קראו ב:
כשחיכיתי לאריקסון, החלטתי לזרוק את כל התרופות. ארזתי אותן בשקיות-זבל שקופות וירדתי לפחים בידיים מלאות סדיסטל, היסמנל, אסיוול, פניברין, פפורין, קודאין, וואבן, אופטלגין, (בטיפות ובכדורים) ודרלין. הכל זרקתי. שיהיה לחתולים מה לאכול, חשבתי, כשהיצורים החנפנים האלה הסתובבו לי בין הרגליים, מלאים בתקווה לבשר או שאריות פרודוקטיביות אחרות.
לא רציתי שאריקסון ידע. שנים צחקו עלי אבנר ואילנה וכל מי שידע על המחלות הסודיות שלי. חוץ מליאורה שהייתה החברה הכי טובה שלי עד ה'ברוגז' הגדול בשביעית, מאז לא דיברנו. "מה שלומך היום?" היו שואלים ועונים במקומי: "אל תעני, הבטן הלכה, המעיים מעוותים והלב במצב של טרום התקף. תערבבי קצת צפורל עם קשקוול והכל יעבור."
תמיד כשלעגו לי ככה, הייתי נזכרת בדוד מישה, שהייתה לו הבריכה העגולה הזאת בחצר, וכל הילדים היו מתרחצים בה בקיץ, והגדולים יותר קראו לה "הבריכה של פישה" כי הקטנים השתינו במים, ובגלל זה הם היו חמים אפילו בחורף.
דוד מישה תמיד התלונן על כאב פה, כאב שם. בסוף, כשגסס ממחלת ניוון שרירים איומה (אלוהים ישמור!) עדיין התייחסה אליו המשפחה בציניות סלחנית. כמובן, הוא מת ממחלתו הדמיונית, ומאז אני אומרת שאפילו אם צועקים "זאב-זאב" מליון פעם, צריך לנסות ולהציל, כדי להימנע מטעויות.
אבל נחזור לאריק, שנכנס לחיים שלי כמו תרופת פלא. פגשתי אותו בטיול בהולנד.
אמא כעסה עלי, ואמרה שילדות בגילי (אני בת עשרים ושלוש.) לא נוסעות לטייל לבדן, מה בכלל יש לי לחפש באירופה הזאת שמכוסה עדיין בדם של המשפחה שלה, והיא בטח תהרוג את עצמה מדאגה, אבל לי זה לא איכפת. למרות שהיה איכפת לי דווקא, נסעתי.
ארזתי כמות רצינית של תרופות וסירופים, וגם משחה לעור, ומשחה נגד פטריות, ושום, נגד עין הרע, שאמא דחפה לי לתיק, ומעט בגדים, ובשתיים בלילה נסענו אני, אמא ואבא לשדה התעופה במונית, כי המטוס המריא בארבע. (המונית איחרה, ועד שהגענו כבר הייתי צריכה לקחת "וואבן" מרוב לחץ.)
אבא שלי חייך כל הזמן חיוך עוויתי, כמו שעושים אצל רופא שניים כשמראים לו שאפשר לסגור את הלסתות כמו שצריך אחרי סתימה. "הכל בסדר" סינן מבעד לשיניים הסגורות שלו, "הכל בסדר." לאמא שלי מותר להיות עצבנית, ואפילו להראות את זה, אז היא ספקה כפיים בדרמטיות המוגזמת שלה ואמרה כל חמש דקות: "אוי אלוהים, אל תשכחי לצלצל."
כשעליתי במדרגות הנעות למקום שרק לנוסעים מותר להיות בו, שמחתי להיפטר מהם סוף-סוף. הייתה לי הרגשה שהם מחכים כל הזמן, (בייחוד אמא) לשמוע שקרה לי משהו נורא, אולי איזה מחלה קשה, או תאונה. כאילו באיזשהו אופן יוקל להם כשידעו שהנורא מכל כבר קרה. אבל כשהייתי לבד יכולתי להשתחרר מהגורל האיום הזה.
ישבתי ליד החלון הקטן במטוס והסתכלתי למטה, על אירופה, שהייתה מונחת בתוך ים של מים, וחשתי בפעם הראשונה "תחושת-התעלות" כאילו השארתי את כל הבעיות הקטנות של החיים למטה, ומכאן, מעל לעננים, הכל נראה קטנוני וחסר חשיבות.
הגעתי לאמשטרדם בשש בבוקר. היה לי טוב, הבוקר החדש, הרגשתי כאילו אני מתחילה את החיים שלי מהתחלה.
שכרתי חדר במלון קטן ברחוב LEIDSEKADE ליד תעלה מוזנחת, קרוב לכיכר LEIDSEPLEIN (בטעות קראתי לה LED-ZEPELYN, כמו הלהקה.) המדריך של "אירופה ב- 20 דולר ליום" הבטיח שהמלון הזה נקי, ונעים, ואם זקוקים לעזרה רפואית דחופה, בעלה של בעלת המלון הוא רופא בפנסיה. כל זה היה מרגיע מאוד.
בעלת-הבית חייכה אלי חיוך פרתי, והודיעה לי את זמני ארוחת הבוקר בחדר האוכל הפצפון, שהזכיר לי את החדר הסודי של אנה פרנק, כולו מצופה בעץ, ובלי חלונות בכלל. היא נתנה לי מפתח לדלת הראשית, אם ארצה לחזור אחרי שתים-עשרה בלילה, שעת הנעילה של המלון.
יצאתי לשוטט. למטה, בתחתית הבטן, התחלתי להרגיש את הפחד המטורף הרגיל שלי. זה טיפס קצת למעלה, עד לקיבה. מה יהיה אם יקרה לי עכשיו משהו, איזה התעלפות, או התקף אסטמה או אפילו, חס וחלילה, התקף-לב?! כבר שמעתי, אגב, שאפשר לחטוף התקף-לב אפילו בגיל שתים-עשרה, אז הטיעון הטיפשי של גיל צעיר מידי, לא עובד עלי. אבל התרופות שהיו מונחות בחגורת הבטן, ליד ה"טרוולרס-צ'קס" הצליחו להרגיע אותי, ולהשאיר את הפחד ברמה קבועה ולא מתפתחת.
הכיכר הייתה כמעט ריקה. היו שם שלושה פנקיסטים עם כרבולות צבעוניות, שנראו שפוכים מעייפות, ונדמה לי שאפילו ישנו על המדרגות, ליד המזרקה. הסככות הריקות של בתי-הקפה הזכירו לי את חוף הכרמל בחורף, וכל הכיכר נראתה כמו אחרי מסיבה, כולם כבר הלכו, והשאירו את הכוסות הריקות והמפיות זרוקות על הרצפה. לא היו מפיות, אבל היו עיתונים מפוזרים, והם עפו ברוח לכל הכיוונים. חשבתי שעוד מעט כל הכיכר תעוף כמו הבית של דורותי ב"קוסם מארץ עוץ", אבל הרוח לא הייתה די חזקה.
בפינה אחת, מסביב לשולחן, ישבה חבורה של שלוש בנות צהובות, ושני בחורים, אחד שחרחר, שני צהוב גם-כן. כנראה שלא ידעתי לאן בדיוק ללכת, בכל-אופן הם קראו לי פתאום.Hey you, come here join us to drink הסתכלתי עליהם, הם חייכו חיוכים אמיתיים. 'נסעתי לבד כדי לעשות משהו, ולא כדי לפחד כל הזמן'. אמרתי לעצמי, והתיישבתי לידם. הם שתו בירה "HEINEKEN" בכוסות ענקיות. השחרחר הזמין גם לי. לא אמרתי כלום, אבל פחדתי לשתות. אף פעם לא שתיתי משהו שעלול להוציא אותי משליטה. "Drink, drink", צחקה אחת הבנות. הם חייכו אלי שוב. זה שכנע אותי. אני נוטה לפתח תלות באנשים שמראים לי אותות חיבה.
הסתבר שאריקסון היה הבחור עם השיער הצהוב. .All the people in Holand are nice אמרתי. We are from Sweeden ענו לי ושאלו מאיפה אני. 'ישראל' עניתי. שתיתי לגימה קטנה של בירה. יחסית, זה היה דווקא טעים. אף פעם לא טעמתי, אבנר ואילנה אמרו לי פעם שלא כדאי לי לשתות כי יש לזה טעם של כדור שנוגסים בו נגיסה כי קשה לבלוע אותו, וכל המרירות שלו מתפשטת בפה כמו עשן. הטעם של "היינקן" לא דמה לזה של תרופה. הוא היה אפילו טיפ-טיפה מתוק.
אריקסון הסתכל עלי. שאל אותי אם אני לבד. עניתי שכן ושתיתי עוד קצת. חשבתי שנראה מה יקרה לי אם אצטרך לקחת פתאום גם איזה "וואבן" להרגעה, והוא יתערבב לי עם הבירה. אבל לא הייתי צריכה שום "וואבן". הייתי רגועה כמעט לגמרי. אריקסון הזמין אותי לבוא איתם ל"MELKWEG" בערב. "It's a kind of club" הסביר. שמחתי שעכשיו יהיה לי עם מי להיות, ואריקסון נראה בסדר. הוא התחיל לשיר משהו שנשמע כמו שיר ימאים, כולם הצטרפו אליו, והם נראו כמעט כמו החבר'ה מה"נוער העובד" רק יותר שיכורים. נזכרתי שאמא שלי אמרה לי לא ללכת עם זרים, וכבר התחלתי לפקפק בהכל, אבל בירה זה כמו גרעינים, אי-אפשר להפסיק, אז שתיתי עוד לגימה ועוד לגימה, וכל פעם אמרתי לעצמי שהנה, זאת הלגימה האחרונה, עד שגמרתי, והכוס הייתה ריקה.
אני לא זוכרת על מה דיברנו, אבל צחקנו המון, והרגשתי שיכולתי להיוולד שוודית, הייתי אתם כל-כך בבית.
אריקסון ואני החלפנו מבטים. אף-פעם לא היה לי שוודי. האמת שלא היה לי כמעט אף-אחד, וכשאריקסון אמר שהוא הולך להסתובב איתי בעיר, קפצתי מהכסא.
הלכנו בכל הרחובות הקטנים של אמשטרדם, ליד התעלות. הכל נראה לי כל-כך יפה. לא הייתי צריכה לחפש את היופי בפינות קטנות של בתים כמעט הרוסים, זה היה מול העיניים. אכלנו במסעדה אינדונזית חשוכה, אוכל חריף מהמון צלוחיות קטנות. אמא אמרה שבחוץ לארץ עדיף לאכול במסעדה כשרה כי זה הכי נקי, וככה אני אשמור על הבריאות שלי, אבל אריקסון נראה לי בריא מאוד למרות האוכל הטרף שאכל, אז החלטתי שמה שטוב בשבילו, טוב גם בשבילי. כשיצאנו משם, לקח את היד שלי והחזיק אותה בשלו. זה גרם לי לשכוח את החרדות שלי וכשנזכרתי בהן, חשבתי שאריקסון יכול בהחלט להנשים אותי, אם אתעלף פתאום.
אריקסון ואני התקרבנו מאוד אותו יום, למרות ששתקנו רוב הזמן.
בערב הלכנו מחובקים ל"MELKWEG". לא פגשנו שם את החברים שלו. הוא אמר שכנראה הלכו ל"PARADISO" זה דיסקוטק, הסביר לי. הוא קנה לי במזנון שתי עוגות קטנות, טעימות נורא, וגם עוד בירה, ואחרי שאכלתי ושתיתי הרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיים. לא הפסקתי לצחוק, ואפילו סיפרתי לאריקסון על החלום שלי להיות רקדנית שחורה בלהקה של אלווין איילי, (פעם ראיתי הופעה שלהם בטלוויזיה.) אמרתי שאני משתגעת מאיך שהשחורות האלה זזות בתוך הגוף שלהן, בחופש מושלם. הוא צחק, ונגע לי בשפתיים באצבעות הויקינגיות שלו. (שבדים, נורווגים, בשבילי זה אותו דבר.)
המוסיקה הייתה כל-כך חזקה שהרגשתי רעד בבטן. על הקירות והתקרה הקרינו שקופיות של עיגולים פסיכודליים כמו בוודסטוק. (את "וודסטוק", הסרט, ראיתי בהקרנה ב"טק-טק" כש"החזקתי את הנר" פעם לאילנה ואבנר.) נדמה היה שהעיגולים על הקירות יבלעו פתאום את כל האנשים לתוכם, וימשיכו לבעבע כאילו שום דבר לא קרה.
תפסתי אומץ מהסרטים, וקמתי לרקוד, לגמרי לבדי. כשהסתובבתי על רחבת הריקודים העגולה, כמו זירה של קרקס, ראיתי את אריק מחייך אלי מרחוק, חיוך מלא אלכוהול, וצחקתי בקול-רם, אבל הצחוק שלי נספג במוסיקה, וכבר לא הייתי בטוחה שזו אני שצחקתי או שזה היה על התקליט.
לידי רקדו לאט, לאט, כאילו ניסו לעצור את הזמן, שני בחורים צעירים, אולי בני חמש עשרה. הם היו מאופרים מאוד והתנשקו. לצידם עמדה אשה גדולה, שהחזיקה בידיים תינוק, חשבתי שאמא הייתה אומרת מי מביאה תינוק למקום כזה, צריך לשמור עליו בבית בלילה, עטוף כמו שצריך, כדי שלא יתקרר. היא יודעת מה קרה לתינוקות שלא שמרו עליהם, היא ראתה. אבל הוא היה דווקא מרוצה, והזיז את הראש לפי הקצב. הם נראו כמו המדונה וישו הקטן שלה. אמרתי לאריקסון שאצלנו אין דברים כאלה. אני מכירה "קופת-חולים", ה"נוער-העובד", מקסימום הלכתי לרקוד ב"טק-טק" שזה מין מועדון בקריות, וגם אז הרגשתי כאילו בגדתי בתנועה, אף על פי שגם ב"טק-טק" כולם לבשו חולצות כחולות או לבנות בדיוק כמו ב"נוער-העובד", וגם שם כולם נראו אותו דבר. פתאום נזכרתי שהבטחתי לאמא שלי להתקשר אליה, אבל דחיתי את זה לאחר-כך, וחשבתי שרק הבוקר הגעתי, יש זמן.
אריקסון בא איתי לחדר שלי במלון, כאילו זה גם החדר שלו. הגענו הרבה אחרי שתים-עשרה בלילה והייתי צריכה לפתוח את הדלת במפתח.
הוא לחש לי באוזן כל מיני מילים בשוודית. לא הבנתי, אבל היה לי נעים לשמוע. הרגשתי כמו שחקנית בסרט.
שתינו הרבה, בירה וג'ין הולנדי לבן, טעים, ועוד דברים שאני לא מכירה. ידעתי, שעם אריק אני בטוחה ויכולה לעשות הכל, אף-על-פי שהוא היה שיכור לגמרי. אבל היה בו משהו זר וחזק שנתן לי הרגשה שלא יקרה לו שום דבר.
הוא המשיך ללחוש לי באוזן לחישות מתוקות של שוקולד מעורב בג'ין ובירה, והרגשתי אפילו סקסית, למרות שהטריינינג שקניתי ב'משביר' לא היה מי יודע מה, לעומת כל ההולנדיות המדהימות בבגדים הצבעוניים שלהן. אבל אולי אריקסון חשב שאני אקזוטית או משהו (ישראל, צבא, וכל זה, אף-על-פי שלא הייתי בצבא, השתחררתי על סעיף קיבה ועצבים.)
בחדר הקטן שלי אריק נהיה פתאום רציני, כנראה שנהיה מחורמן מכל השתייה, והסתכל לי בעיניים, עמוק-עמוק, כמו פסיכיאטר, ואחר-כך התקרב אלי והוריד לי את החולצה והמכנסיים, לאט כמו שמפשיטים ילד קטן לפני האמבטיה, עד שנשארתי עירומה לגמרי, חוץ מהחגורה עם ה'טרוולרס-צ'קס' והתרופות. אמרתי לו להסתובב וליתר-בטחון (בכל-זאת הוא היה איזה גוי שבקושי הכרתי.) דחפתי את החגורה מתחת למזרון. ושכבנו. היה בסדר. מה אני אומרת 'בסדר', היה נפלא! הוא מלא אותי בנשיקות קטנטנות, כמו בונבוניירה, ונגע לי בגוף כאילו הייתי פרח מוגן, ולא מפלסטיק. הוא עטף אותי בגוף שלו שהיה מלא אהבה. הסתכלתי על הפנים שלו, שהיו זרות לי לגמרי בבוקר, וראיתי איך התענוג שוטף אותם כמו גשם. הרגשתי איך אני מצטרפת לתענוג שלו, והגוף שלי מתמלא שמחה פרועה ומטורפת ולא איכפת לו כלום מלבד להמשיך עוד ועוד את השמחה הזאת. החזקתי אותו חזק בין הרגלים שלי, מתנה ליום הולדת שסוף-סוף קיבלתי, אחרי שחיכיתי המון זמן.
לא שהיה לי למי להשוות. בסך-הכל עשיתי את זה פעם אחת, בגיל שש-עשרה עם שלום, שפגשתי ב"טק-טק". אילנה סיפרה לי שהיא עושה את זה עם אבנר קבוע, וכל הבנות לחשו אחת לשנייה דברים על מין, אבל לי לא אמרו כלום, רק צחקו וקראו לי "שדה-תעופה" כי לא היו לי ציצים, והייתי שטוחה לגמרי. עם גליה כבר הייתי 'ברוגז' ולא דיברנו לא על מין, ולא על שום-דבר. אחת, מגעילה במיוחד גם אמרה שבטח אין לי בכלל וסת עדין. דווקא קיבלתי בגיל שתים-עשרה, בטח הרבה לפניה, אבל הרי זה לא 'ביג דיל' בכל מקרה, כל הדם, והכאבים.
השלום הזה הזמין אותי לרקוד כמה פעמים, כשבאתי ל"טק-טק", במקום ללכת ל"נוער העובד". רקדנו 'סלואו' צמוד, ונתתי לו ללטף לי את הצוואר ולנשק לי את השערות. אחרי שאילנה סיפרה לי עליה ועל אבנר, החלטתי לדעת מה הסיפור, ועל מה מדברות הבנות האלה כל הזמן, ובפעם הבאה שהלכתי ל"טק-טק" ניגשתי ישר לשלום, ולקחתי אותו ביד. השמיעו בדיוק את "אלין" של כריסטוף, שזה 'סלואו' מופלא. שאלתי אותו בלחש אם בא לו לבוא איתי לשירותים של הבנות. הוא נראה די המום, אבל נכנס איתי. על הרצפה הייתה שלולית של שתן, והיינו צריכים להיזהר לא לדרוך בתוכה. סגרתי את המכסה של האסלה, והרמתי את החצאית המשובצת שלבשתי, אמא קנתה לי ב'משביר', כמובן, לכבוד היום הולדת, למרות שביקשתי שאם כבר היא קונה לי דווקא בגד, אז שזה יהיה משהו שאני רוצה, כמו ג'ינס, למשל. אבל היא אמרה שהחצאית הזו במבצע, והיא חמה, ותהיה טובה עלי גם בשנה הבאה. תמיד הכי חשוב, שהבגד יהיה טוב בשנה הבאה, כשאגדל, ואהיה גבוהה יותר. אגב, אמא עדיין לא איבדה תקווה בעניין הגובה שלי, ומאמינה שאגיע יום אחד למטר ושישים… הורדתי את הגרביות והתחתונים, וכנראה, עשינו את זה. לא הרגשתי כלום, חוץ מרטיבות מגעילה על הרגליים. שלום לא הזמין אותי יותר לרקוד אחרי זה. אבל אחרים כן הזמינו, ורצו גם לבוא איתי לשירותים, אבל לא הסכמתי. סיפרתי על זה לאילנה, והיא אמרה שאני פסיכית, כי ככה לא עושים את זה. זה כיף להזדיין עם מישהו כייפי, אמרה, ולא הסבירה. כששכבנו, אריקסון ואני, די הבנתי למה היא התכונה.
אריקסון אמר אחר-כך, כשרבצנו אחד ליד השני, הרוסים, ומזיעים כמו אחרי ניצחון אולימפי, שייקח אותי למחרת לטייל ברובע הזונות. אמרתי לו שאני צריכה להתקשר לאמא שלי. היא בטח כבר אכלה חלקים גדולים מעצמה מרוב דאגה.
בבוקר, כשירדנו לחדר-האוכל, ואריקסון שילם לבעלת הבית ארבעה פלורינים, עבור ארוחת -בוקר, כדי שתחייך שוב את החיוך הפרתי שלה, חיכה לי על השולחן מברק מאמא שלי. איך היא יודעת תמיד איפה אני, השתגעתי. היה כתוב שם ככה:
"ילדה שלי יקרה.
אני אוכלת את עצמי מרוב דאגה. (מה אמרתי?!) למה את לא מתקשרת? תתקשרי. אל תשכחי. שלחתי מברקים לעשרה בתי מלון, ליתר ביטחון. יעלה כמה שיעלה. העיקר שתתקשרי. נתתי לך אסימונים (היא דחפה לי ליד איזה עשרה אסימונים בשדה-התעופה. הסברתי לה שבהולנד הם לא שווים כלום. אבל היא אמרה "שיהיה".) אז תזכרי להתקשר. חיכיתי שתתקשרי איך שאת מגיעה. אל תשכחי את אמא שלך שדואגת לך כל הזמן. אלוהים ישמור עליך, אל תלכי עם זרים למקומות מסוכנים ותתקשרי.
אמא.
גם אבא מוסר שתתקשרי. הטלפון שלנו:234457 אם במקרה שכחת."
אמרתי לאריקסון שאני מוכרחה להתקשר לאמא שלי. תתקשרי אחר-כך ענה לי. מה בוער? בין הסנדוויץ' עם הגבינה הרכה, והקפה עם שמנת הולנדית אמיתית, שכחתי את הטלפון.
כשיצאנו, שמתי ליתר-בטחון את התרופות בחגורה, אבל הרגשתי שאיזה "HEINEKEN" יעשה את העבודה אותו דבר.
הרבצנו שתי כוסות בירה, כל אחד, בפאב בכיכר. אחר-כך הלכנו לזונות.
הייתי המומה מהזונות האלה. ישבו בחלונות הראוה, הראו כל מה שיש להן. אמרתי לאריק שמעציב אותי להסתכל בהן. הן נראו כמו נערות אמצע החודש מה"פנטהאוס" שיצאו מהחוברת.
לאבא יש כמה חוברות כאלה באמבטיה, מתחת לסל של הכביסה, כדי שאמא לא תגלה. הוא בונה על העובדה שאמא אף פעם לא מרוקנת את כל הסל, כי היא שונאת דברים ריקים, ומשום-כך גם, יש במקרר המון סירים גדולים, שמכילים אולי כף אחת או שתיים של אוכל. אחרי זמן מה כשזה מתחיל להסריח, אבא זורק את האוכל הישן לפח, ומיד היא מבשלת חדש וממלאת את הסיר. ואולי בגלל הפחד הזה שלה מהתרוקנות היא קנתה לי דירה, ומילאה אותה ברהיטים ואותי מילאה בתרופות. פעם חיפשתי חולצה מתחרה לבנה שהרגשתי אתה כמו כלה והיא הלכה לי לאיבוד. רוקנתי את הסל וגיליתי את ה"פנטהאוזים" מסתתרים מתחתיו.
אמרתי לאריק שהזונות בארץ נראות יותר מתאימות לעובדה שהמקצוע הזה נובע מאומללות. אריק החזיק לי את היד, וסיפר לי בין חלון לחלון, איך עזב את ההורים הדייגים שלו בכפר קטן ליד שטוקהולם, ונסע לטייל בעולם. בעצם הוא אדריכל, אמר. ההורים שולחים לו כסף מאיזה חיסכון שיש לו, וככה הוא חי. חוץ מהצ'ק פעם בחודש, אין ביניהם שום-דבר. אתה לא מתקשר אליהם אף פעם, שאלתי אותו, ונזכרתי שאני צריכה להתקשר. I never call, so they never wait אמר אריק.
בחלון ראוה ורוד כקונכייה צבועה, ישבה אשה צעירה, סינית, עם עיניים מלוכסנות וגוף של איילה. היא לבשה תחתונים שחורים וגופיה קרועה שהסתירה לה רק את הפטמות. היא נראתה כמו חלום רטוב שהתגשם. ישבה על כסא ברגלים מפוסקות וגב זקוף, ועל הפנים היפהפיות שלה היה חיוך מלא סוד, כאילו היא יודעת משהו שאף אחד לא יודע.
עמדתי והסתכלתי עליה. בראש שלי זחלו מחשבות. יפה כל כך. איך הגיע דווקא לרובע החלונות, לשבת ככה, לעבוד בעבודה הזאת. אריקסון שאל פתאום אם אני רוצה לזיין אותה. אמרתי לו שאף פעם לא חשבתי על דבר כזה. אני פשוט אוהבת להסתכל על יופי, מכל סוג. ?Why not שאל אריק. מה פתאום, עניתי. וחשבתי שאני פעם בחיים כאן, וכל זה קורה למישהי אחרת, לא לי. הרי אני אף פעם לא הייתי מעיזה. נכנסתי. הסינית נכנסה אחרי. אריק נכנס אחרינו. בפנים כבר לא היה ורוד, כמו בחוץ. המיטה הענקית הייתה מכוסה בכסוי ירוק, דהוי, ועל הקירות התקלפו טפטים ישנים עם ציורי חיות, שגרמו לי להרגיש שאני נמצאת בחדר ילדים, ומשחקת באיזה משחק. התחבקנו. היא נישקה את אריק על השפתיים. אחר-כך נישקה אותי. היה לה טעם של עוגיות מזל, ושל עוד משהו לא מוגדר. אחר-כך התפשטנו. עוד פעם הייתי צריכה להסתיר את החגורה עם הכסף והתרופות. בעטתי בה מתחת למיטה. אריקסון שכב פעם אחת איתה ופעם אחת איתי. הסתכלתי עליה כשהייתה בין הידיים שלו. היא נאנחה אנחות סיניות קטנות, אולי נהנתה באמת, והייתה יפה כל-כך, העור שלה היה צהוב כמו להבה חיוורת של נר. אפשר היה בקלות לשכוח שהיא זונה, ועושה את זה בשביל כסף. אהבתי אותה באותו רגע. בשבילי היא הייתה חד-פעמית, למרות שבשבילה הייתי עוד יום עבודה. כששילמתי לה, אחרי הכל, היא חייכה אלי את החיוך הסודי שלה, ולקחה את הכסף. כשסיפרתי לאריק, אמר לי שלכל הסינים יש חיוך כזה, והציע שנמשיך לטייל. הכל היה יומיומי ופשוט בעיניו. אמרתי לאריק שעכשיו אני מוכרחה להתקשר. מצאנו טלפון ציבורי, שלשלתי כסף, ואמא שלי ענתה ל"הלו" שלי בצד השני של השפופרת, ואמרה: "סוף סוף את מתקשרת. מתי תתקשרי עוד פעם?" ושוב הזהירה אותי לא ללכת עם זרים למקומות מסוכנים. "שמעתי שאמשטרדם מושחתת עד היסוד." אמרה. "הבן של השכנה, היה שם, והתארח אצל קרובים שאמרו לו לא להוציא את האף מהבית אחרי שבע בערב, כל-כך מסוכן. " עניתי לה שבסדר, ואריקסון בינתיים ליטף לי את התחת ולחש לי באוזן .Crazy Israely בסוף סגרתי באמצע הדברים שלה, כאילו השיחה ניתקה, כי לא יכולתי לקבוע מתי אתקשר בפעם הבאה, וזה היה כל מה שהיא ואבא רצו לדעת.
בדרך חזרה עברנו ליד הבית שאנה פרנק והמשפחה שלה התחבאו בו, ואריקסון שאל אותי אם אני רוצה להיכנס. אמרתי "מחר," אבל למחרת נסענו למרקן וולנדם.
אריק בא לחדר שלי בכל הלילות, ועשינו אהבה.
הזמן נגס מהחופשה שלי נגיסות גסות, עד שהיא נגמרה. בלילה האחרון אמרתי לאריק שהגעתי לסוף הטיול, ואני מוכרחה לחזור הביתה. אריקסון, כמו בכל הסרטים על אהבה, תפס לי את הפנים, ואמר לתוכם שיש לו עוד כמה דברים לגמור פה, באמשטרדם, אבל תוך חודש הוא בא אלי. קבענו אפילו תאריך, ה 5.9 זה יצא יום שני. הוא ליוה אותי לחשמלית שנסעה לשדה-התעופה, ואני ישבתי בתוכה עם בקבוק "HEINEKEN" אחרון, וגמרתי אותו בלגימות גדולות של בנאדם נרדף, אבל זה לא עזר. הפחד הישן עלה לי מהבטן והגיע כמעט עד הלב. עצרתי אותו בכל הכוח שהיה לי, ולחשתי לעצמי כל הזמן "אריק, אריק, אריק" וזה עזר כי לא חטפתי למזלי, שום התקף, עד שהגעתי חזרה לדירה שלי, שהיא שני רחובות מהדירה של הורי, שם כבר הייתי פחות או יותר בטוחה.
"תודה לאל שחזרת בשלום, את רואה, טוב ששמתי לך את השום הזה בתיק." אמרה אימי בבית, ואני נתתי לה את השעון קוקייה שקניתי להם בוולנדם, כשנסעתי לשם עם אריק. היא עיקמה את הפה ואמרה "נו טוב, נשים את זה במטבח." והוסיפה: "בשביל זה היית צריכה לנסוע?"
למחרת התחלתי לחכות לאריק. זרקתי את כל התרופות, וגם את כל התשובות של הבדיקות (EEG, AKG, C.T, JFK, וכל השאר. כל התוצאות היו "ללא ממצא פתולוגי", טפו, טפו, טפו.) התחלתי לעבוד בתור קופאית בבית מרקחת במרכז, וחיכיתי. לא שמעתי ממנו שום דבר, אבל הוא הזהיר אותי שהוא אף פעם לא כותב ולא מתקשר.
בלילות, שכבתי במיטה שלי שהייתה בעצם ספה נפתחת, "זה יותר פרקטי מסתם מיטה," אמרה אמא כשקנינו. חשבתי על אריקסון, ולפעמים גם על הזונה הסינית היפה, וליטפתי את עצמי מתחת לפיג'מה , כאילו הייתי הילדה הקטנה של עצמי, שזקוקה לנחמה.
ביום ראשון בערב, ה 4.9, אמא שלי התקשרה. אמרתי לה שזרקתי את כל התרופות, ושאריקסון יגיע למחרת. היא צעקה שילדה חלשה כמוני, שכבר בגיל חמש עשו לה משקפים, ושנשארה עשרה ימים בבית החולים אחרי הלידה בגלל צהבת והקאות, צריכה כמה תרופות בבית ליתר ביטחון. ואולי, הוסיפה, כדאי לי להתייעץ עם דוקטור אונטר, הרי גם הקיבה שלי לא בסדר, שלא אשכח. אמרתי לה שתרד ממני, מה היא רוצה, לשמור אותי כל הזמן חנוטה בצלופן, כדי שאשאר בריאה ולא אמות לה כמו שאר המשפחה שלה. עזבתי את הבית, ויש לי דירה. 'אני כבר לא גרה אצלך, הבית שלך ריק, ריק, ריק ממני! ושום קטסטרופה לא תקרה, אז תפסיקי כבר לחכות לה כל הזמן!' צעקתי. אריק הרי מגיע והכל בסדר. שילך לעזאזל הגוי הזה, אמרה, לבת שלי מגיע משהו יותר טוב. התרגזתי ואמרתי לה שתלך היא לכל הרוחות. היא התחילה ליילל ואמרה שמאז שחזרתי מ"סדום", אני מתנהגת איום ונורא, והיא במקומי הייתה מתייעצת עם אמא שלה. כדי לגמור כבר את השיחה אמרתי בסדר, והיא אמרה לסיום שאבא מוסר לי בהצל… סליחה, שאזהר.
אחר-כך פתחתי את הדלת של הארון תרופות , וראיתי שהוא ריק לגמרי, חוץ מארבעים קופסאות של "אקמול" שלא ויתרתי עליהן. "אקמול" תמיד צריך, אמרתי לעצמי. מוכרחים משהו נגד כאבים.
הוצאתי בקבוק של בירה "מכבי" שלא דמה ל"HEINEKEN", אבל בכל-זאת שתיתי אותו עד הסוף, מול הטלווזיה. עכשיו, תסתלק! אמרתי לפחד ששכב בתחתית הבטן שלי, מקופל, כמו עובר. גמרתי עוד בקבוק, והפחד באמת נבהל, ונעלם.
ב 5.9 לקחתי חופש מהעבודה. ניקיתי את הבית, ואפילו בישלתי כדורי-בשר בסגנון פחות או יותר שבדי.
חיכיתי, חיכיתי, ואריקסון לא בא.
אחרי הצהרים החלטתי להתקשר למלון שלי באמשטרדם, אולי ידעו שם משהו עליו. פתאום קלטתי שאני אפילו לא יודעת איפה הוא גר. התקשרתי, והם לא ידעו שום דבר, כמובן. חשבתי שעכשיו הייתי לוקחת איזה "וואבן" או "אסיוול", כי אין לי עצבים לחכות, אבל זרקתי הכל.
בערב הוצאתי את ה"אקמולים" מהארון תרופות. הפחד התעורר והפחיד אותי, כאילו ידע כל הזמן שאריקסון לא יבוא.
שלפתי את הכדורים מהקופסאות, ושמתי אותם בערימה על השולחן במטבח. זה נראה כמו קצה מושלג של איזה הר בשוויצריה. בשוויצריה, אגב, יש חברת תרופות מעולה, "CIBA", אבל אני הרי גמרתי עם תרופות.
הוצאתי עוד בירה מהמקרר. (הכנתי לי ולאריקסון די הרבה שתייה.) וגמרתי אותה ואת הפחד, סופית. אני לא הולכת להתאבד עם כדורים נגד כאב-ראש, אמרתי לעצמי בקול רם, ודחפתי את כל הכדורים והקופסאות הריקות לפח הזבל. אחר-כך שמתי בטייפ הקטן שכמעט אף פעם לא השתמשתי בו, קסטה של ארתה פרנקלין, בפול ווליום, נעמדתי באמצע החדר, והתחלתי לרקוד.
*הסיפור ראה אור בקובץ "רקדנית שחורה בלהקת יחיד" מאת אסתי ג. חיים, עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 1997.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.