search
ההורים שלי והילדים שלי

ולארי מיילס על:

ההורים שלי והילדים שלי מאת סמנתה שוובלין

בואו נודה על האמת, חיי היום יום שלנו עשויים מרכיבים משונים. כשבוחנים אותם, כשמיתרי המשפחה נמתחים מעל לתהום הנבוקוביאנית לערסל תינוק או לחבוק הורה מזדקן שמוחו מתנוון, מה שנחשב נורמלי יכול להפוך ברגע אחד משונה לחלוטין. מילה יומיומית, למשל "עץ", כשחוזרים עליה כמה פעמים ברציפות, היא מאבדת את משמעותה ומאשרת את הניכור הטמון בשפה מרוקנת מן המוסכמות. הפרוזה המסותת והנרטיב הנחשי של סמנתה שוובלין ממקדים את תשומת הלב בדימויים כאלה, שפורעים את הסדר השגרתי ודוחקים את המשמעות לצד: שרוך בגד הים של סבא תלוי כמו לולאת תליה על עץ החיים בתמונה שכמו נלקחה היישר מסרט של דיוויד לינץ', סבתא גם היא עירומה, משחקת בחושניות עם צינור המים, ילדים עירומים נעלמים בגן עם סבא וסבתא העירומים; מיתר פקע, חור ברשת הביטחון, הסמכות מתערבת ומתריעה בפני המערכת, אבל מתברר שהיא מדברת בשפה שאנחנו לא מבינים.
לא כל הבתים הם קן חם. קולה המחושל היטב של שוובלין מהדהד בלעג גם את הארונות המסודרים היטב של בית הנופש הזה. הסניליות היא מראה לתמימות של הילדות, ואנו נזכרים בתעלומת מחזור החיים: מעלה כמו מטה. הם רוקדים, רצים, משחקים, נהנים. החיים שבאמצע הם אלה שקורסים, שם מופיעים החורים, השפה נכשלת. אמת נחבאת בעמודים האלה, היא עמוקה יותר מן הדימוי שעל פני השטח, שוכנת בבסיס אותו עור של נורמליות, נחבאת בחלל הריק של הארון המסודר. כשאנחנו אוהבים אנחנו גם מעבירים את הפחדים, את החרדה הראשונית, את תחושת הניכור לחיינו שלנו. זרים ייקחו את נשותינו, נאבד את שפיותינו כמו שאיבדו ההורים שלנו, ילדינו ייעלמו. ועם זאת הם מביטים בנו דרך חלון הזכוכית, עירומים, וצוחקים וצוחקים וצוחקים.

 

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty