חתונת הזהב - רינג לרדנר | פרויקט הסיפור הקצר
בקריאה כעת: חתונת הזהב | רינג לרדנר

רינג לרדנר | מקור:אנגלית

חתונת הזהב

אמא אומרת שכשאני מתחיל לדבר אני לא יודע מתי להפסיק. אבל אני אומר לה שההזדמנות היחידה בכלל שיש לי לדבר זה כשהיא לא בסביבה, אז אני צריך לנצל את זה. האמת היא שכנראה אף אחד מאתנו לא היה מתקבל בברכה במפגש של קווייקרים, אבל כמו שאני אומר לאמא, בשביל מה אלוהים נתן לנו לשון אם הוא לא רוצה שנשתמש בה? רק שהיא אומרת שהוא לא נתן לנו אותה בשביל שנגיד את אותו דבר שוב ושוב, כמוני, ונחזור על עצמנו. אבל אני אומר:

"נו, אמא," אני אומר, "כשאנשים הם כמוך וכמוני והם נשואים כבר חמישים שנה, אז את מצפה שכל מה שאני אומר יהיה משהו שלא שמעת אותי אומר כבר פעם? אבל בשביל מישהו אחר זה יכול להיות דבר חדש, כי אף אחד אחר לא חי אתי כל כך הרבה זמן כמוך."

אז היא אומרת:

"ברור שאף אחד לא חי אתך כל כך הרבה, כי אף אחד לא היה סובל אותך כל כך הרבה זמן."

"נו," אני אומר לה, "את דווקא נראית לא רע."

"זה אולי נכון," היא תגיד, "אבל נראיתי יותר טוב לפני שהתחתנתי אתך."

אי אפשר לנצח את אמא.

כן, אדוני, אנחנו התחתנו בדיוק לפני חמישים שנה בשבע-עשרה בדצמבר והבת שלי וגיסי באו אלינו מטרֶנטוֹן בשביל לחגוג אתנו את חתונת הזהב. גיסי הוא ג'ון ה. קרמר, איש הנדל"ן. הוא עושה 12,000 דולר בשנה, ומאוד מעריכים אותו שם באזור טרנטון; עובד טוב, חרוץ ויציב. מועדון "רוֹטֵרי" רדף אחריו הרבה זמן שיצטרף אליו, אבל הוא כל הזמן אמר להם שהמועדון שלו זה הבית שלו. אבל בסוף אֵדי שכנעה אותו להצטרף. זאת הבת שלי.

טוב, בכל מקרה, הם באו לחגוג אתנו את חתונת הזהב ומזג האוויר היה די קריר ומערכת ההסקה כבר לא עבדה כמו פעם ואמא השמיעה את ההערה הזאת שלה שהיא מקווה שהחורף הזה לא יהיה קר כמו הקודם, והתכוונה לחורף של השנה שעברה. אז אדי אמרה שאם היא היתה במקומנו, כשאין מה שמחזיק אותנו כאן, היא בטח שלא היתה מעבירה פה יותר חורפים ולמה אנחנו לא סוגרים פשוט את הברז הראשי, נועלים את הבית ועוברים לטַמפָּה בפלורידה? אתה יודע שהיינו שם לפני ארבעה חורפים ונשארנו שם חמישה שבועות, אבל זה עלה לנו יותר משלוש מאות חמישים דולר, וזה רק החשבון על המלון. אז אמא אמרה שאנחנו לא הולכים לשום מקום בשביל שישדדו אותנו. אז גיסי התערב ואמר שטמפה היא לא המקום היחיד בדרום, וחוץ מזה אנחנו לא חייבים להיות באיזה מלון יוקרתי, אנחנו יכולים לשכור לנו שני חדרים באיזה מקום, כמו בפנסיון, והוא שמע שסנט פטרסבורג בפלורידה היא המקום, ואם רק נגיד מילה הוא יכתוב לשם ויברר הכול.

נו, בקיצור, החלטנו ללכת על זה ואדי אמרה שזה יהיה ירח דבש שני שלנו ובתור מתנה גיסי שילם את ההפרש בין קרון רגיל לתא פרטי, ככה שיהיה לנו תא ותהיה לנו יותר פרטיות. בתא יש לך דרגש עליון ותחתון בדיוק כמו בקרון שינה רגיל, אבל זה חדר סגור חש בו כיור. הרכבת שנסענו בה היתה כולה תאים פרטיים, בלי קרונות שינה רגילים בכלל. הכול היה תאים פרטיים.

לילה קודם הגענו לטרנטון ונשארנו אצל בתי וגיסי ויצאנו מטרנטון למחרת בצהריים בשעה 3:23.

זה היה שתים-עשרה בינואר. אמא ישבה עם הפנים בכיוון הנסיעה, כי זה עושה לה סחרחורת לנסוע הפוך. אני ישבתי מולה, זה לא משפיע עלי. הגענו לצפק פילדלפיה בשעה 4:03 ולמערב פילדלפיה הגענו בשעה 4:14, אבל לא עברנו ברחוב ברוד. הגענו לבולטימור ב-6:30 ולוושינגטון ב-7:25. הרכבת שלנו עמדה שעתיים בוושינגטון עד שבאה רכבת אחרת לאסוף אותנו, אז יצאתי וטיילתי על הרציף ונכנסתי לתחנת יוּניוֹן. כשחזרתי הרכבת שלנו עברה למסילה אחרת, אבל אני זכרתי את השם שלה, לָה בֶּל, בגלל שפעם ביקרתי את דודה שלי באוֹקוֹנוֹמוֹווֹק, ויסקונסין, איפה שיש אגם עם אותו שם, ככה שלא היתה לי שום בעיה להתמצא. אבל אמא כמעט התעלפה מרוב בהלה כי היא פחדה שישאירו אותי שם.

"נו, טוב," אמרתי, "הייתי בא אחרייך ברכבת הבאה."

"ממש יכולת," אמרה אמא, והזכירה שהכסף נמצא אצלה.

"נו," אמרתי, "היינו בוושינגטון ויכולתי להלוות ממחלקת האוצר. הייתי מציג את עצמי בתור אנגלי."

אמא הבינה את הבדיחה וצחקה מכל הלב.

הרכבת שלנו יצאה מוושינגטון בשעה 9:40 ואמא ואני הלכנו לישון מוקדם, אני לקחתי את המיטה העליונה. במשך הלילה עברנו בשדות הירוקים של וירג'יניה הישנה, למרות שהיה חשוך מדי בשביל לראות אם הם ירוקים או באיזה צבע הם בכלל. כשהתעוררנו בבוקר היינו בפאיֶיטוויל, צפון קרוליינה. אכלנו ארוחת בוקר בקרון האוכל ואחרי ארוחת הבוקר התחלתי לדבר עם איש מהתא הסמוך. הוא היה מלבנון, ניו המפשייר, איש בן שמונים בערך. אשתו היתה אתו וגם שתי הבנות הרווקות שלו והערתי שבטח צפוף לארבעתם בתא אחד, אבל הוא אמר שהם עושים את הטיול הזה בכל חורף כבר ארבע-עשרה שנים ויודעים איך לא להפריע אחד לשני. הוא אמר שהם בדרך לטַרפּוֹן ספּרינגס.

הגענו לצַ'רלסטוֹן בדרום קרוליינה בשעה 12:50 ולסָוואנה, ג'ורג'יה הגענו ב-4:20, בגֶ'קסוֹנוויל, פלורידה היינו ב-8:45 והיתה לנו שעה ורבע להעביר שם, אבל אמא עשתה עניין ולא נתנה לי לרדת מהרכבת, אז קראנו לכושי שיסדר את הדרגשים שלנו והלכנו לישון לפני שיצאנו מג'קסונוויל. לא ישנתי טוב כי הרכבת עשתה הרבה עצירות ואמא אף פעם לא ישנה טוב ברכבת כי היא אומרת שהיא תמיד פוחדת שאני אפול עליה. היא אומרת שהיא מעדיפה לישון למעלה ואז היא לא תצטרך לדאוג בקשר אלי, אבל אני אומר לה שאני לא יכול לקחת את הסיכון שאנשים יגלו שהרשיתי לאשתי לישון בדרגש העליון. עוד יתחילו לדבר עלינו.

התעוררנו בבוקר בזמן לראות את החברים שלנו מניו המפשייר יורדים בטרפון ספרינגס, הגענו לשם בשעה 6:53.

חלק מהנוסעים האחרים ירדו בקְלירוֹוטר וחלק בבֶּל אייר, איפה שהרכבת עוצרת ממש בדלת של המלון הענק. בל אייר היא מפקדת החורף של כל המכורים לגולף וכל מי שירד שם החזיק תיק עם מקלות, משהו כמו עשר או שתים-עשרה בתיק. אפילו נשים. כשהייתי צעיר קראנו למשחק הזה "שייני" והיינו צריכים רק מקל אחד, ותהיו בטוחים שרק משחק אחד כמו שאנחנו היינו משחקים, היה כבר יותר מדי לכמה מהמכורים האלה.

הרכבת נכנסה לסנט פטרסבורג ב-8:20 וכשירדנו ממנה חשבנו שהתחילו מהומות, עם כל הכושים שנובחים שם שמות של מלונות.

אמרתי לאמא, אמרתי לה:

"טוב שיש לנו מקום שמור ללכת אליו ואנחנו לא צריכים לבחור מלון, זה היה קשה לבחור מתוך אלה, כי כל אחד מהם הוא הכי טוב."

היא צחקה.

מצאנו מונית שירות ונתתי לנהג את הכתובת של החדר שגיסי השיג לנו וברגע שהגענו לשם הצגנו את עצמנו לבעלת הבית, אלמנה צעירה בת ארבעים ושמונה בערך. היא הראתה לנו את החדר שלנו שהיה מואר ומאוורר עם מיטה נוחה וארון וכיור רחצה. הוא עלה שתים-עשרה דולר לשבוע, אבל המיקום היה טוב, רק שלושה רחובות מפארק ויליאמס.

סיינט פּיט היא מה שאנשים שם קוראים העיר הגדולה, למרות שהם גם קוראים לה עיר-אור-השמש, כי הם טוענים שאין מקום אחר במדינה שיש בו פחות ימים שבהם החמה הזקנה לא מחייכת אל אמא אדמה, ואחד מהעיתונים אצלם מחלק את כל הגיליונות שלו בחינם ביום שבו השמש לא זורחת. הם טוענים שהוא חילק אותם בחינם רק שישים פעמים בערך באחת-עשרה השנים האחרונות. עוד כינוי שיש להם לעיר שלהם זה "פאלם ביץ' לעניים", אבל לדעתי אלה שבאים לשם יכולים להשיג מהבנק הלוואות בדיוק אותם סכומים שמרשים לעצמם כל הגנדרנים שהולכים לפאלם ביץ' האחרת.

בזמן שהיינו שם ביקרנו בעיר האוהלים של לואיס, שזאת המפקדה של כל תיירי הקופסאות שימורים. אבל יכול להיות שלא שמעת עליהם. נו, זה ארגון של אנשים שיוצאים לטייל בחופשות שלהם באוטו ולוקחים אתם הכול. זאת אומרת, הם מביאים אתם אוהלים וישנים בהם וגם מבשלים בהם והם לא מפרנסים שום מלון או קפיטריה, אבל הם חייבים להיות מטיילי אוטו מוסמכים אחרת הם לא יכולים להצטרף לארגון.

הם אמרו לי שיש להם יותר ממאתיים אלף חברים והם קוראים לעצמם תיירי הקופסאות שימורים, כי רוב האוכל שלהם בא מקופסאות שימורים. זוג אחד שראינו בעיר האוהלים היה מבּרָדי, טקסס, בשם מר וגברת פֶּנס, והזקן בן יותר משמונים והם באו לשם באוטו כל הדרך מהבית שלהם, מרחק של 2600 קילומטר. לקח להם חמישה שבועות לעשות את הנסיעה, פֶּנס נהג כל הדרך.

תיירי הקופסאות שימורים באים מכל המדינות בארץ, ובקיץ הם מבקרים במקומות כמו ניו אינגלנד או אזור האגמים הגדולים, אבל בחורף רובם מגיעים לפלורידה ומתפזרים בכל רחבי המדינה. כשהיינו שם היה להם כנס לאומי בגֶיינסוויל, פלורידה, והם בחרו במישהו מפרֵדוֹניה בניו יורק שיהיה הנשיא שלהם. התואר שלו הוא פותחן הקופסאות שימורים המלכותי העולמי. הם כתבו שיר שכל אחד חייב ללמוד לפני שהוא נהיה חבר:

"תיירי-קופסאות-השימורים לנצח! הידד, בחורים! הידד!

קדימה תיירי-קופסאות-השימורים! הלאה האויבים!

נחוג סביב המדורה; ושוב נחוג סביבה,

צעוק נצעק 'נטייל באוטו לנצח!'"

משהו כזה. והחברים גם חייבים לחבֵּר קופסת שימורים לפגוש של הרכב שלהם.

שאלתי את אמא אם היא היתה רוצה לטייל ככה והיא אמרה:

"אין בעיה, אבל לא כשאידיוט זקן כמוך נוהג."

"נו," אמרתי, "אני צעיר בשמונה שנים מאדון פנס הזה שנהג לפה מטקסס."

"כן," היא אמרה, "הוא כבר מבוגר מדי בשביל שיהיו לו שטויות בראש."

אי אפשר לנצח את אמא.

נו, אז אחד הדברים הראשונים שעשינו בסנט פטרסבורג היה ללכת ללשכת המסחר ולרשום את השמות שלנו ומאיפה אנחנו מגיעים, כי יש יריבות גדולה בין כל מיני מדינות לגבי מספר האזרחים שלהם שמבקרים שם וכמובן שלמדינה הקטנה שלנו אין הרבה מה להראות לזכותה, אבל בכל זאת, כל טיפה עוזרת, כמו שאומרים. בסך הכול, ככה האיש שם אמר לנו, רשומים אחת-עשרה אלף שמות, מדינת אוהיו מובילה בהפרש של איזה אלף חמש מאות ומדינת ניו יורק אחריה עם איזה אלף מאתיים. אחריהם באות מישיגן, פנסילווניה וככה עד למטה שם לקובה ולנוודה יש רק איש אחד.

בלילה הראשון שהעברנו שם היתה פגישה של אגודת ניו יורק ניו ג'רזי בכנסייה הקתולית ונאם שם מישהו מאוֹגדֶנסבּוּרג, ניו יורק. הוא דיבר על המרדף אחרי הקשת בענן. הוא שייך ל"רוטרי", נואם מאוד משכנע, אבל אני לא זוכר איך קוראים לו.

הדבר הראשון שעשינו, כמובן, היה לחפש מקום לאכול ואחרי שבדקנו כמה מקומות הגענו לקפיטריה בשדרה המרכזית שהתאימה לנו בול. אכלנו שם כמעט את כל הארוחות שלנו וזה הסתכם בערך בשתי דולר ליום לשנינו, אבל האוכל היה עשוי טוב והכול שם היה מסודר ונקי. הבן אדם לא אכפת לו לשלם יותר אם המקום נקי והאוכל מבושל כמו שצריך.

ב-3 בפברואר, שזה יום ההולדת של אמא, החלטנו להשתולל ואכלנו ארוחת ערב במלון פּוֹינסֶטיָה והם לקחו לנו שבעים וחמש סנט על סטייק סינטה שבקושי הספיק לבן אדם אחד. אמרתי לאמא: "נו," אמרתי, "כנראה יש לנו מזל שלא כל יום זה היום הולדת שלך, אחרת היינו מגיעים לבית תמחוי."

"לא," אומרת אמא, "כי אם כל יום היה היום הולדת שלי אז היום כבר הייתי מספיק זקנה להיות מזמן בקבר."

אי אפשר לנצח את אמא.

במלון היה חדר קלפים והיו שם כמה גברים ונשים ששיחקו חמש מאות ואת הוויסט ברידג' האופנתי החדש הזה. גם ראינו שם מקום של ריקודים, אז שאלתי את אמא אם היא רוצה לפצוח בצעד קליל ולהצטרף למחולות והיא אמרה שלא, היא מבוגרת מדי להתפתלויות האלה שעושים בימינו. הסתכלנו קצת על כמה מהצעירים שרוקדים ככה עד שאמא נגעלה ואמרה שאנחנו צריכים לראות סרט טוב בשביל להעביר את הטעם מהפה. אמא היא חובבנית סרטים גדולה ופה בבית אנחנו הולכים לקולנוע פעמיים בשבוע.

אבל אני רוצה לספר לך על הפארק. ביום השני שהיינו שם ביקרנו בפארק שלהם, שמאוד דומה לזה שבטמפה, רק גדול יותר, וכל יום יש שם כל כך הרבה בילויים שאין מקום לדחוף אצבע. באמצע יש במה גדולה וכיסאות בשביל האנשים שישבו וישמעו קונצרטים, והם מנגנים לך שם מוזיקה מכל הסוגים, מדיקסי ועד יצירות קלאסיות כמו לבבות ופרחים.

ומסביב יש לך מלא מקומות מסומנים לספורט ומשחקים – שחמט ודמקה ודומינו לאנשים שנהנים מדברים כאלה, ומשטחי קרוקט ויתדות לזריקת פרסה בשביל טיפוסים פעילים יותר. אני בעצמי הייתי זורק פרסה לא רע בכלל, אבל כמעט לא שיחקתי בעשרים שנה האחרונות.

נו, בכל מקרה, קנינו כרטיס חבר במועדון, שעולה דולר לכל העונה, והם אמרו לי שעד לפני שנתיים זה עלה חמישים סנט, אבל הם היו חייבים להעלות את המחיר כדי להרחיק את כל האספסוף.

טוב, אמא ואני העברנו יופי של יום בצפייה במשחקי זריקת פרסה ואמא רצתה שאני אצטרף למשחק, אבל אמרתי לה שמזמן לא התאמנתי ואני אעשה צחוק מעצמי, למרות שראיתי זורקים שאני חושב שיכולתי לעבור אותם גם בלי שום אימון. אבל היו גם כמה זורקים ממש טובים, וילד אחד מאֶקרוֹן אוהיו שזרק יופי של פרסה. הם אמרו לי שכמו שזה נראה הוא הולך לזכות באליפות ארצות-הברית בטורניר בפברואר. חזרנו כמה ימים לפני הטורניר ולא יצא לי לשמוע אם הוא זכה. שכחתי איך קוראים לו, אבל הוא היה בחור צעיר ומסודר ויש לו אח בקליבלנד שחבר ב"רוטרי".

נו, אז רק עמדנו וצפינו בכל מיני משחקים יומיים שלושה ואז סוף-סוף התיישבתי לשחק דמקה עם מישהו בשם ויבֶר מדַנוויל באילינוי. הוא היה שחקן דמקה לא רע, אבל לא היה לו סיכוי נגדי, ואני מקווה שזה לא נשמע שאני משוויץ. אבל תמיד ידעתי להסתדר יפה בדמקה ואנשים פה מהסביבה יכולים להעיד. שיחקתי עם הוויבר הזה כמעט כל הבוקר במשך יומיים או שלושה והוא ניצח אותי רק במשחק אחד ובפעם אחת אחרת שהיה נראה שיש לו סיכוי, המשרוקית של הצהריים שרקה והיינו צריכים ללכת לאכול.

בזמן ששיחקתי דמקה אמא ישבה והקשיבה לתזמורת, כי היא אוהבת מוזיקה, קלאסית או לא משנה איזה סוג, אבל בכל מקרה היא ישבה שם יום אחד ובין ההופעות אישה שישבה לידה התחילה לדבר אתה. היא היתה בערך בגיל של אמא, שבעים או שבעים ואחת, ובסוף היא שאלה את אמא איך קוראים לה ואמא אמרה לה איך קוראים לה ומאיפה היא ואז אמא שאלה אותה את אותה שאלה, ומי אתה חושב שהאישה הזאת היתה?

נו, אדוני, זאת היתה אשתו של פרנק מ. הַרצֶל, האיש שהיה מאורס לאמא עד שאני הגעתי והעפתי אותו, לפני חמישים ושתיים שנה!

כן, אדוני!

אתה יכול לתאר לך איך אמא הופתעה! וגם גברת הַרצל הופתעה כשאמא סיפרה לה שפעם היא היתה ידידה של בעלה, למרות שאמא לא גילתה לה אתה ידידים קרובים הם היו, ולא שאמא ואני היינו הסיבה שהַרצל עבר למערב. אבל זאת האמת. הַרצל עזב את העיירה חודש אחרי שהאירוסין בוטלו ולא חזר מאז אף פעם. הוא יצא למישיגן ונהיה וטרינר ושם הוא התיישב, בהילסדֶייל מישיגן, ובסוף התחתן עם אשתו.

נו, אמא אזרה אומץ ושאלה אם פרנק עדיין בחיים וגברת הַרצל לקחה אותה למקום שזורקים פרסות סוסים והנה פרנק הזקן, מחכה לתורו. והוא הכיר את אמא ברגע שראה אותה, אפילו שעברו יותר מחמישים שנה. הוא אמר שהוא מכיר אותה לפי העיניים.

"מה, זאת לוסי פרוֹסט!" הוא אומר, והוא זרק לרצפה את הפרסות שלו ופרש מהמשחק.

ואז הם הגיעו אלי והתחילו להציק לי ואני מודה שלא זיהיתי אותו. הוא ואני באותו גיל, נולדנו ממש באותו חודש, אבל עליו רואים את הגיל יותר, איכשהו. קודם כול הוא יותר קירח. והזקן שלו כולו לבן, ובשלי עדיין יש קצת פסים חומים. הדבר הראשון שאמרתי לו היה:

"נו, פרנק, הזקן שלך גורם לי להרגיש כאילו חזרתי צפונה. הוא נראה ממש כמו סופת שלג."

"נו," הוא אמר, "אני חושב ששלך היה לבן באותה מידה אם היית שולח אותו לניקוי יבש."

אבל זה לא היה מקובל על אמא.

"מה אתה אומר!" היא אמרה לפרנק, "נו, אז שתדע שצַ׳נסי לא הכניס טבק לפה כבר יותר מעשר שנים!"

וזה נכון!

טוב, התנצלתי ועזבתי את הדמקה והשעה היתה די קרובה לצהריים, אז החלטנו לאכול ארוחת צהריים כולנו יחד והם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על מקום אחר חוץ מהקפיטריה שלהם בשדרה השלישית שאנחנו מוכרחים לנסות. היא היתה קצת יותר יקרה מזאת שלנו, ולדעתי הרבה פחות טובה. אני ואמא אכלנו את אותה ארוחת צהריים שאנחנו אוכלים בכל יום והחשבון שלנו הגיע ל-1.10 דולר. החשבון של פרנק היה 1.20 בשבילו ובשביל אשתו. אותה ארוחה בדיוק לא היתה עולה להם יותר מדולר במקום שלנו.

אחרי הארוחת צהריים הכרחנו אותם לבוא לבית שלנו וכולנו ישבנו במרפסת שהאישה הצעירה הרשתה לנו להשתמש בה בשביל לארח. התחלנו לדבר על פעם ואמא אמרה שהיא חוששת שגברת הַרצל משתעממת להקשיב לנו מדברים על פעם, אבל התברר שכשגברת הַרצל נמצאת בסביבה אז כמעט לאף אחד אחר אין הזדמנות לדבר. שמעתי הרבה נשים שלא סוגרות את הפה, אבל אשתו של הַרצל לוקחת בסיבוב את כל הנשים שראיתי. היא סיפרה לנו את תולדות המשפחה של כל מי שחי במדינת מישיגן והשוויצה במשך חצי שעה בבן שלה, שעובד בעסקי רוקחות בגרַנד רָפּידְס וחבר ב"רוטרי".

כשאני והַרצל הצלחנו להשחיל מילה, צחקנו אחד על השני ואני ירדתי עליו על זה שהוא רופא סוסים.

"נו, פרנק," אמרתי, "עושה רושם שלא חסר לך כסף. כנראה הפה והטלפיים נפוץ באזור הילסייד."

"טוב," הוא אמר, "הצלחתי להסתדר יותר מיפה. אבל עבדתי די קשה."

"כן," אמרתי, "בטח קוראים לך בכל מיני שעות בלילה בשביל ליילד ודברים כאלה."

אמא הכריחה אותי לשתוק.

נו, חשבתי שהם לעולם לא ילכו הביתה ואני ואמא כבר ממש התאמצנו בשביל להישאר ערים, כי שנינו בדרך כלל מנמנמים אחרי ארוחת הצהריים. סוף-סוף הם הלכו, אחרי שהבטחנו לפגוש אותם בפארק למחרת בבוקר וגברת הַרצל גם הזמינה אותנו לבוא לבית שלהם למחרת בערב ולשחק חמש מאות. אבל היא שכחה שיש להם מפגש של אגודת מישיגן באותו ערב, ככה שרק אחרי שני לילות שיחקנו את משחק הקלפים הראשון שלנו.

הַרצל ואשתו גרו בבית בשדרה השלישית צפון והיה להם סלון נפרד חוץ מהחדר שינה שלהם. גברת הַרצל לא יכלה להפסיק לדבר על הסלון הנפרד שלהם כאילו שזה משהו מדהים. שיחקנו אתם קלפים, אמא והַרצל שותפים נגד אשתו ונגדי. גברת הַרצל היא שחקנית קלפים עלובה וזה הרס לנו הכול.

אחרי המשחק היא הוציאה קערה עם תפוזים והיינו חייבים לעשות כאילו שזה בדיוק מה שרצינו, למרות שתפוזים שם הם כמו שפם בשביל איש צעיר; אתה נהנה ממנו בהתחלה, אבל אחרי כמה זמן זה הופך למטרד.

שיחקנו קלפים שוב למחרת בערב אצלנו והתחלקנו לאותם זוגות ואני וגברת הַרצל הפסדנו שוב. אמא והַרצל נתנו מלא מחמאות אחד לשני ודיברו על איזה צוות נהדר שהם, אבל שניהם ידעו יפה מאוד איפה נמצא סוד ההצלחה שלהם. נראה לי שבסך הכול העברנו עשרה ערבים במשחקים ורק בערב אחד גברת הַרצל ואני ניצחנו. וגם באותו ערב זה לא היה באשמתה.

אחרי שכבר היינו שם שבועיים היינו ערב אחד האורחים שלהם בכנסייה הקתולית במפגש של אגודת מישיגן. נאם שם מישהו בשם בּיטינג מדטרויט מישיגן, על "איך נרפאתי מלספר סיפורים". יש לו מעמד גבוה ב"רוטרי" והוא דובר מאוד שנון.

אישה בשם גברת אוקספורד ביצעה כמה הופעות שגברת הַרצל קראה להן יצירות אופרה גדולות, אבל מה שזה לא היה הבת שלי אדי יכולה לשיר יותר טוב ממנה כשהיא עומדת על הראש ולא לעשות כזה עניין.

ואז עלו לבמה פיתום מגרַנד רָפּידְס ואישה צעירה בת ארבעים וחמש בערך שעשתה חיקויים של כל מיני ציפורים. לחשתי לאמא שכולם נשמעות כמו תרנגולות, אבל היא תקעה לי מרפק שאשתוק.

אחרי ההופעה עצרנו במעדנייה ואני סידרתי את הקניות והשעה היתה כבר קרוב לעשר בלילה כשהלכנו לישון. אמא ואני היינו מעדיפים ללכת לקולנוע, אבל אמא אמרה שאסור לנו לפגוע בגברת הַרצל, אפילו ששאלתי אותה אם באנו לפלורידה בשביל ליהנות לנו או בשביל לא לפגוע בקשקשנית זקנה ממישיגן.

בוקר אחד ריחמתי על הַרצל. הנשים הלכו שתיהן לטפל ברגליים ואני נתקלתי בהַרצל בפארק והוא ברוב טיפשותו הציע לשחק נגדי דמקה.

זה הוא שהציע את זה, לא אני, ואני חושב שהוא התחרט על זה ישר אחרי ששיחקנו משחק אחד. אבל הוא היה עקשן מדי להיכנע והמשיך לשבת שם בזמן שאני מביס אותו משחק אחרי משחק, והדבר הכי גרוע היה שקבוצה של אנשים שהתרגלו לראות אותי משחק הגיעו לשם והתאספו סביבנו, וככה יצא שהם ראו איך פרנק עושה מעצמו צחוק והם התחילו לרדת עליו ולהעיר הערות. למשל אחד מהם אמר:

"מי בכלל אמר לך שאתה שחקן דמקה!"

ואחד אחר:

"אתה טוב אולי בדוּק, אבל לא בדמקה!"

כמעט התחשק לי לתת לו לנצח אותי כמה משחקים. אבל האנשים שם היו יודעים שאני עושה כאילו.

טוב, אז הנשים הצטרפו אלינו בפארק ובכלל לא התכוונתי להזכיר את המשחק הקטן שלנו, אבל הַרצל סיפר על זה בעצמו והודה שאין לו סיכוי נגדי.

"נו," אמרה גברת הַרצל, "דמקה זה לא ממש משחק רציני, נכון?" היא אמרה: "זה יותר משחק של ילדים, נכון? זאת אומרת, אני יודעת שהילדים של הבן שלי היו משחקים בזה הרבה."

"כן, גיברת," אמרתי, "זה משחק ילדים, במיוחד איך שבעלך משחק."

אמא רצתה להחליק את כל העניין, אז היא אמרה:

"אולי יש משחקים אחרים שבהם פרנק יוכל לנצח אותך."

"כן," אמרה גברת הַרצל, "אני מוכנה להתערב שהוא יכול לנצח אותך בזריקת פרסות."

"נו," אמרתי, "אני אתן לו הזדמנות לנסות, רק שלא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה."

"נו," אמר הַרצל, "אני לא שיחקתי דמקה כבר עשרים שנה."

"בחיים לא שיחקת דמקה," אמרתי.

"בכל מקרה," אומר פרנק, "לוסי ואני לוקחים אותך בחמש מאות."

טוב, יכולתי להגיד לו למה זה, אבל הייתי מנומס מספיק בשביל לשתוק.

המצב עכשיו נהיה כזה שהוא רצה לשחק קלפים כל ערב וכשאני או אמא רצינו ללכת לראות סרט, אחד מאתנו היה מעמיד פנים שיש לו כאב ראש ואז מתפללים שהם לא יראו אותנו מתגנבים לאולם קולנוע. לא היה אכפת לי לשחק קלפים עם מישהו שמתרכז במשחק, אבל נגיד אישה כמו אשתו של הַרצל, איך היא יכולה לשחק קלפים כשכל כמה שניות היא צריכה לעצור הכול ולהשוויץ בבן שלהם שגר בגרַנד רָפּידְס?

טוב, אגודת ניו יורק ניו ג'רזי הודיעה שגם היא עומדת לעשות אירוע קהילתי ואני אמרתי לאמא, אמרתי לה:

"טוב, אז בערב הזה יהיה לנו תירוץ לא לשחק חמש מאות."

"כן," היא אמרה, "אבל נצטרך להזמין את פרנק ואשתו לבוא אתנו למפגש, כי הם הזמינו אותנו למפגש של אגודת מישיגן."

"נו," אמרתי, "הייתי מעדיף להישאר בבית אם הייתי יודע שנצטרך לגרור אחרינו את הקשקשנית הזאת לכל מקום."

אז אמא אמרה:

"אתה מתלונן יותר מדי. אולי היא באמת מדברת קצת יותר מדי אבל יש לה לב טוב. ועם פרנק תמיד נעים להיות."

אז אני אמרתי:

"אולי אם כל כך נעים להיות אתו אז את מצטערת שלא התחתנת אתו."

אמא צחקה ואמרה שזה נשמע כאילו אני מקנא. מקנא ברופא פרות!

בכל מקרה, נאלצנו לגרור אותם אתנו למפגש ואני יכול להגיד בלב שלם שאצלנו הם קיבלו בידור הרבה יותר טוב משקיבלנו אצלם.

השופט לֶיין מפָּטֶרסוֹן דיבר יפה על תנאי עסקים וגברת ניוּאֶל מוֶסטפילד חיקתה ציפורים, רק שכשהיא עשתה את זה באמת יכולת להבדיל ביניהן. שתי נשים צעירות מרֶד בַּנק שרו מבחר של שירי מקהלה ומחאנו להן כפיים שיחזרו והן נתנו את "הביתה להרים" ולאמא ולגברת הַרצל היו דמעות בעיניים. וגם להַרצל.

טוב, בדרך כזאת או אחרת הגיעה ליושב ראש השמועה שאני שם והוא ביקש ממני לעמוד ולדבר, אבל אני בכלל לא התכוונתי לקום, רק שאמא הכריחה אותי, אז קמתי ואמרתי:

"גבירותי ורבותי," אמרתי, "לא ציפיתי שיזמינו אותי לנאום באירוע כזה או בכל אירוע אחר, כי אני לא מחזיק מעצמי נואם, אז אני אשתדל לעשות את הכי טוב שאני יכול, ואני בדרך כלל אומר שזה מה שכל אחד צריך לעשות."

ואז סיפרתי להם את הסיפור על פּאט והאופנוע והשתמשתי במבטא אירי, ועשה רושם שזה משפיע עליהם, אז סיפרתי להם עוד סיפור או שניים, אבל בסך הכול לא נשארתי לעמוד יותר מעשרים או עשרים וחמש דקות והיית צריך לשמוע את מחיאות הכפיים והצרחות כשהתיישבתי. אפילו גברת הַרצל הודתה שאני חתיכת נואם ואמרה שאם הייתי הולך לגרַנד רָפּידְס הבן שלה היה מסדר לי לנאום בכנס של "רוטרי".

כשזה נגמר הַרצל רצה שנלך לבית שלהם לשחק קלפים, אבל אשתו הזכירה לו שכבר אחרי 9:30 בלילה, וזאת שעה די מאוחרת להתחיל משחק קלפים, אבל כל הנושא של הקלפים שיגע אותו, כנראה כי הוא לא היה צריך להיות הבן זוג של אשתו. בכל מקרה, נפטרנו מהם והלכנו הביתה למיטה.

זה היה למחרת בבוקר, כשנפגשנו בפארק; גברת הַרצל העירה שהיא לא מתאמנת מספיק, אז אמרתי לה, למה שלא תצטרף למשחק קרוקט.

היא אמרה שהיא לא שיחקה קרוקט כבר עשרים שנה, אבל אם אמא תשחק אז גם היא תשחק. נו, בהתחלה אמא לא היתה מוכנה לשמוע, אבל בסוף היא הסכימה, בעיקר בשביל שגברת הַרצל תהיה מרוצה.

טוב, הן שיחקו עם גברת ראיין מאיגל בנברסקה וגברת מוֹרס הצעירה מראטלנד בוורמונט, שאמא פגשה בטיפול רגליים. נו, אמא לא הצליחה לפגוע בכלום וכולם צחקו עליה וגם אני לא יכלתי להתאפק וצחקתי עליה ובסוף היא פרשה ואמרה שהגב שלה כואב מדי בשביל להתכופף. אז הם השיגו גברת אחרת והמשיכו לשחק ותוך זמן קצר גברת הַרצל נהיתה זאת שכולם צוחקים עליה, כשהיא לקחה תנופה לחבטה ארוכה לפגוע בכדור השחור ומרוב מאמץ השיניים שלה נפלו על המגרש. בחיים שלי לא ראיתי אישה מובכת כל כך. ובחיים שלי לא שמעתי כל כך הרבה צחוק, רק שגברת הַרצל לא הצטרפה לצחוק והיתה עצבנית יותר מצרעה ולא היתה מוכנה להמשיך לשחק, אז המשחק נפסק.

גברת הַרצל הלכה הביתה בלי לדבר עם אף אחר, אבל הַרצל נשאר ובסוף הוא אמר לי, הוא אמר:

"נו, שיחקתי אתך דמקה אתמול וכיסחת אותי, אז עכשיו מה דעתך שנשחק אתה ואני משחק של פרסות סוסים?"

אמרתי לו שלא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה, אבל אמא אמרה:

"קדימה, לך לשחק. היית טוב כזה פעם ואולי זה יחזור אליך."

נו, בקיצור, נכנעתי. בחיים לא הייתי צריך להסכים, כי לא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה, אבל עשיתי את זה רק בשביל לבדר את הַרצל.

לפני שהתחלנו אמא טפחה לי על הגב ואמרה לי להשתדל הכי טוב שאני יכול, אז התחלנו וישר ראיתי שאני אבוד, כי לא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה ולא הצלחתי לדייק במרחק. וחוץ מזה הציפוי מתכת של הפרסה התקלף והיו עליה שפיצים שדקרו לי בבוהן ובקושי זרקתי פעמיים או שלוש והבוהן שלי השתפשפה כל כך שזה ממש הפריע לי להחזיק את הפרסה, ולזרוק אותה בכלל אין מה לדבר.

טוב, הזריקת פרסה של הַרצל היא הכי מוזרה שראיתי ואם תראה אותו זורק בחיים לא תחשוב שהוא יכול אפילו להתקרב אתה, אבל הוא גם הזורק עם הכי הרבה מזל שראיתי והוא הביא כמה זריקות שהפרסה נפלה לו במרחק מטר מטר וחצי ואז קפצה ופגעה בול. עם מזל כזה אין סיכוי.

היו לא מעט אנשים שבאו להסתכל עלינו ועוד ארבע או חמש נשים חוץ מאמא, והַרצל, בכל פעם שהוא זורק הוא צריך לירוק, וככה כל נשים היו דרוכות, כי עשה רושם שלא אכפת לו לאיזה כיוון הוא יעיף את זה.

היית חושב שבן אדם בגילו יהיה מנומס יותר.

נו, בקיצור, איך שהתחלתי לדייק במרחק הייתי חייב להפסיק בגלל הבוהן, הראיתי אותה להַרצל והוא ראה שאני לא יכול להמשיך, כי היא כבר היתה משופשפת ומדממת. גם אם בעצמי יכולתי להתגבר ולהמשיך, אמא לא היתה מסכימה אחרי שהיא ראתה את הבוהן שלי. אז בכל מקרה פרשתי והַרצל אמר שהתוצאה היא תשע-עשרה – שש, אבל אני לא ידעתי מה התוצאה. או שגם לא היה אכפת לי.

טוב, אמא ואני הלכנו הביתה ואני אמרתי שאני מקווה שגמרנו עם הַרצל ואשתו כי כבר נמאס לי מהם לגמרי, אבל התברר שהיא הבטיחה להם שנבוא אליהם הביתה באותו ערב בשביל עוד אחד מהמשחקי קלפים האינסופיים שלהם.

נו, האצבע שלי די הכאיבה לי וגם קצת לא הרגשתי טוב ואולי קצת שכחתי איפה אני נמצא, אבל בכל מקרה, כשגמרנו לשחק הַרצל העיר שהוא בחיים לא יפסיד במשחק קלפים אם תמיד אמא תהיה הבת זוג שלו.

אז אמרתי:

"נו, היתה לך הזדמנות לפני חמישים שנה לעשות אותה הבת זוג שלך לתמיד, אבל לא היית מספיק גבר בשביל שהיא תישאר אתך."

הצטערתי באותו רגע שאמרתי את זה והַרצל לא ידע מה להגיד ולשם שינוי גם אשתו לא יכלה להגיד כלום. אמא ניסתה להחליק את זה והעירה שבטח שתיתי משהו חזק יותר מתה, אחרת לא הייתי מדבר כאלה שטויות. אבל גברת הַרצל קפאה כמו קרחון ובקושי אמרה לנו לילה טוב ואני מוכן להתערב שהַרצל בילה בנעימים אחרי שהלכנו.

כשנפרדנו מהם אמא אמרה לו: "אל תתייחס לשטויות של צ'ארלי, פרנק. הוא סתם כועס כי ניצחת אותו בלי בעיות בזריקת פרסות ובקלפים."

היא אמרה את זה בשביל לטשטש את הפליטת פה שלי, אבל באותו רגע היא ממש הרגיזה אותי. השתדלתי לשלוט בעצמי, אבל ברגע שיצאנו מהבית היא היתה חייבת לפתוח מחדש את הנושא ולהטיף לי איזה בלגן עשיתי.

נו, לא הייתי במצב רוח שיטיפו לי. אז אמרתי:

"אולי הוא כזה זורק פרסות ושחקן קלפים מדהים שאת מצטערת שלא התחתנת אתו."

"נו," היא אמרה, "הוא לפחות לא תינוק שמפסיק לשחק בגלל כמה שריטות בבוהן."

"ומה אתך," אמרתי, "עושה מעצמך צחוק במגרש קריקט ואז מעמידה פרצוף שהגב שלך דפוק ואת לא יכולה לשחק יותר!"

"כן," היא אמרה, "אבל כשלך כאבה הבוהן לא צחקתי עליך, אז למה צחקת עלי כשנתפס לי הגב?"

"לא היה אפשר להתאפק!" אמרתי.

"נו," היא אמרה, "פרנק הַרצל לא צחק."

"נו," אמרתי, "למה לא התחתנת אתו?"

"נו," אמרה אמא, "אני כמעט מצטערת שלא!"

"וגם אני מצטער שלא!" אמרתי.

"אני אזכור לך את זה!" אמרה אמא, וזה הדבר האחרון שהיא אמרה לי ביומיים.

ראינו את הזוג הַרצל למחרת בפארק, והייתי מוכן להתנצל, אבל הם רק הנהנו לנו בראש. ואחרי כמה ימים שמענו שהם נסעו לאורלנדו ושיש להם שם קרובים.

חבל שהם לא נסעו לשם קודם.

אמא ואני השלמנו כשישבנו על ספסל.

"תקשיב, צ'ארלי," היא אמרה, "זה הירח דבש הזהב השני שלנו ואנחנו לא רוצים שהכול יתקלקל בגלל מריבה טיפשית כזאת."

"נו," אמרתי, "התכוונת לזה שאת מצטערת שלא התחתנת עם הַרצל?"

"בטח שלא," היא אמרה, "זאת אומרת; רק אם גם אתה לא התכוונת לזה שגם אתה מצטער שלא התחתנתי אתו."

אז אני אמרתי:

"פשוט הייתי עייף ועצבני. תודה לאל שבחרת בי ולא בו, כי אין אף אישה אחרת בעולם שיכלתי לחיות אתה כל כך הרבה שנים."

"מה לגבי גברת הַרצל?" אמרה אמא.

"אלוהים ישמור!" אמרתי, "תתארי לעצמך להיות נשוי לאישה שמשחקת חמש מאות כמוה ומפילה את השיניים שלה במגרש קרוקט!"

"נו," אמרה אמא, "זה לא יהיה יותר גרוע מלהיות נשואה לגבר שיורק ליחה ליד נשים ועושה מעצמו צחוק בדמקה."

אז הנחתי את היד על הכתף שלה והיא ליטפה לי את הראש ואולי היינו קצת דביקים.

נשארו לנו יומיים בסנט פטרסבורג ויום לפני היום האחרון אמא הכירה לי את גברת קֶנדַל מקינגסטון ברוד איילנד, שהיא פגשה בטיפול רגליים.

גברת קנדל הכירה לנו את בעלה, שיש לו מכולת. יש להם שני בנים וחמש נכדים ונין אחד. אחד מהבנים שלהם גר בפּרוֹבידֶנס והוא מאוד נחשב במועדון "אֶלק" וגם ב"רוטרי".

הם היו אנשים מאוד נוחים בעינינו ושיחקנו אתם קלפים בשתי הלילות האחרונים שעשינו שם. שניהם שיחקו מעולה ורק הצטערתי שלא פגשנו אותם קודם, לפני שנתקלנו בזוג הַרצל. אבל הזוג קנדל יהיו שם גם בחורף הבא, ואז ניפגש אתם יותר, כלומר, אם נחליט לצאת שוב לטיול הזה.

עזבנו את עיר-אור-השמש באחת-עשרה בפברואר בשעה 11:00 בבוקר. זה אִפשר לנו לעבור בפלורידה ביום וראינו את כל המקומות שעברנו בהם בלילה כשבאנו.

הגענו לג'קסונוויל בשעה 7:00 בערב ויצאנו משם ב-8:10. הגענו לפאיֶיטוויל, צפון קרוליינה בשעה תשע למחרת בבוקר, והגענו לוושינגטון ב-6:30, ועצרנו שם חצי שעה.

הגענו לטרנטון ב-11:01 ושלחנו מברק מראש לבת שלי ולגיסי והם באו לתחנה והלכנו אליהם הביתה והם סידרו לנו מיטות ללילה. מבחינתו של ג'ון יכולנו להישאר ערים כל הלילה ולספר על הטיול, אבל אדי אמרה שאנחנו בטח עייפים ורוצים לישון. זאת הבת שלי.

למחרת לקחנו רכבת הביתה והגענו בשלום, אחרי שלא היינו בו בדיוק חודש ויום.

הנה באה אמא, אולי כדאי שאני אשתוק.


*מתוך "תספורת והרפתקאות אחרות", הוצאת תשע נשמות, 2017.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.