בקריאה כעת: גיבורות גדולות | אורנה פילץ

אורנה פילץ | מקור:עברית

גיבורות גדולות

היא שומעת את ליבי נובחת וקולות מהוסים של נשים מתקרבות על השביל. אירוע נדיר שיש לה מבקרות. היא מקימה את עצמה במאמץ מהספה שהפכה למקום המרבץ שלה,  ומהחלון הקטן שבסלון רואה שלוש מכשפות. אחת מהן מתכופפת, תכף הן יעמדו בכניסה לבית שלה ויבחשו בקדרה רותחת בידיים חשופות. מרוב שכיבה ובהייה, הפנים והחוץ כבר מתערבבים אצלה היא חושבת בזמן שגוררת את גופה לכניסה.

אבל כשהיא פותחת את הדלת – בדיוק ברגע בו נשמע צלצול הפעמון – הן באמת עומדות שם. איריס או עדינה – היא מנסה לגרד מהארכיון המשובש שלה את השם של המנהיגה הרוחנית של נשות הגרעין התורני שהגיעה אליהם מהשומרון והפכה למנהלת המתנ"ס. הפנים שלה צחים ועגולים כמו חלה לראש השנה לפני שנאפתה, וגם האף הדבוק במרכזם עגלגל ובצקי למראה. מימינה וקצת מאחוריה – כאילו מנסה להסתתר, יעל, אמא של גוני, שפעם ביסודי הייתה חברה של כרמל, וגם הן עצמן היו מיודדות. לקח לה רגע לזהות אותה בשמלה הארוכה והשיער המכוסה שחושף את הפנים הצרות עם השקיות השחורות תחת העיניים. את השלישית – רזה ומנומשת, שהלבוש הצנוע שלה נראה מוקפד ואלגנטי יותר – תזהה במעורפל רק אחרי שתיכנס פנימה. נדמה לה שהיא הייתה מנהלת חנות לבגדי ילדים בסוקולוב, אבל אולי עבדה במעדנייה האיטלקית שממול. מטריד אותה שאינה מצליחה להיזכר בוודאות. המראה של שלושתן יחד מעורר בה גיחוך ופחד. בטוח שזה קשור לאירועי הבוקר. היא עומדת מולן.

שתיקה. חתולים מיוחמים מייללים בפראות בחצר השכנים.

"איזו הפתעה," היא אומרת לבסוף בקול שטוח, ונשארת במקומה.

"אפשר להיכנס?" שואלת מנהלת המתנ"ס בחיוך רחב. אביבה, היא נזכרת. כך קוראים לה.

בלי לענות היא מובילה אותן אל הסלון שלא הוכן לביקור, אוספת נעליים, גרביים, וספרים ודוחפת הכול לארונית בכניסה. בקשר להופעה המרושלת שלה אין מה לעשות כרגע.

"הרבה יותר מסודר אצלך מאשר אצלי," יעל מנסה להתנחמד. קולות של מטוסי מלחמה שנשמעים בתקופה האחרונה יותר ויותר, מזעזעים את כולן. ושוב יללות החתולים. וגם השקט. כלבה אמורה להריח את האופל, היא חושבת, אבל ליבי הטיפשה הזאת לא מבינה שאלו מכשפות ותובעת תשומת לב. יעל נענית, מלטפת אותה ואומרת לה, "כלבה טובה, כלבה טובה", עד שהיא נוזפת בה בקול תקיף, "ליבי, די כבר, את מציקה."

כולן מסתכלות על מנהלת המתנ"ס שהתיישבה על הכורסא הצהובה השנואה, ופותחת בישירות, "בטח כבר שמעת שהיום אחר הצהריים אנחנו עורכות עצרת התעוררות לנשים על הבמה המרכזית שבקצה הפארק."

"לכו מכאן, זה הבית שלי!" היא רוצה לצעוק עליהן, לסגור את הדלת, להיכנס למיטה ולחזור אחורה חמש דקות בזמן.

במקום זה היא אומרת, "שמעתי משהו במכולת," בניסיון להתחמק, על אף שברור לה שזה אבוד. שכבר אין איך.

"היום י' בניסן, יום פטירתה של מרים הנביאה," פוסקת אביבה כאילו פיסת המידע הזאת מסבירה את קיום העצרת ואת הביקור גם יחד.

בנסיבות אחרות היא הייתה מגחכת, אבל עכשיו היא יושבת בפנים חתומות, ואביבה – או שאולי זאת בכל זאת עדינה? – נאלצת להמשיך לדבר בלי שום מילת עניין או שאלה להיתלות בה.

"כשדיברנו הבוקר על העצרת, הרגשנו שחסרה לנו מישהי. מישהי מהמקום, מישהי שאנשים מכירים, אבל לא מזוהה דווקא אתנו. לא מנשות שלומנו." מישהי שהשמועות מספרות שהבת שלה משתייכת למחתרת, אחת שנוכל לקטוף כמו פרי בשל. זה מרחף באוויר גם בלי להיאמר. "ואז, כשראינו את הפוסט בפייסבוק ואת הסערה שהוא יצר, חשבנו עלייך, שבעצם את האישה שאנחנו מחפשות."

"אני?"

"אנחנו מאוד מעריכות אותך," היא מדגישה את המילים החיוביות, כמו מורה ביום הורים שצריכה להגיד משהו טוב לפני דיווח על ציוני מחצית גרועים. "גם אם אנחנו לא תמיד מסכימות עם הדעות שלך," מוסיפה ומחייכת לעברה.

"ואת כישרון הכתיבה שלך, כמובן," יעל ממהרת להוסיף, מנסה ללכוד את מבטה. "את תמיד מתנסחת בצורה כל כך מעניינת ומקורית."

גם לפני שנים, כשעבדה כעיתונאית בשני עיתונים שנסגרו אחד אחרי השני, כבר אז לא גילתה כישרון כתיבה מיוחד. העורכים שלה ידעו את זה, וגם היא. היא משפילה מבט, מפחדת שהצחוק יברח לה, כמו שתמיד פחדה בטקסים שבהם הייתה צריכה לעטות אבלות על פי פקודה.

"תודה," היא עונה. "נעים לשמוע." ומודה בלבה לליבי שדוחפת את הפנים שלה בתביעה לליטופים, כי המוח שלה התרוקן ולפחות היד מוצאת תכלית בליטוף מהאוזן הרכה הקטיפתית ועד לאף הלח, ובחזרה.

אביבה חוזרת להוביל את השיחה; אחרי הכול, העצרת מתחילה עוד כמה שעות.

"נשמח מאוד אם תסכימי להשתתף." במילה האחרונה קולה נחלש מעט ורומז על בדל מבוכה. "להשתתף…" היא מנסה להרוויח זמן. להשתתף. כמו במשת"פ. "באיזה אופן להשתתף?"

"לדבר, להסביר שאנחנו פועלות בעיר למען כולנו, שאנחנו אוהבות כל אחת ואחת.  גם את מי שפעם השמיצה אותנו. חודש ניסן הוא זמן של גאולה, של חסד, של לידה. זאת הזדמנות עבור כולנו לפתוח כאן בעיר דף חדש."

ויעל מוסיפה, "המלחמה בצפון כבר בלתי נמנעת. זה לא הזמן למאבקים פנימיים."

יכול להיות שהיא צודקת. זה לא רק הצפון. כל הגבולות בוערים. המוני גברים מגויסים. קבוצות שמורכבות מאנשי גרעינים תורניים שולטות כבר ברוב היישובים, ניזונות מהפחד הגובר ומתבססות על כוח פוליטי שנצבר במשך שנים וברגע מסוים הכריע את הכף. סיירות צניעות מפטרלות ברחובות, זרועות או רגליים חשופות כבר לא נראות, והגברים לא יוצאים החוצה גלויי ראש. בתי הספר הופרדו, המסעדות הוכשרו, בתי הקולנוע נסגרו ואמצעי התקשורת יישרו קו.

כשכרמל עדיין גרה בבית היא נעצרה יום אחד על ידי משגיחה מנשות הגרעין התורני, שברוח טובה הציעה לה לכבד את עצמה ולכסות את כתפיה הערומות.

לפני שעזבה את הבית, כרמל הלכה להפגנות ולמפגשים טעונים ופעפעה מכעס. אבל מאז שהצטרפה למחתרת כמעט ונאלמה. היא מגיעה הביתה לעתים רחוקות, לא מודיעה מראש ולא מספרת על עצמה; נזהרת לא לחשוף מידע.

היא עדיין לא עונה לאביבה, ובמקום לחשוב על תשובה היא נזכרת איך במפגשים משפחתיים נהגה לומר לפעמים, "עוד תהיה כאן הפיכה. גם איראן הייתה פעם ארץ חילונית מערבית. זה יכול לקרות." אפילו שהבטיחה לעצמה שוב ושוב להפסיק. בעיקר להפסיק להרעיל את הבת שלה שעדיין הלכה לבית ספר ונאלצה לשחות בביצה החומצית הזאת, ואמרה לה שהיא כבר לא מסוגלת לשמוע את זה יותר. אבל בסוף זה חלחל. היא עצמה הייתה ערה למרחק בין הדיבורים המיואשים לבתים היפים והמרווחים. בין נבואות הזעם לכורסאות הנוחות, הכלים היפים, התותים, הבראוניז, הקפה הטוב. מה רע לה? צריך לחשוב חיובי כדי שיהיה חיובי. לכתוב שלושה דברים טובים כל ערב בפנקס לפני השינה. לחייך אל העולם כך שיחייך אלייך בחזרה. לרוץ, לנשום, לאכול נכון. כל מה שלא רצתה או לא הצליחה.

כל מי שהיה לו דרכון זר כבר עזב. היא נדהמה לגלות כמה מהחברים שלה כבר דאגו ליום סגריר.

"הדברים האלה לא קורים במהפכות," אחיה האהוב נהג לומר לה, "לרוב זאת תנועה איטית, עיקשת, כמעט לא מורגשת." אבל היא הרגישה את השינויים ולא הבינה איך האחרים לא. שלל העמותות, האולפנות והמדרשות שצצו בעיר שלה כמו חלזונות אחרי הגשם. התכניות והפרסים לשירה יהודית, ספרות ילדים יהודית, מחול יהודי, תיאטרון יהודי, אמנות יהודית. יהודי יהודי יהודי. היא חשבה שעוד מעט הם יתחילו לתפור לעצמם טלאי צהוב על החולצות. היא נהייתה כמו כלבה שמשתגעת ונובחת מקול של אזעקה רחוקה שהאנשים סביבה לא קולטים, ומשתיקים דווקא את הנביחות שלה במקום את מקור הרעש. 

ליבי ממשיכה להציק, והליטוף אמנם מרגיע אותה אבל אז היא שומעת מהרחוב אופנוע שטס מעל המהירות המותרת וצועק לה, "תיזהרי!"

היא חושבת על כרמל ומתחילה לבכות.

רק שמישהי כאן לא תניח עליה יד כי אז אין לדעת מה יקרה. שלושת הנשים פותחות את התיקים שלהן ומתחילות לפשפש. חושבת על אלות הגורל הזקנות הרעות. מישהי מהן הולכת להוציא מתיק הזארה האומלל שלה מספריים ענקיות, וסוויש, תקפד את פתיל חיי, או את החיים של כרמל. היא לא יודעת. אבל במקום סליל של חוט יעל מוציאה מהתיק טישו, ומעבירה אותו אליה, מנידה את הראש מצד לצד בפנים כלביות עצובות ולא אומרת כלום. 

שנות הקריאה הארוכות, הדמויות שמילאו את עולמה, חשבה שיצילו אותה מהקדרה המהבילה של המציאות, שהיא על מושב נוח ביציע, אבל שום דבר לא הגן עליה. עדיף היה לנהל חנות לבגדי ילדים, או מעדניה.

איפה כרמל? אולי הן יודעות משהו. היא סוקרת את הפנים שלהן, וכל אחת בתורה משפילה מבט. אף אחת לא רוצה להשתתף בזה. זה ברור לה. אף אחת מהן לא רוצה להיות כאן, בבית שלה, ללחוץ עליה להשתתף היום בעצרת בניגוד לרצונה. אפילו אביבה. בזה היא בטוחה. אבל זה כבר יותר גדול מהן, ומכולם. עכשיו כולם כבר פיונים על לוח, והשחקן היחיד הוא הגורל.

אביבה מחליקה על החצאית הנוקשה שלה בידיים פרושות, אולי הן החלו להזיע. היא לא מעזה לשאול את החצאית או את הידיים הפרושות על כרמל. אף אחת לא מעלה את האפשרות שהיא לא תסכים לדבר בעצרת. אין לה קלפים, היא משחקת בידיים ריקות, וכולן מבינות את זה. "מה אני צריכה להגיד? בעצרת, הכוונה." המרצע יצא מהשק, היא חושבת מיד, ובכלל לא בטוחה מה זה מרצע, ואביבה עונה בענייניות, "הכנו דף מסרים, פשוטים, ברורים, אני באמת חושבת שאם תעייני בו תראי בעצמך שיש בו הרבה היגיון, שאת מזדהה עם לא מעט מהתכנים. אנחנו כמובן מזמינות אותך לדבר בשפה שלך ובדרך שלך. יותר מהמסרים עצמם, חשוב לנו שיראו אותך, שיבינו שגם את אתנו."

שיבינו שגם אני אתן. היא שומעת את המילים בראש שלה מתפוררות. השלישית, המוכרת לשעבר, עדיין לא אמרה מילה. אולי היא מין שיבוט.

היא מבטיחה שתעיין בדף ותדבר בעצרת. שילכו כבר.

משהשיגו את שרצו, המוירות קמות, ויוצאות בשורה קצרה – הפעם אביבה במאסף. ממש ביציאה אביבה מוציאה מהתיק חתיכת בד מקופלת, ונותנת לה את השביס בלי הסברים.

כשהדלת נסגרת היא חוזרת לסלון, נשכבת על הספה ועוצמת עיניים. היא רוצה לישון. להתעורר מישהי אחרת. במקום אחר. רחוק מכאן. מאז שכרמל עזבה את הבית היא במצב תמידי של חרדה, אבל מאז הבוקר הכול מואץ. כאילו מישהו מגביר את המהירות של ההליכון בזמן שהיא עליו והיא חייבת לרוץ יותר ויותר מהר.

הבוקר היא יצאה עם ליבי. האוויר היה רחוץ ורענן אחרי הגשם של הלילה, וטיפות שקופות נתלו על העלים הירוקים, זוהרות בשמש. היא הרגישה את הנועם על עור הפנים, את ההנאה שבהליכה, את השמחה של ליבי. ואז שמעה צרורות של יריות. בטח זיקוקים. אבל אז הבחינה בהתקהלות. כשהתקרבה ראתה מספר בחורים בפאות מסולסלות וכיפות לבנות גדולות עורכים מטווח מאולתר במגרש הכדורגל הקטן. מטרות דמות לבנות. אקדחים. מטווח – על הדשא הסינטטי בין בריכת הדגים לקרוסלה. ואנשים סביבם צופים, כאילו מדובר בקבוצת האימהות עם העגלות שיורדות לסקווטים סביב המאמנת שלהן בבגדי הספורט הזרחניים.

היא צילמה את האירוע בטלפון שלה והתחילה לנסח בראש את הפוסט בפייסבוק, כשאחד הבחורים התקדם לעברה בחצי ריצה כשהאקדח עדיין בידו. "אפשר לדעת מה את עושה?" "צילמתי," ענתה, משקשקת מפחד אבל בונה על האנשים שסביבה. "אסור לי?" שאלה כמו ילדה שמתחצפת למורה, על אף שהאוחז באקדח היה צעיר ממנה בכשלושים שנה. "אני מבקש לפזר את ההתקהלות," הוא פנה אל הציבור בקול נמוך וסמכותי, והקהל הקטן ציית ולא מחה. "תמחקי את כל מה שצילמת," אמר לה. היא מחקה בידיים רועדות. אבל לפני שמחקה שלחה את התמונה בווטסאפ המשפחתי והשכונתי. כשחזרה הביתה, העלתה פוסט נסער. אמנם לא הצליחה לחשוב על כותרת שנונה, ובכל זאת התמונות של הבחורים עם האקדחים בלב הפארק גררו עשרות תגובות ושיתופים. היא נהנתה מהסערה שחוללה. מהתגובות הזועמות והמזועזעות. מהספרות העולות בקצב מהיר על עיגול ההתראות על המסך שלה. לפני שהספיקה לקרוא תגובה אחת הצטברו כמה נוספות. אבל לא עברה שעה עד שאחיה, שבזכות הדרכון האמריקאי של אשתו עבר עם המשפחה לבוסטון, התקשר אליה. כנראה הוא עוקב אחריה גם בלילות. הוא דרש שתמחוק את הפוסט האידיוטי הזה ותתרחק מצרות. "את פשוט לא מבינה איפה את חיה, עם מי את מתעסקת," חזר ואמר. "זה נהיה מסוכן מדי. תמחקי את התמונות האלה ופשוט תתרחקי מהטלפון והמחשב." שוב הוא ביקש שתבוא אליהם עם כרמל. "בדקת את הדרכונים?" שאל בפעם המאה, והיא אישרה שהדרכונים בתוקף וגם הוויזה מהטיול אחרי הבגרויות שתוכנן אך לא יצא אל הפועל. יש להם המון מקום, הוא אמר, והילדים מחכים לבת דודה שלהם. "בואו כבר, למה אתן מחכות?"

 היא מחקה את הפוסט המפליל וכיבתה את המחשב. העצים שבחלון התחילו לפרוח וללבלב. הזמן הזה בין פורים לפסח הוא הזמן שהיא הכי אוהבת בשנה. התקשרה לכרמל, ולא היתה תשובה. ניסתה שוב להשאיר לה הודעות, אבל הן לא נקראו. כרמל לא עונה לטלפונים וגם לא להודעות. איפה היא? איפה כרמל?

היא יודעת שהמחשבה על כרמל רק מחלישה ומערערת אותה אבל היא לא יכולה לעצור בעצמה. כמו חור כואב בשן שהלשון נמשכת אליו שוב ושוב.

היא רואה אותה בבירור מולה כפי שנכנסה הביתה בפעם האחרונה שנפגשו; העיניים החומות עם הזהרורים הירקרקים, השער שהתארך ונצרב בשמש, הנמשים שהלכו והתרבו מאז שהיא חיה לה איפה שהיא חיה, כאילו מישהו פיזר בנדיבות שומשום על הלחמנייה הכי מתוקה. היא לא הודיעה על בואה, והגיעה לפנות ערב עם שתי חברות – אחת מהגל החדש של סוף התיכון, והשנייה שלא הכירה. ליבי היתה הראשונה שהבינה, התחילה לשרוט את הדלת ולנבוח בהתרגשות. היה לה סיר עם מרק ירקות שגמר להתבשל והפיץ ריח טוב, מזל שהכינה. היא סרקה בראשה את המצאי בבית: יש לחם, טחינה, כרוב. היא יכולה להכין סלט בן רגע. מצאה קופסה של מלפפונים חמוצים במלח, יש תפוזים ותפוחים. הכול בסדר, לא חסר אוכל. החברה החדשה שראתה אותה מוטרדת במטבח הציעה להכין את הסלט, וחתכה רצועות דקות והרבה יותר מדויקות ממנה.

כשניסתה לפתח שיחה עם החברות נזהרה מאוד. ידעה שמספיקה מילה אחת שתחצה את הגבול הבלתי נראה שסימנה כרמל, ויגיע הניתוק המוחלט.

הן אכלו ביסודיות ובענייניות, וכמעט שלא דיברו. היא הגישה לשולחן והביאה מלח, מילאה שוב קנקן עם מים, הכינה טוסטים מהלחם שבפריזר כשהלחם על השולחן נגמר. חשה סיפוק כשראתה את הבת והחברות אוכלות בתיאבון. וכל הזמן חשבה: אני עוד חייבת לדבר עם כרמל ביחידות, לשכנע שצריך לעזוב הכול ולהסתלק. היא צריכה להתעקש, אבל בשביל להתעקש היא צריכה לדבר אתה. קודם כל שתישאר לישון בבית.

עוד ועוד צעירים מצטרפים לקבוצות האלה שלא ברור מה הקשר ביניהן. מדי פעם עולה לרשת או מודבק על לוחות מודעות מניפסט כועס ומבולבל של אחת המחתרות. עיקר הזעם מופנה כלפי המשטר הצבאי הדתי ההולך ומתהדק, אבל לא רק. הם אחראים לגרפיטי זועמים, השחתת שלטי חוצות, התפרעויות ושיבוש עצרות התחזקות במתנ"סים ובבתי כנסת, וגם הטמנת חומרי נפץ ברכבים ובכנסים, מיוחסים להם גם מקרים של הצתות. אמצעי התקשורת לא מסקרים את פעולות חברי המחתרת וגם לא את החיפושים אחריהם במערות ובמבנים נטושים, אבל השמועות עוברות ברשתות החברתיות.

לפנות בוקר שמעה קולות התארגנות בבית ואת ליבי נובחת. השעה הייתה חמש וארבעים. התלבשה במהירות כדי להספיק לתת לכרמל נשיקה, כסף ואוכל, אבל פספסה אותה. אותה – שכל בוקר, במשך שנים, אי אפשר היה להעיר. פתק עם לב וסמיילי שכרמל השאירה בארנק שלה במקום הכסף שהיה בו יהיו הקשר האחרון אתה.

איזה מין אמא היא שלא מצליחה לשמור על הבת שלה.

עכשיו היא חייבת לקום מהספה הזאת. לפעול. היא צריכה להתאפק כדי לא לשפוך את המים הרותחים מהקומקום על היד שלה אבל לא עושה את זה. מכינה לעצמה כוס תה ומתיישבת מול דף המסרים שמחכה לה על השולחן. מגייסת את הכוחות הדרושים כדי לא לזרוק אותו לפח, אבל לא מצליחה לגייס מספיק כוח רצון כדי לקרוא את כולו. אחרי רפרוף על הסעיפים הראשונים, היא מניחה עליו את מחזיק המפיות. צניעות, עקרת הבית, עיקר הבית, חמץ, ביעור החמץ, מרים, נשים צדקניות… היא מצרפת את הדף לערמת הניירת; מכתבים, טפסים ומסמכים שכבר שנים מחכים שתתייחס אליהם אבל היא מסרבת, או לא מצליחה, נאטמת מול כל תביעה של העולם החיצון כלפי הזמן שלה.

כבר צריך להתחיל להתארגן. היא מוצאת שמלת כתפיות קיצית ארוכה ולובשת אותה מעל חולצת טריקו לבנה ארוכת שרוולים. ללוק הקיבוצניקי-מתנחלי הזה היא מוסיפה נעלי התעמלות. ספורט אלגנט, היא מחייכת בבוז לעצמה.

מול הראי בחדר האמבטיה היא מסדרת את המטפחת הכהה שמנהלת המתנ"ס נתנה לה. היא יודעת: צריך שכל השערות יכנסו פנימה. מה שנשאר מהן, לפחות, היא מגחכת. מצמידה את כפות הידיים לצידי הראש ומושכת את הבד אל הפנים, ואז דוחסת חזרה את השערות שנמשכו החוצה מעל האוזניים. כבר שבועות שלא בחנה את עצמה מול הראי. התרגלה להתעלם ממנו, לצאת עם מברשת השיניים לסיבוב של הבוקר, לתת אוכל לליבי ולמלא את הקומקום לקפה. עכשיו היא מתקרבת, והמבט נשאב אל הבבואה המוכרת. אישה מבוגרת. פנים רחבים ובהירים על רקע הבד הכהה. ורדרדות בצידי האף משווה לפנים גון תינוקי, אלא שהתקרבות נוספת אל הראי מגלה שמדובר בנימי דם פקועים. עגלגלות לשעבר שקורסת, כמו בלון שמתרוקן מאוויר. מתחת לסנטר צונח סנטר נוסף, שערות בודדות מבצבצות באזורים לא צפויים. היא מרימה את הסנטר ובוחנת את הצוואר שנראה כמו בד שקופל לזמן ממושך, ופסי רוחב עמוקים מחלקים אותו ולאורכם בקעים ועמקים. היא נזכרת בשם של ספר: "אני שונאת את הצוואר שלי" של זאת שכתבה את "צרבת" ואת התסריט של "כשהארי פגש את סאלי"; מנסה להיזכר אם קראה אותו בכלל. את תקריבי הענק של פני הנשים הצעירות בצמתים ועל מגדלים לאורך הכביש המהיר היא זוכרת, וגם את אין ספור הכתבות, הפרסומות והפוסטים על הזנה והגנה, מיצוק ומילוי, מתיחה ופיסול. פתאום היא מחייכת ואומרת לדמות שבראי, "נשים טיפשות". לרגע היא מופתעת מהקול של עצמה ומשתתקת, ושוב היא מחייכת את החיוך העקום והמר, "ואני הטיפשה הראשית". 

היא מרופפת את הקשר של המטפחת ההדוקה מדי שמותחת את השערות, ונזכרת איך אחרי התיכון היא הלכה ללמוד ב"מכללת ברוריה" בירושלים, ויום אחד כל הבנות לבשו את הבגדים הכי דוסיים שלהן, הוסיפו מטפחות וגרביונים, ועל הלוח מאחוריהן כתבו ביידיש: "אויס איז גיט טזין א ייד – טוב להיות יהודי". הן הצטלמו ושלחו את התמונות להורים בניו ג'רזי כדי שייבהלו קצת. ההורים שלה לא ממש התעניינו, ואת התמונה שלה היא שמרה; מדי פעם עוד נתקלה בה באחת הקופסאות. בכל אופן, היא חושבת עכשיו, מטפחת כהה על פני בת שמונה-עשרה רעננים זה משהו אחר לגמרי, וגם חושבת איך אחרי הכול גם החזרה בתשובה שלה לא החזיקה מעמד. גם זה גורם לה לחייך. היא נשארה במשבצת שלה, לא הגיעה רחוק. אפשר יהיה לכתוב את זה על המצבה שלה.

היא יוצאת מהבית, ואפילו שמדובר בסך הכול בשינוי קל בבדים שמונחים עליה, בכל זאת היא חשה מבוכה וזרות. יש כבר תנועה של נשים אל עבר הבמה המרכזית שבקצה הפארק, אבל היא משתדלת להתמקד בנעליים ובקרקע, רק לא להיתקל בפנים מוכרות. הבוקר הפארק נראה לה כל כך מזמין ורענן, ועכשיו כל השרירים קפוצים וההליכה מקוטעת. השביל רק עולה ועולה. כל תנועה היא תולדה של מחשבה, וצריך להתאמץ להרים את הרגל, לשלוח אותה קדימה, להרים עוד רגל; אם לא תתרכז – תיפול או תיעצר. היא משתדלת לא להרים את הראש אבל היא מבחינה לפניה בגו מוכר: משהו בכתפיים, הצוואר הדק, ההליכה הנמרצת והנגררת בו זמנית. זה לא יכול להיות, היא חושבת, אלו שוב ההזיות שלה; היא כבר לא יודעת מה היא רואה ומה היא שומעת. הרי כרמל לא יכולה להיות כאן, מטר וחצי לפניה, בשמלת סרפן שחורה ארוכה, חולצת גולף ירוקה כהה, ושביס שחור מלופף סביב הראש כמו טורבן הודי תפוח. אבל היא מזהה את החולצה, הכתפיים, ההליכה. איך היא הגיעה לכאן? למה? יכול להיות שהיא בצד שלהם?

היא שוקלת להתקרב אליה. תחשבי. תחשבי. תחשבי. שוב היא שומעת את המספריים של המוירות – סוויש, סוויש, סוויש – אבל זאת רק החצאית. לא, היא מכירה את הבת שלה, היא לא חזרה בתשובה. קשה מאוד לשכנע אותה במשהו. כבר כילדה היתה לה רתיעה מכל מה שנדפה ממנו נחמה מזויפת. לא היתה מוכנה לשמוע סיפור אם הוא לא קרה באמת.

ופתאום היא מבינה: כרמל באה לחבל בעצרת. לפוצץ. היא שמעה כבר על מקרים כאלה, על מורדים שגרמו מהומות ולפעמים אפילו פתחו באש. אבל כרמל? השברירית? היא לא תפעל באלימות. ואולי כן? כל הכעס האצור, השתיקות העקשניות, העוינות. כבר מזמן אי אפשר לדעת מה היא באמת חושבת.  מה יקרה כשכרמל תראה אותה על הבמה, עם אנשי הגרעין, בוגדת בכל מה שהן מאמינות בו? 

היא חייבת לעצור אותה. אילו רק הייתה משכנעת אותה לנסוע מפה… עכשיו זה לא חשוב. עכשיו זה לא חשוב. עכשיו להתמקד, לא להישאב לאם הייתי. מאחורי הקלעים היא מתקבלת בלבביות על ידי אביבה ושאר ידידותיה החדשות.

כשהיא מתיישבת בעומק הבמה היא מזהה את כרמל. לרגע העיניים שלהן נפגשות. מרוב בהלה היא מסיטה את המבט.

ראשונה מדברת ראשת מדרשת "אורה", כוכבת שהגיעה אל העיר מירושלים. אישה כהה ושפיצית, לבושה חליפה ונעלי עקב גבוהות. היא מדברת בקול עולה ויורד, מפתה ורומז, מלווה בסימני קריאה ושאלה ותנועות ידיים שגם בישיבה מאחור ניכר שהן מוגזמות. היא ממתיקה סוד, כאילו יודעת מה קורה בחיים האינטימיים של כל אחת מהנוכחות, ומצטטת מהתנ"ך, מההגדה, פרשנים ופוסקים. היא עוברת במהירות מעניין לעניין, ממקור לסיפור, שאלה או הבטחה. הכול תלוי בנו: אנחנו עקרות הבית, עיקר הבית; רק אנחנו יכולות לנקות ולהכין את הבית לפסח, כי רק יודעות לבדוק ולחפש מה מסתתר בחורים ובסדקים. מניקיון הבית היא עוברת למים ומהמים למרים שכבר במדרש מסופר שבזכותה היו מים במדבר לבני ישראל וזאת המתנה הטובה של מרים. מרים מזכירה לנו עד כמה חשובה הילודה בעם ישראל ואנחנו ״ותצאנה כל הנשים אחריה" כל נשי ישראל עד סוף כל הדורות הולכות אחריה בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותנו העומדות כאן היום – עתידים ישראל להיגאל. היא כבר לא עוקבת, ומנסה לבחון את כרמל ממקום מושבה, אבל היא נעלמה, ועל אף שהייתה רוצה לרוץ לחפש אותה, או לתפוס את המיקרופון ולקרוא "כרמל, כרמל אמא מחכה לך על הבמה המרכזית", היא יושבת ומנסה לחשוב מה תאמר, כי כל מה שתכננה להגיד לנשות העיר לא חשוב עכשיו. עכשיו כרמל כאן בקהל, אולי היא עומדת לעשות משהו שלא תהיה ממנו חזרה. עכשיו עלייה לחשוב מה לומר שיהיה ברור, נחרץ, שישכנע את כרמל להתרחק מהסכנות שהיא נמשכת אליהן, להיזהר, להישמר לנפשה, ובאותו זמן היא צריכה להקשיב לדבריו של רב קהילת "נשמת", קהילת הגרעין התורני בישוב. הוא מספר על חודש ניסן שבו נברא העולם, והוא חודש הגאולה. מדבר על החושך שבא לפני האור, ושכל ישראל ערבים זה לזה ורק יחד נוכל להביא את הגאולה; גם הוא עובר מנושא לנושא, ומשיא קולי אחד לשני מעבדות מצרים לא יוצאים לחירות, הוא מגביר את קולו –  מעבדות מצרים יוצאים לעבדות לקדוש ברוך הוא, לתורה ומצוות לעם ישראל. כבר מילדותה מרים דואגת לכלל עם ישראל! כבר שהיתה בת שלוש סייעה לאמה כמיילדת עוזרת ומסייעת. בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים ומה היתה גדולתן של אותן נשים צדקניות? שאפילו למדבר נשאו איתן תופים, בתקופת העבדות, בתקופת הגזרות, בתקופת השפל מרים לא איבדה את האמונה בקדוש ברוך הוא היא לקחה אתה את התוף למדבר, האמינה בגאולה השלמה וסחפה את הנשים אחריה באמונתה. אנחנו עקרות הבית, אנחנו עיקר הבית, אנחנו מצוות על האופטימיות והאמונה השלמה. בזמנים הקשים ביותר עלינו לראות למרחוק, לדעת שבקרוב יגיעו גם התופים והמחולות. גם הוא זוכה למחיאות כפיים נלהבות.

זהו עכשיו תורה. אין ברירה. היא קמה בכבדות, רואה את מאות הנשים שלרגליה וחשה גל של בחילה. היא לא מצליחה לאתר את כרמל בין הפנים המוכרות שבקהל. אבל גם בלי לראות אותה היא יודעת שהיא שם ומקשיבה.

"נשים יקרות.

חברות, מכרות, שכנות.

ביקשו ממני להוסיף לומר את הדברים שלי, ואני שמחה לעשות את זה. גם אם זה לא קל לי. שמענו היום על פסח, על חודש ניסן, על הנשים הצדיקות מימי קדם, על סגולותיה הרוחניות של מרים הנביאה. בכנות, הבנתי רק חלק מהדברים. רק לפני מספר שעות נודע לי שעל פי המסורת היום, י' בניסן, הוא יום פטירתה של מרים הנביאה." הנה, היא מזהה פתאום את כרמל, אבל כרמל לא מסתכלת עליה.

"מרים  שומרת על אחיה, מצילה אותו. עומדת מרחוק בין קני הסוף, לא נאבקת, לא מוחה – עושה את מה שצריך. היא ואמא שלה והשותפות שלה. הן לא פותחות חזית, לא נאבקות באף אחד, לא מנצחות. הן לא צודקות או לא צודקות. רק שומרות על הילדים, על החיים.

נשים יקרות, אנחנו נותנות חיים אבל כל כך הרבה פעמים נכשלות בלשמור עליהם. בבקשה, אל תכשלו. אל תהיו גיבורות גדולות. תשמרו על החיים. על החיים שלכן, ועל כל מי שקרוב אליכן.

כרמל מרימה את הראש, ונראה לה שהצד השמאלי של הפה מתעקל מטה בספקנות, כמו אומר על מה את מדברת? את בכלל יודעת משהו על לשמור? וכמו במצגות במחשב, היא רואה את הפנים של כרמל מתמזגים בפנים שלה ברגע שנולדה; בסוף ההיריון הארוך מדי והלידה שהתמשכה והתמשכה ופתאום הסתבכה, והחדר התמלא רופאים ואחיות, וכשנשלפה החוצה גייזר של מים יצא מגופה ושטף את החדר, וחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר של התינוקת הסגולה, והרופא – בתנועה סיבובית – שיחרר אותה ממנו ונתן לה את התינוקת שלה, והפנים שלה עגולות ומושלמות בצבע סגול לא טבעי, מכוסות מין משחה לבנה, ולרגע היא לא בטוחה שהתינוקת בחיים, אבל כשהיא מונחת עליה בתוך החדר הפלורוסנטי העמוס תכונה וצוות הן מביטות אחת בשנייה, ורק אז חבל הטבור נחתך. היא חושבת על המספריים. המספריים הם בכלל של החיים, איך היא לא הבינה את זה? והיא מרגישה סחרחורת, ורוצה לצעוק או שאולי היא באמת צועקת, כרמלי, תיזהרי, תשמרי על עצמך, בואי הביתה. אביבה עומדת לידה, מחבקת את כתפה ומחייכת אליה חיוך שהיא לא מצליחה לפענח. מהצד הפנים שלה כמעט שטוחים, אבל המגע מזכיר לה איפה היא נמצאת, והיא חושבת לעצמה: מה אמרתי עכשיו? הפנים של כרמל מסתכלים עליה, דואגים. רק לגמור עם זה.

אני מבקשת מכל אחת כאן, מתחננת, תשמרי על עצמך. והלוואי שיהיה לנו חג שמח." ביד לא יציבה היא מחזירה את המיקרופון לקן, נזהרת שלא לנעוץ עיניים בבת שלה, חוזרת אחורה למקום בו ישבה, נפרדת בחיפזון ויורדת במדרגות לפני שהעצרת מסתיימת.

זהו. היא חוזרת הביתה. היא שומעת את אביבה מודה לה, ומברכת את המשתתפות, עכשיו הדרך יורדת והיא מתקדמת מהר. היא כבר כמעט עוברת את מתקני הכושר, את ברכת הדגים, מחפשת זכר למטווח של הבוקר ולא מוצאת, היא ממשיכה ללכת ובראש שלה חוזר משפט אחד: זה מאחורי. זה מאחורי.

היא שומעת את הקול מאחוריה כאילו הוא מגיע ממקום רחוק. מזמן רחוק. "אמא, חכי רגע." היא מאטה, לא בטוחה אם לסמוך על הדיווח של החושים שלה, אבל זאת באמת כרמל; לצידה, קרובה אליה. היא מרגישה את הגוף שלה, מריחה אותה, ורק אז מפנה את המבט. כרמל מסירה את כיסוי הראש הכהה והנפוח ומפזרת את השיער עם היד בתנועה מיומנת. היא מביטה בבת היפה שלה בכאב. בגאווה.

"אמא," כרמל אומרת, ורק שלא תתחיל לבכות עכשיו, רק לא לתת לשיטפון הזה להיחשף, לא להעמיס עליה את הפחדים שלה, את חרדתה לשלומה.

"מה?" היא מצליחה לומר.

"אני באה הביתה לארוחת ערב, בסדר?" לא לבכות. לא להבהיל אותה.

קולות הנשים שהתפזרו מתגברים ומתחילים להתקרב. היא לא רוצה לפגוש את כל הפרצופים המוכרים עם השיחות המיותרות שיוצאות מהם. היא מגבירה את הקצב וכרמל אתה. הן הולכות יחד והיא מקשיבה לצעדים המהירים של שתיהן. סוויש, סוויש, סוויש. לרגע היא נבהלת. אבל זה רק הקול של השמלות. היא נאנחת לעצמה.

כרמל עוצרת רגע ומסתכלת עליה. "ואחר כך נראה."

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.