search
בקריאה כעת: יורדים | דוד ברגלסון
search

דוד ברגלסון | מקור:יידיש

יורדים

תרגום : דן מירון

דימוי: מארק שגאל, "גשם", 1911

*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה.

כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את פניה. ימים רצופים אחדים היא מסתובבת בשמלה תחתונית, עם סודר צמר קטן על ראשה הבלתי מסורק, ומטאטאה את כל החדרים, וביחוד את הסאלון הגדול והריק, מסירה ברכות את האבק מן הקירות, מן התיקרה ואפילו מן העלה המצהיב שעל צמח הפיקוס הזקן והגבוה. תוך כך היא נושמת כבדות דרך הנחיריים, אינה משיבה על פנייתו של איש, ונעשית כעוסה מאוד כשקוראים לה לחדר האוכל לסעודה.

כך היא צמה במשך כמה יממות מבלי שתביא אל פיה דבר, אפילו לא כוס תה חם. אלא שסוף כל סוף היא מטילה את עצמה למיטה, נשארת כל הזמן אצלה בחדר במצב שאי אפשר לבוא בו בין הבריות, ופורצת בבכיה קורעת לב. זה בכי מיואש, בכי נכאים, היכול להימשך יום שלם ואף יומיים.

"רבונו של עולם", היא פולטת ביבבה כבדה, "הרי נרקבים כאן בבית בלי תכריכים… בעודם בחיים לא מפסיקים כאן להירקב…"

ומילותיה אלה נוגעות עד מאוד ללבה של של אחותה, רחל, עלמה נמוכת קומה כבת שלושים וארבע המצמחת שפמפם נשי. היא נמצאת כל הזמן כאן בחדר, ליד צביה, ומשגיחה עליה. עומדת ופניה אל החלון, היא רואה כיצד השכנה, אשת החבתן, מופיעה בחצר עם שמלנית מופשלת ועם דלי מלא, מורם גבוה עד לכרס ההריון המזדקרת שלה. בין רגליה של החבתנית מסתבכת לה ילדה קטנה עצומת-עיניים למחצה, והאשה מקללת אותה בלי הרף. רחל רואה בעד החלון הסגור, איך מתנועעות אצל החבתנית שפתיה העבות והתפוחות, אבל שום קול היא אינה שומעת. בעיניה של רחל עצמה עומדות דמעות, וכשהיא מסתכלת בעד החלון היא נושכת פרק של אצבע ואינה מרפה מן המחשבה על אודות צביה:

"רבונו של עולם, מה היא רוצה מחיי, הצביה הזאת?

ועוד:

"צביה, את יודעת מה את מעוללת כעת?… צביה…"

היא אינה הוגה-מחדש את המלים אלא זוכרת אותן בלבד.

הדבר קורה בדרך כלל אחרי שבועות, בתקופת תמוז, כאשר בבית הישן והמרושש מגיע מחדש תורם של כתלי הלבֵנים העבים, השקועים כדי אמה באדמה, להזיע. הלבֵנים שבהם מפריחות כתמים המתבלטים על גבי הסיד הלבן. מפיצים סביבם ריח של עובש, מתקתק-תוסס; ריחה של משרפת היי"ש הרותחת, שבה ליבנו אותן אי-פעם. בכל החדרים קריר ושקט אז בשעות אחר הצוהריים, ורק בחדר האוכל רובץ-נשען על הספה פוזיס הזקן, אב הבית. הוא עיוור, ומעפעף בעיניו הסומות, שאינן אלא שני חורים לבנים, מטה-אוזן לקול הבכיה הנמשך ומגיע מחדרה של צביה, ורוצה לדעת:

"מה היא בוכה שם, צביה?"

מרוב שיעמום הוא מתגרד בראש השיבה שלו ובזקנו. מפהק פיהוקים גדולים ממושכים ותוך כך הוא ממלמל בפיו המתוח לרווחה ובלשונו העצלה-רפוייה מאוד:

"אך, 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו…גוטניו…"

הוא מחכה:

יקותיאל הכורך, השמש מפותל השער של הקלויז הסדיגוראי, יציץ לכאן מאוחר יותר כדי לראות אם אין בשבילו איזו כוס תה, ואז הוא יעכב אותו קצת ויספר לו, שהן מרשעות גדולות, הילדות שלו.

"מרשעות מרושעות…"

בכלל הוא ינהל איתו שיחה על העיר, על אנשים ועל עצמו, על קלמן פוזיס בכבודו ובעצמו, על עסקיו לשעבר: פעם אחת הוא רכש בפרוטות יער, הזאוואלינה קראו לו. הוא זוכר זאת כאילו זה קרה היום:

"אז חטבו וקיצצו בה, בזאוואלינה, חטבו וחטבו אולי שתים עשרה שנים רצופות, והארנק היה מלא. יקותיאל הרי יודע, שפעם היה הוא, קלמן פוזיס, החכם… אבל אחר כך, כשהגלגל התחיל להסתובב אחרונית, נהייתה לאה, עליה השלום, זוגתו, לחכמה, מפני שהיו לה קרובים עשירים. עכשיו חושבים עליו, על קלמן, ילדיו שלו שהוא טיפש".

"פכֶה! מה יאמר על כך יקותיאל?"

אבל יקותיאל הוא פיקח, בעל הלצות ושתקן. יש לו זקן פשתן שופע וגם גבות פשתן שופעות בהתאם, וכשהוא נכנס לבית הוא מביט בפוזיס הזקן מרחוק בעיניו הפקחיות, וחיוך מרחף על שפתיו החשופות תחת השפמות המקוצצות שלו.

"מה כבר יכולים להגיד?" הוא צועק לעבר פוזיס העיוור. "רע, רב קלמן, רע ומר להיות קבצן ביום קיץ ארוך כל כך!"

הזקן מאבד בבת אחת את הרגשת החשיבות שלו; הוא אינו יודע למי מתכוון יקותיאל, לעצמו או אליו, אל פוזיס שירד מנכסיו. לזמן מה הוא רובץ כך, אדם של כלום, ומעפעף בחורי העין הסומים הלבנים הטיפשיים והמבויישים.

"שב, יקותיאל".

"רב תודות, רב קלמן".

שהייה.

"פעם היו שָנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן"

"ואינן, יקותיאל".

"אינן, רב קלמן".

הזקן מתהרהר.

"בן כמה אתה, יקותיאל?"

איש אינו עונה.

הזקן רוצה לדעת מה צורה יש עכשיו לעולם, שזה שתים עשרה שנה לא ראה אותו; מה מראה יש עכשיו ליקותיאל.

"יקותיאל?" הוא שואל בזהירות, כאחד הצועד על קצות האצבעות, "אצלך כבר האפיר הראש, יקותיאל?"

אבל יקותיאל כבר איננו. הוא הבחין שבבית המצב איכשהו איננו כתמול שלשום, ושכוס תה כבר לא תגיע כל כך מהר, והוא התגנב ויצא בחשאי. ופוזיס הזקן שוב שוכב לבדו בחדר האוכל הרחב, ושומע את בכיה הטורדני של צביה מגיע מן החדר הרחוק. משעמם לו והוא מחכה: בשעה החמה של חמש אחר הצוהריים מתמתחים צללים על גבי העיירה הקטנה מרוצפת האבנים. החוץ הלוהט יהיה אז מת, והדוור המקומי ייחפז לאורך הסימטה הצרה, ואולי ייכנס לכאן וישאיר כאן מאה וחמישים רובל בדיוק, עם כרטיס שעליו רשום גם כן בדיוק:

"בפקודת בנכם הגביר, אני שולח לכם רצוף בזה" וכן הלאה.

וזה יהיה שלוח משמואל, בנו היחיד, שיש לו אי שם בסביבות יקטרינוסלאב כמה משרפות יי"ש משל עצמו, והוא שולח לכאן מדי חודש סכום כסף למחייה.

אבל הדוור מגיע לעתים כה רחוקות, בסך הכל פעם בחודש. הימים מתמתחים קיציים, ארוכים כל-כך, וצביה בוכה. הזקן מקרצף את ראשו האפור, את זקנו, וממלמל עם כל פיהוק מתמשך ארוכות:

"את, 'תָה, רבונו של עולם! גוטניו… גוטניו…"

 2

קורה:

משמואל, הבן העשיר, מגיע מכתב, שצביה תבוא אליו. הכלה, אשת הבן, מוסיפה תוספת משלה:

"עכשיו צביה כבר לא תתחרט."

ועוד: "אם חסרה איזו שמלה, זאת לא תהיה מניעה".

ברור כאור היום, שמדובר בשידוך. החתן הוא לא אחד מן הרחוב. אם הוא מוצא חן בעיני שמואל וברכה, מסתמא הוא אינו מחפש פנים יפות. והעיקר אצלו הוא ה"אדם" עצמו, לא "המדרגה".

הזקן נסער. בשוכבו על הספה הוא אינו חדל לעפעף בחורי הלובן העיוורים שלו, והוא שמח:

"אלא מה? שמואל… לא ידענו קודם שהוא יחפש וימצא חתן בשבילה ?"

הוא ממש מת מרוב רצון לדעת מיהו החתן, ובעיקר – מי המחותן, המחותן החדש. כדי להיוודע אם במכתב של שמואל נכללו כמה מלים בעניין זה הוא אינו חדל להחניף לבנות:

"תגידי לי, רחל-נשמה, כמה משרפות יי"ש יש לו לשמואל משל עצמו?"

הוא יודע כי בעיני הבנות שמואל הוא מורם מעם ומוכתר, ומשום כך אין הוא חדל לדבר אל עצמו:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל… נסע אחרי החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי; ועכשיו, אומרים, הוא לובש כפפות "משפך"1, מגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר, וזקן יש לו בוודאי שופע, שחור, אַ? רחל'ה, נכון ששחור?"

אבל הנשים הצעירות סבורות שדווקא אימן, לאה עליה השלום, היתה החכמה, ואילו את האב העיוור, הן חושבות לטיפש. משום דרך ארץ הן שותקות, אך הבעת פנים יש להם כאילו היו חושבות:

"לא עלינו… יש כאן למי לענות?!"

במשך ימים אחדים הבית מלא בשאון נרגש אך מוסתר. בחדרה של צביה נמצאה כל העת אשת הדיין המקומי, אשה משכילה שהיתה פעם חברתה של רחל ועכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים. היא חונכה באיזו עיר גדולה אצל סבא-חורג אדוק. היא תופרת בשביל צביה זוטות ומדברת בביטחון כזה, ממש כאילו היתה מומחית גדולה בעניינים האלה ומכירה איזו השבעה היפה לנשיאת חן בעיני החתן, יש לה גם איזה צמחים…

סוף כל סוף צביה נוסעת לה. לפני הבית עומד בעל-עגלה שכיר ומטפל במזוודת הקש הקשורה של צביה, ורחל אף היא עומדת שם עם דמעות בעיני-הרחמנות המלוכסנות שלה ועם כאב-קנאה מוסתר, שהיא לעולם לא תיתן לו ביטוי במלים, והיא ממששת את הכרית בעגלתו המחופה של בעל העגלה:

"לפחות יהיה לה נוח לשבת, לצביה?…"

אלא שארבעה שבועות לאחר מכן חוזרת צביה מצומקת ופניה שזופים, כאילו חזרה ממקום-מרפא, עם תוספת יאוש חדש בלב ועם כאב ראש אדיר מן הלילה ללא-שינה בקרון הרכבת.

כשהיא יורדת לאיטה מן העגלה, היא עדיין מחייכת, כאילו היא מרוצה מכך שחזרה הביתה. גם בבית שוררת מעין אווירת יום-טוב. את השולחן בחדר האוכל מכסה מפת-שולחן צהובה רעננה מגיהוץ. שותים תה. הדיינית המשכילה גם היא כאן, וצביה מעווה את פניה ומתלוננת על כאב ראש ועל החתונה הרעשנית שחגגו שם, בבית החותן של שמואל.

"אוי לי, היא גונחת, כל כך הרבה מהומה. אפילו שכשחורקת הדלת נדמה לי שעדיין הכליזמרים מנגנים"

הזקן שוכב מן הצד על הספה ומעפעף בחורי-הלובן העיוורים שלו.

"נו, הוא שואל, ואיך זה נראה אצל החותן בבית? המחותן עשיר, אַ? נוהגים שם ביד רחבה?…"

ועל המכתב ששלח שמואל לפני חודש כבר איש אינו מדבר. צביה ישנה בחדרה במשך יממה וחצי, וכשהיא קמה משנתה עדיין מזמזמות אצלה האוזניים, ועם כל חריקת דלת נדמה לה שכליזמרים מנגנים, או שהרכבת צופרת. ושוב נמשכים ימי קיץ ארוכים. לבית לא נכנס איש, וקריר בבית. והזקן שוכב לבדו על הספה. מרוב שיעמום הוא מתגרד בראשו האפור ובזקנו וממלמל עם כל פיהוק מתארך:

"אך 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו!… גוטניו!"

3

אלא שיש שקורה:

פעם מגיע מברק משמואל, הבן העשיר, המודיע שמחרתיים הוא חולף בנסיעתו על פני תחנת רכבת קטנה בסביבה. הוא ממהר לחוץ לארץ למקום מרפא, ומבקש שיבואו לתחנת הרכבת לפגישה.

השעה שעת טרם-שקיעה והיום כל כך בהיר ומתוק, יום שלהי קיץ. פוזיס הזקן שוכב אז על הספה בחדר האוכל ומחכה שילבישו לו את הקפוטה השבתית ויוציאו אותו לטיול כלשהו ברחוב. לפני זמן לא רב נפטר כאן בעיירה בעושר מי שהיה במשך שנים רבות שותפו, ישראל קיטיוור, ונטע-הרש, נכדו של קיטיוור, משפץ עכשיו את בית זקנו, ומוסיף לו אכסדרה חדשה עם גג המשתלחת אל תוך כיכר השוק. הזקן שוכב על הספה ומעלה לנגד עיניו, כיצד בעוד שעה קלה יעמוד, עיוור כפי שהינו, שם בשוק ליד הבית הנבנה והולך. הוא יעמוד שם בקפוטה השבתית שלו, ובמקלו יצביע לנטע-הרש:

"אתה רואה, נטע-הרש, הנה כאן, במקום שבו אתה מוסיף את האכסדרה, זכור לי שהיתה פעם תעלה, אז כדאי לעשות חפירה ולוודא שהקרקע תחזיק מעמד.

וסביב-סביב יעמדו אנשי העיר ויביטו:

"אלא מה?", משוחחים, "קלמן פוזיס… פעם אחת בחיים הוא בנה?!"

הזקן משתוקק, כל כך מתחשק לו ללכת לשוק לביתו של קיטיוור.

"נו, רחל-נשמה! הוא שואל בכל רגע, איפה היא כבר הקפוטה השבתית?" אבל רחל אינה עונה. בבית התרחש דבר מה. הגיע המברק של שמואל, שכנראה נמסר לנערות בחדרן, בעד החלון, והבשורה אומרת שמישהו ברח משם בחיפזון. עכשיו כבר שוב נמצאת כאן הדיינית המקומית. הכל מדברים ביחד, והשאון החגיגי נכרך סביב גופיהם של האנשים. נדמה כאילו ברגע הייאושי האחרון נושע הבית פתאום, בלי כוונה ולתמיד-תמיד. האם אין קשר בין המברק למכתבו של שמואל מתחילת הקיץ שבו הזמין את צביה אליו?… האם אין הוא נושא איתו עכשיו את הישועה ישר לכאן, לבית? מסתמא הוא אינו נוסע לבדו…

בעיני הרחמנות המלוכסנות של רחל עומדות דמעות. היא מביטה, מחייכת, ואינה יכולה לדבר. ופתאום היא מטילה את עצמה על הכיסא, שעומד בפינה בצד, ומתפרצת בבכי:

"שמואל!… שמונה שנים לא ראינו אותו, שמואל!…"

ונדמה כאילו היא קוראת לו, והוא נמצא כאן בחדר הסמוך.

***

למחרת עסוקות הבנות כל היום בעשייה. הן עמלות.

אופות עוגיות ושאר דברי מתיקה לדרך. שוטפות מטפחות אף, מגהצות בעצמן לעצמן מיקטורנים לבנים קטנים. החלונות פתוחים. המשרתת חושדת ברחל שהיא מסלסלת את שערותיה, והזקן רובץ בחדר האוכל על הספה ונדמה לו , שהמחדר השלישי, היכן שהבנות עומדות ליד השולחן ומציגות עליו מדי פעם את המגהץ הלוהט, הוא שומע תכופות מישהו נותן קולו בשיר… הוא מפטפט עם יקותיאל, השמש נפתל השיער של הקלויז הסדיגוראי:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל, אַ? נסע אחר החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי… ועכשיו הוא עשיר, שמואל, עשיר גדול".

כשהוא משתתק הוא מעפעף בעיניו הסומות ומשווה לנגדן כיצד נראה עתה שמואל:

"זקן שופע צריך להיות לו, שחור… הוא לובש כפפות "משפך" ומגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר… שמואל!…"

בלילה הוא כמעט אינו ישן, ובבוקר, כשהוא יוצא החוצה במעפורת הנסיעה יחד עם הבנות אל הכרכרה שכורה של בעל-העגלה, הניצבת מחכה לפני הבית, הוא אינו ממהר לתפוש בה את מקומו; עיוור הוא מקיף את הכרכרה וממשש, כדי לדעת אם יש לה חופת עור, ונדמה לו שבצל, בסימטה מרוצפת האבנים, עומדים זה אצל זה אנשי העיר ומביטים:

"קלמן פוזיס נוסע לפגוש את הבן".

"יש לכרכרה חופת-גג", הוא שואל?… אַ? יֶשנָה?"

חולפים על פני וורסטאות ונוסעים סביב-סביב בדרך הדואר הרחבה. יושבים בכרכרה מקושטים, בהרחבת דעת של יום חג, ממש כאילו היו נוסעים לחתונה, וכועסים על הזקן, מדוע הוא אינו סותם את פיו ולו לרגע. אבל כשמגיעים כבר לתחנת הרכבת הקטנה, רק אז מבחינים, שיצאו לדרך מוקדם מדי, ומשתעממים במשך שעות ארוכות. הרכבת של שמואל היא רכבת לבעלי כרטיסים בלבד, חזקה כחוט ברזל ומהירה. כשאך היא מגיעה לתחנת הרכבת נשמעים בבת אחת שני צילצולים, ולממונה במדים המקושטים אין דרך ארץ בפני איש כאן בתחנה הקטנה והא ממש פושט את העור, תובע שישמיעו את הצלצול השלישי:

"גמרתם? אַ?"

על הרציף מתהווה התרוצצות, ומתוך ההמולה מזדקר בריטון חזק, עסיסי, בטוח בעצמו:

"אבא! אני כאן! בחלון אני עומד!"

בחלון של הקרון ניצב גבר צעיר רחב-חזה ובעל זקן שחור שופע, ועינים קצת מחוצפות, כאילו נמשחו בלאק. זהו שמואל העשיר, הבן המאושר שמואל. הוא מושיט כלפי מטה את הזרוע ללחיצת יד, והזקן עומד ליד החלון מזועזע, מבועת, מרעיד. הוא מעפעף נמרצות בחורי הלובן הסומים, הוא מחפש בכל עשר אצבעותיו הרועדות את היד, והבנות מגביהות את מרפקיו ומסייעות לו למצוא אותה. הנה הוא כבר תפש אותה סופסוף, את היד. הוא מגשש סביבה בכל עשר אצבעותיו הרועדות, ממשמש אותה סביב במהירות ובוחן אותה:

"זו היד של שמואל, הוא שואל, אַ?… היד של שמואל?…"

אבל הממונה המקושט והמחוצף כבר השמיע את הצילצול השלישי והרכבת כבר זזה. אצבעותיו של הזקן ממשמשות לעוד זמן מה באוויר בתחושה שהן עדיין נוגעות כאילו בחלקלקות הקטיפה של כפפת זאמש חדשה, ואז הן נושלות למטה לאיטן.

עכשיו יסעו בחזרה הביתה. בין כה וכה כבר לא נותר זכר מן הרכבת, שנעלמה אי שם במרחק אל תוך הקפל שבקצה האופק השלהי-קיצי. יושבים מחדש בכרכרה ומחפשים בתא המחופה. איבדו כאן מפית מלאה עוגיות סוכר לבנות טריות. אבל לשם מה בעצם גררו לכאן את עוגיות הסוכר?!

שותקים. סוסיו של בעל העגלה עייפים, בקושי גדול הם מטלטלים את עצמם; והפעמונים שעל צוואריהם כמעט שאינם מצלצלים. אבל גם צילצול הפעמונים החלוש והיגע הזה מגרה את עצביה של צביה ומביא אותה לכלל כעס:

"רבונו של עולם, היא תשתגע מהפעמונים האלה!"

בעמק רחב, שיפועי, מוכרח בעל העגלה לעצור ולהסיר סופסוף את הפעמונים. משמאל, על גבי יער גמדי רחוק, עומדת השמש המוגדלת בשקיעתה. יש לה סביבה נחל קולח, צהוב ונקי כמו עינבר טהור, ופס וורדי וקצר נמשך על פני האופק והוא יונק ממנה ממרחק. אבל נדמה שם שהיא אף פעם לא תשקע, השמש הזאת, ותישאר תלויה, כמו פעם בימי גבעון העתיקה.

הזקן כבר עשה את שלו. הצטעקו עליו, מדוע הוא מדבר, והוא השתתק. הוא רק עיפעף עיפעוף אחד בבחורי הלובן הסומים שלו וחייך לעצמו אל תוך זקנו:

"פכה!… הן חושבות אותו לטיפש, הבנות שלו".

מיטלטלים באיטיות הביתה, בלי פעמונים. רוצים כבר להיות בבית ומה שיותר מהר; ושותקים.

עכשיו בוודאי כבר לא יתחדש שום חידוש בחיי הבית המרושש. בקיץ בשנה באה כשיגיע תורם של כותלי הלבֵנים העבים להתחיל להזיע מחדש, שוב תסתובב צביה בתחתונית בלבד ובעקשנות תתאטא את כל החדרים. היא לא תאכל ולא תשתה ובסופו של דבר תטיל עצמה אל המיטה בחדרה ותפרוץ בבכי. פוזיס הזקן ישכב אז פעם נוספת בחדר האוכל הצונן על הספה ויעפעף בחורי הלובן הסומים שנעשו צרים יותר. הוא לא ירצה שיקותיאל השמש יבין מה פירושו של הבכי שבוכה צביה, ולשם כך ינהל איתו שיחה:

"היו פעם שנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן".

"ואינן, יקותיאל, אַ? חלפו כמו צל".

 "יום אתמול כי עבר, רב קלמן".


  1. כפפות עם בתי זרוע רחבים

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC 2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: יורדים! This is the link: https://www.shortstoryproject.com/he/%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%9d/