פרויקט הסיפור הקצר

search

* תמלול ההרצאה: נילי שמילי 

(שקף) איך לשרוד בכאילו בלב ים או בקיצור: אלבב"י

מחיאות כפיים. + כניסה של כלנית.  

כלנית: מרגישים שאתם לא שלמים? שמשהו בכם מקולקל או לא ראוי לאהבה? ומה אם הייתי מבטיחה לכם שזה לא חייב להיות כך, שיש לכם דרך להשתנות? 

"איך לשרוד בכאילו בלב ים" או בקיצור אלבב"י, התחיל כבלוג קטן שפתחתי בשנת 2004. הבלוג הקטן הזה שכתבתי על המיטה בחדר בבית הוריי הפך עם השנים לאחד הבלוגים הכי נקראים של העשור הקודם, ומשם לאחת מעשר הרצאות טד הכי נצפות של העשור הנוכחי ולבסוף למפלצת שסחפה אחריה וממשיכה לסחוף אנשים רבים ברחבי העולם שמשתמשים באופן קבוע בשיטה. 

בימים אלה אני מרצה על בסיס יום יומי בארץ וברחבי העולם, כולל מקומות כמו הוואי, זימבבואה וליכטנשטיין. נכון להיום, הספר איך לשרוד בכאילו בלב ים תורגם לחמישים ואחת שפות ואני מקבלת מידי יום מאות מיילים וטלפונים מאנשים ברחבי העולם שרוצים להודות לי בהתלהבות ולספר לי עד כמה חייהם השתנו מקצה לקצה. 

כשהמצאתי את השיטה לא דמיינתי בחלומות הכי פרועים שלי שהיא תהפוך לכזאת תורה ואפילו לעוגן מסוים עבור כל כך הרבה אנשים. הבנתי שבעולם משוגע כמו שלנו, לא נוכל כמובן למנוע מאסונות או משברוני לב לקרות, אבל כן נוכל למנוע מעצמנו להרגיש את התחושות הקשות שכל כך התרגלנו להרגיש. 

איך לשרוד בכאילו בלב ים היא שיטה שפיתחתי כדי לנסות להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, ואולי בדרך גם לגרום לנו ללמוד לאהוב את עצמנו קצת יותר. 

אוקיי. ולפני שמתחילים, כמה דברים טכניים. 

קודם כל, לגבי שאלות – אני מבטיחה שיהיה זמן בסוף. לא יהיה פה אחד או אחת שיישארו ללא מענה. 

דבר שני, בסוף ההרצאה, תוכלו לגשת לגליה המקסימה, כאן בשולחן מאחור, ולרכוש בהנחה של חמישה אחוזים את ערכת איך לשרוד בכאילו בלב ים, הכוללת את הספר כמובן, אטמי אוזניים, ציפית לכרית, דיסק איך לשרוד עם טיפים שלא תמצאו בספר, וגם ספרון הצצה לספר הבא שלי, 'איך לשרוד בכאילו בהרי ההימלאיה'. אז כל מי שמעוניין, לגשת בבקשה לגליה בסוף ההרצאה. זה באמת במחיר מיוחד למי שנמצא פה היום. 

אוקיי, אז בואו נתחיל. 

(שקף) איך הכול התחיל? 

בשנת 2004 מצאתי את עצמי עם לב שבור וכמו הרבה נערות בגילי לא ידעתי מה לעשות. מי שהיה בן הזוג שלי באותה התקופה הותיר אותי עם הרבה מאוד שאלות וכאב בלב ובאותו הרגע החלטתי שלא להיכנע לכאב ולצאת לחפש את "התרופה" שתגרום לי להרגיש טוב עם עצמי שוב, "התרופה" שתגרום לי להרגיש שלמה יותר ובטוחה בעצמי. ניסיתי יוגה, מדיטציה, ניסיתי טיול מסביב לעולם, טיפול כזה או אחר והרבה שיטות שונות ומשונות, אבל שום דבר לא הצליח לרפא אותי. כמעט ויתרתי, אבל אז קרה דבר מוזר. 

(שקף) ואז קרה דבר מוזר 

זה היה בערב שגרתי לגמרי שליליאן וויס ממסצ'וסטס התראיינה אצל רפי רשף ושינתה את חיי. 

(שקף) תמונה: רפי רשף וליליאן וויס

בדרכה לצרפת לפגישת עסקים, תקלה במנוע גרמה למטוסה להתרסק ולגרום להריגתם המיידית של 249 נוסעים וצוות המטוס. כולם נהרגו, כולם מלבד ליליאן. במשך חמישה ימים היא צפה בין חיים ומוות במי האוקיינוס האטלנטי עד שמסוק של חיל האוויר האמריקאי מצא אותה וחילץ אותה. 

היום ליליאן נשואה ואמא לשניים, היא מנחה תכנית בוקר, כותבת טור בניו יורקר וכתבה ספר זיכרונות מההישרדות בים, שעל הזכויות שלו נלחמו נטפליקס ופרמאונט. נטפליקס זכו והצילומים בכיכובה של איימי אדאמס בעיצומם. 

זה היה הדבר הקשה ביותר שקרה לי, היא אמרה לרפי. אבל הזדמנות ענקית להתחיל מחדש. לפני המקרה, היא סיפרה, הייתי במקום הלא נכון לי, הייתי חסרת אנרגיות ובעיקר לא אהבתי את עצמי, ועכשיו? עכשיו אני חיה את החיים שתמיד רציתי לחיות. עכשיו אני מאושרת. 

מאז אותו הראיון, התחלתי לחקור עשרות מקרי הישרדות אמיתיים ולא אמיתיים במטרה להבין את מנגנון ההישרדות ואת מנגנון ההעצמה שמגיע בעקבותיו. נעזרתי בין היתר בהזקן והים (שקף), קצת חיי פאי, (שקף) לאכול להתפלל לאהוב (שקף), טיפונת בעל זבוב (שקף), החצי השני של טיטניק (שקף), להתחיל מחדש (שקף), בחזרה מטואיצ'י (שקף), ו- 127 שעות (שקף), וזאת כדי לנסות להבין מה משותף לאותם אנשים ששרדו בכוונה או בלי כוונה והפכו לגרסה טובה יותר של עצמם. מה עבר עליהם בדרך, מה גרם להם לא לאבד תקווה ויותר מכך, איך השתמשו בטראומה לטובתם, ואיך אוכל להשיג בעצמי את אותו האפקט. 

בתור התחלה קראתי את הרשימה השחורה של חברות התעופה, איתרתי כבישים מסוכנים במדינות עולם שלישי ובדקתי הסתברויות טביעה של אוניות, אך בסופו של דבר הבנתי שלא אוכל להבטיח התרסקות או טביעה אמיתית, ובעקבות כך, גם לעולם לא אוכל להבטיח הישרדות אמיתית ושינוי אמיתי. לליליאן וויס אמנם היה מזל גדול, אך מה אם אטוס ולא אתרסק, וגרוע מכך, מה אם אטוס, אתרסק ואמות וכל המטרה תתפספס וגם מה אם אטוס לטיול ופשוט אהנה ממנו, מבלי שחיי ישתנו? הבנתי שאם אני רוצה שינוי אמיתי אני לא יכולה לסמוך על המזל. אני צריכה משהו אחר שיוכל להוביל אותי לתוצאה המדויקת שחלמתי עליה. הבנתי שלעולם לא אוכל לשלוט בגורלי, אלא אם כן… אלא אם כן זה בכאילו. 

(שקף) איך לשרוד בכאילו בלב ים

בהרצאה הקצרה הזאת אני הולכת לקחת אתכם למסע הישרדות אמיתי לגמרי, בכאילו. זה לא יהיה פשוט. במובן מסוים לצאת לשרוד בכאילו זה הרבה יותר סיזיפי מלשרוד באמת. 

אמנם בשביל ליישם את השיטה לא תצטרכו לפנות זמן או לחסוך כסף, אבל כן תצטרכו אנרגיה, דמיון ובעיקר אמונה בעצמכם. 

אני כבר אומרת מראש, השיטה היא לא לבעלי לב חלש. יהיו רגעים שתרצו לוותר, יהיו רגעים שתרגישו שאתם בסכנה ותגידו לעצמכם, למה נכנסתי לדבר הזה בכלל, אבל אם תצליחו לאתגר את עצמכם ולהפעיל את הדמיון הפרוע ביותר שלכם, אם תצליחו להתמסר, אבל להתמסר עד הסוף, תוכלו להיות כל מה שחלמתם עליו, אתם תצליחו לשנות את חייכם. 

(שקף) רגע לפני שמתחילים

רגע לפני שמתחילים יש כמה כללי בסיס להצלחה במסע, שכל אחד ואחת מכם צריך לדעת ול-ש-נ-ן. 

(שקף) זמן

כלל מספר אחד: זמן – הזמן המומלץ למסע משתנה מאדם לאדם, מנתונים שאני אספתי, ארבעה חודשים הם הזמן הממוצע המומלץ, אבל שכל אחד יעשה את החושבים שלו וישרוד את התקופה המתאימה לו על פי שיקול דעתו. הדבר החשוב באמת הוא לא להפסיק עד לתאריך הסיום שהצבתם לעצמכם, גם אם אתם מרגישים באמצע שנמאס לכם או שמישהו משכנע אתכם שאתם "משופרים מספיק".

(שקף) סודיות

כלל מספר שתיים: סודיות. אתם בטח כבר מתחילים לחשוד שלשרוד בכאילו זה לא בדיוק רעיון ברור שכל אחד יכול להבין. אל תתפתו לספר על כך לקרובים שלכם. כמה שיותר דיסקרטיות, עדיפה להצלחה שלכם. תופתעו לגלות עד כמה אנשים יכולים להיות רעילים בנוגע לרעיונות חדשים שזרים להם. 

(שקף) תכנון מקדים

וכלל מספר שלוש: תכנון מקדים. אתם תראו שכשתתחילו, האתגר המרכזי שלכם יהיה לשרוד תוך כדי החיים עצמם. אתם תמצאו את עצמכם לא פעם מנסים להילחם מול כריש לבן בזמן שהעובד החדש במשרד שואל אתכם מה הסיסמא של המחשב, ולכן תצטרכו להבין איך לתמרן בין החיים האמיתיים למסע המדומיין. ככל שיותר דברים יהיו מוכנים לכם מראש, כך ברגע האמת לא תתקעו ותוכלו להמשיך את חייכם בניוטרל מבלי שזה ייראה חשוד או מבלי לתת הרגשה שאתם בלחץ מסוים בעולם האמיתי. 

(שקף) אז מה זה בעצם אומר לשרוד בכאילו בלב ים? 

אז מה זה בעצם אומר לשרוד בכאילו בלב ים? 

איך לשרוד בכאילו בלב ים זו שיטה מוכחת שפיתחתי של אימון מוחי, בה המוח שלכם לומד להתמודד עם מצבי סטרס מדומיינים על מנת להגיע למצב של העצמה אישית אופטימלית. 

בעזרת השיטה תוכלו להפעיל את המוח שלכם לטובתכם, להכניס את עצמכם למקומות הכי קשים והכי מאתגרים כדי שבסופו של דבר תוכלו לייצר חוסן נפשי. 

איך לשרוד בכאילו בלב ים זו שיטה שהיא מצפן ומהווה עוגן לחיים. בכל פעם שנדמה לנו שהחיים מאבדים כיוון, "איך לשרוד" באה להצלה שלנו, של כל אחד ואחת שנמצאים כאן ורוצים להשתנות. זכרו, השינוי הוא אפשרי. עם קצת מאמץ, אפשר להשתנות כל פעם מחדש. 

(שקף) מה

החלק הראשון של ההרצאה יעסוק ב'מה'. מה לדמיין? מה להמציא? איך מדמיינים התרסקות של מטוס ומי הם האנשים שכדאי להרוג, איפה הולך להתקיים המסע, והלו"ז היומיומי בים. 

(שקף) איך – פרקטיקה משרדית של היעלמות הדרגתית יומיומית או בקיצור פמשהה"י

והחלק השני יעסוק ב'איך', או איך שאני אוהבת לקרוא לזה: "פרקטיקה משרדית של היעלמות הדרגתית יומיומית". או בקיצור "פמשהה"י". איך נעלמים במשרד? איך מתעלמים מבוס או מהורים? איך להיות פיזית במקום מבלי להיות נוכח באמת? ועוד ועוד. 

שני החלקים האלה מתקיימים זה לצד זה ושניהם דורשים הכנה, מנטלית ופיזית. 

(שקף) יוצאים לדרך

אז קדימה בואו נצא לדרך. 

אז הדבר הראשון שניגע בו הוא שלב התכנונים, שאמור פחות או יותר לקחת לכם באזור השלושה שבועות. חשוב שתזכרו, כלל ברזל! לא יוצאים לדרך בלי מאגר רעיונות. זכרו, תוך כדי ההישרדות יהיה לכם מספיק על הראש וזה עלול לגרום לכם למתח גבוה אם תרגישו שגם חסרים לכם רעיונות לחשוב עליהם. 

נהוג בדרך כלל לחלק את מאגר הרעיונות לשניים. 

(שקף) מאגר רעיונות אישי 

האחד, מאגר רעיונות אישי, כאן זה הזמן להכין רשימות הכוללות טראומות מהעבר, כולל טראומות ילדות, חלקים באופי שלכם או בגוף שלכם שאתם לא אוהבים, נקודות תורפה, רגשות אשמה וכו'. המאגר הזה יחסית פשוט ולא דורש יותר מידי מאמץ. יום יומיים של עבודה והרשימות האלה צריכות להיות מוכנות לכם בשלוף. 

(שקף) מאגר רעיונות של טבע וכוח עליון 

והשני, מאגר רעיונות של טבע וכוח עליון. המאגר הזה ידרוש מכם הרבה יצירתיות ומחשבה. כאן זה הזמן להמציא את המתווה הכללי של המסע שלכם. החל ממיקום התרסקות המטוס ועד למיקום ההישרדות עצמה. 

אני למשל ממליצה על סיבוב הישרדות מעגלי במרחק רחוק וסביר מהאי המומצא וואק-וואק, שבאיי הוואי. (ממוקם בכאילו בין וואיקיקי למאווי) אבל כמובן שזה יכול להיות כל מקום אחר המהווה עבורכם איזשהו טריגר, זה יכול להיות מקום בו הייתם עם אהובכם לשעבר, או סתם מקום רומנטי שמעורר בכם אי נוחות. 

בנוסף, כאן אתם ממציאים ומכינים רשימות של סוגי מזג אוויר, התמודדויות אופציונליות בים, כמו כרישים, סופות, או היפותרמיה/ התייבשות. 

(שקף) טריקים ונחמה 

שני דברים שאני ממליצה עליהם בחום בשלב ההכנות. האחד, המציאו מראש כל מיני "טריקים", שיכולים לבלבל ולעייף אתכם בזמן שאתם בים. זו יכולה להיות חפיסת שוקולד שנשמטת מידכם ונעלמת או מכשיר סלולרי מקולקל שיכול לשחק לכם בראש. ככל שהמכשולים שתציבו לעצמכם בכאילו בים יהיו קשים יותר, כך תצליחו להגיע לגרסה הטובה ביותר שלכם בחיים האמיתיים. הדבר השני הוא נחמה ונקודת אור. גם אם לדעתכם מצבכם הוא הנורא ביותר אליו בן אנוש יכול להיקלע, ואתם מעוניינים להקשות על עצמכם ככל הניתן, עדיין חשוב להמציא נקודות אור למסע. ללא נקודות אור, ההישרדות תהיה בלתי אפשרית ואף חסרת אחריות. אני במסעות שלי בכאילו נוהגת להשתמש בחיה מנחמת, (סוס ים ורוד ורירי) שמהווה עבורי מקום של ביטחון, אבל כמובן שאתם יכולים להמציא חפץ מנחם, מנטרה, נופים, וכל מה שעשוי להשרות עליכם רוגע. 

(שקף) הבהרה

חשוב להבין: המאגרים שתכינו בשלב ההכנה המוקדמת הם כלליים. את רוב העבודה אתם נדרשים לעשות תוך כדי החיים עצמם ולא ניתן לתכנן את כל המסע מראש, וזה גם יהיה חסר אחריות לעשות את זה. המטרה היא להתמודד עם ההישרדות תוך כדי החיים, המטרה היא ללמוד לאלתר מחשבות ולפתור בעיות תוך כדי תנועה. המאגר הוא בהחלט מקום של ביטחון, אך אינו מחליף את הספונטניות שבמסע עצמו. 

ועכשיו אחרי שהכנו, חשבנו, תכננו ועשינו רשימות אנחנו מוכנים לצאת לדרך. 

(שקף) רגע, אבל איך בכלל מתחילים לחשוב על רעיונות?

רגע, איך בכלל מתחילים לחשוב על רעיונות? מתחילים לפרק אותם לגורמים. חושבים על כל האלמנטים שאמורים להופיע בלב ים. החל מהמטוס, ועד לחיי היום יום בים. 

(שקף) ואם אין לי רעיונות טובים אני יכול לשאול רעיון מזה שלידי? 

צריך להבין. כל מה שתמציאו צריך לשרת אתכם, ולכן ההמצאות הן אישיות. אני יודעת שזה מפתה להתעניין ברעיונות של זה שיושב לידכם. אבל נסיבות החיים של כל אחד מאיתנו הן אלו שצריכות להשפיע על ההמצאות שלנו. עלינו לקשר את ההמצאות לחיים שלנו, לאנשים שנמצאים בחיים שלנו ובעיקר לנסיבות החיים שהובילו אותנו לנקודה הזאת, בה אנחנו זקוקים לשינוי. 

אחת הדוגמאות שאני אוהבת לתת בהרצאות שלי היא אישה אחת שניסתה את השיטה ואחרי זה פנתה אליי זועמת בטענה שזה לא עזר לה ולא שינה אצלה כלום. אחרי כמה בירורים איתה הבנתי שאחת הבעיות שלה בחיים היא ההתמודדות מול אמא שלה. תמיד לאמא שלה היו המון טענות כלפיה, היא הייתה לא מרוצה ממנה, ואותה אישה הרגישה שהיא לא מקבלת את האהבה שהיא זקוקה לה. שאלתי אותה, שרית, שם בדוי כמובן, שרית, האם המצאת בטיסת ההתרסקות שלך אישה שמזכירה את אמא שלך? האם ניצלת את חוויות החיים שלך כדי להכניס אותם לסיפור הדמיוני שלך ובכך לנסות להתחשל? התשובה שלה כמובן הייתה לא. ולכן בסיום המסע שלה, לא קרה שום דבר משמעותי. לא קרה אצלה שינוי והיחסים בינה לבין אמא שלה נשארו אותו הדבר. 

עוד דוגמא, מישהי, נקרא לה סיון עם ו' אחת, זו מישהי נורא עדינה שמפחדת באמת מכל דבר. מנחשים, מאנשים, מכלבים. מהכול. גם היא, כמו שרית, שלחה לי מייל זועם על כך שהחרדות שלה עדיין נמשכות גם אחרי המסע שבכאילו. ביקשתי ממנה, סיון, ספרי לי על טיסת ההתרסקות שהמצאת. והיא סיפרה, שהיא מאוד פחדה לדמיין מטוס מתרסק ולכן היא המציאה מטוס שפשוט נוחת במי האוקיינוס. היא סיפרה שדמיינה אנשים נחמדים על המטוס ושכולם שורדים יחד במן אידיליה כזאת במי הים, שהיו חמימים כמובן, כי היא כמובן דמיינה שמדובר באוגוסט. חבורת האנשים הנחמדים שרה שירים של ג'סטין טימברלייק והעבירה את הזמן בשיחות נפש מדומיינות עד שהגיע החילוץ כעבור שלושה ימים בלבד. 

חברים, חשוב להבין. אין חוכמות. לא נעים לומר, אבל אתם צריכים לסמוך על האינטליגנציה שלכם ולהפעיל שיקול דעת, גם אם זה קשה. אתם לא תוכלו להוביל לשינוי אם כל הזמן תחפשו איך להקל על עצמכם. ולכן אני רוצה לתת לכם כמה טיפים ודמיונות לדוגמא. אתם מוזמנים להשתמש בהם כבסיס במידת הצורך. 

אנחנו נדבר על זה בהרחבה בחלק השני, אבל שתדעו כבר עכשיו, את טיסת ההתרסקות מומלץ בחום להתחיל בסוף השבוע. אתם תראו שתחילתו של המסע בכאילו עלולה להיות מבלבלת וכדאי שאף אחד בעבודה, כמו העובד החדש שירצה לדעת איפה ההמבורגר הכי טעים באזור המשרד, לא יישב לכם על הראש בדקות הקריטיות האלו.

ההתרסקות שאני ממליצה עליה היא התרסקות אכזרית, אבל זה כמובן תלוי בכושר הסיבולת שלכם. המציאו חברת תעופה מפוקפקת, מוזמנים להמציא לה שמות לפי מה שבא לכם. שמעתי כבר על אימג'ן איירליינס, כאילוליינס, פריטנד איירליינס וכו'. מוזמנים להיות יצירתיים ולעוף רחוק עם הרעיונות שלכם. עדיף כמובן שזה יהיה מטוס ג'מבו, מרבה אנשים- מרבה דאגות! האנשים שתבחרו למטוס שלכם צריכים להיות מומצאים בקפידה. אם כמו שרית, אמא שלכם מאוכזבת מכם כי אתם לא מצליחים כפי שהיא קיוותה שתהיו כבר בשלב הזה, שימו דמות אימהית על המטוס שתתיש אתכם בשאלות לגבי העתיד שלכם. אם בן הזוג שלכם לשעבר חושב שאתם בכיינים וזללני אנרגיה, המציאו דמות שדומה לו ושתפו איתה את כל הפחדים שלכם. אם אתם מרגישים שאכזבתם יותר מידי אנשים בחייכם, המציאו אישה נעולה בשירותים בזמן ההתרסקות ולמרות תחנוניה לעזרה, אל תקומו ממקומכם. 

את הרגעים שלפני ההתרסקות כדאי לרפד בבכי תינוקות, בחפצים מתחלקים במעברים או צרחות של דיילות, גם קיא זה מצוין או כלבים שבורחים מכלובים. 

לא חסרות סיבות להתרסקות. זה יכול להיות ברק, ציפורים במנועים, טייס מחבל, טייס שיכור – לשיקולכם. לדעתי מזג אוויר חריג יכול לעשות בכיף את העבודה. אני ממליצה בחום גם על איזשהו חפץ חד מהמטוס שיתקע לכם בגוף ויפצע אתכם. זה יכול להיות מזלג, או קרש האוכל שבמושב שלפניכם. 

למרות שההתרסקות היא בכאילו, חלקכם, תלוי בחוסן המנטלי שלכם, עלולים להרגיש שמדובר בהתרסקות אמיתית לכל דבר, ולכן דאגו שבזמן שאתם מדמיינים, תהיו במקום נעים בביתכם, מכוסים בשמיכת פוך, ואפשרו לעצמכם לצרוח כשזה קורה. אל תפחדו לפחד. 

אל תפחדו גם להרוג את האנשים האלה שזה עתה המצאתם. להיפך! הריגתם היא הדרך האפקטיבית ביותר שלכם להתמודד עם חרדת הנטישה שלכם. תהרגו-תהרגו-תהרגו וזה ישתלם לכם בגדול. 

את השבוע הראשון בלב ים בכאילו אני ממליצה להגדיר כשבוע אוריינטציה. במהלך השבוע הזה, אתם תנסו להבין ולבנות את לוח הזמנים שלכם בים על פי הצרכים שלכם, ובמקביל ללמוד איך לשלב את החיים האמיתיים עם החיים שבכאילו – על זה כאמור נדבר בהמשך. 

תצטרכו לחשוב על פעולות היום יום שלכם ועל לוח הזמנים בהתאם לאופי שלכם. איך אתם רוצים שהיום שלכם יתנהל? האם אתם רוצים להיות בתנועה, או מעדיפים להישאר במקום אחד? האם הים שלכם שקט או מלא גלים? 

אני לדוגמא בן אדם יחסית רגוע ביום יום שלי, אני אוהבת להיות לבד, אני אוהבת שקט, אני אוהבת שיש לי זמן למחשבות ולכן לוחות הזמנים שאני בדרך כלל מארגנת לי ב"איך לשרוד" כוללים הרבה רעש, גלים סוערים, המולה ותזוזות. 

(שקף) סדר יום בים בכאילו לדוגמא

הנה לוח זמנים ליום שלם בים בכאילו שריכזתי מכמה אנשים שעברו את המסע: 

05:30 השכמה ובהייה בזריחה 

06:30 מדיטציה

08:00 חיפוש ניצולים ושאריות מטוס

13:00 זמזום פרסומות מהטלוויזיה ומהרדיו

15:00 שנ"צ על כנף של מטוס

17:00 כתיבת מכתבים בעל פה

18:00 רשימה בעל פה של כל האנשים שאתם מכירים

19:00 שחיית התחממות והתשה

20:30 שינה על שארית של כנף מהמטוס 

לא משנה אילו דברים תמציאו, מה שחשוב הוא להיות בתנועה מחשבתית. שלא יהיו חלקים מתים בים. חוסר ברעיונות עלול לגרום לכם להתעייף ולהישאב יותר ויותר לחיים האמיתיים. 

כמובן שלוח הזמנים הוא דינאמי. בתוכו אתם צריכים לכלול את הדברים שהכנתם מראש, כמו למשל היזכרו בפעם ההיא שקראתם ביומן של בן הזוג שלכם, ושבן הזוג שלכם גילה את זה ואמר שאתם שפלים וקנאיים וחסרי ביטחון ושהוא לא מבין מה הוא עושה אתכם ולמה הוא סמך עליכם ואהב אתכם כל הזמן הזה. 

חשבו על הדברים הנוראיים שעשיתם במהלך חייכם עד שלא תוכלו יותר. ואז, כשתרגישו שהשנאה העצמית שלכם חזקה מספיק, התחילו להתמקד גם בהיבטים הפיזיים של ההישרדות. גלים גבוהים, רוחות, קור, חום, כרישים, וגם, זיהום מהמגש שנתקע לכם בבטן, כאבי ראש, התייבשות, ורעב. תהיו ספציפיים. אם המצאתם רוחות, דמיינו כיצד הן נראות. האם הן מזיזות אתכם ממקום למקום? האם הים סוער? האם גופת אדם צפה לידכם? 

כאן גם יהיה הזמן להשתמש בטריקים שהכנתם. 

אחד הטריקים שאני נוהגת להשתמש בו הוא טריק הדגים הנעלמים. אני מדמיינת לעצמי ים כחול ונטול דגים כדי שגם אם תעלה בי המחשבה להרוג דג ולאכול אותו, באופן אבסורדי לא אצליח למצוא כזה. ובעקבות כך, יצרתי מצב בו אני מדמיינת את עצמי אוכלת את החיה המנחמת שלי, (סוס הים הרירי) מקבלת ממנה הרעלה ומאבדת הכרה לכמה רגעים. 

טריק נוסף שאני אוהבת הוא טריק המסוקים. אלה יכולים להיות מסוקים או כמובן ספינות, העיקר שיחלפו בשעה קבועה ביום ולא יבחינו בכם. כדי להבין מהי השעה האידיאלית למסוקים לחלוף אתם צריכים להבין באיזו שעה ביום אתם נהיים חסרי סבלנות. הגעת המסוק/ הספינה צריכה להתרחש בשעה שאין לכם כוח לכלום. אם אתם בדרך כלל זועפים בבוקר, אז בבוקר. אם אתם מסיימים את יום העבודה בשש בלי אוויר, אז זו השעה המומלצת עבורכם.

(שקף) חלק שני: איך עושים את זה? פרטיקה משרדית של היעלמות הדרגתית יומיומית – פמשהה"י

אז איך לעזאזל עושים את זה? 

כמובן שאם היינו חיים בריק, ולא היינו צריכים לפגוש אנשים, ללכת לעבודה או להופיע בארוחות משפחתיות, זה היה קל יותר, אבל המציאות היא כזאת לצערכם, או לשמחתכם, שאנחנו יצורים חברתיים. 

אנחנו צריכים לנסות להשתפר ולשרוד תוך כדי החיים ולא בנפרד מהחיים. 

כמובן שלא הייתי קובעת דווקא על ארבעת החודשים האלה מסיבה לחברים, או מזמינה מסעדה לעשרים מחבריי הקרובים. או מתכננת טיול להרים עם משפחתי, אבל אני גם לא מתכוונת למנוע מכם לראות משפחה, ללכת לסופר, לעבודה או אפילו לפגוש חברים. הכול אפשרי בעזרת כלל אחד חשוב שמיד אדבר עליו. 

אתם צריכים דבר ראשון להבין ולקבל את העובדה שהחיים האמיתיים לא יקלו על פעולת הדמיון, להיפך. ולכן בשבוע הראשון והשני בעיקר, תצטרכו לגרום לעצמכם לדמיין באופן יזום עד שפעולת הדמיון תבוא לכם בצורה אוטומטית יותר. 

לאט לאט אתם תבינו, האם אתם מדמייני בוקר? או יותר טיפוסים שמדמיינים בלילה? האם אתם זקוקים לשקט מוחלט כדי לדמיין ואז באמת למצוא ספסל שקט מחוץ למשרד שיהווה עבורכם עוגן לדמיון או שאתם מסוגלים לדמיין גם בחדר מלא אנשים פטפטניים או תוך כדי שאתם יושבים לצהריים עם העובד החדש במסעדת ההמבורגרים שנמצאת בקומת הקרקע של המגדל בו אתם עובדים. 

בעזרת הכלל שאני מיד הולכת להגיד אותו, אתם תוכלו לעשות הכול. 

(שקף) כלל האוטומט 

כלל האוטומט. בעזרת כלל האוטומט תוכלו לבלוט כמה שפחות ולעורר כמה שפחות תשומת לב וכך להתרכז בכל הכוח במטרה – לשרוד בכאילו, להתחזק ולהשתפר כבני אדם. 

דרך טובה לעשות זאת היא בראש ובראשונה לא להגדיל ראש. עשו את העבודה אותה אתם צריכים לעשות והימנעו ככל הניתן מלשבת אחד על אחד, לדוגמא עם העובד החדש שדורש שתשתפו אותו בפרטים על עצמכם או שיתעקש להזמין אתכם לקפה קר. 

נסו להעביר את היום בעזרת הנהונים מרובים, אבל ללא לקיחת יוזמה וללא ניסיון לפתח שיחות בעצמכם, נסו לכוון את הגעתכם למשרד בשעה בה כולם כבר עסוקים ולצאת ככל הניתן ל"שיחות טלפון" חשובות באוויר הפתוח. השתתפו אך ורק בישיבות מרובות משתתפים ואל תישירו מבט לאף אחד ובטח שלא תעשו טובות לאף אחד, זה לא הזמן להיות אנשים טובים. יהיה לכם מספיק זמן לזה אחרי התהליך. כדאי בנוסף להיצמד למישהו, כדי שהוא ילחם בשבילכם את המלחמות. זה לא זמן טוב בשבילכם להיות לא מרוצים, או לדרוש משהו ממישהו. 

התעלמות גם יכולה לבוא בחשבון, כל עוד היא לא נעשית ממקום "מרושע" שיכול לגרום לאנשים דווקא להפנות את תשומת הלב אליכם, במקום מכם. 

אחרי כמה שבועות כאלה, תהיו מופתעים לגלות עד כמה אתם יכולים להיות בלתי נראים בלי הרבה מאמץ ותתחילו להרגיש מאוד בודדים. העובד החדש יפסיק לשאול אתכם שאלות כי לא הבעתם בו התעניינות וחברות שלכם ובני המשפחה יפסיקו להתקשר אליכם כי סיננתם את השיחות שלהם. המצב ייראה לכם מתסכל, ותרצו כבר להגיע לשלב מתקדם יותר בתהליך. שלב בו אתם מרגישים התעלות, שמחה ותקווה. וזה יגיע, אני מבטיחה לכם שזה יגיע אוטוטו. אבל חשוב שתדעו שהתקווה והשמחה וההתעלות ילוו בתחושת אופוריה שעלולה לפגוע בכם אם לא תיזהרו. 

(שקף) אופוריה ומשבר שישים האחוזים  

שימו לב. אחרי שתשלימו שישים אחוזים מהמסע שלכם, אתם תתחילו להרגיש התעלות. שרדתם את המחשבה שלכם. שרדתם את התנאים הכי גרועים, את המחשבות הכי מטלטלות ואתם תרגישו שנרפאתם, שאתם יכולים להיות עמידים בפני כל מה שיבוא, אבל חשוב שתדעו, גם אם אתם מרגישים "מוכנים לעולם", אתם עדיין לא. אתם במקום רגיש. אתם עברתם חוויה קשוחה, ואתם צריכים עדיין לשמור על עצמכם ולאפשר איזשהו "חוצץ" בין ההישרדות לבין החזרה לחיים, כי אחרת אפקט החזרה לחיים הישנים שלכם יהיה מאוד מהיר וכל העבודה הקשה שעשיתם תלך לאיבוד. 

אתם מבינים, בשלב מסוים, בגלל שתרגישו טוב כל כך, אתם גם תקרינו משהו בטוח יותר כלפי חוץ, ואנשים מסוימים כמו למשל העובד החדש ירגישו את זה וירצו להיות בקרבתכם, כי אתם תחייכו ותהיו שלווים יותר מהרגיל. ולמרות שאתם עדיין תהיו עדינים מידי ועדיין לא הבשלתם עם התהליך עד הסוף ואתם במובן מסוים עדיין בוסריים, אתם תאהבו את הקרבה החדשה הזאת שנוצרה בעולם האמיתי עם אותם אנשים כמו העובד החדש ותתגעגעו לקרבה כזאת שהייתה לכם בעבר ותיווצר לכם כעת עם העובד החדש ובשלב מסוים, למרות שתנסו לומר לו שאתם באמצע תהליך ושאתם עדיין לא הגרסה הטובה ביותר שלכם, העובד החדש יגיד לכם שאתם יפים כמו שאתם וישכנע אתכם להפסיק לשרוד. בהתחלה אתם תהיו סקפטים, כי כמובן לא תאמינו שאתם באמת יפים כמו שאתם, אבל אחרי כמה זמן, אתם תתחילו להאמין לו. אתם תאהבו את המבט הזה שיש לו כשהוא מסתכל עליכם, ואת הדרך שבה הוא גורם לכם לחייך, ובלי שתשימו לב, אתם והעובד החדש תתחילו לבלות די הרבה זמן ביחד ואתם תצפו יחד בסרטים של ג'ים ג'רמוש ותבשלו יחד אורז מוקפץ ואתם בכלל לא תחשבו, אפילו לא לרגע, על כל חוסר השקט שהיה קיים בכם "פעם" והגרוע, הגרוע מכל הוא שתרגישו הקלה על כך שאתם לא צריכים יותר לשרוד יותר בלב ים, כי נרפאתם, נכון? לא. כי אחרי זמן מסוים, כשהעובד החדש יתרגל כבר לחיוך שלכם שהקסים אותו בהתחלה, אתם שוב תרגישו לא ממש שלמים ולא בטוחים בעצמכם ותתחילו לקרוא את המיילים וההודעות של העובד החדש ולכעוס עליו על דברים שאתם אפילו לא יודעים מהם ושוב תרגישו שאתם חוזרים להיות מקולקלים כמו שהייתם, ואחרי זמן מסוים העובד החדש בכבודו ובעצמו ישתמש בחולשות שלכם כדי להיפרד מכם. והוא יגיד לכם שהוא מצטער אבל שהוא לא יכול לחיות בחוסר השקט הזה. הוא ישתמש במילים כמו שלווה, רוגע, חוסר ביטחון ושלמות, המילים שאתם (!) בעצמכם אמרתם לעצמכם שחסרות בכם ולכן מלכתחילה יצאתם למסע שבכאילו ואתם תגידו לו שהרי אמרתם לו מההתחלה שיש לכם דברים שאתם חייבים לעבוד עליהם ובגלל זה אתם הייתם זקוקים, מוכרחים אפילו, להמשיך את המסע שבכאילו שהתחלתם, ורק בגללו עצרתם את הכול באמצע, כי סמכתם עליו והאמנתם לו שאתם יכולים לספר לו הכול עליכם, גם את הדברים הפחות נעימים לשמוע. 

וכך תמצאו את עצמכם שוב שבורי לב ושוב מרגישים רצון לעשות קאט בחיים ולצאת למסע הישרדות שבכאילו, והפעם, אתם תבטיחו לעצמכם, הפעם אתם לא מפסיקים אפילו לא דקה לפני מועד הסיום, ואז שוב תיאלצו לתכנן את מתווה ההישרדות, ולעשות רשימות של טראומות מהעבר, ולדמיין טורנדויים וכרישים וגלים, ושוב תצטרכו להרוג את כל האנשים המסכנים האלה שתמציאו בהתרסקות מטוס אכזרית, ושוב תצטרכו לפצוע את עצמכם עם מגש של מטוס ולקפוא מקור בכאילו במים הקפואים של האוקיינוס השקט ולדמיין שוב ושוב את הפעם ההיא שקראתם ביומן, או את הפעם בה עשיתם את עצמכם חולים כדי לא לפגוש את המשפחה של בן הזוג שלכם, וכל זה בזמן שבחיים הרגילים מצפים מכם להיות נחמדים ואדיבים לכולם, ואתם לא תוכלו לעשות את זה, כי אתם קודם כל רוצים לתכנת את עצמכם מחדש במסע הישרדות שייחודי רק לכם, כדי שתוכלו אחת ולתמיד להפסיק לטעות כי אתם כבר כל כך מבולבלים מהניסיונות להיות טובים יותר, ולמה? למה אתם לא טובים מספיק כמו שאתם? למה אתם חייבים להשתדל כל כך הרבה כל הזמן? למי אי אפשר שפשוט תחיו כרגיל ותעשו את הכי טוב שאתם יכולים? למה אי אפשר?

 

20

איזהו הגורל, גברתי, שהתנקש בך כך?
  – קוֹמוּס1 

בשעת בין ערביים שקטה ושלווה שוטטתי לי בנחת בעיר המעטירה אֶדינה. העסק וההמולה ברחובות היו איומים. גברים דיברו. נשים צווחו. ילדים נשנקו. חזירים שרקו. והמרכבות איך שקשקו. והשוורים איך געו. והכבשים איך פעו. והסוסים איך צהלו. והחתולים איך ייללו. והכלבים איך רקדו. רקדו! כלום אפשרי הדבר? רקדו! אויה, הגיתי, ימי הריקודים שלי חלפו לבלי שוב! כך זה מאז–ומעולם. איזו סיעה של זיכרונות עגמומיים תיעור מעת לעת במחשבה עתירת–דמיון וגאונית, ובמיוחד כאשר עניין לנו באותו זן של גאונות הנידון לחיי–עולם, לנצח, לעדי עד, לעדוּת עד – עד מתי? – כן, להעיד עוד, עוד ועוד, על ההשפעה המרה, הנוגפת, הפורענית, ואם יותר לי להידרש לביטוי, ההשפעה הפורענית עד–מאוד של רישוּמוֹ כליל–המרגוע, האלוהי, השמימי, המרומֵם, המרומַם, השגיא והמטהר של מה שאפשר להעיד עליו בדין שאין כמותו לעורר קנאה, שאין יפה ממנו לעורר קנאה – לא! שאין קנאי ממנו ליופי, ואין שוקק כמותו לרוח, והרי הוא בבחינת הדבר (כלום יורשה לי השימוש בביטוי נועז זה?) החינני (מחל לי, קורא אנין!) מכל הדברים בעולם – אך שוב אני נישאת על גבי רגשותַי הגואים. במחשבה שכזאת, אני חוזרת, איזו סיעה של זיכרונות יש בכוחה של זוטה מקרית להגעיש! הכלבים רקדו! ואני – אני שוב לא יכולתי! הם פיזזו – אני בכיתי. הם קיפצו – אני התייפחתי בקול. מסיבות מרעידות–לב! חזקה על הקורא הבקיא כי הן מעלות בזיכרונו אותו פרק משובח אודות כשירות הדברים והתאמתם, הכלול באקדמוּת לכרך השלישי של הרומאן הסיני הנערץ על הכול, "מין–מִ–מינג".
  שני בני–לוויה צנועים אך נאמנים היו לי בהתהלכי בגפי ברחבי העיר. דיאנה, הפודלית שלי! המתוקה שביצורים! קווצת שיער התקשרה מעל עינה האחת, וסרט כחול נכרך לצווארה בצו האופנה. גובהה של דיאנה לא עלה על שנים–עשר סנטימטרים, אך ראשה היה גדול מגופה במידת–מה, וזנבה שנקצץ בסמוך מאוד לבסיסו הִשרה על החיה המעניינת נופך של תום פצוע, אשר בזכותו היתה לחביבת הכול.
  ופומפיי, הכושי שלי! – פומפיי המתוק! איך אוכל לשכוח אותך? נטלתי את זרועו של פומפיי. גובהו עמד על תשעים סנטימטרים (כזאת אני – חובבת דיוק), ומניין שנותיו – שבעים, ואולי שמונים. רגליו היו מעוקמות, והוא היה עב–בשר. פיו לא היה קטן כשם שאוזניו לא היו קצרות. אך שיניו היו צחות כפנינים, ועיניו הגדולות המלאות היו לבנות–לענג. הטבע לא חנן אותו בצוואר, וקבע את קרסוליו (כרגיל אצל בני גזע זה) במרכז חלקן העליון של כפות הרגליים. לבושו אמר פשטות מאלפת. הוא נסמך על מטה, עשרים ושניים סנטימטרים גובהו, ולגופו לא היתה אלא אדרת צמר כמעט–חדשה, אשר שימשה לפנים אותו איש גבוה, דגול ומזהיר, ד"ר מאני–פֶּני. היתה זו אדרת טובה. גזורה היטב. עשויה היטב. האדרת היתה כמעט חדשה. פומפיי נשא את כנפותיה בשתי ידיו, שלא יתגוללו בעפר.
  חבורתנו מנתה שלוש בריות, ולשתיים מביניהן כבר נדרשתי. התהלכה עמנו ברייה שלישית – הלא היא אנוכי. אני היא הסניורה פסיכֶה זנוביה. אינני סוּקי סנובְּס.2 הופעתי סמכותית ומעוררת–כבוד. באותו מעמד ראוי להיזכר שעליו אני מספרת הייתי עטויה בשמלת סטֵן ארגמנית ועליה שַל ערבי כחול כעין השמים. השמלה היתה משורגת גדילים ירוקים, ועטורה בשבע אִמְרות שנארגו ביד קלה מסיביו הכתומים של צמח אוזן–הדוב. כך נמצאתי אני השלישית בחבורה. הפודלית היתה עמנו. פומפיי היה עמנו. אני הייתי עמנו. היינו שלושה. אומרים שבראשית לא היו אלא שלוש אלות–זעם (פוריות) – מֶלטי, נימי והֶטי – הגות, זיכרון ושעשועים.
  נשענתי על זרועו של פומפיי האבירי, וכשדיאנה מתלווה אלי במרחק הולם הפסעתי במורדו של אחד מרחובותיה שוקקי–האדם והנעימים עד–מאוד של אדינה, העומדת כעת בשממונה. לפתע, באחת, התמחשה לנגד עיני כנסייה – קתדרלה גותית – כבירה, אומרת–הוד, עם צריח גבוה המיתמר אל השמים. איזה שד נכנס בי? למה זה חשתי בזרועות פתוחות להיוועד עם גורלי? נתקפתי דחף לא–נכבש להעפיל לראש המגדל המסחרר, ולהשקיף מן המרומים על מרחביה העצומים של העיר. דלת הקתדרלה היתה פתוחה ומזמינה. הגורל שֶמוּנָה לי הכריע. עברתי תחת הקמרון המבשר–רעות. היכן היה אז המלאך השומר עלי? – אם אמנם יש מלאכים כאלה בעולם. אם! הברה עוכרת–שלווה! איזה עולם של מסתורין, ומשמעות, וספק, ואי–ודאות נוצק בשתי אותיותייך! עברתי תחת הקמרון המבשר רעות! עברתי ונכנסתי פנימה; וכך, בעודי מקפידה לשמור את אוזני הדב הכתומות שלי מכל נזק, עברתי בשער ובאתי אל המבואה. אומרים שכך עבר נהר האלפרד העצום מתחת לפני הים – לא–ניזוק, נקי ממים מלוחים.
  חשבתי שגרם המדרגות לא יסתיים לעולם. סביב–סביב! כן, המדרגות התעקלו סביב ומעלה, סביב ומעלה, סביב ומעלה, עד שלא היה לי מנוס מן הסברה – סברה שנתגבשה בעצה אחת עם פומפיי הממולח, אשר על זרועו התומכת נשענתי במלוא הביטחון הנודע לְחיבה שאך–זה הנצה – לא היה לי מנוס מן הסברה שקצהו העליון של המתלול המתפתל והולך הוסר, אם בטעות ואם בכוונת–מכוון. עצרתי כדי להחזיר את נשימתי; וכבר אירעה תקרית שמשקלה המוסרי והשלכותיה המטאפיסיות אינם מניחים לעבור עליה בשתיקה. נדמה היה לי – אמנם הייתי בטוחה בדבר – אי אפשר שטעיתי – לא! עקבתי זה כמה רגעים, בקפידה ובחרדה, אחר תנועותיה של דיאנה שלי – אני אומרת כי אי אפשר שטעיתי – דיאנה הריחה עכברוש! תיכף ומיד הזעקתי את תשומת לבו של פומפיי לדבר, והוא – הוא הסכים עמי. שוב לא נותר מקום סביר לספק. העכברוש נתן ריחו – ועוד בנחיריה של דיאנה – אלוהַ! האם יבוא יום ולא אזכור עוד את רִגשתו הקוצפת של הרגע ההוא? העכברוש! – הוא היה שם – משמע הוא היה אי–שם. דיאנה הריחה את העכברוש. אני – אני לא יכולתי! אומרים כי יש מי שהאיריס הפרוסית משכרת את חוטמם בניחוח מתוק ועז, בשעה שאחרים אינם משגיחים בריחה כלל.
  גרם המעלות נכבש לבסוף, ובינינו לבין הפסגה לא חצצו עוד אלא שלוש או ארבע מדרגות. הוספנו לעלות, וכעת לא נותרה אלא מדרגה יחידה. מדרגה אחת! מדרגה קטנה, קטנטונת! מה רב שיעורם של האושר או האומללות האנושיים הנתלים במדרגה קטנה אחת מעין זו בגרם המעלות הגדול של חיי אדם! חשבתי על עצמי, ואחר על פומפיי, ואחר על הייעוד הסתום והמסתורי אשר אפף אותנו מעברים. חשבתי על פומפיי! – אויה, חשבתי על אהבה! חשבתי על כל צעדי השגויים במעלה מדרגות שלא לי נועדו – על הצעדים שעשיתי ועל אלה שאני עוד עלולה לעשות. גמרתי אומר להיות זהירה יותר, מאופקת יותר. שמטתי את זרועו של פומפיי, טיפסתי ללא עזרתו במדרגה האחת שנותרה, ונכנסתי לקיטון העליון של מגדל הפעמון. הפודלית שלי טפפה בעקבותי. פומפיי לבדו נותר מאחור. ניצבתי בראש גרם המדרגות, ועודדתי אותו לעלות. הוא שלח את ידו לעברי, ובעשותו כן נאלץ לרוע המזל להרפות מאחיזתו האיתנה באדרתו. הלנצח יתמידו האלים במשחקם האכזרי? האדרת נשמטה, ופומפיי רמס באחת מרגליו את כנפותיה הארוכות והמשתלשלות. הוא מעד ונפל – שוב לא היה זה מן הנמנע. הוא נפל קדימה, וראשו הארור נגח הישר ב – הישר בשדַי, ושיגר אותי ראש–מטה, והוא בעקבותי, אל רצפתו הקשה, המטונפת והנתעבת של קיטון המגדל. אלא שנִקמתי היתה בוטחת, פתאומית ושלמה. תפסתי ברעמתו בשתי ידיים זועמות, ותלשתי כמות עצומה של חומר שחור ופריך ומִתַלתל, שאותו השלכתי ממני והלאה בהפגנת מיאוס נוקבת. הלֶקט השחור צנח בינות לחבלי הפעמון ונותר שם. פומפיי קם על רגליו, ולא אמר מילה. אך הוא התבונן בי בשתי עיניים גדולות ומעוררות–רחמים ו – נאנח. אלים שבשמים – אותה אנחה! היא שקעה אל מעמקי לבי. והשיער – הרעמה! לו יכולתי להגיע לאותה רעמה הייתי רוחצת אותה בדמעותי, כעדות לחרטה כנה. אך אבוי! היא נמצאה כבר הרחק מעבר להישג ידי. השיער המשתלשל בין כבלי הפעמון היה בדמיוני כַּחי. דימיתי שהוא סומר לעומתי בתוכחה. אומרים שצמח ה–happydandy Flos Aeris 3 הנפוץ בג'אווה נושא פרח יפהפה, המוסיף לחיות לאחר שנעקר על שורשיו. המקומיים נוהגים לתלותו בחבל מן התקרה ולהתענג על ניחוחו במשך שנים.
  מריבתנו באה על פורקנה, ואנו נפנינו להביט כה וכה בחיפוש אחר אשנב שדרכו אפשר יהיה לנו להשקיף על אדינה רבתי. לא היו כל חלונות בחדר. מקור האור היחיד בקיטון האפלולי היה מין פתח רבוע, כשלושים סנטימטרים קוטרו, שנקבע כשני מטרים מעל לרצפה. אך איזהו המכשול שיעמוד בפני תעצומותיה של גאונות אמת? גמרתי אומר להעפיל מעלה אל החור. סבך עתיר של גלגלים, סבַּבוֹת, ומנגנונים אחרים שמסתורין קבליים ריחפו עליהם נערם מנגד לחור, בסמוך לו; מוט ברזל הסתעף מן המנגנון והשתחל מבעד לחור. בין הגלגלים לקיר שבו נפער החור נותר בקושי מקום לגופי – ואף על פי כן עִקשותי הנואשת עמדה לי. קראתי לפומפיי להתייצב לצדי.
  "תן דעתך על פתח זה, פומפיי. אני מבקשת להתבונן בעדו. אתה תעמוד כאן, ממש מתחת לחור – כך. כעת, הושט אחת מידיך, פומפיי, והנח לי לדרוך עליה כאילו היתה מדרגה – הנה כך. וכעת היד השנייה, פומפיי; בעזרתה אטפס אל כתפיך."
  הוא עשה כל שביקשתי, ובהתרוממי מצאתי שאפשר לי להשחיל את ראשי ואת צווארי מבעד לפתח ללא מאמץ. המחזה היה נשגב, אין מושלו ליופי. התעכבתי עוד רגע כדי להורות לדיאנה להתנהג יפה, ולהבטיח לפומפיי כי אתחשב בו ואמעט ככל האפשר להכביד על כתפיו. אמרתי לו שאנהג ברגשותיו בעדנה – ossi tender que beefsteak. 4 בזאת גמלתי לרעי הנאמן כערכו, ונפניתי להתמסר ברוב שקיקה והתלהבות להנאה מן הנוף אשר שש לפרוש עצמו לנגד עינַי.
  אלא שלא אאריך דברים בעניין זה. לא אתאר את העיר אדינבורו. כולם ביקרו בעיר אדינבורו. כולם ביקרו באדינבורו – הלא היא אֶדינה הקלאסית. אגביל את עצמי לפרטיה הרי–הגורל של הרפתקאתי האומללה. לאחר שהשבעתי במידת–מה את סקרנותי באשר למידותיה, מצבה וחזותה הכללית של העיר, היתה לי שהות לסקור את הכנסייה שנמצאתי בה ולעמוד על דקויותיו האדריכליות של מגדל הפעמון. הבחנתי כי האשנב שבו תחבתי את ראשי היה למעשה פתח בלוח המחוגים של שעון ענקמוני; מן הרחוב הצטייר בוודאי כחור–מנעול גדול, מעין זה הפעור בפניהם של השעונים הצרפתיים. הפתח נועד בלי ספק לזרועו של המומחה, שיכוון בשעת הצורך את מחוגיו של השעון מבפנים. מתוך הפתעה הבחנתי גם במידותיהם העצומות של מחוגים אלה – גובהו של הארוך מביניהם לא נפל משלושה מטרים, ובנקודה הרחבה ביותר עלה רוחבו על עשרים סנטימטרים. המחוגים חושלו כפי הנראה בפלדה מוצקה, וקצותיהם נדמו חדים. לאחר שהשגחתי בפרטים אלה, כמו בכמה פרטים אחרים, שבתי והפניתי את עינַי לחיזיון המרהיב מתחתי, ועד–מהרה שקעתי כליל בשרעפים.
  כעבור כמה רגעים ננערתי מהגיגַי על–ידי קולו של פומפיי, אשר הודיע כי שוב אין בכוחו לשאת זאת, ועתר שאואיל בטובי לרדת. היתה זו בקשה בלתי–סבירה בעליל, ואני אמרתי לו זאת בנאום שהצטיין באריכות–מה. תשובתו העידה בו כי לא ירד לפשר רעיונותַי. הדבר העלה את חמתי, ואני אמרתי לו בלשון מפורשת שהוא טיפש, שמעשהו היה בגדר ignoramus e-clench-eye, שהשגותיו אינן אלא insommary Bovis, שמילותיו חורגות אך בדוחק מ–an ennemywerrybo’em.5 דומה היה שהבהרות אלה הביאו אותו על סיפוקו, ואני שבתי והתכנסתי אל הגותי.
  כמחצית השעה לאחר פלוגתא זו, ואני מסורה ראש–ולב למחזה השמיימי הנגול תחתַי, והנה אני קופצת למגעו של משהו קר מאוד הנדחק בלחץ קל אל עורפי. אין צריך לומר כי אחזה בי בהלה שאין לבטאה. ידעתי כי פומפיי היה תחת רגלַי, וכי דיאנה היתה ישובה, לפי הוראותי המפורשות, על רגליה האחוריות, בפינתו המרוחקת של החדר. מה זה יכול להיות? שוד ושבר! כעבור רגע קצר – קצר מדי – גיליתי. הפניתי את ראשי בעדינות הצדה ונוכחתי לזוועתי המופלגת כי מחוג–הדקות הענקי, הבוהק, דמוי–הלהב, במהלך חיגתו בת–השעה, ירד על צווארי. ידעתי שאל לי לבזבז ולו שנייה. משכתי את ראשי לאחור ללא שיהוי – אלא שאיחרתי את המועד. שוב לא ניתן היה לחלץ את ראשי מלועה של אותה מלכודת איומה שנתפס בה, ואשר היתה מֵצֵרה והולכת, מצרה והולכת במהירות נוראה מִדעת. סבלי ברגע ההוא נעלה על כל דמיון. השלכתי את ידַי אל–על וניסיתי בכל כוחי לדחוק מעלה את מטיל הברזל המוחץ. באותה מידה יכולתי לנסות להרים את הקתדרלה עצמה. מטה, מטה, מטה הוא ירד, קרוב וכבר קרוב יותר. זעקתי לעזרתו של פומפיי, אך הוא אמר שפגעתי ברגשותיו כאשר כיניתי אותו "בור זקן ופוזל". צעקתי לדיאנה, אך היא לא אמרה אלא "בָּאוּ–ווָאוּ–ווָאוּ", ושאמרתי לה "לא לזוז מהפינה מה–שלא–יהיה". כך לא יכולתי לצפות כי רווח כלשהו יבוא לי מעמיתַי.
  כל אותה עת "חרמש הזמן" (כי עתה התחוור לי משקלו הממשי של אותו ביטוי קלאסי) לא עמד ממהלכו המחריד, ובעליל לא עתיד היה לעמוד ממנו. הוא ירד והוסיף לרדת, מטה, מטה. הוא כבר שיקע את קצהו החד בבשרי מהלך שלושה סנטימטרים, וחושַׁי הפכו בלולים ומבולבלים. רגע דמיינתי שאני בפילדלפיה במחיצת ד"ר מאני–פני המכובד על הבריות, במשנהו נמצאתי באכסדרת ביתו של מר בְּלֶקווּד6 שועה להנחיות שערכן לא יסולא בפז. ואז שבתי והוצפתי בזכרם המתוק של ימים טובים יותר, ומחשבותיי נדדו אל העידן המאושר ההוא, עת העולם עוד לא היה כולו–מִדְבר ופומפיי – עוד לא כולו–אכזר.
  תקתוק המנגנון שעשע אותי. שעשע אותי, אני אומרת, כי תחושותי נשקו כעת לאושר המושלם, וידעו להפיק עונג מן הזעיר שבמקרים. ה–קליק–קלאק, קליק–קלאק, קליק–קלאק הנצחי של השעון היה באוזנַי כמוסיקה, שלפרקים שמעתי בנעימתה את דרשותיו המתנגנות של הד"ר אולָפּוֹד.7 והדמויות הגדולות על גבי לוח השעון – כמה נבונות, כמה הגותיות הן נראו, כולן עד אחת! באחת הן פצחו במחול המאזוּרקה, וסבורני כי הדמות V היא שהיטיבה לרקוד מכולן בעינַי. מוצאה המיוחס ניכר בה. בלא רבב של רברבנות, תנועותיה העדינות נקיות מצרימה. היא הסתחררה על חוּדָהּ בפירואטים מעוררי–הערצה. ניסיתי להגיש לה כיסא, לפי שראיתי כי היא מותשת מן המאמץ – והנה רק אז עמדתי על מלוא חומרתו של מצב–הביש שאליו נקלעתי. מצב–ביש באמת ובתמים! המוט שיקע עצמו מהלך חמישה סנטימטרים לתוך צווארי. ניעורתי לְהפצעתו של כאב מעודן. פיללתי למוות, ובעוֹצֶר הרגע נדחקתי לִשְנוֹת אותם טורים מעודנים משל המשורר מיגל דה סרוונטס:
  Vanny Buren, tan escondida
  Query no te senty venny
  Pork and pleasure, delly morry
  Nommy, torny, darry, widdy!8 

אך עתה כבר התייצבה בפני אֵימה חדשה, שדי בה כדי לזעזע עצבי–ברזל. תחת לחצה האכזר של המכונה, עינַי החלו חורגות מחוריהן. בעודי תוהה איך אוכל להסתדר בלעדיהן, עין אחת נשרה מתוך ראשי בפועל–ממש, התגלגלה במורדו התלול של המגדל והתיישבה לה בתעלת הניקוז הכרויה לאורכם של המרזבים. מהו אובדנה של עין לעומת ארשת העצמאות והבוז המחציפה שבה הביטה בי לאחר שיצאה. היא רבצה במי–האפסיים, ממש מתחת לאפי, וגינוניה הנפוחים היו נחשבים למגוחכים אלמלא היו מגעילים. מסכת קורצת–ממצמצת שכזאת עוד לא נראתה מעולם. התנהגותה של עיני שבתעלה לא זו בלבד שהיתה מקוממת מחמת החוצפה המפורשת וכפיות–הטובה המחפירה, אלא שהסבה לי מידה גוברת של אי–נוחות מחמת אותה ערבות הדדית השוררת תמיד בין שתי עיניים מאותו הראש, יהא המרחק המפריד ביניהן אשר יהא. בין שרציתי בכך ובין שלא, נאלצתי לקרוץ ולמצמץ בתואם מדויק עם התועבה שרבצה ממש מתחת לאפי. אלא שתיכף לאחר מכן נשרה למרבה ההקלה עיני השנייה. בנפילתה אימצה את מסלולה של חברתה – קנוניה מתואמת, מן הסתם. שתי העיניים התגלגלו מתוך התעלה בצוותא, ולאמתו של דבר שמחתי מאוד להיפטר מהן.
  המוט כבר שקע מהלך שנים–עשר סנטימטרים לעומק צווארי, ולא נותרה לו אלא פיסת עור קטנה להבקיעהּ. שמחתי היתה שלמה, כי חשתי שבתוך כמה רגעים לכל היותר יימצא לי מפלט ממצבי המציק. ואמנם לא היתה זו ציפיית שווא. עשרים וחמש דקות לאחר השעה חמש אחר הצהריים, בדיוק נמרץ, מחוג הדקות הענקי התקדם בסיבובו הנורא במידה מספקת כדי לבתר את השארית הזעומה של צווארי. לא הצטערתי לראות את הראש שגרם לי מבוכה כה רבה נפרד סוף–סוף מגופי אחת–לתמיד. תחילה התגלגל במורד המגדל, אחר נח כמה שניות בתעלת הניקוז, ואז שם פעמיו בזינוק נחשוני למרכז הרחוב.
  אודה ואתוודה: רגשותי באותו מעמד התייחדו בנופך סגולי ביותר – לא, מסתורי ביותר, מערער וסתום ביותר. חושי נמצאו פה ושם בעת ובעונה אחת. רגע דמיינתי בראשי כי אני, הראש, הוא סיניורה פסיכה זנוביה האמתית, ובמשנהו השתכנעתי כי אני–עצמי, בגופי, מגלמת כחוק את זהותי. כדי לצלל את מחשבותי בסוגיה זו מיששתי בכיסי אחר קופסת טבק–ההרחה שלי, אך מששלפתי אותה וניסיתי לשאוף קמצוץ מתכולתה המחייה בצורה המקובלת, עמדתי לאלתר על ליקויִי המוזר והשלכתי את הקופסה ללא דיחוי מטה אל ראשי. הוא שאף קורטוב בסיפוק עצום, והחזיר לי בחיוך של הכרת–תודה. אחר כך החל לנאום, אך באין לי אוזניים לא יכולתי לשמוע את דבריו אלא במעומעם. מה שקלטתי הספיק לי כדי להבין, כי הוא נדהם נוכח רצוני להישאר בחיים בנסיבות כאלה. הוא חתם את הרצאתו במילותיו האצילות של אריוסטו 9 

Il pover hommy che non sera corty
  And have a combat tenty erry morty10 

כך השווה אותי לאותו גיבור אשר בלהט הקרב לא השגיח במותו והוסיף להילחם ללא חת. כעת שוב לא היתה מניעה שארד ממעלתי, וכך עשיתי. מה היה אותו פרט בהופעתי שפומפיי מצאוֹ משונה במידה כזאת לא עלה בידי לברר עד היום הזה. הברנש פער את פיו מאוזן לאוזן, ועצם את שתי עיניו כאילו ביקש לפצח אגוזים בין שמורותיהן. לבסוף השליך מעליו את אדרתו, ניתר אל גרם המדרגות ונעלם. הטחתי במנוול את מילותיו התקיפות של דמוסטנס –
  Andrew O'Phlegethon, you really make haste to fly. 11 

ואז נפניתי למשוש לבי, לתבלול–דבלול שלי, לדיאנה. אהה! איזה מחזה פלצות קידם את עינַי? האמנם היה זה עכברוש שראיתי חומק אל חורו? האמנם אלה עצמותיה המנוקרות של המלאכית הקטנה, שהמפלצת טרפה בלא רחם? אלים שבשמים! ומה זה שאני רואה – האמנם זהו צלמה, צלה, רוח–הרפאים של אהובתי שאני חוזה בה יושבת נסוכת–תוגה בפינה? הסכיתו! באשר היא מדברת, ו – שהדי במרומים! – היא דוברת אלי בגרמנית של שילר –
  Unt stubby duk, so stubby dun
  Duk she! duk she! 12 

אויה! האין מילותיה אלה נכוחות, נכוחות מדי?
  ואם שבקתי אז שבקתי
  למענך – למענך.
יצור מתוק! אף היא הקריבה עצמה למעני. נטולת–כלב, נטולת–כושי, נטולת–ראש, מה נשתייר בעבור סיניורה פסיכה זנוביה האומללה? אבוי – לא כלום! אני גמרתי.


*מתוך מצב ביש וסיפורי אימה אחרים, הוצאת פרדס, 2010.

6

"אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אז כנראה שזה ברווז",

אמרה חוקרת המשטרה העייפה ותקעה בו מבט חודר. (עיניים שחורות, בולטות)

"כבר הסכמתְּ שזה לא באמת ברווז". הוא אמר והחזיר לה מבט. (אותן עיניים שחורות בולטות. הם אחים)

"לא הסכמתי".

החוקרת והאח יושבים במטבח של ההורים. (כיסאות נוטים בזווית מאיימת. סיר ענק מטיל צל)

"שנתחיל מההתחלה?" הוא אמר

(ובבלון נפרד)

"את חולמת שאת הורגת ברווזים, כן?"

"אני חוקרת משטרה, זה התחום שלי".

"התחום שלך… בחייך! את חוקרת תנועה".

"ואתה… אתה בעצמך נראה כמו ברווז".

חוקרת המשטרה מותחת את החולצה על כרסה. (כרס גדולה)

"נמאס לי כבר. אני רוצה שהוא ייצא".

"אפשר לחזור? את חולמת שאת רוצחת ברווזים, ואת עומדת ללדת. את לא רואה את הקשר?"

"קודם אמרת 'הורגת' ועכשיו פתאום 'רוצחת'".

"את לא רואה את הקשר?!?!" (סימני שאלה וקריאה גדולים)

את זוכרת מה קרה לדודה שושנה אחרי שהיא ילדה…? (לא, היא לא תכניס את דודה שושנה לסיפור, והיא גם לא תחשוב עליה)

היא הניחה את המחברת בצד, הזדקפה וסידרה את הכריות. שמירת היריון מחורבנת. היא הפכה דף וציירה רובים וכוונות, ועוד רובים וכוונות. היא ניסתה להוביל את הסיפור לבלון האחרון. מה יהיה כתוב בו היא ידעה אבל איך מגיעים לשם? איך בונים את העלילה? בקשר לגניבה הספרותית היא לא הייתה מודאגת. אף אחד לא ישים לב.

"אני אופטימי" הוא אמר. (עיניים שחורות בולטות, חיוך דבילי)


*הסיפור זכה בתחרות כתיבה ע"ש דודו גבע:  'יותר ברווז מברווז'.

** לאנתולוגיה הדיגיטלית 'יותר ברווז מברווז' – סיפורים נבחרים בתחרות ע"ש דודו גבע. 

11

לפני שנרדם קרא את "הגלגול", הסיפור המפורסם של פרנץ קפקא, וכשהתעורר למחרת בבוקר מצא שגופו התעוות. לא, הוא לא נהפך לשֶרֶץ ענקי כמו גרגור סמסה כי אם נהיה גרסה משובשת מסריחה של עצמו. ואולם באופן כלשהו הוא הבין שסופו לא יהיה שונה מסופו של סמסה הצעיר ושהוא עומד למות בעוד שלושה חודשים מוות מוחלט ושלם, לפני שימלאו לו עשרים ושבע.    

עכשיו שלכדתי את תשומת לבכם בואו נחזור קצת להתחלה ונתחיל צעד צעד.

אתם שואלים אותי מי אני? אוי לה לסקרנות של תפישתכם האנושית המוגבלת שאינה יכולה להכיל את מלוא ישותי הרחבה. די שתדעו שלאורך ההיסטוריה האנושית שלכם היו לי שמות רבים. בהם המשורר העיוור, שייקספיר, אל-חכוואתי… ואולי הידועה לכם יותר מכולם היא שהרזאד. אתם שואלים עכשיו היכן מתרחשים האירועים האלה. אוי לה לסקרנותכם שאינה יודעת גבול. האם זה באמת חשוב? נגיד שהמקום הוא העיר טנג'יר. אבל אין זו כמובן העיר טנג'יר שאתם מכירים. זו טנג'יר אחרת, שדומה לה. טנג'יר שמקבילה למה שנחשב בעיניכם העולם שבמציאות. ואולם ההקבלה הזאת אין משמעותה שהעיר דמיונית. בואו נסכים למן ההתחלה שהשניוּת של המציאות והדמיון היא עניין יחסי לחלוטין.

 האם אני יכול לחזור עכשיו אל הסיפור? טוב.

ההתחלה הייתה בתעלות הביוב. הוא רץ ועם כל צעד נפנה לאחור: הוא ברח משֶרֶץ ענקי שבתאורה הקלושה נראה לו כמו מקק בגודל של דינוזאור. הוא חולם כמובן. אני יודע שאתם נבונים דייכם לתפוס זאת וגם להבין שהחלום הזה הוא תולדה טבעית של הסיפור, או הנובלה שקרא לפני שנרדם.

לפני שחזר הביתה ביום שקדם לשינוי שחל בו – זה היה יום ראשון – נתן לרגליו להוליך אותו לפנות ערב אל חוף מאלאבאטה שכבר חמש שנים לא היה שם. הוא התפעל מהקורניש החדש ומהרחבה הגדולה שהעירייה רצתה לחקות בה את הרחבה של מסגד חסאן ברבאט. אבל אחרי צעדים אחדים מצא את עצמו לפני תעלת ביוב פתוחה שהזרימה שפכים מהעיר ישר אל החוף. משמאלו ראה ילדים שוחים בהנאה במי השפכים המעורבבים במי הים, ומימינו ראה את הגשר שנטוי מעל חלק של הוואדי המנקז את השפכים והמכוניות נוסעות עליו במהירות שאינה מניחה להולכי הרגל לעבור. הוא השקיף על התעלה ושעה קלה נעץ את עיניו במים המתנדנדים מצד אל צד מכובד ההפרשות האנושיות. כשהרים את מבטו ראה בצדו האחר של הגשר איש שסוקר אותו בעיון. איש מוזר לבוש שחורים מכף רגל עד ראש. נעליים שחורות מבריקות וחליפה שחורה הדורה גלית. שיער קצר פרוע, עיניים בולטות ואוזניים גדולות קשובות לקלוט את הסודות הכמוסים של העולם. כולו שחור מלבד עורו החיוור הלבן ופנקס אדום קטן בידו השמאלית. העיניים החדות אינן מסתירות כלל את הפיקחות היוקדת של בעליהן אבל הן מגלות גם עצב כמוס שקנה לו שליטה על כל הפנים. האיש נראה לו מוכר. מוכר מאוד. אולי הוא אישיות מפורסמת. לא היה לו ספק שלא מזמן ראה תמונה של הפנים האלה.

הוא הסיט את מבטו מהאיש והוציא מכיסו מעטפה שבפינתה היה מוטבעים סמל ירוק של נחש שטורף את זנבו והכתובת: "מעבדה למחקרים רפואיים ולרבייה ביולוגית". הוא התבונן בו שעה ארוכה עד שעיניו דמעו. חשק את שפתיו. קימט את מצחו. אחר כך ריפה את תווי פניו. הוא נאנח והניח לצער להטביע את חותמו על לובן פרצופו. המעטפה החליקה ונשמטה מידו והוא ראה את הרוח הקלה משתעשעת בה קצת כאילו היא מערסלת נוצה ליַשנהּ לפני שתניח אותה על פני המים. הוא ראה אותה צפה קצת ונעה עם הזרם עד שהיא נספגת במי השפכים ושוקעת במעמקים מכובד הפסולת.

הגשר הזה ועמודי הבטון שלו שעומדים על תעלת השפכים הוא המקום שהחלום הזה מתרחש בו, החלק התחתון של הגשר, למען הדיוק.

ככל שהעמיק לחדור אל תעלת הביוב נחלשו האורות והתרבו ריחות הסירחון שבלע במלוא פיו המתנשף כדי לספק אוויר לריאותיו.

הוא מעד ונפל ומצא את עצמו מתחת למים הסמיכים והדביקים. וקם מהר וירק את מה שחלחל אל פיו ומחה מפניו את מה שדבק בהם מהרפש של תושבי העיר. הוא המשיך לרוץ במהירות לא רגילה בעולם הסיוטים. אבל כאחד שהתקנא בעצמו ופגע בעצמו באמצעות הכישוף של עיניו הוא חש כאב נורא של עקיצה בעכוזו הימני ונפל שוב והשרץ הדומה לדינוזאור הטורף הקטלני המוכר בשם טי-רקס נחת עליו והתחיל להתקרב עם לסתו אל צווארו.

לבו החיש את פעימותיו והן הדהדו תחת קשתות הגשר כתופי מלחמה. הוא שם לב עכשיו ששורר שקט מוחלט ואפילו את קול המים הזזים ומתפצלים תחת צעדיו הכבדים אין הוא שומע. אבל עכשיו הוא שומע את פעימות לבו כאילו הם תופים שמבשרים על מלחמה בין שני שבטים בחבלים הנידחים של אפריקה. הוא רצה להרים את ידיו מתוך המים כדי להדוף את השרץ, שעכשיו נראה לו ככלב שחור ענקי שדומה לו, לא, לא דומה, זה הוא עצמו, כלבם של בני בסקרוויל, אבל הידיים לא הגיבו לאותות ששלחו להם העצבים ממוחו. הוא רצה לצעוק, מעשה נואש אבל הוא לא ידע לו תחליף, ואולם לשונו דבקה לחכו והוא התחיל לחוש שהוא נחנק. צמרמורת עברה בגופו והוא רעד. הוא חש שנוזל חמים זורם בין ירכיו ואז פקח את עיניו.

הדבר הראשון שחש אחרי שהתעורר הוא שהריח המעופש נשאר תלוי באפו ועבר מהחלום אל המציאות. כעבור זמן קצר יהיה לו ברור שההיפך הוא הנכון. הריח שלו, ריח מסריח, עבר אל החלום, לא, לא עבר, הוא היה החלום כולו רגעים אחדים לפני שהמוח השלים את שלבי ההתעוררות.   

הדבר השני שחש הוא קהות שמתפשטת על כל החצי הימני של גופו. קהות מעקצצת. תחושות דומות לנימול. לא, לא דומות, זה היה נימול, אבל חזק פי עשר מנימול רגיל. מה שהיה מוזר הוא שהוא ישן על צד שמאל שלו. מחשבה. סביר שהנימול יהיה בצד שעליו הוא ישן ולא בצד שלא היה עליו שום לחץ.  

הדבר השלישי שהוא חש הוא הרטיבות בין ירכיו שירדה אל השוקיים. כן, אתם בוודאי יודעים מה משמעות הדבר.

הוא לא האמין. הוא חשב שעודנו חולם. הוא מצמץ בעיניו פעמים אחדות אבל שום דבר לא השתנה. אותו סירחון, אותו נימול בכל החלק הימני של גופו, ואותה רטיבות למטה. אם כך, הוא לא חולם. הוא השיט את מבטו על פני החדר. אין ספק: זה החדר שלו. אשתו ישנה בצד השני של המיטה. על ידה העריסה של התינוקת שלה. שעון הקיר העתיק, שאמו קנתה לה בין שאר כלי הבית לקראת נישואיה, מורה על השעה שש בבוקר. על הקיר שמולו שלושה רישומים קליגרפיים של כתב ערבי שהוא אהב לצייר לפני שהחיים לכדו אותו במלחציים שלהם ורוצצו את גבו. אין ספק: זה החדר שלו. אין זה חלום שהוא חי עכשיו.

4

יתכן שכמו שכל טעות מעידה על עצמה מבעוד מועד, גם זו אותתה לפתחי. ככל טעות אמרה לי: אני מזהירה אותך, אל תלכי בי, אלא אם כן את רוצה לשוב אל מעונות הלקאה עצמית, ואת רוצה – (אני יודעת) – כי בסופם הרי חיבוק חדש. (חמדנית).

אבל להגנתי אומר שאם לא היתה לידי רֵעָה להוטה (שידעה גם להלהיט ברוב חן), לא הייתי עושה את הטעות הזו. וכי טעויות גדולות, יודעות הטועות להכאיב, נעשות בצוותא. ולי היתה שותפה להתפרע. במצב רוח נכון היינו, כמו אלוהים, עושות כמעט בלי חשש את מה שלאחֵר היה נשמע כמו פשיעה. זו היתה בְּאֵר החברות שלנו. אותה באר ששכנים לא יכלו לנחשהּ. אם התלחששו היה זה בגלל פער הגילאים ביננו שעלה על יותר משלושים שנים. אם התלחששו עוד יותר, קרוב לוודאי שחשבונו לזוג. אבל איש לא יכול היה לנחש שמה שמאחד ביננו היה אותו צמא לְשַׁטּוֹת במעגלי הקהילה שלנו. אותה שטות שאפשרית רק בשתיים, שכל אחת מאיתנו ביקשה בה מסיבות שונות: אני לא הצלחתי לשקם את היכולת להעניק ולדרוש אהבה, והיא התקשתה עם הוויתורים שנכרכו עם גילה הגובר. על כן היתה תופסת בגחמותיי ברצון. ואני רק שיוועתי לנפש שתתמסר לי ככדור. הייתי בעדה של השטות, כי ידעתי שבחובּה נמצאת לעתים גם ההנאה. אבל יותר מכך ביקשתי לספוג את חוֹמה של הפנטזיה. לדאות בצילו של הבלתי סביר, וכבר ממש שנשבעתי בשם אהבות בלתי אפשריות שמילאו אותי, בשעה שבתוך-תוכי – כמו שובתת – התרעמתי על גורל שהתגלה כארעי-מדי.

חדי הלב יוכלו לנחש שנמצאתי באזור בו לא לחלוטין אחזתי אבחנה בין מה אני בודה ומה שריר וקיים, או מה ממה שבדיתי כבר רקם, בעקבות גחמותיי, עור וגידים. היה ברור ששוב נמצאתי קרובה, כבילדותי, אל הקונדס. והקונדסות כבר לא הלמה את מידותיי. אבל חברתי, כמו חברה למדורה, ליבתה כל הרהור מסופק שלי לעובדה נחרצת. זה היה מסלול המראתי. או מוטב לומר: המראתנו.

אני הגעתי אליה כל ערב, ובתמורה – על ספתה, עם כוס משקה – העניקה לי מעטה של קפיטן. הכול היה מונח לרגלינו. היתה רק צריכה להישאל השאלה איך לסדר את הדברים. ושם – הו שם – צברנו הון של זמן. מתפקעות מרוב צחוק ורשע. כל קרובינו היו משתטחים כניצבים, נכנסים ויוצאים מן הבימה. וככה במגלומניה האינטימית שלנו, היינו מהלכות על חבל דק מאוד בין הדיבור למעשה. המעשה היה קרוב ומפתה. הצלחתו נדמתה כגאולה. ויותר מכל: כאפשרית. והלא אין דבר מלבב יותר מן האפשרות. (שהלא אין דבר מלבב יותר מלעלעל באפשרות), ואם כן, נכון הדבר, שסלונה של חברתי נעשה קן-חם לאובססיות שלי. שם הייתי משמיעה את מעלליי בלי רגשי אשמה. וההוכחה לכך שמה שדיברתי איתה לא דיברתי עם איש. לאט-לאט הצטברה התשוקה המעורבבת: העונג של הדיבור עם הזולת על האחר.

באתי אליה, כפשוטו: אחוזת דיבוק במנהלת שלי. אשה דקה ונשואה, שהיכרותנו כיאה לבוסית ועובדת, היתה דחוסה אך מזערית. רציתי אותה לעצמי, ורצוני, כמו כל הלצה שמתמידים בה, גבה והכביד משקלו. "מה יש בה?" הפטירה בי כמאוכזבת רעתי הנאמנה, "אף פחוס ותו לא". הגנתי על מושא דיבוקי והיא שינתה כיוון: "אוקיי, אוקיי, זו בכלל לא בעיה, אם אותה את רוצה, זו בכלל לא בעיה". חשבה רגע ואמרה, "תראי, הדרך שלנו אליה היא דרך…" ואז הגתה רעיון או אדם או מקום שיכלו אולי לקרב את דרכינו – באופן אסטרטגי אך לא רשמי. הכול אמרה בהחלטיות. אם הייתי מעיזה באיזה רגע להתעשת ולעמת אותנו עם המציאות, בה מושא-דיבוקי, ככלות הכול, היא אשת איש, היא היתה חותכת אותי: "עוד יותר טוב, היא צמאה לריגוש".

"זה לא אפשרי" הייתי אומרת בייאוש, לאחר שכבתה בי אש השיחה. "אפשרי בריבוע" אמרה, "השאלה היחידה אם את באמת רוצה". זו היתה המומחיות שלה, להעביר את הכדור לידיים שלי, לדבר כאילו לא היו משתנים בעולם מעולם. כך התפתחה הלצתי, שנעשתה במתינות אך בנחישות: הלצתנו. ואני כמו דלי מחורר, לא רוויתי. מרוב צחוק הנשמה שלי רצתה יותר ויותר. נדהמתי מן השליטה שקיבלתי בלי מאמץ. מן השותפות הבלתי מתפשרת לרצוני הנערי. הבוסית שלי – אדוניתי –  נעשתה מושא הדיבוק של שתינו, עד שהיתה לנו שפה פרטית שלמה עליה וגם על בעלה. אני חשבתי אותה מכל הכיוונים וחברתי היתה מגיבה לדבריי ברוב קשב.

אבל רצוני לא היה רק הלצה; הלוא רציתי באמת, ככולם, לכבוש את הבלתי-נכבש. ומה היה רצונה של חברתי? אין לדעת. אולי נשבעה אמונים, מן הספרים, לתפקיד חברת האמת. ואולי גם ידעה הנאה מִשְּׁכִינָה לצד בקשתי היציבה אך הטורפת – זו שנכבשה בידי רצון בלתי מתכלה.

המשכתי להידלק אחר הבוסית ומרוב שביקשתיה כבר סלדתי ממנה להכאיב. יכולתי כעת או לדבר בשבחה או לדבר בגנותה. ויותר ויותר מצאתי את עצמי מלכלכת על מי שתבעה מקום כה נרחב בין ענייניי. כבר לא הצלחתי לומר עליה משפטים בשוויון נפש. הזמן שעבר כמכבש במקום להרגיעני – לִבַּנִי. חישבנו אלפי חישובים כיצד אחמוד את הגברת. מוחי עסק אלף לילה ולילה בתוכניות בלתי-ישימות. אבל לחשב אותן היה כמו לאפשר להן ורידים. אם הכול היה בכדי להפיג את השעמום זה היה מפני שהשעמום חִיֵּב בפעולה. ואני, יותר מכל, רציתי לא לפעול. אבל אז אמרה לי חברתי, בואי ניסע אל המקום שבו נמצאת הבוסית שלך, וההצעה להרפתקה הזו נחתה עליי כבלטת אושר על הראש, וזו היתה, כמובן, תחילתה של הטעות. ורוב הסיכויים, כשאני מנסה להיזכר, שידעתי שכיווננו אחד – והוא טעות. אבל זה לא מנע ממני להסכים. כלומר, לא להצליח לסרב. ועוד לדחוף באצטלה של נדחפת.   

מה היה מקומה של האישה? את זאת מורכב לי לספר. מפני שהמיקום יסגיר את היכרותינו, שאני כמספרת, לא מוכנה לשאת. וכי בשביל אהובתי הסודית, החדה להבהיל, נשבעתי לחשאיות. אבל נאמר שדפקנו בבית בלא התראה. בפנים התגלה לנו כך: מושא-דיבוקי היתה בראשו של מעגל, כשמאנית, ובמעגל ישבו נשים שונות שהקשיבו לה. נכנסנו ואף יושבת, כפי שניתן לנחש, לא ציפתה לבואנו. מרוב תדהמה ותהייה מה לעשות בנו: הוצע לנו תה. לא היה אפשר לסוב לאחור. אחרי אי-נעימות שנסובה סביב השאלה מי תלך לעשות את התה, חברתי הלכה לשבת במעגל, כבנונשלנט, תוך כדי שהיא אומרת "תמשיכו, תמשיכו" כדי לנסות להשיב את מה שאבד עם כניסתנו, שכפי שניתן לנחש, לא ישוב. אני הלכתי לשבת בקצהו השני של המעגל, לימינה של השמאנית, אך מעט מאחור; מופקעת מעדנת העיגול. זה היה כתב ההגנה שלי לשאלה ששאל אותי מבטה התוהה: "איזה סוג של חבלה את מנהלת?" כלומר: "בשביל מה באת?" כלומר: "בשביל מה באתן?" לשאלותיה הסמויות החלטתי נואש שלא יראוני מה שותת פנימה, אולם בתוכי הרמתי ידיים כחפה מפשע: "אני לא נכנסת לך למעגל".

הרגשתי אצילית ועוד הוספתי: "גם שיערה מראשך לא אפיל". אבל גם אם נשמרתי כהגונה מעט מאחור, הקומפוזיציה רעמה, ומבלי תכנון יצא שאיגפנו אותה. חברתי משמאל, אני מימין, והאוויר כולו קפא בצרימתו. מושא-דיבוקי הטרודה, נראתה לי שברירית מאי פעם. זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב שכיסו את כפות ידיה נמשים. היא ניסתה להמשיך לדבר, אולי, על קצבי גידול בפאתי הנגב, ואולי, על סוגי טפילים בעשבייה ים תיכונית נמוכה ונמוכה מאוד, אך נאחזה בקושי לתפוס את השיחה, כי מהכול שרר השקט שואל: לְמָה הגענו. (למה בלי להודיע. למה לקראת סיום. למה חסרות סיבה.) אני חוזרת בי, כי השקט השורר לא אלם מרוב שאלה, אלא דווקא ממאכלת התשובה, שלהכיר בה היה ליפול טְרֵפָה: כלומר להיאלץ לקחת עליה אחריות. ומי מי תיקח אחריות על שתי התמוהות הבאות בדלת. על כן נחנט הקיפאון הזה. ואז, ניבט הרגע. שאוכל לכנותו: הנדיבות הפיזיקלית של המעגל. או: ההוכחה שהספרות יכולה להביא את השולי לבלי היכר אל המרכז.

אבל לתת לו כותרת יפחית מכוחו. זו היתה היא, (איך אקראה? הבוסית שלי?) שמבלי שהסתכלה בי, ותוך כדי שעוד ניסתה לאסוף את ריכוזה – ואולי מפני שלשם איסוף הריכוז מחדש היה צריך לעשות מעשה – משכה עם שתי רגליה בתנועה נחושה את כורסתה אחורנית, פעמיים, בנחישות גופנית לעילא, והתיישרה עם קו-כסאי. את המחווה לא ניתן היה להצניע. התנועה האקראית אך האישית להחריד הזו, שהכנסתני, כבדרך-אגב, אל העיגול, העלתה אותי כחדשה אל מרגש-חדש של הכרתי. אללי, איך להסביר, זה היה חומו המאגי, הכמעט מחרמן, של העיגול; זו היתה כוחה של התרחבות, זו היתה כוחה של התרחבות מחמת ההתרחבות. לא אשקר שכמעט שלא ידעתי את נפשי מרוב עדנת החסד. העיגול שהתרחב עבורי, התימהונית חסרת העוז, במשיכת כיסא אחור כפולה, מעשה-מחוות-אהובתי, כמעט עמד לי, בלב מכבש המבוכה, כגוש בכי בגרון. ולא רק בגלל המז'ורי הנחבא במינורי, המחווה הענווה, האבירית, השקטה, אלא בגלל מה ששמעתי שנאמר אילו יכול היה להיאמר, (אני, השומעת עדנות למפרע):

"באת לשחק איתי? אז קדימה, כנסי למשחק".

זו לא היתה התגרות, זו היתה הירקמות של ברית. זו היתה ההכרה שנולדנו להאמין למגיחה בהפתעה בדלת הבית. נותרתי זקופה בכורסתי מבקעת את הרעיון שמיקומי לא השתנה אלא בגלל תזוזתה של האחרת. ניסיתי ללכוד את מבט חברתי, לסימן אחרון של פרידה, שהלא תכף נטשתיה לעולמי-עד, ושכחתיה כמי אשר ליוותני עד הלום. עיסיתי יד ביד, לא ראו עליי שכבר זנחתי חברתי למפרע, וכבר נדרכתי להישבע, להישבע אמונים לאדוניתי, לזו שמרוב שהסתרבלתי באהבתי אליה יכולתי רק לחבל לה בתנועה, ובאותו רגע אמרתי לה: לא אפגע בך לעולם. לעולם לא אפגע בך. והיא, תוך כדי שהמשיכה את דיבורה, אמרה לי, אני יודעת מותק שלי, אני יודעת. ואז הוסיפה, (ואם נמלאה רחמים קשה לדעת): מי שתיפגע לא תהיה אני. טיפשונת.

 

30

מביאה את העולם לתוך חדרי

הוא לא הבחין בי כשנכנסתי בדלת הרחבה ופניתי מיד אל שולחן המפקח על שעות העבודה, כדי לרשום את שעת הגעתי לעבודה.

בתנועה קלה, רכה ומתונה, הסרתי מעל צווארי את הצעיף המנומר, הנחתי אותו לידי, על תיק היד החום הגדול, שכריכתו של הספר כיסתה חלק ממנו, והתמקדתי בפנקס החתימות, לרשום את זמן הגעתי – שעה ודקה: שמונה ועשרים ושלוש דקות. בידי הימנית אחזתי בעט החתימות והשמאלית נחה על הצעיף והתיק, כדי שלא יחליק, כפי שקורה על פי רוב, ותוכנו יישפך החוצה.

אני "משוגעת" על קריאה – בכל מקום – ולכן אני תוחבת  את הספר פנימה בהיכנסי למקום כלשהו, או מפסיקה לקרוא בצאתי. בהסח הדעת אני משאירה את התיק פתוח, ופעמים רבות אני עושה תנועה מקרית, וכל תוכנו נשפך.

"עוד שבע דקות אני סוגר את  הפנקס" – אומר המפקח על שעות העבודה.

הצצתי בשעוני ועניתי לו:

"אבל גם שבע דקות הן פרק זמן. בדקה אחת פני העולם יכולים להשתנות".

לא חשבתי שמישהו יכול לקרוא את כותרת הספר הכתובה על שִדְרָתו של הספר המציץ מתוך התיק הפתוח, אלא אם כן הוא חד-ראייה ויכיר היטב את הספר.

מהרגע הזה, שבו הסרתי את הצעיף המנומר (עור נחש), וידי ליטפה מבלי משים את כריכת הרומן שבתיקי – מן הרגע הזה מתחילה עלילת הרומן הזה.

לקחתי בעדינות את הצעיף, תחבתי אותו בתוך התיק וירדתי במעלית.

הוא עקב אחרי לחצני המעלית. לאחר כחצי שעה נכנס למעלית וירד אל המחסן, ונעצר לידי במקום שבו אני עובדת, שקועה בריקון ארגזי צינורות הגומי החדשים שהגיעו אמש למחסן בסוף שעות העבודה, ולא הספקתי לסדרם.

בעודי עולה ויורדת בסולם הברזל, ומסדרת את הצינורות על המדף השלישי, שמעתי את קול פסיעותיו.

הוא נעמד לידי מעשן סיגריה. הבטתי בו ממרום הסולם ולפתע חשתי סחרחורת:

– אסור לעשן, אתה לא יודע לקרוא?!

הצבעתי על השלט שעליו כתוב: אסור לעשן. חומרים דליקים.

המחסן היה מלא חומרים דליקים – בנזין ונפט. הוא זרק את הסיגריה על הרצפה ודרך עליה.

ירדתי בשלבי הסולם בתנועות מהירות והרמתי את בדל הסיגריה. הסולם כמעט נפל עלי:

– מה ההפקרות הזאת?! הרצפה נקיה!

– מה, אנחנו בבית חולים? – אמר בסרקזם והוסיף:

– אבל לא ראיתי שום מאפרה.

– אמרתי לך שאסור לעשן!

שמתי את בדל הסיגריה בשקית האשפה בפינה הקטנה שווילון שחור חוצץ בינה לבין חדרי. פתחתי ארגז נוסף של סחורה, וסידרתי את תכולתו על המדף השלישי.

– את עובדת כאן?

-מה נראה לך? – השבתי לו קצרות, משתוממת על נוכחותו לידי. בדרך כלל אין איש נכנס לכאן מלבד הפועלים המעבירים סחורה אל המחסן וממנו.

-לבד?

-אתה רואה פה עוד מישהו?

-למה את עונה בשאלה על שאלה?

-ולמה אתה מיתמם?

-אני מעצבן אותך?

-אני לא מבינה מה אתה עושה כאן.

-ראיתי אותך למעלה לא מזמן ורציתי לדעת מה העבודה שלך.

-במחסן כמו שאתה רואה. מי אתה? מה אתה רוצה?

-זה חשוב לך?

-אתה פה אצלי במקום העבודה שלי. אני אחראית על הדברים האלה.

-את חושדת שאני בא לגנוב ממך?

-לא, אתה לא יכול. יש מצלמות בכל מקום, והן מקליטת כל מה שקורה.

-איפה אני יכול לעשן?

-ירדת לפה כדי לעשן?

-ממש לא. ירדתי כדי לדבר איתך, אבל את לא מפסיקה לעלות ולרדת עם הערמות האלה.

-אלה צינורות. זאת סחורה וזאת העבודה שלי.

-זה לא מעניין אותי.

-למה אתה רוצה לדבר איתי?

-אני לא יודע.

-אתה מכיר אותי?

-אני רוצה להכיר אותך.

-אתה מוזר.

-גם את.

-אתה חושב שאנחנו במחזה אבסורד?

-את אוהבת את בקט?

-לא.

-את מעדיפה את ארנסטו סבטו.

רק כאן, נוכח המילים האלה, חדלתי לעלות ולרדת והבטתי בו. הבטתי בו בפעם הראשונה. הבטתי בעיניו, ולראשונה בחיי, גרמו לי עיני גבר מבוכה.

-ראית את הספר?

-הוא היה בתוך התיק.

-הבחנת בכותרת?

-מתוך התיק.

-חצי מהכריכה היה בחוץ.

-אתה מכיר את הספר?

-אני מאוד אוהב את סבטו.

-מה אתה רוצה?

-לעשן.

-אתה מתעקש לעשן פה?

-כן.

-תראה (הושטתי את זרועותי לעזרה), המקום מלא בשמנים וגריז דליקים.

-אין איזו פינה שנוכל לעשן בה?

-אני לא מעשנת בעבודה.

-אני חייב סיגריה.

ניערתי מעל ידיי את אבק הארגזים והצינורות וניגבתי אותם בחצאית. ביקשתי ממנו לבוא אחריי.

פתחתי דלת שיוצאת למרפסת מרובעת, המשקיפה על שטח ריק.

-כאן אתה יכול לעשן.

עמדתי לעזוב אותו ולהיכנס, אך הוא אחז בזרועי:

-תישארי איתי.

-קר לי כאן

-אני לא נשאר לבד.

-אני אביא את המעיל.

נכנסתי כדי להביא את המעיל, והרגשתי שאני משחקת בהצגה. לפעמים זה קורה לי: אני חשה שאני עושה דברים שהם מחוץ למציאות. אני מתנהגת כאילו אני ישנה או מחוסרת הכרה, לא שולטת במעשיי, כאילו שאלתי את הגוף שלי ממישהו, והמוח שלי במקום אחר, ואני מדברת אל יצורים שאינם בנמצא ושומעת קולות מפטפטים איתי, לוחשים לי. אין לי זמן לחשוב עכשיו. אני נאלצת להתנהג כראוי. אחר כך אני אחשוב מי האיש הזה, מאיפה הוא בא, והאם הוא באמת קיים במציאות, האם אני מכבה את הסיגריה שלו על רצפת המחסן? אני חייבת למהר אליו כעת, לפני שהסיגריה שלו נגמרת, ואז איאלץ לחכות לו, כי הוא ידליק עוד סיגריה ויגמור גם אותה.

-אתה לקוח של החברה הזאת?

-לא.

-אתה עובד בחברה?

-לא.

-אז מה אתה עושה כאן?

-יש נסיבות שהביאו אותי. אני אסביר לך אותן אחר כך.

-אז אתה לא עוסק במכוניות?

-לא, אני עורך דין.

-מקצוע טוב.

-כנראה.

-אתה לא אוהב אותו?

-לא ממש. ואת – את אוהבת את המקצוע שלך כאן?

-זה לא המקצוע שלי!

-כלומר?

-זאת פרנסה, לא העבודה שאני רוצה.

-ואיזה עבודה את אוהבת?

שוב הבטתי בו, הסתכלתי בעיניו, ושוב מבטו הביך אותי, אני שמעולם לא הביכו אותי עיניו של גבר. הושטתי ידי אליו, מבקשת סיגריה – זה סוג השיחה היקר לי ביותר. עכשיו אני צריכה סיגריה.

הוא נתן לי סיגריה. הוא לא הופתע, כאילו צפה מראש כל דבר שאעשה, כאילו הוא מכיר אותי. האם זה חלק מהטקסט המוכן מראש? הוא התקרב אלי להדליק לי את הסיגריה. נשימותי התנגשו בנשימותיו, ולפתע הפך ליבי לציפור מפרפרת בין צלעותי. בעודי נושפת את העשן מתוך חזי, אמרתי בכוח ובביטחון:

-כתיבה!

-את רוצה לכתוב?

-אם הייתי יכולה לבחור את המקצוע שאני אוהבת, הייתי בוחרת בכתיבה.

-איזה סוג של כתיבה?

-רומנים.

-ובגלל זה את קוראת את סבטו?

שאפתי שאיפה נוספת מהסיגריה, התקרבתי אליו, נשענתי בראשי קרוב אליו – נצמדתי אליו כמעט – ובחצי לחישה אמרתי:

-לפעמים אני מרגישה כאילו יצאתי מתוך ספר.

הוא לא חייך, ולא ניכרה בו תדהמה:

-זה קורה לפעמים.

-זה קורה לך?

-לא, אבל שמעתי על אנשים שזה קרה להם.

-אני לא שמעתי ולא קראתי על דבר כזה.

הוא מעך את הסיגריה שלו על הגדר, ושאל במבטו לאן הוא יכול להשליך אותה. לקחתי את בדל הסיגריה שאחז בו בין האגודל לאצבע, אצבעותי נגעו באצבעותיו היפות, והעפתי את הסיגריה באויר.

-אני דומה לסיגריה הזאת.

-כרגע אמרת שיצאת מספר. הבדל שזרקת הוא חסר חשיבות.

-והאדם שגם הוא יצא מספר, יש לו חשיבות?

-בטח.

חשקתי את שפתיי ולא עניתי.

-אני יכול להזמין אותך לכוס קפה באיזה מקום?

-אני לא יוצאת עם זרים.

-אבל אני לא זר!

-כלומר?

-לא שוחחנו עכשיו?

-וזה מספיק?

-מספיק בשביל לשתות כוס קפה.

-קר לי, ניכנס?

נכנסתי והשארתי את מעילי תלוי עלי. שאלתי את עצמי ומיד עניתי "לא, אני לא מדמיינת", ופתאום התחלתי לחשוב "אבל הזמן שיש לי קצר, אני עוד בתוך הארוע, ולא יכולה לקבוע אם זו מציאות או דמיון".

-הנה, בואי נלך.

-עוד לא הסכמתי.

-טוב, תשמעי: נניח שכמו שאת אומרת, את דמות ספרותית שיצאה מספר, אז אולי נדבר על העניין ברוח הרומן?

אהבתי את מה שהוא אמר. נדתי בראשי במבט שואל:

-נצא ביחד, נשתה קפה באיזה מקום, נפטפט, ואז תחזרי לכאן, ממש כאילו יצאת מהרומן אל החיים, או חזרת מהחיים אל הרומן.

לא יכולתי להפוך בעניין בראשי, הוא מדבר כמו שאני חושבת, בהגיון שלי ממש. מה ההבדל בין ספר למציאות, בין סיפור כתוב למציאות המילולית שאנו חיים בה, ומי קובע אם מה שאנחנו חווים, גם הוא רומן? הוא מפלרטט עם המחשבות שלי עצמן.

-יש לך כאן כסף?

-הרבה.

-טוב, לי אין כסף. אני הולכת איתך בתנאי שאתה מחזיר אותי לפה.

-מסכים.

-תתחיל ללכת. אני מתקשרת למנהלת המחסן כדי לבקש ממנה. יש לנו רק שעה.

-בסדר, שעת-רומן אחת זה מספיק

צחקתי ואמרתי:

-שעה של חיים ברומן.

***

אני לא חושבת ששתינו שתי כוסות קפה, כי המבוכה והספקנות הקיומית התעבו. התחלתי להרגיש שאני קלת-משקל יותר, שאני כמו נוצה שנוגעת-לא נוגעת בקרקע, ונתקפתי רצון עז לצחוק.

עצם קיומי נתערפל בעיניי. מי אני? מה קורה?

אני מוצאת את עצמי במצב הזה ברגעים מסוימים שעליהם ארחיב בהמשך, אבל מה שתיתי כרגע, שגורם לי להרגיש שאני יצור בלתי מציאותי ושכל מה שקורה כעת לא קורה באמת. אולי מַתִּי לפני שנים ונדמה לי שאני דמות ספרותית מרומן – של סבטו כנראה. האמנתי שאני אדם חי והרחבתי נוכחותי במציאות.

מכיוון שארועים מתרחשים סביבי, וסבטו שאני מניחה שהוא אשר יצר אותי אינו עומד לפניי, או שאיני רואה אותו עקב "מות הסופר", אני נאלצת לעמוס את משא קיומי הנוכחי הכבד, ותהיה אשר תהיה מידת ספקנותי כלפיו, ייתכן שהוא אמיתי, ועליי להתמודד עם אשר סביבי בגישה מציאותית כלשהי, ולא בגישה ספרותית.

אבל חרף נסיונותי שלא לצחוק למשל, ולאסוף את עצמי כדי שלא אפול או אפיל איתי משהו שנמצא בסביבתי – השולחן או קנקן המים או האגרטל – אני לא יכולה להשתחרר מן האדישות שמקנה לגופי איזו מראית עין של קלות.

נניח שאני ישות ספרותית, ועל כן אני מתנהגת על פי רצון המחבר או המחברת, וכל מאמציי לשלוט במעשיי יעלו בתוהו. ואם אינני ישות וירטואלית, אין לי, במצב הזה, אלא לנהוג בתבונה. כל שעלי לעשות הוא להיזהר, כדי שלא אפול ארצה ואניח לאחרים ללעוג לי.

-מה שתינו?

-קוניאק

-רק?

-כן, את הזמנת קפה עם קוניאק.

-יש לי קצת סחרחורת.

-את רוצה ללכת?

-ללכת לאן?

"את תיכנסי לספר" אמר, וקם בחיוך, ואני התפרצתי בזעם:

-אתה צוחק עליי?

"מתנצל," אמר בנימה רצינית שאינה מותירה מקום לוויכוח. עניתי לו במידה של עוינות:

-אל תחזור על זה יותר.

קמתי והלכתי אחריו ולא עלה בדעתי לשאול אותו לאן אנחנו הולכים. הייתי חייבת ללכת למקום אחר, לכל מקום שהוא מחוץ למקום הזה. במעלית (אני לא זוכרת שנכנסנו למעלית בבואנו) נשענתי בראשי על כתפו.

את שיכורה?

לא השבתי.

כשהמעלית נעצרה הוא הניח את זרועו על גבי כדי לתמוך בי, והכניס אותי לִמְכונית. ציחקקתי, וגיהקתי ריח של קוניאק. אמרתי לו:

-זה שער הרומן?

הוא חייך חיוך שובה-לב, ושמתי לב שהוא נאה ביותר. כבר קודם חשתי בכך, אבל לא התייחסתי לעניין הזה, לא הייתי ערה לו. עכשיו הרגשתי היטב כמה הוא נאה. האם זה הסוכר הארור שמשבש את דמיוני? האם בשל כך נבוכותי בהביטי בעיניו בפעם הראשונה?

-לאן אנחנו הולכים?

-בבקשה, אל תשאל אותי שצריך לחשוב עליהן. אני לא במצב שאני יכולה להתרכז. אני במקום אחר עכשיו.

ידידי הדליק סיגריה. שמתי לב שאני לא יודעת מה שמו. רציתי לשאול אותו אבל הנייד שלו שם קץ לרצוני. אני לא יודעת מה הוא אמר – הוא שוחח בטלפון באנגלית שאני לא אוהבת, ושליטתי בה מוגבלת. כשניתק את השיחה, כבר נשכחה ממני השאלה.

ישבתי על כורסה מוזהבת, ומסביבי אנשים רבים, ולא ידעתי היכן אני ומי הביא אותי אל המקום הזה, ועזב אותי או שכח אותי – זהו הסבר שתמיד חששתי ממנו – הפחד שליווה אותי תמיד הוא שאאבד את עצמי.

איך להסביר את זה?

אינני מתכוונת לניכור אלגורי או מחשבתי, אלא לניכור פיזי, שלא אוכל להוליך את עצמי, לשאת את עצמי, לקחת את עצמי. אוף… אני לא יכולה לתאר אותו, כשאני מנסה לדבר עליו הוא הופך למשהו אחר.

יש דברים שעוברים עלינו, והשפה אינה יכולה לבטא אותם, להיפך: השפה מעוותת אותם. אוף…אנסה להסביר איך אני מאבדת את עצמי.

כשיש דוחק ברחוב, או כשמישהו מאבד מישהו, אני מרגיעה את עצמי: "אני עם עצמי. שום דבר לא מפחיד". להיות עם עצמי מבטיח לי שאני אתנהג בצורה הגיונית ונכונה. אבל עד מהרה אני שואלת את עצמי: "אבל מי זה האני שמלווה אותי ואני בוטחת בו?". אני יודעת שאלו דברים שקשה להבין אותם, כי קשה להסביר אותם, אולי יש מי שמרגישים כך, בצורות שונות, אבל להביע את זה במילים – קשה.

מה שחשוב הוא שאני עם עצמי ולא עם מישהו אחר. מה יקרה למשל אם אהיה במטוס או באוטובוס או באוניה, ויקרה לי משהו קוסמי? אני אציל את עצמי, אבל אם אהיה במקום מישהו אחר, אני מעריכה שסיכויי להינצל פחותים בהרבה.

אני לא יודעת איך להסביר את זה. לא חשוב, לא חשוב.

איפה אני עכשיו? איך אני צריכה להיות עם עצמי כדי לעזור לעצמי? אני צריכה לקום, להתנועע, לאפשר לאני הזה ששוכן בתוכי לעשות משהו, במקום לקפוא על מושבי, כאילו הוא אינו עמי.

הבחנתי בו מרחוק, ביפיוף הזה, שבכל פעם שרציתי לשאול אותו מה שמו, קרה משהו ושכחתי לשאול.

הוא רקד עם נערה יפה מאוד. חיבק אותה בשקיקה, שוחח והתלוצץ איתה, לחש באוזנה והיא צחקה בקוקֶטיות, נערה יפהפיה שיופיה התגרה בי ממש.

קמתי ופניתי ללכת לקראתו. הוא האדם היחיד המוכר לי באותו מקום שמצאתי בו את עצמי לפתע.

"איך את מרגישה עכשיו?" שאל אותי. נענעתי בראשי בלי להשיב, כי כדי לדבר בהמולה הזאת הייתי צריכה לצעוק. הוא חש בדבר ושאל:

-נלך?

כאילו הציל אותי מאיזה מיצר. חייכתי אליו. נראה שאני לא במקום הנכון, אבל מעניין לאן הוא ייקח אותי.

-אני אביא את המעיל שלי.

ברגע שהרחתי את האוויר הנקי ברחוב, שכך השאון שקדח בראשי.

"לאן אנחנו הולכים?"

שאלתי אותו.

הוא הציץ בשעונו:

-כבר מאוחר. שאביא אותך הביתה?

-מה השעה?

-תשע.

-בערב?

הוא צחק צחוק רועם.

-כן, בערב.

-אני רגילה לחזור בשמונה בערב.

-אני לא יודעת איך נזכרת בזה פתאום?

-יש בעיה?

-אני לא חושבת.

כאילו אני שוקעת במים או רואה את המתרחש דרך מחיצה, החל הערפל שבראשי להתפזר, ומחשבותי החלו להתבהר. נזכרתי היכן אני גרה ושכנראה אני לא דמות מתוך רומן, משום שעל הבניין שמול פתחו עצר הבחור הנאה את מכוניתו היה כתוב 6, כפי שאמרתי לו קודם לכן, כשהדרכתי אותו אל כתובת מגוריי.

-שאני ארד איתך?

-כן בבקשה.

ירדנו מהמכונית, והוא נכנס איתי אל הבניין. הוא הושיט את ידו ללחוץ את ידי ואמר שהוא מצטער אם הכעיס אותי במשהו.

התעלמתי מידו המושטת, נאחזתי בצווארו ונצמדתי אליו בנשיקה ארוכה.

חשתי בריח היין בשפתיו, אבל הוא נראה כאילו לא חיבק אותי ולא נישק אותי, כאילו אחזתי באדם עשוי חלל ריק.

 

2

רגע לפני שעמדתי לצאת מהבית שאל אותי בעלי – אם אני אוהבת אותו. עכשיו אתה שואל אותי, כשאני עם רגל אחת בחוץ?! זאת שאלה של כן או לא, הוא אמר. בחודשים האחרונים, ולמעשה מאז התקף הלב – הלב כידוע הוא איבר סימבולי – שאלת האוהבת לא אוהבת עולה פעם אחר פעם. וככל שהוא תובע ממני לענות עליה כך גדל אצלי הסירוב. ושאלה שכל מטרתה לזכות בחיזוק, טרפה את חיינו.

איך שיצאתי מהבית ידעתי שאני הולכת לים במקום לעבודה. זה היה יום של ים. איש לא ירגיש בחסרוני, חשבתי. חייו של איש אינם תלויים בעבודה שלי. השמש זרחה. אפשר היה להריח את הקיץ הממשמש ובא מבעד לשכבות של הבגדים. אני שונאת את החורף, והחורף עמד להסתלק. ויחד איתו, כך קיוויתי, יתפזרו גם העננים שמעל חיינו. עכשיו משבעלי פגיע יותר, פחד מוות אחז בו, נחלש גם הסיכוי לזיונים שלו מהצד.

עצרתי בשדרה לקנות קפה. ריח מתקתק של יסמין נמזג עם ריח הקפה טרי. נזכרתי בימים שבהם רציתי להיות משוררת. התמזל מזלי ולא נתקעתי ברצון הזה. חבר של הוריי הציל אותי. הוא לא אהב את השירים שלי. הקשבתי לו. סגרתי את המחברת ולא כתבתי עוד. הוא היה גבר והוא היה איש ספרות, אולי הוא ערך מדור ספרות בעיתון כלשהו או שהיה סגן עורך, ואולי הוא היה איש ספר ולא איש ספרות, אני לא זוכרת, בכל מקרה סמכות להפעיל היתה לו והוא השתמש בה. בלית ברירה, חיפשתי משהו אחר שאוכל לבלוט בו. והגעתי לאן שהגעתי. לא בקו ישר, ובכל זאת. לא משוררת ולא בולטת. וגם לא מתחרטת בדרך כלל. ורק בעלי ושאלת האוהבת לא אוהבת מקשים עליי את החיים.

עד שהגעתי לים כבר לא נשאר רמז לקיץ. החול הלח היה חרוש תלמים תלמים כמו לפני זריעה, והעין שלי נהנתה מאוד לדלג מעליהם. על החוף שוטטו רוחות רעות, בכל רגע שחלף נסגר הצמצם ביחידה אחת, וצל כיסה את השמים. מזל שהיה לי קפוצ'ון לכסות בו את הראש. לרוחצים הזקנים כל זה לא הפריע. לא היה זכר למציל, אולי בגלל העונה המתה.

הסתובבתי בין הגופים המעטים שהיו שרועים על החוף והעמידו פנים שאין רוח ושחול לא נכנס להם לעיניים. פה ושם היו זרוקים בקבוקי מים ריקים ועטיפות של חטיפים. הטבע השני שלי הרים אותם ותר אחרי פח אשפה. מישהו קרא גברת, גברת, הייתי בטוחה שפונים לאישה אחרת. אך הקול שבקע מהמגפון התעקש, את שם, עם הקפוצ'ון השחור. הסתובבתי. המגפון ניגש אליי – מאחורי הפּיה שלו עמד פקח חוף, והוא ביקש לחטט בתיק שלי. ממתי יש בידוק בים? שאלתי אותו, מה זה קניון פה? בבת אחת התהפכה לי השפה. בלי עניינים, הוא אמר.

שמטתי את האריזות הריקות ואת הבקבוקים, ופתחתי את התיק. הסמכות נעמדה מולי. ומה זה? הוא שאל והוציא את ארנק הכסף שלי. זה הארנק שלי, אמרתי, כמו מה זה נראה לך?! דיברתי לא יפה. ואת יכולה להוכיח שזה הארנק שלך? למי אני צריכה להוכיח? שאלתי, ולמה? את יכולה להוכיח או שאת לא יכולה להוכיח? לא היו לי הוכחות, זה ארנק שבו אני מחזיקה מזומן בלבד, הסברתי לו. לכרטיסי האשראי יש לי ארנק נפרד, והשם שלי, למרבה הצער, לא מופיע על השטרות, גם לא הדיוקן שלי. בהיעדר הוכחה היה עליי ללכת איתו לתחנת המשטרה. כל זה לא נראה לי, אבל לעורר בעיות נוספות לא רציתי. הייתי טירונית בענייני משטרה ולא רציתי לעשות טעויות של טירונים.

בדרך לתחנה אמר הפקח שמוטב לי לא לעשות בעיות, יש להם עדויות מצולמות, הוא הוסיף ואמר. עדויות למה? שאלתי. גברת, את לא רוצה להסתבך עם רשויות החוק יותר ממה שאת מסובכת עד עכשיו. מובן מאליו שלא רציתי. לעתים קרובות מדי אנשים אומרים את המובן מאליו.

בתחנה היה עליי למלא פרטים אישיים, ולהמתין לחוקר שיתפנה. על הספסל ישבו עוד שני עצורים, גם הם נאספו בחוף, בחורים צעירים. זה החומר האנושי שמצפים לראות מכייס בחוף, אמר לי הפקח. איזה חומר? שאלתי. אלה, אמר והצביע עליהם בסנטרו. מה יש להם לחפש פה?! שיחזרו למקום שהם באו ממנו. העדפתי לשתוק. למעשה, מרבית חיי עברו עליי בשתיקה מסוג זה. לא יצאתי להגנת הזולת הנדכה והמושפל, אבל גם להגנתי לא יצאתי, אומר להגנתי. נזכרתי בבעלי ובשאלת האוהבת לא אוהבת.

בדרך כלל הם שולחים לבית משפט, אמר הפקח, שהשופט יחליט אם לשחרר אותך או לא. האירוע הלך והסתבך. במקום לעצור את הסחף גיליתי שאני נמשכת אחרי השתלשלות העניינים. אני חשודה? אני זקוקה לעורך דין? בשביל מה לך עורך דין, זה תיק קטן, הם מנוסים בזה. תיק, איזה תיק? שאלתי, מה עשיתי? אם לא עשית כלום, אמר הפקח, למה את צריכה עורך דין? בבת אחת נעמדתי לפני החוק. אתה בטוח שזה חוקי מה שקורה פה? מותר לך להחזיק אותי כאן?

תני לחוקר לעשות את העבודה. עם קצת מזל אין לך עבר פלילי. מובן מאליו שאין לי עבר פלילי. יש הפתעות בחיים, אמר הפקח. עד שלא בודקים אי-אפשר לדעת בביטחון. הוא דיבר במלוא הרצינות.

אני רוצה לעשן אמרתי לפקח, והוא קפץ על המציאה. גם הוא רצה לעשן אבל לא תיאר לעצמו שאחת כמוני יכולה להיות פרטנרית, כך אמר. אנחנו יכולים לצאת בלי לבקש רשות? אני הרשות, אמר הפקח. ולא יחפשו אותנו? אני לא רוצה שיחשבו שברחתי. גברת, הוא אמר, אני כל יום פה, מכירים את מספר הטלפון שלי בעל פה.

מרגע אחד למשנהו עברתי גוון אחר גוון את כל קשת הרגשות. החל בהתנגדות, עובר דרך ניסיון לערער, לברוח, להשלים עם המציאות, ועד הרצון להצטיין מול אוכפי החוק.

מחוץ לתחנת המשטרה התרבו העננים, וגשם התחיל מטפטף. מכוניות נצמדו זו לזו, נדבקו חרטום אל פגוש כמו במשיכת מגנט, מטריות נפתחו, זה המלקוש אמרתי לפקח. מה שתגידי, הוא אמר. בבוקר כבר הריחו את הקיץ. הפקח לא גילה עניין במזג האוויר. מכשיר הקשר שלו פלט שמות, צלילים ומיקומים. הסיגריה לא היתה טעימה.

ואם אני אלך עכשיו, מי ידע? הפקח אפילו לא ביקש לראות את תעודת הזהות שלי. אם אסתלק – האם אהיה מבוקשת? נמלטת מפני החוק? עבריינית מסוכנת? קול פנימי שלא זכה לבוא לידי ביטוי עד כה אמר לי לחדול משאננותי. אבל הקול הדומיננטי השתיק אותו. לא צריך להאיץ בדברים, יש לאפשר להם להתקדם בקצב שלהם. אין צורך לענות על כל שאלה. לא כל בעיה צריך לפתור, נזכרתי לפתע בעצה טובה שקיבלתי מחברה טובה. העצה הזאת הקלה עליי יותר מפעם אחת בחיים.

נזכרתי גם בבעיה הגדולה שהשארתי בבית, ובשאלת האוהבת לא אוהבת, ולהרף עין נמלאתי חמלה וחרדה גם יחד. יש מנגנונים שקשה לעצור אותם, מנגנון ההרגל למשל.

הפקח אמר שהגיע הזמן לחזור. אני הולכת לשירותים, אלתרתי בו ברגע, והוא בעקבותיי. אתה לא באמת מתכוון להיכנס איתי לשירותים בגלל ארנק שלא גנבתי? שתי דקות, הוא אמר, לא יותר, שתי דקות, ונפגשים בכניסה לחדר החקירות. נופפתי לו לשלום, רציתי לצרוב בזיכרונו תמונה אחרונה יפה, ונכנסתי לשירותים.

בחלוף חצי דקה הייתי כבר מחוץ לתחנה. הרחובות היו רחוצים והאנשים היו חופשיים. אחרי כמה צעדים התחילו לנקר מחשבות שניות. מה אם יבחינו בהיעדרי? האם יתנקמו בי בגלל שברחתי? איזה עונש צפוי לעבריינית נמלטת? וכיוצא באלה. הסתובבתי לאחור לראות האם רודפים אחריי. חיפשתי את הפקח בין העוברים ושבים. לבי ייסר אותי והגביר את הקצב, ושוב שמעתי את בעלי. הייתי נסערת. לא זכרתי איך כל זה קרה. הצטערתי שלא הלכתי לעבודה. האשמתי את עצמי. אבל במה, מה עשיתי?! שיקרתי, זה הכול. אמרתי לבעלי שאני הולכת לעבודה והלכתי לים. על זה מגיע לי עונש? איך שאני אכנס הביתה אני אגיד לו שאני אוהבת אותו. בטח שאני אוהבת אותך. מה זה עלה בדעתך פתאום.

אבל רגשי האשמה לא החזיקו מעמד, ומרגע אחד למשנהו התהפכו היוצרות וכל האירוע המשטרתי הזה התחיל להיראות לי כמו בזבוז זמן. לא יותר. זמן שעמדתי לבזבז ממילא אבל בצורה מהנה יותר. אולי צילמו אותי במצלמה נסתרת. זה מה שקרה. עבדו עליי.

התיישבתי בבית קפה לא רחוק מתחנת המשטרה. אף אחד לא יחפש אותי כאן. זה קרוב מדי.  בזמן שהמלצרית חשה אל שולחני קיבלתי הודעה מבעלי. אני חושב שאני לא מרגיש טוב, נכתב. מה פירוש חושב? או שאתה מרגיש טוב או שאתה לא מרגיש טוב, חשבתי אני. להזמין לך אמבולנס? לא, ענה והוסיף שלושה סימני קריאה ומיד בהמשך – אבל אם את יכולה לחזור הביתה אני אשמח מאוד. לא היה לי כל עניין לשמח אותו. המשכתי בתחקיר. מה אתה מרגיש? מין התרוקנות, אמר. כאילו רוקנו לי את בית החזה. הגיע הזמן שתחזור לעבוד, המשכתי ואמרתי ברגע שהוא ענה לטלפון. כאבה לי האצבע מההתכתבות הזאת. תחושת ההתרוקנות היא בגלל חוסר מעש. כל הווייתך דורשת להתמלא. אני מרגיש חולשה, הוא אמר. אני מפחד להישאר לבד.

לא נשארה לי ברירה, חזרתי הביתה. וכצפוי גיליתי שבעלי התאושש לגמרי. הטלוויזיה היתה דלוקה, והוא צפה במרוץ אופניים. שאלתי אותו לשלומו, והוא סימן לי באצבעותיו להמתין רגע. לפי התרגשותו של הפרשן וקולו המתגבר ניתן היה להבין שהמרוץ עומד להסתיים. התחשק לי להרביץ לו.

ידעתי שהוא ינצח, אמר בעלי. אני רואה שחזרת לעצמך, חתכתי אותו לפני שיתחילו הפרשנויות על המרוץ. ראית מה זה?! איך שאמרת שאת בדרך הביתה, כבר הרגשתי טוב יותר. כזאת השפעה טובה יש לך עליי. הגיע הזמן שתחזור לעבודה. אתה מדמיין כאבים, ממציא מחלות שאין לך. חשבתי על זה, אמר בעלי. יכול להיות שאת צודקת. החנופה כבר עמדה באוויר. אני הולכת לנמנם, מיהרתי להגיד. בעלי קם מהכורסה ורק בדרך נס נמלטתי מנשיקה. את עוד אוהבת אותי? הוא שאל. לא נמאס לךָ לשאול את אותה שאלה פעם אחר פעם. אני מצפה לתשובה, הוא אמר. אני נכנסת למיטה לחצי שעה. זאת התשובה. עכשיו? הוא שאל. היתה לי תקרית לא נעימה. אני צריכה לנוח. מה קרה?! אמר כשהוא נשרך אחריי. שכח לרגע את השאלה האינסופית. את מוכנה לספר לי מה קרה. תקף אותי עורב, נפלט לי מהפה רגע לפני שנכנסתי לחדר השינה. תקף את הכריך שלי, נכון יותר. כריך שקניתי בקיוסק שבשדרה. אני מבין, הוא אמר. הגיע הזמן אמרתי, וסגרתי את הדלת.

 

52

 1

נקישה חרישית בדלת נשמעה מבחוץ: אחת. הפוגה. ושוב – בקול מעט חזק וגרמי יותר: שתיים.

בתנועה מתורגלת, בלי לקום ממיטתו, הושיט גיבֵּנין את רגלו לקראת הנקישה, השחיל את בהונותיו אל תוך הידית, ומשך. הדלת נפתחה לרווחה. על המפתן, ראשו מגרד את המשקוף, עמד אדם ארוך, אפור, הולם את צבעה של שעת הדמדומים שזלגה אל תוך החלון.

גיבנין טרם הספיק להוריד את רגליו מהמיטה, ואילו המבקר כבר צעד פנימה, לחץ את הדלת בשקט אל תוך המשקוף, ולאחר שתיקו המבצבץ מתחת לידו הארוכה כיד קוף נתקע פעם בקיר זה, ופעם בקיר אחר, אמר:

"בדיוק כך: קופסת גפרורים."

"מה?"

" החדר שלך, אני אומר: קופסת גפרורים. כמה יש פה?"

"שמונה נקודה משהו."

"בדיוק, בדיוק. תרשה לי?"

ובטרם הספיק גיבנין לפתוח את פיו, התיישב המבקר בקצה המיטה ופתח בחופזה את אבזם תיקו הנפוח. אחר כך המשיך, מנמיך את קולו כמעט ללחישה:

"יש לי הצעה. תראה: אני, כלומר, אנחנו, עורכים, איך לומר, נו, נגיד, ניסויים. בינתיים בדיסקרטיות. לא אסתיר: חברה זרה בולטת בתחומה מגלה בנו עניין. אתה רוצה להדליק את האור? לא, לא כדאי. באתי רק לדקה. ובכן, התגלה, בינתיים זהו סוד, חומר לגידול חדרים. הנה, אם תואיל בטובך."

וידו של הזר, שנמשתה מתוך התיק, הושיטה לגיבנין שפופרת צרה וכהה, המזכירה שפופרות צבע רגילות, בעלת מכסה מוברג בחוזקה וחותם בדיל. גיבנין הנבוך סובב את השפופרת החלקלקה באצבעותיו, ואף על פי שהחדר היה כמעט חשוך, פענח את המילה המוטבעת בבירור על התווית: "מֶטרָבוּעִין". כשהרים את עיניו, הן נתקלו במבטו הדומם, ללא ניד עפעף, של בן שיחו.

"ובכן, אתה לוקח? המחיר? עשה לי טובה, gratis. רק למען פרסום המוצר. אולי, אם כבר," והאורח החל לדפדף במהירות במעין פנקס משרדי שנשלף מתוך אותו תיק, "חתימה פשוטה כאן בספר הזה (תיעוד קצר, כמו שאומרים). עיפרון? הנה גם עיפרון. איפה? הנה, בעמודה השלישית. בסדר גמור."

ולאחר שסגר בנקישה את הפנקס עם החתימה, הזדקף האורח, סובב בחדות את גבו, פסע אל הדלת, וכעבור דקה הדליק גיבנין את האור והתבונן בגבות מורמות בפליאה באותיות הבולטות בבירור: מֶטרָבוּעין.

לאחר בחינה מדוקדקת יותר התברר שמיכל האבץ הזה עטוף בחוזקה, כמנהגם של סוכני פטנטים, בנייר דק ושקוף, שקצותיו הודבקו במומחיות זה לזה. גיבנין הסיר את עטיפת הנייר של המטרבועין, פרש את הטקסט המגולגל כגליל שבלט דרך הברק השקוף של הנייר, והחל לקרוא:

הוראות שימוש:

המס את תרכיז המטרבועין ביחס של כפית תה אחת לכוס מים, טבול בתמיסה שהתקבלה פיסת צמר גפן או פיסת בד נקייה, ומרח על קירותיו הפנימיים של החדר המיועד לגידול. התכשיר אינו משאיר כתמים, אינו פוגם בטפטים, ואף מסייע, כתוצר לוואי, להדברת פשפשים.

עד כה גיבנין רק תהה. כעת החלה להשתלט על תהייתו תחושה אחרת כלשהי, חדה וחרדה. הוא קם וניסה לצעוד מפינה לפינה, אך פינות תא המגורים היו קרובות מדי זו אל זו: הצעידה הסתכמה בסיבובים, לא יותר, מהבהונות אל העקבים וחוזר חלילה. גיבנין קטע אותה בחדות, התיישב ועצם את עיניו, התמסר למחשבות שהחלו לבוא: ומה אם? ואם, אז מה? ואם פתאום?.. משמאלו, במרחק שלושת רבעי מטר מאוזנו, דפק מישהו אל תוך הקיר מסמר ברזל גדול, והפטיש נשמט מעת לעת ברעש מחריש אוזניים, כאילו כיוון אל ראשו של גיבנין. הוא לחץ את רקותיו בידיו ופקח את עיניו: השפופרת השחורה היתה מונחת במרכזו של השולחן הצר, שהצליח איכשהו להידחס בין המיטה, החלון והקיר. גיבנין תלש את חותם הבדיל, ומכסה השפופרת השתחרר בסחרור מעגלי. מתוך הפתח הצר והעגול שנחשף עלה ריח מריר כשל תבלין. הריח הרחיב בנעימות את הנחיריים.

"נו, נו. ננסה. אם כי…"

ולאחר שפשט את מקטורנו, החל בעליו של המטרבועין בניסוי. השרפרף הוצמד אל הדלת, המיטה הוזזה אל מרכז החדר. השולחן נערם על המיטה. גיבנין דחף לאורך קרשי הרצפה צלוחית שבה נצנץ כזכוכית נוזל שקוף בעל גוון צהבהב מעט. הוא זחל בעקבות הצלוחית, טבל בשיטתיות ממחטה מלופפת על עיפרון בתוך המטרבועין, ומרח באמצעותה את המשחה לאורך הקרשים ועיטור הטפט. החדרון אכן אינו גדול מקופסת גפרורים, כפי שאמר האיש היום. אבל גיבנין עבד באיטיות ובקפדנות, מנסה לא להשאיר אף פינה שאינה מרוחה כהלכה. זה היה קשה למדי, מפני שאכן הנוזל מיד התאדה או נספג  (הוא לא ידע לומר מה מהשניים), בלי להשאיר אפילו שכבה קלה ביותר, ורק ריחו שהלך ונעשה חריף ומתובל יותר, סחרר את הראש, שיבש את תנועת האצבעות והרעיד את הברכיים הלחוצות אל הרצפה.

כשהושלמו הרצפה וחלקם התחתון של הקירות , התרומם גיבנין על רגליו הכבדות והנחלשות באופן מוזר, והמשיך לעבוד בעמידה. מדי פעם נאלץ להוסיף מעט תרכיז. השפופרת הלכה והתרוקנה. בחלון כבר עמד לילה. מן המטבח, בצד ימין, נשמע רעם סגירת המנעול הכבד. הדירה התכוננה לשינה. במאמץ לא להרעיש, עלה הנסיין עם שאריות התרכיז על המיטה, ומהמיטה על השולחן המתנדנד: לא נותר לו אלא למרוח במטרבועין את התקרה. אך אז נשמעו דפיקות אגרוף בקיר:

"מה אתה עושה שם. האנשים ישנים, ואתה…"

בפנותו לכיוון הקול, עשה גיבנין תנועה לא מוצלחת: השפופרת החלקלקה קפצה מידיו ונפלה מטה. הוא שמר בזהירות על שיווי המשקל וירד אל הרצפה עם המכחול שכבר הלך והתייבש, אך זה היה מאוחר מדי. השפופרת היתה ריקה, וכתם שהתייבש במהירות הדיף סביבו ריח מתוק מטמטם. הוא נשען אל הקיר מרוב עייפות (משמאלו שוב נשמע רחש עצבני), השיב בכוחותיו האחרונים את החפצים למקומותיהם, וצנח בבגדיו על המיטה. שינה שחורה נפלה עליו מלמעלה תכף ומיד: הן השפופרת והן האדם היו כעת ריקים.

2

שני קולות החלו בלחישה. לאחר מכן, במעלה מדרגות הצליליוּת – מפיאנו למצו-פורטה, ממצו-פורטה לפורטה פורטה פורטה – הם קטעו את שנתו של גיבנין.

"גועל נפש. מה זה הדיירים החדשים האלה שצצים לך מתחת לחצאית… צרחות בכל מקום?!"

"אי אפשר פשוט לזרוק אותם לזבל…"

"אני לא רוצה לשמוע על זה. אמרתי לכם: בלי כלבים, בלי חתולים, בלי  ילדים…" ולאחר מכן הגיע כזה פורטה פורטה פורטה, ששנתו של גיבנין הסתלקה ממנו סופית, ובלי שפקח עדיין את עפעפיו התפורים יחד בעייפות, נמתח – בתנועה מתורגלת – אל קצה השולחן, שעליו עמד השעון. כאן זה התחיל: היד נמתחה ונמתחה, ממששת באוויר: לא השעון ולא השולחן לא היו במקומם.

תכף ומיד פקח גיבנין את עיניו. כעבור רגע קט ישב על המיטה והביט בחדרו במבוכה. השולחן, שבדרך כלל עמד כאן, למראשות המיטה, זז למרכזו של חדר כלשהו, מוכר למחצה, מרווח אך חסר הגיון.

כל החפצים היו אותם חפצים: השטיחון הדל המרופט, שזחל בעקבות השולחן אי שם קדימה, והתצלומים, והשרפרף, והעיטורים הצהובים של הטפט – אך כולם התפזרו בצורה משונה ברחבי קוביית החדר, שנמתחה.

"מטרבועין," חשב גיבנין, "זה חזק!"

ומיד החל להתאים את הרהיטים למרחב החדש. ואולם, הדבר לא עלה בידיו: השטיחון הקצרצר שהוסט בחזרה אל רגלי המיטה חשף את קרשי הרצפה העירומים הבלויים; השולחן והשרפרף שהוצמדו כרגיל אל מראשות המיטה, שחררו פינה ריקה מרושתת בקורי עכביש ומזוהמת בקרעים ושאריות מכל מיני סוגים, אשר קודם לכן הפינות הצפופות וצלו של השולחן הסוו אותם ביד אמן. בחיוך מנצח אך מעט מבוהל הקיף גיבנין את המטרים הרבועים החדשים שלו, שכמעט הועלו בריבוע, והתבונן בקפידה בכל הפרטים הקטנים. הוא שם לב במורת רוח לכך שחדרו גדל באופן בלתי אחיד: הפינה החיצונית, שנעשתה קהה יותר, הטתה את הקיר באלכסון; ליד הפינות הפנימיות פעל כנראה המטרבועין בעוצמה פחותה; למרות המריחה הקפדנית ביותר שביצע גיבנין, הניב הניסוי תוצאות מעט בלתי אחידות.

הדירה הלכה והתעוררה לאיטה. אנשים חלפו כעכברים במסדרון. דלתו של חדר הרחצה נטרקה פעם אחר פעם. גיבנין ניגש אל המפתן וסובב את המפתח ימינה. לאחר מכן שילב את ידיו מאחורי גבו וניסה לצעוד מפינה לפינה: הוא הצליח. גיבנין צחק בשמחה. הנה, סופסוף. אבל מיד חשב: מישהו עלול לשמוע את צעדיו – שם מאחורי הקירות – מימין, משמאל, מאחור. לאחר שעמד דקה ארוכה ללא ניע, הוא התכופף במהירות – ברקתו דקר לפתע הכאב החד והדק של אתמול – חלץ את נעליו והתמסר להנאה שבטיול, צועד ללא קול בגרביו.

"אפשר?"

קולה של בעלת הבית. הוא ניגש במהירות לדלת ואחז במפתח, אך מיד נזכר: אסור.

"אני מתלבש. חכי. מיד אצא."

"הכול טוב ויפה, אבל זה מסבך את הדברים. נאמר שאנעל את החדר ואקח את המפתח איתי. ומה עם חור המנעול? ולאחר מכן החלון: צריך לתלות וילון. עוד היום." הכאב ברקתו התחדד והציק עוד יותר. גיבנין אסף בחיפזון את מסמכיו. הגיע הזמן לצאת לעבודה. הוא התלבש. השחיל את הכאב אל תוך כובע קסקט. האזין ליד הדלת: דומה שאין איש. פתח במהירות. יצא במהירות. נעל במהירות במפתח. כך.

במבואה המתינה בסבלנות בעלת הבית.

"רציתי לדבר איתך על זאתי, מה שמה. תאר לך, היא הגישה בקשה לוועד הבית, שיש לה…"

"שמעתי. הלאה."

"לך לא יקרה כלום. משמונה מטרים רבועים אין מה לחתוך. אבל תבין את מצבי…"

"אני ממהר," נד לה בכובעו, וירד למטה במדרגות.

3

בשובו מהעבודה עצר גיבנין ליד חלון הראווה של חנות רהיטים: קימורה הארוך של הספה, השולחן העגול הנפתח… זה היה מתאים – אבל איך אפשר להכניס אותם לנגד העיניים והשאלות? ינחשו, לא יוכלו שלא לנחש…

נאלץ להסתפק בקניית מטר של בד צהוב (בכל זאת וילון). לא עבר בחדר האוכל: התיאבון נעלם. צריך למהר הביתה – שם כל זה יהיה קל יותר: לחשוב ללא חיפזון, להתבונן ולסדר. לאחר שהשחיל את המפתח בדלת חדרו, הביט גיבנין לצדדים – האם אין מציצים: אין. צעד פנימה. הדליק את האור ועמד זמן מה, פורש ידיו על הקיר, לבו פועם בסערה: את זה לא חזה – בשום אופן.

המטרבועין המשיך לפעול. במהלך שמונה או תשע שעות, כאשר היה הדייר בחוץ, הוא הספיק להזיז כל קיר בשני מטרים ויותר; קרשי הרצפה, שנמתחו במוטות בלתי נראים, צלצלו בצעדו הראשון כצינורות של עוגב. החדר כולו, מורחב ומעוות בצורה מפלצתית, החל להבהיל ולייסר אותו. גיבנין התיישב על השרפרף בלי לפשוט את מעילו והתבונן בקופסת המגורים המרווחת ועם זאת הלוחצת, כמו ארון קבורה, מנסה להבין את הסיבה לתוצאה הבלתי צפויה. אז נזכר – הרי לא מרח את התקרה: התרכיז לא הספיק. קופסת המגורים התפשטה לצדדים ולאורך בלבד, בלי שהתרוממה סנטימטר אחד למעלה.

"עצור. צריך לעצור את הדבר המטרבועיני הזה. או שאני…" הוא נעל את רקותיו בין כפות ידיו והאזין לכאב המכרסם שנדחף עוד בבוקר אל תוך גולגולתו, וכעת הוסיף לקדוח. אף על פי שחלונות הבית ממול היו חשוכים, התכסה מפניהם גיבנין בבד הצהוב של הווילון. הראש עדיין לא נרגע. הוא התפשט בשקט, כיבה את האור ונשכב. בתחילה ישן שינה קצרה, ולאחר מכן העירה אותו תחושת אי נוחות כלשהי. גיבנין הידק את השמיכה ונרדם שוב, ושוב אותה תחושה בלתי נעימה של היעדר בסיס להישען עליו התלפפה בתוך שנתו. הוא התרומם על כף ידו ונופף בידו הפנויה סביבו: הקיר נעלם. הצית גפרור. אכן כן: הוא נשף על הלהבה וחיבק את ברכיו בידיו, עד שמרפקיו התפוקקו. "גָדָל, הארור, גָדָל." גיבנין חשק את שיניו, זחל מטה מהמיטה, ובניסיון לא להרעיש, הצמיד תחילה את רגליה הקדמיות, ולאחר מכן את רגליה האחוריות של המיטה, אל הקיר הבורח ממנו בזחילה. היה לו קר מעט. בלי שהדליק שוב את האור הלך לחפש בפינה את מעילו התלוי על מסמר, כדי להתכסות בכיסוי חם יותר. אך המסמר לא היה במקומו על הקיר כפי שהיה אתמול, והיה צריך למשש את הקיר שניות אחדות עד שהידיים נתקלו בפרווה. עוד פעמיים במהלך הלילה הארוך והמציק כמו הכאב ברקתו הצמיד גיבנין את ראשו וברכיו אל הקיר ונרדם, ולאחר שהתעורר, שוב התעסק ברגלי המיטה. הוא עשה זאת באופן מוכני, נטול כעס ומת, ולמרות החושך סביבו, ניסה לא לפקוח את עיניו: מוטב כך.

4

בערוב היום הבא, בתום עמל יומו, ניגש גיבנין אל מפתן חדרו: הוא לא האיץ את צעדיו, ולאחר שנכנס, לא חווה לא פליאה ולא אימה. כשנדלקה אי שם, הרחק תחת התקרה הארוכה והנמוכה, נורה חלושה, שקרני אורה הצהובות הגיעו בקושי לפינותיו החשוכות והנסוגות בהתמדה של הקסרקטין העצום והמת, שעד לאחרונה, לפני המטרבועין, היה כוך נעים, כה צפוף, אך כה מוכר, חי וחמים – הוא צעד בצייתנות לקראת ריבוע החלון הצהוב, שקָטַן כעת בשל קנה המידה, וניסה לספור את צעדיו. משם, מהמיטה שנדחקה בעליבות ובפחד אל הפינה הצמודה לחלון, הוא הביט עייף וקהה חושים מבעד לכאב שקדח עמוק אל תוכו, בצללים המתנודדים שקיננו בקרשי הרצפה, בתקרה החלקה הנמוכה שמעליו. "הנה – מין דבר כזה יידחק החוצה מתוך שפופרת ויתרבע: ריבוע בריבוע, ריבוע הריבועים בריבוע. צריך להקדים אותו במחשבה: אם לא אחשוב מהר ממנו הוא יגבר עלי ו…" ולפתע נשמעה דפיקת אגרוף קולנית בדלת:

"האזרח גיבנין, אתה בבית?" ומאותו כיוון מרוחק עלה קולה המעומעם והנשמע בקושי של בעלת הבית:

"בבית. בטח ישן."

גיבנין התכסה זיעה: "ומה אם לא אספיק להגיע – והם יקדימו…" ובניסיון לצעוד ללא קול (שיחשבו שהוא ישן), צעד צעדה ארוכה בחשכה אל הדלת. הנה.

"מי שם?"

"פתח כבר, מה ננעלת שם. ועדת המדידה מחדש. נמדוד מחדש ונלך."

גיבנין עמד והצמיד את אוזנו לדלת. שם מאחורי קרש דק דרכו מגפיים כבדים. נאמרו אי אילו נתונים כמותיים ומספרי חדרים.

"עכשיו לכאן. פתח."

ביד אחת תפס גיבנין את ראשו של מתג החשמל וניסה למלוק אותו, כפי שמולקים את ראשו של עוף: המתג התיז אור, לאחר מכן קירקש, הסתובב חלושות וצנח. שוב אגרוף הכה בדלת:

"נו."

גיבנין סובב את המפתח שמאלה. דמות שחורה רחבה נדחקה בפתח הדלת.

"הדלק אור."

"נשרפה."

בידו השמאלית אחז גיבנין בידית הדלת, ובידו הימנית בחוטי החשמל. הוא ניסה להסתיר את החלל שהתרחב. הדמות שחורה צעדה לאחור.

"למי יש שם גפרורים? תביא קופסה. נראה בכל זאת. למען הסדר הטוב."

ולפתע קוננה בעלת הבית:

"מה כבר יש לראות שם? שמונה מטרים ראיתם שמונה פעמים. מזה שתמדדו, זה בטח לא יגדל. בנאדם שקט, רוצה לשכב אחרי העבודה – לא נותנים לו לנוח: מודדים ומודדים. וכל מיני אחרים, שאין להם בכלל זכות לשטח, והם…"

"גם נכון," סיננה הדמות השחורה, התנדנדה ממגף למגף, ומשכה את הדלת בזהירות, ואפילו כמעט בחמימות, אל תוך האור. גיבנין נותר לבדו על רגלי צמר גפן כושלות, בתוך החושך בן ארבע הפינות, שגדל ללא לאות והתפשט מרגע לרגע.

5

הוא המתין לדעיכת קול הצעדים, התלבש במהירות ויצא לרחוב. מישהו עלול לבוא שוב, למדוד מחדש, למדוד את החסר, אלוהים יודע מה. מוטב שיישאר ויחשוב כאן – מצומת לצומת. לקראת הלילה החלה רוח חזקה: היא ניערה את ענפי העצים העירומים הקפואים, נדנדה את הצללים, הרעידה בקול זמזום את חוטי החשמל ונחבטה בקירות, כאילו ניסתה להפילם. גיבנין החביא בתוך רקתו את הכאב שהתחדד מאימת מכות הרוח, והחל לפסוע, פעם צולל אל תוך הצל, ופעם טובל באור הפנסים. לפתע, מבעד לדחיפות הרוח הגסות, נגע משהו שקט ועדין במרפקו. הוא הסתובב. תחת נוצות נחבטות בתיתורה שחורה – פנים מוכרות ועיניים מצומצמות בשובבות. וקול שבקושי נשמע באוויר הנוהם:

"זַהה אותי כבר, הלוא אתה מכיר אותי. ומסב את המבט. עליך לקוד קידה. ככה."

דמות קלילה, מתנדנדת ברוח, ניצבה על עקבים איתנים חדים, כל כולה אי ציות ונכונות למאבק.

גיבנין נד בכובעו:

"אבל הרי היית אמורה לנסוע מכאן. ואת כאן? אם כן, משהו עצר בעדך…"

"כן – זה."

והוא חש את אצבע הזמש הנוגעת בחזהו ומיד שבה אל תוך הידונית. תחת מחול הנוצות השחורות הוא תר אחר האישונים הצרים של עיניה, והיה נדמה לו שעוד מבט אחד, עוד מגע אחד, עוד מכה ברקה הבוערת, וכל זה יירגע, ,יתפרק וינשור. בינתיים היא קירבה את פניה אל פניו ואמרה:

"הבה נלך אליך. כמו אז. זוכר?"

ומיד נעצר הכול.

"אי אפשר להיכנס אלי."

היא מצאה את היד שנרתעה ואחזה בה בחוזקה באצבעות הזמש שלה.

"אצלי… לא טוב," הוא הסב את מבטו, והסיג שוב את ידיו ואת אישוניו.

"אתה רוצה לומר: צפוף. אלוהים, איזה טיפשון אתה. מה שיותר צפוף…" הרוח תלשה את סוף המשפט.

 גיבנין לא השיב. "או שמא, אולי, אתה לא…"

הוא הגיע לפנייה, והביט לאחור: האישה עדיין עמדה שם, מצמידה את הידונית אל חזה, כמגן; כתפיה הצרות קפאו מצינה; הרוח העיפה בלעג את חצאיתה והרימה את שולי מעילה. "מחר. הכול מחר. ועכשיו…" ובצעד מהיר פנה גיבנין בהחלטיות לכיוון ביתו.

"דווקא עכשיו: כשכולם ישנים. לארוז את החפצים (את הנחוצים ביותר) וללכת. לברוח. להשאיר את הדלת פתוחה לרווחה, שגם הם. למה רק אני? למה לא שגם הם."

ואכן, הדירה היתה ישנונית וחשוכה. לאחר שעבר את המסדרון – ישר וימינה, פתח גיבנין בהחלטיות את הדלת, וכתמיד, רצה לסובב את המתג שליד הכניסה, אבל הוא הסתובב ללא כוח בין אצבעותיו והזכיר לו שזרם החשמל נותק. היה זה מכשול מתסכל. אין מה לעשות. גיבנין חיטט בכיסיו ומצא קופסת גפרורים: היא היתה כמעט ריקה. אם כן, שלוש-ארבע הצתות –לא יותר. צריך לנהוג בחסכנות הן באור והן בזמן. כשהגיע למתלה הצית את הגפרור הראשון: האור זחל במעגלים צהובים דרך האוויר השחור. גיבנין התגבר על הפיתוי ובכוונה גדולה התרכז בפיסת הקיר המוארת ובמקטורנים בגזרות אזרחיות וצבאיות שהיו תלויים על הוָוִים. הוא ידע ששם, מאחורי גבו, מרחב המטרבועין המת עם פינותיו השחורות הוסיף להתפשט.. ידע ולא הביט סביבו. בידו השמאלית גווע אורו של הגפרור, ידו הימנית תלשה מהוָוִים והשליכה אל הרצפה. הוא נזקק ללהבה נוספת; הוא הביט ברצפה ושם פעמיו אל הפינה – אם היא עדיין פינה ועדיין נמצאת שם – שאליה, על פי חישוביו, היתה אמורה לזחול מיטתו, אך הוא קרב את הלהבה בטעות להבל פיו, והשממה השחורה שוב סגרה עליו. נותר הגפרור האחרון: הוא ניסה להצית אותו פעם ופעמיים: הוא לא נדלק. פעם נוספת – וראשו המרשרש של הגפרור נפל והחליק בין אצבעותיו. אז, לאחר שהביט לאחור, מִפָּחַד להמשיך הלאה אל המצולות, הסתובב וצעד בחזרה אל הצרור שהשליך לרגלי המתלה. אך פנייתו, ככל הנראה, לא היתה מדויקת. הוא פסע – עקב בצד אגודל, עקב בצד אגודל – אצבעותיו פשוטות לפנים, ולא מצא דבר: לא צרור, לא מתלה, אפילו לא קירות. "הרי אגיע לשם לבסוף. הרי אני מוכרח להגיע." גופו היה דביק מקור ומזיעה. רגליו נרעדו בצורה מוזרה. הוא כרע ונשען בכפות ידיו על קרשי הרצפה: "לא הייתי צריך לחזור. הנה אני כך – לבד לחלוטין, ואין לאן לפנות." ולפתע הכה בו: "אני מחכה כאן, והוא גָדֵל, מחכה, והוא…"

דיירי המטרים הרבועים הצמודים אל שמונה המטר המרובע של האזרח גיבנין לא קלטו מתוך שינה ובהלה את עוצמתה ואת נימתה של הצרחה, שהעירה אותם באמצע הלילה וכפתה עליהם לרוץ אל מפתן תאו של גיבנין: אדם אבוד וגוסס בשממה, אין כל תועלת וטעם בצעקתו: אבל אם הוא בכל זאת – בניגוד לכל תכלית – צועק – הוא, כנראה, צועק כך.

1926

5

אני מתהלך בין כותלי בית ההורים היתום, לקיר מצהיב אחד של חדרו אומר בשקט "ששששששששש", ואשמת אביו עונה לו דבר מה בשתיקה. אני שואל את התקרה, "אתם שומעים?", ופחדי האב משיבים לו, "אל תפחד מהשתיקה". אני קורא דרך החלון אל העץ "זה אבא שלי שתלה על עץ דעת הטוב" ונפש הרפאים האבהית אומרת בלי מילים, "שתיקה היא רק צל לא חושך מוחלט". איבר מינו קרא בקול רופס, "אני חייב לראות את האמת העירומה", ובמראת חדר השינה רואה אני את פני אביו ושפתיו מוזזות ללא הגה: "אני מקווה שהבנת את מכתב פרידתי". אני שם אוזנו לחור ברצפה והאוויר בו דובר "נשמו נשמות את כל המילים היפות שלכן", ובאוזנו האחרת אומר אבא מעולם האמת אל עולמו של הבן, "העולם יפה יותר בלעדיי". המסך סביב צוואר אני נדלק לרגע לאמור "עולם בו השקר טוב כאמיתה", ואביו ממשיך בקולות אמאבא "טוב כמו אמך לפני שפגשה בי". המראה קראה "הסוף כל כך קרוב שהוא כבר מאחורינו" ומר עולם גילה באוזניות המוזנות זין כי "לפני שאביך עזב אמך אמרה לו כי אתה דומה לו".

אני שתה קצת וודקה ואמר "הסוף או ההתחלה, בינתיים שיהיה לחיים", וזרק את הכוס על תמונת אביו שעל שולחן המטבח. בקול דומע הביעה בפניו התמונה: "אמרתי לאמא שאתה יותר אני משהייתי עצמי". פעמון התנור צלצל ואני העולל הגדול לקח את הבולבול הממולא לפיו בעוד נקבו של האיבר אומר, "הפין הזה לחך אנין מתאים טעים". אני רץ להקיא באסלה שם השתקף אליו האב והסביר, "בדברים האלו דיברתי את משאת נפשי". האני העולל הגדול קם ואמר כמו היה בתוך תוכנית טלוויזיה: "היתום אחים שלי הוא היצור הכי פחות בודד כאן כי השתיקה תמיד איתו". הוא נזכר במשפט שאמר לו אביו, כשישן הילד אותו לילה בו נעזב, "התשכים לשכוח אותי", והשינה ענתה לו בלב הילד, "לילה טוב אבא, מקווה שיהיו לך חלומות אמיתיים". העולל מתעורר מהחלום ומגלה כי הוא גדול מדי לעולמו וצועק לעצמו בפה פעור כמו פצע "שקט!". הוא קם מן המיטה ומביט במאוורר התקרה, ואשמהמה של אמו אומרת "אמא לא אשמה". דיבור מדבר מאליו מעבר לשפה הפצועה, "הקשיבו, הקשיבו טוב לאוזנכם". אמא בפחד מכה בעור תוף העולל הגדול: "לא אמא אשמה אתה הוא המפחד ממנה". אני פותח את החלון וצווח בחדווה "זאת אמא שלי גונחת, מתעלסת עם עץ החיים הרע". רוח הפרצים של אמא חודרת אל הבית ואוחזת שוב בנפש אני מקרקרת: "אל תעזוב אותי לנפשי". היא אוחזת באיבר מינו וזה מפזם "עץ, ענף, עלה, תמיד היא מתעלסת עם משהו כשאני מגורה". בשפת אמה מפצירה בו אמו "אל תעזוב מלבדך הכול רק מילים". אני מנסה לשאוף פנימה את כל רוח האמא וחושב, "היא לא צריכה אוויר יש לה אותי, את אהבת חייה". הוא מנסה לבלוס את דמות האם בתוך עולמו הקטן כגופו העולל אך אפילו קולה של אמא עולה על מידותיו ומרעיד אותו בהתוודות שקרית: "הלוואי והיית כל עולמי". מסך הטלוויזיה שוב מואר לחיים ומנחה השעשועון אומר לאמא, "בלבלבלבל פונטיוס הצלוב את מנה חמה!". אמא מנסה לחקות את קול אני האב וגורסת בשיניה כי "אבא לא עזב אותך רק אותי". אני העולל הגדול מנסה להביט בקול אך רואה רק מוות, וזה אומר: "אני נולדתי יתום ההיעדרות תמיד אוחזת בכפה נפשי". אני מתחיל לצחוק בעוד אמא משנה גרסתה: "אבא עזב כי אמרתי לו שאתה לא ממנו".

אני המותש מכל הרוחות והשדים מוזג וודקה, מרים את הכוס לחיים ואומר "למוות!". רוח הפרצים נשבה במפרציו כמו אם מלטפת ומלחשת "אני לא רוצה למות בלעדיך". אני נגס בשאריות ארוחתו כדי למתן את טעם הוודקה ואמר בפה מלא מוות, "אני לא יכול להפסיק לאכול את הבולבול הממולא דם הזה", מחוריו שהתירו בו שיני האני אמר הבולבול בקולה של אמא, "בבקשה אל תדרוש עוד דבר מלבד למות עמי". אני סיים את המנה וגיהק: "מלבד הוא דבר יחסי, אחי, אני תמיד מלבד דבר זה או אחר ביחסיי עם האחר". אני דידה החוצה אל הגינה להקיא בשלולית. רגע לפני ראה בה בת דמות אמא שואלת: "לא תשכחני לעד?" והילד קרס לתוך המים העכורים, ממלמל "אני רק רוצה לשחות עד קצה החיים" ונרדם במי האפסיים, מדבר בנים לא נים "לילה טוב אמא לכי לך לאיבוד ללא אני בחלומי המיתי". בחושך החלום עלה קול צעקה ״שתקו כבר״, והעולל הגדול התעורר באשמה ואשמאמא אמרה זה לא הכול היה בגללי, וקולה קולם של אמאבא. נרעש מהדואט בלחש הזה עבר בין כל קירות הבית הכה בהם וקרא נחרד, ״הנה  הם מדברים שוב אם ואב״. הוא שמע את קולם שוב כעת מבעד לחלון, אומר בפחד נוקש שיניים ״אם לא נאכל זאת שוב נמות״. אני העולל הגדול נחפז להשליך את השרפרף המתקלף שמנפץ את הזגוגית ורואה את אמאבא מציעים זה לזו פרי מעץ הדעת חיים ואיברי המין שלהם אמרו נוטפי עסיס ״אבאמא אוכלים ומשתגלים ואנחנו הולכים ומשתגעים״. אבאמא אמרו "זין על לשון האם, נדבר רק בנשימות ריקות מופשטות״ והנשימות הכו כנגד פניו של אני כמו שוטי רוח. הוא לקח אוויר והתריס נגדו ״אני לא יצאתי לאוויר העולם הוא נכנס בי״, אך אמאבא לא שמעו דבר והמשיכו בדבריהם כאילו היו עולם מקביל שלם, "ננשום כך עד שלרגע העולם יעלם". המקלט נדלק שוב והמרואיינת שהורידה אלף קילו בנשימה נכונה אחת אמרה, "אלוהים מת! אללה שהיד! אנחנו גדולים יותר מישו!". אמאבא הסתודדו בעודם צורחים באוזני אני בנם (העולם יעלם ולרגע לא נהיה אב ואם רק גוף וגופה). אני סגר את החלון וגילה כי העץ פרץ את הרצפה וביקע התקרה ומענף מפואר אחד אני העולל הגדול תלוי חיוור כביום מותו ואומר לאב דמותו, "כמה מדברים המתים כמו ששתקו במשך החיים". מתחת לגופתו חבוקים היו אמאבא ומחליפים מילים חליפות: "נהיה- שניים-לשנייה-מפץ-מרוכז-של-שייכות"

 אני כבר שתה הישר מהבקבוק אך לגם מהר מדי ונאלץ לירוק חושב לעצמו: "איך אין מזרקות אלכוהול בגני העיר". אמאבא הפנו מבט ראשון אל אני ואלי לומר, "לא נסתפק במות נשיקה רק בסוף גמירה". המילים העלו בנו תחושת קבס ורעב אז מיהרנו ללקק דגדגן ממותק, אך נאלצנו להודות "דבר לא יעביר את חוסר הטעם". פניתי לבן דמותי והבענו שנינו יחד עם אמאבא משאלה גדולה, "לא רק נזדווג גם נתרבה". נוצה נשרה מגופו המת של ת'נטוס התוכי ובן דמותך אחז בו וכתב עמה כאן בדיו דם "כמה אתה בודד כמו אפס או אחד חצי או שארית". אמאבא שאלו את עצמם, "יש מקום בעולם לשלושה אנשים?" ואני שפך מהוודקה על ראשו מסנן בין הטיפות, "אני רוצה רק לטבוע כמו עלה דעת בנהר החיים" אני מביט בשלולית האלכוהולית. הוא רואה את אשמאמא אומרת, "כשאלוהים התאבד הוא פירק את משפחתנו". רואה את הראי אומר "כשאמרתי את מילתי הראשונה אבי רחוקי נהיה לאילם". רואה את פחדם אומר, "אבינו נהיה לאילם וציווה לי כוחת אליליים מעבר לשליטתי". הוא רואה את לשון הנחש הכרותה מדברת, "רק כשאכל אבא מעץ חיי בלע לשונו שהמשיכה לנוע בדום". רואה את יענת הנפש מצייצת "רוח אבינו בשאול נלחמת בנשמתנו נשמת עליון מי יבלע את כל האמא שנותרה". היענה מחזיקה את איבר המין האבהי במקורה, והאיבר פוער נקב וקורא: "אמרו לאמא שאבא גמר במכנסיו כשהיה תלוי על העץ התנחם בזה". הלשון הכרותה גערה באני, "אם תרצה להשקיטנו עליך לדבר בלשונות אמאבא באקסטזה אורגזמית". משב רוח פרץ והעיף את איבר המין האבהי במערבולת, והאוויר בה נשא הכרזה דרכו "לפחות הנשימות האבהיות האחרונות היו בטעם אוויר זרוי זרע". הטלוויזיה סביב צוואר אני נדלקה ומר עולם התראיין לאחר זכייתו והתריע: "עליך לבלוע את כל הבועות במעופן ללשון אם ימתקו, ללוע אב מרור". חשמל המכשיר יצא משליטה והוא החל להישרף ואני העולל הגדול התעורר מעושן והשתעל, "אהההה זה קורה שוב אני נולד הנה אני נולד הנה אני". אמאבא קטעו דבריו וחיבקו אותו בתוך חיבוקם שלהם ודובבו אותו במקומו, "השניים מחבקים אותי ואני נלחץ מכווץ". אני העולל הגדול ראה את אשמאמא אומרת "והנה אני מת לא אשמתי אשמהמה יכול לקרות לכולם". אני צעק כמו להניס את כל המדברים אליו ובשבילו במקומו מתוכו ובקולו "אני גדל גדול מדי לחיבוק אין מקום בעולם לשלושה אז אמאבא נפרדים וכבר איני מזהה עוד את עצמי בעיניהם".

העולל הגדול שותה טיפה אחרונה של וודקה ודיבר לתוך פי הבקבוק, "אני ספינה טרופה הכניסני לתוך גופך". אמאבא ניתקו מגע ואני האב אמר, "אינך מזהה עצמך בעיניי כשעולה בהן טיפת הלחלוחית המלוחה". בעוד אמא אוכלת בולבול ממולא וצוחקת לעצמה "הערלה הזו טובה כמעט כמו העטרה", העולל הגדול אמר למצלמה דמיונית, "הלוואי שהייתי יותר משארית בריתם ההורית המגורש כערלה". אמא ואני האב תלשו נוצות מכנפי יענת הנפש והישירו מבט אל ילדם, "שומע? הנה צלילה של בדידות המתים" והרפו אחיזה והנוצה צללה והכתה בקול מפץ גדול ברצפה. אני שאל את שנמנע כל חייו מלשאול, "אתם אוהבים?" דמות האב נמסה כשעוות נר נשמה ולחשה, "אני רק רוצה לצוף על זרמי התת תודעה", ואילו אמא כיסתה את העולל בשמיכה כליל ולחשה, "לילה טוב תת אני הריני שמה נפשי בכפך". העולל הגדול התעורר ובעולם שרר שקט מושלם. אני לקח את שבר בקבוק הוודקה וחתך וריד, לקח נוצה בת יענה ורשם בשלולית האלכוהול, "שקט, לעולם לא אשתוק כל עוד המתים מדברים", ורשם על בטנו, "דיבור, והם מדברים רק כדי שאני אשתוק" ועל העץ כתב "התפּוח התפוח הזה נפל הרחק מעץ הטוב והרע", וכתב על איבר מינו בשבילי לבלבל זה כמו סקס נערי". הוא סימן באוויר את האותיות: "אני אוהב לראות אוויר רועד מפחד מה אגיד". הוא הסיר את הטלוויזיה מעבר לראשו, נוטפת דם שנשפך על ראשו והוא כתב על קרחתו "משחו אותו אני המשיח או החמור". הוא הביט בעצב בליבה של הטלוויזיה המתה וכתב עליה, "משיח מת תחת רגליו של חמורו". הוא לקח את כוסו מכיסו וצבע באדמדם, "הרימו כעס לכבוד הסוף" ועל הצלחת הריקה עיטר "לא נשאר כבר מין לאכול ובלי תאבון נותר רק רעב". הוא נשף על הנוצה בכל מהותו וחשב "אין בעולם בדידות כשל יתום חבוק בין אם ואב". הוא קרא אל כל שקרה ונקרה בדרכו לרגע זה כאן "לילה טוב חלום לילה טוב סיוט"

הוא דידה מדממם ושיכור אל מיטת אם ואין אב, פצח בזמר נשכח, "זהו וידויי האחרון / מכתב פרידתי / אני הולך להיאבד הולך לעולמי שלי / אתה לא תעשה לנו את זה. / לא מספיק שעזבת אותי /  יש עוד אנשים בעולם אתה יודע / זהו וידויי האחרון / אני מוכרח לעשות עולם לעצמי / כי העולם יפה יותר בלעדיי / יפה יותר בשניים / יותר בשניים / ששששששש…"

2

את נילס אולגרסון, ושמא היה שמו אנדרסון, או כפי שהוגים זאת בשוודית, אנדרשון, פגשתי בבוקר יום הכיפורים בפתח גן החיות של סטוקהולם, סקנסן. הימים היו ימי סתיו מאוחרים, ולמען בני האור ובני החושך כפי שאנחנו פה, במזרח, מכנים את עצמנו, אומר שמדובר בתקופה מדכאת ביותר בלוח השנה הסקנדינבי, שגם כשהוא לא מדכא, הוא בוודאי מבלבל. צריחיו המחודדים, הזקפתיים של המוזיאון הנורדי, שתמיד נראה לי כמו ארמון נטוש מלכוּת, חדרו את שמי העופרת של ספטמבר, ותחנת הסירות המפליגות מהתיאטרון הדרמטי אל גרנה לונד ובחזרה כבר שבתה בעונה זו. ברור שהים עוד לא קפא. זה קורה רק בינואר או בפברואר, בעקבות גלי הקור הגדולים שמקפיאים את הים בגלים, ולא בצורת מראה חלקה ושטוחה, כמו שחשבתם. אבל אף על פי שעדיין לא קר, ספטמבר הוא החודש הקשה ביותר בסקנדינביה. השלג והאור המועט שהוא מביא איתו, יורד בדרך כלל בסטוקהולם רק בסוף אוקטובר והיה עדיין רחוק. השלכת, שמתחילה כמעט מרגע שהירוק המועז של יוני מתפאר את היקום, לעומת זאת, כבר כמעט שסיימה את שליכותה. מה שהצית את כל יערות הצפון באדום לוהב, נשר והשאיר גדמי עצים שנראים כמעט שרופים באור ההולך ודועך של עונה זו של השנה.

אבל איפה הייתי? אה, כמובן, בנילס. נפגשנו בחגיגות אמצע הקיץ בחצר הכנסייה של סְפּוָֹנְגָה, שקיימת כבר מאז המאה השלוש-עשרה בפרוור צפון מערבי של העיר. היום היה שטוף שמש וזימה. למען האמת, החודש, חודש יוני, הוא שטוף שמש וזימה בסקנדינביה. הבה נודה בזאת: פולחני האשרה שכבר בתנ"ך מקדישים להם הנביאים זמן מועט מאוד, מפאת שוליותם, הם שרידים קדומים של התרבות המקומית, שהשתלבו יפה בפולחנים הנוצריים. וכך, גם בחג המולד וגם בחגיגות אמצע הקיץ רוקדים השוודים מסביב לעץ, ובאמצע הקיץ הם משלבים בכך גם פעילות מינית סוערת, עד כדי כך שבחודש מרץ עמוסים חדרי הלידה בבתי החולים השונים עד אפס מקום.

גן החיות של סטוקהולם הוא גן חיות שצריך לבקר בו כמה פעמים כדי להתוודע אל יופיו. זר לו יבוא בשערי הגן יעמוד משתאה: הזהו גן החיות של העיר הגדולה ביותר בסקנדינביה? כן. בתחילה, דומה שנקלעת אל פינת חי מורחבת מעט, באחד מקיבוצי הסביבה: בריכת ברווזים ובה עופות מים למיניהם, כמה מבנים שהובאו מהמחוזות השונים של שוודיה כדי להדגים את סגנונות הבנייה השונים, כמה פרות ועזים, זאב, בריכה ובה כמה אריות ים, שבימות החמה מצננים אותה באמצעות גושי קרח, כדי שלא ייחם להם מדי, כמה גורי חתולים נתונים בביבר זכוכית המוצגים לילדי העיר שבפחי האשפה שלה אין חתולים, וחתולי הרחוב המזולזלים שלנו הופכים בה לשכיית חמדה אקזוטית, וכמובן, איילת צפון בלתי חיננית בעליל ואיתה עופר מגושם, מכוער למראה. כל הכבודה הזאת היתה מפוזרת על שטח רב ועצום שיש לצעוד בו שעה ארוכה ולעמוד בסבלנות אל מול הכלובים, שלפעמים, ובמיוחד לקצרי הרוח, הם נראים ריקים. אין זה בילוי הולם ליום נורא ואיום בספטמבר, אבל אני פגשתי את נילס. הוא היה יפה כנערה, ועל כן אהבוהו הנערות, והנערים, שהתבלבלו מנוכחותו, העדיפו להתעלם ממנה. אבל אני כבר לא הייתי נערה בעת שפגשתיו לראשונה, ובאותו יום כבר הייתי נתונה בחודשי הריוני הראשונים והריח הנודף מדוכני הנקניקיות המועטים שעדיין היו פזורים בעונה זו ברחוב היו מעלים בי בחילה נוראה, ממש כמו תמונות הפרסומת לסוגים השונים של הגבינה שמציפות את מחילות הרכבת התחתית ואת פינות הרחוב. לאחר ששילמנו את דמי הכניסה הסמליים והחלטנו לוותר על ביקור בביתן הטרופי, שעלות הכניסה אליו גבוהה פי כמה, עלינו במעלה הגבעה, אחת הגבעות הבודדות בעיר שכולה שטוחה מאוד. שתקנו זה מול זה, עוברים את המבנים השונים, שלי תמיד נראו דומים – צבועים בצבע האדמדם המופק בדלרנה מהאדמה שתכולת הברזל שלה גבוהה, בעלי גג משופע, וכמה מדרגות מוליכות אליהם – וצועדים אל עבר בריכת אריות הים. המים בבריכה שבימות החום היו שקופים, היו כהים עכשיו, כמעט שחורים, אבל אריות הים לא נראו מוטרדים מהעניין. הם הביטו בנו כשהתפשטנו ללא אומר ונכנסנו למים. "הישארי צמודה אלי," אמר נילס. "כך יטעו לחשוב בנו גוף אחד גדול ולא יעזו לתקוף." בתחילה נצמדנו זה לזה באופן סימטרי: ראש אל ראש ורגליים לרגליים, אבל אחר כך, משולהבים מפעלוליהם של אריות הים, הפכנו ראש לרגליים, הצטלבנו זה עם זה, מחוברים רק באמצעי גופותינו, סובבים על ציר משותף. התחברנו: גילו הצעיר לצד קור המים, ונביחותיהם של אריות הים שהיו דומות לקריאות עידוד אוהדי בית"ר ירושלים, ויש להודות שיש בהן משהו משלהב, סימכו על גופותינו באותה עת של קור, בשעה שהטמפרטורות צונחות עמוק אל תוך ה-0. נרדמנו לאטנו כדרכם של הקופאים מקור, משחררים אחיזתנו מידיים ומפיות. נשיכה עזה בכף רגלי העירה אותי. אחד מאריות הים הציל את חיינו: הוא נשך חלק מכף רגלי. בסך הכול איבדתי שלוש אצבעות. הכאב היה קהה. "בואי," אמר, "צאי מהמים." יצאתי מהמים, גוררת בקושי את רגלי, מתקשה בתנועה, כבדה מהקור. הוא היה קל למרות הקור, למרות שראיתי שגם חלק מאיבריו נשוכים וחסרים, הוא היה קל עד שהיה כמעט בלתי נראה, ואני הלכתי אחריו, מבוססת בבוץ הקופא. בגדינו נשכחו אי-שם. אנחנו היינו בדרכנו לבריכה אחרת: בריכת ציפורי המים. האווזים קיבלו את פניו כקבל בן משפחה אהוב שזמן רב לא התראו איתו. "הלוא זהו נילס," אמרו אלו לאלו בשפתם שלרגע בקעה אל תוך לשון בני האדם. "הלוא זהו נילס שלנו. רוצה סיבוב, קטנצ'יק?" אבל נילס הביט בהם משתומם, כאילו לא ראה אותם מעולם וגירש אותם מעליו כעדה של טרדנים. האומנם לא הכירם? שאלתי בלבי. אבל הכרתי שוב התערפלה, ולא מצאתי כוח לחקור אותו.

כששוב התעוררתי, נילס ישן. אותה שעה היינו רכובים כבר על איילת הצפון שנדמה היה שנלקחה מתוך חלון הראווה של חנות הכולבו של נורדיסקה קומפנייט, או כפי שהיא מכונה בראשי תיבות בפי כול NK. והמסע אמנם התחיל בחלון הראווה ההוא. מרחק כמה מאות מטרים מהתיאטרון הטוב ביותר בעולם עומדים השוודים ערב ערב כבר בתחילת הסתיו ומביטים בסצנות הלידה באורווה, רגע ההתגלות, אבל האהובה מכולן היא כמובן הסצנה של הגעתו של סנטה קלאוס מאי-שם בצפון הרחוק, רכוב על מרכבה הרתומה לשישה איילים, ומכיוון שאלוהים לא חנן אותו ואת זוגתו בפרי בטן כלשהו, מופיעים איתו רק בני לווייתו האלפים הקטנים שיש להאכילם בכל יום מימות השנה ובמיוחד לקראת חג המולד בדייסה, כדי שלא יחבלו ביבולים ולא יהפכו את כדי החלב ולא יביאו קור עז מדי בעונת ההמלטות. בירגיטה היתה אחת מהן: חומה, רכה ועושה את תפקידה בצייתנות ובצניעות נורדית. שוב ושוב הניעה את רגליה הגדולות למהלך חמשת הצעדים שאותם נדרשה ללכת מתחילת חלון הראווה ועד אמצע הדרך, מופעלת באמצעות מנגנון מכני פשוט ומונוטוני. לכן שמחה כל כך כשבאנו לקחת אותה. רגלינו ושאר איברינו כבר לא שתתו דם באותה העת, ולכן כנראה מחמת שקיפותו של נילס, ואולי מפני שדמותו נראתה מוכרת למקומיים, איש לא הבחין שעלינו על גבה של בירגיטה, דוהרים אל תוך חלון הראווה ומביטים בקהל כמו מוצרים שנשכחו בתוך המקרר אל הרעבים העומדים בחוץ ומתבוננים בנו. איש לא הבחין בנו וגם לא בעובדה שהסתלקנו מתוך חלון הראווה כשאנחנו מאיצים בבירגיטה אל תוך בית הכולבו, מקווים שלא תיבהל מההמון המסתער על הסרטנים המפרכסים כשרגליהם קשורות לבל יצבטו את הלקוחות או זה את זה, ומההמון המסתער על מתנות חג המולד ושלא תנתץ חלילה את אחד מכלי הזכוכית המפוארים שעל ניפוחם וצביעתם עמלו אומני הזכוכית של סמולאנד. כמעט בשעת נעילה הגענו אל דלת היציאה. חלפנו על פני השומר והיינו כבר בדרכנו צפונה, אל הכנסייה של ספונגה. הרחובות הוארו בזוהר מלאכותי של נורות קטנות המציפות את העצים העירומים באור מנחם ומחמם והמדרכות היו מרופדות בשלג עבה ורך. חפצנו את השלג הזה, התפלשנו בו, כאילו היה חם ולא קר, חלפנו על פני בית החולים קרולינסקה המונח אל פתחו של בית קברות גדול כדי שהנוף הנשקף מהחלונות יוכל לעודד את המאושפזים ובקצהו פארק האגה הגדול והנרחב, שכמה וכמה מגדולי האומה קבורים בו. פאני ואלכסנדר היו שני ברווזים שניסו בכל כוחם לבנות שם קן באפריל קפוא אחד, בשנה שבה הגעתי לסטוקהולם, אך לשווא. חלפנו על פני האגם, שמימיו לא קפאו עדיין, והלאה משם, לאורך מסילת רכבת הפרוורים ושמאלה.

היה חושך ועקרות הבית הזריזות ניקו את חלונות הבתים, פותחות אותם לרווחה, מנקות את החלק החיצוני, מטפסות החוצה עד סכנת נפשות כמעט, עוברות לחלק האמצעי ולתוך החלק הפנימי, תולות את וילונות הירוק-לבן-אדום, ולא כהזדהות עם הישות הפלשתינאית, אלא סתם עם ישוע המשיח ועם הכוכב המחומש המציץ מכל מקום, מהווילונות, מכיסויי המיטה, וכמובן גם מעציצי "כוכב חג המולד" האדומים-ירוקים המגיעים לשיא לבלובם בעונה זו.

הכומר הלותרני שהיה משמש את הכנסייה היה בכלל ממשפחה קתולית, וכל מנהגיו נדפו להט קתולי והיו מרוחקים מאוד מהקרירות הלותרנית הוותרנית של הכנסייה השוודית. "הכה לבי, אל תלת פנים," אמר אל מול המזבח כשנכנסנו אל הכנסייה שלו, כשהוא מכה בלבו כדרך שהיהודים עושים בבית הכנסת ביום הכיפורים בתפילת אשמנו, בגדנו, גזלנו גזל, דיברנו סרה, העווינו דין ועוד כמה עוונות, פשעים וחטאים על פי סדר אלפביתי קבוע ועולה. כשהסתובב אלינו סוף-סוף, אמר: "הביטו, נוכחותו של אלוהים היא הדבר היחיד הקבוע בעולם הזה. חוק האבל מדבר על כך שהיקום מתפשט בקצב מהיר יותר בשוליו מאשר במרכזו. החוקרים חלוקים בדעותיהם אם יתפשט היקום לנצח, או שמא בשלב מסוים יתחיל להתכווץ עד לחזרתו אל גרגר האנרגיה המרוכז שקדם למפץ הגדול. מובן שעל פי התיאוריה הזאת, לאחר זמן מסוים יתחולל המפץ הגדול פעם נוספת ושוב ישליך אלוהים את הקוביות בנות אינסוף הצלעות שלו אל היקום. זה עולם ללא הסתברות וללא פשר. עולם שבו הכול יכול לקרות, הכול כבר קרה, והכול עוד יקרה, ואפילו אלוהים בכבודו ובעצמו משמש רק צופה נרגש במהומות שהוא מחולל. אני אישית מאמין בתיאוריה הזאת בכל לבי והיא נותנת לי פרספקטיבה מצוינת על המתרחש בעולמנו: אני יודע שהמהלכים הפוליטיים, מריבותי עם אשתי על חינוך בנותינו, ואפילו דיונים מלומדים על אודות גורל הדינוזאורים, כולם מין שידור חוזר לאירועים ציוויליזציוניים אחרים, שאם לא קרו כפי שהם מתחוללים עכשיו, היו להם פנים אחרים וצורות אחרות שרק אלוהים לבדו יודע את צורתן ולעתים רחוקות גם את פשרן. וחוץ מזה, אבקש להוציא את האיילה החוצה. אין מקומן של חיות בתוך הכנסייה." אשתו היהודייה של הכומר הציצה מאחורי הפרגודים, הפרסקאות העתיקות נאנקו בצער עת חלפנו על פניהן בדרכנו החוצה, תמונות המתים מתוך מצבות המהגרים המתים שבחצר הכנסייה נופפו לנו לשלום עת חלפנו על פניהן. הלוא זה כבר יום תחייתו של ישוע הנוצרי לפני עלייתו לשמים. שדרות ולהלה, רקיע האלים תור, אודן ופריה זהרו באור השחר של חודש מרץ.

כרסי כבר קרצה לעקעקים הזנבתנים שלעולם אינם נוטשים את סטוקהולם ושורדים קור של שלושים מעלות מתחת לאפס. אחד מהם התקרב, ואף על פי שידעתי שכל זה רק שידור חוזר למשהו שכבר קרה, הגנתי על בטני שתינוק בתוכה מפני כל ניסיון להתקפה. השעות הלכו ותכפו והלכו וקרבו ונקירות העקעקים בבטני היו חזקות יותר ויותר, ונדמה היה שגם בגב כבר התחילו. המיילדת הכושית של בית החולים של הרובע הדרומי נרכנה מעלי: "מיד תבוא הרופאה המרדימה ותיתן לך מנה נוספת של משכך כאבים," אמרה במבטא שוודי מושלם. "שלום," אמרה הרופאה, "שמי בירגיטה נילסן. נעים מאוד. את רוצה מנה נוספת של אפידורל? הלחץ פה גדול היום. מרץ הוא היפה בחודשים." לא ידעתי אם העקעקים חדרו לחדר הלידה האפלולי ומחופה הווילונות, או שמא מסמרות הברזל שעינו את המשיח הם הננעצים בי, ולפעמים חברתי למכאיבים ולפעמים כאבתי בקול גדול. ייסוריו של ישוע, כך למדנו, היו קצרים מייסוריהם של אחרים מכיוון שגופו השביר התכלה במהירות אל תוך המוות. (תולעיםתקפואתגופושלקיפודמתבגינהכמעטברגעמותוגםלנוצפויגורלדומה)

אבל בתי נולדה בבוקר 23 במרץ, במשקל 4.060 קילוגרם, תינוקת יפה ודעתנית מאוד, וכשבאו שתי המיילדות והרופאה לעמוד ליד מיטתי ולהביט בה, נדמתה לי לרגע איילת הצפון מציצה מעבר לכתפיהן ואניצי קש בפרוותה.

7