search
שניים

אלכס בולר על:

שניים מאת דניס ג'ונסון

"שניים" התפרסם לראשונה בניו יורקר ב-1988. כעבור ארבע שנים הוא יהיה הסיפור השני בקובץ של ג'ונסון "הבן של ישו", שכמה מאנשי הספרות העולמית יאמרו שהוא קובץ הסיפורים הבולט ביותר ברבע המאה שעברה. באמצעות מספֵּר נטול שם שכורע תחת התמכרותו להרואין ולאלכוהול, אומרים המבקרים, מוגש לנו ספר שיצק חיים ב"קהות החושים" וב"רגשנות המוגזמת" שבחיי נרקומן, תוך הסתכנות בחוסר רגישות במטרה לייצר משהו חי וחדש. אורכו של "שניים" כתריסר עמודים בלבד. הוא מתקדם בקצב של קליע. בתוך חמישים שורות אנו נתקלים בתעלומה ובבעיה: "הגבר הראשון" – נרקומן שלא מוכן, או לא יכול לדבר – מופיע במושב האחורי של הפולקסוואגן הירוקה הקטנה של המספר. הוא לא אמור להיות שם. מי הוא? ואיך אנחנו הולכים להיפטר ממנו? אנחנו נתקלים גם באיום: חבר קנאי רודף אחרי המספר וכנראה עומד לחולל "משהו מכאיב ומבזה". ואז אנחנו רואים את האקדח של המספר. זה אקדח זול, "זול עד כדי כך, שהייתי בטוח שהוא יתפוצץ לי בידיים ברגע שאלחץ על ההדק", אבל תחושת בטן אומרת לנו שזהו אקדחו של צ'כוב: מישהו עומד לירות בו בנקודה כלשהי בתריסר העמודים הקרובים. עד שנראה שוב את האקדח, ישנם, לפי הספירה שלי, לפחות שלושה פיתולים שגרתיים בעלילה. נתקלנו בשלל תעלומות, אבל בקושי ראינו טרגדיות. סיירנו במאורות סמים, פגשנו נשים חיוורות כרוחות רפאים, שוטטנו בעיר עם חברים שמשורטטים בחטף, כמו בגיר המסמן את קווי המתאר של המת. שוקענו בתוך תודעה שנדמה שאינה חושבת עוד על אחרים, תודעה "מוצפת" בידי החושים, שמעדיפה לשים לב כמה שפחות למה שקורה סביבה, כי כשהיא שמה לב, העולם הוא פשוט יותר מדי בשבילה: אפשר לשמוע את ה"זרעים נאנחים בגינות". אבל דרך התודעה הסדוקה הזאת אנו רואים הבלחים של עבר שנחייה במלואו עד שהדרדר לשפל בלתי קוהרנטי, וזה שובר לב. המספר מסתכל על אישה שנמצאת בצרה רצינית, אישה צעירה שניצבת מאובנת בחזייה ובמסקרה מטושטשת. "חשבתי איך היינו יוצאים לשדות, אשתי ואני," הוא אומר לנו אז, "בימים שבהם היינו מאוהבים ולא היה לנו מושג." אנחנו מתקדמים בקצב בין ההתרחשויות כי תודעת הנרקומן של הגיבור אינה דורשת, או שאינה יכולה עוד לראות, קו קוהרנטי של סיבה ותוצאה. זו תחושה משחררת לקורא; אני מעז לומר, מהנה; יש משהו מאוד חדש ומביך בחקירת העולם שמתעוות ככה. אין צורך להתעכב ולבדוק כיצד א' הוביל ל-ב' ואיך ב' משפיע על ג'. אבל אי אפשר להתמיד בזה: הגורם לכל זה היא מחלה – והמחלה הזאת, ההיגיון הפגום הזה, יובילו לפתרון התעלומה וחזרה לאקדח.
…ואז, כשמסיימים לקרוא את "שניים", עולה שאלה פשוטה מאוד שאין לה מענה: מי הוא האיש השני מהכותרת? החבר הקנאי, "גבר מרושע, צנום ואינטליגנטי"? "הגבר הראשון", שעל אישיותו השנייה אנחנו לומדים בהמשך הסיפור? או שאולי הכותרת מתייחסת אך ורק למספר, ולפיצול שלו? אם כי, הוא לא מפוצל לשניים, נכון? הוא שבור לחתיכות; את השלם כבר לא ניתן להציל. ולפיכך "שניים" הוא לא "ד"ר ג'קיל ומר הייד". הוא הרבה יותר מורכב, מופשט ובלתי נתפס מזה. ועם זאת, אפשר להרגיש שהוא יותר אמיתי.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty