This is Heading Animation

00.00
לאור היום
  • לאור היום

לאור היום

15 דק'

לאור היום

15 דק'

למה לקרוא את הסיפור הזה

ידוע כי קָוואפיס, מאמין אדוק בשירה, לא רחש הערכה רבה לכתיבתו בפרוזה. כפי שמציין מיכאליס פִּייריס, עורך המהדורה המלאה של עבודותיו של קוואפיס בפרוזה, המשורר היווני איש אלכסנדריה "הסכים עם דבריו של אחד מבאי ביתו, שהטעים את דבקותו של המשורר ביצירתו השירית באומרו כי 'קוואפיס לא עושה שלושה דברים: לא מרצה, לא מתראיין ולא כותב פרוזה'." ובכל זאת, למרות הפער הניכר בין השירים לבין עבודותיו בפרוזה של קוואפיס (רובן מאמרים, מסות לא ארוכות ורשימות ביקורת), כמה מכתביו בפרוזה אינם חסרי חן, ובהם אולי גם "לאור היום", הסיפור הקצר היחיד שכתב המשורר ואשר לא פורסם בחייו. זהו סיפור מסתורין ברוח סיפוריו של אדגר אלן פו, שהשפעתו המובהקת על המשורר הצרפתי שארל בודלר עוררה אצל קוואפיס עניין רב בז'אנר הסיפור הפנטסטי. הסיפור נכתב קרוב לוודאי בחורף 1896-1895, בעיצומן של עשר השנים שבהן נכתבו רוב השירים שהקָוואפוֹלוֹגים נוטים לקשרם להימשכות האסתטית והרוחנית של המשורר אל הסימבוליזם ואל מגמות אמנותיות ותרבותיות קרובות, ובהן האסתטיציזם, האזוטריזם והדקדנס. השתלשלות האירועים העיקרית מובאת מפי חברו של המשורר, המספר כיצד החמיץ הזדמנות לזכות באוצר בלום רק מפני שלא הופיע לפגישה שנקבעה בחלום. כיאה לסיפורת פנטסטית, ההתנהלות על הגבול הדק בין מציאות וחלום, בין העולם הממשי ובין העל-טבעי, מותירה את השומעים, וכמותם גם את הקורא, ב"אקלים פנטסטי" של פקפוקים ותהיות בנוגע למידת המהימנות של החבר מְסַפֵּר-הסיפור ולמעמדן האונטלוגי של התופעות וההתרחשויות המתוארות – השאלה "היה או לא היה?" נותרת תלויה באוויר, מנקרת.    

יושב הייתי בערוב היום, לאחר סעודת הערב, במלון קזינו סן סְטֵפָאנוֹ ברמלֵה.1 חברי אלכסנדרוס א', שהתגורר במלון, הזמין אותי ועוד בחור צעיר, מידידינו הקרובים, לסעוד עמו. מאחר שלא היה זה ערב מוזיקלי, הגיעו רק אנשים מעטים, והמקום כולו עמד לרשותם של שני חבריי ושלי.

דיברנו על אודות דברים שונים, ומאחר שלא נמנינו עם העשירים מאוד, נסבה השיחה באופן טבעי למדי על ענייני כספים, על העצמאות שהם מקנים ועל העינוגים הנלווים אליהם.

אחד מחבריי אמר שהיה רוצה שיהיו לו שלושה מיליון פרנק, והחל לתאר מה היה עושה, ועוד יותר מזה מה היה חדל לעשות אילו היה לו הסכום הגדול הזה.

אני, שדרישותיי צנועות יותר, הסתפקתי בהכנסה של עשרים אלף פרנק בשנה.

אלכסנדרוס א' אמר,

"אילו רציתי, הייתי כעת מיליונר מי יודע כמה פעמים – אלא שלא העזתי."

המילים הללו נראו לנו מוזרות. היטב הכרנו את חייו של חברנו א' ולא הצלחנו להעלות בזיכרוננו מתי נקרתה לפניו הזדמנות להיעשות עשיר כה מופלג. הנחנו אפוא כי אינו מדבר מתוך כובד ראש וכי תכף יוסיף הלצה. אבל פני חברנו היו רציניות מאוד, וביקשנו ממנו הסבר לדבריו החידתיים.

הוא היסס רגע – אך אחרי כן אמר:

"אילו הייתי בחברת אחרים – אילו נמצאתי פתאום בין אלה המכונים 'בני אדם מפותחים' – לא הייתי מסביר את עצמי, כיוון שהיו לועגים לי. אבל אנו מצויים מעט גבוה יותר מאלה המכונים 'בני אדם מפותחים', כלומר, ההתפתחות הרוחנית המושלמת שלנו עשתה אותנו פשוטים שוב, פשוטים אך חפים מבורות. עשינו סיבוב שלם. ואי לכך, מטבע הדברים, חזרנו לנקודת ההתחלה. האחרים נשארו באמצע. אינם יודעים, ואינם משערים בדמיונם, היכן מסתיימת הדרך." 

המילים הללו לא הפתיעונו כלל. כל אחד מאיתנו רחש הערכה עמוקה לעצמו ולשניים האחרים.

"כן," חזר אלכסנדרוס, "אילו העזתי, הייתי מולטי-מיליונר – אבל פחדתי.

"מדובר בסיפור בן עשר שנים. אז כעכשיו, לא היה לי כסף רב, או נכון יותר, לא היה לי כסף כלל, אבל בדרכים כאלה ואחרות התקדמתי יפה וחייתי לא רע. גרתי ברחוב שֵריף פֶּחָה, בבית ששייך לאלמנה איטלקייה. היו לי שלושה חדרים מרוהטים כראוי ומשרת משלי, מלבד המשרתת של בעלת הבית, שעמדה לרשותי.

"ערב אחד הלכתי ל'רוֹסיני', 2 ולאחר ששמעתי דברי הבל די והותר החלטתי לצאת באמצע, לחזור הביתה ולשכב לישון, שכן למחרת היה עלי להתעורר מוקדם לשם טיול לאָבּוּקיר שהוזמנתי אליו.

"בהגיעי לחדרי התחלתי, כהרגלי, להלך אנה ואנה ולהרהר בקורות היום. אבל מאחר שלא היה בהם כל עניין, חשתי עייפות ושכבתי לישון.

"ודאי ישנתי שעה וחצי או שעתיים מבלי לחלום, שכן זכוּר לי כי בסביבות אחת אחר חצות העיר אותי רעש מן הרחוב ולא זכרתי שום חלום. ודאי נרדמתי שוב בסביבות אחת וחצי, ואז נדמה היה כי נכנס לחדרי אדם בעל קומה ממוצעת, שגילו לא עולה על ארבעים. הוא היה לבוש בגדים שחורים ישנים למדי וחבש מגבעת קש. על ידו השמאלית הוא ענד טבעת ובה אבן ברקת גדולה. הדבר נראה לי חריג ביחס לשאר לבושו. היה לו זקן שחור שזור בשערות לבנות לרוב, ודבר מה מוזר בעיניים, מבט מלעיג ונוגה גם יחד. ואולם, באופן כללי, טיפוס רגיל למדי. מן האנשים שאנו מרבים לפגוש כמותם. שאלתי אותו מה רצונו ממני. הוא לא השיב מיד, אלא התבונן בי רגעים אחדים כמו בחשד, או כאילו הוא בוחן אותי ומוודא שאינו טועה. לאחר מכן אמר לי – נימת קולו היתה כנועה ושפלת רוח –

"'אתה עני, אני יודע. באתי לספר לך כיצד תוכל להתעשר. אני מכיר מקום, לא רחוק מן האַסְטֵלָה של פּוֹמְפֵּיוּס, שחבוי בו אוצר גדול. אני עצמי איני רוצה דבר מן האוצר – אקח רק קופסת ברזל קטנה שתימצא בתחתיתו. כל השאר יהיה שלך.'"

"'ומהו האוצר הגדול הזה?'" שאלתי.

"'מטבעות זהב,' הוא אמר לי, 'אבל בראש ובראשונה אבנים יקרות. יש עשר או שתים-עשרה קופסאות מוזהבות, מלאות יהלומים, פנינים, ודומני' – הוא כמו ניסה להיזכר – 'אבני ספיר.'"

"תהיתי מדוע אינו הולך בעצמו ולוקח לו כל מה שירצה, ולשם מה הוא זקוק לי. הוא לא הניח לי לבטא את הרהורי לבי. "'אני קורא את מחשבותיך. אתה אומר, מדוע איני הולך ולוקח לי בעצמי כל מה שארצה? סיבה אחת מונעת זאת ממני, ואיני יכול לומר לך מהי. אי-אלו דברים נבצרים אפילו ממני.' כשאמר 'אפילו ממני', נדמה היה שזוהר קורן מעיניו, ומין גדוּלה אימתנית שינתה כליל את צורתו לרגע קט. ואולם, מיד שב ונהג שפלות רוח. 'תעשה עמי חסד גדול אם תבוא איתי. בהחלט נחוץ לי מישהו, ובחרתי בך, כיוון שאני חפץ בטובתך. פגוש אותי מחר. אחכה לך מצהרי היום ועד ארבע אחר הצהריים ב'כיכר הקטנה', בבית הקפה הסמוך לסדנאות הנפחים.'

"אמר ונעלם.

"למחרת, כשהתעוררתי, בתחילה לא עלה כלל בדעתי החלום הזה. אך לאחר הרחצה, כשהתיישבתי לאכול את ארוחת הבוקר, הוא חזר לזיכרוני ונראה לי מוזר למדי. 'לוּ רק זה היה באמת,' אמרתי, ולאחר מכן שכחתי אותו כליל.

"יצאתי לטיול מחוץ לעיר וזמני עבר עלי בנעימים. היינו מספר רב למדי – שלושים גברים ונשים בקירוב. מצב הרוח היה מרומם כפי שהיה רק לעיתים נדירות; אך לא אלאה אתכם בפרטים, כי אינם שייכים לעניין."

כאן העיר חברי ד': "ואין צורך בהם. שהרי אני לפחות מכיר אותם. אם איני טועה, הייתי בטיול הזה."

"היית בו? איני זוכר אותך."

"האין זה הטיול שאירגן מַרְקוֹס ג'… לפני שנסע לאנגליה לתמיד?" 

"אכן כן. אתה זוכר אפוא כמה יפה בילינו. יום נהדר. או מוטב, יום שחלף. היינו הך. אבל בואו נשוב לנושא – חזרתי מן החגיגה עייף למדי ובשעה מאוחרת למדי. הספקתי רק בקושי להחליף בגדים ולאכול, ואז שמתי פעמַי לבית משפחתם של ידידים, שבו התכנסו מוזמנים למשחק קלפים, ושם נשארתי ושיחקתי עד שתיים וחצי לאחר חצות. הרווחתי מאה וחמישים פרנק וחזרתי שמח וטוב לבב. וכך שכבתי לישון בנחת ומיד נרדמתי, דבר שתרמה לו לא מעט לאוּת היום.

"ואולם, ברגע ששקעתי בשינה קרה לי דבר מה מוזר. ראיתי אור בחדר, ותהיתי מדוע לא כיביתי אותו בטרם אשכב, ואז ראיתי אדם מתקרב מירכתי החדר – חדרי היה גדול למדי – מכיוון הדלת, ומיד זיהיתי אותו. הוא היה לבוש אותם בגדים שחורים וחבש אותה מגבעת קש ישנה. בפנים חמוצות הוא אמר לי: 'חיכיתי לך בבית הקפה מחצות היום ועד ארבע אחר הצהריים. מדוע לא באת? הצעתי לך הון תועפות ואתה משתהה? אחכה לך שוב בבית הקפה היום מצהרי היום ועד ארבע אחר הצהריים. בוא ויהי מה.' ואז הוא נעלם כמו בפעם הקודמת.

"אלא שכעת התעוררתי בבעתה. החדר היה חשוך. הדלקתי את האור. החלום היה ממשי כל כך, חי כל כך, עד כי נותרתי אחוז תדהמה ומוכה אימה. לא הצלחתי לעצור בעצמי, וניגשתי לראות אם הדלת נעולה. היא היתה נעולה כתמיד. הסתכלתי בשעון; השעה היתה שלוש וחצי. שכבתי לישון בשלוש.

"לא אכחד מכם, ואיני מתבייש כלל לומר לכם, כי נבהלתי מאוד. פחדתי לעצום את עיני שמא ארדם שוב, ואשוב ואראה את אורחִי יציר הדמיון. ישבתי, מתוח מאוד, על כיסא. בחמש בקירוב החל לעלות השחר. פתחתי את החלון וצפיתי ברחוב המתעורר אט-אט. אי-אילו דלתות כבר נפתחו, ועברו כמה חלבנים משכימי קום והעגלות הראשונות של אופֵי הלחם. האור השקיט אותי מעט ונשכבתי שוב וישנתי עד תשע.

"בתשע, משהתעוררתי ונזכרתי בסערת הנפש מן הלילה, כבר איבד הרושם הרבה מתוקפו. ואכן התפלאתי מדוע נסערתי כל כך. לכל אחד יש cauchemars, והרי היו לי רבים בחיי. מה עוד שמדובר רק בדוחק ב-cauchemar. אמנם חלמתי אותו חלום פעמיים. אולם מה בכך? ראשית כול, האם אכן חלמתי אותו פעמיים? אולי חלמתי כי ראיתי את האדם הזה קודם לכן? אך לאחר שבחנתי היטב את זיכרוני, נטשתי את הרעיון הזה. לבי היה סמוך ובטוח כי שלשום כבר חלמתי את החלום. ואולם, גם במקרה מעין זה, מה מוזר כל כך? החלום הראשון היה כפי הנראה חי כל כך, והותיר עלי רושם כה עז, עד כי חלמתי אותו שוב. אלא שכאן נתקע מעט ההיגיון שלי. שכן לא זכרתי כי החלום הראשון הותיר עלי רושם רב. במשך כל היום שעבר לא חשבתי עליו ולוּ לרגע. בטיול ובמפגש הרעים שבערב חשבתי על כל עניין שהוא פרט לחלום. ומה המיוחד בדבר? האם לא קורה לעיתים תכופות שאנו חולמים על דמויות שלא ראינו אותן מזה שנים רבות ואף לא חשבנו עליהן מזה שנים רבות? דומה שזִכרן חרות במקום כלשהו ברוחנו ולפתע הן שבות ומופיעות בחלום. ואם כן, מה בכך שחלמתי מחדש על דבר מה בחלוף לא יותר מעשרים וארבע שעות, גם אם במרוצת היום לא הקדשתי לו מחשבה? לאחר מכן אמרתי בלבי כי אולי קראתי על אודות אוצר חבוי, וכי הדבר פעל את פעולתו על זיכרוני מבלי שארגיש, אבל כל כמה שחיפשתי, לא מצאתי קטע כתוב מעין זה.

"לבסוף עייפתי מלחשוב והתחלתי להתלבש. היה עלי ללכת לחתונה, והחיפזון ובחירת הלבוש הניסו את החלום ממוחי מכול וכול. אחר כך התיישבתי לאכול את ארוחת הבוקר, ועל מנת להעביר את הזמן נטלתי לידי וקראתי כתב עת היוצא לאור בגרמניה – Hesperus, נדמה לי.

"הלכתי לחתונה, שהתקבצו בה מסולתהּ ומשמנהּ של העיר. היו לי אז מכרים רבים, ועל כן לאחר הטקס נמצאתי חוזר ואומר פעמים אינספור שהכלה היתה יפה מאוד, רק קצת חיוורת, וכי החתן הוא בחור טוב וגם יש לו כסף, וכיוצא באלה. החתונה נמשכה עד שעה אחת-עשרה וחצי בבוקר בערך, ולאחר שנסתיימה שמתי פעמַי לתחנת בּוּלְקְלי על מנת לראות בית שעליו המליצו לי ואשר היה בדעתי לשכור לשימושה של משפחה גרמנית מקהיר, שתכננה לבלות את הקיץ באלכסנדריה. הבית אמנם היה מאוורר ומחולק כיאות, אבל לא גדול כפי שאמרו לי. למרות זאת הבטחתי לבעלת הבית להמליץ על המקום ולומר שהוא מתאים. בעלת הבית שפעה תודות, וכדי לעורר את רחמיי סיפרה לי את כל סבלותיה, כיצד ומתי מת המנוח, כיצד ביקרה באירופה, כיצד אין היא מהנשים המשכירות את ביתן, כיצד שימש אביה רופאו של איני זוכר איזה פֶּחָה, וכו'. לאחר שמילאתי את חובתי זו חזרתי העירה. הגעתי לביתי באחת בצהריים ואכלתי בתיאבון רב.

"לאחר שסיימתי את ארוחתי ושתיתי קפה, יצאתי ושמתי פעמַי אל חבר שהתגורר במלון סמוך לבית הקפה 'פָּרָדיסוֹס', בכוונה לארגן תוכנית כלשהי לשעות אחר הצהריים. היה זה חודש אוגוסט, והשמש צורבת למדי. ירדתי ברחוב שֵריף פֶּחָה, לאיטי, כדי לא להזיע. הרחוב, כמו תמיד בשעה זו, היה שומם. פגשתי רק עורך דין שהיו לי עמו קשרי עבודה הנוגעים למסמכי המכירה של מקום קטן במוֹחָרֶם בֵּיי. היתה זו החֶלקה האחרונה במגרש גדול למדי שמכרתי מעט-מעט באופן שכיסה חלק מהוצאותיי. עורך הדין הזה הוא אדם ישר, ולכן בחרתי בו. אלא מה, פטפטן. עדיף היה שיגנבו ממני קצת, במקום שיטרטר במוחי ויכביר קשקושים. על כל דבר קטן שבקטנים הוא תכף היה פותח בדיבור בלי סוף – דיבר איתי על חוקי המסחר, על החוק הרומי, הכניס גם את יוּסטיניאנוֹס, התייחס למקרים משפטיים ישנים שהוא טיפל בהם בסְמירְנֵה, קשר כתרים לעצמו, הסביר לי אלף דברים שאינם ממין העניין, וכל אותה עת אחז בבגדי, דבר השנוא עלי. נאלצתי לסבול את פטפוטיו של אוויל זה, שכן מפעם לפעם, כאשר יבש מעיין הדַבֶּרֶת שלו, ניסיתי לברר משהו בדבר המכירה, שהתעניינתי בה נמרצות. ניסיונות אלה אילצו אותי לסטות מדרכי וללכת עמו. עברנו את כיכר הקונסולים במדרכה של בורסת המניות, עברנו את הרחוב הקטן שמחבר בין 'הכיכר הגדולה' ו'הכיכר הקטנה', ולבסוף, משהגענו למרכז 'הכיכר הקטנה', כבר קיבלתי את כל המידע שרציתי, ועורך הדין הניח לי שם לאחר שנזכר כי עליו לבקר לקוח שגר בסביבה. עמדתי שם וצפיתי בו בשעה שהתרחק, וקיללתי את פטפטנותו המרובה שאילצה אותי לסטות מדרכי בחום שכזה ובשמש כזאת.      

"עמדתי לשוב על עקבותיי ולשים פעמַי אל בית הקפה 'פּרָדיסוֹס', ולפתע חשבתי שמשונה הדבר שאני נמצא ב'כיכר הקטנה'. שאלתי את עצמי מדוע, ונזכרתי בחלומי. 'לכאן זימן אותי לפגישה בעל האוצר המהולל,' אמרתי לעצמי וחייכתי, והפניתי מוּכנית את ראשי לעבר שורה של כמה סדנאות נפחים.

"שומו שמים! באמת היה שם בית קפה קטן, ובאמת הוא ישב שם. תגובתי הראשונית היתה מין סחרחורת, וחשבתי כי אפול מרגלַי. נשענתי על איזה ביתן של רוכל והתבוננתי בו שוב. אותם בגדים שחורים, אותה מגבעת קש, אותם תווי פנים, אותו מבט. ועיניו היו לטושות בי בלי להניד עפעף. עצבַּי נמתחו עד כדי כך שנדמה היה לי כי ברזל מותך נוצק בקרבּי. המחשבה שאנו מצויים בצהרי היום, שעוברים על פנינו אנשים שווי נפש אשר לא מעלים בדעתם כי קורה דבר יוצא מגדר הרגיל, ושאני, אני לבדי, יודע שקורה דבר מחריד מאין כמוהו, שהנה יושב שם רוח רפאים, ומי יודע אילו כוחות יש לו ומאיזו ספירה של הלא נודע הוא בא – מאיזה גיהינום, מאיזה אֵרֵבּוֹס – המחשבה הזאת שיתקה אותי והתחלתי לרעוד. הרוח לא הסיר מבטו מעלי. ואז נתקפתי אימה שמא יקום וייגש לקראתי – שמא גם ידבר אלי – שמא ייקח אותי עמו, ואיֵה הכוח האנושי שיבוא לעזרי! זינקתי לתוך כרכרה, ונתתי לרַכָּב כתובת מרוחקת כלשהי, איני זוכר היכן.

"לאחר שהתעשתּי קמעה ראיתי שהגעתי סמוך לסידי גָבּיר. הייתי רגוע יותר והרהרתי בדברים. הוריתי לרַכָּב לחזור העירה. 'אני משוגע,' חשבתי, 'עיני הטעו אותי, בלא ספק. זה ודאי היה מישהו דומה לאדם בחלום שלי. עלי לחזור ולוודא זאת. סביר להניח שהוא כבר הלך, ובזאת יהיה משום הוכחה שאינו אותו אדם, שהרי אמר לי שיחכה לי עד ארבע.'

"בעודי חושב את המחשבות הללו הגעתי עד תיאטרון זיזיניה, ושם גייסתי את כל כוחותי והוריתי לרַכָּב לקחת אותי אל 'הכיכר הקטנה'. ככל שקרבתי לבית הקפה, כן הלם לבי בחוזקה עד כי חשבתי שיתפקע. במרחק לא רב משם אמרתי לרַכָּב לעצור. משכתי בזרועו בכוח כה רב עד כי כמעט נפל ממושבו, כיוון שראיתי שהוא מתקרב מאוד אל בית הקפה, וכיוון, כיוון שרוח הרפאים עדיין היה שם.

"או אז התחלתי לבחון אותו במדוקדק, ותרתי אחר הבדלים בינו לבין האדם בחלום – כאילו עצם העובדה שישבתי בתוך כרכרה ובחנתי אותו במדוקדק, דבר מה שכל זר היה תוהה ביחס אליו ומבקש הסברים, לא די היה בה לשכנע אותי כי זה הוא. אדרבה, הוא השיב מבט לעברי וסקר אותי במדוקדק לא פחות, ובארשת פנים אכולת דאגה באשר להחלטה שהיה עלי לקבל. נראה שקרא את מחשבותיי, כפי שקרא אותן בחלומי, ועל מנת להסיר מלבי כל ספק באשר לזהותו, הפנה לעברי את ידו השמאלית והראה לי, הראה לי לעין כול עד כי פחדתי שמא יבחין בכך הרַכָּב, את טבעת אבן הברקת שעשתה עלי רושם כה רב בחלומי הראשון.

"פלטתי זעקת אימה ואמרתי לרַכָּב, אשר כעת החל לחשוש לבריאותו של לקוחו, לנסוע לשדרת רמלֵה. שאיפתי היחידה היתה להתרחק משם. כשהגעתי לשדרת רמלֵה אמרתי לו לפנות לעבר סן סטפאנו, אך משראיתי כי הרַכָּב מהסס ומלחשש דבר מה, ירדתי ושילמתי לו. עצרתי כרכרה אחרת והוריתי לרַכָּב שלה להסיע אותי לסן סטפאנו.

"הגעתי לכאן בהרגשה רעה. נכנסתי לאולם הקזינו ונחרדתי משראיתי את עצמי במראה. הייתי חיוור כגווייה. למרבה המזל, האולם היה ריק. צנחתי על ספה, והתחלתי לחשוב מה עלי לעשות. בשום פנים לא יכולתי לחזור לביתי. לא התקבל על הדעת לחזור שוב אל החדר שהוא נכנס אליו בלילה בדמות צל על-טבעי, מי שראיתיו יושב בבית קפה רגיל בדמות אדם מן השורה. לא חשבתי לפי שורת ההיגיון, שהרי היה בכוחו, כמובן, להיכנס ולמצוא אותי בכל מקום. אלא שכבר זמן מה לפני כן השתבשה עלי דעתי.   

"בסוף הגעתי לכלל החלטה: לפנות לחברי ג"ו, שהתגורר אז במוֹחָרֶם בֵּיי."

"איזה ג"ו?" שאלתי, "התמהוני שמכלה את זמנו בלימודי קסמים?"

"הוא – ועניין זה מילא תפקיד בבחירתי בו. כיצד עליתי לרכבת, כיצד הגעתי למוֹחָרֶם בֵּיי, כיצד הבטתי לימיני ולשמאלי כמו משוגע שמא במקרה יופיע שוב הרוח לידי, כיצד נכנסתי בצעדים כושלים לחדרו של ג"ו – כל אלה זכורים לי במעומעם ובמבולבל. כל שזכוּר לי בבירור הוא כי ברגע שנמצאתי לצדו פרצתי בבכי לא נשלט ורעדתי כולי וסיפרתי לו על ההרפתקה המחרידה שעברתי. ג"ו הרגיע אותי, וספק רציני, ספק מבודח, אמר לי שלא אפחד; שרוח הבלהות לא יעז להיכנס לביתו, וכי אם ייכנס, הוא מיד יסלקו. הוא מכיר, אמר, חזיונות על-טבעיים מסוג זה ויודע לגרשם. כמו כן, הוא הפציר בי שאשתכנע כי אין עוד כל סיבה לפחד, שכן הרוח בא אלי בתכלית מוגדרת, לשים יד על 'תיבת הברזל' שנראה כי אין ביכולתו להשיגה בלא נוכחות ועזרה של אדם. תכליתו זו לא עלתה בידו; ולנוכח הבהלה שאחזה בי, הוא יודע כי אין תקווה שתעלה בידו. אין ספק שילך וינסה לשכנע מישהו אחר. הוא הצר רק על כך שלא הודעתיו דבר מראש, כי אז היה הולך ורואה את הרוח במו עיניו ומדבר איתו, שכן, הוסיף, הופעה של רוחות טובות או רעות מעין אלה לאור היום נדירה ביותר בדברי ימי הרוחות. אלא שכל הדברים האלה לא הרגיעו אותי. עבר עלי לילה חסר מנוח ולמחרת התעוררתי עם חום. בערותו של הרופא, ועמה מערכת העצבים הגרויה שלי, גרמו לי לדלקת מוח שכמעט הביאה עלי את מותי. משהתאוששתי קמעה שאלתי איזהו התאריך. חליתי ב-3 באוגוסט ושיערתי כי היום ה-7 או ה-8. היה זה 2 בספטמבר. מסע קצר אל אחד האיים בים האגאי החיש והשלים את החלמתי. במשך כל ימי המחלה הייתי בביתו של חברי ו', והוא טיפל בי בטוּב לבו המוּכּר לכם. מכל מקום, בינו לבינו חרה לו מאוד על שלא היה לו די אופי לסלק את הרופא ולרפאני באמצעי קסם, אשר לפחות במקרה זה סבורני שהיו מרפאים אותי לא פחות מהר מאשר הרופא.

"זוהי, חבריי, ההזדמנות שהיתה לי להיות מיליונר – אלא שלא העזתי, ואיני מתחרט על כך."

כאן חדל אלכסנדרוס מדבריו. ההכרה העמוקה והפשטות הניכרת שבהן תינה את סיפורו עצרו בעדנו מלהעיר הערה כלשהי. מלבד זאת, השעה היתה חצות ועשרים ושבע דקות. והואיל והרכבת האחרונה העירה יצאה בשתים-עשרה ושלושים, נאלצנו להיפרד מעליו לשלום ולפנות חיש קל לדרכנו.

תרצו משהו
אחר?

© פרויקט הסיפור הקצר 2024

Made with ☕ and 🚬 by Oddity

חפשו:

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!

רוצים לשמוע סיפורים קוליים?

רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.

מנת סיפורים שבועית לתיבה

הירשמו לניוזלטר שלנו