search
בקריאה כעת: שווייצריה זה כאן     | אורית וולפיילר
search

אורית וולפיילר | מקור:עברית

שווייצריה זה כאן    

דימוי: אאוחניה לולי

הקדמה מאת שרי שביט

סיפורה של אורית וולפיילר, "שווייצריה זה כאן", הוא סיפור קצר שמתרחש בטיסה: בין שמיים לארץ, בין גבול אחד לאחר. גיבורת הסיפור יושבת במטוס בין שני אנשים מבוגרים וזרים לה, ודרך הדיאלוג ביניהם על ההבדלים בין שווייצריה לישראל, עולות בה מחשבות על בנה הקטן ועל גורלו. מחשבות אלו מעלות בגיבורה ובקורא כאחד, שאלות מהותיות הנוגעות לשייכות, ניכור ובריאה של זהות. סיפורה של וולפיילר כתוב בשפה מקורית, אנטי-רגשית, ומשלב בתוכו דמיון מטריד ופרוע, לצד חמלה גדולה, תחושת קירבה וגם הומור. 

 

קראו עוד

רק כשמכבים את השלט "נא להדק חגורות", מותר להפעיל מכשירים אלקטרוניים. רק ככה, כשתל אביב פרושה מתחתי בקוביות קטנות, את האירוע הגדול של הילד שלי, אני יכולה להתחיל לתכנן.

הקברניט אומר לי שארבע וחצי שעות יש לי בשביל זה עד שנגיע, ושבגלל התנאים של מזג האוויר, עד להודעה חדשה כולם צריכים להישאר חגורים. אני אומרת לעצמי שלא צריך להילחץ, כי אם ארצה לשנות משהו בתוכנית, עוד שתים-עשרה שנה יש לי עד שכל הכביסה שארוזה בתרמיל צבאי, שהילד שלי יביא לי לכבס, תהיה בצבע חאקי. צריך לחשוב פרקטי, כמו שאני מתכננת את ימי ההולדת שלו, ולעשות אותו דבר אבל הפוך ופחות.

הכיסא שלי זה B25, באמצע בין בעל לאישה, וכבר עולה בי האכזבה שעם כל השיחות שבטח יהיו ביניהם, שום דבר ממה שרציתי אני לא אצליח לעשות. מהתיק אני מוציאה את העיפרון שלי וגם את המחברת, ומסדרת אותם על השולחן הקטן של האוכל בתנועות כאלה מאוד החלטיות. מהתחלה אני רוצה שהם יבינו שאני כאן לא בשביל להתחבר אלא רק בשביל לעבוד, ולמקרה שהם לא יבינו, הבאתי גם את המכשיר הקטן של המוזיקה, עם האוזניות האדומות.

זה נראה להם מאוד טבעי שאני יושבת ביניהם, והם אומרים שלא, זה בסדר, באמת תודה עבור ההצעה, אבל הוא רוצה חלון והיא רוצה מעבר. להיות בגבהים האלה עושה לה רע, היא מוסיפה, אם לא הנכדה שלה שעברה לגור שם, בטח בכלל לא היתה נוסעת. שאני בטח יודעת שכמו בבית אין, ובכלל ששווייצריה זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך לדואר ולמכולת, ואיפה כשאתה נופל ברחוב כולם מיד באים לעזור.

הבעל שלה אומר שמה זה בסך הכול הבן אדם, כל הזמן בין שמים לאדמה, זאת אומרת בין המוות לחיים, ככה בהתאמה, וגם שיש לו כבר חור בראש מכמה שאשתו מדברת. מזל שאני יושבת ביניהם, קצת שקט ממנה הוא צריך.

אני אומרת לעצמי שהרבה פעמים אנשים אומרים דברים על המהות של הבן אדם ככה, בביטחון, ושאצלי זה הפוך. כי בשבילי המוות הוא על האדמה הזאת, כשבשמים, בדרך לארצות רחוקות, אני תמיד מתחילה לחיות. על האדמה הזאת, זאת אומרת איפה שלפני החגים תמיד אומרים שבאמת חג שמח שיהיה, ושנהיה בריאים, זה הכי חשוב. שאיזה יופי שהבת סוף-סוף מתחתנת, ושהג‘וק על לחיות לתמיד רק מעבר לים כבר יצא לה מהראש. מה חסר לנו פה? מזג אוויר טוב לטיולים, אפילו הנופים — שווייצריה.

האישה אומרת לנו שנסתכל איך העור בפנים של הדיילת השווייצרית, יימח שמה, חלק כמו טוסיק של תינוק, וצעירה היא לא. הבעל שלה אומר שבטח, איזה צרות כבר יש להם שם, וגם שהיא בעצם קצת חיוורת. ביחד הם אומרים שלא, באמת תודה, אבל לא, הם לעולם לא היו רוצים לגור במקום שבחדשות שלו רק ארנבת שנדרסה ומזג אוויר. ובכלל, שאם הפנים שלה חלקות ככה בלי ניתוח, טבעי זה לא.

"טבעי זה לא, טבעי זה לא," אני מחקה אותם בלב, במין טון כזה של לגלוג, וחושבת איך הרבה פעמים אנשים כאלה מחליטים בכזה ביטחון מה טבעי ומה לא, כשאצלי זה הפוך. בשבילי זה לא טבעי שאנשים מתחברים דווקא לדם, ועוד כזה של אנשים בִּמקום לזה של ארנבות, רצוי גם של הרבה, שכמעט שום זכר לא יישאר מהמכונית, ואם זו משפחה שלמה שהלכה סתם ככה, אז בכלל.

בהרגשה שלי, הכי טבעי זה להתחבר לילד שלי דרך הריח של הרגליים שלו. כשהיה בן שלושה חודשים שמחתי לגלות שכבר אין לו ברגליים את אותו הריח שיש לו בשאר חלקי הגוף, ריח שהוא כזה מתוק ואחיד, כמו פלסטיק של בובה.

בקיץ אני בכוונה לא רוחצת לו את כפות הרגליים יסודי באמבטיה, כדי שיישאר לי קצת מהריח הזה שלו. הכי אני אוהבת איך שהרגל שלו גדלה ממש מהר, ואז לריח יש הרבה יותר מקום להתפשט. יותר מולקולות שלו נכנסות לי ככה לריאות, מה שעושה את הנשימה שלי הרבה יותר עמוקה.

הם אומרים שאיך שהם מגיעים הם חייבים להתקשר לילדים שלהם, השלושה שנשארו בבית. הבעל שלה מוציא תמונה ואומר שאני אראה איך יפות הבנות שלו, ומזל שבמראֶה הן דומות רק לו ולא לאשתו. בכוח אני מנסה להחזיק את עצמי לא לצחקק בנימוס מהבדיחה הזאת, המעליבה, אבל בכל זאת מציצה בתמונה ומהנהנת במין חצי חיוך של הסכמה. כל מה שפתאום בוער לי עכשיו זה להתפנות להסתכל על התמונה של הילד שלי, הפרטי, ואני מרוקנת מהתיק את כל הדברים, כדי להוציא בשביל זה את הארנק. כמה שניות שאני מסתכלת עליה ככה, כשהיא שוכבת בין השטרות, בתא של המזומן. לשלוף אותה החוצה, אני לא רוצה, כדי לשמור עליה כמה שיותר מוגנת וכדי לא לתת לאנשים האלה עוד איזשהו נושא לשיחה.

האישה אומרת שהיא כבר עכשיו נורא מתגעגעת, ושאם לא הנכדה שלה, שעברה לגור שם, היא בכלל לא היתה נוסעת. איזה שִׂמחה יש בבית אם לא הילדים, והנה, שאני אראה איך כבר יש לה דמעות בעיניים רק מהמחשבה, שאם לא המִיוֹמה ברחם שלה, בטוח היתה עושה עוד. היא לא כמו הנשים בתל אביב, שמספיק להן בעל, ילד וכלב, או בעל, ילד וחתול, או בעל, ילד, חתול וכלב. שלא נדע, לפעמים אפילו אותו דבר, אבל בלי הבעל. שאני אבין, היא אומרת לי, שהמקום לגדל ילדים זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך למכולת ולדואר, ואיפה שלכולם ברור שחייבים לעשות שניים או יותר ילדים, בגלל שמה שיכול חס וחלילה לקרות פה אני בטח יודעת. כאן זה לא שווייצריה, ואז נשארים רק עם בעל וחתול, או בעל וכלב, או בעל, כלב וחתול, או שלא נדע גם בלי בעל.

בלב שלי אני מנסה לחשוב איך אני יכולה לגרום לה להפסיק לדבר, ואיך זה לעזאזל שהיא לא שמה לב, לפי איך שאני לבושה, שגם אני אחת כזאת, תל אביבית, שבעל, ילד וכלב זה כל מה שהיא צריכה. כל כך אני רוצה להגיד לה את זה אבל בסוף רק מהנהנת, כדי לצמצם כמה שיותר את הזמן של הדיבורים ולהרוויח עוד כמה דקות של שקט. אם היא היתה יודעת מה באמת אני חושבת לגבי השניים או יותר ילדים, שלכולם פה ברור שצריך לעשות, היא הרי לא היתה מפסיקה

לי ברור שאני חייבת את שתי הלחיים של הילד שלי, ככה בשתי הידיים למעוך כדי להבליט לו עוד יותר את שתי השפתיים החכמות שלו, ואז חזק-חזק לנשק אותן. וברור לי גם שבלילה, כששוכבים אחד מול השני, אני פשוט חייבת את האוויר שיוצא לו משני הנחיריים להכניס לשני הנחיריים שלי, כי לנשום נכון זה קודם כול דרך האף. כל בוקר ברור לי שאני חייבת ששתי הידיים שלו, עוד מעט כיתה א‘, יחבקו אותי ממש, אבל ממש חזק, סביב המותניים ליישר לי את הגב, בשביל שזקופה אני אצא מהבית. עכשיו ביחד הוא רוצה שנבדוק שהדלת נעולה, כמו שלימדתי את עצמי ואותו. להחזיק כלפי מטה את הידית, עשר פעמים לדחוף ושלוש פעמים להגיד נעולה-נעולה-נעולה הדלת. ככה כל יום, פעמיים ביום אנחנו עושים בארבע ידיים, למרות שממש לא חייבים, כי יש אזעקה, וגם שער עם קוד. בארבע ספרות להקיש תאריך לידה של ילד אחד, רק בלי השנה, כאילו יישאר תמיד באותו הגיל. לסיום ללחוץ כוכבית.

שלא צריך לבכות, אני מסבירה לו כששתי העיניים שלו, מלוכסנות כאלה, נעשות עוד יותר מלוכסנות ומלוחות, ולי אז ברור שאת השתיים שלי אני חייבת מהר-מהר לנגב. שאני רק לכמה ימים נוסעת, אני אומרת לו. זה שאני נוסעת לתכנן את האירוע הגדול שלו, את זה אני אומרת רק לי. הוא אומר שלמרות שהוא כבר פעמיים הפסיד בסולמות וחבלים, זה שתיים-אפס לטובתו, כי אני ניצחתי רק בזכות השש-שש שהראו לי הקוביות, ושלקחו את החייל שלי שנים-עשר צעדים יותר רחוק מהחייל שלו.

הבעל שלה פותח את השולחן שמחובר למושב שמולו, ומוציא מהתיק את התשחץ. הוא שואל איזה ממכות מצרים יכול להיות שבע מאונך, שש אותיות. האישה שלו אומרת שצפרדע, והבעל שלה עונה שלא יכול להיות ושמה היא מבינה מהחיים שלה. שצפרדע זה בכלל חמש אותיות, וגם שהאות החמישית חייבת להיות ו“ו, כי עשרים מאוזן זה "תינוק שזה עתה נולד“, זאת אומרת ולד. הוא אומר שהנה, עכשיו הכול מסתדר, האות האחרונה חייבת להיות ת“ו, כי עשרים וארבע מאוזן זה "בר מינן“, זאת אומרת מת.

האישה שלו אומרת שכל הכבוד, הוא ממש מבין בתשחצים. ביחד הם אומרים שכל הזמן החיים האלה מעורבבים במוות. שככה זה, החיים הם תמיד קצת מוות, והמוות הוא קצת חיים, אפילו כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהם מכירים את הדרך למכולת ולדואר. כאן זה אפילו בתשחץ הזה, איפה שעשרים וחמש מאוזן זה מדינה באירופה, שמתחברת עם הו“ו השלישית של שבע מאונך, וחייבת להיות שווייץ.

בלב שלי אני אומרת שאפילו הילד שלי, גם בלי להבין בתשחצים, את העניין הזה של החיים והמוות, ממני הוא כבר מכיר. אני שואלת אותו, "קראת לי, חיים שלי?“ ככה אני קוראת לו, והוא עונה שהוא רוצה לאכול כי הוא רעב מוות, אחר כך גם לשתות כי הוא צמא מוות, ושאולי הוא קצת ינוח על הספה כי הוא מת מעייפות.

כל יום לפני השינה, עם האפים שלנו כשהם צמודים, אני אומרת לו: "חיים של אמא אתה, החיים היפים של אמא אתה, הכי חכם, הכי יפה, הכי תרבותי, הכי חברותי, אתה. אמא אוהבת הכי בעולם אותך, אמא אוהבת בעולם רק אותך.“ אז חזק אני נצמדת אליו, כאילו רק ללילה, לגוף שלי לחבר אותו, וחזק עם היד שלי את הרגליים אני מעסה לו, וגם את הבטן ואת הגב. מכניסה יד מתחת לגופיית פלנל, שוב את הבטן, את החזה, אצבע מעבירה לו על השפתיים עד שהוא אומר שאין לו אוויר לנשום מאיך שאני מועכת אותו. ואז לילה טוב, ושחלומות נעימים יהיו לו, לַחיים.

האישה שלו שואלת, מה הוא אמר עכשיו הקברניט. הבעל שלה עונה שאם הכול ילך בסדר, עוד שעתיים נגיע, ושאם היא היתה מבינה קצת בשפות זרות, כמוהו, היא לא היתה צריכה להפריע לו עם שאלות כאלה. ביחד הם אומרים שהעיקר כרגע זה להגיע בשלום, והכי חשוב לחזור בשלום לאן שהם מכירים איפה כל דבר נמצא במכולת וגם את הגיסה של הפקידה מהדואר. לאן שמדברים בשפה שלהם, ושלא צריך להתאמץ להבין, ולאן שהם מכירים את האוכל ויודעים בדיוק מה הם מכניסים לפֶּה.

שאני אבין, האישה אומרת עכשיו רק לי ומלטפת לי את כף היד, שכל זה, זה רק כאן.

כאן, זאת אומרת איפה שאם קורה לי מה שחס וחלילה אני בטח יודעת שיכול לקרות, כל השכנים בחדר המדרגות, עם כף היד על הלחי אומרים, "שלא נדע, מסכנה, חוץ מהכלב כלום לא נשאר לה. בחור שקט הוא היה, כמו אבא שלו, גבוה, תמיד אמר שלום עם חיוך על השפתיים." בערב הם יֵשבו רחוצים ויחכו למהדורת החדשות, על השולחן קצת תמרים ומאה גרם גרעיני אבטיח. עם כל האסונות שקורים פה מתחת לאף, לא כל יום ההרוג הוא השכן מהדלת ממול, ולא כל יום מצלמים בגלל זה את הבניין שלהם לטלוויזיה. עם כמה קליפות וחרצן אחד ביד הם מאוד יתאכזבו לגלות שהקטע שבו ראיינו אותם ליד האינטרקום נחתך בעריכה. אבל בשעה כזאת קשה, צריך שכולם יהיו ביחד. אפילו את זה שאין לה מזוזה, ואת המריבות בגלל הכלב שמחרבן בחדר המדרגות, בינתיים שוכחים לה. עכשיו כל אחד אומר שהוא, כמו הבן שלו הוא היה. בעצם, היא עממית כזאת פתאום, לא כמו שחשבו, מסתובבת עם האף למעלה. כולם רוצים עכשיו, כמו שאומרים, לחבק אותה, גם כשהמקרר שלה כבר מלא, ואפילו מקום לעוד סיר אחד אין לה.

אני צריכה להבין, האישה ממשיכה לדבר ומסתכלת לי ישר בעיניים, שכזה, באף מקום בעולם אין בשעות קשות, ובטח שלא בשווייצריה. כשהם הריחו אנשים שנשרפים, מהר-מהר הם סגרו את חלונות העץ האדומים, שכאלה יפים אין פה, כדי שעשן שחור לא ייכנס, ואמרו שעד ששוב יתבהר, אולי עדיף להמציא איזה שעון, או טעם חדש של שוקולד כדי להעביר את הזמן.

"אפרופו להעביר את הזמן," האישה אומרת תוך כדי שהיא מחפשת פתאום משהו בתוך התיק, שלפחות עשרים חפיסות של שוקולד היא סוחבת איתה. אפרופו טעם חדש של שוקולד, אני מעלה לעצמי, מרוב תסכול עם המחשבה הזאת, את הדופק, באיזו זכות האנשים האלה מרשים לעצמם להחליט שזה שאני יושבת לידם אומר שאני איתם.

האישה פותחת חפיסה אחת, שוברת שתי שורות ומניחה לי אותן על המחברת. הלב שלי מבפנים כבר משתולל מכעס על זה שמבלי לשאול אותי אם אני בכלל רוצה, עם החום המתוק הזה היא גם מלכלכת לי לגמרי את הדף הלבן. היא לוחצת עלי, "תאכלי, תאכלי, זה יזכיר לך את הבית, שכבר רחוק," ואני אומרת לעצמי שאף אחד לא יכול באמת לקבוע בשביל מישהו אחר איפה זה הבית, ושאת זה אני למדתי מילד, קטן.

כמו שערב קיץ אחד, אחרי שבאמבטיה, לא שטפתי לו טוב-טוב את כפות הרגליים, הילד שלי אמר לי שהוא רוצה הביתה. תוך כדי נשיפה הוא אמר את זה, כשהוא מוציא את המילה הזאת, יחד עם הרבה אוויר חם, ישר מתוך הבטן שלו. "הביתה" כזה שנשמע לי כמו הרצון לשים גוף מאובק ועייף במיוחד על מיטה, מבלי להתנקות קצת קודם, ולהיצמד תוך כדי שינה למצעים, כדי שהם יידבקו לעור ויהפכו אותו ככה ליותר עבה. את הראש שלי ניסרה השאלה, איך זה שהילד שלי מבקש הביתה תוך כדי שהוא נמצא בעצם בחדר שלו. אולי זה בגלל שריח של עוגה אין אף פעם בבית הזה, או אולי בגלל שאת האש של הכיריים מציתים רק כדי להדליק סיגריה. בכלל, באיזה עוד בית יש רק סיר בישול אחד שרוב הזמן שוחה בו דג זהב עד שמעצמו הוא מת. איפה עוד רוחצים מיד את הסיר ומהר-מהר מבשלים בו פסטה, עד שיגיע הדג החדש.

"תענה לי כבר," ביקשתי ממנו. "לאיזה בית אתה כל כך רוצה, גם למה וכמה זה רחוק, אני רוצה לדעת, כמו אילת או ברצלונה?" כל כך חכם הילד שלי, לפי העיניים שלי שנהיו מלוחות הוא ידע שלתשובה שלו — הנפש שלי עדיין לא כל כך מוכנה. ענה שבסך הכול לבית של סבתא הוא התכוון, ושתודה רבה לאל שהפסטה שלו כבר מוכנה, כי תכף אבא יגיע עם הדג החדש בשקית.

האישה שלו שואלת מה הוא שוב אמר, הקברניט. הבעל שלה עונה שתראה איך התנאים של מזג האוויר נהיים יותר ויותר קשים ככל שמתרחקים מפה, ושעוד לא נולד הקברניט שיגרום לו לשבת בגלל זה כבר כמעט שעתיים, קשור לכיסא. שתביא לו את השמיכה שלו ושבעצמה תתכסה בשלה, וככה אף אחד לא יֵדע שבעיקר בין השמים לבין האדמה, הם בוטחים רק באלוהים שיציל אותם אם צריך, ולא בחגורות הבטיחות. שתראה, תראה איך אפילו הדיילת לא הרגישה שהם כבר לא חגורים, כי עם כל הכבוד לעור שלה שחלק כמו טוסיק של תינוק, לקבל הכול בחיים האלה אי-אפשר, ובגלל זה כנראה מתוחכמת היא לא.

אני אומרת לעצמי שבחיי, הפעם הם באמת צודקים. מאוד מוצא חן בעיני לשבת בנוח ולא להיות כבולה למושב האמצעי הזה שלי, במיוחד כשהבעל והאישה מחפים עלי מהצדדים. כל אחד בחצי שמיכה שלו קצת מכסה אותי, ולי יש פתאום שמיכה שלמה, בדיוק כשהאוורור מתחיל להקפיא לי את כפות הרגליים. בחצי לב אני מודה גם שחמים ובטוח לי ביניהם, כבר לא קשורה אבל עטופה מכל הכיוונים. במצב החופשי הזה, ובשקט הנעים שהם סוף-סוף, בלי מילים, מבטיחים לי כשהם כבר חצי ישנים, ככה הכי טוב לי את האירוע הגדול של הילד שלי לתכנן.

הקברניט אומר שרק עוד שעה נשארה לי. אני אומרת שאם אני עוד ארצה לשנות משהו בתוכנית, שתים-עשרה שנה יש לי עד שהכביסה, שהילד שלי יביא לי לכבס, תהיה כולה בצבע חאקי, אבל עדיין, בשעה הזאת אני צריכה הרבה להספיק. הכי חשוב זה לחשוב פרקטי, כמו כשאני מתכננת את ימי ההולדת שלו, ולעשות אותו דבר אבל הפוך ופחות.

דבר ראשון ללכת לסופרמרקט, כי כשאומרים סידורים, מתכוונים דבר ראשון לקניות. בעניין הכיבוד, צריך להתמקד בדברים הנצחיים שכבר שנים לא מתחלפים, אני חושבת, כי איזה דברים חדשים יהיו עוד שתים-עשרה שנה, את זה אני לא יכולה לדעת. אני רושמת בורקס ואז נקודתיים ואז גבינה, פטריות, תפוחי אדמה. מתמקדת באלה הבסיסיים, שמתאימים גם לאירועים שמחים וגם לעצובים, אפילו בברית מילה שלך לא היו כאלה, שום דבר לא היה. רוגָלָך יהיו, וגם מה שקוראים גביניות. עוגות עגולות כמו של יום הולדת לא יהיו, אלא רק מלבניות, שנראות כאלה רציניות. כל הסוגים אפשר, רק לא פרג, שלא ייתקע לאנשים בין השיניים, ואז כל דיבור או צחוק יהיו עם גרגירים שחורים, ובגלל זה כל מה שהם יגידו ייראה לא רציני. שום דבר עם קליפה, או שעושה רעש כשלועסים, כדי שאם יהיו שתיקות כאלה מביכות, שלא יהיה מה שישבור אותן, ומי שירגיש לא נוח פשוט ירכין את הראש וישחק עם האצבעות של הידיים.

שאין לי מה ללבוש, אני בטח אגיד גם עוד שתים-עשרה שנה, בעיקר מכנסיים. צריך שיהיה כבר זוג מוכן בארון, אם צריך לקצר, אז בזמן לקצר. מכנסיים כאלה שאפשר ללבוש גם אחר כך. לא כמו בגדים שקונים לאירועים שמחים, שלובשים אותם פעם אחת. גם שיתאימו לכל מזג אוויר, כי באיזה חודש בדיוק יתקיים האירוע הגדול של הילד שלי, אני לא יכולה לדעת. באביב אני רוצה, כמו שאנשים אוהבים להתחתן, כי אז אין מטריות, או זיעה, שמכריחות את הבן אדם להתרכז רק בעצמו. מי שבשתיקות המביכות ירגיש לא בנוח, שפשוט ירכין את הראש, ועם הקצה של הנעל ישחק עם האבנים שעל האדמה. יש רגעים שרק בי, רק בי ובילד שלי, צריך יהיה להתרכז.

לא סתם אני מתלבטת איזה משקפי שמש להרכיב באירוע. במשקפיים אני אומרת, כמו בבורקס, צריך לבחור את הסוג הזה שקיים עוד מלפני שנולדתי ושעוד הרבה שנים אחרי יסתיר את השמש מהעיניים של הרבה אנשים. לא כאלה שכל אחד קונה, קצת מלוכסנים בצדדים, ככה עם אמירה. גם לא כאלה שיגרמו לאנשים להגיד שהיא קצת מוזרה, את זה הם תמיד ידעו, כל מה שיש לה היא אומרת, לא מבשלת, ובעיקר חופשייה כזאת, בשבילנו זה קצת יותר מדי. הכי חשוב שאת כל העיניים הם מכסים, רק דרך האודם באף והתזוזה של השפתיים יראו כמה הפֶּה שלי מלוח.

את כל החברים שלך מעכשיו אני מנסה לדמיין, איך עוד שתים-עשרה שנה הם ייראו. במקום סוכרייה על מקל, הם יופיעו עם סיגריה בצד של הפה, ואני אגיד להם שבשביל מה זה טוב ככה לעשן. שיראו כמה החיים האלה שבריריים גם בלי הרעל הזה שהם מכניסים לעצמם לריאות. גם לא ייאמן איך שהם כבר גדולים, אני עוד זוכרת איך הפרדתי להם את הקשה של הלחם מהכריך, כדי שיהיה להם קל ללעוס.

מאז, פעם בשנה באותו יום בחודש הם יגיעו לבקר, בתאריך הלידה מחדש של ילד אחד, לא חשובה השנה, כי ממילא תישאר באותו הגיל. אולי לתאריך הזה אשנה את הקוד של השער, כי מדי פעם חייבים נגד פורצים, אבל מה שלא יהיה, לסיום תמיד צריך ללחוץ כוכבית.

איך כל כך יפה מגוהץ החאקי שלהם, עם פסים כאלה בשרוולים, שרק אימהות מגהצות ככה. אחר כך הן מסדרות יפה-יפה בארון, תענוג לפתוח. אני, ארבעים שנה לא למדתי לעשות את זה, ובטח שעוד שתים-עשרה שנה לא יספיקו לי. אפילו כביסה שהיא רק לבנה, בחיים שלי לא ניסיתי לעשות. תמיד צבעתי לך הכול בוורוד, גופיות, גם גרביים, ואפילו את הרקע של החולצה של ספיידרמן, שכל צבע אחר היה מתאים לה, רק לא ערבוב של אדום ולבן. מה שבטוח שמי שיסדר את הארון החדש שלך, יכבס תמיד את הלבן בנפרד, כמו שמפרידים ביצה. לנתק ממש בזהירות את החלמון מהחלבון, כשהחלבון בכלל רק שקוף כזה, ורק כשמרתיחים הוא נהיה הכי לבן שיש, אבל מת.

לעצמי אני חוזרת ומדגישה שצריך לחשוב פרקטי, כמו שמתכננים יום הולדת אבל שהכול הפוך או פחות. איך הם באירועים כאלה חוזרים לאופנה, הזֵרים. לא קטנים כאלה לראש, אלא כאלה עם חור ממש גדול באמצע. את כל הגוף שלך אפשר להכניס בו, כמו הקוסמים שמשכיבים מישהו באוויר ומעבירים סביבו חישוק להראות שאין מתחת שום דבר. אני אצעק, "מה כל הפרחים המתים האלה, חיים שלי? ככה מעכשיו כל שנה? ומי יצטרך לנקות את הגוויות שלהם כשהם כבר לא יהיו צבעוניים ומריחים?“

את כל זה אני אצעק, אבל בלב, כי אנחנו לא כמו אלה שלא צועקים בלב, אנחנו לא. גם את הכביסה המלוכלכת בחוץ אנחנו לא מכבסים, רק בבית בפנים, תולים אותה.

מתנה אני לא אקנה אבל ברכה אני אכתוב. זאת שכל יום לפני השינה, ככה כשהאפים שלנו צמודים, שאומרת שחיים של אמא אתה, החיים היפים של אמא אתה, הכי חכם, הכי יפה, הכי תרבותי, הכי חברותי, אתה. אמא אוהבת הכי בעולם אותך, אמא בעולם אוהבת רק אותך. אז חזק-חזק אני אצמד אליו, כאילו רק ללילה הזה, לילה שעוד לא בקע התרנגול שיוכל להכריז על הבוקר שאחריו, ואחבר אותו לגוף שלי שוב בפעם האחרונה. אחר כך, ישר הביתה.

ואז, רק שבוע ייתנו לי כדי לברוא מחדש את העולם שלי, שביום אחד הוא נהרס. אפילו את האור בחדר השינה לקח לי חודשיים לסדר, עוד חודשיים לתקן את הרגל של השולחן בסלון. עכשיו לפחות את כל סוגי הבורקס אפשר יהיה לשים עליו, גם את הרוגלך, את הגביניות ואת העוגות המלבניות הרציניות, רק לא פרג. גם לא שום דבר שעושה רעש כשלועסים או עם קליפה. אני אשים לב שאנשים מעדיפים מלוח לפי שבערב אף בורקס לא יישאר.

שהרבה אנשים יבואו, את זה אני אדע לפי הזמזום של השער. למרות שאני יכולה, לפתוח אני לא אפתח, אגלה לכולם את הקוד, וככה בעצמם, אחד-אחד, הם יקישו תאריך לידה של ילד אחד, יום וחודש, בלי השנה, כי ממילא יישאר תמיד באותו הגיל. לסיום חייבים ללחוץ כוכבית.

לפי שלא יגיע יותר אף אחד, אני אדע שהיום השמיני הגיע. גם בברית מילה שלך אף אחד לא היה. את כל השאריות של הרוגלך, הגביניות, העוגות המלבניות הרציניות, אני אזרוק, בורקס לא יישאר כי אנשים מעדיפים מלוח. ככה גם את כל האוכל שבמקרר, בחיים שלך הוא לא היה כל כך מלא, יחד עם הסירים, כי מקום כבר אין וגם כי דגי זהב לא יהיו יותר.

אני אעמוד בסלון ואצעק שתודה רבה לאל שאין לי שניים או יותר ילדים, זה שמחה בבית. יש רגעים שרק בי, רק בי ובילד האחד שלי צריך להתרכז. אפילו על הכלב אני לא יכולה להסתכל, מזל לפחות שהבעל לקח את החתול. את כל זה, ממש חזק אני אצעק, כי כמו אלה שצועקים חזק אני רוצה להיות. אמנם את הכביסה המלוכלכת צריך בבית לכבס, אבל לתלות אני רוצה רק בחוץ, בשמש.

כמו שעכשיו אני עושה, כשבשעות הקטנות חלומות עצובים מעירים אותך, ככה כל לילה אני אעבור לא לישון במיטה שלך, מטר ועשרים אורך. אם אני רוצה ליישר את הרגליים, אני לא יכולה כי אני יותר ארוכה מהמזרן. אם בכל זאת, לכמה רגעים, אני מיישרת אותן, אז הן תלויות בין שמים לארץ בדיוק כמו פה, במטוס, רק בלי חגורת הבטיחות שתשמור עליהן מוגנות.

עדיף לי לשכב לי כמו עובר, עם הרגליים מקופלות לבטן. מלילה ללילה הגוף שלי ילך ויקטן, ככה תשעה חודשים בערך עד שסוף-סוף אירדם. ואז לילה טוב ושחלומות נעימים יהיו לי, על החיים.

הבעל שלה אומר שמעיר אותו כל האור הזה שנכנס מהחלון, שאיזה יופי שכבר בוקר, ושאם הכול ילך בסדר, תכף נגיע.

האישה שלו אומרת שבלי קפה היא לא יכולה להתעורר, שהנה היא כבר קצת רואה למטה הרבה ירוק עם גגות אדומים, ושאולי מישהו מאיתנו יודע איפה אנחנו בכלל.

הבעל שלה עונה לה שבוודאות הוא לא יודע, אבל מה שבטוח זה שאנחנו כבר כאן ואני אומרת להם שכאן, כאן זה שווייצריה.


*הסיפור לקוח מתוך: שווצריה זה כאן בהוצאת אחוזת בית, 2014.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC 2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: שווייצריה זה כאן    ! This is the link: https://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%99%d7%99%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%96%d7%94-%d7%9b%d7%90%d7%9f/