search

א

יובל שנים קינאו הגברות של פּון-לֶוֶק במרת אוֹבֶּן על המשרתת שלה פֶליסיטֶה.

בעד מאה פרנק לשנה, היתה מבשלת לה ומנקה, תופרת, מכבסת, מגהצת, ידעה לְמַתֵּג סוס, לפטם את העופות, לחבץ חמאה, ושמרה אמונים לגברתה – שלא היתה ברייה נעימה דווקא.

היא נישאה לבחור נאה, מחוּסר רכוש, שמת בתחילת שנת 1809 והניחהּ עם שני ילדים קטנים וחובות לרוב. אז מכרה את נחלותיה, חוץ מחוות טוּק וחוות זֶ'פוֹס, שלא הכניסו אלא 5,000 פרנק לשנה, ועקרה מביתה שבסַן-מֶלֶן אל בית אחר שהוצאותיו קטנות יותר, בית שהיה שייך לאבותיה ועמד מאחורי השוק.

הבית הזה, המכוסה בלוחות צפחה, עמד בין מבוא מקוֹרה ובין סמטה היורדת אל הנחל. בִּפְנים היו בו הבדלי גובה שהכשילו את הרגליים. פרוזדור צר הפריד בין המטבח ובין "חדר-האורחים", שמרת אוֹבּן עשתה בו את כל שעות היום, יושבת בכיסא קש על-יד החלון. לפני הסָפין, הצבוע לבן, עמדו בשורה שמונה כיסאות מַהגוֹני. פסנתר ישן, מתחת לַבָּרוֹמֶטֶר, נשא עליו פירמידה של קופסאות ותיבות קרטון. שתי כורסאות מרופדות עמדו משני צדדיו של הקמין העשוי שיש צהוב, בסגנון לואי החמישה-עשר. שעון-המטוטלת שבאמצע עוצב בצורת מקדש של האלה וֶסטה – ובדירה כולה עמד ריח קל של טחב, כי רצפתה היתה נמוכה מהגן.

בקומה הראשונה היה קודם-כל חדרה של "הגברת", חדר גדול מאוד, שקירותיו מצופים בנייר פרחוני חיוור, ובו דיוקן של "האדון" בלבוש טרזני. הוא היה מחובר לחדר קטן ממנו, שנראו בו שתי מיטות-ילדים, בלי מזרנים. אחריו היה הטרקלין, סגור תמיד ומלא רהיטים מכוסים ביריעות-בד. מכאן הוליך מסדרון אל חדר-עבודה; ספרים וניירות מילאו שם את מדפיו של ארון, שהקיף בשלוש צלעותיו שולחן-כתיבה גדול של עץ שחור. שתי הדפנות הצדדיות של הארון היו מוסתרות כולן ברישומי דיו, נופים בצבעי גוּאש ותחריטים של אוֹדרַן, זכר לימים טובים מאלה ולמותרות שהיו ואינם. בקומה השנייה האיר אשנב הנשקף על האפרים את חדרה של פֶליסיטה.

היא היתה קמה עם שחר, שלא תאחר את המיסה, ועובדת בלי הפסקה עד הערב; אחר-כך, כשנסתיימה ארוחת-הערב וכלי האוכל עמדו במקומם והדלת ננעלה היטב, היתה תוחבת את בול-העץ תחת הרמץ ונרדמת לפני האח, ומחרוזת-התפילה שלה בידה. בעמידה על המיקח לא היה עקשן גדול ממנה. ואשר לנקיון, ברק סיריה היה מביא את המשרתות האחרות לידי ייאוש. מאחר שהיתה חסכנית, היתה אוכלת לאטה, ומלקטת באצבעה מהשולחן את הפירורים שנשרו מלחמהּ – לחם של שתים-עשרה ליטראות, שנאפה במיוחד בשבילה והספיק לעשרים יום.

בכל עונות השנה היה לבושה רדיד כותנה צבעוני, פרוף בסיכה על גבה, שביס שהסתיר את שׂערהּ, גרביים אפורים, חצאית אדומה, ומעל ללסוטתה סינר עם כיס, כמו האחיות בבתי-החולים.

פניה היו כחושות וקולה חד. כשהיתה בת עשרים וחמש חשבוה לבת ארבעים. משמלאו לה חמישים נהייתה בת-בלי-גיל; ומאחר שהיתה שותקת תמיד וזקופת גו וכל תנועותיה מדודות, נדמתה כאשה עשויה עץ, הפועלת כמין אוֹטוֹמט.

ב

גם לה, כמו לכל אשה, היתה פעם פרשת האהבה שלה.

אביה, בנאי, נפל מפיגום ונהרג. אחר-כך מתה עליה אמה, אחיותיה נפוצו, ואיכר אחד אסף אותה אל ביתו והפקיד אותה, ילדה קטנה כל-כך, על פרותיו במרעה. היא היתה רועדת מקור בבגדיה הבלויים, שותה על גחונה ממי השלוליות, סופגת מכות על כל דבר של מה-בכך, ולבסוף גורשה על גניבת שלושים פרוטות, שלא גנבה כלל. היא באה אל חווה אחרת, נעשתה שם לולנית, ומאחר שמצאה חן בעיני אדוניה, עוררה את קנאת חבריה.

ערב אחד בחודש אוגוסט (והיא אז בת שמונה-עשרה) גררו אותה אִתם לחגיגה בקוֹלוויל. ומיד הממוּהָ שאון כלי-הזמר, האורות שבתוך העצים, התלבושות הססגוניות, התחרימים, צלבי הזהב, והמון האדם הזה המפזזים ומכרכרים כאיש אחד. היא עמדה בצד בענווה, והנה ניגש אליה צעיר אחד, אמיד על-פי מראהו, שעמד עד אז נשען בשני מרפקיו על יצול של עגלה ועישן את מקטרתו, והזמין אותה לרקוד. הוא קנה לה יין-תפוחים, קפה, לביבה, וצעיף, וכשנדמָה לו שהיא מבינה ללבו, הציע לה ללווֹתה לביתה. בפאת שדה של שבולת-שועל הפיל אותה בגסות ארצה. היא נבהלה ופרצה בצעקות. הוא הסתלק.

ערב אחר, בדרך אל בּוֹמוֹן, רצתה לעקוף עגלת חציר גדולה, שהתנהלה לאטה, וכשנדחקה ועברה לידה, הכירה את תֵיאוֹדוֹר.

הוא ניגש אליה בפנים שקטות ואמר שצריך לסלוח על מה שהיה, כי זה קרה "בגלל השתייה".

היא לא ידעה מה לענות ורצתה מאוד לברוח.

מיד החל לדבר על היבולים ועל נכבדי הקהילה, שהרי אביו עקר מקולוויל אל חוות אֶקוֹ, ועכשיו הם שכנים איפוא. "אה!" היא אמרה. והוא המשיך וסיפר שמבקשים לחַתנוֹ, אבל הוא דווקא אינו ממהר ויחכה עד שימצא לו אשה כלבבו. היא השפילה את ראשה. ואז שאל אותה אם היא חושבת על נישואים. היא חייכה וענתה שלא יפה ללעוג.

"חס וחלילה, בחיי!" והוא כרך את זרועו השמאלית על מותניה; היא הלכה, נתמכת בחיבוקו; הם האטו את צעדיהם. הרוח נשבה חרש, הכוכבים נצצו, עגלת החציר הענקית התנדנדה לפניהם; וארבעת הסוסים התנהלו בכבדות והעלו אבק. אחר-כך, בלא שנצטוו, פנו ימינה. הוא שב ונשק לה. היא נבלעה בחשיכה.

בשבוע שלאחר-כך הסכימה לקבוע פגישות עם תיאודור.

הם היו נפגשים בירכתי החצרות, מאחורי חומה, תחת עץ בודד. היא לא היתה תמימה כעלמות העירוניות – בעלי-החיים לימדוה דעת – אבל תבונתה ורגש הכבוד שלה שמרו עליה שלא תיכשל. ההתנגדות הזאת ליבתה את תשוקתו של תיאודור כל-כך, עד שכדי להשׂביעה (ואולי בתום-לב) הציע לה נישואין. היא היססה להאמין לו. הוא נשבע לה בשבועי-שבועות.

כעבור זמן קצר גילה לה דבר מרגיז: בשנה שעברה פדו אותו הוריו מהשירות הצבאי, אבל עכשיו עלולים בכל יום לשוב ולגייסו; ועניין השירות הצבאי מפחיד אותו. מורך-הלב הזה היה בעיני פליסיטה עדות לגודל אהבתו; ואהבתה שלה גדלה כפליים. בלילות היתה מתגנבת ויוצאת, ומרגע שהיתה מגיעה לפגישה, היה תיאודור מציק לה בחששותיו ובהפצרותיו.

לבסוף הודיע שהוא עצמו ילך אל עיר-המחוז לברר את העניין, וביום ראשון הבא, בין אחת-עשרה בלילה לחצות, יגיד לה.

בשעה היעודה חשה אל אהובהּ.

במקומו מצאה את אחד מידידיו.

הוא הודיע לה שלא תראה אותו עוד. כדי להבטיח את עצמו מפני הגיוס נשא לו תיאודור לאשה זקנה עשירה מאוד, את מרת לֶאוּסֵה מטוּק.

לבה נטרף מצער. היא הטילה עצמה לארץ, זעקה, התפללה לאלוהים, ונאנקה שם לבדה בשדה עד שזרחה השמש. אחר-כך שבה אל החווה והודיעה שיש בדעתה לעזבם; ובסוף החודש, אחרי שקיבלה את שכרה, צררה את כל חפציה המעטים במטפחת ושמה פניה אל פּוֹן-לֶוֶק.

שם, לפני האכסנייה, פנתה בשאלות אל גברת אחת בשביס של אלמנה, שחיפשה לה דווקא אז טבחית. הנערה אמנם לא היתה בשלנית גדולה, אבל ניכר בה שהיא בעלת רצון, ודרישותיה היו צנועות כל-כך עד שמרת אוֹבֶּן אמרה לבסוף:

"טוב, אקח אותך."

לא עברה רבע שעה ופליסיטה כבר ישבה בביתה.

בתחילה חיתה שם מתוך מין חלחלה בגלל "האופי של הבית" וזכרו של "האדון", המרחף על הכל! פּוֹל וּוִירג'יני, הוא בן שבע והיא עוד לא בת ארבע, היו בעיניה יצורים שקורצו מחומר יקר-ערך; היא היתה נושאת אותם על גבהּ כסוס, וכשאסרה עליה מרת אובן לנשקם כל רגע, העליב אותה הדבר עד עומק לבה. ובכל זאת היתה מאושרת. נועם הסביבה הפיג את עצבונה.

בימי חמישי היו באים אורחים קבועים למשחק בּוֹסטוֹן. פליסיטה היתה מכינה מראש את הקלפים ואת מחממי-הרגליים. האורחים היו מגיעים בשמונה בדיוק ופורשים קודם שצילצל השעון אחת-עשרה.

בבקרי יום שני היה הסוחר בחפצים משומשים, שגר במבוא המקורה, עורך את גרוטאותיו על הארץ. אחר-כך היתה העיר מתמלאת שאון קולות, וצהלות סוסים, פעיות טלאים ונחירות חזירים התערבבו אז בטרטורן של הכרכרות העוברות ברחוב. סמוך לצהריים, כשהיה המסחר בעיצומו, היה מופיע על סף ביתם איכר זקן גבה-קומה, שכובע-המצחה שלו מוסט לאחור וחוטמו מגובנן: זה היה רוֹבֶּלֵן, החוכר של חוות זֶ'פוֹס. וכעבור שעה קלה – גם ליֶבַּאר, החוכר של חוות טוּק, נמוך, אדמוני, כרסתן, במקטורן אפור ובקרסוליות עם דרבונות.

שניהם ביקשו למכור לאדוניתם תרנגולות או גבינות. אך פליסיטה סיכלה את כל תחבולותיהם; והם היו הולכים להם מלאי הערכה כלפיה.

לעתים לא-קבועות היתה מרת אוֹבֶּן מאחרת את המרקיז דה גרֶמַנוויל, אחד מדודיה, שחיי ההוללות רוששו אותו ועתה חי לו בפָלֶז, על חלקת האדמה האחרונה שנותרה לו. תמיד הופיע בשעת ארוחת-הצהריים ועמו כלבלב איום שהיה מטנף בכפותיו את כל הרהיטים. אף-על-פי שהתאמץ מאוד להיראות כאיש בעל הליכות נאות עד כדי כך שהגביה את כובעו בכל פעם שהיה אומר "אבי המנוח," גבר עליו כוח ההרגל והוא היה מוזג לו עוד כוסית ועוד כוסית ומנבל את פיו. פליסיטה היתה מסלקת אותו בנימוס מן הבית: "די לך, אדון דה גרֶמַנוויל! להתראות בפעם אחרת!" והיתה סוגרת את הדלת.

בעונג רב היתה פותחת אותה לפני מר בּוּרֵה, עורך-דין בגימלאות. עניבתו הלבנה וקרחתו, קפלי המלמלה של כותנתו, מעילו החום הרחב, דרכו לעגל את זרועו שעה שהוא מריח טבק – כל אישיותו עוררה בה התרגשות, שכמותה מתעוררת בנו למראה אנשים מיוחדים במינם.

מאחר שטיפל בנכסיה של "הגברת", היה מסתגר עמה שעות בלשכתו של "האדון", היה חרד תמיד לשמו הטוב, רחש כבוד עצום לערכאות, והתיימר לדעת לטינית.

כדי להקנות לילדים דעת בדרכי נועם נתן להם במתנה ספר גיאוגרפיה מאוּיָר. צוירו שם כל מיני מראות מרחבי תבל: אוכלי-אדם שראשיהם מעוטרים בנוצות, קוף חוטף עלמה, בדואים במדבר, לווייתן שנצוד בצלצל וכו'.

פול הסביר לפליסיטה את התמונות האלה. ובזה בעצם הסתכמה השכלתה הספרותית.

על השכלתם של הילדים הופקד גִיוֹ, פקיד עירייה עלוב-נפש, שיצאו לו מוניטין בזכות כתיבתו התמה ושהיה משחיז את אולרו במגפיו.

כשהיה מזג-האוויר נאה, היו יוצאים השכם בבוקר לחוות זֶ'פוֹס.

חצר החווה משופעת, הבית עומד באמצעה; והים, במרחק, נראֶה ככתם אפור.

פליסיטה היתה מוציאה מסַלה נתחי בשר קר והם היו אוכלים באגף מגורים שהיה צמוד למחלבה. רק הוא שרד מבית-קיץ שלא היה קיים עוד. רוח הפרצים הרעידה את נייר הציפוי הקרוע שעל הקיר. מרת אוֹבּן היתה מרכינה את מצחה, מכוֹבד הזכרונות, והילדים לא העזו לדבר עוד. "לכו לכם לשחק!" היתה אומרת; הם היו מסתלקים.

פול היה מטפס על האסם, צד ציפורים, מקפיץ חלוקי אבנים על פני הבריכה או חובט במקל על החביות הגדולות והן היו מהדהדות כתופים.

וירג'יני היתה מאכילה את הארנבות, מתרוצצת וקוטפת דגניות ומהירוּת רגליה חשפה את תחתוניה הרקומים.

ערב סתיו אחד חזרו דרך שדות המרעה.

הירח ברבעו הראשון האיר חלק מהרקיע, וערפל ריחף כצעיף מעל לפיתוליו של נהר הטוּק. פָּרים, שרועים בתוך העשב, הביטו בנחת אחרי ארבעת ההולכים. בשדה המרעה השלישי קמו אחדים מהם, ונעמדו לפניהם במעגל. "אל תפחדו!" אמרה פליסיטה; ומפזמת כמין שיר קינה ליטפה את גבו של הקרוב שבהם; הוא פנה לאחור וחבריו עשו כמוהו. אבל כשעברו בשדה המרעה הבא עלתה געייה אדירה. זה היה קולו של שור, שהערפל הסתירוֹ. הוא קרב אל שתי הנשים. מרת אובן פנתה לרוץ. "לא! לא! לא כל-כך מהר!" ובכל זאת החישו את צעדיהן, ומאחוריהן שמעו נשיפה קולנית קרֵבה והולכת. פרסותיו הלמו בעשב כפטישים; עכשיו כבר דהר! פליסיטה פנתה לאחור, עקרה בשתי ידיה רגבי אדמה והטילה אותם בעיניו. הוא השפיל את זרבובו, טילטל את קרניו, רעד מחימה וגעה בקול אימים. מרת אובן, בקצה השדה, עם שני ילדיה, חיפשה נואשות דרך לעבור את הסוללה. פליסיטה הוסיפה לסגת מפני השור והשליכה עוד ועוד גושי עשב שסימאו אותו, נסוגה וצועקת: "מהרו! מהרו!"

מרת אובן ירדה לתעלה, דחפה את וירג'יני, אחריה את פול, נפלה כמה פעמים כשניסתה לטפס על המתלול ובכוח נחישותה הצליחה לבסוף.

השור דחק את פליסיטה אל גדר כלונסאות; רירו ניתז על פניה, עוד שנייה והוא ירטש אותה. היא הספיקה לחמוק בין שני כלונסאות, והבהמה הגדולה, מרוב הפתעה, עמדה תחתיה.

המאורע הזה, עוד שנים רבות דוּבר בו בפּוֹן-לֶוֶק. פליסיטה לא התפארה בו כלל, שכן אף לא העלתה בדעתה שעשתה איזה מעשה-גבורה.

כל מעייניה היו נתונים לווירג'יני, כי הילדה לקתה בעצביה מחמת הבהלה, ומר פּוּפַּאר, הרופא, יעץ לה לרחוץ במרחצאות ימה של טְרוּוִיל.

לא רבים פקדו בימים ההם את המרחצאות האלה. מרת אובן חקרה ודרשה, נועצה בבּוּרֶה, ועשתה הכנות כלקראת מסע ארוך.

חבילותיה נשלחו יום קודם-לכן, בעגלתו של ליֶבַּאר. למחרת הוא הביא עמו שני סוסים, שעל האחד היה אוכף של נשים, בעל גב של קטיפה; ועל אחוריו של האחר היה מעיל גלול שנעשה כמין מושב. מרת אובן ישבה עליו, מאחורי ליבאר. פליסטיה הרכיבה עמה את וירג'יני, ופול רכב על חמורו של מר לֶשַׁפּטוּאָה, שהושאל להם בתנאי שיטפלו בו יפה.

הדרך היתה משובשת כל-כך ששעתיים תמימות נדרשו להם כדי לעבור את שמונת הקילומטרים שלה. הסוסים שקעו בבוץ עד קִפצי רגליהם וכדי לחלצן היו מנענעים את ירכיהם בחוזקה; ולפעמים נתקלו במֶחרצי האופנִים שבדרך; או שהיו אנוסים לקפץ. במקומות אחדים נעמדה סוסתו של ליֶבּאר פתאום. הוא חיכה בסבלנות עד שתתחיל שוב ללכת; והוא דיבר על בעליהן של האחוזות שבצדי הדרך, ולסיפורים הוסיף מוסר-השכל. כך למשל, באמצע טוּק, כשעברו מתחת לחלונות עטורים בפרחי כובע-הנזיר, משך בכתפיו ואמר: "והנה אחת, מרת לֶאוּסֶה, שבמקום למצוא לה איש צעיר…" פליסיטה לא שמעה את השאר; הסוסים החישו צעדיהם, החמור דהר, וכולם פנו אל שביל; שער הסתובב, שני נערים הופיעו, והבאים ירדו מעל בהמותיהם לפני ערימת הזבל הלח, על מפתן הדלת ממש.

כשראתה אמא ליֶבּאר את גברתה, לא הצניעה את שמחתה. היא הגישה לה ארוחת-צהריים ובה צלי בקר, מעיים, נקניק-דם, תרביך עוף, יין-תפוחים תוסס, עוגת-פירות ושזיפים ביי"ש, וליוותה את הכל בדברי חלקות: לגברת, שפניה טובים יותר, לעלמה, שנעשתה "יפהפייה" ולאדון פּול, ש"התפתח" באופן יוצא מהכלל, ולא שכחה גם את הסבא והסבתא עליהם השלום, שבני הזוג ליֶבּאר הכירו אותם, שהרי הם משרתים את המשפחה זה כמה דורות. גם לחווה, כמו להם, היה צביון של עתיקוּת. מרישי התקרה היו אכולי תולעים, הכתלים שחורים מעשן, והשמשות אפורות מאבק. מדפיו של מזנון עץ אלון היו עמוסים בכל מיני כלים, כדים, צלחות, פנכות בדיל, מלכודות זאבים, מגזזיים לכבשים; מזרק ענקי עורר את צחוקם של הילדים. בכל שלוש החצרות לא היה עץ אחד שלא צמחו פטריות לרגליו או ציצה של דבקון בין ענפיו. עצים אחדים הפילה הרוח. הם שבו וצמחו מאמצעיתם; וכולם כרעו תחת עומס התפוחים שעליהם. גגות הקש, דומים לקטיפה חוּמה ושונים בעוביים, עמדו בסערות העזות ביותר. אבל סבכת העגלות מטה לנפול. מרת אוֹבֶּן אמרה שהיא תטפל בזה, וציוותה לשוב ולרתום את הסוסים.

עוד חצי שעה רכבו עד שהגיעו לטרוּוִיל. אנשי השיירה הקטנה ירדו מעל הבהמות ועברו את ה"אֶקוֹר" ברגל; זה היה צוק שמתחתיו עגנו סירות; וכעבור שלוש דקות, בקצה הרציף, נכנסו לחצרה של אמא דויד, אל "שׂה הזהב".

וירג'יני התאוששה כבר בימים הראשונים, תודות לחילוף האוויר והרחצה בים. באין לה בגד-רחצה היתה רוחצת בכותונתה, ואומנתה היתה שבה ומלבישה אותה בבקתתו של מוכס, ששימשה את המתרחצים.

אחרי הצהריים היו הולכים עם החמור אל מעבר ל"סלעים השחורים", בדרך לאֶנֶקוויל. השביל עלה תחילה בין שטחים גליים כמדשאתו של גן גדול, ואחר-כך הגיע אל רמה שכולה שדות-ניר וכרי-מרעה לסירוגין. בשולי הדרך הזדקרו ציניות מתוך סבך שיחי הפטל; פה ושם צייר בענפיו עץ יבש וגדול זיגזגים על האוויר הכחול.

כמעט תמיד היו יושבים לנוח בכר דשא אחד – דוֹוִיל משמאלם, לֶה אַוֶר מימינם ולפניהם מרחבי הים. הוא התנוצץ בשמש, חלק כראי, ושקט כל-כך שכמעט לא נשמע דכיוֹ; אנקורים לא-נראים צייצו, ומעל לכל היתה נטויה כיפת השמים הענקית. מרת אובן ישבה ועסקה במלאכת התפירה שלה; וירג'יני, על-ידה, קלעה קנים; פליסיטה עקרה פרחי אזוביון; פול, שהשתעמם, רצה ללכת משם.

לפעמים הם היו עוברים את הטוּק בסירה ומחפשים קונכיות. השפל הניח מגוּלים קיפודי-ים, צדפות ומדוּזוֹת; והילדים התרוצצו לתפוס פתותי קצף נישאים ברוח. הגלים הרדומים נשברו על החול והתפרשו לאורך החוף. הוא השתרע לכל מלוא העין, אבל מצד היבשה תחמו אותו החוֹליות שחצצו בינו ובין ה"מָרֶה", אחו רחב-ידיים בצורת היפּוֹדרוֹם. כשחזרו הביתה בדרך הזאת, היתה טרוּוִיל, במרחק, על צלע הגבעה, גדֵלה והולכת עם כל צעד, ובמגוון בתיה נדמתה כפורחת בעירבוביה עליזה.

בימים חמים מאוד לא היו יוצאים מחדרם. הזוהר המסנוור שבחוץ דחק רצועות אור בין רפפות התריסים. בכפר דממה גמורה. למטה, על המדרכה, אין איש. השקט הזה הנסוך הגדיל את שלוותם של הדברים. רחוק, סתמו פטישיהם של השַפּּצים את קוערי הסירות ורוח ים כבדה הביאה עמה את ריח הזפת.

הבידור העיקרי היה שיבתן של סירות הדייגים. ברגע שהיו הסירות עוברות את המצופים, היו פוקמות. מפרשיהן הורדו עד לשני שלישי התרנים; ואז, במפרש קדמי נפוח כבלון, החליקו לקול משק הגלים ובאו עד לאמצע הנמל, ושם הוטל פתאום העוגן. אחר-כך נעמדה הסירה על-יד המזח. המלחים השליכו מהסיפון דגים מפרפרים; טור של עגלות חיכו להם, ונשים בצניפי כותנה חשו לקחת את הסלים ולנשק את בעליהן.

יום אחד ניגשה אחת הנשים האלה אל פליסיטה, וכעבור שעה קלה נכנסה פליסיטה לחדר ששה ושמֵחה; היא שבה ומצאה אחות. ואז הופיעה נַסטַאזי בָּרֶט – ששמה אחרי נישואיה לֶרוּ – תינוק על חזהּ, בידה הימנית אחוז עוד ילד, ולשמאלה נער-מלחים קטן, אגרופיו על מותניו וכומתתו משוכה לו על אוזנו.

לא עברה רבע שעה ומרת אוֹבֵּן שילחה אותה.

הם היו פוגשים אותם תמיד על-יד המטבח, או בשעת טיוליהם. הבעל לא הראה את פניו.

פליסיטה קשרה להם חיבה. היא קנתה להם שמיכה, חולצות ותנור; היא ברור שהם מנצלים אותה. החולשה הזאת הרגיזה את מרת אובן, שדעתה לא היתה נוחה גם ממנהגי הקִרבה של האחיין – פונה היה אל בנה בלשון-אתה – ומאחר שוִירג'יני השתעלה ומזג-האוויר הורע, קמה וחזרה אל פּוֹן-לֶוֶק.

מר בּוּרה יעץ לה בבחירת בית-ספר. בית-הספר שבקַן נחשב לטוב שבכולם. ופול נשלח לשם; הוא נפרד מהם בלב נכון, מרוצה שיָגור מעתה במקום שיהיו לו שם חברים.

מרת אובּן השלימה עם היעדרו של בנה כי לא היתה ברירה. וירג'יני שכחה אותו מעט-מעט. פליסיטה התגעגעה אל רעשנותו. אבל אז בא עיסוק אחרי והסיח את דעתה: מחג המולד ואילך הוליכה יום-יום את הילדה אל שיעורי הדת.

ג

לאחר שקָדָה קידה בפתח, היתה פוסעת תחת תקרת אולם-התווך של הכנסייה, במעבר שבין שני טורי הכסאות, פותחת את לוח-המושב של מרת אוֹבֵּן, יושבת ומשיטה עיניה על סביבותיה.

הנערים והנערות, אלה מימין ואלה משמאל, מילאו את ספסלי המקהלה; הכומר עמד על-יד הדוכן; באחד החלונות הצבעוניים של האַפְּסיס השקיף רוח-הקודש על הבתולה; בחלון אחר נראתה הבתולה כורעת לפני ישו-הילד, ומאחורי ארון-הקודש היה תגליף-עץ קבוצתי של הקדוש מיכאל המכריע את הדרקון.

תחילה סיפר הכומר בקיצור את סיפורי המקרא. נדמָה לה שהיא רואה בעיניה את גן-עדן, את המבול, את מגדל בבל, ערים אחוזות להבות, עמים גוֹועים, צְלמים מנותצים; והנפלאות האלה הטביעו בלבה יראת-כבוד כלפי אל-עליון ופחד מפני חרון-אפו. אחר-כך בכתה למשמע פרשת ייסורו של ישו. למה הם צלבו אותו, את האיש שאהב כל-כך ילדים, שהאכיל המוני בני-אדם, שריפא את העיוורים, וברוב עדינותו ביקש להיוולד בקרב דלת-העם, על ערימת הזבל של אורווה? הזריעה, הקציר, היקבים – כל הדברים המוכּרים האלה שמסַפר עליהם האוונגליון היו לה גם בחייה שלה; האל עבר בהם וקידשם; ומאהבתה את שׂה-אלוהים גדלה אהבתה לטלאים, וליונים בזכות רוח-הקודש.

את דמותו, התקשתה לשווֹת לה; שהרי אינו רק ציפור, אלא גם אש, ולפעמים משב-רוח. אולי אורו הוא שמרפרף בלילה סביב הביצות, הבל פיו הוא שמסיע את העבים, וקולו הוא שמנעים את צלילי הפעמונים; והיא ישבה לה באהבה וביראה, נהנית מקרירותם של הקירות ומשלוות הכנסייה.

אשר לדוֹגמות, בהן לא הבינה דבר וחצי דבר, ואפילו לא השתדלה להבין. הכומר היה מרצה את דבריו, הילדים היו מדקלמים, והיא היתה נרדמת לבסוף; ומתעוררת פתאום כשהיו נוקשים בלכתם בנעלי-העץ שלהם על המרצפות.

וכך, מתוך הַשמיעה למדה את עיקרי הנצרות, היא שבנערותה לא נתן איש את דעתו על חינוכה הדתי; ומאז היתה מקיימת כווירג'יני את כל המצווֹת: כמוה צמה, התוודתה אִתה. ובחג לחם-הקודש1 היו מעמידות יחד שולחן לפולחן.

לפני טקס הקומוּניוֹן הראשון לא ידעה מנוחה. נרגשת ומודאגת היתה בשל הנעליים, בשל מחרוזת-התפילה, בשל ספר התפילה, בשל הכפפות. וכמה רעדה שעה שסייעה לאמהּ להלביש אותה!

כל שעת המיסה היתה שרויה בחרדה. מר בּוּרֶה הסתיר לה צד אחד של המקהלה; אבל מולה ממש, יצרה להקת הבתולות, שכתרים לבנים להן על הינומותינן המוּרדוֹת, כמין שדה שלג; והיא הכירה מרחוק את ילדתה היקרה, לפי צווארה החמוד מכולם ולפי עמידתה הקשובה. הפעמון דינדן. הראשים נרכנו; שקט השתרר. כשהרעימו צלילי העוגב פצחו המקהלה והקהל בשירת ה"אַגנוּס דֵאִי". אחר-כך התחילו הנערים לעבור בסך; ואז, אחריהם, קמו הנערות. צעד אחר צעד, בכפות-ידיים צמודות, הן פסעו אל הבמה המוארת באור גדול, כרעו על המדרגה הראשונה, קיבלו את לחם-הקודש זו אחר זו, ובאותו הסדר עצמו חזרו אל הֲדוֹמֵי התפילה שלהן. וכשהגיע תורה של וירג'יני, גחנה פליסיטה לפנים כדי לראותה; והיא דימתה לה, בכוח הדמיון שמולידות אהבות-אמת כי הילדה הזאת היא היא עצמה; פני הילדה נהיו פניה שלה, שמלתה עטפה את גופה, ולבה פעם בחזהּ; ברגע שפתחה את פיה, מתוך עצימת עיניים, כמעט התעלפה.

למחרת, השכם בבוקר, הופעה בחדר תשמישי-הקדושה שבכנסייה כדי לקבל את לחם-הקודש מידי האדון הכומר. היא קיבלה אותו בדבקות רבה אבל לא היה לו אותו הטעם הנפלא שהיה לו אמש.

מרת אוֹבּן ביקשה לעשות את ילדתה מושלמת בכל המעלות; ומאחר שגִיוֹ לא יכול ללמדה לא אנגלית ולא מוסיקה, החליטה לשלוח אותה לפנימייה של הנזירות האוּרסוּליניוֹת באוֹנפְלֶר.

הילדה לא התנגדה. פֶליסיטֶה נאנחה, כי סבורה היתה שהגברת חסרת-לב. אחר-כך עלה בדעתה שגברתה בעצם צודקת. בעניינים האלה אין היא מוסמכת לדון.

לבסוף, נעצרה יום אחד לפני הדלת עגלה ישנה; וממנה ירדה נזירה שבאה לקחת את העלמה. פליסיטה העלתה את המיטלטלים על הגג, נתנה הנחיות לרכּב, ושׂמה בארגז המטען שש צנצנות ריבה ותריסר אגסים, וגם צרור סיגליות.

ברגע האחרון פרצה וירג'יני בבכי מר; היא חיבקה את אמה וזו נשקה לה על מצחה ואמרה שוב ושוב: "די, די, היי אמיצה!" המדרגה הורמה, הכרכרה יצאה לדרך.

אז נפלה רוחה של מרת אוֹבּן; ובערב באו כל ידידה, בני הזוג לוֹרְמוֹ, מרת לֶשָפְּטוּאה, העלמות רוֹשפֵיי, מר דה אוּפְּוויל ובּוּרֶה, כולם באו לנחמה.

בתחילה הכאיב לה חסרון בתה עד מאוד. אבל שלוש פעמים בשבוע היתה מקבלת ממנה מכתב, בשאר הימים היתה כותבת לה, מטיילת בגן ביתה, קוראת מעט, וכך מילאה את שעותיה הריקות.

בוקר-בוקר, מכוח ההרגל, היתה פליסיטה נכנסת לחדרה של וירג'יני ומסתכלת בקירות. היה לה חבל על שאין היא צריכה עוד לסרוק את שׂערה, לשרוך את נעליה הגבוהות, לכסות אותה במיטתה – ועל שאינה רואה עוד כל הזמן את פרצופה הנחמד, ואינה אוחזת אותה עוד בידה כבשעה שהיו שתיהן יוצאות יחד. מאֵין לה עניין לענות בו, ניסתה את כוחה במלאכת התחרה. אצבעותיה המגושמות מדי היו שוברות את המחטים; היא לא הצליחה בכלום, התקשתה לישון, היתה "הרוסה", כלשונה.

כדי "להסיח את דעתה" ביקשה רשות לארח את אחיינה ויקטור.

הוא היה בא בימי ראשון אחרי המיסה, לחייו ורודות, חזהו מעורטל, וריחו ריח השדות שעבר בהם. מיד היתה עורכת לו את השולחן. הם סעדו זה מול זה; ואף שהיא עצמה אכלה מעט ככל האפשר כדי לחסוך בהוצאות, היתה מפטמת אותו כל-כך עד שמרוב אכילה היה נרדם. כשהתחילו פעמוני הכנסייה מצלצלים לתפילת ערבית, היתה מעירה אותו, מברישה את מכנסיו, קושרת לו את עניבתו, והולכת אתו לכנסייה, שעוּנה על זרועו בגאוות אם.

הוריו דרשו ממנו תמיד שיוציא מיָדה משהו, או חבילת סוכר חוּם, או סבון, או יי"ש, ולפעמים אפילו כסף. הוא היה מביא לה את לבניו לתיקון; והיא קיבלה עליה את הטרחה הזאת, ובשמחה, שהרי כך יהיה נאלץ לבוא שוב.

באוגוסט לקח אותו עמו אביו לשיט בין נמלי החוף.

הימים היו ימי החופשה. בואם של הילדים ניחם אותה. אבל פּול נעשה גחמני וּוִירג'יני שוב לא היתה ילדה קטנה שפונים אליה בלשון-אַת. וכך קמה ביניהן מחיצה, אי-נוחות.

ויקטור הפליג למוֹרְלֶה, אחר-כך לדַנְקֶרק ואחר-כך לבּרייטוֹן; מכל נסיעה הביא לה מתנה. בפעם הראשונה הביא תיבה עשויה צדפים; בפעם השנייה ספל לקפה; בפעם השלישית דובשנית גדולה בצורת איש. הוא יפָה, היה לו גוף נאה, שפמפם, עיניים טובות וישרות, וכובע עור קטן, מוסט לאחור כדרך הנווטים. הוא שיעשע אותה בסיפורים מתובלים בביטויים של יורדי-ים.

ביום שני אחד, 14 ביולי 1819 (את התאריך הזה לא שכחה), הודיע לה ויקטור שהוא נשׂכר למסע ארוך, ובעוד יומיים, בלילה, יֵצא בספינה של אוֹנפלֶר אל הדו-תרנית שלו, העומדת להפליג בקרב מלֶה אַוְר. הוא יחזור אולי רק בעוד שנתיים.

הידיעה שייעדר תקופה ארוכה כל-כך העציבה מאוד את פליסיטה; וכדי להיפרד ממנו עוד פעם אחת, קמה ביום רביעי בערב, אחרי שהגישה לגברתה את ארוחתה, נעלה מנעלי-עץ וגמאה את ארבע הפרסאות, שבין פּון-לֶוֶק לאוֹנפלֶר.

כשהגיעה אל עמוד הצלב, הימינה במקום להשמאיל, תעתה בין מספנות, חזרה על עקבותיה; האנשים שפנתה אליהם יעצו לה למהר. היא הקיפה את המעגן שהיה מלא כלי-שיט, נתקלה בכבלים; ואז השתפלה הקרקע, אורות הצטלבו זה בזה וכשראתה סוסים בשמיִם חשבה שדעתה נטרפה עליה.

בקצה הרציף צנפו סוסים אחרים, מבוהלם מהים. גלגלת הרימה אותם והורידה אותם לתוך ספינה, שנוסעים נדחקו על סיפונה בין חביות של יין-תפוחים, סלי גבינה ושקי תבואה; נשמע קרקור תרנגולות, רב-החובל קילל; ונער-מלחים עמד לו שעוּן אל מוט העוגן, אדיש לכל זה. פליסיטה, שלא הכירה אותו תחילה, קראה: "ויקטור!" הוא זקף את ראשו; היא החלה לרוץ ואז הרימו את הכבשׂ פתאום.

האונייה, נמשכת בחבלים בידי נשים שָׁרות, יצאה מהנמל. קרשי שלדתה חרקו, הגלים הכבדים הצליפו על חרטומה. המפרש כבר נסב, איש לא נראה עוד – על הים המכסיף באור הלבנה, נהיה כתם שחור שהלך והחוויר, שקע, נעלם.

כשעברה פליסיטה על-יד עמוד הצלב, רצתה לבקש מאלוהים שישמור על היקר לה מכל; ושעה ארוכה התפללה, בעמידה, פניה שטופות דמעות, עיניה אל העננים. העיר יָשנה, המוֹכסים הלכו הלוך ושוב; ומים זרמו בלי הפוגות בעד חורי הסכר, רועשים וגועשים. השעונים צילצלו שתיים.

אולם המבקרים במנזר לא ייפתח אלא בבוקר. אם תאחר, ודאי תרגיז את גברתה; ואז חרף רצונה לנשק את ילדתה השנייה, פנתה לשוב. כשקמו המשרתות באכסנייה משנתן כבר היתה בפּוֹן-לֶוֶק.

הילדון המסכן יתנדנד לו עכשיו חודשים שלמים על הגלים! נסיעותיו הקודמות לא הפחידו אותה. מאנגליה ומבּרֶטוֹניה אנשים חוזרים; אבל אמריקה, המושבות, האיים הרחוקים – אלה תקועים אי-שם באזור מפוקפק, בקצה העולם.

מאז לא חשבה פליסיטה אלא על אחיינה. בימי שמש התענתה בצמא; בעת סופה חששה שמא יפגע בו הברק. למשמע הרוח הנוהמת בארובה ומעיפה את הרעפים, היתה רואה אותו נפגע גם הוא בסערה הזאת, בראשו של תורן שבור, כל גופו מוטה לאחור תחת נחשול של קצף; ולפעמים – זכרונות מסֵפר הגיאוֹגרפיה המאוּיָר – היה טרף לשיני הפראים, שבוי בידי קופים ביער, גוסס על חוף שומם. ומעולם לא הסיחה את דאגותיה לאיש.

מרת אוֹבֶּן היו לה דאגות משלה לבתהּ.

הנזירות חשבוה לילדה חביבה מאוד אבל רגישה מדי. כל התרגשות קלה שבקלות גירתה את עצביה. היה עליה לוותר על הנגינה בפסנתר.

אמהּ דרשה לקבל בקביעות מכתבים מהמנזר. כשלא היה הדוור מגיע בוקר אחד, היתה מתרגזת; והיתה מתהלכת בחדר, מכורסתה אל החלון. לא ייאמן ממש! ארבעה ימים ואין מכתב!

פליסיטה ביקשה לנחם אותה בצרתה שלה:

"אני, גברתי, לא שמעתי כלום כבר שישה חודשים!.."

"ממי לא שמעת?"

המשרתת ענתה לה בשקט:

"מבן-אחותי… כמובן!"

"אה! בן-אחותך!" ומרת אובן משכה בכתפיה ושבה להתהלך אנה ואנה, כאומרת: "באמת לא עלה על דעתי!.. חוץ מזה, מה לי ולו! נער-מלחים, פוחח, גם כן עניין!.. ואילו בתי… שווּ בנפשכם!"

פליסיטה, אף-על-פי שהיתה מורגלת בגסות, התרעמה על גברתה, ואחר-כך שכחה.

היה לה מובן מאליו שאפשר לאבד את העשתונות בגלל הקטנה.

שני הילדים היו חשובים במידה שווה; קשורים זה לזה בלבה, וגורל אחד נועד להם.

הרוקח סיפר לה שספינתו של ויקטור הגיעה להָוואנה. הוא קרא את הידיעה הזאת בעיתון.

בגלל הסיגרים הצטיירה לה הוואנה כארץ שחוץ מעישון אין עושים שם כלום, וּוִיקטור משוטט לו בין השחורים בתוך ענן של טבק. האם אפשר, "בשעת הצורך", לחזור משם בדרך היבשה? וכמה רחוק המקום ההוא מפּוֹן-לֶוֶק? כדי לברר זאת, פנתה אל מר בּוּרֶה.

הוא הביא את האטלס שלו ופתח בהסברים על קווי-האורך; למראה פליסיטה הנדהמת עלה על פרצופו חיוך ידעני מנופח. לבסוף הצביע בידית-העפרון שלו על נקודה שחורה, זערורית, בין מפרציו של כתם סגלגל, והוסיף: "הנה." היא גחנה אל המפה; רשת הקווים הצבעוניים רק הוגיעה את עיניה אך לא הבהירה לה כלום; וכשביקש ממנה בּוּרֶה לומר לו מה מטריד אותה, הפצירה בו שיראה לה את הבית שוויקטור גר בו. בורה הרים את ידיו, התעטש, ופרץ בצחוק אדיר; תמימות שכזאת הצהילה את לבו; ופליסיטה לא הבינה את פשר השמחה הזאת – היא הלא אולי ציפתה לראות אפילו את פניו של אחיינה, עד כדי כך קצר שׂכלה!

כעבור שבועיים, בשעת השוק, כרגיל, נכנס ליֶבַּאר למטבח ומסר לה מכתב מאת גיסה. מאחר שלקרוא לא ידעו לא הוא ולא היא, פנתה אל גברתה.

מרת אוֹבֶּן, שבאותה שעה סָפרה "עיניים" במלאכת הסריגה שלה, הניחה אותה מידה, פתחה את המכתב, התחלחלה, וחרש, במבט חודר, אמרה:

"קרה אסון… מודיעים לך שקרה אסון. בן-אחותך…"

הוא מת. זה כל מה שכתבו.

פליסיטה צנחה על כיסא, השעינה את ראשה אל הקיר ועצמה את עפעפיה, שהִוורידו פתאום. ואז, מצחה מושפל, ידיה שמוטות, עיניה בוהות, חזרה ואמרה פעם ועוד פעם:

"ילד מסכן! ילד מסכן!"

ליֶבַּאר התבונן בה והתאנח. מרת אוֹבּן רעדה קצת.

היא הציעה לה שתסע לבקר את אחותה בטרוּוִיל.

פליסיטה ענתה לה, בתנועת יד, שאין לה צורך בזה.

השתררה דומייה. סבא ליֶבּאר החליט שמוטב שיילך לו.

ואז אמרה:

"להם לא אכפת, בכלל!"

ראשה שב וצנח; ומפעם לפעם הרימה מוּכנית את המסרגות הארוכות שעל שולחן העבודה.

נשים עברו בחצר נושאות שׂבכה ועליה כבסים נוטפים.

כשראתה אותן בעד השמשה נזכרה בכבסיה שלה; אתמול השרתה אותם והיום צריך לשטוף אותם; והיא יצאה החוצה.

קרש-הכביסה והגיגית שלה היו על גדת הטוּק. היא השליכה על שפת המים ערמה של כותנות, חפתה את שרווּליה, ואחזה במחבט; וחבטותיה העזות נשמעו בגינות הסמוכות. שדות המרעה היו שוממים, הרוח הסעירה את מימי הנהר; במעמקיו התפתלו עשבים גדולים, כשׂער ראשן של גוויות צפות במים. היא כבשה את כאבה, בגבורה רבה החזיקה מעמד עד הערב; אבל בחדרה התמכרה לו בלי מעצורים, מוטלת על מזרנה, פניה טמונות בכר, ושני אגרופיה הקמוצים צמודים לרקותיה.

כעבור זמן רב נודעו לה, מפיו של רב-החובל עצמו, נסיבות מותו של ויקטור. הקיזו לו דם רב מדי בבית-החולים, לריפוי הקדחת הצהובה. ארבעה רופאים אחזו בו יחדיו. הוא מת מיד, והרופא הראשי אמר:

"זהו! עוד אחד!"

הוריו נהגו עמו תמיד באכזריות. היא העדיפה שלא לראותם עוד; והם לא ביקשו את קרבתה, אם מתוך שִכחה ואם מחמת הקשיחות של קְשֵי-יום.

וירג'יני נחלשה והלכה.

קשיי נשימה, שיעול, חום תמידי וכתמי סומק על הלחיים העידו על איזו מחלה שמקננת בגופה. מר פּוּפּאר יעץ שישהו זמן-מה בפּרוֹבַאנס. מרת אוֹבּן החליטה לעשות כן, ולולא אקלימה של פּון-לֶוֶק היתה מחזירה את בתה הביתה מיד.

היא עשתה הסכם עם משׂכיר עגלות וזה הסיע אותה למנזר בכל יום שלישי. מאחת הטֵרסות של גן המנזר אפשר לראות את נהר הסֵינה. וירג'יני, שעוּנה על זרועה, היתה מטיילת אִתה שם על עלי הגפן שנשרו. לפעמים, שעה שהביטה אל המפרשים הרחוקים ואל מלוא רוחבו של האופק, מהארמון של טַנקַרוויל ועד למגדלורים של לֶה אַוְר, הוכרחה למצמץ בעיניה מעוצמת קרני השמש המפציעות מבין העננים. אחר-כך היו יושבות להן לנוח בסוכה. אמהּ השיגה חביונה של יין-מָלָגה משובח; והיא, צוחקת למחשבה שתשתכר, שתתה שתי לגימות, לא יותר.

כוחותיה שבו אליה. הסתיו עבר לו בנחת. פליסיטה היתה מעודדת את מרת אוֹבּן. ואולם, כשיצאה ערב אחד למלא איזו שליחות בקרבת-מקום, מצאה בשובה את הדוּפנית של מר פּוּפּאר לפני הבית; הוא עצמו היה בפרוזדור. מרת אוֹבּן עמדה וקשרה את כובעה לראשה.

"הביאי לי את מחמם-הרגליים שלי, את הארנק ואת הכפפות; מהר, מהר!"

וירג'יני חלתה בדלקת-ריאות; מחלתה אולי אנושה.

"עוד לא!" אמר הרופא; ושניהם עלו אל הכרכרה, תחת פתותי שלג מתערבלים. הלילה ירד. היה קר מאוד.

פליסיטה חשה לכנסייה להדליק נר. אחר-כך רצה אחרי הדוּפנית, וכעבור שעה הדביקה אותה, קפצה ועלתה עליה בזריזות מאחור, ונאחזה שם ברצועות, ואז עלתה במוחה המחשבה: "החצר לא נעולה! ומה אם ייכנסו גנבים?" והיא ירדה.

למחרת, עם שחר, מיהרה אל ביתו של הרופא. הוא כבר חזר, ושב ויצא מהעיר. אחר-כך נשארה באכסנייה, כי חשבה שאולי יביאו אנשים זרים איגרת. לבסוף, כשהאיר היום, עלתה על המרכבה הנוסעת לליזיֶה.

המנזר עמד בקצה סמטה תלולה. בערך באמצע הדרך שמעה צלילים מוזרים, קול פעמוני-אבל. "זה בשביל אחרים," אמרה בלבה; ופליסיטה משכה בחוזקה במקוש.

כעבור דקות אחדות נגררו ובאו דרדסים, הדלת נפתחה מעט והופיעה נזירה.

הנירה, בסבר-פנים חמור, אמרה ש"היא נפטרה זה עתה". בו-ברגע צילצלו פעמוני-האבל של סן-לֶאוֹנַר ביתר-שׂאת.

פליסיטה הגיעה לקומה השנייה.

מסף החדר כבר ראתה את וירג'יני מוטלת על גבה, ידיה שלובות, פיה פתוח, וראשה מופשל לאחור, מתחת לצלב שחור נטוי כלפיה, בין הווילונות הדוממים, החיוורים פחות מפניה. מרת אוֹבּן, חובקת את מרגלות המיטה בזרועותיה, נאנקה כגוססת. אם המנזר עמדה, מימין. שלושה פמוטות על השידה נראו ככתמים אדומים, והערפל הלבין את החלונות. נזירות הוציאו את מרת אוֹבּן מהחדר.

שני לילות לא משה פליסיטה מן המתה. שוב ושוב חזרה על אותן התפילות, היזתה מים קדושים על הסדינים, ושוב ישבה והתבוננה בה. בסוף הלילה הראשון ראתה שהפנים הצהיבו, השפתיים הכחילו, האף התחדד, העיניים שקעו. היא נשקה להן פעמים אחדות ולא היתה מופתעת מאוד אילו שבה וירג'יני ופקחה אותן – נפשות כמוה, מה שלמעלה מן הטבע הוא בעיניהן פשוט בתכלית. היא רחצה את גופתה, עטפה אותה בתכריכיה, השכיבה אותה בארון-המתים, שמה זר לראשה, ופרשׂה את שׂערה. הוא היה בלוֹנדי, וארוך להפליא לגילה. פליסיטה גזזה קוּוצה עבה ואת חציה הטמינה בין שדיה, נחושה בדעתה שלא להוציאה מרשותה לעולם.

הגופה הוחזרה אל פּון-לֶוֶק, כרצונה של מרת אוֹבּן, והיא ליוותה את עגלת-המתים בכרכרה סגורה.

אחרי המיסה היה להם ללכת עוד שלושת-רבעי שעה עד שהגיעו אל בית-הקברות. פּוֹל צעד בראש והתייפח. מר בּוּרֶה הלך מאחוריו, ואחריהם נכבדי העיר, הנשים, בצעיפים שחורים, ופֶליסיטה. היא חשבה על אחיינה, ומאחר שלא זכתה לחלוק לו את הכבוד הזה, נוסף עוד צער על צערה, כאילו קוברים גם אותו עם זו.

לייאושה של מרת אוֹבּן לא היה גבול.

ראשית התקוממה נגד אלוהים, שעשה לה עוול, לדעתה, בלקחו ממנה את בתה – לה שלא עשתה מעשה רע מימיה ומצפונה טהור כל-כך! בעצם, לא! היה עליה להסיע אותה לדרום. רופאים אחרים היו מצילים את חייה! היא האשימה את עצמה, רצתה ללכת אחריה, ומרוב מצוקה צעקה בחלומותיה. בייחוד רדף אותה חלום אחד. בעלה, בבגדי מלח, חוזר ממסע ארוך ואומר לה בבכי שנצטווה לקחת את וירג'יני עמו. ואז הם מטכסים עצה היכן ימצאו לה מקום מסתור.

פעם אחת חזרה מהגן נרעשת. זה עתה (היא הצביעה על המקום) הופיעו לעיניה האב והבת זה בצד זה, והם לא עשו כלום; הם הסתכלו בה.

חודשים אחדים נשארה בחדרה, באפס-מעשה. פליסיטה היתה מוכיחה אותה בלשון רכה; עליה לשמור על חייה למען בנה, ולמענה, "לזכרהּ".

"לזכרה?" חזרה אחריה מרת אוֹבּן, כמתעוררת משינה. "אה! כן!.. כן!.. אַת אינך שוכחת אותה!" רֶמז לבית-הקברות שנאסר עליה באיסור חמור לפקוד אותו.

פליסיטה הלכה לשם יום-יום.

בשעה ארבע בדיוק היתה עוברת על-פני הבתים, עולה במעלה הגבעה, פותחת את השער ובאה ועומדת לפני קברה של וירג'יני: עמוד קטן של שיש ורוד, לוח אבן לרגליו וסביבו שרשראות הסוגרות על גינה קטנה. הערוגות היו מכוסות כליל במרבד של פרחים. היא היתה משקה את עליהם, מחליפה את החול, כורעת על ברכיה כדי להיטיב לעדור את האדמה. מרת אוֹבּן, כשהותר לה לשוב לשם, מצאה בזה הקלה, נחמה פורתא.

אחר-כך נקפו שנים, דומות זו לזו כולן, ושום דבר לא קרה בהן חוץ מהחגים הגדולים שחזרו חלילה: פסחא, חג עליית מרייה, יום כל הקדושים. מאורעות ביתיים העמידו תאריכים ששימשו אחר-כך כציוני-דרך. למשל, בשנת 1825 סיידו שני זגגים את הפרוזדור; ב-1827 נפל חלק מהגג אל החצר וכמעט הרג מישהו. בקיץ 1828 בא תורה של מרת אוֹבּן לחלק את לחם-הקודש; בּוּרה, באותם ימים, נעדר באופן מסתורי; והמכּרים הישנים נעלמו בהדרגה: גִיוֹ, ליֶבּאר, מרת לֶשַׁפטוּאָה, רוֹבּלֶן, הדוד גרֶמַנוויל, שלקתה בשיתוק מכבר.

לילה אחד נתבשרה פּון-לֶוֶק מפי העגלון של מרכבת-הדואר על מהפכת יולי. כעבור ימים אחדים מוּנה סגן-מושל חדש: הבּרון דה לַרסוֹניֶר, לשעבר ציר באמריקה, ובביתו גרו, חוץ מאשתו, גיסתו ושלוש עלמות, שכבר היו בוגרות למדי. הן נראו על המדשאה שלהן, לבושות חולצות רוחפניות; היו להן כושי ותוכי. הן ביקרו אצל מרת אוֹבֶּן, והיא הקפידה להחזיר להן ביקור. ברגע שהיו מופיעות מרחוק, היתה פֶליסיטֶה חשה להודיע לה. אבל רק דבר אחד היה בו כדי לרגשה – מכתביו של בנה.

הוא לא יכול להחזיק בשום משלח-יד, כי היה מבלה את כל זמנו בבתי-הקפה. היא פרעה את חובותיו; הוא שקע בחובות חדשים; והאנחות שנאנחה מרת אוֹבּן שעה שישבה וסרגה אצל החלון הגיעו אל אוזני פליסיטה המסובבת את כישורה במטבח.

הן היו מטיילות יחד לאורך שורת עצי-הפרי המוּדלים ומשוחחות תמיד על וירג'יני, שואלות עצמן אם היה דבר פלוני מוצא חן בעיניה, ומה היתה בוודאי אומרת בעניין פלוני.

כל חפציה הקטנים מילאו ארון-קיר בַּחדר בן שתי המיטות. מרת אוֹבּן היתה בודקת אותם לעתים רחוקות ככל האפשר. ביום קיץ אחד קיבלה עליה את הדין; ופרפרים התעופפו מתוך הארון.

שמלותיה היו תלויות בשורה מתחת למדף שהיו עליו שלוש בובות, חישוקים, כלי-בית למשחק, קערת הרחצה שלה. הן הוציאו גם את החצאיות, הגרביים והממחטות, ופרשׂו אותם על שתי המיטות הקטנות קודם ששבו וקיפלו אותם. השמש האירה את החפצים העלובים האלה וגילתה לעין את הכתמים, וקמטים שקמטו בהם תנועות הגוף. האוויר היה חם וכחול, שַחרור צייץ, הכל כמו חי לו בשלווה וָנועם. הן מצאו כובע פלוּסין קטן, ארוך פרווה, ערמוני; אבל הוא היה אכול עש כולו; פליסיטה ביקשה אותו לעצמה. עיניהן ננעצו זו בזו, דמעות נקווּ בהן; לבסוף פתחה הגברת את זרועותיה, המשרתת נפלה לתוכן, והן התחבקו, ונתנו פורקן לכאבן בנשיקה שהעמידה אותן בדרגה שווה.

זו היתה להן הפעם הראשונה בחייהן, כי מרת אוֹבּן היתה אשה מאופקת מטבעה. פליסיטה הכירה לה טובה על כך כאילו עשתה עמה חסד, ומעתה אהבה אותה במסירות של חיה ובאדיקות דתית.

טוּב לבה גדל.

למשמע תופיו של גדוד חיילים העוברים בסך, היתה נעמדת לפני הפתח ובידה כד של יין-תפוחים ומכבדת את החיילים במשקה. היא טיפלה בחולי כולירה. היא פרשה את חסותה על הפולנים2; ואחד מהם אפילו הכריז שברצונו לשׂאתה לאשה. אבל נפל ביניהם ריב; שכּן בוקר אחד, כשחזרה מתפילת האנגלוּס, מצאה אותו במטבחה; הוא התגנב לשם, הכין לו תחמיץ ואכל בנחת.

אחרי הפולנים בא אבא קוֹלמיש, ישיש שעל-פי השמועה עשה מעשי-זוועה בשנת 93. הוא חי לו על שפת הנהר, בחורבה של דיר-חזירים. הפרחחים היו מציצים בו דרך הסדקים שבקיר ומיידים בו חלוקי-אבנים, והאבנים היו פוגעות ביצוע הבלוי שהיה מוטל עליו, גופו מזדעזע כל הזמן מהצטננות קשה, שׂערוֹ ארוך מאוד, עפעפיו מודלקים, ועל זרועו גידול גדול מראשו. היא דאגה לו ללבנים, ניסתה לנקות את החור העלוב שלו, היתה רוצה לשַכּנו בחדר-האפייה, בלי שיפריע לגברת. כשפקעה המורסה שבזרועו היתה חובשת אותו יום-יום, לפעמים היתה מביאה לו לביבה, מושיבה אותו בשמש על ערימת קש; והישיש המסכן, מזיל רירו ורועד, היה מודה לה בקול כבוי, פוחד לאבד אותה, וכשראה אותה הולכת היה פושט את זרועותיו. הוא מת; היא שילמה בעבור מיסה לעילוי נשמתו.

ביום ההוא נפל בחלקה אושר גדול; בשעת ארוחת-הערב הופיע הכושי של מאדאם דה לַרסוֹניֶר ובידו התוכי בכלובו, עם מקלו והשרשרת והמנעול. פתק מאת הברונית בישר למרת אובּן, שמאחר שבעלה הועלה לדרגת מושל, הם נוסעים בו בערב; והיא ביקשה ממנה לקבל מיָדה את הציפור הזאת כמזכרת וכאות הוקרה.

מכבר העסיק התוכי את דמיונה של פֶליסיטה, שכן בא מאמריקה והמלה הזאת הזכירה לה את ויקטור, ועל-כן גם שאלה עליו את הכושי. פעם אחת אפילו אמרה: "כמה היתה גברתי שמחה אילו היה שלה!"

הכושי מסר את דבריה לגברתו, וזו, מאחר שלא יכלה לקחתו אִתה, התפטרה ממנו ככה.

ד

שמו היה לוּלוּ. גופו היה ירוק, קצות כנפיו ורודים, מצחו כחול וחזהו זהוב.

אבל היה לו הרגל מגוּנה מייגע לנשוך את מקלו, והיה מורט את נוצותיו, מפזר את פרשו ושופך את מי האמבט שלו; מרת אוֹבֶּן, שהתוכי הרגיז אותה, נתנה אותו לפֶליסיטה לצמיתות.

היא החליטה לאלף אותו, לא עבר זמן רב והוא ידע לומר: "בחור נחמד! לשירותך, אדוני! ברוכה אַת, מרייה!" הוא הושׂם על-יד הדלת, ולא אדם אחד השתומם למה אין הוא עונה לשם זָ'קוֹ, שהרי כל התוכיים שמם זָ'קוֹ. דימו אותו לתרנגול-הודו, לבול-עץ; ופליסיטה, כאילו דוקרים אותה בפגיון! עקשנות מוזרה היתה בו בלוּלוּ: שברגע שהסתכלו בו היה משתתק!

ועם זאת ביקש לו חֶברה: כי בימי ראשון, שעה שהיו העלמות רוֹשפיי הנכבדות, מר דה אוּפְּוויל, ואורחים קבועים חדשים – הרוקח אוֹנפרוֹי, מר וַארֶן ורב-החובל מַתיֶה – עסוקים במשחק הקלפים שלהם, היה הוא חובט בשמשות בכנפיו ומקים מהומה כה גדולה עד שאיש לא יכול לשמוע את דברי רעהו.

פרצופו של בּוּרֶה היה, כנראה, מבדח מאוד בעיניו. ברגע שהיה משגיח בו החל לצחוק, לצחוק בכל כוחו. רעמי צחוקו התגלגלו בחצר, ההד הכפילם, השכנים הציצו מהחלונות, צחקו אף הם; ומר בּוּרה, כדי שלא יראה אותו התוכי, היה חומק לאורך הקיר, מסתיר את פניו בכובעו, מגיע עד הנהר ונכנס דרך שער הגן; והמבטים שהיה נותן בציפור לא היתה בהם כל חיבה.

מידי שוליית הקצב ספג לוּלוּ סנוקרת, כי הרשה לעצמו לתחוב את ראשו לתוך סלו; ומאז היה מנסה שוב ושוב לצבוט אותו דרך חולצתו. פַבּי היה מאיים שימלוק את ראשו, אף שלא היה איש אכזר, למרות ציורי הקעקע שעל זרועותיו ופאות-לחייו העבות. להיפך! הוא אפילו חיבב את התוכי, עד כדי כך שביקש, מתוך בדיחות הדעת, ללמד אותו לקלל. פליסיטה, שכל השגעונות האלה הבהילו אותה, העבירה אותו למטבח. השרשרת הוסרה והוא היה מסתובב לו בכל הבית.

כשירד במדרגות היה משעין את עיקול מקורו על כל מדרגה, ומרים רגל ימין ואחריה רגל שמאל; והיא חששה שמא יסתחרר ראשו מן ההתעמלות הזאת. הוא חלה, לא יכול עוד לדבר ולאכול. מתחת ללשונו צמחה לו קרומית, כמו שצומחת אצל התרנגולות לפעמים. היא קרעה אותה בציפורניה וריפאה אותו. יום אחד השתטה האדון פול ונשף לו עשן סיגר לתוך נחיריו; פעם אחרת, כשהתגרתה בו מרת לוֹרמוֹ בחוד שמשייתה, חטף את הטבעת שבקצהו; ופעם אחת אבד.

היא השאירה אותו על הדשא לשאוף אוויר, והסתלקה לרגע; וכשחזרה, התוכי איננו! תחילה חיפשה אותו בין השיחים, על שפת המים ועל הגגות, ולא שעתה לגברתה, שקראה לה: "היזהרי שם, יצאת מדעתך!" אחר-כך סרקה את כל הגינות של פּון-לֶוֶק; ועצרה עוברים-ושבים: "לא ראיתם במקרה באיזה מקום את התוכי שלי?" ולמי שלא הכירו את התוכי עמדה ותיארה אותו. פתאום נדמָה לה שמאחורי טחנות-הקמח, לרגלי הגבעה, היא רואה משהו ירוק מעופף. אבל בראש הגבעה – לא-כלום! רוכל אחד סיפר לה שלפני רגע ראה אותו, בסַן-מֶלֶן, בחנותה של אמא סימוֹן. מיד רצה לשם. הם לא ידעו כלל על מה היא מדברת. לבסוף חזרה, תשוּשה, מנעליה קרועים, לבה שבור; ואז, כשישבה על הספסל, ליד גברתה, וסיפרה לה על כל מאמציה, נחת משא קל על כתפה: לוּלוּ! מה הוא עשה, לעזאזל? אולי טייל לו בסביבה!

בקושי התאוששה מזה – בעצם, לא התאוששה כלל.

מחמת הצטננות חלתה באַנגינָה; כעבור זמן קצר – בדלקת אוזניים. כעבור שלוש שנים היתה חירשת, ודיברה בקול רם מאוד, אפילו בכנסייה. אף-על-פי שהיו חטאיה יכולים להתפרסם בכל רחבי הבישוֹפוּת בלי להמיט עליה קלון ובלי לפגוע ברגשות הציבור, העדיף האדון הכומר שלא לשמוע עוד את וידוייה אלא בחדר תשמישי-הקדושה.

לבסוף התחילה שומעת זמזומים מדומים ונתבלבלה כליל. לעתים קרובות היתה גברתה אומרת לה: "אלוהים, כמה שאַת טיפשה!" והיא היתה עונה לה: "כן, גברתי," ומחפשׂת משהו סביבה.

חוג מושגיה הצר הצטמצם עוד, וצלצול הפעמונים וגעיית הבקר שוב לא היו קיימים. כל היצורים עשו את מעשיהם בדממה של רוחות-רפאים. רק קול אחד הגיע אל אוזניה עתה – קולו של התוכי.

והוא, כמבקש לבדרה, היה מחקה את תקתוקו של גלגל הצלייה, את קריאתו החדה של מוכר הדגים, את מסורו של הנגר הגר ממול; ולמשמע קול המצילה, היה קורא כמרת אוֹבּן: "פֶליסיטה! הדלת! הדלת!"

היו להם שיחות, לַשניים: הוא היה מדקלם עד לזרא את שלושת המשפטים שברֶפֶּרטוּאַר שלו, והיא היתה משיבה לו במלים חסרות-שחר אף הן ועם-זאת מלים היוצאות מן הלב. לולו, בבדידותה, היה לה כמעט בן, מאהב. הוא היה מטפס על אצבעותיה, מנקר קלות בשפתיה, נאחז בסוּדרה; וכשהיתה מרכינה את מצחה ומנענעת ראשה כדרך המניקות, היו כנפי שביסה הגדולות וכנפי הציפור רוטטות יחד.

כשהיו השמים מתקשרים בעננים והרעם הרעים, היה צווח, אולי מפני שנזכר בגשמי הזעף ביערות מולדתו. קול המים הזורמים הביאוֹ לידי טירוף; הוא היה מתעופף בפראות, נוסק אל התקרה, הופך הכל, ויוצא דרך החלון לבוסס בגן; אבל היה חוזר מיד ונעמד על אחד מסורגי האח, מנתר כדי לייבש את נוצותיו ואגב כך מציג פעם את זנבו ופעם את מקורו.

בוקר אחד, בחורף הנורא של שנת 1837, שמה אותו לפני האח, בגלל הקור, ומצאה אותו מת, באמצע כלובו, ראשו למטה, וטפריו בתוך חוטי הברזל. נראה שהשבץ קטל אותו. היא היתה סבורה שהורעל בפטרוֹסיליה; ואף-על-פי שלא היו לכך שום ראיות, חשדה בפַבּי.

היא בכתה כל-כך עד שגברתה אמרה לה: "אז תני שיעשו לך ממנו פוחלץ!"

היא נועצה ברוקח, שתמיד התייחס יפה אל התוכי.

הוא כתב ללֶה אַוְר. ואחד פֶלַאשֶה קיבל עליו לעשות את המלאכה. אבל מאחר שחבילות שנשלחו בכרכרה הציבורית הלכו לאיבוד לפעמים, החליטה להביא אותו עד אוֹנפלֶר במו ידיה.

עצי-התפוח המעורטלים מעליהם עמדו בשורות משני צדי הדרך. מעטה קרח כיסה את התעלות. כלבים נבחו סביב החווֹת, והיא, כפות-ידיה תחת שכמייתה, בנעלי העץ השחורות הקטנות שלה ובסלהּ, צעדה במהירות, באמצע הדרך.

היא חצתה את היער, עברה את אוֹ-שֶן, והגיעה לסַן-גַטְיֶן.

מאחוריה, בתוך ענן אבק, נסחפת במדרון, דהרה ובאה, מתגלגלת כסופה, מרכבת-דואר גדולה. למראה האשה הזאת שאינה סרה מדרכה, הזדקף העגלון מעל לסוכך, וגם הרכּב צעק, ואילו ארבעת סוסיו, שנבצר ממנו לרסנם, החישו את מרוצתם; שני הסוסים הקדמיים נגעו בה; העגלון משך חזק במושכות והסיט אותם אל שולי הדרך, אבל בחמת-זעמו הרים את זרועו, ובמלוא התנופה הצליף בה בשוטו הארוך, מהבטן ועד פקעת שׂערהּ, צליפה כזאת שהיא נפלה פרקדן.

כששבה אליה הכרתה, פתחה קודם-כל את הסל. ללולו לא קרה כלום, למרבה המזל. היא חשה צריבה בלחיה הימנית; וכשנגעה בה בידיה, הן היו אדומות. דמה ניגר.

היא התיישבה על ערמת חצץ, הספיגה את פניה בממחטתה, אחר-כך אכלה חתיכת לחם ששׂמה בסלה על כל צרה שלא תבוא, וניחמה עצמה על פצעה בהתבוננות בציפור.

כשעמדה במרומי אֶקְמוֹוִיל ראתה את אורותיה של אוֹנפלֶר מתנוצצים בחשכת הלילה כהמון כוכבים; הלאה משם השתרע הים, מעורפל. ואז אחזה אותה חולשה והיא נעמדה; וסבלות ילדותה, ומפח-הנפש מאהבתה הראשונה, ונסיעתו של אחיינה, ומותה של וירג'יני – כל אלה, כגלי הגאות, שבו בבת-אחת, ועלו אל גרונה וחנקוה.

אחר-כך ביקשה לדבר עם רב-החובל של הספינה; ואף שלא אמרה לו מה היא שולחת, נתנה לו הנחיות.

פֶלַאשֶה החזיק אצלו את התוכי זמן רב. שוב ושוב הבטיח להחזירו בשבוע הבא; כעבור שישה חודשים הודיע שנשלחה תיבה ומאז לא שמעו עליה כלום. נראָה שלולו לא יחזור עוד לעולם. "ודאי גנבו לי אותו!" אמרה בלבה.

לבסוף הוא הגיע – והוא כלול בהדרו, זקוף על ענף של עץ שהוברג אל בסיס של מהגוֹני, רגלו האחת באוויר, ראשו נטוי, והוא מנקר באגוז, שעושה-הפוחלצים, מאהבתו לפאר, צבעוֹ בצבע זהב.

היא סגרה אותו בחדרה.

המקום הזה, שרק מעטים הורשו להיכנס אליו, דמה גם לבית-תפילה וגם לבַּזאר, מרוב תשמישי-הקדושה והחפצים השונים והמשונים שהיו בו.

ארון גדול לא הניח לפתוח כראוי את הדלת. מול החלון הנשקף אל הגן היה צוהר עגול שניבט אל החצר; על שולחן, על-יד המיטה המתקפלת, היו קנקן מים, שני מסרקים וקוביית סבון כחול בתוך צלחת סדוקה. על הקירות נראו מחרוזות-תפילה, קמיעות, כמה איקוניות של הבתולה הקדושה, אגן של מי-קודש עשוי אגוז קוקוס; על השידה, המכוסה בפיסת בד כמו בכנסייה, היתה התיבה העשויה צדפים שנתן לה ויקטור; וגם מזלף וכדור, וכמה מחברות, וספר הגיאוגרפיה המאוּיר, וזוג נעליים; ועל המסמר של הראי, תלוי בסרטיו, כובע הפלוּסין הקטן! פֶליסיטה אף הרחיקה לכת במנהגי הכבוד האלה שלה עד כדי שמירת אחד ממעיליו של האדון. את כל החפצים הישנים, שמרת אוֹבֶּן לא רצתה בהם עוד, לקחה אל חדרה. וכן היו שם פרחים מלאכותיים בקצה השידה ודיוקן של הרוזן ד'אַרטוּאָה בגומחת האשנב.

בעזרת לוחיות הוצב לולו על אצטבה של הארובה שבלטה אל תוך החדר. בוקר-בוקר, כשהקיצה משנתה, היתה רואה אותו באור השחר, ונזכרת בימים שעברו, ובמעשים חסרי-חשיבות לפרטי פרטיהם, בלי כאב, בשלוות נפש.

מאחר שלא היה לה שיח-ושיג עם שום אדם, חיתה לה במין תרדמה של סהרורים. התהלוכות של חג לחם-הקודש היו מעוררות אותה לחיים. היא היתה הולכת לאסוף אצל השכנים פמוטות ומחצלות לקשט בהם את שולחן הפולחן שהועמד ברחוב.

בכנסייה היתה מתבוננת כל העת ב"רוח-הקודש" ומצאה שיש בה משהו משל התוכי. הדמיון נראה לה ברור אף יותר בתמונה אחת מאֶפּינַל, שצויר בה טקס הטבילה של משיחנו. "רוח-הקודש", בכנפיה הארגמניות ובגוף האיזמרגד שלה, אכן היתה צלמו של לולו.

היא קנתה אותה ותלתה אותה במקום הרוזן ד'ארטוּאָה – וכך ראתה את שניהם במבט אחד. הם התחברו יחד במחשבתה: התוכי נתקדש על-ידי הזיקה הזאת לרוח-הקודש, ורוח-הקודש נהיתה בעיניה חיה יותר ומובנת. אי-אפשר שאלוהים בחר בְּיונה לדבר מגרונה, שהלא החיות האלה אין להן קול, אלא ודאי בחר באחד מאבותיו של לולו. ופֶליסיטה אמנם היתה מביטה אל התמונה שעה שהתפללה, אבל מזמן לזמן היתה מסיבה מעט את עיניה אל הציפור.

פעם אחת חשקה נפשה להצטרף אל מסדר הבתולה הקדושה. מרת אוֹבּן הניאה אותה מזה.

מאורע חשוב אירע: נישואיו של פול.

אחרי שהיה תחילה לבלר של נוטריון, ואחר-כך עסק במסחר, במכס, באגף המסים, ואפילו עשה נסיונות להתקבל ל"רשות המים והיערות", הנה עתה, כשמלאו לו שלושים ושש, נחה עליו פתאום רוח אלוהים והוא מצא את ייעודו: משרד הרישום! ושם הראה כשרונות גדולים כל-כך עד שמפקח מחוזי אחד הציע לו את בתו לאשה והבטיח לו את חסותו.

פול, שדעתו נתיישבה עליו, הביא אותה אל אמו.

היא דיברה סרה במנהגיה של פּון-לֶוֶק, התנהגה כנסיכה, העליבה את פליסיטה. כשהסתלקה, נשמה מרת אוֹבּן לרווחה.

בשבוע שלאחר-כך נודע שמר בּוּרֶה מת בברֶטוֹניה תחתית, בפונדק. השמועה שהתאבד נתאמתה; התעוררו ספקות לגבי הגינותו. מרת אוֹבּן עיינה בספרי החשבונות שלה ומהר מאוד גילתה את קופת-השרצים שלו: מעילות בחובות, מכירת עצים בגניבה, קבלות מזויפות, וכו'. ומלבד זאת גם היה לו בן לא-חוקי ו"יחסים עם מישהי מדוֹזוּלֶה".

המעשים המחפירים האלה צעירוה מאוד. במארס 1853 תקפו אותה כאבים בחזֶה; לשונה נראתה כמכוסה בעשן; העלוקות לא הקלו את המחנק; ובערב התשיעי נפחה את נפשה והיא בת שבעים ושתיים בדיוק.

חשבו אותה לזקנה פחות, בגלל שׂערה החום שמחלפותיו עטרו את פניה החיוורות, המחוטטות. רק ידידים מעטים התאבלו עליה, שכן היתה בהליכותיה יהירות מרחקת.

פליסיטה ביכתה אותה שלא כמו שמשרתים מבכים את אדוניהם. מותה של גברתה לפניה בילבל אותה, נראה לה מנוגד לסדרי-בראשית, נורא ובלתי-נסבל.

כעבור עשרה ימים (פרק-הזמן הנדרש כדי לחוש ולבוא מבֶּזַנסוֹן), הופיעו היורשים. הכלה חיטטה במגירות, בחרה לה רהיטים, את השאר מכרה, ואחר-כך חזרו אל משרד הרישום.

כורסתה של הגברת, שולחנה העגול הקטן, מחמם-הרגליים שלה ושמונת הכסאות נעלמו! במקומן של התמונות נראו ריבועים צהובים על הקירות. הם לקחו אִתם את שתי המיטות הקטנות, עם מִזרניהן, ובארון לא היה עוד שום חפץ מכל חפציה של וירג'יני! פליסיטה עלתה אל חדרה שיכורה מצער.

למחרת היתה מודעה על הדלת; הרוקח צעק לה לתוך אוזנה שהבית מוצע למכירה.

ברכיה פקו, והיא נאלצה לשבת.

יותר מכל התעצבה על שיהיה עליה לעזוב את חדרה – ללולו המסכן נוח בו כל-כך. היא עטפה אותו במבט חרד, התחננה אל רוח-הקודש, וקנתה לה הרגל של עובדי-אלילים לומר את תפילותיה בכריעת ברך לפני התוכי. לפעמים פגעה השמש שחדרה בעד האשנב בעין הזכוכית שלו והתיזה ממנה קרן אור זוהרת שהביאה אותה לידי אֶקסטזה.

היתה לה קצבה של שלוש מאות ושמונים פרנק שהניחה לה גברתה. הגינה סיפקה לה ירקות. אשר לבגדים, היה לה מה ללבוש עד סוף ימיה, וכדי לחסוך במאור היתה שוכבת לישון עם דמדומים.

היא כמעט ולא יצאה כלל מהבית, כדי שלא תצטרך לעבור על-פני החנות לממכר חפצים משומשים, שאחדים מהרהיטים הישנים היו מוצגים שם לראווה. מאז תקפה אותה הסחרחורת היתה גוררת רגל אחת; ומאחר שכוחה תש והלך, היתה אימא סימון, שחנות המכולת רוששה אותה, באה בוקר-בוקר לחטוב לה עצים ולשאוב מים.

עיניה כהו והלכו. תריסי-העץ לא נפתחו עוד. עברו שנים רבות. והבית לא הושכר ולא נמכר.

מחשש שמא יגרשוה, לא ביקשה פליסיטה שייעשו תיקונים כלשהם. קרשי הגג נרקבו והלכו; ובאחד החורפים היה הכר שלמראשותיה רטוב כל הזמן. אחרי הפסחא החלה לירוק דם.

אז קראה אמא סימון לרופא. פליסיטה ביקשה לדעת מה מחלתה. אבל מאחר שהיתה חירשת מכדי לשמוע, לא קלטה אלא את המלים: "דלקת ריאות". זה היה מוכר לה, והיא ענתה חרש:

"אה! כמו לגברת," שכן נראָה לה טבעי שתלך בעקבות גברתה.

מועד הצבת השולחנות לחג לחם-הקודש קרב.

השולחן הראשון הועמד תמיד לרגלי הגבעה, השני לפני בית הדואר, והשלישי באמצע הרחוב בערך. על השולחן הזה היתה תחרות ולבסוף בחרו נשות הקהילה בחצרה של מרת אוֹבּן.

הלחץ בחזהּ והקדחת החמירו. פליסיטה דאבה על שאינה עושה כלום למען שולחן החג. אילו לפחות יכלה לשים עליו משהו! ואז עלה בדעתה התוכי. אין זה יאֶה, התנגדו השכנות. אבל הכומר נתן את הסכמתו; והיא, מרוב אושר, הפצירה בו שיקבל לידיו, אחרי שתמות, את לולו, הנכס היחיד שלה.

מיום שלישי ועד שבת, ערב חג לחם-הקודש, הלכו ותכפו שיעוליה. בערב היו פניה מכוּוצות, שפתיה דבקו לחניכיים, היא החלה להקיא; ולמחרת, לפנות בוקר, הורע לה מאוד והיא ביקשה לקרוא לכומר.

שלוש זקנות עמדו אצלה בשעת המשיחה האחרונה. אחר-כך הודיעה שיש לה צורך לדבר עם פַבּי.

הוא בא בבגדי חג, ולא הרגיש בנוח באווירת הנכאים הזאת.

"סלח לי," אמרה והתאמצה לפשוט את זרועה, "חשבתי שאתה הוא שהרגת אותו!"

איזה מין פטפוטים אלה? לחשוד בו ברצח, באיש כמוהו! והוא התרגז, עוד רגע היה מקים מהומה.

"הלא אתה רואה שהיא כבר לא שפויה בדעתה!"

מפעם לפעם דיברה פליסיטה אל צללים. שלוש הזקנות הלכו להן. אמא סימון אכלה את ארוחת-הצהריים.

כעבור שעה קלה לקחה את לולו והגישה אותו אל פליסיטה:

"זהו! עכשיו תגידי לו שלום!"

אף-על-פי שהוא לא היה גווייה, התולעים אכלוהו; אחת מכנפיו היתה שבורה, המילוי ביצבץ לו מבטנו. אבל היא, שכבר היתה עיוורת, נשקה לו על מצחו ואימצה אותו אל לֶחיה. אמא סימון שבה ונטלה אותו ממנה לשימו על שולחן החג.

ה

האפרים הפיצו ריח קיץ; זבובים זימזמו; השמש הבהיקה את מי הנהר וחיממה את לוחות הצפחה. אמא סימון, שחזרה לחדר, נרדמה בשקט.

צלצולי פעמון העירו אותה; תפילת הערבית הסתיימה. הזיותיה של פֶליסיטה שככו. היא חשבה על התהלוכה ובתוך כך גם ראתה אותה, כאילו היא הולכת אחריה.

כל ילדי בית-הספר, זמרי המקהלה ומכבי-האש צעדו על המדרכות, ובאמצע הרחוב עברו בסך: בראש, שומר הכנסייה חמוש ברומח שלו, השַמש ובידו צלב גדול, המורה המשגיח על הזאטוטים, הנזירה החרדה לילדותיה הקטנות; שלוש מבין החמודות ביותר, מסורקות כמלאכים, פיזרו עלי ורדים בחלל האוויר; הדיַאקוֹן בזרועות פרושות, ניצח על המוסיקה; ושני מקטירי קטורת נסבו על כל צעד כלפי תיבת לחם-הקודש, שהאדון הכומר, בגלימת-המיסה היפה שלו, נשא אותה מתחת לחופת קטיפה ארגמנית, אחוזה בידי ארבעה גבאים. המון אדם נהר מאחוריהם, בין יריעות הבד הלבנות המכסות את קירות הבתים; והתהלוכה הגיעה אל רגלי הגבעה.

זיעה קרה ליחלחה את צדעיה של פליסיטה. אמא סימון הספיגה אותם בפיסת בד ובתוך כך אמרה בלבה שיום אחד יבוא גם התור שלה.

רחש ההמון גבר, רגע היה חזק מאוד, והתרחק.

מטח צליפות הרעיד את השמשות. הרכבים הם הנותנים כבוד לתיבת לחם-הקודש. פליסיטה גילגלה את עיניה ואמרה, בקול רם ככל שיכלה:

"הוא בסדר?" חרדה לתוכי.

חבלי גסיסתה החלו. חירחור, שתָכף והלך, הגביה את צלעותיה. בועות קצף צצו בזוויות פיה, וכל גופה רעד.

כעבור שעה קלה נשמעה נהמת האוֹפיקלֵידים3, קולותיהם הצלולים של הילדים, וקולם העמוק של הגברים. לפרקים נדם הכל, והלמות הצעדים, שפרחים עימעמוה, נשמעה כעדר העובר באחו.

הכמרים הופיעו בחצר. אמא סימון טיפסה על כיסא כדי להגיע אל הצוהר העגול, וכך יכלה להשקיף על שולחן החג.

זרים ירוקים היו תלויים עליו והוא היה מקושט בתחרים אנגלי. בתווך היתה מסגרת קטנה ובה שרידים מקודשים, בפינות היו שני ענפי תפוז פורחים, ולכל אורכו פמוטות כסף ואגרטלי חרסינה, שחמניות מיתמרות מהם, וחבצלות, ואדמונים, ואצבעוניות, ואגודות של בקעצורים. תל הצבעים העזים הזה השתפל באלכסון מהמדרגה הראשונה עד לשטיח והלאה על המרצפות; ודברים משונים צדו את העין. מסכרת של כסף מוזהב עם כתר של סיגליות, עגילים משובצים אבני אלנסוֹן התנוצצו על מצע של טחבים, שני פרגודים סיניים הציגו לראווה את נופיהם. לולו, מוסתר תחת ורדים, לא גילה אלא את מצחו הכחול, הדומה ללוחית של אבן-כַּחַל.

הגבאים, זמרי המקהלה והילדים נערכו בשלושת צדי החצר. הכומר עלה לאטו במדרגות והניח על התחרים את שמש הזהב הגדולה שלו, הקורנת. הכל כרעו על ברכיהם. הושלך הס. ובזיכי הקטורת, שנעו במלוא התנופה, החליקו על שרשרותיהם.

אד תכול עלה אל חדרה של פליסיטה. היא שירבבה את נחיריה ושאפה אותו בחושניות מיסטית; אחר-כך עצמה את עפעפיה. שפתיה חייכו. פעמיות לבה הואטו זו אחר זו, כל אחת עמומה מקודמתה, שקטה ממנה, כמעיין חרב והולך, כהד נמוג; וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה.


*מתוך הקובץ "שלושה סיפורים", עם עובד, 1992.

1

טרם נראתה הפתעה כהפתעתם של אנשי רוֹס דהֶ לוֹך כאשר שמעו שנורה של מרכוס הקטן עומדת לנסוע לאנגליה. היתה לה גם אחות שעבדה שם, ונורה היתה דרושה בבית. אחריה יישאר רק הזוג הזקן. שני אחיה לא הועילו – לא לעצמם ולא לאיש מקרוביהם. את מרטן, המבוגר יותר, שלחו לעיר הגדולה גלווי לעבוד בחנות (מרכס הזקן נהג להתרברב), אך לא עבר זמן רב והוא איבד את המשרה בגלל המשקה ואז הצטרף לצבא הבריטי. באשר לשטפאן, הבן השני, לזקן לא היתה שום תקווה שיצליח לעשות ממנו אדם מכובד יום אחד. אך כאשר הבחור הצעיר העקשן הזה לא השיג את שלו מאביו, הוא הסתלק לו ובכיסו שווי שני שוורים שמכר ביריד בעיירה אוּכטר-ארד.

״מוטב שם מאשר פה,״ אמר האב בשומעו שהבן עזב. אך הוא רק העמיד פנים שהסיפור לא הכאיב לו. לעיתים קרובות התהפך על משכבו בלילות, במחשבות על בניו שעזבו אותו וסטו מדרך הישר. לכל אחד מהשכנים שניסה לעודד את האיש הזקן, או לנחם אותו בשל פורענות בניו, לא אמר אלא – "מה הטעם בדיבורים? בקושי הודו לי כשניסיתי להשאיר אותם בקן. כעת פרשו שניהם כנפים והותירו אותי לבדי. מעתה לא ידאיגו אותי יותר."

אבל הם הדאיגו. ועד שאמרה לו נורה שהחליטה שלא להישאר בעיירה, דבר לא הדאיג אותו חוץ מהדרך שבה עזבו אותו בניו. הם ביישו אותו. כולם צחקו ממנו. הוא היה מושא לעגם של בני הכפר – הוא ומשפחתו. כיצד העלה בדעתו שיוכל להעלות אותם על דרך הישר! כיצד הזיע עד לשד עצמותיו בעבודה מבוקר עד ליל, בקור, בגשם ובחום כדי שימשיכו ללמוד בבית הספר, כדי שיהיו מלומדים כמו המורה עצמו, אפילו יותר!

אך לא כך יהיה עם נורה, סבר. אותה הוא ישאיר בבית. הוא יחתן אותה. אחרי מותו יוריש את החלקה לה ולבעלה. כשאמרה לו שתעזוב, חשב בתחילה שהיא מתבדחת. אך עד מהרה הבין שלא. והוא עשה כמיטב יכולתו להשאירה בבית. ללא הועיל . דבריה של אשתו גם הם לא הועילו. חודש שלם נלחמו ביניהם מלחמה מרה. הוא מאיים עליה בכל רעה אפשרית פן תעזוב; היא מנסה להתעלות עליו. היא החליטה לנסוע לשם, ולשם היא תיסע ולא משנה מה יגידו. ״היו לך שני בנים,״ אמרה לו ערב אחד. ״ושניהם הלכו ממך. הם ביישו אותך, הצמד. לא תוכל לדעת שלא אעשה לך את אותו תעלול, אלא אם תיתן לי ללכת מרצוני החופשי.״

״היא האחרונה, מרכוס״ אמרה אשתו, ״ואלוהים יודע שקשה לי להיפרד ממנה בסוף חיי, אבל,״ הוסיפה על סף בכי, ״אולי זה לטובתה.״

אביה חשב שלא כך הוא. הוא היה איתן בדעתו. הוא היה בטוח לחלוטין שמוטב לאין שיעור שתישאר במקומה ובו תתחתן. לבעלה יהיו ארבעים אקרים של אדמה כאשר הוא עצמו ימות. היא אישה צעירה ונעימה. בשבע הקהילות הסמוכות אין איכר או סוחר שלא ישמח עד מאוד לשאת אותה לאישה.

״ולמה שלא ישמח?״ אמר. ״אישה צעירה חביבה כל כך, שיש לה ארבעים אקרים של אדמה משובחת?״

אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע.

כמה עבודה ניצבה אז לפניהם! היסורים הגדולים והחרדה המופרזת שאחזו בנורה כבר זמן מה התפוגגו, כמדומה. לא נותר להם זכר. היא היתה כה מלאת חיים וחגיגית, כפי שלא היתה מימיה, כך נראה לפחות. היה לה כל כך הרבה לעשות! כובעים ושמלות לתפור ולהתקין. בגדים וסרטים מכל סוג לקנות ולצבוע. לא היה לה רגע דל בשבועות לפני שעזבה. יום אחד ביקרה כאן, ולמחרת במקום אחר.

היא לא הזילה דמעה אחת עד שהונחו שתי תיבות מסע גדולות שקנתה בגלווי על העגלה שלקחה אותה לתחנת הרכבת בבָלֶהֶ נה אינשהֶ. אז החלה למרר בבכי. כאשר פנו מזרחה בהצטלבות הדרך, שטפו הדמעות את לחייה.

״שאלוהים ירחם עליהם,״ אמר אחד הבחורים שהיה שרוע לו על סוללת דשא ישרה בצד הדרך.

״אמן,״ אמר בחור אחר. ״ועל כל אדם כמוהם.״

״אבל למה היא עוזבת לדעתך?״

״לא אתפלא כלל אם העניין הוא שאין לה פה אמצעים בכפר.״

״שלושה באו לבקש את ידה בשנה שעברה – שלושה שנודעים בכספם.״

״אומרים שהיא התענינה בעיקר בבן של שון מתיו, בעל החנות,״ אמר זקן שעמד לידם.

״ההוא שהיה באוניברסיטה בגלווי?״

״הוא ולא אחר.״

״אל תאמין לזה. הוא לא בחור טוב.״

״מה אתה אומר.״

העגלה יצאה צפונה דרך הביצה הגדולה השטוחה שבין רוס דה לוך ובלה נה אינשה. נורה עדיין יכלה לראות את ביתה למטה בגיא. אך לא עליו היא חשבה, אלא על היום האומלל שבו פגשה לראשונה את בנו של שון מתיו בצומת רוס דה לוך, עת בילה את ימי הקיץ בבית דודו בכפר, מזרחה להם. היא לא הפסיקה לחשוב על כך עד שהגיעו לבלה נה אינשה. הרכבת שרקה שריקה קצרה וחסרת סבלנות, כמו אמרה לאנשים למהר ולא לעכב דבר מה עצום, מלא חיים ורב עוצמה כל כך. נורה נכנסה פנימה. הרכבת הטלטלה מעט. היא החלה לנוע באיטיות. מרכוס הקטן פסע לידה. הוא נפרד מבתו לשלום ושב הביתה ביגון ובצער.

2

צדק הזקן הנבון ההוא ששכב לו על הסוללה הירוקה והביט על העולם ועל המתרחש סביבו, באמרו שהתעניינה במיוחד בבן של שון מתיו בשעה כלשהי בחייה. אך השעה הזו חלפה. ולא מן השקר לומר שכעת רחשו בה שנאה ותיעוב חריף כלפי הצעיר הנאה שלמד כעת רפואה הרחק באוניברסיטה בגלזגו. בגלל החיבה שרחשה לו בעבר נאלצה כעת לעזוב את רוס דה לוך ואת חבריה ומשפחתה, ולשאת את העולם הגדול על כתפיה.  אי אז חיבבה את הגבר הצעיר והעליז שבילה את ימי חופשתו ברוס דה לוך, יותר מכל אחד אחר שפגשה אי פעם. ואילו סיפורים מופלאים סיפר לה על החיים בערים הגדולות שמעבר לים! וכמה אהבה את הסיפורים הללו! וכשאמר לאותה נערה כסילה ותמימה שמימיו לא פגש אדם שאהב יותר ממנה, כמה שמח לבה והתרחב! והבית הנהדר שיהיה להם בעיר גדולה כלשהי כשהוא יהיה רופא!

והיא האמינה לכל דבר שהבחור הצעיר אמר לה. גם הוא האמין בזה בשעה שדיבר. אם כי הדברים הללו לא הטרידו אותו במיוחד כשעזב. לא כך נורה. היא יחלה שישוב. יחלה לקיץ. יחלה לתקופה שבה תהיה בקיץ תמידי.

היא בטחה בו בטחון מלא אך רומתה. המכתבים ששלחה לו הוחזרו לה. הוא היה במקום אחר. לאיש לא היו ידיעות על אודותיו. חייה שקעו בערפל. מוחה היה סער בראשה כאשר הבינה את הסיפור לאשורו. היא חשבה עליו והפכה בו במחשבותיה השכם והערב. לא נותר לה אלא לעזוב את המקום לצמיתות. היא וכל קרוביה עמה בוישו לעיני כל הכפר. נערה צעירה שעבדה פעם אצלם כמשרתת ברוס דה לוך עבדה כעת בלונדון. היא תיסע אל העיר הזאת. אליה תשים פעמיה עכשיו ולא אל העיר הגדולה שבה גרה אחותה.

ביושבה ברכבת אחזה בה פליאה גדולה נוכח נהרות ומעגנים, אגמים, הרים ושדות שחלפו על פניה ביעף בעוד היא עצמה לא עושה דבר. מדוע כולם מתרחקים ממנה? אילו חיים נועדו לה במדינה הזרה ההיא, שבה תשאיר אותה המכונה הנעה המופלאה הזו? אימה ופחד אחזו בה. חשכה ירדה על שדה ועל הר. מחשבותיה נעצרו ואולם התחוור לה כי היא נישאת הלאה על חיית פרא כלשהי – עד ששמעה את לבה הולם ומזנק בחזה  בכעס אדיר, עד שהיתה בעצמה דרקון רושף אש, יורה להבות  מעיניו – כי הנה היא נלקחת לשממה נוראית כלשהי – מקום שאין בו אור שמש או גשם; ושעליה ללכת לשם בניגוד לרצונה; שהיא מגורשת לשממה הזאת בגלל חטא אחד בלבד.

הרכבת הגיעה לדבלין. היא חשה כי במקום כולו מרעיש רק זמזום קולני אחד. גברים צורחים וצועקים. רכבות באות ויוצאות וצופרות. שאון הגברים, הרכבות, הכרכרות. כל דבר שראתה הפליא אותה. האוניות והסירות על הליפי. הגשרים. הרחובות המוארים בחצות. האנשים. העיר עצמה שהיתה כה נאה, כה חיה, כה בהירה בשעה מתה זו של הלילה. לכמה רגעים כמעט שכחה את הגורל המר שגירש אותה מעיר הולדתה.

אך כשהיתה שוב ברכבת, הסיפור השתנה. המחשבות הקודרות הנוראות החלו להעיק עליה שוב. לא היה אפשר לעצור אותן. למה עזבה כלל את הבית? שמא היה מוטב לה להישאר שם ולא משנה מה יקרה לה? מה תעשה עכשיו? מה יעלה בגורלה במקום שהיא הולכת אליו?

וכך הלאה. אם חיו פעם אנשים מאות שנים בחושבם שלא עבר אלא יום, כפי שסיפרו לנו מספרי הסיפורים, הרי שהיא עשתה דבר מופלא עוד יותר. היא חייתה מאה שנים ביום אחד בלבד. היא התבגרה והזדקנה במחי יום יחידי. כל כאב וכל שברון לב וטרדות וצער שבאים על אדם בחיים שלמים, באו עליה באותו היום שבו עזבה את רוס דה לוך והגיעה למרכז לונדון הגדולה, באנגליה וראתה את קייט ני רוגין, שהיתה משרתת בביתם, מחכה לה בפתח הרכבת לקבל את פניה. היא לא הבינה את החיים עד אותו היום הזה.

3

שתי הנשים הצעירות גרו ברחוב אחורי עלוב ואומלל בצד הדרומי של העיר. בית גדול ועצום שהאנשים בו חיו בערימה אחת זה על ראש זה, שם הן גרו בתקופה ההיא. טרם נראתה תדהמה כתדהמתה של נורה למראה אותם שחיים שם. היא היתה מוכנה להישבע שהיו שם לפחות מאה איש, גברים, נשים וטף.

היא היתה לבדה ימים שלמים, שכן קייט נאלצה לצאת לעבודה מבוקר עד ערב. היתה יושבת ליד החלון ומביטה החוצה לרחוב, על העוברים והשבים, ותוהה לאן הם הולכים כולם. לא היה עובר זמן רב עד שהיתה מתחילה לחשוב שאולי שגתה שבאה לכאן כלל. מדוע עזבה את העיירה המבודדת ההיא בין הגבעות על שפת הים הגדול? מה יאמר אביה לו ידע את הסיבה? הוא היה זועם, כמובן. ״מדוע איתרע מזלי יותר מכל אדם אחר?״ היתה אומרת. אך זו היתה שאלה סבוכה מדי, ומשלא מצאה לה תשובה, היתה יוצאת לרחוב, אם כי לא הרחיקה לכת מחשש שתלך לאיבוד. ואולם המחשבות העיקו עליה בין האנשים בחוץ ברחוב בדיוק כשם שהעיקו בפנים הבית.

ערב אחד כשחזרה קייט הביתה מהעבודה, ישבה נורה מול האח ומיררה בבכי.

”די, נורה, אהובה,״ אמרה. ״ייבשי את עיניך ושתי איתי כוס תה. אמרו לי לומר לך שקרובת משפחה של האדונית שלי זקוקה לעוזרת בית, ואם תלכי לשם…״

״אלך לשם,״ אמרה נורה, וקמה פתאום על רגליה. 

למחרת בבוקר נסעה לביתה של הגברת. היא התחילה לעבוד בו. היתה לה כל כך הרבה עבודה שם,  ומחשבות חדשות רבות כל כך עלו בראשה, עד שלזמן מה לא חשבה עוד על שום דבר אחר. למכתבים ששלחה הביתה צרפה תמיד סכום קטן, אף שידעה שלא היו זקוקים להרבה ממנה, כי היתה להם הכנסה טובה. את המכתבים ששלח לה אביה היתה קוראת שוב ושוב כל לילה לפני השינה. היו בהם חדשות מהבית. הדייגים לכדו כמויות גדולות של סלמון. תומס של פט הגדול קנה סירה חדשה. נל ני גריפהָ נסעה לאמריקה.

כמה חודשים עברו כך, ולבסוף אמרה לה הגברת שאינה מרוצה ממנה ושעליה לעזוב. היה עליה לעזוב. היא השאירה את מה שהיה לה מאחוריה ועזבה. לא היו לה לא מקלט ולא מחסה בלילה ההוא, רק הגשם שירד על ראשה והרחובות הקשים תחת כפות רגליה…

האם צריך לתאר מה קרה לה אחר כך? את ה״אדון הצעיר״ שנתן לה אוכל ושתיה וכסף, כשהיא נזקקת ובאפיסת כוחות. כיצד החלה לשתות. כיצד ביקשה לרמות את עצמה ולעוור ולטמטם את מוחה. את האדונים שפגשו אותה בבתים, בתי שתיה ובתים אחרים. כיצד דיברו ואת שיחותיהם. כיצד ירד ערכה בעיני עצמה עד שכעבור זמן מה נעשתה אדישה לגורלה. כיצד הלכה מדחי אל דחי, עד שלבסוף איבדה את כבודה וירדה לרחוב.

4

תשע שנים העבירה כך. בשתיה ובהתהוללויות ליליות. בהתקשטות ובהכנות ביום, לקראת הלילה הבא. כל מחשבה שחלפה בראשה על החיים שחייה עכשיו ועל אלה שהיו לה בכפר, גרשה במחי יד. מחשבות כאלה גרמו לה לאי שקט. ואם כי נכון ששום אדם לא ימצא עניין בחיים אילולא חשב, איכשהו, שיש במעשיו יותר טוב מרע – לא היה בכוחה לפעול אחרת.

אבל המחשבות הללו התקיפו אותה ללא רחמים, מאות על מאות בעל כורחה במשך היום – במיוחד לאחר ששלחה מכתב הביתה, דבר שהיתה עושה לעיתים קרובות. וכאשר היו מכבידות עליה כהוגן, היתה יוצאת לשתות.

לילה אחד הלכה ברחוב לאחר ששלחה מכתב ובו סכום כסף קטן הביתה. השעה היתה אחת-עשרה. אנשים יצאו מהתאטראות בהמוניהם, והיא התבוננה בהם. היו כאלה שהסתכלו עליה ועל נשים מסוגה. מבטם חושף את התשוקה והתאווה שמביאות הרס על האדם, שמפנות מדינות זו נגד זו ומעניקות מילים למשוררים ולמספרי הסיפורים של העולם מימי טרויה ועד ימינו.

לא עבר זמן רב עד שראתה מולה גבר ואשתו לצדו. הם הסתכלו זה בזה בלי לדעת מדוע. הם זיהו זה את זה. הוא היה הבן של שון מתיו (שהיה כעת רופא בלונדון). היא פנתה על עקביה במהירות. היא שמעה אותו אומר לאשתו להיכנס פנימה למסעדה הסמוכה, וכי הוא יצטרף אליה בעוד רגע.

נורה פנתה להתרחק משם בשומעה זאת. הוא בא בעקבותיה. היא החישה את צעדיה. כך עשה גם הוא. היא לא רצתה אלא לברוח ממנו. היא הלכה במהירות, הוא מיהר אחריה. היא הקדימה אותו. אצה במעלה הרחוב ובמורד הרחוב הבא, בחושבה שהנה הוא מאחוריה ממש. היא פחדה פחד מוות שידביק אותה. שכולם ידעו על מצבה שם בכפר. שכולם ידעו.

כנסייה קטנה ניצבה לפניה – כנסייה קטנה שהיתה פתוחה בלילה בגלל חג כלשהו. היא חיפשה שם מחסה מפני האיש שבא בעקבותיה – מפני האיש שנתנה לו את אהבתה פעם ושהוליך אותה שולל. היא לא חשבה להיכנס פנימה, ובכל זאת נכנסה. בהתחלה היה מוזר לה כל מה שראתה שם, עבר זמן כה רב מאז שהיתה בכנסייה. היא שבה אל נעוריה. היא היתה כעת בכנסייה ברוס דה לוך. צלם הבתולה הקדושה ניצב בפינה ואור אדום לפניו. היא הלכה לפינה הזו ושלחה את ידיה בחיבוק אל הצלם. היא רעדה והתנודדה הלוך ושוב בייסורי נפש. כובעה היפה והמגונדר כמעט נשמט מראשה. הסרטים האדומים היפים שעטרו אותו היו רטובים ומלוכלכים ומרוחים בבוץ הרחוב. היא התפללה לאלוהים ולבתולה בקול רם, תפילה אחר תפילה, עד שאמרה בקול להוט וחזק:

״מרי הקדושה – אם האלוהים – התפללי בעדנו, החוטאים, עתה ובשעת מותנו. אמן.״  

כומר זקן מאחוריה שמע אותה מתפללת. הוא דיבר אליה בלבביות ובעדינות. הוא הרגיע אותה. הוא לקח אותה עמו. הוא שאל אותה שאלות. היא סיפרה לו את סיפורה בלי להסתיר ממנו דבר. הראתה לו את המכתבים שקיבלה מאביה.

הוא שאל אותה עוד שאלות.

כן – היא תשמח לחזור הביתה. זו היא ששלחה הביתה את הכסף שהזקן קנה בו את סירת הדיג. כמובן לא היה להם מושג אילו חיים יש לה בלונדון.

״והאם שאל אותך אביך מדוע לא נסעת לאחותך מלכתחילה?״

״כן. אמרתי לו שהעבודה בלונדון טובה יותר.״

הם נשארו כך זמן מה. הוא שואל שאלות והיא משיבה תשובות. הוא מצא לה מגורים טובים ללילה. הוא אמר לה לשלוח הביתה מכתב ולומר שהיא מתכוונת לחזור, ושיבוא לבקר אותה למחרת והיא תוכל להתוודות.

באותו לילה, לפני שהלך לישון, שלח מכתב ארוך לכומר מחוז רוס דה לוך לספר לו את הסיפור ולבקש ממנו לפקוח עין על האישה הצעירה כשתגיע לביתה.

היא נשארה שם עוד חודש. הכומר הזקן חשב שמוטב לה כך. בתום החודש עלתה על הרכבת הביתה.

ציפו לה בבית. כולם אמרו שמעולם לא יצא מרוס דה לוך מישהו שהצליח כמוה. איש לא שלח הביתה כמוה כסף כה רב.

״אתה ודאי מרוצה מאוד, מרכוס,״ אמר שון הנפח בעודו מפרזל את רגלי הסוס של מרכוס בנפחייה ביום חזרתה, ״שהיא חוזרת הביתה בסופו של דבר, אחרת אין לך למי להוריש את האדמה.״

״בהחלט,״ הוא אמר, ״ואני גם כבר די זקן עכשיו.״

הוא כבר הכין את הסוס והעגלה ליציאה לתחנת הרכבת לכבודה.

״אנשים אמרו,״ אמר בגאווה כשהוא קושר את הסוס לעגלה, ״שהשניים האחרים היו בטלנים, ואולי זה נכון, אבל לא תאמין כמה היא עזרה לי. תראה את סירת הדייג הגדולה הזו שיוצאת הערב לדוג מקרלים – לא הייתי יכול לקנות אותה בלעדיה.״

״אתה אומר את האמת ורק את האמת, מרכוס,״ אמר הזקן שהושיט לו עזרה, ״אבל תגיד לי עכשיו,״ הוא אמר בחשש, ״האם אמרה לך שהיא נתקלה בשיימוס שלי שם?״

״שאלתי אותה, אבל היא אמרה שלא ראתה אותו.״

״תראה מה זה… ואני לא קיבלתי מכתב ממנו כבר חצי שנה.״

מרכוס יצא. כבר מזמן לא היתה רוחו טובה עליו כפי שהיתה כעת בצאתו לתחנת הרכבת. בניו היו אולי חדלי אישים, אבל בתו התעלתה על כולם. היא היתה מופת לקהילה כולה. עכשיו כבר לא יאמרו לו עוד שעליו למכור כבר  את האדמה. הוא ישאיר את נורה בבית. הוא יחתן אותה. הוא ימצא לה איש נבון ומיושב…

לא היה סוף למחשבות האלה עד שנכנסה הרכבת לתחנה. נורה ניגשה אליו.  וכיצד קיבל את פניה! ועוד יותר, אם אפשר, כיצד קבלה את פניה אמה, בבית.

אך כמה רזה ותשושה היא היתה! מה קרה לה? האם זה משום העבודה הקשה? אבל הנה היא בבית ועד מהרה תשוב לאיתנה. ייעלמו הלחיים החיוורות, אם רק תישאר בבית ותפעל בעצתם.

״והעצה הראשונה שאתן לך היא לחסל את צלחת הבשר והכרוב הטובה הזו, כי ודאי לא היה לך רגע לאכול בעיר הגדולה,״ אמרה הזקנה בצחוק רם.

אבל נורה לא יכלה לאכול. היא לא היתה רעבה כלל. היא מותשת מהמסע הארוך, אמרה להם. היא תלך ישר לחדרה ותפשוט את בגדיה. היא תנוח שם. לאחר מכן אולי תוכל לאכול משהו.

״ואולי תרצי קודם כל לשתות כוס תה,״ אמרה האם כשהיתה שוב בחדרה.

״כן,״ אמרה. ״אולי זה ישפר את הרגשתי.״

כאשר באו בערב  אנשי הכפר לברך אותה לשלום, הם לא ראו אותה. נאמר להם שהיא כה מותשת מהמסע שעליה לישון, ושיראו אותה ודאי למחרת. נורה שמעה את דבריהם ואת שיחותיהם מחדרה והתפללה לאלוהים ולבתולה שיעלו אותה על דרך הישר ושיתנו לה כוח להישאר עליה לנצח.

5

נורה היתה משונה  מאז חזרתה הביתה. באדם הזה שברוס דה לוך נקרא נורה של מרכוס הקטן היו בעצם שתי נשים, האישה הצעירה העדינה ששהתה תקופה ארוכה בלונדון כדי להרוויח כסף ולשלוח אותו הביתה, והאישה האחרת שאיש לא ידע עליה בכפר, שסבלה מן החיים הקשים בעיר זרה. וכשם שהיו בה שתי נשים, היו גם שתי נפשות ושני אופני מחשבה. אופן המחשבה של האישה ההיא שסטתה מדרך הישר בלונדון שבאנגליה, ואופן המחשבה שהיה לה לפני שעזבה כלל את מקום הולדתה.

ומאבק תמידי התחולל בין השתיים. האישה ההיא שפנתה לחיי פורענות נגד האישה האחרת שמעולם לא עזבה את הכפר ושלא רצתה אלא להישאר שם בשקט ובשלווה. זה היה מאבק קשה. הרוע גבר לפעמים, היתה חושבת, ואז נראתה בדרכה לכנסייה, והאנשים היו אומרים בינם לבין עצמם שמעולם לא ראו אישה צעירה אדוקה, דתיה ומחונכת כמוה.

באותו הזמן נערך יריד חגיגות קדושים בכפר הסמוך. אנשים רבים מהרוס הלכו לשם. מקצתם ברגל, מקצתם ברכיבה ומקצתם חצו את הנמל בסירותיהם. אחרים הלכו לשם למכור בהמות.  ואחרים בלי שום מטרה מסוימת.

נורה השתייכה לחבורה הזו. היא התהלכה ביריד והסתכלה על הבקר שעמד למכירה. פה התוודעה למישהו חדש, שם התעדכנה בקורותיו של מישהו שעזב את האיזור אחרי שנסעה ללונדון. היא יפה  וזקופה. לבושה בשמלת כותנה לבנה משובחת ויקרה שהיתה לה. שמלה שהביאה עמה הביתה מאנגליה. סרטים שחורים יפים מסאטן מתנופפים אחריה. נוצות טווס מזדקרות מכובעה. זמן רב לא היתה כה עליזה וקלילה.

היה זה יום חם ולח. השמש הכתה ללא רחם. לולא משב הרוח העדין שהגיע לעיתים מהנמל לא היה אפשר לסבול את החום. נורה היתה עייפה ומותשת מהיום. היא שמעה נגינת כינור בסמוך. נגינה רכה ומתוקה ונעימה. הכנר ישב ליד דלת בקתה. ראשו נד לכאן ולשם. עיניו עצומות. ההבעה שעל פניו ומנהגו היו עליזים כל כך עד שאפשר לחשוב שמעולם לא ידע דאגות או צער בחייו וגם לא יידע.

נורה נכנסה פנימה. היא התיישבה על כיסא ליד הדלת והקשיבה למוזיקה. היא היתה תשושה. לו רק היה לה משקה! זה מה שחשבה. שוב החל המאבק. כשעמדה לצאת משם, ניגש אליה גבר צעיר מהרוס והציע לה לשתות עמו כוסית.

״היום כה מחניק שזה כלל לא יזיק לך. קחי כל דבר שמתחשק לך,״ הוא אמר.

היא לקחה ממנו כוסית.

מי שאהב פעם בחייו את המשקה, ולזמן מה הצליח לשמור מרחק ממנו, גם אם יטעם שוב טיפה אחת, אין ספק  שישתה כוסית שנייה ושלישית ואולי אף תשיעית, כיוון שהחשק הישן יתעורר שוב.

כך קרה לנורה. היא שתתה את הכוסית השנייה. ואת השלישית. המשקה עלה לה לראש מיד. היא התחילה לעשות הצגות. החלה לרקוד. אבל נאלצה להפסיק לאחר זמן קצר. ראשה היה הסתחרר . רגליה כשלו. בקושי מצאה את דרכה החוצה, אבל לא התרחקה הרבה עד שמעדה על סוללה בצד הדרך…

כמה שעות חלפו בלילה עד שאביה מצא אותה שם. הוא העלה אותה לעגלה ולקח אותה הביתה.

למחרת בבוקר כבר עמדה אותה עגלה מוכנה מחוץ לדלת והוא ישוב בה.

״אם אלה התרגילים שלמדת באנגליה,״ הוא אמר בטון מר, ״הם יוכלו לשמש אותך שם.״

שניהם יצאו לתחנת הרכבת.

בלילה שבו עזבה נורה, נראה איש זקן בסירת דייגים מן המזח של רוס דה לוך. לצדו ניצבת חבית זפת והוא מוחק את השם שנכתב על דופן הסירה. אולי הצליח למחוק אותו משם, אבל לעולם לא יוכל למחות את השם ההוא מעל לוח לבו. על הסירה הופיע שמה של בתו.

אני לא יודע מה בדיוק את רוצה לשמוע, אבל אין לי בשבילךְ איזה סיפורי גבורה מי-יודע-מה. ומה שכן אני יכול לספר לך, אני לא בטוח שתרצי לשמוע, שמישהו בכלל ירצה לשמוע. אולי עדיף ככה. גם לא ממש הכרתי אותו, אז יותר טוב שתמצאי לך מישהו אחר לדבר איתו. את יכולה לנסות את עדי דרעי מהסוללה שלנו. רק חשוב שתביני, עם מי שאת לא מדברת, שכל המילואים האלה, מההתחלה ועד הסוף, חטפנו עלינו כולה פצמ"ר אחד, זה הכול. היו כוחות שחטפו הרבה יותר, היו כאלה שירד אצלם כמו גשם. "רולטה פלסטינית" קראנו לזה. אנחנו חטפנו אחד.

תראי, אני מבין שטרחת ושנסעת כל הדרך עד לכאן, אז אני אעשה לך את זה הכי קצר שאפשר. שלא תרגישי שסתם באת. רק לפני שאני מדבר עליו, וממש אין לי הרבה מה לספר לך, טוב שתדעי שהסוללה שלנו היתה מחוץ לבלגן, לא בתוך המוקד החם, ושהיינו אז בהמתנה. בפנים התגלגלה איזו פעילות, ואנחנו בחוץ מחכים, למקרה שיבקשו מאיתנו מכת אש. והגיעה ההודעה ההיא להגביר ערנות, כי העניינים התחממו והיתה אפשרות שהם יירו כדי לנסות לשבש.

זאת לא היתה הודעה ראשונה, היו שלוש או ארבע כאלה, אני חושב. שלושה שבועות עברו, לכי תזכרי, כבר נהיה סלט בראש. אז "צמצמנו דמות", שזה אומר שפחות או יותר הסתתרנו ועדיין היינו מוכנים לירי בתוך שניות מהקריאה. אני לא זוכר חשש מיוחד או איזו הרגשה שמשהו הולך לקרות. רונה אשתי שאלה אותי על זה כבר מאה פעם. פשוט לא ידענו מה הולך בפנים. בכלל, בתותחנים את אף פעם לא יודעת מה קורה בפנים. מכירה את המשפט שהתותחנים זה כמו הביצים? לא חשוב. זה סתם שטות. רק אחר כך, מהתקשורת, הבנו את כל הסמטוכה. ואז קרה מה שקרה איתו, וזהו. זה כל הסיפור.

 

יובל ברוּכין משתתק ומסתכל על מכשיר ההקלטה שמונח על שולחן העץ העגול. הוא מצודד את מבטו אל התאנה הצעירה ומעלָה אל עץ הפקאן, כאילו מחפש הסבר שיגיע אליו מבין הענפים, משהו שיוכל לתת לה. איך קוראים לה? יעלה. יעלה כרמלי. היא לא נראית לו יעלה כרמלי. בטלפון היא נשמעה אחרת. סגן יעלה כרמלי כותבת לעצמה הערה בבלוק הכתיבה המיניאטורי. קצה העט חורט בנייר אותיות זעירות ומדודות בדיו שחורה: "לשתוק והדברים יעלו מעצמם".מבע פניה חד וענייני אך תנועותיה רכות, נעימות. היא נושכת את שפתיה, שמה לב לזה, ומיד מפסיקה. "רונה," יובל קורא בכיוון הבית, "תדאגי שהילדים יהיו יותר בשקט." רונה מציצה מדלת הבית והוא מוסיף, "אנחנו מקליטים כאן." רונה מהמהמת משהו לא ברור וסוגרת את הדלת. יובל מתנצל והקצינה מחזירה הנהונים קטנטנים ומהירים ומזכירה לו איגואנה אחת מאיי הגלפגוס. בזמן האחרון הוא רואה הרבה סרטים בלילות, בעיקר סרטי טבע. עיניה של יעלה כרמלי נעות לכיוון הבית. היא מבחינה בתנועה בחלון ומבטה נמלט ונוחת על אופני ילדים שעוּנים אל הקיר, כובע מצחייה כחול תלוי על הכידון. זו היתה רונה שהציצה מהחלון, ושוב נבלעה אל ענייניה.

הביצים זאת בדיחה מהסדיר. "התותחנים זה כמו הביצים, משתתפים אבל לא נכנסים." לא כזה מצחיק, מה? בסדיר זה נשמע לנו הרבה יותר מצחיק. בקיצור, נצמדנו בכריעה לזחלים, בשביל להקטין את הסיכוי להיפגע במקרה שמשהו נופל. היינו רחוקים, אמרתי לךְ, ושום דבר עוד לא נפל אצלנו. אבל נצמדנו טוב לזחל. אחרי הכול, מדובר בחיים שלך. ועוד יותר כשאתה מילואימניק ואבא לילדים, וכבר ראית איזה דבר או שניים. מאז, לצערי, הספקתי לראות עוד דבר אחד. שעתיים לפני שהפסיקה הלחימה. יכול לשגע הדבר הזה.

הוא ישב בכריעה בדיוק מאחורַי, בין עדי דרעי לביני, והיה במצב רוח יותר מדי טוב. הוא היה ככה רוב המילואים, אבל בשלב הזה הוא כבר היה במצב רוח ממש לא לעניין. לא רק אני חשבתי ככה, ובלי קשר למה שקרה. ואז אני מרגיש מאחורה ש… הוא בעצם התחיל להציק לי עם הקנה של הנשק האישי שלו. הוא הרי היה מאחורי. אל תכניסי את זה. זה טמטום שחבל שיישאר. מה הטעם? בקיצור, הוא העביר לי את הקצה של הקנה שלו בחריץ של התַָח… נו, מאחורה. אנחנו בכוננות לירי, צמודים לזחל, והטמבל משחק עם הקנה שלו ככה. וזה מה זה מצחיק אותו. אני אומר לו "די!" והוא ממשיך. עדי דרעי מאחוריו, אומר לו "ח'לאסבן אדם, מלחמה!" והוא מתפוצץ מצחוק. ככה פעמיים, שלוש, ארבע, חמש, די! והוא, צוחק כמו איזה ילד מפגר. תביני, זה לא שלא היו צחוקים. תמיד יש, אפילו כשקשה. אבל זה כבר נהיה מוגזם. הנקודה היא שהוא המשיך הרבה אחרי שכולם נהיו רציניים, כי בפנים התחילו לנו אבדות, והגיעו ידיעות קשות, מי כמוךְ יודעת, וזאת כבר לא היתה האווירה.

 

יעלה כרמלי מקשיבה ומהנהנת, לפעמים גם מהמהמת, ורק מדי פעם נרכנת אל ברכיה לשרבט מילים אחדות. כמו אנפה, עומדת זקופה במים העכורים, לפתע מנקרת אל תוך המים בצליפה, ושוב חוזרת להקשיב ולהנהן. יובל ברוּכין מתעלם מהרווח שנפער בין חולצת הכפתורים הצבאית לעור החלק בכל פעם שיעלה רוכנת, ורק תוהה מה מכל המילים שלו מגיע אל בלוק הכתיבה שלה, אם בכלל.

ליד הזחל אמרתי לו משהו שאני כל הזמן חושב עליו. מהדברים האלה שלא עוזבים אותך. לפעמים אני חושב "איזה אידיוט!" ואני מתכוון לעצמי. ולפעמים אני חושב שהוא בעצמו האידיוט. אולי הכי נכון אמר מ"פ אחד מהצנחנים, בכתבה בטלוויזיה אחרי שנגמר, הוא אמר "המלחמה אוהבת להמציא לנו צירופי מקרים". אולי אין מה לעשות. יש דברים שאומרים בלי לחשוב. והבן אדם, גם לעצמו צריך לדעת לסלוח ולהיות קל בשביל להמשיך בחיים. כי אחרת אתה בונה לעצמך גהינום בפנים, ככה רונה אשתי אומרת. והיא צודקת, אני שופט את עצמי יותר מדי קשה. לא רק בזה. אולי ממנו אני צריך ללמוד. הוא, אפילו מזה היה עושה צחוק. והוא באמת עשה. אמרתי לו, אני מספר לךְ, אבל אל תשאירי את זה, אמרתי לו, "במקרה שלךָ זה לא יהיה הפסד כזה גדול." הוא הבין על מה אני מדבר. ומאז שחזרתי אני יושב כאן מתחת לעצים שלי, ולפעמים באה לי המחשבה – איך אמרת לו דבר כזה?

אם לא היה קורה מה שקרה, בכלל לא הייתי חושב על זה. הבעיה היא שמה שקרה כן קרה, ושאי אפשר להריץ את החיים אחורה כמו סרט. אני חושב שאמרתי גם כי ריחמתי עליו וגם כי כעסתי. על הקטע של הקנה, וגם על השיר ההוא שלו. זה מה שיצא לי מהפה, ואחר כך, בוּם, רגע אחד, ואין יותר עם מי לדבר. זה לא היה מרוע, ככה יצא. המלחמה אוהבת להמציא לנו צירופי מקרים.

ולא היה חסר הרבה שכל זה היה הפוך. כי כמה היה בינינו, כולה כמה מטרים. רולטה פלסטינית, אמרתי לך. הנה, עכשיו באת אלי ואנחנו יושבים אצלי בגינה לדבר עליו, אבל באותה מידה היית יכולה לנסוע עכשיו אליו ולדבר איתו עלי. במקרה כזה הייתי ממליץ לך לדבר עם מישהו אחר… את רואה איזה מחשבות באות? עוד פעם ועוד פעם אני חושב על רונה ועל הילדים. יש מחשבות שלא עוזבות אותך. אני יושב כאן הרבה מאז שחזרתי מהמילואים. אני כאן לא רק בגלל שחיכיתי לך היום. נכון שיפה פה? את התאנה הזאת אני שתלתי. הפקאנים היו כאן עוד קודם, אין לי מושג מי שתל אותם. ככה זה, אנחנו שותלים עצים והולכים, והעצים נשארים לעמוד אחרינו ושותקים… ונניח שהם היו מדברים, זה היה משנה משהו? את חושבת שזה משנה לו אם אנחנו מדברים עליו? זה רק אני שזוכר מה שאמרתי לו. אמרתי ואני מצטער שאמרתי, אבל הבן אדם חצה קווים. כולם חשבו ככה. אם עכשיו תשאירי את זה ומישהו ישמע, הוא בטח יחשוב, "ואוו, איך הוא אומר לו דבר כזה רגע לפני?" אבל אם היית שם איתנו אפילו רבע שעה, היית מבינה לבד.

בהתחלה זה הכול היה מצב רוח טוב וצחוקים וסבבה. גם פחד, בטח שגם פחד. אבל בסך הכול, כמו שאומרים, "מורל גבוה". ואז מתחילות לבוא הידיעות, היה גם הסיפור ההוא עם החי"רניקים, זה קרה לא רחוק מאיתנו, וכולם נהיים רציניים, אולי "מקצועיים" זאת המילה הנכונה. והוא ממשיך במשחקים שלו, ועם השיר שלו ששיגע את כולם שם. גם אותי, אני מודה. היו שניים, נועם כהן ואושרי מלמד, שלא יכלו יותר לסבול את זה והשכיבו אותו בכוח על האדמה. הם איימו עליו שיפסיק עם זה. לנועם כהן היה חבר שבדיוק נפצע, חבר ילדות, והוא סיפר לו על החבר הזה לתוך הפנים. וכשהם קמו חשבנו שזהו. אבל אז הוא זרק לנועם שכדאי שישמור על התחת שלו כדי שלא יחזור הביתה עם שני חורים. היה דיבור שצריך לעשות איתו משהו, בטח שהיה, אבל הוא נרגע. עם האיום הכוונה. זה היה פעם אחת וזהו. זה לא היה סיפור של חייל שמאיים. יותר של חייל ששר.

וזה מה שהכי הטריף את כולם. השירה שלו, השיר שלו. הוא כל הזמן חפר, "איך נזכור את כולם? איך נזכור את כולם?" עם זה הוא ממש לא נרגע. עכשיו, בואי נגיד שסבבה שהבן אדם עף על עצמו כאילו הגיע לקלאב מד בזמן שמסביבו נהרגים אנשים. אבל בשיר הזה היה משהו לא מקובל, משהו בלתי נסלח, מטורף. ועוד יותר כשחושבים על זה עכשיו. רונה אומרת שהיתה לו משאלת מוות. שהבן אדם הגיע מראש בשביל לגמור עם החיים. מה אני אגיד לך? אולי היא צודקת.

משגע אותי ששעתיים אחרי זה הכול נרגע. כאילו זהו, הבן אדם הלך, מותר להירגע. אין יותר לחימה, אין יותר אבדות, אפשר ללכת הביתה. הוא הרי היה החלל האחרון שלנו.

בקיצור, היינו צמודים לזחל והוא כבר הפסיק לשחק עם הקנה, והתחיל, יחד עם עוד בחור, בֶּרְקוֹ, גילי ברקוביץ, בחור טוב, הם התחילו תחרות ציטוטים מ"גבעת חלפון". הסרט הזה הוא מחלה אצלנו עוד מהסדיר. עשרות פעמים ראינו אותו. אז הם מחליפים ביניהם, אחד זורק "מר חסון, באתי בקשר לבתךָ של ידךָ," והשני מחזיר, "בקשר ליד זה בסדר. בקשר לשאר החלקים אני צריך לעבור לחליפה," דברים כאלה שכולם מכירים. ברקוֹ היה ליד זחל אחר, אז פחות או יותר כולם שמעו. זה הכניס קצת מצב רוח טוב. דברים רצים לי בראש כמו הקלטות, במיוחד ממה שקרה אחר כך. מה אני אגיד לך, יעלה? אני יושב כאן מתחת לפקאן וכל פעם נזכר במשהו, כאילו הסוף כיסה באבק את כל מה שהיה לפני כן. ובָּשקט הזה כאן, לאט-לאט האבק מתפזר ואני יכול לנסות לעשות קצת סדר ולהבין.

 

הדיבור מתפוגג והמבט של יובל אובד בין הענפים. יעלה כרמלי לא דוחקת בו. היא גם לא מכבה את מכשיר ההקלטה כדי לחסוך את השתיקות. רק מסתכלת מסביבה. נדמה ששוב זיהתה תנועה בחלון הבית. יובל שׂם לב לכך שהוא שוקע אל תוך הקשב שלה. עולה בדעתו שהיא נבחרה והוכשרה במיוחד לזה, אבל שמשהו שם בפנים עייף. מי יודע אילו עוד דברים היא היתה חייבת לשמוע בשבועות האחרונים. הוא רואה אותה מתרוצצת מבית לבית עם מכשיר ההקלטה שלה ומרגיש שהוא מחבב אותה יותר. הוא לא היה רוצה להיות במקומה.

לא יודע למה בדיוק אמרתי את זה. אולי ראיתי איך החיים מביסים אותו. אני כועס על עצמי עכשיו. ויש עוד משהו שאולי יעניין אותך לשמוע. בהתחלה היתה שיחה בין החבר'ה. גם הוא היה בה. דיברנו על מה יקרה אִם, וכל אחד אמר מי יבכה עליו ומה יגידו. עדי דרעי התחיל עם זה. איתו את חייבת לדבר. הוא סיפר על איזה ספר שהוא קרא, משהו על זה שכשאתה נולד כולם צוחקים ואתה בוכה, ובחיים אתה צריך לעשות ככה שבזמן שתמות זה יהיה ההפך – שכולם יבכו ואתה תצחק. פשוט דרעי שינה כיוון בחיים ופתח עסק של מאמן אישי, קואצ'ר. הוא נכנס חזק לעניינים. איך נגיד את זה הכי בעדינות? אכל לנו את הראש. וואלה אכל לנו את הראש שם. לא בקטע רע, מההתלהבות. והאמת שהיה מעניין איתו.

אז אנחנו עוברים אחד-אחד, מי יבכה ומה יגידו, מי יבכה ומה יגידו. גם בצחוק וגם ברצינות. כאילו באמת משהו הולך לקרות, ואנחנו רק לא יודעים למי, מה שיצא נכון בסוף. ויצאו שם דברים. אלישע שווילי, למשל, אמר בצחוק שהכלב שלו יבכה עליו. ואז התברר שכמה שנים הוא ואשתו מנסים להביא ילד לעולם ולא מצליחים. ואצלם בעדה זה לא דבר קל. אל תכניסי את זה. שמשון מאירי אמר שהילדים יבכו עליו פעמיים. בפעם הראשונה בלי להבין, ואחרי שנים הם יבינו, כי יש לו במחסן ארגז תחמושת מלא יומנים שהוא כותב כבר שנים בטפטופים, והילדים בטח יגיעו לזה כשיגדלו. אני קלטתי באותו רגע כמה רונה היא הכול בשבילי. אמרתי שהיא תבכה בלי הרבה דמעות, בשביל לא לגמור את כולם מסביב. ושכל יום היא תסחוב גם בשביל הילדים וגם לזכרי. זה מה שעלה לי בראש באותו רגע.

ובסוף זה באמת היה עניין של כמה מטרים בינינו. רונה אומרת שאני סתם נכנס ללוּפּים עם עצמי, כי מראש זה היה מיועד אליו. היא אומרת שהוא קרא לזה, שהוא הזמין את זה אליו, ככה שבחיים זה לא היה יכול להיות ההפך. מה את אומרת על זה?

 

ברוכין מסתכל לכיוון הבית ויעלה כרמלי מנצלת את הרגע כדי לכתוב משפט ארוך מהרגיל. הוא מציץ לה אל תוך בלוק הכתיבה, האותיות הרצות שלה מתחברות ומצטופפות, כמו בשפה זרה.

אז אנחנו עושים סבב, ומכולם רק הוא לא משתתף, שזה כאילו לא מתאים. ורק כשדרעי לוחץ אותו לקיר הוא אומר שההורים שלו בטוח יבכו, אבל משמחה שהוא סוף-סוף יוצא להם מהבית לתמיד. והגרושה, גם היא תבכה, כי לא יהיה לה למי לנקר את הכבד וממי למצוץ דמֵי זונות. ככה הוא אמר, "דמי זונות". והילדה שלה, הוא לא אמר הילדה שלו, היא תעשה מה שאמא תגיד, כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא. עד שיום אחד היא תפקח עיניים ותשנא אותה, כי גם שנאה אין בעולם כמו שנאה לאמא. אל תתפסי אותי בכל מילה, אבל זה כמעט אחד לאחד. היה לו דיבור כזה שזוכרים. אולי זה חלק מהבעיה איתו. הוא לא ממש דיבר על עצמו חוץ מזה, אבל היה שם משהו מאוד לא בריא. בשנים האחרונות, ממילואים למילואים הבן אדם הזדקן לנו בקפיצות מול העיניים. זה לא רק הלבן שטיפס עליו בקטע מוזר. כמעט במכה הוא העלה עוד איזה עשרה קילו לפחות, זה אחרי הנחה. פעם הוא הגיע למילואים עם כאב שיניים כזה שמישהו היה צריך להקפיץ אותו לעשות עקירה. הבן אדם דעך בצניחה חופשית. אז אולי נכון מה שרונה אומרת.

ואז, באמצע כל הדיבורים, הוא מתחיל לזמזם ולשיר. ומהכול דווקא את שיר הרֵעוּת, אבל בקטע חולני. ויצא לו ה"איך נזכור את כולם" הזה. הוא שינה רק את ה"אך" ל"איך" וזהו, זה לא עזב אותו. התלהב מעצמו וטרף לכולנו את הראש. וזה תוך כדי שיש דיווחים על נפגעים ועל הרוגים. את מבינה למה הכעס?

ציוץ ציפור נשמע מצמרת אחד העצים ויובל ויעלה נפנים יחדיו. "עפרוני," יובל אומר ומוסיף, "עפרוני מצויץ." הם מחליפים רמזי חיוך. דלת הבית נפתחת ורונה מתקרבת עם מגש בידיה. היא מניחה על השולחן קנקן לימונדה קרה, צלחת תמרים ושתי כוסות דקות. כשרונה יוצקת מהלימונדה לכוס של יעלה היא מחייכת אליה ובוחנת את פניה הפשוטות, נטולות האיפור. יעלה מהנהנת ומיטיבה את ישיבתה. בפעם הראשונה היא מניחה את בלוק הכתיבה על השולחן. רונה מתרחקת עם המגש בידה ויעלה מלווה אותה במבטה.

אבל היה גם קטע רציני איתו, באחד הלילות. גם בזכות דרעי. הם התיישבו קרוב אלי. אני קראתי ספר, אבל לא יכולתי שלא לעצור ולהקשיב. דרעי שאל אותו מה שלומו והוא ישר ירה, "הרגת אותי עם השאלה שלך." פשוט דרעי שאל קודם על מה אנחנו הכי גאים בחיים. כל אחד אמר משהו והוא התחמק, זרק שהוא גאה בחבר'ה שלו מהמילואים. אבל בלילה הוא אמר לדרעי שכבר שעות הוא חופר ולא מוצא, שהכול התחרבן לו, אבל הכול. דבר-דבר הוא עבר כדי להראות לדרעי איך הכול התחרבן. מתברר שהוא רצה למצוא מישהי חדשה, אבל עם כל הבלגן ובלי גרוש על התחת זה לא היה לו קל. גם איך שהוא נראה בטח לא ממש עזר.

דרעי ניסה למצוא לו דברים להיות גאה בהם, למשל שהוא עושה מילואים בזמן שאחרים מתחמקים. הוא לא קנה את זה. דרעי ניסה להכניס לו פרופורציות. אמר שהוא עוד צעיר ובריא, ושיש אנשים שממש עכשיו מחוברים למכונות הנשמה בבתי חולים. הוא אמר לו לחשוב על החי"רניקים שנהרגו, שכל אחד מהם היה מתחלף איתו עכשיו בעיניים עצומות ונלחם כמו אריה על החיים האלה. דרעי התחיל לחפור לו עם המשפט שלו, "כשאתה תשתנה – הכול ישתנה בשבילך." זה עוד טחינת מוח של המילואים האלה. הנה, עכשיו יש לך את שני המשפטים הכי חופרים שהיו לנו שם. בסוף, דרעי הזמין אותו להשתתף באיזה כנס, אחרי שהכול יגמר. דרעי אמר לו שיבוא ויתחיל לשנות את הראש, כי הכול בראש, כי הכול נמצא בפנים ולא בחוץ, דברים כאלה, את יודעת. והוא, כמו ילד, שואל, "אתה חושב שזה יכול לעזור?" קרע לי את הלב. ככה, "אתה חושב שזה יכול לעזור?"

כשאני נזכר עכשיו, אני חושב שהשיחה הזאת עם דרעי נתנה לו תקווה. הוא אמר שיגיע לכנס, ואם זה אמיתי הוא ייתן על זה שנה-שנתיים, דבר ראשון לנסות לסגור חובות, ואז לסדר את השיניים ואולי להכיר מישהי חדשה. הכי חשוב היה לו שיהיה לה לב טוב. על זה הוא חזר כמה פעמים. רק שיהיה לה לב טוב. ואז הוא יחזור לחיות חיים של בן אדם. במילים האלה, "חיים של בן אדם."

לא התערבתי, אבל חשבתי לעשות משהו בשבילו. לכמה זמן משהו אצלו השתנה, הכוונה לטובה, אבל כשדרעי יצא לחופשה הוא נפל בחזרה אל עצמו וחזר לשיר שלו, אבל ממש בהגזמה, "איך נזכור את כולם? איך נזכור את כולם? איך נזכור את כולם?"

 

ברוכין תופס את השפה התחתונה ומעסה אותה בשתי אצבעות. יעלה שואפת שאיפה עמוקה ושקטה ומתנתקת להרף כמעט בלתי מורגש. הוא מגיש לה את הצלחת, "תאכלי." היא לוקחת תמר אחד, מחלצת מתוכו את הגרעין ומניחה על שפת הצלחת. העפרוני המצויץ חוזר לצייץ מצמרת העץ.

אבל באמת שלא הכרתי אותו. אני לא יודע אם מישהו הכיר. באמת איך נזכור את כולם? תראי מה זה, אמרתי לך בקיצור, ואיזה מגילה יצאה לנו. אז תני לי רק לסגור לך את המקרה. הוא וברקוֹ היו בַּקטע של החיקויים, והתחיל ויכוח על זיזי טריפּוֹ. ראיתְ את הסרט? זיזי טריפו, הזמרת שמגיעה למחנה, שהיא לא באמת זמרת אלא הבת של מר חסון. אז הם מתווכחים איך סרג'יו קונסטנצה אומר, "מי גילה אותה?" או "מי בנה אותה?" והוא, שהיה אלוף בגבעת חלפון, מתחיל לדקלם "אתה מכיר זמרת מה קוראים אותה זיזי טריפּוֹ?" הקטע הזה, ואנשים מתערבים לו מהצד, מתערבים בקטע טוב. פתאום המטומטם קם ומתחיל לרוץ בין החבר'ה, קופץ ורוקד כמו איזה אינדיאני וקורא, "בּוּלֶה-בּוּלֶה איפה את? בּוּלֶה-בּוּלֶה איפה את?" אנשים צועקים לו לחזור למחסה, והוא "בּוּלֶה-בּוּלֶה איפה את? בּוּלֶה-בּוּלֶה," בּוּם, נחת הפצמ"ר, בול עליו… בדיוק כמו שֶרונה אומרת, הוא מצא את הפצמ"ר שלו והפצמ"ר שלו מצא אותו. וזהו. זה כל הסיפור.

יובל ברוכין בוהה בענפי הפקאן. הוא לא רוצה שהיא תשאל אותו מה היה אחר כך ומה הם עשו עם זה, ומי בכה ומה באמת אמרו. אבל סגן יעלה כרמלי רק שולחת יד מבוהלת אל מכשיר ההקלטה, ובבת אחת פניה מתעננות. יובל חוזר אליה מבין הענפים, עוקב אחריה בדריכות כשהיא חוטפת את המכשיר אל חיקה, ובאצבעות דקיקות ודאוגות לוחצת על הכפתורים הקטנטנים, ובסופו של דבר נרגעת רק כשהיא שומעת את קולו בוקע מתוך המכשיר. יובל שואף שאיפה עמוקה וארוכה ושואל מה היא הולכת לעשות עכשיו עם ההקלטה. יעלה כרמלי מישירה מבט מאוּשש אל תוך עיניו ומסננת, "מה שעשינו בארבעים-ושמונה." היא מתאמצת לכבוש את חיוכה, והוא, במבט מתעורר לחיים, ממהר להחזיר לה, "אין יותר טוב מזה." ושניהם משתדלים לבלוע את הצחוק, ובפעם הראשונה היא באמת נראית כמו יעלה כרמלי. ולרגע שניהם יושבים ביחד ושותקים, עד שהיא קמה ונעמדת על רגליה. יובל מציע לה את מספר הטלפון של עדי דרעי, אבל יעלה אומרת שאין צורך בזה, ומודה לו ופונה לעזוב.

זמן רב אחרי שיעלה כרמלי עוזבת, יובל ברוּכין נותר לשבת תחת עץ הפקאן. מדי פעם רונה מציצה לעברו מן החלון.

רחוב נוֹרת ריצ'מוֹנד, רחוב ללא מוצא, היה רחוב שקט, חוץ מבשעה ש"בית-הספר של האחים הנוצרים" שילח לחופשי את תלמידיו. בית ריק של שתי קומות עמד בקצהו הסתום, מופרד משכניו במגרש רבוע. שאר בתי הרחוב, יודעים שחיים הגונים בתוכם, הביטו זה בזה בפנים חומות שלווֹת.

הדייר שגר בביתנו לפנינו, כומר, מת בסלון האחורי. אוויר, עבש מהיותו כלוא ימים רבים, עמד בכל החדרים, ובקיטון הפסולת שמאחורי המטבח היו מפוזרים ניירות שאין בהם צורך. בין אלה מצאתי ספרים אחדים בכריכת נייר, שעמודיהם קמוטים ולחים: "אב המנזר" של וולטר סקוט, "מקבל לחם הקודש האדוק"1 ו"זיכרונותיו של וידוֹק"2. הספר הזה היה חביב עלי יותר מכל האחרים מפני שדפיו היו צהובים. בגינה המוזנחת שמאחורי הבית היו עץ תפוח במרכזה ושיחים פזורים אחדים שתחת אחד מהם מצאתי את משאבת האופניים החלודה של הדייר המת. הוא היה כומר נדיב לב מאוד; בצוואתו הוריש את כל כספו למוסדות ואת הרהיטים שבביתו לאחותו.

כשבאו ימי החורף הקצרים ירדו הדמדומים עוד קודם שסיימנו לאכול את ארוחת הערב. כשיצאנו להיפגש ברחוב כבר קדרו הבתים. גון פיסת השמים שמעלינו היה סגול משתנה תדיר ואליה נשאו פנסי הרחוב את אורותיהם הקלושים. האוויר הקר דקר בנו ואנחנו שיחקנו עד שהתלהטו גופינו. צעקותינו הדהדו ברחוב השקט. מרוצת משחקנו העבירה אותנו דרך הסמטאות הבוציות והחשוכות שמאחורי הבתים, שכנופיות הפרחחים מהבקתות התגרו בנו שם, אל פתחיהן האחוריים של הגינות החשוכות והרטובות שריחות עלו שם מבורות האשפה, אל האורוות החשוכות המדיפות את ריחן, שעגלון החליק וסרק שם את שׂער הסוס או ניער צלילים מהרתמה המאובזמת. כשחזרנו אל הרחוב כבר מילא האור שבא מחלונות המטבחים את חצרות החזית הקטנות. אם נראָה דודי פונה ונכנס לרחוב, התחבאנו במקום חשוך עד שראינו שהוא ספון לבטח בביתו. ואם יצאה אחותו של מאנגֶן אל המפתן לקרוא לאחיה לאכול, צפינו בה מהמחסה שלנו כשסקרה במבטה את הרחוב לכאן ולכאן. חיכינו לראות אם תישאר או תיכנס, ואם נשארה, יצאנו מהמחסה שלנו ומתוך השלמה ניגשנו אל מדרגות ביתו של מאנגֶן. היא עמדה וחייכה לנו, והאור הבא מהדלת הפתוחה למחצה מתווה את תווי גופה. אחיה היה מקניט אותה תמיד קודם שנשמע לה ואני הייתי עומד ליד המעקים ומסתכל בה. כשהניעה את גופה התנפנפה שמלתה ומקלעת שערה הרכה היטלטלה מצד לצד.

כל בוקר רבצתי על הרצפה בסלון הקדמי וצפיתי בדלתה. המסך היה מורד כמעט עד למסגרת החלון וכך הייתי סמוי מן העין. כשיצאה אל המפתן ניתר לבי. רצתי אל הפרוזדור, חטפתי את ספרַי והלכתי אחריה. דמותה החומה לא נעלמה מעיני אף לרגע, וכשקרבנו למקום שדרכינו נפרדות שם החשתי את צעדתי ועברתי אותה. כך היה בוקר-בוקר. אף פעם לא דיברתי אִתה אלא כמה מילים באקראי, אבל שְׁמה היה מזעיק את כל דמי הפותה.

מראהָ היה מלווה אותי אפילו במקומות היותר מנוגדים לרומנטיקה. במוצאי שבתות, כשהלכה דודתי לערוך קניות, היה עלי ללכת אתה ולשאת קצת מן החבילות. הלכנו ברחובות שטופי האורות, שגברים שתויים ונשים מתמקחות דחפו אותנו שם במרפקיהם, בתוך קללותיהם של פועלים, קריאותיהם הצווחניות של נערים זבנים שעמדו על המשמר ליד חביות של ראשי חזירים, שירתם המאנפפת של זמרי רחוב, ששרו פזמון על אוֹ'דוֹנוֹבֶן רוֹסָה או בָּלָדָה על הצרות במולדתנו. הרעשים האלה התמזגו לי לתחושת חיים אחת ויחידה: ראיתי את עצמי בדמיוני נושא לבטח את גביע הקודש שלי דרך המון של אויבים. שְׁמהּ עלה על שפתי לרגעים בתפילות והוֹדָיות משונות שאני עצמי לא הבנתי אותן. פעמים רבות מלאו עיני דמעות (לא ידעתי מדוע), ולפעמים נחשול שבא מלבי כמו השתפך לתוך חזי. העתיד לא נחשב בעיני. לא ידעתי אם אי-פעם אדבר אִתה אם לא, ואם אדבר אִתה, איך אוכל להביע לה את הערצתי הנבוכה. אבל גופי היה כמו נֵבֶל ומילותיה ותנועותיה כאצבעות הפורטות על מיתריו.

ערב אחד נכנסתי אל הסלון האחורי שהכומר מת בו. הערב היה קודר וגשום ובבית לא נשמע כל רחש. בעד אחת השמשות השבורות שמעתי את הגשם ניחת בקרקע, את מחטי המים הדקיקות הלא-פוסקות משתכשכות בערוגות הספוגות מים. איזה פנס רחוק או חלון מואר הזדהר תחתי. אסיר תודה הייתי על שאני יכול לראות מעט כל-כך. כל חושי כמו ביקשו להצטעף, ומאחר שחשתי שאני עומד לאבדם, הצמדתי את כפות ידי זו אל זו בחוזקה עד שהרעידו ומלמלתי "הו אהובה! הו אהובה!" פעמים רבות.

לבסוף דיברה אלי. כשאמרה לי את המילים הראשונות הייתי נבוך כל-כך עד שלא ידעתי מה להשיב. היא שאלה אותי אם אלך ל"עַרַבּי"3. אינני זוכר אם השבתי כן או לא. זה יהיה בָּזָאר נהדר, אמרה; ברצון היתה הולכת לשם.

– ולמה את לא יכולה ללכת?

בשעה שדיברה סיבבה שוב ושוב צמיד של כסף על פרק כף ידה. היא לא יכולה ללכת, כך אמרה, משום שבשבוע ההוא היו ימי פרישׁוּת במנזר שלה. אחיה ועוד שני נערים נלחמו אז על כובעיהם ואני הייתי לבדי ליד המעקים. היא אחזה באחד המוטות והרכינה אלי את ראשה. אור הפנס שמול דלתנו נפל על עיקול צווארה הלבן, האיר את שׂערה המונח לו שם והמשיך והאיר גם את ידה שעל המעקה. הוא נפל גם על צד אחד של שמלתה והאיר את אמרתה הלבנה של תחתוניתה, שהציצה קצת כשעמדה עמידת נוח.

– לךָ כדאי, אמרה.

– אם אלך, אמרתי, אביא לך משהו.

אֵילו שיגיונות רבים מספור טרפו את הרהורי בשוכבי ובקומי לאחר הערב ההוא! ביקשתי למחות את הימים השוממים שעד בוא היום ההוא. עיסוקי בית-הספר היו לי למורת-רוח. בלילה בחדר השינה שלי וביום בחדר הכיתה באה דמותה וחצצה ביני ובין העמוד שהתאמצתי לקרוא. הברות המילה ערבּי נזעקו אלי בעד הדממה שהתמוגגה בה נפשי והילכו עלי קסם מזרחי. ביקשתי רשות ללכת אל הבּזאר במוצאי שבת. דודתי הופתעה ואמרה שהיא מקווה שאין זה אחד מאירועי "הבונים החופשים". בכיתה כמעט לא עניתי על שאלות. ראיתי שארשת פני המורֶה משתנה מחביבה לחמורה; הוא מקווה, כך אמר, שאינני נעשה עצלן. לא יכולתי לכנס את מחשבותי התועות. כמעט לא מצאתי בי סבלנות לעיסוקים הרציניים שבחיי, שעכשיו, כשניצבו ביני ובין תשוקתי, נראו בעיני כמשחק ילדים, משחק ילדים משעמם ומכוער.

בשבת בבוקר הזכרתי לדוֹדי שאני מבקש ללכת בערב לבּזאר. הוא היה ליד הקולב שבפרוזדור, טרוד בחיפוש מברשת הכובעים, וענה לי בקיצור:

– כן, בחור, אני יודע.

מאחר שהיה בפרוזדור לא יכולתי להיכנס לסלון הקדמי ולרבוץ ליד החלון. יצאתי מהבית במצב-רוח רע והלכתי לאטי לעבר בית-הספר. מזג-האוויר היה סגרירי ללא רחם ולבי כבר נמלא חששות.

כשבאתי הביתה לארוחת הערב דודי עוד לא היה בבית. אבל השעה עדיין היתה מוקדמת. זמן-מה ישבתי ובהיתי בשעון וכשהתחיל תקתוקו להרגיז אותי, יצאתי מהחדר. עליתי במדרגות והגעתי אל חלקו העליון של הבית. החדרים הקודרים הקרים והגבוהים נתנו לי פורקן, והולך ושָר עברתי מחדר לחדר. בעד החלון הקדמי ראיתי את חברַי משחקים למטה ברחוב. צעקותיהם הגיעו לאוזני מעומעמות, לא ברורות, ואני, משעין את מצחי על הזכוכית הקרירה, הבטתי מולי בבית החשוך שהיא גרה בו. שעה אולי עמדתי שם, לא רואה אלא את הדמות הלבושה חומים שעיצב דמיוני ופנס הרחוב מאיר במוצנע את עיקול צווארה, את היד שעל המעקים ואת האִמרה שמתחת לשמלה.

כשירדתי שוב למטה מצאתי את מרת מֶרסֶר יושבת ליד האח. היא היתה זקנה להגנית, אלמנתו של משכונאי, שאספה בולים משומשים לצדקה. הייתי חייב לסבול את הרכילות שליד שולחן האוכל. הארוחה התמשכה יותר משעה ודודי עוד לא בא. מרת מרסר קמה ללכת – צר לה, אבל אינה יכולה לחכות עוד, אבל כבר אחרי שמונה והיא לא רוצה להיות בחוץ בשעה מאוחרת כי אוויר הלילה מזיק לה. לאחר שהלכה, התחלתי להתהלך בחדר, מאגרף את ידי. דודתי אמרה:

– אני חוששת שתצטרך לוותר על ההליכה לבּזאר בערב היום הקדוש הזה.

בשעה תשע שמעתי את מפתחו של דודי ננעץ בדלת הכניסה. שמעתי אותו מדבר אל עצמו ושמעתי את הקולב שבפרוזדור מתנדנד כשהוטל עליו כובד מעילו. ידעתי את פשר האותות האלה. כשעמד בחצי ארוחתו ביקשתי ממנו שייתן לי את הכסף לביקור בבּזאר. הוא שכח.

– האנשים כבר במיטה וכבר ישנים מזמן, אמר.

לא חייכתי. דודתי אמרה לו בתוקף:

– אתה לא יכול לתת לו את הכסף ולהניח לו ללכת? כבר עיכבת אותו די.

דודי אמר שהוא מצטער מאוד ששכח, אמר שהוא מאמין באמרה הישנה: "רק עבודה ללא שעשועים תעשה את יעקב ילד מַשמִים". ואז שאל אותי לאן אני הולך, וכשחזרתי ואמרתי לו בפעם השנייה, שאל אותי אם אני יודע את השיר "ברכת הפרידה של הערבי לסוסו"4. כשיצאתי מהמטבח עמד לדקלם באוזני דודתי את טורי היצירה הראשונים.

בכף ידי הקפוצה החזקתי מטבע של שני שילינגים וירדתי ברחוב בקינגהאם אל התחנה. מראה הרחובות המלאים קונים וזוהרים באור גז הזכיר לי מה מחוז חפצי. התיישבתי בקרון המחלקה השלישית של רכבת שוממה. באיחור קשה מנשוא יצאה לאִטה הרכבת מן התחנה. בין בתים חרבים זחלה ואל מעבר לנהר המנצנץ. בתחנת וֶסטלנד רוֹ נדחק המון רב אל דלתות הקרון, אבל עובדי התחנה הדפו אותם ואמרו שזאת רכבת מיוחדת אל הבּזאר. נשארתי בקרון לבדי. כעבור דקות מעטות נעצרה הרכבת ליד רציף עץ מאולתר. יצאתי אל הכביש, ועל לוח הספרות המואר של שעון ראיתי שכבר עשר דקות לפני עשר. לפני היה בניין גדול ועליו הוצג השם הקסום.

לא מצאתי שום כניסה של חצי שילינג ומחשש שהבּזאר ייסגר, עברתי מהר בדלת סובבת, מושיט שילינג לאיש עייף למראה. מצאתי את עצמי באולם גדול מוקף בחצי גובהו יציע. כמעט כל הדוכנים היו סגורים ורוב האולם היה שרוי בחשכה. הדממה שם נדמתה לי כדממה היורדת על הכנסייה לאחר התפילה. בצעדים מהוססים הלכתי עד אמצע האולם. אנשים מעטים עמדו סביב הדוכנים שעדיין היו פתוחים. לפני מסך, שהמילים Café Chantant5 היו כתובות מעליו בפנסים צבעוניים, ספרו שני אנשים כסף על טס. הקשבתי לקול המטבעות הנופלים.

זוכר בקושי לשם מה באתי ניגשתי אל אחד הדוכנים והסתכלתי באגרטלי חרסינה ומערכות כלי תה פרחוניים. ליד דלת הדוכן היתה גברת צעירה משוחחת וצוחקת עם שני אדונים צעירים. השגחתי במבטאם האנגלי והקשבתי בחצי אוזן לשיחתם.

– הו, אף פעם לא אמרתי דבר כזה!

– הו, דווקא כן אמרת!

– הו, דווקא לא!

– היא לא אמרה את זה?

– כן. שמעתי אותה.

– הו, זה ממש… לא נכון!

כשהשגיחה בי הגברת הצעירה, ניגשה אלי ושאלה אותי אם אני רוצה לקנות משהו. נעימת קולה לא היתה מעודדת; היא דיברה אלי כמתוך חובה. הבטתי שפל-רוח בכדים הגדולים שעמדו כזקיפים מזרחיים בשני צדדיו של פתח הדוכן האפל ומלמלתי:

– לא, תודה.

הגברת הצעירה שינתה את עמידתה של אחד האגרטלים וחזרה אל שני הצעירים. הם שבו לדבר על אותו נושא עצמו. פעם או פעמיים הציצה בי הגברת הצעירה מעבר לכתפה.

השתהיתי ליד הדוכן שלה, אף-על-פי שידעתי שעמידתי שם אין לה טעם, רק כדי שהתעניינותי בסחורתה תיראה כנה יותר. ואחר-כך התרחקתי משם לאִטי והלכתי עד אמצע הבּזאר. הנחתי לשני הפֶּנים ליפול על חצי השילינג שבכיסי. שמעתי קול מכריז מקצה היציע שהאורות כבים. חלקו העליון של האולם כבר היה חשוך לגמרי.

כשנשאתי את עיני אל תוך החשכה ראיתי את עצמי כברִייה שהיוהרה דוחפת אותה ושמה אותה לצחוק; ועיני צרבו מכאב וזעם.


*מתוך "דבלינאים", הוצאת עם עובד והקיבוץ המאוחד, 2009

למה אנחנו לא הולכים למיקֶה, לרוברט או לקְנוֹזִי? כי החבר׳ה אומרים שלמיקה, לרוברט ולקנוזי אין זמן היום, ואין ברירה, אנחנו מוכרחים שוב לעלות אליו, מוכרחים שוב להיכנס למאורה המעופשת של ואטאן בקומה העשירית, שיש בה ריח של כלב, למרות שאין לו כלב בכלל, והתריסים בה תמיד מוגפים, נעים זה בטח לא. הוא יושב ליד השולחן ושוקל את הגראס במאזני היד המצחיקים שלו, ואז הוא מוסיף עוד קצת גראס ושוקל שוב, ואפשר רק לקוות שהוא לא יתחיל שוב לצטט שירים בפרסית. מצד שני, מה זה בעצם משנה, הרי הוא בלאו הכי תכף יתחיל לדבר. ואנחנו גם יודעים בדיוק מה הולך לבוא, הסיפור עם שבבי העץ שתקעו לדוד שלו מתחת לציפורניים, והסיפור עם הביצה החמה שתקעו לדוד שלו מאחורה. ואז הוא מהנהן פתאום, כאילו עוד רגע תבוא בדיחה, אבל הוא רק מספר לנו שאבא שלו היה בנאדם אמיץ מאוד, בדיוק כמו שהוא, ואטאן, הוא בנאדם אמיץ מאוד, והוא שוקל ושוקל ומספר לנו על העלונים שנתנו לו לחלק בבית הספר, אבל הוא כבר סיפר את זה אלף פעם. כבר אלף פעם הוא צייר לנו את הסמל עם גדר התיל ופרח הציפורן, ועכשיו הוא שואל אם אנחנו רוצים שיצייר לנו את סמל המפלגה הקומוניסטית. אנחנו שואלים בחזרה אם הוא זוכר את הציור של אתמול, אבל הוא לא מקשיב לנו בכלל. עכשיו הוא מתאר את סרט הקולנוע שראה כשירו באבא שלו, ואנחנו מכירים את זה לפרטי פרטים, ומכירים גם את ההרגשה הפתאומית שגרמה לו לעזוב את הקולנוע, אנחנו יודעים שאבא שלו דימם למוות ושהוא היה בנאדם אמיץ, רק לפני שתי דקות הוא הזכיר את זה. אנחנו אומרים: אנחנו צריכים ללכת למסיבה, ואטאן, אין לנו הרבה זמן.

הוא שואל אם אנחנו רוצים תה.

והוא מכין לנו תה ומדבר על נשים, וכמעט אפשר לחשוב שעכשיו יהיה בסדר, אבל אנחנו כבר רואים לאן זה מוביל, אל הדודות שלו מהים הכספי שהוא הסתתר אצלן עם האבא המת שלו, אלו באמת היו נשים, אנחנו כבר יודעים, עשר נשים שמנות, וכולן היכו בידיהן על הראש מרוב צער.

ואז ואטאן צוחק.

ואטאן צוחק לבד, לעצמו, בזמן שהוא מביא את התה ואז שוב מתחיל לתאר איך אבא שלו שכב במרתף רחוץ ומאופר, ואיך קברו אותו אחר כך בגינה, אנחנו כבר מכירים את זה בעל פה. אנחנו אומרים: ואטאן, קברת את אבא שלך ואז הסתובבת בים הכספי, שבו הנשים יורדות למים מכוסות, ופגשת את אַסְפָאֶל הקטנה, שהייתה שונה מכולן עם השיער הקצר שלה. הלכת אחריה דרך השדות, על פני עצי רימון וגרוטאות של מקררים, והיא הייתה כמעט כמו נער והתיישבה על חומות, והנשיקות שלה היו כמו נשיכות. אבל אתה חושב שאנחנו באמת רוצים לשמוע את כל זה שוב פעם, ואטאן? אתה חושב שאנחנו רוצים לשמוע שוב פעם איך היא נעלמה פתאום ואיך השוטרים באו ובעטו לך בבטן כי הם ראו אתכם? ואיך חשבת שיתלו אותך על מנוף בחצר הגרוטאות, ואיך השוטרים בסוף הלכו משם ולא תלו אותך על מנוף, ואיך אספאל יצאה מתוך אחד המקררים וצחקה כאילו היא לא פחדה בכלל? לא, ואטאן, אנחנו לא רוצים לשמוע את זה שוב פעם, בטח שלא בפעם האלף, ולמה אתה מביא עכשיו עלי גפן ממולאים ומספר שוב את אותה בדיחה ישנה וקורא לעלי הגפן ״התחתונים של חווה״? פשוט תשקול את הגראס, ואטאן, תשקול את הגראס.

וְואטאן שוקל ושותק ואז הוא אומר: המלחמה, ואנחנו אומרים: לא, ואטאן, עזוב את המלחמה עכשיו, תשקול את הגראס, כי מה, אנחנו לא יודעים? אנחנו לא יודעים שגייסו אותך וערקת והיית צריך לחכות למבריחים שלושה ימים בתוך מערה? מה, אנחנו לא יודעים שאספאל באה ורצתה לברוח איתך, למרות שהמבריחים התנגדו, ושאחר כך המבריחים בכל זאת הסכימו כי היא שלפה כסף מהכיס? ושכל המבריחים קראו לעצמם  ״עלי״, מה, את זה אנחנו לא יודעים? אנחנו לא יודעים שרכבתם אז על סוסים דרך ההרים ושלא יכולת לראות יותר כלום מרוב שלג? אנחנו אומרים: כן, ואטאן, אנחנו בהחלט יודעים את כל זה, כבר רכבנו איתך אלף פעם דרך ההרים וכבר אלף פעם שאלנו את עצמנו יחד איתך, אם הסוס הולך קדימה או אחורה ואם אנחנו כבר בעבר השני. ראינו את השלג הכחלחל ואת המנופים ואת גדר התיל, שבכלל לא היו ממשיים, ואנחנו יודעים שהעלי הכי חזק היכה אותך, ואטאן, כי היית תשוש כל כך. ראינו את המסוקים שחגו מעל הכפרים בהרים, ואיך נאלצתם להתחבא בין העזים, ואיך נגעת בעמוד הגבול לטורקיה שלוש פעמים כדי להשתכנע שאתה לא מדמיין. אנחנו יכולים לספר את זה מתוך שינה, ואטאן: הייתם עשרים איראנים והתחבאתם בתוך משאית, מאחורי שטיחים, ולחברה שלך ירד דם מהאגודל, והיא ביקשה שתנשק אותו ורצתה לשמוע כל הזמן כמה אתה אוהב אותה, אבל לך כבר לא היה כוח לזה. ומישהו הפיל את המְכל שלתוכו הייתם משתינים, זה היה מניף המשקולות מזָהֶדאן, ואתה בקושי יכולת לסבול אותו כי הוא רק הראה כל הזמן את הכתבה מהעיתון עם התמונה שלו והיה מדבר בקול רם מאוד על הפרסים שזכה בהם, גם כשעצרתם בתחנות דלק, ששם אסור היה לדבר בשום אופן, ידעת את זה? תן לנו לספר לך, ואטאן, כי אנחנו יודעים הכול בדיוק! אספאל נצמדה אליך כל כך עד שבקושי יכולת לנשום, ואז היה חור ביריעה ושוב ראית בפעם הראשונה בתים, ואטאן, גם אנחנו רואים אותם.

אההה, ואטאן אומר, בסדר, בסדר, הבנתי, אבל אולי תרצו ביצה חמה? אולי תרצו שאדחף לכם מאחורה ביצה חמה כמו שעשו לדוד שלי? והוא קם ומעמיד פנים כאילו הוא מתכוון ללכת לבשל ביצה, אבל אז הוא מרים גבה, ואנחנו אמורים להבין שזה היה בצחוק, ואנחנו מחייכים עכשיו כולנו ביחד, כן, אנחנו ממש כמעט מחייכים עכשיו, אבל בעצם אנחנו לא באמת מחייכים, אלא אומרים: ואטאן, תעשה טובה, תשקול את הגראס. והוא שוקל את הגראס, אבל הדיבור פשוט נשפך ממנו, הוא יוצא מהשפה התחתונה שלו. יש הרי משהו שהוא עוד לא סיפר לנו: איך הוא חטף פריחה כזאת שהוא היה מוכרח לגרד לעצמו את החזה במזלג עד זוב דם, זה היה כשהם כבר היו באיסטנבול, אספאל והוא, כל החורף הם גרו בחדרון זעיר והיו צריכים לחכות שם לַדרכונים. והוא היה צריך לגדל זקן, ולגלח אותו רק לפני הצילום, כי אז העור מתחתיו יוצא בהיר וחלק, והוא היה נראה צעיר יותר, אבל הייתה לו פריחה גם בזקן וכל הגוף שלו היה עקצוץ אחד גדול. ואז אספאל השתמשה בארון להבעיר אש לחימום, למרות שעלי אמר שאסור להשתמש בארון להבעיר אש לחימום, ואיך שהם רבו ואיך שהוא רצה לשכב איתה, ואיך שהיא רצתה לשכב איתו רק אם הוא אוהב אותה, ואיך הוא לא יכול היה להגיד שהוא אוהב אותה. ושנגיד לו אנחנו, איך אפשר לאהוב מישהו באמת כשהתריסים כל הזמן מוגפים, וכשעלי מביא לחם רק מדי פעם, וכשהסחת הדעת היחידה היא הטלוויזיה הטורקית שמשדרת רק בין שש לתשע, וגם אז בעיקר סרטים רומנטיים שאתה לא מבין מהם כלום, רק ראבאבאבאבאב, שכנראה אומר ״אני אוהב אותך״. אבל איך אפשר לאהוב ככה מישהו, שנגיד לו. כשעלי הבוס מופיע עם הצלם ועם שתי בחורות ומתנהג כאילו הוא מלך במעיל הפרווה שלו, כשהוא תופס לאספאל בשדיים הכמעט לא קיימים שלה, וכשאספאל בכל זאת מחייכת בחביבות כי היא רוצה עצים לבעירה. וכשעלי הבוס אומר שהם לא משתמשים במספיק סְפּירְט ושאיראנים לא יודעים להבעיר אש, וכשהוא רוצה להדגים להם איך מדליקים את התנור. וזה בעצם מצחיק, אומר ואטאן, אנחנו לא חושבים שזה מצחיק? איך שעלי הבוס התיז ספירט לתוך התנור וזרק לתוכו גפרור ואז נשמע פיצוץ, וענן ענקי של אפר צבע את כל החדר בשחור. אבל זה שעלי הבוס נעלם אחר כך כעונש על הטמטום של עצמו והופיע עם הדרכונים שלהם רק אחרי שישה שבועות, זה לא ממש מצחיק, אבל בעצם הוא בכלל לא רוצה לספר לנו את זה, הוא הרי לא רוצה לנג׳ס. הוא גם לא רוצה לספר איך עלי הבוס המשיך לעשות ממנו צחוק ואמר לו שיגיד בשדה התעופה שהוא פגוע מוח ורוצה לעבור ניתוח בגרמניה. ושהוא באמת אמר את זה בשדה התעופה, ושהוא טס לגרמניה בתור טורקי ושעכשיו קראו לו עמיר חוּשאנְג ראבארזארֶה, למרות שזה מצחיק. אבל הוא לא רוצה לספר לנו את זה, וגם לא שהשוטר בדלפק שיפשף את התמונה של אספאל והבין שזאת לא התמונה המקורית, ושהוא, ואטאן, לא יכול היה לעזור לה ורק בהה באצבעות של השוטר, ואז ניסה להגיד משהו על מזג האוויר, אבל היא כבר הסתלקה ונעלמה לתמיד. והוא גם לא רוצה לספר לנו שפתאום הוא דווקא כן ממש אהב אותה, אלא אם אנחנו כן רוצים לשמוע את זה.

ואנחנו אומרים: בעיקרון, ממש לא, האמת, במיוחד כי אנחנו כבר יכולים לדקלם את זה מתוך שינה, ואטאן, פשוט תשקול עכשיו את הגראס! והוא שוקל את הגראס ואומר: אוף, המשקל הזה דפוק, אני אתן לכם בחינם! או, אלה מילים, ואנחנו מודים לו. אנחנו קמים לצאת סוף סוף למסיבה, וְואטאן עוד שואל, כמובן, אם הוא יכול להצטרף. אבל אנחנו אומרים: לצערנו אי אפשר, ואטאן, זו מסיבה פרטית, מצטערים, אתה בטח מבין את זה? והוא אומר שהוא מבין, אבל אז הוא בכל זאת בא איתנו, כי הוא רוצה ללכת לקיוסק, זה הרי באותו כיוון, אבל אחרי שנפרדנו בקיוסק אנחנו שמים לב שהוא ממשיך ללכת אחרינו. בכל פעם שאנחנו מסתובבים, הוא מסתתר בצל, וכשאנחנו מגיעים בסוף למסיבה, יש לנו הרגשה ממש משונה. לפני הבית מחכות הבחורות שביקשו שנביא להן גראס, הן מסתכלות עלינו, אבל נראה שהן בכלל לא מתעניינות בנו, בעצם הן רק זוקרות את ראשן ושואלות: מה זה שם אחריכם?

ואנחנו אומרים: זה ואטאן, אנחנו קונים ממנו גראס.


*Andreas Stichmann, 2013 ©

מישהו דפק בדלת, בעדינות רבה, אבל הרופא התעורר מייד, הדליק את האור וקם ממיטתו. אחרי מבט חטוף על אשתו, שהמשיכה לישון בשלווה, לבש חלוק ויצא לפרוזדור. הוא לא הכיר מייד את הזקנה שעמדה בפתח, מטפחת אפורה לראשה.

"האדון שלנו הרגיש פתאום רע מאוד," אמרה, "אדוני הדוקטור מתבקש בטובו לבוא אליו מייד."

עתה הכיר הרופא את הקול. היתה זו מנהלת משק הבית של ידידו הרווק. מחשבתו הראשונה של הרופא היתה: ידידי בן חמישים וחמש, לבו לא בסדר זה שנתיים, ייתכן שזה משהו רציני.

והוא אמר: "אני בא מייד. את מוכנה לחכות לי?"

"אדוני הדוקטור יסלח לי, אבל עלי לנסוע מחר לשני אדונים נוספים." והיא נקפה בשמותיהם של הסוחר והמשורר.

"מה יש לך לעשות אצלם?"

"האדון שלנו רוצה לראות אותם עוד פעם אחת."

"לראות – עוד פעם – אחת?"

"כן, אדוני הדוקטור."

הוא מבקש לקרוא לידידיו, חשב הרופא, כה קרוב למוות הוא מרגיש… והוא שאל: "ומי נשאר עם אדונך?"

הזקנה ענתה: "יוהאן, כמובן, אדוני הדוקטור, הוא לא זז ממנו." והיא עזבה.

הרופא חזר לחדר השינה ושעה שהתלבש במהירות ובשקט מירבי, עלתה בו תחושה מרה. יותר מאשר הכאב על כך שאולי יאבד לו בקרוב ידיד ותיק וטוב, היתה זו המודעות לכך שעתה מתקרבת שעתם של כל אלה שהיו צעירים רק לפני שנים מעטות.

הרופא נסע במרכבה הפתוחה בליל האביב הרך, הכבד, לפרוור הגנים הקרוב, שבו התגורר הרווק. הוא הביט מעלה אל חלון חדר השינה, שהיה פתוח לרווחה ושקרני אור חיוור הבהבו ממנו אל תוך הלילה.

הרופא עלה במדרגות, המשרת פתח, בירך אותו בקדרות והוריד בעצבות את יד שמאלו.

"האם אני בא מאוחר מדי?" שאל הרופא בנשימה עצורה.

"כן, אדוני הדוקטור," ענת המשרת, "לפני רבע שעה הוציא האדון את נשמתו."

הרופא נשם עמוקות ונכנס לחדר. ידידו המת שכב כאן, שפתותיו הצרות, המכחילות, פתוחות למחצה, זרועותיו פשוטות על השמיכה הלבנה; זקנו הדליל היה סתור, על מצחו החיוור, הלח, נפלו כמה קווצות שיער אפור. אהיל המשי של מנורת החשמל, שניצבה על שולחן הלילה, הטיל צל אדמדם על הכרים. הרופא הביט על המת. מתי ביקר בפעם האחרונה בביתנו? שאל את עצמו. זכור לי שירד שלג אותו ערב. אם כך, זה היה בחורף שעבר. בזמן האחרון התראינו רק לעתים רחוקות.

מבחוץ חדר רעש של רקיעת פרסות הסוסים. הרופא הסיר את עיניו מן המת וראה מעבר לחלון ענפים דקים נעים באוויר הלילה.

המשרת נכנס, ועתה ביקש הרופא לדעת מה ואיך קרה.

המשרת סיפר לרופא סיפור מוכר לו היטב על בחילות פתאומיות וקוצר נשימה. אחר כך זינק האדון מהמיטה, התהלך על פני החדר הלוך ושוב, ניגש בצעדים מהירים אל שולחן הכתיבה, דידה בחזרה למיטה, צמא ונאנק, הזדקף בפעם האחרונה ושקע בכרים. הרופא הנהן ויד ימינו נגעה במצח המת.

מרכבה נעצרה לפני הבית. הרופא ניגש אל החלון. הוא ראה את הסוחר יוצא ממנה ושולח מבט שואל אליו מלמעלה. הרופא הוריד שלא מדעת את ידו, כפי שעשה המשרת שעה שקיבל את פניו. הסוחר היטה את ראשו אחורה, כמו מסרב להאמין, הרופא משך בכתפיו, התרחק מהחלון והתיישב מתוך עייפות פתאומית בכיסא לרגלי המת.

הסוחר נכנס, לבוש מעיל צהוב פתוח, הניח את מגבעתו על שולחן קטן ליד הדלת ולחץ את יד הרופא. "זה נורא," אמר, "איך זה קרה?" ונעץ מבט חשדני במת.

הרופא דיווח על מה שנודע לו והוסיף: "גם אילו באתי בזמן, לא הייתי יכול לעזור לו."

"תאר לעצמך," אמר הסוחר, "בדיוק היום לפני שמונה ימים, בתיאטרון, דיברתי איתו בפעם האחרונה. רציתי שנצא לאכול יחד אחרי ההצגה, אבל היתה לו, כדרכו, אחת הפגישות המסתוריות שלו."

"האם היו לו עדיין כאלה?" שאל הרופא בחיוך עגום.

שוב נעצרה מרכבה. הסוחר ניגש לחלון. כאשר ראה את המשורר יוצא ממנה, נסוג פנימה, מפני שלא רצה להיות, אפילו בהבעת פניו, מבשר הבשורה הרעה. הרופא הוציא מנרתיקו סיגריה ומולל אותה במבוכה בין האצבעות. "זה הרגל מימי עבודתי בבית-החולים," העיר כמבקש סליחה. "כאשר הייתי יוצא בלילה מחדר חולים, הדבר הראשון שעשיתי בפרוזדור היה להדליק סיגריה, ולא משנה אם זה קרה אחרי זריקת מורפיום או קביעת מוות."

"אתה יודע," אמר הסוחר, "כמה זמן לא ראיתי מת? זה ארבע עשרה שנה – מאז שאבי שכב בארון המתים."

"ואשתך?"

"את אשתי ראיתי אמנם ברגעיה האחרונים, אבל – אחרי זה כבר לא."

המשורר נכנס, הושיט את ידו לשני הנוכחים והעיף מבט חסר ביטחון על המיטה. אחר כך התקרב בנחרצות ובחן את הגוויה, אמנם בהבעת פנים רצינית, אך שפתיו התכווצו בלעג. ובכן, זה הוא עצמו, אמר בלבו. הרי לעתים קרובות השתעשע בשאלה מי ממכריו הקרובים עתיד ללכת ראשון בדרכו האחרונה.

מנהלת משק הבית נכנסה. היא כרעה, דמעות בעיניה, ליד המיטה, התייפחה וספקה את כפות ידיה. המשורר הניח את ידו קלות על שכמה כדי לנחמה.

הרופא והסוחר עמדו ליד החלון, אוויר ליל האביב האפל ריחף סביב מצחיהם.

"בעצם, זה תמוה," פתח הסוחר, "שהוא שלח לקרוא לשלושתנו. האם רצה לראות את כולנו נאספים ליד ערש מותו? האם ביקש לאמר לנו משהו חשוב."

"במה שנוגע לי," אמר הרופא בחיוך עצוב, "זה לא היה תמוה כלל וכלל, הרי אני רופא. ואתה," פנה אל הסוחר, "היית יועצו העסקי מדי פעם. אולי היה מדובר בהוראות השעה האחרונה, שרצה למסור לך באופן אישי."

"יכול להיות," אמר הסוחר.

מנהלת משק הבית עזבה את החדר, והידידים יכלו לשמוע אותה מדברת בפרוזדור עם המשרת. המשורר עדיין ניצב ליד המיטה וניהל דו-שיח אילם עם המת.

"נדמה לי," לחש הסוחר לרופא, "שלאחרונה הוא שהה לעתים קרובות בחברתו. אולי הוא יוכל להבהיר לנו את פשר הדבר."

המשורר עמד קפוא, נועץ את מבטו בעיני המת הסגורות. ידיו, בהן אחז את מגבעתו האפורה, רחבת-השוליים, היו צלובות מאחורי גבו. שני האחרים נעשו חסרי סבלנות, הסוחר התקרב אליו וכחכח בגרונו.

"לפני שלושה ימים," פתח המשורר, "טיילתי איתו במשך שעתיים מחוץ לעיר, בין הכרמים. רוצים לדעת על מה דיבר? על נסיעה לשוודיה, אצל ווטסון בלונדון ולבסוף על סאנטוס דימון, נכנס לכל מיני פרטים מתמטיים ומדעיים בנוגע לספינת אוויר מוּנעת, שאותם, למען האמת, הבנתי רק בחלקם. הוא בהחלט לא חשב על מותו. אך ייתכן שבגיל מסוים שוב חדלים לחשוב על המוות."

הרופא נכנס לחדר השכן. כאן, ללא ספק, יוכל להעז להדליק לו סיגריה. האפר הלבן שבתוך מאפרת הפליז שעל שולחן הכתיבה נראה מוזר בעיניו, כמעט שלא מן העולם הזה. שעה שהתיישב בכיסא שליד שולחן הכתיבה שאל את עצמו: למה בעצם אני נשאר כאן עדיין? זכרתי לעזוב ראשון, מכיוון שככל הנראה נקראתי רק כרופא. הרי ידידותנו לא היתה משהו מיוחד. בגילי, המשיך להרהר, לאדם כמוני כמעט בלתי אפשרי לטפח ידידות עם מישהו חסר מקצוע, שמימיו גם לא היה לו מקצוע כלשהו. מה היה עושה בחיים אלמלא היה עשיר? כנראה שהיה פונה לספרות: הוא היה שנון מאוד. והוא נזכר בכמה וכמה הערות עוקצניות של הרווק, בייחוד בנוגע ליצירותיו של ידידם המשותף, המשורר.

המשורר והסוחר נכנסו. על פני המשורר נראתה הבעה פגועה כאשר ראה את הרופא יושב בכיסא ליד שולחן הכתיבה המיותם, סיגריה ביד, אף שעדיין לא הצית אותה, והוא סגר את הדלת מאחוריו. כאן היו, כביכול, בעולם שונה.

"האם יש לך מושג כלשהו?" שאל הסוחר.

"על מה?" שאל המשורר בפיזור נפש.

"מה יכול היה להניע אותו לשלוח לקרוא לנו, לשלושתנו דווקא!"

המשורר לא מצא טעם לחפש סיבה מיוחדת. "ידידנו הרגיש את המוות המתקרב, וגם אם חי בבדידות, לפחות בשנים האחרונות – בשעה כזאת חש מי שעל-פי טבעו היה איש חברה, צורך לראות סביבו אנשים שהיו קרובים אליו."

"בכל אופן, היתה לו אהובה," העיר הסוחר.

"אהובה," חזר אחריו המשורר וזקף את גבות עיניו בלעג.

עתה הבחין הרופא שמגירת שולחן הכתיבה האמצעית פתוחה למחצה. "אולי מונחת כאן צוואה," אמר.

"זה לא ענייננו, לפחות לא ברגע זה. דרך אגב, יש לו אחות נשואה שחיה בלונדון."

המשרת נכנס: הוא מרשה לעצמו לבקש עצה באשר להצגת הגופה, הלוויה, מודעת האבל. לפי מיטב ידיעתו, שמורה צוואתו של האדון אצל הנוטריון, אך ספק אם היא כוללת גם הנחיות בעניינים אלה. המשורר מצא את אוויר החדר דחוס ומחניק, משך את הווילונות האדומים הכבדים של אחד החלונות לצדדים ופתח את שתי כנפי החלון. פס ליל אביב, כחול-כהה ורחב, זרם לחדר. הרופא שאל את המשרת אם יש לו מושג מאיזו סיבה הורה המנוח לקרוא להם. הרי אם הוא נותן את דעתו על כך, זה שנים שלא נקרא לבית זה בתור רופא. המשרת, כאילו ציפה לשאלה הזו, משך מכיס מקטורנו ארנק כרסתני, הוציא ממנו דף נייר ודיווח שכבר לפני שבע שנים רשם האדון את שמות ידידיו שהוא מבקש לראות על ערש מותו. לכן, למרות שהאדון איבד את הכרתו, הרשה לעצמו לקרוא לאדונים מיוזמתו.

הרופא נטל את דף הנייר מידי המשרת ומצא חמישה שמות רשומים עליו: בנוסף על שלושת הנוכחים, הוא הכיל שם של ידיד שנפטר לפני שנתיים ושם לא ידוע לו. המשרת הסביר שזה האחרון היה בעל בית-חרושת, שבביתו היה הרווק מתארח לפני תשע או עשר שנים ושכתובתו אבדה או נשכחה. השלושה הביטו זה בזה במבוכה ובהתרגשות. "איך להסביר את הדבר?" שאל הסוחר, "האם היה בכוונתו לשאת נאום בשעתו האחרונה?"

"הספד לעצמו," הוסיף המשורר.

הרופא הפנה את מבטו אל מגירת שולחן הכתיבה הפתוחה ולפתע, באותיות זקופות גדולות, הביטה עליו ממעטפה המלה: "לידידי". "הנה," קרא, הוציא את המעטפה, הרים אותה והראה אותה לאחרים. "זה בשבילנו," פנה אל המשרת ורמז לו בתנועת ראש שנוכחותו אינה דרושה כעת. המשרת יצא את החדר.

"בשבילנו?" תהה המשורר בעיניים קרועות לרווחה.

"הרי אין שום ספק שיש לנו הזכות לפתוח את המעטפה."

"לא רק הזכות, אלא גם החובה," אמר הסוחר וכיפתר את מעילו.

הרופא נטל ממגש זכוכית סכין נייר, פתח את המעטפה, הניח את המכתב על השולחן והרכיב משקפי מצבט. אותו רגע ניצל המשורר את ההזדמנות, נטל את הדף ופרש אותו. "מכיוון שזה מיועד לכולנו," העיר כבדרך אגב ונשען על שולחן הכתיבה, כך שאור מנורת התקרה נפל על הנייר. הסוחר נעמד לידו. הרופא נשאר יושב.

"אולי תקרא בקול," אמר הסוחר.

המשורר פתח: "לידידי," הפסיק את הקריאה בחיוך, "כן, רבותי, כאן זה כתוב פעם נוספת," והמשיך לקרוא בשוויון-נפש מעורר הערצה. "לפני רבע שעה בערך, הוצאתי את נשמתי. אתם נאספתם ליד ערש מותי ומתכוונים לקרוא בצוותא את המכתב הזה – אם הוא עדיין קיים בשעת מותי, עליי להוסיף. הרי ייתכן שרגש נעלה יותר יאחז בי…"

"מה?" שאל הרופא.

"שרגש נעלה יותר יאחז בי," חזר ואמר המשורר והמשיך לקרוא, "ואחליט להשמיד את המכתב הזה, שלא מביא לי שמץ תועלת, שעה שלכם הוא עלול להביא כמה שעות בלתי נעימות, לכל הפחות, אם לא להרעיל ממש את החיים לאחד מכם."

"להרעיל את החיים?" חזר אחריו הרופא בשאלה וניגב את זגוגית משקפי המצבט שלו.

"מהר יותר," אמר הסוחר בקול עמום.

המשורר המשיך: "ואני שואל את עצמי, מה מצב-הרוח המוזר שדוחף אותי היום אל שולחן הכתיבה ומניע אותי לרשום את המלים, שאת השפעתן לא אוכל עוד לקרוא על פניכם? וגם אילו יכולתי, ההנאה היתה קטנה מכדי להצדיק את הנבזות האיומה שאני מעורר לכם כרגע בתחושת סיפוק עילאית."

"הו!" קרא הרופא בקול לא שקט.

המשורר העיף מבט כעוס ברופא והמשיך לקרוא, מהר יותר ובנימה חדגונית יותר. "כן, זה מצב-רוח, לא יותר, הרי ביסודו של דבר, אין לי דבר נגדכם. אני אפילו מחבב אתכם בדרך שלי, כפי שאתם מחבבים אותי בדרך שלכם. אני אף לא מפחית מערככם וגם אם צחקתי עליכם מדי פעם, הרי לא בזתי לכם מעולם. אף לא בכל אותן השעות, למעשה, פחות מכל באותן שעות, שיעלו בכם בעוד רגע תמונות כה חיות וכה מכאיבות, ובכן, מניין מצב הרוח הזה? האם, על אף הכל, לא נולד ממניע עמוק יותר וביסודו נעלה יותר, לא להסתלק מן העולם הזה עם קופת שקרים גדולה מדי? יכולתי לדמיין לי את הדבר, אילו רק ידעתי, ולו פעם אחת ויחידה, שמץ ממה שהבריות מכנים חרטה."

"קרא, סוף-סוף, את השורות האחרונות!" ציווה הרופא בנימה חדשה, חדה ונמהרת.

הסוחר נטל בנחישות את המכתב מידי המשורר, שחש מעין שיתוק מתפשט באצבעותיו, ירד בעיניו לתחתית הדף וקרא את המלים: "זה היה רצון הגורל, יקירַי, ולא יכולתי לשנותו. כל הנשים שלכם היו שלי. כל אחת מהן."

הסוחר נעצר לפתע וצלצל עד שהגיע לדף הראשון.

"מה יש לך?" שאל הרופא.

"המכתב נכתב לפני תשע שנים," אמר הסוחר.

"הלאה," ציווה המשורר.

הסוחר קרא: "כמובן, היו אלה יחסים שונים מאוד. עם האחת חייתי כמעט כמו בנישואים, במשך חודשים רבים. עם השנייה זה היה מה שמכונה בערך הרפתקה מטורפת. עם השלישית הגעתי למצב שרציתי להתאבד יחד איתה. את הרביעית זרקתי מכל המדרגות, מפני שבגדה בי עם אחר. והאחת היתה אהובתי רק פעם אחת ויחידה. האם כולכם נושמים לרווחה בעת ובעונה אחת, יקירַי? אל תעשו זאת. היתה זו אולי השעה היפה בחיי… – ובחייה. ובכן, ידידַי, אין לי יותר מה לומר לכם. עתה אקפל את הנייר הזה, אניח אותו בשולחן הכתיבה שלי וכאן הוא יחכה עד שאשמיד אותו כשאהיה במצב-רוח שונה או עד שיימסר לידיכם שעה שאשכב על ערש מותי. שלום לכם."

הרופא נטל את המכתב מידו של הסוחר ודומה שקרא אותו בתשומת-לב מתחילתו ועד סופו. אחר כך הרים את עיניו אל הסוחר, שניצב שם בזרועות שלובות והביט בו מלמעלה למטה במה שנראה כמבט לועג.

"אף שאשתך מתה בשנה שעברה," אמר הרופא בשלווה, "זה לא משנה את האמת."

המשורר התהלך על פני החדר הלוך ושוב, טלטל מדי פעם את ראשו לצדדים, כמו בעווית, לפתע סינן "נבלה" והביט אחרי המלה כמו אחרי חפץ שנמוג באוויר. הוא ניסה להעלות את דמות היצור הצעיר, אותו החזיק פעם בזרועותיו, כרעייתו. עלו דמויות נשים אחרות, כאלה שנזכר בהן לעתים קרובות ואחרות שחשב אותן לנשכחות, אך דווקא את הדמות שרצה בה לא הצליח להעלות בזיכרונו. הרי גוף רעייתו היה נבול, חסר-משיכה עבורו, כי חלף זמן רב מדי מאז שחדלה להיות לו אהובה. אך היא היתה עבורו משהו אחר, חשוב ונאצל יותר: חברה, שותפה, גאה בהצלחותיו, נושאת יחד איתו את אכזבותיו, מבינה למעמקי נפשו. ייתכן בהחלט שהרווק הזקן, ברשעותו, לא ניסה אלא לגזול ממנו, ידידו שקינא בו בסתר, את חברתו. כי כל האחרות – מה הן היו עבורו, בסופו של דבר? הוא נזכר באי-אלו הרפתקאות שאשתו עברה עליהן בחיוך או שהיתה בוכה עליהן. איפה הן כולן היום? החווירו כולן בדיוק כמו אותה שעה רחוקה, בה רעייתו השליכה את עצמה בזרועות אדם חסר ערך, אולי בלי להרהר בדבר, ללא מחשבה, כבויות כמעט כזיכרון אותה שעה בראש המת הנח בחדר השכן על הכרים הקמוטים עד חמלה. אולי כל מה שנכתב בצוואה אינו אלא שקר, נקמתו האחרונה של אדם חסר ייחוד ועלוב, שראה את עצמו נידון לשכחה נצחית, באדם נאצל, שביצירתו אין למוות ממשלה? ייתכן מאוד. אך גם אם היתה זו אמת – זוהי נקמה קטנונית שנכשלה, בכל מקרה.

הרופא בהה בדף הנייר, שהיה מונח לפניו, הוא חשב על האשה המזדקנת, העדינה, טובת-הלב, שישנה עתה במיטתה. הוא חשב על שלושת ילדיו: הבכור, ששירת כעת בצבא כמתנדב לשנה, הבת הבכורה, שהיתה מאורסת לעורך דין, והצעירה, שהיתה כה חיננית ומקסימה, שאמן נודע ביקש לא מזמן בנשף ריקודים את הרשות לצייר אותה. הוא חשב על ביתו הנוח, וכל מה שעלה אליו ממכתבו של המת היה בעיניו, בדרך מסתורים ונשגבת, לא שקרי, אלא נעדר כל חשיבות. לא היתה לו תחושה שברגע זה חווה משהו חדש. עלתה בזיכרונו תקופה מוזרה בחייו, לפני ארבע עשרה או חמש עשרה שנה, כאשר נתקל באי-אלו אי-נעימויות בדרכו הרפואית, והוא, פגוע ולבסוף נסער עד טירוף, התכוון לעזוב את העיר, את אשתו, את משפחתו. באותה עת גם החל לנהל אורח חיים פרוע, קל-דעת, לתוכו השתרבבה נקבה מוזרה והיסטרית, שאיבדה את עצמה לדעת מאוחר יותר בגלל מאהב אחר. הוא לא היה מסוגל להיזכר כלל וכלל כיצד חייו שבו בהדרגה למסלולם הקודם. אבל כנראה שהיה זה באותה תקופה רעה שחלפה כפי שבאה, כמו מחלה, שאשתו בגדה בו. כן, כך זה קרה, קרוב לוודאי, והיה לגמרי ברור לו שלמעשה, תמיד ידע את הדבר. האם לא היתה קרובה להתוודות לפניו באחד הימים? האם לא רמזה רמזים לפני שלוש עשרה, ארבע עשרה שנה?… באיזו הזדמנות זה היה?… האם לא היה זה בקיץ, בנסיעת חופשה… מאוחר בערב, על מרפסת מלון?… לשווא ניסה לדלות מהזיכרון את המלים שנמוגו.

הסוחר עמד ליד החלון והביט לתוך הלילה הרך, הלבן. הוא היה נחוש בדעתו להיזכר באשתו המתה. אך כל כמה שאימץ את חושיו הפנימיים, תחילה ראה רק את עצמו באור בוקר אפרורי, ניצב ליד פתח דלת מכוסה בווילון, לבוש חליפה שחורה, מקבל ומחזיר לחיצות ידיים של השתתפות בצער, ריח תפל של קרבול ופרחים בנחיריו. רק בהדרגה הצליח להעלות בזיכרונו את דמות רעייתו. אך תחילה לא היתה זו אלא תמונת תמונה, כי ראה רק את הדיוקן הגדול במסגרת הזהב התלוי בסלון ביתו מעל הפסנתר, דיוקנה של אשת חברה גאה בת שלושים בשמלת נשף. רק אחר כך היא הופיעה לעיניו בעצמה כנערה צעירה, חיוורת וביישנית, שקיבלה לפני כמעט עשרים וחמש שנה את הצעת הנישואים שלו. אחר כך צף זיכרונה של אשה פורחת, שישבה לידו בתא התיאטרון, מבטה מופנה אל הבמה, מרוחקת ממנו ברוחה. אחר כך נזכר באשת יצרים, שקיבלה אותו בלהט בלתי צפוי, כאשר חזר הביתה מנסיעה ארוכה. מייד אחרי זה חשב על יצור עצבני, בכייני, בעל עיניים ירקרקות כבויות, שמירר את ימיו בכל מיני מצבי-רוח רעים. לאחר מכן הופיעה אֵם חרדה, אוהבת, ששמרה ליד מיטתו של ילד חולה, שמת אף הוא. ולבסוף ראה דמות חיוורת, זוויות פיה מכווצות בכאב, אגלי זיעה קרה על מצחה, שוכבת במיטה בחדר מלא ריח אֶתֶר, שגדשה את לבו בחמלה וצער. הוא ידע, שכל התמונות הללו ועוד מאות אחרות, שחלפו בעיני רוחו במהירות בל תאמן, הראו את אותו יצור אנוש, שנטמן בקברו לפני שנתיים, שהיה מבכה אותו, אך הרגיש משוחרר אחרי מותו. הוא חש כאילו היה עליו לבחור מכל התמונות הללו תמונה אחת ויחידה, כדי שיוכל להגיע לרגש יציב, כי כעת פרפרו בו בושה וכעס בחלל ריק. הוא עמד מהסס, מתבונן בבתים ממול בתוך הגינות, שצפו, צהבהבים ואדמדמים, באור הירח, ונראו רק כקירות צבועים בצבעים חיוורים, שמאחוריהם לא היה אלא אוויר.

"לילה טוב," אמר הרופא וקם על רגליו.

הסוחר הסתובב: "גם לי אין יותר מה לעשות כאן."

המשורר נטל אליו את המכתב, דחף אותו לכיס מעילו מבלי שאיש הבחין בכך, ופתח את דלת החדר הסמוך. בצעדים איטיים ניגש למיטת המת, ושני האחרים ראו אותו מביט ללא הגה בגוויה, ידיו שלובות מאחור. אחר כך התרחק.

בפרוזדור אמר הסוחר למשרת: "במה שנוגע ללוויה, יכול להיות שבצוואה שבידי הנוטריון כלולות הנחיות מפורטות יותר."

"ואל תשכח," הוסיף הרופא, "לשלוח מברק לאחות האדון בלונדון."

"לא אשכח," אמר המשרת שעה שפתח להם את דלת הכניסה.

במדרגות השיג אותם המשורר. "אני יכול לקחת את שניכם איתי," אמר הרופא, שמרכבתו חיכתה לו.

"תודה," אמר הסוחר, "אלך ברגל." הוא לחץ את ידי השניים וצעד במורד הרחוב, העירה, מניח ללילה הרך ללטף את פניו.

המשורר נכנס עם הרופא למרכבה. בגינות החלו הציפורים לשיר. המרכבה חלפה ליד הסוחר, שלושת הגברים הרימו את מגבעתם, שלושתם בהבעה זהה, אדיבה ואירונית. "האם נראה בהקדם מחזה חדש שלך על הבמה?" שאל הרופא בקולו הרגיל.

המשורר סיפר לו על הקשיים הבלתי רגילים המעכבים את הצגת הדרמה החדשה שלו, המכילה, עליו להודות בכך, התקפות חסרות תקדים על כל מיני עניינים הנראים מקודשים בעיני הבריות. הרופא הנהן ולא האזין. גם המשורר לא האזין לעצמו, כי המשפטים, שחזר עליהם כבר פעמים רבות, זרמו מפיו כאילו שינן אותם בעל פה.

שני הגברים ירדו לפני ביתו של הרופא והמרכבה התרחקה.

הרופא צלצל בפעמון. שניהם עמדו ושתקו. כאשר נשמעו צעדי השוער, אמר המשורר: "לילה טוב, דוקטור יקר," והוסיף אט-אט, בנחיריים מתכווצות: "דרך אגב, גם אני לא אומַר לאשתי דבר." הרופא הביט מעבר לו וחייך חיוך מתקתק. השער נפתח, הם לחצו ידיים, הרופא נעלם בפרוזדור, השער נטרק, המשורר הלך לדרכו.

הוא מישש בכיס מעילו. כן, המכתב היה שם. רעייתו תמצא אותו, שמור היטב וסגור בחותמת, בין ניירותיו, אחרי מותו. ובכוח הדמיון הנדיר שבו התברך, כבר שמע אותה לוחשת מעל קברו: "כמה אצילי… כמה יפה נפש."


*מתוך הקובץ "חטאים בסיפורי העולם", בעריכת מריצה רוסמן, הוצאת גוונים, 1996

*דימוי: פול גרונוולד, וארייטה, 1925

מהמרפסת שלי אני יכול לראות את ז'ורז' על שפת הבריכה שלו, כשלושים מטרים במורד הגבעה. מפריד בינינו סבך שיחים על קרקע אדומה סדוקה משופעת, תחומה בשתי גדרות אבנים. ז'ורז', בבגד ים ובסנדלים, מרכיב משקפי שמש משנות השבעים, שאני מכיר כיוון שרכשנו אותם יחד, והם מכסים את החלק העליון של לחייו כמו שתי טיפות מים גדולות שעומדות להינתק ואינם הולמים אותו. הבריכה של ז'ורז' דומה לשעועית ומזכירה את צורת המשקפיים, ועל אף שמדי בוקר הוא בא למדוד את רמת החומציות במימיה ומשיט על שפתה באריכות רשת ניקוי שלתוכה הוא מלקט את הלכלוך, הוא מעולם לא טבל בה, לא הוא ולא אף אחד אחר, למעט הצרעות. הצרעות מעבירות את ז'ורז' על דעתו, הוא ניסה להילחם בהן פחות או יותר בכל מלכודת אפשרית אבל הן נדבקות אל שפת הבריכה. אני רואה אותו לפעמים מוחץ צרעה ברגל ואחר כך משפשף את הסוליה בעשב הדליל של גינתו. הוא אינו נושא עוד את ראשו לעבר המרפסת שלי, כך שאני יכול להשקיף עליו כאוות נפשי כשהוא מטפל בבריכה שלו – אותו סדר פעולות מדי בוקר. לעתים קרובות אני נרדם מתחת לשמשייה עד שלואיס מגיש לי את ארוחת הצהריים עם מכתבים ושני עיתונים. לאחר מכן אני עושה שתי שיחות טלפון קצרות ולא אישיות. בשעה הזאת ז'ורז' נוטש את הבריכה ונכנס, אני מניח, לבית שאת קצה הגג שלו אני רואה. בצד זה של הנוף, עצים גבוהים למדי וצפופים חוסמים את התצפית שהיתה יכולה להיות לי על המרפסת של ז'ורז', אריחים נטולי חן בצבעי אש מחופים בצלון כתום ששוליו אפרוריים ושמתחתיו אני מדמיין אותו יושב, חסר תנועה כמוני. הוא היה יכול ללבוש חולצה ולמזוג לעצמו כוסית כלשהי – אינני יודע אם ויתר על האלכוהול לגמרי. הבתים שלנו הם הנמוכים ביותר והצנועים ביותר בגבעה, צמד מבנים משנות החמישים, כל אחד כעור יותר מהאחר, אף על פי שביתו של ז'ורז' כעור באופן מיוחד, וכל ניסיונותיו לשפר את מראהו רק החמירו את המצב. לא נדיר שמטיילים תועים נוקשים על דלתו, משוכנעים שהגיעו לבית של השומר.

בשמש הצהריים, הבריכה של ז'ורז' דומה לטיפה מנצנצת שתכחיל שנית רק בהמשך היום. מנצנץ גם השלט האדום של סופרמרקט "שמפיון", המונה כעת בין לקוחותיו את הדיירים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר בגבעה, אותם אנשים בדיוק שבתחילה פעלו במרץ לחיסולו המיידי. למיטב הבנתי, הבשר של שמפיון, בעיקר העגל שמפיון, יוצא מן הכלל, והקַצב של שמפיון יודע להבחין בשביב מבט עם מי יש לו עסק. לא משנה מי יארח אתכם כאן, יגישו לכם עכשיו את העגל שמפיון, מבושל בשלל רטבים ומפורסם כל כך בפריכותו, שלמעשה אף אחד כבר לא נפגע מהשלט, המואר יום ולילה ונראה מכל המרפסות, לרבות המרפסת של הקלאוזנים, הגבוהה מכולן, שבה, מחמת עיקשותה של סוזי קלאוזן ושיחות הטלפון הבלתי פוסקות שלה מאז חודש יוני, סעדתי לבסוף אמש. כפיתי על עצמי אמש, אחרי שעמדתי בפני שידוליהם יותר מחודש, את הבית של הקלאוזנים, את השמפניה של הקלאוזנים, את השיחה של הקלאוזנים, ובזמן שלואיס הוביל אותי אל מעונם הרהרתי בצפוי לי. רולף קלאוזן בבגדי היאכטה שלו, שעון על מעקה המרפסת כאילו היה מעקה של ספינת נוסעים גדולה, סוזי קלאוזן המגיחה כמטאור על מנת לשלח את לואיס בהינף יד, אוחזת בידיות כיסא הגלגלים שלי, ובמיומנות של האחות הרחמנייה שהיתה פעם, מניחה יד על רולף קלאוזן ומזדרזת לכוונו אל המדשאה המלבנית המיועדת ללגימת אפריטיף. היו שם, בתאורת פנסי הלֵד הזעירים, ערב רב של מינים בוטניים, פסלים ואורחים המעידים על השימוש שעושה סוזי קלאוזן במיליונים של רולף קלאוזן, אשר, במאור פנים תמידי, הפגין כהרגלו בקודש חביבות שקדנית בהמתנה לרגע שבו יותר לו ללכת לישון. מצאתי את עצמי אמש לוחץ את ידו של רולף קלאוזן כאילו לחצתי יד לגבר טוב-הלב והעליז שדימה להיות, אם כי ידעתי היטב שאני לוחץ יד לטינופת, וכשלחצתי את ידו של רולף קלאוזן ואחריה את זו של אורחים אחרים, עדיין יכולתי לשמוע את קולו של ז'ורז', קול שחסר לי, האומר כי כל הגבעה הזאת אינה אלא ערמה של עסקנים מטונפים. בכל אחד מבתי הגבעה הזאת, אמר ז'ורז' בימים שעוד היינו חברים, אפשר למצוא עסקן רצחני שחי את חייו ההרסניים בחוקיות באופן חוקי לחלוטין, חיים המוקדשים במלואם למזימות ולתככים. ואת הכסף שאלה הניבו לו הוא מגלגל בקרנות אמנות ובגלריות אמנות ובמוזיאונים ברחבי העולם כולו, בכל מקום שיש בו אמנות, אמר ז'ורז', יש איזה טינופת שקונה לעצמו באמצעות האמנות תודעה אמנותית, גם אם הוא לא מבין כלום באמנות, גם אם הוא משתעמם עד מוות מאמנות, מובן שהוא תופס ואומד את מלוא הרווח הטמון במעמד הנכבד שביכולתו לשאוב מהאמנות. ז'ורז', בימים שבהם הקלאוזנים השתקעו על הגבעה, היה מבקר אמנות ועל תקן מבקר אמנות הוא הוזמן לארוחת ערב בבית הקלאוזנים, פעם אחת ויחידה, שאחריה הקלאוזנים לא רצו לשמוע עוד על ז'ורז', או משום שהפעיל את חוש הביקורת שלו על הציורים שהקלאוזנים כיסו בהם את כותלי ביתם, או משום שהסתפק בכך שחלף על פני הציורים בלי לומר מילה, או משום שהפשיל את חצאיתה של סוזי קלאוזן ברגע שהושיטה לו צלחת של מתאבנים קטנים, מכל מקום ז'ורז' דאג לכך שלעולם לא יזמינו אותו שוב.

ושעה שסוזי קלאוזן, שמיקמה את כיסא הגלגלים שלי בגבו אל בריכה קטנה שהלחות שעלתה ממנה הלכה ופשטה במורדות גבי, סיפרה על השוד שנפלו לו קורבן ממש באותו יום אחר הצהריים – פסל ברונזה קטן מתקופת הרנסנס שעדיין היה בסלון כשירדה לקומה התחתונה בשעה חמש וחצי בדיוק כדי ללכת למטבחים, נעלם כשיצאה מהם כעשר דקות אחרי כן – הרהרתי בכך שלי עצמי לא התמזל המזל לשים קץ להזמנות של הקלאוזנים. באותה קלות, אמרה סוזי קלאוזן, הפורץ היה יכול להוריד ציור כזה או אחר מקירות הסלון, מפני שבאופן טבעי, מערכת האזעקה שכל אחד מהציורים האלה מחובר אליה לא פועלת בשעות היום. אלא שהוא זלזל בציורים ולקח רק את פסל הברונזה הקטן מהרנסנס ואת המצית-שולחן שהיה מונח לידו, כך שהשוטרים נוטים לחשוב על שוד חובבני, הראשון בעונה, לשיטתם. ברגע זה כל אחד מהאורחים שזייפו התעניינות בשוד של הקלאוזנים התחיל בעצם לחשוש לביתו שלו ולדלתות ולחלונות שאולי שכח לנעול, אני מקווה שכולכם נקטתם אמצעי זהירות, הכריזה אמנם סוזי קלאוזן, לא צריך להגזים, אמר רולף קלאוזן ביישוב דעת, הרי אנחנו מוגנים כאן לא רע בכלל, וזו ההוכחה, ענתה לו סוזי קלאוזן בזעף. תאמינו או לא, היא הוסיפה, על המצית-שולחן שלי אני בוכה יותר, המצית הזה שימש אותנו שנים, זה מצית-שולחן שפועל יותר מעשרים וארבע שעות, כל אחד יודע שערכו לא יסולא בפז. האישה שישבה לימיני הסתובבה אלי והביטה בי במנוד ראש קל ונאלצתי להודות פעם נוספת בקסם המוזר שמטיל על אנשים מסוימים כיסא הגלגלים הזה, שבלעדיו איני מתנייד כבר שנה, מאז שנפלטתי ממכוניתו של ז'ורז'. האישה הניחה יד על גלגל הכיסא וליטפה אותו באצבעה לאט, וכו'. בעלה, לפחות זה שזיהיתי לבסוף כבעלה, היה זקן בצורה קיצונית. נראה שמדובר בפילוסוף נודע מז'נבה שסוזי קלאוזן ציינה את נוכחותו באוזני. לאשתו, הצעירה ממנו בשלושים שנה, היה שיער צמרירי, ספק אדמוני, ושמלה רפוית מחשוף והיא דיברה מהר, בעליצות מעושה של נפשות מדוכדכות, הם שכרו למשך הקיץ את אחד הבתים בגבעה, ככל הנראה הבית היחיד בגבעה שאין לו בריכה, היא הצהירה בחיוך, ואני לא העמדתי אותה על טעותה, למרות שלי עצמי מעולם לא היתה בריכה, אלא זו של ז'ורז', הבריכה של ז'ורז' תמיד הספיקה לי, אבל לְמה מחכים כדי לשבת לשולחן?

צפיתי בשתיקה באורחים של הקלאוזנים – היינו ארבעה-עשר – אשר חברו בחושך לאשכול קטן ובלתי מובחן המואר פה ושם בפנסי הלֵד של הגינה ושמתוכו בלטו ביתר בירור רולף וסוזי קלאוזן, וכן הפילוסוף הזקן ואשתו שנעשתה צעירה מדי, שני זוגות שיכולתי לדמיין את חדרי-החדרים שלהם כשתגיע לסיומה ארוחת הערב הזאת, את טקס השכיבה האילם בדומיית חדרי השינה, את כדורי השינה הנבלעים, את חמיצותה של סוזי קלאוזן התוחבת לאוזניה אטמים, את הדאגה חסרת הישע של הפילוסוף הזקן, את המנורות הכבות בלא שום ניסיון לקִרבה, כעת, משעברו מאיבוד עניין לסלידה, מהתפכחות לאיבה. שכנתי, אף שעדיין נטתה אלי, השתתקה עכשיו, לא שאלה אותי דבר על כיסא הגלגלים שלי, היא ודאי שמעה מסוזי קלאוזן על התאונה המחרידה וידעה לפרטי פרטים כיצד ז'ורז', שיכור כלוט, הטיח לפני כשנה את מכוניתו במעקה הבטיחות של הכביש המהיר החולש על הים, ואיך יצא ממנה בלי שריטה בזמן שאני, שהוטלתי דרך השמשה הקדמית, דאיתי מעל המעקה. כשסוזי קלאוזן מזכירה את התאונה היא זו שעושה שימוש במילה  דאייה, להטוט אקרובטי שבאופן אישי אין לי שום זיכרון ממנו, ששום עדות לא אישרה, ושהאופן שבו היא מדברת עליו יוצר בי תמיד את הרושם ההיתולי דווקא של סצנה קולנועית המוחזרת לאחור שוב ושוב בלי הפסקה ומוקרנת מחדש בהילוך מהיר. ידעתי שלא נתנו לי סיכוי רב לחיות כשהרימו אותי מעברו האחר של המעקה, סרוח בין שתי גפנים, אבל מה לעשות שאני עדיין כאן, מתנהג כמו נכה בר-דעת שבורך בציוד מעולה ובמנה גדושה של כניעוּת לגזרת הגורל. ז'ורז', לעומת זאת, אינו אלא רוצח בעיניה של סוזי קלאוזן, שיש להודות כי באה לבקר אותי יום-יום בבית החולים, מגייסת בן רגע את הרפלקסים של האחות הרחמנייה, עד כדי כך שבידיה הופקדה המשימה לדווח לי על אילו מבין איברי גופי אני עדיין יכול לסמוך. אולם ככל שסוזי קלאוזן שבין כותלי בית החולים היתה לי כמדומה יקרה מפז, כך סוזי קלאוזן שמחוץ לכותלי בית החולים היתה מאוסה עלי עד זרא, מצד אחד אחות-לשעבר נפלאה, מצד שני נוכחות תמידית נלעגת שעשיתי כל מאמץ, מרגע שובי הביתה, לשמור ממנה מרחק. כפיות הטובה שלי כלפי סוזי קלאוזן משתווה רק לגסות הרוח שבה אני מתנער ממנה כל אימת שהיא מטלפנת אלי, כלומר לפחות פעמיים בשבוע, אלא אם כן אני מפקיד את דחייתה בידיו של לואיס. את לואיס סיפקה לי סוזי קלאוזן כשיצאתי מבית החולים, ביום שבו חזרתי הביתה המתין לי לואיס בפתח, בחור גבוה וצנום בעל חזות עגמומית ואטומה, שלימים שום דבר לא הוציאו משיווי המשקל. בעיניה של סוזי קלאוזן ז'ורז' אינו רק הרוצח שלי אלא גם של אשתו. אשתו של ז'ורז' מתה בסוף הקיץ שעבר, בבריכה של ז'ורז', שבועות אחדים אחרי שובי מבית החולים, בלי שאי פעם נקבע האם באה לטבול או לטבוע בה. אף אחד כאן לא הכיר אותה באמת – היא היתה איטלקייה, החתונה נערכה חצי שנה קודם לכן באיטליה – אבל לסוזי קלאוזן, כפי שהיא טורחת להבהיר, יש כל הסיבות לחשוב שז'ורז' אחראי בדרך זו או אחרת למותה של אשתו, שהרי ידוע לכול שמעולם לא טבלה בבריכה, רק בים. שחיינית מצטיינת, מטעימה סוזי קלאוזן, שהתחתנה, לאסונה, עם היצור ההרסני הזה, שכל שעלה בידו, היא טוענת, הוא לדחוף אותה לקצה, להרוס אותה, כפי שהוא הורס הכול. אני מניח לה לדבר, על אף שאני יודע כמה הם אהבו זה את זה וכמה ז'ורז' אכול יגון עכשיו, בראותי אותו מדי בוקר מבצע מסביב לבריכה שלו אותן פעולות מגוחכות. שללו ממנו את רישיון הנהיגה (ז'ורז' מנוע מנהיגה כל חייו כשם שאני מנוע מהליכה כל חיי), כך שקשה לו מאוד להגיע לקבר של אשתו, שנטמנה בקבר המשפחתי באיטליה. היה זמן שחשבתי שז'ורז' עומד לעקור לשם, סמוך לקבר של אשתו, אבל לא, הוא נשאר כאן, ליד הבריכה שבתוכה מצא אותה ושמתוכה הוציא אותה במו-ידיו, ושבה הוא מטפל יום אחרי יום לנגד עיני בשקדנות מחרידה, בלי שיוכל להתעלם, על אף שאינו נושא אלי מעולם את מבטו, מכך שאני צופה בו מהמרפסת שלי. האיש הזה אינו אלא פושע, חוזרת ואומרת סוזי קלאוזן, ולמראה תנועת היד שבה היא מלווה את דבריה אלו, לא חומק מעיני שהיא כוללת בה לא רק את כיסא הגלגלים שלי ואת הבריכה של ז'ורז' שבתוכה נמצאה אשתו, אלא גם את הציורים והפסלים שמילאה בהם את ביתה, אוסף קלאוזן המפורסם, שאותו ז'ורז', בפעם היחידה שבה הוזמן לביתם, לא זיכה כמדומה אלא במבט חטוף ופזור דעת, אלא אם כן חלף על פניו בלי לראותו כלל. פשעו הגדול של ז'ורז' הוא שלא התפעל ממנו, כפי שציפתה ממנו סוזי קלאוזן, ובכך לא העניק גושפנקה לאוסף קלאוזן המרהיב ורב-המוניטין, גיבוב של הבלים, כפי שחרץ את גורלו באוזני מאוחר יותר. רק ציור אחד קטן, שהוחבא בפינה נידחת במורד המדרגות, עורר בו עניין כלשהו, אותה יצירה ממש שסוזי קלאוזן אמרה שרכשה אותה ברגע של פזיזות וביקשה ממנו לא להתייחס אליה. בנוגע לכל השאר אין עוררין על כך, לטענתו של ז'ורז', שהקלאוזנים משוללים כל רגש אמנותי, ושהושמו ללעג ולקלס בידי כל סוחרי האמנות עלי אדמות. מילא שהתרבות האמנותית זרה להם לחלוטין, כך ז'ורז', אבל חסך כה מובהק ברגישות אמנותית – זה כבר משהו אחר. הם רכשו עבודות מהסוג שנתפס כיום הכי תפל, הכי וולגרי והכי יקר, אמר לי ז'ורז' על הקלאוזנים. אני, הוא הוסיף ואמר, מרחם על האמנים, בינוניים ככל שיהיו, שנגזר עליהם להתרועע עם האנשים האלה, עם הקלאוזנים שאנחנו מכירים ועם כל יתר הקלאוזנים שאינם מסוגלים להתנהג במחיצת אמן באופן שאינו פוגעני, כיוון שאינם חושבים דבר ואינם מרגישים דבר אל מול יצירתו, שלא הוכתבה על פי היומרנות שלהם והיעדר הרגישות שלהם. אנשים, ולא רק כסילים, באים בכל קיץ להשתאות על האוסף של הקלאוזנים ועל הרכישות האחרונות של הקלאוזנים בעוד שלאמתו של דבר מה שמפתה אותם זה המיליונים של הקלאוזנים, שידוע כי ביתם האחר, זה שאליו הם פורשים בסוף הסתיו וחיים בו, לפי סוזי קלאוזן, כל ימי החורף כמו נזירים, לא אוצר בתוכו ולו עבודת אמנות אחת מהסוג של אלה שהם מציגים כאן. את החורף מבלים הקלאוזנים בבית ישן בן מאות שנים, בחיק ערכיו הבטוחים של העולם העתיק, הם מבלים אותו, כפי ששמע ז'ורז' את סוזי קלאוזן מכריזה, מוקפים בעתיקות המרגיעות שלהם.

ומה שלום ידידך ז'ורז'? שאל אותי בקול רם רולף קלאוזן, שחצה את המדשאה ובקבוק בידו ונעמד מולי, מעט קרוב מדי, עד כדי כך שאת שדה ראייתי חסמו כפתורי המקטורן שלו, נוצצים כמו עיניים שיצאו מארובותיהן. היה נדמה לי שהוא מתנדנד קלות. בחור משעשע למדי, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הוא הוסיף. ראיתי את סוזי קלאוזן באה היישר אלי בטוניקה הצעקנית שלה על מנת להרחיק בהינף יד את בעלה ולתפוס שוב, בצלצול צמידים, את הפיקוד על כיסא הגלגלים שלי. כעבור רגע קמו האורחים וכולנו שמנו פעמינו אל המרפסת שבה הוצב שולחן האוכל, הכיסאות רוּוחו מעט במקום שהועד לי, בין אשתו של הפילוסוף הזקן לאחותה של סוזי קלאוזן, לוֹר, כפי שהציגה את עצמה בפשטות כשפרשה את המפית בכפות ידיים שבריריות. עד אותו רגע לא הבחנתי בה, ומיד תהיתי כיצד ייתכן שהיא אחותה של סוזי קלאוזן, בעודי מציין לעצמי שאשתו של הפילוסוף הזקן שמשמאלי – ומצדה השני רולף קלאוזן –הזליפה על עצמה בושם משכר עד אימה, שבכל פעם שהרימה את המזלג או אחזה בכוס, ניתז לעברי וגזל ממני כל יכולת לאכול. ניכר באחותה של סוזי קלאוזן שגם היא לא מאוד רעבה, וכאשר ציינתי זאת חייכה ואמרה שאכן אין לה תיאבון, אולי משום שהכינה בעצמה את החלק הזה של סעודת הערב, מה שגרם לי לעשות מאמץ ולסיים את תכולת הצלחת. שערהּ של לוֹר היה חלק ומשיי בצורה יוצאת דופן, וגלש על פניה בלי כל מאמץ מצדה באופן שובה לב, בניגוד לאשתו של הפילוסוף הזקן, שלא חדלה לנענע ולטלטל את שערהּ ושנפניתי ממנה במופגן כדי להתרכז בלוֹר, בתנועה תקיפה שדומה כי ערערה מעט את שלוותה. מולה היה הפילוסוף הזקן משוקע בכיסאו, עיניו בולטות וזקנו הקצרצר המקורזל מכרסם בלחייו, ולטש עיניים ריקות ממבע אל נקודה במפה, כאילו נמנם. מנות נוספות עלו על השולחן ולוֹר שאלה בנימוס אם אני גר כאן כל השנה. עניתי באותה הנימה שכן, הוספתי שבאתי לגור פה די מזמן, הרבה לפני שנבנו כל הבתים האלה. מקום מבעית, הרעים קולו של הפילוסוף הזקן שנתלש לפתע מתרדמתו. והוא הלם בשולחן במזלג שבכף ידו. מישהו פלט צחקוק והשיחות נמשכו. לא ידעתי שלסוזי יש אחות, אמרתי ללוֹר. אנחנו לא מרבות להתראות, אמרה, אני חיה בחוץ לארץ, בבומביי, נכון לעכשיו בבומביי. בבומביי, אמרתי. כן, אמרה. רחוק, חשבתי. אתה מכיר את הודו? שאלה לוֹר. לא, אמרתי, ולפתע דמיינתי את עצמי חוצה את רחובות בומביי המלאים בעלי מום, תמיד הייתי שוחר בית. חייכתי. היתה לך שנה קשה, אמרה לוֹר. מתרגלים, אמרתי, וזה היה כמעט נכון, ברבות החודשים הגעתי למסקנה שאחרי הכול התאונה לא שינתה דבר מהותי בחיי, גם קודם לא חייתי יותר מדי, אמרתי ללוֹר, אהבתי את הבדידות, דממה כלשהי סביבי, וכשנמאס לי להיות לבד היה לי ז'ורז', אמרתי לה, כל מה שהייתי צריך לעשות זה ללכת כמה מטרים והייתי בבית של ז'ורז', אני לא יודע למה אני מספר לך את כל זה. לשפוך הכול, צווח הפילוסוף הזקן ונעץ בלוֹר את עיניו המעוגלות. ז'ורז'? המשיכה לוֹר. זה שנהג, אמרתי. לוֹר הנהנה באיטיות ואמרתי בלבי שאולי היא חושבת שז'ורז' מת, כפי שחשבתי גם אני כשהתעוררתי בבית החולים, עד שהוא נכנס לחדר, עם אשתו, ושניהם נעמדו למראשות מיטתי כשהם אוחזים ידיים. במשך שבועות, יכולתי לומר ללוֹר, ראיתי את ז'ורז' ואשתו נכנסים לחדרי ועומדים יד ביד למראשות מיטתי, ואז, כשיכולתי להתקרב לחלון, זרועו של ז'ורז' היתה כרוכה סביב כתפיה של אשתו בעודם פוסעים יחד למכונית שבמגרש החנייה של בית החולים. פעם אחת, יכולתי לומר ללוֹר, אשתו של ז'ורז' באה לבד. לא הייתי בשיאי באותו יום, וחששתי שהיא באה בכוונה לדבר על התאונה, דבר שהיה מיותר בתכלית, אלא שהיא באה במטרה אחת בלבד, אמרה, לשבת לידי שעה קלה, כיוון שאני לא יוצא לה מהראש, כמובן, וגם, הוסיפה בטבעיות גמורה, התעורר בה צורך פתאומי לבוא, היא באה למען עצמה. אמרתי לה שיהיה, ואז, כמה רגעים אחרי כן, שאני אוהב את החיוך שלה, וחשבתי שאם יזדמנו בעתיד רגעים נוספים כמו אלה, אולי בכל זאת יהיה בסדר. ואמנם הזדמנו אחדים, אם כי מעולם לא זהים לגמרי לרגע הזה, ואז אשתו של ז'ורז' טבעה, בוקר אחד כאשר ישבתי במרפסת, ולואיס אי שם מאחורי, טורח על גיזום איזה שיח ולא היה עלי אלא לצעוק כשראיתי אותה פתאום, רגע אחרי שנופפה לי ביד, מחליקה על שפת הבריכה שהתיזה עליה מים, ככל הנראה כדי להבריח את הצרעות, וכאילו מופתעת, שומטת את צינור ההשקיה ונופלת לאטה למים, במשקפי השמש שלה. ישבתי ללא ניע בכיסא הגלגלים שלי והסתכלתי באשתו של ז'ורז' טובעת, לצליל המזמרה של לואיס ותו לא, וכאשר הצליל הזה נדם ולואיס הרפה מהמזמרה והתחיל לרוץ, נזעק משאגתו של ז'ורז', לא ראיתי עוד דבר מעוצמת הבהייה בשפת הבריכה המנצנצת. אני זוכר את הגופה השרועה על שפת הבריכה, יכולתי להמשיך ולומר ללוֹר, את המבט ההמום שז'ורז', כורע על ברכיו, נשא לכיווני, את הדממה הבלתי רגילה של אותו רגע. נרדמתָ, אמר לי לואיס מאוחר יותר, בקול שלא אִפשר גרסה אחרת. ושעה שהקינוחים הונחו על שולחנם של הקלאוזנים אמרתי בלבי שבקרוב יגיע לואיס, יוריד אותי בחזרה הביתה ויעזור לי לשכב לישון, ואז שמעתי את עצמי שואל את לוֹר, בלי להקשיב לתשובתה, כמה זמן היא עתידה להישאר כאן.

רב טוראי קוֹזְ'יוֹלֶק צווח בקול שהסגיר שרק לאחרונה הוא התחלף:

"היכון – להתפזר!"

ומיד, כבר לא ברשמיות, טפח לְדרקון על השכם:

"אחי, לך תראה מה קורה עם ארוחת הערב."

דרקון מיהר בשמחה אל המבנים הסמוכים שבהם חיכתה לנו המנה היומית. עשן סמיך ועסיסי התפזר מעל לארובת הבית שבו התאכסן המפקד, ועורר ציפיות שארוחת הערב היום תהיה פיצוי ראוי לצום בן כמה הימים שקדם לה.

רב טוראי קוז'יולק התנדנד בעצלתיים מצד לצד (רגליו תמיד התעקלו בברכיים והוא הזכיר אדם רגע לפני שמושכים לו את הכיסא תחת הישבן), הוא ניגש אל ערמת הקש המעוך והתיישב עליה באנחה שקטה. אחר כך הביט בעליזות על הקבוצה שהקיפה אותו. החבר'ה העריצו אותו – כך לפחות אמרו. 

"מה אתם עומדים שם כמו בחתונה? שבו על התחת! לא כואבות לכם הרגליים? אתם רוצים אולי תרגילי סדר?"

רב טוראי קוז'יולק היה בחור לעניין. אולי רק קצת נוקשה מדי. טוב, זה בטח נבע מהמשמעת. הוא היה חובב משמעת גדול! גם אחרי הצעידה הארוכה ביותר אסור היה לבן אדם לשכב לישון לפני מסדר ותפילה. לפעמים אפילו שעה לפני יציאה למבצע הוא היה מסוגל לתרגל עם המחלקה את תרגיל הסדר האהוב עליו. ולמען האמת, התרגיל הזה הוציא אפילו לחיילים הלהוטים בינינו את החשק לצעוד אפילו צעד אחד נוסף. מה גם שאיש מאיתנו לא החשיב אותו יעיל במיוחד. מה הטעם לדעת לצעוד במבנה "נחשול" אם הריקושט הראשון יכול לגמור את הבן אדם?

לעומת זאת רב טוראי קוז'יולק הרגיש נפלא בזמן תרגילי הסדר. לשם התרגיל הוא בחר בתוואי שטח רצוף גבעות. הוא נעמד על תל, היכה בשוט הרכיבה במגפיו הרחבים, ופקד במקביל בקול דק:

"בשוּרה!"

"לעמדות!"

"לקפוץ בתורות, קדימה צְעד!"

כאן אני חייב להודות בצער, שהחולשה היחידה של רב טוראי קוז'יולק הייתה אותו קול דקיק שלרוע מזלו לחלוטין לא תאם את כובד התפקיד (ראש המחלקה הראשונה שלא אחת מילא את מקום המפקד הראשי).

חוץ מזה מה כבר יש לומר, רב טוראי קוז'יולק היה מן הטיפוסים המוכרים עד זרא של קציני משנה קפדנים. אולי היה רק קצת יוצא דופן בכך שהיה צעיר מאוד, אפילו ביחס ליחידת פרטיזנים. כעבור זמן, כשהסתכלתי על האירועים ממרחק השנים, והעזתי לנקוט עמדה ביקורתית יותר כלפי רב טוראי קוז'יולק, תהיתי לעתים קרובות האם כל הגישה שלו לא הייתה אלא עמדה שאימץ בעקבות דבר מה שקרא באקראי. אם כי ייתכן שמה שעורר את המחשבות הללו הם האירועים שיסופר עליהם בהמשך.

השמש כבר נחה על צמרות האורנים הקירחות, ומסביב נישאה צחנת הסחבות שעטפו את כפות רגלינו המיוזעות. השתרענו על הדשא ליד ערימת הקש של הרב טוראי וכלל לא התחשק לנו לשוחח, כי היה מחניק למדי ואוויר לח שכזה מפיל על אנשים עצלות נוראית. רב טוראי קוז'יולק התחיל אט אט לחלוץ את נעליו, אחר כך פרם את הסחבה מרגלו, רחרח אותה בגועל ופרש על הדשא. הסחבות העלו אדים וקוז'יולק אמר בהפתעה:

"נו בחורים, ומה יקרה אם המלחמה תסתיים ככה?"

המהמנו בעליצות בלי להתחייב. כי מה אפשר היה בעצם להגיד. דובר על זה לא מעט, אבל אילו זה היה קורה באמת – לא היה לנו מושג מאיפה להתחיל הכול. "הכול" – כלומר חיי אזרחים שלווים.   

לכל הרוחות – הרי ממש גדלנו בזמן המלחמה והספקנו להתרגל אליה.

השאלה של רב טוראי קוז'יולק הייתה משונה.

אני בכל זאת העזתי להמשיך את הדיון:

"למען האמת, הרב טוראי, אני כבר הספיק לי מהמלחמה."

קוז'יולק הביט בי בלעג. במחלקה היה לי שם של חדל אישים. הו, הנה, מין אינטליגנט שלא יכול אפילו לבצע כמו שצריך פשיטה ולהביא מזון "כי כואב הלב לקחת למישהו את התרנגולת האחרונה" – כפי שאמנם הצטדקתי פעם בפני הרב טוראי.

רב טוראי קוז'יולק גירד בזלזול בסנטרו, שכמה שערות ראשונות כבר נבטו ממנו והזכירו פלומה אדמדמה. "אתה, טומטום (זה היה הכינוי שהדביקו לי על אף מחאותיי הנואשות), אתה שמוק. כי מהכול אתה פוחד. את זה אתה לא יכול לעשות כי כואב לך הלב, דברים אחרים – כי תלך בגללם לגיהנום…"

שתקתי בהכנעה, וקוז'יולק הזיז את הסחבה המצחינה לצד השני. היה שקט מסביב ורק במקום כלשהו בביצות צווח עגור.

"את המלחמה, אחי, לא תנצח בעזרת טוב הלב שלך. אם לא תקצור ראשון את הנבלה, הוא יגמור אותך קודם. ככה זה במלחמה. אצלנו לא לוקחים שבויים."

המילים האחרונות עוררו עניין בקרב החבורה. אני כבר פרשתי מהדיון, כי מה יכול לומר כאן אדם שעד לא מזמן היה נרתע למראה דם.

חילזון שאל מבויש:

"הרב טוראי ומה אם ייצא לנו לקחת שבויים, מה נהיה אמורים לעשות איתם?"

רב טוראי קוז'יולק לא התעצבן. הוא אף לא הגיב בפליאה או בלעג, אלא רק הניף את כף ידו הימנית מעלה וביצע כמה תנועות באצבע המורה, כאילו שהוא לוחץ על הדק אקדח.

"נקצור אותם."

"לירות בבני זונות," ענה מיד ויקטור, שנודע אצלנו באומץ לבו.

"אדוני הרב טוראי, השוואבּי הראשון שנתפוס, הכי טוב שזרזיר או טומטום ייפצחו לו את הראש,"  צרח שַחרוּר, והחבורה שאגה בצחוק פרוע, עד כדי כך שכמה כלבים מתוחים מהמבנים הסמוכים ענו בנביחות.

רב טוראי קוז'יולק משך אליו את רגליו והחל לבחון ביתר קפידה את ציפורניו המלוכלכות. כולנו ידענו שמיד יפתח בסיפור. זזתי לכיוונו ואולי התרווחתי על הקש שלו במעט יותר מדי ביטחון. קוז'יולק מצדו לא הבחין בכך ואחרי שהביט בשמיים הצהובים, התחיל לספר:

"בשנה שעברה – עדיין הייתי אז ביחידה של רעם – הלכנו פעם בשלישייה אל הכביש. ביחידה היו חסרים אז נשקים, וגם לא היה בכלל מה לאכול. אני כל הזמן רציתי להשיג אקדח פָּרָבֶּלוּם. בקיצור, אנחנו הולכים. אני הובלתי. היה קצת חם, אז קפצנו לכפר למצוא חלב חמוץ (רב טוראי קוז'יולק תמיד נהג לרדת לפרטי פרטים בסיפוריו). חצינו את השדות והגענו לכביש. בשדות עוד לא קצרו את החיטה, כך שיכולנו להתקרב מאוד. שכבנו בין שיחי ערער וזה דקר כמו גיהנום. בתעלה שלצד הדרך היו מים. התחשק לנו לשתות. אז איצטרובל, אמיץ היה הבחור הזה, זחל אל התעלה ושתה ממי הגשמים. ככה שכבנו אולי שעה. ואז שמענו רעש מנוע…"

הרב טוראי קטע את הסיפור והתחיל לפשפש בכיסיו. הוא שלף קופסונת של טבק למקטרת מלפני המלחמה והחל לגלגל לעצמו סיגריה. הפרות ששבו מן המרעה געו.

קוז'יולק שחרר עשן והמשיך את הסיפור:

"אחי, אז אנחנו מסתכלים ומעבר לעיקול מופיעה משאית בצבעי הסוואה. זאת אומרת משאית צבאית. העפתי רימון והחבר'ה שחררו כמה יריות מהרובים על המנוע והסתערנו על הכביש. הדלת הקטנה של המשאית נפתחת לאט, אחי, ומבצבצות ממנה שתי ידיים. אני מסתכל, ומה אני רואה – שעון יד נהדר. מיד אחר כך שלפנו משם שני שוואבים. לא היה שום דבר מיוחד באוטו. קצת בנזין. בתא הנהג היו שימורים, רובה ואקדח מאקארוב, מה שאני נושא עליי עכשיו. תיכף ומיד הפשטנו את השוואבים – הם רעדו נורא מפחד, הבני זונות. איצטרובל אמר: 'לקצור אותם, המפקד?' רק מצמצתי וכבר איצטרובל משך אחד מהם בחולצה לשיחים. הגרמני צווח, אבל הוא רק אמר לו: 'Zum Kommandant'. אני הלכתי על השני וגם לקחתי אותו לשיחים. הספיקה לי לחיצה בודדת על המאקארוב, הוא היה דרוך. את האוטו שרפנו.  בדרך חזרה איצטרובל סחב משם את השימורים. ספרנו: היו שם שבע עשרה פחיות. הצטערתי רק על האוטו. מכונה יפה, אבל מה אפשר לעשות איתה כשהצילינדרים מחוררים…"

רב טוראי קוז'יולק סיים וסקר במבטו את הבחורים. הם שתקו. כעבור רגע שאל זרזיר:

"הרב טוראי, אבל מה קרה בסוף לשעון?"

קוז'יולק הושיט את ידו הרזה ולראשונה ראיתי על פרק כף ידו שעון ניקל בהיר עם צמיד מתכת.

ואז, אינני יודע למה (תמיד איכשהו נפלטו לי דברים בזמן הכי לא מתאים), אמרתי:

"איך אפשר ככה… מה זה לרצוח שבויים…"

הבחורים הביטו זה בזה והתפקעו מצחוק. רב טוראי קוז'יולק צחק יותר מכולם. אבל אחר כך הרצין ואמר:

"כן, אחי, למלחמה לא הולכים עם ספרים."

רציתי להתערב בדיון, אבל הרב טוראי נשכב והתרווח על גבו ונאנח בפתאומיות:

"אחח, לא היה מזיק איזה תחת טוב…"

השיחה עברה לבחורות, ואילו אני, שלא הייתי בעל ניסיון בתחום הזה, הסתפקתי בהאזנה. חוץ מזה הרגשתי שנשמעתי קצת מגוחך ולא התחשק לי לקחת עוד סיכון.

ואילו רב טוראי קוז'יולק היה מרוצה מעצמו וצחוקו המעט צווחני הבריח את הסנוניות שניסו להגיע אל מתחת לסכך האסם שלמרגלותיו שכבנו.

מפקד היחידה שלנו היה קצין בדרגת סגן שלא היה מבוגר בהרבה מאיתנו. למעשה לא היה אלא נער, אם כי מראהו עורר התפעלות: הוא היה גבוה מאוד, היו לו גבות עבותות ושחורות, אף ענקי מעוקל ומעין עיני עגל. הוא הקפיד עד מאוד על רמת המוסר ביחידה (אפילו רב טוראי קוז'יולק לא העז לקלל בנוכחותו ואף לא לפצוח בשיחות לא נאותות), ובכלל ניהל את היחידה כמו על פי חוקים של הקצין הג'נטלמן מן הספרות. הוא היה מאוד מחמיר. אני לא יודע אם מותר לי לחזור על זה, אבל ויקטור – ששרת איתו לפני כן אי שם ביחידה כלשהי – סיפר שלמפקד היה סיפור טרגי למדי. אחרי שסיים קורס קצינים אירגנו בדרגים הגבוהים מבצע לקצינים הטריים, שמפקדנו נמנה עם הטובים והמבטיחים בהם. מטרת המבצע הייתה להשמיד "שְטוּץ-פּוּנְקְט" גרמני, מאחז ששמרו עליו ליטאים. ה"שטוץ-פונקט" מוקם באחד מבתי האחוזה הרבים שבסביבה. באישון ליל קרבה היחידה המצומצמת למבני החווה (זה היה המבצע הראשון שלהם). ראשונים תוכננו להיכנס לבית האחוזה המפקד שלנו וחברוֹ. הם היו אמורים להתקיף את הליטאים בהפתעה. השאר סיפקו חיפוי והקיפו את מבני החווה. בהתאם לתוכנית המוקדמת נכנסו המפקד וחברו למרפסת הקדמית של בית האחוזה ונעמדו לפני הדלת הפתוחה. אור הושלך ממנה אל המרפסת וקולות הליטאים עלו מבפנים. כולם היו מתוחים בצורה יוצאת דופן (כזכור המבצע הראשון) ורק כך ניתן להסביר את השתלשלות האירועים בהמשך. חברו של המפקד הסתער ראשון אל הדלת הפתוחה וצעק: "Hände hoch!". נורו יריות וכשנסוג לרגע חברו של המפקד חזרה אל המרפסת, בתוך כל ההמולה מסביב, חשב המפקד בטעות כי הוא ליטאי (הם חבשו קסדות גרמניות). צרור קצר נפלט מהפפ"ד הסובייטי (רובה אוטומטי יפהפה שהיה מקור גאוותו של המפקד) והחבר נאנק: "נפגעתי, קיבינימט," והתמוטט אל תוך החשכה. המבצע הצליח. רק בבית הקברות בגוֹיצֶ'נישְקי הוצב עוד צלב מעץ לִבְנֶה. זה היה ההרוג היחיד באותו מבצע. כנראה בעקבות זאת המפקד ירד מהפסים למשך כמה חודשים, אם כי בכל זאת התייצב חזרה כנראה וכעת פיקד על יחידה משלו. היה לו ביש מזל. הסיפור כלל לא נשמע מקורי ואפשר בהחלט להניח שוויקטור המציא אותו, אולם העצבות התמידית והארשת החמורה של המפקד הצעיר העניקו לו אמינות מסוימת. אותי קשרו באופן אישי למפקד קשרים שקשה להגדירם. בהתחלה שוחחנו זה עם זה לא מעט. אך עם הזמן זה פסק, כי המפקד לא הרשה לעצמו לתת לי שום יחס מיוחד. למעשה הוא אף החמיר איתי ולא אחת העניש אותי בהאשמות שונות שהגדיר אותן "השלומיאליות של טומטום". אני מצדי לא רציתי לכפות עליו את נוכחותי והתחלתי לשמור מרחק ממנו.

מה רבה הייתה על כן פליאתי כאשר למחרת בבוקר, כמעט עם שחר, בשעה שעמדתי על משמרתי בפתח שבגדר ובהיתי בשמיים הוורודים, יצא המפקד מן הבקתה, השתין לפני שיח הלילך וניגש אליי לאיטו.

"נו, אז מה קורה, טומטום, הכול שקט?" הוא שאל ורכס את מכנסיו.

"שקט, אדוני המפקד," הזדקפתי בצייתנות.

"איכשהו אין לנו לאחרונה הרבה הזדמנויות לדבר, טומטום. אני כל הזמן עייף ולא מצליח להתאפס."

בחנתי אותו ביתר תשומת לב ואכן הבחנתי בערפל של תשישות בעיניו.

"לא ממש הולך לי, אדוני המפקד, אני מתדרדר קצת לשלומיאליות," התחלתי להצטדק במבוכה באוזניי ובאוזניו. "אני לא ממש יודע איך להסתדר עם פשיטות האספקה האלה. איך לעזאזל להילחם בנשים. כי לפחות במבצעים כולם יורים, אז גם אני יורה. ונדמה לי שאני פחדן," הוספתי אחרי רגע של היסוס.

ציפיתי שהמפקד יביע מחאה, יסתור את דבריי. אולם הוא הסתכל עליי כמעט בעוינות, חמור סבר, ואמר: "תזכור שאני מצפה ממך ליותר מהאחרים. אתה חייב להתגבר על התסביך האינטלקטואלי שלך. לקחת למישהו את הנעליים זה לא עניין מוסרי שאפשר לבחון על פי כללי אתיקה. תזכור, יש מלחמה וזאת היחידה הצבאית שלך. כל רגע של חולשה יחזור אל כולנו כמו בומרנג."

השמש כבר הפציעה מרצועת היער הסגולה ונרעדה בתוך הערפל האדום. שרב עמד בפתח.

"אכן," אישרתי בצייתנות.

המפקד תלה בי את עיני העגל שלו והביט בי לרגע. אחר כך הרים את החגור שלו והחל לכרסם את ציפורניו. הוא ידע שלא יוכל לשכנע אותי. מלבד זאת, לא היה אפשר להגדיר כל כך בקלות את המחלוקת בינינו.

המפקד שאל עכשיו בטון רשמי, אפילו עוין (ואולי זה רק נדמה לי):

"מי בתורנות שמירה אחריך?"

"זרזיר, אדוני המפקד!" נקשתי בעקביי.

הרובה הכביד עליי והעברתי אותו לכתף שמאל.

המפקד שב לאיטו חזרה לבקתה ואני הרגשתי כאילו הרסתי שעון יד יקר.

אחר כך התחילו לקרקר התרנגולים, אחריהם געו הבהמות שהוצאו מהרפת ובהמשך הלכה לאורך הגדר בכיוון הבאר הקטנה נערה לבושה ברישול ובידה דלי. דרך חולצתה הפתוחה נראו שדיה המיטלטלים. היא צחקקה אליי צחוק מטופש ושטוף זימה. "כלבה," חשבתי והסתובבתי בכעס אל הבקתה, שנקישות שבבי העץ להדלקת האח נשמעו ממנה. אחר כך הגיח מתוך הבקתה זרזיר, שנראה ישנוני ועגמומי ורעד מקור. "שיזדיינו עם השמירות האלה שלהם," רטן. "רק תשגיח שיחליפו אותי בזמן," הוא דאג להזכיר כשהתארגנתי לעזוב.

נמנמתי על יד השולחן במשך כשעה, עדיין דרוך, אבל אחר כך התרסקתי על הקש ונרדמתי.

כשהתעוררתי עמדה השמש בשמיים. השרב חסר הרחמים סחט ממני אגלי זיעה גדולים. הרמתי את ראשי. מעבר לקשת של אבק ישבו החברים על יד השולחן וסעדו. באוויר ריחף סירחון מדליי העץ שהכילו מזון לחזירים. בעלת הבית המלוכלכת והמיוזעת צלצלה בסירים ליד התנור הגדול. זבובים זמזמו.

"היחידה, לקום!"  צעק בבדיחות הדעת רב טוראי קוז'יולק כשהתיישבתי תוך פיהוק על הקש.

"בוא לאכול בלינצ'ס," הזמין זרזיר.

היחידה לעסה בחריצות. קוז'יולק הושיט לי בלבביות קערה עם בלינצ'ס. הייתי רעב, והתחלתי מיד לאכול.

"תזללו כהוגן בחורים," אמר רב טוראי קוז'יולק וניגב את השמן מסנטרו. "מגיעה לנו מנוחה בריאה. נראה ששקט כאן. נשב לנו כאן בנחת. בערב, כשיתקרר, נעשה קצת תרגולים," הוא הוסיף.

"הרב טוראי, מחה ויקטור, "אולי אפשר לוותר על זה להיום. סביר להניח שיירד גשם בחום המקולל הזה."

"לא יקרה כלום אם תאווררו קצת את המכנסיים הקצרים שלכם, מה זה פה, צבא או כנופייה?" זעף הרב טוראי על עזות המצח הזו. אחר כך גלגל לעצמו סיגריה ויצא לעשן.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו אל החצר. השמש היוקדת אילצה אותנו לפשוט את חולצותינו. מיד החלו להיצלות בה גם הכינים.

"שתלך קיבינימט המלחמה הזאת," התעצבן ויקטור. "הכינים נושכות את הבן אדם יותר גרוע מהגרמנים. ובגלל מי כל זה? בגלל השוואבים החלאות האלה. צריך לירות פעם אחת ולתמיד בכל הבני זונות האלה ואז יהיה שקט," הוא זרק בזעם אבן על המלונה שבה נמנם הכלב הקירח.   

אבל הגרמנים היו רחוקים, הסביבה הייתה שלווה, וכך כעבור רגע השתרענו לנו על הדשא וחמקנו במומחיות מגללי התרנגולות שהצטברו בחצר המוריקה.

היבטתי קצת על השמיים הבוערים ואחר כך העברתי בעצלתיים את מבטי אל השדות המבשילים. ליד הגדר עמד שחרור על המשמר וניגב את הזיעה שזלגה לו בשפע מתחת לקסדה (בהוראת המפקד הוכרחנו לחבוש קסדות. רב טוראי קוז'יולק השגיח שנמלא את הפקודה). מעבר לגדר, מחוץ לבקתה השנייה שבה התגורר המפקד, עמד זקיף נוסף. מדי פעם פרץ משב רוח קצרצר שבקושי צינן את גופינו הלוהטים. על מפתן הבקתה התמזמז רב טוראי קוז'יולק עם אותה הנערה שראיתי מוקדם בבוקר.

נדמה לי שאחרי זה נמנמתי קלות.

התעוררתי מתחושת בטן יותר מאשר מרעש מסוים. הרמתי במהירות את ראשי: מכיוון הגדר רץ שחרור לעברי. הקסדה קיפצה בצורה מצחיקה על ראשו המיוזע. נמלאתי חרדה. הבחורים גם הם החלו להרים את ראשיהם בדאגה. ראיתי שקוז'יולק כבר היה לבדו על מפתן הדלת ומיהר להתרומם.

"גרמנים," הספיק רק לגנוח שחרור המתנשף.

קפאנו.

לרגע עמדה באוויר כזו דממה, שנשימותיו הכבדות של שחרור קירבו את הסכנה. זינקנו במהירות ממקומותינו. התחלתי לחוש ברע, כמעט התמוטטתי, אבל הבחורים כבר נכנסו לבית. כשהגעתי בריצה אל פתח הבקתה הופיע בדלת רב טוראי קוז'יולק וטען בחופזה את המאקארוב . בתוך החדר הפכו החבר'ה בדממה את הקש ושלפו משם את הנשקים שהושלכו תחתיו ברישול.

השתררה המולה קדחתנית. רצנו אל החצר. אני כרגיל הייתי אחרון. נדמה שאף פעם לא ידעתי להגיב מהר.

ליד הגדר כבר כרע שחרור ברך עם הרובה והצמיד את עינו לכוונת. קצת בהמשך רכן רב טוראי קוז'יולק מתחת לשיח הלילך. רצנו כפופים אל השיחים שחצצו בין החצר לדרך הכפרית. נזכרתי ברובה. הקת כבר הספיקה להירטב מזיעת כף ידי. דרכתי את הרובה מחדש. שקשוק המעצור הרעיש עד כדי כך שנדמה לי שהוא יצר הד.

"שקט, בן זונה," לחש קוז'יולק בכעס ורכן קדימה.

שמעתי קול בגרמנית.

בתוך שבריר שנייה הבחנתי מעבר לצמחייה, כעשרה מטרים לפניי, בראש עם כובע טייסים אפור. מכאן והלאה לא הצלחתי לעקוב אחרי שרשרת האירועים שקרו במהירות הבזק.

נדמה לי שקוז'יולק זינק מן השיחים וצרח:

"Hände hoch!"

על הפקודה הזו חזרו מיד כמה קולות בכל מיני טונים. לפני שהגרמנים מוכי ההלם הספיקו לעשות תנועה כלשהי, כבר חטפו להם הבחורים את הנשקים מן הידיים. כשזחלתי מחוץ לשיחים (שוב האחרון), מישש ויקטור לגרמנים את הכיס. הם עמדו בידיים מורמות כאילו רצו לבחון את כיוון הרוח. עיניהם שידרו הלם ואימה ללא גבול. רב טוראי קוז'יולק עמד באמצע הדרך בכתפיות מופשלות  ומאקארוב דרוך. שאר הבחורים, חצי תריסר מסמורטטים וערומים למחצה, כיתרו את הלכודים. הידיים רעדו לי. רציתי להתערב.

"איפה הנשקים שלהם?"  שאלתי.

איש לא השיב לי. רק נשימות כבדות ומואצות. או אז הבחנתי בשני אקדחי מאוזר בידיהם של זרזיר ושחרור. הגרמנים היו שניים.

ויקטור הוסיף ושלף מכיסי הגרמנים: קופסאות סיגריות, גפרורים, צרור מכתבים, ארנקים עם תעודות, אולרים ועוד כל מיני זוטות שלא הבחנתי בהן. אחר כך שחרר את החגורים עם המחסניות.

"לא נשאר להם כלום, הרב טוראי," הוא דיווח.

רב טוראי קוז'יולק סידר את הכתפיות שלו ועצר להרהר לרגע. בקול שכבר היה רגוע הוא אמר:

"קחו אותם לבקתה."

ויקטור הצביע בקנה המאוזר על דלת הבקתה:

"צְעד!"

 השבויים, שלא הבינו דבר, פנו במקומם והחלו לנוע בגבם לכיוון שהצביע עליו. את ידיהם המשיכו להחזיק בחוסר ביטחון מעל לראשיהם. ויקטור נעץ לשמאלי שבהם את הקנה בחזה:

"Schnell!"

בבקתה היה כמעט חשוך אחרי שנכנסנו מן החצר שטופת השמש. השבויים ישבו בפינה על הקש. אט אט הם הורידו את ידיהם והביטו בחרדה על המעגל שסבב אותם. מן החלון ראיתי את קוז'יולק רץ אל מגורי המפקד. עדיין שרר שקט בלתי נסבל.

"שחרור, למה עזבת את עמדת השמירה?" שאלתי כדי להפר את השתיקה ונבהלתי בעצמי מקולי.

השבויים הביטו בי בפחד. התחלתי לחוש צער. שחרור חזר לעמדה. בעלת הבית רעדה עם הילדים ליד התנור.

כשהגיע המפקד עם רב טוראי קוז'יולק כבר הספקנו להירגע כמעט לחלוטין. ויקטור אפילו ניסה להתלוצץ ואמר: "זרזיר, אני מרגיש שנכנסת לחרדה," ואז משך באף. אבל אף אחד לא צחק.

המפקד הביט על השבויים והורה למסור לו את מסמכיהם. התקרבתי מתוך כוונה לסייע, למרות שלא ידעתי בכלל גרמנית.

המפקד הפך בידו פנקס ירוק שנכתב עליו באותיות גותיות: "Soldbuch". אחר כך פתח אותו וקרא בקול:

"אֶריך קְנוֹטְקֶה".

הקש רשרש. אחד השבויים זע במקומו. המפקד תרגם בקושי רב את הפרטים מתוך הפנקס הצבאי. דרגה: Obergefreiter, שנת לידה: 1925, תלמיד בקונסרבטוריון. האוּנְטֶר-אוֹפיציר השני היה חייט במקצועו. הפנקסים הדיפו ריח של זיעה ובד צבאי. בשמשות החלונות זמזמו הזבובים. בפינה נאנחו השבויים.

שבנו אט אט לעיסוקינו הרגילים. ויקטור וזרזיר יצאו אל החצר בעוד סירנה נעמד ליד השבויים. הוא ישמור עליהם. רב טוראי קוז'יולק אפילו הניח את המאקארוב על הספסל.

כשהמפקד יצא הוא אמר:

"אבל לשמור עליהם טוב טוב."

ויותר כלום.

רב טוראי קוז'יולק הסתכל ארוכות על השבויים. לבסוף הוא קם וניגש לעברם. הוא סימן להם שיתפשטו. הם מצמצו בעפעפיהם כי לא הבינו. "Schnell!" דחק בהם קוז'יולק. בבת אחת פרץ הצעיר ביבבות. הם הושיטו ידיים והתחננו למשהו. הם סברו שהולכים להוציא אותם להורג. רב טוראי קוז'יולק התחיל להסביר חצי בגרמנית, חצי בפולנית, קצת בסימני ידיים, שהוא רק רוצה להחליף בגדים, כי החיילים שלו לבושים בסחבות. הם הבינו והתחילו להסיר מעליהם במהירות את המדים. תוך כדי כך ניסו בלהט להסביר דבר מה. ככל הנראה הביעו את מוכנותם לתת לנו הכול אם רק נחוס על חייהם.

כשהתאספנו אחר כך בחצר והשבויים ישבו בסחבות קרועות בחדר תחת שמירה, הופיע קוז'יולק, למרות השרב, במעיל של אונטר-אופיציר גרמני. נראה שהתגאה בכך קצת.

למעשה חשנו כולנו אושר מסוים. וגם מעט חשש. אלה היו הרי השבויים הראשונים שלנו. שמחנו. אלא שכתמיד הייתי צריך להתערב ברוב טיפשותי: "הרב טוראי, מה נעשה איתם, מן הסתם נשחרר אותם בערב, לא?"

רב טוראי קוז'יולק פרץ בצחוק רועם. כמה קולות חיקו אותו והצטרפו אליו. הוא בחן לרגע את הפסים שעל כותפת מדיו הגרמניים לשעבר ואמר פתאום, כאילו בקול משועמם:

"מה לא ברור? הולכים לקצור אותם."

הרגשתי שהיד שלי התאבנה. פניתי לצד השני. במקום כלשהו צרצרו צרצרים. ריחמתי על השבויים. תמיד הייתי רגשן.

"פוף והראש הקטן יתפצפץ," נקש ויקטור באצבעותיו ופרץ בצחוק צורם. פחדתי ממנו. תרנגול אדום רגליים חצה את החצר. קרבה שעת ארוחת הצהריים.

את הארוחה סעדנו בחצר. הייתי מרוצה מכך. לא יכולתי לסבול את מראה השבויים השפופים. למזלי לא הופקדתי לשמור עליהם. השמש הכתה בגבינו. רב טוראי קוז'יולק, עדיין במדים, מחה אגלי זיעה עבים ממצחו. הכלב שכב כמת מחוץ למלונה. "מתי יחסלו אותם?" שאלתי את עצמי כשהבטתי בפתח החלון החשוך. באופק הופיעו ראשוני העננים הקטנים. המרק היה נורא חם. השיחה התנהלה בעצלתיים. אחר כך נשכבנו על הדשא.

לאור התקריות האחרונות התרגולים שהכריז עליהם קוז'יולק ודאי לא יתקיימו. התרנגולות נדו בראשן בתנועות מגושמות ומצחיקות. חשתי חוסר מנוח לקראת הערב.

רב טוראי קוז'יולק פנה בעצלנות מצד לצד ואמר בשלווה, כאילו בלי חשק, כאילו זה עתה נזכר:

"אתה שם, טומטום, תן לשבויים משהו לאכול."

התקדמתי בכוונה באיטיות, כדי לא להפגין התלהבות יתרה, כי הרב טוראי עוד עשוי היה להתחרט. לא מיהרתי, ניגשתי לכלב ושיפשפתי את גבו הגרמי. הוא התנשם במהירות והביט בי בעין מוגלתית. כשהלכתי אל הבית חשתי את עיני הבחורים נעוצות בי. ניסיתי להאזין אם הם אומרים משהו. אבל הם שתקו.

בחדר כמעט היה קר. השבויים ישבו במקומותיהם ללא ניע. השומר שיחק במעצור הרובה האוטומטי. לא הסתכלתי לכיוונם. לקחתי מבעלת הבית צלחות מרק והנחתי אותן מול השבויים. אחר כך חזרתי לקחת לחם. השבויים ניעורו לחיים. הצעיר, זה מהקונסרבטוריון, התחיל לברבר משהו. העיניים שלו היו לחות, אבל לא הבנתי את המילים שאמר. תיארתי לעצמי שהוא פוחד. העברתי את מבטי אל החלון. הווילונות התנועעו ברוח הקלילה.         

"Nicht Tod", שיקרתי. "Essen ואחר כך nach Hause," הצבעתי על הדלת המלבנית הבהירה.

הם הביטו בחוסר אמון. חייכתי פעם נוספת. "Essen."

הם האמינו לי. הצעיר אמר עוד משהו, אבל יותר בשקט. ואחר כך מתח את ידיו הלבנות הגרמיות אל עבר הצלחת. הם אכלו בשקט. הצעיר רק משך באף ואילו האונטר-אופיציר לעס מדי פעם בקול.

בלי כל רחש, כדי לא למשוך אליי את תשומת לבם של השבויים, חמקתי החוצה אל החצר. היה שקט. צל ענן החליק לאורך הקמה והתחכך חרישית בעץ תרזה.

נשכבתי על הדשא ליד החברים, שעה ארוכה שכבנו ככה ומדדנו את הזמן החולף בצללי העננים הדקים.

היום היה שרבי באופן חריג, אבל למרבה המזל הוא הלך וקרב לקיצו. להקת עורבים התאספה מעל היער, הם קראו בקולי קולות והתפזרו בשמיים חסרי הצבע. אחר כך שוב התאספו איכשהו וצרחותיהם בלעו את נשימותינו הכבדות.

רב טוראי קוז'יולק ישב על המפתן והניח בלי שמץ של בושה את ידו הימנית על חזה של הנערה. מדי פעם הוא פרץ בצחוק ומיד הביט על היחידה השרועה על הדשא, לבדוק אם מישהו מבחין בפלירטוטיו. אך הבחורים נמנמו. אני לא הייתי שקט איכשהו. חששתי מפני הערב.

ליד הגדר עמד על המשמר ויקטור.

ברגע מסוים התחלתי לשמוע צעדים. הרמתי את ראשי. המפקד הלך לקראתנו מכיוון מגוריו. על גבו הכפוף היה זרוק מעיל.

התרוממתי במהירות מן הקרקע. הבחורים שניעורו מנמנומם הרימו את ראשיהם. הנערה על המפתן נעלמה במחשכי הבקתה. ממולנו הגיח רב טוראי קוז'יולק.

"נו, אז מה קורה עם השבויים?" שאל המפקד.

"הם יושבים בשקט, אדוני המפקד," ענה קוז'יולק. "הם קיבלו ארוחת צהריים."

המפקד נעמד והרהר. הקפנו אותם במעגל. התחילו לרעוד לי הידיים. המפקד החליק את שערו.

"קוז'יולק, היחידה שלך תירה הערב בשבויים." הוא דיבר בהדגשה, אך בשלווה. נעשה לי חם. רב טוראי קוז'יולק התנדנד מרגל לרגל ובלע בקול את הרוק.

"כן, המפקד," אמר בשקט ובטון סתום.  

המפקד זקף את ראשו וציווה בקול רם, כאילו בהתגרות:

"אתם תפילו גורל. השניים שיעלו בגורל יהיו אלו שהיום בערב בזמן הצעדה יירו בגרמנים!"

שתקנו.

העורבים קרקרו בקול מחריד בשמיים המצהיבים.

"נו, קוז'יולק, תתחילו בהגרלה!" איבד המפקד את סבלנותו.

קוז'יולק החל לזוז. כעבור רגע הזדקף והכריז: "כן, המפקד."   

הוא נע לאיטו אל הבקתה. אנחנו אחריו. המפקד עמד זקוף במרכז החצר. מכיוון האחו נשב אוויר לח. נרעדתי. נעצרנו לפני הבקתה. הרב טוראי נכנס לחדר. שמענו את צעדיו ואת רשרוש הקש. כעבור רגע הוא יצא ובידו דף ממחברת. ברקע געו הפּרות.

רב טוראי קוז'יולק שאל לעבר המפקד: "גם עבורי להכין פתק?"

"כן."

קוז'יולק קרע לאט את הנייר לשלוש־עשרה פיסות. נשענתי על המשקוף. לאחר מכן הוא הרטיב ברוק בדל של עיפרון ושרטט על שתי פתקאות שני צלבים עקומים. הייתה דממה מוחלטת.

המפקד עמד בעיניים עצומות ללא ניע.

הרב טוראי קיפל את הפתקאות ושפך אותן אל תוך כובעו השמנוני. אחר כך ערבב אותן באצבעותיו. ניגשנו כולנו אל המפקד.

ראשון בתור היה זרזיר. כשפתח את הפתק והביט עליו הקשיחו עיניו. לא שאלנו על התוצאה. אחר כך שקעו ידיים נוספות בתורן בתוך הכובע ושלפו פיסות לבנות מנייר מחברת השורות. התמקמתי מחוץ למעגל וסמכתי על כך שהגורל האיום יפול בחלקו של מישהו אחר. אבל לא יכולתי להישאר לעמוד במקומי. בבטני חשתי את תחושת הלחץ שהייתה מוכרת לי היטב מבית הספר. הבאים בתור לשלוף היו ויקטור, שחרור, להב, כפתור, חילזון, אנטק, סירנה. אחר כך ניגש אפוֹרי. כאן נעתקה נשימתי. אבל גם הוא השליך אל הקרקע פתק ריק. פניתי אל הגדר. הידיים רעדו לי. עכשיו צריך היה להיות תורו של רב טוראי קוז'יולק לשלוף את הצלב ששורטט ברישול.

אלא שבמקום זאת שמעתי את קולו העצבני של קוז'יולק: "מי לכל הרוחות עוד לא שלף פתק?"

הבנתי שאני אבוד. הוא עשה את אותו החישוב כמוני.

ניגשתי אל המעגל. החברים ליחידה פינו לי בשתיקה את הדרך. המפקד הסתכל ברוגע ובלי אהדה. שלחתי יד לתוך הכובע והבחנתי ששפתיו של רב טוראי קוז'יולק רועדות. אבל אולי רק דמיינתי זאת?

בקול רם, רם מאוד, תקתק בדממה הזו שעון היד שלו.

פתחתי את הפתק. נשטפתי גל חום. הפתק סומן בצלב קטן. ניסיתי לחייך בכוח. קוז'יולק שאל בשלווה: "טוב, אז אין יותר טעם שאשלוף?"

המפקד הניד בראשו.

"צֶה, צה, צה," קראה בעלת הבית לחזירונים. הכלב נבח ליד המלונה.

המפקד אמר בלי להביט לעברנו: "ובכן, זרזיר וטומטום יבצעו את ההוצאה להורג. זרזיר במאקארוב של הרב טוראי, וטומטום בפרבלום שלי. הרב טוראי יסביר את השאר בזמן הצעדה."

והוא פנה ושב לאיטו למגוריו. הצדענו.

אחר כך שוב נקשרה לאיטה שיחה רגילה. אולי אפילו שיחה ערה יותר מבדרך כלל. כולם פרט לי ולזרזיר היו במצב רוח עליז. הרב טוראי התיישב שוב על המפתן.

לא יכולתי לסדר את המחשבות. נשכבתי על הדשא, האזנתי לפעימות רקותיי. זה הסב לי הקלה. נמנעתי גם מלהביט בכיוון הבקתה. חשתי מחנק, אפילו שהשמש שקעה מעלינו.

שכבתי ארוכות וכל אותו הזמן התאמצתי לא לחשוב על כלום. העברתי את מבטי בכל פעם למקום אחר. רציתי לרכז את תשומת לבי בדבר מה סתמי שינתק אותי מהחלון המרובע החשוך שחיבר אותנו ואת השבויים. ועדיין זחל הזמן באיטיות רבה. השמש הצהבהבה התנפחה והאדימה והתכוננה לזינוק אל האופק המשחיר. תהיתי אילו עוד מטאפורות משקפות את שקיעת השמש. אבל מבטי הזדחל ללא הרף כמו גנב אל עבר הבקתה. הזעתי. לא ידעתי אם ריחמתי על השבויים. פחדתי רק לקטוע חיים. את החיים תמיד ידענו להעריך.

אחר כך חזרו הפרות. זה קרה מוקדם מהרגיל, כי היחידה אמורה הייתה לשתות חלב לפני העזיבה. הפרות המנוקדות עם עטיניהן המידלדלים הביטו עליי ברעד והזכירו את לי עיני המפקד. האוויר היה מהביל.

החברים האזינו בשלווה גמורה לבדיחות של ויקטור. את עניין השבויים העבירו אליי ואל זרזיר. נתקפתי צמא. הקפתי את הבית וחיפשתי דלי. אל הבקתה לא נכנסתי. שיחי הפטל רשרשו ועלו מהם צוויחות. רב טוראי קוז'יולק אנס שם את הנערה בתאוותנות. הלכתי אל הבאר. מוט השאיבה חרק בצורה איומה. רכנתי מעל פתח הבאר ולעיני נשקפו פנים כמעט ילדותיות, שקמטי המים עיקמו אותם לכדי העוויית צחוק. הסתובבתי במהירות ושבתי אל החצר בלי ששתיתי את המים. השמש נגעה בקו היער. מהביצות נישאה צווחת העגורים.

שעה לאחר שקיעת החמה הגיע הקַשָר של המפקד. בעוד חמש־עשרה דקות יוצאים לצעדה. אספנו את הציוד. תליתי על הכתף את חגורת התחמושת והעמסתי תחמושת לתת המקלע. הרובה היה כבד באופן מוזר. הובלנו החוצה את השבויים. הם הביטו סביב אל השמיים הבהירים שהחשיכה הבקיעה לתוכם, ונראו חסרי מנוח. שמרתי עליהם עם שחרור. הם שאלו בשפת סימנים אם הם כבר רשאים ללכת. הינדתי בראשי לשלילה. הם כבר התחילו לחשוד. הצעיר פרץ פתאום ביבבות מרות. האונטר-אופיציר שתק. הצעיר החל לסמן שהוא צריך להתפנות. הינדתי בראשי לשלילה. סימנתי לו שיעשה את צרכיו במקום. וכך היישר אל מול קנה המאוזר הוא הפשיל את מכנסיו והחל לעשות את צרכיו. סובבתי את ראשי מרוב סירחון. לא הייתה לו זכות אפילו לבושה.

אחר כך הלכנו אל מחוץ למגורי המפקד. שתי היחידות הנותרות כבר עמדו שם בכוננות. הם הביטו בסקרנות על שני השבויים חשופי הראש. רב טוראי קוז'יולק שמר על הסדר במדי האונטר-אופיציר שרק אותות ההצטיינות נתלשו מהם. נעשה קר.

שמרתי על מרחק מהשבויים. המפקד יצא ממגוריו ונעלם בראש הטור. יצאנו לדרך. ליוו אותנו נהמותיהם המתמשכות של הכלבים, שהשיבו לנביחות של אחרים ממרחקים. השמיים החשיכו ונצנצו בהם הכוכבים הראשונים. לאחר מכן חלפה מעלינו אוריון, שניווטה את דרכנו באותו הלילה. הדובה הגדולה, המצפן שלנו מליל אמש, נותרה מאחור. נכנסנו לשביל חולי שנעטף מיד ביער. בתרמילי שרו תרמילי התחמושת בטון אחיד.

כאשר התכנסו בשמיים נחילי כוכבים, והצביעו פחות או יותר על השעה שלפני חצות, הגיעה הפקודה לראש הטור: "כח החלוץ, עצור!" הטור נעצר. לבי התכווץ. ידעתי: הגיע הרגע. ועדיין לא זעתי ממקומי, כאילו קיוויתי שלא יבחינו בנוכחותי ויסתדרו בלעדיי. אבל מיד נשמע קולו העמום של רב טוראי קוז'יולק: "איפה טומטום? טומטום, טומטום!"

התקדמתי.

"כאן," לחשתי והשקטתי בידי את התחמושת המיטלטלת בתרמיל. יצאתי אל הרב טוראי. הוא גישש אחר כף ידי ודחף לתוכה את הפרבלום. באור הכוכבים הקלוש הבחנתי ששיערות זקן הבוסר שלו רועדות. נחרדתי מכובד הרגע.

"הנה, קח," הוא לחש בחוסר ביטחון.

הוא כבר הסתובב ללכת, אבל מיד שב. הוא לא אמר דבר ורק כשהסתובב בשנית נפנף בידו ופלט:

"כבר טעוּן."

סרתי חזרה אל הטור. מיד זיהיתי על רקע השמיים את שני ראשיהם הגלויים של השבויים. גם זרזיר כבר היה שם. אמרתי לו:

"אני אקח את המוזיקאי."

הוא לא הגיב.

לא רחוק משם תקתק בעקשנות שעון היד של רב טוראי קוז'יולק.

משכתי בשרוולו של השבוי הצעיר יותר. הוא הבין. הוא נפל על ברכיו, פרץ בבכי ואחז בידי. ניערתי אותו מעליי. "Zum Kommendant," הסברתי לו.

הוא לא האמין.

"Zum Kommendant," אמרתי פעם נוספת ומשכתי אותו. את הפרבלום החבאתי מאחורי הגב ודרכתי אותו חרישית. ציוויתי עליו ללכת לפניי, נכנסנו אל בין העצים. הוא לא חדל לייבב. פחדתי ממנו, אפילו שלא היה חמוש ובעוד רגע לא אמור היה לחיות יותר. לא יכולתי לעמוד בזה עוד. הינפתי את הפרבלום. באותו רגע ממש הסתובב השבוי והביט אל תוך קנה האקדח. הוא נסוג וזעק – אאאא… ואני, בלי לכוון, סחטתי את ההדק. שובל אש פגע במצח שלו. בשבריר השנייה האחרון ברקו שיניו הלבנות הרועדות. לאחר מכן נעלם מעטה הראש והגוף פרפר וגווע על הקרקע כמו בלון נטול אוויר. בדרכי חזרה חשתי את האזוב הגמיש תחת כפות רגליי. האוויר רעד מצרור יריות קצר  של המאקארוב. זה היה זרזיר. כשהגעתי אל הטור קרקרה בבהלה לילית מצויה. התכווצתי מאימה והצטרפתי אליו במהירות. השלכתי את הרובה על גבי. איש לא בא לקחת את הפרבלום. נתתי לחברים שיעבירו אותו קדימה.

נזרקה השאלה: "הכול בסדר?"

שתקנו.

אחר כך אמר מישהו בקול כעוס: "בסדר."

יצאנו לדרך. חשתי בתוכי ריק מוחלט, כמו הגוויות שנותרו שם בתוך האזוב. צחקקתי בעצבנות, מישהו לקח ממני את הרובה. אחד הקולות אמר "קיבינימט."

בזווית העין הבחנתי שמישהו קרע מעליו בחיפזון את המעיל. כפתורי המתכת הגרמנים הבזיקו והמדים נחתו על השביל מאחורינו. צל בחולצה לבנה הצטרף לטור. מאחורינו נותר על השביל כתם חסר צורה: מדי האונטר-אופיציר הזרוקים.

אוריון הפואטית הובילה אותנו ללא לאות קדימה בתוך המולת הצרצרים הערניים.

נובמבר 1947


*דימוי: ציור קיר בוורשה לכבוד חגיגות ההתנגדות לכיבוש הנאצי

טוּרידוּ מַאקָה, הבן של ניה נוּנְצִיה, איך שחזר מהצבא, כל יום ראשון הוא הסתובב בפיאצה כמו טווס במדי הבֶּרְסַלֶיירֵה1 והכומתה האדומה שלו, ונראה כמו מגיד-עתידות כשהוא פותח את הדוכן שלו עם הכלוב-כנריות. הנערות בלעו אותו בעיניים כשהן הלכו למיסה, עם האף בתוך השכמייה, וילדי הרחוב זמזמו סביבו כמו זבובים. הוא גם הביא איתו מקטרת, עם גילוף של המלך רכוּב על סוס כאילו הוא חי, והיה מדליק את הגפרורים על הצד האחורי של המכנסיים, כשהוא מרים את הרגל כאילו הוא משחרר בעיטה.

אבל למרות כל זה, לולה, הבת של מָסַארו2 אַנגֶ'לו, לא הראתה את הפרצוף שלה לא במיסה ולא על המרפסת, היא הרי עמדה להתחתן עם אחד מליקודיה, שהיה עגלון והיו לו באורווה ארבע פִּרְדות מסורטינו. ברגע שזה נודע לטוּרידוּ, לעזאזל! הוא רצה לתלוש לו את הקרביים הוא רצה, לאיש הזה מליקודיה! אבל הוא לא עשה כלום, ורק הוציא קיטור והלך לשיר את כל שירי הגידופים שהוא מכיר מתחת לחלון של הבחורה.

"מה זה, אין לו מה לעשות לטורידו, הבן של ניה נונציה," אמרו השכנים, "שהוא שר כל הלילה כמו זמיר?"

בסוף הוא פגש את לולה כשהיא חזרה ממסע העלייה לרגל שלה, וכשהיא ראתה אותו היא לא החווירה ולא הסמיקה, כאילו כל זה לא נוגע לה.

"יבורך מי שזוכה לראות אותך!" הוא אמר לה.

"הו, קומפארה טוּרידוּ, אמרו לי שחזרת בראשון לחודש."

"ולי אמרו גם דברים אחרים!" הוא השיב. "זה נכון שאת מתחתנת עם קומפארה אלפיו, העגלון?"

"אם ירצה האל!" ענתה לולה ומשכה את שני קצוות המטפחת שלה אל סנטרה.

"אצלך, גם עם מה שירצה האל אפשר להתמקח, כשזה נוח לך! והאל רצה גם שאני אחזור מכל כך רחוק בשביל לגלות כאלה חדשות טובות, ניה לולה!"

המסכן ניסה להחזיק מעמד, אבל הקול שלו נהיה צרוד; והוא הלך וקיפץ מאחורי הבחורה, כשציצת הכומתה מרקדת לו על הכתפיים. והיא, בחייה שהיא הצטערה לראות אותו ככה מדוכדך, אבל לא היה לה לב להשלות אותו במילים יפות.

"תשמע, קומפארה טורידו," בסוף היא אמרה, "תן לי ללכת אל החברוֹת שלי. מה יגידו בכפר אם יראו אותי איתך?"

"נכון," טורידו ענה, "עכשיו כשאת מתחתנת עם קומפארה אלפיו, שיש לו ארבע פרדות באורווה, אסור שאנשים ידברו. אמא שלי, לעומת זאת, המסכנה הזאת, היא היתה צריכה למכור את הפִּרְדה החומה שלנו, ואת הכרם הקטן שהיה לנו ליד הכביש הראשי, כשאני הייתי חייל. כנראה שכבר עבר הזמן לְאגדות, ואת לא חושבת יותר על הימים שהיינו מדברים מהחלון של החצר, ושנתת לי את המטפחת הזאת, לפני שהלכתי, שאלוהים יודע כמה דמעות שפכתי לתוכה כי הלכתי כל כך רחוק שכבר יכולתי לשכוח אפילו את השם של הכפר שלנו. להתראות, ניה לולה, נעשה כאילו הגשם חלף, והחברוּת בינינו נגמרה.3

ניה לולה התחתנה עם העגלון; וביום ראשון היא יצאה למרפסת, ושמה ידיים על הבטן, כדי להראות לכולם את טבעות הזהב הגדולות שבעלה קנה. טורידו המשיך לעבור ברחוב הקטן הלוך ושוב, עם מקטרת בפה וידיים בכיסים, הפגין אדישות ושיגר מבטים אל הבנות; אבל בִּפנים, אכל אותו שלבעלה של לולה יש את כל הזהב הזה, ושהיא עושה את עצמה כאילו לא רואה אותו כשהוא עובר לידה.

"אני אחזיר לה ממש מול העיניים שלה, לחתיכת כלבה הזאת!" הוא רטן.

מול קומפארה אלפיו גר מָסַארוֹ קוֹלַה, בעל הכרמים, שהיה עשיר כמו חזיר, ככה אמרו, ובבית הייתה לו בת. טורידו אמר מה שצריך ועשה מה שצריך, עד שהתקבל כעובד אצל מסארו קולה, והתחיל להסתובב בבית וללחוש לבחורה כל מיני מילים יפות.

"למה שלא תלך להגיד את הדברים היפים האלה לניה לולה?" הגיבה סַנטָה.

"ניה לולה היא כבר גברת מכובדת! עכשיו ניה לולה התחתנה עם מלך גדול!"

"לי לא מגיע מלכים כאלה."

"את שווה כמו מאה לוֹלוֹת, ואני מכיר מישהו שלא יסתכל על ניה לולה, או על הפטרון שלה, כשאת בסביבה. ניה לולה לא שווה את הנעליים שלך היא לא שווה."

"כשהשועל לא הצליח להיכנס לכרם…"

"הוא אמר כמה שאתם יפים, ענבים מתוקים שלי!"

"היי! מה זה הידיים האלה, קומפארה טורידו."

"את פוחדת שאני אוכל אותך?"

"לא פוחדת לא ממך ולא מהאלוהים שלך."

"או הו! אמא שלך מליקודיה, יודעים עלייך! את יש לך דם חם! אח, איך שהייתי אוכל אותך בעיניים!"

"תאכל אותי בעיניים כמה שאתה רוצה, פירור לא נשאיר; אבל בינתיים תעזור לי ותרים את הערֵמה הזאת."

"בשבילך הייתי מרים את כל הבית הייתי מרים!"

היא, כדי לא להסמיק, זרקה בול עץ שהיה בהישג יד, ובנס לא פגע בו.

"נזדרז, עם הפטפוטים האלה לא נארוז את השריגים."

"אם הייתי עשיר הייתי רוצה לחפש לי אישה כמוך, ניה סנטה."

"אני אולי לא אתחתן עם מלך גדול כמו ניה לולה, אבל נדוניה יש גם לי, כשהאלוהים ישלח לי מישהו."

"יודעים שאת עשירה, יודעים!"

"אם אתה יודע אז תזדרז, כי אבא שלי עוד רגע יגיע ואני לא רוצה שהוא ימצא אותי בחצר."

האב התחיל לעקם את האף, אבל הבחורה העמידה פנים שהיא לא שמה לב, כי קפצוצי ציצת הכומתה של הברסליירה דגדגו לה את הלב, והיא תמיד ריקדה לנגד עיניה. וכשהאבא הוציא את טורידו מהדלת הבת פתחה לו חלון, ופיטפטה איתו כל הערב, עד שבכל הבתים השכנים לא דיברו על שום דבר אחר.

"אני משתגע בגללך," היה אומר טורידו, "לא יכול לישון ואין לי תיאבון."

"שטויות."

"הייתי רוצה להיות הבן של המלך ויטוריו עמנואלה כדי להתחתן איתך!"

"שטויות."

"נשבע לך במריה הקדושה שהייתי אוכל אותך כמו לחם."

"שטויות!"

"אח! בכבוד שלי!"

"אה! מאמא מיה!"

ולולה, שהקשיבה כל ערב, מוסתרת מאחורי עציץ הרֵיחן, והחווירה והסמיקה, קראה יום אחד לטורידו.

"ככה זה, קומפארה טורידו, כבר לא אומרים שלום לחברים ותיקים?"

"באמת!" נאנח הצעיר. "יבורך מי שיכול להגיד לך שלום."

"אם אתה רוצה להגיד לי שלום, אתה יודע איפה הבית שלי נמצא!" ענתה לולה.

וטורידו חזר לברך אותה לשלום כל כך הרבה, שסנטה הבחינה בכך, וטרקה לו את החלון בפנים. כשהבֶּרְסַלֶיירה היה עובר, השכנים הצביעו עליו בחיוך, או נענעו את הראש. בעלה של לולה נסע לירידים עם הפִּרְדות שלו.

"ביום ראשון אני רוצה ללכת לווידוי, כי הלילה חלמתי על ענבים שחורים!"4

"עזבי את זה! עזבי את זה!" התחנן טורידו.

"לא, עכשיו שפסחא מתקרב, בעלי ירצה לדעת למה לא הלכתי לווידוי."

"אח!" נאנחה סנטה, הבת של מסארו קולה, כשכרעה על הברכיים וחיכתה לתורה מול תא הווידוי של הכומר, שבפניו מירקה לולה את מצפונה. "בחיי שלא אשלח אותך לרומא, כדי לקבל את העונש שלך!"

קומפארה אלפיו חזר עם ארבע הפִּרְדות ושׂקי הכסף, ולאשתו הביא שמלה יפה לחג.

"טוב שהבאת לה מתנה," אמרה לו השכנה סנטה, "כי בזמן שלא היית כאן, אשתך הוסיפה לך 'קישוט' לבית."

קומפארה אלפיו היה מאותם עגלונים עם דם חם, וכששמע דברים כאלה על אשתו החליף צבעים כאילו הוא נדקר. "לעזאזל!" הוא קרא, "אם טעית ולא ראית טוב, אני לא אשאיר לך עיניים לבכות! לך ולכל הקרובים שלך!"

"אני אף פעם לא בוכה!" ענתה לו סנטה, "לא בכיתי גם כשראיתי בעיניים האלה את טורידו הבן של ניה נונציה נכנס בלילה לבית של אשתך."

"בסדר," השיב קומפארה אלפיו, "רוב תודות."

טורידו, עכשיו שהחתול חזר, לא הסתובב בסמטה ביום, ואת העצבים ניסה להרגיע במסבאת הכפר, עם החברים. בערב חג הפסחא הגישו צלחת נקניקיות. כשקומפארה אלפיו נכנס, רק מהמבט שנעץ בו טורידו, הבין שהוא הגיע בעניין הזה והניח את המזלג על הצלחת.

"מה אני יכול לעזור, קומפארה אלפיו?" הוא אמר.

"אל תתחנף, קומפארה טורידו, לא ראיתי אותך כמה זמן ורציתי לדבר איתך על הדבר הזה שאתה יודע טוב מאוד מהו."

טורידו תחילה הציע לו כוס שתייה, אבל קומפארה אלפיו דחה אותה בידו. אז טורידו קם ואמר:

"אני כאן, קומפארה אלפיו."

העגלון תפס אותו בעורף בשתי ידיים.

"אם אתה רוצה להגיע מחר לשיחי הצבר של קַנְצִירִיה, נדבר על זה, קומפארה."

"חכה לי ברחוב הראשי בזריחה, ונלך לשם ביחד."

לאחר דברים אלה חתמו השניים בנשיקת הדו-קרב: טורידו סגר את שיניו על אוזנו של העגלון, ובזאת ביצע את ההבטחה הטקסית שלא יברח.

החברים עזבו את הנקניקיות על השולחן בשקט-בשקט, וליווּ את טורידו עד הבית. ניה נונציה, אומללה שכמותה, חיכתה לו כל לילה עד השעות הקטנות.

"אמא," אמר לה טורידו, "זוכרת שכשהתגייסתי לצבא, האמנת שאני לא אחזור יותר? תני לי נשיקה גדולה כמו אז, כי מחר בבוקר אני הולך רחוק מכאן."

עם שחר הוא לקח ביד את הסכין, שהסתיר בערֵמת החציר כשהתגייס, ופנה ללכת אל שיחי הצבר של קנציריה.

"הו, ישו ומריה! לאן אתה הולך בכזה זעם?" יבבה לולה, מבועתת, כשבעלה עמד לצאת.

"כאן, לא רחוק אני הולך," ענה קומפארה אלפיו, "אבל לַך עדיף שאני בחיים לא אחזור."

לולה, בבגדי השינה שלה, התחננה למרגלות המיטה, והצמידה לשפתיה את מחרוזת התפילה מארץ הקודש שהביא לה האב בֶּרנַרְדִינוֹ, ומלמלה את כל מזמורי הברכה למריה שיכלה.

"קומפארה אלפיו," טורידו פתח אחרי שהם כבר הלכו חלק מהדרך, הוא וקומפארה אלפיו, שנותר בדממה כשהכובע משוך לו מעל העיניים. "בחיי אלוהים אני יודע שחטאתי והתכוונתי לתת לך להרוג אותי. אבל לפני שהגעתי לכאן ראיתי את האמא הזקנה שלי שקמה כדי לראות אותי כשיצאתי, היא העמידה פנים שהיא מנקה את הלול, כאילו הלב שלה גילה לה, ובחיי אלוהים שאני ארצח אותך כמו כלב כדי שהקשישה הטובה הזאת לא תבכה."

"אין בעיה," ענה קומפארה אלפיו ופשט את האפודה המהודקת שלו, "אם ככה נתאמץ שנינו כמה שאנחנו יכולים."

שניהם היו מיומנים עם הסכין; את הדקירה הראשונה ספג טורידו, שהספיק לבלום אותה בזרועו. כשהוא החזיר לו, הוא החזיר לו כמו שצריך ואז כיוון לחלציים.

"הא! קומפארה טורידו! אתה באמת רוצה להרוג אותי!"

"כן, אמרתי לך, עכשיו כשראיתי את אמא שלי בלול, נראה לי שהיא תמיד כאן לנגד עיני."

"פתח אותן כמו שצריך, את העיניים!" צעק לעברו קומפארה אלפיו, "כי אני הולך להחזיר לך דקירה יפה!"

הוא הצטנף כדי להגן על עצמו מהיריב שלו ולהחזיק את יד שמאל על הפצע, שכאב לו מאוד, עד שהמרפק שלו כבר כמעט נגרר לקרקע, ולקח מהר חופן עפר וזרק לו אותו בעיניים.

"אה!" צרח טורידו, סומא, "אני מת."

הוא ניסה להינצל, בקפיצות נואשות לאחור; אבל קומפארה אלפיו הדביק אותו בעוד דקירה בבטן ודקירה שלישית בגרון.

"ו… שלוש! זה על הבית שלי שקישטת. עכשיו אמא שלך תעזוב את התרנגולות." טורידו התנודד שעה קלה לכאן ולכאן בין שיחי הצבר ואז נפל כמו אבן. הדם זלג לו בשצף מהגרון והוא לא הספיק אפילו לפלוט: "אח, מאמא מיה!"


*מתוך הקובץ "סיפורים סיציליאניים", הוצאת כרמל, 2016.

*דימוי: ג'ליאן מרו סמית

 

פריז היתה נצורה, מורעבת, נזעמת. הדרורים על הגגות התמעטו, והביבים התרוקנו מיושביהם. אנשים אכלו מכל הבא ליד1.

מר מוריסו, שען במקצועו ושוכן בית לעת מצוא, התהלך בדכדוך בשדירה החיצונית בבוקר בהיר של חודש ינואר, ידיו בכיסי מכנסיו הצבאיים וקיבתו ריקה. לפתע נעצר מול חייל אחר שזיהה כחבר. זה היה מר סובאז', מכר מגדת הנהר.

לפני פרוץ המלחמה נהג מוריסו לצאת מהבית מדי יום ראשון עם שחר, עם חכת במבוק ביד וקופסת פח על הגב. הוא נסע ברכבת לאָרזֶ'נטיי, ירד בקולומב2 והלך ברגל לאי מאראנט. כאשר הגיע למעוז חלומות זה, הטיל את החכה ודג עד רדת הלילה.

מדי יום ראשון פגש שם איש קטן-קומה, עגלגל ועליז בשם מר סובאז', בעל חנות סדקית ברחוב נוטרדאם-דה-לורט, גם הוא חובב דיג מושבע.

לא פעם היו מבלים זה לצד זה מחצית מהיום, החכות ביד והרגליים מתנודדות מעל המים, ורִגשות ידידוּת נולדו בלבם זה כלפי זה.

היו ימים שלא דיברו. לפעמים שוחחו, אבל הם הבינו זה את זה גם ללא מילים, כיוון שחלקו טעמים דומים ותחושות זהות.

בבקרים אביביים, לקראת השעה עשר, כששמש מפיחה חיים השיטה על מי הנהר השוקטים שובל קטן של ערפל שנשטף עמם, ושפכה על גבם של שני הדייגים הנלהבים חמימות נעימה של עונה חדשה, אירע שמוריסו אמר לשכנו: "אה! כמה נעים!" ומר סובאז' היה עונה לו: "אני לא מכיר דבר שישווה לזה." ודי היה להם בכך כדי להבין ולהוקיר זה את זה.

בסתיו, בדמדומי בין ערביים, כשהשמים הוצפו דם מעל השמש השוקעת והתיזו על המים בבואות של ענני שני, משחו את הנהר כולו בצבעי ארגמן, הציתו את קו האופק, התיזו גצים של אודם בין שני הרֵעים והזהיבו את העצים החרוכים זה מכבר, נרעדים בצמרמורת של חורף, היה מר סובאז' מחייך אל מוריסו ואומר: "איזה מחזה!" ומוריסו הנפעם ענה, בלי לגרוע עין מהמצוף שלו: "עדיף על השדירה, הה?"

עכשיו, כשהשגיחו זה בזה, לחצו ידיים בחום, נרגשים להיפגש בנסיבות שונות כל כך. מר סובאז' נאנח: "הרי לך מאורעות!" מוריסו, רוחו שפופה, גנח: "ואיזה מזג אוויר! זה היום הנאה הראשון השנה."

ואמנם, השמים היו כחולים ושטופי אור.

הם החלו לצעוד כתף אל כתף, מהורהרים ושטופי תוגה. מוריסו אמר: "והדיג? הה, איזה זיכרון נפלא!"

מר סובאז' שאל: "מתי נעשה זאת שוב?"

הם נכנסו לבית קפה קטן ושתו כוסית אבסינת. לאחר מכן חזרו לשוטט על המדרכות.

לפתע עצר מוריסו: "עוד מהמשקה הירוק?" מר סובאז' הסכים: "לשירותך." והם נכנסו לבית מרזח אחר.

הם יצאו מתוכו פזורי דעת, טרודים כאנשים בצום שבטנם רווּיה שיכר. מזג האוויר היה בהיר. רוח מלטפת דגדגה את פניהם.

מר סובאז', מבושם מהאוויר החמים, נעמד במקומו: "ואם נלך?"

"לאן?"

"לדוג, כמובן."

"אבל איפה?"

"באי שלנו. המוצבים הצרפתיים הקדמיים קרובים לקולומב. אני מכיר את קולונל דימוּלָן; ירשו לנו לעבור בקלות."

מוריסו רטט מרוב חשק. "טוב ויפה. אני מסכים." והם נפרדו כדי להביא איש-איש את ציודו.

כעבור שעה צעדו בצוותא בכביש הראשי, עד שהגיעו לבית הקולונל. הוא חייך לבקשתם ונענה לגחמתם. והם יצאו שוב לדרך, מצוידים בהיתר מעבר.

עד מהרה השאירו את המוצבים הקדמיים מאחור, חצו את קולומב הנטושה, ומצאו את עצמם בשולי כרמים קטנים שירדו אל הסֶן. השעה היתה אחת-עשרה בערך.

מולם, ארזֶ'נטיי נראתה חסרת חיים. רמות אוֹרזֶ'מוֹן וסָנוּאָה חלשו על האזור כולו. המישור הרחב המשתרע עד נאנטֶר היה ריק, נפש חיה לא נראתה בו, רק עצי דובדבן עירומים ואדמות אפורות.

מר סובאז' הצביע על הפסגות ולחש: "הפרוסים נמצאים שם למעלה!" וחרדה שיתקה את זוג הרֵעים נוכח שממת המקום.

"הפרוסים!" הם מעולם לא ראו אותם, אך זה חודשים הרגישו בנוכחותם סביב פריז, משחיתים את צרפת, בוזזים, טובחים, מרעיבים, סמויים מן העין וחזקים לאין שיעור. ומין אימה, שמקורה באמונת שווא, הצטרפה לתיעוב שחשו בלבם כלפי העם הזר ועטור הניצחון.

מוריסו מלמל: "הה, ומה אם ניתקל בכמה מהם?"

מר סובאז' השיב לו באותו לגלוג פריזאי מושרש למרות הכול:

"נציע להם דגים מטוגנים."

אך הם היססו להרחיק לכת, יראים מהדממה שהדהדה מכל עבר.

לבסוף התנער מר סובאז': "קדימה, נלך, אבל בזהירות." והם פסעו במורד אחד הכרמים, שפופי גב, זוחלים, נעזרים בשיחים לצורך מחסה, עינם תזזיתית, אוזנם דרוכה.

רק רצועת אדמה קירחת השתרעה בינם לבין גדת הנהר. הם חצו אותה בריצה, וכשהגיעו לגדה, נצמדו אל הקנים היבשים.

מוריסו הצמיד את לחיו אל הקרקע בניסיון להתחקות אחר צעדים בסביבה. הוא לא שמע דבר. הם היו לגמרי לבד, יחידים לנפשם.

הם נרגעו והתחילו לדוג.

מולם, האי מאראנט העזוב הסתיר אותם מהגדה הנגדית. המסעדה הקטנה היתה סגורה, ונראתה כאילו עמדה נטושה זה שנים רבות.

מר סובאז' העלה בחכתו את הקברנון הראשון, מוריסו את השני, ושוב ושוב היו מניפים בזה אחר זה את החכות עם חיה כסופה קטנה מפרכסת בקצותיהן. זה היה דיג מופלא מאין כמותו.

הם הכניסו את שללם בעדינות לתוך שק עשוי רשת צפופה שנח רטוב לרגליהם. וחדווה מענגת שטפה את לבם, כזו האוחזת באדם בשובו אל הנאה אהובה שנאסרה עליו מזמן.

השמש הטובה ליטפה בקרניה את גבם. הם חדלו לשמוע, חדלו לחשוב, העולם כולו התפוגג סביבם, הם דגו.

לפתע פתאום הרעיד את הקרקע שאון עמום שכמו בקע ממצולות האדמה. תותח החל לרעום.

מוריסו הסיט את ראשו והבחין משמאל, מעֵבר לגדה, בצלו האדיר של מבצר מון-ואלריאן, שנשא על חזיתו אנפה לבנה, אדי אבק שריפה שפלט זה עתה.

וכבר נפלט קילוח עשן שני מפסגת המבצר, וכעבור זמן קצר ירייה נוספת הרעידה את האוויר.

ואחריה עוד, ומרגע לרגע נשף ההר את הבל פיו הקטלני, ירק אדי חֵלב שהתנשאו לאטם אל הרקיע השקט ויצרו בו ענן.

מר סובאז' משך בכתפיו: "הם מתחילים שוב," אמר.

מוריסו התבונן בחרדה במצוף שלו השוקע פעם אחר פעם, נתקף פתאום בחמת זעם של נפש שוחרת שלום נוכח פראי האדם המפגיזים כך ורטן במרירות:

"צריך להיות מטומטמים כדי להרוג אחד את השני ככה!"

ומר סובאז' המשיך: "הם גרועים מחיות."

מוריסו, שזה עתה לכד לַבנוּן, אמר: "ולחשוב שככה זה יימשך לעד כל עוד יהיו ממשלות!"

מר סובאז' קטע אותו: "הרפובליקה לא היתה מכריזה מלחמה…"

מוריסו שיסע אותו: "תחת שלטון המלכים יש לנו מלחמות חיצוניות, ותחת הרפובליקה – מלחמות פנימיות."

והם החלו לגלגל שיחה על בעיות השעה הבוערות באותו היגיון בריא של אנשים רכי לבב ומיושבי דעת, תמימי דעים באשר למסקנה שלעולם לא יהיו בני חורין. וכל אותו זמן המשיך מבצר מון-ואלריאן להרעים, להפגיז ולהחריב בתים צרפתיים, לגדוע באִבם חיים, למחוץ יצורים, לשים קץ לשלל חלומות, שמחות בלתי-צפויות, ילדות ואמהות, אי-שם, בארצות אחרות, ייסורים שלא ירפו מהן לעולם.

"ככה זה בחיים," הכריז מר סובאז'.

"יותר נכון ככה זה במוות," התלוצץ מוריסו.

אך צמרמורת של אימה עברה בגבם, כי הרגישו היטב שמישהו צועד מאחוריהם. ולאחר שהפנו את המבט, הבחינו מעבר לכתפם בארבעה גברים, ארבעה גברים מזוקנים וגבוהי קומה, לבושים כמו משרתים וחבושים כומתות שטוחות, מכוונים אליהם קני רובים.

שתי החכות נשמטו מידיהם ונסחפו במורד הנהר.

בתוך שניות אחדות הם נתפסו, נכפתו, נעקרו ממקומם, הושלכו לתוך סירה והועברו לאי.

ומאחורי הבית שנדמה להם נטוש, הבחינו בעשרים חיילים גרמנים.

ענק שעיר, שישב בכיסא בפישוק רגליים ועישן מקטרת חרסינה, שאל בצרפתית מושלמת: "ובכן, רבותי, היה לכם דיג מוצלח?"

ברגע זה הניח אחד החיילים לרגלי הקצין את הרשת המלאה דגים, שטרח לקחת עמו. הפרוסי חייך: "אֶה! אֶה! אני רואה שהלך לכם לא רע בכלל. אבל לא על זה אני רוצה לדבר. הקשיבו לי ואל תדאגו. מבחינתי, אתם שני מרגלים שנשלחו לארוב לי. אני לוקח אתכם ויורה בכם. העמדתם פנים שאתם דגים כדי להסוות את התוכניות שלכם. איתרע מזלכם ונפלתם לידי, ככה זה במלחמה. אבל היות שחציתם את הביצורים הקדמיים, אתם ודאי מצוידים בסיסמה כדי לחזור. תנו לי את הסיסמה ואחוס עליכם."

זוג הרֵעים, חיוורים כסיד, עמדו כתף אל כתף ושתקו, וכפות ידיהם רעדו קלות בעצבנות.

"איש לא יֵדע על כך," המשיך הקצין. "אתם תוכלו לחזור הביתה בשקט. הסוד ייעלם יחד איתכם. אם תסרבו, תמותו, ומיד. הברירה בידכם."

שריר לא זע בגופם והגה לא בקע מפיהם.

הפרוסי, שלֵו להפליא, החווה בידו על הנהר והמשיך: "תנו דעתכם על כך שבעוד חמש דקות תרבצו על קרקעית הנהר הזה. בעוד חמש דקות! יש לכם קרובי משפחה, אני מניח?"

מבצר מון-ואלריאן המשיך לרעום.

שני הדייגים הוסיפו לעמוד בשתיקה. הגרמני חילק פקודות בשפתו. לאחר מכן הזיז מעט את כיסאו כדי להתרחק מהאסירים, ותריסר גברים נעמדו במרחק עשרים מטר מהם, רוביהם מכוּתפים.

הקצין אמר: "אני נותן לכם דקה, ולא שנייה אחת נוספת."

לאחר מכן קם בפתאומיות, קרב אל זוג הצרפתים, נטל את זרועו של מוריסו, גרר אותו הצידה ולחש לו: "מהר, הסיסמה? החבר שלך לא יֵדע, אעמיד פנים שאני מתרכך."

מוריסו לא פצה פה.

עכשיו גרר הפרוסי את מר סובאז' והציג לו אותה שאלה.

מר סובאז' לא פצה פה.

והקצין נתן פקודה. החיילים הגביהו את נשקם.

או-אז נפל מבטו של מוריסו על הרשת המלאה דגים שנותרה על העשב במרחק צעדים ספורים ממנו.

קרן שמש בזקה אור על תלולית הדגים המפרפרים עדיין. ורפיון פשט בו. על אף מאמציו למשול ברוחו נמלאו עיניו דמעות.

"היה שלום, מר סובאז'," מלמל.

"היה שלום, מר מוריסו," ענה מר סובאז'.

הם לחצו ידיים, רועדים מכף רגל ועד ראש בצמרמורת בלתי-נשלטת.

הקצין צעק: "אש!"

תריסר היריות התלכדו לאחת.

מר סובאז' נפל אפיים ארצה כמקשה אחת. מוריסו, הגבוה יותר, התנדנד, חג על צירו וצנח באלכסון על חברו, פניו מופנות אל על, וקילוחים של דם נפלטו מהחולצה המחוררת בחזה.

הגרמני נתן פקודות נוספות.

אנשיו התפזרו וחזרו עם חבלים ואבנים שאותן קשרו לרגלי הגופות. לאחר מכן נשאו אותן אל הגדה.

מבצר מון-ואלריאן לא חדל לשאוג, מחופה כעת בעננת עשן אדירה.

שני חיילים אחזו בראשו וברגליו של מוריסו, שניים נוספים תפסו את מר סובאז'. הגופות טולטלו לרגע בעוצמה, הושלכו הרחק, ציירו עקומה באוויר ואז שקעו אנכית בנהר, האבנים גוררות מטה את הרגליים תחילה.

מים ניתזו, בעבעו, רטטו ואז שככו, ורק אדוות קטנות נחלצו מהם והמשיכו לנוע לעבר הגדות.

שיירים של דם צפו.

הקצין, שלֵו כהרגלו, אמר לעצמו: "עכשיו תורם של הדגים."

לאחר מכן שׂם פעמיו אל הבית.

לפתע הבחין ברשת המלאה קברנונים המוטלת על העשב. הוא הרים אותה, חייך וקרא: "וילהלם!"

חייל בסינר לבן חש לקראתו. הפרוסי זרק אליו את שללם של שני הירויים, וציווה: "טגן לי תכף ומיד את החיות הקטנות כל עוד הן עדיין מפרפרות. זה יהיה מעדן."

והוא המשיך לעשן את מקטרתו.

5 בפברואר, 1883

*מתוך הקובץ "יופי שאין לו תכלית", הוצאת פן, 2016.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty