בקריאה כעת: הגֶּן | יעל ישראל

יעל ישראל | מקור:עברית

הגֶּן

הקדמה מאת יוסי וקסמן 

בסיפוריה ובספריה כותבת יעל ישראל את חייה, היא אינה סופרת חוקרת של תקופה או דמויות שחיו בעבר, או שחיות בהווה, אלא סופרת שחוקרת את נפשה שלה, את נפש האדם בעצם; מהמעגל הקטן של אימא ובת למשל, ועבור למעגל קצת יותר גדול כמו השכנים בבניין ובשכונה, או בית המשוגעים שנשלח אליו מישהו מהמשפחה. יעל חוקרת את הנפש האוניברסלית, ובהמון הומור עצמי, חושפני, שאינו חושש לנתח את החיים באיזמל מנתחים ושלא פעם פוצע ומשפיל, אם כי בהרבה חמלה ואהבה.

בסיפור "הגֶּן" נותנת יעל דרור לנפש המספרת, כהרגלה, בעירוב של פנטזיה בבנאליות של השגרה. לתוך היומיום של שני שכנים פורצת התקשורת בהודעות קשות, לקוניות, הודעות שמקרבות את הנפשות הפועלות זו אל זו, אבל גם מאירות איזשהו פן מפתיע. בעירוב של זמנים (ימי הצנע של שנות החמישים וימי האינטרנט של היום), של מגדרים ועדות (אישה זקנה אשכנזייה ובחור מזרחי צעיר), מפעילה יעל את גיבוריה על הקו הדק שבין ידידות וניכור, אהבה ושנאה, דעה קדומה ופתיחות טוטלית.

הסיפור משעשע לכאורה, לפעמים אפילו ציני, אבל מותיר אצל הקורא – אצלי בכל אופן – מחשבות "גדולות"; מחשבות על הקיום האנושי, על בדידותו הבסיסית של האדם, על האהבה שנהפכה למצרך כה נדיר בימינו, עד שלא פעם אנחנו מבלבלים אותה עם ניצול – במצב הרע – או עם תלות – במצב הפחות רע.

קראו עוד

מהיום אין יותר חלב. ככה נכתב אחר הצהריים בעיתון, מהדורת ערב. לא יכלו להודיע בבוקר? קמתי מוקדם וחיפשתי את החלב בחוץ, אחרי שדשדשתי ברגליים יחפות מחדר השינה למסדרון. הבקבוקים לא היו שם. גם לא ליד הדלת של השכנה שְׁטראוּך. כשהיא תקום, היא עלולה לקבל התקף לב. לא עושים דבר כזה לאלה מ"שמה". לא מקפחים בחלב. חלב זה הדבר הכי חשוב בבוקר. הכי חשוב ללב, לתאים, למוח. אני חושב על גברת שטראוך, איך תדדה כמוני לדלת בשביל לקחת את בקבוק החלב האחד והיחיד שלה, ולא תמצא אותו. מסכנה, שותה חלב כל בוקר עם הקפה. סיפרה שמאז "שמה", היא שותה כל בוקר קפה לזכר מי שכבר לא ישתה.

למחרת בבוקר הודעה: אין יותר ביצים. זה השיא. לפחות שיביאו באבקה, שלא ישאירו אותנו בלי ביצים. את הדברים הכי חשובים הם גוזלים לנו. מסכנה שטראוך, לא גזלו לה יותר מדי חלבונים "שמה"? איך תבנה מחדש את השרירים? היא צריכה הרבה ביצים, הרבה חלב. אם אמצא כמה ביצים בשוק השחור, אתן לה. לא אקח בשבילי. אני מה אני, כולה שחור קטן שלא היה ב"שמה". אני מה אכפת לי, כן ביצים-לא ביצים, כן קמח-לא קמח. מחר הם בטח יודיעו שאין יותר קמח. אולי אפסיק לקנות עיתון? פלא שהם לא מודיעים שמחר אין יותר עיתון. יותר טוב בלי עיתונים. ככה לא אצטרך לקרוא את כל הודעות השוד-ושבר האלה באות-ענק, וגם לא אדווח לשטראוך על הקיצוב הממשמש ובא. ניגשתי אליה. אמרה לי: "ומה? אני פותחת אינטרנט! עיתון אכפת לך? אני קוראת את כל הזבל'ה ברשת!" 

לא ידעתי שיש לה מחשב. אפילו לי, השחור הרווק הקטן, אין. מעכשיו, לפעמים בערב אני ניגש אליה ושנינו בודקים באינטרנט כל מיני דברים. שלשום בדקנו את אילן היוחסין שלה: מי שהלך ומי שנמחק, ומי שאולי יש סיכוי למצוא אותו בקצה העולם.

אמרה לי שטראוך: "בוא נחפש גם את שלך." הקלקתי עירק, אמרתי לה, "זה פה." אמרה, "לא ידעתי שאתה עירקי." אמרתי, "אז מאיפה אני ככה שחור וקטן?" והיא צחקה. אישה טובה שטראוך. אף פעם לא התנשאה עלי בגלל שאני שחור קטן ואילו היא מ"שמה". אלה משמה יש להם זכויות-יתר. אצלנו שומעים מ"שמה", ישר מתקפלים ומקבלים התקף של טיקים והפנים נעשות לבנות. לא נעים. שלא יביאו לנו את "השמה" בפרצוף, מי צריך את הכאב הזה, מי. יש לנו מספיק משלנו.

מזכיר לי משהו שראיתי לפני כמה שנים. הלכתי ברחוב – ראשי, לא צדדי, איפה שאם תיפול, לא יהיה ג'וק שירים אותך. לפניי הלכה אישה מבוגרת עם סלים, בקושי נושמת. לא פסעה חמישה צעדים, טראח נפלה. רחוב ראשי או מה? המכוניות נוסעות, האנשים צועדים במרץ, אמצע היום. והיא מה? מרוחה על המדרכה, וכל הירקות-פירות מתגלגלים לידה כמו נחום-תקום.

ראיתי שאף אחד לא עוצר, אז נעמדתי לידה. נשמה בקושי-בקושי, ועל היד מכחיל המספר. אין לי נייד, אז ביקשתי מאיזו בחורה לטלפן למד"א, וההיא ממשיכה ללכת כאילו דיברתי לאוויר שמעליה ומצדדיה. בסוף עצר גבר בחליפה יקרה ושאל מה קורה, אמרתי שצריך לקרוא למד"א. הוא הביט בה לשנייה, ואז העיניים שלו זחלו לאורך הזרוע שלה. רק ראה את המספר, ישר הסיט את הפנים כאילו ראה גוויה. עשה טובה, התקשר מהר-מהר למד"א, זרק להם הוראה, ולי אמר: "אתה נשאר כאן, כן?" וברח כאילו הזינזנה רודפת אחריו.

בערב סיפרתי את זה למינה. היא לא התפלאה לשמוע את מה שסיפרתי. בתור "בעלת ותק משפחתי" – ככה היא קוראת לעצמה – היא טענה שאף אחד לא רוצה שיידבק בו משהו מ"שמה", ושהיא מבינה את זה לגמרי, לכולם יש מספיק צרות גם בלי זה. אז, לא תיארתי לעצמי כמה שהיא צודקת.

אתמול, אני ושטראוך גלשנו לאתר של הממשלה. היא שמעה שיש הטבות לאלה מ"שמה". חשבה שתמצא את עצמה ברשימת המוטבים. במקום זה, ישר קלטנו הודעה בעמוד הראשי: "אזרחים יקרים, הנכם מתבקשים לגשת לקופת החולים במחוז מגורכם, ולעבור בדיקה לזיהוי גֶן השואה". מתחת נכתבו באותיות קטנות כל מיני הוראות.

גֶן שואה?! גן שואה?! אני ושטראוך הבטנו אחד על השנייה כמו מטומטמים. מאיפה זה בא להם שם בממשלה? איזה גֶן שואה בראש שלהם? על זה מבזבזים כסף? ועוד עכשיו, עם הקיצובים?

בבית, לבדי על המיטה הזוגית, חשבתי על מינה ועל הגֶן שואה. בטח יש לה גֶן כזה מהצד של האימא. אבל אני, העירקי השחור? אני לא הולך לשום בדיקות. בבוקר אתקשר למינה, אבקש מבעלה שיעביר לי אותה, אספר לה על הבדיקה, שתלך המסכנה. שהילדים שעוד לא נולדו להם, לא יקבלו את זה חס ושלום.

טוב שלא היו לנו ילדים, לי ולמינה. עכשיו יש לילדים שעוד לא נולדו לה יותר סיכויים לקבל את הגֶן, כי הבעל החדש שלה גם הוא צאצא של אלה מ"שמה". אחרי שהתגרשנו, היא אמרה שלא תתחתן יותר עם פרענק. עכשיו שתצטער על מה שהפסידה. איתי היו לה חמישים אחוז פחות סיכויים להעביר את זה לילדים.

אין יותר צנוניות. אין יותר מלפפונים. כל יום הודעה חדשה. ביטלתי את המנוי על העיתון. מהיום אני קורא את ההודעות הממשלתיות באתר שלהם, במחשב של שטראוך. אחלה מחשב יש לה זאתי, גולש חזק והכול. כל ערב אנחנו בודקים באתר מה יהיה חסר מחר, אז גם התרגלתי לא ללכת לסופר. למה להתאכזב? כל יום חסרים עוד ועוד פריטים.

אחרי שאנחנו גולשים, שטראוך מכינה קפה נמס. באמת טובה האישה הזאת. עברה את גיל הגבורות, ועדיין צלולה כמו שֵׁד. לפעמים אפילו יש לה כוח לאפות. עוגיות מהתנור זה הדבר שאני הכי אוהב ליד הקפה, תענוג שמינה לא נתנה לי כשחיינו יחד. עכשיו שתביא תינוקות עם גֶן שואה, שתראה אם אכפת לי. ככה ויתרה על פרענק עם לב זהב ובלי הגֶן.

כשצלצלתי לספר לה, דווקא היא ענתה, לא בעלה. לא נשמע שהיא שמחה לשמוע אותי, אבל אני די רגיל לזה. היא לא מבינה מה יש לי להגיד לה שנה וחצי אחרי שנפרדנו, והרי אפילו רכוש משותף או ילדים אין לנו. סיפרתי לה על הגֶן ועל הבדיקות שהאזרחים אמורים לעבור. היא אמרה שלא שמעה על זה. הצעתי שתשאל את בעלה, יש לו מחשב טורבו בעבודה, שיגלוש קצת לאתרים נורמליים ולא רק לאתרי פורנו, שיתעדכן קצת בחידושים האחרונים של הממשלה. כל מה שרציתי היה לגרום לה להצטער על זה שעזבה אותי לטובת הרשע הקירח.  

"זה שהוא קירח לא קשור," אמרה מינה, "וחוץ מזה, אני כבר בהריון. אז אם יש גֶן כזה – ובבקשה אל תצחיק אותי עם ההזיות המטורפות שלך – אני כבר ממילא נושאת אותו, לא?"

איך הפילה עלי זאתי את הפצצה! מצד שני, הצטערתי על התינוק. במה פשע ובמה חטא שיהיה לו גֶן חראי כזה כבר ברחם? כשהצעתי הפלה, היא טרקה לי.

בערב, שטראוך אמרה לי שקראה באתר, שמעכשיו כולם צריכים לבוא ולבדוק אם יש להם את הגֶן היימח שמו הזה, כי נישואי-תערובות זה כבר שם דבר בארץ, וחוץ מזה, הרופאים חוששים שהגֶן עובר גם בדרכים אחרות. איזה בדיוק, הם לא פירטו.

בלילה חלמתי שאני עובר בתוך מכונת רנטגן ענקית למציאת הגֶן, וכשאני יוצא משם, לא מוכנים להגיד לי אם יש לי או אין לי. רק הרופא הראשי אוסר עלי להינשא פעם שנייה.

שטראוך לא הייתה צריכה ללכת להיבדק. ברור שלא. היא מ"שמה", וחוץ מזה כבר לא פורייה. למי תעביר את הגֶן? את מי תדביק? כולה יושבת בבית, מחכה לקצבה שתבוא כל חודש ואוכלת את הלב. אני זה דבר אחר, עוד אין לי 38. ולמרות שאני מעירק, באתר כתבו את שמות כל ארצות המוצא של האזרחים. גם עירק היה כתוב, בפירוש. אמרתי: "אני לא הולך." אמרה שטראוך: "אתה כן הולך. עוד תמצא אישה ותרצה ילדים. לך תבדוק את זה. אתה רוצה שייצא לך ילד כמוני? עם טאטו כחול על היד וקצבה ממשלתית?

גברת שטראוך, אוי גברת שטראוך, מאיפה לך המילה טאטו? רציתי לשאול, אבל ידעתי שאת הכול היא סופגת מהרשת. אולי כבר יש לה גֶן כזה: גֶן רשת? נדבקה המסכנה.

למחרת בבוקר, לפני העבודה, התייצבתי בקופת חולים. הסתבר לי שזו לא פרוצדורה כזאת קלה, רק הציגו אותה ככה באתר. הפקידה בסך הכול קבעה לי תור, ונתנה הפנייה למתקן ממשלתי שבו עורכים את הבדיקה. לך תדע מה עושים שם לאזרחים.

סיפרתי את זה בערב לגברת שטראוך. אמרה שאין מה לפחד, מה כבר יהודים יכולים לעשות ליהודים, ש"שמה" לא עשו? בטח, בשבילה הכול משחק ילדים. לא פוחדת גם מהשטן. יבוא לקחת אותה, תוציא לו לשון אפורה עם פטריות, והוא ישאל בקול חנוק: "לא תתני לי, גברת טובה, גם קצת אורז או פּירֶה ליד?" חחחח, איזו אישה.  

בכל זאת, ללכת לקופת חולים בבוקר בדרך לעבודה זה דבר אחד, ולנסוע במיוחד למתקן הממשלתי זה דבר אחר. ואני גם אין לי מכונית, מטעמים כלכליים ופציפיסטיים גם יחד, בדיוק כמו שאין לי טלפון נייד או מחשב.

גברת שטראוך הצילה את המצב. אמרה שלצילה מלמטה יש מכונית. לא הכרתי את צילה הזאת שהיא סיפרה עליה. כנראה שאנחנו חוזרים הביתה בשעות אחרות. ובכל זאת, לא פלא שלא נפגשנו עד עכשיו?

אז השכנה שטראוך אמרה שצילה תיקח אותי למתקן הממשלתי בטיז-אל-נאבי, כדי לעבור את הבדיקה המשונה למציאת הגֶן המיותר. אני קצת ביישן, אז שטראוך צלצלה אליה במקומי. הן קבעו שאני אבוא אל צילה מחר אחרי הצהריים וניסע ביחד.

צילה פתחה לבושה ומוכנה. נראתה לי קשוחה ולא הכי נשית, למרות שמאחורי המבט החמוץ גיליתי חן לא ממומש. בניגוד למינה שמתאפרת בכל הזבל שמוכרים לה, לצילה יש פנים לבנות ונקיות מחומרים. אולי זה בגלל שבדיוק חזרה מהעבודה, ואולי בגלל שבבדיקה הממשלתית דורשים לבוא בלי חומרים מלאכותיים כמו איפור ותכשיטים.

עד שהגענו עברה יותר משלושת רבעי השעה. תיארתי לעצמי שזה יהיה רחוק, אבל את החור שאליו הגענו לא הכרתי. מקום מוזר – אפור, מסוגר, מתאים יותר למתקן חשאי מהסרטים. ואני תיארתי לעצמי מבנה ממשלתי סטנדרטי, כמו של מס הכנסה או ביטוח לאומי.

במקום כבר חיכו לא מעט אנשים. "מה תעשה אם יש לך את הגֶן?" שמעתי אותם שואלים. "כאילו שזה ישנה לי," רטנה אחת. "גם ככה אני חולמת בלילות שאני משמה. זה בוורידים שלי השמה, למרות שלא באמת באתי משמה. אני צברית. שבעה דורות. סמך-טטית. מטבריה."

"וואלה?" התפלאה צילה, "גם אני חצי מטבריה. שמונה דורות בעצם," הוסיפה כאילו הן בתחרות כלשהי, מי נמצאת כאן יותר דורות.

"ואני מעפולה."

"ואני מקריית ים."

"ואני מאילת."

"שמונה דורות מאילת?" שאל מישהו באירוניה.

"מה זה משנה," ענה לו אחר, "כולנו פה צברים, לא? אז אין לנו את הגֶן על-בטוח. הכול פרופוגנדה של הממשלה. רוצים להבהיל. רוצים למצוץ את הדם שלנו, זה הכול. יאללה, צפירת הרגעה כולם!"

וכולם באמת נרגעו אחרי שהגברתן אמר את דברו, חזרו לעיין בספריהם ובעיתוניהם, ודבר לא נאמר עוד בחדר ההמתנה. איש-איש נכנס לחדר הבדיקות בתורו, ויצא ממנו אפרפר מעט. תשובות עדיין לא נתנו. לא על המקום. אמרו שישלחו בדואר בתוך שבוע.

צילה ואני עברנו את הבדיקה בזה אחר זה. בסופו של דבר היה מדובר בשאיבת דם פשוטה – יכלו לבצע את זה בקופת חולים – ולא במכונה מבהילה כמו זו שכיכבה בחלום שלי.

בחזור, צילה הציעה שנלך לאכול משהו. ובאמת העברנו ערב נעים ביחד באחת המזללות על אם הדרך. היא לקחה שקדי עגל וחומוס, אני הסתפקתי במרק רגל סמיך עם פיתות. היא שאלה אם אני תימני, ואני אמרתי, "מה, אני נראה לך תימני?" והיא אמרה שאין לי מה להיעלב, אני נראה מזרחי, זה הכול, וכל המזרחים נראים לה אותו הדבר. היא לעומת זאת מהורים שבאו מ"שמה". אני והמזל שלי, תמיד נדבקות אלי אלה מ"שמה". כנראה אוהבות שחורים. עם אישה כזאת יהיו לילדים שלי חמישים אחוזים מהגֶן. לא משהו. אספר את זה לגברת שטראוך. מה שידכה לי את הבחורה הזאת? גם חמוצה, גם לא מתאפרת, גם גנים מקולקלים…

אבל גברת שטראוך אישה טובה, אמרה שלא יפה איך שאני מדבר. אחרי הכול כולנו עם אחד, למה ללכלך אחד על השני. גם הציעה שאזמין את הצילה לסרט, כי צריך לדפוק על הברזל בעודו חם. ממזרה זקנה, רואה יותר מדי אתרי פורנו. אחרי שאני הולך היא בטח מעבירה מהאתר של הממשלה למי יודע איזה אתרים.

עד שהגיעו תוצאות הבדיקה, אני וצילה שכבנו כמה פעמים. חבל שלא ידעתי שיש לי שכנה כזאת חמה לפני חצי שנה-שנה. יכולתי לספר עליה למינה, שתקנא קצת. כמעט כל ערב ישבנו אצלה בדירה, נשנשו פיצוחים, אחר כך שכבנו בכל תנוחה אפשרית. צילה אמרה שאלה תנוחות מצוינות להיכנס להריון. היא אמרה את זה כאילו היא מציינת עובדה רפואית, לא כאילו זה קשור אלינו. הרמתי גבה, אבל היה חושך והיא לא ראתה. אחר כך כנראה הבינה שנבהלתי וסיפרה שהיא על הגלולה. "יופי," אמרתי לה, "כי אני לא רוצה לתכנן שום ילדים נגועים כל עוד לא קיבלנו את התוצאות, את מבינה?" והיא אמרה בחיוך רחב ומשתתף: "בוודאי."

לא היה צריך לספר לגברת שטראוך על הרומן. היא כבר ידעה הכול. אולי יש בבניין שלנו רשת ידיעות חשאית. הכול עובר בין השכנים בתוך שלוש שעות מקסימום: מי התאהב במי, מי מתגרש ממי, מי מזיין את מי, ומי חוטא בגילוי עריות. כך גם התגלה מי נושא את הגֶן. לאט-לאט התגלה שכל הדיירים בבניין נושאים את הגֶן. הייתי בטוח שזה בגלל שאני גר בשכונה בצפון העיר, שבה יש אחוז גבוה של יוצאי "שמה" וצאצאיהם. אבל מה לי ולהם?

רק צילה ואני עדיין לא קיבלנו את התוצאות. בינתיים הזדיינו בפראות, שלא הייתה מביישת את הסרטים שהגברת שטראוך צופה בהם בלילות. אמרה שהכי היא אוהבת סרט אחד, על קַאפּוֹאִית שעושה מעשים מגונים בגבר יהודי, אחת פִּרְחָחָה מקסימה שדומה למרלן דיטריך. טוב שנשאר לה חוש הומור לשטראוך, לא לקחו לה אותו ב"שמה", ואולי סיגלה אותו אחרי ה"שמה" במקום להשתגע.

מינה שמעה על צילה מהרשע הקירח. ראה אותנו סועדים ערב אחד באחת המסעדות באזור. למחרת, כשהיא התקשרה לוודא "אם יש אמת בממצאים", אמרתי לה, "תירגעי, עוד לא ברור אם אני נושא את הגֶן. אבל כן," שיקרתי, "אני בדרך לחופה. גם את מוזמנת, אגב." היא טרקה לי, לא לפני שקיללה: "הלוואי שיש לך את הגֶן!"

"הלוואי שיש לך את הגֶן" הפך לקללה נפוצה בארץ. בעבודה, כל מי שעיצבן עובד אחר זכה בקללה. מירה, הבלונדה מהחשבונות, קיללה ככה את הבוס לפני שבועיים. כשנודע לו למחרת שהוא נגוע, היה בטוח שזה בגללה, ופיטר אותה על-המקום באשמת כישוף. לא נעים. אפילו ברחוב מקללים ככה. נהגים עצבניים, מלצרים ממורמרים, סועדים רגוזים, כולם מקללים ככה אחד את השני כאילו אין מחר, כאילו הגֶן הזה משנה במשהו. "הלוואי שימצאו לך את הגֶן!" איזו מין משאלה מעוותת זו?  

כשהתעוררתי בבוקר הייתי בטוח שאני אצלי בבית, עד ששמתי לב שהרגל הלבנבנה של צילה כרוכה על מותני. זאתי יש לה גוף של נערת גומי. אל תשאלו אילו תנוחות היא לימדה אותי בחודשיים האחרונים שלנו יחד! נראה את הקירח שוגל ככה את מינה המסכנה – גם גֶן שואה על-בטוח, וגם שלא תחווה לעולם את תענוגות הקאמה-סוטרה?

נעלתי את הכפכפים של צילה ויצאתי החוצה, לבדוק אולי בכל זאת הביאו בקבוק חלב. נורא התחשק לי קפה. אפילו נס יהיה בסדר. שתי מעטפות לבנות עם סמל של הממשלה היו תחובות מתחת לדלת. שלפתי אותן בזהירות, אחת-אחת. בהתחלה פתחתי את זאת של צילה. חיובי, כמובן. לא חשבתי אחרת. ברגע הראשון הצטערתי על התנוחות שלא אדע איתה יותר, וברגע הבא נשמתי לרווחה: מזל שהיא על הגלולה!

לא ניגשתי אליה. הסרתי את הכפכפים שלה מהרגליים שלי ועליתי אלי הביתה. התלבשתי, שתיתי קפה שחור חזק, והתיישבתי בנוחות על הכיסא במטבח כדי לפתוח את המכתב שלי בשקט.

חיובי.

חיובי????

חיובי.

דפקתי אצל שטראוך, שתקרא גם היא. בטח טעות. שתייעץ לי מה לעשות. לבקש בדיקה חוזרת? ואולי זו סתם טעות דפוס? אני לא מאלה שסומכים על מחשבים. 

דפקתי ודפקתי אצלה בדלת, ולא שמעתי את גרירת נעלי הבית שלה. עכשיו כבר צלצלתי בפאניקה מסוימת. לא פתחה. התחלתי לדפוק בכוח על הדלת ולצעוק את שמה: "גברת שטראוך! שטראוך! גברת שטראוך!" פעם אחת גם צעקתי, "דינה," כי זה שמה הפרטי. לא פתחה ולא ענתה. הצמדתי אוזן לדלת – אין קול ואין עונה.

בינתיים פתחו השכנים את הדלת לראות מה קורה. כולנו קראנו לשטראוך, והזקנה לא פותחת. עד שהשכן מלמעלה הביא איזה מכשיר מתכת ופרץ את הדלת. נכנסנו פנימה בשיירה, אני בראש. היא לא הייתה בחדר השינה. גם לא בסלון. תיארתי לעצמי שהיא יושבת בפינת העבודה שלה, איפה שהמחשב. וכי איפה תהיה? אני רק מקווה שראתה משהו נחמד כשההוא מ"האורז ופטריות" בא לקחת אותה. עד היום אני שואל את עצמי אם על יד האורז ופטריות הוא גם ביקש מיץ תפוזים, והיא הציעה לו מיץ "פז" משומר, כי זה מה שמגיע לו, כימיקלים… היה לה חוש הומור לא רע לזקנה.

כשכבר היינו בפנים והשכן הגברתן הזמין את מד"א, גם צילה הגיעה לבדוק מה קורה. היא ראתה אותי שפוך, ומיד באה לחבק אותי. כשכבר לא נשאר מה לעשות בדירה של הזקנה, היא הובילה אותי לדירה שלי, השכיבה אותי במיטה והצטנפה לידי. היא ליטפה אותי וניחמה אותי, ואפילו שרה לי שיר ערש. חשבתי שזה בגלל הטראומה מגברת שטראוך. שכבתי בעיניים עצומות, והתמכרתי לליטוף של כף היד החמה והיציבה שלה.

"רציתי לספר לך משהו," היא אמרה. חשבתי שהיא רוצה לספר לי על גֶן השואה שלה. בטח קראה את המכתב כשקמה, לפני שעלתה אלינו למעלה כדי למצוא את השכנה שטראוך מצונפת וקרה מול אתר פורנו סוער במיוחד. אחד השכנים הבחין ש"הטאטו" שלה הזהיב במשך הלילה. עכשיו הוא הזכיר דרקון זוהר כמו שעושים הצעירים, יותר מאשר כמו מספר מ"שמה".

"מה את רוצה לספר?" שאלתי את צילה. ועדיין לא סיפרתי לה על המכתב שלי. כשיתגלו הממצאים שלי למינה, היא בוודאי תשמח. אבל צילה לא תשמח. למה שתשמח על אהוב בצרה? מה כל כך כיף בצרת רבים? איזו מין אומה שמחה לאידם של בניה הפגועים? 

"אני בהריון," היא אמרה.

"זה קורה לפעמים גם עם הגלולה," אמרה כשלא עניתי.

"ראיתי שגם אתה נושא את הגֶן," אמרה כשעדיין שתקתי. "אז זה לא צריך לשנות לנו, נכון?"

"את פסיכית או מה?" אמרתי אחרי די הרבה זמן. "למה שלא יְשַׁנֶּה לנו?"

לפני ששמעתי את התשובה שלה יצאתי לבדוק, אולי כבר הביאו חלב. שלשום הבטיחו לחדש את האספקה. שטראוך כבר לא תצטרך את שלה, אז אני אקח את הבקבוק המיותר אלינו. עכשיו צילה צריכה חלב בשביל שניים. 


*הסיפור פורסם בשנת 2011 בגיליון "אגדות" של כתב העת "מסמרים".

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.