מכות עכשיו - דבר - יפתח אלוני | פרויקט הסיפור הקצר
בקריאה כעת: מכות עכשיו – דבר | יפתח אלוני

יפתח אלוני | מקור:עברית

מכות עכשיו – דבר

לאהרון, האינואיט הראשון שלי

"איטס גארבג'." אהרון האינואיט חושף לעברךְ שיניים רחבות, צהובות, ידו משחררת את רצועת הצוואר של הכלב השלישי בשורה הימנית. עשרים ושניים האחרים אינם מטים ראש. אינם רואים את עיניו של הכלב מתרחבות מפחד — החיידק שחודר לגוף ומאפיר את הדם.

אהרון יונק מהסיגריה, "כלב חולה," הוא מסובב כלפייךְ את כף רגלו, מראה לָךְ את החתכים המדממים, "הרוח משחיזה את הקרח," הוא אומר ומשחרר אותו.

"זה נורא לראות איך הוא מיטלטל כמו בובת סמרטוטים," את אומרת כשאנחנו מביטים איך אט־אט נגרר הכלב אל תוך הערפל הלבן, נהיה לערפל עצמו.

"ראיתי כאלו שמיטלטלים ככה אצלנו," אני אומר, "מריירים קצף דמי. אמרו אצלנו שעל גבם רכובים שדים בלתי נראים, והיו יוצאים לשדות, מחסלים אותם ביריות ושורפים את גופותיהם."

לשונו של אהרון מכה בתוף הכבד של הדיבור, מאיצה בעשרים ושניים הכלבים שימשכו הלאה.

"זוכרת את כלבי הרוח שלי?" אני שואל, "מתרוצצים בערפל הבוקר, שומרים על הכבשים שלא יתקרבו לאדמת הביצה הרעילה של המפעל, כאילו הם מבינים את הכוחות הקטלניים שמהם מורכבים המים."

"כן," את מהורהרת, "אני זוכרת את היום שהכלבים התנמנמו בשמש, הכבשים ירדו אל הביצה ושתו… אחר כך כבר היה מאוחר מדי."

אני זוכר שעניתי לך אז: "מידה כנגד מידה, אנחנו משעבדים את האדמה אבל היא זקנה וחכמה מאיתנו."

קרעי גוונים של כחול נעים בתוך שכבות הלובן תחתינו, פורצים ומבקעים את הקרח.

"הים כועס," אהרון אומר כשהמזחלת נעצרת והכלבים מתבוננים קדימה אל תוך החריץ הנפער, מי הים גואים מתוכו.

אהרון זורק את הכלב המוביל למים, האחרים קופצים אחריו. אולי זה כוח החיים שגורם להם לחצות ולטפס על משטח הקרח בצד השני, למשוך את המזחלת רק כדי להמשיך ולמשוך אותה.

אני מסתכל במרוצתם על הטונדרה. אני חושב: מתי מתחילה להיטמע בנו בבלי דעת "ידיעת הקץ"? שמא היא נעוצה עמוק באיברינו ולפתע פורצת? מתי דעתנו מתחילה להפנים את קיומה של הסכין בתוך כל איבר מהאיברים ואנחנו מתחילים לרעוד כמו היינו עלה נידף?

"יכולתי לומר לו משהו," כתבת לי גלויה לאחר שעזבת והגעת למאלי, "לכל אחד יש איזו נשמה שהוא רוצה לגאול. הייתי צריכה לגאול את הכלב ההוא, לא?"

אהרון מציץ בתמונת הגלויה: "דמות אדם עם ידיים מורמות — קה (כוח החיים), מהתקופה הפרה־היסטורית". הוא מחייך. אולי הוא מבין את כוח החיים — להגיע היישר אל לב הדברים. אם ישנו צער לראות את הצער. אם שמחה — לראות את השמחה.

"מילים הן רק רעש. מאוחר מדי," כתבתי לך על גלויה עם תמונת אקדח, שתחתיו הכותרת: "הגרוע מכול קרה."

הוספתי בכתב ידי: "תחושת שחרור עז. הכול נעלם בארץ המתים, אין בה זיכרון."

"כן," ענית לי על גלויה לבנה, "זיכרון הוא מחלה."

תפסתי אותך בטלפון הלווייני, "את זוכרת את הבחור ההוא עם הסכין שאחז בך אז על הטיילת? זוכרת שאמר: 'תשמע טוב מה אתה עושה, אתה עומד בלי לזוז עד שאנחנו מסתלקים. תזיז שריר היא חוטפת סכין בלב. נשבע באלוהים, הבנת?'"

"קל לא לזוז," את אומרת.

אהרון ואני ישובים על עור כלב ים, אמצע הלילה והשמש נוטה ליפול על משטח הקרח שמתבקע בקולות נפץ.

הוא קורא בתנ"ך הכתוב באינואיט ומעוטר באיורים מיתולוגיים כתפאורה. הם מגמדים את החלל והזמן בפני נוראותו של כוח שמימי שמתגלה בפניו יורקי הזעם.

"איזה מין שם אינואיטי זה אהרון?" אני שואל.

הוא סוגר את התנ"ך, "נולדתי אנגאכּויט ומתתי. חזרתי אהרון." חיוך נפער בפניו.

אני חושב: העבר זה מה שהמוח מערבב עם הזמן. הוא מתגעגע לעולם חסר ספרים, עולם בו הדברים שמסתתרים מאחורי המופשט הם מה שהעין מעבירה באפשר.

    arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.