מכות עכשיו - דם - יפתח אלוני | פרויקט הסיפור הקצר
בקריאה כעת: מכות עכשיו – דם | יפתח אלוני

יפתח אלוני | מקור:עברית

מכות עכשיו – דם

הקדמה מאת נורית זרחי

מסורות ארוכות, כמו כל הרגל, מוחקות את המסתורין. אז למה מכות עכשיו? הן חבוטות כבר מספיק, ובכל זאת, היסוד האפל והמסוייט עדיין נסתר בפרשת מכות מצרים ומעורר קושיות רבות. הגזירות פורצות החוצה מתוך הטקסט המקראי. מה אשמות הכינים? או הצפרדעים? במה אשמים בעלי החיים האחרים המופעלים בדרמה? ובעיקר, אלוהים, אֵל חנון ורחום, איך הגעת לרעיון המשונה הזה של מכת בכורות?

קראו עוד

לאיסאק באבל

(התרנגול הראשון שלי)

כל ערב אני מתיישב לצד דודה לולה, מתבונן בה עוברת על העיתונים, גוזרת מהם את הידיעות המוזרות ביותר, מדביקה בספר הזיכרונות. יום אחד דודתי קוראת: "שומר מוזיאון פינקוטק במינכן שמע קול טפטוף מאולם הציורים של המאה השבע־עשרה. משהאיר באלומת הפנס את הציור של רובנס, "אונס בנות ליוקיפוס", גילה שדמן של הדמויות מטפטף מהציור לרצפה. כשהגיע הממונה על השומרים, כבר היה מאוחר מדי: הדמויות בציור נראו כרוחות רפאים, השמים הכחילו בעוז, ועל הרצפה התפשטה שלולית אדומה גדולה."

דודתי משתתקת, כתפי הנחושת שלה כפופות, לשון הארד שלה לחוצה בין שפתיה, היא מורחת דבק על גזיר העיתון, נאנחת וממשיכה לקרוא: "…מומחי הניקיון לא הצליחו להסיר את הכתם, ההנהלה נאלצה לסגור את האולם למבקרים."

"נמאס למנקים מהדם," דודתי אומרת, אצבעותיה הבשרניות מחליקות ומהדקות את פיסת הנייר לדף, "הוא כל הזמן רוצה לזרום…"

*

"נראה מה בכלל אפשר לעשות עם היפי כמוך," מצחקק זה שמגייס אותי לצבא, תולה בי את הלובן משורג הנימים של עיניו. "הסַפּר שם, באטליז," הוא שואג, מצביע לעבר ביתן מסויד לבן שזרקור מאיר מגגו את עמדת הגיוס שבין האקליפטוסים הגבוהים, "תכסח אצלו את הקוקו, שיראו שיש לך כתפיים, ותחזור."

אני צועד על השביל, חיילת חולפת על פניי, נלכדת ברסק האור. שערה קצוץ, פניה לבנים כאילו כל הדם אזל מהם. היא נראית לי כמו כוכבת קולנוע או אלה.

"אני מכיר אותך…" אני נעצר ממש מולה, חוסם את השביל. "איך הגעת לכאן ממינכן?"

"מאודסה, אתה מתכוון," היא מותחת את צווארה הלבן, לוכדת את עיניי.

"אז מה את עושה שם, באטליז?"

"מבשלת שערות." שפתיה החיוורות מחייכות.

אני משחרר את גומיית הקוקו, התלתלים השחורים גולשים על כתפיי.

"מה עושים עם שערות מבושלות?" אני שואל.

"הכול אתה רוצה לדעת…?"

אני מוציא מכיסי את גזיר העיתון שדודתי נתנה לי כשיצאתי, קורא לחיילת על הדם שנזל מהציור, "דודתי אוספת ידיעות מוזרות כאלו, בישול שערות יכול להיות אחלה ידיעה לאוסף שלה."

"מוזר," עיני החיילת תלויות באוויר, "על הקיר במסדרון אצלנו תלוי גובלן שרקמה סבתי לפי הציור הזה, כל לילה אני שומעת את הדם מטפטף, זה מצמיא אותי ואני לא מצליחה להירדם."

"עשית גם אותי צמא," אני אומר.

"לכולם מתייבש הפה לפני שהם נכנסים לאטליז…" היא מושיטה לי בקבוק מים.

"הם אדומים," אני אומר.

היא מנערת, "הנה!"

"הכרתי פעם מכשפה פרעונית שידעה לעשות קסם כזה," אני אומר ושותה מהמים הצלולים.

"אני רעבה," החיילת אומרת, "רוצה לעשות סיבוב לשק"ם? לפני שיקצצו אותך שם."

אני מרים מבט אל עבר ביתן האטליז, על המדרגות האפורות אני מבחין בתרנגולת שמצחצחת בשאננות את נוצותיה. אני רץ ולוכד אותה.

"בואי," אני קורא לחיילת, ואנחנו נכנסים למספרה.

בפינה עומדת גזייה בוערת, להבה כחולה מחממת סיר גדול.

"תבשל?" אני שואל את הסַפר.

הסַפּר עוקב בעיניו אחר ראשה הזקוף של התרנגולת. "תחזיק ברגליים," הוא אומר.

אני אוחז ברגליה הצהבהבות, ראשה נשמט, צווארה לבן כל כך.

בתנועה מהירה מעביר הספר את התער על גרונה. דם נוזל, מציף את רצפת המספרה.

"תחזרו עוד שעה, תהיה לנו יופי של ארוחה," הוא אומר, וכבר עסוק במריטת נוצותיה.

"והשערות שלו?" החיילת שואלת.

הספר אומר: "שב שם." מצביע על שרפרף עץ גבוה, מניח את התרנגולת שחציה מרוט על הרצפה וקוצץ את שערותי.

אני נושך את שפתיי, קרקור התרנגולת עוד מנקר מתוך האוויר, הספר אומר: "זהו, אתה מוכן," וממשיך למרוט את הנוצות.

"ראית פעם רוח רפאים?"

החיילת מנידה בראשה.

"אצלנו זו תכונה משפחתית," אני אומר, "כל הילדוּת שלי הסתובבו בבית רוחות ודברים כאלה. עכשיו פחות. הראייה של דודה לולה לא כל כך טובה עכשיו."

"מה עושים איתן?" החיילת מסתכלת לעבר הירח שאינו זז.

"לא הרבה," אני אומר. "אי־אפשר לאכול אותן ואי־אפשר לדבר עם רובן והן לא שוות הרבה. הן מהאונטֶרֶה וֶלְט, העולם התחתון."

החיילת צוחקת. צווארה הלבן נמתח.

"חושבת שיש חלוקה נכונה בין השמימי לארצי?" אני מסתכל בה. "או שזה רק עניין של כמות הדם?"

    arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.