search
בקריאה כעת: איך הלכתי לבית הספר | טרה פביאנובה
search

טרה פביאנובה | מקור:צ'כית

איך הלכתי לבית הספר

תרגום : פאר פרידמן

אימא אמרה: "את חייבת ללכת לבית הספר או שיסגרו לנו את אבא".

היינו חמישה ילדים, ארבע בנות, בן אחד. אחותי היתה הכי גדולה, שנה אחריה אני – אבל אני הייתי חזקה יותר וגם יותר מהירה. וגם שובבה יותר. אז אימא אמרה: "את זאת שתלכי לבית הספר, ראש גדול, כי בבית את משתוללת". ושאחותי תישאר בבית עם הילדים. היא היתה סוחבת אותם על הגב, מכבסת חיתולים, היא ניגבה להם את האף ואת הטוסיק, טאטאה, ניקתה. הבת הבכורה היתה צריכה לעשות בבית הכול, כי האימהות היו הולכות לעבוד בכפר והיו חוזרות רק אחרי הצהריים. גם אימא שלנו היתה הולכת. אבא היה עושה לְבֵנִים. כשלא היו הזמנות, הוא היה קורע את עצמו אצל האיכרים בשביל קצת אוכל. היינו עניים מאוד.

בבוקר אימא העירה אותי: "קומי, ראש גדול, רוצי להתרחץ!" בערך חמישים מטר מהצריף שלנו זרם נחל, ולשם היינו הולכים כדי להתרחץ. בוקר וערב. בערב הייתי רצה אל הנחל על שתי רגליים, אבל את הדרך חזרה הייתי קופצת על רגל אחת. לא היו לי נעליים ורציתי שלפחות רגל אחת תישאר נקייה. בקיץ, בחורף – תמיד הלכנו יחפים. והייתה לי רק שמלה אחת שאימא הצליחה להשיג בשבילי. תחתונים או גופיה? – אפילו לא ידענו מה זה.

הלכתי אל הנחל, שטפתי רגליים, שטפתי את הפה. השיער שלי היה מלא נוצות, כי מזה עשויות מיטות של צוענים – מקש ומנוצות שהיו עפים החוצה מהמזרון ומהשמיכות המבורדקות. יצאתי לבית הספר בלי ילקוט, בלי ספרים, בלי עפרונות, בלי מחברת. שום דבר כזה מעולם לא היה לי.

חציתי את הכפר, והכפר עדיין ישן. בחוץ לא היה איש, רק שניים שלושה איכרים רכבו על סוס בדרך לשדה. אף אחד לא הבחין בי, כאילו לא הייתי קיימת. ידעתי איפה בית הספר, כי הייתי הולכת לכפר עם אימא, ואימא היתה אומרת: "תראי, זה בית הספר, לכאן תלכי ולי יהיה שקט ממך, ראש גדול!"

במאמץ רב פתחתי את השער הגדול. חושך, קור, אני יחפה, לבושה בקושי. אין איש. רק איזה גאדז'ו1 אחד זקן שמסתכל עלי ואומר: "מה את מחפשת פה?"

"באתי לבית הספר. אני אלמד פה."

"את?" הוא פרץ בצחוק. "תראו אותה! ככה עם השמלה המצ'וקמקת הזו? למה לא התרחצת? למה לא הסתרקת? ואיפה הילקוט שלך? איך את רוצה ללמוד, אם לא הבאת כלום?"

"אני אלמד ועוד איך אני אלמד! אני אלך פה לבית הספר וזהו!" האיש צחק ודחף אותי לכיתה אחת. התיישבתי על הספסל הראשון והסתכלתי מסביב. לבד. לבדונת. הגדז'ו הזקן התחיל לטאטא את הרצפה. אני ישבתי ודמיינתי לעצמי איך אני אהפוך להיות מישהי. איך אני אדע הכול. חשבתי שכל מה שיש לדעת פשוט ייכנס לי לראש בעצמו – מספיק שאשב בבית הספר. אחר כך נפל מבטי על הרגליים היחפות שלי ועל השמלה המצ'וקמקת המלוכלכת. הלב שלי נפל. כאילו שיכול לצאת משהו מילדה צוענית. עצמתי עיניים. ראיתי את עצמי לבושה בשמלת סאטן ורודה, רקומה ורדי זהב – ושוב התחלתי להאמין שאהפוך לאישה משכילה, שתשחרר את בני הרומה. כבר בתור ילדה ידעתי שאנחנו, בני הרומה, נמצאים בתחתית של התחתית. איש לא אומר לנו מילה טובה. כשרציתי לצאת מהשיכון, אימא נזפה בי: "שלא תחשבי אפילו ללכת לכפר. הגאדז'ו יהרגו אותך". וככה העזתי ללכת לכפר רק כשהיינו כמה ביחד, וכשהלכו איתי ילדים גדולים ששמרו עלינו.

בשבע וחצי צלצל פעמון הכנסייה. ילדי האיכרים התחילו לדדות אל הכיתה. האימהות הביאו אותם. שתיים שלוש אימהות ממש נכנסו אל הכיתה ודחפו את הילדות שלהן אל הספסלים הראשונים. הם הביטו בי עקום. אבל אני אפילו לא זזתי ונשארתי לשבת בספסל הראשון. רציתי להיות ממש חכמה. כבר לא יכולתי לחכות עד שאהיה חכמה. המורה עדיין לא הגיעה, רק עוד ועוד ילדים כפריים נכנסו אל הכיתה. הם לא היו כמוני: לכולם היו תיקים, לבנות היו קוקיות וכולן היו לבושות כמו בובות.

וסופסוף נכנסה המורה. היא סקרה את הכיתה, הבחינה בי בספסל הראשון ואמרה: "מי הושיב אותך שם? מה פתאום את יושבת בספסל הראשון?" היא שלפה אותי משם ושלחה אותי אחורה. "שמה המקום שלך", אמרה.

בספסלים הקדמיים היא הושיבה את בני האיכרים העשירים ביותר. אחר כך העבירה מקום בזה אחר זה את העניים יותר, רחוק יותר ויותר מן הלוח. לספסל האחרון בכיתה קראו "הצועני". הוא היה ממש מאחור, ליד חלון שבור, ניצב לשאר השולחנות. הרגשתי כמו יתומה. למה אני צריכה לשבת פה לבד? היה לי עצוב שאין איתי אפילו עוד ילד אחד מהרומה. הייתי מרגישה חזקה יותר אילו ישב לידי מישהו. אבל השתופפתי פה לבד, לבדונת.

נגמר היום הראשון בבית הספר. לא למדתי דבר. שום ידע לא נכנס לי לראש, רק הבנתי כמה אומללה אני ומסכנה. כשחזרתי הביתה, אף אחד לא שאל אותי איך היה בבית הספר. "אימא, המורה אמרה שאני צריכה ספר, מחברת ועיפרון!" אימא נתנה לי מכה: "תסתלקי מכאן! כסף ללחם אין לנו, ואת רוצה ספר? את תדאגי ללכת לבית ספר בשביל שלא יסגרו לנו את אבא, וזה יהיה מספיק טוב".

למחרת בבוקר שוב רחצתי את הרגליים, הפעם גם הסתרקתי, לבשתי את השמלה הישנה, המצ'וקמקת, והלכתי לבית הספר. וככה הלכתי לבית הספר כל יום. עברו חודשים, המורה לא קראה לי אפילו פעם אחת, רק הסתכלה תמיד לראות אם אני שם. היא לא ידעה שאני מקשיבה. באמת הקשבתי, וכשקראו למישהו לענות, עניתי בלב במקומו. אהבתי חשבון, והכי אהבתי כפולות של שבע. אני בעצמי לא יודעת למה! בלילה לא יכולתי לישון ובראש התרוצצו לי כפולות של שבע. למחרת הצבעתי והמורה קראה לי. "תתחילי, כפולות של שבע!" ידעתי אותן מצוין. אחר כך המורה שאלה אותי: "מה מגדלים בהונגריה?" ואני ידעתי: פלפלים. מלונים. ודלעת.

"תראו אותך, את בעצם לא טיפשה!" אמרה המורה. "אם היה לך ספר ומחברת ועיפרון היית יכולה ללמוד לא רע. למה אימא לא קונה לך ספר?"

"לאימא אין כסף".

"ולמה את מסתובבת כל כך מלוכלכת? ולמה את לא לובשת בגדים נורמליים?"

"אנחנו הרבה אחים ואין עבודה".

יום אחד לא הגעתי לבית הספר. "איפה היית?" שאלה המורה למחרת.

"אמרת לי שהבגדים שלי מלוכלכים, אז אימא כיבסה לי אותם".

היא המשיכה להסתכל עליי.

"לא יכולתי לצאת עד שהם לא היו יבשים."

אחרי זה המורה קנתה לי מחברת והתחילה לתת לי זנבות עפרון שאף אחד כבר לא רצה לכתוב בהם. כאבו לי מזה האצבעות, אבל שמחתי שיש לי אותם.

יום אחד הגיעה הוראה שכל הילדים ה"צוענים" צריכים להתחיל ללכת לבית ספר. זאת היתה הנחיה של ראש העיר. בין בני הרומה התחילה בהלה. הם התרוצצו לכאן ולשם, נאנחו והתלוננו, הנשים תלשו שערות, איש שאל את רעהו: מה יעשו איתנו? מה עושים לנו! לשיכון הגיע פקיד עם תוף, הוא התחיל לתופף, הגברים יצאו מהצריפים שלהם עירומים למחצה, כל השיער שלהם מלא נוצות, הנשים התחילו לצעוק על הילדים: "אתה חייב לבית ספר, אחרת יסגרו לך את אבא שלך! איך נחייה? מאיפה נתפרנס?!"

אז הילדים הלכו. כל אחד לבש משהו "חגיגי": את החצאית של אימא, את המכנסיים של אבא, וככה הלכו לבית הספר. הפקיד העירוני זינב בנו עם האופניים: "לזוז, לזוז כבר, חבורת צוענים! מהר למנהל!"

הוא הוביל אותנו אל משרד המנהל. אף פעם קודם עוד לא ראיתי את המנהל. הוא היה קטן, כרסתן, קרח. עיניו היו גדולות ונפוחות, מתחת לאפו שפם – כשדיבר, קפץ לו השפם מעל שפתו העליונה. שתי שיניים בלטו לו מהפה – אלוהים יודע לאן נעלמו כל השאר. כשראה אותנו, עיניו בלטו החוצה עוד יותר. הוא התחיל לנזוף בנו שאנחנו עצלנים, שאנחנו לא רוצים ללמוד, שאנחנו לא רוצים להפוך לבני אדם! הוא נהם, אבל היה ברור שהוא אדם טוב. "איך אני אמור לחלק אתכם לכיתות, חבורה מטונפת שכמוכם? כל המורים מפחדים מכם!" אמר בחביבות. והוא התחיל לספור: אחת, שתיים, שלושה, ארבעה, חמישה… היינו חמישה עשר. והוא אמר: "אתה לשם, אתה לשם", וככה חילק אותנו לכיתות. בֶּזִ'י, אחותי שגדולה ממני בשנה, גם כן היתה חייבת ללכת לבית הספר, ואימא התעצבנה ונאנחה שאין לה מי שישמור על הילדים כשהיא הולכת לעבודה.

הגענו לכיתה והמורה נבהלה מאיתנו: "איפה בשם אלוהים אני אמורה לשים אתכם?" מאחור, בצד, היו שלושה ספסלים, והיא הושיבה אותנו שם. היינו מופרדים לגמרי, כדי שלא נוכל לריב עם הילדים של הגאדז'ו. אבל בגלל זה גם לא יכולנו ללמוד שום דבר. הניחו לנו לנפשנו.

פעם אחת הייתי רעבה נורא, בדיוק בזמן שהיה יריד בכפר. נשות האיכרים בישלו ואפו, אבל בשיכון הצוענים שלנו שרר רעב כמו תמיד. המורה שאלה את הילדים מה כל אחד אכל. הגיע תורנו. סיר־שחור אמרה: "אני מאתמול לא אכלתי. אין לנו בבית כלום. אנחנו אוכלים רק כשאימא חוזרת מהכפר". באנגו אומר: "אנחנו גם כן בבוקר לא אוכלים". באמת, הארוחה הראשונה שלנו היתה אחר הצהריים, כשהאימהות היו חוזרות מהכפר והביאו תפוחי אדמה, גבינה, חלב, בקיצור – מה שנתנה להם האיכרית תמורת זה שהן קיצצו עצים, פינו זבל מהרפת, ניקו את התנור.

"מה אכלת את?" שאלה המורה אותי.

"יו!" התרחבו עיניי כמו כוכבים. "אם רק היית יודעת איזה דברים אכלתי! בישקוט עם גבינה מתוקה וחמאה, מרק, נקניקיות, עוגה…!"

"איך זה שאת אכלת, ואחותך לא הכניסה לפה שום דבר מאז אתמול?" עצרה אותי המורה. "למה את משקרת! תוציאי לשון, תקבלי משהו שילמד אותך לא לשקר!"

הוצאתי את הלשון והמורה החטיפה לי עליה בסרגל. זה כאב נורא. לא יכולתי אפילו לדבר. אבל כשנרגעתי קצת, אמרתי: "לא שיקרתי! באמת הכול אכלתי! בחלום! כל הלילה חלמתי שאני אוכלת."

המורה הסמיקה, לא אמרה דבר והתרחקה ממני.

חלפה שנה. כולם אמרו שאני לא טיפשה. בבית הספר הצלחתי בלימודים. העלו אותי כיתה. קיבלתי תעודה ולא היה שם אפילו "3" אחד. הייתי גאה בכך מאוד. רצתי הביתה, קפצתי מרוב אושר וכבר מרחוק צעקתי: "אימא, יש לי רק מצוין וטוב מאוד!"

"ונראה לך שאנחנו יכולים לחיות מהמצויינים שלך? מצוין, מצוין – אבל שתעזרי קצת בבית, זה לא!" וככה אימא נפנפה אותי. היה לי עצוב. על ציונים טובים ילדי הכפר קיבלו ספרים, שעונים, כסף – ואצלי בבית אפילו לא התפעלו. לא היה לי עם מי לחלוק את שמחתי.

לכיתה הבאה עלו איתי עוד שלושה בני רומה. נהיינו חברים והתחילו לומר עליי שאני יותר גרועה מבן. חזרתי אחרי כל מה שהבנים אמרו, וכל מה שעשו – עשיתי איתם. כשהכניסו להם מכות, הכניסו מכות גם לי.

פעם אחת הגיע אלינו הקרקס. אני השתגעתי על ריקוד. ידעתי לשים רגל מאחורי הצוואר. ניסיתי עד שזה הצליח. וככה אמרו שוּלוֹ, באנגוֹ וטרזן, שלושת אלה שעלו איתי לכיתה הבאה: "תקשיבי, את תלכי לקרקס, ואז תציגי לנו את מה שתראי שם".

אמרתי: "ואיך אני אכנס לקרקס אם אין לנו כסף?"

והם אמרו: "אל תדאגי, נשיג כסף. בואי איתנו".

הלכנו לכנסייה. לפני הכנסייה עמד פסלו של יאן הקדוש. האיכרים היו זורקים שם מטבעות בדרכם בבוקר לכנסייה. שולו אמר: "לְמה הפסל צריך כסף. תבדקי שלא עובר הכומר ואנחנו נאסוף את המטבעות". הם הרטיבו קצת אדמה ברוק ועשו מזה כזו עיסה דביקה, ציפו איתה מקל ואת המקל דחפו מבעד לסורגים שהקיפו את יאן הקדוש. הם רצו להדביק את הכסף לבוץ. אבל המטבעות לא נדבקו בשום פנים ואופן. "באנגו, תשתין על זה, זה יעבוד יותר טוב!" אמר שולו. ובאמת, מטבע אחד נדבק. אבל באותו רגע עבר שם הכומר.

"הכומר!" צעקתי. הם דחפו לי את המטבע לפה. "תבלעי!" ואני בלעתי את המטבע והתחלתי להיחנק. אני נחנקת, מנסה להקיא, משתעלת, יורקת, אני כבר כחולה לגמרי, הבנים דופקים לי על הגב.

"מה אתם עושים פה, זרעי שטן!" אומר הכומר.

"באנו להתפלל ליאן הקדוש ותראה, זאתי בנס לא נחנקה!" המציא באנגו במקום.

הכומר כמובן לא ידע שאני נחנקת מהמטבע הגנוב, ואמר: "בּוֹי, אני אתן לך קצת מים קדושים!" הוא שפך לי קצת על היד ובזכות המים הקדושים הצלחתי לבלוע את המטבע.

באנגו אמר: "חייבים להשיג את הכסף אחרת". אבל איך? איפה? אחרי בית הספר הלכתי לעבוד אצל איכר שהייתה לו תרנגולת. "יודעת מה," אומרים הבנים, "תיכנסי ללול, תראי איפה התרנגולת, תיקחי לה את הביצה ואת הביצה נמכור ליהודי".

בחיים לא עשיתי משהו כזה. "באנגו, תעשה את זה אתה!"

"טוב," אומרים הבנים. "תטפסי על העץ, כאילו את הולכת לקטוף אגסים, ובאנגו בינתיים יכנס ללול".

טיפסתי לקטוף אגסים. הכלב לא נבח, כי הכיר אותי. הבנים היו בתוך הלול. התרנגולות לא קרקרו, כי שולו ובאנגו ידעו איך צריך לעשות את זה.

וברור – האיכר מתקרב! ואני על העץ. הוא בא ישר אליי. "אז ככה את מודה לי שאני נותן לך עבודה? הולכת לגנוב לי אגסים? חכי חכי, אני אתן לך אגסים!" האיכר תפס מקל, מין מוט כזה שמורידים איתו אגוזים מהעצים – ואני רק מסתכלת אם באנגו ושולו הצליחו לצאת בשלום מהלול! אני מסתכלת ורואה שהם קפצו מעל השער והסתלקו. האיכר לא ראה אותם. אני יכולה עכשיו לרדת מן העץ. קפצתי – וישר על מסמר. למרבה המזל הוא לא נתקע לי ברגל, רק קרע לי את השמלה. מאחור. אני רצה, החצאית הקרועה מתנפנפת והטוסיק העירום שלי זוהר כמו ירח.

הבנים חיכו לי. הם סובבו אותי לכאן ולכאן. "פה צריך לתפור טלאי!" הכריז באנגו בידענות. אבל מאיפה ניקח עכשיו טלאי?

"את יודעת מה?" אמר באנגו. "אם תלכי לפני ואני צמוד אליך מאחור, אז לא יראו שום דבר". אז ככה הלכנו. אימא ראתה אותי כבר מרחוק. "למה הם הולכים ככה? אלוהים, הרי הילד הזה פשוט צמוד אליה! ככה הולכת בחורה עם כבוד?" (היינו אולי בני שבע, שמונה). וכשהגענו קרוב יותר: "מה את חושבת לעצמך, זנזונת!"

חטפתי כל כך הרבה שכמעט עפתי מהרגליים. אימא השתוללה: השמלה היחידה! היחידה! ואת הורסת אותה ככה! במה תלכי עכשיו לבית הספר?" בשום מקום לא מצאנו איזה סמרטוט לעשות ממנו טלאי. אימא אמרה: "חכי, נעשה עם זה משהו". היא לקחה סינר ובמקום לשים לי אותו מלפנים, היא קשרה אותו לגבי. וכבר לא ראו את החור.

ברגע שאימא קשרה לי את הסינר, הלכנו למכור את הביצים. היהודי אמר: "איזה תרנגולת יש לכם?" לביצה, מסתבר, היתה קליפה דקה מאוד. "אהה, ישר רואים, תרנגולת צוענית!" והוא לא קנה מאתנו את הביצים.

מה עכשיו? איך נרוויח את הכסף בשביל הקרקס? אז אמרתי: "אני לא הולכת יותר לשום מקום! מספיק לי, אני רוצה הביתה!"

והבנים: "היי, בלעת לנו את הכסף ועכשיו את רוצה ללכת הביתה?"

שולו תפס אותי באוזן. "תזכרי, אנחנו נלך אחרייך לכל מקום ונשגיח עליך, כי המטבע הזה מיאן הקדוש הוא לא רק שלך! הוא שייך לכולנו!" אבל מה יעזור לנו המטבע, אם כרטיס לקרקס עולה קורונה ועשרים?

"בואו לשם ונראה מה אפשר לעשות," אמר טרזן. הלכנו למקום שבו חנה הקרקס. כבר היו שם המון משאיות. באנגו הלך לשאול אם הם לא צריכים עזרה עם משהו, לסחוב מים או משהו כזה. והאדון מהקרקס אמר: "כן, אני צריך לכבס חיתולים. אם אתה רוצה אתה יכול להתחיל עם זה". באנגו טס להביא מים, שולו כיבס ואני עמדתי שם כמו איזה נסיכה. באנגו אמר לאיש מהקרקס: מתחילים כבר! תן לה להיכנס! היא זאתי שהולכת!"

האיש נתן לי דחיפה. "קדימה, רוצי!" והבנים המשיכו לכבס את החיתולים.

והייתי בקרקס! לוליינים עפו מהטרפז, הלכו על חבל, ליצנים נפלו מאופניים – והכי מצאה בעיניי אשת הנחשים בחצאית זהב, שעשתה סלטות וגשר והלכה על הידיים. עשיתי איתה הכול בלב. חכו חכו, אני עוד אציג את זה לבנים!

חזרתי הביתה נרעשת. וחטפתי מאימא על זה ששוב שוטטתי. הלכתי לישון בבכי כי הייתי רעבה. אבל בקושי הספקתי לעצום עיניים וכבר דמיינתי לעצמי איך אני עושה סלטות, הולכת על הידיים, ומסביבי הבהובי אור מחצאית הזהב.

עוד לפני שעלה השחר קמתי בשקט ויצאתי אל בית הקברות. בבית הקברות היה עשב גבוה ויפה, ובעשב הזה התחלתי להתאמן, כדי לא לשבור את העצמות. עשיתי גשר, וזה הלך טוב. אחר כך שמתי רגל מאחורי הצוואר. גם גלגלון הצלחתי. אחר כך סלטו. זה כבר היה יותר גרוע. נפלתי על הגב ונפצעתי. אבל איך שחזרתי לעצמי, ניסיתי מחדש. הצלחתי אפילו בקפיצות ידיים. אבל רק ללכת על הידיים לא הצלחתי בשום אופן. זה לא הלך. נפלתי כמו שק. הייתי חבולה לגמרי. לא היה מקום אחד בגוף שלא כאב לי.

צלצול פעמון עלה מהכנסייה ואני רצתי לבית הספר. השיעור הראשון היה שיעור דת, קטכיזם. הכומר נכנס לכיתה וישר: "את היית בקרקס, מה?"

"כן, הייתי".

"לקרקס את הולכת אבל לכנסייה לא!"

ואני אומרת לו: "בכנסייה יש רצפה קרה ולי אין נעליים".

"ספרי לי איך נולד ישו".

"איך ישו נולד אני לא יודעת, לא הייתי שם, אבל אם אתה רוצה, אני אספר לך איך נולדה אילי שלנו, אחותי הקטנה".

"קומי תיכף ומיד ובואי הנה, תחטפי על הטוסיק, איזה חצופה את!"

"אסור לי לחטוף על הטוסיק," קראתי. הכומר גרר אותי מהספסל, הסינר השתחרר והירח זרח מול כל הכיתה. הילדים פרצו בצחוק. הכומר שלח אותי הביתה. ואימא סוף סוף הביאה לי מהכפר איזו שמלה משומשת.

אחרי שבוע החבורות שלי פחות או יותר החלימו, וככה בזמן שיעור חשבון אמרתי לבנים: "בואו". הצבעתי ואמרתי שאני צריכה לשירותים. הבנים יצאו אחריי, אחד אחרי השני. בית הספר שלנו היה מודרני יחסית לאותם ימים – היו לנו שירותים עם מים זורמים, שלושה תאים זה לצד זה ומסדרון קטן שהוביל אליהם. ובמסדרון הזה התחלתי לעשות קרקס. המורה כנראה התחילה להתפלא לאן נעלמו הילדים הצוענים – אף אחד מאיתנו לא חזר. היא יצאה בעקבותינו אל השירותים. היא מסתכלת – אני עומדת על הידיים, עושה גשר, סלטות ופרצופים כמו ליצן.

"אז מה שקורה פה! קרקס את עושה להם כאן, במקום שיעור חשבון! נו חכי אם ככה!"

ושוב קיבלתי מכות. כמה מכות שחטפתי בגלל קרקס אחד! ומה הרווחתי מזה? מטבע אחד שבלעתי. כשהוא יצא, החבאתי אותו בבית הקברות. ושם הוא קבור עד היום.

הגיע מורה חדש. הוא היה גבוה וצעיר. הוא בחן אותנו במבטו. "אז אלה כל הצוענים? אין עוד?"

"יש, אבל האחרים לא הולכים לבית הספר. אם יהיו יותר מדי אז המורות יפחדו מאיתנו".

"אני אקח את כל הצוענים תחת אחריותי," החליט המורה החדש. "אבל אף אחד לא יתערב לי בלימודים!"

למחרת בבוקר – מה אני רואה? המורה החדש מדווש לו על אופניים בשיכון שלנו. בין ה"צוענים"! חוץ מהפקיד העירוני אף אחד לא הסתובב בינינו מעולם. "כל הילדים שצריכים ללכת לבית הספר, צאו החוצה!" קורא המורה החדש. "אָבֶן אָבְרִי" – הוא אומר את זה אפילו בשפתנו!

כולנו יצאנו מהצריפים והוא, עם מקל ביד: "מהר לבית הספר!"

כשנכנסנו לכיתה, הוא אמר: "מי שלא הסתרק, להרים יד!" הוא אפילו לא היה צריך לשאול, הוא ראה טוב מאוד שאף אחד לא מסורק.

"למה לא הסתרקת?"

"אין לי מסרק".

"התרחצת?"

"אין לי מגבת".

אחד אחרי השני התחלנו לספר מה אין לנו.

"טוב. מחר בבוקר תבואו כולכם לבית הספר שעה מוקדם יותר. ואם לא, אתם לא רוצים לדעת מה מחכה לכם".

למחרת באמת הגענו כולנו לבית הספר שעה אחת מוקדם יותר. המורה כבר חיכה לנו. הוא הביא מגבת, סבון, קערה ומסרק.

"מי לא אכל?"

כל הידיים מונפות. המורה שלח את באנגו להביא לחמניות. הוא קנה לחמנייה אחת לכל אחד מאיתנו. ואז אמר: "ועכשיו נלמד. היום תישארו בבית הספר ונלמד גם אחרי הצהריים". בצהריים הוא שוב קנה לנו אוכל – לחם עם מרגרינה. ואז התחיל לשאול אותנו: "מה היית רוצה להיות כשתהיה גדול?"

"אני הייתי רוצה לשיר ולרקוד," אמרתי.

הוא נתן לי מכה. "מזה אי אפשר להתקיים. את צריכה ללמוד משהו ואחר כך תשירי ותרקדי". את הבנים הוא תפס בשיער: "ומה אתה רוצה להיות?"

"אני – נפח."

"יפה, אתה תהייה נפח".

"אני אנגן, כמו אבא שלי".

"הכול טוב ויפה, אבל אתה בכל זאת צריך ללמוד לקרוא ולכתוב".

אחרי זה הוא חילק לנו עפרונות ומחברות, ואנחנו באמת התחלנו ללמוד.

הכפר אירגן חגיגה. המורים בחרו את התלמידים הטובים ביותר כדי שידקלמו שירים. המורה שלנו אמר: "חכו חכו, אנחנו עוד נראה להם!" הוא שאל אותי: "את יודעת לשיר?"

"יודעת".

"אז תשירי משהו".

שרתי שיר אהבה גדול מאיזה סרט. הייתי אולי בת שמונה.

"תגידי לי, איפה למדת לשיר את זה?" שאל אותי המורה.

"אבא שלי שר את זה לאימא לפני השינה".

"ומה אתם יודעים לעשות?" הוא שאל ילדים אחרים. אחד ניגן בבס, שני בכינור, שלישי על צימבלום, אחר גם כן בכינור. כל הבנים אצלנו ידעו לנגן לפחות קצת באיזה כלי. "ומי יודע לדקלם שיר?" שאל המורה.

"אנייייי!"  קראתי, והתחלתי לדקלם שיר פטריוטי ששמעתי מילדי הכפר. פניי הסמיקו, עיניי בערו – הוא לא הסיר ממני את עיניו.

"יפה", אמר. "בהתחלה תדקלמי שיר ואחר כך כולכם תשירו ותרקדו".

הבנים הביאו מהבית כינורות, בס, מה שרק יכלו. אבל לא היו לנו בגדים ראויים. המורה אמר: "אלוהים, אם לא הייתי עני כל כך, אולי הייתי יכול לעזור לכם, אפילו קצת! תראי איזה שיער יפה יש לך. לא היית רוצה לקשור בו סרט?"

"ברור שהייתי רוצה!"

"אתם רואים? בגלל זה אתם חייבים ללמוד, כדי לא להיות טיפשים! כדי שהגאדז'ו לא יוכלו לעשות בכם מה שהם רוצים. אם תלמדו, יהיה לכם יותר שֵׂכֶל משיש להורים שלכם. תוכלו להסתובב בראש מורם, תדעו למצוא את מקומכם בעולם. תלמדו, תתעלמו מזה שאני צועק עליכם או שאני נותן לכם איזו מכה פה ושם. פעמים רבות אני מתפרץ עליכם, כי אני לא יכול להתפרץ על מי שנוהג בכם כפי שנוהגים בכם! אלוהים אדירים, כשאני רואה איך ילדי הכפר באים לבית הספר עם לחם ושומן ובשר, ואתם כל היום מתים מרעב – אני משתגע. איך אני אמור לעזור לכם? תהיו מנומסים, עשו רק טוב, והאדונים יראו שהמצב שלכם אינו באשמתכם – אלא באשמתם!"

ואנחנו נשבענו שבועה קדושה ששוב לא נשתולל, שלא נגנוב מטבעות מיאן הקדוש ושנלמד כמו שצריך.

וככה הלכנו אל החגיגה. אף אחד כאן לא ציפה לנו, ילדי הצוענים. היו כאן רק ילדי הכפר עם הוריהם. הם העלו הצגה על חייט ונסיכה.

אז עלה לבמה המורה שלנו ואמר: "עכשיו אציג לפניכם אני את תלמידיי". והבנים שלנו התחילו לנגן! הגברים המבוגרים התחילו למשוך בשפמיהם ולתופף ברגליהם מרוב שהם רצו לרקוד! אחר כך אני דיקלמתי שיר והאיכרים היו בהלם. ואז – כמו שלימד אותי המורה – לקחתי צלחת ועברתי ביניהם לאסוף כסף. "גם אנחנו רוצים ללמוד, אבל אין לנו כסף לספרים ולמחברות. תרמו לנו". וכל אחד שׁם נתן משהו.

לא הספקתי ללכת לבית הספר זמן ארוך במיוחד. התחילה המלחמה ובני רומה לא הורשו להיכנס לכפר, בטח שלא לבית הספר. וככה סיימתי את כיתה גימ"ל.

  1. גאדז'ו (gadžo): ברומאני, שפתם של בני הרומה – כינוי לאדם שאינו נמנה עליהם. (המתר')

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty