search

מתיאס אנאר הוא סופר צרפתי. הוא נולד בצרפת ב-1972, ביקר, נסע והתגורר במדינות שונות בעולם הערבי-המוסלמי, ביניהן לבנון, סוריה ואיראן, למד פרסית וערבית, ובשנת 2003 התיישב בברצלונה, שם הוא משמש מרצה לערבית באוניברסיטה. הוא פרסם עד כה תשעה ספרים, שזכו לשבחים ולפרסים רבים, המוכרים בהם "האזור" (2008) ו"מצפן" שזכה בפרס הגונקור בשנת 2015.

ורוניק בּיזוֹ היא סופרת צרפתייה. היא נולדה בפאריז ב-1958. ביזו פרסמה שני קבצים של סיפורים קצרים: "חזירי הבר" (2005) ו"הגננים" (2008). הרומן הראשון שלה, "ההכתרה שלי" (2010), זכה בפרס לילה ובפרס הרומן הטוב ביותר של איגוד הסופרים הצרפתי.

בימי בחייו כתב גי דה מופסן (1850-1893) כשלוש מאות סיפורים קצרים, ובסגנונו המובהק הפך לאחד מהכבירים שבאמני הסיפור הקצר. הגוון האירוני של סיפוריו מאפשר להאיר את הנפש האנושית ולמצוא בה צדדים לא מוכרים, מאיימים אפילו, וכך הפערים המתגלים והולכים בין מי שהדמויות מציגות את עצמן בציבור לבין מי שהן לפעמים ממש באמת נתונים במחלוקת ובסכסוך פנימיים. והתוצאה? מחלוקות וסכסוך חיצוניים, כאלה שיוצרים דרמות עלילתיות, קטנות כגדולות, המסתכמות לרוב בתפנית מפתיעה, ממש בסיום.

אירן נמירובסקי (1903-1942) היא סופרת צרפתייה. היא נולדה בקייב ב-1903, בת יחידה לליאון נמירובסקי, בנקאי יהודי עשיר, וחיה עם הוריה בסנט פטרסבורג. נמירובסקי כתבה 38 סיפורים קצרים, ביוגרפיה על חיי צ'כוב ותשעה רומנים, הנודע בהם "סוויטה צרפתית", ראה אור אחרי מותה וזכה להצלחה עולמית. נמירובסקי חונכה בידי אומנת צרפתייה ודרכה התוודעה אל השפה והתרבות הצרפתית. היא דיברה גם רוסית, יידיש, בסקית, פינית, פולנית ואנגלית. ב-1918, בשל המהפכה הקומוניסטית, נאלצה משפחת נמירובסקי לברוח מרוסיה. הם חיו שנה בפינלנד והשתקעו בפאריז ב-1919. אירן החלה לכתוב בגיל 18, עוד בטרם נרשמה ללימודי ספרות בסורבון. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות ב-1920 וכתבה סיפורים קצרים לעיתונים ולכתבי עת. הרומן הראשון שלה ראה אור ב-1923. ב-1926 היא נישאה לבנקאי מישל אפשטיין ונולדו להם שתי בנות, דניס (1929) ואליזבת (1937). ב-1928, ראה אור ספרה הראשון "ילד הפלאים מרחוב-היהודים", רומן שהיה נגוע באנטישמיות ושהסתייגה ממנו בהמשך ואמרה כי היא מתחרטת על כתיבתו. ב-1929 התפרסם ספרה "דויד גולדר", ושנה לאחר מכן התפרסם "הנשף". שתי היצירות זכו להצלחה מיידית ועובדו לקולנוע. אירן ראתה בעצמה צרפתייה. היא כתבה בכתבי העת קנדיד וגרינגואר, שנחשבו אנטישמיים, ונטען כי היתה מיודדת עם בעלי עמדות מפתח במפלגות הימין הקיצוני. למרות ההכרה שזכתה לה בחוגים הספרותיים היוקרתיים ביותר בפאריז, בקשתה לקבלת אזרחות צרפתית נדחתה ב-1938. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שלחה נמירובסקי את בנותיה לבית האומנת שלהן בבורגונדי והוטבלה לנצרות. עקב החקיקה האנטישמית ב-1940, נאלץ בעלה להפסיק לעבוד וספריה נאסרו לפרסום. המוציא לאור של גרינגואר נחלץ לעזרתה והיא המשיכה לפרסם בכתב העת בשם בדוי, עד למעצרה ב-1942. נמירובסקי סירבה לעזוב את צרפת, אבל נאלצה לברוח מפאריז ערב הכיבוש הנאצי. המשפחה כולה התאחדה לזמן קצר בכפר איסי-ל'אווק שבמזרח צרפת. בין השנים 1935-1942 כתבה נמירובסקי ללא הפסקה. בין ספריה, הרומן "ג'זבל", שראה אור ב-1936, "אדון הנשמות" (2005), "סוויטה צרפתית" (2004) ו"כחום הדם" (2007), שראו אור שנים רבות אחרי מותה. נמירובסקי נעצרה ב-13 ביולי 1942 בידי משטרת צרפת על היותה חסרת מעמד וממוצא יהודי. חרף המאמצים האדירים של בעלה להביא לשחרורה, היא מתה באושוויץ כעבור חודש, ככל הנראה ממחלת הטיפוס. בעלה נעצר זמן קצר לאחר מכן ונספה באושוויץ. בנותיה מצאו מסתור בבית של משפחה נוצרית ושרדו את המלחמה. יחד איתן שרדה המזוודה של אמן שהכילה את כתבי היד שלה. לימים סיפרה בתה הבכורה דניס שלא פתחה את המזוודה במשך חמישים שנה כי חשבה שיש בה יומנים אישיים מתקופת המלחמה. תוכן המזוודה התברר רק בשנות ה-90, וב-2004 ראה אור הרומן "סוויטה צרפתית", שהיה כאמור לרב-מכר. רומן זה גם זיכה את נמירובסקי בפרס רנודו היוקרתי, שהוענק לראשונה ובאופן חריג למחברת לאחר מותה.

 

תיירי הורגלן נולד ב-1965 והוא מתגורר בבריסל משנת 1991. במשך עשרים שנה עבד כמבקר ספרים ומבקר קולנוע במגזינים ועיתונים רבים בקנדה, צרפת ובלגיה. כיום הוא עורך ראשי בפועל של המגזין אינדיקיישנס בבריסל, עורך ומעצב בהוצאת לה קורמייה בבריסל ומנהל המערכת של הוצאת אספס ליבר אה קריאסיון בבריסל. הוא פרסם עד כה ארבעה ספרים. ספרו "לילה ללא סוף" זכה בפרס פרנץ דה ובר בשנת 2009. האתר שלו: locus-solus-fr.net

 

ז'יל רוזייה נולד בגרנובל, צרפת ב-1963. הוא פרסם שבעה רומנים, הידוע שבהם, "אהבה כלואה", תורגם ל-12 שפות. רוזייה הוא דוקטור לספרות יידיש, ובין השנים 1994-2014 עמד בראש הבית לתרבות יידיש בפאריז, שהוא הספרייה והמרכז לתרבות היידיש הגדולים באירופה. רוזייה מתרגם מיידיש ומעברית לצרפתית, ואף כותב שירה ביידיש. ב-2008 ייסד כתב עת לספרות יידיש עכשווית בשם "גלגולים". גיליונו הרביעי ראה אור ב-2015.

סילבן טסון, יליד 1972, תר את העולם ברגליו כבר יותר מעשרים שנה. הוא מה שמכונה בצרפתית "סופר מטייל" (écrivain-voyageur), כלומר הוא מבסס חלקים נרחבים של כתיבתו על חוויות אישיות שצבר ממסעות שיצא אליהם. במילים אחרות, אופן התבוננותו בעולם כמטייל ניכר בסגנון ובתוכן הכתיבה של הרומן או הסיפור פרי עטו (להבדיל מז'אנר סיפורי המסעות, שאינו מצריך יציאה אל השטח אלא, לפעמים, רק רוח עשירה בדמיון). לאחר לימודיו יצא טסון להקיף את העולם באופניו יחד עם חברו, הסופר והדוקומנטריסט אלכסנדר פוסן. עם אותו חבר חצה ברגל את הרי ההימאליה (יחד גמאו 5,000 קילומטרים בחמישה חודשים!), ואת ערבות מרכז אסיה צלח על גבו של סוס. כל המסעות הללו, ורבים אחרים, הולידו יצירה ספרותית עניפה. טסון הוא גם ארכיאולוג חובב, ותחביבו זה הוביל אותו לחפירות בפקיסטן ובאפגניסטן. בשנים 2004-2003 טייל ברכב, באופניים וברגל לסיביר, סין, טיבט והודו. גם מסע ממושך זה מתועד בספריו. ב-2010 חי חצי שנה בפרישות מוחלטת בבקתה בדרום סיביר, על גדת ימת באיקל. תקופה זו מתוארת בחיבורו האוטוביוגרפי המצליח "ביערות סיביר". לצד כתיבתו התיעודית-מסאית, כותב טסון גם סיפורים קצרים וביקורות קולנוע בכתבי עת שונים. ב-2009 זכה בפרס הגונקור לסיפור הקצר ובפרס מדיסיס לכתיבה מסאית. תחביב נוסף של היוצר ההרפתקן היה טיפוס על גגות. אולם באוגוסט 2014 נפל מגובה עשרה מטרים, נפצע קשה ואושפז במצב של תרדמת ממנה הקיץ כעבור עשרה ימים בלי נזק מוחי. טסון סיפר בראיונות שונים שהתאונה הזו, אשר גבתה ממנו מחיר פיזי ונפשי כבד, העמידה בסימן שאלה את יצר ההתגרות במוות שליווה אותו כל חייו. סיפוריו הקצרים משופעים באבסורד ובהומור, כתיבתו פיוטית, לשונו עשירה ומשויפת היטב. הקריאה בו תובענית ואינטנסיבית. אביו הוא מבקר התיאטרון ומנחה הטלוויזיה הידוע פיליפ טסון.

מרסל אמה נולד בשנת 1902 בחבל בורגונדי שבצרפת. הוא התייתם בילדותו וגדל בבית סבו שבכפר. ב-1923, לאחר שירותו הצבאי, התיישב בפאריס ועבד שם כפקיד בנק, סוכן ביטוח, עיתונאי ועורך בעיתון. ספרו הראשון יצא לאור ב-1925, ובשנת 1928 זכה בפרס רינודו על ספרו "שולחן המתים". בין הנודעים שבספריו נמנים "רחוב ללא שם", "הסוסה הירוקה" (שגם עובד לסרט קולנוע מצליח), "באר המראות", "אוראנוס" ו"לאחור". כמו כן, הרבה לכתוב לבני הנעורים ולתיאטרון. אמה מת בשנת 1967. בצרפת ראתה אור המהדורה הראשונה של כתביו המקובצים בסדרה היוקרתית "לה פלֵיאַד".

מעטים הם הסופרים שסיגננוּ במידה כה מכרעת את הכתיבה המודרנית כפי שעשה זאת גוסטב פלובר (1821-1880). פלובר, שנודע כאדם רגזן וחם-מזג, הקדיש את חייו לכתיבה, ובמלוא מובן המילה: הוא כתב ושיכתב בדקדקנות את כתביו, ומיעט לפרסם. לצד הרומנים שכתב, בהם "מדאם בובארי" ו"בובאר ופקושה" (אותו לא זכה להשלים בחייו), כתב פלובר גם נובלות וסיפורים קצרים. לאחר שהתפרסמו בעיתונות הפרקים הראשונים מתוך הרומן "מדאם בובארי", הועמד פלובר לדין בגין "פגיעה במוסר הציבורי". לאחר שזוכה במשפט, הרומן ראה אור וזכה להצלחה. עד היום נחשב "מדאם בובארי" לאחד מאבות הריאליזם המודרני. לאחר מותו התפרסמו יומניו של פלובר ומכתבים שכתב לאהובותיו, ובו נגלתה ביתר פירוט הדרמה הנפשית שנכרכה במלאכה הסיזיפית של הכתיבה, לה הקדיש פלובר את חייו. אנרי טרויה חיבר את הביוגרפיה הרחבה והידועה על חייו של פלובר, והסופר הבריטי ג'וליאן בארנס כתב, בהשראת כתביו של הסופר הצרפתי החשוב (למשל, סיפורו "לב תמים") את הרומן "התוכי של פלובר".

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty