Write Stories

אני מתהלך בין כותלי בית ההורים היתום, לקיר מצהיב אחד של חדרו אומר בשקט "ששששששששש", ואשמת אביו עונה לו דבר מה בשתיקה. אני שואל את התקרה, "אתם שומעים?", ופחדי האב משיבים לו, "אל תפחד מהשתיקה". אני קורא דרך החלון אל העץ "זה אבא שלי שתלה על עץ דעת הטוב" ונפש הרפאים האבהית אומרת בלי מילים, "שתיקה היא רק צל לא חושך מוחלט". איבר מינו קרא בקול רופס, "אני חייב לראות את האמת העירומה", ובמראת חדר השינה רואה אני את פני אביו ושפתיו מוזזות ללא הגה: "אני מקווה שהבנת את מכתב פרידתי". אני שם אוזנו לחור ברצפה והאוויר בו דובר "נשמו נשמות את כל המילים היפות שלכן", ובאוזנו האחרת אומר אבא מעולם האמת אל עולמו של הבן, "העולם יפה יותר בלעדיי". המסך סביב צוואר אני נדלק לרגע לאמור "עולם בו השקר טוב כאמיתה", ואביו ממשיך בקולות אמאבא "טוב כמו אמך לפני שפגשה בי". המראה קראה "הסוף כל כך קרוב שהוא כבר מאחורינו" ומר עולם גילה באוזניות המוזנות זין כי "לפני שאביך עזב אמך אמרה לו כי אתה דומה לו".

אני שתה קצת וודקה ואמר "הסוף או ההתחלה, בינתיים שיהיה לחיים", וזרק את הכוס על תמונת אביו שעל שולחן המטבח. בקול דומע הביעה בפניו התמונה: "אמרתי לאמא שאתה יותר אני משהייתי עצמי". פעמון התנור צלצל ואני העולל הגדול לקח את הבולבול הממולא לפיו בעוד נקבו של האיבר אומר, "הפין הזה לחך אנין מתאים טעים". אני רץ להקיא באסלה שם השתקף אליו האב והסביר, "בדברים האלו דיברתי את משאת נפשי". האני העולל הגדול קם ואמר כמו היה בתוך תוכנית טלוויזיה: "היתום אחים שלי הוא היצור הכי פחות בודד כאן כי השתיקה תמיד איתו". הוא נזכר במשפט שאמר לו אביו, כשישן הילד אותו לילה בו נעזב, "התשכים לשכוח אותי", והשינה ענתה לו בלב הילד, "לילה טוב אבא, מקווה שיהיו לך חלומות אמיתיים". העולל מתעורר מהחלום ומגלה כי הוא גדול מדי לעולמו וצועק לעצמו בפה פעור כמו פצע "שקט!". הוא קם מן המיטה ומביט במאוורר התקרה, ואשמהמה של אמו אומרת "אמא לא אשמה". דיבור מדבר מאליו מעבר לשפה הפצועה, "הקשיבו, הקשיבו טוב לאוזנכם". אמא בפחד מכה בעור תוף העולל הגדול: "לא אמא אשמה אתה הוא המפחד ממנה". אני פותח את החלון וצווח בחדווה "זאת אמא שלי גונחת, מתעלסת עם עץ החיים הרע". רוח הפרצים של אמא חודרת אל הבית ואוחזת שוב בנפש אני מקרקרת: "אל תעזוב אותי לנפשי". היא אוחזת באיבר מינו וזה מפזם "עץ, ענף, עלה, תמיד היא מתעלסת עם משהו כשאני מגורה". בשפת אמה מפצירה בו אמו "אל תעזוב מלבדך הכול רק מילים". אני מנסה לשאוף פנימה את כל רוח האמא וחושב, "היא לא צריכה אוויר יש לה אותי, את אהבת חייה". הוא מנסה לבלוס את דמות האם בתוך עולמו הקטן כגופו העולל אך אפילו קולה של אמא עולה על מידותיו ומרעיד אותו בהתוודות שקרית: "הלוואי והיית כל עולמי". מסך הטלוויזיה שוב מואר לחיים ומנחה השעשועון אומר לאמא, "בלבלבלבל פונטיוס הצלוב את מנה חמה!". אמא מנסה לחקות את קול אני האב וגורסת בשיניה כי "אבא לא עזב אותך רק אותי". אני העולל הגדול מנסה להביט בקול אך רואה רק מוות, וזה אומר: "אני נולדתי יתום ההיעדרות תמיד אוחזת בכפה נפשי". אני מתחיל לצחוק בעוד אמא משנה גרסתה: "אבא עזב כי אמרתי לו שאתה לא ממנו".

אני המותש מכל הרוחות והשדים מוזג וודקה, מרים את הכוס לחיים ואומר "למוות!". רוח הפרצים נשבה במפרציו כמו אם מלטפת ומלחשת "אני לא רוצה למות בלעדיך". אני נגס בשאריות ארוחתו כדי למתן את טעם הוודקה ואמר בפה מלא מוות, "אני לא יכול להפסיק לאכול את הבולבול הממולא דם הזה", מחוריו שהתירו בו שיני האני אמר הבולבול בקולה של אמא, "בבקשה אל תדרוש עוד דבר מלבד למות עמי". אני סיים את המנה וגיהק: "מלבד הוא דבר יחסי, אחי, אני תמיד מלבד דבר זה או אחר ביחסיי עם האחר". אני דידה החוצה אל הגינה להקיא בשלולית. רגע לפני ראה בה בת דמות אמא שואלת: "לא תשכחני לעד?" והילד קרס לתוך המים העכורים, ממלמל "אני רק רוצה לשחות עד קצה החיים" ונרדם במי האפסיים, מדבר בנים לא נים "לילה טוב אמא לכי לך לאיבוד ללא אני בחלומי המיתי". בחושך החלום עלה קול צעקה ״שתקו כבר״, והעולל הגדול התעורר באשמה ואשמאמא אמרה זה לא הכול היה בגללי, וקולה קולם של אמאבא. נרעש מהדואט בלחש הזה עבר בין כל קירות הבית הכה בהם וקרא נחרד, ״הנה  הם מדברים שוב אם ואב״. הוא שמע את קולם שוב כעת מבעד לחלון, אומר בפחד נוקש שיניים ״אם לא נאכל זאת שוב נמות״. אני העולל הגדול נחפז להשליך את השרפרף המתקלף שמנפץ את הזגוגית ורואה את אמאבא מציעים זה לזו פרי מעץ הדעת חיים ואיברי המין שלהם אמרו נוטפי עסיס ״אבאמא אוכלים ומשתגלים ואנחנו הולכים ומשתגעים״. אבאמא אמרו "זין על לשון האם, נדבר רק בנשימות ריקות מופשטות״ והנשימות הכו כנגד פניו של אני כמו שוטי רוח. הוא לקח אוויר והתריס נגדו ״אני לא יצאתי לאוויר העולם הוא נכנס בי״, אך אמאבא לא שמעו דבר והמשיכו בדבריהם כאילו היו עולם מקביל שלם, "ננשום כך עד שלרגע העולם יעלם". המקלט נדלק שוב והמרואיינת שהורידה אלף קילו בנשימה נכונה אחת אמרה, "אלוהים מת! אללה שהיד! אנחנו גדולים יותר מישו!". אמאבא הסתודדו בעודם צורחים באוזני אני בנם (העולם יעלם ולרגע לא נהיה אב ואם רק גוף וגופה). אני סגר את החלון וגילה כי העץ פרץ את הרצפה וביקע התקרה ומענף מפואר אחד אני העולל הגדול תלוי חיוור כביום מותו ואומר לאב דמותו, "כמה מדברים המתים כמו ששתקו במשך החיים". מתחת לגופתו חבוקים היו אמאבא ומחליפים מילים חליפות: "נהיה- שניים-לשנייה-מפץ-מרוכז-של-שייכות"

 אני כבר שתה הישר מהבקבוק אך לגם מהר מדי ונאלץ לירוק חושב לעצמו: "איך אין מזרקות אלכוהול בגני העיר". אמאבא הפנו מבט ראשון אל אני ואלי לומר, "לא נסתפק במות נשיקה רק בסוף גמירה". המילים העלו בנו תחושת קבס ורעב אז מיהרנו ללקק דגדגן ממותק, אך נאלצנו להודות "דבר לא יעביר את חוסר הטעם". פניתי לבן דמותי והבענו שנינו יחד עם אמאבא משאלה גדולה, "לא רק נזדווג גם נתרבה". נוצה נשרה מגופו המת של ת'נטוס התוכי ובן דמותך אחז בו וכתב עמה כאן בדיו דם "כמה אתה בודד כמו אפס או אחד חצי או שארית". אמאבא שאלו את עצמם, "יש מקום בעולם לשלושה אנשים?" ואני שפך מהוודקה על ראשו מסנן בין הטיפות, "אני רוצה רק לטבוע כמו עלה דעת בנהר החיים" אני מביט בשלולית האלכוהולית. הוא רואה את אשמאמא אומרת, "כשאלוהים התאבד הוא פירק את משפחתנו". רואה את הראי אומר "כשאמרתי את מילתי הראשונה אבי רחוקי נהיה לאילם". רואה את פחדם אומר, "אבינו נהיה לאילם וציווה לי כוחת אליליים מעבר לשליטתי". הוא רואה את לשון הנחש הכרותה מדברת, "רק כשאכל אבא מעץ חיי בלע לשונו שהמשיכה לנוע בדום". רואה את יענת הנפש מצייצת "רוח אבינו בשאול נלחמת בנשמתנו נשמת עליון מי יבלע את כל האמא שנותרה". היענה מחזיקה את איבר המין האבהי במקורה, והאיבר פוער נקב וקורא: "אמרו לאמא שאבא גמר במכנסיו כשהיה תלוי על העץ התנחם בזה". הלשון הכרותה גערה באני, "אם תרצה להשקיטנו עליך לדבר בלשונות אמאבא באקסטזה אורגזמית". משב רוח פרץ והעיף את איבר המין האבהי במערבולת, והאוויר בה נשא הכרזה דרכו "לפחות הנשימות האבהיות האחרונות היו בטעם אוויר זרוי זרע". הטלוויזיה סביב צוואר אני נדלקה ומר עולם התראיין לאחר זכייתו והתריע: "עליך לבלוע את כל הבועות במעופן ללשון אם ימתקו, ללוע אב מרור". חשמל המכשיר יצא משליטה והוא החל להישרף ואני העולל הגדול התעורר מעושן והשתעל, "אהההה זה קורה שוב אני נולד הנה אני נולד הנה אני". אמאבא קטעו דבריו וחיבקו אותו בתוך חיבוקם שלהם ודובבו אותו במקומו, "השניים מחבקים אותי ואני נלחץ מכווץ". אני העולל הגדול ראה את אשמאמא אומרת "והנה אני מת לא אשמתי אשמהמה יכול לקרות לכולם". אני צעק כמו להניס את כל המדברים אליו ובשבילו במקומו מתוכו ובקולו "אני גדל גדול מדי לחיבוק אין מקום בעולם לשלושה אז אמאבא נפרדים וכבר איני מזהה עוד את עצמי בעיניהם".

העולל הגדול שותה טיפה אחרונה של וודקה ודיבר לתוך פי הבקבוק, "אני ספינה טרופה הכניסני לתוך גופך". אמאבא ניתקו מגע ואני האב אמר, "אינך מזהה עצמך בעיניי כשעולה בהן טיפת הלחלוחית המלוחה". בעוד אמא אוכלת בולבול ממולא וצוחקת לעצמה "הערלה הזו טובה כמעט כמו העטרה", העולל הגדול אמר למצלמה דמיונית, "הלוואי שהייתי יותר משארית בריתם ההורית המגורש כערלה". אמא ואני האב תלשו נוצות מכנפי יענת הנפש והישירו מבט אל ילדם, "שומע? הנה צלילה של בדידות המתים" והרפו אחיזה והנוצה צללה והכתה בקול מפץ גדול ברצפה. אני שאל את שנמנע כל חייו מלשאול, "אתם אוהבים?" דמות האב נמסה כשעוות נר נשמה ולחשה, "אני רק רוצה לצוף על זרמי התת תודעה", ואילו אמא כיסתה את העולל בשמיכה כליל ולחשה, "לילה טוב תת אני הריני שמה נפשי בכפך". העולל הגדול התעורר ובעולם שרר שקט מושלם. אני לקח את שבר בקבוק הוודקה וחתך וריד, לקח נוצה בת יענה ורשם בשלולית האלכוהול, "שקט, לעולם לא אשתוק כל עוד המתים מדברים", ורשם על בטנו, "דיבור, והם מדברים רק כדי שאני אשתוק" ועל העץ כתב "התפּוח התפוח הזה נפל הרחק מעץ הטוב והרע", וכתב על איבר מינו בשבילי לבלבל זה כמו סקס נערי". הוא סימן באוויר את האותיות: "אני אוהב לראות אוויר רועד מפחד מה אגיד". הוא הסיר את הטלוויזיה מעבר לראשו, נוטפת דם שנשפך על ראשו והוא כתב על קרחתו "משחו אותו אני המשיח או החמור". הוא הביט בעצב בליבה של הטלוויזיה המתה וכתב עליה, "משיח מת תחת רגליו של חמורו". הוא לקח את כוסו מכיסו וצבע באדמדם, "הרימו כעס לכבוד הסוף" ועל הצלחת הריקה עיטר "לא נשאר כבר מין לאכול ובלי תאבון נותר רק רעב". הוא נשף על הנוצה בכל מהותו וחשב "אין בעולם בדידות כשל יתום חבוק בין אם ואב". הוא קרא אל כל שקרה ונקרה בדרכו לרגע זה כאן "לילה טוב חלום לילה טוב סיוט"

הוא דידה מדממם ושיכור אל מיטת אם ואין אב, פצח בזמר נשכח, "זהו וידויי האחרון / מכתב פרידתי / אני הולך להיאבד הולך לעולמי שלי / אתה לא תעשה לנו את זה. / לא מספיק שעזבת אותי /  יש עוד אנשים בעולם אתה יודע / זהו וידויי האחרון / אני מוכרח לעשות עולם לעצמי / כי העולם יפה יותר בלעדיי / יפה יותר בשניים / יותר בשניים / ששששששש…"

את נילס אולגרסון, ושמא היה שמו אנדרסון, או כפי שהוגים זאת בשוודית, אנדרשון, פגשתי בבוקר יום הכיפורים בפתח גן החיות של סטוקהולם, סקנסן. הימים היו ימי סתיו מאוחרים, ולמען בני האור ובני החושך כפי שאנחנו פה, במזרח, מכנים את עצמנו, אומר שמדובר בתקופה מדכאת ביותר בלוח השנה הסקנדינבי, שגם כשהוא לא מדכא, הוא בוודאי מבלבל. צריחיו המחודדים, הזקפתיים של המוזיאון הנורדי, שתמיד נראה לי כמו ארמון נטוש מלכוּת, חדרו את שמי העופרת של ספטמבר, ותחנת הסירות המפליגות מהתיאטרון הדרמטי אל גרנה לונד ובחזרה כבר שבתה בעונה זו. ברור שהים עוד לא קפא. זה קורה רק בינואר או בפברואר, בעקבות גלי הקור הגדולים שמקפיאים את הים בגלים, ולא בצורת מראה חלקה ושטוחה, כמו שחשבתם. אבל אף על פי שעדיין לא קר, ספטמבר הוא החודש הקשה ביותר בסקנדינביה. השלג והאור המועט שהוא מביא איתו, יורד בדרך כלל בסטוקהולם רק בסוף אוקטובר והיה עדיין רחוק. השלכת, שמתחילה כמעט מרגע שהירוק המועז של יוני מתפאר את היקום, לעומת זאת, כבר כמעט שסיימה את שליכותה. מה שהצית את כל יערות הצפון באדום לוהב, נשר והשאיר גדמי עצים שנראים כמעט שרופים באור ההולך ודועך של עונה זו של השנה.

אבל איפה הייתי? אה, כמובן, בנילס. נפגשנו בחגיגות אמצע הקיץ בחצר הכנסייה של סְפּוָֹנְגָה, שקיימת כבר מאז המאה השלוש-עשרה בפרוור צפון מערבי של העיר. היום היה שטוף שמש וזימה. למען האמת, החודש, חודש יוני, הוא שטוף שמש וזימה בסקנדינביה. הבה נודה בזאת: פולחני האשרה שכבר בתנ"ך מקדישים להם הנביאים זמן מועט מאוד, מפאת שוליותם, הם שרידים קדומים של התרבות המקומית, שהשתלבו יפה בפולחנים הנוצריים. וכך, גם בחג המולד וגם בחגיגות אמצע הקיץ רוקדים השוודים מסביב לעץ, ובאמצע הקיץ הם משלבים בכך גם פעילות מינית סוערת, עד כדי כך שבחודש מרץ עמוסים חדרי הלידה בבתי החולים השונים עד אפס מקום.

גן החיות של סטוקהולם הוא גן חיות שצריך לבקר בו כמה פעמים כדי להתוודע אל יופיו. זר לו יבוא בשערי הגן יעמוד משתאה: הזהו גן החיות של העיר הגדולה ביותר בסקנדינביה? כן. בתחילה, דומה שנקלעת אל פינת חי מורחבת מעט, באחד מקיבוצי הסביבה: בריכת ברווזים ובה עופות מים למיניהם, כמה מבנים שהובאו מהמחוזות השונים של שוודיה כדי להדגים את סגנונות הבנייה השונים, כמה פרות ועזים, זאב, בריכה ובה כמה אריות ים, שבימות החמה מצננים אותה באמצעות גושי קרח, כדי שלא ייחם להם מדי, כמה גורי חתולים נתונים בביבר זכוכית המוצגים לילדי העיר שבפחי האשפה שלה אין חתולים, וחתולי הרחוב המזולזלים שלנו הופכים בה לשכיית חמדה אקזוטית, וכמובן, איילת צפון בלתי חיננית בעליל ואיתה עופר מגושם, מכוער למראה. כל הכבודה הזאת היתה מפוזרת על שטח רב ועצום שיש לצעוד בו שעה ארוכה ולעמוד בסבלנות אל מול הכלובים, שלפעמים, ובמיוחד לקצרי הרוח, הם נראים ריקים. אין זה בילוי הולם ליום נורא ואיום בספטמבר, אבל אני פגשתי את נילס. הוא היה יפה כנערה, ועל כן אהבוהו הנערות, והנערים, שהתבלבלו מנוכחותו, העדיפו להתעלם ממנה. אבל אני כבר לא הייתי נערה בעת שפגשתיו לראשונה, ובאותו יום כבר הייתי נתונה בחודשי הריוני הראשונים והריח הנודף מדוכני הנקניקיות המועטים שעדיין היו פזורים בעונה זו ברחוב היו מעלים בי בחילה נוראה, ממש כמו תמונות הפרסומת לסוגים השונים של הגבינה שמציפות את מחילות הרכבת התחתית ואת פינות הרחוב. לאחר ששילמנו את דמי הכניסה הסמליים והחלטנו לוותר על ביקור בביתן הטרופי, שעלות הכניסה אליו גבוהה פי כמה, עלינו במעלה הגבעה, אחת הגבעות הבודדות בעיר שכולה שטוחה מאוד. שתקנו זה מול זה, עוברים את המבנים השונים, שלי תמיד נראו דומים – צבועים בצבע האדמדם המופק בדלרנה מהאדמה שתכולת הברזל שלה גבוהה, בעלי גג משופע, וכמה מדרגות מוליכות אליהם – וצועדים אל עבר בריכת אריות הים. המים בבריכה שבימות החום היו שקופים, היו כהים עכשיו, כמעט שחורים, אבל אריות הים לא נראו מוטרדים מהעניין. הם הביטו בנו כשהתפשטנו ללא אומר ונכנסנו למים. "הישארי צמודה אלי," אמר נילס. "כך יטעו לחשוב בנו גוף אחד גדול ולא יעזו לתקוף." בתחילה נצמדנו זה לזה באופן סימטרי: ראש אל ראש ורגליים לרגליים, אבל אחר כך, משולהבים מפעלוליהם של אריות הים, הפכנו ראש לרגליים, הצטלבנו זה עם זה, מחוברים רק באמצעי גופותינו, סובבים על ציר משותף. התחברנו: גילו הצעיר לצד קור המים, ונביחותיהם של אריות הים שהיו דומות לקריאות עידוד אוהדי בית"ר ירושלים, ויש להודות שיש בהן משהו משלהב, סימכו על גופותינו באותה עת של קור, בשעה שהטמפרטורות צונחות עמוק אל תוך ה-0. נרדמנו לאטנו כדרכם של הקופאים מקור, משחררים אחיזתנו מידיים ומפיות. נשיכה עזה בכף רגלי העירה אותי. אחד מאריות הים הציל את חיינו: הוא נשך חלק מכף רגלי. בסך הכול איבדתי שלוש אצבעות. הכאב היה קהה. "בואי," אמר, "צאי מהמים." יצאתי מהמים, גוררת בקושי את רגלי, מתקשה בתנועה, כבדה מהקור. הוא היה קל למרות הקור, למרות שראיתי שגם חלק מאיבריו נשוכים וחסרים, הוא היה קל עד שהיה כמעט בלתי נראה, ואני הלכתי אחריו, מבוססת בבוץ הקופא. בגדינו נשכחו אי-שם. אנחנו היינו בדרכנו לבריכה אחרת: בריכת ציפורי המים. האווזים קיבלו את פניו כקבל בן משפחה אהוב שזמן רב לא התראו איתו. "הלוא זהו נילס," אמרו אלו לאלו בשפתם שלרגע בקעה אל תוך לשון בני האדם. "הלוא זהו נילס שלנו. רוצה סיבוב, קטנצ'יק?" אבל נילס הביט בהם משתומם, כאילו לא ראה אותם מעולם וגירש אותם מעליו כעדה של טרדנים. האומנם לא הכירם? שאלתי בלבי. אבל הכרתי שוב התערפלה, ולא מצאתי כוח לחקור אותו.

כששוב התעוררתי, נילס ישן. אותה שעה היינו רכובים כבר על איילת הצפון שנדמה היה שנלקחה מתוך חלון הראווה של חנות הכולבו של נורדיסקה קומפנייט, או כפי שהיא מכונה בראשי תיבות בפי כול NK. והמסע אמנם התחיל בחלון הראווה ההוא. מרחק כמה מאות מטרים מהתיאטרון הטוב ביותר בעולם עומדים השוודים ערב ערב כבר בתחילת הסתיו ומביטים בסצנות הלידה באורווה, רגע ההתגלות, אבל האהובה מכולן היא כמובן הסצנה של הגעתו של סנטה קלאוס מאי-שם בצפון הרחוק, רכוב על מרכבה הרתומה לשישה איילים, ומכיוון שאלוהים לא חנן אותו ואת זוגתו בפרי בטן כלשהו, מופיעים איתו רק בני לווייתו האלפים הקטנים שיש להאכילם בכל יום מימות השנה ובמיוחד לקראת חג המולד בדייסה, כדי שלא יחבלו ביבולים ולא יהפכו את כדי החלב ולא יביאו קור עז מדי בעונת ההמלטות. בירגיטה היתה אחת מהן: חומה, רכה ועושה את תפקידה בצייתנות ובצניעות נורדית. שוב ושוב הניעה את רגליה הגדולות למהלך חמשת הצעדים שאותם נדרשה ללכת מתחילת חלון הראווה ועד אמצע הדרך, מופעלת באמצעות מנגנון מכני פשוט ומונוטוני. לכן שמחה כל כך כשבאנו לקחת אותה. רגלינו ושאר איברינו כבר לא שתתו דם באותה העת, ולכן כנראה מחמת שקיפותו של נילס, ואולי מפני שדמותו נראתה מוכרת למקומיים, איש לא הבחין שעלינו על גבה של בירגיטה, דוהרים אל תוך חלון הראווה ומביטים בקהל כמו מוצרים שנשכחו בתוך המקרר אל הרעבים העומדים בחוץ ומתבוננים בנו. איש לא הבחין בנו וגם לא בעובדה שהסתלקנו מתוך חלון הראווה כשאנחנו מאיצים בבירגיטה אל תוך בית הכולבו, מקווים שלא תיבהל מההמון המסתער על הסרטנים המפרכסים כשרגליהם קשורות לבל יצבטו את הלקוחות או זה את זה, ומההמון המסתער על מתנות חג המולד ושלא תנתץ חלילה את אחד מכלי הזכוכית המפוארים שעל ניפוחם וצביעתם עמלו אומני הזכוכית של סמולאנד. כמעט בשעת נעילה הגענו אל דלת היציאה. חלפנו על פני השומר והיינו כבר בדרכנו צפונה, אל הכנסייה של ספונגה. הרחובות הוארו בזוהר מלאכותי של נורות קטנות המציפות את העצים העירומים באור מנחם ומחמם והמדרכות היו מרופדות בשלג עבה ורך. חפצנו את השלג הזה, התפלשנו בו, כאילו היה חם ולא קר, חלפנו על פני בית החולים קרולינסקה המונח אל פתחו של בית קברות גדול כדי שהנוף הנשקף מהחלונות יוכל לעודד את המאושפזים ובקצהו פארק האגה הגדול והנרחב, שכמה וכמה מגדולי האומה קבורים בו. פאני ואלכסנדר היו שני ברווזים שניסו בכל כוחם לבנות שם קן באפריל קפוא אחד, בשנה שבה הגעתי לסטוקהולם, אך לשווא. חלפנו על פני האגם, שמימיו לא קפאו עדיין, והלאה משם, לאורך מסילת רכבת הפרוורים ושמאלה.

היה חושך ועקרות הבית הזריזות ניקו את חלונות הבתים, פותחות אותם לרווחה, מנקות את החלק החיצוני, מטפסות החוצה עד סכנת נפשות כמעט, עוברות לחלק האמצעי ולתוך החלק הפנימי, תולות את וילונות הירוק-לבן-אדום, ולא כהזדהות עם הישות הפלשתינאית, אלא סתם עם ישוע המשיח ועם הכוכב המחומש המציץ מכל מקום, מהווילונות, מכיסויי המיטה, וכמובן גם מעציצי "כוכב חג המולד" האדומים-ירוקים המגיעים לשיא לבלובם בעונה זו.

הכומר הלותרני שהיה משמש את הכנסייה היה בכלל ממשפחה קתולית, וכל מנהגיו נדפו להט קתולי והיו מרוחקים מאוד מהקרירות הלותרנית הוותרנית של הכנסייה השוודית. "הכה לבי, אל תלת פנים," אמר אל מול המזבח כשנכנסנו אל הכנסייה שלו, כשהוא מכה בלבו כדרך שהיהודים עושים בבית הכנסת ביום הכיפורים בתפילת אשמנו, בגדנו, גזלנו גזל, דיברנו סרה, העווינו דין ועוד כמה עוונות, פשעים וחטאים על פי סדר אלפביתי קבוע ועולה. כשהסתובב אלינו סוף-סוף, אמר: "הביטו, נוכחותו של אלוהים היא הדבר היחיד הקבוע בעולם הזה. חוק האבל מדבר על כך שהיקום מתפשט בקצב מהיר יותר בשוליו מאשר במרכזו. החוקרים חלוקים בדעותיהם אם יתפשט היקום לנצח, או שמא בשלב מסוים יתחיל להתכווץ עד לחזרתו אל גרגר האנרגיה המרוכז שקדם למפץ הגדול. מובן שעל פי התיאוריה הזאת, לאחר זמן מסוים יתחולל המפץ הגדול פעם נוספת ושוב ישליך אלוהים את הקוביות בנות אינסוף הצלעות שלו אל היקום. זה עולם ללא הסתברות וללא פשר. עולם שבו הכול יכול לקרות, הכול כבר קרה, והכול עוד יקרה, ואפילו אלוהים בכבודו ובעצמו משמש רק צופה נרגש במהומות שהוא מחולל. אני אישית מאמין בתיאוריה הזאת בכל לבי והיא נותנת לי פרספקטיבה מצוינת על המתרחש בעולמנו: אני יודע שהמהלכים הפוליטיים, מריבותי עם אשתי על חינוך בנותינו, ואפילו דיונים מלומדים על אודות גורל הדינוזאורים, כולם מין שידור חוזר לאירועים ציוויליזציוניים אחרים, שאם לא קרו כפי שהם מתחוללים עכשיו, היו להם פנים אחרים וצורות אחרות שרק אלוהים לבדו יודע את צורתן ולעתים רחוקות גם את פשרן. וחוץ מזה, אבקש להוציא את האיילה החוצה. אין מקומן של חיות בתוך הכנסייה." אשתו היהודייה של הכומר הציצה מאחורי הפרגודים, הפרסקאות העתיקות נאנקו בצער עת חלפנו על פניהן בדרכנו החוצה, תמונות המתים מתוך מצבות המהגרים המתים שבחצר הכנסייה נופפו לנו לשלום עת חלפנו על פניהן. הלוא זה כבר יום תחייתו של ישוע הנוצרי לפני עלייתו לשמים. שדרות ולהלה, רקיע האלים תור, אודן ופריה זהרו באור השחר של חודש מרץ.

כרסי כבר קרצה לעקעקים הזנבתנים שלעולם אינם נוטשים את סטוקהולם ושורדים קור של שלושים מעלות מתחת לאפס. אחד מהם התקרב, ואף על פי שידעתי שכל זה רק שידור חוזר למשהו שכבר קרה, הגנתי על בטני שתינוק בתוכה מפני כל ניסיון להתקפה. השעות הלכו ותכפו והלכו וקרבו ונקירות העקעקים בבטני היו חזקות יותר ויותר, ונדמה היה שגם בגב כבר התחילו. המיילדת הכושית של בית החולים של הרובע הדרומי נרכנה מעלי: "מיד תבוא הרופאה המרדימה ותיתן לך מנה נוספת של משכך כאבים," אמרה במבטא שוודי מושלם. "שלום," אמרה הרופאה, "שמי בירגיטה נילסן. נעים מאוד. את רוצה מנה נוספת של אפידורל? הלחץ פה גדול היום. מרץ הוא היפה בחודשים." לא ידעתי אם העקעקים חדרו לחדר הלידה האפלולי ומחופה הווילונות, או שמא מסמרות הברזל שעינו את המשיח הם הננעצים בי, ולפעמים חברתי למכאיבים ולפעמים כאבתי בקול גדול. ייסוריו של ישוע, כך למדנו, היו קצרים מייסוריהם של אחרים מכיוון שגופו השביר התכלה במהירות אל תוך המוות. (תולעיםתקפואתגופושלקיפודמתבגינהכמעטברגעמותוגםלנוצפויגורלדומה)

אבל בתי נולדה בבוקר 23 במרץ, במשקל 4.060 קילוגרם, תינוקת יפה ודעתנית מאוד, וכשבאו שתי המיילדות והרופאה לעמוד ליד מיטתי ולהביט בה, נדמתה לי לרגע איילת הצפון מציצה מעבר לכתפיהן ואניצי קש בפרוותה.

1

(מפּיוֹטר איבניץ' לאיבן פֶּטרוֹביץ')

אדוני רב החסד וידידי היקר מפז,

איבן פֶּטרוֹביץ'!

זה היום השלישי שאני רודף אחריך, אפשר לומר, ידידי היקר מפז, שהרי עלי לדבר איתך על עניין חיוני ביותר, ואיני פוגש אותך בשום מקום. שעה ששהינו אתמול בביתו של סֶמְיוֹן אָלֶכְּסֵיִיץ', השמיעה אשתי הלצה שהיא מאוד במקומה בנוגע אליך, ואמרה שאתה וטַטְיאָנָה פֶּטְרוֹבְנָה שניכם – צמד-חמד חסר מנוחה. טרם עברו שלושה חודשים מאז שנישאתם, וכבר אתם זונחים את בית מעוֹנכֶם. כולנו צחקנו רבות – מתוך רגשותינו הלבביים הכנים אליכם, כמובן – אבל אם נניח להלצות, ידידי היקר מפז, טרדות רבות גרמת לי. אומֵר לי סֶמְיוֹן אָלֶכּסֵיִיץ', אולי הוא בנשף במועדון האגודה המאוחדת? אני משאיר את אשתי אצל רעייתו של סמיון אלכסייץ' ובעצמי טס לאגודה המאוחדת. דֶמע וצחוק! תאר לך את מצבי: אני הולך לנשף – ועוד לבדי, בלי אשתי! איבן אַנדְרֵיִיץ', שפגש בי בחדרו של השוער, בראותו אותי בגפּי, הסיק מיד (רשע!) שיש בי להיטות יוצאת דופן לאספות מחוללים. הוא שילב את זרועו בזרועי וכבר רצה לסחוב אותי כנגד רצוני לחוג לריקודים, באומרו שצר לו המקום באגודה המאוחדת, אין בה כר פעולה רחב דיו לרוחו של אדם עז נפש, שהוא נתקף כאב ראש מניחוחות פצ'ולי ורִכְפָּה. איני מוצא לא אותך ולא את טַטְיאָנָה פֶּטְרוֹבְנָה. איבן אַנדְרֵיִיץ' מבטיח לי ונשבע, שאתה בוודאי בהצגה "מרבה דעת מרבה מכאוב" בתיאטרון האַלֶכְּסַנְדְריני. 1

אני טס לתיאטרון האלכסנדריני: גם שם אינך נמצא. הבוקר חשבתי למצוא אותך אצל צ'יסְטוֹגָנוֹב – איפה! צ'יסְטוֹגָנוֹב שולח אותי לביתם של הפֵּרֵפַּלְקינים – אותה תוצאה. קיצורו של דבר, אני כבר מותש לגמרי: שפוט בעצמך כמה טרחתי! כעת אני כותב לך (אין מה לעשות!). הרי העניין שבפי אינו ספרותי כלל וכלל (אתה מבין את כוונתי); מוטב להיפגש בארבע עיניים. הנחיצות לבאר איתך את הדברים – וכמה שיותר מהר –דוחקת, ולכן הנך מוזמן אלי היום לשתיית תה ולשיחת ערבית עם טטיאנה פטרובנה. ביקורכם ישמח את אָנָה מיכַאילוֹבְנָה שלי עד בלי די. באמת ובתמים אשאר חייב לך עד בור הקבר, כמו שאומרים.

אגב, ידידי היקר מפז – אם כבר הגיעו הדברים לידי אחיזה בקולמוס, הרי כל דבר ראוי להיכתב – אני מוצא עצמי נאלץ באותה הזדמנות להתאונן בפניך במידת מה ואפילו להוכיח אותך, ידידי הנכבד עד מאוד, על תעלול אחד תמים למדי, ככל הנראה, שעוללת לי ברשעותך… רשע אחד, אדם חסר מצפון! באמצע החודש שעבר בערך, אתה מכניס לביתי מכר אחד שלך, את יֶבְגֵנִיי ניקוֹלָיִיץ', ומצייד אותו בהמלצתך הידידותית – שהיא כמובן מקודשת ביותר בעיניי. אני שמח על ההזדמנות, מקבל את האיש הצעיר בזרועות פתוחות ותוך כדי כך מכניס את ראשי ללולאת תלייה. לולאה או לא, סיפור נאה יצא, כמו שאומרים. אין לי פנאי להסביר כעת, וגם לא נוח להעלות את הדברים על הכתב, ואולם אני משפיל עצמי ושוטח בקשה לפניך, ידידי ורעי השמח לאידי: שמא אפשר בדרך כלשהי, בעדינות רבה, במאמר מוסגר, ללחוש בחשאי על אוזנו של האיש הצעיר שלך, שיש בעיר הבירה עוד בתים רבים נוסף לביתנו. אין כוח לסבול, אבי! אני משליך את עצמי לרגליך, כמו שאומר ידידנו סימוֹנֵביץ'. כשנתראה, אספר לך הכול. אין בכוונתי לומר שהאיש הצעיר אינו מצטיין, למשל, בדגמי הבגדים או בתכונות הנפש, או שכָּשַׁל בעניין אחר כלשהו. נהפוך הוא, הוא אפילו בחור נעים וחביב; אך המתן עד שנתראה. ובין כה וכה, אם תפגוש בו, לחש לו, למען האל, נכבדי. הייתי עושה זאת בעצמי, אך יודע אתה, זה אופיי: איני מסוגל וגמרנו. הרי אתה המלצת עליו. ואולם הערב, בכל מקרה, נדון בדברים יותר בפרוטרוט. ובינתיים, להתראות. הנני נשאר ידידך הנאמן וכו'.

נ"ב

הקטנצ'יק שלי חולה במקצת זה כשבוע ימים, בכל יום נעשה מצבו יותר גרוע. השיניים מציקות לו; הן בוקעות. אשתי כל הזמן מטפלת בו ונעצבת, המסכנה. בוא לבקר. תשמֵח אותנו באמת ובתמים, ידידי היקר מפז.

2

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

אדוני רב החסד,

פיוטר איבניץ'!

קיבלתי אתמול את מכתבך, אני קורא ותָּמֵהּ. אתה מחפש אותי אלוהים יודע באֵילו מקומות, ואני בפשטות הייתי בבית. עד השעה עשר המתנתי לאיבן איבניץ' טוֹלוֹקוֹנוֹב. תכף ומיד אני לוקח את אשתי, שוכר עגלון, נושא בהוצאות ומתייצב אצלך בשעה שש וחצי בקירוב. אתה אינך בבית ורעייתך פוגשת אותנו. אני מחכה לך עד עשר וחצי; יותר מזה אי-אפשר. לוקח את אשתי, נושא בהוצאות, שוכר עגלון, מוריד אותה בבית, ובעצמי עושה את דרכי לפֵּרֵפַּלְקינים מתוך מחשבה שאולי אפגוש אותך שם, אבל שוב טועה בחישוביי. בא הביתה, איני ישן כל הלילה, דואג, בבוקר קופץ אליך שלוש פעמים, בתשע, בעשר ובאחת עשרה, שלוש פעמים נושא בהוצאות, שוכר עגלונים ושוב אתה מוביל אותי באף.

אולם כשקראתי את מכתבך, התפלאתי. אתה כותב על יֶבְגֵנִי ניקוֹלָיִיץ', מבקש שאלחש על אוזנו ואינך מפרש מדוע. אני משבח אותך על הזהירות, אך אין דינו של נייר אחד כדינו של נייר אחר, איני נוהג לתת לאשתי ניירות בעלי חשיבות כדי שתעשה מהם גלילים לשיער. אני תמהּ, סוף כל סוף, באיזה מובן הואלת בטובך לכתוב לי כל זאת. אם כי, אם כבר מדברים על כך, מה הטעם לערב אותי בָּעניין? איני דוחף את האף שלי לדברים שונים ומשונים. אתה עצמך יכולת שלא להכניסו יותר לביתך, אלא שאני רואה שעלי לשוחח איתך בקצרה ובהחלטיות, מה גם שהזמן עובר. ואני דחוק באמצעים ואיני יודע מה אאלץ לעשות, אם תזלזל בתנאים שהתנינו. הנסיעה ממשמשת ובאה, נסיעה – עלויות יש לה, ונוסף לכול אשתי מתבכיינת: תפור לה מעיל ארוך של קטיפה על פי הטעם האופנתי. ובנוגע ליבגני ניקולייץ' אני ממהר לציין בפניך: ביררתי וחקרתי על אודותיו סופית אתמול, בלי לבזבז זמן, בהיותי בביתו של פּאבֶל סֶמְיוֹניץ' פֵּרֵפַּלקין. יש לו בבעלותו חמש מאות נפשות בפלך יָרוֹסְלַבְל, וגם תקווה לקבל מסבתו אחוזה בקרבת מוסקבה ובה שלוש מאות נפשות. כמה כסף יש לו אינני יודע, ואני סבור שאתה בקיא בזה יותר ממני. אבקש ממך סופית לקבוע לי מקום לפגישה. פגשת אתמול את איבן אנדרייץ', ואתה כותב שהוא הודיע לך שאני נמצא בתיאטרון האַלֶכְּסַנְדְריני עם אשתי. ואילו אני כותב שהוא משקר, מה גם שאסור לתת בו אמון בעניינים כגון אלה, שהרי לא מכבר, לפני יומיים בלבד, סידר את סבתו בסכום של שמונת מאות רובל בשטרות. ובכן, לכבוד הוא לי להיות ידידך הנאמן.

נ"ב

 אשתי הרתה: נוסף על כך, היא נוטה להיבהל בקלות ומעת לעת נתקפת מרה שחורה. הצגות תיאטרון כוללות לפעמים מטחי יריות ורעם מלאכותי שנוצר בעזרת מכונות. על כן, מִפַּחד להבהיל את אשתי, איני לוקח אותה לתיאטראות. ואילו אני עצמי איני להוט יותר מדי אחרי הצגות תיאטרון.

3

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

ידידי היקר מפז,

איבן פטרוביץ'!

אָשַׁמתי, אשמתי ואשמתי לפניך אלף פעמים, אבל אני ממהר להצטדק. אתמול אחרי חמש בערב, בדיוק בשעה שבה נזכרנו בך ברגשי לב כנים, הגיע ברכיבה שליח מדודי סְטֵפָּן אָלֶכְּסֵיִיץ' והביא איתו בשורה, שמצבה של דודתי בכי רע. מפַּחד להבהיל את אשתי, בלי לומר לה מילה, אני משתמש כתואנה בעניין אחר שעלי לטפל בו ונוסע לבית דודתי. מוצא אותה חיה בקושי. בדיוק בשעה חמש אירע לה שבץ, זה כבר השלישי בתוך שנתיים. קארל פְיוֹדוֹריץ', רופא שמטפל בבני הבית, הודיע שאולי לא תחיה אפילו לילה אחד. שפוֹט בנוגע למצבי, ידידי היקר מפז. לילה שלם על הרגליים, טרוד ומוכה צער! רק בבוקר, אחרי שהידלדלו כוחותיי, סובל מתשישות גופנית ונפשית, שכבתי לנוח אצלם בבית על הספה. שכחתי לומר שיעירו אותי בזמן, והתעוררתי באחת עשרה וחצי. דודתי מרגישה יותר טוב. אני נוסע לאשתי; היא, המסכנה, התייסרה בזמן שחיכתה לי. חטפתי פרוסה של משהו, חיבקתי את הקטנצ'יק, שכנעתי את אשתי שאין מקום לדאגה ופניתי לנסוע אליך. אתה אינך בבית, אולם אני מוצא אצלך את יבגני ניקולייץ'. פונה לנסוע הביתה, לוקח לידי ציפורן וכעת אני כותב לך. אל נא תתרעם ואל תכעס עלי, ידידי בלב ובנפש. הַכֵּה, כרות את ראשי מכתפיי, ראשו של אדם אשם, אך אל תשלול ממני את יחסך הטוב כלפי. מרעייתך נודע לי, שהערב תתארחו אצל הסְלָוויאָנוֹבים. אהיה שם בהכרח. מצפה לך בקוצר רוח עצום.

וכעת הנני נשאר ידידך הנאמן וכו'.

נ"ב

 הקטנצ'יק שלנו מביא אותנו לידי יאוש אמיתי. קארל פְיוֹדוֹריץ' רשם לו ריבָּס. הוא גונח, אתמול לא זיהה אף אחד. ואילו היום התחיל לזהות וממלמל כל הזמן – אבא, אמא, בּוּ… אשתי דומעת כל הבוקר.

4

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

אדוני רב החסד, פיוטר איבניץ'!

אני כותב לך אצלך, בחדרך, על המכתבה שלך; ובטרם אוחַז בציפורן, המתנתי לך שעתיים וחצי ואף יותר. כעת הרשה לי לומר לך ישירות, פיוטר איבניץ', את דעתי הגלויה בנוגע לכל העניין האומלל הזה. ממכתבך האחרון אני מסיק שמחכים לך בביתם של הסְלָוויאָנוֹבים, אתה מזמין אותי לשם, אני מתייצב, יושב חמש שעות ואתה אינך מופיע. מה, אני אמור להצחיק אנשים, לדעתך? הרשה לי, אדוני רב החסד… אני מתייצב אצלך בבוקר בתקווה למצוא אותך, בלי לחקות בזאת כל מיני טיפוסים מתעתעים, שמחפשים אנשים אלוהים יודע באֵילו מקומות, כשאפשר למצוא אותם בביתם בכל שעה הגונה שיבחרו. בבית לא היה לך אפילו זכר. איני יודע מה מונע ממני כעת להשמיע באוזניך את כל האמת במלוא חריפותה. אגיד רק זאת, שנראה בעיני כאילו אתה חוזר בך בכל הנוגע לתנאי ההסכם הידועים לשנינו. רק כעת, כשאני מנסה לתפוש את העניין כולו, איני יכול שלא להודות שאני מתפלא בהחלט על עורמתו של קו המחשבה שלך. אני רואה כעת בבירור שטיפחת את כוונתך הלא מיטיבה זה זמן רב. הוכחה להשערה שכזאת מצִדי משמשת העובדה שעוד בשבוע שעבר שמת את ידך, בשיטה שהדעת כמעט איננה סובלת, על המכתב ההוא שלך הממוען אלי, שבו אתה עצמך הצגת, אם כי בצורה מעורפלת ומבולבלת למדי, את התנאים שלנו בנוגע לעניין הידוע לך עד מאוד. אתה פוחד ממסמכים, משמיד אותם, ובי אתה משטה. אולם לא ארשה שיחשיבו אותי לשוטה, שהרי איש לא חשב אותי לשוטה עד כה, ובכל הנוגע לעניין זה חשבו עלי כולם טובות בלבד. אני פוקח את עיניי. אתה מבלבל את דעתי, זורה חול בעיניי תוך שימוש ביבגני ניקולייץ', וכאשר אני מבקש לברר איתך את הדברים מצויד במכתבך מהשבעה בחודש, שעד עתה לא הצלחתי לפענח אותו, אתה קובע לי פגישות כוזבות ובעצמך מסתתר. האם סבור אתה, אדוני רב החסד, שאיני מסוגל להבחין בכל אלה? אתה מבטיח לגמול לי על שירותי הידועים לך טוב למדי, בכל הנוגע להמלצה על אישים שונים, ובין כה וכה, אין לדעת איך, מארגן את העניינים כך, שאתה בעצמך לוקח ממני כסף בסכומים נכבדים בלא אישור על קבלתו – כפי שקרה לאחרונה רק בשבוע שעבר. ואילו כעת, אחרי שלקחת את הכסף, אתה מסתתר, ונוסף לכול מתכחש לטובה שעשיתי לך בכל הנוגע ליבגני ניקולייץ'. אתה בונה, אולי, על נסיעתי הקרובה לסימְבּירְסְק וסבור שלא נספיק להביא את העניין לידי גמר. אולם אני מודיע לך בחגיגיות – ומילת הכבוד שלי תעיד עלי – שאם יגיעו הדברים לידי כך, אהיה מוכן לשהות במתכוון עוד חודשיים תמימים בפטרבורג, עד שאזכה במבוקשי, אשיג את מטרתי ואמצא אותך. גם אנו יודעים מעת לעת לפעול בזדון. בסיכומו של דבר הנני מודיע לך, שאם לא תבהיר לי עוד היום את הדברים בדרך שתספק את רצוני, תחילה בכתב ואחר כך באופן אישי, בארבע עיניים, אם לא תפרט במכתבך מחדש את כל סעיפי ההסכם העיקריים שהתקיימו בינינו ולא תבאר סופית את מחשבותיך בנוגע ליבגני ניקולייץ', איאלץ לנקוט אמצעים שיזיקו לך עד מאוד ושאפילו אני עצמי סולד מהם.

הרשה לי להישאר ידידך הנאמן וכו'.

5

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

11 בנובמבר

ידידי החביב עד מאוד, הנכבד עד מאוד,

איבן פטרוביץ'!

מכתבך ציער אותי עד עמקי נשמתי. האם לא חשת נקיפות מצפון, ידידי היקר אך הלא הוגן, לנהוג כך בטוב שבמבקשי טובתך? למהר, לא להסביר את העניין כולו, ולבסוף לפגוע בי בחשדות מעליבים כל כך?! אולם אני חש לענות על האשמותיך. לא מצאת אותי אתמול, איבן פטרוביץ', מפני שנקראתי פתאום ולגמרי במפתיע למיטתה של אישה נוטה למות. דודתי יֵוְופימִיָה ניקוֹלַבְנָה החזירה את נשמתה לבורא אתמול בערב, בשעה אחת עשרה.  בקולם המשותף של קרובי משפחתי נבחרתי לאחראי על כל הטקס המעציב ורווי הדמעות הזה. הייתי צריך לטפל בכל כך הרבה עניינים, עד שגם היום בבוקר לא הספקתי להתראות איתך, ואף לא ליידע אותך ולו בשׁורת מכתב אחת. צר לי בכל לבי על אי-ההבנה שקרתה בינינו. את דבריי על יבגני ניקולייביץ', שהבעתי אותם בבדיחות הדעת ובדרך אגב, פירשת במובן הפוך לגמרי, ולעניין כולו הענקת משמעות הפוגעת בי עמוקות. אתה מזכיר את הכסף ומביע את דאגתך בנוגע אליו. אולם אני מוכן, בלי ללכת סחור-סחור, לספק את כל רצונותיך ותביעותיך, הגם שלא אוכל שלא להזכיר לך כאן בדרך אגב, שאת הסכום שמדובר בו, שלוש מאות וחמישים רובל בכסף, לקחתי ממך בשבוע שעבר בתנאים ידועים, ולא בתור הלוואה. אילו זה היה המקרה, בהכרח היה קיים אישור בכתב על קבלתו. איני משפיל את עצמי להסברים בנוגע לסעיפים אחרים המוצגים במכתבך. מוצא אני שזוהי אי-הבנה, רואה אני בכך את החיפזון, הרתחנות והיושר האופייניים לך. אני יודע שמזגך הטוב ואופייך הפתוח לא יתנו לספק לשקוע בלבך, ושבסופו של דבר אתה עצמך תושיט לי ראשון את היד. טעית, איבן פטרוביץ', טעית טעות חמורה!

אף שמכתבך פגע בי עמוקות, הייתי מוכן להתייצב אצלך ראשון עוד היום ולהכות על חטא, אולם אני כל כך טרוד מאז יום אתמול, עד שאני הרוג עכשיו לגמרי ובקושי עומד על רגליי. נוסף לכל האסונות, נפלה אשתי למשכב; אני חושש שמא לקתה במחלה רצינית. ובכל הנוגע לקטנצ'יק, הרי הוא, תודה לאל, מרגיש יותר טוב. אך אני עוזב את הקולמוס… עיסוקיי דוחקים, ומצטברים בלי סוף.

הרשה לי, ידידי שלא יסולא בפז, להישאר ידידך הנאמן וכו'.

6

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

14 בנובמבר

אדוני רב החסד, פיוטר איבניץ'!

המתנתי שלושה ימים; השתדלתי לעשות בהם שימוש מועיל – ולפי שעה, היות שאני חש שנימוס ומהוגנות הנָּם קישוט ראשון במעלה שכל אדם צריך להתהדר בו, מאז מכתבי האחרון, מהעשרה בחודש זה, לא הזכרתי לך על אודותי לא במילה ולא במעשה– במידת מה כדי לתת לך למלא באין מפריע את חובתך הנוצרית ביחס לדודתך, ובמידת מה מפני שהייתי זקוק לזמן לצורך בחינה וחקירה בכל הנוגע לעניין ידוע. ואילו כעת אני ממהר להבהיר לך את הדברים סופית ובתקיפות.

הנני מתוודה בפניך בגילוי לב, שבשעת קריאתם של שני מכתביך הראשונים חשבתי ברצינות שאינך מבין מה אני רוצה; זאת הסיבה שביקשתי יותר מכל להיפגש איתך ולבאר את הדברים בארבע עיניים, חששתי מאחיזה בקולמוס והאשמתי את עצמי באי-בהירות בדרך הבעת מחשבותי על הנייר. ידוע לך שחינוך ונימוסים טובים אין לי ושאני מתרחק מפטפטנות ריקה של גנדרנים, מפני שלמדתי סוף כל סוף מניסיוני המר, עד כמה כוזב המעטה החיצוני לעתים, ושמתחת לפרחים אורב לפעמים הנחש. 2

 

 אולם אתה הבנת אותי; ולא ענית לי כראוי, מפני שבשל העורמה הבוגדנית שבנפשך גמרת אומר מראש להתכחש למילת הכבוד שלך וליחסי הידידות שהיו קיימים בינינו. הוכחת את הדבר במלואו בהתנהגותך המאוסה כלפי בעת האחרונה, התנהגות הרת אסון לענייני – דבר שלא ציפיתי לו ולא רציתי להאמין בו כלל עד לרגע זה. שהרי, כיוון שנשביתי ממש בתחילת ההיכרות בינינו בקסמם של גינוניך המתוחכמים, מעודנוּת מנהגיך, בקיאותך בעסקים והיתרונות שאני עשוי להפיק משותפוּת איתך, הנחתי שמצאתי ידיד ורֵע אמיתי שרוצה בטובתי. ואילו כעת למדתי על בשרי בבירור, שישנם אנשים רבים שתחת מראה חנפני ומזהיר מסתירים בלִבָּם רעל, משתמשים בשכלם לרקימת מזימות נגד זולתם, ולמעשי מִרמה שמקומם לא יכירם. על כן הם מפחדים מקולמוס ומנייר, ועם זאת משתמשים בלשונם ובסגנונם לא לטובת זולתם ומכורתם, אלא כדי לטשטש ולערפל בקסמיהם את דעתם של אלה, שקשרו את עצמם איתם בעסקים שונים והתנו איתם תנאים. את בוגדנותך ביחס אלי, אדוני רב החסד, אפשר לראות בבירור מהעובדות דלהלן.

ראשית, כשציירתי לך בביטויים בהירים וברורים שבמכתבי את מצבי, אדוני רב החסד, ובה בעת שאלתי במכתבי הראשון אליך לְמַה הואלת להתכוון בביטויים ובכוונות כאלה ואחרים, ובעיקר בנוגע ליבגני ניקולייץ', על פי רוב השתדלת לעבור על הדברים בשתיקה. אחרי שהעכרת את רוחי בחשדות ובספקות, התרחקת בקור רוח מעצם העניין. אחר כך, אחרי שעוללת לי מעשים שאפילו אי-אפשר לקרוא להם בשם תואר מהוגן, כתבת שזה מצער אותך. איך תצווה לקרוא לזה, אדוני רב החסד? אחר כך, כשכל רגע היה יקר לי, וכשהכרחת אותי לרדוף אחריך לאורכה של כל עיר הבירה, כתבת לי במסווה של ידידות, מכתבים שבמתכוון לא הזכרת בהם את ענייננו, ודיברת על דברים שכלל אינם מן העניין; דהיינו, על מחלותיה של רעייתך, שאני מכבד אותה בכל מקרה, ועל כך שלתינוק שלך נתנו ריבָּס ושהודות לכך בקעה לו שן. את כל אלה הזכרת בכל מכתב שלך, בסדירות מאוסה שפגעה בי. כמובן, אני מוכן להסכים שנפשו של אב מתייסרת בגלל סבלו של יוצא חלציו, אך לשם מה להזכיר זאת כשנחוץ דבר-מה אחר בתכלית, יותר חיוני ויותר מעניין. שתקתי וסבלתי; ואילו כעת, משעבר הזמן, אני סבור שמחובתי להבהיר את הדברים. לבסוף, אחרי שכמה פעמים הולכת אותי שולל בעורמה בוגדנית בקביעת פגישות כוזבות, הכרחת אותי, כך נראה, לשחק את תפקיד השוטה והמוקיון שלך, שלעולם לא התכוונתי להיות. אחר כך, אחרי שהזמנת אותי אליך מבעוד מועד ורימית אותי כהוגן, אתה מודיע לי שנקראת לדודתך הסובלת, שקיבלה שבץ בדיוק בשעה חמש, כך ניסחת גם במקרה זה את הדברים בדיוק מביש. למזלי, אדוני רב החסד, בשלושת הימים שחלפו הספקתי לערוך בירורים ונודע לי מהם, שדודתך לקתה בשבץ עוד יום קודם לכן, בשמונה בחודש, זמן לא רב לפני חצות. בהסתמך על מקרה זה אני רואה שהשתמשת בקדושת היחסים של קרבת משפחה כדי לרמות אנשים מחוץ למעגל המשפחתי. לבסוף, במכתבך האחרון אתה מזכיר אף את מותה של קרובת המשפחה שלך, שאירע כביכול דווקא בזמן שבו הייתי אמור להתייצב אצלך לצורך היוועצות בנוגע לעניינים הידועים. אך כאן השִׁפלות שבתוכניות ובבדיות שלך עולה אפילו על כל ייתכנוּת, שהרי על פי מידע מהימן ביותר, שהודות למזל שהאיר לי פנים עד בלי די הספקתי לאסוף אותו בעִתו ובזמנו, נפחה דודתך את נשמתה יממה שלמה אחרי מועד ההסתלקות מן העולם שקבעת בלא יראת אלוהים במכתב שלך. לעולם לא הייתי מסיים, אילו מניתי את כל סימני ההיכר שעל פיהם למדתי על העורמה הבוגדנית שבה נהגת כלפי. לצופה חסר פניות די גם בכך, שבכל מכתביך אתה מכנה אותי ידידך בלב ובנפש וקורא לי בשמות נלבבים – דבר שעשית, על פי הבנתי, אך ורק כדי להרדים את מצפוני.

אגש כעת לעיקר התרמית והבוגדנות שלך ביחס אלי, הגלומות דווקא בשמירה על שתיקה בלתי פוסקת בעת האחרונה בכל הנוגע לענייננו המשותף, ובכל הנוגע לגניבה בלי נקיפות מצפון של המכתב שהסברת בו – אמנם בצורה מעורפלת שאינה לגמרי ברורה לי – את התנאים ואת ההסכמים ההדדיים שלנו, בהלוואה ברברית וכפויה של שלוש מאות וחמישים רובל בכסף, בלי אישור בכתב – סכום שלווית ממני בתור שותף שלך; ולבסוף, בהעללת עלילות מתועבת על מכרנו המשותף, יבגני ניקולייץ'. אני רואה כעת בבירור שרצית להוכיח לי שהאיש משול לתיש, אם יורשה לי לומר – לא תקבל ממנו לא חלב ולא צמר, ושהוא בעצמו לא זה ולא זה, לא בשר ולא חלב – ובעיניך זהו דופי שאמנם הטלת בו במכתבך מהשישה לחודש זה. ואילו אני מכיר את יבגני ניקולייץ' בתור נער צנוע ובעל התנהגות למופת, מעלות שדווקא בזכותן הוא יכול להקסים ולזכות לכבוד הראוי לו בחברה הגבוהה. ידוע לי גם שמדי ערב, במשך שבועיים תמימים, הכנסת בכל פעם לכיסך כמה עשרות, ולפעמים אף עד מאה רובל בכסף, כשניצחת את יבגני ניקולייץ' במשחקי קלפים. ואילו כעת אתה מכחיש כל זאת ולא רק שאינך מסכים להודות לי על מאמציי, אלא אפילו נטלת לעצמך את כספי-שלי ללא החזר, אחרי שפיתית אותי לפני כן שאהיה שותפך בעניין וסחררת את ראשי בכל מיני תועלות שעשויות ליפול בחלקי. אחרי שנטלת לעצמך כעת בצורה הנוגדת כל חוק את כספי ואת כספו של יבגני ניקולייץ', אתה נמנע מלהודות לי ומשתמש בהשמצות, שבאמצעותן השחרת בעיניי כנגד כל היגיון את דמותו של האיש, שנכנס אל ביתך הודות להשתדלויות ולמאמצים שלי. ואילו אתה עצמך, להפך, על פי סיפורי הידידים, עד היום כמעט מחליף איתו נשיקות רטובות ומציג אותו בפני החברה כולה כטוב וראשון בידידיך, אף על פי שגם אחרון הטיפשים בעולם ינחש תכף ומיד למה חותרות כל כוונותיך ומה באמת פירושם של יחסי הידידות והחיבה שלכם. אני מצדי אגיד שפירושם רמייה, עורמה בוגדנית, שִׁכחת כללי המהוגנות וזכויות האדם, שיש בהם כפירה כנגד אלוהים והם לוקים בכל מום מוסרי. אני מביא את עצמי בתור דוגמה והוכחה. במה פגעתי בכבודך ומדוע נהגת בי בצורה כל כך חסרת מצפון?

אני מסיים את מכתבי. אמרתי את שהיה לי לומר. כעת אסכם: אדוני רב החסד, אם בתוך זמן קצר ביותר מקבלת מכתב זה לא תחזיר לי, ראשית, את הסכום שנתתי לך במלואו – שלוש מאות וחמישים רובל בכסף – ושנית, את כל הסכומים הבאים בתור המגיעים לי, על פי הבטחתך, איאלץ להשתמש באמצעים שונים ומגוונים כדי לאלץ אותך להחזיר את כספי אפילו בכוח גלוי, לאחר שאסתייע בחוק. ולבסוף, אני מודיע לך שיש בידי אי-אלו עדויות, שאם יישארו בידי משרתך ומעריצך הנאמן, הרי הן עלולות להרוס ולטמא את שמך בעיני החברה הגבוהה כולה.

הרשה לי להישאר ידידך וכו'.

7

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

15 בנובמבר

איבן פטרוביץ'!

אחרי שקיבלתי את האיגרת שלך, הכתובה בסגנון מוז'יקי ועם זאת מוזר, רציתי ברגע הראשון לקרוע אותה לגזרים – אבל שמרתי אותה בתור מסמך נדיר. אם כי, צר לי מעומק לבי על אי-ההבנות והבעיות שנוצרו בינינו. תחילה התכוונתי שלא לענות לך, אבל הכורח כופה זאת עלי. והוא: בשורות אלה עלי להודיעך שיהיה לי מאוד לא נעים לארח אותך בביתי אי פעם, וכן גם לאשתי: בריאותה רופפת וריח של זפת עלול להזיק לה.

אשתי שולחת לרעייתך את ספרה שנשאר אצלנו – "דון קיחוטה איש למנשה", בצירוף תודה ממנה. בכל הנוגע לערדליך, ששכחת אותם כביכול בביקורך האחרון אצלנו, לצערי עלי להודיעך שהם לא נמצאו בשום מקום. לפי שעה מחפשים אחריהם; אולם אם לא יימצאו כלל, אקנה לך חדשים.

ועם זאת, לכבוד הוא לי להיות ידידך וכו'.

8

בנובמבר, בשישה עשר בחודש, מקבל פיוטר איבניץ' בדואר העירוני שני מכתבים הרשומים על שמו. הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוציא מכתב בכתב מצועצע על נייר ורוד-חיוור. כתב היד של אשתו. ממוען ליבגני ניקולייץ', מתאריך 2 בנובמבר. במעטפה לא נמצא שום דבר נוסף. פיוטר איבניץ' קורא:

Eugène   החביב! אתמול לא התאפשר הדבר בשום אופן. בעלי היה בבית כל הערב. ואילו מחר אתה מוכרח לבוא באחת עשרה בדיוק. בעשר וחצי ייסע בעלי לצארְסְקוֹיֵה ויחזור בחצות. רתחתי מכעס כל הלילה. אני מודה לך על שליחת החדשות והתכתובת. איזו ערמה של ניירות! האומנם היא מילאה את כל אלה בכתב ידה? אם כי, יש לה סגנון; תודה לך, אני רואה שאתה אוהב אותי. אל תכעס בגלל אתמול ובוא מחר, בשם אלוהים.

                                                                                                      א.

פיוטר איבניץ' שובר את החותם שעל המכתב השני.

פיוטר איבניץ'!

רגליי בין כה וכה לא היו דורכות בבית שלך; לחינם הואלת בטובך ללכלך את הנייר.

בשבוע הבא אני נוסע לסימבּירסק; יבגני ניקולייץ' יישאר אצלך בתור רֵע שערכו לא יסולא בפז וידיד נלבב ביותר; אני מאחל לך הצלחה, ובנוגע לערדליים אל תדאג.

9

בנובמבר, בשבעה עשר בחודש, מקבל איבן פטרוביץ' בדואר העירוני שני מכתבים הרשומים על שמו. הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוציא מכתב שנכתב בבהילות וכלאחר יד. כתב היד של אשתו. ממוען ליבגני ניקולייץ', מתאריך 4 באוגוסט. במעטפה לא נמצא שום דבר נוסף. איבן פטרוביץ' קורא:

היֵה שלום, היה שלום יבגני ניקולייץ'! יברך אותך האל גם בזכות זאת. היה מאושר, ומנת חלקי היא אכזרית; אני מפחדת! זה היה רצונך. אלמלא דודתי, הייתי מפקידה עצמי בידיך גם כך. אז אל נא תצחק עלי וגם לא על דודתי. מחר נערך בכנסייה טקס החתונה שלנו. דודתי שמחה שנמצא אדם טוב, שלוקח אותי בלי נדוניה. היום התבוננתי בו בתשומת לב לראשונה. הוא טוב לב, נדמה לי. מאיצים בי. היֵה שלום, היה שלום… חביב לבי!!! היזכר בי מפעם לפעם; ואילו אני לעולם לא אשכח אותך. היה שלום. אחתום גם על מכתבי אחרון זה, כמו על מכתבי הראשון… זוכר?

טטיאנה                                                                                        

זה היה תוכנו של המכתב השני:

איבן פטרוביץ'! מחר תקבל ערדליים חדשים; איני רגיל לסחוב שום דבר מהכיסים של זולתי; כמו כן, איני אוהב ללקט בחוצות גזרים וקרעים מכל הבא ליד.

יבגני ניקולייץ' נוסע בימים הקרובים לסימבּירסק, לטפל בעסקי סבו, והוא ביקש ממני לדאוג לו לבן לוויה; התרצה?

 

מיכאלה רובינשטיין, חברה לא קרובה ולא רחוקה שלי, אמרה לי שאם אני רוצה להשתפר, אז כדאי לי ללכת לסדנת הכתיבה של ניצנה ראובני ורציתי להשתפר והלכתי לסדנה של ניצנה ראובני אבל כל מה שעשיתי שם, לא נעים להודות, היה לצייר צבים. 

צבים תינוקות, צבים בוגרים, צבים תות בננה בטושים, צבים שחור לבן בעט פיילוט, צבים עם פרצוף תוהה, צבים עם חיוך קטנצ'יק, צבים צוחקים, צבים עם ארבע רגליים, צבים עם שמונה רגליים. צבים עם כנפיים של ציפור, צבים עם כנפיים של מלאך, צבים עם אוזניים של ארנב, צבים עם בית אליפסה, צבים עם בית מעוגל. צבים שבין הגב שלהם לבית יש מרחק קטן, וצבים עם בית שממש נראה כמו בית. 

המפגש הראשון של הסדנה היה בדיוק כפי שדמיינתי. חבורה של אנשים מוזרים, כל אחד בדרכו, יושבים במעגל, וניצנה ראובני לובשת סוודר עם חתול רקום עליה ומשחקת באצבעותיה בחוטים שיוצאים ממנו. לאחר סבב שמות מאולץ, שבו נדרשנו גם לספר על חלום רחוק וחלום קרוב שיש לנו, ניצנה נתנה לנו את משימת טראומת הילדות והתחלנו לכתוב, כל אחד לעצמו. 

לא בדיוק היה לי רעיון לטראומת ילדות. בכל אופן, לא היה לי רעיון טוב. הבטתי בנעליים של כולם, אחרי זה בתקרה המתקלפת ואז בתמונה של מגריט שהייתה תלויה על הקיר, אחרי זה חזרתי למחברת וציירתי כמה צבים בעט, אחד גדול, אחריו בשורה, בינוני ואחרי הבינוני אחד קטן. חזרתי על זה כמה פעמים ועד שנגמר הזמן למשימה היו לי כבר עשרים וארבעה צבים. 

ניצנה בחרה מישהי שהתנדבה להקריא. הסיפור היה על דודה שלה, כלומר דודה של הדמות בסיפור שלה, שהייתה חולה במחלה סופנית כלשהי שגרמה לה למיין חפצים בבית לפי מידת שפיציותם. למשל, הסלון; היו בו שולחן עץ עגול, ספה עם ידיות מעוגלות כמו בבית מלוכה, פוף, שולחן קפה אליפסה, עציץ עם צמח שהוא לא קקטוס, ותמונות עגולות על הקיר ובהן ציורים של היפופוטמים. לעומת זאת, בחדר השינה הייתה מיטה מרובעת, שולחן כתיבה, שידה, קקטוס ותמונות מרובעות שמצוירות בהן צורות גיאומטריות. בשלב מסוים, הילדה, שגרה עם הדודה, כל כך שנאה את הדודה הזאת, בגלל העניין הזה של השפיציות, אבל גם בגלל כל מיני עניינים אחרים שבגללם לפעמים שונאים בני משפחה, שהיא החליטה לערבב לדודה חפצים והניחה נניח ליד הקקטוס, פוף אדום ומעל שולחן הכתיבה שעון קיר. טוב יש הרבה פרטים בסיפור הזה שהיא הקריאה אבל אני אדלג לסוף. מה שקרה בסוף זה שהדודה לא שמה לב. במשך שבועות היא לא שמה לב לשינויים שהילדה עשתה. והילדה הייתה עצובה. 

על הסיפור הזה של הדודה, מישהו בשם סתיו, שבהמשך יתגלה כאחד שתמיד אומר את הדברים הכי קשים ומעליבים בצורה מלטפת, אמר שעודף הפרטים המצחיקים בסיפור גורמים לסיפור עצמו להתגמד. ושלהבת, בחורה מנומשת מידי, שבהמשך תתגלה כאחת שמתחשבנת על דברים כמו מילות קישור, אמרה שאין מילה כזאת שפיציותם. אני חשבתי שהסיפור לא רע בכלל, אבל לא אמרתי כלום. 

אחרי המפגש הראשון סיפרתי למיכאלה רובינשטיין את כל מה שהיה, צחקנו על זה שניצנה תמיד משחקת בחוטי הבגדים שלה ופורמת אותם. סיפרתי לה על שני האנשים האלה שבלטו, סתיו ושלהבת והיא צחקה ואמרה שגם אצלה היו כאלה, אצלה קראו להם סלעית ויהונתן עם ה' שמבטאים. אין מישהו שם שנראה לך נורמלי? היא שאלה אותי, חשבתי על זה שנייה ואז נזכרתי שכן. יש מישהו אחד כזה שהיה נדמה לי שחייך אליי בזמן ששלהבת דיברה. רז. לא יודעת, לא בטוחה, אמרתי לה. כמובן שלא אמרתי כלום בעניין הצבים. גם כי היא לא שאלה שום דבר שהתשובה אליו יכולה להיות צבים וגם כי באותו הזמן לא חשבתי שזה באמת עניין. אבל ככל שהזמן עבר והסדנה נמשכה, הצבים שלי הלכו והשתכללו.  

באחד השיעורים על געגוע מישהו הקריא סיפור על געגוע לסבתא שלו שהייתה הבשלנית הגרועה ביותר שהכיר ובשיעור אומץ, מישהי הקריאה סיפור על זה שבמשך שבוע עלתה על מסוק כדי לקפוץ צניחה חופשית אבל באף אחת מהפעמים לא קפצה. בשיעור בני זוג, מישהו כתב על מישהו שתכנן לפרטי פרטים את ההתאבדות שלו בעקבות אהבה נכזבת, עד שהכיר מישהי חדשה שתפסה לו את כל הזמן.

ואני: צבים. 

בשלב הזה זה כבר הטריד אותי מאוד והחלטתי לבדוק את זה עם הפסיכולוג שלי. שמעת על דבר כזה? אמרתי לו, והוא אמר, בטח, הסופרים הכי גדולים ציירו צבים. צ'כוב צייר צבים. ואז אחרי שלא צחקתי, הוא אמר, ועכשיו ברצינות, כשאמא שלך ילדה אותך, היא ציירה תוך כדי? סתם, הוא אמר, אולי את לא מצליחה לכתוב כי את חושבת יותר מידי. אולי את צריכה לא לחשוב ולכוון תמיד תמיד להכי גרוע שלך. רק ככה תוכלי להיפטר מהצבים האלה. 

ניסיתי לקבל עוד הרבה עצות מאנשים אקראיים, שכללו שיני שום, מדבר, כרטיס טיסה, שירה, יוגה, מדיטציה ונסיעה באוטובוסים כדי לקבל השראה. אפילו שיתפתי את מיכאלה רובינשטיין, (למרות שמה היא כבר יודעת? היא בסך הכול כותבת סיפורי בלשים אירוטיים) והיא אמרה שלדעתה כדאי לי ללכת לחוג ציור בשביל לבדוק אם אולי משהו במערכות שלי התבלבל והמוח שלי מפרש ציור כסיפור וסיפור כציור. אז עשיתי את החוג ציור, ואת הלא לחשוב, ואת האוטובוסים והמדיטציות והיוגות, אבל אף אחת מהשיטות לא עבדה. היו לי כבר מאות סוגי צבים במחברת.

בשיעור דיאלוגים מישהי הקריאה את הדיאלוג הבא: 

שונית: די אני לא יכולה יותר. אני קופצת מהחלון. 

אורי: אנחנו לא בטיטניק. את רוצה לקפוץ, תקפצי.

שונית: נו אורי מה הקטע?

אורי: מה מה הקטע? די עם הקטעים האלה. יש לי גם חיים משלי את יודעת. 

שונית: מה הקשר?

אורי: מה הקשר מה הקשר?  

על הדיאלוג הזה ניצנה אמרה שאין מספיק אפיון דמויות ושהמניעים של אורי לא ברורים. סתיו אמר שבתור משהו שמחוץ לקונטקסט זה טוב, ושלהבת אמרה שאין פה מספיק סאבטקסט. רז הזה שוב הסתכל עליי בזמן ששלהבת דיברה וגלגל עיניים. כבר במשך כמה שיעורים קיוויתי שמתישהו הוא יפנה אליי בהפסקה אבל זה לא קרה.  

ואז, יום אחד הגיע תורי. ידעתי שזה יגיע ובכל זאת מן הסתם לא הייתי מוכנה. ניצנה הביטה בכולנו ושאלה, חברים, מי עדיין לא הקריא? וכל המבטים מיד היו עליי. 

אז קודם כל פתחתי בהתנצלות. תראו, אמרתי, לא בדיוק עשיתי את המשימה. זה בסדר, היא אמרה, פשוט תקריאי את מה שיש לך. אף אחד פה לא שופט אותך. אני מתכוונת, אמרתי, שלא עשיתי בכלל את המשימה. רציתי לכתוב משהו, משהו שדומה לסיפור, אבל במקום זה יצאו לי במחברת המון המון צבים. 

טוב, את כולם אנחנו לא נספיק, תבחרי אחד. 

צב אחד? 

כן, תבחרי אחד שהכי קרוב ללהיות גמור.

זה קצת בלבל אותי, אבל בכל זאת בחרתי את הצב עם הבית שנראה כמו בית. 

אוקיי, אמרתי. הנה, זה הצב. סובבתי את המחברת שלי והראיתי להם. 

תראי, שלהבת אמרה. הדבר שהכי בולט לי ומפריע לי זה שאין לו זנב. כלומר אני לא יכולה להאמין לו ככה. 

מישהו אחר אמר, שלדעתו הבית שנראה כמו בית מרגיש לו מתחכם מידי.  

שנייה, אמרתי, כלומר, זה צב, כן? 

כן. ניצנה אמרה. וזה צב יפה ונחמד ויש לו ראש ויש לו שריון ויש לו נוכחות עצומה, אבל בעצם יש תחושה כאן במעגל שבכל זאת משהו קצת חסר.

התכוונתי להביא סיפור. זה לא ש…

כן, אבל אנחנו מתייחסים למה שכאן. למה שהבאת. 

אבל…

לדעתי, מישהי אמרה וקטעה אותי, משהו בחוסר הזנב דווקא קסום. כאילו בעצם רצית לומר, אני לא צב. אני משהו אחר. משהו ללא שורשים, ללא בית, ללא מקום, ללא שייכות. 

כל הדבר הזה יצא לי בטעות, אמרתי, רציתי לכתוב, אבל… אתם רואים שזה צב, נכון?  

וזה צב יפהפה ומרגש, סתיו אמר. ורואים שזה צב שלך. רק את היית יכולה ליצור צב שכזה, אבל לדעתי, הוא המשיך בלהט, משהו שם חורק. גם לי מאוד מפריע שאין לו זנב, אבל זה לא רק זה. משהו בבחירת הצבעים, וגם בצביעה עצמה. כאילו קצת סימנת. 

זו הערה מצוינת, ניצנה אמרה, בעצם כמעט לכולנו יש את אותה הבעיה עם הצב שלך. הוא מקורי ומקסים והוא מאוד את, אבל לא נתת לנו את כל כולך. אנחנו רוצים מזה עוד. ויש לך עוד. יש לך עוד הרבה. תשתמשי בזה. 

אחרי זה בהפסקה, עמדתי בחוץ ושתיתי קולה. רז הזה פתאום ניגש אליי ונעמד לידי. לא אמרתי לך מקודם, הוא אמר בפרצוף משועשע, אבל אהבתי את הצב שלך. את ממש יכולה להיות הקדישמן של הצבים. באמת? אמרתי. בטח, הוא קרץ. אני מקווה בכל זאת אבל מתישהו לקרוא משהו שלך. זה היה קצת מגוחך מה שהיה שם, הא? 

לא יודעת, אמרתי, אולי. 

נו ככה זה הסדנאות כתיבה האלה, הוא אמר, גם אם היית מביאה צב אמיתי הם היו ממשבים אותו. 

לא יודעת, אמרתי, אני מתחילה לחשוב שהם צודקים כולם. הצב לא מספיק עובד. 

אוקיי, אבל למי אכפת? את פה בשביל לכתוב, וזה רק ציור של צב. 

אני יודעת, אמרתי. אבל איזה מן צב זה, אפילו זנב אין לו. 

במְלָאדָה בּוֹלֶסְלָב חי לו בעל חנות נייר. הוא כיבד את החוק והתגורר מאז ומתמיד מול הקסרקטין. ביום הולדתו של הקיסר ובהזדמנויות ממלכתיות-קיסריות אחרות תלה על ביתו דגל שחור-צהוב, וסיפק למועדון הקצינים פנסי נייר. הוא מכר תמונות של פראנץ יוזף לבתי שיכר יהודיים על פני מחוז מלאדה בולסלב ולתחנות משטרה. הוא ביקש לספק את תמונת השליט גם לבתי הספר במחוז, אך לתמונות שלו לא היו המידות הדרושות כפי שאושרו על ידי ועדת בתי הספר הארצית. וכך אמר לו פעם המפקח הארצי על בתי הספר במפקדת המחוז: "אני מצטער מאוד, מר פֵטִישְׁקָה, אבל אתה רוצה לספק לנו את הוד מעלתו הקיסר רחב וארוך יותר מאשר נקבע בהוראת ועדת בתי הספר הארצית ביום ה-20 באוקטובר 1891. הוד מעלתו הקיסר, כפי שנקבע באופן רשמי, הוא קצת קצר יותר. מותר רק הוד מעלתו הקיסר באורך 48 ס"מ וברוחב 36 ס"מ. אורכו של הוד מעלתו הקיסר שלך הוא 50 ס"מ ורוחבו 40 ס"מ. אתה טוען כנגד זה, שיש לך במלאי אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. אל תחשוב שאתה תכפה עלינו איזה זבל. הוד מעלתו הקיסר שלך הוא כולו מסוג נחות ביותר ובעל מראה מביש. הוא נראה כאילו מעולם לא סירק את הזקן שלו. על האף שלו מרחו יותר מדי צבע שחור ונוסף לכול הוא גם פוזל."

עם שובו הביתה, אמר מר פטישקה לאשתו, נסער כולו: "אז התחרבנו עם הקיסר הזקן." וזה היה עוד לפני המלחמה. בקיצור, מר פטישקה נשאר תקוע עם אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. כאשר פרצה המלחמה, שמח מר פטישקה מאוד, מקווה בכל לבו, שייפטר מסחורתו זו, למרות הכול. הוא תלה בחנות שלו תמונות של הקשיש צמא הדם עם הכתובת: "מציאה. הקיסר פראנץ יוזף הראשון ב-15 ק'". הוא מכר שש תמונות. חמש תמונות לקסרקטין, כדי שכרזות הליתוגרפיה של שליט ההאבסבורגים האחרון ילהיבו את העתודאים במזנוני הקסרקטין, ותמונה אחת קנה שימר הזקן, בעל קיוסק. פטריוט אוסטרי זה עמד על המקח והוריד את מחיר התמונה ל-12 ק' ועוד טען, שזה גזל.

המלחמה נמשכה, אבל הוד מעלתו הקיסר לא נמכר, אף שאדון פטישקה נעזר בפרסומת בעיתונים. הוא הזמין מודעות ופרסם אותן ב"פוליטיקה הלאומית" וב"קול האומה": "בימים טרופים אלה אסור שתחסר בבית צ'כי תמונת הקיסר המתענה קשות ב-15 ק'". אך במקום הזמנות קיבל אדון פטישקה הוראה להתייצב במפקדת המחוז, ושם נאמר לו, שעליו להימנע להבא מהמילים "ימים טרופים" ו"מתענה קשות". במקום זה עליו להשתמש בביטויים כמו "ימים גדולים" ו"בעל הניצחון", שאם לא כן יהיו לו צרות. על כן פרסם מר פטישקה מודעה נוספת: "בימים גדולים אלה אסור שתחסר בבית צ'כי כלשהו תמונת הקיסר שלנו, בעל הניצחון, ב-15 ק'". אבל גם זה היה לשווא.

הוא קיבל רק כמה מכתבים גסים, שבהם יעצו לו הכותבים האלמונים לתלות את הקיסר במקום שגם הקיסר הולך אליו ברגל, ושוב קראו לו למפקדת המחוז, ושם הודיע לו המפקח המכהן, שעליו לעקוב אחרי פרסומי לשכת הקשר הקיסרית-המלכותית ולנסח את המודעות שלו בהתאם.

"הרוסים בהרים, לבוב בידיהם, הם ליד פשמישל, לזה לא קוראים ימים גדולים, אדון פטישקה. זה עושה רושם של הלצה, לעג, אירוניה. בגלל מודעות כאלה אתה עלול לעמוד בפני בית הדין הצבאי האוגדתי בהְרָאדֵץ."

אדון פטישקה הבטיח להיזהר וחיבר מודעה בזו הלשון: "15 ק' מקריב כל צ'כי ברצון, כדי שיוכל לתלות בביתו את שליטנו הקשיש." בעיתונים המקומיים סירבו לקבל את המודעה שלו. "בנאדם," אמר לו אחד המנהלים, "הרי אתה לא רוצה שיירו בכולנו!"

אדון פטישקה חזר הביתה זועף. בחלקה האחורי של חנותו התגלגלו החבילות עם מלאי תמונות הקיסר. אדון פטישקה בעט בהן ונבהל ממעשה רגליו. הוא הביט סביבו בחרדה ונרגע רק אחרי שנוכח לדעת, שאיש לא ראה אותו. מדוכדך החל לנגב את האבק מהחבילות והבחין, שאחדות מהן לחות ושיש עליהן עובש. מאחור ישב החתול השחור. לא היה ספק מי אשם ברטיבות החבילות. כדי להסיר מעצמו כל חשד, החל החתול לנהום. אדון פטישקה השליך על הבוגד במלכות מטאטא והחתול הסתלק. בעל חנות הנייר התפרץ זועם לדירתו והתנפל על רעייתו: "צריך להוציא את המנוול מהבית! מי יקנה את הוד מעלתו הקיסר שחתול כזה טינף אותו? הקיסר מעופש. נצטרך לייבש אותו. לעזאזל הכול!"

מנוחת אחר הצהריים של אדון פטישקה, בשעה שרעייתו שהתה בחנות, הייתה מאוד לא שקטה. הוא חלם, ששוטרים באו לקחת את החתול השחור ושמובילים גם אותו, יחד עמו, לבית דין צבאי. אחר כך חלם, שגזרו על החתול וגם עליו גזר דין מוות בתלייה, ותחילה עמד להיתלות החתול. והוא, פטישקה, משמיע בפני בית הדין דברי כפירה איומים. הוא הוציא צעקה נוראה וראה לידו את אשתו, שפנתה אליו בטרוניה: "אלוהים, מה אתה מדבר, עוד חסר שמישהו ישמע אותך!"

והיא סיפרה נרגשת, שניסתה בינתיים לייבש את הוד מעלתו הקיסר בגינה, אבל כמה פרחחים קלעו לתוך התמונות באבנים ועכשיו הקיסר כמו מסננת.

נתגלו נזקים נוספים. על אחת התמונות של הוד מעלתו הקיסר שהתייבשה על הדשא, התיישבו תרנגולות, עיכלו שם את מזונן וצבעו בהפרשותיהן את זקן הקיסר בירוק. שתי תמונות ניסה לטרוף כלב הברנרדין הצעיר וחסר הניסיון של הקצב הולצ'ק, שלא ידע מאומה על סעיף 63 של החוק הפלילי. אבל זה היה בדמו של הגור. את אמו המית לפני שנה תופס הכלבים, מפני שזללה במגרש האימונים את דגל הגדוד ה-36.

אדון פטישקה היה אומלל. בערב, בבית היין, דיבר משהו על קנייה במציאה ועל הבעיות שיש לו עם הוד מעלתו הקיסר, ומכל הדיבורים שלו השתמע, שלממשלה בווינה אין אמון בצ'כים, מפני שהם לא קונים בבית המסחר של פראנטישק פטישקה במלאדה בולסלב את תמונות הקיסר ב-15 ק'.

"אתה צריך למכור את זה במחיר זול יותר," יעץ בעל בית היין לאדון פטישקה בשעה שעמד לעזוב. "עכשיו זמנים קשים. הורייסק מוכר מכונת דיש על קיטור ב-300 ק' זול יותר מבשנה שעברה, וכך זה גם עם הוד מעלתו הקיסר."

לכן תלה אדון פטישקה בחלון הראווה שלו שלט בזו הלשון: "לאור המשבר הכלכלי אני מוכר במכירה כללית כמות גדולה יותר של תמונות הוד מעלתו הקיסר במקום ב-15 ק' ב-10 ק' בלבד."

שוב היה שקט בחנות. "מה המצב עם תמונת הקיסר?" שאל אותו בעל בית היין. "עצוב מאוד," ענה פטישקה. "אין דרישה להוד מעלתו הקיסר."

"אתה יודע מה," אמר לו בעל בית היין בחשאי, "נסה למכור אותו בכל מחיר לפני שיהיה מאוחר מדי."

"אני עוד אחכה," ענה אדון פטישקה.

החתול השחור חסר הנימוס המשיך לרבוץ על תמונות הקיסר. כעבור שנה וחצי חדר העובש גם לחבילות התחתונות של תמונות הקיסר. ואז נטל אדון פטישקה נייר ועיפרון ועשה בלב כבד חשבון, שמהעסקה הזאת הוא כבר לא יתעשר, אך אם ימכור את הוד מעלתו הקיסר ב-2 ק', הוא ירוויח, למרות הכול, קרונה אחת על כל תמונה.

והוא הכין פרסומת יעילה. תלה אחת מתמונות הקיסר בחלון הראווה וכתב: "הקיסר הקשיש הזה למכירה במקום ב-15 ק' עתה רק בשתי קרונות."

כל העיר מלאדה בולסלב באה לראות בחלון הראווה של אדון פטישקה, איך נפלו מניות שושלת ההאבסבורגים.

בלילה באו שוטרים לקחת את אדון פטישקה ואחר כך זה הלך מהר. הם סגרו את החנות, עצרו את אדון פטישקה והעמידו אותו בפני בית דין צבאי בעוון הפרעת התקנות והסדר הציבורי. אגודת החיילים בדימוס הוציאה אותו משורותיה באסיפה שלא מן המניין.

על אדון פטישקה הוטל מאסר של שלושה-עשר חודשים בתנאים מחמירים. הוא היה אמור לקבל חמש שנים, אבל התחשבו בנסיבה מקלה, שלחם בזמנו בעבור אוסטריה ליד קוסטוזה1. חבילות תמונות הוד מעלתו הקיסר שמורות לעת עתה במחסן בית הדין הצבאי בטרזין ומחכות לשעת השחרור, עד שאיזה סוחר בעל יוזמה יארוז בהן אחרי פירוק אוסטריה דגים מלוחים.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מפקד העיר בוּגוּלמה", הוצאת גוונים, 2002.

אני יושב עכשיו במונית שעומדת בטור של מכוניות לפני המחסום הצבאי הישראלי עטארה, בדרכי לשכם לפגישה עם אלמנה יפה שהכרתי בפייסבוק. אני קולט שהתזמון של הביקור בשכם להיום היה ממש לא לעניין, כי במחסום זעתרה היתה פעולת הקרבה שנהרגו בה מתנחלים.

הדרכים זרוּעוֹת מחסומים והמתנחלים זועמים, ואני, שאני בן אדם אימפולסיבי וחסר סבלנות מטבעי, מת לפגוש את האלמנה. זו כתבה לי שהיא רוצה לספר לי את סיפור חייה, כדי שאחבר ממנו רומן. היא מבקשת לשחרר אותי מהעינוי של הצורך להמציא התרחשויות  סוריאליסטיות, כי בחיים שלה יש התרחשויות כאלה מן המוכן.

"אתה פשוט תעלה אותן על הכתב, אדוני הסופר, הדברים המשונים קרו והם מוכנים, תצטרך רק לעצב אותם קצת ולקצץ פה ושם." 

הייתי להוט מאוד לפגוש את האלמנה, לא כדי להקשיב לסיפור שלה כמו שמשתמע ממה שכתבתי: "אני מקבל עשרות מיילים בחודש מנשים שאני לא מכיר, שכותבות לי שחייהן מתאימים לעלילה של רומן" – כי אם כהתכוננות לטרוף אותה, כי לעתים קרובות סללו הנסיבות הכוזבות האלה את הדרך למפגש גופני פראי.

המונית מתקדמת לאט, אני יכול לראות מעבר לכתפו של הנוסע שלפנַי חיילים ישראליים סוטרים לצעירים. הוצאתי את הארנק שלי ובדקתי שלא שכחתי את תעודת הזהות.  

לפני החיילים רעדתי מבושה ומפחד כאשר דרשו ממני להרים את החולצה כדי לבדוק שאני לא נושא חומרי נפץ על המותניים. סירבתי בנימוס. הם דרשו שאוריד את המכנסיים קצת מתחת למותניים, ובנקודה הזאת כמעט נפלתי ארצה מרוב אימה, והיה עלי לעשות משהו.

"חייל, אני פלסטיני שכותב סיפורים קצרים."

החייל הביט ארוכות בפני.

"אבל אני לא אוהב סיפורים קצרים, אני אוהב סיפורים ארוכים. אין לך מזל היום."

הייתי במצב מביך מאוד, מאחורַי אלף מכוניות שנהגיהן ונוסעיהן לוטשים את עיניהם לראות מה קורה לפניהם, כמעט שמעתי את מה שכולם  אומרים: "יא חראם", ולפנַי חייל שלא אוהב סיפורים קצרים, בידו יש אלה ובעיניים שלו רואים שהוא משועמם מראש ולא פוחד משום דבר. החייל דרש ממני שוב להוריד את המכנסיים כדי לוודא שאני אדם חף מפשע. בנקודה הזאת כמעט נפלתי ארצה מרוב חרדה, והיה עלי לעשות משהו.

"שמע חייל, קראת את הספר "נהג האוטובוס שרצה להיות אלוקים" מאת אדגר קרת?

"מה אמרת? אתגר קרת? באמת קראת את אתגר קרת? וואו, אם ככה גם אתה אוהב את אתגר קרת, כמוני. זהו, קדימה, לך כבר."

ככה ניצלתי בזכות אדגר קרת, הסופר הישראלי המפורסם שקראתי סיפורים שלו בתרגום לערבית. החלטתי להשתמש בתכסיס הזה בכל מחסום צבאי ישראלי בתור הגנה מהשפָּלות. המונית המשיכה לנסוע לאט אחרי מאות מכוניות אחרות, ולפני מחסום עיון אל-חראמייה הוצאתי את התעודה שלי והתכוננתי לעוד השפלה. החייל היה גבוה מאוד ובלונדיני מאוד, ונראה כבן שלושים. בעיניו הכחולות ראיתי עשרות סיפורים של אדגר קרת שנקראו, ושמעתי את קולות ההתרשמות וההתפעלות שלו מן העולם של קרת.

"מה שמך?

"זיאד."

"מה אתה עובד?"

"מורה."

"לאיפה אתה הולך?

"לשכם."

"את מי בדיוק אתה רוצה לראות?"

"אלמנה יפה."

"על מה תדברו?"

"על החיים שלנו ועל ספרות ואולי על סקס."

"מה עוד?"

"נשוחח על הסיפורים של הסופר הישראלי אדגר קרת."

אחרי המילים האלה ציפיתי לראות בפניו של החייל הקלה במתח או היסוס, אבל הוא המשיך את החקירה השחצנית שלו על הביקור שלי בשכם, והתחלתי לקלוט שהפעם אין בכוחו של אדגר קרת להציל אותי. החייל דרש ממני לחזור אל המכוניות ולהורות לנהגים לכבות את המנועים.   

הדם רתח בעורקַי. זה שיא ההפקרות כלפי סופר שמחבר סיפורים קצרים, הוא מעדיף למות ולא למלא את הפקודה הזאת.

"אני לא יכול למלא את הפקודה שלך, חייל, כי אני סופר שכותב סיפורים קצרים, וסופרים שכותבים סיפורים קצרים לא ממלאים פקודות של חיילים."

עשרות רגליים וידיים של החיילים ניתכו מן השמיים על פני וגבי ובטני, בועטות וסוטרות. מצאתי את עצמי בידיהם של נוסעים פלסטינים שנשאו אותי ברגל אל מכונית של אדם שהתנדב להסיע אותי אל בית החולים הקרוב ביותר.

לפני השער של בית החולים רמאללה הציבו חיילי הכיבוש מחסום וערכו חיפוש על הנכנסים והיוצאים. הם כיוונו את הרובים אל ראשי המדמם.

"לאן אתה הולך?"

"לקבל טיפול, חייל."

"מי הרביץ לך?"

"השונאים של הסיפור הקצר. ואלה שלא קראו את אדגר קרת!"

"אדגר קרת? וואו, אנחנו אוהבים את הסופר הזה, אבל מאיפה אתה מכיר אותו?"

"זה סיפור ארוך, חייל, תן לי להיכנס כדי שיעצרו את הדימום בראש שלי."

על יד המיטה שלי בבית החולים שכבה אישה יפה על מיטה אחרת, וגם לה היה פצע בראש.

"מאיפה את, גברתי, ומה הסיפור של הפצע שיש לך בראש?"

"החיילים של מחסום עטארה ריסקו לי את הראש כי סירבתי שיעשו עלי את החיפוש המשפיל שלהם, שלא ראוי לאלמנה שהולכת לפגוש סופר מפורסם שהתנדב לחבר רומן סוריאליסטי על יסוד סיפור החיים העשירים שלה.

החומץ הזה הוא בן 99 בדיוק. ואם נכונים החישובים שעשיתי בעזרת לוח השנה היומי, שמופיעים בו פתגמים לצד התאריכים, הבושם הזה נוצר שבוע ימים לפני שראש הבטון של סדאם חוסיין נפל אל האספלט. הפתגם היומי בלוח השנה היה: "נכדו של הקנגורו נמצא בכיס ונכדו של רוקח הבשמים באף". עובדי בית החרושת לסילן נמלטו לבתיהם באופניים עמוסים קופסאות פח ריקות וחסרות תועלת, ומכרו אותן כעבור כמה ימים לאחת המשתלות, בתור  עציצים פוריים לגידול פרחי ציפורן. את הסילן הותירו להיסחט ולהישפך במפעל. למען האמת, העיר בצרה כולה נסחטה אז וניגר ממנה עסיס של מהומות ומתח. בדירוג עשרת הדברים שנסחטו אז, היה ראשו של הראיס מתחת לרגלי האזרחים במקום הראשון, בעוד הסילן היה בתחתית הרשימה. בין המקום הראשון לעשירי היו אפים גדולים שנסחטו תחת כפות רגליים זועמות.       

את החומץ מכר לי פקיד מבנק הנזלת הלאומי. הוא היה בחור שמנמן בעל הרגל להתעסק בצווארונו ולסובב את צווארו בזמן שדיבר. התיידדנו והוא נהיה הסוכן האישי שלי, ולכן אני לא צריך עוד לבקר בבנק לבדיקות פעמיים בשנה. הוא פוקד תכופות את ביתנו ואוסף את חסכונות הנזלת שלנו בקופסאות מבודדות. ומכיוון שתהליך מחיטת האפים מדויק וקפדני על פי הוראות החוק, סלמאן דֵיי-בָּיי מבלה במחיצתנו שלוש שעות בכל ביקור. כן, זהו שמו, סלמאן דיי ביי. הוא אומר שסבא רבא שלו היה ילד חירש-אילם שנהג לבלות את שעות הצהריים הלוהטות על גדות החידקל, (נהר קטן שכמה אנשי דת ומספרי סיפורים טוענים שמעולם לא היה קיים ושהומצא על ידי החוטאים הכופרים ושותי מיץ האבטיח.) דיי־ביי־דיי, בשמו המלא, היה סבא של סלמאן. הוא נהג להחזיק שני מצתים בשתי ידיים, ובכיסי הגלבּייה שלו היו עשרות מצתים מקולקלים, אצבעותיו היו סדוקות ופצועות מרוב ניסיונות הדלקה כושלים. בינינו, סבא שלו היה סתם ילד טיפש שאף אחד לא התייחס אליו, ורק לאחר מכן הוא התפרסם בתוך כמה שבועות כשסרטון שבו דיבר לראשונה בחייו בנוכחות שני חיילים אמריקנים מלווים במתרגם עיראקי נעשה ויראלי ברשת.       ­

משפחת דיי־ביי־דיי היתה לאחת ממשפחות הסוחרים המפורסמות ביותר בארץ. בין צאצאיהם היו מגיש חדשות מפורסם שנודע בראיונות עוקצניים עם פוליטיקאים, גניקולוגית, מפיק מוסיקת פופ ושחקן נמוך קומה שהופיע באחד מסרטי פיטר ספייק (בסצנה בת חמש שניות של התנגשות בין שני צבאות אדירים במאה השלישית לפני הספירה.) כמו כן, בלב בצרה, יש לנו כמובן את מסגד דיי־ביי־דיי הידוע. הוא בן כשבעה עשורים ואני לא חושב שהוא ייהרס אי פעם או ששמו הולך להשתנות. מסגד דיי־ביי־דיי הוא בניין בעל חשיבות סמלית רבה בזיכרון האזרחי, ולא פעם ניתן לראות אותו בטלוויזיה, משמש רקע מאחורי גבה של אושיית תקשורת מקומית כלשהי שמתראיינת ל-BBC. את המסגד תכננה אדריכלית בריטית ממוצא עיראקי, בצורת מלבן שבולטים ממנו שני צריחים דמויי עצי דקל הנוטים זה כלפי זה, כך שקול קריאת המואזין עולה מהם באיכות סטריאו – ניכר כי האדריכלית של מסגד דיי־ביי־דיי האצילי ניסתה לשחק עם סמלי האחדות, ההרמוניה והאחווה, וכיום שם המשפחה של סלמאן אינו מזוהה עוד עם הילד עם המצתים, אלא עם צמד הצריחים הללו. אם סלמאן התגאה בפנינו – בשעה שמחט לנו את האף – במקצועיותו היוצאת דופן ובאלגנטיות והרגישות הבורגנית שהביא לתהליך קינוח האפים ואחסון נוזלי הפנים, לא נכנסנו לדבריו ולא נתנו לו את התענוג להקשיב לקולות אנושיים מאונפפים, רק התרסנו נגדו בלעג על הסיסמה של בנק הנזלת הלאומי: "ניסית פעם לשיר עם אף סתום? נסה, ותזכה במזל ובעושר ואושר!"

סלמאן היה מאוהב במנהלת שלו בבנק, אישה בשנות החמישים לחייה, שגרמה לאנשים לשים לב לעווית בצווארו ולכך שהוא נוגע בצווארון ובכפתור השני של החולצה בכל פעם שהוא מדבר. פעם אחת לעגה לו על כך וגירשה אותו ממשרדה, היא עמדה ודיברה בפתח המשרד כדי לוודא שכל הפקידים האחרים יוכלו לשמוע אותה. מאותו יום החמיר מצבו של סלמאן, והמחווה שלו נהייתה כרונית. הוא התחיל לחזור עליה בלי דעת, ואחר כך עשרות פעמים במכוון עד שנהיתה לסימן ההיכר שלו. המנהלת לא רק שדחתה אותו, אלא גם העליבה אותו ולעגה לו על כל דבר בפניו ובמראהו החיצוני. היא גינתה אפילו את משפחתו, והזכירה שנהגו למכור דבש וחומץ ורוטב עגבניות ביתי, בהשמיטה את ההיבטים הנוספים בהיסטוריה שלהם ואת המסגד הכביר הקרוי על שמם.

אלה הדברים שסלמאן מספר לי כשאנחנו יושבים לבדנו בחצר ביתי. אני מעדיף שהילדים לא ישמעו כשאני מרוקן את האף ומעדיף שיאזינו לכך השכנים מאשר בני משפחתי. למעשה, אני רוצה שהשכן ישמע את הקולות שיוצאים מאפי, שכן זמן רב אני מנסה לשכנע אותו שקולות אפו של גבר הם הוכחה לבריאותו ולאונותו. פעם אחת התלונן סלמאן על ראשי השכנים שמופיעים ונעלמים מאחורי הקירות. אני בעצמי הופתעתי מהם והופתעתי עוד יותר כשסלמאן אסף את מכלי המתכת שלו ועזב את המקום.

הוצאתי היום את צנצנת החומץ שקניתי ממנו. בני הצעיר נסע מוקדם יותר ברכבת הַפְּרָת, והזהיר אותי שלא אלקק שוב את צנצנת הזכוכית. נשבעתי לו שלא אעשה זאת שוב, אף שידעתי היטב שאבלע כף גדולה ברגע שייצא מהבית, וכך באמת עשיתי. הפרידה ממנו הייתה כל כך ארוכה ומשעממת! הוא אמר לי שאני חייב לנסות את רכבת הפרת החדשה בעצמי, כי היא מהירה ומביאה אותך למפרץ עומאן בתוך ארבע עשרה דקות בלבד, והנוסעים בה מרגישים שהם נמצאים בתוך מי הפרת. הוא אמר גם שהחלטת הממשלה להפוך את הערוץ היבש הזה למנהרת רכבת הייתה ראויה בהחלט. אחרי שאמר את הדברים, לכסן את מבטו אל אצבעי הנעה באוויר, כמו טובלת בחומץ דמיוני, ועזב.    

קופסאות הנזלת נארזות במכלי אלומיניום גדולים ונשלחות לצפון, לאזור מפרץ בצרה. פרויקט ההיפוך – שמטרתו להפוך את צפונה של הארץ לדרומה, אגב, עדיין בתהליכי עבודה. שמעתי שהעובדים שם מנקזים את מאגרי הנזלת הגדולים ביותר ושהפרויקט ידרוש זמן מעבר למתוכנן. הם אמנם הצליחו לסובב את הארץ אבל עוד נותרה בפניהם המשימה הקשה באמת: איך יצעדו האנשים בכיוון האחד, כשלמעשה הם צועדים בכיוון האחר? איך יפנו ימינה כשלמעשה פנו שמאלה? אני רוצה לומר שמקור העיכוב הוא במוכנות הנפשית, ולכן מתקיימות כעת סדנאות שבהן אנחנו מתאמנים על הפיכת הכיוונים שלנו ועל הסתגלות למערכת הכיוונים החדשה. לאחר מכן מגיע השלב הביולוגי, הפשוט יותר, קח את הקיבה ואת איבר המין שלך לרופא המשפחה, תן לו לעסות ולנקות אותם במשחות המיוחדות שלו, ותראה שכל הגוף מסתובב ומתיישר לפי המצפן החדש. כך לפחות מבטיחים העלונים ושלטי פרסומות הפזורים ברחובות ובתאי שירותים ציבוריים.

אחרי שכל זה ייגמר יוקל לי ואפסיק להתלונן בפני אנשים. כולם יבינו שאני סתם בחור רגיל שאוהב אמרות שפר בלוחות שנה. אני סתם אחד בשושלת ארוכה של פקידים, שבמשך עשורים היו אחראים לצייר את כיווני התפילה במסגד דיי־ביי־דיי, שהרי כיווני התפילה כלולים גם הם בתכנית להפיכת הכיוונים (האם היה עלי להזכיר זאת לפני כן?) אני אמנם לא נראה כמו שכיר פשוט אצל משפחת דיי־ביי־דיי, ואכן את משכורתי אני מקבל מהממשלה, כי המסגד שייך לוואקף.

אבל ראשית, צפוי לי שבוע עבודה מפרך, שכן אני אמור להתמסר לבדי למלאכת הפיכת החצים המורים את כיוון התפילה אחרי שתתהפך אדמת מרבד התפילה הענקי הזה, שאני ועוד 200 מיליון אזרחים עיראקים חיים עליו. עם זאת, בהשוואה לדגים בבריכות השיש שיסבלו סבל עצום כשיתהפכו תפקודי הנשימה שלהם בזימים, המשימה שלי מעט מהנה וכבר עשיתי משהו דומה לה בילדותי. הייתי סוקר את קירות הרחובות שנהגו לפקוד האוהבים, בוחן את גזעי העצים בחיפוש אחר חצי האהבה שלהם, אותם קווים ישרים בעלי ראש חץ שהזוגות האוהבים נהגו לצייר במקומות שהתבודדו בהם באין רואה. גירדתי את ראשי החצים והפכתי את כיוונם. לדגים ולחמורים, עם חוש הכיוון הפנימי שלהם, יהיה בבירור הרבה יותר קשה כשיגיע תורם ותור הבעלים שלהם.  

סלמאן דיי־ביי לא יבוא הערב, וכבר לא אוכיח לו שאני יכול לגמוע בקבוק חומץ מיושן ומשובח במלואו, ולא אלעג לו על כך שסבא רבא שלו שמע את הנאום הראשון של ג"ו בוש ("!Day by day, the Iraqi people are closer to freedom") ואז אמר את מילותיו הראשונות – "דיי ביי דיי", כדברי הנשיא האמריקני, מול חיילים שנהנו לצחוק על ילדים שמנים, ושמאז התפרסם במהירות. כל זה נראה כעת טיפשי ומיותר מצידי ורק היה מציק לו וגורם לו לסכור את פיו, אז החלטתי להתמסר לרוחו של חותך ראשי החצים בדימוס, ולהעניק לו בחינם סדנת הדרכה בקשירת נעליו על-פי המצפן החדש.   

יאשה הֵיין התעורר כשעוד היה חושך בחוץ, הרבה לפני שצלצל השעון המעורר, בשל איזה שקט מוזר שמילא אותו מבפנים.

הוא לא הרגיש טוב עוד מאמש: מעין תחושת טרום שפעת. כל השרירים והמפרקים דאבו, הראש כאב, גלים של חולשה נוראית שטפו אותו מדי פעם.

המדחום הראה שלושים ושבע ונקודה שתיים – לא שזה חום גבוה, אבל זה יכול להיות חום תת פיברילי – ואולי אף גרוע מזה. לפני השינה לקח יאשה שני אספירינים מתמוססים במים, הזליף טיפות אף, אפילו שעוד לא היתה לו נזלת, וביקש מאשתו שתצייר לו רשתות יוד על הגב – כדי שלא יתפתח שיעול. הוא לא יכול לקחת יום חופש למחרת, הוא מוכרח להגיע לעבודה גם אם זה סוף העולם.

לפיכך ישב יאשה במיטה, מכורבל בשמיכה, והרגיש נורא. החזה והבטן שלו – ובעצם לא רק החזה והבטן, הגוף כולו – כאילו היה ממולא בצמר גפן מתוק קרוש. או בג'לי תפוחים קר. אבל הדבר העיקרי היה השקט הזה… השקט המוזר הזה. ללא ספק משהו השתבש בו, השתבש מאוד. כעת יש למצוא את אותו גלגל שיניים מקולקל שמפריע לכל המנגנון הסבוך של גופו בן השלושים וחמש של יאשה, המקרטע לעתים, אבל מתפקד יחסית, לעבוד באופן תקין. צריך למצוא ולתקן את המעוות באמצעים תרופתיים. אולי אפילו אנטיביוטיקה – אבל הוא חייב להופיע לעבודה מה שלא יהיה.

יאשה התמתח על המיטה ושכב ללא ניע כחמש דקות, האזין לתחושותיו הפנימיות בתשומת לב, כמו מישש את עצמו מבפנים, עצר בזהירות על כל איבר ואיבר – האם הוא בריא?

הגרון לא כאב. לא היו לו שיעול ונזלת, ושום צריבה בעיניים. אפילו כאב הראש מאמש עבר לחלוטין. בקיצור, זה לא נראה כמו צינון ובעצם גם לא כמו שפעת. סביר יותר שזה משהו שקשור בלחץ דם – תנודות כלשהן… יאשה היה רגיש מאוד לשינויי מזג אוויר. או שזה הלב – הרי יש לו טכיקרדיה מהילדות.

יאשה הושיט יד אל שעונו. הוא חיכה עד שמחוג השניות יגיע לשתים עשרה, ואחז את יד שמאלו בימינו כדי למדוד דופק. אחר כך הניח את ידו על עורק הצוואר. אחר כך על בית החזה.

לאחר מכן נגע בכתף הגרומה של אשתו, שנמנמה לצדו, ואמר בקול שקט: "אירה. נראה לי שחליתי."

"ממממם," היא געתה בארשת של סבל, והסתובבה לצד השני.

"אני חולה," הוא אמר בקול רם יותר.

"תמיד אתה חולה. אם לא דבר אחד, אז דבר אחר. תן לישון." אבל היא פקחה את העיניים. "מה הפעם?"

"יש לי משהו," גמגם יאשה וליקק בקצה לשונו את שפתיו הקרות, "נראה לי שהלב שלי לא דופק."

"א-לו-הים-מה-זה-הקש-קוש ה-זה?" חילצה מעצמה אירה בקושי תוך כדי פיהוק כבד, ועצמה שוב את עיניה.

***

יאשה קם והלך למטבח. הוא הניח את ידו על החזה שוב. שקט, שקט מוחלט שרר בפנים. הוא הדליק את הקומקום החשמלי – הקומקום שרק בעצבנות ודרש מים. יאשה מילא אותו והדליק שוב. בו ברגע אחזה בו בהלה אמיתית. "אם באמת נעצר לי הלב," חשב יאשה,"זה אומר שתכף אמות. עוד שנייה. טוב, אולי עוד שתי שניות. לא אספיק לשתות תה. כנראה לא אספיק אפילו לקחת את הכוס מהמדף."

יאשה דידה אל ארון המטבח וחטף כוס. ובכן, הספיק. אבל מה זה אומר? זה לא אומר דבר. כך או כך זה יקרה, בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אם הלב לא פועם זה אומר שהדם לא זורם בוורידים, כלומר… מה? משהו עם החמצן. כנראה מתפתח מחסור בחמצן, ובעקבות כך אדם לא יכול לנשום ומת במהרה. כן, האדם מפסיק לנשום… יאשה עצר את נשימתו. לפתע הבין שאינו חייב כלל לנשום. כלומר, הוא יכול לנשום, אבל רק מתוך הרגל, ואם ירצה יוכל להסתדר בלי זה – ככל שיתחשק לו.

"אמבולנס! תקראי לאמבולנס!" הוא רץ בחזרה לחדר שאשתו ישנה בו.

"מה אתה צורח?" היא התעוררה סופית ונראתה עצבנית ולא רעננה.

"אני צריך אמבולנס! אני לא נושם!" 

"לבית משוגעים אתה צריך, יאשה. מה אתה מקשקש? אל תבלבל את המוח."

יאשה נשען על השידה והליט את פניו בידיו. היא יצאה מן השמיכה, תקעה את רגליה הקוצניות בנעלי בית עם פונפונים והביטה בו כמעט בהשתתפות.

"אם אתה ממש צריך, תזמין בעצמך. תתקשר אליהם ותגיד להם בדיוק ככה: 'שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס כי הפסקתי לנשום, וגם הלב שלי לא פועם.' אולי מישהו יגיע. אולי אפילו יתנו לך חופשת מחלה – עקב אובדן כושר עבודה. כשהראש חולה, הרי, גם זה עניין רציני. איך בן אדם כזה יכול לעבוד? בן אדם כזה…"

יאשה התנתק כהרגלו והפסיק להקשיב. הגירוי המונוטוני הטורדני שנע עם רעייתו (מפה לשם בחדר, הלאה – לאמבטיה, למטבח, שוב לחדר), נשמע כמעט מרגיע – קליפות מילים שלא אומרות דבר, נטולות משמעות, נטולות ליבה.

לפני חמש עשרה שנה כמעט, התחתן יאשה עם האישה הזאת לא בדיוק מתוך אהבה – אבל משהו דומה. ואולי לא מתוך אהבה, אלא מתוך טיפשות נעורים. ואולי כי פשוט הכול הוביל לזה, היא היתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, ואמא שלה היתה מבוגרת ממנו בשלושים שנה, ושתיהן ידעו היטב כיצד להתמודד עם נער בן עשרים בעל אף ארוך. בקיצור, המניעים שהניעו אותו אז לא היו ברורים לו כל כך כעת. אמנם, אם היה רוצה לרדת לשורש העניין, בקלות היה יורד לשורשו – ואם עד כה לא עשה זאת, זה רק מפני שלא חש בזה צורך כלל. אם כי, היה מה שהיה בהתחלה, כעת קשרו ביניהם דברים רבים – השנים שחיו ביחד, החפצים שקנו יחד, המריבות שבמהלכן מצצו זה את לשדו של זה ביום ובלילה כמו ערפדים מוכי טירוף, טרחנות, מרמור הדדי, ושלל דברים אחרים.

כעבור שנה בלבד מאז החתונה, במהירות אכזרית, כמו לכלוכית שנשארה בלי מחלצותיה בחצות, כמו איש זאב שמצמיח פרווה בירח מלא, היא הפכה לאמא שלה. ואילו אמא שלה היתה אישה רגזנית, נוחה להיעלב ודברנית בלתי נלאית.

להימלט על נפשו? כן, בזמנו טיפח יאשה חלום על שיחרור. אך במציאות מעולם לא הוציא לפועל שום ניסיון בריחה. במקום זה הוא פיתח אמצעי הגנה פסיכולוגי פשוט, מעין טקטיקה: כשדיברה יותר מכמה שניות, לחץ בראשו על כפתור לא נראה, שאחראי לקלט דיבור אנושי. הקול שלה נשמע – אבל כך לא דמה אלא לרחש של הים, נאמר, או לחריקת צמיגים של מכוניות בעת עצירה פתאומית.

במחשבה בוגרת החליט יאשה בכל זאת לוותר על זימון האמבולנס: עד שיגיעו, עד שפה, עד ששם… הוא עוד עלול לאחר לעבודה. מלבד זאת, מי אמר שהרופאים שעובדים בעזרה ראשונה מבינים משהו? גברים עגמומיים, עייפים וטרוטים ממשמרות ליליות? "עכשיו מוטב להירגע קצת," חשב יאשה, "לשתות תה ולנסוע לעבודה. ובערב ללכת למרכז רפואי פרטי, לרופא מומחה טוב."

זמזום רוגז מילא את כל החדר וניסה לחדור לתודעתו של יאשה בעיקשות, עד שלבסוף פינה את כל המכשולים בדרכו והצליח לחדור פנימה: …מה, אתה לא שומע…? כאילו… החביתה… לא שומע… כמו גולם… החביתה… עד שקמתי… תתקרר… אם כבר נאלצתי… לך…

***

"כתב עת כביר" היה שמו של כתב עת שנפתח ונסגר לסירוגין כמו מעלית מקולקלת שנתקעה בין הקומות, והדבר נמשך כבר שלוש שנים.

אף על פי כן, ב"כב"ר" עבדו אנשים. המצב הרעוע הטריד את האנשים רק בהתחלה – אט אט הם התרגלו ונרגעו. "אתם יודעים אם הוא כבר מצא?" שאלו העובדים זה את זה בשקט. "כן, ככל הנראה הוא מצא."

המנהל הפיננסי שלהם היה מעין קוסם. תכונה קסומה אחת לפחות היתה לו בוודאות: תמיד הוא מצא מימון.

יאשה הגיע לישיבה בזמן. כדי להספיק הוא רץ כל הדרך מהרכבת התחתית, ואחר כך רץ במסדרון הארוך והאפרורי של המערכת. למען האמת, מה שדירבן אותו למרתון ההרואי הזה לא היתה הדייקנות, אלא התקווה הסמויה שלהתעמלות מעין זו תהיה אולי השפעה ממריצה על לבו, אבל… אותו השקט הצמרי שרר בחזה.

העורך הראשי, ולדימיר ולדימירוביץ' שבלוב, הריץ את הישיבה בקצב של מכונת ירייה, ובתוך חמש דקות היא נגמרה.

רק לפני כמה שבועות שוב קם "כב"ר" לתחייה, ומהסיבה הזאת שבלוֹב (או פשוט שבלול, בפי ידידים) היה בלי ספק במצב רוח מרומם: בעיני הכפתורים הנוצוצות שלו, התבונן בכפופים לו במבט ידידותי והסיט בתנועה גנדרנית את מחלפות ראשו הסוררות שנתלו משמאל בקווצות שחורות ארוכות, וסירבו להסתיר את הוד הקרחת הלחה של העורך.

לאחר הישיבה, כרגיל, פנו רבים אל הקפטריה, לחטוף משהו. יאשה נמשך בעקבותיהם, אבל שינה את דעתו בחצי הדרך. זיכרון ארוחת הבוקר עוד היה טרי מדי… התה הניגר אל הגרון בזרם רציף חם, גורף שאריות ביצת עין בעקבותיו… כלל לא צריך לבלוע אותו… הנוזל יורד בחופשיות במורד הקיבה… בצליל פעפוע קל – כמו פלג אביבי הזורם דרך רשת ניקוז אל הביוב…

יאשה עמד זמן-מה, לאחר מכן פנה לאטו במסדרון צהוב הקירות. הוא הזדחל בגמלוניות אל משרד הקובייה שלו. הדליק את המחשב. משהו נאנח בכאב בתוך קופסת המחשב, לאחר מכן שרק באכזבה, והחדר נמלא בטרטור רם וכבד. יאשה פתח את ה-word. הוא הביט בעצב במסך המרצד, הניח את ידיו בהבעת גועל על המקלדת האפורה המטונפת. מישש מתוך הרגל את הבליטות הקטנות באותיות "a" ו"o" – ההקלדה העיוורת המהוללת. היום הוא היה צריך לכתוב כתבת תחקיר מוזמנת גדולה (המזמין הוא המשקיע החדש של "כב"ר", דרך אגב). הכתבה מיועדת למדור "נושא השבוע". והוא יקבל עליה בונוס.

"העיקר לא לחשוב על הנשימה," אמר לעצמו יאשה, "לא לחשוב על הלב. לחשוב על מיסים. ועל שחיתות. אני כותב על מיסים בשיטת עשר האצבעות, מהר-מהר, אני רושם, רושם – ולא נושם… אבל זה סתם שטויות, רק עצבים רופפים… אני רושם מהר מאוד – ולא… רושם מהר ומיד הולך לרופא…"

המסך הלבן צייץ ברוגז וצלל לחשיכה. על הרקע השחור הופיעו אצות ירוקות עליזות. מתוך אוקיינוס רחוק מעולם אחר הגיעו דגים צהובים קטנים בשחייה ותקעו ביאשה מבטים בוהים, חסרי פשר מבעד למסך.

***

יום העבודה כבר כמעט הגיע לסיומו, אבל מצב רוחו של ד"ר צוקרבאום היה רע. היציאה הצפויה מהחדר הלבן הקטן שקיבל בו את מטופליו לא טמנה בחובה שום הבטחה נעימה: רק ירקות או כיסונים קפואים לארוחת ערב, ערב ריק, בית ריק, מיטה ריקה. ד"ר צוקרבאום איבד לא מזמן את אשתו.

ד"ר צוקרבאום אולי לא היה הקרדיולוג המוצלח ביותר, אבל היה לו לב גדול. מן הכורח השני הרבה להתחתן עם המטופלות שלו, נשים יגעות בגיל העמידה, הסובלות מאי ספיקת לב. ומן הכורח הראשון "איבד" אותן לעתים קרובות, ובכל פעם התייסר מאוד.

עם זאת, ראוי לציין שמצב הביש הראשון הפריע רק לחייו הפרטיים של הד"ר, ואילו בעבודתו לא התבטא כלל. הוא התייחס לעבודה ברצינות, חש אהדה כלפי כל מטופליו, והחום האנושי הטהור פיצה דיו על חוסר המקצועיות בשאלות מסוימות. המטופלים אהבו אותו, ובמרכז הרפואי המסחרי "מד-לב" הוא נחשב למומחה הטוב ביותר.

גם יאשה היין אהב והעריך את ד"ר צוקרבאום – ועל אף שפגישות הייעוץ של צוקרבאום לא היו זולות כלל, פנה אליו מפעם לפעם בנוגע לטכיקרדיה שלו.

כעת נראתה לו הטכיקרדיה תענוג צרוף – מוטב מאה וחמישים פעימות בדקה, מאשר אף לא אחת.

בקבלה נאמר ליאשה ששעת קבלת הקהל של ד"ר צוקרבאום הסתיימה.

"חמודה, המקרה שלי מאוד רציני, שאלה של חיים ומוות," בירבר יאשה בבהלה. "חמודה, את לא מבינה, אני באמת צריך, באמת…"

החמודה המיובשת בת החמישים הרימה את מבטה למוד הניסיון אל יאשה, בחנה אותו בחוסר אמון ואמרה: "תמתין רגע, אני אנסה, אם הוא עוד בחדר… הלו! לב סמואילוביץ'? זה מהקבלה… יש פה מטופל שטוען שהוא חייב להיכנס אליך… אמרתי לו כבר שנגמרה… הוא אומר שזה דחוף מאוד – למרות שלמען האמת לא נראה לי… רגע אחד… מה שם המשפחה? היין, זה שם המשפחה. מה? טוב, הוא כבר עולה…"

יאשה חטף מידיה את הפתק וזינק אל חדר הרופא.

ד"ר צוקרבאום היה אוהב אדם, וחוץ מזה היום הוא כלל לא רצה ללכת הביתה – כך שהחליט להתעכב קצת.  מלבד זאת, המקרה של יאשה פשוט כל כך – טכיקרדיית סינוס בנאלית… לשמוע את התלונות, למדוד דופק, לרשום וראפאמיל וטיולים באוויר הצח – כל זה ייקח לא יותר מעשר דקות.

אבל ד"ר צוקרבאום טעה.

כעבור שעה ניסה בפעם האחרונה לעשות ליאשה א-ק-ג באמצעות מכשיר אחר, חדיש יותר. בלי תקוות גדולות מולל את פרק כף ידו והסיר בהחלטיות את מדבקות האלקטרודות מרגליו ומחזהו של יאשה. לאחר מכן הביט ביאשה בעצב ואמר: "צר לי מאוד, איש צעיר…"

"מה יש לי?"

"יאקוב מרקוביץ', אנחנו אנשים מבוגרים, נכון?"

"מה יש לי?"

"למרבה הצער, במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם…"

"מה יש לי, ד"ר?" שאל שוב יאשה ומשום מה צחקק.

"צר לי מאוד. עשיתי כל מה שיכולתי."

"מה… מה?"

"למרבה הצער אני נאלץ לקבוע מוות."

***

"מה יש פה לחשוב? דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," הודיעה קלוודיה מיכאילובנה והשליכה את יאשה לתוך מצב של דז'ה וו מייסר.

בפעם הקודמת אמרה חמותו את המילים הללו לפני חמש עשרה שנים. יאשה הכלומניק הצעיר, עם עקבות של פצעי בגרות על המצח, לא מצא חן בעיניה במיוחד. יתרה מכך, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל, ואפילו דחה אותה – כמו כל שאר מחזריה של אירה, שאיתרע מזלם לקפוץ מתישהו לחצי שעה לתה ולהידחק בחלל הצר שבין השולחן, המקרר, אדן החלון והקיר.

אבל דווקא בפעם ההיא שיאשה הוזמן בה לתה, האינסטינקט האימהי והשכל הישר התאחדו בתוך קלוודיה מיכאילובנה, לרוע מזלו של יאשה, והביסו באופן מוחלט את חיבותיה ושנאותיה האישיות. במילים אחרות, קלוודיה מיכאילובנה הסיקה לבסוף, שכבר מזמן הגיעה העת שיהיו לבתה: א. משפחה וב. דירה.

ליאשה הייתה דירה.

יאשה נדחס בתוך הפינה המחניקה של מטבחה בן חמישה המטרים של אהובתו, והרגיש שהוא חרק קטן ביש גדא, שנתקע באמצע רשת קורי עכביש לא גדולה, אבל חזקה וטוויה באופן מקצועי ביותר. קיר המטבח, שלידו הושיבו את האורח, היה מצויד ברדיאטור אימתני (מעין בונוס לתושבי בנייני חמש הקומות של חרושצ'וב), והחום שעלה מהגב אל הראש עירפל את ההכרה והכניס את יאשה למצב של כמעט עילפון. העכבישה האם הביטה בעיניו בדריכות וברוע, העכבישה הבת ליטפה באלגנטיות ברגלה השעירה את בהונו הימנית מתחת לשולחן דרך חור בנעל בית. לא עמדו לו כוחותיו להתנגד.

"… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," אמרה אז קלוודיה מיכאילובנה.

"בסדר," ציית יאשה.

בחמש עשרה השנים הבאות יחסה אל חתנה לא השתנה בהרבה – כמקודם, הוא לא מצא חן בעיניה. גם הדאגה האימהית והשכל הישר נותרו ללא שינוי, לכן בשיחת חירום משפחתית בנושא "הצרות של יאשה", שכינסה אירה, הודיעה קלוודיה מיכאילובנה: "… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודת פטירה – כדי שאפשר יהיה לממש את זכות הירושה על הדירה."

"מה, ללכת איתו?" התעניינה אירה.

"אפשר איתו," פתחה קלוודיה מיכאילובנה בהיסוס. אבל אחרי חשיבה קצרה, הוסיפה: "בעצם, עדיף שתלכי לבדך. המקרה בכל זאת, לא כל כך… איך לומר… טיפוסי. והאלה שם רק מחפשים סיבה להטיל דופי. ובכלל, איזו תועלת הוא יביא? האינטילגנט שלך הרי לא מסוגל לתפוס מקום בתור: מתבייש לשאול: 'מי אחרון?'" החמות זרקה מבט מהיר ביאשה, שישב בכורסא ועשה את עצמו צופה בשעשועון "החוליה החלשה". "כלומר, התכוונתי להגיד התבייש…"

יאשה השתעל בעצבנות.

"טוב, לא מדברים סרה במתים," היא שוב לכסנה את מבטה אל חתנה, "תהיה מנוחתו… למרות ש… גם לא ברור…"  קלוודיה מיכאילובנה השתתקה במבוכה. אבל כמו תמיד, לא לזמן רב: "אפרופו מנוחה. תסלח לי יאשה על חוסר הטקט, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על קבורה. אחרת, כל זה איכשהו לא לפי מנהג אנשים."

"איך תקברי אותו?" הזדעקה אירה. "הוא הרי לכאורה… לא בדיוק מנוח."

"אתן רוצות לקבור אותי בעודי בחיים, או מה?" התערב יאשה.

קלוודיה מיכאילובנה התעלמה מההערה של חתנה. היא עיקמה את פיה התפוח בבוז. אחר כך ירתה בקול צפצפני גבוה, בחיקוי של בתה: "אוי באמת איך, הוא הרי לכאורה, הוא לא בדיוק… אז מה הוא לדעתך?" שאלה לבסוף בקול רגיל.

"לא יודעת."

"מה, לא יודעת?" התרגזה קלוודיה מיכאילובנה.

"זאת שאלה מורכבת."

"אהה, שאלה מורכבת…"

"למה את חוזרת על כל מה שאני אומרת, אמא?" התרגזה אירה בתורה.

"מי מושך מטה את כל הקבוצה?" התעניינה מנחת השעשועון.

"כי אין לי מילים, בגלל זה אני חוזרת אחרייך," קינטרה החמות. "ומה עוד תעשי איתו בדיוק?"

"נו… שיחיה פה בינתיים. אחר כך, אולי הכול מעצמו… נו, כלומר, אחר כך, נראה."

"תודה באמת," התערב שוב יאשה, "לעולם לא אשכח לך את זה."

"מי מפחד משאלות פשוטות? מי ייאלץ ללכת הביתה בידיים ריקות?"

"זה מצחיק אותך?" גערה בו אשתו. "כן, זה מצחיק אותך? כל העניין הזה לא מצחיק בכלל! זאת בעיה רצינית מאוד! באמת, לא ברור מה לעשות איתך! אתה עצמך, מה אתה מציע?"

במטבח צלצל הטלפון.

"מה אתה עומד כמו גולם? תענה לטלפון," פקדה אשתו.

יאשה יצא.

"לפי הסטטיסטיקה, החוליה הכי חלשה בסיבוב הנוכחי הוא מיכאיל," מילא את השקט שנוצר קול גברי נעים, "הוא ענה רק על שאלה אחת. החוליה החזקה ביותר הוא ארקדי. הוא נתן את מירב התשובות הנכונות ושם את הכסף בבנק. אבל בואו נראה…"

"אין לו מה לעשות פה," לחשה קלוודיה מיכאילובנה והנידה בראשה לעבר המטבח, "זה לא לפי מנהג אנשים – להשאיר מת בבית."

"אולגה, מדוע לדעתך מי שצריך ללכת הביתה הוא דווקא מיכאיל?"

"טוב, לא יודעת, אמא…"

"טוב, נדמה לי שמיכאיל הוא כאילו עייף מדי. אני כאילו לא מרגישה בו כאילו פוטינציאל. בתשובות מסוימות לשאלות מסוימות הוא כאילו מבייש את השם, ולא מרגיש את רוח הקבוצה…"

יאשה חזר לחדר בפנים אפורים מסערת רגשות. "מי התקשר?" התעניינה אשתו.

"אתה החוליה החלשה, להתראות."

"תכבו כבר את הכלבה הזאת!" התקוממה חמותו.

"מהעבודה," ענה יאשה בשקט.

"… ובכל זאת נפגעתי מאולגה מאוד, כי אני לא מבין בשביל מה להפוך את זה לאישי ולדבר בצורה מעליבה כזאת, שביישתי את השם וש…"

אירה הנמיכה את עוצמת הקול.

"עכשיו בכל מקרה אין מה לחשוב על הלוויה לפחות חודש," אמר יאשה, לא בלי שמחה לאיד בקולו.

"וזה למה?" צמצמה את עיניה חמותו.

"זה כי…"

***

"…פיטרו אותי."

באותו יום ארור שבו מיהר יאשה אל הרופא, הוא הגיש את הכתבה שלו בלי לקרוא אותה שנית. ולכן הוא לא שם לב לטעות אחת מרה שהשתרבבה עקב החיפזון. גם עורך המדור לא שם לב לטעות, ייתכן שגם הוא מיהר לאנשהו, או חשב על משהו אחר, או שפשוט סמך על יאשה ולכן לא קרא את הטקסט שלו בריכוז. גם העורך האחראי לא שם לב מכיוון שסמך במאת האחוזים על עורך המדור. למען ההגינות, שווה לציין שאת הפשלה של יאשה ראה המגיה, אך החליט בצדק שזה לא עניינו, משום שעניינו – שגיאות כתיב ופיסוק. שגיאות כתיב ופיסוק לא היו בטקסט של יאשה. בקיצור – הכתבה התפרסמה בשלום בגרסה המקורית, ושמו של המשקיע (שמו היה ספיצ'קין, אבל זה באמת עד כדי כך חשוב?), אותו האיש שהחל לממן את כתב העת, ואותו האיש שהזמין למעשה את הכתבה הזאת, נדד בטעות מרשימת האוליגרכים המשלמים מיסים כדת וכדין אל רשימת מעלימי המס הזדוניים.

ההבהרה שפורסמה יום לאחר מכן נראתה עלובה ולא משכנעת.

ספיצ'קין לקח את זה קשה. הוא קרא למנהל הפיננסי אידיוט, לעורך הראשי שרץ דו-פרצופי, וליאשה – ז'יד מסריח, ונסע לטיבט כדי להתאוורר. אבל משום מה בטיבט נהיה לו עוד יותר קשה, הוא נמלא געגועים, חזר כעבור יום והפסיק את המימון. כתב העת "כביר" נסגר.

בעצם, לא לגמרי. המנהל הפיננסי שוב התחיל לחפש במרץ. בישיבת חירום של המערכת התקבלה החלטה על המשך הוצאתו של "כב"ר" בגרסה אלקטרונית, מקוצרת מאוד.

לאחר ישיבת המערכת צלצל שבלול לביתו של יאשה היין והתעניין בעצבנות מדוע הוא לא במקום העבודה. יאשה הסביר בקיצור את המצב, התנצל והבטיח להביא למשאבי אנוש את תעודת הפטירה שלו בהקדם האפשרי. המנהל שתק, התנשף לתוך השפופורת, וכבר התחיל להיפרד, אבל אז שינה את דעתו והחליט בכל זאת לומר את מה שלשמו צלצל. הוא כחכך בגרונו ארוכות והודיע ליאשה שעקב "הסיפור עם ספצ'קין" הוא, א. מפוטר לבקשתו, וב. לפני שהוא הולך, הוא חייב לעבוד בכתב העת עוד חודש אחד, בהתאם למחויבויותיו בחוזה.

יאשה שתק. שבלול המשיך, התנשף עוד קצת, נאנח בכבדות, ולבסוף חילץ מעצמו בחצי שאלה:

"אבל… לאור הנסיבות שלך… הנסיבות המצערות… בוודאי לא תוכל…"

"לא, לא הכול בסדר. אני אסיים את עבודתי. כמובן."

יאשה היה אדם אחראי, ואת מילוי מחויבויותיו החוזיות החשיב לחובה קדושה.

"אם כן." שבלול התעודד משמעותית, "אם באמת…"

"כן, באמת."

"בסדר. להתראות בקרוב, אם כך… אה… ו… שלא תדע עוד צער."

***

מבט מלא תבונה ורצינות. וגם קצת עייף – בגלל העיגולים השחורים סביב העיניים. השיער המתולתל שלא סופר מזה זמן רב מונח באי סדר, אך התסרוקת כלל לא מקלקלת את הפנים, להפך – היא מעניקה להן איזה קסם, מסתוריות מסוימת אולי. יתכן שתמונות בשחור-לבן פשוט תמיד נראות קצת מסתוריות. תמונה טובה. גדולה, מבריקה. הזֵר זול לעומת זאת. חינניות ופעמוניות מלאכותיות זוועתיות למדי.

בתמהיל של עצב וגאווה עמד יאשה בקבלה של המערכת והתבונן בתצלום שלו נתון בתוך מסגרת אֵבל שחורה. כך קרוב לוודאי מתבונן אב זקן בתצלום של בנו שנשלח לחזית לא מזמן.

בנפשו של יאשה השתררה שלווה גדולה עוד מאמש. כן, באותו ערב, אחרי שחמותו הסתלקה לביתה בתום הדיון הנוראי בלווייתו הצפויה, הוא עבר עוד התקף חרדה: אולי בכל זאת זה לא חלום? אבל ההתקף היה קצר יותר מאלה שקדמו לו, והפעם יאשה אפילו לא טרח לצבוט את האף, לנשוך את האצבעות ולהטיח את ראשו בקיר כדי להתעורר. במקום זאת, הוא הזליף טיפות ולריאן, הלך כה וכה בדירה, ישב קצת מול הטלוויזיה ונרדם.

בעבודה קבלו את יאשה יפה, וזה נגע מאוד ללבו. ראשית, באתר של "כב"ר" פרסמו הספד נהדר. שנית, עמיתיו קידמו אותו בסבר פנים יפות, וזאת על אף ששוב מצאו את עצמם הודות ליאשה במצב של חוסר ודאות. כולם השתתפו בצערו, גם בנוגע לפיטוריו וגם בנוגע לפטירתו הפתאומית. הגברים לחצו את ידו הקרה בהיסוס ובאיזו זהירות יתרה, הנשים הציעו לו לטעום שוקולדים עבודת יד. אחר כך כולם הלכו לחדר אוכל (משום מה לא קראו לו), והוא נשאר בחדר לבדו. הוא כיבה את המזגן, לחץ בעכבר על מלבן שחור קטן עם הכיתוב: "כתב מיוחד של כתב עת כביר הלך לעולמו [המשך לקרוא]." הוא קרא שוב.

לאחר מכן פתח את עמוד החדשות: החליטו שלא לתת לו משימות מורכבות יותר, ובחודש הקרוב היה עליו לפרסם חדשות שוטפות באתר "כב"ר".

***

–בקמצ'טקה נפתחת עונת תחרויות הסקי של רוסיה "הרי הגעש של קמצ'טקה"…

–במחוז הריבוני של קוֹרְיָיקְס נעלמו עקבותיהם של חמישה עשר רועי איילים. החיפוש אחריהם נמשך כבר שישה ימים…

–בבירת אינדונזיה נפתחת ועידה בינלאומית בנושא תשתיות…

–בצרפת התרסק אוטובוס של נוסעים בלגים…

–נתמכי הרווחה מעוניינים לקבל שרותי רווחה…

–בעיר נובגורוד התקיים אירוע אתלטיקה קלה לזיכרו של מרשל מרצקוב…

–אפשר לומר שהבחירות לראשות העירייה באורנגוי החדשה הושלמו…

–בסרנסק הסתיימה אליפות רוסיה בהיאבקות רומית-יוונית…

–מדונה ורוג'ר ווטרס שרו למען נפגעי הצונאמי…

–בהונג קונג התקיים מירוץ מכוניות מונעות בפאנלים סולריים…

–גופות הלוחמים בבית ההרוס יכלו להישרף…

כבר שבועיים שיאשה בא מדי יום בהכנעה למערכת כתב העת כביר ההולכת ונסגרת, נובר במבזקי החדשות, מפרסם משהו באתר, אבל הוא עושה זאת מוכנית, בלי שום הנאה, "בלי להט", כפי שנהג לומר העורך הראשי.

החדשות של עולם ההבלים הזה לא מעניינות אותו יותר.

בשבועיים שחלפו גדל הסדק הדק והבלתי נראה בינו לבין שאר האנשים לאין שיעור ונהיה מכשול בלתי חדיר. יאשה נהיה מפוזר, החל לשכוח לדרוש בשלומם של עמיתיו כשהגיע לעבודה, אחר כך הפסיק ללחוץ ידיים, ואחר כך הפסיק לומר שלום כלל. עמיתיו בתורם הביטו בו באיזה אופן מוזר. יאשה נזכר שבדיוק כך הביטו כולם לפני שנה באולה המזכירה, שהגיע זמנה לצאת לחופשת לידה, אבל היא המשיכה להופיע לעבודה עם בטן ענקית, וזה כבר נראה איכשהו לא מהוגן… בכל מפגש איתה היו העובדים מופתעים יותר ויותר, התעניינו בבריאותה בנחישות הולכת וגדלה והביטו בה כמעט בשיפוטיות. הנוכחות שלה טרדה את מנוחתם. אסור היה לעשן בנוכחותה, אסור היה לפגוע בה, אבל בעיקר – הגיע הזמן.

גם בנוכחותו של יאשה הפסיקו לעשן, על אף שהוא כלל לא ביקש זאת. דיברו בקולות מהוסים. והביטו בו כך, כאילו… כאילו הגיע הזמן. הזמן.

גם בבית הכול השתנה. בלי לחכות לסיום הסחבת הביורוקרטית פצחה אשתו בשיפוצים כדי "לרענן" הכול, בלשונה. כעת היו מפוזרים על הרצפה עיתונים מרוחים בסיד, בדבק, ואלוהים יודע במה עוד. ריח אבק וצבע פשט בכול, ובאמצע הסלון ניצב סולם רעוע. באותו המקום, בקרבת הסולם, הציבו מיטה מתקפלת, ובה ישן כעת יאשה, שגורש בבושת פנים מחדר השינה המשותף ("נקרופיליה, דרך אגב, זאת עבירה פלילית אצלנו", הסבירה לו אירה בשלווה, בשעה שהניחה על המיטה המתקפלת מזרן פסים ישן ומרופט, "וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה נוחר חזק מדי. ככה לפחות אני אוכל לישון.")

בבקרים, כשנתקלו זה בזה במטבח, חשו יאשה ואלמנתו באי נוחות כלשהי, ובכל פעם היה נדמה ליאשה שהוא כמו איזה שדון בית.

לאחר מכן הופיעו גדודי שיפוצניקים הלומי חמרמורת וקודרים. הם לא חשו בשום אי נוחות, הם פשוט התעלמו מיאשה. הם דחפו אותו במרפקים כשחלפו לידו בלי שום בושה, שתו וודקה וגנבו נקניק מהמקרר בפנים קודרות בנוכחותו (כמובן, כשאשתו לא היתה בבית). הם לא דיברו איתו מתוך עיקרון. חוץ מאותה פעם יחידה, כשמנהל העבודה אדום הפנים, ליוֹחָה, חייך אל יאשה חיוך רחב וידידותי – שנעלמו מתוכו שתי שיניים בלילה הקודם – וביקש ממנו "הלוואה" של עשרים רובל. למען האמת, מנהל העבודה ליוחה היה גמור כל כך באותו רגע, שיכול היה באותה המידה לפנות באותה הבקשה לארון, או נגיד, לאהיל.

"כנראה גם הם חושבים שהגיע הזמן שלי," חשב יאשה בעצב, ולא נתן עשרים רובל.

***

בערוץ התרבות שידרו תוכנית מעניינת של ה-BBC – אסטרונאוטים אמריקאים סיפרו על הרגשתם בחלל הריק – ויאשה התיישב לראות, למרות שלמען האמת כבר היה עליו לצאת לעבודה.

"ביומיים הראשונים מרגישים בחילה נוראית," סיפר בהתלהבות פרצוף עגול סמוק לחיים, שכמו נועד ללבוש חליפת חלל, "משום שכל הנוזלים בגוף שהשתחררו מכוח המשיכה עולים למעלה, כך שתמיד יש לנו שקיות איתנו… אבל הן לא תמיד עוזרות," הפרצוף גיחך גיחוך גועלי, "ואז הכול עף מסביב, ועד סוף הטיסה מתעופף בתוך המעבורת, וזה מאוד לא נעים, אתם מבינים…"

"במעבורת תמיד יש חדר כושר," הכריז נפיל גלוח ראש בעל שפתיים דקות באופן לא טבעי, "מאוד חשוב לשמור על הכושר בחלל. קל יותר להתאמן בתנאים של חוסר משקל מאשר בכדור הארץ. יש רק בעיה אחת – הזיעה. המים מתנהגים בחלל אחרת לגמרי. הם לא זולגים מטה, אלא הופכים לכדורים כאלה, אתם יודעים? תארו לכם, אתם יושבים על אופני כושר, מדוושים, ועל הגב שלכם מטיילים הכדורים האלה, ועם כל תנועה חדה מתעופפים לכל הכיוונים…"

"אסלה." הפרצוף הראשון שוב תפס את כל המרקע . "הייתי אומר שהבעיה העיקרית של כל אסטרונאוט היא דווקא האסלה. במצב של חוסר משקל קשה מאוד…"

יאשה כיבה את הטלוויזיה, יצא למסדרון, נעל נעליים ופרץ בבכי.

משהו נשבר בו לפתע. את מריטת העצבים המתמדת, את המתח, ההשפלה, ערפול החושים של השבועות האחרונים, החלום הנוראי חסר המוצא הזה (או שאין זה חלום? לא, זה בטוח חלום) הוא סבל איכשהו עד כה, סבל בקושי, אבל החלל… החלל היפהפה, הזוהר, בלי התחלה ובלי סוף, שמשך אותו משחר ילדותו, שהיה חלומו הנכסף ביותר… נלקח ממנו כעת. נעים לרחף בחלל עם ספר ביד, לעוף קצת מפה לשם בירכתי המעבורת ולהיצמד לבסוף אל הצוהר ולהביט אל עבר כדור הארץ הרחוק, אל שובלי האש של כוכבי השביט החולפים… ודאי, ודאי! ללפות ביד רועדת שקית נייר מסריחה, להתחמק מכדורי זיעה חולפים ביעף… בחילה, כאב ראש, אסלה עם רצועות ומאוורר – זה מה שיש שם, באינסוף!

זה לא שיאשה תיכנן לטוס לחלל, ברור שכלל לא התכוון לטוס לשם. אך בכל זאת, עד כה ראה בחלל מעין אפשרות אחרונה, מעין יציאת חירום למקרה קיצון. כשאין שום מוצא אחר.

"איזה חיים," חשב יאשה בקול רם ונכנס לחדר בנעליו. הוא השעין את ראשו אל החלון הרטוב. "צריך ללכת לעבודה… איזה חיים… איזה חלום מטופש… אבל עכשיו אני יכול כמו ההוא בסרט 'לקום אתמול בבוקר'," יאשה פתח את החלון וטיפס אל אדן החלון, "מה שמו… מתחיל ב-מ'…" יאשה עצם את עיניו וקפץ מהקומה השניים-עשר.

הרחוב בשעות הבוקר פגש אותו בחריקה הרמה הרגילה. מסביב לבית, כבר כמה ימים, היו עבודות בניין, או אולי עבודות שיפוץ מסתוריות, וכל המבנה היה מכותר בתעלה עמוקה, שנחצתה פה ושם בגשרי עץ רקובים. במרחק מה משם התגבבה הקרקע הסתווית הקפואה בערמות חומות חסרות צורה.

יאשה קם על רגליו וניער ממכנסיו עלים צהובים שנדבקו אליהם. הוא איזן את עצמו בעזרת הידיים, הסתכל ישר קדימה וחצה בזהירות את הגשר. רק כאשר מצא את עצמו בצד השני הביט למטה בגועל ובחשש. טג'יקים קטנים במדים כתומים רחשו בתחתית הבור. אחדים מהם קדחו בצינורות חלודים, שהשתרבבו מהאדמה כמו פרט משלד מפוחם של איזה בעל חיים פרהיסטורי ענקי בתוך עננת אדים וגיצים מסנוורת. אחרים חפרו לאטם. חפרו וחפרו באדמה.

רק בכניסה לרכבת התחתית החליט יאשה לפתע שלא ילך לעבודה. לא היום, לא מחר, לעולם לא.

הוא עמד קצת במקום.

שתי בחורות קפואות דחפו לידי העוברים והשבים בחירוף נפש ניירות צהובים כלשהם. אישה שמנה בברט ירוק סחרה במרץ בנקניקיות עטופות בצק. אבל משום מה באוויר עמד ריח של דגים רקובים ואצות, כמו אחרי סערה בים, אפילו שליד הרכבת התחתית לא היה שום ים. אולי מתוך אדמת הסתיו ההפוכה, מתוך צינורות ביוב מחוררים עלה הריח הרחוק הזה…

"הגיע הזמן שלי," חשב יאשה ושאף את האוויר באפו, "אל הים… לנדוד."

***

שנים רבות הוא תר את כדור הארץ. הוא חי בארצות ובערים שונות, ומאות נשים חלקו איתו את מיטתן. עם מקצתן נשאר זמן רב, והן הזדקנו ומתו לצדו; וממקצתן הוא נפרד, והניח להן להזדקן ולמות בבדידות.

עמים שונים קראו לו בשמות שונים. עבור אחדים הוא היה אחשוור, אחרים קראו לו בוטדאוס, וחלקם קראו לו אספרה-דיוס. היו שקראו לו קרטפילוס, ומישהו קרא לו מלך. קראו לו יאן במקומות מסוימים, וקראו לו ג'ון במקומות אחרים, איפשהו קראו לו יאקוב, או בחיבה – יאשה. הוא החליף עוד שמות רבים, רבים מאוד. זמן רב כל כך נמשכה נדידתו, שלא הצליח עוד להיזכר מי היה בהתחלה ומי היה אחר כך, והאם הוא חי או מת, ומה החזיק אותו חזק כל כך על פני האדמה המשעממת הזאת.

זמן רב כל כך נדד, עד שכל העמים הזדקנו ונעלמו מעל פני האדמה, והערים הפכו לחולות ולאבנים. הוא ראה איך איכלסו את האדמה חיות מופלאות חדשות. הוא עצמו נשאר האדם היחידי ביניהן.

הסתיו דומה יותר לקיץ מהקיץ עצמו. היה יום סתיו חם. הגעתי לבית ארוסי לבושה בשמלת המשי הכחולה שלי ועם כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה ליום ההולדת. אני זוכרת את היום ההוא היטב.

"הקנאה שולטת בעולם," אמרה לי גברת יאפורה. היא חשבה שאני לא מתחתנת עם רומיריו כי אני מקנאה. "היחיד שישן עם הבן שלי הוא החתול."

אני לא התחתנתי או לא גמרתי בדעתי להתחתן עם רומיריו מסיבות אחרות. לפעמים המילים שאנשים אומרים תלויות בנימה שבה הם מדברים. נראה שאני סוטה מהנושא, אבל יש לזה הסבר. הקול של רומיריו, ארוסי, דחה אותי. כל מילה שהגה, אפילו אם נאמרה מתוך כבוד עצום כלפיי, אפילו אם הוא לא נגע בי ולו בקצה הציפורן, נראתה לי מגונה. לא יכולתי לאהוב אותו. צר היה לי על הנסיבות הללו, אבל לא בגללו אלא בגלל אמו, שהייתה נדיבה וטובת לב. המגרעת היחידה שנודעה בה הייתה קנאה, אם כי היא הייתה זקנה וקרוב לוודאי כבר חדלה מלקנא. והאם להאמין לשמועות? סיפרו שהיא התחתנה בגיל צעיר מאוד עם בחור שעד מהרה בגד בה עם אחרת. כאשר התעורר בה החשד, היא נשארה ערה חודש שלם כדי לחשוף את הניאוף. הגילוי היה כמו סכין בלב. היא לא פצתה פה, אבל באותו לילה, היא זינקה על בעלה, שישן לצידה, וניסתה לחנוק אותו. אמו של הקורבן נחלצה לעזרתו; אלמלא היא – הוא היה מת.

אירוסיי עם רומיריו נמשכו יתר על המידה. מהו קול? תהיתי, הוא לא יד שממששת בחוצפה, הוא לא פה דוחה שמנסה לנשק אותי, הוא לא איבר מין מתועב ובולט שמעורר בי חשש, הוא לא מוצק כמו אחוריים ולא חם כמו בטן. אף על פי כן, קולו של רומיריו ייצג עבורי דבר מה מגעיל הרבה יותר מכול אלה. איך אוכל לסבול את החיים עם גבר שמפזר את הקול הזה לכל מי שמוכן לשמוע! קול שיוצא מהקרביים, חסר בושה, כמו הפרשה. אבל מי תעז לומר לארוסה: "הקול שלך לא נעים לי, הוא מגעיל ומזעזע אותי, הוא כמו המילה 'תאווה' בחוברת עיקרי האמונה שקראתי בילדותי."

החתונה שלנו נדחתה שוב ושוב, בלי שום סיבה נראית לעין.

רומיריו ביקר אצלי בכל ערב. אני ביקרתי בביתו החשוך רק לעתים רחוקות מאוד, משום שאמו, שהייתה חולה, שכבה לישון מוקדם. בכל זאת אהבתי את הגן הקטן ורווי הצללים ואת למברטי, החתול החום-אדמדם של רומיריו. מכל הזוגות המאורסים בשכונה, אנחנו היינו המאופקים ביותר. בקיץ של אותה שנה התנשקנו לכל היותר פעם אחת, וגם זה היה הרבה. האם החזקנו ידיים? אפילו לא בצחוק. האם התחבקנו? ריקודי סלואו כבר לא היו באופנה. התנהגותנו החריגה עוררה את החשד שלא נתחתן לעולם.

ביום ההוא הבאתי לבית של רומיריו את כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה. רומיריו הרים וליטף אותו. רומיריו האומלל! הוא כל כך אהב חיות! ישבנו בסלון, כרגיל, ואז שיערו של למברטי סמר ובקול יריקה הוא הסתלק מהחדר ובדרך הפיל עציץ. למחרת טילפנה אליי גברת יאפורה בבכי: אמש, כרגיל, ישן רומיריו עם למברטי במיטתו, אלא שבאמצע הלילה, בהתקף זעם, נעץ החתול את ציפורניו בצווארו של רומיריו. האם נכנסה לחדרו כששמעה את הצרחות. היא הצליחה לנתק את החתול מצווארו של בנה ולחנוק אותו ברצועה. אומרים שאין דבר נורא יותר מחתול זועם. אני נוטה להאמין שזו אמת. אני שונאת חתולים. רומיריו נותר אילם מאז והרופאים אמרו שהוא לעולם לא ידבר שוב.

"עכשיו את לא תתחתני עם רומיריו," אמרה אמו בבכי. "ידעתי מה אני אומרת כשביקשתי ממנו שלא יישן עם החתול!"

"אתחתן איתו," עניתי לה.

מאותו יום והלאה, אהבתי את רומיריו.             

         

הטמגוצ'י של הבן שלי חטף איידס. לא יותר משלושים פּיקסֶלים יצרו את חיית המחמד הווירטואלית על צג ה-LCD הקטן, אבל המחלה היתה ניכרת לעין. הוא נראה כמו חולה איידס, אתם יודעים? רזה יותר מקודם. כמה מהפיקסלים שלו דהו, ואישוני עיניו הענקיות היו קטנים יותר, ובהו בהבעה ריקה.

רק כמה שבועות קודם לכן קניתי ללוּק את הטמגוצ'י, ששמו מימוּ. למען האמת הוא רצה מאוד חתלתול, אבל גבּי לא רצתה חתול בבית. "חתול יביא ציפורים מתות וחיידקים צואתיים," אמרה, אצבעותיה פרושות להגן על בטנה התופחת.

טמגוצ'י נראה פשרה מושלמת – משהו שלוּק יוכל להזדהות איתו ולטפל בו, שילמד אותו יסודות ראשונים לטיפול בחיות מחמד בשביל התקופה הראשונה לאחר הולדת התינוק. הזדהות היא אחד הדברים שלוּק יתקשה בהם, כך קראנו בַספר. הוא יתקשה להבין הבעות פנים. לטמגוצ'י היו רק שלוש הבעות שונות, כך שזה יהיה תרגול טוב בשבילו.

לוק ואני עקבנו יחד אחרי מימוּ המקופל בפינת הצג. מדי פעם היה מימוּ קם ממקומו, מדדה לפינה הנגדית ומשאיר ערימה של משהו. לא יודע מה זה המשהו הזה, או מאיזה נקב הוא יצא – הרזולוציה לא היתה מספיק טובה כדי לקבוע.

"אתה נותן לו יותר מדי אוכל," אמרתי ללוק. הוא אמר שזה לא נכון, אבל הוא ישב על הספה ולחץ על הכפתורים במשך שעות, אז אני די בטוח שזה מה שהוא עשה. חוץ מלהאכיל, אין עוד הרבה מה לעשות עם טמגוצ'י.

קראתי את הוראות ההפעלה שהגיעו עם מימוּ. צרכיו היו פשוטים: מזון, מים, שינה, משחק. מימוּ היה אמור לאותת כשהוא זקוק לאחד מאלה. תפקידו של לוק כמטפל של מימוּ היה ללחוץ על הכפתור המתאים בזמן המתאים. בהוראות נכתב כי עודף תזונה, חוסר תזונה, חוסר פעילות גופנית ואומללות עלולים לגרום למימוּ לחלות. גולגולת שחורה קטנה עם עצמות מוצלבות תופיע על הצג כשזה יקרה, ובאמצעות לחיצה כפולה על כפתור A ואחר כך על כפתור B, ניתן לתת לו תרופה. בהוראות נכתב שלפעמים דרושות שתיים או שלוש מנות תרופה, תלוי כמה הטמגוצ'י שלך חולה.

בדקתי שוב את הצג של מימוּ ולא היו גולגולת ועצמות מוצלבות.

בהוראות נכתב שאם הטמגוצ'י מת, יש לתקוע עיפרון לתוך חור בגבו כדי לאתחל אותו. אז תיוולד חיה חדשה.

כשלוק הלך סוף-סוף לישון ולא היה יכול לראות אותי מתעלל בחיית המחמד הווירטואלית שלו, מצאתי את החור בגב של מימוּ ודחפתי לתוכו עיפרון מחודד. אבל כשהפכתי אותו בחזרה, מימוּ עדיין היה שם, חולה כמקודם. תקעתי את העיפרון עוד כמה פעמים וניסיתי גם עם סיכה, למקרה שהעיפרון לא נכנס עמוק מספיק. אבל הוא סירב לאתחל את עצמו.

תהיתי מה יקרה אם מימוּ ימות, עכשיו כשכפתור האתחול שלו לא עובד. האם תקלה כלשהי שללה מהטמגוצ'י של לוק את היותו בן אלמוות? האם ניתנה לו רק הזדמנות אחת לְחיים? נדמה לי שהדבר עשה אותו הרבה יותר מיוחד, ובמידה מסוימת, הגביר את נחישותי למצוא למימוּ מרפא.

חיברתי את מימוּ למחשב האישי שלי – תכונה חדשה בדור הזה של הטמגוצ'ים. קיוויתי שיקפוץ איזה חלון של "אשף האיבחון" ויפתור את הבעיה.

מסך של טמגוצ'י הבהב לחיים על המחשב האישי שלי. היו שם הרבה יצורים מוטנטיים גדולי עיניים, מתנועעים מצד לצד כדי לקבל תשומת לב, ביניהם גם עוד מימוּ, שנראה כמו התמונה שלו על האריזה, לפני שחלה. אחת האופציות על המסך היתה "סנכרן את הטמגוצ'י שלך".

כשעשיתי זאת, עולם הפיקסלים המרובעים המוגבל של מימוּ הפך על המסך שלי פתאום לאנימציה תלת-ממדית בצבעים חיים. החדר הריק שבו חי התגלה כחממה מלאה צמחים בלתי אפשריים הגדלים תחת שמש טמגוצ'י ורדרדה. ובמרכז העולם הזה, שכב על השטיח מימוּ.

הוא נראה נורא. בגרסה המפותחת במלואה לחדרו של הטמגוצ'י, היה מימוּ מין דבר מקומט. עור כפות רגליו היה נוקשה ומתקלף. עיניו, שהיו פעם בצבע לבן בוהק בגוונים חדים, היו צהובות וחסרות ברק. סביב בסיס אפו היו גלדים. תהיתי איזה מוח מעוות יפתח צעצוע לילדים שעלול להגיע לשפל מדכא כל כך.

הקשתי על כל כפתור אפשרי עד שמצאתי ערכה רפואית. יכולת לגרור ולהדביק מתוכה גלולות אל הטמגוצ'י. כנראה מימוּ היה אמור לבלוע או לספוג אותן, אבל הן פשוט ריחפו מולו, כאילו מימוּ מסרב לקחת את התרופות שלו.

ניסיתי על מימוּ את התחבולה שאני עושה ללוק כדי שיקח תרופה. ערבבתי את הגלולות במזון. גררתי כרע עוף מהמזווה וכיסיתי בו את התרופה בתקווה שמימוּ יקום ויאכל את שניהם. אבל הוא רק שכב לו שם, מביט בי, פיו פתוח מעט. המראה החולה שלו היה משכנע כל כך שיכולתי ממש להריח את הבל הפה המסריח שלו עולה מן הצג.

שלחתי ליוצריו של מימוּ אי-מייל עוקצני המתאר את מצבו ושואל מה יש לעשות כדי להשיבו לקו הבריאות.

עבר שבוע וטרם קיבלתי תשובה ומצבו של מימוּ החמיר. הופיעו עליו נקודות אפרפרות. כשסנכרנתי את מימוּ למחשב שלי, התברר כי הנקודות הן פצעים אדומים ועמוקים. ומן האופן שבו השתקפו בהם קרני שמש הטמגוצ'י, אפשר היה לדעת שהם רטובים.

הלכתי לחנות הצעצועים והראיתי להם את הטמגוצ'י. "אף פעם לא ראיתי אותם עושים דבר כזה," אמרה הבחורה מאחורי הדלפק. "כנראה זה משהו שיש בסדרה החדשה."

יום אחד חזרתי הביתה מהעבודה ומצאתי את לוק עם חברה שבאה לשחק. לחברה קראו בֶּקי וגם לה היה טמגוצ'י. גבי ניסתה לארגן לפחות מפגש חברתי אחד בשבוע כדי לעזור ללוק להשתלב.

הטמגוצ'י של בקי נתן לי רעיון.

לדור הזה של הטמגוצ'ים היתה יכולת לתקשר עם טמגוצ'ים אחרים. אם קרבת את הטמגוצ'י שלך למרחק מטר מטמגוצ'י של חבר, חיות המחמד הווירטואליות שלכם יכלו לשחק משחקים או לרקוד יחד. אולי אם אחבר את שני הטמגוצ'ים, כפתור התרופות בטמגוצ'י של בקי ירפא את מימוּ.

בהתחלה התנגד לוק באלימות לתת לי את מימוּ, גם כשאמרתי לו שאני רק רוצה לעזור לו. אבל כששיחדתי את לוק ובקי בעוגיות שוקולד ושקית צ'יפס, הם הסכימו למסור לי אותם.

כשנכנסה גבי מתליית הכביסה, היא זעמה עלי.

"למה נתת צ'יפס ושוקולד לילדים?" היא שאלה, והטיחה את סל הכביסה הריק על הרצפה. "בדיוק התכוונתי להכין להם ארוחת ערב."

"עזבי אותי רגע," אמרתי. לא היה זמן להסביר. היו לי רק כמה דקות עד שהילדים ידרשו שאחזיר להם את הצעצועים, והתקשיתי לגרום לטמגוצ'ים למצוא זה את זה – אולי חיבור הבלוטות של מימוּ נפגע מן הווירוס.

אבל בסופו של דבר, כשקירבתי את שקעי החיבור שלהם זה לזה, הם השמיעו צליל פינג של סנכרון ושתי הדמויות הופיעו על שני הצגים. מדהים איזה סיפוק קיבלתי מזה.

מימוּ נראה חולה גם על הצג של בקי. לחצתי פעמיים על A ופעם על B כדי לתת לו תרופה.

לא קרה כלום.

ניסיתי שוב. אבל הטמגוצ'ים סתם עמדו שם. אחד בריא, השני חולה. לא עשו כלום.

לוק ובקי חזרו, אצבעותיהם שמנוניות ופניהם חומות משוקולד. אמרתי להם לנגב ידיים במכנסיים לפני שישחקו עם הטמגוצ'ים שלהם. עמדתי לנתק אותם זה מזה, אבל כשהם ראו שעל הצג של כל אחד מהם מופיעה הדמות השנייה, הם התלהבו והתיישבו ליד שולחן המטבח לשחק יחד.

מזגתי לעצמי בירה, וחצי כוס יין לגבי (המנה היומית המותרת לה), ואז, כשראיתי את הצ'יפס בצד, לקחתי לי שקית.

מאוחר יותר, כשנגמרה הבירה שלי והגיע הזמן שאמא של בקי תבוא לאסוף אותה, הושיטה לי בקי את הטמגוצ'י שלה.

"אתה יכול לתקן את וִיבּי?" היא שאלה.

אצל הטמגוצ'י הוורוד של בקי התחילו להופיע התסמינים הראשונים ממחלתו של מימוּ: ירידה במשקל, פנים אפורות, גב כפוף, תשישות.

כששמעתי את אמא של בקי מגיעה במכונית התחלתי ללחוץ על כפתורי התרופות וכבר ידעתי שלא יעזור כלום. "הוא צריך לנוח קצת," אמרתי. "תעזבי אותו בשקט עד מחר, והוא יהיה בסדר."

לוק הוזמן ליום הולדת. בדרך כלל גבי לוקחת את לוק למסיבות, אבל היא הרגישה רע – השליש הראשון של ההריון הפעם היה לא נעים במיוחד. אז היא שכנעה אותי לנסוע, אף שאני שונא מסיבות של ילדים.

הבחנתי שאצל רבים מהילדים האחרים במסיבה הטמגוצ'י מחובר ללולאות החגורה של החצאית או המכנסיים. הילדים היו עוצרים מדי כמה דקות תוך כדי משחק ומרימים את הטמגוצ'ים שלהם כדי לבדוק אם הם בסדר, ומפעם לפעם לוחצים על כפתור כדי למלא את צורכיהם.

"הטמגוצ'ים האלה זה טירוף, לא?" ציינתי באוזני אבא אחר שעמד לו בקצה הגינה בזרועות משולבות על חזהו.

"כן," הוא חייך.

"הטמגוצ'י של הילד שלי נהיה חולה," אמרתי. "הבוקר נשרה לו אחת הזרועות. היית מאמין?"

האבא הסתובב אלי, פניו הרצינו פתאום. "אתה אבא של לוק?" שאל.

"כן," אמרתי.

"בגללך הייתי צריך לקנות טמגוצ'י חדש."

קימטתי את מצחי וגיחכתי, לא חשבתי שהוא רציני, אבל נראה שהבעת הפנים שלי מעצבנת אותו.

"בקי ויליס היתה אצלכם בבית, לא?" הוא המשיך. "אז החיית המחמד שלה הדביקה את חיית המחמד של מתִי כי היא יושבת לידו בכיתה. חיית המחמד של הבן שלי מתה. אני שוקל לדרוש ממך פיצוי על החדשה."

הבטתי היישר לתוך עיניו, מחפש רמז לכך שהוא מתבדח, אבל לא היה שום רמז. "אני לא יודע מה להגיד," אמרתי. ובאמת לא ידעתי. חשבתי שהוא מטורף, במיוחד בגלל איך שקרא לטמגוצ'ים "חיות מחמד", כאילו מדובר בחיות אמיתיות, ולא בסתם שלושים פיקסלים על צג LCD שיש להן אותן פונקציות כמו השעון המעורר שלי בערך. "אולי היתה בעיה אחרת בטמגוצ'י שלכם. הטמגוצ'י של לוק לא מת."

האבא האחר טלטל את ראשו ונשף אוויר, ואז פנה הצידה והביט בי, קמט נוצר בצווארו השמן. "אל תגיד לי שהבאתם אותו לכאן," אמר.

"טוב, לוק לוקח אותו לכל מקום," אמרתי.

"אלוהים," הוא אמר, ואז עבר ממש בתוך המשטח הצבעוני שעליו כמה ילדים שיחקו "טוויסטר", חטף את הטמגוצ'י של בנו ובדק אם הוא בסדר. פרץ ויכוח בינו לבין בנו כשהוא ניתק את הצעצוע מלולאת החגורה של הילד ואמר שיכניס אותו למכונית ליתר ביטחון. הם עשו כל כך הרבה רעש עד שאמו של הילד שחגג יום הולדת ניגשה להרגיע אותם. האבא רכן קרוב אליה כדי ללחוש והיא הביטה ארצה כשדיבר, ואז הרימה מבט לעברי, ואחר כך אל לוק.

היא חצתה את הגן בדרך אלי.

"היי. לא נפגשנו," אמרה, מושיטה את ידה בחיוך יפה. "אני ליליאן, אמא של ג'ייק." לחצנו ידיים ואמרתי שנעים מאוד להכיר אותה. "אנחנו בדיוק מתכוונים לשחק 'חבילה עוברת,'" היא אמרה.

"אה, יופי."

"כן, ואני מודאגת שהילדים האחרים יידבקו מ…" היא פתחה את פיה כדי להראות ששיניה חשוקות, והנהנה בתקווה שהבנתי, בתקווה שהיא לא תיאלץ לשאת את המבוכה שכרוכה באמירה מפורשת.

"זה רק צעצוע," אמרתי.

"בכל זאת, הייתי מעדיפה…"

"את מדברת על זה כאילו זה…"

"אם לא קשה לך…"

הנדתי בראשי לנוכח הטירוף שבמצב, אבל הסכמתי לטפל בכך.

כשאמרתי ללוק שאני צריך לקחת ממנו את מימוּ לרגע הוא התחרפן. הוא רקע ברגליו וקפץ את ידו לצורת טופר וצעק, "סַמוּר מעופף!"

כשלוק עושה את הסמור המעופף שלו, כל מי שנמצא לידו ברדיוס של שני מטרים חוטף. סמור מעופף הוא מרושע. ציפורניו החדות שורטות את הזרועות. הוא מכוון לעיניים.

"בסדר, בסדר," אמרתי, מתרחק ממנו ומרים ידיים בהתגוננות. "מימוּ יכול להישאר אצלך, אבל אני אצטרך לקחת אותך הביתה."

לוק כיווץ את אפו וקימט את מצחו כל כך חזק שבקושי ראיתי את עיניו הכהות.

"אתה תפסיד את עוגת היום הולדת," הוספתי.

לוק הרפה את טפריו, הושיט לי את מימוּ, והשמיע נהמת רטינה תוך כדי כך. מימוּ היה חם, ותהיתי האם זה בגלל ידיו המזיעות של לוק, או שיש לטמגוצ'י חום.

החזקתי בידו של לוק והובלתי אותו למקום שבו סידרו כמה אמהות את המעגל ל"חבילה עוברת", והחבאתי מעיניהן את מימוּ בכיסי. הושבתי את לוק והסברתי לו מה עומד לקרות ומה הוא אמור לעשות. ילד רזה שנפלו לו שתי שיניים קדמיות הביט בנו, תוהה מה אנחנו עושים.

נאלצתי להמתין עד יום שני כדי לבדוק את האי-מיילים שלי במשרד. עדיין לא קיבלתי כלום מיצרני הטמגוצ'י. בהפסקת הצהריים, תוך שאני מתיז רוטב בולונז על המקלדת, חיפשתי בגוגל "טמגוצ'י" יחד עם כל מילה נרדפת ל"וירוס". לא מצאתי שום דבר חוץ מהוראות לתת לו תרופות כשמופיעים הגולגולת והעצמות.

אחרי הצהריים, בפגישה הלפני אחרונה שלי לאותו יום, ביקשו ממני בכריזה להתקשר לקבלה. כשקוראים לך בכריזה, כולם יודעים שזה מקרה חירום, וכשקוראים לי, כולם יודעים שזה משהו שקשור ללוק. יצאתי מחדר הישיבות ורצתי לשולחן שלי, מנסה בכל הכוח לא להביט בראשים המסתובבים בעקבותי.

גבי המתינה על הקו. כשהעבירו אותה מהקבלה, היא בכתה. היה ללוק התקף, מאלה שהוא חוטף לפעמים. התקף קצר הפעם, יחסית לו, רק שמונה דקות, אבל מרגע שההתקף חלף, צד ימין של גופו משותק. זה היה דבר חדש. החרידה אותי העובדה שההתקפים שלו משתנים, שאולי הם מתפתחים באופן כלשהו. אמרתי לגבי להירגע ושאני יוצא הביתה מיד.

כשהגעתי, עדיין חנה האמבולנס ליד הבית, אבל הצוות כבר ארז את הציוד. "הוא בסדר," אמר לי אחד מאנשי האמבולנס כשרצתי בשביל.

השיתוק של לוק נמשך רבע שעה אחרי שנגמר ההתקף, אבל עכשיו הוא חזר להתנועע כרגיל, חוץ מרפיון בזווית פיו שגרם לו לעיוות מילים. האיש מהאמבולנס אמר שזה קורה לפעמים, כך שאין מה לדאוג.

חיבקתי את לוק, טומן את שפתי בשיערו הסמיך ומנשק את צד ראשו, מייחל לחיות בעולם שבו נשיקות יכולות לשקם מוחות. ליטפתי את גבו, בתקווה למצוא שם איזה כפתור אתחול שקוע בתוך חור, משהו שאוכל ללחוץ עליו כדי שיספק לנו התחלה חדשה, שימחק את כל הקשקושים מהדף ויותיר אותו שוב חלק ונקי.

גבי ישבה על קצה הכורסה והחזיקה את הבטן.

"את בסדר?" שאלתי.

היא הנהנה, שולפת ממחטת נייר משרוול הקרדיגן ומוחה את אפה. הפחד הכי גדול של גבי היה שהבעיה של לוק היא לא רק חלק ממנו, אלא חלק מהמפעל שייצר אותו – מה אם אצל כל ילד שנעשה יחד יהיה אותו פגם בתכנון?

כל הרופאים אמרו שהסיכויים שזה יקרה פעמיים הם זעומים, אבל אני לא חושב שנוכל אי פעם להירגע לגמרי. ידעתי שעוד הרבה זמן אחרי שייוולד הילד השני שלנו, נחפש שנינו את התסמינים שנראו תמימים כל כך אצל לוק בהתחלה.

קיבלנו מכתב מבית הספר האוסר על הבאת טמגוצ'ים. שלושה טמגוצ'ים של ילדים אחרים מתו ולא היה אפשר להשיבם לחיים.

"הורים מתעלמים ממני כשאני מורידה את לוק בבוקר," אמרה גבי. היא שפשפה את רקותיה באצבעותיה.

המצב יצא משליטה. מימוּ צריך ללכת.

כשהלכתי לספר ללוק שאנחנו צריכים להיפרד ממימוּ לשלום, הוא ישב על שפת ארגז החול, דוקר את החול בקשית צהובה.

"לא!" הוא נבח עלי, ועשה את הפרצוף הזועף שלו. הוא אחז את מימוּ בחוזקה באגרופו ושילב את זרועותיו על חזהו.

גבי יצאה החוצה עם הספר שלה. "אולי תעזרי לי פה?" ביקשתי.

"אתה יכול להתמודד עם זה לשם שינוי," אמרה.

ניסיתי לשחד את לוק בעוגייה, אבל זה רק הרגיז אותו יותר. ניסיתי לשקר לו, אמרתי שאני צריך לקחת את מימוּ לבית החולים כדי לרפא אותו, אבל כבר איבדתי את אמונו. בסופו של דבר נותרה לי רק אפשרות אחת. אמרתי ללוק שהוא צריך לסדר את הצעצועים שלו בגינה או שאאלץ להחרים את מימוּ ליומיים שלמים. ידעתי שלוק לעולם לא יאסוף את הצעצועים. כנראה החלק במוחו שאחראי על סידור היה בתחום האזור הפגוע. אבל ביקשתי ממנו בתיאטרליות כמה פעמים, ואז, כשהוא רק התרגז עוד יותר, רקע ברגליים ובעט בכל מיני דברים, התחלתי לספור.

"אל תספור!" הוא אמר, מבין את סופיות הספירה לאחור.

"קדימה," אמרתי, "נשארו לך ארבע שניות. רק תאסוף את הצעצועים ומימוּ יוכל להישאר אצלך."

אילו הוא היה אוסף את הצעצועים שלו, היה מדובר בכזה נס, שהייתי מרשה לו לשמור את מימוּ, עם האיידס או בלי האיידס.

"שלוש… שתיים…."

"די לספור!" צרח לוק, ואז אשר יגורתי בא לי, "סַמוּר מעופף!"

האצבעות של לוק התעקלו לצורתן המוכרת והמפחידה והוא הסתער עלי. דילגתי כדי לברוח ממנו, ומעדתי על דלי.

"אחת וחצי…. אחת… קדימה, נשארה לך רק חצי שנייה." כנראה היה בי חלק שנהנה מזה, כי צחקקתי.

"די עם זה," אמרה גבי. "אל תהיה אכזרי."

"הוא צריך ללמוד," אמרתי. "קדימה לוק, נשאר לך רק שבריר שנייה. תתחיל לאסוף את הצעצועים שלך עכשיו ומימוּ יוכל להישאר אצלך."

לוק שאג וזינק עלי עם סמור-מעופף, על הזרועות שלי, על הפנים. אחזתי במותניו וסובבתי אותו עם הגב אלי. סמור-מעופף תקע את טפריו בפרקי אצבעותי בזמן שאני נאבקתי לשחרר את מימוּ מידו השנייה.

לאחר שהצלחתי לחלץ את מימוּ, היו על פרקי אצבעותי שלושה חתכים בצורת חצי-סהר ששרפו לי בטירוף.

"אני שונא אותך!" צרח לוק בבכי. הוא רץ אל הבית וטרק את הדלת אחריו.

"מגיע לך," אמרה גבי, מביטה בי מעל מסגרת משקפי השמש שלה.

לא יכולתי פשוט לזרוק את מימוּ לפח. לוק לא יסלח לי על כך לעולם. זה עלול להפוך למין רגע מכונן כזה, משהו שיעוות אותו לנצח וייצור אצלו כל מיני בעיות אמון בהמשך החיים. במקום זאת תכננתי למימוּ המתת חסד.

אם אנעל את מימוּ בארון התרופות, אבודד אותו מהדברים שעשויים לעזור לו לשרוד: מזון, משחק, ליטופים ושירותים, האיידס יתחזק ככל שהוא ייחלש ויתבוסס בהפרשותיו. האיידס ינצח. וכשמימוּ יהיה מת, יש לו שתי ברירות: לאתחל את עצמו בתור טמגוצ'י בריא, או למות. אם יבריא, לוק יוכל לקבל אותו בחזרה. אם ימות, אז לוק ילמד לקח חשוב על תמותה ואני אקנה לו טמגוצ'י חדש כדי לעודד את רוחו.

כל עוד שהה מימוּ בארון היה פיתוי גדול להעיף בו מבט, לצפות ברגעיו האחרונים, אבל לטמגוצ'י יש חיישנים שקולטים תנועה. הוא עשוי לפרש את תשומת הלב מצדי כסוג של טיפול בו, ולאזור כוחות כדי להתנגד לווירוס שהורס אותו. לא, היה עלי לעזוב אותו במנוחה חרף הפיתוי.

נוכחותו של מימוּ בארון התרופות כאילו שינתה את מראהו החיצוני של הארון. מארון תרופות רגיל הוא הפך למשהו אחר, משהו… לא מהעולם הזה.

אחרי יומיים שלמים  לא יכולתי יותר להתאפק. הייתי בטוח שפתיל חייו של מימוּ כבר קופד. לוק התעקש להיות שם כשפתחתי את הארון, ולא היה לי כוח להתווכח.

"בסדר," אמרתי. "אבל למדת את הלקח, שצריך לסדר צעצועים?"

"תחזיר לי אותו," הוא אמר ברטינה.

פתחתי את הארון והוצאתי את הטמגוצ'י.

מימו היה חי.

הוא איבד בינתיים שלוש מגפיו, נשארה לו רק זרוע אחת, שנמתחה תחת ראשו. אחת מעיניו נעצמה לכדי נקודה קטנה שלא יכולה לראות. קו המִתאר המפוקסל שלו היה קטוע בכמה מקומות, נקבוביות פעורות שדרכן ודאי חדרו והתנדפו כל מיני דברים בלתי נראים.

"זה מגוחך," אמרתי. "לוק, אני מצטער, אבל אין לנו ברירה אלא לזרוק אותו."

לוק חטף ממני את הטמגוצ'י ורץ בצרחות אל גבי. הוא רעד, פניו היו אדומות ומיוזעות.

"מה כבר עשית?" גערה בי גבי.

תפסתי את הראש בשתי ידי. "אני נכנע," אמרתי, ועליתי לחדר השינה בהפגנתיות.

הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי בתוכנית בישול. היה משהו מרגיע באופן שבו צרב השף את הטונה על מחבת, משהו שאִפשר לפעימות לבי להתרכך בהדרגה.

גבי קראה לי מלמטה. "אתה יכול לרדת ולהכניס את לוק? ארוחת הערב כמעט מוכנה."

החלקתי את הרגליים על כל אחת מהמדרגות, נהנה מהעיסוי של כפות הרגליים. יצאתי החוצה בגרביים. לוק היה עסוק בקבורה של כדורגל בתוך ארגז החול.

"הגיע הזמן להיכנס, קטנצ'יק," אמרתי. "ארוחת הערב מוכנה."

הוא התעלם ממני.

"בוא הביתה, לוק," קראה גבי מבעד לחלון הפתוח, ולשמע קולה של אמו, קם לוק, ניער את החול מהג'ינס שלו ונכנס פנימה, שומר ממני מרחק רב כשחלף על פני בריצה.

טיפת גשם פגעה בקצה אפי. העננים מעל היו נמוכים וכבדים. עננים מהסוג המסוקס שלוקח להם כמה ימים להתרוקן. כשפניתי לחזור, הבחנתי שלוק השאיר את מימוּ בשולי ארגז החול. התקרבתי כדי להושיט יד ולהרים אותו, אבל אז עצרתי, הזדקפתי, ונכנסתי פנימה, סוגר את הדלת מאחורי.

אחרי ארוחת הערב היה תורה של גבי להשכיב את לוק. הכנתי תה ורכנתי מעל גב הספה, מניח את הספל ואת שני מרפקי על אדן החלון ושואף את האדים החמים. בחוץ הלם הגשם בדשא, יוצר מכתשים בארגז החול, וניתז מהטמגוצ'י. חשבתי כמה מגוחך שאני מרגיש אשם, אבל מתוך איזו תחושת חובה מוזרה המשכתי לצפות בו, עד שהגשם שטף את כל האור מהשמיים.