search
קְסַנְטִינִי, הילד האחרון של המאה

מאיה פלדמן על:

קְסַנְטִינִי, הילד האחרון של המאה מאת סמי ברדוגו

הסיפור “קסנטיני – הילד האחרון של המאה” הוא הסיפור האהוב עלי מכל סיפוריו של סמי ברדוגו. בעיני זהו סיפור פרידה, נוגה ויפהפה, שמהלכו נשזר בזמן, בגיאוגרפיה, בנוף ובגוף לאורך העלילה כולה. הפרידה שמסומנת בסיפור אינה רק פרידה פיסית של מעבר מן העיירה הכפרית אל העיר הגדולה, זהו גם מעבר נושאי שמנסה לחתום תקופה במושאי העיסוק ובכתיבתו של ברדוגו, כפי שמצטייר מהלכה בקובץ המכנס את סיפוריו, שראה אור ב-2011, ושהסיפור הזה, שמופיע בסופו, העניק לו את שמו. על קיר דירתו של הגיבור, בן דמותו של הסופר, מופיע כתם רטיבות גדול (הכתם שנשאר על הקיר ומרמז לשירו של גדול משוררי תל אביב, כמו מסמן גם את הגיאוגרפיה הספרותית של ההתרחשות כבר בפתיחה). הכתם הזה, שהולך ומתפשט, מאיים להקריס את הבית, מעלה צחנה ודוחף את הגיבור לעשות מעשה. “לעתים,” כתב פעם סמי ברדוגו, “אני חש כי ישנו רק מקום אחד, ישנו רחוב אחד בלבד. נדמה כאילו פינת הרחובות של ילדותי ונעורי השתלטה על כל המקומות האפשריים שהכתיבה יכולה להגיע אליהם, ואולי אף כמהה לעשות זאת.” ככל שמתקדם הסיפור נדמה שהכתם המתפשט בדירה אינו אלא ביטויה של התחושה המתוארת – אולי “כתם העבר”, כתם הזהות, או משא העבר והנוסטלגיה שהופכת דביקה ומעיקה, והצורך “להיפטר ממנה” קשה ומתעתע עד כדי כך שהוא מוביל בסופו של דבר לשיתוק. המספר מסתגר בדירתו בעיר הגדולה וחולם על מחוזות הילדות, על החורף הטוב שבו “בקלות רבה הצלחתי לראות את הנימים המרושתים של העלים”, והדירה הופכת למעין לימבו שבו אפשר לשהות רק בהווה, ואי אפשר לצעוד אפילו צעד אחד לפנים. אט אט הכתמים מתפשטים  ונכפית עליו ההבנה כי “כאן בעיר ובדירה, אין לזיכרון משמעות”, וכשמפשיטים אותו מן הזיכרון, מן הזהות שהובנתה בילדות ובנעורים, מה נותר? נותר הגוף, ומן ההסתפקות הארצית נסללת הדרך אל העימות הישיר הבלתי נמנע עם הממש, עם דוד המים הדולף החבוי בבוידעם ומביא את הדירה לידי ריקבון. הגיבור נאלץ אפוא להזמין איש מקצוע, וכאן פולש אל הסיפור המבקר מן העבר, קסנטיני – הילד האחרון של המאה, נציג פוליטיקת הזהויות הקודמת: בצמד הפועלים שניצב בדלת מזהה הגיבור את אחד מילדי השכונה, שלמד אצלו שיעורים פרטיים בנעוריו. לפתע מתעוררת בו “איזו התרפקות על משפטיו הפשוטים”, וזה מוזר, שכן המאבק המונכח בשפה שנרכשה במאמץ, שמאפיין כל כך את סיפוריו הקודמים של ברדוגו, נעדר מן הסיפור הזה, שאולי נכתב בידי סופר שלא יכול ולא רוצה עוד לכתוב את עברו. כעת שב המאבק הזה ומופיע בדמות בושה (בדירה המוזנחת), בדמות כמיהה, המספר מתקשה להיפרד ממנו, עודו מתרפק עליו, אף שהוא מבין שהחשבון הושלם, והזמנים הם זמנים אחרים – “ידעתי ש[קסנטיני] היום כבר אינו זקוק לי. הוא לא צריך ממני דבר.” הסיפור נגמר בגילוי, בהשלמה עם אי-הוודאות של הזמן החדש: התשוקה ללכת אל “הקסנטינים הנזקקים מפילה אותי לתרמית חדשה”. העבר המרקיב סולק מן הדירה, אך לא נעלם מן המרחב, הדוד הישן עודו אורב בחדר המדרגות עד שיבוא שוב אחד הקסנטינים לסלקו. גיבורי הרומן האחרון של ברדוגו, שראה אור ב-2014, כבר נודדים בארץ ישראל. 

כל הזכויות שמורות לפרויקט הסיפור הקצר | עילמור בע"מ 2016

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty