search
בקריאה כעת: המשחק הסודי | אלזה מורנטה
search

אלזה מורנטה | מקור:איטלקית

המשחק הסודי

תרגום : אורה אייל, מרים שוסטרמן-פדובאנו

בכיכר עמדה תמיד מרכבה להשכרה, מגוחכת וישנה, שאיש מעולם לא שכר. הרַכָּב המנומנם התנער בכל פעם שצילצל הפעמון המודיע את השעה, ואחר כך חזר והרכין את סנטרו אל חזהו. בפינה, ליד הבניין הצהוב הדהוי של העירייה, היתה מזרקה, שקילוח מים דקיק נזל בה מתוך פרצוף מוזר משַׁיִש. שערות עבות וגליליות התפתלו כנחשים סביב הפרצוף הזה, ולעיניים הבולטות נטולות האישונים היה מבט מת.

כמעט שָלוש מאות היתמר בצד הנגדי, ממול לבית העירייה, בית מידות. זה היה בית אצילים הרוס, שפעם היה מהודר, ועכשיו התפורר עלוב. חזיתו העמוסה בקישוטים, שעם הזמן האפירה, הראתה סימני הרס. פסלי הילדים הדואים, ששמרו על המפתן, היו מאוכלים ומטונפים, זרי השיש איבדו את הפרחים ואת העלווה, ועל השער הסגור נראו כתמי עובש. למרות זאת היה הבית מאוכלס; אך הבעלים, יורשים בעלי שם מפורסם שירד מגדולתו, הראו עצמם אך לעתים נדירות. רק מפעם לפעם קיבלו ביקור של הכומר או של הרופא, ובמרווחים של שנים נחתו גם קרובי משפחה מערים רחוקות, שעד מהרה היו עוזבים.

בפנים הבניין היו אולמות ריקים עוקבים, שבימים של רוחות סערה חדרו לתוכם מסתחררים, מבעד לזגוגיות השבורות, האבק והגשם. על הקירות היו תלויים שוליים קרועים של טפטים, שאריות של שטיחי קיר בלויים; ועל התקרות, בין עננים תפוחים ופרומים, שטו ברבורים ומלאכים עירומים, ונשים זוהרות השקיפו מתוך זרים של פרחים ושל פירות. באחדים מן החדרים היו ציורי קיר של הרפתקאות ושל עלילות, ושכנו שם עמים מלכותיים, שרכבו על גמלים ושיחקו בגנים סבוכים, בין קופים ובזים.

הבית צפה משני צדדיו על רחובות צרים לא מיושבים, ומצדו השלישי על גן סגור, מין בית סוהר בעל חומה גבוהה, שהתנוונו בו שתילי דפנה ותפוז מעטים. בשל היעדר גנן, כבשו את המרחב הקטן הזה סרפדי פרא, ועל הקירות נבטו עשבים שפרחיהם כחלחלים ומדולדלים.

משפחת המרקיזים, בעלת הבית, הותירה כמעט את כל החדרים לא מאוכלסים, והצטופפה בקומה השנייה, בדירה קטנה מרוהטת ברהיטים עתיקי יומין, שבדממת הלילה נשמעה מתוכם קינתן החלושה של תולעי העץ. המרקיזה והמרקיז היו בעלי הופעה חסרת ייחוד ועלובה, ובתווי פניהם גילו אותו דמיון עגום זה לזה, אשר צץ לפעמים, מתוך חיקוי, אחרי שנים של חיים משותפים. רזים וכמושים, שפתיהם חיוורות ולחייהם נפולות, היו מתנועעים בתנועות דומות לאלו של מריונטות. אולי זרם בעורקיהם, במקום דם, חומר עצל וצהבהב, וכוח יחיד היה מושך בחוטיהם, הסמכות אצל האחת והפחד אצל האחר. למעשה, בעבר היה המרקיז אציל כפרי עליז וקל דעת, שהתעסק אך ורק בבזבוז עד תום, בדרך זו או אחרת, של שאריות הונו. אך המרקיזה חינכה אותו. בן אנוש אידיאלי, לפי תפישתה, חייב להישמר מצחוק ומדיבור בקול רם, ומעל לכל להסתיר בקפדנות מאחרים את חולשותיו הסודיות. לפי תכתיביה, פשע לעקם את השפתיים, להתנדנד באי שקט, לקנח את האף במרץ; והמרקיז, שפחד לסטות לתנועות ולרעשים אסורים, נמנע זה זמן מכל תנועה או רעש, והצטמצם למין מומיה שעיניה כנועות וראשה מושפל. אף על פי כן לא נמנעו ממנו הגערות והנזיפות. מחונכת עד מאוד ועוקצנית, היתה מוכיחה אותו לעתים קרובות בגערות ישירות, או ברמזים לאנשים מסוימים, אלמונים, הראויים לחרפה בלבד. אלה, אמרה, מאחר שאינם יודעים את הרצונות שלהם עצמם, והם חסרי יכולת לחנך את בניהם שלהם, היו גוררים את הבית לחורבן, אלמלא סיפקה להם ההשגחה אשה. והאיש סבל את העינויים האלה מבלי להניד עפעף, עד לשעה שהיה יוצא לטיול ובכיסו המטבעות המועטות שהעניקה לו המנהלת המחמירה. בבדידותם של המשעולים הכפריים אולי התמכר לתנועות מופרזות, לפיזום של איזה זמר, ולקינוחי אף רועמים; אך אין ספק שכשהיה חוזר, היה לו אור מוזר בעיניים, וגילוי לא רצוני זה של עולמו הפנימי המענג והלא מחונך היה מעורר חשדות אצל המרקיזה. לאורך כל הערב היתה רודפת אותו בשאלות משפילות ומשוכללות יותר ויותר במטרה לחלץ ממנו גילויים מסגירים. והמסכן, בכחכוחים, בגמגומים ובהסמקות, הסגיר את עצמו עוד ועוד, ולפיכך החלה המרקיזה לפקח על בעלה בקפדנות ובקשיחות, ולעתים קרובות החליטה להצטרף לטיולו. הוא היה מוותר ונכנע; אך הלהבה בעיניו הפכה אובססיבית ויציבה, וכבר לא מתוך שמחה.

מהורים כאלה נולדו שלושת הילדים; ובשבילם, בשנים הראשונות, היה העולם עשוי בדמותם ובצלמם. הדמויות האחרות בכפר לא היו אלא חזיונות מעורפלים, זבי חוטם מאוסים ומרושעים, נשים בגרביים שחורים וגסים ובעלות שיער ארוך ושמנוני, וזקנים דתיים ועגומים. כל החזיונות הללו, הלבושים ברישול, שוטטו על פני הגשרים הקצרים, בסמטאות ובכיכר. שלושת הילדים שנאו את הכפר; כשהיו יוצאים בטור, עם המשרת היחיד, היו הולכים צמודים לקירות ומבטיהם עוינים ומלאי בוז. כנקמה היו ילדי המקום מלגלגים עליהם ועוררו בהם פחד אפל.

המשרת היה איש גבוה והמוני, עם פרקי ידיים שעירים, נחיריים רחבים מואדמים ועיניים קטנות הפכפכות. הוא פיצה את עצמו על היחס המשעבד של המרקיזה באדנות כלפי הילדים; כשהיה הולך איתם, מנדנד קלות את ירכיו ומביט עליהם מלמעלה, או כשהיה קורא להם בקול זועף, הם היו רועדים משנאה. אך גם ברחוב היו מלוות אותם האזהרות התמציתיות של האם; הם היו מתקדמים מסודרים, שקטים וחמורי סבר.

כמעט תמיד נעצר הטיול בכנסייה, שנכנסו אליה בין שני עמודים, מוחזקים על ידי זוג אריות מוצקים, בעלי ארשת שלווה. למעלה איפשר חלון שושנה גדול כניסה של אור חיוור, רענן, אל האולם המרכזי, שֶלהבות הנרות התנועעו בו אנה ואנה. באַפְּסיס נראה גוף גדול של ישו, שפצעיו נוטפים דם סגול, וסביבו דמויות שעשו תנועות והתמוטטו במחוות מגושמות.

שלושת הילדים היו מהרהרים הרהורי תשובה בכריעה על ברכיהם ובהצמדת כפות ידיהם.

לאַנטוֹנְייטָה, הבכורה, אף שכבר מלאו לה שבע עשרה, היו גוף ומלבושים של ילדה. היא היתה רזה וחסרת חן, ומאחר שהרחצה התכופה לא היתה ממנהגי הארמון, תמיד הדיפו שערותיה החלקות ריח קלוש של עכבר. הן היו מחולקות באמצע בפסוקת, ועל העורף, בין השערות היותר קצרות ודקות, התגלתה הפסוקת הזאת בחדות והשרתה תחושה של חסות ושל כאב. אפה של הנערה הזאת היה ארוך, מגובנן ורגיש, ושפתיה העדינות פירפרו כשדיברה. עיניה התנועעו בתשוקה עצבנית בפניה החיוורות והצנומות, חוץ מאשר בנוכחות המרקיזה, שאז נשמרו העיניים אטומות ומושפלות.

צמותיה ירדו על כתפיה, והסינר השחור שלה היה קצר כל כך, עד כי לו היתה מתכופפת בחיוניות יתרה, היה אפשר להבחין בתחתוני הפשתן שלה, צרים, ארוכים כמעט עד לברכיה, ומקושטים בסרט אדום; הסינר נפתח מאחור מעל תחתונית תחרה; גרביה השחורים הוחזקו בגומי פשוט, מפותל ובלוי.

פייטרוֹ, השני, בשנתו השש עשרה, היה בעל אופי נוח. היה מזיז באיטיות את גופו הקטן והשמנמן, ואת עיניו המאירות במתינות מתחת לגבותיו הצפופות. היה לו חיוך טוב וביתי, ותלותו בשניים האחרים היתה מתגלה ממבט ראשון.

ג'ובאני, הבן הצעיר, היה המכוער במשפחה. גופו הדל, כאילו נולד זקן, כבר נראה כמוש מכדי לגדול; אך עיניו הנוצצות וההפכפכות דמו לאלה של אחותו. אחרי תקופות קצרות של חיוניות עצבנית היה צונח לתשישויות פתאומיות, שהיו מלוות בחום. הרופא אמר עליו: אינני מאמין שיעבור את גיל ההתבגרות.

כשהיה נתקף בחום, הבלתי מוסבר והמוזר, היו חולפות בו צמרמורות דומות למכות חשמל. הוא ידע שזה הסימן, וחיכה, בשפתיים מתוחות ובעיניים מורחבות להתקדמות המחלה. ימים ארוכים הקיפו הסיוטים את מיטתו בזמזום מתמשך, ולאות חסרת צורה הכבידה עליו, בתוך אווירה אפופת עשן. אחר כך היתה מגיעה ההחלמה, וחלש מכדי לזוז, הצטנף בתוך כורסה והקיש באצבעותיו, בקצב, על המשענות. אז היה חושב. או היה קורא.

המרקיזה, העסוקה בתפקידי הניהול שלה, לא פיקחה יתר על המידה על חינוכם ועל השכלתם של הילדים. היא הסתפקה בכך שישתקו ולא יזוזו. כך שלג'ובאני היה נוהג של קריאת ספרים מוזרים, שגירד מפה ומשם, שהיו נעות בהם דמויות בבגדים שלא נראו מעולם: כובע רחב שוליים, מותנייה מקטיפה, חרבות ופאות, ואצל הנשים, בגדים פנטסטיים, עטורים באבנים יקרות וברשתות שזורות בזהב.

היצורים הללו דיברו בלשון נמלצת שידעה לגעת בגבהים ובתהומות, מתוקה באהבתה, אכזרית בחרונה; וחוו הרפתקאות וחלומות שהילד היה שוזר סביבם באריכות דמיונות. הוא שיתף את אֶחָיו בתגליתו, וכל השלושה האמינו שהם מזהים את הנפשות מן הספרים בדמויות המאכלסות את קירותיו ואת תקרותיו של הארמון, שחיו בתוכם זה זמן, אך היו חבויות במעמקים התת קרקעיים של ילדותם, ועכשיו חזרו ויצאו לאור. עד מהרה נקבע בין האחים הסכם נסתר. כשאיש לא היה יכול לשמוע אותם, הם היו מדברים על היצורים שלהם, היו מפרקים אותם ומשחזרים אותם, והיו דנים בהם עד שגרמו להם לחיות ולנשום בתוכם. שנאות ואהבות עמוקות קשרו אותם לזה או לאחר, ולעתים קרובות אירע שהשלושה נשארו ערים בלילות כדי לנהל ביניהם דיאלוגים במלים האלו. אנטונייטה ישנה לבדה בחדרון מחובר לחדר של שני האחים; חדר ההורים היה מופרד מחדריהם באולם רחב, טרקלין או חדר אוכל. לכן לא שמע אותם איש כאשר היו מנהלים, כל אחד ממיטתו, דיאלוגים ומגלמים את הדמויות האהובות.

היו אלה דיבורים מענגים וחדשים.

"לֶבּלאן, האביר לבלאן", היה לוחש מן המיטה הימנית הקול הצרוד במקצת של ג'ובאני, "האם השחזת את החרבות הנוצצות לקראת הדו קרב? שחר הדמים יזרח עוד מעט, ואתה הן ידעת, אביר, שלורד ארתורו האכזר אינו יודע רחמי אנוש ואינו ירא את המוות".

"אבוי, אחי שלי", היה נאנח קולה המקונן של אנטונייטה, "הנה כבר מוכנות הרטיות הצחורות והמשחות הריחניות. ברצון השמיים ישמשו אלה כדי למשוח בהן את גוויית אויבך".

"שחר הדמים, שחר הדמים", היה ממלמל פייטרו, שהיה פחות עשיר בדמיון ותמיד מנומנם במקצת. אך ג'ובאני היה קוטע אותו מיד ומציע לו את המילים:

"אתה", היה אומר, "צריך לענות שתתייצב ללא חת אל נוכח פני הסכנה, ושלא הרוזן ארתורו יהיה האיש שיכול לגרום לך לסגת, כי איש כזה טרם נולד".

וכך גילו שלושת הילדים את התיאטרון.

הגיבורים שלהם יצאו כל כולם מתוך ערפילי ההמצאה, בצלצולי נשק ובאשוות בגדים. הם רכשו להם גוף בשר ודם וקול, והילדים התחילו לחיות חיים כפולים. מיד כשהיתה המרקיזה פורשת לחדרה, והמשרת היה פורש למטבח, והמרקיז היה יוצא לטיול שלו, השתנה כל אחד מן השלושה בהתאם לתפקידו. בלב הולם סגרה אנטונייטה את שתי כנפות הדלת והפכה לנסיכה איזבלה; את רוברטו, המאוהב באיזבלה גילם ג'ובאני. רק לפייטרו לא היה תפקיד מוגדר, פעם גילם את היריב, פעם את המשרת, ולפעמים היה רב חובל של ספינה. כל כך מלא חיים היה כוחו של הבדיון, שכל אחד מהם שכח את זהותו האמיתית; לעתים קרובות, כשישבו והשתעממו בפיקוחה של הרוזנת, היה הסוד המופלא הזה, הדחוס מדי, ניתז מתוכם במבטים מתגנבים ונוצצים: "יותר מאוחר", היתה משמעותם, "נשחק את המשחק". בערב, בחושך, איכלסו יצורי המשחק את בדידותם מתחת לסדינים, והעלילות שיתרחשו מחר היו לובשות צורה; הם היו מחייכים אליהן בינם לבין עצמם, או אם היתה זו סצנה אלימה או טרגית, היו קופצים אגרוף.

באביב היה גם הגן־כֶּלֶא זוכה לחיים בדיוניים. בפינה שטופת שמש הרטיט שעה ארוכה החתול המפוספס באדום ועצם את עיניו הירקרקות. ריחות מוזרים, פתאומיים ומלאי חיים, נדמו כמתפרצים פה ושם, מתוך שיח או מתוך רגב אדמה. פרחים חולים בשל האפלולית הופיעו וצנחו בדממה, ועלי הכותרת הכמושים הצטברו בין האבנים; הריחות משכו פרפרים עצלים, שהניחו לאבקת הפרחים לנשור.

בערבים ירדו לעתים קרובות גשמים פושרים ועמומים, שבקושי ליחלחו את האדמה. בעקבותיהם באה רוח נמוכה, גם היא כבדת ריחות, שנדדו לאורך הלילה. המרקיז והמרקיזה נרדמו שניהם לאחר הארוחה על כיסאותיהם; שיחות אנשי הכפר בשעת השקיעה נדמו לקשירת קשר.

המשחק הסודי הפך למין קנוניה שמתרקמת על כוכב לכת אגדתי ורחוק, מוכר רק לשלושת האחים. הם היו לכודים בכישוף, ובלילות לא ישנו, כדי לשוב ולחשוב עליו. לילה אחד היתה ערותם ארוכה יותר; איזבלה ורוברטו, הנאהבים הנרדפים, היו אמורים לתאם ביניהם בריחה, והילדים צעקו בהתלהבות במיטותיהם כששקלו ופתרו את המצב החמור. לבסוף נרדמו שני הבנים, ופניהן של הדמויות המומוצאות עוד שוטטו זמן מה תחת עפעפיהם, בין בעֵרוֹת לחשכה, עד אשר כבו.

אך אנטונייטה לא הצליחה להירדם. מדי פעם דימתה לשמוע קול נהי צרוד וארוך בתוך הלילה, והיא היטתה אוזן בדריכות. לפעמים קטעו באחת רעשים מוזרים בתקרה את המחזה שהמשיכה לחיות תוך כדי המצאתו, כשראשה מתחת לסדין. לבסוף ירדה מן המיטה; נכנסה בזהירות לחדרם של האחים וקראה להם בקול נמוך.

ג'ובאני, ששנתו היתה קלה, קפץ והתיישב על המיטה. מעל לכתונת הלילה, שהגיעה לה בקושי עד לברכיים, לבשה האחות מעילון שחור בלוי, מצמר. שערותיה החלקות, שלא היו סמיכות ביותר ולא ארוכות, היו פזורות, עיניה נצצו בין צללים שחורים אלכסוניים באורו של הנר שאחזה חזק בשתי כפותיה.

"תעיר את פייטרו", אמרה בעודה מתכופפת מעל מיטת אחיה בחיפזון חסר סבלנות וקדחתני. באותו רגע, במיטה הקרובה, התנער פייטרו ופקח את עיניו המנומנות. "זה בשביל המשחק", הסבירה. בעצלתיים, אפילו בחוסר רצון, התרומם פיטרו על מרפקו; שני האחים הביטו באחותם, הגדול בארשת מפוזרת ואווילית, והאחר, כבר מסוקרן, שירבב את פניו עם התווים הזקנים והילדותיים לעבר הלהבה. "קרה", התחילה אנטונייטה בלהט נחפז, כמי שמדבר על אירוע פתאומי וחמור, "שבמהלך מסע הציד רוברטו כתב פתק והסתיר אותו בחלל של גזע עץ. כלב הציד של איזבלה נתקל בנס בגזע הזה, והוא חוזר עם הפתק בפה. 'העמידי פנים שתעית בדרך', כתוב שם, 'והתייצבי עם רדת החשכה ביער שמקיף את טירת שאלאן. משם נברח'. ככה, בזמן שכולם רודפים אחרי השועל, אני בורחת ופוגשת את רוברטו. והרוח נושבת, והוא מעלה אותי על הסוס שלו, ואנחנו בורחים בלילה. אבל האבירים מגלים שאנחנו חסרים, ורודפים אחרינו, ותוקעים בחצוצרות".

"נעשה שהם מוצאים אותם?" שאל ג'ובאני בעיניים מיטלטלות וסקרניות באור האדמדם.

האחות לא יכלה להירגע, היא הניעה את ידיה, כך ששלהבת הנר התנדנדה בערבוביה של הבזקים דקים וצללים ענקיים.

"עוד לא יודעים", ענתה, "בגלל שאנחנו", הוסיפה בצחוק מסתורי ועולץ, "הולכים עכשיו לאולם הציד, ושם נשחק את המשחק".

"לאולם הציד! אי אפשר!" אמר פייטרו, והניע את ראשו. "את צוחקת! באמצע הלילה! ישמעו אותנו ויגלו אותנו. ואז הכל ייגמר".

אבל השניים האחרים התקוממו נגדו בכעס.

"אתה לא מתבייש?" אמרו, "מה יש לפחד!"

פייטרו נשכב שוב על המיטה, בניסיון נחוש למרוד.

"אני לא בא, לא", אמר. אז עברה אנטונייטה לטון מתחנן:

"אל תהרוס את הכל", ביקשה, "אתה צריך לעשות את הציידים ואת החצוצרות". באופן כזה הכניעה סופית את התנגדותו של פייטרו, והוא החליט לקום. הוא לבש, כמו אחיו, חולצת פלנל מרופטת, והשתחל לתוך מכנסיים קצרים. אנטונייטה פתחה בזהירות את הדלת הפונה למדרגות:

"תיקחו איתכם גם את הנרות שלכם", הודיעה בקול נמוך מאוד, "כי שם אין מנורות".

והשלושה התקדמו, בטור, לאורך המדרגות הצרות למדי, משיש מטונף ואטום. "אולם הציד" היה בקומה הראשונה מיד אחרי המדרגות. הוא היה אחד מהחדרים היותר נרחבים של הארמון, ואת העזובה שגרמה לחדרים האחרים להיראות עלובים, החייתה כאן תפאורת הענק של הציורים על הקירות ועל התקרה. הם ייצגו סצנות ציד על רקע של נוף סלעי שצומחים בו עצים זקורים וכהים. המון רב של כלבי ציד, בזרבובית שלוחה קדימה ורגליים אחוריות מתוחות, רצו בכל מקום בהסתערות מהירה, והסוסים זינקו לגובה, או התקדמו בחגיגיות, מכוסים במרבדים שלהם, שצבעיהם אדום וזהב. הציידים, בבגדים מוזרים ממשי ומקטיפה, עם קשקשים כמו עור של דגים, בכובעים גבוהים עם נוצות ארוכות, או בכובעי שלוש פינות ירוקים, התהלכו או צעדו אגב נשיפה בחצוצרות. מן החצוצרות השתלשלו מתנדנדים סרטים ארוכים, אריגים צהובים ואדומים התבדרו בשמיים שכבר נעכרו, ומן הסלעים ביצבצו צמחים מחודדי עלים, ופרחים פתוחים ונוקשים, דומים לאבנים. כל זה נבלע באפלולית. הנרות, באורותיהם החלושים בשל ממדיו של החדר, חשפו פה ושם את הצבעים החיים של האוכפים, או את הגבות הלבנים של הסוסים. צלליהם של הילדים התנודדו ענקיים על הקירות בתנועות מוגדלות ובצעדים של רוחות רפאים.

הם סגרו את הדלת. הדרמה החלה.

דממת הלילה היתה עצומה; הרוח עצרה את נשימתה כדי כך שעצי היער לא השמיעו רחש. אנטונייטה עמדה ליד עץ מצויר, שלפתע החלה לזרום בו הלימפה. ציפורים רדומות אך חיות נחו בין העלים. ועל גופה צמחה, בדרך נס, שמלה ארוכה, שגזרתה רבת פאר וצמחית, ותלוי עליה ארנק זהב. שערותיה נחלקו לשתי צמות בלונדיניות. ואישוניה התרחבו מהתפעלות ומפחד.

"חזקי, חמדתי, אני כאן, כאן, סמוך אלייך", לחש האח, שהפך לאביר בן חיל. פרצופו הרך והשדוני בלט מתוך החשכה. "רוברטו!" אמרה היא בצעקה חלושה, "רוברטו! חבקני אהובי!"

חינניות פתאומית פרחה בה. שיניה ועיניה ברקו ברוב חינניות, בצווארה הכפוף ועל שפתיה קיננה החינניות. היא רכנה והשעינה על הרצפה את ברכיה העירומות. "מה את עושה, כלתי?" אמר הוא, "קומי".

היא התרוממה. "באת", לחשה כמעט נאנקת, "וכבר אין לילה, וכבר אינני מפחדת. סוף סוף אני קרובה אליך! כאילו הייתי בתוך מבצר. כאילו הייתי בתוך קן. לו ידעת איזו עצבות, וכמה בכיתי בלילות הבדידות האלה! ואתה, לבי שלי, מה עשית אתה בלילות האלה?"

"הייתי", אמר, "על סוסי, וחשבתי כיצד אחטוף אותך. אך אל תיזכרי, חדוות חיי, בימי הבדידות. כעת הכל עבר. שום כוח לא יוכל להפריד בינינו. אנו מאוחדים לנצח".

"לנצח!" חזרה, אובדת. חייכה בעפעפיים מושפלים, ונאנחה ורעדה. לפתע נאחזה חלחלה, והיא נצמדה אליו: "האין אתה מדמה", אמרה, "לשמוע כעין צליל חצוצרה ממרחקים?"

רוברטו היטה אוזן. "אני צריך לתקוע בחצוצרות?" שאל פייטרו והתקרב. זאת היתה המומחיות שלו. הוא ידע לחקות צלילים של כלי נשיפה וקולות של חיות, וכשעשה זאת, התנפחו לחייו באופן מוזר ומפלצתי.

"כן", לחשו שני האחים.

צליל חצוצרה, צרוד ונמוך, שאט אט הפך קרוב יותר וחד, נשמע ברקע. ביער התעוררה הרוח; משב סחף את צמרות העצים כמו בדים של דגלים. הסוסים זינקו, האבירים התנועעו על גבותיהם בגמישות, הבזים הסתחררו באוויר השורקני. כלבי הציד הסתערו לתוך החשכה, והאבירים נשפו בקרנות וצעקו:

"עצור! עצור!" ורצו קדימה בין הלפידים, שסימנו פסים ומעגלים של עשן.

איזבלה פלטה צעקה, והפנתה את ראשה לאחור, נאחזת ברוברטו: "מלכתי", קרא זה, "איש לא יעקור אותך מזרועות אלה! אני נשבע. ובנשיקה זו אני חותם את שבועתי. עכשיו קרבו, קרבו, אם יש בכם אומץ!"

שני הילדים נשקו זה לזה על שפתותיהם, ג'ובאני גבה. נצמד אל אחותו בעצמות לחיים סמוקות וברקות פועמות. וזו, בשיער פרוע ובפה בוער, פצחה בריקוד אחוז טירוף. "בואו, אבירים וסוסים!" צעקו בתוך כך. ופייטרו קיפץ לכאן ולכאן, התנדנד על גופו השמנמן וניפח את לחייו, ודמה לדחליל מגודל.

באותו רגע נקטעו הטרגדיה והצהלה. העצים והאבירים הקשיחו והפכו דו ממדיים, ושקט מאובק פלש אל תוך החדר. באור הנרות לא נראו אלא שלושה ילדים מכוערים.

הדלת נפתחה. המרקיזה, בהשראת פתע, החליטה על ביקור לילי בחדר הילדים, וחיפושיה הביאו אותה לבסוף לאולם הציד. "מה הקומדיה הזאת?" קראה בקול חד ונדהם. ונכנסה, עם פמוט גבוה בידה, ובעקבותיה המרקיז.

צלליהם הגרוטסקיים הזדחלו לאורך הקיר ממול. הסנטר והאף המחודד של המרקיזה, אצבעותיה הנוקשות, וצמתה המתנדנדת המהודקת למרום גולגולתה, התנועעו חלושות באור שהיה עכשיו בהיר יותר, והדמות הקטנה והכנועה של המרקיז נשארה מאחור, ללא ניע. הוא לבש חלוק בית מרופט, מפוספס בצהוב ובאדום, שגרם לו להיות דומה לחיפושית פרעה, ומעט השערות האפורות, שאותן נהג למרוח תמיד במשחה שהיתה לו, הזדקרו על ראשו והעניקו לו ארשת של פחד. הוא עמד שם זהיר, כמו חושש למעוד, והאהיל בכף ידו הפרושה על שלהבת הנר.

המרקיזה הפנתה אל ילדיה מבט נוקב שהקפיא אותם; אחר כך פנתה אל בתה בגבות מורמות ובחיוך אירוני ובז.

"תביטו עליה!" קראה, "ממש חמודה! אוה, חביבתי, חביבתי!" ולפתע נעשתה זועמת ותוקפנית והמשיכה בטון גבוה יותר: "את צריכה להתבייש לך, אנטוניה! את חייבת להסביר לי…"

הילדים שתקו; אך בעוד שני האחים עומדים נבוכים בעיניים מושפלות, הצטנפה אנטונייטה ליד העץ שלה, הקטול עכשיו, ונעצה באם עיניים אבודות ופקוחות, כמו שְֹלָו צעיר שהפתיע אותו נץ. אחר כך התפשט על פניה החיוורים חיוורים, ששפתיהן הלבינו, אודם פרוע ועז, שכיסה את עורה בכתמים כהים. שפתיה רעדו, רגע היטלטלה תועה, נכנעת לבושה מייסרת ולא ניתנת לריסון. היא נסוגה עוד ועוד אל פינתה, כמו מפחדת שמישהו ירצה לגעת בה ולחטט בה.

את שני האחים הבהילה הסצנה שבאה בהמשך. אחותם נפלה בבת אחת על ברכיה, והם חשבו שהיא מתכוונת לבקש סליחה: אך במקום זאת היא כיסתה בכפות ידיה את פניה הלוהטות והתחילה להזדעזע באופן מוזר בצחוק צורם וקדחתני, שעד מהרה הפך לבכי זועם. היא גילתה את פניה אחוזות העווית, השתרעה על הרצפה ברגליים מתקשחות, ותלשה בתנועות ילדותיות ממושכות את שערותיה החלקות.

"אנטונייטה, מה קרה?" קרא המרקיז הנבהל. "אתה, שתוק!" ציוותה המרקיזה, וכיוון שבתה חשפה תוך כדי הטלטלות את רגילה הדקות והלבנות, היא סובבה את ראשה בסלידה.

"קומי, אנטונייטה", פקדה. אך קולה הרגיז את הילדה, שנראתה אחוזת אמוק; הקנאות לסוד שלה היא שניענעה אותה. האחים התרחקו אילמים, והיא נשארה לבדה במרכז, ניערה את ראשה כאילו ביקשה לנתקו מן הצוואר, וגנחה בתנועות פרועות ומופקרות. "תעזור לי להקים אותה", אמרה לבסוף המרקיזה, אך משרק נגעו בה ההורים, בלמה אנטונייטה כל תנועה, מותשת. נתמכת בבתי השחי התקדמה ועלתה ללא הכרה בגרם המדרגות עמום האורות; עיניה היו יבשות ובוהות, על שפתיה נח קצף הזעם, וצעקותיה שככו לקינה חנוקה ומקוטעת, אך מלאת שנאה. היא המשיכה לקונן כך גם במיטתה שבה השכיבו אותה; והשאירו אותה לבדה.

בחדר הסמוך לא יכלו האחים להימנע מלהטות אוזן לאותה קינה, שאף הסיחה את מחשבותיהם מן הסוד המחולל. אחר כך הכריעה את פייטרו שינה נטולת חלומות, וג'ובאני נשאר ער לבדו באפלה הזאת. בחוסר מנוחה התהפך מצד אל צד, עד שהגיע להחלטה, עזב את מיטתו, ונכנס ברגליים יחפות לחדרה של אחותו. זה היה חדר צר ומאורך, שהיה אפשר לנשום בו אוויר של ילדות, אך ילדות שדוכאה בפנימייה. התקרה היתה מעוטרת בדמות קטנה דהויה: אשה דקה וגמישה, לבושה בצעיפים כתומים, שרקדה והושיטה את זרועותיה לעבר אגרטל צבוע. הקירות היו מוכתמים ועלובים, זוג נעלי בית אדומות היה מונח ליד מיטת העץ, ועל הקיר אחז מלאך פרוש כנפיים באגן של מים קדושים. מנורת הלילה היתה דלוקה, והפיצה על המיטה הילה כחלחלה קלושה.

"אנטונייטה!" קרא ג'ובאני, "זה אני…"

אחותו נראתה כאילו לא הבחינה בקריאתו, אף שעיניה היו פקוחות ומלאות דמעות; היא שכבה שקועה בתלונתה הילדותית, בשפתיים מכווצות ורועדות, ולא זזה; אט אט הלכו עיניה ונעצמו, וריסיה הלחים נראו ארוכים וקורנים. לפתע כמו התנערה וקראה:

"רוברטו!" והשם הזה, והמתיקות החריפה של קולה המלא צער, הבהילו את האח.

"אנטונייטה!" חזר וקרא, "זה אני, אחיך ג'ובאני!"

"רוברטו!" חזרה היא בקול נמוך יותר. עכשיו, משנרגעה, נראתה מכונסת בתוך עצמה וקשובה, כמי שמתחקה בזהירות אחר עקבותיו של חלום. בדממה חש גם האח בנוכחותו של רוברטו בחדר; גבוה, קצת רברבן, במותנית הקטיפה השחורה, עם שלט האבירים המעוטר בערבסקות, ועם אבזמי הכסף, ניצב רוברטו בין שניהם.

עכשיו כבר נראתה אנטונייטה שלווה ורדומה; הוא יצא אל המסדרון. כאן עטפה אותו דממת הבית, דממה סוגרת, ובו בזמן חסרת גבולות, כמו זו של קברים. המחנק והבחילה לחצו בגרונו, והוא התקרב אל החלון הגדול של גרם המדרגות ופתח אותו. בתוך הלילה שמע חבטות קלות, כמו של גופים רכים שנופלים על החול של הגן; השטח שמעבר לגן נראה לו חי ומוחש, והצורך לברוח, שהרגיש כבר בפעמים אחרות, אם כי באופן הזוי ומטושטש, אחז בו כעת פתאומי ובלתי נשלט.

מבלי לחשוב, כמעט מחוסר חיים, חזר אל חדרו, ולבש את בגדיו בחושך. עם נעליו בידו ירד במדרגות, וחריקת השער הנסגר מאחוריו הפחידה אותו ויחד עם זה עינגה אותו כמו שיר.

"שלום לך, אנטונייטה", אמר בשקט. הוא חשב שלעולם לא ישוב לראות את אנטונייטה, ולא את הבית ואת הכיכר; עליו רק לצעוד ישר קדימה כדי שכל זה לא יתקיים עוד.

בכיכר הריקה נשמע הטפטוף הצרוד של המזרקה, והוא פנה לצד האחר והסיט את מבטו מפני השיש האלה, הקרות והמרושעות, הוא עבר את הרחובות המוכרים, עד שהחלו השבילים הכפריים, ואחר כך השדות הפתוחים. החיטה שכבר היתה גבוהה וירוקה צמחה מימין ומשמאל, ברקע נראו ההרים כגוש עננים לא ברור, והלילה המתקדם, כמו מותש, התנשם לח וחסר תנועה מתחת לאורות הדוקרים של הכוכבים. "אגיע אל שרשרת ההרים הזאת", חשב, "ואחר כך אל הים". הוא אף פעם לא ראה את הים, והרעש המתעתע והחלול של קונכייה, שלעתים קרובות בילדותו היה מקרב אל אוזנו בשעשוע, חזר אליו, אבל עכשיו מלא חיים ומשתבר סביב, כך שבמקום שדות דימה כי משני צדדיו נמצאים משטחים של מים שקטים בסחרור מתמשך. לאחר זמן מה חשב שכבר צעד הרבה, בעוד שהרחיק אך מעט מן הפרוור שלו. מותש, החליט לנוח לרגלי עץ שגזעו חלק וצמרתו רחבה ומחולקת לשתי הסתעפויות ארוכות דומות לשתי זרועות של צלב.

כשאך הניח את ראשו על קליפת הגזע, חש צמרמורת: "המחלה", חשב מפוחד ובה בעת רגוע. אכן נכנסה לתוכו הקדחת וחפרה בשורשיה הלוהטים והדלוחים בגופו שכבר היה חלוש מכדי לקום. מיד הפכה ראייתו חדה, כך שעכשיו הבחין בהמון חיות הלילה שיצרו סביבו מעגל, וראה את העפעוף ואת הדעיכה של עיניהן הדומות ללהבות עמומות.

הן קרצו לו, הוא הכיר את כולן, ואולי היה יכול לקרוא להן אחת אחת ולשאול אותן את השאלות האינסופיות שהצטברו בתוכו מאז ילדותו.

אבל בחיפזון מוזר כבר התגלגל הלילה ביום. עלה שחר בהיר, שהנוף השתנה לאורו לעיר גדולה מחימר, מאובקת ועזובה, מכוסה בבקתות דומות לרגבי אדמה ובעמודים גוציים. בעיר הזאת, מצד השמש, הופיעה איזבלה, גדולה על פני השמיים כמו עננה, בבגד דומה לגביע של פרח אדום. היא הלכה לעברו, אף שרגליה נותרו חסרות תנועה. כתפיה העירומות היו כפויות מעייפות, ואילו פיה הסגור נראה כמחייך, ועיניה הזגוגיתיות והיציבות בהו בו כדי להרדימו.

והוא, מתרצה, נרדם: וכשעלה יום, היה זה דווקא המשרת השנוא שמצא אותו והביא אותו הביתה בין זרועותיו הגסות. כמו בפעמים רבות אחרות, שכב ג'ובאני במיטה יממות רבות שלא היו מודעות לכך שנחיו, אחותו אנטונייטה שמרה את מיטתו. היא ישבה שם עצלה ושלווה, לפעמים תפרה, אך לעתים קרובות התבטלה. היא הביטה באחיה שדימדם בעולמותיו האדומים והבוערים, ומפעם לפעם הגישה לו מים. ישבה שם בסינרה ובתסרוקתה החלקה, דומה למשרתת במנזר. ושפתיה נראו חרוכות.

1937


*הסיפור לקוח מתוך "הרדיד האנדלוסי" מאת אלזה מורנטה, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 2004.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC 2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: המשחק הסודי! This is the link: https://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%97%d7%a7-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%99/