הסופר הפולני תדיאוש קונביצקי (1926-2015) שבין הנודעים בספריו “ספר החלומות של ימינו” ו”התסביך הפולני” היה גם קולנוען מוערך שכתב וביים בין השאר את הסרטים “סאלטו”, “יום הקיץ האחרון” ו”עמק איסה” על פי ספרו של צ’סלב מילוש. הוא לא כתב הרבה סיפורים קצרים, אלא בראשית הקריירה שלו, כשהתנסה בריאליזם הסוציאליסטי. הסיפור הזה, סיפורו הראשון, שנכתב ממש בימיו הראשונים כסופר, כשהיה בן עשרים ואחת בלבד, נטוע בלי ספק בחוויות נעוריו כפרטיזן שנלחם בשורות הצבא הפולני בתנאים קשים ומחסור כבד. אמנם זהו סיפור מעט בוסרי של יוצר צעיר בראשית דרכו, ועם זאת הוא מעורר השתאות ורב עוצמה.
תרגום: עילי הלפרן
רב טוראי קוֹזְ'יוֹלֶק צווח בקול שהסגיר שרק לאחרונה הוא התחלף:
"היכון – להתפזר!"
ומיד, כבר לא ברשמיות, טפח לְדרקון על השכם:
"אחי, לך תראה מה קורה עם ארוחת הערב."
דרקון מיהר בשמחה אל המבנים הסמוכים שבהם חיכתה לנו המנה היומית. עשן סמיך ועסיסי התפזר מעל לארובת הבית שבו התאכסן המפקד, ועורר ציפיות שארוחת הערב היום תהיה פיצוי ראוי לצום בן כמה הימים שקדם לה.
רב טוראי קוז'יולק התנדנד בעצלתיים מצד לצד (רגליו תמיד התעקלו בברכיים והוא הזכיר אדם רגע לפני שמושכים לו את הכיסא תחת הישבן), הוא ניגש אל ערמת הקש המעוך והתיישב עליה באנחה שקטה. אחר כך הביט בעליזות על הקבוצה שהקיפה אותו. החבר'ה העריצו אותו – כך לפחות אמרו.
"מה אתם עומדים שם כמו בחתונה? שבו על התחת! לא כואבות לכם הרגליים? אתם רוצים אולי תרגילי סדר?"
רב טוראי קוז'יולק היה בחור לעניין. אולי רק קצת נוקשה מדי. טוב, זה בטח נבע מהמשמעת. הוא היה חובב משמעת גדול! גם אחרי הצעידה הארוכה ביותר אסור היה לבן אדם לשכב לישון לפני מסדר ותפילה. לפעמים אפילו שעה לפני יציאה למבצע הוא היה מסוגל לתרגל עם המחלקה את תרגיל הסדר האהוב עליו. ולמען האמת, התרגיל הזה הוציא אפילו לחיילים הלהוטים בינינו את החשק לצעוד אפילו צעד אחד נוסף. מה גם שאיש מאיתנו לא החשיב אותו יעיל במיוחד. מה הטעם לדעת לצעוד במבנה "נחשול" אם הריקושט הראשון יכול לגמור את הבן אדם?
לעומת זאת רב טוראי קוז'יולק הרגיש נפלא בזמן תרגילי הסדר. לשם התרגיל הוא בחר בתוואי שטח רצוף גבעות. הוא נעמד על תל, היכה בשוט הרכיבה במגפיו הרחבים, ופקד במקביל בקול דק:
"בשוּרה!"
"לעמדות!"
"לקפוץ בתורות, קדימה צְעד!"
כאן אני חייב להודות בצער, שהחולשה היחידה של רב טוראי קוז'יולק הייתה אותו קול דקיק שלרוע מזלו לחלוטין לא תאם את כובד התפקיד (ראש המחלקה הראשונה שלא אחת מילא את מקום המפקד הראשי).
חוץ מזה מה כבר יש לומר, רב טוראי קוז'יולק היה מן הטיפוסים המוכרים עד זרא של קציני משנה קפדנים. אולי היה רק קצת יוצא דופן בכך שהיה צעיר מאוד, אפילו ביחס ליחידת פרטיזנים. כעבור זמן, כשהסתכלתי על האירועים ממרחק השנים, והעזתי לנקוט עמדה ביקורתית יותר כלפי רב טוראי קוז'יולק, תהיתי לעתים קרובות האם כל הגישה שלו לא הייתה אלא עמדה שאימץ בעקבות דבר מה שקרא באקראי. אם כי ייתכן שמה שעורר את המחשבות הללו הם האירועים שיסופר עליהם בהמשך.
השמש כבר נחה על צמרות האורנים הקירחות, ומסביב נישאה צחנת הסחבות שעטפו את כפות רגלינו המיוזעות. השתרענו על הדשא ליד ערימת הקש של הרב טוראי וכלל לא התחשק לנו לשוחח, כי היה מחניק למדי ואוויר לח שכזה מפיל על אנשים עצלות נוראית. רב טוראי קוז'יולק התחיל אט אט לחלוץ את נעליו, אחר כך פרם את הסחבה מרגלו, רחרח אותה בגועל ופרש על הדשא. הסחבות העלו אדים וקוז'יולק אמר בהפתעה:
"נו בחורים, ומה יקרה אם המלחמה תסתיים ככה?"
המהמנו בעליצות בלי להתחייב. כי מה אפשר היה בעצם להגיד. דובר על זה לא מעט, אבל אילו זה היה קורה באמת – לא היה לנו מושג מאיפה להתחיל הכול. "הכול" – כלומר חיי אזרחים שלווים.
לכל הרוחות – הרי ממש גדלנו בזמן המלחמה והספקנו להתרגל אליה.
השאלה של רב טוראי קוז'יולק הייתה משונה.
אני בכל זאת העזתי להמשיך את הדיון:
"למען האמת, הרב טוראי, אני כבר הספיק לי מהמלחמה."
קוז'יולק הביט בי בלעג. במחלקה היה לי שם של חדל אישים. הו, הנה, מין אינטליגנט שלא יכול אפילו לבצע כמו שצריך פשיטה ולהביא מזון "כי כואב הלב לקחת למישהו את התרנגולת האחרונה" – כפי שאמנם הצטדקתי פעם בפני הרב טוראי.
רב טוראי קוז'יולק גירד בזלזול בסנטרו, שכמה שערות ראשונות כבר נבטו ממנו והזכירו פלומה אדמדמה. "אתה, טומטום (זה היה הכינוי שהדביקו לי על אף מחאותיי הנואשות), אתה שמוק. כי מהכול אתה פוחד. את זה אתה לא יכול לעשות כי כואב לך הלב, דברים אחרים – כי תלך בגללם לגיהנום…"
שתקתי בהכנעה, וקוז'יולק הזיז את הסחבה המצחינה לצד השני. היה שקט מסביב ורק במקום כלשהו בביצות צווח עגור.
"את המלחמה, אחי, לא תנצח בעזרת טוב הלב שלך. אם לא תקצור ראשון את הנבלה, הוא יגמור אותך קודם. ככה זה במלחמה. אצלנו לא לוקחים שבויים."
המילים האחרונות עוררו עניין בקרב החבורה. אני כבר פרשתי מהדיון, כי מה יכול לומר כאן אדם שעד לא מזמן היה נרתע למראה דם.
חילזון שאל מבויש:
"הרב טוראי ומה אם ייצא לנו לקחת שבויים, מה נהיה אמורים לעשות איתם?"
רב טוראי קוז'יולק לא התעצבן. הוא אף לא הגיב בפליאה או בלעג, אלא רק הניף את כף ידו הימנית מעלה וביצע כמה תנועות באצבע המורה, כאילו שהוא לוחץ על הדק אקדח.
"נקצור אותם."
"לירות בבני זונות," ענה מיד ויקטור, שנודע אצלנו באומץ לבו.
"אדוני הרב טוראי, השוואבּי הראשון שנתפוס, הכי טוב שזרזיר או טומטום ייפצחו לו את הראש," צרח שַחרוּר, והחבורה שאגה בצחוק פרוע, עד כדי כך שכמה כלבים מתוחים מהמבנים הסמוכים ענו בנביחות.
רב טוראי קוז'יולק משך אליו את רגליו והחל לבחון ביתר קפידה את ציפורניו המלוכלכות. כולנו ידענו שמיד יפתח בסיפור. זזתי לכיוונו ואולי התרווחתי על הקש שלו במעט יותר מדי ביטחון. קוז'יולק מצדו לא הבחין בכך ואחרי שהביט בשמיים הצהובים, התחיל לספר:
"בשנה שעברה – עדיין הייתי אז ביחידה של רעם – הלכנו פעם בשלישייה אל הכביש. ביחידה היו חסרים אז נשקים, וגם לא היה בכלל מה לאכול. אני כל הזמן רציתי להשיג אקדח פָּרָבֶּלוּם. בקיצור, אנחנו הולכים. אני הובלתי. היה קצת חם, אז קפצנו לכפר למצוא חלב חמוץ (רב טוראי קוז'יולק תמיד נהג לרדת לפרטי פרטים בסיפוריו). חצינו את השדות והגענו לכביש. בשדות עוד לא קצרו את החיטה, כך שיכולנו להתקרב מאוד. שכבנו בין שיחי ערער וזה דקר כמו גיהנום. בתעלה שלצד הדרך היו מים. התחשק לנו לשתות. אז איצטרובל, אמיץ היה הבחור הזה, זחל אל התעלה ושתה ממי הגשמים. ככה שכבנו אולי שעה. ואז שמענו רעש מנוע…"
הרב טוראי קטע את הסיפור והתחיל לפשפש בכיסיו. הוא שלף קופסונת של טבק למקטרת מלפני המלחמה והחל לגלגל לעצמו סיגריה. הפרות ששבו מן המרעה געו.
קוז'יולק שחרר עשן והמשיך את הסיפור:
"אחי, אז אנחנו מסתכלים ומעבר לעיקול מופיעה משאית בצבעי הסוואה. זאת אומרת משאית צבאית. העפתי רימון והחבר'ה שחררו כמה יריות מהרובים על המנוע והסתערנו על הכביש. הדלת הקטנה של המשאית נפתחת לאט, אחי, ומבצבצות ממנה שתי ידיים. אני מסתכל, ומה אני רואה – שעון יד נהדר. מיד אחר כך שלפנו משם שני שוואבים. לא היה שום דבר מיוחד באוטו. קצת בנזין. בתא הנהג היו שימורים, רובה ואקדח מאקארוב, מה שאני נושא עליי עכשיו. תיכף ומיד הפשטנו את השוואבים – הם רעדו נורא מפחד, הבני זונות. איצטרובל אמר: 'לקצור אותם, המפקד?' רק מצמצתי וכבר איצטרובל משך אחד מהם בחולצה לשיחים. הגרמני צווח, אבל הוא רק אמר לו: 'Zum Kommandant'. אני הלכתי על השני וגם לקחתי אותו לשיחים. הספיקה לי לחיצה בודדת על המאקארוב, הוא היה דרוך. את האוטו שרפנו. בדרך חזרה איצטרובל סחב משם את השימורים. ספרנו: היו שם שבע עשרה פחיות. הצטערתי רק על האוטו. מכונה יפה, אבל מה אפשר לעשות איתה כשהצילינדרים מחוררים…"
רב טוראי קוז'יולק סיים וסקר במבטו את הבחורים. הם שתקו. כעבור רגע שאל זרזיר:
"הרב טוראי, אבל מה קרה בסוף לשעון?"
קוז'יולק הושיט את ידו הרזה ולראשונה ראיתי על פרק כף ידו שעון ניקל בהיר עם צמיד מתכת.
ואז, אינני יודע למה (תמיד איכשהו נפלטו לי דברים בזמן הכי לא מתאים), אמרתי:
"איך אפשר ככה… מה זה לרצוח שבויים…"
הבחורים הביטו זה בזה והתפקעו מצחוק. רב טוראי קוז'יולק צחק יותר מכולם. אבל אחר כך הרצין ואמר:
"כן, אחי, למלחמה לא הולכים עם ספרים."
רציתי להתערב בדיון, אבל הרב טוראי נשכב והתרווח על גבו ונאנח בפתאומיות:
"אחח, לא היה מזיק איזה תחת טוב…"
השיחה עברה לבחורות, ואילו אני, שלא הייתי בעל ניסיון בתחום הזה, הסתפקתי בהאזנה. חוץ מזה הרגשתי שנשמעתי קצת מגוחך ולא התחשק לי לקחת עוד סיכון.
ואילו רב טוראי קוז'יולק היה מרוצה מעצמו וצחוקו המעט צווחני הבריח את הסנוניות שניסו להגיע אל מתחת לסכך האסם שלמרגלותיו שכבנו.
מפקד היחידה שלנו היה קצין בדרגת סגן שלא היה מבוגר בהרבה מאיתנו. למעשה לא היה אלא נער, אם כי מראהו עורר התפעלות: הוא היה גבוה מאוד, היו לו גבות עבותות ושחורות, אף ענקי מעוקל ומעין עיני עגל. הוא הקפיד עד מאוד על רמת המוסר ביחידה (אפילו רב טוראי קוז'יולק לא העז לקלל בנוכחותו ואף לא לפצוח בשיחות לא נאותות), ובכלל ניהל את היחידה כמו על פי חוקים של הקצין הג'נטלמן מן הספרות. הוא היה מאוד מחמיר. אני לא יודע אם מותר לי לחזור על זה, אבל ויקטור – ששרת איתו לפני כן אי שם ביחידה כלשהי – סיפר שלמפקד היה סיפור טרגי למדי. אחרי שסיים קורס קצינים אירגנו בדרגים הגבוהים מבצע לקצינים הטריים, שמפקדנו נמנה עם הטובים והמבטיחים בהם. מטרת המבצע הייתה להשמיד "שְטוּץ-פּוּנְקְט" גרמני, מאחז ששמרו עליו ליטאים. ה"שטוץ-פונקט" מוקם באחד מבתי האחוזה הרבים שבסביבה. באישון ליל קרבה היחידה המצומצמת למבני החווה (זה היה המבצע הראשון שלהם). ראשונים תוכננו להיכנס לבית האחוזה המפקד שלנו וחברוֹ. הם היו אמורים להתקיף את הליטאים בהפתעה. השאר סיפקו חיפוי והקיפו את מבני החווה. בהתאם לתוכנית המוקדמת נכנסו המפקד וחברו למרפסת הקדמית של בית האחוזה ונעמדו לפני הדלת הפתוחה. אור הושלך ממנה אל המרפסת וקולות הליטאים עלו מבפנים. כולם היו מתוחים בצורה יוצאת דופן (כזכור המבצע הראשון) ורק כך ניתן להסביר את השתלשלות האירועים בהמשך. חברו של המפקד הסתער ראשון אל הדלת הפתוחה וצעק: "Hände hoch!". נורו יריות וכשנסוג לרגע חברו של המפקד חזרה אל המרפסת, בתוך כל ההמולה מסביב, חשב המפקד בטעות כי הוא ליטאי (הם חבשו קסדות גרמניות). צרור קצר נפלט מהפפ"ד הסובייטי (רובה אוטומטי יפהפה שהיה מקור גאוותו של המפקד) והחבר נאנק: "נפגעתי, קיבינימט," והתמוטט אל תוך החשכה. המבצע הצליח. רק בבית הקברות בגוֹיצֶ'נישְקי הוצב עוד צלב מעץ לִבְנֶה. זה היה ההרוג היחיד באותו מבצע. כנראה בעקבות זאת המפקד ירד מהפסים למשך כמה חודשים, אם כי בכל זאת התייצב חזרה כנראה וכעת פיקד על יחידה משלו. היה לו ביש מזל. הסיפור כלל לא נשמע מקורי ואפשר בהחלט להניח שוויקטור המציא אותו, אולם העצבות התמידית והארשת החמורה של המפקד הצעיר העניקו לו אמינות מסוימת. אותי קשרו באופן אישי למפקד קשרים שקשה להגדירם. בהתחלה שוחחנו זה עם זה לא מעט. אך עם הזמן זה פסק, כי המפקד לא הרשה לעצמו לתת לי שום יחס מיוחד. למעשה הוא אף החמיר איתי ולא אחת העניש אותי בהאשמות שונות שהגדיר אותן "השלומיאליות של טומטום". אני מצדי לא רציתי לכפות עליו את נוכחותי והתחלתי לשמור מרחק ממנו.
מה רבה הייתה על כן פליאתי כאשר למחרת בבוקר, כמעט עם שחר, בשעה שעמדתי על משמרתי בפתח שבגדר ובהיתי בשמיים הוורודים, יצא המפקד מן הבקתה, השתין לפני שיח הלילך וניגש אליי לאיטו.
"נו, אז מה קורה, טומטום, הכול שקט?" הוא שאל ורכס את מכנסיו.
"שקט, אדוני המפקד," הזדקפתי בצייתנות.
"איכשהו אין לנו לאחרונה הרבה הזדמנויות לדבר, טומטום. אני כל הזמן עייף ולא מצליח להתאפס."
בחנתי אותו ביתר תשומת לב ואכן הבחנתי בערפל של תשישות בעיניו.
"לא ממש הולך לי, אדוני המפקד, אני מתדרדר קצת לשלומיאליות," התחלתי להצטדק במבוכה באוזניי ובאוזניו. "אני לא ממש יודע איך להסתדר עם פשיטות האספקה האלה. איך לעזאזל להילחם בנשים. כי לפחות במבצעים כולם יורים, אז גם אני יורה. ונדמה לי שאני פחדן," הוספתי אחרי רגע של היסוס.
ציפיתי שהמפקד יביע מחאה, יסתור את דבריי. אולם הוא הסתכל עליי כמעט בעוינות, חמור סבר, ואמר: "תזכור שאני מצפה ממך ליותר מהאחרים. אתה חייב להתגבר על התסביך האינטלקטואלי שלך. לקחת למישהו את הנעליים זה לא עניין מוסרי שאפשר לבחון על פי כללי אתיקה. תזכור, יש מלחמה וזאת היחידה הצבאית שלך. כל רגע של חולשה יחזור אל כולנו כמו בומרנג."
השמש כבר הפציעה מרצועת היער הסגולה ונרעדה בתוך הערפל האדום. שרב עמד בפתח.
"אכן," אישרתי בצייתנות.
המפקד תלה בי את עיני העגל שלו והביט בי לרגע. אחר כך הרים את החגור שלו והחל לכרסם את ציפורניו. הוא ידע שלא יוכל לשכנע אותי. מלבד זאת, לא היה אפשר להגדיר כל כך בקלות את המחלוקת בינינו.
המפקד שאל עכשיו בטון רשמי, אפילו עוין (ואולי זה רק נדמה לי):
"מי בתורנות שמירה אחריך?"
"זרזיר, אדוני המפקד!" נקשתי בעקביי.
הרובה הכביד עליי והעברתי אותו לכתף שמאל.
המפקד שב לאיטו חזרה לבקתה ואני הרגשתי כאילו הרסתי שעון יד יקר.
אחר כך התחילו לקרקר התרנגולים, אחריהם געו הבהמות שהוצאו מהרפת ובהמשך הלכה לאורך הגדר בכיוון הבאר הקטנה נערה לבושה ברישול ובידה דלי. דרך חולצתה הפתוחה נראו שדיה המיטלטלים. היא צחקקה אליי צחוק מטופש ושטוף זימה. "כלבה," חשבתי והסתובבתי בכעס אל הבקתה, שנקישות שבבי העץ להדלקת האח נשמעו ממנה. אחר כך הגיח מתוך הבקתה זרזיר, שנראה ישנוני ועגמומי ורעד מקור. "שיזדיינו עם השמירות האלה שלהם," רטן. "רק תשגיח שיחליפו אותי בזמן," הוא דאג להזכיר כשהתארגנתי לעזוב.
נמנמתי על יד השולחן במשך כשעה, עדיין דרוך, אבל אחר כך התרסקתי על הקש ונרדמתי.
כשהתעוררתי עמדה השמש בשמיים. השרב חסר הרחמים סחט ממני אגלי זיעה גדולים. הרמתי את ראשי. מעבר לקשת של אבק ישבו החברים על יד השולחן וסעדו. באוויר ריחף סירחון מדליי העץ שהכילו מזון לחזירים. בעלת הבית המלוכלכת והמיוזעת צלצלה בסירים ליד התנור הגדול. זבובים זמזמו.
"היחידה, לקום!" צעק בבדיחות הדעת רב טוראי קוז'יולק כשהתיישבתי תוך פיהוק על הקש.
"בוא לאכול בלינצ'ס," הזמין זרזיר.
היחידה לעסה בחריצות. קוז'יולק הושיט לי בלבביות קערה עם בלינצ'ס. הייתי רעב, והתחלתי מיד לאכול.
"תזללו כהוגן בחורים," אמר רב טוראי קוז'יולק וניגב את השמן מסנטרו. "מגיעה לנו מנוחה בריאה. נראה ששקט כאן. נשב לנו כאן בנחת. בערב, כשיתקרר, נעשה קצת תרגולים," הוא הוסיף.
"הרב טוראי, מחה ויקטור, "אולי אפשר לוותר על זה להיום. סביר להניח שיירד גשם בחום המקולל הזה."
"לא יקרה כלום אם תאווררו קצת את המכנסיים הקצרים שלכם, מה זה פה, צבא או כנופייה?" זעף הרב טוראי על עזות המצח הזו. אחר כך גלגל לעצמו סיגריה ויצא לעשן.
אחרי ארוחת הבוקר יצאנו אל החצר. השמש היוקדת אילצה אותנו לפשוט את חולצותינו. מיד החלו להיצלות בה גם הכינים.
"שתלך קיבינימט המלחמה הזאת," התעצבן ויקטור. "הכינים נושכות את הבן אדם יותר גרוע מהגרמנים. ובגלל מי כל זה? בגלל השוואבים החלאות האלה. צריך לירות פעם אחת ולתמיד בכל הבני זונות האלה ואז יהיה שקט," הוא זרק בזעם אבן על המלונה שבה נמנם הכלב הקירח.
אבל הגרמנים היו רחוקים, הסביבה הייתה שלווה, וכך כעבור רגע השתרענו לנו על הדשא וחמקנו במומחיות מגללי התרנגולות שהצטברו בחצר המוריקה.
היבטתי קצת על השמיים הבוערים ואחר כך העברתי בעצלתיים את מבטי אל השדות המבשילים. ליד הגדר עמד שחרור על המשמר וניגב את הזיעה שזלגה לו בשפע מתחת לקסדה (בהוראת המפקד הוכרחנו לחבוש קסדות. רב טוראי קוז'יולק השגיח שנמלא את הפקודה). מעבר לגדר, מחוץ לבקתה השנייה שבה התגורר המפקד, עמד זקיף נוסף. מדי פעם פרץ משב רוח קצרצר שבקושי צינן את גופינו הלוהטים. על מפתן הבקתה התמזמז רב טוראי קוז'יולק עם אותה הנערה שראיתי מוקדם בבוקר.
נדמה לי שאחרי זה נמנמתי קלות.
התעוררתי מתחושת בטן יותר מאשר מרעש מסוים. הרמתי במהירות את ראשי: מכיוון הגדר רץ שחרור לעברי. הקסדה קיפצה בצורה מצחיקה על ראשו המיוזע. נמלאתי חרדה. הבחורים גם הם החלו להרים את ראשיהם בדאגה. ראיתי שקוז'יולק כבר היה לבדו על מפתן הדלת ומיהר להתרומם.
"גרמנים," הספיק רק לגנוח שחרור המתנשף.
קפאנו.
לרגע עמדה באוויר כזו דממה, שנשימותיו הכבדות של שחרור קירבו את הסכנה. זינקנו במהירות ממקומותינו. התחלתי לחוש ברע, כמעט התמוטטתי, אבל הבחורים כבר נכנסו לבית. כשהגעתי בריצה אל פתח הבקתה הופיע בדלת רב טוראי קוז'יולק וטען בחופזה את המאקארוב . בתוך החדר הפכו החבר'ה בדממה את הקש ושלפו משם את הנשקים שהושלכו תחתיו ברישול.
השתררה המולה קדחתנית. רצנו אל החצר. אני כרגיל הייתי אחרון. נדמה שאף פעם לא ידעתי להגיב מהר.
ליד הגדר כבר כרע שחרור ברך עם הרובה והצמיד את עינו לכוונת. קצת בהמשך רכן רב טוראי קוז'יולק מתחת לשיח הלילך. רצנו כפופים אל השיחים שחצצו בין החצר לדרך הכפרית. נזכרתי ברובה. הקת כבר הספיקה להירטב מזיעת כף ידי. דרכתי את הרובה מחדש. שקשוק המעצור הרעיש עד כדי כך שנדמה לי שהוא יצר הד.
"שקט, בן זונה," לחש קוז'יולק בכעס ורכן קדימה.
שמעתי קול בגרמנית.
בתוך שבריר שנייה הבחנתי מעבר לצמחייה, כעשרה מטרים לפניי, בראש עם כובע טייסים אפור. מכאן והלאה לא הצלחתי לעקוב אחרי שרשרת האירועים שקרו במהירות הבזק.
נדמה לי שקוז'יולק זינק מן השיחים וצרח:
"Hände hoch!"
על הפקודה הזו חזרו מיד כמה קולות בכל מיני טונים. לפני שהגרמנים מוכי ההלם הספיקו לעשות תנועה כלשהי, כבר חטפו להם הבחורים את הנשקים מן הידיים. כשזחלתי מחוץ לשיחים (שוב האחרון), מישש ויקטור לגרמנים את הכיס. הם עמדו בידיים מורמות כאילו רצו לבחון את כיוון הרוח. עיניהם שידרו הלם ואימה ללא גבול. רב טוראי קוז'יולק עמד באמצע הדרך בכתפיות מופשלות ומאקארוב דרוך. שאר הבחורים, חצי תריסר מסמורטטים וערומים למחצה, כיתרו את הלכודים. הידיים רעדו לי. רציתי להתערב.
"איפה הנשקים שלהם?" שאלתי.
איש לא השיב לי. רק נשימות כבדות ומואצות. או אז הבחנתי בשני אקדחי מאוזר בידיהם של זרזיר ושחרור. הגרמנים היו שניים.
ויקטור הוסיף ושלף מכיסי הגרמנים: קופסאות סיגריות, גפרורים, צרור מכתבים, ארנקים עם תעודות, אולרים ועוד כל מיני זוטות שלא הבחנתי בהן. אחר כך שחרר את החגורים עם המחסניות.
"לא נשאר להם כלום, הרב טוראי," הוא דיווח.
רב טוראי קוז'יולק סידר את הכתפיות שלו ועצר להרהר לרגע. בקול שכבר היה רגוע הוא אמר:
"קחו אותם לבקתה."
ויקטור הצביע בקנה המאוזר על דלת הבקתה:
"צְעד!"
השבויים, שלא הבינו דבר, פנו במקומם והחלו לנוע בגבם לכיוון שהצביע עליו. את ידיהם המשיכו להחזיק בחוסר ביטחון מעל לראשיהם. ויקטור נעץ לשמאלי שבהם את הקנה בחזה:
"Schnell!"
בבקתה היה כמעט חשוך אחרי שנכנסנו מן החצר שטופת השמש. השבויים ישבו בפינה על הקש. אט אט הם הורידו את ידיהם והביטו בחרדה על המעגל שסבב אותם. מן החלון ראיתי את קוז'יולק רץ אל מגורי המפקד. עדיין שרר שקט בלתי נסבל.
"שחרור, למה עזבת את עמדת השמירה?" שאלתי כדי להפר את השתיקה ונבהלתי בעצמי מקולי.
השבויים הביטו בי בפחד. התחלתי לחוש צער. שחרור חזר לעמדה. בעלת הבית רעדה עם הילדים ליד התנור.
כשהגיע המפקד עם רב טוראי קוז'יולק כבר הספקנו להירגע כמעט לחלוטין. ויקטור אפילו ניסה להתלוצץ ואמר: "זרזיר, אני מרגיש שנכנסת לחרדה," ואז משך באף. אבל אף אחד לא צחק.
המפקד הביט על השבויים והורה למסור לו את מסמכיהם. התקרבתי מתוך כוונה לסייע, למרות שלא ידעתי בכלל גרמנית.
המפקד הפך בידו פנקס ירוק שנכתב עליו באותיות גותיות: "Soldbuch". אחר כך פתח אותו וקרא בקול:
"אֶריך קְנוֹטְקֶה".
הקש רשרש. אחד השבויים זע במקומו. המפקד תרגם בקושי רב את הפרטים מתוך הפנקס הצבאי. דרגה: Obergefreiter, שנת לידה: 1925, תלמיד בקונסרבטוריון. האוּנְטֶר-אוֹפיציר השני היה חייט במקצועו. הפנקסים הדיפו ריח של זיעה ובד צבאי. בשמשות החלונות זמזמו הזבובים. בפינה נאנחו השבויים.
שבנו אט אט לעיסוקינו הרגילים. ויקטור וזרזיר יצאו אל החצר בעוד סירנה נעמד ליד השבויים. הוא ישמור עליהם. רב טוראי קוז'יולק אפילו הניח את המאקארוב על הספסל.
כשהמפקד יצא הוא אמר:
"אבל לשמור עליהם טוב טוב."
ויותר כלום.
רב טוראי קוז'יולק הסתכל ארוכות על השבויים. לבסוף הוא קם וניגש לעברם. הוא סימן להם שיתפשטו. הם מצמצו בעפעפיהם כי לא הבינו. "Schnell!" דחק בהם קוז'יולק. בבת אחת פרץ הצעיר ביבבות. הם הושיטו ידיים והתחננו למשהו. הם סברו שהולכים להוציא אותם להורג. רב טוראי קוז'יולק התחיל להסביר חצי בגרמנית, חצי בפולנית, קצת בסימני ידיים, שהוא רק רוצה להחליף בגדים, כי החיילים שלו לבושים בסחבות. הם הבינו והתחילו להסיר מעליהם במהירות את המדים. תוך כדי כך ניסו בלהט להסביר דבר מה. ככל הנראה הביעו את מוכנותם לתת לנו הכול אם רק נחוס על חייהם.
כשהתאספנו אחר כך בחצר והשבויים ישבו בסחבות קרועות בחדר תחת שמירה, הופיע קוז'יולק, למרות השרב, במעיל של אונטר-אופיציר גרמני. נראה שהתגאה בכך קצת.
למעשה חשנו כולנו אושר מסוים. וגם מעט חשש. אלה היו הרי השבויים הראשונים שלנו. שמחנו. אלא שכתמיד הייתי צריך להתערב ברוב טיפשותי: "הרב טוראי, מה נעשה איתם, מן הסתם נשחרר אותם בערב, לא?"
רב טוראי קוז'יולק פרץ בצחוק רועם. כמה קולות חיקו אותו והצטרפו אליו. הוא בחן לרגע את הפסים שעל כותפת מדיו הגרמניים לשעבר ואמר פתאום, כאילו בקול משועמם:
"מה לא ברור? הולכים לקצור אותם."
הרגשתי שהיד שלי התאבנה. פניתי לצד השני. במקום כלשהו צרצרו צרצרים. ריחמתי על השבויים. תמיד הייתי רגשן.
"פוף והראש הקטן יתפצפץ," נקש ויקטור באצבעותיו ופרץ בצחוק צורם. פחדתי ממנו. תרנגול אדום רגליים חצה את החצר. קרבה שעת ארוחת הצהריים.
את הארוחה סעדנו בחצר. הייתי מרוצה מכך. לא יכולתי לסבול את מראה השבויים השפופים. למזלי לא הופקדתי לשמור עליהם. השמש הכתה בגבינו. רב טוראי קוז'יולק, עדיין במדים, מחה אגלי זיעה עבים ממצחו. הכלב שכב כמת מחוץ למלונה. "מתי יחסלו אותם?" שאלתי את עצמי כשהבטתי בפתח החלון החשוך. באופק הופיעו ראשוני העננים הקטנים. המרק היה נורא חם. השיחה התנהלה בעצלתיים. אחר כך נשכבנו על הדשא.
לאור התקריות האחרונות התרגולים שהכריז עליהם קוז'יולק ודאי לא יתקיימו. התרנגולות נדו בראשן בתנועות מגושמות ומצחיקות. חשתי חוסר מנוח לקראת הערב.
רב טוראי קוז'יולק פנה בעצלנות מצד לצד ואמר בשלווה, כאילו בלי חשק, כאילו זה עתה נזכר:
"אתה שם, טומטום, תן לשבויים משהו לאכול."
התקדמתי בכוונה באיטיות, כדי לא להפגין התלהבות יתרה, כי הרב טוראי עוד עשוי היה להתחרט. לא מיהרתי, ניגשתי לכלב ושיפשפתי את גבו הגרמי. הוא התנשם במהירות והביט בי בעין מוגלתית. כשהלכתי אל הבית חשתי את עיני הבחורים נעוצות בי. ניסיתי להאזין אם הם אומרים משהו. אבל הם שתקו.
בחדר כמעט היה קר. השבויים ישבו במקומותיהם ללא ניע. השומר שיחק במעצור הרובה האוטומטי. לא הסתכלתי לכיוונם. לקחתי מבעלת הבית צלחות מרק והנחתי אותן מול השבויים. אחר כך חזרתי לקחת לחם. השבויים ניעורו לחיים. הצעיר, זה מהקונסרבטוריון, התחיל לברבר משהו. העיניים שלו היו לחות, אבל לא הבנתי את המילים שאמר. תיארתי לעצמי שהוא פוחד. העברתי את מבטי אל החלון. הווילונות התנועעו ברוח הקלילה.
"Nicht Tod", שיקרתי. "Essen ואחר כך nach Hause," הצבעתי על הדלת המלבנית הבהירה.
הם הביטו בחוסר אמון. חייכתי פעם נוספת. "Essen."
הם האמינו לי. הצעיר אמר עוד משהו, אבל יותר בשקט. ואחר כך מתח את ידיו הלבנות הגרמיות אל עבר הצלחת. הם אכלו בשקט. הצעיר רק משך באף ואילו האונטר-אופיציר לעס מדי פעם בקול.
בלי כל רחש, כדי לא למשוך אליי את תשומת לבם של השבויים, חמקתי החוצה אל החצר. היה שקט. צל ענן החליק לאורך הקמה והתחכך חרישית בעץ תרזה.
נשכבתי על הדשא ליד החברים, שעה ארוכה שכבנו ככה ומדדנו את הזמן החולף בצללי העננים הדקים.
היום היה שרבי באופן חריג, אבל למרבה המזל הוא הלך וקרב לקיצו. להקת עורבים התאספה מעל היער, הם קראו בקולי קולות והתפזרו בשמיים חסרי הצבע. אחר כך שוב התאספו איכשהו וצרחותיהם בלעו את נשימותינו הכבדות.
רב טוראי קוז'יולק ישב על המפתן והניח בלי שמץ של בושה את ידו הימנית על חזה של הנערה. מדי פעם הוא פרץ בצחוק ומיד הביט על היחידה השרועה על הדשא, לבדוק אם מישהו מבחין בפלירטוטיו. אך הבחורים נמנמו. אני לא הייתי שקט איכשהו. חששתי מפני הערב.
ליד הגדר עמד על המשמר ויקטור.
ברגע מסוים התחלתי לשמוע צעדים. הרמתי את ראשי. המפקד הלך לקראתנו מכיוון מגוריו. על גבו הכפוף היה זרוק מעיל.
התרוממתי במהירות מן הקרקע. הבחורים שניעורו מנמנומם הרימו את ראשיהם. הנערה על המפתן נעלמה במחשכי הבקתה. ממולנו הגיח רב טוראי קוז'יולק.
"נו, אז מה קורה עם השבויים?" שאל המפקד.
"הם יושבים בשקט, אדוני המפקד," ענה קוז'יולק. "הם קיבלו ארוחת צהריים."
המפקד נעמד והרהר. הקפנו אותם במעגל. התחילו לרעוד לי הידיים. המפקד החליק את שערו.
"קוז'יולק, היחידה שלך תירה הערב בשבויים." הוא דיבר בהדגשה, אך בשלווה. נעשה לי חם. רב טוראי קוז'יולק התנדנד מרגל לרגל ובלע בקול את הרוק.
"כן, המפקד," אמר בשקט ובטון סתום.
המפקד זקף את ראשו וציווה בקול רם, כאילו בהתגרות:
"אתם תפילו גורל. השניים שיעלו בגורל יהיו אלו שהיום בערב בזמן הצעדה יירו בגרמנים!"
שתקנו.
העורבים קרקרו בקול מחריד בשמיים המצהיבים.
"נו, קוז'יולק, תתחילו בהגרלה!" איבד המפקד את סבלנותו.
קוז'יולק החל לזוז. כעבור רגע הזדקף והכריז: "כן, המפקד."
הוא נע לאיטו אל הבקתה. אנחנו אחריו. המפקד עמד זקוף במרכז החצר. מכיוון האחו נשב אוויר לח. נרעדתי. נעצרנו לפני הבקתה. הרב טוראי נכנס לחדר. שמענו את צעדיו ואת רשרוש הקש. כעבור רגע הוא יצא ובידו דף ממחברת. ברקע געו הפּרות.
רב טוראי קוז'יולק שאל לעבר המפקד: "גם עבורי להכין פתק?"
"כן."
קוז'יולק קרע לאט את הנייר לשלוש־עשרה פיסות. נשענתי על המשקוף. לאחר מכן הוא הרטיב ברוק בדל של עיפרון ושרטט על שתי פתקאות שני צלבים עקומים. הייתה דממה מוחלטת.
המפקד עמד בעיניים עצומות ללא ניע.
הרב טוראי קיפל את הפתקאות ושפך אותן אל תוך כובעו השמנוני. אחר כך ערבב אותן באצבעותיו. ניגשנו כולנו אל המפקד.
ראשון בתור היה זרזיר. כשפתח את הפתק והביט עליו הקשיחו עיניו. לא שאלנו על התוצאה. אחר כך שקעו ידיים נוספות בתורן בתוך הכובע ושלפו פיסות לבנות מנייר מחברת השורות. התמקמתי מחוץ למעגל וסמכתי על כך שהגורל האיום יפול בחלקו של מישהו אחר. אבל לא יכולתי להישאר לעמוד במקומי. בבטני חשתי את תחושת הלחץ שהייתה מוכרת לי היטב מבית הספר. הבאים בתור לשלוף היו ויקטור, שחרור, להב, כפתור, חילזון, אנטק, סירנה. אחר כך ניגש אפוֹרי. כאן נעתקה נשימתי. אבל גם הוא השליך אל הקרקע פתק ריק. פניתי אל הגדר. הידיים רעדו לי. עכשיו צריך היה להיות תורו של רב טוראי קוז'יולק לשלוף את הצלב ששורטט ברישול.
אלא שבמקום זאת שמעתי את קולו העצבני של קוז'יולק: "מי לכל הרוחות עוד לא שלף פתק?"
הבנתי שאני אבוד. הוא עשה את אותו החישוב כמוני.
ניגשתי אל המעגל. החברים ליחידה פינו לי בשתיקה את הדרך. המפקד הסתכל ברוגע ובלי אהדה. שלחתי יד לתוך הכובע והבחנתי ששפתיו של רב טוראי קוז'יולק רועדות. אבל אולי רק דמיינתי זאת?
בקול רם, רם מאוד, תקתק בדממה הזו שעון היד שלו.
פתחתי את הפתק. נשטפתי גל חום. הפתק סומן בצלב קטן. ניסיתי לחייך בכוח. קוז'יולק שאל בשלווה: "טוב, אז אין יותר טעם שאשלוף?"
המפקד הניד בראשו.
"צֶה, צה, צה," קראה בעלת הבית לחזירונים. הכלב נבח ליד המלונה.
המפקד אמר בלי להביט לעברנו: "ובכן, זרזיר וטומטום יבצעו את ההוצאה להורג. זרזיר במאקארוב של הרב טוראי, וטומטום בפרבלום שלי. הרב טוראי יסביר את השאר בזמן הצעדה."
והוא פנה ושב לאיטו למגוריו. הצדענו.
אחר כך שוב נקשרה לאיטה שיחה רגילה. אולי אפילו שיחה ערה יותר מבדרך כלל. כולם פרט לי ולזרזיר היו במצב רוח עליז. הרב טוראי התיישב שוב על המפתן.
לא יכולתי לסדר את המחשבות. נשכבתי על הדשא, האזנתי לפעימות רקותיי. זה הסב לי הקלה. נמנעתי גם מלהביט בכיוון הבקתה. חשתי מחנק, אפילו שהשמש שקעה מעלינו.
שכבתי ארוכות וכל אותו הזמן התאמצתי לא לחשוב על כלום. העברתי את מבטי בכל פעם למקום אחר. רציתי לרכז את תשומת לבי בדבר מה סתמי שינתק אותי מהחלון המרובע החשוך שחיבר אותנו ואת השבויים. ועדיין זחל הזמן באיטיות רבה. השמש הצהבהבה התנפחה והאדימה והתכוננה לזינוק אל האופק המשחיר. תהיתי אילו עוד מטאפורות משקפות את שקיעת השמש. אבל מבטי הזדחל ללא הרף כמו גנב אל עבר הבקתה. הזעתי. לא ידעתי אם ריחמתי על השבויים. פחדתי רק לקטוע חיים. את החיים תמיד ידענו להעריך.
אחר כך חזרו הפרות. זה קרה מוקדם מהרגיל, כי היחידה אמורה הייתה לשתות חלב לפני העזיבה. הפרות המנוקדות עם עטיניהן המידלדלים הביטו עליי ברעד והזכירו את לי עיני המפקד. האוויר היה מהביל.
החברים האזינו בשלווה גמורה לבדיחות של ויקטור. את עניין השבויים העבירו אליי ואל זרזיר. נתקפתי צמא. הקפתי את הבית וחיפשתי דלי. אל הבקתה לא נכנסתי. שיחי הפטל רשרשו ועלו מהם צוויחות. רב טוראי קוז'יולק אנס שם את הנערה בתאוותנות. הלכתי אל הבאר. מוט השאיבה חרק בצורה איומה. רכנתי מעל פתח הבאר ולעיני נשקפו פנים כמעט ילדותיות, שקמטי המים עיקמו אותם לכדי העוויית צחוק. הסתובבתי במהירות ושבתי אל החצר בלי ששתיתי את המים. השמש נגעה בקו היער. מהביצות נישאה צווחת העגורים.
שעה לאחר שקיעת החמה הגיע הקַשָר של המפקד. בעוד חמש־עשרה דקות יוצאים לצעדה. אספנו את הציוד. תליתי על הכתף את חגורת התחמושת והעמסתי תחמושת לתת המקלע. הרובה היה כבד באופן מוזר. הובלנו החוצה את השבויים. הם הביטו סביב אל השמיים הבהירים שהחשיכה הבקיעה לתוכם, ונראו חסרי מנוח. שמרתי עליהם עם שחרור. הם שאלו בשפת סימנים אם הם כבר רשאים ללכת. הינדתי בראשי לשלילה. הם כבר התחילו לחשוד. הצעיר פרץ פתאום ביבבות מרות. האונטר-אופיציר שתק. הצעיר החל לסמן שהוא צריך להתפנות. הינדתי בראשי לשלילה. סימנתי לו שיעשה את צרכיו במקום. וכך היישר אל מול קנה המאוזר הוא הפשיל את מכנסיו והחל לעשות את צרכיו. סובבתי את ראשי מרוב סירחון. לא הייתה לו זכות אפילו לבושה.
אחר כך הלכנו אל מחוץ למגורי המפקד. שתי היחידות הנותרות כבר עמדו שם בכוננות. הם הביטו בסקרנות על שני השבויים חשופי הראש. רב טוראי קוז'יולק שמר על הסדר במדי האונטר-אופיציר שרק אותות ההצטיינות נתלשו מהם. נעשה קר.
שמרתי על מרחק מהשבויים. המפקד יצא ממגוריו ונעלם בראש הטור. יצאנו לדרך. ליוו אותנו נהמותיהם המתמשכות של הכלבים, שהשיבו לנביחות של אחרים ממרחקים. השמיים החשיכו ונצנצו בהם הכוכבים הראשונים. לאחר מכן חלפה מעלינו אוריון, שניווטה את דרכנו באותו הלילה. הדובה הגדולה, המצפן שלנו מליל אמש, נותרה מאחור. נכנסנו לשביל חולי שנעטף מיד ביער. בתרמילי שרו תרמילי התחמושת בטון אחיד.
כאשר התכנסו בשמיים נחילי כוכבים, והצביעו פחות או יותר על השעה שלפני חצות, הגיעה הפקודה לראש הטור: "כח החלוץ, עצור!" הטור נעצר. לבי התכווץ. ידעתי: הגיע הרגע. ועדיין לא זעתי ממקומי, כאילו קיוויתי שלא יבחינו בנוכחותי ויסתדרו בלעדיי. אבל מיד נשמע קולו העמום של רב טוראי קוז'יולק: "איפה טומטום? טומטום, טומטום!"
התקדמתי.
"כאן," לחשתי והשקטתי בידי את התחמושת המיטלטלת בתרמיל. יצאתי אל הרב טוראי. הוא גישש אחר כף ידי ודחף לתוכה את הפרבלום. באור הכוכבים הקלוש הבחנתי ששיערות זקן הבוסר שלו רועדות. נחרדתי מכובד הרגע.
"הנה, קח," הוא לחש בחוסר ביטחון.
הוא כבר הסתובב ללכת, אבל מיד שב. הוא לא אמר דבר ורק כשהסתובב בשנית נפנף בידו ופלט:
"כבר טעוּן."
סרתי חזרה אל הטור. מיד זיהיתי על רקע השמיים את שני ראשיהם הגלויים של השבויים. גם זרזיר כבר היה שם. אמרתי לו:
"אני אקח את המוזיקאי."
הוא לא הגיב.
לא רחוק משם תקתק בעקשנות שעון היד של רב טוראי קוז'יולק.
משכתי בשרוולו של השבוי הצעיר יותר. הוא הבין. הוא נפל על ברכיו, פרץ בבכי ואחז בידי. ניערתי אותו מעליי. "Zum Kommendant," הסברתי לו.
הוא לא האמין.
"Zum Kommendant," אמרתי פעם נוספת ומשכתי אותו. את הפרבלום החבאתי מאחורי הגב ודרכתי אותו חרישית. ציוויתי עליו ללכת לפניי, נכנסנו אל בין העצים. הוא לא חדל לייבב. פחדתי ממנו, אפילו שלא היה חמוש ובעוד רגע לא אמור היה לחיות יותר. לא יכולתי לעמוד בזה עוד. הינפתי את הפרבלום. באותו רגע ממש הסתובב השבוי והביט אל תוך קנה האקדח. הוא נסוג וזעק – אאאא… ואני, בלי לכוון, סחטתי את ההדק. שובל אש פגע במצח שלו. בשבריר השנייה האחרון ברקו שיניו הלבנות הרועדות. לאחר מכן נעלם מעטה הראש והגוף פרפר וגווע על הקרקע כמו בלון נטול אוויר. בדרכי חזרה חשתי את האזוב הגמיש תחת כפות רגליי. האוויר רעד מצרור יריות קצר של המאקארוב. זה היה זרזיר. כשהגעתי אל הטור קרקרה בבהלה לילית מצויה. התכווצתי מאימה והצטרפתי אליו במהירות. השלכתי את הרובה על גבי. איש לא בא לקחת את הפרבלום. נתתי לחברים שיעבירו אותו קדימה.
נזרקה השאלה: "הכול בסדר?"
שתקנו.
אחר כך אמר מישהו בקול כעוס: "בסדר."
יצאנו לדרך. חשתי בתוכי ריק מוחלט, כמו הגוויות שנותרו שם בתוך האזוב. צחקקתי בעצבנות, מישהו לקח ממני את הרובה. אחד הקולות אמר "קיבינימט."
בזווית העין הבחנתי שמישהו קרע מעליו בחיפזון את המעיל. כפתורי המתכת הגרמנים הבזיקו והמדים נחתו על השביל מאחורינו. צל בחולצה לבנה הצטרף לטור. מאחורינו נותר על השביל כתם חסר צורה: מדי האונטר-אופיציר הזרוקים.
אוריון הפואטית הובילה אותנו ללא לאות קדימה בתוך המולת הצרצרים הערניים.
נובמבר 1947
*דימוי: ציור קיר בוורשה לכבוד חגיגות ההתנגדות לכיבוש הנאצי
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.