עלמה גניהר | מקור:עברית

הנער שלא היה

"דפנה, איזה יופי שבאת."

אני נכנסת לחדרו והוא מחייך אלי. הוא נראה הרבה יותר טוב מאשר בשבוע שעבר. היום הוא לובש את החולצה היפה, הכחולה, שקניתי לו ליום הולדתו, עור פניו פחות צהבהב והוא מגולח.

"אני תמי." אני מתקנת מיד בהתחלה כמו שייעצו לי. הוא מתקרב אלי, ריח הזקנה שלו חובט בנחיריי.

"תמי?" הוא מבטא את שמי לאט בקולו ועיניו נפערות בפליאה.

 "כן אבא, זו אני תמי, הבת שלך."

"אבא? מה פתאום אבא?" הוא צווח וקולו הרך בדרך כלל עולה עד שנסדק: "אני לא שום אבא, אני אהרון, ואת דפנה! ברור?"

וריד כחלחל מפעפע על מצחו הקמוט של מי שהיה פעם אבי.

"את דפנה, ברור?"

"כן, ברור."

"תבקשי מיד סליחה שהתבלבלת!"

"סליחה שהתבלבלתי." אני אומרת בכניעות.

"דפנל'ה טיפשונת," הוא מצחקק וניצוץ מבליח בעיניו העכורות מקטרקט.                        

אני מחטטת בתיק שלי ונייר הצלופן מרשרש.

"הבאת את עוגת הפרג ההיא, הטעימה?" הוא שואל בתקווה ועוקב אחרי תנועותיי בציפייה ילדותית. אני מהנהנת ומוציאה מהתיק את העוגה ואת הסכין החדה שהבאתי מהבית ופורסת אותה לפרוסות דקות כמו שהוא אוהב ומחזירה מיד את הסכין לתיק. אסור לו להחזיק בחדר מכשירים חדים.

"עכשיו קפה!" הוא מכריז ומדשדש ברגליו הרזות למטבחון, מתמתח מעט ומוריד מהמדף שתי כוסות חרסינה צהובות ואומר: "חצי כפית קפה ושתי כפיות סוכר, נכון דפנה?"

דפנה אוהבת את הקפה שלה חלש מדי ומתוק מאוד.

"כן, אהרון."

אם דפנה לא תגיע כל יום שלישי בשעה חמש בדיוק ותביא עוגת פרג ותפרוס אותה ותשתה קפה ותקשיב לסיפור שלו, זה יכול להיגמר רע מאוד בשבילו. כך הזהיר אותי השוטר מתחנת המשטרה בפתח תקווה.

בפעם הראשונה שזה קרה, חודשיים לאחר מות אמי, בשעת הצהריים, המנקה התקשרה ואמרה לי לבוא מהר כי אבא שלי יצא מהבית חצי עירום ועכשיו הוא ברחוב, צועק דברים מוזרים והיא לא מצליחה להכניס אותו בחזרה. רצתי לשם כמו משוגעת ומצאתי אותו בתחתוניו המדולדלות, עצמותיו מזדקרות מגופו הרזה והצמוק והוא צועק מול שער ביתו המטופח: "רוח מן הון… רוח …"

"אבא אבא" צעקתי בבהלה וטלטלתי את כתפו.

הוא הביט בי כאילו הייתי זרה.

"בוא נכנס הביתה." אמרתי ברכות.

"אי אפשר." ענה לי.

"למה?"

"כי הוא בבית."

"מי בבית?"

"הנער."

"איזה נער, אבא?"

המנקה התערבה: "כל היום אני בבית מבשלת ומנקה, ואף אחד לא בא." אמרה.

ובכל זאת נכנסתי. המנקה כמובן צדקה. הבית היה נקי ומסודר וריק.

אבא חיכה לי מצידה השני של הדלת, גופו מכווץ מציפייה.

"נו?"

"הכל בסדר, אבא, אין אף אחד בבית." אמרתי.

"הוא מתחבא איפשהו." אמר בביטחון.

לפתע עיניו נעצמו ופניו החווירו.

"אני לא מרגיש כל כך טוב." לחש.

הושבתי אותו על גדר האבן. הרגשתי בעשרות זוגות עיניים שמציצות מהחלונות ומטיילות עלינו, לפתע הוא החליק מהגדר למדרכה.

בבית החולים הוא ישן שלושה ימים רצופים כשאינפוזיה מחוברת לידו וכשחזר הביתה, היה בו משהו שונה, כאילו הנער שכן בתוכו.

בפעם השנייה, היה ערב פסח, ואני הייתי במכונית בדרכי לקחת את אבא אלינו לארוחת החג. פתאום התקשרו ממשטרת פתח תקווה ואמרו לי לבוא מהר כי אבא שלי שם, משתולל.

כשהגעתי לתחנה, אבא עמד מול הדלת של החוקר, מטונף מבוץ ומשתן, בעט בה וצעק כל מיני מילים לא מובנות.

"אבא," אמרתי בשקט.

עיניו נחתו עלי, היה לו מבט מפלצתי בעיניים.

"תגידי להם שבכלל לא חיפשתי אותו."

התקרבתי אליו, בהולה. " אבא, די… בוא הביתה."

הוא הרים כיסא וזרק אותו לעברי. בנס חמקתי. חלון נשבר ורסיסיו התפזרו לכל עבר. שני שוטרים זנקו עליו, והוא נשך את ידו של אחד מהם והוא צרח מכאב. חברו אזק את אבי במהירות.

"עזבו אותי." הוא צרח עליהם, "תנו לי לספר." פניו היו קמוטות ואדומות. התחלתי לבכות מפחד.

גופו נמתח, שיניו נשכו את שפתיו עד זוב דם ולפתע התרכך. "לשבת," ביקש.

השוטרים הניחו לו לשבת. הוא הסתכל עלי וראיתי דמעות בעיניו.

"תמי'לה," הוא אמר בשקט, "באתי לכאן כי רציתי לדווח, אבל הם לא רוצים לשמוע".

"אז תדווח לי." אמרתי והתיישבתי על הספסל לידו ולחשתי לשוטרים שלא נשקפת לי כל סכנה מאבי והם התרחקו.

"את לא שוטרת." הוא אמר בשקט ואז הניח את ראשו על ברכיי ועצם את עיניו. רק יפחות קצרות נשמעו. ליטפתי את ראשו הלבן, מדי פעם היפחות הרקידו את כתפיו ואז נרגע ונרדם.

החוקר, גבר זקוף, רחב כתפיים עם זקן אופנתי, התיישב מולי.

"את תמר רכטר, בתו?" שאל.

"כן." אשרתי.

"אבא שלך הגיע לכאן לפני שעה וחצי, נכנס לחדר חקירות ואמר לי שהוא רוצה לדווח על רצח ולהסגיר את עצמו."

"רצח?" שאלתי בתדהמה, "איזה רצח?"

"הוא אמר לי שהוא רצח נער."

לא יכולתי לדבר.

"אין לך מה לדאוג." אמר החוקר וגיחך.

"אני לא מבינה כלום." אמרתי.

"שאלתי אותו מי נרצח ומתי היה הרצח והוא אמר שהנרצח היה נער, הוא לא יודע את שמו, אולי מוסא אבל לא בטוח והרצח היה בחמישה באפריל 1948, בשעה עשר ארבעים וחמש בערב. ואז שאלתי אותו עוד שאלות על האירוע, אבל כל פעם הוא ספר סיפור אחר, פעם היה ערפל, אחר כך היה בין ערביים, ואז היה בוץ, פתאום לא היה בוץ, איזה מפקד שהוא לא זוכר את שמו אמר ככה, ואז אמר ככה. היה צבא, לא היה צבא. אישה בכתה, היו לה ילדים, אחר כך לא היתה אישה בקיצור בלגן שלם יש לו בראש, כמובן שאנחנו לא עוצרים אותו כי הוא זקן ומסכן, אבל נשלח אותו לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית. לדעתי צריך לאשפז אותו לפני שיגרום נזק לעצמו וצער לך."

הוא קם ולחץ את ידי, ואמר לי בחמלה שגם אמו היתה בזקנתה, אחרי מות אביו, במצב דומה, הזתה הזיות ודמיינה שבנה הבכור הוא אחותה הקטנה שמתה בברגן בלזן.

הפסיכיאטר פרופ' שמעוני כתב: "פגשתי את אהרון רכטר 86, למטרת מתן חוות דעת פסיכיאטרית. הנ"ל הופנה אלי מטעם בתו, גב' תמר רכטר ובא כוחה עו"ד משה שילה בעקבות תלונה על פגיעה בשוטר בעת מילוי תפקידו וגרימת נזק לרכוש המדינה. לאחר מעקב של 24 שעות, שוכנעתי שהנ"ל סובל מהתפרצות חריפה של דמנציה, המושפעת ללא ספק ממותה של אשתו ומאופיינת במחשבות שווא אודות נער כלשהו החוזר מן המתים כדי לנקום בו. בשל גילו המתקדם ומחלתו, אני ממליץ לא להעמידו לדין, למצוא לו מסגרת סיעודית שתתאים לצרכיו וטיפול תרופתי שיפיג את חרדותיו המדומינות, ולמנות את תמר רכטר בתו היחידה לאפוטרופוסית".

כשבאו לקחת אותו, אבא לא הסכים לעלות לאמבולנס וצעק ובכה. לבסוף האח התייאש ובקש את אישורי לתת לאבי זריקת הרגעה ובלב כבד הסכמתי. ההתחלה היתה קשה מאוד, הוא לא ישן טוב ובכה הרבה, אבל אחר כך הרופאים הצליחו לאזן אותו תרופתית ומאז הוא רגוע ואני דפנה.       

 

אבא מתקרב לשולחן, ושתי כוסות הקפה בידיו. גבו זקוף, אבל ידיו רועדות בגלל התרופות. הוא מניח את הכוסות, ומתיישב, ולוקח פרוסה מהעוגה האהובה עליו ובאצבעו הלחה מרוק הוא מלקט את גרגירי הפרג שנותרו על הצלחת. 

"כמה טוב את נראית." הוא אומר וצובט אותי קלות במותני ומבטו הופך מעט זדוני. הוא אוהב להיות ממזר, אז אני כאילו מצחקקת ומרחיקה את ידו בעדינות.

"דפנה, אני חייב לספר לך משהו," הוא פוצח.

"מה לספר?" אני שואלת ומנסה להעמיד פני מופתעת.

"ואת רושמת הכל, כן?"

אני מהנהנת.

"איפה הפנקס? "הוא שואל.

"הנה." אני מנופפת בו.

"יפה, תתחילי."

"שלום אדוני, אני החוקרת דפנה לוינסון." אני אומרת.

"שלום." הוא עונה.

"מה שמך אדוני?"

"אהרון רכטר"

"גיל?"

"22"

"מצב משפחתי?"

"רווק".

"על מה אתה רוצה לדווח אהרון?"

"על רצח".

"מתי בדיוק אירע הרצח?"

"בחמישה באפריל 1948, בשעה עשר ארבעים וחמש בערב." הוא עונה ואני רושמת.

"מה היה מזג האוויר באותו הלילה?"

"כל הלילה ירד גשם, היה קר מאוד והיה הרבה בוץ."

כשהוא דיווח על הרצח ביום שלישי שעבר, הוא התרחש בשעת בין ערביים, היה חם והשקיעה היתה מרהיבה. לפני שבועיים, הרצח היה בשעת שחר. היום שוב חזרו הלילה והבוץ.

"היית לבד?"

"כן."

"איפה היו כולם?"

"כל הבחורים יצאו הביתה לעשרים וארבע שעות."

"ואתה?" אני שואלת כנדרש.

"אני לא." הוא לוחש, ומקרב את פניו לפניי.

אני מלטפת את ידו, עורו חם. השערות שעל זרועו לבנות. אני זוכרת שהיו שחורות, אני זוכרת שתחת העור הרופס היה פעם שריר שהתעגל כשהרים אותי על כתפיו.

"נו, דפנה, תשאלי כבר!" הוא פוקד והודף את ידי.

"אז למה לא חזרת הביתה איתם?" אני שואלת.

"בגלל שהמפקד אמר לי לחזור לשם מיד ולחפש את הנער." הוא אומר.

"וחזרת?"

"לא."

"למה? "

"המפקד אמר בשום אופן לא לספר לאף אחד, אף פעם".

"אתה יודע שמותר לספר לדפנה," אני אומרת.

"לדפנה מותר לספר." הוא מחרה מחזיק אחרי. "לדפנה מותר, לדפנה מותר," הוא מזמר. ניכר שמצב רוחו השתפר מאוד.

"אז ספר לה." אני אומרת.

"לדפנה מותר." הוא אומר ושוב צוחק.

"ספר לה." אני אומרת.

הוא לוגם מהקפה, ומניח את הכוס ומביט בי בפליאה.

"לספר, מה לספר?"

בהתחלה אני חושבת שהוא צוחק עלי, אבל תכף מבינה ששאלתו כנה ומרגישה רעד של שמחה בבטן, התרגשות נהדרת שכזו. אם סוף סוף שכח, אני ממהרת לקוות, לא יהיה עוד צורך בימי שלישי בחמש ובבכי של אחרי ההודאה, ובקסנקס ולא יהיה בוץ ולא תהיה דפנה…

"תכתבי שהוא בכלל לא נעלם." הוא לוחש לי פתאום.

אני כל כך עייפה פתאום. הלוואי שימות כבר.

"נו!" אבא נובח.

"לא נעלם?" אני מחדשת את החקירה.

"לא."

"אז מה קרה לו?"

הוא קם וחובט בשולחן וצועק: "הוא כבר היה מת." ומתחיל להשתעל ופניו מאדימות. אני שומעת את ריאותיו רוחשות מליחה ולוחצת על לחצן המצוקה.

"מה קרה?" שואלת האחות ונכנסת פתאום לסיפור, טופחת על גבו ואני מריחה את עשן הסיגריה מהבל פיה.

אבא מסיים להשתעל ונושם בכבדות.

"כבר סיימת את החקירה?" היא שואלת בלגלוג.

"כמעט." אני עונה. 

"תסיימי מהר, תכף ארוחת ערב." היא אומרת ויוצאת.

"אתה רוצה תה?" אני שואלת בעדינות.

"שיהיה תה!" הוא לוחש בכניעות ופניו שהאדימו חוזרות לצבען הרגיל. אני הולכת למטבחון ומרתיחה מים בקומקום ומכינה לו כוס תה אדום כמו שהוא אוהב. כשאני מניחה את הכוס לפניו, הוא מתעלם ממנה.

"הכנתי לך תה." אני אומרת.

"את חושבת שאני טיפש?" הוא שואל.

"לא, בכלל לא."

"נראה לך שאני לא יודע שאת השוטר הטוב? ובנימיני מסתכל עלי מבחוץ, ורק מחכה לפליטת פה הכי קטנה?"

הוא מחייך, שבע רצון שהבין את התרמית שלי ושל בנימיני.

אין לי מושג מי זה בנימיני, אני והוא נפגשים רק בהזיותיו של אבי.

"תמשיכי בחקירה בלי תה ובלי בנימיני!"  הוא מצווה עלי.

דפנה מתיישבת מיד.

אני לא שקטה, הוא נראה לי נסער מדי, דווקא לאחרונה הסיפור קלח החוצה ביעילות, והוא בלע את הכדור ברצון והלך לישון רגוע ואני חזרתי הביתה במצב רוח טוב.

אני מחליטה לחכות עוד כמה דקות, ואם ימשיך להשתולל, אבקש שיתנו לו זריקה.

"ספר לי מה היה בדיוק באותו הלילה." אני פוקדת.

"היה לילה נעים, אביב. היה ריח של קציר. רצנו מהר מהר ואגפנו את הכפר. אני באתי מהכיוון של השדה. האדמה היתה יבשה, חרקה מתחת לרגליים. חצי לילה ירינו כמו משוגעים, כמו משוגעים. הכדורים שלנו, כך אמרו לנו, הוטענו ברובה כבר לפני אלפיים שנה. מחכים לרגע הזה. איזה ריח שם היה, דפנה, ועשן וצעקות, והערפל הזה, כלום לא ראיתי. והנער, איך שתפסתי אותו, ברח לי מהידיים, כמו דג. צעקו לי, תתפוס, ורצתי אחריו. תפסתי מהר, חזק, מעכתי לקיר. הוא השתין בתחתונים והרביץ לי חזק בפנים. פחדתי, ועצמתי עיניים והכדור של האלפיים שנה, נכנס לו בראש… אני צרחתי, נהר של דם שטף את הפנים שלי. גשם ירד, מבול ממש. המפקד בא, תפס אותי, אמר, אהרון, תירגע, מגיע לו למות, הוא הרי לקח לך הכל, לא ככה? אמר לי, עכשיו קח אותו, ותקבור אותו מתחת ללול, ואל תגיד כלום לאף אחד. שמתי אותו על הכתף שלי, שעות הלכתי, שוב ירד גשם והנעליים שלי שקעו בבוץ. הוא היה כבד, הבגדים שלו היו ספוגים במים ודם.

חזרתי מאוחר, בחדר אוכל היתה דייסה חמה עם קינמון שרבק'לה הכינה.

בבוקר האמא של הנער באה לשער, היו לה עוד שלושה ילדים קטנים ככה תלויים עליה, והיא בכתה. אמרה שאת הבעל שלה איבדה בחושך, אולי ברח היא לא יודעת. והנער נעלם לה. רצתה לדעת אם אנחנו יודעים איפה הוא."

"ומה המפקד אמר לה?" אני שואלת.

"שאהרון יחפש אותו."

"ומה עשית?"

הוא מחייך קלות, כמחמיא לי על חלקי המוצלח בהצגה.

"הלכתי כאילו לחפש."

"ובאמת מה עשית?"

"שתיתי קפה ואכלתי עוגת פרג עם החבר'ה בחדר אוכל." הוא עונה בממזריות.

"ואז?"

"חזרתי למפקד." הוא לוחש.

"ומה אמרת לו? " מפתיע באיזו טבעיות מחליקות השאלות מפי. בהתחלה גמגמתי, התבלבלתי והוא היה כועס ובוכה.

"אמרתי לו: המפקד, אני מצטער, חיפשתי אותו כל הלילה ולא מצאתי."

"ואז?"

"הלכתי לישון."

שתקנו.

"רשמת הכל?" הוא שואל.

"כן." אני עונה. "נשארה רק עוד שאלה אחת."

"בבקשה דפנה." הוא אומר בצייתנות.

"אתה זוכר איך קראו לילד? "

הוא מסתכל עלי, אני רואה שכמעט לא נותרו לו ריסים.

"לא." הוא אומר, ומשפיל את עיניו בביישנות.

"אז איך נוכל לזהות את הגופה אם אתה לא זוכר את שמו?" אני שואלת בקשיחות.

"הוא היה בערך בן חמש עשרה, היה לו שיער חום, לבש חולצה ירוקה וכובע צהוב מצחיק." הוא מדבר מהר, כאילו פוחד לשכוח את מה שרק הרגע אמר.

בחקירה הקודמת הוא אמר שהיה לנער כובע אדום והחולצה היתה חומה.

"איך נוכל לזהות את הגופה אם אתה לא זוכר את שמו?" אני חוזרת על השאלה בתקיפות.

"יש לכם היום בדיקות משוכללות, די אנ איי כל מיני נכון? אז תוציאו מהבור, ותעשו מה שאתם יודעים לעשות."

"אדוני, אנחנו יודעים לעשות את העבודה שלנו, ברשותך."

"בסדר, בסדר." הוא אומר בכניעות.

אנחנו שותקים רגע. הוא רוצה לסיים עם זה כבר, להיגאל, אני מפחדת מרגע הגאולה.

"נו, תשאלי כבר." הוא מצווה.

"אהרון, איפה קברת את הנער?"

"מתחת ללול, ליד הברזיות. "

הוא משתתק, לאה, שותה מעט מקפה שכבר התקרר ואז מתחיל לבכות.

אני מתיישבת לידו ומחבקת אותו.

"מה עשיתי דפנה, מה עשיתי?" הוא בוכה ודמעותיו צורבות את לחיי. "מה עשיתי?"

"די די. הכל בסדר… הכל בסדר."

הוא הודף את הכיסא ומנסה לצאת מהחדר, אבל אני חזקה הרבה יותר וחוסמת אותו. הוא מכה בי באגרופיו החלשים ואז מגיע הרגע הנורא מכל, והוא מביט בי ומתחנן:

"דפנה, בבקשה, אל תגידי לבת שלי שספרתי לך הכל. תמי שלי תכעס אם תדע, היא רוצה שהאבא שלה יהיה טוב. תבטיחי לי שלא תספרי לה."

בשבת גשומה אחת נסעתי לחיפה לפגוש חבר קשיש מהיחידה שלו. שאלתי אותו האם אי פעם היה באמת לילה כזה, והאם היה בו נער ויואל ולול ודייסה עם קינמון. החבר החוויר, אחר כך פתאום צחק ואז אמר, לא היה ולא נברא. אבא שלך חולה מאוד. צר לי.

בלולאת הזמן שאבא יצר לעצמו אין לי מושג מתי תמי הולכת ודפנה מגיעה אבל אני מבטיחה לו שלא אספר לה.

"זה יעזור לך." אני אומרת לו ומושיטה את הכדור וכוס מים. אהרון הודף את ידי.

"למה לי לבלוע את הכדורים שלכם?" הוא שואל אותי ומביט בי בציפייה כמו תמיד.

"כי כמה דקות אחרי שתבלע," אני אומרת לו בחיוך, "הנער יגרד את האדמה מהבור ויצא החוצה. בהתחלה הוא יהיה קצת מופתע לגלות שהוא בלול, מוקף תרנגולות, אבל אחר כך זה יצחיק אותו. הוא ילבש את המעיל הצהוב של יואל הלולן וילך ברגל עד שיגיע לכפר שלו וכשיכנס הביתה אמא שלו תרוץ אליו ותחבק אותו ותגיד: איפה היית? דאגתי כל כך, אתה רעב?"

אבי מחייך בשביעות רצון ובולע את הכדור. שבילי מים זורמים במורד סנטרו.

"אז הנער לא מת באותו הלילה?"

"מה פתאום?!" אני מחייכת. "אף אחד לא מת בלילה."

"והמפקד לא אמר לקבור?"

"מה פתאום, המפקד היה בתורנות רפת, חלב פרות."

"ואני, איפה אני הייתי?" הוא שואל ועיניו מרצדות בשובבות.

"אתה בדיוק נכנסת לחדר האוכל, וראית בחורה צעירה ויפה, עולה חדשה, עם עיניים בצבע הכנרת והיא חייכה אליך ואתה ידעת מיד שהיא תהיה אשתך."

"ולפני זה, איפה הייתי?" הוא שואל וקולו נצרד מהתרגשות.

"היית בחור, ונער וילד." אני אומרת.

"ואמא שלי? איפה היתה אמא שלי?" הוא שואל.

"במטבח." אני אומרת, "הכינה לביבות."

"עם שמנת טרייה?" הוא שואל ומלקק את שפתיו היבשות.

"כן, ודג מלוח גם." אני אומרת.

הוא מביט בי, שרירי פניו רפויים, עיניו כבר כמעט עצומות. מת חי. התרופה מתחילה להשפיע.

"והמלחמה?" הוא ממשיך ושואל.

"לא פרצה." אני עונה בחיוך.

"אז אני לא רוצח." אבא אומר.

"חס וחלילה." אני אומרת.

"נהדר" אבא אומר וצוחק בקול ואז נכנס למיטתו ואני מכסה אותו והוא מנשק אותי על גב ידי ונרדם.

בדרך הביתה אני חושבת שאולי בכל זאת טוב שדפנה איתי. לא בטוח שהייתי יכולה להסתדר בלעדיה.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.