search

החברה שלה מתגרשת. הפנים שלה צבועות בהקפדה מוגזמת. הקו התוחם של השפתון מצויר רחוק מעט מגבול השפתיים, כהה יותר מצבען המקורי. היא לובשת שמלה בעלת צווארון גבוה, חגיגית, נואשת. הן שותות קפה. היא מזהה על פני החברה שלה, כמו במראה, את אותם הימים שבהם היא מוסיפה לעצמה שכבות של צבע, אוספת ומהדקת  את השיער בחוזקה. ולבסוף יש איזה גבר, נמוך או גבוה, גבר שעומד בפינת הרחוב. 

(הוא מחכה לאוטובוס. הידיים שלו לחות. הוא לא מאמין במכוניות. פעם הוא פגש את הבת שלה ואמר, נכון שאמא שלך יפה, בנימה שגרמה לבת השלוש להדק את כף היד שלה לזו של אמה. הוא מנופף אליה וכשהיא נעצרת הוא מיד מדבר על האיפור שלה, הכבד כמו גשם. אולי הוא אומר את זה אחרת. הרי הוא מעליב אותה והיא נשבעת לשכוח את זה מיד, באותו רגע, ועל אף הכול הוא בכל זאת מתעקש ללוות אותה. אותה! הגברת עם הזקן, עם השיניים המחודדות. וכשהוא הולך לצדה היא לא מוחה. היא מבינה שכל זה לא עשה אותה לבלתי נראית.  הגברת הישישה שהמקל שלה נוקש על רצפת האולם. זאת היא. מביטה בעולם כמו שועל קירח, מאופר.)

היא יושבת מול החברה הכי טובה שלה. אפילו הקפה גורם לה בחילה. העולם גורם להן בחילה. הן מזמינות עוגה עם זיגוג לבן. רק החברה אוכלת ובדרך זו או אחרת העוגה נשארת שלמה. זה אחד מהימים האלה שקשה לדעת אם קר או חם. החברה שלה שואלת לשלומה. היא דואגת לה. זה סדר הדברים הרגיל ביניהן והיא עונה בהרחבה, מדקדקת בעניינים שוליים, עד שברור לה שהפעם זה מוכרח להיות אחרת.

אחר כך החברה שלה מדברת. היא מספרת לה אחד מאותם סיפורים עצובים, סיפורים עצובים מאוד שמשתנים רק בפרטים.

נכון שזה יכול להיות סיפור קצר מצוין, החברה שלה שואלת אותה. זאת שאלה של כן ולא אבל היא לא עונה. היא מעשית, מעשית ממה שחשבה שתהיה, משחשבה שהיא יכולה אי פעם להיות.

היא נוזפת בה, בחברה שלה, מביטה בה בריכוז, כאילו נפגשו לראשונה ותורת הפרצוף כולה פרושה בפניה כדי להבין מול מי היא יושבת. כאילו אפשר לקרוא על פניה ערמומיות, חמדנות, טוב לב, פיזור נפש. ברגע הזה נדמה שהעולם כולו בוער מחוץ לקפה וכל נכסיה עומדים להימס באש הזאת. מהר, היא אומרת, מהר, מביטה בקיר הזכוכית והחוצה, כאילו הארבה עומד לפשוט על העיר, כאילו בימים הקרובים יופצצו מקורות המים. והיא מוסיפה ואומרת עכשיו, למה את לא עושה את זה עכשיו, מדברת על חשבונות משותפים, נכסים, עורכי דין, ילדים, והחברה מהנהנת כמו הבובות האלה שניד הראש הוא התנועה היחידה שהן מסוגלות לה.   

אין לזה דבר עם האופנים הנרפים שבהם היא עצמה נוגעת בכסף, משאירה את החשבונות חתומים במעטפות ואת המעטפות מצטברות לטור הנדסי על מכסה הפסנתר. הוא בן מאה שנה. הוא נבנה בגרמניה וספינה העבירה אותו מעבר לים. אחד הקלידים שבור והיא מעולם לא למדה לנגן.

כשמגיע החשבון החברה מביטה בה ושתיהן מכחישות את כוחו עליהן. כמה מהר המטבעות נופלים מכיסה, השטרות פורחים כמו ציפורים מתות מידיה. היא משלמת ומשאירה את הסכום בצלוחית מתכת. הן מתנשקות כמו ישישות שראשיהן השבירים עטופים במטפחות ניילון שלוחשות בכל מגע קל. הן מכירות מאז שהיו ילדות אבל הן כבר לא ילדות. ובמשך כל הזמן הזה היא לא חושבת עליו. נדמה שהפנים שלו נמחקות מזיכרונה. היא כמעט שוכחת איך הבעל של החברה שלה מסתכל עליה כשהם נפגשים, את הרחש דמוי החשמל שניצת באוויר, כמו בימים של חמסין כששדה עלול להתלקח, כשרחובות עולים באש. והיא חושבת עליו מחייך בזווית הפה ולא מצליחה לזכור אם יש לו שפם. אין לו שפם, היא מחליטה כמעט בהקלה ויוצאת אל הרחוב. המדרכה מסנוורת. חלונות הראווה. מכל עבר משתקפות בבואות מעוותות. היא כל מי שניתן לה לראות.

ובכל זאת היא נושאת שבריר מהסיפור של החברה שלה כמו שבר של ראי שנסתר בכיס המכנסיים, אפשר להעביר אצבע על שוליו. אפשר להיחתך ולהישאר בחיים. וכשהבת שלה שואלת אם מה שגדול יותר הוא תמיד יקר יותר, היא מבינה שהייתה צריכה לומר לה כן, תכתבי. בבקשה, תכתבי. אני מבטיחה שאקרא. אבל היא לא מתקשרת להגיד לה את זה. למעשה, היא אף פעם לא אומרת לה, הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא לכתוב.

הייתי רחוקה מילדיי לזמן מה. הם היו בים עם אחותי ואמי ואילו אני נשארתי בעיר; אמי כעסה עלי משום שמיעטתי לראותה ואף מיעטתי לכתוב לה. בדיתי מלבי מטלות עבודה שלמען האמת לא היו קיימות כלל. התגוררתי בפנסיון שהיתה לו שוערת שהסריחה, ריח הגוף שלה וריח הבגד שלבשה גברו בעוצמה רבה בחום היום. הלכתי מדי יום למשרד אך עבדתי מעט, הלכתי לעבודה בעיקר משום שרציתי להעמיד פני גבר, עייפתי להיות אישה. כל אדם נהנה למלא תפקיד שאינו שלו לזמן מה ואני שיחקתי את תפקיד הגבר, ישבתי לשולחן המזוהם במשרד, אכלתי במזללה, התבטלתי ברחובות ובבתי הקפה בחברת ידידים וידידות וחזרתי מאוחר הביתה. השתוממתי למחשבה עד כמה שונים היו חיי בעבר, כשטיפלתי בילדים, בישלתי ושטפתי, הרהרתי מה רבים האופנים שבהם אדם יכול לחיות את חייו וכיצד כל אחד יכול לברוא מעצמו יצורים חדשים, אפילו כאלה העויינים האחד את השני. אך לאחר זמן מה גם התפקיד הזה שמילאתי שיעמם אותי והמשכתי לחיות אותה שגרת חיים בלי לחוות הנאה כלשהי. אך לא רציתי ללכת לים, שם היתה אמי, רציתי להיות רחוקה מהילדים ולהישאר בחברת עצמי: נראה היה לי שאיני יכולה להופיע בפני הילדים בחזותי הנוכחית עם התיעוב הזה שחשתי בעומק לבי, שבהחלט ייתכן שאם אראה אותם כעת אחוש תיעוב גם כלפיהם. פעמים רבות חשבתי שאני כמו אותם הפילים המסתתרים כדי למות. הם מסתתרים כדי למות, מחפשים בג'ונגל מקום חבוי ובו עצים רבים להסתיר מן העין את הבושה הכרוכה במראה גופם העייף הנוטה למות. היה זה קיץ, הקיץ היה חם, יוקד בעיר הגדולה, וכשחציתי באופניים את שדירת האספלט, נוסעת מתחת לעצים, תחושת תיעוב ואהבה כאחד צבטו את לבי בכל רחוב שעברתי בו, בכל בית שחלפתי על פניו, ובקרבי נולדו כל מיני זכרונות, לוהטים כמו השמש, בעודי בורחת משם, מצלצלת בפעמון האופניים. ג'ובאנה חיכתה לי בבית הקפה בצאתי מהמשרד לעת ערב ואני הייתי מתיישבת לצדה ומראה לה את מכתבי אמי. היא ידעה שאני רוצה למות ומשום כך כבר לא היה לנו הרבה מה לומר זו לזו, ורק המשכנו לשבת האחת מול השנייה ועישנו, נושפות בשפתיים חתומות את העשן. אני רציתי למות בגלל גבר אחד אך גם בגלל עוד הרבה דברים אחרים; משום שהייתי חייבת כסף לאמי, משום שהשוערת של הפנסיון הסריחה, משום שהקיץ היה חם, יוקד, בעיר שהיתה מרובת זכרונות ורחובות, ומשום שחשבתי שכך, כמו שאני כעת, איני יכולה להועיל לאף אחד.

ואילו ילדיי, כמו שאיבדו יום אחד את אביהם יאבדו גם את אמם, ולא תהיה לזה חשיבות גדולה משום שהתיעוב והבושה תוקפים אותנו ברגע מסוים של חיינו, ואז לאיש אין הכוח הדרוש כדי לעזור לנו. זה קרה בשעות אחרי הצהריים של יום ראשון אחד: קניתי גלולות שינה באחד מבתי המרקחת. שוטטתי בעיר הריקה כל היום, וחשבתי עלי ועל ילדיי. אט אט הלכה ואבדה לי המודעות לגילם הצעיר, חתימת קולם הילדותי כבתה בקרבי; סיפרתי להם על הכל: גלולות השינה, הפילים, השוערת של הפנסיון ועל אודות מה שעליהם לעשות כשיהיו לגברים, וכיצד עליהם להתגונן מפני הבאות. אך לפתע ראיתי אותם כפי שהיו כשראיתי אותם בפעם האחרונה, כשישבו על הרצפה ושיחקו בחיילי כדורת. המחשבות והמילים הדהדו בדממה ואני נותרתי שם והשתאיתי עד כמה אני בודדה, בודדה וחופשיה בעיר הריקה, ובידי הכוח להרע לעצמי כרצוני. חזרתי הביתה ונטלתי את בקבוקון גלולות השינה והימסתי בכוס מים את כולן. לא ממש הבנתי אם רצוני לישון זמן רב או למות. בבוקר באה השוערת של הפנסיון ומצאה אותי ישנה ואחרי זמן קצר הלכה לקרוא לרופא. נשארתי במיטה שבוע ימים וג'ובאנה באה לבקר מדי יום והביאה לי תפוזים וקרח. אני אמרתי לה שמי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות, והיא המשיכה לעשן בדממה והביטה בי, נושפת מבעד לשפתיים החתומות את העשן. באו לבקר אותי גם ידידים אחרים ואיש איש אמר את דעתו, כל אחד מהם רצה ללמד אותי מה עלי לעשות כעת. אך אני אמרתי להם, מי שנולד בלבו תיעוב אינו צריך להמשיך לחיות. ג'ובאנה אמרה לי לעזוב את הפנסיון ההוא ולעבור לגור אצלה. היא חייתה אז עם בחורה דנית, ששוטטה יחפה בן החדרים. עכשיו כבר לא רציתי למות אבל לא היה לי חשק לחיות והייתי מתבטלת במשרד וברחובות, בחברת ידידים וידידות, אנשים שרצו ללמד אותי כיצד עלי להציל את עצמי. בבקרים לבשה ג'ובאנה חלוק בצבע שזיף, הסיטה את השיער ממצחה, ושיגרה לעברי ברכת שלום מזלזלת. בבקרים היתה הבחורה הדנית נכנסת יחפה לחדר, ומתחילה לתקתק במכונת הכתיבה את כל החלומות שחלמה בלילה. באחד הלילות חלמה שהיא נוטלת גרזן והורגת את אביה ואת אמה. הם חיכו לה בקופנהגן אך היא לא רצתה לחזור לשם, משום שאמרה שעלינו לחיות רחוק מהשורשים שלנו. היא קראה לנו בקול רם את המכתבים של אמא שלה. אמא של ג'ובאנה מתה והיא הגיעה מאוחר מדי ולא הספיקה לראותה במותה. כשהיתה בחיים הן ניסו ללא הועיל לשוחח האחת עם השנייה אני אמרתי, שהאם דרושה לילדים רק כשהם קטנים כדי להניק אותם ולטפל בהם, אבל אחר כך אין בה שום תועלת ואז אין טעם לדבר איתה. כבר אי אפשר לומר לה אפילו את הדברים הפשוטים ביותר, אז איך היא תוכל לעזור? ההפך הוא הנכון; הדממה המשתררת היא מעמסה שנוצרת כשמנסים לשוחח זה עם זה. אמרתי, שאני כבר לא יכולה להועיל לילדיי משום שכבר לא דרושים להם ההנקה והטיפול, הם כבר נערים שברכיהם מזוהמות ומכנסיהם מטולאים אך עדיין אינם מבוגרים דיים כדי לשבת ולשוחח יחד. אך ג'ובאנה היתה אומרת, שיש רק דרך ראויה אחת לחיות את החיים: לעלות על רכבת ולנסוע לארץ רחוקה כלשהי, ומוטב לעשות זאת בלילה. היה לה בביתה כל מה שנדרש כדי לצאת לנסיעה כזאת, היו לה המון תרמוסים והמון מזוודות מכל הסוגים, ואפילו שקית הקאה שדרושה לטיסה באווירון. הבחורה הדנית היתה אומרת לי, שעלי לכתוב את החלומות שלי משום שהחלומות אומרים לנו מה עלינו לעשות, והיתה אומרת לי, שעלי לשוב ולהרהר בילדותי ולדבר על אודותיה, משום שבילדותינו טמון הסוד של מה שהננו. אך ילדותי כבר נראתה לי כה רחוקה ומרוחקת, ומרוחקים היו גם פני אמי, וכבר עייפתי מהרהורים מרובים על עצמי, ורציתי להביט על האחרים ולהבין מהם איזה אדם הנני. וכך התחלתי שוב להתבונן על האנשים בשעה שהתבטלתי בבתי הקפה וברחובות וראיתי גברים ונשים עם ילדיהם, אולי מישהו מהם חש פעם בלבו את התיעוב הזה, ואחר כך הזמן חלף והוא נשכח ממנו. ואולי פעם מישהו חיכה לשווא בפינת רחוב או שהלך בדממה יום שלם בעיר המאובקת או שמישהו הביט בפניו של מת וביקש את מחילתו. יום אחד קיבלתי מכתב מאמי, שבו סיפרה לי שלילדים שלי יש שָנית. אז החרדה האימהית העתיקה שיתקה את לבי. עליתי לרכבת ויצאתי לדרך. ג'ובאנה באה איתי לתחנה ורחרחה בתשוקה את ריח הרכבות, מסיטה את השיער ממצחה, מחייכת את חיוכה המזלזל.

הישענתי את מצחי על החלון והבטתי בעיר המתרחקת, שכבר לא היה בה כוח משחית כלשהו, היא היתה קרה וחפה כגחל כבוי. החרדה העתיקה והמוכרת היטלטלה בקרבי עם שאון הרכבת, וסחפה איתה כמערבולת את הבחורה הדנית, ג'ובאנה, שוערת הפנסיון, בקבוקון גלולות השינה והפילים, בעוד אני שואלת את עצמי בפליאה כיצד יכולתי להתעניין בדברים כה בטלים קיץ שלם.

     

כשאני נזכרת בזה בא לי לקבור את עצמי. עכשיו בא לי לקבור את עצמי, אז אני נזכרת בזה.

מישהו נתן לי פעם איזה כדור כחול, אלוהים, איזו הרגשה זו היתה. הוא אמר לי תבלעי את זה ובלעתי, או בליתי, או איך שאומרים את זה. בליתי את הכדור ההוא, ובתוך הטריפ האובדני של הכדור עקבתי אחרי מישהו שזרק אותי לכל הרוחות ברחוב מלצ'ט. זה היה ערב, הייתי תחת השפעת הכדור הזה, לא ידעתי בדיוק מה שייך למה והאם כל הפלונטרים שאני רואה זה סיבות שהסתבכו בתוך תוצאות או אוטובוסים שנוסעים לצפון העיר.

לקחתי את הכדור ההוא וחיכיתי להוא למטה. איזה פאשלה איומה. הוא הלך לצלצל לחברה שלו האמיתית שזה, כבר ניתן להבין, לא הייתי אני, הוא הלך לצלצל אליה ולהגיד לה משהו. אני חיכיתי למטה, איזה בושה, איך שאני דירדרתי את עצמי. הוא ירד ואמר לי: שמעי, החברה האמיתית שלי לא קונה את הסיפור שלי, אז אני הולך, ביי. זה היה מזמן, הייתי בת עשרים ושתייים וחצי.

אתה הולך? שאלתי אותו, הוא אמר לי שאין לו ברירה. בואו הנה, איך שאני הרגשתי אז ברחוב מלצ'ט. לא היתה לי טיפת רוק בלחיים, רק הסטירת לחי הזאת. איך הגעתי הביתה? בדרך המלך בוודאי. לקחתי רגליים לדרך המלך, והן התגלגלו הלאה.

באופן קונסיסטנטי הייתי די זרוקה באותם ימים, אז חשבתי שאני צריכה להיזרק ואחר כך להיסחף הלאה, אני כבר אגיע לאן שהוא.

הידרדרתי לי הביתה. וואו, איזו הידרדרות זאת היתה. אף אחד לא ראה אותי, כך אני מקווה.

מאז עברו שנות אור. ברחובות, לפעמים אני עדיין מחפשת את הבחור ההוא שזרק אותי לכל הרוחות. אני רוצה להגיד לו שהייתי תחת השפעת הכדור ההוא, ואם יש משהו שאני מצטערת עליו זה שלא הייתי מפוכחת מספיק כדי להגיד לו: מייקי, יש לך שקל לאוטובוס?

החיים זה כדור שלג של אובדן משמעות. אני מידרדרת מיום ליום, ומתאמצת לא לאבד את התמימות בבת אחת בכמה ימים, אלא לאט לאט בכמה שנים. שעון החול שלי אוזל, ואני מנשימה אותו בתחושות עילאיות של חירות ושוויון נפש. מאזני השפיות שלי משחקים איתי איזה משחק לא ברור, שאת חוקיו אינני מבינה. יום אחד אני קוּל, כעבור חמש דקות אני היפנוזה, או מערכת על חושית מדברת. אני כבר לא אני, קוראים לי בכל מיני שמות, ואני עונה לכולם ולאף אחד, או שאני מסתובבת באותה פתאומיות גם כשקוראים לאחרים.


*הסיפור לקוח מתוך: רדיקלים חופשים מאת אורלי קסטל-בלום, הוצאת כתר (כותרים), 2000. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

אבא שלי מת בשש בערב.

אחרי ששמענו את הבשורה מהרופא נסענו הביתה. אריאן נהגה, אני ישבתי לידה. שנינו שתקנו. הטעם של הקפה מהמכונה בבית החולים עדיין עמד לי בפה. הסתכלתי על הכביש באור של הפנסים של המכונית ועל האורות של המכוניות שעברו ממול. היו מעט. זה היה ביום שישי בערב.

כשהגענו הילדים כבר ישנו. אריאן שילמה לבייבי סיטר וליוותה אותה החוצה. נכנסתי והתיישבתי במטבח. שמעתי אותה נפרדת ממנה ואת הדלת נסגרת. היא כיבתה את האורות בסלון, נכנסה למטבח והעמידה מים. אחר כך היא שאלה אם אני רוצה קפה.

אמרתי שכן. הקשבתי לשיקשוק של הכפית בספלים כשהיא מזגה את המים החמים.

"זה יותר טוב ככה," היא אמרה. "הוא כבר רק סבל. בשבועיים האחרונים הוא רק סבל. תאמין לי," היא אמרה. "זה יותר טוב ככה. לכולנו." אחר כך היא אמרה, "זה לא רק בשבועות האחרונים. זה כבר כמה חודשים. הוא אף פעם לא היה יושב ככה במרפסת."

"אני לא יודע," אמרתי. חשבתי על זה רגע.

היא שמה את הקפה על השולחן, לידי, ועמדה רגע נשענת עם הידיים על המשענת של הכיסא. היא העבירה יד על הפנים. "אני הרוגה," היא אמרה. "אני גם רעבה. אתה רוצה לאכול משהו?"

אמרתי שלא. "אבל תאכלי משהו אם את רוצה," אמרתי. "תעשי לך משהו."

"כן," היא אמרה. "אני הרוגה." היא עמדה רגע עם כפות הידיים מסביב לצוואר ואחר כך הדליקה סיגריה והוציאה דברים מהמקרר. בזמן שהיא הכינה לעצמה אוכל שתיתי את הקפה שלי וניסיתי לחשוב על מה שקרה ועל מה שאני מרגיש. חשבתי על הימים האחרונים.

"אני אתקשר לאמא שלי," אריאן אמרה. "כמעט שכחתי. אני אתקשר אליה עכשיו." היא לקחה את המאפרה לטלפון. הדברים שהיא הוציאה נשארו על השיש.

היה צריך לעשות עוד הרבה דברים לפני ההלוויה ולא היה לי מושג מה ואיך. מודעת אבל, למשל. כשאמא שלי מתה אבא שלי טיפל בכל זה. זאת הפעם הראשונה שאני צריך לדאוג לכל הדברים האלה בעצמי. שמעתי את אריאן מדברת עם אמא שלה מהמסדרון. הדלקתי סיגריה וזרקתי את הגפרור לכיור. חשבתי על אבא שלי.

בערך שנה אחרי שהתחתנו הוא התחיל לנדנד לי בקשר לדירה. הוא לא אהב את זה שגרנו עם ההורים של אריאן. בעיקר אחרי שהילד נולד. הוא תמיד אמר לי שזה לא טוב בשבילו וזה לא טוב בשבילנו. אבל באותו זמן לא היתה לנו ברירה. לא היה לנו כסף. הוא אמר שהוא מוכן לעזור, אבל אני לא שאלתי אותו בכמה. לא היה לו הרבה. את זה ידעתי. אפילו לא מספיק בשביל התחלה.

זה לקח בערך עוד שנה עד שקיבלתי הלוואה למשכנתא וקניתי את הדירה הזאת. נכנסנו לגור בה בקיץ, עוד לפני שהעבודות בבניין נגמרו. בפנים עוד התקנתי דברים. מראות, ארון קיר, מדפים באמבטיה, דברים כאלה. אריאן והתינוק ישנו בחדר הקטן ואני בסלון שעדיין היה ריק.

ביום שבו התקינו את הארונות במטבח, והם עוד היו ריקים, עוד לא הספקתי אפילו לנקות את השאריות של הנסורת מבפנים, אבא שלי בא לבקר.

עמדנו במטבח החדש. הוא כל כך שמח שהוא חייך לעצמו כל פעם שהפסקנו לדבר. הוא הוריד אבק מהשיש ואני הסתכלתי על היד שלו. היד עם הטבעת. ככה זכרתי את היד שלו תמיד. עוד מאז שהייתי ילד קטן. יד עם טבעת נישואין.

אחרי כמה דקות אריאן חזרה והדליקה עוד סיגריה. היא התיישבה ליד השולחן ושמה את המאפרה בינינו. היא הסתכלה על התחתית של הפמוט שהשתמשתי בה בתור מאפרה. "זה בסדר," היא אמרה. "זו לא בעיה. אפשר לעשות הכל בטלפון. אבל זה לא דחוף. מחר שבת," היא אמרה, "לא יוצאים עיתונים. אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר בינתיים."

הקפה שלה היה קר והיא קמה ושפכה אותו לכיור. ראיתי לפי השיער שלה שהיא השעינה את המצח על היד כשהיא דיברה בטלפון.

זה שהכל נגמר, זה היה גם הקלה, אני לא אומר שלא. לפחות אני לא צריך לחזור לבית החולים. אני לא יודע כמה שעות ישבתי על הספסל והסתכלתי על הדלתות של המחלקה. כמעט עשרה ימים. כמעט כל הזמן. נסעתי הביתה רק להתקלח ולפעמים לישון, אבל רוב הלילות נשארתי שם. לפעמים אריאן החליפה אותי. לפעמים ישבנו שם ביחד.

אריאן העמידה עוד מים. "אתה רוצה עוד קפה?" היא אמרה.

אמרתי שלא. אחר כך היא התחילה להכניס את הדברים למקרר. היא לא אכלה כלום.

שיפשפתי את הפנים בידיים. הרגשתי עייף ומלוכלך. הרגשתי את העייפות בעצמות. אבל לא היה לי חשק לישון. בזמן שאריאן הכינה לעצמה קפה הסתכלתי על השולחן וניסיתי לחשוב מה אני מרגיש.

"אתה רוצה להתקלח ראשון?" היא אמרה. היא זרקה את הכפית לכיור. "או שאתה רוצה עוד קפה ואז אני אתקלח." הסתכלתי על הקפה. היא החזיקה אותו באוויר, בינינו. הוא עוד הסתובב במערבולת קטנה, מהבחישה. אחד מאיתנו היה צריך לשתות אותו והשני היה צריך להתקלח. ככה זה עמד. עצמתי את העיניים. ניסיתי להירגע.

"אתה רוצה אותו או לא?" אריאן אמרה.

"אני לא רוצה קפה," אמרתי, "בסדר? שאלת אותי כבר ואמרתי לך שאני לא רוצה. תפסיקי לתת לי קפה. לכי להתקלח."

היא משכה בכתפיים ושמה את הקפה על השיש. אחר כך היא אמרה, "אז אני הולכת להתקלח. אני נרדמת בעמידה. אני ממש הרוגה." היא שמה את הידיים על הכתפיים שלי. "אני נופלת מהרגליים," היא אמרה. "תתקלח לפני שאתה בא לישון. בסדר? תתקלח. תרגיש יותר טוב אחרי מקלחת."

"בסדר," אמרתי. הסתכלתי על הגב שלה כשהיא יצאה מהמטבח.

רק כמה שנים לפני שאמא שלי מתה שמתי לב פתאום שאבא שלי זקן. קודם לא חשבתי על זה. אבל יום אחד, בפסח נדמה לי, או אולי בראש השנה, פתאום הבנתי את זה. זה היה כמה חודשים אחרי שהתחתנתי. הבאתי להם מתנה לחג טוסטר אובן. כבר מזמן אמרתי לאמא שלי שזה משהו שהיא צריכה לקנות, אבל היא לא רצתה. זה הרגיז אותי. היא לא אוהבת חידושים, אמא שלי. תמיד היו לנו ויכוחים על זה. אבל ידעתי כמה זה עוזר, אז קניתי להם אחד כזה בכל זאת, מתנה לחג. זה היה טוסטר גדול ומשוכלל. הוצאנו אותו מהקופסה ואבא שלי ואני ניגשנו להפעיל אותו במטבח. אבל הוא לא פעל. כלום. הוא אפילו לא התחיל.

אבא שלי הוציא את חוברת ההוראות ועברנו שוב על הכל. אחר כך הוא פרש עיתון על הרצפה והניח עליו את הטוסטר, הפוך. היה לו לא נעים שזה לא עובד. ירדנו על ארבע ופתחנו את הברגים ואחר כך הורדנו את התחתית. ואז הסתכלתי על אבא שלי. הוא הוריד את המשקפיים שלו והניח אותם בצד, על העיתון. הוא נראה משונה בלעדיהם. כאילו הוא היה ערום. הוא הסתכל לתוך הטוסטר אבל ראיתי שהוא לא יודע אפילו מה לחפש.

זה היה באותו רגע שפתאום קפצה לי המחשבה הזאת. חשבתי שיש לו מזל מחורבן כל החיים. שכל החיים דפקו אותו והוא אף פעם לא החזיר. חשבתי פתאום שמה שלא הייתי מביא לו מתנה, זה לא היה עובד. זה היה מקולקל מהתחלה. אם הייתי מביא לו טלוויזיה או סטריאו או מכסחת דשא, או לא משנה מה, זה לא היה עובד. אבל הכי גרוע היה שהוא הרגיש שהוא צריך להתנצל. הסתכלתי עליו מתכופף שם בלי משקפיים ומתנצל על זה שהבאתי לו משהו שלא עובד. באותו יום פתאום ראיתי שהוא זקן. בערב כשהלכתי לישון לא יכולתי להוציא מהראש את התמונה הזאת. אבא שלי, בלי משקפיים, מתכופף מעל טוסטר.

המשכתי לשבת במטבח והקשבתי למים במקלחת. שמעתי אותם זורמים ואחר כך נפסקים. חשבתי על הרופא הצעיר הזה שיצא ואמר לנו שאבא שלי מת. ואז הרגשתי שאני רוצה להכות אותו. אני לא יודע. אולי בגלל הצורה שבה הוא דיבר. לא שמתי לב לזה בזמן שהוא דיבר איתנו בבית החולים, אבל עכשיו נזכרתי. מייד כשהוא התחיל לדבר ידעתי. לא הייתי צריך להקשיב להמשך. הוא דיבר כאילו הוא יודע לעשות את זה כמו שצריך. להקל על המשפחה. הוא היה מרוצה מאיך שהוא אומר את זה. מאיך שהוא אומר לי שאבא שלי מת. באותו רגע, כשנזכרתי בזה, הייתי יכול להרוג אותו. הייתי יכול לעשות את זה בידיים.


 *הסיפור לקוח מתוך: מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב מאת גדי טאוב, בעריכת מנחם פרי, הספריה החדשה  (הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה), 1992. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

נותר רק לחם לקנות לארוחת הערב. שתיים בצהרים. אוגוסט. וההתעקשות להרחיק עד לחנות הלחם. ההתפרטות היא מסימן העושר – והתירבות; מה שיתכן לו להכיל ריבוי. שמתי פעמי לסכולסטיקה המנחמת של הלחם, ברירות דגן, מיני מאפים – והבחירה שנעשתה לפנים, בעבר, בבית – ההתרגשות למצוא צורה של רצון. למרות החום הגדול זה מה שיאושש אותי, טקס בעלת הבית בטרם יגיעו האורחים. הארכת המשא ומתן והנתינה שקדמה לה אסטרטגיה. אם אתן כרצוני אוכל לנוח תוך כדי הנתינה. נעמדתי בתור. זוג קשישים: כמוני גם הם יודעים מראש מה רוצים, אך משום מה עליזות רמאות-הבחירה התנדפה מהם; ההצבעה היא כבר סימן להחמצות. לעקירה מהחיים. לאחר ששאלו מהם הלחמים החצויים שנותרו ונגסו בפרוסות לטעימה, החליטו, בהתלחשות לבחור שוב את לחם החמניות. הוא הכי טעים אמרו למוכרת, גם שקצת יקר. האישה לפני באדום ומשקפי קרן גדולים במסגרת שחורה הסתתרה מאחורי אישה אחרת רחבה ומלאת סלים שתורה עמד להגיע. האישה באדום מיששה ללא הפסק תבניות מאפים שלימיננו. מאלו שלוקחים לבד. אחת מהן היא הכניסה לשקית פלסטיק. מזווית

העין ראיתי לא ראיתי את תנועת הגניבה וכה נדהמתי לראות גנבת שגונבת שמיד נכרה בפני התעניינות גדולה מדי שהרסה לה את כל החשאיות. מבלי להביט בי היא שיחקה בתבנית העוגיות, קרקשה אותה קצת, כמו מסתירה על ידי רעש עדִין את החשאי, אם תגלה טפח יכנס הספק. אך הוא לא נכנס בי. היא נסוגה אחורנית אל הדלת, מעניקה לי את תורה. אני מכירה אותך אמרתי לה בלבי. אז תשתקי אמרו לי פניה. נראה – לא יודעת השבתי. אני אהרוג אותך. לא תצליחי – אנחנו מוקפות אנשים. הריבוי יגן עלי. נדמה לך לעגה – הריבוי מטלטל אותך ברוח עד שאת נרקבת בתנועה. פעם ביום מגיע לי משהו שאף אחד לא יודע עליו. היום אלו עוגיות של שומשום. ומה עם המוכרת הצעירה וספירות מלאי והאשמות של בוסים – מי ישלם על הרצונות שלך. אלוהים

ישלם. הא – אלוהים התנשפתי. זה היחיד שאינו מפתיע את עצמו

ולכן לנו כבר אין מפלט בעצמנו מן ההולם המפתיע היומיומי של האובדן. היא נעצה לי עיניים בגב. אני נכנסתי לתור שלה והיא נסוגה לראשיתו – אנשים נוספים הצטופפו פנימה. ראיתי אותה פוסעת למדפים מוציאה את התבנית מהסל ומניחה אותה חזרה בקבוצות העוגיות. הרגשתי קצת מאוכזבת. בכל זאת מי אני שאדע מה נחוץ לה והאם אפשר לשמור את הגלישה של החומר מעבר לעצמו – האובססיה שלה דבקה בי, כבר הייתי כמעט שתויה מאיזה חומר כהה, בלתי נראה, שחיבר בינינו כמו אהבה. לא, לא כמו אהבה – היינו החידה זו של זו, ובקשנו מוצא לתמהון – איך, איך יתכן לזהות את החתום

בתוך טבעו, והצופן, אנחנו הרי כבר יודעות, הרוס לגמרי. העפתי בה מבט היא שוב הכניסה את העוגיות לתיק ושוב מבטנו הצטלבו מהגב. הייתי קורבן של פשע. רציתי לומר יפה למוכרת, האישה הזו היא גנבת, בבקשה. אך הלילה שלי כבר היה מונח בצהרי היום, והחטאים שלי היו גלויים בפניה – ברור רק חוטאים מזהים חוטאים. כל תנועות הגניבה ידועות לי והסחות הדעת והקולות הקטנים של התמימות. אבל היא הבהילה אותי. הסיכונים שאת לוקחת. העוני שבאמת. והבהלה, הבהלה האיומה שלעולם לא נקבל במידת הנתינה, והבהלה

הזו בתורה שומרת עלינו מפני האכזבה של נדיבות קלושה מדי מצדנו – שתינו חולמות שוד ונקמה עמדנו בתור ללחם. היא חייבת עוגיות אני חייבת לעזוב את הבית. היא רצתה בחינם וכבר הכרחתי אותה לשלם, בחרדה וברוגז ההתגלות, אני רוצה ללא מאמץ לבגוד, בנשיקה, ומשלמת שוב ושוב בעולם. קחי, קחי לך את העוגיות הארורות אמרתי בעודי מבקשת עוגת פרג ושלושה מיני לחמניות – ותקף אותי אז הוורטיגו השחור.

אין מעקה. אין ברית. אין מילה של הסכמה. רק ראיה. והצטברות הראיה. ובעודי משלמת נכנסה שוב לתור עם העוגיות המוצפנות להמשיך במשחק – שמרי ממני מרחק או שארצח אותך, סימנתי לה כשחציתי את הסף החוצה. אל תדאגי השיבה – שכמותך אני מזהה בכל מקום.


*דימוי: © Álvaro Domínguez

מה אפשר לחשוב קצת אחרי שאומרים לו להתראות וקצת לפני שעוברים את מפתן הדלת ויוצאים מהבית:

1. מה זה התצלום הזה שתלוי כאן?

2. זאת היא בתצלום שתלוי כאן?

3. שהיא עומדת לפני גדר עץ לא גבוהה במיוחד, שמפרידה בינה ובין להקת אווזים קטנה – אפשר לחשוב. גופהּ מתוח כלפי מעלה, ראשה מוטל לאחור. מה שאי אפשר לראות זה לאן מופנה המבט שלה.

4. שהתצלום תלוי על אחד מאותם קירות צרים שתקועים בין הפינה לדלת; אלו קירות שתולים עליהם לוחות שנה ותמונות; לא קירות שעוצרים מולם כשמסתובבים בין החדרים; אלו קירות חולפים על פניהם.

כשלא חולפים על פניהם רואים תצלום שהיא לעולם לא הייתה תולה על הקיר כשעוד הייתה בחיים: היא עומדת לפני הגדר שלה, לפני האווזים שלה, בעוד אלה מהדסים בנינוחות בין השלוליות הרדודות המקיפות כמעט בכל מקום את כפות רגליהם הפרושׂות כמניפה. האווזים אינם מביטים בה, הם מסתכלים זה על זה או לתוך נוצותיהם הרכות. הנוצות שלהם לא מלוכלכות, להפך: הן לבנות מאוד. כמה מהם לא תקעו את המקור בנוצות והם מותחים את צווארם כמבקשים לא לחצות את השלוליות אלא למשות את עצמם מהן. וגם היא, אפשר לחשוב, נראית כאילו היא מבקשת למשוך את עצמה החוצה ממשהו, מתוך ביש מזל גדול אל אוויר נקי במיוחד, אבל בצורה כה מאומצת, עד שבוודאי שכחה את כל ההשקפות שסיגלה לעצמה במרוצת השנים על ניקיון.

מה אפשר לחשוב:

שלא יתכן שהיא שמה לב שמצלמים אותה ושהתנהגותה הופכת לתמונה. מעולם לא הפריזה בתנועות גופה, לכל היותר בתנועות פיה: לא מעט אנשים שלא חיבבה מסיבות מסוימות – אידיוטיות, כמו שהיא אמרה – מתו זמן קצר אחרי שקיללה אותם בלחש.

השביל שבתצלום היה מוביל אותה הביתה אילו הוסיפה ללכת בו: לאורך הגדר, מעבר לשולי התצלום, לכאן, למקום שבו מתבוננים עכשיו בתצלום שלה, בגוף שהיה כפוף בהתמדה עקשנית כמעט, ונראה שהזדקף כלפי מעלה בפתאומיות גדולה, היישר אל השמש, אל הרוח המנשבת במרומים שכלפיהם התמתחה. כך היא עומדת שם, לפני הגדר, ואילו בצידה השני מהדסים אווזי שדה ואווזי יער, והם נמנעים בעקביות גדולה מלהביט בה ישירות, כאילו מאות בשנים השתכלל המבט הזה במרחב שבין הים הבלטי לאוקיינוס האטלנטי, אחרי שעופות נודדים הביאו אותו מן האפריקנית שבארצות והשליכו אותו מן האוויר, כמו גזירה משמים, על החיות.

לרגליהם, כפי שאפשר לנחש: חינניות האווז, יבליות האווז, דרדרי האווז, ארביסי האווז, צמחי כף האווז. אווזים חיים על אדמה הקרויה רק על שמם, אדמה שמתוך הודיה על כך שמקיפים אותה, מצמחת כל בוקר פוריות עד לגבולה הנראה, הגדר. ועל השביל המקיף עומדת היא ואינה מפנה לאחור את מבטה ואינה מבחינה שמצלמים אותה. זרועותיה מתוחות לצדיה, לפניה עץ גס, מעליה אוויר מסתחרר.

מעולם לפני כן לא התנהגה ככה, לא מחוץ לבית ולא בתוך הבית, הבית שעברה אליו מהעיר. מתוך אהבה – לימים אמרה: מתוך  טמטום – התחנה עם גבר שבגיל שמונה-עשרה הצטרף ליחידת שומרי הראש של היטלר; לימים הוא כתב דוקטורט באורניתולוגיה.

המצלמה קיפלה אותה אל קִרבה ושבה ופרשׂה אותה על גיליון נייר, במחווה נדיבת לב – ולא ניתן להכריע אם היא אחראית למה שמצולם או לפעולת הצילום – על הקיר הצר הזה שבדרך כלל עוברים על פניו ועכשיו עומדים לפניו: איתו. והוא מנסה לספק מידע על כך, כלומר: ניגש אל הספרים שלו, פותח אותם בחבטה וסוגר אותם בחבטה וממשיך לעשות זאת לאורך שלושה חדרים, ותוך כדי כך שומעים אותו ממלמל: שניוני הפה, שניוני הפה. זהו המונח האורניתולוגי לעל-מערכה של כל זני האווזים, אבל איך נקראת המערכה? זה צריך להיות כתוב איפשהו – וגם מדוע נולדת הכרה באמצעות משהו שנחבט לפתיחה ונחבט לסגירה.

בשולי להקת האווזים הזעירה יש נחל זעיר. מימי הנחל זורמים אופקית אל האוויר, מימין לשמאל – נגד כיוון המחשבות החגות מעל התמונה. יתכן שבניגוד למבטים המאוד אופייניים, הקולות של האווזים היו ממוענים – הגם שאולי התקדמו במסלולים בלתי נראים – לאדם שעמד ליד הגדר, במיוחד הצלילים הנשיים, החזקים והעמוקים. יתכן שהאווזים לא געגעו אלא צווחו. יתכן שבגלל זה המקור שלהם פתוח רחב כל כך. יתכן שהיא צווחה בחזרה, הטילה את ראשה לאחור וצווחה אנכית אל האוויר. ובשעה שצווחה מתחה את גופה כלפי מעלה, תנועה שלא עשתה לפני כן זמן רב או שעשתה רק בסתר. ותוך כדי כך קיללה מישהו, הפעם בקול רם מאוד כי הייתה לבדה. יתכן שבגלל זה לא הראה הצלם את התצלום לאיש מלבדה, ושהוא שרד מפני שעד יום מותה הסתיר מפני אחרים את ההוכחה לנפש האקרובטית שלה. ואולם במקרה כזה עולות השאלות: לשם מה צילם אותה הצלם? האם נכנסה במקרה לשדה הראייה של העדשה שלו? או שמא כבר קיללה אותו בקול רם כמה ימים קודם לכן, ומאז ניסה, שטוף זיעה, לצלם אותה בתנוחה שלא תעלה על הדעת, לא נוחה באופן שלא יעלה על הדעת, וכך לסחוט אותה. – יתכן שנוכח האווזים, נוכח תת-קבוצה של בעל חיים מתוך העל-מערכה של שניוני הפה, היא לא אמרה דבר, יתכן שבתנוחה שנלכדה בה שחור על גבי לבן נפרשׂ סביבה האוויר כמו רשת של חוטים חזקים אבל עדינים, רשת רחבה באזור החזה וצמודה ביותר באזור הצוואר; יתכן שהבחינה כמה יפות וכמה חסרות תועלת הן נקודות מבט כשהכול מונח צמוד אליה כל כך, גם אם כל הקרוב חוזר ומתרחק מיד, כמו הבהירוּת המתרחקת לעת ערב, אותה בהירות שבמשך היום באה מתוך שמיים מלאים עד מלאים עד שוליהם באור.

האם הוא יזכר בכינוי הנכון של המערכה אם יוסיף לדקלם לעצמו, עכשיו בלטינית, את שמה של העל-מערכה?

מעל הראשים בעלי הנוצות הלבנות, הראשים המתוחים כלפי מעלה, שמולם גם היא התמתחה כלפי מעלה: העלים הבהירים של עצי אלה לבנה. האם גם הם – כפי שתובע ההגיון של שמות הצמחים שהוזכר לעיל – נקראים על שם החיות השוכנות מתחתם? עלי האלות הלבנות תלויים צפוף על הענפים, והענפים צומחים לא רחוק מהגזע, מכלול שנראה כמו שיח יותר מאשר כמו עץ.

אפשר לחשוב: פסוקת שיערה נראית פרועה למדי בנוף המסודר מאוד.

שהאלות הלבנות עדיין עומדות שם, אפשר לחשוב קצת אחרי שאומרים לו להתראות בפעם השנייה וקצת לפני שעוברים את מפתן הדלת ויוצאים מהבית. לפניו עוד עומדת הגדר. לפניה השביל. לאורך הגדר – עוברי אורח, וכשעוברים את מפתן הדלת ויוצאים מהבית, מסתכלים לשם. בין המטיילים יש גם ילד המנסה לעצור ולהציץ בין קורות הגדר, ידו מוחזקת בידו של אחד מהם. הילד קטן-קומה ומגושם מאוד, והוא משתדל לראות מה שקורות הגדר מסתירות וחושפות חליפות:

את תת-משפחת האווזים.

משפחה: ברווזיים.

סדרה: אווזיים.

מחלקה: עופות.

על-מחלקה: חולייתנים לסתניים.

תת-מערכה: בעלי חוליות.

על-מערכה: שניוני הפה.

תת-חטיבה: בעלי שלוש שכבות גוף.

חטיבה: רב-תאיים אמיתיים.

תת-ממלכה: רב-תאיים.

ממלכה: בעלי חיים.

על-ממלכה: יצורים תאיים בעלי גרעין.

קטגוריה: אורגניזם.

מזג האוויר היה מצוין באותו יום, שומעים אותו קורא בפנים הבית, כמו מחפש חלון ואחר כך עומד ליד חלון: מעל האווזים עמדו העננים, הם לא זזו אפילו טיפה!

עכשיו  אפשר  היה לחשוב  משהו,  אבל: מהנהנים.

הילד לא מצליח לעצור. קורות הגדר שהילד נגרר על פניהן מזכירות שמורות עיניים שמעפעפות ומטשטשות את מה שרואים; אילו היו פיות, הם היו מפטפטים בלי להסגיר דבר ממה שהם אומרים. הילד מנסה בכל זאת לחדור לפחות בעיניים אל מה שמסתתר מאחורי הגדר. לא נראה שמישהו עומד להרים את הילד כדי שיוכל להיטיב לראות. מישהו מושך בזרועו (אותו אדם שלפני כן אחז בידו), ומושך בזרועו עד שכל המטיילים עברו על פני הגדר; הילד מוסיף ללכת בשביל ומרכין את ראשו לאט, כל כך לאט, שדרוש מאמץ כדי להסתכל על אורֵחַ הגדר המאוכזב הזה.

"אני לא רוצה יותר לדעת שום דבר," אמר האיש שלא רצה יותר לדעת שום דבר.

האיש שלא רצה יותר לדעת שום דבר אמר: "אני לא רוצה יותר לדעת שום דבר."

קל לומר את זה.

קל לומר את זה.

והנה כבר צלצל הטלפון.

ובמקום לתלוש את התקע של הטלפון מהשקע בקיר, מה שהיה עליו לעשות מפני שלא רצה לדעת יותר שום דבר, הרים את שפופרת הטלפון ואמר את שמו.

"שלום," אמר האחר.

וגם האיש אמר: "שלום."

"מזג אוויר יפה היום," אמר האחר.

והאיש לא אמר: "אני לא רוצה לדעת את זה". הוא אפילו אמר: "כן, כמובן, היום מזג האוויר יפה מאוד."

ואז אמר האחר עוד משהו.

ואז אמר האיש עוד משהו. ואז הניח את השפופרת במקומה, והתרגז מאוד, מפני שעכשיו ידע שמזג האוויר יפה.

כעת בכל זאת תלש את התקע של הטלפון מהשקע שבקיר וקרא: "גם את זה אני לא רוצה לדעת, ואני רוצה לשכוח את זה."

קל לומר את זה.

קל לומר את זה.

שכן מבעד לחלון זרחה השמש, וכשזורחת השמש מבעד לחלון יודעים שמזג האוויר יפה. האיש הגיף את התריסים בחלונות, אבל כעת זרחה השמש מבעד לחרכים.

האיש הביא דפי נייר, הדביק אותם על הזגוגיות שבחלונות וישב בחושך.

וכך ישב זמן רב, ואשתו הגיעה, ראתה את החלונות עם הניירות שמודבקים עליהם ונבהלה. היא שאלה: "מה זה צריך להיות?"

"זה אמור להרחיק את השמש," אמר האיש.

"אז לא יהיה לך אור," אמרה האישה.

"זה חיסרון," אמר האיש, "אבל מוטב כך, כי אם אין לי שמש, אמנם אין לי אור, אבל אז אני לפחות לא יודע שמזג האוויר יפה."

"מה יש לך נגד מזג האוויר היפה?" אמרה האישה, "מזג אוויר יפה משמח."

"אין לי," אמר האיש, "אין לי שום דבר נגד מזג אוויר יפה, אין לי שום דבר נגד מזג אוויר. אני רק לא רוצה לדעת מה מזג האוויר."

"אז אם כך, לפחות תדליק את האור," אמרה האישה, והיא רצתה להדליק את האור, אבל האיש תלש את המנורה מהתקרה ואמר: "גם את זה אני לא רוצה יותר לדעת, אני גם לא רוצה יותר לדעת שאפשר להדליק את האור."

לשמע הדברים האלה בכתה אשתו של האיש.

והאיש אמר: "העניין הוא שאני לא רוצה יותר לדעת שום כלום."

ומפני שהאישה לא יכלה להבין זאת, היא לא בכתה עוד והשאירה את בעלה בחושך.

ושם נשאר האיש זמן רב מאוד.

והאנשים שבאו לביקור שאלו את האישה היכן בעלה, והאישה הסבירה להם: "העניין הוא כזה, הוא יושב בחושך, זה העניין, והוא לא רוצה יותר לדעת שום דבר, זה העניין."

"מה הוא לא רוצה יותר לדעת?" שאלו האנשים, והאישה אמרה:

"שום דבר, שום כלום הוא לא רוצה יותר לדעת.

"הוא לא רוצה יותר לדעת מה הוא רואה, כלומר, מה מזג האוויר.

"הוא לא רוצה יותר לדעת מה הוא שומע, כלומר, מה שהאנשים אומרים.

"והוא לא רוצה יותר לדעת את מה שהוא יודע, כלומר, איך מדליקים את האור.

זה המצב," אמרה האישה.

"אה, זה המצב," אמרו האנשים, ולא באו עוד לביקור.

והאיש ישב בחושך.

ואשתו הביאה לו את האוכל.

והיא שאלה: "מה אתה לא יודע יותר?"

והוא אמר: "אני עדיין יודע הכול," והוא היה מאוד עצוב, כי עדיין ידע הכול.

לשמע הדברים האלה ניסתה אשתו לנחם אותו ואמרה: "אבל אתה הרי לא יודע מה מזג האוויר."

"מה מזג האוויר אני לא יודע," אמר האיש, "אבל אני עדיין יודע איך מזג האוויר יכול להיות. אני עדיין נזכר בימי גשם ובימי שמש."

"אתה תשכח את זה," אמרה האישה.

והאיש אמר:

"קל לומר את זה.

קל לומר את זה."

והוא נשאר בחושך, ואשתו הביאה לו את האוכל מדי יום, והאיש הביט על הצלחת ואמר: "אני יודע שאלה תפוחי אדמה, אני יודע שזה בשר, ואני מכיר את הכרובית; והכל לשווא, אני תמיד אדע הכול. וכל מילה שאני אומר, אני יודע."

וכשאישתו שאלה אותו בפעם הבאה: "מה עוד אתה יודע?" אמר: "אני יודע הרבה יותר ממה שידעתי קודם, לא זאת בלבד שאני יודע מה הוא מזג אוויר יפה ומה הוא מזג אוויר גרוע, עכשיו אני גם יודע איך זה כשאין מזג אוויר. ואני יודע שכשחשוך לגמרי, עדיין לא חשוך מספיק."

"אבל יש דברים שאתה לא יודע," אמרה אישתו ורצתה ללכת, וכשעצר בעדה אמרה: "העניין הוא שאתה לא יודע איך אומרים 'מזג אוויר יפה' בסינית," והיא הלכה וסגרה מאחוריה את הדלת.

ואז החל האיש שלא רצה לדעת יותר שום דבר לחשוב. הוא באמת לא ידע סינית, ולא הייתה כל תועלת בכך שאמר: "גם את זה אני לא רוצה יותר לדעת," כי הרי עדיין לא ידע סינית כלל.

"עלי לדעת קודם את מה שאני לא רוצה לדעת," קרא האיש, פתח את החלונות לרווחה והרים את התריסים, ולפני החלון ירד גשם, והאיש השקיף אל תוך הגשם.

ואז הלך העירה, כדי לקנות לו ספרים על סינית, והוא חזר וישב במשך שבועות לפני הספרים האלה וצייר סימני כתב סיניים על הנייר.

וכשהאנשים הגיעו לביקור ושאלו את האישה על בעלה היא אמרה: "העניין הוא כזה, עכשיו הוא לומד סינית, ככה זה."

והאנשים חדלו לבוא לביקור.

אבל חולפים חודשים ושנים עד שיודעים סינית, וכשידע האיש סוף סוף סינית, אמר:

"אבל אני עדיין לא יודע מספיק.

אני צריך לדעת הכול. רק אז אוכל לומר שאני לא רוצה יותר לדעת את כל זה.

אני צריך לדעת מה הטעם של היין, מה הטעם של יין גרוע ומה הטעם של יין טוב.

וכשאני אוכל תפוחי אדמה אני צריך לדעת איך מגדלים אותם.

אני צריך לדעת איך נראה הירח, כי כשאני רואה אותו אני עדיין לא יודע כלל איך הוא נראה, ואני צריך לדעת איך מגיעים אליו.

ואת השמות של החיות אני צריך לדעת, ואיך הן נראות אני צריך לדעת, ומה הן עושות והיכן הן חיות."

והוא קנה לעצמו ספר על הארנבים, וספר על התרנגולות, וספר על החיות ביער, וספר על החרקים.

ואז קנה לעצמו ספר על הקרנף.

והוא חשב שהקרנף יפה.

הוא הלך לגן החיות ומצא שם את הקרנף, והקרנף עמד בתוך מתחם גדול ולא זז.

והאיש ראה בדיוק כיצד הקרנף מנסה לחשוב ומנסה לדעת משהו, והוא ראה איזה מאמץ גדול זה גורם לקרנף.

ובכל פעם שעלה דבר מה בדעתו של הקרנף הוא החל לרוץ מרוב שמחה, רץ שניים, שלושה סיבובים במתחם שלו, ובתוך כך שכח את מה שעלה בדעתו, ואז נשאר לעמוד במקומו זמן רב – שעה, שעתיים – וכששב ונזכר במה ששכח, החל שוב לרוץ.

ומפני שהקרנף תמיד החל לרוץ מעט מוקדם מדי, בעצם לא עלה בדעתו דבר.

"קרנף אני רוצה להיות," אמר האיש, "אבל אני מניח שעכשיו מאוחר מדי לזה."

ואז הלך האיש הביתה וחשב על הקרנף שלו.

ושוב לא דיבר על שום דבר אחר.

"הקרנף שלי," אמר, "חושב לאט מדי ומתחיל לרוץ מוקדם מדי, וככה נכון," ותוך כדי שדיבר, שכח  האיש את כל מה שרצה לדעת, כדי לרצות לא לדעת זאת עוד.

והוא חי את חייו כמו קודם.

אלא שעכשיו ידע סינית.        


                               

*הסיפור לקוח מתוך: Kindergeschichten by Peter Bichsel. © Suhrkamp Verlag Frankfurt am Main 1997.

*דימוי: ג'ואנה קלר

סדקים

סיפורים רבים קרו, זה הוא אחד מהם.

יש לך אישה, יש לך ילדים, יש לך עבודה, יש לך מכונית, בית בפרבר העיר, כפי הנראה תמות מאושר וילדיך יבכו בלוויה שלך, השכנים יביעו צער על לכתך. ואז ערב אחד, כאשר קנוקנות האור האחרונות עומדות להתפוגג, אתה נוסע הביתה במהירות סבירה, כמו מדי יום, ואז חבטה. פגעת במשהו. לא ראית דבר, רק חשת משהו נחבט במכונית. אתה עוצר, יוצא לראות מה קרה. מתחת למכונית שלך שוכב ילד בן שבע-שמונה בערך, כמו הילד שמחכה לך בבית, הוא היה יכול להיות שלך. הוא לא זז, מתחת לגלגלים מתפשטת שלולית דם.

אתה צורח, מתכופף, ממשש את הדופק, לא מרגיש דבר. אתה מסתכל סביבך, אין איש מסביב, הכביש ריק. כל יום אתה נוסע בכביש הזה, ואינך מכיר איש, זה אזור שיכונים אפור ומוזנח, איש אינו מסתכל, כל האורות כבויים.

מה עכשיו? מה עושים כשקורה לך דבר כזה. אילו הילד היה נאנח היה יותר פשוט, היית משכיב אותו במכונית ולוקח אותו לבית חולים או מזמין את כוחות ההצלה. אתה מגלה שאין מה להציל. כשאתה נרגע מעט, אתה רואה שהכבישים והרחובות אינם מוארים, אתה רואה שאין שום מכונית ברחוב. אתה מסתובב סביבך ובודק, אולי מישהו בא, אולי מישהו מסתתר מאחורי פחי האשפה ומסתכל, אבל אין אף אחד בשום מקום.

היית רוצה לקרוא למישהו, אבל למי? אין לך בכלל סוללה בטלפון, ואתה תופס שאף אחד לא היה עונה, גם אילו היתה לך. שוב אתה מסתכל בילד. נדמה לך שהוא שוכב שם כבר שעות רבות, פניו החווירו, הדם תחת הגולגולת כבר התייבש. שוב אתה מביט סביבך ונדמה לך שהבניינים ליד הכביש מתפוררים, שהאספלט נסדק, שבשמי הערב נבקעו בקעים גדולים ודרכם יחל לחלחל הריק בכל רגע. ביד אתה עדיין מחזיק את מפתחות המכונית, אתה מתבונן בהם, מתבונן במכונית שלך, וברור לך שהיא כבר לא תנוע לעולם. אתה שומט את המפתחות, הם נופלים לאט אל תוך החשכה שמתחתיך, ואינך מתפלא כלל שצליל חבטת המתכת באספלט איננו נשמע. הכלבים לא נובחים, הטלוויזיות לא מזמזמות, הטלפונים לא מצלצלים, אתה מתכופף שוב אל הילד, הוא נהיה יותר ויותר קטן ומצומק, אתה מתבונן בכפות הידיים שלך וממתין שיתחילו להופיע בהן סדקים. אתה חושב: היתה לי אישה, היו לי ילדים, הייתי אמור למות מאושר, עכשיו זה יהיה אחרת, לסיפורים רבים אין סוף טוב, זהו אחד מהם.

יבשה

זה קרה בתקופה שעוד היה לי שיער, תקופה רחוקה משנראה עכשיו, ובתקופה ההיא הכל היה כאן, ממש כאן, ולפעמים היה הכל כאן מדי ערב, ממש ולגמרי כאן, אבל לא על זה רציתי לדבר, לא על זה עכשיו. הייתי רוצה לדבר על מה שאירע באותו ערב, על איך בין כל הנשים הללו הבחנתי בה ואמרתי: כמה היא יפה! החברים שלי פרצו בצחוק ואמרו, השתגעת! יפה? זאת? ואני לא התייחסתי אליהם, שידברו, ניגשתי אליה ואמרתי, את רוצה לרקוד? והיא צחקה ואמרה: "אמא מרשה לך?" לא ברשעות היא אמרה, אלא בנחמדות ואפילו בחום. הוספתי שאולי אקנה לנו משהו לשתות, והיא שוב צחקה ואמרה שזה בסדר, יפה, ובאמת היה יפה ולא הלכתי עם החברים הביתה.

אחר כך סיפרה לי על חתך בבטנה מידיי רב חובל, שרצתה לעזוב אותו מהר, מהר מדי לטעמו. ומאז, היא אמרה, העדיפה להתרחק מהחוף, אף על פי שהזמינו אותה לא פעם, אבל החוף מסוכן, רב חובל כלשהו עשוי להופיע שוב. אם כי בא רגע שבו על אדם להתמודד עם הפחד, וללכת לשם, אל המקום שקשה ללכת אליו, אז עכשיו היא כאן, והיא עושה חיים. היא הוסיפה לדבר וסיפרה עוד ועוד על דברים שלא חשבתי שקיימים, או לכל הפחות לא קרו לאף אחד שהכרתי אי פעם, אבל לה הם קרו, ואם לא תיזהר, הם יקרו לה שוב.

ואז הייתי מוכרח, מוכרח לומר שאני חייב ללכת, שעלי להיות במיטתי בבוקר, אחרת לא אוכל שוב ללכת לרקוד, ושוב היא צחקה ואמרה, שהיא יודעת את זה, ושהיה לה ברור שאני חייב ללכת, שאלך.

 ושהיה יפה.

ורק בדלת עוד שאלתי: "תבואי לרקוד שוב?"

וכעת בכל פעם שאני עובר שם, על פני המקום הזה שאיש לא רקד בו שנים, שגולח כדי לפנות מקום למלון שתמיד יהיה הבניין הגדול ביותר מקילומטרים, בבעלותו של יזם אחר בכל כמה חודשים, ואז כל העבודה שובקת, בכל פעם שאני חולף על פני המקום הזה אני נזכר במבט על פניה כשאמרה: "לא, אני חייבת לחזור מחר."

איזה מבט, אתם שואלים? עצוב.

וידעתי כבר אז, שהדברים קרו כך, כדי שאזכר בכל פעם שאעבור כאן, וגם בזמנים אחרים, בלילות בלי שינה, איך זה היה בתקופה ההיא ובמקום ההוא, אי אז כשעוד היה לי שיער.

   

התאריך: 19 באוגוסט

לכבוד: שירות לקוחות

מאת: הֵנינְג

הנדון: המיקרוגל שלכם

מכובדיי,

אני פונה אליכם בעניין שעשוי להיראות שגרתי, ובמבט ראשון כמעט שולי, והאמת היא שאני האחרון שיזדעק בגלל סופגניית "קריספי קרים דונאט" קפואה בטעם טבעי במילוי קרם וניל־אגוז לוז ללא לקטוז, כלומר אותה סופגנייה מתוצרת יוניברסל פוד שהכנסתי בשישה ביוני בשעה 18:30 בערך לתנור המיקרוגל שלכם (דגם "שרביט־קסם" יחיד), כהרגלי ולשביעות רצוני המלאה, והפשרתי שלושים שניות בלבד, ללא קשיים טכניים משום סוג, עד לדרגה מיטבית של חמימות וטריות. רוצה לומר: ידוע לי שאתם עסוקים באתגרים שלא זו בלבד שהם כנראה כבדים יותר, הם אכן כאלה בשקלול סך הגורמים. על כן הרשו לי להקדים הסבר לאי־הבנה: מטרת המכתב הנוכחי אינה לדווח על תקלה כלשהי בתפקודו של המיקרוגל דלעיל או של כל אחד משלל המכשירים והמתקנים מתוצרתכם שבביתי, המבצעים בסך הכול את תפקידם ללא דופי, או לפחות כך אני מניח (?). אילו חלה איזו תקלה טכנית היה הדבר חד־משמעי וקל היה לנקוב בשמו (וכלום לא הייתם יודעים על הפגם זה מכבר, כך או אחרת? כלומר, נודע לי שהמכשירים שולחים אליכם דיווחים על תקלות בכוחות עצמם, ושיש לכם אף היכולת לתקן את הכשלים במקרים מסוימים בלי צורך לשלוח איש מקצוע). על כן אני נאלץ להשמיע קול, ואקצר בדברים ככל האפשר, כי ידוע לי (או לפחות אני משער, בלי להטיל ספק ברמת המיכון של המכשיר שלכם) שהזמן שביכולתכם להקדיש ללקוחות יחידים הוא מוגבל (ומי אני שאומַר לכם שהזמן הוא היקר שבמשאבינו, שהרי אתם מבהירים זאת ב"חזון החברה" שלכם, כחברה שצברה שנים רבות של ניסיון – פה ושם אתם אומרים שצברתם "מידע" – כדי לספק ללקוחותיכם לא רק הקלות רבות מספור וחיסכון מחוכם באנרגיה כי אם גם חיסכון בזמן, ברגעים שכשלעצמם הם אמנם זעומים, אך מצטברים לכדי סך משמעותי – כאן אתם אף משתמשים במילה "מהפכה", ובצירוף המילים שאתם בוחרים בו אתם מבקשים מן הסתם להעיד על אופיו השלֵו של הסך (?):"מהפכה ביתית"). (אילו פניתם אליי ישירות ושאלתם להקשרים העולים בדעתי – אך אני מניח שיש לכם די והותר הצצות להרגליהם של לקוחותיכם ולהעדפותיהם, או כך לפחות אני מסיק מפרסומת של חברתכם ששודרה לאחרונה – אני חושב בראש ובראשונה על מערכת הנעילה הביומטרית שלכם, על מקרר "מטבחית" החכם המצויד ביישומון ייחודי להזמנת מוצרי יוניברסל פוד, על שואב האבק הרובוטי "אַל־אבקון" ועל אחיו התאום, שואב החלונות "זְגוּגימָטוֹר", ובייחוד על כורסת הטלוויזיה החכמה "בֶּלְאַקְוָה", ובקלות הייתי יכול להוסיף לרשימה עוד ועוד, למשל את המצנם שלכם, "קרן השחר היומית שלך", המציע את האפשרות לצרוב על הטוסט את מדדי הבורסה היומיים או את מדדי לחץ הדם האישיים של המשתמש – מוצר המספק לי בוקר־בוקר הנאה שלווה, באופן שלא שיערתי מעולם).

על כן הרשו לי להגיע לתקרית, או ליתר דיוק לתאר את הנסיבות, כי המילה "תקרית" גדולה בהקשר זה ועשויה לעורר ציפיות כוזבות, וכמוה גם "מקרה", ואף "מאורע", ואולי אפשר לדבר בפשטות על "סדר הדברים" או "ההתרחשות" (שגורמים רבים שותפים לה, גורמים שתפקידם ותפקודם לוטה בערפל מבחינתי, ומובן שגם אני עצמי, כאדם וכגורם, נמנה בעל כורחי בין הגורמים הללו). אציין שבשעתו, באותו שישה ביוני, כשחזרתי כרגיל בין ארבע וחצי לחמש מהעבודה הביתה ליחידת הדיור שלי, לא השכלתי להבחין בדיוק הנדרש בין סיבה וּמְסוֹבָב. קניתי את היחידה לפני שנה בדיוק, באחד באוגוסט, כפי שתוכלו בוודאי להסיק מהפרופיל שלי – במידה שאין זו טרחה רבה, אשמח להציץ בו בהזדמנות, ואני אומר זאת ללא כל מניע סמוי אלא מתוך סקרנות גרידא, סקרנות שכל עניינה המבנה של אותו פרופיל (האם פרטי הפנייה או השימוש מצוינים שם לפי היסטוריית תאריכים בצורת פרוטוקול, רשומה או תיקייה, או שמא מוטב שאדמיין אותו כתולדות משתמש או ביוגרפיה לפי סדר כרונולוגי, טיפולוגי או שמא סינופטי?) (אפשר גם שהעניין אינו חף מגאוותנות מסוימת – אין לי כל כוונה לפסול את האפשרות הזו, שהרי ידוע כי אדם עיוור לגבי עצמו במובנים מסוימים, אך על אחת כמה וכמה יש כאן הבטחה לתובנות רבות ערך – ואולם הסיבה היחידה שאני נוגע בנושא, ושהמחשבה כלל עולה בראשי ברגע זה לראשונה, היא שאני ממילא פונה אליכם במכתב) – עברתי ליחידת הדיור, כאמור, מלא בציפיות ועד כה הייתי שבע רצון לחלוטין. כפי שידוע לכם מן הסתם, לפחות יומיים מדי שבוע אני נכנס לדירתי בחוסר סבלנות מסוים (דופק מוגבר קלות, נשימה שטחית וכן הלאה) (ובאמת הקלה עצומה היא שכבר איני נאלץ לחלץ מחזיק מפתחות מכיסי. הייתי מאותם אנשים שנאלצים לחפש את המפתחות בכל פעם בשבעה כיסים זמינים לפחות, ולא אחת אחזה בי בהלה פתאומית כשחשבתי על אובדן, והבהלה הובילה להפרשת זיעה מוגברת, ראשית באזור הגב התחתון (עכוז), ואחר כך בעורף מאחורי האוזניים (דהיינו, יותר משנבעה ההזעה ממאמץ גופני היא נבעה – ולו חלקית – מהמחשבה ששכני העומד מאחורי התריסים כבר רואה אותי ניצב מול דלתי במצב הזה של חוסר אונים, שהוא  ילדותי למראה בהכרח, ועל כן מביש), אף על פי שבשלושים וחמש שנותיי מעולם לא איבדתי את המפתח ותמיד שבתי ומצאתי אותו ברגע האחרון למרבה ההקלה, אם כי בלי שנתתי את דעתי לכך בשום צורה). גם בימים אלה קורה שאני נכנס לדירתי במצב של מתח פנימי (לפעמים אני שואל את עצמי אם הצופים מהצד מבחינים ברמת הסבל העמומה) (עם זאת, לא ארצה לעורר את הסברה שאני סובל משלפוחית רגיזה; ייתכן שהדבר חסר כל פגע ולמרות זאת הוא מקולל, אבל חרף אמצעים מדיטטיביים שונים שנקטתי אינני משתחרר מהתפיסה הזו), אך בימים אלה המצב שונה משהיה בימי מחזיק המפתחות הגשמי. עכשיו עומד בשורש חוסר הסבלנות רק הצורך הדחף הפנימי והפשוט למהר ככל האפשר ולסגור את דלת היחידה מאחוריי (דבר שקורה מעצמו, אלא שלפעמים בתהליך פתיחת המנעול קורה שהחיפזון מוביל לקטיעת תהליך הזיהוי, ושוב אני נאלץ לסגת צעד לאחור ושוב קדימה), כדי לסגור את העולם שאני מפנה את גבי אליו כשאני ביחידה, כדי שבסוף היום הארוך אוכל סוף־סוף לחזור אל השלווה שבשלב זה אני כבר מייחל לה בכל מאודי. יחידת הדיור החדשה שלי העניקה לי תחושת אושר בלתי מבוטלת גם בתחום זה, כבר מההתחלה; ייתכן שהדבר נובע מאותה תנועה בשעת הכניסה, שבה אני מניח את ידי על ידית הדלת הביומטרית וראשי מורכן קצת לאחור כדי להביט בעין המצלמה הקטנה (אף כי לטעמי היא מותקנת מעט גבוה מדי, אבל האם בסרטי העתיד שצפיתי בהם בשקיקה שכזו בנעוריי לא נאלצו הגיבורים תמיד להרים את מבטם בניד גוף קל לימין או לשמאל? מדי פעם גם עולה בי תמונה של אישה זקנה, זרועותיה שלובות וראשה מורם כראש שחקנית בסרט, והיא נושאת עיניים לדמות קדוש בכנסייה קתולית, כפי שראיתי בילדותי עם הוריי בחופשות; אמי הייתה תיירת כנסיות נלהבת, ובאופן לא מוסבר אותה קשישה אלמונית היא הזיכרון היחיד שנשאר לי מהשמים המצוירים ביד אמן על התקרות המומלצות במדריכי התיירים, שביניהן ודאי היו תמונות חשובות מעשה ידי מיכלאנג׳לו או רפאל). אך אחרי ככלות הכול, סך המחוות והתחושות הקטנות הוא בוודאי שגורם לי לשחרור דופמין ומעלה בעיני רוחי את התמונה המטופשת אך בה בעת מאושרת שהנה אני נכנס לספינת חלל (האם תיתכן הבטחה גדולה יותר לחירות מאשר החלום להיכנס לחללית בסוף עמל יומך, להפליג בה החוצה למרחבי החלל השקטים ולהתרומם בבת אחת מעל כל דאגות היומיום השפלות?) (אם הבנתי נכון, החברה שלכם שותפה כמשקיעה בחברה להוטה לנושא ששואפת לכונן במהרה בימינו טיסות פרטיות למאדים. האומנם כך?) (אחת מאהבותיי הגדולות – אינני יודע אם גם בתחום הזה אתם מודעים להעדפותיי, אך אם כן אין צורך שאציין – הייתה ונותרה לסרטים תיעודיים וגם לרומנים העוסקים בטיסה למאדים ובפיתוח החלל בכל מובניו.) בקיצור ולעניין, אני נכנס הביתה ליחידה מלא שמחה וציפייה, ומה עוד, אני מרגיש בבירור את הפוטנציאל שלה וגם את השחרור הנובע  מההתרכזות במה שחשוב (כפי שנאמר בסיסמה שעל המוצרים שלכם) שהחיים מגישים לי (וכלום אנשים אחרים אינם חווים את אותו הדבר בדיוק?) עם יחידת הדיור החדשה. כשאני נכנס ליחידת הדיור כבעבר במצב של מתיחות פנימית אין לכך כל קשר למכשירים האוטונומיים שלכם – נהפוך הוא, אני נושא את מעמסת העולם החיצון ואת כעסיו איתי פנימה ליחידה, ובקיצור: אני מדבר על הרעב הפתאומי (הוא מוגבל לדברי מתיקה, אז אולי מוטב לקרוא לו "תיאבון" ולא "רעב", וגם "בולמוס אכילה" (ב״א 10.1) – כפי שהדבר מכונה בין השאר בדי־אס־אם או באָי־סי־די־10 בשתי המהדורות העדכניות ביותר – הוא כינוי בהחלט מרחיק לכת מדי לענייננו, דהיינו – למען הסר כל ספק – אין מדובר כאן במקרה קליני), הרעב הפתאומי שקשור אולי קשר סמוי לצורך הנ״ל בבידוד, אף כי אין לי כל ידע מקצועי אשר לקשר בין שתי התחושות, תיאבון מכאן והסתגרות מכאן (עד כה לא נתקלתי בספרות רלוונטית המוקדשת לשתי התופעות הללו, והפרטים היחידים העולים בדעתי בהקשר זה ושעשויים להוביל להבנה עמוקה יותר עוסקים בימי לימודיי. כי כבר אז – זה היה בחינוך ממלכתי, לא מוֹנְטֵסוֹרי – הייתי מהראשונים שעוזבים את בניין בית הספר עם תום יום הלימודים וחשים הביתה בדרך הישירה, ויותר מכול הייתה זו הדהרה לשוב ולהתכנס בין ארבעת קירותיך אחרי ההשתייכות הבלתי נמנעת למבנה חברתי, במקום להשתהות עוד עם החברים לכיתה על המדרגות, קל וחומר לשוטט יחד ברחובות העיר וכן הלאה).

אם כן, עובדה היא שבאותם יומיים בשבוע בממוצע, לעתים שלושה ורק לעתים רחוקות מאוד ארבעה ימים בשבוע (כן, אלה הם בעקביות שבועות שמצבים חברתיים מעמיסים עליי יתר על המידה בדרכים ובאופנים שונים ומכבידים על מצב רוחי) אני נכנס ליחידה וממהר לאזור המטבח, אף על פי שהכניסה לדירה – קל וחומר לגומחת המטבח – בנעלי הרחוב וכשהמעיל לגופי, מנוגדת להרגליי ועוד יותר מכך לתחושות ההיגיינה שלי. ללא היסוס אני פותח את תא המקפיא (לעתים קרובות הדבר מזכיר קריעה, אך זה רק בשל שפתי הגומי של דלת תא ההקפאה הניתקת מהסגסוגת הקלה של גוף המקרר ועל כן דורשת השקעת כוח מסוימת), מוציא מהמקפיא שקית הקפאה, מוציא מהשקית שתי סופגניות ומניח אחת מהן מיד להפשרה בתנור המיקרוגל שלכם. בשלושים השניות שהמיקרוגל שלכם מפשיר את הסופגנייה שלי (ומחמם אותה קלות, רק קלילות, אבל זה מושלם) (האם אימא שלי לא הפשירה למעני סופגניות במיקרוגל בילדותי ממש כך?) אני מוזג לעצמי כוס חלב פרה (אחד וחצי אחוז שומן מועשר בוויטמין די, 225 מיליליטר) ואז לוקח את הסופגנייה מהמיקרוגל (ראשית אני נוגס בסופגנייה ואחר כך לוגם מהחלב וטובל בו את שיירי הסופגנייה). אני צורך את הסופגנייה ואת החלב בעמידה בגומחת המטבח – אני מציין זאת כדי להמחיש את החשיבות הרבה ואת האופי המפתני שיש בעיניי לסופגנייה הראשונה הזאת בכניסה ליחידת הדיור, חשיבות פנימית וגם פיזית למעבר מאי־שקט פנימי וגם פיזי, כלומר פסיכוסומטי, אל התרגעות הפושׂה בגופי עם כל נגיסה (אולי אפשר להשוות זאת לערפל המימי האופף לאטו את הגוף עם בוקר, בשימוש בראש המקלחת החכם של המתחרים שלכם (דגם אִי־3250 איקס), המדמה בתחילה טיפות הדרגתיות ונחלי מים קטנים ואז מחליף אותם אוטומטית בנתז סבון מדויק המדגדג את פלג גופי העליון, ואז מטפטף על הרגליים, עד שהוא מגיע לברכיי ולכפות רגליי בצלופחי קצף קטנים ונאסף שם בספוגים הגדלים ברחש כמעט לא מורגש או מתנפחים לאטם). אחר כך אני נושם נשימה עמוקה ראשונה ומעביר את שתי ידיי בשערי. לבסוף אני פותח את רוכסן המעיל ופוסע החוצה מהנעליים. אני מתמתח. אחר כך אני נועל את נעלי הבית הרגישות שלי, המווסתות את חומן הפנימי לפי משוב הדופק ולחץ הדם. רק עכשיו אני שם את הסופגנייה השנייה במיקרוגל; עליה אתענג תוך התרווחות בכורסתי באזור הנוחות, מול המסך הממלא את הקיר. באופן כללי ייתכן שתחושת האושר האוחזת בי כשאני נכנס עתה לאזור הרווחה המכוונן היטב, וטעם הסופגנייה והחלב הטרי עוד על חניכיי (טעם שִיוּרי אשר – אני מרגיש מחויב להתוודות על כך – בה בעת מלבה את השמחה המקדימה לקראת הסופגנייה השנייה, שלפעמים אני מביא אותה עטופה במפית ולפעמים על צלוחית), ייתכן בהחלט שתחושת האושר הזאת היא צנועה, שברירית ביותר ואף בת חלוף. ברקע מתנגנת המוזיקה האהובה עליי, המתחילה אוטומטית ברגע שאני נכנס ליחידה והדלת נסגרת מאחוריי, ובו בזמן ניצתת תאורת הלֵד העקיפה וכך גם אורות ההדגש באזור הסלון, והתריסים הנגללים סגורים למחצה כמו שאני אוהב, וייתכן ששואב האבק הרובוטי עוד גולש לו על הזגוגית; לא נדיר – כך אני מדמיין לעצמי – שהוא מזהה על הזכוכית איזה צל שמתגלה רק בקרני השמש המעריבה, כמו מבט אחרון שבמקרה נח על פינה לא צפויה בכסות הכרום של ארון המטבח, שרק לפני כמה רגעים ניקית בדקדקנות, והנה פתאום קופץ לעין עוד פירור לכלוך שלא הבחנת בו. רוגע מרבי ושלווה מרבית שורים על הכול. כמו שאומרים, ברור לי שהאיזון שאני חווה ביחידת הדיור שלי ברגע זה עשוי להיות שברירי. כשאני עומד באזור הנוחות (ובדיוק מתכונן להתיישב על כורסת הטלוויזיה החכמה "בֶּלְאַקְוָה" – הישבן עוד לא נגע במשטח המושב, המוזיקה כבר בוקעת מהרמקולים, התאורה מתעממת ועל הקיר שממול לכורסה, המתפקד כצג במקום המתאים, מופיעה תמונת וידאו – עוד אחזור לכך – הקלטה שהסריטה גשושית בחלל החיצון, ולפעמים אפילו ספינת חלל של ממש, והתמונות נשלחו בזמן אמיתי, כלומר במהירות האור), ברגעים האלה אני נתקף סחרחורת כשאני חושב שייתכן שנדרש רק מעט, רק גף אחד שיחרוג מהשרשרת המכוונת בקפידה, כדי למוטט מבנה שלם או לפרק משימה. (האם נתקלתם בכתבה שהתפרסמה לאחרונה על האשפה ההולכת ומתרבה בחלל? המאמר נכתב בהקשר של צוות שנאלץ לפנות את החללית בגלל חלקי פסולת מעופפים. אינני יודע אם יש לכם עמדה מוגדרת בעניין ואם אתם בכלל מתכננים לנקוט צעדים בסוגיית אשפת החלל?)

אבל אני רוצה להגיע סוף־סוף לרצף האירועים או ההתרחשויות הנזכרות (במידה שיש בכלל אירועים או התרחשויות ולא יתברר בסוף שלא היה דבר?). אחרי שנכנסתי והפעלתי את המיקרוגל הנזכר לעיל התחוור לי עם הזמן, מתוך צירוף נתונים בעלי אופי קומוניקטיבי או מזדמן, או לפחות עלתה בי התחושה, שישנו כפי הנראה קשר חשאי שהתקיים באחרונה דרך גופי או התנהגותי, בין המיקרוגל דלעיל, הסופגניות דלעיל מתוצרת יוניברסל פוד והתמונות דלעיל בערוץ החלל. בתחילה לא הקדשתי מחשבה נוספת להודעות הטקסט שהגיעו אליי ממכשירי קצה שונים והודיעו לי על ערכים תזונתיים חיוביים וחיוביים פחות, וגם לא לתוויות הערכים התזונתיים שהצטרפו אליהן דברי עידוד והצעות. לעתים קרובות קיבלתי גם קופונים אלקטרוניים בדיוק לסופגניות במילוי וניל־אגוז לוז שאני חושק בהן יותר מכול; כך למשל ההצעה להוסיף חינם אין כסף בקנייה הבאה של שקית ההקפאה בגודל אקסטרה־אקסטרה־לארג׳ גם את כדורי הבצק המיוצרים מחורי הסופגנייה. גם אתקשה לומר מתי התחיל ערוץ החלל לשדר פרסומות במקום תמונות מהחלל. בתחילה היה זה קמפיין פרסומי של "תפוח ביום": תפוחים ירוקים עופפו בתצורה כמו שחרורים בבוסתן פורח ואז נסקו מעלה לשמים הכחולים, חרגו מטווח הראייה והתחלפו בבת אחת בתמונת מסלולי כוכבי לכת. התמונות, כך נראה, צולמו מנקודת המבט של מצלמת ערוץ החלל שלי, והמעבר לזרם השידור מערוץ החלל נעשה בכישרון והיה בלתי נראה לעין הלא מיומנת; למשל, ההמלצה המשכנעת להצטרף לתנועת "תפוח ביום" ופירוט היתרונות השונים והמשונים הכרוכים בכך לא הגיעו אליי דרך המסך אלא בכתב, ועל כן לא קטעו את שטף התמונות בשום אופן (דבר שבוודאי היה מטריד אותי עד מאוד). כעבור מספר ימים הופיעו תמונות של סופגניות שנעו בחלל בתצורה של גלקסיות שלמות; נוכחתי בדבר לראשונה כשכוכב לכת אחד התגלה פתאום בדמות סופגניית דונאט קלסית בציפוי סוכר לבן, שסבבה במערכת שמש קטנה אך עצמאית בחברת דברי מאפה אחרים בתמונה הבאה מרחוק. כך או אחרת: התברר מעבר לכל ספק שהמסרים והתמונות קשורים למיקרוגל שלכם, כשצפיתי בערוץ החלל באחד הערבים והופיע שם רופא שדומה כשתי טיפות מים לרופא המשפחה שלי (ואולי באמת זה היה הוא כל הזמן הזה?). הוא הדגיש את החשיבות שבמספר מסוים של צעדים שכל אדם נהג בעבר לבצע מוכנית ביציאות הרבות לסופרמרקט או לדואר, וכיום יש צורך וחובה למלא את מכסתם בצורה פעילה (כבר קיבלתי פעמים רבות מידע לגבי המכשירים שאתם מציעים למכירה ושחוסכים מהאדם הלכה למעשה את הצורך לצאת מהבית כדי לשמור על כושר). כשהתקרב הנאום שלו לסופו התרחקה התמונה לאיטה מפניו, ומכשיר האימון הביתי שהוא ישב עליו כל אותה העת נגלה לעין. בתמונה מאוחרת יותר התברר שהמכשיר הביתי ניצב בקפסולת חלל, והרופא חייך פעם אחרונה (יותר מפעם אחת חשבתי באמת שאני מזהה בעיניו זיק של הכרה), זקף אגודלים לאות אישור, והמצלמה גלשה הצדה אל חלון סיפון ומשם אל החלל והתמזגה בתמונות של ערוץ החלל המוכרות לי כל כך. מדי פעם בפעם הופיעה במקומו הסייעת שלו או יועצת מטעם קופת החולים שלי או בכיר ברשת מרכולים המתחרה ביוניברסל פוד. לעתים הם היו בתוך קפסולת חלל ולעתים הופיעו מאדמתו האדמדמה, סחופת האבק, של כוכב הלכת מאדים.

האם גזלו ממני התמונות את השלווה שכה ייחלתי לה? האם עוררו בי מורת רוח?

לא, כלל וכלל לא.

בימים שלא השתמשתי במיקרוגל לא הופיעו ההצעות והתמונות, וגם זה התאים לי היטב, כי בערבים האלה הייתי חופשי מהמתח הפנימי, והסתפקתי בעצמי. מדי פעם אפילו התאוויתי לתפוח באותם ימים, וגם המחשבה הזאת נשאה עמה הנאה גנובה ממש, כי בבחירה הזאת – שאנשי "תפוח ביום" או רופא המשפחה שלי תמכו בה כל כך – הייתי לבדי לחלוטין. אבל אז שוב קלטתי שלפעמים כבר בזמן שהסופגנייה הראשונה מסתובבת לה במיקרוגל והשנייה נחה קפואה במקפיא אני עסוק במחשבות מי יקבל את פניי בערוץ החלל והיכן הוא יהיה. הייתי מודע לחלוטין – או חשבתי שאני יודע – שהסיבה לכך שהתמונות וההצעות ממהרות ובאות אליי ברגע שאני שם סופגנייה במיקרוגל היא ששניהם משובצים באותם יחסים מובנים שרמזתי אליהם לעיל, ואומר זאת בריש גלי: הידיעה הזאת – לא שאני שולט בהתנהגותי על התמונות וההצעות, לא, אבל שאולי בכל זאת אני מסיט אותן קלות בכיוון מסוים או משפיע עליהן – הידיעה הזאת סיפקה לי עונג צנוע. במבט לאחור אני אפילו חושב שהתמונות וההצעות האלה מן החלל, שראשיתן כמובן באיזה אינטרס שהיה למשדר, שיקפו בה בעת אינטרס שבא לקראת האינטרס שלי והצטלב בדרכו, ובכך התאפשר לו להשפיע השפעה מרגיעה ואולי אף מחייה. האם אין החלל גדול דיו לאפשר מקום מספיק לי ולצרכיי? והאם אין הוא כה גדול מעבר לכל שיעור עד כי התמונות וההצעות האלה שנכנסו עם ערב מן המסך לתוך מרחב המחשבה שלי  ישמשו בהכרח עוגן ונחמה, שאינני לגמרי לבדי שם בחוץ עם הצרכים שלי?

באותו שישה ביוני – כי אם אינני טועה בשחזור המאורעות, היום הזה מסמן את נקודת המפנה או התפנית בהשתלשלות הדברים דלעיל – חזרתי הביתה כיד ההרגל הטובה עליי. כהרגלי, צרכתי את הסופגנייה הראשונה בעמידה במטבח, וכשהשנייה בידי פניתי במתח קל, שכבר התחיל להתפוגג, לאזור הנוחות. אך כשהתיישבתי והמסך צץ, חלפו בו רק התמונות חסרות הגוון של ערוץ החלל. השחור העמוק של החלל נראה לפתע כאילו ניתן לאחוז בו ביד. לא נראו בו אלא מקורות אור זערוריים שהאירו את המרחב העצום פה ושם, פלטו את  גליהם וכילו את עצמם בעודם זוהרים ותו לא, לעבר סופם שלהם. בערב ההוא לא הקדשתי עוד מחשבה להיעדר כל תמונה של מסרים או מפרסמים. מורת הרוח צמחה רק כשהאירוע הזה חזר על עצמו למחרת היום, ונעשה לשגרה בימים ובשבועות הבאים, ואני איני מסוגל לחשוב על דבר־מה שונה או אחר שעשיתי באותו יום חמישי, שישה בחודש. המסרים והתמונות נעדרו מאז, ואחת היא אם חזרתי ליחידת הדיור שלי נרגש או נינוח, אם השתמשתי במיקרוגל אם לאו, אם שמתי על הצלחת המסתובבת סופגנייה (כעת לפעמים אפילו ארבע או חמש) או ירקות מזינים; אפילו מוצרים של המפרסמים האחרים לא שינו את התוצאה. לא פגשתי מאז בערוץ החלל את הרופא שלי, לא את הסייעת שלו ולא שום אדם אחר; גם לא קיבלתי מהם מסרים במכשיר הקצה שלי. השאלה שאינה מניחה לי מאז היא האם בכלל התקיים אי־פעם אותו קו תקשורת חשאי בין המיקרוגל שלכם לסופגנייה למסרים הללו? ואם התקיים, אני תוהה מדוע נקטע מאז, או שמא פשוט כונן מחדש בתצורה שאינני מבחין בה? איני מעז לחשוד שהמיקרוגל שלכם אינו מסוגל לזהות את המוצר ששמים בתוכו או לתקשר עם נקודות תוכן אחרות בנוגע אליו. אבל אם כך, האם אין פירושו של דבר שהמיקרוגל שלכם פתאום אינו רואה עוד צורך למסור את הנתונים האלה לצד שלישי? ואולי פשוט השתנתה כתובתו של אותו צד שלישי? מובן שאין לי ספק שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר, ואולי ייפתרו הדברים מעצמם, כפי שקורה לעתים קרובות – האם לא נאמר שהזמן מסדר דברים רבים מעצמו, ושלחלוף הזמן יש השפעה מרפאה? אך אני עדיין מרגיש את אותה תחושה טורדנית של עצבנות וגם, כן, דכדוך, בלי שאוכל לאתר את מקומה המדויק בגופי. – ואף על פי כן, אינני מסוגל לקשר את המרמור אלא עם ההתרחשויות, או בקיצור: תמונות החלל, שבתחילה שחררו אותי מטרדות היום ונשאו אותי למרחבי החלל הדוממים, משרות עליי לפתע אי־שקט חריף, כאילו אותן התמונות ממש מבקשות עכשיו להוציא אותי לתוך חלל גדול ואפל, לאפלה. האם אין זו מחשבה מבעיתה, שהחלל בכל משיכתו חסרת הלאות להתבדר ולהתפשט עוד ועוד רק פותח מרחבים אחרים של ריק מוחלט? מחשכים? (דרך אגב, האם אתה מכירים את הדוח של ג׳ים לאבל על המשימה הדרמטית של אפולו 13? לאחרונה עלתה בזיכרוני משימת האסון, כשהצוות, שלא היה לו מספיק דלק, עומד בסכנה לפספס את מסלול ההקפה היחיד שישיב אותם לארץ, ואיך לאבל, שנאלץ לתקן את מסלול הקפסולה בעצמו לפי העין, בלי עזרת מחשב, שואל את שני שותפיו אם הם מעדיפים להיעלם ברִיק הקוסמי או להתלקח בשכבות העליונות של האטמוספרה של כדור הארץ ולחזור לקרקע בדמות פחמן; כולם כאחד בחרו באפשרות השנייה.)

לא, אינני יודע אם אוכל להסביר את עצמי, ואם חוסר הנוחות שלי באמת קשור למיקרוגל שלכם, עד כמה שהלה בכלל עמד אי־פעם באותו קשר חשאי משוער עם החפצים והאירועים שביחידת הדיור שלי. אין לי כל שאיפה להכחיש כאן ששיחת טלפון היא דרך טובה יותר לבטא את התחושה הלא נוחה שיש לי כלפיכם. האמת שבזבזתי זמן וטרחה (אחד עשר טלפונים בשלושה ימים, תוך דאגה להתקשר בשעות יום שונות בכל פעם כדי להימנע מזמני עומס אפשריים וכדי לתפוס זמנים פנויים אפשריים; בוודאי יש לכם קווים אמינים לצורך זה, אך למרבה הצער לא התאפשר לי למצוא את הפרטים המתאימים) בניסיון להגיע לאחת מפקידות שירות הלקוחות שלכם (האם נכון שאחרי השעה עשר בערב מופנים המתקשרים למרכזי המענה שלכם בהודו ובבנגלדש?). כשהגעתי לשיחה האחת עשרה (אז כבר בכלל לא האמנתי שמישהו יענה, ועל כן הייתי שקוע במחשבות, גם אם אינני מסוגל לומר במבט לאחור אילו מחשבות בדיוק העסיקו אותי; אולי זה יעניין מתישהו את חוקרי שיפור השירות שלכם? לא יודע), הקול הנשי הצלול השרה עליי בלבול רגעי, ורק אחרי ה"הלו?" השלישי, שאחריו שאלה נציגת שירות הלקוחות שלכם (שגם היא אולי מועסקת אצלכם דרך קבלן) אם יש מישהו על הקו, נראה לי פתאום בלתי אפשרי לתאר את מבוקשי בעל פה, או שמא אבד לי האומץ לכך. אינני מבקש לשטוח כל תלונה נגד הטלפנית המועסקת בידיכם או למענכם. היא מבצעת את עבודתה בלחץ גבוה להראות ביצועים (כלומר, קראתי פעם שהטלפניות במרכז השיחות בדרך כלל מקבלות את שכרן בהתאם להספק, כלומר לפי מספר השיחות שהן מטפלות בהן), אבל ייתכן שהיה גם קשר לחוסר סבלנות מסוים שהלך וגבר, כך לתחושתי, בין "הלו?" אחד למשנהו, נימה מתגברת של עצבנות כמעט לא מורגשת שאולי אני רגיש לה מעבר למקובל, ואפשר שמ"הלו?" ל"הלו?" הלכה אותה נימה וסילקה את כוונתי לבטא את מצבי בטלפון ולא בכתב למרחק הלא מושג. נראָה לי חסר טעם לרצות לתאר את המתואר לעיל באוזני דמות חסרת סבלנות (וגם אם הייתה אותה דמות חסרת סבלנות בצדק, כלומר אם מערכת השיפוי דלעיל באמת קיימת, ואינני מתכוון לכך כמתן מחילה מצדי), כי רק בקושי רב אפשר לתאר את העניין ישירות, ועל כן הוא דורש סבלנות ומידה מסוימת של רצון טוב מצד המאזינה, ובפרט שאינני אוהב להיות למעמסה על אנשים; ניתקתי את השיחה במהירות וללא אומר.

לא, כפי שאולי הסקתם מכתיבתי, אינני אדם שופע ביטחון עצמי. כשאני בחברת ארבעה או חמישה אנשים, ולפעמים די באחד או שניים, אני מתקשה לדבר, אפילו כששורר שקט. (וכן, לפעמים אני שוקע בבלבול עמוק, שלא לומר ייאוש, כי לפעמים החלל המוחשי – או הנוכחות שגופי תופס בקבוצה הכוללת ארבעה או חמישה אנשים – עומד בסתירה או בניגוד שכזה לחלל שאינני נותן לקולי.) אבל כל זה אינו שייך לפה, ואני מתחיל לסטות מהנושא, כך שלסיכום ברצוני רק להדגיש שהמכתב הזה אינו משתייך לקטגוריה של תלונות הלקוחות הרגילות (רק לאחרונה קראתי שוב מאמר ארוך ובו מתוארת הנימה שלקוחות מבטאים בה את תלונותיהם; חוסר הרגישות, כן, הזעם והטינה הגלויים, מעוררים בי את אותה תגובה שהם מעוררים בכם ללא ספק: אי־שקט עז, חלחלה לא פחות מאשר עצב; ואף על פי כן אינני רואה בכך כל סיבה לתעות במשעולי הפסימיזם התרבותי. נהפוך הוא, אני רק רוחש יתר כבוד כלפי הצוות שלכם, או עובדי הקבלן המועסקים למענכם; כן, חובה עלינו לטפח את הנימוס). אבל מובן שבהקשר זה גם לא אופתע כלל, או ליתר דיוק אני פחות או יותר מניח (ואני אומר זאת ללא צל ביקורת או אכזבה) שאיש לא יקרא את הדברים הללו, ושאתם עונים ומשקללים כל דואר נכנס באופן ממוכן לחלוטין (לפי מילות מפתח? תוך שימוש בתקציר או בסמני דחיפוּת? – לצערי ידיעותיי בדברים הללו מוגבלות) (האם בסיסי הנתונים שאתם שומרים ומקבצים בהם את השירותים שלכם אינם נמצאים בשליטתכם המלאה בכל מקום שאפשר?) (ואולי תיתקלו במכתב הזה רק במקרה, במסגרת בדיקות מדגמיות שאולי מתבצעות בקביעות? כלומר, שמעתי או קראתי שדברים כאלה נעשים בהקשר אחר אצל ספקי שירות דומים). יהיה אשר יהיה, מטבע הדברים אינני יכול ואינני מעוניין לשפוט האם תשובה ממוחשבת תהיה טובה או גרועה מתשובה שתיכתב אישית בידי אחד ממומחי השירות שלכם (האם לא יעלה על הדעת שהמכונות שלכם ימצאו מכתב דומה לחלוטין מאת משתמש קודם, דומה אפילו בנימת הדברים ובדרך הניסוח, מכתב שנציגות שירות הלקוחות שלכם אינן יכולות לדעת עליו, אך שמישהו כבר הקדיש את עצמו אליו אי־אז?). אבל יהיה יומרני לחשוב את עצמי ואת המקרה שלי למאורע יחיד במינו שראוי לטיפול ייחודי, וגם אילו היה זה כך, היה זה יומרני לדרוש מצדכם התייחסות חריגה למקרה הפרטי הזה, דווקא משום שאין לו כל שייכות כללית; כל זה ידוע לי. על כן נשארת לבסוף רק השאלה אם פניתי אליכם לכתובת הנכונה? לפי הצורך, אבקש להתעלם מהמכתב שלי, או להודיע לי שאינכם נושאים באחריות על הדבר ועל כן אינכם עונים למכתב. יוניברסל פוד, שהמוצר סופגניות "קריספי קרים דונאטס במילוי קרם וניל־אגוז לוז ללא לקטוז" דלעיל נמנה על הקטלוג שלהם, הכחישו כל אחריות במענה חד־משמעי (וזאת כצפוי; רק מספר הקו החם ללקוחות שעל שקית ההקפאה – שקל היה להשיג אותו, וקישר אותי בניסיון הראשון לעובדת חברותית של החברה – הביא אותי לנסות זאת בניגוד לצו השכל הישר; האם אין זה אומר שלפעמים דווקא התקדמות על דרך השלילה מקרבת אדם למטרתו?), וכך גם הקבלן שקניתי ממנו באשראי את יחידת הדיור שלי, אך בלי שהצליחו עד כה להפנות אותי לאנשי הקשר המתאימים.

ברגשי הערכה ותודה,

הֵנינְג


 "Vor Anbruch der Morgenröte" by Philipp Schönthaler © 2017 Verlag Matthes & Seitz, Berlin/Germany :הסיפור לקוח מתוך*

כחייל פרשים הגורר את רגליו (בהונות פנימה, עקבים החוצה, הברכיים לצדדים, האגן מטה), דידה היתוש סְְטַסִיק הביתה, בדרכו חזרה מחבישה אצל הקונדור הווטרינר אקוֹפ, שחבש אותו במקום שבו נעקץ בידי הפשפש מְסְטִיסְלַב, אחרת לא היה יכול ללכת, משום שהמקום העקוץ פעם והציק.

ברור מאליו שהיתוש סטסיק חלם על ארוחה חמה.

ואולם כשקרב לביתו, שמע את צעקותיה החנוקות של אשתו, היתושה טוֹמְקַה (רגע, רגע, כבר ייצֵא, חכי) וצעקה צרודה של מישהי, "אני לא יכולה".

היתוש סטסיק קפא לרגע, אבל נכנס לביתו וראה שהיתושה טומקה מורטת את שערות זְקָנָהּ של הצבוֹעה זויה, שערה, שערה (ניקוי קוסמטי של הפנים).

לשאלה על ארוחה חמה, ענתה טומקה בקוצר רוח: "לך לבִּיצה".

ללכת לביצה משמעו להגיע עד לביצה, לקטוף, אחר כך לסחוב, לשטוף, לנקות, לחתוך, למזוג, להדליק, להעמיד, לבחוש וכדומה, והאוכל עצמו יהיה מוכן רק כעבור ארבעים דקות, וגם יהיה שרוף ועם חול בשיניים.

תודה רבה.

הוא נאנח בצער, ועל רקע צעקותיה העמומות של אשתו ונהמתה של הצבועה זויה, שלף היתוש סטסיק את הבקבוקון הנכסף שקיבל מהחיפושית דודה לידה, המכונה "רקבובית", ונטל מנה ממה שנותר בו.

מיד נהיה הכול לרעש רקע, מלבד חצאית המיני המעכסת של החזירה אָלָה.

היתוש סטסיק פרץ בבכי, החל לשיר את הקטע האהוב עליו: "שוב לשם, אל ים הלהבות", וטס במהירות מן הבית לכיוון דיר החזירים, שוכח את כל פצעיו.

כאשר טמנה היתושה טומקה את שכרה במגף, והצבועה זויה הביטה בשמחה בעיניים מלאות דמעות בפרצופה הקירח, כבר כרכר היתוש סטסיק סביב החזירה אלה, ששכבה בתנוחה ביתית בלי שום חצאית, ושאל אותה שאלות בקול מזמזם: א. כמה זמן היא כבר נפגשת עם הפשפש מסטיסלב וב. האם ידוע לה שמסטיסלב חולה במחלה הנוראה – עששת, הדורשת חבישות למשך זמן רב.

החזירה אלה בהתה ולא הקשיבה, שכן סטסיק לא היה האורח היחיד שלה, היתה שם חבורה גדולה, הילדים הגדולים של הזבובה דומְנָה איוונובנה, למשל, שכבר הגיעו לפרקם, הם התכבדו בנדיבות והתרוצצו כמו משוגעים לצלילי הרוקנרול שלהם, וגם העכביש אַפַנַסִיי שנתן בפינה שיעורי מקרמה, שאורגנו במיוחד בשביל הנאספים.

החגיגה היתה בעיצומה, אבל היתוש סטסיק הרגיש בודד.

באותה הליכת פרשים מרושלת – הברכיים לצדדים, האגן בירידה – רק רעב יותר, הופיע בביתו בציפייה לסקנדל, אבל מיד הריח את ריחה הקסום של ארוחה חמה.

היתושה טומקה, מתברר, הכינה ארוחת ערב, ערכה את השולחן והמתינה לו בסינר, כמו פנלופה.1

היתוש סטסיק אפילו דמע.


The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty