קראו ב:
את דיוויד קואמן קראתי לראשונה מעל דפי המגזין הארפר, בתור בוגר קולג’ טרי, שלמרבה הצער לא נחשף לסופרים כמוהו – נטורליסטים אמריקאים מודרניים כמו ביל מק’יבן ורבקה סוֹלְנית, שעוסקים במעין פרגמטיזם ספרותי: הם רוצים ללמד מבוגרים על הסביבה כדי להציל את כדור הארץ, או במילים אחרות –להציל אותנו. קואמן כתב על מחלה מחרידה שהתפשטה בטסמניה המרוחקת בקפדנות של עיתונאי, אבל בעיצוב נרטיב ודיוק תיאורי של אמן. זה נראה לי בלתי רגיל בזמנו, בתור מי שלא קרא כתיבה מדעית לעתים קרובות, ואני מודה, גם בתור מי שהניח שכותבים כאלה הם פחות מתוחכמים מעמיתיהם כותבי הפרוזה. לא ידעתי כלום, זה העניין.
בחלוף כמה שנים, ג’יימס סקוט, סופר שעבדתי איתו על רומן בהארפר (הפעם ההוצאה) הציע לי לקרוא את הסיפור הקצר האהוב עליו בכל הזמנים – מאת דיוויד קואמן. אף שכבר עקבתי אז אחרי הקריירה של קואמן – ספר על דרווין ועוד אחד על מגפות – לא ידעתי שהוא כתב בעבר סיפורים קצרים, לא כל שכן יצירת מופת בתחום, כפי שטען בפני ג’יימס. אומרים שקואמן ויתר לחלוטין על כתיבת פרוזה אחרי שפרסם את “ללכת”, שניצב בשורה אחת עם מיטב הסיפורים של ריימונד קארבר ואנדרה דובוס בקנון סיפורי הטבע הפראי של הספרות האמריקאית. (הסיפור מספר על אב שלוקח את בנו לטיול ציד בעקבות גירושים).
אבל לפני שקראתי את הסיפור, היה עלי למצוא אותו. הסיפורים של קואמן לא הודפסו בשום ספר ולא היו גרסאות של הסיפור ברשת כשהתחלתי לחפש. נדמה שהסיפור נמצא רק באנתולוגיה הפופולארית שערכו קארבר וטום ג’נקס ב-1987, “יצירות מופת של הסיפור האמריקאי הקצר”. העובדה שאני יכול פשוט לצאת מהמשרד שלי ולצעוד לחנות הספרים הקרובה במידטאון מנהטן ולמצוא שם את הקובץ הזה – עדיין בדפוס – בכריכה רכה, נראתה לי מדהימה. העובדה שהסיפור הזה נגיש עכשיו לקהל בינלאומי דרך פרויקט הסיפור הקצר נראית לי לא פחות מנס.
ג’יימס נתן אותו לי, ועכשיו אני יכול להעביר אותו הלאה אליכם.
תרגום: יואב כ"ץ
הרכבת נרעדה וגוועה בתחנת ליווינגסטון והוא ראה את הגבר לבוש חולצת חאקי בלויה שכפתורי כיסיה מכופתרים, ניצב בזרועות שלובות. ידו של הילד התרוממה מתוך דחף לא רצוני וחיוך עלה על פניו. הגבר החזיר לו חיוך כבד ראש והנהן. פרט לכך לא זז. הילד התרחק מהחלון, ובכוונה רבת רושם של ילד שמן ומלא הסתייגות, החל להיאבק כדי להוריד את תיקו. שימתין לו אביו על הרציף. מבט אחד בו הזכיר לילד ששום דבר לא יהיה פשוט מעכשיו, ואין למה למהר.
הם נסעו בג'יפ הוִויליס הישן והפתוח לבקתה מחוץ לעיירה. מגן הרוח של הג'יפ היה מורם, אבל הגשם הדק, קר וחד, פגע בפניהם, והילד לא יכול היה להרים את עיניו ולהביט בכביש. הוא לבש מעיל גשם שהושיט לו אביו בתחנה. הגבר, רק החאקי לגופו, הידק את שפתיו לקו נוקשה ודומם שנראה כגיחוך יותר מאשר רתיעה. לנסוע דרך העיירה בגשם הקר, בגג פתוח ובקלילות עליזה, להירטב כאילו זה הכרחי, כל אלה – הבין הילד במעורפל – היו איכשהו ברוח העונה הזאת.
"יש לנו רשיון לאיילים," צעק אביו.
הילד לא אמר כלום. הוא סרב שיהיה לו אכפת מה משמעות העובדה שיש להם רישיון לאיילים.
"איתרתי אחד. זכר. עקבתי אחריו שבועיים. למעלה בהרי הקרֵייזי. כשנגיע לבקתה נדליק אש טובה וחזקה." בהשתהות שלא היתה אלא הצגה הוא הוסיף, "אמא שלך." המילים נאמרו כמו שאלה. הילד המתין. "מה שלומה?"
"בסדר, נראה לי." גם הילד נאלץ לצעוק כדי לגבור על יללת הג'יפ ועל הרוח שחטפה את קולו.
"אתם חברים טובים?"
"נראה לי."
"היא עדיין אישה יפה?"
"לא יודע. נראה לי. אני לא מבין בזה."
"בטח שאתה מבין. היא מתחילה להיות מקומטת כמוני? היא נראית מודאגת או עצובה? או שהיא עדיין אישה יפה ועדינה? את זה אתה בטח יודע."
"היא עדיין אישה יפה, נראה לי."
"היא אמרה לך להעביר לי איזה מסר?"
"היא אמרה – היא אמרה שאמסור לך את אהבתה," שיקר הילד, מתוך דחף כלשהו ובאופן מגושם. מיד היה נבוך שעשה זאת.
"הו," אמר אביו. "תודה רבה, דייוויד."
דרך עפר באורך קילומטר וחצי שהתפתלה בין כרי אחו אל חורשת עצי אשוחית, הביאה אותם לבקתה. בפנים עטף את הילד הריח החזק והאחיד שיש בכל הבקתות העונתיות בהרים: שרף אורנים וחומר דוחה חרקים וריח מעופש שמזכיר בגד ים לח שאוחסן במגירה. היו שם לוחות רצפה צהובים מעץ אורן ומחצלות חבלים וּוילון חרוזים בפתח חדר השינה וכיריים מברזל יצוק שלא חסרו בהן מכסים או ידיות ומשאבת מים בכיור המטבח וגיליון ישן של "שדה ונחל", ועל מדף האח שבו בערה סוף-סוף אש היתה תמונה של סבו של הילד, מפעיל הטלגרף של הרכבת, שהיה פעם בעליה של הבקתה. אביו של הילד טיגן בשר חזיר לארוחת ערב, ואף שהילד לא אהב בשר כזה, קודם לכן ציפה שאביו יחמם נזיד משומר או לוף, לכן לא אמר כלום. אביו שאל אותו על בית הספר והילד דיבר ונראה שאביו התעניין. כעת, כשחם לו ויבש, התחיל הילד להרגיש שהוא מוגן מפני ייסוריו. ואז אמר אביו:
"נצא מחר בסביבות עשר."
בשנה שעברה, כשבא הילד לביקור, הם צדו ציפורים. הם התגוררו בבקתה במשך שישה לילות, ובכל יום צדו פסיונים בין שלפי החיטה, או שכווים ביער או ברווזים במקווי המים. לעתים היה קר ורטוב לילד והוא היה אומלל, אבל מדי ערב חזרו לבקתה ולמזוודה של הילד ובה בגדים יבשים. הם אכלו אוכל חם שבושל על הכיריים והריחו את ריח הבקתה, וישנו יחד במיטה. בששת ימי הציד לא הצליח הילד להרוג אף ציפור. ועם זאת, בשנה שעברה ידע שלפחות פעם ביום יהיה לו נעים ונוח, גם אם לא יהיה מאושר. השנה תכנן אביו שאפילו נוח לא יהיה להם. הוא כתב במכתבו האחרון לאֶוֶרגרין פארק, לפני שיצא הילד משיקגו, אך כשכבר היה מאוחר מכדי שלא ייסע, שייקח את הילד לטיול מחנאות בהרים, לצוד בעלי חיים גדולים. הוא העמיד פנים שהוא מאמין שהילד ישמח.
הג'יפ העמוס בציוד היה בתנועה כבר בעשרה לעשר. במשך שלוש שעות נסעו, עברו בבִּיג טימְבֶּר ואחר כך צפונה על הכביש המהיר, ומשם בחזרה מערבה על דרך להובלת בולי עץ שהובילה אותם מעלה, מפותלת ומטלטלת, אל תוך ההרים הגבוהים. רצועות כותנה סמיכות של עננים לבנים היו תלויות בין צמרות עצים בפסגה, נתחי קצפת קלים ודחוסים על רקע גושים חדים בצבע זית כהה, כמו בתצלום שחור-לבן. במשך שעה נסעו על דרך החצץ, והילד חשב שבקרוב יהיה להם תקר בגלגל או ישבר ציר. אם יהיה תקר, ידע הילד, אבא שלו רק יחליף גלגל וימשיך לנסוע עד שיהיה עוד תקר, רחוק עוד יותר מהכביש הראשי. לבסוף חצו ערוץ נחל ואביו שיקע את הג'יפ בחלקת עשבים.
אביו אמר, "כאן."
הילד אמר, "איפה?"
"למעלה בפלג הזה. בראש הערוץ."
"מה המרחק לשם?"
"שלושה-ארבעה קילומטרים."
"שם ראית את האייל?"
"לא. שם ראיתי את בקתת הרועים. האייל רחוק יותר. בפסגה."
"אנחנו נישן בְּבקתה? חשבתי שנישן בְּאוהל."
"לא. למה לסחוב אוהל עד למעלה כשיש לנו בקתה טובה בהחלט?"
הילד לא ידע מה לענות. הוא חשב כעת, שאולי זה הרגע שבו יפרוץ בבכי. הוא ידע שהרגע הזה מתקרב.
"אני לא כל כך רוצה לישון בְּבקתה," אמר, וקולו נשבר מהכנות הפשוטה שבדבריו, ועיניו הזדגגו. הוא הידק את פיו שלא ירעד.
כאילו נשבר גם בו משהו, השעין אביו של הילד את מצחו על ההגה, על פרקי אצבעותיו. לרגע נותר כפוף, מתנשם ומותש. אבל לפני שדיבר הרים את ראשו.
"טוב, אנחנו לא חייבים, דייוויד."
הילד לא אמר כלום.
"זאת בקתת רועים שבנויה מבולי עץ, והיא קרובה לאזור שבו נצוד ואנחנו יכולים לסדר שיהיה בה יבש ונעים. חשבתי שאולי זה ימצא חן בעיניך. חשבתי שזה יהיה יותר כיף מאוהל. אבל אנחנו לא מוכרחים לעשות את זה. אנחנו יכולים לנסוע בחזרה לביג טימבר ולקנות אוהל, או לנסוע בחזרה לבקתה ולצוד ציפורים, כמו בשנה שעברה. מה שתרצה. סלח לי שיש לי כאלה מין רעיונות. אני מקווה שתסלח לי. אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר שאתה לא רוצה לעשות."
"לא," אמר הילד. "אני רוצה."
"אתה בטוח?"
"לא," אמר הילד. "אבל אני פשוט רוצה."
הם פילסו את דרכם בתוך הצמחייה לאורך ערוץ הנחל, דורכים על תערובת רכה של אזוב ורקבובית ומחטי עצים, מטפסים בין שיחים עבותים. ואז הידלדלו השיחים והם עלו בקרקעית ערוץ נחל פתוח, שלושים מטר רוחבו, שעצי אשוח וארז האפילו עליו. הלאה, והם נתקלו בשביל שהוביל אותם מעלה לאורך הערוץ. עוד הלאה, והסתעף ממנו שביל אחר, ואז עוד אחד, ואז התפצל השביל לשניים.
"מי עשה את השביל הזה? רועה הכבשים?"
"לא," אמר אביו. "צבאים ואיילים."
אפיק הערוץ הקטן נעשה צר בהדרגה, גדותיו המיוערות מתקרבות זו לזו מכל צד כמו משפך. לזמן מה התפצלו והתחברו שבילי הציידים כמו מבוך, אבל עד מהרה נותרו רק שניים, ולבסוף אחד, שחוּק מאוד. השביל דילג בין עצי אלמון וערבה, סביב סבכי פטל שהשחימו, כך שהילד ואביו לא יכלו לראות יותר משבעה מטרים לפנים. כשעצרו לנוח, שלף אביו של הילד את רובה הציד, וינצ'סטר 270. מתרמילו, וטען אותו בקליעים.
"אנחנו צריכים להיזהר עכשיו," הסביר. "אולי נפתיע דב."
בקרקעית הערוץ, בצל הארזים, היתה לחות קרירה שכאילו השתמרה שם מחורף לחורף. מיד התחיל הילד להרגיש שקר לו. הוא לבש את המעיל שלו והם המשיכו לטפס. עד מהרה הוא חזר להזיע למרות הקור.
הבקתה היתה בנויה אל תוך אחת מגדות האפיק, על מישור קטן שעצי האלמון נסוגו בו מן הערוץ, ואדמת העשב במורד הגבעה כיסתה את גגה. הדלת היתה פתח נמוך וכהה. לפני ארבעים או חמישים שנה, הסביר אביו של הילד, בנה רועה כבשים באסקי את הבקתה והשתמש בה. באותה תקופה היו באסקים רבים במונטנה, והם רעו כבשים על פני כל הרכס הזה של הרי הקרייזי. אביו שכח להסביר מהו באסקי, והילד לא הזכיר לו.
הם הדליקו מדורה. אביו הביא לארוחת הערב אומצות מבשר מותן ובצל, והילד היה מרוצה ממנו. כשאכלו החל להחשיך, אבל הילד ואביו אספו ערימה גדולה ומנחמת של ענפים עירומים יבשים. בחושך, לאורה של האש, הכין אביו פודינג שוקולד. הפודינג היה ההפתעה של אביו. הילד ישב על חתיכת בד עבה והוסיף בולי עץ למדורה ואביו שתה קפה. גיצים עלו באוויר החם והילד עקב אחריהם עולים אל ענפי הארזים ושלוליות השמיים השחורות. הפודינג לא התמצק.
"אתה זוכר את סבא שלך, דייוויד?"
"כן," אמר הילד, והצטער שזה לא נכון. הוא זכר הלוויה כשהיה בן שלוש.
"סבא שלך הביא אותי להר הזה כשהייתי בן שבע-עשרה. זאת היתה השנה האחרונה שהוא יצא לצוד." הילד ידע אילו מחשבות עוברות בראשו של אביו. אבל הוא גם ידע שהבית שלו נמצא באֶוֶרגְרִין פארק, ושהוא עכשיו ילד של גבר אחר, עם שם משפחה של גבר אחר, אף על פי שהגבר הזה כאן באמת אבא שלו. "סבא שלך היה מבוגר ממני בחמישים שנה."
הילד לא אמר כלום.
"ואני מבוגר ממך בשלושים וארבע שנים."
"ואני רק בן אחת-עשרה," התרה בו הילד.
"כן," אמר אביו. "ויום אחד יהיה לך בן ותהיה מבוגר ממנו בארבעים שנה, וכל כך תרצה שהוא יֵדע מי אתה, שכמעט תבכה בגלל זה."
הילד היה נבוך.
"ולזה קוראים מעגל החוכמה האינסופי של החיים," אמר אביו, וצחק על עצמו צחוק לא נעים.
"ממה הוא מת?" שאל הילד בניסיון נואש לחמוק ממוקד הרהוריו של אביו.
"הוא היה בן שמונים ושבע. אלוהים. הוא היה עייף." אביו של הילד השתתק. ואז טלטל את ראשו ומזג לעצמו את שארית הקפה.
במשך הלילה לא היה לילד די חם. הוא ישן על צדו, מקפל את ברכיו, והיה לו לא נוח, אבל גופו כאילו דרש זאת כדי להתחמם. אדמת ההר הקשה והקרה עברה דרך מזרן ענפי האשוח שהכין אביו ומצצה חום מגופו של הילד כמו מצע קש עשוי עלוקות. הוא הידק את שק השינה סביב צווארו וקיפל את החלק התחתון הריק סביב רגליו. פעם אחת התעורר בגלל רעש. אף שאביו ישן בינו לבין דלת הבקתה, שכב הילד ער במשך זמן מה, מאזין בדאגה, ואז התעורר שוב, שכוב על גבו, והבין שעבר זמן. הוא שמע טיפות קטנות מכות על הברזנט שפרש אביו על גג העשב של הבקתה. אבל הוא נותר יבש.
הוא התעורר לריח מדורה. הברזנט היה נוקשה מגשם שקפא ומכפור. העצים למדורה והתרמילים היו מכוסים כפור. היתה זו השעה האפורה ההיא של השחר, לפני כחול כלשהו והילד לא הצליח להבחין, מבעד לענפים שמעליו, אם השמיים קודרים או בהירים. שכבה עדינה של קרח היתה פרושה על הכל, אבל רטיבות לא היתה. כאילו החריש הקור את הגשם.
"מה השעה?"
"עוד מוקדם."
"כמה מוקדם?" הילד חשב על הקור שבבית, בשעה שהיה מחכה בחוץ ברחוב 96 להסעה לבית הספר. זה היה הרגע הגולמי והמחוספס ביותר ביומו, אבל כעת נראה כחלק נעים ומוכר בחייו בהשוואה לזה.
"מוקדם. אין לי שעון. מה זה משנה, דייוויד?"
"לא משנה."
אחרי ארוחת הבוקר הם התחילו לטפס בעמק. רובה הציד היה אצל אביו והילד נשא וינצ'סטר 30-30 ישן עם כוונות ברזל. ההליכה לא היתה קשה, ועד מהרה, עם הפעילות הקלה בבוקר הקר, הרגיש הילד כשיר ורענן. עכשיו אני צד איילים עם אבא שלי, אמר לעצמו. זה פשוט מה שאני עושה. לא הרבה ילדים באֶוֶרגרין פארק יצאו לצוד איילים עם אבא שלהם במונטנה, הוא ידע. אני עושה את זה עכשיו, אמר הילד לעצמו.
עד שהגיעו לשולי אחו גבוה, קילומטר וחצי מעל לבקתת הרועים, לא ראו אפילו עורב נחלים.
לפניהם, ולמרחק מאות מטרים, השתרע אגם חלק של עשב גבוה ודומם שהצהיב בבצורת ספטמבר, ומת בכפור וכבר החל להרקיב בגשמי נובמבר. כאן היה הנחל לערוץ שקט ועמוק של עיקולים חלקים שמעליהם תלוי העשב, ופני הסלע היו כהים כמו נפט גולמי. אחרי חמישים מטרים של הליכה באחו הסתובב אביו והצביע בפני הילד על עץ אורן גדול עם צמרת מפוצלת שסימן את ראש ערוץ הנחל שלהם. הוא הראה לילד חורשת צפצפות קטנה באמצע האחו, והם כיוונו את צעדיהם לעברה.
"ליד העצים הרחוקים יש בריכה של בונה. האייל בא לשתות שם. אנחנו יכולים לחכות בין הצפצפות ולצפות על כל האחו בלי שנתגלה. אם הוא לא יבוא, נעלה בערוץ אחר, ונבדוק שוב בדרך חזרה."
הם חיכו שעה, ועוד שעה. הילד ישב, ידיו בכיס מעילו, הוא כיווץ והידק את המעיל סביב גופו, וישבנוֹ שאב לחות קרה מן הקרקע. אביו כרע על עקביו כמו איש שטח, מתרומם מדי פעם כדי לסקור את האחו בכל הכיוונים. לבסוף נעמד. הוא קבע את מבטו על קבוצת עצים רחוקה, וכמו כלב ציד, לא זז. הוא אמר, "דייוויד."
הילד נעמד לצדו. אביו הניח את ידו על כתפו של הילד. הילד ראה דמות גדולה וכהה מתגלגלת לעברם בעשב כמו חילזון עצום.
"זה האייל?"
"לא," אמר אביו. "זה דב גריזלי, דייוויד. גריזלי זכר זקן."
הילד התרשם. גם ממרחק מאתיים מטרים חש הילה של עוצמה ואימה וסמכות סביב הצורה החסונה.
"אנחנו הולכים לירות בו?"
"לא."
"למה לא?"
"כי אין לנו רשיון," לחש אביו. "וכי אנחנו לא רוצים."
זמן מה חרש הדב את העשב בדרכו לבריכת הבונה ואז עצר. הוא קפא בעשב ונדמה שהוא מאזין. אביו של הילד הוסיף: "זה לא ציד בשביל הבשר. זה ציד בשביל הפחד. אני לא זקוק לפחד. כבר יש לי מספיק בחיים."
הדב הסתובב והתאמץ להתרחק במהירות בעשב. הוא נעלם שוב בין העצים הרחוקים.
"הוא שמע אותנו."
"אולי," אמר אביו של הילד. "בוא נלך להציץ בבריכת הבונה."
פגר שפרוותו מבריקה היה מוטל במים, נפוח עד גיחוך, כתמי ריקבון מתפשטים בו והוא מכוסה זבובי בקר. ארבעה ימים, ניחש אביו של הילד. האייל נורה לפחות שמונה-עשרה פעמים באקדח טוּטוּ. אחת מעיניו נעקרה ביריה. הוא נורה בלסת פעמיים, ושתי הירכיים שפנו מעלה הושחתו ביריות. אביו של הילד עמד במקווה המים, שהגיעו עד ברכיו, וטרח לספור את החורים. הוא שלף את אחד הקליעים בסכינו. הדבר רק הרגיז אותו יותר. הוא השליך את העופרת ממנו והלאה.
בשלוש השעות הבאות צלל אביו להתבודדות המרירה האופיינית לו, והילד הרגיש נטוש. הוא לא הבין למה נקטל האייל באקדח קטן והושאר להירקב. אביו לא טרח להסביר. כמו במקרה הדב, נראה שהבין את מה שהיה עליו להבין. הם המשיכו בהליכה, אבל לא באמת צדו.
הם יצאו מהאחו אל בין עוד אורנים, ואחריהם עצי ארזית עירומים, מחטיהם הצהובות נשרו כמעט כולן והאדימו במקומות שבהם כיסו את השביל. הילד ואביו צעדו בנתיב מישורי אל תוך ערוץ נוסף, שהיה בעל פתח רחב מאוד והלך וצר בין קירות גבוהים של סלע חשוף. הם חצו הלוך ושוב את נחל הרועים, שבערוץ הזה לא היה אלא קילוח דק של נחל אכזב. הילד פסע חמישה מטרים מאחורי אביו, מביט בזעם הקר והבלתי נגיש שעיצב את קו הכתפיים של האיש, והיה מודאג ואומלל כי אביו נעשה מרוחק ושקט כל כך. הם טיפסו מעל ענפים יבשים שחסמו את השביל, הקיפו סלע אחד שהיה גדול כמו בקתה, ותעו לתוך חלקת קוצים שדקרו בפראות מבעד למכנסיהם. הם ראו גללים טריים של אייל קנדי, ודב ששילשל בגלל פירות יער של סוף העונה. אביו של הילד השתעמם סוף-סוף מהרהוריו הנוגים והראה לילד איך לארוב לציד. לפני השקיעה באותו יום הם ירו באייל קנדי.
מורד גבעה פתוח משתפל בעדינות, כמעט אחו, משתרע לאורך ארבע-מאות מטרים בין עצי צפצפה רעדנית, לא יותר מחמישה מטרים גובהם. האייל היה מעליו. אביו של הילד עזר לו לאחוז את הרובה שלו, להציב אותו בחריץ בגזע צפצפה ולירות את הירייה הראשונה. הילד החטיא. האייל הסתובב וזינק במורד ואביו הרג אותו לפני שהספיק לתפוס מחסה. זה היה זכר עם חמש נקודות הסתעפות בקרניו. הם פשטו את עור האייל וגררו אותו אל מחסה האורנים הגדולים, קרוב לפלג, שם יפרקו אותו לחלקיו מחר, ואחר כך חזרו לבקתה באור הדמדומים.
באותו לילה גם תנוחת העובר לא עזרה לילד להתחמם. הוא שכב ער ורעד במשך שעות. הוא שמח שיום המחרת, אף שיהיה מלא בהליכה ובמלאכת קצבים ובמטלות מעיקות, יהיה יומם האחרון ביער. הוא לא שמע כלום. כשהתעורר, ראה מבעד לדלת הבקתה לובן לבן כעצם.
חמישה-עשר סנטימטרים הצטברו על הקרקע והשלג המשיך לרדת. הילד עמד באזור המחנה, נדהם. אם ירדו שבעה סנטימטרים של שלג באוורגרין פארק, היה הילד מתעורר לפני עלות השחר לקול לחש של משאיות פיזור חול וטרטור שרשראות שלג. כאן לא היתה כל אזהרה מוקדמת. לא היה לו קר הרבה יותר מאתמול, והשינוי הגדול של היער נראה מסתורי ונעים ואיכשהו מצחיק. הוא חשב על חג המולד. ואז אביו נבח עליו.
גם מצב הרוח של אביו השתנה שינוי גדול, אבל בכיוון אחר. הוא נראה רציני ונחפז. בזמן שניקה בשלג את כלי ארוחת הבוקר, חילק לילד הוראות למטלות אחרות. הם יצאו מהמחנה עם שתי מסגרות תרמילים ריקות, שני הרובים, מסור-יד וחבל. עד מהרה הבין הילד למה חש אביו שהזמן דוחק: נדרשה להם שעה לטפס לאחו, מרחק קילומטר וחצי. השלג הוסיף לרדת. הם לא נחו עד שהגיעו אל עצי הצפצפות.
"בארוחת בוקר כבר כמעט חשבתי להשאיר את האייל, לארוז הכול ולהוריד אותנו מכאן," הודה אביו. "סביר שזה חכם יותר ויגרום פחות בעיות בטווח הארוך. יכולתי גם לחזור עם נעלי שלג בשבוע הבא. אבל עד אז השלג כבר עשוי להיות בעומק מטר כמעט ולהתחיל להיסחף. נוכל לקחת שתי ירכיים היום. ככה יהיה לי יותר קל בהמשך." שני דברים הפתיעו את הילד: שאביו נוקט כזאת זהירות נוכח ירידת שלג קל, ושהוא עצמו מרגיש מאוכזב משום שנלקח מן היער באותו בוקר. אוויר האחו רחש פתותים לבנים.
"אם הוא יפסיק לרדת בקרוב, מצבנו טוב," אמר אביו.
השלג המשיך לרדת.
קשה היה לטפס בשביל העולה בערוץ הרחוק, בשלג שעומקו עשרים וחמישה סנטימטרים. הילד נפל פעם אחת, צווארו ושרווליו התמלאו שלג וכוונת הרובה ניקרה גומה קטנה בסנטרו. אבל הוא לא התייאש. הלילה יהיה להם חם ויבש בבקתה. שמונה-מאות מטרים לאחר מכן השיג את אביו ונעמד לצדו. אביו עצר להביט בנתזים כהים של דם על הקרקע.
עקבות כבדים וסימני בטן נגררת הובילו לערבוביה של אדום מתכהה והלאה משם. העקבות היו באורך עשרים סנטימטרים ונראו בהם טופרים. אביו של הילד כרע ברך. בעוד הילד צופה שקע לאטו כתם דם ארגמני מבריק בגודל צלוחית אל תוך השלג ונעלם. הדם היה חמים.
אביו בחן את העקבות בקפידה ואמר, "יש לה גור איתה."
"מה קרה?"
"רק טרפו משהו. כנראה ציפור. יש פה יותר מדי דם בשביל שכווי, אבל אני לא רואה סימנים של חיה עם ארבע רגליים. אולי תרנגול הודו פראי." הוא קימט את מצחו והרהר. "תרנגול הודו בלי נוצות. אני לא יודע. לא מוצא חן בעיני שנפתיע אותה עם הגור." הוא טען כדור בבית הבליעה של הרובה.
העקבות הקדימו אותם בשובל של כתמים אדומים. אחרי חמישה-עשר מטרים הם גילו את הגופה, קבורה למחצה. חלקו העליון של הראש הוסר ומוחו של הגור לוּחך מתוכו.
אביו אמר, "אלוהים," ומיהר להתרחק משביל העקבות. הוא זירז את הילד להיצמד אליו.
הם הלכו בקשת רחבה בין שיחים עבותים והחלו לחזור לנתיב הקודם אחרי ארבע-מאות מטרים. אביו צעד בכבדות בשלג, עוצר לעתים קרובות ונעמד ברובה דרוך ומביט סביב, עד שהילד השיג ועבר אותו. הילד היה מבולבל. הוא ידע שאביו מודאג, אבל לא חש שום סכנה בעצמו. הם עלו שוב על השביל, והמשיכו עד הצפצפות שבמורד הגבעה ורק אז הרשה להם אביו לנוח. הילד ירק על השלג. ריאותיו כאבו מאוד.
"למה היא עשתה את זה?"
"זאת לא היא. דב אחר הרג את הגור שלה. זכר. אולי ההוא שראינו אתמול. אחר כך היא נלחמה בו על הגופה, וניצחה. לא פספסנו אותם בהרבה. יכול להיות שהיא אפילו צפתה בנו. דבר כזה מכניס אותה למצב רוח הכי גרוע שיכול להיות."
הוא הוסיף: "ברגע שאנחנו רק רואים אותה, אני רוצה שתבחר את העץ הכי קרוב והכי גדול ותתחיל לטפס. אל תפסיק עד שאתה חמישה-שישה מטרים מעל האדמה. אני אשאר למטה ואחליט אם צריך לירות בה. הרובה שלך דרוּך?"
"לא."
"דרוֹך אותו ותנצור את הנצרה. אולי זו דובה שחורה ודובים שחורים יודעים לטפס. אם היא רודפת אחריך, תתכופף ותכניס את הרובה שלך לפה שלה ותירה. לא תוכל לפספס."
הוא דרך את הווינצ'סטר, כפי שאמר לו אביו.
הם ירדו באלכסון אל הנחל, ומשם אל תלולית השלג של האייל המת שלהם. שלג הסתנן וירד בהתמדה בדממה תכליתית. הילד היה צמא. הוא שם לב שהטמפרטורה לא היתה כנראה הרבה מתחת לאפס, כי הוא הרגיש בנוח בידיו החשופות, למרות כל הפעילות, ואפילו הזיע בין האצבעות.
"אני יכול לשתות?"
"כן. תיזהר לא להרטיב את הרגליים. ואל תטייל לשום מקום. אנחנו הולכים לגמור עם זה במהירות."
הוא התרחק כמה מטרים, התכופף בין השיחים העבותים על גדת הנחל, וכרע ברך בשלג כדי לשתות. המים הכאיבו למערות האף שלו והקור צרב את כפות ידיו. כשנעמד שוב, הבחין בגוף של בעל חיים לפניו, קרוב לגדת הנחל. לרגע אחד היה בטוח שזה עוד גור מת. באותו רגע קרא אביו:
"דייוויד! תחזור לכאן בזה הרגע!"
הילד התכוון לענות לו, אבל קודם התקרב כדי להפוך את הגור בכף רגלו. הנגיעה עוררה את הגור לחיים. הוא התרומם לפתע בקול נהמה צווחני, סובב את ראשו מהיר כנחש, ונשך. הילד צרח. הגור תפס את כף ידו הימנית בין לסתותיו ולא שחרר.
הגור השתולל ללא מעצור, מהדק את שיניו עמוק יותר וקורע בבשר עם כל תנועה. הילד לא הרגיש כאב. הוא ידע שכף ידו ניזוקה וההבנה הזו הפחידה אותו והוא היה נואש לקבל את ידו בחזרה לפני שתיהרס. אבל הוא היה חסר אונים. הוא הרגיש שאותה אימה מוזרה מענה גם אותו וגם את הגור, והוא צרח עליו כמעט בהגיון שיעזוב אותו. הצעקות שלו הפחידו את הגור עוד יותר. ראשו היטלטל לכאן ולכאן. הילד לא חשב לצעוק אל אביו. הוא לא ראה אותו ולא שמע אותו מגיע.
אביו התקדם בצעדים גדולים, ריצה איטית ומאומצת בשלג בלי לומר דבר, החזיק את הרובה אבל לא השתמש בו, עבר את שני המטרים האחרונים, צובר עוד מהירות, ושלח את מגפו הימני לבטנו של הגור. הבעיטה כאילו העיפה את הגור מתוך השלג. הוא פתח את לסתותיו ופלט עוד צווחה דקה חזרזירית, והילד הרגיש הקלה קהה בכף ידו, כאילו לחץ ופתח אביו ברגלו את שפתיה של מלכודת קפיץ. הגור התגלגל פעם אחת ונעלם מעבר לגדת הנחל, ואז הופיע שוב בהמשך הזרם, צווח וחובט בכפותיו. הילד הביט בכף ידו ונחרד. עדיין לא חש שום כאב, אבל קשה היה לזהות את כף היד. אצבעותיו קולפו עד שורש כף היד כמו קליפות בננה. הבלוטות בצדי לסתו איימו לגרום לו שיקיא, ואולי היה ממשיך לעמוד בטמטום חושים ולהביט בכף היד, אלמלא אחז בו אביו.
הוא תפס את הילד בזרועו וגרר אותו לעבר עץ מבלי להביט אפילו בכף ידו. הילד התנער בתנועה נגדית ובזעם כאילו הוכה. הוא צרח על אביו. הוא צרח שידו נחתכה, כי חשב שאביו לא יודע, ותוך כדי הצרחות הוא פרץ בבכי. הוא התחיל להרגיש כאב חם ופועם. הדאיג אותו שהוא מאבד דם. הוא דמיין איך הדם שלו מתיך חורים אדומים בשלג מאחוריו והוא לא רצה להביט. הוא לא רצה לעשות שום דבר עד שיטפלו בידו. באותו רגע שנא את אביו. אבל אביו היה חזק יותר. הוא פחות או יותר נשא את הילד אל העץ.
הוא הרים את הילד. בקול שהיה שקט ודרוך ומאוד, שלא כמו האחיזה הנוקשה שבה תפס את זרועו של הילד, הוא אמר:
"תפוֹס וטפס, עלה כמה ענפים שתוכל. שב על ענף ותחזיק חזק ותכניס את היד תחת בית השחי השני, אם אתה יכול. אני כבר חוזר אליך. תחזיק חזק כי תהיה לך סחרחורת." הילד גישש נואשות אחר ענף. אביו תמך בו מלמטה, והמתין. הילד התאמץ לטפס. רגליו גרדו את הגזע. ואז הוא היה בתוך העץ. שבבי קליפת עץ ושרף נדבקו לבשר העירום והאדום של כף ידו הימנית. אביו אמר:
"עכשיו קח את זה. מהר."
הילד מעולם לא הבין אם אביו בעצמו פחד כל כך ששכח לרגע מכף ידו של הילד, או שאביו עדיין חשב בבהירות יחסית. ייתכן שאביו ציפה לזה. בבהירות חסרת הרחמים של אמות המידה האישיות שלו, אולי ציפה שהילד יוכל לאחוז בעץ, ובפצע, וברובה, הכול ביד אחת. הוא הושיט את קת הווינצ'סטר אל הילד.
הילד רצה לומר משהו, אבל דמעותיו ובהלתו לא אפשרו לו לעצור ולנשום. הוא נרעד ולא הצליח לדבר. "דייוויד," דחק בו אביו. הילד שלח יד אל הקת וכמעט נפל ונאחז בגזע בידו הבריאה. הוא בכה והתנשף, ורצה לדבר. הוא פחד שייפול מהעץ. הוא שחרר שוב את אחיזתו, והרגיש שהוא נוטה. אביו הושיט את הרובה גבוה יותר, מחזיק בקנה. הילד נענע את ידו הפצועה, מרסס את פניו של אביו בדם. הוא שלח את ידו וניסה לסגור את אצבעותיו הקרועות והמיטלטלות סביב הקת ולחץ על ההדק.
הכדור נכנס לתחתית הירך של אביו וריסק את הברך והמשיך לאורך עצם השוקה עד לאדמה דרך עקבו של אביו.
אביו נפל והרובה נפל איתו. הוא שכב בשלג בלי לזוז. הילד חשב שהוא מת. ואז ראה הילד שהוא מחפש בידו את הרובה. הוא מצא אותו והתגלגל על בטנו, מכוון לעבר נקבת הגריזלי. במרחק חמישה-עשר מטרים במעלה הגבעה, מתנשאת על רגליה האחוריות, היא הטתה את ראשה לצד אחד, מהססת. כשהעלה עצמו הגור מהזרם אל הגדה המושלגת, היא נהמה לעברו בתקיפות. הגור רץ היישר אליה בראש מורכן. היא הפילה אותו במכת כפה עצומה והוא יילל. אחר כך הסתובבה במהירות. הגור בא אחריה.
היער דמם. הירייה עדיין הדהדה בעוצמה והממה את הילד, אבל היה זה הד של זיכרון, לא של צליל. הוא לא הרגיש דבר. הוא ראה את גופו של אביו שרוע על השלג והתקשה להאמין שהוא נמצא במקום שבו הוא נמצא. הוא לא רצה לזוז: הוא רצה להתעורר. הוא ישב בין ענפי העץ והמתין. השלג המשיך לרדת באותה חינניות כמקודם.
אביו התהפך על גבו. הילד ראה אותו מרים עצמו לישיבה ומביט ברגלו ולא מסגיר שום הבעה, ואז צונח בחזרה. הוא מצמץ לאט והרים את עיניו ופגש את עיני הילד. הילד המתין. הוא ציפה שאביו ידבר. הוא ציפה שאביו יאמר תחליק למטה בעזרת המרפקים והברכיים ותביא את ערכת העזרה הראשונה ותרתיח מים ותטלפן לרופא. המספר מודבק על החוגה. אביו נעץ בו מבט. הילד יכול היה לראות את הבהוב המחשבות מאחורי עיני אביו. אביו לא אמר כלום. הוא הרים את זרועותיו באטיות ושילב אותן מעל פניו, כאילו תפס תנומה בשמש.
הילד קפץ. הוא נחת בכבדות על רגליו ונפל לאחור. הוא נעמד מעל אביו. דם טיפטף מידו בשקט על השלג. הוא פחד שאביו מחליט למות. הוא רצה להתחנן בפניו שישקול שוב. מעולם לפני כן לא ראה הילד את אביו אבוד. הוא פחד.
אבל הוא כבר לא פחד מאביו.
ואז גילה אביו את פניו ואמר, "תן לי לראות." הם חבשו את ידו של הילד בשרוול שחתכו מצדה השני של חולצתו. אביו עטף את היד בחוזקה ופיצל את קצה השרוול בסכין הצבאים שלו וקשר היטב בשני מקומות. עתה חש הילד כאב מפחיד בכף ידו השסועה ובטנו התהפכה כשחשב על הנזק, אבל לפחות לא היה צריך להביט עוד בידו. עד מהרה היתה תחבושת הפלנל המשובץ ספוגה כולה באדום כהה. הם חתכו שרוול מחולצתו של אביו כדי לקשור מעל הפצע בירכו. הם גלגלו את המכנס כדי לראות את הנפיחות הארוכה של הפצע שירד לאורך השוק ודימם לתוך התעלה שיצר הכדור. רק אז הבין אביו שהוא מדמם גם מהעקב. הילד הסיר את הנעל הגבוהה של אביו והניח ממחטה נקייה למחצה על חור היציאה של הכדור דרך המדרס, כפי שהורה לו אביו. אחר כך נעל אביו את הנעל והידק את השרוך בחוזקה. הילד עזר לאביו לקום על רגליו. אביו ניסה לצעוד, ואז התמוטט בשלג ביללה וקללה של כאב. הם לא ידעו אז שהברך היתה מרוסקת.
הילד ראה את החזה של אביו מתרומם בכבדות באנחות כפויות של תסכול חנוק, ושמע את האוויר שורק דרך נחיריו. אביו הרגיע את עצמו באמצעות הנשימות ונראה שהוא חושב. הוא אמר,
"אתה יכול למצוא את הדרך בחזרה לבקתה."
הילד עצר את נשימתו שלו ולא זז.
"אתה יכול, נכון?"
"אבל לא. אני לא הולך לבד. אני הולך רק איתך."
"טוב, דייוויד, תקשיב טוב," אמר אביו. "אין לנו מה לדאוג מהכפור. אני לא מודאג שאחד מאיתנו יקפא למוות. אף אחד לא קופא ביער בחודש נובמבר, אם הוא משגיח על עצמו. אפילו לא במונטנה. פשוט לא קר עד כדי כך. יש לי גפרורים ויש לי אייל טרי. ואני לא חושב שמזג האוויר הזה הולך להיות יותר גרוע. אולי ירד עוד גשם עד הבוקר. מה שמדאיג אותי זה הדימום. אם אני אבזבז יותר מדי זמן ומאמצים בניסיון לצאת מכאן ברגל, אני עלול לדמם למוות.
"אני חושב שהיד שלך תהיה בסדר. זה פצע חמור, אבל הרופאים יוכלו לתקן אותה והיא תהיה כמו חדשה. זה ברור לי. אני מבטיח לך. גם אתה תדמם, אבל אם תדאג ליד שלך, היא תדמם באותה מידה אם תצעד ואם תעמוד במקום. וככה תגיע לרופא עוד הלילה. אבל אם אני אנסה ללכת על הרגל הזאת היא תדמם ותמשיך לדמם ואני אאבד יותר מדי דם. אז אני נשאר כאן ומתכסה טוב וחם ואתה יוצא לשם להזעיק עזרה. אני מצטער שזה ככה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.
"אין סיכוי שתלך לאיבוד. רק תלך על השביל כל הזמן ישר לאורך הערוץ, כמו שעלינו הנה, ואז תגיע לאחו. תכוון את עצמך לאורן הגדול עם הצמרת המפוצלת. כשתגיע לעץ, תמצא שוב את הנחל. אולי לא תראה אותו, אבל תהיה בשקט ותקשיב טוב. אתה תשמע אותו. תמשיך איתו עד שתרד מההר ותעבור את הבקתה עד שתגיע לג'יפ."
הוא נאבק להכניס יד לכיסו. "אף פעם לא נהגת במכונית, נכון?"
שפתיו של הילד התהדקו. שרירי לחייו כאבו מחישוק לסתותיו. הוא טלטל את ראשו.
"אתה יכול לעשות את זה. זה לא קשה." אביו הראה לו מפתח יחיד והחל להסביר לילד איך להתניע את הג'יפ, איך להפעיל את המצמד, איך למצוא את ההילוך האחורי ואחר כך את הראשון והשני. בעוד אביו מתאר את מצב ההילוכים השונים הרים הילד את ידו הימנית החבושה. אביו עצר. הוא שפשף את ארובות עיניו כאדם מתעורר.
"ברור," הוא אמר. "בסדר. תצטרך לעזור לי." הילד אחז את המסור בידו השמאלית וניסר עץ צפצפה קטן שענפים מתפצלים ממנו. אביו הראה לילד איפה לקצוץ אותו כדי שהפיצול יגיע בדיוק לבית שחיו. אחר כך הם הרימו אותו על רגליו. אבל הקב היה חסר תועלת במדרון תלול מכוסה עשב גבוה ושלג. אביו נשען על כתפיו של הילד ושעה ארוכה נלחמו במדרון.
כשדרך הילד בבור ושניהם נפלו, לא השמיע אביו שום קריאת כאב. הילד שאל את עצמו אם ברכו של אביו נפגעה קשה כמו שנפגעה ידו-שלו. הוא הניח שהיא כאבה הרבה יותר. הוא לא אמר כלום על כף ידו, אף על פי שכמה פעמים במהלך הירידה היא התעקמה או נמעכה. הם הגיעו לשביל. השלג לא הפסיק לרדת ועקבותיהם היו מכוסים. אביו אמר:
"אנחנו צריכים את אחד הרובים. שכחתי. זאת אשמתי. אבל תצטרך לחזור לשם ולהביא אותו."
הילד לא הצליח למצוא את העץ שאביו אמר שהשעין עליו את רובה הציד, לכן הלך לעבר הפלג וחיפש דם. הוא לא מצא. טביעות גופו של אביו בשלג כבר התרככו תחת שניים-שלושה סנטימטרים של דממה טרייה. הוא גרף בידו הבריאה בשקע המושלג ונבהל מן הדם הקר, הרירי, שנמרח על אצבעותיו כמו ליחה. הוא מצא את הווינצ'סטר בקרבת מקום.
"הרובה בר-המזל," אמר אביו. "הכול בסדר. תראה." הוא פתח את בית הבליעה והתרמיל עף החוצה והוא תפס אותו באוויר. הוא הביט בזעף בתרמיל ואחר כך השליך אותו הצדה לשלג. הוא הציג את הרובה בפני הילד ומשך את הפטיש לאחור עד שנתפס.
"זוכר?" הוא אמר. "הנצרה."
הילד ידע שהוא אמור להתבייש מאוד, אבל הוא התבייש רק מעט. אביו לא יכול עוד לפגוע בו כבעבר, משום שהילד החל להבין אותו. אביו לא מסוגל להתאפק. הוא לא רצה שהילד ירגיש מבוזה, אבל נזקק שירגיש כך, בגלל הבדידות והמרירות ואמו של הילד. והוא לא היה מסוגל להתאפק.
עוד שעה עברה והם בקושי חצו את מורד גבעת הצפצפות. אביו זרק את הקב ברוגז והתיישב בשלג. הילד לא הבין אם הוא חושב בזהירות איך יוכלו לחלצו משם, או עדיין מתלבט אם לבחור בייאוש. האור נחלש לדבר-מה שמזכיר אור ירח יותר מאור אחר הצהריים. משב השלג נעשה אפור, חסר עומק, שטוח, והשמיים התרו בקדרות שהלילה יורד. הילד נעשה חסר מנוחה. ואז הוחלט. אביו העלה את עצמו ב"שק קמח" על כתפיו של הילד, מחזיק את הרובה. הילד תמך בו במרפקיו, שאותם כופף תחת ברכיו של אביו. הילד היה גבוה יחסית לבן אחת-עשרה, וגם כבד. אביו של הילד שקל שבעים וחמישה קילוגרם.
הילד הלך.
הוא נע לאט כמו שלג סחוף: צעד, ואז הפסקה, ואז עוד צעד. בתחילה נראה לו כי המשקל יכריע אותו. הוא לא חשב שיצליח לשאת את אביו למרחק רב.
הוא צעד את הצעדים הראשונים בציפייה שייפול. הוא לא נפל, לכן המשיך ללכת. זרועותיו וכתפיו לא התעייפו מהר כפי שחשב שיקרה, לכן המשיך ללכת. גרירת הצעדים בשלג העמוק והאבקתי היתה כמו נשיאה של מכתבה מעץ אלון במעלה מדרגות מצדה האחד. אבל במשך זמן רב להפתיע לא נעשה הנטל כבד יותר. הוא מצא את האיזון. גילה את הקצב. הוא התקדם.
חשיכה ערפלה את היער, אבל השלג זהר. הוא ראה את השביל היטב. הוא הלך.
"מה שלומך, דייוויד? איך אתה מחזיק מעמד?"
"בסדר."
"נעצור קצת וניתן לך לנוח. אתה יכול להוריד אותי כאן." הילד המשיך ללכת. הוא נע בכבדות כזאת, שנראה שעצר אחרי כל צעד. אבל הוא המשיך ללכת.
"אתה יכול להוריד אותי. אתה לא רוצה לנוח?"
הילד לא ענה. הוא רצה מאוד שאביו לא יכריח אותו לדבר. בהתחלה שיווע לאוויר. עכשיו נשם בסדירות ובאטיות. הוא הביט בירכיו החותכות את השלג. הוא לא רצה שיפריעו לו. אחרי רגע אמר, "לא."
הוא הלך. הוא הגיע אל הגור שהיה עטוף בשלג חדש, ולא ראה אותו ונתקל בו ונפל. פניו נחבטו עמוק אל תוך השלג בגלל כובדו של אביו. הוא לא הצליח לזוז. אבל הצליח לנשום. הוא נח. כשהרגיש את ירכו הימנית של אביו נעה על כף ידו הימנית נזכר בפצע. היה לו מזל שזרועותיו היו צמודות לצדי גופו, אחרת היתה היד עלולה לספוג את עוצמת הנפילה. הילד חיכה שאביו יתגלגל וירד ממנו, ובינתיים הרגיש בשינוי בטמפרטורה. זיעתו קיררה אותו במהירות. הוא החל לרעוד.
אביו השתתק שוב. הילד ידע שהוא לא יצעק ואפילו לא יזכיר את הכאב ברגלו. הילד הבין שהוא-עצמו לא מעוניין להזכיר את כף ידו. הדם שנספג בצד החיצוני של תחבושת הפלנל נעשה דביק. הוא לא רצה לחשוב על הפקעת המוזרה של בשר וגידים ועצם שעטופה מתחתיה. היה שם כאב, אבל הוא הרחיק אותו. זאת כבר לא היתה היד שלו. הוא כבר לא סמך על כך שיזכה בה שוב לעולם. אם יהיה החלטי בעניין הזה, אז גם הכאב כבר אינו שלו. זה רק כאב והוא מודע לו. בידו הבריאה הוא איבד תחושה.
"ננוח עכשיו."
"אני לא עייף," אמר הילד. "רק נהיה לי יותר קר מזה."
"ננוח," אמר האב. "אני עייף."
הילד הבחין כי בשלג מתחת לברכו של אביו יש גומחה שהמיס דם טרי. הפלנל הכהה סביב ירכו של אביו לא נראה דביק. הוא הבהיק.
אביו הסביר לילד איך לפתוח את הגור בסכין הצבאים. אביו עמד על רגל אחת, נשען על ענפים יבשים, אוחז את הווינצ'סטר בהיכון ומביט לכל הצדדים בשעה שדיבר. הילד השתמש בידו השמאלית ובשתי ברכיו. הוא ניקב את הגור בתחתית הבטן לקול אוושה של התזה, וחתך כלפי מעלה בקלות. הוא לא הוציא את קרביו של הגור. הוא רק חתך ריבוע של בשר מהבטן. הוא הושיט אותו לאביו וקיבל ממנו את הרובה.
אביו קילף את העור והשאיר את השומן. הוא ניסר את הבשר לשתי חתיכות. את האחת גלגל והכניס לכיס המעיל שלו. את השנייה חילק שוב. הוא נתן לילד ריבוע עבה שהבריק משומן נא.
"תאכל את זה. גם את השומן. במיוחד את השומן. את השאר נבשל בהמשך. אני לא רוצה להדליק פה מדורה ולהתגרות בַּאמא."
הבשר היה צמיגי. הילד לא חשב שהוא מגעיל. הוא היה רעב.
אביו התיישב על הקרקע ופרם את שרוכי הנעל שעל רגלו הבריאה. לפני שהילד הבין מה הוא עושה, שרך אביו את הנעל מחדש. הוא החזיק גרב צמר לח.
"תן לי את יד שמאל שלך." הילד הושיט את ידו הבריאה ואביו הלביש עליה את הגרב. "נהיה הרבה יותר קר. ואנחנו זקוקים ליד הזאת."
"ומה עם הידיים שלך? אנחנו זקוקים גם לידיים שלך. אני אתן לך את ה –"
"לא, אתה לא תיתן. יותר מכול אנחנו זקוקים לרגליים שלך. זה בסדר גמור. אני אכניס את הידיים שלי לתוך החולצה שלך."
הוא הרים את אביו והם המשיכו. הילד הלך.
הוא התקדם בהתמדה בחשיכה הקרה. עד מהרה שוב הזיע, לאורך צלעותיו ובתוך נעליו. הוא לא חש אלא שכפות ידיו ואוזניו נמעכות במלחצי מתכת קרים. אבל אביו רעד. הילד עצר.
אביו לא הוריד את רגליו ארצה. הילד עמד על השביל וחיכה. לאט-לאט שחרר את אחיזת פרקי ידיו. ירכיו של אביו צנחו מטה. הילד נזהר לא לפגוע ברגל הפצועה.
אחיזתו של אביו בצווארו של הילד לא רפתה. אצבעותיו על עורו החשוף של הילד היו קרות.
"הגענו לבקתה?"
"לא. עוד לא הגענו לאחו אפילו."
"למה עצרת?" שאל אביו.
"נורא קר. אתה רועד. אפשר להדליק מדורה?"
"כן," אמר אביו, מטושטש. "ננוח. מה השעה?"
"אנחנו לא יודעים," אמר הילד. "אין לנו שעון."
הילד אסף ענפים יבשים קטנים. אביו נעזר בקת הרובה כדי לגרוף שלג מאחד הסלעים, ואת המדורה הם מיקמו בבסיס הסלע. אביו שבר ענפי אורן דקים וקימט נייר טואלט יבש שהיה בכיס חולצתו וסידר את העצים, אבל לאחר מכן רעדו ידיו כל כך שלא הצליח להדליק גפרור. הילד הדליק את האש. הילד הידק את השלג, לפי הוראות אביו, כדי ליצור גומחה קטנה דמוית תנור לפני סלע המדורה. הוא חתך ענפי אשוח כדי להניח על קרקע הגומחה. הוא הוסיף עוד ענפים יבשים. מאחורי העננים הבלתי נראים נדמה שהופיע חרמש ירח.
"הפסיק לרדת שלג," אמר הילד.
"למה?"
הילד לא דיבר. קולו של אביו נשמע לא טבעי. אחרי רגע אמר אביו:
"כן, נכון. הפסיק."
הם צלו חתיכות מבשר הגור, משופדות על מקל ירוק. שומן טפטף והאש התיזה והבזיקה. הבשר נחרך מבחוץ ונותר נא בפנים. הוא היה טעים לא פחות מכל בשר שהילד אכל אי פעם. השומן החם חרך את לשונותיהם. המקל השני נשרף לפני שהבחינו בכך והבשר נפל לאש. אביו של הילד קילל ושלח יד אל הבשר בין הלהבות והפיל אותו ומשך אותו החוצה, ואז הכניס את ידו לשלג. הוא לא הביט בשלפוחיות שבאצבעותיו. הם אכלו. הילד ראה ששתי ידיו של אביו נעשו מגושמות וכמעט חסרות תועלת.
הילד הלך להביא עוד עצים. לא רחוק מהשביל מצא ענפים יבשים שהלבינו, אבל ביד אחת הצליח לשבור ולשאת רק מנות קטנות. הם נשכבו בגומחה כמו כפיות, הילד קרוב יותר לאש. הם משכו ענפי אשוח שנחו על השלג מעליהם. הם נצמדו זה לזה. אביו של הילד רעד ונתקף עוויתות עכשיו והידק את זרועותיו סביב הילד בחיבוק עז. הילד הכניס את כפות ידיו של אביו לתוך חולצתו. הילד נרדם. הוא התעורר כשהאש דעכה והוסיף עוד ענפים ונרדם. הוא התעורר שוב וטיפל באש והחליף מקומות עם אביו ונרדם. הוא ישן פחות חזק כשאביו בינו לבין האש. הוא התעורר שוב כשהתחיל אביו להקיא.
הילד היה מבועת. אביו התפתל פתאום בעוויתות הקאה ופלט את בשר הגור ונוזל צהוב ודם וריסס הכול על השלג, בַּזוהר האפור-אדום של האש, ורוקן את קיבתו לגמרי ואחר כך לא היה מוכן לעזוב אותו. הוא התנשם והתנשף באופן מעורר רחמים. הילד התחנן שיוגד לו מה לא בסדר. אביו לא ענה או שלא יכול היה לענות. העוויתות אחזו בבטנו ופיתלו את שאר חלקי גופו בכוח ובפרכוסים מכוערים. בין ההתקפות הוא נשם בקול חרחור רטוב שעלה מעומק החזה ולא דיבר. כשנרגעו ההקאות, נמתחו נשימותיו לאנחות ארוכות ומבעבעות, אחר כך התנשפויות כבדות ושטוחות, ואז עוד אנחות נוזליות. נשימתו נעצרה ואז עלה קצף בגרונו ולתוך פיו והוא נחנק ממנו ושוב החל להקיא. הילד חשב שאביו יחנק. הוא רכן לצדו וחיבק אותו ובכה. הוא לא הצליח לראות ממש את פניו של אביו וגם לא רצה להביט מקרוב כי הקולות שעלו מגופו של אביו נשמעו לא-אנושיים כל כך. הילד לא פחד כך מעודו. הוא בכה על עצמו ועל אביו. הוא הבין לפי הרעשים והתנועות שאביו עומד למות. הוא לא חשב שאביו יוכל לחזור ולהיות שוב אנושי.
כשאביו נרגע, הוא הלך להביא עוד עצים למדורה. הוא שבר ענפים יבשים בהתמדה קנאית וחזר איתם חבילות-חבילות והגדיל את המדורה. הוא קירב והניח את אביו קרוב לאש וחיבק אותו מאחור. הוא לא נרדם, אבל גם לא היה ער. הוא המתין. לבסוף פקח את עיניו וראה את השחר מתחיל לעלות. אביו התיישב והתחיל לירוק.
"עוד חבילה אחת של עצים ותחמם אותי מאחור ואז נלך."
הילד ציית. הוא היה מופתע שאביו יכול לדבר. נראה לו מוזר עכשיו שאביו דואג כל כך הרבה לעצמו וכל כך מעט לילד. אביו אפילו לא שאל מה שלומו.
הילד הרים את אביו, והלך.
בשלב מסוים, כשהזריחה כמעט נשלמה, חזר השלג לרדת. הפעם לא הסתנן בדממה. הוא נישא על רוח קלה שנשבה בגבו של הילד לאורך הערוץ. הוא הרגיש כאילו כשל לפנים עם השלג אל תוך פיר אנכי ארוך. הוא כשל לאטו. גופו של אביו הגן על גבו של הילד מצינת הרוח. בגדי שניהם היו רטובים לגמרי. עד מהרה התחיל אביו שוב לרעוד.
הילד הלך. השרירים בעורפו היו תפוסים מאתמול. זרועותיו כאבו, וכתפיו וירכיו, אבל העורף כאב יותר מכול. הוא הרכין את ראשו לפנים כדי להתנגד למשקל ולכאב, והביט ברגליו נעות כגלים בשלג. הוא חש בבטנו את הכאב העמום של הרעב, לא בדמות תיאבון אלא בדמות סבל. הוא חשב על הג'יפ. הוא הלך.
הוא זיהה את שולי האחו אבל לא ראה את חורשת הצפצפות מבעד לרוח רווית השלג. כשירד משביל היער נעשה השלג עמוק יותר. כיוון הרוח כעת השתנה תדיר, לעתים שלחה את השלג אל פניו, לעתים צלפה בו מימין. העשב והשלג נצמדו לירכיו והוא כשל לפנים ואז בלם את עצמו – והתקדם. פעמיים נתקל בחריצי האצבעות הקטנים שמעל הפלג ונפל נפילה קשה שרוקנה את האוויר מריאותיו ופעם אחת כמעט נקע קרסול. כשהמשיך לעומק האחו ראה את הצפצפות. הן היו במרחק מאה מטרים לימינו. הוא לא פנה ישירות אליהן. הוא חשש שיתקל בעוד פלגים חבויים בשטח שהפריד ביניהם. הוא לא היה בטוח עכשיו אם ערוץ הנחל המרכזי נמצא בינו לבין חורשת הצפצפות או משמאלו ומאחוריו. הוא ניסה להעריך את המרחק משביל הערוץ אל הצפצפות ומשם לאורן המפוצל בצדו הרחוק של האחו, לאורך הקו הישר כמעט שזכר. הוא כיוון עצמו לקצה הרחוק, שם אמור לעמוד האורן. הוא לא ראה צמרת מפוצלת. הוא לא ראה עצים כלל. הוא ראה רק הילה כהה יותר ומעורפלת מעל העיקול הלבן. הוא הלך.
הוא עבר את הצפצפות והותיר אותן מאחור. הוא עצר כמה פעמים, הרוח מתחככת בו באחו הפתוח, ונח. הוא לא הניח את אביו. אביו רעד בלי שליטה. זה זמן רב שלא אמר מילה. הילד רצה בכל מאודו להגיע לצדו השני של האחו. גרביו היו ספוגי מים ונעליו הגבוהות וחפתי שרווליו בהקו מקרח. הרוח שייפה את פניו וגרמה לו סחרחורת. הוא הרגיש כאילו הכו בירכיו בְּאָלה. הילד רצה להרים ידיים ולהניח את אביו ולייבב שמה שקורה פה ממש לא הוגן. והוא רצה להגיע לעצים הרחוקים. לא היה לו ספק מה יעשה. הוא הלך.
הוא ראה עצים. הוא הרים את ראשו בכאב, מכווץ את עיניו מול הפתותים הנוהרים. הוא לא ראה את הצמרת המפוצלת. הוא המשיך הלאה, ועצר שוב, וזקף את צווארו וצמצם את עיניו. הוא סרק הלוך-ושוב גזרה רחבה של עצים. הוא לא ראה את האורן. הוא סובב את גופו ומשאו כדי להביט לאחור. השלג נשב באחו, ודומה שפגע בפניו לכל אשר פנה. הוא צמצם את עיניו עוד יותר. הוא עדיין ראה את הצפצפות, אבל לא ידע לקבוע איפה הנקודה שבה פגש שביל הנחל את האחו. הוא לא ידע מהיכן בדיוק הוא בא. הוא הביט שוב לעבר הצפצפות, ואז לפנים אל האורנים. הוא שקל את הבעיה בזהירות. הוא התרגז שהאורן המפוצל טרם גילה את עצמו, אבל הוא לא היה מודאג. הוא נאלץ להעריך את מצבו. הוא העריך את מצבו והמשיך בכיוון הזה.
את האורן המפוצל ראה לבסוף הרחק משמאל לנתיבו. הוא פנה לעברו וצעד לשם באסירות תודה. כשהתקרב, סובב את ראשו כלפי מעלה כדי לראות. הוא נעצר. הילד לא היה בטוח שזה העץ הנכון. דבר בו לא נראה שונה פרט לגושי שלג גדולים שהכבידו על ענפיו, ודבר בו לא נראה מוכר במיוחד. הוא כבר ראה אלפי עצי אורן בימים האחרונים. העץ הזה נראה כמו כל האחרים. בלי ספק היתה לו צמרת מפוצלת. הוא נכנס ליער למרגלותיו.
במחשבתו המעורפלת הוא ציפה להגיע אל שביל. לא היה שביל. הוא עבר מאתיים מטרים ועדיין חיפש את דרכו בין עצים ושיחים עבותים וענפים יבשים. הוא זכר את נחל הרועים שראשו בשולי האחו, שהוביל למטה אל הראשון מבין הערוצים. הוא הסתובב וחזר על עקבותיו אל האורן המפוצל.
הוא חיפש את הנחל. הוא לא ראה אותו בשום מקום בקרבת העץ. הוא שמר על שקט והאזין. הוא לא שמע דבר חוץ מהרוח ואת נשימתו הרועדת של אביו.
"איפה הנחל?"
אביו לא הגיב. הילד קיפץ בעדינות מעלה-מטה, בתקווה שהזעזועים יעירו אותו.
"איפה הנחל? אני לא מוצא אותו."
"מה?"
"חצינו את האחו ומצאתי את העץ, אבל אני לא מוצא את הנחל. אני צריך שתעזור לי."
"המצפן נמצא בכיס שלי," אמר אביו.
הוא הוריד את אביו אל השלג. הוא מצא את המצפן בכיס חולצתו של אביו, הוא פתח את הכיסוי ואיזן אותו בידו. הילד הבחין בבהלה כי ירכו הימנית מרוחה בדם טרי. לרגע חשב כי יש לו פצע חדש. ואז הבין כי הדם הוא דמו של אביו. מחט המצפן נעצרה.
"מה אני עושה עכשיו?"
אביו לא הגיב. הילד שאל שוב. אביו לא אמר כלום. הוא ישב בשלג ורעד.
הילד עזב את אביו וצעד במעגלים אקראיים בשלג, שומר על העץ המפוצל בטווח ראייה, עד שמצא נחל. הם המשיכו לצדו במישור ואחר כך במקום שבו החל להשתפל. הילד לא ידע מה עוד יוכל לעשות. הוא ידע שזה לא הנחל הנכון. הוא קיווה כי הנחל הזה יחבור לנחל הרועים, או לפחות יביא אותם לדרך שהשאירו בה את הג'יפ. הוא היה עייף מאוד. הוא לא רצה לעצור. כבר לא היה חשוב לו לשמור על חומו. הוא רק רצה להגיע לג'יפ ולהציל את חייו של אביו.
הוא שאל את עצמו אם אביו יאהב אותו בנדיבות רבה יותר משום שעשה זאת. הוא שאל את עצמו אם אביו יסלח לו אי פעם משום שעשה זאת.
אם יכשל, לעולם לא יוכל עוד אביו לגרום לו להרגיש בושה, חשב הילד בתמימות. לכן לא חשש להיכשל. הוא לא חשש למות. ידו לא דיממה והוא הרגיש חזק. הנחל פנה בחדות וירד שמאלה. הוא הלך בעקבותיו וידע שאיבד את דרכו. הוא לא רצה לחזור לאחור. הוא ידע שאם יחזור לאחור הוא יתבלבל ויתייאש ויפחד. כל עוד הוא צועד בנתיב מסוים, הולך, יורד למטה, הוא הרגיש חזק.
אחרי הצהריים הרג שכווי. הוא הפיל אותו מענף נמוך במקל קצר וכבד שהשליך כמו בומרנג. השכווי נפל לשלג ופירפר, והילד רץ אליו וזינק עליו. הוא הרגיש אותו חובט בכנפיו כנגד חזהו. הוא שלח יד והשכווי ניקר אותו והוא תפס בצווארו ולחץ ומשך בלי רחמים עוד זמן רב אחרי שפסקו הפרפורים. הוא ניקה אותו כפי שראה את אביו מנקה שכווי והדליק מדורה קטנה בגפרורים מכיס החולצה של אביו וצלה את השכווי על מקל. הוא האכיל את אביו. אביו לא היה יכול ללעוס. הילד לעס מלוא הפה בשר שכווי ולקח את הפיסות הלעוסות בידו והכניס אותן לפיו של אביו. אביו יכול היה לבלוע. אביו לא היה יכול עוד לדבר.
הילד הלך. הוא חשב על אמו באֶוֶרגְרין פארק, ומיד הרגיש סחרחר וחלש. הוא חשב על פניה של אמו ועל קולה בשעה שסיפרו לה שבנה אבד ביער במונטנה, וידו פגועה ולעולם לא תחלים, ואביו נורה והיה חסר הכרה וגוסס. הוא דמיין את אמו מקבלת את הבשורה שבנה עלול בעצמו למות, אלא אם כן יצליח לשאת את אביו אל מחוץ ליער ולמצוא את דרכו אל הג'יפ. הוא ראה את השינוי בפניה. הוא שמע את קולה. הילד היה מוכרח לעצור. הוא בכה. הוא לא הצליח לשלוט בצורתו של פיו. הוא לא בכה בצער אמיתי, כמו שבכה בלילה שבו חיבק את אביו וחשב שאביו ימות. הוא בכה ברחמים עצמיים רגשניים. הוא הרגיש בהבדל. ובכל זאת בכה.
אסור לו לחשוב על אמו, הסיק הילד. המחשבה עליה עלולה רק להחליש אותו. אילו ידעה היכן הוא נמצא, מה נאלץ לעשות, כל שהיתה עושה הוא להביא לידי כך שלא יוכל לעשות זאת.
למזלו היא לא יודעת כלום, חשב הילד.
אף אחד לא ידע מה הילד עשה, ומה עוד עליו לעשות. אפילו אביו של הילד כבר לא ידע. למזלו של הילד.
איש לא צפה, איש לא ידע, והוא היה חופשי להיות מסוגל לכול.
הילד דמיין את עצמו לבד ליד קברו של אביו. הקבר היה פתוח. ארונו של אביו כבר הורד אל הבור.
הילד עמד לרגלי הבור בחליפת חג המולד השחורה שלו, כפות ידיו שלובות מעל מפשעתו והוא לא בכה. במרחק-מה מהקבר ניצבו גברים עם אתי חפירה, מחכים להוראה מהילד למלא אותו בעפר. הילד הרגיש שגואה בו תחושה נוראית של שמחה. הגברים הביטו בו, והוא נעץ מבט בבור. הוא ידע שזה שקר. אם ימות אביו, תמהר אמו של הילד אל ליווינגסטון ותדאג שיקברו אותו ותעמוד ליד הקבר בשמלה שחורה ופנים מכוסים ותצמיד אותו בכוח למותנה כאילו הוא ילד קטן. הילד לא היה יכול לעשות דבר בקשר לכך. עוד סיבה טובה להמשיך ללכת.
ואחר כך היא תגרור את הילד איתה בחזרה לאוורגרין פארק. והוא יעמוד ברחוב 96 בחשכת הבוקר לפני שגופתו הקרה של אביו תחל אפילו להיעשות זרה ומרקיבה בארון הקבורה. היא תגרור אותו בחזרה והילד לא יוכל לעשות דבר. והוא הבין שאם יחזור עם אמו אחרי הקבורה, לעולם לא יראה עוד את הבקתה שמחוץ לליווינגסטון. לא יהיו לו עוד קייצים ולא נובמברים בשום מקום חוץ מאוורגרין פארק.
כעת נדמה כי הבקתה היא מרכז חייו של הילד. נדמה שהיא ניצבת באמצע הדרך בין ערוץ הנחל המושלג הזה לתחנת הרכבת בשיקגו. בקרוב היא תהיה הבקתה שלו.
הילד לא ידע כלום על הצוואה של אביו, ומעולם לא נאמר לו כי הוא נועד להיות בעליה החוקיים של הבקתה. בעלות חוקית לא שינתה דבר. אולי הבקתה תהיה בבעלות אמו, או שתימכר כדי לשלם את החובות של אביו, או שהמדינה תפקיע אותה, אבל היא עדיין תהיה הבקתה של הילד. לנצח תוכל להיות שייכת רק לו. אביו שב ואמר לו, הנה, זה שלך. תתכונן לקבל זאת. הילד הרגיש זאת בחושיו. אבל הוא היה מאוים וסרבני. הילד הבין עכשיו שהוא עשוי לנוח ולהתחמם בבקתה בתוך שעות ספורות, או שהוא עשוי לא לראותה לעולם. הוא ידע להעריך את מידת הצדק שבכך. הוא הלך.
הוא חשב על אביו כאילו אביו רחוק ממנו מאוד. הוא ראה את עצמו בחליפה השחורה ליד הקבר ושמע את אביו מדבר אליו מן הצד: יפה מאוד. עכשיו תרים את העיניים ותגיד להם בקול של גבר להתחיל לגרוף את האדמה. ואז תסתובב ותרד לאט מהגבעה. חשוב מאוד שלא תבכה. יפה מאוד. הילד עצר. הוא הרגיש שבלוטות הדמע שלו נרעדות, מלאות בדמעות חדשות. הוא ידע שזה שקר. אביו לעולם לא יהיה שם כדי להחמיא לו. אביו לעולם לא יֵדע עד כמה הצליח הילד במעשיו.
הוא נשם עמוק. הוא הרגיע את עצמו. כן, אביו יֵדע איכשהו, האמין הילד. אביו יָדע כל הזמן. אביו ידע.
הוא בנה את הגומחה בדיוק כפי שבנו את הגומחה בלילה הקודם, אלא שהפעם מצא משטח בין סלע אנכי לבין גזע צפצפה גדול שנפל ארצה. הוא פינה את השלג, הניח ענפים יבשים, והדליק מדורה ליד כל אחד ממְשָמרי החום. בהתחלה היה המצע חם למדי. אבל אז השלג הנמס מן המדורות החל לזלוג ולהצטבר במרכז ויצר תחתיו שלולית של ענפים רטובים. הילד קם וחצב תעלות קטנות בשלג הדחוס כדי לנקז את המדורות. הוא חזר לישון והיה לו חמים כשחיבק את אביו. הוא קם מדי חצי שעה להזין את האש.
בלילה הפסיק השלג לרדת, ולא התחדש. דומה שהיער שָקָט עוד יותר, מתרגל, נאנח תחת הנטל החדש. מה שעמד לבוא כבר בא.
הילד התעייף משבירת ענפים יבשים וחזר ללכת שוב לפני עלות השחר. הוא הלך חמש שעות נוספות. הוא לא ניסה להרוג את השכווי שראה כי לא רצה לבזבז זמן בניקויו ובבישולו. הוא מיהר עכשיו. הוא שתה מהנחל. בשלב כלשהו מצא חרקים קטנים שחורים כמו נמלים מכונפות שזחלו במספרים גדולים על השלג ליד הנחל. הוא עצר ללקט באצבעותיו ולאכול שלושים או ארבעים מהם. הם היו חסרי טעם. הוא לא טרח להאכיל בהם את אביו. הוא הרגיש שעשה דרך ארוכה במורד ההר. הוא חשב שהוא מגיע עכשיו לגובה שבו עשויים להיות כבישים. הוא הלך לאורך הנחל, שיובלים נוספים הצטרפו אליו והזרם בו התעצם. האדמה הלכה והשתטחה שוב והערוץ הלך והתרחב, נפתח אל אור היום. ראשו כאב כשסחב את אביו. הוא לא הרגיש עוד את הכאבים האחרים. בערך בצהריים הגיע לגדר.
היא הבהילה אותו. הוא הביט סביבו, הדופק שלו מתופף פתאום, הוא הכין את עצמו בבת אחת למראה משטח מושלג ארוך וריק ועמודי גדר שבורים, והוא חשב על רועים באסקים שנעלמו לפני חמישים שנה. הוא ראה את הבקתה ואת העשן. הוא נרגע, ורעד בחוסר אונים ופרץ בצחוק. הוא נרגע, ולא הצליח לזוז. ואז בכה בעודו צוחק. הוא בכה בלי בושה, בהקלה ובשמחה קהה ובתמיהה, כמה שרק רצה. הוא חיבק את אביו, ובכה. אבל הוא הניח את אביו ארצה ורחץ את פניו בשלג לפני שניגש לדלת.
הוא חצה את החצר בהליכה איטית, נושא את אביו. כעת לא הרגיש עייף.
פניה של האישה הצעירה נפלו מרוב הלם וברגע הראשון לא גילו שום ידידותיות.
"החנינו את הג'יפ באיזה מקום, אבל אני לא מוצא אותו," אמר הילד. "זה אבא שלי."
הם לא דיברו איתו. הם הפשיטו אותו והושיבו אותו לפני האש עטוף בשמיכות והכינו תה והכריחו אותו לחכות. הוא רצה לדבר. הוא רצה מאוד שישאלו אותו המון שאלות. אבל הם פעלו בזריזות ובשקט, מחממים כל מיני דברים. אביו היה בחדר השינה.
הגבר בעל הפנים המכוסות זקן כהה טלפן להזמין רופא. הוא חזר לחדר השינה עם עוד שמיכות ונשאר שם. אשתו עברה מחדר לחדר עם תה חם. היא שפשפה את כתפיו העירומות של הילד מבעד לשמיכה וקרבה את ספל התה לפיו, אבל לא דיברה איתו. הוא לא ידע מה לומר לה, ולא הצליח כל כך להזיז את שפתיו. אבל הוא רצה מאוד שהיא תשאל אותו כמה שאלות. הוא היה חסר מנוחה, מפשיר בדממה לפני האח.
הוא חשב איך יחזור בקרוב לבקתה שלהם. בראשו נתן לגבר המזוקן הנחיות לקחת אותו ואת אביו הביתה. זה לא רחוק. זה לא יגזול הרבה מזמנו. הם יודו לו ויתנו לו בשר אייל קנדי. מאוחר יותר יחזרו הוא ואביו לקחת את הג'יפ, הוא יוכל לחמם את אביו בבקתה לא פחות טוב משחיממו אותו כאן, הילד ידע.
כשהיתה האישה בחדר השינה, שמע הילד את הגבר המזוקן מרים את קולו:
"הוא מה?"
"הוא סחב אותו משם," לחשה האישה.
"מה זאת אומרת, סחב אותו?"
"סחב אותו. על הגב. ראיתי."
"סחב אותו מאיפה?"
"מאיפה שזה קרה. איפשהו בנחל הרועים, כנראה."
"שלושה-עשר קילומטרים?"
"אני יודעת."
"שלושה-עשר קילומטרים? איך הוא יכול לעשות דבר כזה?"
"לא יודעת. כנראה הוא לא יכול. אבל הוא עשה."
הרופא הגיע אחרי חצי שעה, בדיוק כשהתחיל הילד לרעוד. הרופא נכנס לחדר השינה ושהה שם חמש דקות. האישה מזגה לילד עוד תה וכרעה ברך לצדו וחיבקה את כתפיו.
הרופא יצא ובדק את הילד בלי לדבר. הילד רצה מאוד שהרופא ישאל אותו כמה שאלות, אבל פחד שירעד חזק מדי ולא יוכל לענות בקול של גבר. כשנגע בו הרופא ואמר לו להוציא לשון ומדד לו חום, היישיר הילד את מבטו לעיניו של הרופא , כאילו כדי להוכיח לו שהוא באמת בסדר.
הרופא אמר:
"דייוויד, אבא שלך מת. הוא מת כבר הרבה זמן. כנראה מאתמול."
"אני יודע את זה," אמר הילד.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.