קראו ב:
על פניו: סיפור פשוט כתוב במשפטים קצרים, התרחשות מזדמנת ומרגשת לכאורה של התחככות בסלברטי, עם איזו תקווה למשהו שיכול היה אולי להתפתח להרפתקה, אבל נזנח לטובת החיים הבורגניים. ואז, משום מקום, מתגבשת הסטירה שהזמן החולף מצליף – שהכול באופן בסיסי חולה ועצוב. האהבה אינה במקום שאולי יכלה להיות; והיכן שהיא בלתי-אפשרית אולי קיימת אשלייתה. אבל מאוחר מדי, הכול מאוחר מדי. כל מה שנראה נקי וכמו תמים הוא מחיר כבד המתגבש לתחושת החמצה.
תחוש ת החמצה היא הקשר הגורדי שהחיים קושרים נגד מי שמנסה לדלג עליהם, לחיות אותם בפשטות עניינית.
משהו כמו: האהבה שלך אינה קיימת אולי אף לא היתה בנמצא מעולם, וודאי כי שוב לא תהיה קיימת לעולם.
אצל ג’ולי, נשים וגברים נקלעים למצבים קיצוניים, מתפתלים לתוכם ובתוכם, וכמו נענים לגורל שקם עליהם – שביבי האור שחודרים לחללי ההתרחשויות, יוצרים כתמי כוויות מדממים, או מצטלקים לצלקות עם נוכחות מכוערת. מירנדה גורמת לגיבוריה להתנסות ביחסים מיניים משונים עד מופרכים, מעבירה אותם רגעים של חסד ושל פלצות, ובכל זאת מצליחה לגרום לנו להרגיש שתנועתם במרחב כשלנו, מתוך כמיהה לקשר, להבנה ולקירבה, ובכך סוד קסם הכתיבה שלה.
תרגום: קטיה בנוביץ'
לטוס עם כוכב קולנוע
פעמיים ישבתי במטוס ליד אדם מפורסם. הראשון היה ג'ייסון קיד מהניו-ג'רזי נטס. שאלתי אותו למה הוא לא טס במחלקה הראשונה והוא אמר שזה כי הבן דוד שלו עובד ביונייטד.
"אז אפילו יותר הגיוני שתקבל מחלקה ראשונה, לא?"
"הכול טוב," הוא אמר ופשט את רגליו לכיוון המעבר.
עזבתי את זה כי מה כבר אני יודעת על התנהלות של ספורטאים מפורסמים? לא דיברנו עד סוף הטיסה.
אני לא יכולה לנקוב בשמו של המפורסם השני, אבל אני יכולה לגלות שהוא כובש לבבות הוליוודי שנשוי לכוכבת צעירה. כמו כן, שמו הפרטי מכיל את האות ב': זה הכול – אני לא יכולה לומר דבר אחד יותר מזה. תחשבו על ריגול. טוב, זהו – אחרון ודי. אני אקרא לו רוי ספָּייבִי, שזה כמעט השם שלו בהיפוך אותיות.
אם היה לי יותר ביטחון עצמי, לא הייתי מתנדבת לוותר על המקום שלי בטיסה הצפופה מדי, לא היו משדרגים אותי למחלקה הראשונה, ולא הייתי יושבת לידו. זה היה הגמול שלי על היותי טרף קל. בשעה הראשונה הוא ישן, ונבהלתי כשפרצוף כל כך מוכר נראה לי פגיע וריק כל כך. הוא ישב ליד החלון ואני ליד המעבר, והרגשתי שאני משגיחה עליו, מגינה עליו מפני האורות המסנוורים וצלמי הפפראצי. שַן, מרגל קטן, שַן. הוא דווקא לא כל כך קטן, אבל כולנו ילדים כשאנחנו ישנים. לכן אני תמיד מניחה לגברים לראות אותי ישנה בתחילתה של מערכת יחסים. זה גורם להם להבין שלמרות הגובה שלי – מטר ושמונים – אני שברירית וצריכה שיטפלו בי. גבר שרואה את חולשתו של ענק יודע שהוא אכן גבר. עד מהרה, נשים קטנות גורמות לו להרגיש כמעט חלשלוש – והפלא ופלא, פתאום נשים גבוהות עושות לו את זה.
רוי ספייבי התנועע במושב והתעורר. עצמתי את העיניים מיד, ואז פקחתי אותן לאט כאילו גם אני ישנתי. אוי, אבל הוא עוד לא פקח אותן לגמרי. עצמתי עיניים ומיד פקחתי אותן שוב, לאט, והוא פקח את העיניים שלו, לאט, והמבטים שלנו נפגשו ונראה היה שהתעוררנו משינה אחת ויחידה, מהחלום של כל חיינו. אני, אישה גבוהה אבל מלבד זאת לא מיוחדת; הוא, מרגל מכובד אבל לא באמת, סתם שחקן, אבל לא באמת, סתם גבר, אולי אפילו סתם ילד. זאת עוד אחת מההשפעות של הגובה שלי על גברים, השפעה נפוצה יותר: אני נהיית אמא שלהם.
בשעתיים שלאחר מכן דיברנו בלי הפסקה, שיחה שהיתה במפורש על הכול. הוא סיפר לי פרטים אינטימיים על אישתו, מיס מ' היפהפייה. מי היה מאמין שהיא עד כדי כך מופרעת?
"כן, כן, כל מה שכתוב בצהובונים נכון."
"באמת?"
"כן, במיוחד לגבי הפרעת האכילה שלה."
"אבל הרומנים?"
"לא, הרומנים, לא, בטח שלא. אסור להאמין למדורים."
"מדורים?"
"אנחנו קוראים להם מדורים. או המדור."
כשהגישו את האוכל הרגשתי כאילו אנחנו אוכלים ארוחת בוקר במיטה ביחד, וכשקמתי לשירותים הוא התלוצץ, "את עוזבת אותי!"
ואני אמרתי, "אני אחזור!"
כשהתקדמתי במעבר, נוסעים רבים נעצו בי עיניים, במיוחד הנשים. השמועה פשטה מהר בכפר המעופף הזעיר הזה. אולי היו אפילו כמה כתבי מדורים בטיסה. אין ספק שהיו בה קוראי מדורים. האם דיברנו בקול רם? היה נדמה לי שאנחנו לוחשים. בזמן שהשתנתי הבטתי במראה ותהיתי אם אני האדם הכי מכוער שהוא דיבר איתו אי-פעם. פשטתי את החולצה וניסיתי לשטוף את בתי השחי, דבר שאינו באמת אפשרי בתא קטן כזה. התזתי חופנים של מים לכיוון בתי השחי והם נחתו לי על החצאית. היא היתה עשויה מבד שנהייה ממש כהה כשהוא נרטב. הכנסתי את עצמי לצרה רצינית. פעלתי במהירות, הסרתי את החצאית והספגתי את כולה בכיור ואז סחטתי ושוב לבשתי אותה. יישרתי אותה בידיים. זהו. עכשיו היא היתה כולה כהה יותר. התקדמתי חזרה במעבר ונזהרתי שלא לגעת באף אחד בחצאית הכהה שלי.
כשרוי ספייבי ראה אותי הוא צעק, "חזרת!"
ואני צחקתי והוא אמר, "מה קרה לחצאית שלך?"
התיישבתי והסברתי את כל הסיפור, החל בבתי השחי. הוא הקשיב בשקט עד שגמרתי.
"אז בסופו של דבר הצלחת לרחוץ את בתי השחי?"
"לא."
"הם מסריחים?"
"נדמה לי."
"אני יכול להריח אותם ולהגיד לך."
"לא."
"זה בסדר. זה חלק מהשואוביז."
"באמת?"
"כן. הנה."
הוא התכופף והצמיד את האף לחולצה שלי.
"זה מסריח."
"אוי. טוב, ניסיתי לשטוף את זה."
אבל אז הוא נעמד, טיפס מעלי אל המעבר ופשפש בתא שמעלינו. הוא צנח חזרה על המושב בתיאטרליות, מחזיק ביד בקבוק עם משאבה.
"זה פֶבּריז."
"אה, שמעתי על זה."
"זה מתייבש תוך שנייה ולוקח איתו את כל הריח. תרימי את הידיים."
הרמתי את הידיים והוא התיז בריכוז רב שלוש פעמים מתחת לכל שרוול.
"כדאי שתשאירי את הידיים פרושות עד שזה יתייבש."
השארתי אותן פרושות. זרוע אחת פלשה למעבר והשנייה חצתה את החזה שלו, וכף היד שלי נשענה על החלון. פתאום הגובה שלי בלט נורא. רק לאישה גבוהה מאוד יש מוטת כנפיים כזאת. לרגע הוא נעץ עיניים בזרוע שלי מול החזה שלו, ואז נהם ונשך אותה. ואז הוא צחק. גם אני צחקתי, אבל לא הבנתי מה זה היה, הנשיכה הזאת של הזרוע שלי.
"מה זה היה?"
"זה אומר שאת מוצאת חן בעיני!"
"טוב."
"את רוצה לנשוך אותי?"
"לא."
"אני לא מוצא חן בעינייך?"
"לא, אתה כן."
"זה בגלל שאני מפורסם?"
"לא."
"זה שאני מפורסם לא אומר שאני לא צריך מה שכולם צריכים. הנה, תנשכי אותי איפה שאת רוצה. תנשכי לי את הכתף."
הוא הפשיל את הז'קט מעט לאחור, פתח את ארבעת הכפתורים העליונים של החולצה ומשך אותה אחורה, חושף כתף גדולה ושזופה. רכנתי לעברו ונגסתי בה במהירות ובעדינות, ואז הרמתי את חוברת המוצרים הפטורים ממכס והתחלתי לקרוא. כעבור רגע הוא כיפתר את החולצה והרים באיטיות את החוברת שלו. קראנו ככה במשך חצי שעה תמימה.
בפרק הזמן הזה השתדלתי לא לחשוב על חיי. חיי היו הרחק מתחתינו, בתוך בניין דירות ורוד-כתמתם מכוסה טיח. עכשיו היה נדמה שאולי לא אצטרך לחזור לשם לעולם. המליחות של כתפו זמזמה על קצה הלשון שלי. אולי לעולם לא אעמוד עוד במרכז הסלון ואתהה מה לעשות הלאה. לפעמים עמדתי שם קרוב לשעתיים, בלי יכולת לגייס מספיק תנופה כדי לאכול, לצאת, לנקות, לישון. לא נראה סביר שמי שזה עתה נשכה סלבריטאי וננשכה על ידו תסבול מבעיה כזאת.
קראתי על שואבי אבק שמסוגלים לינוק חרקים מהאוויר. בחנתי מתלים לחימום מגבות וסלעים מזויפים שאפשר להסתיר בתוכם מפתח. התחלנו לנחות. יישרנו את המושבים וקיפלנו מגשים. רוי ספייבי פנה אלי פתאום ואמר, "הי."
"הי," אמרתי.
"הי, היה לי ממש כיף איתך."
"גם לי."
"אני הולך לכתוב לך מספר ואני רוצה שתשמרי עליו בכל מחיר."
"בסדר."
"אם המספר הזה נופל לידיים הלא נכונות אני אצטרך להחליף אותו, וזה כאב ראש נוראי."
"בסדר."
הוא כתב את המספר על דף מהחוברת ותלש אותו ותחב אותו בכף ידי.
"זה הקו הפרטי של המטפלת של הילדים שלי. האנשים היחידים שמתקשרים אליה בקו הזה הם החבר שלה והבן שלה. אז היא תמיד עונה. היא תמיד תענה לך. והיא תדע איפה אני."
הסתכלתי במספר.
"חסרה ספרה."
"אני יודע. אני רוצה שפשוט תשנני את האחרונה, בסדר?"
"בסדר."
"זה ארבע."
הפנינו את הפנים בחזרה אל חזית המטוס ורוי ספייבי אחז בידי בעדינות. עדיין החזקתי את הנייר עם המספר אז הוא החזיק אותו איתי. הרגשתי חמה ופשוטה. שום דבר רע לא יכול לקרות לי כל עוד החזקתי לו את היד, וכשהוא ירפה יישאר לי המספר שנגמר בארבע. כל חיי רציתי מספר כזה. המטוס נחת בחינניות, כמו קו מצויר בקלילות. הוא עזר לי להוריד את התיק מהתא העילי; התיק נראה לי מוכר עד זרא.
"האנשים שלי מחכים לי בחוץ אז אני לא אוכל להיפרד ממך כמו שצריך."
"אני יודעת. זה בסדר."
"לא, ממש לא. זה מגוחך."
"אבל אני מבינה."
"טוב, זה מה שאני הולך לעשות. רגע לפני שאני יוצא מהשדה תעופה אני אגש אלייך ואגיד, 'את עובדת כאן?'"
"זה בסדר. אני באמת מבינה."
"לא, זה חשוב לי. אני אגיד, 'את עובדת כאן?' ואת תגידי את השורה שלך."
"מה השורה שלי?"
"את תגידי, 'לא'."
"טוב."
"ואני אבין למה את מתכוונת. אנחנו נבין את המשמעות הנסתרת."
"טוב."
הסתכלנו זה לזה בעיניים, כאילו אנחנו הדבר הכי חשוב בעולם. שאלתי את עצמי אם הייתי מוכנה להרוג את ההורים שלי כדי להציל את חייו, שאלה ששאלתי את עצמי מגיל חמש-עשרה. התשובה תמיד היתה חיובית. אבל עם הזמן כל הבנים האלה התפוגגו וההורים שלי עדיין היו כאן. עכשיו כבר הייתי פחות ופחות מוכנה להרוג אותם בשביל מישהו; האמת היא שדאגתי לבריאות שלהם. אבל במקרה הזה נאלצתי להגיד כן. כן, הייתי מוכנה.
התקדמנו במנהרה שבין המטוס לחיים האמיתיים, ואז בלי להעיף לעברי אפילו מבט, הוא החליק הרחק ממני.
השתדלתי לא לחפש אותו באזור איסוף הכבודה. הוא ימצא אותי לפני שיסתלק. הלכתי לשירותים. אספתי את המזוודה שלי. שתיתי מהברזייה. צפיתי בילדים מכים זה את זה. לבסוף הרשיתי למבטי לשוטט על כולם. כולם לא היו הוא, עד האחרון שבהם. אבל כולם הכירו את שמו. המוכשרים בציור יכלו לצייר אותו מהזיכרון וכל היתר יכלו ללא ספק לתאר אותו, אם היו צריכים, לאדם עיוור נניח – העיוורים הם האנשים היחידים שלא יודעים איך הוא נראה. וגם העיוורים היו יודעים איך קוראים לאישתו, וכמה מהם היו יודעים את שם הבוטיק שבו קנתה אישתו גופייה בצבע לוונדר ומכנסיים קצרים תואמים. רוי ספייבי היה בשום מקום ובכל מקום בעת ובעונה אחת. מישהו נגע בכתפי.
"סליחה, את עובדת כאן?"
זה היה הוא. אלא שזה לא היה הוא, כי לא היה לו קול בעיניים; העיניים שלו היו אילמות. הוא שיחק. אמרתי את השורה שלי.
"לא."
דיילת קרקע יפה התייצבה לידי.
"אני עובדת כאן. אני יכולה לעזור לך," היא אמרה בהתלהבות.
הוא שתק לשבריר שנייה ואז אמר, "נהדר." חיכיתי לראות מה הוא ימציא, אבל הדיילת נעצה בי מבט כאילו אני איזו מתחככת וגלגלה לעברו עיניים כאילו הגנה עליו מפני אנשים כמוני. רציתי לצעוק, "זה היה צופן! היתה לזה משמעות נסתרת!" אבל ידעתי איך זה ייראה אז הסתלקתי.
באותו ערב מצאתי את עצמי עומדת באמצע הסלון. הכנתי ארוחת ערב ואכלתי אותה, ואז שקלתי לנקות את הבית. אבל באמצע הדרך למטאטא עצרתי בפתאומיות והתחלתי לפלרטט עם הריקנות שבאמצע החדר. רציתי לראות אם אני מסוגלת להתחיל מחדש. אבל ידעתי את התשובה, כמובן. ככל שאמשיך לעמוד שם, כן איאלץ לעמוד שם יותר. זה היה סבוך ואקספוננציאלי. נראיתי כאילו אני לא עושה כלום אבל בעצם הייתי עסוקה לא פחות מפיזיקאית או פוליטיקאית. תכננתי את האסטרטגיה של הצעד הבא שלי. העובדה שהצעד הבא שלי תמיד היה לא לעשות שום צעד לא הקלה על המשימה.
זנחתי את רעיון הניקיון ופשוט קיוויתי שאכנס למיטה בשעה סבירה. חשבתי על רוי ספייבי במיטה עם מיס מ'. ואז נזכרתי במספר. הוצאתי אותו מהכיס. הוא כתב אותו על תמונה של וילונות ורודים. הם היו עשויים מבד שנועד במקור למעבורות חלל; הצפיפות שלו השתנתה בתגובה לתנודות ברמת האור והחום. אמרתי בתנועות שפתיים את כל הספרות, ואת הספרה החסרה אמרתי בקול: "ארבע." הרגשתי מסתכנת וחשאית. צעקתי, "ארבע!" ונכנסתי בקלילות לחדר השינה. לבשתי את כתונת הלילה שלי, צחצחתי שיניים והלכתי לישון.
במהלך חיי השתמשתי במספר הזה הרבה פעמים. לא במספר הטלפון, רק בארבע. כשפגשתי את בעלי, נהגתי ללחוש "ארבע" כשקיימנו יחסי מין, כי זה כאב נורא. ואז שמעתי על ניתוח קטנטן שיאפשר לי להרחיב את עצמי. לחשתי "ארבע" כשאבא שלי מת מסרטן הריאות. כשהבת שלי הסתבכה עם אלוהים-יודע-מה במקסיקו סיטי, אמרתי לעצמי "ארבע" כשנתתי לה את מספר כרטיס האשראי שלי בטלפון. זה היה מבלבל – לחשוב על מספר אחד ולתת מספר אחר. בעלי לועג למספר המזל שלי, אבל מעולם לא סיפרתי לו על רוי. אל תמעיטו ביכולתו של גבר להרגיש מאוים. את לא צריכה להיות יפהפייה גדולה כדי שגברים יילחמו עלייך. בכנס המחזור של התיכון שלי הצבעתי על מורה שפעם הייתי מאוהבת בו, ועד סוף הערב המורה ובעלי כבר הלכו מכות במגרש החנייה של המלון. בעלי אמר שזה היה קשור לעניינים של גזע, אבל אני ידעתי. יש דברים שהשתיקה יפה להם.
הבוקר ניקיתי את קופסת התכשיטים שלי ונתקלתי בפיסת נייר קטנה ועליה וילונות ורודים. חשבתי שאיבדתי אותה מזמן אבל לא, היא היתה שם, מקופלת מתחת לציפורן מיובש וכמה צמידים כבדים ולא שימושיים. לא לחשתי "ארבע" כבר שנים. המחשבה על מזל קצת עייפה אותי עכשיו, כמו חג המולד כשאין מצב רוח.
עמדתי ליד החלון ובחנתי את כתב היד של רוי ספייבי באור. הוא היה מבוגר יותר עכשיו – כמו כולנו – אבל הוא עדיין שיחק. היתה לו תוכנית טלוויזיה משלו. הוא כבר לא היה מרגל; הוא גילם אבא לשנים-עשר פרחחים. בו-ברגע עלה בדעתי שהחמצתי את העניין לחלוטין. הוא רצה שאתקשר אליו. הבטתי מבעד לחלון: בעלי שאב אבק מהמכונית בשביל הגישה. התיישבתי על המיטה עם המספר על הברכיים והטלפון בידיים. חייגתי את כל הספרות, כולל הסמויה שליוותה אותי כל חיי הבוגרים. הקו כבר לא היה פעיל. ודאי שלא. מגוחך מצדי לחשוב שזה עדיין המספר הפרטי של המטפלת שלו. ילדיו של רוי ספייבי התבגרו מזמן. המטפלת בטח עובדת אצל מישהו אחר, או אולי היא התקדמה בחיים – למדה סיעוד או מינהל עסקים. כל הכבוד לה. השפלתי מבט אל המספר ונשטפתי נחשול גואה של אובדן. מאוחר מדי. חיכיתי יותר מדי זמן.
הקשבתי לבעלי חובט את השטיחים של המכונית על המדרכה. החתול העתיק שלנו נצמד לרגליים שלי וביקש אוכל. אבל משום מה לא הצלחתי לקום. דקות חלפו, שעה כמעט. התחיל להחשיך. למטה בעלי הכין משקה ואני עמדתי לקום. צרצרים צרצרו בחצר ואני עמדתי לקום.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.