יפתח אלוני | מקור:עברית

מכות עכשיו – חושך

הקדמה מאת נורית זרחי

מסורות ארוכות, כמו כל הרגל, מוחקות את המסתורין. אז למה מכות עכשיו? הן חבוטות כבר מספיק, ובכל זאת, היסוד האפל והמסוייט עדיין נסתר בפרשת מכות מצרים ומעורר קושיות רבות. הגזירות פורצות החוצה מתוך הטקסט המקראי. מה אשמות הכינים? או הצפרדעים? במה אשמים בעלי החיים האחרים המופעלים בדרמה? ובעיקר, אלוהים, אֵל חנון ורחום, איך הגעת לרעיון המשונה הזה של מכת בכורות?

קראו עוד

משה היה ילד חלש ששמע קולות, הוא לא ידע מנין מגיעים הצלילים הנוראים. מוחו היה נטרף מפחד. בלילות גברו הקולות והוא היה בורח מהבית חצי ישן, מתרוצץ בחצרות הבתים ונאבד. על מנת שלא יברח נהגו לקשור אותו למיטה. כשהיה בן שבע, בא בלילה אל חדרו צל חשוך. הוא היה חשוך אבל הוא זהר. כשהבחין משה בחושך הזוהר, היה בטוח שהוא בא לשחרר אותו. הוא לא נראה לו כמו בן אדם, אבל משה ידע מיד שהחושך הוא בן אדם בכל מובן חוץ מבמראהו החיצוני.

משה לא זוכר מה חשב אז, הוא עוד לא ידע כלום מכלום, למשל שכל תנועה אנושית מתקדמת בהילוך אטי בהשוואה למהירות התנועה של חושך זוהר. הוא רק מרים ראש להסתכל בחושך והחושך עט עליו, חודר אל תוך גופו, וקולו שואל: "זה כואב? זה כואב?"

"מה אתה רוצה ממני?" משה מתפתל מכאב.

"אמונה!" קולו של החושך נושב בתוך גולגולתו של משה.

"אני לא רואה כלום," משה צועק, מתפתל מכאב.

"שששש, שששש," נושב קולו של החושך, ומשה מרגיש שגופו הקשור למיטה משתחרר והוא נישא, מאבד כל חוש כיוון. אני אמור לחוש פחד, משה חושב, אבל אני חש התעלות מוזרה. הוא נע מהר, כמעט עף מעל הקרקע החולית כאילו היא פניו החלקים והשטוחים של אגם ורגליו הן שתי ציפורים לבנות.

"לאן אתה נושא אותי!?" הפחד מחלחל בפתאומיות וטבעי שמשה רוצה למקם את עצמו.

החושך הזוהר שותק, משה מתחיל לבכות, הוא רוצה לחזור ולהיקשר למיטה שלו.

לפתע מתגלה לפניו נהר, דומה לוואדי כששיטפון מציף. על הגדה ניצב ארמון מצרי קדום, מפואר. שני אריות ענקיים בעלי ראש אדם שומרים עליו.

שביל הכניסה לארמון עובר בבית קברות שמאות מצבות נטועות בו. מפאת החושך משה רואה רק בקושי רב את צורתן של המצבות. הוא מסתובב ביניהן, ממשש וחש שהן ריקות.

"הן ריקות," הוא אומר בקול.

"כן," קולו של החושך הזוהר מהדהד, "המוזיאון בשלבי הקמה. אתה יכול לצייר בעיני רוחך את הדמויות, כמו שעושים סופרים."

משה מכוון את דמיונו אבל העתיד רחוק והוא אינו רואה כלום.

"חה. חה חה חה," צחוק נשאג בגולגולתו, ולהרף משה בטוח שהוא רואה פנים עגולים פורחים ככרובים על ענף של שיניים פניניות.

משה מתעורר בבעתה. הדלת פתוחה. מסדרון בית הילדים קר ושחור. אי־שם השמרטף, אותו מיקרופון שאמור לקלוט את רחשי הבית, ששומרת הלילה תהיה מודעת להתרחשויות. משה צועק: "שומרת לילה! שומרת לילה!" וכלום.

משה נבהל, אולי החושך הזוהר נכנס לתוכה ונשא גם אותה לארמון? אולי היא הלכה לאיבוד בין המצבות בבית הקברות? אבל אז קולה זורם מהרמקול, חוצה את המסדרון: "משה! תירדם כבר ותפסיק לעשות צרות."

לעתים הולכים לישון ומתעוררים אחרי המון זמן. עובדה שמשה נרדם והתעורר לצדה של ציפורה, הקופטית שהתאהב בה בכיתה ז'. בחוץ יללו התנים וכלב נבח. רוח דיכאון, כמו חזית קרה, באה מן המערב וחדרה פנימה בעד החלון. משה קם והתהלך יחף לאורך מדפי הספרים שעברו אליו בירושה. הוא חשב על הדמויות הכלואות בתוכן כמומיות, עטופות בתכריכים, מצפות לעולם הבא.

הוא העיר את ציפורה: "אין בספרים האלו תועלת, הם כבדים ואטומים כמו מצבות."

"מאין יבוא עזרנו?" שואלת ציפורה.

"אולי הגיע הזמן שניקח את עצמנו בידיים," משה מגרד בזקנו, "מה שהולך לאבדון הולך לאבדון. ומי שנושע נושע."

משה לא היה נווט גדול, במקום צפונה הם נסעו דרומה. וכמו שקורה בספרים אחרי שהם מסתיימים, שרק אז מתחיל הסיפור האמיתי, ללא גבולות ובלי שתהיה חציצה בין דבר לדבר, הם מצאו את עצמם במרומי ג'בל עתקה, "קן הנשרים", שמשה הכיר את רזיו במלחמת יום כיפור. הם יושבים על התלולית הנשקפת על הכול. משהו מתברר רק כשרואים משם את הגודל האינסופי ואת מהות האינסוף. כל מה שניסו בכל הכוח לשרוט, וכבר נבלע ונמחק ואיננו ניכר, כעת הוא בא בבת אחת.

או אז נדלקים השמים וזוהרים ומשה אומר: "מותם של בני אדם וחייהם אינו עסק של השמים, הם ישנם בלי לגעת בנו, בלי לדעת עלינו. שום הודאה ולא הבנה ולא חמלה…"

בלקאאוט. בלקאאוט.

ציפורה צועקת: "משה! משה!"

לאטו זוחל החושך, מעלים את רגליו של משה, את מותניו, בולע את חזהו.

ציפורה חושבת: תכף זה גומר עליו. שולפת פגיון, נועצת בחושך, משסעת, עד שעולה אור והיא יכולה לראות את משה.

הוא נאנק מכאבים, אוחז באזור חלציו השותת דם.

האם כך נוצרה סוף כל סוף הברית?

ציפורה רוכנת לטפל בו, תוהה בלבה כיצד ישפיע החיתוך על הסקס.

קול יורד על משה, אוחז בו: "עכשיו הנך שלם. 'לך שֻב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך'."

ציפורה שומעת ואומרת, "הוא רוצה שתהרוג אותם. אל תסכים! שום מלחמה לא גמרה שום מלחמה, לא? הרג אחד עושה את השני שאחריו, וזה עושה את זה שאחריו ואת שאחרי אחריו — כמו שקרה לקין."

"חה. חה חה חה," הקול צוחק, זוחל לתוך גולגולתו של משה כמו תן רעב, "אם לא תצא מיד לדרך, זה יכאב. מאוד יכאב. כמו אז כשהיית ילד, זוכר?"

אולי ככה זה, ומה שנכתב בספר הזיכרון של הילדות נהיה לחלק מקליפת האדם בסיפור שקורה אחרי שהיא מסתיימת. עובדה שבאישון לילה, בעוד ציפורה ישנה, משה מסתלק, שם פעמיו אל עבר הארמון המצרי שאליו נשא אותו החושך הזוהר כשהיה ילד.

    arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.