search

היא האישה שגרה בסביבה, פוגשים אותה בסופרמרקט, בתור בסניף הדואר. בימי שני היא מביאה את הילד, בימי שלישי היא שוחה את הסיבובים שלה בבריכה, בימי רביעי היא לוקחת את הילד, בימי חמישי היא עושה קניות, ובימי שישי היא באה מחנותו של האופה ובידה עוגה. שכנוֹת פוגשות שכנוֹת כמו חוטי שתי וערב שנפגשים, זה היה יכול להישאר כך לנצח נצחים, עד שדברים מתגלגלים אחרת, ובפתיחת התערוכה של סינדי שֶרמן בגלריית שְׁפְּרֶת מאגֶרס בברלין הציירת אוּטָה פֶּפְגֶן אומרת: את מחפשת רוחות? אז תשאלי את אנֶה, האישה הזאת יכולה להעלות רוחות באוב, יש לה שיטה מצוינת. וכך קובעים פגישה עם אישה לא מוכרת בשם אנֶה, היא פותחת את הדלת, וזאת לא אחרת מאשר השכנה ההיא. השערות האדמוניות הארוכות האלה, המבט המשועשע והבוטה, הלב הרחב בחזה הגדול, והריח שעולה משולחן הקפה מאחורי גבה. הסיפור הזה הוא מתנתה של הסופרת אנֶה האן, של מכשפת היין האדום מברלין-מיטֶה, של אשת הארמון מְגוֹזֶק, של המדיום ממגדֶבּוּרג. תודה.

אישה בעלת חושים מחודדים מדי שמה לב ליכולות שלה כבר בנערותה המוקדמת ועושה כל מיני ניסיונות. יום אחד קורה מה שהיה צפוי שיקרה, אוחז אותה פחד איום, והיא מחליטה להניח לשטויות האלה אחת ולתמיד. ובכל זאת היא מעלה רוחות באוב שוב ושוב, מפני שהיא לא יכולה בלי זה. אנֶה נולדה במגדֶבּוֹרג בשנת 1966. כשמלאו לה עשרים ושתיים, והיא הייתה בעיקר משועממת עד מוות, החליטה לברוח ממזרח גרמניה. היא הרי לא ידעה שימיה של מזרח גרמניה ספורים, שכן לעתים נדירות שאלה את הרוחות שהעלתה באוב על עתידה שלה עצמה. זה היה עניין סבוך ורגיש מדי. במעגל החברים שלה היא גם לא הייתה האדם היחיד שהיה עסוק במחשבות בריחה. אחרים הגישו בקשות יציאה ממזרח גרמניה, והם פחדו מחדשות רעות. חוץ מזה, תמיד היה צורך לקחת בחשבון שיש מרגלים. מה יקרה אם הרוח אומרת בסיאנס, באוזני כל הנוכחים, שאנה ה. עתידה לצאת בשבוע הבא לניסיון בריחה מוצלח. לכן לא הייתה אפשרות לשאול את הרוחות על העתיד שלך. אבל אנה והחברים שלה היו מוקסמים מן הסיפורים המלוטשים והמסתוריים של הרוחות. פעם אחת ביקרה אותם רוח שהכירה את ברטולד ברכט, ופעם אחרת רוח של ילד, שישבה תמיד על בירכו הימנית של אלוהים. זה היה מבדר ומשעשע. ואילו המציאות והעתיד הקרוב מעולם לא מבדרים, וגם לא משעשעים, עבור התושבים הצעירים של מזרח גרמניה. על כן אפוא לא שאלה אנֶה את הרוחות מה צופן לה העתיד, לו עשתה כן, אולי הייתה חוסכת מעצמה את הבריחה, את המעצר, ואת הכלא במזרח גרמניה.

לאנֶה לא הייתה עבודה במגדֶבּוּרג באותם ימים, אבל היו לה חברים. לחברים היה יין אדום, ליין האדום היה נר ולנר הייתה כוס. הם התיישבו במעגל, הפכו את הכוס והעמידו אותה במרכז המעגל על שולחן. ואז הניחו סביב הכוס הרבה מאוד פתקאות: את המילים "כן" ו"לא", ואת כל אותיות האל"ף-בי"ת, ואת המספרים אחד עד מאה, בסדרות של עשרה מספרים על כל פתק. כל אחד הניח בעדינות אצבע אחת על הכוס, ואז הם התחילו. ואיזו התרגשות נפלאה, סערה ומתח אחזו את כולם ברגע שאנֶה העלתה באוב את הרוחות. ואז ריקדה הכוס.

פעם אחת תכף ומיד הופיעה בתוך הכוס רוח ואמרה: קריאה לעזרה, קריאה לעזרה, קריאה לעזרה.

"מי זקוק לעזרה?"

הרוח אמרה להם מספר, ועוד מספר, היא חזרה שוב ושוב על אותם מספרים. מישהו מביא אטלס, ובודק מה הם קווי האורך והרוחב לפי המספרים שנתנה להם הרוח. המיקום הוא בדרום האוקיינוס האטלנטי. קבוצת הסיאנס חובבת היין האדום במגדֶבּוּרג, מימיה האחרונים של מזרח גרמניה, שמעה למחרת היום בחדשות שמול החופים של איי פוקלנד טבעה אונייה, וכל אנשי הצוות נספו.

פעם אחת עשו סיאנס, ודבר לא אירע. ואז נשמעה דפיקה בדלת. אחד המשתתפים קם לפתוח, איש לא נראָה, ובכל זאת – מישהו נכנס לחדר. כולם ישבו במעגל, בישיבה מזרחית, על רצפה מקורות עץ דקות מאוד, ישנות ועקומות, והם הרגישו כיצד קורות העץ שוקעות ומתרוממות תחת צעדיו של האורח, שהיה אמנם בלתי נראה, אבל בעל גוף, הם שמעו את החריקות של העץ. האורח הקיף את מעגל האורחים כמה וכמה פעמים, הבהיל אותם עד אימה, ואז הלך. כולם ידעו שאנה היא זאת שהיה לה הכוח להעלות באוב אורח כה פרובוקטיבי. בלי אנה זה אף פעם לא הצליח, ועם אנה זה היה תמיד נפלא ומבהיל כאחד. אבל אחרי החוויה הזאת נשבעה אנה שתחדל מזה. ביקור של רוחות בדירה שלך זה דבר הרבה יותר מדי מטלטל, ובכלל, לא כדאי יותר להעלות רוחות באוב, כי הרי אף פעם אין לדעת מי יגיע ומה הוא יביא עמו. היא הבינה סופית שהיא אמנם יכולה לפתות את הרוחות, אבל לא לשלוט בהן. אם כך, העניין סגור, היא לעולם לא תעלה שוב רוחות באוב. אבל אז קרה הסיפור עם האישה המוזרה, שמכרה בגדים משומשים בשוק הפשפשים, כמו אנה, ונצמדה אליה. בנחמדות כה מוגזמת, במלאכותיות כזאת, בצורה כה חשודה הזמינה האישה את אנה ואת החבורה שלה אליה הביתה. ואז לא יכלה אנה להתאפק, היא רצתה להפגין את כישוריה, לקחה את החברים שלה ובקבוק של יין ודפקה על דלתה של האישה המוזרה. האישה המוזרה רצתה לשמוח על הביקור המפתיע, אבל אז קטעו את זרם המילים שלה ואמרו לה: תפני את השולחן שלך, אנחנו צריכים אותו עכשיו. הכוס הונחה הפוכה במרכז השולחן, ואותיות האל"ף-בי"ת והמספרים הונחו סביבה בתפזורת, הם הביאו אתם הכל. כל אחד הניח בעדינות אצבע אחת על הכוס. האישה המשונה לא רצתה להשתתף, היא נתקפה חרדה איומה, אבל אמרו לה שלא תהיה כל כך משעממת. אנה העלתה את הרוחות באוב. והנה כבר הייתה רוח בתוך הכוס. תחילה שאלו אותה לפי הסדר שאלות חסרות חשיבות.

"רוח נכבדה, התרצי לדבר עמנו?"

"כן."

"את רוח טובה?"

"כן."

"יפה שם, איפה שאת נמצאת?"

"קר."

"מה שמך?"

"לוּדוִיג בְּרֶנדֶקֶר

"ממתי אתה מת?"

"1952."

"בן כמה היית, כשמתת?"

"בן 57."

"מה היה המקצוע שלך?"

"נכה."

כשהאישה המשונה מתחילה לצחקק מעט, מגיעה אנה לנושא שבאמת מעניין אותה.

"יש פה מישהו בחדר שעובד בשביל השטאזי?"

"כן."

"יש בחדר מכשירי האזנה?"

"כן."

"תוכל להראות לי איפה הם?"

"כן."

"כשאלך לפינה שבה נמצאים מכשירי ההאזנה, תגיד 'כן'".

אנה קמה ממקומה והולכת ברחבי החדר. כשהיא עומדת בפינה שבה ניצבת השידה, שומעים כולם את הרוח:

"כן!"

על השידה יש מכשיר רדיו. אנה אוחזת ברדיו ומטלטלת אותו.

"פה בפנים?"

"כן."

אנה מתיישבת בחזרה אל השולחן. האישה המוזרה חיוורת כסיד. "תצאו מהדירה שלי. החוצה!" היא צועקת. "אבל מיד!"

אבל הם לא הולכים, הם ממשיכים.

"אתה יודע את מספר הטלפון של האנשים שמצותתים לנו עכשיו?"

"כן."

"אתה יכול לתת לי את המספר?"

המספר שהרוח נותנת להם הוא בן חמש ספרות, והספרה הראשונה היא שלוש. מספרי הטלפון שהספרה הראשונה בהם היא שלוש היו מספרי הטלפון של השטאזי במגדֶבּוּרג. איזה ניצחון לאנה. היו לה יכולות שהרפובליקה המזרח גרמנית לא הייתה ערוכה לקראתן. אלו מחיאות כפיים. על כן היא חשבה שהבריחה תצליח לה, אף על פי שעדיין חשבה גם על המוות. חיכו לה חיים אחרים, חיים ללא סורגים. לא נותר לה אלא לפרוץ החוצה.

לפני הבריחה יצאה אנה לשני מסעות. המסע הראשון הוליך אותה לפראג, לקברו של פרנץ קפקא, המסע השני הוליך אותה לארמון גוֹזֶק בטוֹבִּינגֶן. שם רצתה לבלות בפעם האחרונה עם חברים. הם רצו לטייל, לשתות, לצחוק. כבר שנים היתה בתהליך פרידה איטי ומייסר, ולא חלקה את רגשותיה עם איש. הפרידה בגוֹזֶק הייתה אמורה להיות אחרת, לתת כוח. עכשיו ארמון גוזק משופץ, התקינו בו שירותים, כיאה לבניין שנועד לשימור היסטורי, נערכים בו ערבי טנגו באביב, מתבצעות בו חפירות ארכיאולוגיות ונערכים בו קונצרטים. אבל בימים ההם, בשנות השמונים של הרפובליקה המזרח גרמנית, היה הארמון הרוס למחצה, ועקבות הזמן נתנו בו את אותותיהם. רוב חלקי הארמון היו נעולים ומאובקים. באחד מאגפיו הצדדיים של הארמון הייתה אכסניית נוער קטנה, שם גרה אנה עם החברים שלה. לפי זיכרונותיה של אנה, הריהוט והציוד באכסניה הזאת היה עלוב. שטיחים זולים מקיר לקיר, רהיטים קלים, ושולחנות עם ציפוי פלסטיק, שום תחושה של ארמון. פעם אחת יצאה הקבוצה בסתר לסיבוב בחלק הסגור של הארמון. רוב החדרים היו נעולים, אבל באמצעות מפתח גנבים וקצת התעסקות במנעולים היה אפשר לפתוח את הדלתות. אנה הפכה את זה למשחק. לפני שפתחה דלת, תיארה את החדר. היא עמדה מול הדלת הנעולה ותיארה את מיקום הפריטים בפנים: משמאל האח, המחתה מונחת על אדן האח, בידית שלה יש סדק, החלון ירוק, באמצע החדר יש עמוד. או: חדר אפל וארוך, בקצה החדר, מימין, יש חלון זעיר, שולחן גדול במרכז החדר, מנורת פמוטים מברזל יצוק תלויה נמוך מעל השולחן. ותמיד התברר כי התיאורים של אנה נכונים. כאילו היא מכירה את החדרים המתים האלה היטב היטב, עם הווילונות המרוטים, הקישוטים המזוהמים שעל הדלתות, הרהיטים הרקובים והטפטים הכהים. פעם מצאו בשיטוטים שלהם בארמון בקבוק של יין אדום ללא מדבקה, בתוך ערימה של פסולת בניין. על הבקבוק הייתה שכבה עבה של אבק, והזכוכית והפקק של הבקבוק נראו כה מיוחדים, כאילו היין הוא מתקופה עתיקה מאוד. הבקבוק היה יכול להיות אולי בן שישים שנה, אולי בן מאה שנה. החברים פתחו את הבקבוק, אבל איש לא העז לטעום מן היין. לבסוף טעמה ממנו אנה. הוא היה כה טעים בעיניה, שהיא שתתה את כל הבקבוק. ואז נשכבה במיטתה, באכסניה. בלילה ההוא חלמה שהיא הולכת דרך הארמון של גוֹזֶק. היא צריכה להגיע לקפלה של ארמון גוֹזֶק, זאת הפקודה שקיבלה. בדרך לשם יכלה לחצות קירות. לתחוב חלקי גוף מבעד לחומות עבות, את הראש, זרוע אחת, רגל אחת. זה היה כיף. לפתע לא הצליחה להתקדם. החלום הסתיים. למחרת היום נודע לאנה שבאותה לילה מתה בארמון גוֹזֶק אישה זקנה שזכתה לחיות בארמון כל ימי חייה. הזקנה, כך סיפרו, הייתה אשת אצולה, רוזנת, שמשפחתה גרה בארמון זמן רב. אבל הסיפור מגיע לסופו רק חצי שנה מאוחר יותר, בחודש מאי 1989. אנה ישבה בתאה בבית הסוהר של השטאזי, שכן ניסיון הבריחה שלה הרי נכשל. בתא הזה החלום פתאום התחדש. היא שוב עמדה במקום ההוא בארמון שממנו הולכים לקפלה, באותה נקודה שממנה לא הצליחה להתקדם. בהמשך של החלום היא רואה גם את הנוף, בנוסף לכך כלב הרים שווייצרי ואת עצמה בשמלה לבנה, ולצדה ילדה קטנה, בערך בת חמש. פתאום היא יודעת שהרגו את האישה הזאת ואת הילדה הזאת, בעלה של האישה הרג אותם. הוא היה במסעות הצלב שנים ארוכות, והיא לא שמרה לו אמונים. את הילדה הרג בגלל הבושה, והיא נקברה לפני המזבח בקפלה של הארמון, את האישה קבר בעודה חיה. אבל מה זה קשור לרוזנת הזקנה? היא שואלת בחלום, והיא מקבלת אפילו תשובה: "האישה הזקנה בארמון גוֹזֶק הייתה האחרונה בשושלת שלה, והיא יכלה למות רק כשאת הגעת." – זאת הייתי אני עצמי, חשבה אנה בלבה, כששבה והתעוררה בתא המעצר שלה. אלה היו החיים שלי בגלגול הקודם. לכל זה אין היום יותר שום קשר אלי.

כשהשתחררה מהכלא, והרפובליקה המזרח גרמנית חדלה להיות ארץ סגורה ומסוגרת, היא נסעה לחופי הים התיכון והביאה משם אבן. עם האבן נסעה בפעם השנייה בחייה לקברו של פרנץ קפקא, לפראג. היא הניחה את האבן על המצבה והתנצלה באריכות באוזני קפקא על כך ששנה קודם לכן לקחה אבן קטנה שהייתה מונחת על המצבה. היא הסבירה לו מדוע עשתה זאת. היא רצתה לקחת איתה את האבן, שהייתה מונחת בשעתה ממש בראש המצבה, כקמע שיביא לה מזל, בשביל הבריחה שלה ובשביל כל הסכנות שמצפות לה. היא אמרה שהיא רצתה שחלק ממנו, מקפקא, יהיה ברשותה, היא הרי כל כך העריצה אותו, אבל לא לקחה בחשבון שמישהו אחר הביא לו את האבן הזאת. מאז גם היה לה רק מזל ביש, שנה תמימה רק עונשים וחוסר מזל. ואם מזרח גרמניה לא הייתה מתמוטטת היא עדיין הייתה תקועה שם. על כן, כך אמרה לו, היא מחזירה לו את האבן. זאת אמנם לא האבן ההיא, היא איבדה אותה בתלאות השנה הזאת, אבל זאת אבן יפה מחופי הים התיכון, והיא מבקשת ממנו שיואיל לקבל את האבן, יקבל את ההתנצלות שלה וימחל לה.

אנה עברה לברלין, למדה תולדות האמנות, עבדה בעבודת סטודנטים של מיון מכתבים בדואר, והייתה במשך זמן מה מעין יושבת ראש לשם כבוד בקומנדנטור בר בפרנצלאואר ברג. פעם אחת עוד שמעה על ארמון גוֹזֶק. שנתיים לאחר החלום, כלומר בשנת 1991, הכירה גבר צעיר שהתגורר בוָיְסֶנפֶלס, ישוב ששכן בסמוך לארמון גוֹזֶק. חבריה של אנה סיפרו לו על הדברים המפחידים שמתרחשים בארמון, ועל החלום של אנה, שבו התייצבו לפניה אישה וילד, בליל מותה של הרוזנת הזקנה. ועל כך שמאז אותו חלום אנה טוענת בנחרצות שלפני המזבח בקפלה של הארמון נטמנה ילדה. הגבר הצעיר החוויר כסיד וסיפר שבקפלה של הארמון מצאו לוח שיש לבן, שתחתיו היה מונח שלד של ילדה.

"זאת הייתה הילדה שלי," אמרה אנה, "בתקופה של מסעות הצלב. אני ילדתי את הילדה הזאת."

בברלין חדלה אנה כמעט לגמרי מערבי הסיאנס ומהעלאת רוחות באוב, וזה כמובן משונה, שכן ברלין מלאה רוחות, ולרוחות האלה אין סיבה להימנע מאנה. מדי פעם בפעם עוד נעמדה לצדה רוח, אבל לפעמים היא כלל לא הרגישה בכך. פעם אחת טעתה לחשוב שהרוח היא השותף שלה, שלבש תמיד בגדים כהים. הרוח נכנסה בשקט, הציצה מעבר לכתפה של אנה וקראה בעניין את הטקסט שכתבה ליד שולחן הכתיבה. אנה שוחחה עם הרוח. השיחה הייתה מאוד חד צדדית, הרוח לא ענתה. כשהסתובבה, לא היה אף אחד בחדר. כאילו האיש מעולם לא היה שם.

בסוף שנות התשעים התגוררה אנה במשך כמה שנים בדירה מוזנחת ומתפוררת באינוואלידָנשטראסֶה 104, מול מוזיאון הטבע. אחר כך נתן לה בעל הבניין הרבה כסף, כדי שתעזוב את הדירה ותהיה אפשרות לשפץ את הבניין. הבניין היה חלק מקומפלקס מגורים בצורת פרסה, הוא נבנה בסוף המאה ה-19 והיה קרוב מאוד לבית החולים שריטה ולמתקנים צבאיים שונים. הרומן של תיאודור פונטנה, "סטינֶה", מתרחש בתקופה ההיא – בשנת 1890 בקירוב – בדיוק בקטע הזה של אינוואלידנשטראסה, רחוב שאורכו בסך הכל שלושה קילומטרים. לא במקרה בחר פונטנה דווקא ברחוב הזה למקום התרחשות לרומן שלו. ברחוב הזה, על הבניינים והמוסדות השונים שבו, התבטא הסגנון של סוף המאה ה-19 בצורה חזקה במיוחד. הרחוב ביטא את הדם, היזע, הלכלוך והקצב של התקופה: שלוש תחנות רכבת גדולות, מפעלים לבניית מכונות שונות, רחבות לתרגילי סדר, בסיסים צבאיים, מעון הנכים, בנוסף לזה בית הסוהר ובית החולים; ועוד כמה וכמה בנייני מגורים וכנסיות. פונטנה תיאר את החיים החברתיים המורכבים של האחיות אֶרנַסטינֶה רֶבַּיְן, המכונה סטינֶה, ופַּאוּלינַה פִּיטֶלקוֹ באינוואלידנשטראסה 98ה', בין פרשות אהבים להבטחות נישואים, ותקוות לעלייה במעמד החברתי לצד אהבה מאושרת. חברת המעמדות הקטנונית גורמת לכל החלומות לרדת לטמיון, ורק המוות מנצח.

סטינֶה התבוננה באחותה.

"כן, את מסתכלת בי, ילדתי. את חושבת שזה נפלא, איך שאת מרגיעה אותי כשאת אומרת: 'זה לא סיפור אהבים.' אה, סטינה היקרה שלי, ככה את בכלל לא מרגיעה אותי; להיפך. סיפור אהבים, סיפור אהבים. אל אלוהים, סיפור אהבים זה ודאי לא הדבר הגרוע מכל. היום הוא עוד ישנו, הסיפור, מחר כבר לא, והגבר הולך לדרכו, והיא הולכת לדרכה, וביום השלישי שניהם שרים: 'לך לדרכך, לכי לדרכך, אני כבר קיבלתי את שלי.' אָה, סטינה, סיפור אהבים! תאמיני לי, אף אחד לא מת מזה, אפילו לא כשמשהו משתבש. לא, לא, סטינה, סיפור אהבים זה לא הרבה, סיפור אהבים זה בעצם שום דבר. אבל כשזה יושב פה (והיא הצביעה על הלב), אז זה מסתבך, אז זה נעשה מגעיל'."

באותה דירה במספר 104 התחילה אנה שוב עם הסיאנס. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, הם היו חמישה, והכל היה מתוכנן מראש. חבר אחד הביא בקבוק יין גדול מאוד, זה היה היין הכי לא שגרתי והכי מעודן שאנה שתתה מעולם, אחר כך כתבה עליו סיפור קצר, על היין. הסיאנס התחיל כמו תמיד: "רוח נכבדה, הרינו קוראים לך." בכוס הופיעה אישה צעירה, שנפטרה משחפת בגיל עשרים ושלוש בלבד. היא ענתה על השאלות "איפה את?" ו"מנין את?": "אני בחצר" ו"אני קבורה בחצר." משמועות שעברו בין השכנים שלה נודע לאנה שמאחורי קומפלקס המגורים בצורת פרסה היה פעם בית הקברות לעניים של בית החולים, שבו היה אפשר לקבור בלי הרבה טרחה את החולים שנפטרו ממגפות ומצהבת. השמועות האלה שנפוצו בין השכנים והשיחות ביניהם עסקו בעיקר בחולדות שהגיעו משטח בית החולים הישן, ולא ויתרו על כיבוש המחסן ועל החיטוט בחביות. אחרי מסעות הביזה שלהם נסוגו מבעד למחילות שלהן בחזרה לגן של השריטה. שמא הרוח של האישה הגיעה משם? על השאלה "מה יש לך?" ענתה הרוח של האישה הצעירה "שנאה" ו"זעם". בתשובות לשאלות הבאות הופיעה המילה "Oficier", כתובה ממש כך, ב- f אחת וב – c. במהלך הסיאנס התברר סיפורה של האישה הצעירה: הרוח שבכוס הייתה משרתת של קצין, קצין שהתגורר בעבר הרחוק בדירתה של אנה, עם אשתו. המשרתת לנה בקיטון הזעיר שפנה לחצר. היא גם הייתה פילגשו של הקצין והייתה מאוהבת בו עד מעל לראש. אבל כשחלתה בשחפת, זה לא עניין את האיש כמעט כלל. היא נקברה בבית הקברות לעניים של בית החולים, לא הרחק מדירתו. אבל האיש המשיך בחייו ללא דאגות, רק היא לבדה רומתה מהתחלה ועד הסוף. לכן הייתה כה זועמת. אחרי שהחברים שמעו את הסיפור הזה, הם החליטו לעשות מעשה. הם הצטערו מאוד על גורלה של האישה הצעירה, אחד החברים בכה מרוב סערת רגשות. אבל אנה רצתה בעיקר להוציא את הזעם הבלתי מרוסן הזה מדירתה. היא פתחה בקבוק נוסף של היין האדום המצוין ונשאה נאום לחייה של האישה הצעירה. היא דיברה על החיים הקצרים שלהם זכתה המסכנה, ועל הסבל הרב שסבלה בוודאי עם האיש חסר הרגש. הם כיבדו את הגורל המר של האישה בדקת דומיה ואיחלו לפצועת הלב שתמצא לה שלוות עולמים, לא פחות. ואז שרר שקט בכוס. – כן, גם זה גורל נשי סוער ומעניין מאינוואלידנשטראסה, אמנם לא של פונטנה, אבל לפחות מממלכת הרוחות.

אשת הרוחות כמובן לא יכולה להסתפק בזה והיא מסתכלת במפות ישנות של העיר משנת 1900 בערך. שם היא אכן מוצאת את בית הקברות הישן של בית החולים, שהתפרש בדיוק מאחורי בית מספר 104. הוא התפרש לאורך הֶסישֶה שטראסה, עד למכבסה של בית החולים. כבר אין כמעט מידע על בית הקברות הקטן הזה, אפילו עובדת בית החולים שזה התחום המקצועי שלה, הגברת בֶּר, שמציעה סיורים היסטוריים בשטחו, לא יודעת על זה שום דבר. "כדי להיות בקיאה בעניין אצטרך לצלול עמוק מאוד," היא אומרת. "אצטרך לצלול עמוק מאוד." בית הקברות היה קיים משנת 1726. כיום שוכנים בשטח הזה הקפטריה החדשה "מנזה נוֹרד" הבנויה כולה מזכוכית והסמינר לפיתוח הכפר. החומות המשונות והצמחים המטפסים הפראיים שאורכם מאה מטרים בהחלט יכולים להיות שאריות שנותרו מבית הקברות. אבל במקום עצמו אין שום דבר שיזכיר את האתר הזה לקבורת אנשים עניים וחולים, רק מפות ישנות, רוח של משרתת, ושמועות שמסתובבות בין הדיירים באזור, שסובלים מנוכחותן של חולדות, עדיין מזכירים את זה. ואשר לאותו קצין: בבניין מספר 104 אכן התגורר איש צבא, זה מתברר מתוך ספרי הכתובות של ברלין, וספציפית מתוך "רישום כל הבניינים בברלין, כולל בעלי הבניינים והשוכרים." מאז שנת 1893 חי בבית במספר 104 אחד בשם מילר, שבכל ספרי הכתובות של השנים הבאות הוא מופיע כסמל או כסֶגֶן, ובשנת 1904 הוא מופיע כ"סגן במילואים"; אחר כך הוא כבר לא מופיע כלל. בצבא הרייך הקיסרי הגרמני נחשבו נושאי הדרגות האלה לקצינים או לקצינים זוטרים, ועל כן הותר להם להשתמש בסמלי דרגה ומושגי דרגה בהתאם. מסִפרי הכתובות של ברלין אי אפשר לדעת אם סמל מילר הזה אכן היה אותו מאהב נבל, והאם אכן היה נועז והאם הסיפור עם המשרתת הצעירה חולת הריאות הוא בכלל נכון. העניין הזה יישאר מסתורי.

לפני שנניח לעניין, הנה עוד מחשבה כללית באשר לכישרון המיוחד שליווה את חייה של אנה: בנערותה, במזרח גרמניה, היו הרבה יותר רוחות שהתגלו לה. היא הביאה עמה כוחות לשמוע את הסיפורים שלהם, היה לה עניין בסיפורים. העניין הזה פחת ככל שהזדקנה. כמו במקרים של יין אדום ושל מרץ – לפעמים יש לנהוג בהם במשורה. בעיקר כשצריך לדאוג לילד, לאהוב בעל ולנהל חיי מקצוע. הנתיב אל התבונה, כשהוא עובר דרך היין, הוא נתיב קשה מדי. בברלין, אנה כבר לא הייתה המדיום שהייתה פעם במגדבורג. היא כבר לא הייתה אימת השטאזי, האישה שמגלה מכשירי האזנה בכל מקום ובכל זמן, לא ולא. אבל מה שאירע בברלין: היא שמה לב שבברלין יש הרבה אנשים שדואגים לשדים ולרוחות. אנה פוגשת כל הזמן אנשים שיודעים לספר על פגישות עם רוחות. כמו למשל, השכן שלה, הצייר. היא ביקרה אותו והרגישה שעוד מישהו נמצא בחדר שלו מלבדם, אולי אלה היו רעשים. היא הביטה סביבה.

"אָה, עכשיו גם את שמעת משהו?", אמר הצייר. "יש לי מין שותפה לדירה, אבל מי יודע, אולי זה רק חלום."

"תספר לי בבקשה!" תבעה אנה.

הצייר היה ספקן. "זה כנראה היה רק חלום."

ואז סיפר: "שכבתי על הספה ונרדמתי. הופיעה אישה, היא לבשה שמלה עם סינר, היו לה צמות ארוכות. הבטנו משתאים זה בזו. הרגשתי לא בנוח, לא ידעתי מה אוכל לומר לה. ואז חשבתי פתאום: הרי אני ישן! עצמתי את עיניי ושבתי והתעוררתי."

הוא הראה לאנה תמונה שצייר מיד לאחר שהתעורר. האישה נעלה מגפי שרוכים עם עקבים, היא נראתה קטנת קומה, רצינית ומותשת מעבודה. אישה כמו לפני מאה שנה. השותפה שלו.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Gespenster von Berlin – Wahre Geschichten by Sarah Khanl. © Suhrkamp Verlag Berlin 2013.

כשאני חושב על אירלנד, אמר ג'ון פול פיניגן בשעה שעמדנו על סיפון המעבורת שיוצאת מהוליהד, אני חושב על בורות ללא גבול. ולא רק על בורות, אלא על התבוססות בבורות, כמו התבוססות של חזיר בזוהמה, או של איזה פרא עירום ומשוגע. אירלנד והאנשים באירלנד מתבוססים בבורות ממש כמו שילד או מטורף מתבוססים בזוהמה של עצמם, מורחים אותה על הקירות, מצחקקים ופועים בקולי קולות, מתמרחים בזוהמה שלהם ומורחים אותה, את הזוהמה המסריחה שהם ייצרו בעצמם. אין ספק שהאירים כאלה, הוא אמר. זה המאפיין העיקרי שלהם. אין ספק. אצל אנשים במקומות אחרים בעולם, הן בקבוצות והן ביחידים, אפשר למצוא תכונות שמתכתבות עם מילים כמו רוח, עוצמה, חיוניות, תשוקה וסקרנות, אבל באירלנד לא תמצא שום תכונות כאלה. שום תכונות כאלה בשום מקום. זה מה שג'ון פול פיניגן, מחבר "בחיים אל תסמוך על נוצרי", אמר לי כשהמעבורת, ה"יוליסס", התחילה לצאת מהנמל בהוליהד, נדחפת הלאה מהחוף הבריטי, לעבר דבלין.

תחשוב אפילו על השם של הספינה הזאת, אמר ג'ון פול פיניגן. בעצם, שאני לא אתחיל אפילו עם השם של הספינה הזאת, הוא אמר. אבל זה היה מאוחר מדי, כי הוא כבר התחיל עם השם של הספינה, שנקראה "יוליסס". בכל אירלנד אין אפילו שמוק דפוק אחד שבאמת קרא את "יוליסס", אמר ג'ון פול פיניגן. חוץ ממני, כמובן, השמוק הגדול מכולם. ובכל זאת, כולם באירלנד מעמידים פנים שהם קראו את "יוליסס" או מתנהגים כאילו הם קראו אותו, אבל אף אחד מהם לא קרא. האיש האחרון באירלנד שקרא את "יוליסס" היה ג'יימס ג'ויס, וגם הוא קרא רק חצי. האמת, אחרי ג'ויס היו כמה פרופסורים שגם הם קראו את "יוליסס", או יותר נכון, הם לא קראו אותו, הם הרגו אותו, הם הרגו את "יוליסס" מאת ג'יימס ג'ויס, בדיוק כמו שהם הרגו מאז ומעולם כמעט כל ספר אחר ששווה לקרוא. ולא רק שהם הרגו את "יוליסס", קודם כל הם השחיתו אותו, התעללו בו באופני העינוי הכי מטורפים שיש. ואיך הם הרגו אותו? הוא שאל. אני אגיד לך, הוא אמר. הם הפכו את "יוליסס" לשריד ספרותי מיובש, ככה הם הרגו אותו. הם כתבו ים של מאמרים משעממים למוות על "יוליסס", וככה הם הרגו אותו. הם הרגו את "יוליסס" כי הם גרמו לכל מי שאתרע מזלו או שהיה מושחת מספיק לקרוא את אחד המאמרים נוטפי השנאה שלהם, לחשוב ש"יוליסס" הוא הספר הכי משעמם ורופס עלי אדמות, בזמן שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליו, כמובן, זה שהוא הספר הכי משעמם ורופס עלי אדמות, כי למען האמת הוא חתרני עד העצם, מלא הפרשות, זלזול וסטיות, ויותר מהכול, הוא חריגה שטנית. כלומר, הצורה והתוכן של הספר הם בגדר חריגה: סוטים מהטעם הטוב, מהקלאסיצזם הספרותי, מהשעמום של מוסר ושל עלילה ומסנטימנטליות – במילים אחרות, מכל החרא של הספרות, אמר ג'ון פול פיניגן, החרא של הספרות הכל כך טיפוסי והכל כך שכיח. כמו כל סופר רציני, אמר ג'ון פול פיניגן, ג'ויס התעלם מהחרא, הוא עקף אותו, את החרא המחריד של הספרות, כי זה לא עניין אותו, כי הוא רצה לכתוב ספר מסוג חדש, שזה הדבר היחיד ששווה לעשות אם אתה עונה לאיזושהי הגדרה של סופר. ובכל זאת, אם אתה קורא את אחד המאמרים, כל אחד מהמאמרים שכתבו השמוקים חסרי המצפון המזדיינים האלה שכותבים על "יוליסס", מהר מאוד, אם לא תכף ומיד, אתה מגיע למסקנה שהספר הזה, ה"יוליסס" הזה, לא ראוי לקריאה, כי לפי הצורה שבה האקדמאים הדפוקים האלה, שונאי החיים, החולניים, המרושעים, המופרעים והנכים ברוחם הארורים האלה כותבים עליו, "יוליסס" אמור להיות הספר הכי פחות מעניין מכל הספרים, אמר ג'ון פול פיניגן בעוד הספינה, ה"יוליסס", יוצאת סוף-סוף מהנמל ופונה אל הים הפתוח.

נאנחתי. ג'ון פול פיניגן צודק, חשבתי. אבל מצד שני, אולי הוא לא צודק. אולי הוא טועה לחלוטין, כפי שטעה לחלוטין לעתים קרובות בעבר, בנוגע לכך כך הרבה דברים, בעצם כמעט בנוגע לכל דבר. אחרי הכל אני קראתי את "יוליסס", אז הוא לא צודק לחלוטין. סביר יותר להניח שהוא טועה לחלוטין. אחרי הכל, אני אירי, ואני קראתי את "יוליסס". מה איתי? אמרתי לג'ון פול פיניגן ופתאום התרעמתי על זה שבקלות כזאת הוא מבטל את הגזע האירי כולו, כולל אותי, על בסיס הכללה גורפת כל כך בעליל. מה איתי? אמרתי שוב. ובתגובה הביט בי ג'ון פול פיניגן ושילב את אצבעותיו בעוד הספינה מפלחת את הגלים. מה איתך? הוא אמר בזהירות. אני קראתי את "יוליסס", אמרתי. זה נכון, הוא אמר. שכחתי את זה. נראה שהוא מפקפק בעצמו לרגע. טוב, אז אתה, ואני, וג'יימס ג'ויס, הוא אמר לבסוף. שלושתנו קראנו את "יוליסס". אבל אף אחד אחר באירלנד בחיים לא קרא את "יוליסס", הוא הוסיף. את זה אני יודע. אני יודע את זה פשוט כי אני יודע את זה, הוא אמר, ושוב היה בטוח בעצמו. במילים אחרות, זה מה שהפילוסופים מכנים ידע א-פריורי, ידע שיכול להיות לנו לפני, או אפילו בלי קשר, לאימות אמפירי. אני פשוט יודע, כמו שאתה יודע, כמו שכולם יודעים, שכולם באירלנד, כולם חוץ ממך וממני, פשוט סתומים מדי, כולם ביחד טיפשים ומפגרים מדי וקודם כל מפחדים מדי מעצם המילה "ספרות", כדי שבכלל יטרחו לקרוא את "יוליסס". בגלל זה אני יודע. אתה חושב שאני סתם צוחק, הוא אמר, ותקע לי אצבע בחזה. אני לא צוחק, לעזאזל, הוא אמר. אני אפילו לא מגזים, אז בטח שאני לא צוחק. האירים מתים מפחד מהמילה "ספרות". אני יכול להבטיח לך שאם אני פתאום אסתובב על הסיפון הזה, עם הזוגות האלה והפועלים השיכורים והמשפחות המטיילות ומה שאתה לא רוצה, ואם אני אשאג פתאום את המילה "ספרות" בכל הכוח, הרוב המכריע של האנשים האלה ירוצו אל צדי הספינה ויזרקו את עצמם מעבר למעקה ויטבעו. הם יעדיפו לטבוע ולא להתעמת עם אדם ששואג "ספרות". והשאר, הוסיף ג'ון פול פיניגן, פשוט יתמוטטו על המקום, הם ימותו מעצם האימה שהמילה "ספרות" מעוררת בהם, מתחושת הבחילה והאימה והדחייה האינסופית שהיא מעוררת בלבם האירי, כלומר לבם החזירי, לבם השמוקי הרופס. חלקם יחטפו התקף לב, חלקם קריש דם במוח. אחרים פשוט יתעלפו, בלי שום סיבה ידועה. כי הם לא יודעים שום דבר על ספרות, או על ג'ויס, וזה לא מזיז להם, לאירים האלה, אמר ג'ון פול פיניגן והביט בי כעת בזעם פראי, וכן, אפילו בשנאה, שבשום אופן לא הגיעה לי, ככה לפחות הרגשתי. אני יכול פשוט לצעוק "אללהו אכבר", הוסיף ג'ון פול פיניגן, במקום לצעוק "ספרות". אני יכול פשוט לעטוף את הראש שלי במגבת ולצעוק "אללהו אכבר" ולקרוע את החולצה שלי ולחשוף חגורת נפץ, במקום לצעוק "ספרות", כי תהיה לזה אותה השפעה על האירים האלה, במילים אחרות המפגרים האלה, הדפוקים האלה, חסרי המצפון המטומטמים והאידיוטים האלה, חסרי הלב המחורבנים והשמוקים הסתומים האלה, החזירים והכבשים והמכרסמים האלה שקוראים לעצמם אירים, כשבעצם הם צריכים לקרוא לעצמם כבשים וחזירים ומכרסמים, או אפילו מפגרים נחשלים ארורים, אמר ג'ון פול פיניגן, פתיתי קצף החלו להיקוות עכשיו בזוויות פיו, ועיניו לא משו מעיניי. אם כי נדמה היה לי שהשנאה האינסופית הלכה ואזלה מעיניו של ג'ון פול פיניגן, ומה שנותר היה פחד ילדותי, תחינה, חרטה אפילו. דמיינתי את ג'ון פול פיניגן מפרפר בלב ים, לא הים האירי, שאותו חצתה עכשיו הספינה שלנו, ה"יוליסס", במהירות סבירה למדי, אלא הים המטאפורי, הים השחור, או ים המוות, ים  הבדידות, השנאה העצמית והחרדה, שאינו מנת גורלו של כל אדם, אבל הוא בהחלט מנת גורלו של כל אדם חושב, כפי שאמר לי ג'ון פול פיניגן עצמו באחד הרגעים השבריריים שלו, בתקופה שגרנו יחד בלונדון, בבית צפוף ומזוהם ליד פינסבורי פארק.

השמוקים האלה! הוא צעק. השמוקים חסרי המצפון הדפוקים האלה! איך אני מתעב אותם, הוא מלמל, וטלטל את ראשו בפראות, בפראות רבה מדי לטעמי, הוא עלול להזיק לעצמו. הוא לגם בתנועה חדה מהפלאסק שלו ושכח להעביר גם לי. כמה נמוך אפשר לרדת? הוא שאל. כמה נמוך, לעזאזל? אני אגיד לך כמה נמוך: כל הדרך עד אירלנד. זה כמה נמוך אפשר לרדת, קיבינימט. התעלמתי ממנה, מההערה הנואלת הזאת, ושקעתי במחשבות על החיים שלנו בלונדון, החיים שהותרנו מאחור, כשעמדנו עכשיו על סיפון הספינה הזאת, ה"יוליסס" הזאת שחצתה את הים האירי, וחופה של בריטניה הלך והיטשטש מאחורינו. בבית ליד פינסבורי פארק, שם כתב ג'ון פול פיניגן את שלושת הכרכים האחרונים של "בחיים אל תסמוך על נוצרי", רומן באחד-עשר כרכים, כפי שתמיד קרא לו בסילוף חסר בושה, שכן היו לא פחות משלושה-עשר כרכים ברומן שלו, אם בכלל היה זה רומן. אני עברתי לגור בבית כשג'ון פול פיניגן התקרב לסוף הכרך השנים-עשר, שקיבל את הכותרת "מי הגבר שלך?". אני כותב שמונת אלפים מילה ביום, אמר לי ג'ון פול פיניגן בערב הראשון שיצאנו לשתות יחד בפאב "טוולב פיינס" בסבן סיסטרס רוֹאְד. השבתי ששמונת אלפים מילה נראה לי הרבה מדי, אפילו הרבה יותר מדי, ליום אחד. מאה אחוז נכון, לעזאזל. זה יותר מדי, זה הרבה יותר מדי אפילו לשרלטן רדוף הדדליין ביותר, לא כל שכן לסופר כמוני, אמר ג'ון פול פיניגן, והוסיף כמנהגו שוט של ויסקי לגינס שלו, שיקוי שכינה "גינסקי". באותו ערב הסביר לי ג'ון פול פיניגן את המושג "ריאליזם בזוי", הז'אנר שלטענתו כתב בו, ולטענתו גם המציא. ריאליזם בזוי אומר כתיבה חרא, הוא אמר. בעצם, מה שאני רוצה להגיד, מה זאת אמנות, לא יותר מיְללה נגד המוות. אנחנו מסכימים על זה, רוֹבּ? הוא התעקש. הנהנתי בראשי. טוב, הוא אמר. אז אנחנו מסכימים שאמנות היא יללה נגד המוות ותו לא. אם ככה, הוא אמר, אז למה כל כך הרבה אמנות מנסה לעשות בדיוק את ההפך, להתעלם מהמוות? אפילו להתכחש לו? חשבת על זה? הוא שאל. לאמנות, ובמיוחד לספרות, יש אלף דרכים להתכחש למוות או להתעלם ממנו. אחת הדרכים האלה היא הספרותיות עצמה, כלומר התחזות ספרותית, אמר ג'ון פול פיניגן. ובזה אני מתכוון לניסיון הבלתי נלאה של העוסקים בספרות להשיג יופי ושלמות, לכתוב טוב, בקיצור, להוציא תחת ידם משפטים מהוקצעים ומושלמים. זה קשקוש שלא ייאמן, אמר ג'ון פול פיניגן. אם כותבים לאט, בזהירות, מה זה אם לא התמסרות ליהירות – יהירות הכתיבה הטובה. זה לא שונה מללבוש מעיל יפה או פראק או זוג נעליים מבריקות לארוחת ערב בורגנית – ואני אגיד לך עכשיו, הוא הוסיף, אני לא, ומעולם לא הייתי, גבר שהולך לארוחות ערב, בורגניות או אחרות. ומוות הוא לא ארוחת ערב. אבל הנקודה היא, אמר ג'ון פול פיניגן, שלנסות לכתוב טוב זאת יהירות ולא שום דבר אחר, וכשאני אומר יהירות אני בעצם מתכוון פחד מפני המוות שמתבטא בהתנסחות עצמית, כפי שיכולת לנחש. בדיוק כאן הטכניקה של הריאליזם הבזוי נוקטת עמדה. ריאליזם בזוי אומר כתיבה מהירה, וכן, אפילו כתיבה גרועה, בעצם רק כתיבה גרועה, בלי לשאוף להרשים אף אחד בכתיבה שלך, לא בסגנון שלה ולא בתוכן. ריאליזם בזוי אומר לכתוב שמונת אלפים מילה ביום, הוא אמר. שמונת אלפים מילה – הרבה יותר מדי לכל סופר מכובד או אנין טעם, אבל מצוין לחבר בריאליזם הבזוי, אסכולה שלעת עתה כוללת רק אותי, אמר ג'ון פול פיניגן והכין לעצמו עוד גינסקי. תיאוריית הריאליזם הבזוי שלו סקרנה אותי, ודחקתי בו לומר עוד, אבל לא הייתי צריך להתאמץ, כי הוא כבר המשיך לדבר בלי קשר אלי, נסחף על גלי הנאום שלו, בוער בקנאות שעוד אראה פעמים רבות במהלך החברות שלנו, שהחלה בערב ההוא ב"טוולב פיינס" ונמשכה עד אחר הצהריים הזה שבו עמדנו יחד על סיפון ה"יוליסס", שכרגע חרשה במלוא הקיטור את הים האירי אחרי שקו החוף הבריטי כבר התפוגג כליל מעבר לירכתיים. עוד אינדיקציה ליהירות, ובסופו של חשבון גם לאשליה העצמית של הספרות, אפילו זאת שמכנים אוונגארד, בלבוש המודרניסטי או הניסיוני שלו, היא שהעוסקים בה ללא יוצא מן הכלל מביעים כמיהה, כמיהה מאוד לא ראויה, להוציא לאור את יצירתם, אמר ג'ון פול פיניגן בערב ההוא בפאב, בעודו גומע גינסקי ואני גומע גינֶס. כולם, כל עלובי הנפש היומרניים, כל מה שהם רוצים זה שיוציאו אותם לאור, הוא אמר. הם רוצים שקהל מעריץ או מזועזע יקרא את היצירות שלהם, ויעניק להם מעין אלמוות, ככה לפחות הם רוצים לחשוב. זה נכון לגבי סלין, קפקא, פסואה, ג'ויס, מארינטי, מוסיל, מרקסון, הנדקה, המסון, שטיין, זבאלד, ברנהרד, באלארד, בקט, בלנשו, בורוז, בולניו, צ'וראן, דיראס, גומברוביץ', פאונד, אליוט וכל שמוק אחר שנכלל במה שמכנים אוונגארד ושאולי תרצה לציין, בדיוק כמו שזה נכון לגבי מקיואן, סלף, באנוויל, טויבין, אוסטר, אטווד, אליס, איימיס, טירלוול, הולינגהרסט, סמית', דויל, דאייר, פראנזן וכל חרא אחר שפועל כיום במיינסטרים הספרותי, אמר ג'ון פול פיניגן. בעיניהם הערך של יצירת ספרות תלוי בזה שהיא תצא לאור. אם היא לא תצא לאור, אין לה שום ערך. יש כאן שאלה אונטולוגית, הוא הוסיף: אם ספר נקרא רק על ידי הסופר שכתב אותו, האם אפשר לומר שהוא קיים? או לצורך העניין, האם אפשר לומר שהוא שווה משהו? התשובה שלי, והתשובה של הריאליזם הבזוי, היא לעקוף את כל העיסוק הדוחה הזה. מה הטעם לשלוח את הכתבים שלי למו"לים, אמר ג'ון פול פיניגן, כדי שהם יקבלו או ידחו אותם? מה הטעם בזה? אני אגיד לך עכשיו: אני דוחה את המו"לים, כל אחד ואחד מהם, אפילו את אלה שאני מעריץ, אלא שמעוררים בי יראה, את הטובים ואת המעולים, כי אני ריאליסט בזוי, ופרסום, רוֹבּ, הוא לא אחת המטרות שלי, לא אחת המטרות בכלל, זאת לא אחת המטרות שלי, אני פשוט לא מעוניין שיוציאו אותי לאור, לעזאזל, הוא אמר והטיח את הגינסקי שלו בשולחן. אני כותב מסיבות אחרות, הוא הוסיף, אבל שכח לומר מהן. כמה פעמים בעבר, כשגרנו ביחד בבית ליד פינסבורי פארק, הרשה לי ג'ון פול פיניגן לקרוא קטעים מתוך "בחיים אל תסמוך על נוצרי", יצירתו הכבירה שנכתבה לכאורה בסגנון הריאליזם הבזוי. יש להודות, הכתיבה היתה גרועה ביותר, ובהחלט נעשתה בחיפזון רב (בכתב יד, ראוי לציין – ג'ון פול פיניגן שנא להקליד במחשב נייד). הפרוזה היתה נטולת כל ניחוח ספרותי ולא הפגינה מאמץ קל שבקלים לפתות או לבדר את הקורא. לא שהכתיבה היתה עוינת כלפי הקורא, כפי שקורה אצל המודרניסטים החמורים ביותר, אלא נדמה היה שהיא אדישה לקורא, אולי אפילו בלתי מודעת לקיומו. היתה חלוקה מועטה לפסקאות ושום חלוקה לפרקים. לא היה אפשר להבחין בשום סיפור ולא בדמויות. המילה דפוק, או אחת ההטיות שלה, הופיעה לפחות פעם אחת בכל שורה, לעתים קרובות פעמיים או שלוש פעמים או יותר. המילה זונה היתה שכיחה באותה מידה בערך; המילים נבלה, שמוק, מכרסם ודביל מילאו את הטקסט. כמה עמודים הכילו רק מילים שנגזרו מהשורש דפ"ק, שחזרו על עצמן מאות פעמים, מדי פעם פיסקו ביניהן נבלה, בהמה, זונה מזוינת או שמוק. בעמודים אחרים הופיעו תיאורים חפוזים של עיירות מאובקות, חשמליות ממהרות, ערמות אשפה ענקיות ורכסים מתפוררים, או איזכורים שטחיים ומרושעים לאירועים בהווה. היתה לי תחושה שזה מונולוג פנימי; לא בדיוק זרם תודעה, אלא יותר תודעה של מכונת ירייה, או תודעה שמכה את עצמה באלה, או פשוט פלט בלתי פוסק וחסר טעם של שפה, מעין הקאה לא שפויה של שפה, ככה עמוד אחרי עמוד, תריסר כרכים בערמה על הרצפה ליד שולחנו של ג'ון פול פיניגן, שולחן איפור שהוא חילץ מאחורי הקלעים של מועדון חשפנות שנסגר.

אבל זה אפילו לא הדבר הכי גרוע, אמר פתאום ג'ון פול פיניגן בעודנו עומדים על סיפונה של ה"יוליסס", המדלגת לה בין הגלים הרחק הרחק מבריטניה. הספינה הזאת, ה"יוליסס" הזאת, היא אפילו לא הדבר הכי גרוע, הוא חזר. הדבר הכי גרוע זה "בלומסדיי". ראית פעם את "בלומסדיי"? הוא שאל. אני מדבר, הוא אמר, על החג הלאומי לכבוד ספר שאף אחד באירלנד אפילו לא קרא, לעזאזל! לזה אני מתכוון, אמר ג'ון פול פיניגן. עד לפני עשור בערך "בלומסדיי" היה ציון לאומי קטן, יוזמה מטופשת ודבילית שלא באמת עניינה אף אחד, ויכולת להתעלם ממנה בשקט. אבל אז הממשלה, הכנופיה הזאת של שמוקים זבי חוטם, הקולקטיב המטומטם הזה, כפי שכיניתי אותם לא פעם, ראתה בבלומסדיי הזדמנות שיווקית רצינית, כזאת שהם, בנתעבות האינסופית שלהם, החליטו שהיא הרבה יותר מדי משתלמת בכדי להתעלם ממנה. אפשר לסחוט עוד כסף מג'ויס, הם החליטו, כאילו ג'ויס הוא ספוג או אשך, אפילו שאף לא אחד מהם – את זה אני יודע – אף אחד מהם אפילו לא קרא את "יוליסס" או אפילו את "דבלינאים" או כל ספר אחר של ג'ויס בכלל, אמר ג'ון פול פיניגן. האמת היא, שהדבילים האלה שאני מדבר עליהם הם מסוג האנשים שאם היו מציעים להם לקרוא את "יוליסס" או את "דבלינאים" הם יצחקו בקול רם. ואני לא מדבר על צחוק ממבוכה או צחוק חברתי, הוא אמר, אלא על שאגות צחוק, צחוק מתגלגל, מכל הלב, מהקרביים, צחוק של עונג לנוכח הרעיון המטורף והמצחיק עד השמיים לקרוא את "יוליסס" או את "דבלינאים", אמר ג'ון פול פיניגן. הוא לגם שוב מהפלאסק, ואז העביר אותו לי. שתיתי. האידיוטים האלה, השמוקים האלה, החארות חסרי המצפון האלה החליטו למסחר את מה שהם מכנים "בלומסדיי", אמר ג'ון פול פיניגן, ביום שבו הדמות הבדיונית ליאופולד בלום שוטטה שיטוט בדיוני בעיר דבלין, שתתה, הרהרה, שוחחה וכו'. במילים אחרות, 16 ביוני, הוא אמר. זה יביא תיירים, הם חשבו. זה יביא את היאנקים והמלוכסנים, את הצרפתים והגרמנים, את השוודים והסלאבים, את הבולגרים הוולגאריים והרומנים הרמאים, וכל התיירים החייכנים האלה יבזבזו את כספם על הערצת העם האירי והמורשת הספרותית שלו, אף על פי שהאנשים באירלנד כבר מזמן לא קוראים, הם טיפשים מכדי לקרוא, לא כל שכן לקרוא את "יוליסס", הספר שהפיאסקו הדבילי הזה של "בלומסדיי" מתיימר לציין. אתה לא צריך אותי, אמר ג'ון פול פיניגן, כדי להבחין ששני הסופרים האירים שרוב האנשים מחשיבים לסופרים הגדולים ביותר במאה ה-20, אפילו אנשים שבחיים לא קראו וגם לא מתכוונים לקרוא אף אחד מהם, כלומר, בקט וג'ויס, לא רחשו אלא שנאה ותיעוב כלפי אירלנד, וכלפי האירים. שני הסופרים האלה הקדישו מאמצים אדירים לזלזול מעשי באירים ובאירלנד, אמר ג'ון פול פיניגן, במכתבים ובשיחות שלהם, ולעתים קרובות גם בכתבים שהתפרסמו. ובכל זאת, הנה לפנינו מצב, מה שמכנים "בלומדסדיי", שבו כל האידיוטים השמנים והמתנדנדים באי ממלאים את הרחובות לכבוד ספר מאת ג'ויס שהם בחיים לא טרחו לקרוא! שמוקים שמנים ורופסים. מאוננים עלובים וחסרי תועלת, סוחבים אחריהם את הצאצאים המפגרים שלהם. נבלות וחדלי אישים עד האחרון שבהם. הם מהללים את "יוליסס" באופן הכי מביך ומחליא שיש, מפזזים מול מצלמות התיירים, רוקדים כמו בהמות, כמו שמוקים אמיתיים מול מצלמות התיירים האלה, שבוהים בכל העניין במין תחושת התעלות רפת שכל, מתקתקים במצלמות, במצלמות הסמארטפונים, במצלמות הווידאו, מתעדים את האירים, את האומה הספרותית הזאת, עושים צחוק גמור מעצמם כשהם מחקים כמו קופים דמויות מספר שהם בחיים לא קראו, ספר שאין להם שום כוונה לקרוא, כי הם שונאים ספרים, הם שונאים את כל הספרים בלי קשר למקור שלהם, חוץ מהארי פוטר ומביוגרפיות של כדורגל, אמר ג'ון פול פיניגן.  "בלומסדיי," הוא אמר וטלטל את ראשו בגועל. "בלומסדיי." "בלומסדיי" המחורבן. היום המחורבן של בלום. שייזדיינו, הוא אמר. שיילכו להזדיין. אני מתכוון לזה, שכל העולם יילך להזדיין. תקשיב לי, אמר ג'ון פול פיניגן. לפני כמה שנים חזרתי לדבלין, אל תשאל אותי למה, הייתי בדבלין בזמן של ה"בלומסדיי". הלכתי למרכז העיר, לא כדי להשתתף בחגיגות, כמובן, אלא מסיבות שלא קשורות לזה. ובזמן שהייתי שם הלכתי ברחוב או'קונל וזה מה ששמעתי, זה יישמע כמו משהו מתוך סאטירה קיצונית או הזיה פסיכית, אבל זה לא זה ולא זה, רוֹבּ, אתה יכול להיות בטוח. הלכתי לרחוב או'קונל, ומה ראיתי לאורך אי התנועה שבמרכז הכביש הגדול של דבלין, אם לא מאות אידיוטים שמנים מחייכים עם הנשים הגועות בצחוק שלהם ועם הילדים השמנמנים המצווחים, יושבים להם בשורות משני צדדים של שולחן אוכל ארוך להחריד, אמר ג'ון פול פיניגן. אני לא צוחק איתך. ותקשיב לזה. מעל לראשים שלהם התנדנד שלט עצום, שלט עצום מתנדנד שכתוב עליו "חוגגים את בלומסדיי של ג'יימס ג'ויס עם נקניקיות דֶני". כן! נקניקיות דֶני המחורבנות, כאילו הנקניקיות בכבודן ובעצמן מתפוצצות מהתלהבות. וזה כי איפשהו בגיבוב המלא הפרשות של "יוליסס", בין התיאורים האינטימיים של נפיחות, חירבונים, אוננות, חילול הקודש ותאווה גברית ונשית משולחת רסן, יש אזכור קצר ל"נקניקיות דֶני" מחורבנות, אמר ג'ון פול פיניגן. אז אתה רואה אותם, מאות בהמות שמנות כאלה, גועים בצחוק, נדחקים מסביב לשולחן אוכל ארוך עטוף במפת שולחן לבנה, ושם מגישים להם צלחת אחרי צלחת של נקניקיות וכולם דוחסים לפיות שלהם נקניקיות, אורגיה אמיתית של פיטום בנקניקיות לכבוד ג'יימס ג'ויס, מודרניסט עילי ומזלזל עילי באירלנד. זאת המורשת שלך, ג'יימס ג'ויס, שאג ג'ון פול פיניגן על פני הגלים, הנה המורשת שלךמאתיים שמוקים גועים בצחוק ובולסים נקניקיות! אין ספק שהשארת חותם, ג'יימס ג'ויס. הו, כן, ועוד איך השארת! אתה מלך המודרניזם!  כעת הוציא ג'ון פול פיניגן את הפלאסק שלו, גמע ממנו והעביר אותו לי. שתיתי במבוכה, כי למרות שאגת המנועים והגלים המתנפצים על החרטום, רבים מהנוסעים האחרים על הסיפון שמעו את ההתפרצות של ג'ון פול פיניגן והסתכלו בזהירות לכיווננו. ג'ון פול פיניגן לא שם לב למבטים שלהם, או שפשוט היה אדיש. שמוקים שמנים ומתנדנדים, הוא מלמל, עכשיו כבר יותר מאופק. איך שהם מתנדנדים. כמו פינגווינים שמנים ומטורפים. פינגווינים גחכניים שמנים, מחייכים מאוזן לאוזן כמו משוגעים. פינגוויניי השחיתות, פינגוויניי השנאה. שאגיד לך מה עשיתי? הוא אמר ופנה אלי בחדות. אני אגיד לך מה עשיתי. החלטתי לקחת את זה על עצמי ולפחות לנסות לרדת לפשר התצוגה חסרת התקדים הזאת של טמטום ציבורי, של קישור בין מודרניזם עילי לצריכת בשר חזיר. צעדתי לאורך השורות של דבלינאים זוללי נקניקיות וגועים בצחוק, דרך שורות העונשין של היפנים המתקתקים, ליגיון פרצופי העדשה. ואז עצרתי ליד אישה שישבה מול צלחת עם ערמת נקניקיות, ושאלתי אותה אם היא בעצם קראה את "יוליסס", אמר ג'ון פול פיניגן. היא נעצה בי מבט ארוך, בהבעה של מבוכה ואימה טהורה. הילד שלה כבר התחיל לבכות. בסופו של דבר האישה יצאה מהטראנס ואמרה לי, לאט מאוד, "יוליסס", רק את המילה "יוליסס", לא יותר. בחיים לא ראיתי אישה מפחדת ככה. הילד הקטן שלה תפס בראשו בידיים ובכה בין האצבעות, מירר בבכי. ואז האבא הסתובב. הוא הסתכל לי בעיניים במבט ארוך ומלא בוז. ואז הוא אמר, נראה לי שכדאי שתלך מפה. כאילו מה? אמר ג'ון פול פיניגן ונזכר בתקרית. כאילו מה, לעזאזל? בסך הכל שאלתי אותה אם היא קראה את "יוליסס". הם גירשו אותי משם, הוא אמר. הם היו עושים בי לינץ', אספסוף הנקניקיות הזה, אם לא הייתי מתחפף משם בעצמי. יום שחור לאירלנד, ויום שחור בשבילי, אמר ג'ון פול פיניגן. והנה, בכל זאת אני פה, אנחנו פה, על מעבורת, על ה"יוליסס" הדפוקה, לא פחות, מפליגים בים, לא ממנה אלא לעברה של הארץ המקוללת, החור המהביל, שדה תפוחי האדמה, הדממה הספרותית והאינטלקטואלית של אירלנד. הלוואי אמן שהיא תשקע בים, הוא הוסיף. הלוואי שכל הדבר המגעיל הזה, כל האי המתועב ייאנח ויקרוס ויטבע בים. יתמוסס בים. יתמוסס כמו איש שעשוי מלח, איש שנפל לים, הוא אמר. הוא שתק כמה זמן, השקיף אל הגלים. חשבתי על לונדון, על דבלין, על המצב שלנו עכשיו, תלויים בין שתי ערים. אנחנו בטח שני האירים היחידים שחוזרים לאירלנד ולא נמלטים ממנה, חשבתי לעצמי, ולא בפעם הראשונה. חשבתי על פאבים אירים, על הרבה פאבים כאלה ששתיתי בהם עם ג'ון פול פיניגן, ועכשיו היה נדמה לי שהם לא היו פאבים בכלל, אלא כלובים, או מלכודות דובים. התחלתי לדמיין איך אני מטפס על המעקה ומעיף את עצמי לים, נעלם בקצף בצרחה קטועה.

המסע קרב לסיומו. ג'ון פול פיניגן המשיך למלמל לעצמו לצדי, כמו מנהל דיאלוג נוקב עם הגלים, או עם הצורות הבוגדניות שהתפתלו לו בתוך הראש. שמתי לב שככל שאנחנו מתקרבים לדבלין, הוא נעשה פחות בטוח בעצמו. בקרוב מאוד נהיה בנמל של העיר. כבר הבחנתי בארובות פולבג מהבהבות באופק. חשבתי על כל הזמן שלא היינו כאן, ג'ון פול פיניגן ואני, ועל השנאה שרחשה בו, השנאה שאין טהורה ממנה, למקום שממנו באת. ועכשיו ג'ון פול פיניגן הסתובב אלי, נאחז במעקה. הרגשתי שהוא מסתכל בי. פניתי לעברו. מה לעזאזל הם עשו לי? הוא שאל בשקט, בלי שידעתי לְמה הוא מתייחס. מה לעזאזל הם עשו לי, רוֹבּ? המילים נאמרו בנימה של התגלות. קו החוף התרחב ונמתח על האופק, עריץ וצופן רע. ג'ון פול פיניגן טלטל את ראשו. מה לעזאזל הם עשו לי? מה לעזאזל קרה שם, רוֹבּ? מה לעזאזל קרה שם?

פניתי ממנו והסתכלתי אל החוף. אף אחד מאיתנו לא הוציא מילה כמה רגעים. ג'ון פול פיניגן עמד לדבר שוב, אבל היסס. לא הסתכלתי אליו. לבסוף הוא אמר, אני שונא את מה שאני כותב. אני שונא כל מילה בזה. הספר הדבילי, המחליא, המחורבן הזה. הכאילו רומן הזה שאני שונא יותר מכל דבר אחר. הוא נראה יותר רגוע עכשיו, בעוד החוף הולך ומתקרב, הולך ומתמצק וממלא את שדה הראייה שלנו מחרטומה של ה"יוליסס". ריאליזם בזוי זה שום דבר, אין לו שום משמעות, הוא אמר. כתבתי את מה שכתבתי כי חשבתי שזה ירפא אותי, אבל אין שום מרפא, אתה פשוט לומד לחיות עם הפצעים שלך ועם סימני ההתעללות, ואתה כושל קדימה, נכה ומרופש, לעבר מותך. יום אחד תשים כוחותיך ואתה קורס, וזהו זה. מעולם לא נרפאת. במובן מסוים אתה מת מהפצעים. כל פגיעה וכל השפלה נשארת לנצח. אין שום מרפא. כתיבה לא משנה כלום, היא מייסרת. אתה מייסר את הדף, ואז את הקורא ואז את העולם. עדיף שלא יהיו לך קוראים, עדיף לא לכתוב בכלל. אין שום ערך למה שכתבתי, ולא לשום דבר אחר שעשיתי. לשום דבר בחיים שלי אין ערך. לכתיבה אין ערך. לשום דבר אין ערך. שום דבר. שנינו שתקנו בעוד המעבורת משייטת לה אל פתח הנמל. הארובות התאומות באדום-לבן התנשאו כמו זקיפים. עכשיו נראה ג'ון פול פיניגן רגוע באמת, קר רוח, לא מפחד ולא זועם. אני לא אסלח, הוא אמר. שיזדיינו כולם. אני החלטתי. אני לא אסלח להם, לא אסלח לאף אחד מהם על מה שהם עשו, על מה שהם עשו לי. אני לא אסלח להם, הוא אמר. אני לא. לא. שיזדיינו, הוא אמר.


*עריכת התרגום: אמיר צוקרמן

כשחזר מרקוס קֶלמֶר מהעבודה הביתה, מצא על השטיח בסלון אישה עירומה. שיערה הסתור הזכיר לו את האופן שבו היה מצייר בילדותו קיני עורבים או צמרות עצים, עורה נצץ כמו צֻפָּה זיגוג וכשהפך אותה מרקוס בזהירות על גבה כדי לפנות אליה בדברים ואולי לברר מי היא ומה היא מחפשת בדירה שלו, ראה שהיא מתה.

מיד ניגש לחלון וסגר את הווילונות. למען האמת עוד היה מוקדם מדי בשביל זה, בחוץ עוד היה אור. האביב בא ממש לפני כמה ימים, והשמש תשקע רק עוד כשעה, בסביבות שש. לפני שבועות מעטים עוד הייתה נעלמת בסביבות ארבע, אבל עכשיו הימים החכימו והשכילו לשמר את כוח אורם לזמן ארוך יותר, ובקרוב ישרור להט הקיץ שהם כבר נושאים בחובם.

קרני השמש של אחר הצהריים היו הראשונות לברך אותו על מפתן דירתו בימי האביב הנעימים האלה. לסגור אותן עכשיו בחוץ גרם לו כאבי ראש, והוא הרגיש כאילו החדר עצמו סובל ממיגרנה. אבל מן הסתם לא הייתה לו ברירה, ככלות הכול על הרצפה בדירתו שרועה אישה מתה. העור שסביב פיה ונחיריה נראה כאילו השתמשו בו כמשטח להצתת גפרורים. מרקוס הרים את הגופה והושיב אותה בכורסה. מיד צנחה שוב, מפרקיה נעו כמו ג׳לי, והגוף כמו בלון מלא בנוזל. הוא ניסה שוב, אבל גם הפעם לא נשארה לשבת אלא נרכנה קדימה כמו מישהו שמוכרח פתאום להקיא, וראשה התנגש ברצפת הפרקט. צליל החבטה הרם החזיר את מרקוס למציאות: בלי להתמהמה ניגש למערכת הסטריאו והדליק אותה. מוזיקה עוזרת לו לחשוב.

הוא לא יכול פשוט להשאיר את הגופה שרועה על הרצפה, כי גופות משתנות, פני השטח שלהן אינם יציבים כמו אלו של בני אדם חיים. ביסודו של דבר מעייניהן נתונים רק לדבר אחד: להתפרקות. כדי להיעלם לחלוטין הן זקוקות למצע נוח לחילוף חומרים, אדמת יער, למשל, או בִּצה. משהו שאיתו הן יכולות להתמזג לאטן. ואילו כאן אין משהו כזה, לכן היה עליו למצוא פיתרון. הוא לקח את השלט הרחוק והגביר את המוזיקה.

הוא נזכר שלא מזמן החביא מטוס הרכבה גדול מאחורי הרדיאטור. זה היה בשבוע שעבר, ההורים שלו באו לביקור והוא לא רצה שהם יראו את המטוס. מאחורי הרדיאטור יש הרבה מקום, אבל האם אפשר יהיה לדחוק בחלל הזה גם גוף של אישה מבוגרת? מרקוס הביא סרט מדידה ומדד את הגופה. טוב, אין ברירה אלא לנסות.

חצי שעה התאמץ וניסה, אבל בסוף תמיד הציץ הראש או פלג הגוף העליון מאחורי הרדיאטור. ובכל זאת: הצלחה חלקית. זמן מה פשוט ישב מרקוס על הרצפה, נשען על הקיר ובהה ניכחו. ממה הייתה יכולה האישה למות? הוא לא גילה שום סימני חניקה או שטפי דם. מה שזה לא היה, נראה שהגוף שלה לא נפגע מכך. אולי הורעלה. ואולי מתה מוות טבעי. אבל היא עדיין צעירה מאוד, מרקוס העריך שגילה בין עשרים וחמש לשלושים.

הוא קם על רגליו והתמתח. לא, זה נראה איום ונורא. המטוס להרכבה היה בטוח מאחורי הרדיאטור, אבל את הגופה יראה בקלות כל מי שיכנס לחדר. הוא צריך לחשוב על מחבוא אחר.

בזמן שסקר בעיני רוחו את פינות המסתור בדירתו, משך את הגופה מאחורי הרדיאטור. מכיוון שהייתה עירומה, גרם לה נזק בכמה מקומות מהמשיכות והטלטולים חסרי הסבלנות שלו. צלעות הרדיאטור חתכו בעור החיוור משל היה חמאה, אבל רק מעט דם זב כי הלב הרי לא פעם יותר ובכלי הדם לא היה יותר לחץ. למרות זה נותרו כמה כתמים מכוערים על הרצפה ואפילו על הרדיאטור. מרקוס הלך לחדר האמבטיה, הביא מטלית לחה וניקה את צלעות הרדיאטור. אביב עכשיו, ואם יניח לנוזל הגוף להתייבש, יסריח הרדיאטור כשידליק שוב את ההסקה בחורף הבא.

הוא תפס בזרעותיה של הגופה וגרר אותה בחזרה לסלון. שוב השאיר הדבר כמה סימנים, הפעם סימני גרירה אדמדמים ארוכים. בניד ראש הוא הלך לחדר האמבטיה, הביא מטלית שנייה והתחיל לקרצף. לפעמים הוא באמת רפה שכל, מפגר ממש. כדי שלא יקרה שוב דבר כזה, עטף את הגופה במגבות גדולות מכף רגל ועד ראש. ככה גם היה הרבה יותר קל לגרור אותה על רצפת הפרקט.

המוזיקה במערכת הסטריאו נדמה, וקריין הכריז מה שמם של האנשים שמאחורי הבס, התופים וחליל הצד.

בלילה השאיר מרקוס את הגופה העטופה לשכב באמבט. למחרת בקושי התעורר בזמן כי בחלומו חשב שצלצול השעון המעורר הוא קרקורי הפרידה העצובים של קרפד שנשלח בחללית קטנה לחוג במסלול לווייני סביב כדור הארץ. נשאר לו זמן רק לארוחת בוקר קלה, אחר כך נסע באוטובוס לעבודה. לפנות ערב חזר הביתה.

כבר כשנכנס חש בריח. הוא לא היה חזק מאוד, אבל הוא היה נוכח. הוא הלך אל חדר האמבטיה. הגופה שכבה שם כמו אתמול בערב, רק על המגבת שעטפה את פניה התפשט כתם שהזכיר קצת בצורתו עלה אֶדֶר.

יומו במשרד היה מייגע, ובדרך כלל היה מרקוס שמח להיכנס עכשיו לאמבט, להשתרע במים החמים, לשכשך את אגודליו, ולשקע לאט את כל הדאגות שחגו בראשו בגבעות הקצף המְרַחֲשוֹת. היום אולי יצליח איכשהו לדלג על טקס הרחצה היומי הזה, אבל כפיתרון לטווח ארוך אי אפשר כמובן לשאת את המצב הזה. כבר עכשיו התחיל להיות עצבני. הוא משך את הגופה אל מחוץ לאמבט ורחץ אותו. הוא גמר כמעט את כל חומר הניקוי שבבקבוק לפני שהרגיש שיהיה מסוגל להיכנס לאמבט עירום בלי לקבל בחילה.

אבל לפני שנכנס לטבול באמבט ניגש לטפל בגופה ולהכניס אותה לארון הבגדים הריק למחצה שעמד בחדר העבודה שלו. מוזר שלא חשב על זה קודם. ככלות הכול כבר העמיד שם פעם שורה שלמה של וילונות גלילה מקופלים (עם החוט הלבן שבצבץ למעלה הם נראו כמו מקלות דינמיט). הגופה התאימה יפה לחלל הארון, אבל בכל פעם שניסה מרקוס לסגור את הדלת, היא נפלה החוצה והוא נאלץ לתפוס אותה. כמו בפגישה מחודשת אחרי זמן רב היא נפלה על צווארו. לבסוף קיבע את פרקי ידיה בנייר דבק לדופן הפנימית של הארון ואטם בנייר הדבק גם את פתח האיוורור של הארון עד שהרגיש שכל העסק יוכל להישאר ככה לפחות כמה ימים.

הוא הספיק להיות בחדר האמבטיה ולשחק עם ראש המקלחת בקושי שלוש דקות, ואז שמע את החבטה. הוא סגר את המים והקשיב. הכול היה שקט, אבל מה זה עוזר לו, הוא כבר הבין מה קרה. הוא  יצא מהאמבטיה עירום למחצה וחזר לחדר העבודה.

המראה שנגלה לעיניו – האישה שכבה מעוקמת נורא, חציה עוד בתוך הארון וחציה לפניו – המראה היה מגוחך כל כך, שמרקוס פלט שאגת עיטוש, שלא נגרמה מגירוי יתר של שכבת הריר באפו אלא מגירוי יתר של הדימיון שלו.

לפני שיכול היה להרים אותה, היה עליו להתיר את הפיתול שהייתה נתונה בו, כן, ממש פיתול, כי היא… אלוהים, אפילו נערת גומי לא הייתה מעלה על דעתה תנוחה כזו. אבל זו גופה, אמר בלבו, לא משהו חי. אי אפשר להחיל כאן את אותן אמות מידה.

אולי מוטב היה להשאיר את הגופה כמות שהיא, פקעת של ידיים ורגליים, וגֵו שבמקומות רבים כבר החל להיבקע. ככה יהיה, על כל פנים, קל יותר להעביר אותה ממקום למקום, אבל ברור שככה היא גם תופסת יותר מקום מאשר במצב פרושׂ.

השטיח בסלון של מרקוס היה מהסוג העתיק והמכובד. הא כבר נשא עליו דורות רבים, טפיפות רגלי ילדים התבגרו עליו לצעדי זִקנה כבדים ואחראיים, הוא אירח זוגות נשואים וברכות אבלים, הדגם שלו העסיק את החוש הגיאומטרי של עשרים איש בערך, אולי אפילו יותר, הוא שרד מלחמות עולם ותקופות של אופוריה ושל כאוס מלא השראה, בקיצור – זה היה שטיח שלא פשוט דוחפים מתחתיו מין גופה.

מרקוס ידע זאת. הוא ידע זאת היטב ובכל זאת לא עלה בדעתו שום פיתרון אחר. הכול כבר ניסה, את הארון, את הרדיאטור, את האמבטיה. חוץ מלהעמיס את הגופה על הכתף ולזרוק אותה מהחלון לא נותרו לו הרבה אפשרויות. וחוץ מזה, הזמן דחק.

בשתי ידיים הרים את השטיח הכבד, ובדחיפות רגליים בעט את הגופה אל האזור הבהיר יותר במקצת של רצפת העץ. לוחות הרצפה האלה, שקרן אור לא שזפה אותם ורגל אדם לא דרכה עליהם, היו בוודאי החלק הפגיע ביותר, האינטימי ביותר בדירה. לקח לו לא מעט זמן עד שהצליח לדחוף את הגופה למקום הנכון ולפרושׂ עליה את השטיח. האריג המדיף ריח של עבר ושל עור נעליים כיסה לגמרי את הגוף הזר וכמו העלים אותו במעשה כישוף. תחושת הקלה גדולה התפשטה בו, ומרקוס כמעט מחא כפיים בקול.

גבעת השטיח החדשה נראתה קצת כמו דגם תלת-ממדי של מפה טופוגרפית. התלים שיצר הגוף של הגווייה הקבילו במדויק לדגם הקונצנטרי של השטיח. האזורים הכהים ביותר היו מונחים על הנקודה הגיאוגרפית הגבוהה ביותר (הכתף, שתמיד בלטה קצת כלפי מעלה כשהגופה שכבה על הגב). זה נראה כמעט כאילו הכול אורגן כך במכוון כדי להקל את ההתמצאות.

זה היה, בלי ספק, הפיתרון הטוב ביותר עד עכשיו. הבעיה היחידה הייתה לעבור מעל הגופה, ושוב ושוב הוא היה מועד על השטיח המגובנן. לכן העביר מרקוס את שולחן הכתיבה הגדול שלו, שבלאו הכי מעולם לא שימש לדבר מה משמעותי, מחדר העבודה אל הסלון והעמיד אותו בדיוק מעל רכס השטיח. ככה לפחות לא ימעד יותר. אמנם מיקומו של השולחן באמצע החדר לא היה טוב במיוחד, אבל אולי עכשיו יתיישב אליו לעתים קרובות יותר ויעבוד על הניסיונות הפואטיים שלו, שמצד אחד לא עלו לו במאמץ רב, אך מצד שני גרמו לו ייסורים בגלל חוסר התוחלת הגלוי שלהם.

זה לא נראה רע בכלל. גבעה קטנה באמצע החדר… ומעליה שולחן. אם לא יצליח להציף את השולחן בדפים כתובים, פשוט יפרוש עליו מתישהו מפה ארוכה, כזו שמגיעה עד הרצפה.

העניין טופל, חשב מרקוס והלך למטבח. מוכרחים להרים כוסית לכבוד הסיום המוצלח של תלאות היומיים האחרונים. אחרי שקרא בהיסח הדעת כמה תוויות, בחר בקברנה סוביניון, בקבוק שתכולתו אדומה כהה.

רק כשכבר חזר לסלון, שהשולחן תפס בו עכשיו מקום בולט ומרכזי ויצר נקודת כובד רגשית חדשה בחדר, רק אז הבחין שהביא איתו שתי כוסות יין. בכל צעד הן נקשו זו בזו והשמיעו צליל פעמוני באצבעותיו העדינות שאחזו את צווארי הזכוכית הדקים.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Liebe zur Zeit des Mahlstädter Kindes by Clemens J. Setz. © Suhrkamp Verlag Berlin 2011.

*דימוי: Fábio Magalhães

גרסת המטוס תמיד תתחיל ב"היֹה היה" ותסתיים, כמובן, ב"והם חיו בעושר ובאושר עד עצם היום הזה". לגרסת המטוס יש אוהדים רבים: אין צורך להיכנס אל בין השוחות. אין צורך לזחול ולסחוב פצועים. מלמעלה אפשר להכניס את כל מה שרוצים בין "היה היה" ל"עד עצם היום הזה".

היה היה כפר קטן־קטן. ומעליו התפתלה רכבת עליזה וצבעונית שהפריחה טבעות מדויקות של עשן. מדי פעם הצטרף לרכבת מטוס ריסוס זעיר. כשלא היה עסוק בריסוס, נהג להנמיך טוס ולהציץ באנשי הכפר. מיד קלט שהילוכם נמרץ, בריא ויעיל. שלחייהם סמוקות בבריאות שבאה מכוחה של עבודה אמיתית תחת השמש, ושמתוקף אותה שמש הם נראים לו, כולם, משוחים בצבעוניות. לעתים הבחין המטוס בנערה תמירה שלמותניה כרוך סינר צחור, והיא פוסעת בצעד גמיש אחר שלושה־ארבעה אווזים הלוקים בחוצפה — אך באיזו חוצפה כפרית וחיננית! וכשהם חורגים מן התלם, מיד מחזירה אותם הנערה אליו ובת צחוק — כן, העווית הזאת שנראית מלמעלה מוכרחה להיות בת צחוק — על פניה. "נפלא," חושב המטוס שלנו, שניחן לא רק בעיניים חדות, אלא גם בכושר אבחנה מעולה. הוא פונה לרסס שדות זרים ומקנא בכך שחלקו לא עם בני הכפר הציורי השלֵו. בערוב ימיו, כשיגמור לרסס, יתיישב לכתוב סיפור על כפר שלֵו וציורי, שיתחיל במילים "היה היה" ויסתיים ב"עד עצם היום הזה".

אליס ואני האחרונות שיכולות להתלונן על גרסת המטוס. בזכותה, הרי, אנחנו מצליחות להתפרנס. ובכל זאת, חופש הביטוי שמור גם לזרקורים, כי אם לא ניתן להם פתחון פה, סופם שיחדרו לכל פינה וגומחה ויחשפו אותן לאור השמש. בגרסה השנייה, לעומת זאת, יגשש הזרקור את דרכו בחורים אפלוליים.

אז הנה, רבותי, גרסת הזרקור.

נתחיל מזה שהכפר שלנו הוא לא כפר. שלא כמו אצלנו, ב"כפר" שלווה, כרי דשא ופרות חומות ולטיפות הם חלק מהעסקה. ב"כפר" מתגוררים אנשים הדומים זה לזה במאווייהם, ובדיוק בשביל אותם המאוויים נבנה בית־עם המאכלס אספות שכל תפקידן הוא להחליט, באופן תרבותי ודמוקרטי כמובן, מהם המאוויים הבוערים ביותר שעומדים אצלם על הפרק.

נמשיך מזה שהדבר היחיד שכפרי במושב שלנו הוא השם שלו, והוא שקרי כמו כל השמות בעולם. כשלמושב קוראים מעלה אבְרַיִים, או בקיצור, אבריים, הֱיו בטוחים ששום כנפיים לא יהיו פה. כי מדובר בחוק טבע: מי ששואף אל הטפחות יזכה בשם מסד.

על כל פנים, על השם אי אפשר להתלונן. היה יכול להיות גרוע יותר. זה שהקים את המעברה אי־אז בשנות החמישים, היה עלול להשאיר אותנו ב"מעלה זמניות ג'", ועם השם הזה היינו נתקעים מתחת לאף של הקיבוץ ובין הרגליים של מנזר אבן העזר אשר בעמק. ואגב, אם מזכירים את המנזר והקיבוץ, כדאי לציין שאפילו גרסת הזרקור המחמירה לא יכולה להתעלם מהאלגנטיות של קימורי האבן והקשתות המחודדות של המנזר ומסבלו של הצלוּב שמטפטף דם פוטוגני. גם הזרקור המחמיר ביותר לא יתאפק ויעביר יד על הפרות החומות והלטיפות של הקיבוץ ויתפעל מהשבילים הקטנים שבהם מקרקשות עגלות כביסה.

הנה, תחת אלומת הזרקור מתקפלים כרי הדשא והפרות מתאדות, הולכות לגרגר להן במקום אחר. הנה עולה המסך והצירים חורקים צווחה מעל המושב שלנו. המסך אינו אלא וילון מחורר והצירים אינם אלא גבבת חלודה במגרשו של משה ברזלים. אלומת האור ממהרת לנצל חור נוסף בווילון ולחמוק משם אל ביתו של חביב המצית.

החרולים והחרדלים שחים מעט, אך לאחר רגע מרימים ראש לאות שהם כאן וממתינים לטקס ההדלקה השנתי. משם ממשיך הזרקור — חולף דרך גן המשחקים שכולו פלסטיק וכל המשתמש בו לוקה בהתקף זעם של חשמל סטטי — ומגיע אל המכולת של פרוספר, המכונה סוכת דוד הנופלת.

אצל עין רעה הוא עובר, דמום, את משוכת שדרת הפיגם, וכמעט מתגלה בצווחת האווזים של ברוך המעוקל. לרוע המזל, שום רועת אווזים טובת מזג לא מופיעה כדי להציל את הזרקור שלנו. בתוך הבית, במיטתו, מזדקף ברוך המעוקל. פניו הלומות שינה והוא ממלמל, "תראו להם! תראו להם!" ומיד חוזר אל חלומותיו המלאים בחותמות גומי, במכתבים שמתחילים ב"א.ג.נ" ומסתיימים ב"שלם את חובך מיד!"

הזרקור מוותר על ההזדמנות לבדוק את הררי המכתבים המקיפים אותו ומוסיף להתקדם. מסיר כובע דמיוני ליד הבית של השריף וחוצה את שדה הבור שבקצהו. ליד מעגל דודאים גדול ותחת שיטה מכחילה, קבורה סרח בת אשר, קדושה מצוינת, פטרונית של מסדרים רבים, שלאורך ההיסטוריה גילתה גמישות מופלאה בשלל מעברי דירה שהחלו אי־שם באזור היבוק, המשיכו עד למרוקו הברברית והסתיימו באבריים, נכון לארבעים השנים האחרונות.

הזרקור מגלה שציוּן קבר ראוי לשמו אין, אבל חתיכת סלע אומללה, שבמקרה היתה שם כשהגיעו העולים להתיישב פה, דווקא יש. חתיכת הסלע מכוסה בשכבת דונג שעובייה אינו פחות מעובי אמונתם של אנשי אבריים. נמצא פה ריכוז הדודאים "הגדול ביותר בתפוצה הדרומית של המזרח התיכון", כפי שטוענת אגודת הדודאים, והוא מעיד על פעלתנותה הרבה של סרח בתחום המין והפוריות.

הזרקור נמלט משדה הפריון ופולש כעת אל חלונות הבתים, אל האנשים שנראים נתונים בעיצומה של שנת המוות. הנה ישנים־מתים כולם: ישן לו משה ברזלים. ישנה מכשפת המוות. ישן זוג הרבנים. ישן חביב המצית. ישן פרוספר וחולם על מכולת חדשה. ישנה רשל היפה, ואף עין רעה ישן, עינו האחת עצומה והאחרת מעפעפת כלפי התקרה ומרתיעה את אלומת הזרקור שלנו.

מעורפל ומקולל מגיע הזרקור אל בית המיילדת שלנו ומנסה לחדור בעד החלון הצר. יש בפנים התרחשות כלשהי. הוא משתהה מעט, מנסה לקרוע את מעטה האפלולית ולפענח את ההתרחשות, ונחרד מרעש שהולך ומתגלגל לעברו. מוכה־שגעת הוא שולח אלומות מהבהבות לכל עבר. הרעש הולך וגובר ומתגלה בדמותה של רכבת המתקדמת בכבדות לאי־שם. קרונות־קרונות מכוערים, הנראים כמו פחי צפרדע צבועים בבורדו, נמשכים אחרי הקטר רע המזג. בואה של הרכבת מבריח את הזרקור, והוא ממהר לצמצם את אלומתו. בשעה שחלקיקי מחצבים עפים אל הכפר, הוא כבה.

הנה, הנה הווילון המכוער נופל ברעש חורקני על במת שדה הבור של המושב הצבעוני שלנו. הנה, צווחים הצירים. הנה, הדי מחיאות הכפיים של הקהל הלא־נוכח לא נשמעים.

עוד ועוד מתרחק הזרקור מהלא־כפר שלנו. היקום מקִיץ ופעמון הכנסייה מזמין למיסת הבוקר.

שמש קשוחה, כתומה וישירה מאירה את המושב שלנו וחודרת דרך עורם של האנשים הצבעוניים. כולם מתעוררים מהשינה החמוצה שלהם.

בדמדומי הערב התכולים-צוננים בהקה חנות הקונדיטוריה, שעמדה בפינת שני רחובות חלולים בקמדן טאון, כבדל סיגר. ואולי מוטב לומר, כבדל זיקוק, שכן האור היה צבעוני ומורכב, נשבר במראות רבות ורקד על עוגות ודברי מתיקה רבים, מוזהבים ועליזי צבעים. אל הזגוגית הבוהקת הזו נצמדו אפיהם של זאטוטי רחוב רבים, שכן השוקולדים נעטפו כולם בצבעי אדום, זהב וירוק מתכתיים, בעטיפות מענגות כמעט אף יותר מן השוקולד עצמו; ועוגת החתונה העצומה שבחלון הראווה היתה באופן כלשהו בלתי משוכת ומשביעת רצון בעת ובעונה אחת, כמעט כאילו היה הקוטב הצפוני עצמו טוב למאכל. מטבע הדברים, פיתויים כאלה, בצבעי הקשת בענן, עשויים לקבץ סביבם את צעירי השכונה שגילם עד עשר או שתים-עשרה. אבל הפינה הזו היתה מושכת גם מבחינתם של צעירים בני גיל מתקדם יותר; ואיש צעיר, בן לא יותר מעשרים וארבע, התבונן מבעד לאותו חלון ראווה. גם בעבורו היתה החנות מקור של קסם בוהק, אך את כוח המשיכה שלה עליו אין להסביר אך ורק בשוקולדים; שגם אותם, עם זאת, היה רחוק מלתעב.

הוא היה איש צעיר, גבוה, חסון ואדום שיער, שפניו נחושים אך נוהגו אדיש. הוא נשא תחת זרועו תיק עבודות ובו רישומי שחור-לבן, שאותם מכר בהצלחה מרובה או פחותה למוציאים לאור מאז שדודו (שהיה אדמירל) נישל אותו מירושתו בגין סוציאליזם, בגלל הרצאה שנשא בגנות אותה תיאוריה כלכלית. שמו היה ג'ון טרנבול אנגוס.

כשנכנס, לבסוף, חצה את הקונדיטוריה והלך אל החדר האחורי, שהיה מעין מסעדה של דברי מאפה, מסתפק אך בהרמת הכובע לכבוד העלמה הצעירה שעבדה בחנות. היא היתה נערה כהת שיער, אלגנטית וערנית בשחור, שלחייה סמוקות ועיניה כהות ומהירות מאוד; ובתום זמן ההמתנה המקובל נכנסה בעקבותיו אל החדר הפנימי כדי לקחת את הזמנתו.

היה ברור שההזמנה היתה שגורה וקבועה. "אני רוצה, בבקשה," דייק, "לחמנייה מתוקה אחת בחצי פנס וכוס קטנה של קפה שחור." רגע לפני שהנערה הספיקה לפנות משם הוסיף, "כמו כן, אני רוצה שתינשאי לי."

הנערה הצעירה מן החנות התקשחה לפתע ואמרה, "אני לא מרשה בדיחות כאלה."

הצעיר אדום השיער הרים עיניים אפורות ובהן כובד ראש לא צפוי.

"באמת ובתמים," אמר, "זה רציני – רציני כמו הלחמנייה בחצי פני. זה יקר, כמו הלחמנייה; משלמים בשביל זה. זה בלתי ניתן לעיכול, כמו הלחמנייה. זה כואב."

העלמה הצעירה כהת השיער לא הסירה את עיניה הכהות ממנו ולו לרגע, ונראה היה שהיא בוחנת אותו בדיוק כמעט טרגי. בתום הבדיקה הקפדנית עלה על פניה מעין צל של חיוך, והיא התיישבה בכיסא.

"אינך חושבת," ציין אנגוס בהיסח הדעת, "שזה די אכזרי לאכול לחמניות מתוקות בחצי פני? הן עלולות לגדול לכדי לחמניות בפני. אזנח את השעשועים הפרועים האלה אחרי שנתחתן."

העלמה הצעירה כהת השיער קמה מכסאה והלכה אל החלון, שקועה בבירור במחשבות סוערות אך לא בלתי אוהדות. כשהסתובבה לבסוף שוב, בארשת החלטית, נדהמת למצוא שהאיש הצעיר שטח בשימת לב על השולחן פריטים שונים מחלון הראווה. אלה כללו פירמידה של ממתקים ססגוניים, כמה צלחות כריכים ואת שני בקבוקי ההגשה שבהם נמזגו הפורט והשרי המסתוריים, הייחודים לקונדיטורים. באמצעו של המערך המסודר הזה הציב בזהירות את משׂאה העצום של העוגה הלבנה המזוגגת, שהיתה הקישוט הענק של חלון הראווה.

"מה, לכל הרוחות, אתה עושה?" שאלה.

"את חובתי, לורה היקרה שלי," פתח.

"הו, בשם אלוהים, תפסיק לרגע," קראה, "ואל תדבר אלי ככה. אני מתכוונת, מה כל זה?"

"סעודת הטקס, העלמה הופ."

"ומה זה?" שאלה בקוצר רוח, מצביעה על הר הסוכר.

"עוגת החתונה, גברת אנגוס," אמר.

הנערה צעדה אל החפץ המדובר, הסירה אותו ברעש והשיבה אותו לחלון הראווה של החנות; אז חזרה, ובעודה מניחה את מרפקיה האלגנטיים על השולחן, נתנה באיש הצעיר מבט אוהד אך חסר סבלנות למדי.

"אתה לא נותן לי זמן לחשוב," אמרה.

"אני לא כזה טיפש," ענה; "זו הענווה הנוצרית שלי."

היא עדיין התבוננה בו; אבל סבר פניה החמיר במידה ניכרת מאחורי החיוך.

"מר אנגוס," אמרה בכובד ראש, "לפני שהשטות הזו תימשך ולו דקה נוספת, אני חייבת לספר לך משהו על עצמי, בקיצור ככל שאוכל."

"בעונג," השיב אנגוס בפנים חמורים. "את יכולה לספר לי גם משהו על עצמי בהזדמנות זו."

"הו, שתוק והקשב," היא אמרה. "זה לא משהו שאני מתביישת בו, ואפילו לא משהו שאני מאוד מתחרטת עליו. אבל מה היית אומר אם הייתי מספרת לך, שיש משהו שאינו מענייני, ובכל זאת הוא הסיוט שלי?"

"במקרה כזה," אמר האיש ברצינות, "הייתי מציע שתחזירי את העוגה."

"ובכן, קודם אתה חייב להקשיב לסיפור שלי," התעקשה לורה. "בתור התחלה, אני חייבת לספר לך שאבי היה בעליו של פונדק ושמו 'הדג האדום' בלודבורי, ואני נהגתי לשרת שם את האנשים בבר."

"לעתים תכופות תהיתי," אמר, "מדוע יש איזו מין אווירה נוצרית בקונדיטוריה הזאת."

"לודבורי היא חור קטן, ירוק ומנומנם במחוזות המזרחיים, ואל 'הדג האדום' הגיעו שני סוגים של אנשים: סוכנים נוסעים מזדמנים, ולצדם האנשים האיומים ביותר שהיית יכול לפגוש, אלא שלא פגשת אותם מעולם. אני מתכוונת לגברים קטנים ובטלנים, שיש להם בדיוק מספיק כסף כדי לחיות ואין להם שום דבר לעשות חוץ מאשר לרבוץ בחדרי בר ולהמר על סוסים, לבושים בגדים גרועים, שגם הם טובים מדי עבורם. אפילו את האפסים הצעירים והעלובים הללו לא הרבינו לראות אצלנו; אבל היו שניים מהם שבאו המון פעמים, וגם היו המוניים לחלוטין. שניהם חיו על כסף משל עצמם, והיו בטלנים ומגונדרים בדרך מייגעת. ועדיין קצת ריחמתי עליהם, כי שיערתי בלבי שהתגנבו לבר הקטן והריק שלנו כי לכל אחד מהם היה מום קטן; משהו מהסוג שהכפריים יצחקו עליו. זה גם לא היה בדיוק מום; יותר מוזרוּת. אחד מהם היה איש קטן להפתיע, משהו כמו גמד או לפחות רוכב מירוצים. אבל הוא לא נראה כמו רוכב; היו לו ראש קטן וזקן שחור, גזוז היטב, ועיניים מבריקות כמו של ציפור; הוא קרקש במטבעות הכסף שבכיסיו; הוא טלטל שרשרת זהב עצומה של שעון; והוא תמיד הופיע לבוש יותר מדי כמו ג'נטלמן מכדי להיות אחד כזה. אבל הוא לא היה שוטה, אף שהיה בטלן חסר מעש; הוא היה מוכשר להפתיע בכל מיני דברים שלא יכולה להיות בהם שום תועלת; מין מעשי קסם מאולתרים; לגרום לחמישה-עשר גפרורים להצית זה את זה כמו זיקוק של ממש; או לחתוך בננה וכדומה למשהו דמוי בובה רוקדת. שמו היה איזידור סמיית'; ואני יכולה עדיין לראות את דמותו לנגד עיני, עם פרצופו הקטן והכהה, ניגש לדלפק ומעין קנגורו מקפץ מחמישה סיגרים.

"הבחור האחר היה שקט יותר ורגיל יותר; אבל איכשהו הוא הדאיג אותי הרבה יותר מסמיית' הקטן והמסכן. הוא היה גבוה ודק מאוד, ובהיר שיער; אפו היה נשרי, והוא היה יכול כמעט להיות נאה, במין צורה שלא מן העולם הזה; אבל הוא היה אחד הפוזלים המחרידים ביותר שראיתי או שמעתי עליהם מעודי. כשהוא התבונן ישר אליך, לא ידעת בעצמך איפה אתה, קל וחומר במה הוא מסתכל. אני מניחה שהעיוות הזה עורר בבחור המסכן מרירות מסוימת; שהרי בזמן שסמיית' היה מוכן להפגין את התעלולים הקטנים שלו בכל מקום, ג'יימס וֶלקין (זה היה שמו של האיש הפוזל) מעולם לא עשה שום דבר חוץ מאשר להשתכר בטרקלין הבר שלנו ולצאת להליכות ארוכות לבדו בנוף השטוח והאפור שהקיף אותנו סביב-סביב. כך או כך, אני חושבת שגם סמיית' היה מעט רגיש בקשר לכך שהיה כה קטן, אף שהתמודד עם זה בחוכמה רבה יותר. ולאור כל זאת, הייתי מופתעת ביותר, וגם מבוהלת ומאוד מלאת צער, כששניהם הציעו לי נישואים באותו שבוע.

"ובכן, עשיתי מעשה, שמאז חשבתי שאולי היה מעט טיפשי. אבל אחרי הכול, המשונים האלה היו במובן מסוים חברים שלי; ונבעתתי מהאפשרות שיחשבו שסירבתי להם מהסיבה האמיתית, והיא שהיו מכוערים בצורה כה בלתי אפשרית, אז המצאתי משהו אחר, אמרתי שמעולם לא התכוונתי להתחתן עם אדם שלא פילס את דרכו בעולם. אמרתי, שמתוך עיקרון אני לא מוכנה לחיות על חשבון כסף שהגיע בירושה, כמו שהם עושים. יומיים אחרי שאמרתי את הדברים האלה, שנאמרו מתוך כוונה טובה, התחילו הצרות להתגלגל. הדבר הראשון ששמעתי היה, ששניהם עזבו את המקום כדי לחפש את מזלם, כאילו היו חלק מאיזה סיפור ילדים מטופש.

"ובכן, לא ראיתי איש מהם מאז אותו יום ועוד היום. אבל קיבלתי שני מכתבים מהאיש הקטן, סמיית', והאמת היא שהם היו מרגשים למדי."

"שמעת אי-פעם על האיש האחר?" שאל אנגוס.

"לא, הוא מעולם לא כתב," אמרה הנערה לאחר היסוס של רגע. "המכתב הראשון של סמיית' נשלח פשוט כדי לספר שהתחיל לצעוד יחד עם וֶלקין ללונדון; אבל וֶלקין היה הלכן טוב כל כך, עד שהאיש הקטן נאלץ לפרוש ולנוח בצד הדרך. משם, רצה המקרה, אסף אותו איזה מופע נודד, ואז, הן משום שהיה כמעט גמד והן משום שהקטן העלוב הזה באמת היה פיקח, הוא הסתדר לא רע בעסקי המופעים, ותוך זמן לא רב נשלח לאקווריום לבצע כמה טריקים שאני לא זוכרת מה היו. זה היה המכתב הראשון שלו. השני היה מרעיש יותר, וקיבלתי אותו רק בשבוע שעבר."

האיש ששמו אנגוס רוקן את כוס הקפה שלו ובחן אותה בעיניים רכות סבר וסבלניות. בת צחוק קלה עלתה על פניה שלה כשהמשיכה, "אני מניחה שראית על לוחות המודעות הכול על 'השירות השקט של סמיית"? אם לא, אתה היחיד שלא ראה. הו, אני לא יודעת הרבה על העניין הזה, אבל מדובר באיזו המצאה לביצוע כל עבודות הבית באמצעות מכונות. אתה מכיר את הסוג: 'לחץ על כפתור – רב משרתים שעם איש אינו רב'. 'סובב ידית – עשר עוזרות בית שאיש לא יסובב להן את הראש'. ודאי ראית את המודעות. ובכן, יהיו מה שיהיו המכונות האלה, הן מייצרות הרים של כסף; והן מייצרות אותו עבור השדון הקטן שהכרתי אז בלודבורי. אני לא יכולה שלא להרגיש מרוצה מכך שהבחור הקטן והאומלל נעמד על רגליו; אבל העובדה הפשוטה היא שאני אחוזת אימה מהאפשרות שיופיע בכל רגע ויאמר לי שפילס את דרכו בעולם – כפי שאכן עשה."

"והאיש האחר?" חזר אנגוס במעין שלווה קשת עורף.

לורה הופ קמה לפתע על רגליה. "ידידי," היא אמרה, "אני חושבת שאתה מכשף. כן, אתה לגמרי צודק. לא קיבלתי ולו שורה כתובה אחת מן האיש האחר; ואין לי מושג בעולם מי הוא או היכן הוא נמצא, אבל הוא זה שממנו אני מפחדת. הוא זה שניצב תמיד בדרכי. הוא זה שכמעט הוציא אותי מדעתי. למעשה, אני חושבת שאכן הוציא אותי מדעתי; משום שחשתי בנוכחותו במקומות שלא יכול היה להימצא בהם, ושמעתי את קולו כאשר לא ייתכן שדיבר."

"ובכן, יקירתי," אמר האיש הצעיר בעליצות, "גם אם הוא השטן בכבודו ובעצמו, גורלו נחרץ עכשיו, ברגע שסיפרת זאת למישהו. אפשר לצאת מן הדעת כשנמצאים לבד, בחורונת. אבל מתי נדמה היה לך שהרגשת ושמעת את ידידנו הפוזל?"

"שמעתי את ג'ימס וֶלקין צוחק בבירור כמו שאני שומעת אותך מדבר," אמרה הנערה ביישוב דעת. "לא היה שם איש, כי עמדתי ממש מחוץ לחנות, בפינה, ויכולתי להשקיף לאורך שני הרחובות כאחד. כבר שכחתי את צורת צחוקו, אף שהצחוק שלו היה מוזר כמו הפזילה שלו. לא חשבתי עליו במשך כמעט שנה. אבל האמת לאמיתה היא, שכמה שניות לאחר מכן הגיע המכתב הראשון מיריבו."

"האם הצלחת לגרם לרוח לדבר או לצוות או משהו?" שאל אנגוס במידה לא מבוטלת של עניין.

לורה נרעדה לרגע ואז אמרה, בקול יציב, "כן. ממש ברגע שסיימתי לקרוא את המכתב השני מאיזידור סמיית', זה שהודיע על הצלחתו. ממש אז שמעתי את וֶלקין אומר, 'אבל את לא תהיי שלו.' זה היה לגמרי ברור, כאילו הוא נמצא בחדר. זה נורא; אני חושבת שברור שאני מטורפת."

"אם באמת היית מטורפת," אמר האיש הצעיר, "היית חושבת שברור שאת שפויה. אבל אין ספק שמשהו נראה לי משונה מעט בעניין הג'נטלמן הבלתי נראה הזה. שני ראשים טובים מאחד – אחסוך ממך אזכורים לאיברים אחרים, ולמעשה, אם תתירי לי, כאיש חסון ומעשי, להחזיר את עוגת החתונה מחלון הראווה –"

בעודו מדבר עלתה מעין צווחת פלדה מן הרחוב שבחו, ומכונית קטנה, נהוגה במהירות שטנית,, שעטה אל דלת החנות ונעצרה שם על מקומה. תוך הרף עין פסע איש קטן במגבעת נוצצת הלוך ושוב בחדר החיצוני.

אנגוס, שהפגין עד עתה קלילות מבודחת מטעמים של שמירה על בריאות הנפש, חשף את המתח שבנשמתו בכך שנחפז מן החדר הפנימי החוצה והתייצב בפני הבא. די היה במבט אחד כדי לאשר את ניחושו הפרוע של הגבר המאוהב. דמות מהודרת ביותר אך גמדית זו, עם יתד הזקן השחור המזדקרת קדימה במפגיע, עם העיניים הנבונות וחסרות המנוח, עם האצבעות הנקיות אך העצבניות ביותר, לא היתה יכולה להיות אלא דמותו של האיש שתואר בפניו; איזידור סמיית', שיצר בובות מקליפות בננה וקופסאות גפרורים; איזידור סמיית', שעשה מיליונים ממשרתי מתכת שאינם רבים עם איש ומעוזרות מתכת שאינן מפלרטטות. שני הגברים, שכל אחד מהם זיהה אינסטינקטיבית את תחושת הבעלות שהקרין משנהו, התבוננו לרגע זה בזה באותה נדיבות קרה ומשונה שהיא ממהותה של היריבוּת. מר סמיית', על כל פנים, לא רמז כלל לסיבה האמיתית לאיבתם ההדדית, אלא התפרץ ואמר בפשטות, "האם מיס הופ ראתה את הדבר הזה שעל חלון הראווה?"

"על חלון הראווה?" חזר אנגוס, לוטש עיניים.

"אין זמן עכשיו להסביר כל מיני דברים," אמר המיליונר בקצרה. "מתרחש כאן איזה תעלול טיפשי שצריך לחקור אותו."

הוא הצביע במקל ההליכה המצוחצח שלו אל חלון הראווה, שתכולתו הידלדלה באחרונה עקב הצעת הנישואים של מר אנגוס; ואותו ג'נטלמן נדהם לראות שעל קדמת הזגוגית הודבקה רצועת נייר ארוכה, שבהחלט לא היתה שם כשהתבונן בעד החלון זמן מה קודם לכן.

ביוצאו בעקבות סמיית' האנרגטי אל הרחוב, מצא בערך יארד ומחצה של נייר דבק לבולים, שהוצמד בשימת לב לצדה החיצוני של הזכוכית, ועליו נכתב באותיות מרושלות, "אם תתחתני עם סמיית', הוא ימות".

"לורה", אמר אנגוס, תוחב את ראשו הגדול והאדום אל תוך החנות, "את לא מטורפת."

"זה כתב ידו של אותו ברנש, וֶלקין," אמר סמיית' בזעף. "לא ראיתי אותו שנים, אבל הוא תמיד מטריד אותי. בשבועיים האחרונים שלח מכתבים מאיימים אל הדירה שלי חמש פעמים, ואני לא מצליח אפילו לגלות מי מניח אותם שם, ודאי שלא אם זה וֶלקין עצמו. השוער בבניין נשבע שלא נראתה בסביבה שום דמות חשודה, והנה כאן הוא מדביק פס טפט על חלון חנות ציבורית, בזמן שהאנשים שבחנות –"

"אכן כן," אמר אנגוס בצניעות, "בזמן שהאנשים שבחנות לוגמים תה. ובכן, אדוני, אני יכול להבטיח לך שאני מעריך את השכל הישר שאתה מפגין בכך שאתה מתמודד עם הנושא ישירות. נוכל לדבר על דברים אחרים מאוחר יותר. לא יכול להיות שהבחור התרחק הרבה, כי אני יכול להישבע שלא היה שום נייר על חלון הראווה בפעם האחרונה שניגשתי אליו, לפני עשר או חמש-עשרה דקות. מצד שני, הוא רחוק מכדי שאפשר יהיה לרדוף אחריו, הואיל ואנחנו לא יודעים אפילו את הכיוון. אם תשמע לעצתי, מר סמיית', תעביר את העניין מיד לידיו של איש חקירות אנרגטי, ועדיף פרטי על ציבורי. אני מכיר ברנש נבון להפליא, שפתח משרד במרחק חמש דקות נסיעה מכאן במכונית שלך. שמו פלמבו, ואף שנעוריו היו סוערים מעט, הוא איש הגון לגמרי עכשיו, ויש לו שכל ששווה את הכסף שמשלמים עבורו. הוא מתגורר בלוקנאו מנשֶנז, האמפסטד."

"זה מוזר," אמר האיש הקטן וכיווץ את גבותיו. "אני עצמי מתגורר בהימלאיה מנשֶנז, מעבר לפינה. אולי תרצה לבוא איתי; אני יכול לגשת לחדרי ולאסוף את מסמכי וֶלקין המשונים האלה בזמן שאתה תרוץ אל מעבר לפינה ותביא את חברך הבלש."

"זה יפה מאוד מצדך," אמר אנגוס בנימוס. "ובכן, ככל שנקדים לפעול, כך ייטב."

שני הגברים, במין הגינות משונה בת הרגע, נפרדו מן הגברת ברשמיות דומה, וזינקו שניהם לתוך המכונית הקטנה והמהירה. כאשר סמיית' האוחז בהגה חלף על פני העיקול הגדול ברחוב, השתעשע אנגוס בראותו כרזה עצומת מידות של "השירות השקט של סמיית'", ועליה תמונה של בובת ברזל ענקית וחסרת ראש נושאת מחבת, בלוויית הכתובת "המבשלת שלעולם אינה מביישת".

"אני משתמש בהן בדירה שלי עצמי," אמר האיש הקטן, שחור הזקן, וצחק. "הן מטעמי פרסומת והם מטעמי נוחות אמיתית. בכנות ובלי להסתיר דבר, הבובות הממוכנות הגדולות האלה שלי אכן מביאות לך פחמים או יין או לוח רכבות מהר יותר מכל משרת אנושי שפגשתי, אם אתה יודע על איזה כפתור ללחוץ. אבל לא אכחיש, בינינו, שלמשרתים כאלה יש גם חסרונות."

"האומנם?" אמר אנגוס; "האם יש משהו שהם לא יכולים לעשות?"

"כן," השיב סמיית' בקור רוח; "הם לא יכולים לספר מי השאיר את המכתבים המאיימים האלה בדירה שלי."

מכוניתו של האיש היתה קטנה ומהירה כמוהו עצמו; גם היא, כמו משרתי הבית, היתה פרי המצאתו שלו. גם אם היה אשף פרסום, הוא עצמו האמין במוצריו. התחושה של דבר קטן ומעופף התעצמה כאשר חפזו על פני עיקולי דרך ארוכים ולבנים באור היום חסר החיים אך הפתוח של הערב. עד מהרה נעשו העיקולים הלבנים חדים ומסחררים יותר; הם עלו בסחרור מעלה-מעלה, כפי שאומרים בדתות המודרניות. והם אמנם התעקלו להם מעלה, שהרי נמצאו באזור של לונדון התלול כמעט כמו אדינבורו, גם אם אינו ציורי כמוה. שורת בתים התנשאה מעל כולם לגבהים מצריים, עוטה זהב באור השמש השוקעת. כאשר פנו לקשת הבתים הידועה בשם הימלאיה מנשֶנז, השינוי היה פתאומי כפתיחת חלון; שכן מצאו את ערימת הדירות הזו רובצת מעל לונדון כמעל ים צפחה ירוק. מנגד למבנים, בצדה האחר של דרך החצץ המתעקלת, נמצא שטח מתוחם בשיחים, שיותר מכפי שנראה כגן, נראה כגדר חיה או סוללה תלויה. במרחק מה מתחתיו נמתחה אמת מים מלאכותית, מעין תעלה, שהקיפה כתעלת מגן את המבצר עטור הירק הזה. כאשר המכונית חפזה לאורך העיקול, חלפה, בפינה אחת, על פני דוכנו הנייד של אדם המוכר ערמונים; ומיד, בקצהו האחר של העיקול, אנגוס יכול היה לראות את דמותו הכחולה והעמומה של שוטר הצועד לאטו. אלה היו הדמויות האנושיות היחידות באותה בדידות פרברית מזהרת; אבל עלתה בו תחושה לא רציונלית, שהן מבטאות את שירתה חסרת המלים של לונדון. הוא חש כאילו היו דמויות בסיפור.

המכונית הקטנה נורתה אל הבית המבוקש כקליע, ובעליה נורה ממנה כפגז. תכף ומיד פנה לחקור שוער גבוה, שעל מדיו רקמת מקלעת נוצצת, ושרת נמוך, נטול מקטורן, מברר אם מישהו או משהו ביקש להגיע למגוריו. הובטח לו שאיש ושום דבר לא עברו את נשואי התפקיד הללו מאז שדרש בעניין באחרונה; ואז הוא ואנגוס ההמום קמעה המריאו במעלית כמו בטיל, עד שהגיעו לקומה העליונה.

"היכנס לרגע," אמר סמיית' קצר הנשימה. "אני רוצה להראות לך את המכתבים האלה של וֶלקין. ואז תוכל למהר מעבר לפינה ולהביא את החבר שלך." הוא לחץ על כפתור סמוי בקיר והדלת נפתחה מעצמה.

היא נפתחה אל חדר מבוא ארוך ומרווח, שהדבר היחיד שמשך בו את העין היה שורותיהן של הדמויות הממוכנות הגבוהות, האנושיות למחצה, שניצבו משני העברים כאימומי חייטים. כמו אימומי החייטים, גם הן היו חסרות ראש; וכמו אימומי החייטים, גם הן ניחנו בהתגבהות נאה ובלתי נחוצה של הכתפיים ובבולטוּת חזה כשל יונה; אך בהתעלם מזאת, לא נשאו דמיון לדמות אנושית יותר מאשר המכונות האוטומטיות בתחנת הרכבת, שגובהן כקומת אדם. היו להן שני קרסים עצומים, דמויי זרועות, לנשיאת מגשים; והן נבצעו בירוק-אפונה, באדום או בשחור לשם הבחנה נוחה ביניהן; ובכל שאר המובנים היו רק מכונות אוטומטיות, ואיש לא היה מתבונן בהן פעמיים. במקרה זה, לכל הפחות, איש לא עשה זאת. שכן בין שתי שורותיהם של הגלמים הביתיים האלה נח דבר שהיה מעניין מרוב המכניקה שבעולם. היתה זו רצועת נייר לבנה ומרופטת, משורבטת בדיו אדום; והממציא קל התנועה חטף אותה כמעט ברגע שנפתחה הדלת. הוא הושיט אותה אל אנגוס בלי אומר. הדיו האדום שעליה אפילו לא התייבש עדיין לגמרי, ולשון ההודעה היתה, "אם הלכת לפגוש אותה היום, אהרוג אותך."

שקט קצר השתרר, ואז איזידור סמיית' אמר בשקט, "אולי תרצה מעט ויסקי? אני מרגיש שאני די רוצה."

"תודה; הייתי רוצה מעט פלמבו," אמר אנגוס בעגמומיות. "נראה לי שהעניין הזה נעשה חמור למדי. אני הולך מיד להביא אותו."

"והצדק איתך," אמר האחר בעליצות ראויה להערכה. "הבא אותו הנה מהר ככל שתוכל."

ואולם, בזמן שאנגוס סגר את דלת הכניסה מאחוריו, הוא ראה שסמיית' לחץ על כפתור, ואחת הדמויות הממוכנות גלשה ממקומה והחליקה לאורך מסילה ברצפה, נושאת סיפון ובקבוק משקה. זה היה מעט מוזר, להשאיר כך את האיש הקטן לבדו בינות למשרתים המתים האלה, שקמו לחיים ברגע שנסגרה הדלת.

במרחק שישה צעדים מן הכניסה לדירתו של סמיית', האיש נטול המקטורן עשה משהו עם איזה דלי. אנגוס עצר וחילץ ממנו הבטחה, מחוזקת בשלמונים עתידיים, שהאיש יישאר במקומו עד שהוא עצמו ישוב בלוויית הבלש, ושיפקח עין על כל זר שעולה במדרגות. בהיחפזו אל המבואה תבע ערנות דומה מן השוער שבדלת הקדמית, ואף למד ממנו כי אין לבניין דלת אחורית, דבר שפישט את מצב העניינים. הוא לא הסתפק בכך, אלא אף לכד את השוטר המשוטט וגרם לו לעמוד מול הכניסה ולצפות בה; לבסוף עצר לרגע עבור ערמונים בפֶּני וחקר כמה זמן, בערך, מתעתד הרוכל לשהות בשכונה. מוכר הערמונים, זוקף את צווארון מעילו, סיפר לו שככל הנראה יעזוב את המקום תוך זמן לא רב, משום שסבר שעומד לרדת שלג. ואכן, הערב נעשה אפור וצורב, אך אנגוס, בכל כוחות השכנוע שלו, הצליח לשמור את איש הערמונים במקומו.

"תתחמם עם הערמונים שלך," אמר ברצינות. "תאכל את כל המלאי; אני אדאג שזה ישתלם לך. אתן לך סובריין אם תחכה כאן עד שאחזור, ואז תאמרי לי אם גבר, אשה או ילד כלשהם נכנסו אל הבית הזה, שהשוער עומד בו."

אז מיהר משם, נותן מבט אחרון במגדל הנצור.

"בכל מקרה, יצרתי טבעת סביב החדר הזה," אמר. "לא ייתכן שכל הארבעה הם שותפיו לפשע של מר וֶלקין."

לוקנאו מנשֶנז ניצבו, אפשר לומר, בדרגה נמוכה יותר בגבעת הבתים הזו, שהימלאיה מנשֶנז היו פסגתה. דירתו המשרדית-למחצה של מר פלמבו שכנה בקומת הקרקע, והעמידה מכל בחינה ניגוד עז למיכון האמריקאי ולאווירת המותרות הקרה של בית מלון, שהיו בדירת השירות השקטה. פלמבו, שהיה ידידו של אנגוס, קיבל את פניו בחדר רוקוקו אמנותי שמאחורי משרדו, שעיטוריו היו חרבות פרשים מעוקלות, רובים עתיקים, שכיות חמדה מזרחיות, בקבוקי מתכת איטלקיים ליין, קדרות בישול של פראים, חתול פרסי וכומר קתולי קטן ומאובק למראה, שנראה לגמרי לא במקומו.

"זה ידידי האב בראון," אמר פלמבו. "לא פעם רציתי שתפגוש אותו. מזג האוויר נהדר; קר מעט לדרומיים כמוני."

"כן, אני חושב שיישאר בהיר," אמר אנגוס, מתיישב בכורסה מזרחית מפוספסת סגול.

"לא," אמר הכומר בשקט, "החל לרדת שלג."

ואכן, בעודו מדבר, כמה פתיתים ראשונים, שנחזו על ידי איש הערמונים, החלו להיסחף לרוחב זגוגית החלון המחשיכה.

"ובכן," אמר אנגוס בכבדות. "אני חושש שבאתי בענייני עסקים, ועסקים מתוחים למדי. העניין הוא, פלמבו, שכמטווחי אבן מן הבית שלך יש בחור שזקוק נואשות לעזרתך; אויב בלתי נראה רודף אותו ומאיים עליו ללא הרף – נבל שאיש אפילו לא הצליח לראות." בזמן שאנגוס החל לספר את סיפורים המלא של סמיית' וּוֶלקין, פותח בסיפורה של לורה ואז ממשיך בסיפורו שלו, מספר על הצחוק העל-טבעי שבפינת שני רחובות ריקים, על המלים המוזרות והמובחנות הנאמרות בחדר ריק, פלמבו עשה בבירור מוטרד יותר ויותר, ונראה היה שהכומר הקטן נותר מחוץ לעניין, כאילו לא היה אלא עוד רהיט בחדר. כאשר הגיע הסיפור לנייר הדבק לבולים המשורבט שהוצמד לחלון, פלמבו קם, כמו ממלא את החדר בכתפיו העצומות.

"אם לא אכפת לך," אמר, "אני חושב שמוטב שתספר לי את היתר כשאנו בדרך הקצרה ביותר לביתו של האיש הזה. נראה לי, איכשהו, שאין לנו זמן רב לבזבז."

"אשמח," אמר אנגוס, שקם על רגליו גם הוא, "אף שבינתיים הוא בטוח די הצורך, שכן הצבתי ארבעה אנשים שמשגיחים על הפתח היחיד למאורה שלו."

הם יצאו אל הרחוב, הכומר הקטן מתגלגל בעקבותיהם בצייתנות של כלב קטן. הוא רק אמר, בעליזות, כאילו קושר שיחה, "כמה מהר מצטבר השלג על הקרקע."

בעודם צועדים ברחובות הצדדיים התלולים, שכבר כוסו באבקת כסף, סיים אנגוס את סיפורו; ועד שהגיעו אל קשת הדירות הנישאות, היה לו פנאי להפנות את שימת לבו לארבעת הזקיפים. מוכר הערמונים, לפני ואחרי שקיבל את הסובריין, נשבע בעיקשות שצפה על הדלת ולא ראה שום מבקר נכנס. השוטר היה נחרץ אף יותר. הוא אמר שהתנסה בנוכלים מכל הסוגים, במגבעות ובסחבות; הוא לא היה חסר ניסיון עד כדי כך שיצפה מדמויות חשודות להיראות חשודות; הוא חיפש אחר כל מי שלא יהיה, ובו נשבע שלא היה איש. וכאשר נאספו כל שלושת הגברים סביב השוער המעוטר זהב, שעדיין עמד מחייך בפישוק רגליים על האכסדרה, פסק הדין היה סופי אף יותר. "יש לי זכות לשאול כל אדם, דוכס או מטאטא רחובות, מה עניינו בדירות האלה," אמר הענק האדיב ברקמה המוזהבת, "ואני נשבע שלא היה את מי לשאול מאז שהג'נטלמן הזה עזב."

האב בראון חסר החשיבות, שעמד מאחור והתבונן בצניעות במדרכה, הרהיב לשאול בשפלות רוח, "אם כן, האם מישהו עלה וירד במדרגות, מאז שהתחיל השלג לרדת? הוא התחיל לרדת כשכולנו היינו אצל פלמבו."

"איש לא היה כאן מאז, אדוני, אתה יכול לסמוך עלי," אמר השוער בסמכותיות קורנת.

"אז מה זה, אני תמה?" אמר הכומר והביט בקרקע במבט חסר הבעה כשל דג.

גם האחרים הביטו מטה; ופלמבו עשה שימוש בקריאה נזעמת ובמחווה צרפתית. שכן, ללא צל של ספק, באמצע הכניסה שעליה שמר האיש ברקמת הזהב, למעשה, ממש בין רגליו הזחוחות, המתוחות של אותו ענק, נמתח נתיב דק של טביעות רגליים אפורות בשלג הלבן.

"אלוהים!" קרא אנגוס בבלי דעת, "האיש הבלתי נראה!"

בלי מלה נוספת הסתובב ושעט במעלה המדרגות, פלמבו בעקבותיו; אבל האב בראון עדיין עמד והתבונן סביבו ברחוב עוטה השלג, כאילו איבד עניין בשאלתו שלו.

פלמבו היה בבירור בהלך רוח מתאים כדי לפרוץ את הדלת בכתפיו הגדולות; אבל הסקוטי, בהיגיון רב מזה, גם אם באינטואיציה פחותה, גישש במשקוף הדלת עד שמצא את הכפתור הבלתי נראה; והדלת נפתחה לאט.

היא חשפה, ביסודו של דבר, את אותו פנים צפוף; חדר המבוא החשיך, אף שפה ושם עוד ננעצו חניתות ארגמן אחרונות של שקיעה, ואחת או שתיים מן המכונות חסרות הראש הוזזו ממקומן מטעם זה או אחר, ועמדו פה ושם בחדר שבאור הדמדומים. הירוק והאדום של כיסוייהן התכהו באור בין הערביים; ודמיונן לדמויות אנוש התחזק מעט בשל טשטוש צורתן. אבל במרכז חבורתן, בדיוק במקום שבו הונח הנייר עם הדיו האדום, היה דבר מה שנראה כדיו אדום שנשפך מבקבוק. אבל זה לא היה דיו אדום. בצירוף צרפתי של היגיון ואלימות, פלמבו פשוט אמר, "רצח!", ואז, צולל אל תוך הדירה, בחן כל פינה וארון בה במשך חמש דקות. אלא שאם ציפה למצוא גווייה, לא מצא כזו. מת או חי, איזידור סמיית' לא נמצא שם. לאחר חיפוש שאין נמרץ ממנו, שני הגברים פגשו זה את זה בחדר המבוא בפנים נוטפי זיעה ובעיניים לטושות. "ידידי," אמר פלמבו, מדבר צרפתית במצבו הנרגש, "לא זו בלבד שהרוצח שלך אינו נראה, אלא שעשה לבלתי נראה גם את האיש שנרצח."

אנגוס התבונן סביב בחדר האפלולי, המלא גלמים, ובפינה קלטית כלשהי של נשמתו הסקוטית חלפה צמרמורת. אחד מן הגלמים בגודל אדם עמד ממש מעל כתם הדם, מטיל עליו את צלו. אולי זומן לשם בידי הנרצח, רגע לפני שנפל. אחד הקרסים מוגבהי הכתפיים, ששימשו את הדבר כזרועות, היה מורם מעט, ובאנגוס התעוררה לפתע ההשערה מעוררת החלחלה שילד הברזל של סמיית' המסכן הכה אותו בעצמו ארצה. החומר התקומם, והמכונות הללו הרגו את אדונן. אבל אפילו כך, מה עשו איתו?

"אכלו אותו?" מולל הסיוט באוזנו; והוא נחלה לפתע לנוכח המחשבה על שרידי אנוש משוסעים, הנבלעים ומרוסקים בתוך המנגנון הממוכן חסר הראש הזה.

הוא השיב לעצמו את שפיות רוחו במאמץ ניכר ואמר לפלמבו, "ובכן, זה המצב. הברנש המסכן התפוגג כענן והותיר פס אדום על הרצפה. הסיפור הזה אינו שייך לעולם זה."

"יש רק דבר אחד לעשות," אמר פלמבו, "בין אם הוא שייך לעולם הזה ובין אם לאחר. אני חייב לרדת ולדבר עם ידידי."

הם ירדו, חולפים על פני האיש עם הדלי, שחזר וטען בתוקף שלא התיר לשום פולש לעבור, מטה אל השוער ואל איש הערמונים המשתהה, ששבו והצהירו שעמדו בנאמנות על משמרתם. אבל כאשר התבונן אנגוס סביב בחיפוש אחר האישור הרביעי, לא הצליח למצוא אותו, ובעצבנות מסוימת קרא, "איפה השוטר?"

"אבקש את סליחתך," אמר האב בראון; "זו אשמתי. שלחתי אותו במורד הדרך לחקור משהו – משהו שחשבתי שראוי לחקור אותו."

"ובכן, אנחנו רוצים שיחזור בזמן הקרוב," חתך אנגוס, "משום שהמסכן שלמעלה לא רק נרצח, אלא גם נמחה."

"כיצד?" שאל הכומר.

"אבי," אמר פלמבו לאחר רגע, "אני נשבע בנשמתי שאני מאמין שהעניין שייך לתחום שלך יותר מאשר לשלי. שום אוהב או אויב לא נכנס אל הבית, אבל סמיית' נעלם כאילו גנבו אותו הפיות. אם זה לא על-טבעי, אני –"

בעודו מדבר, לכד את תשומת לב כולם מראה בלתי רגיל; השוטר הגדול והכחול הגיח בריצה מעבר לעיקול הרחוב. הוא הגיע היישר אל בראון.

"אתה צודק, אדוני," התנשף, "הם בדיוק מצאו את גופתו של מר סמיית' המסכן בתעלה למטה."

אנגוס שלח את ידו בפראות אל ראשו. "האם רץ למטה והטביע את עצמו?" שאל.

"הוא מעולם לא ירד למטה, אני יכול להישבע," אמר השוטר, "והוא גם לא הוטבע, אלא מת מדקירה עמוקה מעל הלב."

"ובכל זאת לא ראית איש נכנס?" אמר פלמבו בקול קודר.

"בואו נלך מעט לאורך הדרך," אמר הכומר.

כשהגיעו לקצהּ האחר של קשת הבניינים ציין בחטף, "כמה טיפשי מצדי! שכחתי לשאול את השוטר משהו. אני תוהה אם הם מצאו שק חום בהיר."

"מדוע שק חום בהיר?" שאל אנגוס, נדהם.

"משום שאם זה היה שק בכל צבע אחר, החקירה צריכה להתחיל מהתחלה," אמר האב בראון; "אבל אם זה שק חום בהיר, ובכן, החקירה סגורה."

"אני שמח לשמוע," אמר אנגוס באירוניה מקרב לב. "מבחינתי, היא עדיין לא התחילה."

"אתה חייב לספר לנו הכול," אמר פלמבו בפשטות כבדה ומוזרה, כמו ילד.

בבלי דעת הם פסעו בצעדים מהירים יותר ויותר לאורך הדרך הארוכה, המתעקלת בצדה האחר של הקשת הנישאת, האב בראון מוביל בצעד נמרץ אך בשתיקה. לבסוף אמר בערפול כמעט נוגע ללב, "ובכן, אני חושש שתחשבו שהדבר כל כך פרוזאי. אנחנו מתחילים תמיד בצד המופשט של הדברים, ואי-אפשר להתחיל את הסיפור הזה בשום מקום אחר.

"האם שמתם לב לזה אי-פעם – שאנשים לעולם אינם עונים על השאלה שאתם שואלים? נגיד שליידי אחת אומרת לרעותה בבית ספר, 'האם מישהו מתגורר איתך?' הליידי אינה משיבה. 'כן, רב המשרתים, שלושת המשרתים הנוספים, החדרנית וכן הלאה,' על אף שהחדרנית נמצאת אולי בחדר, או שרב המשרתים עומד מאחורי הכיסא שלה. היא אומרת, 'איש אינו מתגורר איתי,' שמשמעו, איש מן הסוג שאת מתכוונת אליו. אבל נניח שרופא, הבודק התפרצות של מחלה מידבקת, שואל, 'מי גר בבית?' אז תזכור הליידי את רב המשרתים, את החדרנית ואת כל היתר. כזה הוא השימוש בכל שפה; לעולם לא יענו לכם על שאלה באופן מילולי, גם כאשר יענו לכם אמת. כאשר ארבעת הגברים הכנים בהחלט האלה אומרים שאיש לא נכנס אל הבניין או יצא ממנו, הם לא התכוונו באמת לומר שאיש לא נכנס אליו. הם התכוונו לכך שלא נכנס לשם איש שיכלו לחשוד בו שהוא האיש שלכם. מישהו אכן נכנס לבית ואכן יצא ממנו, אבל הם מעולם לא הבחינו בו."

"איש בלתי נראה?" תהה אנגוס, מקמר את גבותיו האדומות. "איש בלתי נראה מן הבחינה המנטלית," אמר האב בראון.

דקה או שתיים לאחר מכן שב לדבר באותו קול נטול חשיבות עצמית, כאדם המכלכל את דרכו. "מובן שאדם כזה לא יעלה בדעתכם כלל, אלא רק בדיעבד, לאחר שכבר חשבתם עליו. בכך מתבטאת פיקחותו. אבל אני התחלתי לחשוב עליו בגלל שניים או שלושה דברים קטנים בסיפור שסיפר לנו מר אנגוס. קודם כול העובדה שוֶלקין זה יצא להליכות ארוכות. ואז היה המון נייר דבק לבולים על החלון, ואז, יותר מכול, היו שני הדברים שהעלמה הצעירה אמרה – דברים שלא היו יכולים להיות נכונים. אל תתרגז," נחפז להוסיף, מבחין בתנועה פתאומית מצד ראשו של הסקוטי; "היא חשבה שהיו נכונים. אשה אינה יכולה להיות לגמרי לבדה ברחוב שנייה לפני שהיא מקבלת מכתב. היא אינה יכולה להיות לגמרי לבדה ברחוב בזמן שהיא מתחילה לקרוא מכתב שזה עתה קיבלה. מישהו חייב להיות קרוב אליה למדי; והוא חייב להיות בלתי נראה מן הבחינה המנטלית."

"מדוע חייב להיות מישהו לידה?" שאל אנגוס.

"משום," אמר האב בראון, "שאם לא נביא בחשבון יוני דואר, מישהו חייב להביא לה את המכתב."

"האם אתה מתכוון לומר," שאל פלמבו בהתעוררות, "שוֶלקין נשא את מכתביו של יריבו לגבִרתו?"

"כן," אמר הכומר. "וֶלקין נשא את מכתביו של יריבו לגבִרתו. הוא היה חייב, אתה מבין."

"הו, אני לא יכול לסבול את זה יותר," התפוצץ פלמבו. "מי הברנש הזה? איך הוא נראה? מה היא ההופעה המקובלת אצל מישהו שאינו נראה מבחינה מנטלית?"

"הוא לבוש באופן מהודר למדי באדום, כחול וזהב," השיב הכומר מיד ובפירוט. "ובתלבושת הבולטת ואף הצעקנית הזו הוא נכנס להימלאיה מנשֶנז לנוכח מבטן של שמונה עיניים אנושיות; הוא הרג את סמיית' בדם קר ויצא שוב לרחוב, נושא את הגופה בזרועותיו –"

"אדוני הכומר," קרא אנגוס, עומד במקומו, "האם יצאת מדעתך לגמרי, או שיצאתי אני מדעתי?"

"אינך משוגע," השיב בראון, "אלא רק לוקה מעט בכושר ההבחנה. לא הבחנת באדם כזה, למשל."

הוא צעד שלושה צעדים מהירים קדימה והניח את ידו על כתפו של דוור רגיל, שחלף במהירות על פניהם, בלתי מובחן בצל העצים.

"איש אינו מבחין בדוורים, משום מה," אמר, שקוע במחשבה; "ועדיין יש להם תשוקות כשל אנשים אחרים, והם אפילו נושאים שקים גדולים שאפשר להטמין בהם גופה קטנה בקלות רבה."

הדוור, במקום לפנות כלפיהם בטבעיות, התכופף ונחבט כנגד גדר הגן. הוא היה גבר צנום בעל זקן בהיר והופעה רגילה מאוד, אבל כאשר הפנה פנים נחרדים מעבר לכתפו, רותקו כל שלושת הגברים לעיניים, שפזילתן היתה כמעט שטנית.

פלמבו שב אל חרבותיו, אל שטיחיו הסגולים ואל חתולו הפרסי, שכן היו לו עניינים רבים לענות בהם. ג'ון טרנבול אנגוס שב אל הגברת שבחנות, שבמחיצתה ביקש אותו גבר צעיר ונמהר ליהנות מנוחיות שאין כמותה. אבל האב בראון צעד באותן גבעות מכוסות שלג תחת הכוכבים במשך שעות רבות עם רוצח, ומה שאמרו זה לזה לעולם לא ייוודע.


*מתוך "תמימותו של האב בראון", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

"אני לא רוצה יותר לדעת שום דבר," אמר האיש שלא רצה יותר לדעת שום דבר.

האיש שלא רצה יותר לדעת שום דבר אמר: "אני לא רוצה יותר לדעת שום דבר."

קל לומר את זה.

קל לומר את זה.

והנה כבר צלצל הטלפון.

ובמקום לתלוש את התקע של הטלפון מהשקע בקיר, מה שהיה עליו לעשות מפני שלא רצה לדעת יותר שום דבר, הרים את שפופרת הטלפון ואמר את שמו.

"שלום," אמר האחר.

וגם האיש אמר: "שלום."

"מזג אוויר יפה היום," אמר האחר.

והאיש לא אמר: "אני לא רוצה לדעת את זה". הוא אפילו אמר: "כן, כמובן, היום מזג האוויר יפה מאוד."

ואז אמר האחר עוד משהו.

ואז אמר האיש עוד משהו. ואז הניח את השפופרת במקומה, והתרגז מאוד, מפני שעכשיו ידע שמזג האוויר יפה.

כעת בכל זאת תלש את התקע של הטלפון מהשקע שבקיר וקרא: "גם את זה אני לא רוצה לדעת, ואני רוצה לשכוח את זה."

קל לומר את זה.

קל לומר את זה.

שכן מבעד לחלון זרחה השמש, וכשזורחת השמש מבעד לחלון יודעים שמזג האוויר יפה. האיש הגיף את התריסים בחלונות, אבל כעת זרחה השמש מבעד לחרכים.

האיש הביא דפי נייר, הדביק אותם על הזגוגיות שבחלונות וישב בחושך.

וכך ישב זמן רב, ואשתו הגיעה, ראתה את החלונות עם הניירות שמודבקים עליהם ונבהלה. היא שאלה: "מה זה צריך להיות?"

"זה אמור להרחיק את השמש," אמר האיש.

"אז לא יהיה לך אור," אמרה האישה.

"זה חיסרון," אמר האיש, "אבל מוטב כך, כי אם אין לי שמש, אמנם אין לי אור, אבל אז אני לפחות לא יודע שמזג האוויר יפה."

"מה יש לך נגד מזג האוויר היפה?" אמרה האישה, "מזג אוויר יפה משמח."

"אין לי," אמר האיש, "אין לי שום דבר נגד מזג אוויר יפה, אין לי שום דבר נגד מזג אוויר. אני רק לא רוצה לדעת מה מזג האוויר."

"אז אם כך, לפחות תדליק את האור," אמרה האישה, והיא רצתה להדליק את האור, אבל האיש תלש את המנורה מהתקרה ואמר: "גם את זה אני לא רוצה יותר לדעת, אני גם לא רוצה יותר לדעת שאפשר להדליק את האור."

לשמע הדברים האלה בכתה אשתו של האיש.

והאיש אמר: "העניין הוא שאני לא רוצה יותר לדעת שום כלום."

ומפני שהאישה לא יכלה להבין זאת, היא לא בכתה עוד והשאירה את בעלה בחושך.

ושם נשאר האיש זמן רב מאוד.

והאנשים שבאו לביקור שאלו את האישה היכן בעלה, והאישה הסבירה להם: "העניין הוא כזה, הוא יושב בחושך, זה העניין, והוא לא רוצה יותר לדעת שום דבר, זה העניין."

"מה הוא לא רוצה יותר לדעת?" שאלו האנשים, והאישה אמרה:

"שום דבר, שום כלום הוא לא רוצה יותר לדעת.

"הוא לא רוצה יותר לדעת מה הוא רואה, כלומר, מה מזג האוויר.

"הוא לא רוצה יותר לדעת מה הוא שומע, כלומר, מה שהאנשים אומרים.

"והוא לא רוצה יותר לדעת את מה שהוא יודע, כלומר, איך מדליקים את האור.

זה המצב," אמרה האישה.

"אה, זה המצב," אמרו האנשים, ולא באו עוד לביקור.

והאיש ישב בחושך.

ואשתו הביאה לו את האוכל.

והיא שאלה: "מה אתה לא יודע יותר?"

והוא אמר: "אני עדיין יודע הכול," והוא היה מאוד עצוב, כי עדיין ידע הכול.

לשמע הדברים האלה ניסתה אשתו לנחם אותו ואמרה: "אבל אתה הרי לא יודע מה מזג האוויר."

"מה מזג האוויר אני לא יודע," אמר האיש, "אבל אני עדיין יודע איך מזג האוויר יכול להיות. אני עדיין נזכר בימי גשם ובימי שמש."

"אתה תשכח את זה," אמרה האישה.

והאיש אמר:

"קל לומר את זה.

קל לומר את זה."

והוא נשאר בחושך, ואשתו הביאה לו את האוכל מדי יום, והאיש הביט על הצלחת ואמר: "אני יודע שאלה תפוחי אדמה, אני יודע שזה בשר, ואני מכיר את הכרובית; והכל לשווא, אני תמיד אדע הכול. וכל מילה שאני אומר, אני יודע."

וכשאישתו שאלה אותו בפעם הבאה: "מה עוד אתה יודע?" אמר: "אני יודע הרבה יותר ממה שידעתי קודם, לא זאת בלבד שאני יודע מה הוא מזג אוויר יפה ומה הוא מזג אוויר גרוע, עכשיו אני גם יודע איך זה כשאין מזג אוויר. ואני יודע שכשחשוך לגמרי, עדיין לא חשוך מספיק."

"אבל יש דברים שאתה לא יודע," אמרה אישתו ורצתה ללכת, וכשעצר בעדה אמרה: "העניין הוא שאתה לא יודע איך אומרים 'מזג אוויר יפה' בסינית," והיא הלכה וסגרה מאחוריה את הדלת.

ואז החל האיש שלא רצה לדעת יותר שום דבר לחשוב. הוא באמת לא ידע סינית, ולא הייתה כל תועלת בכך שאמר: "גם את זה אני לא רוצה יותר לדעת," כי הרי עדיין לא ידע סינית כלל.

"עלי לדעת קודם את מה שאני לא רוצה לדעת," קרא האיש, פתח את החלונות לרווחה והרים את התריסים, ולפני החלון ירד גשם, והאיש השקיף אל תוך הגשם.

ואז הלך העירה, כדי לקנות לו ספרים על סינית, והוא חזר וישב במשך שבועות לפני הספרים האלה וצייר סימני כתב סיניים על הנייר.

וכשהאנשים הגיעו לביקור ושאלו את האישה על בעלה היא אמרה: "העניין הוא כזה, עכשיו הוא לומד סינית, ככה זה."

והאנשים חדלו לבוא לביקור.

אבל חולפים חודשים ושנים עד שיודעים סינית, וכשידע האיש סוף סוף סינית, אמר:

"אבל אני עדיין לא יודע מספיק.

אני צריך לדעת הכול. רק אז אוכל לומר שאני לא רוצה יותר לדעת את כל זה.

אני צריך לדעת מה הטעם של היין, מה הטעם של יין גרוע ומה הטעם של יין טוב.

וכשאני אוכל תפוחי אדמה אני צריך לדעת איך מגדלים אותם.

אני צריך לדעת איך נראה הירח, כי כשאני רואה אותו אני עדיין לא יודע כלל איך הוא נראה, ואני צריך לדעת איך מגיעים אליו.

ואת השמות של החיות אני צריך לדעת, ואיך הן נראות אני צריך לדעת, ומה הן עושות והיכן הן חיות."

והוא קנה לעצמו ספר על הארנבים, וספר על התרנגולות, וספר על החיות ביער, וספר על החרקים.

ואז קנה לעצמו ספר על הקרנף.

והוא חשב שהקרנף יפה.

הוא הלך לגן החיות ומצא שם את הקרנף, והקרנף עמד בתוך מתחם גדול ולא זז.

והאיש ראה בדיוק כיצד הקרנף מנסה לחשוב ומנסה לדעת משהו, והוא ראה איזה מאמץ גדול זה גורם לקרנף.

ובכל פעם שעלה דבר מה בדעתו של הקרנף הוא החל לרוץ מרוב שמחה, רץ שניים, שלושה סיבובים במתחם שלו, ובתוך כך שכח את מה שעלה בדעתו, ואז נשאר לעמוד במקומו זמן רב – שעה, שעתיים – וכששב ונזכר במה ששכח, החל שוב לרוץ.

ומפני שהקרנף תמיד החל לרוץ מעט מוקדם מדי, בעצם לא עלה בדעתו דבר.

"קרנף אני רוצה להיות," אמר האיש, "אבל אני מניח שעכשיו מאוחר מדי לזה."

ואז הלך האיש הביתה וחשב על הקרנף שלו.

ושוב לא דיבר על שום דבר אחר.

"הקרנף שלי," אמר, "חושב לאט מדי ומתחיל לרוץ מוקדם מדי, וככה נכון," ותוך כדי שדיבר, שכח  האיש את כל מה שרצה לדעת, כדי לרצות לא לדעת זאת עוד.

והוא חי את חייו כמו קודם.

אלא שעכשיו ידע סינית.        


                               

*הסיפור לקוח מתוך: Kindergeschichten by Peter Bichsel. © Suhrkamp Verlag Frankfurt am Main 1997.

*דימוי: ג'ואנה קלר

1

לא מן הנמנע כי יהיה מי שיאשים אותי בקלות דעת, כיוון שאני עומד להתחיל את סיפורי בלי שטרחתי לדרוש ולחקור בספרים הישנים. לפי שעה, המקור היחיד המצוי ברשותי הוא האגדה המופיעה בכרך השלושים ושבעה של "קורות השלום הגדול".1 כידוע, סיפור אהבתו של הנזיר ממקדש שיגָה שבארצנו מובא שם בקיצור נמרץ, בהקבלה לסיפור הודי על פרוש בעל קרן אחת.   

נכון לומר כי יותר מכפי שעניין אותי הפן הרגשי של האהבה, משכה אותי האמת הפסיכולוגית הפשוטה, זו הקשורה למאבק בין אהבה רומנטית לאמונה. במערב לא חסרות דוגמאות לכך, אך ביפן זהו נושא נדיר. אצלנו, נושא העולם הבא נמנה בבירור עם הגורמים הקשורים לאהבה רומנטית. המאבק בין העולם הזה לעולם הבא התחולל לא רק בקרבו של הנזיר אלא גם אצל האישה שבה התאהב. אפשר אף להרחיק לכת ולומר כי השניים עיצבו את סיפור אהבתם מתוך סיכון אדיר של עצם תפיסותיהם לגבי מבנה העולם. שהרי, אם נדייק, האמונה ב"אדמה הטהורה", שפרחה מאז אמצע תקופת היאן, לא הייתה דת בלבד, ולמעשה הציעה תפיסת עולם רחבת היקף.

ב"עיקרי הלידה מחדש בארץ הטהורה", חיבורו של הנזיר אֶשין,2 נאמר כי גם אם נמנה את עשרת התענוגות לא תהיה זו אלא טיפה בים בהשוואה לתענוגות הארץ הטהורה. וכידוע, אלה הם עשרת התענוגות: לזכות לקבלת פנים של רבבות קדושים, לחזות בפתיחתו של פרח הלוטוס, לחוות את כוחו של הבודהה בגופך שלך, לחוות את חמשת החושים בצורה הטהורה ביותר, להוביל אחרים אל תורת הבודהה, להתקיים בין קדושים, לראות את הבודהה וללמוד את תורתו, לעבוד את הבודהה לפי נטיית הלב, ולהתקדם בדרכו של הבודהה.

הקרקע בארץ הטהורה עשויה אבני תכלת. לאורך הדרכים בה מתוחים חבלי זהב. המישורים משתרעים עד אין קץ. בכל אחד מן האזורים הקדושים עומדים חמישים מיליארד ארמונות ומגדלים בנויים משבע האבנים הטובות, ובתוך הארמונות, על במות משובצות באבני חן, פרושים בדים מרהיבים. בתוך הארמונות ומעל לגגות המגדלים מלאכים מנגנים מוזיקה שמימית ומהללים בשירה את הבודהה. גנים מקיפים את ההיכלים, את המנזרים, את הארמונות והמגדלים, ובתוכם בריכות טוהרה. בקרקעית בריכת הזהב – חול כסוף, ובקרקעית בריכת השוהם – חול בדולח. הבריכות מכוסות בפרחי לוטוס נוצצים בשלל צבעים, ובכל משב רוח קליל מתפזרים לכל עבר ניצוצות ססגוניים לאינספור. יש כאן גם ברווזים, גם אווזי בר, גם ברווזי מנדרין, גם עגורים, גם טווסים, גם תוכים וגם קָלַבינקוֺת. ציפורים אינספור, וצבעיהן כשל מאה מרגליות, מזמרות יומם ולילה שירי הלל לבודהה בקולן הענוג. ואולם, יהיה קולן ענוג ככל שיהיה, כשמדובר בהתקהלות כה גדולה של ציפורים, סופה מן הסתם שתקים שאון טורדני.  

סביב הבריכות ועל גדות הנהרות צומח סבך של עצים מופלאים. גזעיהם עשויים זהב סגול, ענפיהם כסופים ופריחת האלמוגים שלהם משתקפת במים. מן השמים משתלשלת מקלעת חוטים מופלאה, ועליה תלויים פעמונים מופלאים לאינספור, מצלצלים את פלאי החוק הבודהיסטי, והרחק בשמי האינסוף זרועים כלי נגינה מסתוריים המנגנים מאליהם.

אם מתעורר באדם רצון לאכול, יופיע מאליו לנגד עיניו שולחן שבע המרגליות, ועליו כלים עשויים משבע המרגליות, עמוסים במעדנים מובחרים. את המטעמים האלה אין לאדם כל צורך ליטול ולהביא אל פיו. מספיק אך להביט בגוניהם ולהריח את ניחוחם כדי לטהר את הבשר ואת הנפש, להשביע את הרעב ולהזין את הגוף. בתום הסעודה שלא נאכל בה דבר, נעלמים הכלים והשולחן כלעומת שהופיעו.

וכך גם המלבושים – עוטים את עצמם על הגוף. אין כל צורך בתפירה, בכביסה, בצביעה או בהטלאה. אין גם צורך במנורות, שהרי האור האלוהי מאיר תמיד ובכל מקום. מזג האוויר מתון כל השנה, ואין צורך לא בקירור ולא בחימום. האוויר רווי מאות ואלפי ניחוחות עדינים, ועל העולם יורד גשם בלתי פוסק של עלי כותרת של פרחי לוטוס.

בפרק "שער ההתבוננות" שבחיבור "עיקרי הלידה מחדש בארץ הטהורה" כתוב כי מי שיצא זה לא כבר למסע בדרך ההתבוננות לא יהיה מסוגל להיכנס אל מעמקי הארץ הטהורה, ולפיכך עליו להקדיש את תעצומות נפשו לפיתוח והרחבה של כוח הדמיון. הדמיון הוא קיצור דרך המאפשר לנו לפרוץ מתוך הממד הארצי ולחזות בבודהה בכבודו ובעצמו. דמיון כה רב-עוצמה מסוגל להתרחב עד אין קץ על ידי התרכזות בפרח לוטוס אחד ויחיד. 

התבוננות מיקרוסקופית בפרח הלוטוס בשילוב עם חשיבה קוסמית עשויים להניח בסיס לקוסמולוגיה ולתווך בינינו לבין היקום. אך תחילה עלינו לדעת כי בכל אחד מעלי הכותרת של פרח הלוטוס יש שמונים וארבעה אלף עורקים, וכי כל אחד מן העורקים קורן בשמונים וארבעה אלף זהרורים. נוסף על כך, קוטרו של הפרח הקטן ביותר הוא מאתיים וחמישים יוֹגַ'נות. ואם אורכה של יוג'נה אחת, כפי שנאמר בכתובים, הוא אכן שלושים רי,3 משתמע מכך כי בארץ הטהורה פרח שקוטרו שבעת אלפים וחמש מאות רי נחשב לפרח קטן.

לכל פרח שמונים וארבעה אלף עלי כותרת, ובין כל אחד ואחד מהם עשרה מיליארד אבני חן, וכל אחת מהן זוהרת באלף זהרורים. מתוך גביע הפרח המרהיב ביופיו מיתמרים ארבעה עמודי פז, וכל אחד מן העמודים האלה עצום כמו מיליוני ריבוא הרי סוּמֶרוּ.4 הבדים התלויים בין העמודים מעוטרים בחמישים מיליארד אבני חן, וכל אחת מאבני החן בוהקת בשמונים וארבעה אלף זהרורים, ולכל אחד מן הזהרורים שמונים וארבעה אלף גוני זהב, וגם כל אחד מגוני הזהב האלה משתנה ללא הרף.

ריכוז התודעה בדימויים האלה מכונה "התבוננות בכן הלוטוס שעליו יושב הבודהה", וזהו קנה המידה לתפיסת העולם המצויה ברקע של סיפור האהבה שאני עומד לספר.

2

הנזיר ממקדש שיגה היה איש סגולה ומידות טובות.

גבותיו היו לבנות, וגופו כה זקן עד כי גם כשנשען על מקל, הצליח רק בקושי לשאת אותו ממקום למקום. בעיניו של הפרוש המלומד היה העולם הזה כקליפת השום. עץ האורן ששתל במו ידיו כשעבר לגור כאן בבקתתו הדלה צמח זה מכבר עד השמים וצמרתו התמלאה רוח. בלבו של כל פרוש, שהותיר מאחוריו את העולם הצף שלנו לפני שנים כה רבות, צומחת שלוות נפש הנובעת מן המחשבה שאחרי ככלות הכול ניתן להרפות מן הדאגה לעתיד.

כשראה אנשים כבוּדים ובעלי ממון הוא רק חייך חיוך של חמלה: כיצד זה אינם שמים לב כי רווחתם אינה אלא חלום חולף. כשאירע שפגש אישה יפת תואר הוא רק ריחם על אלה הכבולים בתשוקותיהם ונידונים לסבל בעולם האשליות והתעתועים.

ברגע שאדם מפסיק להגיב על הדברים המניעים את עולמנו, העולם דומם. והנזיר שלנו ראה את העולם רק בממד הדומם הזה, כאילו לא היה אלא ציור המצויר על נייר או על מפה של איזו ארץ רחוקה. תודעתו נטולת התשוקות השכיחה ממנו את הפחד. הוא אף הפסיק להבין מדוע בכלל קיים הגיהינום. היה ברור לו מעל לכל ספק כי אין בכוחו של העולם הזה להשפיע עליו, וכיוון שלא היה אדם יהיר, מעולם גם לא עלה בדעתו כי זוהי תוצאה של סגולותיו הרוחניות הנעלות.

ובאשר לבשרו, כבר לא נותר ממנו כמעט דבר. במקרים שהזדמן לנזיר להביט בגופו, למשל בעת הרחצה, הוא שמח למראה עצמותיו הבולטות, שהעור המדולדל כיסה אותן רק בקושי. הנזיר הרגיש שהוא מוכן לקבל את הגוף הזה, שנראה שאינו שייך לו עוד. בעיניו כבר היה זה גוף המסוגל להתמודד עם מטעמי הארץ הטהורה.  

בכל לילה לא חלם אלא על הארץ הטהורה. וכשהיה מתעורר ומגלה כי עודנו נמצא בעולם הזה, כבול בחלום האומלל של חלופיות, היה מתעצב אל לבו.

הגיע אביב, ורבים מאנשי הערים יצאו לטייל באזור שיגה ולחזות בפריחת הדובדבן. אך הדבר כלל לא טרד את מנוחת הנזיר. מצב התודעה שלו היה כזה שלא היה באנשים האלה דבר שיָפֵר את שלוותו. באחד מאותם ימים נטל הנזיר את מקלו, יצא מהבקתה והלך לגדת האגם. בשעה הזאת חודרים צללי הערב בהדרגה אל אור אחר הצהריים, ופני האגם היו שלווים. הנזיר עמד לבדו בלי ניע על שפת האגם ופתח ב"התבוננות בפני המים".  

בעודו עומד כך נעצרה כרכרה לא הרחק ממנו. בעלת הכרכרה הייתה הגבירה מקיוֺגוֺקוּ, פילגשו של הקיסר. גם הפילגש הקיסרית באה לשיגה לחזות בפריחה, וכעת, בדרכה חזרה, ציוותה לעצור את הכרכרה ולגלול את הווילון הפרוש על חלונה כדי שתוכל להיפרד לשלום מנופי האביב.

ובאותו הרגע ממש הביט הנזיר בלי משים בכיוונה, ויופיה הכה אותו בסנוורים. מבטיהם של הנזיר ושל הפילגש הקיסרית נפגשו, וכיוון שלא הסיט את מבטו, לא עשתה גם היא דבר כדי להתיק את מבטה. היא לא הייתה אישה המבליגה על בהייה חסרת בושה, אך הואיל והמביט בה היה נזיר זקן ההולך בדרכי הבודהה, לרגע נקלעה למבוכה באשר למשמעות המבט שנעץ בה. 

לבסוף התעשתה, ומיהרה והנמיכה את הווילון. הכרכרה התחילה לנוע, פנתה במעבר שיגה ומשם התרחקה בדרך המובילה אל קיוֺטוֺ. לקראת הערב עתידה הייתה להיכנס לבירה מכיוון גינקָקוּג'י, מקדש הכסף. הנזיר המשיך לעמוד שם עד שנעלמה הכרכרה בין העצים.

בן רגע הנחית העולם הזה בעוצמה אדירה את נקמתו בנזיר. שלוות הנפש, שהייתה אמורה להיות מנת חלקו, חרבה בו במקום.

הוא חזר לבקתה, פנה אל דמות הבודהה וניסה לקרוא בשמו. אך כעת דבקו בו חזיונות תעתועים ופיזרו את דעתו. היופי הזה זמני ותו לא, ניסה הנזיר לומר לעצמו, מופע רגעי של הבשר המתכלה. אך כוחו של היופי הנשגב שלפת את לב הנזיר באותו רגע יחיד ליד האגם, הכוח הזה נראה לו כעת כמשהו פלאי ונצחי. הנזיר כבר לא היה אדם צעיר משום בחינה, ולכן לא יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר בתעלול שמזמן לו גופו. הגוף, הוא ידע, אינו יכול להשתנות בן רגע. על כן נראה לו סביר יותר שנחשף לרעל משונה כלשהו הפועל במהירות ואשר חולל תמורה מיידית בנפשו. 

הנזיר מעולם לא הפר את נדר הפרישות שלו. המאבק שניהל בצעירותו נגד יצריו הגשמיים הביא לכך שראה בנשים רק בשר גשמי ותו לא. הבשר התקיים רק בדמיונו של הנזיר, ולכן היה טהור. על כן, כדי להשתלט על הבשר שלא היה עבורו אלא מושג מופשט, שם הנזיר את מבטחו בכוחו הרוחני. ואכן גם הצליח בכך, ואיש ממוֹדעיו לא פיקפק בהצלחתו זו.

אך פניה של האישה שהפשילה את הווילון והשקיפה אל האגם היו כה קורנות, וערוכות בתואם כה מושלם! איך ניתן להגדיר אותן כבשר גשמי? הנזיר לא ידע כיצד לקרוא לתופעה. לא נותר לו אלא לחשוב כי מזה זמן רב צפון בו דבר מה בוגדני, שכעת נחשף וחולל את אותו רגע פלאי. והדבר הוא העולם הזה עצמו. פתאום העולם הדומם הגיח מן התמונה והתחיל לנוע.

הדבר דומה למצב שבו אדם מכסה את אוזניו בידיו מפני סאון כרכרות ברחוב ראשי של עיר בירה, ואז מסיר אותן ומיד מוצא את עצמו בלב מערבולת רועשת.

ברגע שאדם בא במגע עם התנודות והתמורות של העולם הזה, ברגע שאוזניו שומעות את ההמולה בו, הוא כבר מצוי במעגל ההשפעה שלו. כך, אדם שניתק את כל קשריו עם העולם הזה שוב שם את עצמו במצב של היקשרות.

גם בעת שניסה הנזיר לקרוא בסוּטרוֹת הוא מצא את עצמו הוגה נכאים שוב ושוב. הוא חשב שהטבע אולי ישקיט את מחשבותיו והביט אל ענני השקיעה שמעל להרים, אך מחשבותיו, בדומה לעננים, התפרדו והתפזרו כאובדות דרך. גם כשהתבונן בירח מחשבותיו המשיכו לנדוד. הוא פנה אל הדמות הקדושה בתקווה למרק את לבו, אך פניו של הבודהה שבו ושינו את צורתן ולבשו את מראה פניה של הפילגש הקיסרית. העולם התכווץ לכדי מעגל צפוף; בצדו האחד הנזיר, ובצדו האחר – הפילגש.

3

הפילגש הקיסרית מקיוגוקו שכחה כליל את הנזיר הזקן שתלה בה עיניים על שפת האגם בשיגה.

היא נזכרה באירוע רק כעבור זמן, כשהגיעו שמועות לאוזניה. מתברר כי באותו יום בשיגה ראה איכר אחד את הנזיר מלווה במבטו את הכרכרה המתרחקת של הפילגש. הוא סיפר על כך לאחד מאנשי החצר שהגיע לחזות בפריחת הדובדבן בשיגה, והוסיף כי מאז הערב ההוא הנזיר מתנהג כאילו נטרפה עליו דעתו.

הפילגש הקיסרית העמידה פנים שאינה מייחסת חשיבות לשמועות האלה. אבל שמו של הנזיר ממקדש שיגה הלך לפניו כאיש סגולה ומידות טובות, ושמועות מסוג זה, אם אכן הן נכונות, ודאי החמיאו לה וטיפחו את יוהרתה. מה גם שכבר מזמן מאסה באהבתם של הגברים הרגילים שסובבו אותה.  

הפילגש הייתה מודעת היטב לעוצמת יופיה, אך כפי שקורה פעמים רבות לאנשים מסוגה, נמשכה דווקא לכוחות שלא מצאו כל ערך ביופיה ובמעמדה הרם. אי לכך, היא הפכה למאמינה אדוקה. כיוון שהכול בעולם הזה שיעמם אותה, היא הפנתה את אמונתה אל הארץ הטהורה. לפי התורה הבודהיסטית, כל יופיו והדרו של העולם הזה אינו אלא טומאה וזוהמה, והפילגש, שעייפה מחיי המותרות המגלמים את התנוונות העולם הזה, ודאי מצאה נחמה בתורה הזאת.

המבינים ברזי האהבה העריצו את הפילגש הקיסרית, שהייתה בעיניהם התגלמות ההידור החצרני. ההערצה כלפיה גברה עוד יותר בשל העובדה שהאישה רמת המעלה מעולם לא אהבה איש. היה זה סוד גלוי כי גם את הקיסר לא אהבה מכל הלב. הפילגש חלמה על אהבה שעל גבול הבלתי אפשרי.

ועל כן גילתה עניין בנזיר ממקדש שיגה, שנודע במעלותיו הנשגבות. נוסף על כך, הוא היה איש בא בימים, והעובדה שהשליך מעליו את העולם הזה היתה ידועה ברחבי הבירה כולה. אם אכן השמועות נכונות, משמעות הדבר היא שהנזיר נשבה בקסמיה ומוכן להקריב למענה את העולם הבא. והרי אין קורבן גדול מזה או מתנה גדולה מזו.

לבה של הפילגש הקיסרית לא נמשך אל העוגבים הצעירים שמילאו את החצר, והיא גם לא הפגינה עניין מיוחד באצילים הצעירים יפי התואר. קסמיהם של גברים היו חסרי משמעות בעיניה. שאיפתה היחידה הייתה למצוא אדם שיעניק לה את האהבה החזקה והעמוקה ביותר.

אישה המטפחת שאיפות כאלה מעוררת אימה. אם מדובר היה ביצאנית, עושר גשמי היה ודאי מספק אותה. אך הפילגש הקיסרית, שכל האוצרות הגשמיים כבר עמדו לרשותה, חיכתה לגבר שיעניק לה את אוצרות העולם הבא.

השמועה על אהבתו של הנזיר ממקדש שיגה הלכה והתפשטה בחצר הקיסרית. אפילו הקיסר ספק התלוצץ על כך. מובן שהבדיחות האלה לא שימחו את הפילגש, אך היא עטתה ארשת של אדישות. היא ידעה כי אנשים יכולים להתבדח בחופשיות בעניין זה משתי סיבות. ראשית, הסיפור על הנזיר הצדיק שאיבד את הראש הוא למעשה מחמאה ליופיה. שנית, אף אחד הרי לא יעלה בדעתו שקשרי אהבה בין האיש הזקן לבין אשת האצולה היפה הם בגדר האפשר.

הפילגש העלתה בזיכרונה את פניו של הנזיר הזקן, כפי שראתה אותן מחלון כרכרתה, והגיעה למסקנה שאינן דומות לפניו של שום גבר שאהב אותה עד היום. מפליא הדבר, שאהבה נובטת גם בלבו של אדם שאינו מוכשר כלל להיות מושא לאהבה. בהשוואה לאהבה כזאת, ביטויים כמו "מה נכזבת אהבתי", הרווחים בשירים ואשר דוגמתם מחליפים ביניהם אנשי החצר כדי לעורר רגש כלשהו בלב בני שיחם, נראו לה כהצגת אהבהבים יומרנית ותו לא. 

ודאי כבר הבנתם כי אשת האצולה שלנו לא ממש התעניינה בהיותה התגלמות ההידור החצרני. השאיפה להיות נאהבת היא שעמדה בראש מעייניה. אף שהייתה אשת אצולה רמת מעלה, בראש ובראשונה הייתה אישה, ובתור שכזאת, כל מקור סמכות שלא כלל את היותה נאהבת נראה לה חסר טעם. בעוד הגברים מנהלים את מלחמותיהם הפוליטיות היא חלמה לכבוש את העולם בדרכה שלה, דרך נשית בתכלית. נשים שגילחו את שערן ופרשו מן העולם היו נלעגות בעיניה. היא הייתה בטוחה שנשים, גם אם יפרשו מן העולם, בשום אופן לא יצליחו להשליך מעליהן כל מה שיש להן. רק גברים באמת מסוגלים לזה.

הנה, הנזיר הזקן הזה כבר השליך מעליו בעבר את העולם הזה. בעיני הפילגש עלתה גבריותו עשרת מונים על גבריותם של אצילי החצר. וכעת הוא עומד כנראה לבצע עוד מעשה גבורה – והפעם למענה – ולהשליך את העולם הבא.

אשת האצולה האדוקה העלתה בעיני רוחה את פרח הלוטוס הענקי שגודלו מאתיים וחמישים יוג'נות. הפרח המופלג בגודלו היה קרוב לרוחה הרבה יותר מפרחי הלוטוס הרגילים שכמותם אפשר לראות בכל מקום. כמה תפלה היא רחישת הרוח בין עצי הגן הקיסרי לעומת הנעימה המעודנת של הרוח המנשבת בין עצי המרגליות בארץ הטהורה! ונגינת הקוטו הנשמעת סביבה אינה אלא חיקוי עלוב של כלי הנגינה השמימיים המנגנים מאליהם!

4

הנזיר ממקדש שיגה נלחם.

כשנאבק בתאוות הבשרים בימי נעוריו עמדה לנגד עיניו התקווה לרשת את העולם הבא. אך מאבקו הנואש לעת זִקנה נקשר לתחושת אובדן שאין להשיבו.

ברור היה לו כשמש בצהרי היום כי בשום אופן לא יוכל לממש את אהבתו לפילגש הקיסרית, אך הוא גם ידע מעל ומעבר לכל ספק כי כל עוד הוא אחוז אהבה אין כל סיכוי שיגיע אל הארץ הטהורה. הנזיר רב-המעלות, בעל התודעה החופשית מאין כמותה, מצא את עצמו בן רגע אפוף חשכה שהאפילה את יעדו. שמא האומץ שעמד לו כדי לנצח במאבק בנעוריו נבע מביטחון ומגאווה על שהוא בוחר מרצונו החופשי להימנע ממשהו שלוּ היה רוצה בו, היה יכול לקבלו בו במקום?

הפחד היה שוב לנחלתו של הנזיר. לפני שאותה כרכרה מהודרת עצרה על שפת האגם בשיגה, הוא האמין שדרכו סלולה ושהוא נמצא כבר כפסע מנירוונה. וכעת מצא את עצמו בתוך חשכה עמוקה של העולם הזה, שבה איש אינו יודע מה מחכה לו מעבר לפינה.

התבוננות בכן הלוטוס של הבודהה, התבוננות בהוויית הבודהה השלמה, התבוננות בהיבט אחד בלבד של הבודהה – כל תרגול שניסה היה לשווא. בכל פעם שניסה לרכז את מחשבתו הוא ראה לנגד עיניו את זיו פניה של הפילגש הקיסרית. גם התבוננות בפני המים הייתה לשווא. בכל פעם שניסה להתרכז הבליחה דמותה של הפילגש בינות לאדוות האגם.

והייתה זו אך תוצאה טבעית כי הנזיר, שהבין כי הריכוז הרוחני רק מכשיל אותו, החליט להתמקד בפיזור הדעת. העובדה שהריכוז רק שיקע אותו באשליות עוד יותר אמנם הכתה אותו בתדהמה, אך התברר לו שגם ניסיונו לעשות ההפך הגמור רק העניק גושפנקא לאשליותיו. בלב כבד, כורע תחת המעמסה, החליט הנזיר כי מוטב לו להימלט מניסיונותיו להימלט, וכי עליו למקד את מחשבותיו בדמותה של הפילגש.

הנזיר דימה בעיני רוחו את הפילגש בהופעות שונות ומשונות מלאות הוד והדר, והדבר מילא אותו שמחה שאת פשרה לא הצליח להבין. מדוע הוא נהנה להפוך את האישה, מושא אהבתו, לנשגבת יותר ויותר, לרחוקה יותר ויותר, לבלתי מושגת? האם לא מתקבל על הדעת יותר לעשות ההפך ולדמיין את הפילגש כאישה בשר ודם, כעלובה הנמצאת בהישג יד? הרי כך היה יכול להפיק תועלת מאהובתו לפחות בדמיונותיו.

לאחר שהפך והפך בדבר התחוור לו כי הפילגש שהוא מדמיין אינה סתם יצור גשמי, אך גם אינה רק מקסם שווא. מה שראה הנזיר לנגד עיניו הוא הדברים כהווייתם, מהות הדברים. אכן, משונה לבקש את מהות הדברים דרך דמותה של אישה. אך למעשה, גם עכשיו, כשהתאהב באישה, לא שכח הנזיר את התרגול רב-השנים שלימד אותו לראות את מהות הדברים בדרך ההפשטה. עד מהרה התמזגה בדמיונו דמותה של הפילגש הקיסרית עם חזיון הלוטוס הענק שגודלו מאתיים וחמישים יוג'נות. בעיני רוחו הוא דימה אותה מתנמנמת על פרחי לוטוס רבים לאינספור, גדולה יותר מהר סומרו ומאדמת הארץ כולה.

ככל שצייר לעצמו את אהבתו כבלתי אפשרית, כן התעצמה בגידתו בבודהה. שכן חוסר האפשרות של האהבה נקשר לחוסר האפשרות של ההארה. ככל שחשב על אהבתו חסרת הסיכוי, כן התחזקו אשליותיו לגביה, וכן השתרשו מחשבותיו המזיקות. לו חשב שאהבתו בת סיכוי, הוויתור עליה דווקא היה פשוט יותר, אך האהבה הבלתי אפשרית כמוה כמי אגם עומדים המכסים את כל הארץ ולא מאפשרים לראות דבר מלבדם.

הנזיר השתוקק לשוב ולראות את פניה של הפילגש הקיסרית, אך פחד שמא ברגע שיפגוש אותה תתפורר דמות האישה שהפכה בדמיונו לפרח לוטוס ענק ותיעלם ללא עקבות. אם הדבר אכן יקרה, הוא יינצל. הפעם הוא באמת יזכה להארה. ובדיוק מכך פחד הנזיר.

אהבה בודדה שכזאת סופה לעולל תעלולים משונים המובילים להונאה עצמית, וכשלבסוף גמר בלבו ללכת ולפגוש את הפילגש הקיסרית, טיפח הנזיר את האשליה שמחלתו היוקדת כבר קרובה לריפוי. נוסף על כך, הנזיר טעה וחשב כי השמחה היוצאת מן הכלל שחש ברגע שקיבל את ההחלטה, היא שמחה על שכבר כמעט הצליח להשתחרר מכבלי האהבה.  

5

איש לא מצא טעם לפגם בעובדה שבפינת הגן מול ארמון הפילגש הקיסרית עומד דוּמם נזיר זקן, סמוך על מקל הליכה. סגפנים וקבצנים העומדים מול בתי אצולה ומבקשים נדבות אינם בגדר מחזה נדיר.

ובכל זאת, אחת המשרתות של הפילגש הקיסרית הביאה את העניין לידיעת גבירתה. בגחמה רגעית הציצה הפילגש מבעד למסך הבמבוק וראתה נזיר זקן וכחוש עומד בראש מורכן מתחת לעלוות העצים הצעירה. הפילגש הביטה בו שעה קלה, ומשהתבהר לה מעל לכל ספק כי מדובר בנזיר שראתה על שפת האגם בשיגה, פניה החווירו.

הפילגש הקיסרית שתה עצות בנפשה, ולאחר שלא הצליחה להכריע כיצד לנהוג הורתה להניח לנזיר ולא לתת עליו את הדעת. המשרתת עשתה כדברה.

אי-שקט נולד בלבה. הייתה זו הפעם הראשונה בחייה שחוותה תחושה כזאת. 

פעמים רבות היא ראתה אנשים שהשליכו מעליהם את העולם הזה, אך הייתה זו הפעם הראשונה שראתה אדם שהפנה את גבו לעולם הבא. היה בכך משהו מבשר רעות, משהו מבעית מעבר למילים. אשת האצולה איבדה את העונג ששאבה מאהבתו של הנזיר כפי שציירה אותה לעצמה בדמיונה. היא הבינה כי גם אם יוותר למענה על העולם הבא, לא יהיה בזאת כדי לומר כי העולם הבא יעבור לידיה פטור בלא כלום.

הפילגש הקיסרית הביטה במלבושיה המרהיבים ובידיה היפות, ואז הפנתה את מבטה אל פניו הזקנות והמכוערות ואל בגדיו המרופטים של הנזיר העומד דוּמם בקצה הגן. בחיבור בין השניים היה מן הקסם שמהלך הגיהינום על בני האדם. אך היה זה דבר שונה בתכלית מן הדמיונות מלאי ההדר שטוותה. הנזיר נראה כמי שבא מן הגיהינום. דבר לא נותר ממראה הנזיר רב-המעלות המלֻווה בהילת הארץ הטהורה. שום זכר לזוהר שעורר ציפייה כה רבה לארץ הטהורה. האיש הוא הנזיר שראתה על שפת האגם בשיגה, אין שום ספק, אך דומה שהוא אדם אחר לחלוטין.

הפילגש הקיסרית, בדומה לאצילי חצר אחרים, עמדה על המשמר בכל הנוגע להפגנת רגשותיה, במיוחד בכל פעם שמצאה את עצמה לנוכח משהו שכולם ציפו שיסעיר אותה. כעת, משחזתה בהוכחה לעוצמת האהבה של הנזיר הזקן, היא חשה מפח נפש על שהאהבה הנשגבה שדימתה בלבה זמן כה רב לבשה צורה כה נדושה.

זמן רב הלך הנזיר ממקדש שיגה, נתמך במקל, אך כשהגיע לבסוף אל הבירה שכח כמעט לחלוטין את עייפותו. הוא התגנב אל גן הארמון של הפילגש הקיסרית, ומתוך מחשבה ששם, מאחורי מסך הבמבוק, כל כך קרוב אליו, נמצאת האישה שהוא אוהב, מייד ניעור מחלומות השווא שלו. 

ברגע שלבשה אהבתו צורה כה זכה, התחיל שוב להתגלות בפניו קסמו של העולם הבא. נדמה היה לו כי מעולם לא דימה את הארץ הטהורה בצורה כה צלולה וכה עזה. השתוקקותו אל הארץ הטהורה לבשה צורה כמעט חושנית. כדי להיטהר מאשליות שיהוו מכשול בדרכו אל העולם הבא כל שנותר לו הוא לפגוש את הפילגש הקיסרית ולהתוודות על אהבתו בפניה. נותר רק הצעד הזה ותו לא.

הנזיר המשיך לעמוד בקושי רב, וגופו הזקן נשען על מקלו. אור השמש הבהיר של חודש חמישי חדר בינות לעלווה הצעירה ושטף את ראשו. כמה פעמים הוא נתקף סחרחורת, ורק המקל הציל אותו מנפילה. הוא קיווה שהפילגש הקיסרית תבחין בו במהרה ותזמין אותו אליה, וכך יוכל לסיים את עניינו חיש מהר ולהגיע לרגע שבו ייפתחו בפניו שערי הארץ הטהורה! הנזיר חיכה. תשוש עד אובדן הכרה, הוא נאחז במקל בכל כוחו. והנה, אור השמש דעך. ערב ירד. אך עדיין לא היה כל אות וסימן מן הפילגש הקיסרית.

לה עצמה לא הייתה כל דרך לדעת שהנזיר אינו מתבונן בה אלא מביט דרכה אל הארץ הטהורה המשתרעת מאחוריה. פעמים אינספור היא הציצה אל הגן דרך מסך הבמבוק. הנזיר עמד שם בלי ניע. השמש שקעה. והנזיר הוסיף לעמוד.

הפילגש הקיסרית נמלאה פחד. נדמה היה לה שהיא רואה לנגד עיניה את התגלמות הרוח הזועמת של "האשליה העמוקה". יראת גיהינום אחזה בה. אין אדם שלא יבין את פחדהּ. היא הסיטה נזיר כה צדיק מדרך הישר, וכעת, היא חשבה, הארץ הטהורה תהיה סגורה בפניה, והדבר היחיד שמחכה לה הוא הגיהינום. האהבה הנשגבה שראתה בדמיונה התנפצה לרסיסים. להיות נאהבת פירושו גיהינום, חשבה הפילגש. בהיפוך היוצרות היא הביטה מבעד לנזיר וראתה את השאול המשתרע מאחוריו.

אך אשת האצולה הגאוותנית ידעה להילחם בפחד. כעת אזרה חיל וזימנה לעזרתה את אכזריותה המוּלדת. בסופו של דבר הנזיר יתמוטט, חשבה לעצמה, וכל שנותר לה הוא להמתין. כעבור זמן, משחשבה כי ודאי התמוטט, היא הציצה מבעד למסך הבמבוק, ומה רב היה רוגזה כשראתה את דמותו הדוממת ניצבת שם.

ירד הלילה. באור הירח נראתה הדמות כמו שלד של עצמות לבנות.

הפילגש הקיסרית לא הצליחה לישון מחמת הפחד. היא חדלה להציץ מבעד למסך הבמבוק ואף הפנתה את גבה אליו, ועדיין הרגישה את המבט החודר של הנזיר. אכן לא הייתה זו אהבה רגילה. ומרוב פחד להיות נאהבת, ומרוב פחד למצוא את עצמה בגיהינום, רק התחזקה כמיהתה של הפילגש הקיסרית אל הארץ הטהורה. היא ביקשה לשמר בלי פגע את הארץ הטהורה של חלומותיה, הארץ הטהורה שהיא רק שלה. הארץ הטהורה הזאת הייתה שונה מזו של הנזיר ולא היה לה כל קשר לאהבתו. היא הייתה בטוחה שהארץ הטהורה שאליה היא כמהה כל כך תיחרב ברגע שתדבר עם הנזיר. היא ביקשה להאמין כי אהבתו היא רגש אנוכי וחד-צדדי שאינו קשור כלל אליה, ולפיכך אין כל סיבה לחשוב שאבדה לה איזו סגולה, וכי כעת אין היא מוכשרת להיכנס אל הארץ הטהורה. גם אם יתמוטט הנזיר וימות במקום, חשבה לעצמה, הדבר לא ייגע ללבה.

אך ככל שהעמיק הלילה והאוויר הלך והתקרר, כן הלך והתערער ביטחונה.

הנזיר עדיין עמד בפינת הגן. ברגעים בהם נעלם הירח מאחורי עננים נראתה דמותו כמו עץ כמוש משונה.

אין לי שום קשר לדמות הזאת, זעקה הפילגש בלבה, מדוע כל זה קורה לי? הדבר היה מעבר לבינתה. המחשבות האלה השכיחו ממנה, שלא כדרכה, את יופיה. או שמא יהיה זה נכון יותר לומר, היא השכיחה מעִמה את יופיה בכוונת מכוון.

לבסוף התחיל להפציע האור הלבן של הזריחה.

הנזיר עדיין עמד אפוף בחשכת השחר.

הפילגש הקיסרית נכנעה. היא קראה למשרתת, והורתה לה לצאת אל הגן ולהזמין את הנזיר לעלות אל פתח חדרה.

גופו הגשמי של הנזיר כבר עמד להתפורר והכרתו הייתה מעורפלת. הוא כבר לא ידע לְמה הוא ממתין – לפילגש הקיסרית או לעולם הבא. הוא ראה את המשרתת יורדת לגן וקרֵבה אליו, אך לא הצליח לתפוס שזה הדבר שחיכה לו.

המשרתת מסרה את דברי גבירתה. מגרונו של הנזיר עלתה זעקה נוראית, אך קולה כמעט לא נשמע.

המשרתת אחזה בידו וניסתה להוביל אותו אל הארמון. אך הוא השתחרר מאחיזתה, ובצעד בטוח להדהים התקדם לעבר מסך הבמבוק שמאחוריו ישבה הפילגש הקיסרית.

מאחורי המסך שררה חשכה, ומבחוץ לא ניתן היה לראות את דמותה של הפילגש. הנזיר כרע על ברכיו, הליט את פניו בידיו ועיניו נתקשרו בדמעות.

שעה ארוכה הוא מירר בבכי בלי לומר מילה. בכה ובכה, ולדמעותיו לא היה סוף.

ואז, מתוך חשכת השחר האופפת את מסך הבמבוק, הושטה לעברו בעדינות יד לבנה כשלג.

הנזיר ממקדש שיגה אחז בשתי ידיו ביראת כבוד את ידה של אהובתו, ואז קירב אותה אל מצחו ואל לחיו.

הפילגש הקיסרית חשה את הידיים הקרות והמשונות הנוגעות בידה. ובו בזמן ידה כמו נשטפה רטיבות חמה. דמעות האדם הזר על ידה עוררו בה חלחלה.

אך כשהתחיל אור השחר לחדור מבעד למסך הבמבוק שמאחוריו ישבה, נאחזה אשת האצולה תחושת התגלות מדהימה שנבעה מלב אמונתה העזה. ברגע ההוא לא היה לה כל ספק שהידיים הזרות האוחזות בידה הן ידי הבודהה בכבודו ובעצמו.

בלבה ניעורו חזיונות. אדמת אבן התכלת של הארץ הטהורה, ריבוא מגדלי שבעת המרגליות שבה, המלאכים המנגנים מוזיקה שמימית, אגמי הזהב עם חול הבדולח, פרחי הלוטוס הנוצצים וצליל קולן של קלבינקות – כל אלה ועוד הופיעו בחזיונותיה. אם אכן זו הארץ הטהורה שמצפה לי, חשבה לעצמה – וכעת אני מאמינה בכך – אין כל סיבה שלא איענה לאהבתו של הנזיר. היא חיכתה שהגבר בעל ידי הבודהה יבקש לגלול את המסך. היא הייתה בטוחה שיבקש. ואז היא תיענה לבקשתו, וכפי שאירע על שפת האגם בשיגה, כליל יופיה יתגלה בפניו. ואז היא תזמין אותו לעלות לחדרה… הפילגש הקיסרית חיכתה.

אך הנזיר ממקדש שיגה לא הוציא הגה ולא ביקש דבר. לבסוף ידיו הזקנות שאחזו בחוזקה בידי האישה הרפו ממנה. ידה הלבנה כשלג נותרה מיותמת באור הזריחה.

הנזיר הסתלק. צינה מילאה את לב הפילגש הקיסרית.

בחלוף מספר ימים הגיעה שמועה לאוזניה, שהנזיר השתחרר מן העולם הזה בבקתתו הדלה בשיגה. הפילגש העתיקה מגילה אחר מגילה בכתב ידה הנאה, סוּטרוֹת שאותן הועידה למנחה למקדש. בין המגילות היו סוּטרוֹת חשובות כמו "סוּטרת החיים הנצחיים", "סוּטרת הלוטוס" ו"סוּטרת הזר".


*עריכת התרגום: אמיר צוקרמן.

אצלי, בדירה שלי, באותם שלושה חדרים מסודרים ונאים שהם קנייני שלי ושלי בלבד, חי ילד קטן וממרר לי את החיים. אני לא מצליחה להיפטר ממנו, עד כדי כך נקשרנו כבר. אבל ברצון הייתי תופסת אותו, את הילד הקטן הזה, הקל הרבה יותר מדי, הכמעט נעלם – ברצון הייתי תופסת אותו וזורקת אותו מחוץ לדלת או בעצם הייתי מעדיפה להטיח אותו בכל כוחי בקיר הלבן שלי כדי לראות וגם כדי להיווכח שהוא מתנפץ עליו.

אבל אין לי לב לעשות את זה. מאז שהילד גר אצלי, שותה מהכוסות שלי, מתכרבל בפינת המיטה שלי או יושב על אדן החלון שלי במטבח, גומע חלב ומנענע את רגליו ומסתכל עליי, ורק מסתכל וכלום, לא מוציא אף מילת הסבר, ואז – לעתים קרובות מדי, למרבה הצער זה קרה לעתים קרובות מדי, אולי ארבע או חמש פעמים – אני צועקת עליו מרוב ייאוש, מנסה להגיע אליו בצעקות ״לך, תסתלק, תעזוב אותי סוף סוף בשקט!״, והוא מוסיף לשבת בשקט בלי להניד עפעף, לכל היותר צוחק בלבו צחוק שקט – מאז אני מתייסרת ואין לי לב לסלק את הילד הנורא הזה מהדירה שלי. יש לזה סיבות.

הילד הופיע לו ככה פתאום וכרע מאחורי דלת חדר המגורים. הוא מלל בלי הרף בשערו השחור הפרוע שכיסה חלקים נרחבים מעור פניו הצלול. מיד הבחנתי שהוא זקוק לעזרה ולא רציתי להתעכב בשאלות מיותרות. הוא רעד בכל גופו והיה לבוש בגדים מרופטים. הרמתי אותו, ומיד תפסו בי ידיו של הגוף מזה הרעב וביקשו לאחוז בכתפיי, נדהמתי מן הכוח שהיה אצור באבריו התשושים. כל אותו הזמן לא משו ממני שתי עיניו השחורות הגדולות אפילו לשנייה, הן בהו בי, ורגע קט הרגשתי כאילו הילד מבקש להיכנס לתוכי, אבל לא היה זמן להרהורים או לחקירות כי הרי צריך היה לדאוג לילד!

באמת, חששתי שבכל רגע הוא יקרוס לנגד עיניי. הגוף הקטן היה מצונן, החולצה מרופטת בכתפיים, מתחתיה ראיתי עור פצוע שהיה אדום ומבוקע. נשאתי אותו אפוא אל חדר האמבטיה שלי, בדרך הוא לא הסיר ממני את מבטו בלי לומר מילה, ומולל בין האצבע והאגודל של ידו השמאלית את החוט הרפוי של כפתור בכיס החזה של החולצה שלי.

הושבתי אותו על שרפרף ומילאתי את האמבט במים. האריחים התכסו אדים. הילד קיפל את ברכיו, השפיל את ראשו ובחן בביקורתיות את ההכנות שלי. אבל היה הכרחי לרחוץ אותו. צר היה לי על הפצעים, שבוודאי צרבו נורא, באמת היה לי צר, אני כמעט רוצה לומר שזה כאב לי – בקושי אפשר היה לשאת את מבטו של הילד. לכן נמנעתי מלהסתכל עליו, ואחרי הרחצה מיהרתי למשוח את הפצעים במשחה וגם לחבוש אותם. עכשיו הילד היה צריך ללכת לישון.

הצעתי לו מיטה בסלון, באמת מיטה נוחה וחמימה. בשעה שפרשתי את הסדין, החלטתי שמחר תהיה לנו הזדמנות לדבר על כל השאלות החשובות. כל הזמן הזה עמד הילד מאחוריי והציץ במבט מלוכסן במקצת בין רגליי ואחז בהן כמעט בחוזקה. לקחתי את הילד וכיסיתי אותו. לפני שיצאתי מהחדר וידאתי שלא יכול להיכנס מאיפשהו משב רוח קר, לשם כך הקפתי כמה פעמים את החדר. יש משהו נעים בלהיות בחברה, חשבתי לעצמי וביררתי אם הוא צריך עוד שמיכות או אולי אפילו בקבוק חם. אבל הילד רק ישב לו שם, זקוף ודחוק לקיר הקר. ״מה יש לך? אתה צריך משהו? אתה רוצה אולי ללכת עוד פעם לשירותים? אתה רק צריך להגיד, אני אנסה לעזור לך בכל עניין. אבל בבקשה ממך, תגיד לי מה יש לך! למה אתה מסתכל ככה, מה העניין?״

הילד הוסיף לשבת שם בלי אומר. בזוויות פיו נרקם חיוך קטן. הוא עקב אחריי בעיניו, הוא עפעף בקצב השניות, דקות ארוכות חלפו כך. התחלתי להבין.

הבנתי שהילד הזה פשוט בז למאמצים שלי. הצרור הקטן הזה, שנמסר לאחריותי בלי לשאול אותי, שבאמת הייתה לו החוצפה לגזול מזמני ומדירתי – או יותר נכון: להשתלט עליהם, בדיוק מפני שהיה צרור חסר אונים כל כך למראה – הצרור הזה בז לי ולעג לי. לעגו לא נראה בבירור על פניו, שבהם רק נמסך חיוך קטן. אבל בלבו הוא צחק עליי, לא היה בזה שום ספק. הילד צחק בכל הבוז שעשוי לקנן רק באדם שסבל ממנו מאז ומתמיד. מיהרתי ככל שיכולתי לצאת מהחדר ואיחלתי לו לילה טוב. אבל הילד לא ישן.

הילד לא ישן לעולם. הוא רק מסתכל.

נשכבתי אפוא במיטה, כיביתי את האור ורציתי – כמו שאני נוהגת לעשות בסוף כל יום – לעצום עיניים ולישון. אבל התהפכתי מצד לצד, הזעתי ודחקתי הצידה את השמיכות. הדם נע סחור סחור ברגליי. נשכבתי על הבטן, דבר שאני לא עושה אף פעם. פקחתי את עיניי והבטתי אל התקרה. אחר כך הסתכלתי הצידה, ושם היה הילד.

הוא עמד ליד המיטה והסתכל עליי מלמעלה. הזדקפתי. ״מה שוב קרה? אתה כנראה לא יכול לישון. אבל אני זקוקה לשינה! לפחות בלילה אתה צריך להניח לי! אתה בטח מבין שאני לא מסוגלת לעצום אפילו עין אחת כשאתה עומד לידי ומסתכל עליי מלמעלה! מה אתה מנסה להשיג ככה? תגיד – מה יש פה לצחוק? אתה מן הסתם צוחק על ההרגל שלי ללכת למיטה מוקדם כל כך ולישון רק על הגב – אני צודקת? בעניין הזה אני רק רוצה לומר לך, שלא אכפת לי מה אתה חושב על זה! יש לי משרה מלאת אחריות ואני צריכה לישון מספיק כדי שלא אעשה טעויות. אף פעם! אף פעם, אתה שומע? אף פעם בקריירה שלי, ב-15 השנים האחרונות שבהן אני עובדת בחברה הזאת, לא קרתה לי טעות רצינית, ואני מייחסת את זה לאורח החיים הבריא שלי! ולכן: אני באמת מוכרחה ללכת לישון עכשיו.״

תוך כדי דיבור נעמדתי במיטה ותמכתי את ידיי על מותניי כדי להבהיר לילד את עמדתי אחת ולתמיד. מכונית חלפה לפני החלון, אור פנסיה נשבר בתריסים הוונציאניים, הוטל בפסים אל חדר השינה שלי והאיר לרגע קט את הילד. באור הזה ראיתי, שכמוני גם הוא תומך את ידיו במותניו, זוקר קדימה את הבטן ומנענע אותה בצורה מגוחכת, כדי – ובזה אני בטוחה לגמרי – לחקות אותי חיקוי מרושע וערמומי.

״זה נראה לך עכשיו מצחיק במיוחד, מה? אתה כנראה חושב שתצליח לערער ככה את הביטחון שלי, אבל אתה לא תצליח! אני לא צריכה להאשים את עצמי בשום דבר, וגם אין לי שום סיבה להניח שלך אולי יש זכות לעשות את זה! המציאות היא בכלל לא כמו שאתה חושב. אני שונה לגמרי מכפי שאתה טוען שאני. חכה-חכה! אתה הולך עכשיו מיד למיטה שלך בסלון, בזמן שאני הולכת להכין לי עוד תה ואז סוף סוף לישון. קדימה, למיטה!״

ירדתי מהמיטה והלכתי בצעדים גדולים למטבח. הילד זינק אחריי ונתלה במכנסי הפיג׳מה שלי עד שכמעט איבדתי אותם בשעת ההליכה. כששוב הבטתי לאחור, כבר ראיתי את הילד יושב על אדן החלון.

באותו הלילה לא הניח לי הילד לישון כלל. בילינו אותו ביחד במטבח, בחשנו בכוסות תה, פסענו הלוך ושוב במסדרון הצר, עשינו הכול אותו הדבר עד שעלה השחר וגם אחר כך. הילד לא מש מצדי.

בימים הבאים למדתי להכיר אותו בכל רשעותו ורוע ליבו. על ביקורים לא היה מה לחשוב, כי הילד לא היה עומד בזה. לילד הזה, כך חשבתי, כך ביטא כל אחד ואחד מהמבטים שלו, יש בעיה בעיניים, שהיו ועודן שקועות עמוק בראשו, באותה גולגולת כחושה. פיו היה כמעט תמיד פתוח, כי הילד היה רעב תמיד. הוא זלל כל מה שנקלע אל בין אצבעותיו הגרומות. הילד מעולם לא שָׂבַע וגם לא שָׁמַן, אף על פי שזה היה נחוץ ביותר. לא הייתה לי ברירה אלא לספק לו אוכל די והותר, והדבר עלה לי במאמצים כבירים. הכנתי לו כל מזון שחשבתי שיערב לחכו ובמיוחד ישקיט את רעבו. הילד בלע הכול בחופזה. הוא מצץ את העצמות, ליקק את הצלחות, ומעולם לא נשארו שאריות ומעולם לא היה בזה די. כשלא הסתכלתי, כשלא שמתי לב רק לרגע אחד, מיד הוא ביקש לרוקן לי את הארונות. פעם אחת נכנסתי למטבח והוא ישב על ארגז הלחם, כמעט בתוכו. הוא ארב למשהו, ובעיניו, באותם חורים מלאי שְׁחוֹר, ראיתי שיותר מכול היה רוצה לזנק עליי. כמו קופיף רצה לקפוץ לי על הראש וללפות אותי שם בחוזקה.

מיום שגר אצלי הילד ופשוט לא עזב, התחלתי לשאול את עצמי שוב ושוב, מה צריך היה לקרות לילד הזה שהוא יהיה מורעב כל כך. שאלתי את עצמי מה יכולה להיות הבעיה איתו.

למה אתה מורעב כל כך, שאלתי אפוא בלי שום כוונה רעה. הילד לא ענה. הוא רק חייך חיוך לגלגני, הצטנף עוד יותר ומצמץ בעיניים. שוב ושוב שאלתי אותו, ויותר ויותר הרגשתי כאילו אני נושאת – דבר שהוא בלי ספק לגלג עליו בלי בושה כבר מההתחלה – כאילו אני נושאת באשמה כולה על רעבונו של הילד וכאילו בגלל זה חובתי העליונה לטפל בו.

״אנא ממך, אני רק דואגת לך, ובסופו של דבר זכותי לדעת מה הסיבה. אפשר אפילו לומר שמחובתך ליידע אותי. מה שוב מצחיק כאן?״ שאלתי אותו.

הילד נעמד על אדן החלון, וברשעות שגרמה לי כלימה גמורה, חיקה את מחוותיי. תפסתי לעצמי במצח, הוא חיקה אותי. התנשמתי, גם הילד התנשם. הייתי מוכרחה לבדוק אם הוא באמת מחקה אותי בכוונה, וכמבחן נעמדתי על רגלי השמאלית. בזהירות, תוך שהוא מכווץ את גבותיו העבותות ואוזר את כל הכוחות הטמונים בגוף המקלוני הזה, הרים הילד את רגלו השמאלית עד שעמד רק על אחת. אחר כך צחק, הסתכל עליי במלוא הגאווה וביטא את שמחתו, בעצם את נצחונו, בצווחה גבוהה קטנה.

צווחתי גם אני.

״די. מספיק עם זה!״

אבל הילד עמד בתנוחה הזאת דקות אחדות וראשו מאדים. הוא אגרף את כפותיו ודומה היה שהוא משקיע את כל כוחותיו כדי לעמוד על רגל אחת כמו שעשיתי אני קודם לכן. הנדתי בראשי. לבסוף הניח את רגלו על הקרקע, הניד בראשו גם כן, והסתכל בי במבט מרושע. מבטו היה כה מרושע, שהייתי חייבת לפסוע צעד אחד לאחור, כי מתוך עיניו פרץ כל המחסור שהיה בילד הזה וזינק עליי, ולא נשארה לי ברירה אלא להתרחק, כי ברגע הזה התחוור לי שהילד עם המחסור הרע והנורא הזה בגופו אינו יכול לנהוג אחרת מלבד לחדור לתוכי ולחפש שם את מה שנחוץ לו על מנת שיהיה מסוגל לכל הפחות לשרוד. הייתי צריכה להגן על עצמי, אבל גם לגונן על הילד. באמת, אחרת הוא היה מת על המקום.

הסתגרתי באמבטיה כדי להתרחק לזמן מה, ובערב סירב הילד בפעם הראשונה לאוכל שהכנתי לו. אבל זאת הייתה רק תחבולה מצדו. מאוחר בלילה תפסתי אותו במרווח שבין הדלת לארון המטבח. הוא ישב שם רכון ואכל חתיכת בשר נא שהוציא מהמקרר שלי. משהבחין בי, נשא את עיניו הכהות וניכר שעוד היה רעב, הוא הרים אליי את מבטו כאילו אני מאיימת על חייו וכאילו הוא רוצה בתמורה את חיי. שוב חשבתי שהוא רוצה לחדור לתוכי דרך העיניים. חשבתי שהילד הזה רוצה להיות החיים שלי כדי להיות בטוח סוף סוף. רצתי אל חדר השינה, נכנסתי למיטה והתכסיתי עד מעל לראש. נוכחותו של הילד הזה נעשתה בשבילי יותר ויותר בלתי נסבלת. לא רק שהוא עקב אחרי כל הזמן, דרש בכל רגע את תשומת לבי ועמד מיד שוב לצד מיטתי והסתכל עליי מלמעלה, לא, הילד הזה הצליח להשיג בסופו של דבר אפילו את זה שהוא יישן רק בשעה שאני שומרת עליו, ואילו אני רק נשארתי ערה ושמרתי.

בערב ההוא, שבו מתוך אובדן עצות משכתי את השמיכה עד מעל לראש כדי להיות סוף סוף לבד, הוא טלטל את ראשי והסיט את השמיכה הצידה. צרחתי עליו, ולא אכחיש שבאותו רגע איבדתי את הסבלנות.

״תסתלק כבר! לך! אני צריכה לישון, אחרת לא אוכל לעבוד כמו שצריך. תסתלק מיד מחדר השינה שלי!״

צרחתי את המשאלה שלי עד שהצטרדתי. הילד הסתכל עליי. הוא הביט בי במבט שקט בעוד אני משחררת לחץ בצעקות. צרחתי בעיניים עצומות, מתוך זעם, אבל גם כדי לחמוק ממבטיו של הילד. וכשפקחתי שוב את עיניי תוך כדי צרחות, ראיתי שהילד נשכב על הרצפה ונרדם. מיד השתתקתי. זמן מה הסתכלתי עליו. אחר כך אספתי אותו בזרועותיי – בשקט, כדי שלא יתעורר – ונשאתי אותו אל מיטתו. הנחתי אותו בין השמיכות וליטפתי את מצחו הלבן הקטן. הוא ישן. בהקלה אין קץ ובשמחה לקראת השינה שבתי על עקביי והלכתי אל חדר השינה שלי. כבר אחרי הצעד הראשון שמעתי את הילד נושם מאחוריי, הוא עמד ברגליים יחפות על הרצפה. החזרתי אותו למיטתו, כיסיתי אותו וישבתי בקצה המזרן עד שהוא נרדם. אני לא יודעת כמה פעמים החזרתי אותו למיטתו באותו הלילה, כיסיתי אותו וישבתי בקצה המזרן עד שהוא נרדם. לא ספרתי כי לא היה אפשר לספור. כנראה הלכתי כל הלילה מחדר לחדר, כי ברגע שקמתי כדי לעזוב את הילד הישן ולחמוק אל מיטתי, הוא כבר היה שוב אחריי.

בלילה ההוא התברר אפוא שהוא יכול לישון רק כשאני יושבת לידו ושומרת עליו במבט מרוכז, ושמיום שהוא גר אצלי הוא באמת לא ישן שינה של ממש אפילו פעם אחת. איזו ברירה הייתה לי מלבד לשבת לידו ולשמור עליו?

באמת, אחרת הוא כבר מזמן היה מת.

הסקתי מסקנות. הילד לא עלה במשקל והוא ישן רק בנוכחותי. לכן החלטתי לפנות לכמה רופאים ולבקש עזרה. מכיוון שהילד סירב ללכת איתי (הוא העדיף לשמור על המטבח ועל מלאי המזון), הלכתי לבד ותיארתי לרופאים את הבעיה. ישבתי על הכיסאות לפני שולחנות הכתיבה שלהם, מותשת, אפרורית ובפנים חיוורות ואמרתי את המילים שהכנתי מראש בידיעה שהמקרה הזה אינו פשוט ושיתכן שהרופאים לא יבינו אותי.

אמרתי: ״באתי למרפאה שלך כי גר אצלי ילד שגורם לי דאגות גדולות. ברור לי שיש לילד הזה איזשהו מחסור בסיסי ודוחק. הוא מתקשה לישון, ולא משנה כמה הוא אוכל, הוא לא מעלה במשקל. באמת שניסיתי הכול ולא חסכתי מאמצים. אני חוששת שהוא עלול למות. אני דואגת מאוד ומקווה לסיוע ממך.״

מאחר שהייתי מותשת, לחשתי כל מילה ומילה לחוד ורכנתי מעל השולחן כלפי הרופאים מפחד שמילה כלשהי לא תישמע. הרופאים הנהנו ושאלו שאלות. הם כתבו לעצמם הערות, ובזמן שכתבו הרימו שוב ושוב את מבטם אליי. הם חקרו אותי בנוגע להרגלי האכילה והשינה שלי. בהתחלה חשבתי שמדובר בשאלות שגרתיות, אבל הם הוסיפו לחקור עוד ועוד חקירות בלתי נחוצות על הרגליי. בעיניי הם התמקדו פחות מדי בילד שבגללו באתי אליהם. לא יכולתי שלא להניח שהם מפקפקים ביכולתי לטפל בילד כראוי. אחד הרופאים, רופא מוזנח מאוד למראה שלא התגלח לפחות שלושה ימים, והחלוק שלו היה תלוי עליו ברישול ולא היה מעומלן, ובצווארונו נראו בבירור כתמים, הרופא הזה רצה אפילו לשלוח אותי לבית הבראה! מרוב הלם, וגם כי לא ראיתי מוצא אחר, הטחתי את ראשי בשולחן, ואז הרמתי אותו ואמרתי לו בקול רם:

״מה אדוני חושב לעצמו? מי יטפל בילד כשאני אהיה בבית הבראה ולא אוכל להיות לצדו? נראה לי שאדוני לא מבין! לא באתי לכאן בשבילי, אלא מתוך דאגה לילד!״

הרופא הנהן והמליץ לי להירגע. אבל זעמי על חוסר היכולת שלו לתת לי עצה מקצועית הולמת היה גדול, ובאמת ששאלתי את עצמי איך הרופא הזה מעז לעמוד מולי במראה מוזנח כל כך. עזבתי אפוא לאלתר את המרפאה שלו, ובכעסי על הביקורים חסרי התועלת לחלוטין אצל הרופאים, נחפזתי בין תנועת המכוניות הצפופה לפנות ערב, לשוב הביתה אל הילד שלי.

מיד כשנכנסתי לדירה, בעצם כבר כשפתחתי את הדלת, ידעתי שקרה משהו. במסדרון הכניסה מעדתי אחרי צעד אחד על קופסת שימורים ריקה, שימורי פטריות כפי שהתברר לי בכעס. אילו היה מדובר רק בקופסה הזאת, לא הייתי מעוררת מהומה. אבל מסדרון הכניסה כולו היה מלא באריזות, אריזות של מוצרי מזון, וביניהן היו מונחות צלחות, בפינות היה מוטל סכו״ם, וככל שהתקדמתי בזהירות, בלי להאמין למראה עיניי, זה רק הלך ונעשה גרוע יותר. לחדר השינה לא רציתי להיכנס, כה גבוה היה מכשול האריזות הנערמות. לבי הלם, הלם בי, מתחתיו התכווצה הקיבה, והייתי מוכרחה – נחפזתי ומעדתי לתוך חדר האמבטיה. ראיתי שגם כאן נערמה האשפה, נרכנתי מעל האסלה והקאתי. בזווית עיני ראיתי את הילד יושב על שרפרף. עיניו קרועות לרווחה, רגליו משולבות לפני הבטן, שבוודאי פיטם זמן קצר קודם לכן, כך חשבתי בזמן שגופי טלטל אותי. התיישבתי מתנשמת על שפת האמבט, ואחרי שנרגעתי קצת, עברתי על פני הילד בלי לומר מילה ופסחתי מעל ערימת האי-סדר אל המטבח. רק שם התגלה לי מלוא היקפו של האסון. הארונות היו פתוחים, שאריות האריזות נערמו עד לברכיים. הילד רוקן את כל הארונות, הוא הוציא מתוכם הכול, עד אחרון מצרכי המזון, ואכל. עכשיו הגיעו מים עד נפש. הילד התנהג בדירתי כמו שודד וחיסל בלי לשאול אותי את מלאי המזון שלי, ועוד השאיר בלגן כזה שמעולם לא היה כאן, ומעולם גם לא היה קורה לולא חדר הילד הרע והאיום הזה אל בין דל"ת אמותיי. התהלכתי כה וכה וקיללתי, ואפילו חשבתי לעזוב מיד את הדירה ולעבור לגור במקום אחר. הילד עקב אחריי בדממה, בלי שהתייחסתי אליו. בלי לשלוח לעברו אפילו מבט התחלתי בניקיונות כי כבר היה מאוחר. אחרי שעות שבהן עברתי מחדר לחדר, פיניתי את האשפה וניקיתי אפילו את הפינות, הצלחתי סוף סוף להשיב את הסדר על כנו. צנחתי על המיטה שלי. הילד נעמד לידה ומולל את שערות ראשו השחור. כעונש החלטתי לא לתת לו אוכל היום. לא איחלתי לו אפילו לילה טוב, אלא פשוט התכסיתי לי ועצמתי חזק את העיניים. באמת חשבתי שאני מסוגלת לישון.

נשמע טפטוף, שמעתי בבירור טפטוף. הזדקפתי והסתכלתי סביב. הילד עדיין עמד באותו מקום למראשות המיטה שלי. אף על פי שפקדתי על עצמי לא להסתכל עליו, לא הצלחתי להימנע מזה. וגם רציתי לדעת מאין בא הטפטוף, שהלם עכשיו על הרצפה מהר יותר משהלם לבי בקרבי. ואז ראיתי שהוא נובע מעיניו של הילד. הילד עמד בלי נוע ובכה דמעות גדולות והן טפטפו על הרצפה. מיהרתי להתהפך על צדי וניסיתי לישון.

בדמדומי השחר שמעתי קול חדש. הוא בקע מכיוון דלת הדירה. זינקתי ממקומי, חציתי את מסדרון הכניסה וראיתי את הילד מתמתח ומנסה להגיע לידית הדלת. הילד רצה ללכת. תחת זרועו החזיק את הכרית שלו ואת הסדין שפרשׂתי לו על המיטה שלו. עיניו עוד נטפו דמעות. חשתי אליו והרמתי אותו על הידיים. כך החזקתי אותו וככה אני עדיין מחזיקה אותו. כי הילד הזה תמיד ישאר הילד שלי. לאן שלא ילך כדי למלא את מחסורו ולהשביע סוף סוף את רעבונו, הוא לעולם לא ימצא את מה שהוא מבקש. הוא נשאר כאן. הוא לא יניח לי יותר לישון, ולעד יוסיף לאכול את המזון שלי.

סתיו 2009

התאריך: 19 באוגוסט

לכבוד: שירות לקוחות

מאת: הֵנינְג

הנדון: המיקרוגל שלכם

מכובדיי,

אני פונה אליכם בעניין שעשוי להיראות שגרתי, ובמבט ראשון כמעט שולי, והאמת היא שאני האחרון שיזדעק בגלל סופגניית "קריספי קרים דונאט" קפואה בטעם טבעי במילוי קרם וניל־אגוז לוז ללא לקטוז, כלומר אותה סופגנייה מתוצרת יוניברסל פוד שהכנסתי בשישה ביוני בשעה 18:30 בערך לתנור המיקרוגל שלכם (דגם "שרביט־קסם" יחיד), כהרגלי ולשביעות רצוני המלאה, והפשרתי שלושים שניות בלבד, ללא קשיים טכניים משום סוג, עד לדרגה מיטבית של חמימות וטריות. רוצה לומר: ידוע לי שאתם עסוקים באתגרים שלא זו בלבד שהם כנראה כבדים יותר, הם אכן כאלה בשקלול סך הגורמים. על כן הרשו לי להקדים הסבר לאי־הבנה: מטרת המכתב הנוכחי אינה לדווח על תקלה כלשהי בתפקודו של המיקרוגל דלעיל או של כל אחד משלל המכשירים והמתקנים מתוצרתכם שבביתי, המבצעים בסך הכול את תפקידם ללא דופי, או לפחות כך אני מניח (?). אילו חלה איזו תקלה טכנית היה הדבר חד־משמעי וקל היה לנקוב בשמו (וכלום לא הייתם יודעים על הפגם זה מכבר, כך או אחרת? כלומר, נודע לי שהמכשירים שולחים אליכם דיווחים על תקלות בכוחות עצמם, ושיש לכם אף היכולת לתקן את הכשלים במקרים מסוימים בלי צורך לשלוח איש מקצוע). על כן אני נאלץ להשמיע קול, ואקצר בדברים ככל האפשר, כי ידוע לי (או לפחות אני משער, בלי להטיל ספק ברמת המיכון של המכשיר שלכם) שהזמן שביכולתכם להקדיש ללקוחות יחידים הוא מוגבל (ומי אני שאומַר לכם שהזמן הוא היקר שבמשאבינו, שהרי אתם מבהירים זאת ב"חזון החברה" שלכם, כחברה שצברה שנים רבות של ניסיון – פה ושם אתם אומרים שצברתם "מידע" – כדי לספק ללקוחותיכם לא רק הקלות רבות מספור וחיסכון מחוכם באנרגיה כי אם גם חיסכון בזמן, ברגעים שכשלעצמם הם אמנם זעומים, אך מצטברים לכדי סך משמעותי – כאן אתם אף משתמשים במילה "מהפכה", ובצירוף המילים שאתם בוחרים בו אתם מבקשים מן הסתם להעיד על אופיו השלֵו של הסך (?):"מהפכה ביתית"). (אילו פניתם אליי ישירות ושאלתם להקשרים העולים בדעתי – אך אני מניח שיש לכם די והותר הצצות להרגליהם של לקוחותיכם ולהעדפותיהם, או כך לפחות אני מסיק מפרסומת של חברתכם ששודרה לאחרונה – אני חושב בראש ובראשונה על מערכת הנעילה הביומטרית שלכם, על מקרר "מטבחית" החכם המצויד ביישומון ייחודי להזמנת מוצרי יוניברסל פוד, על שואב האבק הרובוטי "אַל־אבקון" ועל אחיו התאום, שואב החלונות "זְגוּגימָטוֹר", ובייחוד על כורסת הטלוויזיה החכמה "בֶּלְאַקְוָה", ובקלות הייתי יכול להוסיף לרשימה עוד ועוד, למשל את המצנם שלכם, "קרן השחר היומית שלך", המציע את האפשרות לצרוב על הטוסט את מדדי הבורסה היומיים או את מדדי לחץ הדם האישיים של המשתמש – מוצר המספק לי בוקר־בוקר הנאה שלווה, באופן שלא שיערתי מעולם).

על כן הרשו לי להגיע לתקרית, או ליתר דיוק לתאר את הנסיבות, כי המילה "תקרית" גדולה בהקשר זה ועשויה לעורר ציפיות כוזבות, וכמוה גם "מקרה", ואף "מאורע", ואולי אפשר לדבר בפשטות על "סדר הדברים" או "ההתרחשות" (שגורמים רבים שותפים לה, גורמים שתפקידם ותפקודם לוטה בערפל מבחינתי, ומובן שגם אני עצמי, כאדם וכגורם, נמנה בעל כורחי בין הגורמים הללו). אציין שבשעתו, באותו שישה ביוני, כשחזרתי כרגיל בין ארבע וחצי לחמש מהעבודה הביתה ליחידת הדיור שלי, לא השכלתי להבחין בדיוק הנדרש בין סיבה וּמְסוֹבָב. קניתי את היחידה לפני שנה בדיוק, באחד באוגוסט, כפי שתוכלו בוודאי להסיק מהפרופיל שלי – במידה שאין זו טרחה רבה, אשמח להציץ בו בהזדמנות, ואני אומר זאת ללא כל מניע סמוי אלא מתוך סקרנות גרידא, סקרנות שכל עניינה המבנה של אותו פרופיל (האם פרטי הפנייה או השימוש מצוינים שם לפי היסטוריית תאריכים בצורת פרוטוקול, רשומה או תיקייה, או שמא מוטב שאדמיין אותו כתולדות משתמש או ביוגרפיה לפי סדר כרונולוגי, טיפולוגי או שמא סינופטי?) (אפשר גם שהעניין אינו חף מגאוותנות מסוימת – אין לי כל כוונה לפסול את האפשרות הזו, שהרי ידוע כי אדם עיוור לגבי עצמו במובנים מסוימים, אך על אחת כמה וכמה יש כאן הבטחה לתובנות רבות ערך – ואולם הסיבה היחידה שאני נוגע בנושא, ושהמחשבה כלל עולה בראשי ברגע זה לראשונה, היא שאני ממילא פונה אליכם במכתב) – עברתי ליחידת הדיור, כאמור, מלא בציפיות ועד כה הייתי שבע רצון לחלוטין. כפי שידוע לכם מן הסתם, לפחות יומיים מדי שבוע אני נכנס לדירתי בחוסר סבלנות מסוים (דופק מוגבר קלות, נשימה שטחית וכן הלאה) (ובאמת הקלה עצומה היא שכבר איני נאלץ לחלץ מחזיק מפתחות מכיסי. הייתי מאותם אנשים שנאלצים לחפש את המפתחות בכל פעם בשבעה כיסים זמינים לפחות, ולא אחת אחזה בי בהלה פתאומית כשחשבתי על אובדן, והבהלה הובילה להפרשת זיעה מוגברת, ראשית באזור הגב התחתון (עכוז), ואחר כך בעורף מאחורי האוזניים (דהיינו, יותר משנבעה ההזעה ממאמץ גופני היא נבעה – ולו חלקית – מהמחשבה ששכני העומד מאחורי התריסים כבר רואה אותי ניצב מול דלתי במצב הזה של חוסר אונים, שהוא  ילדותי למראה בהכרח, ועל כן מביש), אף על פי שבשלושים וחמש שנותיי מעולם לא איבדתי את המפתח ותמיד שבתי ומצאתי אותו ברגע האחרון למרבה ההקלה, אם כי בלי שנתתי את דעתי לכך בשום צורה). גם בימים אלה קורה שאני נכנס לדירתי במצב של מתח פנימי (לפעמים אני שואל את עצמי אם הצופים מהצד מבחינים ברמת הסבל העמומה) (עם זאת, לא ארצה לעורר את הסברה שאני סובל משלפוחית רגיזה; ייתכן שהדבר חסר כל פגע ולמרות זאת הוא מקולל, אבל חרף אמצעים מדיטטיביים שונים שנקטתי אינני משתחרר מהתפיסה הזו), אך בימים אלה המצב שונה משהיה בימי מחזיק המפתחות הגשמי. עכשיו עומד בשורש חוסר הסבלנות רק הצורך הדחף הפנימי והפשוט למהר ככל האפשר ולסגור את דלת היחידה מאחוריי (דבר שקורה מעצמו, אלא שלפעמים בתהליך פתיחת המנעול קורה שהחיפזון מוביל לקטיעת תהליך הזיהוי, ושוב אני נאלץ לסגת צעד לאחור ושוב קדימה), כדי לסגור את העולם שאני מפנה את גבי אליו כשאני ביחידה, כדי שבסוף היום הארוך אוכל סוף־סוף לחזור אל השלווה שבשלב זה אני כבר מייחל לה בכל מאודי. יחידת הדיור החדשה שלי העניקה לי תחושת אושר בלתי מבוטלת גם בתחום זה, כבר מההתחלה; ייתכן שהדבר נובע מאותה תנועה בשעת הכניסה, שבה אני מניח את ידי על ידית הדלת הביומטרית וראשי מורכן קצת לאחור כדי להביט בעין המצלמה הקטנה (אף כי לטעמי היא מותקנת מעט גבוה מדי, אבל האם בסרטי העתיד שצפיתי בהם בשקיקה שכזו בנעוריי לא נאלצו הגיבורים תמיד להרים את מבטם בניד גוף קל לימין או לשמאל? מדי פעם גם עולה בי תמונה של אישה זקנה, זרועותיה שלובות וראשה מורם כראש שחקנית בסרט, והיא נושאת עיניים לדמות קדוש בכנסייה קתולית, כפי שראיתי בילדותי עם הוריי בחופשות; אמי הייתה תיירת כנסיות נלהבת, ובאופן לא מוסבר אותה קשישה אלמונית היא הזיכרון היחיד שנשאר לי מהשמים המצוירים ביד אמן על התקרות המומלצות במדריכי התיירים, שביניהן ודאי היו תמונות חשובות מעשה ידי מיכלאנג׳לו או רפאל). אך אחרי ככלות הכול, סך המחוות והתחושות הקטנות הוא בוודאי שגורם לי לשחרור דופמין ומעלה בעיני רוחי את התמונה המטופשת אך בה בעת מאושרת שהנה אני נכנס לספינת חלל (האם תיתכן הבטחה גדולה יותר לחירות מאשר החלום להיכנס לחללית בסוף עמל יומך, להפליג בה החוצה למרחבי החלל השקטים ולהתרומם בבת אחת מעל כל דאגות היומיום השפלות?) (אם הבנתי נכון, החברה שלכם שותפה כמשקיעה בחברה להוטה לנושא ששואפת לכונן במהרה בימינו טיסות פרטיות למאדים. האומנם כך?) (אחת מאהבותיי הגדולות – אינני יודע אם גם בתחום הזה אתם מודעים להעדפותיי, אך אם כן אין צורך שאציין – הייתה ונותרה לסרטים תיעודיים וגם לרומנים העוסקים בטיסה למאדים ובפיתוח החלל בכל מובניו.) בקיצור ולעניין, אני נכנס הביתה ליחידה מלא שמחה וציפייה, ומה עוד, אני מרגיש בבירור את הפוטנציאל שלה וגם את השחרור הנובע  מההתרכזות במה שחשוב (כפי שנאמר בסיסמה שעל המוצרים שלכם) שהחיים מגישים לי (וכלום אנשים אחרים אינם חווים את אותו הדבר בדיוק?) עם יחידת הדיור החדשה. כשאני נכנס ליחידת הדיור כבעבר במצב של מתיחות פנימית אין לכך כל קשר למכשירים האוטונומיים שלכם – נהפוך הוא, אני נושא את מעמסת העולם החיצון ואת כעסיו איתי פנימה ליחידה, ובקיצור: אני מדבר על הרעב הפתאומי (הוא מוגבל לדברי מתיקה, אז אולי מוטב לקרוא לו "תיאבון" ולא "רעב", וגם "בולמוס אכילה" (ב״א 10.1) – כפי שהדבר מכונה בין השאר בדי־אס־אם או באָי־סי־די־10 בשתי המהדורות העדכניות ביותר – הוא כינוי בהחלט מרחיק לכת מדי לענייננו, דהיינו – למען הסר כל ספק – אין מדובר כאן במקרה קליני), הרעב הפתאומי שקשור אולי קשר סמוי לצורך הנ״ל בבידוד, אף כי אין לי כל ידע מקצועי אשר לקשר בין שתי התחושות, תיאבון מכאן והסתגרות מכאן (עד כה לא נתקלתי בספרות רלוונטית המוקדשת לשתי התופעות הללו, והפרטים היחידים העולים בדעתי בהקשר זה ושעשויים להוביל להבנה עמוקה יותר עוסקים בימי לימודיי. כי כבר אז – זה היה בחינוך ממלכתי, לא מוֹנְטֵסוֹרי – הייתי מהראשונים שעוזבים את בניין בית הספר עם תום יום הלימודים וחשים הביתה בדרך הישירה, ויותר מכול הייתה זו הדהרה לשוב ולהתכנס בין ארבעת קירותיך אחרי ההשתייכות הבלתי נמנעת למבנה חברתי, במקום להשתהות עוד עם החברים לכיתה על המדרגות, קל וחומר לשוטט יחד ברחובות העיר וכן הלאה).

אם כן, עובדה היא שבאותם יומיים בשבוע בממוצע, לעתים שלושה ורק לעתים רחוקות מאוד ארבעה ימים בשבוע (כן, אלה הם בעקביות שבועות שמצבים חברתיים מעמיסים עליי יתר על המידה בדרכים ובאופנים שונים ומכבידים על מצב רוחי) אני נכנס ליחידה וממהר לאזור המטבח, אף על פי שהכניסה לדירה – קל וחומר לגומחת המטבח – בנעלי הרחוב וכשהמעיל לגופי, מנוגדת להרגליי ועוד יותר מכך לתחושות ההיגיינה שלי. ללא היסוס אני פותח את תא המקפיא (לעתים קרובות הדבר מזכיר קריעה, אך זה רק בשל שפתי הגומי של דלת תא ההקפאה הניתקת מהסגסוגת הקלה של גוף המקרר ועל כן דורשת השקעת כוח מסוימת), מוציא מהמקפיא שקית הקפאה, מוציא מהשקית שתי סופגניות ומניח אחת מהן מיד להפשרה בתנור המיקרוגל שלכם. בשלושים השניות שהמיקרוגל שלכם מפשיר את הסופגנייה שלי (ומחמם אותה קלות, רק קלילות, אבל זה מושלם) (האם אימא שלי לא הפשירה למעני סופגניות במיקרוגל בילדותי ממש כך?) אני מוזג לעצמי כוס חלב פרה (אחד וחצי אחוז שומן מועשר בוויטמין די, 225 מיליליטר) ואז לוקח את הסופגנייה מהמיקרוגל (ראשית אני נוגס בסופגנייה ואחר כך לוגם מהחלב וטובל בו את שיירי הסופגנייה). אני צורך את הסופגנייה ואת החלב בעמידה בגומחת המטבח – אני מציין זאת כדי להמחיש את החשיבות הרבה ואת האופי המפתני שיש בעיניי לסופגנייה הראשונה הזאת בכניסה ליחידת הדיור, חשיבות פנימית וגם פיזית למעבר מאי־שקט פנימי וגם פיזי, כלומר פסיכוסומטי, אל התרגעות הפושׂה בגופי עם כל נגיסה (אולי אפשר להשוות זאת לערפל המימי האופף לאטו את הגוף עם בוקר, בשימוש בראש המקלחת החכם של המתחרים שלכם (דגם אִי־3250 איקס), המדמה בתחילה טיפות הדרגתיות ונחלי מים קטנים ואז מחליף אותם אוטומטית בנתז סבון מדויק המדגדג את פלג גופי העליון, ואז מטפטף על הרגליים, עד שהוא מגיע לברכיי ולכפות רגליי בצלופחי קצף קטנים ונאסף שם בספוגים הגדלים ברחש כמעט לא מורגש או מתנפחים לאטם). אחר כך אני נושם נשימה עמוקה ראשונה ומעביר את שתי ידיי בשערי. לבסוף אני פותח את רוכסן המעיל ופוסע החוצה מהנעליים. אני מתמתח. אחר כך אני נועל את נעלי הבית הרגישות שלי, המווסתות את חומן הפנימי לפי משוב הדופק ולחץ הדם. רק עכשיו אני שם את הסופגנייה השנייה במיקרוגל; עליה אתענג תוך התרווחות בכורסתי באזור הנוחות, מול המסך הממלא את הקיר. באופן כללי ייתכן שתחושת האושר האוחזת בי כשאני נכנס עתה לאזור הרווחה המכוונן היטב, וטעם הסופגנייה והחלב הטרי עוד על חניכיי (טעם שִיוּרי אשר – אני מרגיש מחויב להתוודות על כך – בה בעת מלבה את השמחה המקדימה לקראת הסופגנייה השנייה, שלפעמים אני מביא אותה עטופה במפית ולפעמים על צלוחית), ייתכן בהחלט שתחושת האושר הזאת היא צנועה, שברירית ביותר ואף בת חלוף. ברקע מתנגנת המוזיקה האהובה עליי, המתחילה אוטומטית ברגע שאני נכנס ליחידה והדלת נסגרת מאחוריי, ובו בזמן ניצתת תאורת הלֵד העקיפה וכך גם אורות ההדגש באזור הסלון, והתריסים הנגללים סגורים למחצה כמו שאני אוהב, וייתכן ששואב האבק הרובוטי עוד גולש לו על הזגוגית; לא נדיר – כך אני מדמיין לעצמי – שהוא מזהה על הזכוכית איזה צל שמתגלה רק בקרני השמש המעריבה, כמו מבט אחרון שבמקרה נח על פינה לא צפויה בכסות הכרום של ארון המטבח, שרק לפני כמה רגעים ניקית בדקדקנות, והנה פתאום קופץ לעין עוד פירור לכלוך שלא הבחנת בו. רוגע מרבי ושלווה מרבית שורים על הכול. כמו שאומרים, ברור לי שהאיזון שאני חווה ביחידת הדיור שלי ברגע זה עשוי להיות שברירי. כשאני עומד באזור הנוחות (ובדיוק מתכונן להתיישב על כורסת הטלוויזיה החכמה "בֶּלְאַקְוָה" – הישבן עוד לא נגע במשטח המושב, המוזיקה כבר בוקעת מהרמקולים, התאורה מתעממת ועל הקיר שממול לכורסה, המתפקד כצג במקום המתאים, מופיעה תמונת וידאו – עוד אחזור לכך – הקלטה שהסריטה גשושית בחלל החיצון, ולפעמים אפילו ספינת חלל של ממש, והתמונות נשלחו בזמן אמיתי, כלומר במהירות האור), ברגעים האלה אני נתקף סחרחורת כשאני חושב שייתכן שנדרש רק מעט, רק גף אחד שיחרוג מהשרשרת המכוונת בקפידה, כדי למוטט מבנה שלם או לפרק משימה. (האם נתקלתם בכתבה שהתפרסמה לאחרונה על האשפה ההולכת ומתרבה בחלל? המאמר נכתב בהקשר של צוות שנאלץ לפנות את החללית בגלל חלקי פסולת מעופפים. אינני יודע אם יש לכם עמדה מוגדרת בעניין ואם אתם בכלל מתכננים לנקוט צעדים בסוגיית אשפת החלל?)

אבל אני רוצה להגיע סוף־סוף לרצף האירועים או ההתרחשויות הנזכרות (במידה שיש בכלל אירועים או התרחשויות ולא יתברר בסוף שלא היה דבר?). אחרי שנכנסתי והפעלתי את המיקרוגל הנזכר לעיל התחוור לי עם הזמן, מתוך צירוף נתונים בעלי אופי קומוניקטיבי או מזדמן, או לפחות עלתה בי התחושה, שישנו כפי הנראה קשר חשאי שהתקיים באחרונה דרך גופי או התנהגותי, בין המיקרוגל דלעיל, הסופגניות דלעיל מתוצרת יוניברסל פוד והתמונות דלעיל בערוץ החלל. בתחילה לא הקדשתי מחשבה נוספת להודעות הטקסט שהגיעו אליי ממכשירי קצה שונים והודיעו לי על ערכים תזונתיים חיוביים וחיוביים פחות, וגם לא לתוויות הערכים התזונתיים שהצטרפו אליהן דברי עידוד והצעות. לעתים קרובות קיבלתי גם קופונים אלקטרוניים בדיוק לסופגניות במילוי וניל־אגוז לוז שאני חושק בהן יותר מכול; כך למשל ההצעה להוסיף חינם אין כסף בקנייה הבאה של שקית ההקפאה בגודל אקסטרה־אקסטרה־לארג׳ גם את כדורי הבצק המיוצרים מחורי הסופגנייה. גם אתקשה לומר מתי התחיל ערוץ החלל לשדר פרסומות במקום תמונות מהחלל. בתחילה היה זה קמפיין פרסומי של "תפוח ביום": תפוחים ירוקים עופפו בתצורה כמו שחרורים בבוסתן פורח ואז נסקו מעלה לשמים הכחולים, חרגו מטווח הראייה והתחלפו בבת אחת בתמונת מסלולי כוכבי לכת. התמונות, כך נראה, צולמו מנקודת המבט של מצלמת ערוץ החלל שלי, והמעבר לזרם השידור מערוץ החלל נעשה בכישרון והיה בלתי נראה לעין הלא מיומנת; למשל, ההמלצה המשכנעת להצטרף לתנועת "תפוח ביום" ופירוט היתרונות השונים והמשונים הכרוכים בכך לא הגיעו אליי דרך המסך אלא בכתב, ועל כן לא קטעו את שטף התמונות בשום אופן (דבר שבוודאי היה מטריד אותי עד מאוד). כעבור מספר ימים הופיעו תמונות של סופגניות שנעו בחלל בתצורה של גלקסיות שלמות; נוכחתי בדבר לראשונה כשכוכב לכת אחד התגלה פתאום בדמות סופגניית דונאט קלסית בציפוי סוכר לבן, שסבבה במערכת שמש קטנה אך עצמאית בחברת דברי מאפה אחרים בתמונה הבאה מרחוק. כך או אחרת: התברר מעבר לכל ספק שהמסרים והתמונות קשורים למיקרוגל שלכם, כשצפיתי בערוץ החלל באחד הערבים והופיע שם רופא שדומה כשתי טיפות מים לרופא המשפחה שלי (ואולי באמת זה היה הוא כל הזמן הזה?). הוא הדגיש את החשיבות שבמספר מסוים של צעדים שכל אדם נהג בעבר לבצע מוכנית ביציאות הרבות לסופרמרקט או לדואר, וכיום יש צורך וחובה למלא את מכסתם בצורה פעילה (כבר קיבלתי פעמים רבות מידע לגבי המכשירים שאתם מציעים למכירה ושחוסכים מהאדם הלכה למעשה את הצורך לצאת מהבית כדי לשמור על כושר). כשהתקרב הנאום שלו לסופו התרחקה התמונה לאיטה מפניו, ומכשיר האימון הביתי שהוא ישב עליו כל אותה העת נגלה לעין. בתמונה מאוחרת יותר התברר שהמכשיר הביתי ניצב בקפסולת חלל, והרופא חייך פעם אחרונה (יותר מפעם אחת חשבתי באמת שאני מזהה בעיניו זיק של הכרה), זקף אגודלים לאות אישור, והמצלמה גלשה הצדה אל חלון סיפון ומשם אל החלל והתמזגה בתמונות של ערוץ החלל המוכרות לי כל כך. מדי פעם בפעם הופיעה במקומו הסייעת שלו או יועצת מטעם קופת החולים שלי או בכיר ברשת מרכולים המתחרה ביוניברסל פוד. לעתים הם היו בתוך קפסולת חלל ולעתים הופיעו מאדמתו האדמדמה, סחופת האבק, של כוכב הלכת מאדים.

האם גזלו ממני התמונות את השלווה שכה ייחלתי לה? האם עוררו בי מורת רוח?

לא, כלל וכלל לא.

בימים שלא השתמשתי במיקרוגל לא הופיעו ההצעות והתמונות, וגם זה התאים לי היטב, כי בערבים האלה הייתי חופשי מהמתח הפנימי, והסתפקתי בעצמי. מדי פעם אפילו התאוויתי לתפוח באותם ימים, וגם המחשבה הזאת נשאה עמה הנאה גנובה ממש, כי בבחירה הזאת – שאנשי "תפוח ביום" או רופא המשפחה שלי תמכו בה כל כך – הייתי לבדי לחלוטין. אבל אז שוב קלטתי שלפעמים כבר בזמן שהסופגנייה הראשונה מסתובבת לה במיקרוגל והשנייה נחה קפואה במקפיא אני עסוק במחשבות מי יקבל את פניי בערוץ החלל והיכן הוא יהיה. הייתי מודע לחלוטין – או חשבתי שאני יודע – שהסיבה לכך שהתמונות וההצעות ממהרות ובאות אליי ברגע שאני שם סופגנייה במיקרוגל היא ששניהם משובצים באותם יחסים מובנים שרמזתי אליהם לעיל, ואומר זאת בריש גלי: הידיעה הזאת – לא שאני שולט בהתנהגותי על התמונות וההצעות, לא, אבל שאולי בכל זאת אני מסיט אותן קלות בכיוון מסוים או משפיע עליהן – הידיעה הזאת סיפקה לי עונג צנוע. במבט לאחור אני אפילו חושב שהתמונות וההצעות האלה מן החלל, שראשיתן כמובן באיזה אינטרס שהיה למשדר, שיקפו בה בעת אינטרס שבא לקראת האינטרס שלי והצטלב בדרכו, ובכך התאפשר לו להשפיע השפעה מרגיעה ואולי אף מחייה. האם אין החלל גדול דיו לאפשר מקום מספיק לי ולצרכיי? והאם אין הוא כה גדול מעבר לכל שיעור עד כי התמונות וההצעות האלה שנכנסו עם ערב מן המסך לתוך מרחב המחשבה שלי  ישמשו בהכרח עוגן ונחמה, שאינני לגמרי לבדי שם בחוץ עם הצרכים שלי?

באותו שישה ביוני – כי אם אינני טועה בשחזור המאורעות, היום הזה מסמן את נקודת המפנה או התפנית בהשתלשלות הדברים דלעיל – חזרתי הביתה כיד ההרגל הטובה עליי. כהרגלי, צרכתי את הסופגנייה הראשונה בעמידה במטבח, וכשהשנייה בידי פניתי במתח קל, שכבר התחיל להתפוגג, לאזור הנוחות. אך כשהתיישבתי והמסך צץ, חלפו בו רק התמונות חסרות הגוון של ערוץ החלל. השחור העמוק של החלל נראה לפתע כאילו ניתן לאחוז בו ביד. לא נראו בו אלא מקורות אור זערוריים שהאירו את המרחב העצום פה ושם, פלטו את  גליהם וכילו את עצמם בעודם זוהרים ותו לא, לעבר סופם שלהם. בערב ההוא לא הקדשתי עוד מחשבה להיעדר כל תמונה של מסרים או מפרסמים. מורת הרוח צמחה רק כשהאירוע הזה חזר על עצמו למחרת היום, ונעשה לשגרה בימים ובשבועות הבאים, ואני איני מסוגל לחשוב על דבר־מה שונה או אחר שעשיתי באותו יום חמישי, שישה בחודש. המסרים והתמונות נעדרו מאז, ואחת היא אם חזרתי ליחידת הדיור שלי נרגש או נינוח, אם השתמשתי במיקרוגל אם לאו, אם שמתי על הצלחת המסתובבת סופגנייה (כעת לפעמים אפילו ארבע או חמש) או ירקות מזינים; אפילו מוצרים של המפרסמים האחרים לא שינו את התוצאה. לא פגשתי מאז בערוץ החלל את הרופא שלי, לא את הסייעת שלו ולא שום אדם אחר; גם לא קיבלתי מהם מסרים במכשיר הקצה שלי. השאלה שאינה מניחה לי מאז היא האם בכלל התקיים אי־פעם אותו קו תקשורת חשאי בין המיקרוגל שלכם לסופגנייה למסרים הללו? ואם התקיים, אני תוהה מדוע נקטע מאז, או שמא פשוט כונן מחדש בתצורה שאינני מבחין בה? איני מעז לחשוד שהמיקרוגל שלכם אינו מסוגל לזהות את המוצר ששמים בתוכו או לתקשר עם נקודות תוכן אחרות בנוגע אליו. אבל אם כך, האם אין פירושו של דבר שהמיקרוגל שלכם פתאום אינו רואה עוד צורך למסור את הנתונים האלה לצד שלישי? ואולי פשוט השתנתה כתובתו של אותו צד שלישי? מובן שאין לי ספק שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר, ואולי ייפתרו הדברים מעצמם, כפי שקורה לעתים קרובות – האם לא נאמר שהזמן מסדר דברים רבים מעצמו, ושלחלוף הזמן יש השפעה מרפאה? אך אני עדיין מרגיש את אותה תחושה טורדנית של עצבנות וגם, כן, דכדוך, בלי שאוכל לאתר את מקומה המדויק בגופי. – ואף על פי כן, אינני מסוגל לקשר את המרמור אלא עם ההתרחשויות, או בקיצור: תמונות החלל, שבתחילה שחררו אותי מטרדות היום ונשאו אותי למרחבי החלל הדוממים, משרות עליי לפתע אי־שקט חריף, כאילו אותן התמונות ממש מבקשות עכשיו להוציא אותי לתוך חלל גדול ואפל, לאפלה. האם אין זו מחשבה מבעיתה, שהחלל בכל משיכתו חסרת הלאות להתבדר ולהתפשט עוד ועוד רק פותח מרחבים אחרים של ריק מוחלט? מחשכים? (דרך אגב, האם אתה מכירים את הדוח של ג׳ים לאבל על המשימה הדרמטית של אפולו 13? לאחרונה עלתה בזיכרוני משימת האסון, כשהצוות, שלא היה לו מספיק דלק, עומד בסכנה לפספס את מסלול ההקפה היחיד שישיב אותם לארץ, ואיך לאבל, שנאלץ לתקן את מסלול הקפסולה בעצמו לפי העין, בלי עזרת מחשב, שואל את שני שותפיו אם הם מעדיפים להיעלם ברִיק הקוסמי או להתלקח בשכבות העליונות של האטמוספרה של כדור הארץ ולחזור לקרקע בדמות פחמן; כולם כאחד בחרו באפשרות השנייה.)

לא, אינני יודע אם אוכל להסביר את עצמי, ואם חוסר הנוחות שלי באמת קשור למיקרוגל שלכם, עד כמה שהלה בכלל עמד אי־פעם באותו קשר חשאי משוער עם החפצים והאירועים שביחידת הדיור שלי. אין לי כל שאיפה להכחיש כאן ששיחת טלפון היא דרך טובה יותר לבטא את התחושה הלא נוחה שיש לי כלפיכם. האמת שבזבזתי זמן וטרחה (אחד עשר טלפונים בשלושה ימים, תוך דאגה להתקשר בשעות יום שונות בכל פעם כדי להימנע מזמני עומס אפשריים וכדי לתפוס זמנים פנויים אפשריים; בוודאי יש לכם קווים אמינים לצורך זה, אך למרבה הצער לא התאפשר לי למצוא את הפרטים המתאימים) בניסיון להגיע לאחת מפקידות שירות הלקוחות שלכם (האם נכון שאחרי השעה עשר בערב מופנים המתקשרים למרכזי המענה שלכם בהודו ובבנגלדש?). כשהגעתי לשיחה האחת עשרה (אז כבר בכלל לא האמנתי שמישהו יענה, ועל כן הייתי שקוע במחשבות, גם אם אינני מסוגל לומר במבט לאחור אילו מחשבות בדיוק העסיקו אותי; אולי זה יעניין מתישהו את חוקרי שיפור השירות שלכם? לא יודע), הקול הנשי הצלול השרה עליי בלבול רגעי, ורק אחרי ה"הלו?" השלישי, שאחריו שאלה נציגת שירות הלקוחות שלכם (שגם היא אולי מועסקת אצלכם דרך קבלן) אם יש מישהו על הקו, נראה לי פתאום בלתי אפשרי לתאר את מבוקשי בעל פה, או שמא אבד לי האומץ לכך. אינני מבקש לשטוח כל תלונה נגד הטלפנית המועסקת בידיכם או למענכם. היא מבצעת את עבודתה בלחץ גבוה להראות ביצועים (כלומר, קראתי פעם שהטלפניות במרכז השיחות בדרך כלל מקבלות את שכרן בהתאם להספק, כלומר לפי מספר השיחות שהן מטפלות בהן), אבל ייתכן שהיה גם קשר לחוסר סבלנות מסוים שהלך וגבר, כך לתחושתי, בין "הלו?" אחד למשנהו, נימה מתגברת של עצבנות כמעט לא מורגשת שאולי אני רגיש לה מעבר למקובל, ואפשר שמ"הלו?" ל"הלו?" הלכה אותה נימה וסילקה את כוונתי לבטא את מצבי בטלפון ולא בכתב למרחק הלא מושג. נראָה לי חסר טעם לרצות לתאר את המתואר לעיל באוזני דמות חסרת סבלנות (וגם אם הייתה אותה דמות חסרת סבלנות בצדק, כלומר אם מערכת השיפוי דלעיל באמת קיימת, ואינני מתכוון לכך כמתן מחילה מצדי), כי רק בקושי רב אפשר לתאר את העניין ישירות, ועל כן הוא דורש סבלנות ומידה מסוימת של רצון טוב מצד המאזינה, ובפרט שאינני אוהב להיות למעמסה על אנשים; ניתקתי את השיחה במהירות וללא אומר.

לא, כפי שאולי הסקתם מכתיבתי, אינני אדם שופע ביטחון עצמי. כשאני בחברת ארבעה או חמישה אנשים, ולפעמים די באחד או שניים, אני מתקשה לדבר, אפילו כששורר שקט. (וכן, לפעמים אני שוקע בבלבול עמוק, שלא לומר ייאוש, כי לפעמים החלל המוחשי – או הנוכחות שגופי תופס בקבוצה הכוללת ארבעה או חמישה אנשים – עומד בסתירה או בניגוד שכזה לחלל שאינני נותן לקולי.) אבל כל זה אינו שייך לפה, ואני מתחיל לסטות מהנושא, כך שלסיכום ברצוני רק להדגיש שהמכתב הזה אינו משתייך לקטגוריה של תלונות הלקוחות הרגילות (רק לאחרונה קראתי שוב מאמר ארוך ובו מתוארת הנימה שלקוחות מבטאים בה את תלונותיהם; חוסר הרגישות, כן, הזעם והטינה הגלויים, מעוררים בי את אותה תגובה שהם מעוררים בכם ללא ספק: אי־שקט עז, חלחלה לא פחות מאשר עצב; ואף על פי כן אינני רואה בכך כל סיבה לתעות במשעולי הפסימיזם התרבותי. נהפוך הוא, אני רק רוחש יתר כבוד כלפי הצוות שלכם, או עובדי הקבלן המועסקים למענכם; כן, חובה עלינו לטפח את הנימוס). אבל מובן שבהקשר זה גם לא אופתע כלל, או ליתר דיוק אני פחות או יותר מניח (ואני אומר זאת ללא צל ביקורת או אכזבה) שאיש לא יקרא את הדברים הללו, ושאתם עונים ומשקללים כל דואר נכנס באופן ממוכן לחלוטין (לפי מילות מפתח? תוך שימוש בתקציר או בסמני דחיפוּת? – לצערי ידיעותיי בדברים הללו מוגבלות) (האם בסיסי הנתונים שאתם שומרים ומקבצים בהם את השירותים שלכם אינם נמצאים בשליטתכם המלאה בכל מקום שאפשר?) (ואולי תיתקלו במכתב הזה רק במקרה, במסגרת בדיקות מדגמיות שאולי מתבצעות בקביעות? כלומר, שמעתי או קראתי שדברים כאלה נעשים בהקשר אחר אצל ספקי שירות דומים). יהיה אשר יהיה, מטבע הדברים אינני יכול ואינני מעוניין לשפוט האם תשובה ממוחשבת תהיה טובה או גרועה מתשובה שתיכתב אישית בידי אחד ממומחי השירות שלכם (האם לא יעלה על הדעת שהמכונות שלכם ימצאו מכתב דומה לחלוטין מאת משתמש קודם, דומה אפילו בנימת הדברים ובדרך הניסוח, מכתב שנציגות שירות הלקוחות שלכם אינן יכולות לדעת עליו, אך שמישהו כבר הקדיש את עצמו אליו אי־אז?). אבל יהיה יומרני לחשוב את עצמי ואת המקרה שלי למאורע יחיד במינו שראוי לטיפול ייחודי, וגם אילו היה זה כך, היה זה יומרני לדרוש מצדכם התייחסות חריגה למקרה הפרטי הזה, דווקא משום שאין לו כל שייכות כללית; כל זה ידוע לי. על כן נשארת לבסוף רק השאלה אם פניתי אליכם לכתובת הנכונה? לפי הצורך, אבקש להתעלם מהמכתב שלי, או להודיע לי שאינכם נושאים באחריות על הדבר ועל כן אינכם עונים למכתב. יוניברסל פוד, שהמוצר סופגניות "קריספי קרים דונאטס במילוי קרם וניל־אגוז לוז ללא לקטוז" דלעיל נמנה על הקטלוג שלהם, הכחישו כל אחריות במענה חד־משמעי (וזאת כצפוי; רק מספר הקו החם ללקוחות שעל שקית ההקפאה – שקל היה להשיג אותו, וקישר אותי בניסיון הראשון לעובדת חברותית של החברה – הביא אותי לנסות זאת בניגוד לצו השכל הישר; האם אין זה אומר שלפעמים דווקא התקדמות על דרך השלילה מקרבת אדם למטרתו?), וכך גם הקבלן שקניתי ממנו באשראי את יחידת הדיור שלי, אך בלי שהצליחו עד כה להפנות אותי לאנשי הקשר המתאימים.

ברגשי הערכה ותודה,

הֵנינְג


 "Vor Anbruch der Morgenröte" by Philipp Schönthaler © 2017 Verlag Matthes & Seitz, Berlin/Germany :הסיפור לקוח מתוך*

סתיו

סילבסטר גָץ', שומר היערות בן ה-44 ברשות היערות של צפון הונגריה, פסע בשבילים הבלתי נגמרים של היער בעייפות מסוימת. הוא היה בדיוק בנקודת האמצע בין ההתלהבות של ראשית הקריירה, ובין חוף המבטחים של הפנסיה, ולמען האמת, הוא מאס ביער, שהכיר בו כל עץ ועץ. לגעגועיו לא היה מושא ממשי, אבל הם מילאו את הצעידות הארוכות שצעד בבדידותו בזיכרונות שונים ומשונים, בהרהורים ובניחושים באשר לעתיד לבוא. בהתחלה הוא היה מהרהר לו בשקט, אבל עם הזמן התרגל להגות בקול רם את מחשבותיו, כי כל דבר, אפילו קולו שלו, היה עדיף על פני השלווה האילמת של היער.

אם אדם בודד מדבר בקול רם, אין זה סימן לשיגעון, במיוחד כשמדובר בסילבסטר גָץ', שבסך הכל ביטא בקול רם מראות וזיכרונות שעלו וצפו מן העבר.

יום אחד, למשל, הוא נעמד ליד עץ אלון והתבונן ארוכות בפרפר כתום שנראה כמו העתק מדויק של העלים סביבו.

"מתי ראיתי את זה בפעם הראשונה?" שאל שומר היערות.

כנפי הפרפר הזכירו במדויק את העלים, לא רק בצבע אלא גם בצורה, ואפילו בתבנית של קצה העלה. הוא היה בן שש, אולי שבע כשראה לראשונה את היצור הזה.

"תסתכל," אמר אבא שלו, שגם שמו היה סילבסטר, וגם הוא היה שומר יערות, "איזו חגיגה של הסוואה! קוראים לו Tettigoniidae, והוא למעשה חרגול, אבל כדי להתגונן, הוא לבש צורה של עלה אלון."

"ומה אתה, אבא?" שאל הוא, כשהיה בן שש, שבע אולי.

"אני בן אדם שלבוש כמו שומר יערות," השיב אביו בחצי חיוך. "וגם אתה, בני, אם ירצה אלוהים, תהיה שומר יערות כשתגדל."

"ואבא שלי צדק בעניין הזה," סיפר גָץ' לעצים שסביבו, והמשיך לצעוד בשביל המוכר לו לעייפה. "הוא נפח את נשימתו בייסורים נוראיים, בבית החולים של מישקוֺלץ… כלומר," רצה להוסיף, "הוא כבר לא בן אדם ולא שומר יערות."

הוא נעצר ושקע במחשבות משום שהבין דבר-מה חדש.

"מי יודע איך זה עובד באמת," שאל לבסוף, "אם עלה צהוב ויבש הוא בעצם חרגול, ושומר יערות הוא בעצם בן אדם, יכול להיות ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה בהתחלה, כי כל הדברים חיים ומתגוננים… האבן הזאת," הרים אבן אחת וזרק אותה, "מה היא באמת? והסלע הזה, ופרח הפעמונית? ורשות היערות של צפון הונגריה? וכל העולם, מה הוא בעצם?"

הוא שוב נעצר, משום שלא יכול לענות על השאלה הזאת. הוא תלש עלה ירוק, התבונן דרכו ובחן את הרשת העדינה של הערוצים הדקיקים והסימטריים שיצאו מתוך העורק המרכזי של העלה. ואז הוא שאל בקול רם, כמעט בכעס:

"אם ככה, אז מה אמיתי?"

הוא סב על עקביו וחזר בשביל עד לעץ האלון שבו גילה את החרגול שהסווה את עצמו לעלה. הוא עדיין ישב במקומו. שומר היערות התבונן בו ארוכות, ופתאום נבהל. אותו ייצור שכינה אביו בזמנו בשם המדעי Tettigoniidae, איבד לפתע את אחיזתו, נפל מהענף, ולאט מאוד, בדיוק כמו עלה שלכת, נשר אל האדמה בתנועת מטוטלת ונחת בערמה גבוהה של עלי שלכת.

הזקן והמכונית

הסיפור הבא הוא לא סיפור אמיתי כלל וכלל. אבל לא רק לסיפורים אמיתיים כדאי לנו להקשיב, מעניין גם לדעת כיצד מספרים סיפור שאינו אמיתי.

מי שסיפר אותו לפני חמש שנים היה מספר אותו ככה:

בשולי הכביש לבלטון הולך זקן יחף, לבוש בלויי סחבות. לפתע מכונית גדולה מתקרבת אליו והוא מניף את ידיו. המכונית נעצרת, הנהג פותח את הדלת.

"למה אתה מנופף, חבר?"

"לאן אתם נוסעים?"

"לבודפשט, חבר."

"תסכימו אולי לקחת אותי אתכם?" מתעניין הזקן.

"אין מקום באוטו, חבר," עונה הנהג.

הוא טורק את הדלת ודוהר הלאה.

כעת השמש זורחת והאגם מנצנץ ואנחנו יושבים ומספרים זה לזה סיפורים, וגם הסיפור הזה שב ועולה, אבל קצת אחרת.

בשולי הכביש לבלטון הולך זקן יחף, לבוש בלויי סחבות. לפתע מגיעה מכונית ענקית. היא עוצרת, הנהג פותח את הדלת.

"אתה הולך לבודפשט, פאפה?"

" כן," אומר הזקן.

"אז תיכנס לכאן, ניקח אותך," אומר הנהג בנימה ידידותית.

הזקן ניגש לרכב, מכניס את ראשו פנימה ושואל:

"רדיו יש לך?"

שני הסיפורים יפים, אבל אף לא אחד מהם הוא סיפור אמיתי.

האמת היא שזקן יחף הלך בשולי הכביש לבלטון, לבוש בלויי סחבות. לפתע הגיעה מכונית ענקית, אבל לא עלה בדעתו של הזקן לנופף, והנהג כלל לא התכוון לעצור.

והסיפור הזה הוא אמיתי אמנם, אבל לא יפה כשני האחרים.

הכוכב

היה לנו שלל עצום. אמרו לי שהבאתי מזל לספינה, כי כבר כמה שבועות הם חזרו עם שלל של ארבעה או שבעה טון, ואילו היום, על פי הערכה גסה של מוּשקָט הזקן, אספו מרצפת הספינה לפחות שלושים וחמישה טון דגים אחרי שפתחו את הסלים והרשתות. רוב האנשים עדיין עובדים על הדוברה, הזרקור שלנו מכוון לעברם, ולאורו המסנוור הם מאחסנים את הדגים בקרח, ממוינים לפי סוג, איכות וגודל.

הטלנו את העוגן באזור דֶרגִיצֶ'ה, סמוך לקני הסוף. הודות לכך, האור שקישר בין שתי הספינות כמעט נעשה לגוף חי: היתושים, השפיריות וכל חרקי הלילה האחרים בבָּלָטוֺן התעופפו והסתחררו בקטע האור המסנוור. גם כאן, בתוך תא הפיקוד, אני בקושי מצליח לסלק אותם ממני, אף שכאן מאירה רק מנורת דייגים קטנה, בתוך פעמון נחושת וזכוכית.

מושקט הזקן השתרע לצדי, הניח עיתון על פניו ועכשיו הוא ישן. הוא התכווץ בצורה כה מפליאה, עד שגם אני מצאתי לי מקום על הדרגש הצר והקצר להחריד, שגם שני גברים רזים, בקושי היו מוצאים בו מקום לשבת. אני מדליק סיגריה ונושף את העשן למקום שבו התרכזו רוב החרקים, אני בוהה אל תוך הלילה הריק. המגדלורים מהנמלים של שוֺמוֺג' משיבים לי מדי פעם קריצה. מלבד זאת שורר כאן שקט, רק הגלים מפכפכים בתחתית הספינה.

לפתע אני שומע מישהו מן הירכתיים: "הלו! מישהו ראה את הכוכב?"

"איזה מן כוכב?" אני שואל כעבור זמן, משאיש לא ענה.

"את העיתון 'הכוכב'."

אני מביט סביב. לפני ההגה, בתוך קופסת עץ שבורה למחצה, עומד המצפן, משמאל ומימין יש שני מדפים קטנים. מושקט הזקן שומר שם את הטבק למקטרת, לצד כמה כוסות מלוכלכות, למקרה שיין או בירה יימצאו על הסיפון. ושם נמצאים  גם העיתונים: "עם חופשי", "טבע וטכניקה", וגם "לאישה", כולם מרופטים ודהויים. מרוב שעמום גם אני עיינתי בהם, אפילו התפלאתי מדוע יש לדייגים מנוי לעיתון "לאישה", אם אסור להעלות נשים לספינה. יכול להיות שזו בדיוק הסיבה.

עברתי על ערמת העיתונים וצעקתי אל תוך החשכה:

"אין כאן שום 'כוכב'."

"השד ייקח את הבּאָלוג הזה."

אם מדובר בגיליון האחרון של "כוכב", חשבתי בלבי, הרי התפרסם שם סיפור קצר שלי. אני מנסה לדמיין את תגובתו של הדייג הקשוח לסיפור שלי… ומתמלא ערגה. איזה סופר היה מדמיין שמישהו יקרא סיפור קצר שלו לאור מנורת דייגים, כאן בדרגיצ'ה, סמוך לקני הסוף? בכל זאת לא זכיתי לעסוק במקצוע המפוקפק ביותר בעולם – אני מנסה לשכנע את עצמי, ובקושי מצליח לשמור על קור רוחי מרוב שמחה. אני עולה אל הסיפון. הלילה קריר, קני הסוף מרשרשים מאחורי גבי בקולות חרישיים אך מלאי עוצמה, וניחוח של מרק דגים מדגדג את נחיריי. שני גברים מבשלים מרק דגים מאז חצות בסיר האמייל הגדול ביותר בהונגריה, רוכנים ליד התנור.

מאות שנים זכאי כל דייג בבלטון לקבל צלחת מרק דגים. במו עיני ראיתי כשהעבירו את הדגים מתוך השלל, ואף שאיני מומחה, נדמה לי שהם לא בחרו מהסוג הנחות. הסתכלתי עליהם מכינים את המרק, כפי שנהוג זה עידן ועידנים בבלטון, בלי שומן, אבל עם כמות כזו של בצלים, שגם שני גברים בקושי הספיקו לחתוך אותם לפני שרתחו כל המים על האש הקטנה. ועכשיו, בדיוק כשהתנודדה הספינה לצעדיהם של הדייגים שחזרו מהדוברה, התפשט ניחוח מרק הדגים בלילה ועורר אושר בלבבות, כמו צחוק של נשים.

 אולי בגלל הריח, ואולי בגלל דבר מה אחר, התעורר האדון מושקט. הוא האזין לדיווח על השלל והעיף בי, האורח שהביא להם מזל, מבט מכיר תודה. האנשים התהלכו והרעישו, הצלחות הצטלצלו. קול רם ועליז נשמע:

"היי, חברים! אצל מי ה'כוכב'?"

נו, חשבתי, עוד קורא.

"אצלי," השיב מישהו מקדמת הספינה.

"ומי אתה?"

"פֶרֶנץ סָאבּוֺ."

"טוב, אז קדימה, סאבו."

כמה דחוף לו, חשבתי לי בהשתאות, כשהגישו לדוד מושקט את מרק הדגים לתא הפיקוד. הוא הוגש לו על מגש בקערית חרס לבנה. הוא רב האמן כאן, רב החובל, השליט הכל יכול. הוא האל הזקן של הבלטון, שיודע היכן ומתי  שורצים הדגים, והוא מוביל אליהם את צי הדייגים.

בכניסה לתא מתיישב ענק אחד, הוא חוסם את הפתח גם בישיבה. אפשר להציץ אל הספינה רק דרך שיערו הפרוע, הדוחה כל מברשת. הוא מניח על הרצפה ליד מגפי הגומי שלו את קערת הפח המלאה במרק האדום, וזועק.

"איפה לכל השדים והרוחות ה'כוכב' הזה?"

תאמינו לי שנהיה לי חם. אני אוהב ספרות, וראיתי גם אנשים אחרים שאהבו מאוד ספרות. אבל קוראים נלהבים כדייגים הללו למודי הסערות עוד לא ראיתי. כעת עלתה הקריאה מכל עבר, "כוכב", "כוכב", איפה ה"כוכב" הזה?

"אני כבר מעביר לכם," מודיע סאבו מקדמת הספינה.

"אל תתמהמה כל כך, אחרת תקבל על הראש."

כך מתגוששים הדייגים, והענק בשיער הפרוע זז מהדלת ומתיר את כניסתו של בחור צעיר וזריז. הוא נכנס עם קערת ברזל צבאית מלאה במרק דגים ומגיש לי אותה.

"אם זה לא מתחת לכבודך," הוא אומר לי, "תצטרף אלינו, חבר."

"תודה רבה," אני אומר.

"אני כבר מביא את ה'כוכב'."

"אל תטרח," אני אומר. "כבר קראתי אותו."

"אנחנו נוהגים להניח אותו על הברכיים," הוא אומר לי בפליאה.

"על הברכיים?" אני שואל גם כן בפליאה.

"כדי שהמכנסיים לא יתלכלכו מהשמן," הוא אומר.

"אהה," אני אומר, מחזיק את הקערה החמה באוויר, ומחכה ל"כוכב". 

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty