search
בקריאה כעת: כַּוון הרכבת | צ'רלס דיקנס
search

צ'רלס דיקנס | מקור:אנגלית

כַּוון הרכבת

תרגום : שהם סמיט ואמנון כץ

"היי אתה! שם למטה!"

כששמע את הקול שקרא אליו הוא עמד בפתח הביתן שלו והחזיק בידו את דגלו, כרוך סביב מוט קצר. לפי פני השטח אפשר היה להניח שהוא יודע בלי כל פקפוק מנין הקול מגיע; אלא שבמקום להרים את מבטו למעלה, אל המקום שעמדתי בו, על שפת מִבתָר המסילה התלול, כמעט ישר מעל לראשו, הוא הפנה את גופו הצדה והביט מטה אל הפסים. היה משהו יוצא דופן בתנועה שעשה, אבל בשום פנים לא יכולתי לומר מהו. עם זאת, אני יודע שהדבר היה יוצא דופן במידה מספקת לעורר את תשומת לבי, אף שדמותו של האיש, שעמד בתחתית התעלה העמוקה, הייתה מקוצרת ולוטה בצל, ואילו אני הייתי גבוה מעליו, וכה מואר בזוהר קרניה היוקדות של השמש השוקעת עד שהייתי מוכרח לסוכך על עיניי לפני שראיתי אותו.

"אתה! למטה!"

הוא הסיר את מבטו מהמסילה, שב והטה את גופו, ואז נשא את עיניו מעלה וראה את דמותי גבוה מעליו.

"אולי יש כאן איזה שביל שאפשר לרדת בו לדבר אתך?"

הוא הביט אליי למעלה בלי להשיב, ואני הבטתי אליו מטה בלי לדחוק בו ולחזור מיד על שאלתי הסתמית. ממש אז התחיל רטט עמום בקרקע ובאוויר שבמהרה התחלף בחבטות עזות ובסאון הולך וקרב, ואני נרתעתי לאחור בבהלה כאילו היה בכוחו למשוך אותי מטה. עשן קיטור גבוה כקומתי נפלט מאותה רכבת מהירה, ולאחר שחלף על פניי והמשיך בריחופו על פני הנוף החזרתי את מבטי מטה, וראיתי שהוא שב וכורך על המוט את הדגל שהניף כשעברה הרכבת.

חזרתי על שאלתי. לאחר שתיקה, שבמהלכה נראָה כסוקר אותי בתשומת לב רבה, הוא הורה בדגלו הכרוך על נקודה על שפת המִבתר, במרחק שבעים עד מאה מטר ממני. "בסדר גמור!" קראתי אליו וצעדתי בכיוון שהורה. ושם, בתום סריקה מדוקדקת מסביב, מצאתי שביל חתחתים עקלתוני שהשתפל מטה, והתחלתי לרדת בו.

המבתר היה עמוק מאוד, ותלול במידה בלתי רגילה. הוא נחצב בסלע רך, שנעשה בוצי ורטבובי ככל שירדתי. לפיכך הייתה דרכי ארוכה, ונותר בידי די זמן להיזכר בנימה מובחנת של הסתייגות, או רתיעה, כשהוא הצביע על השביל.

משירדתי בשביל העקלתון עד שיכולתי לראות אותו שוב, ראיתי שהוא עומד בין הפסים שלפני רגע עברה עליהם הרכבת, ולפי תנוחתו הוא ממתין לבואי. כף ידו השמאלית אחזה את סנטרו, ומרפקו השמאלי עמד על אמת ידו הימנית שהייתה מונחת לרוחב חזהו. מראהו אמר ציפייה ודריכות כאלה שלהרף עין נעצרתי ותמהתי על כך.

המשכתי לרדת בשביל, וכשהגעתי למישור מסילת הברזל והתקרבתי אל האיש, ראיתי שהוא גבר קודר, חיוור, שזקנו כהה וגבותיו עבותות מאוד. עמדת האיתות שלו הייתה המקום המבודד והמדכא ביותר שראיתי מימיי. משני העברים התנשאו קירות סלע מנטפי מים וחסמו את כל הנוף, חוץ מרצועת שמים. המראה בקצה אחד לא היה אלא המשך מעוקם של הצינוק הגדול הזה; בקצה הנגדי היה שדה הראייה קצר עוד יותר, ובסופו אור אדום קודר, בכניסה קודרת עוד יותר אל מנהרה שחורה, שהמבנה המוצק שלה עורר תחושות של איום, עוינות ומועקה. קרני שמש מעטות כל כך הצליחו לפלס להן דרך אל המקום הזה עד שנדף ממנו ריח של עפר ומוות; ורוח קרה כל כך נשבה בו עד שאחזה בי צינה כאילו עזבתי את העולם הזה.

לפני שהוא זז ממקומו כבר הייתי קרוב אליו עד שיכולתי לגעת בו. הוא לא גרע את עיניו ממני גם אז, עשה צעד לאחור, והרים את ידו.

מאוד נידחת, העמדה שאתה מוצב בה (אמרתי), והיא עוררה את סקרנותי כשראיתי אותה מלמעלה. אורח הוא נדיר למדי כאן, אני משער; נדיר אך בלתי רצוי, אני מקווה? בי אין הוא רואה אלא אדם שהיה סגור כל חייו בגבולות צרים, ועכשיו, משיצא לחופשי סוף-סוף, ניצת בו עניין מחודש במפעלים הכבירים הללו. זה היה הרושם שרציתי לטעת בו; אם כי ייתכן מאוד שאיני זוכר במדויק מה אמרתי; כי לא זו בלבד שאינני איש שיחה מטבעי, אלא שהיה בו, באיש ההוא, משהו שהרתיע אותי.

הוא שלח מבט מוזר עד מאוד בפנס האדום הסמוך לפי המנהרה, בחן אותו בעיון כאילו חסר בו דבר מה, ואז החזיר את מבטו אליי.

הפנס הזה הוא חלק מתפקידך, הלוא כן?

הוא השיב בקול נמוך – "וכי אינך יודע זאת?"

מחשבת פלצות עלתה בראשי כשהתבוננתי בעיניו הלטושות ובפניו הקודרים, שמא זו רוח רפאים, לא אדם. תהיתי אפוא אם ייתכן שהוא לוקה בנפשו.

עתה נסוגותי אני צעד לאחור. אך כשעשיתי זאת גיליתי בעיניו פחד כמוס מפניי. דבר זה הבריח מראשי את מחשבת הפלצות.

"אתה מביט בי," אמרתי, והתאמצתי לחייך, "כאילו אתה מבועת מפניי."

"שאלתי את עצמי," השיב, "אם כבר ראיתי אותך פעם."

"היכן?"

הוא הורה על הפנס האדום שעליו הביט קודם לכן.

"שם?" שאלתי.

מבטו היה נעוץ בי, והוא השיב (אך בלי קול), "כן".

"ידידי הטוב, מה לי ולמקום הזה? על כל פנים, מעולם לא הייתי שם, אתה יכול להיות בטוח בכך."

"ייתכן," הוא השיב. "כן, אני בטוח בכך."

ניכר שרווח לו, וכך גם לי. הוא השיב על כל שאלותיי בחפץ לב, וברר בקפידה את מילותיו. האם יש לו כאן עבודה רבה? כן; יש לומר, אחריות גדולה מוטלת על כתפיו; אלא שדייקנות וערנות הן הדרישות הראשיות, ועבודה ממשית – עבודת כפיים – כמעט שאין לו. להחליף את האיתות בתמרור, להבטיח את תקינות הפנסים, ואחת לכמה זמן למשוך בידית הברזל הזאת – בכך מסתכמות דרישות התפקיד. אשר לשעות הבדידות הרבות והארוכות, שבעיניי נתפשו כקושי העיקרי, על כך הוא יכול רק לומר ששגרת החיים שלו כבר בנויה בצורה הזו, ושהוא הסתגל לכך. הוא למד כאן בכוחות עצמו שפה חדשה – אם זיהוי מילים לפי המראה בלבד ומושג מעורפל פרי מוחו על ההגייה, נחשבים לימוד שפה. הוא גם תרגל שברים ושברים עשרוניים, וניסה כוחו באלגברה; אבל הוא נותר, כפי שהיה בילדותו, חלש בחשבון. האם הוא מחויב, כשהוא בתפקיד, להישאר תמיד בתעלה הזו של אוויר טחוב? האם אינו רשאי לצאת מקירות האבן הגבוהים הללו ולעלות אל אור השמש? ובכן, הדבר תלוי בזמן ובמצב. בנסיבות מסוימת פוחת העומס על המסילה, והוא הדין בשעות מסוימות ביום ובלילה. במזג אוויר בהיר, אכן, הוא מוצא לו הזדמנויות לעלות ולשהות זמן קצר מעל לצללים האפלים הללו; אך כיוון שבכל שעה עשוי הפעמון החשמלי לקרוא לו, הוא כורה אוזן בדריכות כפולה ומכפלת, וההקלה שבכך פחותה מכפי שנדמה לי.

הוא הכניס אותי אל הביתן שלו, שהיו בו אח מבוערת, מכתבה לפנקס הרשמי שבו נדרש לנהל רישומים, מכשיר טלגרף עם חוגה, לוח ספרות וסיכות, והפעמון הקטן שכבר הזכיר בדבריו קודם לכן. כשהבעתי תקווה שייסלח לי אם אציין שאני מתרשם כי הוא אדם משכיל מאוד, ואולי אף (אם יורשה לומר, ולא בכוונה לפגוע) משכיל מדי לתפקידו זה, הוא ציין שאי-התאמה מהסוג הזה אינה בלתי שכיחה בחברות הגדולות; הוא שמע שזה המצב בבתי החרושת, במשטרה, ואפילו באותו מפלט אחרון, הצבא; וידוע לו שאלו הם, פחות או יותר, פני הדברים בקרב צוותי העובדים של כל חברת רכבות גדולה. בצעירותו היה (אם אני מסוגל להאמין בכך, כשאני יושב אתו כאן בבקתה – הוא עצמו מתקשה) סטודנט למדעי הטבע, ושמע הרצאות; אבל הוא פרק כל עול, ניצל לרעה את ההזדמנויות שניתנו לו, הידרדר לתחתית ושוב לא הצליח לעלות. אין לו כל תלונה על כך. הוא הציע לעצמו את המיטה, והוא ישכב עליה. עכשיו כבר מאוחר להציע מיטה חדשה.

את כל הדברים שתמצתי כאן הוא אמר בשקט, ומבטיו הרציניים והקודרים נחו עליי ועל אש האח לסירוגין. מפעם לפעם, בעיקר כשדיבר על ימי נעוריו, נקט את המילה "אדוני" – כאילו ביקש ממני להבין שאינו מתיימר להיות דבר מלבד מה שאני רואה בו. דבריו הופרעו פעמים אחדות בצלצול הפעמון הקטן, ואז היה צריך לקרוא הודעות ולשגר תשובות. פעם אחת נדרש לצאת החוצה, להניף דגל כשעברה הרכבת, ולהחליף כמה מילים עם הנהג. בשעה שביצע את המטלות האלה התרשמתי שהוא דייקן מאין כמותו, דרוך לקריאה – נכון לקטוע את דבריו באמצע המילה ולשמור על שתיקה עד שתושלם משימתו.

בקיצור, הייתי מציין את האיש כאחד מהמהימנים ביותר במילוי התפקיד הזה, אלמלא השתתק והחוויר פעמיים בשעת שיחתנו, הפנה את פניו אל הפעמון הקטן שלא צלצל, פתח את דלת הבקתה (שהוחזקה סגורה מפני הלחות המזיקה לבריאות), והביט החוצה בכיוון הפנס האדום הסמוך לפי המנהרה. באותן שתי פעמים הוא חזר אל האח ומראהו אפוף תעלומה, שחשתי בה כבר קודם לכן, כשמרחק גדול כל כך חצץ בינינו, ולא הצלחתי לעמוד על פשרה.

וכך אמרתי, בקומי להיפרד ממנו: "אתה כמעט מעורר בי רושם שפגשתי אדם שמח בחלקו."

(חוששני כי מחובתי להודות שאמרתי זאת כדי להוליכו שולל.)

"אני חושב שבעבר הייתי כזה," הוא השיב לי באותו קול נמוך שבו פנה אליי בפעם הראשונה; "אבל משהו מעיק עליי, אדוני, מעיק מאוד."

לו יכול, היה חוזר בו מדבריו. אבל הוא אמר אותם, ואני עטתי עליהם מיד.

"מדוע? מה מעיק עליך?"

"קשה מאוד לספר, אדוני. קשה מאוד, מאוד, לדבר על זה. אם אי-פעם תכבד אותי בביקור נוסף, אשתדל לספר לך."

"אני בהחלט מתכוון לבקר אותך שוב. אמור לי, מתי לבוא?"

"אני הולך לישון השכם בבוקר, אדוני, ואשוב למשמרת כאן מחר בעשר בלילה."

"אבוא באחת-עשרה."

הוא הודה לי וליווה אותי החוצה. "אאיר לך בפנס הלבן שלי, אדוני," אמר בקולו הנמוך, המוזר. "עד שתמצא את השביל למעלה. וכשתמצא אותו, אל תצעק! וכשתגיע למעלה, אל תצעק!"

התנהגותו כאילו הגבירה עוד יותר את צינת המקום בתוכי, אך לא אמרתי אלא "כמובן".

"וכשתבוא מחר בלילה, אל תצעק! והרשה לי לשאול אותך שאלה לפרידה: מה גרם לך לצעוק, 'היי אתה! שם למטה!' הלילה?"

"השד יודע," אמרתי. "צעקתי משהו דומה לזה –"

"לא דומה לזה, אדוני. אלה המילים המדויקות. אני מכיר אותן היטב."

"אני מודה שאלה המילים המדויקות. ואמרתי אותן, כמובן, כי ראיתי אותך למטה."

"בלי שום סיבה אחרת?"

"איזו סיבה אחרת יכולה להיות לי?"

"לא הייתה לך הרגשה שהמילים הועברו אליך בדרך על-טבעית?"

"לא."

הוא איחל לי ליל מנוחה והגביה את הפנס. פסעתי לצד המסילה (בתחושה לא נעימה שמאחוריי מתקרבת רכבת) עד שמצאתי את השביל. העלייה הייתה קלה מהירידה, ושבתי אל האכסניה שלנתי בה ללא מאורעות נוספים.

דייקתי לפגישה, ובליל המחרת הצבתי את כף רגלי על החריץ הראשון בשביל העקלתון כששעונים רחוקים צלצלו אחת-עשרה. הוא חיכה לי למטה ופנסו הלבן דולק בידו. "לא צעקתי," אמרתי כשהתקרבנו זה לזה; "מותר לי לדבר עכשיו?" "בהחלט, אדוני." "לילה טוב אפוא, והנה היד שלי." "לילה טוב, אדוני, והנה שלי." ואז פסענו זה לצד זה אל הביתן, נכנסנו פנימה, סגרנו את הדלת והתיישבנו ליד האח.

"באתי לכלל החלטה, אדוני," פתח ואמר מיד לאחר שהתיישבנו, רכן לפנים ודיבר בקול שהיה רם רק במעט מלחישה, "לא תצטרך לשאול אותי שנית מה מעיק עליי. אתמול בערב חשבתי שאתה מישהו אחר. זה מה שמעיק עליי."

"הטעות?"

"לא. המישהו האחר."

"מיהו?"

"אינני יודע."

"דומה לי?"

"אינני יודע. מעולם לא ראיתי את פניו. זרועו השמאלית מסתירה את הפנים, והזרוע הימנית מנופפת – מנופפת בפראות. הנה כך."

עקבתי במבטי אחר תנועתו, שהייתה מחוות יד נסערת של "זוז הצדה, למען השם!"

"ליל ירח אחד," אמר האיש, "ישבתי כאן, ופתאום שמעתי קול צועק, 'היי אתה! שם למטה!' קמתי בבהלה, עמדתי בפתח הדלת הזאת, וראיתי את המישהו האחר הזה עומד ליד הפנס האדום הסמוך למנהרה, ומנופף כפי שהראיתי לך כרגע. הקול נשמע צרוד מצעקות וקרא, 'היזהר! היזהר!' ואז שוב 'היי אתה! שם למטה! היזהר!'" תפסתי את המנורה שלי, הדלקתי בה את האור האדום, רצתי אל הדמות וקראתי, 'מה קרה? מה קרה? איפה?' הוא עמד ממש ליד הפתח השחור של המנהרה. התקרבתי אליו כל כך שתהיתי מדוע הוא ממשיך להסתיר את עיניו בזרועו. הגעתי למרחק פסיעה ממנו, שלחתי יד אל הזרוע שלו, להסיט אותה, ואז הוא נעלם."

"במנהרה?" שאלתי.

"לא. רצתי עוד מאה מטר לתוך המנהרה. נעצרתי, הרמתי את המנורה מעל לראשי, וראיתי את כתמי הרטיבות ואת הטיפות הזולגות על הקירות ומטפטפות מהקמרון. רצתי החוצה מהר יותר משרצתי פנימה (כי אימת המוות של המקום השתלטה עליי) וסקרתי באור האדום שלי את כל האזור של הפנס האדום העומד, ועליתי בסולם הברזל אל המפלס למעלה, ושבתי וירדתי, ורצתי בחזרה הנה. שיגרתי מברק לשני צדי הקו, 'נשמעה אזעקה. יש תקלה?' התשובה שהגיעה, משני הצדדים, 'הכול תקין'."

נאבקתי בזחילתה האיטית של אצבע קפואה על עמוד השדרה שלי, והסברתי לו שהדמות הזו הייתה כנראה תעתוע של חוש הראייה, כי ידוע שדמויות כאלה, שמקורן במחלה של העצבים השולטים בפעולת העין, כבר הטרידו לא מעט חולים, וכמה מהם הכירו את טיבה של הפגיעה, ואף הביאו הוכחות לקיומה בניסויים שערכו על עצמם. "ואשר לאותה צעקה דמיונית," המשכתי ואמרתי, "די להאזין לרגע לרוח בגיא הלא-טבעי הזה כשאנחנו מדברים כל כך בשקט, ולפריטה הפראית שלה על חוטי הטלגרף."

כל זה טוב ויפה, השיב לאחר שהאזנו זמן מה, והוא הרי יודע דבר או שניים על הרוח ועל החוטים – הוא זה שעשה כאן לא מעט לילות חורף ארוכים לבדו במשמרת. אבל הוא מבקש לציין שטרם סיים את דבריו.

ביקשתי את סליחתו, והוא הוסיף באיטיות את המילים האלה, ונגע בזרועי –

"שש שעות לאחר אותה תופעה אירעה התאונה הזכורה בקו הזה, ובתוך עשר שעות הובאו פצועים והרוגים מהמנהרה אל המקום שבו עמדה הדמות."

צמרמורת טורדנית אחזה בי, אבל ניסיתי ככל יכולתי להתגבר עליה. אין להכחיש, השבתי, שזה צירוף מקרים בלתי רגיל, מחושב היטב להטביע בו את רישומו. עם זאת, הרי אין כל ספק שצירופי מקרים בלתי רגילים מתרחשים כל הזמן, ויש להביא אותם בחשבון כשבוחנים מקרה כזה. אם כי למען האמת, הוספתי (כי חשבתי שאני רואה שהוא מתכוון להעלות טענת נגד), בעלי השכל הישר אינם מניחים לצירופי מקרים להשפיע על שיקוליהם בחיי היומיום.

שוב הוא ביקש להעיר שעדיין לא סיים את דבריו.

שוב ביקשתי את סליחתו על הפרעותיי.

"זה קרה," הוא אמר, ושוב הניח את ידו על זרועי, והביט מעבר לכתפו בעיניים קמות, "לפני שנה בלבד. חלפו שישה או שבעה חודשים, וכבר התאוששתי מהתדהמה והזעזוע, והנה בוקר אחד, כשעלה השחר, עמדתי בפתח הדלת, הבטתי אל הפנס האדום, וראיתי את יצור הרפאים שוב." הוא השתתק, ומבטו היה נעוץ בי.

"והוא צעק?"

"לא. הוא שתק."

"והוא נופף בידו?"

"לא. הוא נשען אל עמוד הפנס, ושתי כפות הידיים שלו היו מורמות לפני הפנים. כך."

שוב עקבתי במבטי אחר תנועתו. זו הייתה תנועה של אֵבל. ראיתי תנוחות כאלה בפסלי אבן על מצבות.

"וניגשת אליו?"

"נכנסתי פנימה וישבתי, גם כדי להירגע וגם מפני שנתקפתי חולשה. כשחזרתי אל הדלת כבר היה אור יום, ורוח הרפאים נעלמה."

"אבל לא קרה עוד משהו אחר כך? לא היה המשך?"

הוא נגע בזרועי באצבעו המורה פעמיים או שלוש, וליווה כל נגיעה בהנהון מבעית.

"באותו יום ממש, כשיצאה רכבת מהמנהרה, ראיתי מחלון של קרון לצדי משהו שנראה כערבוביה של ראשים וידיים; ודבר מה מתנפנף. הספקתי לאותת לנהג, עצור! הוא כיבה את המנוע והפעיל את הבלמים, אבל הרכבת המשיכה לנוע עוד חמישים מטר או יותר עד שנעצרה. רצתי אחריה, וכשהתקדמתי שמעתי צרחות וזעקות שבר. אישה צעירה, יפהפייה, מתה פתאום באחד הקרונות; היא הובאה לכאן, והושכבה על הרצפה הזו שבינינו."

הרחקתי בלי משים את כיסאי כשהתבונתי מלמעלה במקום שהצביע עליו.

"זו האמת, אדוני. כך זה קרה, בדיוק כפי שאני מספר לך."

לא ידעתי מה לומר, מטוב ועד רע, ופי היה יבש מאוד. הרוח וחוטי הטלגרף כאילו המשיכו לספר את הסיפור בקינה יללנית ארוכה.

הוא המשיך. "עכשיו, אדוני, שמע את זה, ותבין איזו מועקה רובצת עליי. יצור הרפאים שב לפני שבוע. ומאז הוא מופיע כאן מדי פעם."

"ליד הפנס?"

"ליד פנס-הסכנה."

"מה הוא עושה?"

הוא חזר, נרגש ונסער עוד יותר, במידה שהדבר אפשרי, על אותה מחווה של "זוז הצדה, למען השם!"

אחר כך המשיך. "מאז אין לי שלווה ואין לי מנוחה. הוא קורא לי, דקות ארוכות, בקול מיוסר, 'שם למטה! היזהר! היזהר!' הוא עומד ומנופף אליי. הוא מצלצל בפעמון הקטן –"

נאחזתי בזה. "האם הוא צלצל בפעמון אמש כשהייתי כאן, ואתה הלכת אל הדלת?"

"פעמיים."

"הנה, אתה רואה," אמרתי, "איך דמיונך מתעתע בך. ראיתי את הפעמון לנגד עיניי, ושמעתי באוזניי את צלצוליו, ואם אני אדם חי, הוא לא צלצל בפעמים הללו. לא אז, וגם לא בכל זמן אחר, מלבד הצלצולים במהלך ההפעלה הרגילה של המכשירים לצורך התקשורת של התחנה אתך."

הוא נענע בראשו. "בכל זאת אינני טועה בעניין הזה, אדוני. אינני מבלבל בין צלצול הרפאים לבין צלצול אדם. הצלצול של רוח הרפאים הוא רטט מוזר בפעמון ותו לא, ולא טענתי שהפעמון נע באופן נראה לעין. איני מתפלא שלא שמעת אותו. אבל אני שמעתי."

"ויצור הרפאים היה שם כשהבטת החוצה?"

"הוא היה שם."

"בשתי הפעמים?"

הוא חזר בתוקף: "בשתי הפעמים."

"האם תיגש אתי אל הדלת לראות אם היצור נמצא שם עכשיו?"

הוא נשך את שפתו התחתונה כממאן, אך קם על רגליו. פתחתי את הדלת ונעמדתי על המדרגה, והוא נעמד על המפתן. שם פנס-הסכנה. שם פי המנהרה האפל. שם קירות האבן הגבוהים והלחים של מִבתר הרכבת. ושם מעליהם הכוכבים.

"אתה רואה אותו?" שאלתי, ובחנתי בעיון את פניו. עיניו היו בולטות ומאומצות, אבל ייתכן שלא יותר משלי, כששלחתי מבט קודח אל אותו מקום.

"לא," הוא השיב. "הוא לא שם."

"מוסכם," אמרתי

שבנו פנימה, סגרנו את הדלת והתיישבנו במקומותינו. אני חשבתי איך לנצל את היתרון שהשגתי, אם אפשר לכנות זאת כך, ואילו הוא המשיך בשיחה בטבעיות גמורה, כאילו הניח שאין כל מחלוקת בינינו על העובדות, וכי אני הוא זה המרגיש שנדחק לעמדת חולשה.

"עכשיו בוודאי כבר הבנת היטב, אדוני," אמר, "שהדבר שמטריד כל כך את מנוחתי הוא השאלה, מה פירושו של יצור הרפאים?"

אינני בטוח, אמרתי, שאני יורד לסוף דעתו. "מפני מה הוא מזהיר?" אמר, מהורהר, ועיניו היו נעוצות באש ורק מדי פעם נחו עליי. "מהי הסכנה? היכן הסכנה? אי-שם מרחפת סכנה על הקו. פורענות איומה עומדת להתרחש. אין לפקפק בכך, בפעם הזו, השלישית, לאחר מה שקרה. אבל אין ספק שמדובר במשהו שרודף באכזריות אותי. מה אוכל לעשות?"

הוא שלף את ממחטתו, ומחה את טיפות הזיעה ממצחו הלוהט.

"אם אבריק התראת סכנה לאחת התחנות או לשתיהן, לא אוכל לספק סיבה להתראה," המשיך ופכר את אצבעותיו. "אני רק אסתבך בצרה, ולא אועיל לאיש. יחשבו שאני מטורף. הנה, זה מה שיקרה – תשדורת: 'סכנה! היזהרו!' מענה: 'איזו סכנה? היכן?' תשדורת: 'איני יודע. אבל, למען השם, היזהרו!' הם יפטרו אותי. מה עוד הם יוכלו לעשות?"

מצוקתו הנפשית הייתה ניכרת ורחמיי נכמרו עליו. אלה היו עינוי נפש של אדם מצפוני, שכרע תחת נטל האחריות הבלתי נתפשת לחיי אדם.

"כשהוא עמד שם תחת פנס-הסכנה בפעם הראשונה," המשיך, וסילק את שׂערו השחור ממצחו ושפשף שוב ושוב את רקותיו בידיו במתח עז וקדחתני, "מדוע הוא לא אמר לי היכן תתרחש התאונה – אם נגזר שתתרחש? מדוע הוא לא אמר לי איך אפשר למנוע אותה… אם אפשר היה למנוע אותה? ובהופעה השנייה שלו, כשהסתיר את פניו, מדוע הוא לא אמר לי במקום זה, 'היא עתידה למות. מוטב להשאיר אותה בבית'? אם הוא הופיע בשתי הפעמים הללו רק כדי להראות לי שאזהרותיו הן אמת, ולהכין אותי כך לפעם השלישית, מדוע לא להזהיר אותי מפורשות עכשיו? ואני, יעזור לי אלוהים! בסך הכול כַּוון עלוב בתחנה הנידחת הזו! למה לא לפנות למישהו שידוע כאישיות מכובדת, ושיש לו סמכות לנקוט פעולה?"

כשראיתי אותו במצב הזה, הבנתי שהן למען האיש האומלל והן למען ביטחון הציבור, מחובתי קודם כול להרגיע את רוחו. לפיכך זנחתי כל מחלוקת בינינו על מציאות ודמיון, והבהרתי לו שכל מי שממלא את תפקידו בקפדנות, עושה את מלאכתו נאמנה, ושהוא יכול לפחות להתנחם בכך שהוא מבין את תפקידו, גם אם אינו מבין את פשר ההופעות המתעתעות האלה. במאמץ הזה נחלתי הצלחה גדולה הרבה יותר מאשר בניסיונותיי לשכנע אותו להפעיל שיקול דעת בנוגע לאמונתו. הוא נרגע; המטלות שנדרש לבצע בעמדתו תבעו את תשומת לבו ככל שהתקדמו שעות הלילה; הלכתי משם בשתיים לפנות בוקר. הצעתי להישאר כל הלילה, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע כל כך.

אכן, הבטתי לאחור אל הפנס האדום יותר מפעם אחת כשעליתי בשביל, אכן, אותו פנס אדום הדריך את מנוחתי, ואכן, שנתי הייתה מן הסתם נטרפת אילו עמדה מיטתי מתחתיו – את אלה אין לי כל סיבה להסתיר. גם שני צירופי המקרים של התאונה והאישה המתה הדריכו את מנוחתי. אין לי כל סיבה להסתיר גם את הדבר הזה.

אך הדבר שהעסיק את מחשבותיי יותר מכול היה השאלה, כיצד עליי לפעול משהובא לידיעתי המידע הזה? נוכחתי לדעת שהאיש נבון, ערני, זהיר ודייקן; אבל כמה זמן הוא ימשיך להיות כזה, באותו הלך רוח שלו? אמנם עמדתו זוטרה, אבל אחריות רבה מוטלת עליו, והאם אני (לדוגמה) הייתי מוכן להמר בחיי על הסיכוי שימשיך לבצע את תפקידו כנדרש?

לא יכולתי להימנע מהתחושה שתהיה בכך מעין בגידה אם אמסור לממונים עליו בחברה את מה שסיפר לי, בלי לדבר קודם כול אתו ולהציע לו דרך ביניים, לכן החלטתי לבסוף לבקש ממנו שאתלווה אליו (ומכל מקום, לשמור לפי שעה על סודו) להתייעצות עם הרופא המדופלם ביותר שאפשר למצוא באזור הזה. בליל המחרת, כך אמר לי, יחול שינוי בשעות המשמרת שלו, והוא יסיים את עבודתו שעה או שעתיים לאחר הזריחה, ויחל את משמרתו הבאה מיד לאחר השקיעה. קבעתי לשוב בהתאם.

ערב המחרת היה נאה, ויצאתי מוקדם כדי ליהנות ממנו. השמש טרם שקעה כשצעדתי בשביל השדות ליד שפת המִבתר העמוק. אאריך את טיולי בשעה, אמרתי בלבי, מחצית השעה הלוך ומחצית השעה חזור, ואז יגיע הזמן ללכת אל הביתן של הכַּוון שלי.

לפני שהמשכתי בשיטוט פסעתי אל שפת המבתר, ובלי משים הבטתי מטה מאותו מקום שממנו ראיתי אותו לראשונה. לא אוכל להביע במילים את הצמרמורת שאחזה בי כשראיתי, בקרבת פי המנהרה, דמות אדם שזרועו השמאלית מונחת לרוחב פניו, והוא מנופף בהתרגשות בידו הימנית.

האימה הבל-תתואר שתקפה אותי חלפה כעבור רגע, כי בן רגע ראיתי שהדמות היא אדם אמיתי, ושיש שם במרחק מה חבורה קטנה של אנשים, ונדמה שלמענם הוא חוזר על תנועותיו. פנס-הסכנה עדיין לא הודלק. לפני עמוד הפנס עמד מבנה נמוך, חדש לגמרי במקום הזה, עשוי כלונסאות עץ ובד עבה. הוא לא נראה גדול ממיטה.

אחוז תחושה שדבר מה אינו כשורה – והתלקחות של כעס על עצמי מחשש שאירעה פגיעה אנושה כי עזבתי את האיש לנפשו ולא דאגתי שיישלח לשם מישהו שיפקח עליו או יתקן את מעשיו – ירדתי בשביל החתחתים מהר ככל שיכולתי.

"מה קרה?" שאלתי את האנשים.

"כֲּוון נדרס הבוקר, אדוני."

"לא האיש מהעמדה הזו?"

"כן, אדוני."

"האיש שהכרתי?"

"ודאי תזהה אותו, אדוני, אם הכרת אותו," אמר האיש שדיבר בשם האחרים, הסיר בטקסיות את כובעו והרים את שוליה של יריעת הבד, "כי הפנים שלו נותרו שלמות למדי."

"הה, איך זה קרה, איך זה קרה?" שאלתי, ופניתי מאדם אחד לאחר בעוד יריעת הבד מושבת למקומה.

"קטר פגע בו, אדוני. בכל אנגליה לא היה אדם ששלט במלאכתו טוב ממנו. אבל משום מה הוא לא התרחק מהמסילה. זה קרה באור יום. הוא הדליק את האור, והחזיק את המנורה בידו. כשהקטר יצא מהמנהרה הוא עמד בגבו אליו, והקטר דרס אותו. האיש הזה הוא הנהג, והוא בדיוק הראה לנו איך זה קרה. הַראה לאדון, טום."

האיש, שלבש חלוק כהה מבד מחוספס, פסע לאחור, אל המקום שעמד בו קודם לכן, בפי המנהרה.

"ברגע שיצאתי מהעיקול במנהרה, אדוני," אמר, "ראיתי אותו בקצה, כמו שרואים במשקפת. לא היה זמן להאט, וידעתי שהוא זהיר מאוד. שמתי לב שהוא לא מגיב לצפירה, לכן השתקתי אותה כשהתקרבנו אליו וצעקתי חזק ככל שיכולתי."

"מה צעקת?"

"צעקתי, 'אתה! שם למטה! היזהר! היזהר! זוז הצדה, למען השם!'"

נדהמתי.

"אח! זאת הייתה זוועה, אדוני. לא הפסקתי לצעוק. הרמתי את היד הזו לפני העיניים שלי כדי שלא אראה, וביד השנייה נופפתי עד לרגע האחרון; אבל ללא הועיל."

בלי להאריך עוד בסיפור ולהתעכב על התרחשות מוזרה כזו או אחרת, אבקש, לסיום, להצביע על צירוף המקרים באזהרתו של נהג הקטר, שכללה לא רק את המילים שהכַּוון ביש המזל סיפר לי שרודפות אותו, אלא גם את המילים שאני – ולא הוא – הוספתי, וגם זאת רק בלבי פנימה, לתנועות שהראה לי.


*מתוך "מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין", הוצאת תשע נשמות, 2016.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty