search
בקריאה כעת: לאורך המשעול | חואן קרדנס
search

חואן קרדנס | מקור:ספרדית

לאורך המשעול

תרגום : ליה נירגד

כמעט, כמעט אבל לא הצלחתי. משהו מעיר אותי, איזה רעש. אני רטובה לגמרי בין הרגליים, לא גמרתי, אני עדיין מנומנמת. כמעט, כמעט אבל לא. הרוח נושבת במטע הקפה, אולי איזה ענף נפל על השיחים. זה מצחיק וקצת מבייש אותי, כי חלמתי על ג'וֹנייֵר, הבחור ששומר על החווה במהלך השבוע.

אחרי הצהריים הלכתי לבקש ממנו את מפתחות הבית והיה משהו משונה באופן שבו הושיט לי את היד. משהו בריח שלו, ההליכה הזאת שלו, כמו של קוף, שבדרך כלל משמשת אותו כדי להפחיד את כל האחרים. אבל הפעם היה נדמה שהוא הולך ככה כדי למצוא חן בעיני, בתנופה חצי לעגנית, לעג עצמי גנדרני, כאילו הוא אומר – קלטת איך אני הולך כמו קוף? קלטת איך אני מנצל את הפוזה הזאת של בהמה ומצליח להיראות פחות פיקח ממה שאני באמת?

אולי אני סתם ממציאה הכול. אני עדיין מנומנמת. אני צריכה לפקוח עיניים ולגשת לחלון או למסדרון כדי לברר מה היה הרעש הזה. זאת לא פעם ראשונה שאני טועה ומזהה טקסי חיזור במקום שאינם. ואז אני מסתערת ועושה מעצמי צחוק, חושפת את עצמי לגמרי, נותנת לחשק שלי להתגלות ככה סתם, בלי שום מסנן. כמה אכזבות כבר היו לי. החברות שלי אומרות שאישה צריכה לפתות. אני אף פעם לא ידעתי איך וגם לא למה אישה עושה את זה. כשאני רוצה משהו אני מבקשת אותו. החברות שלי חושבות שהגישה הישירה הזאת מתאימה יותר לגבר. ג'ונייר – אני לגמרי קולטת את זה עכשיו – הרבה יותר אינטליגנטי מכפי שהוא עושה את עצמו. ואם אלך למצוא אותו בבית שלו? ואם אקום, אצא אל החושך, אשים אוכף על הסוסה ואדהר באמצע הלילה עד לבית שלו? זה יהיה קשה, בעיקר כי הסוסה נחה ואני יודעת שהיא לא אוהבת שמעירים אותה בשעות כאלה. היא מתרגזת ומתפרעת. ואם בכל זאת אעז? אין שום דבר שימנע את זה ממני. שום דבר. מה אם ארכב בשביל הצר, זה שמשתרך במורד הגבעה, חוצה את המרעה הרע ליד החורבה של הבית הישן, ממשיך לאורך הנהר, חוצה אותו על גשר במבוק ואחרי שהוא עולה בעוד גבעה תלולה מגיע לבית של ג'ונייר, מה אם אבוא לבית של ג'ונייר ואדפוק בדלת שלו, ואחרי שאמציא איזה תירוץ לזה שבאתי בשעה כזאת, הוא יזמין אותי פנימה ויציע לי יין אדום או כל דבר אחר, אפילו ברנדי? המחשבה על המעשה הזה מעירה אותי, עכשיו כן, לגמרי. העיניים פקוחות באפלה החייתית של התוכנית שלי: לדהור באמצע הלילה כדי לדפוק בדלת של פועל כפרי ולהיכנס איתו למיטה. לממש בחיים האמיתיים את מה שלפני שניות טעמתי בחלומות. הזין הקשה של ג'ונייר ביד שלי. בפה שלי. בנסיבות אחרות זה היה נראה לי נועז נורא, אבל אנחנו בכפר. כאן החוקים אחרים. בכפר, אם את רוצה את יכולה. עכשיו כשאני חושבת על זה, החרמנות שלי לא רגילה. זאת לא החרמנות שצומחת מתוך הגוף, זה לא החשק היומיומי. החרמנות הזאת באה מבחוץ. היא כאן בתוך החדר, עולה מהאדמה, ועכשיו, בעיניים פקוחות לרווחה, נדמה לי שאני רואה ערפילית שחורה, שחורה קצת יותר מהשְחור שמסביב, שנכנסת בהדרגה לתוך הגוף ואחר כך, סתם בשביל הכיף, יוצאת מהפה שלי ומתפתלת על הפיתוחים של מסגרת המיטה ואז מחליקה שוב על פני השמיכות, ומשם נכנסת שוב סוף סוף לגוף, כאילו עברה דרך מסננת. היא כאן בפנים אבל היא באה מבחוץ. מהמשקל האדיר של העולם שאפשר ממש להרגיש בו, ברור שהחרמנות הזאת נוצרת עמוק בתוך מטע הקפה, ברחש הצעדים על העלים היבשים, באבן הלוהטת שהתקררה ככל שירד החושך, בקן הריק במפתיע שהותיר עורבני בין ענפי הגוּאָמוֹ. ענף רקוב שנופל ומעיר אותי. פתיינות. יכול להיות שאמא שלי צודקת? כלומר, לדעת לשתוק, לדעת למשוך את תשומת הלב בעדינות, ללכוד את המבט של האחר ולשבת בשקט כמו חפץ יפה וסביל. חוסר תנועה ושתיקה – נדמה שלב השיטה הוא ניהול מיומן של שני המשתנים האלה. בדרך כלל, בעיר, הפוזה הזאת מול גבר היתה דוחה בעיני, זה היה נראה לי משפיל, אבל זה בדיוק מה שעשיתי הערב כשג'ונייר מסר לי את המפתחות והשתחצן כמו קוף, לא ככה? הייתי ידידותית וגם מרוחקת, כל אחד היה אומר שהייתי קצרה איתו. ויחד עם זה נתתי לו להתבונן בי, מיננתי חיוכים, עמדתי בלי שום תנועה כדי לצמצם את עצמי עד שאהפוך לחפץ יפה ובוהה, ובעיקר שתקתי במתיקות ושתקתי בתקיפות כי החווה שלי, קניתי אותה בעצמי, בעבודה שלי, במאמץ שלי, בעצמאות שלי. אני בעלת הבית, אז שיהיה קצת כבוד. משהו מכל זה בטח ביטאתי במבט. אבל אולי המבט המתפעל שלי התעכב קצת יותר מדי על ממדיו של ג'ונייר, על האופן המאיים והקצבי שבו הוא מתנדנד מצד לצד, הפנים שלו כמו שקפים של חיות שונות שמונחים זה מעל זה, קוף על עטלף על תנין על חתול. הרוח מטלטלת את עצי הקפה במשבים פתאומיים שנשזרים בדממה יבשה וארוכה. אני רטובה מאוד, החרמנות לא נפסקת, להפך, היא מתפשטת במעמקי החושך.

ברגע מסוים אני קמה מהמיטה ומגששת למצוא את הבגדים, לוקחת מה שבא ליד, את הג'ינס המוכתמים בנתזי בוץ, סוודר, מגפי גומי, שכמייה דקה, את התרמיל עם כל מיני דברים ואת המצ'טה למקרה הצורך, לכי תדעי.

אני יוצאת מהבית, חוצה את המסדרון בלי להדליק את האור, הולכת לאורווה. אני לא רוצה להבהיל את הסוסה ולעורר את החשדנות שלה. השקעתי לא מעט מאמצים כדי להתיידד איתה, ללמוד לרכב עליה בלי שהפועלים יצחקו עלי. אבל הסוסה כבר ערה וכשאני רואה את הברק הרטוב של עיניה הפקוחות בחושך נדמה לי שהיא חיכתה לי כל הזמן. אני פותחת את השער, מצקצקת בלשון, טועמת את ריח החיה האצילית שהצטבר כל הלילה באורווה. אני מלטפת את הצוואר שלה. היא נראית נינוחה, מוכנה לצאת לַהרפתקה. אני מניחה עליה את האוכף בקלות, מובילה אותה ברסן אל מחוץ לאורווה. לאור הירח היא נותנת לי לעלות עליה, משקל הגוף הזעיר שלי לא מזיז לה בכלל, היא בקושי נושפת. איזה תענוג לרכב בלילה בהיר. כל אידיוט היה מתחיל לשרוק. אני מעדיפה שרחש הלילה יכתיב לי את הקצב. מאחורי עצי קפה שאני צריכה להרחיק במצ'טה נחבא המשעול היבש, הוא קצת מאובק, כי כבר ימים לא ירד גשם. הסוסה מפלסת את דרכה שם, חסונה, נמרצת אבל איטית. היא יודעת לאן אנחנו הולכות, היא יודעת מאיפה ללכת. ומכיוון שהיא דואגת להוביל אותי, המחשבה שלי מתעופפת לה כאילו אני רוכבת על חיה אחרת, וכך מתגבש לו רעיון משונה: החווה הזאת לא שלי. כלומר, אני הבעלים. קניתי אותה במאמצים גדולים לפני שנה בערך. שטר המכר על שמי. אבל החווה הזאת לא שלי. הבעלות היא רגש – לפעמים של זיקה, לפעמים של שליטה, או תערובת של שני הדברים. אבל בפועל, בתוכי, אני לא מרגישה שום דבר מזה. אני לא מרגישה זיקה וגם לא בעלות. את זה אני יכולה להגיד לעצמי בחירות מלאה עכשיו כשאני רוכבת בחושך, מטפחת את התחושה שאני חודרת אל תוך הנוף, כלומר אל חדר המכונות של הנוף, שם נדמה לי שאני מצליחה לראות סוף סוף, בעין שהתרגלה לערפל, את פעולת המנגנון שלו, את מערכת התופעות המורכבת שלו. את המרכז עצמו, את המפעל שבו מייצרים את מה שנראה לנו ציורי ויפה כל כך בשעות היום, חסר תנועה כל כך, פתייני תחת קרני האור, משיב לנו את מבטנו. למה קניתי את החווה הזאת? למה אני באה לכאן מדי סוף שבוע, לעתים קרובות בלי שום חברה תרבותית? והחרמנות הפראית הזאת, מאיפה היא באה? השרירים של הסוסה מזינים את המטען החשמלי בין הרגליים שלי. אני כבר באה, ג'וֹנייֵר, אני כבר מגיעה. אגיע לדלת שלך, אדפוק, בהתחלה בשקט. אעיר אותך, אולי. ואולי אתה כבר ער, חושב עלי, מחכה לי. תוהה אם לעלות על הסוס שלך כדי לבוא לחפש אותי, אם כי אני יודעת שאתה לא מעז, אני יודעת שלמרות הכול אתה מרגיש כלפי כבוד וקצת פחד, כי אתה יודע שאני הבוסית. החרמנות מייצרת מילים שנערמות בתוכי כמו העלווה בין הצללים. הסוסה מתקדמת עוד ועוד במטע הקפה, עושה את דרכה לאורך המשעול לפי הזיכרון ואני כמעט לא מאמינה שאני כאן, עושה את זה, בשעה כזאת. עוד רעיון מטורף מתחיל להתהוות: שהמנגנון הסודי הזה של הנוף יכול להיות חלק מחלום של מישהו אחר, הדמויות, הארכטיפים של תת-מודע שאינו שלי. שהטיול הלילי הזה על גב סוס יכול גם להיות פנטזיה מיזוגֵנית של מישהו אחר, שישן כעת וחולם אותי. ואולי אני עצמי זאת שחולמת. אולי אני עצמי אדם אחר, ברגע זה ממש, למשל גבר, שממציא את כל הדברים האלה בסיוט. ואז הסוסה כבר לא תהיה סוסה אלא הפין שלי. והמשעול במטע הקפה כבר לא יהיה סתם משעול שחוצה מטע קפה אלא אלגוריה. משהו נוסף. משהו אחר. סמל למי יודע איזו טראומה. הרעיון הזה, לא ברור לי למה, מזכיר לי שיש לי פנס בתרמיל. אני בודקת אם הוא פועל והוא פועל, זרזיף תועה של אור צהבהב שנמלט בבהלה מהפנס כמו שד מטופש ממנורה. העלווה חושפת מעט מצבעה, קופאת בהפתעה, אבל נדמה שהכול מתעקם מרוב סלידה מכיעורו של האור. לפני שאני מכבה את הפנס ובלי שום מניע מיוחד אני מאירה כמה מקטעים של מה שסובב אותי: כמה צמרות עצים, גדר תיל, האדמה. מעשה הקסם הקטן הזה מעלה בדעתי זמן אחר, מרוחק, זיכרון שמגיע כאילו צנח מענף. הייתי ילדה, בת שבע בערך, ואבי לקח אותי לטיול במקום דומה מאוד לזה. אבא שלי עבד כעורך דין בחברה קטנה שמכרה חלפים למשאיות ענק. פעם בשנה היה בעל החברה מארגן טיול לאחת הנחלות שלו, אבל הוא הזמין רק קבוצה קטנה של עובדים, שלדעתו הצטיינו די הצורך. בשנה ההיא זכה אבי, בפעם הראשונה והאחרונה, להיות חלק מהפמליה, והוא העדיף לקחת אותי ולא את אמי, כי היה מותר להביא רק מלווה אחד ולאבא שלי היה נדמה שאני אהנה הרבה יותר מהטיול הזה, שבו אוכל לראות את הכפר, לשחק עם ילדים אחרים, לשחות בנהר ואולי, רק אולי, לרכב על סוס. אני לא זוכרת שעשיתי אפילו אחד מכל הדברים האלה, אני לא זוכרת אפילו שהיו שם עוד ילדים. רק עובדים אחרים עם הנשים שלהם, שאכלו מנה אחרי מנה של נזיד ושתו בירה וברנדי. לקראת ערב הם כבר היו שיכורים, גם אבא שלי, שהעביר את כל היום במתח, דיבר עם עצמו בפינות, הלך מצד לצד במסדרון עם בקבוק בירה ביד ועישן בלי הפסקה. אני שיחקתי לבדי ליד הבית והתחלתי להשתעמם מעצמי, ואז ראיתי שאבא מתרחק מהאחרים ומתיישב על סלע ענק במרומי גיא תלול. כבר ראיתי את אבי שיכור ועצוב פעמים רבות, אבל עד אז מעולם לא ראיתי אותו מהורהר כל כך, כאילו החלק הקשיח יותר של נפשו נגרס במכתש והפך לאבק. התקרבתי והשתופפתי לידו, אבל לא הוצאתי הגה. הזקן שלי הביט בי בחיוך מר. ממרומי הגיא נשקף נוף יפה, דומה מאוד לזה שכאן, גבעות של מטעי קפה ובמבוק, עצי גוּאָמוֹ, ליגְנוּם ויטָאֵה פורחים וכמה שדות מרעה לפרות. העיניים של אבא שלי לגמו את הנוף הזה. הוא עישן ושתה, עישן ושתה. שם, אמר לי פתאום והצביע מטה, את רואה את העץ השרוף הזה? הוא שרוף כי הכה בו ברק בשנת 47'. סבא רבא שלך ביקש שיקברו אותו תחת הגזע החרוך הזה, והוא שם, בהנחה שלא עלה על דעתו של איזה פועל מטומטם לפתוח את הקבר כדי לחפש לעצמו אוצרות. ושם, למטה, היכן שמסילות הברזל והגלגלות הישנות האלה, שם עצרה הרכבת והיו מעמיסים את הקפה והיו מובילים אותו ברכבת עד בּוּאֵנָבֵנְטוּרָה. קפה סוג א' גידלנו כאן. ובטונות. החוות האלה ייצרו כל מה שאת רוצה, מסוכר קנים ועד פְּלָטָנוֹ, יוּקָה, בשר, ביצים, הכול. כל מה שזרעת עלה יפה. סבא רבא שלי הגיע לכאן בלי גרוש ואחרי ששלה זהב בנחלים באיזור בּוֹליבָר, במאמצים גדולים, חסך פרוטה לפרוטה עד שהצליח לקנות את האדמות הראשונות. אחר כך קנה את אלה שלידן וככה הגדיל את החווה. איזה אושר מדהים חווינו בשנים ההן. את לא יכולה לתאר לעצמך איך זה היה. העניין הוא ששום דבר לא נצחי, האושר דרכו להימשך מעט מאוד. איבדנו הכול. נכון יותר, לקחו לנו הכול. את סבא הרגו. את האחים שלו גם. נשארו רק הנשים והילדים. וברור, בלי אדמה אתה כלום. תשמעי לי טוב, בלי אדמה אתה כלום, פחות מכלום, אחד שאין לו אדמה הוא פחות מחיה. 

אבא שלי השתתק לשעה ארוכה, עישן ושתה, עישן ושתה ובסוף שאל אותי: את מדמיינת לעצמך מה היה אם כל מה שאת רואה כאן היה שלך? את מדמיינת לעצמך שברגע זה ממש היו יכולים להיות לנו סוסים והיינו רוכבים בין שדות המרעה האלה, את ואני, רואים את הבקר, את הגידולים? אני זוכרת שעשיתי מאמץ גדול לדמיין את הדברים.

כמה ימים אחרי התקרית הזאת התפטר אבי מהעבודה בחברת החלפים. ואולי פיטרו אותו, אני לא יודעת. הכול הלך רע בתקופה ההיא. היינו לחוצים מאוד בכסף, אני הלכתי לבית ספר כושל של נזירות ספרדיות, אמא שלי עבדה בתור קופאית בסוּפֶּר. כעבור כמה חודשים נפרד אבי מאמי ויותר לא ראינו אותו לעולם. אומרים שהלך לגור בקָקֵטָה עם אישה אחרת וילדים אחרים. אומרים גם שנהיה סוחר סמים בפנמה ושעבד עם האחים רודריגס אוֹרֵחוּאֵלָה. אומרים שהוא בכלא בארצות הברית ושיש לו אדמות רבות שרשומות על שם אנשי קש. בקיצור, אומרים המון דברים. מעולם לא ניסיתי לגלות מה באמת עלה בגורלו, אני גם לא נוטרת לו טינה על זה שנטש אותנו. אמא שלי היתה מאושרת בלעדיו וגם אני: הצלחתי ללמוד, ללמד באוניברסיטה, לחסוך ואפילו לקנות חווה.

כעת המשעול מתרחק מהמטע ומתחיל לחצות את מה שאנחנו מכנים המרעה הרע, שבו אסור לפרות לרעות כי הן נהיות חולות מזה. מכאן רואים את חורבות הבית הישן מוארות באור הירח. מי יודע מי גר שם בשעתו? ובעצם, ממתי לא גרים שם? זאת הפעם הראשונה שעולה על דעתי לחשוב על הבעלים הקודמים. במשך כמה דקות אני משתעשעת בפנטזיה על החורבה, ובהשראת המחשבות האלה אני מתחילה לראות דברים מתנועעים בפתחי החלונות ונדמה לי שאני שומעת צלילים מוזרים בכל פעם שמשבי הרוח חוצים את שרידי המבנה. קולות, מלמולים. עוברת בי צמרמורת ובפעם הראשונה מאז שעלה בדעתי הרעיון המטורף לצאת בשעה כזאת, אני מפחדת. אני מעדיפה לא להסתכל לעבר הבית. מגבירה קצב. גם הסוסה עצבנית, אני לא יודעת אם זה משום שהעברתי לה את הפחד או משום שגם היא מבחינה במשהו שם. אני חוששת להביט לאחור. פתאום אני מרגישה שכבר זמן מה עוקבים אחרי. כל השערות שלי סומרות. אני מצליחה רק להביט לפנים ולרכוב. הסוסה מגיבה יפה. בעניין הזה אנחנו בנות ברית, ההרגשה הזאת מרגיעה אותי. מהר מאוד אנחנו מגיעות לקצה המרעה הרע, ואחרי שאנחנו חוצות תעלה רדודה כבר אפשר לראות את הנהר, שבעונה הזאת זורם קר ודליל. אני לא רוצה להביט לאחור. אני רוצה רק להגיע לבית של ג'וֹנייֵר. הסוסה כבר לא רצה אלא דוהרת לאור הירח. מבהיל אותי שאנחנו עלולות ליפול, אבל מפחיד אותי יותר לעצור ולהביט לאחור. כשאנחנו מגיעות לגשר הבמבוק הסוסה נעצרת בפתאומיות. אני שומעת את קול הנשימה הכבדה שלי מתגבר סביבי ולרגעים נדמה לי שהנשימה הזאת מתפצלת, שעולים ממנה הדים וסבים סביבה צללים, כאילו יש עוד מישהו מולי, שנושם באותה עוצמה, באותו הפחד. הסוסה יודעת שהיא לא יכולה לחצות את הגשר כשאני על גבה. היא יודעת שאני צריכה לרדת ולהוביל אותה מהמושכות. וזה מה שאני עושה. אני יורדת מהאוכף בלי להביט לאחור, נעמדת לפני הסוסה. ואז אני צריכה להחליט אם כדאי לי יותר להשתמש ביד הפנויה כדי להאיר את הדרך בפנס, או לאחוז במצ'טה. אני בוחרת באפשרות השנייה, כי לא חשוך כל כך. רואים היטב את עצי הבמבוק. אם באמת יצוץ מולי איזה איום הפנס לא יועיל לי במיוחד. לא ייאמן מה צריך לעשות כדי להשיג זיון בחור הזה. הרעיון הזה מצחיק אותי והצחוק מרגיע אותי.

כשאני מגיעה לצד השני של הגשר אני עולה שוב על הסוסה. גם היא נראית רגועה יותר. מתברר שאני זאת שהבהלתי אותה עם הדמיון הפורה שלי.

אני עולה במדרון בדהרה וסוף סוף מופיע הבית של ג'ונייר, יש במראה שלו משהו רגוע. בית של גבר טוב וחרוץ, אני חושבת לי. דולק שם אור. בכל אופן, לפני שאני יורדת אני עוברת עם הסוסה מול חזית הבית כדי שרעש הפרסות יכריז על נוכחותי, כפי שנהוג כאן במצבים כאלה. אף אחד לא ניגש לחלון.

בסוף אני יורדת, קושרת את הסוסה ודופקת בדלת. בשלב הזה אני מגלה שלא נותר בגוף שלי אפילו זכר לחרמנות שהביאה אותי עד לכאן. אבל כבר מאוחר מדי, התחלתי עם השיגעון הזה, עכשיו הגיע הזמן לעמוד בתוצאות.

הדלת נפתחת. ג'ונייר מביט בי בפנים חתומות. הוא המום לחלוטין.

ערב טוב הוא אומר בביישנות. אני שואלת אותו אם אני יכולה להיכנס. הוא זז ונותן לי לעבור. הוא לא מסתיר את המבוכה שלו. אני מפחדת לישון בבית שלי, אני אומרת בזמן שהוא מציע לי כיסא עץ, ג'ונייר חושב שעה ארוכה לפני שהוא עונה. את יכולה לישון כאן, הוא אומר. יש רק מיטה אחת, אבל אין לי בעיה לישון היום בערסל. בכל מקרה אני לא מאמין שאצליח לישון, הוא אומר בקול חרישי יותר.

כעבור זמן מה הוא מתחיל לבשל קפה. ומה מפחיד את הגברת, הוא שואל. ואני: אני לא יודעת, העיר אותי איזה רעש.

בזמן שהמים רותחים ג'ונייר מתיישב מולי על כיסא אחר ומוציא בקבוק ברנדי. אני קולטת שהוא שותה כבר שעות ושהוא שיכור, למרות שהוא יודע להסתיר את זה, במידה רבה בזכות ממדי גופו והיכולת שלו להיראות יציב, להסתכל בעיניים בלי לומר כלום.

גם אני מפחד, הוא אומר, בגלל זה אני לא מצליח לישון. ואני מסתכלת בו בהפתעה. מפחד ממה, אני שואלת.

מפחד מהמכשפות, הוא עונה. מפחידות אותי המכשפות. איזה מכשפות? אני מתעקשת, נו, הוא אומר, המכשפות שגרות כאן. הן בכל מקום. הן מפחידות אותי. תראי מה הן עושות לי, הוא מתאונן, מתייפח כמעט, והוא מראה לי את הצלקות שמכסות את גבו. הן גרות בבית הישן, המכשפות הדפוקות האלה. אני כבר לא יכול יותר. מחר אני הולך מכאן וזהו.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC 2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: לאורך המשעול! This is the link: https://www.shortstoryproject.com/he/%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%9a-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a2%d7%95%d7%9c/