ההתרחשות ברחוב הכלב - אלכסנדר גרין | פרויקט הסיפור הקצר
בקריאה כעת: ההתרחשות ברחוב הכלב | אלכסנדר גרין

אלכסנדר גרין | מקור:רוסית

ההתרחשות ברחוב הכלב

תרגום : אולגה סונקין

"הוא דומה לי ואנחנו באותו גובה, אבל נדמה שהוא גבוה ממני בחצי ראש – מנוול"

מתוך קומדיה נושנה

מה שקרה הוא שאלכסנדר גולץ יצא מיריד שעשועים והגיע אל מקום המפגש מחצית השעה בדיוק לפני הזמן הנקוב. בעת ההמתנה למושא אהבתו ליווה בעיניו כל חצאית שחצתה את הרחוב, ונקש בקוצר רוח במקל ההליכה שלו על בימת עץ. הוא חיכה בתוגה ובתשוקה, באמונה קודרת בקיצו הקרב. מעת לעת חייך למחשבה על עברו, והרהר שמא בכל זאת הכול יגמר על הצד הטוב ביותר.

הערב ירד. רחוב הכלב, צר כסדק, התערפל באבק זהוב, מתוך החלונות המלוכלכים זרם הבל מטבח ופיזר באוויר ריח אוכל שרוף וכביסה לחה. לאורך המדרכה שוטטו סוחרי ירקות ובדים והכריזו על מרכולתם בצריחות צרודות. מתוך דלתות בית המרזח נפלטו כל העת אנשים שתנועותיהם איטיות. משיצאו חיפשו קודם כל נקודת אחיזה, אחר כך נאנחו, משכו את כובעם עד גשר האף, והלכו, פניהם רגע קודרים ורגע משולהבים, בצעד ישר במופגן.

"שלום לך!"

אלכסנדר גולץ נרעד בכל גופו והסתובב. היא עמדה לפניו בתנוחה מרושלת, כאילו עצרה על הדרך לרגע ותכף תלך.

פניה השזופים, מלאי המבע, מבטה העצוב וגבותיה המורמות בגחמנות נמנעו מעיניו של גולץ, היא הביטה בעוברי אורח.

"אהובה!" אמר גולץ בתערובת חיבה ומתח, ועצר.

היא הפנתה אליו את פניה וסקרה במבט אדיש וישיר את עניבתו הססגונית, את כובעו בעל הנוצה ואת סנטרו המגולח למשעי הרועד מעט. הוא עוד מקווה לדבר מה. נראה.

"אני…" גולץ לחש משהו והחל לנשוך את שפתיו. לאחר מכן טחב ידו לכיס, הוציא גזיר מודעה והשליך אותו. "תרשי לי…" כעת נגעה ידו בשולי כובעו.

"אם כן, הכול נגמר בינינו?"

"הכול נגמר," חזרה האישה כמו הד.

"אז לשם מה עוד רצית לראות אותי?"

"אין יותר… לשם מה," אמר גולץ במאמץ. ראשו הסתחרר מרוב צער. הוא צעד צעד קדימה, הפתיע את עצמו ונטל יד דקה, כנועה ומלאת בוז ואז שחרר אותה מיד.

"היי שלום," הוא סינן את המילים הכבדות כמו הר.

"את עוזבת בקרוב?"

כעת מישהו אחר דיבר במקומו, והוא הקשיב, משותק מהסיוט המענה.

"מחר."

"המטריה שלך נשארה אצלי."

"קניתי לי אחרת. היה שלום."

היא נדה לו באיטיות והלכה. התברר שבימת העץ היתה חזקה ממקל ההליכה של גולץ. החפץ השברירי העשוי קרן נשבר לרסיסים. הוא הביט בדריכות אל עורפה של הבחורה המתרחקת, אך היא לא הסתובבה אפילו פעם אחת. אחר כך הסתיר את דמותה סוחר פחם עם סל ענקי. פיסת כובע ריצדה מעבר לפינה – זה הכול.   

אלכסנדר גולץ פתח את דלתות המסעדה הקרובה. רעש והמולה שררו פה, קרני שמש התלכסנו וריצדו בגדודי הבקבוקים בנצנוצים מתגרים. גולץ ישב לשולחן ריק וצעק:

"גרסון!"

איש בצווארון מלוכלך וארשת שירותית שוות נפש ניגש אל גולץ בריצה והסיר אבק מן השולחן. גולץ אמר:

"בקבוק וודקה."

כאשר הגישו לו את מבוקשו הוא מזג כוסית, לגם וירק. גיצי זעם נתזו מעיניו, נחיריו התנפחו בטירוף.

 "גרסון!" הצטרח גולץ, "לא ביקשתי מים, לכל השדים! קח את הנוזל הזה, יש די והותר ממנו בכל באֵר, ותן לי וודקה! אחת-שתיים!"

כולם, גם האדישים ביותר, קפצו ממקומם והקיפו את גולץ במעגל. המשרת ההמום נשבע שבבקבוק היתה וודקה אמיתית בהחלט. בלב המהומה, בשעה שכל אחד מהשוהים במקום לגם מעט מים כדי להיווכח בצדקתו של גולץ, הביאו בקבוק חדש חתום.

בעל המסבאה חלץ את הפקק בעצמו בארשת נעלבת ובפנים נפוחות של אדם שנקלע למצב עגום ודו משמעי שלא בטובתו. ידיו מזגו בזהירות וברעד של התרגשות את הנוזל לכוס. הוא היה גאה מכדי לטעום, אך לפתע נתקף ספקות, לגם לגימה וירק: בכוס היו מים.

גולץ היה משועשע ובצחקוקים שקטים המשיך לתבוע וודקה.

קם רעש גדול. פניו המעוותים מפחד של בעל המסבאה נפנו מצד לצד כמו מבקשים הגנה. אחדים צעקו שהמסעדן נוכל, ושלא יזיק לקרוא למשטרה. אחרים טענו בתוקף שהנוכל הוא גולץ עצמו. היו שהזכירו ביראת שמים את השטן. המוחות הקטנים שלהם, המבוהלים מהחיים, סירבו להסבר שלא קשור בשאול.

בעל המסבאה אחוז החום וההתרגשות אמר:

"סלחו לי… בי נשבעתי, אני לא מבין כלום! לא יודע, לא יודע כלום. עזבו אותי לנפשי! אֵם האלוהים הקדושה! עשרים שנה היה לי עסק, עשרים שנה..!"

גולץ קם ונתן לשמן מכה בכתפו.

"חביבי," הוא אמר וחבש את כובעו, "אני לא בא בטענות. הבקבוקים שלכם ככל הנראה עשויים מבד, לא פלא שהכוהל מתנדף. היה שלום!"

והוא יצא בלי להביט לאחור, אבל בידיעה שפיות המומים נפערים בעקבותיו.

דברי ההיסטוריון (שעל פי דיווחו רשמתי את כל הכתוב לעיל) מרגע יציאתו של גולץ אל הרחוב, עומדים בסתירה חדה לעדותו של הקצב.

הקצב טען שאיש צעיר מוזר פנה אל המאפייה וביקש חצי קילוגרם צנימים. ההיסטוריון, שלבקשתו לא אנקוב בשמו, אך הוא אישיות נכבדת יותר מאיזה קצב, נשבע שהוא עמד והתמקח על מחיר הביצים עם הזקנה בפינת רחוב הכלב וסמטת העיוורים.

אך הסתירה הזאת לא מכניסה שינוי משמעותי במשמעות ההתרחשות, ולכן אני עוצר במאפייה.

כאשר פתח את דלתה הביט גולץ לאחור וראה התקהלות. אנשים ממקצועות שונים ומשונים, זקנים, ילדים ונשים הצטופפו מאחורי גבו, החוו מחוות מאופקות והצביעו באצבעם על האיש המוזר שהקים מהומה במסבאה – שיגעון הסקרנות, מהול בבהלת אי ההבנה האפלה, משך אותם בעקבותיו כמו להקת כלבים. גולץ העווה את פניו ומשך בכתפיו, אך מיד פרץ בצחוק. שישברו את הראש – זה השעשוע האחרון שלו.

הוא ניגש אל הדלפק ודרש חצי קילוגרם צנימים מסוכרים. המאפייה התמלאה בלקוחות. כולם, מי לצורך ומי שלא לצורך, שאלו על דבר זה או אחר והציצו בהשתוקקות בפניו הקפואים החמורים של גולץ. הוא כמו לא שם לב אליהם.

במתח הכללי נשמע קולה של המוכרת:

"אדון, מה קורה פה?"

כף המאזניים העמוסה בצנימים לא שקלה יותר מהמשקולת. הבחורה הושיטה את ידה ומשכה בכוח את שרשרת המאזניים מטה, אך כף המאזניים כמו נדבקה למקומה ועמדה ללא ניע.

גולץ פרץ בצחוק ונד בראשו, אך צחוקו הוסיף את הטיפה האחרונה לכוס הפחד שהשתלט על הנוכחים. הם התפזרו בדחיפות ובצעקות. הילדים שנדחסו בדלתות צעקו כאחוזי דיבוק. הנערה המוכרת עמדה מבולבלת וסמוקה מבהלה.

שוב יצא גולץ בטריקת דלתות עד שהזגוגיות הצטלצלו. התחשק לו לשבור משהו, למעוך, להרביץ לאדם הראשון שייקרה בדרכו.

הוא התנדנד, פניו היו חיוורים וגרויים, כובעו מוסט אל אוזנו – הוא נראה כאדם שהשתבשה עליו דעתו. מוטב אילולא נקרתה הזקנה בדרכו. הוא נטל ביצה מהתבנית שהיתה בידיה, שבר אותה ושלף מטבע זהב מהקליפה. "אוי!" צעקה האישה ההמומה, וההמון שמילא את הרחוב החרה החזיק אחריה "אה!".

גולץ מיד התרחק תוך חיטוט בכיסו. מה הוא חיפש שם?

ההמון הקיף את הזקנה וצווח, נחנק, מי מצחוק ומי מקללות חסרות פשר. ידיים חרושות קמטים, חמדניות, שברו ביצה אחר ביצה בפזיזות אחוזת שיגעון. תחולתן נזלה אל המדרכה ונקרשה בכתמים חלקלקים בתוך האבק. אך לא היה עוד זהב באף אחת מהביצים, והפה חסר השיניים התעווה בארשת של בכי ופלט נאצות. מסביבה לעומת זאת אחזו אנשים את בטנם וגעו בצחוק.

בהתקרבו אל הכיכר שלף גולץ מכיסו אקדח, לא פחות ולא יותר, וקירב את הקנה אל רקתו בשלווה גדולה. אותו כתם כובע בהיר שנעלם מעבר לפינה רדף אותו. הוא לחץ על ההדק, קול ירייה מהדהד הפר את דממת הערב, וגופה חמה ומרעידה נפלה אל הקרקע.

מן החי שמרו מרחק של יראת כבוד, אל המת נחפזו כאחוזי דיבוק. אם כך, סתם בן אדם? אם כך, מת באמת? המולת שאלות וקריאות עמדה באוויר. הפתק שנמצא בכיסו של גולץ זכה לפרשנויות אינספור. בגלל חצאית? טפו! האיש שזיעזע רחוב שלם, האיש שעורר הערצה עיוורת באחדים והתנגדות יוקדת באחרים, האיש שהבהיל נשים וילדים, שהוציא זהב ממקומות שבכלל לא היה אמור להיות בהם – האיש הזה מת בגלל איזו חצאית? חה-חה! מה הפלא?!

את ההספדים נשאו מעל גופתו של גולץ בו במקום, ברחוב, בעל המסבאה והזקנה. הזקנה הצטווחה בשמחה:

"נוכל!"

בעל המסבאה קרא בכעס ובהנאה:

"אכן!"

המתגודדים התפזרו יד ביד עם נשותיהם ומאהבותיהם. נדיר היה ביניהם מי שלא אהב את חברתו ברגע זה ולא אחז בידה ביתר חוזקה. היה ברשותם את מה שחסר למת – מותניים לאחוז בהם. בעיניהם הוא היה חלש ועלוב – גם אם מעשה שטן העניק לו תכונות מיוחדות, הרי בסופו של חשבון היה אומלל – זה נעים כל כך, זה נעים כל כך, זה נעים באופן בל יתואר!

אל תעלו ספק בלבכם – כולם היו שמחים. וכשם שהיו מכבים גפרור דולק במבנה עץ, כך כיבו בתוכם את המחשבה: "שמא… שמא היה דרוש לו עוד משהו?"

 

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.