search
גן החורף

ג'ולי פלודן מולר על:

גן החורף מאת דורתה נורס

משהו ייחודי מאוד מתרחש בסיפורים של דוֹרְתֶה נוֹרס: אפשר לקרוא לזה הדורותסקי. הדורותסקי הוא פיתול – לרוב מעודן מאוד – הרחק מהריאליזם, ובו הסיפור פוסע פסיעה קטנה לעבר אזורי הגרוטסקה והאבסורד ובה בעת נשאר מאוד אנושי. היקום של דורתה נורס הוא בעל איכות אפלה והומוריסטית שאין לטעות בה, וכל משפט ומשפט הוא בעל זהות מובהקת משלו. "גן החורף" נפתח בצורה דורותסקית מאוד במותו של הקומיקאי הדני האגדי דִירְק פַּסֶר. הקוראים הדנים יחשבו על "איש מבוגר באוברול של תינוק" וייזכרו באחד הקטעים המכוננים של פסר, מתנדנד בנדנדה ענקית של תינוקות – קטע שמתקשר ליחסי ילד ומבוגר שהסיפור עוסק בהם. המספר נזכר בגירושים של הוריו ובקיץ שבו עבר להתגורר עם אביו, אולי מפני שלא היה לו מקום אצל אמא שלו. האב והבן מבלים את הקיץ בצפייה במונדיאל מאחורי וילונות מוגפים. יש משהו נואש ומעורר רחמים באבא, שיש לו יותר מדי מקום בבית והוא מוצא מוצָא לאהבתו בגידול סוּקוּלֶנְטים. שניהם מנסים ליפות את המצב: גן החורף הוא שם הרבה יותר יפה למרפסת סגורה, ואבא נראה כמעט כמו טרזן. אבל זה לא בדיוק עובד; הם לא באמת מצליחים לתקשר בשפה. הסיפור מציג פירוק פראי ועצוב (ומאוד אלגנטי) של הסמכות ההורית, והאוחז בגרזן הוא המספר. יש בדידות עצומה בקול הלאקוני כמעט שמדבר כאן. ובכל זאת, אני תמיד מרגישה שבדורתה נורס יש משהו מצחיק: האופן שבו חברתו של האב מהעבודה בודקת את הטפט… אני אוהבת את הטקסטים שלה על כך, ועל כך שהם פוגעים בנקודות הכואבות.

 

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty