יוקיו מישימה, שם העט של היראוקה קימיטקה, נחשב לאחד הסופרים היפנים החשובים במאה ה-20. הוא נולד בטוקיו ב-1925 ומת בה ב-1970. מישימה היה בנו של פקיד בכיר בשירות הציבורי ולמד בבית הספר "פירס" בטוקיו. בזמן מלחמת העולם השנייה, מאחר שלא התאים לשירות צבאי בשל מגבלה גופנית, עבד במפעל בטוקיו ולאחר המלחמה למד משפטים באוניברסיטת טוקיו. בשנים 1948-49 עבד ביחידה הבנקאית של משרד האוצר היפני. הרומן הראשון שלו, "וידויה של מסכה" (1949), הוא יצירה אוטוביוגרפית למחצה שמתארת בברק סגנוני יוצא מגדר הרגיל גבר הומוסקסואל שמוכרח להסתיר את נטיותיו המיניות מהחברה סביבו. הרומן זיכה את מישימה בתהילה מיידית, והוא החל להקדיש את כל מרצו לכתיבה. הוא הוסיף ופרסם כמה רומנים שגיבוריהם סובלים מבעיות גופניות ונפשיות או שהם רודפים אחר אידיאלים בלתי אפשריים ולכן האושר חומק מהם. בנוסף לרומנים, כתב מישימה גם סיפורים קצרים ומסות, וכן מחזות בסגנון תיאטרון הנו היפני, שבהם יצר גרסאות מודרניות של סיפורים מסורתיים. מישימה היה מועמד לפרס נובל לספרות שלוש פעמים. סיפורו הקצר "פטריוטיות", מתוך הקובץ "מוות באמצע הקיץ וסיפורים אחרים" (1966) חשף את עמדותיו הפוליטיות של מישימה והתגלה כי הוא חזה את סופו שלו. הסיפור מתאר בהערצה ניכרת קציר צבא צעיר שמבצע חרקירי, טקס ההתאבדות באמצעות חיתוך הבטן, כדי להפגין את נאמנותו לקיסר יפן. מישימה נמשך מאוד לפטריוטיות החמורה ולרוח הלחימה של יפן המסורתית, והציב אותה בניגוד לחומרנות של אנשי המערב והחברה המשגשגת של יפן אחרי המלחמה. מישימה עצמו התחבט קשות בין שני הערכים הסותרים הללו. אף שקיים אורח חיים מערבי ביסודו והיה בעל ידע נרחב בתרבות המערב, הוא זעם על כך שיפן מחקה את התרבות המערבית. הוא התמסר ביסודיות לאמנויות לחימה עתיקות, קארטה וקנדו, וייסד צבא פרטי של כשמונים סטודנטים, "חברת המגן", במטרה לשמר את רוח הלחימה היפנית ולסייע להגן על הקיסר במקרה של התקוממות מצד השמאל הקומוניסטי. ב-25 בנובמבר,1950 אחרי שהגיש למו"ל שלו את הגרסה האחרונה של "ים הפוריות" יצירתו האפית בארבעה כרכים, מישימה וארבעה חברים ב"חברת המגן" השתלטו על משרדי המפקדה של בסיס צבאי במבואות טוקיו. מישימה נשא נאום בן עשר דקות מן המרפסת, לאלפי החיילים שהתאספו שם, ובו דחק בהם לבטל את החוקה שהתקבלה ביפן אחרי המלחמה, אשר אוסרת על יפן להתחמש ולצאת למלחמה. החיילים לא קיבלו את נאומו באהדה, ועל פי כללי הטקס המסורתי, ביצע מישימה חרקירי על המקום. הוא ביתר את קרביו בחרבו, ולאחר מכן אחד מתומכיו ערף את ראשו.
