הָעָרֶמָה שֶל הָבּוּבּוֹת הִיא לֶבָנָה בֶּתוֹך הָחוֹשֶך. אִם מִתְקָרְבִים אֶפְשָר לִרְאוֹת רָגְלָיים וֶיָדָיים וֶגוּפִים מֶפוֹרָקִים. אֶין לָהֶן רָאשִים. אָבָל אֶפְשָר לִרְאוֹת מֶהָפְּלָסְטִיק שֶל הָאֶיבָרִים הָאָחֶרִים שֶמֶדוּבָּר בֶּבּוּבּוֹת אֶיכוּתִיוֹת, בּוּבּוֹת מָלְאָכִיוֹת שֶשָֹמִים בֶּחָלוֹן רֶאָוָוה וֶמָלְבִּישִים אוֹתָן בָּקוֹלֶקְצְיָה הָשְחוֹרָה שֶל הָחוֹרֶף. אוֹ בֶּגוּפִיָה לֶבָנָה עִם סֶרֶט אָדוֹם. נָגִיד לֶמָשָל הָיָד הָמֶפוֹרֶקֶת הָזֹאת. אֶיך שֶמֶרִימִים אוֹתָה רוֹאִים שֶהִיא הָייתָה שָיֶיכֶת לֶבּוּבָּה עָדִינָה. זֶה אָפִילוּ לֹא נִרְאֶה כְּמוֹ פְּלָסְטִיק אָבָל סִילִיקוֹן גָמִיש. זֶה אָפִילוּ נִרְאֶה כְּמוֹ יָד שֶל בָּחוּרָה מֶרוֹב שֶזֶה אֶיכוּתִי הָדָבָר הָזֶה. הָזְרוֹעָ הָלֶבָנָה שֶמֶגִיעָה עָד הָמָרְפֶּק. מָרְפֶּק שֶמִתְקָפֶּל בֶּאֶלֶגָנְטִיוּת לָאָמָה. הָיָד הִיא מָמְשִיכָה וֶתִרְאוּ אֶת הָחִיבּוּר בֶּין הָיָד לֶבֶּין הָכָּף שֶל הָיָד וֶהָאֶצְבָּעוֹת שֶכֹּל אָחָת הֶן מִתְקָפְּלוֹת בֶּצוּרָה מוּשְלֶמֶת, אֶלֶה הָדְבָרִים הָכִי יָפִים שֶל הָבּוּבּוֹת, הָחִיבּוּרִים שֶל הָפְּלָסְטִיק בֶּין הָיָדָיים וֶהָרָגְלָיים לָגוּף, בֶּין הָטוֹרְסוֹ לָצָוָואר, אֶיבָרִים שֶמִתְחָבְּרִים בְּלִי נִיתוּח וֶמִתְנָתְקִים בְּלִי כְּרִיתָה וֶהָפָּס הָשָחוֹר הָמִסְתוֹרִי שֶיֶש בֶּינֶיהֶם. אָנִי לוֹקָחָת אֶת הָיָד וֶמָכְנִיסָה אוֹתָה לָתִיק וֶיוֹצֶאת מֶהָשָעָר הָיָרוֹק הָגָדוֹל. הוֹלֶכֶת דֶרֶך צִמְחִיָה וֶפָּחִים לֶעֶמֶק רֶפָאִים וֶלוֹקָחָת אֶת אָרְבָּע אָלֶף שֶעוֹשֶֹה אֶת הָעָלִיָה שֶל הָגָן. בֶּאוֹטוֹבּוּס חֶצִי רֶיק שֶל עֶשֶֹר בָּלָילָה מָלָנְתָלָפִים אוֹרוֹת בֶּכֹּל הָצְבָעִים שֶל פָּנָסִים צֶהוּבִּים וֶאוֹרוֹת אָדוּמִים שֶל בְּרֶקְסִים וֶאִיתוּתִים וֶשְלָטִים וֶחֶצִים וֶאוֹרוֹת יֶרוּקִים שֶל רָמְזוֹרִים וֶבִּנְיָינִים שְלֶמִים שֶמוּאָרִים בֶּלָבָן זֶה הוֹרֶס אֶת הָעֶינָיים, הָיָד עִם הָאֶצְבָּעוֹת הָלֶבָנוֹת שֶלָה הִיא מֶבָּצְבֶּצֶת בָּקְטָנָה מֶהָבֶּתוֹך שֶל הָתִיק וֶהָאָנָשִים הָמֶעָטִים שֶיוֹשְבִים מִסְבִיבִי רוֹאִים אוֹתָה עוֹשָֹה שָלוֹם אוֹ כֹּל תָחָנָה הִיא עוֹשָֹה תְנוּעָה אָחֶרֶת. בָּתָחָנָה מוּל הָגָן הִיא עוֹשָֹה שָלוֹם לֶמִי שֶיוֹרֶד שָם. בֶּקֶרֶן הָיֶסוֹד הִיא מֶשָֹחֶקֶת לִי בָּשֶֹיעָר. לֶיָד כִּיכָּר פָּרִיז הִיא מָתְחִילָה לֶהִשְתוֹלֶל וֶלָעָשֹוֹת תְנוּעוֹת שֶל עָצָבִּים לָכִּיווּן שֶל הָמִזְרָקָה. כְּשֶאָנִי יוֹרֶדֶת בֶּקִינְג ג'וֹרְג' הָיָד קְצָת נִרְגָעָת וֶנִכְנֶסֶת בֶּחָזָרָה לָתִיק כָּכָה שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת אוֹתָה. אָנִי חוֹצָה אֶת הָכְּבִיש וֶרוֹאָה אֶת הָבִּנְיָין הָמוּאָר שֶל הָמָשְבִּיר. עוֹבֶרֶת דֶרֶך הָגִינָה שֶל הָסוּס. רוֹאָה אֶת הָעָלִיָה וֶפּוֹנָה יָמִינָה. קוֹטֶפֶת אֶחָד מֶהָפְּרָחִים הָוְרוּדִים שֶצוֹמְחִים לֶיָד אֶיזֶה בָּית וֶזוֹרֶקֶת אוֹתוֹ לָתִיק וֶהָיָד יָשָר תוֹפֶסֶת אוֹתוֹ וֶמֶרִיחָה אוֹתוֹ וֶמֶשָֹחֶקֶת אִיתוֹ. אָנִי חוֹשֶבֶת שֶחָלָמְתִי עָל הָבָּית הָזֶה פָּעָם שֶזֶה הָיָה הָבָּית שֶלִי אָבָל רָק שֶל הָחָלוֹם וֶבָּסוֹף נִיסִיתִי לֶהִכָּנֶס אֶלָיו אָבָל כְּבָר הָייתָה בֶּתוֹכוֹ מִשְפָּחָה חָרֶדִית וֶהֶם בִּיקְשוּ מִמֶנִי בֶּנִימוּס לָצֶאת אָז יָצָאתִי וֶשוּב חִיפָּשְֹתִי אֶת הָבָּית הָאָמִיתִי שֶלִי. קָטְנוֹעָ כָּתוֹם וֶעָלִיָה שֶל עָמוּדִים. שֶלֶט שֶל פֶּסְטִיבָל גְוָונִים בֶּיֶרוּשָלָים. הָגָלֶרְיָה לֶסִפְרוּת. שְנֶי בָּתֶי קָפֶה מֶפוּצָצִים בֶּאָנָשִים. יֶצִיאָה לֶכְּבִיש עִם הָרָמְזוֹר הָכִי אִיטִי בָּעוֹלָם וֶשוּב בָּעָלִיָה אָבָל הָפָּעָם שֶל בֶּצָלְאֶל. בָּתֶי קָפֶה עִם כִּיסָאוֹת מִקָש. בָּקְבּוּקִים עִם פְּלָחִים שֶל תָפּוּזִים עָל הָשוּלְחָנוֹת. אָנָשִים מֶדָבְּרִים וֶמֶעָשְנִים הָמוֹן וֶעוֹשִֹים רָעָש וֶחוֹפְרִים וֶהָכְּלָבִים שֶלָהֶם נוֹבְחִים שָם. בֶּינָתָיים בָּתִיק הָיָד מֶשָֹחֶקֶת עִם הָפֶּרָח וֶאָז הִיא קוֹרָעָת אוֹתוֹ לָחָלוּטִין, מֶפוֹרֶרֶת אֶת הָעָלִים הָיֶרוּקִים וֶהָוְרוּדִים בֶּין מָחְבָּרוֹת וֶעֶטִים וֶמָסְרֶק וֶדְבָרִים לָאוֹנִיבֶרְסִיטָה. מִצָד אֶחָד קָפֶה קָפֶה. בָּצָד הָשֶנִי חוֹמָה שֶל הָאֶבֶן עִם דֶלֶת מֶעֶץ וֶזְרִיקוֹת שֶל הָשָֹרָך עָל כֹּל הָחוֹמָה עָל כֹּל הָאָבָנִים, זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ בָּית שֶרוֹאִים בָּאָגָדוֹת וֶאָפִילוּ הָאָרוֹן חָשְמָל בָּסִגְנוֹן שֶל הָקוּבִּיזֶם וֶהָחָלוֹנוֹת שֶמֶבִיאִים לֶגָלֶרְיוֹת שֶל תְמוּנוֹת וֶהָפְּסִיפָסִים עָל הָקִיר שֶל הָנָשִים עִם הָכְּנָפָיים. הָתָחָנָה שֶל הָאוֹטוֹבּוּס וֶקָפֶה גָלֶרְיָה. הָשֶלֶט לָאֶירוּעָ שֶל מֶעָצְבִים בָּעִיר. שְֹמֹאלָה לָכְּנִיסָה שֶל הָבִּנְיָין, מָעָלִית לֶקוֹמָה שִישִית, הָחֶדֶר מָדְרֶגוֹת הוּא חָשוּך בָּאָפֶלָה אָבָל אֶיך שֶמֶגִיעִים אֶלָיו הָדֶלֶת. בָּלָילָה כָּנִרְאֶה שֶיָשָנְתִי עָל הָיָד כִּי הֶרְגָשְתִי אוֹתָה מֶנוּמְלֶלֶת, כֶּאִילוּ שֶהִיא נִרְדֶמָה. בָּבּוֹקֶר הִתְעוֹרָרְתִי וֶרָאִיתִי אֶת הָיָד שֶל הָבּוּבָּה שֶהִיא יָצְאָה לִי מֶהָתִיק בָּלָילָה וֶזָחְלָה לִי מִתָחָת לָגוּף. קָמְתִי וֶהִסְתָכָּלְתִי עָלֶיהָ. הִיא הָייתָה עִם הָרְבֶּה פָּחוֹת מֶרֶץ מֶאֶתְמוֹל. אוּלָי כְּמוֹ הָמוֹח הָעָתִיק שֶל זוֹחָלִים הִיא עָשְֹתָה כֶּאִילוּ הִיא מֶתָה כֶּדֶי שֶאָנִי אֶעֶזוֹב אוֹתָה בֶּשֶקֶט מִתָחָת לָגָב שֶלִי בָּמִיטָה. אוּלָי הִיא פָּשוּט רָצְתָה לִהִיוֹת שָם אָבָל לֹא רָצְתָה לֶהָפְרִיעָ לִי לִישוֹן. אָנִי מִסְתָכֶּלֶת עָלֶיהָ. הִיא מָמָש לֶבָנָה. לֶבָנָה וֶגְמִישָה כְּמוֹ דֶבֶק פְּלָסְטִי. הָאֶצְבָּעוֹת עָכְשָיו שֶאָנִי רוֹאָה אֶת זֶה פִּתְאוֹם אָנִי מֶבִינָה שֶאֶין לָהֶן מִפְרָקִים. הֶן גְמִישוֹת לָחָלוּטִין, יוֹתֶר מִבְּנֶי אָדָם. תְשָע עֶשְֹרֶה אָלֶף מֶגִיעָ לָתָחָנָה. אָנִי עוֹלָה עָלָיו עִם הָיָד מֶצִיצָה מִתוֹך הָתִיק. אָנָחְנוּ יוֹרְדוֹת בֶּבֶּצָלְאֶל וֶעוֹשֹוֹת אֶת הָסִיבוּב שֶל הָגָן וֶנוֹסְעוֹת עָל קִינְג ג'וֹרְג' וֶנֶעֶלָמוֹת בָּנֶבִיאִים. כֹּל הָדֶרֶך לֶהָר הָצוֹפִים הָיָד הִיא לֹא זָזָה. אוּלָי הִיא פָּשוּט כְּבָר מָרְגִישָה יוֹתֶר בָּבָּית וֶלֹא מָמָש מָרְגִישָה שֶהִיא צְרִיכָה לָעָשֹוֹת עָלָי פּוֹזוֹת, לִגְרוֹם לִי לִדְאוֹג. חָשָבְתִי שֶהִיא תָהָרוֹס לִי אֶת הָעֶטִים וֶהָמָחְבָּרוֹת אָבָל הִיא רָק שִֹיחְקָה אִיתָם קְצָת בֶּתוֹך הָתִיק וֶקִשְקֶשָה כֹּל מִינֶי דְבָרִים שֶלֹא נִרְאִים חָשוּבִים יוֹתֶר מִמָשֶהוּ. צִיוּרִים שֶל לֶבָבוֹת אָדוּמִים עִם חֶצִים בֶּתוֹכָם. כֹּל מִינֶי טֶה קְיֶירוֹ. כָּאֶלֶה דְבָרִים. הָאוֹטוֹבּוּס מֶאִיץ בָּנֶבִיאִים. אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת בֶּין חוֹמוֹת עָתִיקוֹת שֶל כֹּל מִינֶי בָּתֶי חוֹלִים וֶמִנְזָרִים מֶהָמֶאָה הָתְשָע עֶשְֹרֶה. גְדֶרוֹת יֶרוּקוֹת מֶקוּלָפוֹת עִם בְּרוֹשִים כִּמְעָט מֶתִים. שֶלֶט שֶל דִירוֹת יוּקְרָה, אָתָר בְּנִיָה עִם כֹּל הָפִּיגוּמִים. מִיָמִין הָתָחָנוֹת שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים וֶמֶאָחוֹרָה הָחֶנְיוֹן, הָכִּיכָּר הָזֶעִירָה בָּפְּנִיָה לָרָב קוּק, שְֹמֹאלָה הָיֶרִידָה שֶמָמְשִיכָה בָּנֶבִיאִים עָד שֶהָאוֹטוֹבּוּס מֶגִיעָ מוּל הָעִיר הָעָתִיקָה וֶפּוֹנֶה שָם שוּב שְֹמֹאלָה. הָיָד הִיא יֶשֶנָה אוֹ מֶקָשְקֶשֶת שְטוּיוֹת. לִפְעָמִים הִיא כּוֹתֶבֶת מָשֶהוּ שֶהִיא חוֹשֶבֶת שֶהוּא מֶקוֹרִי. וֶאָז הִיא מוֹצִיאָה חֶצִי יָד מֶהָתִיק וֶנוֹגָעָת בִּי מֶאָחוֹרָה בָּכָּתֶף. עָכְשָיו אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת אֶת שִמְעוֹן הָצָדִיק. אָנִי שוֹמָעָת אֶת הָרָעָש שֶל הָעֶט עָל הָמָחְבֶּרֶת. יָמִינָה לֶיָד הָמָטֶה הָאָרְצִי וֶשְֹמֹאלָה לֶיָד הָמָטֶה הָאָרְצִי וֶיָשָר אָנָחְנוּ עוֹלוֹת וֶעוֹבְרוֹת אֶת לֶרְנֶר וֶיָמִינָה בָּכִּיכָּר שֶל הָמֶעוֹנוֹת. הָעָלִיָה שֶל צֶ'רְצִ'יל עִם בְּרוֹשִים וֶאוֹרָנִים. הָשוּרוֹת הָלֶבָנוֹת שֶל מָצֶבוֹת עָל הָדֶשֶא. יָשָר עָד הָסוֹף בֶּין רֶזְנִיק לֶהָדָסָה. יָמִינָה וֶשְֹמֹאלָה לָמִנְהָרָה. אָנִי יוֹרֶדֶת עִם כּוּלָם בָּמָסוֹף שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים. מָעָבִירָה אֶת הָתִיק לֶאֶחָד הָשוֹמְרִים. עוֹבֶרֶת בָּגָלָאי מָתָכוֹת וֶלוֹקָחָת בֶּחָזָרָה אֶת הָתִיק וֶעוֹלָה בָּמָדְרֶגוֹת הָנָעוֹת. הָיָד פֹּה וֶשָם הִיא בּוֹדֶקֶת אֶת הָשֶטָח כְּשֶאָנִי קוֹנָה קָפֶה בֶּרָחֶל אוֹ עוֹבֶרֶת בֶּדֶשֶא רוּח. כְּבָר עֶשֶֹר וָרֶבָע וֶיֶש שָם אָנָשִים אָבָל אֶין שָם אוֹתָך וֶאֶין שָם אָף אֶחָד אָחֶר שֶאָנִי מֶכִּירָה. יִיצוּגִים שֶל אִימָהוֹת בָּאוֹמָנוּת. חוֹשֶך בָּכִּיתָה. הָמָקְרֶן עִם הָתְמוּנוֹת. הוּא מָרְאֶה אֶת אֶיך שֶבְּלֶייק מֶצָיֶיר אֶת הָשְנִיָה שֶל הָאָכִילָה מֶעֶץ הָדָעָת. הָעֶץ הוּא נִמְצָא בָּמֶרְכָּז שֶל הָתְמוּנָה. אָדָם בָּפִּינָה מֶבוֹעָת מֶאָסוֹן עָתִידִי. מֶאָחוֹרָיו הָנָחָש הָלָבָן מִתְפָּתֶל בֶּגְמִישוּת עָל חָוָוה וֶמָאָכִיל אוֹתָה מִפֶּה לֶפֶּה בֶּאֶחָד מֶהָפֶּירוֹת. הָבְּרָקִים שֶיוֹרְדִים מֶהָעֶץ וֶמֶבָקְעִים בָּאָדָמָה. הָמִשְקָפָיים שֶל גָל שֶמָבְרִיקוֹת כְּשֶהִיא מֶדָבֶּרֶת. אָחְרֶי גָל יֶש לִי בּוֹטִיצֶ'לִי וֶתְקוּפָתוֹ. אָחָר כָּך חָלוֹן וֶאָז אוֹמָנוּת יֶהוּדִית. בָּסוֹף אָנִי יוֹצֶאת מֶהָשִיעוּר הָאָחָרוֹן בֶּשֶש בָּעֶרֶב. הָאוֹנִיבֶרְסִיטָה כְּבָר רֶיקָה בָּשָעָה הָזֹאת בָּחוֹרֶף. הָכֹּל חָשוּך וֶקָר. יֶש פִּינוֹת בֶּדֶשֶא רוּח שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת לֶאָן הוֹלְכִים. אָנִי חוֹתֶכֶת דֶרֶך הָשְבִיל שֶל הָדֶשֶא לֶתוֹך הָבִּנְיָין בָּצָד שֶל הָסִפְרִיָה. הָיָד קְצָת זָזָה בֶּעָדִינוּת בֶּתוֹך הָתִיק. אָנָחְנוּ יוֹרְדוֹת בָּמָדְרֶגוֹת הָנָעוֹת לָמָסוֹף שֶל הָאוֹטוֹבּוּסִים וֶלוֹקְחוֹת מִשָם אֶת שְבָע עֶשְֹרֶה הָבָּיתָה. הָיָד מָתְחִילָה לֶהִתְעָצְבֶּן בֶּכֹּל הָנֶסִיעָה. זֹאת כָּנִרְאֶה הָשָעָה הָזֹאת בָּיוֹם שֶהִיא מֶאָבֶּדֶת אֶת זֶה לָחָלוּטִין. הִיא רוֹצָה לָצֶאת מֶהָתִיק וֶלֶהִסְתָכֶּל מֶהָחָלוֹן אָז הָפָּעָם אָנִי פָּשוּט נוֹתֶנֶת לָה וֶזֶהוּ. וֶאֶיך שָם עִם כֹּל הָאוֹרוֹת. אָנִי וֶהָיָד מִסְתָכְּלוֹת עָל הָלָילָה. עָל כֹּל הָמֶכוֹנִיוֹת שֶעוֹבְרוֹת בֶּמֶהִירוּת. פָּנָסִים אָדוּמִים אִיתָנוּ. פָּנָסִים לֶבָנִים בָּכִּיווּן הָשֶנִי. בָּחוּרָה עִם חוּלְצָה נֶחְמָדָה בָּמוֹשָב הָנֶגְדִי. סָרִיג עִם פָּסִים בֶּסָגוֹל וֶכָּתוֹם וֶצָהוֹב. הָיָד הִיא מָצְבִּיעָה לָה עָל הָסָרִיג. הָבָּחוּרָה הִיא אוֹמֶרֶת תוֹדָה עִם חִיוּך וֶתְנוּעָה שֶל הָרֹאש. וֶאָז אָנָחְנוּ מָמְשִיכוֹת בָּנֶסִיעָה. הָאֶמֶת שֶכְּבָר הֶגָענוּ לָאֶיזוֹר שֶל הָעִיר וֶהָיָד וֶהָבָּחוּרָה כְּבָר עָמוֹק בָּשִֹיחָה. הָיָד לֹא מָמָש יֶכוֹלָה לֶדָבֶּר אָז הֶן מֶדָבְּרוֹת וֶמֶבִינוֹת עִם תְנוּעוֹת שֶל הָיָדָיים וֶהָאֶמֶת שֶזֶה נִרְאֶה שֶהֶן מָמָש מֶבִינוֹת אָחָת אֶת הָשְנִיָה כָּכָה, בֶּאֶיזֶשֶהוּ שָלָב הָיָד נוֹגָעָת בִּי בֶּטָעוּת וֶאָנִי מִסְתָכֶּלֶת עָלֶיהֶן אָבָל הֶן עָמוֹק בֶּתוֹך הָשִֹיחָה אָז אָנִי חוֹזֶרֶת לָנָהָר שֶל הָאוֹרוֹת. בָּסוֹף אָנָחְנוּ צְרִיכוֹת לָרֶדֶת. אָנִי מֶהָנְהֶנֶת עִם הָרֹאש לָבָּחוּרָה. וֶלוֹקָחָת אֶת הָיָד שֶעוֹשָֹה לָה שָלוֹם עִם תְנוּעוֹת נִמְרָצוֹת וֶיוֹרֶדֶת מֶהָאוֹטוֹבּוּס וֶעוֹלָה הָבָּיתָה. בָּלָילָה אָנִי יֶשֶנָה אָבָל הָיָד הִיא לֹא יוֹשֶנֶת. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן דְבָרִים. כֹּל מִינֶי שְטוּיוֹת שֶבֶּטָח יֶש לָה בָּרֹאש וֶבָּבּוֹקֶר הִיא עָיֶיפָה מִידָי וֶלֹא רוֹצָה לָלֶכֶת אִיתִי לָאוֹנִיבֶרְסִיטָה. מָה שֶהִיא כֶּן עוֹשָֹה זֶה מִתְקָרֶבֶת לִי לָבֶּטֶן וֶמֶנָסָה לֶהָרְכִּיב אֶת עָצְמָה עָל הָיָרֶך שֶלִי. כְּשֶהִיא לֹא מָצְלִיחָה הִיא מֶנָסָה יָשָר עָל הָכָּתֶף. בָּסוֹף גָם זֶה לֹא הוֹלֶך אָז הִיא מֶנָסָה בֶּעוֹד כָּמָה מֶקוֹמוֹת אָבָל בָּסוֹף הִיא מֶוָותֶרֶת וֶאָנִי אוֹמֶרֶת לָה שָלוֹם וֶיוֹצֶאת. בֶּזְמָן שֶאָנִי בֶּמָבוֹא לֶאוֹמָנוּת יֶמֶי הָבֶּינָיים הָיָד הִיא נִשְאֶרֶת בָּבָּית וֶיֶשֶנָה עָד מֶאוּחָר. בָּסוֹף הִיא מִתְעוֹרֶרֶת וֶשוֹטֶפֶת אֶת הָיָדָיים וֶמִתְיָישֶבֶת לִכְתוֹב בָּמָחְבָּרוֹת שֶקָנִיתִי לָה. הִיא יוֹשֶבֶת וֶכּוֹתֶבֶת. הִיא כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. אָבָל אָף אֶחָד לֹא נִמְצָא בָּדִירָה כֶּדֶי לִרְאוֹת אוֹתָה. הָשוּתָפָה שֶלִי עָזְבָה אֶת הָלִימוּדִים בֶּהָפְתָעָה וֶנָסְעָה לִפְנֶי כָּמָה זְמָן לֶדְרוֹם אָמֶרִיקָה. בֶּינָתָיים אָנִי גָרָה לֶבָד בָּדִירָה וֶצְרִיכָה לֶשָלֶם כָּפוּל אָבָל זֶה לֹא נוֹרָא, דָוְוקָא בָּא לִי בֶּטוֹב הָשֶקֶט. וֶעָכְשָיו עִם כֹּל הָסִיפּוּר שֶל הָיָד שֶל הָבּוּבָּה אָז הָאֶמֶת שֶזֶה עָדִיף כִּי אִם הָיית פֹּה כְּבָר הָיית מִתְחָרְפֶנֶת מֶהָשְטוּיוֹת שֶלָה. אוֹ שֶאוּלָי דָוְוקָא הָייתֶן מִסְתָדְרוֹת מֶצוּיָן. הָיָדָיים שֶלָכֶן הֶן נִרְאוֹת דֶי דוֹמוֹת. לֶבָנוֹת כָּאֶלֶה. גְמִישוֹת. גָם אָת לִפְעָמִים כּוֹתֶבֶת בָּמָחְבָּרוֹת הָצֶהוּבּוֹת שֶלָך. גָם אָת לִפְעָמִים מָתְחִילָה עִם בָּחוּרוֹת. אָז בּוֹאוּ נֶדָמְיֶין שֶיֶש מָסָך מֶפוּצָל וֶבָּצָד הָיֶמָנִי רוֹאִים אוֹתִי יוֹשֶבֶת בָּשִיעוּר וֶבָּצָד הָשְֹמָאלִי זֶה הָדִירָה וֶרוֹאִים אֶת הָיָד כְּשֶהִיא כּוֹתֶבֶת. אָנִי לוֹמֶדֶת הָמוֹן. הָיָד כּוֹתֶבֶת. אָנִי יוֹצֶאת מִשִיעוּרִים וֶעוֹבֶרֶת בָּדֶשֶא. אָנִי כּוֹתֶבֶת סִיכּוּמִים. הָיָד כּוֹתֶבֶת הָמוֹן. וֶכָּכָה זֶה מָמְשִיך עָד אָחָר הָצָהָרָיים עֶרֶב. בָּסוֹף זֶה סוּג שֶל מָפְסִיק אָבָל הָמָסָך הָמֶפוּצָל עָדָיין מָמְשִיך עִם הָסִידוּר שֶלוֹ. בָּצָד הָשְֹמָאלִי הָיָד כּוֹתֶבֶת וֶבָּצָד הָיֶמָנִי אָנִי נִמְצֶאת בֶּנֶסִיעָה. אָנִי לֹא מֶדָבֶּרֶת עִם אָף אֶחָד לָמְרוֹת שֶיֶש מִישֶהִי עִם מֶעִיל אָדוֹם נֶחְמָד כָּמָה מוֹשָבִים לֶפָנָי בָּצָד הָשֶנִי. בָּצָד הָשְֹמָאלִי הָיָד כּוֹתֶבֶת. בָּצָד הָיֶמָנִי אָנִי יוֹרֶדֶת בֶּבֶּצָלְאֶל. עוֹבֶרֶת אָנָשִים בֶּבָּתֶי קָפֶה וֶפָּאבִּים. נִכְנֶסֶת לָבִּנְיָין. עוֹלָה בָּמָעָלִית. אָנִי תוֹלָה אֶת הָמֶעִיל וֶאוֹמֶרֶת שָלוֹם. הָיָד מָמְשִיכָה לִכְתוֹב וֶמִתְעָלֶמֶת מֶהָקִיוּם שֶלִי. בָּסוֹף הִיא כֶּאִילוּ שָֹמָה לֶב שֶאָנִי שָם בִּכְלָל וֶבְּלִי לֶהָגִיד שָלוֹם הִיא פָּשוּט נִדְבֶּקֶת לִי לָבֶּטֶן, מֶנָסָה לֶהִתְחָבֶּר. אָת כְּמוֹ גוּר קָטָן שֶל חָתוּלִים יָד. אָת כְּמוֹ חָתוּל קָטָן שֶמֶנָסֶה לִינוֹק לִי מֶהָבֶּטֶן. מֶחָפֶּשֶֹת אֶת הָקְלִיק שֶל הָחִיבּוּר בֶּכֹּל צוּרָה אֶפְשָרִית וֶלָמְרוֹת שֶאָנִי מָסְבִּירָה לָה שֶזֶה לֹא יָעָבוֹד הִיא מָמְשִיכָה וֶמָמְשִיכָה עָד שֶבָּסוֹף הִיא מִתְעָיֶיפֶת וֶהוֹלֶכֶת בֶּחָזָרָה לָמָקוֹם שֶלָה. יֶש בֶּזֶה מָשֶהוּ מֶעָצְבֶּן, זֶה נָכוֹן. אָבָל בָּסָך שֶל הָכֹּל זֶה בֶּסֶדֶר. זֶה יוֹתֶר טוֹב מִלִחְיוֹת לֶבָד אֶת כֹּל הָחָיים שֶלִי. בָּלָילָה קוֹרִים לִי דְבָרִים. בָּבּוֹקֶר אָנִי קָמָה וֶשוּב זֶה מָרְגִיש כֶּאִילוּ נִרְדָמְתִי עָל הָיָד. אָנִי זָזָה בָּמִיטָה וֶקְצָת מִתְעוֹרֶרֶת וֶזֶה שוּב פָּעָם הָגוּרָה הָמָצְחִיקָה הָזֹאת. אָנִי קָמָה וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הָיָד הָלֶבָנָה, עָל הָאֶצְבָּעוֹת הָגְמִישוֹת, הָחָסְרוֹת מִפְרָקִים. וֶאָז אָנִי מֶבִינָה שֶבָּלָילָה הִיא אֶיכְשֶהוּ הֶצְלִיחָה לֶהִתְחָבֶּר אֶלָי וֶעָכְשָיו הִיא מֶחוּבֶּרֶת כְּמוֹ דֶבֶק לָגוּף שֶלִי וֶלֹא מֶשָנֶה כָּמָה אָנִי מוֹשֶכֶת הִיא לֹא מָצְלִיחָה לֶהִשְתָחְרֶר. מָזָל שֶזֶה יוֹם חָמִישִי וֶאֶין לִי שִיעוּרִים. אָנִי נִשְאֶרֶת בָּבָּית וֶמֶנָסָה לָחְשוֹב מָה לָעָשֹוֹת. צָרִיך לָלֶכֶת לָסוּפֶּר כִּי אֶין אוֹכֶל בָּבָּית אָבָל אֶיך אָנִי אֶלֶך עִם שָלוֹש יָדָיים. הָיָד הִיא מָצְבִּיעָה עָל סָרִיג עִם כָּפְתוֹרִים שֶיֶש לִי בָּאָרוֹן. אָנִי מֶבִיאָה לָה אוֹתוֹ וֶהִיא גוֹזֶרֶת לוֹ עִיגוּל וֶתוֹפֶרֶת שָם שָרְווּל מִסָרִיג יָשָן בֶּצֶבָע דוֹמֶה. הָאֶמֶת שֶהִיא עוֹשָֹה אֶת זֶה לֹא רָע בִּכְלָל. יָד לֹא יָדָעתִי שֶאָת כָּזֹאת כִּשְרוֹנִית. גָם כּוֹתֶבֶת וֶגָם מָתְחִילָה עִם בָּחוּרוֹת וֶעָכְשָיו גָם תוֹפֶרֶת בְּגָדִים שֶיָתְאִימוּ לָסִידוּר שֶלָנוּ. בָּלָילָה, אָחְרֶי יוֹם שָלֶם שֶבִּילִינוּ בֶּתְפִירוֹת וֶאָחָר כָּך בָּשוּק, אָנָחְנוּ יוֹשְבוֹת עָל הָכּוּרְסָא בָּמִרְפֶּסֶת וֶשוֹתוֹת תֶה עִם נָענָע. רוֹאִים קְצָת אֶת בֶּצָלְאֶל מֶהָחָלוֹן שֶל הָמִרְפֶּסֶת. רָעָש וֶאוֹרוֹת. קוֹלוֹת שֶל אָנָשִים. צְפִיפוּת שֶל צִמְחִיָה בֶּין הָבָּתִים וֶחָצֶרוֹת. מִסְתָבֶּר שֶהָיָד הִיא כּוֹתֶבֶת יוֹמָן. הִיא עוֹשָֹה הָפְסָקָה וֶמֶצִיעָה לִי לִקְרוֹא. אָנִי לוֹקָחָת אֶת הָמָחְבֶּרֶת שֶל הָיָד שֶל הָבּוּבָּה וֶפּוֹתָחָת אֶת הָכְּרִיכָה וֶמֶדָפְדֶפֶת בָּדָפִּים, שְלוֹשִים בֶּסֶפְּטֶמְבֶּר אָלְפָּיים וֶשְתֶיים עֶשְֹרֶה. נָחָתְנוּ בֶּאָרְגֶנְטִינָה. לָקָחְנוּ מוֹנִית מֶאֶסֶייסָה וֶהֶגָענוּ לֶבּוּאֶנוֹס אָיירֶס תוֹך בֶּעֶרֶך אָרְבָּעִים דָקוֹת. הָכֹּל פֹּה חָדָש. הָאָוִויר מוּזָר. הָרְבֶּה יוֹתֶר קָרִיר וֶעִם בָּשָֹר כֶּאִילוּ אֶפְשָר לֶאֶכוֹל אוֹתוֹ. עָכְשָיו זֶה סוֹף הָחוֹרֶף בֶּזְמָן שֶבָּאָרֶץ הוּא עָדָיין לֹא הִתְחִיל. הָעֶצִים מִתְכָּסִים בֶּעָלִים יֶרוּקִים. הָשָמָיים אָפוֹרִים אָבָל הָכֹּל מָלֶא בֶּאוֹר. קְלָאוּ כֹּל כָּך טוֹבָה אֶלָי, הִיא עוֹזֶרֶת לֶהִתְרָגֶל וֶמָסְבִּירָה לִי דְבָרִים שֶאָנִי לֹא מֶבִינָה בֶּסְפָרָדִית. אָנָחְנוּ מֶגִיעוֹת עִם הָמוֹנִית הָשְחוֹרָה צֶהוּבָּה לָדִירָה שֶלָה וֶעָכְשָיו הִגִיעָ הָזְמָן לִישוֹן כִּי אָנִי עוֹד שְנִיָה מִתְמוֹטֶטֶת. אָרְבָּע בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. טוּ דִיסְקוֹ אֶס מִיָה, טוּ פֶאָה. הָאָרְגֶנְטִינָאִים הֶם צוֹחְקִים עָל הָסְפָרָדִית הָגְרוּעָה שֶלִי. אָבָל זֶה לֹא נוֹרָאִי כִּי קְלָאוּ מֶכִּירָה לִי אֶת כֹּל הָחָבֶרִים שֶלָה וֶאָנָחְנוּ יוֹצְאִים לֶהִסְתוֹבֶב וֶלִשְתוֹת בֶּעֶרֶך כֹּל הָשָבוּעָ. עָכְשָיו זֶה הָזְמָן שֶל לִהִיוֹת תָיָירִים. עָכְשָיו זֶה הָזְמָן הָכִי יָפֶה בָּחָיים שֶלָנוּ. אָחָר כָּך נִשְבּוֹר אֶת הָרֹאש בֶּלִמְצוֹא עָבוֹדָה אָבָל כָּרֶגָע הָכִי חָשוּב זֶה שֶנֶשָפֶּר אֶת הָסְפָרָדִית שֶלָך אָמוֹרְסִיטוֹ. שֶבָע בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. אֶיך שֶיוֹצְאִים מִלִיבְּרֶרִיָה הֶרְנָנְדֶס הָקוֹר שֶל הָלָילָה הוּא בָּא בֶּנָחָשִים, אָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת עָל קוֹרְיֶינְטֶס בֶּין הָבִּנְיָינִים הָעָצוּמִים שֶל קֶיסָרִים, בְּנִיָה צָרְפָתִית שֶל הָמֶאָה הָתְשָע עֶשְֹרֶה, חָלוֹנוֹת מוּאָרִים וֶמָלְאָכִים עָל הָגָגוֹת וֶהָכְּבִיש כֹּל כָּך רָחָב וֶהָתְנוּעָה. הָשִיעוּרֶי סְפָרָדִית מָתְחִילִים לֶהִתְקָדֶם. כֶּדָאי כִּי לֶאָט לֶאָט נִגְמָר לָנוּ הָכֶּסֶף. מָה שֶכֶּן זֶה לֹא מָפְרִיעָ לִי לִקְנוֹת בָּקְבּוּקִים שֶל הָיָין הָכִי יֶקָרִים וֶאוֹכֶל טוֹב וֶאֶת הָפּוֹאֶסִיָה קוֹמְפְּלֶטָה שֶל אָלֶחָנְדְרָה פִּיסָרְנִיק לָמְרוֹת שֶאֶין לִי אֶיך לִקְרוֹא אֶת הָדָבָר הָזֶה. אָנָחְנוּ עוֹבְרוֹת אֶת הָכְּבִיש וֶפּוֹנוֹת לֶטָלְקָוָואנוֹ כְּמוֹ מֶאוֹקְיָינוּס עָצוּם לֶרֶחוֹב עִם בִּנְיָינִים כִּמְעָט צְמוּדִים, עָל מִדְרָכוֹת כֹּל כָּך צָרוֹת שֶאָנִי קְצָת מָרְגִישָה שֶאָנִי שוּב בֶּיֶרוּשָלָים אָבָל הָאוֹטוֹבּוּסִים עִם הָשְרִיקוֹת שֶלָהֶם זֶה דָבָר שֶקָיָים רָק פֹּה, רָק בֶּמִפְלֶצֶת שֶל עִיר שֶל שִישָה מִילְיוֹן אִיש וֶבֶּטָלְקָוָואנוֹ יֶש עוֹד חָנוּיוֹת סְפָרִים וֶגָם הֶן פְּתוּחוֹת, כִּמְעָט אָחָת עֶשְֹרֶה בָּלָילָה וֶכֹּל הָרֶחוֹב חָי וֶצוֹעֶק כֶּאִילוּ שֶעָכְשָיו זֶה רָק הָאֶמְצָע שֶל הָבּוֹקֶר. אָנִי שָֹמָה אֶת הָסֶפֶר בָּתִיק וֶמָחְזִיקָה לֶקְלָאוּ בָּיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת בֶּטְרִיבּוּנָלֶס וֶמִסְתָכְּלוֹת עָל הָאוֹרוֹת. הָכֹּל כֹּל כָּך גָדוֹל, הָבָּתִים הָכְּנֶסִיוֹת הָפְּסָלִים הָכֹּל מֶפוֹאָר, עָמוּדִים עָצוּמִים וֶקְלָאוּ אוֹמֶרֶת כָּאן זֶה הָבֶּית מִשְפָּט הָעֶלְיוֹן, שָם מֶרָחוֹק זֶה תֶאָטְרוֹ קוֹלוֹן וֶהִיא לוֹקָחָת לִי אֶת הָיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת לָאוֹבֶּלִיסְקוֹ וֶרוֹאוֹת אֶת הָגוֹדֶל הָמוּפְרָע שֶלוֹ וֶחוֹזְרוֹת לֶטְרִיבּוּנָלֶס. הָרוּח בָּעָלִים הִיא עוֹשָֹה אֶת הָלָילָה. הָכָּמוּיוֹת שֶל אָנָשִים. הָאוֹרוֹת. הָכֹּל מָדְהִים. אָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת עָד סָנְטָה פֶה וֶפּוֹנוֹת שָם שְֹמֹאלָה וֶהוֹלְכוֹת וֶמָמְשִיכוֹת לָלֶכֶת שָם אֶיזֶה שָעָה וֶעוֹבְרוֹת בָּנְקִים וֶכְּנֶסִיוֹת וֶעוֹבְרוֹת לֶיָד הָאָטֶנֶאוֹ וֶקְלָאוּ צוֹחֶקֶת כֹּל מָה שֶאָת רוֹצָה לָעָשֹוֹת זֶה לֶחָפֶּשֹ פֹּה עוֹד סְפָרִים וֶהִיא לוֹקָחָת לִי אֶת הָיָד וֶאָנָחְנוּ הוֹלְכוֹת בֶּמֶשֶך שָעוֹת וֶבָּסוֹף מִתְעָייפוֹת וֶלוֹקְחוֹת מוֹנִית הָבָּיתָה. עֶשְֹרִים וֶשָלוֹש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. הָחָגִיגָה נִגְמֶרָה. קְלָאוּ אוֹמֶרֶת שֶאָנִי צְרִיכָה לֶחָפֶּשֹ מֶאֶיפֹה לֶהָכְנִיס כֶּסֶף. הָכֹּל בִּשְבִילֶך אָמוֹרְסִיטוֹ. אָנִי פּוֹתָחָת עִיתוֹן אָבָל לֹא מֶבִינָה אֶת הָחֶצִי מֶהָמִילִים שֶיֶש שָם. לֹא נוֹרָא. חָתוּל לָבָן הוֹלֶך עָל הָמָעָקֶה הָצָר מִחוּץ לָחָלוֹן. מֶעָנְיֶין אִם הוּא לֹא יוֹדֶעָ שֶיֶש לוֹ שָם נֶפִילָה שֶל מֶאָה מֶטֶר. בָּסוֹף הִיא נִכְנֶסֶת וֶמָצְבִּיעָה לִי עִם הָעֶט עָל פִּרְסוֹמֶת שֶל מָשֶהוּ עִם שֶם צָרְפָתִי. הִיא אוֹמֶרֶת שֶכָּרֶגָע הֶם מֶחָפְּשִֹים קוּפָּאִיוֹת וֶשֶזֶה מָקוֹם הוֹגֶן וֶשֶאָנִי אֶשְלָח לָהֶם אִימֶייל. הִיא תָעָשֶֹה בִּשְבִילִי אֶת הָדִיבּוּרִים הָכְּבֶדִים. זֶה מָשֶהוּ שֶיִהִיֶה לָנוּ בֶּסֶדֶר לֶבֶּינְתָיים. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. הָחָתוּל הָלָבָן כְּבָר לֹא אִיתָנוּ לֶיָד הָחָלוֹן. אוּלָי הוּא חָזָר לָמָקוֹם שֶמִמֶנוֹ הוּא הֶגִיעָ, אֶיזֶה בָּית שֶל שְכֶנִים שֶהָמָעָקֶה מֶחָבֶּר בֶּין הָדִירוֹת. אוּלָי הוּא בֶּאֶמֶת נָפָל. אָנִי לֹא יוֹדָעָת. קְלָאוּ לֹא בָּבָּית וֶאֶין לִי מָה לָעָשֹוֹת אָז אָנִי יוֹרֶדֶת לֶמָטָה לֶחָפֶּשֹ אֶת הָגוּפָה. הָבִּנְיָין הוּא מֶמוּקָם עָל קוֹרְיֶינְטֶס וֶגָסְקוֹן. אָנִי יוֹרֶדֶת וֶמָתְחִילָה לֶחָפֶּשֹ בָּפָּחִים. אוּלָי הוּא נָפָל יָשָר עָל הָמִדְרָכָה וֶמִישֶהוּ גִירֶד אוֹתוֹ מִשָם עִם שְפָּכְטֶל וֶזָרָק אוֹתוֹ לָפָּח. אִם זֶה הָיָה כָּכָה אָנִי אוֹכָל עוֹד לִמְצוֹא אוֹתוֹ. אָבָל אִם הוּא קָפָץ מָמָש רָחוֹק וֶהִתְרָסֶק עָל הָכְּבִיש בֶּין מֶכוֹנִיוֹת בֶּתְנוּעָה סָבִיר לֶהָנִיח שֶהוּא הִתְאָיֶיד מֶהָמֶהִירוּת לֶבָדָה וֶשֶכְּלוּם זֶה מָה שֶנִשְאָר מֶהָגוּפָה שֶלוֹ. אִישָה מֶבוּגֶרֶת מִסְתָכֶּלֶת עָלָי מֶחָטֶטֶת בָּפָּח עִם הָיָד. הִיא לֹא אוֹמֶרֶת לִי שוּם דָבָר וֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת. אָנִי מֶחָפֶּשֶֹת בֶּין שָֹקִיוֹת שְחוֹרוֹת שֶל זֶבֶל אָבָל לֹא מוֹצֶאת שָם כְּלוּם וֶבָּסוֹף אָנִי חוֹזֶרֶת הָבָּיתָה. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש בֶּאוֹקְטוֹבֶּר. לָילָה. יֶש אֶת הָתְחוּשָה שֶל מָשֶהוּ קָסוּם כְּשֶפּוֹתְחִים אֶת הָחָלוֹן וֶרוֹאִים אֶת הָעָלִים. אֶיך הֶם זָזִים וֶזָזִים עִם הָרוּח. אֶיך הֶם עוֹשִֹים אֶת הָרִיקוּד שֶל הָצְלָלִים הָזֶה. יֶש שָעוֹת מֶסוּיָמוֹת בָּלָילָה שֶאָפִילוּ קָפִּיטָל בָּסוֹף נִרְגָעָת וֶהוֹלֶכֶת לִישוֹן. יֶש מֶעָט מֶכוֹנִיוֹת. אֶפְשָר לִשְמוֹעָ צָרְצָרִים שֶעוֹשִֹים אֶת הָהָמוּלָה שֶל הָחִיזוּרִים שֶלָהֶם בֶּאֶיזֶה גִינָה. עָל הָשוּלְחָן שֶאֶרִיוֹת שֶל אָרוּחָה בְּסִיסִית וֶבָּקְבּוּק יָין מֶהָהָכִי זוֹלִים. קְלָאוּ עָדָיין לֹא חָזְרָה. אוּלָי כְּבָר נִמְאָס לָה מִמֶנִי. אוּלָי הִיא הִתְחִילָה לֶתָעֶב אֶת הָפָּרְצוּף הָבָּכְיָינִי שֶלִי. שְלִישִי בֶּנוֹבֶמְבֶּר. הֶתְחָלְתִי לָעָבוֹד כֶּקוּפָּאִית בֶּקָרֶפוּר. זֹאת רֶשֶת שֶל סוּפֶּרִים כְּמוֹ שוּפֶרְסָל אוֹ רָמִי לֶוִי. הָיוֹם זֶה הָיוֹם הָשֶנִי שֶלִי בָּעָבוֹדָה וֶכְּבָר בָּא לִי לָמוּת מֶהָחָיים הָמָגְעִילִים הָאֶלֶה. אָנִי עוֹבֶדֶת בֶּסְנִיף קָטָן גָם עָל קוֹרְיֶינְטֶס אָבָל בֶּמֶרְחָק שֶל אֶיזֶה עֶשֶֹר קוּאָדְרוֹת מֶהָדִירָה, דֶי קָרוֹב לָבָּית שֶל קָרְלוֹס גָרְדֶל שֶהָייתִי שָם כְּמוֹ תָיֶירֶת מֶאוּשֶרֶת בָּיָמִים הָרִאשוֹנִים שֶהָכֹּל הָיָה טוֹב וֶעָכְשָיו זֶה נִרְאֶה לִי כְּמוֹ חָרְטָא בֶּפִּיתָה, כְּמוֹ שֶקֶר גָדוֹל שֶסִיפָּרְתִי לֶעָצְמִי אָבָל הָכִי בֶּרֶצִינוּת. הָעָבוֹדָה הִיא סִיוּט. הָצִפְצוּף וֶהָעָבָרָה הָאֶינְסוֹפִית שֶל מוּצָרִים. הָאָרְגֶנְטִינָאִים שֶבָּהָתְחָלָה נִרְאוּ לִי יֶצוּרִים אֶלוֹהִיים הֶם בֶּעֶצֶם לֹא יוֹתֶר טוֹבִים וֶלִפְעָמִים זֶה נִדְמֶה לִי שֶהֶם הָרְבֶּה יוֹתֶר גְרוּעִים מֶהָיִשְֹרָאֶלִים בֶּיֶרוּשָלָים. הָדָבָר הָיָחִיד שֶטוֹב בָּעָבוֹדָה הָזֹאת זֶה דָוְוקָא הָמָדִים. גָם אָנִי לֹא צִיפִּיתִי אָבָל הֶם יוֹתֶר יָפִים מִכֹּל הָאָרוֹן הָהָרוּס שֶנִשְאָר לִי. הֶם כְּמוֹ שֶל דָיֶילֶת. אֶלֶגָנְטִיים כָּאֶלֶה. חוּלְצָה מֶכּוּפְתֶרֶת בֶּצֶבָע תְכֶלֶת וֶחָצָאִית קְצָרָה צְמוּדָה. מִטְפָּחָת כְּחוּלָה מִמֶשִי לֶהָדֶק וֶלִקְשוֹר מִסָבִיב לָחִיבּוּר שֶל הָצָוָואר. חָמִישִי לֶנוֹבֶמְבֶּר. אָנִי וֶקְלָאוּ כְּבָר בֶּקוֹשִי מֶדָבְּרוֹת. לֶפָחוֹת הִיא הִפְסִיקָה לָתֶת לִי מָבָּטִים מֶהָגֶהֶנוֹם בָּפָּעָם אָחָר פָּעָם שֶאָנִי מֶבָקֶשֶת מִמֶנָה כֶּסֶף. אָנִי אָחְזִיר לָך הָכֹּל בָּסוֹף שֶל הָחוֹדֶש כְּשֶאָנִי אֶקָבֶּל אֶת הָמָשְֹכּוֹרֶת, אָת יוֹדָעָת שֶאָנִי אָחְזִיר. וֶהִיא מִסְתָכֶּלֶת עִם הָמָבָּט שֶל הָהָכִי רֶשָעִים וֶמָסְתִירָה אֶת הָפָּנִים עִם אֶיזֶה סֶפֶר. שִישִי לֶנוֹבֶמְבֶּר. לָילָה. אֶתְמוֹל לֹא סִיפָּרְתִי עָל מָשֶהוּ גָרוּעָ שֶקָרָה לִי. זֶה הָיָה אָחְרֶי שֶסִיָימְתִי מִשְמֶרֶת עֶרֶב בָּקָרֶפוּר. אָנִי הָלָכְתִי וֶהֶרְגָשְתִי אוֹתוֹ מִסְתָכֶּל לִי עָל הָעוֹרֶף וֶחָשָבְתִי שֶהוּא רוֹצֶה לָהָרוֹג אוֹתִי. הָלָכְתִי יוֹתֶר מָהֶר בָּרֶחוֹב. גָם הוּא הָלָך יוֹתֶר מָהֶר. הָיוּ שָם קְצָת אָנָשִים, זֶה לֹא שֶהָיָה שָם רֶיק, אָבָל מִמִי אָנִי אֶבָקֶש עֶזְרָה שֶכּוּלָם נִרְאִים כָּמוֹהוּ לִפְעָמִים יוֹתֶר גָרוּעָ, שֶכּוּלָם מִסְתָכְּלִים עָלָי בֶּזָעָם כֶּאִילוּ הֶם רוֹצִים שֶאָנִי אָמוּת. בָּסוֹף הוּא מִתְקָרֶב וֶתוֹפֶס לִי אֶת הָיָד. הָקוֹר שֶל נָחָשִים. אָנִי לֹא מָצְלִיחָה לֶהָזִיז אֶת הָרָגְלָיים. הוּא דוֹחֶף אֶת עָצְמוֹ עָלָי וֶהוּא מָתְחִיל לֶמָשֶש אוֹתִי וֶלֹא יוֹדָעָת מָה קָרָה לִי אָבָל בָּסוֹף הֶצְלָחְתִי לִלְחוֹש שֶאָנִי אִימָא לֶבָּת. סוֹי מָדְרֶה אָה אוּנָה אִיחָה. לֹא יוֹדָעָת מָה בִּדְיוּק חָשָבְתִי כְּשֶאָמָרְתִי אֶת זֶה. הָייתִי צְרִיכָה לִדְפוֹק לוֹ בֶּעִיטָה בָּבֶּיצִים וֶלָעוּף מִשָם. אָבָל זֶה עָשָֹה שָם מָשֶהוּ וֶהוּא שִחְרֶר מִמֶנִי לֶשְנִיָה וֶבָּשְנִיָה הָזֹאת הָלָכְתִי אָחוֹרָה יוֹתֶר וֶיוֹתֶר. הוּא רָצָה לֶהִתְקָדֶם אָבָל הָיָה שָם שוֹטֶר בָּפִּינָה וֶנִיצָלְתִי אֶת הָהִזְדָמְנוּת לִשְאוֹל אוֹתוֹ אֶיזֶה שְטוּת נָגִיד אֶיפֹה נִמְצָא הָבָּית שֶלִי לָמְרוֹת שֶכָּמוּבָן שֶיָדָעתִי. הוּא הֶרְאָה לִי בֶּנִימוּס וֶאָמָרְתִי לוֹ תוֹדָה וֶהָלָכְתִי וֶאָז הֶתְחָלְתִי לָרוּץ אֶת כֹּל הָדֶרֶך בְּלִי נֶשִימָה הָבָּיתָה. קְלָאוּ לֹא יוֹדָעָת. אָנִי בֶּסָפֶק אִם יִהִיֶה לָה אֶכְפָּת כְּשֶאָנִי אֶסָפֶּר. בֶּינְתָיים זֶה מָסְפִּיק לִכְתוֹב אֶת זֶה כָּאן. אָף אֶחָד לֹא צָרִיך לָדָעָת מִזֶה. אֶחָד עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. לֹא יוֹדָעָת אֶיך אָבָל הֶצְלָחְתִי לֶשָכְנֶעָ אֶת הָמֶנָהֶל שֶלִי לָתֶת לִי מִקְדָמָה. בָּאתִי כּוּלִי שְֹמֶחָה לֶקְלָאוּ וֶנָתָתִי לָה נֶשִיקָה וֶנִדְמֶה לִי שֶהָפָּעָם הִיא לֹא נִגְעֶלָה מִמֶנִי יוֹתֶר מִמָשֶהוּ. קָנִיתִי יָין יָחָסִית סָבָּבָּה וֶהִיא עָשְֹתָה לִי פָּרְצוּף אָבָל בָּסוֹף שָתִינוּ אוֹתוֹ בֶּיָחָד. אָפִילוּ דִיבָּרְנוּ קְצָת בָּחוֹשֶך בָּסָלוֹן. נִרְאֶה לִי שֶיִהִיֶה לָנוּ בֶּסֶדֶר. שְלוֹש עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. הֶצְלָחְתִי לִקְרוֹא שִיר שֶל פִּיסָרְנִיק! כָּמוּבָן עִם הָרְבֶּה עֶזְרָה מֶהָמִילוֹן אָבָל הֶצְלָחְתִי, זֶה גוֹרֶם לִי לֶהָרְגִיש כֹּל כָּך שְֹמֶחָה. קוֹרְאִים לָשִיר לָאס פְּרוֹמֶסָס דֶה לָה מוּסִיקָה שֶזֶה אוֹמֶר הָהָבְטָחוֹת שֶל הָמוּזִיקָה בֶּעִבְרִית. הוּא מֶדָבֶּר עָל הָמִגְוָון שֶל הָצְבָעִים שֶיֶש לָקֶשֶת וֶעָל בּוּבָּה בֶּתוֹך הָכְּלוּב שֶאָנִי לֹא בֶּטוּחָה מָה הִיא עוֹשָֹה. יֶש אֶת הָעָלִים הָנוֹפְלִים שֶל הָסְתָיו. יֶש אֶת הָגָן שֶהָרֶגָע נוֹצָר. יֶש אֶת הָדְמָעוֹת וֶמֶאָחוֹרֶי הָדְמָעוֹת יֶש אֶת הָמוּזִיקָה. רָק אֶת הָמִילָה הָאָחְרוֹנָה לֹא הֶכָּרְתִי וֶכְּבָר הִתְעָיָיפְתִי לֶחָפֶּשֹ בָּמִילוֹן. אָנִי אֶרְשוֹם אוֹתָה בָּצָד וֶאֶבְדוֹק אוֹתָה אָחָר כָּך. שְבָע עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. קְלָאוּדְיָה עָזְבָה. תְשָע עֶשְֹרֶה בֶּנוֹבֶמְבֶּר. מָה הִיא קְשוּרָה עָכְשָיו הָשוּתָפָה הָמֶטוּמְטֶמֶת הָזֹאת, מָה הִיא שוֹלָחָת לִי אֶלֶף הוֹדָעוֹת, שָמָעתִי שֶאָת בֶּבּוּאֶנוֹס וֶשָמָעתִי שֶאָת בָּזֶה וֶעָשִֹית שָם טְרֶקִים וֶאָכָלְת צ'וֹרִיסוֹס דָי מֶטוּמְטֶמֶת תִסְתֶמִי. וֶעָכְשָיו הִיא כּוֹתֶבֶת אָנִי בָּאָה לֶבּוּאֶנוֹס. אִם עָכְשָיו הָיוּ לִי אֶת הָעָצָבִּים לִכְתוֹב לָה הָייתִי כּוֹתֶבֶת יָא מֶטוּמְטֶמֶת לֹא אוֹמְרִים פֹּה בּוּאֶנוֹס אוֹמְרִים קָפִּיטָל בּוּאֶנוֹס זֶה רָק יִשְֹרָאֶלִים מֶטוּמְטָמִים שֶחוֹשְבִים שֶהֶם חָיים פֹּה אָבָל הֶם בֶּעֶצֶם לֹא יוֹדְעִים שוּם דָבָר מֶהָחָיים שֶלָהֶם. קְלָאוּדְיָה לֹא עוֹנָה כְּשֶאָנִי מֶנָסָה לֶהָשִֹיג אוֹתָה בָּטֶלֶפוֹן. מָתָי שֶאָנִי מִתְקָשֶרֶת הָקָו שָם מֶנוּתָק. נִרְאֶה לִי שֶהִיא חָסְמָה אוֹתִי. אוּלָי אָנִי אֶתְקָשֶר לֶאֶחָד הָחָבֶרִים שֶלָך. אוּלָי הוּא יָסְבִּיר לָך עָד כָּמָה אָת חָסֶרָה לִי. עֶשְֹרִים וֶשָלוֹש לֶנוֹבֶמְבֶּר. זֶה לֹא מֶשָנֶה. עָכְשָיו זֶה אָנִי וֶפִּיסָרְנִיק. בָּיָמִים אָנִי עוֹבֶדֶת עִם הָמָדִים שֶל הָדָיֶילֶת. בָּלֶילוֹת אָנִי יוֹשֶבֶת עִם מִילוֹן וֶעִם הָשִירִים הָאָבוּדִים הָאֶלֶה. נִגְמָר לִי כְּבָר הָכֶּסֶף שֶבִּיקָשְתִי שֶל הָמִקְדָמָה. עָכְשָיו נִשְאָר בִּדְיוּק לֶחָבִילוֹת שֶל אִטְרִיוֹת שֶאָנִי אָרְתִיח וֶאוֹכָל יֶבֶשוֹת כֶּדֶי לֶרָמוֹת אֶת הָרָעָב כְּמוֹ שֶאוֹמְרִים פֹּה. צָרִיך פָּשוּט לִשְֹרוֹד כָּכָה עוֹד אֶיזֶה שְבוּעָיים עָד שֶתִיכָּנֶס הָמָשְֹכּוֹרֶת. עֶשְֹרִים וֶחָמֶש לֶנוֹבֶמְבֶּר. הָבָּעָל בָּית הָאִידְיוֹט הָזֶה. לָמָה אָתָה חוֹשֶב שֶאָתָה יָכוֹל לֶהָרְשוֹת לֶעָצְמֶךָ לֶדָבֶּר אֶלָי כָּכָה רָק בִּגְלָל שֶאָנִי חָיֶיבֶת לֶךָ כֶּסֶף. שְלִישִי לֶדֶצֶמְבֶּר. הָלָכְתִי לָקָרֶפוּר וֶהִתְחָנָנְתִי לָמֶנָהֶל עָל הָבִּרְכָּיים. הוּא נָתָן לִי אֶת מָה שֶנִשְאָר מֶהָמָשְֹכּוֹרֶת אָחְרֶי שֶהוּא קִיזֶז מִמֶנָה אֶת הָמִקְדָמָה וֶשָֹם לִי אֶת הָכֶּסֶף בָּיָד וֶשָלָח אוֹתִי לֶקִיבִּינִימָט הָחוּצָה. לֹא נוֹרָא. לֶפָחוֹת נִשְאָרוּ לִי הָמָדִים. וֶמָזָל שֶכְּבָר הָרְבֶּה פָּחוֹת קָר כִּי מָמָש אֶין לִי כֶּסֶף לֶסְרִיגִים וֶמֶעִילֶי גֶשֶם. יֶש פֹּה מָסְפִּיק לֶלִקְנוֹת אוֹכֶל וֶלִשְֹרוֹד עָד שֶאָנִי אָצְלִיח לִמְצוֹא עָבוֹדָה. טְרֶס דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עִם מָשְֹכּוֹרֶת שֶל חוֹדֶש אוֹ לֶפָחוֹת מָה שֶנִשְאָר מִמֶנָה אָנִי מָכְנִיסָה אֶת הָחָיים שֶלִי לֶתוֹך מִזְוָודָה וֶבּוֹרָחָת מֶהָדִירָה הָמֶזוּיֶנֶת הָזֹאת וֶלֹא מִתְכָּוֶונֶת לָחְזוֹר לֶפֹּה יוֹתֶר בָּחָיים שֶלִי. הָלָילָה שֶל קוֹרְיֶינְטֶס כֶּאִילוּ יֶלֶד בָּא לָגָן וֶעִרְבֶּב שָם יוֹתֶר מִידָי צְבָעִים שֶל הָגוֹאָש, יֶש מָלֶא דְבָרִים אָבָל כּוּלָם מִתְעָרְבֶּבִים וֶהוֹפְכִים לֶשְחוֹרִים וֶלֹא בְּרוּרִים בֶּינֶיהֶם. הָרֶחוֹבוֹת עִם הָבִּנְיָינִים הָעָצוּמִים נִהִיים כֹּל כָּך צָרִים כְּשֶאָנִי הוֹלֶכֶת בֶּפְּרִינְגְלֶס וֶלוֹקָחָת יָמִינָה בֶּקָזֶ'ה פֶּרוֹן וֶהָעֶצִים הֶם פּוֹתְחִים עָנָפִים כְּמוֹ יָדָיים שְקוּפוֹת שֶרוֹאִים אֶת הָוְרִידִים וֶהָנִימִים שֶלָהֶן בָּלָילָה. אָנִי הוֹלֶכֶת בֶּפֶּרוֹן וֶעוֹבֶרֶת בֶּשְכוּנוֹת שֶל בָּתִים נֶמוּכִים וֶהָרְבֶּה פָּחוֹת מָרְשִימִים מִמָה שֶיֶש בֶּקוֹרְיֶינְטֶס, הָרְבֶּה יוֹתֶר קְטָנִים, כִּמְעָט עָנִיים, חֶלֶק צְבוּעִים יָפֶה עִם הָאָדוֹם שֶל הָרוֹזֶנֶת. אָנִי עוֹבֶרֶת כָּמָה כְּבִישִים וֶמֶגִיעָה לָסְבִיבָה שֶל פָּארְקֶה סֶנְטֶנָארְיוֹ. הָפָּארְקֶה בָּלָילָה הוּא סִיבוּב שֶל עָצָמוֹת כֹּל פָּנָס כֹּל עֶץ כֹּל שוּלָיים שֶל מִדְרָכָה הֶם עָצָמוֹת יָפוֹת שֶעוֹשֹוֹת שָם סִיבוּבִים שֶל הָמָוֶות, זֶה כְּמוֹ הָקָרוּסֶלָה שֶכּוּלָם יוֹדְעִים שֶהִיא מֶקוּלְקֶלֶת, שֶיֶש לָה קֶצֶר בָּחָשְמָל וֶשֶהִיא לֹא מָפְסִיקָה לָעוּף מָהֶר בֶּסִיבוּבִים וֶשֶכּוּלָם מִסְתָכְּלִים עָל הָקָרוּסֶלָה וֶיוֹדְעִים שֶיוֹם אֶחָד יָלְדָה אָחָת בָּסוֹף תִיפּוֹל וֶתֶהָרֶג. אָנִי נִכְנֶסֶת לָרֶחוֹבוֹת שֶיוֹרְדִים מִדִיאָס וֶלֶס וֶעוֹבֶרֶת קִירוֹת עִם לֶבֶנִים אָדוּמוֹת שֶכּוּלָם מֶקוּשְקָשִים וֶבָּתִים עִם פִּיגוּמִים וֶכְּנִיסוֹת לֶחָנָיוֹת שֶאִי אֶפְשָר לִרְאוֹת פֹּה חָצֶרוֹת רָק קִירוֹת מִבֶּטוֹן אוֹ מִמָתֶכֶת. הוֹלֶכֶת עִם מִזְוָודָה קְרוּעָה וֶעִם הָמָדִים הָיָפִים שֶל הָקָרֶפוּר שֶל הָדָיֶילֶת. עָכְשָיו הֶם קְצָת מֶלוּכְלָכִים מִפִּיח וֶהָחָצָאִית קְצָת מֶקוּמֶטֶת וֶהָמִטְפָּחָת שֶל הָמֶשִי דֶי קְרוּעָה אָבָל מָה זֶה כְּבָר אֶכְפָּת לִי, מִי שֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת וֶלָלֶכֶת בֶּמָבוֹך שֶל רֶחוֹבוֹת שֶכְּבָר אֶין לָהֶם שֶמוֹת, שֶכְּבָר יָצָאתִי מִזְמָן מֶהָמָסְלוּל שֶל הָתָיֶירֶת שֶאָנִי אָפִילוּ לֹא יוֹדָעָת אִם אָנִי עָדָיין בֶּקָפִּיטָל וֶשֶכֹּל מָה שֶנִשְאָר לִי זֶה לָשִֹים רֶגֶל אָחָת אָחְרֶי הָשְנִיָה וֶלֶהִיזָהֶר מִחוֹשָכִים שֶל הָפִּינוֹת וֶלֶהָמְשִיך. אֶין לִי הָבָּיתָה לֶאָן שֶלָחְזוֹר. מִישֶהוּ בִּכְלָל שָמָע עָל הָדָבָר הָזֶה. אֶין לֶאָן לָחְזוֹר וֶהָבָּתִים דָוְוקָא יָפִים הֶם נִרְאִים כְּמוֹ מָצֶבוֹת לֶבָנוֹת שֶל הָשָיש. בָּפִּינָה הָבֶּית קָפֶה הוּא פָּתוּח כֹּל הָלָילָה אָבָל אֶין שָם אָף אֶחָד שֶיָרְאֶה שֶנִשְאָרוּ פֹּה עוֹד חָיים. פִּיצָה סְגוּרָה. צִ'ינוֹס סָגוּר. יָרְקָנִיָה שֶל פֶּרוּאָנִים סְגוּרָה עִם סוֹרָגִים. עוֹד סְנִיף שֶל קָרֶפוּר אוֹ אוּלָי זֶה בֶּעֶצֶם דִיאָה אָנִי לוֹקָחָת יָמִינָה וֶשְֹמֹאלָה. עָכְשָיו אָנִי בֶּאֶמֶת בֶּיָעָר אָבוּדוֹת, לָבָּתִים כְּבָר אֶין כְּנִיסוֹת זֶה פָּשוּט מִסְדְרוֹנוֹת שֶלֹא נִגְמָרִים וֶהָכֹּל נִהִיָה יוֹתֶר שָחוֹר וֶיֶש פָּחוֹת וֶפָּחוֹת פָּנָסִים וֶאָנִי מָמְשִיכָה לָלֶכֶת הָכִי רָחוֹק לֶמָטָה וֶעוֹבֶרֶת מָקוֹם שֶאָנִי דָוְוקָא כֶּן מֶכִּירָה כִּי אָנִי וֶקְלָאוּדְיָה הִתְחָבָּקְנוּ בּוֹ פָּעָם, אָנִי עוֹבֶרֶת לֶיָד הָדוּכָנִים שֶל הָסְפָרִים, יוֹצֶאת מֶהָגָדֶר שֶמֶקִיפָה אֶת הָפָּארְק וֶמָמְשִיכָה לָלֶכֶת. קוּאָטְרוֹ דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. זֶה מָרְגִיש כֶּאִילוּ הָלָילָה הִיא הִפְסִיקָה לֶהִגָמֶר. אֶין עוֹד יוֹם אָחֶר. עָכְשָיו זֶה הָנֶצָח שֶל הָמָוֶות. סֶייס דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. מָה שֶפִּיסָרְנִיק אָמְרָה עָל הָלָילָה שֶהוּא כְּמוֹ אִישָה זְקֶנָה עִם הָרֹאש מָלֶא פְּרָחִים. סְיֶיטֶה דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עָכְשָיו אָנִי חוֹשֶבֶת שֶאָנִי נִמְצֶאת בֶּקָבָּשִיטוֹ. יֶש פֹּה כָּמָה שוּרוֹת שֶל בָּתִים הָרְבֶּה יוֹתֶר קְטָנִים מֶהָקוּאָדְרוֹת הָאָחֶרוֹת. הֶם נִרְאִים כְּמוֹ בָּתִים שֶל בּוּבּוֹת אָנִי אוֹמֶרֶת וֶחוֹשֶבֶת אָבָל מָה שֶאָנִי לֹא יוֹדָעָת אָבָל אָחָר כָּך מֶבִינָה כְּשֶאָנִי מָמְשִיכָה לָלֶכֶת בֶּין חָלוֹנוֹת מֶלֶאִים בֶּקוּרִים וֶחָצֶרוֹת שֶל הָאָבָּדוֹן זֶה שֶזֹאת בֶּאֶמֶת שְכוּנָה עִם בָּתִים שֶל בּוּבּוֹת אָבָל זֹאת גָם שְכוּנָה שֶל בֶּית קְבָרוֹת שֶל כֹּל הָהוֹמְלֶסִים בָּעִיר. הָפָּחִים הֶם פָּחִים שֶשָֹמִים בֶּבֶּית קְבָרוֹת. הָבְּרוֹשִים שֶשוֹתְלִים אוֹתָם לֶיָד הָקְבָרִים. הָבְּרָזִים שֶל בֶּית קְבָרוֹת שֶל בֶּאֶמְצָע הָמִדְבָּר בֶּבֶּאֶר שֶבָע וֶהָבָּתִים הֶם הָקְבָרִים שֶל בֶּין עֶשְֹרִים לֶשְלוֹשִים אָנָשִים שֶיוֹשְבִים שָם. הָכֹּל תָמִיד אָחְרֶי שְֹרֶפָה, כּוּלָם תָמִיד מֶרוּחִים שָם בֶּפִּיח, כּוּלָם שָם הוֹמְלֶסִים שְחוֹרִים שֶעָכְשָיו הֶם יוֹצְאִים מֶהָבָּתִים וֶמֶפָייחִים גָם אוֹתִי, וֶמֶלָכְלֶכִים אֶת הָמָדִים הָיָפִים שֶל הָתְכֶלֶת וֶמֶנָסִים לִתְלוֹש לִי אֶת הָמִטְפָּחָת וֶלִקְרוֹעָ אוֹתָה מֶהָצָוָואר וֶהֶם מוֹשְכִים אוֹתִי וֶמוֹשְכִים אוֹתִי לָהָמוֹן שֶל הָקְבָרוֹת, לָעָמוֹק שֶל הָקוּרִים שֶנִכְנָסִים יָשָר בָּפֶּה וֶסוֹתְמִים אֶת הָמֶעָיים וֶאָנִי אוֹמֶרֶת שֶזֶה לֹא אָנִי, זֶה לֹא אָנִי אֶת מִי שֶאָתֶם צְרִיכִים לָהָרוֹג אָבָל אָנִי נִמְשֶכֶת וֶנִמְשֶכֶת לֶאֶחָד מֶהָבָּתִים וֶנִקְבֶרֶת בָּחָיים בֶּתוֹך הָבָּית. בֶּיינְטִיאוֹצ'וֹ דֶה דִיסְיֶמְבְּרֶה. נוֹצֶ'ה. עָכְשָיו זֶה הָחָיים שֶל הָמָוֶות בָּקְבָרוֹת. מִי הָיָה מָאָמִין שֶאָנִי אָגִיעָ לָמָצָב הָזֶה. כֹּל יוֹם אָנִי מִתְעוֹרֶרֶת וֶזֶה לָילָה וֶאָנִי נִלְעֶסֶת כְּמוֹ מָסְטִיק מֶלוּכְלָך בֶּתוֹך עָרֶמָה שֶל הָהוֹמְלֶסִים. אִי אֶפְשָר לָצֶאת מֶהָשְכוּנָה שֶל בֶּית קְבָרוֹת. אָנִי מֶנָסָה לִשְלוֹח מֶיילִים לֶקְלָאוּדְיָה וֶלָהוֹרִים. אָבָל הָכֹּל חוֹזֶר בֶּחָזָרָה כֶּאִילוּ שֶשוּם דָבָר כְּבָר לֹא קָיָים יוֹתֶר חוּץ מֶהָאָרְבָּע קוּאָדְרוֹת הָשְֹרוּפוֹת הָאֶלֶה. לִפְעָמִים אֶיזֶה זָקֶן נִכְנָס לֶפֹּה בֶּטָעוּת אָחְרֶי שֶהוּא עָשָֹה סִיבוּב בֶּקָבָּשִיטוֹ אוֹ נָגִיד סְטוּדֶנְט חָדָש שֶחִיפֶּשֹ וֶלֹא מָצָא אֶת הָפָקוּלְטָד דֶה פִילוֹסוֹפִיָה אִי לֶטְרָס. בֶּדֶרֶך כְּלָל אָנָחְנוּ נוֹתְנִים לוֹ אֶת הָכָּמָה דָקוֹת לֶהָתְחִיל לֶפָחֶד וֶאָז אָנָחְנוּ בָּאִים לוֹ בֶּמָכָּה וֶגוֹרֶרִים אוֹתוֹ בֶּיָחָד לֶאֶחָד הָבָּתִים. לֹא כִּי אָנָחְנוּ רוֹצִים. כִּי הָהוּא זֶה מִי שֶגוֹרֶם לָנוּ לָעָשֹוֹת אֶת זֶה. בָּבּוֹקֶר הָסְטוּדֶנְט הוּא מִתְעוֹרֶר וֶזֶה גָלְגָל שֶל הָסִיוּטִים אָבָל אָחְרֶי כָּמָה זְמָן הוּא מִתְרָגֶל וֶהוּא כְּבָר שָר כָּאן עִם כּוּלָנוּ. בֶּאוֹפֶן לֹא מָפְתִיעָ מִי שֶמֶנָהֶל אֶת הָמָקוֹם הָזֶה הוּא גָם יִשְֹרָאֶלִי. לֹא יָצָא לִי לֶדָבֶּר אִיתוֹ כִּי הוּא דֶי מָפְחִיד אָבָל לִפְעָמִים אֶפְשָר לִרְאוֹת אוֹתוֹ מִסְתוֹבֶב לֶיָד הָבָּית. הוּא כֹּל הָזְמָן מִשְתָעֶל. הוּא נִרְאֶה מֶבוּגָר. עִם חָלִיפָה וֶמִשְקָפָיים עָבוֹת שֶל פְּרוֹפֶסוֹרִים. לִפְעָמִים הוּא עוֹבֶר לֶיָד הָבָּית קְבָרוֹת שֶלִי וֶאָנִי סוֹגֶרֶת אֶת הָתְרִיסִים וֶמִתְכָּנֶסֶת בֶּשֶקֶט בָּפִּינָה שֶל הָחֶדֶר. לִפְעָמִים הָיָה לִי אוֹמֶץ וֶהִסְתָכָּלְתִי עָלָיו עוֹבֶר בָּקָצֶה שֶל הָחָלוֹן וֶהוּא הִשְתָעֶל מָמָש רָע וֶהִתְכּוֹפֶף עָל הָרִצְפָּה וֶהֶקִיא מָלֶא קוּרִים וֶאָז הִסְתוֹבֶב בֶּפִּתְאוֹמִיוּת כֶּאִילוּ הוּא מָרְגִיש שֶמִישֶהוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ. בָּסוֹף הוּא בָּדָק בָּצְדָדִים וֶלֹא רָאָה שָם אָף אֶחָד אָז הוּא הֶמְשִיך במָסְלוּל הָרָגִיל שֶהוּא עוֹשֶֹה. אָבָל מִי שֶחוֹשֶב שֶהָמָקוֹם הָזֶה הוּא כְּמוֹ הָפִיאֶסְטָה אוֹ הָחָוָוה הוּא טוֹעֶה וֶבֶּגָדוֹל. זֶה לֹא סְתָם אֶיזֶה זוּלָה שֶל יִשְֹרָאֶלִים סָטְלָנִים שֶבָּאוּ לֶבּוּאֶנוֹס וֶנִשְאָרוּ פֹּה. פָּעָם עוֹד חָשָבְתִי שֶיֶש לִי תִקְוָוה. עָכְשָיו אָנִי יוֹדָעָת שֶלֹא. הָדָבָר הָיָחִיד שֶאָנִי יֶכוֹלָה לֶנָסוֹת זֶה לֹא לֶהִתָקֶל יוֹתֶר לֶעוֹלָם בָּזָקֶן הָמָגְעִיל הָזֶה. טְרֶסֶה דֶה אֶנֶרוֹ דוֹס מִיל טְרֶסֶה. נוֹצֶ'ה. עוֹד צָ'בּוֹן שֶחָשָב שֶהוּא הוֹלֶך לִלְמוֹד עָל אָרֶנָס וֶרוּלְפוֹ וֶבָּסוֹף מָה שֶהוּא מָצָא זֶה אֶת הָדֶרֶך לֶכָּאן. עָכְשָיו לֶפָחוֹת מָתְחִילִים לִהִיוֹת פֹּה אָנָשִים שֶאֶפְשָר לֶדָבֶּר אִיתָם עָל סְפָרִים, לֶפָחוֹת אָחְרֶי אוֹ לִפְנֶי שֶהֶם מִשְתָגְעִים לָחָלוּטִין וֶמֶנָסִים לָהָרוֹג אֶת עָצְמָם בָּמָוֶות. הָסְפָרָדִית שֶלִי דָוְוקָא מִתְקָדֶמֶת בֶּסֶדֶר. אֶתְמוֹל הֶתְחָלְתִי לִקְרוֹא קְצָת שִירִים מֶהָגֶהֶנוֹם הָמוּזִיקָלִי. יֶש שָם אֶיזֶה שִיר אָרוֹך שֶמֶתָאֶר דֶי טוֹב אֶת הָמָצָב שֶבּוֹ אָנָחְנוּ נִמְצָאִים. זֶה כְּמוֹ שֶנוֹסְעִים עִם הָאוֹטוֹ בָּמִנְהָרוֹת שֶל הָהָרִים וֶשֶנוֹסְעִים וֶנוֹסְעִים אָבָל אָף פָּעָם לֹא מֶגִיעִים וֶאָף אֶחָד בָּאוֹטוֹ לֹא יָצְלִיח לֶהָבִין שֶאָנָחְנוּ לֹא נִצֶא אָף פָּעָם מֶהָרִיצָה הָחָשוּכָה הָזֹאת. יֶש שָם אֶת הָכֹּל. יֶש אֶת הָדְמָמָה שֶעוֹטֶפֶת אֶת כּוּלָנוּ. יֶש שָם אֶת הָלָילָה הָגָדוֹל וֶהָמָחְרִיד שֶל צֶעָדִים שֶלֶעוֹלָם הֶם אָבוּדִים. וֶהָכִי חָשוּב שֶיֶש שָם אֶת הָבּוּבּוֹת שֶפּוֹתְחִים אוֹתָן רוֹאִים שֶהֶן רֶיקוֹת בָּמֶעָיים וֶיֶש שָם אֶת הָיָדָיים שֶלִי שֶל בּוּבָּה מֶפוֹרֶקֶת שֶכֹּל דָבָר הֶן מֶלָטְפוֹת אָבָל שֶשוּם דָבָר לֹא בָּא אוֹ אָפִילוּ מִתְקָרֶב. בֶּיינְטִיסְיֶיטֶה דֶה אֶנֶרוֹ. נוֹצֶ'ה. אָנִי לֹא מֶבִינָה אֶיך הָמֶטוּמְטֶמֶת הָזֹאת עָשְֹתָה אֶת כֹּל הָדֶרֶך מִיֶרוּשָלָים וֶעוֹד מָצְאָה אוֹתִי בָּמָקוֹם הָזֶה. הִיא עָדָיין בָּחוּץ וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הָבָּרְזֶלִים שֶמֶגָדְרִים אֶת הָשְכוּנָה, אָל תִיכָּנְסִי, אָל תִיכָּנְסִי! אָנִי עוֹשָֹה לָה תְנוּעוֹת שֶל לֹא מֶהָבָּית וֶהִיא רוֹאָה אוֹתִי אָבָל הָמֶטוּמְטֶמֶת הִיא לֹא מֶבִינָה שֶאָל תִיכָּנְסִי, אוּלָי הִיא אָפִילוּ חוֹשֶבֶת שֶאָנִי אוֹמֶרֶת לָה לָבוֹא כִּי הִיא פּוֹתָחָת אֶת הָשָעָר וֶנִכְנֶסֶת בֶּין הָקוּאָדְרוֹת, וֶהוֹלֶכֶת בֶּאָגָם שֶל אָבוּדִים שֶל הָקְבָרוֹת בָּהָלִיכָה הָמֶפָגֶרֶת שֶל כֶּאִילוּ יֶרוּשָלְמִית שֶיֶש לָה וֶמִסְתָכֶּלֶת עָל הוֹמְלֶסִים שֶמָרְאִים לָה אֶת הָשִינָיים אָבָל הִיא יוֹתֶר מִידָי סְתוּמָה בִּשְבִיל לֶהָבִין בֶּאֶמֶת לֶאָן הִיא נִכְנֶסָה. הִיא מִתְקָרֶבֶת לָבָּית שֶל הָקְבָרוֹת שֶלִי וֶשֶל הָעוֹד שְלוֹשִים אָנָשִים וֶפּוֹתָחָת אֶת הָדֶלֶת אָז מָהֶר לִפְנֶי שֶכּוּלָם יִקְפֶצוּ עָלֶיהָ אָנִי תוֹפֶסֶת אוֹתָה בָּיָד וֶנִנְעֶלֶת אִיתָה בָּשֶירוּתִים. אָחְרֶי כָּמָה דָקוֹת שֶאָנִי צוֹעֶקֶת עָלֶיהָ בֶּהִיסְטֶרְיָה וֶבּוֹכָה בְּלִי הָפְסָקָה אָנִי מֶרִימָה אֶת הָרֹאש. אָנִי לֹא מָאָמִינָה לֶמָה שֶאָנִי רוֹאָה. הִיא פָּשוּט מִסְתָכֶּלֶת עָלָי קוֹרֶנֶת מֶאוֹשֶר. מֶנִיחָה אֶת הָעָרֶמָה שֶל מָחְבָּרוֹת בֶּצְבָעִים לֶיָד הָכִּיוֹר. שוֹלֶפֶת בֶּשְתֶי הָיָדָיים שֶלָה אֶת הָיָד הָשְלִישִית שֶתְקוּעָה לָה בָּבֶּטֶן. הָיָד הִיא מִתְפָּתֶלֶת כְּמוֹ נָחָש עָל הָרִצְפָּה וֶכּוֹתֶבֶת בְּלִי הָפְסָקָה. וֶאָז הִיא מֶנָתֶרֶת וֶמִתְחָבֶּרֶת בֶּמָכָּה לָכָּתֶף שֶל הָבּוּבָּה הָכְּרוּתָה שֶלִי.

 

"שניה, חייבת לרחוץ ידיים," היא ירתה אליו מן הכניסה. הוא נפנה מצג המחשב, חיוך בעיניו.

"קרתה לי תקרית," אמרה כששבה ונכנסה ועמדה, כעת קרובה, לפני שהספיק לשאול איך היה וכו'. היא התיישבה על הספה, עדיין במעיל (שעיר, אפור, דומה במקצת לכלב זקן). הוא התיישב לצדה.

עכשיו.

"אם מוכרחים לתמצת את מה שקרה," אמרה, "קרה שגבר זר נגע בי."

זהו. הפצצה הוטלה. היא הביטה בו, ובעצמה נבהלה מן האפקט של ארבע המילים הללו – גבר, זר, נגע, בי. העולם המוכר שהיו פניו נרעד. "אבל זה לגמרי לא מה שאתה חושב," מיהרה להוסיף. "לא הייתי צריכה להשתמש במילים האלה. הן חזקות מדי. הן… מדוייקות ומשקרות."

"אני לא מבין."

"שניה."

"לא. רגע. מישהו. גבר," גם הוא הגה את המילים אחת אחת, כאילו כעת גם הוא מפרק מטען נפיץ, "נגע בך."

"כן. אבל זה באמת שום כלום. בכף היד." כמו מה זה נשמע? דיווח על פציעה קלה.

"אז למה את מספרת לי את זה? למה רצת לרחוץ ידיים?"

"כי נגעלתי. רציתי לשטוף את זה מעלי. אני אסביר לך. שנייה. אחליף בגדים."

"עכשיו?"

"אמרתי לך. זה כלום."

*

הוא פנה אחריה לחדר השינה. התיישב על המיטה הזוגית, על הסימבול הזה, בצד שלו. תלולית הכביסה הפרמננטית אף היא הייתה שם.

"דווקא התכוונתי לקפל – "

"עשית מספיק." אוי, זה נשמע מנוכר. "המון," חייכה אליו, "נעים לחזור הביתה."

כעת, ממקומו, צפה בה. חולצת נעליים, פושטת מעיל, מבצעת את להטוט הקוסמות הנשית של שליפת חזיה משרוול. זו האינטימיות חשב. הזכות להתבונן. הוא אהב להתבונן בה. גם לא היה איכפת לו שאחרים מתבוננים. אדרבה, יתבוננו להם, חופשי. אבל לגעת –

"בעצם," אמרה תוך שהיא מושכת אל מתניה טרנינג שהיה שלו והתכווץ, "זו הייתה אי הבנה. פשוט אי הבנה נוראית ומביכה."

וכשהיא תספר לו, חשבה בעודה משתרעת מעברו השני של קונגלומרט בגדי המשפחה, הוא מיד יבין. אבל לשם כך, אמרה, עליה לספר את כל מה שקרה, מרגע שהגיעה לזירה שבשגרה משמשת כמרתף הופעות, אמרה היי לכמה מכרים, לא מצאה את עצמה, התיישבה במרחק שלושה כסאות ריקים – מתקפלים ולא נוחים – ממישהו שישב שם ובאפלולית קרא כתב עת; את כתב העת שלכבודו, או ליתר דיוק לרגל מותו, נערך הערב.

"הבנתי. הוא קרא סיפור שלך."

"לא. והוא גם לא פנה אלי. אני פניתי אליו."

"התחלת איתו!"

"תירגע. הוא היה אדם זקן –"

"בטח זקן בגילי…"

"זקן לא בגילך," היא חייכה, אבל ידעה שאין די בכך. באחרונה נעשה פער הגילים ביניהם לנושא רגיש. "היי," היא הזדקפה, נטתה מעל הכביסה והדביקה לו על שפתיו נשיקה מרפרפת. כמו להביא פרחים אחרי בגידה, היכה בה הדימוי. היא ניתקה ממנו.

"בן כמה?"

"לא יודעת. מרופט כזה. הזכיר לי את דוד אבידן."

"אז פצחת בשיחה עם דוד אבידן…"

"למה לא? זה היה שלב המינגלינג של הערב."

"אבל את מתעבת מינגלינג!"

"נכון. ובדיוק בגלל זה התיישבתי ולא הסתובבתי  לחפש לעצמי מבוכות."

"על מה היה לכם לדבר?"

"על הראייה שלו. על היכולת שלו לקרוא באפלה."

"בטח עשה את עצמו. המתין לאחת כמוך שתיפול בפח."

"אתה מוכן להפסיק לחשוד בו ולתת לי לספר."

"אבל אמרת שגבר זר – "

"לא הוא."

*

"לא הוא? לא הוא! הרגת אותי עכשיו! אז למה את מספרת לי עליו?"

כדי שיבין באיזה אנשים מדובר ובאיזו אווירה. שיבין שעם האיש הזה, האדם-זקן-הזה-מה-יש-לו-בחייו, אפי – זה היה כמו שיחה בתור בקופת חולים.

"הוא סיפר לי שעבר ניתוח לייזר. כמו שלך יש את הדיבורים עם העובדות של 'ויקטורי' שמסתחבקות איתך. ההיא מהגבינות שחולה עליך. מה ההבדל?"

"שני עברי הדלפק?"

"שלושה כסאות זה לא מרווח בטוח?"

האמת, התוודתה, כעבור כמה דקות, כשהשיחה קלחה, היא צמצמה את המרחק לכדי כסא.

"יופי! את לא קולטת מה את משדרת? אשה מתקרבת לגבר."

"לא. אני מסרבת לראות את זה ככה. לא כל דבר זה גבר-אשה. יש נסיבות. היה רעש. לבנאדם יש בעיית שמיעה, הפרעת קשב שלא אובחנה בזמן – "

 "הרבה דברים הוא הספיק לספר לך. מה את סיפרת לו?"

"כמעט כלום. הקשבתי."

"את נפש טובה."

"הוא היה זקוק לזה. הוא איש חביב, בודד, גרוש. השיחה לא הייתה בלתי מעניינת. כשאנשים מספרים על עצמם זה תמיד מעניין. כמעט תמיד, אוקי, אם לא נופלים על טרחנים."

"סבבה. מכירים את הנטייה שלך להיתקע עם מישהו בשיחה –"

"ככה אתה רואה את זה."

"כן. אני מעדיף לדבר עם הרבה אנשים. יותר מגוון."

"אוקי," היא אמרה ונשמה עמוק. לגלוש עכשיו למריבה דיאלקטית על איזו סוגייה כללית יהיה כמו להתמלא בלחם הבית כשהמנה העיקרית בדרך. תחת זאת, ואגב שינוי טון, היא סיפקה מיני-וידוי ותלתה את נטייתה להעדיף שיחת יחיד בחוסר ביטחונה, בתחושת השקיפות ואי הממשות שפוקדת אותה לא פעם באירועים קוקטייליים שכאלה.

"הרגשתי בלתי נראית."

"את בלתי נראית?!"

"כך הרגשתי. הרבה פעמים אני מרגישה – "

"ואז הופיע הגבר השני?"

"החבר שלו, כן."

"ומה היה שמו, מנשה?"

"רמי, ואולי רפי?"

היא לא הייתה בטוחה. רמי, רפי, משהו כזה. אפי דיבר בשקט. והיה רעש. מוזיקה. התכנית חצי התחילה, כך שזה לא היה הזמן לדיבורים. אבל אפי קצת השוויץ בה. אמר לרמי-רפי בוא תכיר את הסופרת –

"את רוצה לומר שהם הכירו את שמך?"

"לפני רגע התפלאת שאני מרגישה בלתי נראית. כן, הם הכירו. ורפי-רמי, כשהוא לחץ לי את היד, דבר ראשון שהוא אמר היה: אני נרגש ללחוץ יד כותבת. זה קצת הצחיק אותי, כאילו שהיד היא איזו אישיות."

"חנפן. ומה הדבר השני שאמר?"

"שהיד הזאת קפואה."

*

אולי מזה היה עליה להתחיל. היד שלה הייתה קפואה ורמפי שבשלב ההוא היה סתם מישהו שלוחץ לך את היד, ציין שהיא קפואה ושאם היא תרשה לו הוא יחמם אותה.

"והסכמת? אני לא מאמין!"

"היא הייתה ממש קפואה. הרגשתי שהוא מפשיר אותה. שהוא גוף חימום. מכשיר."

"בת כמה את?"

*

העובדות. היא הבינה את זה. העובדות סיפרו סיפור חד משמעי. אבל בחוויה הפנימית שלה, ובכך התאמצה לשכנע אותו, לא היה שום דבר מיני. שום דבר. בת כמה היא? אדרבה! היא אשה בת ארבעים ותשע –

"לא פאקינג שש-עשרה, פאקינג ארבעים ותשע!  והוא כולה גבר מבוגר, אדיב – "

"ממש…"

ומלבד זאת, בדיוק בזמן ההתרחשות הזו, לחיצת היד המתמשכת, התכנית התחילה, ואיזה בחורון עלה על הבמה לקרוא –

"גיי, תנוח דעתך."

"ואת היד שכחת אצל החבר."

"משהו כזה."

"הוא ישב על ידך?"

"החבר?"

"אלא מי?"

כן, ברווח-כסא שהותירה בינה לבין דוד אבידן, שכבש את המקום בהנחת מעיל. וכך החבר התיישב במקום השמור ודוד אבידן הורחק. עובדה זו נקלטה אצלה באיחור ועוררה בה צער ורגש אשמה כלפי דוד אבידן.

"ואז?"

"עברו עוד כמה שניות ארוכות, ואולי חצי דקה, או יותר –"

יותר?!"

"אין לי מושג. הקשבתי לבחור על הבמה."

"אין לך מושג כמה זמן היד שלך היתה בתוך כף יד של זר? בערך?"

"אין לי אומדן. אני יודעת. זה נשמע לא הגיוני."

לא הגיוני? הדמות הזאת, היא, לא מצייתת לנורמות פסיכולוגיות. אנשים לא מתנהגים כך במציאות. זה לא אמין. אבל עובדה. כך בדיוק זה קרה.

"אוקי…אבל… מתי נזכרת שיש לך יד?"

"נזכרתי. פתאום האסימון נפל. שעבר זמן, שזה… לא תקין –"

"ופשוט ניתקת ממנו?"

"כן. זה היה מביך. ניערתי אותו מעלי, בעדינות, שלא ייפגע ואמרתי 'זה מספיק. הפשרתי. תודה'"

"השבח לאל!"

"רק עכשיו אני קולטת שהיד שלי שימשה כסינקדוכה –"

"את הונית אותו."

"הבנתי."

"הוא עזב אותך במנוחה?"

"לא."

*

הוא לא נגע בה. הפעיל מאמצים דיפלומטיים. זרק משפטים. קיווה לתגובה. היא שתקה. המתינה קשויה לתום הערב. אמרה: סליחה, אני מוכרחה לברוח.

"ואשכרה ברחתי."

*

"אתה מבין אותי, נכון? אתה מאמין לי שלא הרגשתי כלום? בהתחלה כלום ואחר כך גועל. ואולי זה גועל מעצמי שנתתי לדבר כזה לקרות."

"אני מאמין לך שאת מאמינה בזה."

"אני מבטיחה לך שלא היה בו שום דבר מושך."

"העובדה היא שהיה לך נעים ביד שלו."

עם העובדה הזו היא לא יכלה להתווכח.

מונולוג

תשמע אותי, אדוני שלום עליכם: מה שאני מבקש לספר לך עכשיו, אני לא יודע אם אתה כל כך תאהב לשמוע. או שחלק מהדברים תאהב לשמוע וחלק מהדברים לא תאהב לשמוע. או שחלק מהדברים שתאהב לשמוע, חלק מתוכם לא תאהב לשמוע, ואת החלק שלא תאהב לשמוע, אולי חלק ממנו כן תאהב לשמוע, כי אני, אדוני שלום עליכם, מרוב שאת כל מה שאני אוהב אני לא אוהב, וכמו שאת הדברים שאני לא אוהב אני כן אוהב. ואם אצלי זה ככה, אצלך זה בטח אותו הדבר אבל בתוספת רוטב. סוס. מילא.

בקיצור, אני מוצא את עצמי בפתח של אולם גדול של תיאטרון שנקרא הקנרי. עכשיו, אנשים תרבותיים, מגיע הערב — הולכים לתיאטרון. אני אדם תרבותי, אבל לטעאטער אני לא הלכתי, אבל אדוני שלום עליכם דווקא הלך. בלונדון, בניו יורק, בפאריז,' אפילו ביהופיץ. אמרתי, אני אדם תרבותי, הגיע הערב — אני הולך לתיאטרון. אני, איש בין אנשים, הלכתי, עמדתי בקופה ביקשתי כרטיס, אמרו לי סוֹלְדאט (ביידיש: חייל,) אמרתי: סולדאט? אני לא סולדאט. אמרו לי סולדאט, אין כרטיסים. אמרתי לא סולדאט, אני רוצה לתת כסף ולקבל כרטיס.

סולדאט או לא סולדאט, באה אישה אחת והחזירה את הכרטיס שקנתה. אמרה לי הבחורה שבקופה, הנה, יש לך מזל, באו והחזירו כרטיס. תן לי אם לא אכפת לך, מאתיים שקלים. מאתיים שקל, אמרתי, לא אכפת לי בכלל, קחי מאתיים שקל. אמרה לי הקופאית — זה כרטיס משהו משהו, אתה תשב ממש מתחת לבמה. ככה היא אמרה לי, אם דטנר יירק, אתה תירטב. דטנר, אמרתי, אני לא מכיר שום דטנר, אבל אני יהודי, ויהודי, אם דוקרים אותו הוא מדמם, אם יורקים עליו הוא נרטב. ודטנר, הוא נשמע לי יהודי טוב, ויהודי טוב אין שום סיבה שירצה שיהודי אחר יירטב. ככה אני אומר, והיא אומרת: תן מאתיים שקל וקח כרטיס.

אני נותן, אני לוקח, ואז אני נכנס לאולם תיאטרון ואני רואה שלט "כנר על הגג" אַ פֿידלער אויפֿן דאַך. כנר על הגג, שיהיה כנר על הגג, אני שילמתי כסף בשביל לראות תיאטרון, ואם יש כנר, בבקשה שיתכבד ויעלה על הבמה. ככה או ככה, אני עולה במדרגות, אנשים עולים, אנשים יורדים, אנשים בחליפות, נשים בשמלות, כולם באו מלובשים יפה.

אחרי איזה זמן נכנסו כולם לאולם. אותי הושיבו כמעט בתוך הבמה, בשורה השנייה, באמצע. הושיבו, אני לא מתווכח ואני מתיישב. לידי מתיישבת גברת אחת. היא לא צעירה ולא ממש זקנה. היא, העור אצלה עוד מתוח על העצמות, אבל היא כבר למדה פרק או שניים בהלכות גבר באישה ובהלכות אישה בגבר ובעוד הלכות כאלה ובהלכות אחרות, אני כבר לא יודע. וריח יש לה כמו שכּל הפרחים בבּוֹיְבְּרִיק פרחו אצלה באביב מתוך הצוואר. וכמו באביב בבויבריק, ככה מתעורר אצלי יצר הרע ומרעיל את הדם.

ובעוד שהרעל משתלט לי על הגוף, נכבים כל האורות באולם. ואיך שנכבים כל האורות, באה הגברת הזאת ומתקרבת אליי אל האוזן. עכשיו, אם קֹודם זה הריח שבא מהגברת הזאת היה כל הפרחים בבויבריק, עכשיו ככה, בחושך, הריח הזה היה כל הפרחים, כל העצים כל הרדוּפי הנהר וכל היערות של הפלך גם יחד. היא מתקרבת אליי והיא אומרת לי ככה, שרק אני אוּכל לשמוע, היא אומרת, היא לא אומרת, היא נושפת אל תוך האוזן, היא אומרת ככה — תשמע לי, דטנר זה משהו־משהו, הוא שׂם את טופול בכיס הקטן.

עכשיו, הדבר היחיד שאני יודע על אותו דטנר הוא שאם הוא יורק מהבמה אני נרטב, וטופול, אני מכיר רק טופלה טוטוריטו, שאת זה אני מכיר ממך, אדוני שלום עליכם, אבל עם כל הכבוד לך אדוני, אני כאן עם רעל בכל הגוף, ואת זה אתה בטח מבין כי אתה לא רק סופר, אתה גם גבר, וגם אצלך לפעמים היה בא הרעל בכל הגוף, אדוני, שהרעל הזה היה גם אצל שלמה המלך. ואני אומר לה: בטח. טופול לעומת דטנר זה כמו צום גדליה לעומת יום כיפור. ככה אני אומר, ובחצי אוזן שמאל שלי אני שומע את הגבר הקטן שלידי אומר לאישה הגדולה שלידו, הוא אומר לה, אני ראיתי את טופול בברודוויי, דטנר לידו זה חנטריש, וחנטריש אדוני, זה כאן כמו שאצלנו זה חְניוּק. אבל את זה אני שמעתי רק בחצי אוזן שמאל, ששם הַשמיעה לא כל כך טובה ממילא, ובשעה שאני מנסה להריח כמה שיותר ממה שיש לידי באוזן ימין, כלומר כל הפרחים של בויבריק וכל היערות של הגוברנייה ביחד.

אבל בינתיים נעשה שקט בכל האולם, ורק בא איזה כליזמר עם כינור ומסתובב ומטפּס על הגג של בית שנראה קצת כמו אצלנו, רק שזה לא ממש אצלנו, כי אצלנו אם היה בא כליזמר ומטפס על הגג היו באים ומורידים אותו, והיו באים ילדים וזורקים עליו אבנים, ומה שבטוח זה שלא היו מוחאים לו כפיים. אבל בשעה שממשיכים שם למחוא כפיים, אני רואה שעולה על הבמה יהודי אחד, בחור, איש, גבר, לא קטן, מה שנקרא בעל גוף, אחד שכמו טוביה שלך, אדוני שלום עליכם, אם הוא היה נכנס לבית מרזח היו נותנים לו ללגום שמה בשקט כוסית, בלי שיציקו לו יהודי פה יהודי שם.

אומרת לי הגברת שלידי, היא אומרת: הנה בא דטנר. ואני רואה את דטנר בא עם מגפיים כמו שהיו לובשים אצלנו, ויש לו מעיל קצר כמו שאני הייתי לובש, והוא חובש מין קסקט, והגברת שלידי אומרת, תראה, אתה נראה קצת כמוהו, ואני אומר, נו, דטנר, שיהיה בריא, אני נראה כמוהו?, הוא, הוא נראה קצת כמוני. לא קצת, אני יושב בקהל ואני גם על הבמה. רק שאני יושב בכיסא ומנסה להחזיק את המרפקים שלי על הצלעות, והוא, שהוא בעצם אני, מסתובב שם על הבמה כמו בעל־הבית ומסתכל על הקהל. נו, אני מסתובב בכיסא שלי אחורה ומסתכל על הקהל. אני לא רואה אנשים, רק עיניים. שככה יהיו לסוסה שלי שׂעוֹרים כמו שיש שם עיניים. אלף איש, חמשת אלפים איש, שלושה עשר אלף איש. כמו עיירה שלמה, יהודים וגויים ששמו אותם ביחד בתוך אולם אחד בחושך.

אני חושב, אם כל יהודי שילם כאן מאתיים שקל בשביל הכרטיס, ויש כאן חמשת אלפים בני אדם, זה יוצא לא מעט כסף. עשרים אלף שקל, אולי שלושים אלף אפילו, אני חושב. וכל הכסף הזה הולך לדטנר, אני חושב. ואם היה גם טופול, או טופעלע, שגם הוא התחפש לטוביה שלך, ועוד בברודוויי, אני חושב, כמה כסף עשו מטוביה שלך, אדוני שלום עליכם. ואם הם קיבלו כל כך הרבה כסף, אדוני, אז תסלח לי, יש כאן בעיה, כי מי שיש לו עשרים אלף שקל, שזה ברובל אני לא יודע כמה, ובזלוטי, אדוני, אני אפילו לא רוצה לדעת כמה, זה אומר שטוביה הפך לגביר. ואם טוביה הפך לגביר, טעוויע איז אויס טעוויען. טוביה הוא כבר לא טוביה.

ככה או ככה אני יושב שם בכיסא, ורואה שמה את אותו דטנר שלבוש כאילו שהוא טוביה כאילו שזה היה פורים, רק שאם זה היה פורים, טוביה היה לובש כובע של קוזאק או קרניים של תיש, ולא בגדים של טוביה, והוא שר שירים, והוא בוכה, והוא כורע על ברכיו, מסורת, לחיים, לוּ הייתי רוטשילד, שזה בכלל, אדוני שלום עליכם, מסיפור אחר לגמרי שלך ולא מהסיפורים שלי, כלומר הסיפורים שלי שסיפרתי לך ושאתה הפכת אותם לסיפורים שלך. ושבעצם, אדוני, אם תסלח לי, גם אתה הרווחת כמה גרושים ממה שאני סיפרתי לך, כלומר, הדמעות שלי הפכו אצלך לדיו, והדיו — לכסף.

אבל, מהיכא תיתי, לא נורא, צריך פרנסה, לי יש סוס ועגלה ולך יש עט וקסת. ויהודי צריך פרנסה. ופרנסה, יסלח לי דטנר, זה יותר חשוב ממסורת. ככה אני חושב, אבל בזמן שאני חושב את כל הדברים האלה, כבר באים כל השחקנים ומשתחווים לפנינו, וכל הקהל קם ומוחא כפיים, ואני רואה שם לפניי אחת שהתחפשה לגולדה, אף על פי שזאת כאן הייתה קצת גברת לעומת גולדה שלי, שהיא יותר מה שנקרא אשת חיל, ואני רואה שם את הודל, וחוה, וצייטל ולייזר וולף ופרצ'יק, וכל מיני אחרים שאני מכיר, רק שכאן אני לא מכיר אף אחד. וכשאני עומד, אני רואה איך אותו דטנר רואה אותי שם בקהל, מסתכל עליי איך שאני מסתכל עליו, והוא משתחווה, והעיניים שלו עדיין עליי ואני העיניים שלי עדיין עליו, והוא עושה עם האצבע, הוא מצביע על לוח החזה שלו, משמע הוא אומר "אני," והוא אולי על הבמה וכל הקהל מוחא לו כפיים, אבל טוביה הוא טוביה, ואף אחד לא ייקח ממנו את טוביה, והוא, שיהיה בריא, היום הוא טוביה ומחר הוא הצאר ניקולאי או חמליניצקי יימח שמו או נפוליאון בונפרטה, ואני, במחילה, אשאר טוביה.

הוא עם האצבע עושה אני, ואני עם האצבע עושה לו, לא אתה. אני. והוא עושה אני, ואני עושה אני, ובסוף הוא משתחווה ומשתחווה עוד פעם, והקהל עומד ומוחא כפיים, עד שמלמעלה מתחיל המסך לרדת והאור באולם נדלק.

אני קם ללכת ורואה שהאישה שלידי קמה גם כן. כמה זה יפה, היא אומרת, וכמה זה יפה וכמה שאני מתרגשת וכמה שדטנר הוא ככה, כמה הוא ככה, וכמה שאתה, כלומר אני, כמה שאני מזכיר אותו, אני מין גבר, היא אומרת, סוג ישן היא אומרת, וככה וככה וככה. אני, לא את כל מה שהיא אומרת אני שומע, אבל מה שאני שׂם לב זה שהיא, פתאום, היד שלה על המרפק שלי. ואני חושב, טעוויע איז נישט קיין יידענע. אני, בעווֹנותיי, אני גבר. היא, היד שלה על המרפק שלי, לא מהצד של העצם, אלא מהצד של הוורידים והעורקים, ואני כבר לא בחור צעיר, אבל פתאום הדם אצלי מתחיל לזרום מהר יותר בתוך הגוף, ואני עומד באולם וכל מיני תחושות עוברות אצלי בגוף. ואני מסתכל עליה, והיא אמנם היא לא בחורה צעירה, אבל מכוערת היא לא. ואני לא איזו נקבה, וגולדה שלי כבר בעולם הבא, ובעולם הבא, במקום שהיא יושבת בו, שמה מולכים המלאכים, ואני, תסלח לי אדוני שלום עליכם, אבל גם אתה גבר כמוני, ואני, יצר הרע הוא מין מלאך שיושב אצלי על הכתף, והמחשבות שעוטפות אותי ממלאות אצלי את הבטן, את תחתית הבטן, שם נעשה גועש כמו הסמבטיון בימי החול.

אני מסתכל על האישה הזו והיא עדיין מחזיקה את המרפק שלי, אבל אם קודם החזיקה בכפות הידיים, עכשיו היא מחזיקה את קיבורת הזרוע, וטביה הוא לא איזו נקבה, ויצר הרע הוא אורח קבוע, בא מבקר, וטוביה הוא מכניס אורחים, אבל כמו שהוא בא הוא גם הולך, וכאן הוא בא יחד עם האישה הזו, והיא, מכוערת היא לא, וריח יש לה כמו של הנהרות והנחלים ויערות והעצים, ופרחי הלילך והאביב והחורף, והדשא בקיץ והנהר באביב.

מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון.

מה שקרה ביני בין הגברת הזאת, אדוני שלום עליכם, זה ביני ובינה, ואולי גם ביני ובין גולדה שלי, ואולי גם ביני וביני, וביני ובין הכביכול, כמו שאתה, אדוני שלום עליכם, מה ששלך הוא שלך ובינך לבין עצמך ובינך לבין אולגה שלך, ואולי גם בינך ובין גברות אחרות, אני לא יודע, וכמו שאתה לא מספר לטביה שלך, ככה טוביה לא מספר לך. דבר אחד אתה יודע, טביה הוא לא נואף, לא זנאי, אבל טביה איז נישט קיין יידענע, וגם אצל טביה יצר הרע לפעמים מולך, ויש לו, כלומר לי, כבוד אל יצר הרע.

אבל איך שאני הולך עם הגברת הזאת אל אותו המקום שאליו אנחנו הולכים, שזה הבית שלה, הדירה שלה, בדרך, כשאנחנו עוד ליד התיאטרון, היא אומרת: תראה, הנה שם הולך דטנר. עכשיו, אם קודם דטנר היה לבוש כמו טוביה, שם דטנר לבוש כמו דטנר. הוא עובר לידנו, חולף על פנינו, אפילו הוא מברך לשלום וכבר פונה אל ענייניו, אלא שאני צריך להגיד שם איזו מילה או שתיים.

ואני פונה אחריו ואני אומר, תסלח לי ר' דאַטנער, אני, במחילה, יש לי כמה מילים להגיד לך. והוא בנאדם עסוק, הוא מסתובב ונעצר, ואני ניגש אליו, ואפשר לראות שהוא בנאדם עסוק, הוא נעמד ונאנח. ואני מסתכל עליו, והוא מסתכל עליי, והוא לא מהיהודים הקטנים כאן, דטנר, אבל טביה הוא גם לא יהודון, והוא נאנח שוב, וגם אני נאנח. הוא אומר, אתה תסלח לי מאוד, אני עכשיו עמדתי ארבע שעות על הבמה וכבר יש לי חושך בעיניים, הוא אומר, ומוסיף עוד בשפה שלנו, כ'האָב געהאט פֿינצטער אין די אויגען, ככה, כמו שאני ואתה מדברים.

אבל אני אמרתי, אדוני מר דאַטנער, אתה אין לך כוח והסתובבת ארבע שעות על הבמה, ואני במחילה ישבתי בכורסה והסתכלתי עליך מסתובב שם, אבל תסלח לי אדוני, אתה על הבמה היית אני.

והוא מסתכל עליי, ואני מסתכל עליו, והוא אומר, מי אתה אדוני. אני אומר, אני טוביה.

והוא, שקודם הוא היה עייף, הוא עכשיו מתעורר, ואפילו קצת מתעצבן, והוא אומר, סלח לי אדוני, אני לא ממש מכיר אותך, אבל אם לא אכפת לך, אני טוביה.

לא, אדוני, אני אומר, אם לא אכפת לך, אני טוביה. ככה גם היה כתוב בדרכון שלי.

ככה אני אומר, והוא אומר, אדוני, זה יפה מאוד שבאת לראות אותי בכנר על הגג, ואני לא בדיוק יודע מי אתה, אבל אני טוביה. קודם היה רודנסקי, אחריו בא טופול ועכשיו אני טוביה. רודנסקי בקבר, טופול כבר בענייניו, ועכשיו אני טוביה. אני, דטנר, אני טוביה.

ואני אומר, תסלח לי מר דטנר, אתה אדם נכבד, אבל תסביר לי במחילה איך זה יכול להיות שאני פונה אליך בתור מר דטנר ואומר: אני טוביה, ואתה אומר לי: לא אתה לא טוביה, אני טוביה. אני, גם כשישבתי לראות אותך על הבמה הייתי טוביה, וגם עכשיו אני טוביה. ואתה, עם כל הכבוד, עכשיו אתה דטנר, ואני טוביה. אז אם אפשר אדוני, קצת דרך ארץ.

קצת דרך ארץ אני אומר לדטנר, ואני רואה אותו, שלפני כן הוא נראה כמו מי שהתכווץ והצטמצם אחרי ארבע שעות על הבמה, ככה עכשיו פתאום, בא דטנר ומתנפח כמו מלך, הוא מסתכל עליי, אני מסתכל עליו, הוא עליי ואני עליו. הוא בגובה שלי, אולי בכל זאת קצת יותר נמוך, וככה אנחנו מסתכלים זה על זה, והוא אומר, אני יש לי דרך ארץ בפני אדוני, שהוא טוביה, אבל על הבמה אני טוביה. אני. קודם היה רודנסקי, אחר כך טופול, ומספרים שאפילו יעקב אדלר בכבודו ובעצמו היה טוביה. אם אנחנו, רודנסקי וטופול ואפילו יעקב אדלר לא היינו טוביה על הבמה, אדוני, טוביה יכול היה להיות גם אפרים ושמואל או מנשה או יוסף, עם כל הכבוד.

ואני אומר, לא אדוני. עם כל הכבוד, אם לא היה טוביה, לא היה שלום עליכם, ולא היה כנר על הגג, ולא היה כנר במרתף. ואם לא היה כנר על גג, לא היה דטנר. ככה אני אומר לו, אדוני, שלום עליכם, אני מקווה שאתה לא כועס שאני משתמש בשם שלך עם בן אדם שאני פעם ראשונה בחיים שלי רואה, ולא רק פעם ראשונה בחיים שלי אני רואה, אלא גם פעם ראשונה שאני רואה אותו אחרי המוות.

אני אומר לו, והוא אומר לי: לא אדוני, בלי שלום עליכם, ובלי דטנר — לא היה טוביה. אתה מבין, הוא אומר, אומר וסוגר את הכפתור שלו במעיל. היה קצת קר באותו הערב בתל אביב. התחיל לרדת הגשם.


*הסיפור לקוח מתוך כתב העת הו! 16: ספרות ערבית וספרות יידיש, בעריכת דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרץ 2018.

רחוב הרברט סמואל בתל אביב. יום שישי חמש אחר הצהריים. עצרתי בשוליים. אין לי לאן למהר.

עלים התערבלו. עננים רדפו. גלים גבוהים הגיעו לאספלט. הגשם לא פסק.

הסתכלתי על הים. חשבתי, הרחוב ריק, אף אחד לא ממהר עכשיו לשום מקום. כולם בבתים מחוממים, במטבחים רוחשים, ואני לבד. הוצאתי את הטלפון וצילמתי מתוך המכונית עץ דקל מכופף. דפדפתי באלבום התמונות שבמכשיר. חברים, משפחה, תמונה סרוקה של אמי בצעירותה, שפתיה צבועות באדום. תמיד אני חסרה בתמונות. פתאום ראיתי אישה. היא עלתה מהחוף. התקרבה. עטופה במעיל אך רטובה כולה. פתחה את דלת המכונית ואמרה "את חייבת לקחת אותי מכאן". לא בבהלה אמרה. בהחלטיות גם פשטה את המעיל ונכנסה. מים טפטפו על כתפיה שהיו חשופות. שאלתי אותה מאיפה היא באה, לאן היא צריכה להגיע, מה היא עושה בחוץ בגשם הזה. היא לא ענתה. רק צחקה.

כשעמדנו ברמזור הבחנתי שיש לה משהו על הגב, בין השכמות. התקרבתי, ניסיתי לראות מקרוב. תולעים. תולעים בקוטר של שבעה מילימטרים. הן התארכו ונעו לכיוון שלי וראיתי שיש להן בקצה שפתיים קטנות אדומות, שנפתחות ונסגרות כמו מפריחות באוויר נשיקות. או שאולי כך היא נושמת. הרמזור התחלף לירוק. "אז לאן לקחת אותך?" שאלתי. "אני ארד בדרך" אמרה. "בדרך" חזרתי אחריה "בדרך לאן?" תולעת אחת התארכה, הגיעה עד אלי וליחכה את עורפי. הרגשתי צריבה. "בדרך לאן?" שאלתי שוב כשאני מנסה לסלק אותה מעלי. העברתי את ידי במקום הצריבה והרגשתי גבשושית קטנה ולחה. התולעים הפסיקו להתפתל, התיישרו והתחדדו, השפתיים שבקצותיהן נקפצו לנקודה קטנה ואדומה. היא נראתה כעוסה. רציתי לעצור ולסלק אותה מהמכונית שלי. אבל עור הפנים שלה התמצק ועיניה התרחבו. זו אישה קיפודית חשבתי לעצמי, עלי להיזהר. "תעצרי" היא אמרה לי כשהגענו לשעון של יפו, "אני צריכה בגדים יבשים" אמרה "בואי איתי" ציוותה עלי. המראה הקיפודי שלה לא איפשר לי לבחור. צעדנו ברחוב. מסביבנו היו רק נשים. קיוויתי לראות פנים מוכרות. שמתי לב שלכולן קוצים על הגב כמו שלה. אולי כך הן היו תמיד. מיששתי את גבי החלק.

נכנסנו לחנות. המוכרת והלקוחות היו כולן קיפודיות. האישה מן הים הובילה אותי לחדר ההלבשה. הסתובבתי לצאת, ניסיתי להתנגד. היא חסמה את דרכי, שלחה יד אל עורפי, התעכבה במקום הצריבה ואמרה "תהיי כמו כולם" וחייכה.

בחדר ההלבשה דלת נפתחה. באולם רטוב וחם השכיבו אותי על שולחן גדול משיש. שתי נשים פשטו ממני את בגדי העליונים. "זה לא יכאב" אמרה לי האישה מהים, "רק קצת".

"שישים ושבע" היא לחשה, שישים ושבע תולעים נתפרו לי בגב. כאב.

כשאני רצינית או כועסת הן הופכות לקוצים.

אני אוהבת אותן.

אני מחליקה עליהן יד, מחדדת את הכעסים ודוקרת את קצות אצבעותַי עד זוב דם.

החומץ הזה הוא בן 99 בדיוק. ואם נכונים החישובים שעשיתי בעזרת לוח השנה היומי, שמופיעים בו פתגמים לצד התאריכים, הבושם הזה נוצר שבוע ימים לפני שראש הבטון של סדאם חוסיין נפל אל האספלט. הפתגם היומי בלוח השנה היה: "נכדו של הקנגורו נמצא בכיס ונכדו של רוקח הבשמים באף". עובדי בית החרושת לסילן נמלטו לבתיהם באופניים עמוסים קופסאות פח ריקות וחסרות תועלת, ומכרו אותן כעבור כמה ימים לאחת המשתלות, בתור  עציצים פוריים לגידול פרחי ציפורן. את הסילן הותירו להיסחט ולהישפך במפעל. למען האמת, העיר בצרה כולה נסחטה אז וניגר ממנה עסיס של מהומות ומתח. בדירוג עשרת הדברים שנסחטו אז, היה ראשו של הראיס מתחת לרגלי האזרחים במקום הראשון, בעוד הסילן היה בתחתית הרשימה. בין המקום הראשון לעשירי היו אפים גדולים שנסחטו תחת כפות רגליים זועמות.       

את החומץ מכר לי פקיד מבנק הנזלת הלאומי. הוא היה בחור שמנמן בעל הרגל להתעסק בצווארונו ולסובב את צווארו בזמן שדיבר. התיידדנו והוא נהיה הסוכן האישי שלי, ולכן אני לא צריך עוד לבקר בבנק לבדיקות פעמיים בשנה. הוא פוקד תכופות את ביתנו ואוסף את חסכונות הנזלת שלנו בקופסאות מבודדות. ומכיוון שתהליך מחיטת האפים מדויק וקפדני על פי הוראות החוק, סלמאן דֵיי-בָּיי מבלה במחיצתנו שלוש שעות בכל ביקור. כן, זהו שמו, סלמאן דיי ביי. הוא אומר שסבא רבא שלו היה ילד חירש-אילם שנהג לבלות את שעות הצהריים הלוהטות על גדות החידקל, (נהר קטן שכמה אנשי דת ומספרי סיפורים טוענים שמעולם לא היה קיים ושהומצא על ידי החוטאים הכופרים ושותי מיץ האבטיח.) דיי־ביי־דיי, בשמו המלא, היה סבא של סלמאן. הוא נהג להחזיק שני מצתים בשתי ידיים, ובכיסי הגלבּייה שלו היו עשרות מצתים מקולקלים, אצבעותיו היו סדוקות ופצועות מרוב ניסיונות הדלקה כושלים. בינינו, סבא שלו היה סתם ילד טיפש שאף אחד לא התייחס אליו, ורק לאחר מכן הוא התפרסם בתוך כמה שבועות כשסרטון שבו דיבר לראשונה בחייו בנוכחות שני חיילים אמריקנים מלווים במתרגם עיראקי נעשה ויראלי ברשת.       ­

משפחת דיי־ביי־דיי היתה לאחת ממשפחות הסוחרים המפורסמות ביותר בארץ. בין צאצאיהם היו מגיש חדשות מפורסם שנודע בראיונות עוקצניים עם פוליטיקאים, גניקולוגית, מפיק מוסיקת פופ ושחקן נמוך קומה שהופיע באחד מסרטי פיטר ספייק (בסצנה בת חמש שניות של התנגשות בין שני צבאות אדירים במאה השלישית לפני הספירה.) כמו כן, בלב בצרה, יש לנו כמובן את מסגד דיי־ביי־דיי הידוע. הוא בן כשבעה עשורים ואני לא חושב שהוא ייהרס אי פעם או ששמו הולך להשתנות. מסגד דיי־ביי־דיי הוא בניין בעל חשיבות סמלית רבה בזיכרון האזרחי, ולא פעם ניתן לראות אותו בטלוויזיה, משמש רקע מאחורי גבה של אושיית תקשורת מקומית כלשהי שמתראיינת ל-BBC. את המסגד תכננה אדריכלית בריטית ממוצא עיראקי, בצורת מלבן שבולטים ממנו שני צריחים דמויי עצי דקל הנוטים זה כלפי זה, כך שקול קריאת המואזין עולה מהם באיכות סטריאו – ניכר כי האדריכלית של מסגד דיי־ביי־דיי האצילי ניסתה לשחק עם סמלי האחדות, ההרמוניה והאחווה, וכיום שם המשפחה של סלמאן אינו מזוהה עוד עם הילד עם המצתים, אלא עם צמד הצריחים הללו. אם סלמאן התגאה בפנינו – בשעה שמחט לנו את האף – במקצועיותו היוצאת דופן ובאלגנטיות והרגישות הבורגנית שהביא לתהליך קינוח האפים ואחסון נוזלי הפנים, לא נכנסנו לדבריו ולא נתנו לו את התענוג להקשיב לקולות אנושיים מאונפפים, רק התרסנו נגדו בלעג על הסיסמה של בנק הנזלת הלאומי: "ניסית פעם לשיר עם אף סתום? נסה, ותזכה במזל ובעושר ואושר!"

סלמאן היה מאוהב במנהלת שלו בבנק, אישה בשנות החמישים לחייה, שגרמה לאנשים לשים לב לעווית בצווארו ולכך שהוא נוגע בצווארון ובכפתור השני של החולצה בכל פעם שהוא מדבר. פעם אחת לעגה לו על כך וגירשה אותו ממשרדה, היא עמדה ודיברה בפתח המשרד כדי לוודא שכל הפקידים האחרים יוכלו לשמוע אותה. מאותו יום החמיר מצבו של סלמאן, והמחווה שלו נהייתה כרונית. הוא התחיל לחזור עליה בלי דעת, ואחר כך עשרות פעמים במכוון עד שנהיתה לסימן ההיכר שלו. המנהלת לא רק שדחתה אותו, אלא גם העליבה אותו ולעגה לו על כל דבר בפניו ובמראהו החיצוני. היא גינתה אפילו את משפחתו, והזכירה שנהגו למכור דבש וחומץ ורוטב עגבניות ביתי, בהשמיטה את ההיבטים הנוספים בהיסטוריה שלהם ואת המסגד הכביר הקרוי על שמם.

אלה הדברים שסלמאן מספר לי כשאנחנו יושבים לבדנו בחצר ביתי. אני מעדיף שהילדים לא ישמעו כשאני מרוקן את האף ומעדיף שיאזינו לכך השכנים מאשר בני משפחתי. למעשה, אני רוצה שהשכן ישמע את הקולות שיוצאים מאפי, שכן זמן רב אני מנסה לשכנע אותו שקולות אפו של גבר הם הוכחה לבריאותו ולאונותו. פעם אחת התלונן סלמאן על ראשי השכנים שמופיעים ונעלמים מאחורי הקירות. אני בעצמי הופתעתי מהם והופתעתי עוד יותר כשסלמאן אסף את מכלי המתכת שלו ועזב את המקום.

הוצאתי היום את צנצנת החומץ שקניתי ממנו. בני הצעיר נסע מוקדם יותר ברכבת הַפְּרָת, והזהיר אותי שלא אלקק שוב את צנצנת הזכוכית. נשבעתי לו שלא אעשה זאת שוב, אף שידעתי היטב שאבלע כף גדולה ברגע שייצא מהבית, וכך באמת עשיתי. הפרידה ממנו הייתה כל כך ארוכה ומשעממת! הוא אמר לי שאני חייב לנסות את רכבת הפרת החדשה בעצמי, כי היא מהירה ומביאה אותך למפרץ עומאן בתוך ארבע עשרה דקות בלבד, והנוסעים בה מרגישים שהם נמצאים בתוך מי הפרת. הוא אמר גם שהחלטת הממשלה להפוך את הערוץ היבש הזה למנהרת רכבת הייתה ראויה בהחלט. אחרי שאמר את הדברים, לכסן את מבטו אל אצבעי הנעה באוויר, כמו טובלת בחומץ דמיוני, ועזב.    

קופסאות הנזלת נארזות במכלי אלומיניום גדולים ונשלחות לצפון, לאזור מפרץ בצרה. פרויקט ההיפוך – שמטרתו להפוך את צפונה של הארץ לדרומה, אגב, עדיין בתהליכי עבודה. שמעתי שהעובדים שם מנקזים את מאגרי הנזלת הגדולים ביותר ושהפרויקט ידרוש זמן מעבר למתוכנן. הם אמנם הצליחו לסובב את הארץ אבל עוד נותרה בפניהם המשימה הקשה באמת: איך יצעדו האנשים בכיוון האחד, כשלמעשה הם צועדים בכיוון האחר? איך יפנו ימינה כשלמעשה פנו שמאלה? אני רוצה לומר שמקור העיכוב הוא במוכנות הנפשית, ולכן מתקיימות כעת סדנאות שבהן אנחנו מתאמנים על הפיכת הכיוונים שלנו ועל הסתגלות למערכת הכיוונים החדשה. לאחר מכן מגיע השלב הביולוגי, הפשוט יותר, קח את הקיבה ואת איבר המין שלך לרופא המשפחה, תן לו לעסות ולנקות אותם במשחות המיוחדות שלו, ותראה שכל הגוף מסתובב ומתיישר לפי המצפן החדש. כך לפחות מבטיחים העלונים ושלטי פרסומות הפזורים ברחובות ובתאי שירותים ציבוריים.

אחרי שכל זה ייגמר יוקל לי ואפסיק להתלונן בפני אנשים. כולם יבינו שאני סתם בחור רגיל שאוהב אמרות שפר בלוחות שנה. אני סתם אחד בשושלת ארוכה של פקידים, שבמשך עשורים היו אחראים לצייר את כיווני התפילה במסגד דיי־ביי־דיי, שהרי כיווני התפילה כלולים גם הם בתכנית להפיכת הכיוונים (האם היה עלי להזכיר זאת לפני כן?) אני אמנם לא נראה כמו שכיר פשוט אצל משפחת דיי־ביי־דיי, ואכן את משכורתי אני מקבל מהממשלה, כי המסגד שייך לוואקף.

אבל ראשית, צפוי לי שבוע עבודה מפרך, שכן אני אמור להתמסר לבדי למלאכת הפיכת החצים המורים את כיוון התפילה אחרי שתתהפך אדמת מרבד התפילה הענקי הזה, שאני ועוד 200 מיליון אזרחים עיראקים חיים עליו. עם זאת, בהשוואה לדגים בבריכות השיש שיסבלו סבל עצום כשיתהפכו תפקודי הנשימה שלהם בזימים, המשימה שלי מעט מהנה וכבר עשיתי משהו דומה לה בילדותי. הייתי סוקר את קירות הרחובות שנהגו לפקוד האוהבים, בוחן את גזעי העצים בחיפוש אחר חצי האהבה שלהם, אותם קווים ישרים בעלי ראש חץ שהזוגות האוהבים נהגו לצייר במקומות שהתבודדו בהם באין רואה. גירדתי את ראשי החצים והפכתי את כיוונם. לדגים ולחמורים, עם חוש הכיוון הפנימי שלהם, יהיה בבירור הרבה יותר קשה כשיגיע תורם ותור הבעלים שלהם.  

סלמאן דיי־ביי לא יבוא הערב, וכבר לא אוכיח לו שאני יכול לגמוע בקבוק חומץ מיושן ומשובח במלואו, ולא אלעג לו על כך שסבא רבא שלו שמע את הנאום הראשון של ג"ו בוש ("!Day by day, the Iraqi people are closer to freedom") ואז אמר את מילותיו הראשונות – "דיי ביי דיי", כדברי הנשיא האמריקני, מול חיילים שנהנו לצחוק על ילדים שמנים, ושמאז התפרסם במהירות. כל זה נראה כעת טיפשי ומיותר מצידי ורק היה מציק לו וגורם לו לסכור את פיו, אז החלטתי להתמסר לרוחו של חותך ראשי החצים בדימוס, ולהעניק לו בחינם סדנת הדרכה בקשירת נעליו על-פי המצפן החדש.   

יאשה הֵיין התעורר כשעוד היה חושך בחוץ, הרבה לפני שצלצל השעון המעורר, בשל איזה שקט מוזר שמילא אותו מבפנים.

הוא לא הרגיש טוב עוד מאמש: מעין תחושת טרום שפעת. כל השרירים והמפרקים דאבו, הראש כאב, גלים של חולשה נוראית שטפו אותו מדי פעם.

המדחום הראה שלושים ושבע ונקודה שתיים – לא שזה חום גבוה, אבל זה יכול להיות חום תת פיברילי – ואולי אף גרוע מזה. לפני השינה לקח יאשה שני אספירינים מתמוססים במים, הזליף טיפות אף, אפילו שעוד לא היתה לו נזלת, וביקש מאשתו שתצייר לו רשתות יוד על הגב – כדי שלא יתפתח שיעול. הוא לא יכול לקחת יום חופש למחרת, הוא מוכרח להגיע לעבודה גם אם זה סוף העולם.

לפיכך ישב יאשה במיטה, מכורבל בשמיכה, והרגיש נורא. החזה והבטן שלו – ובעצם לא רק החזה והבטן, הגוף כולו – כאילו היה ממולא בצמר גפן מתוק קרוש. או בג'לי תפוחים קר. אבל הדבר העיקרי היה השקט הזה… השקט המוזר הזה. ללא ספק משהו השתבש בו, השתבש מאוד. כעת יש למצוא את אותו גלגל שיניים מקולקל שמפריע לכל המנגנון הסבוך של גופו בן השלושים וחמש של יאשה, המקרטע לעתים, אבל מתפקד יחסית, לעבוד באופן תקין. צריך למצוא ולתקן את המעוות באמצעים תרופתיים. אולי אפילו אנטיביוטיקה – אבל הוא חייב להופיע לעבודה מה שלא יהיה.

יאשה התמתח על המיטה ושכב ללא ניע כחמש דקות, האזין לתחושותיו הפנימיות בתשומת לב, כמו מישש את עצמו מבפנים, עצר בזהירות על כל איבר ואיבר – האם הוא בריא?

הגרון לא כאב. לא היו לו שיעול ונזלת, ושום צריבה בעיניים. אפילו כאב הראש מאמש עבר לחלוטין. בקיצור, זה לא נראה כמו צינון ובעצם גם לא כמו שפעת. סביר יותר שזה משהו שקשור בלחץ דם – תנודות כלשהן… יאשה היה רגיש מאוד לשינויי מזג אוויר. או שזה הלב – הרי יש לו טכיקרדיה מהילדות.

יאשה הושיט יד אל שעונו. הוא חיכה עד שמחוג השניות יגיע לשתים עשרה, ואחז את יד שמאלו בימינו כדי למדוד דופק. אחר כך הניח את ידו על עורק הצוואר. אחר כך על בית החזה.

לאחר מכן נגע בכתף הגרומה של אשתו, שנמנמה לצדו, ואמר בקול שקט: "אירה. נראה לי שחליתי."

"ממממם," היא געתה בארשת של סבל, והסתובבה לצד השני.

"אני חולה," הוא אמר בקול רם יותר.

"תמיד אתה חולה. אם לא דבר אחד, אז דבר אחר. תן לישון." אבל היא פקחה את העיניים. "מה הפעם?"

"יש לי משהו," גמגם יאשה וליקק בקצה לשונו את שפתיו הקרות, "נראה לי שהלב שלי לא דופק."

"א-לו-הים-מה-זה-הקש-קוש ה-זה?" חילצה מעצמה אירה בקושי תוך כדי פיהוק כבד, ועצמה שוב את עיניה.

***

יאשה קם והלך למטבח. הוא הניח את ידו על החזה שוב. שקט, שקט מוחלט שרר בפנים. הוא הדליק את הקומקום החשמלי – הקומקום שרק בעצבנות ודרש מים. יאשה מילא אותו והדליק שוב. בו ברגע אחזה בו בהלה אמיתית. "אם באמת נעצר לי הלב," חשב יאשה,"זה אומר שתכף אמות. עוד שנייה. טוב, אולי עוד שתי שניות. לא אספיק לשתות תה. כנראה לא אספיק אפילו לקחת את הכוס מהמדף."

יאשה דידה אל ארון המטבח וחטף כוס. ובכן, הספיק. אבל מה זה אומר? זה לא אומר דבר. כך או כך זה יקרה, בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אם הלב לא פועם זה אומר שהדם לא זורם בוורידים, כלומר… מה? משהו עם החמצן. כנראה מתפתח מחסור בחמצן, ובעקבות כך אדם לא יכול לנשום ומת במהרה. כן, האדם מפסיק לנשום… יאשה עצר את נשימתו. לפתע הבין שאינו חייב כלל לנשום. כלומר, הוא יכול לנשום, אבל רק מתוך הרגל, ואם ירצה יוכל להסתדר בלי זה – ככל שיתחשק לו.

"אמבולנס! תקראי לאמבולנס!" הוא רץ בחזרה לחדר שאשתו ישנה בו.

"מה אתה צורח?" היא התעוררה סופית ונראתה עצבנית ולא רעננה.

"אני צריך אמבולנס! אני לא נושם!" 

"לבית משוגעים אתה צריך, יאשה. מה אתה מקשקש? אל תבלבל את המוח."

יאשה נשען על השידה והליט את פניו בידיו. היא יצאה מן השמיכה, תקעה את רגליה הקוצניות בנעלי בית עם פונפונים והביטה בו כמעט בהשתתפות.

"אם אתה ממש צריך, תזמין בעצמך. תתקשר אליהם ותגיד להם בדיוק ככה: 'שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס כי הפסקתי לנשום, וגם הלב שלי לא פועם.' אולי מישהו יגיע. אולי אפילו יתנו לך חופשת מחלה – עקב אובדן כושר עבודה. כשהראש חולה, הרי, גם זה עניין רציני. איך בן אדם כזה יכול לעבוד? בן אדם כזה…"

יאשה התנתק כהרגלו והפסיק להקשיב. הגירוי המונוטוני הטורדני שנע עם רעייתו (מפה לשם בחדר, הלאה – לאמבטיה, למטבח, שוב לחדר), נשמע כמעט מרגיע – קליפות מילים שלא אומרות דבר, נטולות משמעות, נטולות ליבה.

לפני חמש עשרה שנה כמעט, התחתן יאשה עם האישה הזאת לא בדיוק מתוך אהבה – אבל משהו דומה. ואולי לא מתוך אהבה, אלא מתוך טיפשות נעורים. ואולי כי פשוט הכול הוביל לזה, היא היתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, ואמא שלה היתה מבוגרת ממנו בשלושים שנה, ושתיהן ידעו היטב כיצד להתמודד עם נער בן עשרים בעל אף ארוך. בקיצור, המניעים שהניעו אותו אז לא היו ברורים לו כל כך כעת. אמנם, אם היה רוצה לרדת לשורש העניין, בקלות היה יורד לשורשו – ואם עד כה לא עשה זאת, זה רק מפני שלא חש בזה צורך כלל. אם כי, היה מה שהיה בהתחלה, כעת קשרו ביניהם דברים רבים – השנים שחיו ביחד, החפצים שקנו יחד, המריבות שבמהלכן מצצו זה את לשדו של זה ביום ובלילה כמו ערפדים מוכי טירוף, טרחנות, מרמור הדדי, ושלל דברים אחרים.

כעבור שנה בלבד מאז החתונה, במהירות אכזרית, כמו לכלוכית שנשארה בלי מחלצותיה בחצות, כמו איש זאב שמצמיח פרווה בירח מלא, היא הפכה לאמא שלה. ואילו אמא שלה היתה אישה רגזנית, נוחה להיעלב ודברנית בלתי נלאית.

להימלט על נפשו? כן, בזמנו טיפח יאשה חלום על שיחרור. אך במציאות מעולם לא הוציא לפועל שום ניסיון בריחה. במקום זה הוא פיתח אמצעי הגנה פסיכולוגי פשוט, מעין טקטיקה: כשדיברה יותר מכמה שניות, לחץ בראשו על כפתור לא נראה, שאחראי לקלט דיבור אנושי. הקול שלה נשמע – אבל כך לא דמה אלא לרחש של הים, נאמר, או לחריקת צמיגים של מכוניות בעת עצירה פתאומית.

במחשבה בוגרת החליט יאשה בכל זאת לוותר על זימון האמבולנס: עד שיגיעו, עד שפה, עד ששם… הוא עוד עלול לאחר לעבודה. מלבד זאת, מי אמר שהרופאים שעובדים בעזרה ראשונה מבינים משהו? גברים עגמומיים, עייפים וטרוטים ממשמרות ליליות? "עכשיו מוטב להירגע קצת," חשב יאשה, "לשתות תה ולנסוע לעבודה. ובערב ללכת למרכז רפואי פרטי, לרופא מומחה טוב."

זמזום רוגז מילא את כל החדר וניסה לחדור לתודעתו של יאשה בעיקשות, עד שלבסוף פינה את כל המכשולים בדרכו והצליח לחדור פנימה: …מה, אתה לא שומע…? כאילו… החביתה… לא שומע… כמו גולם… החביתה… עד שקמתי… תתקרר… אם כבר נאלצתי… לך…

***

"כתב עת כביר" היה שמו של כתב עת שנפתח ונסגר לסירוגין כמו מעלית מקולקלת שנתקעה בין הקומות, והדבר נמשך כבר שלוש שנים.

אף על פי כן, ב"כב"ר" עבדו אנשים. המצב הרעוע הטריד את האנשים רק בהתחלה – אט אט הם התרגלו ונרגעו. "אתם יודעים אם הוא כבר מצא?" שאלו העובדים זה את זה בשקט. "כן, ככל הנראה הוא מצא."

המנהל הפיננסי שלהם היה מעין קוסם. תכונה קסומה אחת לפחות היתה לו בוודאות: תמיד הוא מצא מימון.

יאשה הגיע לישיבה בזמן. כדי להספיק הוא רץ כל הדרך מהרכבת התחתית, ואחר כך רץ במסדרון הארוך והאפרורי של המערכת. למען האמת, מה שדירבן אותו למרתון ההרואי הזה לא היתה הדייקנות, אלא התקווה הסמויה שלהתעמלות מעין זו תהיה אולי השפעה ממריצה על לבו, אבל… אותו השקט הצמרי שרר בחזה.

העורך הראשי, ולדימיר ולדימירוביץ' שבלוב, הריץ את הישיבה בקצב של מכונת ירייה, ובתוך חמש דקות היא נגמרה.

רק לפני כמה שבועות שוב קם "כב"ר" לתחייה, ומהסיבה הזאת שבלוֹב (או פשוט שבלול, בפי ידידים) היה בלי ספק במצב רוח מרומם: בעיני הכפתורים הנוצוצות שלו, התבונן בכפופים לו במבט ידידותי והסיט בתנועה גנדרנית את מחלפות ראשו הסוררות שנתלו משמאל בקווצות שחורות ארוכות, וסירבו להסתיר את הוד הקרחת הלחה של העורך.

לאחר הישיבה, כרגיל, פנו רבים אל הקפטריה, לחטוף משהו. יאשה נמשך בעקבותיהם, אבל שינה את דעתו בחצי הדרך. זיכרון ארוחת הבוקר עוד היה טרי מדי… התה הניגר אל הגרון בזרם רציף חם, גורף שאריות ביצת עין בעקבותיו… כלל לא צריך לבלוע אותו… הנוזל יורד בחופשיות במורד הקיבה… בצליל פעפוע קל – כמו פלג אביבי הזורם דרך רשת ניקוז אל הביוב…

יאשה עמד זמן-מה, לאחר מכן פנה לאטו במסדרון צהוב הקירות. הוא הזדחל בגמלוניות אל משרד הקובייה שלו. הדליק את המחשב. משהו נאנח בכאב בתוך קופסת המחשב, לאחר מכן שרק באכזבה, והחדר נמלא בטרטור רם וכבד. יאשה פתח את ה-word. הוא הביט בעצב במסך המרצד, הניח את ידיו בהבעת גועל על המקלדת האפורה המטונפת. מישש מתוך הרגל את הבליטות הקטנות באותיות "a" ו"o" – ההקלדה העיוורת המהוללת. היום הוא היה צריך לכתוב כתבת תחקיר מוזמנת גדולה (המזמין הוא המשקיע החדש של "כב"ר", דרך אגב). הכתבה מיועדת למדור "נושא השבוע". והוא יקבל עליה בונוס.

"העיקר לא לחשוב על הנשימה," אמר לעצמו יאשה, "לא לחשוב על הלב. לחשוב על מיסים. ועל שחיתות. אני כותב על מיסים בשיטת עשר האצבעות, מהר-מהר, אני רושם, רושם – ולא נושם… אבל זה סתם שטויות, רק עצבים רופפים… אני רושם מהר מאוד – ולא… רושם מהר ומיד הולך לרופא…"

המסך הלבן צייץ ברוגז וצלל לחשיכה. על הרקע השחור הופיעו אצות ירוקות עליזות. מתוך אוקיינוס רחוק מעולם אחר הגיעו דגים צהובים קטנים בשחייה ותקעו ביאשה מבטים בוהים, חסרי פשר מבעד למסך.

***

יום העבודה כבר כמעט הגיע לסיומו, אבל מצב רוחו של ד"ר צוקרבאום היה רע. היציאה הצפויה מהחדר הלבן הקטן שקיבל בו את מטופליו לא טמנה בחובה שום הבטחה נעימה: רק ירקות או כיסונים קפואים לארוחת ערב, ערב ריק, בית ריק, מיטה ריקה. ד"ר צוקרבאום איבד לא מזמן את אשתו.

ד"ר צוקרבאום אולי לא היה הקרדיולוג המוצלח ביותר, אבל היה לו לב גדול. מן הכורח השני הרבה להתחתן עם המטופלות שלו, נשים יגעות בגיל העמידה, הסובלות מאי ספיקת לב. ומן הכורח הראשון "איבד" אותן לעתים קרובות, ובכל פעם התייסר מאוד.

עם זאת, ראוי לציין שמצב הביש הראשון הפריע רק לחייו הפרטיים של הד"ר, ואילו בעבודתו לא התבטא כלל. הוא התייחס לעבודה ברצינות, חש אהדה כלפי כל מטופליו, והחום האנושי הטהור פיצה דיו על חוסר המקצועיות בשאלות מסוימות. המטופלים אהבו אותו, ובמרכז הרפואי המסחרי "מד-לב" הוא נחשב למומחה הטוב ביותר.

גם יאשה היין אהב והעריך את ד"ר צוקרבאום – ועל אף שפגישות הייעוץ של צוקרבאום לא היו זולות כלל, פנה אליו מפעם לפעם בנוגע לטכיקרדיה שלו.

כעת נראתה לו הטכיקרדיה תענוג צרוף – מוטב מאה וחמישים פעימות בדקה, מאשר אף לא אחת.

בקבלה נאמר ליאשה ששעת קבלת הקהל של ד"ר צוקרבאום הסתיימה.

"חמודה, המקרה שלי מאוד רציני, שאלה של חיים ומוות," בירבר יאשה בבהלה. "חמודה, את לא מבינה, אני באמת צריך, באמת…"

החמודה המיובשת בת החמישים הרימה את מבטה למוד הניסיון אל יאשה, בחנה אותו בחוסר אמון ואמרה: "תמתין רגע, אני אנסה, אם הוא עוד בחדר… הלו! לב סמואילוביץ'? זה מהקבלה… יש פה מטופל שטוען שהוא חייב להיכנס אליך… אמרתי לו כבר שנגמרה… הוא אומר שזה דחוף מאוד – למרות שלמען האמת לא נראה לי… רגע אחד… מה שם המשפחה? היין, זה שם המשפחה. מה? טוב, הוא כבר עולה…"

יאשה חטף מידיה את הפתק וזינק אל חדר הרופא.

ד"ר צוקרבאום היה אוהב אדם, וחוץ מזה היום הוא כלל לא רצה ללכת הביתה – כך שהחליט להתעכב קצת.  מלבד זאת, המקרה של יאשה פשוט כל כך – טכיקרדיית סינוס בנאלית… לשמוע את התלונות, למדוד דופק, לרשום וראפאמיל וטיולים באוויר הצח – כל זה ייקח לא יותר מעשר דקות.

אבל ד"ר צוקרבאום טעה.

כעבור שעה ניסה בפעם האחרונה לעשות ליאשה א-ק-ג באמצעות מכשיר אחר, חדיש יותר. בלי תקוות גדולות מולל את פרק כף ידו והסיר בהחלטיות את מדבקות האלקטרודות מרגליו ומחזהו של יאשה. לאחר מכן הביט ביאשה בעצב ואמר: "צר לי מאוד, איש צעיר…"

"מה יש לי?"

"יאקוב מרקוביץ', אנחנו אנשים מבוגרים, נכון?"

"מה יש לי?"

"למרבה הצער, במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם…"

"מה יש לי, ד"ר?" שאל שוב יאשה ומשום מה צחקק.

"צר לי מאוד. עשיתי כל מה שיכולתי."

"מה… מה?"

"למרבה הצער אני נאלץ לקבוע מוות."

***

"מה יש פה לחשוב? דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," הודיעה קלוודיה מיכאילובנה והשליכה את יאשה לתוך מצב של דז'ה וו מייסר.

בפעם הקודמת אמרה חמותו את המילים הללו לפני חמש עשרה שנים. יאשה הכלומניק הצעיר, עם עקבות של פצעי בגרות על המצח, לא מצא חן בעיניה במיוחד. יתרה מכך, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל, ואפילו דחה אותה – כמו כל שאר מחזריה של אירה, שאיתרע מזלם לקפוץ מתישהו לחצי שעה לתה ולהידחק בחלל הצר שבין השולחן, המקרר, אדן החלון והקיר.

אבל דווקא בפעם ההיא שיאשה הוזמן בה לתה, האינסטינקט האימהי והשכל הישר התאחדו בתוך קלוודיה מיכאילובנה, לרוע מזלו של יאשה, והביסו באופן מוחלט את חיבותיה ושנאותיה האישיות. במילים אחרות, קלוודיה מיכאילובנה הסיקה לבסוף, שכבר מזמן הגיעה העת שיהיו לבתה: א. משפחה וב. דירה.

ליאשה הייתה דירה.

יאשה נדחס בתוך הפינה המחניקה של מטבחה בן חמישה המטרים של אהובתו, והרגיש שהוא חרק קטן ביש גדא, שנתקע באמצע רשת קורי עכביש לא גדולה, אבל חזקה וטוויה באופן מקצועי ביותר. קיר המטבח, שלידו הושיבו את האורח, היה מצויד ברדיאטור אימתני (מעין בונוס לתושבי בנייני חמש הקומות של חרושצ'וב), והחום שעלה מהגב אל הראש עירפל את ההכרה והכניס את יאשה למצב של כמעט עילפון. העכבישה האם הביטה בעיניו בדריכות וברוע, העכבישה הבת ליטפה באלגנטיות ברגלה השעירה את בהונו הימנית מתחת לשולחן דרך חור בנעל בית. לא עמדו לו כוחותיו להתנגד.

"… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," אמרה אז קלוודיה מיכאילובנה.

"בסדר," ציית יאשה.

בחמש עשרה השנים הבאות יחסה אל חתנה לא השתנה בהרבה – כמקודם, הוא לא מצא חן בעיניה. גם הדאגה האימהית והשכל הישר נותרו ללא שינוי, לכן בשיחת חירום משפחתית בנושא "הצרות של יאשה", שכינסה אירה, הודיעה קלוודיה מיכאילובנה: "… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודת פטירה – כדי שאפשר יהיה לממש את זכות הירושה על הדירה."

"מה, ללכת איתו?" התעניינה אירה.

"אפשר איתו," פתחה קלוודיה מיכאילובנה בהיסוס. אבל אחרי חשיבה קצרה, הוסיפה: "בעצם, עדיף שתלכי לבדך. המקרה בכל זאת, לא כל כך… איך לומר… טיפוסי. והאלה שם רק מחפשים סיבה להטיל דופי. ובכלל, איזו תועלת הוא יביא? האינטילגנט שלך הרי לא מסוגל לתפוס מקום בתור: מתבייש לשאול: 'מי אחרון?'" החמות זרקה מבט מהיר ביאשה, שישב בכורסא ועשה את עצמו צופה בשעשועון "החוליה החלשה". "כלומר, התכוונתי להגיד התבייש…"

יאשה השתעל בעצבנות.

"טוב, לא מדברים סרה במתים," היא שוב לכסנה את מבטה אל חתנה, "תהיה מנוחתו… למרות ש… גם לא ברור…"  קלוודיה מיכאילובנה השתתקה במבוכה. אבל כמו תמיד, לא לזמן רב: "אפרופו מנוחה. תסלח לי יאשה על חוסר הטקט, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על קבורה. אחרת, כל זה איכשהו לא לפי מנהג אנשים."

"איך תקברי אותו?" הזדעקה אירה. "הוא הרי לכאורה… לא בדיוק מנוח."

"אתן רוצות לקבור אותי בעודי בחיים, או מה?" התערב יאשה.

קלוודיה מיכאילובנה התעלמה מההערה של חתנה. היא עיקמה את פיה התפוח בבוז. אחר כך ירתה בקול צפצפני גבוה, בחיקוי של בתה: "אוי באמת איך, הוא הרי לכאורה, הוא לא בדיוק… אז מה הוא לדעתך?" שאלה לבסוף בקול רגיל.

"לא יודעת."

"מה, לא יודעת?" התרגזה קלוודיה מיכאילובנה.

"זאת שאלה מורכבת."

"אהה, שאלה מורכבת…"

"למה את חוזרת על כל מה שאני אומרת, אמא?" התרגזה אירה בתורה.

"מי מושך מטה את כל הקבוצה?" התעניינה מנחת השעשועון.

"כי אין לי מילים, בגלל זה אני חוזרת אחרייך," קינטרה החמות. "ומה עוד תעשי איתו בדיוק?"

"נו… שיחיה פה בינתיים. אחר כך, אולי הכול מעצמו… נו, כלומר, אחר כך, נראה."

"תודה באמת," התערב שוב יאשה, "לעולם לא אשכח לך את זה."

"מי מפחד משאלות פשוטות? מי ייאלץ ללכת הביתה בידיים ריקות?"

"זה מצחיק אותך?" גערה בו אשתו. "כן, זה מצחיק אותך? כל העניין הזה לא מצחיק בכלל! זאת בעיה רצינית מאוד! באמת, לא ברור מה לעשות איתך! אתה עצמך, מה אתה מציע?"

במטבח צלצל הטלפון.

"מה אתה עומד כמו גולם? תענה לטלפון," פקדה אשתו.

יאשה יצא.

"לפי הסטטיסטיקה, החוליה הכי חלשה בסיבוב הנוכחי הוא מיכאיל," מילא את השקט שנוצר קול גברי נעים, "הוא ענה רק על שאלה אחת. החוליה החזקה ביותר הוא ארקדי. הוא נתן את מירב התשובות הנכונות ושם את הכסף בבנק. אבל בואו נראה…"

"אין לו מה לעשות פה," לחשה קלוודיה מיכאילובנה והנידה בראשה לעבר המטבח, "זה לא לפי מנהג אנשים – להשאיר מת בבית."

"אולגה, מדוע לדעתך מי שצריך ללכת הביתה הוא דווקא מיכאיל?"

"טוב, לא יודעת, אמא…"

"טוב, נדמה לי שמיכאיל הוא כאילו עייף מדי. אני כאילו לא מרגישה בו כאילו פוטינציאל. בתשובות מסוימות לשאלות מסוימות הוא כאילו מבייש את השם, ולא מרגיש את רוח הקבוצה…"

יאשה חזר לחדר בפנים אפורים מסערת רגשות. "מי התקשר?" התעניינה אשתו.

"אתה החוליה החלשה, להתראות."

"תכבו כבר את הכלבה הזאת!" התקוממה חמותו.

"מהעבודה," ענה יאשה בשקט.

"… ובכל זאת נפגעתי מאולגה מאוד, כי אני לא מבין בשביל מה להפוך את זה לאישי ולדבר בצורה מעליבה כזאת, שביישתי את השם וש…"

אירה הנמיכה את עוצמת הקול.

"עכשיו בכל מקרה אין מה לחשוב על הלוויה לפחות חודש," אמר יאשה, לא בלי שמחה לאיד בקולו.

"וזה למה?" צמצמה את עיניה חמותו.

"זה כי…"

***

"…פיטרו אותי."

באותו יום ארור שבו מיהר יאשה אל הרופא, הוא הגיש את הכתבה שלו בלי לקרוא אותה שנית. ולכן הוא לא שם לב לטעות אחת מרה שהשתרבבה עקב החיפזון. גם עורך המדור לא שם לב לטעות, ייתכן שגם הוא מיהר לאנשהו, או חשב על משהו אחר, או שפשוט סמך על יאשה ולכן לא קרא את הטקסט שלו בריכוז. גם העורך האחראי לא שם לב מכיוון שסמך במאת האחוזים על עורך המדור. למען ההגינות, שווה לציין שאת הפשלה של יאשה ראה המגיה, אך החליט בצדק שזה לא עניינו, משום שעניינו – שגיאות כתיב ופיסוק. שגיאות כתיב ופיסוק לא היו בטקסט של יאשה. בקיצור – הכתבה התפרסמה בשלום בגרסה המקורית, ושמו של המשקיע (שמו היה ספיצ'קין, אבל זה באמת עד כדי כך חשוב?), אותו האיש שהחל לממן את כתב העת, ואותו האיש שהזמין למעשה את הכתבה הזאת, נדד בטעות מרשימת האוליגרכים המשלמים מיסים כדת וכדין אל רשימת מעלימי המס הזדוניים.

ההבהרה שפורסמה יום לאחר מכן נראתה עלובה ולא משכנעת.

ספיצ'קין לקח את זה קשה. הוא קרא למנהל הפיננסי אידיוט, לעורך הראשי שרץ דו-פרצופי, וליאשה – ז'יד מסריח, ונסע לטיבט כדי להתאוורר. אבל משום מה בטיבט נהיה לו עוד יותר קשה, הוא נמלא געגועים, חזר כעבור יום והפסיק את המימון. כתב העת "כביר" נסגר.

בעצם, לא לגמרי. המנהל הפיננסי שוב התחיל לחפש במרץ. בישיבת חירום של המערכת התקבלה החלטה על המשך הוצאתו של "כב"ר" בגרסה אלקטרונית, מקוצרת מאוד.

לאחר ישיבת המערכת צלצל שבלול לביתו של יאשה היין והתעניין בעצבנות מדוע הוא לא במקום העבודה. יאשה הסביר בקיצור את המצב, התנצל והבטיח להביא למשאבי אנוש את תעודת הפטירה שלו בהקדם האפשרי. המנהל שתק, התנשף לתוך השפופורת, וכבר התחיל להיפרד, אבל אז שינה את דעתו והחליט בכל זאת לומר את מה שלשמו צלצל. הוא כחכך בגרונו ארוכות והודיע ליאשה שעקב "הסיפור עם ספצ'קין" הוא, א. מפוטר לבקשתו, וב. לפני שהוא הולך, הוא חייב לעבוד בכתב העת עוד חודש אחד, בהתאם למחויבויותיו בחוזה.

יאשה שתק. שבלול המשיך, התנשף עוד קצת, נאנח בכבדות, ולבסוף חילץ מעצמו בחצי שאלה:

"אבל… לאור הנסיבות שלך… הנסיבות המצערות… בוודאי לא תוכל…"

"לא, לא הכול בסדר. אני אסיים את עבודתי. כמובן."

יאשה היה אדם אחראי, ואת מילוי מחויבויותיו החוזיות החשיב לחובה קדושה.

"אם כן." שבלול התעודד משמעותית, "אם באמת…"

"כן, באמת."

"בסדר. להתראות בקרוב, אם כך… אה… ו… שלא תדע עוד צער."

***

מבט מלא תבונה ורצינות. וגם קצת עייף – בגלל העיגולים השחורים סביב העיניים. השיער המתולתל שלא סופר מזה זמן רב מונח באי סדר, אך התסרוקת כלל לא מקלקלת את הפנים, להפך – היא מעניקה להן איזה קסם, מסתוריות מסוימת אולי. יתכן שתמונות בשחור-לבן פשוט תמיד נראות קצת מסתוריות. תמונה טובה. גדולה, מבריקה. הזֵר זול לעומת זאת. חינניות ופעמוניות מלאכותיות זוועתיות למדי.

בתמהיל של עצב וגאווה עמד יאשה בקבלה של המערכת והתבונן בתצלום שלו נתון בתוך מסגרת אֵבל שחורה. כך קרוב לוודאי מתבונן אב זקן בתצלום של בנו שנשלח לחזית לא מזמן.

בנפשו של יאשה השתררה שלווה גדולה עוד מאמש. כן, באותו ערב, אחרי שחמותו הסתלקה לביתה בתום הדיון הנוראי בלווייתו הצפויה, הוא עבר עוד התקף חרדה: אולי בכל זאת זה לא חלום? אבל ההתקף היה קצר יותר מאלה שקדמו לו, והפעם יאשה אפילו לא טרח לצבוט את האף, לנשוך את האצבעות ולהטיח את ראשו בקיר כדי להתעורר. במקום זאת, הוא הזליף טיפות ולריאן, הלך כה וכה בדירה, ישב קצת מול הטלוויזיה ונרדם.

בעבודה קבלו את יאשה יפה, וזה נגע מאוד ללבו. ראשית, באתר של "כב"ר" פרסמו הספד נהדר. שנית, עמיתיו קידמו אותו בסבר פנים יפות, וזאת על אף ששוב מצאו את עצמם הודות ליאשה במצב של חוסר ודאות. כולם השתתפו בצערו, גם בנוגע לפיטוריו וגם בנוגע לפטירתו הפתאומית. הגברים לחצו את ידו הקרה בהיסוס ובאיזו זהירות יתרה, הנשים הציעו לו לטעום שוקולדים עבודת יד. אחר כך כולם הלכו לחדר אוכל (משום מה לא קראו לו), והוא נשאר בחדר לבדו. הוא כיבה את המזגן, לחץ בעכבר על מלבן שחור קטן עם הכיתוב: "כתב מיוחד של כתב עת כביר הלך לעולמו [המשך לקרוא]." הוא קרא שוב.

לאחר מכן פתח את עמוד החדשות: החליטו שלא לתת לו משימות מורכבות יותר, ובחודש הקרוב היה עליו לפרסם חדשות שוטפות באתר "כב"ר".

***

–בקמצ'טקה נפתחת עונת תחרויות הסקי של רוסיה "הרי הגעש של קמצ'טקה"…

–במחוז הריבוני של קוֹרְיָיקְס נעלמו עקבותיהם של חמישה עשר רועי איילים. החיפוש אחריהם נמשך כבר שישה ימים…

–בבירת אינדונזיה נפתחת ועידה בינלאומית בנושא תשתיות…

–בצרפת התרסק אוטובוס של נוסעים בלגים…

–נתמכי הרווחה מעוניינים לקבל שרותי רווחה…

–בעיר נובגורוד התקיים אירוע אתלטיקה קלה לזיכרו של מרשל מרצקוב…

–אפשר לומר שהבחירות לראשות העירייה באורנגוי החדשה הושלמו…

–בסרנסק הסתיימה אליפות רוסיה בהיאבקות רומית-יוונית…

–מדונה ורוג'ר ווטרס שרו למען נפגעי הצונאמי…

–בהונג קונג התקיים מירוץ מכוניות מונעות בפאנלים סולריים…

–גופות הלוחמים בבית ההרוס יכלו להישרף…

כבר שבועיים שיאשה בא מדי יום בהכנעה למערכת כתב העת כביר ההולכת ונסגרת, נובר במבזקי החדשות, מפרסם משהו באתר, אבל הוא עושה זאת מוכנית, בלי שום הנאה, "בלי להט", כפי שנהג לומר העורך הראשי.

החדשות של עולם ההבלים הזה לא מעניינות אותו יותר.

בשבועיים שחלפו גדל הסדק הדק והבלתי נראה בינו לבין שאר האנשים לאין שיעור ונהיה מכשול בלתי חדיר. יאשה נהיה מפוזר, החל לשכוח לדרוש בשלומם של עמיתיו כשהגיע לעבודה, אחר כך הפסיק ללחוץ ידיים, ואחר כך הפסיק לומר שלום כלל. עמיתיו בתורם הביטו בו באיזה אופן מוזר. יאשה נזכר שבדיוק כך הביטו כולם לפני שנה באולה המזכירה, שהגיע זמנה לצאת לחופשת לידה, אבל היא המשיכה להופיע לעבודה עם בטן ענקית, וזה כבר נראה איכשהו לא מהוגן… בכל מפגש איתה היו העובדים מופתעים יותר ויותר, התעניינו בבריאותה בנחישות הולכת וגדלה והביטו בה כמעט בשיפוטיות. הנוכחות שלה טרדה את מנוחתם. אסור היה לעשן בנוכחותה, אסור היה לפגוע בה, אבל בעיקר – הגיע הזמן.

גם בנוכחותו של יאשה הפסיקו לעשן, על אף שהוא כלל לא ביקש זאת. דיברו בקולות מהוסים. והביטו בו כך, כאילו… כאילו הגיע הזמן. הזמן.

גם בבית הכול השתנה. בלי לחכות לסיום הסחבת הביורוקרטית פצחה אשתו בשיפוצים כדי "לרענן" הכול, בלשונה. כעת היו מפוזרים על הרצפה עיתונים מרוחים בסיד, בדבק, ואלוהים יודע במה עוד. ריח אבק וצבע פשט בכול, ובאמצע הסלון ניצב סולם רעוע. באותו המקום, בקרבת הסולם, הציבו מיטה מתקפלת, ובה ישן כעת יאשה, שגורש בבושת פנים מחדר השינה המשותף ("נקרופיליה, דרך אגב, זאת עבירה פלילית אצלנו", הסבירה לו אירה בשלווה, בשעה שהניחה על המיטה המתקפלת מזרן פסים ישן ומרופט, "וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה נוחר חזק מדי. ככה לפחות אני אוכל לישון.")

בבקרים, כשנתקלו זה בזה במטבח, חשו יאשה ואלמנתו באי נוחות כלשהי, ובכל פעם היה נדמה ליאשה שהוא כמו איזה שדון בית.

לאחר מכן הופיעו גדודי שיפוצניקים הלומי חמרמורת וקודרים. הם לא חשו בשום אי נוחות, הם פשוט התעלמו מיאשה. הם דחפו אותו במרפקים כשחלפו לידו בלי שום בושה, שתו וודקה וגנבו נקניק מהמקרר בפנים קודרות בנוכחותו (כמובן, כשאשתו לא היתה בבית). הם לא דיברו איתו מתוך עיקרון. חוץ מאותה פעם יחידה, כשמנהל העבודה אדום הפנים, ליוֹחָה, חייך אל יאשה חיוך רחב וידידותי – שנעלמו מתוכו שתי שיניים בלילה הקודם – וביקש ממנו "הלוואה" של עשרים רובל. למען האמת, מנהל העבודה ליוחה היה גמור כל כך באותו רגע, שיכול היה באותה המידה לפנות באותה הבקשה לארון, או נגיד, לאהיל.

"כנראה גם הם חושבים שהגיע הזמן שלי," חשב יאשה בעצב, ולא נתן עשרים רובל.

***

בערוץ התרבות שידרו תוכנית מעניינת של ה-BBC – אסטרונאוטים אמריקאים סיפרו על הרגשתם בחלל הריק – ויאשה התיישב לראות, למרות שלמען האמת כבר היה עליו לצאת לעבודה.

"ביומיים הראשונים מרגישים בחילה נוראית," סיפר בהתלהבות פרצוף עגול סמוק לחיים, שכמו נועד ללבוש חליפת חלל, "משום שכל הנוזלים בגוף שהשתחררו מכוח המשיכה עולים למעלה, כך שתמיד יש לנו שקיות איתנו… אבל הן לא תמיד עוזרות," הפרצוף גיחך גיחוך גועלי, "ואז הכול עף מסביב, ועד סוף הטיסה מתעופף בתוך המעבורת, וזה מאוד לא נעים, אתם מבינים…"

"במעבורת תמיד יש חדר כושר," הכריז נפיל גלוח ראש בעל שפתיים דקות באופן לא טבעי, "מאוד חשוב לשמור על הכושר בחלל. קל יותר להתאמן בתנאים של חוסר משקל מאשר בכדור הארץ. יש רק בעיה אחת – הזיעה. המים מתנהגים בחלל אחרת לגמרי. הם לא זולגים מטה, אלא הופכים לכדורים כאלה, אתם יודעים? תארו לכם, אתם יושבים על אופני כושר, מדוושים, ועל הגב שלכם מטיילים הכדורים האלה, ועם כל תנועה חדה מתעופפים לכל הכיוונים…"

"אסלה." הפרצוף הראשון שוב תפס את כל המרקע . "הייתי אומר שהבעיה העיקרית של כל אסטרונאוט היא דווקא האסלה. במצב של חוסר משקל קשה מאוד…"

יאשה כיבה את הטלוויזיה, יצא למסדרון, נעל נעליים ופרץ בבכי.

משהו נשבר בו לפתע. את מריטת העצבים המתמדת, את המתח, ההשפלה, ערפול החושים של השבועות האחרונים, החלום הנוראי חסר המוצא הזה (או שאין זה חלום? לא, זה בטוח חלום) הוא סבל איכשהו עד כה, סבל בקושי, אבל החלל… החלל היפהפה, הזוהר, בלי התחלה ובלי סוף, שמשך אותו משחר ילדותו, שהיה חלומו הנכסף ביותר… נלקח ממנו כעת. נעים לרחף בחלל עם ספר ביד, לעוף קצת מפה לשם בירכתי המעבורת ולהיצמד לבסוף אל הצוהר ולהביט אל עבר כדור הארץ הרחוק, אל שובלי האש של כוכבי השביט החולפים… ודאי, ודאי! ללפות ביד רועדת שקית נייר מסריחה, להתחמק מכדורי זיעה חולפים ביעף… בחילה, כאב ראש, אסלה עם רצועות ומאוורר – זה מה שיש שם, באינסוף!

זה לא שיאשה תיכנן לטוס לחלל, ברור שכלל לא התכוון לטוס לשם. אך בכל זאת, עד כה ראה בחלל מעין אפשרות אחרונה, מעין יציאת חירום למקרה קיצון. כשאין שום מוצא אחר.

"איזה חיים," חשב יאשה בקול רם ונכנס לחדר בנעליו. הוא השעין את ראשו אל החלון הרטוב. "צריך ללכת לעבודה… איזה חיים… איזה חלום מטופש… אבל עכשיו אני יכול כמו ההוא בסרט 'לקום אתמול בבוקר'," יאשה פתח את החלון וטיפס אל אדן החלון, "מה שמו… מתחיל ב-מ'…" יאשה עצם את עיניו וקפץ מהקומה השניים-עשר.

הרחוב בשעות הבוקר פגש אותו בחריקה הרמה הרגילה. מסביב לבית, כבר כמה ימים, היו עבודות בניין, או אולי עבודות שיפוץ מסתוריות, וכל המבנה היה מכותר בתעלה עמוקה, שנחצתה פה ושם בגשרי עץ רקובים. במרחק מה משם התגבבה הקרקע הסתווית הקפואה בערמות חומות חסרות צורה.

יאשה קם על רגליו וניער ממכנסיו עלים צהובים שנדבקו אליהם. הוא איזן את עצמו בעזרת הידיים, הסתכל ישר קדימה וחצה בזהירות את הגשר. רק כאשר מצא את עצמו בצד השני הביט למטה בגועל ובחשש. טג'יקים קטנים במדים כתומים רחשו בתחתית הבור. אחדים מהם קדחו בצינורות חלודים, שהשתרבבו מהאדמה כמו פרט משלד מפוחם של איזה בעל חיים פרהיסטורי ענקי בתוך עננת אדים וגיצים מסנוורת. אחרים חפרו לאטם. חפרו וחפרו באדמה.

רק בכניסה לרכבת התחתית החליט יאשה לפתע שלא ילך לעבודה. לא היום, לא מחר, לעולם לא.

הוא עמד קצת במקום.

שתי בחורות קפואות דחפו לידי העוברים והשבים בחירוף נפש ניירות צהובים כלשהם. אישה שמנה בברט ירוק סחרה במרץ בנקניקיות עטופות בצק. אבל משום מה באוויר עמד ריח של דגים רקובים ואצות, כמו אחרי סערה בים, אפילו שליד הרכבת התחתית לא היה שום ים. אולי מתוך אדמת הסתיו ההפוכה, מתוך צינורות ביוב מחוררים עלה הריח הרחוק הזה…

"הגיע הזמן שלי," חשב יאשה ושאף את האוויר באפו, "אל הים… לנדוד."

***

שנים רבות הוא תר את כדור הארץ. הוא חי בארצות ובערים שונות, ומאות נשים חלקו איתו את מיטתן. עם מקצתן נשאר זמן רב, והן הזדקנו ומתו לצדו; וממקצתן הוא נפרד, והניח להן להזדקן ולמות בבדידות.

עמים שונים קראו לו בשמות שונים. עבור אחדים הוא היה אחשוור, אחרים קראו לו בוטדאוס, וחלקם קראו לו אספרה-דיוס. היו שקראו לו קרטפילוס, ומישהו קרא לו מלך. קראו לו יאן במקומות מסוימים, וקראו לו ג'ון במקומות אחרים, איפשהו קראו לו יאקוב, או בחיבה – יאשה. הוא החליף עוד שמות רבים, רבים מאוד. זמן רב כל כך נמשכה נדידתו, שלא הצליח עוד להיזכר מי היה בהתחלה ומי היה אחר כך, והאם הוא חי או מת, ומה החזיק אותו חזק כל כך על פני האדמה המשעממת הזאת.

זמן רב כל כך נדד, עד שכל העמים הזדקנו ונעלמו מעל פני האדמה, והערים הפכו לחולות ולאבנים. הוא ראה איך איכלסו את האדמה חיות מופלאות חדשות. הוא עצמו נשאר האדם היחידי ביניהן.

הסתיו דומה יותר לקיץ מהקיץ עצמו. היה יום סתיו חם. הגעתי לבית ארוסי לבושה בשמלת המשי הכחולה שלי ועם כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה ליום ההולדת. אני זוכרת את היום ההוא היטב.

"הקנאה שולטת בעולם," אמרה לי גברת יאפורה. היא חשבה שאני לא מתחתנת עם רומיריו כי אני מקנאה. "היחיד שישן עם הבן שלי הוא החתול."

אני לא התחתנתי או לא גמרתי בדעתי להתחתן עם רומיריו מסיבות אחרות. לפעמים המילים שאנשים אומרים תלויות בנימה שבה הם מדברים. נראה שאני סוטה מהנושא, אבל יש לזה הסבר. הקול של רומיריו, ארוסי, דחה אותי. כל מילה שהגה, אפילו אם נאמרה מתוך כבוד עצום כלפיי, אפילו אם הוא לא נגע בי ולו בקצה הציפורן, נראתה לי מגונה. לא יכולתי לאהוב אותו. צר היה לי על הנסיבות הללו, אבל לא בגללו אלא בגלל אמו, שהייתה נדיבה וטובת לב. המגרעת היחידה שנודעה בה הייתה קנאה, אם כי היא הייתה זקנה וקרוב לוודאי כבר חדלה מלקנא. והאם להאמין לשמועות? סיפרו שהיא התחתנה בגיל צעיר מאוד עם בחור שעד מהרה בגד בה עם אחרת. כאשר התעורר בה החשד, היא נשארה ערה חודש שלם כדי לחשוף את הניאוף. הגילוי היה כמו סכין בלב. היא לא פצתה פה, אבל באותו לילה, היא זינקה על בעלה, שישן לצידה, וניסתה לחנוק אותו. אמו של הקורבן נחלצה לעזרתו; אלמלא היא – הוא היה מת.

אירוסיי עם רומיריו נמשכו יתר על המידה. מהו קול? תהיתי, הוא לא יד שממששת בחוצפה, הוא לא פה דוחה שמנסה לנשק אותי, הוא לא איבר מין מתועב ובולט שמעורר בי חשש, הוא לא מוצק כמו אחוריים ולא חם כמו בטן. אף על פי כן, קולו של רומיריו ייצג עבורי דבר מה מגעיל הרבה יותר מכול אלה. איך אוכל לסבול את החיים עם גבר שמפזר את הקול הזה לכל מי שמוכן לשמוע! קול שיוצא מהקרביים, חסר בושה, כמו הפרשה. אבל מי תעז לומר לארוסה: "הקול שלך לא נעים לי, הוא מגעיל ומזעזע אותי, הוא כמו המילה 'תאווה' בחוברת עיקרי האמונה שקראתי בילדותי."

החתונה שלנו נדחתה שוב ושוב, בלי שום סיבה נראית לעין.

רומיריו ביקר אצלי בכל ערב. אני ביקרתי בביתו החשוך רק לעתים רחוקות מאוד, משום שאמו, שהייתה חולה, שכבה לישון מוקדם. בכל זאת אהבתי את הגן הקטן ורווי הצללים ואת למברטי, החתול החום-אדמדם של רומיריו. מכל הזוגות המאורסים בשכונה, אנחנו היינו המאופקים ביותר. בקיץ של אותה שנה התנשקנו לכל היותר פעם אחת, וגם זה היה הרבה. האם החזקנו ידיים? אפילו לא בצחוק. האם התחבקנו? ריקודי סלואו כבר לא היו באופנה. התנהגותנו החריגה עוררה את החשד שלא נתחתן לעולם.

ביום ההוא הבאתי לבית של רומיריו את כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה. רומיריו הרים וליטף אותו. רומיריו האומלל! הוא כל כך אהב חיות! ישבנו בסלון, כרגיל, ואז שיערו של למברטי סמר ובקול יריקה הוא הסתלק מהחדר ובדרך הפיל עציץ. למחרת טילפנה אליי גברת יאפורה בבכי: אמש, כרגיל, ישן רומיריו עם למברטי במיטתו, אלא שבאמצע הלילה, בהתקף זעם, נעץ החתול את ציפורניו בצווארו של רומיריו. האם נכנסה לחדרו כששמעה את הצרחות. היא הצליחה לנתק את החתול מצווארו של בנה ולחנוק אותו ברצועה. אומרים שאין דבר נורא יותר מחתול זועם. אני נוטה להאמין שזו אמת. אני שונאת חתולים. רומיריו נותר אילם מאז והרופאים אמרו שהוא לעולם לא ידבר שוב.

"עכשיו את לא תתחתני עם רומיריו," אמרה אמו בבכי. "ידעתי מה אני אומרת כשביקשתי ממנו שלא יישן עם החתול!"

"אתחתן איתו," עניתי לה.

מאותו יום והלאה, אהבתי את רומיריו.             

         

(ממכתבי הקוראים)

מתוך מאות המכתבים שהגיעו אל שולחן המערכת בחרנו הפעם מכתב מאת קורא שמעדיף לחתום את שמו בראשי התיבות ר"ע. הוא ביקש שנפרסם את דבריו במדור "מכתבי קוראים". אני יכול לומר שאין זה מכתב רגיל, וגם לא מסוג המכתבים שמגיעים לתיבת הדואר שלנו בדרך כלל. לא רק בגלל הפרטים האירוטיים המעורפלים שבו, שאינני ממעיט מחשיבותם, אלא משום שהוא מפנה את הזרקור אל שאלה מוסרית שתעורר בוודאי תגובות ורעש גדול. אני בטוח שהמכתב הזה יביך אתכם כפי שהביך אותי, המנוסה בעבודה העיתונאית כבר עשרות שנים.

את תגובותיכם למכתב נפרסם בגיליון הבא.

העורך הראשי.

להלן תוכן המכתב כפי שהגיע אל משרד העורך הראשי לפני שבוע, והעיתון מפרסם בבלעדיות:

"ר"ע מחפש את עיניו"

זהו מכתב וידוי. מכתב וידוי ולא יותר, או אם אתם רוצים, מעין הקאה מרצון, דחיפת אצבע והוצאת מה שמכביד עליי כל כך. אינני מבקש הבנה ולא סלחנות מאף אחד, אלה דברים שאף פעם לא עניינו אותי, ושלא מעניינים אותי גם היום. מה שאני עומד לספר לכם פשוט מכביד עליי. ולכן, ומפני שאינני סומך על השטויות של הפסיכולוגים, וגם מפני שאינני מוצא חבר שייתן לי להתוודות לפניו ולגלות לו את מה שחונק אותי בלי להיכנס לי מתחת לעור ולקבוע סופית שאני משוגע ודפוק, אני בוחר לכתוב אותו כאן.

המכתב הזה הוא, אם כן, תחליף זמני לעמידתי החולנית מול המראה. הוא מבקש לבחון בקפידה את כל מה שנשאר ממני – את פניי, שערותיי, גופי האתלטי, שריריי המשורגים. נדמה שכל אלו נותרו במקומם כפי שהיו. הכול מלבד העיניים; אותן אינני רואה במראה. זה גורם לי לתהות: כיצד יכול אני לראות את השתקפותי אם אינני רואה את עיניי? אינני רואה את עיניי. במקומן אני רואה רק שני חללים, שתי מערות שחורות שרויות באפלה עמוקה.

אם לומר זאת בשיא הפשטות – אני מחפש את עיניי.

אף אחד לא אמר לי שאיבדתי את עיניי. אני כנראה היחיד שמבחין בכך.

אני לא מתנצל על אף מילה שאומר כאן (מלבד השפה הדלה. אני לא סופר וגם לא עיתונאי. מצטער) או על התנהגותי כפי שתתואר כאן. אומר שוב: מדובר בדבר שהוא ענייני הפרטי בלבד.

מדוע, אם כך, אני כותב?

מי יודע, אולי כי יש ביניכם מישהו שמחפש כמוני את עיניו?

מאיפה להתחיל? מאז שהבחנתי באישה ההיא, אישה בשנות החמישים לחייה, שהסתכלה לעברי: פעם ממרפסת ביתה, ופעם כשעברה מולי בעודי גוזם את העצים בגינה. היא הייתה מסתכלת עליי ארוכות ועוקבת אחריי במבטיה עד שנעלמה ממני, או עד שנעלמתי אני ממנה.

היא לא השאירה לי מקום רב לספק לגבי כוונותיה. לאחר יומיים נעמדה מולי והזמינה אותי לכוס קפה בביתה כדי להציע לי משהו. שללתי את הרעיון שהיא רוצה להציע לי איזו עבודה בגן הפרטי שלה. מבטיה לא בדקו את הכישורים שלי בגננות, וגם לא סקרו את שרירי ידיי. היא רק בחנה באריכות את עיניי וכמעט לא הסירה מהן את מבטה.

לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה היא הפתיעה אותי: "בתי בת עשרים וחמש. לפני כמה שנים חלתה בטרשת עורקים, והיא שוכבת בחדר הסמוך, חצי מתה חצי חיה. אני כבר התרגלתי למצב הזה, של חצי-חצי, של בין לבין. של בין החיים למוות. עד לא מזמן היא תקשרה איתי דרך העיניים שלה. עיניה דיברו אליי ואמרו הרבה. ואני שמעתי היטב והבנתי. אבל לפני חודש היא השתתקה. אני מתכוונת שעיניה נעצרו באיזה מקום. אתה מבין אותי? אתה מבין מה זה אומר שהעיניים משתתקות? כבר חודש שלם העיניים שלה לא השמיעו ולו מילה אחת. בקרוב היא תעבור מן העולם, אני יודעת את זה. היא תמות בלי לומר מילה וזה מכאיב לי.

האם תסכים לבלות איתה לילה במיטתה?"

הנדתי בראשי לסמן שאני מסכים, אף שהוא היה ריק מכל כוונה או מחשבה. האם באמת הבנתי מה פירוש הדבר שאהיה מתנה של אם לבתה ההולכת למות? לא. הייתי ריק מכל תחושה שאפשר לתארה במילים. 

– מחר יום הולדתה העשרים וחמישה, וייתכן שהוא האחרון. מה אעניק לצעירה הישנה על פי קבר פתוח זה שנים?

– בחור צעיר וקצת הנאה?

– לא, לא הנאה. אלא חום שאולי ישבור את הקיפאון הקרחוני שבעיניה. זכותה להתנסות בחום אמיתי. חום של ממש בתוך חיים שבהם הייתה כלואה בטוענות שווא. אתה מבין אותי?

לא הבנתי. הנדתי בראשי פעם נוספת.

בחדר הסמוך קראתי את עיניה. ראיתי בהן את השתקפותי בכל הבהירות והאומללות. ראיתי את פניי, שערי, אפי ואת שתי המערות השחורות. ראיתי את דמותי במראה קפואה המחולקת לשניים. ראיתי את חיי חולפים מולי.

אני יודע שהשאלה שמעסיקה את כולכם עכשיו היא האם שכבתי אתה? האם נהניתי? האם חשתי בהנאתה? אני גם יודע שכל אחד מכם היה רוצה שתהיה שם מצלמה שתתעד את מה שקרה בחדר, מההתחלה ועד הסוף. אני יודע שהייתם רוצים לשלוט במצלמה הזו, מרחוק, ולהתמקד באיברים האינטימיים ובתנועותיהם האוטומטיות.

אני אגיד רק שמאז אותו יום ידעתי שאני מחפש את עיניי.

ושאלה אחת מנקרת בי ללא רחמים מאז אותו יום: האם היא הייתה המתה-חיה בחדר הזה, או אולי שנינו היינו כאלה?

שנינו.

חיים מתים.

דוד לוגסי, אני חושב, אף פעם לא ידע כמה באמת הוא אוהב את הכותל, עד שלא ראה אותו מפורק לחלוטין, אבן על אבן על אבן, ומועמס בערימות על שלושים משאיות של חברת ההובלות והשיפוצים שלו, ׳א״א אמריקה הובלות ושיפוצים׳. עד אותו הרגע הכותל היה מקום. בסך הכל מקום. אבל רצח רבין שינה הכל.

לוגסי הוא אחד מהנדירים האלה: אנשים שנולדו בשביל להתפלל. לא פלא שבכותל הוא הרגיש בבית. הוא לא היה ״דתי״ במידה שהיתה מאפשרת לו להתחתן עם נכדתו של האדמו״ר – איזשהו אדמו״ר – אבל יש אנשים שכאשר הם מתפללים, הם מאושרים. בלילות שישי, למשל, הוא היה הולך לבית כנסת עם אבא שלו, חוזר לבית הוריו לקידוש וארוחה חגיגית, ואחר כך נכנס למכונית ונוסע למסיבה. בבית משפחת לוגסי, זה נחשב לליל שבת מצוין.

וזאת הסיבה שהוא אהב את הכותל, ושנא את ירושלים: שברגע שאתה עובר את שער הגיא, אתה נדרש לבחור. ימני או שמאלני, דתי או חילוני, כיפה שחורה או סרוגה – כמו בשכונות עוני בסרטים אמריקאים, אתה חייב לבחור כנופיה, אחרת תישאר לבד בעיר אלימה וחמוצה. לוגסי, ששנא לבחור ואהב להתפלל, היה חוזר מעוצבן יותר ויותר מכל ביקור בקיר האהוב עליו. עד שבפעם האחרונה, הוא נשבר. לילה אחד, שבוע אחרי הרצח, הוא התקשר אלי. השעה היתה אחת אחר חצות.

״אתה חייב לבוא,״ הוא אמר. ״בוא, קח מונית ותגיע לירושלים. אני צריך שתייעץ לי דחוף.״

״לייעץ לך במה?״

״איפה לשים אותו, אחי. את הכותל. עוד שעה אני גומר להעמיס. בוא, אין זמן לדבר. נגמרת לי הסוללה בנוקיה.״

במרחק חצי קילומטר מרחבת הכותל נתקלתי במחסום של משמר הגבול. שוטר דרוזי עצר אותי ואמר: ״אין כניסה אדוני. הכותל בשיפוצים״.

״מה?״

״שיפוצים. מנקים אותו. בשביל השבעה של רבין, מבצע מיוחד.״

״אה.״

השוטר חיכה. גירדתי בראשי.

״תשמע,״ אמרתי, ״אני צריך להיכנס. אני מהצוות המייעץ.״

״איך קוראים לך?״ אמר השוטר ושלף פתק מקומט מכיס מכנסיו.

״עוזי וייל.״

״אתה עוזי וייל המפורסם?״

״המפורסם?״ אמרתי. ״במה אני מפורסם?״

״למה לא אמרת מיד,״ אמר השוטר וטפח על כתפי. ״הקבלן אמר שניתן לך להיכנס. תדע לך, אני איתכם במאה אחוז. אנחנו הדרוזים, יש לנו ברית עמים עם דם ישראל.״

״אני מבין,״ אמרתי בזהירות.

הוא צעק לחברו שעמד ליד המחסום לפתוח אותו, והוסיף: ״בגלל זה אני, אפילו שאני דרוזי – אני בעד אבא שלך.״

״אבא שלי?״ תהיתי.

״בן אדם גדול,״ אמר השוטר. ״חבל שאין עוד כמוהו. זכרונו לברכה.״

״אבא שלי לא מת.״

הוא קפא על מקומו: ״באמת? לא מת, בגין?״

לא ידעתי מה לומר. חייכתי אליו בנימוס.

״מה אתה אומר,״ המשיך השוטר והניד את ראשו מצד לצד, בפליאה הולכת וגוברת: ״מה אתה אומר. לא מת בגין, אה? אז מה – מתחבא?״

משכתי כתפיים בזהירות.

״כל הכבוד לו,״ אמר השוטר. ״מהמחתרת, הוא למד להתחבא טוב טוב. מתי הוא חוזר?״

אמרתי: ״עוד שנה, שנתיים.״

״תגיד לו, אנחנו מחכים,״ אמר השוטר. ״אפילו שאני דרוזי, אני מחכה. אתה יודע למה?״

״בגלל הברית עמים עם דם ישראל?״ ניסיתי.

הוא הביט בי בהערכה מחודשת. ״כל הכבוד לך,״ אמר. ״אני רואה שאבא שלך חינך אותך טוב. כל הכבוד, משפחה טובה אתם.״

״נכון,״ אמרתי. ״בני, הוא יצא קצת…״

״רציני כזה,״ אמר השוטר.

״נו…״ משכתי בכתפי.

״לא חשוב. בגין זה בגין. כולכם משפחה טובה.״

״אני אמסור לאבא,״ הבטחתי.

הוא הוריד את ידו מחלון המכונית, ואני המשכתי פנימה.

רחבת הכותל היתה מוארת באור יקרות, ועשרות פועלים עמלו בפירוק האבנים. מן הכותל עצמו נשארו רק שתי שורות האבנים התחתונות. על כל אבן עבדו שני פועלים, ואחרי שפירקו נשאו אותה אל משאית ענקית שחנתה בקצה רחבת הכניסה. עשרים ותשע המשאיות האחרות כבר חיכו בשורה, מלאות באבנים, על כביש היוצא מהכותל.

ועל גג המשאית האחרונה, ההולכת ומתמלאת, ישב דוד לוגסי. לידו ישב הנהג, והם שתו קפה מתוך תרמוס גדול. עמדתי במקומי, נדהם. לוגסי ראה אותי.

״אחי!״ קרא אלי והתרומם. ״בוא, בוא תעלה. בוא תשתה איתנו משהו.״ טיפסתי על דלת המשאית, הנהג הושיט לי יד, ומצאתי את עצמי משקיף על הפועלים שהתחילו לחסל את השורה האחרונה. המראה היה מדהים. הכותל נראה כמו שביל אבנים. ישבתי ושתקתי.

אחרי כמה דקות אמר לוגסי: ״משהו, אה?״

״תגיד לי…״ התחלתי, ולא יכולתי להמשיך.

״תיכף אני מסביר לך הכל,״ אמר לוגסי ונתן תנועה קטנה קטנה בראשו לכיוון נהג המשאית. הוא לא רצה לשתף יותר מדי אנשים בתוכניותיו.

״היה טוב, הקפה?״ שאל את הנהג.

״עשר.״

״סבבה. תשמע, אם לא אכפת לך, יש לנו כמה עניינים מקצועיים.״

הנהג הביט בי בחשדנות. אחר כך שפך את שארית הקפה מכוסו לרצפה, נעמד, וקפץ ארצה.

לוגסי הביט בו, קם על רגליו ומתרחק. ״מה אתה אומר?״ שאל, אחרי שנותרנו לבדנו.

״מה אני יכול להגיד?״ פרשתי את ידי. ״זה…״

״גדול, אה?״

״כן,״ הנהנתי, ״אפשר להגיד שזה גדול. בהחלט אפשר להגיד את זה. אבל למה?״

״לא מגיע להם, הירושלמים. לא מגיע להם שיהיה להם כותל.״

״אהה.״ הבטתי סביבי. הפועלים התחילו לפרק את השורה האחרונה. ״תגיד אתה בעצמך,״ הניח לוגסי יד על ליבו. ״תגיד אם אני לא צודק: שבוע שעבר, יומיים אחרי שרצחו את רבין זכרונו לברכה, נסעתי לכותל להתפלל. גם בשביל רבין, וגם בשביל המדינה, וגם בשביל… לא יודע. הלב שלי, מרוב צער, נהיה… ביחוד אחרי הלוויה שלו. ראית איך בכתה הנכדה שלו?״

״ראיתי.״

״אתה מבין, אז? היה קשה. אז בדרך לכותל, שמתי את הכיפה של אבא שלי זכרונו לברכה, ואני ככה עם הזקן והכל, אתה יודע – לפחות חמש אנשים תפסו אותי, אמרו כמה טוב שרבין מת.״

הנהנתי. לוגסי לקח נשימה עמוקה, ונד בראשו באי אמון.

״אחר כך גמרתי להתפלל,״ המשיך, ״הורדתי הכיפה – בדרך חזרה קפצו עלי שלושה אחרים, אמרו לי בוא להפגנה נגד הדתיים, שכולם רוצחים. נשבר הזין, אני אומר לך. לא רוצה לבוא יותר לעיר הזאתי. אז החלטתי – אני, דוד לוגסי, מעביר את הכותל.״

״מעביר לאן?״

״לתל אביב.״

לא ידעתי מה לומר. מתחתינו, הפועלים הלכו וסיימו את מלאכתם. הם עבדו בחריצות. עוד עשרים אבנים, והקיר היה כלא היה.

״איזה מבצע, הא?״ חייך לוגסי בגאווה. ״מאה עשרים פועל ופועל.״

״ואיפה תשים אותו בתל אביב?״

״בשביל זה אתה פה. תייעץ לי, איפה הכי טוב. מקום יפה, בלי ויכוחים, בלי פוליטיקה, שאנשים יבואו להתפלל בלב טוב. מקום באיזי?״

״חוף הים?״ הצעתי. לוגסי חייך.

וכך היה.

* * *

כעבור חצי שעה החלה שיירת המשאיות לעזוב את המקום שפעם היה הכותל, ואילו עתה היה גבעה חשופה. לוגסי ואני, בפז׳ו, עקפנו את המשאיות המכוסות ברזנט, ואת האוטובוס עם הפועלים, והגענו לעמדת משמר הגבול. לוגסי יצא, וטפח לשוטר על כתפו.

״גמרתם להיום?״ שאל השוטר.

״כן,״ אמר לוגסי. ״אתה יכול לפתוח את המחסומים. יש לך את האישור מהעירייה?״

״אצלי,״ אמר השוטר וטפח על כיס חולצתו. ״צריך אותו?״

״תשמור,״ אמר לוגסי, ״אם ישאלו שאלות.״

הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת. ״אישור אוריגינל,״ אמר, ״מהעירייה. מהתקופה שסידרתי את הביוב בבנייני האומה. כתוב שם: נא להישמע להוראות הקבלן.״

השוטר דפק על החלון, וחיכה שאביט בו. הוא עשה לי סימן של מפתח הנועל את שפתיו. הרמתי אגודל לאות הכרה ותודה.

השיירה החלה לנוע.

״תגיד לי,״ אמרתי ללוגסי, ״אני לא קצת צעיר בשביל להיות הבן של בגין?״

הוא משך בכתפיו. ״שוטרים,״ אמר.

וכך, מחויך ורגוע, המשיך לוגסי להוביל את שיירת המשאיות שלו דרך נתיבי איילון השוממים. בשלוש לפנות בוקר הגענו לחוף שרתון. יצאנו לסרוק את השטח. הפועלים חיכו באוטובוס.

״מה אתה אומר?״ הביט סביבו, ידיו על מותניו. ״אולי בין שרתון למרינה?״

אימצתי את דמיוני. ״לא נראה לי,״ אמרתי, ״רצועת החוף צרה מדי. אתה צריך שיהיה מקום גם למתפללים וגם לאלה ששוכבים על החוף.״

״אתה צודק,״ אמר לוגסי. ״וגם שיהיה רחוק מהים. שהגלים לא יאכלו את האבנים, בחורף.״

הבטנו סביבנו, ובבת אחת נפלו מבטינו על המדרון של הילטון, מתחת לגן העצמאות. לחצנו ידיים, ולוגסי ניגש לאוטובוס של הפועלים.

״יאללה, לרדת,״ אמר להם.

הם התחילו להתלחש ביניהם, ברומנית. אחד מהם קם, ושימש להם כמתורגמן.

״מיסטר לוגסי, כולם מאוד עייף,״ אמר מנהיגם הנבחר. ״אול נייט וורק, וורק.״

״תגיד להם, כולם מקבלים עוד מאתיים דולר,״ אמר לוגסי. ״עובדים עד הבוקר.״

תוך דקה כולם היו למטה, פורקים את האבנים. כמה מהם התחילו לעמיד פיגומים על המדרון החשוף של גן העצמאות. הם עבדו במהירות מדהימה, פורקים את האבנים לפי הסדר המדויק בו עלו למשאית, אולם למרות חריצותם עד אור הבוקר הצליחו להרכיב רק שליש מהכותל. לוגסי, שחזה את הבעיה מראש, שלח אותם לישון. בשש בבוקר הגיעה המשמרת השניה.

הפעם הם היו ערבים, ולוגסי הסתדר איתם ללא מתורגמן. בשבע, התמוטטנו אל תוך הקבינה של הפז׳ו. לוגסי פתח את הרדיו. עברנו ארבע מהדורות חדשות במקביל: אף אחת מהן לא הזכירה את העובדה שבלילה מישהו גנב את הכותל.

״אולי הטילו איפול על החקירה,״ אמרתי. ״צנזורה.״

״גם על קול קהיר שמו צנזורה? גם על הבי.בי.סי.?״

משכתי בכתפי. ״לא חשוב,״ אמר לוגסי. ״אבא שלי זכרונו לברכה היה תמיד אומר: גבר צריך שתהיה לו אמונה ולא לדאוג אף פעם, חוץ מכשהוא שומע את הוו-או של הניידת מתקרב. עכשיו נילך לישון.״

נרדמנו האחד על כתפי השני לשלוש שעות של שינה טרופה. בעשר וחצי בבוקר העירה אותנו נקישה על החלון. זה היה פקח מהעירייה. לוגסי הוריד את החלון.

״אתה הקבלן?״ גירד הפקח בראשו.

״כן.״

״מה זה הדבר הזה?״

״קיר השלום,״ אמר לוגסי, ״לזכר יצחק רבין.״

״אה,״ אמר הפקח. ״נראה מוכר, הקיר הזה.״

״יש כזה בירושלים.״

״אה,״ אמר הפקח. אשתי מירושלים. אולי בגלל זה.״

לוגסי קרא לאחד הפועלים, וביקש קפה. הפקח ישב איתנו ושתה, וסיפר לנו כמה הוא מרוויח בעירייה. אחרי שהלך פתחנו שוב רדיו: עדיין, אף מלה על כך שהכותל המערבי נעלם ממקומו.

לוגסי יצא החוצה, והתמתח. אחר כך אמר: ״מוזר, לא?״

״בוא ניסע,״ אמרתי.

הוא הביט בפועלים העמלים, ואמר: ״חכה, נשטוף פנים ונזוז.״

* * *

הגענו לירושלים בשתים עשרה בצהריים. חנינו לא רחוק ממה שהיה פעם הכותל, והתקרבנו בזהירות. עשרים תסריטים שונים עברו לנו בראש, אבל אף אחד לא התקרב למה שנגלה לעינינו: הכל התנהל כרגיל.

המתפללים התפללו. גברים משמאל, נשים מימין.

שוטרים, כרגיל, איבטחו את הרחבה.

תיירים, כרגיל, הצטלמו כשלראשם כיפות מקרטון. הדבר היחיד השונה היה, שלא היה שם כותל. התקדמנו לעבר הרחבה. שוטר עמד שם במקום הקבוע, והגיש לנו כיפה שחורה.

״תגיד לי שוטר,״ – אמר לוגסי – ״איפה הכותל?״

״בשיפוצים,״ אמר השוטר.

״איפה, בשיפוצים? איפה משפצים אותו?״

השוטר משך בכתפיו. ״תשאל את רב הכותל, זה מה שהוא אמר. אתם נכנסים או לא?״

נכנסנו. קבוצה גדולה של חסידים התפללה שם בדבקות רבה, אולם נסיונותיהם להחדיר פתקים אל תוך הגבעה הצחיחה עלו בתוהו. מדי פעם הם העיפו מבטים מוזרים לצדדים, אולם באופן כללי נראה היה שההסבר שנתן רב הכותל מספק אותם. יצאנו מהרחבה, והלכנו לאכול במקום קטן שלוגסי הכיר, לא רחוק משם.

לוגסי ניגב חומוס, ושתה קפה. פניו היו מהורהרות. אחרי שסיים, שלף את הטלפון הנייד שלו.

״שלום,״ אמר כשענו לו, ״זה המשרד של רב הכותל? רציתי לשאול משהו. הייתי עכשיו בכותל, והוא לא היה.״

״לא יכול להיות,״ ענתה הפקידה, ״הרב נמצא פה מהבוקר.״

״לא הרב,״ אמר לוגסי, ״הכותל. לא היה כותל.״

״אה,״ ענתה הפקידה. ״הוא בשיפוץ.״

״מה את אומרת,״ אמר לוגסי. ״מי משפץ?״

״העירייה,״ אמרה. ״אני לא יודעת בדיוק. הרב דיבר בבוקר עם משמר הגבול, הם לקחו את האבנים בשביל השיפוץ. זה מבצע מיוחד.״

״משמר הגבול? מי זה, הבחור הדרוזי מהמחסום, איתו דיברתם?״

״כן, כן,״ ענתה הפקידה. היא החלה לאבד את סבלנותה. ״זה מהעירייה, זה מבצע מיוחד. לכבוד שלושת אלפים שנה לירושלים.״

״תודה,״ ענה לוגסי וניתק. הבטנו זה בזה.

הוא אמר: ״שיחקנו אותה. נראה לי, שבוע הבא אני מעביר את הכספות של בנק לאומי.״

* * *

כל אותו היום והלילה עבדנו כמו מטורפים, יחד עם הפועלים, ולמחרת – לקראת זריחה, בסוף המשמרת השניה של הרומנים – הכל הסתיים. עמדנו במים, הגלים ליחכו את שולי מכנסינו המופשלים, ועינינו הביטו בכותל המערבי החדש. הוא נראה נהדר.

״המקום הקדוש ביותר לעם היהודי,״ אמר לוגסי. בעיניו עמדו דמעות.

״גן העצמאות?״

״אל תקלקל.״

הוא שילם לפועלים והם עלו לאוטובוס, ונעלמו. נשארנו לעמוד שם, מביטים במלאכת כפינו. אחרי כמה דקות נתקפתי רעב, ונזכרנו שלא אכלנו מאז החומוס בירושלים. עלינו לקפה רגאטה, לקחנו שולחן ליד החלון, וישבנו שנינו בשתיקה, מביטים בחוף.

״הר הבית בידינו,״ אמר לוגסי.

* * *

בהתחלה, הכל הלך חלק. ציבור הרוחצים אמנם הביע תמיהה מסוימת, אבל עוד לא נולד הקיר שיפריע להם להשתזף. התיירים, לעומת זאת, התלהבו מאוד. הגדיל לעשות אמריקאי עשיר בשם ג׳ו ריבלין משיקגו, היו״ר והבעלים של ״ריבלין את ריבלין כפתורים וריצ׳רצ׳ים״, ששלח ממלונו מברק ברכה לראש העיר, וצירף צ׳ק על סך מאה אלף דולר.

״רעיון מבריק למען התיירות בתל אביב ובישראל בכלל נקודה,״ כתב, ״אם רק לממשל האמריקאי היה האומץ שלכם לא היינו צריכים לנסוע עד לפאקינג גרנד קניון בשביל לראות את הפאקינג גרנד קניון נקודה.״

הציבור הדתי בתל אביב קיבל את הכותל החדש ברגשות מעורבים, אולם עד מהרה הסתגל לרעיון. ראשית, אף אח דלא הודה בפה מלא שזה אכן הכותל ההוא – רב הכותל עדיין התעקש שהמקורי בשיפוצים – ושנית, גם אם זה כן ההוא, לא נורא אם הוא יהיה כמה שנים בתל אביב. מכל רחבי הארץ הגיעו עולים לרגל, שהכריזו שהמיקום החדש לא רק יותר נוח, הוא גם הרבה יותר בטוח – בהתחשב בנסיבות הבטחוניות בהן שרויה העיר העתיקה מזה כמה וכמה שנים.

למרבה הפלא, אפילו הסטטוס קוו הקדוש לא נפגע, למרות הקירבה המסוכנת בין המתפללים לציבור המשתזפות. אלה היו עם הפנים לקיר, אלה עם הפנים לים, וכולם נפגשו בקו חמש, שתוגבר בעוד חמישים אוטובוסים חדשים. אפילו ההומואים בגן העצמאות התרגלו לבסוף לרעיון. רבים מהם, כך גילה נציג מר״צ במועצת העיר, באו מרקע מסורתי, וקירבתו של הכותל המערבי שיפרה במפתיע את חיי המין שלהם.

הבעיה התחילה כשראש העיר הבין מה יש לו ביד. אחרי הלם השבוע הראשון, שבו זרק לפח פקס אחרי פקס, ופיטר כל אדם שהעז להציע שהכותל המערבי עבר לתחום שיפוטו, החליט לבסוף לרדת לים ולראות מה קורה שם. כשנוכח שהעם – שוב, לעזאזל – צודק, התחילו הצרות.

דבר ראשון הוא הכריז שהכותל המערבי ייקרא מעתה ״כותל מלכי ישראל״ – פיצוי על כיכר מלכי ישראל, שנלקחה מהם אחרי רצח רבין. פעולתו הבאה היתה להזמין את יעקב אגם לצבוע את הכותל בצבעים זרחניים מתחלפים. ״יעקב אגם״, כך אמר במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור ישיר מחוף הים – ״הוא אמן בינלאומי המשלב קינטיות ויהדות, והוא ישם את הכותל על המפה של המילניום הבא!״

ואחר כך הגיעה מערכת הסאונד המיוחדת, שהותקנה לצידי הכותל, ושידרה הודעות חסות מטעם העירייה ומוזיקה ישראלית, 24 שעות ביממה.

לא עבר יום, וערוץ 2 הכריז על סדרת מופעי קיץ בשידור ישיר, שייקראו ״רוקותל״. היישר מבימת הבידור המסתובבת, החדשה, הפניאומטית, שקנו במיוחד בגרמניה והטיסו לכותל. דודו טופז ינחה, דודו דותן יספר בדיחות, ודוד שמואלביץ׳ – ראש ועד העובדים של החשמלאים בעירייה – הכריז שאם לא יגיעו איתם להסכם לפני התוכנית, הם יחשיכו את כל החוף.

בשלב הזה, לוגסי הפסיק להחזיר לי טלפונים. אבל גם הוא נשבר, כאשר אליפות צה״ל נערכה במקום, ומאות לוחמי חי״ר ירדו את הכותל בסנפלינג. באותו יום, בארבע אחר הצהריים, הוא צלצל אלי.

״שמעת?״ אמר בקול שפוף.

״זה כלום,״ אמרתי. ״עיתון תל אביב מארגן ליגת סקווש על החוף. נחש במה הם משתמשים בתור קיר?״

״עוד שעה, בהילטון,״ אמר וניתק. ניחשתי שהוא יביא איתו מצב רוח מחורבן, אבל לא שיערתי עד כמה. כשהגעתי למקום ראיתי אותו מרחוק, עומד שפוף ליד הקיוסק על החוף, עם סיגריה ביד. זו היתה הפעם הראשונה שהעזנו להתקרב אל הכותל מאז העברנו אותו מירושלים, והוא לא נראה טוב.

בראשו, לרוחב שורת האבנים העליונה, התנוסס שלט אלקטרוני מהבהב: ״הכותל המערבי בחסות ידיעות אחרונות וישראכרט״. קצת יותר למטה היתה מרוססת כתובת גרפיטי: ״אביב גפן, אלוהים״. ודוד לוגסי לא נראה יותר טוב מהכותל שלו.

״מה נעשה?״ אמר. עיניו היו אדומות. הוא מצץ את הסיגריה שלו בכוח.

״אולי אנשים יירגעו. תן להם זמן. זה חדש.״

הוא הנהן. התקרבנו למחסום המשטרתי שהפריד בין הרוחצים למתפללים. בקצהו היתה בודקה קטנה. לקחנו כיפה מעובד זקן במדים כתומים, שעליהם היה מצויר הכותל מול הים. הכיפה היתה כתומה אף היא, ועליה התנוסס אותו ציור, בליווי המשפט: ״שקיעה בכותל – חוויה!״

עברנו את המחסום ונכנסנו פנימה.

״רגע, רק רגע!״ קרא אחרינו הזקן במבטא רוסי.

״מה?״ הסתובבתי אליו.

״חמישים שקל בשביל כניסה בבקשה,״ אמר הזקן במדים הכתומים.

הבטתי בלוגסי. הוא החזיר לי מבט.

״עשר בלילה,״ אמר. ״תהיה מוכן. אני אבוא לאסוף אותך.״

* * *

ובאותו לילה החזרנו את הכותל לירושלים. גמרנו את כל העבודה בשמונה שעות של עבודה מאומצת. שני הצוותים עבדו יחד, הרומנים והערבים, ועד עלות השחר עמד הכותל בחזרה במקומו הטבעי.

לוגסי עמד והביט בקיר שלו. הוא מחה דמעה מזווית עינו. ״ניסינו,״ אמר.

הפועלים כבר היו באוטובוסים, מוכנים לזוז. המשאיות הריקות עזבו בזו אחר זו את מגרש החניה. עמדנו בשקט, כשלפתע נשמע מאחורינו קול כחכוח גרון ביישני. זה היה רב הכותל.

הוא אמר: ״אה… נגמרו השיפוצים, יהודי?״

הסתובבנו אליו. עיניו היו אדומות, שיערו פרוע מעט, והוא נראה כמו שבתוך שבוע אחד הזקין במאה שנה.

״נגמר,״ אמר לו לוגסי בעדינות. הוא הביט באיש הזקן, וצער גדול ובלתי מוסבר עטף אותו.

״ו… הכל בסדר?״

״הכל מבריק ומצוחצח, כבוד הרב. שמנו ברגים לחיזוק, שפכנו מלט, הכל כמו חדש. יחזיק עוד שלושת אלפים שנה כמו כלום.״

״ברוך השם. ברוך השם!״ הרב פלט אנחה גדולה, והשתתק. אחר כך אמר: ״יישר כוח, בחור. רק תגיד להם בעירייה, פעם הבאה, אני מבקש, שיגידו לי מראש שעושים דבר כזה. פשטייסט?״

״לא תהיה פעם הבאה,״ אמר לוגסי. ״אם עוד פעם אני לוקח – באמא שלי, לא מחזיר.״


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "אושר" מאת עוזי וייל, הוצאת מודן, 2001. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

לא הגעתי לחרפת רעב, אם כי גם זו שאלה של ניסוח – כי ביתי נראה כמו חורבה, חלונות עקורים, מטח יריות על כורסת הסלון, קיר סדוק, מטבח רעוע, ארונות מתפרקים, רהיטים שמזמן איבדו עצמם לדעת – אבל הרחתי את זה מגיע.

בנוסף בעלי אמר לי: את שבר כלי. אי לכך צילצלתי בבוקר ראשון וביקשתי לדבר עם המנהל הכי הכי עורך הכי גבוה שיש, ונקבתי בשמי המלא, הארוך כל כך, המגוחך.

סיפרתי על עצמי, ואמרתי שיש לי הצעה חסרת תקדים שעבורה אני דורשת סכום חודשי של ארבע ספרות.

קבעתי עם האיש פגישה בבית קפה ממוזג, ופילסתי לשם את דרכי בין המוני אנשים שאינני מכירה, ושמשום מה הביכו אותי מאוד. עם בוא הקפה פירטתי בפניו את הצעתי.

"תקשיב לי," אמרתי לו, "ואחר כך תגיד את מה שיש לך להגיד לי – אני ממילא לא מקשיבה. רק אקלוט את נימת הדיבור שלך, משושים יחפשו אחר מהות התשובה – כן או לא, ואחר כך, אדוני, ניפרד אם לעולם ואם לא."

"כולי אוזן," אמר.

"תן לי מכונית, תן לי כסף, תן לי לא מעט ולא הרבה – תקצב אותי – תן לי לנסוע בארץ. כן, נתחיל מבארץ. תן לי לראות מה מתרחש. תאמין לי, אני לא יוצאת מהבית שנים, נחוץ דחוף מגע עם העולם החיצון, וגם אגמול לו, לעולם החיצון, בכך שאתארו בדיוק מפליא, בניצוץ מבהיק. תן לי לטייל, לנדוד, ואני אביא לך סיפור שבועי, אלף שקל לסיפור."

"כן?" מתח גבותיו כלפי מעלה שתי גבעות.

"אתה מוכן להיות יותר ממוקד?"

"זה הצד שאני נותן לך, ומה את נותנת לי בתמורה."

"סיפור שבועי, לא הקשבת לי?"

"מובן שהקשבתי, ולכן אני שואל אותך מה את נותנת לי בתמורה."

"אני לא מבינה אותך."

"הסיפור הזה הוא בשבילך – פורקן, תרפיה, אוטותרפיה, מה את רוצה ממני?"

"איזה מין דיבורים אלה?"

"מצטער," אמר. "אין לנו צורך בסיפור שבועי. כל יום מתפרסמים בעיתונים מאות סיפורים, קטעי סיפורים. יש לי עיתונאים שרצים בשבילי לכל כיס של שר. אני לא צריך זווית ספרותית של מציאות ברורה."

צילצלתי לעיתון שני וחזרתי על ההצעה בטלפון, ואחר כך, פנים אל פנים הרחבתי אותה. אשר על כן קטנה היתה והסירוב צרב לי. אמרתי: "תן לי לנסוע בעולם, עם בתי, עם בעלי. אני אורלי, אני שבר כלי. אבל יש לי עיניים, אדוני. אלף שקל לסיפור. ולא גרוש פחות. לא, לא יורדת."

אמר: "הבי לי דוגמה. צאי לבתי הזיקוק על חשבונך הפרטי והביאי לי דוגמה. או לא. צאי לאן שמתחשק לך. צאי לבקעת הירדן, למצדה, לערד, לעין פשחה. לאן שאת רוצה."

"תגיד לי, מה זה בכלל? אני לא מוכנה שתעשה לי טסטים. או שאתה לוקח אותי עכשיו כמו שאני, או שאני הולכת לאביגדור – מהעיתון המתחרה שלך, או שאני אלך למקום אחר. או שאתה חותם איתי על חוזה בלנקו," והוצאתי פטיש ומערוך ודפקתי על השולחן.

"טוב טוב," אמר. "מלצר, חשבון."

המלצר בא ואסף את קליפות המלון ושיירי הסלט.

האיש אשר ישב מולי הצית סיגריה וחשב. בינתיים, חלפו במוחי כמה מחשבות שחשבתי שהן זריזות, אבל היום אני יודעת שהן היו בעוכרי.

"תשמע," אמרתי לו, "כל מה שאני רוצה זה עמוד בעיתון שלך, ואלף שקל לסיפור. תן לי, תן לי, תן לי, נו."

הוא הוסיף לשתוק והסתכל על הים. קמטי העמיקו. חמש אחרי הצהריים, השמש בדיוק מול הפרצוף שלי. מחיתי את זיעתי במפית נייר.

"ובכן," אמרתי.

הוא משך בכתפו. 

"מה אני יודע."

אשר יגורתי בא לי. דיכדכתי את האיש. דיכאתי אותו. כל הרעיון כולו מתחילתו ועד סופו נראה לי לפתע תפל, ביקשתי ממנו שיפריח מראשו את פרטי השיחה הזאת. הוא דווקא אמר שההצעה שלי מוצאת חן בעיניו, שנדבר עליה בעוד יומיים.

עליתי במדרגות למעלה, לרחוב הירקון, והתחלתי לרדת למטה דרך כל הרחובות האנכיים לים, לכיון רחוב אבן גבירול, הרחוב המשמים, שם נמצאת ה.ת.ח.נ.ה. עמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס. כשנכנסתי הביתה ראיתי את בעלי רואה סרט וידאו חמש על חמש.

"היכן ילדתנו?" שאלתי.

"ישנה לה," ענה. ותבע במפגיע דיווח מקיף על תוכן השיחה. "ומה הוא אמר, ומה את אמרת, ואז מה הוא אמר, ואז מה את אמרת."

סילפתי במתכוון הכול, כי כבר שכחתי מה היה, ושקעתי בטלוויזיה. בעלי עידכן אותי לגבי העלילה ואני שאלתי והוא ענה. עברו כמה ימים ואיש לא צילצל. אני אישית לא חיכיתי לשום צלצול, אבל המצב הכלכלי חיכה.

פקידת הבנק באה לכוס קפה בשש בערב ביום רביעי ושאלה מתי אנחנו מתכוונים לכסות את האוברדרפט.

"לעולם לא," השיב בעלי וליטף את לחיו.

"למה אתה לא מתגלח?" שאלה הפקידה.

"אני לא אוהב."

"אתה יודע," פנתה אליו, "הקפה שאתה מכין נורא טעים."

הוא הביט בי, כי הרי אני עשיתי את הקפה.

"זה היא עשתה," אמר.

"טעים, אז מה? אמרה.

"מה?" אמרתי.

"אם יש משהו שאת רוצה מכאן," אמר בעלי בחיוך, "תקחי – אל תתביישי."

"באמת?" אמרה הפקידה.

"קחי מה שאת רוצה".

"יש לכם אולי כמה ארגזים?" שאלה.

"אולי לשכנים יש," אמרתי.

"מדוע אתם לא מכניסים משכורות לבנק מדי חודש בחודשו, כמו כל אחד?" שאלה.

"אני אגיד לך," פתח בעלי את פיו ודיבר, ורמז לי שכדאי שאלך. לקחתי את בתי וירדנו לחורשה. משם המשכתי איתה לבית קפה, ומשם לבית המרזח. השתייה חיממה את לבי וכבר לא ביקשתי יותר את נפשי למות. ייסורי שככו, שוב הייתי רגועה וחיבקתיה ונישקתיה והסברתי לה כמה דברים מנקודת מבטי האובייקטיבית. היא הביטה בי ואני כל הזמן אמרתי לעצמי שאי אפשר אחרת, איך אפשר אחרת. הלב שלי הוא כמו עור של גמל שטוח כשטיח.

כשחזרתי לביתי ראיתי את מכוניתה של הפקידה, פיאט אונו 86' מתרחקת לעבר הכביש הראשי.

"סאלאמאת," אמרתי לה.

"סאלאמטק," אמרתי לה שוב.

"תיסלם, היי שלום גברת."

נכנסתי לבית וראיתי את בעלי עומד ליד שלושת אחיו ומשחק סנוקר.

"קיבלתי ארכה של שמונה שנים," אמר בעלי. "בינתיים הריבית תתפח, אבל למי אכפת. בעוד שמונה שנים נסתלק מפה לארץ אחרת."

אחיו שלחו בי חצים, האשימו אותי בצביעות, בהתחסדות, בשחצנות, בספרות גרועה, בתפיסה עקומה.

שילחתי להם בחזרה משפטים ארוכים, מורכבים ומחוברים עם עשרות תפלים בדרך, מנוגנים כהלכה עם משקל ופואנטה, לא התכוונתי למה שאמרתי, אבל הם נעלבו והלכו. בעלי ביקש ממני להפסיק להתווכח עם אחיו השחקנים, הנחמדים.

"הם התחילו," עניתי ונכנסתי למטבח למזוג לעצמי משקה.

הלילה היה ארוך, בעלי רשם רשימות לתוך מחשב ירקרק, ואילו אני הסתכלתי בכוכבים. ייחלתי לגאולה, למשיח. מה מתרחש מסביבי? תהיתי. אני לא אישה, בעלי אינו גבר. בקרוב – אמות, אהפוך לציור. כולם ישכחו אותי ואני אותם. אלך, איעלם, אסתלק לי, אתנדף. אמות, זהו זה. להתראות שלום. לא עוד. פיניטו לה קומדיה.

אני אוהבת רגעי אחווה בין אנשים, הם מרגשים אותי עד דמעות. אבל רגעים פתוחים כאלה, רחבים, כמו הישיבה שלי במרפסת, מקפיצים אותי גבוה. אני אוהבת רגעים פתוחים כאלה כשכיפת השמים באמת מתפקדת ככיפה.

 


*הסיפור לקוח מתוך: סיפורים בלתי רצוניים מאת אורלי קסטל-בלום. הוא מתפרסם כאן באדיבות הוצאת הקיבוץ המאוחד ובמסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.