1
אני יוצא עם הכלב לחצר. השעה קצת אחרי שתיים בלילה והאוויר חם מאוד, הקיץ שוב חזר באוגוסט, אחרי שכבר זמן רב היה קריר וגשום. היום הכי חם בשנה היה השבוע. לא עשה טוב לכלב שלי החום הזה. גם לי לא עשה טוב שהלילות שבהם כתבתי לא התקררו. תמיד אני מתכוון לכתוב במשך היום, אבל אז אני בכל זאת מתחיל רק כשהכול נהיה שקט. אני גר בקומת קרקע, דירת פרטר, מילה שכבר בקושי משתמשים בה. כילד לא הבנתי מה פשר המילה הזאת כשקראתי אותה בספרים. חשבתי שזה משהו סודי. מפלס ביניים מוזר.
הכלב שלי מתקשה לרדת את המדרגות המעטות. לאט הוא מניח את כפתו הקדמית על המדרגה הראשונה, מושיט את השנייה בהיסוס גדול, שולח אותה כלפי מטה יותר מדי ולא מוצא את המדרגה, ואני נאלץ להחזיק אותו חזק; אם אני לא משגיח עליו, הוא לעתים קרובות מועד ומחליק על האריחים עד לדלת החצר, לפעמים גם מתהפך תוך כדי. האריחים חלקים, והגפיים האחוריות שלו מתפשקות ממש, כאילו הוא מנסה לעשות שפגאט. הגוף בקושי נשאר מלוכד. אני עומד על מפתן הדלת ומסתכל בו מתקדם כמה מטרים בחצר ואז משתין על המרצפת שהוא תמיד משתין עליה. האבן שם כבר נעשתה כמעט לבנה. אני נושא אותו במעלה המדרגות, הוא בבירור איבד משקל בשבועות האחרונים. השתן שלו מדיף ריח חריף של גופרית, עד חדר המדרגות מריחים את זה. דלת הדירה סגורה. לא זכור לי שסגרתי אותה. אני מפשפש בכיס המכנסיים ומחפש את צרור המפתחות שלי. כלום. איך אכנס לדירה עכשיו? לאימא שלי יש מפתח נוסף, אני יכול ללכת לטלפון הציבורי ולהתקשר אליה. אבל היא באפריקה; עד סוף החודש, אני חושב.
דלת הדירה שלי היא דלת כפולת כנפיים, על הכנף הימנית מורכבים הידית והמנעול, ואם אדחף אותה פנימה ככל האפשר, אוכל לדחוק את היד בסדק שייווצר ולהגיע למנגנון שמפעיל את שני הפינים ממתכת שנועלים את הכנף השנייה, התחתון תקוע ברצפה והעליון תחוב בסדק צר שבמשקוף. אם אצליח להגיע לארכובה שמניעה את הפינים, אוכל לדחוף את הכנפיים פנימה, ולשונית המנעול תכנע ללחץ. מבצע מסובך. על אחת כמה וכמה מפני שתחבתי חתיכת שעם בסֶגֶר העליון כדי למנוע ממישהו להזיז את הפין ולפתוח את הדלת. מספיק למשוך את הפין העליון מתוך הסדק שבמשקוף ואז להטיל את כל כובד הגוף בעוצמה כנגד הדלת – הכי טוב באמצע, בין הכנפיים – וכבר הפין התחתון משתחרר מעצמו. קשה לתאר במדויק השתלשלות עניינים טכנית או מכנית באופייה.
הבה נפשט זאת בעזרת דוגמה: במקרה הכינותי מראש, "עשה איתנו, עשה כמונו, עשה טוב מאיתנו, מדריך מאייר למכניקה שימושית "עשה איתנו, עשה כמונו, עשה טוב מאיתנו" הייתה תוכנית טלוויזיה ברשות השידור של גרמניה המזרחית בין השנים 1964 עד 1991, ובה התמודדו נבחרות שהורכבו מתלמידי בתי ספר שונים בכל מיני תחרויות ספורט. ". יש לנו כאן שני קרשים גדולים. קרש, או יותר נכון: הקרש שלי, הוא בעיקרון לא יותר ממלבן תלת-ממדי. עכשיו אני מעמיד אותו, עם הצלע הקצרה כלפי מעלה, והנה הוא נראה כמו דלת, או יותר נכון: כמו כנף אחת של הדלת שלי. מלפנים משטח גדול ומאחור משטח גדול. עכשיו, פה יש לנו שתי פאות פנימיות בין שני המשטחים האלה, וכאן שתי פאות קצרות, למעלה ולמטה. אם נעמיד עכשיו את שני הקרשים הגדולים שלנו אחד ליד השני, עם הצלע הקצרה כלפי מעלה, ונקרב אותם במרכז, אז שתי הפאות הפנימיות נוגעות אחת בשנייה ונשאר רק סדק צר מאוד בין שתי הכנפיים האלה. וכשסוגרים נכנסת לשונית המתכת של המנעול מהכנף הימנית אל תוך השמאלית. ובדיוק במשטח הארוך והצר הזה של המלבן התלת-ממדי הימני נמצא מנגנון הנעילה. עכשיו אני שוב מרחיק את שני הקרשים אחד מהשני, מלאכת התיקונים – זו חדוות שוליית הנגר, תי-תי-קו-נים! פארודיה על שיר של וילהלם מילר (בגרמנית שם משפחתו פירושו "הטוחן") שהשורה הראשונה שלו היא "לנוע – זו חדוות טוחן ". השיר הזה הוא חלק ממחזור שירים שהולחן על ידי שוברט ונקרא "הטוחנת היפה". זהו השיר הראשון במחזור והוא נקרא "הטוחן הנודד" (או במקור הגרמני: "נדודים"(. בלחן של שוברט שרים: "לנוע – זו חדוות טוחן, לנו-וּ-וּ-וּ-ע." לכן גם חילק מאייר להברות את המילה "תיקונים". זהו לחן שכל גרמני מכיר. ומסובב את הקרש שמייצג את הכנף השמאלית של הדלת שלי עם הצלע הצרה והארוכה לכיוון המצלמה. כבר לא כל כך מסובך כל העסק הזה, אה? וכאן, בעץ של הצלע הצרה הזאת יש שני פתחים, אחד למעלה ואחד למטה, ובתוכם יושבים הפינים ממתכת עם הידיות או הזיזים הנעים, פנימה-החוצה, פנימה-החוצה, דלת סגורה – כנף פתוחה, קאפיש?
ובפתח העליון תחבתי פיסת שעם, האמת היא שהיא ממש לא רצתה להיכנס לשם, דפקתי אותה עם פטיש לתוך הסדק הקטן, ועכשיו היא מחזיקה את הסֶגֶר ואת הפין שלא יזוזו, כדי שאף אחד לא יוכל לדחוף עם כל המשקל שלו את הדלת, לדחוק את היד בסדק שנוצר, למשוך את הפין מהמשקוף, ואז הדלת פתוחה, אני לא בבית, מרוקנים את הדירה, ולי אין ביטוח.
הכלב שלי עומד לפני הדלת, מקיש קלות כמה פעמים בזרבוביתו על העץ ומסתכל בי במבט מטומטם קצת. הוא זקן מאוד ולא אוהב לעמוד הרבה זמן, רגליו האחוריות כבר מכופפות, הוא רוצה אל הפינה שלו, לבלות בה את שארית הלילה. אבל מה לעשות? אימא באפריקה, המפתח הנוסף שלי בדירה שלה, אני יכול ללכת אולי לאחותי שגרה בערך עשרים דקות ממני, יש לה מפתח לדירה של אימא, שגרה בערך עשר דקות משם. אבל מה אני אמור לעשות עם הכלב? הדרך לשם הרבה יותר מדי ארוכה בשבילו, כבר כמה שבועות שהוא לא מצליח אפילו לחצות את הכביש לצד השני של הרחוב, אל החורשה הקטנה שאליה אני הולך איתו כבר עשר שנים, מאז שאני גר בדירה הזאת. לפני כן גם גרתי לא רחוק מכאן; אם זכרוני אינו מטעה אותי, מאז 1999 אני הולך עם הכלב אל המתחם הזה, שעד 1994 עמד בו בית חרושת ענק, ״תשלובת פוליגרף״, המפעל שאימץ את בית הספר שלי, מכונות דפוס ייצרו בו, כמה פעמים, מן הסתם בין השנים 1986 ל-1989, ביקרתי שם עם הכיתה שלי. עשו לנו שם סיור באולמות הייצור הגדולים, בכל מקום עמדו מכונות, בין האולמות והבניינים נבנו כבישי גישה, כמו עיר קטנה, אפילו תחנת רכבת הייתה שם. פסי הברזל עוד קיימים גם היום. הם חוצים את הרחוב ומסתיימים לפני הגדר, שמאחוריה צומחת בחמש-עשרה השנים האחרונות החורשה הקטנה. ב-1999 העצים והשיחים עוד לא היו גבוהים ועבותים כל כך. לפעמים נעצרו אנשים על המדרכה כשראו אותי משוטט עם הכלב השחור הגדול שלי בנוף הערבה הזה. במקומות שהיו פעם המרתפים של המפעל נותרו מכתשים גדולים, באחד מהם נאספו בשנת 2000 כל כך הרבה מים, שלג וגשם, ששנה שלמה חיה בו משפחת ברווזים אחת. תמיד הצלחתי לקרוא לו בחזרה בדיוק כשהתכוון לנעוץ בהם שיניים, אם כי בעצם הוא סתם היה סקרן ורק רצה לשחק קצת, אבל זה כנראה מה שאומרים כל בעלי הכלבים, ״אוי נו, הוא רק רוצה לשחק קצת״, אבל לגבי הכלב שלי זה באמת נכון, הוא היה טוב לב, גם אם קצת פרוע, רק לעתים רחוקות פגשתי מישהו שהיה טוב לב כמוהו.
במרוצת השנים נעשתה החורשה שמול ביתי עבותה כל כך, עד שבימי הקיץ יכולתי להסתתר שם שעות, הייתי יושב עם הכלב באחד המכתשים, קורא או רושם קווי עלילה ליצירות גדולות. ואילו עכשיו הוא מחרבן רק בחצר, למרבה המזל יש בה כר דשא קטן שצמח פרא סביב עץ דובדבנים עתיק, אמנם הוא כבר שייך לחצר השכנה, אבל את בית הדירות שעמד שם הרסו לפני שנתיים או שלוש, ועכשיו שדה הראייה שלי נפרש עד למבנה קטן ושטוח מתחת לסוללת פסי הרכבת שנמצאת מאחורי הבית שלי, יש בו איזו נגרייה שלפעמים עובדים בה עד שעות הלילה הקטנות, ולפעמים עולים מתוך ארובת פח קטנה אדים רעילים ואני מוכרח לסגור את החלון. מול הנגרייה נפרשת קשת קמורה של בתים ברחוב צדדי, הפונה מן הרחוב הראשי הגדול שבו עומד בית הדירות שלי בבדידות רבה. הבתים משופצים יפה, אבל דירות רבות עומדות ריקות. באחד הבניינים התרווחו להם כמה רוסים. בלילות אני שומע אותם לפעמים. שואגים וצווחים, מדי פעם אישה צועקת. אבל דומה שזה עניין יומיומי אצלם, מסיבות וריבים. רק פעם אחת – בדיוק ישבתי אז בערב על הכיסא המתקפל והסתכלתי על הכלב שלי, זה מן הסתם לא היה לפני הרבה זמן, מפני שהוא כבר לא הצליח לייצב את הגפיים האחוריות כשהשתופף וכמעט נפל תוך כדי חרבון – רק פעם אחת ירה אחד הרוסים ברובה מבעד לחלון. כנראה רק רובה אוויר, אבל מי יודע. אני יודע שזה היה אחד הרוסים כי לירייה התלוו גידופים רמי קול. כאילו לא מספיק לירות באוויר באמצע הלילה, אלא צריך להוסיף בשאגה גם כמה קללות עסיסיות. ברור שאף אחד לא התקשר למשטרה, אני מתוך עיקרון לא עושה דבר כזה, מישהו צריך לצאת למסע הרג רציני בשביל לגרום לי לעשות את זה.
ועכשיו אני עומד עם הכלב הזקן והעייף שלי מחוץ לדלת ולא יודע איך להיכנס, ובינתיים השעה כבר שתיים ורבע. אני מושך את השטיחון מהמפתן אל הקיר הנגדי ואומר לכלב לשכב עליו. הוא מסתובב ומסתובב לפני שהוא נשכב, ואז שוב קם, מניח את הישבן שלו בצד אחד ואחר כך בצד השני של השטיחון הגדול שלי, לפחות הוא לא צריך לשכב על האריחים, כמו כל יצור זקן הוא רוצה שלעצמות הרקובות שלו יהיה חם ורך. הוא שוכב בדיוק מתחת לארון החשמל. כבר כל כך הרבה פעמים עמד שם מישהו מחברת החשמל וניתק את הזרם לי או למישהו אחר בבניין. ואילו עכשיו, אם אני מאחר לשלם את החשבון כשאני בנסיעות או כשאני נמנע ממגע עם העולם במשך שבועות כדי לכתוב או כדי לשכב במיטה ולהניח לסיפורים להתגלגל בתוכי, הם נחמדים מאוד כשהם באים. ״כן, אדון מאייר, ברור שאני יכול לחזור מאוחר יותר, אחרי שתלך לבנק, באיזו שעה יתאים לך שאבוא?״ לפני ארבע או חמש או שש שנים, אם לא היו לי מזומנים ולא יכולתי לשלם להם, הם פשוט היו מורידים את המפסק וחותמים בעופרת בלי להודיע בכלל. וכשהייתי מסיר אז מהמפסק את החותם בעזרת קצת שמן סיכה – כי הרי כל בנאדם צריך חשמל, גם אם הוא מרושש – הם היו באים עוד פעם ומוציאים את אחד הנתיכים מתוך הקרביים של המונה, ועם זה כבר לא יכולתי להתמודד כי פירושו של דבר היה להתעסק עם מתח גבוה מדי. פעם אחת התעוררתי, כנראה לא שמעתי את הצלצול, ובאמת עמד שם שוטר חשמל כזה מול הדלת שלי, הראש שלו היה תחוב בתוך הארון והוא היה שקוע בהברגה, ואיך שאני פותח את הדלת כדי לשאול מה זה שוב צריך להיות לעזאזל, הכלב חומק החוצה ומזנק לשוטר חשמל הזה ישר על הגב, וההוא נבהל כל כך וצורח צרחה צורמנית.
אבל כבר אמרתי שהוא רק היה סקרן ורצה לברך אותו לשלום בדרכו המיוחדת.
בעזרת הכתף אני דוחף את כנף הדלת הימנית כמה שרק אפשר לכיוון חדר הכניסה. בסדק שנוצר אני רואה את הסגר הקטן שמאחוריו תחוב השעם. אני דוחף חזק יותר ומנסה להרחיב את הסדק. ואז אני מנסה לדחוק את היד ולתפוס איכשהו את השעם. אבל איך שאני משנה קצת את התנוחה שלי, הלחץ על הדלת פוחת, והסדק נהיה קטן מדי בשביל האצבע שלי.
בקיצור, אני צריך מעין טריז. אני יוצא שוב אל החצר. מוצא כמה ענפים מעץ הדובדבן, שגם הוא כבר הזקין. בקיץ הוא עוד מניב דובדבנים, אבל משנה לשנה הם מתמעטים. בקיץ האחרון היו מאות דובדבנים מוטלים על כר הדשא סביב העץ, כל יום אכל הכלב את הפירות התוססים עד שנעשה אלכוהוליסט והיה עומד בשמש ומתנודד ובוהה בי במבט חלול מטומטם, ובסתיו, כשכל הפירות כבר נעלמו מזמן, עדיין היה מרחרח וסורק בייאוש את הקרקע בחיפוש אחר אספקה. אני שובר כמה ענפים בגודל המתאים ונזהר שלא לדרוך תוך כדי כך באחת מערימות הצואה שעל כר הדשא ובין השיחים הנמוכים. הן עוד יוסיפו לדשן את הקרקע הרבה אחרי שהכלב יסתלק. אני חוזר פנימה. שוב אני דוחק את גופי כנגד הדלת ואז תוחב את הענף החזק ביותר בסדק שנוצר. הוא נשאר תקוע, ואני יכול לראות את הסגר הקטן ואת השעם שמתחתיו. אבל הסדק עוד לא גדול דיו כדי שאוכל לתחוב דרכו את היד כולה, ולוקח לי די הרבה זמן עד שאני מצליח לתחוב חתיכת עץ שנייה בין שתי הכנפיים, ומכיוון שזה עדיין לא מספיק, גם חתיכה שלישית. אני כבר מזיע לא מעט ואני פושט את החולצה וממשיך לעבוד בגופייה. עכשיו אני מצליח להגיע אל השעם, רוחבו של הסדק אולי שתי אצבעות, ובשתי האצבעות האלה אני מנסה לתפוס את פיסת השעם. ואז אני צורח כמו חיה. כי אחד הטריזים המאולתרים שלי בכל זאת נכנע ללחץ ולא נשאר במקומו שבסדק, ושני האחרים מצטרפים אליו לפני שאני מספיק לשלוף את האצבעות. הכלב מסתכל עליי במבט מטומטם קצת, אבל בעצם יותר מופתע, בראש מוטה ועיניים כהות, בשעה שאני צורח ומושך את האצבעות מלפיתת העץ. שוב אני ממהר אל החצר, אבל לא מוצא שום ענף חזק מספיק, חוזר פנימה, רץ אל המרתף נוטף זיעה, למזלי הוא פתוח, בין המטאטאים והאתים של אב הבית אני מוצא ידית עץ שבורה של מעדר או את. עולה בחזרה אל הדלת, פותח קודם סדק בחלק התחתון של הדלת ושולף שם את פין המתכת מעגינתו, אבל הבריח העליון מחזיק את הכנפיים צמודות, לא משנה כמה אני מטיל את גופי על הדלת, עכשיו אני מבין שאני צריך כלי עבודה מחודד, מברג או מרצע, כדי לדקור ולהוציא את השעם מתחת לסגר כי הוא תקוע שם חזק ובולם את הדלת.
אני יורד שוב בריצה אל המרתף אבל לא מוצא לא מברג ולא שום כלי עבודה דומה מתאים. הזיעה ניגרת לתוך עיניי. השעה כמעט שלוש. אני שוקל אצל מי אני יכול לצלצל. מברג יש הרי לכל אחד. הרבה אפשרויות אין לי. שתי הדירות בקומה העליונה? משמאל האיש הגבוה והרזה, חסר השיניים כמעט, מימין האישה השמנה. אולי הם אפילו בדיוק ביחד באחת הדירות, אני הרי לא יודע הרבה על היחסים ביניהם, בהתחלה עוד חשבתי שהם אח ואחות, אבל אני לא באמת רוצה לדעת ואני מחליט להניח להם לישון. הם בעצם אנשים נחמדים, ואני מסתדר איתם היטב, גם אם הגבר הוא אוהד של ״לוקומוטיב לייפציג״. יש לו מדבקה שלהם על תיבת המכתבים שלו, המדבקה של ״כימיה לייפציג״ על תיבת המכתבים שלי גדולה לפחות פי שניים. אם מישהו היה מצלצל אצלי בשלוש בלילה, לא הייתי פותח, או מעמיד פנים שאני לא בבית. הבעיה עם קומת קרקע, דירת פרטר, היא שרואים את האור דולק. הייתה תקופה שתילו השתיין היה מצלצל אצלי בקביעות כשהיה רואה אצלי אור בלילה. כמה מטרים במורד הרחוב יש תחנת דלק. במשך שנים רבות הוא היה עובר כאן בדרכו לקניית אספקה. והוא לא היה היחיד. בייחוד בלילות הקיץ היו עוברות על פני החלון שלי שיירות שתיינים אינסופיות. לכן אני אוהב את החורפים הארוכים והקרים, אבל בשנים האחרונות כמעט אין יותר חורפים כאלה.
אני יכול לצלצל אצל עלי. הוא מאוד מכניס אורחים ובטוח ישאיל לי מברג. עד לפני שנתיים או שלוש הייתי מבקר אותו לעתים קרובות. אליי הוא לא אהב לבוא, בגלל הכלב. כלבים הם חיות לא טהורות, הוא אמר לי. למרות זאת הסתדרנו היטב אחד עם השני. היינו מעשנים נרגילה, שותים תה ומדברים על האסלאם ועל אלוהים ועל נשים. עלי הוא מוסלמי אדוק, ככה לפחות אני הייתי קורא לזה. בחדר המגורים שלו תלויים שטיחי קיר גדולים עם סיפורים של כל מיני קדושים, אימאם עלי, אייתולה חומייני ועוד כמה ששכחתי את שמם. כמה פעמים, אבל גם זה כבר היה לפני חמש או שש שנים, הלכתי איתו למסגד. לא מפני שהוא רצה שאמיר את דתי לאמונה האמיתית, אלא מפני שאף פעם לא הייתי במסגד וחשבתי שבימים של טרור אסלאמי, של אסלאמופוביה ושל אסלאמיזציה של אירופה, של אפריקה ושל העולם, אדם צריך לבקר פעם בחלל כזה כדי לרדת לחקר סוד שערי האל האלה והטרנסצנדציה הקבוצתית שמתרחשת שם. אבל קצת התאכזבתי מהמסגד בלייפציג, שלא היה יותר מאשר דירה גדולה בבית דירות מוזנח, ששברו בה את הקירות בצורה כזאת שייווצרו כמה עמודים קטנים. שטיחים על הרצפה, שטיחים על הקירות, כתובות בערבית, הרבה זהב, הרבה קיטש, הרבה גינדור, העיקר שאלוהים מרגיש בנוח, בדירה השכנה היה המסגד לנשים ונערות, כמו ההפרדה במלתחות של הבריכה, אלוהים אחד לגברים ואחד לנשים, או ששם הוא מפגין את הצד הנשי שלו. החברה הגרמניה דאז של עלי הייתה הולכת תמיד למסגד של הנשים, הוא המיר את דתה לאמונה האמיתית, לרחוב היא הייתה יוצאת ברעלה, ואסור היה לה ללחוץ לי את היד, היא הסבירה לי שאלוהים לא רואה את זה בעין יפה כי אני הרי לא בעלה. היא בכלל לא הייתה הטיפוס שלי, הבחורה הזאת, אבל נחמדה מאוד. פעם אחת, כשעלי נסע לזמן ממושך לכוויית, לבקר את המשפחה שלו, סערו העניינים בין תמונות הקדושים בחדר המגורים שלו, כל הזמן פגשתי אנשים צעירים בחדר המדרגות, מוזיקה רועשת, פחי האשפה היו מלאים בבקבוקים ריקים… גם אם בשנים האחרונות בקושי התראנו, הוא נשאר אחד האנשים האדיבים ביותר שפגשתי מימיי, וגם במסגד תמיד התקבלתי בברכה, אני הנוצרי, ואחרי הדרשות (שכמובן לא הבנתי מהן מילה כי הן נישאו בערבית, שפת האל, לפעמים חשבתי שאני שומע איזה משהו כמו ״בן לאדן!״ או ״ג׳יהדמגיעלאירופה!״ אבל אני חושב שהקהילה השיעית הזאת לא הייתה עיר מקלט לקיצונים, השיעים בלאו הכי לא רוצים שום עסק עם הווהאביה של בן לאדן וחבר מרעיו, כמה פעמים דיברתי עם האימאם ועישנתי איתו סיגריות ערביות חזקות, הן לא היו עגולות אלא אליפטיות) אחרי הדרשות הזמינו אותי לאכול, על הרצפה אכלנו, על יריעת פלסטיק גדולה, ושיא האדיבות היה לשים לשכן שלידך קצת בשר ואורז בצלחת, ובקידה מרומזת וידיים שלובות היית מודה לו על כך בחיוך. ולכן גם אצלו לא אצלצל כדי לבקש מברג, אני יודע שהוא צריך לצאת מוקדם לעבודה.
ובזה, בעצם, נגמרות האפשרויות שלי. הדירה מעליי ריקה, גם בדירה ליד עלי לא גרים כרגע, הבחור בבית סוהר, אין לי מושג לכמה זמן עוד. זאת מין דירת פורענות, הייתי אומר, כי גם הבחור שגר שם לפני כן יושב בבית סוהר. לפני שנתיים או שלוש באו שוטרים ולקחו אותו. גבר טורקי שהתחתן עם אישה מבוגרת מלייפציג בשביל אשרת השהייה, כנראה גם כסף היה מעורב בזה. את המכתבים מבית המשפט ומעורך הדין שערך את הסכם הגירושים קראתי בעניין רב, אחרי שהוא נכנס לכלא ותיבת הדואר שלו עלתה על גדותיה. אני לא יודע על מה בדיוק הם תפסו אותו. אולי משהו עם סמים, כמה פעמים ראיתי אותו מתהלך ברחוב הרכבת באטיות חשודה, הרחוב הזה הוא כבר שנים תחנת סחר. הוא גם נהג לשתות הרבה, למרות שפעם, כשהייתי אצלו בדירה לשתות תה, הוא אמר לי שהוא לא מבין את הרגלי השתייה המופרזת של הגרמנים, ״מדי פעם איזו בירה קטנה, בסדר, אבל שנאפס, כל כך הרבה שנאפס, בני אדם הופכים להיות רעים מזה.״ רק כמה שבועות אחר כך הדהדה בכל הבית המריבה שלו עם החברה שלו. מרגע לרגע העניין נעשה קולני יותר וגרוע יותר, האישה צווחה וצרחה עד לב השמיים, הוא קילל וגידף, מדי פעם נשבר משהו, הנה הלך הסרוויס, חשבתי, וחשבתי גם לעלות אליהם ולנסות להרגיע, אבל היה לי מספיק בלגן משלי להתעסק בו. עד שפתאום, בשיא הרעש, צנח איזה צל על פני החלון שלי ונפל אל הרחוב בקול חבטה עמום בלי שיכולתי לזהות מה זה בדיוק. זהו, חשבתי, או הוא או היא. בקושי העזתי לצאת לרחוב מרוב פחד להיתקל שם בגופה מרוסקת. אבל זה היה רק שולחן או בעצם שאריות של שולחן. שולחן סלון עם ציפוי של אריחי חרסינה, שברי החרסינה היו מוטלים סביב ברדיוס של כמה מטרים כמו רסיסי פגז. איש אחד שעמד מן העבר השני של הרחוב הביט בי בפה פעור, מרב הנקודות, המועמד בחר במדרכה הנכונה!
אחרי זה בכל זאת עליתי אליהם. מאחורי הגב החזקתי סכין שלופה. מי יודע איך הוא יפתח את הדלת… הוא לבש תחתונים בלבד והדיף ריח של שנאפס, וכשאמרתי לו ״נפל לך משהו מהחלון״, הוא התנודד והבטיח לי במלמול לנקות מיד הכול. את האישה לא ראיתי.
אני מזיע ומתעסק עם הדלת. הכלב ישן על השטיחון מתחת לארון החשמל. ביד אחת אני תוחב את ידית האת בין הכנפיים ומרחיק אותן זו מזו עד כמה שאפשר, ביד השנייה אני נועץ בשעם את הכלי החד החדש שלי. פיסות צבע מתקלפות מהעץ, חתיכות קטנות מהשעם כבר מתפוררות. שלפתי וו רופף אחד מאלה שמקבעים את המרזב בחצר, הגופייה שלי מטונפת ומרוחה בחלודה, אבל השעם מתפורר, המצור נפרץ, השעה 3:17, הדלת נפתחת במהלומה, הכלב מתעורר.
2
בחוץ מול הדלת, בחצר, ממש ליד עץ הדובדבן העתיק, יש מצבה קטנה מרעפים אדומים. שם נטמן הכלב שלי, פִּייֶט. נתתי את גופו לשריפה וקברתי שם את צנצנת האפר. הוא היה בן יותר מארבע-עשרה שנה. ב-19 באוקטובר, בשעות הערב, עצר הרופא את פעימות לבו. בימים שלפני כן הוא המעיט לאכול, וגם את הסעודה האחרונה שלו רק רחרח קצת ואז אכל כמה נגיסות קטנות, כאילו ידע מה עומד לקרות.
הרופא הזריק לו קודם כל חומר הרדמה, לא חזק מדי, כדי שישקע בתרדמה לאט ובהדרגה. אחר כך ישבתי לידו עוד זמן מה, את השמיכות שלו כיבסתי לפני כן כדי שימות נקי ורך, הרופא שאל אם עכשיו, ואני אמרתי שכן, והוא לקח מזרק אחר, עם מחט דקה וארוכה, מישש את הצלעות, חיפש את הלב, והזריק ישר פנימה. אני מניח את ידי על אפו כדי שיוכל להריח אותי. רגע קט הוא מגביה את ראשו, פותח את הפה, אני מכניס את ידי, רוצה שהוא יריח אותי בשניות האחרונות שלו. והוא נעשה שליו, אני יכול לחוש את השנייה שזה קורה, שיניו נוגעות בעורי. הוא איננו.
*Draußen vor der Tür, in: Gewalten © S. Fischer Verlag GmbH, Frankfurt am Main 2010 :הסיפור לקוח מתוך
- "מחוץ לדלת" ((Draußen vor der Tür הוא שמו של מחזה מפורסם מאת וולפגנג בורכרט, העוסק בחוויותיו של חייל השב הביתה ממלחמת העולם השנייה. אולי אחד המחזות המפורסמים ביותר בספרות הגרמנית המודרנית.