search
בקריאה כעת: דחפים | ניר יהודאי
search

ניר יהודאי | מקור:עברית

דחפים

בלילה שלפני האשפוז האחרון שוב פקד את שחר החלום על אנשי האבן. כמו תמיד היא התעוררה ברגע שלא יכלה לשאת באימה. היא פקחה עיניים והתרוממה. לבה הלם בפראות וזיעה קרה שטפה את פניה. היא לא הספיקה להתאושש מהחלום, ואז הבינה שאינה לבדה. בקצה המיטה ישבה רעות ונעצה בה את מבטה המזוגג בחשכה.

"מה קורה פה?" שאלה שחר.

"כנראה היה לך סיוט," אמרה רעות ברוך, "אני רוצה שתספרי לי, מלאכית."

שחר שפשפה את עיניה. היא עמדה לספר אך אמרה, "אני לא זוכרת."

"זהו, נסגרת," אמרה רעות ועיקמה את הפרצוף. "את כבר לא מספרת לי כלום."

"למה את יושבת פה ככה?"

"הלילה זאת ההזדמנות האחרונה שלי להסתכל עליך ישנה. את הולכת ממני."

שחר נאבקה להסדיר את קצב נשימותיה. רעות התקרבה וליטפה את שיערה הקצוץ.

"מלאכית," לחשה רעות, "בבקשה אל תעזבי אותי."

שחר פלטה אנחה של חוסר-ישע. עדיין דבקו בעיניה קרומי השינה ועדיין הייתה נתונה תחת רושם הפורענות והזדון של אנשי האבן.

בקושי רב פלטה, "אני לא עוזבת אותך."

"נכון, את  נוטשת," קבעה רעות.

"את יודעת שאני חייבת."

"לא אני לא. וגם את לא."

"דיברנו על זה מאה פעם."

"את דיברת. את החלטת. כמו תמיד. לא נתת לי שום סיכוי."

שחר השפילה את ראשה, חומקת מעיניה החתוליות הירוקות של רעות. היא לא ידעה כיצד להגיב. פעם נוספת הייתה המומה מהקלות שבה לשה רעות את המציאות כך שתתאים לרצונה. ועם זאת היא הייתה משוכנעת כל כך בדבריה, שהיה בזה משהו מנחם, ושחר כמעט התפתתה להאמין לה.

"די."

"מה די?" הרימה רעות את קולה, "אני לא מבינה! את לא צריכה את החרא הזה?"

"הסברתי לך," התגוננה שחר, "דפנה אומרת ש…"

"אני לא יכולה לשמוע את זה! אז היא אומרת! אז מה? מה, היא אלוהים?"

"לא…"

"את לא רואה שהיא רעה?"

"אל תדברי עליה ככה."

"למה לא? מי היא בכלל?"

"את יודעת כמה היא עוזרת לי."

"לא. מה שאני יודעת זה שהיא רק רוצה לקחת אותך ממני. ואם את לא רואה את זה את פאקינג עיוורת!"

"את יודעת שאת נשמעת כמו בן-אדם משוגע?"

רעות שיספה את שחר במבט ואמרה "את מאוהבת בה."

"מה?"

"ידעתי…" סיננה רעות ונשכה שפתיים. היא קמה והתהלכה בחדר בעצבנות.

"את מדברת שטויות," אמרה שחר.

רעות נעצרה בתיאטרליות.

"כן? מוזר. לפני שהכרת אותה דווקא הערכת את כל מה שאני עושה בשבילך."

"אני עדיין מעריכה, נשמה שלי, את יודעת את זה."

"את מי את יותר אוהבת? את האמת! אותי או אותה?"

שחר לא ענתה.

רעות הטיחה את עצמה על המיטה, הליטה את פניה ומלמלה, "אני לא מאמינה שאת עושה לי את זה."

עכשיו נראתה כה קטנה ושברירית. חמלה הציפה את שחר. התעורר בה צורך להתנצל על משהו. היא התקרבה אל רעות בזהירות, כרכה את זרועותיה הדקיקות סביב צווארה וליטפה את שיערה החום הארוך.

"בבקשה אל תכעסי עליי, נשמה," אמרה, "אין לי ברירה…"

"יש לך אותי!" צעקה רעות בעיניים קרועות מבכי, "את החיים שלי!"

חוסר הישע הזה כמעט שהכריע את שחר. לרגע חשבה לעצמה, אף אחד לא יאהב אותי ככה, מה אני עושה? איך אני מוותרת על זה? אבל מיד התעשתה.

"אני בת עשרים ושמונה," אמרה, "אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה."

"לעשות מה?" שאלה רעות והתיישבה, "את מושלמת! את היצור הכי מדהים ביקום! ישבתי פה עכשיו איזה שעה וחשבתי, איזה מזל יש לי שאלוהים נתן לי כזה מלאך. רק בגללך אני יודעת שאני טובה, בלעדיך אני כלום."

רעות חפנה את סנטרה של שחר בידה והטתה את פניה לעברה בעדינות. "ואת יודעת מה עוד חשבתי? מה יקרה אם אני אסתום לך את הפה והאף כשאת ישנה? ואז אף פעם לא תעזבי אותי."

שחר בלעה רוק. "את מפחידה אותי."

"מה מפחידה, מה? אני שומרת עליך! אני אוהבת אותך! אני היחידה שבאמת אוהבת אותך! תכניסי את זה לראש!" רעות קמה מהמיטה ברוגז.

"זהו, נדפקת, השתנית. אני בקושי מזהה אותך."

שחר מצאה את עצמה מזדחלת אל קצה המיטה ומתחננת, "אל תכעסי עליי, בבקשה. אני רק רוצה להיות נורמלית."

"אין כזה דבר נורמלית! זה הכול הגדרה של גברים שמחפשים לשלוט בנו!"

"את יודעת שהיום בערב, לפני שחזרת, מרוב פחד ממחר, לקחתי חצי קופסא של משלשלים?"

"סו וואט אלס איז ניו?"

"זה נראה לך רגיל?!"

רעות שילבה את ידיה על החזה, הלכה לחלון והביטה החוצה אל הלילה.  

"אז אני מבינה שזה סופי."

"כן…" אמרה שחר בלי להישיר אליה מבט.

דממה השתררה בחדר ואז ברגע אחד רעות התפרצה.

"לכי תזדייני! כשדפנה העיפה אותך למי באת ישר, אה? כמו כלבה זחלת אליי! ואני נתתי לך לגור פה, נתתי לך את האוטו שלי! קניתי לך סיגריות! ואת? לרגע לא אהבת אותי באמת! שקרנית-כפוית טובה-נצלנית…"

"זה לא נכון! בבקשה!"

"את לא יודעת לאהוב! את רעה! את לב אבן!"

שחר קפאה. עיניה הוצפו דמעות למשמע שתי המילים האחרונות. היא תקעה ברעות מבט הלום.

"אני לא מאמינה שאת אומרת את זה…"

"מה לעשות? התפוח לא נופל רחוק מהעץ, מסתבר." רעות ניגשה לדלת.

"ואת יכולה לשכוח מהסעה מחר!"

"אבל הבטחת!"

"טאפ."

"אז איך אני אגיע?"

"על הזין שלי. תקחי אוטובוס או מונית מצדי."

"את יודעת שאני לא יכולה."

"תסתדרי. אני. איתך. גמרתי."

*

בבוקר מצאה שחר את הדירה ריקה. רעות נעלמה ואפילו לא השאירה פתק. זה לא היה בלתי-אופייני לה, להתנדף ברגע של זעם. אבל הפעם לשחר לא היה זמן לבזבז בתהיות על מקום הימצאה. למזלה אתמול הכינה את המזוודה לפני שלקחה את כל המשלשלים. היא התלבשה מהר והזמינה מונית, דורשת נהגת אישה.

אבל כשהגיעה לאשפוז לא הייתה לה ברירה אלא להיכנס לחלל צר עם גבר – מנהל מחלקת הפרעות אכילה, ד"ר כץ.

לא היה גבר שהפחיד את שחר יותר מד"ר כץ, היא כבר הכירה אותו באשפוז הראשון שלה, לפני כמעט עשור. לאורך השנים תיארה אותו לא אחת בתור השטן בהתגלמותו, כינתה אותו "מיזוגן" ו"שונא-נשים". הדבר הנורא ביותר בו בעיניה היה העובדה שלא יכלה אפילו לנחש מה הוא מרגיש כלפיה.  היא הניחה שמדובר בשנאה תהומית.

כשנכנסה למשרד הדחוס שלו לא נרשם בפניו ולו המבע הצנוע ביותר של הכרה. שחר התיישבה לפני השולחן ומיד התמוססה אל תוך דמות הילדה הטובה והצייתנית הרחוקה כל-כך ממי שהיא באמת. בזמן הראיון הקצר, שנתן לה הרגשה של נצח קטן, היא גילמה במקצוענות את הדמות החביבה והמתוקה, אבל ד"ר כץ היה ענייני ולא נענה לניסיונותיה להתבדח. אפילו לא התיק את מבטו ממסך המחשב בזמן ששאל אותה את השאלות הרגילות. בזמן שהקליד את תשובותיה נפערו שתיקות, ושחר נחפזה לסתום אותן בהצהרות על מוטיבציה גבוהה ובהבטחות שהפעם הזאת תהיה שונה.

"אפילו נפרדתי מרעות," התגאתה. "דפנה עזרה לי להבין שהיא לא טובה לי, שהיא חלק מרכזי ב…" עצרה ושאפה אוויר, "בפתולוגיה שלי."

היה אפשר לראות שד"ר כץ לא מתרשם מהשימוש בז'רגון מקצועי. הוא סיים להקליד משהו, הסיר את משקפיו, נשען לאחור והתבונן בה ארוכות. מבטו גרם ללבה להתכווץ.

"את נפרדת ממנה או שהיא נפרדה ממך?"

"אתה לא מאמין לי?"

"לא."

"למה אתה מזלזל בזה?! אתה יודע כמה קשה זה היה?!"

"אני בטוח. אבל הדינמיקה שנוצרה ביניכן כאן זכורה לי היטב. מיוזמתך לא היית נפרדת ממנה."

"הקשר איתה הוא הדרך שלי לפגוע בעצמי," דיקלמה שחר את מילותיה של דפנה.

"ו…?"

"ואני לא רוצה יותר לפגוע בעצמי."

היא תלתה בו מבט נואש והוא התבונן בה בשוויון נפש.

"אני אגיד לך את האמת, שחר," אמר ונשען לאחור. "לא רציתי לקבל אותך."

"אני יודעת."

"יפה. זה כבר הסיבוב החמישי שלך פה. לצערי, לא דבר נדיר אצלנו, אבל מי כמוך יודעת כמה משאבים מושקעים בכל מטופלת." הוא החל למנות באצבעותיו, "אתן מקבלות ליווי צמוד של אחות, עובדת סוציאלית ודיאטנית. יש לכן פסיכותרפיה פעמיים בשבוע, קבוצה דינמית, קבוצת CBT, קבוצת DBT, קבוצת תרפיה באמנות, תרפיה בצילום, תרפיה בתנועה…"

"אני יודעת את כל זה," הפטירה שחר ביובש.

"יפה. אז את מבינה שאנחנו מספקים לכן את כל האפשרויות להצליח. אבל אני לא אוהב להשקיע כל כך הרבה במישהי שלא רוצה להחלים."

"אבל אני רוצה!" מחתה שחר.

"אני חושב שאת אומרת את מה שנדמה לך שאני רוצה לשמוע. אבל אני רק רוצה לשמוע את האמת."

"אז מה האמת?"

"האמת היא שאני לא מוצא שום אינדיקציה לכך שאת מוכנה לוותר על המחלה שלך. דפנה חושבת אחרת ממני. רק בגלל שאני מעריך את דעתה המקצועית הסכמתי לתת לך הזדמנות נוספת."

מבטה זלג לרצפה.

"אבל," אמר ד"ר כץ ואז רכן כלפיה והשעין את מרפקיו על השולחן, "היות שאת כבר כאן, אני מקווה שאתבדה."

שחר הרימה את עיניה וראתה לפניה מפלצת זחוחה.

"אני מבין שיש לנו תוכנית," הוא המשיך. "שלושה חודשים את פה. אם תעמדי בזה, תוכלי לחזור לבית השיקומי ולהמשיך שם את התהליך, כפי שסיכמת עם דפנה."

שחר תקעה בו מבט עגום.

"בדבר אחד דפנה ואני תמימי דעים: שנינו חושבים שעדיין לא החלטת שאת רוצה לחיות."

שחר החלה לרעוד ללא סיבה נראית לעין. המרחב נהיה לחוץ ודוחק. כל איבריה זעקו כנגד המשך השהות פה. בקול רפה שחררה, "אני רוצה."

ובזה זה נגמר.

כשיצאה מהחדר והביטה במסדרונות האפורים של המחלקה ראשה הסתחרר. היא נתקפה בחילה. היא רצתה לנוס על נפשה ולא להיות – פה או בכל מקום אחר.

קול מוכר התגנב לתוכה ואמר: אין סיכוי שתשרדי כאן.

*

שחר בילתה את השבועות הראשונים במחלקה להפרעות אכילה בהיכרות מחודשת עם כל הדברים ששנאה במקום הזה. המשטר הנוקשה הטריף את דעתה. בזמנים שבין הארוחות היא ישבה במועדון כמו נרקומנית בגמילה – עצבנית, כוססת ציפורניים.

היא לא האמינה ששוב היא נמצאת במקום שבו היא לא יכולה ללכת לחרבן בלי לבקש רשות והכי מעליב, ללא ליווי של איש צוות. אף שהכירה את כל נהלי המחלקה היטב, היא נשמעה מופתעת כשהתלוננה עליהם באוזני דפנה בשיחות הטלפון השבועיות שלהן. היא קבלה על כך שאוסרים עליה אפילו לסגור את הדלת עד הסוף או להוריד את המים לפני שמוודאים שאין סימני הקאה, והתרעמה על חוסר האמון המשווע.

היא שנאה גם את האוכל השומני ואמרה לדפנה "הוא קצת מוציא אותי מאיזון." אבל עוד יותר שנאה לשמוע את הבנות מתלוננות שהוא "לא בריא". הן לא מבינות, הייתה אומרת בידענות,  שאם ישרדו את האוכל של המחלקה אין דבר שלא יוכלו להכניס לפה.

הרגיז אותה גם הפיקוח ההדוק בזמני הארוחות, אבל לא כמו המבטים שהבנות האחרות נעצו אחת בשנייה. היה לה קשה לראות אותן לועסות ובולעות כאילו לא למדו מעולם לאכול כמו שצריך או שפשוט שכחו אחרי תקופה ארוכה כל כך של הרעבה עצמית.

היא עדיין הייתה מזועזעת מכל התכסיסים שלהן, שנועדו לצמצם את כמות המזון שהכניסו פנימה או לפחות לשלול את ההנאה שבאכילה, שחס וחלילה לא ילמדו לאהוב לאכול. זואי, למשל, חתכה את השניצל שלה למאה חתיכות זעירות. מרים אכלה את היוגורט במזלג, בכוונה, שיטפטף. ובאחת מארוחות הבוקר שרון יצקה קטשופ על הקורנפלקס.

אבל זה היה רק קצה הקרחון. היו בנות שביצעו את העבירות האלה כמו מטומטמות. אחרות היו עברייניות מוכשרות להפחיד. למשגיחה התורנית לא היה סיכוי לקלוט כל דבר קטן שהתרחש. ובכל זאת, כשאחת הבנות הייתה נתפסת על חם, היו לכך סנקציות מיידיות, כגון הארכת זמן ההשגחה לאחר הארוחות או – וזה היה הסיוט הגדול של כולן – שתיית אנשור.

שחר ראתה והבינה הכול, ומאחר שהרגישה שהעבירות האלה פוגעות בה איכשהו, אפילו התפתתה להלשין. במובן אחר זה גרם לה להרגיש שהיא מתקדמת מהבנות האחרות. עכשיו יכלה להביט לאחור על השנה שבילתה בבית השיקומי ולהבין שבניגוד למה שרעות הייתה אומרת, זה לא היה בזבוז זמן; היא למדה.

ההרגשה הזו נטעה בה ביטחון, אבל מדי יום במקלחת כל הביטחון הזה היה יורד לביוב. מחוץ לבית החולים שחר הייתה מסוגלת להעביר שבועות בלי להתקלח, אפילו בקיץ. היא הייתה הולכת, רצה ועושה קיק-בוקסינג בבגדי ספורט ארוכים, מזיעה, כמעט נחנקת מהצחנה של עצמה, מכחידה בשיטתיות כל סיכוי שאיזה גבר יימשך אליה מספיק כדי להתקרב יותר מדי.

אבל כאן לא הייתה לה ברירה. הכריחו אותה לטפל בעצמה.

כשהתפשטה הייתה מתמלאת תיעוב כלפי גופה. היא הייתה מתקלחת מהר ומסתבנת בספוג עבה כדי לא לגעת בעצמה, מסתכלת על התקרה כדי לא לראות את הבטן השמנה הגועלית, את המותניים הדוחים, את ירכיי הפרה, ואת השוקיים העבים הגסים, את כל גופה המזוויע. היא הייתה מכריחה את עצמה לשיר או לשרוק כדי להסיח את הדעת.

אחרי המקלחת תמיד הייתה נתקפת דחף להתקשר לרעות. אבל רעות לא ענתה ולא השיבה להודעותיה ולא התקשרה חזרה. בקיצור, מחקה אותה, באופן טיפוסי ביותר.

שחר התביישה לספר על כך לדפנה אך לבסוף סיפרה בדמעות.  

דפנה שאלה, "למה את עושה את זה לעצמך?"

שחר ידעה את התשובה, ולמרות זאת לא הייתה מסוגלת להגות אותה בקול רם. מרוב חולשה כמעט שמטה את הטלפון מידה.

באחד מרגעי השפל אפילו התקשרה לאמא שלה, המקבילה ללחתוך את עצמה בחיפוש אחר כאב קונקרטי ומובן יותר, שיפיג ולו על דרך ההמרה בלבד את הכאב העמום והמבעית שהציף אותה. אבל היא ניתקה בשנייה ששמעה את הקול הצרוד מעבר לקו. על כך כבר לא סיפרה לאיש.

*

באותם שבועות תיארה שחר באוזניי דפנה את חוויית האשפוז במונחים של הליכה על סף תהום: כל הזמן חוששת ליפול, מייחלת לכך בסתר. שני דברים שמרו על יציבותה: הידיעה שזו ההזדמנות האחרונה שלה, והפחד לאכזב את דפנה.

היא התייצבה בזמן לארוחות, הקפידה על התפריט, שיתפה פעולה בטיפול הדיאטני ובשיחות עם ענת, העובדה הסוציאלית. היא עלתה במשקל באופן מדוד – חצי קילו בשבוע – על פי התוכנית. בהתחלה נבהלה מהבהלה של עצמה, אבל דפנה עזרה לה לראות כיצד הפעם היא פוחדת שלא תעלה במשקל יותר משהיא פוחדת כן לעלות. ושחר הודתה שזה משנה הכול.

בקבוצות הטיפוליות התנהגה למופת והתאמצה להשתתף בלי להשתלט, שלא יגידו עליה שהיא בריונית. היא השתדלה לשמור על עצמה ולא לפסוע למלכודות שבהן נפלה באשפוזים קודמים, כולל זה שבו הכירה את רעות. הפעם מיעטה להתערות עם הבנות האחרות. זאת הייתה התקופה הבודדה בחייה, אפילו יותר מאשר בימיה הראשונים בבית השיקומי, לפני כמעט שנה וחצי. כל יום הסתיים אותו הדבר, כשהיא טומנת את ראשה בכרית ובוכה עד שהיא נרדמת.

*

אחרי חודש הייתה שחר מוכנה להניף דגל לבן. הקול שעודד אותה להמשיך להיאבק לא יכול עוד לגבור על הקול האחר, המרושע, שלא חדל לפתות אותה להקיא, להרעיב את עצמה, להיכנע.

זו הייתה מלחמת הישרדות תמידית והיא דלדלה את שחר לגמרי והתישה את כוח הרצון שלה.

ודווקא אז השתחררה רוני, השותפה שלה לחדר, והיא התבשרה שמצרפים לה מישהי חדשה.

רוני הייתה האנורקטית הקלאסית, יצור אנמי וחרד שמפחד מהצל של עצמו ולא מוציא מהפה מילה. היא בילתה את מרבית זמנה בכתיבה ביומן, ולכן הייתה השותפה המושלמת בשביל שחר. חדרן היה דוגמא ומופת לאזור נקי מסימפטומים, מרחב קטן ויחסית בטוח, מעין מקלט.

בניגוד לדעה הרווחת במחלקה, שחר השלתה את עצמה איכשהו לחשוב שמיטתה של רוני תישאר ריקה. המחשבה הנעימה הזאת החזיקה אותה בזמנים הקשים, כשנדמה היה לה שכל השאר פועל נגדה. כשד"ר כץ זימן אותה למשרדו ובישר לה ביובש על השינוי בתנאי המגורים שלה, שחר הפצירה, התחננה ובכתה. היא התפוצצה מזעם, איימה שתעזוב את המחלקה מיד. הצרחות שלה הדהדו בחוץ כך שכולם יכלו לשמוע. היא ניסתה הכול, ללא הואיל. ד"ר כץ ישב מולה בפנים שלווים וחתומים, מחכה בסבלנות שתמצה פחות או יותר את כל שלבי היגון לנגד עיניו, מאפשר לה לחתום את ההתפרצות ביבבה חרישית, והחלטתו עומדת בעינה.

היא רצה מיד והתקשרה לדפנה, בתקווה שתוכל למשוך באיזה חוט למענה, אבל אחרי עשרים דקות של בכי ותלונות, שבמהלכן ניסתה דפנה לשכנע אותה שהעולם פחות קודר משנדמה לה, היא הציעה שיתעמקו בנושא בשיחתן השבועית בעוד יומיים, ושחר אמרה "הבנתי, אין לך זמן בשבילי," וניתקה.

*

היא הגיעה אחרי ארוחת הצהריים.

שחר ישבה עם עוד כמה בנות מחוץ למועדון, בעמדת תצפית אל הכניסה למחלקה, כשגבר גבוה בשיער כסוף וחליפה כחולה פסע פנימה. הוא לא דמה במאום למבקר הממוצע במחלקה הזאת, הוא הקרין הצלחה. אחריו השתרכה בחורה נמוכה ושחורת שיער, לבושה בקפושון שחור.

שחר ידעה מיד שהיא מכירה אותה, אך לא זכרה מהיכן וממתי.

האיש המצליח פנה לתמי המזכירה ובתום בירור קצר ניגש אל חדרו של ד"ר כץ והבחורה הצעירה אחריו. בעודם ממתינים סקרה הבחורה את המחלקה באופן המוזר ביותר, כאילו נחשפה לראשונה למציאות ועדיין לא ראתה לפניה אלא צללים נטולי צורה. במבט ראשון קשה היה לזהות שהיא לא בריאה. פניה היו חיוורים אך נאים. את העיגולים הכהים שחיתלו את עיניה ניתן היה לייחס לחוסר שינה או לאלרגיה כלשהי, ואילו הסווטשרט השחור הענקי, עם סמל הגולגולת שעל הגב, הגיע כמעט עד ברכיה והסווה לחלוטין את הגוף שתחתיו.

בעודה משקיפה עליה מרחוק ניסתה שחר לאתר את הנקודה בעבר שבה פגשה אותה. הבנות האחרות הביטו בה אף הן, מתלחששות בסקרנות ובהתרגשות. וכשאחת הבנות אמרה, "זאת רומי נכטיילר," לבה החמיץ פעימה והיא רצה לחדרה והתקשרה לדפנה. אבל דפנה לא ענתה. אז היא פנתה לענת, העובדת הסוציאלית, נכנסה למשרדה בלי לדפוק ואמרה שהיא לא מסוגלת להיות באותו חדר עם רומי נכטיילר, שהיא בחורה "נתעבת."

"מה יש ברומי שמעורר בך את הרגשות העוצמתיים האלה?" חקרה ענת, ועוררה בשחר רצון להדביק לה סטירה.

שחר חזרה על אותה מנגינה: רומי היא יצור נבזי ורקוב מבפנים. לבסוף קמה כשענת הייתה באמצע משפט ואמרה "את לא עוזרת לי, לא בא לי יותר על השיחה הזאת."

כשחזרה לחדרה מצאה את רומי יושבת על מיטתה החדשה וניגשה אליה בצעדים מאיימים.

"את לא פונה אליי," אמרה ונופפה באצבע. "את לא מדברת איתי. מבחינתי, את לא קיימת. ברור, גברת אווה X?"

שפתיה הדקות וחסרות הצבע של רומי התעקלו לצורה הדומה לחיוך, אך החיוך דהה לפני שהספיק להופיע. פניה הצחורים, הזרועים נמשים אפרפרים, שקעו בערפול חושים.

"כן," היא אמרה באיטיות, "אני לגמרי מבינה מאיפה את באה."

שחר הביטה ישירות בעיניים השחורות האלה, שהיו מרוחקות כעיניו של אדם מת.

היא הבחינה בפלומה השחרחרה שמעל לשפתיים ובפאות הלחיים, בעצם הבריח הבולטת שלה, שבצבצה מתוך הסווטשרט, ובעצמות הבולטות לא פחות של מפרקי כפות ידיה. משם הסיטה את מבטה אל החלון הפתוח, ורומי מיד חיקתה אותה ושייטה בעקבותיה.

"אני שוקלת עשרים ושמונה קילו," אמרה רומי כמתוך פיהוק. "כמה את?"

שחר שיגרה לעברה מבט מצמית.

"עוד מילה ואני רוצחת אותך, שמעת?"

"בטח. אני הרי פה, לא?"

שחר כבר הייתה ליד הדלת כשההד השיג אותה.

"יש לי סיגריות," אמרה רומי. "אל תהססי לבקש."

שחר התכווצה, נשמה עמוק ויצאה.

*

כל אותו יום הסתובבה שחר במחלקה בסערת נפש. כשרומי לא הופיעה לארוחת הצהריים והערב, היא חשבה שהיא עומדת להתפוצץ. כשהסתיימה ההשגחה, כמה מהבנות הלכו לבקר את רומי בחדר. הן התאספו סביב מיטתה כאילו הייתה אלילה. הן הפגיזו אותה בשאלות, והיא ענתה בחוסר חשק מופגן.

שחר הרגישה כלואה בחוץ. כל כמה דקות ניגשה לבדוק אם הן עדיין שם. כשפקעה סבלנותה, היא התפרצה פנימה.

"יאללה, בנות, להתפנות."

הן מיד הלכו.

באותו לילה שחר התהפכה במיטתה והתקשתה להירדם. נשימותיה של רומי הציקו לה. היא ידעה שגם היא ערה.

לפתע בקע הקול מתוך אפלת החדר.

"קוראים לך שחר, נכון?"

שחר לא ענתה.

"את שחר, נכון?"

דממה.

"שמעתי עליך. אני חברה של מיקה. הבנתי שבירמנתם יחד ב"צפע". אני חושבת שפעם ראיתי אותך. את נורא יפה."

"אני ישנה."

"אה, סליחה. חשבתי שגם את לא מצליחה להירדם."

"אני מנסה. ואת מפריעה לי."

"שוב, סליחה. אני אשתוק, מבטיחה. רק רציתי להגיד שאת נורא יפה בעיניי."

*

בלילה הבא שוב נדדה שנתה של שחר ושוב היא ידעה שהיא לא לבד. היא חששה שרומי שוב תדבר אליה. כשהתהפכה במיטה ברגע של תסכול, זה קרה.

"זאת לא הפעם הראשונה שלך פה, אני מבינה."

אל תעני לה, אל תתני לכלבה כלום.

"שחר?"

לא לענות, לא לענות.

"שחר, את ערה?"

סתמי את הפה!!!

"לי בכל אופן זאת הפעם הראשונה פה, אבל את בטח כבר יודעת את זה. אמרו לי שהמחלקה זה סוף הדרך, שמכאן אין יותר לאן להתדרדר וכל הג'ז הזה. מה את אומרת?"

שחר פקחה עיניים ונעצה מבט מיואש בתקרה.

"האמת שזה נשמע לי בולשיט," אמרה רומי. ולאחר הפוגה קצרה הוסיפה, "ואת יודעת מה עוד סיפרו לי? שזה כמו להיכנס לכלא. ואנס את פה זה מכניס אותך לזהות של המחלה או משהו כזה. ככה אמרה לי הפסיכולוגית שלי, אבל נראה לי שהיא מדברת מקנאה. היא חתיכת דבה. מה דעתך?"

"דעתי היא שאת אוכלת את הראש."

"מעניין," אמרה רומי בלי נימה. "ומה עוד את חושבת?"

"על מה?"

"על מה שהפסיכולוגית שלי אמרה."

שחר לא הייתה מסוגלת להחזיק מעמד. דוקטרינת ההתעלמות קרסה.

"תגידי את פה כדי להרגיז אותי?"

"חלילה וחס. אני פה כי הכריחו אותי."

"אז את לא רוצה להחלים?" שאלה שחר.

"להחלים ממה?"

*

עד מהרה רכשה לעצמה רומי מעמד בתור המטופלת הקשה ביותר במחלקה. אפילו ד"ר כץ הודה שטרם נתקל בהתנגדות כה חריפה לטיפול. רומי סירבה להכניס אוכל לפה ולבלוע אותו, מה שאילץ את הצוות לנקוט אמצעים יותר ויותר קיצוניים, שלא ננקטו במחלקה שנים.

בהתחלה ניסו הליך רגיל של הזנה מלאכותית, אבל רומי פשוט הייתה מסירה את הזונדה ומעיפה אותה. אז הצמידו לה את השפופרת לאף כמו נזם, אבל היא ניתקה אותה ותוך כדי כך פצעה את האף. בסוף קשרו אותה למיטה. בחורה שבקושי מסוגלת לשאת את הראש בלי שיישמט מרוב חולשה נאבקה בחירוף נפש והסתכנה בשבירת העצמות הדקות נטולות הסידן, עד שנדרשו שלושה אנשי צוות לרתק אותה למיטה. גם בקבוצות הטיפוליות היא לא שיתפה פעולה. היא סירבה להסיר את הקפושון מראשה ופשוט ישבה שם, מכונסת בתוך עצמה, מקרינה חוסר עניין, מבטה תועה אל מחוץ לחלון.

שחר לא יכלה לסבול את זה. הן היו חולפות זו על פני זו במחלקה בלי להחליף מילה. התקשורת ביניהן התקיימה רק בלילות, ותמיד ביוזמתה של רומי, אבל לשחר נדמה שהיא מצויה בכל מקום, בוחנת אותה, שוחרת את רעתה.

לילה אחד רומי שאלה, "אז את רוצה להחלים?"

"כן."

"ממה?"

"מלחרבן לעצמי את החיים."

"מעניין. אז את רוצה להפסיק?"

"כן."

"אבל לא תהיי יפה יותר."

"על הזין שלי."

"ואחרי שתפסיקי, מה יהיה?"

"אני פשוט אחיה. תעזבי אותי."

"מה גורם לך לחשוב שהפעם תצליחי?"

"ס'תמי ת'כוס," אמרה שחר, הפנתה לה את הגב ונדרה שלא להקשיב לה. אך כעבור כמה שניות שאלה, "מי הכריח אותך לבוא לפה?"

"הפסיכיאטרית שלי אמרה שאם אני אמשיך ככה אני אמות תוך שנה מדום לב, אז ההורים שלי נבהלו. בעיקר אבא שלי. אז הוא התחיל לערבב את כל העולם ואשתו, כולל שר הבריאות, אגב, כדי להשיג צו אשפוז. אבל הם לא מבינים."

"מה הם לא מבינים?"

"שהגוף שלי לא צריך אוכל כדי להתקיים."

"זיבי."

"אל תאמיני."

"אני לא מאמינה."

"זה בגלל שאת מקנאה."

*

למחרת נכנסה שחר לחדר של ענת בלי לדפוק על הדלת. היא אמרה שהיא לא יכולה יותר, רומי משגעת לה את השכל, היא רעה, רוע מזוקק וטהור. והיא מתעללת בה.

"מה היא עושה?" שאלה ענת באהדה.

"את לא מבינה," אמרה שחר. "זה לא מה שהיא עושה, היא פשוט שם, היא רוצה להרוס לכולנו. אסור לה להיות כאן."

ענת התחילה להגיד משהו אך שחר נכנסה לדבריה.

"את לא מבינה כמה הבחורה הזאת חולה."

"מה זאת אומרת?"

שחר שאבה אוויר פנימה, ואז שחררה את הסוד שכרסם בה מאז שהגיעה הבחורה החדשה. למרות שהיא רק בת תשע-עשרה, רומי היא סלבריטאית בקהילת האנורקטיות והבולמיות, אושיית פרו-אנה. יש לה בלוג שבו היא מטיפה להרעבה עצמית, משיאה עצות להקאה יעילה ומקדמת את אידיאל היופי החולני, בין היתר, על-ידי העלאת תמונות עירום של נשים עם מראה שלדי.

"היא קוראת לעצמה אווה X."

"גם הבנות האחרות יודעות שזו היא?"

"ברור שהן מעריצות אותה ומקנאות בה בגלל שהיא הכי רזה, וגם שמעתי חלק מהן מדברות על האווה הזאת, אבל לא נראה לי שהן יודעות שזאת היא."

"ואיך את יודעת?"

 "הכרתי אותה פעם."

*

בלילות הבאים שחר לא עצמה עין. היא פחדה מהכול – שרומי תדבר אליה שוב או שתחטוף דום לב ובבוקר היא תמצא גופה במיטה הסמוכה. היא הייתה עצבנית ותשושה כל הזמן. בבקרים התקשתה לקום מהמיטה. היה עליה להתאמץ כדי לגרור את עצמה לחדר האוכל. היא ביקרה אצל האחות כמה פעמים ביום כדי להתלונן על מיגרנות ובחילות וכאבי בטן. היא התחננה בפני הדיאטנית שלה שתקל עליה בתפריט, משמע פחות מזון, פחות קלוריות. בארוחות התפתתה לצמצם אך ידעה שאם יבחינו זה הסוף שלה. רק פעם אחת, כשלא יכלה לשלוט בעצמה, פיזרה כמות מגוחכת של מלח על האורז, אבל מיד התחרטה. השקילות היומיות נהיו מקור לחרדה גדולה, עכשיו לא בגלל האפשרות שלא תעלה במשקל אלא בגלל האפשרות שכן תעלה. והיא המשיכה לעלות, בדיוק חצי קילו בשבוע, לפי התוכנית.

ולפתע החלה לשים לב שמשאלה מוכרת מתגנבת פנימה: היא רצתה לחתוך את עצמה כדי להקל את הכאב המייסר שהרעיל את נשמתה. אבל היא לא ידעה איך, נדמה היה שכל התחבולות ששלטה בהן בעבר נמחקו לגמרי מזיכרונה. ובכל פעם שנכנסה למקלחת רצתה להכניס אצבע לגרון ולהקיא הכול החוצה, אבל הייתה משוכנעת שד"ר כץ רק מחכה להזדמנות להעיף אותה ולא הייתה מוכנה לתת לו את העונג. היא התהלכה ברחבי המחלקה באי-שקט. בקבוצות הייתה יושבת מרוחקת ושקטה. כשנשאלה שאלה ישירה הייתה ממלמלת "אין לי כוח לדבר."

יותר ויותר הייתה מהרהרת, מתוך עוגמת-נפש של ממש, במצבה השפל; טובעת בייאוש בנוגע לסיכוי שאי פעם תברא לעצמה "חיים ששווה לחיותם" כפי שניסחה זאת דפנה, שידעה טוב יותר מכל אדם אחר כיצד לצייר עבור שחר אופק ורדרד. היא לא הצליחה להביא את עצמה להתקשר אליה.

היא גם הפסיקה להתקשר לרעות. סתם התעלמות לא הספיקה לה יותר, היא רצתה להיפגע ממש. אז היא התקשרה לאמא שלה, בידיעה שהשיחות האלה תמיד נגמרות רע.

ואמה לא אכזבה. הן לא דיברו כמעט שנה וכששחר סיפרה לה מהיכן היא מתקשרת, היא אמרה לה, "הסכימו לקבל אותך? כנראה את לא רזה מספיק!"

*

בוקר אחד נכנסה שחר לבלוג של אווה X וראתה שהוא פעיל. היא נדהמה לגלות שהיא ממשיכה להעלות את הגיגיה החולניים מתוך המחלקה. דמה התרתח. באותו יום הגיעה עצבנית במיוחד לקבוצה הדינמית. חצי שעה ישבה בלי לדבר, גופה רוטט, מחשבותיה מתרוצצות.

לפתע פנתה אליה ענת ושאלה אם יש משהו שהייתה רוצה להגיד.

"לא."

"את בטוחה?"

"כן."

"שחר, מה עובר עליך לאחרונה?"

"מה עובר עליי? אני נגעלת ממה שקורה פה. איך שכולן מלקקות לרומי. והיא שמה עליכן זין!"

"שחר," אמרה ענת.

"מה שחר? זאת אשמתי שכולן שפוטות מפגרות ולא קולטות איך היא דופקת אותן? שתהרוס לעצמה אם היא רוצה, לא לאחרות."

"שחר, אני מבקשת ממך להירגע."

"מה להירגע, מצדי שתמות."

"אנחנו לא מדברות פה ככה, שחר."

"על הזין שלי."

"שחר, אני מבקשת שתצאי."

"שתמות הזונה. את מבינה?" שחר קמה בזעם והעיפה את הכיסא שלה.

היא התקרבה לרומי.

"תמותי כבר!" צרחה, "תמותי!"

החיים נשאבו מהחלל. כל הבנות הביטו בשחר בבהלה ובתמהון. רומי פשוט ישבה שם בעיניים חלולות והבעה של אדם חירש.

*

בלילה פנתה רומי לשחר כאילו לא קרה כלום.

"זוכרת שסיפרתי לך שאבא שלי הכריח אותי להיות פה?"

"נו."

"אז זאת צביעות מצדו. כי אם יש בעיה, ואני לא אומרת שיש בעיה, אבל אם יש אז הוא אשם. הוא ואמא שלי. אבל בעיקר הוא. לך יש אבא?"

"לא."

"ואמא?"

"בקושי."

"איפה אבא שלך?"

"מת."

"אוי, אני מצטערת לשמוע. מתי זה קרה?"

"מזמן."

"בת כמה היית?"

"תשע."

"הו, זה ממש פיצי-מיצי."

"סוג של."

"יש לך זכרונות ממנו?"

"לא הרבה."

"מה כן?"

שחר התהפכה כלפי רומי, שהתבוננה בה בסקרנות.

"אמא שלי תמיד הייתה קוראת לו לב-אבן."

"מצחיק."

"זאת לא הייתה בדיחה."

"אופס, סליחה. אז למה היא קראה לו ככה?"

"לא משנה."

"ומה הרגשת כשהוא מת?"

"מה?"

"מעניין אותי לדעת פשוט."

"למה? מה לך ולי?"

"אני פשוט מתעניינת בדברים כאלה, כמו מה מרגישים כשמישהו מת."

"את ממש חולה, את יודעת את זה?"

"לא מהפרספקטיבה שלי."

"את מזיינת בשכל."

"בבקשה תגידי לי."

"מה להגיד?"

"איך הרגשת?"

"שמחתי! מרוצה?"

"מעניין… אפשר לשאול למה?"

"לא."

"בסדר. אני לא אשאל… אז בעצם את עשית את זה."

"מה?"

"הרגת אותו, את אבא שלך."

"מה זה!?"

"אם שמחת סימן שקיווית לזה, שביקשת את זה, בטח גם התפללת. זה אומר שאת גרמת לזה לקרות. יש לך כוחות."

שחר לא הגיבה. זמן מה שכבה במיטתה, עיניה נעוצות בתקרה. לבסוף התיישבה ואמרה, "תגידי, מה זה החרא הזה?"

"סליחה?" שאלה רומי והתיישבה.

"את מסרבת לאכול, את נלחמת איתם כל יום כמו משוגעת. את עושה את כל הבלגן הזה כשברור שאת לא רוצה להיות פה. אז למה את לא עפה מכאן?"

רומי נעצה בה מבט בחשכה.

"תראי, שחר, מה שאת צריכה להבין זה שיש צו אשפ-"

"זה זיון מוח," אמרה שחר. "את נהנית מזה."

"זה פשוט לא נכון."

"לא, אני חושבת שזה נכון מאוד. את נהנית מהמאבק, מזה שקושרים אותך וכל החרא הזה. כי את חולה בראש!"

"את טועה."

"כן? נראה אותך! יש פה חלון, ואנחנו בקומה ראשונה. את יכולה פשוט לפתוח אותו ולצאת."

"באמת?"

"זה יותר קל ממה שנדמה לך."

רומי קמה מהמיטה וניגשה לחלון. זמן מה עמדה ובחנה את נתיב המילוט ואז הפנתה זוג עיניים שואלות לשחר.

"די, רומי, את כבר לא ילדה קטנה, אי אפשר להכריח אותך לחיות."

"מעניין," אמרה רומי וחזרה למיטה.

*

באותו לילה שוב חלמה שחר על אנשי האבן, וכרגיל קדמה לחלום אותה תחושה ייחודית שאין לה מילים, שלא חוותה בשום מצב אחר. רשרוש פנימי התרחב בהדרגה עד שנהיה לטלטלה מצמררת. היא פרכסה במיטה מתוך שינה וגנחה חלושות.

בחלום מצאה את עצמה מגיחה מתוך האין אל מקום שכבר הייתה בו בעבר. לנגד עיניה היא רואה אגם בלב הרים שפסגותיהם המושלגות משתקפות במים הזכים.

דממה מופלאה שורה סביב, עד שמפלח אותה קול המשוטים. אי מזה צצה סירת עץ ובה אנשי האבן. סמוך לחרטום ניצב איש האבן הגדול מכולם, והוא עטוי שריון קשקשים ונושא אלה כבדה ושואג בקול מקפיא דם בשפה שרק היא מבינה.

הוא צורח לאנשי האבן שלו לחתור חזק יותר, במרץ, לא לעצור.

ורק היא לבדה יודעת שהם בדרכם לפשוט על העיירה השוכנת מעבר להרים בכוונה לבזוז אותה ולזרוע בה הרס וחורבן, לאנוס את כל הנשים.

והמשוטים קורעים את המים, והאדוות שהם מחוללים נפוצות לכל עבר.

והרעש גובר.

והיא מתענה על המיטה, מתהפכת וגונחת, כל גופה מתעוות.

וכמו תמיד, כשאנשי האבן מגיעים ליבשה, היא מתעוררת.

היא פקחה עיניים, הכול מטושטש.

כולה בעתה וזיעה קרה. אבל רוח קרירה צלפה בלחיה. החלון היה פתוח. הווילון התנופף. עוד בוקר הפציע והחדר נשטף קרני שמש לבנות.

סוף סוף המיטה שלצדה הייתה ריקה.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC 2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: דחפים! This is the link: https://www.shortstoryproject.com/he/%d7%93%d7%97%d7%a4%d7%99%d7%9d/