תודה, לא - ליה נירגד | פרויקט הסיפור הקצר
בקריאה כעת: תודה, לא | ליה נירגד

ליה נירגד | מקור:עברית

תודה, לא

וכשנהגה העירה חיפשה את המשפט האחד, המשפט שיהיה גם ברכה גם כישוף, המשפט שינָקה מתוכה את אמה, ינקה אותה מכל תא שבו נאצר זכרונה, ימרק אותה מכל תנועה קפוצה ונשימה חפוזה. טיפות גשם זעירות של סתיו הססני ניתזו על השמשה הקדמית והיא חשבה, אפילו גשם הופך כאן לטינופת;

והמשיכה לחפש את המשפט שאותו תשנן, שתאמר אותו בעומדה ובשוכבה ובקומה ובלכתה בדרכים חדשות – לחפש את המשפט האחד שיפסוק דין, את דינה ואת דין אמה, את השורה התחתונה של חייהן הארוכים בצוותא, שהרי שיערה שלה כבר החל להכסיף.

דיזנגוף היה ריק במפתיע, כאילו חמלה עליה העיר וביקשה לעטוף אותה בשקט, שתוכל לנסוע אט אט ולחפש את חנות המסגרות ההיא שלידה גרה שנים אם כי לא ביקרה בה מעולם. כי עכשיו הכול באמת עכשיו, זה אחד הדברים שהתבררו לה, והכְּרזה שחיכתה במכונית חודשים וכבר התרפטה מרוב בושת הכריזה פתאום על זכותה למסגרת, התעקשה על מנת הזמן והמזומן שהיא ראויה להן, ועלה על דעתה שגם מחברות תקנה עכשיו, ומעכשיו, ככל שיידרשו לה ובדיוק כמו שהיא אוהבת, כי בין השאר קיוותה להתנקות מהחסכנות האוטומטית, זו שהיתה מסכלת כל קנייה בעודה באיבה, עוד בטרם עלתה בכלל שאלת הכסף, מסכלת אותה בריבוא דרכים שכולן העידו על שורשיה הסגפניים; להתנקות מהסגפנות, אם כן, ואיתה להתנקות גם מהעמלנות חשוכת המרפא שנחשבה אצלן תקן בסיסי של חריצות.

בעצלתיים התקדמה לאורך הרחוב שנראה דומם, מואט גם הוא, תואם את עצמו למידותיה בליטוף אוהב, מואר בזהוב של שלהי תשרי; עברה על פני תחנת המשטרה וסרטי הסימון הכתומים של עבודות בכביש בפינת רחוב בזל, וראתה בחלחלה את מה שקרה לטיפת חלב שלבשה בטון ומלט ונבזזה מן העץ הישן ומהשביל המוצל שחיבר אותה בעבר אל גינת זנגוויל שמאחוריה.

משפט אחד, טעון בכל מה שנחוץ, כמו המשפטים של שיטת אלכסנדר שבזכותם למדה לתת כיוונים לגופה, כיוונים שעיקרם קדימה ולמעלה אבל יש בהם גם את הגב שנשאר מאחור, לא דוחק, משהה את התנועה, מערסל את הגוף, מפנה מקום לקרביים, מקום לאוויר;

משפט פשוט, זה העיקר, משפט נטול נפתולים, שיכיל הכול ויחלחל בה ויחדור מבעד לרקמות האיברים וינקה מהן את משקע השנים הצמיג, ימוסס אותו עוד ועוד עם כל חזרה; ובדיוק לכן ידעה שעליה למצוא את המלים הנכונות, המדויקות, המלים שייָתרו כל צורך בשיחה מתמשכת, הכרזה חד-צדדית שאין בה מקום למשא ומתן, כי ידעה שאמה תתערב בכל שיחה, שכבר מזמן, מזמן היא מקננת בה, מזמן התגנבה אל כל גומחה בנפשה והתישבה על שרפרף עץ שם, מקוננת חרש.

להתנקות מהזעם ומהעלבון של אמה, להתנקות מהעלבון שלה עצמה על הזעם הזה, ומהזעם שלה על העלבון, ומכל הרגלי העלבון והזעם המעקצצים תמיד ברקע ומבקשים להם כליא; ומהזלזול גם, ומהתנשאות;

ומן הסגפנות גם, ומן החשדנות;

וממעגלים של ביטול וּוויתור וחדלון וחושך, התנקות שכבר התחילה, הנה, היא תמסגר את התמונה, תספיק עוד לפני הפגישה שקבעה ליד הכיכר, אבל בלי לחץ, את מה שלמדה משנים של נמהרוּת תגייס מעתה לטובתה, ואם אמנם השלט הבהיר לה שהחנייה במקום אסורה ורכב חונה ייגרר, בכל זאת חנתה מול החנות הקטנה, וחצתה את הרחוב כשהכרזה בידה, כרזה שחשבה למסגר כבר לפני חודשים, עוד כששכבה אמה בערישת הדווי שלה וכבר אי אפשר היה לספר לה כלום, וגם לא היה צורך, ובהדרגה הפכו חייה לשלה באופנים שלא הכירה, שייכים לה, לא מתגלגלים אל נפש אמה הכרויה להסכית, לא עוטים מחלצות לסבר את עינה, לא מתגשמים במילים שיעלו חיוך לאוזניה.

הכּרזה היתה יפה, גוונים של ורוד וירוק החליקו על פניה בקצב נעים, אבל לא לכן חשבה למסגר אותה, אלא משום שבישרה על אירוע פומבי שהשתתפה בו בחורף שעבר, ואף נשאה בו דברים, והתנאתה במעשיה בפני קהל אוהד ודליל של ערב גשום בגילמן; וגם כל זה לא היה מספיק על מנת שתחליט כך פתאום לטרוח במסגור הכרזה, שלא היתה היחידה מסוגה, אחרות התקמטו כבר שנים בחדרון העבודה שלה ומעולם לא זכו אפילו להתרפט במכונית. כי היה כאן ענין נוסף: הערב שבו השתתפה היה ערב שנסב כולו על זכויות האשה, פמיניזם במובן המסעיר של המושג החבוט, וגם בכך התגאתה.

ועל כך למשל לא היתה מספרת לאמה, כלומר היתה מדווחת בוודאי, אבל דיווח מהסוג שרק חידד תמיד את המרחק ביניהן ובוודאי היה מוליד הערה סרקסטית מצד אמה, שהתגאתה תמיד בכך שאיש לא אנס ולא הטריד אותה; כמובן בניכוי הפולני שנכנס אז למיטה שלה, הדוד המדומה שבביתו הסתתרה במלחמה, ולמותר לומר איזו; הדוד שנכנס למיטה של הילדה בת הארבעה עשרה – ומה אפשר לצפות כשמסתובבת לו בחורה מפותחת כזאת בבית – אבל בגלל שהיא ידעה להגיב, וברחה למקלחת ונעלה את הדלת, מייד התעשת ודפק בדלת הנעולה ואמר לה שהיא יכולה לחזור למיטה ושזה לא יקרה יותר לעולם, וזה באמת לא קרה, אז שלא יספרו לה סיפורים מי שבאמת לא רוצה לא קורה לה כלום.

להתנקות, להתנקות מהזעם, להתנקות מהתסכול, להתנקות מהשאלה הכרונית מה שלה ומה שלה, להתגלות כפי שהיא, להתבהר סוף סוף.

הדלת של חנות המסגרות היתה סגורה, בסדק היה תחוב איזה חשבון מהרשויות, בפנים ראתה את המפתחות תקועים במנעול. שוב ושוב הקישה וכעבור כמה דקות גייסה לעזרתה את המוכר מחנות השטיחים הסמוכה שדפק בזכוכית חזק בהרבה מכפי שהעיזה, עד שלבסוף ירד איש המסגרות מהקומה העליונה, אדיש במפגיע ללקוחה שהפריעה לו במלאכת כפיו המסוקסות.

והתברר מייד שלא, אין מסגרת בצבע בורדו שיתאים לוורוד וגם לא בירוק שיתאים לירוק ובקושי בחום שישחק עם שניהם, וההוא אין לו סבלנות, וברור לגמרי שהוא עיוור צבעים, ועוד רגע, ידעה, יגררו את הרכב.

ובלי שום משפט מעבר לתודה, לא, זה לא מתאים לי, חזרה למכונית והמשיכה לפגישה שלה. ובדרך הביתה סימנה לעצמה את חנות המסגרות בבן יהודה, אולי שם תמצא מה שנחוץ.  

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.