search
בקריאה כעת: אלף שקל לסיפור | אורלי קסטל-בלום
search

אורלי קסטל-בלום | מקור:עברית

אלף שקל לסיפור

דימוי: אנדראה טורס בלגר

לא הגעתי לחרפת רעב, אם כי גם זו שאלה של ניסוח – כי ביתי נראה כמו חורבה, חלונות עקורים, מטח יריות על כורסת הסלון, קיר סדוק, מטבח רעוע, ארונות מתפרקים, רהיטים שמזמן איבדו עצמם לדעת – אבל הרחתי את זה מגיע.

בנוסף בעלי אמר לי: את שבר כלי. אי לכך צילצלתי בבוקר ראשון וביקשתי לדבר עם המנהל הכי הכי עורך הכי גבוה שיש, ונקבתי בשמי המלא, הארוך כל כך, המגוחך.

סיפרתי על עצמי, ואמרתי שיש לי הצעה חסרת תקדים שעבורה אני דורשת סכום חודשי של ארבע ספרות.

קבעתי עם האיש פגישה בבית קפה ממוזג, ופילסתי לשם את דרכי בין המוני אנשים שאינני מכירה, ושמשום מה הביכו אותי מאוד. עם בוא הקפה פירטתי בפניו את הצעתי.

"תקשיב לי," אמרתי לו, "ואחר כך תגיד את מה שיש לך להגיד לי – אני ממילא לא מקשיבה. רק אקלוט את נימת הדיבור שלך, משושים יחפשו אחר מהות התשובה – כן או לא, ואחר כך, אדוני, ניפרד אם לעולם ואם לא."

"כולי אוזן," אמר.

"תן לי מכונית, תן לי כסף, תן לי לא מעט ולא הרבה – תקצב אותי – תן לי לנסוע בארץ. כן, נתחיל מבארץ. תן לי לראות מה מתרחש. תאמין לי, אני לא יוצאת מהבית שנים, נחוץ דחוף מגע עם העולם החיצון, וגם אגמול לו, לעולם החיצון, בכך שאתארו בדיוק מפליא, בניצוץ מבהיק. תן לי לטייל, לנדוד, ואני אביא לך סיפור שבועי, אלף שקל לסיפור."

"כן?" מתח גבותיו כלפי מעלה שתי גבעות.

"אתה מוכן להיות יותר ממוקד?"

"זה הצד שאני נותן לך, ומה את נותנת לי בתמורה."

"סיפור שבועי, לא הקשבת לי?"

"מובן שהקשבתי, ולכן אני שואל אותך מה את נותנת לי בתמורה."

"אני לא מבינה אותך."

"הסיפור הזה הוא בשבילך – פורקן, תרפיה, אוטותרפיה, מה את רוצה ממני?"

"איזה מין דיבורים אלה?"

"מצטער," אמר. "אין לנו צורך בסיפור שבועי. כל יום מתפרסמים בעיתונים מאות סיפורים, קטעי סיפורים. יש לי עיתונאים שרצים בשבילי לכל כיס של שר. אני לא צריך זווית ספרותית של מציאות ברורה."

צילצלתי לעיתון שני וחזרתי על ההצעה בטלפון, ואחר כך, פנים אל פנים הרחבתי אותה. אשר על כן קטנה היתה והסירוב צרב לי. אמרתי: "תן לי לנסוע בעולם, עם בתי, עם בעלי. אני אורלי, אני שבר כלי. אבל יש לי עיניים, אדוני. אלף שקל לסיפור. ולא גרוש פחות. לא, לא יורדת."

אמר: "הבי לי דוגמה. צאי לבתי הזיקוק על חשבונך הפרטי והביאי לי דוגמה. או לא. צאי לאן שמתחשק לך. צאי לבקעת הירדן, למצדה, לערד, לעין פשחה. לאן שאת רוצה."

"תגיד לי, מה זה בכלל? אני לא מוכנה שתעשה לי טסטים. או שאתה לוקח אותי עכשיו כמו שאני, או שאני הולכת לאביגדור – מהעיתון המתחרה שלך, או שאני אלך למקום אחר. או שאתה חותם איתי על חוזה בלנקו," והוצאתי פטיש ומערוך ודפקתי על השולחן.

"טוב טוב," אמר. "מלצר, חשבון."

המלצר בא ואסף את קליפות המלון ושיירי הסלט.

האיש אשר ישב מולי הצית סיגריה וחשב. בינתיים, חלפו במוחי כמה מחשבות שחשבתי שהן זריזות, אבל היום אני יודעת שהן היו בעוכרי.

"תשמע," אמרתי לו, "כל מה שאני רוצה זה עמוד בעיתון שלך, ואלף שקל לסיפור. תן לי, תן לי, תן לי, נו."

הוא הוסיף לשתוק והסתכל על הים. קמטי העמיקו. חמש אחרי הצהריים, השמש בדיוק מול הפרצוף שלי. מחיתי את זיעתי במפית נייר.

"ובכן," אמרתי.

הוא משך בכתפו. 

"מה אני יודע."

אשר יגורתי בא לי. דיכדכתי את האיש. דיכאתי אותו. כל הרעיון כולו מתחילתו ועד סופו נראה לי לפתע תפל, ביקשתי ממנו שיפריח מראשו את פרטי השיחה הזאת. הוא דווקא אמר שההצעה שלי מוצאת חן בעיניו, שנדבר עליה בעוד יומיים.

עליתי במדרגות למעלה, לרחוב הירקון, והתחלתי לרדת למטה דרך כל הרחובות האנכיים לים, לכיון רחוב אבן גבירול, הרחוב המשמים, שם נמצאת ה.ת.ח.נ.ה. עמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס. כשנכנסתי הביתה ראיתי את בעלי רואה סרט וידאו חמש על חמש.

"היכן ילדתנו?" שאלתי.

"ישנה לה," ענה. ותבע במפגיע דיווח מקיף על תוכן השיחה. "ומה הוא אמר, ומה את אמרת, ואז מה הוא אמר, ואז מה את אמרת."

סילפתי במתכוון הכול, כי כבר שכחתי מה היה, ושקעתי בטלוויזיה. בעלי עידכן אותי לגבי העלילה ואני שאלתי והוא ענה. עברו כמה ימים ואיש לא צילצל. אני אישית לא חיכיתי לשום צלצול, אבל המצב הכלכלי חיכה.

פקידת הבנק באה לכוס קפה בשש בערב ביום רביעי ושאלה מתי אנחנו מתכוונים לכסות את האוברדרפט.

"לעולם לא," השיב בעלי וליטף את לחיו.

"למה אתה לא מתגלח?" שאלה הפקידה.

"אני לא אוהב."

"אתה יודע," פנתה אליו, "הקפה שאתה מכין נורא טעים."

הוא הביט בי, כי הרי אני עשיתי את הקפה.

"זה היא עשתה," אמר.

"טעים, אז מה? אמרה.

"מה?" אמרתי.

"אם יש משהו שאת רוצה מכאן," אמר בעלי בחיוך, "תקחי – אל תתביישי."

"באמת?" אמרה הפקידה.

"קחי מה שאת רוצה".

"יש לכם אולי כמה ארגזים?" שאלה.

"אולי לשכנים יש," אמרתי.

"מדוע אתם לא מכניסים משכורות לבנק מדי חודש בחודשו, כמו כל אחד?" שאלה.

"אני אגיד לך," פתח בעלי את פיו ודיבר, ורמז לי שכדאי שאלך. לקחתי את בתי וירדנו לחורשה. משם המשכתי איתה לבית קפה, ומשם לבית המרזח. השתייה חיממה את לבי וכבר לא ביקשתי יותר את נפשי למות. ייסורי שככו, שוב הייתי רגועה וחיבקתיה ונישקתיה והסברתי לה כמה דברים מנקודת מבטי האובייקטיבית. היא הביטה בי ואני כל הזמן אמרתי לעצמי שאי אפשר אחרת, איך אפשר אחרת. הלב שלי הוא כמו עור של גמל שטוח כשטיח.

כשחזרתי לביתי ראיתי את מכוניתה של הפקידה, פיאט אונו 86' מתרחקת לעבר הכביש הראשי.

"סאלאמאת," אמרתי לה.

"סאלאמטק," אמרתי לה שוב.

"תיסלם, היי שלום גברת."

נכנסתי לבית וראיתי את בעלי עומד ליד שלושת אחיו ומשחק סנוקר.

"קיבלתי ארכה של שמונה שנים," אמר בעלי. "בינתיים הריבית תתפח, אבל למי אכפת. בעוד שמונה שנים נסתלק מפה לארץ אחרת."

אחיו שלחו בי חצים, האשימו אותי בצביעות, בהתחסדות, בשחצנות, בספרות גרועה, בתפיסה עקומה.

שילחתי להם בחזרה משפטים ארוכים, מורכבים ומחוברים עם עשרות תפלים בדרך, מנוגנים כהלכה עם משקל ופואנטה, לא התכוונתי למה שאמרתי, אבל הם נעלבו והלכו. בעלי ביקש ממני להפסיק להתווכח עם אחיו השחקנים, הנחמדים.

"הם התחילו," עניתי ונכנסתי למטבח למזוג לעצמי משקה.

הלילה היה ארוך, בעלי רשם רשימות לתוך מחשב ירקרק, ואילו אני הסתכלתי בכוכבים. ייחלתי לגאולה, למשיח. מה מתרחש מסביבי? תהיתי. אני לא אישה, בעלי אינו גבר. בקרוב – אמות, אהפוך לציור. כולם ישכחו אותי ואני אותם. אלך, איעלם, אסתלק לי, אתנדף. אמות, זהו זה. להתראות שלום. לא עוד. פיניטו לה קומדיה.

אני אוהבת רגעי אחווה בין אנשים, הם מרגשים אותי עד דמעות. אבל רגעים פתוחים כאלה, רחבים, כמו הישיבה שלי במרפסת, מקפיצים אותי גבוה. אני אוהבת רגעים פתוחים כאלה כשכיפת השמים באמת מתפקדת ככיפה.

 


*הסיפור לקוח מתוך: סיפורים בלתי רצוניים מאת אורלי קסטל-בלום. הוא מתפרסם כאן באדיבות הוצאת הקיבוץ המאוחד ובמסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC 2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: אלף שקל לסיפור! This is the link: https://www.shortstoryproject.com/he/%d7%90%d7%9c%d7%a3-%d7%a9%d7%a7%d7%9c-%d7%9c%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8/