search

כאשר שלפתי מתיבת הדואר את הגלויה ששלחה תרזה, השעה הייתה שלוש אחר הצהרים. העפתי בה מבט חטוף מבלי לקרוא אותה בעיון ונכנסתי הביתה. השלכתי את תיקי על השולחן שבמרכז הסלון וצעדתי היישר אל המקלחת. היה זה יום חם במיוחד וכהרגלי בימים חמים פתחתי את ברז האמבטיה והנחתי למים הקרים למלא אותה. הנחתי את שעון היד ואת הגלויה לצד המגזינים והמכתבים שנערמו על הכיסא הקטן שניצב בהישג יד מן האמבטיה. פשטתי את בגדיי במהירות ונכנסתי אל האמבטיה עוד לפני שהתמלאה. טבלתי את ראשי במים וכשנערתי אותו ניתזו טיפות מים על הניירות. משכתי מגבת, ניגבתי את ידי הרטובה ואחזתי בגלויה ביד רועדת. על הגלויה התנוססה תמונה של פָּאבּ עץ ישן עם כסאות ושולחנות בצבע כחול. ליד הדלפק נראה עומד גבר שחור מצודד, שקְוֻצַּת שיערו הלבן הוסיפה לו הדר. מן העבר השני של הגלויה היה כיתוב בספרדית: "פאב המינגווי – הוואנה". תרזה לא הרבתה במלים. היא הסתפקה במשפטים קצרים ואלגנטיים, שדמו לסגנון כתיבתו של המינגווי:

"… הוֹי מַלָּח היבשה… הנודד בין האופקים ובין המלים… אל תופתע מן הגלויה הזאת אותה אני שולחת ממדריד… התכוונתי לשלוח אותה מהוואנה, אבל נאלצתי לטוס בפתאומיות למדריד…… המתן לי ביום ה-16 ביוני בשעה שבע בערב בבית הקפה "רֶגְרֶסו" שבתחנת הרכבת. לבש את החליפה הקריבית הלבנה, עם הנעליים הלבנות והכובע הפנמי שקניתי לך… אתה עדיין בליבי…".

בתחתית הגלויה היא כתבה: "אני מקווה שהספקת לשכוח את המלחמה! אבל אתה כנראה צודק, באמת איזו מלחמה?". היא לא שכחה גם להוסיף בדיחה ישנה: "אני בטוחה שהגלויה תגיע אליך רק ביום הגעתי…". היא ידעה היטב שחיי הם לא יותר מאוסף של צירופי מקרים.

נותרו לי ארבע שעות בסך הכול כדי לצאת ולקבל את פניה בתחנת הרכבת. בימים כתיקונם ארבע שעות חולפות מהר, אולם באותו אחר צהריים הם הפכו לסבל מתמשך. אין ספק שהייתי זקוק ליותר מארבע שעות כדי להפנים את עצם פגישתנו המחודשת. למען האמת, גם לא האמנתי שתגיע לאחר פרידה כה ממושכת. יכולתי לקרוע את הגלויה לגזרים ולהעמיד פנים שמעולם לא הגיעה. אבל מה אעשה מול מבטיה החודרים כאשר היא תפתח את דלת הבית ותראה אותי כאן?

חמש שנים חלפו מאז נפגשתי לראשונה עם תרזה. היה זה לאחר ביקורי הראשון במדריד ולפני שעקרנו לבסוף לליסבון. אהבנו ושנאנו זה את זו באותה מידה של עצמה. נפרדנו לפחות חמש פעמים, וכשחזרנו, שוב שקענו אל המצב הקודם, כשאנחנו מנהלים את הקטטות שלנו בעוצמה מחודשת. כשאני אומר "נפרדנו", אינני מתכוון לפרידות קצרות של לילה או שניים. היו לנו מאות פרידות כאלה. אני מתכוון לפרידות ארוכות במיוחד, כמו זו האחרונה. לאחר שעזבה לא השלכתי את החפצים שלה. אדרבא, דאגתי שיישארו על מקומם בדיוק כפי שהשאירה אותם. בחדר השינה עדיין ניצב ארון הבגדים שלה. במקלחת מפוזרים כלי האיפור והבשמים של "איב-סן-לורן", "קארתייה-מוסט", "שנל-קוקו" או "פלומה-פיקאסו." על שפת האמבטיה היה שמפו "בּוֹדִי שוֹפְּ", בריח אגוזים ברזילאיים ודבש ובקבוק סבון נוזלי ממוּשְׁק לבן בריח שזיפים. על אדן החלון, בדיוק מעל האמבטיה, עמדה קופסת נס-קפה שבתוכה נוזל חלבי לבן שבו השתמשה לשמן את גופה. פעם, לאחר ששברתי את אריזתו המקורית מבלי משים, העברתי את הנוזל לקופסת הקפה הריקה. אני נזכר בצחוקה המתגלגל כאשר ראתה את הקופסא ביום שבו עזבה. היא בחנה וסובבה אותה בין ידיה, וכאשר קלטה שאני מתבונן בה, צחקה ואמרה שתשאיר לי אותה כדי שאשתמש בה.

חלפו שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים מאז אותם צהרים שבהם ירדה במדרגות עם מזוודה קטנה, לאחר ששמעה את צלצול הפעמון הרועם. כאשר התבוננתי מבעד לחלון, ראיתי מַלָּח זר הממתין לה למטה. עקבתי אחריהם עד אשר הגיעו אל הנמל ללא שהבחינה בי – או אולי כן הבחינה, אינני יודע. היא צעדה תלויה על זרועו של המַלָּח לעבר ספינה שעגנה בנמל ועליה התנוסס הדגל הקובני. למרות ייסורי וכאבי לא נטרתי לה טינה, ואף לא כעסתי על שהסתלקה עם גבר זר. לא היה זה מפני שאני גבר "מודרני וליברלי", אלא בשל אהבתי לכל מַלָּחי העולם. השלמתי עם המצב ואמרתי, "איך לא? אתה הרי גרמת למשבר הזה. בימים הראשונים של היחסים התרברבת ואמרת לה שהנך מַלָּח היבשה, וכי דבר לא מתחרה באהבתך אליה, למעט המסעות והנדודים. אמרת שהנך יכול להפוך כל ארץ שבה דורכת כף רגלך למולדת. והיא? היא הייתה מוכנה לעזוב בשבילך את עבודתה בעיתון, ואת קדחת הנסיעות שהייתה כרוכה בכך, למרות שאהבה את השוטטות וההליכה לאיבוד ברחבי הגלובוס. אלא שאתה, מאז שהכרת אותה, נשארת תקוע במקומך. במדריד היית רוטן ואומר: לו רק הייתה פתוחה אל הים, הייתי נוסע אליה בכל יום. והיא שאלה אותך: אז היכן היית רוצה להתגורר? ואתה ענית: "בליסבון". היא שאלה אותך מדוע, ואתה השבת מתפייט במילות שיר של רפאל אלברטי: "ליסבון היא מלכודת לנודדים"; והוספת: "אני משתוקק לחיות בערי נמל, ואוהב אותך כפי שאני אוהב את העיר בצרה". היא לא הגיבה באותה העת, אבל לאחר עשרים וארבעה ימים, באה ודרשה ממך שתארוז את המזוודות ותעבור איתה לליסבון. באותה עת היא ביקשה ממערכת העיתון שבו עבדה, וללא ידיעתך, העברה לליסבון. וכך עברנו. לאחר שלושה עשר חודשים ועשרה ימים, גילתה שאתה משקר ושאתה עדיין תקוע במקומך, בדיוק כפי שהיה בעבר. "אולי הזדקנת" אמרה לי בהתרסה. מחיתי והכחשתי את דבריה, כשאני משתמש בתירוץ הקבוע: הרי העיר בצרה נחרבה, ולאחר בצרה לא ניתן לאהוב עיר נמל אחרת – וכיוצא באלה. והיא סיכמה ואמרה: "אם כך זוהי המלחמה שעדיין משתקת אותך!".

המלחמה, המלחמה. איזו מלחמה? הראשונה? השנייה? השלישית אשר עומדת להתרחש? או שזו המלחמה הנצחית אשר מתלקחת שם כל הזמן? לא הייתי חושב ברצינות על דבריה, אלמלא הסתלקה עם המַלָּח הקובני. שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים חלפו ואני מהרהר במצבי, מנסה להסדיר את חיי בלעדיה. כמובן שכאבתי את עזיבתה ופרצתי בבכי יותר מפעם אחת מפני שהייתי בטוח שהיא הסתלקה לנצח. תרזה מעולם לא הסתירה את תשוקתה להגיע אל הצד השני של האטלנטי. היא סיפרה לי על משפחתה שהתגוררה בעיר קָדִיס האנדלוסית לפני שהיגרה לקובה. כאשר הייתה ילדה קטנה נהגה אמה להראות לה את תמונות הוריה בהוואנה, אליה היגרו בעקבות מלחמת האזרחים בספרד. אחר כך היגרה אמה להוואנה בעקבות הוריה והשאירה מאחור את אב המשפחה, אשר לא היה דבר ששנא יותר מנסיעות ונדודים. "לשם מה להגר להוואנה? קָדִיס היא כמו הוואנה." חלפו עשרים וחמש שנים מאז אותו משפט והיא עדיין חולמת על הגירה לקובה. "ואתה?" שאלה אותי. אמרתי לה כן, אנחנו נהגר ביחד, אבל האטי בבקשה את הקצב. הדבר מחייב אותי לעוף אל החלק האחר של העולם מבלי לחזור. והיא שאלה אותי "מה קושר אותך לחלק הזה של העולם?" שתקתי. והיא אמרה: "אני יודעת שתגיד: בצרה. אבל בצרה כבר אינה בצרה. לא נותר בה דבר לבד מן המלחמה!"

המלחמה, המלחמה, איזו מלחמה? תרזה אינה היחידה שאומרת לי את הדברים הללו. גם אני חושב שאני רדוף על ידי המלחמה. במשך חמש שנים תמימות לא התעייפתי מלספר לה פעם אחר פעם על אירועי המלחמה, ולא חשוב באילו נסיבות. כאשר ישבנו מול הטלוויזיה, כאשר ראינו חיילים בעיר, או כאשר שמענו מוסיקה. כל דבר הזכיר לי את המלחמה. תרזה לא שכחה את כל הדברים שגוללתי בפניה ופירטה אותם אחד לאחד במכתב שכתבה לי לפני שעזבה – למרות שבאותו הזמן עדיין התגוררנו ביחד. המכתב נותר בתוך חבילה מבולגנת של מכתבים, חלקם מכתבים ישנים ממנה ואחרים מאחי, אחותי, והחברים. הנחתי את ערימת המכתבים כהרגלי קרוב אלי כאשר התרחצתי באמבטיה, כדי לקרוא בהם כאשר אני טובל במים (היא שנאה את ההרגל הזה והייתה אומרת לי: "אין פלא שאינך יכול לשכוח את המלחמה. האם יש בחבילה מכתב אחד שלא מדבר על המלחמה ותלאותיה?" היא לא ידעה שבתוך החבילה החזקתי גם את המכתבים שלה, מפני שדחפתי אותם בכוונה מתחת לכל ערימת הניירת). עכשיו קראתי בפעם העשרים את המכתב ובו כל הפרטים על המלחמה; על התעקשותי לשמוע את להקת הפופ בּוֹנִי-אֵם ("האווילית" כפי שהיא כינתה אותה), ואת הבלוז של טוֹם וֵויטְס – המוסיקה המועדפת על חברי אִלְהָם, אשר מאז המלחמה הראשונה הפך לאסיר. היא גם הזכירה לי את תלונות החברים על כך שאין לי עניין בדבר חוץ מן המלחמה, שכמו קללה שלא מפסיקה לרדוף אחרי. אבל איזו מלחמה?

"אל תשכח את החליפה הלבנה, הכובע הפנמי החום והנעליים הלבנות, שנתנה לך בעלת הבר מטילדה לפני שעזבת את בצרה." באותם הימים, כאשר נודע לתרזה שאיבדתי אותם, היא הפתיעה וקנתה לי – באחת הנסיעות לפירנצה – חליפה לבנה חדשה, כובע חום ונעליים לבנות. (אבל מה אומר לה? כמו שאתם רואים אני יושב פה ללא הנעליים הלבנות משום שאיבדתי אותן פעם נוספת). באותו היום, כאשר הביאה לי את החליפה, אמרה לי:

"אתה יודע מדוע נתנה לך מטילדה את החליפה במתנה?"

עניתי בהתרסה "הא, מה את חושבת?"

היא צחקה ואמרה: "אתה לא מבין יקירי. כדי שתוכל להיחלץ מן הגיהינום של המלחמה. כדי שתעצור את הקללה שרודפת אותך".

המלחמה. המלחמה. איזו מלחמה? אני נשבע שבכל יום ניסיתי מחדש לשכוח בכל הכוח את היום שבו פרצה המלחמה. כל כך רציתי להתנתק ממנה ולשכוח כל שאירע. אולם נראה שנגזר עלי והיא תמשיך ותרדוף אותי בכל מקום. כמה זמן עבר מאז שהתלקחה? חמש עשרה שנים ותשעה חודשים ויומיים? חמש שנים ואחד עשר חודשים ושלושה שבועות ושלושה ימים? חמש שנים ושבעה חודשים ושבעה ימים? או ששנותיה של המלחמה כשנות חיינו? האם היא לא פרצה מאז הגיענו אל העולם הזה? מלחמות שמתלקחות בארצות הקרובות אלינו על גבי האטלס, אבל רחוקות מאתנו שנות אור, בגלל מה שקרה לה ומה שקרה לנו. כמו אותה ארץ אשר איש לא זוכר דבר ממנה חוץ מן המלחמה. תרזה הייתה אומרת "נראה כאילו מתנהלת המלחמה בינך לבין אותה הארץ!" הערה שאינה מחוץ למקומה. אבל הדבר אינו מביא לי נחמה גדולה. ועכשיו, כשאני מספר לכם את הסיפור, אני מנסה לזכור דברים אחרים ממנה. את החברים, את מרחבי הילדות, האהבה הראשונה, הניסיון הארוטי הראשון, הכוסית הראשונה… שטויות. שם דבר אינני זוכר מלבד המלחמה. אפילו אם לעתים אני מצליח להיפטר ממנה, היא עדיין חודרת לתוכי כמו קללתו של יהוה, כאילו הייתה אחת ממכות מצרים, או גשמי הנקמה שהמטיר נגד הערים הכתושות בראשיתו של העולם.

אחרי שסיימתי להתקלח ונפטרתי מכאב הראש שפקד אותי לשעות ארוכות, החלטתי לסיים אחת ולתמיד עם המלחמה. השלכתי את הקלטות של בּוֹנִי-אֵם ואת המוסיקה שאוהב אִלְהָם ועשיתי כמצוותה של תרזה. לבשתי את החליפה הקריבית הלבנה וחבשתי את הכובע הפנמי בצבע החום. לצערי נאלצתי לנעול נעליים שחורות משום שלא מצאתי בבלגן שהיה בבית את הנעליים הלבנות. באותו אחר הצהרים הבנתי שאני אוהב את האישה הזו על גבול הסגידה, וכי לא תעזור לי גאוותי, וכי לא אצליח לוותר עליה או לשכוח ממנה. מוזר. אנחנו מתרוצצים ופוגשים נשים רבות עד שאנחנו מכירים אחת, שהופכת למרכז העולם, ואין זה חשוב מי היא ומה היא עושה. אין זה חשוב שנטשה אותנו והלכה עם הגברים בהם חשקה. אני אוהב אותה ואעשה היום את הדבר הנכון. לא אכפת לי יותר מן המלחמות הגלויות או הנסתרות שמתלקחות בינינו. רק היא והשלום. האם אמרתי השלום? האם תרזה הייתה תחליף למלחמה? אין לי מושג.

השאלות הללו ועוד אחרות התרוצצו במוחי כאשר עשיתי את כברת הדרך במכונית מביתי ברחוב דוס-דוראדוריס עד החניון התת קרקעי של התחנה. הן הסיחו את דעתי ולא שמתי לב לזמן שחלף, עד אשר הגעתי וראיתי את השעון הגדול של התחנה: שש ועשרה. לא נשאר לי זמן רב. ניגשתי אל דוכן העיתונים וקניתי את " אל-חיאת" הלונדוני, "אל פייס" הספרדי, "פובליקו" הפורטוגלי, "לה רפובליקה" האיטלקי, "זידדויטשה צייטונג" הגרמני, "גארדיין" האנגלי, ו"ניו יורק טיימס" האמריקאי. (הרגל שסיגלתי כל עת שנסעתי ברכבת או המתנתי בבית הקפה, כדי ליהנות מן ההתפעלות של האנשים מכך שאני קורא במספר שפות!). אחר כך צעדתי לעבר בית הקפה הגדול "רֶגְרֶסו" שבתחנה, שם ביקשה ממני תרזה להמתין לה בשעה שבע בערב. הייתי מרוגש, רציתי להפתיע אותה בחליפה הלבנה והכובע החום – וכמובן בהחלטה אשר קיבלתי באמבטיה בפעם הזאת. אומר לה שנעבור לגור בכפר בספרד או בטוסקנה, או אם תרצה אפילו אסכים להגר לפרגוואי ולגדל שם בקר. נחיה ביחד פעם אחת ולתמיד. לא אשאל אותה דבר וחצי דבר על הגבר הקובני ולא על הגברים האחרים. אדרבא, אוהב אותה יותר מאשר אי פעם, נביא ילדים לעולם ואשכח לחלוטין את המלחמה.

היה זה יום ראשון בשבוע, יום חם בחודש יוני, אם זיכרוני אינו מטעני. הנחתי את העיתונים מתחת לזרועי וחציתי את מרכז התחנה בכיוון בית הקפה, כשלפתע שמעתי קול שקורא בספרדית "קמפוס, קמפוס". במבט ראשון חשבתי שהאיש הצעיר שהיה לבוש במדי חיל הים התכוון למישהו אחר. אבל כשראיתי אותו מתקרב אלי, ומחבק אותי, לא היה לי ספק שהוא מתכוון אלי. "היי קמפוס, היי גבר עיקש, מה שלומך בן דמותי?" לאחר שהתבוננתי בו וגיליתי שהוא באמת דומה לי אמרתי "תסלח לי אדוני אבל תבדוק את העניין, אתה לא חושב שאתה מגזים? אני יליד בצרה." הוא צחק, טפח על כתפי, ואמר "מדהים איך שלא נטשת את חלומותיך. תמיד חלמת להיות סִינְבָּד המלח מבצרה". חייכתי והנדתי בכתפי. חשבתי: למה לא? עדיין נותרו לי חמישים דקות וזהו סיפור יפה. נזכרתי שעלינו לבדות את הסיפור בעת כתיבתו. למה שלא נעשה כך בעת מסירתו? עכשיו אני בודה את הסיפור תוך כדי מסירתו. לומר את האמת, מסיבה כלשהי חשתי נוסטלגיה ישנה למדי הצי שלבשתי במשך שישה חודשים מ-1 באוקטובר 1978 עד 1 במארס 1979 כששימשתי מתורגמן של שני גנרלים מזרח גרמנים, בבסיס חיל הים בבצרה. היה זה תור הזהב של שירותי הצבאי. באותה תקופה הייתי נפגש עם האישה הנשואה ששכנה בסמוך לבית סבי, והיא הייתה ממתינה לי בהתרגשות, ומתעקשת כל פעם שאגיע במדי הצי. אני נזכר גם בקצין סוללת התותחנים בבסיס אלמַחַאוִויל בעיר חִלָּה שאליה הועברתי מיחידת הספורט של חיל הים. באותה העת הסתכל הקצין בבוז על מדי חיל הים שלבשתי וצרח עלי: "תפשוט את בגדי הנשים הללו, יא אהבל." הוא לא הסתפק בכך. הוא העניש אותי בזחילה לאורכו ולרוחבו של מגרש המצעדים בעודו צופה בי: "אני אראה לך מה זה צבא, וכיצד עוד נשחרר את פלסטין".

"תגיד לי…" שאלתי את הגבר במדי חיל הים כאשר התיישבנו ביחד בבית הקפה.

"אלחנדרו… " הקדים אותי והזכיר לי את שמו.

"תגיד לי אלחנדרו, האם גם אצלכם ביחידה שנאו כל כך את חיל הים?"

"קמפוס, איך שכחת?" הוא צחק ושלף שתי סיגריות מן החפיסה. הוא הושיט לי אחת, ולקחתי אותה למרות שהפסקתי לעשן לפני זמן רב.

"אוּמְבּרָה, הסיגריה הקובנית המועדפת עליך" העיר בעודו מצית לי אותה. אחר כך אמר בפליאה כשהוא יונק מן הסיגריה שלו:

"שכחת את קצין החי"ר זֵין אלעַאבּדִין, אשר הורה לנו, מיד כשחזרנו מבואנוס איירס, לעמוד יומיים תמימים תחת השמש הקופחת?" כאשר דיבר שרירי פניו התכווצו.

"חזרנו? אלחנדרו, מהיכן חזרנו? " שאלתי.

הוא התבונן בי בדקדקנות רבה והזמין מן המלצר שתי כוסות קפוצ'ינו. אחר כך אמר:

"תמיד היית חכם, קמפוס. כל הזמן אתה מחליף תפקידים. פעם אתה חרש, פעם עיוור ופעם אילם. אני מקנא בך".

הוא השתהה קלות כדי לבדוק את תגובתי, אחר כך המשיך, הפעם מבלי שהסתכל לעברי. מבטו היה מופנה לעבר הסיגריה שאת חציה כבר עישן. "אתה בעל הלשון החריפה והשנונה, לא אמרת מילה לקצין אשר העניש אותנו בבסיס בבואנוס איירס, רק משום שאנחנו שייכים לחיל הים. אתה זוכר שהוא אמר שאנשי חיל הים בגדו בצבא במלחמת פוקלנד, משום שקיבלו חינוך אנגלי?". לא הגבתי. המלצר הגיע עם שתי כוסות הקפוצ'ינו. אלחנדרו הזמין ממנו עוד אחת. אחר כך השליך את הסיגריה על הרצפה, מעך אותה בעקב נעלו, ואמר "היית אומר לנו שאנחנו ראויים לזה, משום שהיינו שם, למרות שידענו שאנחנו לא נלחמים". דחפתי לעברו את המשקה שלי שישתה, ואמרתי לו שאמתין לכוס שיביא המלצר. אלחנדרו לגם גם בפעם הזאת לגימה גדולה: "אתה זוכר ששאלתי אותך מי צודק, אנחנו או האנגלים? ותשובתך הייתה תמיד אינטליגנטית". הוא השתהה מעט. לגם לגימה נוספת, והצית סיגריה חדשה. אחר כך המשיך כשהוא מנסה לחקות את טון דיבורי "אם האנגלים יברחו שלטון הגנרלים יימשך". הוא שתק ואחר כך המשיך: "זה מה שאמרת, למרות שלא היית עם האנגלים".

המלצר הגיע עם הכוס השלישית של הקפוצ'ינו ולגמתי ממנה בשלווה. כך נותרנו יושבים במשך כארבעים דקות. עישנו סיגריות בזו אחר זו, ושתינו כוסות קפוצ'ינו בזו אחר זו – אינני זוכר כבר כמה. אלחנדרו סיפר סיפור אחר סיפור על החיים בפוקלנד, ואני לא קטעתי אותו ולא ניסיתי להכחיש. מה הטעם? הצעיר סיפר את סיפורו במשוכנעות גדולה, והדברים שאמר היו מתעתעים. אין זה חשוב אם הייתי משוכנע במה שסיפר. מה שהיה חשוב עבורי היה עצם מסירת הסיפור. כמובן, הייתה לי האפשרות לעצור אותו ולגלות את זהותי בפניו. אבל כיצד אשכנע אותו שאני אזרח גרמני, אם אמרתי לו בהתחלה שנולדתי בבצרה? כיצד אסביר לו את רהיטות הדיבור עם המלצר בפורטוגזית, או אתו בספרדית (למרות שהוא חשב שנמנעתי לדבר אתו במבטא הארגנטינאי, כניסיון פיקח לשנות את זהותי, לאחר בריחתי מארגנטינה). אבל מה הטעם בחיפוש אחר היגיון כאשר מישהו מספר סיפורים באופן הזה. האם אין אנו בודים את הסיפורים תוך כדי מסירתם? אלחנדרו דיבר לא רק על העבר – עד שהרגשתי שבאמת הייתי שם – אלא גם על ההווה.

שאלתי אותו מה הוא עושה בליסבון. הוא סיפר לי שהספינה שלהם הגיעה מארגנטינה ושהם בביקור זריז להחלפת מידע צבאי. "לא הצטרפתי אליהם. בת קול בתוכי אמרה לי: קמפוס, בן דמותך, שאבד לך בבואנוס איירס לא מת. הוא ברח ומצא נמל מקלט באחד מנמלי האלוהים. הוא היחיד אשר ניצל מגורלנו, בעוד אנחנו קבורים, כלואים או מגורשים". היכול אני לחשוב על חברי האסיר אִלְהָם באותה הדרך? באותה עת חשבתי בטיפשות להתחמק מן הסיפורים שלו.

"אתה רואה ידידי, סִינְבָּד המלח לא מת", אמר וחשף חיוך רחב "אתה נראה, כמו שאתה תמיד אומר: מַלָּח היבשה". לאחר המשפט הזה, אשר נהגה בצליל לטיני יפה, הוסיף כשהוא מצביע על חליפתי הקאריבית:

"אתה גבר קאריבי, ודבר לא יציל אותך למעט דוֹלְפִינָה, כלומר דולפין מסוג נקבה!"

"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו.

"שכחת את הסיפור אשר סיפרה לך מטילדה בעלת הפאב על אנשי האמזונס במַקוֹנדוֹ?"

כאשר ראה שאני שותק, המשיך:

"כאשר רואים הגברים דּוֹלְפִינוֹת משחקות במים, הם נושאים אותן אל היבשה, משחקים איתן ואז שוכבים איתן במשך כל הלילה" הוא צחק וקרץ בעיניו: "אתה יודע שזה מעניק כוח". ידו לא פסקה ללטף את קצות כובע חיל הים שלו, ובאותה עת לא נפרד מן החיוך שעל שפתיו. הוא המשיך: "ואתה, היכן הדולפינה שלך?"

אמרתי לו, "היא עזבה עם מלח קובני. אתה יודע שהוא דומה לך?" הוא צחק ושאל "אני מניח שלא שכחת אותה?" הנדתי בראשי בשלילה. והוא אמר: "מוזר, בדבריך יש הרבה חוסן, אנחנו סובבים וסובבים ובסופו של דבר אנחנו מתקבעים על מישהי, לא חשוב מי תהיה ומה היא עושה בנו". שאלתי אותו רוטן: "ומה הוא הטיפול הנדרש בעיניך?" הוא התבונן בי לזמן ממושך, עד שהרגשתי שהכול עמד מלכת: דופק הלב שלי, המיית המבקרים בבית הקפה ותנועת העשן.

"רק המוות ישחרר אותך ממנה"

"אבל אני לא רוצה למות".

הוא כיבה תחת רגלו את הסיגריה – ככל הנראה העשירית – ואמר: "אני יודע. משום כך ברחת מן המלחמה". הוא שתק לרגע, ואחר שאל אותי פתאום:

"האם יש לך שמן דולפינים?"

"איזה שמן?" שאלתי בתדהמה.

"קמפוס, אתה נוהג לשכוח הרבה בשנים האחרונות. אתה לא זוכר שסיפרת לי את סיפור הנסיעה שלך למַקוֹנדוֹ?".

כאשר ראה שאני שותק, המשיך בהתלהבות: "מי מלבדך היה מסתובב בבסיסים הצבאיים בעוד אנחנו קבורים בתוך המחילות שלנו שם, והיה מספר לנו סיפור אחר סיפור? הסיפורים שלך הביאו לנו נחמה בתוך תופת הגיהינום הזו".

באותו רגע נחתה עלי ההשראה בבת אחת, ומצאתי עצמי אומר לו:

"אתה מתכוון לערב בו הגענו למבואות העיר מַקוֹנדוֹ?"

ההתלהבות ניכרה על פניו, כאילו לא האמין למשמע אוזניו. "כן, כן". עלץ.

לפני שפתחתי את פי ירדתי על שארית הקפוצ'ינו הקרה והסמיכה אשר התעבתה בתחתית הכוס:

"בערב, קצת לפני שהשמש שקעה, שוטטתי לאורך הנהר בפאתי מַקוֹנדוֹ. שולחנות המבריחים שנפרשו שם היו מלאים בכל הסחורות הנדירות מכל קצוות העולם. מוּשְׁק של איילים מן ההימליה, שטיחים מסמרקנד, בושם "וישי" מפריז, "רויאל לבנדר" מלונדון, שמנת מגובנת מדבלין, עור חיות פרא ממרקש, בקבוקי טקילה קטנים ממקסיקו, ציפורים נדירות מן האמזונס, פּוֹלִים שחורים מסודן, תופי מרים מבצרה וכיוצא הזה. ושם, באחת מפינות השוק נתקלתי באישה שמוכרת צמחי מרפא שמיטיבים עם מורסות בעור ושורשי עצים אשר מטהרים את הגוף. מאחורי ערמות העלים והעשבים עמדה שורה של בקבוקי ג'וני ווקר מלאים נוזל לבן חלבי. שאלתי אותה מה זה, והיא אמרה: דמעות של דּוֹלְפִינוֹת. אם אתה מטפטף כמה טיפות לעפעפיים, מורח על הפנים והידיים, האדם שאוהב אותך לא עוזב אותך לעולם!"

אלחנדרו שאל אותי: "מה היה קורה אם היית קונה בקבוק עם הנוזל הזה?" כאילו שכח שלפני מספר דקות אמר שהוא מכיר את הסיפור. אולם אנחנו יודעים שככל שאנחנו מתקדמים בסיפור, משתנה מהלך העניינים.

"כמובן שהשתמשתי בו. הייתה זו תקופה יפה. לא הייתה אישה שלא נמשכה אלי כמו אל מגנט. עד שמצאתי את תרזה, האישה אחריה חיפשתי זמן רב. רציתי להישאר אתה לנצח".

הוא שתק לרגע. המתנתי שישאל אותי משהו, אבל ראיתי שהוא מסוחרר מסיפורי. המשכתי באיטיות:

"לרוע המזל, בהיעדרי היא החלה לשמן את עצמה בנוזל החלבי, למרות שהסתרתי אותו בקופסת נס-קפה ריקה. ביום שלמחרת הופיע פתאום בדלת גבר זר. לא חלף זמן רב ואחריו הגיעו עוד אחד ועוד אחד. עד שהגיע גבר שהקיש על הפעמון וקרא לה בשמה. היא ירדה במדרגות במהירות עם מזוודתה ללא שטרחה להיפרד ממני. עקבתי אחריהם עד הנמל. היה זה מלח קובני".

הוא הצית סיגריה חדשה והגיש לי אחת אולם הפעם סירבתי. "ומה התכניות שלך עכשיו?" שאל ואני עניתי. "אני מנסה להחזיר אותה לחיי, ולעבור לכפר משום שהתעייפתי מן העיר, וגם משום שאני רוצה להביא אתה ילדים, ושם יהיה הכי טוב לנו ולילדים". הוא צחק ואמר: "אין צורך לעקור אל הכפר בשביל הילדים. הם נולדים כמו פטריות בכל מקום שבו אתה נמצא, אפילו במזבלה. איך אתה יכול להחזיר אותה?".

שתקתי וגם הוא שתק, כאילו הסכמנו על סוף הסיפור. כל סיפור חייב להסתיים איכשהו והוא יכול להסתיים באותו אופן שבו התחיל. מעגל קסמים הסובב סביב עצמו, כדי שנשב אחר כך ולא נזכור מי מספר את הסיפור. אנחנו? או הקול שבתוכנו? או שזהו הסיפור אשר מספר לנו את עצמו? מי טומן מלכודת למי? אלחנדרו ואני, שכחנו את עצמנו. אני שכחתי באחת מן העיתונים ומן הזמן הנוקף ונכנסתי אתו לשיחה, כאילו אנחנו בודים את הסיפור וחיים אותו בעצמנו. שאלתי אותו בפעם הזאת:

"אבל מה אתך אלחנדרו. לא חשבת לברוח גם כן מן הצבא?" שרירי פניו התמתחו כאילו המתין לשאלה הזאת.

"כמובן. בגלל הספר הזה עליו דיברתי אתך כל הזמן. ברצוני לכתוב ספר על אקזיסטנציאליזם וצבא. ". הוא הביט בי. נראה שהנהון ראשי לא שכנע אותו שאני מבין במה מדובר. הוא המשיך: " ארור הצבא, אבל אני לא יכול לברוח, יש לי ארבעה ילדים, כמו פטריות."

הדברים שלו העציבו אותי ולא ידעתי מה לומר. שתקנו לרגע ואני צללתי לשיטוט מתמשך במחשבותיי. דמיינתי את עצמי לבוש במדי הצי. האין זה הגורל אשר שלח אלי את אלחנדרו כדי להחזיר לי את הנוסטלגיה למדים? אם כך, דבר לא ישנה את מה שהגורל הועיד לי. לא השנים שחלפו מאז המלחמה, לא הזמן שביליתי בערים החדשות, וגם לא כל הנשים שהכרתי. אפילו שובה של תרזה לא יאפשר לי לשנות את מה שהועיד לי הגורל, עם בן דמותי הארגנטיני שהגיע ממלחמות בארצות רחוקות. ראשי שקע במחשבות, כאילו לא הייתי שם, אלמלא קולו שהחזיר אותי לקרקע מציאות:

"ומה אתה רוצה לעשות עכשיו?"

הבטתי בו במבוכה, כמי שהתעורר מתנומה ארוכה. יכולתי לראות ממקומי את מחוגי השעון הגדול התלוי במרכז רחבת התחנה מתקדמים. ראיתי אותו מחייך וממתין לתשובתי. לפתע מצאתי עצמי שואל אותו:

"אלחנדרו, אתה יודע כמה אני אוהב את מדי הצי" הוא נד בראשו בהסכמה.

"ואתה אוהב את הקאריביים, ורוצה לברוח מהצבא, כפי שאני מבין." לא היה ספק שהוא הסכים עם מה שאמרתי.

"מה דעתך שנחליף בגדים?"

הפתעה השתלטה עליו והוא שאל: "עכשיו?"

התרוממתי ממקומי ואמרתי לו "כן, עכשיו".

גם הוא התרומם ממקומו. הוא רצה לשלוף את ארנקו כדי לשלם, אולם אמרתי לו שנשלם כשנחזור. ידעתי היכן נמצאים השירותים של בית הקפה. פסעתי לשם והוא בעקבותיי. נכנסנו לשני תאים סמוכים והחלפנו הבגדים מעל קיר הבטון הנמוך. כאשר סיימנו אמרתי לו.

"צא אתה לפני, ואני אבוא בעקבותיך".

והוא ענה: "קמפוס, יש בך גאונות שלא תאומן".

שמעתי אותו טורק את הדלת מאחוריו ועולה בסולם אל בית הקפה. שתי דקות אחר כך יצאתי גם אני מן השירותים. כאשר טיפסתי בסולם, נזכרתי שהשארתי את תעודת הזהות והמזומנים שלי בכיסי החליפה הקריבית. עקפתי את השולחן שלצידו המתין לי, וחמקתי מבית הקפה מבלי שיבחין. לא חלפו שניות אחדות ומצאתי את עצמי במרכז התחנה מול השעון הגדול. לא היה צורך בשעון, מפני שבאותו רגע שמעתי את צליל הבלמים החורקים של הרכבת. השעה הייתה שבע בדיוק. הפכתי את גבי וצעדתי אל שער היציאה של התחנה.

"הוא דומה לי ואנחנו באותו גובה, אבל נדמה שהוא גבוה ממני בחצי ראש – מנוול"

מתוך קומדיה נושנה

מה שקרה הוא שאלכסנדר גולץ יצא מיריד שעשועים והגיע אל מקום המפגש מחצית השעה בדיוק לפני הזמן הנקוב. בעת ההמתנה למושא אהבתו ליווה בעיניו כל חצאית שחצתה את הרחוב, ונקש בקוצר רוח במקל ההליכה שלו על בימת עץ. הוא חיכה בתוגה ובתשוקה, באמונה קודרת בקיצו הקרב. מעת לעת חייך למחשבה על עברו, והרהר שמא בכל זאת הכול יגמר על הצד הטוב ביותר.

הערב ירד. רחוב הכלב, צר כסדק, התערפל באבק זהוב, מתוך החלונות המלוכלכים זרם הבל מטבח ופיזר באוויר ריח אוכל שרוף וכביסה לחה. לאורך המדרכה שוטטו סוחרי ירקות ובדים והכריזו על מרכולתם בצריחות צרודות. מתוך דלתות בית המרזח נפלטו כל העת אנשים שתנועותיהם איטיות. משיצאו חיפשו קודם כל נקודת אחיזה, אחר כך נאנחו, משכו את כובעם עד גשר האף, והלכו, פניהם רגע קודרים ורגע משולהבים, בצעד ישר במופגן.

"שלום לך!"

אלכסנדר גולץ נרעד בכל גופו והסתובב. היא עמדה לפניו בתנוחה מרושלת, כאילו עצרה על הדרך לרגע ותכף תלך.

פניה השזופים, מלאי המבע, מבטה העצוב וגבותיה המורמות בגחמנות נמנעו מעיניו של גולץ, היא הביטה בעוברי אורח.

"אהובה!" אמר גולץ בתערובת חיבה ומתח, ועצר.

היא הפנתה אליו את פניה וסקרה במבט אדיש וישיר את עניבתו הססגונית, את כובעו בעל הנוצה ואת סנטרו המגולח למשעי הרועד מעט. הוא עוד מקווה לדבר מה. נראה.

"אני…" גולץ לחש משהו והחל לנשוך את שפתיו. לאחר מכן טחב ידו לכיס, הוציא גזיר מודעה והשליך אותו. "תרשי לי…" כעת נגעה ידו בשולי כובעו.

"אם כן, הכול נגמר בינינו?"

"הכול נגמר," חזרה האישה כמו הד.

"אז לשם מה עוד רצית לראות אותי?"

"אין יותר… לשם מה," אמר גולץ במאמץ. ראשו הסתחרר מרוב צער. הוא צעד צעד קדימה, הפתיע את עצמו ונטל יד דקה, כנועה ומלאת בוז ואז שחרר אותה מיד.

"היי שלום," הוא סינן את המילים הכבדות כמו הר.

"את עוזבת בקרוב?"

כעת מישהו אחר דיבר במקומו, והוא הקשיב, משותק מהסיוט המענה.

"מחר."

"המטריה שלך נשארה אצלי."

"קניתי לי אחרת. היה שלום."

היא נדה לו באיטיות והלכה. התברר שבימת העץ היתה חזקה ממקל ההליכה של גולץ. החפץ השברירי העשוי קרן נשבר לרסיסים. הוא הביט בדריכות אל עורפה של הבחורה המתרחקת, אך היא לא הסתובבה אפילו פעם אחת. אחר כך הסתיר את דמותה סוחר פחם עם סל ענקי. פיסת כובע ריצדה מעבר לפינה – זה הכול.   

אלכסנדר גולץ פתח את דלתות המסעדה הקרובה. רעש והמולה שררו פה, קרני שמש התלכסנו וריצדו בגדודי הבקבוקים בנצנוצים מתגרים. גולץ ישב לשולחן ריק וצעק:

"גרסון!"

איש בצווארון מלוכלך וארשת שירותית שוות נפש ניגש אל גולץ בריצה והסיר אבק מן השולחן. גולץ אמר:

"בקבוק וודקה."

כאשר הגישו לו את מבוקשו הוא מזג כוסית, לגם וירק. גיצי זעם נתזו מעיניו, נחיריו התנפחו בטירוף.

 "גרסון!" הצטרח גולץ, "לא ביקשתי מים, לכל השדים! קח את הנוזל הזה, יש די והותר ממנו בכל באֵר, ותן לי וודקה! אחת-שתיים!"

כולם, גם האדישים ביותר, קפצו ממקומם והקיפו את גולץ במעגל. המשרת ההמום נשבע שבבקבוק היתה וודקה אמיתית בהחלט. בלב המהומה, בשעה שכל אחד מהשוהים במקום לגם מעט מים כדי להיווכח בצדקתו של גולץ, הביאו בקבוק חדש חתום.

בעל המסבאה חלץ את הפקק בעצמו בארשת נעלבת ובפנים נפוחות של אדם שנקלע למצב עגום ודו משמעי שלא בטובתו. ידיו מזגו בזהירות וברעד של התרגשות את הנוזל לכוס. הוא היה גאה מכדי לטעום, אך לפתע נתקף ספקות, לגם לגימה וירק: בכוס היו מים.

גולץ היה משועשע ובצחקוקים שקטים המשיך לתבוע וודקה.

קם רעש גדול. פניו המעוותים מפחד של בעל המסבאה נפנו מצד לצד כמו מבקשים הגנה. אחדים צעקו שהמסעדן נוכל, ושלא יזיק לקרוא למשטרה. אחרים טענו בתוקף שהנוכל הוא גולץ עצמו. היו שהזכירו ביראת שמים את השטן. המוחות הקטנים שלהם, המבוהלים מהחיים, סירבו להסבר שלא קשור בשאול.

בעל המסבאה אחוז החום וההתרגשות אמר:

"סלחו לי… בי נשבעתי, אני לא מבין כלום! לא יודע, לא יודע כלום. עזבו אותי לנפשי! אֵם האלוהים הקדושה! עשרים שנה היה לי עסק, עשרים שנה..!"

גולץ קם ונתן לשמן מכה בכתפו.

"חביבי," הוא אמר וחבש את כובעו, "אני לא בא בטענות. הבקבוקים שלכם ככל הנראה עשויים מבד, לא פלא שהכוהל מתנדף. היה שלום!"

והוא יצא בלי להביט לאחור, אבל בידיעה שפיות המומים נפערים בעקבותיו.

דברי ההיסטוריון (שעל פי דיווחו רשמתי את כל הכתוב לעיל) מרגע יציאתו של גולץ אל הרחוב, עומדים בסתירה חדה לעדותו של הקצב.

הקצב טען שאיש צעיר מוזר פנה אל המאפייה וביקש חצי קילוגרם צנימים. ההיסטוריון, שלבקשתו לא אנקוב בשמו, אך הוא אישיות נכבדת יותר מאיזה קצב, נשבע שהוא עמד והתמקח על מחיר הביצים עם הזקנה בפינת רחוב הכלב וסמטת העיוורים.

אך הסתירה הזאת לא מכניסה שינוי משמעותי במשמעות ההתרחשות, ולכן אני עוצר במאפייה.

כאשר פתח את דלתה הביט גולץ לאחור וראה התקהלות. אנשים ממקצועות שונים ומשונים, זקנים, ילדים ונשים הצטופפו מאחורי גבו, החוו מחוות מאופקות והצביעו באצבעם על האיש המוזר שהקים מהומה במסבאה – שיגעון הסקרנות, מהול בבהלת אי ההבנה האפלה, משך אותם בעקבותיו כמו להקת כלבים. גולץ העווה את פניו ומשך בכתפיו, אך מיד פרץ בצחוק. שישברו את הראש – זה השעשוע האחרון שלו.

הוא ניגש אל הדלפק ודרש חצי קילוגרם צנימים מסוכרים. המאפייה התמלאה בלקוחות. כולם, מי לצורך ומי שלא לצורך, שאלו על דבר זה או אחר והציצו בהשתוקקות בפניו הקפואים החמורים של גולץ. הוא כמו לא שם לב אליהם.

במתח הכללי נשמע קולה של המוכרת:

"אדון, מה קורה פה?"

כף המאזניים העמוסה בצנימים לא שקלה יותר מהמשקולת. הבחורה הושיטה את ידה ומשכה בכוח את שרשרת המאזניים מטה, אך כף המאזניים כמו נדבקה למקומה ועמדה ללא ניע.

גולץ פרץ בצחוק ונד בראשו, אך צחוקו הוסיף את הטיפה האחרונה לכוס הפחד שהשתלט על הנוכחים. הם התפזרו בדחיפות ובצעקות. הילדים שנדחסו בדלתות צעקו כאחוזי דיבוק. הנערה המוכרת עמדה מבולבלת וסמוקה מבהלה.

שוב יצא גולץ בטריקת דלתות עד שהזגוגיות הצטלצלו. התחשק לו לשבור משהו, למעוך, להרביץ לאדם הראשון שייקרה בדרכו.

הוא התנדנד, פניו היו חיוורים וגרויים, כובעו מוסט אל אוזנו – הוא נראה כאדם שהשתבשה עליו דעתו. מוטב אילולא נקרתה הזקנה בדרכו. הוא נטל ביצה מהתבנית שהיתה בידיה, שבר אותה ושלף מטבע זהב מהקליפה. "אוי!" צעקה האישה ההמומה, וההמון שמילא את הרחוב החרה החזיק אחריה "אה!".

גולץ מיד התרחק תוך חיטוט בכיסו. מה הוא חיפש שם?

ההמון הקיף את הזקנה וצווח, נחנק, מי מצחוק ומי מקללות חסרות פשר. ידיים חרושות קמטים, חמדניות, שברו ביצה אחר ביצה בפזיזות אחוזת שיגעון. תחולתן נזלה אל המדרכה ונקרשה בכתמים חלקלקים בתוך האבק. אך לא היה עוד זהב באף אחת מהביצים, והפה חסר השיניים התעווה בארשת של בכי ופלט נאצות. מסביבה לעומת זאת אחזו אנשים את בטנם וגעו בצחוק.

בהתקרבו אל הכיכר שלף גולץ מכיסו אקדח, לא פחות ולא יותר, וקירב את הקנה אל רקתו בשלווה גדולה. אותו כתם כובע בהיר שנעלם מעבר לפינה רדף אותו. הוא לחץ על ההדק, קול ירייה מהדהד הפר את דממת הערב, וגופה חמה ומרעידה נפלה אל הקרקע.

מן החי שמרו מרחק של יראת כבוד, אל המת נחפזו כאחוזי דיבוק. אם כך, סתם בן אדם? אם כך, מת באמת? המולת שאלות וקריאות עמדה באוויר. הפתק שנמצא בכיסו של גולץ זכה לפרשנויות אינספור. בגלל חצאית? טפו! האיש שזיעזע רחוב שלם, האיש שעורר הערצה עיוורת באחדים והתנגדות יוקדת באחרים, האיש שהבהיל נשים וילדים, שהוציא זהב ממקומות שבכלל לא היה אמור להיות בהם – האיש הזה מת בגלל איזו חצאית? חה-חה! מה הפלא?!

את ההספדים נשאו מעל גופתו של גולץ בו במקום, ברחוב, בעל המסבאה והזקנה. הזקנה הצטווחה בשמחה:

"נוכל!"

בעל המסבאה קרא בכעס ובהנאה:

"אכן!"

המתגודדים התפזרו יד ביד עם נשותיהם ומאהבותיהם. נדיר היה ביניהם מי שלא אהב את חברתו ברגע זה ולא אחז בידה ביתר חוזקה. היה ברשותם את מה שחסר למת – מותניים לאחוז בהם. בעיניהם הוא היה חלש ועלוב – גם אם מעשה שטן העניק לו תכונות מיוחדות, הרי בסופו של חשבון היה אומלל – זה נעים כל כך, זה נעים כל כך, זה נעים באופן בל יתואר!

אל תעלו ספק בלבכם – כולם היו שמחים. וכשם שהיו מכבים גפרור דולק במבנה עץ, כך כיבו בתוכם את המחשבה: "שמא… שמא היה דרוש לו עוד משהו?"

 

מבוא

בשנת 1998, שתים-עשרה שנה אחרי מותו של בורחס, התפרסם לראשונה סיפור גנוז פרי עטו, 'חדר 211'. הסיפור נמסר לעיתון Página/12 על ידי מריה קוֹדאמה, אלמנתו של בורחס, והופיע בעמוד השער של Radar, המוסף השבועי לתרבות.

בהקדמה הקצרה נכתב שהסיפור נועד להיכלל בקובץ הסיפורים 'ספר החול' מ-1975, אך בורחס משך אותו לפני ההדפסה וגנז אותו, ככל הנראה בשל תכניו הארוטיים, המרומזים למדי אמנם, אך נועזים ומפורשים יחסית לשאר יצירתו. גם בקובץ האחרון שפירסם בורחס בחייו, 'הזיכרון של שקספיר' מ-1983, הכולל ארבעה סיפורים בלבד, לא נכלל הסיפור.

 

או שמא

בשנת 1998 מסרה מריה קודאמה, אלמנתו של בורחס, לעיתון Página/12 סיפור בשם 'חדר 211', לדבריה סיפור גנוז שבורחס החליט למשוך מ'ספר החול'. קודאמה עצמה, לעדותה, הדפיסה במכונת כתיבה את הסיפור שהכתיב לה בורחס, כפי שנהג לעשות לאחר שעיוורונו המתקדם מנע אותו מקרוא וכתוב.

כצפוי, הפרסום עורר פולמוס. רוב-רובן של התגובות לא התייחסו לאיכותו של הסיפור אלא לשאלת האותנטיוּת. הוויכוח היה סוער במיוחד בשל פרשת הטקסט 'רגעים' ( "אילו יכולתי לחיות מחדש את חיי / בפעם הבאה הייתי מנסה לטעות יותר / לא הייתי מנסה להיות כל כך מושלם / הייתי נרגע יותר / הייתי טיפש יותר / הייתי לוקח יותר סיכונים / יוצא ליותר מסעות / מתבונן ביותר שקיעות" וגו') – שהוצג במשך שנים כ"שיר" מעזבונו של בורחס, בעוד שלמעשה היה תרגום מאנגלית של טקסט טיפוסי למסורת העזרה העצמית, שהופיע במקור ב-Reader's Digest. אם הודבק לבורחס בתום לב ואם כהלצה זדונית, העניין יצא משליטה ועד היום רשימת המלצות זו סובבת ברשת – בין השאר כמצגת פאואר פוינט עם תמונות השקיעה הבלתי-נמנעות – בתור שיר של בורחס, כנראה הידוע ביותר בכל יצירתו. קודאמה – כמוה כמומחים אחרים ליצירת בורחס – הכחישה בלי לאוּת כל קשר בין בורחס ל'רגעים' ואף הצליחה להוריד מהמדפים את ספר העיון 'בורחס ומקסיקו' שבאחד מפרקיו (ראיון עם הסופרת אלנה פונייטובסקה) יוחס לו הטקסט. למרבה האירוניה מצאה עצמה כעת מואשמת באותו חטא עצמו.

פרופ' סאול סוסנובסקי מאוניברסיטת מרילנד, אחד הטוענים לאותנטיות של הסיפור, מנה מוטיבים בורחסיים מובהקים המופיעים בו: טכניקת הסיפור-בתוך-סיפור, התיאורים התמציתיים, היסודות האוטוביוגרפיים כגון מיקום הפגישה בבית קפה ברובע בּוֹאֶדוֹ בבואנוס איירס, שם שכנה הספרייה שבורחס עבד בה,1 ובעיקר מוטיב המבוך שמופיע בכמה הקשרים, בעוצמה גוברת – מבוך מבשֵׂר מבוך: התעייה בסמטאות ג'נובה, המרחק הקצר בין האוהבים שמסתבך והופך למבוך מייסר, והחידוש שבמבנה המבוכי של העלילה המתפצלת בסיום. לדבריו, פרישׂת המבוך על כל המישורים הללו, מבלי לנקוב בשמו במפורש, אופיינית לבשלות הסיפורת של בורחס בשלב הזה של יצירתו, ואפשר שיש בה גם שמץ אירוניה עצמית.

סוסנובסקי ואחרים הצביעו על הקירבה הסגנונית והתמאטית בין 'חדר 211' לסיפורים מתוך 'ספר החול', ובמיוחד ל'אולריקה'. במוקד שתי היצירות עומד סיפור אהבה בן יום אחד בין שני זרים בעיר זרה, יורק ב'אולריקה', ג'נובה ב'חדר 211'. אך בעוד 'אולריקה' רווי אלוזיות ספרותיות (בעיקר לסיפור אהבתם הטראגית של סיגורד וברינהילד בסאגה האיסלנדית מסוף המאה ה-13, Vöslunga Saga), ונרמז כאילו סיפור האהבה בו לא היה אלא חלום, או השתקפות במראָה, או כאמור הדהוד ספרותי, כלומר שלוש שכבות 'הסוואה' – 'חדר 211' הוא כמין גירסה 'נושמת' ותלת-ממדית של הסיפור, שבורחס מעז לתאר בה רומן ומשיכה גופנית של ממש, בלי לנקוט הסוואות מטא-ספרותיות או 'להסתתר' מאחורי פרשנות המראָה/החלום. בעוד אולריקה מתפרשת כבבואה של דמות ספרותית אחרת, ברינהילד, ליליאנה מ'חדר 211' היא אישה בשר ודם.

עוד חוקרת מרכזית של יצירת בורחס, דוקטור קריסטינה בּוּלאסיוֹ מאוניברסיטת טוּקוּמַן, אמרה – בלי לציין מפורשות את דעתה ביחס לאותנטיות – שאפשר כי בורחס גנז את הסיפור בשל החשש שייקרא כפנטזיה ארוטית של המספר, שהוא בן דמותו. בהקשר הזה ציטטה את המשפט הבא מהסיפור כמשפט מפתח: "תהיתי אם מעמדו … היה נפגע אילו נודע שהוא חוטא בכתיבת שירה, וחמור מכך, בפרסומה." אולי – תהתה בולאסיו – זו הסיבה, מודעת או לא, למכשולים שהערים בורחס על דרכם של האוהבים זה אל זה ואל הגשמת המפגש 'האסור'.

מכל מקום, הקלף המשמעותי ביותר של הטוענים לאותנטיות היה מסירת הסיפור לעיתון על ידי מריה קודאמה: היא, שנאבקה במשך שנים לשחרר את בורחס מקללת 'רגעים' ("תמצית של כל הנחוּת והדלוח שיש לניו אייג' להציע לאנושות," כמאמר אחד מהם), בוודאי לא היתה מעלה בדעתה לייחס לו סיפור לא-לו.

המפקפקים באותנטיות נדרשו לאותן נקודות עצמן, מזווית שונה. המוטיבים הבורחסיים האופייניים, טענו, מעוררים חשד לזיוף דווקא ("רק המַראָה חסרה," כתבה ביבושת מבקרת הספרות מרסדס פְּרייֶטוֹ, "וכידוע, לא נשארו עוד נמרים בג'נובה."2). ביסוד המיני ויותר מכך, באינטנסיביות הרגשית שבסיפור, ראו הוכחה ניצחת לזיוף: בורחס לא רק לא היה מעז, גם לא היה מסוגל לכתוב טקסט כזה ("גם קודאמה לא," העיר בסרקאזם מישהו מהמחנה השני, בשלב שהמחלוקת החלה להידרדר למהלומות מילוליות). כנגד זה השיבו אנשי המחנה הראשון שבורחס היה מסוגל גם מסוגל לכך, וכראייה ציטטו משירתו שורות כגון "אִשָּׁה כּוֹאֶבֶת לִי בְּכָל הַגּוּף" מתוך השיר 'המאוּיָם'.

אשר למסירת הסיפור על ידי קודאמה, טענו השוללים שזהו אליבי מושלם מדי, ובכלל, הִקשו, מניִן ומדוע צץ הסיפור דווקא עכשיו?

שני הצדדים דרשו לבסוף להגיש את כתב היד לבדיקת מעבדה, כל אחד מהם משום שראה בכך הליך שיוכיח סופית את צדקתו. כאן נתקלו בהתנגדותה של קודאמה: "בורחס לא היה ולא יהיה חיית מעבדה," פסקה. עם זאת, שבועיים אחרי שפורסם הסיפור והצית את הפולמוס, הסכימה לפרסם ב-Radar ארבעה תצלומי תקריב של תדפיס מכונת-הכתיבה.

כצפוי, שתי התיזות מצאו בתצלומים הוכחה ניצחת.

חדר 211

בימי שלישי הספרייה היתה נסגרת שעתיים מוקדם מהרגיל, ולא פעם לפני שנסעתי הביתה הייתי יושב שעה קלה בקפה דָנטֶה, מאחר שידעתי שלא ידאגו לי בבית.3 ביום ההוא, מיד כשנכנסתי ראיתי את אֶדמוּנדוֹ ריצ'י יושב מול ספל קפה וכוסית קוניאק, ובאותו רגע נשא גם הוא את ראשו וראה אותי, ועיניו אורו בשמחה. ניגשתי לברך אותו לשלום והוא הזמין אותי להצטרף אליו.

"לא אפריע? אולי אתה מחכה למישהו?"

"התבטל לי שיעור והקדמתי לפגישה באופן בלתי-נסלח, ואת העיתון כבר קראתי עד מודעות האבל," צחק ריצ'י. "אלוהים שלח אותך."

אדמוּנדו ריצ'י לימד אנגלית ואיטלקית במחלקה לשפות באוּבֶּה, זה ארבע או חמש שנים.4 הוא היה אחד האנשים הגבוהים שהיכרתי, ביריון בחליפה. את מראהו האימתני עידנו שיער שחור חלק שצנח לו על מצחו והוא היה מסיט אותו הצִדה, שפתיים רכות במפתיע, משקפיים דקי מסגרת ונימוסים חסרי-דופי שנבעו, כמדומה, לאו דווקא מחינוך טוב כמו מחביבות טבעית.

לי הוא רחש חיבה מיוחדת שמקורה בהכרת תודה: פעמיים סייעתי לו לפרסם שירים ב-Sur5. הוא לא היה משורר גדול אבל שיריו היו לא-רעים כלל: קצרים, תמציתיים ושכלתניים, ויכולת לנחש כי סגפנותם מגוננת על געש רגשי. כשמסר לי אותם יום אחד בתום ביקור קצר בספרייה, שאני ניחשתי את מטרתו, אמרתי לו שבכל מקרה יצטרכו להתקבל על דעתה של אוֹקַמפּוֹ. הוא הבהיר לי שאינו מבקש לעקוף את הדרישות הגבוהות של Sur. אדרבא, אם השירים לא יתקבלו סימן שאינם ראויים לראות אור והוא יכיר לנו טובה על שהצלנו אותם ואותו מן החרפּה. אני זוכר שהופתעתי מן המילה הזו, שנשמעה כה חריפה מפיו. הסיבה שהוא מוסר לי אותם כך, הוסיף, היא שהוא רוצה לפרסם אותם תחת שם בדוי, סנטיאגו טייֶמפּוֹ, ומבקש שהפרט הזה יישאר בינינו.

"מדוע בעצם?" שאלתי. תהיתי אם מעמדו באוניברסיטה היה נפגע אילו נודע שהוא חוטא בכתיבת שירה, וחמור מכך, בפרסומה.

"רק בזכות חסותו של טייֶמפּוֹ אני מעז לכתוב בכלל," אדמונדו ריצ'י חייך את חיוכו השובה-לב, אבל בעיניו שננעצו בי היה משהו קשה ואולי נואש. "לוּ אני צריך לחתום על השרבוטים האלה בשמי, לא הייתי כותב מילה."

השירים מצאו חן בעיני ויקטוריה. היא אמרה שזו הגִרסה החילונית האינטלקטואלית לשירים של מאסֶטו6 שאף הם התפרסמו בכתב העת. היא ביקשה ממנו באמצעותי (אני שמרתי על סודו) לשלוח נוספים והוא עשה זאת עוד פעם אחת ולא יסף.

לא שאלתי אותו עכשיו על הכתיבה. היטב מדי היכרתי את המכאובים, הפחד ומפח הנפש המכתרים כל שורה. הדברים שסיפר לי לאחר מכן מחו מזכרוני את החלק הראשון של שיחתנו. אני מניח שדיברנו על מכרים משותפים, שהערנו כמה הערות עגמומיות-מבודחות על החדשות במדינה ובאירופה, שהחלפנו כמה אנקדוטות על מקומות עבודתנו. בעניין זה האחרון אני הייתי בעמדת נחיתות מאחר שהספרייה עמדה רוב הזמן בשממונה, אבל ריצ'י הקפיד לא לתת לי תחושה כזאת. חללו של דנטה הלך והתערפל מעשן סיגריות, כהד לעננים שהחלו להיקשר בחוץ, אצבעותיו הארוכות של ריצ'י תופפו בשקט על קצה השולחן, ואני קלטתי משהו פתאום.

"הפסקת לעשן?"

הוא עיווה את פניו במורת-רוח. "לפני שנה ותשעה ימים."

"שנה!" אמרתי לו בעידוד. "אם כך אתה כבר פטור מהעונש."

"לעולם לא אהיה פטור," אמר ריצ'י בלי לחייך.

"אתה עוד מתגעגע לפעמים?"

"אין רגע שאני לא מתגעגע," ענה.

",Past cure I am, now reason is past care"7 אמרתי בלבי.

מכאן, מהעשן, מהעונש ומהגעגועים, הגענו – איני זוכר באיזה נתיב בדיוק – אל סיפורו.

ריצ'י שהה ימים אחדים בג'נובה בכנס שנערך מטעם המחלקה לתרבויות ולשפות מודרניות ב-UniGe.8 יום לפני תום הכנס, אחרי שנתן את הרצאתו השנייה והאחרונה, יצא בשעת צהריים מהפקולטה למדעי הרוח אל וִיָה בַּלבִּי וירד לעבר העיר העתיקה. מאחר שההרצאה העיקה עליו – רק באותו הבוקר השלים את כתיבתה – הרגיש כעת חסר משקל ושוטט בלי מטרה. הנמל לא נראה מאחורי הבתים הצבעוניים הצפופים, אבל העננה של ריח הים הסתננה ביניהם. נדמָה לו שהעולם מזמזם סביבו כמבשר לו משהו. הוא העמיק לחדור לסמטאות שהלכו ונעשו צרות, מרובות כנסיות קטנות שביניהן עמדו זונות כמעט עירומות לאור היום ועישנו בשיעמום. חלקן קראו לו בנימה מפצירה-לעגנית והוא ניסה להיחלץ משם אבל הסמטאות הסתבכו זו בזו, מתעתעות, והוא פנה ושוב פנה ושב ומצא את עצמו בין הנשים ההן. לבסוף הצליח לצאת אל וִיָה גָריבַּלדי. הוא צעד במהירות בלי לשעות לארמונות לאורך הרחוב, כאילו קריאותיהן עוד רודפות אחריו, והאט רק כשהגיע לרחבה הקטנה של פּיאָצָה מֶרידיאָנָה. היה שם בית קפה שהוציא שולחנות החוצה ומבטו של ריצ'י נתקל באישה שישבה אל אחד מהם לבדה.

"אני לא זוכר אם שאר השולחנות היו ריקים, או שראיתי רק אותה," אמר לי. "מה שלכד את תשומת לבי היה שהיא קראה ספר, בריכוז מוחלט."

היא לבשה שמלת כתפיות תכולה שחשפה זרועות בהירות, ואף שלשולחן היתה שמשייה, חבשה כובע קש לבן שהסתיר ממנו את פניה. גופה היה דק ורגליה ארוכות, היא נאלצה להטות אותן הצִדה תחת השולחן. אפשר שחשה במבטו, שכן הרימה את עיניה, אבל לא ראתה אותו באמת: מבטה חלף עליו, הקיף את הכיכר וחזר אל הספר. ריצ'י ראה את פניה רק להרף עין. הוא המשיך ללכת וכשעבר מאחוריה אזר אומץ להסתובב: שערה החום היה גזור בקו ישר מתחת לכתפיים, ובין שולי הכובע לכתף השמאלית הצליח ללכוד פיסה מהספר. הוא היה בספרדית.

אחר הצהריים ישב בעוד שתי הרצאות ודיון אחד בלי לקלוט מילה, ושיחק בפיזור נפש בכרטיסי הביקור שנתנו לו קולגות אחרי ההרצאה שלו. הדיון התארך הרבה מעבר לזמן שהוקצב וריצ'י הרגיש שעיניו נעצמות. דווקא בלילה, על הכרים הרכים להפליא בחדר המלון, לא הצליח להירדם. כל הדברים היו לקולות. אף שידע שהדלת והברזים במקלחת סגורים, עִינה טפטוף עיקש את מוחו. מאוורר התקרה החרישי ניסר את האוויר במאמץ כאוב באוזניו. מאחורי עפעפיו המהודקים הציץ שוב ושוב בספר מעבר לכתפה הערומה, גם אחרי שנרדם לבסוף לפנות בוקר.

בבוקר כמעט לא הופתע לראות אותה יושבת, שוב לבדה, בחדר האוכל הקטן של המלון, כמו המשך לחלומו. "ידעתי שאם אחשוב על זה אפילו לרגע, לא אעז," אמר לי. הוא ניגש אליה מיד ושאל אם יוכל להצטרף. היא הביטה בו בתדהמה והוא קלט לחרדתו שפנה אליה בספרדית. אבל אם הבחינה במבוכתו ואם לא, אחרי רגע חייכה ואמרה בשלווה: "Por favor,", במבטא פּוֹרטֶניוֹ.9

"סליחה," אמר כשהתיישב, "לפעמים אני שוכח שאני באיטליה."

התברר ששמה ליליאנה ושעזבה את ארגנטינה לפני שנים והיא מתגוררת בבולוניה. התברר גם שעיניה כהות וסמיכות ריסים, עצמות לחייה חדות, אפה נשרי ופיה נדיב. היא האזינה בעניין כשסיפר על הכנס, וכשהסתכלה בו מן הצד ראה שיש לה פזילה קלה שבקלות, ששיוותה לפניה ארשת ילדותית. היא לא סיפרה מה היא עושה בג'נובה, אבל תלבושתה הבוקר, חולצת כפתורים בוורוד בהיר, כמעט לבן, וחצאית כחולה צרה, רימזה על עיסוקים שאינם תיירות. יופיה לא הכריז על עצמו בבת אחת, אבל מרגע שהתחוור, היה לו כמעט ללא נשוא. על כל דבר היה סולח לבעלת הפנים האלה. שרשרת כסף שנחה על עצמות הבריח שלה ריתקה אליהן את מבטו והוא נזקק למאמץ כביר כדי לנתק אותו משם. מלצר עבר בין השולחנות והניח לפני כל אורח כרטיס מודפס באותיות מסולסלות: הזמנה לקוקטייל בגן המלון בשש לפנות ערב.

לבו התכווץ כשהיא הציצה בשעונה, כאילו הפרה איזה הסכם ביניהם. הוא שכח שהוא עצמו אמור להנחות הבוקר שולחן עגול בנושא 'שפה, תרבות וזהות – בין האישי לאוניברסלי'. הוא נחפז לשאול: "תבואי לקוקטייל?"

"אם אספיק," ענתה בעודה הודפת את כיסאה לאחור. "אני לא נוהגת לסרב לשמפניה בחינם."

את ההנחייה צלח בדרך נס. "לא חשבתי שאי-פעם אהיה אסיר תודה על הדברנות של אנשי אקדמיה," אמר לי. בנקודה שבהה בה, בין ראשי הקהל לתקרה, ראה את אצבעותיו חולפות על עצמות לחייה, על אפה האצילי, לאורך לסתה, על עצמות הבריח הנפלאות ההן. מקוקטייל הסיום של הכנס השתמט אבל ידע שאין לו מנוס מארוחת הערב בביתו של הדיקן, שהזמין אותו אישית.

בחמישה לשש יצא לגן המלון והתיישב אל אחד משולחנות הברזל הלבנים בצד. הגן הלך והתמלא באנשים שלא היו היא, והתשוקה לעשֵן עשתה בו שמות. הדקות נקפו והאור החל להתעמעם, וריצ'י חשש שירסק את הגביע הריק שסובב בין ידיו. על האפשרות שלא תבוא סירב לחשוב. ברבע לשבע ראה אותה, דקה וגבוהה משזכר בשמלה בצבע יין ובשיער אסוף, יורדת בשלוש המדרגות מהלובי וסוקרת את הגן. הפזילה הכמעט לא מורגשת, שאיש זולתו לא ראה, היתה גמול נדיב על סבלנותו. הוא נופף לה, כובש את הדחף לזנק על רגליו, ואחרי שהתיישבה הלך להביא להם שתי כוסות שמפניה.

אני מדמֶה לי אותו דולה עבורה רגעים משעשעים מהכנס, עד שירדו דמדומים על הגן ושתיקה על שניהם. הוא נשם עמוק ושאל אותה עד מתי תישאר בג'נובה. היא השיבה שהרכבת שלה יוצאת למחרת בשבע בבוקר. לבו שוב התכווץ.

הוא חישב בקול רם: "בניכוי ארוחת הערב שאני חייב ללכת אליה, זה משאיר לנו בערך שבע שעות."

"זה לא מעט," חייכה.

"לא מעט לְמה?"

"לייצר זיכרון מושלם של מה שלא קרה ולא יכול להתקלקל," אמרה.

"תפסיקי," אמר לה בחדוּת.

היא נפנתה אליו בהפתעה, ואז הבעת פניה התרככה. הושיטה לו את כף ידה על השולחן והוא מיהר לאחוז בה, שברירית ולבנה כל כך בין ידיו שלו, והוצף הקלה. היא התבוננה בו בריכוז.

"אז מה נעשה?" שאלה.

הוא נישק את אצבעותיה אחת-אחת, את ציפורניה, את שתי הטבעות שענדה. אחר כך ענה: "מה שאת תבחרי. הרי את מבינה שאני כבר החלטתי."

היא שתקה רגע לפני שאמרה בשקט: "אני פוחדת להתחרט," וריצ'י קפא. היא הוסיפה: "לפעמים אני עוד חולמת על זוג סנדלים בצבע הזה," טילטלה את כוס השמפניה שלה, "שראיתי פעם ברומא ולא העזתי לקנות," ושתתה את המשקה בנשימה אחת.

הוא נרכן אליה. בגן המחשיך, בין המלצריות שפינו את הכלים האחרונים, התנשקו. סוף-סוף ליטף את לחייה ואת צווארה. הוא לא ידע כיצד יקים את עצמו מהשולחן הזה. הארוחה נקבעה לתשע, וביתו של הדיקן היה מרוחק מהמלון. הוא קילל בלבו.

"עד אחת-עשרה אחזור," אמר. "גם אם אצטרך להרוג את המארח."

הוא אמר לה שהוא שוהה בחדר 211, שאל אותה היכן ייפגשו. "אצלי," ענתה וצחקה: "בדיוק בחדר מעליך. אם היה לי שיער ארוך יותר יכולת לטפס עליו אל החלון שלי."

"אטפס על הקיר אם צריך," אמר ריצ'י ונגע קלות בשערה. שניהם קמו ונפנו זה אל זה. הוא הידק אותה אליו והיא לחשה לו משהו שלא הצליח לשמוע, והלכה.

ברבע לאחת-עשרה הגיע למלון במונית. יציאתו מהאירוע רב המשתתפים לא עלתה יפה. הארוחה התנהלה בעצלתיים ועמדה רק במנה השנייה כשהוא קם ובקושי טרח למלמל תירוץ, כל כך להוט היה להסתלק. אבל מרגע שיצא משם לא הקדיש לכך עוד שום מחשבה. הוא עלה לחדרו והתקלח במהירות, והחליט גם להתגלח, אף שהתגלח כבר אחר הצהריים. אחר כך חשב שעשה טעות, פניו יהיו רגישות עכשיו. לרגע חש בדמיונו את ירכיה מלטפות את לחייו. הוא עלה במדרגות, רוחו קצרה מדי להמתין למעלית. עמד כמה רגעים מול חדר 311 להסדיר את נשימתו, ונקש. לא קרה כלום. נקש חזק יותר. כלום. "מה הרגשתי אני לא זוכר," אמר ריצ'י, "כלומר זה לא משהו שאני יכול לתאר במילים. אמרתי לעצמי שאולי היא עוד לא מוכנה, אולי הקדמתי קצת, שאחזור בעוד כמה דקות והכול יסתדר."

הוא עשה סיבוב בקומה, עבר על פני חדר הסבה עם שתי כורסאות קטיפה צהובות, חזר אל 311 ונקש, שלוש נקישות ברורות ורמות. הוא שמע את דמו הולם באוזניו, וגם – הפעם כן – איזו תזוזה מבפנים, צעדים קרבים. לבו הלם בפראות. הדלת נפתחה והופיע גבר גוץ וקירח, בחלוק המגבת הלבן של המלון, פניו הישנוניות נרגזות. ריצ'י הביט בו המום ומילמל "Mi scusi" רגע לפני שהדלת נסגרה בפניו.

הוא נשאר מול הדלת, רגליו כבדות מאוד והמחשבות גועשות בראשו. יכול להיות שבכוונה שלחה אותו לחדר הלא-נכון? הוא נזכר במה שאמרה על חרטה, בצחוקה כשאמרה "אצלי". לא ייתכן. כנראה שמעה מספר אחר כשאמר 211. הוא כשל אל חדר ההסבה שראה קודם וצנח על אחת הכורסאות.

ריצ'י קם על רגליו פתאום. ליד השולחן שלנו עמדה אישה עגלגלה בתספורת קצרה ובחליפת חצאית חומה. הוא התכופף לנשק לה על לחיה ואמר לי: "מרתה, אשתי, נדמה לי שלא נפגשתם." בהיתי בה רגע ומיד התעשתּי וקמתי ללחוץ את ידה בשעה שריצ'י משך כיסא עבורה. אחרי דקות אחדות של שיחת נימוסין התנצלתי והלכתי, עורי מעקצץ ממבוכה והסיפור הקטוע מפרפר מול עיני כמו דג על החול.

גם אם נניח שבקומה לא נפלה טעות, חשב ריצ'י, עדיין יש פה עשרים או שלושים חדרים. אי-אפשר לדפוק על כל הדלתות. מה הוא יודע  עליה. שם פרטי, רכבת בשבע בבוקר, מבט טורד מנוחה. הוא ישב על הכורסה, מרפקיו על הברכיים, מצחו בידיו. בהחלטה פתאומית קם וצעד למעלית, וירד אל הלובי. הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

היא היתה שם וגל של חיבה והכרת תודה גאה בו. הוא השתדל לדבר כלאחר יד: בת ארצו, ליליאנה… שם משפחתה פרח מזיכרונו, עוזבת מוקדם בבוקר, ביקשה למסור לו מכתב דחוף לקחת איתו לבואנוס איירס אבל הוא איחר להגיע למלון… פניה השחומות מלאו חרדה. "אי-אפשר," אמרה בלחש כאוב, "אסור לי," ותוך כדי כך רשמה מספר על פתק, במהירות, כחוששת שתתחרט, וקיפלה אותו, והוא לקח אותו ואמר גם הוא בלחש, "תודה, תודה."

הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

הפקיד הוא שהיה שם, ונשא אליו מבט חמצמץ שהלך והתמלא חשדנות ככל שריצ'י דיבר. הוא נמנה עם המעטים החסינים בפני קסמיו.

"Signore," אמר לו בהדרת כבוד נעלבת, שריצ'י זיהה בה גם הנאה מוסתרת, "זה בניגוד גמור לכללי המלון. היא תוכל להשאיר לך פה את המכתב בבוקר אם תרצה."

ריצ'י נסוג ועלה לאט במדרגות. "אטפס על הקיר אם צריך." ואולי בכל זאת ניסה בקומה הלא-נכונה? אולי שמעה 311 במקום 211? הוא עלה לקומה הרביעית וצעד אל חדר 411 ונקש עליו, בלי היסוס. עכשיו היה חדור החלטיות קרה וזועמת: החיים כמעט העניקו לו את הלילה האחד הזה ואז גזלו אותו ממנו בתעלול סר-טעם, והוא היה נחוש לזכות בו. לא היתה תשובה. הוא נקש ביתר תוקף, וכעבור שניות אחדות נשמע מתוך החדר "What is it? Who is there?" בקול אישה דקיק, במבטא בריטי. ידו נשמטה.

הוא תעה בקומה הרביעית עד שהגיע לחדר ההסבה, שבקומה זו רוהט בכורסאות בצבע ירקרק, והתיישב על אחת מהן לאט. מה אם יחזור לחדרו ויטלפן לכל חדר וחדר במלון מהקומה השלישית ומעלה? או מהשנייה? הוא הרגיש שהוא יוצא מדעתו. השעין את ראשו על המסעד ועצם את עיניו ואמר בלבו, "עזרי לי, ליליאנה". מה היא לחשה לו רגע לפני שנפרדו בגן? הוא אימץ את זכרונו, את רוחו, את כל תאי מוחו. משהו מהיר. מספר? הוא התיישב בקפיצה. שלוש-מאות? שלוש-מאות וכמה?

רק במעלית העז לפתוח את הפתק. 312. הוא לטש את עיניו במספר. היא כנראה שמעה 212 כשאמר 211. עלה לקומה השלישית ומול 312 נשם נשימה עמוקה ונקש. הדלת נפתחה מיד, כאילו לחצה הנקישה השלישית על מנגנון נסתר. ליליאנה לבשה כותונת סטן קצרה בצבע שמנת ועיניה נצצו אליו. עוד לפני שנעלה את הדלת הוא כבר צנח על ברכיו ונישק את ירכיה.

הוא הכיר שני פקידי קבלה: גבר כחוש משופם, בעל גינוני אדיבות תוקפניים, ונערה שחרחורת חייכנית שהאירה לו פנים, כמדומה, מעבר לאדיבות המתבקשת. כשחזר הערב למלון היא זו שמסרה לו את המפתח, בחיוך כמו תמיד. הוא התפלל שעדיין תהיה שם.

לא היה שם איש. הוא צילצל בפעמון שעל הדלפק ומן המשרד מאחור יצאה אישה כבת חמישים, נעימת סבר, מרכיבה משקפיים רבועי מסגרת ושערה אסוף במהודק. הוא נזכר שראה אותה קודם, מנהלת הקבלה. "ערב טוב," אמרה לו בחביבות נמרצת ותלתה בו מבט שואל. הוא שתק. "במה אוכל לעזור?" לקולה התגנב רמז של קוצר רוח, בלי שתאבד את המקצועיות האדיבה. "אני צריך…", אמר ריצ'י, "איבדתי כנראה את מברשת השיניים." היא פתחה מגירה מתחת לדלפק, הוציאה ממנה מברשת קטנה עטופה בניילון והושיטה לו.

בשש וחצי בבוקר, אחרי שעות על הספה שבלובי, שעות שהוא ידע שלא יהיו לו רעות מהן בחייו, ראה אותה לבסוף יוצאת מהמעלית. השוער מיהר אליה ולקח ממנה את מזוודת העור הקטנה, והלך לפניה אל המונית שכבר המתינה בחוץ. ריצ'י נעמד. מבטה חלף על פניו כשצעדה אל דלפק הקבלה, השאירה עליו את המפתח ויצאה מהמלון.

לפנות בוקר ליליאנה נרדמה, ראשה על כתפו. הוא סירב לישון. רצה לנעוץ את הרגע הזה במוחו על כל פרטיו. שיערה המדגדג את סנטרו, צלעותיה הגואות ויורדות תחת ידו עם הנשימה, חמימות גופה, המילים המתוקות, המנחמות על הכאב העתידי, שנלחשו ביניהם לפני שנרדמה, האור המוקדם המסתנן דרך תריס העץ ומפספּס את עורה, לבן על לבן. ואת כל הרגעים שקדמו לו, בטרם ייטמעו זה בזה ויהפכו לכתם צבע מטושטש פרטים, לאחור, עד הרגע הראשון, כשהדלת נפתחה והוא נכנס וצנח על ברכיו וידע שלא יהיו לו שעות טובות מאלה בחייו.

הוא נשאר עומד ליד הספה והשקיף על המונית המתרחקת. כשנעלמה מעיניו עלה לחדרו, נכנס למיטה בבגדיו ונרדם. מאוחר יותר הצליח לקבל את כתובתה בבולוניה מפקידת הקבלה הצעירה. אחת לחודש הוא שולח לה שירים של סבסטיאן טייֶמפּוֹ. היא מעולם לא ענתה.


דיוויד נעץ מבט בתמונה של מימי, שצולמה בבר מצווה שלו, עשרים וחמש שנה קודם לכן. היא הייתה אחייניתו, אחיינית מדרגה שנייה, והיא ומשפחתה באו למילווקי מברוקלין לכבוד האירוע. הוא זכר שהיה מאוהב בה בטקס. היו לה שיער משי שחור ועיניים חומות גדולות עם ריצודי זהב. היא הייתה רזה וגבוהה, בעלת פנים מוארכות כמו דיוקן יקר ערך, ושיערה היה תקוע מאחורי אוזניה הקטנות, המעוצבות להפליא, שכמו גולפו בסבון. בצווארה היה פיתול ארוך ולבן, והיא ישבה בשקט בשורה השנייה של בית הכנסת בעוד הוא קרא מהתורה והוביל את הקהילה בתפילה.  בסוף נאום הבר מצוה שלו הוא הודה להוריו על שתמכו בו כל כך ואחר כך הודה לקרובי המשפחה ולידידים על בואם. הוא הסתכל לעבר מימי ואמר, "ותודה לך." זה היה רגע משונה וספונטני בחייו, שהיו עד אז שלווים והגיוניים והצטיינו בגישה מעשית. ואולם היא פשוט המשיכה לנעוץ בו את עיניה כשעמד על הבימה. הוא כבר היה אבוד אז. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלו בתשוקה כואבת, להט שאיים לכלות את בשרו. העובדה שהיה בראשית גיל ההתבגרות ומימי, בת חמש עשרה, הייתה כבר במקום אחר לגמרי, גם היא לא תרמה לעניין.

היא התעכבה באזור קבלת הפנים בזמן שהוא רקד עם נערות רזות ולא מפותחות שלמדו איתו בכיתה ז', והמסתוריות והריחוק של מימי העניקו לה סוג של הילה מלכותית שרק הגבירה את טירופו. היא סירבה לרקוד איתו ואמרה, "אני לא בת זוג טובה. אני אוהבת להוביל. "

”יהיה בסדר. "

"תודה, אבל לא. "

באחד הרגעים ראה אותה עומדת לבד ליד המתנות וניגש אליה. "תבחרי אחת," הוא אמר.

"מה? "

"את יכולה לקבל אחת. "

היא חייכה אליו, שיניים לבנות ישרות, בלי גשר. "אתה טיפשון."

"אני רציני." הוא רצה נואשות לתת לה משהו.

"אני לא יכולה לקחת את המתנות שלך."

"רק אחת."

"אתה באמת רציני."

ואז אביה, הדוד אירב, בא ובירך את דיוויד על הקריאה הנהדרת של ההפטרה, ובזה הסתיימו חילופי הדברים. הוא היה מוכן לוותר על כל מה שהרוויח זה עתה, מגדל של מתנות  וגעלד לרגל הפיכתו לגבר. ממלכתי תמורת ידך. אני אתחתן איתך יום אחד, חשב.

הוא ראה אותה כמה פעמים אחר כך, בחתונה ואז ביום הנישואים של הוריה, היא חבשה כובע צמר כמו של נהג מונית, ולבשה מכנסי קורדרוי רחבים – מראה שלא הלם את האירוע. ובכל זאת, הוא לא יכול היה להכחיש כי כל אימת שראה אותה ניעורו אותם רגשות, אם כי ניכר שלא אצל מימי. עיניה דמויות השקד, שהיו בלתי חדירות כמחשבותיה, נשארו מרוחקות ומסקרנות. עד מהרה הוא איבד קשר איתה.

עכשיו הוא נסע למלון הייאט בדנוור. מימי באה מניו יורק לכנס של עובדים סוציאליים. דיוויד עצמו היה פסיכולוג עם קליניקה בדנוור, אז יהיה להם משהו במשותף אחרי כל השנים האלה. כל זה היה טוב. הוא הביא איתו תמונה שלה מהבר מצווה שלו. כמובן, זה היה לפני עשרים וחמש שנה, והיא הייתה עכשיו הוא. מיילס. מימי נעלמה לפני שנתיים.

מיילס אמר לו שהוא ילבש חולצה כחולה עם שרוולים קצרים ועניבה צהובה. דיוויד הבחין בו מיד, עומד ליד המזרקה. הוא לא היה חושב לרגע שמיילס שונה מכל גבר אחר, לבוש כאיש מקצוע, מחכה לארוחת צהריים עם חבר לעבודה. היה לו שיער שחור קצר והוא היה נמוך יותר מכפי שדיוויד זכר אותו בתור מימי – בחורה גבוהה, אבל גבר נמוך. מעל הכל הוא נראה מסודר. מטופח, ציפורניים מושלמות, ולחיצת יד אמיצה במקום חיבוק.

"אמא שלי הגיבה הרבה יותר טוב מאבא שלי," אמר מיילס כאשר ישבו לאכול צהריים. הוא הזמין סטייק לעומת סלט הקיסר של דיוויד, ואכל בביסים גדולים. "אירב ממש לא מסוגל להסתכל לי בעיניים, אבל אימא שואלת איך אני מסתדר. היא אף פעם לא אומרת משהו ספציפי כמו 'איך מתקדם הטיפול ההורמונלי' או, 'הקול שלך נעשה עמוק יותר', אבל היא זוכרת לקרוא לי מיילס, ואבא שלי לא. הוא פשוט מתעלם לגמרי מהשם שלי. אני חושב שלאבות יותר קשה לוותר על הבת הקטנה. אמהות מקבלות  את הילדים שלהן ויהי מה." דיוויד חשב על בתו שלו, ליאה בת השתיים עשרה, ואכן התקשה לדמיין אותה מחליטה להפוך ללאון. הוא השתוקק לבָּתִיוּת הזאת.

"אתה פשוט לומד לחיות עם תגובות של בני אדם – אלה שמכירים אותך היטב. האמת, זה יותר מסובך עם אנשים שאני מכיר עכשיו. האם לספר על הלפני כן? ואולי הלפני כן כבר לא חלק ממני? הם ירגישו מרומים כשיגלו? או גרוע מזה. היה לי לפחות מקרה אחד שאני מטפל בו, שנודע למטופל שעברתי שינוי מין. האיש הזה, שהיה קצת לא יציב בלאו הכי, איים עליי."

"מה עשית?"

"שלחתי למשטרה העתק של המכתב, שנאמרו בו דברים נוראיים על זה שצריכים להפוך אותי שוב לאישה. קשה לומר שזה לא זעזע אותי. מכל מקום, אני חייב לשקול כל מילה עכשיו ולחשוב אם אני צריך לספר על  העבר שלי. הזולת – זה אולי הדבר הקשה ביותר בשינוי מין."

"אני מתאר לי," אמר דיויד. הוא בחן את פניו של מיילס בין צללי הזיפים הדקים, לבדוק אם יש זכר לדברים שחשב עליו פעם בסתר, כשהיה נערה. מימי הקסימה אותו, ביופייה האוורירי החמקמק, בלסת העדינה והשפתיים המעוקלות, שהזכירו לו סלסול אלגנטי של כתב ערבי. הוא עדיין עמד על יופי עדין בגבר שהיה מולו עכשיו.

"ומה קורה איתך?" שאל אותו מיילס. "הבאת תמונות של המשפחה שלך?"

"הבאתי," אמר דיוויד, הוציא את נרתיק העור והראה לו תצלומים של אשתו, רוז, ושל ליאה.

"יש לך משפחה נהדרת," אמר מיילס.

"אנחנו מנסים להביא עוד ילד," אמר לו דיוויד. לא היה לו מושג מדוע הוא סיפר את זה למיילס. הם כמעט שלא סיפרו על כך לאיש, ואחרי זמן רב כל כך הניסיון לא היה עוד חדש או מבטיח. והיה להם מזל גדול בכך שזכו בליאה, כי הוא הכיר זוגות רבים שלא זכו אפילו בזה. אם כי ידע גם כן, שרוז מתוסכלת יותר ממנו. מבחינתו, האישיות המרשימה ולעיתים הדרמטית של ליאה מילאה את הבית די והותר. היא הספיקה בהחלט. כפי שתמיד בחר להאמין שהוא, שגם היה בן יחיד, הספיק להוריו. אבל רוז דיברה על ההנאה שבמשפחה גדולה, היו לה ארבע אחיות משלה, ולאחרונה, כשמלאו לה שלושים ושמונה כמו לו, החל הנושא לסמן את עמדתם בצדדים מנוגדים של קו עיקש. לא פעם הוא העיר שהיה רוצה לעבור ניתוח לחסימת צינור הזרע ולגמור עם זה. "זה" כמובן, היה הלחץ לעשות תינוק, שלאחרונה הפך להיות הלחץ לבצע.

"הייתי רוצה משפחה יום אחד," אמר מיילס. "זה היה החלק הקשה ביותר בהחלטה שלי. ביי-ביי לאברי הרבייה."

"אני מתאר לי." דיוויד שם לב שכבר אמר את המילים האלה פעמיים ושהוא בטח נשמע כמו צופה המום במופע מוזרויות. הוא צריך להתרגל לבוטות של מיילס – מה קרה להכשרה המקצועית שלו אחרי הכל? הוא עבד עם הומואים ועם לסביות, גם עם טרנסג'נדרים, אף כי לא עם מישהי שעברה ניתוח לשינוי מין. ובכל זאת הוא חש כאילו כל מה שנאמר נוגע לו אישית. כאילו הוא מתעל את הצער של המשפחה.

"אשמח לאמץ, אם אפגוש את האישה הנכונה. כמובן, זו בעיה בפני עצמה." מיילס חייך חיוך רחב. "כלומר, האם עכשיו אני גבר סטרייט שיוצא עם נשים הטרוסקסואליות, או גבר, לשעבר אישה, שעדיין אוהב לסביות? והאם מישהי מהן תרצה בי?"

"הייתה לך חברה קודם?"

 "הלנה." מיילס הצמיד את מפית הבד אל הבעת הזעף שהופיעה על שפתיו. "חמש שנים של מערכת יחסים באו אל קצן. "

"כנראה מאוד רצית לעשות את זה."

"אתה שואל אם אני מתחרט?" דיוויד  חייך. "אתה מטפל טוב, אני רואה. "

"זה נכון, הרבה יותר ממה שמשלמים לי. אבל בתשובה לשאלה שלך, טוב, תן לי לנסח את זה כך. הייתי מסתכל בארון שלי, בגרביונים שהייתי אמור ללבוש לכבוד אמריקה התאגידית, לפני שנעשיתי עובד סוציאלי, וזה היה עושה לי צמרמורת. אף פעם לא חשתי נוח בבגדי נשים או בעור של אישה. ובאמת, תמיד רציתי זין. עכשיו יש לי אחד. רוצה לראות אותו?"

"סליחה?" אמר דיוויד והסמיק.

מיילס נגע בידו של דיוויד. "אני צוחק איתך, בן דוד. סתם שטיק של טרנסג'נדרים."

האמנם זה מה שזה היה? אחרי הצהריים הציע מיילס שילכו לשחות. במלון הייתה בריכה מקורה. "אני אוהב לשחות," הודיע מיילס לדיוויד. "זה הספורט היחיד שבו הייתי מתחרה. רוצה לבוא איתי? "

"אין לי בגד ים."

"אני תמיד מביא אחד נוסף."

הם עמדו במבואה של המלון, תחת תקרת הזכוכית הפתוחה, מוקפים  ביער ארגמן של ספות, כסאות וציורים. "אלא אם כן אתה חייב לחזור מיד. "

"לא," אמר דיוויד, כי הוא לא רצה להיראות… מה? גס רוח? נבוך לשחות עם טרנסקסואל? "בטח, בוא נעשה את זה."

הם הלכו לחדר של מיילס, דנים בדרך בכנס. מיילס אמר שהמצגת שלו למחרת הייתה חלק מדיון בנושא "לחיות עם ההורים (הלא) טרנסג'נדרים שלך". הניסיון שלו עם הוריו היה של חצי הכחשה, ולא היה יוצא דופן. "ברור שאני מבין," הוא הודה. "איך היית מרגיש אם הבת שלך הייתה עוברת שינוי מין באמצע החיים? דבר ראשון, אתה מבקש מהורים לוותר על כל האשליות שהיו להם בקשר להמשך המשפחה בצורה גנטית רגילה. לא להוליד ילדים זה דבר אחד, ולוותר מרצון, כמו במקרה שלי, על היכולת ללדת, הוא דבר שונה לגמרי. אין פלא שכל כך מעט רופאים מוכנים לעשות את הניתוח. הם מתבקשים לבצע הליך בלתי הפיך, שמבוסס אך ורק על מצב נפשי, משהו שהם אמורים להאמין בו, שנקרא דיספוריה מגדרית, ובו או שמסירים את איברי המין או שמחליפים אותם באיברים עקרים לגמרי. כלומר, יש לי זין מכובד, הודות לפלאי הפאלופלסטיקה, אבל חס וחלילה שתיפלט ממנו אפילו טיפת זרע אחת. אני מבין, באמת, את ההורים שלי ואת הרופאים… את כולם. אתה רוצה להחליף באמבטיה?" שאל מיילס והתחיל להתפשט. הוא זרק בגד ים לדיוויד.

הוא רצה ללכת לאמבטיה. אחרי הכל הוא לא התכונן לזה. לא להערות הישירות של מיילס. אם כבר, הוא חשב שיהיה עליו לשדל את מיילס לדבר, כמו מטופל שמתקשה, חקירה עדינה לשם בניית אמון. אבל מיילס היה חופשי לגמרי – יש לי זין מכובד. האם דיוויד אמר אי פעם דבר כזה למישהו? ומה האורך של הזין של מיילס בכלל?

בחדר האמבטיה פרש דיוויד את בגד הים. קטן, אבל יכול להתאים. לפחות זה לא היה ספידו.

"הכל בסדר שם?" שאל מיילס.

"מעולה," אמר דיוויד.

"הבגד ים מתאים? "

דיויד מתח את צד המפשעה בבגד הים העשוי ניילון. "מתאים מאוד." כשפתח את הדלת, מיילס עמד שם בחלוק הלבן של המלון מהודק על גופו ובכפכפים.

"לא רע," העיר מיילס ובחן את בגד הים של דיוויד. נדמה היה שבן דודו חיכה לרגע הזה.

מיילס, כפי שרמז, אכן היה שחיין מצוין. דיוויד צפה בו מחליק על המים ללא מאמץ מצד לצד של הבריכה, מתהפך במהירות ליד הקיר ונורה לפנים, כל שריריו צוללים לעבר התנועה הבאה, חרישי כצלופח. בינתיים עמד דיוויד במים העמוקים, נשען במרפקיו על המעקה. רוז, שחיינית חזקה בפני עצמה, ניסתה לשכנע אותו לבוא איתה לבריכה הציבורית. הוא הסכים שהוא זקוק לפעילות ושלא פעם הוא כלוא במחשבותיו, אחד הסיכונים של המקצוע, ושעליו לפעול על פי העצה שהוא נותן למטופליו – לצאת לעולם ולייצר קצת אנדורפינים.

"רוצה לשבת בג'קוזי?" שאל מיילס מהצד השני של הבריכה. הם היו לבדם במים. הם ירדו במעלית ועברו על פני קבוצה של משתתפי כנס שבדיוק נרשמו. דיוויד הלך בעקבות מיילס, משער שהוא מכיר את הדרך הקצרה ביותר לחדר הכושר, אבל עתה תהה אם לא הייתה גישה יותר ישירה –  ופרטית. בעגה הפופולרית של המקצוע, הוא היה צריך להתייחס להתנהגות של בן דודו – הלהיטות להחליף בגדים בחדר המלון הפתוח ואחר כך לעבור בלובי, להציג לראווה את הזין המכובד שלו – פיצוי יתר אקסהיביציוניסטי על הפחד שמא הוא לא מספיק גברי. העניין הוא שפיצוי יתר או לא, זה גרם לדיוויד להרגיש פחות גברי בעצמו.

"בטח," אמר דיוויד ודחף את עצמו החוצה מהמים. בגד הים נצמד לירכיו. זה היה מוזר… הוא כמעט הרגיש כאילו הוא שוב בן שלוש עשרה, לובש בגד ים קטן, מתבייש בשל השינויים בגופו. אלא שכעת גופו השתנה נגד רצונו – או העדר רצונו –  מחווה אילמת לגיל הביניים. מיילס, לעומת זאת, הראה את כל סימני חידוש הנעורים, אם לא נעורים של ממש.

בג'קוזי הוא בחן היטב את החזה של מיילס, שהייתה בו רק שכבה קלה של ריפוד, כאילו היה מלא בפוך, אבל לא עד כדי כך שתחשוב אני מסתכל בחזה של אישה לשעבר. הוא לא ראה כל צלקת. הפטמות היו קצת אסימטריות וגדולות יותר מהרגיל (אבל בהשוואה למה? היה עליו לשאול את עצמו). ברגע של אינטימיות משונה במעלית התוודה דיוויד בדרכם לבריכה שהיה מאוהב בו – כלומר, במימי. הוא לא נכנס לפרטים ולא תיאר כיצד הופיעה בנפשו בת השלוש עשרה בטקס מעבר דתי בחסות אל שחדל להאמין בו. גם לא שבעיני רוחו פתח את רוכסן שמלתה הוורודה, ולא חלם שיהיה עליו לפתוח את רוכסן העור שלה על מנת למצוא את האדם האמיתי. הוא פשוט אמר, "הייתי די מאוהב בך כשהייתי בגיל ההתבגרות." ומיילס, עומד זקוף ומהורהר בחלוק המגבת של בית המלון עם סמל היאט ובגד ים כחול עד הברכיים, כאילו היה מתאגרף שיש לו רגע של ריכוז לפני כניסתו לזירה, פנה אליו ואמר, "ההערצה התקבלה. והיא הדדית. "

מיילס ראה שהוא נועץ בו מבט וחייך. דיוויד הסב במהירות את מבטו, נבוך בשל הסקרנות והבהייה שלו. "אתה נהנה?" שאל מיילס.

"למה אתה מתכוון?"

"השחייה."

"הו, כן," אמר דיוויד. הוא היה צריך לשטח כל הזמן את בגד הים המתנפח שלו.

"משהו מטריד אותך?"

"לא," הוא אמר, אף כי ידע מניסיונו עם מטופלים שהגיב מהר מכדי שיהיה אמין.

מיילס מתח רגל – שעירה, דיוויד שם לב – וטופף בבוהן גדולה על חזהו של דיוויד. "בטוח? "

"טוב, אנחנו קצת בבעיות עכשיו, רוז ואני. אבל לא משהו רציני. "

"רוצה לספר לי על זה? "

"אני חושב שזה בקשר לכיוון של החיים שלנו. "

"נשמע כמו בעיית תחבורה. "

דיוויד צחק. "במובן מסוים. רוז רוצה עוד ילד, כפי שאמרתי לך."

"האמת שאמרת ששניכם רוצים עוד ילד. זה לא מדויק? "

"היא יותר ממני. אני חושב שהיא מאמינה שזו הדרך להתקדם. אני לא  כל כך בטוח."

"כמה זמן אתם נשואים? חמש עשרה שנים?"

"כן."

"זה הרבה זמן יחד. אני מקנא בך. זו השקעה ששווה לשמור עליה."

"אכן כן," אמר דיוויד. ואז הוא חשב שזה מוזר לדבר עם הבן דוד שלו בג'קוזי על הצד האינטימי של נישואיו, בן דוד שרק הרגע אמר לו שיש לו איבר מכובד, ושאיתו, למרבה האירוניה, הוא הרגיש כן לחלוטין באופן שכמעט לא הרגיש בזמן האחרון. "אני משער שפשוט נצטרך לראות מה יקרה הלאה."

"אני לגמרי מסכים," אמר מיילס. "אני דוגמה חיה למה שקורה הלאה. ורוצה לדעת משהו? זו תמיד עבודה בתהליך. איכשהו הוודאות בנוגע לדבר הבא, אפילו שאני בטוח שהוא יקרה בכל פעם, אותה עוד לא השגתי."

הם עלו למעלה להחליף בגדים ושוב דיוויד הלך לאמבטיה, בעוד מיילס התלבש בחלל הפחות פרטי של החדר. דיוויד הסתכל באיבר המכווץ שלו בראי, דבר צפוי אחרי שחייה, ובמיוחד בבגד ים הדוק. הוא מתח את העורלה, אבל היא חזרה מיד לתנוחת אקורדיון, דומה לפני כלב שארפיי סיני שהתקמטו בצורה לא טבעית.

"זה בסדר אם אני רק אשטוף את עצמי כאן?" קרא דיוויד מהאמבטיה.

"קדימה. אני אעשה אותו דבר אחריך. "

הוא ראה את תיק הרחצה של מיילס מאחורי האמבט כאשר פתח את וילון המקלחת. הוא ידע הכל על סודיות. מה יכול להיות יותר חשוב במקצוע שלו? אתה הולך לכלא, אחרי הכל, כדי לשמור על פרטיות של מטופל. או שאתה אומר לעצמך שזה מה שתעשה, אם אי פעם זה יגיע לכך. ובכל זאת, הוא לא הצליח להתאפק והציץ בתיק, ושלף משם את בקבוקוני התרופות: לקספרו, טרזודון, אטיוואן, פאקסיל… כל הארסנל נגד דיכאון וחרדה. זה לא הפתיע אותו. הפתיע אותו רטט החיבה הפתאומי שחש כלפי מיילס וכלפי הפגיעוּת שלו. הוא זכר מתי ראה בפעם הראשונה את מימי, והיא נראתה כל כך בודדה, אולי הנערה הכי בודדה והכי יפה שראה מעודו, שילוב קטלני לגבי מישהו כמוהו שגילה רגישות לפצעים של אחרים והיה בדרכו להיות פסיכולוג, וטיפח את השאיפה הזאת.

"אם אתה צריך משהו, קח מתיק הרחצה שלי," אמר מיילס, ודיוויד משך את ידו במהירות, כאילו מיילס יכול לראות אותו. "אני מתכוון דאודורנט או משהו."

"תודה."

"רוצה שנתקלח יחד?"

"מה?"

"דיוויד, דיוויד," אמר מיילס. "אני רק צוחק איתך. "

"הו, כן," אמר דיוויד. "שטיק של טרנסג'נדרים. נכון. "

הוא התקלח והתלבש ואחרי שמיילס עשה אותו הדבר הם ירדו במעלית. הוא כבר ניסה לתכנן מה יאמר להוריו שירצו לדעת איך הייתה הפגישה עם מימי, ותהה אם יגלה להם את האמת.

הוא עדיין התקשה להאמין שהדוד אירב לא סיפר להם על מיילס. הו, כן, זה מתאים לו. הכחשה יכולה להיות כוח עצום. פעם הייתה לו מטופלת שבניסיון לתאר לו את מידת ההכחשה במשפחה שלה, הסבירה כי כשהייתה בת חמש עשרה הייתה לה הפלה, ממש מול הוריה. הם ישבו כולם בסלון וצפו בטלוויזיה. היא הייתה בחודש הרביעי ולבשה חולצות רחבות על מנת להסתיר מה שהחל כבר להיראות, היא הייתה חלשה על גבול העילפון, ופלטה גוש דם. היא רצה לאמבטיה אבל לא היה ספק באשר למה שקרה – המכנסיים הקצרים שלה היו ספוגים דם, הדם היה ממש מול אביה ואמה. הם לא אמרו דבר. היא "ניקתה את הלכלוך" בשקט ואחר כך לא דובר עוד בעניין.

אז אין פלא שמיילס עדיין היה בלתי נראה ומימי תחיה בזיכרון המשפחתי עד שהדור יתחלף. דיוויד עדיין חש שהוא בשליחות, סוכן הפועל נגד הסודיות של המשפחה. ומיילס נראה אסיר תודה. הוא הודה לו במידה כמעט מוגזמת על שהסכים להיפגש.

"ברור," אמר דייוויד. "אני רוצה לשמור על קשר. "

מיילס היטה את ראשו. "אני אשמח."

כשהגיע הביתה האורות היו כבויים. רוז השאירה לו הודעה שליאה ישנה אצל חברה ושהיא עצמה עלתה לחדר למעלה כדי לחשוב – שם קוד לנמנום. אשתו אהבה נמנומים. לו גרמו נמנומים כאלה נדודי שינה, אבל היא יכלה לקום ממנוחה מפנקת כזאת, להתמתח בעליזות ולמלמל בעצלנות, ואז לישון עוד ארבע שעות אחר כך בלי שום בעיה. תפריע לי, נאמר בפתק.

הוא נכנס לחדר השינה. מכונת הקול המהמה ברקע. הם התמכרו לרעש לבן והוא פעל עליהם כמו התנייה: ברגע שהמכשיר הופעל, שניהם נעשו מנומנמים ופרשו למשכנות חלומותיהם. כל זה נראה עכשיו לגמרי נורמלי, לאחר שפגש את מיילס.

הוא נשכב במיטה ונצמד אליה, והיא נדחפה אל גופו חזרה. הוא חש בחמימות של עכוזיה דרך הבד הדק של כותנת הלילה שלה. הוא הצמיד את שפתיו אל השקע הרך בצווארה ונישק את כתפה, נושך אותה קלות עד שאמרה, "הממ". ואז היא הסתובבה ופנתה אליו.

"איך היה? "

"שונה. "

"אבא שלך התקשר. הוא רצה לדעת איך הייתה הפגישה עם מימי. אם היא נשואה עכשיו או שיש לה, כמו שהוא ניסח את זה, בחורצ'יק. אין לו מושג, נכון? "

"בדיוק," אמר דיוויד. "ואני לא בטוח שאני הולך לספר לו. אם אבא של מיילס רוצה לשמור את זה בסוד, למה אני צריך להגיד משהו להורים שלי? לא סביר שהם יראו את מיילס שוב, וכולם ירדו לקברים שלהם – הדור המבוגר הזה – מרוצים מהסטאטוס קוו המובן."

"איך הוא נראה? עדיין כמו בתצלום?"

הוא הראה לה את התמונה של מימי מגיל חמש עשרה וסיפר על אהבת הנעורים שלו אליה. היו לה רגשות דומים לאחד מבני הדודים שלה, אבל גם שם לא קרה שום דבר… טוב, חוץ ממשחק פוקר עירום. רוז ניצחה, הבן דוד הפסיד, סוף הסיפור. לפחות למיטב זיכרונה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראתה, בהתחשב בארבע האחיות במשפחה, זין, וזה פחות או יותר כיבה את הלהבה: הפנים המלאכיות של בן הדוד באות עם דבר כזה?

"אני עדיין יכול לראות אותה בו." הוא חשב על הדרך שמיילס הרכין את ראשו כשנפרדו – בדומה לאופן שבו מימי הסתכלה עליו כשהיה בן שלוש עשרה, ורוממה את לבו ועוד איבר, כאילו רצתה לבחון את דיוויד במלוכסן ולהיראות יפה תוך כדי.

"יש לך ריח של כלור. "

"הלכנו לשחות. כנראה לא הוצאתי את הכל מהשיער."

"הלכת לשחות? עם מיילס? "

"ואחר כל התקלחתי אצלו בחדר."

"הו, בחיי." היא פתחה את החגורה שלו כשאמרה את זה, וידה החליקה מתחת לגומי של התחתונים. הוא זכר שעמד מול הראי של מיילס באמבטיה, בוחן את עצמו ואת גברותו, מנסה לפענח מה זה אומר שמימי הייתה פעם הפנטזיה שעליה אונן כשהיה בן שלוש עשרה. והיו יותר מאחת. במסגרת הקטגוריה של פנטזיות הצלה, הוא הציל אותה מבניינים בוערים, ממעשי שוד, מהתעללות מינית, וגם, וזה היה אירוני בהתחשב במיומנויות השחייה של מיילס, מטביעה. היא הייתה אסירת תודה לנצח, וזה היה גמולו המושלם. אחרי שהקריב את עצמו, קצר נשימה, הוא היה גומר. "המוות הקטן" כמו שהצרפתים מכנים את האורגזמה, ששים לקשור מין ומוות בכל הזדמנות מתוך הפטליזם הפילוסופי שלהם.

האם תמיד רצה להציל אנשים?

"הו," קראה רוז.

"את בסדר? "

"כן, כן, אל תפסיק." הוא חדר אליה בכוח, מדלג על המשחק המקדים הרגיל שלהם, מרים את הכותנות עד לצווארה, אצבעותיו פרושות על החזה שלה, מרתק אותה למזרן. קריאותיה הדהדו בבית הריק. רק לעיתים רחוקות הוא היה רק שלהם. הוא שמע גם את האנקות שלו מהדהדות בגרונו, נשימתו נעשית מהירה, התשוקה גוברת, זחוחה ובלתי ניתנת לעצירה, ואז רוז סטרה לו על פניו, הדהוד המכה בידה עקצץ בבשרו, והוא גמר מיד.

הוא ירד מעליה. הם שכבו זה ליד זה, מותשים ומסתכלים בתקרה. הוא לא רצה לדבר, והנשימה של רוז מילאה את הדממה.

לבסוף הוא שאל, "למה עשית את זה? "

"אתה…"

"מה?"

"אמרת את השם שלו."

מעולם לא סטרה לו במין או בכל הזדמנות אחרת. זה היה מנוגד לה בתכלית. כל כך לא מרוסן. הוא התפרץ ברגע המגע, אבל עתה לא יכול היה להגיד אם הסטירה הייתה בו זמנית או שהוא גמר קודם. "אני חושב שדמיינת את זה," אמר דיוויד. "רק בגלל שדיברנו עליו. "

"לא דמיינתי. אתה קראת בשם שלו וזה הפריע לי."

"לא חשבתי עליו." או שאולי כן? האם חשב שלא סיפר לרוז על כך שמיילס מתפאר בזין החדש שלו, או על הנשיקה הפתאומית על פניו של דיוויד שהפתיעה אותו לגמרי, כשעמדו להיפרד, ואיך הוא לא יכול היה לשכוח כמה רכה היא הייתה, הנשיקה של מימי, כאילו מיילס בכוונה נהיה היא לרגע כדי לבלבל אותו.

דיוויד התרומם ונשען על מרפקו ובחן את רוז, פניה וחזה סמוקים, פטמותיה עדיין זקורות, עיניה ענן ירוק משועשע. "טוב, בין אם עשיתי את זה או לא, אני מתנצל. "

"גם אני. הכאבתי לך?"

"לא… זאת הייתה פשוט… הפתעה."

היא נשקה לקצות אצבעותיה ונגעה בהן בלחייו. "רצתי שתשים לב. אליי."

הטלפון צלצל. הוא קם לענות כי אולי זו ליאה. יום אחד, כשהיא תהיה יותר מבוגרת, הוא לא ירגיש את הצורך לזנק אל הטלפון בכל פעם, אבל עתה הוא דמיין לעצמו תסריטים מחרידים בשברי שניות. מישהו צלצל וניתק, מספר של דנוור בשורת הזיהוי של המטלפן, והוא תהה לרגע אם זה היה מיילס.

כשחזר למיטה שכבה רוז על גבה, ברכיה צמודות לחזה שלה. הרופא אמר להם שהתנוחה הזו לא עוזרת. אם היא רוצה להיכנס להריון, אם יהיה להם עוד ילד אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות,  הזרעונים הקטנים ישחו בה בלי שום קשר ויעשו את העבודה, אמר הרופא. אבל רוז עשתה זאת מתוך הרגל או אמונה תפלה, ודיוויד הניח לה ולא העיר דבר. "כמה אירוני זה יהיה," אמרה רוז עכשיו, מדברת אל ברכיה, "אם אחרי שראינו את מיילס, זה סוף סוף יקרה? "

דיוויד נשכב לידה והניח את ידו על בטנה השטוחה, אחרי ששחררה את ברכיה. הוא חש את החום שם, חש שמשהו מתבשל, חש, הוא היה בטוח, ששינוי מהותי נפלא ומסתורי מתרחש. והוא חש גם את שפתיו הרפות של מיילס על לחיו, אותה לחי שרוז סטרה לה, כמו כדי לעורר את קיומם חיים חדשים, לא שלו ולא שלה אלא בריאה שעוד אין לה צלם.

אור השמש התגנב אל תוך החדר ויצר מסגרת לבנה סביב הווילון הכהה הקצר שבקושי כיסה את החלון. הזוהר סביב החלון המואפל הזכיר לו את הריבוע השחור של מלביץ'. הוא נאנח. ורה היתה צוחקת למחשבה המגוחכת הזו. הוא ישב על קצה המיטה, וחש אי נחת בנוגע לתכניותיו. הקופסה היתה בסלון והוא רצה לגשת, לפתוח אותה ולחוות איזו חוויה מיסטית.

הוא החליט שיכסה את כל המראות בבית. זה לא היה רגע שבו ביקש לעמוד מול המציאות, אלא זמן לברוח ממנה. האם עליו להחליף את בגדיו? הוא הרשה לעצמו להיעדר מהעבודה היום ולבש את בגדי הבית מתוך הרגל. אבל האם זה הולם? יתכן שכן. אחרי הכול, רוב הבילויים המשותפים שלהם היו בסופי שבוע ובחופשות.

הוא התחיל את המשימה שלו בכיסוי פניה של כל מראה ומראה בתשומת לב קפדנית. כשסיים, ניקה את האבק מן ההדום שוורה אהבה לשבת עליו.

הוא לקח את החבילה והניח אותה בזהירות לצד ההדום. הוא פתח את הקופסה ומצא בפנים קופסה נוספת. בקרטון הקטן יותר היה ראש קלקר שהחזיק את הפאה במקומה. הוא הוריד אותה ונשם נשימה עמוקה. לא היה לה הריח שלה, אבל המראה היה מושלם. הוא הניח את הפאה על שערו המסורק בקפידה. הוא ישב בלי נוע וקרא את המסר שנכתב על החשבונית:

"לבקשתך, סידרנו את שיערה של אשתך על פי התמונה ששלחת לנו."

סיפור פילוסופי

"כלום יכול אתה לדבר על מה שאינך מרגיש כלל?"

שקספיר, "רומיאו ויוליה", מערכה חמישית, תמונה 3

1

היא כבר ראתה אותו, אני חושב, פעמיים: הפעם הראשונה – בנשף ריקודים אצל השר; השנייה – בתיאטרון, ואף כי לא היה אדם רם מעלה ולא גבר יפה תואר, היא חשבה עליו לעתים קרובות, כאשר לעת ערב, אחרי שכיבתה את המנורה, נותרה תכופות חולמנית במשך רגעים אחדים, שׂערה מפוזר על שדיה העירומים, ראשה פונה אל החלון שהלילה הטיל עליו אור חיווריין, זרועותיה מחוץ לשמיכה ונפשה מרחפת בינות לרגשות מהוססים ומעורפלים, כאותם צלילים עמומים העולים מן השדות בערבי הסתיו.

רחוק מלהיות אחת מאותן נפשות מיוחדות, כמו אלה שבספרים ובמחזות, היה לִבּו יבש, רוחו נכוחה ומעל כול זה, הוא היה כימאי. אך הוא ידע על בוריה את תיאוריית הפיתוי, את העקרונות, את החוקים, בקיצור את ה"שִׁיק", אם להשתמש במילה הנכונה וההמונית, שאיתם גבר מיומן משיג את מטרותיו.

זו איננה עוד השיטה הפסטורלית בסגנון לואי ה-15 שהשיעור הראשון שלה פוֹתח באנחות, השני במכתבי אהבה, ונמשך כך עד לסיום המעשה, טכניקה שהוצגה היטב כל כך ב"פוֹבּלַה" בקומדיות מדרגה שנייה וב"מעשיות המוּסר" של מַרְמוֹנטֵל אך כיום, גבר קרֵב אל אישה, הוא לוטש בה את עיניו, מוצא שהיא יפה ויאה, מתערב עליה עם ידידיו. אם היא נשואה, המהתלה תהיה בשל כך מוצלחת יותר. אזי הוא נכנס לביתה, משאיל לה רומנים, לוקח אותה לתיאטרון, הוא משתדל בעיקר לעשות דבר מה מדהים, מגוחך, ובקיצור מוזר. ואז, יום אחר יום הוא בא לביתה ביתר חופשיות, הוא נעשה ידיד של המשפחה, של הבעל, של הילדים, של המשרתים. לבסוף, האישה המסכנה מבחינה במלכודת, היא רוצה לגרשו כגרש משרת, אך הוא נעלב בתורו, מאיים להפיץ ברבים איזה מכתב קצר למדי, שהוא יפרשו באופן מביש, בלי קשר לנמען שלו; והוא יחזור ויאמר באוזני בעלה איזו מילה שחולצה אולי ברגע של זחיחות הדעת, של חנחון או של תשוקה. זו אכזריות של מנתח, אבל חלה התקדמות במדעים ויש אנשים המנתחים לב כמו שמנתחים גווייה.

אזי האישה המסכנה אובדת עצות, בוכה ומתחננת; אין רחמים, אין סליחה לה, לילדיה, לבעלה, לאמה. קְשה לב, כי הוא גבר, הוא יכול לנהוג בכוח ובאלימות, הוא יכול לומר בכל מקום שהיא פילגשו, לפרסם זאת בעיתונים, לכתוב באריכות במאמר, ואפילו להוכיח זאת אם צריך. היא מתמסרת לו אפוא מתה למחצה; הוא יכול אז אפילו להעבירה לפני משרתיו המגחכים בלחש מתחת למדיהם בראותם אותה באה לבית אדונם מוקדם כל כך בבוקר. אחר כך, כאשר הוא מותירהּ שבורה ומושפלת, לבדה עם חרטותיה, עם מחשבותיה על העבר, עם אכזבותיה מן האהבה, הוא זונח אותה, כמעט אינו מזהה אותה, נוטש אותה לגורלה המר; הוא אף שונא אותה מדי פעם. הוא ניצח בהתערבות; והוא אדם שמזלו משחק לו.

זה אם כן לא "לאבלֵייס", כמו שהיו אומרים לפני שישים שנה, אלא בהחלט "דון ז'ואן", מה שיפה יותר. גבר היודע מדע זה על בוריו, המכיר את נפתוליו ואת נבכיו החבויים, אינו נדיר בימינו. כל כך קל למעשה לפתות אישה האוהבת אותך ואחר כך לנטוש אותה לאנחות עם כל הנשים האחרות, כאשר אין לך בלבך לא נשמה ולא רחמים! ויש דרכים כה רבות לגרום שיאהבוך, אם באמצעות קנאה, הוקרה עצמית, סגולות כלשהן, כישרונות, גאווה, מיאוס, אפילו פחד; ואם באמצעות זחיחות במנהגיך, רישול בקשירת עניבתך, העמדת פני מיואש, ולפעמים לפי גזרת בגדך או מגפיך המעודנים! כי כה רבים הם האנשים החבים את כיבושיהם אך ורק למיומנותם של החייט או של הסנדלר שלהם!

ארנסט שם לב שמַאזַה מחייכת למראה מבטיו. הוא הלך אחריה לכל מקום. בנשפים, למשל, היא השתעממה אם הוא לא היה שם. ואל לכם לחשוב שהוא היה בלתי מנוסה עד כדי לשבח את לובן ידיה או את יפי טבעותיה, כמו שהיה עושה תלמיד ברטוריקה. אבל בנוכחותה הוא הטיל דופי בכל הנשים האחרות שרקדו, היו לו על כל אחת מהן סיפורי הרפתקאות בלתי נודעות ומוזרות מכל שאפשר לשער; וכל זה הביא אותה לידי צחוק והחמיא לה בסתר, כאשר חשבה שעל אודותיה אין מה לספר.

היא גמרה בלִבּה לארחו בביתה, ולא הזמינה אותו אלא כאשר לא הייתה שום אישה, בעיקר לא צעירה. היא הפתיעה אותו לא פעם, כשהסבה ראשה במהירות, נועץ את עיניו בצווארה, בשולי שכמייתה או בחיטובי חגורתה.

ארנסט גם הוא ראה שהיא משוחחת עמו ברצון, מסֵבה על הספה, בעוד הוא רובץ על שרפרף לרגליה וכי שאר אנשי החברה מכונסים במעגל סביב האח ומשוחחים על פוליטיקה או על התעשייה. הוא גם ראה בהנאה ובגאווה שהיא לבושה בבגד עם מחשוף עמוק בהמתינה לו וכי לעתים קרובות הסמיקה למראה מבטיו והסבה את ראשה כמו באורח מוכני.

מיום ליום חשה מאזה שהיא נגררת במסדרון של מחשבות בלתי ידועות לה, לעבר מטרה מעורפלת, לא מוגדרת. היא הצטמררה לפעמים ורצתה לעצור את עצמה במורד התהום. היא החליטה החלטות נאות לעזוב אותו, לא להתראות עמו עוד לעולם, אך המוסריות מתנדפת קל מהרה למראה חיוכו של פה אהוב. הוא גם נוכח לדעת שהיא אוהבת שירה, ים, תיאטרון, את ביירון, ובסכּמו את כל ההבחנות האלה לכדי אחת, הוא אמר: "היא שוטה, היא תהיה שלי", וגם היא אמרה מפעם לפעם בראותה אותו הולך לדרכו ואת דלת הסלון סבה במהירות אחריו: "הו! אני אוהבת אותך!" הוסיפו לכך, שארנסט הביאה לידי אמונה בפְרֵנולוגיָה ובמגנטיזם ושמאזה הייתה בת שלושים ונותרה תמיד טהורה ונאמנה לבעלה, דוחה את כל התשוקות שנולדו מדי יום בנפשה וגוועו למחרת; שהיא הייתה נשואה לבנקאי והתשוקה בין זרועותיו של הגבר הזה הייתה לה חובה, ותו לא, כמו להשגיח על משרתיה ולהלביש את ילדיה.

2

זמן רב מצאה סיפור במצב זה של הזיית אהבים מיסטית למחצה. החידוש שבתענוג נשא חן בעיניה וזמן רב השתעשעה באהבה זו, זמן רב יותר מאשר באהבות האחרות, וסופה שנלכדה בה בעוצמה, תחילה מתוך הרגל, אחר כך מתוך צורך.

מסוכן הוא ללעוג ללב ולשחק עמו, כי התשוקה היא כלי נשק היורה והורג אותך כאשר אתה חושב שאין בה סכנה.

באחד הימים, הקדים ארנסט לבוא אל מדאם וילֵר; בעלה עבד בבורסה, ילדיה יצאו, היא הייתה לבדה עמו. כל היום כולו הוא נשאר אצלה, ובערב, לקראת השעה חמש, כאשר יצא משם, הייתה מאזה עצובה, חולמנית, וכל הלילה לא עצמה עין.

הם ישבו זמן רב, שעות ארוכות, ושוחחו, אומרים זה לזה שהם אוהבים איש את רעותו, דיברו על שירה, סיפרו על אהבות רחבות אופקים וחזקות כגון אלה שמוצאים אצל ביירון, ואחר כך התלוננו על הדרישות החברתיות הקושרות אותם זה לזה והמפרידות ביניהם לכל ימי חייהם. ועוד דיברו על כאבי הלב, על החיים ועל המוות, על הטבע, על האוקיינוס הרועם בלילות; בקיצור, הם הבינו את העולם ואת תשוקתם; ומבטיהם דיברו אפילו יותר משפתותיהם שנגעו אלה באלה תכופות כל כך.

היה זה יום בחודש מרס, אחד מאותם ימים ארוכים קודרים ועגומים הנוסכים בנשמה מרירות מעורפלת. דבריהם היו נוגים, על דבריה של מאזה בעיקר שרתה מלנכוליה הרמונית.

כל פעם שארנסט עמד לומר שהוא אוהב אותה לנצח, כל פעם שחמק ממנו חיוך, מבט, קריאת אהבה, לא השיבה מאזה, היא הביטה בו שותקת, בשתי עיניה השחורות הגדולות, מצחה חיוור, פיה פעור.

כל היום כולו הייתה מאזה מדוכאת, כאילו יד עופרת מכבידה על חזה; היא חששה, אך לא ידעה מה הדבר שעורר את חששותיה, ובכל זאת התענגה על חשש זה המהול בתחושה מוזרה של אהבה, של חלום, של מיסטיות. פעם אחת הסיעה לאחור את כורסתה, מבוהלת מחיוכו של ארנסט, שהיה חייתי ופראי להחריד: אך הוא קרב אליה מיד, נטל את שתי ידיה וקירבן אל שפתיו; היא הסמיקה ואמרה לו בנימה של שלווה מעושה:

"האם תרצה לחזר אחרי?"

"לחזר אחרייך? מאזה! אחרייך…!"

ותשובה זו אמרה הכול.

"האם תאהב אותי?"

הוא הביט בה וחייך.

"ארנסט, זו תהיה טעות."

"מדוע?"

"בעלי! חשבת עליו?"

"כן! בעלך, מה כוונתך?"

"אני צריכה לאהוב אותו."

"קל לומר, קשה לעשות, כלומר, אם החוק אומר לך: 'אהבי אותי', לבך ייכנע לזאת כמו גדוד חיילים שמאמנים אותו או כמו מוט פלדה שמכופפים אותו בשתי ידיים, אבל אם אני הוא שאוהב אותך…"

"שתוק, ארנסט! חשוֹב מה אתה חייב לאישה המקבלת אותך כמוני, עם בוקר, כשבעלה אינה נמצא, לבדה, עזובה אל מול עינוגיך."

"כן, אם גם אני אוהב אותך, צריך שלא אוהב אותך עוד משום שכך צריך, ולא שום דבר אחר; אבל האם זה הגיוני ונכון?"

"אה! אתה טוען להפליא, ידידי היקר," אמרה מאזה והרכינה ראשה אל כתפה השמאלית, מגוללת בין אצבעותיה נרתיק עשוי שנהב.

קווצה משערה השתחררה וצנחה על לְחייהָ. היא הניפה אותה לאחור במחווה מלאה חן וחטופה. ארנסט קם ממקומו מספר פעמים, נטל את כובעו כמי שעומד לצאת; ואז חזר לשבת והמשיך בשיחה.

תכופות נאלמו שניהם והביטו זה בזה זמן רב בדומייה, נושמים בקושי, שיכורים ושמחים במבטיהם ובאנחותיהם, ואז חייכו. באחד הרגעים, כאשר מאזה ראתה את ארנסט לרגליה, רובץ על השטיח בחדרה, כאשר ראתה את ראשו מונח על ברכיה, שערו משוך לאחור, עיניו קרובות לחזה, ומצחו הלבן ללא קמט מונח שם קרוב לפיה, חשבה שתתעלף מרוב אושר ואהבה, היא חשבה שהיא עומדת לקחת את הראש הזה בשתי זרועותיה, לאמצו אל לבה ולכסותו בנשיקות.

"מחר אכתוב לך," אמר ארנסט.

"היה שלום!"

והוא יצא.

מאזה נותרה בנפש חצויה, מרחפת כולה בין מועקות מוזרות, נבואות לב מעורפלות, הזיות שלא יתוארו. בלילה התעוררה, מנורתה דלקה והטילה על התקרה עיגול אור שרעד והבליח, כמו עין של נידון למוות המביטה בך. היא נותרה כך זמן רב, עד אור הבוקר, מקשיבה לשעות המצלצלות בכל הפעמונים, שומעת את כל רעשי הלילה, את הגשם היורד ומכה בקירות, ואת הרוחות המנשבות ומתערבלות במחשכים, את הזגוגיות הרועדות, את עץ המיטה הזועק עם כל תנועה מתנועותיה בשעה שהתהפכה על מזרוניה, נסערת מן המחשבות המטרידות ומן התמונות המחרידות שאפפו את כל כולה וגִלגלוה בין הסדינים.

מי לא חש, בשעות של קדחת ושל הזיה, בתנועות אינטימיות אלה של הלב, בפִרפוריה של נפש נסערת ומתפתלת בלי הרף בהשפעת מחשבות בלתי מוגדרות, כדי כך הן גדושות גם בייסורים וגם בתשוקות? מעורפלת תחילה ומהוססת כמו רוח רפאים, מחשבה זו מתייצבת עד מהרה ונעצרת, לובשת צורה וגוף: היא נעשית תמונה, ותמונה זו מביאה אותך לידי בכי ואנקות. מי אם כן לא ראה מעודו, בלילות חמים ולוהטים, כאשר העור בוער ונדודי השינה מכרסמים בך, מי לא ראה יושבת לרגלי מיטתך דמות חיוורת וחולמנית המביטה בך בעצב? או שהיא מופיעה בבגדי חג, אם ראית אותה רוקדת בנשף, או מוקפת בצעיפים שחורים, בוכייה. ואתה נזכר בדבריה, בצליל קולה, בערגה שבעיניה.

מאזה המסכנה! זו הפעם הראשונה שהיא חשה שהיא אוהבת, שזה עתיד להיהפך לצורך, ואחר כך להשתלהבות של הלב, לשיגעון. אבל בתמימותה ובבורותה היא תיארה לעצמה מהר מאוד עתיד מאושר, קיום של שלווה שהתשוקה תעניק לה בו שמחה, וההנאה החושנית אושר. ואמנם, כלום לא תוכל לחיות בשמחה בזרועותיו של האיש שהיא אוהבת ולבגוד בבעלה? "מה כל זה לעומת האהבה?" אמרה בלבה. אך היא סבלה בכל זאת מהזיית לב זו ושקעה בה יותר ויותר, כמו מי שמשתכרים בהנאה והמשקים שורפים אותם. או! מה נוקבים ומרים הם, באמת, פרפורי הלב הללו, חרדותיה של הנפש, בין עולם של מוסר ההולך ונעלם לבין עתיד של אהבה קרב ובא.

למחרת היום, קיבלה מאזה מכתב; הוא היה כתוב על נייר רך ומבריק, מדיף כולו ריח ורדים ומוּשְק. האות א' הייתה חתומה עליו, מוקפת בקו מסולסל. איני יודע מה היה כתוב בו, אבל מאזה קראה אותו פעמים מספר; היא הפכה את שני הדפים ובחנה את קפליהם, היא השתכרה מניחוחם המבושם, ואז גִלגלה את המכתב לכדור והשליכה אותו לאש; הנייר השרוף התעופף זמן מה, ושב לבסוף ברוך על בסיס האח, כמו מלמלה לבנה ומקופללת.

ארנסט אוהב אותה! הוא אמר לה זאת! או! היא מאושרת, הצעד הראשון נעשה, הצעדים הבאים לא יעלו לה במאמץ רב. היא תוכל עכשיו להביט בו בלי להסמיק, לא יהיה לה עוד צורך בזהירות רבה כל כך, בהבעות הפנים הזעירות של נשים המבקשות שיאהבון; הוא בא מעצמו, הוא מתמסר לה. תומתה נשמרת, ותומה זו היא הנותרת תמיד לנשים, היא הדבר שהן שומרות עליו גם מעמקי אהבותיהן הבוערות ביותר, מתשוקותיהן הלוהטות ביותר, כמקדש קודש אחרון של אהבה ושל תשוקה, שם הן מחביאות, כמו מתחת לצעיף, את כל שיש בהן מן הפראי והפרוע.

ימים אחדים לאחר מכן, חצתה אישה מצועפת, כמעט בריצה, את גשר האמנויות. השעה הייתה שבע בבוקר.

לאחר שצעדה זמן רב, נעצרה ליד שער אחד הבתים וביקשה לראות את מר ארנסט; הוא לא יצא את ביתו, היא עלתה. גרם המדרגות נראה לה ארוך עד בלי די וכאשר הגיעה לקומה השנייה, נשענה על המעקה וחשה שהיא עומדת להתעלף. היא חשבה אז שהכול סביבה מסתחרר וכי קולות נמוכים לוחשים באוזניה בשריקה; לבסוף, הניחה יד רועדת על הפעמון. כששמעה את צלילו הנוקב החוזר ונשנה, עלה באוזניה הד שהצטלצל בלבה כרתיעה מפני זרם חשמל.

לבסוף נפתחה הדלת. ארנסט עצמו פתח אותה.

"אה! זו את, מאזה?"

היא לא השיבה; היא הייתה חיוורת ומכוסה כולה זיעה. ארנסט הביט בה בקרירות, מגלגל באוויר את חבל המשי של חלוק הבית שלו; הוא חשש לסכן את שמו הטוב.

"היכנסי," אמר לבסוף.

הוא אחז בזרועה והושיבה בכוח על כורסה. ולאחר רגע של דומייה:

"באתי, ארנסט," אמרה לו, "לומר לך דבר מה: זו הפעם האחרונה שאני מדברת איתך, אתה צריך לעזוב אותי, שלא אראה אותך עוד."

"מפני ש..?"

"מפני שאתה מכביד עליי, אתה מדכדך אותי, אתה תמית אותי!"

"אני? איך זה, מאזה?"

הוא קם ממקומו, משך את הווילונות וסגר את הדלת.

"מה אתה עושה?" קראה היא בבהלה.

"מה אני עושה?"

"כן."

"את כאן, מאזה, באת אל ביתי. אה! אל תכחישי; אני מכיר את הנשים," אמר בחיוך.

"המשך," הוסיפה היא במורת רוח.

"די, מאזה… זה מספיק."

"יש בך די חוצפה לומר לי זאת בפני, לאישה שאתה טוען שאתה אוהב?"

"סליחה! או, סליחה!"

הוא כרע על ברכיו והביט בה ארוכות.

"כן, ארנסט, גם אני אוהבת אותך, אוהבת אותך יותר מחיי. הנה, אני מתמסרת לך."

אזי, שם, בין ארבע כנפות הקיר, מאחורי וילונות המשי, על הכורסה, היו אהבה, נשיקות, ליטופים משכרים, תענוגות אהבים בוערים, יותר משנחו לשגע אדם או להמיתו. וכאשר מעך אותה היטב, שָׁחק אותה, ריפט אותה בחיבוקיו, כאשר עִייף אותה, שבר אותה, הותירה קצרת נשימה, כאשר אימץ פעמים רבות את חזה אל חזהו וראה אותה גוועת בזרועותיו, הניחה לבדה ויצא את החדר.

בערב, אצל וֶפוּר, 1 סעד ארוחה מצוינת, שמפניה על קרח סבבה שם בשפע, שמעו אותו אומר בקול, לפני הקינוח: "ידידי היקרים, כבשתי עוד אחת!…"

ואילו היא שבה לביתה, נפשה נוגה, עיניה בוכיות, לא על כבודה שחוּלל, כי מחשבה זו לא ייסרה אותה כלל; תחילה שאלה עצמה מה זה כבוד ולא ראתה בזה בעצם אלא מילה, היא עברה הלאה. אך היא חשבה על התחושות שחוותה ולא מצאה, משחשבה על כך היטב, אלא אכזבה ומרירה. "או! זה לא הדבר שחלמתי עליו!" אמרה.

כי נדמה לה, לאחר שהשתחררה מזרועות אהובה, שיש בה דבר מה מקומט כמו בגדיה, דבר מה עייף ומוכה כמו מבטה, וכי נפלה מגובה רב מאוד, והאהבה אינה מתמצה בזה; ולבסוף תהתה בלִבה אם מאחורי גיפופי התאווה אין תאווה גדולה יותר ואם אחרי התענוג אין התענגות רחבה יותר, כי היה בה צמא בלתי נדלה לאהבות אינסופיות, לתשוקות ללא גבול. אך כאשר נוכחה לדעת שהאהבה אינה אלא נשיקה, ליטוף, רגע של טירוף שמתגוללים בו חבוקים, וקוראים קריאות שמחה, המאהב ופילגשו, וכשהכול מסתיים כך, שהגבר קם, שהאישה הולכת ושתשוקתם זקוקה למעט בשר ופרכוסי אברים כדי לספק את עצמה ולהשתכר, לפת השעמום את נפשה, כאותם רעבים שאינם יכולים למצוא.

אך עד מהרה נטשה תהייה זו על העבר וחשבה רק על ההווה שחִיֵיך, היא עצמה את עיניה לנוכח מה שלא היה עוד, ניערה כמו מחלום את חלומותיה הישנים שאין להם גבול, את חיבוטיה המעורפלים והמהוססים כדי להתמסר כל כולה לנחשול האדיר שסחף אותה, ועד מהרה הגיעה למצב של כיליון נפש ושל חולשת דעת, למצב של שינה למחצה שם חשים שנרדמים, שמשתכרים, שהעולם מתרחק ממך בעוד אתה נותר בדד על הדוגית, שם מערסל אותך הגל שהאוקיינוס גורר אותו. היא שוב לא חשבה לא על בעלה ולא על ילדיה, ועוד פחות מכול על שמה הטוב שהנשים האחרות יטרפו בכל פה בסלונים, ושגברים צעירים, ידידיו של ארנסט, יבוססו וישמיצו להנאתם בבתי קפה ובמסבאות. אך לפתע פתאום עלתה באוזניה נעימה לא מוכרת עד לאותה שעה בטבע ובנפשה, והיא גילתה באחד ובאחרת עולמות חדשים, מרחבים עצומים, אופקים לאין גבול. נדמה היה לה שהכול נולד בשביל האהבה, שהגברים הם בריות ממעמד עליון, מוכשרים לתשוקות ולרגשות, שהם אינם טובים אלא לזאת ואינם צריכים לחיות אלא בשביל הלב. באשר לבעלה, היא עדיין אהבה והעריכה אותו כפל כפליים; ילדיה נראו לה רבי חן אך היא אהבה אותם כמו שאוהבים את ילדיהם של אחרים.

עם זאת, כל יום חשב שהיא אוהבת יותר מאשר אמש, שהדבר הפך להיות צורך של קיומה, שלא הייתה מסוגלת לחיות בלעדי זאת; אך תשוקה זו שתחילה שיחקה בה אגב צחוק, סופה שנעשתה רצינית ונוראה, משחדרה אל לבה, היא נהפכה לאהבה אלימה, ואחר כך לבולמוס, לשיגעון. היו בה להט וחום רבים כל כך, תשוקות אדירות כל כך, צמא רב כל כך להנאות ולתענוגות חושים, שזרמו בדמה, בעורקיה, מתחת לעורה, עד לקצות ציפורניה, שהיא נעשתה משוגעת, שיכורה, בהולה, והייתה רוצה להוציא את אהבתה אל מחוץ לגבולות הטבע; ונדמָה לה שאם תרעיף שפע של ליטופים ורגשות אהבה, בהבעירה את חייה בלילות גדושי ריגושים ולהט, בהתפלשה בכל מה שהאהבה יש בה מן המשולהב ביותר, מן הנשגב ביותר, אזי תיפתח בפניה שורה מתמשכת של תענוגות חושים, של הנאות.

תכופות, בהתפרצויות טירוף הדעת הצטעקה שהחיים אינם אלא אהבה עזה, שהאהבה היא לה הכול מכול כול; ואז, בשֵׂער סתור, בעיניים בוערות, בחזה נושם ונושף מבכי, שאלה את מאהבהּ אם אינו מייחל כמוה לחיות שנות דור בחברתה, שניהם לבד בראש הר גבוה, בראש סלע חד שלמרגלותיו ישתברו הגלים, להתמזג שניהם יחדיו עם הטבע ועם השמים, ולערבב את אנחותיהם בשאון הסערה; אז הייתה מביטה בו ארוכות, מבקשת ממנו עוד נשיקות, עוד חיבוקים, נופלת אל בין זרועותיו אילמת ומעולפת.

וכאשר לעת ערב שב בעלה לביתו, בנפש שוקטת, במצח נטול דאגה, אומר לה שהרוויח היום, שעשה בבוקר מהלך עסקי מוצלח, קנה חווה, מכר אגרות חוב, וכי יוכל להוסיף עוד משרת לצוות המשרתים, לקנות עוד שני סוסים לאורוותיו, ובמילים ובמחשבות אלה ניגש לחבקה, לכנות אותה אהבתי וחיי, או! אזי היה לופת את לבה הזעם; היא הייתה מקללת אותו, דוחה בחלחלה את ליטופיו ואת נשיקותיו, שהיו צוננים ומבעיתים כמו אלה של קוף. היו אפוא באהבתה כאב ומרירות, כמשקע של יין העושה אותו עוקצני וצורב יותר.

וכאשר, לאחר שעזבה את ביתה, את משפחתה, את משרתיה, ומצאה עצמה עם ארנסט, לבדה, יושבת לצדו, סיפרה לו שהייתה רוצה למות מידיו, לחוש שזרועותיו חונקות אותה, והייתה מוסיפה ואומרת שאינה אוהבת עוד דבר, שהיא בזה לכול, שהיא אוהבת רק אותו; למענו נטשה את אלוהים והקריבה אותו כל מזבח אהבתה, למענו עזבה את בעלה ונתנה אותו טרף לאירוניה, למענו נטשה את ילדיה; היא ירקה על כל אלה בהנאה; דת, מוסר, את כל אלה רמסה ברגליה, מכרה את שמה הטוב תמורת ליטופיו, בשמחה ובתענוג זָבְחָה את כל אלה כדי לשאת חן בעיניו, ניתצה את כל אמונותיה, את כל אשליותיה, את כל מוסריותה, במילה אחת את כל שאהבה רק כדי לקבל ממנו מבט או נשיקה. ונדמה היה לה שהיא תהיה יפה יותר בצאתה מבין זרועותיו, לאחר שנחה על שפתיו, כמו סיגליות נבולות המפיצות ניחוח מתוק יותר.

אה! מי יֵדע כמה הנאות וכמה טירוף יש לפעמים מתחת לשני שדיה הרוטטים של אישה!

ואילו ארנסט החל לאהוב אותה מעט יותר משאוהבים נפקנית או ניצבת בתיאטרון. הוא אף החל לחבר לה שירים והגיש לה אותם. יתרה מזאת, יום אחד ראיתי שעיניו אדומות, ואפשר היה להסיק מהן שבכה – או שלא ישן טוב.

 

3

בוקר אחד, בהרהרו במאזה, יושב בכורסה קפיצית גדולה, רגליו מונחות על שני חישוקיה, אפו טמון מתחת לחלוק הבית שלו, בעודו מביט בלהבה הבוערת באח, שריצדה וטיפסה על לוח השיש בלשונות של אש, צצה במוחו מחשבה שהפתיעה אותו: באורח מוזר הוא נתקף פחד.

בזוכרו שהוא נאהב על ידי אישה כמאזה, שמקריבה לו ברוב שפעה והתפעלות את יופייה ואת אהבתה, נבהל ונרעד אל מול תשוקתה של אישה זו, כאותם ילדים הנסים הרחק מן הים באומרם שהוא גדול מדי. ומחשבה מוסרית עלתה בדעתו, שכן היה זה הרגל שאף זה קנה לעצמו מאז שנהפך להיות עמית-שותף ב"עיתון הידיעות המועילות" וב"מוזיאון המשפחות". הוא חשב, אני אומר, שאין זה מוסרי לפתות כך אישה נשואה, להרחיקה מחובותיה כאשת איש, ומאהבת ילדיה, וכי הוא עושה מעשה עוון בקבלו את כל המנחות שהיא מבעירה למרגלותיו כקורבן עולָה. לבסוף, הוא היה נרגז ועייף מאישה זו שהתייחסה בכובד ראש לתענוג, שלא העלתה בדעתה אלא אהבה כוללת וללא חלוקה, אישה שאיתה לא היה אפשר לדבר לא על רומנים ולא על אופנה ולא על אופרה.

תחילה רצה להיפרד ממנה, להניחה לנפשה ולהשליכה אל לב החברה עם יתר הנשים המוקעות כמוה. מאזה חשה באדישותו ובצינתו; היא ייחסה זאת לעדינותו ואהבה אותו בשל כך שבעתיים.

תכופות חמק ממנה, נמנע מלפגוש אותה; אך היא ידעה למצוא אותו בכל מקום, בנשף, בטיילת, בגנים הציבוריים, במוזיאונים; היא ידעה להגיע אליו בקרב ההמון, לומר לו שתי מילים ולהעלות סומק על מצחו מול כל האנשים שהביטו בהם. פעמים היה זה הוא שבא לביתה; הוא היה נכנס במצח מרצין ובארשת חמורה; האישה הצעירה, תמימה ומאוהבת, הייתה מזנקת על צווארו ומרעיפה עליו נשיקות, אך הוא היה הודף אותה בקור, ואומר לה שהם אינם צריכים עוד לאהוב זה את זה, שרגע הטירוף והשיגעון חלף, והכול צריך להיגמר ביניהם, שצריך לכבד את בעלה, להוקיר את ילדיה ולדאוג למשק ביתה, והוסיף ואמר כי ראה ובחן רבות וכי ההשגחה העליונה צודקת, שהטבע הוא מלאכת מחשבת והחברה מעשה בריאה מופלא, וכי הפילנתרופיה, הנדבנות, בעצם, היא דבר יפה כי צריך לאהוב את בני האדם.

והיא הייתה אז בוכה מרוב זעם, גאווה ואהבה; היא הייתה שואלת אותו, צחוק על שפתיה ומרירות בלִבּה, אם אין היא עוד יפה ומה היא צריכה לעשות כדי לשאת חן בעיניו, ואז הייתה מחייכת אליו, פורשת לעיניו את מצחה החיוור, את שערה השחור, את חזה, את כתפיה, את שדיה העירומים. ארנסט נותר אדיש לפיתויים הרבים כל כך, שכן הוא כבר לא אהב אותה עוד, ואם היה יוצא מביתה ורגש כלשהו בלִבּו, היה זה כמו אותם אנשים המבקרים אצל משוגעים, ואם איזה זכר של תשוקה, איזה זיק של אהבה היו ניצתים בקרבו, הם היו כבים במהירות מסיבה או טיעון כזה או אחר. אשרי האנשים המסוגלים להיאבק עם לִבּם במילים ולהרוס את התשוקה לאהבה, המושרשת בנפש, בעזרת הטפת המוסר המרוחה על גבי הספרים בדומה לברק של המוכר ולתמונת העטיפה מעשה ידיו של האמן.

יום אחד, בפרץ של זעם ושל טירוף, נשכה אותו מאזה בחזהו ונעצה את ציפורניה בגרונו. בראותו שדם זב באהבותיהם, הבין ארנסט שאהבתה העזה של אישה זו אכזרית היא ונוראה, ששורה על סביבה אווירה מורעלת שתחנוק אותו לבסוף, ותמיתו, שאהבה זו היא הר געש שצריך תמיד להשליך לו דבר מה לגרוס ולרסק בהתפרצויותיו, וכי תאוותה היא לַבָּה בוערת השורפת את הלב. צריך אפוא להסתלק, לעזוב אותה אחת ולתמיד, או להיזרק ביחד עמה אל המערבולת הגוררת אותך כסחרחורת אל הדרך רחבת הידיים של האהבה, המתחילה בחיוך ומסתיימת רק על גבי קבר.

הוא בחר להסתלק. ערב אחד, בשעה עשר, קיבלה מאזה מכתב וקראה בו מילים אלה:

היי שלום, מאזה! שוב לא אראה אותך. שר הפנים גייס אותי לשליחות מדעית שנועדה לנתח את תוצרי הקרקע ואת החול במקסיקו. היי שלום! אני מפליג מלֶה הַבְר. אם את רוצה להיות מאושרת, אל תאהבי אותי עוד; לעומת זאת אהבי את המוסר ואת חובותייך; זו עצתי האחרונה. שוב, היי שלום! נשיקות.

ארנסט

שוב ושוב קראה את המכתב, מדוכאת מהמילים "היי שלום", ונותרה בעיניים נעוצות בלי ניד במכתב שהכיל את כל אסונה וייאושה, שראתה בו את כל אושרה וחייה נשטפים ונעלמים. היא לא הזילה דמעה, לא השמיעה צעקה, אך צלצלה למשרת והורתה לו להביא סוסי דואר ולהכין את מושבה. בעלה היה בגרמניה, איש לא יכול היה אפוא לעצור בעד רצונה.

היא יצאה בחצות; היא מיהרה, מאיצה במלוא המהירות את סוסיה. באחת העיירות נעצרה לבקש כוס מים ושוב יצאה לדרך, מייחלת, אחרי כל צלע הר, כל גבעה, כל עיקול דרך, לראות את הים, תכלית תשוקותיה וקנאתה, כיוון שהים עמד לקחת ממנה אדם יקר ללִבּה. לבסוף, בשעה שלוש אחר הצהריים לערך, הגיעה ללה הַבְר.

היא אך ירדה וכבר רצה אל קצה המזח והביטה בים… מפרש לבן נבלע מתחת לאופק.

4

הוא הלך, הלך לתמיד! וכאשר נשאה את פניה המכוסים בדמעות, לא ראתה עוד מאומה… מלבד אינסופיותו של האוקיינוס.

היה זה אחד מאותם ימי קיץ לוהטים, שעה שהאדמה פולטת אדים חמים כמו האוויר הבוער של כבשן. כאשר הגיעה מאזה אל המזח, רעננותם המלוחה של המים השיבה מעט את נפשה, כיוון שרוח הדרום הקלה התפיחה את הגלים שקרבו ברוך אל החוף וגוועו, מתחככים בחול.

העננים השחורים והמעובים הצטברו לשמאלה לעבר השמש והשוקעת שהייתה אדומה וזוהרת על פני הים; אפשר היה לחשוב שעוד מעט קט הם יפרצו בבכי מר. הים, בלי להיות שוצף וגועש, הסתחרר סביב עצמו וזימר בתוגה בבואו להשתבר על אבני המזח, הגלים דילגו באוויר ושבו וצנחו כאבקה כסופה.

הייתה בכל זה הרמוניה פראית. מאזה הקשיבה לה ארוכות, מוקסמת מעוצמתה; סאון הגלים האלה טמן בחובו שפה בעבורה, קול; כמוה היה הים עצוב ומלא וגדוש חרדות; כמוה באו גליו לגווע בהשתברם על האבנים ולא הותירו על החול הרטוב אלא את זכרם מעברם שם. עשב שהחל לצמוח בין שני סדקיה של אבן הרכין ראשו המלא וגדוש בטל; כל מהלומת גל כמעט עקרה אותו משורשו, ובכל פעם הוא ניתָק יותר ויותר; לבסוף נעלם מתחת לנחשול. שוב לא ראוהו, אבל הוא היה צעיר ונשא פרחים. מאזה חייכה במרירות, הפרח, כמוה, נישא על הגל ברעננות האביב.

היו שם מלחים ששבו הביתה, שכובים בסירתם וגוררים מאחוריהם את החבל של רשתותיהם; קולותיהם הדהדו במרחקים, בד בבד עם קריאות ציפורי הלילה שריחפו מעל, מניעים את כנפיהם השחורות מעל ראשה של מאזה, וצנחו על החוף, מתנפלים על השיירים שסחפה הגאות. היא שמעה אז קול שקרא לה מתחתיות התהום ובראש רכון אל המעמקים חישבה כמה רגעים וכמה שניות נחוצות לה כדי להיאנק ולמות. הכול בטבע היה נוגה כמוה, ונדמָה לה כי הגלים נאנחים והים בוכה.

איני יודע איזו תחושת קיום אומללה אמרה לה לחיות, וכי יש עדיין אושר ואהבה על פני האדמה, שאין לה אלא להמתין ולקוות, וכי היא תראה אותו מאוחר יותר. אך כאשר ירד הלילה והירח הופיע בין בנות הלוויה שלו, כמו שולטנית בהרמון בין נשותיה, ושוב לא ראו אלא את הקצף המנצנץ על הגלים כקצף בפיו של סוס אביר, בשעה שסאון העיר החל להימוג בערפל אם האורות ההולכים וכבים, עזבה מאזה את המקום.

בלילה – השעה הייתה שתיים לערך – פתחה את זגוגיות החלון והביטה בנעשה בחוץ. היה זה מישור והדרך הייתה עטורה אילנות. אורות הלילה חדרו מבעד לענפיהם ודימו אותם לרוחות רפאים בעלות צורות ענקיות, הרצות כולן לפני מאזה ומתנועעות כאוות הרוח הנושבת, השורקת בינות לעלוותם, בלוריתם פרועה.

פעם אחת נעצרה המרכבה בלב השדות. מוֹסֵרָהּ נשברה; היה חשוך, לא נשמעו אלא רחש העצים, נשימתם של הסוסים המתנשפים מרוב זיעה, ובכיה של אישה המתייפחת לבדה.

לקראת בוקר, ראתה אנשים הולכים אל העיר השכנה, נושאים אל השוק פירות מכוסים כולם בטחב ובעלים ירוקים. הם שרו. לפיכך, כיוון שהדרך עלתה מעלה והסוסים פסעו לאיטם, היא הקשיבה להם זמן רב. "או! יש אנשים מאושרים!" אמרה בלבה.

היום עלה במלוא הדרו. היה זה יום א' בשבוע, בכפר השוכן מהלך כמה פרסאות מפריז, ברחבת הכנסייה, בשעה שהכול יוצאים ממנה. שמש גדולה זרחה ובהקה על התרנגול שבראש הכנסייה, והאירה את שושן הזכוכית הצנוע שלה. הדלתות, שהיו פתוחות, איפשרו למאזה לראות מעומק הכרכרה שלה את אולם התווך ואת הנרות שזהרו בצִלו על המזבח; היא הביטה בכיפת העץ הצבועה בצבע כחול, ובעמודי האבן הישנים, חשופים ומסוידים בלבן, ואחר כך בכל שורת הספסלים שישבה עליהם אוכלוסייה שלמה, ססגונית בבגדים בשלל צבעים; היא שמעה את העוגב המזמר, ואז גאה כעין נחשול גדול בהמון והכול יצאו החוצה. רבים אחזו בידיהם זרי פרחים מלאכותיים ולרגליהם גרביים לבנות; היא הבינה שהייתה זו חתונה. יריות רובה נורו על הרחבה והחתן והכלה יצאו החוצה.

הכלה חבשה צניף לבן לראשה וחייכה, מביטה בקצה הלשוניות של חגורתה, העשויות תחרה רקומה. החתן פסע קדימה לצִדה, הביט בהמון בארשת של אושר, ולחץ ידיים לרבים מהם. היה זה ראש העיר של הכפר, שהיה בעל הפונדק, והשיא את בתו לסגנו, מורה בית הספר.

קבוצה של ילדים ושל נשים נעצרה לפני מאזה כדי להביט בכרכרה היפה ובמעיל האדום שהשתלשל מן הדלתות; כל האנשים הללו חייכו ודיברו בקול. כאשר נעצרה להחליף סוסים, פגשה בקצה הכפר את השיירה הנכנסת אל בית העירייה, וחיוך הצטייר בפיה בראותה את קצף סוסיה נושר על הזוג הצעיר ואת אבק רגליהם המזהם את בגדיהם הלבנים; היא קירבה את ראשה, ונתנה בהם מבט של רחמים ושל קנאה. כי מרוב אומללות היא נעשתה רשעה ומקנאה. אזי ההמון, משנאת העשירים, השיב לה בקללות ובעלבונות, משליך אבנים על שלטי האצולה של מרכבתה. בדרך, במשך זמן רב, רדומה למחצה בשל ניעת הקפיצים, צליל הזוֹגים והאבק הצונח על סוסיה השחורים, הרהרה בחתונה הכפרית. וקול הכינור שהלך לפני השיירה, צלילי העוגב, קולות הילדים שדיברו סביבה, כל אלה הצטלצלו באוזניה כדבורה מזמזמת או כנחש לוחש.

היא הייתה עייפה, החום העיק עליה מתחת לעורות הכרכרה. השמש קפחה מלפנים. היא הרכינה את ראשה על כרי הבד הכחול ונרדמה. היא התעוררה בשערי פריז.

כאשר עוזבים את מרחבי הכפר ואת השדות ונמצאים ברחובות, דומה כי היום קודר ועמום, כמו התיאטראות ביריד, הנוגים ואינם מוארים היטב. מאזה צללה בהנאה ברחובות הפתלתולים ביותר; היא השתכרה מן הרעש ומהמולת ההמון שבאו למשוך אותה מתוך עצמה ולהשיבה אל העולם. היא ראתה במהירות וכצלליות סיניות את כל הראשים שחלפו לפני דלתית מרכבתה; כולם נראו לה קרים, אדישים וחיוורים. בפעם הראשונה הביטה בתימהון בדלות הפוסעת ברגליים יחפות על הרציפים, בשנאה בלב ובחיוכים בפה, כמו כדי להסתיר את החורים שבבלואי הסחבות שלה; היא הביטה בהמון הנבלע במופעים ובבתי הקפה, ובהמון זה של משרתים ושל אדונים הנפרש כמו מעיל צבעוני ביום של תהלוכה. כל אלה נראו לה כמחזה ענק, תיאטרון רחב ידיים, על ארמונות האבן שלו, חנויותיו המוארות, בגדי הראווה שלו, התפלויות החביבות עליו, כתרי הקרטון שלו ומלכיו הקיקיוניים. כאן, מרכבתה של הרקדנית מתיזה בוץ על המוני העם, וכאן, גבר גווע ברעב בראותו את ערֵמות הזהב מאחורי הזגוגיות; בכול שררו צחוק ודמע, בכול עושר ודלות, בכול פשע העולב ביושר ויורק בפניו, כמו צעיפה הבלוי של נערת שעשועים המתחכך בעוברו בשׂלמתו השחורה של כומר. או! יש בערים הגדולות אווירה מסואבת ומורעלת המסחררת ומשכרת אותך, משהו כבד וחולני, כאותם ערפילי הערב הכהים המרחפים על פני הגגות.

מאזה שאפה את האוויר המסואב במלוא ריאותיה, היא הריחה אותו כמו בושם ובפעם הראשונה; אזי הבינה את כל מה שרחב ועצום ברשע, וחושני בפשע.

משהגיעה לביתה, נדמה לה שזמן רב עבר משעה שיצאה לדרך, כדי כך סבלה וחוותה בשעות מעטות. הלילה עבר עליה במחשבות, בבכי, נזכרת שוב ושוב ביציאתה למסע, ובחזרתה ממנו; היא ראתה משם את הכפרים שעברה בהם, את כל הדרך שעשתה; נדמה לה שהיא עדיין על המזח מביטה בין ובמפרש המתרחק; היא נזכרה גם בחתונה, על בגדי החג וחיוכי האושר שלה; היא שמעה משם את רעש מרכבתה על אבני הכבישים, שמעה גם את הגלים השואגים ומדלגים תחתיה; ואז נבהלה מאורכו של הזמן, חשבה שחייתה שנות דור ונעשתה זקנה ששערה הלבין. כדי כך מתיש אותך הכאב, כדי כך מכרסם כך הצער, כי יש ימים המזקינים אותך כמו שנים, מחשבות החורטות בך קמטים רבים.

ועוד נזכרה, בחיוך ובצער, בימי האושר שלה, בחופשותיה השלוות על גדות הנהר לוּאַר, שם הייתה רצה בשדרות העצים, שיחקה עם הפרחים, ובכתה בראותה קבצנים עוברים בדרך; היא נזכרה בנשפי הריקודים הראשונים שלה, שכה היטיבה לרקוד בהם, שכה אהבה בהם את החיוכים הנלבבים ואת הדיבורים האדיבים; ועוד נזכרה בשעות הקדחת וההזיה שבילתה בזרועות אוהב, ברגעי ההתעלות והטירוף שלה, שעה שרצתה שכל מבט יימשך דורות ושהנצח יהיה נשיקה. היא שאלה אז את עצמה אם כל זה חלף ונמחה לתמיד, כמו אבק הדרכים ושובל הספינה על גלי הים.

5

סוף סוף היא ישבה, אך לבדה! אין עוד איש שיתמוך בה, אין עוד דבר לאהוב! מה לעשות? איך לנהוג? או! המוות, הקבר, אלף פעם, אילו, חרף סלידתה וצערה, היה לה בלבה שמץ של תקווה.

למה קיוותה? היא עצמה לא ידעה. רק הייתה לה עוד אמונה בחיים; היא עוד האמינה שארנסט אוהב אותה, כאשר קיבלה יום אחד מכתב ממכתביו. אך היה זה מפח נפש נוסף. המכתב היה ארוך, כתוב היטב, גדוש במטפורות עתירות ובמילים גדולות; ארנסט אמר לה כי אל לה לאהוב אותו עוד, עליה לחשוב על חובותיה ועל אלוהים, ועוד הוסיף לה עצות מצוינות על המשפחה, על אהבה אימהית; וסיים במעט רגש, כמו מר דה בּוּאּי או מדאם קוֹטֵן.

מאזה המסכנה! כל כך הרבה אהבה, לב וחיבה תמורת אדישות כה צוננת, שלווה כה מחושבת! היא שקעה בתשישות ובסלידה. "חשבתי," אמרה יום אחד, "שאפשר למות מצער!" את הסלידה החליפו מרירות וקנאה.

או אז רעשי העולם נדמו לה כמוזיקה צורמת ושטנית, והטבע – לגלוג של אלוהים. היא לא אהבה מאומה והגתה שנאה לכול; עם כל רגש שיצא מלִבּה, חדרה אליו השנאה, עד כי לא אהבה עוד דבר בעולם, מלבד גבר אחד. תכופות, כשראתה בגנים הציבוריים אימהות עם ילדיהן, משחקות איתם ומחייכות למגע ליטופיהם, וכן נשים עם בעליהן, אוהבים עם אהובותיהם, ושכל האנשים האלה מאושרים, מחייכים, אוהבים את החיים, קינאה בהם וקיללה אותם בעת ובעונה אחת; היא הייתה רוצה להיות מסוגלת לרמוס אותם ברגליה, ושפתיה האירוניות שיגרו אליהם בעוברה כמה מילות זלזול, וחיוך מתנשא.

פעמים אחרות, כשאמרו לה שהיא צריכה להיות מאושרת בחייה, עם עושרה, מעמדה, בריאותה הטובה, לחייה הרעננות וכי רואים שהיא מאושרת, שאינה חסרה דבר, חייכה וזעם בלִבּה. "אה! המטומטמים," אמרה, "שאינם רואים אלא את האושר על מצח רוגע ואינם יודעים שהייסורים מחלצים צחוקים." החיים נראו לה מאז כצעקת כאב מתמשכת, ואם ראתה נשים המתהדרות במוסריותן, ואחרות באהבתן, לעגה למוסריותן ולאהבותיהן; כאשר ראתה אנשים מאושרים ובטוחים באלוהים, חירפה אותם בצחוק או בהערה ארסית; הכמרים, היא העלתה סומק על פניהם כשעברה לידם, שולחת אליהם מבטים חושקים וצוחקת באוזניהם; נערות צעירות ובתולות, היא גרמה להן להחוויר בסיפורי האהבה ובמעשיות החשק שלה. והבריות תהו מי היא האישה החיוורת והכחושה, רוח הרפאים הנודדת הזו, עם עיניה הבוערות כאש וראשה ראש נידונה למוות; ואם ביקשו להכירה, לא מצאו בעומק הווייתה אלא כאב ובהתנהגותה רק דמעות.

אה! הנשים, הנשים! היא שנאה אותן בנבכי נפשה, בעיקר את הצעירות והיפות, וכאשר ראתה אותן בהצגה או בנשף ריקודים, לאור הנברשות והנרות, חושפות את שדיהן העולים ויורדים, מעוטרים בתחרה וביהלומים, בעוד הגברים המכרכרים סביבן משיבים חיוכים לחיוכיהן, מחמיאים להן ומהללים אותן, עלה בה הרצון לקמט את הבגדים ואת המלמלות הרקומות, לירוק על דמויות נחשקות אלה ולהכפיש בבוץ מצחים כה רגועים אלה, כה גאים בצינתם. היא לא האמינה עוד במאומה, מלבד באסון ובמוות. המוסר היה בעיניה רק מילה, הדת – תעתוע בלהות, השם הטוב – מסֵכה גונבת דעת כמו צעיף המסתיר את הקמטים. היא מצאה אז שמחות בגאווה, תענוגות בבוז, וירקה בעוברה על סף הכנסיות.

בזוכרה את ארנסט, את קולו, את דבריו, את זרועותיו שחיבקוה זמן כה רב נפעמת ונסערת מרוב אהבה, ומשמצאה עצמה תחת נשיקותיו של בעלה, אה! היא התפתלה מרוב כאב ומצוקה והתפתלה סביב עצמה כמו אדם המחרחר וגוסס בקוראו איזה שם, בבכותו בשל זיכרון. היו לה ילדים מהגבר הזה, ילדים אלה דמו לאביהם, ילדה בת שלוש וילד בן חמש, ולעתים כששיחקו, הגיע עדיה צחוקם; בבוקר באו לחבקה צוחקים, בעוד היא, אמם, הייתה ערה כל הלילה כולו בייסורים שלא יתוארו ולחייה עוד היו רטובות מדמעות. תכופות, כשחשבה עליו נודד על פני הים, מיטלטל אולי על ידי הסערה, הוא שאולי אבד בין הגלים, לבדו ומבקש לשוב ולהיקשר לחיים, ובראותה מכאן גווייה מעורסלת על הגלים, ועיט עט עליה, אזי שמעה צעקות שמחה, קולות ילדים הממהרים אליה להראות לה אילן פורח, או את השמש המתנוצצת בטל שעל העשב. היה זה לא כמו כאבו של אדם הצונח על המדרכה ורואה את ההמון צוחק ומוחא כפיים.

ומה חשב אז ארנסט הרחוק ממנה? לפעמים, אמנם, כאשר לא היה לו דבר לעשותו, ברגעים של בטלה וחוסר מעש, בחשבו עליה, על חיבוקיה הלוהטים, על אחוריה הדשנים, על שדיה הלבנים, על שערה השחור הארוך, התגעגע אליה אך מיהר ללכת לכבות בזרועותיה של שיפחה את האש שניצתה, באהבה חזקה וקדושה יותר. הוא התנחם על האובדן הזה בנקל, בחשבו שעשה מעשה טוב. שפעל כאזרח, שפרנקלין או לפאייט לא היו מיטיבים לעשות, כי הוא היה אז על אדמת הלאום של אהבת המולדת, של העבדות, של הקפה ושל ההסתפקות במועט, כוונתי לאמריקה. היה זה אחד מאותם אנשים שכושר השיפוט וההיגיון תופסים בהם מקום כה גדול עד שטרפו את הלב כמו היה זה שכן טורדני.

עולם שלם הפריד ביניהם, כי מאזה, לעומת זאת, הייתה שקועה בטירוף ובמצוקה, ובעוד מאהבה מתענג להנאתו בזרועותיהן של נשים כושיות ובנות תערובת, היא הלכה ודעכה משעמום, חושבת שגם ארנסט אינו חי אלא למענה וכי הוא חש כאב שלגלג עליו בצחוקו החייתי והפראי; הוא נתן עצמו לאחרת. בעוד אישה אומללה זו בוכייה ומקללת את אלוהים, קוראת לגיהינום לבוא לעזרתה ומתפלשת בתהייה אם השטן יבוא סופסוף, ארנסט, בו ברגע שהיא נושקת בטירוף למדליון עם שערותיו, ברגע זה אולי, מטייל בפנים מרצינות בכיכר המרכזית של עיר בארצות הברית, במקטורן ובמכנסיים לבנים, כבעל מטעים, הולך לשוק לקנות תמורת זהב איזו שִפחה שחורה שזרועותיה חזקות ושריריות, שדיה משתלשלים וחיבוקיה חושניים.

מלבד זאת, הוא ערך מחקרים בכימיה; היו לו שני ארגזי קרטון גדולים מאוד, גדושים רשימות על שכבות הסילֵקְס ועל סקירות של מינרלים; ומלבד זאת, האקלים התאים לו מאוד, הוא הרגיש טוב להפליא באווירה זו, רוויית ניחוחות של אקדמיות מלומדות, של מסילות ברזל, של ספינות קיטור, של קני סוכר ושל שמים כחולים-כהים.

באיזו אווירה חיה מאזה? חוג חייה לא היה רחב כל כך, אך היה זה עולם נפרד שסובב לו בדמעות ובייאוש ואשר אבד לבסוף בתהומות הפשע.

6

אריג שחור היה מתוח על שער הכניסה לבית. הוא היה מורם במרכזו ויצר מעין קשת שבורה, שדרכה נראו קבר ושני לפידים שאורם ריטט, כקולו של אדם גוסס, ברוח החורפית הקרה שחלפה על הבדים השחורים, שכוכבים בדמות דמעות של כסף היו פרושים עליהם. מעת לעת, שני הקברנים, שהיו אמונים על הטקס, פרשו הצידה כדי לפנות מקום למוזמנים הבאים בזה אחר זה, לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש, עם עניבות לבנות, לבוּביות מקופללות ושֵׂער מסולסל; הם הסירו את כובעיהם בעוברם ליד המת וטבלו במי הקודש את קצות כפפתם הקדושה.

היה חורף, שלג ירד. לאחר צאת השיירה, אישה צעירה מכורבלת בשכמייה שחורה ירדה אל החצר, פסעה על קצות אצבעותיה על פני שכבת השלג שכיסתה את המדרכות, קֵרבה את פניה החיוורים מבין צעיפיה השחורים כדי להביט בעגלת המתים המתרחקת. אזי כיבתה את שני הנרות שדלקו עדיין, עלתה, הסירה את מעילה, חיממה את נעליה הלבנות באש האח, הסבה ראשה עוד פעם אחת, אך לא ראתה עוד אלא את גבו השחור של אחרון המלווים שנפנה בקרן הרחוב.

כאשר לא שמעה עוד את הקרקוש המונוטוני של גלגלי העגלה על הכביש, וכאשר הכול חלף ונעלם, זִמרת הכמרים ושיירת המת, השליכה עצמה על מיטת המת, התגוללה בה להנאתה, צועקת בפרצי שמחה עוויתיים: "בוא עכשיו! לך, לך כל זה! אני מחכה לך! בוא כבר! לך, אהוב נפשי, מיטת הכלולות ועינוגיה! לך, לך בלבד, לשנינו עולם של אהבה ושל תענוגות! בוא לכאן, אני אשתרע מתחת לחיבוקיך, אתפלש מתחת לנשיקותיך."

היא ראתה על השידה קופסה קטנה מעץ סיסם שנתן לה ארנסט. היה זה אז, כמו היום, יום חורף; הוא בא עטוף במעילו ושלג על כובעו; וכאשר נשק לה היה עורו רענן והדיף ניחוח של נעורים שעשו את נשיקותיו מתוקות כמו שאיפת ריחו של ורד. במרכז הקופסה היו אותיות שמם כרוכות זו בזו, האות מ. והאות א.; העץ, שהייתה עשויה ממנו, הדיף ריח נעים, והיא קירבה את נחיריה אל הקופסה ונותרה כך זמן רב, מהורהרת וחולמנית.

עד מהרה הביאו לה את ילדיה, הם בכו וביקשו את אביהם. הם רצו לחבק את מאזה ולהתנחם בחיקה; אך היא שילחה אותם עם החדרנית שלה, בלי מילה, בלי חיוך.

היא חשבה עליו… הוא, שהיה כה רחוק ולא שב.

7

כך חיה כמה חודשים, לבדה עם העתיד שלה שהלך וקרב, חשה מדי יום מאושרת וחופשייה יותר, ככל שנעלם מה שהיה בלבה ופינה מקום לאהבה. כל התשוקות, כל הרגשות, כל מה שמוצא מקום בנפש נעלם כמו נפתולי הילדות: תחילה הבושה, אחר כך האמונה בדת ובמוסר ולבסוף מה שנותר מכל אלה, כל מה שהשליכה כמו שמשליכים רסיסים של זכוכית שבורה.

לא היה בה עוד דבר משל אישה, מלבד אהבה, אך אהבה שלמה ונוראה שייסרה את עצמה ושרפה את האחרים, כמו הר הוֵוזוב הקורע את עצמו בהתפרצויותיו ומפזר את הלבה הרותחת שלו על פרחי העמק.

היו לה ילדים; ילדיה מתו כמו אביהם. יום אחר יום הם הלכו והחווירו, הלכו וכחשו, ובלילה התעוררו בהזיותיהם, התפתלו במיטותיהם בפרפורי גסיסה, אומרים שנחש נוגס בחזותיהם, כיוון שהיה כאן דבר מה שקרע אותם לגזרים ושרף אותם בלי הרף, ומאזה הביטה בגסיסתם וחיוך על שפתיה, כי הייתה חדורה כעס ותאוות נקמה.

שניהם מתו ביום אחד. בראותה את ארונותיהם ממוסמרים, לא היו דמעות בעיניה ולבה לא השמיע אנחה. בעיניים יבשות וצוננות הביטה בהם, עטופים בתכריכיהם, וכאשר נותרה סופסוף לבדה, בילתה את הלילה מאושרת ובוטחת, נפשה שלווה ושִמחה בלבה. אף לא חרטה ולא זעקת כאב, כי היא עמדה לצאת למחרת היום, לעזוב את צרפת לאחר שנקמה את נקמתה בגין האהבה המחוללת, בגין כל שהיה הרה אסון ונורא בגודלה, לאחר שלעגה לאלוהים, לבני האדם, לחיים, לגורל ששיחק בה לרגע, לאחר שהשתעשע גם הוא בחיים ובמוות, בדמעות ובצער, והשיב לשמים פשעים תמורת כאביה.

היי שלום, אדמת אירופה, המלאה ערפילים וקרחונים, שהלבבות בך פושרים כמו מזג האוויר, והאהבות גם הן רפוסות, רכרוכיות כעננייך האפורים; לי אמריקה ואדמת ארץ האש שלה, שמשה המלהטת, שמיה הצחורים, לילותיה היפים בחורשות של דקלים ועצי דולב! היה שלום עולם, תודה לך עליך, אני הולכת, אני משליכה עצמי על ספינה. הפליגי, ספינתי היפה. אוצי, מהרי! לו יתפחו מפרשייך עם משב הרוח וחרטומך ישבֵּר את הגלים! דלגי עם הסערה, קפצי על הגלים ולוואי תישברי לבסוף, השליכי אותי עם שברייך על האדמה שהוא נושם עליה.

הלילה הזה חלף בהזיות ובהתרגשות, אך בטירוף של שמחה ושל תקווה. כאשר חשבה עליו, שהיא עומדת לחבקו ולחיות עמו לעד חייכה ובכתה מרוב אושר.

אדמת ביתה קברות, שילדיה נחו בה, עדיין הייתה רעננה וספוגה מֵי קודש.

8

בבוקר הביאו לה מכתב; הוא נשלח שבעה חודשים קודם לכן; מארנסט. היא שברה ברעדה את החותמת, קראה אותו בלהיטות; משסיימה לקוראו, שבה לקרוא מן ההתחלה, חיוורת מרוב בהלה ומסוגלת לקרוא אך בקושי. הנה מה שהיה כתוב בו:

מדוע גבירתי, מכתבייך תמיד הגונים אך מעט, בעיקר האחרון שבהם? שרפתי אותו. התביישתי שמא ייתן בו אי-מי את עיניו. האם לא תוכלי סופסוף להציב גבולות לתשוקותייך? מדוע את באה בלי הרף עם זיכרונותייך להפריע לי בעבודתי, לעקור אותי מעיסוקַי? מה עשיתי לך כדי שתאהביני כל כך?

אני אומר לך פעם נוספת, גבִרתי, רוצה אני שאהבה תהיה מתונה. עזבתי את צרפת, שכחי אותי אם כן כמו שאני שכחתי אותך, אהבי את בעלך; האושר נמצא בדרכים החבוטות על ידי ההמון; שבילי ההרים זרועים קוצים ואבנים, הם קורעים אותך לגזרים ושוחקים אותך מהר מאוד.

אני חי עכשיו מאושר, יש לי בית קטן מקסים על גדת נהר, ובמישור שהוא עובר בו אני צד חרקים, אני אוסף צמחים, וכאשר אני שב לביתי, הכושי שלי מברך אותי בקידה עד לרצפה, ונושק לנעלי כאשר הוא רוצה להשיג איזו טובה. בניתי לעצמי קיום מאושר, שקט ורגוע בלב הטבע והמדע; מדוע אין את עושה כמוני? מי מפריע לך לעשות כן? אפשר לעשות מה שרוצים.

למענך, אפילו למען אושרך, אני מייעץ לך לא לחשוב עליי עוד, לא לכתוב לי עוד. מה התועלת בתכתובת זו? לאן זה יקדם אותך, גם אם תאמרי אלף פעם שאת אוהבת אותי ותוסיפי לכתוב בשולי המכתבים כמספר הזה פעמים "אני אוהבת אותך"? עלייך לשכוח הכול, גברתי, ולא לחשוב עוד על מה שהיינו זה לזה: כלום לא היה לכל אחד מאיתנו מה שביקשנו?

מעמדי איתן, קבוע פחות או יותר, אני מנהל ראשי של הוועדה לניסויים במכרות; בתו של המנהל הממונה היא נערה מקסימה בת שבע עשרה, לאביה יש הכנסה של שישים אלף לירות, היא בת יחידה, היא נעימה וטובה, יש לה כושר שיפוט מעולה והיא תדע להפליא לנהל משק בית, לקיים משפחה. בעוד חודש אני מתחתן, אם את אוהבת אותי כמו שאת אומרת תמיד, זה צריך לשמח אותך, כיוון שאני עושה זאת למען אושרי.

היי שלום, מדאם ווילד! חדלי לך מלחשוב על גבר שיש לו ההגינות שלא לאהוב אותך עוד, ואם את רוצה לעשות עמי טובה אחרונה, שלחי לי במהרה חצי ליטר של חומצה ציאן, שייתן לך בחפץ לב, לפי המלצתי, מזכיר האקדמיה למדעים; הוא כימאי מוכשר מאוד.

היי שלום, אני סומך עלייך; אל תשכחי את החומצה שלי.

ארנסט ווֹמוֹן

לאחר שקראה מאזה את המכתב, השמיעה צעקה ללא מילים, כאילו צרבו אותה בצבתות לוהטות.

היא נותרה זמן רב מדוכדכת ומופתעת. "אה! מוג הלב!" אמרה לבסוף, "הוא פיתה אותי וזונח אותי למען אחרת! נתתי לו הכול ואין לי עוד דבר! זרקתי הכול לים ואני נאחזת בקרש, והקרש חומק מבין ידי ואני חשה שאני שוקעת מתחת לגלים!"

היא כה אהבה אותו, האישה המסכנה! היא נתנה לו את תומתה, היא השפיעה עליו את אהבתה, היא כפרה באלוהים וגם — או! רע מזה! — את בעלה, את ילדיה שראתה אותם מחרחרים, גוועים וחיוך על שפתיה כי חשבה עליו. מה לעשות? מה להיעשות? אישה אחרת שיאמר לה: "אני אוהב אותך!" שינשק לעיניה, לשדיה, יקרא לה חייו ואהבתו! אישה אחרת! ומה איתה? האם היו לה אחרים על פניו? האם לא למענו דחתה את בעלה ממיטת הכלולות? כלום לא בגדה בו בשפתיה הנואפות? כלום לא הרעילה אותו בעודה מזילה דמעות של שמחה?

הוא היה האלוהים שלה וחייה, הוא נוטש אותה. לאחר שהשתמש בה, לאחר שהתענג עליה דיו; הנה הוא מרחיק אותה ומשליך אותה. אה! תהום ללא קרקעית היא תהום הפשע והייאוש!

פעמים אחרות, לא יכלה להאמין למראה עיניה; היא שבה וקראה את המכתב הממיט אסון וכיסתה אותו בדמעותיה. "או! איך אפשר!" אמרה לאחר שהדכדוך פינה את מוקמו לזעם, לחֵמָה, "או! הכיצד, אתה עוזב אותי? אבל אני נמצאת בעולם, לבד, בלי משפחה, בלי קרובים, כי נתתי לך גם משפחה וגם קרובים; לבד, בלי כבוד, שכן הקרבתי אותו למענך; לבד, בלי שמי הטוב, כיוון שהקרבתי אותו מתחת לנשיקותיך לעיני העולם כולו שכינה אותי הפילגש שלך. הפילגש שלך! ואתה מסמיק עכשיו לשמע שמח, מוג לב!

"והמתים, היכן הם?

"מה לעשות? מה יהיה עליי? הייתה לי מחשבה אחת בלבד, דבר אחד ויחיד בלבי, והוא חסר לי עכשיו. כלום אצא לפגוש אותך? אתה הרי תגרשני כגרש שִפחה; אם אשליך עצמי בין יתר הנשים, הן יעזבוני אגב צחוק, יצביעו עליי בגאווה, כי הן, הן לא אהבו איש; הן אינן יודעות מהן דמעות. או! ראה! כיוון שאני עוד רוצה אהבה, תשוקה וחיים, יאמרו לי מן הסתם ללכת להציג עצמי במקום שמוכרים תמורת מחיר קבוע מראש תענוגות בשרים וחיבוקים, ובערב, במחיצת חברותי לעגבים אקרא לעוברים ושבים מבעד לחלונות, וכאשר יבואו אצטרך לענג אותם בעוצמה, לתת תמורה לכספם, שיֵלכו משם מרוצים ושאני לא אוסיף להתלונן, שארגיש מאושרת, שאצחק לכל הנקרה לי, כי אני ראויה לגורלי!

"ומה עשיתי? אהבתי אותך יותר מכל אדם אחר. או! רחמים, ארנסט! אילו שמעת את זעקותיי היית אולי מרחם עליי, אני שלא ריחמתי עליהם. כי אני מקללת עצמי עכשיו, אני מתגוללת כאן בדאבה, ובגדי רטובים מדמעותיי."

והיא רצה אובדת עצות ונפלה, מתגוללת על הרצפה, מקללת את אלוהים, את בני האדם, את החיים עצמם, את כל מה שחי, את כל מה שחושב בעולם; היא תלשה מראשה מלוא חופניים קווצות שֵׂער שחור, וציפורניה האדימו מדם.

"או! לא להיות מסוגל לשאת את החיים! להגיע לידי רצון להשליך את עצמה אל בין זרועות המוות כמו אל בין זרועותיה של אם! אבל להוסיף עוד ברגע האחרון אם הקבר אין לו ייסורים ולאַיִן אין כאבים! לתעב את הכול! לא להאמין עוד במאומה, אפילו לא באהבה, אמנותו הראשונה של הלב, ולא להיות מסוגל להיפטר ממועקה מתמשכת זו, כמו שיכור שמכריחים אותו להוסיף לשתות!

"מדוע אם כן באת אל בדידותי לעקור אותי מאושר? הייתי כה בוטחת וכה טהורה, ואתה באת כדי לאהוב אותי, ואני אהבתי אותך! הגברים, כה יפים הם כאשר הם מביטים בך! נתת לי אהבה, ועכשיו אתה מסרב לתת לי אותה, ואני הזנתי אותה בפשעים; ועכשיו היא הורגת גם אותי! הייתי טובה אז כשראית אותי, ועכשיו אני מרושעת ואכזרית; הייתי רוצה שיהיה תחת ידי משהו לכתוש, לקרוע, להשחית, ואחר כך לזרוק למרחקים כמו שזרקת אותי. או! אני שונאת את הכול, את בני האדם, את אלוהים; ואתה, גם אותך אני שונאת ועם זאת אני חושבת עדיין שאתן את חיי למענך!

"ככל שאהבתיך, אהבתיך יותר, כמו מי שמרווים את צימאונם במי הים המלוחים והצמא שורף עדיין. ועכשיו אמות! המוות! דבר לא עוד? מחשכים, קבר ו… אינסופיותו של הריק. או! אני חשה שאני רוצה עדיין בכל זאת לחיות ולגרום סבל כמו שסבלתי אני. או! האושר! איה הוא? הוא אינו אלא חלום; מוסר? מילה; אהבה? אכזבה; הקבר? איני יודעת.

"אבל אני אדע."

9

היא קמה, מחתה את דמעותיה, ניסתה לשכך את יִפְחותיה שכתשו את חזהּ וחנקו אותה; היא הביטה בראי, לראות אם עיניה עדיין אדומות מאוד מבכי, התקינה את שׂערה ויצאה למלא את רצונו האחרון של ארנסט.

מאזה הגיעה אל הכימאי; הוא עמד לבוא. אמרו לה להמתין בחדר קטן בקומה הראשונה, שהרהיטים בו היו מכוסים בבד אדום ובבד ירוק; שולחן עגול מעץ מהגוני במרכז, ליטוגרפיות המציגות את קרבות נפוליאון על הסְפינים המחופים עץ, ועל האח העשויה שיש אפור, אורלוגין מזהב שלוח הספרות שלו משמש משענת לפסל של אָמוֹר שידו האחרת מונחת על אשפת חִציו. הדלת נפתחה כשהאורלוגין צלצל והורה על השעה שתיים, הכימאי נכנס. היה זה גבר קטן קומה ורזה, ארשת פניו יבשושית וגינוניו אדיבים; הוא חבש משקפיים, שפתיו היו דקות, ועיניו קטנות ומודגשות. כאשר הסבירה לו מאזה לשם מה באה, הוא החל לשבח את מר ארנסט ווֹמוֹן, את אופיו, את טוב לִבּו, את כישוריו; לבסוף, נתן לה את צנצנת החומצה, הוביל אותה בידה אל מורד המדרגות; רגליו אף נרטבו בחצר בלוותו אותה עד לשער הרחוב.

מאזה לא הייתה מסוגלת ללכת ברחובות, כדי כך בער ראשה; לחייה היו סמוקות; נדמה היה לה פעמים רבות שהדם עומד לצאת מגופה מבעד לנקבוביות עורה. היא חלפה ברחובות שהדלות ניבטה בם מן הבתים, כמו פתילים צבעוניים הנושרים מן הקירות המסוידים לבן; ובראותה את הדלות אמרה לעצמה: "אני ארפא את עצמי מאסונכם." היא חלפה לפני ארמון המלכים ואמרה, מאמצת את הרעל בשתי ידיה: "היו שלום חיים, אני ארפא את עצמי מדאגותיכם." משנכנסה לביתה, לפני שסגרה את הדלת, שיגרה מבט על העולם שהיא נוטשת, ועל העיר המלאה רעשים, רחשים וצעקות: "היו שלום, כולכם!" אמרה.

10

היא פתחה את המכתבה, הסירה את הפקק מצנצנת החומצה, כתבה עליה את הכתובת וכתבה פתק נוסף; הוא היה ממוען לפקד המשטרה המרכזית. היא צלצלה ונתנה אותו לאחד המשרתים. על דף שלישי כתבה את המילים האלה:

אהבתי גבר; למענו הרגתי את בעלי, למענו הרגתי את ילדיי. אני מתה בלי חרטה, בלי תקווה, אבל בצער.

והניחה את הדף על האח.

"עוד חצי שעה," אמרה בלבה, "עוד מעט הוא יבוא וייקח אותי אל בית הקברות."

היא הסירה את בגדיה וכמה רגעים הביטה בגופה היפה שדבר לא כיסהו, חושבת על כל התענוגות שהוא העניק לה, על העינוגים העצומים שהרעיפה היא על אהובה.

איזה אוצר הוא אהבתה של אישה כמוה!

לבסוף, לאחר שבכתה, חושבת על הימים שחלפו לבלי שוב, על אושרה, על חלומותיה, על שיגיונות הנעורים שלה, ושוב עליו, זמן רב, תוהה מהו המוות, ולאחר שצנחה אל התהום ללא קרקעית של המחשבה המכרסמת את עצמה וקורעת עצמה לגזרים מרוב זעם ואין אונות, קמה באחת כמו מחלום, נטלה כמה טיפות מהרעל שמזגה בספל מוזהב, גמעה בתאווה והשתרעה בפעם האחרונה על הספה שלעתים כה קרובות התפלשה בה בזרועותיו של ארנסט, שיכורה מאהבה.

11

כאשר נכנס פקד המשטרה, מאזה עדיין חרחרה; היא ניתרה מספר פעמים על הרצפה, התעוותה כמה פעמים, כל אבריה התקשו בבת אחת, היא השמיעה צעקה קורעת לב.

כאשר קרב אליה הפקד, היא הייתה מתה.

10 בדצמבר 1837


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "להריח בושם", הוצאת נהר ספרים, 2016.

איך הוא בכלל העז להראות שם את הפרצוף שלו ועוד מניח זר פרחים. התכופף לו באלגנטיות עם מדי חיל האוויר המגוהצים ודרגות האלוף משנה שלו מנצנצות כאלף שמשות. ואמא שלו, הירקנית כבדת הבשר בשמלתה הפרחונית המוכתמת, לוחשת לכולם בזמן שהקברן מבקש סליחה מהנקברת, שהוא (אבי, לא הקברן) אוטוטוטו מתמנה למפקד טייסת הליקופטרים הכי משוכללים שמגיעים מאמריקה.

אברהם גולדשטיין, או אבי בפי חבריו, כפי שנהגו לפעמים לכתוב בעיתונים, היה גאוות השכונה ולא בכדי. טייס ההליקופטר, (המילה מסוק אף שכבר הייתה קיימת טרם הושרשה בפי העם ויעידו על כך 198 איזכורים של המילה הליקופטר בעיתונות הכתובה לעומת 17 בלבד של המילה מסוק, כך על פי האתר "עיתונות יהודית היסטורית") שזכה לקבל כבר שני עיטורי עוז מהרמטכ"ל וממפקד חיל אויר על פעולות חילוץ נועזות שעשה במה שהעיתונים אוהבים לכנות "בעורף האויב". הרבה לוחמים חבו לו את חייהם והיו שאמרו שאומץ ליבו גובל לפעמים בטיפשות או אולי ביצר התאבדות סמוי, כאילו הוא מרגיש שהוא חייב להציל חיים של אחרים בכל מחיר. ונודה על האמת הרבה סיבות לגאווה לא היו לנו דיירי שכונת העוני העלובה. הבתים היו בלוקים תיבתיים, שתי קומות גובהם ובכל קומה ארבע דירות חדר וחצי גודל כל אחת כולל מטבחון ודוש ואסלה עם ברז בעל ראש גדול שנדרש כוח עצום לסוגרו או לפותחו. גרם מדרגות חיצוני בעל מעקה ברזל חלוד עלה לעבר הקומה השנייה. לפי כמות הנפשות בדירה ניתן היה לדעת את מוצא ההורים. שלוש נפשות: אב, אם וילד יחיד היו של אשכנזים, פליטי מחנות הריכוז, כמו הוריו של אבי ושלי, שבע ועד שתים עשרה היו בעיקר של תימנים וכל מספר באמצע של משפחות ספרדיות, בעיקר עירקיות.

ההלוויה התקיימה בשלהי יום חמסין לוהט ולח. השמש כבר עשתה את דרכה האחרונה אל מעבר לעצי הברוש שהקיפו כחומה את גבולות בית הקברות וגוון הזהוב המסנוור התרכך לצבעי כתום-אדמדם על רקע רקיע כחול מתכהה. לא הרבה אנשים באו לחלוק כבוד אחרון וגם חלק מאלו שטרחו שחו ביניהם בלחישות מפה לאוזן, משתדלים שמילותיהם לא יגיעו לאוזני בני המשפחה האבלה, שמעשה של הנקברת לא היה ראוי והוא מנוגד לתורת ישראל, ונדו בראשם זה לזה בהסכמה. מישהו לידי מלמל שכיום כבר לא קוברים מחוץ לגדר אלא לידה.

האבלים היו ראובן, אביו ואמו. הם עמדו דוממים מול הקבר, צווארון חולצתם שוסף בסכין גילוח חדה סמל לקריעה כמקובל במנהג הקבורה היהודי. המלווים נוטפי זיעה ותשושים עברו על פניהם בצעדים איטיים, לוחצים יד או מחבקים. יש שביקשו שלא ידעו עוד צער ויש שנדבו את המקום שינחם ויש ששאלו מתי והיכן השבעה ואם צריך להתקשר לפני שבאים.

ראובן, שהיה חבר ילדותי הטוב ביותר, עמד קפוא. מדי פעם הוא הסיר את כובע המצחייה הלבן שכיסה על קרחת מיוזעת, ניגב בכף ידו את אגלי הזיעה שנטפו על פניו השחומים, ואת כף היד ניגב בצדי מכנסיו, קודם את פנים כף והיד ואחר כך את גב כף היד, בתנועה שהזכירה סַפָּר קשיש המשחיז תער על רצועת עור חומה. הוא לבש חולצת טריקו כהה ומכנסי ג'ינס פשוטים. חגורת עור שחורה בעלת אבזם מתכת גס, הייתה מהודקת מתחת לכרס עגלגלה ומשתפלת ושיוותה לו מעין מראה של עכביש בלתי סימטרי. ידו הימנית השעירה (כמו השמאלית) היתה מונחת על כתפו השמאלית של אביו כאילו אומרת שהכול בסדר, אבל שניהם ידעו שכבר שנים רבות מאומה לא בסדר. הבטתי באבא של ראובן, קשיש דליל שיער שעמד כפוף ושפוף. הזהו הגבר גדל הממדים והשרירים שזכרתי כילד? האם הצער על בתו ועל התנהלותו הכריעו אותו או אולי סתם בריחת סידן? העברתי את מבטי הצידה לעבר אמו של ראובן שעמדה בריחוק מופגן מבעלה ונשענה על קרובה שלא זיהיתי. היא לבשה שמלה שחורה וראשה היה מכוסה במטפחת שחורה שמקצותיה בצבצו שערות שיבה מאפירות. היא לא פסקה לבכות. שמעון, אחיהם הצעיר של ראובן ואביבה, לא היה נוכח. המטפל במוסד המליץ לחסוך ממנו את הטקס שעלול, אולי, להחמיר את מצבו.

זה היה אותו בית הקברות הישן בפאתי שכונת עמידר, לא רחוק מאצטדיון הכדורגל הנטוש של מכבי רמת-עמידר בו ביליתי את מרבית שבתותי בילדותי. עוד כשהייתי ילד תמהתי על השם הפרדוקסלי שהיה חקוק בשערו: "בית החיים". קשת גדולה מעל השער בישרה ש"צדקה תציל ממוות". מתחת לקשת ישבו מספר קבצנים, קופסאות שימורים חלודות לידם וספר תהילים בידם. חשבתי על הפרסומאי הקריאטיבי שחיבר את הסיסמא, חוש הומור לא חסר לו. צמוד לחומת בית הקברות שכן פעם בית המטבחיים של רמת גן, וגם עכשיו, שנים רבות אחרי שפונה והוקמה במקומו שכונת צעירה, עדיין יכולתי להריח את צחנת הנבלות שהייתה בוקעת ממנו. יכולתי לשמוע שוב את שאגות העידוד של האוהדים, קריאות האכזבה, הקללות לשופט, פיצוח הגרעינים ושריקת יריקת הקליפות שהתערבבו ביללות הכלבים השדופים מזי הרעב ששרטו ברגליהם הקדמיות את סורגי הכלובים הצרים של הכלבייה ששכנה בלבו של בית המטבחיים. ובתוך הקולות האלו באו ועלו גם צהלות אימה ושחוק כמו אלו הנשמעים בגלגוליה של רכבת הרים. הנה ראובן, אז שחור תלתלים ורזה כגפרור ואני, שני ילדים רצים בלילה חשוך ואפל בין הקברים ומתחרים ביניהם מי אמיץ יותר ומי יעז לנגוע ביותר מצבות מבלי שרוח של מת תצא מעפרה ותמשוך אותו אחריה. ולפתע גוועו קולות הצחוק האלו וצעקה גדולה באה במקומם. צעקה מפלחת מלווה בבכי חנוק של נער צעיר ואחריה בא קול דממה הנמשך עד עצם היום הזה. ניערתי את ראשי ומבטי חלף על המצבות הישנות, חלקן נוטות ליפול. על כל אחת מהן חקוק היה סיפור חייו המשודרג של המנוח המונח מתחתיה. אחת מהן, איני זוכר איזה, אוצרת בשתיקה את סיפורי הכאוב ואולי רק טעמה של הנקמה המתקרבת יביא מזור לסיוטיי.

הקברן, לבוש שחורים, מגבעת שחורה על ראשו וזקנו השחור עשוי בטוב טעם, להבדיל מזקנם המדובלל והפרוע של הקברנים האשכנזים החל במסכת ההתנצלויות בשם חברת קדישא. הוא ביקש מחילה מהנקברת, שתלולית אדמה טרייה בה ננעצו פרחים שעלי כותרתם קמלו מהחום הכבד, רבצה מעליה, והסביר שכל פעולותיו היו לכבודה וכי כל שנעשה היה על פי מנהג המקום. ומאחר שהזכיר כבר את מנהג המקום עמד ונעצר לפני אבא של ראובן והביע השתתפות עמוקה בצערו. אבא של ראובן הנהן בראשו לתודה והקברן המשיך לעמוד מולו ולהשמיע משפטי ניחום כ"לא תדעו עוד צער", ו"המקום ינחם", ו"בבנין ירושלים ננוחם". ראובן היה זה שהבין שהקברן לא יעזוב את המקום עד אשר ינהגו בו האבלים גם הם כמנהג המקום. הוא דחף את ידו הימנית לכיסו הקדמי וזיק תקווה ניצת בעיני הקברן אך כבה מיד כאשר היד יצאה ובכפה צרור מפתחות. ראובן העביר את המפתחות לכיסו השמאלי והחזיר ידו לכיס הימני. הפעם לא אבדה תקוות הקברן שכן מהכיס יצא ארנק תפוח. ראובן שלף שטר תכלכל ומסר לידי הקברן, זה לקח והנהן בראשו לתודה אך נותר במקומו. ראובן שלף שטר נוסף ועדין הקברן נותר במקומו. לרגע נזכרתי בסרטי פשע אמריקאי שבהם הבלש עומד בבר מול המוזג ומנסה לדובב אותו לגבי עבריין מסוים ואחרי כל משפט המוזג משתתק וממשיך רק אחרי ששטר נוסף מתקלף מערימת השטרות. ראובן נשך את שפתיו הוציא עוד שטר ירוק והכניס את ארנקו לכיס ומיד העביר לשם את צרור המפתחות מהכיס בשמאלי ובכך סימן שסיים את מנהג המקום. הקברן צרף את השטרות לחבילה עבה שהוציא מכיסו, כרך גומי סביבה, הודה בשם הקדוש ברוך הוא לראובן, אסף את האלונקה המקופלת ונעלם בין שבילי בית הקברות.

אבי התכופף שלה אבן קטנה והניח אותה על הקבר. לרגע קט הוא נשאר כפוף כאילו לחש דבר מה ואז התרומם לאיטו הזדקף יישר את שרוולי מכנסיו והתקרב לעבר האבלים. הוא לא הושיט ידו ללחיצה כמקובל משום שכמותם וכמוני ידע שידו תישאר תלויה באוויר. הוא נד בראשו קלות, הפטיר כמה מילים שלא זכו למענה, הסתובב ובהליכה זקופה תמירה שם פניו לעבר היציאה, כאילו מאומה לא קרה, לא היום ולא אז. ידעתי בדיוק היכן יעבור בדרכו לשער בית קברות. הקדמתי אותו בכמה צעדים ונעצרתי ליד מצבה דמויית שני לוחות הברית שעליה היה חקוק: "דוד ויאיר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו." בהיתי בשמות. דוד גולדנברג על האחת ויאיר מזרחי על השנייה. הכרתי אותם היטב והם הכירו אותי אפילו טוב יותר, או אולי נכון יהיה לומר, במעין משחק מילים לא מתוחכם, עמוק יותר. לא הייתי צריך להמיר את התאריכים העבריים שציינו את שנות הלידה והמוות. ידעתי בדיוק בני כמה היו כאשר הג'יפ הצבאי שקיבל דוד באחד מסופי השבוע התדרדר לתהום. מומחי המשטרה קבעו שכשל טכני גרם לאובדן הבלמים. החימושניק שעבד על הג'יפ נידון לשלושים וחמישה ימי מחבוש על לא עוול בכפו. למשטרה לא היה מושג מה אומר הדף שנמצא ליד הג'יפ המרוסק שבו היה כתוב: משלוש יוצא אחד, ואריה "המחסל" שוב הצדיק את המוניטין שנרשם על שמו.

עמדתי ליד הקברים והמתנתי, מקפיד שמפקד הטייסת לעתיד יבחין בי. הוא פסע זקוף ותמיר, משקפי הרייבאנד על אפו וחיוך דק של שביעות רצון ושחצנות מרוח על פניו, זה אותו החיוך שהיה לו עוד כשהיה מדריך נוער ב"מכבי צעיר" וכל הבנות היו מאוהבות בו ואביבה יותר מכל. הוא נעצר ליד המצבות ואז הבחין בי. הוא כנראה לא היה בטוח שהוא מזהה אותי אחרי שנים כה רבות. הוא הסיר את משקפי הטייסים שלו ומבטינו הצטלבו. שנים חיכיתי לרגע הזה, דמיינתי אותו בחלומותיי הזיתי אותו בהקיץ והנה כעת כשהגיע רעדתי כולי ולבי פרכס והלם בעוז ברקותיי כמו פטיש אוויר המפורר קיר בטון. השתדלתי שלא להשפיל מבט. קפצתי את שפתיי ולא הוצאתי מילה מפי למרות רצוני לזעוק ולצעוק בקול גדול, לפחות כמו אז על המצבה ההיא, זו שזוכרת את קלוני. רציתי לפרוק את הגוש הכבד והחונק, להוציא את כל מה שקבור בתוכי שנים כה רבות – אך פי היה יבש ומיתרי הקול שלי כאילו נקרעו ונדמו.

והוא, קד קלות בראשו בתנועה כמעט בלתי נראית לעיין שציינה כי לא רק שזכר אותי אלא גם הבין מדוע אני עומד במקום שבו אני עומד. לרגע היה נדמה שאני רואה סימן של פחד בעיניו כמי שמישיר מבטו אל המוות אך זה חלף ונעלם כהרף עין. ובמקום זאת, ואני מוכן להישבע בחיי הנצח של אמי שקבורה לא הרחק משם, מצמץ בעיניו. שלושה מצמוצים מהירים. הפסקה. ואז מצמוץ אחד נוסף. ואז חבש את משקפיו והסתלק בצעד בטוח כשגבו החשוף מופנה אלי. הנהנתי בראשי לעבר דמות שעמדה לא הרחק משם, חבויה בצלו של אחד העצים ואריה נגע קלות באוזנו הימנית והחל פוסע בניחותא אחרי אבי.

ובאותו רגע חזרתי שנים רבות לאחור.

לאותו יום שבו קיבלתי מעטפה מאמריקה ובתוכה מכתב מצבי צחורי, שהיה חבר שלי בשנה שהיה בארץ ולפני שהוריו חזרו לאמריקה. זה היה מכתב קצר שהתחיל במילות ברכה שגרתיות ושאלות רשמיות לשלומי אך לא ההתעניינות בשלומי היתה הגורם למכתב אלא פגישה מפתיעה, או ליתר נכון הִתָּקְלוּת שהייתה לו עם מי שהוא כינה ומי שרציתי ולא זכיתי: "אהובתך אביבה". צבי פגש אותה כאשר ביקר את אמו בסנטוריום בלוס אנג'לס. עוד לפני שקראתי את המכתב כבר הייתי מבוהל. ידעתי שאמא של צבי חטפה התמוטטות עצבים עוד כשהיו בארץ וזו הסיבה שהם חזרו ללוס אנג'לס, ומאז אמו יוצאת ונכנסת לסנטוריום שזה בעצם בית משוגעים אם לא רוצים להיות פוליטיקלי קורקט. גם כיום אני רואה את המילים שכתב מול עיניי ואיני שוכח פסיק.

"אביבה עשתה את עצמה שהיא לא מכירה אותי. אבל אני זיהיתי אותה מיד. גם שם בחלוק הלבן ובשיער פרוע ועיניים כבויות היא עדין היתה יפה. היא עמדה מרחוק וצפתה בי משוחח עם אמי וממש לפני שיצאתי היא רצה אלי באמוק. סניטר שחור גדול רץ אחריה וצעק לה סטופ. בטח פחד שהיא הולכת לפגוע בי. היא נעצרה לידי ודחפה לי את הפתק הזה ליד וביקשה ממני שאעביר אותו אליך. היא לא אמרה כלום חוץ מזה ונתנה לסניטר להוביל אותה לבנין." כך היה כתוב. מתוך המעטפה נשר פתק מקומט. יישרתי אותו בגב ידי. אותיות אדומות גדולות מרוחות צעקו: משלוש יוצא אחד!!!!! עם הרבה-הרבה סימני קריאה.

אז אביבה לא נסעה לדודים שלה כמו שראובן סיפר לי כששאלתי אותו לאן היא נעלמה במפתיע אז לפני הרבה שנים. ולא רק היא נעלמה מהבית של ראובן אלא גם שמעון אחיו האוטיסט שנשלח למוסד מיוחד פרטי לילדים כמוהו. אף אחד לא ידע מאין היה להם פתאום כסף למוסד הזה וראובן בעצמו לא ידע ואמא שלי אמרה שאולי העובדת הסוציאלית עזרה להם. אשרי המאמין.

אביבה בבית משוגעים. לא יכולתי לעכל את המחשבה הזו. זכרתי שכמה חודשים לפני שנעלמה היא פתאום הסתגרה בבית ולא רצתה לצאת ולראות אף אחד.

הסתכלתי על הפתק המקומט: "משלוש יוצא אחד". מה זה צריך להביע? זה משחק הגרלה שכל ילד מכיר. מסתדרים במעגל ומנפנפים ידיים כלפי המרכז וקוראים ביחד בקול 'משלוש יוצא אחד' ואז כל אחד פורש את כף ידו. גב כף היד הוא "שחור" ופנים כף היד הוא "לבן". מי שכף היד שלו שונה משני האחרים זוכה. אם כולם "שחור" או "לבן" אז עושים משחק חוזר.

חשבתי שזה אולי סממן לשיגעון שלה אבל למה דווקא זה? למה דווקא לי? היא הרי לא שמה עלי בכלל לפני כן. היא ידעה שאני מאוהב בה אבל בשבילה הייתי ילדון מטופש מאוהב. החבר הקטן של אחיה הצעיר שמכרכר סביבה ועושה עבורה כל שליחות שרק תבקש – רק שתחייך לעברו, רק שתלטף את ראשו והוא (זה אני כמובן) כמו כלבלב מאושר מביט בה ומצפה לעוד. אבל אביבה כמו גילה מ"שיר השכונה" של "התרנגולים", הייתה מאוהבת באבי, אז המדריך החתיך ב"מכבי צעיר" והיום טייס מעוטר ומועמד להיות מפקד טייסת. היא היתה מסתובבת על ידו אם צריך או לא צריך ומלפניה הזדקרו שדיה שכבר עברו את שלב הניצניות והיו תפוחים ועגלגלים וגם מבעד לחזייה היה ניתן להבחין בפטמותיה הזקורות ואבי לא נשאר אדיש כלל וכלל. כבר אז ידעו כולם בשכונה שהוא קיבל זימון למבדקים לקורס טייס ולא היתה בת שלא חלמה עליו אך זו שזכתה היתה אביבה היפה. אחרי כל פעולה ב"מכבי צעיר" הוא היה מזמין אותה לפלאפל ומלווה אותה הביתה בדרך הכי ארוכה שניתן היה להעלות על הדעת. ואני נער מתבגר ומחוצ'קן הייתי מסתכל בזוג המלכותי והאצילי הזה ומקנא עד זוב דמעות. כשאני אומר מסתכל אני בעצם מתכוון לכך שהייתי עוקב אחריהם. הולך אחריהם כמו צל, מסתתר מאחורי עמודי חשמל, נחבא בין פחי אשפה, משתטח מאחורי שיחים או מזנק לחצרות בתים. פוחד מהרגע שבו יבחינו בי ויחשפו את קלוני ברבים. אבל אביבה ואבי, היו שקועים בעצמם שאפילו פצצת אטום, אילו נפלה על ראשיהם ממש, לא היתה מסיחה את דעתם ואני הייתי משתגע. הייתי חוזר הביתה עצבני, משליך את עצמי על המיטה וצועק על אמא שלי שאני בסדר, ושתניח לי ושתעזוב אותי לנפשי. היא הרי בחיים לא תהיה מסוגלת להבין מה זה להיות מאוהב על אמת. ובלילה מתחת לשמיכה הייתי לופת את זכרותי המתקשה ורואה לנגד עיני את ידו של אבי מחליקה ומלטפת את ישבנה של אביבה, והייתי שומע אותה מצחקקת ואומרת לו שהוא ילד רע אבל לא ממהרת להסיט את ידו, וכך הייתי מתיז את כאבי ומספיג אותו במצעי המיטה. ואחרי זה, סחוט ומבוזה, לילה ועוד לילה, לילה אחרי לילה הייתי נשבע לעצמי שלעולם לא שוב. ותמיד הייתי שב.

לקחתי את הפתק ואת המכתב והלכתי למה שכונה "החדר" של ראובן. אחרי אותו אירוע אביבה לא היתה מוכנה שראובן ימשיך לגור איתה באותו חדר כמו שהיה מאז שנולדו, ולאבא של ראובן לא הייתה ברירה.

בקצה החצר שלהם היה מחסן עץ שקירותיו היו מחופים בנייר זפת שחור שחסם בגבורה חדירת אויר קר. מעליו היה גג אסבסט גלי אפור ומתפורר, שכמותו היו בכל סככות האימונים בצבא ושאין לדעת כמה רבבות חלו בסרטן מנשימת אבקו, עד שנאסר בו השימוש. במחסן דחוס ועבש זה היו שמורים כלי העבודה והגינה שלהם. היו שם קערות מחלידות מפח שהאמייל הלבן שלהם סדוק, חוטי תייל חלודים, מעדר עם ידית עץ קצרה, מגרפה עקומת שיניים, דליים של סיד, סמרטוטים, נברשת ישנה, כסאות שבורים, שולחן מתקפל לפסח, ועוד מיני גרוטאות שספק אם אי פעם היה להם שימוש ונשמרו למקרה שאולי ימצאו נחוצים. ופעם, כשהיה להם כלב שמירה, אבא של ראובן הפך את המחסן גם למלונה והוא גר שם (הכלב לא אבא של ראובן), עד שיום אחד גנבו אותו (את הכלב), אבל זה כבר סיפור אחר. את המחסן הקטן הזה הפך אבא של ראובן לחדר. הוא צבע את קירות העץ מבפנים, התקין מנורה חשופה על חוט חשמל מעוקל, העמיד מאוורר בעל שלוש כנפיים, בנה מדפים, והעביר לשם את המיטה של ראובן ואת ראובן בעקבותיה.

דפקתי על הדלת בכוח. ראובן פתח. לא חיכיתי להזמנה להיכנס. דחפתי אותו והנחתי את המכתב ואת הפתק על השולחן. ראובן היה חיוור כשקרא.

"וידעת כל הזמן שהיא לא אצל הדודים ושיקרת לי," אמרתי ביבושת.

"לא שיקרתי. היא באמת נסעה אליהם לנוח אבל בסוף לא היתה להם ברירה… זה מה שאבא שלי אמר לי," אמר ראובן כשהוא אוחז בפתק וחוזר ומעיין בו כמי שמנסה לחדור לצפונות החידה שטומנות שלושת המילים האדומות שהנקודות בקצה סימני הקריאה שלהן דמו לכתמי דם.

"אבל, למה היא נסעה אליהם. ככה באמצע שנת הלימודים? חייבת להיות סיבה!" התעקשתי.

ראובן בחן אותי במבט משונה כאילו הוא מנסה לחדור לתוך צפונות לבי. ידעתי שהוא מסתיר משהו.

"רובי," אמרתי בקול שקט אך נרגש. בדרך כלל בשיחה רגילה מעולם לא פנינו זה לזה בשם ואני גם מעולם לא קראתי לו רובי כפי שקראו לו הוריו. "אם יש דבר אחד שאני לא מפקפק בו לרגע הוא שבכל מצב שאני לא אהיה בו, תמיד אוכל לסמוך עליך שתעמוד לצדי ושתעזוב הכול כדי לעזור לי. תן לי לדעת שגם אתה מרגיש כך כלפיי. אני רוצה לדעת מה קרה, למה אביבה כתבה את זה ולמה לי, דבר אלי בכנות רובי, אני החבר הכי טוב והכי נאמן שלך." הרגשתי שכל מילה ומילה כאילו נחצבה מעומק ליבי וגם ראובן חש בכך והתרצה. שנינו הרי קראנו את אותה חוברת של הרומן הרומנטי שממנה ציטטתי את המילים הנרגשות האלו.

"היא התנהגה מאד מוזר לפני שאבא שלי שלח אותה לאמריקה. היא היתה מאד עצבנית כל השבועות האחרונים. כל היום היא היתה סגורה בחדר אבל בערבים היא היתה יוצאת ומשוטטת, השד יודע איפה. אבא שלי היה משתגע. הוא היה יוצא לחפש אותה ובפעמים שמצא אותה היה מחזיר אותה בכוח הביתה. אחרי הרבה ויכוחים וצעקות הוא הסכים שהיא תחזור עד עשר אבל בתנאי שתמיד היא תהיה עם עוד חברה. הוא אמר שאצלם בעירק לא היה מצב כזה שנערה צעירה יוצאת לבד בלילה ושהיא עושה בושות למשפחה. אפילו אמא שלי, שבדרך כלל, הרבה יותר סובלנית, הייתה צועקת עליה. חשבתי שזה אולי בגלל שהחבר שלה צריך להתגייס. היא מאד דאגה לו. אתה מכיר אותו. אבי היפה, המדריך מ"מכבי צעיר", זה עם הטוסטוס שכל הבנות מאוהבות בו."

זה מה שהיה חסר לי. שראובן יזרה מלח על הפצעים הפעורים שלי. כאילו שלא ידעתי שבשביל אביבה אני רק ילדון צעיר, שאפילו לא צריך להתבייש ממנו. פעם כשהייתי אצלם בחדר היא ביקשה שאסתובב כי היא צריכה להחליף חולצה וללבוש חזייה. עצם הזכרת המילה חזייה כבר גרמה לי להאדים ובקושי נשמתי. היא אפילו לא חיכתה שאסתובב והתחילה להרים את החולצה. אני נבהלתי, הפניתי את פניי במהירות לקיר, עצמתי את עיניי בכל הכוח, שמעתי את רשרוש הבגדים המתחלפים והרגשתי איך אני עולה בלהבות. גם כשהיא אמרה שאני יכול כבר להסתובב לקח לי כמה דקות עד שהרשיתי לעצמי להסתובב כי לא רציתי שתראה כמה לוהטים פניי. ובלילה מתחת לשמיכה ציננתי את עצמי שוב ושוב וגם כאשר החיכוך פצע את קצה אברי, לא פסקתי ולא נרגעתי.

"היא מאד פחדה שיקרה לו משהו בגיבוש ושאולי הוא יפצע וגם כל השמועות בעיתונים וברדיו שאולי תהייה מלחמה בקרוב, הלחיצו אותה מאד. פעם שמעתי אותה מבקשת ממנו שיוותר ושילך להיות ג'ובניק בקריה כי הוא בן יחיד. הוא צחק עליה ואמר שכל החיים שלו הוא חולם להיות טייס קרבי וזה מה שיהיה והרגיע אותה שהכול יהיה בסדר ושהיא עוד תהיה גאה בכנפי הטייס שלו."

"טוב, זה טבעי שהיא תדאג לו." אמרתי בקול צפצפני, כזה שיוצא לאנשים שלא יודעים לשקר כאשר הם משקרים.

"לא יודע. היא לא אמא שלו. ובלילה לפני הגיוס שלו, היא מאוד התרגשה. היא אמרה שהם הולכים לסרט ושזה יהיה ערב חשוב מאד. היא חזרה מאוחר מאד. אני כבר ישנתי והתעוררתי כשהיא נכנסה. אבא שלי צעק שבגללה הם לא ישנו כל הלילה אבל היא לא ענתה לו. שמעתי אותה נכנסת למקלחת וטורקת את הדלת. היא הסתגרה שם ולא יצאה. אמא שלי דפקה על הדלת וצעקה לה לצאת, אבל היא קראה שיעזבו אותה במנוחה ושיניחו לה. בסוף אבא שלי ביקש מאמא שלי לעזוב אותה ושמחר בבוקר הוא כבר יטפל בה. היא נשארה איזה חצי שעה באמבטיה עם הדוש פתוח והתקלחה. זה היה מאד משונה."

"מה משונה? שהיא התקלחה?" קולי שוב היה סדוק וצורמני כשלנגד עיני ראיתי את זרמי המים הקרים קולחים על גופה העירום וכבר ידעתי כיצד בודד במיטתי בלילה אצנן את עצמי בטיפות לבנבנות דביקות שיותזו על בטני ועל חזי.

"כן. היא אוהבת להתקלח במים ממש רותחים והבוילר היה מכובה כל הלילה והמים היו קרים כמו קרח ולמרות זאת היא התקלחה," הסביר ראובן.

"אולי סתם היא פתחה את הברז, לא לשמוע את הצעקות של ההורים שלך?" ניסיתי להחזיר לעצמי את קולי הרגיל.

"זה מה שאני חשבתי בהתחלה. אבל כשהיא נכנסה לחדר, היא היתה עטופה במגבת והשיער שלה היה רטוב והיא רעדה מקור. שאלתי אותה מה קרה והיא פתחה עלי פה וצעקה שאסתום לפני שהיא שוחטת אותי. ואז ראיתי אותה דוחפת חבילה מתחת למיטה שלה. זה נראה כמו שק או משהו דומה. כל הלילה היא לא הפסיקה לבכות. בבוקר היא קמה ורצה שוב להתקלח, ממש השתגעה. ניצלתי את ההזדמנות וחיפשתי מתחת למיטה אבל שום דבר לא היה שם. היא בטח סילקה את זה קודם. כשאבא שלי ניסה לשאול מה קרה, היא פרצה בבכי וברחה לחדר ונעלה את עצמה. היא לא נתנה לי להיכנס ואחרי איזה שעה היא יצאה ואמרה שהיא לא יכולה להיות איתי באותו חדר. כי היא כבר גדולה. אמרתי לה שזה גם החדר שלי ושאם לא מתאים לה היא יכולה לטוס מהבית יחד עם הטייס שלה ואיך שאמרתי את זה היא הפליקה לי סטירה ואם אבא שלי לא היה תופס אותי אני לא יודע מה הייתי עושה לה. ואיך שהיינו ככה באמצע הריב, נשמעה דפיקה בדלת. אבל לא סתם דפיקה אלא ממש בלחץ. בום! בום! בום!. ומי אתה חושב עומד בפתח?"

"אבי?" שאלתי בחרדה, מקווה שאני טועה.

"כמעט. אבא שלו. הירקן!" ענה ראובן והשתתק, כאילו הוא מהסס אם להמשיך בכלל. ראובן מעולם לא שש להיכנס לפרטים אישיים מדי על משפחתו ובמיוחד לא על אביבה.

"מה הוא רצה?" לא יכולתי להתאפק ושברתי את השתיקה שהחלה להעיק עלי. אף פעם לא הייתי טוב במצבים מלחיצים. במשחקי "מי ישפיל עיניים ראשון" אני תמיד נשבר ואם לא משפיל את עיני אז פורץ בצחוק מטופש.

"לא יודע. אביבה איך שראתה אותו, נהייתה לבנה כמו סיד, וברחה ונעלה את עצמה. אמא שלי הזמינה אותו להיכנס אבל הוא ביקש שאבא שלי יצא אליו. אז אבא שלי הלך איתו וכשהוא חזר הפנים שלו היו לבנים כמו של מת. וכל מה שהוא אמר זה שאני עובר לגור במחסן כי אביבה צריכה חדר משלה." את המשפט המורכב הזה שראובן התחיל בנימה של שדרן חדשות אובייקטיבי הוא סיים בקללה עסיסית שנגעה למוצאה של אחותו ובדרך עקיפה למוצאו שלו.

הרגשתי שאנחנו במבוי סתום. הפתק בער בכף ידי. משלוש יוצא אחד. מיהם השלוש? מי הוא האחד שיוצא. פתאום שמתי לב שהעברית שגויה. צריך להיות "משלוש יוצאת אחת" או מ"שלושה יוצא אחד" אבל ה"תגלית" הזו לא קידמה אותי לשום מקום.

"תביא לראות שוב," ראובן לקח ממני את הפתק. הוא קרב אותו לאפו ורחרח. "אולי היא כתבה משהו בכתב סתרים במיץ לימון? בוא נחמם אותו ונראה." לרגע ניצתה תקווה אבל היא פקעה ברגע. חום הנר לא חשף שום הודעה נסתרת.

"יש לי הרגשה שזה קשור לערב הגיוס של אבי. אולי דליה יודעת משהו," הרהר ראובן בקול וציין שדליה היתה עם אביבה באותו לילה.

לא התלהבתי במיוחד לפגוש את דליה. לא כל כך בגללה אלא יותר בגלל אחיה הגדול אריה. הוא היה מה שמכנים עבריין קטן שעוד יעלה לגדולה ואכן לימים הוא הפך למפורסם בזכות היותו חלק מכנופיית רמת-עמידר שהטילה את חיתתה על רמת-גן כולה. באותם ימים הוא כבר נעצר כמה פעמים על ידי המשטרה והיה תחת פיקוח קצין מבחן. ההכרות הראשונה שלי איתו, אם כך ניתן לכנות זאת, הייתה כשהייתי בכיתה א'. חזרתי הביתה מבית הספר כשאריה, שהיה אז בכיתה ז', כלומר היה רשום ביומן המורה כתלמיד בכיתה, חסם את דרכי. ניסיתי לחמוק ממנו ללא הצלחה. הוא השתעשע בי כמו חתול בעכבר ואחרי שהתחלתי לבכות הוא ביקש בנימוס את כובע הפרווה עם האוזניות המרופדות שקנו לי במיוחד לחורף. הוא הסביר זאת בכך שקר לו באוזניים. הייתי ילד תמים ובדמעות אמרתי לו שאמא שלי לא מרשה. הוא פרץ בצחוק ואמר שהיא לא פה ושהוא מרשה ואז פשוט תלש אותו מעליי וחבש אותו על ראשו. הכובע כמובן היה קטן עליו אבל זה לא הפריע לו. פרצתי בבכי וניסיתי לחטוף את הכובע בחזרה. קפצתי ונתליתי עליו והוא ניער אותי בקלות והעיף אותי לתוך שלולית בוצית. הוא הזהיר אותי שאם אספר משהו להורי הוא ישחט אותם. וכדי להסיר ספק מליבי הוא שלף אולר קפיצי מכיסו, הוא קרב אותו מול עיניי, לחץ על ההדק והלהב החד והמבהיק קפץ מול עיניי. הוא העביר את הלהב על ציפורניו ואז קרב אותו לצווארי. לא יכולתי לנשום. רעדתי מפחד ומבושה כאשר הרגשתי גל חום רטוב מציף את תחתוניי. בבית סיפרתי שהכובע הלך לאיבוד ואני לא זוכר איפה. עד היום אני זוכר את הצעקות של אמא שלי שלוו גם בשתי סטירות מצלצלות, אבל זה כנראה עדיף היה על גרון שחוט. אני לא יודע איך אמא שלי גילתה לבסוף שאריה גנב לי את הכובע. היא לא חיכתה הרבה ומשכה אותי אל ביתו ודרשה מהוריו לקרוא לו. אריה יצא אלינו והכובע בידו. הוא אמר שהוא מצא אותו זרוק ושמר אותו עד שמישהו יבוא וידרוש אותו. אני זוכר את החיוך הקל ואת התמימות שנשמעה בקולו. אמא שלי הושיטה את ידה לקחת את הכובע ואז, איני יודע מה גרם לי לעשות זאת, התפרצתי ואמרתי שזה לא הכובע שלי בכלל. אמא שלי נדהמה ואמרה שזה הכובע ושאני לא אבלבל את המוח אבל אני זכרתי את להב הסכין הקופצנית של אריה והתעקשתי ושיקרתי שעל הכובע שלי כתבתי את שמי בדיו כחולה וזה רק כובע דומה. לא היתה לאמא שלי ברירה. היא התנצלה בפני ההורים של אריה ובפניו ולא דיברה איתי כל הדרך חזרה. אני איבדתי כובע אבל מאותו רגע אף אחד בשכונה לא העז להתקרב אלי.

להבדיל מאחיה שהיה אימת השכונה, דליה הייתה ילדה מצחיקנית. פניה עגלגלות ונעימות ואפה סולד. שיערה השטני החלק כיסה את מצחה בתספורת "פוני" שרוב הזמן כיסתה את עיניה הכחולות-ירוקות שהיו קטנות יחסית לפניה. בנוסף לכך היא היתה ילדה מפותחת ופעם כשעשינו, הבנים בכיתה, טבלת השוואה של הבנות בעלות החזה הגדול בשכונה, היא זכתה במקום הראשון ללא עוררין, אפילו לפני אביבה. עזרה לכך העובדה שהיא אהבה ללבוש חולצות טריקו לבנות מעל לחזייה שחורה. אני מודה ומתוודה שהיו פעמים בהן הייתי בוגד בלילות באביבה, ופורק עצמי כשלנגד עיני העצומות נראים קווי המתאר המקומרים של שדיה הגדולים של דליה.

ראובן ואני פגשנו אותה בחנות הצילום של פוטו-גז. משה גז היה הצלם הרשמי של משחקי הכדורגל של רמת עמידר ובאותו זמן גם הפיק וצילם סרט קולנוע עלילתי. שנים רבות לאחר מכן הוכתר הסרט שכתב וביים: "המלאך היה שטן" כסרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים ומשה גז עצמו היגר לאמריקה ועשה שם הון. לדליה היה חלום להיות כוכבת סרטים אם לא בזכות כשרון המשחק שלה אז בזכות נתוניה הטבעיים וכך ניתן היה למצוא אותה כל יום יושבת בצלמנייה ומקווה שפוטו-גז יהפוך אותה לכוכבת גדולה.

לא היה קל לשכנע את דליה לדבר. היא כבר למדה מאחיה שכמה שפחות לדבר כך טוב יותר ובהתחלה התעקשה ששום דבר לא קרה באותו ערב.

"אז מה," היא אמרה לראובן, "החלטת לבלוש אחרי אחותך הגדולה? מילא הוא," היא הצביעה עלי, "שלא מפסיק לעקוב אחריה כל הזמן, אבל אתה?"

ראובן צחק בקול גדול וקמטי צחוק צצו בזויות עיניו. זה ממש לא היה הוגן מצדו. רציתי לקבור את עצמי עמוק באדמה. כל השכונה כבר יודעת עלי – איזה בושה. לא היה טעם להכחיש – כישורי הבילוש שלי הם איומים ונוראים. ראובן חיכה שדליה תפסיק לצחוק ובשקט סיפר לה שאביבה מאושפזת בבית משוגעים בלוס אנג'לס.

"אני רק רוצה לדעת מה קרה בערב ההוא לפני הגיוס של אבי?" הוא אמר לדליה שפרצה בבכי ולא פסקה לומר שזה לא יכול להיות. חיכינו עד שתירגע.

"יצאנו שלושה זוגות לסרט. אביבה ואבי. והיו גם דוד ויאיר החברים שלו שהוא הביא. הוא ביקש מאביבה שתביא שתי חברות אז אני ושרה הצטרפנו גם," אמרה דליה. הכרנו את שניהם. דוד גולדנברג היה נער מוצק בעל מבנה גוף רחב. שיערו היה בלונדי ומשוח בברילנטין בתסרוקת שניסתה לחקות את אלביס פרסלי. הוא לבש בגדים צמודים ומצועצעים שנראה היה שכל רגע יתפקעו. אבא שלי כינה אותו פושטק ואמא שלי אמרה שצריך להבין אותו. כשהיה דוד בן שש אמו חצתה את הכביש היחיד בשכונה והאוטובוס שהיה עובר פעם בשעה פגע בה. היא מתה על המקום. אחרי שאמו נפטרה הוא נשאר לגור עם אבא שלו ועם סבתא שלו שעברה לגור איתם ולטפל בשניהם. להגיד גר זה קצת מוגזם כי את רוב זמנו הוא בילה ברחוב. כשהוא לא הרביץ לילדים קטנים ממנו הוא היה מתעלל בחתולים שהיה לוכד בתוך פחי אשפה או שסתם היה מפלח כל מיני דברים מחנויות. תמיד היתה לו חבילת סיגריות מקומטת בכיס ובהפסקות בבית הספר הוא היה מעשן בשירותים. אף אחד לא עשה לו כלום כי הוא היה יתום והוא הזכיר לי את סיפורו של שלום עליכם: "אשריי יתום אני". בשכונה צפו לו עתיד מזהיר כפושע זוטר שיצא ויכנס בבתי סוהר.

יאיר מזרחי לעומתו היה מה שמכנים ילד טוב ירושלים. הוא היה הבכור במשפחה שבה היו לו עוד שישה אחים ואחיות. היה לו מבנה גוף גרום והוא אהב לקרוא בכל שעה ובכל מקום. פניו היו חלקים ונאים והוא חבש משקפי קריאה שהיו כרוכים מסביב לעורפו בגומייה לבנה, כזו שמכניסים לתחתונים שלא יפלו. הוא היה כדורגלן מצטיין ותמיד היה עם ספר ביד. בשכונה אמרו שיש לו מנת משכל של גאון ואמא שלי אמרה שמעולם לא פגשה בילד מנומס ממנו. זו היתה דרכה לציין שאני חצוף ושלא לילד כמוני פיללה.

מה היה לשני אלה ולאבי איני יודע אבל פעמים רבות ראו את שלושתם מסתובבים ביחד והיה ברור לכולם שאבי הוא הדומיננטי בחבורה.

"ולאן הלכתם?" שאל ראובן.

"נסענו לרמת-גן, לקולנוע אורדע. אביבה באה לבושה פצץ. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. היא באה עם מיני קצר שחור הדוק שהגיע לה עד לפה," ודליה הצביעה על ירכה סנטימטרים בודדים מתחת למותן, "היא בקושי זזה איתו ואם היא רק התכופפה טיפה ראו לה את הכול. אבל ממש את הכול. והחולצה שלה, מאמא-מיה – פתוחה כמעט עד הפופיק. הבנים לא יכלו להוריד את העיניים ממנה." דליה עשתה פאוזה ובחנה את האפקט שעשו עלינו דבריה.

"איזה קשקוש. מאיפה יש לה מיני בכלל? אבא שלי היה שוחט אותה על המקום!" ראובן סרב להאמין.

"אתם באמת לא רואים מטר מתחת לאף שלכם. אנחנו תמיד יוצאות מהבית לבושות כמו צדיקות, ובחוץ מחליפות לבגד נורמלי." גיחכה דליה וראובן ואני הבנו מה היה בחבילה שאביבה הכניסה מתחת למיטה כשחזרה באותו לילה.

"ואז חזרתי הביתה ואביבה נשארה עם אבי ודוד ויאיר. הם אמרו שהם הולכים קצת לגן. לאבי היה בקבוק של קוניאק ביד, אני חושבת שזה היה שבע-שבע-שבע. הם כבר היו די שיכורים והשקו גם אותה. הייתי צריכה להישאר איתה." דליה לקחה אתנחתא ופרצה שוב בבכי. כשנרגעה אמרה שאין לה מושג למה אביבה כתבה "משלוש יוצא אחד" אבל היא זכרה שאחרי אותו אירוע, כל פעם שאביבה עברה ליד יאיר או דוד הם היו קוראים לעברה: "משלוש יוצא אחד" וצוחקים, והיא הייתה מחווירה ובורחת מהם. "אולי הם יודעים מה זה. או אולי אבי. גם הוא היה שם," היא הציעה.

בשנים שחלפו כמעט ולא חלף יום שבו לא חזרתי ושאלתי את עצמי אם נכון עשיתי כשהקשבתי לעצתה ששינתה את חיי מקצה אל קצה. ואולי היה זה הגורל העיוור שהפגיש אותי במקרה עם אבי ברחוב כאשר הייתי בדרכי הביתה? ואולי סתם שחצנות וטיפשות שגרמו לי להתעמת איתו כשאני לבד. אני זוכר את המבע המופתע שלו כשדרשתי ממנו תשובה למה קרה לאביבה בליל הגיוס שלו ומה זה משלוש יוצא אחד. עד יום מותי לא אשכח את מבע פניו שהתחלף מכעס ללגלוג, כאילו היה גוליית הגדול המביט בדויד החגב. רק שלי לא היה קלע ולא חלוקי אבנים וההיסטוריה לא תמיד חוזרת על עצמה.

"אם אתה רוצה לדעת, תבוא לבד אחרי השקיעה לבית הקברות ליד בית המטבחיים. אתה לא פוחד, נכון? ותשים לב שלא יעקבו אחריך כמו שאתה היית עוקב אחריי," צחק אבי בקול רע.

פחדתי ללכת לבית הקברות אבל הייתי חייב לדעת מה קרה לאביבה. מה הסוד שמסתתר מאחורי משלוש יוצא אחד. היום אני כבר לא כל כך בטוח שזה היה המהלך הנכון. אמרתי לעצמי אז, כמו שהיינו נוהגים לומר לפני כל דבר מפחיד: "על החיים ועל המוות" ולא ידעתי שלא יהיה זה משפט בעלמא.

הייתי במתח כל היום, לא יכולתי לאכול והרגשתי כאילו שהזמן עמד מלכת. נצח עבר עד שהשמש שקעה ואחריה גוועו הדמדומים.. לבשתי חולצה שחורה ומכנסיים שחורות ויצאתי לדרך. פנסי הרחוב המנופצים לא פזרו אור צהוב דלוח ומהבתים בקעו קרני אור דלילות שהטילו צללים משתנים. אור תכלכל בצבץ מכמה חלונות בתים שהייתה בהם טלוויזיה. כמה חתולי רחוב התאמצו להפוך פחי אשפה ומרחוק נשמעה המיית מנוע של אוטובוס שעצר בתחנה. מאחת החצרות נשמעה נביחה של כלב, מלבד זאת השכונה הייתה שוממה. הלכתי בשבילים הצרים והחשוכים שבין הבלוקים המלבניים. ליד הקיוסק של האלמנה והיתומות עליתי במדרגות שהובילו לגן אלי-כהן. חציתי את הגן האפל, חלפתי על פני שלושת הפיקוסים הגדולים שהיו נטועים ליד שער הכניסה לבית הספר ואשר נראו כמו שלושה פילים מנומנמים, עליתי במדרגות אל דרך הכורכר לכיוון רחוב ההגנה, חציתי את הרחוב והלכתי לכיוון מגרש הכדורגל, שכעת היה דומם ושקט. כשחלפתי על פני בית המטבחיים החל כלב אחד לנבוח ומיד הצטרפו אליו חבריו בנביחות ויללות עזות. עברתי לריצה מהירה וניסיתי להרגיע את עצמי שכלב נובח לא נושך, במיוחד לא כאשר הוא כלוא בכלוב צר.

אבי, דוד ויאיר חיכו לי ליד חומת בית הקברות. הם עמדו ועישנו סיגריות והעבירו ביניהם בקבוק של שבע-שבע-שבע.

"לא האמנתי שתבוא," אמר אבי ונשף עלי את עשן הסיגריה. "בוא!" הוא טיפס מעל החומה הקטנה של בית הקברות. דוד ויאיר עשו כמותו. נשארתי במקומי. רעדתי מפחד והתחרטתי על כל הרעיון.

"אתה לא רוצה לדעת מה זה משלוש יוצא אחד?" שאל אבי בטון מלגלג ואני חשתי שכבודי עומד על כף המאזניים. טיפסתי על החומה וכשירדתי ממנה נתקעו מכנסיי בענף ונקרעו, כמו בשיר על יונתן, למרות שאם חושבים טוב, במילים של השיר עצמו לא כתוב בשום מקום שהקרע הוא מהעץ. כתוב :"חור גדול במכנסיו" אבל אולי החור היה כבר קודם? צנחתי על הקרקע החבולה והלכתי אחרי אבי. דוד ויאיר צעדו מאחוריי שומרים שלא אתחרט. צעדנו עמוק בין המצבות הדוממות שהלבינו יותר באורו החיוור של הירח. הגענו לפינה אפילה ואבי שאל אותי בקול רע אם אני עדיין רוצה לדעת מה זה משלוש יוצא אחד. דוד ויאיר גיחכו כשאמרתי בקול חלש שכן.

"אתה ביקשת," אמר אבי ולפני שהספקתי לומר משהו הם התנפלו עלי. הם השעינו אותי עם פני על מצבה וקשרו את ידיי מלפנים. צרחתי שישחררו אותי אבל אף מת לא יצא מגדרו או מקברו כדי לעזור לי. הרגשתי את מכנסיי מופשלות. רוח קרה נשבה באחוריי הערומים. ולפני שצרחתי מכאב מפלח שמעתי אותם קוראים: משלוש יוצא אחד. ודוד אמר: אני ראשון. ואחרי זה שמעתי אותם עושים אבן, נייר ומספריים ואבי ניצח. ואני צרחתי עוד פעם ועוד פעם. הם השאירו אותי בוכה מכאב ומושפל עד עפר, לא רחוק מהמקום שהרבה שנים לאחר מכן יאמר הקברן מעל קברה של אביבה: כי מעפר באת ואל עפר תשוב.

בקושי צעדתי הביתה, את תחתוני המוכתמים בדם השלכתי לפח האשפה הקרוב וימים רבים לאחר מכן צרחתי מכאב בכל פעם שעשיתי את צרכיי. אבל אני חושב שיותר מהכאב הפיזי התייסרתי כאשר דמיינתי את שלושתם מצחקקים ועושים משלוש יוצא אחד, ואחד אחד וביש רואה בועלים את אביבה הבוכייה. מעולם לא סיפרתי לאף אחד על המקרה. אפילו לא לראובן גם לא אחרי שהוא התעמת עם אבא שלו על מה קרה באותו לילה שבו הוא הלך עם אבא של אבי ומכר את נשמתה של אביבה.

אבא של אבי הגיע לביתם בבהלה. אחרי שעשו את מה שעשו ואחרי שהתפכח מהאלכוהול אבי סיפר להוריו שהוא ואביבה קצת נסחפו ושהוא היה קצת שיכור וקרה מה שקרה והכול היה בהסכמה. אבא של אבי ביקש מאבא של אביבה לא לעשות מזה ענין כי זה בסך הכול היה משחק שגלש ואם זה יוודע זה יהרוס ל אבי את הסיכוי להתקבל לקורס טייס. הוא הציע לשכוח את הכול ובתמורה הוא ידאג למוסד טוב לשמעון, הבן האוטיסט. אבא של אביבה שלא רצה שיחשבו שבתו מופקרת – הסכים. בשבועות שלאחר מכן אביבה סבלה מבחילות, אבא שלה לקח אותה לבדיקה וכאשר הסתבר שהיא בהריון הוא הכריח אותה לעשות הפלה ושלח אותה לאמריקה. אבא של אבי כיסה את כל ההוצאות.

עוד לפני שראובן סיפר לי את מה קרה ידעתי שאנקום. שנים רבות הייתה שנתי טרופה ומחשבות שונות על נקמה היו צצות בראשי אך אף אחת מהן לא יצאה אל הפועל עד שיום אחד פגשתי במקרה את אריה ברחוב. הוא כבר היה גיבור תקשורת ולמרות שמעולם לא הורשע ולא נתפס, ידעו כולם שהוא "המחסל" מספר אחד. 

"ביקשתי ממך, אחד אחד," כעסתי על אריה אחרי החיסול של דוד ויאיר. "רציתי שמי שנשאר יחיה בפחד מתמיד, שיסתכל כל הזמן מעבר לכתפו, שכל רשרוש יקפיץ אותו, שיראה את הפתק "משלוש יוצא אחד" שאמרתי לך להשאיר למנוול בכיס, וייזכר במה שעשה ויבין מה מחכה לו." 

"ככה יצא. תראה את זה כמו עסקה של אחד פלוס אחד. אתה לא צריך לשלם על השני, אוקי?" אמר אריה בשלווה. "מתי אתה רוצה את השלישי?"  

"אהיה איתך בקשר," אמרתי ומסרתי לו את התיק שבו היה החצי השני של שכרו בשטרות של דולרים שרכשתי בשוק השחור בלילינבלום. אריה, למרות שהיה פטריוט ישראלי לא האמין בלירה באותה תקופה.

השנים שחלפו עשו לי טוב מבחינה כלכלית לא בגלל שהייתי כל כך מוצלח אבל אלילת המזל הייתה לצדי. החברה שבה עבדתי נבלעה על ידי קונגלומרט אמריקאי והאופציות שקיבלנו הפכו לשוות זהב מבלי, שכמעט, נצטרך לנקוף אצבע. לא הקמתי משפחה אם כי גם לא התנזרתי ופה ושם היו לי קשרים עם נשים, אבל אלו לא נמשכו זמן רב. כל אותן שנים לא הפסקתי לעקוב אחרי ההתקדמות של אבי בחיל האוויר ושיננתי לעצמי את המשפט הנדוש שנקמה היא במיטבה כאשר היא קרה. אני חושב שגם אני קצת התקררתי ולפעמים חלפו שבועות או חודשים עד שהייתה חוזרת ומנקרת בלבי מחשבת הנקמה. ואז הגיע המייל מראובן על ההלוויה של אביבה. הוא כתב שאביבה מתה ושהיא בעצם מעולם לא חזרה לעצמה ותקופה ארוכה היא נכנסה ויצאה למוסדות פסיכיאטרים. לפני כמה שנים היא חזרה לישראל, ועברה לגור עם ההורים. בזכות שליטתה הטובה באנגלית ברמת שפת אם, משהו טוב יצא לה מהאשפוזים בסנטוריום בלוס אנג'לס, התקבלה לעבודה כמזכירה בחברת סחר בינלאומית ונראה היה שנפשה הפגועה מחלימה. ויום אחד, כאילו ללא כל סיבה היא קפצה מתחת לגלגלי רכבת. "אבל היתה סיבה," כתב לי ראובן, "יום לפני ההתאבדות היא פגשה במקרה את אבי ברחוב הולך מחובק עם אשה יפה. כשהם חלפו זה מול זה והיא אמרה לו שלום, הוא שאל אם הם מכירים מאיזשהו מקום והיא אמרה סליחה, טעות. חשבתי שאתה מישהו אחר ומיהרה להסתלק. היא חזרה לחדר שלה, שבורה ורצוצה ולמחרת היא כבר לא היתה. בחדר שלה היה מצאתי יומן ישן שבו היא תיארה את שקרה באותו לילה של הגיוס, סרקתי לך את העמוד הרלוונטי כי אני חושב שמגיע לך לדעת," סיים ראובן את המייל בלי לחתום עליו אפילו.

"אחרי שדליה ושרה הלכו נשארתי עם אבי והחברים שלו. אבי ואני היינו כבר מסטולים. התחבקנו והתנשקנו והוא אמר לי שהוא אוהב אותי הכי בעולם ואני אמרתי לו שגם אני אותו. הוא ליטף לי את החזה ונגע בי למטה. זה היה נעים אבל לא רציתי יותר מזה. הוא לקח את היד שלי ושם אותה על המה-שמו שלו שהיה בחוץ. בהתחלה נבהלתי קצת אבל הוא השמיע קולות של הנאה ולא רציתי לאכזב אותו. הוא ביקש שאני אתן לו ואמר שאם אני באמת אוהבת אותו אני לא יכולה להשאיר אותו מתייסר ככה. והוא אמר שמחר הוא מתגייס ומי יודע מה יקרה איתו ושאם אני לא מסכימה זה סימן שאני רק משחקת לו ברגשות. אמרתי לו שאני מתביישת מהחברים שלו והוא אמר להם להסתלק. הם התרחקו והוא התחיל להפשיט אותי. התביישתי וביקשתי ממנו להפסיק, אבל הוא לא הפסיק ולחש לי כל הזמן שהוא אוהב אותי ושאני רק שלו ואז הוא השכיב אותי על הגב ועשה את זה. זה כאב לי אבל השתדלתי שלא ישמע. כשהוא קם מעלי, ראיתי פתאום שדוד ויאיר עומדים לידינו והם ראו את הכול. רציתי למות מרוב בושה. קמתי ורציתי להתלבש אבל הם לא נתנו לי. ואבי אמר שאם אני אוהבת אותו אני צריכה לתת גם לחברים שלו. פרצתי בבכי ולא הסכמתי. הוא חיבק אותי ונתן לי לשתות עוד ועוד מהבקבוק שלו ואני כבר לא ידעתי מה קורה איתי והרבה ידיים נגעו בי בכל המקומות. ודוד ניסה לנשק אותי בפה ולא יכולתי להתנגד. ופתאום יאיר אמר שהוא ראשון ודוד אמר מה פתאום ואבי אמר שהוא יהיה ראשון והם אמרו שהוא כבר היה ובסוף הם הסכימו לעשות הגרלה. אני שכבתי גמורה ערומה על הגב ושמעתי אותם עושים משלוש יוצא אחד ואחרי זה אבן, נייר ומספריים. אני לא יודעת אפילו מי ניצח. בכיתי כשהם חדרו אלי, כל אחד בתורו. אחרי זה אבי עזר לי להתלבש, הוא ליווה אותי הביתה וכל הדרך אמר לי שהוא אוהב אותי אבל אני רק שמעתי בראש: משלוש יוצא אחד.. משלוש יוצא אחד.."

לחצתי על כפתור "השב" וכתבתי שאבוא להלוויה. אחרי זה התקשרתי למספר של שירות הודעות והשארתי הודעה קצרה למנוי של אריה שאשמח להיפגש איתו לקפה. לא היה צריך יותר מזה. לא הייתי צריך ללכת ללילינבלום כדי להמיר לדולרים. השקל החדש כבר היה מספיק חזק עבור אריה.

הבטתי בגבו המתרחק של אבי ואת אריה הפוסע בניחותא אחריו. ידעתי שלעולם לא אדע אם הוא בא להלוויה כדי לנקות את מצפונו או לוודא שסודו יורד לקבר. מה שכן ידעתי הוא שסודו אכן ירד הלילה לקבר.

לקבר שלו.

היא ישבה ליד החלון וצפתה בערב הפולש אל השׂדרה. ראשה היה שעון אל הווילונות ובנחיריה עלה הריח של קרֶטוֹן מאובק. עייפה היתה. 

מעטים עברו שם. האיש מן הבית האחרון עבר בדרכו לשוב לביתו; היא שמעה את צעדיו נוקשים על מדרכת הבטון ואחר-כך רומסים את שביל האפר שלפני הבתים האדומים החדשים. בשעתו היה שם שדה שהם היו משחקים שם כל ערב עם ילדי דיירים אחרים. אחר-כך קנה את השדה איש מבֶּלפַסט ובנה עליו בתים – לא כמו הבתים החומים הקטנים שלהם אלא בתי לבֵנים בהירים עם גגות נוצצים. ילדי השׂדרה היו משחקים יחד בשדה ההוא – ילדי משפחת דֶוַיין, משפחת ווֹטֶר, משפחת דַאן, קִיוֹ הקטן, החיגר, היא ואחֶיה ואחיותיה. ואולם ארנסט לא שיחק אף פעם: בוגר מדי היה. פעמים רבות היה אביה רודף אחריהם ומגרש אותם מן השדה במקל האטד שלו; אבל בדרך-כלל היה קִיוֹ בתצפית וצועק כשראה את אביה קרב. ואף-על-פי-כן נראה שהיו אז מאושרים. אביה היה אז לא רע כל-כך; וחוץ מזה – אמה היתה בחיים. זמן רב עבר מאז; היא ואחיה ואחיותיה כבר בוגרים כולם; אמה מתה. טיזי דאן מת גם הוא ומשפחת ווטר חזרה לאנגליה. הכול משתנה. עכשיו עומדת גם היא לנסוע מכאן כאחרים, לעזוב את ביתה.

הבית! היא הביטה סביבה בחדר, סקרה את כל חפציו המוּכרים שאיבקה אחת לשבוע שנים רבות כל-כך, תוהה מנַיִן בא לו כל האבק הזה. אולי לא תראה עוד אף פעם את החפצים המוּכרים האלה שאף לא חלמה שתיפרד מהם. הגם שבמשך כל השנים האלה לא עלה בידה לגלות את שם הכומר שתצלומו המצהיב היה תלוי על הקיר מעל להַרמוֹניוּם השבור בצד ההדפס הצבעוני של ההבטחות שניתנו למרגרט מרי אלאקוֹק המבורכת. הוא היה חבר ללימודים של אביה. בכל פעם שהראה אביה את התצלום לאורח, היה עובר על פניו ומעיר כבדרך אגב:

– הוא עכשיו במלבורן.

היא הסכימה לנסוע מכאן, לעזוב את ביתה. האם בחוכמה עשתה? היא ניסתה לשקול את הדבר מכל צדדיו. בביתה היו לה לפחות מחסה ומזון; היו לה סביבה כל אלה שהכירה כל חייה. מובן שהיתה צריכה לעבוד קשה גם בבית וגם בחנות. מה יאמרו עליה ב"בית-המסחר" כשייוודע להם שברחה עם גבר? אולי יאמרו שהיא טיפשה; וממלא מקום ימצאו לה במודעה בעיתון. מיס גאוֶן תשמח. תמיד ירדה עליה, בייחוד כשהיו מי שהקשיבו.

– מיס היל, את לא רואה שהגברות האלה מחכות?

– קצת זריזות, בבקשה, מיס היל.

היא לא תזיל הרבה דמעות על שעזבה את "בית-המסחר".

אבל בביתה החדש, בארץ רחוקה לא נודעת, לא כך יהיה. אז תהיה נשואה – היא, אוולין. אז ינהגו בה האנשים כבוד. לא ינהגו עמה כמו שנהגו עם אמה. אפילו עכשיו, אף-על-פי שהיא בת יותר מתשע-עשרה, היא לפעמים חוששת מפני אלימותו של אביה. היא יודעת שבגלל זה היו לה דפיקות הלב שלה. בילדותם לא הציק לה כמו שהציק להַארי ולארנסט, מפני שהיתה בת; אבל לאחרונה התחיל לאיים עליה ולומר מה היה עושה לה לולא עמדה לה זכותה של אמה המתה. ועכשיו אין לה מי שיגן עליה, ארנסט מת והארי, שעוסק בקישוט כנסיות, כמעט תמיד אי-שם במחוזות הכפריים. וחוץ מזה, המריבה הקבועה על כסף במוצאי שבתות התחילה להלאות אותה במידה שלא תתואר. תמיד נתנה את כל משכורתה – שבעה שילינגים – והארי שלח תמיד כמה שיכול, אבל מאביה קשה היה להוציא אפילו פרוטה. הוא אמר שהיא מבזבזת את הכסף, שאין לה ראש, שהוא לא מתכוון לתת את הכסף שהוא משתכר בזיעת אפיו כדי שתפזר אותו ברחובות, ועוד כהנה וכהנה, משום שבדרך-כלל היה ממש מרושע במוצאי שבתות. לבסוף היה נותן לה את הכסף ושואל אותה אם היא בכלל מתכוונת לקנות משהו לארוחת יום ראשון. ואז היתה צריכה לצאת מהר ככל שיכלה ולערוך את קניותיה, מחזיקה את ארנק העור השחור שלה חזק בידה בשעה שהיא ממרפקת לה דרך בתוך ההמונים וחוזרת הביתה מאוחר, שחוחה תחת משא מצרכים. עבודה קשה עבדה כדי שיתנהל הבית כסדרו ולדאוג לכך ששני הילדים הקטנים שהופקדו בידיה ילכו לבית-הספר יום-יום ויקבלו יום-יום את ארוחותיהם. עבודה קשה היתה – חיים קשים – אבל עכשיו כשהיא עומדת להיפרד מהם אין הם בעיניה חיים לא ראויים לגמרי. 

עכשיו היא עומדת לנסות חיים אחרים עם פרנק. פרנק הוא איש טוב, בן חיל, גלוי לב. היא עומדת להפליג אתו באוניית הלילה, להיות אשתו ולחיות אתו בבואנוס איירס, שיש לו שם בית מוכן בשבילה. היטב היא זוכרת את הפעם הראשונה שראתה אותו; הוא התגורר באחד הבתים ברחוב הראשי שהיתה מבקרת בו. זה היה כאילו רק לפני שבועות אחדים. הוא עמד בשער, כובע המצחיה שלו מוסט לאחור על ראשו ושׂערו נופל על פנים של ארד. אחר-כך למדו להכיר זה את זה. כל ערב היה פוגש אותה לפני "בית-המסחר" ומלווה אותה הביתה. הוא הזמין אותה לראות את "הנערה הבוהמית", וכשישבה אתו בתיאטרון במקום שלא היתה רגילה לשבת בו נפעמה רוחה. הוא אהב מאוד-מאוד מוסיקה וגם שר קצת. ידעו שהם נאהבים, וכששר על הנערה האוהבת מלח חשה תמיד מבוכה נעימה. הוא היה קורא לה פּוֹפֶּנס בצחוק. והיא בתחילה רק התרגשה מזה שיש לה בחור ואחר-כך התחילה לחבב אותו. הוא סיפר סיפורים על ארצות רחוקות. את דרכו התחיל כנער סיפון בפאוּנד אחד לחודש באונייה של חברת "אלן לַיין" שהפליגה לקנדה. הוא אמר לה את שמות האוניות ששט בהן ואת שמות הקווים השונים. הוא עבר במצר מַגֶלאן וסיפר לה על בני פַּטַגוֹניה הנוראים. הוא הסתדר בבואנוס איירס, כך אמר, ועכשיו בא למולדת רק לחופשה. אביה גילה, כמובן, את הפרשה ואסר עליה לדבר אתו מטוב ועד רע.

– אני מכיר אותם את המלחים האלה, אמר.

יום אחד רב עם פרנק ומאז היתה צריכה להיפגש עם אהובה בחשאי.

בשדרה העמיקה האפלולית. לובנם של שני מכתבים שעל ברכיה היטשטש. אחד היה אל הארי, האחר – אל אביה. ארנסט היה אחיה האהוב, אבל גם את הארי חיבבה. היא ראתה שאביה הולך ומזדקן; היא תחסר לו. לפעמים היה חביב מאוד. לא מזמן, כשנפלה למשכב ליום אחד, קרא לה סיפור רפאים וקלה לה לחם באח. בפעם אחרת, כשאמה עוד היתה בחיים, יצאו כולם לפיקניק בגבעת הוֹת. היא זוכרת שאביה חבש אז את כובעה של אמה כדי להצחיק את הילדים.

זמנה הלך ופחת, אבל היא הוסיפה לשבת ליד החלון, משעינה את ראשה על הווילון, שואפת את ריחו של קרֶטון מאובק. במרחק, בקצה השדרה, שמעה את צליליה של תיבת נגינה. היא הכירה את הנעימה. מה מוזר שהיא נשמעת בערב הזה דווקא להזכיר לה את ההבטחה שלה לאמה, ההבטחה לשמור על שלמות ביתם זמן רב ככל שתוכל. היא זכרה את הלילה האחרון למחלת אמה; שוב היתה בחדר החשוך והמחניק שבצדו האחר של הפרוזדור ושמעה בחוץ שיר איטלקי מלנכולי. ציוו על נגן תיבת הנגינה להסתלק ונתנו לו חצי שילינג. היא זכרה את אביה שב בצעדים נוקשים אל חדר החולה ואומר:

– איטלקים ארורים! מגיעים הנה!

ועוד היא שקועה בשרעפיה, הטיל המראה המעורר חמלה של חיי אמה את כשפיו על תמצית הווייתה – חיי הקרבה עצמית אפורים שבסופם טירוף הדעת. רעד עבר בה כששמעה שוב את קולה של אמה חוזר ואומר בלי הרף בעקשנות טיפשית:

– !Derevaun Seraun! Derevaun Seraun

מתוך דחף פתאומי של אֵימה קמה ממקומה. לברוח! היא חייבת לברוח! פרנק יציל אותה. הוא ייתן לה חיים, אולי גם אהבה. היא הלוא רוצה לחיות. ולמה תהיה אומללה? היא זכאית להיות מאושרת. פרנק ייקח אותה בזרועותיו, יחבק אותה בזרועותיו. הוא יציל אותה.

* * *

היא עמדה בתוך ההמון הנע בתחנת נוֹרת ווֹל. הוא אחז בידה והיא ידעה שהוא מדבר אליה, אומר לה שוב ושוב משהו על הנסיעה. התחנה היתה מלאה חיילים עם תרמילים חומים. מבעד לפתחיהן הרחבים של הסככות ראתה בחטף את הגוש השחור של האונייה הרובצת לה ליד קיר הרציף בצְהָרים מוארים. היא לא השיבה כלום. היא חשה שלחייה חיוורות וקרות, ומתוך סבך של מועקה התפללה לאלוהים שינחנה, שיראה לה מה חובתה. האונייה צפרה צפירה עצובה ארוכה אל תוך הערפל. אם תלך, תהיה מחר על הים עם פרנק, חותרת לעבר בואנוס איירס. כרטיסי הנסיעה שלהם נקנו. היכולה היא עדיין לחזור בה לאחר כל מה שעשה למענה? מועקתה עוררה בחילה בגופה וכל הזמן הניעה את שפתיה בתפילה חרישית נלהבת.

פעמון הצטלצל על לבה. היא חשה שהוא אוחז בידה:

– בואי!

כל ימי תבל התנחשלו סביב לִבּה. הוא משך אותה לתוכם – הוא יטביע אותה. בשתי ידיה נאחזה במעקה הברזל.

– בואי!

לא! לא! לא! אי אפשר. ידיה נצמדו אל הברזל כבטירוף. בתוך הנחשולים פלטה זעקת כאב!

– אֶוולין! אֶווי!

הוא רץ אל מעבר למעקה וקרא לה לבוא אחריו. צעקו עליו שימשיך ללכת, אבל הוא לא חדל לקרוא לה. היא הסבה אליו את פניה הלבנות, סבילה, כבעל-חיים חסר ישע. עיניה לא נתנו לו שום אות של אהבה או ברכת פרידה או הכרה.


*מתוך הקובץ "דבלינאים", בהוצאת עם עובד והקיבוץ המאוחד, 2009.

הסתיו דומה יותר לקיץ מהקיץ עצמו. היה יום סתיו חם. הגעתי לבית ארוסי לבושה בשמלת המשי הכחולה שלי ועם כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה ליום ההולדת. אני זוכרת את היום ההוא היטב.

"הקנאה שולטת בעולם," אמרה לי גברת יאפורה. היא חשבה שאני לא מתחתנת עם רומיריו כי אני מקנאה. "היחיד שישן עם הבן שלי הוא החתול."

אני לא התחתנתי או לא גמרתי בדעתי להתחתן עם רומיריו מסיבות אחרות. לפעמים המילים שאנשים אומרים תלויות בנימה שבה הם מדברים. נראה שאני סוטה מהנושא, אבל יש לזה הסבר. הקול של רומיריו, ארוסי, דחה אותי. כל מילה שהגה, אפילו אם נאמרה מתוך כבוד עצום כלפיי, אפילו אם הוא לא נגע בי ולו בקצה הציפורן, נראתה לי מגונה. לא יכולתי לאהוב אותו. צר היה לי על הנסיבות הללו, אבל לא בגללו אלא בגלל אמו, שהייתה נדיבה וטובת לב. המגרעת היחידה שנודעה בה הייתה קנאה, אם כי היא הייתה זקנה וקרוב לוודאי כבר חדלה מלקנא. והאם להאמין לשמועות? סיפרו שהיא התחתנה בגיל צעיר מאוד עם בחור שעד מהרה בגד בה עם אחרת. כאשר התעורר בה החשד, היא נשארה ערה חודש שלם כדי לחשוף את הניאוף. הגילוי היה כמו סכין בלב. היא לא פצתה פה, אבל באותו לילה, היא זינקה על בעלה, שישן לצידה, וניסתה לחנוק אותו. אמו של הקורבן נחלצה לעזרתו; אלמלא היא – הוא היה מת.

אירוסיי עם רומיריו נמשכו יתר על המידה. מהו קול? תהיתי, הוא לא יד שממששת בחוצפה, הוא לא פה דוחה שמנסה לנשק אותי, הוא לא איבר מין מתועב ובולט שמעורר בי חשש, הוא לא מוצק כמו אחוריים ולא חם כמו בטן. אף על פי כן, קולו של רומיריו ייצג עבורי דבר מה מגעיל הרבה יותר מכול אלה. איך אוכל לסבול את החיים עם גבר שמפזר את הקול הזה לכל מי שמוכן לשמוע! קול שיוצא מהקרביים, חסר בושה, כמו הפרשה. אבל מי תעז לומר לארוסה: "הקול שלך לא נעים לי, הוא מגעיל ומזעזע אותי, הוא כמו המילה 'תאווה' בחוברת עיקרי האמונה שקראתי בילדותי."

החתונה שלנו נדחתה שוב ושוב, בלי שום סיבה נראית לעין.

רומיריו ביקר אצלי בכל ערב. אני ביקרתי בביתו החשוך רק לעתים רחוקות מאוד, משום שאמו, שהייתה חולה, שכבה לישון מוקדם. בכל זאת אהבתי את הגן הקטן ורווי הצללים ואת למברטי, החתול החום-אדמדם של רומיריו. מכל הזוגות המאורסים בשכונה, אנחנו היינו המאופקים ביותר. בקיץ של אותה שנה התנשקנו לכל היותר פעם אחת, וגם זה היה הרבה. האם החזקנו ידיים? אפילו לא בצחוק. האם התחבקנו? ריקודי סלואו כבר לא היו באופנה. התנהגותנו החריגה עוררה את החשד שלא נתחתן לעולם.

ביום ההוא הבאתי לבית של רומיריו את כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה. רומיריו הרים וליטף אותו. רומיריו האומלל! הוא כל כך אהב חיות! ישבנו בסלון, כרגיל, ואז שיערו של למברטי סמר ובקול יריקה הוא הסתלק מהחדר ובדרך הפיל עציץ. למחרת טילפנה אליי גברת יאפורה בבכי: אמש, כרגיל, ישן רומיריו עם למברטי במיטתו, אלא שבאמצע הלילה, בהתקף זעם, נעץ החתול את ציפורניו בצווארו של רומיריו. האם נכנסה לחדרו כששמעה את הצרחות. היא הצליחה לנתק את החתול מצווארו של בנה ולחנוק אותו ברצועה. אומרים שאין דבר נורא יותר מחתול זועם. אני נוטה להאמין שזו אמת. אני שונאת חתולים. רומיריו נותר אילם מאז והרופאים אמרו שהוא לעולם לא ידבר שוב.

"עכשיו את לא תתחתני עם רומיריו," אמרה אמו בבכי. "ידעתי מה אני אומרת כשביקשתי ממנו שלא יישן עם החתול!"

"אתחתן איתו," עניתי לה.

מאותו יום והלאה, אהבתי את רומיריו.             

         

(ממכתבי הקוראים)

מתוך מאות המכתבים שהגיעו אל שולחן המערכת בחרנו הפעם מכתב מאת קורא שמעדיף לחתום את שמו בראשי התיבות ר"ע. הוא ביקש שנפרסם את דבריו במדור "מכתבי קוראים". אני יכול לומר שאין זה מכתב רגיל, וגם לא מסוג המכתבים שמגיעים לתיבת הדואר שלנו בדרך כלל. לא רק בגלל הפרטים האירוטיים המעורפלים שבו, שאינני ממעיט מחשיבותם, אלא משום שהוא מפנה את הזרקור אל שאלה מוסרית שתעורר בוודאי תגובות ורעש גדול. אני בטוח שהמכתב הזה יביך אתכם כפי שהביך אותי, המנוסה בעבודה העיתונאית כבר עשרות שנים.

את תגובותיכם למכתב נפרסם בגיליון הבא.

העורך הראשי.

להלן תוכן המכתב כפי שהגיע אל משרד העורך הראשי לפני שבוע, והעיתון מפרסם בבלעדיות:

"ר"ע מחפש את עיניו"

זהו מכתב וידוי. מכתב וידוי ולא יותר, או אם אתם רוצים, מעין הקאה מרצון, דחיפת אצבע והוצאת מה שמכביד עליי כל כך. אינני מבקש הבנה ולא סלחנות מאף אחד, אלה דברים שאף פעם לא עניינו אותי, ושלא מעניינים אותי גם היום. מה שאני עומד לספר לכם פשוט מכביד עליי. ולכן, ומפני שאינני סומך על השטויות של הפסיכולוגים, וגם מפני שאינני מוצא חבר שייתן לי להתוודות לפניו ולגלות לו את מה שחונק אותי בלי להיכנס לי מתחת לעור ולקבוע סופית שאני משוגע ודפוק, אני בוחר לכתוב אותו כאן.

המכתב הזה הוא, אם כן, תחליף זמני לעמידתי החולנית מול המראה. הוא מבקש לבחון בקפידה את כל מה שנשאר ממני – את פניי, שערותיי, גופי האתלטי, שריריי המשורגים. נדמה שכל אלו נותרו במקומם כפי שהיו. הכול מלבד העיניים; אותן אינני רואה במראה. זה גורם לי לתהות: כיצד יכול אני לראות את השתקפותי אם אינני רואה את עיניי? אינני רואה את עיניי. במקומן אני רואה רק שני חללים, שתי מערות שחורות שרויות באפלה עמוקה.

אם לומר זאת בשיא הפשטות – אני מחפש את עיניי.

אף אחד לא אמר לי שאיבדתי את עיניי. אני כנראה היחיד שמבחין בכך.

אני לא מתנצל על אף מילה שאומר כאן (מלבד השפה הדלה. אני לא סופר וגם לא עיתונאי. מצטער) או על התנהגותי כפי שתתואר כאן. אומר שוב: מדובר בדבר שהוא ענייני הפרטי בלבד.

מדוע, אם כך, אני כותב?

מי יודע, אולי כי יש ביניכם מישהו שמחפש כמוני את עיניו?

מאיפה להתחיל? מאז שהבחנתי באישה ההיא, אישה בשנות החמישים לחייה, שהסתכלה לעברי: פעם ממרפסת ביתה, ופעם כשעברה מולי בעודי גוזם את העצים בגינה. היא הייתה מסתכלת עליי ארוכות ועוקבת אחריי במבטיה עד שנעלמה ממני, או עד שנעלמתי אני ממנה.

היא לא השאירה לי מקום רב לספק לגבי כוונותיה. לאחר יומיים נעמדה מולי והזמינה אותי לכוס קפה בביתה כדי להציע לי משהו. שללתי את הרעיון שהיא רוצה להציע לי איזו עבודה בגן הפרטי שלה. מבטיה לא בדקו את הכישורים שלי בגננות, וגם לא סקרו את שרירי ידיי. היא רק בחנה באריכות את עיניי וכמעט לא הסירה מהן את מבטה.

לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה היא הפתיעה אותי: "בתי בת עשרים וחמש. לפני כמה שנים חלתה בטרשת עורקים, והיא שוכבת בחדר הסמוך, חצי מתה חצי חיה. אני כבר התרגלתי למצב הזה, של חצי-חצי, של בין לבין. של בין החיים למוות. עד לא מזמן היא תקשרה איתי דרך העיניים שלה. עיניה דיברו אליי ואמרו הרבה. ואני שמעתי היטב והבנתי. אבל לפני חודש היא השתתקה. אני מתכוונת שעיניה נעצרו באיזה מקום. אתה מבין אותי? אתה מבין מה זה אומר שהעיניים משתתקות? כבר חודש שלם העיניים שלה לא השמיעו ולו מילה אחת. בקרוב היא תעבור מן העולם, אני יודעת את זה. היא תמות בלי לומר מילה וזה מכאיב לי.

האם תסכים לבלות איתה לילה במיטתה?"

הנדתי בראשי לסמן שאני מסכים, אף שהוא היה ריק מכל כוונה או מחשבה. האם באמת הבנתי מה פירוש הדבר שאהיה מתנה של אם לבתה ההולכת למות? לא. הייתי ריק מכל תחושה שאפשר לתארה במילים. 

– מחר יום הולדתה העשרים וחמישה, וייתכן שהוא האחרון. מה אעניק לצעירה הישנה על פי קבר פתוח זה שנים?

– בחור צעיר וקצת הנאה?

– לא, לא הנאה. אלא חום שאולי ישבור את הקיפאון הקרחוני שבעיניה. זכותה להתנסות בחום אמיתי. חום של ממש בתוך חיים שבהם הייתה כלואה בטוענות שווא. אתה מבין אותי?

לא הבנתי. הנדתי בראשי פעם נוספת.

בחדר הסמוך קראתי את עיניה. ראיתי בהן את השתקפותי בכל הבהירות והאומללות. ראיתי את פניי, שערי, אפי ואת שתי המערות השחורות. ראיתי את דמותי במראה קפואה המחולקת לשניים. ראיתי את חיי חולפים מולי.

אני יודע שהשאלה שמעסיקה את כולכם עכשיו היא האם שכבתי אתה? האם נהניתי? האם חשתי בהנאתה? אני גם יודע שכל אחד מכם היה רוצה שתהיה שם מצלמה שתתעד את מה שקרה בחדר, מההתחלה ועד הסוף. אני יודע שהייתם רוצים לשלוט במצלמה הזו, מרחוק, ולהתמקד באיברים האינטימיים ובתנועותיהם האוטומטיות.

אני אגיד רק שמאז אותו יום ידעתי שאני מחפש את עיניי.

ושאלה אחת מנקרת בי ללא רחמים מאז אותו יום: האם היא הייתה המתה-חיה בחדר הזה, או אולי שנינו היינו כאלה?

שנינו.

חיים מתים.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty