search

;Son coeur est un luth suspendu

Sitot qu'on le touche il resonne.1 – דה בֵּראנזֶ'ה

לכל אורכו של יום סתיו אטום, אפל ואילם, תחת עננים נמוכים-לדכא, חציתי לבדי, רכוב על סוס, כברת-ארץ שָמֵמָה מאין כמותה, ולבסוף מצאתי עצמי, בִּנטוֹת צללי הערב, נוכח בית אשר אפוף-התוגה. אינני יודע איך קרה הדבר – אך ברגע שבו נחו עיני על המבנה, צער שאין לשאתו פלש אל רוחי. אני אומר שאין לשאתו, כי אי אפשר היה להקל את ההרגשה באמצעות אחת מאותן המיות-לב מענגות-למחצה, משום הפיוט שבהן, שעל ידן מסתגלת הנפש אפילו למחזותיהם הקשים ביותר של השומם או הנורא. התבוננתי על הנוף הנפרש לפני – על הבית עצמו, ועל תוויה הפשוטים של הנחלה – על הקירות הקודרים – על החלונות הפעורים כעיניים ריקות – על שיחי הגומא שֶׁרְקבם גדל פרע – ועל גזעיהם הלבנים של כמה עצים אכולים – כאשר רוחי נתונה בשפל שאין מושלו על פני האדמה מלבד מוצאי חלומו של זולל-האופיום – הנפילה המרה אל היומיום – נפילתה המחרידה של ההינומה. לבי כרע במרה, קפא בקרה – המחשבה נרבצה בשוממות חסרת-תקנה אשר שוב לא היה בכוחו המדרבן של הדמיון להקימה אל הנשגב. מה הדבר – עצרתי כדי לחשוב – מה הדבר שכך מרט את עצבַּי במראיתו של בית אשר? המסתורין נותר חתום, ובה-במידה לא יכולתי ליצירי-הצללים שצבאו עלי בשרעפי. נאלצתי לסגת אל המסקנה הלא-מספקת, כי צירופים מסוימים של עצמים טבעיים פשוטים ביותר מתייחדים, מעבר לכל ספק, בכוח להשפיע עלינו בדרך זו, אך ניתוחו של כוח זה חורג מעומקה של השגתנו. אפשר, הגיתי, שדי יהיה בסידור שונה של תווי הנוף, של פרטי התמונה, כדי לחולל תמורה ביכולתה להלך נכאים על רואיה, ושמא אף לבער יכולת זו מכול וכול. רעיון זה דחק בי לנהוג את סוסי אל שפתו התלולה של אגם שחור ושמנוני שהשתרע זוהר וחף-מאדווה לצד הבית, ולהתבונן מטה וּבְאברַי צמרמורת, רוגשת אף יותר מקודמתה, על מראותיהם הערוכים-מחדש, ההפוכים, של שיח-הגומא האפור, וגדמי העצים האיומים, והחלונות הפעורים כעיניים ריקות. 

ואף על פי כן ערוך הייתי לעשות בבית הקדרות הזה כמה שבועות. בעליו, רודריק אשר, היה בנערותי אחד מרעי הטובים; אך שנים רבות חלפו מאז פגישתנו האחרונה. לאחרונה הגיע אלי, ואני כבר הרחקתי לחבל אחר של הארץ, מכתב ממנו, שעל לשונו הדוחקת – לשון תחנונים – לא יכולתי להשיב אלא במענה אישי. כתב היד העיד על עצבים מרוטים. המחבר סיפר על מחושי-גוף מענים – על מחלת-נפש שהתעמרה בו – ושאל בכל מאודו לבואי, חברו הטוב ביותר, ואמנם היחיד, בתקווה שחברתי העליזה תשכך במידת-מה את מצוקת החולי. הצורה שבה נאמרו דברים אלה, ועוד רבים – הלב שמקרבו עלתה הבקשה – לא הניחו לי מקום להסס, וכך נעניתי לאלתר להזמנה, שהיתה ונותרה כחידה בעינַי.

בנערותנו שרתה בינינו קִרבה של ממש, ובכל זאת ידעתי על חברי אך מעט. במנהגו המסוגר דבק בקנאות, ועם זאת ידעתי כי משפחתו העתיקה מאוד התייחדה מאז ומעולם ברגישות מיוחדת של המזג, אשר נוצקה במרוצת הדורות ביצירות אמנות מרוממות לרוב, והתגלמה לאחרונה בשורה של מעשי צדקה פזרניים אך מוצנעים, וכן במסירות אדוקה למדע המוסיקה – לנפתוליו הדקים יותר מאשר לזני היופי המסורתיים, המזוהים-בנקל. כן למדתי להפתעתי הגדולה כי חוטר בית אשר, שבע-כבוד ככל שהיה, לא העמיד בזמן מן הזמנים ענף שהאריך ימים; לשון אחר, המשפחה כולה נמצאה בשקיעה, ולמעט חריגות ארעיות נמצאה במגמה זו מאז-ומעולם. אותו מחסור – הרהרתי בעודי שוקל ביני לביני את דמותו של הבית שכה הפליאה להשתמר לעומת דמויותיהם למודות-הטלטלה של דייריו, ומפליג אל השפעתה האפשרית של זו על אלה במהלך המאות – אותו מחסור בשארים, שמפאתו דבק השם באחוזה מדור לדור, מאב לבן, אפשר שהוא אשר גרם בסופו של דבר לזיהויָם של השניים, עד כדי כך ששמה המקורי של הנחלה נתגלגל באותו תואר דו-משמעי מפוקפק – "בית אשר"; תואר שכרך יחדיו, לדידם של האיכרים שנזקקו לו, את המשפחה ואת ביתהּ.

כבר אמרתי כי הניסוי הילדותי-כלשהו שערכתי בהשפילי את מבטי לאגם לא הועיל אלא כדי להעמיק את רישומו הראשון של הבית. אין ספק כי ההכרה בהתגברותה המואצת של אמונת-השווא שלי – ומדוע לא אכנה אותה בשם זה? – תרמה בעיקר להאצתה של התגברות זו עצמה. מכבר ידעתי, כי זה חוקן הפרדוקסאלי של כל תחושות-הלב אשר שורשן באימה. ואפשר שמטעם זה בלבד, כאשר שבתי ונשאתי עינַי אל הבית-גופו מעם דמותו הטבועה במים, פשה בדמיוני תעתוע משונה – אמנם, תעתוע מגוחך כל-כך, שאיני מזכירו אלא כדי ללמד על כוחם של הרשמים אשר הכבידו עלי. השאתי את דמיוני להאמין כי על הבית והנחלה ריחף אוויר מיוחד להם ולסביבתם המיידית – אוויר שלא היה בינו לבין אוויר העולם ולא כלום, ובכל זאת בְּאשָתוֹ עלתה מן העצים הנרקבים, ומן הקיר האפור, ומן האגם הדומם – אד ערפלי וממאיר, נרפה וזחלני, בגון עופרת שכמעט אינו ניכר לעין.

ננערתי ממה שאי אפשר לו להיות אלא חלום, ונפניתי להתחקות מקרוב אחר פניו הממשיים של המבנה. הבית כולו אמר יושן מופלג. צבעו כמעט שדהה כליל במרוצת הדורות. פטריות זעירות פשטו בחזיתו, משתלשלות מן המרזבים בפקעות סבוכות. ובכל זאת לא ניכרו במבנה סימנים להרס של ממש. שום נדבך לא מט לנפול, וכנגד התפוררותן של לבנים בודדות, האגפים עצמם עמדו בשלמותם. רושם זה העלה בדעתי את שלמותו המתעתעת של רהיט-עץ ישן, שהלך ונרקב במשך שנים ארוכות באיזה מרתף נשכח, שמור מפני הבל-הפה של העולם החיצון. אך מלבד עדות זו לרקב הפושה, דומה היה שהבית ניצב איתן על אדניו. מתבונן חד-עין עשוי היה להבחין בסדק ניכר-בקושי, אשר נמשך והזדגזג מגג הבניין ובמורד חזיתו, עד שאבד במימיו המעופשים של האגם.

משעמדתי על תווים אלה רכבתי על פני מסילה קצרה והגעתי אל הבית. שמש שהמתין לבואי נטל את סוסי, ואני נכנסתי אל האכסדרה הגותית הקמורה. משרת הדריך אותי, בלאט ובדממה, במבוכיהם של מסדרונות אפלים לרוב אשר הובילו ללשכת אדוניו. המראות שראיתי בדרכי תרמו, איני יודע איך, להעמקתן של התחושות המטושטשות שבהן כבר דיברתי. החפצים סביבי – תחריטי התקרות, שטיחי הקיר הקודרים, רצפות ההָבְנֶה השחורות-משחור, ודמויות-הרפאים של מגנים ושריונות אשר השתקשקו לחיים לקול צעדַי – לא חרגו ממה שאליו או לשכמותו הורגלתי משחר ילדותי, אך אף שלא היססתי להודות ביני לביני מה מוכר היה כל זה, עדיין תמהתי מה זרים היו לי יצירי-הדמיון שעוררו המראות הרגילים. במעלה גרם מדרגות אחד פגשתי ברופא המשפחה. פניו, חשבתי, לבשו ערמומיות ומבוכה. הוא נד לעומתי בבהלה וחלף על פניי. וכעת המשרת פתח לרווחה דלת, והציג אותי בפני אדוניו.

החדר שבו מצאתי את עצמי היה רם וגדול מאוד. החלונות היו ארוכים, צרים ומחודדים; הם נקבעו במרחק רב כל-כך מרצפת האלון השחורה עד שאי אפשר היה לגשת אליהם מבפנים. קרניים קלושות של אור ארגמני הסתננו מבעד לזגוגיות המסורגות וחילצו מן האפלולית את מִתְאריהם של החפצים הבולטים בחלל; אך לשווא נאבקה העין להשיג את זוויותיו המרוחקות של הכוך, או לתור את חביונֵיהַ של התקרה הקמורה, המעוטרת-לעייפה. וילאות כהים כיסו את הקיר. הריהוט היה מופרז, לא-נוח, עתיק ומרופט. ספרים וכלי נגינה לרוב היו פזורים סביב, אך לא היה בהם כדי לתת חיים במעמד. הרגשתי כי אני נושם אוויר של צער. אקלים של דיכאון קשה, עמוק וחשוך-מרפא היה שרוי בכול.

עם כניסתי, התרומם אשר מן הספה שעליה היה שרוע פרקדן, ובירך אותי בחום יוצא-מגדרו, אשר תחילה סברתי כי היתה בו לבביות מופרזת – אותו מאמץ מאולץ הניכר במנהגיו של איש-העולם שבע-הרשמים. אך די היה לי במבט חטוף בפניו כדי להשתכנע בכנותו הגמורה. התיישבנו, ובמשך כמה רגעים, שבהם לא דיבר, התבוננתי בו בהרגשה שנמזגו בה רחמים ויראה. אין זאת אלא שלא נולד האיש אשר ידע תמורה נוראה כל-כך, בתקופה קצרה כל-כך, כמו רודריק אשר! אך בקושי עלה בידי להודות בזהות שבין הבריה המרוּששת המוטלת לפני לבין רעי משחר נעורי. ועם זאת, בכל גלגוליו היו תווי פניו יוצאי-דופן. חיוורון-מתים; עיניים גדולות, מימיות, וזוהרות מאין כמותן; שפתיים דקות משהו, לבנות מאוד, שהשתפלו בקו יפה-להפליא; חוטם עברי עדין, שנחיריו רחבים שלא כרגיל בתצורה זו; סנטר מגולף, שרפיונו אומר מחסור בתעצומות מוסריות; שיער רך ורפאי יותר מרשת של קורים – תווים אלה, לצד מתיחוּתָהּ של חלקת-עור, שהתפשטה בלא-מידה מן הצדעיים ומעלה, חברו להרכבתו של דיוקן אשר לא בנקל יישכח. וכעת חוללה הגזמתה של הדמות העולה מתווים אלה, ושל ההבעה שמסרו ברגיל, שינוי מופלג כדי כך, שפקפקתי בזהותו של האיש אשר אליו דיברתי. מכל הדברים החרידו ואף זעזעו אותי העור שחיוורונו היה לחיוורון-רפאים נורא, והעיניים שזוהרן היה לנוֹגָה לא-מכאן. שער המשי הופקר לגדול פרא, ורקמת המלמלה הנפרעת שלו צפה על סביבות הפנים יותר משנפלה עליהם, כך שאפילו במאמץ לא עלה בידי לזווג את הבעתה הערבסקית עם מושג כלשהו של אנושיות פשוטה.

מנהגו של חברי הכה בי בהפכפכנותו הסתורה, ועד מהרה התחוור לי כי מצב זה הוא תולדה של סדרת ניסיונות נרפים ועקרים להתגבר על הפרעת-עצבים כרונית. מכתבו, וכן זכרן של תכונות מסוימות שניכרו בו עוד בנערותו, ומסקנות שהסקתי ממוזרוּת מראהו ומזגו – כל אלה אמנם הכינו אותי מבעוד-מועד למשהו מעין זה. התנהלותו היתה שופעת-חיים ונכאה לסירוגין. קולו התרוצץ בין הססנות נרעדת (לפרקים שבהם נדמה היה כי כוחות-החיים פגו ממנו כליל) לפרצי עזוז חטופים – אותו היגוי מקוטע, מסורבל, משתרך וחלול – אותם עיצורי עופרת גרוניים, שקולים ומתנגנים בתואם, מן הזן שמוּעָד להפיק השיכור שאפסה תקוותו, או זולל-האופיום חסר-התקנה בשיאי שִלהוּבוֹ העצמי.

בסגנון זה דיבר על מטרת ביקורי, על משאלתו הדוחקת לראותני, ועל הנחמה שציפה כי אמציא לו. הוא נדרש באריכות-מה למה שראה כאופייה של מחלתו. היה זה, כך אמר, פגע משפחתי, טבוע בחוקה של השושלת, נגע עובר-בירושה שנואש מלמצוא לו מרפא – מחוּש-עצבים ותו לא, מיהר להוסיף, חזקה עליו שיחלוף מהר. המחלה התבטאה בשורה של תחושות לא-טבעיות. הוא מנה את הסימנים באוזנַי, ומקצתם עניינו ואף הדהימו אותי, אך אפשר שלמונחים ולדרך הרצאתם היה חלק בכך. הוא סבל רבות מחדות חולנית של החושים; גופו לא יכול לשאת אלא את המזונות התפלים ביותר; הוא לא יכול לעטות על עורו אלא בגדים מרִקמה מסוימת; ניחוחות כל הפרחים הכבידו עליו עד-דכא; די היה באור קלוש כדי לענות את עיניו; וצליליהם של כמה כלי-מיתר הם לבדם לא השרו עליו אימה.

מצאתי את חברי עבד נרצע לבלהה מזן בלתי-רגיל. "אני אובַד," אמר, "נגזר עלי שאובד בתוך איוולת אומללה. כך, כך – כך ולא אחרת אני עתיד למות. אני ירא את העתיד – לא את האירועים עצמם אלא את תוצאותיהם. אני רועד למחשבה על כל תקרית של כלום – על מה שתעולל לנשמתי הרצוצה. לא נותר בי כל פחד מן הסכנה; איני פוחד אלא מן האימה שבכוחה להלך עלי. במצבי המעורער ומרוט-העצבים, אני מרגיש כי במוקדם או במאוחר יהיה עלי לנטוש את החיים ואת התבונה גם יחד בתוך המאבק עם אותו יציר-עוועים קודר, ששמו הוא פחד."

מעט-מעט, מרמזים קטועים זעיר פה זעיר שם, נודע לי תו נוסף שמצבו הנפשי מתייחד בו. הוא היה שבוי באי-אלה אמונות טפלות באשר לבית שבו התגורר, ואשר ממנו לא נועז לצאת מזה שנים רבות – באשר להשפעה שעל כוחה המדומה עמד במונחים מעורפלים מכדי לִשְנוֹתַם כאן – השפעה שיסודות מסוימים בחומרו ובבניינו של מעון המשפחה, אמר לי, קנו להם בנפשו בִּרבוֹת שנים וסבל – השפעה שהכתלים והצריחים האפורים, והאגם העכור שאליו השפילו מבטם, אַצְלוּ בגופם לעצם הווייתו, לרוחו.

ובכל זאת הודה, הגם שבהיסוס, כי אפשר במידה רבה לייחס את הקדרות שפגעה בו למוצא טבעי ומוחשי הרבה יותר – למחלתה הקשה והנמשכת – אמנם לסופה הממשמש בעליל – של אחות אהובה, מחמל נפשו, חברתו היחידה מזה שנים ארוכות, שארו האחרון עלי אדמות. מחלתה, אמר במרירות שלא אשכח לעולם, עתידה להותיר אותו (אותו, השברירי לאין תקווה) בבחינת נצר אחרון לגזע אשר העתיק. בשעה שדיבר, הגבירה מאדֶליין (כי זה היה שמה) חלפה באגף מרוחק של הבית, ובלי שהשגיחה בנוכחותי, נעלמה. בחנתי אותה במבט שהתמזגו בו תדהמה וחלחלה; ובכל זאת לא ידעתי להסביר רגשות אלה. קהיון מכביד ירד עלי בעוד עיני עוקבות אחר צעדיה המתרחקים. סוף סוף נסגרה עליה דלת, ומבטי נהה, להוט כמו מכוח דחף, אל פני האח; אך הוא טמן פניו בידיו, ולא יכולתי לראות אלא כי משהו החורג מחיוורון של בני-אנוש פשט באצבעות השדופות, שבעדן זלגו דמעות חמות לרוב.

מחלתה של הגבירה מאדליין הביכה את רופאיה. אפאתיה מתמדת, היאכלות הדרגתית של הגוף, והתקפים תדירים, אם גם ארעיים, של שיתוק חלקי – זאת ידעו המדענים לאבחן. עד כה נשאה את מחלתה ויכלה לה, ועוד לא כרעה במיטתה; אך בערב הגעתי לבית, נכנעה (כך אמר לי אחיה בלילה, בסבל שאין לבטאו) לכוחו המדביר של הכורת; וכך למדתי כי מראֵהַ שהבזיק לרגע לעיני יהיה ודאי האחרון אשר אזכה לו – כי שוב לא אראה את הגבירה, לפחות בעודה בין החיים.

בימים הבאים נמנענו, אשר ואני, מלהזכיר את שמה, ובמהלך אותה תקופה הייתי משוקע בניסיונות רציניים להקל את עצבונו של חברי. ציירנו וקראנו יחד, או שהאזנתי, כמתוך חלום, לאלתורים הפראיים שהפיק מן הגיטרה. ככל שקרבתנו המעמיקה הביאה אותי במחילות רוחו, כך עמדתי במרירות על חוסר-התוחלת שבניסיון לרומם נפש שהאפלה, כמו קנתה לה איכות משל-עצמה, נטפה ממנה על כל העצמים ביקום הרוחני והגשמי בנביעה רצופה של עצב. 

לעד אשא עמי את זכר השעות הקודרות שביליתי לבדי עם אדוניו של בית אשר. ועם זאת כל ניסיון למסור את אופיים המדויק של החקירות או העיסוקים שבהם שיתף או הֵנחה אותי נדון לכישלון. דמיון מופשט, מודלק ומורגז זרה בוהק זרחני על הכול. מנגינות האבל הארוכות שאִלתר יצטלצלו לנצח באוזנַי. בין יתר הדברים, אני נוצר את זכרה המכאיב של הקצנה מעָוותת אחת של פְּרָאוּת הוואלס האחרון של פון וֶבּר. מן התמונות שדמיונו המשוכלל הגה בהן, מערבל אותן משיכה ועוד משיכה לאביכוּת אשר מולה היתה רעידתי רוגשת עוד יותר, כי רעדתי ולא ידעתי למה – מן התמונות האלה (עזות ככל שיהיו לנגד עיני כעת) אבקש לשווא להכליל יותר מִמעט-מזעיר בחוגן של המילים הכתובות. בפשטותן הגמורה של הצורות, בעירומם של הרישומים, שָבָה את תשומת לבו של המתבונן. אם בן-תמותה צייר מעולם רעיון, כי אז היה זה רודריק אשר. בעבורי לפחות, בנסיבות שהייתי מכותר בהן אז, עלתה מן ההפשטות הטהורות שההיפוכונדר נדחק לזרוק על הבד עוצמה מטילת-יראה – רגש שחזיונותיו הזוהרים אך המוחשיים יתר על המידה של פוּסֶלי לא עוררו בי גם את צל-צלו. 

אחת ממשוגות דמיונו של חברי, שאינה כרוכה בקשר הדוק כל-כך עם רוח ההפשטה, אפשר ולו בדוחק להלבישה במילים. תמונה קטנה הציגה את חללה של מנהרה מלבנית ארוכה לאין שיעור, שכתליה הנמוכים, החלקים והלבנים נמשכו, עירומים מכל חפץ, הלאה והלאה באין מפריע. נקודות מסוימות ברישום הורו כי המחילה נמצאה בעומק האדמה. לכל אורכה העצום לא הסתמן מוצא ולא נראה לפיד או מקור אור מלאכותי אחר; ובכל זאת, מפל קרניים עזות שטף לאורך המנהרה, רוחץ הכול בזוהר לא-הולם, מחריד.

דיברתי על מצבו החולני של עצב השמע, שבעקבותיו היתה המוסיקה באשר היא לעינוי באוזניו של הסובל, למעט צלילים מסוימים שהפיקו כלי-מיתר. אפשר שהמנעד המוסיקלי הצר, שאליו הגביל עצמו כאשר פרט על הגיטרה, הוא אשר אָצַל לביצועיו את אופיים הפנטסטי. אך אין בכך כדי להסביר את הזריזות השֵדִית של אלתוריו. אין זאת אלא שקרא מתוויהם, כמו ממילותיהם, של מחזות דמיונו המשולחים (כי תכופות ליווה עצמו באלתורי טורים מחורזים), תולדת אותו ריכוז קודח המצטלל, כבר אמרתי, רק ברגעים מסוימים של ריגוש מלאכותי. מילותיה של אחת מן הרפסודיות הללו נחרתו בזיכרוני. אפשר שהיצירה הותירה בי רישום עז כל-כך כי דימיתי לחלץ מזרמיה התת-קרקעיים אות ראשון להכרה מצדו של אשר בכך שתבונתו השָׂגיאָה מתנודדת על כס מלכותה. ואלה, בקירוב אם לא בדיוק נמרץ, מילות השיר אשר שמו "הארמון הרדוף":

אֵיך העמק אז הוֹרִיק

עוד בִּילוּ בו מלאכים

כשארמון מרהיב הִשיק

את ראשו אל השחקים.

על ממלֶכֶת הַכָּרה

הוא זרח!

אֵי שֹרָף פָרַשֹ אֵבְרָה

על מִשְכַּן יפה כל-כך!

זוֹהָבִים וּמקסימים

על גגו נִסִים רִחְפוּ

(מסוּפר כאן על ימים

שמזמן חלפו),

ועם רוח מְחָזֵר –

הוֹ עידן מתוק –

על פְּתָחִים כְּצֵל עוֹבֵר

בושם דק נישא רחוק.

וכל הֶלֶך שם ראה

דרך חלונות אוֹרִים

קְהַל פֵיוֹת מַפליא תנועה

לִצְלִילֵי המיתרים,

סביב הכֵּס שבו יושבת

(כִּיצוּקָה מִבָּהַט!)

המלכה בַּרוֹם נשגבת

לַמרחק דְמוּתָה נוֹגָהַת.

בְּמַשֹכִּית פנינים זוהר

שָעַר ההֵיכַל

בַּעדו עובֵר-נוֹהֵר

מִתנוצץ כַּטל

גְדוּד הֵדִים מַסוּר כּוּלוֹ

לְשירה זַכָּה

רַן ביופי אֵין מָשְלוֹ

על חוֹזְקָהּ של המלכָּה.

אך דְבָרִים עוֹטֵי יגון

בִּזְדוֹנַם תַקְפוּ אותה

(בְּכוּ, כי שיר שוּב לא יָרוֹן

לַמלכה בְּמַחְלַתָהּ).

וכעת אותו פאר

שחלף-עבר

הוא רק זיכרון חיוור

מֵעידן נִקְבַּר מִכְּבַר.

והנוודים רואים

מֵחלון מֻכֶּה-אַדֶמֶת

חוּג צְלָמִים בִּמְחוֹל-עִוועִים

לִנְגִינָה זרה, צורמת,

עת בְּנֵי-בְּלִי-שֵם, קְהַל-רוּחוֹת

חוּצָהּ יִבְרְחוּ

צוֹחָקִים עד כְּלוֹת כּוֹחוֹת –

לא עוד יְחַיְכוּ.

זכורני שהבלדה העירה בנו שרשרת מחשבות, אשר במהלכה השמיע אשר עמדה שאיני מביאה כאן על שום חדשנותה (כי כבר נמצאו מי שחשבו כך),2 אלא משום האדיקות שבה דבק בה. כללו של דבר, ייחסה עמדה זו תודעה לכל הצומח. אך בחסות דמיונו החולה לבש הרעיון דמות נועזת יותר, וגנב את הגבול השׂם פדוּת בין עולמנו זה לבין ממלכת הכאוס. אין לי מילים לבטא את מלוא היקפה של טרדתו רבת-העסק או את מידת ההפקרות שחלחלה בה. מכל מקום, אמונתו נתקשרה (כפי שכבר רמזתי לעיל) בלבנים האפורות של בית אבותיו. הוא דימה כי תודעתן של האבנים יצאה מן הכוח אל הפועל על-ידי שיטת פרישׂתן – על-ידי דרך הנחתן וכן על-ידי היערכותם של ציבור הפטריות המכסה אותן והעצים הנרקבים על סביבותיהן – בעיקר מכוח עמידתה רבת-השנים של פרישה זו והכפלתה במימיו העומדים של האגם. הראיה לתודעה זו תימָצא, כך אמר (וכאן נדהמתי למשמע דברוֹ) בהתעבותו ההדרגתית אך המוּחשת של אוויר מיוחד למקום, השורה על המים ועל הכתלים. התוצאה ניכרת, הוסיף, באותה השפעה שקטה אך לא-מרפה ונוראה שצרה את גורלות משפחתו מזה מאות בשנים, ואשר עשתה אותו למה שראיתי בעינַי – למה שהיה. עמדות מעין אלה אינן צריכות ביאורים, ולפיכך לא אוסיף עליהן מאומה.

ספרינו – הספרים אשר מזה שנים סמכו את הווייתו הנפשית של הנכה – התיישבו היטב, כפי שאפשר היה לצפות, עם טבען זה של הזיותיו. רכנו יחד על יצירות כדוגמת "Ververt et Chartreuse" לגְרֶסֶה; "Belphegor" למקיאוולי; "עדן וגיהינום" לסווידנבורג; "מסעו של ניקולס קלים מתחת לפני האדמה" להולברג; פרקי כירומנטיה מאת רוברט פלאד, ז'אן דינדאז'ינֶה ודֶה לָה שאמבְּרֶה; "המסע לאופק הכחול" של טיק; וכן "עיר השמש" לקאמפאנֶלה. אחד הכרכונים החביבים עלינו היה מהדורת אוקטבו קטנה של "Directorium Inquisitorium" מאת הדומיניקאני איימֶריק איש גירונה; ופרקים משל פּוֹמפּוֹניוּס מֶלָה אודות הסאטירים והפָּאנים האפריקנים הזקנים, שבהם הגה אשר כחולם-בהקיץ לאורך שעות. אך עיקר תענוגו בא לו מספר נדיר לאין-ערוך ומשונה מאוד, אשר נדפס במהדורת קווארטו גותית – ספר הדרכה של איזו כנסייה נשכחת: Vigilioe Mortuorum secundum Chorum Ecclesioe Maguntinoe.3

לא יכולתי שלא להרהר בפולחנים הפראיים שהוצגו באותו חיבור, ובהשפעה שנודעה להם מן הסתם על אותו היפוכונדר, כאשר ערב אחד, משהודיע לי בחטף כי הגבירה מאדליין שוב אינה עמנו, הצהיר על כוונתו לשמר את גופתה למשך שבועיים (בטרם תיטמן סופית) באחד מן הכוכים הרבים שבתחתית אגפו הראשי של הבית. על הטעם הארצי שגייס להצדקת המעשה החריג לא מלאני לבי לחלוק. האח נדחק להחליט מה שהחליט (כך סח לי) נוכח טבעה הבלתי-רגיל של מחלת המנוחה, חקרנותם החטטנית של כמה מרופאיה, והיותה של חלקת-הקבורה המשפחתית מרוחקת וחשופה לעין כול. לא אכחד: כאשר העליתי בזיכרוני את פניו חורשי-הרעה של האיש שפגשתי במעלה המדרגות ביום בואי לבית, לא מצאתי לנכון להתנגד למה שראיתי בו לכל היותר אמצעי זהירות לא-מזיק, אשר לא יסטה מדרך הטבע.

לבקשתו של אשר, סייעתי לו בהכנות לקבורה הארעית. הגוף ניתן בארונו, ושנינו נשאנו אותו לבדנו למנוחתו. המרתף שבו הנחנו אותו (זמן רב כל-כך שלא נפתח, ולפידינו הגוועים באוויר החונק גילו אך מעט) היה קטן, לח, בלי אשנב להתיר את כניסתו של אור; כרוי בעומק האדמה הישר מתחת לאגף שבמדוריו הוּלנתי. בימים פיאודליים רחוקים שימש ככל הנראה למטרות מסמרות-שיער, ובתקופות מאוחרות יותר נהגו לאחסן בו אבק-שריפה, או חומר דליק אחר כלשהו, כפי שאפשר היה ללמוד מכך שמקצת שטחה של הרצפה, וכל פאותיו של מעבר ארוך ומקומר שבעדו באנו אל הכוך, היו מחופים יפה-יפה בלוחות נחושת. דלת הברזל הכבדה עטתה אף היא שריון. כאשר נעה על ציריה הפיק משקלה העצום צליל חיכוך חד מן הרגיל.

משהפקדנו את מטעננו האבֵל על אדניו בתוך אותו מחוז של בלהה, הסטנו קמעא את מכסה הארון שטרם מוסמר למקומו, והתבוננו בפניה של הדיירת. דמיון מהמם בין האח לאחות שבה לראשונה את תשומת לבי; ואשר, שאפשר כי ניחש את מחשבותַי, מלמל שברי דברים, אשר מהם למדתי כי המנוחה והוא היו תאומים, וכי רגשי-לב טמירים רחשו ביניהם מֵעולם. כך או כך, מבטינו לא האריכו שהותם אצל המנוחה – כי לא יכולנו להביט בה בלי יראה. המחלה שקטפה את הגבירה בעצם עלומיה המבשילים הותירה, כרגיל בכל המחלות המטילות שיתוק, סומק עדין, כמו להלעיג, על החזה והפנים, וחיוך המשתהה זמן רב מדי על השפה, ואין נורא כמותו במוות. החזרנו את המכסה למקומו ומסמרנו אותו לארון, ומשהברחנו את דלת הברזל התחלנו עושים דרכנו בעמל למדוריו העליונים של הבית, שבקדרותם אינם נופלים הרבה מן התחתונים.

חלפו כמה ימי יגון מרים, ובתווי מחלת הנפש של חברי הסתמן שינוי ניכר. מנהגו הרגיל נעלם. עיסוקיו הרגילים נזנחו או נשכחו. הוא נע ונד בין החדרים בצעדים נמהרים, לא-שקולים, משוללי-מטרה. פניו עטו, אם אמנם אפשרי הדבר, גוון מחריד עוד יותר – אך הזוהר נטש את עיניו כליל. הצרידות שוב לא פקדה את קולו; ורעד מחלחל, כמו מִקצוֹת הבהלה, קנה לו שביתה בדיבורו. אמנם, לפרקים סברתי כי מוחו המגורה ללא הפוגה היה נאבק באיזה סוד מצמית, אשר עמל לגייס את האומץ הדרוש כדי לגלותו. ברגעים אחרים נמצאתי זוקף הכול לגחמותיו הסתומות של השיגעון, כי ראיתיו בוהה לריק במשך שעות ארוכות, וכל-כולו דרוך כאילו היה מאזין לאיזה צליל דמיוני. אין פלא שמצבו הבעית אותי – ניגַע והדביק אותי. הרגשתי כיצד השפעותיהן הפראיות של אמונות-השווא המדומיינות אך עזות-הרושם שדבק בהן הולכות וזוחלות במעלה גופי לשיעורין – לאט, בהתמדה.

שבעה או שמונה ימים לאחר טמינתה של הגבירה מאדליין במרתף, משפרשתי ליצועי בשעת לילה מאוחרת, התנסיתי במלוא עוצמתן של תחושות אלה. השינה מיאנה לבוא אל מיטתי, והשעות נקפו בזו אחר זו. עמלתי לתלות את העצבנות אשר קנתה לה חזקה עלי באיזה מקור ארצי. התאמצתי להאמין כי הרגשותי נובעות, מקצתן ושמא כולן, מהשפעתם המערערת של הרהיטים העגמומיים המקיפים אותי – הווילאות הכהים המרוטים, שהבל סערה מתגברת החרידם להתנודד כשיכורים על הקירות, ולהרחיש במלמול מדריך-שלווה סביב עיטורי המיטה. אך מאמצַי היו לשווא. רעד לא-נכבש חלחל בהדרגה בעצמותי; בהלה משוללת סיבה רבצה על לבי. ננערתי בנשימה נעתקת והתרוממתי על גבי הכריות; ועוד עיני קודחות במעבה החשכה, שעיתי – איני יודע למה, מלבד זאת, שדחק בי דחף – לקולות נמוכים ומעומעמים אשר עלו בהפוגות הסערה, בהפסקות ממושכות, מנין לא ידעתי. אימה שאין לסַבְרָה ואין לשאתה הכריעה אותי; לבשתי את בגדַי בחיפזון (כי ידעתי ששוב לא אישן הלילה), וניסיתי לחלץ עצמי ממצב-הביש אשר שקעתי בו על ידי שפסעתי בדירתי הלוך ושוב, מהר-מהר.

לא עלה בידי להשלים אלא מחזורים ספורים, וצעד קל על גרם-מדרגות סמוך הקפיא את פסיעתי. לאלתר זיהיתי את צעדיו של אשר. כעבור רגע נקש קלות בדלתי, ונכנס, נושא עמו פנס. פניו עטו גם הפעם חיוורון-פגרים – יתרה מזאת, מין נהרה משוגעת זרחה בעיניו – כל מנהגו אמר היסטריה כבושה. בכל הווייתו החריד אותי – אך כל דבר היה טוב לי מן הבדידות שאותה סבלתי עת ארוכה כל-כך, ואני קידמתי את בואו בהקלה.

"ואתה לא ראית זאת?" אמר פתאום, לאחר שבהה על סביבותיו בדממה במשך כמה רגעים – "לא ראית זאת, אם כן? – חכה, אם כך! – חכה ועוד תראה." באומרו זאת האהיל על פנסו, התנפל על אחד החלונות וקרע אותו לַסוּפה.

קצפה המשתולל של רוח הפרצים כמעט שעקר אותנו ממקומנו. ליל הסערה היה יפה בזעמו, אין מושלו לאימה וליופי. מערבולת הלכה וקמה סביבנו; כי הרוח תַכְפָה לשנות את כיוונה בגחמות פתאום; ומעבה העננים (כה נמוכים, רובצים-לוחצים על צריחי הבית) לא כיסה את עינינו מראות את מהירות תנועתם, כאילו הפיח בהם הסער חיים שמכוחם טסו מכל העברים, מתנגשים זה בזה ואינם נמוגים במרחק. אני אומר שאפילו מעבה העננים לא כיסה את עינינו – ובכל זאת לא ראינו את הירח ואת הכוכבים, וגם בהבזק הברק לא חזינו. אך הערפל המשתרע תחתינו, עצום ופועם, וכמותו כל העצמים החומריים שמסביבנו, זהר באורו הלא-טבעי של אד מתפשט, זורח-קלושות, אשר ריחף על הבית ואָפַד אותו כתכריך.

"אל לך – לא תחזה בדבר הזה!" אמרתי נרעד לאשר והובלתי אותו, באלימות עדינה, מן החלון לאחד הכיסאות. "תעתועים אלה המכים אותך בתימהון אינם אלא תופעות חשמליות מצויות – או שמא מקורם באילוח האגם המבאיש. הבה נסגור את החלון הזה – האוויר המקפיא מסוכן לבריאותך. הנה אחת הרומאנסות החביבות עליך. אני אקרא, ואתה תאזין –וכך, יחדיו, נעביר את הלילה הנורא הזה."

הכרך העתיק שנטלתי לידי היה "Mad Trist" לסר לאנסלוט קאנינג;4 אך לא אמרתי כי הוא חביב על אשר אלא על דרך ההלצה העצובה; כי מה לרוחו הנשגבת וכלילת-ההפשטות של חברי ולאותו גיבוב ארכני וחסר-דמיון. אלא שהיה זה הספר היחיד בהישג יד, ואני טיפחתי תקווה עמומה שהרִגשה אשר סכסכה על אותו היפוכונדר את דעתו תמצא הקלה (כי תולדות השיגעון רצופות מקרים תמוהים כאלה) אפילו בהבלותה הכה-מופלגת של אותה מעשייה. ואמנם, העוֹררוּת הפראית, המאומצת שבה האזין, או האזין כביכול, למילות הסיפור השיאה אותי להשתבח בהצלחת תכניתי. 

הגעתי לאותו חלק ידוע בסיפור שבו אתֶ'לרֶד, גיבור ה-Trist, לאחר שביקש לשווא להיכנס למעונו של הנזיר בדרכי שלום, פונה לפרוץ פנימה בכוח. ואלה, כזכור, מילות האגדה:

"ואת'לרד, אשר מטבעו ניחן בלב אמיץ, וכעת עוד הוסיף כוח בזכות היין העזיזי שגמע, שוב לא חיכה לשאת ולתת עם הנזיר, שאמנם היה קשה-עורף ומלא רשעה; כנטוף הגשם על כתפיו נתיירא מפני הסערה המתגברת, שעל כן נשא את מטהו והפליא מהלומותיו בקורות הדלת עד שהבקיע רווח לידו עטוית הכסיה; וכעת טלטל טלטלת גָבֶר, וכך ביקע ועקר וקרע הכול לגזרים, עד ששאון חלול של עץ יבש הרעיד מקצה היער ועד קצהו."

בסיומו של משפט זה עצרתי, מתחלחל; כי נדמה היה לי (אף שפסקתי בו-ברגע, כי דמיוני המודלק הוליך אותי שולל) – נדמה היה לי כי אי-משם, מאיזה אגף מרוחק של הבית, עלה באוזני במטושטש מה שאפשר היה לשמוע בו דמות דומה-להדהים, הד (אם גם חנוק ומעומעם) של אותו צליל עקירה וקריעה שסר לאנסלוט דייק כל-כך בתיאורו. אין ספק כי זימון-המקרים לבדו הוא שלכד את תשומת-לבי; כי בין שקשוק המשקופים בחלונות, ורעשיה המתערבלים של הסופה המוסיפה ומתגברת, מה היה לי להיטרד בצליל זה דווקא. המשכתי בסיפור: 

"אך משעבר האלוף הגיבור את'לרד בפתח, עלתה בו עברתו, כי הנה הנזיר הרשע נעלם לבלתי הותיר זכר, ותחתיו ניצב דרקון ענקמוני ולו שריון-קשקשים ולשון רושפת אש, והוא נוטר ארמון של זהב שרצפתו כסף; ועל הקיר מגן נוצץ אשר חושל בבדיל, ונבואה חרותה עליו לאמור –

מי שבא בזה השער הוא גיבור מאין מושלו

כי יטבח את הדרקון – המגן יהא שלו.

ואת'לרד נשא את מטהו והיכה בראשו של הדרקון, אשר כרע למרגלותיו והחזיר את נשמתו הבואשת בצעקה כה מְזוָעַת ומזעזעת, כה נוקבת עד שאת'לרד נאלץ להאהיל על אוזניו בידיו כנגד הרעש המחריד שכמותו לא נשמע מעולם."

כאן שבתי ועצרתי באחת, והפעם לא ידעה תדהמתי מעצורים – שכן באותו רגע שמעתי בפועל-ממש וללא כל ספק (אף שלא ידעתי לומר מנין בא הקול) צליל נמוך, נישא מרחוק אך צורמני ומתארך, בלתי-רגיל, הד צעקה נוקב-אוזניים – בן דמותה של הצרחה שדמיוני מינה כבר לדרקון מן הסיפור.

זימון-מקרים שני זה המיט עלי אלף הרגשות מתנגשות, שהפליאה והזוועה משלו בהן; ועדיין יישוב דעתי עמד לי, ונשמרתי שלא להרגיז את עצביו המגורים של חברי. לא הייתי בטוח כי השגיח בקולות; אף-על-פי שתמורה משונה פקדה לבטח את מנהגו במהלך הרגעים האחרונים. בהדרגה הסב את כיסאו מפני, כך שכעת ישב ופניו אל דלת החדר; תווי הפנים היו מסותרים למחצה מעיני, ובכל זאת ראיתי ששפתיו רועדות כאילו מלמל בלא קול. ראשו נשמט על חזהו – אך ידעתי כי לא נרדם, כי את עינו הקרועה לרווחה ראיתי בצדודית. תנועת גופו לא התיישבה גם היא עם השינה – כי נד אנה ואנה, תנודתו עדינה אך אחידה ומתמדת. משעמדתי בחטף על פרטים אלה, המשכתי בסיפורו של סר לאנסלוט בזו הלשון:

"והאלוף הגיבור שנתמלט מחרונו הנורא של הדרקון, בהגותו במגן המחושל שכֶּשֶׁף הזדון הוסר ממנו, סילק מדרכו את נבלת המפלצת, וצעד בגאון על רצפת הכסף שֶלַטירה למקום שם נקבע המגן על הקיר; והנה בטרם השלים האביר את מסעו, נפל מגן הגיבורים לרגליו על רצפת הכסף בצַלצֵלַת אדירים איומה."

אך בקעו הגאים אחרונים אלה משפתַי, וכאילו מגן מִבְּדיל אמנם צנח בו-ברגע על רצפה מכסף, בא לאוזנַי בבירור הד זעזוע מרעיד, חלול, מתכתי, חנוק ובכל זאת מצטלצל. נרעש זינקתי על רגלי; אך אשר לא עמד מתנודתו המדודה. חשתי לכיסא שבו ישב. עיניו היו קבועות אין-ניע לפניו, ופניו קפאו כאבן. אך כשהנחתי את ידי על כתפו, טלטל רעד עז את כל גופו; חיוך נחלה הרטיט על שפתיו; וראיתי כי הפיק מלמול חלוש, להג נמהר ומתכתש, כאילו לא השגיח בנוכחותי. גהרתי על דמותו, וגמעתי את עֶנוּת מילותיו:

"עכשיו אתה שומע זאת? – כן, אני שומע זאת, מזה זמן אני שומע זאת. הרבה דקות, הרבה שעות, הרבה ימים – הרבה – הרבה – הרבה – אני שומע זאת – ובכל זאת לא העזתי – הו רחם עלי, אני חורבת-אדם! – לא העזתי – לא העזתי לדבר! הנחנו אותה בקבר בעודה בחיים! כלום לא אמרתי שחושי מחודדים? עכשיו אני אומר לך, ששמעתי את תנועותיה הראשונות, החלושות, בחלל הארון. שמעתי אותן – לפני הרבה, הרבה ימים – ובכל זאת לא העזתי – לא העזתי לדבר! ועכשיו – הלילה – את'לרד – הא! הא! – הבקעת דלתו של הנזיר, וזעקת-המוות של הדרקון, וצלצול האדירים של המגן – מוטב לך לומר, קריעת ארונה, וצווחתם של צירי הברזל בכלאה, והתגוששותה בנתיבו מחופה המתכת של הכוך! הו! לאן, לאן אברח? כלום לא תופַע כאן תיכף ומיד? כלום אין היא ממהרת הֵנָה, להוכיח אותי על חפזוני? כלום לא שמעתי את צעדיה על המדרגות? כלום איני שומע פעימה כבדה ואיומה, ומזהה בה את הלמות לבה? משוגע!" – כאן זינק בפראות על רגליו, וקרע מגרונו את ההברות בצווחה, כאילו הוציא את נשמתו בַּמאמץ – "משוגע! אני אומר לך שכעת היא ניצבת בדלת!"

כאילו התעצומות העל-אנושיות של מבעו אצרו כוחות כישוף, לוחות ההבנֶה הכבירים והעתיקים שעליהם הורה החלו בו-ברגע פוערים לאטם מלתעות כבדות ושחורות. היתה זו פעולתה של רוח הפרצים – ובכל זאת על המפתן ניצבה בפועל-ממש דמותה הנישאה ועטופת-התכריכים של הגבירה מאדליין לבית אשר. גלימתה הלבנה היתה מוכתמת דם, ואותותיו של איזה מאבק ניכרו בכל טפח של גופה האכול. רגע נותרה רועדת ומתנודדת אנה ואנה על הסף – ובמשנהו, תוך אנקת בכי חלשה, נפלה אפיים על גופו של אחיה, נושאת אותו ארצה בפרפוריה הקשים, האחרונים, והוא גופה תחת גופָהּ, קורבן הבלהות אשר חזה.

מאותה לשכה, מאותו בית, נסתי על נפשי. הסערה השתוללה במלוא עוזה כַּחצוֹתי את המסילה הישנה. לפתע הבזיק בצד השביל אור פרא, ואני סבתי לראות מה היה מקורו של אותו בוהק-סנוורים, כי הבית העצום וצלליו הם לבדם נמצאו מאחורַי. היתה זו קרינתו של הירח המלא אשר זרח בעוז, אדום-כדם בשקיעתו, מבעד לאותו סדק שהזדגזג, ניכר-בקושי לְפָנים, מגג הבניין ליסודותיו. בעודי מביט, התרחב הסדק במהירות – הרוח התערבלה בפרץ-זעם – חוג סִחרורהּ טרף את עינַי – מוחי נהפך כאשר ראיתי בנפילתם של הקירות הכבירים – ובאוזניי עלה קול צעקה ארוך, סואן כשאון מים רבים – והאגם העמוק והעכור שלרגלַי סגר זָעֵף ודומם על חורבותיו של "בית אשר".


*מתוך הקובץ "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2010.

I: כיצד להתפרנס מספרות?

לרכוב על מחזה לטיפליס

אם ישאלו  מה מגיע לי, אענה בכנות כמו בפני אלוהים: עבודות כפייה.

לא על טיפליס בעצם, בטיפליס לא עשיתי כל רע. על ולדיקווקז.

אלה היו ימיי האחרונים בוולדיקווקז, ורוחו מטילת האימה של הרעב (קלישאה! קלישאה!… "רוחו מטילת האימה"… בעצם, לעזאזל עם זה! הרשימות האלה לא יראו אור לעולם!), כפי שאמרתי – רוחו מטילת ה-א-ימ-ה של הרעב דפקה על דלת דירתי הצנועה, שקיבלתי באישור ומיד אחרי הרוח דפק הפרקליט גנזולייב, אדם בעל אישיות מלבבת, שפם קטן ומסודר, ופנים מלאי השראה.

התרחשה ביננו שיחה. אני מביא אותה כאן בקצרנות.

"למה האף באדמה?" (זה גנזולייב)

"אני נאלץ למות מרעב בוולדיקווקז המזופתת הזאת שלכם…"

"אין ויכוח. וולדיקווקז – עיר מזופתת. קשה אפילו לדמיין עיר מזופתת יותר בעולם כולו. אבל מה פתאום למות עכשיו?"

"אין עוד מה לעשות. מיציתי את כל האפשרויות. בתת-מחלקת האמנויות אין כסף, ולא ישלמו משכורות. סוף לנאומי הפתיחה לפני מחזות. הפיליטון שלי פורסם בעיתון ולדיקווקזי מקומי. קיבלתי עליו 1200 רובלים והבטחה שיכלאו אותי במחלקה המיוחדת, אם אפרסם עוד משהו דומה."

"על מה?" (גנזולייב נבהל. וזה גם מובן. רוצים לכלוא – כלומר, אני חשוד.)

"על הלצות."

"נו, שטויות. הם פשוט לא מבינים כאן שום דבר בפיליטונים. שמע לי…"

והנה מה שעשה גנזולייב. הוא הדיח אותי לכתוב יחד איתו מחזה מהפכני מחיי התרבות הוולדיקווקזית הילידית. אני משמיץ כאן את גנזולייב. הוא דחק בי: ואני מפאת גילי הצעיר וחוסר ניסיוני הסכמתי. מה הקשר של גנזולייב לחיבור מחזות? שום קשר, ברור. הוא עצמו הודה בו במקום שהוא באמת ובתמים שונא ספרות, וכך עורר אצלי פרץ של חיבה כלפיו. גם אני שונא את הספרות, והאמינו לי, הרבה יותר מגנזולייב. אבל גנזולייב מכיר את התרבות הילידית ככף ידו, אם אפשר כמובן, לכנות ארוחות בוקר בדוכני שיפודים על רקע ההרים המאוסים בתבל, פגיונות עשויים פלדה מאיכות ירודה, סוסים רזים, דוחאנים1 ומוזיקה מתועבת שמעוותת את הנשמה, תרבות.

ובכן, נראה שאני אכתוב את המחזה, וגנוזלייב יוסיף בהדרגה את אותה תרבות.

"אידיוט מי שיקנה את המחזה הזה."

"אם לא נמכור את המחזה הזה, אנחנו אידיוטים."

בשבעה ימים וחצי כתבנו את המחזה, כלומר, חצי יום יותר מבריאת העולם. למרות זאת, הוא יצא אפילו יותר גרוע, מהעולם.

דבר אחד אני יכול לומר: אם יכריזו אי פעם על פרס למחזה נטול המשמעות, חסר הכישרון והחצוף ביותר, המחזה שלנו יזכה במקום הראשון (אם כי, בעצם… אני נזכר עכשיו בכמה מחזות שנכתבו בין 1921-1924, וספק מתגנב ללבי…), טוב, אם לא הראשון – אז השני או השלישי.

בקיצור: לאחר כתיבת המחזה הזה דבק בי אות קלון בלתי נמחה ותקוותי היחידה היא שהוא נרקב במעמקי תת-מחלקת האמנויות הילידית. החשבונית, ייקח אותה השד, יכולה להישאר. היא היתה על סך 200 אלף רובלים. מאה לי. מאה לגנוזלייב. המחזה הוצג שלוש פעמים (שיא), והזמינו את המחברים. גנזולייב יצא והשתחווה, היד על עצם הבריח. וגם אני יצאתי ועשיתי פרצופים, כדי שלא יזהו את פניי בתצלום (הבמה צולמה בעזרת מגנזיום). בזכות הפרצופים האלה, פשטה שמועה בעיר שאני גאון, אם כי גם משוגע. זה היה מרגיז, במיוחד לאור העובדה שהפרצופים כלל לא היו נחוצים: צילם אותנו צלם שהולאם והוצמד לתיאטרון, ולכן בתצלום לא מופיע דבר מלבד רובה, כיתוב: "תחי.." ופסים מטושטשים.

שבעת אלפים חיסלתי בתוך יומיים, ובעזרת שאר התשעים ושלושה החלטתי לעזוב את ולדיקווקז.

מדוע? מדוע דווקא לטיפליס? תהרגו אותי, עד עכשיו אני לא מבין. אף שאני נזכר: אמרו ש:

1. בטיפליס כל החנויות פתוחות;

2. –"- יש יין;

3. –"- חם מאוד והפירות זולים;

4.–"- יש הרבה עיתונים וכו'… וכו'.

החלטתי לנסוע. וקודם כל ארזתי. לקחתי את רכושי – שמיכה, מעט לבנים ופתיליית נפט.

בשנת 1921 הדברים היו קצת שונים מכפי שהם בשנת 1924. בפרט  אסור היה לנסוע סתם ככה: לקום, ולצאת לדרך, השד יודע לאן! אלה שהיו מופקדים על נסיעות אזרחיות, ככל הנראה, חשבו בערך כך:

אם כל אחד יתחיל לנסוע, מה יהיה אז? לכן צריך היה לקבל אישור. בלי דיחוי הגשתי בקשה לאן שצריך ובסעיף שבו נשאל:

"ולשם מה אתה נוסע?"

כתבתי בגאווה:

"אני נוסע לטיפליס לשם הפקת המחזה המהפכני שלי."

בכל ולדיקווקז היה רק אדם אחד שלא הכיר את פניי, ודווקא עלם החמודות הזה ניצב חגור באקדחו,  כאילו מוסמר למקומו, ליד השולחן שבו הנפיקו את אשרות הנסיעה לטיפליס.

כשהגיע תור האישור שלי והושטתי לעברו את ידי, עצר אותה העלם בחצי הדרך ואמר בקול צלול ותקיף:

"לשם מה אתה נוסע?"

"לשם הפקת המחזה המהפכני שלי."

או אז חתם העלם את האישור במעטפה, ואת המעטפה ואותי יחד העביר לאיש כלשהו עם רובה, ואמר:

מחלקה המיוחדת."

"לשם מה?" שאלתי.

על כך העלם לא ענה.

שמש בהירה מאוד (הדבר הטוב היחידי שיש בוולדיקווקז) האירה עלי, בזמן שצעדתי בדרך המרוצפת, ולשמאלי האיש עם הרובה. הוא החליט לשעשע אותי בשיחה ואמר:

"נעבור עכשיו דרך השוק, שלא תחשוב לברוח. לא ייצא מזה טוב."

"גם אם היית מתחנן, לא הייתי עושה זאת," עניתי בכנות גמורה. וכיבדתי אותו בסיגריה.

בעודנו מעשנים בנחת, הגענו אל המחלקה המיוחדת. כשעברנו דרך החצר, נזכרתי בחטף בכל חטאיי. התברר – יש שלושה.

1. בשנת 1907 קיבלתי שני רובלים וחמישים קופייקות לקניית ספר לימוד בפיזיקה של קרייביץ', בזבזתי אותם על ראינוע.

2. בשנת 1913 התחתנתי, בניגוד לרצונה של אמי.

3. בשנת 1921 כתבתי את הפיליטון המפורסם ההוא.

המחזה? סלחו לי, אך אולי כתיבת מחזה אינה פשע כלל? להפך.

לידיעת הציבור שלא היה במחלקה המיוחדת: חדר גדול, שטיח במרכזו, שולחן כתיבה מפלצתי, בגודל שלא ייתואר, שמונה מכשירי טלפון בצורות הנדסיות שונות, שמחוברים אליהם חוטים בצבע ירוק, כתום ואפור, ולשולחן יושב איש קטן במדי צבא, ופניו נעימים מאוד.

צמרות עבותות של עצי ערמונים נראים מבעד החלונות הפתוחים. ברגע שראה אותי, רצה היושב לשולחן לשנות את הבעתו מנעימה לבלתי ידידותית ולא נעימה, אך הדבר עלה בידו רק למחצה.

הוא הוציא ממגרת השולחן תצלום והחל להתבונן בו ובי לסירוגין.

"אה, לא. זה לא אני," הזדרזתי לומר.

"את השפם אפשר לגלח," ענה הנחמד בטון מהורהר.

"כן, אבל אם מתבוננים היטב," אמרתי, "רואים ששערו שחור כמו משחת נעליים, וגילו ארבעים וחמש בערך. ואילו אני בלונדיני בן עשרים ושמונה."  

"צבע?" שאל הקטן בהיסוס.

"והקרחת? וחוץ מזה, תביט באף מקרוב. בבקשה ממך, שים לב לאף."

הקטן הביט באפי ונמלא ייאוש.

"נכון. לא דומה."

השתררה שתיקה, וקרן שמש פיזזה בקסת הדיו.

"אתה רואה חשבון?"

"אלוהים ישמור."

שתיקה. וצמרות הערמונים. תקרה מפוסלת. קופידונים.

"ולשם מה אתה נוסע לטיפליס? תענה מהר, בלי לחשוב," ירה במהירות הקטן.

"לשם הפקת המחזה המהפכני שלי," יריתי במהירות בתשובה.

הקטן פתח את פיו, נרתע לאחור, הזדהר כולו בקרן שמש.

"אתה מחבר מחזות?"

"כן. בלית ברירה."

"תראה אותך. והמחזה שכתבת, טוב?"

היה משהו בטון שלו, משהו שיכול היה לגעת ללבו של כל אחד, אבל לא ללבי. אני חוזר, מגיעות לי עבודות כפייה. הסתרתי את מבטי, ואמרתי:

"כן, טוב."

כן. כן. כן. זה הפשע הרביעי, והחמור מכולם. לו חפצתי להישאר נקי כפיים בפני המחלקה המיוחדת, הייתי צריך לענות כך:

"לא. זה לא מחזה טוב. זה – זבל. אני פשוט מאוד רוצה להגיע לטיפליס."

הבטתי בחרטומי המגפיים הקרועים שלי ושתקתי. התעשתי כשהקטן נתן בידי סיגריה ואת אשרת הנסיעה שלי.

הקטן אמר לזה עם הרובה:

"תלווה את הסופר החוצה."

המחלקה המיוחדת! תשכחי מהעניין! את רואה, התוודיתי. פרקתי מעלי נטל אשמה של שלוש שנים. מה שעוללתי כאן, גרוע בעיני מחבלה, מפעילות אנטי-מהפכנית וממעילה בתפקיד.

עם זאת תשכחי!!!

II: הנוודים הנצחיים

אומרים שבשנת 1924 אפשר היה להגיע מוולדיקווקז לטיפליס בקלות: לשכור מכונית בוולדיקווקז ולנסוע בדרך הצבאית-הגאורגית, דרך יפה להפליא.  מאתיים ועשר ורסטאות בלבד. אבל בשנת 1921 עצם המילה "לשכור" נשמעה בוולדיקווקז כמו מילה בשפה זרה.

בכדי לנסוע היה עליך ללכת עם השמיכה ופתיליית הנפט לתחנת הרכבת ושם לתעות בין הרציפים ולחפש בין קרונות המשא הרבים שהוסבו לקרונות נוסעים. בעודי מוחה זיעה, ראיתי ברציף מספר 7 ליד קרון פתוח, איש בנעלי בית, בעל זקן דמוי מניפה. הוא שטף קומקום וחזר על המילה "באקו".

"קח אותי איתך," ביקשתי.

"לא אקח," ענה המזוקן.

"בבקשה, למען הפקת מחזה מהפכני," אמרתי.

"לא אקח."

המזוקן לקח את הקומקום וטיפס על גבי קרש לתוך הקרון. התיישבתי על שמיכה ליד המסילה החמה והדלקתי סיגריה. חום עז, מחניק, מילא את הרווחים שבין הקרונות, והרוויתי את צימאוני מברז שעל יד הפסים. לאחר מכן שוב התיישבתי והרגשתי איך הקרון מתנשף וקודח. הזקן הציץ.

"איזה מחזה?" הוא שאל.

"הנה."

פתחתי את השמיכה והוצאתי את המחזה.

"כתבת בעצמך?" שאל בחוסר אמון בעל הקרון.

"עם גנזולייב."

"לא שמעתי עליו."

"אני מוכרח לנסוע."

"אני מצפה לעוד שניים. אם לא יבואו אז אולי אקח אותך. רק אל תחשוב לזמום על הדרגש. אל תחשוב, שאם כתבת מחזה, אתה יכול לעשות פה תרגילים. הנסיעה עוד ארוכה, ואנחנו עצמנו מהוועדה לחינוך פוליטי."

"אני לא אזמום," אמרתי, וחשתי משב של תקווה בחום הצורב, "אני יכול לישון על הרצפה."

המזוקן הישוב על הדרגש אמר:

"אספקה יש לך?"

"יש לי קצת כסף."

המזוקן הרהר.

"זה מה שנעשה… אצרף אותך לקצבת המנות שלנו לנסיעה. אבל תצטרך להשתתף בעיתון הרכבת שלנו. מה תוכל לכתוב בעיתון?"

"מה שתרצו –" הבטחתי. לקחתי לחזקתי את מנת האספקה שלי ולעסתי קרום לחם.

"אפילו פיליטון?" הוא שאל, וראו על פניו שהוא חושב שאני שקרן.

"פיליטון –זאת המומחיות שלי."

שלוש בריות הופיעו בצל הדרגשים וזוג רגליים יחפות אחד. כולם הביטו בי.

"פיודור! יש פה דרגש אחד פנוי. סטפנוב לא יבוא, בן של זונה, אמרו הרגליים בקול בס, אכניס את החבר פיליטוניסט."

"טוב, תכניס," אמר פיודור בעל הזקן בפיזור דעת. "ואיזה פיליטון תכתוב?"

"הנוודים הנצחיים."

"איך זה יתחיל?" שאלו הדרגשים. "בוא, תעלה אלינו לשתות תה."

"הנוודים הנצחיים, זה טוב מאוד," הגיב פיודור, וחלץ את מגפיו. "היית ישר אומר שאתה כותב פיליטון, במקום לשבת שעתיים על המסילה. תצטרף אלינו."

ערב כביר ומופלא מחליף את היום הלוהט בוולדיקווקז. שולי הערב הם ההרים הכחלחלים. עשן הערב מסתלסל על דפנותיהם. תחתית הקערה – מישור. ולאורך התחתית החלו לשקשק ולנוע הגלגלים. הנוודים הנצחיים.

היה שלום לנצח, גנזולייב.

היי שלום, וולדיקווקז!


רכבת תעמולה באחד מסרטיו המפורסמים של דג'יגה ורטוב

א

יובל שנים קינאו הגברות של פּון-לֶוֶק במרת אוֹבֶּן על המשרתת שלה פֶליסיטֶה.

בעד מאה פרנק לשנה, היתה מבשלת לה ומנקה, תופרת, מכבסת, מגהצת, ידעה לְמַתֵּג סוס, לפטם את העופות, לחבץ חמאה, ושמרה אמונים לגברתה – שלא היתה ברייה נעימה דווקא.

היא נישאה לבחור נאה, מחוּסר רכוש, שמת בתחילת שנת 1809 והניחהּ עם שני ילדים קטנים וחובות לרוב. אז מכרה את נחלותיה, חוץ מחוות טוּק וחוות זֶ'פוֹס, שלא הכניסו אלא 5,000 פרנק לשנה, ועקרה מביתה שבסַן-מֶלֶן אל בית אחר שהוצאותיו קטנות יותר, בית שהיה שייך לאבותיה ועמד מאחורי השוק.

הבית הזה, המכוסה בלוחות צפחה, עמד בין מבוא מקוֹרה ובין סמטה היורדת אל הנחל. בִּפְנים היו בו הבדלי גובה שהכשילו את הרגליים. פרוזדור צר הפריד בין המטבח ובין "חדר-האורחים", שמרת אוֹבּן עשתה בו את כל שעות היום, יושבת בכיסא קש על-יד החלון. לפני הסָפין, הצבוע לבן, עמדו בשורה שמונה כיסאות מַהגוֹני. פסנתר ישן, מתחת לַבָּרוֹמֶטֶר, נשא עליו פירמידה של קופסאות ותיבות קרטון. שתי כורסאות מרופדות עמדו משני צדדיו של הקמין העשוי שיש צהוב, בסגנון לואי החמישה-עשר. שעון-המטוטלת שבאמצע עוצב בצורת מקדש של האלה וֶסטה – ובדירה כולה עמד ריח קל של טחב, כי רצפתה היתה נמוכה מהגן.

בקומה הראשונה היה קודם-כל חדרה של "הגברת", חדר גדול מאוד, שקירותיו מצופים בנייר פרחוני חיוור, ובו דיוקן של "האדון" בלבוש טרזני. הוא היה מחובר לחדר קטן ממנו, שנראו בו שתי מיטות-ילדים, בלי מזרנים. אחריו היה הטרקלין, סגור תמיד ומלא רהיטים מכוסים ביריעות-בד. מכאן הוליך מסדרון אל חדר-עבודה; ספרים וניירות מילאו שם את מדפיו של ארון, שהקיף בשלוש צלעותיו שולחן-כתיבה גדול של עץ שחור. שתי הדפנות הצדדיות של הארון היו מוסתרות כולן ברישומי דיו, נופים בצבעי גוּאש ותחריטים של אוֹדרַן, זכר לימים טובים מאלה ולמותרות שהיו ואינם. בקומה השנייה האיר אשנב הנשקף על האפרים את חדרה של פֶליסיטה.

היא היתה קמה עם שחר, שלא תאחר את המיסה, ועובדת בלי הפסקה עד הערב; אחר-כך, כשנסתיימה ארוחת-הערב וכלי האוכל עמדו במקומם והדלת ננעלה היטב, היתה תוחבת את בול-העץ תחת הרמץ ונרדמת לפני האח, ומחרוזת-התפילה שלה בידה. בעמידה על המיקח לא היה עקשן גדול ממנה. ואשר לנקיון, ברק סיריה היה מביא את המשרתות האחרות לידי ייאוש. מאחר שהיתה חסכנית, היתה אוכלת לאטה, ומלקטת באצבעה מהשולחן את הפירורים שנשרו מלחמהּ – לחם של שתים-עשרה ליטראות, שנאפה במיוחד בשבילה והספיק לעשרים יום.

בכל עונות השנה היה לבושה רדיד כותנה צבעוני, פרוף בסיכה על גבה, שביס שהסתיר את שׂערהּ, גרביים אפורים, חצאית אדומה, ומעל ללסוטתה סינר עם כיס, כמו האחיות בבתי-החולים.

פניה היו כחושות וקולה חד. כשהיתה בת עשרים וחמש חשבוה לבת ארבעים. משמלאו לה חמישים נהייתה בת-בלי-גיל; ומאחר שהיתה שותקת תמיד וזקופת גו וכל תנועותיה מדודות, נדמתה כאשה עשויה עץ, הפועלת כמין אוֹטוֹמט.

ב

גם לה, כמו לכל אשה, היתה פעם פרשת האהבה שלה.

אביה, בנאי, נפל מפיגום ונהרג. אחר-כך מתה עליה אמה, אחיותיה נפוצו, ואיכר אחד אסף אותה אל ביתו והפקיד אותה, ילדה קטנה כל-כך, על פרותיו במרעה. היא היתה רועדת מקור בבגדיה הבלויים, שותה על גחונה ממי השלוליות, סופגת מכות על כל דבר של מה-בכך, ולבסוף גורשה על גניבת שלושים פרוטות, שלא גנבה כלל. היא באה אל חווה אחרת, נעשתה שם לולנית, ומאחר שמצאה חן בעיני אדוניה, עוררה את קנאת חבריה.

ערב אחד בחודש אוגוסט (והיא אז בת שמונה-עשרה) גררו אותה אִתם לחגיגה בקוֹלוויל. ומיד הממוּהָ שאון כלי-הזמר, האורות שבתוך העצים, התלבושות הססגוניות, התחרימים, צלבי הזהב, והמון האדם הזה המפזזים ומכרכרים כאיש אחד. היא עמדה בצד בענווה, והנה ניגש אליה צעיר אחד, אמיד על-פי מראהו, שעמד עד אז נשען בשני מרפקיו על יצול של עגלה ועישן את מקטרתו, והזמין אותה לרקוד. הוא קנה לה יין-תפוחים, קפה, לביבה, וצעיף, וכשנדמָה לו שהיא מבינה ללבו, הציע לה ללווֹתה לביתה. בפאת שדה של שבולת-שועל הפיל אותה בגסות ארצה. היא נבהלה ופרצה בצעקות. הוא הסתלק.

ערב אחר, בדרך אל בּוֹמוֹן, רצתה לעקוף עגלת חציר גדולה, שהתנהלה לאטה, וכשנדחקה ועברה לידה, הכירה את תֵיאוֹדוֹר.

הוא ניגש אליה בפנים שקטות ואמר שצריך לסלוח על מה שהיה, כי זה קרה "בגלל השתייה".

היא לא ידעה מה לענות ורצתה מאוד לברוח.

מיד החל לדבר על היבולים ועל נכבדי הקהילה, שהרי אביו עקר מקולוויל אל חוות אֶקוֹ, ועכשיו הם שכנים איפוא. "אה!" היא אמרה. והוא המשיך וסיפר שמבקשים לחַתנוֹ, אבל הוא דווקא אינו ממהר ויחכה עד שימצא לו אשה כלבבו. היא השפילה את ראשה. ואז שאל אותה אם היא חושבת על נישואים. היא חייכה וענתה שלא יפה ללעוג.

"חס וחלילה, בחיי!" והוא כרך את זרועו השמאלית על מותניה; היא הלכה, נתמכת בחיבוקו; הם האטו את צעדיהם. הרוח נשבה חרש, הכוכבים נצצו, עגלת החציר הענקית התנדנדה לפניהם; וארבעת הסוסים התנהלו בכבדות והעלו אבק. אחר-כך, בלא שנצטוו, פנו ימינה. הוא שב ונשק לה. היא נבלעה בחשיכה.

בשבוע שלאחר-כך הסכימה לקבוע פגישות עם תיאודור.

הם היו נפגשים בירכתי החצרות, מאחורי חומה, תחת עץ בודד. היא לא היתה תמימה כעלמות העירוניות – בעלי-החיים לימדוה דעת – אבל תבונתה ורגש הכבוד שלה שמרו עליה שלא תיכשל. ההתנגדות הזאת ליבתה את תשוקתו של תיאודור כל-כך, עד שכדי להשׂביעה (ואולי בתום-לב) הציע לה נישואין. היא היססה להאמין לו. הוא נשבע לה בשבועי-שבועות.

כעבור זמן קצר גילה לה דבר מרגיז: בשנה שעברה פדו אותו הוריו מהשירות הצבאי, אבל עכשיו עלולים בכל יום לשוב ולגייסו; ועניין השירות הצבאי מפחיד אותו. מורך-הלב הזה היה בעיני פליסיטה עדות לגודל אהבתו; ואהבתה שלה גדלה כפליים. בלילות היתה מתגנבת ויוצאת, ומרגע שהיתה מגיעה לפגישה, היה תיאודור מציק לה בחששותיו ובהפצרותיו.

לבסוף הודיע שהוא עצמו ילך אל עיר-המחוז לברר את העניין, וביום ראשון הבא, בין אחת-עשרה בלילה לחצות, יגיד לה.

בשעה היעודה חשה אל אהובהּ.

במקומו מצאה את אחד מידידיו.

הוא הודיע לה שלא תראה אותו עוד. כדי להבטיח את עצמו מפני הגיוס נשא לו תיאודור לאשה זקנה עשירה מאוד, את מרת לֶאוּסֵה מטוּק.

לבה נטרף מצער. היא הטילה עצמה לארץ, זעקה, התפללה לאלוהים, ונאנקה שם לבדה בשדה עד שזרחה השמש. אחר-כך שבה אל החווה והודיעה שיש בדעתה לעזבם; ובסוף החודש, אחרי שקיבלה את שכרה, צררה את כל חפציה המעטים במטפחת ושמה פניה אל פּוֹן-לֶוֶק.

שם, לפני האכסנייה, פנתה בשאלות אל גברת אחת בשביס של אלמנה, שחיפשה לה דווקא אז טבחית. הנערה אמנם לא היתה בשלנית גדולה, אבל ניכר בה שהיא בעלת רצון, ודרישותיה היו צנועות כל-כך עד שמרת אוֹבֶּן אמרה לבסוף:

"טוב, אקח אותך."

לא עברה רבע שעה ופליסיטה כבר ישבה בביתה.

בתחילה חיתה שם מתוך מין חלחלה בגלל "האופי של הבית" וזכרו של "האדון", המרחף על הכל! פּוֹל וּוִירג'יני, הוא בן שבע והיא עוד לא בת ארבע, היו בעיניה יצורים שקורצו מחומר יקר-ערך; היא היתה נושאת אותם על גבהּ כסוס, וכשאסרה עליה מרת אובן לנשקם כל רגע, העליב אותה הדבר עד עומק לבה. ובכל זאת היתה מאושרת. נועם הסביבה הפיג את עצבונה.

בימי חמישי היו באים אורחים קבועים למשחק בּוֹסטוֹן. פליסיטה היתה מכינה מראש את הקלפים ואת מחממי-הרגליים. האורחים היו מגיעים בשמונה בדיוק ופורשים קודם שצילצל השעון אחת-עשרה.

בבקרי יום שני היה הסוחר בחפצים משומשים, שגר במבוא המקורה, עורך את גרוטאותיו על הארץ. אחר-כך היתה העיר מתמלאת שאון קולות, וצהלות סוסים, פעיות טלאים ונחירות חזירים התערבבו אז בטרטורן של הכרכרות העוברות ברחוב. סמוך לצהריים, כשהיה המסחר בעיצומו, היה מופיע על סף ביתם איכר זקן גבה-קומה, שכובע-המצחה שלו מוסט לאחור וחוטמו מגובנן: זה היה רוֹבֶּלֵן, החוכר של חוות זֶ'פוֹס. וכעבור שעה קלה – גם ליֶבַּאר, החוכר של חוות טוּק, נמוך, אדמוני, כרסתן, במקטורן אפור ובקרסוליות עם דרבונות.

שניהם ביקשו למכור לאדוניתם תרנגולות או גבינות. אך פליסיטה סיכלה את כל תחבולותיהם; והם היו הולכים להם מלאי הערכה כלפיה.

לעתים לא-קבועות היתה מרת אוֹבֶּן מאחרת את המרקיז דה גרֶמַנוויל, אחד מדודיה, שחיי ההוללות רוששו אותו ועתה חי לו בפָלֶז, על חלקת האדמה האחרונה שנותרה לו. תמיד הופיע בשעת ארוחת-הצהריים ועמו כלבלב איום שהיה מטנף בכפותיו את כל הרהיטים. אף-על-פי שהתאמץ מאוד להיראות כאיש בעל הליכות נאות עד כדי כך שהגביה את כובעו בכל פעם שהיה אומר "אבי המנוח," גבר עליו כוח ההרגל והוא היה מוזג לו עוד כוסית ועוד כוסית ומנבל את פיו. פליסיטה היתה מסלקת אותו בנימוס מן הבית: "די לך, אדון דה גרֶמַנוויל! להתראות בפעם אחרת!" והיתה סוגרת את הדלת.

בעונג רב היתה פותחת אותה לפני מר בּוּרֵה, עורך-דין בגימלאות. עניבתו הלבנה וקרחתו, קפלי המלמלה של כותנתו, מעילו החום הרחב, דרכו לעגל את זרועו שעה שהוא מריח טבק – כל אישיותו עוררה בה התרגשות, שכמותה מתעוררת בנו למראה אנשים מיוחדים במינם.

מאחר שטיפל בנכסיה של "הגברת", היה מסתגר עמה שעות בלשכתו של "האדון", היה חרד תמיד לשמו הטוב, רחש כבוד עצום לערכאות, והתיימר לדעת לטינית.

כדי להקנות לילדים דעת בדרכי נועם נתן להם במתנה ספר גיאוגרפיה מאוּיָר. צוירו שם כל מיני מראות מרחבי תבל: אוכלי-אדם שראשיהם מעוטרים בנוצות, קוף חוטף עלמה, בדואים במדבר, לווייתן שנצוד בצלצל וכו'.

פול הסביר לפליסיטה את התמונות האלה. ובזה בעצם הסתכמה השכלתה הספרותית.

על השכלתם של הילדים הופקד גִיוֹ, פקיד עירייה עלוב-נפש, שיצאו לו מוניטין בזכות כתיבתו התמה ושהיה משחיז את אולרו במגפיו.

כשהיה מזג-האוויר נאה, היו יוצאים השכם בבוקר לחוות זֶ'פוֹס.

חצר החווה משופעת, הבית עומד באמצעה; והים, במרחק, נראֶה ככתם אפור.

פליסיטה היתה מוציאה מסַלה נתחי בשר קר והם היו אוכלים באגף מגורים שהיה צמוד למחלבה. רק הוא שרד מבית-קיץ שלא היה קיים עוד. רוח הפרצים הרעידה את נייר הציפוי הקרוע שעל הקיר. מרת אוֹבּן היתה מרכינה את מצחה, מכוֹבד הזכרונות, והילדים לא העזו לדבר עוד. "לכו לכם לשחק!" היתה אומרת; הם היו מסתלקים.

פול היה מטפס על האסם, צד ציפורים, מקפיץ חלוקי אבנים על פני הבריכה או חובט במקל על החביות הגדולות והן היו מהדהדות כתופים.

וירג'יני היתה מאכילה את הארנבות, מתרוצצת וקוטפת דגניות ומהירוּת רגליה חשפה את תחתוניה הרקומים.

ערב סתיו אחד חזרו דרך שדות המרעה.

הירח ברבעו הראשון האיר חלק מהרקיע, וערפל ריחף כצעיף מעל לפיתוליו של נהר הטוּק. פָּרים, שרועים בתוך העשב, הביטו בנחת אחרי ארבעת ההולכים. בשדה המרעה השלישי קמו אחדים מהם, ונעמדו לפניהם במעגל. "אל תפחדו!" אמרה פליסיטה; ומפזמת כמין שיר קינה ליטפה את גבו של הקרוב שבהם; הוא פנה לאחור וחבריו עשו כמוהו. אבל כשעברו בשדה המרעה הבא עלתה געייה אדירה. זה היה קולו של שור, שהערפל הסתירוֹ. הוא קרב אל שתי הנשים. מרת אובן פנתה לרוץ. "לא! לא! לא כל-כך מהר!" ובכל זאת החישו את צעדיהן, ומאחוריהן שמעו נשיפה קולנית קרֵבה והולכת. פרסותיו הלמו בעשב כפטישים; עכשיו כבר דהר! פליסיטה פנתה לאחור, עקרה בשתי ידיה רגבי אדמה והטילה אותם בעיניו. הוא השפיל את זרבובו, טילטל את קרניו, רעד מחימה וגעה בקול אימים. מרת אובן, בקצה השדה, עם שני ילדיה, חיפשה נואשות דרך לעבור את הסוללה. פליסיטה הוסיפה לסגת מפני השור והשליכה עוד ועוד גושי עשב שסימאו אותו, נסוגה וצועקת: "מהרו! מהרו!"

מרת אובן ירדה לתעלה, דחפה את וירג'יני, אחריה את פול, נפלה כמה פעמים כשניסתה לטפס על המתלול ובכוח נחישותה הצליחה לבסוף.

השור דחק את פליסיטה אל גדר כלונסאות; רירו ניתז על פניה, עוד שנייה והוא ירטש אותה. היא הספיקה לחמוק בין שני כלונסאות, והבהמה הגדולה, מרוב הפתעה, עמדה תחתיה.

המאורע הזה, עוד שנים רבות דוּבר בו בפּוֹן-לֶוֶק. פליסיטה לא התפארה בו כלל, שכן אף לא העלתה בדעתה שעשתה איזה מעשה-גבורה.

כל מעייניה היו נתונים לווירג'יני, כי הילדה לקתה בעצביה מחמת הבהלה, ומר פּוּפַּאר, הרופא, יעץ לה לרחוץ במרחצאות ימה של טְרוּוִיל.

לא רבים פקדו בימים ההם את המרחצאות האלה. מרת אובן חקרה ודרשה, נועצה בבּוּרֶה, ועשתה הכנות כלקראת מסע ארוך.

חבילותיה נשלחו יום קודם-לכן, בעגלתו של ליֶבַּאר. למחרת הוא הביא עמו שני סוסים, שעל האחד היה אוכף של נשים, בעל גב של קטיפה; ועל אחוריו של האחר היה מעיל גלול שנעשה כמין מושב. מרת אובן ישבה עליו, מאחורי ליבאר. פליסטיה הרכיבה עמה את וירג'יני, ופול רכב על חמורו של מר לֶשַׁפּטוּאָה, שהושאל להם בתנאי שיטפלו בו יפה.

הדרך היתה משובשת כל-כך ששעתיים תמימות נדרשו להם כדי לעבור את שמונת הקילומטרים שלה. הסוסים שקעו בבוץ עד קִפצי רגליהם וכדי לחלצן היו מנענעים את ירכיהם בחוזקה; ולפעמים נתקלו במֶחרצי האופנִים שבדרך; או שהיו אנוסים לקפץ. במקומות אחדים נעמדה סוסתו של ליֶבּאר פתאום. הוא חיכה בסבלנות עד שתתחיל שוב ללכת; והוא דיבר על בעליהן של האחוזות שבצדי הדרך, ולסיפורים הוסיף מוסר-השכל. כך למשל, באמצע טוּק, כשעברו מתחת לחלונות עטורים בפרחי כובע-הנזיר, משך בכתפיו ואמר: "והנה אחת, מרת לֶאוּסֶה, שבמקום למצוא לה איש צעיר…" פליסיטה לא שמעה את השאר; הסוסים החישו צעדיהם, החמור דהר, וכולם פנו אל שביל; שער הסתובב, שני נערים הופיעו, והבאים ירדו מעל בהמותיהם לפני ערימת הזבל הלח, על מפתן הדלת ממש.

כשראתה אמא ליֶבּאר את גברתה, לא הצניעה את שמחתה. היא הגישה לה ארוחת-צהריים ובה צלי בקר, מעיים, נקניק-דם, תרביך עוף, יין-תפוחים תוסס, עוגת-פירות ושזיפים ביי"ש, וליוותה את הכל בדברי חלקות: לגברת, שפניה טובים יותר, לעלמה, שנעשתה "יפהפייה" ולאדון פּול, ש"התפתח" באופן יוצא מהכלל, ולא שכחה גם את הסבא והסבתא עליהם השלום, שבני הזוג ליֶבּאר הכירו אותם, שהרי הם משרתים את המשפחה זה כמה דורות. גם לחווה, כמו להם, היה צביון של עתיקוּת. מרישי התקרה היו אכולי תולעים, הכתלים שחורים מעשן, והשמשות אפורות מאבק. מדפיו של מזנון עץ אלון היו עמוסים בכל מיני כלים, כדים, צלחות, פנכות בדיל, מלכודות זאבים, מגזזיים לכבשים; מזרק ענקי עורר את צחוקם של הילדים. בכל שלוש החצרות לא היה עץ אחד שלא צמחו פטריות לרגליו או ציצה של דבקון בין ענפיו. עצים אחדים הפילה הרוח. הם שבו וצמחו מאמצעיתם; וכולם כרעו תחת עומס התפוחים שעליהם. גגות הקש, דומים לקטיפה חוּמה ושונים בעוביים, עמדו בסערות העזות ביותר. אבל סבכת העגלות מטה לנפול. מרת אוֹבֶּן אמרה שהיא תטפל בזה, וציוותה לשוב ולרתום את הסוסים.

עוד חצי שעה רכבו עד שהגיעו לטרוּוִיל. אנשי השיירה הקטנה ירדו מעל הבהמות ועברו את ה"אֶקוֹר" ברגל; זה היה צוק שמתחתיו עגנו סירות; וכעבור שלוש דקות, בקצה הרציף, נכנסו לחצרה של אמא דויד, אל "שׂה הזהב".

וירג'יני התאוששה כבר בימים הראשונים, תודות לחילוף האוויר והרחצה בים. באין לה בגד-רחצה היתה רוחצת בכותונתה, ואומנתה היתה שבה ומלבישה אותה בבקתתו של מוכס, ששימשה את המתרחצים.

אחרי הצהריים היו הולכים עם החמור אל מעבר ל"סלעים השחורים", בדרך לאֶנֶקוויל. השביל עלה תחילה בין שטחים גליים כמדשאתו של גן גדול, ואחר-כך הגיע אל רמה שכולה שדות-ניר וכרי-מרעה לסירוגין. בשולי הדרך הזדקרו ציניות מתוך סבך שיחי הפטל; פה ושם צייר בענפיו עץ יבש וגדול זיגזגים על האוויר הכחול.

כמעט תמיד היו יושבים לנוח בכר דשא אחד – דוֹוִיל משמאלם, לֶה אַוֶר מימינם ולפניהם מרחבי הים. הוא התנוצץ בשמש, חלק כראי, ושקט כל-כך שכמעט לא נשמע דכיוֹ; אנקורים לא-נראים צייצו, ומעל לכל היתה נטויה כיפת השמים הענקית. מרת אובן ישבה ועסקה במלאכת התפירה שלה; וירג'יני, על-ידה, קלעה קנים; פליסיטה עקרה פרחי אזוביון; פול, שהשתעמם, רצה ללכת משם.

לפעמים הם היו עוברים את הטוּק בסירה ומחפשים קונכיות. השפל הניח מגוּלים קיפודי-ים, צדפות ומדוּזוֹת; והילדים התרוצצו לתפוס פתותי קצף נישאים ברוח. הגלים הרדומים נשברו על החול והתפרשו לאורך החוף. הוא השתרע לכל מלוא העין, אבל מצד היבשה תחמו אותו החוֹליות שחצצו בינו ובין ה"מָרֶה", אחו רחב-ידיים בצורת היפּוֹדרוֹם. כשחזרו הביתה בדרך הזאת, היתה טרוּוִיל, במרחק, על צלע הגבעה, גדֵלה והולכת עם כל צעד, ובמגוון בתיה נדמתה כפורחת בעירבוביה עליזה.

בימים חמים מאוד לא היו יוצאים מחדרם. הזוהר המסנוור שבחוץ דחק רצועות אור בין רפפות התריסים. בכפר דממה גמורה. למטה, על המדרכה, אין איש. השקט הזה הנסוך הגדיל את שלוותם של הדברים. רחוק, סתמו פטישיהם של השַפּּצים את קוערי הסירות ורוח ים כבדה הביאה עמה את ריח הזפת.

הבידור העיקרי היה שיבתן של סירות הדייגים. ברגע שהיו הסירות עוברות את המצופים, היו פוקמות. מפרשיהן הורדו עד לשני שלישי התרנים; ואז, במפרש קדמי נפוח כבלון, החליקו לקול משק הגלים ובאו עד לאמצע הנמל, ושם הוטל פתאום העוגן. אחר-כך נעמדה הסירה על-יד המזח. המלחים השליכו מהסיפון דגים מפרפרים; טור של עגלות חיכו להם, ונשים בצניפי כותנה חשו לקחת את הסלים ולנשק את בעליהן.

יום אחד ניגשה אחת הנשים האלה אל פליסיטה, וכעבור שעה קלה נכנסה פליסיטה לחדר ששה ושמֵחה; היא שבה ומצאה אחות. ואז הופיעה נַסטַאזי בָּרֶט – ששמה אחרי נישואיה לֶרוּ – תינוק על חזהּ, בידה הימנית אחוז עוד ילד, ולשמאלה נער-מלחים קטן, אגרופיו על מותניו וכומתתו משוכה לו על אוזנו.

לא עברה רבע שעה ומרת אוֹבֵּן שילחה אותה.

הם היו פוגשים אותם תמיד על-יד המטבח, או בשעת טיוליהם. הבעל לא הראה את פניו.

פליסיטה קשרה להם חיבה. היא קנתה להם שמיכה, חולצות ותנור; היא ברור שהם מנצלים אותה. החולשה הזאת הרגיזה את מרת אובן, שדעתה לא היתה נוחה גם ממנהגי הקִרבה של האחיין – פונה היה אל בנה בלשון-אתה – ומאחר שוִירג'יני השתעלה ומזג-האוויר הורע, קמה וחזרה אל פּוֹן-לֶוֶק.

מר בּוּרה יעץ לה בבחירת בית-ספר. בית-הספר שבקַן נחשב לטוב שבכולם. ופול נשלח לשם; הוא נפרד מהם בלב נכון, מרוצה שיָגור מעתה במקום שיהיו לו שם חברים.

מרת אובּן השלימה עם היעדרו של בנה כי לא היתה ברירה. וירג'יני שכחה אותו מעט-מעט. פליסיטה התגעגעה אל רעשנותו. אבל אז בא עיסוק אחרי והסיח את דעתה: מחג המולד ואילך הוליכה יום-יום את הילדה אל שיעורי הדת.

ג

לאחר שקָדָה קידה בפתח, היתה פוסעת תחת תקרת אולם-התווך של הכנסייה, במעבר שבין שני טורי הכסאות, פותחת את לוח-המושב של מרת אוֹבֵּן, יושבת ומשיטה עיניה על סביבותיה.

הנערים והנערות, אלה מימין ואלה משמאל, מילאו את ספסלי המקהלה; הכומר עמד על-יד הדוכן; באחד החלונות הצבעוניים של האַפְּסיס השקיף רוח-הקודש על הבתולה; בחלון אחר נראתה הבתולה כורעת לפני ישו-הילד, ומאחורי ארון-הקודש היה תגליף-עץ קבוצתי של הקדוש מיכאל המכריע את הדרקון.

תחילה סיפר הכומר בקיצור את סיפורי המקרא. נדמָה לה שהיא רואה בעיניה את גן-עדן, את המבול, את מגדל בבל, ערים אחוזות להבות, עמים גוֹועים, צְלמים מנותצים; והנפלאות האלה הטביעו בלבה יראת-כבוד כלפי אל-עליון ופחד מפני חרון-אפו. אחר-כך בכתה למשמע פרשת ייסורו של ישו. למה הם צלבו אותו, את האיש שאהב כל-כך ילדים, שהאכיל המוני בני-אדם, שריפא את העיוורים, וברוב עדינותו ביקש להיוולד בקרב דלת-העם, על ערימת הזבל של אורווה? הזריעה, הקציר, היקבים – כל הדברים המוכּרים האלה שמסַפר עליהם האוונגליון היו לה גם בחייה שלה; האל עבר בהם וקידשם; ומאהבתה את שׂה-אלוהים גדלה אהבתה לטלאים, וליונים בזכות רוח-הקודש.

את דמותו, התקשתה לשווֹת לה; שהרי אינו רק ציפור, אלא גם אש, ולפעמים משב-רוח. אולי אורו הוא שמרפרף בלילה סביב הביצות, הבל פיו הוא שמסיע את העבים, וקולו הוא שמנעים את צלילי הפעמונים; והיא ישבה לה באהבה וביראה, נהנית מקרירותם של הקירות ומשלוות הכנסייה.

אשר לדוֹגמות, בהן לא הבינה דבר וחצי דבר, ואפילו לא השתדלה להבין. הכומר היה מרצה את דבריו, הילדים היו מדקלמים, והיא היתה נרדמת לבסוף; ומתעוררת פתאום כשהיו נוקשים בלכתם בנעלי-העץ שלהם על המרצפות.

וכך, מתוך הַשמיעה למדה את עיקרי הנצרות, היא שבנערותה לא נתן איש את דעתו על חינוכה הדתי; ומאז היתה מקיימת כווירג'יני את כל המצווֹת: כמוה צמה, התוודתה אִתה. ובחג לחם-הקודש1 היו מעמידות יחד שולחן לפולחן.

לפני טקס הקומוּניוֹן הראשון לא ידעה מנוחה. נרגשת ומודאגת היתה בשל הנעליים, בשל מחרוזת-התפילה, בשל ספר התפילה, בשל הכפפות. וכמה רעדה שעה שסייעה לאמהּ להלביש אותה!

כל שעת המיסה היתה שרויה בחרדה. מר בּוּרֶה הסתיר לה צד אחד של המקהלה; אבל מולה ממש, יצרה להקת הבתולות, שכתרים לבנים להן על הינומותינן המוּרדוֹת, כמין שדה שלג; והיא הכירה מרחוק את ילדתה היקרה, לפי צווארה החמוד מכולם ולפי עמידתה הקשובה. הפעמון דינדן. הראשים נרכנו; שקט השתרר. כשהרעימו צלילי העוגב פצחו המקהלה והקהל בשירת ה"אַגנוּס דֵאִי". אחר-כך התחילו הנערים לעבור בסך; ואז, אחריהם, קמו הנערות. צעד אחר צעד, בכפות-ידיים צמודות, הן פסעו אל הבמה המוארת באור גדול, כרעו על המדרגה הראשונה, קיבלו את לחם-הקודש זו אחר זו, ובאותו הסדר עצמו חזרו אל הֲדוֹמֵי התפילה שלהן. וכשהגיע תורה של וירג'יני, גחנה פליסיטה לפנים כדי לראותה; והיא דימתה לה, בכוח הדמיון שמולידות אהבות-אמת כי הילדה הזאת היא היא עצמה; פני הילדה נהיו פניה שלה, שמלתה עטפה את גופה, ולבה פעם בחזהּ; ברגע שפתחה את פיה, מתוך עצימת עיניים, כמעט התעלפה.

למחרת, השכם בבוקר, הופעה בחדר תשמישי-הקדושה שבכנסייה כדי לקבל את לחם-הקודש מידי האדון הכומר. היא קיבלה אותו בדבקות רבה אבל לא היה לו אותו הטעם הנפלא שהיה לו אמש.

מרת אוֹבּן ביקשה לעשות את ילדתה מושלמת בכל המעלות; ומאחר שגִיוֹ לא יכול ללמדה לא אנגלית ולא מוסיקה, החליטה לשלוח אותה לפנימייה של הנזירות האוּרסוּליניוֹת באוֹנפְלֶר.

הילדה לא התנגדה. פֶליסיטֶה נאנחה, כי סבורה היתה שהגברת חסרת-לב. אחר-כך עלה בדעתה שגברתה בעצם צודקת. בעניינים האלה אין היא מוסמכת לדון.

לבסוף, נעצרה יום אחד לפני הדלת עגלה ישנה; וממנה ירדה נזירה שבאה לקחת את העלמה. פליסיטה העלתה את המיטלטלים על הגג, נתנה הנחיות לרכּב, ושׂמה בארגז המטען שש צנצנות ריבה ותריסר אגסים, וגם צרור סיגליות.

ברגע האחרון פרצה וירג'יני בבכי מר; היא חיבקה את אמה וזו נשקה לה על מצחה ואמרה שוב ושוב: "די, די, היי אמיצה!" המדרגה הורמה, הכרכרה יצאה לדרך.

אז נפלה רוחה של מרת אוֹבּן; ובערב באו כל ידידה, בני הזוג לוֹרְמוֹ, מרת לֶשָפְּטוּאה, העלמות רוֹשפֵיי, מר דה אוּפְּוויל ובּוּרֶה, כולם באו לנחמה.

בתחילה הכאיב לה חסרון בתה עד מאוד. אבל שלוש פעמים בשבוע היתה מקבלת ממנה מכתב, בשאר הימים היתה כותבת לה, מטיילת בגן ביתה, קוראת מעט, וכך מילאה את שעותיה הריקות.

בוקר-בוקר, מכוח ההרגל, היתה פליסיטה נכנסת לחדרה של וירג'יני ומסתכלת בקירות. היה לה חבל על שאין היא צריכה עוד לסרוק את שׂערה, לשרוך את נעליה הגבוהות, לכסות אותה במיטתה – ועל שאינה רואה עוד כל הזמן את פרצופה הנחמד, ואינה אוחזת אותה עוד בידה כבשעה שהיו שתיהן יוצאות יחד. מאֵין לה עניין לענות בו, ניסתה את כוחה במלאכת התחרה. אצבעותיה המגושמות מדי היו שוברות את המחטים; היא לא הצליחה בכלום, התקשתה לישון, היתה "הרוסה", כלשונה.

כדי "להסיח את דעתה" ביקשה רשות לארח את אחיינה ויקטור.

הוא היה בא בימי ראשון אחרי המיסה, לחייו ורודות, חזהו מעורטל, וריחו ריח השדות שעבר בהם. מיד היתה עורכת לו את השולחן. הם סעדו זה מול זה; ואף שהיא עצמה אכלה מעט ככל האפשר כדי לחסוך בהוצאות, היתה מפטמת אותו כל-כך עד שמרוב אכילה היה נרדם. כשהתחילו פעמוני הכנסייה מצלצלים לתפילת ערבית, היתה מעירה אותו, מברישה את מכנסיו, קושרת לו את עניבתו, והולכת אתו לכנסייה, שעוּנה על זרועו בגאוות אם.

הוריו דרשו ממנו תמיד שיוציא מיָדה משהו, או חבילת סוכר חוּם, או סבון, או יי"ש, ולפעמים אפילו כסף. הוא היה מביא לה את לבניו לתיקון; והיא קיבלה עליה את הטרחה הזאת, ובשמחה, שהרי כך יהיה נאלץ לבוא שוב.

באוגוסט לקח אותו עמו אביו לשיט בין נמלי החוף.

הימים היו ימי החופשה. בואם של הילדים ניחם אותה. אבל פּול נעשה גחמני וּוִירג'יני שוב לא היתה ילדה קטנה שפונים אליה בלשון-אַת. וכך קמה ביניהן מחיצה, אי-נוחות.

ויקטור הפליג למוֹרְלֶה, אחר-כך לדַנְקֶרק ואחר-כך לבּרייטוֹן; מכל נסיעה הביא לה מתנה. בפעם הראשונה הביא תיבה עשויה צדפים; בפעם השנייה ספל לקפה; בפעם השלישית דובשנית גדולה בצורת איש. הוא יפָה, היה לו גוף נאה, שפמפם, עיניים טובות וישרות, וכובע עור קטן, מוסט לאחור כדרך הנווטים. הוא שיעשע אותה בסיפורים מתובלים בביטויים של יורדי-ים.

ביום שני אחד, 14 ביולי 1819 (את התאריך הזה לא שכחה), הודיע לה ויקטור שהוא נשׂכר למסע ארוך, ובעוד יומיים, בלילה, יֵצא בספינה של אוֹנפלֶר אל הדו-תרנית שלו, העומדת להפליג בקרב מלֶה אַוְר. הוא יחזור אולי רק בעוד שנתיים.

הידיעה שייעדר תקופה ארוכה כל-כך העציבה מאוד את פליסיטה; וכדי להיפרד ממנו עוד פעם אחת, קמה ביום רביעי בערב, אחרי שהגישה לגברתה את ארוחתה, נעלה מנעלי-עץ וגמאה את ארבע הפרסאות, שבין פּון-לֶוֶק לאוֹנפלֶר.

כשהגיעה אל עמוד הצלב, הימינה במקום להשמאיל, תעתה בין מספנות, חזרה על עקבותיה; האנשים שפנתה אליהם יעצו לה למהר. היא הקיפה את המעגן שהיה מלא כלי-שיט, נתקלה בכבלים; ואז השתפלה הקרקע, אורות הצטלבו זה בזה וכשראתה סוסים בשמיִם חשבה שדעתה נטרפה עליה.

בקצה הרציף צנפו סוסים אחרים, מבוהלם מהים. גלגלת הרימה אותם והורידה אותם לתוך ספינה, שנוסעים נדחקו על סיפונה בין חביות של יין-תפוחים, סלי גבינה ושקי תבואה; נשמע קרקור תרנגולות, רב-החובל קילל; ונער-מלחים עמד לו שעוּן אל מוט העוגן, אדיש לכל זה. פליסיטה, שלא הכירה אותו תחילה, קראה: "ויקטור!" הוא זקף את ראשו; היא החלה לרוץ ואז הרימו את הכבשׂ פתאום.

האונייה, נמשכת בחבלים בידי נשים שָׁרות, יצאה מהנמל. קרשי שלדתה חרקו, הגלים הכבדים הצליפו על חרטומה. המפרש כבר נסב, איש לא נראה עוד – על הים המכסיף באור הלבנה, נהיה כתם שחור שהלך והחוויר, שקע, נעלם.

כשעברה פליסיטה על-יד עמוד הצלב, רצתה לבקש מאלוהים שישמור על היקר לה מכל; ושעה ארוכה התפללה, בעמידה, פניה שטופות דמעות, עיניה אל העננים. העיר יָשנה, המוֹכסים הלכו הלוך ושוב; ומים זרמו בלי הפוגות בעד חורי הסכר, רועשים וגועשים. השעונים צילצלו שתיים.

אולם המבקרים במנזר לא ייפתח אלא בבוקר. אם תאחר, ודאי תרגיז את גברתה; ואז חרף רצונה לנשק את ילדתה השנייה, פנתה לשוב. כשקמו המשרתות באכסנייה משנתן כבר היתה בפּוֹן-לֶוֶק.

הילדון המסכן יתנדנד לו עכשיו חודשים שלמים על הגלים! נסיעותיו הקודמות לא הפחידו אותה. מאנגליה ומבּרֶטוֹניה אנשים חוזרים; אבל אמריקה, המושבות, האיים הרחוקים – אלה תקועים אי-שם באזור מפוקפק, בקצה העולם.

מאז לא חשבה פליסיטה אלא על אחיינה. בימי שמש התענתה בצמא; בעת סופה חששה שמא יפגע בו הברק. למשמע הרוח הנוהמת בארובה ומעיפה את הרעפים, היתה רואה אותו נפגע גם הוא בסערה הזאת, בראשו של תורן שבור, כל גופו מוטה לאחור תחת נחשול של קצף; ולפעמים – זכרונות מסֵפר הגיאוֹגרפיה המאוּיָר – היה טרף לשיני הפראים, שבוי בידי קופים ביער, גוסס על חוף שומם. ומעולם לא הסיחה את דאגותיה לאיש.

מרת אוֹבֶּן היו לה דאגות משלה לבתהּ.

הנזירות חשבוה לילדה חביבה מאוד אבל רגישה מדי. כל התרגשות קלה שבקלות גירתה את עצביה. היה עליה לוותר על הנגינה בפסנתר.

אמהּ דרשה לקבל בקביעות מכתבים מהמנזר. כשלא היה הדוור מגיע בוקר אחד, היתה מתרגזת; והיתה מתהלכת בחדר, מכורסתה אל החלון. לא ייאמן ממש! ארבעה ימים ואין מכתב!

פליסיטה ביקשה לנחם אותה בצרתה שלה:

"אני, גברתי, לא שמעתי כלום כבר שישה חודשים!.."

"ממי לא שמעת?"

המשרתת ענתה לה בשקט:

"מבן-אחותי… כמובן!"

"אה! בן-אחותך!" ומרת אובן משכה בכתפיה ושבה להתהלך אנה ואנה, כאומרת: "באמת לא עלה על דעתי!.. חוץ מזה, מה לי ולו! נער-מלחים, פוחח, גם כן עניין!.. ואילו בתי… שווּ בנפשכם!"

פליסיטה, אף-על-פי שהיתה מורגלת בגסות, התרעמה על גברתה, ואחר-כך שכחה.

היה לה מובן מאליו שאפשר לאבד את העשתונות בגלל הקטנה.

שני הילדים היו חשובים במידה שווה; קשורים זה לזה בלבה, וגורל אחד נועד להם.

הרוקח סיפר לה שספינתו של ויקטור הגיעה להָוואנה. הוא קרא את הידיעה הזאת בעיתון.

בגלל הסיגרים הצטיירה לה הוואנה כארץ שחוץ מעישון אין עושים שם כלום, וּוִיקטור משוטט לו בין השחורים בתוך ענן של טבק. האם אפשר, "בשעת הצורך", לחזור משם בדרך היבשה? וכמה רחוק המקום ההוא מפּוֹן-לֶוֶק? כדי לברר זאת, פנתה אל מר בּוּרֶה.

הוא הביא את האטלס שלו ופתח בהסברים על קווי-האורך; למראה פליסיטה הנדהמת עלה על פרצופו חיוך ידעני מנופח. לבסוף הצביע בידית-העפרון שלו על נקודה שחורה, זערורית, בין מפרציו של כתם סגלגל, והוסיף: "הנה." היא גחנה אל המפה; רשת הקווים הצבעוניים רק הוגיעה את עיניה אך לא הבהירה לה כלום; וכשביקש ממנה בּוּרֶה לומר לו מה מטריד אותה, הפצירה בו שיראה לה את הבית שוויקטור גר בו. בורה הרים את ידיו, התעטש, ופרץ בצחוק אדיר; תמימות שכזאת הצהילה את לבו; ופליסיטה לא הבינה את פשר השמחה הזאת – היא הלא אולי ציפתה לראות אפילו את פניו של אחיינה, עד כדי כך קצר שׂכלה!

כעבור שבועיים, בשעת השוק, כרגיל, נכנס ליֶבַּאר למטבח ומסר לה מכתב מאת גיסה. מאחר שלקרוא לא ידעו לא הוא ולא היא, פנתה אל גברתה.

מרת אוֹבֶּן, שבאותה שעה סָפרה "עיניים" במלאכת הסריגה שלה, הניחה אותה מידה, פתחה את המכתב, התחלחלה, וחרש, במבט חודר, אמרה:

"קרה אסון… מודיעים לך שקרה אסון. בן-אחותך…"

הוא מת. זה כל מה שכתבו.

פליסיטה צנחה על כיסא, השעינה את ראשה אל הקיר ועצמה את עפעפיה, שהִוורידו פתאום. ואז, מצחה מושפל, ידיה שמוטות, עיניה בוהות, חזרה ואמרה פעם ועוד פעם:

"ילד מסכן! ילד מסכן!"

ליֶבַּאר התבונן בה והתאנח. מרת אוֹבּן רעדה קצת.

היא הציעה לה שתסע לבקר את אחותה בטרוּוִיל.

פליסיטה ענתה לה, בתנועת יד, שאין לה צורך בזה.

השתררה דומייה. סבא ליֶבּאר החליט שמוטב שיילך לו.

ואז אמרה:

"להם לא אכפת, בכלל!"

ראשה שב וצנח; ומפעם לפעם הרימה מוּכנית את המסרגות הארוכות שעל שולחן העבודה.

נשים עברו בחצר נושאות שׂבכה ועליה כבסים נוטפים.

כשראתה אותן בעד השמשה נזכרה בכבסיה שלה; אתמול השרתה אותם והיום צריך לשטוף אותם; והיא יצאה החוצה.

קרש-הכביסה והגיגית שלה היו על גדת הטוּק. היא השליכה על שפת המים ערמה של כותנות, חפתה את שרווּליה, ואחזה במחבט; וחבטותיה העזות נשמעו בגינות הסמוכות. שדות המרעה היו שוממים, הרוח הסעירה את מימי הנהר; במעמקיו התפתלו עשבים גדולים, כשׂער ראשן של גוויות צפות במים. היא כבשה את כאבה, בגבורה רבה החזיקה מעמד עד הערב; אבל בחדרה התמכרה לו בלי מעצורים, מוטלת על מזרנה, פניה טמונות בכר, ושני אגרופיה הקמוצים צמודים לרקותיה.

כעבור זמן רב נודעו לה, מפיו של רב-החובל עצמו, נסיבות מותו של ויקטור. הקיזו לו דם רב מדי בבית-החולים, לריפוי הקדחת הצהובה. ארבעה רופאים אחזו בו יחדיו. הוא מת מיד, והרופא הראשי אמר:

"זהו! עוד אחד!"

הוריו נהגו עמו תמיד באכזריות. היא העדיפה שלא לראותם עוד; והם לא ביקשו את קרבתה, אם מתוך שִכחה ואם מחמת הקשיחות של קְשֵי-יום.

וירג'יני נחלשה והלכה.

קשיי נשימה, שיעול, חום תמידי וכתמי סומק על הלחיים העידו על איזו מחלה שמקננת בגופה. מר פּוּפּאר יעץ שישהו זמן-מה בפּרוֹבַאנס. מרת אוֹבּן החליטה לעשות כן, ולולא אקלימה של פּון-לֶוֶק היתה מחזירה את בתה הביתה מיד.

היא עשתה הסכם עם משׂכיר עגלות וזה הסיע אותה למנזר בכל יום שלישי. מאחת הטֵרסות של גן המנזר אפשר לראות את נהר הסֵינה. וירג'יני, שעוּנה על זרועה, היתה מטיילת אִתה שם על עלי הגפן שנשרו. לפעמים, שעה שהביטה אל המפרשים הרחוקים ואל מלוא רוחבו של האופק, מהארמון של טַנקַרוויל ועד למגדלורים של לֶה אַוְר, הוכרחה למצמץ בעיניה מעוצמת קרני השמש המפציעות מבין העננים. אחר-כך היו יושבות להן לנוח בסוכה. אמהּ השיגה חביונה של יין-מָלָגה משובח; והיא, צוחקת למחשבה שתשתכר, שתתה שתי לגימות, לא יותר.

כוחותיה שבו אליה. הסתיו עבר לו בנחת. פליסיטה היתה מעודדת את מרת אוֹבּן. ואולם, כשיצאה ערב אחד למלא איזו שליחות בקרבת-מקום, מצאה בשובה את הדוּפנית של מר פּוּפּאר לפני הבית; הוא עצמו היה בפרוזדור. מרת אוֹבּן עמדה וקשרה את כובעה לראשה.

"הביאי לי את מחמם-הרגליים שלי, את הארנק ואת הכפפות; מהר, מהר!"

וירג'יני חלתה בדלקת-ריאות; מחלתה אולי אנושה.

"עוד לא!" אמר הרופא; ושניהם עלו אל הכרכרה, תחת פתותי שלג מתערבלים. הלילה ירד. היה קר מאוד.

פליסיטה חשה לכנסייה להדליק נר. אחר-כך רצה אחרי הדוּפנית, וכעבור שעה הדביקה אותה, קפצה ועלתה עליה בזריזות מאחור, ונאחזה שם ברצועות, ואז עלתה במוחה המחשבה: "החצר לא נעולה! ומה אם ייכנסו גנבים?" והיא ירדה.

למחרת, עם שחר, מיהרה אל ביתו של הרופא. הוא כבר חזר, ושב ויצא מהעיר. אחר-כך נשארה באכסנייה, כי חשבה שאולי יביאו אנשים זרים איגרת. לבסוף, כשהאיר היום, עלתה על המרכבה הנוסעת לליזיֶה.

המנזר עמד בקצה סמטה תלולה. בערך באמצע הדרך שמעה צלילים מוזרים, קול פעמוני-אבל. "זה בשביל אחרים," אמרה בלבה; ופליסיטה משכה בחוזקה במקוש.

כעבור דקות אחדות נגררו ובאו דרדסים, הדלת נפתחה מעט והופיעה נזירה.

הנירה, בסבר-פנים חמור, אמרה ש"היא נפטרה זה עתה". בו-ברגע צילצלו פעמוני-האבל של סן-לֶאוֹנַר ביתר-שׂאת.

פליסיטה הגיעה לקומה השנייה.

מסף החדר כבר ראתה את וירג'יני מוטלת על גבה, ידיה שלובות, פיה פתוח, וראשה מופשל לאחור, מתחת לצלב שחור נטוי כלפיה, בין הווילונות הדוממים, החיוורים פחות מפניה. מרת אוֹבּן, חובקת את מרגלות המיטה בזרועותיה, נאנקה כגוססת. אם המנזר עמדה, מימין. שלושה פמוטות על השידה נראו ככתמים אדומים, והערפל הלבין את החלונות. נזירות הוציאו את מרת אוֹבּן מהחדר.

שני לילות לא משה פליסיטה מן המתה. שוב ושוב חזרה על אותן התפילות, היזתה מים קדושים על הסדינים, ושוב ישבה והתבוננה בה. בסוף הלילה הראשון ראתה שהפנים הצהיבו, השפתיים הכחילו, האף התחדד, העיניים שקעו. היא נשקה להן פעמים אחדות ולא היתה מופתעת מאוד אילו שבה וירג'יני ופקחה אותן – נפשות כמוה, מה שלמעלה מן הטבע הוא בעיניהן פשוט בתכלית. היא רחצה את גופתה, עטפה אותה בתכריכיה, השכיבה אותה בארון-המתים, שמה זר לראשה, ופרשׂה את שׂערה. הוא היה בלוֹנדי, וארוך להפליא לגילה. פליסיטה גזזה קוּוצה עבה ואת חציה הטמינה בין שדיה, נחושה בדעתה שלא להוציאה מרשותה לעולם.

הגופה הוחזרה אל פּון-לֶוֶק, כרצונה של מרת אוֹבּן, והיא ליוותה את עגלת-המתים בכרכרה סגורה.

אחרי המיסה היה להם ללכת עוד שלושת-רבעי שעה עד שהגיעו אל בית-הקברות. פּוֹל צעד בראש והתייפח. מר בּוּרֶה הלך מאחוריו, ואחריהם נכבדי העיר, הנשים, בצעיפים שחורים, ופֶליסיטה. היא חשבה על אחיינה, ומאחר שלא זכתה לחלוק לו את הכבוד הזה, נוסף עוד צער על צערה, כאילו קוברים גם אותו עם זו.

לייאושה של מרת אוֹבּן לא היה גבול.

ראשית התקוממה נגד אלוהים, שעשה לה עוול, לדעתה, בלקחו ממנה את בתה – לה שלא עשתה מעשה רע מימיה ומצפונה טהור כל-כך! בעצם, לא! היה עליה להסיע אותה לדרום. רופאים אחרים היו מצילים את חייה! היא האשימה את עצמה, רצתה ללכת אחריה, ומרוב מצוקה צעקה בחלומותיה. בייחוד רדף אותה חלום אחד. בעלה, בבגדי מלח, חוזר ממסע ארוך ואומר לה בבכי שנצטווה לקחת את וירג'יני עמו. ואז הם מטכסים עצה היכן ימצאו לה מקום מסתור.

פעם אחת חזרה מהגן נרעשת. זה עתה (היא הצביעה על המקום) הופיעו לעיניה האב והבת זה בצד זה, והם לא עשו כלום; הם הסתכלו בה.

חודשים אחדים נשארה בחדרה, באפס-מעשה. פליסיטה היתה מוכיחה אותה בלשון רכה; עליה לשמור על חייה למען בנה, ולמענה, "לזכרהּ".

"לזכרה?" חזרה אחריה מרת אוֹבּן, כמתעוררת משינה. "אה! כן!.. כן!.. אַת אינך שוכחת אותה!" רֶמז לבית-הקברות שנאסר עליה באיסור חמור לפקוד אותו.

פליסיטה הלכה לשם יום-יום.

בשעה ארבע בדיוק היתה עוברת על-פני הבתים, עולה במעלה הגבעה, פותחת את השער ובאה ועומדת לפני קברה של וירג'יני: עמוד קטן של שיש ורוד, לוח אבן לרגליו וסביבו שרשראות הסוגרות על גינה קטנה. הערוגות היו מכוסות כליל במרבד של פרחים. היא היתה משקה את עליהם, מחליפה את החול, כורעת על ברכיה כדי להיטיב לעדור את האדמה. מרת אוֹבּן, כשהותר לה לשוב לשם, מצאה בזה הקלה, נחמה פורתא.

אחר-כך נקפו שנים, דומות זו לזו כולן, ושום דבר לא קרה בהן חוץ מהחגים הגדולים שחזרו חלילה: פסחא, חג עליית מרייה, יום כל הקדושים. מאורעות ביתיים העמידו תאריכים ששימשו אחר-כך כציוני-דרך. למשל, בשנת 1825 סיידו שני זגגים את הפרוזדור; ב-1827 נפל חלק מהגג אל החצר וכמעט הרג מישהו. בקיץ 1828 בא תורה של מרת אוֹבּן לחלק את לחם-הקודש; בּוּרה, באותם ימים, נעדר באופן מסתורי; והמכּרים הישנים נעלמו בהדרגה: גִיוֹ, ליֶבּאר, מרת לֶשַׁפטוּאָה, רוֹבּלֶן, הדוד גרֶמַנוויל, שלקתה בשיתוק מכבר.

לילה אחד נתבשרה פּון-לֶוֶק מפי העגלון של מרכבת-הדואר על מהפכת יולי. כעבור ימים אחדים מוּנה סגן-מושל חדש: הבּרון דה לַרסוֹניֶר, לשעבר ציר באמריקה, ובביתו גרו, חוץ מאשתו, גיסתו ושלוש עלמות, שכבר היו בוגרות למדי. הן נראו על המדשאה שלהן, לבושות חולצות רוחפניות; היו להן כושי ותוכי. הן ביקרו אצל מרת אוֹבֶּן, והיא הקפידה להחזיר להן ביקור. ברגע שהיו מופיעות מרחוק, היתה פֶליסיטֶה חשה להודיע לה. אבל רק דבר אחד היה בו כדי לרגשה – מכתביו של בנה.

הוא לא יכול להחזיק בשום משלח-יד, כי היה מבלה את כל זמנו בבתי-הקפה. היא פרעה את חובותיו; הוא שקע בחובות חדשים; והאנחות שנאנחה מרת אוֹבּן שעה שישבה וסרגה אצל החלון הגיעו אל אוזני פליסיטה המסובבת את כישורה במטבח.

הן היו מטיילות יחד לאורך שורת עצי-הפרי המוּדלים ומשוחחות תמיד על וירג'יני, שואלות עצמן אם היה דבר פלוני מוצא חן בעיניה, ומה היתה בוודאי אומרת בעניין פלוני.

כל חפציה הקטנים מילאו ארון-קיר בַּחדר בן שתי המיטות. מרת אוֹבּן היתה בודקת אותם לעתים רחוקות ככל האפשר. ביום קיץ אחד קיבלה עליה את הדין; ופרפרים התעופפו מתוך הארון.

שמלותיה היו תלויות בשורה מתחת למדף שהיו עליו שלוש בובות, חישוקים, כלי-בית למשחק, קערת הרחצה שלה. הן הוציאו גם את החצאיות, הגרביים והממחטות, ופרשׂו אותם על שתי המיטות הקטנות קודם ששבו וקיפלו אותם. השמש האירה את החפצים העלובים האלה וגילתה לעין את הכתמים, וקמטים שקמטו בהם תנועות הגוף. האוויר היה חם וכחול, שַחרור צייץ, הכל כמו חי לו בשלווה וָנועם. הן מצאו כובע פלוּסין קטן, ארוך פרווה, ערמוני; אבל הוא היה אכול עש כולו; פליסיטה ביקשה אותו לעצמה. עיניהן ננעצו זו בזו, דמעות נקווּ בהן; לבסוף פתחה הגברת את זרועותיה, המשרתת נפלה לתוכן, והן התחבקו, ונתנו פורקן לכאבן בנשיקה שהעמידה אותן בדרגה שווה.

זו היתה להן הפעם הראשונה בחייהן, כי מרת אוֹבּן היתה אשה מאופקת מטבעה. פליסיטה הכירה לה טובה על כך כאילו עשתה עמה חסד, ומעתה אהבה אותה במסירות של חיה ובאדיקות דתית.

טוּב לבה גדל.

למשמע תופיו של גדוד חיילים העוברים בסך, היתה נעמדת לפני הפתח ובידה כד של יין-תפוחים ומכבדת את החיילים במשקה. היא טיפלה בחולי כולירה. היא פרשה את חסותה על הפולנים2; ואחד מהם אפילו הכריז שברצונו לשׂאתה לאשה. אבל נפל ביניהם ריב; שכּן בוקר אחד, כשחזרה מתפילת האנגלוּס, מצאה אותו במטבחה; הוא התגנב לשם, הכין לו תחמיץ ואכל בנחת.

אחרי הפולנים בא אבא קוֹלמיש, ישיש שעל-פי השמועה עשה מעשי-זוועה בשנת 93. הוא חי לו על שפת הנהר, בחורבה של דיר-חזירים. הפרחחים היו מציצים בו דרך הסדקים שבקיר ומיידים בו חלוקי-אבנים, והאבנים היו פוגעות ביצוע הבלוי שהיה מוטל עליו, גופו מזדעזע כל הזמן מהצטננות קשה, שׂערוֹ ארוך מאוד, עפעפיו מודלקים, ועל זרועו גידול גדול מראשו. היא דאגה לו ללבנים, ניסתה לנקות את החור העלוב שלו, היתה רוצה לשַכּנו בחדר-האפייה, בלי שיפריע לגברת. כשפקעה המורסה שבזרועו היתה חובשת אותו יום-יום, לפעמים היתה מביאה לו לביבה, מושיבה אותו בשמש על ערימת קש; והישיש המסכן, מזיל רירו ורועד, היה מודה לה בקול כבוי, פוחד לאבד אותה, וכשראה אותה הולכת היה פושט את זרועותיו. הוא מת; היא שילמה בעבור מיסה לעילוי נשמתו.

ביום ההוא נפל בחלקה אושר גדול; בשעת ארוחת-הערב הופיע הכושי של מאדאם דה לַרסוֹניֶר ובידו התוכי בכלובו, עם מקלו והשרשרת והמנעול. פתק מאת הברונית בישר למרת אובּן, שמאחר שבעלה הועלה לדרגת מושל, הם נוסעים בו בערב; והיא ביקשה ממנה לקבל מיָדה את הציפור הזאת כמזכרת וכאות הוקרה.

מכבר העסיק התוכי את דמיונה של פֶליסיטה, שכן בא מאמריקה והמלה הזאת הזכירה לה את ויקטור, ועל-כן גם שאלה עליו את הכושי. פעם אחת אפילו אמרה: "כמה היתה גברתי שמחה אילו היה שלה!"

הכושי מסר את דבריה לגברתו, וזו, מאחר שלא יכלה לקחתו אִתה, התפטרה ממנו ככה.

ד

שמו היה לוּלוּ. גופו היה ירוק, קצות כנפיו ורודים, מצחו כחול וחזהו זהוב.

אבל היה לו הרגל מגוּנה מייגע לנשוך את מקלו, והיה מורט את נוצותיו, מפזר את פרשו ושופך את מי האמבט שלו; מרת אוֹבֶּן, שהתוכי הרגיז אותה, נתנה אותו לפֶליסיטה לצמיתות.

היא החליטה לאלף אותו, לא עבר זמן רב והוא ידע לומר: "בחור נחמד! לשירותך, אדוני! ברוכה אַת, מרייה!" הוא הושׂם על-יד הדלת, ולא אדם אחד השתומם למה אין הוא עונה לשם זָ'קוֹ, שהרי כל התוכיים שמם זָ'קוֹ. דימו אותו לתרנגול-הודו, לבול-עץ; ופליסיטה, כאילו דוקרים אותה בפגיון! עקשנות מוזרה היתה בו בלוּלוּ: שברגע שהסתכלו בו היה משתתק!

ועם זאת ביקש לו חֶברה: כי בימי ראשון, שעה שהיו העלמות רוֹשפיי הנכבדות, מר דה אוּפְּוויל, ואורחים קבועים חדשים – הרוקח אוֹנפרוֹי, מר וַארֶן ורב-החובל מַתיֶה – עסוקים במשחק הקלפים שלהם, היה הוא חובט בשמשות בכנפיו ומקים מהומה כה גדולה עד שאיש לא יכול לשמוע את דברי רעהו.

פרצופו של בּוּרֶה היה, כנראה, מבדח מאוד בעיניו. ברגע שהיה משגיח בו החל לצחוק, לצחוק בכל כוחו. רעמי צחוקו התגלגלו בחצר, ההד הכפילם, השכנים הציצו מהחלונות, צחקו אף הם; ומר בּוּרה, כדי שלא יראה אותו התוכי, היה חומק לאורך הקיר, מסתיר את פניו בכובעו, מגיע עד הנהר ונכנס דרך שער הגן; והמבטים שהיה נותן בציפור לא היתה בהם כל חיבה.

מידי שוליית הקצב ספג לוּלוּ סנוקרת, כי הרשה לעצמו לתחוב את ראשו לתוך סלו; ומאז היה מנסה שוב ושוב לצבוט אותו דרך חולצתו. פַבּי היה מאיים שימלוק את ראשו, אף שלא היה איש אכזר, למרות ציורי הקעקע שעל זרועותיו ופאות-לחייו העבות. להיפך! הוא אפילו חיבב את התוכי, עד כדי כך שביקש, מתוך בדיחות הדעת, ללמד אותו לקלל. פליסיטה, שכל השגעונות האלה הבהילו אותה, העבירה אותו למטבח. השרשרת הוסרה והוא היה מסתובב לו בכל הבית.

כשירד במדרגות היה משעין את עיקול מקורו על כל מדרגה, ומרים רגל ימין ואחריה רגל שמאל; והיא חששה שמא יסתחרר ראשו מן ההתעמלות הזאת. הוא חלה, לא יכול עוד לדבר ולאכול. מתחת ללשונו צמחה לו קרומית, כמו שצומחת אצל התרנגולות לפעמים. היא קרעה אותה בציפורניה וריפאה אותו. יום אחד השתטה האדון פול ונשף לו עשן סיגר לתוך נחיריו; פעם אחרת, כשהתגרתה בו מרת לוֹרמוֹ בחוד שמשייתה, חטף את הטבעת שבקצהו; ופעם אחת אבד.

היא השאירה אותו על הדשא לשאוף אוויר, והסתלקה לרגע; וכשחזרה, התוכי איננו! תחילה חיפשה אותו בין השיחים, על שפת המים ועל הגגות, ולא שעתה לגברתה, שקראה לה: "היזהרי שם, יצאת מדעתך!" אחר-כך סרקה את כל הגינות של פּון-לֶוֶק; ועצרה עוברים-ושבים: "לא ראיתם במקרה באיזה מקום את התוכי שלי?" ולמי שלא הכירו את התוכי עמדה ותיארה אותו. פתאום נדמָה לה שמאחורי טחנות-הקמח, לרגלי הגבעה, היא רואה משהו ירוק מעופף. אבל בראש הגבעה – לא-כלום! רוכל אחד סיפר לה שלפני רגע ראה אותו, בסַן-מֶלֶן, בחנותה של אמא סימוֹן. מיד רצה לשם. הם לא ידעו כלל על מה היא מדברת. לבסוף חזרה, תשוּשה, מנעליה קרועים, לבה שבור; ואז, כשישבה על הספסל, ליד גברתה, וסיפרה לה על כל מאמציה, נחת משא קל על כתפה: לוּלוּ! מה הוא עשה, לעזאזל? אולי טייל לו בסביבה!

בקושי התאוששה מזה – בעצם, לא התאוששה כלל.

מחמת הצטננות חלתה באַנגינָה; כעבור זמן קצר – בדלקת אוזניים. כעבור שלוש שנים היתה חירשת, ודיברה בקול רם מאוד, אפילו בכנסייה. אף-על-פי שהיו חטאיה יכולים להתפרסם בכל רחבי הבישוֹפוּת בלי להמיט עליה קלון ובלי לפגוע ברגשות הציבור, העדיף האדון הכומר שלא לשמוע עוד את וידוייה אלא בחדר תשמישי-הקדושה.

לבסוף התחילה שומעת זמזומים מדומים ונתבלבלה כליל. לעתים קרובות היתה גברתה אומרת לה: "אלוהים, כמה שאַת טיפשה!" והיא היתה עונה לה: "כן, גברתי," ומחפשׂת משהו סביבה.

חוג מושגיה הצר הצטמצם עוד, וצלצול הפעמונים וגעיית הבקר שוב לא היו קיימים. כל היצורים עשו את מעשיהם בדממה של רוחות-רפאים. רק קול אחד הגיע אל אוזניה עתה – קולו של התוכי.

והוא, כמבקש לבדרה, היה מחקה את תקתוקו של גלגל הצלייה, את קריאתו החדה של מוכר הדגים, את מסורו של הנגר הגר ממול; ולמשמע קול המצילה, היה קורא כמרת אוֹבּן: "פֶליסיטה! הדלת! הדלת!"

היו להם שיחות, לַשניים: הוא היה מדקלם עד לזרא את שלושת המשפטים שברֶפֶּרטוּאַר שלו, והיא היתה משיבה לו במלים חסרות-שחר אף הן ועם-זאת מלים היוצאות מן הלב. לולו, בבדידותה, היה לה כמעט בן, מאהב. הוא היה מטפס על אצבעותיה, מנקר קלות בשפתיה, נאחז בסוּדרה; וכשהיתה מרכינה את מצחה ומנענעת ראשה כדרך המניקות, היו כנפי שביסה הגדולות וכנפי הציפור רוטטות יחד.

כשהיו השמים מתקשרים בעננים והרעם הרעים, היה צווח, אולי מפני שנזכר בגשמי הזעף ביערות מולדתו. קול המים הזורמים הביאוֹ לידי טירוף; הוא היה מתעופף בפראות, נוסק אל התקרה, הופך הכל, ויוצא דרך החלון לבוסס בגן; אבל היה חוזר מיד ונעמד על אחד מסורגי האח, מנתר כדי לייבש את נוצותיו ואגב כך מציג פעם את זנבו ופעם את מקורו.

בוקר אחד, בחורף הנורא של שנת 1837, שמה אותו לפני האח, בגלל הקור, ומצאה אותו מת, באמצע כלובו, ראשו למטה, וטפריו בתוך חוטי הברזל. נראה שהשבץ קטל אותו. היא היתה סבורה שהורעל בפטרוֹסיליה; ואף-על-פי שלא היו לכך שום ראיות, חשדה בפַבּי.

היא בכתה כל-כך עד שגברתה אמרה לה: "אז תני שיעשו לך ממנו פוחלץ!"

היא נועצה ברוקח, שתמיד התייחס יפה אל התוכי.

הוא כתב ללֶה אַוְר. ואחד פֶלַאשֶה קיבל עליו לעשות את המלאכה. אבל מאחר שחבילות שנשלחו בכרכרה הציבורית הלכו לאיבוד לפעמים, החליטה להביא אותו עד אוֹנפלֶר במו ידיה.

עצי-התפוח המעורטלים מעליהם עמדו בשורות משני צדי הדרך. מעטה קרח כיסה את התעלות. כלבים נבחו סביב החווֹת, והיא, כפות-ידיה תחת שכמייתה, בנעלי העץ השחורות הקטנות שלה ובסלהּ, צעדה במהירות, באמצע הדרך.

היא חצתה את היער, עברה את אוֹ-שֶן, והגיעה לסַן-גַטְיֶן.

מאחוריה, בתוך ענן אבק, נסחפת במדרון, דהרה ובאה, מתגלגלת כסופה, מרכבת-דואר גדולה. למראה האשה הזאת שאינה סרה מדרכה, הזדקף העגלון מעל לסוכך, וגם הרכּב צעק, ואילו ארבעת סוסיו, שנבצר ממנו לרסנם, החישו את מרוצתם; שני הסוסים הקדמיים נגעו בה; העגלון משך חזק במושכות והסיט אותם אל שולי הדרך, אבל בחמת-זעמו הרים את זרועו, ובמלוא התנופה הצליף בה בשוטו הארוך, מהבטן ועד פקעת שׂערהּ, צליפה כזאת שהיא נפלה פרקדן.

כששבה אליה הכרתה, פתחה קודם-כל את הסל. ללולו לא קרה כלום, למרבה המזל. היא חשה צריבה בלחיה הימנית; וכשנגעה בה בידיה, הן היו אדומות. דמה ניגר.

היא התיישבה על ערמת חצץ, הספיגה את פניה בממחטתה, אחר-כך אכלה חתיכת לחם ששׂמה בסלה על כל צרה שלא תבוא, וניחמה עצמה על פצעה בהתבוננות בציפור.

כשעמדה במרומי אֶקְמוֹוִיל ראתה את אורותיה של אוֹנפלֶר מתנוצצים בחשכת הלילה כהמון כוכבים; הלאה משם השתרע הים, מעורפל. ואז אחזה אותה חולשה והיא נעמדה; וסבלות ילדותה, ומפח-הנפש מאהבתה הראשונה, ונסיעתו של אחיינה, ומותה של וירג'יני – כל אלה, כגלי הגאות, שבו בבת-אחת, ועלו אל גרונה וחנקוה.

אחר-כך ביקשה לדבר עם רב-החובל של הספינה; ואף שלא אמרה לו מה היא שולחת, נתנה לו הנחיות.

פֶלַאשֶה החזיק אצלו את התוכי זמן רב. שוב ושוב הבטיח להחזירו בשבוע הבא; כעבור שישה חודשים הודיע שנשלחה תיבה ומאז לא שמעו עליה כלום. נראָה שלולו לא יחזור עוד לעולם. "ודאי גנבו לי אותו!" אמרה בלבה.

לבסוף הוא הגיע – והוא כלול בהדרו, זקוף על ענף של עץ שהוברג אל בסיס של מהגוֹני, רגלו האחת באוויר, ראשו נטוי, והוא מנקר באגוז, שעושה-הפוחלצים, מאהבתו לפאר, צבעוֹ בצבע זהב.

היא סגרה אותו בחדרה.

המקום הזה, שרק מעטים הורשו להיכנס אליו, דמה גם לבית-תפילה וגם לבַּזאר, מרוב תשמישי-הקדושה והחפצים השונים והמשונים שהיו בו.

ארון גדול לא הניח לפתוח כראוי את הדלת. מול החלון הנשקף אל הגן היה צוהר עגול שניבט אל החצר; על שולחן, על-יד המיטה המתקפלת, היו קנקן מים, שני מסרקים וקוביית סבון כחול בתוך צלחת סדוקה. על הקירות נראו מחרוזות-תפילה, קמיעות, כמה איקוניות של הבתולה הקדושה, אגן של מי-קודש עשוי אגוז קוקוס; על השידה, המכוסה בפיסת בד כמו בכנסייה, היתה התיבה העשויה צדפים שנתן לה ויקטור; וגם מזלף וכדור, וכמה מחברות, וספר הגיאוגרפיה המאוּיר, וזוג נעליים; ועל המסמר של הראי, תלוי בסרטיו, כובע הפלוּסין הקטן! פֶליסיטה אף הרחיקה לכת במנהגי הכבוד האלה שלה עד כדי שמירת אחד ממעיליו של האדון. את כל החפצים הישנים, שמרת אוֹבֶּן לא רצתה בהם עוד, לקחה אל חדרה. וכן היו שם פרחים מלאכותיים בקצה השידה ודיוקן של הרוזן ד'אַרטוּאָה בגומחת האשנב.

בעזרת לוחיות הוצב לולו על אצטבה של הארובה שבלטה אל תוך החדר. בוקר-בוקר, כשהקיצה משנתה, היתה רואה אותו באור השחר, ונזכרת בימים שעברו, ובמעשים חסרי-חשיבות לפרטי פרטיהם, בלי כאב, בשלוות נפש.

מאחר שלא היה לה שיח-ושיג עם שום אדם, חיתה לה במין תרדמה של סהרורים. התהלוכות של חג לחם-הקודש היו מעוררות אותה לחיים. היא היתה הולכת לאסוף אצל השכנים פמוטות ומחצלות לקשט בהם את שולחן הפולחן שהועמד ברחוב.

בכנסייה היתה מתבוננת כל העת ב"רוח-הקודש" ומצאה שיש בה משהו משל התוכי. הדמיון נראה לה ברור אף יותר בתמונה אחת מאֶפּינַל, שצויר בה טקס הטבילה של משיחנו. "רוח-הקודש", בכנפיה הארגמניות ובגוף האיזמרגד שלה, אכן היתה צלמו של לולו.

היא קנתה אותה ותלתה אותה במקום הרוזן ד'ארטוּאָה – וכך ראתה את שניהם במבט אחד. הם התחברו יחד במחשבתה: התוכי נתקדש על-ידי הזיקה הזאת לרוח-הקודש, ורוח-הקודש נהיתה בעיניה חיה יותר ומובנת. אי-אפשר שאלוהים בחר בְּיונה לדבר מגרונה, שהלא החיות האלה אין להן קול, אלא ודאי בחר באחד מאבותיו של לולו. ופֶליסיטה אמנם היתה מביטה אל התמונה שעה שהתפללה, אבל מזמן לזמן היתה מסיבה מעט את עיניה אל הציפור.

פעם אחת חשקה נפשה להצטרף אל מסדר הבתולה הקדושה. מרת אוֹבּן הניאה אותה מזה.

מאורע חשוב אירע: נישואיו של פול.

אחרי שהיה תחילה לבלר של נוטריון, ואחר-כך עסק במסחר, במכס, באגף המסים, ואפילו עשה נסיונות להתקבל ל"רשות המים והיערות", הנה עתה, כשמלאו לו שלושים ושש, נחה עליו פתאום רוח אלוהים והוא מצא את ייעודו: משרד הרישום! ושם הראה כשרונות גדולים כל-כך עד שמפקח מחוזי אחד הציע לו את בתו לאשה והבטיח לו את חסותו.

פול, שדעתו נתיישבה עליו, הביא אותה אל אמו.

היא דיברה סרה במנהגיה של פּון-לֶוֶק, התנהגה כנסיכה, העליבה את פליסיטה. כשהסתלקה, נשמה מרת אוֹבּן לרווחה.

בשבוע שלאחר-כך נודע שמר בּוּרֶה מת בברֶטוֹניה תחתית, בפונדק. השמועה שהתאבד נתאמתה; התעוררו ספקות לגבי הגינותו. מרת אוֹבּן עיינה בספרי החשבונות שלה ומהר מאוד גילתה את קופת-השרצים שלו: מעילות בחובות, מכירת עצים בגניבה, קבלות מזויפות, וכו'. ומלבד זאת גם היה לו בן לא-חוקי ו"יחסים עם מישהי מדוֹזוּלֶה".

המעשים המחפירים האלה צעירוה מאוד. במארס 1853 תקפו אותה כאבים בחזֶה; לשונה נראתה כמכוסה בעשן; העלוקות לא הקלו את המחנק; ובערב התשיעי נפחה את נפשה והיא בת שבעים ושתיים בדיוק.

חשבו אותה לזקנה פחות, בגלל שׂערה החום שמחלפותיו עטרו את פניה החיוורות, המחוטטות. רק ידידים מעטים התאבלו עליה, שכן היתה בהליכותיה יהירות מרחקת.

פליסיטה ביכתה אותה שלא כמו שמשרתים מבכים את אדוניהם. מותה של גברתה לפניה בילבל אותה, נראה לה מנוגד לסדרי-בראשית, נורא ובלתי-נסבל.

כעבור עשרה ימים (פרק-הזמן הנדרש כדי לחוש ולבוא מבֶּזַנסוֹן), הופיעו היורשים. הכלה חיטטה במגירות, בחרה לה רהיטים, את השאר מכרה, ואחר-כך חזרו אל משרד הרישום.

כורסתה של הגברת, שולחנה העגול הקטן, מחמם-הרגליים שלה ושמונת הכסאות נעלמו! במקומן של התמונות נראו ריבועים צהובים על הקירות. הם לקחו אִתם את שתי המיטות הקטנות, עם מִזרניהן, ובארון לא היה עוד שום חפץ מכל חפציה של וירג'יני! פליסיטה עלתה אל חדרה שיכורה מצער.

למחרת היתה מודעה על הדלת; הרוקח צעק לה לתוך אוזנה שהבית מוצע למכירה.

ברכיה פקו, והיא נאלצה לשבת.

יותר מכל התעצבה על שיהיה עליה לעזוב את חדרה – ללולו המסכן נוח בו כל-כך. היא עטפה אותו במבט חרד, התחננה אל רוח-הקודש, וקנתה לה הרגל של עובדי-אלילים לומר את תפילותיה בכריעת ברך לפני התוכי. לפעמים פגעה השמש שחדרה בעד האשנב בעין הזכוכית שלו והתיזה ממנה קרן אור זוהרת שהביאה אותה לידי אֶקסטזה.

היתה לה קצבה של שלוש מאות ושמונים פרנק שהניחה לה גברתה. הגינה סיפקה לה ירקות. אשר לבגדים, היה לה מה ללבוש עד סוף ימיה, וכדי לחסוך במאור היתה שוכבת לישון עם דמדומים.

היא כמעט ולא יצאה כלל מהבית, כדי שלא תצטרך לעבור על-פני החנות לממכר חפצים משומשים, שאחדים מהרהיטים הישנים היו מוצגים שם לראווה. מאז תקפה אותה הסחרחורת היתה גוררת רגל אחת; ומאחר שכוחה תש והלך, היתה אימא סימון, שחנות המכולת רוששה אותה, באה בוקר-בוקר לחטוב לה עצים ולשאוב מים.

עיניה כהו והלכו. תריסי-העץ לא נפתחו עוד. עברו שנים רבות. והבית לא הושכר ולא נמכר.

מחשש שמא יגרשוה, לא ביקשה פליסיטה שייעשו תיקונים כלשהם. קרשי הגג נרקבו והלכו; ובאחד החורפים היה הכר שלמראשותיה רטוב כל הזמן. אחרי הפסחא החלה לירוק דם.

אז קראה אמא סימון לרופא. פליסיטה ביקשה לדעת מה מחלתה. אבל מאחר שהיתה חירשת מכדי לשמוע, לא קלטה אלא את המלים: "דלקת ריאות". זה היה מוכר לה, והיא ענתה חרש:

"אה! כמו לגברת," שכן נראָה לה טבעי שתלך בעקבות גברתה.

מועד הצבת השולחנות לחג לחם-הקודש קרב.

השולחן הראשון הועמד תמיד לרגלי הגבעה, השני לפני בית הדואר, והשלישי באמצע הרחוב בערך. על השולחן הזה היתה תחרות ולבסוף בחרו נשות הקהילה בחצרה של מרת אוֹבּן.

הלחץ בחזהּ והקדחת החמירו. פליסיטה דאבה על שאינה עושה כלום למען שולחן החג. אילו לפחות יכלה לשים עליו משהו! ואז עלה בדעתה התוכי. אין זה יאֶה, התנגדו השכנות. אבל הכומר נתן את הסכמתו; והיא, מרוב אושר, הפצירה בו שיקבל לידיו, אחרי שתמות, את לולו, הנכס היחיד שלה.

מיום שלישי ועד שבת, ערב חג לחם-הקודש, הלכו ותכפו שיעוליה. בערב היו פניה מכוּוצות, שפתיה דבקו לחניכיים, היא החלה להקיא; ולמחרת, לפנות בוקר, הורע לה מאוד והיא ביקשה לקרוא לכומר.

שלוש זקנות עמדו אצלה בשעת המשיחה האחרונה. אחר-כך הודיעה שיש לה צורך לדבר עם פַבּי.

הוא בא בבגדי חג, ולא הרגיש בנוח באווירת הנכאים הזאת.

"סלח לי," אמרה והתאמצה לפשוט את זרועה, "חשבתי שאתה הוא שהרגת אותו!"

איזה מין פטפוטים אלה? לחשוד בו ברצח, באיש כמוהו! והוא התרגז, עוד רגע היה מקים מהומה.

"הלא אתה רואה שהיא כבר לא שפויה בדעתה!"

מפעם לפעם דיברה פליסיטה אל צללים. שלוש הזקנות הלכו להן. אמא סימון אכלה את ארוחת-הצהריים.

כעבור שעה קלה לקחה את לולו והגישה אותו אל פליסיטה:

"זהו! עכשיו תגידי לו שלום!"

אף-על-פי שהוא לא היה גווייה, התולעים אכלוהו; אחת מכנפיו היתה שבורה, המילוי ביצבץ לו מבטנו. אבל היא, שכבר היתה עיוורת, נשקה לו על מצחו ואימצה אותו אל לֶחיה. אמא סימון שבה ונטלה אותו ממנה לשימו על שולחן החג.

ה

האפרים הפיצו ריח קיץ; זבובים זימזמו; השמש הבהיקה את מי הנהר וחיממה את לוחות הצפחה. אמא סימון, שחזרה לחדר, נרדמה בשקט.

צלצולי פעמון העירו אותה; תפילת הערבית הסתיימה. הזיותיה של פֶליסיטה שככו. היא חשבה על התהלוכה ובתוך כך גם ראתה אותה, כאילו היא הולכת אחריה.

כל ילדי בית-הספר, זמרי המקהלה ומכבי-האש צעדו על המדרכות, ובאמצע הרחוב עברו בסך: בראש, שומר הכנסייה חמוש ברומח שלו, השַמש ובידו צלב גדול, המורה המשגיח על הזאטוטים, הנזירה החרדה לילדותיה הקטנות; שלוש מבין החמודות ביותר, מסורקות כמלאכים, פיזרו עלי ורדים בחלל האוויר; הדיַאקוֹן בזרועות פרושות, ניצח על המוסיקה; ושני מקטירי קטורת נסבו על כל צעד כלפי תיבת לחם-הקודש, שהאדון הכומר, בגלימת-המיסה היפה שלו, נשא אותה מתחת לחופת קטיפה ארגמנית, אחוזה בידי ארבעה גבאים. המון אדם נהר מאחוריהם, בין יריעות הבד הלבנות המכסות את קירות הבתים; והתהלוכה הגיעה אל רגלי הגבעה.

זיעה קרה ליחלחה את צדעיה של פליסיטה. אמא סימון הספיגה אותם בפיסת בד ובתוך כך אמרה בלבה שיום אחד יבוא גם התור שלה.

רחש ההמון גבר, רגע היה חזק מאוד, והתרחק.

מטח צליפות הרעיד את השמשות. הרכבים הם הנותנים כבוד לתיבת לחם-הקודש. פליסיטה גילגלה את עיניה ואמרה, בקול רם ככל שיכלה:

"הוא בסדר?" חרדה לתוכי.

חבלי גסיסתה החלו. חירחור, שתָכף והלך, הגביה את צלעותיה. בועות קצף צצו בזוויות פיה, וכל גופה רעד.

כעבור שעה קלה נשמעה נהמת האוֹפיקלֵידים3, קולותיהם הצלולים של הילדים, וקולם העמוק של הגברים. לפרקים נדם הכל, והלמות הצעדים, שפרחים עימעמוה, נשמעה כעדר העובר באחו.

הכמרים הופיעו בחצר. אמא סימון טיפסה על כיסא כדי להגיע אל הצוהר העגול, וכך יכלה להשקיף על שולחן החג.

זרים ירוקים היו תלויים עליו והוא היה מקושט בתחרים אנגלי. בתווך היתה מסגרת קטנה ובה שרידים מקודשים, בפינות היו שני ענפי תפוז פורחים, ולכל אורכו פמוטות כסף ואגרטלי חרסינה, שחמניות מיתמרות מהם, וחבצלות, ואדמונים, ואצבעוניות, ואגודות של בקעצורים. תל הצבעים העזים הזה השתפל באלכסון מהמדרגה הראשונה עד לשטיח והלאה על המרצפות; ודברים משונים צדו את העין. מסכרת של כסף מוזהב עם כתר של סיגליות, עגילים משובצים אבני אלנסוֹן התנוצצו על מצע של טחבים, שני פרגודים סיניים הציגו לראווה את נופיהם. לולו, מוסתר תחת ורדים, לא גילה אלא את מצחו הכחול, הדומה ללוחית של אבן-כַּחַל.

הגבאים, זמרי המקהלה והילדים נערכו בשלושת צדי החצר. הכומר עלה לאטו במדרגות והניח על התחרים את שמש הזהב הגדולה שלו, הקורנת. הכל כרעו על ברכיהם. הושלך הס. ובזיכי הקטורת, שנעו במלוא התנופה, החליקו על שרשרותיהם.

אד תכול עלה אל חדרה של פליסיטה. היא שירבבה את נחיריה ושאפה אותו בחושניות מיסטית; אחר-כך עצמה את עפעפיה. שפתיה חייכו. פעמיות לבה הואטו זו אחר זו, כל אחת עמומה מקודמתה, שקטה ממנה, כמעיין חרב והולך, כהד נמוג; וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה.


*מתוך הקובץ "שלושה סיפורים", עם עובד, 1992.

א

ביולי היה אבי נוסע אל המעיינות ומשאיר אותי עם אמי ואחי הגדול קורבנות לימי הקיץ המסחררים, הלבנים מעוצמת השרב. עילעלנו, שיכורי אור, בספר הפגרה הגדול הזה שכל דפיו יקדו מרוב זוהר ובתחתיתם מצויה היתה ציפת האגסים הזהובים, המתוקה עד עילפון. אדלה היתה חוזרת בבקרים המוארים, משולה לפומונה המגיחה מתוך משואת האש של היום הלוהט, והיתה שופכת את צקלונה, את יפי השמש הססגוני – דובדבנים מבהיקים, רוחשי נוזל מתחת לקליפתם השקופה, גודגדניות אפלות וטמירות אשר ריחן הבטיח יותר משטעמן קיים, מִשמשים שציפת הפז שלהם תימצתה את מהות שעות אחר-הצהריים הממושכות – ולצד אותה שירה צחה של פירות היתה מוציאה את פלחי הבשר שופעי העוז וכוח ההזנה, מאוגדים בצלעות דמויות מקושים ואת אצות הירקות שדמו למדוזות ולרכיכות מומתות – חומרי הגלם של ארוחת הצהריים בטרם ייווצר וייגמל טעמה, מרכיביה הווגטטיביים והארציים אשר ריחם עודנו ריח האפרים הפראיים.

דרך הדירה האפלה בקומתו הראשונה של הבית שבכיכר העיר היה עובר מדי יום ביומו הקיץ הגדול ומלואו: דממת מעגלי האוויר הרועדים, מרובעי הבוהק החולמים את חלומם הלוהט על פני הרצפה; ניגון תיבת הנגינה שמקורו במעמקיו העמוקים ביותר של היום, שניים-שלושה קצבים של פזמון המנוגנים אי-שם על הפסנתר – מנוגנים פעם ופעם נוספת, מתעלפים בשמש על המדרכות הלבנות, אובדים באש עומקו של היום. אחר ניקוי הדירה היתה אדלה מטילה את החדרים לתוך צל בהיר, בהורידה את וילאות הבד. או אז היו הגוונים מתנמכים באוקטבה, החדר התמלא צל דוגמת זה השורר במצולות הים, בבואתו באספקלריות הירוקות נתעמעמה עוד יותר וכל חומו של היום התנשם על פני הווילאות שנעו בתנועה גלית כחולמים את חלום שעת אחר-הצהריים. בשעות אחר-הצהריים של ימי שבת הייתי יוצא עם אמי לטיול. מאפלת חדר המדרגות היינו יוצאים מיד אל אמבט השמש של היום. עוברים ושבים, התועים בתוך הזהב, עיניהם ממצמצות מן הלהט וכמו דבוקות בדבש, הרימו את שפתם העליונה וחשפו את החניכיים ואת השיניים. וכל תועי אותו היום הזהוב לבשו אותה עווית שרבית, כאילו הטביעה השמש על פני כל חסידיה מסכה אחת ויחידה, מסכת הזהב של הכת השמשית; וכל אלה שצעדו היום ברחובות, נתקלו זה בזה, עקפו זה את זה, זקנים וצעירים, נשים וטף, היו מברכים זה את זה באותה המסכה המשוחה על פניהם בצבע זהב עבה, עיוותו פניהם זה לעומת זה באותה עווית באכחית, המסכה הברברית של פולחן עכו"ם.

הכיכר היתה ריקה וצהובה מלהט – רוחות חמות ניקוּה מאבק כמו היתה מדבר מקראי. שיטים קוצניות, שהצמיחה ריקוּת הכיכר הצהובה, תססו מעליה בעלוותן הירוקה, בזרי הפארות הסדורים באצילות, כמו עצים בגובלנים עתיקים. נדמה היה שהעצים הללו עוגבים על הרוח, מסעירים בתאטרליות את צמרותיהם כדי לחשוף תוך כדי פירכוסים פתטיים את בטנות העלים המכסיפות שלהם, המדומות לפרוותיהן של שועלות אצילות. הבתים העתיקים, שרוחות של ימים רבים הבהיקום, מגוונים היו בהיבהובי האטמוספירה האדירה, בהדים ובזיכרונות הפזורים במעמקי מזג האוויר הצבעוני. נדמה היה שדורות שלמים של ימי קיץ (כמו טייחים סבלניים המגרדים מחזיתות של בתים ישנים את הטיח המעופש) קולפים את הבוהק המזויף וחושפים לאוויר היום את פניהם האמיתיות של הבתים, פני גורל ופני חיים שצרו את צורתם מבפנים. עתה היו החלונות רדומים, מסומאים בזוהר הכיכר הריקה, המרפסות התוודו בפני השמים על ריקותן – הכניסות הפתוחות הדיפו ריחות צינה ויין.

חבורת פוחחים, הניצולים מטאטואי מטאטא השמש הלוהב, ישבה אל הקיר בפינת הכיכר, כשהיא מנסה אותו כל פעם מחדש בהטלת כפתורים ומטבעות, כאילו אפשר היה לקרוא מתוך הורוסקופ עיגולי המתכת הללו את סודו האמיתי של הקיר, שנקיקים ופרצות כיסוהו ככתב חרטומים. מלבד זאת היתה הכיכר ריקה. ניתן היה לצפות שלפתח הכניסה המקומרת שבה עומדות חביותיו של היינן יופיע עוד מעט קט, מובל באפסרו לאורך צל השיטים המתנדנדות, חמורו של השומרוני ושני משרתים יורידו ברוב דאגה את האיש החולה מן האוכף הלוהט, למען העלות אותו בדחילו ורחימו במדרגות הצוננות אל קומת הבית המפיקה ניחוח של שבת. כך היינו נודדים אמי ואני לאורך שני צדי הכיכר השמשיים, מנהלים את צללינו המשוברים על פני כל הבתים כעל פני קלידים. מרובעי המדרכה חלפו לאיטם תחת צעדינו הרכים והשטוחים – אלה גונם ורוד-חיווריין כגון העור האנושי, אלה זהובים וכחולים, כולם שטוחים, חמים וקטיפתיים לאור החמה כמין פנים שמשיות, שעקבות הרגליים טישטשום ללא הכר, עד לאפסות שאננה.

עד שלבסוף, בפינת רחוב סטריסקה, נכנסנו בצל בית-המרקחת. עביט גדולה מלאה בעסיס פטלים העומדת בחלונו הרחב של בית-המרקחת סימלה את צינת משחות הצרי היודעות להעלות ארוכה לכל דווי. ומספר בתים אחרי כן לא עוד ידע הרחוב להעמיד פני רחוב עירוני, משל לאיכר השב אל כפר מולדתו ומתפשט בדרך את מלבושי ההדר העירוניים כשהוא הופך אט-אט, תוך התקרבותו אל הכפר, לפוחח כפרי.

בתי הפרברים על חלונותיהם טבעו משוקעים בפריחתן השופעת והסבוכה של הגינות הזעירות. נשכחים מלב היום הגדול התרבו בשפע דומם מיני ירקות, פרחים ועשבים שוטים – ששים ממש לקראת הפסקה זו שאותה יכולים היו לבלות כשהם ישנים בשולי הזמן, על גבולותיו של היום האינסופי. חמנייה עצומה, נישאת על גבעול אדירים הלוקה במחלת האלפנטיאסיס, המתינה תוך התאבלות צהובה לימיה הספים העצבים כשהיא כורעת תחת גידולו המפלצתי של גופה. הפעמוניות הפרבריות הנאיביות ופרחוני הפרקאל בצווארוניהם הוורודים הלבנים, המעומלנים – עמדו באזלת-יד ובלא כל הבנה מול הטרגדיה הגדולה של החמנייה.

 

ב

הסבך המפותל של העשבים, צמחי הבר, הירק השוטה והדרדרים תוסס באש שעת אחר-הצהריים. תנומת אחר-הצהריים של הגינה מעלה המיה של נחילי-זבובים. שדה-הקוצים הזהוב צועק באור-השמש כמו ארבה אדמוני; בגשם האש השופע זועקים הצרצרים; תרמילי-הזרעים מתפקעים חרש כמו חרגולים. ואילו לעבר הגדר החיה מתרוממת כעין גבעה-חטוטרת של פרוות העשבים, כמו התהפך הגן בשנתו על צדו השני ושריריו העבותים, האיכרים מתנשמים את דממת האדמה. על שרירי-הגן הללו התעצמה ועלתה שפעתו המרושלת, הנשית, של חודש אוגוסט והיתה לבקעות עמומות של צמחי-חרדל אדירים, נתרחבה לכדי פלחים שעירים של עלים שכמו עשויים פח, ללשונות מגודלים של ירק בשרני. שיחי-החרדל המתקמרים הללו התבצרו כמו נקבות הישובות ישיבה רחבה, וכמו נטרפו על-ידי שמלותיהן המשוגעות. שם מכרה הגינה חינם את הזמורות הזולות ביותר של לילך-בר, את הכוסמת הגסה ביותר, המעלה צחנת סבון, את ריח-השכר של נענת-בר וכל הגרוטאות הגרועות ביותר של אוגוסט. אך מעברה השני של הגדר, מעבר לאותו עובי-הירק הקיצי שבתוכו צמחה פרא איוולת העשבים האידיוטיים, מצויה היתה מזבלה שנתכסתה חרולים. איש לא ידע שדווקא שם ערך השנה אוגוסט את האורגיה הפאגאנית הגדולה שלו. על מזבלה זו, השעונה אל הגדר ומכוסה לילך-בר, עמדה מיטתה של הנערה המטומטמת טלויה. כך קראנו לה כולנו. על ערמה של אשפה ושיירים, סירים ישנים, אנפילאות, הריסות ועיי חרבות עמדה מיטה הצבועה בצבע ירוק, רגל אחת חסרה בה ועל מקומה היא נתמכת בשתי לבנים ישנות.

האוויר מעל עי חרבות זה, פרוע מרוב להט, חתוך בברקי המעופים של זבובי-סוסים מבהיקים, שגווע מן השמש, חרק כמו מתוך ניענוע של רעשנים סמויים, מלבה את עצמו עד טירוף. טלויה יושבת על ברכיה בתוך מצעים צהובים וסמרטוטים. על ראשה הענק מסתמרת רעמת שער שחור. פניה כווצניות כמו דודי האקורדיון. מדי רגע מכווצת עווית-בכי את האקורדיון הזה לאלף קמטים החותכים זה את זה וההשתאות שבה ומרחיבה אותם, חושפת את סדקי העיניים הקטנות והחניכיים הלחים ששיניים צהובות נתונות בתוכן מתחת לשפה בשרנית, דמוית-הדק. חולפות שעות מלאות להט ושיעמום שבהן טלויה ממלמלת משהו בחצי קול, מנמנמת, רוטנת חרישית ומחרחרת. הזבובים מכסים בנחיל סבוך את היושבת ללא ניע. אך לפתע כל הערמה הזאת של סמרטוטים מזוהמים, טלאים וקרעים מתחילה להתנועע כמו קמה לתחייה ברחשושיהם של העכברים הנולדים בתוכה. הזבובים מתעוררים מבוהלים ומתרוממים בעננה גדולה, רועמת, כולה רחשוש מטורף, הבהקים והיבהובים. ושעה שהסמרטוטים נושלים ארצה ומתפזרים על פני המזבלה כמו עכברים נפחדים – או אז מגיח מתוכם ונחשף הגלעין של המזבלה, מקור-חיותה: אישה מפגרת, עירומה וכהה, מתרוממת אט-אט ונעמדת, דומה לאלילה פאגאנית, על רגליים קצרות, ילדותיות, ומתוך הצוואר התפוח מנחשול של כעס, מתוך הפנים הכהות מזעם, הפנים שעליהן פורחות ערבסקות של ורידים נפוחים ויוצרות מיני ציורים ברבריים, פורצת צריחה חייתית, צריחה-כנחירה הבוקעת מכל נקיקי הריאות שבחזה חצי חייתי חצי אלוהי זה. החרולים, השרופים בשמש, צועקים, שיחי-החרדל תופחים ומתפארים בבשרם חדל-הבושה, העשבים השוטים יורקים ארס מבהיק, והמטומטמת, הצרודה מן הצעקה, מכה בקדחתנות מטורפת, מתוך עווית פרועה, בבטנה הבשרנית על גזע של לילך-בר, החורק חרישית תחת התובענות של תאווה שלוחת-רסן זו, קולט לתוכו את קולה של מקהלת העליבות הזאת המשביעה אותו לפוריות אלילית על-טבעית.

אמה של טלויה משכירה את עצמה לבעלות-בית לשטוף רצפות. זו אישה קטנה, צהובה כזעפרן, ובמשחת זעפרן היא גם מושחת את הרצפות, את שולחנות האורן, השרפרפים והכלונסאות שהיא מנקה בחדריהם של אנשים עניים. פעם אחת לקחה אותי אדלה לביתה של מרישקה זקנה זו. היתה זו שעת-בוקר מוקדמת. נכנסנו לחדרון המסויד בכחול, שכבת-חמר מרוקעת על רצפתו שעליה נחה שמש מוקדמת, צהובה יוקדת בדממת בוקר זו שעתותיה מנויות בחריקות המזוויעות של שעון-האיכרים אשר על הקיר. בארגז, על גבבת-קש, שכבה מרישקה השוטה, חיוורת כמו לחם-קודש ושקטה כמו כפפה שהיד נשמטה ממנה. והדממה הצהובה, היוקדת, הרעה כמו ניצלה את שנתה ודיברה, פיטפטה, ערכה מריבה, נשאה ברמה ובגסות את המונולוג השיגעוני שלה. זמנה של מרישקה – הזמן הכלוא בתוך נפש זו – פרץ מתוכה והנה הוא מציאותי עד אימה והחל להלך כחי הנושא את עצמו בחדרון זה, הומה, רועש, תופתי, תופח בדממת הבוקר היוקדת מתוך טחנת-הקמח של השעון, כמו קמח רע, קמח מעופף, הקמח הטיפשי של המשוגעים.

 

ג

באחד מן הבתים הללו, המוקף כלונסאות בצבע חום, הטובע בירק השופע של הגינה, התגוררה הדודה אגאתה. כשהיינו נכנסים אליה היינו עוברים בגן על פני כדורי-זכוכית צבעוניים, ורודים, ירוקים וסגולים, התקועים על כלונסאות ובתוכם צפונים עולמות קסומים, אוריים ובהירים, כמו אותן תמונות אידאליות, צופנות-אושר, הנתונות בתוך השלמות הלא-מושגת של בועות-סבון.

בכניסה האפלה-למחצה, אכולת העובש ועיוורת מרוב זיקנה, היינו שבים ומוצאים את הריח המוכר לנו. בריח זה, הקרוב והמודע, צפונים היו בסינתזה פשוטה להפליא חייהם של אנשים אלה, אביק הגזע, סוג הדם וסוד הגורל הכלול בלי משים בזרמו היומיומי של זמנם המיוחד, הבדל. זקנה, חכמה, שאנקותיה הכהות היו מלוות את האנשים הללו בצאתם ובבואם, דלת שהיתה עדה דוממת לכניסתם וליציאתם של אמהות, בנות ובנים – נפתחה חרש, כמו דלתות-ארון, ונכנסנו לתוך חייהם. הם ישבו כמו בצל גורל ולא התגוננו – במחוות המגושמות, הראשונות, מסרו לנו את סודם. כלום לא היינו קרוביהם, קרובים לדם ולגורל?

החדר היה אפל וקטיפתי מן הריפוד הכחול-כהה שדגם זהוב נשזר בו, אך הדו של היום הלוהב רעד גם כאן בנחושת של מסגרות התמונות, כפות המנעולים והאדנים הזהובים לאחר שהבקיע את סבכו הירוק של הגן. מתחת לקיר התרוממה הדודה אגאתה, גדולה ושופעת אברים, שבשרה עגול ולבן, מנוקד בחלודה אדמונית של הנמשים. התיישבנו לידם, כמו לחוף גורלם, מבוישים קמעה מתחת לאותה אזלת-יד שבה התמסרו לנו בלא הסתייגויות ושתינו מים עם מיץ ורדים, שיקוי מופלא שבתוכו מצאתי את המהות העמוקה ביותר של שבת שרבית זו.

הדודה התאוננה. היתה זו נימת היסוד של שיחותיה, קולו של הבשר הלבן והפורה הזה, המתערסל כמו מעבר לגבולות האישיוּת שאך בקושי נשמרה כמקשה אחת, בחישוקי הצורה האינדיבידואלית, ואפילו בתוך מקשה זו היתה כמו כפולה ומכופלת ומוכנה להתפרק, להסתעף, להתפזר למשפחה. היתה זו פוריות הבאה כמעט מעצמה, נשיות נטולת רסן ושופעת עד חולניות. נדמה היה שעצם ריחה של הגבריות, ריח ניחוח של עשן הטבק, הלצה של רווקים, יכולים היו לתת דחף לנשיות משולהבת זו לילודת-בתולים מופקרת. ובעצם כל תלונותיה על הבעל, על המשרתים, דאגותיה לילדים לא היו אלא גחמותיה והתפנקויותיה של אותה פוריות בלתי מסופקת, ההמשך הישיר של אותה קוקטיות רטנונית, כעסנית ובכיינית שבה ניסתה ניסיון חינם את בעלה.

הדוד מארק, קטן, כפוף, פניו נעדרות מין, ישב בפשיטת הרגל האפורה שלו, משלים עם גורלו, בצל הזילזול שאין לו גבול שבו נראה היה כמוצא מנוחה. בעיניו האפורות הבהיק הלהט הרחוק של הגינה המתוח על החלון, לעתים ניסה להביע הסתייגות כלשהי בתנועה קלושה, לגלות התנגדות, ואולם גל הנשיות המספקת לעצמה השליך הצידה את המחווה חסרת המשמעות הזאת, עבר בתרועת ניצחון לידו, כיסה בזרמו הרחב את ההעוויות הקלושות של הגבריות. היה משהו טראגי בפוריות מרושלת ונטולת מידה זו, היתה כאן עליבותה של הבריאה הנאבקת על גבול האין והמוות, היתה איזו גבורה של נשיות המכריעה בפוריותה אפילו את מומי הטבע, את אי-הספיקה של הגבר. אך הצאצאים חשפו לעין כול את הגוזמה שבפאניקה האמהית הזאת, את שיגעון הלידות הזה שהתמוסס בפירות הבטן הכמושים, בדור רוחות הרפאים שלא דם ולא פנים להם.

נכנסה לוציה, הבת הבינונית, ראשה הגמול מדי כפרח בשלהי פריחתו, נתון על גוף ילדותי ושמנמן שבשרו לבן ועדין. הושיטה לי יד בובתית, שכאילו אך עתה זה החלה להנץ, ופניה עמדו מיד בפריחה מלאה, כמו פרח אדמונית שוורדותו עלתה על גדותיה. אומללה מחמת הסומק שלה, שגילה בלי שמץ בושה את סודות הווסת, היתה עוצמת את עיניה ומסמיקה עוד יותר בעטיה של השאלה התמימה ביותר, שכן כל אחת נשאה בחובה רמז סמוי לבתוליותה הרגישה יתר על המידה. אמיל, הבכיר שבין בני הדוד, בלונדי בהיר, שהחיים כמו מחו מעל פניו הבעה כלשהי, טייל אנה ואנה בחדר, ידיו בכיסי המכנסיים רבי הקפלים.

הבגד האלגנטי שלו, היקר להפליא, נשא את חותם הארצות האקזוטיות משם חזר אמיל. פניו, כמושות ועכורות, נדמו כשוכחות את עצמן מיום ליום, כנעשות לכתם לבן ריק שעליו רשת חיוורת של ורידים שבהם הסתבכו זה בזה הזיכרונות ההולכים וכבים של החיים הסוערים והמבוזבזים הללו, כמו קווים על פני מפה מטושטשת. הוא היה אמן תעלולי הקלפים, היה מעשן מקטרות ארוכות, אצילות מראה, ונדף ממנו ריח ניחוח משונה של ארצות רחוקות. כשמבטו נודד על פני זיכרונות נושנים היה מספר אנקדוטות מופלאות שבנקודה מסוימת היו ניתקות לפתע, מתפרקות ומתנדפות לכדי אינות. נשאתי אחריו מבט ערגוני, משתוקק שישים אליי לב ויגאלני מייסורי השיעמום הללו. ואכן נדמה היה לי שהוא קרץ לי בעיניו כאשר יצא לחדר השני. הלכתי אחריו. ישב על כורסה נמוכה, ברכיו מצטלבות כמעט בגובה הראש הקרח כמו כדור ביליארד. דומה היה שהבגד לבדו היה מונח או נכון יותר מושלך על הכורסה מקופל ומקומט. פניו היה כמו משב של פנים – פס שהשאיר אחריו באוויר עובר אורח אלמוני. בידיו החיוורות שהיו כמו מכוסות באמייל תכול, החזיק ארנק והסתכל במשהו שבתוכו.

מתוך ערפל הפנים נגלה בקושי תבלול העין החיוורות ופיתה אותי בקריצה ממזרית. חשתי כלפיו אהדה שאין לגבור עליה. הושיב אותי בין ברכיו וכשהוא טורף לנוכח עיניי בידיים מיומנות תצלומים כטרוף קלפים הראה לי דיוקנאות של נשים עירומות ונערים בתנוחות משונות. עמדתי נשען עליו בצדי והבטתי בגופי אנוש עדינים אלה בעיניים רחוקות, בעוד נחשול של זעזוע בלתי ברור, שמכוחו נתעכר האוויר לפתע פתאום, הגיע אליי ועבר אותי בצמרמורת של אי-נוחות, בנחשול של הבנה פתאומית. אך בינתיים ערפילית חיוך זו, שנצטיירה מתחת לשפמו הרך והיפה, ההתגבשות הראשונית של התאווה שהצטיירה על צדעיו בווריד פועם, המתח ששמר לרגע את קווי פניו בריכוז – כל אלה נמוגו והיו שוב לאינות, והפנים הלכו ונעדרו, שכחו את עצמן, התנדפו.


*הסיפור לקוח מתוך "חנויות הקינמון; בית המרפא בסימן שעון החול" מאת ברונו שולץ הוצאת שוקן, 1986.

מרוב רעב הפכה קנאתנו קהה ורצוצה, ככל שאר הרגשות שלנו. לא היה לנו כוח להרגיש, או כוח לחפש עבודה קלה יותר, ללכת, לשאול, לבקש… קינאנו רק באלה ששהו איתנו בעולם הזה, אלה שהצליחו לקבל עבודה משרדית, בבית-חולים, באורווה – שם לא נדרשו שעות של עבודה גופנית, שכּל שלטי החזית על כל שער שיבחו כסמל הנאמנות והגבורה. בקיצור, קינאנו רק בשֶסְטָקוֹב.

רק דבר-מה חיצוני היה מסוגל להוציא אותנו מהאדישות ולנער מעלינו את המוות שזחל והתקרב. רק כוח חיצוני, לא פנימי. בפנים הכול היה סחוט, ריק, לא היה אכפת לנו מכלום, ולא תכנַנו תוכניות לעתיד רחוק מהמחר.

גם עכשיו – רציתי ללכת לצריף, לשכב על הדרגש, אבל המשכתי לעמוד על סף חנות המצרכים. בחנות הזאת היו רשאים לקנות רק מי שנשפטו על פשעים אזרחיים או גנבים מוּעדים שלא היו "אויבי העם". לא היה לנו מה לחפש שם, אבל לא היה אפשר להסיר מבט מכיכרות הלחם שצבעם שוקולד. ריחו המתוק והכבד של הלחם הטרי דגדג את הנחיריים – הריח היה כה עז, עד שראשנו הסתחרר. ואני עמדתי, בלי לדעת מתי אמצא כוחות לחזור אל הצריף, ונעצתי מבט בלחם. ואז שֶסטָקוֹב קרא לי.

את שסטקוב הכרתי עוד כשהייתי על ה"אדמה הגדולה", בכלא בּוּטִירְקי: חלקנו את אותו התא. חברות לא היתה שם, רק היכרות. במכרה שסטקוב לא עבד בחציבה. הוא היה מהנדס-גיאולוג ומינו אותו לעבוד במחקר גיאולוגי, במשרד, כפי הנראה. בר-המזל כמעט שלא בירך לשלום את ידידיו ממוסקבה. לא נעלבנו – מי יודע אֵילוּ הוראות קיבל. איש איש לעצמו וכולי.

"תעשן," אמר שסטקוב והושיט לי קרע עיתון שבו פיזר טבק והצית גפרור. גפרור אמיתי…

עישנתי.

"אני צריך לדבר איתך," אמר שסטקוב.

"איתי?"

"כן."

הלכנו אל מאחורי הצריפים והתיישבנו על דופן של פיר חציבה ישן. רגלַי מיד הפכו כבדות, אבל שסטקוב נדנד בעליזות בנעלי המדים החדשות שלו, שהדיפו ריח שומן דגים קל. מכנסיו המופשלים גילו גרביים משובצות. סקרתי את רגליו של שסטקוב בהתפעלות כנה ואפילו במעין גאווה: לפחות אחד מהתא שלנו לא גורב חותלות. הקרקע תחתינו רעדה מפיצוצים עמומים – פועלי משמרת הלילה עיבדו את האדמה. אבנים זעירות רשרשו ונפלו לרגלינו, אפורות ובלתי-נראות, כמו ציפורים.

"בוא נתרחק," אמר שסטקוב.

"אל תדאג, זה לא יהרוג אותך. הגרביים שלך לא ייפגעו."

"לא בגלל הגרביים," אמר שסטקוב והושיט אצבעו אל האופק. "איך אתה מתייחס לכל זה?"

"נמוּת, כנראה," אמרתי. פחות מכול רציתי לחשוב על זה.

"לא, אני לא מסכים למות."

"אז?"

"יש לי מפה," אמר ברפיון שסטקוב. "אקח עובדים, אקח אותך ונצא לכיוון 'המעיינות השחורים' – זה במרחק חמישה-עשר קילומטרים מכאן. אשיג אישור יציאה. נלך אל הים. מסכים?"

הוא סיפר את כל זה בשוויון נפש נחפז.

"ובים? נשחה?"

"לא משנה. חשוב להתחיל. אני לא יכול לחיות כך. 'עדיף למות בעמידה מאשר לחיות על הברכיים'," הכריז שסטקוב חגיגית. "מי אמר את זה?"

המשפט באמת נשמע מוכר. אבל לא היה בי כוח להיזכר מי אמר אותו ומתי. כל הקשור לספרים, הכול נשכח. לא האמַנו עוד למילה הכתובה. הפשלתי את מכנסַי והצגתי את פצעי הצפדינה האדומים.

"בדיוק, תרפא אותם ביער," אמר שסטקוב. "עם תותי יער, זה ויטמינים. אני אוביל, אני מכיר את הדרך. יש לי מפה…"

עצמתי עינַי וחשבתי. ישנן שלוש דרכים מכאן לים, וכל אחת מהן – אורכהּ כחמש-מאות קילומטרים, לא פחות. לא רק אני, אלא גם שסטקוב לא יגיע. אולי הוא לוקח אותי כמזון לדרך? מובן שלא. אבל מדוע הוא משקר? הוא יודע זאת לא פחות טוב ממני. לפתע שסטקוב הבהיל אותי – היחיד מאיתנו שעובד בהתאם למקצועו. מי סידר לו את העבודה ובאיזה מחיר? על כל זה צריך לשלם. בדם של אחר, בחייו של אחר…

"אני מסכים," אמרתי ופקחתי את עינַי. "אבל אני צריך מזון לפני היציאה לדרך."

"כן, יופי, יופי. בטח שאתה צריך לאכול. אביא לך… קופסאות שימורים. אצלנו הרי אפשר…"

קופסאות שימורים רבות יש בעולם – בשר, דגים, פירות, ירקות… אך הנפלאות מכולן – החלביות, חלב ממותק. ודאי שאין צורך לשתות אותו עם מים רותחים. צריך לאכול אותו בכפית או למרוח אותו על לחם, או לגמוע לאט-לאט, ישר מן הקופסה, לאכול באיטיות ולהביט כיצד מצהיב הזרם הנוזלי הבהיר וכיצד נדבקים אל הקופסה כוכבי סוכר…

"מחר," אמרתי חנוק מאושר, "חלב ממותק…"

"בסדר, בסדר. חלב ממותק." ושסטקוב הלך.

חזרתי אל הצריף, נשכבתי ועצמתי את עינַי. לא היה לי קל לחשוב. היה זה מעין תהליך גופני – גשמיות המבנה הפסיכולוגי שלנו נתגלתה לי לראשונה במלוא חוצפתה, במלוא מוחשיותה. כאב לי לחשוב. אבל הייתי מוכרח לחשוב. הוא יקבץ אותנו למטרת בריחה ויסגיר אותנו, זה ברור לחלוטין. הוא ישלם על עבודתו המשרדית בדמנו, בדמי. או שיהרגו אותנו שם ב"מעיינות השחורים" או שיחזירו אותנו חיים וישפטו – יוסיפו לנו עוד חמש-עשרה שנים. הרי לא ייתכן שהוא לא יודע שאין דרך לצאת מכאן. אבל החלב, החלב הממותק…

נרדמתי, ובחלום הרעֵב והקרוע שלי ראיתי את קופסת החלב הממותק של שסטקוב, את הקופסה האיומה שצבע המדבקה שלה כחול-מעונן. הקופסה הגדולה, הכחולה כשמי לילה, היתה מנוקבת באלפי מקומות והחלב הגיח וניתז בקילוח רחב כשביל החלב. והגעתי בקלות, בידיי המושטות, אל השמיִם ואכלתי את החלב הסמיך, המתוק, הכוכבי.

אינני זוכר מה עשיתי באותו היום וכיצד עבדתי. חיכיתי וחיכיתי עד שהשמש תטה מערבה, עד שיצהלו הסוסים אשר מזהים טוב יותר מבני האדם את קץ יום העבודה.

צפירה צרודה נשמעה וניגשתי אל הצריף שהתגורר בו שסטקוב. הוא חיכה לי על הסף. כיסי אפודתו בלטו.

ישבנו אל שולחן גדול ורחוץ בצריף, ושסטקוב שלף מכיסיו שתי קופסאות של חלב ממותק.

בקצה הגרזן ניקבתי קופסה. קילוח סמיך ולבן ניתז על המכסה ועל היד שלי.

"היית צריך לנקב עוד חור, לאוויר," אמר שסטקוב.

"לא נורא," אמרתי, וליקקתי את אצבעותי המלוכלכות והמתוקות.

"תנו לו כפית," אמר שסטקוב, ופנה אל העובדים שהקיפו אותנו. עשר כפיות מבריקות, מלוקקות עד בוהק הושטו מעל לשולחן. כולם עמדו והביטו כיצד אני אוכל. לא היה בכך חוסר נימוס או רצון חבוי להתכבד. איש מהם אף לא קיווה שאחלוק איתו את החלב. לא נשמע דבר שכזה – העניין במזונו של הזולת היה משולל חמדנות. ידעתי כי אי-אפשר שלא להביט במזון הנעלם בפיו של אחר. התמקמתי בנוחות ואכלתי את החלב בלי לחם, גומע תדיר מים קרים. אכלתי את שתי הקופסאות. הקהל פנה לדרכו – ההצגה הסתיימה. שסטקוב הביט בי בהבנה.

"אתה יודע מה," אמרתי, מלקק את הכפית בקפידה. "התחרטתי. לכו בלעדַי."

שסטקוב הבין ויצא, בלי לומר מילה.

היתה זו כמובן, נקמה חסרת ערך, חלשה, כמו כל רגשותי. אבל מה עוד יכולתי לעשות? להזהיר את האחרים? לא הכרתי אותם. אבל הייתי צריך להזהיר – שסטקוב הספיק לשכנע חמישה. בתוך שבוע הם ברחו, שניים מהם נרצחו לא רחוק מ"המעיינות השחורים", שלושה מהם נשפטו כעבור חודש. תיקו של שסטקוב זכה לטיפול מיוחד: זמן קצר לאחר מכן לקחו אותו, וכעבור חודש פגשתי אותו במכרה אחר. הוא לא קיבל הארכת מאסר על נסיון הבריחה – ההנהלה שיחקה איתו בלי רמאות, והלוא היה יכול לקרות גם אחרת.

הוא עבד במחקר גיאולוגי, היה מגולח ושבע, וגרביו המשובצות נותרו ללא פגם. הוא לא בירך אותי לשלום, לשווא: שתי קופסאות של חלב ממותק אינן עניין כה גדול בסופו של דבר…

[1956]

1

טרם נראתה הפתעה כהפתעתם של אנשי רוֹס דהֶ לוֹך כאשר שמעו שנורה של מרכוס הקטן עומדת לנסוע לאנגליה. היתה לה גם אחות שעבדה שם, ונורה היתה דרושה בבית. אחריה יישאר רק הזוג הזקן. שני אחיה לא הועילו – לא לעצמם ולא לאיש מקרוביהם. את מרטן, המבוגר יותר, שלחו לעיר הגדולה גלווי לעבוד בחנות (מרכס הזקן נהג להתרברב), אך לא עבר זמן רב והוא איבד את המשרה בגלל המשקה ואז הצטרף לצבא הבריטי. באשר לשטפאן, הבן השני, לזקן לא היתה שום תקווה שיצליח לעשות ממנו אדם מכובד יום אחד. אך כאשר הבחור הצעיר העקשן הזה לא השיג את שלו מאביו, הוא הסתלק לו ובכיסו שווי שני שוורים שמכר ביריד בעיירה אוּכטר-ארד.

״מוטב שם מאשר פה,״ אמר האב בשומעו שהבן עזב. אך הוא רק העמיד פנים שהסיפור לא הכאיב לו. לעיתים קרובות התהפך על משכבו בלילות, במחשבות על בניו שעזבו אותו וסטו מדרך הישר. לכל אחד מהשכנים שניסה לעודד את האיש הזקן, או לנחם אותו בשל פורענות בניו, לא אמר אלא – "מה הטעם בדיבורים? בקושי הודו לי כשניסיתי להשאיר אותם בקן. כעת פרשו שניהם כנפים והותירו אותי לבדי. מעתה לא ידאיגו אותי יותר."

אבל הם הדאיגו. ועד שאמרה לו נורה שהחליטה שלא להישאר בעיירה, דבר לא הדאיג אותו חוץ מהדרך שבה עזבו אותו בניו. הם ביישו אותו. כולם צחקו ממנו. הוא היה מושא לעגם של בני הכפר – הוא ומשפחתו. כיצד העלה בדעתו שיוכל להעלות אותם על דרך הישר! כיצד הזיע עד לשד עצמותיו בעבודה מבוקר עד ליל, בקור, בגשם ובחום כדי שימשיכו ללמוד בבית הספר, כדי שיהיו מלומדים כמו המורה עצמו, אפילו יותר!

אך לא כך יהיה עם נורה, סבר. אותה הוא ישאיר בבית. הוא יחתן אותה. אחרי מותו יוריש את החלקה לה ולבעלה. כשאמרה לו שתעזוב, חשב בתחילה שהיא מתבדחת. אך עד מהרה הבין שלא. והוא עשה כמיטב יכולתו להשאירה בבית. ללא הועיל . דבריה של אשתו גם הם לא הועילו. חודש שלם נלחמו ביניהם מלחמה מרה. הוא מאיים עליה בכל רעה אפשרית פן תעזוב; היא מנסה להתעלות עליו. היא החליטה לנסוע לשם, ולשם היא תיסע ולא משנה מה יגידו. ״היו לך שני בנים,״ אמרה לו ערב אחד. ״ושניהם הלכו ממך. הם ביישו אותך, הצמד. לא תוכל לדעת שלא אעשה לך את אותו תעלול, אלא אם תיתן לי ללכת מרצוני החופשי.״

״היא האחרונה, מרכוס״ אמרה אשתו, ״ואלוהים יודע שקשה לי להיפרד ממנה בסוף חיי, אבל,״ הוסיפה על סף בכי, ״אולי זה לטובתה.״

אביה חשב שלא כך הוא. הוא היה איתן בדעתו. הוא היה בטוח לחלוטין שמוטב לאין שיעור שתישאר במקומה ובו תתחתן. לבעלה יהיו ארבעים אקרים של אדמה כאשר הוא עצמו ימות. היא אישה צעירה ונעימה. בשבע הקהילות הסמוכות אין איכר או סוחר שלא ישמח עד מאוד לשאת אותה לאישה.

״ולמה שלא ישמח?״ אמר. ״אישה צעירה חביבה כל כך, שיש לה ארבעים אקרים של אדמה משובחת?״

אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע.

כמה עבודה ניצבה אז לפניהם! היסורים הגדולים והחרדה המופרזת שאחזו בנורה כבר זמן מה התפוגגו, כמדומה. לא נותר להם זכר. היא היתה כה מלאת חיים וחגיגית, כפי שלא היתה מימיה, כך נראה לפחות. היה לה כל כך הרבה לעשות! כובעים ושמלות לתפור ולהתקין. בגדים וסרטים מכל סוג לקנות ולצבוע. לא היה לה רגע דל בשבועות לפני שעזבה. יום אחד ביקרה כאן, ולמחרת במקום אחר.

היא לא הזילה דמעה אחת עד שהונחו שתי תיבות מסע גדולות שקנתה בגלווי על העגלה שלקחה אותה לתחנת הרכבת בבָלֶהֶ נה אינשהֶ. אז החלה למרר בבכי. כאשר פנו מזרחה בהצטלבות הדרך, שטפו הדמעות את לחייה.

״שאלוהים ירחם עליהם,״ אמר אחד הבחורים שהיה שרוע לו על סוללת דשא ישרה בצד הדרך.

״אמן,״ אמר בחור אחר. ״ועל כל אדם כמוהם.״

״אבל למה היא עוזבת לדעתך?״

״לא אתפלא כלל אם העניין הוא שאין לה פה אמצעים בכפר.״

״שלושה באו לבקש את ידה בשנה שעברה – שלושה שנודעים בכספם.״

״אומרים שהיא התענינה בעיקר בבן של שון מתיו, בעל החנות,״ אמר זקן שעמד לידם.

״ההוא שהיה באוניברסיטה בגלווי?״

״הוא ולא אחר.״

״אל תאמין לזה. הוא לא בחור טוב.״

״מה אתה אומר.״

העגלה יצאה צפונה דרך הביצה הגדולה השטוחה שבין רוס דה לוך ובלה נה אינשה. נורה עדיין יכלה לראות את ביתה למטה בגיא. אך לא עליו היא חשבה, אלא על היום האומלל שבו פגשה לראשונה את בנו של שון מתיו בצומת רוס דה לוך, עת בילה את ימי הקיץ בבית דודו בכפר, מזרחה להם. היא לא הפסיקה לחשוב על כך עד שהגיעו לבלה נה אינשה. הרכבת שרקה שריקה קצרה וחסרת סבלנות, כמו אמרה לאנשים למהר ולא לעכב דבר מה עצום, מלא חיים ורב עוצמה כל כך. נורה נכנסה פנימה. הרכבת הטלטלה מעט. היא החלה לנוע באיטיות. מרכוס הקטן פסע לידה. הוא נפרד מבתו לשלום ושב הביתה ביגון ובצער.

2

צדק הזקן הנבון ההוא ששכב לו על הסוללה הירוקה והביט על העולם ועל המתרחש סביבו, באמרו שהתעניינה במיוחד בבן של שון מתיו בשעה כלשהי בחייה. אך השעה הזו חלפה. ולא מן השקר לומר שכעת רחשו בה שנאה ותיעוב חריף כלפי הצעיר הנאה שלמד כעת רפואה הרחק באוניברסיטה בגלזגו. בגלל החיבה שרחשה לו בעבר נאלצה כעת לעזוב את רוס דה לוך ואת חבריה ומשפחתה, ולשאת את העולם הגדול על כתפיה.  אי אז חיבבה את הגבר הצעיר והעליז שבילה את ימי חופשתו ברוס דה לוך, יותר מכל אחד אחר שפגשה אי פעם. ואילו סיפורים מופלאים סיפר לה על החיים בערים הגדולות שמעבר לים! וכמה אהבה את הסיפורים הללו! וכשאמר לאותה נערה כסילה ותמימה שמימיו לא פגש אדם שאהב יותר ממנה, כמה שמח לבה והתרחב! והבית הנהדר שיהיה להם בעיר גדולה כלשהי כשהוא יהיה רופא!

והיא האמינה לכל דבר שהבחור הצעיר אמר לה. גם הוא האמין בזה בשעה שדיבר. אם כי הדברים הללו לא הטרידו אותו במיוחד כשעזב. לא כך נורה. היא יחלה שישוב. יחלה לקיץ. יחלה לתקופה שבה תהיה בקיץ תמידי.

היא בטחה בו בטחון מלא אך רומתה. המכתבים ששלחה לו הוחזרו לה. הוא היה במקום אחר. לאיש לא היו ידיעות על אודותיו. חייה שקעו בערפל. מוחה היה סער בראשה כאשר הבינה את הסיפור לאשורו. היא חשבה עליו והפכה בו במחשבותיה השכם והערב. לא נותר לה אלא לעזוב את המקום לצמיתות. היא וכל קרוביה עמה בוישו לעיני כל הכפר. נערה צעירה שעבדה פעם אצלם כמשרתת ברוס דה לוך עבדה כעת בלונדון. היא תיסע אל העיר הזאת. אליה תשים פעמיה עכשיו ולא אל העיר הגדולה שבה גרה אחותה.

ביושבה ברכבת אחזה בה פליאה גדולה נוכח נהרות ומעגנים, אגמים, הרים ושדות שחלפו על פניה ביעף בעוד היא עצמה לא עושה דבר. מדוע כולם מתרחקים ממנה? אילו חיים נועדו לה במדינה הזרה ההיא, שבה תשאיר אותה המכונה הנעה המופלאה הזו? אימה ופחד אחזו בה. חשכה ירדה על שדה ועל הר. מחשבותיה נעצרו ואולם התחוור לה כי היא נישאת הלאה על חיית פרא כלשהי – עד ששמעה את לבה הולם ומזנק בחזה  בכעס אדיר, עד שהיתה בעצמה דרקון רושף אש, יורה להבות  מעיניו – כי הנה היא נלקחת לשממה נוראית כלשהי – מקום שאין בו אור שמש או גשם; ושעליה ללכת לשם בניגוד לרצונה; שהיא מגורשת לשממה הזאת בגלל חטא אחד בלבד.

הרכבת הגיעה לדבלין. היא חשה כי במקום כולו מרעיש רק זמזום קולני אחד. גברים צורחים וצועקים. רכבות באות ויוצאות וצופרות. שאון הגברים, הרכבות, הכרכרות. כל דבר שראתה הפליא אותה. האוניות והסירות על הליפי. הגשרים. הרחובות המוארים בחצות. האנשים. העיר עצמה שהיתה כה נאה, כה חיה, כה בהירה בשעה מתה זו של הלילה. לכמה רגעים כמעט שכחה את הגורל המר שגירש אותה מעיר הולדתה.

אך כשהיתה שוב ברכבת, הסיפור השתנה. המחשבות הקודרות הנוראות החלו להעיק עליה שוב. לא היה אפשר לעצור אותן. למה עזבה כלל את הבית? שמא היה מוטב לה להישאר שם ולא משנה מה יקרה לה? מה תעשה עכשיו? מה יעלה בגורלה במקום שהיא הולכת אליו?

וכך הלאה. אם חיו פעם אנשים מאות שנים בחושבם שלא עבר אלא יום, כפי שסיפרו לנו מספרי הסיפורים, הרי שהיא עשתה דבר מופלא עוד יותר. היא חייתה מאה שנים ביום אחד בלבד. היא התבגרה והזדקנה במחי יום יחידי. כל כאב וכל שברון לב וטרדות וצער שבאים על אדם בחיים שלמים, באו עליה באותו היום שבו עזבה את רוס דה לוך והגיעה למרכז לונדון הגדולה, באנגליה וראתה את קייט ני רוגין, שהיתה משרתת בביתם, מחכה לה בפתח הרכבת לקבל את פניה. היא לא הבינה את החיים עד אותו היום הזה.

3

שתי הנשים הצעירות גרו ברחוב אחורי עלוב ואומלל בצד הדרומי של העיר. בית גדול ועצום שהאנשים בו חיו בערימה אחת זה על ראש זה, שם הן גרו בתקופה ההיא. טרם נראתה תדהמה כתדהמתה של נורה למראה אותם שחיים שם. היא היתה מוכנה להישבע שהיו שם לפחות מאה איש, גברים, נשים וטף.

היא היתה לבדה ימים שלמים, שכן קייט נאלצה לצאת לעבודה מבוקר עד ערב. היתה יושבת ליד החלון ומביטה החוצה לרחוב, על העוברים והשבים, ותוהה לאן הם הולכים כולם. לא היה עובר זמן רב עד שהיתה מתחילה לחשוב שאולי שגתה שבאה לכאן כלל. מדוע עזבה את העיירה המבודדת ההיא בין הגבעות על שפת הים הגדול? מה יאמר אביה לו ידע את הסיבה? הוא היה זועם, כמובן. ״מדוע איתרע מזלי יותר מכל אדם אחר?״ היתה אומרת. אך זו היתה שאלה סבוכה מדי, ומשלא מצאה לה תשובה, היתה יוצאת לרחוב, אם כי לא הרחיקה לכת מחשש שתלך לאיבוד. ואולם המחשבות העיקו עליה בין האנשים בחוץ ברחוב בדיוק כשם שהעיקו בפנים הבית.

ערב אחד כשחזרה קייט הביתה מהעבודה, ישבה נורה מול האח ומיררה בבכי.

”די, נורה, אהובה,״ אמרה. ״ייבשי את עיניך ושתי איתי כוס תה. אמרו לי לומר לך שקרובת משפחה של האדונית שלי זקוקה לעוזרת בית, ואם תלכי לשם…״

״אלך לשם,״ אמרה נורה, וקמה פתאום על רגליה. 

למחרת בבוקר נסעה לביתה של הגברת. היא התחילה לעבוד בו. היתה לה כל כך הרבה עבודה שם,  ומחשבות חדשות רבות כל כך עלו בראשה, עד שלזמן מה לא חשבה עוד על שום דבר אחר. למכתבים ששלחה הביתה צרפה תמיד סכום קטן, אף שידעה שלא היו זקוקים להרבה ממנה, כי היתה להם הכנסה טובה. את המכתבים ששלח לה אביה היתה קוראת שוב ושוב כל לילה לפני השינה. היו בהם חדשות מהבית. הדייגים לכדו כמויות גדולות של סלמון. תומס של פט הגדול קנה סירה חדשה. נל ני גריפהָ נסעה לאמריקה.

כמה חודשים עברו כך, ולבסוף אמרה לה הגברת שאינה מרוצה ממנה ושעליה לעזוב. היה עליה לעזוב. היא השאירה את מה שהיה לה מאחוריה ועזבה. לא היו לה לא מקלט ולא מחסה בלילה ההוא, רק הגשם שירד על ראשה והרחובות הקשים תחת כפות רגליה…

האם צריך לתאר מה קרה לה אחר כך? את ה״אדון הצעיר״ שנתן לה אוכל ושתיה וכסף, כשהיא נזקקת ובאפיסת כוחות. כיצד החלה לשתות. כיצד ביקשה לרמות את עצמה ולעוור ולטמטם את מוחה. את האדונים שפגשו אותה בבתים, בתי שתיה ובתים אחרים. כיצד דיברו ואת שיחותיהם. כיצד ירד ערכה בעיני עצמה עד שכעבור זמן מה נעשתה אדישה לגורלה. כיצד הלכה מדחי אל דחי, עד שלבסוף איבדה את כבודה וירדה לרחוב.

4

תשע שנים העבירה כך. בשתיה ובהתהוללויות ליליות. בהתקשטות ובהכנות ביום, לקראת הלילה הבא. כל מחשבה שחלפה בראשה על החיים שחייה עכשיו ועל אלה שהיו לה בכפר, גרשה במחי יד. מחשבות כאלה גרמו לה לאי שקט. ואם כי נכון ששום אדם לא ימצא עניין בחיים אילולא חשב, איכשהו, שיש במעשיו יותר טוב מרע – לא היה בכוחה לפעול אחרת.

אבל המחשבות הללו התקיפו אותה ללא רחמים, מאות על מאות בעל כורחה במשך היום – במיוחד לאחר ששלחה מכתב הביתה, דבר שהיתה עושה לעיתים קרובות. וכאשר היו מכבידות עליה כהוגן, היתה יוצאת לשתות.

לילה אחד הלכה ברחוב לאחר ששלחה מכתב ובו סכום כסף קטן הביתה. השעה היתה אחת-עשרה. אנשים יצאו מהתאטראות בהמוניהם, והיא התבוננה בהם. היו כאלה שהסתכלו עליה ועל נשים מסוגה. מבטם חושף את התשוקה והתאווה שמביאות הרס על האדם, שמפנות מדינות זו נגד זו ומעניקות מילים למשוררים ולמספרי הסיפורים של העולם מימי טרויה ועד ימינו.

לא עבר זמן רב עד שראתה מולה גבר ואשתו לצדו. הם הסתכלו זה בזה בלי לדעת מדוע. הם זיהו זה את זה. הוא היה הבן של שון מתיו (שהיה כעת רופא בלונדון). היא פנתה על עקביה במהירות. היא שמעה אותו אומר לאשתו להיכנס פנימה למסעדה הסמוכה, וכי הוא יצטרף אליה בעוד רגע.

נורה פנתה להתרחק משם בשומעה זאת. הוא בא בעקבותיה. היא החישה את צעדיה. כך עשה גם הוא. היא לא רצתה אלא לברוח ממנו. היא הלכה במהירות, הוא מיהר אחריה. היא הקדימה אותו. אצה במעלה הרחוב ובמורד הרחוב הבא, בחושבה שהנה הוא מאחוריה ממש. היא פחדה פחד מוות שידביק אותה. שכולם ידעו על מצבה שם בכפר. שכולם ידעו.

כנסייה קטנה ניצבה לפניה – כנסייה קטנה שהיתה פתוחה בלילה בגלל חג כלשהו. היא חיפשה שם מחסה מפני האיש שבא בעקבותיה – מפני האיש שנתנה לו את אהבתה פעם ושהוליך אותה שולל. היא לא חשבה להיכנס פנימה, ובכל זאת נכנסה. בהתחלה היה מוזר לה כל מה שראתה שם, עבר זמן כה רב מאז שהיתה בכנסייה. היא שבה אל נעוריה. היא היתה כעת בכנסייה ברוס דה לוך. צלם הבתולה הקדושה ניצב בפינה ואור אדום לפניו. היא הלכה לפינה הזו ושלחה את ידיה בחיבוק אל הצלם. היא רעדה והתנודדה הלוך ושוב בייסורי נפש. כובעה היפה והמגונדר כמעט נשמט מראשה. הסרטים האדומים היפים שעטרו אותו היו רטובים ומלוכלכים ומרוחים בבוץ הרחוב. היא התפללה לאלוהים ולבתולה בקול רם, תפילה אחר תפילה, עד שאמרה בקול להוט וחזק:

״מרי הקדושה – אם האלוהים – התפללי בעדנו, החוטאים, עתה ובשעת מותנו. אמן.״  

כומר זקן מאחוריה שמע אותה מתפללת. הוא דיבר אליה בלבביות ובעדינות. הוא הרגיע אותה. הוא לקח אותה עמו. הוא שאל אותה שאלות. היא סיפרה לו את סיפורה בלי להסתיר ממנו דבר. הראתה לו את המכתבים שקיבלה מאביה.

הוא שאל אותה עוד שאלות.

כן – היא תשמח לחזור הביתה. זו היא ששלחה הביתה את הכסף שהזקן קנה בו את סירת הדיג. כמובן לא היה להם מושג אילו חיים יש לה בלונדון.

״והאם שאל אותך אביך מדוע לא נסעת לאחותך מלכתחילה?״

״כן. אמרתי לו שהעבודה בלונדון טובה יותר.״

הם נשארו כך זמן מה. הוא שואל שאלות והיא משיבה תשובות. הוא מצא לה מגורים טובים ללילה. הוא אמר לה לשלוח הביתה מכתב ולומר שהיא מתכוונת לחזור, ושיבוא לבקר אותה למחרת והיא תוכל להתוודות.

באותו לילה, לפני שהלך לישון, שלח מכתב ארוך לכומר מחוז רוס דה לוך לספר לו את הסיפור ולבקש ממנו לפקוח עין על האישה הצעירה כשתגיע לביתה.

היא נשארה שם עוד חודש. הכומר הזקן חשב שמוטב לה כך. בתום החודש עלתה על הרכבת הביתה.

ציפו לה בבית. כולם אמרו שמעולם לא יצא מרוס דה לוך מישהו שהצליח כמוה. איש לא שלח הביתה כמוה כסף כה רב.

״אתה ודאי מרוצה מאוד, מרכוס,״ אמר שון הנפח בעודו מפרזל את רגלי הסוס של מרכוס בנפחייה ביום חזרתה, ״שהיא חוזרת הביתה בסופו של דבר, אחרת אין לך למי להוריש את האדמה.״

״בהחלט,״ הוא אמר, ״ואני גם כבר די זקן עכשיו.״

הוא כבר הכין את הסוס והעגלה ליציאה לתחנת הרכבת לכבודה.

״אנשים אמרו,״ אמר בגאווה כשהוא קושר את הסוס לעגלה, ״שהשניים האחרים היו בטלנים, ואולי זה נכון, אבל לא תאמין כמה היא עזרה לי. תראה את סירת הדייג הגדולה הזו שיוצאת הערב לדוג מקרלים – לא הייתי יכול לקנות אותה בלעדיה.״

״אתה אומר את האמת ורק את האמת, מרכוס,״ אמר הזקן שהושיט לו עזרה, ״אבל תגיד לי עכשיו,״ הוא אמר בחשש, ״האם אמרה לך שהיא נתקלה בשיימוס שלי שם?״

״שאלתי אותה, אבל היא אמרה שלא ראתה אותו.״

״תראה מה זה… ואני לא קיבלתי מכתב ממנו כבר חצי שנה.״

מרכוס יצא. כבר מזמן לא היתה רוחו טובה עליו כפי שהיתה כעת בצאתו לתחנת הרכבת. בניו היו אולי חדלי אישים, אבל בתו התעלתה על כולם. היא היתה מופת לקהילה כולה. עכשיו כבר לא יאמרו לו עוד שעליו למכור כבר  את האדמה. הוא ישאיר את נורה בבית. הוא יחתן אותה. הוא ימצא לה איש נבון ומיושב…

לא היה סוף למחשבות האלה עד שנכנסה הרכבת לתחנה. נורה ניגשה אליו.  וכיצד קיבל את פניה! ועוד יותר, אם אפשר, כיצד קבלה את פניה אמה, בבית.

אך כמה רזה ותשושה היא היתה! מה קרה לה? האם זה משום העבודה הקשה? אבל הנה היא בבית ועד מהרה תשוב לאיתנה. ייעלמו הלחיים החיוורות, אם רק תישאר בבית ותפעל בעצתם.

״והעצה הראשונה שאתן לך היא לחסל את צלחת הבשר והכרוב הטובה הזו, כי ודאי לא היה לך רגע לאכול בעיר הגדולה,״ אמרה הזקנה בצחוק רם.

אבל נורה לא יכלה לאכול. היא לא היתה רעבה כלל. היא מותשת מהמסע הארוך, אמרה להם. היא תלך ישר לחדרה ותפשוט את בגדיה. היא תנוח שם. לאחר מכן אולי תוכל לאכול משהו.

״ואולי תרצי קודם כל לשתות כוס תה,״ אמרה האם כשהיתה שוב בחדרה.

״כן,״ אמרה. ״אולי זה ישפר את הרגשתי.״

כאשר באו בערב  אנשי הכפר לברך אותה לשלום, הם לא ראו אותה. נאמר להם שהיא כה מותשת מהמסע שעליה לישון, ושיראו אותה ודאי למחרת. נורה שמעה את דבריהם ואת שיחותיהם מחדרה והתפללה לאלוהים ולבתולה שיעלו אותה על דרך הישר ושיתנו לה כוח להישאר עליה לנצח.

5

נורה היתה משונה  מאז חזרתה הביתה. באדם הזה שברוס דה לוך נקרא נורה של מרכוס הקטן היו בעצם שתי נשים, האישה הצעירה העדינה ששהתה תקופה ארוכה בלונדון כדי להרוויח כסף ולשלוח אותו הביתה, והאישה האחרת שאיש לא ידע עליה בכפר, שסבלה מן החיים הקשים בעיר זרה. וכשם שהיו בה שתי נשים, היו גם שתי נפשות ושני אופני מחשבה. אופן המחשבה של האישה ההיא שסטתה מדרך הישר בלונדון שבאנגליה, ואופן המחשבה שהיה לה לפני שעזבה כלל את מקום הולדתה.

ומאבק תמידי התחולל בין השתיים. האישה ההיא שפנתה לחיי פורענות נגד האישה האחרת שמעולם לא עזבה את הכפר ושלא רצתה אלא להישאר שם בשקט ובשלווה. זה היה מאבק קשה. הרוע גבר לפעמים, היתה חושבת, ואז נראתה בדרכה לכנסייה, והאנשים היו אומרים בינם לבין עצמם שמעולם לא ראו אישה צעירה אדוקה, דתיה ומחונכת כמוה.

באותו הזמן נערך יריד חגיגות קדושים בכפר הסמוך. אנשים רבים מהרוס הלכו לשם. מקצתם ברגל, מקצתם ברכיבה ומקצתם חצו את הנמל בסירותיהם. אחרים הלכו לשם למכור בהמות.  ואחרים בלי שום מטרה מסוימת.

נורה השתייכה לחבורה הזו. היא התהלכה ביריד והסתכלה על הבקר שעמד למכירה. פה התוודעה למישהו חדש, שם התעדכנה בקורותיו של מישהו שעזב את האיזור אחרי שנסעה ללונדון. היא יפה  וזקופה. לבושה בשמלת כותנה לבנה משובחת ויקרה שהיתה לה. שמלה שהביאה עמה הביתה מאנגליה. סרטים שחורים יפים מסאטן מתנופפים אחריה. נוצות טווס מזדקרות מכובעה. זמן רב לא היתה כה עליזה וקלילה.

היה זה יום חם ולח. השמש הכתה ללא רחם. לולא משב הרוח העדין שהגיע לעיתים מהנמל לא היה אפשר לסבול את החום. נורה היתה עייפה ומותשת מהיום. היא שמעה נגינת כינור בסמוך. נגינה רכה ומתוקה ונעימה. הכנר ישב ליד דלת בקתה. ראשו נד לכאן ולשם. עיניו עצומות. ההבעה שעל פניו ומנהגו היו עליזים כל כך עד שאפשר לחשוב שמעולם לא ידע דאגות או צער בחייו וגם לא יידע.

נורה נכנסה פנימה. היא התיישבה על כיסא ליד הדלת והקשיבה למוזיקה. היא היתה תשושה. לו רק היה לה משקה! זה מה שחשבה. שוב החל המאבק. כשעמדה לצאת משם, ניגש אליה גבר צעיר מהרוס והציע לה לשתות עמו כוסית.

״היום כה מחניק שזה כלל לא יזיק לך. קחי כל דבר שמתחשק לך,״ הוא אמר.

היא לקחה ממנו כוסית.

מי שאהב פעם בחייו את המשקה, ולזמן מה הצליח לשמור מרחק ממנו, גם אם יטעם שוב טיפה אחת, אין ספק  שישתה כוסית שנייה ושלישית ואולי אף תשיעית, כיוון שהחשק הישן יתעורר שוב.

כך קרה לנורה. היא שתתה את הכוסית השנייה. ואת השלישית. המשקה עלה לה לראש מיד. היא התחילה לעשות הצגות. החלה לרקוד. אבל נאלצה להפסיק לאחר זמן קצר. ראשה היה הסתחרר . רגליה כשלו. בקושי מצאה את דרכה החוצה, אבל לא התרחקה הרבה עד שמעדה על סוללה בצד הדרך…

כמה שעות חלפו בלילה עד שאביה מצא אותה שם. הוא העלה אותה לעגלה ולקח אותה הביתה.

למחרת בבוקר כבר עמדה אותה עגלה מוכנה מחוץ לדלת והוא ישוב בה.

״אם אלה התרגילים שלמדת באנגליה,״ הוא אמר בטון מר, ״הם יוכלו לשמש אותך שם.״

שניהם יצאו לתחנת הרכבת.

בלילה שבו עזבה נורה, נראה איש זקן בסירת דייגים מן המזח של רוס דה לוך. לצדו ניצבת חבית זפת והוא מוחק את השם שנכתב על דופן הסירה. אולי הצליח למחוק אותו משם, אבל לעולם לא יוכל למחות את השם ההוא מעל לוח לבו. על הסירה הופיע שמה של בתו.

 

רשימותיו של שוטה על ערש דווי

חיּי קרבים אל קִצם; עוד רגע ידפוק המוות באצבעו הגרומה על דלתי… עוד רגע! חזִי יבש מרוב ייסורים, נשיקותיהן של עלמות לא יחממהו עוד. על חטאי חיי, על מאבקי בהגיון, מרט הגורל האכזר את כל שערות ראשי – גם שמן מקסרי לא יצמיחן עוד. קשה למות למי שכמוני, עשה מעשי שטות רבים כל כך בחייו! קשה למות בידיעה המרה שאתה נושא בנשמתך חטאים רבים יותר מהשערות שנשאת על ראשך בשיא חייך, קשה לסגור חשבונות עם עולם ההבלים כשהחובות רבים כל כך… קשה, קשה מאוד! הו, אומלל שכמותי! הו, טיפש! מדוע לא חשבתי על מעשיי תחילה… מדוע הבנתי את עצמי כה מאוחר! אחיי, בני האדם! רחמו על רֵעכם העלוב, שנדרש לו זמן רב כל כך להיווכח כי הוא שוטה, שלא היה טעם לחייו אלא למנוע מעצמו עשיית מעשי שטות. רחמו על רעכם האומלל, שלא הבין את עצמו בזמן, ופעל בניגוד לייעודו.

איני מאשים איש במעידותיי; איש לא עודד אותי למעוד: מעצמן השתרשו בי. אני מודה לכם, עיתונאים טובי-לב, ניסיתם להאיר את עיניי, אתם הוכחתם לי בדפוס את האמת המרה, שהבנתי אותה מאוחר כל כך, ושאי-ידיעתה היא סיבת האסונות והעוונות הרבים מִספור! מפאת היוהרה המטופשת לא האמנתי כבר אז לדבריכם בדבר היותי כסיל!

זמן קצר לפני כן היה בכוונתי להוציא לאור את ההיסטוריה של איוולוֹתיי, אלא שעבודת ההיסטוריון מפרכת: קשה לנהוג ללא משוא פנים בעצמך, אתם יודעים זאת לפי ניסיונכם. הרהרתי בדבר, והחלטתי שלא להסיר את הלוט מעל חיי שחלפו, אם כי לא אוכל להתאפק וארים אותו מעט, כמדומני יועיל גילוי הלב שלי לאנושות. יתכן כי אני טועה. אל תשפטו אותי על עזות המצח: זכרו כי אני שוטה. 

נדמה לי כי המקרה שארע לי בנעוריי, ושהטיל צל כבד על שארית ימיי, עשוי להביא תועלת למי מכם. התאזרו בסבלנות: ברצוני לספר לכם על האיוולת הגדולה של חיי.

מכל הרגשות שהציתו את נעוריי הסוערים, בלטה הקנאה מכולם, ולו במעט. סבלתי ממנה רבות. אף על פי כן, אינני רוצה לגנות את הרגש הזה מכול וכול. אנסה אפוא לדכא בקרבי את השנאה האישית לקנאה, ולהביע את דעתי הכנה עליה. 

הקנאה – לא בלתי מועילה היא, אם כי מזיקה היא יותר. היא מסעירה את הדם ומונעת את ניוונה ההרסני של הנפש, היא מעוררת את האדם מחוסר המעש, שמזיק כל כך לחברה, ולעתים היא מביאה לידי מעשי-כסילות גמורים, שנעשים בעזות מצח כה נדירה, עד שהם זוכים למראית עין של שיקול-דעת מעמיק. את האדם האחוז בה היא נותנת ללחצם הכבד של הכוחות הפועלים – התבונה והרצון. אינני מדבר על הקנאה הקטנונית של היומיום, שנתקלים בה על כל צעד ושעל בלונדון, בקַלוּגָה, באזור ויבוֹרְגסקוֹי ובשדרות נייֶבסקי, אדבר על קנאה הראויה לתשומת לב רבה יותר. יש אנשים המקנאים בנפוליאון ובסוּבוֹרוֹב, בשייקספיר, בבְּרָמְבֵּאוּס, בקְרוֹיסוֹס ובסינֶבְּריוּחוֹב; ישנם אחרים, שמקנאים בפִלֶמוֹן ובַּאוּקִיס, בפטררקה ולאורה, בפטר ואיוון, בסטניסלב ואנה; ישנם נוספים, שמקנאים במנפרד ובפאוסט; וישנם אלה… בקיצור, כולנו מקנאים במשהו. את הקנאה תוכלו לפגוש בתיאטרון, צופה ב"המלט", במַאֲפִיּה, קוראת את ביטאון "הנכה הרוסי", בנשף, רוקדת עם יפהפייה שהקנאי עצמו לא יזכה בה גם בחלומותיו הוורודים ביותר. היא זוכה לביטוי בעיקר בתחומי המסחר, הצבא והספרות. אבל אמרתי דַי על המקומות שבהם אפשר לפגוש  בקנאה; אני רוצה לספר לכם היכן הרגשתי אותה… אני מניח את ידי השמאלית על הלב, אוזר את שארית כוחותיי ומתפלל לגורלי הטוב שלא יקטע את חיי בטרם אסיים את שיחתי המלומדת עם הקורא המיטיב…

נולדתי באחד הרחובות של האי וַסִילְיֶיבְסְקִי… להורים אצילים, אך עניים.

כשמלאו לי שמונה-עשרה, התייתמתי מהוריי וקיבלתי לידי הון של עשרת אלפים רובל. נשמעתי לעצה שהעניק לי אבי לפני מותו, והתחלתי להלוות את הכסף בריבית, אבל מאחר שהאחוזים לא הספיקו לי לפרנסתי, נאלצתי לתת שיעורים…

קוננתי על מר גורלי, על שלעתים נאלצתי לרוץ עשר ורסטאות ביום בעבור חמישה רובלים. "אנשים רבים כל כך נוסעים בכרכרות!" – חשבתי לעצמי – "במה הם טובים ממני?" אט-אט הלכו תלונותיי ותכפו. ביש מזל! לא הבנתי אז את גודל החטא שחטאתי כלפי הגורל, בהרהיבי עוז לטעון כנגד רצונו הטוב.

למראה כרכרה היה לבי מתמלא בקנאה ובכעס; שנאתי את אלה שיכלו להרשותה לעצמם… הקנאה מצצה את לשד חיי… מה שלא אעשה, לאן שלא אלך – הכרכרה לא עוזבת את מחשבותיי! הפסדתי שיעורים, אמרתי דברים גועליים, עשיתי מעשי שטות – הכול בשל אותה מחשבה אחת ויחידה.

"מדוע, גורל אכזר, עשית אותי עני? בזכות אילו הישגים אנשים רבים כל כך נוסעים להם בכרכרות, ועל אילו עוונות נידונתי אני ללכת ברגל כל חיי?" חטאתי בייאוש. אבל השפעה נוראה מכול השפיע עליי מזג-אוויר גרוע. כשיורד גשם בחוץ, כשיש בוץ, רעם, ברק – אותו הדבר גם אצלי. מראה המגפיים המלוכלכים סודק את חוסני הנפשי: נהרות של דמע זולגים על לחיי, העיניים דולקות כמו ברקים, סערה משתוללת בראש…

"נורא, פשוט נורא להיות מחוסר-כרכרה!" הייתי אומר, בעודי חוצה את הרחובות המטונפים. מרחוק נשמע לפתע רעש, הייתי מביט ומתאבן מרוב כעס: כרכרה חולפת על פניי! ברגעים אלה הייתי מאבד כל שליטה עצמית! הייתי מוכן לזנק אל תוך קרביה של המפלצת בת ארבעת המושבים; לטרוף בעיניי את גזרתה המרובעת, הייתי שואב בחוש השמיעה שלי את הרעש המתועב, בולם בשיניי את תנועתה המושלמת. דמי גועש, ברכיי כושלות: איני יכול לצעוד; גשם זלעפות צולף בי, הרעם רועם מעל ראשי, הפחד לאחֵר לשיעור חורך בלבי כברק! אחרי שהמפלצת מתרחקת – אני מרגיש רגוע יותר, אך לא לזמן רב: שוב עולה מרחוק רעש, שוב הדבר הזה. ולעתים… הוֹ, האימה! שתיים, שלוש, ארבע מפלצות כולן בבת-אחת… אין כל מנוס! רפש ניתז על גבי, על רגליי, על ידיי, על פניי, לתוך פי… נורא! כמה סיבות לשנוא את האנושות! מאכילים אותך בבוץ בפרהסיה, ואינך רשאי לפצות פה! "שתתקעי במשהו, שתתרסקי, כלי שטן מתועב!" אני צועק, בעודי בורח מפני פרסותיו של סוס. ייסוריי הגיעו לשיא שלא ייאמן. האהבה שחשתי כלפי אחותו של אחד מתלמידיי, החווירה נוכח רגש תהומי כלפי כרכרה. אני אומר תהומי, שכן אמנם היה תהומי: אהבתי את הכרכרה, כי קינאתי בבעליה; שנאתי אותה, וייחלתי לה את כל הרעות האפשריות, שכן היתה המקור לכל סבלותיי… הוֹ, כמה טיפש הייתי! אהבתי, אני חוזר ואומר, כמעט שהיתה לשנאה, רק משום שמושא תשוקתי נסעה בכרכרה. סבלתי, נקרעתי, התייסרתי כמו האסיר משִילוֹן, הטלתי קללות, כמו ביירון, ובייאושי הנורא כיליתי את הוני בבלי דעת, במקום להשקיע אותו תמורת אחוזים… כדי להקל על לבי דרושה היתה נקמה באנושות, ובשביל הנקמה – כרכרה! הרגשתי שבעלות עליה לא תעשה ממני אדם מאושר, אבל התענוג לראות את התולעת על גלגלים ברשותי, להיות רשאי למחוץ אותה בהתקף ראשון של זעם… הוֹ, לשם כך שווה להקריב משהו! זמן רב נאבקתי בעצמי. זמן רב נשמרה בי גחלת של שיקול דעת והצילה אותי מהידרדרות מבישה לתואר "שוטה מושלם"; לבסוף הכריע את הכף דבר מה נוראי, והוא שסייע לגורל להציב אותי בשורת "השוטים הגמורים", שיש לי הכבוד להימנות עמם כעת…

פעם, במזג-אוויר נאה למדי, הלכתי בשדרת נייבסקי; לבי היה טוב עליי שכן זמן מה לא ראיתי כרכרה חולפת. נזכרתי באהבתי; לא היה בה דבר מנחם, פרט להבטחת שפע עונג טהור בהווה.

אהובתי עשירה: היא נועדה לנסוע בכרכרות, לחיות בפאר ובאושר; אני יצור שנולד לצעוד רק ברגל, מסומן באות קלון של המום המוזר – הקנאה בכרכרה! אלא שבקרב שוטים הופכים המכשולים עצמם, לעתים קרובות, ליתרונות דמיוניים: שכנעתי את עצמי שהפערים הללו חסרי משמעות, שהעניין יסתדר. הסקתי מסקנות מטופשות ביותר, שלשכלי המוגבל נדמו סבירות בהחלט. גשם החל לרדת לפתע, הרחוב החל להתלכלך בבוץ… עוד ועוד כרכרות שוב טרדו את מבטי. כהרגלי, נדמה היה לי שבעליהן מביטים בי בלעג, שהעגלונים זוממים להתנגש בהולך-רגל מסכן בכוונה ואז לצעוק לעברו "תסתלק", כלומר, "תסתלק מהעולם!" טיפשי, טיפשי כל כך! אבל מוכרחים להודות על האמת, שהבל כזה נדמה בעיניי אז מניח את הדעת. הנה אני חוצה את הרחוב ורואה כרכרה במרחק, אני זז הצידה כדי לא להידרס תחת פרסות הסוסים… לפתע פתאום מנת רפש מוטחת היישר בפניי. אני נרתע בבהלה ובזעם, משווע להסיר את הרפש שדבק בי, אלא שבאותו רגע נשמע צחוק רם מן הכרכרה… אלוהים אדירים! של מי הצחוק? הורדתי את ידיי. אני מסתובב ורואה את לוּבוֹב סְטֶפַּנוֹבְנָה, חלומי המתוק, מושא אהבתי; זוקפת את ראשה מבין הדלתות בצווחות צחוק… צחוקה הרם גם עכשיו מהדהד באוזניי! אין בכוחי לזכור מה אמרתי אז, אלא שהיתה זאת שטות נוראית…. גורלי נחרץ. רצתי הביתה כל עוד נפשי בי. הרפש עודו מרוח על פניי, ותחושת נוכחותו לא הניחה לחמתי לשכוך!

מכרתי את כל רכושי, אספתי את הכסף שהיה לי ורכשתי כרכרה. הוֹ, כמה טיפש הייתי אז!

לאחר מעשה השטות האימתני הזה, נותרו בכיסי כמה מאות רובלים בלבד. ואילו ההוצאות שלי הלכו ותפחו: הכרכרה הארורה הצריכה אסם; הסוס – חציר ודוחן; האנשים– דירה ולחם. שכרתי קיטון לא גדול ואורווה גדולה. הנסיעה הראשונה שלי בכרכרה היתה אליהם – ללמד שיעור. כל בני המשפחה, וקצין לא מוּכר כלשהו, קידמו את פניי בצחוק רם. נתקפתי התקף חום וקור. היא, שדה חסרת לב שכמותה, צחקה עוד יותר מכולם!

"שווה בנפשך, אומרת האֵם לקצין, בדיוק יצאנו בכרכרה לרכוש נדוניה בשביל לוּבּינְקָה שלנו…"

"נדוניה בשביל לובוב סטפנובנה?" אני חוזר על דבריה, בתחושה הרת אסון. "כן," עונה לובינקה וצוחקת, "נסענו לקנות שמלות… ואז, כל כך בחוסר זהירות… חה! חה! חה!.. השפרצנו…"

"הדקדוק הלטיני" של צוּמְפְּט נשמט מידיי…

"אנקום את נקמתי!" אמרתי ונמלטתי מן החדר…

"לאן, אדוני?" דרש המשרת.

"לאן שאתה רוצה! רק תדהר! למקום הבוצי ביותר, ותשתדל להשפריץ על כל הולכי הרגל," צרחתי לעגלון.  

העגלון והמשרת פערו את עיניהם, הם חשבו אותי למטורף… אך אני לא הייתי אלא שוטה פשוט…

מכאן ואילך היה העיסוק החביב עליי לדהור ברחובות ולצפות בבוץ הניתז מבין גלגלי הכרכרה שלי, ניתז לתוך פניהם של עוברי האורח. כאשר מזג-האוויר גרוע, והרחובות מתמלאים בוץ, מיד אני מורה להכין את הכרכרה ודוהר, דוהר, ובהנאה שלא תתואר עוקב במבטי אחר הבוץ שניתז מתחת לגלגלי המרכבה ולפרסות הסוסים! אני מתנחם במחשבה, שבנקמה על העלבונות שעלבו בי, אני עצמי מכתים את האנושות בבוץ כעת. אני שוטה, שוטה!

חרף מאמציי, מעולם לא עלה בידי להטיח רפש בפניהן של אותן הבריות שגרמו לי בזמנו השפלה דומה…

לבסוף הידלדל הוֹני. מנעתי מזון מפי כדי שאוכל להאכיל את הסוסים, אבל הכול היה לשווא… הגיע הרגע המר שבו היה עלי להכיר בעוניי, הבנתי כי אין באפשרותי להחזיק בכרכרה. אם כי לא מכרתי אותה. בהתקף זעם פזיז כלפי הכלי האילֵם שהביא עליי את אסוני, ריסקתי במו ידיי את הכרכרה שלי. בדלוּתי ובייאושי התנחמתי עוד ועוד במחשבה שמחקתי מעל פני האדמה לפחות אחת מאותן תולעים-על-גלגלים, שהכתימו ברפש אנשים רבים כל כך, ואני בעוונותיי ביניהם.

מה עוד יש לומר? כבר ציינתי שהמאורע הזה השפיע השפעה הרסנית על שארית חיי. בלב שבור, מאוכזב, חיוור ותשוש, בתום מחלה ממושכת, שהכניעה אותי לאחר השמדת הכרכרה, קמתי לבסוף מן המיטה. כוחותיי נחלשו עוד יותר, אך ייחלתי לאור יום, כמהתי לאוויר צח, ויצאתי אפוא אל הרחוב. בשדרת נייבסקי דרסה אותי כרכרה ואיבדתי את רגלי הימנית.

אתם, שנגזר גורלכם ללכת ברגל, השכילו מסיפורי העצוב – אל לכם לקנא בנוסעי הכרכרות. אילו תרפא הדוגמה שלי שניים-שלושה קנאים מושבעים, אתנחם בערוב ימי בזאת שעשיתי לפחות דבר מה חכם אחד, עבור שוטה, גם זה הרבה! אני מצווה על מי שיקברו אותי, שבתום קבורתי, לא תיסע אחרי הארון ולוּ כרכרה אחת. אני מבין שהאמונה הטפלה שלי מטופשת, אך אינני יכול לשחרר עצמי מהשפעתה לגמרי. זהו כוחו של הרגל. ואצל שוטים זקנים – הוא נסלח!

בדמדומי הערב התכולים-צוננים בהקה חנות הקונדיטוריה, שעמדה בפינת שני רחובות חלולים בקמדן טאון, כבדל סיגר. ואולי מוטב לומר, כבדל זיקוק, שכן האור היה צבעוני ומורכב, נשבר במראות רבות ורקד על עוגות ודברי מתיקה רבים, מוזהבים ועליזי צבעים. אל הזגוגית הבוהקת הזו נצמדו אפיהם של זאטוטי רחוב רבים, שכן השוקולדים נעטפו כולם בצבעי אדום, זהב וירוק מתכתיים, בעטיפות מענגות כמעט אף יותר מן השוקולד עצמו; ועוגת החתונה העצומה שבחלון הראווה היתה באופן כלשהו בלתי משוכת ומשביעת רצון בעת ובעונה אחת, כמעט כאילו היה הקוטב הצפוני עצמו טוב למאכל. מטבע הדברים, פיתויים כאלה, בצבעי הקשת בענן, עשויים לקבץ סביבם את צעירי השכונה שגילם עד עשר או שתים-עשרה. אבל הפינה הזו היתה מושכת גם מבחינתם של צעירים בני גיל מתקדם יותר; ואיש צעיר, בן לא יותר מעשרים וארבע, התבונן מבעד לאותו חלון ראווה. גם בעבורו היתה החנות מקור של קסם בוהק, אך את כוח המשיכה שלה עליו אין להסביר אך ורק בשוקולדים; שגם אותם, עם זאת, היה רחוק מלתעב.

הוא היה איש צעיר, גבוה, חסון ואדום שיער, שפניו נחושים אך נוהגו אדיש. הוא נשא תחת זרועו תיק עבודות ובו רישומי שחור-לבן, שאותם מכר בהצלחה מרובה או פחותה למוציאים לאור מאז שדודו (שהיה אדמירל) נישל אותו מירושתו בגין סוציאליזם, בגלל הרצאה שנשא בגנות אותה תיאוריה כלכלית. שמו היה ג'ון טרנבול אנגוס.

כשנכנס, לבסוף, חצה את הקונדיטוריה והלך אל החדר האחורי, שהיה מעין מסעדה של דברי מאפה, מסתפק אך בהרמת הכובע לכבוד העלמה הצעירה שעבדה בחנות. היא היתה נערה כהת שיער, אלגנטית וערנית בשחור, שלחייה סמוקות ועיניה כהות ומהירות מאוד; ובתום זמן ההמתנה המקובל נכנסה בעקבותיו אל החדר הפנימי כדי לקחת את הזמנתו.

היה ברור שההזמנה היתה שגורה וקבועה. "אני רוצה, בבקשה," דייק, "לחמנייה מתוקה אחת בחצי פנס וכוס קטנה של קפה שחור." רגע לפני שהנערה הספיקה לפנות משם הוסיף, "כמו כן, אני רוצה שתינשאי לי."

הנערה הצעירה מן החנות התקשחה לפתע ואמרה, "אני לא מרשה בדיחות כאלה."

הצעיר אדום השיער הרים עיניים אפורות ובהן כובד ראש לא צפוי.

"באמת ובתמים," אמר, "זה רציני – רציני כמו הלחמנייה בחצי פני. זה יקר, כמו הלחמנייה; משלמים בשביל זה. זה בלתי ניתן לעיכול, כמו הלחמנייה. זה כואב."

העלמה הצעירה כהת השיער לא הסירה את עיניה הכהות ממנו ולו לרגע, ונראה היה שהיא בוחנת אותו בדיוק כמעט טרגי. בתום הבדיקה הקפדנית עלה על פניה מעין צל של חיוך, והיא התיישבה בכיסא.

"אינך חושבת," ציין אנגוס בהיסח הדעת, "שזה די אכזרי לאכול לחמניות מתוקות בחצי פני? הן עלולות לגדול לכדי לחמניות בפני. אזנח את השעשועים הפרועים האלה אחרי שנתחתן."

העלמה הצעירה כהת השיער קמה מכסאה והלכה אל החלון, שקועה בבירור במחשבות סוערות אך לא בלתי אוהדות. כשהסתובבה לבסוף שוב, בארשת החלטית, נדהמת למצוא שהאיש הצעיר שטח בשימת לב על השולחן פריטים שונים מחלון הראווה. אלה כללו פירמידה של ממתקים ססגוניים, כמה צלחות כריכים ואת שני בקבוקי ההגשה שבהם נמזגו הפורט והשרי המסתוריים, הייחודים לקונדיטורים. באמצעו של המערך המסודר הזה הציב בזהירות את משׂאה העצום של העוגה הלבנה המזוגגת, שהיתה הקישוט הענק של חלון הראווה.

"מה, לכל הרוחות, אתה עושה?" שאלה.

"את חובתי, לורה היקרה שלי," פתח.

"הו, בשם אלוהים, תפסיק לרגע," קראה, "ואל תדבר אלי ככה. אני מתכוונת, מה כל זה?"

"סעודת הטקס, העלמה הופ."

"ומה זה?" שאלה בקוצר רוח, מצביעה על הר הסוכר.

"עוגת החתונה, גברת אנגוס," אמר.

הנערה צעדה אל החפץ המדובר, הסירה אותו ברעש והשיבה אותו לחלון הראווה של החנות; אז חזרה, ובעודה מניחה את מרפקיה האלגנטיים על השולחן, נתנה באיש הצעיר מבט אוהד אך חסר סבלנות למדי.

"אתה לא נותן לי זמן לחשוב," אמרה.

"אני לא כזה טיפש," ענה; "זו הענווה הנוצרית שלי."

היא עדיין התבוננה בו; אבל סבר פניה החמיר במידה ניכרת מאחורי החיוך.

"מר אנגוס," אמרה בכובד ראש, "לפני שהשטות הזו תימשך ולו דקה נוספת, אני חייבת לספר לך משהו על עצמי, בקיצור ככל שאוכל."

"בעונג," השיב אנגוס בפנים חמורים. "את יכולה לספר לי גם משהו על עצמי בהזדמנות זו."

"הו, שתוק והקשב," היא אמרה. "זה לא משהו שאני מתביישת בו, ואפילו לא משהו שאני מאוד מתחרטת עליו. אבל מה היית אומר אם הייתי מספרת לך, שיש משהו שאינו מענייני, ובכל זאת הוא הסיוט שלי?"

"במקרה כזה," אמר האיש ברצינות, "הייתי מציע שתחזירי את העוגה."

"ובכן, קודם אתה חייב להקשיב לסיפור שלי," התעקשה לורה. "בתור התחלה, אני חייבת לספר לך שאבי היה בעליו של פונדק ושמו 'הדג האדום' בלודבורי, ואני נהגתי לשרת שם את האנשים בבר."

"לעתים תכופות תהיתי," אמר, "מדוע יש איזו מין אווירה נוצרית בקונדיטוריה הזאת."

"לודבורי היא חור קטן, ירוק ומנומנם במחוזות המזרחיים, ואל 'הדג האדום' הגיעו שני סוגים של אנשים: סוכנים נוסעים מזדמנים, ולצדם האנשים האיומים ביותר שהיית יכול לפגוש, אלא שלא פגשת אותם מעולם. אני מתכוונת לגברים קטנים ובטלנים, שיש להם בדיוק מספיק כסף כדי לחיות ואין להם שום דבר לעשות חוץ מאשר לרבוץ בחדרי בר ולהמר על סוסים, לבושים בגדים גרועים, שגם הם טובים מדי עבורם. אפילו את האפסים הצעירים והעלובים הללו לא הרבינו לראות אצלנו; אבל היו שניים מהם שבאו המון פעמים, וגם היו המוניים לחלוטין. שניהם חיו על כסף משל עצמם, והיו בטלנים ומגונדרים בדרך מייגעת. ועדיין קצת ריחמתי עליהם, כי שיערתי בלבי שהתגנבו לבר הקטן והריק שלנו כי לכל אחד מהם היה מום קטן; משהו מהסוג שהכפריים יצחקו עליו. זה גם לא היה בדיוק מום; יותר מוזרוּת. אחד מהם היה איש קטן להפתיע, משהו כמו גמד או לפחות רוכב מירוצים. אבל הוא לא נראה כמו רוכב; היו לו ראש קטן וזקן שחור, גזוז היטב, ועיניים מבריקות כמו של ציפור; הוא קרקש במטבעות הכסף שבכיסיו; הוא טלטל שרשרת זהב עצומה של שעון; והוא תמיד הופיע לבוש יותר מדי כמו ג'נטלמן מכדי להיות אחד כזה. אבל הוא לא היה שוטה, אף שהיה בטלן חסר מעש; הוא היה מוכשר להפתיע בכל מיני דברים שלא יכולה להיות בהם שום תועלת; מין מעשי קסם מאולתרים; לגרום לחמישה-עשר גפרורים להצית זה את זה כמו זיקוק של ממש; או לחתוך בננה וכדומה למשהו דמוי בובה רוקדת. שמו היה איזידור סמיית'; ואני יכולה עדיין לראות את דמותו לנגד עיני, עם פרצופו הקטן והכהה, ניגש לדלפק ומעין קנגורו מקפץ מחמישה סיגרים.

"הבחור האחר היה שקט יותר ורגיל יותר; אבל איכשהו הוא הדאיג אותי הרבה יותר מסמיית' הקטן והמסכן. הוא היה גבוה ודק מאוד, ובהיר שיער; אפו היה נשרי, והוא היה יכול כמעט להיות נאה, במין צורה שלא מן העולם הזה; אבל הוא היה אחד הפוזלים המחרידים ביותר שראיתי או שמעתי עליהם מעודי. כשהוא התבונן ישר אליך, לא ידעת בעצמך איפה אתה, קל וחומר במה הוא מסתכל. אני מניחה שהעיוות הזה עורר בבחור המסכן מרירות מסוימת; שהרי בזמן שסמיית' היה מוכן להפגין את התעלולים הקטנים שלו בכל מקום, ג'יימס וֶלקין (זה היה שמו של האיש הפוזל) מעולם לא עשה שום דבר חוץ מאשר להשתכר בטרקלין הבר שלנו ולצאת להליכות ארוכות לבדו בנוף השטוח והאפור שהקיף אותנו סביב-סביב. כך או כך, אני חושבת שגם סמיית' היה מעט רגיש בקשר לכך שהיה כה קטן, אף שהתמודד עם זה בחוכמה רבה יותר. ולאור כל זאת, הייתי מופתעת ביותר, וגם מבוהלת ומאוד מלאת צער, כששניהם הציעו לי נישואים באותו שבוע.

"ובכן, עשיתי מעשה, שמאז חשבתי שאולי היה מעט טיפשי. אבל אחרי הכול, המשונים האלה היו במובן מסוים חברים שלי; ונבעתתי מהאפשרות שיחשבו שסירבתי להם מהסיבה האמיתית, והיא שהיו מכוערים בצורה כה בלתי אפשרית, אז המצאתי משהו אחר, אמרתי שמעולם לא התכוונתי להתחתן עם אדם שלא פילס את דרכו בעולם. אמרתי, שמתוך עיקרון אני לא מוכנה לחיות על חשבון כסף שהגיע בירושה, כמו שהם עושים. יומיים אחרי שאמרתי את הדברים האלה, שנאמרו מתוך כוונה טובה, התחילו הצרות להתגלגל. הדבר הראשון ששמעתי היה, ששניהם עזבו את המקום כדי לחפש את מזלם, כאילו היו חלק מאיזה סיפור ילדים מטופש.

"ובכן, לא ראיתי איש מהם מאז אותו יום ועוד היום. אבל קיבלתי שני מכתבים מהאיש הקטן, סמיית', והאמת היא שהם היו מרגשים למדי."

"שמעת אי-פעם על האיש האחר?" שאל אנגוס.

"לא, הוא מעולם לא כתב," אמרה הנערה לאחר היסוס של רגע. "המכתב הראשון של סמיית' נשלח פשוט כדי לספר שהתחיל לצעוד יחד עם וֶלקין ללונדון; אבל וֶלקין היה הלכן טוב כל כך, עד שהאיש הקטן נאלץ לפרוש ולנוח בצד הדרך. משם, רצה המקרה, אסף אותו איזה מופע נודד, ואז, הן משום שהיה כמעט גמד והן משום שהקטן העלוב הזה באמת היה פיקח, הוא הסתדר לא רע בעסקי המופעים, ותוך זמן לא רב נשלח לאקווריום לבצע כמה טריקים שאני לא זוכרת מה היו. זה היה המכתב הראשון שלו. השני היה מרעיש יותר, וקיבלתי אותו רק בשבוע שעבר."

האיש ששמו אנגוס רוקן את כוס הקפה שלו ובחן אותה בעיניים רכות סבר וסבלניות. בת צחוק קלה עלתה על פניה שלה כשהמשיכה, "אני מניחה שראית על לוחות המודעות הכול על 'השירות השקט של סמיית"? אם לא, אתה היחיד שלא ראה. הו, אני לא יודעת הרבה על העניין הזה, אבל מדובר באיזו המצאה לביצוע כל עבודות הבית באמצעות מכונות. אתה מכיר את הסוג: 'לחץ על כפתור – רב משרתים שעם איש אינו רב'. 'סובב ידית – עשר עוזרות בית שאיש לא יסובב להן את הראש'. ודאי ראית את המודעות. ובכן, יהיו מה שיהיו המכונות האלה, הן מייצרות הרים של כסף; והן מייצרות אותו עבור השדון הקטן שהכרתי אז בלודבורי. אני לא יכולה שלא להרגיש מרוצה מכך שהבחור הקטן והאומלל נעמד על רגליו; אבל העובדה הפשוטה היא שאני אחוזת אימה מהאפשרות שיופיע בכל רגע ויאמר לי שפילס את דרכו בעולם – כפי שאכן עשה."

"והאיש האחר?" חזר אנגוס במעין שלווה קשת עורף.

לורה הופ קמה לפתע על רגליה. "ידידי," היא אמרה, "אני חושבת שאתה מכשף. כן, אתה לגמרי צודק. לא קיבלתי ולו שורה כתובה אחת מן האיש האחר; ואין לי מושג בעולם מי הוא או היכן הוא נמצא, אבל הוא זה שממנו אני מפחדת. הוא זה שניצב תמיד בדרכי. הוא זה שכמעט הוציא אותי מדעתי. למעשה, אני חושבת שאכן הוציא אותי מדעתי; משום שחשתי בנוכחותו במקומות שלא יכול היה להימצא בהם, ושמעתי את קולו כאשר לא ייתכן שדיבר."

"ובכן, יקירתי," אמר האיש הצעיר בעליצות, "גם אם הוא השטן בכבודו ובעצמו, גורלו נחרץ עכשיו, ברגע שסיפרת זאת למישהו. אפשר לצאת מן הדעת כשנמצאים לבד, בחורונת. אבל מתי נדמה היה לך שהרגשת ושמעת את ידידנו הפוזל?"

"שמעתי את ג'ימס וֶלקין צוחק בבירור כמו שאני שומעת אותך מדבר," אמרה הנערה ביישוב דעת. "לא היה שם איש, כי עמדתי ממש מחוץ לחנות, בפינה, ויכולתי להשקיף לאורך שני הרחובות כאחד. כבר שכחתי את צורת צחוקו, אף שהצחוק שלו היה מוזר כמו הפזילה שלו. לא חשבתי עליו במשך כמעט שנה. אבל האמת לאמיתה היא, שכמה שניות לאחר מכן הגיע המכתב הראשון מיריבו."

"האם הצלחת לגרם לרוח לדבר או לצוות או משהו?" שאל אנגוס במידה לא מבוטלת של עניין.

לורה נרעדה לרגע ואז אמרה, בקול יציב, "כן. ממש ברגע שסיימתי לקרוא את המכתב השני מאיזידור סמיית', זה שהודיע על הצלחתו. ממש אז שמעתי את וֶלקין אומר, 'אבל את לא תהיי שלו.' זה היה לגמרי ברור, כאילו הוא נמצא בחדר. זה נורא; אני חושבת שברור שאני מטורפת."

"אם באמת היית מטורפת," אמר האיש הצעיר, "היית חושבת שברור שאת שפויה. אבל אין ספק שמשהו נראה לי משונה מעט בעניין הג'נטלמן הבלתי נראה הזה. שני ראשים טובים מאחד – אחסוך ממך אזכורים לאיברים אחרים, ולמעשה, אם תתירי לי, כאיש חסון ומעשי, להחזיר את עוגת החתונה מחלון הראווה –"

בעודו מדבר עלתה מעין צווחת פלדה מן הרחוב שבחו, ומכונית קטנה, נהוגה במהירות שטנית,, שעטה אל דלת החנות ונעצרה שם על מקומה. תוך הרף עין פסע איש קטן במגבעת נוצצת הלוך ושוב בחדר החיצוני.

אנגוס, שהפגין עד עתה קלילות מבודחת מטעמים של שמירה על בריאות הנפש, חשף את המתח שבנשמתו בכך שנחפז מן החדר הפנימי החוצה והתייצב בפני הבא. די היה במבט אחד כדי לאשר את ניחושו הפרוע של הגבר המאוהב. דמות מהודרת ביותר אך גמדית זו, עם יתד הזקן השחור המזדקרת קדימה במפגיע, עם העיניים הנבונות וחסרות המנוח, עם האצבעות הנקיות אך העצבניות ביותר, לא היתה יכולה להיות אלא דמותו של האיש שתואר בפניו; איזידור סמיית', שיצר בובות מקליפות בננה וקופסאות גפרורים; איזידור סמיית', שעשה מיליונים ממשרתי מתכת שאינם רבים עם איש ומעוזרות מתכת שאינן מפלרטטות. שני הגברים, שכל אחד מהם זיהה אינסטינקטיבית את תחושת הבעלות שהקרין משנהו, התבוננו לרגע זה בזה באותה נדיבות קרה ומשונה שהיא ממהותה של היריבוּת. מר סמיית', על כל פנים, לא רמז כלל לסיבה האמיתית לאיבתם ההדדית, אלא התפרץ ואמר בפשטות, "האם מיס הופ ראתה את הדבר הזה שעל חלון הראווה?"

"על חלון הראווה?" חזר אנגוס, לוטש עיניים.

"אין זמן עכשיו להסביר כל מיני דברים," אמר המיליונר בקצרה. "מתרחש כאן איזה תעלול טיפשי שצריך לחקור אותו."

הוא הצביע במקל ההליכה המצוחצח שלו אל חלון הראווה, שתכולתו הידלדלה באחרונה עקב הצעת הנישואים של מר אנגוס; ואותו ג'נטלמן נדהם לראות שעל קדמת הזגוגית הודבקה רצועת נייר ארוכה, שבהחלט לא היתה שם כשהתבונן בעד החלון זמן מה קודם לכן.

ביוצאו בעקבות סמיית' האנרגטי אל הרחוב, מצא בערך יארד ומחצה של נייר דבק לבולים, שהוצמד בשימת לב לצדה החיצוני של הזכוכית, ועליו נכתב באותיות מרושלות, "אם תתחתני עם סמיית', הוא ימות".

"לורה", אמר אנגוס, תוחב את ראשו הגדול והאדום אל תוך החנות, "את לא מטורפת."

"זה כתב ידו של אותו ברנש, וֶלקין," אמר סמיית' בזעף. "לא ראיתי אותו שנים, אבל הוא תמיד מטריד אותי. בשבועיים האחרונים שלח מכתבים מאיימים אל הדירה שלי חמש פעמים, ואני לא מצליח אפילו לגלות מי מניח אותם שם, ודאי שלא אם זה וֶלקין עצמו. השוער בבניין נשבע שלא נראתה בסביבה שום דמות חשודה, והנה כאן הוא מדביק פס טפט על חלון חנות ציבורית, בזמן שהאנשים שבחנות –"

"אכן כן," אמר אנגוס בצניעות, "בזמן שהאנשים שבחנות לוגמים תה. ובכן, אדוני, אני יכול להבטיח לך שאני מעריך את השכל הישר שאתה מפגין בכך שאתה מתמודד עם הנושא ישירות. נוכל לדבר על דברים אחרים מאוחר יותר. לא יכול להיות שהבחור התרחק הרבה, כי אני יכול להישבע שלא היה שום נייר על חלון הראווה בפעם האחרונה שניגשתי אליו, לפני עשר או חמש-עשרה דקות. מצד שני, הוא רחוק מכדי שאפשר יהיה לרדוף אחריו, הואיל ואנחנו לא יודעים אפילו את הכיוון. אם תשמע לעצתי, מר סמיית', תעביר את העניין מיד לידיו של איש חקירות אנרגטי, ועדיף פרטי על ציבורי. אני מכיר ברנש נבון להפליא, שפתח משרד במרחק חמש דקות נסיעה מכאן במכונית שלך. שמו פלמבו, ואף שנעוריו היו סוערים מעט, הוא איש הגון לגמרי עכשיו, ויש לו שכל ששווה את הכסף שמשלמים עבורו. הוא מתגורר בלוקנאו מנשֶנז, האמפסטד."

"זה מוזר," אמר האיש הקטן וכיווץ את גבותיו. "אני עצמי מתגורר בהימלאיה מנשֶנז, מעבר לפינה. אולי תרצה לבוא איתי; אני יכול לגשת לחדרי ולאסוף את מסמכי וֶלקין המשונים האלה בזמן שאתה תרוץ אל מעבר לפינה ותביא את חברך הבלש."

"זה יפה מאוד מצדך," אמר אנגוס בנימוס. "ובכן, ככל שנקדים לפעול, כך ייטב."

שני הגברים, במין הגינות משונה בת הרגע, נפרדו מן הגברת ברשמיות דומה, וזינקו שניהם לתוך המכונית הקטנה והמהירה. כאשר סמיית' האוחז בהגה חלף על פני העיקול הגדול ברחוב, השתעשע אנגוס בראותו כרזה עצומת מידות של "השירות השקט של סמיית'", ועליה תמונה של בובת ברזל ענקית וחסרת ראש נושאת מחבת, בלוויית הכתובת "המבשלת שלעולם אינה מביישת".

"אני משתמש בהן בדירה שלי עצמי," אמר האיש הקטן, שחור הזקן, וצחק. "הן מטעמי פרסומת והם מטעמי נוחות אמיתית. בכנות ובלי להסתיר דבר, הבובות הממוכנות הגדולות האלה שלי אכן מביאות לך פחמים או יין או לוח רכבות מהר יותר מכל משרת אנושי שפגשתי, אם אתה יודע על איזה כפתור ללחוץ. אבל לא אכחיש, בינינו, שלמשרתים כאלה יש גם חסרונות."

"האומנם?" אמר אנגוס; "האם יש משהו שהם לא יכולים לעשות?"

"כן," השיב סמיית' בקור רוח; "הם לא יכולים לספר מי השאיר את המכתבים המאיימים האלה בדירה שלי."

מכוניתו של האיש היתה קטנה ומהירה כמוהו עצמו; גם היא, כמו משרתי הבית, היתה פרי המצאתו שלו. גם אם היה אשף פרסום, הוא עצמו האמין במוצריו. התחושה של דבר קטן ומעופף התעצמה כאשר חפזו על פני עיקולי דרך ארוכים ולבנים באור היום חסר החיים אך הפתוח של הערב. עד מהרה נעשו העיקולים הלבנים חדים ומסחררים יותר; הם עלו בסחרור מעלה-מעלה, כפי שאומרים בדתות המודרניות. והם אמנם התעקלו להם מעלה, שהרי נמצאו באזור של לונדון התלול כמעט כמו אדינבורו, גם אם אינו ציורי כמוה. שורת בתים התנשאה מעל כולם לגבהים מצריים, עוטה זהב באור השמש השוקעת. כאשר פנו לקשת הבתים הידועה בשם הימלאיה מנשֶנז, השינוי היה פתאומי כפתיחת חלון; שכן מצאו את ערימת הדירות הזו רובצת מעל לונדון כמעל ים צפחה ירוק. מנגד למבנים, בצדה האחר של דרך החצץ המתעקלת, נמצא שטח מתוחם בשיחים, שיותר מכפי שנראה כגן, נראה כגדר חיה או סוללה תלויה. במרחק מה מתחתיו נמתחה אמת מים מלאכותית, מעין תעלה, שהקיפה כתעלת מגן את המבצר עטור הירק הזה. כאשר המכונית חפזה לאורך העיקול, חלפה, בפינה אחת, על פני דוכנו הנייד של אדם המוכר ערמונים; ומיד, בקצהו האחר של העיקול, אנגוס יכול היה לראות את דמותו הכחולה והעמומה של שוטר הצועד לאטו. אלה היו הדמויות האנושיות היחידות באותה בדידות פרברית מזהרת; אבל עלתה בו תחושה לא רציונלית, שהן מבטאות את שירתה חסרת המלים של לונדון. הוא חש כאילו היו דמויות בסיפור.

המכונית הקטנה נורתה אל הבית המבוקש כקליע, ובעליה נורה ממנה כפגז. תכף ומיד פנה לחקור שוער גבוה, שעל מדיו רקמת מקלעת נוצצת, ושרת נמוך, נטול מקטורן, מברר אם מישהו או משהו ביקש להגיע למגוריו. הובטח לו שאיש ושום דבר לא עברו את נשואי התפקיד הללו מאז שדרש בעניין באחרונה; ואז הוא ואנגוס ההמום קמעה המריאו במעלית כמו בטיל, עד שהגיעו לקומה העליונה.

"היכנס לרגע," אמר סמיית' קצר הנשימה. "אני רוצה להראות לך את המכתבים האלה של וֶלקין. ואז תוכל למהר מעבר לפינה ולהביא את החבר שלך." הוא לחץ על כפתור סמוי בקיר והדלת נפתחה מעצמה.

היא נפתחה אל חדר מבוא ארוך ומרווח, שהדבר היחיד שמשך בו את העין היה שורותיהן של הדמויות הממוכנות הגבוהות, האנושיות למחצה, שניצבו משני העברים כאימומי חייטים. כמו אימומי החייטים, גם הן היו חסרות ראש; וכמו אימומי החייטים, גם הן ניחנו בהתגבהות נאה ובלתי נחוצה של הכתפיים ובבולטוּת חזה כשל יונה; אך בהתעלם מזאת, לא נשאו דמיון לדמות אנושית יותר מאשר המכונות האוטומטיות בתחנת הרכבת, שגובהן כקומת אדם. היו להן שני קרסים עצומים, דמויי זרועות, לנשיאת מגשים; והן נבצעו בירוק-אפונה, באדום או בשחור לשם הבחנה נוחה ביניהן; ובכל שאר המובנים היו רק מכונות אוטומטיות, ואיש לא היה מתבונן בהן פעמיים. במקרה זה, לכל הפחות, איש לא עשה זאת. שכן בין שתי שורותיהם של הגלמים הביתיים האלה נח דבר שהיה מעניין מרוב המכניקה שבעולם. היתה זו רצועת נייר לבנה ומרופטת, משורבטת בדיו אדום; והממציא קל התנועה חטף אותה כמעט ברגע שנפתחה הדלת. הוא הושיט אותה אל אנגוס בלי אומר. הדיו האדום שעליה אפילו לא התייבש עדיין לגמרי, ולשון ההודעה היתה, "אם הלכת לפגוש אותה היום, אהרוג אותך."

שקט קצר השתרר, ואז איזידור סמיית' אמר בשקט, "אולי תרצה מעט ויסקי? אני מרגיש שאני די רוצה."

"תודה; הייתי רוצה מעט פלמבו," אמר אנגוס בעגמומיות. "נראה לי שהעניין הזה נעשה חמור למדי. אני הולך מיד להביא אותו."

"והצדק איתך," אמר האחר בעליצות ראויה להערכה. "הבא אותו הנה מהר ככל שתוכל."

ואולם, בזמן שאנגוס סגר את דלת הכניסה מאחוריו, הוא ראה שסמיית' לחץ על כפתור, ואחת הדמויות הממוכנות גלשה ממקומה והחליקה לאורך מסילה ברצפה, נושאת סיפון ובקבוק משקה. זה היה מעט מוזר, להשאיר כך את האיש הקטן לבדו בינות למשרתים המתים האלה, שקמו לחיים ברגע שנסגרה הדלת.

במרחק שישה צעדים מן הכניסה לדירתו של סמיית', האיש נטול המקטורן עשה משהו עם איזה דלי. אנגוס עצר וחילץ ממנו הבטחה, מחוזקת בשלמונים עתידיים, שהאיש יישאר במקומו עד שהוא עצמו ישוב בלוויית הבלש, ושיפקח עין על כל זר שעולה במדרגות. בהיחפזו אל המבואה תבע ערנות דומה מן השוער שבדלת הקדמית, ואף למד ממנו כי אין לבניין דלת אחורית, דבר שפישט את מצב העניינים. הוא לא הסתפק בכך, אלא אף לכד את השוטר המשוטט וגרם לו לעמוד מול הכניסה ולצפות בה; לבסוף עצר לרגע עבור ערמונים בפֶּני וחקר כמה זמן, בערך, מתעתד הרוכל לשהות בשכונה. מוכר הערמונים, זוקף את צווארון מעילו, סיפר לו שככל הנראה יעזוב את המקום תוך זמן לא רב, משום שסבר שעומד לרדת שלג. ואכן, הערב נעשה אפור וצורב, אך אנגוס, בכל כוחות השכנוע שלו, הצליח לשמור את איש הערמונים במקומו.

"תתחמם עם הערמונים שלך," אמר ברצינות. "תאכל את כל המלאי; אני אדאג שזה ישתלם לך. אתן לך סובריין אם תחכה כאן עד שאחזור, ואז תאמרי לי אם גבר, אשה או ילד כלשהם נכנסו אל הבית הזה, שהשוער עומד בו."

אז מיהר משם, נותן מבט אחרון במגדל הנצור.

"בכל מקרה, יצרתי טבעת סביב החדר הזה," אמר. "לא ייתכן שכל הארבעה הם שותפיו לפשע של מר וֶלקין."

לוקנאו מנשֶנז ניצבו, אפשר לומר, בדרגה נמוכה יותר בגבעת הבתים הזו, שהימלאיה מנשֶנז היו פסגתה. דירתו המשרדית-למחצה של מר פלמבו שכנה בקומת הקרקע, והעמידה מכל בחינה ניגוד עז למיכון האמריקאי ולאווירת המותרות הקרה של בית מלון, שהיו בדירת השירות השקטה. פלמבו, שהיה ידידו של אנגוס, קיבל את פניו בחדר רוקוקו אמנותי שמאחורי משרדו, שעיטוריו היו חרבות פרשים מעוקלות, רובים עתיקים, שכיות חמדה מזרחיות, בקבוקי מתכת איטלקיים ליין, קדרות בישול של פראים, חתול פרסי וכומר קתולי קטן ומאובק למראה, שנראה לגמרי לא במקומו.

"זה ידידי האב בראון," אמר פלמבו. "לא פעם רציתי שתפגוש אותו. מזג האוויר נהדר; קר מעט לדרומיים כמוני."

"כן, אני חושב שיישאר בהיר," אמר אנגוס, מתיישב בכורסה מזרחית מפוספסת סגול.

"לא," אמר הכומר בשקט, "החל לרדת שלג."

ואכן, בעודו מדבר, כמה פתיתים ראשונים, שנחזו על ידי איש הערמונים, החלו להיסחף לרוחב זגוגית החלון המחשיכה.

"ובכן," אמר אנגוס בכבדות. "אני חושש שבאתי בענייני עסקים, ועסקים מתוחים למדי. העניין הוא, פלמבו, שכמטווחי אבן מן הבית שלך יש בחור שזקוק נואשות לעזרתך; אויב בלתי נראה רודף אותו ומאיים עליו ללא הרף – נבל שאיש אפילו לא הצליח לראות." בזמן שאנגוס החל לספר את סיפורים המלא של סמיית' וּוֶלקין, פותח בסיפורה של לורה ואז ממשיך בסיפורו שלו, מספר על הצחוק העל-טבעי שבפינת שני רחובות ריקים, על המלים המוזרות והמובחנות הנאמרות בחדר ריק, פלמבו עשה בבירור מוטרד יותר ויותר, ונראה היה שהכומר הקטן נותר מחוץ לעניין, כאילו לא היה אלא עוד רהיט בחדר. כאשר הגיע הסיפור לנייר הדבק לבולים המשורבט שהוצמד לחלון, פלמבו קם, כמו ממלא את החדר בכתפיו העצומות.

"אם לא אכפת לך," אמר, "אני חושב שמוטב שתספר לי את היתר כשאנו בדרך הקצרה ביותר לביתו של האיש הזה. נראה לי, איכשהו, שאין לנו זמן רב לבזבז."

"אשמח," אמר אנגוס, שקם על רגליו גם הוא, "אף שבינתיים הוא בטוח די הצורך, שכן הצבתי ארבעה אנשים שמשגיחים על הפתח היחיד למאורה שלו."

הם יצאו אל הרחוב, הכומר הקטן מתגלגל בעקבותיהם בצייתנות של כלב קטן. הוא רק אמר, בעליזות, כאילו קושר שיחה, "כמה מהר מצטבר השלג על הקרקע."

בעודם צועדים ברחובות הצדדיים התלולים, שכבר כוסו באבקת כסף, סיים אנגוס את סיפורו; ועד שהגיעו אל קשת הדירות הנישאות, היה לו פנאי להפנות את שימת לבו לארבעת הזקיפים. מוכר הערמונים, לפני ואחרי שקיבל את הסובריין, נשבע בעיקשות שצפה על הדלת ולא ראה שום מבקר נכנס. השוטר היה נחרץ אף יותר. הוא אמר שהתנסה בנוכלים מכל הסוגים, במגבעות ובסחבות; הוא לא היה חסר ניסיון עד כדי כך שיצפה מדמויות חשודות להיראות חשודות; הוא חיפש אחר כל מי שלא יהיה, ובו נשבע שלא היה איש. וכאשר נאספו כל שלושת הגברים סביב השוער המעוטר זהב, שעדיין עמד מחייך בפישוק רגליים על האכסדרה, פסק הדין היה סופי אף יותר. "יש לי זכות לשאול כל אדם, דוכס או מטאטא רחובות, מה עניינו בדירות האלה," אמר הענק האדיב ברקמה המוזהבת, "ואני נשבע שלא היה את מי לשאול מאז שהג'נטלמן הזה עזב."

האב בראון חסר החשיבות, שעמד מאחור והתבונן בצניעות במדרכה, הרהיב לשאול בשפלות רוח, "אם כן, האם מישהו עלה וירד במדרגות, מאז שהתחיל השלג לרדת? הוא התחיל לרדת כשכולנו היינו אצל פלמבו."

"איש לא היה כאן מאז, אדוני, אתה יכול לסמוך עלי," אמר השוער בסמכותיות קורנת.

"אז מה זה, אני תמה?" אמר הכומר והביט בקרקע במבט חסר הבעה כשל דג.

גם האחרים הביטו מטה; ופלמבו עשה שימוש בקריאה נזעמת ובמחווה צרפתית. שכן, ללא צל של ספק, באמצע הכניסה שעליה שמר האיש ברקמת הזהב, למעשה, ממש בין רגליו הזחוחות, המתוחות של אותו ענק, נמתח נתיב דק של טביעות רגליים אפורות בשלג הלבן.

"אלוהים!" קרא אנגוס בבלי דעת, "האיש הבלתי נראה!"

בלי מלה נוספת הסתובב ושעט במעלה המדרגות, פלמבו בעקבותיו; אבל האב בראון עדיין עמד והתבונן סביבו ברחוב עוטה השלג, כאילו איבד עניין בשאלתו שלו.

פלמבו היה בבירור בהלך רוח מתאים כדי לפרוץ את הדלת בכתפיו הגדולות; אבל הסקוטי, בהיגיון רב מזה, גם אם באינטואיציה פחותה, גישש במשקוף הדלת עד שמצא את הכפתור הבלתי נראה; והדלת נפתחה לאט.

היא חשפה, ביסודו של דבר, את אותו פנים צפוף; חדר המבוא החשיך, אף שפה ושם עוד ננעצו חניתות ארגמן אחרונות של שקיעה, ואחת או שתיים מן המכונות חסרות הראש הוזזו ממקומן מטעם זה או אחר, ועמדו פה ושם בחדר שבאור הדמדומים. הירוק והאדום של כיסוייהן התכהו באור בין הערביים; ודמיונן לדמויות אנוש התחזק מעט בשל טשטוש צורתן. אבל במרכז חבורתן, בדיוק במקום שבו הונח הנייר עם הדיו האדום, היה דבר מה שנראה כדיו אדום שנשפך מבקבוק. אבל זה לא היה דיו אדום. בצירוף צרפתי של היגיון ואלימות, פלמבו פשוט אמר, "רצח!", ואז, צולל אל תוך הדירה, בחן כל פינה וארון בה במשך חמש דקות. אלא שאם ציפה למצוא גווייה, לא מצא כזו. מת או חי, איזידור סמיית' לא נמצא שם. לאחר חיפוש שאין נמרץ ממנו, שני הגברים פגשו זה את זה בחדר המבוא בפנים נוטפי זיעה ובעיניים לטושות. "ידידי," אמר פלמבו, מדבר צרפתית במצבו הנרגש, "לא זו בלבד שהרוצח שלך אינו נראה, אלא שעשה לבלתי נראה גם את האיש שנרצח."

אנגוס התבונן סביב בחדר האפלולי, המלא גלמים, ובפינה קלטית כלשהי של נשמתו הסקוטית חלפה צמרמורת. אחד מן הגלמים בגודל אדם עמד ממש מעל כתם הדם, מטיל עליו את צלו. אולי זומן לשם בידי הנרצח, רגע לפני שנפל. אחד הקרסים מוגבהי הכתפיים, ששימשו את הדבר כזרועות, היה מורם מעט, ובאנגוס התעוררה לפתע ההשערה מעוררת החלחלה שילד הברזל של סמיית' המסכן הכה אותו בעצמו ארצה. החומר התקומם, והמכונות הללו הרגו את אדונן. אבל אפילו כך, מה עשו איתו?

"אכלו אותו?" מולל הסיוט באוזנו; והוא נחלה לפתע לנוכח המחשבה על שרידי אנוש משוסעים, הנבלעים ומרוסקים בתוך המנגנון הממוכן חסר הראש הזה.

הוא השיב לעצמו את שפיות רוחו במאמץ ניכר ואמר לפלמבו, "ובכן, זה המצב. הברנש המסכן התפוגג כענן והותיר פס אדום על הרצפה. הסיפור הזה אינו שייך לעולם זה."

"יש רק דבר אחד לעשות," אמר פלמבו, "בין אם הוא שייך לעולם הזה ובין אם לאחר. אני חייב לרדת ולדבר עם ידידי."

הם ירדו, חולפים על פני האיש עם הדלי, שחזר וטען בתוקף שלא התיר לשום פולש לעבור, מטה אל השוער ואל איש הערמונים המשתהה, ששבו והצהירו שעמדו בנאמנות על משמרתם. אבל כאשר התבונן אנגוס סביב בחיפוש אחר האישור הרביעי, לא הצליח למצוא אותו, ובעצבנות מסוימת קרא, "איפה השוטר?"

"אבקש את סליחתך," אמר האב בראון; "זו אשמתי. שלחתי אותו במורד הדרך לחקור משהו – משהו שחשבתי שראוי לחקור אותו."

"ובכן, אנחנו רוצים שיחזור בזמן הקרוב," חתך אנגוס, "משום שהמסכן שלמעלה לא רק נרצח, אלא גם נמחה."

"כיצד?" שאל הכומר.

"אבי," אמר פלמבו לאחר רגע, "אני נשבע בנשמתי שאני מאמין שהעניין שייך לתחום שלך יותר מאשר לשלי. שום אוהב או אויב לא נכנס אל הבית, אבל סמיית' נעלם כאילו גנבו אותו הפיות. אם זה לא על-טבעי, אני –"

בעודו מדבר, לכד את תשומת לב כולם מראה בלתי רגיל; השוטר הגדול והכחול הגיח בריצה מעבר לעיקול הרחוב. הוא הגיע היישר אל בראון.

"אתה צודק, אדוני," התנשף, "הם בדיוק מצאו את גופתו של מר סמיית' המסכן בתעלה למטה."

אנגוס שלח את ידו בפראות אל ראשו. "האם רץ למטה והטביע את עצמו?" שאל.

"הוא מעולם לא ירד למטה, אני יכול להישבע," אמר השוטר, "והוא גם לא הוטבע, אלא מת מדקירה עמוקה מעל הלב."

"ובכל זאת לא ראית איש נכנס?" אמר פלמבו בקול קודר.

"בואו נלך מעט לאורך הדרך," אמר הכומר.

כשהגיעו לקצהּ האחר של קשת הבניינים ציין בחטף, "כמה טיפשי מצדי! שכחתי לשאול את השוטר משהו. אני תוהה אם הם מצאו שק חום בהיר."

"מדוע שק חום בהיר?" שאל אנגוס, נדהם.

"משום שאם זה היה שק בכל צבע אחר, החקירה צריכה להתחיל מהתחלה," אמר האב בראון; "אבל אם זה שק חום בהיר, ובכן, החקירה סגורה."

"אני שמח לשמוע," אמר אנגוס באירוניה מקרב לב. "מבחינתי, היא עדיין לא התחילה."

"אתה חייב לספר לנו הכול," אמר פלמבו בפשטות כבדה ומוזרה, כמו ילד.

בבלי דעת הם פסעו בצעדים מהירים יותר ויותר לאורך הדרך הארוכה, המתעקלת בצדה האחר של הקשת הנישאת, האב בראון מוביל בצעד נמרץ אך בשתיקה. לבסוף אמר בערפול כמעט נוגע ללב, "ובכן, אני חושש שתחשבו שהדבר כל כך פרוזאי. אנחנו מתחילים תמיד בצד המופשט של הדברים, ואי-אפשר להתחיל את הסיפור הזה בשום מקום אחר.

"האם שמתם לב לזה אי-פעם – שאנשים לעולם אינם עונים על השאלה שאתם שואלים? נגיד שליידי אחת אומרת לרעותה בבית ספר, 'האם מישהו מתגורר איתך?' הליידי אינה משיבה. 'כן, רב המשרתים, שלושת המשרתים הנוספים, החדרנית וכן הלאה,' על אף שהחדרנית נמצאת אולי בחדר, או שרב המשרתים עומד מאחורי הכיסא שלה. היא אומרת, 'איש אינו מתגורר איתי,' שמשמעו, איש מן הסוג שאת מתכוונת אליו. אבל נניח שרופא, הבודק התפרצות של מחלה מידבקת, שואל, 'מי גר בבית?' אז תזכור הליידי את רב המשרתים, את החדרנית ואת כל היתר. כזה הוא השימוש בכל שפה; לעולם לא יענו לכם על שאלה באופן מילולי, גם כאשר יענו לכם אמת. כאשר ארבעת הגברים הכנים בהחלט האלה אומרים שאיש לא נכנס אל הבניין או יצא ממנו, הם לא התכוונו באמת לומר שאיש לא נכנס אליו. הם התכוונו לכך שלא נכנס לשם איש שיכלו לחשוד בו שהוא האיש שלכם. מישהו אכן נכנס לבית ואכן יצא ממנו, אבל הם מעולם לא הבחינו בו."

"איש בלתי נראה?" תהה אנגוס, מקמר את גבותיו האדומות. "איש בלתי נראה מן הבחינה המנטלית," אמר האב בראון.

דקה או שתיים לאחר מכן שב לדבר באותו קול נטול חשיבות עצמית, כאדם המכלכל את דרכו. "מובן שאדם כזה לא יעלה בדעתכם כלל, אלא רק בדיעבד, לאחר שכבר חשבתם עליו. בכך מתבטאת פיקחותו. אבל אני התחלתי לחשוב עליו בגלל שניים או שלושה דברים קטנים בסיפור שסיפר לנו מר אנגוס. קודם כול העובדה שוֶלקין זה יצא להליכות ארוכות. ואז היה המון נייר דבק לבולים על החלון, ואז, יותר מכול, היו שני הדברים שהעלמה הצעירה אמרה – דברים שלא היו יכולים להיות נכונים. אל תתרגז," נחפז להוסיף, מבחין בתנועה פתאומית מצד ראשו של הסקוטי; "היא חשבה שהיו נכונים. אשה אינה יכולה להיות לגמרי לבדה ברחוב שנייה לפני שהיא מקבלת מכתב. היא אינה יכולה להיות לגמרי לבדה ברחוב בזמן שהיא מתחילה לקרוא מכתב שזה עתה קיבלה. מישהו חייב להיות קרוב אליה למדי; והוא חייב להיות בלתי נראה מן הבחינה המנטלית."

"מדוע חייב להיות מישהו לידה?" שאל אנגוס.

"משום," אמר האב בראון, "שאם לא נביא בחשבון יוני דואר, מישהו חייב להביא לה את המכתב."

"האם אתה מתכוון לומר," שאל פלמבו בהתעוררות, "שוֶלקין נשא את מכתביו של יריבו לגבִרתו?"

"כן," אמר הכומר. "וֶלקין נשא את מכתביו של יריבו לגבִרתו. הוא היה חייב, אתה מבין."

"הו, אני לא יכול לסבול את זה יותר," התפוצץ פלמבו. "מי הברנש הזה? איך הוא נראה? מה היא ההופעה המקובלת אצל מישהו שאינו נראה מבחינה מנטלית?"

"הוא לבוש באופן מהודר למדי באדום, כחול וזהב," השיב הכומר מיד ובפירוט. "ובתלבושת הבולטת ואף הצעקנית הזו הוא נכנס להימלאיה מנשֶנז לנוכח מבטן של שמונה עיניים אנושיות; הוא הרג את סמיית' בדם קר ויצא שוב לרחוב, נושא את הגופה בזרועותיו –"

"אדוני הכומר," קרא אנגוס, עומד במקומו, "האם יצאת מדעתך לגמרי, או שיצאתי אני מדעתי?"

"אינך משוגע," השיב בראון, "אלא רק לוקה מעט בכושר ההבחנה. לא הבחנת באדם כזה, למשל."

הוא צעד שלושה צעדים מהירים קדימה והניח את ידו על כתפו של דוור רגיל, שחלף במהירות על פניהם, בלתי מובחן בצל העצים.

"איש אינו מבחין בדוורים, משום מה," אמר, שקוע במחשבה; "ועדיין יש להם תשוקות כשל אנשים אחרים, והם אפילו נושאים שקים גדולים שאפשר להטמין בהם גופה קטנה בקלות רבה."

הדוור, במקום לפנות כלפיהם בטבעיות, התכופף ונחבט כנגד גדר הגן. הוא היה גבר צנום בעל זקן בהיר והופעה רגילה מאוד, אבל כאשר הפנה פנים נחרדים מעבר לכתפו, רותקו כל שלושת הגברים לעיניים, שפזילתן היתה כמעט שטנית.

פלמבו שב אל חרבותיו, אל שטיחיו הסגולים ואל חתולו הפרסי, שכן היו לו עניינים רבים לענות בהם. ג'ון טרנבול אנגוס שב אל הגברת שבחנות, שבמחיצתה ביקש אותו גבר צעיר ונמהר ליהנות מנוחיות שאין כמותה. אבל האב בראון צעד באותן גבעות מכוסות שלג תחת הכוכבים במשך שעות רבות עם רוצח, ומה שאמרו זה לזה לעולם לא ייוודע.


*מתוך "תמימותו של האב בראון", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

1

לא מן הנמנע כי יהיה מי שיאשים אותי בקלות דעת, כיוון שאני עומד להתחיל את סיפורי בלי שטרחתי לדרוש ולחקור בספרים הישנים. לפי שעה, המקור היחיד המצוי ברשותי הוא האגדה המופיעה בכרך השלושים ושבעה של "קורות השלום הגדול".1 כידוע, סיפור אהבתו של הנזיר ממקדש שיגָה שבארצנו מובא שם בקיצור נמרץ, בהקבלה לסיפור הודי על פרוש בעל קרן אחת.   

נכון לומר כי יותר מכפי שעניין אותי הפן הרגשי של האהבה, משכה אותי האמת הפסיכולוגית הפשוטה, זו הקשורה למאבק בין אהבה רומנטית לאמונה. במערב לא חסרות דוגמאות לכך, אך ביפן זהו נושא נדיר. אצלנו, נושא העולם הבא נמנה בבירור עם הגורמים הקשורים לאהבה רומנטית. המאבק בין העולם הזה לעולם הבא התחולל לא רק בקרבו של הנזיר אלא גם אצל האישה שבה התאהב. אפשר אף להרחיק לכת ולומר כי השניים עיצבו את סיפור אהבתם מתוך סיכון אדיר של עצם תפיסותיהם לגבי מבנה העולם. שהרי, אם נדייק, האמונה ב"אדמה הטהורה", שפרחה מאז אמצע תקופת היאן, לא הייתה דת בלבד, ולמעשה הציעה תפיסת עולם רחבת היקף.

ב"עיקרי הלידה מחדש בארץ הטהורה", חיבורו של הנזיר אֶשין,2 נאמר כי גם אם נמנה את עשרת התענוגות לא תהיה זו אלא טיפה בים בהשוואה לתענוגות הארץ הטהורה. וכידוע, אלה הם עשרת התענוגות: לזכות לקבלת פנים של רבבות קדושים, לחזות בפתיחתו של פרח הלוטוס, לחוות את כוחו של הבודהה בגופך שלך, לחוות את חמשת החושים בצורה הטהורה ביותר, להוביל אחרים אל תורת הבודהה, להתקיים בין קדושים, לראות את הבודהה וללמוד את תורתו, לעבוד את הבודהה לפי נטיית הלב, ולהתקדם בדרכו של הבודהה.

הקרקע בארץ הטהורה עשויה אבני תכלת. לאורך הדרכים בה מתוחים חבלי זהב. המישורים משתרעים עד אין קץ. בכל אחד מן האזורים הקדושים עומדים חמישים מיליארד ארמונות ומגדלים בנויים משבע האבנים הטובות, ובתוך הארמונות, על במות משובצות באבני חן, פרושים בדים מרהיבים. בתוך הארמונות ומעל לגגות המגדלים מלאכים מנגנים מוזיקה שמימית ומהללים בשירה את הבודהה. גנים מקיפים את ההיכלים, את המנזרים, את הארמונות והמגדלים, ובתוכם בריכות טוהרה. בקרקעית בריכת הזהב – חול כסוף, ובקרקעית בריכת השוהם – חול בדולח. הבריכות מכוסות בפרחי לוטוס נוצצים בשלל צבעים, ובכל משב רוח קליל מתפזרים לכל עבר ניצוצות ססגוניים לאינספור. יש כאן גם ברווזים, גם אווזי בר, גם ברווזי מנדרין, גם עגורים, גם טווסים, גם תוכים וגם קָלַבינקוֺת. ציפורים אינספור, וצבעיהן כשל מאה מרגליות, מזמרות יומם ולילה שירי הלל לבודהה בקולן הענוג. ואולם, יהיה קולן ענוג ככל שיהיה, כשמדובר בהתקהלות כה גדולה של ציפורים, סופה מן הסתם שתקים שאון טורדני.  

סביב הבריכות ועל גדות הנהרות צומח סבך של עצים מופלאים. גזעיהם עשויים זהב סגול, ענפיהם כסופים ופריחת האלמוגים שלהם משתקפת במים. מן השמים משתלשלת מקלעת חוטים מופלאה, ועליה תלויים פעמונים מופלאים לאינספור, מצלצלים את פלאי החוק הבודהיסטי, והרחק בשמי האינסוף זרועים כלי נגינה מסתוריים המנגנים מאליהם.

אם מתעורר באדם רצון לאכול, יופיע מאליו לנגד עיניו שולחן שבע המרגליות, ועליו כלים עשויים משבע המרגליות, עמוסים במעדנים מובחרים. את המטעמים האלה אין לאדם כל צורך ליטול ולהביא אל פיו. מספיק אך להביט בגוניהם ולהריח את ניחוחם כדי לטהר את הבשר ואת הנפש, להשביע את הרעב ולהזין את הגוף. בתום הסעודה שלא נאכל בה דבר, נעלמים הכלים והשולחן כלעומת שהופיעו.

וכך גם המלבושים – עוטים את עצמם על הגוף. אין כל צורך בתפירה, בכביסה, בצביעה או בהטלאה. אין גם צורך במנורות, שהרי האור האלוהי מאיר תמיד ובכל מקום. מזג האוויר מתון כל השנה, ואין צורך לא בקירור ולא בחימום. האוויר רווי מאות ואלפי ניחוחות עדינים, ועל העולם יורד גשם בלתי פוסק של עלי כותרת של פרחי לוטוס.

בפרק "שער ההתבוננות" שבחיבור "עיקרי הלידה מחדש בארץ הטהורה" כתוב כי מי שיצא זה לא כבר למסע בדרך ההתבוננות לא יהיה מסוגל להיכנס אל מעמקי הארץ הטהורה, ולפיכך עליו להקדיש את תעצומות נפשו לפיתוח והרחבה של כוח הדמיון. הדמיון הוא קיצור דרך המאפשר לנו לפרוץ מתוך הממד הארצי ולחזות בבודהה בכבודו ובעצמו. דמיון כה רב-עוצמה מסוגל להתרחב עד אין קץ על ידי התרכזות בפרח לוטוס אחד ויחיד. 

התבוננות מיקרוסקופית בפרח הלוטוס בשילוב עם חשיבה קוסמית עשויים להניח בסיס לקוסמולוגיה ולתווך בינינו לבין היקום. אך תחילה עלינו לדעת כי בכל אחד מעלי הכותרת של פרח הלוטוס יש שמונים וארבעה אלף עורקים, וכי כל אחד מן העורקים קורן בשמונים וארבעה אלף זהרורים. נוסף על כך, קוטרו של הפרח הקטן ביותר הוא מאתיים וחמישים יוֹגַ'נות. ואם אורכה של יוג'נה אחת, כפי שנאמר בכתובים, הוא אכן שלושים רי,3 משתמע מכך כי בארץ הטהורה פרח שקוטרו שבעת אלפים וחמש מאות רי נחשב לפרח קטן.

לכל פרח שמונים וארבעה אלף עלי כותרת, ובין כל אחד ואחד מהם עשרה מיליארד אבני חן, וכל אחת מהן זוהרת באלף זהרורים. מתוך גביע הפרח המרהיב ביופיו מיתמרים ארבעה עמודי פז, וכל אחד מן העמודים האלה עצום כמו מיליוני ריבוא הרי סוּמֶרוּ.4 הבדים התלויים בין העמודים מעוטרים בחמישים מיליארד אבני חן, וכל אחת מאבני החן בוהקת בשמונים וארבעה אלף זהרורים, ולכל אחד מן הזהרורים שמונים וארבעה אלף גוני זהב, וגם כל אחד מגוני הזהב האלה משתנה ללא הרף.

ריכוז התודעה בדימויים האלה מכונה "התבוננות בכן הלוטוס שעליו יושב הבודהה", וזהו קנה המידה לתפיסת העולם המצויה ברקע של סיפור האהבה שאני עומד לספר.

2

הנזיר ממקדש שיגה היה איש סגולה ומידות טובות.

גבותיו היו לבנות, וגופו כה זקן עד כי גם כשנשען על מקל, הצליח רק בקושי לשאת אותו ממקום למקום. בעיניו של הפרוש המלומד היה העולם הזה כקליפת השום. עץ האורן ששתל במו ידיו כשעבר לגור כאן בבקתתו הדלה צמח זה מכבר עד השמים וצמרתו התמלאה רוח. בלבו של כל פרוש, שהותיר מאחוריו את העולם הצף שלנו לפני שנים כה רבות, צומחת שלוות נפש הנובעת מן המחשבה שאחרי ככלות הכול ניתן להרפות מן הדאגה לעתיד.

כשראה אנשים כבוּדים ובעלי ממון הוא רק חייך חיוך של חמלה: כיצד זה אינם שמים לב כי רווחתם אינה אלא חלום חולף. כשאירע שפגש אישה יפת תואר הוא רק ריחם על אלה הכבולים בתשוקותיהם ונידונים לסבל בעולם האשליות והתעתועים.

ברגע שאדם מפסיק להגיב על הדברים המניעים את עולמנו, העולם דומם. והנזיר שלנו ראה את העולם רק בממד הדומם הזה, כאילו לא היה אלא ציור המצויר על נייר או על מפה של איזו ארץ רחוקה. תודעתו נטולת התשוקות השכיחה ממנו את הפחד. הוא אף הפסיק להבין מדוע בכלל קיים הגיהינום. היה ברור לו מעל לכל ספק כי אין בכוחו של העולם הזה להשפיע עליו, וכיוון שלא היה אדם יהיר, מעולם גם לא עלה בדעתו כי זוהי תוצאה של סגולותיו הרוחניות הנעלות.

ובאשר לבשרו, כבר לא נותר ממנו כמעט דבר. במקרים שהזדמן לנזיר להביט בגופו, למשל בעת הרחצה, הוא שמח למראה עצמותיו הבולטות, שהעור המדולדל כיסה אותן רק בקושי. הנזיר הרגיש שהוא מוכן לקבל את הגוף הזה, שנראה שאינו שייך לו עוד. בעיניו כבר היה זה גוף המסוגל להתמודד עם מטעמי הארץ הטהורה.  

בכל לילה לא חלם אלא על הארץ הטהורה. וכשהיה מתעורר ומגלה כי עודנו נמצא בעולם הזה, כבול בחלום האומלל של חלופיות, היה מתעצב אל לבו.

הגיע אביב, ורבים מאנשי הערים יצאו לטייל באזור שיגה ולחזות בפריחת הדובדבן. אך הדבר כלל לא טרד את מנוחת הנזיר. מצב התודעה שלו היה כזה שלא היה באנשים האלה דבר שיָפֵר את שלוותו. באחד מאותם ימים נטל הנזיר את מקלו, יצא מהבקתה והלך לגדת האגם. בשעה הזאת חודרים צללי הערב בהדרגה אל אור אחר הצהריים, ופני האגם היו שלווים. הנזיר עמד לבדו בלי ניע על שפת האגם ופתח ב"התבוננות בפני המים".  

בעודו עומד כך נעצרה כרכרה לא הרחק ממנו. בעלת הכרכרה הייתה הגבירה מקיוֺגוֺקוּ, פילגשו של הקיסר. גם הפילגש הקיסרית באה לשיגה לחזות בפריחה, וכעת, בדרכה חזרה, ציוותה לעצור את הכרכרה ולגלול את הווילון הפרוש על חלונה כדי שתוכל להיפרד לשלום מנופי האביב.

ובאותו הרגע ממש הביט הנזיר בלי משים בכיוונה, ויופיה הכה אותו בסנוורים. מבטיהם של הנזיר ושל הפילגש הקיסרית נפגשו, וכיוון שלא הסיט את מבטו, לא עשתה גם היא דבר כדי להתיק את מבטה. היא לא הייתה אישה המבליגה על בהייה חסרת בושה, אך הואיל והמביט בה היה נזיר זקן ההולך בדרכי הבודהה, לרגע נקלעה למבוכה באשר למשמעות המבט שנעץ בה. 

לבסוף התעשתה, ומיהרה והנמיכה את הווילון. הכרכרה התחילה לנוע, פנתה במעבר שיגה ומשם התרחקה בדרך המובילה אל קיוֺטוֺ. לקראת הערב עתידה הייתה להיכנס לבירה מכיוון גינקָקוּג'י, מקדש הכסף. הנזיר המשיך לעמוד שם עד שנעלמה הכרכרה בין העצים.

בן רגע הנחית העולם הזה בעוצמה אדירה את נקמתו בנזיר. שלוות הנפש, שהייתה אמורה להיות מנת חלקו, חרבה בו במקום.

הוא חזר לבקתה, פנה אל דמות הבודהה וניסה לקרוא בשמו. אך כעת דבקו בו חזיונות תעתועים ופיזרו את דעתו. היופי הזה זמני ותו לא, ניסה הנזיר לומר לעצמו, מופע רגעי של הבשר המתכלה. אך כוחו של היופי הנשגב שלפת את לב הנזיר באותו רגע יחיד ליד האגם, הכוח הזה נראה לו כעת כמשהו פלאי ונצחי. הנזיר כבר לא היה אדם צעיר משום בחינה, ולכן לא יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר בתעלול שמזמן לו גופו. הגוף, הוא ידע, אינו יכול להשתנות בן רגע. על כן נראה לו סביר יותר שנחשף לרעל משונה כלשהו הפועל במהירות ואשר חולל תמורה מיידית בנפשו. 

הנזיר מעולם לא הפר את נדר הפרישות שלו. המאבק שניהל בצעירותו נגד יצריו הגשמיים הביא לכך שראה בנשים רק בשר גשמי ותו לא. הבשר התקיים רק בדמיונו של הנזיר, ולכן היה טהור. על כן, כדי להשתלט על הבשר שלא היה עבורו אלא מושג מופשט, שם הנזיר את מבטחו בכוחו הרוחני. ואכן גם הצליח בכך, ואיש ממוֹדעיו לא פיקפק בהצלחתו זו.

אך פניה של האישה שהפשילה את הווילון והשקיפה אל האגם היו כה קורנות, וערוכות בתואם כה מושלם! איך ניתן להגדיר אותן כבשר גשמי? הנזיר לא ידע כיצד לקרוא לתופעה. לא נותר לו אלא לחשוב כי מזה זמן רב צפון בו דבר מה בוגדני, שכעת נחשף וחולל את אותו רגע פלאי. והדבר הוא העולם הזה עצמו. פתאום העולם הדומם הגיח מן התמונה והתחיל לנוע.

הדבר דומה למצב שבו אדם מכסה את אוזניו בידיו מפני סאון כרכרות ברחוב ראשי של עיר בירה, ואז מסיר אותן ומיד מוצא את עצמו בלב מערבולת רועשת.

ברגע שאדם בא במגע עם התנודות והתמורות של העולם הזה, ברגע שאוזניו שומעות את ההמולה בו, הוא כבר מצוי במעגל ההשפעה שלו. כך, אדם שניתק את כל קשריו עם העולם הזה שוב שם את עצמו במצב של היקשרות.

גם בעת שניסה הנזיר לקרוא בסוּטרוֹת הוא מצא את עצמו הוגה נכאים שוב ושוב. הוא חשב שהטבע אולי ישקיט את מחשבותיו והביט אל ענני השקיעה שמעל להרים, אך מחשבותיו, בדומה לעננים, התפרדו והתפזרו כאובדות דרך. גם כשהתבונן בירח מחשבותיו המשיכו לנדוד. הוא פנה אל הדמות הקדושה בתקווה למרק את לבו, אך פניו של הבודהה שבו ושינו את צורתן ולבשו את מראה פניה של הפילגש הקיסרית. העולם התכווץ לכדי מעגל צפוף; בצדו האחד הנזיר, ובצדו האחר – הפילגש.

3

הפילגש הקיסרית מקיוגוקו שכחה כליל את הנזיר הזקן שתלה בה עיניים על שפת האגם בשיגה.

היא נזכרה באירוע רק כעבור זמן, כשהגיעו שמועות לאוזניה. מתברר כי באותו יום בשיגה ראה איכר אחד את הנזיר מלווה במבטו את הכרכרה המתרחקת של הפילגש. הוא סיפר על כך לאחד מאנשי החצר שהגיע לחזות בפריחת הדובדבן בשיגה, והוסיף כי מאז הערב ההוא הנזיר מתנהג כאילו נטרפה עליו דעתו.

הפילגש הקיסרית העמידה פנים שאינה מייחסת חשיבות לשמועות האלה. אבל שמו של הנזיר ממקדש שיגה הלך לפניו כאיש סגולה ומידות טובות, ושמועות מסוג זה, אם אכן הן נכונות, ודאי החמיאו לה וטיפחו את יוהרתה. מה גם שכבר מזמן מאסה באהבתם של הגברים הרגילים שסובבו אותה.  

הפילגש הייתה מודעת היטב לעוצמת יופיה, אך כפי שקורה פעמים רבות לאנשים מסוגה, נמשכה דווקא לכוחות שלא מצאו כל ערך ביופיה ובמעמדה הרם. אי לכך, היא הפכה למאמינה אדוקה. כיוון שהכול בעולם הזה שיעמם אותה, היא הפנתה את אמונתה אל הארץ הטהורה. לפי התורה הבודהיסטית, כל יופיו והדרו של העולם הזה אינו אלא טומאה וזוהמה, והפילגש, שעייפה מחיי המותרות המגלמים את התנוונות העולם הזה, ודאי מצאה נחמה בתורה הזאת.

המבינים ברזי האהבה העריצו את הפילגש הקיסרית, שהייתה בעיניהם התגלמות ההידור החצרני. ההערצה כלפיה גברה עוד יותר בשל העובדה שהאישה רמת המעלה מעולם לא אהבה איש. היה זה סוד גלוי כי גם את הקיסר לא אהבה מכל הלב. הפילגש חלמה על אהבה שעל גבול הבלתי אפשרי.

ועל כן גילתה עניין בנזיר ממקדש שיגה, שנודע במעלותיו הנשגבות. נוסף על כך, הוא היה איש בא בימים, והעובדה שהשליך מעליו את העולם הזה היתה ידועה ברחבי הבירה כולה. אם אכן השמועות נכונות, משמעות הדבר היא שהנזיר נשבה בקסמיה ומוכן להקריב למענה את העולם הבא. והרי אין קורבן גדול מזה או מתנה גדולה מזו.

לבה של הפילגש הקיסרית לא נמשך אל העוגבים הצעירים שמילאו את החצר, והיא גם לא הפגינה עניין מיוחד באצילים הצעירים יפי התואר. קסמיהם של גברים היו חסרי משמעות בעיניה. שאיפתה היחידה הייתה למצוא אדם שיעניק לה את האהבה החזקה והעמוקה ביותר.

אישה המטפחת שאיפות כאלה מעוררת אימה. אם מדובר היה ביצאנית, עושר גשמי היה ודאי מספק אותה. אך הפילגש הקיסרית, שכל האוצרות הגשמיים כבר עמדו לרשותה, חיכתה לגבר שיעניק לה את אוצרות העולם הבא.

השמועה על אהבתו של הנזיר ממקדש שיגה הלכה והתפשטה בחצר הקיסרית. אפילו הקיסר ספק התלוצץ על כך. מובן שהבדיחות האלה לא שימחו את הפילגש, אך היא עטתה ארשת של אדישות. היא ידעה כי אנשים יכולים להתבדח בחופשיות בעניין זה משתי סיבות. ראשית, הסיפור על הנזיר הצדיק שאיבד את הראש הוא למעשה מחמאה ליופיה. שנית, אף אחד הרי לא יעלה בדעתו שקשרי אהבה בין האיש הזקן לבין אשת האצולה היפה הם בגדר האפשר.

הפילגש העלתה בזיכרונה את פניו של הנזיר הזקן, כפי שראתה אותן מחלון כרכרתה, והגיעה למסקנה שאינן דומות לפניו של שום גבר שאהב אותה עד היום. מפליא הדבר, שאהבה נובטת גם בלבו של אדם שאינו מוכשר כלל להיות מושא לאהבה. בהשוואה לאהבה כזאת, ביטויים כמו "מה נכזבת אהבתי", הרווחים בשירים ואשר דוגמתם מחליפים ביניהם אנשי החצר כדי לעורר רגש כלשהו בלב בני שיחם, נראו לה כהצגת אהבהבים יומרנית ותו לא. 

ודאי כבר הבנתם כי אשת האצולה שלנו לא ממש התעניינה בהיותה התגלמות ההידור החצרני. השאיפה להיות נאהבת היא שעמדה בראש מעייניה. אף שהייתה אשת אצולה רמת מעלה, בראש ובראשונה הייתה אישה, ובתור שכזאת, כל מקור סמכות שלא כלל את היותה נאהבת נראה לה חסר טעם. בעוד הגברים מנהלים את מלחמותיהם הפוליטיות היא חלמה לכבוש את העולם בדרכה שלה, דרך נשית בתכלית. נשים שגילחו את שערן ופרשו מן העולם היו נלעגות בעיניה. היא הייתה בטוחה שנשים, גם אם יפרשו מן העולם, בשום אופן לא יצליחו להשליך מעליהן כל מה שיש להן. רק גברים באמת מסוגלים לזה.

הנה, הנזיר הזקן הזה כבר השליך מעליו בעבר את העולם הזה. בעיני הפילגש עלתה גבריותו עשרת מונים על גבריותם של אצילי החצר. וכעת הוא עומד כנראה לבצע עוד מעשה גבורה – והפעם למענה – ולהשליך את העולם הבא.

אשת האצולה האדוקה העלתה בעיני רוחה את פרח הלוטוס הענקי שגודלו מאתיים וחמישים יוג'נות. הפרח המופלג בגודלו היה קרוב לרוחה הרבה יותר מפרחי הלוטוס הרגילים שכמותם אפשר לראות בכל מקום. כמה תפלה היא רחישת הרוח בין עצי הגן הקיסרי לעומת הנעימה המעודנת של הרוח המנשבת בין עצי המרגליות בארץ הטהורה! ונגינת הקוטו הנשמעת סביבה אינה אלא חיקוי עלוב של כלי הנגינה השמימיים המנגנים מאליהם!

4

הנזיר ממקדש שיגה נלחם.

כשנאבק בתאוות הבשרים בימי נעוריו עמדה לנגד עיניו התקווה לרשת את העולם הבא. אך מאבקו הנואש לעת זִקנה נקשר לתחושת אובדן שאין להשיבו.

ברור היה לו כשמש בצהרי היום כי בשום אופן לא יוכל לממש את אהבתו לפילגש הקיסרית, אך הוא גם ידע מעל ומעבר לכל ספק כי כל עוד הוא אחוז אהבה אין כל סיכוי שיגיע אל הארץ הטהורה. הנזיר רב-המעלות, בעל התודעה החופשית מאין כמותה, מצא את עצמו בן רגע אפוף חשכה שהאפילה את יעדו. שמא האומץ שעמד לו כדי לנצח במאבק בנעוריו נבע מביטחון ומגאווה על שהוא בוחר מרצונו החופשי להימנע ממשהו שלוּ היה רוצה בו, היה יכול לקבלו בו במקום?

הפחד היה שוב לנחלתו של הנזיר. לפני שאותה כרכרה מהודרת עצרה על שפת האגם בשיגה, הוא האמין שדרכו סלולה ושהוא נמצא כבר כפסע מנירוונה. וכעת מצא את עצמו בתוך חשכה עמוקה של העולם הזה, שבה איש אינו יודע מה מחכה לו מעבר לפינה.

התבוננות בכן הלוטוס של הבודהה, התבוננות בהוויית הבודהה השלמה, התבוננות בהיבט אחד בלבד של הבודהה – כל תרגול שניסה היה לשווא. בכל פעם שניסה לרכז את מחשבתו הוא ראה לנגד עיניו את זיו פניה של הפילגש הקיסרית. גם התבוננות בפני המים הייתה לשווא. בכל פעם שניסה להתרכז הבליחה דמותה של הפילגש בינות לאדוות האגם.

והייתה זו אך תוצאה טבעית כי הנזיר, שהבין כי הריכוז הרוחני רק מכשיל אותו, החליט להתמקד בפיזור הדעת. העובדה שהריכוז רק שיקע אותו באשליות עוד יותר אמנם הכתה אותו בתדהמה, אך התברר לו שגם ניסיונו לעשות ההפך הגמור רק העניק גושפנקא לאשליותיו. בלב כבד, כורע תחת המעמסה, החליט הנזיר כי מוטב לו להימלט מניסיונותיו להימלט, וכי עליו למקד את מחשבותיו בדמותה של הפילגש.

הנזיר דימה בעיני רוחו את הפילגש בהופעות שונות ומשונות מלאות הוד והדר, והדבר מילא אותו שמחה שאת פשרה לא הצליח להבין. מדוע הוא נהנה להפוך את האישה, מושא אהבתו, לנשגבת יותר ויותר, לרחוקה יותר ויותר, לבלתי מושגת? האם לא מתקבל על הדעת יותר לעשות ההפך ולדמיין את הפילגש כאישה בשר ודם, כעלובה הנמצאת בהישג יד? הרי כך היה יכול להפיק תועלת מאהובתו לפחות בדמיונותיו.

לאחר שהפך והפך בדבר התחוור לו כי הפילגש שהוא מדמיין אינה סתם יצור גשמי, אך גם אינה רק מקסם שווא. מה שראה הנזיר לנגד עיניו הוא הדברים כהווייתם, מהות הדברים. אכן, משונה לבקש את מהות הדברים דרך דמותה של אישה. אך למעשה, גם עכשיו, כשהתאהב באישה, לא שכח הנזיר את התרגול רב-השנים שלימד אותו לראות את מהות הדברים בדרך ההפשטה. עד מהרה התמזגה בדמיונו דמותה של הפילגש הקיסרית עם חזיון הלוטוס הענק שגודלו מאתיים וחמישים יוג'נות. בעיני רוחו הוא דימה אותה מתנמנמת על פרחי לוטוס רבים לאינספור, גדולה יותר מהר סומרו ומאדמת הארץ כולה.

ככל שצייר לעצמו את אהבתו כבלתי אפשרית, כן התעצמה בגידתו בבודהה. שכן חוסר האפשרות של האהבה נקשר לחוסר האפשרות של ההארה. ככל שחשב על אהבתו חסרת הסיכוי, כן התחזקו אשליותיו לגביה, וכן השתרשו מחשבותיו המזיקות. לו חשב שאהבתו בת סיכוי, הוויתור עליה דווקא היה פשוט יותר, אך האהבה הבלתי אפשרית כמוה כמי אגם עומדים המכסים את כל הארץ ולא מאפשרים לראות דבר מלבדם.

הנזיר השתוקק לשוב ולראות את פניה של הפילגש הקיסרית, אך פחד שמא ברגע שיפגוש אותה תתפורר דמות האישה שהפכה בדמיונו לפרח לוטוס ענק ותיעלם ללא עקבות. אם הדבר אכן יקרה, הוא יינצל. הפעם הוא באמת יזכה להארה. ובדיוק מכך פחד הנזיר.

אהבה בודדה שכזאת סופה לעולל תעלולים משונים המובילים להונאה עצמית, וכשלבסוף גמר בלבו ללכת ולפגוש את הפילגש הקיסרית, טיפח הנזיר את האשליה שמחלתו היוקדת כבר קרובה לריפוי. נוסף על כך, הנזיר טעה וחשב כי השמחה היוצאת מן הכלל שחש ברגע שקיבל את ההחלטה, היא שמחה על שכבר כמעט הצליח להשתחרר מכבלי האהבה.  

5

איש לא מצא טעם לפגם בעובדה שבפינת הגן מול ארמון הפילגש הקיסרית עומד דוּמם נזיר זקן, סמוך על מקל הליכה. סגפנים וקבצנים העומדים מול בתי אצולה ומבקשים נדבות אינם בגדר מחזה נדיר.

ובכל זאת, אחת המשרתות של הפילגש הקיסרית הביאה את העניין לידיעת גבירתה. בגחמה רגעית הציצה הפילגש מבעד למסך הבמבוק וראתה נזיר זקן וכחוש עומד בראש מורכן מתחת לעלוות העצים הצעירה. הפילגש הביטה בו שעה קלה, ומשהתבהר לה מעל לכל ספק כי מדובר בנזיר שראתה על שפת האגם בשיגה, פניה החווירו.

הפילגש הקיסרית שתה עצות בנפשה, ולאחר שלא הצליחה להכריע כיצד לנהוג הורתה להניח לנזיר ולא לתת עליו את הדעת. המשרתת עשתה כדברה.

אי-שקט נולד בלבה. הייתה זו הפעם הראשונה בחייה שחוותה תחושה כזאת. 

פעמים רבות היא ראתה אנשים שהשליכו מעליהם את העולם הזה, אך הייתה זו הפעם הראשונה שראתה אדם שהפנה את גבו לעולם הבא. היה בכך משהו מבשר רעות, משהו מבעית מעבר למילים. אשת האצולה איבדה את העונג ששאבה מאהבתו של הנזיר כפי שציירה אותה לעצמה בדמיונה. היא הבינה כי גם אם יוותר למענה על העולם הבא, לא יהיה בזאת כדי לומר כי העולם הבא יעבור לידיה פטור בלא כלום.

הפילגש הקיסרית הביטה במלבושיה המרהיבים ובידיה היפות, ואז הפנתה את מבטה אל פניו הזקנות והמכוערות ואל בגדיו המרופטים של הנזיר העומד דוּמם בקצה הגן. בחיבור בין השניים היה מן הקסם שמהלך הגיהינום על בני האדם. אך היה זה דבר שונה בתכלית מן הדמיונות מלאי ההדר שטוותה. הנזיר נראה כמי שבא מן הגיהינום. דבר לא נותר ממראה הנזיר רב-המעלות המלֻווה בהילת הארץ הטהורה. שום זכר לזוהר שעורר ציפייה כה רבה לארץ הטהורה. האיש הוא הנזיר שראתה על שפת האגם בשיגה, אין שום ספק, אך דומה שהוא אדם אחר לחלוטין.

הפילגש הקיסרית, בדומה לאצילי חצר אחרים, עמדה על המשמר בכל הנוגע להפגנת רגשותיה, במיוחד בכל פעם שמצאה את עצמה לנוכח משהו שכולם ציפו שיסעיר אותה. כעת, משחזתה בהוכחה לעוצמת האהבה של הנזיר הזקן, היא חשה מפח נפש על שהאהבה הנשגבה שדימתה בלבה זמן כה רב לבשה צורה כה נדושה.

זמן רב הלך הנזיר ממקדש שיגה, נתמך במקל, אך כשהגיע לבסוף אל הבירה שכח כמעט לחלוטין את עייפותו. הוא התגנב אל גן הארמון של הפילגש הקיסרית, ומתוך מחשבה ששם, מאחורי מסך הבמבוק, כל כך קרוב אליו, נמצאת האישה שהוא אוהב, מייד ניעור מחלומות השווא שלו. 

ברגע שלבשה אהבתו צורה כה זכה, התחיל שוב להתגלות בפניו קסמו של העולם הבא. נדמה היה לו כי מעולם לא דימה את הארץ הטהורה בצורה כה צלולה וכה עזה. השתוקקותו אל הארץ הטהורה לבשה צורה כמעט חושנית. כדי להיטהר מאשליות שיהוו מכשול בדרכו אל העולם הבא כל שנותר לו הוא לפגוש את הפילגש הקיסרית ולהתוודות על אהבתו בפניה. נותר רק הצעד הזה ותו לא.

הנזיר המשיך לעמוד בקושי רב, וגופו הזקן נשען על מקלו. אור השמש הבהיר של חודש חמישי חדר בינות לעלווה הצעירה ושטף את ראשו. כמה פעמים הוא נתקף סחרחורת, ורק המקל הציל אותו מנפילה. הוא קיווה שהפילגש הקיסרית תבחין בו במהרה ותזמין אותו אליה, וכך יוכל לסיים את עניינו חיש מהר ולהגיע לרגע שבו ייפתחו בפניו שערי הארץ הטהורה! הנזיר חיכה. תשוש עד אובדן הכרה, הוא נאחז במקל בכל כוחו. והנה, אור השמש דעך. ערב ירד. אך עדיין לא היה כל אות וסימן מן הפילגש הקיסרית.

לה עצמה לא הייתה כל דרך לדעת שהנזיר אינו מתבונן בה אלא מביט דרכה אל הארץ הטהורה המשתרעת מאחוריה. פעמים אינספור היא הציצה אל הגן דרך מסך הבמבוק. הנזיר עמד שם בלי ניע. השמש שקעה. והנזיר הוסיף לעמוד.

הפילגש הקיסרית נמלאה פחד. נדמה היה לה שהיא רואה לנגד עיניה את התגלמות הרוח הזועמת של "האשליה העמוקה". יראת גיהינום אחזה בה. אין אדם שלא יבין את פחדהּ. היא הסיטה נזיר כה צדיק מדרך הישר, וכעת, היא חשבה, הארץ הטהורה תהיה סגורה בפניה, והדבר היחיד שמחכה לה הוא הגיהינום. האהבה הנשגבה שראתה בדמיונה התנפצה לרסיסים. להיות נאהבת פירושו גיהינום, חשבה הפילגש. בהיפוך היוצרות היא הביטה מבעד לנזיר וראתה את השאול המשתרע מאחוריו.

אך אשת האצולה הגאוותנית ידעה להילחם בפחד. כעת אזרה חיל וזימנה לעזרתה את אכזריותה המוּלדת. בסופו של דבר הנזיר יתמוטט, חשבה לעצמה, וכל שנותר לה הוא להמתין. כעבור זמן, משחשבה כי ודאי התמוטט, היא הציצה מבעד למסך הבמבוק, ומה רב היה רוגזה כשראתה את דמותו הדוממת ניצבת שם.

ירד הלילה. באור הירח נראתה הדמות כמו שלד של עצמות לבנות.

הפילגש הקיסרית לא הצליחה לישון מחמת הפחד. היא חדלה להציץ מבעד למסך הבמבוק ואף הפנתה את גבה אליו, ועדיין הרגישה את המבט החודר של הנזיר. אכן לא הייתה זו אהבה רגילה. ומרוב פחד להיות נאהבת, ומרוב פחד למצוא את עצמה בגיהינום, רק התחזקה כמיהתה של הפילגש הקיסרית אל הארץ הטהורה. היא ביקשה לשמר בלי פגע את הארץ הטהורה של חלומותיה, הארץ הטהורה שהיא רק שלה. הארץ הטהורה הזאת הייתה שונה מזו של הנזיר ולא היה לה כל קשר לאהבתו. היא הייתה בטוחה שהארץ הטהורה שאליה היא כמהה כל כך תיחרב ברגע שתדבר עם הנזיר. היא ביקשה להאמין כי אהבתו היא רגש אנוכי וחד-צדדי שאינו קשור כלל אליה, ולפיכך אין כל סיבה לחשוב שאבדה לה איזו סגולה, וכי כעת אין היא מוכשרת להיכנס אל הארץ הטהורה. גם אם יתמוטט הנזיר וימות במקום, חשבה לעצמה, הדבר לא ייגע ללבה.

אך ככל שהעמיק הלילה והאוויר הלך והתקרר, כן הלך והתערער ביטחונה.

הנזיר עדיין עמד בפינת הגן. ברגעים בהם נעלם הירח מאחורי עננים נראתה דמותו כמו עץ כמוש משונה.

אין לי שום קשר לדמות הזאת, זעקה הפילגש בלבה, מדוע כל זה קורה לי? הדבר היה מעבר לבינתה. המחשבות האלה השכיחו ממנה, שלא כדרכה, את יופיה. או שמא יהיה זה נכון יותר לומר, היא השכיחה מעִמה את יופיה בכוונת מכוון.

לבסוף התחיל להפציע האור הלבן של הזריחה.

הנזיר עדיין עמד אפוף בחשכת השחר.

הפילגש הקיסרית נכנעה. היא קראה למשרתת, והורתה לה לצאת אל הגן ולהזמין את הנזיר לעלות אל פתח חדרה.

גופו הגשמי של הנזיר כבר עמד להתפורר והכרתו הייתה מעורפלת. הוא כבר לא ידע לְמה הוא ממתין – לפילגש הקיסרית או לעולם הבא. הוא ראה את המשרתת יורדת לגן וקרֵבה אליו, אך לא הצליח לתפוס שזה הדבר שחיכה לו.

המשרתת מסרה את דברי גבירתה. מגרונו של הנזיר עלתה זעקה נוראית, אך קולה כמעט לא נשמע.

המשרתת אחזה בידו וניסתה להוביל אותו אל הארמון. אך הוא השתחרר מאחיזתה, ובצעד בטוח להדהים התקדם לעבר מסך הבמבוק שמאחוריו ישבה הפילגש הקיסרית.

מאחורי המסך שררה חשכה, ומבחוץ לא ניתן היה לראות את דמותה של הפילגש. הנזיר כרע על ברכיו, הליט את פניו בידיו ועיניו נתקשרו בדמעות.

שעה ארוכה הוא מירר בבכי בלי לומר מילה. בכה ובכה, ולדמעותיו לא היה סוף.

ואז, מתוך חשכת השחר האופפת את מסך הבמבוק, הושטה לעברו בעדינות יד לבנה כשלג.

הנזיר ממקדש שיגה אחז בשתי ידיו ביראת כבוד את ידה של אהובתו, ואז קירב אותה אל מצחו ואל לחיו.

הפילגש הקיסרית חשה את הידיים הקרות והמשונות הנוגעות בידה. ובו בזמן ידה כמו נשטפה רטיבות חמה. דמעות האדם הזר על ידה עוררו בה חלחלה.

אך כשהתחיל אור השחר לחדור מבעד למסך הבמבוק שמאחוריו ישבה, נאחזה אשת האצולה תחושת התגלות מדהימה שנבעה מלב אמונתה העזה. ברגע ההוא לא היה לה כל ספק שהידיים הזרות האוחזות בידה הן ידי הבודהה בכבודו ובעצמו.

בלבה ניעורו חזיונות. אדמת אבן התכלת של הארץ הטהורה, ריבוא מגדלי שבעת המרגליות שבה, המלאכים המנגנים מוזיקה שמימית, אגמי הזהב עם חול הבדולח, פרחי הלוטוס הנוצצים וצליל קולן של קלבינקות – כל אלה ועוד הופיעו בחזיונותיה. אם אכן זו הארץ הטהורה שמצפה לי, חשבה לעצמה – וכעת אני מאמינה בכך – אין כל סיבה שלא איענה לאהבתו של הנזיר. היא חיכתה שהגבר בעל ידי הבודהה יבקש לגלול את המסך. היא הייתה בטוחה שיבקש. ואז היא תיענה לבקשתו, וכפי שאירע על שפת האגם בשיגה, כליל יופיה יתגלה בפניו. ואז היא תזמין אותו לעלות לחדרה… הפילגש הקיסרית חיכתה.

אך הנזיר ממקדש שיגה לא הוציא הגה ולא ביקש דבר. לבסוף ידיו הזקנות שאחזו בחוזקה בידי האישה הרפו ממנה. ידה הלבנה כשלג נותרה מיותמת באור הזריחה.

הנזיר הסתלק. צינה מילאה את לב הפילגש הקיסרית.

בחלוף מספר ימים הגיעה שמועה לאוזניה, שהנזיר השתחרר מן העולם הזה בבקתתו הדלה בשיגה. הפילגש העתיקה מגילה אחר מגילה בכתב ידה הנאה, סוּטרוֹת שאותן הועידה למנחה למקדש. בין המגילות היו סוּטרוֹת חשובות כמו "סוּטרת החיים הנצחיים", "סוּטרת הלוטוס" ו"סוּטרת הזר".


*עריכת התרגום: אמיר צוקרמן.

רחוב נוֹרת ריצ'מוֹנד, רחוב ללא מוצא, היה רחוב שקט, חוץ מבשעה ש"בית-הספר של האחים הנוצרים" שילח לחופשי את תלמידיו. בית ריק של שתי קומות עמד בקצהו הסתום, מופרד משכניו במגרש רבוע. שאר בתי הרחוב, יודעים שחיים הגונים בתוכם, הביטו זה בזה בפנים חומות שלווֹת.

הדייר שגר בביתנו לפנינו, כומר, מת בסלון האחורי. אוויר, עבש מהיותו כלוא ימים רבים, עמד בכל החדרים, ובקיטון הפסולת שמאחורי המטבח היו מפוזרים ניירות שאין בהם צורך. בין אלה מצאתי ספרים אחדים בכריכת נייר, שעמודיהם קמוטים ולחים: "אב המנזר" של וולטר סקוט, "מקבל לחם הקודש האדוק"1 ו"זיכרונותיו של וידוֹק"2. הספר הזה היה חביב עלי יותר מכל האחרים מפני שדפיו היו צהובים. בגינה המוזנחת שמאחורי הבית היו עץ תפוח במרכזה ושיחים פזורים אחדים שתחת אחד מהם מצאתי את משאבת האופניים החלודה של הדייר המת. הוא היה כומר נדיב לב מאוד; בצוואתו הוריש את כל כספו למוסדות ואת הרהיטים שבביתו לאחותו.

כשבאו ימי החורף הקצרים ירדו הדמדומים עוד קודם שסיימנו לאכול את ארוחת הערב. כשיצאנו להיפגש ברחוב כבר קדרו הבתים. גון פיסת השמים שמעלינו היה סגול משתנה תדיר ואליה נשאו פנסי הרחוב את אורותיהם הקלושים. האוויר הקר דקר בנו ואנחנו שיחקנו עד שהתלהטו גופינו. צעקותינו הדהדו ברחוב השקט. מרוצת משחקנו העבירה אותנו דרך הסמטאות הבוציות והחשוכות שמאחורי הבתים, שכנופיות הפרחחים מהבקתות התגרו בנו שם, אל פתחיהן האחוריים של הגינות החשוכות והרטובות שריחות עלו שם מבורות האשפה, אל האורוות החשוכות המדיפות את ריחן, שעגלון החליק וסרק שם את שׂער הסוס או ניער צלילים מהרתמה המאובזמת. כשחזרנו אל הרחוב כבר מילא האור שבא מחלונות המטבחים את חצרות החזית הקטנות. אם נראָה דודי פונה ונכנס לרחוב, התחבאנו במקום חשוך עד שראינו שהוא ספון לבטח בביתו. ואם יצאה אחותו של מאנגֶן אל המפתן לקרוא לאחיה לאכול, צפינו בה מהמחסה שלנו כשסקרה במבטה את הרחוב לכאן ולכאן. חיכינו לראות אם תישאר או תיכנס, ואם נשארה, יצאנו מהמחסה שלנו ומתוך השלמה ניגשנו אל מדרגות ביתו של מאנגֶן. היא עמדה וחייכה לנו, והאור הבא מהדלת הפתוחה למחצה מתווה את תווי גופה. אחיה היה מקניט אותה תמיד קודם שנשמע לה ואני הייתי עומד ליד המעקים ומסתכל בה. כשהניעה את גופה התנפנפה שמלתה ומקלעת שערה הרכה היטלטלה מצד לצד.

כל בוקר רבצתי על הרצפה בסלון הקדמי וצפיתי בדלתה. המסך היה מורד כמעט עד למסגרת החלון וכך הייתי סמוי מן העין. כשיצאה אל המפתן ניתר לבי. רצתי אל הפרוזדור, חטפתי את ספרַי והלכתי אחריה. דמותה החומה לא נעלמה מעיני אף לרגע, וכשקרבנו למקום שדרכינו נפרדות שם החשתי את צעדתי ועברתי אותה. כך היה בוקר-בוקר. אף פעם לא דיברתי אִתה אלא כמה מילים באקראי, אבל שְׁמה היה מזעיק את כל דמי הפותה.

מראהָ היה מלווה אותי אפילו במקומות היותר מנוגדים לרומנטיקה. במוצאי שבתות, כשהלכה דודתי לערוך קניות, היה עלי ללכת אתה ולשאת קצת מן החבילות. הלכנו ברחובות שטופי האורות, שגברים שתויים ונשים מתמקחות דחפו אותנו שם במרפקיהם, בתוך קללותיהם של פועלים, קריאותיהם הצווחניות של נערים זבנים שעמדו על המשמר ליד חביות של ראשי חזירים, שירתם המאנפפת של זמרי רחוב, ששרו פזמון על אוֹ'דוֹנוֹבֶן רוֹסָה או בָּלָדָה על הצרות במולדתנו. הרעשים האלה התמזגו לי לתחושת חיים אחת ויחידה: ראיתי את עצמי בדמיוני נושא לבטח את גביע הקודש שלי דרך המון של אויבים. שְׁמהּ עלה על שפתי לרגעים בתפילות והוֹדָיות משונות שאני עצמי לא הבנתי אותן. פעמים רבות מלאו עיני דמעות (לא ידעתי מדוע), ולפעמים נחשול שבא מלבי כמו השתפך לתוך חזי. העתיד לא נחשב בעיני. לא ידעתי אם אי-פעם אדבר אִתה אם לא, ואם אדבר אִתה, איך אוכל להביע לה את הערצתי הנבוכה. אבל גופי היה כמו נֵבֶל ומילותיה ותנועותיה כאצבעות הפורטות על מיתריו.

ערב אחד נכנסתי אל הסלון האחורי שהכומר מת בו. הערב היה קודר וגשום ובבית לא נשמע כל רחש. בעד אחת השמשות השבורות שמעתי את הגשם ניחת בקרקע, את מחטי המים הדקיקות הלא-פוסקות משתכשכות בערוגות הספוגות מים. איזה פנס רחוק או חלון מואר הזדהר תחתי. אסיר תודה הייתי על שאני יכול לראות מעט כל-כך. כל חושי כמו ביקשו להצטעף, ומאחר שחשתי שאני עומד לאבדם, הצמדתי את כפות ידי זו אל זו בחוזקה עד שהרעידו ומלמלתי "הו אהובה! הו אהובה!" פעמים רבות.

לבסוף דיברה אלי. כשאמרה לי את המילים הראשונות הייתי נבוך כל-כך עד שלא ידעתי מה להשיב. היא שאלה אותי אם אלך ל"עַרַבּי"3. אינני זוכר אם השבתי כן או לא. זה יהיה בָּזָאר נהדר, אמרה; ברצון היתה הולכת לשם.

– ולמה את לא יכולה ללכת?

בשעה שדיברה סיבבה שוב ושוב צמיד של כסף על פרק כף ידה. היא לא יכולה ללכת, כך אמרה, משום שבשבוע ההוא היו ימי פרישׁוּת במנזר שלה. אחיה ועוד שני נערים נלחמו אז על כובעיהם ואני הייתי לבדי ליד המעקים. היא אחזה באחד המוטות והרכינה אלי את ראשה. אור הפנס שמול דלתנו נפל על עיקול צווארה הלבן, האיר את שׂערה המונח לו שם והמשיך והאיר גם את ידה שעל המעקה. הוא נפל גם על צד אחד של שמלתה והאיר את אמרתה הלבנה של תחתוניתה, שהציצה קצת כשעמדה עמידת נוח.

– לךָ כדאי, אמרה.

– אם אלך, אמרתי, אביא לך משהו.

אֵילו שיגיונות רבים מספור טרפו את הרהורי בשוכבי ובקומי לאחר הערב ההוא! ביקשתי למחות את הימים השוממים שעד בוא היום ההוא. עיסוקי בית-הספר היו לי למורת-רוח. בלילה בחדר השינה שלי וביום בחדר הכיתה באה דמותה וחצצה ביני ובין העמוד שהתאמצתי לקרוא. הברות המילה ערבּי נזעקו אלי בעד הדממה שהתמוגגה בה נפשי והילכו עלי קסם מזרחי. ביקשתי רשות ללכת אל הבּזאר במוצאי שבת. דודתי הופתעה ואמרה שהיא מקווה שאין זה אחד מאירועי "הבונים החופשים". בכיתה כמעט לא עניתי על שאלות. ראיתי שארשת פני המורֶה משתנה מחביבה לחמורה; הוא מקווה, כך אמר, שאינני נעשה עצלן. לא יכולתי לכנס את מחשבותי התועות. כמעט לא מצאתי בי סבלנות לעיסוקים הרציניים שבחיי, שעכשיו, כשניצבו ביני ובין תשוקתי, נראו בעיני כמשחק ילדים, משחק ילדים משעמם ומכוער.

בשבת בבוקר הזכרתי לדוֹדי שאני מבקש ללכת בערב לבּזאר. הוא היה ליד הקולב שבפרוזדור, טרוד בחיפוש מברשת הכובעים, וענה לי בקיצור:

– כן, בחור, אני יודע.

מאחר שהיה בפרוזדור לא יכולתי להיכנס לסלון הקדמי ולרבוץ ליד החלון. יצאתי מהבית במצב-רוח רע והלכתי לאטי לעבר בית-הספר. מזג-האוויר היה סגרירי ללא רחם ולבי כבר נמלא חששות.

כשבאתי הביתה לארוחת הערב דודי עוד לא היה בבית. אבל השעה עדיין היתה מוקדמת. זמן-מה ישבתי ובהיתי בשעון וכשהתחיל תקתוקו להרגיז אותי, יצאתי מהחדר. עליתי במדרגות והגעתי אל חלקו העליון של הבית. החדרים הקודרים הקרים והגבוהים נתנו לי פורקן, והולך ושָר עברתי מחדר לחדר. בעד החלון הקדמי ראיתי את חברַי משחקים למטה ברחוב. צעקותיהם הגיעו לאוזני מעומעמות, לא ברורות, ואני, משעין את מצחי על הזכוכית הקרירה, הבטתי מולי בבית החשוך שהיא גרה בו. שעה אולי עמדתי שם, לא רואה אלא את הדמות הלבושה חומים שעיצב דמיוני ופנס הרחוב מאיר במוצנע את עיקול צווארה, את היד שעל המעקים ואת האִמרה שמתחת לשמלה.

כשירדתי שוב למטה מצאתי את מרת מֶרסֶר יושבת ליד האח. היא היתה זקנה להגנית, אלמנתו של משכונאי, שאספה בולים משומשים לצדקה. הייתי חייב לסבול את הרכילות שליד שולחן האוכל. הארוחה התמשכה יותר משעה ודודי עוד לא בא. מרת מרסר קמה ללכת – צר לה, אבל אינה יכולה לחכות עוד, אבל כבר אחרי שמונה והיא לא רוצה להיות בחוץ בשעה מאוחרת כי אוויר הלילה מזיק לה. לאחר שהלכה, התחלתי להתהלך בחדר, מאגרף את ידי. דודתי אמרה:

– אני חוששת שתצטרך לוותר על ההליכה לבּזאר בערב היום הקדוש הזה.

בשעה תשע שמעתי את מפתחו של דודי ננעץ בדלת הכניסה. שמעתי אותו מדבר אל עצמו ושמעתי את הקולב שבפרוזדור מתנדנד כשהוטל עליו כובד מעילו. ידעתי את פשר האותות האלה. כשעמד בחצי ארוחתו ביקשתי ממנו שייתן לי את הכסף לביקור בבּזאר. הוא שכח.

– האנשים כבר במיטה וכבר ישנים מזמן, אמר.

לא חייכתי. דודתי אמרה לו בתוקף:

– אתה לא יכול לתת לו את הכסף ולהניח לו ללכת? כבר עיכבת אותו די.

דודי אמר שהוא מצטער מאוד ששכח, אמר שהוא מאמין באמרה הישנה: "רק עבודה ללא שעשועים תעשה את יעקב ילד מַשמִים". ואז שאל אותי לאן אני הולך, וכשחזרתי ואמרתי לו בפעם השנייה, שאל אותי אם אני יודע את השיר "ברכת הפרידה של הערבי לסוסו"4. כשיצאתי מהמטבח עמד לדקלם באוזני דודתי את טורי היצירה הראשונים.

בכף ידי הקפוצה החזקתי מטבע של שני שילינגים וירדתי ברחוב בקינגהאם אל התחנה. מראה הרחובות המלאים קונים וזוהרים באור גז הזכיר לי מה מחוז חפצי. התיישבתי בקרון המחלקה השלישית של רכבת שוממה. באיחור קשה מנשוא יצאה לאִטה הרכבת מן התחנה. בין בתים חרבים זחלה ואל מעבר לנהר המנצנץ. בתחנת וֶסטלנד רוֹ נדחק המון רב אל דלתות הקרון, אבל עובדי התחנה הדפו אותם ואמרו שזאת רכבת מיוחדת אל הבּזאר. נשארתי בקרון לבדי. כעבור דקות מעטות נעצרה הרכבת ליד רציף עץ מאולתר. יצאתי אל הכביש, ועל לוח הספרות המואר של שעון ראיתי שכבר עשר דקות לפני עשר. לפני היה בניין גדול ועליו הוצג השם הקסום.

לא מצאתי שום כניסה של חצי שילינג ומחשש שהבּזאר ייסגר, עברתי מהר בדלת סובבת, מושיט שילינג לאיש עייף למראה. מצאתי את עצמי באולם גדול מוקף בחצי גובהו יציע. כמעט כל הדוכנים היו סגורים ורוב האולם היה שרוי בחשכה. הדממה שם נדמתה לי כדממה היורדת על הכנסייה לאחר התפילה. בצעדים מהוססים הלכתי עד אמצע האולם. אנשים מעטים עמדו סביב הדוכנים שעדיין היו פתוחים. לפני מסך, שהמילים Café Chantant5 היו כתובות מעליו בפנסים צבעוניים, ספרו שני אנשים כסף על טס. הקשבתי לקול המטבעות הנופלים.

זוכר בקושי לשם מה באתי ניגשתי אל אחד הדוכנים והסתכלתי באגרטלי חרסינה ומערכות כלי תה פרחוניים. ליד דלת הדוכן היתה גברת צעירה משוחחת וצוחקת עם שני אדונים צעירים. השגחתי במבטאם האנגלי והקשבתי בחצי אוזן לשיחתם.

– הו, אף פעם לא אמרתי דבר כזה!

– הו, דווקא כן אמרת!

– הו, דווקא לא!

– היא לא אמרה את זה?

– כן. שמעתי אותה.

– הו, זה ממש… לא נכון!

כשהשגיחה בי הגברת הצעירה, ניגשה אלי ושאלה אותי אם אני רוצה לקנות משהו. נעימת קולה לא היתה מעודדת; היא דיברה אלי כמתוך חובה. הבטתי שפל-רוח בכדים הגדולים שעמדו כזקיפים מזרחיים בשני צדדיו של פתח הדוכן האפל ומלמלתי:

– לא, תודה.

הגברת הצעירה שינתה את עמידתה של אחד האגרטלים וחזרה אל שני הצעירים. הם שבו לדבר על אותו נושא עצמו. פעם או פעמיים הציצה בי הגברת הצעירה מעבר לכתפה.

השתהיתי ליד הדוכן שלה, אף-על-פי שידעתי שעמידתי שם אין לה טעם, רק כדי שהתעניינותי בסחורתה תיראה כנה יותר. ואחר-כך התרחקתי משם לאִטי והלכתי עד אמצע הבּזאר. הנחתי לשני הפֶּנים ליפול על חצי השילינג שבכיסי. שמעתי קול מכריז מקצה היציע שהאורות כבים. חלקו העליון של האולם כבר היה חשוך לגמרי.

כשנשאתי את עיני אל תוך החשכה ראיתי את עצמי כברִייה שהיוהרה דוחפת אותה ושמה אותה לצחוק; ועיני צרבו מכאב וזעם.


*מתוך "דבלינאים", הוצאת עם עובד והקיבוץ המאוחד, 2009

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty