסי הרחוב ימשיכו כל הלילה להפריש סילונים דקיקים של אור צהוב, חולני למראה. זהו אור שבאורח פלא כמעט שאינו מאיר דבר, רק מעצים את הצללים.

לפעמים בחצי הלילה אני תופסת על חם נשים שחומקות החוצה מבתיהן, חלקן גוררות מזוודה, חלקן רק נוטשות שקיות עם בגדים לא רצויים ליד מכולות האשפה וחוזרות תכף ומיד הביתה. הרעב הזה שאני לא מכירה, לעוד ועוד בד, רעב משותף לנשים ולעשים. בדיוק שם, מתוך שקית שחורה עם כיתוב סגול עליה, "אופנת סיוון – לכל המשפחה", תפח וגלש החוצה שובל עבה של טול לבן דחוס.

מי היא האישה שהשליכה שמלת כלולות לפח האשפה? מה, אין לה לב?

אולי הושלכה בטעות.

אולי הטעות הייתה כשהתחתנה איתו.

אספתי את השמלה לחיקי, מלאכת מחשבת מעודנת של משי, פנינים מלאכותיות ותחרה. השמלה השתמרה במצב טוב מאוד. לא התאפקתי, ממתי כלות מתאפקות, ובן רגע השתלשלתי לתוכה. המידה התאימה בדיוק, הבד נצמד לגוף, בוהק וחלק כמו עור שני בצבע שמנת עשיר. כל אישה בשמלת כלה הופכת במחי בד לאישה שברירית באריזת מתנה. זו עסקת חבילה, רק בוא וקח, את הקלילות של הכלולות עם המשא של הנישואים, בטוב וגם ברע, זוכר? אבל מי בטוב ומי ברע. הסרתי את השמלה מעליי לפני ששוב אתמלא תשוקה חסרת מעצורים לאפות, לקנן, להתפיח כריות צבעוניות. לבשל טאג'ין עוף בזעפרן, עם פירות יבשים ואורז אחד אחד, כי אחד אחד יש רק באורז. שחס וחלילה לא אתעופף הלילה באוויר, כמו אחת הכלות המופרכות של מרק שאגאל, כלה-עפיפון בלי חתן מחובר בחוט שיוריד אותי לקרקע. דחסתי את כל זה היטב בחזרה לתוך השקית.

שמלת כלה לא זורקים לפח, זה כמעט חילול קודש. שיערתי שבעלת השמחה האימפולסיבית תתמלא בקרוב חרטה כנה ותצא עוד מעט לחפש אחריה. מיהרתי להחביא את השמלה במקום מבטחים ונשארתי להמתין לה עד שתבוא. זמן קצר אחר כך היא הגיחה בעפעפיים נפוחים, אף אדום וטייץ לא מלבב למראה. היא חיטטה בין השקיות האחרות תוך שהיא משלחת בי מבטים אלכסוניים מאוד. כתשתי את בדל הסיגריה בעקב הכפכף. היא נענשה מספיק.

"את מחפשת במקרה את השקית של 'אופנת סיוון' שהייתה פה?" בטוב לבי ביקשתי לקצר את ייסוריה.

זוויות פיה התעקלו כלפיי בקוצר רוח. היא לא טרחה להשיב לשאלתי. ראיתי בבהירות את הנסיכה המפונקת שהייתה בגיל שמונה, בגיל שמונה עשרה, בגיל עשרים ושמונה. מי מי מי ילדה של אבא. גם עכשיו היא הביטה בי כמו מישהי שמעודה לא שמעה את המילה "לא". עבורה זו סתם מילה, כמו "מועקה" או "ציפרלקס".

מה האישה הזאת בכלל יודעת על דחיות? בשיערה הבהיר, האסוף בפקעת מרושלת על העורף, מרושלת ובכל זאת מסוגננת פי אלף, חרא, עגילי יהלום צמודים לתנוך עדין. איך הן עושות את זה, זה חייב להיות משהו מולד. היא נראתה כמו מישהי שהונפה גבוה-גבוה כל כך הרבה פעמים בחייה, עד ששכחה את פוטנציאל העלבון שטמון בכוח המשיכה; מישהי שנושקה וחובקה כל חייה על ידי אב מהחלומות, אפור צדעיים מתנפנף כזה בבריטון עמוק, אב לדוגמה עם מעיל אופנוענים איטלקי ותיק ג'יימס בונד ומתנות שוות מחו"ל. ואני, ששמעתי כל כך הרבה לאווים במהלך חיי, שכל כך שיוועתי אל ה-כן האחד שמעולם לא נשמע, שכבר לא יישמע, פתאום במקרה החזקתי ברשותי משהו שה י א רצתה, שהיא נצרה. משהו שהיה כולו שלה ועכשיו הוא לגמרי ברשותי. ההתמקחות איתה צפויה להיות אכזרית ומענגת. לא התכוונתי בשום פנים ואופן לוותר למלכת הכיתה.

"את רוצה את השמלה שלך בחזרה? אין בעיה, תקבלי אותה. אבל יש לי תנאים."

"את רוצה כסף?" היא נשפה את המילים החוצה כאילו המילה כסף מטמאת לה את חלל הפה.

"לא. אני לא צריכה את הכסף שלך."

שתינו עמדנו שם, במגרש החנייה הקטן, ערוכות זו מול זו משני עברי הצפרדע הירוקה.

"אז מה את רוצה ממני?" היא רטטה טיפין טיפין, כמו מיתר מתוח למעלה מן המידה. פתאום הבנתי שלשלמות הזאת יש מחיר. לא הייתי היחידה שבאה איתה חשבון; חשבונות לפירעון הוגשו לה ללא הרף, רק בגלל שהיא היא. אבל זו לא אשמתה שהיא היא, התקומם בי מה שנהגתי לכנות, מתוך מגבלותיי שלי, חוש הצדק הטבעי שלי. אפילו כמעט ריחמתי עליה, הקפדתי לשמור על הבעה ריקה ומשועממת, כלומר כבר חיקיתי אותה מבלי דעת. אם היא תדע שמישהי מהקאסטה שלי מרחמת על מישהי כמוה, זה ירסק אותה פי מיליון. רק מתוך אהדה כלפיה לא נכנעתי לדחף לרחם עליה. זה בכלל לא עניין אישי, אמרה לה שפת הגוף שלי, זו בסך הכל הזדמנות עסקית. זה מה שזה. הזדמנות לעשיית צדק.

בפה מכווץ פירטתי את דרישותיי, "אני רוצה שתזמיני אותי לביתך. אני רוצה שתושיבי אותי לשולחנך, תתני לי לאכול מצלחתך ולשתות מכוסך, ולאחר מכן תזמיני אותי לישון במיטתך. אם כל התנאים ימולאו, תקבלי את שמלתך בחזרה."

מבטה היה אחוז פלצות. להרף עין ניצבה מולי בת האלים במלוא חולשתה, ובו ברגע גם התעשתה. זה היה כמעט על-טבעי, כאילו פעם אחת הצליח הרעם להקדים את הברק. "בואי," סיננה לעברי, והחלה לצעוד לעבר ביתה, אפילו לא טרחה לבדוק אם אני מדדה בעקבותיה. משיתי מתוך אחד השיחים את השקית ומיהרתי אחריה, מגושמת וגמלונית כתמיד.

"חכי לי," קרקרתי, "חכי, הבטחת לי!" דקלמתי את השורות שלי בצייתנות יתירה. ידעתי בדיוק מה אני אומרת, ולא היה לי אכפת. חמדתי את חייה עוד לפני שחציתי את שער הארמון.

אני מניחה שלא חשבתי עד הסוף. הפרס המוצע על ראשה היה גדול מכדי שלפרטים תהיה חשיבות או השפעה. אבל כשנכנסנו לתוך הדירה המרווחת, המעוצבת בחמימות מחושבת של ז'ורנלים, ראיתי להפתעתי את בעלה. הוא ישב בגבו אלינו, שקוע כולו במסך הטלוויזיה.

היא הפטירה לכיוונו "היי" רפה והמשיכה ללכת. ציפיתי שתסביר לו את נוכחותי והייתי סקרנית לשמוע מה יש לה לומר, אך היא דילגה על שלב ההסברים ופנתה היישר אל המטבח ואני אחריה. כיכר לחם נחתה על השולחן בקול חבטה. היא משכה מהמקרר גביע גבינה לבנה וקערית עם זיתים. "בדיוק נגמר לנו הקוויאר," לעגה.

צחקתי.

"בתיאבון," אמרה, ויצאה מהמטבח.

אכלתי, אחוזת מבוכה. למעשה בכלל לא הייתי רעבה. לרגע כמעט התפתיתי לחטט במגירות, אבל לא זזתי ממקומי. פיהקתי לרווחה.

עשר דקות לאחר מכן שבה ובידיה ערמת מצעים. בתאורת הניאון חסרת הרחמים ראיתי שהייתה מבוגרת בהרבה ממה שחשבתי. החושך הצעיר אותה, כפי שהצעיר את כולנו.

היא הצביעה על אחת הדלתות ומסרה לי את המצעים בשתיקה. במחווה של רצון טוב דחפתי לזרועותיה את השקית עם השמלה. היא לא הודתה לי ויצאה מהחדר.

ישנתי רע, מתגעגעת כהוגן למיטה שלי, למצעים שלי, למרכך הכביסה הוותיק שלי. מהלבנדר שלה עלה ריח מתקתק מאוס של זקנה. בעיקר התגעגעתי למזרן שלי, שהכיר כל קימור בגופי באופן אינטימי. האם ישנתי לגמרי לבדי באותו לילה? אולי כן ואולי לא. זה לא באמת משנה, כי כשהתעוררתי הייתי לגמרי לבדי, ודלת הארון מולי התנדנדה הלוך ושוב, כמו שן חלב על סף נשירה. הארון היה ריק. גם כל המגירות. לא היה כל זכר לחפציה של בעלת הבית. מהמטבח בקע קולו הסמכותי של מגיש יומן הבוקר ברשת ב'. הייתי רעבה.

בעל הבית ישב עם העיתון והקפה, לבוש במכנסיים בלבד. היה לו מבנה גוף אתלטי אבל מהוגן, ועורו היה שזוף אבל לא שזוף מדי. תלתלי החזה שלו היו כל כך רכים למראה, עד שנדמה שמישהו עיצב אותם בעבודת יד, כל תלתל בנפרד. הוא היה קרח למחצה וממושקף. ריח נעים של אפטר שייב התערבב בניחוח האספרסו והלחם הקלוי. היה לבית ריח של בית, אבל זה לא הספיק לי.

רציתי שיבחין בי. רציתי שיעביר עליי את מבטו. על משקפיי הכעורים, על שיערי שעבר חפיפה פונקציונלית והתייבש ברוח, בלי שום סידור מתוחכם. רציתי ששמלתי הכפרית הישנה והפשוטה תשתקף באישוניו. מה כבר יקרה, תהיתי. שום דבר, מן הסתם. אבל בכל זאת חמדתי את הרגע, וחמדתי אותו לעצמי במלואו.

"אתה יודע," קולי חרק מרוב מאמץ להישמע טבעית ככל האפשר, בשעה שניסיתי לחדור את דפי העיתון שהפרידו בינינו, "אתה מכיר את הזמר היווני אריס סאן? אז שתדע שהוא קבור ממש בצמוד ללואי ארמסטרונג. זה נשמע מוזר אבל לגמרי נכון."

"בקווינס," הוספתי חסרת נשימה. "אתה יכול לבדוק אותי בגוגל."

הוא סוף סוף הבחין בנוכחותי, והביט בי בעניין מסוים. "ומי את?" תבע לדעת.

במקום להשיב, יישרתי קפל בלתי נראה בשמלה. לבשתי שמלה ירוקה-צהובה בסגנון לורה אשלי, שהייתה אופנתית בסוף שנות השמונים. נראיתי בה כמו חמנייה ענקית, כמו חמנייה ענקית נבולה, ציינתי לעצמי. הוא בטח חושב שאני העוזרת. התלבטתי אם לספר לו כבר עכשיו שאלביס פרסלי בן השבע עשרה שימש גוי של שבת עבור שכניו בממפיס, משפחת הרב אלפרד פרוכטר, או לשמור את המידע הזה לאחר כך. לבסוף רק חייכתי אליו בנעימות והסטתי את מבטי ממנו אל עבר החלון הגדול, חלון מקיר לקיר שהשקיף על מרחבי הים הפתוח. הבית הזה הוא כמו ספינה, חשבתי, המוכנה להפליג מכאן בכל רגע. דמיינתי את בעלת הבית נקשרת לתורן בשמלת כלולות לבנה, הרוח מתפיחה את שמלתה שהופכת למפרש, ואיש לא יבין, ואיש לא יידע, שנוסעת בים אישה לבדה. עננים נמוכים כיסו את חופי הים התיכון בשמיכה אפורה. אימצתי את מוחי להיזכר: איזו שמלה שחורה לבשתי כשטיילנו אז ביחד על המזח, ואמרת שקר לך, וצחקתי ואמרתי ש"קר לי" זה משפט של בחורות? ומי לובשת אותה היום?

אני לא יודע מה בדיוק את רוצה לשמוע, אבל אין לי בשבילךְ איזה סיפורי גבורה מי-יודע-מה. ומה שכן אני יכול לספר לך, אני לא בטוח שתרצי לשמוע, שמישהו בכלל ירצה לשמוע. אולי עדיף ככה. גם לא ממש הכרתי אותו, אז יותר טוב שתמצאי לך מישהו אחר לדבר איתו. את יכולה לנסות את עדי דרעי מהסוללה שלנו. רק חשוב שתביני, עם מי שאת לא מדברת, שכל המילואים האלה, מההתחלה ועד הסוף, חטפנו עלינו כולה פצמ"ר אחד, זה הכול. היו כוחות שחטפו הרבה יותר, היו כאלה שירד אצלם כמו גשם. "רולטה פלסטינית" קראנו לזה. אנחנו חטפנו אחד.

תראי, אני מבין שטרחת ושנסעת כל הדרך עד לכאן, אז אני אעשה לך את זה הכי קצר שאפשר. שלא תרגישי שסתם באת. רק לפני שאני מדבר עליו, וממש אין לי הרבה מה לספר לך, טוב שתדעי שהסוללה שלנו היתה מחוץ לבלגן, לא בתוך המוקד החם, ושהיינו אז בהמתנה. בפנים התגלגלה איזו פעילות, ואנחנו בחוץ מחכים, למקרה שיבקשו מאיתנו מכת אש. והגיעה ההודעה ההיא להגביר ערנות, כי העניינים התחממו והיתה אפשרות שהם יירו כדי לנסות לשבש.

זאת לא היתה הודעה ראשונה, היו שלוש או ארבע כאלה, אני חושב. שלושה שבועות עברו, לכי תזכרי, כבר נהיה סלט בראש. אז "צמצמנו דמות", שזה אומר שפחות או יותר הסתתרנו ועדיין היינו מוכנים לירי בתוך שניות מהקריאה. אני לא זוכר חשש מיוחד או איזו הרגשה שמשהו הולך לקרות. רונה אשתי שאלה אותי על זה כבר מאה פעם. פשוט לא ידענו מה הולך בפנים. בכלל, בתותחנים את אף פעם לא יודעת מה קורה בפנים. מכירה את המשפט שהתותחנים זה כמו הביצים? לא חשוב. זה סתם שטות. רק אחר כך, מהתקשורת, הבנו את כל הסמטוכה. ואז קרה מה שקרה איתו, וזהו. זה כל הסיפור.

 

יובל ברוּכין משתתק ומסתכל על מכשיר ההקלטה שמונח על שולחן העץ העגול. הוא מצודד את מבטו אל התאנה הצעירה ומעלָה אל עץ הפקאן, כאילו מחפש הסבר שיגיע אליו מבין הענפים, משהו שיוכל לתת לה. איך קוראים לה? יעלה. יעלה כרמלי. היא לא נראית לו יעלה כרמלי. בטלפון היא נשמעה אחרת. סגן יעלה כרמלי כותבת לעצמה הערה בבלוק הכתיבה המיניאטורי. קצה העט חורט בנייר אותיות זעירות ומדודות בדיו שחורה: "לשתוק והדברים יעלו מעצמם".מבע פניה חד וענייני אך תנועותיה רכות, נעימות. היא נושכת את שפתיה, שמה לב לזה, ומיד מפסיקה. "רונה," יובל קורא בכיוון הבית, "תדאגי שהילדים יהיו יותר בשקט." רונה מציצה מדלת הבית והוא מוסיף, "אנחנו מקליטים כאן." רונה מהמהמת משהו לא ברור וסוגרת את הדלת. יובל מתנצל והקצינה מחזירה הנהונים קטנטנים ומהירים ומזכירה לו איגואנה אחת מאיי הגלפגוס. בזמן האחרון הוא רואה הרבה סרטים בלילות, בעיקר סרטי טבע. עיניה של יעלה כרמלי נעות לכיוון הבית. היא מבחינה בתנועה בחלון ומבטה נמלט ונוחת על אופני ילדים שעוּנים אל הקיר, כובע מצחייה כחול תלוי על הכידון. זו היתה רונה שהציצה מהחלון, ושוב נבלעה אל ענייניה.

הביצים זאת בדיחה מהסדיר. "התותחנים זה כמו הביצים, משתתפים אבל לא נכנסים." לא כזה מצחיק, מה? בסדיר זה נשמע לנו הרבה יותר מצחיק. בקיצור, נצמדנו בכריעה לזחלים, בשביל להקטין את הסיכוי להיפגע במקרה שמשהו נופל. היינו רחוקים, אמרתי לךְ, ושום דבר עוד לא נפל אצלנו. אבל נצמדנו טוב לזחל. אחרי הכול, מדובר בחיים שלך. ועוד יותר כשאתה מילואימניק ואבא לילדים, וכבר ראית איזה דבר או שניים. מאז, לצערי, הספקתי לראות עוד דבר אחד. שעתיים לפני שהפסיקה הלחימה. יכול לשגע הדבר הזה.

הוא ישב בכריעה בדיוק מאחורַי, בין עדי דרעי לביני, והיה במצב רוח יותר מדי טוב. הוא היה ככה רוב המילואים, אבל בשלב הזה הוא כבר היה במצב רוח ממש לא לעניין. לא רק אני חשבתי ככה, ובלי קשר למה שקרה. ואז אני מרגיש מאחורה ש… הוא בעצם התחיל להציק לי עם הקנה של הנשק האישי שלו. הוא הרי היה מאחורי. אל תכניסי את זה. זה טמטום שחבל שיישאר. מה הטעם? בקיצור, הוא העביר לי את הקצה של הקנה שלו בחריץ של התַָח… נו, מאחורה. אנחנו בכוננות לירי, צמודים לזחל, והטמבל משחק עם הקנה שלו ככה. וזה מה זה מצחיק אותו. אני אומר לו "די!" והוא ממשיך. עדי דרעי מאחוריו, אומר לו "ח'לאסבן אדם, מלחמה!" והוא מתפוצץ מצחוק. ככה פעמיים, שלוש, ארבע, חמש, די! והוא, צוחק כמו איזה ילד מפגר. תביני, זה לא שלא היו צחוקים. תמיד יש, אפילו כשקשה. אבל זה כבר נהיה מוגזם. הנקודה היא שהוא המשיך הרבה אחרי שכולם נהיו רציניים, כי בפנים התחילו לנו אבדות, והגיעו ידיעות קשות, מי כמוךְ יודעת, וזאת כבר לא היתה האווירה.

 

יעלה כרמלי מקשיבה ומהנהנת, לפעמים גם מהמהמת, ורק מדי פעם נרכנת אל ברכיה לשרבט מילים אחדות. כמו אנפה, עומדת זקופה במים העכורים, לפתע מנקרת אל תוך המים בצליפה, ושוב חוזרת להקשיב ולהנהן. יובל ברוּכין מתעלם מהרווח שנפער בין חולצת הכפתורים הצבאית לעור החלק בכל פעם שיעלה רוכנת, ורק תוהה מה מכל המילים שלו מגיע אל בלוק הכתיבה שלה, אם בכלל.

ליד הזחל אמרתי לו משהו שאני כל הזמן חושב עליו. מהדברים האלה שלא עוזבים אותך. לפעמים אני חושב "איזה אידיוט!" ואני מתכוון לעצמי. ולפעמים אני חושב שהוא בעצמו האידיוט. אולי הכי נכון אמר מ"פ אחד מהצנחנים, בכתבה בטלוויזיה אחרי שנגמר, הוא אמר "המלחמה אוהבת להמציא לנו צירופי מקרים". אולי אין מה לעשות. יש דברים שאומרים בלי לחשוב. והבן אדם, גם לעצמו צריך לדעת לסלוח ולהיות קל בשביל להמשיך בחיים. כי אחרת אתה בונה לעצמך גהינום בפנים, ככה רונה אשתי אומרת. והיא צודקת, אני שופט את עצמי יותר מדי קשה. לא רק בזה. אולי ממנו אני צריך ללמוד. הוא, אפילו מזה היה עושה צחוק. והוא באמת עשה. אמרתי לו, אני מספר לךְ, אבל אל תשאירי את זה, אמרתי לו, "במקרה שלךָ זה לא יהיה הפסד כזה גדול." הוא הבין על מה אני מדבר. ומאז שחזרתי אני יושב כאן מתחת לעצים שלי, ולפעמים באה לי המחשבה – איך אמרת לו דבר כזה?

אם לא היה קורה מה שקרה, בכלל לא הייתי חושב על זה. הבעיה היא שמה שקרה כן קרה, ושאי אפשר להריץ את החיים אחורה כמו סרט. אני חושב שאמרתי גם כי ריחמתי עליו וגם כי כעסתי. על הקטע של הקנה, וגם על השיר ההוא שלו. זה מה שיצא לי מהפה, ואחר כך, בוּם, רגע אחד, ואין יותר עם מי לדבר. זה לא היה מרוע, ככה יצא. המלחמה אוהבת להמציא לנו צירופי מקרים.

ולא היה חסר הרבה שכל זה היה הפוך. כי כמה היה בינינו, כולה כמה מטרים. רולטה פלסטינית, אמרתי לך. הנה, עכשיו באת אלי ואנחנו יושבים אצלי בגינה לדבר עליו, אבל באותה מידה היית יכולה לנסוע עכשיו אליו ולדבר איתו עלי. במקרה כזה הייתי ממליץ לך לדבר עם מישהו אחר… את רואה איזה מחשבות באות? עוד פעם ועוד פעם אני חושב על רונה ועל הילדים. יש מחשבות שלא עוזבות אותך. אני יושב כאן הרבה מאז שחזרתי מהמילואים. אני כאן לא רק בגלל שחיכיתי לך היום. נכון שיפה פה? את התאנה הזאת אני שתלתי. הפקאנים היו כאן עוד קודם, אין לי מושג מי שתל אותם. ככה זה, אנחנו שותלים עצים והולכים, והעצים נשארים לעמוד אחרינו ושותקים… ונניח שהם היו מדברים, זה היה משנה משהו? את חושבת שזה משנה לו אם אנחנו מדברים עליו? זה רק אני שזוכר מה שאמרתי לו. אמרתי ואני מצטער שאמרתי, אבל הבן אדם חצה קווים. כולם חשבו ככה. אם עכשיו תשאירי את זה ומישהו ישמע, הוא בטח יחשוב, "ואוו, איך הוא אומר לו דבר כזה רגע לפני?" אבל אם היית שם איתנו אפילו רבע שעה, היית מבינה לבד.

בהתחלה זה הכול היה מצב רוח טוב וצחוקים וסבבה. גם פחד, בטח שגם פחד. אבל בסך הכול, כמו שאומרים, "מורל גבוה". ואז מתחילות לבוא הידיעות, היה גם הסיפור ההוא עם החי"רניקים, זה קרה לא רחוק מאיתנו, וכולם נהיים רציניים, אולי "מקצועיים" זאת המילה הנכונה. והוא ממשיך במשחקים שלו, ועם השיר שלו ששיגע את כולם שם. גם אותי, אני מודה. היו שניים, נועם כהן ואושרי מלמד, שלא יכלו יותר לסבול את זה והשכיבו אותו בכוח על האדמה. הם איימו עליו שיפסיק עם זה. לנועם כהן היה חבר שבדיוק נפצע, חבר ילדות, והוא סיפר לו על החבר הזה לתוך הפנים. וכשהם קמו חשבנו שזהו. אבל אז הוא זרק לנועם שכדאי שישמור על התחת שלו כדי שלא יחזור הביתה עם שני חורים. היה דיבור שצריך לעשות איתו משהו, בטח שהיה, אבל הוא נרגע. עם האיום הכוונה. זה היה פעם אחת וזהו. זה לא היה סיפור של חייל שמאיים. יותר של חייל ששר.

וזה מה שהכי הטריף את כולם. השירה שלו, השיר שלו. הוא כל הזמן חפר, "איך נזכור את כולם? איך נזכור את כולם?" עם זה הוא ממש לא נרגע. עכשיו, בואי נגיד שסבבה שהבן אדם עף על עצמו כאילו הגיע לקלאב מד בזמן שמסביבו נהרגים אנשים. אבל בשיר הזה היה משהו לא מקובל, משהו בלתי נסלח, מטורף. ועוד יותר כשחושבים על זה עכשיו. רונה אומרת שהיתה לו משאלת מוות. שהבן אדם הגיע מראש בשביל לגמור עם החיים. מה אני אגיד לך? אולי היא צודקת.

משגע אותי ששעתיים אחרי זה הכול נרגע. כאילו זהו, הבן אדם הלך, מותר להירגע. אין יותר לחימה, אין יותר אבדות, אפשר ללכת הביתה. הוא הרי היה החלל האחרון שלנו.

בקיצור, היינו צמודים לזחל והוא כבר הפסיק לשחק עם הקנה, והתחיל, יחד עם עוד בחור, בֶּרְקוֹ, גילי ברקוביץ, בחור טוב, הם התחילו תחרות ציטוטים מ"גבעת חלפון". הסרט הזה הוא מחלה אצלנו עוד מהסדיר. עשרות פעמים ראינו אותו. אז הם מחליפים ביניהם, אחד זורק "מר חסון, באתי בקשר לבתךָ של ידךָ," והשני מחזיר, "בקשר ליד זה בסדר. בקשר לשאר החלקים אני צריך לעבור לחליפה," דברים כאלה שכולם מכירים. ברקוֹ היה ליד זחל אחר, אז פחות או יותר כולם שמעו. זה הכניס קצת מצב רוח טוב. דברים רצים לי בראש כמו הקלטות, במיוחד ממה שקרה אחר כך. מה אני אגיד לך, יעלה? אני יושב כאן מתחת לפקאן וכל פעם נזכר במשהו, כאילו הסוף כיסה באבק את כל מה שהיה לפני כן. ובָּשקט הזה כאן, לאט-לאט האבק מתפזר ואני יכול לנסות לעשות קצת סדר ולהבין.

 

הדיבור מתפוגג והמבט של יובל אובד בין הענפים. יעלה כרמלי לא דוחקת בו. היא גם לא מכבה את מכשיר ההקלטה כדי לחסוך את השתיקות. רק מסתכלת מסביבה. נדמה ששוב זיהתה תנועה בחלון הבית. יובל שׂם לב לכך שהוא שוקע אל תוך הקשב שלה. עולה בדעתו שהיא נבחרה והוכשרה במיוחד לזה, אבל שמשהו שם בפנים עייף. מי יודע אילו עוד דברים היא היתה חייבת לשמוע בשבועות האחרונים. הוא רואה אותה מתרוצצת מבית לבית עם מכשיר ההקלטה שלה ומרגיש שהוא מחבב אותה יותר. הוא לא היה רוצה להיות במקומה.

לא יודע למה בדיוק אמרתי את זה. אולי ראיתי איך החיים מביסים אותו. אני כועס על עצמי עכשיו. ויש עוד משהו שאולי יעניין אותך לשמוע. בהתחלה היתה שיחה בין החבר'ה. גם הוא היה בה. דיברנו על מה יקרה אִם, וכל אחד אמר מי יבכה עליו ומה יגידו. עדי דרעי התחיל עם זה. איתו את חייבת לדבר. הוא סיפר על איזה ספר שהוא קרא, משהו על זה שכשאתה נולד כולם צוחקים ואתה בוכה, ובחיים אתה צריך לעשות ככה שבזמן שתמות זה יהיה ההפך – שכולם יבכו ואתה תצחק. פשוט דרעי שינה כיוון בחיים ופתח עסק של מאמן אישי, קואצ'ר. הוא נכנס חזק לעניינים. איך נגיד את זה הכי בעדינות? אכל לנו את הראש. וואלה אכל לנו את הראש שם. לא בקטע רע, מההתלהבות. והאמת שהיה מעניין איתו.

אז אנחנו עוברים אחד-אחד, מי יבכה ומה יגידו, מי יבכה ומה יגידו. גם בצחוק וגם ברצינות. כאילו באמת משהו הולך לקרות, ואנחנו רק לא יודעים למי, מה שיצא נכון בסוף. ויצאו שם דברים. אלישע שווילי, למשל, אמר בצחוק שהכלב שלו יבכה עליו. ואז התברר שכמה שנים הוא ואשתו מנסים להביא ילד לעולם ולא מצליחים. ואצלם בעדה זה לא דבר קל. אל תכניסי את זה. שמשון מאירי אמר שהילדים יבכו עליו פעמיים. בפעם הראשונה בלי להבין, ואחרי שנים הם יבינו, כי יש לו במחסן ארגז תחמושת מלא יומנים שהוא כותב כבר שנים בטפטופים, והילדים בטח יגיעו לזה כשיגדלו. אני קלטתי באותו רגע כמה רונה היא הכול בשבילי. אמרתי שהיא תבכה בלי הרבה דמעות, בשביל לא לגמור את כולם מסביב. ושכל יום היא תסחוב גם בשביל הילדים וגם לזכרי. זה מה שעלה לי בראש באותו רגע.

ובסוף זה באמת היה עניין של כמה מטרים בינינו. רונה אומרת שאני סתם נכנס ללוּפּים עם עצמי, כי מראש זה היה מיועד אליו. היא אומרת שהוא קרא לזה, שהוא הזמין את זה אליו, ככה שבחיים זה לא היה יכול להיות ההפך. מה את אומרת על זה?

 

ברוכין מסתכל לכיוון הבית ויעלה כרמלי מנצלת את הרגע כדי לכתוב משפט ארוך מהרגיל. הוא מציץ לה אל תוך בלוק הכתיבה, האותיות הרצות שלה מתחברות ומצטופפות, כמו בשפה זרה.

אז אנחנו עושים סבב, ומכולם רק הוא לא משתתף, שזה כאילו לא מתאים. ורק כשדרעי לוחץ אותו לקיר הוא אומר שההורים שלו בטוח יבכו, אבל משמחה שהוא סוף-סוף יוצא להם מהבית לתמיד. והגרושה, גם היא תבכה, כי לא יהיה לה למי לנקר את הכבד וממי למצוץ דמֵי זונות. ככה הוא אמר, "דמי זונות". והילדה שלה, הוא לא אמר הילדה שלו, היא תעשה מה שאמא תגיד, כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא. עד שיום אחד היא תפקח עיניים ותשנא אותה, כי גם שנאה אין בעולם כמו שנאה לאמא. אל תתפסי אותי בכל מילה, אבל זה כמעט אחד לאחד. היה לו דיבור כזה שזוכרים. אולי זה חלק מהבעיה איתו. הוא לא ממש דיבר על עצמו חוץ מזה, אבל היה שם משהו מאוד לא בריא. בשנים האחרונות, ממילואים למילואים הבן אדם הזדקן לנו בקפיצות מול העיניים. זה לא רק הלבן שטיפס עליו בקטע מוזר. כמעט במכה הוא העלה עוד איזה עשרה קילו לפחות, זה אחרי הנחה. פעם הוא הגיע למילואים עם כאב שיניים כזה שמישהו היה צריך להקפיץ אותו לעשות עקירה. הבן אדם דעך בצניחה חופשית. אז אולי נכון מה שרונה אומרת.

ואז, באמצע כל הדיבורים, הוא מתחיל לזמזם ולשיר. ומהכול דווקא את שיר הרֵעוּת, אבל בקטע חולני. ויצא לו ה"איך נזכור את כולם" הזה. הוא שינה רק את ה"אך" ל"איך" וזהו, זה לא עזב אותו. התלהב מעצמו וטרף לכולנו את הראש. וזה תוך כדי שיש דיווחים על נפגעים ועל הרוגים. את מבינה למה הכעס?

ציוץ ציפור נשמע מצמרת אחד העצים ויובל ויעלה נפנים יחדיו. "עפרוני," יובל אומר ומוסיף, "עפרוני מצויץ." הם מחליפים רמזי חיוך. דלת הבית נפתחת ורונה מתקרבת עם מגש בידיה. היא מניחה על השולחן קנקן לימונדה קרה, צלחת תמרים ושתי כוסות דקות. כשרונה יוצקת מהלימונדה לכוס של יעלה היא מחייכת אליה ובוחנת את פניה הפשוטות, נטולות האיפור. יעלה מהנהנת ומיטיבה את ישיבתה. בפעם הראשונה היא מניחה את בלוק הכתיבה על השולחן. רונה מתרחקת עם המגש בידה ויעלה מלווה אותה במבטה.

אבל היה גם קטע רציני איתו, באחד הלילות. גם בזכות דרעי. הם התיישבו קרוב אלי. אני קראתי ספר, אבל לא יכולתי שלא לעצור ולהקשיב. דרעי שאל אותו מה שלומו והוא ישר ירה, "הרגת אותי עם השאלה שלך." פשוט דרעי שאל קודם על מה אנחנו הכי גאים בחיים. כל אחד אמר משהו והוא התחמק, זרק שהוא גאה בחבר'ה שלו מהמילואים. אבל בלילה הוא אמר לדרעי שכבר שעות הוא חופר ולא מוצא, שהכול התחרבן לו, אבל הכול. דבר-דבר הוא עבר כדי להראות לדרעי איך הכול התחרבן. מתברר שהוא רצה למצוא מישהי חדשה, אבל עם כל הבלגן ובלי גרוש על התחת זה לא היה לו קל. גם איך שהוא נראה בטח לא ממש עזר.

דרעי ניסה למצוא לו דברים להיות גאה בהם, למשל שהוא עושה מילואים בזמן שאחרים מתחמקים. הוא לא קנה את זה. דרעי ניסה להכניס לו פרופורציות. אמר שהוא עוד צעיר ובריא, ושיש אנשים שממש עכשיו מחוברים למכונות הנשמה בבתי חולים. הוא אמר לו לחשוב על החי"רניקים שנהרגו, שכל אחד מהם היה מתחלף איתו עכשיו בעיניים עצומות ונלחם כמו אריה על החיים האלה. דרעי התחיל לחפור לו עם המשפט שלו, "כשאתה תשתנה – הכול ישתנה בשבילך." זה עוד טחינת מוח של המילואים האלה. הנה, עכשיו יש לך את שני המשפטים הכי חופרים שהיו לנו שם. בסוף, דרעי הזמין אותו להשתתף באיזה כנס, אחרי שהכול יגמר. דרעי אמר לו שיבוא ויתחיל לשנות את הראש, כי הכול בראש, כי הכול נמצא בפנים ולא בחוץ, דברים כאלה, את יודעת. והוא, כמו ילד, שואל, "אתה חושב שזה יכול לעזור?" קרע לי את הלב. ככה, "אתה חושב שזה יכול לעזור?"

כשאני נזכר עכשיו, אני חושב שהשיחה הזאת עם דרעי נתנה לו תקווה. הוא אמר שיגיע לכנס, ואם זה אמיתי הוא ייתן על זה שנה-שנתיים, דבר ראשון לנסות לסגור חובות, ואז לסדר את השיניים ואולי להכיר מישהי חדשה. הכי חשוב היה לו שיהיה לה לב טוב. על זה הוא חזר כמה פעמים. רק שיהיה לה לב טוב. ואז הוא יחזור לחיות חיים של בן אדם. במילים האלה, "חיים של בן אדם."

לא התערבתי, אבל חשבתי לעשות משהו בשבילו. לכמה זמן משהו אצלו השתנה, הכוונה לטובה, אבל כשדרעי יצא לחופשה הוא נפל בחזרה אל עצמו וחזר לשיר שלו, אבל ממש בהגזמה, "איך נזכור את כולם? איך נזכור את כולם? איך נזכור את כולם?"

 

ברוכין תופס את השפה התחתונה ומעסה אותה בשתי אצבעות. יעלה שואפת שאיפה עמוקה ושקטה ומתנתקת להרף כמעט בלתי מורגש. הוא מגיש לה את הצלחת, "תאכלי." היא לוקחת תמר אחד, מחלצת מתוכו את הגרעין ומניחה על שפת הצלחת. העפרוני המצויץ חוזר לצייץ מצמרת העץ.

אבל באמת שלא הכרתי אותו. אני לא יודע אם מישהו הכיר. באמת איך נזכור את כולם? תראי מה זה, אמרתי לך בקיצור, ואיזה מגילה יצאה לנו. אז תני לי רק לסגור לך את המקרה. הוא וברקוֹ היו בַּקטע של החיקויים, והתחיל ויכוח על זיזי טריפּוֹ. ראיתְ את הסרט? זיזי טריפו, הזמרת שמגיעה למחנה, שהיא לא באמת זמרת אלא הבת של מר חסון. אז הם מתווכחים איך סרג'יו קונסטנצה אומר, "מי גילה אותה?" או "מי בנה אותה?" והוא, שהיה אלוף בגבעת חלפון, מתחיל לדקלם "אתה מכיר זמרת מה קוראים אותה זיזי טריפּוֹ?" הקטע הזה, ואנשים מתערבים לו מהצד, מתערבים בקטע טוב. פתאום המטומטם קם ומתחיל לרוץ בין החבר'ה, קופץ ורוקד כמו איזה אינדיאני וקורא, "בּוּלֶה-בּוּלֶה איפה את? בּוּלֶה-בּוּלֶה איפה את?" אנשים צועקים לו לחזור למחסה, והוא "בּוּלֶה-בּוּלֶה איפה את? בּוּלֶה-בּוּלֶה," בּוּם, נחת הפצמ"ר, בול עליו… בדיוק כמו שֶרונה אומרת, הוא מצא את הפצמ"ר שלו והפצמ"ר שלו מצא אותו. וזהו. זה כל הסיפור.

יובל ברוכין בוהה בענפי הפקאן. הוא לא רוצה שהיא תשאל אותו מה היה אחר כך ומה הם עשו עם זה, ומי בכה ומה באמת אמרו. אבל סגן יעלה כרמלי רק שולחת יד מבוהלת אל מכשיר ההקלטה, ובבת אחת פניה מתעננות. יובל חוזר אליה מבין הענפים, עוקב אחריה בדריכות כשהיא חוטפת את המכשיר אל חיקה, ובאצבעות דקיקות ודאוגות לוחצת על הכפתורים הקטנטנים, ובסופו של דבר נרגעת רק כשהיא שומעת את קולו בוקע מתוך המכשיר. יובל שואף שאיפה עמוקה וארוכה ושואל מה היא הולכת לעשות עכשיו עם ההקלטה. יעלה כרמלי מישירה מבט מאוּשש אל תוך עיניו ומסננת, "מה שעשינו בארבעים-ושמונה." היא מתאמצת לכבוש את חיוכה, והוא, במבט מתעורר לחיים, ממהר להחזיר לה, "אין יותר טוב מזה." ושניהם משתדלים לבלוע את הצחוק, ובפעם הראשונה היא באמת נראית כמו יעלה כרמלי. ולרגע שניהם יושבים ביחד ושותקים, עד שהיא קמה ונעמדת על רגליה. יובל מציע לה את מספר הטלפון של עדי דרעי, אבל יעלה אומרת שאין צורך בזה, ומודה לו ופונה לעזוב.

זמן רב אחרי שיעלה כרמלי עוזבת, יובל ברוּכין נותר לשבת תחת עץ הפקאן. מדי פעם רונה מציצה לעברו מן החלון.

כשהגעתי לבריסל התחילו לכתוב בעיתונים שהסוף של החלום האירופי מתקרב. החשדנות גברה וכך גם האלימות בתחבורה הציבורית, שתמיד התחילה כשאחד הנוסעים ביקש מנוסע אחר שינמיך את המוזיקה ב-mp3 או בנייד שלו. יום אחד, הלכתי לראות דירת סטודיו בשכונת איקְסֶל ובדרך חזרה ראיתי שתי חבורות של יותר משלושים צעירים שוברים בקבוקי בירה "ג'וּפּילֶר" על המדרגות מול הבורסה. הם נסוגו עד לדוכן מטוגנים ושם, בבליל של מיונז, קרוּדיטֵה ופריקאנְדֵל, הם התחילו לדמם. בעלי הבית של הדירות שרציתי לשכור לא הפסיקו לשאול אותי שאלות חטטניות; זקן אחד אפילו שאל אותי על תדירות חיי המין שלי והוסיף (בלחישה) אם הבחורות שאני מביא הביתה "מתנהגות בהגיון, זאת אומרת, האם הן דיסקרטיות". כמו כל אחד במצבי, במשך שנים הייתי נתון למסכת אינסופית של שכירות מופקעת ובעלי בית נבזים. למרבה המזל, פגשתי בחורה בשם אלין בארוחת ערב שהוזמנתי אליה. היא היתה שוודית. ליוויתי אותה הביתה אחרי המפגש. המארח אמנם הושיב אותנו יחד כי שנינו מתרגמים, אבל הסיבה שהסתדרנו היתה חוסר העניין הגמור שגילינו ביתר הסועדים. אלין תרגמה את אחת מיצירותיו המוקדמות של מועמד לפרס נובל, משורר מצרי או טורקי; פניתי אליה בלשון של כבוד, כי חשדתי שטרם מלאו לה ארבעים. היא סיפרה לי שהיא מתכננת לחיות תקופה במזרח התיכון והציעה לי לשהות בדירה שלה בינתיים. "מה שקרה בינינו," היא אמרה לי למחרת, בזמן שחיפשתי את הנעליים שלי והיא התכסתה בחלוק, אם כי אחד משדיה עדיין היה חשוף, "לא מקנה לך את הזכות לפנות אלי בלשון של קרבה, כמובן". בלגיה היתה ארץ ללא ממשלה ששרר בה כאוס מעורפל.

בתמורה, אטפל בחתולה – אלין הגישה לי מין טופס בריאות מהווטרינר – ובחשבונות החשמל והמים. בנוסף לכך, התחייבתי לכסות הוצאות ניקיון, כלומר לשלם לטרסיטה, המנקה הפיליפינית, אחת לשבועיים. "אין לה אישור שהייה. אני לא רוצה לגזול ממנה את מעט העבודה שיש לה. היא מאוד נחמדה ומאוד קתולית," אמרה לי אלין בעיניים פעורות, כאילו זה לא נתפס בעיניה, "והיא שולחת את כל הכסף שלה למשפחה שלה ב… מנילה? זאת הבירה של הפיליפינים, לא? בכל מקרה, יש לה מפתח לדירה".

הקדשתי את כל הזמן שלי לעבודות תרגום והקפדתי לא להיות בדירה בימים שטרסיטה באה לנקות, שלוש או ארבע שעות אחרי הצהריים. משום מה הנוכחות שלה גרמה להרגיש לא בנוח, כמו לתת נדבה לקבצן ולהקפיד להסתכל על הפצעים שלו. מעולם לא ניקו לי את הבית וגם לא הייתי יכול להרשות את זה לעצמי. השארתי כמה שטרות על השולחן ויצאתי לסיבוב, לראות מה מציג באַנְסייֵן בֶּלְז'יק או לשבת בספרייה ציבורית שחבורת הולנדים מכרו בה קוקאין מדולל מאחורי האגף של שירה מתורגמת.

מדי פעם קיבלתי מייל מאלין, ששאלה לשלומה של החתולה. החיה אכלה טוב וישנה כל הזמן, אבל עדיין לא הפגינה כלפי שום חיבה. סיפרתי לה על המכתבים שהגיעו מעיריית בריסל ושפתחתי אותם, כפי שסיכמנו מראש. אף על פי שחתמנו על חוזה (הייתי זקוק לכתובת מטעמי עבודה; כך גם גיליתי, ליד תמונת הדרכון שלה, את גילה המדוייק, שלושים ותשע, עשר יותר ממני), העירייה רצתה לוודא שהדיירים בבית הם אלה שמופיעים בחוזה.

"לעת עתה, אל תפתח להם את הדלת," ענתה בקצרה אלין במייל הבא.          

(היא דווקא כן החליטה לפנות אלי בלשון של קרבה).

"את רוצה שלא אצא לרחוב ואסתגר כל היום בדירה?" כתבתי לה.

"הדירה רשומה גם על שם בעלי," היא הסבירה לי במייל הבא. (זה לא הפתיע אותי). "תיאורטית, הוא גר שם אתנו. קוראים לו קֵס. בבקשה תעשה מה שאני מבקשת".

לא עניתי. דמיינתי את בעלה כאחד מאותם גברים מחויטים שממלאים את הברים האפנתיים בימי שישי עם כל מיני עובדים ממשלתיים (ובימי ראשון, קס מבשל מקרוני לבוש במכנסי קורדרוי. והיא תמיד תאהב אותו, לא משנה איפה הוא יהיה).

לא הסתגרתי בדירה של אלין, כמובן, אבל כשהתחילו לצלצל בפעמון, דאגתי. החלטתי להרחיק את שולחן העבודה מהחלונות בסלון. תרגמתי אז סופר פולני מהמאה התשע עשרה, בדרך כלל בלילות, בין עשר לארבע. לפני שהלכתי לישון, הצצתי לחצר הפנימית וראיתי, בחרדה עצומה, את החתולה הולכת בנחת על המעקה של הקומה השלישית. ממרחק של חמישה מטרים, היא קראה עלי תיגר, בלתי ניתנת להשגה.

אבל זה לא פסק. בהתחלה הם צלצלו בצהריים. וכעבור כמה ימים, לפנות ערב, אם כי אז כבר לא הייתי בטוח מי מצלצל, הפקידים של העירייה, מכר כלשהו או, למה לא בעצם, הדוור. בתוך זמן קצר, צלצל הפעמון כל בוקר בין שמונה לתשע, שעה שבה ישנתי. כתבתי לאלין תלונה במייל; היא הבטיחה שהיא תיצור קשר עם העירייה. החלטתי שאעבוד בינתיים בחלק האחורי של הבית, במטבח, שם החלונות פונים לרצפת הלבנים של החצר הפנימית החשוכה.

יום אחד הזזתי הצידה את המחשב והתחלתי לבשל. הרהרתי בנטייה המוזרה של הסופר הפולני לגרום לדמויות שלו לשקוע בהתעלסויות אינסופיות ופתאום, בזמן שאכלתי את ארוחת הבוקר, שמעתי חריקה מהמסדרון בכניסה. חשבתי שאלה הפקידים שמנסים לפרוץ את הדלת. התעשתי וכחכחתי בגרוני פעמיים (כדי לאזור אומץ?). כשניגשתי לדלת ראיתי שתי כפות רגליים קטנות ויחפות ואחריהן גוף נשי זעיר. שכחתי לגמרי איזה יום בשבוע זה. היא נעמדה מול ארגז החול של החתולה והצביעה לעברי באותה יד שבה אחזה זוג נעלי בלט ללא שרוכים. היא התחילה לצחוק, כיסתה את הפה ביד השנייה ואמרה,

"קוראים לי טֶרסיטַה," היא הניחה את הנעליים על הרצפה והושיטה לי יד. היא דיברה באנגלית. "מצחיק, נכון? כן, קוראים לי טרסיטה."

אמרתי לה מי אני. היא לא התייחסה וניגשה למטבח לחפש משהו בכיור שלא הבחנתי בו קודם, כלי שהיה מלא בחומרי ניקוי. היא עשתה העוויה סתומה והביטה בשעון עם לוגו של קוקה קולה שהיה תלוי מעל המיקרוגל. השעה היתה רבע לשתיים. התבוננתי בה בעניין בזמן שחיסלתי את כריך העוף שלי. היא פלטה זעקה:

"רבע שעה."

אחר כך היא הוציאה מהתיק שלה מפית נייר, בננה ובקבוק מים מלא למחצה. בזינוק אחד היא התיישבה על כיסא בצד השני של השולחן. הנחתי שהרגליים שלה לא נוגעות ברצפה.

"את יכולה לקחת מה שבא לך מהמקרר," הצעתי לה. "משקה קל, בירה, יוגורט… יש לי גם תה," שום דבר מזה לא היה נכון.

"מספיק לי בננה. אני אוהבת לאכול בננה אחרי הצהריים," היא אמרה לי.

הוצאתי מהמגירה סכין ומזלג וחתכתי את מה שנשאר מהכריך לחתיכות:

"הרבה עבודה?" שאלתי.

"הרבה עבודה, מעט עבודה… הרבה עבודה, מעט עבודה," היא ענתה בחיוך, בקול המתנגן שלה.

קמתי לקחת תפוח והתחלתי לקלף אותו.

"יכול להיות שאלין תחזור בשבוע הבא," אמרתי.

"נחמדה. הו, היא כל כך נחמדה גברת אלין…" היא לגמה מהמים והביטה בחתולה, שזה עתה נכנסה למטבח בעקבות ההמולה. החיה קימרה את גבה ונפנפה בזנב בקדחתנות, כאילו מחשמלים אותה באזור פי הטבעת. פתאום היא ניתרה והתיישבה לי על הברכיים. חשבתי שהחתולה תוקפת אותי; אבל לא, היא פשוט ישבה בלי לזוז והשעינה את הלסת שלה בקצה השולחן. טרסיטה גמרה את הבננה והתחילה למחוא כפיים.

"זאת הפעם הראשונה," ניסיתי להסביר לה. "עד עכשיו היא אף פעם לא…"

"אתה אוהב חתולים?" היא שאלה אותי, מוחה מפניה דמעות של שמחה.

"הם יודעים ללוות את האדם, אבל הם גם עצמאיים מאוד." כאן נגמר הידע שלי על אודות החיה הזאת.

"אכפת לך שאעשן?"

היא הדליקה סיגריה והביטה בי, בזמן שעטף אותי ענן סמיך של עשן חשיש.

"טבקי משוגעקי," אמרתי בחיוך.

"מה?"

"את אוהבת חתולים?"

"לא, לא, לא," היא ענתה לי בהעוויה של גועל. "הם מלוכלכים והם עושים פיפי בכל מקום." בזמן שהדגימה בתנועות זרוע את האמירה "בכל מקום", היא פיזרה את האפר של הג'וינט על השולחן.

היא קפצה מהכיסא לקחת כוס של בירה "שוף" והשתמשה בה בתור מאפרה. היו לה את הרגליים הכי קטנות שראיתי בחיים שלי.

"אתה תמיד אוכל לבד?" היא שאלה אותי.

"לבד?"

"אתה, לבד. או אתה והחתולה, או אתה והוא," היא אמרה והצביעה על המחשב בלי לגעת בו, כאילו מדובר בחומר נפץ.

"כן."

היא הוציאה לשון לחתולה וחייכה אלי:

"לא טוב לגבר לאכול לבד. זה לא בריא."

"אני אוהב את זה," עניתי מוכנית, "אני אוהב את השקט."

"אבל מי שאוכל לבד נעשה ממורמר וקשוח," היא שאפה שאיפה ארוכה וכיבתה את הג'וינט בתחתית הכוס. "אוכל צריך לכבד."

"מי אמר?" שאלתי אותה.

היא שתקה וכעבור זמן מה הכריזה:

"השעה שתיים! לעבודה!"

היא נעלה את נעלי הבלט שלה והתחילה להתרוצץ בכל הבית. היא מילאה שני דליים במים חמים ונעלמה לתוך השירותים ואחר כך מאחורי הדלתות של הסלון. מבעד לזגוגיות העמומות נראו התנועות של טרסיטה כאילו הן עשויות אֶתֶר. המשכתי לעבוד על התרגום שלי: נתקעתי בתיאור של מין בית חלומות שמופיע ביצירה של הסופר הפולני. עיירת גבול, חודש פברואר. הכול עטוף בתכריך של שלג. בעיירה מתמקמת גברת רוסייה בשם נטליה, גולאנובה הוא שם נעוריה. היא מגייסת כמה גברים מובטלים ומורה להם לנקות חנות להשכרה; הם התושבים היחידים בעיירה שאין להם עבודה: קבצנים, חבורה של פינים – שאף אחד לא יודע מאיפה הם צצו – וכמה חולים בסרטן ריאות. יתר התושבים נמצאים כל היום במכרה. ערב אחד, שני כורים שיכורים תולים שלט על הקיר הנקי והמשופץ: בית החלומות של נטליה גולאנובה. שריקות, מחיאות כפיים, השתוממות. מסתובבות שמועות שאותה גלאנובה היא בעלת קול צרוד, מבינה ברפואה ומסוגלת לשלוט במזג האוויר. די בשמועות הללו כדי שכורים אחדים ילפתו את המפשעה במחשבה על העונג הממשמש ובא. אף על פי כן, בחדרים של "בית החלומות של נטליה גולאנובה" (כולם חדרים ליחיד), הכניסה לנשים אסורה. המיטות חדישות ומגיעות הישר מסנט פטרבורג, מנוחה מובטחת, כפי שמכריז השלט שתלוי מעל דלת הכניסה. ואכן, מדובר במנוחה מיוחדת מאוד: הפועלים מתנועעים על מין תחבושת לחה ואוורירית. עוד לא עברו חודשיים וכבר הגברים נפגשים בכל יום ראשון בבית החלומות של נטליה גולאנובה. הם יושבים במרפסת ומספרים זה לזה על החלומות שלהם, שרובם מסתכמים בהתעלסויות ארוכות שבהן גופה הגמיש של נטליה משמש למספר כלי לפירוש גורלן של האימפריה הרוסית ופולין, בהתאם לתאוריות הפסיכו-פיזיולוגיות שבאופנה.

נזכרתי שחלמתי על אלין. לא זכרתי את הפרטים המדוייקים. וזה תמיד גורם לאי שביעות רצון.

פתאום טרסיטה הופיעה במטבח. ידה השמאלית היתה עטופה בכפפת פלסטיק ורודה, ואצבעותיה השמנמנות נראו כמו איברי מין של בעלי מום. היא הביטה בי כאילו היא משגיחה על ילד חולה שמשחק עם רימון:

"את צריכה משהו?" שאלתי.

"הדלת," היא אמרה. "מצלצלים בדלת."

המחשבות שלי קפאו לרגע. "מי שאוכל לבד נעשה ממורמר וקשוח," חזרתי ביני לבין עצמי.

"אנחנו לא פותחים," כללתי אותה בלי לשים לב.

"אתה רוצה שאני אפתח?"

"אם תעשי את זה, אנחנו נהיה בבעיה רצינית."

הסברתי לה את העניין עם המכתבים, הפקידים, והפיקוח של העירייה. היא מיד נסוגה שני צעדים והתמקמה מתחת לדוד המים. היא הניחה את האגודל על השפתיים וחשבה מה לעשות או איך להגיב למצב. היא היתה יחפה.

מילאתי מים בכוס והגשתי לה. היא שתתה והביטה קדימה, כאילו שעיניה יבשות או שהיא סובלת מפעילות יתר של בלוטת התריס. היא אמרה: "זה לא מוצא חן בעיני," ויותר לא הרחיבה.

נשמע גל שני של צלצולים בדלת.

"אני יכול לבקש ממך אחת מהסיגריות האלה, טרסיטה?"

הדלקתי את הג'וינט. אחרי ששאפתי כמה שאיפות, חטפה לי אותו טריסטה מהיד ושאפה ארוכות, מצמידה את המרפקים לצלעות.

"את יכולה להישאר פה כמה זמן שאת רוצה, אם זה מרגיע אותך."

"אלין מרשה?" היא שאלה בבוז וכיבתה את הג'וינט שהרגע הדלקנו, צוברת את כל הטינה שבעולם נגדי. "מה אתה עושה פה בכלל?"

ניגשתי להרגיע אותה. עטפתי אותה בזרועי וניסיתי לשדר לה חיבה ואמון. להראות לה שאני ראוי לבית הזה. בת כמה טרסיטה: שלושים וחמש, חמישים וחמש? יש לה ילדים? התחלתי לשנוא את אלין ולדמיין את הנושא של המייל שבו אודיע לה שאני מסרב לשאת בהוצאות הניקיון.

"הוא כל כך נחמד, מר קס…" בפיה, השם שלו נשמע כמו המילה "קיטש". "אתה מכיר אותו? מדי פעם הוא מטלפן אלי ואנחנו מדברים."

זהו נמאס לי. קיבלתי החלטה:

"זה מספיק להיום, ואין לך מה לדאוג לגבי הכסף," הוצאתי שני שטרות מהארנק. "את יכולה להישאר כמה זמן שאת רוצה, אף אחד לא יפריע לך כאן."

היא חמקה מהמטבח והסתגרה בשירותים עם התיק שלה. השתרר שקט. בינתיים, נתתי אוכל לחתולה. אחר כך דפקתי על דלת השירותים, מבוהל. היא פתחה בלי להביט בי, לבושה בבגדי רחוב, נעליים לרגליה וסרט מנצנץ בשיערה. פניה היו סמוקות, כאילו הרגע הגיחה מהמלתחות של מועדון טניס מפורסם. היא לקחה את הכסף שהנחתי על השולחן במטבח והסתירה אותו מתחת לחולצה.

"תלווה אותי," היא הורתה לי בנימה סמכותית.

הלכתי בעקבותיה לדלת הכניסה. בתנועת יד, היא הורתה לי לפתוח את הדלת וצייתי. אחר כך היא ביקשה ממני שאלך לצומת ואבדוק אם יש באזור פקיד של העירייה. יצאתי לרחוב והלכתי עד לתחנת הרכבת התחתית, אחר כך הסתובבתי חזרה. מול הבניין שלנו, בכיכר קטנה שבה שכנה הקונסוליה של מדינה אסייתית שזה עתה זכתה בעצמאות, כומר אחד התעמת עם קבצן שחור על גלגיליות שהסתובב סביב עצמו. נראה שעומד לפרוץ ביניהם ריב, אבל אז הכומר הבחין בנו.

טרסיטה אמרה שהיא רוצה לשאול אותי משהו. היא ישבה על המדרכה.

"אתה לא מתבייש?"

רציתי לשאול אותה על מה היא וקס מדברים. לא היה זמן. כשעמדתי לחקור אותה על אודות השיחות בינה ובין בעלה של אלין – אם היא קוראת לו בקלפים או מנחיתה עליו דרישה מסוג כלשהו – היא הרימה את התיק הזול שלה, הפנתה את גבה לכיכר והלכה במעלה הרחוב בצעד מהיר ובצמוד לקיר. כשנבלעה במורד המדרגות הנעות של תחנת הרכבת התחתית, הבטתי אחורה וראיתי את הכומר ואת הקבצן השחור ניגשים אלי. כשהתקרבו, הבנתי שהכומר גם הוא קבצן, עטוף בגלימה מרופטת, כמו בפרודיה בסגנון פוסט-פאנק. הם התחילו לרוץ, אז מיהרתי בגמלוניות לעבר הדלת, נכנסתי פנימה ונעלתי במפתח. בתוך כמה שניות הם שוב צלצלו בפעמון. הרמתי את השפופרת של האינטרקום והשארתי אותה תלויה, מקשיב בריכוז להמולה המתכתית שעלתה מהרחוב. אחד מהקבצנים אמר "בּוּ!" (כאילו הוא מנסה להפחיד ילד נכה) וגיהק. כעבור כמה שניות, הקבצנים פרצו בצחוק. נראה שהם מתרחקים, כמו כל מה שהיה לי חשוב בתקופה ההיא, תקופה של בדידות ממורמרת וקשוחה.         

למה אנחנו לא הולכים למיקֶה, לרוברט או לקְנוֹזִי? כי החבר׳ה אומרים שלמיקה, לרוברט ולקנוזי אין זמן היום, ואין ברירה, אנחנו מוכרחים שוב לעלות אליו, מוכרחים שוב להיכנס למאורה המעופשת של ואטאן בקומה העשירית, שיש בה ריח של כלב, למרות שאין לו כלב בכלל, והתריסים בה תמיד מוגפים, נעים זה בטח לא. הוא יושב ליד השולחן ושוקל את הגראס במאזני היד המצחיקים שלו, ואז הוא מוסיף עוד קצת גראס ושוקל שוב, ואפשר רק לקוות שהוא לא יתחיל שוב לצטט שירים בפרסית. מצד שני, מה זה בעצם משנה, הרי הוא בלאו הכי תכף יתחיל לדבר. ואנחנו גם יודעים בדיוק מה הולך לבוא, הסיפור עם שבבי העץ שתקעו לדוד שלו מתחת לציפורניים, והסיפור עם הביצה החמה שתקעו לדוד שלו מאחורה. ואז הוא מהנהן פתאום, כאילו עוד רגע תבוא בדיחה, אבל הוא רק מספר לנו שאבא שלו היה בנאדם אמיץ מאוד, בדיוק כמו שהוא, ואטאן, הוא בנאדם אמיץ מאוד, והוא שוקל ושוקל ומספר לנו על העלונים שנתנו לו לחלק בבית הספר, אבל הוא כבר סיפר את זה אלף פעם. כבר אלף פעם הוא צייר לנו את הסמל עם גדר התיל ופרח הציפורן, ועכשיו הוא שואל אם אנחנו רוצים שיצייר לנו את סמל המפלגה הקומוניסטית. אנחנו שואלים בחזרה אם הוא זוכר את הציור של אתמול, אבל הוא לא מקשיב לנו בכלל. עכשיו הוא מתאר את סרט הקולנוע שראה כשירו באבא שלו, ואנחנו מכירים את זה לפרטי פרטים, ומכירים גם את ההרגשה הפתאומית שגרמה לו לעזוב את הקולנוע, אנחנו יודעים שאבא שלו דימם למוות ושהוא היה בנאדם אמיץ, רק לפני שתי דקות הוא הזכיר את זה. אנחנו אומרים: אנחנו צריכים ללכת למסיבה, ואטאן, אין לנו הרבה זמן.

הוא שואל אם אנחנו רוצים תה.

והוא מכין לנו תה ומדבר על נשים, וכמעט אפשר לחשוב שעכשיו יהיה בסדר, אבל אנחנו כבר רואים לאן זה מוביל, אל הדודות שלו מהים הכספי שהוא הסתתר אצלן עם האבא המת שלו, אלו באמת היו נשים, אנחנו כבר יודעים, עשר נשים שמנות, וכולן היכו בידיהן על הראש מרוב צער.

ואז ואטאן צוחק.

ואטאן צוחק לבד, לעצמו, בזמן שהוא מביא את התה ואז שוב מתחיל לתאר איך אבא שלו שכב במרתף רחוץ ומאופר, ואיך קברו אותו אחר כך בגינה, אנחנו כבר מכירים את זה בעל פה. אנחנו אומרים: ואטאן, קברת את אבא שלך ואז הסתובבת בים הכספי, שבו הנשים יורדות למים מכוסות, ופגשת את אַסְפָאֶל הקטנה, שהייתה שונה מכולן עם השיער הקצר שלה. הלכת אחריה דרך השדות, על פני עצי רימון וגרוטאות של מקררים, והיא הייתה כמעט כמו נער והתיישבה על חומות, והנשיקות שלה היו כמו נשיכות. אבל אתה חושב שאנחנו באמת רוצים לשמוע את כל זה שוב פעם, ואטאן? אתה חושב שאנחנו רוצים לשמוע שוב פעם איך היא נעלמה פתאום ואיך השוטרים באו ובעטו לך בבטן כי הם ראו אתכם? ואיך חשבת שיתלו אותך על מנוף בחצר הגרוטאות, ואיך השוטרים בסוף הלכו משם ולא תלו אותך על מנוף, ואיך אספאל יצאה מתוך אחד המקררים וצחקה כאילו היא לא פחדה בכלל? לא, ואטאן, אנחנו לא רוצים לשמוע את זה שוב פעם, בטח שלא בפעם האלף, ולמה אתה מביא עכשיו עלי גפן ממולאים ומספר שוב את אותה בדיחה ישנה וקורא לעלי הגפן ״התחתונים של חווה״? פשוט תשקול את הגראס, ואטאן, תשקול את הגראס.

וְואטאן שוקל ושותק ואז הוא אומר: המלחמה, ואנחנו אומרים: לא, ואטאן, עזוב את המלחמה עכשיו, תשקול את הגראס, כי מה, אנחנו לא יודעים? אנחנו לא יודעים שגייסו אותך וערקת והיית צריך לחכות למבריחים שלושה ימים בתוך מערה? מה, אנחנו לא יודעים שאספאל באה ורצתה לברוח איתך, למרות שהמבריחים התנגדו, ושאחר כך המבריחים בכל זאת הסכימו כי היא שלפה כסף מהכיס? ושכל המבריחים קראו לעצמם  ״עלי״, מה, את זה אנחנו לא יודעים? אנחנו לא יודעים שרכבתם אז על סוסים דרך ההרים ושלא יכולת לראות יותר כלום מרוב שלג? אנחנו אומרים: כן, ואטאן, אנחנו בהחלט יודעים את כל זה, כבר רכבנו איתך אלף פעם דרך ההרים וכבר אלף פעם שאלנו את עצמנו יחד איתך, אם הסוס הולך קדימה או אחורה ואם אנחנו כבר בעבר השני. ראינו את השלג הכחלחל ואת המנופים ואת גדר התיל, שבכלל לא היו ממשיים, ואנחנו יודעים שהעלי הכי חזק היכה אותך, ואטאן, כי היית תשוש כל כך. ראינו את המסוקים שחגו מעל הכפרים בהרים, ואיך נאלצתם להתחבא בין העזים, ואיך נגעת בעמוד הגבול לטורקיה שלוש פעמים כדי להשתכנע שאתה לא מדמיין. אנחנו יכולים לספר את זה מתוך שינה, ואטאן: הייתם עשרים איראנים והתחבאתם בתוך משאית, מאחורי שטיחים, ולחברה שלך ירד דם מהאגודל, והיא ביקשה שתנשק אותו ורצתה לשמוע כל הזמן כמה אתה אוהב אותה, אבל לך כבר לא היה כוח לזה. ומישהו הפיל את המְכל שלתוכו הייתם משתינים, זה היה מניף המשקולות מזָהֶדאן, ואתה בקושי יכולת לסבול אותו כי הוא רק הראה כל הזמן את הכתבה מהעיתון עם התמונה שלו והיה מדבר בקול רם מאוד על הפרסים שזכה בהם, גם כשעצרתם בתחנות דלק, ששם אסור היה לדבר בשום אופן, ידעת את זה? תן לנו לספר לך, ואטאן, כי אנחנו יודעים הכול בדיוק! אספאל נצמדה אליך כל כך עד שבקושי יכולת לנשום, ואז היה חור ביריעה ושוב ראית בפעם הראשונה בתים, ואטאן, גם אנחנו רואים אותם.

אההה, ואטאן אומר, בסדר, בסדר, הבנתי, אבל אולי תרצו ביצה חמה? אולי תרצו שאדחף לכם מאחורה ביצה חמה כמו שעשו לדוד שלי? והוא קם ומעמיד פנים כאילו הוא מתכוון ללכת לבשל ביצה, אבל אז הוא מרים גבה, ואנחנו אמורים להבין שזה היה בצחוק, ואנחנו מחייכים עכשיו כולנו ביחד, כן, אנחנו ממש כמעט מחייכים עכשיו, אבל בעצם אנחנו לא באמת מחייכים, אלא אומרים: ואטאן, תעשה טובה, תשקול את הגראס. והוא שוקל את הגראס, אבל הדיבור פשוט נשפך ממנו, הוא יוצא מהשפה התחתונה שלו. יש הרי משהו שהוא עוד לא סיפר לנו: איך הוא חטף פריחה כזאת שהוא היה מוכרח לגרד לעצמו את החזה במזלג עד זוב דם, זה היה כשהם כבר היו באיסטנבול, אספאל והוא, כל החורף הם גרו בחדרון זעיר והיו צריכים לחכות שם לַדרכונים. והוא היה צריך לגדל זקן, ולגלח אותו רק לפני הצילום, כי אז העור מתחתיו יוצא בהיר וחלק, והוא היה נראה צעיר יותר, אבל הייתה לו פריחה גם בזקן וכל הגוף שלו היה עקצוץ אחד גדול. ואז אספאל השתמשה בארון להבעיר אש לחימום, למרות שעלי אמר שאסור להשתמש בארון להבעיר אש לחימום, ואיך שהם רבו ואיך שהוא רצה לשכב איתה, ואיך שהיא רצתה לשכב איתו רק אם הוא אוהב אותה, ואיך הוא לא יכול היה להגיד שהוא אוהב אותה. ושנגיד לו אנחנו, איך אפשר לאהוב מישהו באמת כשהתריסים כל הזמן מוגפים, וכשעלי מביא לחם רק מדי פעם, וכשהסחת הדעת היחידה היא הטלוויזיה הטורקית שמשדרת רק בין שש לתשע, וגם אז בעיקר סרטים רומנטיים שאתה לא מבין מהם כלום, רק ראבאבאבאבאב, שכנראה אומר ״אני אוהב אותך״. אבל איך אפשר לאהוב ככה מישהו, שנגיד לו. כשעלי הבוס מופיע עם הצלם ועם שתי בחורות ומתנהג כאילו הוא מלך במעיל הפרווה שלו, כשהוא תופס לאספאל בשדיים הכמעט לא קיימים שלה, וכשאספאל בכל זאת מחייכת בחביבות כי היא רוצה עצים לבעירה. וכשעלי הבוס אומר שהם לא משתמשים במספיק סְפּירְט ושאיראנים לא יודעים להבעיר אש, וכשהוא רוצה להדגים להם איך מדליקים את התנור. וזה בעצם מצחיק, אומר ואטאן, אנחנו לא חושבים שזה מצחיק? איך שעלי הבוס התיז ספירט לתוך התנור וזרק לתוכו גפרור ואז נשמע פיצוץ, וענן ענקי של אפר צבע את כל החדר בשחור. אבל זה שעלי הבוס נעלם אחר כך כעונש על הטמטום של עצמו והופיע עם הדרכונים שלהם רק אחרי שישה שבועות, זה לא ממש מצחיק, אבל בעצם הוא בכלל לא רוצה לספר לנו את זה, הוא הרי לא רוצה לנג׳ס. הוא גם לא רוצה לספר איך עלי הבוס המשיך לעשות ממנו צחוק ואמר לו שיגיד בשדה התעופה שהוא פגוע מוח ורוצה לעבור ניתוח בגרמניה. ושהוא באמת אמר את זה בשדה התעופה, ושהוא טס לגרמניה בתור טורקי ושעכשיו קראו לו עמיר חוּשאנְג ראבארזארֶה, למרות שזה מצחיק. אבל הוא לא רוצה לספר לנו את זה, וגם לא שהשוטר בדלפק שיפשף את התמונה של אספאל והבין שזאת לא התמונה המקורית, ושהוא, ואטאן, לא יכול היה לעזור לה ורק בהה באצבעות של השוטר, ואז ניסה להגיד משהו על מזג האוויר, אבל היא כבר הסתלקה ונעלמה לתמיד. והוא גם לא רוצה לספר לנו שפתאום הוא דווקא כן ממש אהב אותה, אלא אם אנחנו כן רוצים לשמוע את זה.

ואנחנו אומרים: בעיקרון, ממש לא, האמת, במיוחד כי אנחנו כבר יכולים לדקלם את זה מתוך שינה, ואטאן, פשוט תשקול עכשיו את הגראס! והוא שוקל את הגראס ואומר: אוף, המשקל הזה דפוק, אני אתן לכם בחינם! או, אלה מילים, ואנחנו מודים לו. אנחנו קמים לצאת סוף סוף למסיבה, וְואטאן עוד שואל, כמובן, אם הוא יכול להצטרף. אבל אנחנו אומרים: לצערנו אי אפשר, ואטאן, זו מסיבה פרטית, מצטערים, אתה בטח מבין את זה? והוא אומר שהוא מבין, אבל אז הוא בכל זאת בא איתנו, כי הוא רוצה ללכת לקיוסק, זה הרי באותו כיוון, אבל אחרי שנפרדנו בקיוסק אנחנו שמים לב שהוא ממשיך ללכת אחרינו. בכל פעם שאנחנו מסתובבים, הוא מסתתר בצל, וכשאנחנו מגיעים בסוף למסיבה, יש לנו הרגשה ממש משונה. לפני הבית מחכות הבחורות שביקשו שנביא להן גראס, הן מסתכלות עלינו, אבל נראה שהן בכלל לא מתעניינות בנו, בעצם הן רק זוקרות את ראשן ושואלות: מה זה שם אחריכם?

ואנחנו אומרים: זה ואטאן, אנחנו קונים ממנו גראס.


*Andreas Stichmann, 2013 ©

היא נזכרה בלילה ההוא בגלל המתנות. בכל פעם שהם רבו והוא העיף אותה מהבית, הוא היה מכריח אותה להחזיר את המתנות שקנה לה. במיוחד את המגפיים, מתנת יום ההולדת הראשונה. והיא נזכרה בזה גם כי באותו לילה, לפני שאיוואן התבצר במרפסת, הוא זרק את אחד המגפיים מהחלון, וכי למחרת בבוקר, כשצלצלו בדלת והוא חשב שזו משטרת ההגירה שבאה לחפש אותו, אחד השכנים הושיט לה מגף אדום, ארוך, שנראה כמו גרב של חג המולד שתולים על האח וממלאים בממתקים. "זה שלך?" שאל האיש והרים את המגף, החזיק אותו רק בשתי אצבעות כאילו אפילו המגע המינימלי הזה יכול להדביק אותו בשיגעון. היא הודתה לו. היא בכלל לא זכרה מתי הוא פתח את החלון בסלון. אחר כך, כשהלכה לסופרמרקט, מצאה חזייה תלויה בחשאי על גדר הבניין. חזייה לבנה, רטובה מהשלג האחרון שירד.

השמיכה שהייתה על השולחן עכשיו אמנם לא הייתה ממש מתנה, אבל היא בכל זאת נזכרה בלילה ההוא וניסתה לשחזר את המריבה. כולן התחילו פחות או יותר אותו דבר, אבל לא נגמרו באותו אופן. היא ראתה את עצמה, או נכון יותר שמעה את עצמה צועקת דרך דלת הזכוכית של המרפסת:

"הוא נראה לאחרונה רץ ערום ברחוב ורודף אחרי מכוניות. הוא לא רצה להתאבד, אבל בסוף הוא מת. דלקת ריאות ודום לב. די כבר, איוואן, תיכנס. דלקת ריאות זה לא צחוק!"

הוא מרים אצבע לרקה ועושה סימן שהיא משוגעת. לרגע היא חושבת שזה נכון, שהיא לא יכולה להיות שפויה אם כבר חודשים היא חיה עם מזוודה ארוזה ליד הדלת, אם עלתה וירדה במדרגות אינספור פעמים שלוש קומות עם המזוודה המכילה את כל רכושה (שקר: שתי מזוודות מכילות את כל רכושה; בשנייה היא שמה את הדברים החשובים פחות, אלה שלא יכאב לה להשאיר מאחור אם הוא יעיף אותה שוב, או אם שוב ישבור, ירסק וירמוס את כל מה שייתקל בו בזמן שהוא צועק שכל בורג בבית הזה שייך לו כי הוא הרוויח אותו בזכות הכישרון שלו. "כישרון" היא  המילה האהובה עליו. כישרון ו"בינוני". לו יש כישרון, היא בינונית), היא לא יכולה להיות שפויה, לא, אם היא כבר גררה את המזוודה הזו אינספור פעמים על המדרכה המכוסה שלג, בין שלוליות שחורות של בוץ ושל טינופת נוזלית שניתזות על המכוניות. השלג אחרי השלג; מה שקורה כשטוהר מתלכלך, מתקלקל. ואולי הכול נגמר ככה – ניתז ונרמס? לפני לא יותר משבוע היא ירדה את שלוש הקומות עם המזוודה, גררה אותה עד הרכבת התחתית – גם שם יש מדרגות – התיישבה על ספסל המתכת והניחה לשלוש או ארבע רכבות לעבור, והקור של הספסל התחיל לחדור מבעד למעיל העור והיא עדיין בכתה, לא מעצב, רק מזעם על כך שהעיניים שלה מתעקשות להביט אל הגשר, לחכות שהוא יבוא לחפש אותה. אני סופרת עד עשר והולכת. אבל אחר כך היא ספרה עד עשרים, הציצה שוב במחוגים הזוהרים של השעון ונתנה לעוד רכבת לעבור, האחרונה, כי כבר התחיל להחשיך והיא איבדה תחושה בלחייה ברוח הקפואה.

בסוף היא תמיד עלתה על איזו רכבת. היא לקחה מלון ללילה או נסעה הלוך ושוב – כל המסלול  היה שעה ורבע – וחזרה הביתה. הוא לא פתח לה מיד, אלא אמר לה "לכי מפה" עד שנמאס לה להגיד שאין לה לאן ללכת והיא אמרה לו בבקשה. פעמים אחרות פתח לה שיכור ועירום, לפעמים כרסם צ'ילי אדום, כזה שמרדים את הפה. אם ניסתה לקחת ממנו את הבקבוק הוא היה שולף סכין, אבל לא כמו פושע, לא, בלי להתכוון באמת: הוא היה מנופף בו לעברה ברישול ואומר לה שזה הבית שלו ושבבית שלו זכותו לשתות כמה ויסקי שמתחשק לו.

הוא צודק, אני משוגעת. ואז היא נזכרת שהוא זה שעירום במרפסת והטמפרטורה בחוץ היא חמש מעלות מתחת לאפס. היא עומדת מעבר לדלת עם שמיכת פוך ביד, ומראה לו אותה כאילו מדובר בכנפיים אווריריות של מלאך. הוא מניד את הראש בשלילה, מושך את הידית, צועק:

"מתחשק לי לחטוף דלקת ריאות!"

היא מאיימת שתלך. היא יודעת שהוא עומד יחף על שכבה דקה וחלקלקה של קרח, שלג שהתקשה ולא יפשיר עד בוא האביב. כשהוא סוף כל סוף פותח את הדלת היא משליכה עליו מיד את השמיכה, כמו על אדם שעולה בלהבות. היא עוטפת אותו והוא נותן לה להוביל אותו למיטה. הוא רועד. העור שלו אדום, לא לבן כמו שאפשר לצפות, אלא אדום ויבש. אתה מטורף, איוואן, היא אומרת שוב בזמן שהיא נועלת את החלון ומנסה להיזכר איך הם הגיעו למצב הזה, שהוא עירום במרפסת והיא שוב מרגישה שהיא צריכה להגן עליו. הסופרת הצרפתייה. לא? הוא אמר שדו-מיניות היא טמטום אופנתי. שעכשיו כל הבחורות בקטע של בנות. צורת הדיבור שלו עצבנה אותה והוא ידע בדיוק באילו מילים לבחור כדי להצית מריבה חדשה. לעתים קרובות הוויכוחים שלהם התחילו מדקויות של שפה – כל הפמיניסטיות מרירות – אבל במהרה הפכו להתקפה אישית עליה: "את מעמידה פנים שאת מודרנית, אבל גבר ואישה הם לא אותו דבר".

ודווקא היום הזה התחיל טוב. היא חזרה מההליכה בפארק במצב רוח טוב; הוא חיכה לה עם ארוחת הצהריים; שניהם התרגשו יחד מהסרט התיעודי על מטוס הפולקי;1 הם חידדו את העפרונות וסידרו אותם על שולחן הכתיבה. בסוף מה זה חשוב אם היא צודקת, למה היא כל כך נלחמת לשנות אותו אם הם יכולים להיות שמחים ככה, לאכול מנגו ושוקולד בלגי על הספה, הוא בלי חולצה והיא נשענת על החזה שלו, נושמת את הריח החמוץ הזה שיש בו משהו לא נעים, אבל הוא מוחשי כל כך שהיה יכול להתקיים גם מחוצה לו, כמו הנעליים או הבגדים שלו. בכל אופן, היא לא הצליחה להתאפק: היא ציטטה את הסופרת הצרפתית הדו-מינית מאלף תשע מאות ומשהו. הוא אמר שגם היא מטומטמת. אבל קראת אותה? לא, הוא לא צריך לקרוא אותה כדי לדעת שהיא מטומטמת. מטומטמת ובינונית כמו החבר שלך לשעבר, וכמו החבר שלך הזה שמת. והדרך מכאן לחפצים שבורים, קללות ומזוודה במדרגות היתה קצרה מאוד.

איוואן, מתחת לשמיכה, מבקש ממנה שתסגור את הווילון. הוא כבר לא רועד, אבל הקול שלו נבלע בכריות.

"מָלֶה, את שלי, נכון?"

היא אומרת לו שכן והולכת לחלון.

"אנחנו אף פעם לא נפרד, כי את שלי, נכון?"

היא עוצרת רגע לפני שהיא סוגרת את הווילון ומסתכלת החוצה. שוב יש לשמיים הזוהר המלוכלך הזה של החורפים בצפון.

"יורד שלג," היא אומרת ונשארת שם, בגבה אליו, מחפשת בעיניה את הפתיתים הקלושים שאפשר לראות רק על רקע האור, מתחת לפנסי הרחוב.

כנסיה בארוקית בכיכר מרכזית בעיר פרובינציאלית. זהה למיליון כיכרות אחרות בדרום. בצפון של הדרום, צריך לומר. עכשיו הם כבר לא גרים ביבשת אחרת, הם אפילו לא גרים ביחד. עכשיו היא יושבת בחצר של איזה בר, הלילה כבר ירד, הכוכבים חגים מעבר למגדל הכנסייה, ואולי בגלל זה היא חושבת על השלג. כי בלילות בלי רוח השלג הכבד לא יורד, הוא כאילו מגיח מהאוויר ונשאר תלוי, כמו כוכבי הקיץ האלה.

נדמה לה שהמלצר הסתכל עליה בצורה מוזרה כשרשם את ההזמנה. בצורה מוזרה – ברחמים? אישה שפרק היד שלה חבוש, פניה יבשים אבל עקבות הבכי ניכרים בהם, הזרוע שלה חבולה. בגלל זה הוא הסתכל עליה, או סתם כי היא אישה ששותה בירה לבדה? מהשולחנות הסמוכים שמעה צחוק, מישהו דיבר על משחק כדורגל: מדי פעם עברה במהירות קבוצה עם סרטי ראש מעוטרים בנוצות ותופים. מכונית שחורה שנראתה כמעט כמו מכונית הלוויות עצרה בחזית, ושלוש כלות ירדו ממנה. שתיים בשמלות לבנות תפוחות ובארוקיות ממש כמו כרכובי הכנסייה; השלישית בשמלה סגולה. הכול סגול – השמלה, הנזר, הנעליים עם בטנת הסאטן. צ'רטר של כלות, היא חשבה. היא לא קינאה בהן, גם לא ריחמה עליהן. היא כן שמה לב שהיא חושבת: בשביל מה. בשביל מה כל זה? אבל אולי המחשבה הזו הייתה מכוונת רק לנעלי העקב ולשמלות המכוערות, השכורות קרוב לוודאי, לבזבוז הזה של תמונות וחלומות. היא הביטה במנה שלה, המוכתמת ברוטב לבן. התווית של הבקבוק נרטבה והיא כמעט יכלה להסיר אותה בשלמותה. היא רצתה להזמין עוד בירה אבל פחדה מהמבט של המלצר. וגם כאבה לה היד, במקום שאיוואן אחז בה כדי לגרור אותה החוצה מהבית. שטפי הדם תמיד הפתיעו אותה; היא כמעט יכולה לומר שהם ריתקו אותה. באותו רגע אף פעם לא חשה כאב. השפלה, כן, חוסר אונים גם, אבל לא כאב. אחר כך הופתעה לראות שהם גדולים כל כך: הדם שנצבר מתחת לעור כמו נוף ירחי.

היא שוב הביטה החוצה. ברגעים הגרועים ביותר נדמה לה שהחיים הם סוג של משחק וידיאו. לא סרט עם עלילה מתוחכמת במיוחד, אלא פקמן, משהו מטופש שמתפעלים עם ג'ויסטיק וארבעה כפתורים. הכלה הסגולה נשענה על פנס רחוב. הצלם אמר לה: "עוד חיוך, עוד חיוך!" כמה דובדבנים היא כבר אכלה? כמה חיים נשארו לה?

ילד התקרב לשולחן שלה והראה לה משהו, בד. היא קפצה בבהלה; היא הייתה שקועה בבהייה בפחיות שנקשרו לפגוש של הלימוזינה, פחיות שימורים בלי תוויות, רגילות לחלוטין, שדממו עכשיו על אבני הרחוב. היא לא שמעה מה הילד אמר, אבל עשתה תנועה מוכנית של סירוב, לא לילדון הרזה בעל המראה הילידי או למה שהציע למכירה, אלא לתמונה של עצמה: אלף קילומטרים מביתה, מביטה בכלות על רקע כנסייה, חבולה, חלשה, ומתביישת אפילו לקרוא למלצר; את שארית חסכונותיה בזבזה על אוטובוס שינה, אכסניה מלוכלכת והאמפנדס הכי יקרים בעיר. ככה זה: דחף, רגע אחד של טיפשות, ו-game over.

מה הילד אמר לה? "ספרי לסבתא שלך", זה מה ששמעה בהתחלה. הוא התרחק קצת והסתכל עליה, רכון למחצה מעל השולחן הריק, בהבעת פנים שהיא פירשה כבוז. או שאמר לה "הכוס של סבתא שלך"?

"מה אמרת?" שאלה.

"שסבתא שלי עושה אותם."

רק לפני שלוש שעות היא סיכנה את החיים שלה על אופנוע שמטורף בלי קסדה נהג בו וצעק נגד הרוח: "בת זונה, אני שונא אותך, אנחנו הולכים למות פה. אנחנו הולכים למות, בת זונה". את המטורף הזה היא אהבה פעם, ופעם אפילו כמעט הצילה מדלקת ריאות; היא חיממה לו את הגוף במייבש שיער כדי להקל על ההתכווצויות, חישבה את זמני התרופות. על האופנוע הרוח החמה בולעת את המילים והן נחבטות לה בפנים כמו ברד, היא מתפללת אָוֶוה מָרִיה, הקווים של הכביש נורים לצד הגלגלים בקו כמעט רצוף, משאית גרר מצפצפת. יותר לאט, היא אומרת ותופסת בכוח בחגורה שלו. מגעיל אותה לגעת בו, היא לא מכירה אותו, לא זוכרת אותו, והוא: "סתמי, בת זונה, סתמי. למה באת? להרוס לי את החיים?" הוא היה ג'נטלמן – נתן לה את הקסדה שלו, כמעט הכריח אותה לעלות לאופנוע עם התרמיל על הגב והתיק בין הרגליים, עד שהוריד אותה בתחנת מיניבוסים על הכביש. והכול בשביל מה? כדי לפחד מילד בן שבע עם שמיכה ביד?

"בוא," היא אומרת, "תראה לי."

הילד מתקרב; הוא אומר שיש עוד צבעים.

"היא יפה מאוד. תראה לי את השאר."

הוא פורש אותן בזו אחר זו. הוא עושה את זה בהתלהבות, כאילו הוא לא יודע מה ימצא בפנים, כאילו כל שמיכה היא ספינת משוטים עתיקה שעוד רגע יגיח ממנה משהו פלאי. "פרפר, פרחים", הוא אומר בשקט.

"יש גם פנדה."

החיוך שלו הוא הכי יפה שראתה אי פעם, העיניים שחורות מאוד. היא שואלת אותו אם הוא לא הולך לקרנבל הלילה. הוא אומר שלא, שהוא אף פעם לא היה בתהלוכה. הוא מספר לה על האחים שלו שמחכים לו בכיכר; הוא רוצה לדעת מתי היא חוזרת לבואנוס איירס וכמה שעות נסיעה זה. מרחוק נשמעים תופים של ארץ אחרת. בסוף היא אומרת: "תן לי את זו עם הפרחים."

"זה לנסיעה, אתה יודע?"

הוא מהנהן:

"ככה יהיה לך חם בדרך."

היא משלמת לו ואין סיכוי בעולם שהיה עולה בדעתה להתמקח על המחיר. היא בדיוק החליטה שתקנה כל מה שיציעו לה מאותו רגע ועד שתעלה על האוטובוס חזרה מחר אחרי הצהריים. ממילא כבר לא נשאר לה כלום: לא מחשב ולא חסכונות ולא הרבה דברים אחרים שנשברו בזה אחר זה בשנים האחרונות. והיא רוצה שיהיה לה עוד פחות. היא רוצה לרדת לשורש העניין הזה. היא תבזבז את כל מה שנשאר לה – כולל ארוחת הצהריים והכסף למגבת – על מתנות. מתנות, היא חושבת, ואז היא נזכרת במגפיים. לא שמיכת הפרחים מעניינת אותה, אלא החיוך של הילד, החיבה שהייתה בעיניו כשהביט בה. "תודה", היא אומרת, ונדמה שהוא מבין משהו, כי הוא מקדיש לה עוד רגע ומניח לה לעזור לו לקפל את השמיכות, כל אחד מהם תופס בקצה והם נפגשים באמצע כמו בריקוד המטפחות.

הכלות כבר הלכו, היא לא ראתה אותן נכנסות למכונית וגם לא שמעה את הפחיות על אבני המרצפת. הירח עלה וכבר אי אפשר לראות את הכוכבים בגלל האור. עוד דברים נערמו בינתיים על השולחן: תמונה של הבתולה של הנסים, כפית מעץ חרוב, שקית סוכריות, קקטוס מגפרורים, בּוֹמבִּיָיה מכסף אלפקה. הבר תכף נסגר: הכיסאות ההפוכים על השולחנות הריקים דומים לפרחי מדבר. היא קוראת למלצר ומבקשת חשבון. כשהוא בא לגבות את התשלום, הוא אומר שזה לילה יפה.

"לילה יפה, לא?"

"כן, יפהפה."

לפני שהיא חוזרת למלון היא מתיישבת על ספסל בכיכר. על אותו ספסל שתי חברות מדברות על חברה שלישית שזה הרגע שלחה להן הודעת טקסט. היא לא רוצה להסתכל עליהן בגלוי אבל רואה שהן צעירות מאוד. עוד מעט הן יהיו כלות סגולות בעצמן, ואולי אפילו ישכרו יחד את  הצלם.

"זאת אשמתה," אחת מהן אומרת. "הוא מזמז אותה בטירוף והיא נתנה לו. עכשיו שלא תבכה."

"בכל זאת, מה אכפת לה?" משיבה השנייה. "ממילא היא לא הולכת לראות אותו יותר."

לרגע של הזיה, רגע של משחק וידיאו, שקלה מלנה את האפשרות שהבחור הוא איוואן. היא הביטה ברגליים השזופות של אחת הנערות, הצעירה ביותר, זאת שלבשה את חצאית המיני, ותהתה אם איוואן היה מסוגל לשכב איתה. אחר כך תהתה אם היא הייתה מסוגלת. אישה שמכרה גרביים בעבודת יד קטעה את מחשבותיה. הן בקושי החליפו מילה, אבל היא קנתה ממנה זוג גרביים עבות, מצמר לָאמה.

היא חזרה לאכסניה ברגל. זה היה יום שבת וכמעט כולם כבר יצאו, חוץ משתי בחורות שהתאפרו מול מראה עם אור פנימי שהשעינו על אחת המיטות. שתיהן פשפשו באותו תיק איפור מלא תמרוקים שבורים. היא ידעה שהם שבורים גם בלי להסתכל בפנים, רק מלראות את הפלסטיק המלוכלך מצללית אפורה ומנצנצים. היא יכלה להריח מהמיטה שלה את הצללית המרוסקת, את השפתון מתוצרת מייבלין ואת הבושם. אותו הריח בדיוק יש לתיק האיפור של אמא שלה.

היא לא טרחה לנעול את המחשב שלה, הוא ממילא היה שבור; על התרמיל היה סימן של הנעל של איוואן ושני כתמים של עשב. היא הייתה מלוכלכת והרגישה מלוכלכת, אבל לא היו לה שני פסו למקלחת וממילא היא לא רצתה להרטיב את התחבושת. אחרי שקנתה את הגרביים, נתנה את המטבעות האחרונים לנער ששמר על מכוניות, והוא לקח גם את שקית הסוכריות. נשאר לה רק פסו ועשרים לאוטובוס מרָטִירוֹ לבית שלה, אבל הייתה לה תחושה מוזרה שרק עכשיו היא יכולה להתחיל לצבור דברים.

פקידת הקבלה דפקה בדלת והזמינה אותה לראות סרט אימה בלובי. היא הודתה לה וסירבה. הנפילה (זה מה שאמרה כששאלו אותה) וההמתנה בבית החולים עייפו אותה. לפני שהלכה לישון בדקה בכל זאת את המייל שלה במחשב שבמסדרון. חמש הודעות חדשות. כולן מאיוואן. הראשונה התקבלה ב-00:37.

היה לה לילה רע; היא לא יכלה לישון על צד ימין כהרגלה. בכל פעם שהסתובבה מתוך שינה זינקה בכאב. היא התכוונה לישון עד מאוחר, אבל בשבע כבר התחילו האורחים האחרים להתעורר: דלתות נטרקו, שיחות, אריזת תיקים. בתשע היא קמה לאכול ארוחת בוקר. הדבר האחרון שרצתה היה לראות את הפרצופים של קבוצת תרמילאים בני עשרה שלא ישנו כל הלילה, עיניהם אדומות ממסיבות ומאלכוהול, ואת פניהם חיוורות מעייפות שנובעת משמחה. היא הרגישה זקנה מהם במאה שנה, והייתה הולכת לאכול ארוחת בוקר במקום אחר, אבל נשארו לה רק פסו ועשרים.

קפה בחלב ושני קרואסונים עם חמאה וריבה. היא אוכלת והמבט שלה תועה בחצר, שבה יש שולחן כדורגל וכמה חבלים לתליית כביסה. היא לא שמה עדשות מגע, אלא את המשקפיים הישנים שלה, שהתעקמו מרוב פעמים שהתיישבה עליהם. היא אספה את השיער איכשהו וחבשה לעצמה את הזרוע כשהתעוררה, בלי להסתכל במראה אפילו; היא גם לא רחצה פנים ויש לה ריח של זיעה. היא בטח לא נראית משהו, אבל למרות זאת, היא שמה לב, מישהו מסתכל עליה. בשולחן ממול, באלכסון אליה, בחור שלובש מכנסי ברמודה ירוקים ונראה כמו חייל אמריקאי בוחן אותה. בוחן אותה, כן, כי "מסתכל" היא לא המילה המתאימה.

"מה קרה לך ביד?" הוא שואל אותה, רציני, פניו נקיים לחלוטין, שיער מושלם עם ג'ל, עיניים חודרות. אם הוא רקד עד שש בבוקר, לא רואים. הוא נראה רענן כטל, ערני לחלוטין. למה הוא לא עוזב אותה במנוחה? היא שונאת לדבר בארוחת הבוקר.

"טמטום," היא אומרת.

הוא מחכה רגע, לוגם עוד לגימה מהקפה, מביט בה.

"העברתי את היד דרך זכוכית. לא בכוונה."

מה שבאמת רצתה היה לפתוח את החלון בסלון, זה שממש מעל שולחן הכתיבה של איוואן, ולהעיף הכול, עפרונות, מחשב, כוסות. מה שבאמת רצתה היה להפוך לאיוואן, לשבור סוף סוף, להישבר: לוותר על כל טענה לשפיות. אבל היא טעתה בחישוב והיד שלה עברה דרך הזכוכית בלי מאמץ, כאילו שקעה במים.

"אפילו לא הרגשתי," סיפרה לבחור הזר.

הוא לא מפקפק; יש משהו כל כך החלטי וארצי בביטחון שלו, בצורה שהוא מבטא את המילים, כאילו הוא מחלק פקודות ולא שואל שאלות.

"כל כך כעסת?"

היא מחייכת, גם בלי כוונה, והחיוך הלא צפוי, העגום הזה, הוא כמו חוט שמושך אותה בלשונה וגורם לה לספר, בפעם הראשונה, את האמת. את המילים המדויקות היא לא זוכרת. רק את הבעת הפנים של הגבר הזר בעל הזרועות החזקות, החטוב, הצעיר ממנה, ואת הגבות שלו שהתרוממו. חתיכת וידוי לשמוע בתשע בבוקר באכסניית תרמילאים. והיא חושבת, מאמינה, שאפילו סיפרה לו את מה שאיוואן אמר לה פעם: "אף פעם לא הכיתי אותך באגרוף. סתם כל דבר משאיר אצלך סימן."

הם ממשיכים לשוחח עוד קצת. הוא צריך ללכת, בעוד שעתיים הוא יוצא להוּמָאהוּאָקָה, אבל היא מבקשת ממנו שיחכה, היא רוצה להראות לו את המתנות שקנתה אתמול בלילה. היא חוזרת לחדר שלה ומנצלת את ההזדמנות לשים עדשות מגע ולפזר את השיער. פתאום היא רואה תמונה: היא רואה את הזר נכנס לחדר ודוחק אותה לקיר. הוא תופס לה את פרק היד הבריא אבל לא מצמיד את גופו לגופה. הוא הולך ללקק לה את היד, את הקפל הגמיש בין האצבעות; לשונו רחבה כמו רכיכה או כפית חמימה. המחשבה מפחידה אותה. היא מוציאה את השקית מהתרמיל שלה במהירות, חוזרת ללובי ופורקת את המתנות על השולחן. "קנית את כל זה?" הוא שואל. הם צוחקים. היא מסתכלת על הידיים שלו כשהוא בוחן את הגרביים מצמר הלָאמה. אז זה בגללי? מותר להשתוקק לכאב הזה?

"אני נותנת לך את הגרביים במתנה," היא אומרת פתאום. "כדי שתזכור אותי על ההר."

הוא הולך לחדר שלו וחוזר עם תרמיל ענק על הגב, כמעט בגובה שלו. היא לא מרגישה כלום כשהוא מחבק אותה סוף סוף, בגולמניות, מעל לרצועות ולמימיות המשתלשלות. היא מנופפת לו לשלום עד שחתיכת התרמיל האחרונה נעלמת מעבר לדלת. הלובי מתרוקן בהדרגה, אבל היא מחכה עד שהיא נשארת לבדה ורק אז מתיישבת מול המחשב ובודקת את המייל. הודעה חדשה. מאיוואן. את לא מבינה שהשנאה הזו היא המדד לאהבה שלי? התקבלה ב-4:23 לפנות בוקר.

היא סוגרת מיד את המייל אבל לא קמה מהכיסא. השקית עם המתנות, פחות הגרביים, נשארה על שולחן ארוחת הבוקר. עוד לא צהריים, אבל השמש כבר חודרת בעוז לחצר הפנימית המלבנית והקירות הלבנים מזדהרים. כשהיא מביטה לשם היא רואה משהו יורד מהשמיים. איטי, לבן, קל. מה זה? היא יוצאת לחצר ושם, בין חבלים בלי כביסה, היא מביטה למעלה, לשמיים הבורקים, החפים מענן. גשם של אבק, גשם יבש. היא מטאטאת את הרצפה בכף הרגל והנעל משאירה סימן ארוך.

"אפר," היא אומרת ומתחשק לה לספר את זה למישהו. לאיוואן, לבחור שבדרכו להומאהואקה.

היא מביטה סביבה, מביטה בפליאה בחדרים הריקים. ואז היא פורשת זרועות, מחכה, מניחה לגרגרים הלבנים להצטבר ברכות על כתפיה הערומות. לא אפר, היא חושבת, לא אפר, שלג.

 

1.עזיז

החדר הקטן שלנו במוטל 6 מריח כמו סקס מדכא שמישהו ניסה לקרצף בהרבה אקונומיקה. גרשון ואני מתיישבים על המיטה ומתחילים לחשב חישובים על מפית. רושמים את כל סכומי הכסף שיש ברשותנו, כולל כספים שאנו אמורים לקבל במהלך השנה; מלגות, מתנות מההורים וחסכונות חירום. אחר כך אנחנו מחשבים כמה יעלו לנו החיים באמריקה בשנת 2016. המפית הלבנה מתמלאת במספרים ואנחנו מגיעים למסקנה שיש לנו חמשת אלפים דולר להוציא על האוטו, אף לא אגורה יותר. לפני יומיים עברנו ללוס אנג׳לס ומיד הבנו שכאן אין דרך אחרת.

״אם כבר קונים אז חייבים שיהיה גג נפתח. פליז גרשי! גג נפתח זה כזה קול ואנחנו בקליפורניה עכשיו.״ גרשי מסכים מיד. ״אפילו שאין לנו הרבה כסף אסור לנו לוותר על הסטייל,״ אני מוודאת שהעסקה נעולה.

גרשי מסתכל עליי בעיני היהלום הכחול שלו ומסמן שיאללה, לעבודה. אנחנו מתחברים לאינטרנט האלחוטי של מוטל 6, (שילמנו עליו מראש 3.99 דולר), ומתחילים לחפש מכוניות משומשות. אני מוצאת מיד ב-מ-וו ישנה עם גג נפתח במחיר 4599 דולר.

״אין, ככה זה מזל של מתחילים,״ גרשי מרפרף לי נשיקה על השפתיים ומתקשר לקבוע עם המוכר.

״הולכים לקנות אוטו!״ אני טורקת את הדלת של האוטו השכור והמצ׳וקמק שלנו, מנסה לדמיין איך תהיה ההרגשה להיות הבעלים של חפץ כל כך גדול ויקר.

אנחנו נוסעים לכיוון מגרש המכוניות בדאון טאון. בכל מקום רודפים אותנו שלטים כתומים עם המילה "סֵייל".

גרשי מתהלך כמו נסיך בין המכוניות במגרש, עקב בצד אגודל, מציץ מבעד לחלון, מתחת לגלגל. הוא ביולוג בהכשרתו אבל גם מהנדס ולכן הוא מבין במכניקה ובמנועים. אני לא מבינה שום כלום במכוניות, אבל זיהיתי את הב-מ-וו שלנו ומיד התחילו לנוע הגלגלים בראשי. איך המכונית עם הגג הפתוח תנוח כל היום במגרש החנייה של המחלקה לאמנות או מתחת לסטודיו שלי. ייתכן כי חברי החדשים יסתכלו עלי בקנאה, חלקם עשויים לחשוב, היא, יש לה סטייל.

איש המכירות יוצא החוצה מהבוטקה שלו, שפורפרת טלפון צמודה לו לאוזן, הוא מנופף לנו לסמן שזה ייקח כמה דקות.

בינתיים השמש יוקדת עלינו כמו שלא יקדה מעולם. אפילו בימים הכי קשים בישראל היא לא יוקדת ככה. ואנחנו, עד הקצה השני של העולם נסענו בשביל לחטוף את אותן קרני שמש? אני לא אומרת לגרשי כלום, הוא אוהב את הקיץ. אני קוראת לו שיבוא לבחון את הב-מ-וו והוא מתקדם בצעדים בטוחים. הוא יודע שאי אפשר לעבוד עליו, גם לא מוכרי מכוניות ממולחים כמלח באמריקה.

לאחר דקות ארוכות המוכר יוצא אלינו בחיוך מאוזן לאוזן, השיניים שלו לבנות כמו גבינת שמנת. המכנסיים המחויטות שלו כובסו יותר מידי פעמים, גם הסוליות של הנעלים שחוקות. אני רואה איך העור שלו חרוך מהשמש ומאבחנת מיד שהוא עני.

״באנו לראות את הב-מ-וו, שנת אלפיים?״

״כן, כן בטח.״ הוא פותח את דלת המכונית, מסתכל עלי ארוכות בעיניים חומות, טובעניות.

״לא רע בכלל האוטו הזה, בכלל מכוניות גרמניות זה משהו שאין לו מתחרים,״ הוא אומר, מחייך באופן ברור לגרשי.

״אפשר לפתוח את המכסה מנוע?״ שואל גרשי.

״בטח, בטח.״ המכסה מורם והמוט ננעץ.

גרשי מסרק את שיער האגוז שלו באצבעות ומכניס את ראשו היפה לתוך המעי הגס של הב-מ-וו. אני רואה שהוא בודק את צינורית השמן ופותח כל מיני מכסים ומרחרח. אני מסתכלת עליו בגאווה, מהצד זה אפילו נראה כהערצה. למוכר ברור שהדיל אבוד, גרשי יודע יותר מידי.

״מאיפה אתם?״ הוא שואל ומדליק סיגריה. מה זאת השאלה הזאת עכשיו?

״ישראל,״ אני עונה.

״גם הוא?״ הוא מצביע לכיוון הגב התחתון של גרשי.

״אהה,״ אני מהנהנת, בקושי בולעת את הצקצוק.

״שכנים אנחנו,״ הוא כמעט טופח לי על הכתף אבל ברגע האחרון מתחרט, בכל זאת שנינו באמריקה עכשיו.

״מאיפה אתה?״ אני שואלת מתוך נימוס.

״רמאללה, עשרים ושתיים שנים באמריקה.״

״וואלה, איזה צירוף מקרים,״ אני עונה בחיוך קטן בקצה הפה. בלב אני מתבאסת, באתי עד אמריקה בשביל להתרועע עם מוכרי מכוניות מרמאללה בשמש היוקדת?

מהר מאוד אנחנו מוותרים על הב-מ-וו, אפילו לא לוקחים אותה לסיבוב ניסיון. גרשי אומר שיש בעיה עם המצבר, שאין טעם.

״בואי נלך למגרש אחר. פה באזור יש הרבה סוחרי מכוניות.״ הוא מצביע החוצה על המוסכים. כולם מצטופפים אחד לצד השני, מנסים לצוד לקוחות תמימים כמוני או קשוחים כמו גרשי, מנסים להכניס את העמלה לכיס, להצדיק את קיומם ביקום המנועים המשומשים.

$$$, USED CARZ FOR SALE, YOUR NEXT CAR IS WAITING HERE

״רגע, תראה כאן.״ אני מושכת את גרשי לכיוון מכונית ישנה, אדומה ונוצצת.

״מה אתם מחפשים בעצם?״ המוכר שואל. שוב הוא מסתכל עליי כמה שניות יותר מהמקובל, אני מרגישה את זה על העור שלי. בגרשי הוא לא בוהה, אולי עיניי היהלום שלו מרתיעות אותו.

״בדיוק עברנו לכאן, אני מתחילה תואר שני באמנות. אנחנו רוצים אוטו זול אבל שיהיה עם גג נפתח.״ אני מחייכת אליו בפעם הראשונה, מחכה לראות איך הוא יגיב לגג הנפתח.

״אני עזי, אגב, נעים מאוד,״ הוא אומר וטופח על מכסה המנוע של הטויוטה סולרה.

למכונית האדומה יש גג נפתח בצבע שחור, מושבי עור בצבע בז׳ שמתפקעים בכריות הכתפיים, ושריטות אורכיות על הדלתות. העיניים של  גרשי נדלקות. עזי לא אומר מילה, נותן לנו להתרשם, מחכה בשקט עד שנסיים את הבחינה המדוקדקת. גרשי שוב מרים את מכסה המנוע, מציץ בקרביים, הופך את המעי, אחר כך הוא נכנס מתחת לגלגלים. נמרח על האספלט בטי-שירט הלבנה.

עזי נשען על המכונית ומחייך אליי חיוך צ׳יישר מצוחצח.

״אני רוצה לקחת את האוטו לסיבוב, אפשר?״ שואל גרשי. עזי מהנהן ושלושתנו מיד נכנסים למכונית.

גרשי  נוהג, עזי לצדו ואני במושב האחורי. עזי פותח את הגג, השמיים נפרסים מעלינו, האוויר הכחול שוטף אותנו והדקלים שורקים לנו באוזן.

עזי מותח את צווארו אחורנית ואומר, ״את יודעת, זאת פעם שנייה בחיים שאני באוטו עם מישהו מישראל. בפעם הקודמת זה היה עם חייל ישראלי בג׳נין. הוא היה לבד בג׳יפ, הלך לאיבוד. איך הוא פחד יא-אללה.״ הוא צוחק. ״אני ליוויתי אותו חזרה עד למחסום.״

אני מחייכת חיוך קטן. למזלי העדשות השחורות של המשקפיים מגינות על הרגשות שלי. גרשי לא אומר כלום.
״מה המחיר של זה?״ אני שואלת.

״ששת אלפים מחיר סופי. וזאת מציאה אני אומר לכם.״

גרשי מהדק שפתיים בהפגנתיות ואני עושה אותו דבר בעקבותיו, כל הדרך חזרה אנחנו לא מוציאים מילה. 

במגרש גרשי לוקח אותי לצד ולוחש לי באוזן שהוא צריך את שיתוף הפעולה שלי.

״למה אתה לוחש? הם לא מבינים עברית.״

״תקשיבי רגע. אני קראתי באינטרנט על שיטה למשא ומתן כשקונים רכב משומש.״ הוא מסתכל עליי כמו סוכן מוסד.

״נשמע חשוד גרשי,״ גלגלי העיניים מתחילים להתגלגל לי כלפי מעלה, רק ברגע האחרון אני מצליחה לשלוט בעצמי.

״יש דבר כזה שנקרא ראק-אנד-פיניון, זה משהו במכניקה של הרכב, במערכת ההיגוי. זה חלק שמאוד קשה לדעת מה המצב שלו. את מבינה? זה יכול להגיע גם לפער של אלף דולר במחיר.״ הוא קורץ לי, מנסה להמיס את לבי.

״גרשי, אני לא-״ בקצה העין אני רואה את עזי מתקרב אלינו. הוא הולך זקוף אבל הלהט שלו למכור לנו את הטויטה מטפטף אחריו על האספלט.

״זרמי איתי, טוב?״ גרשי  נותן לי מבט כמו שנותנים בטירונות. ואני, כנראה כי לא עשיתי צבא, מסכימה בלי לשאול שאלות.

״גרשון, נעים מאוד.״ כבר חצי שעה אנחנו איתו ורק עכשיו הוא נזכר להציג את עצמו. ״אני קרוי על שם סבא שלי, זכרונו לברכה. זה שם תנכ״י עתיק,״ הוא מסביר לעזי ושוב העיניים מתגלגלות לי.

הפעם אני לא מצליחה לעצור אותן אז אני מורידה את הראש, מעמידה פנים שאני מחפשת משהו בתהום של התיק.

״תקשיב, אנחנו רוצים את הסולרה האדומה. חברה שלי ממש רוצה. היא מפנטזת על אוטו עם גג נפתח. אני זורם איתה.״ הוא צוחק. עזי מסתכל עליו בלי להוציא מילה, גם אני דוממת.

״אבל יש בעיה עם הראק-אנד-פיניון, אני למדתי הנדסה, פשוט. בקיצור, אני מציע דבר כזה, תוריד לנו אלף במחיר וסגרנו.״

״לא, לא. אין שום סיכוי,״ אומר עזי. הוא מסביר לנו שהוא בדק את הסולרה במו ידיו, שמדובר באוטו זהב, שמי שלא לוקח אותו במחיר הזה הוא אידיוט שאכפת לו רק ממראה חיצוני. גרשי מתחמם, הוא רוצה את הסולרה יותר ויותר אבל הוא חייב להביס אותו במחיר, אם לא יביס אותו במחיר, הרכישה לא תתבצע.

הם ממשיכים לנוע סביב צירים וגלגלים והכל במינוחים באנגלית שנשמעים לראשונה באוזניי הבתולות. גרשי מתעקש שהראק-אנד-פיניון דולף או שבור. עזי מסביר לו שהוא טועה, שזה כלום, שככה זה ראק-אנד-פיניון בן עשר.

״תראה כריס, אנחנו חדשים באמריקה, הגענו לפני יומיים ואין לנו מושג איך דברים עובדים פה. אנחנו רוצים משהו לנסוע בו כל יום לאוניברסיטה. עכשיו תקשיב, יש לנו אוטו שכור עד מחר בבוקר וחמשת אלפים דולר בכיס. אם תסכים, אני נותן לך הכל במזומן ואנחנו מתחפפים מפה עם הסולרה שלך.״ עזי מסתכל עליי ואני מנסה להבין למה הוא מחפש את האישור שלי.

"לא צריך קבלה,״ מוסיף גרשי וטופח לו על הכתף.

ואני, אני רק חושבת על השמש והדקלים, על רמאללה, על אמריקה. ועל איך הפנטזיות שבראש תמיד שונות כל כך מהאופן שבו הדברים מתממשים במציאות, ואיך כל פעם מחדש זה מזעזע אותי.

״מה אתה אומר?״ גרשי שואל בקול הכי עדין שלו.

״אני אומר אוקיי, אבל,״  גרשי לא מחכה לשמוע את המשך המשפט, הוא לוחץ את ידו של עזי ומסתובב אליי. ״נו, מה את אומרת? סידרתי לנו אוטו עם גג נפתח, זה מה שסבתא שלי הייתה אומרת – א וילדע מציאה!״

״אבל חכה שנייה,״ אומר כריס. ״תן לי רגע לדבר עם הבוס שלי,״ הוא אומר ומתרחק מאיתנו עד שהוא נבלע בתוך גרם המדרגות שמעל למוסך, משאיר אותנו עם האוטו החדש שלנו.

כשאנחנו לבד אני לא מתאפקת ומדלגת בצעדי מחול חינניים מסביב לטויוטה האדומה.

״אני לא מאמין שזה עבד.״ גרשי תופס אותי ומנשק אותי על שתי הלחיים. ״היה כתוב בפורום שהשיטה עובדת ב-78 אחוז מהמקרים.״

אחר כך אנחנו מתיישבים על המדרכה וגרשי מדליק סיגריה.

״אתה קולט שהאוטו המהמם הזה הולך לחכות לי כל יום מחוץ לסטודיו?״

״חכי, חכי. אני אבוא לאסוף אותך בגג פתוח. את תקפצי פנימה, תזרקי את התיק במושב האחורי,״ גרשי מחייך אליי את החיוך היפה שלו, העיניים שלו נמתחות, מסתירות את היהלום. אני מנשקת את הלחיים הוורודות שלו, את השפתיים הרכות שסידרו לנו את העסקה הזאת.

״נו מה קורה לו?״ עם חצי סיגריה מתנדנדת בין השפתיים, הוא מותח רגליים על האספלט ומוציא את הטלפון מהכיס של הג׳ינס. ״כבר עשר דקות הוא שם.״

״אולי נעלה אליו?״ אני מציעה ושנינו נעמדים, אולסטאר לאולסטאר, מתקדמים יחד לעבר המשרד כמו חתן וכלה בדרך לחופה.

אני דופקת חלושות על הדלת הפתוחה ומציצה פנימה.

״מאיפה הבאת את האנשים האלה?״ הבוס של עזי דופק את האגרופים על השולחן. תנופת הכעס מעיפה את השיער השחור הארוך שלו בתנועה גלית באוויר.

״זה הלקוחות שאתה מביא? בשביל זה אני משלם לך?״ הבוס קם ומתקרב לעזי, ואף שהוא נמוך ממנו בראש הוא נראה מאיים פי כמה.

עזי עומד ברגליים משוכלות. הידיים שלובות מאחוריי הגב, מתחככות בקיר הקר. מבטו מודבק לרצפה.

״אני כאן בשביל למכור מכוניות, לא בשביל לזיין את המוח. אלף דולר הורדת להם? אני מוריד לך את הראש!״ הוא צועק ומעיף את היד לכיוונו, עזי מתכופף באינסטינקט. לרגע העיניים שלי נתפסות בשלו, חום מתערבב בחום.

״היי, אפשר להיכנס בבקשה?״ אני שואלת. הנה כבר נהיו לי גינונים אמריקאים.

״בקשר לטויטה סולרה האדומה, אנחנו רוצים לסגור את העסקה.״

הפנים של עזי נפולות כמו כלב שקשרו אותו בשרשרת ברזל למלונה, כל כולו אומר כניעה וכניעות.

הבוס מתיישב בכיסא המחשב המפואר שגדול עליו בכמה מידות. הכיסא הזה הוא הפריט הכי יקר בחדר, כל שאר המשרד מתפורר. הבוס משדר בעלות חד משמעית על הטריטוריה, השיער המבריק שלו מגיע עד הכתפיים. אני מאבחנת שיש לו דם אינדיאני.

עזי ניגש אליו, אני רואה את שהפחד מרטיט לו את הברכיים. הבוס לא זז. הוא בוהה בנקודה לא ברורה בחלל, ורק היד שלו ננעלת על קופסת הפלסטיק עם הפתקיות הכחולות שניצבת על השולחן. אני מפחדת שעוד שנייה הוא דופק אותה לעזי במצח, ועזי, איטי בגופו ובמוחו עומד ככה, והדם נוטף על המצח והבושה בקושי נספגת בחולצה.

אני מסתכלת על עזי ומתאמצת לעצור את הדמעות מרוב רחמים. איך הוא עומד צמוד אליו רק בשביל לסיים כבר עם העסקה הזאת, להיפטר מהאוטו העלוב.

״אידיוט, אתה באמת אידיוט,״ הוא מרים את קופסת הפלסטיק באוויר.

״תעזוב אותו!״ אני צועקת וכל הפתקיות הכחולות מתפזרות על הרצפה, יוצרות פסיפס משרדי.

״תקשיב, זה לא באשמתו. אנחנו לחצנו עליו,״ אני אומרת וחוטפת מגרשי מבט של קרח.

״תראה, ביזנס זה רק ביזנס. בני אדם זה יותר חשוב. אני לא רוצה, שעזי, רק כי הוא הסכים לתת לנו הנחה יאבד את העבודה שלו. אז בוא פשוט נשכח מזה, אוקיי?״

״מי לעזאזל אתם חושבים שאתם?״ הוא מתקרב אליי, נתזי רוק מהצעקה שלו נוחתים על השפתיים שלי. ואז גרשי מתערב, דוחף אותו ממני ומפיל אותו חזרה לכיסא שלו.

Get the fuck out!

אנחנו בורחים משם בריצה, בקושי רב אנחנו לא מועדים במדרגות, הלב שלי דופק כמו בסרטים. גרשי מושך אותי לאוטו שלנו בזמן שאני בוכה ובוכה, מייבבת כמו בובת סמרטוטים. ברגע האחרון, שנייה לפני שאנחנו עפים משם, אני מביטה לכיוון המשרד שמעל המוסך ורואה שתי צלליות שחורות בתוך ריבוע של אור צהוב.

* * *

2. מייקי

פרופסור מייקל רייט נכנס לכיתה, מניח את תיק העור על הכיסא שלצדו, דופק את הריי-באן השחורות על השולחן וצוחק. ״סטודנטים לאמנות תמיד מתים מפחד בסמינר הראשון שלהם בפילוסופיה,״ הוא מסתכל עלינו ומתגלגל מצחוק. ״עד השבוע הרביעי כבר תבינו שהכל בולשיט ותפסיקו לשקשק כמו ילדים בגן.״

מייקי בן שישים והוא נראה גרוע וטוב לגילו בו זמנית. מצד אחד יש לו כרס גדולה וחסרה לו שן תחתונה, גם רעמת השיער האפור שלו מדלדלת. מצד שני, קולטים מיד שמדובר בגבר יפה ממש. קל לדמיין איך לפני שנה עוד היו לו תווי פנים של נער. אבל בדיעבד, אני מניחה שזאת הכריזמה שלו שהייתה מושכת כל כך. גם המבטא הניו יורקי, הריח של האלכוהול מהפה, הביקורת האינסופית שלו על אמריקה והאופן שבו דיבר גרמנית.

במקרה נרשמתי לסמינר שלו על אסכולת פרנקפורט. המליצו לנו לקחת בשנה הראשונה קורס אחד בפילוסופיה ואחד בספרות ואני החלטתי לגמור עם זה על הסמסטר הראשון.

מייקי דיבר על הורקהיימר, אדורנו ומרקוזה כאילו הם היו חברים שלו. וחוץ מזה כל מה שעניין אותו היה פשיזם באמריקה. בכל דבר, בכל חפץ, בכל אדם לא ראה אלא את ההתגלמות של הפשיזם באמריקה.

הוא הסתובב באל.איי כמו פליט שנשטף אל חופי האוקיינוס השקט, לעולם לא מכאן, שפוף ונרגן במעיל הצמר השחור שלו והסיגריה בפה. מייקי נראה לי כמי שיכול להיות רק בניו יורק. מוקף תמיד בזרים, בעניים, בנרגנים. נושף אל האוויר הקפוא. רק כאן הוא נע ונד בין שרירים מעובדים, שיניים מולבנות וחיוכים אינסופיים. הוא קרא לזה ״התודעה השמחה של קליפורניה״ והוא לא היה מסוגל לסבול את זה. דימיינתי אותו חוזר מידי ערב הביתה ויושב מול המחשב עם בקבוק יין, מחסל חצי חפיסת מרלבורו אדום וצופה בתמונות השחרור של ברגן בלזן.

הדבר שהכי אהבתי בסמינר של מייקי (חוץ מתשומת הלב הייחודית שהעניק לי, המחמאות שהרעיף על ההערות שלי והצחוק המתמוגג שלו כשהתבלבלתי בין תת-מודע ללא-מודע) היה האופן שבו הקריא לנו את אדורנו. חבורת האמנים היהירים נהפכה בן רגע למעגל של תינוקות מהופנטים בשעת סיפור, מזילים ריר על הדפים. בהפסקה לא ידענו מה לעשות עם עצמנו, פתאום הפעילות המוחית נסוגה לאפס, העולם נראה כל כך מייאש ויכולנו בקושי לנגוס בכריך. רק מייקי היה יושב תחת עץ אקליפטוס ומעשן להנאתו, האדם היחיד בכל אוניברסיטת קליפורניה שהורשה לעשן בתוך הקמפוס.

הרשו לו בגלל הכריזמה שלו אבל גם בגלל שהוא היה גמור, שהוא נהיה אלכוהוליסט מאז שמת לו הילד בתאונת דרכים.

במחלקה לאמנות אמרו עליו שהוא אוהב נשים שמנות, שהוא בעצמו סיפר את זה לסטודנטים באחד הסמינרים שלו על מרקס, וצחקו שעל אף היותו מרקסיסט אדוק, בקומוניזם עם התורים לאוכל, לא היה לו את מי לזיין.

בהתחלה חשבתי שאני רוצה לשכב עם מייקי, חשבתי שאני רוצה שהוא יזיין אותי במשרד שלו, בשירותים של מסעדה, גם במיטה. בהתחלה חשבתי שאני רוצה כל כך לשכב עם מייקי, וגם האמנתי שזאת זכותי המלאה כסטודנטית ואמנית לשכב עם המרצה לפילוסופיה.

ביום שהוא הגיע לכיתה בנעלי שפיץ כמו של איטלקים מפוקפקים, כמו של פורטוריקנים עם ג׳ל בשיער, כמו של מרצים לפילוסופיה, ידעתי שאני ומייקי חייבים לנסוע יחד למקסיקו. אמרתי, ניקח את הב-מ-וו שלך ונחצה את הגבול לטיחואנה, זה כולה שעתיים וחצי נסיעה מכאן. אתה תכין תיק בבית, אני אכין תיק בבית וניסע יחד אחרי השיעור. אני חושבת שמייקי היסס בהתחלה אם כדאי לו לנסוע איתי למקסיקו. הוא פחד לאבד את המשרה שלו, בצדק. היום כבר אי אפשר לשכב עם סטודנטיות בראש שקט. הבטחתי לו שאם יש סטודנטית אחת ביקום כולו שהוא יכול להרגיש איתה בטוח זאת אני.

ושלמעשה אין לי עניין בו למעט הרצון שיהיה לי סיפור טוב על הרומן הקצר שהיה לי עם המרצה לפילוסופיה במקסיקו. מייקי צחק מאוד מהתשובה שלי, אחר כך הוא הכניס סוכריית מנטה לפה והסכים.

החיוך שלו היה יפה כל כך, העיניים נצצו לו כמו גולות. כשחייך ראיתי שוב את השן שחסרה לו בלסת התחתונה והתמלאתי כולי בפחד איום, אבל הוא בחוכמתו סגר מיד את השפתיים ואמר שהשיעור תכף מתחיל. יצאנו יחד מהמשרד שלו וחזרנו לכיתה.

הוא המשיך להקריא לנו קטעים מ"מינימה מוראליה" של אדורנו עוד חצי שעה אחרי שהשיעור נגמר אבל זה היה כל כך טוב שאף אחד לא העז לקום, גם לא אלו שהיה להם שיעור אחרי או אלו שהיו אמורים לנסוע למקסיקו.

קצת אחרי שכל הסטודנטים נעלמו ירדנו אני ומייקי לחניון ונכנסו לב-מ-וו השחורה שלו, שהדיפה ריח של בורבון. מייקי התרווח לפני ההגה, שלף סוכריית מנטה מקופסת הפח והגביר את הווליום של הרדיו:

About some useless information

Supposed to fire my imagination

I can't get no, oh no no no

הוא צחק חזק את הצחוק הגרגירי שלו והסתכל עליי.

״לא יודעת, אני לא מאמינה בצירופי מקרים,״ משכתי בכתפיים.

הוא נתן לי את החיוך המתמוגג של התת-מודע-לא-מודע ומיד התחממו לי הלחיים וכל הגוף שלי לא ידע מה לעשות, ואיך לשבת ואיך לחגור חגורת בטיחות ומייקי לצדי שירבב שפתיים ובהה בי. גם הוא לא ידע מה לעשות, איך להתניע ואיך להכניס לרוורס. בסוף הוא הצליח ויצאנו מהחניון ואחר כך לחלוטין משטח הקמפוס.

אני חשבתי על דברים שאוכל לומר למייקי, דברים אקזוטיים, דברים מצחיקים, דברים שאומרים אנשים מהצד השני של העולם. אבל בשבילי מייקי היה בעצמו אדם מהצד השני של העולם, הוא היה כל כך אקזוטי עבורי שבקושי יכולתי להחשיב אותו לבן אדם. העברנו את כל הנסיעה לגבול בשתיקה מוזרה, לא מביכה, לא נוחה. שתיקה קיימת. לרגעים הרגשתי שאני עומדת לבכות, אבל אז הסתכלתי על מייקי והדמעות נבלעו חזרה למקומן.

מייקי הדליק סיגריה והציע לי אחת, למרות שיש לי אסתמה ושסיגריה אחת יכלה להרוס לי את כל הטיול למקסיקו לא התאפקתי.

״אני עלולה למות, יש לי אסתמה, די קשה. יכול להיות שלא נגיע לגבול.״ שאפתי עמוקות מהמרלבורו לתוך ריאותיי החלשות.

״בכל זאת זה היה שווה את זה.״ הוא קרץ לי בצחוק.

הוצאתי את הראש מהחלון, נותנת לרוח לשטוף אותי ומשחררת את הסיגריה על הכביש המהיר. מייקי לא שם לב, הוא נסע מהר מידי, נואש כבר לחצות את הגבול למקסיקו. איפה שאין מלחמות ואין שום חוקים.

״בטח כבר שמת לב שבקליפורניה אנשים לובשים את המכוניות שלהם,״ הוא אמר ועקף באכזריות הונדה משפחתית. נזכרתי בטויטה סולרה האדומה שכמעט הייתה שלנו והתמלאתי כולי עצב ואחר כך בושה שבסוף התפשרנו על מאזדה 6 משנת 2006.

מייקי ביקש ממני לספר לו על המשפחה שלי ואני סיפרתי לו על ההורים שלי ועל אחי. הקפדתי לכלול את הפרטים הכי בנאליים והכי משעממים ובכל זאת הוא נראה מרותק לגמרי, האכיל אותי בעוד ועוד שאלות וחזר אחרי קצוות המשפטים שלי. אחר כך ביקשתי ממנו שיספר לי על המשפחה שלו והוא סיפר לי על התיכון שההורים שלו ניהלו בברונקס, אבא שלו היה המנהל ואמא שלו הייתה מורה לאנגלית. ועל אחיו שכבר מגיל קטן ידעו במשפחה שהוא יהיה שמרן גדול ועל אחותו הגדולה שבגיל שמונה עשרה שכרה לבד דירה במנהטן, בשנות החמישים, כן? הוא חיפש את ההתפעלות שלי וקיבל אותה ללא שום מאמץ נוסף.

״מה הייתם אוכלים לארוחת ערב?״ שאלתי.

״נקניקיות, תפוחי אדמה, שעועית ירוקה, וגזר מאודה ששנאתי.״ הוא ענה.

המשכנו ככה עם הפרטים הכי בנאליים והכי משעממים עד שהגענו לגבול סן דייגו—טיחואנה, מעבר הגבול הכי עמוס בעולם כולו.

מייקי השאיר את הב-מ-וו שלו בחניון בצד האמריקאי וחצינו את הגבול ברגל, הפקידים המקסיקנים לא שאלו אותנו כלום. תפסנו מונית.

״מלון לוקרנה, בבקשה,״ הוא אמר לנהג.

״מה, אתה מכיר פה?״ שאלתי.

״הייתי פה כמה פעמים, אני אוהב את המלון הזה,״ הוא אמר ובהה החוצה דרך החלון של המושב הקדמי, דרך הריי-באן השחורות שלו.

״אותו חרא גנרי כמו כל המלונות שלא עולים אלף דולר ללילה, וגם אלה גנרים באותו אופן.״ הוא סובב אליי את הראש לרגע ואז חזר לבהות אל החוץ, לא אומר כלום, לא לנהג ולא לי. תהיתי אם להגיד משהו אבל הראש שלי היה ריק ממחשבות והפה ריק ממילים. רק העיניים עקבו אחרי כל מיני צבעים מסביב, לא העזתי לספר למייקי שזאת הפעם ראשונה שלי במקסיקו.

מלון לוקרנה היה באמת מלון גנרי. כל חדר בבניין קושט במרפסת עגולה שגודרה בברזל מוזהב. מייקי סגר לנו חדר ללילה, הם נתנו לנו את הסופריור. הכל נעשה בשקט וברשמיות, אני דמיינתי שמייקי יתבדח וידבר עם כולם, שכולם יאהבו אותו ויצחקו מהבדיחות שלו. אבל הוא לא דיבר עם אף אחד; לא עם השומר במעבר הגבול, לא עם נהג המונית, לא עם פקידי הקבלה במלון, בקושי איתי.

גם פנים החדר היה גנרי, אבל גדול ונקי ועל כן מצא חן בעיניי. מייקי נכנס להתקלח ואני נשכבתי על המיטה והדלקתי את הטלוויזיה, כול מיני אנשים צעקו בספרדית, אחרים מחאו כפיים בהתלהבות, אישה יפה אחת חייכה. פתאום נזכרתי שמייקי שונא את הטלוויזיה, ״הטלוויזיה היא השליח של הטוטליטריות,״ הוא אמר לנו באחד השיעורים. ״הכל מגויס, גם מה שאתם חושבים שהוא ביקורתי מגויס.״

כיביתי את המכשיר ויצאתי למרפסת העגולה עם כלוב הזהב לבהות בטיחואנה של אחר הצהריים. האוויר היה אפור, גם החנויות וגם עור הפנים של האנשים.

מייקי יצא מהמקלחת נקי ומגולח, לבוש בג׳ינס, חולצה לבנה מכופתרת וז׳קט קטיפה שחור. אפילו את נעלי השפיץ שלו הוא הספיק לנעול. הוא אמר שהוא יורד לבר לשתות משהו ושאני אצטרף אליו אחרי שאתארגן בעצמי.

כשהוא יצא מהדלת תהיתי מי זה האיש הזר הזה שחולק איתי חדר במלון בטיחואנה, אבל לא הייתה לי תשובה. מה שבטוח זה לא פרופסור מייקל רייט שרציתי לנסוע איתו למקסיקו.

אחרי המקלחת מצאתי את מייקי למטה בבר של המלון. הוא שתה שני דרינקים ועכשיו כבר היה יותר דומה לפרופסור מייקל רייט שרציתי לנסוע איתו למקסיקו. הוא פלרטט עם הברמן ומאוד שמח לראות אותי. הרגשתי שהכל טבעי ולא מיני ובה בעת זר ודמיוני כאילו אני מבלה את סוף השבוע הזה עם ארנסט המינגווי.

״איך הייתה המקלחת?״ הוא שאל אותי בזמן שהתיישבתי לצדו על הבר.

״נהדרת, ממש,״ עניתי, מציצה לתוך כוס המשקה הריקה שלו. הוא צחק.

״מה היה כל כך נהדר בה?״

״לא יודעת, מים רותחים וריח של אקונומיקה? אה, וגם לא היו לי שום נקיפות מצפון על המים שביזבזתי.״

״סיבה מספיק טובה לנפוש במקסיקו,״ הוא אמר, הפעם הצחיק את עצמו.

הזמנתי מרגריטה קפואה וקיבלתי כוס מלאה ברד אלכוהולי עם מטריה צהובה. שאלתי את מייקי אם הוא חושב שזה מביך להזמין מרגריטה במקסיקו, כאילו קלישאה כזאת של תיירים. הוא בקושי הגיב, אחר כך אמר שלא, בכלל לא, אבל נראה לי שהוא לא הבין את השאלה שלי.

הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדת דגים שהוא הכיר ושלקנו שם אויסטרים בהנאה גדולה. במהלך הארוחה מייקי לא חשף את הלסת התחתונה שלו אף לא פעם אחת. שתינו עוד ועוד כוסות של יין לבן עם האוכל, ואיך לומר, השתכרנו יפה. עם השכרות באו שיחות מעניינות, רכילויות על פרופסורים במחלקה, סקס אסור עם סטודנטיות, חוויות אל-ס-די ועוד סיפורים על סקס, לא אסור, אך מרגש לא פחות. נגיד במושב האחורי של האוטו, בשירותים של האוניברסיטה, בטבע וכו׳. שמחתי שמייקי דיבר והפעם אני האכלתי אותו בשאלות וחזרתי על קצוות של משפטים שלו.

לאחר שתי כוסות של בנדיקטין, מייקי ביקש את החשבון. הוא בקושי הסתכל על המלצר שלנו, נער מקסיקני רזה בן חמש עשרה או שש עשרה. ניסיתי להסתכל עליו, להעניק לו חיוך אוהד, לשדר לו סולידריות, אבל לא הצלחתי לתפוס את העיניים שלו.

הצעתי שנצא להליכה קצרה, להוריד את האוכל, אבל מייקי אמר שהוא לא מרגיש טוב וחזרנו במונית ישירות למלון. ככל שהמונית התקרבה למלון עלו בי גלים של פחד ואימה. מה יהיה בחדר? מה נעשה בחדר? מה יהיה עם מייקי? מי זה מייקי? והנה הגענו לכניסה של מלון לוקרנה ובדיוק ברגע שהרגשתי שאני הולכת להקיא את כל האויסטרים שהצטופפו לי בבטן, הנהג עצר וירדנו מהמונית. אני לא יודעת מה מייקי עשה בזמן שאני הקאתי בשירותים, אבל כשיצאתי משם בבטן ריקה מצאתי אותו שוכב על המיטה ובוהה בתקרה. החדר, שהיה גדול כל כך כשנכנסתי אליו לראשונה, הצטמק לגודל של צימוק. אני ישבתי על הכורסה שליד הטלוויזיה והסתכלתי עליו. לא היה לי מה לומר וכנראה גם לו לא. הוא עישן ועישן עד שהחדר התמלא כולו בעשן. כעבור שעה של בהייה וישיבה על הכורסה התייאשתי ועברתי לשכב על המיטה לצדו.

All Okay? Yes, all Okay.

לא יכולתי לסבול את השתיקה יותר וגם את אי התזוזה במיטה, פתאום נכנס בי האומץ ושאלתי אותו איך הבן שלו מת. מייקי הסתובב אליי, הכרס שלו התגלגלה באיטיות לכיווני.

״תאונת דרכים. הוא היה בן שבע עשרה והוא נהג שיכור עם חברה שלו, טיילור. המכונית שלהם התהפכה על כביש מספר 5. היא שרדה אבל הלכו לה הרגליים, היא בכיסא גלגלים היום. לפעמים אני מתקשר אליה אבל אני שומע בקול שלה שזה לא מוצא חן בעיניה. היה לה שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות, פרצוף של מלאך אמריקאי, את יודעת. תמיד הייתה לובשת מעילים צבאיים. לינדה ואני אהבנו אותה מאוד, הם היו שורצים אצלנו בבית כל הזמן. ואז ג׳ואל השתכר ערב אחד וזהו.״

מייקי הסתובב לצד השני והתכווץ כמו עובר. פתאום הגוף שלו נהיה כבד על המיטה, כמו אבן שני טון הוא שכב שם. אני פחדתי שהוא ישקע מטה דרך המזרון והגוף שלו יתקע במוטות העץ ולא יהיה לי איך לחלץ אותו. אני חושבת ששמעתי אותו בוכה אבל אולי הוא סתם נחנק מרוב הסיגריות. בזהירות הנחתי את הראש שלי על הכתף שלו והבטחתי לו שלא אספר לאף אחד.

* * *

3. גרשון והיום הראשון שבו הייתי מאושרת באמריקה

בהתחלה לא היינו מודעים לכך שאנחנו עניים, אבל מאז שהגענו לאמריקה נהיינו עניים. לא שבתל אביב היינו עשירים, אבל פה נשרף לנו הכסף צ׳יק צ׳ק. מהארץ הבאנו איתנו עשרת אלפים דולר בשטרות של מאה וקשרנו בפאוץ׳ מתחת לסרעפת. זה היה כסף ההגירה שלנו, תיכננו לקנות אוטו, לשלם שכר דירה, הוצאות בסיסיות. בפועל מה שקרה הוא שהושטנו יד לכיס שבסרעפת מידי יום ביומו.

העברנו שבועות במוטלים ובדיינרים עד שהתארגנו על החיים החדשים שלנו. כבר היינו מותשים מלילות על מזרונים שוקעים, מהמקלחות עם העובש והאוכל ללא ערך תזונתי. אני הייתי נתקפת פרצי בכי, חשבתי שלעולם לא נסתדר. אבל גרשי לא איבד את זה, ניכר כי הטלטלות והמוטלים לא השפיעו עליו. הוא אמר שנסתדר וגם אם לא, כישלון הוא תמיד אפשרות.

״אנחנו תמיד יכולים לחזור לתל אביב,״ אמר בכל פעם כשנואשתי.

״לעולם לא נחזור לתל אביב!״ צעקתי והתחלתי לריב איתו.

אבל גרשי לא הסכים לריב, הוא נסוג לתוך עצמו והתעלם ממני, המשיך לנהוג ברוגע או לצפות בטלוויזיה. מהר מאוד הושטתי אליו יד, והתנשקנו והשלמנו והיינו שוב שמחים כמו דגי זהב בלי זיכרון.

אחרי שקנינו את המאזדה 6 המשימה הבאה הייתה מציאת בית. הדירה שראינו ברחוב פינץ׳ הייתה יפה כמו בית חלומות, עם רצפת עץ וחלונות מכל כיוון. שנינו התאהבנו בה מיד. וגם, מרוב שרצינו לגמור עם המוטלים החלטנו לשכור מעבר ליכולתנו. לא התמקחנו ולא כלום.

״כן, ניקח את הדירה,״ הודענו לסוכנת הנדל״ן.

יכול להיות שטעינו בחישוב או שפשוט היינו מסוחררים מקסמו של הנכס, אבל בדיעבד אין ספק שזה מה שגמר אותנו. תשעים אחוז מהמשכורת הלך לשכר דירה ואת השאר תיכננו להשקיע באוכל ובדלק. את הבית ריהטנו כמעט בחינם בדברים שמצאנו ברחוב או קנינו בזול במכירות מזדמנות. כל דולר שהוצאנו יצא במאבק. מצד אחד, הוא התעקש על לשמור על מקומו בתחתית הכיס ומצד שני אצבעותינו הדביקות התאמצו לעקור אותו משם ולהעבירו לבעלים הבאים.

הפסקנו לאכול בחוץ, שום קפוצ׳ינו לא בא אל פינו. את הקניות עשינו בסופרמרקט מקסיקני בדרום העיר  שהיינו נוסעים אליו ארבעים דקות. מכרו שם כמויות אדירות של אוכל במחירים משתלמים. זה היה גיהינום ענק של כנפי עוף באריזות של מאה ומיונז בדליים. בכניסה לקחנו עגלה וצעדנו יד ביד בין המעברים. היינו מסוחררים, היה שם מכל טוב הייבוא של היבשת הגדולה, אבל שום מוצר לא נזרק לעגלה שלנו לפני שדנו בנחיצותו המוחלטת. קנינו נס קפה בכד פלסטיק ושקית של תשעה קילו אורז. ליד הירקות התנשקנו.

"כאן זה לא פריז," אמר לי גרשי.

"יותר טוב מפריז," עניתי.

בקופה שילמנו 92.80 דולר ויצאנו עם שקיות מפוצצות ועיניים נוצצות. תיכננו לאכול הכל ביחד, תיכננו לשבוע.

״זה הדבק שלנו,״ אמר גרשי והצביע על שקית האורז הענקית.

הלימודים כבר התחילו ואני ביליתי את רוב ימי באוניברסיטה. גרשי עדיין לא מצא עבודה ובינתיים הוא גם לא חיפש, אלו היו חודשי החופש שלו. את הימים בילה באיטיות, השמש יקדה עכשיו פחות והוא הסתובב לו עם ספר מתחת לזרוע, כוס נס קפה בהישג יד. כל יום הוא בישל לנו ארוחת ערב, מנצל כל מוצר בארון עד תומו המוחלט. לא יצאנו לשום מקום, לא למסעדות, לא לברים, בקולנוע לא היינו אפילו פעם אחת. החלטנו גם להשעות לעת עתה את החיבור לאינטרנט בבית. מכיוון שהיינו חדשים ביבשת עדיין לא היו לנו חברים. היינו רק אני וגרשי, בלי כסף, בלי אינטרנט. יצאנו להליכות ארוכות, קראנו ספרים במיטה, אפינו לעצמנו עוגות. השיטוטים בסופרמרקט נעשו הבילוי הלילי שלנו. בסופרמרקט שבמעלה הרחוב שלנו, שהיה יקר מידי למעמדנו החדש, הייתה עמדת מציאות. היו שם כל מיני מוצרים שאריזתם נפגמה; קופסאות שימורים עקומות, אריזות קמח שנקרעו. אנחנו פשפשנו שם מידי ערב והמציאות נפלו לחיקנו אחת אחרי השנייה; יין לבן, שוקולד קוקוס, שישיית בירות ופודינג וניל. כל ערב היינו חוזרים הביתה עם מציאה אחרת, עורכים ארוחות שחיתות בכמה סנט.

אבל ביום שבו הצטופפנו יחד על הספה, בדקנו את חשבון הבנק שלנו וראינו שנשארו לנו רק 380 דולר — הבנו שאנחנו באמת גמורים, מה שקוראים Totally broke.

נכנסתי למצוקה אמיתית, פחדתי שחיי הקודמים נגמרו, שלעולם לא אסעד במסעדה יותר, שלא אלבש בגדים יפים, שכל הזמן אחשוב רק על כסף, על אגורות. גרשי היה מתון בתגובתו, הוא כל הזמן הזכיר לי שאיך שלא נסתכל על זה, למעשה אנחנו עשירים. זה רק הכסף הנזיל שלא נוזל עכשיו. אבל הגוף והמוח שלי נכנסו למצב הישרדות ולא יכולתי לשלוט בזה. קינאתי בגרשי על קור הרוח שלו, על נוכחותו הבטוחה בעולם, הוא היה השורד האמיתי פה. שום דבר לא איים עליו, לא אסונות טבע ולא משברים כלכליים.

״תזרמי, תסמכי על גרשון,״ אמרתי לעצמי כמו מנטרה. נצמדתי אליו וניסיתי להידבק בשלווה שלו אבל הפחד לא הפסיק לבעבע לי בעורקים. פתאום רציתי לשרוף שטרות, לקנות מגפיי עור, לשתות

לאטה מוקה ולבלוס גבינת גרוייר. כעבור זמן מה גם בגרשי דבקה מין אי-נוחות, הוא כבר לא קרא בהנאה והסתובב במעגלים בבית, מקרצף את הכיריים במטבח.

״מה קרה לי?״ שאלתי את גרשי עם דמעות בעיניים. ״אני חושבת רק על כסף, אני רק רוצה לקנות דברים ועוד דברים. בחיים לא רציתי לקנות ככה,״ התוודיתי, קיוויתי שלא ישפוט אותי.

״זה רק כי אין לנו עכשיו. זה הפרי האסור, את לא באמת רוצה את הדברים האלו, זאת אשליה,״ הוא אמר.

״אני יודעת. אבל האשליה כל כך חזקה שאני מאמינה לה.״

״בואי נראה אם יש חדש בעמדת המציאות,״ הוא אמר וחייך.

״לא, לא בא לי. תלך אתה,״ אמרתי.

נכנסתי מוקדם למיטה בפיג׳מה ודכדוך, גרשי הלך לסופרמרקט לקושש לו מעט ממתקי ערב. הוא חזר עם השקיות ואני ביקשתי שיראה לי את השלל; היה שם בקבוק יין אדום ואבוקדו. אחר כך הוא שלף מהארנק שלושה שטרות של חמישה דולר.

"מה זה?" שאלתי.

״זכיתי בזה,״ הוא אמר. ״קניתי בדולר כרטיס גירוד וזכיתי בחמש-עשרה דולר!" הוא נתן לי את השטרות באישונים בוהקים.

הסתכלתי על השטרות היפים שעל השידה, רציתי לשמור אותם לנצח ביומן שלי כמו עלים מיובשים.

חצי מהסמסטר כבר עבר והימים שביליתי בעבודה בסטודיו הלכו התארכו. היו ימים שלא אכלתי כלום, רק תפוח או קלמנטינה שגרשי זרק לי לתיק, או פיצה שחילקו בחינם בקמפוס. ערב אחד חזרתי הביתה מורעבת לחלוטין, גרשי אמר שגם הוא רעב נורא. הלכתי למטבח לחפש שאריות לארוחת ערב. כשחזרתי עם שתי ביצים מטוגנות ועגבניה מצאתי את גרשי בסלון, מחשב כל מיני חישובים בטלפון שלו. גם מהזווית הזאת הוא היה אחד האנשים הכי יפים שאי פעם פגשתי.

״הלכתי לסופרמרקט בבוקר, פה למעלה. שאלתי אותם לגבי עבודה. מילאתי טופס מועמדות למשרת סדרן סחורה,״ הוא אמר ואני חיבקתי אותו חיבוק שובר צלעות.

גרשי התחיל לעבוד בסופרמרקט כעבור יומיים. הוא עבר התלמדות מהירה, נתנו לו סינר אדום ותג עם השם שלו- GERSHON. הוא עבד במשמרות ערב שהתחילו בשש ונגמרו בחצות. הייתי באה לבקר אותו מידי ערב, מתחזה ללקוחה עם עגלה בזמן שהוא סידר בקבוקי יין על המדפים, או מעדני חלב במקרר. הייתה לו הפסקה של חצי שעה שבה הוא קיבל קפה בחינם. הוא היה לוקח כוס גם בשבילי והיינו יושבים על ספסל ברחוב, אוכלים כריכים שהכנתי ומדברים על טכניקות סידור מוצרים שהוא התנסה בהן.

השכר לשעה היה 12.02 דולר ואנחנו עסקנו בחישובים אינסופיים של המשכורת שיקבל בסוף החודש. המספר הסופי שהגענו אליו היה  1,370.28 דולר והחזיונות על הצ׳ק לא הפסיקו להצית את דמיוננו. עם הכסף שנקבל תיכננו לא לקנות כלום, נמשיך לחיות ככה על הסנט עד שחשבון הבנק שלנו יתפוצץ, צחקנו. גרשי חזר למשמרת ואני חזרתי הביתה.

באחד הערבים, כשקראתי ספר במיטה, הוא סימס לי לבוא לסופרמרקט עם שקית הבד הרב-פעמית ולפגוש אותו למטה בחניון. מצאתי אותו עומד שם לצד עגלה מלאה בקרטונים.

״בואי, תלווי אותי לפח.״ הוא תפס לי את היד.

עמדתי שם לצדו בזמן שהוא הוציא מהקרטונים בלוקים של גבינה צהובה. ״זה פג תוקף מחר. הם אמרו לי לזרוק את זה לזבל. זאת גבינת פרובולון,״ הוא אמר.

״למה הם זורקים את זה?״ שאלתי.

״החל ממחר אסור להם למכור את זה. אז אני זורק את זה לזבל ואת תיקחי אחד?״ הוא הסתכל עליי בעיניים גדולות, מוודא שיש לו שותפה למשימה.

״אני יכולה לקחת גם שניים. אפשר להכין קיש,״ הצעתי. גרשי חייך והמשיך בעבודתו. שמתי שני בלוקים של פרובולון בשקית הרב-פעמית ויצאתי מהחניון בצעדים איטיים.

חזרתי הביתה ומיד התחלתי עם הקיש. כשגרשי חזר בחצות זללנו אותו כמו משוגעים.

״מה עוד אתם זורקים שם?״ שאלתי.

״כל מיני דברים שפג להם התוקף. ראיתי שם עוגיות שוקולד צ׳יפס, פעם זרקו גם כרעיים של עוף. זה דברים טובים, טריים. התאריך של התוקף לא מדויק, זה תאריך ביטחון. אפשר לאכול את הדברים האלו עוד שבועות אחרי,״ הוא אמר.

״כן?״ צימצמתי עיניים.

״בטח, הם רק לא רוצים לקחת סיכון. הגבינה שהבאנו? נאכל אותה גם שבוע הבא. את תראי, אני אכין לזניה, לא יקרה לנו כלום,״ הוא חייך והמשיך לטרוף מהקיש.

סמכתי עליו, כי בכל זאת הוא היה ביולוג והבין דבר או שניים בחיידקים. בימים הבאים הפסקתי לבוא לבקר את גרשי בזמן שסידר מוצרים. היינו נפגשים ליד הזבל, אני עם השקית הרב-פעמית והוא עם עגלה מלאה במוצרים שפג תוקפם. נקניקי סלמי, עופות, גבינות, בננות שהשחירו, בטטות רכות, מה לא היה שם. הייתי מעמיסה וחוזרת הביתה לבשל, ארוחות הערב נהפכו לארוחות חצות עתירות שומן.

באחד הערבים גרשי עמד לזרוק מגשים של בצק ללחם, הוא סימס לשאול אם אני מעוניינת. הדלקתי את התנור ורצתי לסופרמרקט בתוך שלוש דקות. תמיד חלמתי לאפות לחם בבית. כשחזרתי הביתה גיליתי שנגמרו לנו הביצים, ואני רציתי שהלחם יהיה מבריק ונוצץ אז חזרתי לסופרמרקט, הפעם כדאי לקנות חבילת ביצים.

גרשי בדיוק סידר קרטוני חלב, הוא ליווה אותי למדף הביצים, כי רצה להפשיר קצת מהשהות לצד המקררים.

״שימי בשקית הרב-פעמית,״ הוא אמר לי כשהרמתי את הביצים.

״מה, לשים?״ שאלתי.

הוא הנהן בביטחון.

״אני אלווה אותך ליציאה,״ אמר ויישר כמה קרטונים שיצאו מהשורה.

״אז רגע, אני רוצה גם שומשום. ושמן זית,״ אמרתי והחלפתי לקרטון של ביצים אורגניות.

אישוני היהלום של גרשי התרחבו, הגבות הורמו. הלכתי להביא את המוצרים. בפעם הראשונה עוד חששתי, הסתפקתי בביצים אורגניות, שומשום, שמן וזיתים שחורים. ביציאה דפק לי הלב אבל גרשי ליווה אותי ונתן לי נשיקה כזאת לפני שיצאתי שאף אחד לא חשד, אף אחד אפילו לא הסתכל עליי.

מאותו יום הפסקתי לפגוש את גרשי בחניון ליד הזבל, במקום זה הייתי מגיעה לבקר אותו ליד המדפים בסביבות השעה עשר. לא היו הרבה לקוחות בשעה הזאת ועובדי המעדנייה והמאפייה כבר עזבו.

שקית הבד התמלאה במוצרים האורגנים היקרים ביותר שיכולתי למצוא. שמן שקדים, דובדבני אמרנה, פרמיג׳אנו ראג׳יאנו, סבון של ד״ר ברונר, שוקולד לינדט. פעם אפילו הכנסתי מברשת שיניים חשמלית. אף פעם לא פוצצתי את השקית הרב-פעמית, תמיד במידה שיכלה להיראות כמו תיק רגיל של אישה.

לפני שגרשי היה חוזר מהמשמרת הייתי מסדרת את המוצרים הגנובים על השולחן והיינו מחשבים יחד את המחירים. כמה צחקנו, מרציפן של לובק 24.99 דולר! שמן שקדים טהור, 23.33 דולר! גבינת ברי דה מו 21.42 דולר!

ביום שבו פיטרו את גרשי הגיע השלל שלנו לסכום של 1323.15 דולר. הם הסכימו לא ללכת למשטרה, אבל לא שילמו לו את המשכורת של אותו חודש. קשה לומר שהיינו עצובים, לדעתי אפילו לא פחדנו. הוא הלך להחזיר את הסינר האדום ואת תג השם שלו, אני חיכיתי לו למטה. הוא אפילו חזר עם שתי כוסות קפה בשבילנו.

״מזכרת לפעם האחרונה,״ הוא אמר.

צעדנו חזרה הביתה, אוחזים ידיים, לוגמים מהקפה החם. לא דיברנו באותה הליכה, אבל לא כי עשינו חשבון נפש או משהו, ירד עלינו שקט. בבית פתחנו את כל ארונות המטבח, היו שם פולי קפה מסומטרה, עדשים שחורות ואדומות, מבחר רב של פסטות מסולסלות. במקרר נחו להן מיטב הגבינות מצרפת ומשוויץ ונקניקים מאיטליה. בפריזר ניצב הסורבה שכל כך אהבנו, היה לנו מנגו, פסיפלורה, ולימון סיציליאני. גם הארון שמתחת לכיור היה מפוצץ בחומרי ניקוי טבעיים לאמבטיה, למטבח, למירוק רצפת העץ. היינו מאושרים, היינו עשירים.


*דימוי: רוי ליכטנשטיין, "במכונית", 1963.

את היכרותי עם יצירותיו של המשורר היפני יאסושי אינואה אני חב לעמיתה צעירה שביליתי איתה בחורף שעבר ערב ארוך ומייגע. באותה עת כבר חייתי בנפרד מאשתי ומבני כמה חודשים, שכרתי חדר בבית מלון על רכס טאונוס. אשתי לבדה היתה אשמה בפרידה, היא התמרמרה כלפיי ללא הרף, מאז שאני זוכר. ולמאהבת שלי היו שדיים גדולים יותר. אם כי היא חיה בברמן במרחק כמה מאות קילומטרים ממני. היה לי אפוא די זמן ודי סיבות לחשוב על כל דבר אפשרי, וגם, למשל, על נשים.  

בבוקר היום האמור הופיעה העמיתה הצעירה, שבהמשך תסב את תשומת לבי לאינואה, במשרדי שבמערכת. שוחחנו על טקסט שהיא כתבה לעיתון. היא הקדישה מאמץ מיוחד למשפט הראשון, הוא נשמע מבריק, אבל בקריאה נוספת התגלה כנבוב. גם שאר כתב היד היה גרוע, מסיבות שאמנם אינן בלעדיות למי שזה עתה השלימו את התואר האקדמי, אבל אצלם הן בכל זאת שכיחות במיוחד. המחברת לא ידעה בדיוק מה היא רוצה להגיד, אבל בהחלט ידעה איך היא רוצה להשתקף בטקסט, ולעניין זה היתה השפעה מכרעת על בחירת המילים, על מבנה המשפט ועל תוכן כתב היד כולו. ייתכן שפשוט לא רצתה לחשוף את חולשותיה, אבל התוצאה היתה אותה תוצאה. בסופו של דבר האחריות שלי לא נגעה לסיבות אלא להשלכות.

אחרי שהראיתי לעמיתה  הצעירה שדבר לא היה נגרע מהטקסט אילו פשוט מחקו ממנו את משפט הפתיחה שעל ניסוחו עמלה מן הסתם שבועות ארוכים, ואחרי שהצבעתי לה על פגמים נוספים, ובסופו של דבר המלצתי לה להתייחס לכל העניין כאל ניסיון נפל ולהתחיל מחדש, היא פרצה בבכי. דבר דומה כבר קרה לי שנים קודם לכן עם עמיתה שהתקשתה לקבל את זה שאני, הצעיר ממנה, נותן לה פתאום הוראות, ומתוך התרעומת הזאת, ככל הנראה, נהגה להתחמק ממילוי כל הבקשות שלי. הבכי שלה אז הותיר אותי ללא מילים. לא היה מדובר אלא בניסוח של כמה תזכירים, אבל לנוכח כתפיה הצרות והרועדות של האישה המתייפחת, שהפנתה לי את גבה כדי להסתיר ממני את דמעותיה, לכאורה, הרגשתי פתאום כאדם קר-לב ונוקשה וניסיתי לנחם אותה בבהלה. לאחר מכן הבנתי שזאת היתה תחבולה שהשתמשה בה כדי להשיג את מבוקשה.

בשל כך לא הרשימו אותי הפעם דמעות העמיתה הצעירה. שיערתי שהיא בוכה כדי לגרום לי להוריד לדפוס את כתב היד שלה. ואומנם, דמעותיה באמת פסקו ברגע שנתתי לה את הסכמתי להדפיס את הטקסט ועל פניה עלה חיוך נושע וגם נבוך במקצת. אמנם כעסתי על המתקפה הערמומית הזו על שלוות לבי, אך התנחמתי בכך שעונש הולם מובטח כבר בעצם הפרסום של מאמר כה בנאלי בעיתון רב חשיבות.

כך הסתיים הדבר לשביעות רצונם של שני הצדדים והתפתחה בינינו שיחה תמימה, שבמהלכה עלה בי הרעיון להמשיך ולשוחח בערב. הרעיון לשוב אל חדרי שבגב ההר לא משך אותי, כשם שלא היה שום דבר מפתה באפשרות להישאר לשבת עד שעת לילה מאוחרת במשרדי שבבית ההוצאה השומם, ולהתייסר ממחשבות על ביתי שנמצא בקרבת מקום אך בכל זאת מחוץ להישג יד, שם, ידעתי, יושבים רעייתי הלומת הצער ובני העצוב.

הזמנתי אפוא את העמיתה הצעירה לארוחת ערב. כבר מזמן לא ניהלתי שיחה עם אישה בת עשרים וחמש. עוד זכרתי במידה מסוימת איך הרגשתי וחשבתי אני כשהייתי בגיל הזה, אבל לא מספיק בשביל שאהיה מסוגל לדמות לעצמי מה הייתי מוצא כיום, בהתקרבי לגיל ארבעים, באני האחר שלי, הצעיר ממני בשלוש-עשרה שנה, אילו רק יכולתי לפגוש אותו. אמנם זה לא היה אפשרי, אבל במקום זאת, חשבתי, אולי אצליח להביט אל תוך נפשה של האישה הצעירה ובדרך זו, בעקיפין, גם קצת אל תוך העבר שלי.

כוונה זו לא התממשה, ולאורך השעות הצמיגות של הערב באתי בטענות אל עצמי שוב שוב, על כך שבעצם ידעתי מלכתחילה שכך יהיה. למשל, היה לי ברור כשמש שגם כשהייתי בן עשרים וחמש לא הייתי מתעקש עד כדי כך להדפיס כתב יד, שלגביו לא יכלה להיות לי ודאות, בניגוד לעצתו של אדם מנוסה ממני – ואם לא מתוך הבנה, אז מטעמי זהירות. ומובן מאליו שידעתי עד כמה אין זה סביר שאדם שהתנהג בבוקר ביהירות ובשתלטנות, יתגלה בערב כקשוב ועניו.

אבל במחשבה שניה היא היתה אישה. על אף שבסוף השבוע שעבר פענחתי במקרה את המסתורין הנשי, חשבתי שלא יזיק לאסוף עוד כמה הוכחות נוספות לתובנות החדשות שגיליתי, במקרה שהשאיפה האחרת שלי – המבט אל העבר – לא תתממש.

דרך אגב, קוראיי החביבים, הטקסט הזה אמור היה להיות מסה שבמרכזה נושא שמעסיק אותי זה זמן רב ואתכם זה כחמש דקות: הדיוקן העצמי של המחבר בטקסט שלו. מכל מקום, אם אתם מאמינים שהיתה לי כוונה נוספת, חבויה, במפגש עם הגברת הצעירה, הרשו לי לומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאתם טועים בנקודה זו! ראשית הייתי בקשר יציב עם אהובתי (זו עם השדיים הענקיים) ושנית, כשלא הייתי בברמן, שכבתי עם אשתי כמעט מדי יום. אני בעצמי מצאתי שכל זה אינו כשורה, אבל ככה זה פשוט היה ובזה, אלוהים יודע, הסתפקתי. רק ליתר ביטחון ביקשתי שיניחו מצעים גם בצד השני של המיטה בחדר המלון – למעשה השתכנתי שם בחדר זוגי. אבל לא, מה אני שׁח, אני כלל וכלל לא ביקשתי שיציעו גם את הצד השני של המיטה, רק שקלתי אם הייתי צריך לבקש שיציעו אותו ליתר ביטחון ואז דחיתי מעליי את הרעיון המופרך הזה. כן, כך זה היה!

בשום הקשר אפוא לא תליתי ציפיות גבוהות במפגש הזה. מקום המפגש היה סושי בר קטן ובו ארבעה שולחנות, ובצמוד לו היתה מסעדה יפנית שבחלל האירוח רחב הידיים שלה הופיעו טבחים בתיאטרליות והכינו את המנות המלוהטות על אותם שולחנות שבהם ישבו האורחים. כל המשק היפני הזה היה בתורו חלקו הקטן של קומפלקס שלם שאת חלקו הגדול יותר תפסה מסעדה סינית, חרף ההיסטוריה הארוכה של יחסים בלתי ידידותיים על פי רוב בין יפנים לסינים. שתי המסעדות נתחמו בלובי דו-קומתי של בית מלון ומעל כל אלה התקמר מרכז קניות, במרכז העיר של פרנקפורט. בתוך כל הקומפלקס המסועף הזה הותיר הבר הקטן רושם של נידחות כלשהי. כשהגענו לשם כבר החל לרדת שלג בחוץ ומי שלג ממגפי האורחים העכירו את השתקפות האורות ברצפת האריחים בכניסה.

הערב התארך מדי, בלבי תהיתי פעם אחר פעם מדוע, לכל הרוחות, אני לא שם לו סוף, וגם מצאתי בתשובה לכך מיני סיבות שכלל וכלל לא החמיאו, לא לי ולא לעמיתה. ואולם לרדת לחקר העניין רציתי לא יותר מכפי שרצתה בכך האישה הצעירה בשעות הבוקר, מוטב להותיר את הנכשל בכישלונו. אחרי שהסתיימה הארוחה המשכנו במקום זאת, בכוחות הולכים ואוזלים, את שיחתנו הקלושה בפינה בלובי המלון, תוך שתיית יין לבן ונשנוש שקדים מלוחים, בעוד זמרת משועממת במכנסי פוליאסטר ורודים פלטה מגרונה את Evergreens בליווי קלידים. הערב הסתיים כמו אותם נהרות שגוועים במדבר בלי שזכו אי-פעם להגיע אל הים.

בחוץ, מכל מקום, כבר נערמה שכבה עבה של שלג. נראה לי ששלג כזה לא יאפשר לי להגיע דרך הר פלדברג לבית המלון שלי, במכונית ללא צמיגי חורף, או שלכל הפחות יקשה במיוחד את הנסיעה. אמנם כבר יצאתי לדרך בכיוון הזה, אבל כעבור הרהורים אחדים סובבתי את ההגה ובנקיפת מצפון מסתוריות  פניתי מזרחה ונסעתי דרך רחובות דוממים וריקים מאדם למה שהיה פעם ביתי, למה שהיתה פעם החנייה שלי. משם המשכתי אל מה שהיתה פעם הדירה שלי, אל מה שהיה פעם חדר השינה שלי, אל מה שהיתה פעם המיטה שלי ואל מי שהיתה פעם האישה שלי. כשאני מסתכל היום על סיומו של אותו ערב מתיש, בכל זאת הגעתי איכשהו אל היעד (בניגוד לאותם נהרות, שבלי להגיע אי פעם לים, גוועים באמצע המדבר), גם אם לא ידעתי על היעד הזה יותר ממה שהנהר יודע על הים – וגם לא פחות. הדבר היחיד שהייתי בטוח בו הוא שאם אופיע בהפתעה באחת וחצי בלילה, ואשתחל בכפות רגליי הקרות מתחת לשמיכתה של אשתי לשעבר, היא לא תתמרמר.

מלבד זאת סימן הערב הזה לא רק את תחילתה של היכרותי עם יצירותיו של המשורר אינואה, אלא גם את ראשיתו המאוחרת של חורף עיקש בגרמניה. וכאשר הפלגתי עם בני לאי פֵר במוצאי יום ראשון הבא, רק במזל הצלחנו עוד לתפוס מעבורת פעילה. על פני המים האפורים צפו אינספור גושי קרח, שלג הסתחרר בסמוך לחלונות הלובי של הספינה וכאשר היא פילסה את דרכה במעטה הקרח הסגור, נראה שהחרטום היה לאגרוף ענק. בעל הבית שלי לא הגזים כאשר הבטיח בקיץ שפברואר הוא הזמן הטוב ביותר על האי. במהלך היום ערכנו, בני ואני טיולים ארוכים ברגל, עטופים בבגדים כמומיות. בערב ישבתי מול האח והתווכחתי בטלפון עם אשתי לשעבר ועם המאהבת הרחוקה, או האזנתי לירח, ואילו הילד שכב לצדי וחרק בשיניו מתוך שינה. באחד מטיולינו לאורך החוף, בין ערמות של גושי קרח בגובה המותניים (בגובה המותניים שלי, מנקודת מבטו הם היו בגובה הקדקוד), גילינו באיזו גומחה בקרח פגר בשלבי ריקבון מתקדמים, של ברווז שנלכד בכפור. אחת מרגלי החיה עדיין היתה תפוסה בשרידים של רשת ירוקה ובכלוב הצלעות השבור של בית החזה עדיין היה מונח, כמו חלוק נחל בודד, הלב המושחר והמצומק.

ילדי לא היה מסוגל להשתחרר ממראה היצור המת, ואחרי שבכל זאת התנתק ממנו, שב אליו בחזרה כעבור צעדים ספורים. כך עמדנו יחדיו דקות ארוכות ליד הפגר, מוקפים בגושי קרח מחוספסים שבוץ הסחף צבע בחום, ומעלינו כיפת השמיים פתוחה ורחבה. בני שאל אותי על החיים ועל המוות, כאילו היה לי ידע בנושא הזה, כמו בכל נושא אחר. שתי דמעות קטנות זלגו על לחייו, ואילו אני חקקתי על לוח לבי את המראה הזה של ילדי העגמומי, העומד ומהרהר מעל הקבר הקפוא.  

מלבד זאת הקראתי לבני מדי יום מתוך ספרי לווייתנים שבחר לעצמו בחנות הספרים ויקֶר. גם לעצמי הבאתי לשם ערמה גדולה של חומרי קריאה ובין השאר גם חוברת דקה של אינואה "רובה הציד". ספר זה הופיע במשרד שלי למחרת הערב הארוך מדי, מתנה בלתי-צפויה מהעמיתה הצעירה. בעמוד הראשון היא הוסיפה הקדשה שלמרבה הפתעתי תיארה בה את אמש כ"מרתק". העדפתי לראות בזה אישור לשיפוט שלי ולא משהו שמעמיד אותו בספק. באותו זמן בדיוק סיימתי לקרוא את הרומן "מוסשי" מאת איג'י יושיקאווה. גם בספר זה היתה הקדשה, בכתב ידה של אשתי לשעבר, שקנתה לי אותו לפני אחת-עשרה שנה לכבוד חג המולד. במובן מסוים אפשר לי הרומן הזה, כשקראתי בו שוב אחרי שנים רבות, את המבט לאחור שייחלתי לו. אף על פי שפרטים רבים בעלילה נצרבו בראשי בקריאה הראשונה, קראתי עכשיו את הספר כמו בעיניים אחרות, שכן בחלוף השנים צברתי מן הסתם תובנות שחפפו לכמה מאלה של המחבר; מסיבה זו גיליתי כעת ברומן כל מיני דברים שבפעם הקודמת נותרו נסתרים ממני או בלתי-מוסברים, ובד בבד יכולתי לשחזר בזיכרוני את צורת ההסתכלות שלי מפעם. ואולם בדיוק כמו לפני עשור כמעט, נגעו ללבי משפטי הסיום של יושיקאווה, שבהם השווה בין רצונותיהם ואמונותיהם של בני האדם לשאון הגלים. "…ומי מכיר את נפש הים, שלושים מטרים מתחת לפני המים? מי מכיר את מצולותיו?"

בזמן שהיינו באי פֵר תכננתי לקרוא את  "שוגון" מאת ג'יימס קלאוול, שכן הספר הזה עוסק באותה תקופה ביפן שבה מתרחש "מוסאשי" ופונה, בדומה ליצירתו של יושיקאווה ואף באותה מידה של הצלחה, לקהל הרחב, אם כי לכזה שטעמו מערבי. להשוואה זו הניעו אותי בין השאר הערותיו של מומחה ליפן על סיפורי האהבה – השונים מאוד – בשני הרומנים. ואולם בד בבד התעורר בי צמא לספרות יפנית ולכן טוב היה שנשאתי בתיקי גם את הספרון של אינואה. מדובר בנובלה בת פחות ממאה עמודים. היא בעיקר מתארת שלושה מכתבים שלכולם אותו נמען. המכתבים נשלחו מאשתו, מהמאהבת שלו ומבנותיו. בעקבות "רובה הציד" קראתי את כל הספרים של אינואה שהיה בידי להשיג, למרבה הצער רק כמה מהם תורגמו עד כה לגרמנית.

אני חש צורך לומר שבספרים של אינואה מצאתי תשובות לשאלות שהעסיקו אותי באותה עת. אבל לאמיתו של דבר, מה שקרה הוא שספריו של אינואה עזרו לי להתמודד עם השאלות הללו, בהשפעתם החרישית על צורת ההסתכלות שלי על הדברים, ובין השאר באותו נושא שעומד, כפי שאתם, קוראיי המחוזרים, כבר יודעים, במרכז המסה הזאת: הדיוקן העצמי של המחבר בטקסט שלו. ודאי תסתייגו ותגידו שכל מה שכתבתי עד כה בעניין לא יכול להיחשב מסה ואני לא מתנגד. שכן אם לדבר גלויות אני בכלל לא יודע לכתוב מסות. פעם אחת ויחידה חיברתי מסה בייסורים רבים, היא הופיעה ב-1989 במוסף דפוס שקע של הפרנפוקטר אלגמיינה צייטונג וזיכתה אותי, אני מרשה לעצמי לומר, בהכרה מסוימת, אולי קראתם אותה. באותה עת אף אחד לא ערער על כך שמדובר במסה. אבל אני, בתור מחברהּ, ידעתי את האמת: בזמנו הצגתי את עצמי כמסאי רק משום שהצגתי את הטקסט במאמץ רב בסגנון של מסה, אבל למעשה הוא לא היה כזה.

בכל הנוגע לספריו של אינואה, הקריאה בהם תבעה ממני זמן ארוך יותר משנים-עשר הימים שביליתי עם בני על האי הצפוני המושלג. בינתיים הגיע האביב ואני כבר לא חשבתי עוד על העמיתה הצעירה שכבר מזמן נעלמה מחיי ושנתיב חייה הצטלב בנתיב חיי רק ביום החורף האחד ההוא. ספק אם עוד הייתי נזכר בכלל שהיא זו שאני חב לה את היכרותי עם סופר שהיה משמעותי עבורי יותר מכל סופר אחר כבר שנים רבות. ואולם כאשר נטלתי לידי שוב את "רובה הציד" באחד הימים, נפל מבטי על ההקדשה שבתוכו.

את הערב בסושי בר שימרתי בזיכרוני בדיוק כפי שתיארתי אותו קודם; עכשיו הכול נראה לי מוזר מאוד. איך ייתכן שאדם שלא היה שותף למחשבותיי ולמעשה גם לא עשה כל רושם שהוא מסוגל בכלל להבין אותן, הוביל אותי מכל הסופרים דווקא אל זה שיפיס רבים כל כך מכיסופי? אני עוד זוכר, למשל, שכאשר דיברנו על אבי ניסתה העמיתה לחנך אותי בדרך מגוחכת. וגם בהקשרים אחרים נראתה לי צורת המחשבה שלה יומרנית להחריד. ואולם כעת, כשאני מכיר את אינואה, לא ברור לי מה אישה כזאת יכלה למצוא בו. מדוע בכלל המליצה לי על הספר הזה? מן הסתם שוחחנו בארוחה גם על יפן, זה הלוא התבקש בתוקף הנסיבות, וסביר להניח שבהקשר הזה היא הזכירה את "רובה הציד". ועכשיו נזכרתי שוב: הספר הזה אמור היה לשמש הוכחה.

השיחה נסבה על המסתורין הנשי. את העובדה שאני כבר חשפתי אותו, שמרתי לעצמי בתבונה. הגרעין המחשבתי שלא ביטאתי בקול היה: נשים הן שונות. אני מודה שמחשבה זו, כשהיא מנוסחת בדרך זו, אינה נשמעת מקורית במיוחד. המתבוננים מהצד אף עלולים להתרשם שלא את הפתרון אני מציין כאן אלא שוב רק את המסתורין עצמו. ואולם בעיני היה בתגלית שלי משהו מהפכני. אחרי שהפכתי והפכתי בה עד לאחרון הסעיפים, מצאתי את עצמי בהלך רוח כזה שלא רציתי להאביס בה את האחרים אלא העדפתי לתור אחר דברים נוספים שאוכל להזין אותה בהם. מצאתי חומרים מזינים כאלה בכל מקום, למשל באחד השירים הסיניים בני השלושת אלפים שנה כמעט: "הגבר הנבון בונה חומה/האישה הנבונה הורסת את החומה".

היה זה חסר כל היגיון מצדי להעלות את החכמה המבוטאת בבית הזה משירת ג'ינג דווקא באוזני אישה, ועל אחת כמה וכמה בפני אותה עמיתה צעירה, שהיתה משוכנעת כי כל ההבדל בין המינים מסתכם בכך שנשים הן "רגישות" וגברים אינם כאלה. שיחתנו העייפה נסבה לא מעט על התיאוריה הזו שלה. בין לבין הסבה העמיתה הצעירה את תשומת לבי למתרחש בשולחן הסמוך לשלנו, שבו סעדה את לבה קבוצה של יפנים. אחד הסועדים, גבר נמוך במחצית שנות השישים שלו, נראה אישיות חשובה, שכן תשומת לב כל הסועדים הצעירים ממנו היתה ממוקדת בו, בזמן שהוא עצמו היה עסוק באופן בלעדי כמעט במאכלים שהוגשו בזה אחר זה לשולחן. נראה שמהשיחות שהתנהלו סביבו הוא רק חטף פה ושם איזה משפט שעורר את עניינו; אז, ורק אז, הפנה את ראשו קלות בכיוון שממנו הגיע המשפט. ואולם תשומת לבו נמשכה בכל פעם זמן קצר בלבד ואז מיד שב והשקיע את מבטו בצלחת.

אני לא יודע איך זה קרה – אם אני ובת הלוויה שלי יכולנו פתאום להבין יפנית או אם, מה שסביר עוד הרבה פחות, דיברו היפנים בשולחן הסמוך גרמנית או אם, בסופו של דבר, ומה שנראית כמו האפשרות הסבירה ביותר, היתה למתרחש בשולחנם איכות כל-תרבותית, כך שכל אחד יכול היה בהכרח להבין מה הולך שם, אבל במהלך הארוחה, אשתו של האיש הקטן, שישבה לידו, הלעיטה אותו בעצות על גבי עצות, כמו למשל: "תאכל רק חצי מזה!" או "זה חמוץ. אתה לא חושב שעדיף לוותר על זה?" – "את צודקת, אני אוכַל רק חצי מזה; את זה אני מעדיף לא לאכול בכלל", הוא מלמל חרש בהכנעה, כאילו רוצה לקרוא את עצמו לסדר; אז הצהיר שוב מדי פעם בפעם, כאילו לעצמו: "איזה מעדן! אני בכל זאת אוכַל את זה", ובסופו של דבר אכל בכל פעם את כל מה שהיה בצלחת.

בת הלוויה שלי מצאה בהתנהגותו של אדון טניזקי – שכן זה היה שמו, כפי שנודע לי לאחר מכן – ביטוי לעור עבה להחריד, חסך ב"רגישות" שאופייני לגברים, לנוכח מאמציה האוהבים של אשתו שחיה רק למען הדאגה לבריאותו של בעלה. האם עלי לציין בכלל שאני עצמי ראיתי את הסיטואציה באור שונה בתכלית? לא, שכן מבחינתי העניין המהותי כאן הוא שבמהלך הוויכוח הזה הזכירה העמיתה הצעירה את הנובלה של אינואה: הספר הזה עסק בנושא שלנו בדיוק, הוא הראה בצורה המרשימה ביותר וללא עוררין, איך נשים מתרסקות על אי הנגישות של הגברים.  

למעשה, אם בכלל, הנובלה מתארת את משאלת לבן של נשים מסוימות להתרסק, פחות או יותר, על אי הנגישות של גבר מסוים. על הגבר עצמו אנו לומדים מעט מאוד, וגם המעט הזה נתון לנו כמעט כולו משיפוטי הנשים. מאחר שהשלוש שופטות במכתביהן גם זו את זו, וכל אחת מהן שוגה להחריד בשיפוטיה, נראה לי בלתי-סביר להניח שדווקא את מהותו של אותו גבר היה בידי הנשים הללו להבין כהלכה. כלומר, ברגע שנזכרתי כי הספר הזה למעשה נועד לשמש הוכחה לתזה מסוימת, כבר היתה לי סיבה טובה לפסול אותו – וזאת ללא כל קשר לכך שהעמיתה הצעירה התעלמה כליל מהעובדה שמי שכתב את הספר הזה, עם שלושת מכתבי הנשים שכלולים בו, היה גבר. אם מסתכלים על זה ככה, אז בסופו של דבר אני חב את היכרותי עם הנובלה הזאת ועם מחברה לאי-הבנה משעשעת. ובכל זאת מצאתי שבדבר אחד אני מסכים בכל לב עם העמיתה הצעירה: מדובר ביצירה של רב-אמן רגיש לאין ערוך וגם, אם יותר לי להוסיף, אדם טוב מאין כמוהו.

בחודשים הבאים ניסיתי תכופות לצייר בעיני רוחי את אישיותו של אינואה בספריו, כפי שמזמנים את רוחו של המת. ובסופו של דבר פתרתי גם את המסתורין הזה – ודאי כבר הבחנתם בכך. באותה עת, בעוד גושי הקרח הולכים ונמסים, השתנו מהותית גם חיי שלי. בדרך לא ברורה נשר מאשתי המרמור ועבר אל המאהבת שלי, ומתישהו בקיץ שבא בעקבות זאת, אני כבר מזמן חזרתי לגור בביתי, הפסיק גם בני לחרוק בשיניו בעת השינה. האם כל זה לא היה אלא חלום? אח, קוראים יקרים, זאת ודאי לא תוכלו להגיד לי.        


*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.    

*Copyright © Volker Zastrow, 1998

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty