search

למה אנחנו לא הולכים למיקֶה, לרוברט או לקְנוֹזִי? כי החבר׳ה אומרים שלמיקה, לרוברט ולקנוזי אין זמן היום, ואין ברירה, אנחנו מוכרחים שוב לעלות אליו, מוכרחים שוב להיכנס למאורה המעופשת של ואטאן בקומה העשירית, שיש בה ריח של כלב, למרות שאין לו כלב בכלל, והתריסים בה תמיד מוגפים, נעים זה בטח לא. הוא יושב ליד השולחן ושוקל את הגראס במאזני היד המצחיקים שלו, ואז הוא מוסיף עוד קצת גראס ושוקל שוב, ואפשר רק לקוות שהוא לא יתחיל שוב לצטט שירים בפרסית. מצד שני, מה זה בעצם משנה, הרי הוא בלאו הכי תכף יתחיל לדבר. ואנחנו גם יודעים בדיוק מה הולך לבוא, הסיפור עם שבבי העץ שתקעו לדוד שלו מתחת לציפורניים, והסיפור עם הביצה החמה שתקעו לדוד שלו מאחורה. ואז הוא מהנהן פתאום, כאילו עוד רגע תבוא בדיחה, אבל הוא רק מספר לנו שאבא שלו היה בנאדם אמיץ מאוד, בדיוק כמו שהוא, ואטאן, הוא בנאדם אמיץ מאוד, והוא שוקל ושוקל ומספר לנו על העלונים שנתנו לו לחלק בבית הספר, אבל הוא כבר סיפר את זה אלף פעם. כבר אלף פעם הוא צייר לנו את הסמל עם גדר התיל ופרח הציפורן, ועכשיו הוא שואל אם אנחנו רוצים שיצייר לנו את סמל המפלגה הקומוניסטית. אנחנו שואלים בחזרה אם הוא זוכר את הציור של אתמול, אבל הוא לא מקשיב לנו בכלל. עכשיו הוא מתאר את סרט הקולנוע שראה כשירו באבא שלו, ואנחנו מכירים את זה לפרטי פרטים, ומכירים גם את ההרגשה הפתאומית שגרמה לו לעזוב את הקולנוע, אנחנו יודעים שאבא שלו דימם למוות ושהוא היה בנאדם אמיץ, רק לפני שתי דקות הוא הזכיר את זה. אנחנו אומרים: אנחנו צריכים ללכת למסיבה, ואטאן, אין לנו הרבה זמן.

הוא שואל אם אנחנו רוצים תה.

והוא מכין לנו תה ומדבר על נשים, וכמעט אפשר לחשוב שעכשיו יהיה בסדר, אבל אנחנו כבר רואים לאן זה מוביל, אל הדודות שלו מהים הכספי שהוא הסתתר אצלן עם האבא המת שלו, אלו באמת היו נשים, אנחנו כבר יודעים, עשר נשים שמנות, וכולן היכו בידיהן על הראש מרוב צער.

ואז ואטאן צוחק.

ואטאן צוחק לבד, לעצמו, בזמן שהוא מביא את התה ואז שוב מתחיל לתאר איך אבא שלו שכב במרתף רחוץ ומאופר, ואיך קברו אותו אחר כך בגינה, אנחנו כבר מכירים את זה בעל פה. אנחנו אומרים: ואטאן, קברת את אבא שלך ואז הסתובבת בים הכספי, שבו הנשים יורדות למים מכוסות, ופגשת את אַסְפָאֶל הקטנה, שהייתה שונה מכולן עם השיער הקצר שלה. הלכת אחריה דרך השדות, על פני עצי רימון וגרוטאות של מקררים, והיא הייתה כמעט כמו נער והתיישבה על חומות, והנשיקות שלה היו כמו נשיכות. אבל אתה חושב שאנחנו באמת רוצים לשמוע את כל זה שוב פעם, ואטאן? אתה חושב שאנחנו רוצים לשמוע שוב פעם איך היא נעלמה פתאום ואיך השוטרים באו ובעטו לך בבטן כי הם ראו אתכם? ואיך חשבת שיתלו אותך על מנוף בחצר הגרוטאות, ואיך השוטרים בסוף הלכו משם ולא תלו אותך על מנוף, ואיך אספאל יצאה מתוך אחד המקררים וצחקה כאילו היא לא פחדה בכלל? לא, ואטאן, אנחנו לא רוצים לשמוע את זה שוב פעם, בטח שלא בפעם האלף, ולמה אתה מביא עכשיו עלי גפן ממולאים ומספר שוב את אותה בדיחה ישנה וקורא לעלי הגפן ״התחתונים של חווה״? פשוט תשקול את הגראס, ואטאן, תשקול את הגראס.

וְואטאן שוקל ושותק ואז הוא אומר: המלחמה, ואנחנו אומרים: לא, ואטאן, עזוב את המלחמה עכשיו, תשקול את הגראס, כי מה, אנחנו לא יודעים? אנחנו לא יודעים שגייסו אותך וערקת והיית צריך לחכות למבריחים שלושה ימים בתוך מערה? מה, אנחנו לא יודעים שאספאל באה ורצתה לברוח איתך, למרות שהמבריחים התנגדו, ושאחר כך המבריחים בכל זאת הסכימו כי היא שלפה כסף מהכיס? ושכל המבריחים קראו לעצמם  ״עלי״, מה, את זה אנחנו לא יודעים? אנחנו לא יודעים שרכבתם אז על סוסים דרך ההרים ושלא יכולת לראות יותר כלום מרוב שלג? אנחנו אומרים: כן, ואטאן, אנחנו בהחלט יודעים את כל זה, כבר רכבנו איתך אלף פעם דרך ההרים וכבר אלף פעם שאלנו את עצמנו יחד איתך, אם הסוס הולך קדימה או אחורה ואם אנחנו כבר בעבר השני. ראינו את השלג הכחלחל ואת המנופים ואת גדר התיל, שבכלל לא היו ממשיים, ואנחנו יודעים שהעלי הכי חזק היכה אותך, ואטאן, כי היית תשוש כל כך. ראינו את המסוקים שחגו מעל הכפרים בהרים, ואיך נאלצתם להתחבא בין העזים, ואיך נגעת בעמוד הגבול לטורקיה שלוש פעמים כדי להשתכנע שאתה לא מדמיין. אנחנו יכולים לספר את זה מתוך שינה, ואטאן: הייתם עשרים איראנים והתחבאתם בתוך משאית, מאחורי שטיחים, ולחברה שלך ירד דם מהאגודל, והיא ביקשה שתנשק אותו ורצתה לשמוע כל הזמן כמה אתה אוהב אותה, אבל לך כבר לא היה כוח לזה. ומישהו הפיל את המְכל שלתוכו הייתם משתינים, זה היה מניף המשקולות מזָהֶדאן, ואתה בקושי יכולת לסבול אותו כי הוא רק הראה כל הזמן את הכתבה מהעיתון עם התמונה שלו והיה מדבר בקול רם מאוד על הפרסים שזכה בהם, גם כשעצרתם בתחנות דלק, ששם אסור היה לדבר בשום אופן, ידעת את זה? תן לנו לספר לך, ואטאן, כי אנחנו יודעים הכול בדיוק! אספאל נצמדה אליך כל כך עד שבקושי יכולת לנשום, ואז היה חור ביריעה ושוב ראית בפעם הראשונה בתים, ואטאן, גם אנחנו רואים אותם.

אההה, ואטאן אומר, בסדר, בסדר, הבנתי, אבל אולי תרצו ביצה חמה? אולי תרצו שאדחף לכם מאחורה ביצה חמה כמו שעשו לדוד שלי? והוא קם ומעמיד פנים כאילו הוא מתכוון ללכת לבשל ביצה, אבל אז הוא מרים גבה, ואנחנו אמורים להבין שזה היה בצחוק, ואנחנו מחייכים עכשיו כולנו ביחד, כן, אנחנו ממש כמעט מחייכים עכשיו, אבל בעצם אנחנו לא באמת מחייכים, אלא אומרים: ואטאן, תעשה טובה, תשקול את הגראס. והוא שוקל את הגראס, אבל הדיבור פשוט נשפך ממנו, הוא יוצא מהשפה התחתונה שלו. יש הרי משהו שהוא עוד לא סיפר לנו: איך הוא חטף פריחה כזאת שהוא היה מוכרח לגרד לעצמו את החזה במזלג עד זוב דם, זה היה כשהם כבר היו באיסטנבול, אספאל והוא, כל החורף הם גרו בחדרון זעיר והיו צריכים לחכות שם לַדרכונים. והוא היה צריך לגדל זקן, ולגלח אותו רק לפני הצילום, כי אז העור מתחתיו יוצא בהיר וחלק, והוא היה נראה צעיר יותר, אבל הייתה לו פריחה גם בזקן וכל הגוף שלו היה עקצוץ אחד גדול. ואז אספאל השתמשה בארון להבעיר אש לחימום, למרות שעלי אמר שאסור להשתמש בארון להבעיר אש לחימום, ואיך שהם רבו ואיך שהוא רצה לשכב איתה, ואיך שהיא רצתה לשכב איתו רק אם הוא אוהב אותה, ואיך הוא לא יכול היה להגיד שהוא אוהב אותה. ושנגיד לו אנחנו, איך אפשר לאהוב מישהו באמת כשהתריסים כל הזמן מוגפים, וכשעלי מביא לחם רק מדי פעם, וכשהסחת הדעת היחידה היא הטלוויזיה הטורקית שמשדרת רק בין שש לתשע, וגם אז בעיקר סרטים רומנטיים שאתה לא מבין מהם כלום, רק ראבאבאבאבאב, שכנראה אומר ״אני אוהב אותך״. אבל איך אפשר לאהוב ככה מישהו, שנגיד לו. כשעלי הבוס מופיע עם הצלם ועם שתי בחורות ומתנהג כאילו הוא מלך במעיל הפרווה שלו, כשהוא תופס לאספאל בשדיים הכמעט לא קיימים שלה, וכשאספאל בכל זאת מחייכת בחביבות כי היא רוצה עצים לבעירה. וכשעלי הבוס אומר שהם לא משתמשים במספיק סְפּירְט ושאיראנים לא יודעים להבעיר אש, וכשהוא רוצה להדגים להם איך מדליקים את התנור. וזה בעצם מצחיק, אומר ואטאן, אנחנו לא חושבים שזה מצחיק? איך שעלי הבוס התיז ספירט לתוך התנור וזרק לתוכו גפרור ואז נשמע פיצוץ, וענן ענקי של אפר צבע את כל החדר בשחור. אבל זה שעלי הבוס נעלם אחר כך כעונש על הטמטום של עצמו והופיע עם הדרכונים שלהם רק אחרי שישה שבועות, זה לא ממש מצחיק, אבל בעצם הוא בכלל לא רוצה לספר לנו את זה, הוא הרי לא רוצה לנג׳ס. הוא גם לא רוצה לספר איך עלי הבוס המשיך לעשות ממנו צחוק ואמר לו שיגיד בשדה התעופה שהוא פגוע מוח ורוצה לעבור ניתוח בגרמניה. ושהוא באמת אמר את זה בשדה התעופה, ושהוא טס לגרמניה בתור טורקי ושעכשיו קראו לו עמיר חוּשאנְג ראבארזארֶה, למרות שזה מצחיק. אבל הוא לא רוצה לספר לנו את זה, וגם לא שהשוטר בדלפק שיפשף את התמונה של אספאל והבין שזאת לא התמונה המקורית, ושהוא, ואטאן, לא יכול היה לעזור לה ורק בהה באצבעות של השוטר, ואז ניסה להגיד משהו על מזג האוויר, אבל היא כבר הסתלקה ונעלמה לתמיד. והוא גם לא רוצה לספר לנו שפתאום הוא דווקא כן ממש אהב אותה, אלא אם אנחנו כן רוצים לשמוע את זה.

ואנחנו אומרים: בעיקרון, ממש לא, האמת, במיוחד כי אנחנו כבר יכולים לדקלם את זה מתוך שינה, ואטאן, פשוט תשקול עכשיו את הגראס! והוא שוקל את הגראס ואומר: אוף, המשקל הזה דפוק, אני אתן לכם בחינם! או, אלה מילים, ואנחנו מודים לו. אנחנו קמים לצאת סוף סוף למסיבה, וְואטאן עוד שואל, כמובן, אם הוא יכול להצטרף. אבל אנחנו אומרים: לצערנו אי אפשר, ואטאן, זו מסיבה פרטית, מצטערים, אתה בטח מבין את זה? והוא אומר שהוא מבין, אבל אז הוא בכל זאת בא איתנו, כי הוא רוצה ללכת לקיוסק, זה הרי באותו כיוון, אבל אחרי שנפרדנו בקיוסק אנחנו שמים לב שהוא ממשיך ללכת אחרינו. בכל פעם שאנחנו מסתובבים, הוא מסתתר בצל, וכשאנחנו מגיעים בסוף למסיבה, יש לנו הרגשה ממש משונה. לפני הבית מחכות הבחורות שביקשו שנביא להן גראס, הן מסתכלות עלינו, אבל נראה שהן בכלל לא מתעניינות בנו, בעצם הן רק זוקרות את ראשן ושואלות: מה זה שם אחריכם?

ואנחנו אומרים: זה ואטאן, אנחנו קונים ממנו גראס.


*Andreas Stichmann, 2013 ©

מה את עושה כאן? אומרות עיניים, עיניים קשות. והפה אומר רק: "חדר מספר 12 נמצא בקומה למעלה." ואז הפקידה הנוקשה של בית המלון צריכה ללכת. רק הבדידות ישנה כאן הלילה. ושום אורח מלבדה. המזרח השומם של גרמניה. כפר במֵקְלֶנְבּוּרג. כיכר השוק מביטה אל תוך חדר מספר 12 מבעד לחלון. הרחובות ריקים וחשוכים. אין אור. בשום בית. איפה האנשים? האם הם ישנים? אולי זה כי הם מצוננים, כמו שהפנסיון הזה מצונן? כי הכול – הדלתות, הקירות, הרצפה – משמיע קולות אנחה, כאילו הבית הזה משתעל.

ואז בחצות וחצי הוא משתעל חזק כל כך שאחד הקירות בוודאי קודח והתבקע מחום. או שאלה בני אדם? אני מסתכלת במסדרון. אין שם איש חוץ מכריסטה וולף ופלאדה. שולחן עם ספרים. היד מושטת אל רומן מאת וולף. על הדפים המצהיבים כתוב באותיות אפורות שהעבר עוד לא מת, הוא אפילו עוד לא עבר.1 זה ציטוט של פוקנר. וכן, זאת הסיבה שאני כאן. הנאצים הישנים הם הנאצים החדשים. ונאצים חדשים הם מה שבאתי לחפש. מחר, אני אומרת לכריסטה וולף והולכת לישון.

הבוקר נראה כמו ערב. עננים אפורים זוללים את השמים הכחולים. ממטרי גשם מצליפים ברחובות הצרים. אופניים שכורים משמשים אליבי, הסוואה, כי באזור הזה תמיד חולפים רוכבי אופניים. "מסלולי האופניים היפים ביותר של מקלנבורג," אומר האינטרנט. הוא משקר. אין כאן בכלל רוכבי אופניים. והולכי הרגל עדיין מצוננים.

אבל במרחק כמה כפרים לפחות אמורים לחיות נאו-אַרְטָמָנים,2 אבות-אבותיהם האותנטיים של הנאצים. הם מכונים מתיישבים פולקיסטים, כי הם נוהגים להתיישב במקומות שאין בהם איש ומאמינים מאוד בכל הקטע של "דם ואדמה" שגם היינריך הימלר, שבעצמו נמנה עם הארטמנים, האמין בו.

המפה באייפון אומרת: עוד 18 קילומטרים עד לפולקיסטים. אבל הגשם הזה נעשה זועף יותר, והמעיל כבד ורטוב. תחנת אוטובוס עצובה ודוממת משמשת מחסה מפני מזג האוויר. הממטרים הידללו, אבל גם הקליטה ברשת הסלולרית. המפה נעלמה. לכן עכשיו הזיכרון מנווט את האופניים. ולכן אני לא בכפר ששמו קְלאבֶּר, איפה שאמורים להיות הארטמנים, אלא בקוֹפֵּלוֹב. אבל גם קופלוב זה לא רע, כי אמור להיות כאן חקלאי אורגני עם נטיות חומות למדי – יש לו עבר במפלגה הנציונל-דמוקרטית.

וכמובן שוב אותה שממה. אין ברחוב שום בית קפה ושום סופרמרקט, שום איש, שום נאו-נאצי. רק תרנגולות בכניסה לאורוות. אבל אז, מתוך בית אפור, יוצא איש. סליחה, אני מחפשת את החקלאי האורגני שגר כאן, אני אומרת.

"אין כאן יותר חקלאים, כולם פשטו רגל," אומר האיש הזה. בטנו מכוסה בסוודר בגוון אפור מלוכלך ומתחת לאפו צומח שפם עבה בצבע הסוודר. "לחקלאי הזה נשארו עוד כמה חיות, אבל הוא העביר את הבעלות על הכול לבן שלו."

"אתה מכיר את החקלאי הזה והבן שלו?"

"יהודים כולם!" אומר המשופם.

"הם יהודים, באמת?"

"לא, זה סתם משהו שאומרים. הם רמאים, כולם רמאים."

כשאנטישמי מדבר על איש המפלגה הנציונל-דמוקרטית ומכנה אותו פתאום יהודי זה מעוות מדי, עקום מדי. אז אין מה לעשות חוץ מלשתוק. להמשיך לנסוע. אחרי שעה של עליות וירידות – הגבעות של מקלנבורג אינסופיות – אני עוצרת בחזית בית לבן ויפה. מביטה בטלפון: אין קליטה. ואין לי מושג איפה היישוב הזה קלאבר. אבל אולי האנשים בבית יודעים. אולי הם בעצמם פולקיסטים. בדיוק כשאני עומדת לצלצל בפעמון הדלת, מכונית פורד מאובקת עוצרת ליד שביל הגישה.

"מה את מחפשת שם?" קורא נהג הפורד.

"רציתי לשאול איפה אני."

"זה הבית של האלכוהוליסטים, הם אף פעם לא בבית בשעה הזאת, הם צריכים להשיג אלכוהול," אומר בעל הפורד ומוסיף: "הסולידריות העממית שמה שם את כל המקרים הכרוניים של האזור." אני שואלת אותו איפה זה קלאבר, אבל קלאבר רחוק מדי. ואז איש הפורד מסביר לי איך לחזור לכפר, לפנסיון שלי. נדחה את הנאצים למחר, אני חושבת ונוסעת – בתחושת רעב, תשישות ודיכאון קל. הדבר היחיד שעוזר לי להתמודד עם רעב, תשישות ודיכאון קל הוא מסעדות טובות. אבל אין מסעדות. "רק פאב עם אוכל," כך אמרה לי הפקידה הנוקשה של הפנסיון החולה, השומם.

הפאב עם האוכל הוא פאב אילם, האנשים לא מדברים בזמן שהם אוכלים, מחכים לאוכל או שותים. כל התחלה של שיחת חולין מסתיימת בכישלון. איך אפשר לדבר עם האנשים האלה? האם גם כאן אפשר למצוא ימנים קיצוניים? והאם הם מנסים להסתיר ממני משהו? ואם לא, איפה הימין הקיצוני? הרי מזרח גרמניה מלאה בהם, ככה אומרים בטלוויזיה ובעיתונים ובסטטיסטיקה.

"כיצד נעשינו מה שאנחנו היום?" שואל הרומן של כריסטה וולף בערב השני. גרמניה המזרחית, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה והאנטי-פשיזם הכוזב צפים בראש עם מילותיה של וולף. מה לשקרים הישנים ולאנשים החדשים? גם בזמנו לא נראו כאן שום נאצים, כמו שהיום עוד לא ראיתי נאצים בשום מקום. "אז מחר?" אני אומרת לוולף והולכת לישון.

שוב בוקר חשוך. הפעם דרך אחרת, שמובילה אל היישוב של אבות-אבותיהם של הנאצים. היא נקראת דרך גן העדן, כי משורר מת מאוד אמר פעם על הנוף הזה שהוא גן עדן על פני אדמות. גן העדן נראה כמו דיכאון עמוק. הכול אפור ודהוי. כעבור שעתיים נסיעה באופניים מגיעה קלאבר, סוף כל סוף. רק צריך לעבור עוד גבעה. אני יורדת מהאופניים ודוחפת אותם. "העלייה הזאת קצת תלולה מדי," קורא איש בגרמנית צפונית רכה ואטית.

"אמור להיות כאן יישוב," אני אומרת.

"אין כאן כלום. שם למעלה גרים כמה מערביים," הוא אומר פתאום בפנים קודרות.

"איך הם?" אני שואלת.

"אני לא מדבר עם מתיישבים חדשים," הוא אומר, ובאמצע המשפט מתפרץ פתאום קול של אישה. האיש צריך לחזור פנימה. נפרד ממני ב-Tschüss אבל בלי לבטא את ה-T, מאוד צפון-גרמני.

הוא עומד שם, הבית של המתיישבים. לבנים אדומות. בחזית שלו ביתן עץ קטן, ועליו שלט שכתוב בו: "דבש גרמני אמיתי". האם זה נחשב נאו-נאצי? הרי בשביל קן של פעילות טרור נאצית נדרשים לפחות שני SS קטנים באותיות רוניות. אבל כלום. בשום מקום.

איפה המתיישבים? "שלום," אני קוראת אל הבית האדום. כלום. אולי זה היה חלש מדי. אבל גם לצעוק חזק יותר אי אפשר, משהו תקוע בגרון. פחד, כן. האם הפולקיסטים יבחינו שהדם שלי מהסוג הלא נכון, שהוא לא דם צפוני? הפחד מאפשר עוד קריאה שקטה. ושוב דממה. טוב שהם לא שם, כי המחשבות חוזרות אל הדם. השמים כמעט שחורים עכשיו. הפחד מכריח לחזור אל האופניים. מה עכשיו? כרזה אומרת שהיום מתקיימת חגיגה לכבוד הסתיו. ואני רוצה להיות בין אנשים, אבל אולי שם נמצאים המתיישבים האלה? הפחד נלחם בסקרנות. הפחד מפסיד.

חגיגת הסתיו מתחילה בשולחן גדול. עליו ניצבת אוֹרֶלְיָה. היא יפה, עגלגלה ומעט סמוקה. אבל יש לה בעיה: אורליה מגיעה ממזרח גרמניה. אצבעות מלטפות אותה בעדינות. איש אחד, מבוגר, אומר: "במערב שונאים אותה בגלל זה."

"למה?"

"במערב חשבו פעם שהכול כאן מרוסס. ועכשיו? אני לא יודע, לצערי אני לא מערב-גרמני." האיש הוא פומולוג. אורליה הוא זן של תפוח. היא שוכבת שם עם עוד מאה כמוה. מופע התפוחים הגדול. המערב – שרואה בתושבי המזרח רק שוטרים מטומטמים, מצביעי "אלטרנטיבה לגרמניה" מטורפים – כל כך מלא ביהירות שהוא אפילו מפלה תפוחים, אני חושבת, ואז עולה בדעתי שגם הנסיעה הזאת אינה אלא יהירות. 

הפומולוג ממשיך לדבר על תפוחים. אבל התפוחים הם דבר ידוע, והמתיישבים לא. לכן אני שואלת אותו על נאו-ארטמנים. "אין לנו שום קשר אליהם," אומר חובב התפוחים. ועוד מבקר מוסיף: "הם במזרח."

"אבל כאן זה המזרח," אני אומרת.

"לא, באזור אוזדום, שם הם חיים."

איש גבוה ורזה עם קמטים יפים, חרוצים עמוק בפנים, דוחס כרוב לתוך סיר – הוא מכין כרוב כבוש; הוא אומר שהפולקיסטים מאוד בעייתיים בסצנת החקלאות האורגנית. גם הוא חלק מהסצנה. "את הקשר בין דם לאדמה אני עוד יכול להבין, אבל להתייחס לכל מי שלא גרמני כאילו הוא נחות, זה כבר משוגע." והימנים האורגניים האלה הם הסיבה שהגבוה והרזה עם הקמטים מתרחק מהאיגודים האורגניים במקלנבורג. "כל אלה שיושבים שם מסביב לשולחן הם ימנים קיצוניים."

אבל איפה הם עכשיו? הגבוה לא מכיר אותם אישית. למה אף אחד כאן לא מכיר אותם? אולי כי החיים בכפר הם חיי משפחה? ככה כתוב ברומן של כריסטה וולף: "משפחה היא אוסף של בני אדם בני גילים ומגדרים שונים שנועד להסתרה קפדנית של סודות משותפים ומביכים." ואולי, אני חושבת, זאת הסיבה היחידה שהאנשים לא מדברים על האחרים האלה, כי הם פועלים לפי אותו עיקרון משפחתי.

החגיגה המשפחתית מגיעה לסופה. אם כן, חזרה לפאב עם האוכל. הפעם הוא לא אילם, אלא מלא. שני גברים מצביעים על כיסא פנוי לידם. הם יוצאים בקרוב ואני מוזמנת להצטרף, הם אומרים. וכן, אנחנו הולכים.

מגיעים למועדון דיג עם בקתת עץ ואח. קיר אחד מכוסה כולו בגביעים, והקירות האחרים היו פעם לבנים, העיצוב מינימליסטי. לבעל המקום קוראים מרטין. הוא בן שלושים וטבח במקצועו, אבל עכשיו הוא בשיקום. "פריצת דיסק, פריצת דיסק," הוא אומר אחרי שאומרים שלום. אחד עשר גברים. ושלוש נשים שמדברות על "ענייני נשים", כך הן אומרות. על ילדים, גברים, בשמים של דוּגלאס. אחת מהן מדברת במבטא פולני יפה עד כאב, היא נמצאת בגרמניה חודשיים בסך הכול. היא עסקה ברכיבה מקצועית על סוסים, עברה פציעה, ועכשיו היא סייסת. אולי הזרה תכיר את שונאי הזרים ותדבר עליהם בפתיחות. אני שואלת אותה על הימנים הקיצוניים. "לא, מה פתאום! האנשים כאן עושים לי לב חם מאוד," היא אומרת. זאת כבר התייפיפות של מבקרים מחו"ל שמתנגדים לכל דעה קדומה. אני יוצאת לעשן. מרטין שם בחוץ. מדברים על אותו נושא, הנושא שלי, "אלטרנטיבה לגרמניה" כמובן. אבל מרטין אומר שכל מצביעי המפלגה הזאת ושאר הימנים הקיצוניים נמצאים רק במזרח. ושוב: בכיוון אוזדום. "אבל עכשיו בכנות, יש לכם בעיה עם פליטים?" אני אומרת במידה שווה של סקרנות וערמומיות. "לא, אנחנו לא מכירים אותם, אין כאן פליטים. אין כאן אף אחד." הוא מדליק לעצמו סיגריה. "אבל זה יהיה נחמד אם פעם יבוא לכאן מישהו."

אולי מרטין מדבר על סורים, אולי הוא רק מדבר על חברים שלו, שרבים מהם עברו להמבורג או לברלין. הוא מדבר על השיממון שבכפר, על הבדידות שלו. "אבל יודע להעסיק את עצמי," הוא אומר ומתכוון לַדיג, הגברים הולכים לדוג כל יום, לפחות אלה שאין להם עבודה. הם הרוב. שוב אותו דיכאון קל. בון ג'ובי צורח מתוך בקתת העץ, הגיע הזמן ללכת.

הבוקר האחרון פחות חשוך מהבקרים האחרים. בוקר אכזרי. הראש מתפוצץ משנאפס של דייגים. פתאום נוהם הטלפון. בסך הכול הודעה ממרטין. "תצטרפי לדיג אחר כך?" הדיג הוא המפלט של מרטין, כך הוא סיפר. ובכפרים האלה כל אחד צריך מפלט, כדי לא לשקוע בייאוש מרוב בדידות, מרוב שיממון. מי שאין לו מפלט, עוזב. השאר מחפשים. הפומולוגים מגדירים זני תפוחים. השתיינים שותים בבית הלבן. הגברים ממועדון הדיג הולכים לדוג. אבל אם אתה לא שתיין, לא פומולוג, לא דייג ולא מוצא משהו אחר, אז אולי כל מה שנשאר לך הוא אידאולוגיה ימנית. אפשר בהחלט להיעשות נאצי באזור שפעם היה גרמניה המזרחית, במקום שבו לכאורה לא היו אף פעם נאצים, אני חושבת פתאום. וגם: האם נאצים כאלה יסתתרו היטב? כמה זמן יוכלו להסתתר? עד שימצאו רוב שחושב כמוהם?

אני מחפשת משככי כאבים בתיק, לוקחת אותם ואז חוזרת לספר של כריסטה וולף. אני מוצאת שם ציטוט של גוטפריד בן: "ערי המזרח, כה אפורות, עכורות מרוב אבק –אי אפשר לפרש אותן כך". וולף ובן צודקים. אני לא אמצא כאן כלום.

 

פריז היתה נצורה, מורעבת, נזעמת. הדרורים על הגגות התמעטו, והביבים התרוקנו מיושביהם. אנשים אכלו מכל הבא ליד1.

מר מוריסו, שען במקצועו ושוכן בית לעת מצוא, התהלך בדכדוך בשדירה החיצונית בבוקר בהיר של חודש ינואר, ידיו בכיסי מכנסיו הצבאיים וקיבתו ריקה. לפתע נעצר מול חייל אחר שזיהה כחבר. זה היה מר סובאז', מכר מגדת הנהר.

לפני פרוץ המלחמה נהג מוריסו לצאת מהבית מדי יום ראשון עם שחר, עם חכת במבוק ביד וקופסת פח על הגב. הוא נסע ברכבת לאָרזֶ'נטיי, ירד בקולומב2 והלך ברגל לאי מאראנט. כאשר הגיע למעוז חלומות זה, הטיל את החכה ודג עד רדת הלילה.

מדי יום ראשון פגש שם איש קטן-קומה, עגלגל ועליז בשם מר סובאז', בעל חנות סדקית ברחוב נוטרדאם-דה-לורט, גם הוא חובב דיג מושבע.

לא פעם היו מבלים זה לצד זה מחצית מהיום, החכות ביד והרגליים מתנודדות מעל המים, ורִגשות ידידוּת נולדו בלבם זה כלפי זה.

היו ימים שלא דיברו. לפעמים שוחחו, אבל הם הבינו זה את זה גם ללא מילים, כיוון שחלקו טעמים דומים ותחושות זהות.

בבקרים אביביים, לקראת השעה עשר, כששמש מפיחה חיים השיטה על מי הנהר השוקטים שובל קטן של ערפל שנשטף עמם, ושפכה על גבם של שני הדייגים הנלהבים חמימות נעימה של עונה חדשה, אירע שמוריסו אמר לשכנו: "אה! כמה נעים!" ומר סובאז' היה עונה לו: "אני לא מכיר דבר שישווה לזה." ודי היה להם בכך כדי להבין ולהוקיר זה את זה.

בסתיו, בדמדומי בין ערביים, כשהשמים הוצפו דם מעל השמש השוקעת והתיזו על המים בבואות של ענני שני, משחו את הנהר כולו בצבעי ארגמן, הציתו את קו האופק, התיזו גצים של אודם בין שני הרֵעים והזהיבו את העצים החרוכים זה מכבר, נרעדים בצמרמורת של חורף, היה מר סובאז' מחייך אל מוריסו ואומר: "איזה מחזה!" ומוריסו הנפעם ענה, בלי לגרוע עין מהמצוף שלו: "עדיף על השדירה, הה?"

עכשיו, כשהשגיחו זה בזה, לחצו ידיים בחום, נרגשים להיפגש בנסיבות שונות כל כך. מר סובאז' נאנח: "הרי לך מאורעות!" מוריסו, רוחו שפופה, גנח: "ואיזה מזג אוויר! זה היום הנאה הראשון השנה."

ואמנם, השמים היו כחולים ושטופי אור.

הם החלו לצעוד כתף אל כתף, מהורהרים ושטופי תוגה. מוריסו אמר: "והדיג? הה, איזה זיכרון נפלא!"

מר סובאז' שאל: "מתי נעשה זאת שוב?"

הם נכנסו לבית קפה קטן ושתו כוסית אבסינת. לאחר מכן חזרו לשוטט על המדרכות.

לפתע עצר מוריסו: "עוד מהמשקה הירוק?" מר סובאז' הסכים: "לשירותך." והם נכנסו לבית מרזח אחר.

הם יצאו מתוכו פזורי דעת, טרודים כאנשים בצום שבטנם רווּיה שיכר. מזג האוויר היה בהיר. רוח מלטפת דגדגה את פניהם.

מר סובאז', מבושם מהאוויר החמים, נעמד במקומו: "ואם נלך?"

"לאן?"

"לדוג, כמובן."

"אבל איפה?"

"באי שלנו. המוצבים הצרפתיים הקדמיים קרובים לקולומב. אני מכיר את קולונל דימוּלָן; ירשו לנו לעבור בקלות."

מוריסו רטט מרוב חשק. "טוב ויפה. אני מסכים." והם נפרדו כדי להביא איש-איש את ציודו.

כעבור שעה צעדו בצוותא בכביש הראשי, עד שהגיעו לבית הקולונל. הוא חייך לבקשתם ונענה לגחמתם. והם יצאו שוב לדרך, מצוידים בהיתר מעבר.

עד מהרה השאירו את המוצבים הקדמיים מאחור, חצו את קולומב הנטושה, ומצאו את עצמם בשולי כרמים קטנים שירדו אל הסֶן. השעה היתה אחת-עשרה בערך.

מולם, ארזֶ'נטיי נראתה חסרת חיים. רמות אוֹרזֶ'מוֹן וסָנוּאָה חלשו על האזור כולו. המישור הרחב המשתרע עד נאנטֶר היה ריק, נפש חיה לא נראתה בו, רק עצי דובדבן עירומים ואדמות אפורות.

מר סובאז' הצביע על הפסגות ולחש: "הפרוסים נמצאים שם למעלה!" וחרדה שיתקה את זוג הרֵעים נוכח שממת המקום.

"הפרוסים!" הם מעולם לא ראו אותם, אך זה חודשים הרגישו בנוכחותם סביב פריז, משחיתים את צרפת, בוזזים, טובחים, מרעיבים, סמויים מן העין וחזקים לאין שיעור. ומין אימה, שמקורה באמונת שווא, הצטרפה לתיעוב שחשו בלבם כלפי העם הזר ועטור הניצחון.

מוריסו מלמל: "הה, ומה אם ניתקל בכמה מהם?"

מר סובאז' השיב לו באותו לגלוג פריזאי מושרש למרות הכול:

"נציע להם דגים מטוגנים."

אך הם היססו להרחיק לכת, יראים מהדממה שהדהדה מכל עבר.

לבסוף התנער מר סובאז': "קדימה, נלך, אבל בזהירות." והם פסעו במורד אחד הכרמים, שפופי גב, זוחלים, נעזרים בשיחים לצורך מחסה, עינם תזזיתית, אוזנם דרוכה.

רק רצועת אדמה קירחת השתרעה בינם לבין גדת הנהר. הם חצו אותה בריצה, וכשהגיעו לגדה, נצמדו אל הקנים היבשים.

מוריסו הצמיד את לחיו אל הקרקע בניסיון להתחקות אחר צעדים בסביבה. הוא לא שמע דבר. הם היו לגמרי לבד, יחידים לנפשם.

הם נרגעו והתחילו לדוג.

מולם, האי מאראנט העזוב הסתיר אותם מהגדה הנגדית. המסעדה הקטנה היתה סגורה, ונראתה כאילו עמדה נטושה זה שנים רבות.

מר סובאז' העלה בחכתו את הקברנון הראשון, מוריסו את השני, ושוב ושוב היו מניפים בזה אחר זה את החכות עם חיה כסופה קטנה מפרכסת בקצותיהן. זה היה דיג מופלא מאין כמותו.

הם הכניסו את שללם בעדינות לתוך שק עשוי רשת צפופה שנח רטוב לרגליהם. וחדווה מענגת שטפה את לבם, כזו האוחזת באדם בשובו אל הנאה אהובה שנאסרה עליו מזמן.

השמש הטובה ליטפה בקרניה את גבם. הם חדלו לשמוע, חדלו לחשוב, העולם כולו התפוגג סביבם, הם דגו.

לפתע פתאום הרעיד את הקרקע שאון עמום שכמו בקע ממצולות האדמה. תותח החל לרעום.

מוריסו הסיט את ראשו והבחין משמאל, מעֵבר לגדה, בצלו האדיר של מבצר מון-ואלריאן, שנשא על חזיתו אנפה לבנה, אדי אבק שריפה שפלט זה עתה.

וכבר נפלט קילוח עשן שני מפסגת המבצר, וכעבור זמן קצר ירייה נוספת הרעידה את האוויר.

ואחריה עוד, ומרגע לרגע נשף ההר את הבל פיו הקטלני, ירק אדי חֵלב שהתנשאו לאטם אל הרקיע השקט ויצרו בו ענן.

מר סובאז' משך בכתפיו: "הם מתחילים שוב," אמר.

מוריסו התבונן בחרדה במצוף שלו השוקע פעם אחר פעם, נתקף פתאום בחמת זעם של נפש שוחרת שלום נוכח פראי האדם המפגיזים כך ורטן במרירות:

"צריך להיות מטומטמים כדי להרוג אחד את השני ככה!"

ומר סובאז' המשיך: "הם גרועים מחיות."

מוריסו, שזה עתה לכד לַבנוּן, אמר: "ולחשוב שככה זה יימשך לעד כל עוד יהיו ממשלות!"

מר סובאז' קטע אותו: "הרפובליקה לא היתה מכריזה מלחמה…"

מוריסו שיסע אותו: "תחת שלטון המלכים יש לנו מלחמות חיצוניות, ותחת הרפובליקה – מלחמות פנימיות."

והם החלו לגלגל שיחה על בעיות השעה הבוערות באותו היגיון בריא של אנשים רכי לבב ומיושבי דעת, תמימי דעים באשר למסקנה שלעולם לא יהיו בני חורין. וכל אותו זמן המשיך מבצר מון-ואלריאן להרעים, להפגיז ולהחריב בתים צרפתיים, לגדוע באִבם חיים, למחוץ יצורים, לשים קץ לשלל חלומות, שמחות בלתי-צפויות, ילדות ואמהות, אי-שם, בארצות אחרות, ייסורים שלא ירפו מהן לעולם.

"ככה זה בחיים," הכריז מר סובאז'.

"יותר נכון ככה זה במוות," התלוצץ מוריסו.

אך צמרמורת של אימה עברה בגבם, כי הרגישו היטב שמישהו צועד מאחוריהם. ולאחר שהפנו את המבט, הבחינו מעבר לכתפם בארבעה גברים, ארבעה גברים מזוקנים וגבוהי קומה, לבושים כמו משרתים וחבושים כומתות שטוחות, מכוונים אליהם קני רובים.

שתי החכות נשמטו מידיהם ונסחפו במורד הנהר.

בתוך שניות אחדות הם נתפסו, נכפתו, נעקרו ממקומם, הושלכו לתוך סירה והועברו לאי.

ומאחורי הבית שנדמה להם נטוש, הבחינו בעשרים חיילים גרמנים.

ענק שעיר, שישב בכיסא בפישוק רגליים ועישן מקטרת חרסינה, שאל בצרפתית מושלמת: "ובכן, רבותי, היה לכם דיג מוצלח?"

ברגע זה הניח אחד החיילים לרגלי הקצין את הרשת המלאה דגים, שטרח לקחת עמו. הפרוסי חייך: "אֶה! אֶה! אני רואה שהלך לכם לא רע בכלל. אבל לא על זה אני רוצה לדבר. הקשיבו לי ואל תדאגו. מבחינתי, אתם שני מרגלים שנשלחו לארוב לי. אני לוקח אתכם ויורה בכם. העמדתם פנים שאתם דגים כדי להסוות את התוכניות שלכם. איתרע מזלכם ונפלתם לידי, ככה זה במלחמה. אבל היות שחציתם את הביצורים הקדמיים, אתם ודאי מצוידים בסיסמה כדי לחזור. תנו לי את הסיסמה ואחוס עליכם."

זוג הרֵעים, חיוורים כסיד, עמדו כתף אל כתף ושתקו, וכפות ידיהם רעדו קלות בעצבנות.

"איש לא יֵדע על כך," המשיך הקצין. "אתם תוכלו לחזור הביתה בשקט. הסוד ייעלם יחד איתכם. אם תסרבו, תמותו, ומיד. הברירה בידכם."

שריר לא זע בגופם והגה לא בקע מפיהם.

הפרוסי, שלֵו להפליא, החווה בידו על הנהר והמשיך: "תנו דעתכם על כך שבעוד חמש דקות תרבצו על קרקעית הנהר הזה. בעוד חמש דקות! יש לכם קרובי משפחה, אני מניח?"

מבצר מון-ואלריאן המשיך לרעום.

שני הדייגים הוסיפו לעמוד בשתיקה. הגרמני חילק פקודות בשפתו. לאחר מכן הזיז מעט את כיסאו כדי להתרחק מהאסירים, ותריסר גברים נעמדו במרחק עשרים מטר מהם, רוביהם מכוּתפים.

הקצין אמר: "אני נותן לכם דקה, ולא שנייה אחת נוספת."

לאחר מכן קם בפתאומיות, קרב אל זוג הצרפתים, נטל את זרועו של מוריסו, גרר אותו הצידה ולחש לו: "מהר, הסיסמה? החבר שלך לא יֵדע, אעמיד פנים שאני מתרכך."

מוריסו לא פצה פה.

עכשיו גרר הפרוסי את מר סובאז' והציג לו אותה שאלה.

מר סובאז' לא פצה פה.

והקצין נתן פקודה. החיילים הגביהו את נשקם.

או-אז נפל מבטו של מוריסו על הרשת המלאה דגים שנותרה על העשב במרחק צעדים ספורים ממנו.

קרן שמש בזקה אור על תלולית הדגים המפרפרים עדיין. ורפיון פשט בו. על אף מאמציו למשול ברוחו נמלאו עיניו דמעות.

"היה שלום, מר סובאז'," מלמל.

"היה שלום, מר מוריסו," ענה מר סובאז'.

הם לחצו ידיים, רועדים מכף רגל ועד ראש בצמרמורת בלתי-נשלטת.

הקצין צעק: "אש!"

תריסר היריות התלכדו לאחת.

מר סובאז' נפל אפיים ארצה כמקשה אחת. מוריסו, הגבוה יותר, התנדנד, חג על צירו וצנח באלכסון על חברו, פניו מופנות אל על, וקילוחים של דם נפלטו מהחולצה המחוררת בחזה.

הגרמני נתן פקודות נוספות.

אנשיו התפזרו וחזרו עם חבלים ואבנים שאותן קשרו לרגלי הגופות. לאחר מכן נשאו אותן אל הגדה.

מבצר מון-ואלריאן לא חדל לשאוג, מחופה כעת בעננת עשן אדירה.

שני חיילים אחזו בראשו וברגליו של מוריסו, שניים נוספים תפסו את מר סובאז'. הגופות טולטלו לרגע בעוצמה, הושלכו הרחק, ציירו עקומה באוויר ואז שקעו אנכית בנהר, האבנים גוררות מטה את הרגליים תחילה.

מים ניתזו, בעבעו, רטטו ואז שככו, ורק אדוות קטנות נחלצו מהם והמשיכו לנוע לעבר הגדות.

שיירים של דם צפו.

הקצין, שלֵו כהרגלו, אמר לעצמו: "עכשיו תורם של הדגים."

לאחר מכן שׂם פעמיו אל הבית.

לפתע הבחין ברשת המלאה קברנונים המוטלת על העשב. הוא הרים אותה, חייך וקרא: "וילהלם!"

חייל בסינר לבן חש לקראתו. הפרוסי זרק אליו את שללם של שני הירויים, וציווה: "טגן לי תכף ומיד את החיות הקטנות כל עוד הן עדיין מפרפרות. זה יהיה מעדן."

והוא המשיך לעשן את מקטרתו.

5 בפברואר, 1883

*מתוך הקובץ "יופי שאין לו תכלית", הוצאת פן, 2016.

זו היתה הפעם השלישית שיצאנו ללבנון, ורציתי להגיע לנקודת-הריכוז יחד עם בָּרָזָני. הגעתי למסגריה שלו ודחפתי את הדלת. גוש של אבק סתם את אפי. רחש חד חתך את האוויר: המודעה שהיתה תלויה על הדלת נקרעה. במסגריה היה שקט. רק מקצה האולם עלו קולות עמומים.

התיישבתי על ארגז הפוך וחיכיתי. לחלק האחורי, למחסן, לא אהבתי להיכנס לבדי. רק פעם אחת הכניס אותי ברזני לשם. על מדפים של ארון זכוכית ישן היו סדורים מטבעות שונים. מתקופת בר כוכבא, מאיזו עיר בגרמניה או איטליה, שפעם השתמשו בה בכסף יהודי, מפרס, מעיראק, מתקופת המנדט, ומטבעות מן השנים הראשונות של המדינה.

לידי היה שולחן נמוך, זכוכית סדוקה היתה מונחת עליו ומתחתיה פתקים, גזרי עיתונים ותמונות מאובקות של שחקני כדורגל. על הזכוכית היו פזורים טפסי טוטו משומשים וחדשים, שעל חלקם היו מקושקשים בעיפרון חישובים שונים. ערימה של תקליטים ישנים היתה בפינת השולחן. ספל קפה שלא ההביל עוד, חציו מלא, נח על התקליטים. יונה ברזני, כרגיל, שכח לסיים אותו. סמרטוטים קרועים, משומנים, ובגדים מלוכלכים, ספוגי זיעה, היו מושלכים על הרצפה. הייתי צמא. אבל ברזני יצא מהמחסן ואמר: ״בוא ניסע״.

״מה יש לנסוע,״ אמרתי. ״כולם מחכים בגן העיר וזה פחות מחמש דקות הליכה.״

״החלטתי לנסוע לשם עם הווֹלווֹ,״ אמר ברזני. ״כמו בזמנים הטובים.״

״השתגעת,״ הנחתי את המזוודה שלי על המדרכה. ״לבנון זה לא הזמנים הטובים, שהגענו לאימונים, ואפילו לקו, עם הפרייווטים. אף אחד לא יתן לך להיכנס.״

״שטויות. בפעם שעברה מצאתי דרך.״

״תראה, ברזני,״ אמרתי לו בשקט, ״אני אומר לך שזה אסור, ואל תשכח שאני גם סמל המחלקה שלך.״

״בלי דאוואווינים. אם היינו עושים רק מה שמותר, איפה היינו היום?״

״בלי צחוק. יש לנו מספיק בעיות גם ככה.״

״הכנתי כבר הכל. הייתי בימ״ח אתמול. כל הציוד, שלי וגם שלך בעצם, כבר בבאגז׳. בוא, תן את המזוודה שלך ותפסיק להיות ילד.״

ברזני היה החייל הכי ותיק בפלוגה. בן ארבעים ותשע אולי. שפם, שיער שחור, שיער לבן. רק פניו היו שחומים תמיד, מקומטים וחזקים. הוא תפס את המזוודה שלי, פנה לכיוון הדלת ואמר: ״מי כבר קרע לי את המודעה?״

זו היתה מודעה של משחקי הכדורגל של בית״ר ירושלים בשבועות הקרובים. הוא ניסה לאחות את הקרע, אחר הצביע על המודעה ואמר: ״על המשחק של עוד שבועיים אני מוותר. זו במילא קבוצה חלשה ואין בעיות. אפילו שזה משחק חוץ. אבל על המשחק של השבת הזאת, הקרובה – תרשום! אני יוצא לחופשה. זה נגד הפועל כפר סבא ואנחנו מוכרחים להחזיר להם על ההפסד של המחזור הראשון.״

ידעתי שבעצם נתן לי פקודה להוציא אותו לחופשה. ברזני היה אוהד מושבע של בית״ר, תורם כסף, מביא למגרש רעשנים מן המסגריה, חוזר צרוד, בלי קול, לאחר כל משחק. הדבר היחיד שלא האמין בו, אמר לי פעם, ״זה להפריח יונים. יונים זה לא בשביל כדרוגל״.

״למה לא,״ שאלתי. ערימה של תוכניות והעתקות שמש ישנות, ברגים וצינורות חלודים, היתה ליד פתח הדלת.

״כי זה לא בשביל כדורגל. גם בקבוצה יש לי ויכוח על זה.״ הוא דחף ברגלו את הערימה שהיתה ליד הדלת, ושבועון פרושֹ וקרוע פגע במזוודה שלי.

״אתה תצא לחופשה,״ אמרתי לו. ״אבל עכשיו בוא נלך לגן ונעלה על האוטובוסים כמו בני אדם.״

הוא נעל את דלת המסגריה, ירד במדרגות האבן למדרכה, פתח את הבאגז׳ ותחב לשם את המזוודה שלי. את הנשק האישי שלנו, שהיה שם, העביר לתוך המכונית. ״בלי תנאים מוקדמים,״ אמר. מכונית משטרה צפרה ברחוב הראשי. מדוכן הפלאפל עלה ריח שמן מעורב בבצל, שום ותבלינים חריפים. יונה התעכב לרגע ליד הדוכן, הסתכל עלי ואמר: ״נזרוק מטבע. אם אתה מנצח – לא ניסע במכונית. ניסע באוטובוס.״

הכרתי את המטבעות שלו. היתה לו מומחיות מיוחדת בהטלת מטבע של שני מיל מתקופת המנדט. הוא ידע איך להניף את היד אל המטבע, לתפוס אותו ולנצח. שלפתי סיגריה, הדלקתי גפרור ואמרתי: ״אם אתה אומר?!״

הוא חיטט בכיסו הימני ושאל: ״עץ או פלסטין?״

״פָּלי,״ אמרתי.

הוא המשיך לחטט בכיסים, ואחר כך שלף מכיסו השמאלי מטבע ירקרק, בצבע הנחושת. הוא גילגל אותו מול עיני. שפתיו היו קפוצות. באגודלו היכה והדף את המטבע למעלה. המטבע התעופף, הסתובב, כמעט פגע בענף העץ שהצל עלינו, והחל מתגלגל חזרה למטה. ראיתי את שפתיו המתוחות. את עיניו הכחולות והנוצצות העוקבות אחר המטבע. גבו כפוף, ידו מושטת לפנים, דרוכה. כחצי מטר לפני שהגיע אליו הניף ברזני את ידו בתנועה של קוצר, כיוונה בחצי קשת, חיכה, היכה ואיגרף את ידו סביב המטבע. היה שקט. פניו היו חתומים ומתוחים. הוא הזדקף. פתח את ידו. שבעה עלים ניבטו מבעד לעובש הירקרק שכיסה את פני המטבע.

״נוסעים,״ אמר ברזני. זה היה עץ.

רוח קרה עברה בסימטה. נכנסנו לווֹלווֹ. הוא הפעיל את החימום והמכונית יצאה לכביש הראשי והתקרבה לנקודת הריכוז. ״מה קרה?״ שאלתי.

״לך תראה אם כולם הגיעו.״ קצת הרגיז אותי שהוא מנסה תמיד לנהל לי את החיים, אבל לא יכולתי לכעוס עליו.

שני אוטובוסים כבר נסעו. נשאר האוטובוס האחרון, למאחרים.

״בעצם כולם כאן״ אמר הרס״פ. ״יש כמה שיצטרפו בדרך ובנקורה. מה איתכם?״

״אנחנו נגיע עם הווֹלווֹ,״ אמר ברזני.

״תצטרכו להשאיר אותו בראש-הנקרה.״

ברזני שתק.

הרס״פ עלה על מדרגת האוטובוס, שוב ספר את האנשים, ואחר כך אמר: ״חוץ משלומי כולם כאן.״

״שלומי יאחר,״ אמרתי.

״מאיפה לך?״

״כמו תמיד. צרות עם החבֵרה שלו.״ אבל עוד לפני תום המשפט ראיתי אותו. הוא רץ בכביש, התרמיל מיטלטל על גבו. מדי פעם היה עוצר, מסתכל אחורנית, ואחר שוב רץ. נעל חומה גבוהה, תלויה על שרוך אחד, הידלדלה בגב התרמיל.

ב

לרגלי החלון הקדמי, מעל לוח השעונים, היתה מודבקת תמונה משפחתית ישנה. ברזני עם פחות קמטים. שיער שחור. אשתו שמנמנה, שיער ארוך ומסולסל, שפתיה רחבות וכהות מאודם, פניה חלקים ובהירים. שלושה ילדים. הגדול, כבן שלוש-עשרה, שיער חלק, בלונדיני, זרוק על עיניים כחולות. בתו, בשמלה סקוטית אדומה, חיבקה את הקטן, שהיה שמנמן, פניו עגולים ושערו החום מתולתל.

ברזני הסתכל בתמונה, והמכונית סטתה לשולי הכביש. הגלגלים קיפצו מעל שורה של אבנים, וכאשר התייצבו על הכביש, שלף ברזני קסטה והכניס אותה לטייפּ. זו היתה מוסיקה לריקודים שהוקלטה מתוכנית של גלי צה״ל. שוב הביט בתמונה. אדים עלו על שימשת המכונית, ואני הפעלתי לרגע את המגבים. ברזני הפסיק אותם והצביע על בנו הבכור שבתמונה. ״הוא כבר בן שבע-עשרה וחצי,״ אמר. ״עוד חצי שנה, לעזאזל, כבר הולך לצבא. הוא מקליט לי את הקסטות האלה. ותראה את שלומי. שנה שהשתחרר. לא נראה לך ילד עם השערות על המצח, ותמיד מגיע עם אותם המכנסיים?״

״בחייך,״ אמרתי. ״שלומי כבר שנה משוחרר ועוד לא עובד. כל הזמן צרות עם החבֵרה שלו.״

״ולנו אין צרות? דווקא בגלל זה אני אוהב אותו.״ ברזני צחק בקול רם. ״ולא חשוב שהוא אוהד של הפועל כפר סבא, שלקח מאיתנו את הגביע ב-75'. על זה אני עוד אתחשבן איתו.״ הוא שלף סיגריה מהחפיסה שהיתה בכיס חולצת החאקי שלו.

״הוא לא זוכר כלום. הוא היה עוד ילד אז.״

״דווקא בגלל זה הוא זוכר. ילד אף פעם לא ישכח משחק כזה.״

הפעלתי את המצית של המכונית, בדקתי אותו, וכאשר הסלילים הדקים התלהטו, קירבתי אותו לסיגריה שהיתה בפיו. ברזני שאף עשן לקירבו, כיחכח, ואני החזרתי את המצית למקומו. ״תרים את הרגל שלך,״ צעק פתאום. אפר נפל מהסיגריה על מכנסיו. עשן טישטש את פניו וצרב את עיני. ״אתה לא רואה שאתה דורך על התוכנית שלי?״ זו היתה העתקת שמש סגולה, ואני הרמתי אותה והשלכתי אותה אל הספסל האחורי. היא התפּרשֹה על גבי שבועונים, עיתוני ספורט ישנים, שקית ניילון ריקה של המשביר לצרכן וקופסת עץ פתוחה. בתוך הקופסה, בין ברגים, פליירים ומברגים שונים, היו כמה פחיות בירה ריקות ומלאות. ברזני משך משם פחית והגיש לי אותה. ״תשתה משהו,״ אמר.

הגענו למעבר ראש הנקרה וירדנו לשתות משהו חם באחד הדוכנים. משאיות וקומנדקרים, טנקים וזֶלדות הצטופפו ברחבה שעל הצוק, מעל הים. חיילים הסתובבו ונעלמו בין הסימטאות הצרות שיצרו כלי הרכב הרבים: מכוניות פרטיות, ג׳יפים, רנג׳רוברים של מפקדים ומכוניות מרצדס גדולות שנשאו מספרים ירוקים, לבנוניים. מ"צ עבר בין המכוניות ובדק את אישורי הכניסה. חזרנו מן הקיוסק. אבל השוטר לא זז, ולאחר זמן קצר, כשברזני עבר לידו, שאל אותו: ״איפה האישור שלך?״

״רק רגע,״ אמר ברזני. הוא פתח את דלת המכונית, חיטט מעט בתא הנהג, ואחרכך, כשהוא מוודא שהמ"צ אינו מתבונן בו, שלף מכיס חולצתו את צו הקריאה, הזדקף, והושיט את הצו.

״זה הצו. לא לזה התכוונתי. לאישור.״ המ"צ נשען בידו על המכונית. קורי שינה עוד עטפו את עיניו.

״מה, לא זה? קבעתי עם המ"פ שלנו שאנחנו נפגשים בגשר קאסמייה. אני צריך לזוז. כבר פעם עשירית שאני עובר כאן.״

"אבל זה לא אישור. חוץ מזה, אתה יודע שלא נותנים למכוניות פרטיות להיכנס פנימה.״ המ"צ גירד בזקנו הג׳ינג׳י שעטף כרצועה את פניו. הבטלדרס שלו היה ישן וטלאי בהיר היה תפור בשרוולו.

״כל יום אתם משנים את החוקים כאן,״ אמר ברזני. מאחור צפרו מכוניות.

״זו לא פעם ראשונה שאני עובר כאן.״

״תעמוד בצד,״ אמר המ"צ.

״איך אתה רוצה שאני אזוז בכלל,״ אמר ברזני. מכוניות ואוטובוסים מלאים בחיילים חסמו אותנו מכל הכיוונים.

״תעמוד בצד,״ אמר המ"צ שוב. הוא סימן משהו לנהג הג׳יפּ שהיה מאחורינו.

״אני רוצה לדבר עם מפקד המחסום,״ אמר ברזני. הסיגריה שבפיו התקצרה, בדל האפר התארך וכמעט נגע בשפתיו. ברזני מצץ עוד מציצה. שובל האפר האדים, נפל על מכנסיו ונעליו הישנות.

״זה לא יעזור,״ אמר הג׳ינג׳י. ״במחסום בודקים שוב, ושם לא יתנו לך לעבור.״

״תן לנסות,״ אמר ברזני.

״כדי שיגידו שאני אחד שאפשר לעבוד עליו?״

למרות שנשבה רוח קרה, היה נדמה לי שטיפות זיעה נוצצות בין הקמטים שעל מצחו של ברזני. הוא שלף מכיסו את קופסת הסיגריות, אבל היא היתה ריקה. השליך אותה, חייך פתאום, צחק, ואמר: ״טוב. אתה צריך לעשות את העבודה שלך. אז לפחות תפנה לי את הדרך, שאני אוכל לצאת מכאן.״ הוא התקרב אלי ובשקט אמר: ״זה לא ילך. נחזור.״

״בוא נחכה לאוטובוסים שלנו,״ אמרתי.

״עד שהאוטובוס יגיע אנחנו נתייבש כאן. אם הם רוצים שנסדר אותם, זה בעיה שלהם.״

הוא חזר לרגע לקיוסק, לקנות סיגריות, ואני חיטטתי, מחוסר מעש, בתא הנהג. קֶרע של כתבה בעיתון, תלוש ברשלנות, היה מודבק לצידה הפנימי של דלת התא: ״ימים אחדים לאחר המלחמה, בין המון הישראלים שהציפו את חברון, היה גם סוחר עתיקות ידוע מירושלים. ליד מערת המכפלה עלה על מונית וביקש מן הנהג להסיעו לחנות עתיקות. המכונית נסעה בתוך הסימטאות, וכאשר נדמה לסוחר הירושלמי כי הם נמצאים מחוץ לחברון, בלב מדבר יהודה, נתקף חשש, פנה לנהג החברוני ושאל אותו: לאן אנחנו נוסעים? החברוני התבונן בסוחר הירושלמי המהודר ואמר: לא חשבתי שסתם חנות של עתיקות תעניין אותך. רציתי לקחת אותך למקום שבו מייצרים אותן.״

עננים ליוו את קצף הגלים שהתקדם בים, מול צוקי ראש הנקרה. אבל בגלל החימום והדובון, וריח העשן שמילא את המכונית היה לי חם. היזעתי. לא היה טעם לרדת מן המכונית ולהמתין לאוטובוסים. הם נסעו לאט תמיד ועצרו ליד קיוסקים בצמתי דרכים. לא נותרו הרבה אפשרויות. אחרי הכל, ברזני ניצח בהגרלה.

הוא לא היה מגולח, נכנס למכונית, הצית עוד סיגריה ושוב הפעיל את הטייפּ. מנגינות של שעות לילה מאוחרות ובודדות מילאו את המכונית. חזרנו לצומת של כביש הצפון. ואני, עוד לפני שחלפנו על פניהם ועזבנו אותם, התגעגעתי פתאום לשדות הירוקים, לשדירות העצים הישרות במטעים, לבריכת המים העגולה, מבטון, שהזדקרה על ראש הגבעה במושב. באיזור חניתה פנינו לגבול. הגדר שם היתה פרוצה לחלוטין. מכונית בודדה עברה מדי פעם על הדרך, ושובל אבק ליווה אותה ואחר דעך ונפל, וכיסה את השיחים הנמוכים. הבטתי שוב במשפחתו של ברזני, שהיתה מודבקת לפנינו, וגם היא כמו כוסתה אבק. מרחוק, על רכס גבעה, היה כפר ערבי שלא ידעתי את שמו. בבית הספר העזוב שמימין לדרך נהגו ילדים במכונית ישנה. הם ביצעו זינוקים חדים בין העצים לבין עמוד כדורסל שבור. השירים היו איטיים. ברזני זימזם משהו. הקפיצות בדרך הרדימו אותי. נימנמתי.

״לה-קומפרסיטה,״ התעוררתי מצעקה שמילאה את המכונית. היזעתי ברגלי, התמתחתי, פיהקתי והסתכלתי על ברזני. הוא היפנה אלי את ראשו, מיצמץ בעיניו וצחק. עצמות לחייו בלטו, שפתיו היו חתומות. שוב הסתכל בתמונה שלפניו וניקה באצבעותיו את האבק שהצטבר עליה. הטייפּ חדל לנגן. החלונות היו סגורים. חום מתיש נפלט מן החימום, וגם אני לקחתי סיגריה.

״אני אוהב מנגינות ישנות,״ אמר ברזני.

״ואני כבר לא מכיר אותן,״ אמרתי. אז עוד לא ידעתי ש״לה-קומפרסיטה״ הוא טנגו ישן, מראשית שנות הארבעים, ואולי קודם.

ג׳יפּ  סיור טס מולנו. בעקבות גל האבק שהרים הגיע אמבולנס צבאי ישן. קומנדקר ספארי, שהחיילים יושבים בו גב אל גב, חובשים קסדות, נסע מאחורי האמבולנס. בשמיים היו עננים שחורים ואפורים, ורוח צפונית היכתה גלים יבשים בשימשת המכונית.

״אמבולנס זה סימן שעוד יש סיכוי,״ אמר ברזני.

״למה אתה חושב ככה?״

״את יואל לקחו במסוק.״

״כן, ״אמרתי, ״זה היה מאוחר מדי. אבל לא תמיד יש מסוק.״

טיפות גשם אחדות ירדו. כבדות. נפלו על האבק שכיסה את מכסה המנוע. ברזני מלמל משהו, מבטו היה נעוץ בדרך, ולי היה נדמה שהוא שוב צועק: ״לה-קומפרסיטה.״

ג

עברנו גשר נמוך. שיחי דובדבנים עקרים הצטופפו משני צדיו. ברזני התכופף, משך את ה- M 16 מתחת לספסל. המכונית סטתה מן הדרך והוא עצר לרגע. ציפור נתקלה בחזית המנוע והמשיכה לעוף. ברזני הניח את ה-M 16 לצידו ופתח את החלון. הציפור חלפה מעליו, והוא אמר: ״שים את העוזי שלך על הברכיים.״

לא עניתי, והוא אמר: ״זה לא צחוק. על הברכיים תשים אותו.״

מרחוק ראיתי את הכיפות הירוקות של מסגדי נבטיה. העוזי היה זרוק מאחור, בין העיתונים, התוכניות והחבילות. הסתובבתי ומשכתי אותו אלי. כשהחזרתי את הראש, שוב הזדקרו מולי תמונת משפחתו של ברזני, ושערו החלק והבלונדיני של בנו הגדול.

״הוא באמת דומה לשלומי,״ אמרתי פתאום. על מכנסי, מעל לברך, התפשט כתם שמן כהה, בגלל העוזי. ברזני הציץ גם הוא בתמונה וגיחך.

סירחון חזק היכה בפנינו. היינו באנצר. עברנו את המחסום שבקצה הכפר. הקפנו את מחנה-העצורים. אבל הרוח לא חדלה להכות אל פנינו את ריח הביוב שזרם לאורך המחנה.

זחל״מ עבר. סגרנו את חלונות הווֹלווֹ וברזני אמר: ״אולי נוכל לקפוץ לנבטיה ולקנות שם משהו.״

״צריך להישאר,״ אמרתי, ״ולהתחיל בהתארגנות.״

״יש לך זמן עד שהם יבואו. רק לצאת מהפקק בנקורה זה סיפור של שעות. תראה את הנעליים שלי. אני מוכרח לקנות כאן איזה כמה זוגות.״

מפקדהמחנה, בשֹער שיבה ושפם דק, אפור, הסתובב בין הצריפים, וכשראה אותנו אמר: ״שלום ברזני. שוב עם הווֹלווֹ? יום אחד ירימו אותך. תסתיר אותה מאחורה. מאחורי אוהל המעצר.״

״איפה המגורים שלנו?״ שאל ברזני.

״שם, בקצה המחנה. באשכוביות.״

״אשכוביות, שכבניות. לשתות משהו חם יש?״ אמר ברזני. נסענו לשם. ברזני הסתובב בין הצריפים ולבסוף התעכב ליד הצריף שלפני האחרון. ״ניכנס לחדר הזה. זה גם בקצה וגם לא בקצה. גם את המכונית נוכל להחנות בין שני השכבניות האלה.״ הוא נכנס למכונית, החנה אותה ופתח את הבאגז׳.

האוטובוסים הגיעו.

שלומי ירד ראשון ורץ לעבר המכונית של ברזני, הגיע אלי ואמר: ״אני מוכרח לצאת לחופשה בשבת.״ הוא התנשף. עיניו היו אדומות. שֹער ראשו פרוע ומכוסה הינומת אבק דקה. ה- M 16 היה תלוי ברישול על כתפו. בידו החזיק עיתון.

״רגע אחד,״ אמרתי. ״עוד לא התארגנו. לא נכנסנו לחדרים. עוד לא עשינו שום דבר. כבר אתה מדבר על חופש?״

"אני אעשה כל מה שתבקשו ממני. אבל אני מוכרח לצאת בשבת,״ אמר שלומי. פניו מכווצות ושֹערו מוכה ברוח.

״מה קרה?״ שאלתי. אבל הוא שתק. גם כשהיינו בלבנון בפעם הראשונה ביקש לצאת לחופשה. הוא סיפר אז על צרות עם החברה שלו, מה שהיה נכון. היא היתה בצרפת באותם ימים, וזו היתה באמת צרה.

״היא חזרה?״

״מזמן. ואני מוכרח לצאת. תאמין לי.״

״שמעתי,״ אמרתי לו. ״אבל בטח יקבעו איזשהו סדר. ניקח גם אותך בחשבון.״

הוא רצה לחזור לאוטובוס, לקחת את התרמיל, אבל כולם ירדו בבת אחת, נדחקו, הצטופפו, והוא עמד בצד, ליד ערימת הציוד שהחלו להוריד מעל גג האוטובוס. רוח טילטלה ופירקה את העיתון שהיה בידו. הוא ניסה לקפל את הדפים, אבל הם התקמטו ואחד מהם נקרע. תרמילים הושלכו ארצה. מישהו שאל בצעקה אם אי אפשר להניח אותם כמו שצריך, כדי שלא יתלכלכו בבוץ, אבל איש לא ענה לו. רק שלומי ניגש אליו, לקח ממנו סיגריה, הצליח להצית אותה לאחר הגפרור השלישי והוציאה מן הפה. הוא החזיק את הסיגריה בשתי אצבעותיו, כאילו זו הסיגריה הראשונה שהוא מעשן בחייו.

ברזני התארגן בחדר. הוא מצא ארגז תחמושת ישן והעמיד אותו מול המיטה. אחר הוציא מכיס חולצתו פנקס מרופט וחישב חישובים שונים בקשר למשחקי השבת הקרובה.

״ממלא טוטו?״ שאלתי.

״זה לא קשור,״ אמר. ״טוטו זה מחשבה אחרת.״

אחר כך ניקינו את הנשק ובערב יצאנו לסיור הראשון. כשעברנו בנבטיה שוב אמר לי ברזני שהוא רוצה לקנות נעליים.

״אתה לא בסדר,״ אמרתי לו.

״מה קרה?״

״איך יוצאים לסיור עם חצאיות. תנעל נעליים גבוהות.״

״זה לא מתלבש עלי,״ אמר. החצאיות שנעל היו משופשפות, והן נפתחו בחיבור שבין העור לסוליה. קוצים זעירים דבקו לגרביים ולשולי מכנסיו.

למחרת בבוקר הוצאנו מחסומים, והשאר יכלו לישון עד הצהריים. ברזני התעורר מוקדם. הוא נסע לנבטיה וקנה שם נעליים לילדים, לעצמו, וכן נעלי בית לאשתו. מרחוק, על גגות הבתים, ראיתי דגלים שחורים ותמונות גדולות של איזה אימאם שלהם שנעלם בלוב, וזכרתי את המכות שהילקו את עצמם ברחובות בשנה שעברה.

״זה איזה חג שלהם,״ אמרתי לברזני. ״לא היית צריך לצאת לשם.״

״תראה,״ אמר. ״כל זמן שהם מוֹכרים, אני קונה. זה נוח וגם זול.״ גם שלומי ירד מהווֹלווֹ. הוא החזיק ביד חולצה רקומה בחוטים אדומים, ירוקים ולבנים.

״צריך לתת גם לו חופשה בשבת,״ אמר ברזני.

״הוא אמר לי. אבל אין לזה סוף. חוץ מזה, אני חושב שהפעם הולכים על חישוב פלוגתי. קרה משהו?״

״אתה לא יודע?״ אמר ברזני. שלומי נכנס לחדר, ואני וברזני עמדנו ליד הווֹלווֹ.

״מה כבר יכול להיות איתה?״

״בוא לא נדבר על זה.״

קומנדקר ובו עצירים בעלי זקנים דלילים עבר על דרך העפר האדומה והבוצית שלפני המחנה. מטוסים חלפו בשמיים. ירד קצת גשם, אבל הרוח לא חדלה, וגלים של סירחון היו מגיעים מתעלת הביוב של מחנה המעצר.

בלילה הגיע הרס״פ וביקש שנפנה את החדר. רוצים לארגן בתוכו את מישרדי המ"פ. ברזני התעקש, אבל פתאום צחק, ותוך כדי דיבור נפלט לו מן הפה: ״עץ או פלסטין?״ ״פלי,״ אמר הרס״פ, והתיישב על ארגז התחמושת הצהוב שניצב ליד מיטתו של ברזני. ברזני שלף מטבע מכיסו, זרק אותו למעלה, גבוה, גבוה, התכופף, הכין את ידו, וכאשר התקרב המטבע אל חזהו ראיתי את פניו הדרוכות וידעתי שהרס״פ הפסיד. ברזני היכה בידו, תפס את המטבע, פתח את אגרופו ואמר: ״עץ! אכלת אותה!״

הרס״פ התרומם, נשען על משקוף הדלת, שפתיו התעוותו, וברזני אמר: ״אין דבר. זה היה עץ, אבל בשבילך אנחנו נפנה את החדר. מ"פ זה בכל זאת מ"פ.״ הרס״פ לא ענה, ולחדר הגיע בריצה חייל שאמר ״הסמך אמר שכבר לא צריך. יש מקום יותר טוב.״

בערב הלך שלומי לטלפן, והצעקות הלא ברורות שלו עברו גם באוהל ההודי הכפול, ששימש כחדר אוכל וגבל באוהל המבצעים. אני שיחקתי קלפים. ברזני שתה קפה והיה עסוק בחישוביו לגבי משחק השבת. הוא כתב על גבי שוליים של עיתון והסתכל מדי פעם בפנקס המרופט. אחר כך קם, הסתובב כשספל הקפה בידו. שוב חזר לשולחן, ואמר: ״אין מה לעשות, אבל הם צריכים את הקול שלי שם. אני מוכרח לצאת בשבת.״

קומנדקר עבר בכביש. מרחוק נשמע פיצוץ. איש לא זז. רק החייל ששמר בכניסה למחנה הוריד את הרובה מהכתף. כתם השמן הרחב על מכנסי היה ספוג באבק.

ד

ביום חמישי, לאחר שכוח הסיור יצא, ושתי חוליות המחסום החליפו את המשמרת הקודמת בהצטלבות למחנה וביציאה מנבטיה, כבר היתה השעה עשר בלילה. הגנרטור טירטר. איש לא הלך לישון עדיין.

ישבנו באוהל ההודי הכפול. הרס״פ, הטבח ונהג המ"פ שיחקו בקלפים, והרס״פ שאל אם גם אני נותן יד. ״עוד מעט,״ אמרתי. שני חיילים צעירים ישבו ליד מנורה חשופה, שתו בירה, קראו חלקים מן העיתון של אתמול והתווכחו ביניהם. ״היסטוריה לומדים באוניברסיטה, לא כאן,״ אמר להם חייל גבוה. ידיו היו תחובות בדובון מוכתם בשמן. הוא עמד בפתח האוהל, הביט בפרדס השחור שכיסה את הגבעה שממול. אחר כך הסתובב, הוציא מכיסו מכתב ומסר אותו לברזני.

ברזני ישב על ספסל מטבח ארוך. בידו כבר היו מכתבים אחרים, וטפסי טוטו שהתבקש למסור בארץ. רק שלושה קיבלו חופשה, ולברזני, כזקן החיילים, אישרו, כחריג, חופשה מיוחדת. הוא הבטיח להביא מן המסגריה שלו כנים מיוחדים למקלעים שבמחסומים, על מנת שהללו לא יהיו מונחים סתם על הארץ, אלא יהיו מוכנים לירי. הוותיקים זכרו שבמלחמת ששת הימים, בימי הכוננות, אירגן ברזני כנים כאלה למקל״פים שעל הקומנדקרים. ״גם לשבת נוח, גם לצפות נוח, גם להגיב יעיל,״ אמר המ"פ, כאשר תירץ לעצמו את האישור. ״בשביל איזה משחק כדורגל מחורבן,״ אמרתי לעצמי, וראיתי את הפנקס המרופט מציץ מכיס חולצתו של ברזני.

שלומי ישב מולי. הוא לא נגע בספל הקפה שהיה מונח לפניו, והוא ניסה לשכנע אותי שהוא חייב לצאת. אמרתי לו שלא אכפת לי שייצא, אבל כבר סוכם שהוא לא יוצא. ״תחשוב על אלה שיש להם משפחות,״ אמרתי לו.

״להם יש משפחות,״ אמר בשקט, ״זה נכון.״

לא ידעתי מה לומר לו. ״תדבר עם ברזני,״ אמרתי.

״ברזני זה מחוץ למכסה,״ צעק הרס״פ, מקרב את מניפת הקלפים אל עיניו, ״זה חריג.״

״אז מה,״ אמרתי, ״תחליף חריג עם חריג.״

״אי אפשר. אז ייצא שייצאו ארבעה.״

״ברזני זה כבר לא בנאדם בשבילך?״

״המ"פ קורא לך,״ הגיע הפקיד הפלוגתי ופנה לרס״פ.

״מה קרה?״

״צריך לעדכן את המצָבה.״

״אז תעדכן, לעזאזל. מה תמיד אתם רוצים ממני.״ אבל הוא טרף את הקלפים שהיו בידו לחבילה אחת, הניחם בדפיקה על השולחן ויצא.

ברזני תחב את המכתבים והטפסים לכיס הדובון, קם מעל הספסל, ניגש אל שלומי ואמר לו: ״אתה רוצה לצאת במקומי?״

״לא,״ אמר שלומי. ״אני לא רוצה שמישהו יפסיד את החופשה בגללי.״

״קבעו שייצאו רק שלושה,״ אמרתי. ״תצא בשבוע הבא.״ שתקתי רגע ואחר הוספתי: ״לך תתקשר אליה ותגמור עם זה.״

״אני כל היום מתקשר אליה,״ אמר שלומי, ״זה לא עניין בשביל טלפון.״

״קבעו שייצאו רק שלושה,״ חזר אחר הדברים שלי החייל הגבוה, ״ובגלל זה יוצאים רק ארבעה.״

״תצא בשבוע הבא,״ חזרתי ואמרתי לשלומי.

הוא שתק ואחר הפליט, ״שבוע הבא זה מאוחר מדי.״

״לעזאזל,״ אמרתי, ״רק אתמול השתחררת. כבר שכחת מה זה צבא?״

״לא שכחתי. בצבא הייתי בורח. כאן עם הזקנים האלה זה לא נעים לי.״

״אני אדבר עם הרס״פ עוד פעם,״ אמרתי.

עברתי לאוהל המבצעים. הרס״פ היה עסוק בארגון ועדכון המצבה. אף פעם לא הבנתי למה קשה כל כך להגיע למספר אחד וברור של החיילים ביחידה. תמיד הפקיד העתיק את הרשימות, הרס״פ תיקן, מחק, הוסיף, שינה סדר, ואחר כך הפקיד העתיק שוב. לפי מחלקות, לפי כיתות, לפי האלף בית, לפי דרגות. ותמיד כששאלו אותו כמה חיילים יש בפלוגה, נכון לעכשיו, היה הרס״פ עונה, ״כ-79, אני עוד צריך לבדוק.״

״רד ממני,״ אמר לי כשהזכרתי לו את שלומי, ״זה ילד.״

״יאכל את הסוכריה ראשון,״ אמרתי, ״ויחכה בסבלנות עד שיחלקו עוד פעם.״

״מהמחלקה שלך יוצא ברזני. תשבור את הראש. לא אכפת לי מי ייצא. העיקר, תודיע לי בשביל שאני אוכל לעדכן את המצבה.״

חזרתי לחדר האוכל. ברזני הסתובב בין השולחנות. רוח חדרה מתחת ליריעות האוהל והעלתה אבק בהיר על המזוודה שלו. שלומי עמד ליד העמוד התומך את פינת האוהל וראשו התחכך ביריעת הברזנט. שני החיילים שקראו עיתון התווכחו ביניהם: ״לא היינו צריכים להיכנס לכאן.״

״מה זה משנה? אנחנו כבר בפנים. גם אם נצא.״

״אז מה זה אומר?״

״זה לא צריך להגיד שום דבר. אבל ככה זה.״

לא רציתי לדבר עם ברזני, אבל כשהתיישבתי הוא בא אלי.

״מה עושים עם שלומי?״ אמרתי.

״תוציא אותו. מה זה משנה? למי אכפת?״

״אי אפשר. זה לא רק הפעילות השוטפת. יש גם כוננות. אומרים שהולכים להכניס להם טוב-טוב מחר בלילה. אתה לא רוצה להישאר?״

״שלא יכניסו יותר מדי. אחר כך יהיה קשה להוציא.״

״אומרים שזה ההכנסה הסופית.״

״כל יום אומרים דבר אחר.״

״אני לא יודע, אבל צריך כנראה כל אחד. לסתום את כל החורים.״

ברזני שתק. בידו היה עיתון ספורט מקופל ומקומט. הוא תלש פיסת נייר קטנה משולי העיתון. ״שום דבר לא ייצא מזה,״ הפליט, ״אתה לא יודע? תמיד יש להם סיבה.״ הוא פנה למזוודה שלו והניח את עיתון הספורט מתחת לידית.

פקעת של גרגירי חול התרוממה מפינת האוהל. שלומי התקרב אלי ואמר בשקט: ״הוא אמר לך משהו?״

״די,״ צעקתי. ״אתה לא יכול לצאת. רק אם מישהו יוותר. תשכח מזה.״

טרטור של זֶלדות הגיע מבחוץ. הסיור חזר. ״עוד מעט צריך להחליף את המחסום,״ חשבתי. רוח חזקה היכתה ביריעות האוהל. היה קר ויבש. הרס״פ חזר למקומו בשולחן הקלפים. החייל הגבוה צעק בטלפון אל הארץ. שלומי עמד בפתח האוהל, מכונס בדובון.

״לעזאזל,״ אמר פתאום ברזני, ״זה או אני או הוא, לא?״

״לא חייב להיות,״ אמרתי.

״אז נזרוק מטבע.״ הוא קם, צחק פתאום ואמר: ״שיסתדרו בלעדי.״ אחר פנה אל שלומי שעמד בפתח האוהל: ״keep smiling, שלומי, ואל תיקח הכל ללב. אז מה אתה בוחר: עץ או פלי?״

״פלי.״

״לא טוב,״ אמר ברזני. הוא חיטט בכיסי מכנסיו ולבסוף שלף את המטבע הישן שלו. שני מיל מתקופת המנדט.

כולם הסתכלו בנו ולאט-לאט קמו והתקרבו אלינו. גם אלה ששיחקו קלפים הניחו אותם הפוכים על השולחן, וקמו והצטרפו למעגל. ידעתי מה תהיינה התוצאות, אבל שתקתי. הרס״פ נגע בכתפו של שלומי ואמר לו: ״למה שהוא יזרוק. תזרוק אתה.״ אבל שלומי תחב את ידיו בכיסי הדובון ולא אמר דבר.

עיניו של ברזני התרוצצו בבהלה. הוא הסתכל לצדדים, מחה את הריר שנזל מקצה שפתו, ניענע את המטבע בכף ידו הקמוצה.

״הוא מרמה,״ קרא מישהו. אבל ברזני כבר הדף את המטבע באגודלו. למעלה, למעלה. ואני, אולי גם הוותיקים שהכירו את ברזני, ידעתי מה יקרה. ראיתי את פניו הדרוכים כאשר התכופף, ידו בכוננות שנייה ליד בירכו.

שלומי עמד מחוץ למעגל. המטבע נפל, הגיע עד לגובה חזהו של ברזני, אולם לפני שפגע בו, חטף אותו ברזני במכה. ראשו מוטה לפנים, עיניו מתרוצצות בינינו. הוא הסתובב על מקומו, וכשראה את שלומי, פתח את אגרופו בבת אחת, ואמר: ״פלי, לעזאזל. יש לך חופשה.״

באוהל היה רעש. מרחוק נשמעו צרורות בודדים. שריפה התפשטה על אחד ההרים. שלומי צחק, גיחך ורץ אל הטלפון. ״הלו, הלו,״ צעק ושמעתי אותו מדבר ואולי שר: “I just call to say I love you, I just call to say how much I care”.  אבל כשהניח את השפורפרת חזר אל העמוד התומך של האוהל וענני אבק דקים התרוממו לאורך פסיעותיו. ברזני ניגש אליו ונתן לו את חבילת המכתבים וטפסי הטוטו שהיתה בכיסו. שלומי עישן סיגריה. את המנגינה שרק כבר מישהו אחר.

ה

ביום שישי, בארבע בבוקר, יצאו לחופשה.

ברזני עלה על הזחל״מ שיצא לסיור בוקר. הוא נעל את החצאיות החדשות שקנה בנבטיה. את הזוגות האחרים השאיר על המדף בחדר, בשורה, לפי הגודל.

הוא עמד מאחורי המקל״פ, רחב, מוצק, לא מגולח, עיניו בוערות ברוח, וכובע גרב ישן, שהיה גורר אתו ממילואים למילואים, על ראשו ומצחו. היה קר, וכולם הצטנפו בתוך הדובונים הדהויים שעברו ממחזור למחזור והיו מלאים כתמי שמן.

הם יצאו משער המחנה, ולפני שחזרתי לחדר נכנסתי שוב לאוהל המטבח. שפתי היו יבשות מהרוח, והייתי צמא למשהו חם. קנקן תה קר היה מונח על אחד השולחנות, ואני לגמתי מתוכו כמה לגימות. ליד העמוד ראיתי את התרמיל של שלומי. סוודר אפור היה קשור לאבזמי התרמיל. בתוך הסוודר המקופל היתה שקית שמתוכה ביצבצו המיכתבים וטפסי-הטוטו. הסתכלתי סביבי, אבל האוהל היה ריק.

חזרתי לחדר. אי אפשר היה לסגור את התריס. הרוח היכתה בו והצירים חרקו. לא נרדמתי, ובערך בשש בבוקר יצאתי החוצה. חייל יצא בריצה מאוהל המבצעים. נכנסתי פנימה ושמעתי בקשר שרימון נזרק על איזה זחל״מ, היו יריות ויש נפגעים.

הרס״פ קרא לרופא. הקמב״צ הזמין מסוק לפינוי. נסענו לשם. ברזני שכב על מנוע הזחל״מ ולא זע. הרופא אמר שאין לו דופק, ושהוא נהרג במקום.

החובש טיפל בו. יישר את רגליו והניח את ידיו לאורך הגוף. הוא פתח את אגרופו הסגור של ברזני. מטבע התגלגל ממנו על מכסה המנוע ונפל על הכביש ההרוס. התכופפתי, הרמתי את המטבע, זרקתי אותו מיד ליד, וכאשר פתחו רימון עשן לסמן למסוק את נקודת הנחיתה, התפזר העשן על כולנו ורחב ומסולסל עלה השמיימה. מיצמצתי בעיני שמלאו דמעות והסתכלתי במטבע החלוד של שני מיל מתקופת המנדט, ובמלה הכתובה בו באנגלית, ערבית ועברית. זה היה מטבע שהיו לו שני צדדים שהם צד אחד. פלסטיין.

המסוק התקרב ברעש. גרגירי חול, בוץ, עלים, פיסות נייר, אבק ושקיות ניילון מלוכלכות התעופפו באוויר. ״אבל צריך להיות עוד מטבע,״ צעקתי לחובש שרוקן את הכיסים במדיו הקרועים והמפוייחים של ברזני. הוא עמד לידי, הסתכל במסוק המתקרב, עיניו ממצמצות ברוח ודומעות, קולו צרוד וחלש. ״קח,״ הושיט לי את המטבע השני.

זה היה הצד השני של המטבע. משני צדיו, על נחושת ירקרקה ומחלידה, היה טבוע ענף דק וזקוף של עץ זית, שממנו נתפרשֹו לצדדים שבעה עלים.


*הסיפור לקוח מתוך: יונים לא עפות בלילה מאת ישעיהו קורן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989, והוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

איש עמד על גשר מסילת ברזל בצפון אלבמה והביט במים המהירים עשרים רגל מתחתיו. ידיו של האיש היו מאחורי גבו, מפרקיהן כפותים בפתיל. חבל היה מהודק סביב צווארו. החבל היה קשור לקורה אופקית איתנה מעל ראשו, וחלקו הרפוי נפל עד גובה ברכיו. קרשים שהונחו על האדנים התומכים את פסי הרכבת סיפקו מדרך לו ולתלייניו – שני טוראים של הצבא הפדרלי, בפיקודו של סמל שבחיים האזרחיים היה אולי סגן שריף. בריחוק-מה על אותו משטח ארעי עמד קצין במדי דרגתו, חמוש. הוא היה סרן. בכל קצה של הגשר עמד זקיף כשרובהו בתנוחה הקרויה "דַּגֵּל", כלומר מאונך לפני כתף שמאל, הפטיש נח על אמת הזרוע המתוחה לרוחב החזה – תנוחה רשמית ובלתי טבעית, הכופה על הגוף יציבה זקופה. נדמָה כי אין זו חובתם של שני אנשים אלו לדעת מה מתרחש באמצע הגשר; הם חסמו את נתיב העץ העובר עליו ותו לא.

מעבר לזקיפים לא נראה לעין שום אדם; מסילת הברזל נמשכה היישר אל תוך יער מרחק מאה יארד, אחר כך התעקלה ונעלמה מן העין. מן הסתם היה מוצב בהמשך הדרך. הגדה השנייה של הנחל היתה שטח פתוח – מדרון מתון ובראשו מתחם מבוצר בגזעי עצים אנכיים, ובהם נקבים לרובים, עם פתח יחיד, שמתוכו הזדקר לוע של תותח נחושת שחלש על הגשר. במחצית המדרון שבין הגשר למבצר היה קהל הצופים – פלוגת חיל רגלים יחידה מסודרת בשורה, בעמידת "נוח", קתות הרובים על הקרקע, הקנים מוטים קלות לאחור כנגד כתף ימין, הידיים מוצלבות על גוף הנשק, סגן עמד לימין השורה, חוד חרבו על הקרקע, יד שמאלו נחה על ימינו. פרט לקבוצת הארבעה באמצע הגשר, איש לא זע. המחלקה עמדה מול הגשר, בוהה במאובן, בלי ניע. הזקיפים, שפניהם אל גדות הנחל, נדמו כפסלים לקישוט הגשר. הסרן עמד בזרועות שלובות, שותק, מתבונן בעבודת פקודיו, אך בלי לתת שום סימן. המוות הוא ישות נכבדה, ובבואו כאורח קרוא יש לקבל את פניו בגינונים רשמיים של כבוד, וכזאת יעשו גם אלה המקיימים אתו יחסי קרבה. על פי כללי ההתנהגות הצבאיים, שתיקה וקיבעון הן צורות של דרך ארץ.

האיש שהיה עסוק בהיתלוּת נראה כבן שלושים וחמש שנים. הוא היה אזרח, ככל שניתן לשפוט על פי לבושו, האופייני לבעל מטעים. תווי פניו היו טובים – אף ישר, פה מוצק, מצח רחב, ששערו הארוך והשחור סורק ממנו היישר לאחור וגלש מאחורי אוזניו אל צווארון מקטורנו התואם היטב למידותיו. הוא התהדר בשפם ובזקן מחודד, אך לא בפאות לחיים; עיניו היו גדולות ואפורות-כהות, ועמד בהן נועם סבר שאין מצפים למצוא אצל אדם שלולאה כרוכה על צווארו. היה ברור שאין זה רוצח פוחז מן השורה. תקנות הצבא רחבות האופקים מאפשרות את תלייתם של סוגי אנשים לרוב, וג'נטלמנים אינם מוּצָאים מכלל זה.

משנשלמו ההכנות, סרו שני הטוראים הצדה וכל אחד מהם משך את הקרש שעליו עמד קודם לכן. הסמל פנה אל הסרן, הצדיע והתמקם מיד מאחורי הקצין, שפסע והתרחק צעד אחד. תנועות אלו הותירו את הנדון ואת הסמל על שני קצותיו של אותו קרש, שנמתח על פני שלושה מאדני הגשר. הקצה שעליו עמד האזרח היה קרוב, אך לא הגיע ממש, לרביעי. קרש זה הוחזק קודם במקומו על ידי משקלו של הסרן; עכשיו החזיק אותו זה של הסמל. על פי אות מן הראשון יפסע האחרון הצדה, הקרש ייטה והנדון יצנח בין שני האדנים. סידור זה הניח את דעתו בהיותו פשוט ויעיל. פניו לא כוסו ועיניו לא נקשרו. הוא הביט רגע במדרכו הלא יציב, אחר כך הניח למבטו לנדוד אל המערבולות במי הנחל השוצפים בטירוף תחת רגליו. פיסה מרקדת של סחופת עץ לכדה את תשומת לבו, והוא עקב אחריה במורד הזרם. כמה אטית נראתה תנועתה! איך זורם לו הנחל בעצלתיים!

הוא עצם את עיניו כדי לקבע את מחשבותיו האחרונות באשתו ובילדיו. המים, שמגע השמש העולה הזהיב אותם, הערפלים הרובצים תחת הגדות במרחק-מה במורד הזרם, המבצר, החיילים, פיסת הסחופת – כל אלה הסיחו את דעתו. ועכשיו נעשה מודע להפרעה חדשה. הולֵם מבעד להרהורו ביקיריו, בקע צליל שלא יכול להתעלם ממנו ולא להבינו, נקישה חדה, ברורה, מתכתית כחבטת קורנסו של נפח על הסדן; היתה לצליל הזה אותה איכות מצלצלת. הוא תהה מהו, ואם הוא רחוק לאין שיעור או קרוב – נדמָה לו ששני הרשמים כאחד נכונים. הצליל חזר ונשנה באופן סדיר, אבל באטיות, כדנדונו של פעמון מוות. הוא המתין לכל נקישה בקוצר רוח, ובלי שידע מדוע – בחשש. הפוגות הדממה התארכו והלכו בהדרגה; ההשתהויות החלו להטריף את דעתו. ככל שפחתה תדירותם כן גברו הצלילים בעוצמתם ובחדותם. הם הכאיבו לאוזנו כאבחות סכין; הוא פחד שיצרח. מה ששמע היה תקתוק שעונו.

הוא ביטל את עצימת עיניו וראה שוב את המים תחתיו. "אם אצליח לשחרר את הידיים," חשב, אוכל להסיר את הלולאה ולקפוץ אל הנחל. בצלילה אוכל לחמוק מהכדורים, ובשחייה נמרצת, להגיע לגדה, להיכנס ליער ולברוח הביתה. הבית שלי, תודה לאל, עדיין נמצא מחוץ לקווים שלהם; אשתי והקטנים עדיין מעבר לחיל החלוץ של הפולש."

בעוד מחשבות אלה, שכאן צריך להעלותן על הכתב כמילים, מבזיקות אל תוך מוחו של האיש האבוד במקום להגיח ממנו, הניד הסרן בראשו אל הסמל. הסמל פסע הצדה.

ב

פֵּייטון פָרְקְהָר היה בעל מטעים אמיד, בן למשפחה ותיקה ונכבדה מאוד באלבמה. בהיותו בעל עבדים – וכבעלי עבדים אחרים עסקן פוליטי – היה מטבע הדברים מתומכיה המקוריים של הפרישה, ומסור בכל מאודו לעניין הדרומי. נסיבות שאין להן תקנה, ואין צורך להרחיב עליהן את הדיבור כאן, מנעו ממנו בשעתו לשרת באותו צבא אמיץ שלחם בקרבות האומללים שנסתיימו בנפילת קוֹרינְת', והוא רגש וסער בשל המגבלה חסרת התהילה, וכמַהּ לתת פורקן למרצו, לשיעור הקומה של חיי החייל, להזדמנות להצטיין. ההזדמנות, הרגיש, בוא תבוא, כפי שהיא באה לכול בעת מלחמה. בינתיים עשה מה שביכולתו. שום שירות שהוא לעזרת הדרום לא היה בזוי בעיניו, שום הרפתקה לא מסוכנת מדי אם תעלה בקנה אחד עם אופיו של אזרח שהוא חייל בלבו, ושבאמונה שלמה וללא הסתייגות יתרה קיבל לפחות בחלקה אותה מימרה נפסדת בעליל, שבאהבה ובמלחמה – הכול הוגן.

ערב אחד, כשישבו פרקהר ואשתו על ספסל כפרי ליד הכניסה אל אדמותיו, רכב חייל לבוש אפור אל השער וביקש מעט מים. מרת פרקהר רק שמחה להגיש לו אותם במו ידיה הלבנות. בעודה מביאה את המים, קרב בעלה אל הפרש המאובק וחקר אותו בלהיטות בדבר החדשות מן החזית.

"היֶנקים מתקנים את פסי הרכבת," אמר האיש, "והם מתכוננים לעוד התקדמות. הם כבר הגיעו לגשר של נחל הינשוף, סידרו אותו ובנו מתחם מבוצר על הגדה הצפונית. מפקד הגזרה הוציא צו, שהודבק בכל מקום, והכריז שכל אזרח שייתפס מחבל במסילה, ובגשרים, במנהרות או ברכבות שלה, ייתלה בלי משפט. ראיתי את הצו."

"מה המרחק לגשר נחל הינשוף?" שאל פרקהר.

"בערך שלושים מייל."

"אין שום כוח בצד הזה של הנחל?"

"רק עמדת משמר חצי מייל משם, על המסילה, וזקיף יחיד בצד הזה של הגשר."

"נגיד שאדם – אזרח וחובב תלייה – יצליח לחמוק מעמדת המשמר ואולי להתגבר על הזקיף," אמר פרקהר בחיוך, "מה הוא יוכל לבצע?"

החייל הדהד. "הייתי שם לפני חודש," השיב. "שמתי לב שהשיטפון של החורף שעבר תקע כמות גדולה של סחופת עץ צמוד למזח העץ בצד הזה של הגשר. העץ יבש עכשיו, ויבער כמו נעורת."

עכשיו כבר הביאה הגברת את המים, והחייל שתה אותם. הוא הודה לה ברוב טקס, קד קידה לבעלה ורכב הלאה. כעבור שעה, אחרי רדת החשכה, חזר ועבר על פני אחוזת המטעים, בדרכו צפונה כלעומת שבא. הוא היה סייר פדרלי.

ג

כשנפל פייטון פרקהר היישר מטה מבעד לגשר, איבד את הכרתו והיה חשוב כמת. ממצב זה העיר אותו – כעבור עידנים, כך נדמָה לו – כאב של לחץ חד על גרונו ואחריו תחושה של חנק. ייסורים עזים, נוקבים, כמו זינקו מצווארו כלפי מטה דרך כל נים מנימי גווֹ וגפיו. כאבים אלו כמו הבזיקו לאורך קווי התפצלות מוגדרים היטב והכו בתכיפות מהירה לאין שיעור. הם נדמו כזרמים של אש פועמת המלהטים אותו לחום בלתי נסבל. אשר לראשו, הוא לא היה מודע לדבר פרט להרגשת מלאוּת – הרגשה של גודש. לתחושות אלו לא נלוותה כל מחשבה. החלק השכלי של ישותו כבר נמחה; היתה לו היכולת רק להרגיש, וההרגשה היתה עינוי. הוא היה מודע לתנועה. אפוף בענן מבהיק, שהוא עתה רק לבו היוקד, בלא עצמוּת חומרית, היטלטל הנה והנה בקשתות בל ישוערו, כמו מטוטלת עצומה. ואז בבת אחת, בפתאומיות נוראה, האור סביבו זינק מעלה ברעש של נתז רם; שאגה מחרידה עלתה באוזניו, והכול היה קר ואפל. כוח המחשבה חזר; הוא ידע שהחבל נקרע והוא נפל אל תוך הנחל; לא אירעה חניקה נוספת; הלולאה סביב צווארו כבר חסמה אותו ומנעה מהמים לחדור לריאותיו. למות בתלייה במצולות נהר! – הרעיון נראה לו מופלג. הוא פקח את עיניו באפלה וראה מעליו נצנוץ של אור, אבל כמה רחוק, כמה בלתי מושג! הוא המשיך לשקוע, שכן האור רפה יותר ויותר עד שלא היה אלא הבהוב בלבד. ואז התחיל לגדול ולהתבהר, והוא ידע שהוא מתרומם לעבר פני המים – ידע זאת באי-רצון, שכן הרגשתו כעת היתה נוחה מאוד, "להיתלות ולטבוע," חשב, "זה לא כל כך נורא. אבל אין לי חשק לחטוף כדור. לא; אני לא מוכן לחטוף כדור; זה לא הוגן."

הוא לא היה מודע למאמץ כלשהו, אבל כאב חד במפרקי ידיו העיד על כך שהוא מנסה לשחרר אותן. הוא הסב את תשומת לבו למאבק כשם שצופה מן הצד עשוי לצפות במעללו של לוליין, בלא עניין בתוצאה. איזה מאמץ מצוין! איזו עוצמה נהדרת, על-אנושית! הה, אכן הישג נאה! בְּרָאבוֹ! הפתיל ניתק ונשר; זרועותיו נפרדו וצפו מעלה, הידיים נראו עמומות משני העברים באור הגובר. הוא התבונן בהן בעניין חדש כאשר הראשונה ואחר האחרת עטו על הלולאה שלצווארו. הן תלשו אותה מעליו והשליכו אותה הצדה בפראות; התפתלויותיה הזכירו נחש מים. "תחזיר אותה, תחזיר אותה!" הוא חשב שצעק את המילים הללו אל ידיו, שכן בעקבות התרת הלולאה בא הזעזוע החריף ביותר שידע עד כה. צווארו כאב להחריד; מוחו עלה באש; לבו, שקודם פרפר חלושות, קפץ קפיצה גדולה וניסה לפרוץ החוצה מתוך פיו. מועקה ללא נשוא דשה וסחטה את כל גופו! אולם ידיו הסרבניות לא שעו לפקודה. הן חבטו חבטות נמרצות ומהירות כלפי מטה, ודחקו אותו אל פני המים. הוא חש את ראשו מגיח; עיניו הסתנוורו מאור השמש; חזהו התרחב בעווית; וגולת הכותרת של סבלו – ריאותיו בלעו זרם עצום של אוויר, והוא פלט אותו בבת אחת בצרחה!

עכשיו שלט שליטה מלאה בכל חושי גופו. אדרבה, הללו היו חדים וערניים שלא כדרך הטבע. משהו במהומה האיומה שהתחוללה באורגניזם שלו כה רומם ועידן אותם, עד שנרשמו בהם דברים שמעולם לא קלטו לפנים. הוא חש את האדוות על פניו ושמעו את רחשיהן הנבדלים בטופחן. הוא הסתכל ביער שעל גדת הנחל, ראה כל עץ בנפרד, את העלים ואת העורקים שבכל עלה – ראה אפילו את החרקים שעליהם: את החגבים, את הזבובים בעלי הגוף המבריק, את העכבישים האפורים המותחים את רשתותיהם מזמורה לזמורה. הוא הבחין בהשתברות הצבעים בכל אגלי הטל על פני מיליונים של עלי עשב. המהום היבחושים שחוללו מעל למערבולות הנחל, משק כנפי השפיריות, חתירת רגליהם של עכבישי המים כמשוטים המניפים את סירתם – כל אלו הפיקו מוזיקה מתנגנת בקול. דג חמק לו מתחת לעיניו, והוא שמע את תנופת גופו המפלס לו דרך במים.

הוא עלה אל פני המים כשפניו אל מורד הזרם; בן-רגע כמו חג לאטו העולם הנראה והפך את פניו, כשהוא עצמו נקודת הציר, והוא ראה את הגשר, את המבצר, את החיילים על הגשר, את הסרן, את הסמל, את שני הטוראים, תלייניו. צלליותיהם הצטיירו כנגד השמים הכחולים. הם צעקו ונופפו בזרועותיהם, הצביעו עליו. הסרן כבר שלף את אקדחו, אבל לא ירה; האחרים לא היו חמושים. תנועותיהם היו נלעגות ונראות, דמויותיהם ענקיות.

פתאום שמע קול נפץ חד ומשהו פגע במים בחריפות מרחק אינצ'ים ספורים מראשו והתיז קצף על פניו. הוא שמע קול נפץ שני, וראה את אחד הזקיפים מכתיף את רובהו ועננה קטנה של עשן כחול עולה מלועו. האיש שבמים ראה את עינו של האיש שעל הגשר משקיפה אל תוך שלו מבעד לכוונות הרובה. הוא הבחין שהעין אפורה וזכר שקרא פעם שעיניים אפורות הן החדות ביותר ושלכל הצלפים הנודעים יש כאלה. אף על פי כן, אפור העין הזה החטיא.

מערבולת נגדית לכדה את פרקהר וסובבה אותו חצי סיבוב; שוב נמצא מביט ביער שעל הגדה שממול למבצר. צלילו של קול צלול, גבוה, מזמרר חדגונית, בקע כעת מאחוריו ובא מעבר למים בבהירות שחדרה והכניעה את כל שאר הצלילים, אפילו את טפיחת האדוות באוזניו. אף שלא היה חייל, שהה לא אחת במחנות צבא וידע את פשרו המאיים של אותו דקלום שקול, לואט, נושפני; הסגן שעל החוף לקח עתה חלק במלאכת הבוקר הזה. כמה קר רוח ונטול חמלה – באיזו הטעמה קצובה, שלווה, המבשרת וכופה רגיעה על האנשים – באילו רווחים מדודים במדויק נפלו המילים האכזריות: "פלוגה!… הקשב!… היכון!… למטרה שלפניכם!… כוון!… אש!"

פרקהר צלל – צלל עמוק ככל שיכול. המים שאגו באוזניו כשאונם של מפלי הניאגרה, אך הוא שמע את רעמו העמום של המטח, וכשעלה שוב אל פני המים, פגש פיסות מתכת נוצצות, משוטחות באורח מוזר, מזגזגות לאטן אל הקרקעית. כמה מהן נגעו בו בפניו ובידיו, ואחר כך נשרו והמשיכו בשקיעתן. אחת נתקעה בין צווארנו לצווארו; חוּמהּ הציק לו והוא פלה אותה משם.

בעלותו אל פני המים, משווע לאוויר, ראה ששהה זמן רב מתחת למים; כעת היה במרחק ניכר במורד הזרם – קרוב למקום מבטחים. החיילים כמעט גמרו לטעון מחדש; חוטרי המתכת הבהיקו כולם כאחד באור השמש כשחולצו מתוך הקנים, הוּפכוּ באוויר והושחלו לנדניהם, שני הזקיפים ירו שוב, בזמנם החופשי, בלא תוצאות.

האיש הניצוד ראה כל זאת מעבר לכתפו; עכשיו שחה במרץ עם הזרם. מוחו היה פעלתני כזרועותיו וכרגליו; חשיבתו היתה מהירה כברק.

"הקצין הזה," חשב בהיגיון, "לא יחזור פעם שנייה על אותה טעות של תרגולת. קל לתפוס מחסה ממטח כמו מירייה בודדת. הוא בוודאי כבר נתן פקודת אש חופשית. כה יעזור לי אלוהים, אני לא יכול לתפוס מחסה מכולם!"

מתז מבעית במרחק שני יארד ממנו הקדים רעש עז, דוהר, פוחת והולך, שכמו נסע לאחור באוויר אל המבצר וגווע בפיצוץ שהרעיד את הנהר עצמו עד מעמקיו! נד מים עלה והתקמר מעליו, נשבר עליו, סימא אותו, חנק אותו! התותח החליט להצטרף למשחק. בעודו מטלטל את ראשו להתנער מהמולת המים המוכים שמע את הפגז הניתז מהמהם באוויר בדרכו הלאה, ומיד מרסק ומוחץ את הענפים ביער שבמרחק.

"הם לא יעשו את זה שוב," חשב. "בפעם הבאה הם יירו מטען מתפזר. אני חייב לשמור על קשר עין עם התותח; העשן יעדכן אותי – קול הנפץ מגיע מאוחר מדי, מפגר אחרי הפגז. התותח הזה תותח טוב."

פתאום מצא עצמו חג סביב-סביב – מסתחרר כסביבון. המים, הגדות, היערות, הגשר, המבצר, החיילים הרחוקים עכשיו, כל אלה התערבבו והיטשטשו, חפצים התמחשו בצבעיהם בלבד; משיחות מעגליות אופקיות של צבע – זה כל שראה. הוא נלכד במערבולת עומק והסתחרר במהירות קדומנית וסיבובית שגרמה לו תחושות סחרחורת ובחילה. בתוך דקות ספורות נפלט אל חלוקי האבן שלמרגלות הגדה השמאלית של הנחל – גדתו הדרומית – ומעבר לבליטה בקו החוף שהסתירה אותו מעיני אויביו. הבלימה הפתאומית של תנועתו, קרצוף אחת מידיו בחלוקי האבן, השיבו לו את עשתונותיו והוא בכה מרוב גיל. הוא שיקע את אצבעותיו בחול, השליך אותו על גופו חופנים-חופנים ובירך אותו בקול רם. החול נראה כיהלומים, אבני אודם, אזמרגד; לא עלה בדעתו דבר של יופי שאינו דומה לחול הזה. העצים שעל הגדה היו צמחי גינה ענקיים; הוא זיהה סדר מובהק במערכם, שאף פנימה את ניחוח פריחותיהם. אור וַרדִי מוזר זרח מבעד לרווחים שבין גזעיהם, והרוח בענפיהם השמיעה את נגינתם של נבלים אֵאוֹלִיים. הוא לא התאווה להשלים את מנוסתו – די היה לו להשהות בפינת קסם זו עד שישוב וייתפס.

רעש זמזום וטרטור של מטען מתפזר בין הענפים גבוה מעל לראשו עורר אותו מחלומו. התותחן המאוכזב נפרד ממנו בירייה סתמית. הוא קפץ על רגליו, עלה בריצה בגדה המשתפלת, וחדר לעבי היער.

כל אותו יום המשיך במסעו, מנווט על פי השמש החגה מעל. נדמָה שליער אין קץ; בשום מקום לא מצא בו פרצה, אף לא דרך של חוטבי עצים. מעולם לא ידע שהוא חי באזור כה פראי. היה משהו מפליא ומאיים בגילוי.

עם רדת החשכה היה מיוגע, חבול רגליים, מורעב. המחשבה על אשתו וילדיו דרבנה אותו להמשיך. לבסוף מצא דרך שהוליכה אותו בכיוון שידע שהוא הנכון. הדרך היתה רחבה וישרה כרחובה של עיר, ועם זאת נראָה שאין נוסעים בה. שום שדה לא גבל בה, שום בית לא נראה סביב. נביחת כלב לא נשמעה להעיד על מגורי אנוש. גופיהם השחורים של העצים יצרו חומה רצופה משני הצדדים, ונסתיימו באופק בנקודה, כמו תרשים בשיעור פרספקטיבה. ברקיע, כשהשקיף מעלה מבעד לפרצה בסבך, זרחו כוכבי זהב גדולים, זרים למראה ומקובצים בקבוצות משונות. הוא היה בטוח שהם סדורים בסדר כלשהו שיש לו משמעות נסתרת וזדונית. החורש משני העברים היה מלא רחשים תמוהים, שביניהם – פעם, פעמיים, והנה שוב – שמע בבירור לחישות בלשון לא מוכרת.

צווארו הכאיב לו, וכשהרים את ידו אליו מצא אותו נפוח להחריד. הוא ידע שיש סביבו עיגול שחור במקום שהַחֶבֶל חָבל בו. הוא חש גודש בעיניו, ולא יכול עוד לעצום אותן. לשונו היתה נפוחה מרוב צמא; הוא הקל את חוּמהּ בשרבבו אותה קדימה בין שיניו אל תוך האוויר הקר. באיזו רכות ריפד הדשא את המסלול שאין נוסעים בו – כעת לא חש עוד בדרך הכבושה תחת רגליו!

מן הסתם, למרות סבלו, נרדם אגב הליכה, שכן עכשיו הוא רואה תמונה אחרת – אולי רק הקיץ מחזיון תעתועים. הוא עומד בשער ביתו. הכול כמו שהותירו בצאתו, והכול יפה ובהיר בשמש הבוקר. מסתבר שהמשיך במסעו כל הלילה. שעה שהוא הודף ופותח את השער וצועד במעלה השביל הלבן הרחב, הוא רואה רפרוף של בגדי אישה; אשתו, רעננה וצחה וחמודה למראה יורדת מהגזוזטרה לקראתו, בתחתית המדרגות היא עומדת ומחכה, בחיוך של שמחה שאין מילים להביעה, בתנוחה חיננית ואומרת כבוד מאין כמותה. הה, כמה היא יפה! הוא מדלג קדימה בזרועות מושטות. ברגע שהוא עומד לחבקה הוא חש מכה מהממת על מפרקתו; אור סנוורים לבן בוהק על כל סביבותיו מלוּוה רעש כזעזוע של תותח – ואז הכול רק חושך ודממה!

פייטון פרקהר היה מת; גופו שבור הצוואר התנדנד קלות מצד לצד תחת קורות העץ של גשר נחל הינשוף.


*מתוך האנתולוגיה "הסיפור האמריקאי הקלאסי", בעריכת משה רון, עם עובד, 2012.

*דימוי: La Rivière du hibou, Robert Enrico, 1962

דלות

מה המילה האופנתית ביותר היום, אחים שלי, אה?

המילה האופנתית ביותר היום היא, כמובן, אֵֶלקטריפיקַצְיָה.1

אני לא מתווכח: להאיר את רוסיה הסובייטית באור החשמל זה דבר חשוב מאין כמוהו. אבל גם העניין הזה יש לו בינתיים צדדים לא מי יודע מה טובים. אני לא אומר שזה יקר, חברים. זה לא יקר. משלמים על זה כסף, לא יותר. לא לזה אני מתכוון.

אלא לדבר אחר.

גרתי בבניין ענקי, חברים. כל הבית הואר בקֶרוֹסין. אחד יש לו עששית ואחד יש לו מנורה קטנה ואחד אין לו שום-כלום – והוא מאיר את הבית בנר מהכנסייה. צרה צרורה!

ואז התחילו לחבר אותנו לחשמל.

האחראי על הבניין היה הראשון שהתחבר. טוב, אז התחבר.

הוא איש שקט, לא מסגיר רגשות ומחשבות. ובכל זאת ההליכה שלו מוזרה והוא כל הזמן מקנח את האף בפרצוף מהורהר.

אבל עדיין לא מסגיר רגשות ומחשבות.

ואז, פעם אחת, באה בעלת הבית היקרה שלנו, יֵליזָבֵטָה איגְנַטְייֶבְנָה פְּרוֹחוֹרוֹבָה, והיא מציעה להאיר את הדירה.

"כולם מתחברים," היא אומרת, "אפילו האחראי על הבניין בכבודו ובעצמו התחבר."

בסדר, החלטנו גם אנחנו להתחבר.

חיברו את הדירה לחשמל, האירו אותה – אבינו שבשמים! ריקבון וגועל מסביב.

קודם לכן היית הולך בבוקר לעבודה, מתייצב בערב, שותה תה ולישון. באור הקֶרוֹסין לא ראו שום דבר יוצא דופן. ועכשיו מדליקים את האור, רואים – פה מתגלגלת נעל קרועה של מישהו, שם הטפטים נתלשו והם תלויים פיסות פיסות, והנה פשפש אץ לו רץ לו – מנסה להינצל מן האור, פה איזה סמרטוט לא ברור, שם יריקה, כאן בדל סיגריה, והנה פרעוש מפזז לו…

אבינו שבשמים! ממש מתחשק לך לצעוק הצילו. איזה מראה עצוב.

למשל, בחדר שלנו עמדה מין ספה כזאת. חשבתי, הספה בסדר גמור – ספה טובה. לעתים קרובות הייתי יושב עליה בערבים. ועכשיו אתה מדליק את החשמל – אבינו שבשמים! לזה קוראים ספה! גם כן ספה! פיסות ממנה בולטות ומשתלשלות החוצה, כל המילוי נשפך. אני לא מסוגל לשבת על ספה כזאת – הלב מוחה ומתנגד.

כן, אני חושב לי, החיים שלי לא משופעים בעושר. רואה את הכול ונגעל. מנסה לעשות משהו – הכול נופל לי מהידיים.

והנה אני רואה, גם בעלת הבית החביבה שלי, יֵליזָבֵטָה איגנַטְייֶבְנָה, מהלכת עצובה, מרשרשת לה שם במטבח, מסדרת.

"מה את טורחת, בעלת הבית היקרה?" אני שואל.

והיא מנופפת בידה, מיואשת.

"לא חשבתי, איש חביב," היא אומרת, "שאני חיה בעוני כזה."

העפתי מבט בגרוטאות של בעלת הבית – ובאמת, אני חושב לי, לא פאר ולא הדר: רק גועל וריקבון, וכל מיני סמרטוטים. וכל אלה מוצפים באור בהיר ובולטים לעין.

מאז הייתי חוזר הביתה במין מצב רוח מדוכדך.

אני חוזר, מדליק את האור, מתפעל מהנורה ומצטנף לי על הספה.

אחר כך שינית את דעתי, קיבלתי משכורת, קניתי סיד, דיללתי אותו וניגשתי לעבודה. תלשתי את הטפטים, חבטתי בפשפשים, טיאטאתי את קורי העכביש, סילקתי את הספה, צבעתי, פירקתי – הלב שר ושמח.

יצא טוב, אבל לא עד הסוף. לשווא ולחינם, אחים שלי, בזבזתי את כספי – בעלת הבית שלי חתכה את הכבלים.

"יותר מדי עני נראה הכול לאור החשמל," היא אומרת. "מה הטעם להאיר עוני כזה," היא אומרת, "שהפשפשים ילעגו?"

התחננתי והבאתי כל מיני נימוקים – לא עוזר.

"תעבור דירה," היא אומרת. "אני לא רוצה לחיות עם האור," היא אומרת, "אין לי כסף לשפץ שיפוצים."

האם עניין פשוט הוא לעבור דירה, חברים, אם בזבזתי המון כסף על השיפוצים? אז נכנעתי.

כן, אחים שלי, אור זה דבר טוב, אבל גם עם האור רע.

ערדל

כמובן, לא צריך להתאמץ כדי לאבד ערדל בחשמלית.

בייחוד אם מפעילים עליך לחץ כבד מהצדדים ואיזה פרחח פורע חוק דורך על הערדל מאחורה – היה ערדל ואיננו.

לאבד ערדל זה ממש קלי קלות.

הסירו ממני את הערדל אחת-שתיים. בלי שאספיק לפצות פֶּה ולצפצף, אפשר לומר.

כשעליתי לחשמלית – הערדליים עמדו במקומם. אבל כשירדתי מהחשמלית – אני רואה: ערדל אחד פה, על הרגל, והשני איננו. המגף פה. וגם הגרב פה, אני רואה. וגם הגטקס לא נעלמו לשום מקום. והערדל איננו.

לך תרוץ אחרי חשמלית.

הסרתי את שארית הערדל, עטפתי בעיתון והלכתי לי ככה.

חשבתי לעצמי: אחרי העבודה אצא לבילושים. למה שאתן לסחורה ללכת לאיבוד! אפשפש בכל מקום וכבר אמצא אותו איפשהו.

העבודה נגמרה, הלכתי לחפש. דבר ראשון – התייעצתי עם נהג חשמלית אחד שאני מכיר.

ההוא נטע בי תקווה, ועוד איזו.

"תגיד תודה," הוא אומר, "שאיבדת אותו בחשמלית. למקומות ציבוריים אחרים אני לא ערב, אבל לאבד בחשמלית זה עניין קדוש. יש לנו מחסן מיוחד לחפצים אבודים. בוא וקח. עניין קדוש."

"תודה," אני אומר, "ממש ירדה לי אבן מן הלב. והעיקר, הערדל כמעט חדש. זו בסך הכול העונה השלישית שאני נועל אותם."

למחרת אני הולך למחסן ההוא.

"אחים שלי," אני אומר, "אולי אפשר לקבל בחזרה את הערדל שלי? הורידו לי אותו מהרגל בחשמלית."

"אפשר," אומרים. "איזה ערדל זה?"

"ערדל רגיל," אני אומר. "מידה שתים עשרה."

"יש לנו אולי שתים עשרה אלף ערדליים במידה שתים עשרה," אומרים לי. "תן סימנים מזהים."

"הסימנים המזהים רגילים, מה כבר יכול להיות?" אני אומר, "החלק האחורי מרופט, זה ברור, בפנים אין רפידה, נשחקה הרפידה."

"יש לנו אולי יותר מאלף ערדליים כאלה," אומרים לי. "יש סימני היכר מיוחדים?"

"יש גם סימני היכר מיוחדים," אני אומר. "החרטום נתלש כמעט לגמרי, בקושי מחובר. וגם העקב כמעט הלך," אני אומר. "השתפשף העקב. דווקא הצדדים," אני אומר, "עדיין בסדר, מחזיקים מעמד."

"שב פה," אומרים לי, "תכף נבדוק."

פתאום מביאים לי את הערדל שלי. שמחתי נורא, מה אני אגיד לכם. ממש התמוגגתי. עבודה יפה עושה המנגנון, אני חושב. אנשים נאמנים לרעיון, אני חושב, כמה טרחה קיבלו על עצמם בגלל ערדל אחד. אני אומר להם:

"אהיה אסיר תודה לכם, חברים, עד בור הקבר. תביאו אותו לפה מהר. תכף אנעל אותו. רוב תודות."

"לא ולא," אומרים לי, "חבר נכבד, לא נוכל להביא. אולי לא אתה איבדת אותו," הם אומרים, "מאיפה לנו לדעת?"

"אבל אני, אני איבדתי," אני אומר. "אני יכול להישבע."

והם אומרים:

"אנחנו מאמינים לך ובהחלט מבינים לרגשותיך. ייתכן מאוד שזה אתה שאיבדת דווקא את הערדל הנ"ל. אבל לא נוכל לתת לך אותו. תביא אישור שבאמת איבדת ערדל. שמִנהלת הבניין שלך תאמת את העובדה, ואז נמסור לידיך בלי סחבת מיותרת את מה שאיבדת כחוק."

אני אומר:

"אחים שלי, חברים קדושים, אבל בבית שלי לא יודעים את העובדה הזאת. אולי לא ייתנו לי נייר כזה."

הם עונים:

"ייתנו, זאת החובה שלהם לתת. בשביל מה הם קיימים בכלל?"

העפתי עוד מבט בערדל ויצאתי.

למחרת באתי ליושב ראש הבניין שלנו ואני אומר לו:

"תן נייר. הערדל בסכנת נפשות."

"זה נכון שאיבדת אותו?" הוא שואל. "אולי אתה סתם מספר סיפורים? אולי אתה פשוט רוצה לשים יד על מוצר צריכה נדיר?"

"איבדתי, בחיי," אני אומר.

והוא עונה לי:

"טוב, כמובן, אני לא יכול לסמוך על דיבורים. אילו היית משיג לי אישור ממוסך החשמליות שאיבדת ערדל – אז הייתי מוסר את הנייר בידיך. בלי זה אני לא יכול."

אני אומר:

"אבל הם שולחים אותי אליך."

והוא עונה לי:

"טוב, אז כתוב הצהרה."

אני אומר:

"מה לכתוב שם?"

והוא עונה:

"כתוב: בתאריך כך וכך אבד ערדל. וכן הלאה. הכוונה: בזאת אני מתחייב שלא אצא מגבולות העיר עד לבירור העניין."

כתבתי הצהרה. למחרת קיבלתי אישור רשמי, כמקובל.

הבאתי את האישור למחסן האבדות. ושם, תארו לכם, מסרו לידי בלי טרחה ובלי סחבת את הערדל שלי.

רק כשנעלתי את הערדל על הרגל, ממש התמוגגתי. וחשבתי: איזו עבודה אנשים עושים! האם במקום אחר היו מתעסקים בערדל שלי כל כך הרבה זמן? היו משליכים אותו – ובזה נגמר העניין. ופה, לא טרחתי אפילו שבוע ימים, ומוסרים לי אותו בחזרה.

דבר אחד מצער: באותו שבוע, בזמן ההתרוצצויות, איבדתי את הערדל הראשון. כל הזמן נשאתי אותו בצרור מתחת לבית השחי, ואני לא זוכר איפה השארתי אותו. לא בחשמלית, זה עיקר הצרה. ואם לא בחשמלית, העניין אבוד. נו, איפה אחפש אותו, איפה?

הערדל האחר, לעומת זאת, אצלי. שמתי אותו על שידה.

לפעמים, כשנופל עלי דכדוך, אני מעיף מבט בערדל ואז נעשה לי קל על הלב ואין בי שום עלבונות.

איזו עבודה יפה עושים הפקידים, אני חושב לי!

אשמור את הערדל הזה למזכרת. שהצאצאים שלי יראו ויתפעלו.

אני עומדת כאן ומגהצת, והבקשה שלך נעה ומתייסרת הלוך ושוב עם המגהץ.

"כולי תקווה שתמצאי זמן ותבואי לכאן כדי שנדבר על הבת שלך. בוודאי תוכלי לעזור לי להבין אותה. היא נערה צעירה שזקוקה לעזרה ויש בי רצון עז לעזור לה."

"מי צריך עזרה בכלל,"… גם אילו הייתי באה, איזו תועלת תצמח מזה? נראה לך שמפני שאני אמא שלה יש לי מושג, או שאוכל איכשהו לתת לך מושג? היא כבר חיה תשע-עשרה שנים. ומרבית החיים האלה התרחשו מחוצה לי, מעבר לי.

ומתי יש בכלל זמן להיזכר, לברור, לשקול, להעריך, לסכם? הרי ברגע שאתחיל תתרחש איזו הפרעה ומיד אצטרך להתעשת. או שאטבע בתוך כל מה שעשיתי ומה שלא עשיתי, במה שהיה צריך לקרות ובמה שאי אפשר למנוע.

היא היתה תינוקת יפהפיה. הראשונה והיחידה מהחמישה שלנו שנולדה יפהפיה. אין לך מושג כמה מוזר ולא נוח לה לדוּר בחינניות שלה עכשיו. לא הכרת אותה בכל השנים שבהן נחשבה מכוערת, ולא ראית אותה בוחנת בקפידה את תמונות הינקות שלה, מבקשת ממני שוב ושוב לספר לה כמה יפה היא היתה – ותהיה, נהגתי לומר לה – וכמה היא יפה גם עכשיו, בעיני כל רואיה. אם כי מעטים ראו אותה, אם בכלל. ואני ביניהם.

הנקתי אותה. הם סבורים כיום שזה חשוב. הנקתי את כל הילדים, אבל איתה, עם כל הנוקשות הקפדנית של אמהוּת ראשונה, עשיתי מה שאמרו ספרי ההדרכה של הימים ההם. אף על פי שהבכי שלה הכה בי עד שהייתי רועדת, והשדיים שלי היו כאובים ונפוחים. חיכיתי עד שהשעון יצלצל.

למה אני מספרת קודם כל את זה? אין לי מושג אם זה בכלל משנה, או אם זה מסביר משהו. היא היתה תינוקת יפהפיה. היא הפריחה בועות נוצצות של צלילים. היא אהבה תנועה, אהבה אור, אהבה צבעים ומוזיקה ומרקמים. היא היתה שוכבת על הרצפה, לבושה באוברול הכחול שלה וטופחת על המשטח בחוזקה ובהתלהבות כזאת עד שהידיים והרגליים שלה היטשטשו. היא היתה פלא בעיני, אבל כשהיתה בת שמונה חודשים נאלצתי להשאיר אותה בשעות היום עם האישה מהקומה שמתחתינו, שבעיניה היא לא היתה פלא בכלל, כי עבדתי או חיפשתי עבודה וכי אבא של אמילי "לא היה מסוגל " (כך כתב במכתב הפרידה שלו) "לחלוק את פרנסתו איתנו יותר".

הייתי בת תשע-עשרה. זה היה בתקופה שלפני מדיניות הרווחה, שלפני המִנהל לעבודות ציבוריות של שנות השפל הגדול. ברגע שירדתי מהחשמלית הייתי מתחילה לרוץ, רצה במעלה המדרגות, היה שם ריח חמוץ, ובין אם היתה ערה או שישנה, או שהתעוררה בבהלה, ברגע שהיתה רואה אותי היתה פורצת בבכי חנוק ולא היה אפשר להרגיע אותה, בכי שעדיין מהדהד לי באוזניים.

לאחר זמן מה מצאתי עבודה כמלצרית בערבים כך שיכולתי להיות איתה בימים, והמצב השתפר. אבל אז הגעתי לידי כך שלא היתה לי ברירה אלא להביא אותה למשפחה ולעזוב אותה שם.

נדרש הרבה זמן לגייס את הכסף לנסיעה שלה חזרה. ואז היא חלתה באבעבועות רוח ונאלצתי לחכות עוד. כשהיא סוף סוף חזרה בקושי זיהיתי אותה, היא הלכה במהירות ובעצבנות כמו אבא שלה, נראתה כמו אבא שלה, רזה, לבושה באדום זול שהצהיב את העור שלה וזהר על החטטים. כל יופייה התינוקי נעלם לחלוטין.

היא היתה בת שנתיים. גדולה מספיק להיכנס לפעוטון, הם אמרו, ואני לא ידעתי אז את מה שאני יודעת עכשיו – היום הארוך המתיש, פצעי החיים בקבוצה בגני ילדים מהסוג הזה, שאינם אלא מגרשי חניה לילדים.

אלא שזה לא היה משנה שום דבר גם אם הייתי יודעת. לא היה מקום אחר. רק כך יכולנו להיות יחד, רק כך יכולתי לצאת לעבוד.

ואפילו בלי לדעת, ידעתי. ידעתי על הגננת שהיתה מרושעת, כי כל השנים הללו נשאר צרוב בזיכרוני הילד הקטן ההוא המכווץ בפינה, וקולה הצרוד, "למה אתה לא בחצר? כי אלווין מרביץ לך? זאת לא סיבה. צא לחצר. פחדן קטן." ידעתי שאמילי שונאת ללכת לשם, אפילו שהיא לא נאחזה בי בבקרים והתחננה "אמא, אל תלכי," כמו הילדים האחרים.

היא תמיד מצאה סיבה כלשהי שבגללה אנחנו צריכות להישאר בבית. אמא, את נראית חולה. אמא, אני חולה. אמא, הגננות לא באות היום לגן, הן חולות. אמא, אנחנו לא יכולות ללכת לגן, היתה שם שריפה בלילה. אמא, חג היום, לא הולכים לגן, אמרו לי.

אבל היא אף פעם לא הביעה התנגדות נחרצת, לא התמרדה. אני חושבת על האחרים שלנו כשהיו בני שלוש-ארבע – הוויכוחים, העצבים, התלונות, הדרישות – ולפתע אני מרגישה חולשה. אני מניחה את המגהץ. מה היה בי שדרש את הטוּב הזה ממנה? ומה היה המחיר, המחיר של הטוּב הרב שלה?

האיש הזקן שגר מאחורה אמר לי פעם בעדינות האופיינית לו: "את צריכה לחייך יותר אל אמילי כשאת מסתכלת עליה." מה היה בפני כשהסתכלתי בה? אהבתי אותה. כל מה שעשיתי היה מתוך אהבה.

רק עם האחרים נזכרתי בדברים שאמר, והפניתי אליהם ארשת של שמחה, ולא של דאגה או של לחץ – מאוחר מדי בשביל אמילי. היא לא מחייכת בקלות ובוודאי לא כמו אחיה ואחיותיה, שמחייכים כמעט תמיד. פניה חתומות וקודרות, אבל כשהיא רוצה, איך הן זורמות. ודאי ראית את זה בהבעות שלה, דיברת על הכישרון הקומי הנדיר שלה כשהיא עולה על הבמה, שמעורר בקהל צחוק מלבב כל כך, והם מריעים לה ומריעים ולא רוצים שהיא תרד.

מאיפה היא נובעת, הקומיות הזאת? לא היה בה שמץ ממנה כשהיא חזרה אלי בפעם השנייה, אחרי שנאלצתי לשלוח אותה שוב. עכשיו היה לה אבא חדש ללמוד לאהוב אותו, ונדמה לי שהתקופה הזאת היתה אולי יותר טובה.

חוץ מהערבים שבהם השארנו אותה לבד, ואמרנו לעצמנו שהיא כבר גדולה מספיק.

"אולי תלכו בפעם אחרת, אמא? אולי מחר?" היא היתה שואלת, "אתם תחזרו מהר? את מבטיחה?"

חזרנו הביתה, דלת הכניסה היתה פתוחה והשעון זרוק על הרצפה במסדרון. היא היתה ערנית לחלוטין. "בכלל לא חזרתם מהר. אני לא בכיתי. שלוש פעמים קראתי לך, רק שלוש פעמים, ואז ירדתי למטה לפתוח את הדלת כדי שתוכלו להיכנס יותר מהר. השעון דיבר בקול רם, אז זרקתי אותו. פחדתי מהדיבורים שלו."

היא אמרה שהשעון שוב דיבר בקול רם בלילה שבו נסעתי לבית החולים ללדת את סוזן. היא סבלה מהזיות-חום שמופיעות לפני התפרצות של חצבת, ובכל זאת היתה מודעת לכל המתרחש בשבוע שבו נעדרתי מהבית ובשבוע שאחרי שובנו הביתה, כאשר נאסר עליה להתקרב אלי ואל התינוקת החדשה.

היא לא התאוששה. היא נותרה רזה כמו שלד, לא רצתה לאכול, וסבלה מביעותים בכל לילה ולילה. היא היתה קוראת לי, ואני הייתי מותשת והייתי מתעוררת ועונה לה בקול ישנוני: "הכל בסדר, מתוקה, תחזרי לישון, זה רק חלום רע," ואם המשיכה לקרוא, בקול חמור יותר, "לכי לישון עכשיו, אמילי, אין שום דבר מפחיד." פעמיים, רק פעמיים, כשקמתי אל סוזן ממילא, ניגשתי לשבת לידה.

עכשיו כשכבר מאוחר מדי (כאילו שהיתה מאפשרת לי לחבק ולנחם אותה כמו את האחרים) אני קמה וניגשת אליה מיד עם כל אנחה או ניע של חוסר מנוח. "אמילי, את ערה? להביא לך משהו?" ותמיד אותה התשובה: "לא, הכל בסדר אמא, תחזרי לישון."

הם שכנעו אותי, במרפאה, לשלוח אותה לבית הבראה בכפר, כי שם "היא תאכל כמו שצריך ויטפלו בה יותר טוב ממה שאת יכולה, ואת תוכלי להתרכז בתינוקת החדשה." הם עדיין שולחים ילדים למקום הזה. אני רואה במדור החברה תמונות של נשים צעירות וזוהרות שמתכננות אירועי גיוס כספים בשבילו, או רוקדות באירועים האלה, או מקשטות ביצי פסחא או ממלאות גרבי חג המולד בשביל הילדים.

הם אף פעם לא מראים תמונות של הילדים אז אני לא יודעת אם לבנות עדיין יש סרטים אדומים ענקיים ומבטים חרבים בכל סוף שבוע שני, כשההורים מורשים לבוא לבקר "אלא אם כן תקבלו הודעה אחרת" – הודעה שאכן קיבלנו בששת השבועות הראשונים.

כן, זה מקום נאה ביותר, מדשאות ירוקות ועצים גבוהים וערוגות פרחים מסודרות. למעלה, במרפסות של כל ביתן עומדים הילדים, הבנות בסרטיהן האדומים ובשמלות לבנות, הבנים בחליפות לבנות ובעניבות אדומות ענקיות. ההורים עומדים למטה, צורחים למעלה כדי שיישמעו אותם, והילדים צורחים למטה כדי שיישמעו אותם, וביניהם החומה הבלתי נראית: "אין לזהם בחיידקים הוריים או במגע גופני."

היתה ילדה קטנטנה שתמיד עמדה יד ביד עם אמילי. ההורים שלה אף פעם לא באו. באחד הביקורים היא לא היתה שם. "העבירו אותה לביתן רוז," הסבירה אמילי בצעקה. "הם לא רוצים שנאהב כאן אף אחד."

היא כתבה כל שבוע, בכתב יד מוקפד של ילדה בת שבע. "אני בסדר. מה שלום התינוקת. אם אכתוב מכתב יפה אקבל כוכב. באהבה." אף פעם לא היה כוכב. אנחנו כתבנו לה כל יומיים, ונאסר עליה לשמור או להחזיק במכתבים, אלא רק להאזין למי שהקריא אותם – פעם אחת בלבד. "אין לנו מקום לחפצים האישיים של הילדים," הם הסבירו בטון סבלני כשבאחד ממפגשי הצרחות של יום ראשון ביקשנו והסברנו כמה זה חשוב לאמילי, שאהבה מאוד לאסוף דברים, אם רק יורשה לה לשמור את המכתבים והגלויות שלה.

בכל ביקור היא נראתה חלושה יותר. "היא לא אוכלת," הם אמרו לנו.

(הם הגישו ביצים רכות לארוחת בוקר או פירה עם גושים, אמרה אמילי אחר כך, הייתי משאירה הכל בפה בלי לבלוע, שום דבר שם לא היה טעים, רק כשהיה עוף.)

שמונה חודשים עברו עד שהצלחנו לשחרר אותה הביתה, והעובדה שהצליחה להעלות חזרה מעט מאוד משלושת הקילוגרמים שאיבדה ממשקלה שכנעה את העובדת הסוציאלית.

השתדלתי מאוד לחבק ולאהוב אותה אחרי שחזרה, אבל הגוף שלה נשאר נוקשה, ואחרי זמן קצר היא היתה הודפת אותי מעליה. היא אכלה מעט. אוכל הבחיל אותה, ונדמה לי שגם החיים. כן, היו בה מרץ וקלילות גופנית, חולפת מנצנצת על גלגיליות, קופצת בחבל כמו כדור מעלה מטה, מעלה מטה, ומדלגת על פני הגבעה; אבל כל אלה היו רגעיים.

היא נמלאה דאגות לגבי המראה שלה, דקיק וכהה בתקופה שבה כל ילדה היתה צריכה או חשבה שהיא צריכה להיראות כמו העתק שמנמן ובלונדיני של שירלי טמפל. מדי פעם צלצלו בדלת וחיפשו אותה, אבל נראה שאף אחד לא בא לשחק איתה בבית, או להיות החבר הכי טוב שלה. אולי כי עברנו דירה כל כך הרבה פעמים.

היה ילד שאהבה עד כאב במשך חצי שנה. חודשים אחר כך היא סיפרה לי שהיתה לוקחת מטבעות מהארנק שלי כדי לקנות לו ממתקים. "הוא הכי אהב ליקריץ', אז קניתי לו כל יום, אבל הוא בכל זאת אהב את ג'ניפר יותר ממני. למה, אמא?" מסוג השאלות שאין עליהן תשובה.

בית הספר העיק עליה. היא לא היתה רהוטה או זריזה בסביבה שבה נטו לבלבל בין רהיטות וזריזות לבין יכולות למידה. בעיני מוריה השחוקים והרגזנים היא היתה חששנית מדי, "קשת למידה", שתמיד ניסתה להדביק את הקצב ונעדרה לעיתים קרובות מדי.

אני אפשרתי לה להיעדר, אפילו שלפעמים המחלה היתה מדומיינת. כמה זה שונה מההקפדה שלי כיום, עם האחרים, על נוכחות בבית הספר. לא עבדתי אז. היתה לנו תינוקת קטנה, והייתי בבית ממילא. לפעמים, כשסוזן כבר גדלה מספיק, הייתי משאירה גם אותה בבית, כדי שיהיו כולם יחד.

אמילי סבלה בעיקר מאסתמה, ונשימותיה, קשות ומאומצות, היו ממלאות את הבית בצליל מרגיע להפליא. הייתי מביאה אל המיטה שלה את שתי מראות השידה הישנה ואת קופסאות האוספים שלה. היא היתה בוחרת חרוזים, עגילים יחידים, פקקי בקבוקים וצדפים, פרחים מיובשים וחלוקי נחל, גלויות ישנות וגזירי עיתונים, כל מיני דברים ישנים; ואז היא וסוזן היו משחקות בממלכה, מעמידות נופים ורהיטים, מאכלסות אותם בפעלתנות.

אלה היו הרגעים הנעימים היחידים שבילו היא וסוזן זו בחברת זו. אני שמרתי מרחק מזה, מהאווירה הרעילה ביניהן, מהאיזון הנורא של פגיעות וצרכים שהיה עלי ליצור בין שתיהן, ויצרתי בצורה גרועה כל כך בשנים הראשונות האלה.

כן, יש כל מיני חיכוכים גם בין האחרים, כל אחד מהם אנושי, נזקק, דורשני, פגוע, לוקח – אבל רק בין אמילי וסוזן, לא, לאמילי כלפי סוזן, היתה טינה מאכלת. לכאורה זה נשמע כמעט ברור מאליו, אבל זה לא היה ברור מאליו. סוזן, הילדה השנייה, סוזן, זהובת תלתלים ושמנמנה, זריזה ורהוטה ובוטחת בעצמה, כל מה שלא היה לאמילי במראה ובאופי; סוזן שלא יכלה לעמוד בפני הדברים היקרים של אמילי, והיתה מאבדת ולעתים שוברת אותם; סוזן שהיתה משעשעת בבדיחות ובחידות בחברה לקול מחיאות כפיים בשעה שאמילי ישבה שותקת (ואחר כך היתה אומרת לי: זו היתה החידה שלי, אמא, אני סיפרתי אותה לסוזן); סוזן, שלמרות חמש השנים שמפרידות ביניהן, גופה היה מפותח כמעט כמו של אמילי, כאילו רק שנה מפרידה ביניהן.

אני שמחה על ההתפתחות הגופנית האיטית שלה, שהעמיקה את ההבדל בינה לבין בני גילה, אפילו שזה הסב לה סבל. היא היתה פגיעה מדי לעולם התחרותי של הנעורים, עם ההתגנדרות וההפגנתיות, ההשוואה התמידית של עצמך לעומת כל אחד אחר, הקנאה, "אם רק היה לי שיער ערמוני כזה", "אם היה לי עור כזה…" מספיק עינתה את עצמה כי לא נראתה כמו האחרים, היא סבלה מספיק מחוסרבטחון, מהצורך לבחור היטב את המילים לפני שאפשר לדבר, ומהדאגה המתמדת – מה הם חושבים עלי? גם בלי שכל זה יתעצם בגלל הדחפים הגופניים חסרי הרחמים.

רוני קורא לי. הוא רטוב ואני מחליפה לו. נדיר שהוא בוכה ככה היום. תקופת האמהות הזאת כבר כמעט מאחורי, שבה האוזן איננה ברשותך, אלא חייבת כל הזמן להתייסר, להאזין לבכיו של הילד, לקריאתו של הילד. אנחנו מתיישבים לזמן מה ואני מחבקת אותו, משקיפים אל העיר הנפרשת בצבעי פחם עם מעברי האור הרכים. "שוגילי," הוא מתנשם ומתרפק עלי. אני נושאת אותו חזרה למיטה, רדום. "שוגילי". מילה מצחיקה, מילה משפחתית, ירושה מאמילי, שהמציאה כדי לומר: נחמה.

בדרך זו ובדרכים נוספות היא מותירה את חותמה, אני אומרת בקול רם. ואז נבהלת ממה שאמרתי. למה אני מתכוונת? מה התחלתי לסכם כאן, מה ניסיתי להבהיר? עברתי אז שנים נוראות, שנות התבגרות. שנות מלחמה. אני לא זוכרת אותן היטב. עבדתי, היו לי אז ארבעה ילדים קטנים ממנה, לא היה זמן בשבילה. היא היתה מוכרחה לעזור להיות אמא, ועקרת בית, וללכת לקניות. היא נאלצה לקבע את חותמה. בקרים של משבר על גבול ההיסטריה בניסיון להספיק לארוז את ארוחות הצהריים, לסרק את השיער, למצוא את המעילים והנעליים, להביא את כולם לגן ולמעון בזמן, להכין את התינוק להסעה. ותמיד החיבור שהתינוק קישקש עליו, הספר שסוזן דפדפה בו והניחה במקום הלא נכון, שיעורי הבית שלא נעשו. רצה החוצה אל בית הספר הענקי שבו היא היתה אחת, היא היתה אבודה, היא היתה טיפה; סובלת כי הגיעה לא מוכנה, מגמגמת וחסרת בטחון בשיעורים.

נשאר כל כך מעט זמן בערבים אחרי שהילדים הושכבו לישון. היא נאבקה, רכונה מעל ספרים, תמיד אוכלת (באותן שנים פיתחה את התיאבון העצום שלה, שהיה לאגדה במשפחה שלנו) ואני הייתי מגהצת, או מכינה אוכל ליום המחרת, כותבת מכתב וימייל לביל, או מטפלת בתינוק. לפעמים, כדי להצחיק אותי, או מתוך יאוש, היא היתה מחקה כל מיני התרחשויות מבית הספר.

אני חושבת שאמרתי פעם: "למה שלא תעשי משהו כזה במופע של בית הספר?" בוקר אחד היא התקשרה אלי לעבודה, בקושי ניתן להבין אותה דרך הדמעות: "אמא, הצלחתי. ניצחתי, ניצחתי. הם נתנו לי את הפרס הראשון; הם מחאו כפיים ומחאו ולא רצו לתת לי לרדת מהבמה."

עכשיו פתאום היתה מישהי, ונותרה כלואה בשונותה ממש כשם שהיה כשהיתה אלמונית.

התחילו להזמין אותה להופיע בתיכונים אחרים, אפילו במכללות, אחר כך באירועים של העיר והמדינה. בפעם הראשונה שהלכנו זיהיתי אותה רק ברגע הראשון, כשעלתה לבמה רזה וביישנית וכמעט הטביעה את עצמה ביריעות המסך. ואז: האם זאת היתה אמילי? השליטה, הפיקוד, הליצנות המדהימה המטלטלת, הכישוף, ואז השאגות, תרועות הצופים, שאינם מוכנים שהצחוק הנדיר וייקר הערך הזה ייגמר.

אחר כך: חייבים לעשות עם זה משהו, עם כישרון כזה – אבל בלי כסף ובלי לדעת איך, מה אפשר לעשות? השארנו הכל לשיקולה, ולא פעם הכישרון הצטבר בפנים, חסום ונקרש, לא פחות משבא לידי ביטוי ופרח.

הנה היא באה. היא רצה במעלה המדרגות, מדלגת שתיים-שתיים בצעדיה החינניים הקלים, ואני יודעת שהיא שמחה הערב. המאורע שהוביל לשיחה שלך בוודאי לא קרה היום.

"אף פעם לא תגמרי לגהץ, אמא? ויסלר צייר את אמא שלו בכסא נדנדה, ואני אצטרך לצייר את אמא שלי עומדת רכונה מעל קרש גיהוץ." זה אחד הערבים הפטפטניים שלה והיא מספרת לי הכל ולא כלום בשעה שהיא מארגנת לעצמה משהו לאכול מהמקפיא.

היא כל כך נהדרת. למה רצית לבוא לכאן בכלל? למה דאגת? היא תמצא את הדרך שלה.

היא כושלת במדרגות למיטה. "אל תעירי אותי מחר בבוקר עם כולם." "אבל חשבתי שיש לך מבחני שליש." "כן, אלה," היא יורדת בחזרה, מנשקת אותי ואומרת די בקלילות, "בעוד כמה שנים, כשכולנו נהיה אטוֹמים מתים, הם לא ישנו לאף אחד."

היא כבר אמרה את זה בעבר. היא מאמינה בזה. אבל מפני שאני נוברת עכשיו בעבר, וכל מה שמרכיב את האדם כל כך כבד ומלא משמעות בתוכי, אני לא יכולה לשאת את זה הערב.

לעולם לא אסכם את כל זה. לעולם לא אוכל לומר: היא היתה ילדה שרק לעיתים רחוקות חייכו אליה. אביה עזב אותי לפני שמלאה לה שנה. נאלצתי לעבוד בשש השנים הראשונות לחייה, כאשר היתה לי עבודה, או ששלחתי אותה הביתה או אל קרובי משפחה שלו. לפעמים שנאה עד בכי את מי שטיפל בה. היא היתה כהה ורזה ובעלת מראה זר בעולם שבו יוקרה נשמרה לבלונדיניוּת, לשיער מתולתל ולגומות חן, היא היתה איטית כשזריזות לשון נחשבה יקרת ערך. היא היתה ילדה של אהבה חרֵדה, לא גאה. היינו עניים ולא יכולנו לספק לה קרקע נוחה לגדילה. הייתי אמא צעירה, אמא שדעתה מוסחת. היו עוד ילדים, נדחקים, דורשים. אחותה הקטנה ייצגה את כל מה שהיא לא היתה. היו שנים שבהן לא רצתה שאגע בה. היא שמרה בבטן יותר מדי, חייה היו כאלה שהיה עליה לשמור יותר מדי בבטן. ההבנה שלי הפציעה מאוחר מדי. יש בה הרבה מאוד, וכנראה רק מעט ייצא מזה. היא ילדת התקופה – שנות השפל, המלחמה, הפחד.

מוטב להניח לה. אז לא כל מה שיש בה יפרח – אבל אצל כמה אנשים הכל פורח? עדיין יש מספיק ממה לחיות. רק תעזרו לה לדעת – תגרמו לכך שתהיה לה סיבה לדעת – שהיא יותר מהשמלה הזאת על קרש הגיהוץ, חסרת אונים מול המגהץ.

למניעת הפיכתם של ילדי העניים באירלנד לנטל על הוריהם וארצם והפיכתם למועילים לחברה

ההולכים ברחובותיה של עיר מפוארת זו1, או מטיילים בכפרים, נעצבים אל לבם מאוד בראותם את הרחובות, הדרכים ודלתות הבתים הומים מקבצניות, ואחריהן משתרכים שלושה, ארבעה או שישה ילדים, כולם לבושים בלויי סחבות ומתחננים לנדבה מן העוברים והשבים. אימהות אלו, במקום שיוכלו לעבוד למחייתן, נאלצות להוציא את כל זמנן בקיבוץ נדבות למען קיום ילדיהן חסרי הישע: כשהם גדלים הם הופכים לגנבים בגלל מחסור בעבודה, עוזבים את מולדתם כדי להילחם למען הטוען-לכתר מספרד2 או מוכרים את עצמם לעבדות ומתיישבים באיי ברבדוס.

אני חושב כי מוסכם על כל הצדדים, כי מספר עצום זה של ילדים בזרועות אמם, או הולכים בעקבותיהן, או בעקבות אבותיהם, הם נטל נוסף על הממלכה3 במצבה העגום היום; על כן, מי שיוכל למצוא שיטה הוגנת, זולה וקלה להפיכת ילדים אלה לחברים מועילים לאומה ראוי להוקרה רבה כל כך מן הציבור, עד שפסלו יוצב כיד למושיע האומה.

אולם כוונותיי רחבות הרבה יותר מפתרון בעייתם של ילדי הקבצנים המוצהרים; אני מתכוון לפתור את בעיותיהם של כל הילדים בגיל מסוים הנולדים להורים היכולים בקושי רב לתמוך בהם ונזקקים לנדבותינו ברחובות.

אשר לי, הקדשתי שנים רבות של מחשבה לנושא חשוב זה, ושקלתי באופן בוגר את תוכניותיהם של הוגים אחרים, ומצאתי אותן מלאות שגיאות חישוביות גסות. נכון הדבר, שתינוק אשר אמו המליטתו זה עתה יכול להתקיים מחלב אמו במשך שנה תמימה, בתוספת מעט מאוד מזון מסוג אחר; לכל היותר תיאלץ אמו להשקיע במזונו שני שילינגים, תזונה שיכולה האם להשיג בוודאות, או להשלימה באמצעות שאריות, בעזרת עיסוקה החוקי בקבצנות; ואני מציע שבגיל שנה בדיוק נטפל בהם כך, שבמקום להיות לנטל על הוריהם ועל הקהילה או לגווע ברעב, או לדרוש את שארם וכסותם לשארית חייהם, יפעלו בדרך הפוכה לחלוטין ויתרמו להזנתם והלבשתם, לפחות באופן חלקי, של אלפים רבים.

יש יתרון חשוב נוסף לתוכניתי, כי זו תמנע את ההפלות מרצון, ואת המנהג האיום של נשים לרצוח את ילדיהן הממזרים, אויה! כה נפוץ המנהג הזה בקרבנו. אני משער שהקרבתם של התינוקות התמימים והעניים הללו באה למנוע את ההוצאה הכספית הכרוכה בגידול הילדים הממזרים יותר מאשר את הבושה הכרוכה בכך, והדבר מעורר עצב ורחמים בלבו של הפרא האכזר ביותר.

מספר הנפשות בממלכה מוערך במיליון וחצי, ולפי חישובי, עם אלה נמנים 200 אלף זוגות שנשותיהם בעלות יכולת פריון; ממספר זה הפחתתי 30 אלף זוגות המסוגלים לכלכל את ילדיהם, אף כי חוששתני שאין זוגות רבים כל כך לנוכח המשבר הנוכחי בממלכה; אולם לאחר שקיבלנו נתון זה כעובדה, ישנם עוד 170 אלף זוגות מולידים. הפחתתי עוד 50 אלף מנשים אלו שיפילו את תינוקן, או שילדיהן ימותו כתוצאה ממחלה או תאונה בשנתם הראשונה. מכאן שנותרו עוד 120 אלף ילדי עניים הנולדים מדי שנה בשנה. השאלה היא רק איך נגדל ונטפל באותם ילדים במצב זה, אשר כפי שציינתי בלתי אפשרי לממש את הפתרונות שהוצעו עד כה. איננו יכולים להעסיקם במלאכת-יד או בחקלאות; איננו בונים בתים (כוונתי לאזורים הכפריים) ואיננו מעבדים את האדמה בעזרתם4: רק לעתים נדירות הם יכולים להתקיים באמצעות גניבות, עד הגיעם לגיל שש, חוץ מאלה בעלי הכישרון הטבעי, שעליי להודות כי הם לומדים את יסודות המלאכה בגיל מוקדם יותר, אף שניתן לראות בהם רק מתלמדים, כפי שנודע לי מפי אחד ממנהיגי הקהילה ממחוז קאוואן, אשר הצהיר באוזניי כי לא נודע לו על יותר ממקרה אחד או שניים של ילדים שהתפרנסו כך לפני גיל שש, אפילו באותו אזור בממלכה שיצאו לו מוניטין כידוע בבעלי המקצוע המעולים ביותר במלאכה זו.

סוחרינו הבטיחו לי, כי ילד או ילדה בני 12 ומטה אינם מוצר בר-מכירה; אפילו בהגיעם לגיל זה ערכם אינו עולה על שלוש לירות, או שלוש לירות וחצי לכל היותר; סכום אשר אינו עומד ביחס להוצאותיהם של ההורים או של הממלכה, או להוצאות על מזון וסחבות, שעשויים להגיע עד פי ארבעה לפחות מסכום זה.

עתה, אם יותר לי להציג בצניעות את מחשבותי, כולי תקווה כי לא תעוררנה ולו את ההתנגדות המעטה ביותר.

כפי שהובטח לי על-ידי אמריקאי מנוסה מבין מכריי בלונדון, תינוק צעיר ובריא בן שנה הוא מאכל טעים מאוד, מזין ובריא – בין שהוא מבושל, צלוי, אפוי או שלוק; ואין לי ספק כי באותה מידה יכולים אלה להוות בסיס טוב לתבשיל בשר או לנזיד.

אני מציע בזאת לציבור להביא בחשבון את הצעתי הנוגעת לאותם 120 אלף ילדים. אפשר לשמור 20 אלף מהם לצרכי הִתרבות. רבע מתוכם צריכים להיות זכרים; זו כמות רבה מזו שאנו מותירים לצורך זה בקרב עדרי כבשים, בקר למאכל או חזירים; הסיבה לכך, בעיניי, היא שרק לעתים נדירות ילדים אלה הם פרי-נישואים, מפני שהפראיים מבינינו כלל אינם מחשיבים מוסד זה. לפיכך, זכר אחד יכול לספק את צרכיהן של ארבע נשים. 100 אלף הילדים הנותרים יכולים להימכר בגיל שנה לרמי המעלה ולבעלי הרכוש ברחבי הממלכה; תמיד כדאי להמליץ לאימהות לתת לילדיהן לינוק ככל יכולתם בחודש האחרון לשהותם עמן, על מנת שיהיו שמנים ודשנים בעת הגשתם לשולחן. אפשר להכין מכל תינוק לפחות שתי מנות במסיבת-חברים. כאשר המשפחה סועדת לבדה, חלקו הקדמי או האחורי ישמש מנה כלל לא רעה, ועדיף לשלוק אותו, ביום הרביעי, בתוספת מעט מלח ופלפל, במיוחד בחורף.

חישבתי כי משקלו הממוצע של ילוד הוא 12 פאונד, ובתוך שנה תמימה, אם יפוטם כדבעי, יגיע למשקל 28 פאונד5.

אני מודה כי מזון זה יהיה יקר למדי, ועל כן מתאים עד מאוד לבעלי הבתים שכבר זללו בכל פה את ההורים6 ויהוו קהל יעד מתאים ביותר בשביל הילדים.

בשר תינוקות ייאכל במשך כל השנה, אולם בשפע מיוחד יימצא במהלך חודש מארס, מעט קודם לכן ומעט אחר כך. שכן, כפי שאמר לנו סופר נכבד שהוא גם רופא צרפתי דגול7, דגים מהווים מקור מזון עשיר ביותר, ולכן ילדים רבים נולדים במדינות קתוליות, יותר מאשר בכל עונה אחרת, תשעה חודשים אחרי צום הארבעים8; מכאן יש להניח כי שנה לאחר הצום יהיו השווקים מוצפים וגדושים מהרגיל, שכן מספר היילודים הקתולים גדול ביחס של לפחות אחד לשלושה בממלכה זו; ולפיכך יש יתרון באופן כללי גם בכך שיופחת מספר הקתולים שבינינו9.

כבר הערכתי את עלות גידולו של בן קבצנים (ולתוכו שיקללתי גם את כל הפועלים החקלאיים, העובדים וכן ארבע-חמישיות מבין פועלי האיכרים) בשני שילינגים לשנה10, כולל סחבות; ואני מאמין שאין אדון הגון שיסרב לתת עשרה שילינג תמורת ילד שלם ושמן, שכן כפי שהוכחתי זה הרגע, אפשר להכין ממנו ארבע מנות בשר טוב ומזין לפחות, שעה שעליו לסעוד רק עם חבר או עם בני משפחתו. כך ילמד אפוא הגביר להיות בעל-בית טוב וכן אהוד יותר על אריסיו. האֵם תרוויח שמונה שילינגים שלמים, ותהיה כשירה לעבודה עד שתלד ילד נוסף.

אלה המקמצים יותר את ידם (כצו הימים הללו),יכולים לפשוט את עורה של הגווייה; עור זה, לאחר עיבוד, ייהפך לכפפות אופנתיות לגברות ולמגפי-קיץ לאדונים המתלבשים בהידור11.

בדבלין עירנו אפשר יהיה לייסד בתי-מטבחיים מיוחדים לשם כך, באזוריה הנוחים יותר. מומלץ כי הקצבים יקנו את הילדים חיים ויכינו אותם לבישול בעודם חמים לאחר השחיטה, כפי שאנו עושים לחזירים המיועדים לצלייה.

איש-מעלה, אדם נאמן באמת ובתמים לארצו, אשר את גבורותיו אני מעריך מאוד, ניאות באחרונה לדון עמי בסוגייה והציע שכלול נוסף לתוכנית. הוא סיפר כי אדונים רבים מבני הממלכה השמידו לאחרונה את עדרי הצבאים שלהם, וכי הוא משוכנע כי הדרישה לבשר צבי תמולא היטב באמצעות גוויותיהם של נערים ונערות שגילם אינו עולה על 14, אולם אינו נמוך מ-12; רבים מביניהם ומביניהן בכל מחוז עומדים לגווע ברעב עקב המחסור בעבודה; הוריהם, אם עודם בחיים, יוותרו בוודאי עליהם, ואם לא – יעשו זאת שארי-בשרם הקרובים ביותר. אך עם כל הכבוד להצעתו של חבר טוב כל כך ופטריוט כה דגול, אינני בטוח כי אני מסכים עמו; שכן בשרם של הזכרים, כפי שמכרי האמריקאי הבטיח לי, לנוכח ניסיונו הרב, קשה ודל, כבשרם של תלמידי בתי ספרנו בשל פעילותם הגופנית המתמדת, ולכן אינו טעים; פיטומם לא יפתור את הבעיה. שחיטת הנערות, אם יורשה לי להעיר בענווה, מהווה הפסד ציבורי, היות שזה מקרוב יהפכו אף הן לבעלות כושר הִתרבות; מלבד זאת, אין זה בלתי מתקבל על הדעת כי כמה אנשים מצפוניים יזדעקו למנוע את הדבר (אפילו שלא בצדק), מפני שתטריד אותם מעט האכזריות, אשר, הנני מודה ומתוודה, היתה אחת הסיבה המרכזית להתנגדותי לכל תוכנית, בלא קשר להיותה רצופה בכוונות טובות.

אולם על מנת להצדיק את חברי, הוא הודה באוזניי כי פסלמנצר12 המפורסם, יליד האי פורמוזה, שעבר להתגורר בלונדון לפני יותר מעשרים שנה, היה זה שהגה את הרעיון. באחת משיחותיהם סיפר לידידי כי בארצו, כאשר צעיר מוצא להורג, מוכר המוציא להורג את גופתו לאנשים רמי מעלה, כמעדן. בתקופה שהתגורר שם נמכרה גופתה של נערה דשנה בת 15, שנצלבה בעוון ניסיון להרעיל את הקיסר, לשר הפנים ירום הודו ולפקידי ממשלה בכירים נוספים, נתחים-נתחים שהורדו מן הגרדום, ב-400 כתרים. ואכן, אינני יכול להכחיש כי אם היה הדבר מושת על כמה נערות עסיסיות מעירנו, שאין להן פרוטה13 ואינן יכולות לצאת מפתח ביתן בלא כיסא אפיריון המוחזק על-ידי משרתים, ולהופיע בתיאטראות וכינוסים ציבורים לבושות בגדים משובחים מתוצרת חוץ, שאינן משלמות תמורתם לעולם – בטוחני כי הממלכה לא תיגרע מכך.

אנשים מסוימים שרוחם נכאה העלו חשש ביחס למספר הרב של עניים שהם קשישים, נכים או חולים, ונתבקשתי להקדיש מחשבה לשאלה כיצד אפשר להקל על הנטל הכבד המוטל על האומה. אולם אינני מודאג מכך, שהרי ידוע כי הם מתים מדי יום ביומו ונרקבים בקור וברעב, בזוהמה ובמזיקים, במהירות מתקבלת על הדעת. ובאשר לפועלים הצעירים, מצבם מעודד בה-במידה; הם אינם יכולים לעבוד ועל כן הם גוועים ברעב עד כדי כך שאם נשכרים הם לביצוע עבודות פשוטות, אין להם הכוח לבצען, וכך הם וגם המדינה מתרחקים בבטחה מן הרעות העתידות לבוא.

זמן רב סטיתי מן הנושא העומד על הפרק, ועל כן אשוב אליו. אני חושב שהיתרונות של הצעתי ברורים וטובים, וחשיבותם רבה.

ראשית, כפי שכבר ציינתי, הדבר יפחית את מספרם של הקתולים, המתרבים בקצב מהיר יותר מאתנו בכל שנה. הם הוולדנים העיקריים באומתנו ואויבינו הגרועים ביותר, הנשארים בבית כדי להעביר את הממלכה לטוען לכתר הספרדי. הם מקווים שיתרונם יעמוד להם עקב המחסור בפרוטסטנטים טובים, שהעדיפו לעזוב את ארצם ולא לשלם בניגוד למצפונם מַעשֵׂר לכנסייה עובדת-אלילים.

שנית, לתושבים העניים יותר יהיה סוף-סוף דבר-מה בעל-ערך משל עצמם, אשר על-פי חוק אפשר לעקלו למען תשלום שכר הדירה לבעל-הבית, היות ודגניהם ומקנם כבר נתפסו, ומטבעות הם אינם מכירים.

שלישית, עלות גידולם של 100 אלף ילדים, בני שנתיים ומעלה, מגיעה לעשרה שילינגים לראש לשנה. הדבר יגדיל את נכסי האומה ב-50 אלף לירות שטרלינג מדי שנה בשנה, מלבד היתרון בהוספת מנה חדשה על שולחנם של בעלי הממון בממלכה, המחזיקים בטעם מעודן. הכסף יתגלגל בינינו לבין עצמנו, והטובין ישמשו לעידוד הצמיחה והייצור.

רביעית, אימהות המתרבות תדיר, לא רק שירוויחו שמונה שילינגים נוספים כל שנה ממכירת ילדיהם, אלא גם ייפטרו מן הצורך לדאוג לצרכיהם מעבר לשנת חייהם הראשונה.

חמישית, מזון זה יביא לקוחות רבים לבתי המרזח, ובלקוחות אלה יעזרו הפונדקאים בתבונתם הרבה וימצאו את המתכונים הטובים ביותר שיתאימו לבשר באופן מושלם. ובבתיהם יסתופפו אדונים רבים המוקירים עצמם בצדק על טעמם הטוב: טבחים מוכשרים, שיידעו כיצד להשביע את רצון אורחיהם, יוכלו להרוויח מהם ממון רב ככל שישכילו.

שישית, הדבר ישמש תמריץ לנישואים, אשר בכל האומות הנאורות נתמכים במענקים או נכפים מכורח חוק ובעזרת עונשים. הדבר יגביר את דאגתן של האימהות לילדיהן ואת עדינותן, כי במקום להיות אחראיות לגידולם של תינוקות עניים, הן תיתמכנה במידה זו או אחרת על-ידי הציבור ותהיינה מקור לרווח, במקום הוצאה. אנו צפויים לתחרות עזה בין הנשים הנשואות, שיחקו זו את זו ויביאו את ילדיהן השמנים ביותר לשוק. הגברים יהפכו לעדינים ומתחשבים כלפי נשותיהם, כפי שהם דואגים לסוסותיהם ולפרותיהם העומדות להמליט, או לחזירותיהם ההרות. הם יפסיקו להכותן ולבעוט בהן (כפי שקורה לעתים קרובות מדי), מחשש להפלה. עוד יתרונות צפויים עם החלת התוכנית, כמו תוספת של עוד אלפי נתחים של בשר עבור המזון המשומר המיועד לייצוא. חשבו על ריבויו של בשר החזיר ושיפור אמנות הכנתו, החסרה אצלנו בגלל חיסולם הרב של חזירים. כיצד ניתן להשוות את טעמם והדרם של אלה לזה של תינוק מפוטם בן שנה? תינוק צלוי שלם ייצור רושם עז בסעודה השנתית בבית ראש העיר ובהילולות ציבוריות אחרות, אולם על כך לא ארחיב מפאת קוצר היריעה.

נניח שאלף משפחות בעירנו יהיו צרכניות קבועות של בשר תינוקות, מלבד אלו אשר יאכלו אותו באירועים משפחתיים, במיוחד בחתונות ובטקסי הטבלה. אני צופה שדבלין לבדה תתקיים בכל שנה על 20 אלף תינוקות ואילו שאר הממלכה (סבורני כי שם יימכר הבשר במחיר זול במידת-מה) תתקיים על 80 אלף הגופות הנותרות.

אינני יכול לחשוב על התנגדות אחת שאפשר להשמיע נגד התוכנית, פרט לטיעון שמספר האנשים בממלכה נמוך בהרבה. זאת, לא אכחד, היתה הסיבה המרכזית לכך שהצעתי תוכנית זו לעולם. כפי שהקורא בוודאי יבחין, חישבתי פתרון זה רק לממלכת אירלנד ולא לשום ממלכה אחרת שהיתה, קיימת, או לדעתי, תתקיים אי-פעם בעולם. על כן, שאיש לא יזכיר לי פתרונות אחרים: לא את מיסויים של בעלי הבתים בינינו בשיעור של 25 אחוזים14; לא את ההימנעות משימוש בבגדים וברהיטים שאינם מתוצרת ארצנו; לא את הדחייה המוחלטת של שימוש במוצרים ובכלים המעודדים חיי תפנוקים; לא את הפחתת העלות של הגאווה, היוהרה, הבטלנות וההימורים בקרב נשותינו; לא את החיסכון, החוכמה ונקיטת המידה: לא את הלימוד לאהבת הארץ ואת השוני מתושבי לפלנד או טופינמבו15; לא את סיום הסכסוכים והפיצול בין הסיעות בתוכנו. אל לנו לנהוג כיהודים שהמשיכו לרצוח זה את זה גם כשעירם נכבשה: לא בשל כך יש להיזהר ממכירת ארצנו ומצפוננו בשכר פרוטה: לא ללמד את בעלי ההון להפגין מידה אחת של רחמים לדייריהם, ולבסוף, אל תדברו אתי על הנחלת רוח כישרון, רוח כנה ויצרנית, בבעלי החנויות, מפני שלוּ תעבור החלטה לקנות רק מתוצרת ארצנו, יתאחדו הם לרמותנו ולעושקנו במחיר, במידה ובטיב, ואי אפשר להביאם להציע הצעה הוגנת אחת לעסוק רק במסחר, אף שהוזמנו לעשות כן לעתים קרובות.

לפיכך, אני חוזר על דבריי, בל איש יעז לדבר עמי בסוגיות אלו, עד שתהיה לו ולוּ תקווה קלושה שיתקיים ניסיון כן ואמיתי לקיימם.

ברם, לדידי, מאסתי מזה שנים רבות בכל אותם נביאים בעלי הדעות העקרות, חסרות התוחלת והבטלות, החסרות כל סיכוי להצלחה, ועלתה בדעתי הצעה זו, אשר, בהיותה חדשה לגמרי יש בה משהו מוצק ואמין, והיא אינה כרוכה בהוצאות רבות או בקשיים גדולים ואיננה נשגבת מכוחותינו, ואיננו ממיטים על עצמנו סכנה בחוסר צייתנות לאנגליה. אי אפשר לייצא סחורה זו, מפני שבשר רך מאוד איננו סובל השרייה ארוכה במלח, הגם שיכולתי לנקוב בשמה של מדינה שתשמח לאכול את כל אומתנו בלעדיו16.

אחרי ככלות הכל, אינני כה נוקשה, ולא אפסול מן היסוד כל דעה אחרת שיציגו מלומדים, שתהיה יעילה, קלה, זולה וכנה באותה מידה. אולם בטרם יקודם דבר-מה מסוג זה בניגוד לתוכניתי, ומישהו יציע תוכנית טובה ממנה, אני מבקש מן ההוגה או ההוגים האחרים לשקול בכובד ראש שתי נקודות. ראשית, לפי המצב הנוכחי, כיצד יוכלו למצוא מזון וביגוד ל-100 אלף פיות וגבות חסרי תועלת. שנית, ברחבי ממלכה זו ישנם מיליון בני אנוש בקירוב. אם ערך מחייתם יושקע ותחושב יחד, יותיר אותם בחוב של שני מיליון לירות שטרלינג, אם נוסיף את הקבצנים המקצועיים ואת רוב האיכרים והפועלים, על נשותיהם וטפם, שהם קבצנים הלכה למעשה: הנני מתאווה לכך שכל אותם פוליטיקאים המסתייגים מהצעתי, ויש להם אומץ לענות לי, ישאלו תחילה את הוריהם של בני תמותה אלה, אם אינם חושבים שגורלם ישפר עליהם לוּ יימכרו למזון, בגיל שנה, באופן שתיארתי, ובכך ייחסך מהם גורל נצחי ואומלל כפי שחוו אותו הם-עצמם, גורל של דיכוי בידי בעלי בתים, של חוסר יכולת לשלם את שכר הדירה בלא כסף או מקצוע, היעדר תנאי מחייה מינימליים, בלא בית או בגדים שיגֵנו עליהם מפני פגעי מזג האוויר, מפני גורל בלתי נמנע של הליכה בעקבות הוריהם – או שמא יחוו גורל נורא אף יותר מזה של צאצאיהם עד קץ כל הדורות.

אני טוען, במלוא הכנות, שאין לי עניין אישי בפעולה לקידום תוכנית זו, ואין לי שום מניע מלבד שירות טובתה של ארצי, עידוד המסחר, סיפוק צרכי התינוקות וסעד לעניים, וסיפוק תענוג מסוים לעשירים. אין לי ילדים שממכירתם אוכל להרוויח ולוּ פֶּני שָחוּק אחד; צְעיר ילדיי הוא בן תשע, ואשתי הגיעה זה מכבר לגיל הבלות.


*דימוי: מריה מוראלס

לילה. האומנת וַרְקָה, ילדה כבת שלוש-עשרה, מנענעת עריסה ששוכב בה תינוק, וכמעט באֵין-קוֹל מפזמת:

"נוּמה-נים, נוּמה-נים,

אני שיר לך אנעים…"

לפני האיקונין דולק נר-תמיד ירוק; לאורך כל החדר, מפינה לפינה, מתוח חבל שתלויים עליו חיתולים ומכנסיים שחורים גדולים. נר-התמיד מטיל על התִקרה כתם ירוק גדול, ואילו החיתולים והמכנסיים מטילים צללים מאורכים על התנור, על העריסה, על וַרְקָה… כשנר-התמיד מתחיל להבליח, הכתם והצללים מִתחַיִים ומתחילים לנוע כמו ממשב רוח. מחניק. נודף ריח חמיצת-כרוב וסחורה סנדלרית.

התינוק בוכה. הוא כבר מזמן צרוד ומוּתש, ובכל זאת עודנו צועק, ואין לדעת מתי יחדל. וַרְקָה מתה לישון. עיניה נדבקות, הראש צונח מטה, הצוואר כואב. אינה יכולה להניד לא עפעפיים, לא שפתיים, ונדמה לה שפניה התיישבו והפכו עֵצִיִים, שראשה התכווץ לגודל ראש-סיכה.

"נומה-נים בעריסה," היא מפזמת, "אבשל לך דייסה…"

בתנור מצרצר צְרָצַר. בחדר הסמוך, מאחורי הדלת, נוחרים בעל-הבית והשוליה אָפָנָאסי… העריסה חורקת-מתאוננת, וַרְקָה עצמה מפזמת – והכול נמהל במין מוזיקה לֵילית מרדימה, כה מתוקה לאוזן כששוכבים במיטה. עכשיו המוזיקה הזאת רק מרגיזה ומדכדכת, מפני שהיא מדרבנת לשינה, ולישון אסור; אם וַרְקָה תירדם, חלילה, בעלי-הבית יכו אותה.

נר-התמיד מבליח. הכתם הירוק והצללים מתחילים לנוע, זוחלים אל עיני וַרְקָה חסרות התנועה, העצומות למחצה, ובמוחה הרדום למחצה צצות הזיות מעורפלות. היא רואה עננים קודרים, הרודפים זה את זה בשמַים וצועקים כמו התינוק. אבל הנה נשבה רוח, נעלמים העננים, וּוַרְקָה רואה כביש רחב, מכוסה רפש דליל; בכביש משׂרכות דרכן עגלות, וגוררים רגליהם בְּנֵיאדם שצרורות על שכמם. מִפָּנים ומאחור נישאים איזשהם צללים; משני צִדי הכביש, מבעד לערפל קר וכבד, נראים יערות. פתאום האנשים והצללים נופלים ארצה לרפש הדליל. "למה זה? שואלת וַרְקָה. "לישון, לישון!" עונים לה. והם נרדמים חזק, ישֵנים שינה מתוקה, ועל חוטי הטלגרף יושבים עורבים ועורבנים, צועקים כתינוקות ומשתדלים להעיר אותם.

"נומה-נומה-נים, אני שיר לך אנעים…" מפזמת וַרְקָה וכבר רואה את עצמה בבקתה אפלה, מחניקה.

על הרצפה מתהפך בכאבים מצד אל צד אביה המנוח, יֶפִים סטֶפּאנוֹב. היא לא רואה אותו, רק שומעת, איך הוא מתהפך וגונח. אצלו, כפי שהוא אומר, "התמַגֵל השבר". הכאב חזק כל-כך, שאין הוא יכול להגות אפילו מילה, אלא רק להתנשף ולנקוש בשיניו בתפיפה רצופה:

"בּוּ-בּוּ-בּוּ…"

אימא פֶּלָאגְיָה רצה אל אדונֵי-האחוזה לומר שיֶפִים גוסס. היא הלכה כבר מזמן, וכבר הייתה צריכה לחזור. וַרְקָה שוכבת על התנור, לא ישֵנה, ומקשיבה ל"בּוּ-בּוּ-בּוּ" של אבא. אבל הנה שומעים שמישהו נוסע וקרֵב אל הבִקתה. זה האדונים שלחו את הרופא הצעיר שבא מן העיר להתארח אצלם. הרופא נכנס לבקתה; לא רואים אותו בחושך, אבל שומעים איך הוא משתעל ומקיש בדלת.

"הדליקו אור," הוא אומר.

"בּוּ-בּוּ-בּוּ…" משיב יֶפִים.

פֶּלָאגְיָה ממהרת לתנור ומתחילה לחפשׂ את כלי-החרס עם הגפרורים. חולפת דקה בשתיקה. הרופא מחטט בכיסיו ומדליק גפרור משלו.

"מיד, אבי שלי, מיד," אומרת פֶּלָאגְיָה ורצה מן הבקתה החוצה, ולאחר שהות-מה שבה עם בדל-נר.

לחיי יֶפִים ורודות, עיניו בורקות ומבטו כמו חודר במיוחד, משל רואה הוא במפוּלש את הבקתה ואת הרופא.

"נו, מה? מה יש לך?" אומר הרופא, רוכן אליו. "אֶהֶה! ממתי זה אצלך?"

"מה? הוד מעלתו, הגיעה השעה למות… לא אמשיך לחיות…"

"שטויות… נרפא אותך!"

"כרצונו, הוד מעלתו, תודָה לו בהכנעה, אבל אנחנו מבינים – כשבא המוות, מה יש כבר לעשות?"

הרופא מתעסק עם יֶפִים כרבע שעה; אחר-כך מזדקף ואומר:

"אינני יכול לעשות כלום… אתה צריך לנסוע לבית-החולים, שם יעשו לך ניתוח. תיסע מיד… בלי שום דחייה! כבר מאוחר קצת, בבית-החולים כבר ישֵנים כולם, אבל זה לא כלום, אתן לך פתק. אתה שומע?"

"אבי שלי, אבל במה ייסע?" אומרת פֶּלָאגְיָה. "אין לנו סוס."

"אין דבר, אבקש מהאדונים, הם יתנו סוס."

הרופא הולך לדרכו. הנר הולך וכבה, ושוב נשמע "בּוּ-בּוּ-בּוּ"… כעבור חצי שעה לערך מגיע לבקתה איזה כלי-רכב. זה האדונים שלחו עגלת-מסע להוביל את החולה לבית-החולים. יֶפִים מכין את עצמו ונוסע.

אבל הנה מפציע בוקר יפה ובהיר. פֶּלָאגְיָה איננה בבית. הלכה לבית-החולים להיוודע מה שלום יֶפִים. איפשהו בוכה תינוק, וּוַרְקָה שומעת איך מישהו בקולה שלה שר:

"נומה-נומה-נומה-נים, אני שיר לך אנעים…"

פֶּלָאגְיָה שבה. היא מצטלבת ולוחשת:

"בלילה ניתחו אותו, ובבוקר החזיר נשמתו לאלוהים… יזכה למלכות-שמים מנוחתו עדן… אומרים שמאוחר מדי… היה צריך לנתח קודם…"

וַרְקָה הולכת ליער ובוכה שם, אבל פתאום מישהו מכה על עורפה חזק כל-כך עד שהיא נחבטת במצחה בעץ לִבנֶה. היא מרימה את עיניה ורואה לנגדה את בעל-הבית, הסנדלר.

"אַת, מה אתך, מנוולת?" הוא אומר. "התינוק בוכה, ואת ישֵנה?" הוא מורט את אוזנה חזק כל-כך… והיא מטלטלת ראשה, מנענעת את העריסה ומפזמת את שיר-הערש. הכתם הירוק וצללי המכנסיים והחיתולים מתנועעים, קורצים לה, וחיש שולטים שוב במוחה. היא רואה שוב כביש מכוסה רפש דליל. בּנֵיאדם וצרורות על שכמם, וצללים צונחים ארצה, וישנים שינה עמוקה. וַרְקָה מביטה בהם ומתחשק לה מאוד לישון; הייתה שוכבת בתענוג רב, אבל אימא פֶּלָאגְיָה צועדת לידה ומזרזת אותה. שתיהן ממהרות העירה להשכיר את עצמן.

"תנו נדבה, למען ישו!" מבקשת אימא מעוברי-אורח. "עשו חסד, רבותי, רחמנים בני רחמנים."

"תני הֵנה את התינוק!" עונה לה איזה קול מוכר. "תני הֵנה את התינוק!" חוזר שוב אותו הקול, אבל כבר בתוקף ובכעס. "את ישֵנה, מנוולת?"

וַרְקָה קופצת ממקומה, ובהביטה סביב מבינה במה העניין. אין לא כביש, לא פֶּלָאגְיָה, לא עוברי-אורח. עומדת באמצע החדר בעלת-הבית בלבד, שבאה להיניק את התינוק שלה. בזמן שבעלת-הבית השמנה, רחבת הכתפיים, מיניקה ומרגיעה את תינוקה, עומדת וַרְקָה, מביטה עליה, ומחכה שתגמור. ומעבר לחלונות, בחוץ, כבר מכחיל האוויר, הצללים והכתם הירוק מחווירים במידה ניכרת. עוד מעט בוקר.

"קחי!" אומרת בעלת-הבית ומכפתרת על החזה את החלוק שלה. "בוכה. כנראה שנתנו בו עין רעה."

וַרְקָה לוקחת את התינוק. שמה אותו בעריסה, ושוב מתחילה לנענע. הכתם הירוק והצללים נעלמים אט-אט, ואין כבר מה שיַחזור לראשה ויערפל את מוחה. אבל לישון מתחשק לה כמו קודם, מתחשק נורא! וַרְקָה מניחה את ראשה על קצה העריסה ומטלטלת את כל גופה, כדי לגבור על השינה. אבל העיניים בכל זאת נדבקות, והראש כבד.

"וַרְקָה, הסיקי את התנור!" נשמע מעבר לדלת קולו של בעל-הבית.

זאת אומרת שכבר צריך לקום ולהתחיל בעבודה. וַרְקָה עוזבת את העריסה ורצה למחסן להביא עצים. היא שמֵחה. כשרצים והולכים, השינה כבר לא מתחשקת כל-כך כמו במצב ישיבה. היא מביאה עצים, מסיקה את התנור וחשה איך מפשירים הצוואר והפנים העציים שלה, ואיך מתבהרים הרהוריה.

"וַרְקָה, הרתיחי את הסָמוֹבאר," צועקת בעלת-הבית.

וַרְקָה קוצצת קסמי-עץ, ובקושי מספיקה להדליק אש בסמובאר, וכבר נשמעת פקודה חדשה:

"וַרְקָה, נקי לבעל-הבית את הערדליים!"

היא מתיישבת על הרצפה, מנקה את הערדליים, וחושבת שטוב היה לתחוב את הראש לערדל גדול ועמוק ולנמנם קצת… ולפתע גדֵל הערדל, תופח וממלא את כל החדר. המברשת נופלת מידה, אך בו-זמנית היא מנערת את ראשה, לוטשת מבטה ומשתדלת להביט כך שהחפצים לא יגדלו ולא יתנועעו בעיניה.

"וַרְקָה, תרחצי את המדרגות בחוץ, בושה וחרפה בפני הלקוחות!"

וַרְקָה שוטפת את המדרגות ומנקה את החדרים, אחר-כך מסיקה תנור נוסף ורצה לחנות. העבודה רבה, אין רגע אחד פנוי.

אך שום דבר אינו קשה כל-כך כמו לעמוד במקום אחד ליד שולחן המטבח ולקלף תפוחי-אדמה. הראש נמשך לשולחן, התפוח מתנמר בעיניים, הסכין נופלת מהיד, ובסמוך מסתובבת בעלת-הבית השמנה והנרגזת, בשרוולים תפוחים, ומדברת בקול רם כל-כך עד שהאוזניים מתחרשות. קשה ומענה כמו כן להגיש ארוחת-צהריים, לכבס, לתפור. יש רגעים שמתחשק בהם, בלא להביט על כלום, לצנוח על הרצפה ולישון.

חולף היום. וַרְקָה מביטה על החלונות המתאפללים, לוחצת ומשפשפת את רקותיה העֵצִיוֹת ומחייכת, בעצמה אינה יודעת בגלל מה. אפלה עַרְבית מלטפת את עיניה הנעצמות, ומבטיחה לה שינה מהירה, עמוקה.

בערב באים אל בעלי-הבית אורחים.

"וַרְקָה, הרתיחי את הסמובאר!" צועקת בעלת-הבית.

הסמובאר של הבעלים קטן, ועד שהאורחים ישתו תה לרוויָה יש להרתיח אותו כחמש פעמים. אחרי התה, עומדת וַרְקָה שעה תמימה במקום אחד, מסתכלת באורחים, ומחכה לפקודות.

"וַרְקָה, רוצי תִקני שלושה בקבוקי בירה!"

היא מזנקת ממקומה ומשתדלת לרוץ במלוא המהירות, כדי לגרש את השינה.

"וַרְקָה, רוצי להביא ווֹדקה! וַרְקָה, איפה המחלץ? וַרְקָה, תנקי דג-מלוח!"

אבל הנה סופסוף האורחים הלכו; האורות כבים, בעלי-הבית שוכבים לישון.

"וַרְקָה, לכי תנענעי את התינוק!" נשמעת הפקודה האחרונה.

בתנור מצרצר צרָצַר; הכתם הירוק שעל התקרה וצללי המכנסיים והחיתולים זוחלים וחודרים ומערפלים לה את הראש.

"נומה-נים, נומה-נים," היא מפזמת, "אני שיר לך אנעים…"

והתינוק צורח עד אפיסת כוחות. וַרְקָה רואה שוב את הכביש המזוהם, את האנשים עם הצרורות, את אימא פֶּלָאגְיָה, את אבא יֶפִים. היא מבינה הכול. מזהה את כולם. אבל מבעד לחצי-תרדמה איננה יכולה רק להבין בשום אופן את הכוח הזה שכובל אותה בידיים וברגליים, לוחץ עליה, מפריע לה לחיות. היא מסתכלת סביב, מחפשת את הכוח הזה, כדי להשתחרר ממנו, אבל אינה מוצאת אותו. לבסוף, מעוּנה ומיוגעת, היא מאמצת את כל כוחותיה וכוח ראייתה, מביטה למעלה בכתם הירוק הקורץ, וכשהיא מקשיבה לצרחות, מוצאת את האויב שמפריע לה לחיות.

האויב הוא התינוק.

היא צוחקת. זה מופלא בעיניה: איך לא יכלה קודם להבין דבר פעוט כל-כך? הכתם הירוק, הצללים, הצרצר, מסתבר שגם הם צוחקים ומתפלאים.

החיזיון הכוזב משתלט על וַרְקָה. היא קמה מהשרפרף, ומחייכת חיוך רחב, בלי עפעוף עיניים מהלכת בחדר. נעימה לה וערבה לה המחשבה המגרה שהיא משתחררת עכשיו מהתינוק, ואחר-כך לישון, לישון, לישון…

וַרְקָה צוחקת, קורצת לכתם הירוק, ומאיימת עליו באצבע, היא מתגנבת אל העריסה, רוכנת אל התינוק, חונקת אותו, ונשכבת חיש על הרצפה, צוחקת שיכורה משמחה על שביכולתה לישון, ובתוך רגע היא כבר ישֵנה שינה עמוקה, כמו מתה…

1888


*תרגום זה התפרסם בקובץ "חולין", הוצאת ספרית פועלים, 2003.

*דימוי: Guim Tió Zarraluki

לקראת הנסיעה לניגריה ג'ולי קנתה תריסר זוגות של מספרי תפירה חדים. ציוד טוב מעיד על כבוד. וקניות עוזרות נגד הבהלה. היא חששה שהנשים לא יאהבו את זה שהיא מופיעה ככה ומתימרת ללמד אותן משהו. היא קנתה גם שישה זוגות של מספריים משוננים, עשר חפיסות של מחטים ועשר של סיכות ושלושים סלילים של חוטי כותנה מגוונים. היא גייסה מספיק כסף כדי לשלם על הטיסה שלה ולקנות שלוש מכונות תפירה משופצות מהחנות של "זינגר" בסְטוקְפּוֹרְט רואד. כתב העת "תפר לתפר מושלם" תרם 150 לירות סטרלינג תמורת "עצות אופנתיות של מעצבת צעירה" לגיליון הבא שלהם. ג'ולי שפצרה את העבודה שלה על צבע משנה ג'.

אביזרים אדומים! אין דבר יותר לוהט מנעליים אדומות מבריקות ותיק אדום תואם. מושלם לשדרוג שמלה שחורה, או כדי להפוך ג'ינס וחולצה למשהו מיוחד. אל תשכחי: אדום תופס את העין לפני כל צבע אחר.                                                                                                                

עד שנחתה בג'וֹס כבר מיצתה את הפחד. ברגע ששוטרת הגבולות חייכה ואמרה, "ברוכה הב-אה לניגריה," הומה כיונה בקולה העמוק, מצב רוחה של ג'ולי השתפר. היא התאהבה בהדפסים ובצבעים העזים של בגדי הנשים המסורתיים וביציבה החיננית שלהן. היא התאהבה בחוֹם ובאור ובלחות האקזוטית הרוויה אדי דלק, בצווחות הציפורים הבלתי נראות שנשמעו כמו קופים, באדומים ובסגולים של ההיביסקוס והבוגנוויליה.

האכזבה היחידה היתה האישה מהמקלט. פְראן הופיעה בדיוק כשג'ולי ניסתה לחלץ את המטען שלה מידיו של פקיד נרגן. "אני מביאה מכונות תפירה לעמותה. אמרו שלא יהיה על זה מכס." פראן חייכה בפיזור נפש ונתנה לאיש מזומנים. כשג'ולי התחילה להעמיס ברוגז את התיקים שלה על העגלה, פראן עצרה בעדה. "הנהג יביא הכול."

"אני לא מבינה למה את – " המחאה גוועה בגרונה של ג'ולי כשראתה את פראן צועדת במרץ אל מגרש החנייה. הנהג סחב שניים מהתיקים של ג'ולי ביד אחת ואת הכבד ביותר באחרת. ג'ולי ניסתה לקחת אותו ממנו אבל הוא נענע בראשו.

בזמן שהנהג התאמץ לדחוס הכול בתא המטען הן התיישבו מאחור. פראן שלפה בקבוק מים קרים מתחת למושב, הושיטה אותו לג'ולי ואמרה, "אל תפתחי את החלון בבקשה." סביב עיניה היו קמטים שנראו כמו שריטות והשיער שלה היה יותר אפור מבלונדיני.

"כמה זמן את כבר עובדת כאן?" שאלה ג'ולי.

"יֵוואנְדֵה ואני הקמנו את המקלט ב-2002. אבל אני בג'וס כבר שנים. לימדתי כאן בבית ספר."

נו, ברור, חשבה ג'ולי. הנהג נכנס. "סיימון – ג'ולי. סיימון הוא הנהג והמאבטח שלנו."

סיימון השמיע צחקוק מתרפס.

כשעצרו ברמזור הציפו האנשים שעמדו לצדי הדרך את הכביש, נדחקים בין המכוניות. נשים עם מגשי תפוזים על ראשיהן, נערים שמכרו מציתים וטלפונים ניידים, גבר קטוע-רגליים על עגלה שהציע פחיות משקה. "מיס ג'ולי – חלון!" צעק סיימון. נערה צעירה תחבה את אצבעותיה בפתח שג'ולי השאירה כפעולת מרי. היא נרתעה מהאצבעות שנופפו אליה כזרועות תמנון, ורודות-חומות עם ציפורניים כסוסות. פראן רכנה מעליה ונקשה בחדות על החלון וצעקה על הילדה שתסתלק. האצבעות המנופפות נסוגו. פראן סגרה היטב את החלון.

"אנשים נפצעים ככה. כשהאצבעות שלהם בפנים והמכונית ממשיכה לנסוע."

המקלט לנשים נראה כמו שג'ולי ציפתה, אם כי לא צַפתה את השומר החמוש בכניסה למתחם. פראן אישרה שהרובה אמיתי. "כדי להגן גם על עצמו וגם עלינו." בחצר התרוצצו ילדים שהתגוששו ושיחקו כדורגל בכדור לא מנופח, ואילו הנשים, שרובן נשאו על גבן תינוקות ישנים, כרוכים אל גופן בהידור, פטפטו ותלו כביסה והכינו אוכל וקלעו את שערן של בנותיהן בצמות ושרו לקול הקשקושים ברדיו. חלקן חייכו אליה. הן נראו כמו כל קבוצה אחרת של אימהות וילדים – אבל אז הבחינה פתאום בצליעה, בזרוע מקובעת, בסימנים האדומים שהותיר סיר דייסה רותחת.

החדר של ג'ולי פנה לחצר כמו כל החדרים האחרים. מבעד לחלון הצר השתרבב מלבן של שמש שנע על פני הרצפה בשעות הבוקר ונעלם אחרי הצהריים. כשישבה על המיטה והקשיבה לילדים ששרו בחוץ הרגישה שפרפרים רוקדים לה בבטן. זהו זה! היא באמת תוכל לתרום כאן.

בערב הראשון הזמינו אותה פְראן ויֵוואנְדֵה למגורים שלהן. יוואנדה היתה צעירה וחייכנית יותר מפראן, אבל סגנון הדיבור של שתיהן היה חד-גוני ונחוש, "כאילו שהתלהבות היא מילה גסה," כתבה אחר כך ג'ולי לחברתה אֵלְסְפֶּת. לפחות יוואנדה היתה חצי ניגרית, לפחות הבגדים שלה לא היו משמימים כמו אלה של פראן; אבל החולצה שלה היתה צמודה מדי. אפשר היה לזהות את המקום שבו החזייה לוחצת על גבה. שתיהן היו זקוקות למייק-אובר. בזמן שלגמה מהבירה הקרה שלה ובהתה במסכות ובבובות הפרימיטיביות עם השדיים המחודדים על המדפים, החליטה ג'ולי שהן כנראה לסביות.

הן הציגו לה את הכללים. תקפידי לשמור על ציוד התפירה בחדר שלך, תקפידי לנעול את דלת החדר שלך. נסי לא להעדיף נשים מסוימות. דווחי לפראן או ליוואנדה על כל רמז לבעיה, ואל תדברי על דת. אחראית המשמרת צריכה להחתים את השומר התורן – כשאוֹבּי מחליף את זָכֵּאוּס, או סיימון מחליף את אוֹבּי, או זָכֵּאוּס מחליף את סיימון. בכל מצב השומר, ורק השומר, פותח את השער. לעולם אל תכניסי אף אחד שאת לא מכירה.

"כלומר גברים," אמרה ג'ולי.

"אל תכניסי אף פעם אף אחד שלא גר כאן." קולה של פראן דשדש בכבדות של פְּלָטְפוּס.

"אז איך מגיעות לכאן נשים חדשות?"

"דרך בית-החולים או הכנסיות – "

"חשבתי שהמקום הזה לא דתי?"

"אין לנו שום זיקה שבטית או דתית," מיהרה לומר יוואנדה. "ממש לא. אבל הכנסיות מציעות לפעמים מקלט זמני."

"ואנחנו עובדות בשיתוף פעולה צמוד עם בית הספר שלימדתי בו," אמרה פראן. "לעתים קרובות הם מפנים – "

"אבל כשמישהי בסכנה בטח – "

יוואנדה נענעה בראשה. "אנחנו לא יכולות לקחת נשים מהרחוב, זה מסוכן מדי. חלק מהבעלים של הנשים האלה עוברים כאן בחוץ כל יום."

"מישהו נכנס פעם?"

"גבר עם מָצ'טה. אבל פראן עצרה אותו," צחקה יוואנדה.

"איך הצלחת?"

"אמרתי לו ללכת הביתה לפני שאקרא למשטרה," אמרה פראן בקולה החדגוני.

די מהר ג'ולי הבינה הכול. למעשה המקום התנהל מאליו. בבקרים פראן ויוואנדה הפעילו מין קליניקה, שבה נתנו טיפול רפואי וייעוץ משפטי; יוואנדה גם לימדה שיעור קרוא וכתוב. שיעורי התפירה תוכננו לשעות אחרי הצהריים.

תשע נשים התאספו ביום הראשון סביב שולחן האוכל הגדול. האישה המרשימה ששמה התחיל בר' אמרה שכבר תפרה הרבה בגדים. "חלק מהנשים האלה לא יודעות כלום," אמרה בבוז לג'ולי. "חלק מהנשים האלה בוּ-רוֹת." פראן הכריזה שבזכות מיס ג'ולי תהיה להן הזדמנות להכין בגדים לילדים שלהן וללמוד מקצוע מבוקש. היא אמרה להן שהן צריכות לבקש רשות לפני כל שימוש במכונות. את המספריים, את המחטים, את כל הציוד הזה שהובא מאנגליה במיוחד בשבילן, צריך לספור בתחילת כל שיעור ובסופו. ג'ולי בהתה בכפות רגליה וקיוותה שהנשים יבינו שלה כשלעצמה אין שום עניין להתנשא עליהן ככה.

סוף סוף פראן גמרה, וג'ולי הסתערה על המשימה. התוכנית היתה להכין ריבועים מדוגמיות בד, ואז לחבר את הריבועים ולהכין מהם כיסויי מיטה. הן יתאמנו על תפר מכפלת, בהתחלה בחוט ומחט, אחר כך במכונה. היא הדגימה את השלבים הראשונים: מודדים ריבועים של חמישה-עשר סנטימטר, גוזרים, מקפלים, מסמנים בסיכות את המכפלת מארבעת הצדדים.

"אוי, זה קל נורא!" אמרה ר', ששמה היה ריפְקָטוּ. חלק מהנשים צחקו – ג'ולי לא היתה בטוחה אם בהסכמה, או משום שחשבו שריפקטו מתרברבת. חלקן שתקו, הציצו במהירות בג'ולי מתחת לעפעפיהן ואז הסבו את מבטן, כאילו חששו שתראה אותן. היא ידעה שאם הן כבר יודעות לתפור, הן יראו בתרגיל הזה עלבון. היא הניחה את פיסות הבד על השולחן וניסתה לחייך. "תבחרו צבע שאתן אוהבות." שתי נשים הושיטו את ידיהן אל אותו מלבן אדום פרחוני, וצחקו. מישהי עברה על הערימה ומצאה להן מלבן זהה. כולן מדדו וגזרו וסימנו בסיכות – שתיים מהן בקלות למודת ניסיון, האחרות לאט יותר. חרש דיברו ביניהן בשפתן. אישה רזה שעורה צהוב-חום ועיניה שקועות מיששה את הבד שלה בקצה הרחוק של השולחן. ג'ולי עשתה את דרכה מסביב, וכשהגיעה אליה הציעה עזרה.

"היא לא מבינה אותך."

"לא יודעת אנגלית," אמרו האחרות.

"אתן יכולות לתרגם?"

הנשים צחקו.

"אתן יכולות?"

הן ניענעו בראשיהן. "אף אחד כאן לא מדבר את זה."

"בוּ-רה," אמרה ריפקטו.

"בסדר," אמרה ג'ולי. "איך קוראים לך?" 

האישה התבוננה בה בריכוז.

"אני ג'ולי, איך קוראים לך?" ג'ולי עשתה את הקטע המביך, הצביעה על עצמה, על האחרת, עשתה פרצופים. בסוף האישה לחשה את שמה במין סלסול של עיצורים, שג'ולי לא הצליחה לשחזר.

"בסדר, אני אראה לך." שוב הדגימה באיטיות את המדידה, את הגזירה. עיני האישה עקבו אחרי התנועות שלה. "תנסי?" כשהושיטה לה את המספריים, היא נרתעה בתנועה חדה.

"תעזבי אותה, מיס ג'ולי. זאת סתם אישה פשוטה."

"לא מבינה כלום."

הנשים צחקו. הן הראו זו לזו איך התקדמו ואז צחקו שוב על המכפלות הרופפות והפינות שסירבו להשתטח. הן התקבצו סביב ג'ולי כשהראתה איך מקבעים את החוט בבד, ואיך לעשות תך מכפלת קטן ומסודר שלא ייראה בצד השני. הנשים הנהנו ושבחו את עבודתה והשחילו חוטים במחטים שלהן. שתיים הלכו להאכיל את התינוקות שלהן. ריפְקָטוּ שאלה אם היא יכולה להשתמש במכונה, ושרה הלכה להביא את המגהץ. האישה המשונה ישבה בקצה השולחן והביטה בכולן בשתיקה.

עד שירד הערב כבר היתה שם ערמה קטנה של ריבועים עם מכפלות, וג'ולי הספיקה להדגים איך להשחיל את החוט במכונות. הנשים דיברו וצחקו ובאופן כללי פעלו על פי ההנחיות שלה. היא הצליחה לפוגג את אווירת בית הספר האפורה של פראן.

היא שאלה את יוואנדה על האישה השותקת. "מָאתֵנֶה. שלחו אותה מבית-החולים. היא לא מדברת האוּזָה, אז אנחנו לא יודעות את כל הסיפור. בעצם אנחנו יכולות רק לדאוג לזה שהיא תרגיש מוגנת." יוואנדה אמרה לג'ולי שפחות ממחצית הנשים דוברות אנגלית. "רובן יודעות לדבר האוזה. אבל שפות המקור שלהן – השפות השבטיות שלהן – נו, ברגע זה יש לנו כאן דוברות דוּגוּזָה, טארוֹק, איזֵרֶה, יוֹרוּבָּה ובֵּרוֹם. בֵּרוֹם היא השפה העיקרית כאן בסביבה. נראה לי שמאתֵנֶה מגיעה ממקום די רחוק בצפון."

שיעור התפירה היה להצלחה גדולה. הנשים למדו להשתמש במכונות התפירה; הן פטפטו בלי הפסקה. שרה והָנאטוּ ישבו ליד ג'ולי ותרגמו לה את הבדיחות והרכילויות שהסעירו את האחרות. כשהופיעה מאתֵנה צנחה מקהלת הקולות והפכה למלמול חרישי, אחר כך לשתיקה. היא פנתה ללכת בלי להתיישב אפילו, וכמה מהנשים קראו לה. פתאום נשמע צחוק. "מה הן אמרו?" שאלה ג'ולי.

"שום דבר," אמרה לה שרה. "הנשים האלה פה אוהבות לדבר שטו-יות." שרה היתה אישה בשנות השלושים לחייה, אישה גדולה שגלגלה את עיניה באופן מבדח בכל פעם שפראן נאמה. הָנאטוּ היתה צעירה יותר, בגילה של ג'ולי בערך, והיתה לה תינוקת בת שלושה חודשים. טוב לב עדין קרן ממנה כמו מגחלת. בעלה, כך סיפרה שרה לג'ולי, נהג להכות אותה בקביעות. אבל בפעם האחרונה שהכה אותה היו צריכים לפנות אותה לבית החולים, אחרת התינוקת היתה מתה. הנאטו לא חזרה הביתה.

יחד בנו להן השתיים תרחישים מפורטים לעתיד – הן יעברו ללאגוס הבירה וימצאו עבודות מכניסות, עבודות שיש רק בעיר. הן התענגו על גיליונות "ווג" ו"אֵל" שהביאה ג'ולי, ולשרה היו הערות מצמיתות על הדוגמניות הכחושות, החצי-ערומות. כולן צחקו המון בשיעורי התפירה. נכון שנעלמו פריט או שניים. מהמספריים הרגילים נשארו חמש, והיה מין זרם הולך ובא של המספריים המשוננים. אבל ג'ולי חשבה ששווה לאבד פה ושם משהו ולהשתחרר מכל הקטע הזה של ספירת מלאי בסוף השיעור, כמו מורה ביסודי.

בתוך זמן קצר כל הטלאים היו מוכנים, אחר כך חיברו אותם לרצועות ובסוף צירפו את הרצועות זו לזו, בעזרת חצאי טלאים למילוי במקומות שבהם המדידות קצת התפספסו. הן גמרו שלושה כיסויי מיטה ססגוניים. פראן קבעה שהם יחולקו לשלוש הנשים האחרונות שהגיעו למקלט, ובהמשך יעברו לכל חדשה שתבוא. ראשונות זכו בכיסויי המיטה מאתֵנֶה, ריפְקאטוּ וקתרין. ההודעה התקבלה בשתיקה. ג'ולי שלחה לאֵלְסְפֶת' מייל: "פראן מוציאה מכל דבר את הכיף."

יֵוואנְדֵה אמרה שמאתנה מוסלמית, ואולי לכן האחרות מתרחקות ממנה.

"אבל יש לכן כאן מוסלמיות אחרות, לא? קוּבְרָה מסתובבת עם חיג'אב."

"קוּבְּרָה נולדה בג'וֹס, היא למדה כאן. זה שונה. מאתנה באה משבטי הרועים בצפון. את יודעת שהרועים הם אלה שביצעו את הזוועות במרץ?"

על הזוועות ג'ולי ידעה רק שמוסלמים הרגו נוצרים בכפרים דרומית לג'וס. בזמנו זה הופיע בחדשות. ג'ולי הדגישה אז את האופי הדתי של הסכסוך ואת המרחק מג'וס, כדי להרגיע את אמא שלה ולסכם אותו מבחינתה. כששתו קפה של בוקר בפינת החצר, הסבירה יוואנדה את המצב בקולה העדין והצרוד: "הרועים הגיעו לדוֹגוֹ נָא הָאווָה בשלוש לפנות בוקר על סוסים, וירו ברובים כדי להפחיד את הכפריים, שייצאו מהבקתות שלהם. ואז הם קצצו אותם לחתיכות במצ'טות – גברים, נשים וילדים – ושרפו את הבקתות שלהם. יותר משלוש-מאות אנשים מתו. כל הנשים כאן מכירות מישהו שמכיר מישהו שמת."

"אבל למה?"

יוואנדה משכה בכתפיה. "נקמה על זה שהנוצרים שרפו מסגדים והרגו בני יָסאווָה בינואר? כעס על זה שלאיכרים המיושבים יש יותר זכויות? אני לא יודעת, כל העסק מטורף. נוצרים ומוסלמים חיים אחד ליד השני כאן בעיר, הם אפילו מתחתנים ביניהם – ואז פתאום מתפרצת האלימות. ההרג הוא תמיד נקמה. ואז באה הנקמה על הנקמה."

פראן הופיעה בפתח המשרד ומצמצה מול האור. היא ניגשה אליהן. "חיפשתי אותך," אמרה ליוואנדה.

"סליחה, אני באה." יוואנדה קמה. "הנשים האלה צריכות להתמודד עם כל כך הרבה חרא," אמרה לג'ולי. "כל הקטע האישי, ובנוסף גם סכסוכים שבטיים ודתיים. אנחנו צריכות לדאוג לביטחון שלהן."

ג'ולי הביטה בהן כשחזרו למשרד ותהתה אם פראן מקנאה. יוואנדה ישבה ופטפטה עם ג'ולי על כוס קפה כמעט כל בוקר. "הלוואי  שהייתי לסבית," כתבה ג'ולי לאֵלְסְפֶּת'. "לא פגשתי אפילו גבר אחד – חוץ מהשומרים, שמפחדים ממני. זהירות נימפומנית כשאחזור הביתה!"

כעבור ארבעה שבועות ג'ולי כבר הרגישה ותיקה. כיתת התפירה הכינה לילדים גלימות ססגוניות משאריות בד. בית הספר של פראן סיפק גליל של כותנה טבעית זולה, והן תפרו לתלמידים סינרים. ג'ולי צילמה את הנשים ליד המכונות ואת הילדים המחייכים החמודים בסינרים, ושלחה את התמונות ל"תפר לתפר מושלם".

ואז נגמר הבד, ולא היה כסף לקנות עוד. ג'ולי הלכה לשוק עם שרה. הן חרשו את דוכני הבדים: "איכות טובה מאוד, מאדאם, האופנה האחרונה מפריז!" "לא דוהה, לא כיווץ, יחזיק לך לכול החיים, מאדאם." היו שם עוגנים זהובים על רקע כחול צורם; דקלים ירוקים וקוקוסים סגולים על רקע לבן. בסוף ג'ולי קנתה בָּטיק עם מעגלים חופפים באדום-סגול מלכותי. היא הסבירה לשרה את התוכנית שלה. בימים האחרונים עיצבה בגד פשוט: טוניקה עם שרוולים רחבים וצווארון וי, רחבה וקלה ללבישה. היא תכין דוגמה בסיסית ותשכנע את פראן ויוואנדה לשחרר להן קצת כסף. עם זריקה קטנה של הון, כיתת התפירה תוכל לקנות מגוון בדים ססגוניים כאלה, להכין טוניקות ולמכור אותן לתיירים. הן יהיו מזכרות מושלמות: אתניות, מתאימות לנשים ולגברים, ויותר מגניבות מחולצה קצרה. מהר מאוד הנשים יוכלו להרוויח מספיק כסף כדי להחזיר את ההלוואה ולשלם לעצמן על העבודה. ג'ולי הסבירה לשרה את המושג קלי-קלות והן צחקו כל הדרך הביתה.

פראן ויוואנדה הגיבו בהיסוס. ג'ולי ציפתה לזה, ובכל זאת זה עצבן אותה. הן טענו שהמקלט הוא עמותה ולא עסק, שאסור להן לעשות רווחים. וחוץ מזה, מה עם הבריאות והביטחון? ומי ימכור את החולצות? מי תחליט על המחיר, ואיזה אחוז מהרווחים צריך ללכת למי?

במייל שלה לאסלפת' תיארה ג'ולי את פראן ויוואנדה כ"כאלה שלא ידליקו גפרור, כי אולי הוא יצית שרפה ביער. אוף! בא לי לשים להן פצצה."

בסוף פסקה פראן שהמקלט ישלם על הבד ושהחולצות יימכרו באירועי התרמה בבתי ספר ובכנסיות. הרווחים יוכלו לשמש לשיפור התנאים במקלט, למשל התקנת מקלחת חדשה.

"אתן יכולות לתפור אותן ולמכור אותן בעצמכן כשתצאו מכאן," הבהירה ג'ולי לשרה. "את והנאטו יכולות להקים עסק."

"יש רק בעיה קטנה של מכונת תפירה."

"אני לא רואה שום סיבה לא לתת לכן אחת מאלה. הרי אני הבאתי אותן." הביך אותה לדבר על זה עם פראן ויוואנדה – אבל הן באמת שלה והיא יכולה למסור אותן למי שהיא רוצה, לא?

מהר מאוד כולן גמרו טוניקה ראשונה, והתחילה תחרות לראות מי תצליח לתפור הכי הרבה. בארוחות ג'ולי ישבה איתן; היא הרגישה לא בנוח עם הנשים האחרות, אלה שלא דיברו אנגלית, או שחייהן היו רצופי משברים  עד כדי כך, שבאמת לא היה בהם מקום לתפירה. אבל ציער אותה שמאתנה לא באה יותר לשיעורים. יוואנדה אמרה שאולי היא אילמת מבחירה; המתרגם משפת פוּלָא לא הצליח לחלץ ממנה אף מילה, ועכשיו יוואנדה ניסתה לעודד אותה לצייר. "היא בטראומה. אלוהים יודע מה היא ראתה. היא צריכה פסיכיאטר, אבל מי ישלם על זה?"

האשה הפוּלָאנית כבר לא נכנסה אפילו לשיעור התפירה; היא עמדה בקצה החצר, או השתופפה בחדר שלה, המרוחק מרחק שלושה חדרים מזה של ג'ולי, והסתכלה על הילדים המשחקים מפתח דלתה. פעם ג'ולי שמעה את ריפקאטו לוחשת לה בארסיות: "רוח רפאים! תורידי את העיניים שלך מהילד שלי!" אבל מאתנה לא ידעה אנגלית, ומן הסתם לא הבינה. כשאף אחת לא הסתכלה, ג'ולי עצרה לדבר איתה. "למה שלא תחזרי לתפור איתי?" היא הצביעה על חדר התפירה ועשתה תנועות של מחט עולה ויורדת. העיניים העצובות הגדולות של מאתנה נתלו בעיניה, אבל כשג'ולי הושיטה את ידה מאתנה נרתעה לאחור. ואז הבחינה ג'ולי בזוג מספריים שלה, שהיו מונחים על השולחן. מאתנה הבחינה כנראה במבט שלה, כי היא חטפה אותם והסתירה אותם מאחורי גבה.

"המספריים שלי אצלך," אמרה ג'ולי.

מאתנה לא זזה וג'ולי צחקה. כעבור רגע היה נדמה שצל של חיוך מרצד על פניה של מאתנה. היא היתה כל כך צעירה! אט-אט שלפה את המספריים מאחורי גבה והניחה אותם שוב על השולחן.

"אני יכולה לקחת אותם?"

מאתנה הניחה על המספריים אצבעות מגוננות.

"אני מבינה שלא."

הן הביטו זו בזו.

"תבואי לתפירה איזה יום, מאתנה? תביאי את המספריים ותבואי לתפירה?"

מאתנה הידקה את אחיזתה במספריים, וכשג'ולי הלכה לשיעור התפירה היא היתה די מרוצה מעצמה. אולי המספריים הזכירו למאתנה תקופה שבה היו לה חיים רגילים, לפני שקרה לה מה שקרה. המספריים העידו שהיא מעריכה משהו שג'ולי הביאה. אולי היא באמת תחזור לשיעור התפירה.

בשבת השנייה ביוני נערך בזאר בבית הספר של פראן. ג'ולי ושרה התכוונו למכור שם את שלושים הטוניקות הראשונות. ג'ולי שכנעה את הנאטו, שפחדה לצאת מהמקלט, ללכת איתן. באותו יום עמדו פראן ויוואנדה לנסוע לאָבּוּגָ'ה ליום ההולדת הששים של אמה של יוואנדה. "נצטרך לצאת בצהריים, אבל הכול יהיה בסדר כל עוד תחזרי בזמן להחתים את השומר שמגיע בשלוש," אמרה פראן.

"תקשיבי, אני בטח אחזור עוד לפני שתצאו. אני רק רוצה לעזור להן לארגן את הדוכן. שעתיים יספיקו לי." פראן ויוואנדה נעדרו רק לעתים רחוקות; ג'ולי שמחה לקראת הדינמיקה השונה שתתפתח בארוחת הערב. היה נדמה לה שפראן קצת משביתה שם את השמחה.

ג'ולי לא חשבה שייצא הרבה מהבזאר. עֶמדה ברחוב, ליד המוזיאון או בשוק, היתה מושכת יותר תיירים. אבל כשהגיעו לשם לארגן את הדוכן שלהן, כבר חיכה בשער קהל חגיגי. ילדים הבהיקו בתלבושות בית ספר, נשים זהרו בגלימות ססגוניות חדשות או בבגדים מערביים עם כובעים מפוארים וטורבנים; היתה גם חבורה של אמריקאים עם מצלמות וחגורות כסף תפוחות. שר החינוך של השלטון המקומי עמד על בימה שנבנתה במיוחד בחצר בית הספר והודה למנהלת, לחבר המנהלים, למורים, וגם לנשיא ולגזבר של ועד ההורים. הוא הודה למושל מדינת פְּלָטוֹ ולרעייתו החביבה, ולשורת פקידים אחרים שהקשר בינם לבין האירוע נהיה יותר ויותר רופף. שרה גלגלה עיניים וג'ולי צחקקה. הָנאטוּ, שכיסתה את ראשה בצעיף, חמקה הצידה להניק את התינוקת שלה. חולקו פרסים; מקהלת בית הספר התגודדה על הבמה ושרה; המנהלת נשאה נאום תודה על התודה, וחבורה של ילדים בוגרים יותר ניגנו בחליליות. חטיפים מטוגנים, קפה, קולה, עוגות ופירות חתוכים הופיעו מהמטבח, ואנשים התקבצו סביב השולחנות שנערכו תחת צל העצים במגרש החניה, שנסגר למכוניות לרגל האירוע.

בשתים-עשרה, כשנפתחו הדוכנים, צר עליהם ההמון, ובדוכן של מקלט הנשים הטוניקות עוררו התלהבות עצומה. אמריקאית אחת קנתה שש. "הנה, כל קבוצת התפילה שלי מסודרת!" אמרה לג'ולי בשמחה. בשתיים וחצי כבר אזלה הסחורה. הצטברו כל כך הרבה שטרות שלא כולם נכנסו לתיק הקטן של ג'ולי, והן נאלצו לדחוס אותם בסל קניות. ג'ולי לא יכלה להפסיק לחייך – עכשיו יוכלו לקנות גלילים שלמים של בד חדש. עוד ועוד גלילים. הנשים יוכלו להקים להן עסק, החיים שלהם ישתנו בתכלית!

הן שוטטו סביב הדוכנים האחרים; רוב הסחורה הטובה כבר נמכרה אבל היה דוכן של בגדים מיד שניה שג'ולי רצתה לבדוק. ואז, בשלוש וחצי, עלתה לבמה קבוצה עם גיטרות אקוסטיות ותופי מרים. הדחף לרקוד גבר על הכול; ג'ודי התמסרה לחום ולקצב של הקהל, עד שהנאטו נגעה בזרועה בעדינות ואמרה, "מאוחר."

בדרך חזרה הסכימו ביניהן שפראן ויוואנדה יצטרכו עכשיו לבחון מחדש את היחס שלהן לטוניקות. פתאום ג'ולי נזכרה. "הן באוּבּוּגָ'ה! השומר – "

"הם מתחלפים שלוש פעמים ביום, את יודעת," אמרה שרה. "אולי הבחורים האלה כבר יודעים מה לעשות?"

"פראן אוהבת לדאוג לביטחון שלנו," אמרה הנאטו וכיסתה את פניה בצעיף. "אבל יהיה בסדר, אף אחד לא יספר לה."

שרה צחקה. "חכי מה יהיה כשיראו איך התעשרנו!"

אבל כשהגיעו למתחם לא היה שומר בכניסה. ג'ולי הדפה את השער. הוא נפתח לרווחה. היא קלטה ששום קול לא עולה מהחצר. לא ההלמות הקצבית של הילדים המשחקים כדורגל, לא זמרה ולא צחוק, לא הקשקושים של הרדיו. דממה. בהילוך זהיר, כאילו קול צעדיהן עלול לעורר משהו מפלצתי, הן נכנסו לחצר הריקה. כל הדלתות היו סגורות.

"משהו קרה. משהו – "

"אולי בא למריה התינוק שלה," לחשה הנאטו.

אבל ג'ולי ידעה שזה לא נכון. גם אם מריה היתה צריכה ללכת לבית החולים, השעה היתה שש וההכנות לארוחת הערב כבר היו צריכות להיות בעיצומן. היא ניגשה לדלת הראשונה ודפקה. לא היתה תשובה. היא בדקה את הידית; נעול. "ריפקאטוּ? ריפקאטוּ?" היא דיברה בשקט, נשענה בכל כובד משקלה על דלת העץ, והלב שלה הלם בקצב פרוע.

נשמעה איזו תנועה מאחורי הדלת. ואחריה קולה של ריפקאטו: "מיס ג'ולי?"

"כן. ריפקאטו, תפתחי את הדלת."

אט אט הסתובב המנעול, אט אט נפתחה הדלת. שני הילדים של ריפקאטו ישבו על המיטה מאחוריה. פניהם היו אפורות.

"מה קרה? איפה כולן?"

"כולם בחדר שלהם," אמרה ריפקאטו. "שמענו בעיות".

"איזה מין בעיות?"

"בעיות," אמרה ריפקאטו בכבדות.

"מה?"

ריפקאטו ניענעה בראשה.

"מה שמעתן?"

"כלום."

שרה צקצקה בלשונה. "אבדוק אצל מריה." אחרי דקה נפתחה הדלת כדי סדק. מריה עמדה שם, לא קרה לה כלום. קולותיהן נשמעו כנראה בחדרים האחרים, כי בהדרגה, בזו אחר זו, נפתחו הדלתות סביב החצר. הנשים הציצו החוצה בפנים קפואות. אף אחת לא דיברה.

"מה העניין?" שאלה ג'ולי. "מה קרה?"

ארבע דלתות נותרו סגורות. אלה של שרה, של הנאטו, של ג'ולי, וזו שבמרחק שלושה חדרים משלה. כשניגשה לדלת של מאתֵנֶה הרגישה, יותר משראתה או שמעה, שהנשים האחרות סוגרות שוב את הדלתות שלהן. "מאתנה? מאתנה? זאת ג'ולי." היא נגעה בידית והדלת נפתחה.

אדום. אדום תופס את העין לפני כל צבע אחר. על הקיר, על כיסוי המיטה הססגוני, על הרצפה, בנתזים על התקרה. אדום דם. ובו בזמן שהאדום תפס את עינה של ג'ולי, היכה הריח שלו בגרונה. הצרור על הרצפה היה אדום, אדום וספוג לגמרי, וארגמן נקווה על הרצפה סביבו. האדום תפס את עינה של ג'ולי שוב ושוב. בלי הפוגה. ואז המספריים. הן היו תקועות בלחי של מאתנה.

גם כשג'ולי עלתה על המטוס הביתה, היא עדיין לא ידעה מה קרה. רק שמועות. אוֹבּי לא הופיע להחליף את סיימון. סיימון אמר להן שהוא חיכה שלושים וחמש דקות אחרי סוף המשמרת שלו ואז הלך, כי היה צריך לקחת את אשתו לבקר את אחותה שילדה. סיימון בכה בכי תמרורים. אובי טען שהתעכב כי גנבו לו את האופניים ואז חבר שהבטיח לו טרמפ הבריז לו והדרך מהשכונה שלו למקלט ארוכה. הוא טען שהגיע באיחור של ארבעים-וחמש דקות בלבד אבל כשבא השער היה פתוח ולא היה שם אף אחד. זה הלחיץ אותו, אז הוא הלך משם. יכול להיות שדיבר אמת, ויכול להיות שלא. הרובה, שצריך היה לעבור בין השומרים, נמצא שעון בפינת הביתן שלהם בלי שנעשה בו שימוש.

כל הנשים אמרו שהן לא יודעות כלום. הן אמרו ששמעו צרחה. בסביבות ארבע. הן שמעו צרחה והן חשבו שיש שם מישהו מסוכן, אז הן נעלו את עצמן ואת הילדים שלהן בחדרים, כפי שייעצו להן בעבר פראן ויוואנדה.

"הבעל הרע שלה בא למצוא אותה," פסקה ריפקאטו. "לצוד אותה כמו חיה."

אבל כלי הרצח היה מספריים. היו כל כך הרבה דקירות, כל כך הרבה פצעים – האמנם יתכן שכולם נעשו בזוג מספריים אחד?

פראן ויוואנדה בקושי דיברו עם ג'ולי. הן התמודדו בשקט ובענייניות עם המשטרה ועם הפתולוג. הן דיברו עם כל הנשים ואנשי הצוות שהיו במתחם בשעת התקיפה. ג'ולי הלכה לספר להם, בדמעות, שמאתנה החזיקה את המספריים על השולחן שלה, גלויות לגמרי. "לא לקחתי אותם. אני לא יודעת למה. אני כל כך מצטערת."

למחרת נכנסה פראן לחדר של ג'ולי ואמרה לה שהיא צריכה לעזוב. "את לא חשודה. לא היה לזה שום קשר אלייך. כדאי שתחזרי הביתה."

"אני כל כך מצטערת… פראן, אני כל כך מצטערת, הייתי צריכה לחזור בזמן, הייתי צריכה לספור את כל ה – "

"תשתמשי בטלפון במשרד ותעלי על הטיסה הראשונה."

"אבל… אין שום דבר שאני יכולה – "

פראן פנתה ללכת.

"בעלה עשה את זה?"

פראן עצרה בפתח. הצל כיסה את פניה. "אם כן, הוא ידע בדיוק מתי השער יהיה מופקר לחצי שעה."

"אולי הוא איבד שליטה ולקח את המספריים – "

פראן לא ענתה.

"מה יקרה?"

"אמרתי לך, לכי הביתה. המקלט ייסגר."

"לתקופה? זמנית, עד שהכול יתברר?"

"אם אנחנו לא מסוגלות לשמור על הביטחון של הנשים, אז נכשלנו."

"אבל זאת לא אשמתך. זאת לא אשמתך! אני זאת ש – "

פראן השמיע קול משונה, מין צחוק כבוש. "זאת כן אשמתי. הייתי צריכה להשגיח עלייך יותר. אבל בגלל יוואנדה… לא רציתי שיוואנדה תחשוב שאני…"

"אני מצטערת," לחשה שוב ג'ולי.

פראן נחרה בבוז. "שאלתי אותה, אמרתי לה, על מה אתן מדברות? דיברנו על דוגו נא האווה, היא אמרה. עכשיו ג'ולי מבינה את המתחים כאן. אכפת לה מהנשים פה."

"אני לא מבינה, פראן."

קולה של פראן היה חדגוני. "אשה פוּלָאנית נהרגה כאן, בין נוצרים. מה את לא מבינה? אנחנו צריכות לשלוח את הנשים האלה מכאן. אנחנו לא מסוגלות להגן עליהן."

ג'ולי לא הלכה לארוחת הערב ביום ההוא, אבל שרה באה לחדר שלה ולחשה שהמשטרה עורכת חיפושים בחדרים של כל הנשים.

"מה הם מחפשים?" שאלה ג'ולי. אבל היא ידעה. "גם אם ימצאו אותם זאת לא הוכחה ש… ובפועל הם הרי ימצאו, כי חסרים שבעה זוגות. זאת לא הוכחה ש – "

"לא," אמרה שרה. "לא הוכחה. אבל הם פוחדות."  

בטיסה הביתה נזכרה ג'ולי בסל הכסף מהבזאר. היא קיוותה שהוא עדיין אצל שרה והנאטו. היא תהתה לאן ילכו כולן, ומה יעשו פראן ויוואנדה. היא חשבה עליהן יושבות בחדר שלהן, המלא מסיכות ובובות. כשנזכרה בכללים המשעממים והזהירים שלהן הבטן שלה התהפכה שוב ושוב, כאילו השליכו אותה במורד מדרגות תלולות.

אז היא בהתה מבעד לחלון בשמיים הכחולים עד כדי טמטום ובעננים הזהובים-לבנים שמתחת, והקפידה לא לעצום עיניים. בכל פעם שעצמה אותן, תפס אותן האדום.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty