search

אלכסנדר קופרין (1870-1938), אחד מסופרי רוסיה הגדולים ביותר. מלבד עיסוקו בספרות, היה גם טייס, עיתונאי, שחקן, עובד קרקס והרפתקן. הוא זכה להצלחה ולתהילה בעקבות פרסום הנובלה "דו-קרב" ב-1905, שאת כתיבתה החל בעת שירותו הצבאי בצבא הצארי. הנובלה מתארת את "הזוועה והשיממון של חיי הצבא". קופרין נחשב לאחד מהסופרים האחרונים של המסורת המפוארת של הריאליזם הביקורתי הרוסי. כמו פטריוטים רוסים רבים של זמנו, קופרין לא "קידם בברכה" את הבולשביקים, וכנראה נשאר אנטי-קומוניסטי עד סוף חייו. ביוני 1918, קופרין נאסר לתקופה קצרה על מאמר שפרסם בעיתון "מולבה" (שמועה) בגנות השלטון, כתוצאה מכך ב-1919 הוא יצא לגלות – תקופה קשה ומייסרת עבורו, כאשר חזר לרוסיה הסטלינסטית ב-1937, הוא כבר היה חולה מאוד, ומת כשנה לאחר חזרתו.

וַרְלאם שָׁלאמוֹב היה סופר ומשורר רוסי. הוא נולד ב-1907 בוולגודה לאב כומר אורתודוכסי ואם עקרת בית. ב-9122 נסע למוסקבה והחל לעבוד שם במפעל. לאחר מכן החל ללמוד משפטים באוניברסיטת מוסקבה והצטרף לקבוצה טורצקיסטית. ב-1929 לאחר שהפיץ כרוז ובו ביקורת על סטלין, הוא הואשם בפעילות חתרנית ונשלח לשנתיים של עבודת פרך בהרי אורל. הוא שב למוסקבה ב-1932 והחל לעסוק בספרות ובעיתונות. ב-1937 הוא נעצר שוב באשמה שתמך בפומבי בסופר איוון בונין. הוא נשלח ל-17 שנים למחנות שעל נהר קולימה שבסיביר לעבודת פרך קשה. ב-1946, לאחר שהדרדר למצב אנוש, הצליח בעזרתו של חבר למצוא תפקיד של סייע בבית החולים וכך הצליח לשרוד. הוא שוחרר מן הגולאג בשנות ה-50 והורשה לפרסם מקצת משירתו. קטעים מתוך יצירתו המרכזית "מחברות קולימה" החלו לראות אור במחתרת בחל מאמצע שנות ה-60 וכן התפרסמו מחוץ לברית המועצות. ב-1970, בהיותו חולה, שבור ותלוי לחלוטין באגודת הסופרים הסובייטית, נדרש שלמוב לפרסם מכתב ובו הוא מתכחש ליצירותיו שפורסמו בחוץ לארץ. ב-1978 ראה אור באנגליה ספרו הנודע "סיפורי קולימה" – אוסף של 103 קטעים קצרים, סיפורים, המתארים את הניוון ואובדן צלם אנוש במחנות העבודה. הסיפורים נאסרו לפרסום בברית המועצות עד 1988. אוספים של שירתו וכל כתביו ראו אור בשפות שונות לאחר מותו. 

ניקולאי אלכסייביץ' נֶקרַאסוֹב נולד בנמירוב, שבאוקראינה ב-1921. הוא היה משורר, סופר, מבקר ספרות עיתונאי ומו"ל. הוא למד באוניברסיטת סנט פטרבורג, וחרף התנגדותו של אביו, שאיחל לו קריירה צבאית, הוא פנה לעיסוק בספרות ובתיאטרון בגיל צעיר. ספר השירה הראשון שלו ראה אור ב-1840. יצירתו התמקדה בחיי האיכרים, בחמלה כלפי סבלם, והוא ניסה גם להביע את הקסם והחיות שבחיי הכפר באמצעות עיבודים של שירי עם ושירי ילדים. נקרסוב היה איש עסקים מוכשר, הוא הוציא לאור וערך פרסומים ספרותיים שונים, וב-1846 רכש את כתב העת "סוברמניק", (בן הזמן), שירד מגדולתו לאחר מות מייסדו – אלכסנדר פושקין. נקרסוב הצליח להפוך את כתב העת לפרסום מצליח ורב השפעה, חרף הטרדות הצנזורה הרבות. לב טולסטוי ואיוואן טורגנייב פרסמו שניהם את יצירותיהם הראשונות בדפיו. מ-1956, בהשפעת עורך המשנה של כתב העת, אלכסנדר צ'רניישבסקי, הוא החל לשמש שופר לרעיונות מהפכניים. הוא נסגר בידי השלטונות ב-1866, לאחר ניסיון ההתנקשות הראשון באלכסנדר השני. ב-1868 השתלט נקרסוב על כתב העת הוותיק "רשימות מארץ האבות" והוא שמש העורך הראשי והמו"ל שלו עד מותו. נקרסוב פרסם עשרות ספרי שירה, מחזה אחד ורומן אחד בלתי גמור. הוא מת בסנט פטרבורג ב-1878.

ניקוֹלַאי סֶמְיוֹנוֹביץ' לֶסקוֹב (1895-1831) נמנה עם גדולי הסופרים הרוסים של המאה ה-19. עיקר תהילתו בסיפורים הקצרים ובנובלות שכתב. לסקוב הוערך, בימי חייו, על ידי מעטים. יש לציין, שלֵב טולסטוי היה בין המעטים האלה. בתהילה זכה לסקוב רק לאחר מותו. אורח חייו הדתי, כמו גם העניין הבולט שגילה בבני אדם החיים בעולם האמונה, לא תרמו לפופולריות שלו. לסקוב עשה שימוש בשפה רוסית יוצאת דופן, הסוטה סטייה חדה מהנורמות הספרותיות. הוא השתמש בנדיבות באוצר מילים ייחודי השואב משפת הדיבור ובשיבושי מילים האופייניים לשפה הזו. רק בתחילת המאה העשרים, כשמשחקי לשון, עניין באקזוטיקה לשונית, בניבים ובעגות מקצועיות הפכו לנורמה ספרותית, השתנה היחס אל לסקוב. אחד הסופרים המשפיעים ביותר של אותה עת, מקסים גורקי, הכריז כי הוא תלמיד של לסקוב והכריז כי מדובר באחד הסופרים הרוסים הקלאסיים הגדולים – לצִדם של פושקין, לֶרמוֹנטוֹב, גוֹגוֹל, דוסטוייבסקי וטולסטוי. לסקוב נולד בכפר גוֹרוֹחוֹבוֹ, לא רחוק מאוֹרְיוֹל, בה אביו עבד כפקיד בבית משפט לפלילים. אביו של לסקוב, בנו של כומר, למד בסמינר לכמרים והיה בקיא בתורת האמונה הפרבוסלבית, אך סירב להיעשות כומר. אמו של לסקוב באה ממשפחת אצולה לא עשירה. משפחתו של לסקוב ניהלה אורח חיים מסורתי, טיפוסי למעמד הביניים הרוסי בפרובינציה. המשפחה היתה מוקפת בכוהני כנסייה והקפידה על קיום מדוקדק של כל הטקסים הכנסייתיים. בילדותו למד לסקוב את תורת האמונה הנוצרית בהדרכתו של כומר. ברבות הימים קשר לסקוב קשרים מרובים עם הכנסייה. כסופר, פנה שוב ושוב ביצירתו לתיאור הווי חייהם ואורחותיהם של אנשי הכמורה הרוסים. בשנת 1848, לאחר מות אביו, עזב לסקוב את לימודיו בגימנסיה והתקבל לעבודה בבית המשפט שבו אביו עבד. כעבור שנה עבר מאוֹרְיוֹל לקייב, והתקבל לעבודה בשלוחה המקומית של משרד האוצר. בשנות חייו בקייב הִרבָּה לסקוב בקריאה, למד את השפה הפולנית ואת השפה האוקראינית וביקר כשומע חופשי בהרצאות במגוון תחומים רחב באוניברסיטת קייב. בשנת 1857 עזב לסקוב את שירות המדינה והתקבל לעבודה בחברה פרטית בבעלות דודו. במהלך ארבע שנות עבודתו שם, הוא הרבָּה בנסיעות בערי השדה של רוסיה. בשנת 1861 עזב והגיע לפטרבורג כדי להקדיש את עבודתו לכתיבה. בשנות חייו הראשונות בפטרבורג כתב ופרסם לסקוב מאמרים, אולם בהדרגה עזב את הכתיבה העיתונאית ועבר לכתיבת סיפורים ורומנים בעלי אופי ספרותי טהור. ב-1864 החיל לפרסם את הרומן בהמשכים "לשום מקום", שבו גינה את הרוחות הניהיליסטיות של חלק מהמהפכנים הרוסים, אם כי הביע תמיכה ברפורמות חברתיות הדרגתיות. בעקבות פרסום הרומן איבד לסקוב את תמיכת חוגי השמאל באינטליגנציה הרוסית, שהאשימה אותו בשיתוף פעולה עם המשטרה החשאית. כמה מיצירותיו שנכתבו באותה תקופה לא זכו בשל כך לפרסום ציבורי רחב, בהן יצירת המופת שלו, הנובלה "ליידי מקבת ממחוז מצסנק". למרות נאמנותו לנצרות הרוסית המסורתית, בשנות ה-80 של המאה ה-19 הוא החל לבקרה ולהאשימה בשמרנות יתרה, בלאומנות ובקשר הדוק מדי עם המדינה. בשל הביקורת של לסקוב כלפי הדת והמשטר הוא פוטר מעבודתו במשרד החינוך הרוסי, אך זכה לאהדה מחודשת של החוגים הליברליים והמהפכניים בחברה הרוסית. לסקוב היה נשוי פעמיים. הוא התגרש מאשתו השנייה ב-1877 והמשיך לגדל לבדו את בנו אנדריי. הוא מת בסנט פטרבורג ב-1895.

ליאוניד אנדרייב היה סופר ומחזאי רוסי. הוא נולד ב-1871 באוריול. אחרי מות אביו, ב-1889, היה עליו לפרנס את אמו ואחיו הצעירים. במהלך לימודי המשפטים שלו עבד ככתב פלילים ומצא עניין רב יותר במקצוע העיתונות. ב-1898 התפרסם סיפורו הראשון, סיפור חג-מולד בסגנון דיקנס בשם "ברגמוט וגרשקה", בעיתון קורייר, וסימן את ראשית נסיקתו הספרותית. כעבור פחות מעשר שנים, ב-1907, כבר נחשב ל"איש הספרות המוביל ברוסיה – פרט לטולסטוי, כמובן". אנדרייב פרסם שני רומנים, חמש נובלות ומספר סיפורים קצרים ומחזות. קשה לסווג את סגנון כתיבתו על נקלה: בימי חייו נחשב לריאליסט, אחר כך לסימבוליסט ולעתים אף לרומנטיציסט ומחבר של ספרות זולה. נטייתו הטבעית היתה לגרוטסקי ולפנטסטי, אך בשל ידידותו עם הסופר מקסים גורקי – מי שנחשב לגדול הסוציאל-ריאליסטים של אותה תקופה – עבר אנרדייב לכתוב בסגנון ריאליסטי אף הוא. עם זאת, אפילו סיפוריו הריאליסטיים מרמזים תמיד אל מציאות אפשרית אחרת, אפלה יותר, מעבר לחוויות היום-יום. חייו של אנדרייב היו סוערים: היו לו חמישה ילדים משתי נשים שונות; הוא נחשב לגבר נאה, בעל מזג חם וישנם יותר ממאה תצלומי צבע שלו, נוסף על דיוקנאות שהזמין ממיטב ציירי רוסיה. לאחר שצבר הון והתעשר, תכנן אנדרייב בניית וילה מפוארת למשפחתו, שנבנתה לבסוף בפינלנד, לאור אכזבתו העמוקה מתוצאות המהפכה הבולשביקית בפברואר 1917. מאז 1918 התגורר בפינלנד עם משפחתו בעוני ובאומללות, ונאבק כדי להסב את תשומת הלב העולמית לתוצאות המהפכה ברוסיה. ב-1919 הוא מת מהתקף לב. יצירתו הגדולה האחרונה, "יומנו של שטן", היא תיאור קורותיו האומללים של השטן בעולמם הבוגדני של בני האדם. אין פלא אפוא שיצירתו של אנדרייב לא היתה מוכרת כמעט בתקופת השלטון הסובייטי. רק בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 קנתה יצירתו ערך ומעמד, ומאז הוא זוכה בהתמדה באהבת קוראים בעולם כולו.

מיכאיל זוֹשׁצֶ'נקוֹ היה סופר סובייטי. הוא נולד בפולטבה שבאוקראינה ב-1895, ולמד משפטים באוניברסיטת סנט פטרבורג אבל לא השלים את לימודיו. הוא שירת בצבא האדום במלחמת העולם הראשונה, ובהיותו תומך במהפכת אוקטובר, נלחם נגד הלבנים במלחמת האזרחים. ב-1922 הצטרף זושצ'נקו לקבוצה ספרותית בשם "האחים סרפיון". הקבוצה הושפעה מיצירותיו של יבגני זמיאטין ושאלה את שמה מסיפורו של את"א הופמן, "האחים סרפיון", שתיאר אדם שנשבע להקדיש את חייו לאמנות חופשית ונונקונפורמיסטית. סיפוריו המוקדמים של זושצ'נקו עסקו בחוויותיו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים. בהדרגה הוא פיתח סגנון חדש שהסתמך בעיקר על הומור. הסאטירה של זושצ'נקו היתה פופולרית מאוד בקרב הקוראים בברית המועצות, והוא היה בין הסופרים הנקראים ביותר בשנות ב-20 של המאה ה-20. אף שזושצ'נקו מעולם לא התקיף את המשטר הסובייטי בגלוי, הוא לא חשש להדגיש את בעיות הביורוקרטיה, השחיתות, מצוקת הדיור והמחסור במזון. בשנות ה-30 הופעל עליו לחץ הולך וגובר להתאים את כתיבתו לרעיונות הריאליזם הסוציאליסטי. הוא אולץ להצטרף למשלחת הסופרים הסובייטים לאתר הבנייה של תעלת הים הלבן בים הבלטי, ולהשתתף בכתיבת ספר המהלל את עבודתם של אסירי הגולאג בבנייתה. כסאטיריקן, הוא התקשה מאוד לעשות זאת, ומאז התרכז בעיקר בכתיבת ספרי ילדים. הוא הסתבך יותר ויותר עם השלטון הסובייטי, וב-1943 האוטוביוגרפיה שלו, "לפני הזריחה", נאסרה לפרסום. כעבור שלוש שנים הוא סולק מאיגוד הסופרים הסובייטי. בשבע השנים הבאות התפרנס מעבודות תרגום ומסנדלרות. אחרי מותו של סטאלין נעשו ניסיונות לטהר את שמו, ובסופו של דבר הוא צורף מחדש לאיגוד הסופרים. מיכאיל זושצ'נקו מת ממחלת לב בלנינגרד ב-1958. ב-1975 צולם סרט על יצירתו. ב-1988 הוסבה דירתו למוזיאון. אוסף של כל כתביו התפרסם ברוסית בשבעה כרכים ב-2008.

 

"אם לומר במילה אחת, אז הייתי אומר 'ייאוש'" – כך ניסח הפילוסוף והמבקר הרוסי לב שסטוב את "נטיית הכתיבה" של אנטון צ'כוב, הסופר והמחזאי, בין הנודעים ביותר שהוציאה רוסיה מקרבה. אנטון פאבלוביץ' צ'כוב נולד בשנת 1860 בדרום-מערב רוסיה. בבגרותו למד רפואה ועסק גם בעיתונות. בסיפוריו הקצרים הראשונים, בעלי הגוון ההומוריסטי, הופיעו דמויות מן המעמד הבינוני וכן איכרים פשוטים. בסיפוריו הקצרים זיקק צ'כוב את אפשרויות החיים הניצבות בפני בני אדם באשר הם, הנתונים לרוב במצבי יום-יום; ובפשטות, אפשר להזכיר את האמירה המיוחסת לצ'כוב, על כך שבאחד ממכתביו כתב: "השׂכלתי לספר בקצרה על פרשות ארוכות".

אנטולי וָסילְיֶיביץ' קוּזְנֶצוֹב היה סופר רוסי-סובייטי. הוא נולד בקייב בשנת 1929 בפרוור קורניבקה, הסמוך לבאבי יאר. בצעירותו רקד בבית הספר לבלט בתיאטרון האופרה והבלט של קייב. באותה תקופה גם הצטרף לקומסומול, תנועת הנוער של המפלגה. מאוחר יותר עזב את התיאטרון והשמיד את כרטיס החברות בתנועה. ב-1955 הצטרף למפלגה הקומוניסטית והחל ללמוד ספרות במכון גורקי שבמוסקבה. הוא סיים את לימודיו ב-1960, הצטרף לאיגוד הסופרים הסובייטי והחל לפרסם נובלות וסיפורים קצרים. ספרו הראשון, "סוף האגדה" (או בתרגום העברי, "המשכה של אגדה"), זכה להצלחה ואף תורגם לשפות זרות. בכתיבתו משתקפת ביקורת חמורה על המשטר הסובייטי ועל דורסנותו כלפי הפרט. שנות המלחמה השפיעו רבות על כתיבתו, והרומן הידוע ביותר שלו הוא הרומן התיעודי "באָבִי יאָר", העוסק בטבח היהודים בידי הנאצים במקום, ובזוועות השלטון הסטליניסטי. בגיל 14 החל לתעד במחברתו את האירועים ואת העדויות ששמע על אודות הרציחות, ועל כך מתבסס הרומן. הוא פורסם לראשונה בכתב העת יוּנוֹסְט ב-1966, בגרסה מקוצרת ומצונזרת. ב-1969 ברח קוזנצוב למערב וחי בלונדון עד למותו מדום לב ב-1979. הגרסה המלאה של "באבי יאר" ראתה אור ברוסיה רק לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי.

דניאיל חארמס (1905-1942) היה סופר, משורר ומחזאי רוסי, שכתב סיפורים קצרים, שירים, מכתמים, מחזות וספרי ילדים. הביוגרפיה של חארמס נקראת כאחד מסיפוריו: גדושת אימה ואבסורד. ב-36 שנות חייו הקצרים הוא נרדף על ידי השלטון ויצירותיו למבוגרים כמעט לא ראו אור. גדולתו וחשיבותו התגלו רק בשנות ה-60, כשני עשורים אחרי מותו. חארמס נולד בשם דניאיל יובאצ'וב, ואת השם "חארמס" המציא לעצמו עוד בזמן לימודיו בבית-הספר, אחרי שהשתעשע בשלל גרסאות שונות: צ'ארמס (קסם); הארם (נזק); שאראדאם וכו'. אביו של חארמס היה מהפכן שנשלח למאסר, ועם שחרורו הפך לנוצרי אדוק והקדיש עצמו לכתיבת זיכרונות ספרותיים. הוא לא הבין את יצירותיו של בנו ולא החשיב אותן לספרות. חארמס התעצב כסופר וכמשורר בשנות ה-20 של המאה ה-20. הוא הושפע מחלבניקוב וטרופנוב, והיה ממקימי קבוצת משוררים אוונגרדית וחתרנית בשם אובר"ו (איחוד האמנות הריאלית). ב-1930 התפרסמה בעיתון הנוער "סמנה" כתבה שכינתה את חברי הקבוצה חוליגנים ספרותיים וקבעה כי הם אויבי מעמד הפועלים. ב-1931 נאסרו כמה מהחברים, בהם חארמס, ונשלחו לשנה לקורסק. אחרי המאסר לא הצליח עוד חארמס לפרסם את יצירותיו למבוגרים, ופרסם בכתבי עת לילדים בלבד. עם זאת, הוא המשיך לכתוב בכל יום כ-7-8 שעות. רק כאשר נחשפו כתביו, בשנות ה-60 וה-70, התגלה קול האבסורד הרוסי, שנכתב במקביל לבקט וליונסקו במערב, והיה ממייסדי הז'אנר. נראה שז'אנר ספרותי זה התאים להפליא לתיאור חיי היומיום הקשים ונטולי הפשר ברוסיה הקומוניסטית: מעטים הסופרים שהיטיבו מחראמס לתאר את השבר, את חורבנה של החברה ושל הקשרים בין בני האדם כשורה של אווילויות נטולות משמעות והקשר. לקראת סוף שנות ה-30 כמעט חדל חארמס לפרסם גם יצירות לילדים, והוא ואשתו היו על סף רעב. ב-1941 הוא נאסר שוב, על כך שהתבטא כביכול נגד ההתגייסות למלחמת העולם השנייה. כדי להימנע מגזר דין מוות, הוא ביים שיגעון, ומת בבית חולים פסיכיאטרי ב-1942, מרעב.

סיגיזמוֹנד קרְזִ'יזָ'נוֹבסקי (1887-1950) הוא סופר רוסי שתיאר את עצמו כמי "שידוע בהיותו בלתי ידוע", ומרבית כתביו, סיפורים קצרים, התפרסמו אחרי מותו. פרטים רבים על חייו של קרְזִ'יזָ'נוֹבסקי אינם ברורים. הוא נולד בקייב למשפחה פולנית ב-1887. באוניברסיטה למד משפטים. ב-1912, בגיל 25, הוא נסע לאירופה וביקר בפאריז, בהיידלברג ובמילאנו. ב-1922, בגיל 35, עזב את קייב ועבר להתגורר במוסקבה, שם חי עד מותו ב-1950. במוסקבה כתב קרְזִ'יזָ'נוֹבסקי מאמרים ונתן הרצאות, במיוחד בסטודיו של במאי התיאטרון אלכסנדר טאירוב. הוא עבד גם כיועץ בתיאטרון החדר של טאירוב. באותו זמן כתב נובלות וסיפורים קצרים, אך הם מעולם לא ראו אור – אם בשל בעיות כספיות (מו"ל שפשט רגל) או בעיות פוליטיות (הצנזורה הסובייטית). עשרים שנה חלפו, עד שב-1941, כשהיה קרְזִ'יזָ'נוֹבסקי בן 44, זכה סוף-סוף קובץ של סיפוריו לתאריך פרסום – אולם אז הפריעה מלחמת העולם השנייה, ומנעה אפילו את פרסומו של זה. במאי 1950 לקה קרְזִ'יזָ'נוֹבסקי בשבץ ואיבד את יכולת הדיבור. הוא מת בסוף אותה שנה, אך מקום קבורתו אינו ידוע.  כתביו – שכמעט כולם לא ראו אור – אוכסנו אצל ידידתו הקרובה אנה בובשק, בדירתה, בתיבת הבגדים שלה, תחת בד עבה כלשהו. ב-1976 גילה החוקר ואדים פרלמוטר את הכתבים האלה, וב-1989 פרסם סיפור ראשון פרי עטו של קרְזִ'יזָ'נוֹבסקי. רק בין השנים 2001 ו-2008 ערך ופרסם לבסוף פרלמוטר מהדורה של כל כתבי קרְזִ'יזָ'נוֹבסקי בחמישה כרכים. קרְזִ'יזָ'נוֹבסקי התגלה מחדש כסופר סובייטי יוצא מגדר הרגיל, שליטש את הפרוזה שלו עד גבול השירה. הפואטיקה השופעת פרטים וכושר ההמצאה הפורה והמופלא שלו מושווים לא פעם לסיפוריו של חורחה לואיס בורחס.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty