"אני איש רומנטי, פראי אדם שכמוכם, ואני מעריץ את ניזאר קבאני." – במשפט האחד הזה היה כרים עונה ללעגם של האנשים ולהאשמות שטפלו עליו. מכאן שם התואר "הרומנטי" שאנשי המחנה הדביקו לשמו. בכל פעם שהייתי רואה את כרים הרומנטי בדרך שהאנשים היו הולכים בה בשובם אל המחנה, הייתי צועק לו מרחוק: הֵי, כרים, התרחק מהדרך, האנשים יכעסו ויפגעו בך.

כרים מצא לו דרכים משלו להגיע בהן אל ביתו שבמחנה, ונראה היה שהוא משלים עם הפתרון הזה. איש לא הלך בדרכים שלו, וכאשר קרה שתעה אדם מהמחנה בדרכו והלך בדרך של כרים, היה כרים צועק אליו מרחוק: "הֵי, בחור, אני כרים הרומנטי רוחץ המתים, תתרחק, תתרחק," וכך היה מרחיק מעליו את האנשים הסולדים ופוחדים ממנו.

אבל לפעמים היה כרים שוכח או שנמאס לו והוא הלך בדרכים שלנו. האנשים היו יוצאים אז מדעתם והיו רודפים אחריו מרחוק באימה ובצרחות. כרים היה מתרחק במהירות ומקלל את המחנה ואת קרוביו ואת גופות המתים ואת פלסטין ומאיים עליהם בגורל איום ונורא.

"בסוף, פחדנים, אתם תגיעו אלי ואז אשפד את גופותיכם על מוט אחת אחת ואתאמן בהן בקליעה למטרה."

האנשים שמעו ומתו מפחד, והיססו ונועצו זה בזה במבוכה, מה טוב יותר: לפייס את כרים כדי להציל את גופותיהם ואת גופות קרוביהם מהטלת מום או להתלונן  עליו במשטרה? האנשים ידעו שכרים הוא רוחץ המתים היחיד בבית החולים בעיר ושאסור לאף אחד מקרובי המת להיכנס בזמן שהוא רוחץ את גופתו, מה שנתן בידי כרים קלף חזק מאוד במלחמה בינו ובין אנשי המחנה. אף אחד לא ידע בדיוק מה עושה כרים בגופה שהוא רוחץ, האם הוא גונב ממנה איברים כמו שהשמועה מספרת? האם הוא דוחף לנקביה חפצים זרים כשיטה יצירתית לבזות אותה? ואולי הוא יורק עליה ומכה אותה ובועט בה ודוקר אותה?

כך הפקיר כרים את האנשים לחסדם של הדמיונות והחרדות שאיומיו עוררו בהם.

הפחד הגדול מפני כרים מקורו היה בשמועה שהפיץ במחנה צעיר שטופל בבית החולים: "ראיתי אותו הולך במסדרונות של בית החולים עם ראש של בנאדם ביד והאנשים בורחים ממנו."

"ראית אותו בעיניים שלך?"

"כן, בעיניים שלי, בחיי!"

ימים אחדים אחרי שנפוצה השמועה נכנס כרים הרומנטי למכונית הפורד של המחנה ועל כתפו תלויה שקית פלסטיק שחורה מלאה בדברים מוזרים. רק אלוהים וכרים ידעו מה יש בה. במקרה היה בין הנוסעים במכונית הצעיר שראה את כרים עם ראש של אדם. הצעיר פלט צעקה שטלטלה את המכונית: "בחיי, ראיתי אותו הולך עם ראש של בנאדם". מיד קמו הנוסעים ממושביהם, כולל הנהג, ונמלטו מהמונית. הם רצו אל שוטר תנועה וחזרו אתו אל המכונית והצביעו על כרים, שרק הוא נשאר לשבת בה ולא הבין מה קרה. גם השוטר היה מבולבל ומפוחד.

אף אחד במחנה לא אוהב את כרים, אף אחד לא רוצה לדבר אתו. כי כרים איש מפחיד, פשוט מאוד. הוא חי במחנה עם אשתו ושלושת ילדיו, חלונות ביתו מוגפים לרוב, ילדיו משחקים בחצר האחורית שמוקפת בחומת בטון. השמועות על כרים תפחו עד כדי כך שסוּפר עליו שהוא חותך מהגופות שהוא רוחץ איברים מסוימים ומוכר אותם ליהודים. המלחמה נגדו לבשה ממדים חריגים, כי הופעת המילה יהודים בסיפור חידדה את הרגישות והגדילה את המתח.

הפָּרשה של כרים והגופות ואנשי המחנה משכה את תשומת לבי והחלטתי שאלך בדרכים שהוא הולך בהם ואדפוק על דלתו. החלטתי לברר את האמת ולכתוב עליה.

"כרים, צר לי שאתה בצרה כזאת, וגם אני, כמוך, אוהב את ניזאר קבאני. אני רוצה ללכת אתך יחד בדרך שלך ולשוחח אתך. אני רוצה לכתוב עליך."

"זה טירוף להתווכח עם האנשים. אני מסריח ובכיסים שלי יש איברים של גופות ואתה עלול לחטוף מחלה, הרי זה מה שאומרים עלי. לך איתם!"

דרכו של כרים סירבה לקבל אותי. ראיתי אותו מתרחק מלפני ונעמד בקצה הדרך שלו לחכות לָאמבולנס שבא בכל בוקר להסיע אותו למחנה, אחרי שנהגי המוניות סירבו להסיע אותו.

אבל ערב אחד דפקתי על דלתו, לתדהמת השכנים, ובזרועותי קופסת קרטון מלאה ספרים מאת ניזאר קבאני, ושמעתי אישה אחת אומרת לחברתה:

"הוא לא נראה לך כמו אחד שסוחר אתו בגופות? תראי את הקופסה שהוא מחזיק."

כרים פתח את הדלת ובירך אותי במבוכה:

"ברוך הבא, אדון… כן?"

פתחתי את הקופסה לפניו וספריו של ניזאר  נשפכו החוצה. כרים יצא מגדרו מרוב שמחה. הוא הוליך אותי פנימה, קרא לילדיו ולאשתו, וכולם שמחו בספרים ועמדו על כך שאוכל אתם ארוחת ערב. ביליתי את כל הלילה במחיצתו של כרים, הוא הרעיף עלי פירות וממתקים וחלבה ופיצוחים ותה ואני הרעפתי עליו מעשיות וסיפורים על ניזאר ועל חייו וקראתי באוזניו שירים שעדיין לא הכיר. ראיתי בעיניו דמעות. פתאום הוא חיבק אותי:

"אדוני המלומד, האם זה הגיוני שאחד שאוהב את ניזאר יחתוך איברים מגופם של בני אדם וימכור אותם ויתהלך עם ראש של בנאדם?"

"מה פתאום, כרים, אני אף פעם לא האמנתי בשמועות האלה וההוכחה היא שאני יושב אתך הלילה."

בבוקר יצאתי מביתו של כרים. הוא ליווה אותי לדלת, היה מאושר מאוד ורגוע, חיבק אותי ולחש באוזני:

"אני רוצה שלבך יהיה שקט לגמרי, אדון – אני אתייחס אליה בכבוד וארחץ אותה היטב ואדקלם מעליה שירים של ניזאר שאני אוהב."

"אני לא מבין, כרים יקירי, אל מי תתייחס בכבוד ואת מי תרחץ? "

"את הגופה הנהדרת שלך, אדון."

החזקתי בידי קנה-סוף ארוך וטבלתי אותו עמוק בנהר. הוא נפל ונעלם מעיני. אספתי את רגלַי ונסוגותי מעט לאחור. חשתי פחד גדול, הוא ניכר בידי הרועדות. הפחד שהנהר יבלע אותי לא הניח לי מיום ששמעתי את הסיפור של דודה פַנידה. היא היתה מספרת שוב ושוב את הסיפור על הנערה היפה שרצתה לישון קצת בנהר, וטבעה. בכל פעם שראיתי את הנהר שקט ורוגע, הייתי נזכרת באמירתה  של הדודה, שהנהר מפחיד יותר כאשר הוא מפתה לישון בחיקו.

לא יכולתי לשחק עם ילדי הכפר משום שהם היו מתנפלים על חברתי היפה בכל פעם שראו אותה. יום קשה היה היום שבו ראיתי אותם מתגוששים כדי לזכות בחיפושית, שהתקפלה והתכדרה קצת עד שלא היה אפשר עוד לראות לא ראש ולא רגליים. מיהרתי אליהם וביקשתי שיניחו לה ללכת לדרכה בשלום, אבל הם סירבו. מאז אותו יום סורר הייתי הולכת אל היער שליד ביתנו, שעציו כיסו שטחים נרחבים, וענפים כחושים, שעוד לא ראיתי כמותם, הסתעפו מהם, והרגשתי שאני מחפשת את החיפושית כדי למנוע מהם לגלגל אותה כל יום, שכן אהבתי מאוד את החרק הקטן הזה. אספתי מספר רב של בני מינה בתוך כלי זכוכית רחב ושמתי אותם במרפסת חדרי והבאתי להם עוד חרקים,

כך שהיו לי חברים חדשים בכל הצבעים: אדום, צהוב, וכתום. אהבתי מאוד את הצבע הכתום. הייתי מתבודדת איתם ושואבת מהם ביטחון בשעות של שגרת הערב, שעוברות לאט. אבי היה רגיל  להרכיב בכל ערב את משקפי הראייה שלו, הוא היה מקפיד לקַבע אותם על גשר אפו, ואז היה מעיין לאִטו בעיתונים שהגיעו אל הכפר באיחור, ומקלל ומגדף וזורק לחלל האוויר האשמות קיצוניות בשאגות שאמי קיבלה בשלוות הנפש הרגילה שלה בעודה רוקמת מטפחות. כבר זמן רב היא רוקמת מטפחות ועורמת אותן בחדר הסמוך – שכבות של מטפחות זהות בצבען אך שונות בצורתן. היא רצתה לשנות את הצבעים אבל לא יכלה ללכת אל מרכז הכפר כדי לעשות זאת.  שמעתי את השעון מצלצל שמונה פעמים, ידעתי שאחריהן  אמי  תקרא לדודה פנידה ואני אלך למיטה אחרי שבארבע דקות לשמונה צחצחתי את שיני וגרגרתי צרור של משפטים שהדודה היתה חוזרת עליהם בכל יום, באותן דקות עצמן שקדמו לשמונת הצלצולים, שהיו מצלצלים בחזי כל יום. באותו יום החבאתי מחברות ריקות מתחת לשמיכה, משום ששנאתי את השעה שמונה, ושנאתי ללכת לישון באותה שעה רשמית המבשרת שעולמי היַלדי בבית הסתיים. הדלקתי את האור וחיכיתי מעט עד שלא יישמע שום רחש, ואז הבאתי את העפרונות הצבעוניים שלי והתחלתי לצייר את חברתי במחברת היפה. אבל דודה פנידה באה מיד ואמרה לי שאם לא אישן יפטרו אותה. היא החזירה אותי למיטתי בשמונה וחמש דקות. זו היתה הפעם היחידה שבה היה חדרי מואר חמש דקות, או קצת יותר, אחרי השעה שמונה.

כמה ימים לאחר מכן לבשתי חליפה כתומה עם נקודות שחורות שקניתי עם הדודה במרכז העיר. אהבתי מאוד את הצבעים האלה, ואהבתי מאוד שחבריי לבשו את החליפה הזאת. חבריי החדשים הרגישו בנוח במרפסת שלי, ולכן החלו לבוא וללכת כאילו הפכו אותה למשכנם, ואני הייתי מושיטה להם את אצבעי כדי שיטפסו עליה בשעה שהם ממריאים בעזרת כנפיהם המסייעות להם לעלות ולעוף הרחק למעלה, והחלו להתקרב יותר כשהתחלתי לדְמות להם גם בלבושי וגם בטקסים שלי והייתי מדקלמת להם בנועם רב:    

Petite coccinelle
Laisse-moi compter tes vies sur tes ailes
Toi qui n'as jamais vu ta colère dis-moi
 Dis-moi comment faire comme toi

חיפושית קטנה, אֶת חייך

תני נא לי לספור על כנפייך

אַת שמעולם לא ראיתְ את צבעֵך

אמרי נא לי איך נעשים כמותֵך

אבל לא הצלחתי לישון באותו לילה למרות החשכה וצלצולי השעון הרצופים. הוספתי לשמוע את הילדים מדקלמים בקול רם ומצחקקים כשהם רואים אותי בחליפה הכתומה:

"חיפושית… חיפושית… חיפושית…"

אמי לא שמה לב אלי. היא הוסיפה להגניב מבטים אל אבי ולרקום את המטפחות שלה, מטפחות שכבר לא יכולתי לספור, ואינני חושבת שאמי עצמה יכלה.

השעה היתה שמונה כשבעלי קרא לי במלוא גרונו. לא רציתי לענות לו באותו רגע. הוצאתי את רגלַי מהשמיכה כדי להילחם בהתקפי התנומה שפקדו אותי בכל פעם שנשמעו שמונת הצלצולים, וקיוויתי שלא לראות אותו עד שייפסקו הצלצולים וכל הטקסים הבאים אחריהם. הייתי רגילה לטקסים סודיים, עד כדי כך שאני חוזרת עליהם מבלי דעת…. לפעמים מופיעה לנגד עיני דודה פנידה, עומדת עם המגבת הוורודה שלה כדי לנגב אותי, ומעסה אותי, ואומרת לי בקולה החרישי: "התחלת לגדול ונהיית נערה יפה…" אבל אבי ראה את החרקים העפים מן המרפסת וזה היה הרגע שבו הפסיק לשבת כל ערב כהרגלו. הוא עלה לחדרי וגילה את הכלי שבתוכו השתוללו החרקים היפים. הוא צעק בפרצופה של הדודה:

"הבת של האדם הנכבד ביותר בכפר מגדלת חרקים טיפשיים…"

הדודה בלעה את קולה החרישי, ונדמָה לי שהיא לא תדבר עוד. הוא קרא לגנן וציווה עליו לשרוף את החרקים האלו כדי שלא ישובו אל הבית לעולם. הוא השיב את משקפי הראייה שלו למקומם הרגיל ושקע בעיתוניו. אבל הגנן לא שרף את חברַי, אלא החזיר אותם לשדות, ואמר לי:

"הם חברים שלנו, כולם, כי הם אוכלים את החרקים שזוללים את היבול. החזרתי אותם לשדות.

ימים אחדים אחר כך, כאשר קראתי לדודתי והפתעתי אותה בַּחיפושיות שציירתי, היא כמעט נפלה מרוב תדהמה. ציירתי חיפושיות בצורות רבות, והגוונים הכתומים שלהן החלו לנצוץ בלילה והנעימו לי את רגעי הפחד מהחושך הגדול. דודה פנידה החלה לאט לאט להבריק את הצבעים כדי שלא ינבלו, וניסתה להמציא סיבות שיניאו את אמי מלעלות אל חדרי.

בעלי הביט בי, וחש שאני לא נוכחת. הוא הניח את הכפפות השחורות שלו על השידה. הוא שב מן הציד, שהיה תחביב שדבק בו זה שנים רבות, באותה שעת אחר-הצהריים ובאותם בגדים ועם אותם ידידים, שהיו מספרים לי על העושר שהוריהם הצליחו לצבור במאמצים ובשקדנות, בהתמדה גדולה, בעמל רב ובחריצות. הם היו מעשנים סיגרים שחורים וחובשים כובעים שחורים ואת עיניהם כיסו משקפיים שחורים שהיו מגִנּים עליהם מפני השמש בשעה שצדו חיות יפות שהם לא נזקקו להן לאכילה, ולא פעם היו צדים אותן ומשליכים אותן בשדה, אבל היו מתגאים זה באוזני זה בדיבור מתון ובחיוכים משורטטים בקפידה רבה.

בעלי ליטף את בטני בשלווה גמורה, והסתכל בי כששפמו הגזוז למשעי רוטט. זה היה הפעמון שגרם לי לחוש שהוא רוצה משהו. היה לו טקס שקט נטול התרגשות, ואני ייחלתי שאוכל לצעוק או לצחקק בקול רם, עד שישמעו אותי בבתים הסמוכים. אבל בעלי היה מדויק כמו השעון האמריקני שלו, שהוא מדבר עליו מאז ביקורו באמריקה, כדי להשמיע לי בכל ערב קר שוב ושוב את אותם סיפורים שגילו לו את עולם הזה הרחוק מעינינו, בתור הקדמה לטקסים אינטימיים.

הייתי מתכדרת… מעַי התקוטטו בתוך בטני. הייתי רוצה להביא איתי את החרקים היפים שלי מחדרי הקטן – הם עדיין שם. אבי השאיר אותם על הקיר, לאחר שהפצרתי בו מאוד שיניח להם להישאר בחדר. הוא צחק צחוק חדגוני ואמר:

"כן, אני אשאיר אותם. הרי את הבת היחידה שהתברכנו בה, וערב אחד אנחנו ניזָכר בשטויות שלך ונצחק.

אחר כך צחק צחוק מאופק ואמי צחקה בעקבותיו במיומנות נרכשת, ועיגלה מעט את שפתיה, ואבי שיבח אותה ואת החינוך שהעניקה לי.

לא יכולתי לגרוע את מבטי מאמות ידיו החזקות. הוא הסתיר את עיניו היפות, משום שאיננו מסוגל להביט בפני אישה. התעקשתי שהוא יסתכל לי ישר בפנים כשהוא מדבר איתי. היו לו עיניים מקסימות ונפלאות. הייתי רוצה שהן לא יוסרו ממני לעולם. באותו רגע חשתי מבוכה בכל דבר. העולם הסתובב. נכנסתי לחדרי והתנפלתי על הנייר כדי לצייר את העיניים. הוא היה קרוב מאוד לחברַי. הוא דמה לי למרות שאני רחוקה ממנו. לא יכולתי להירדם באותו לילה. בעלי התבונן במתיחוּת שלי וניסה בשלוותו המוכרת לספוג את כל ההתרגשות שאצרתי בתוכי. ראיתי שהוא איתי ושוב שיוויתי לנגדי את מפת זרועותיו המוצקות, עד שנראה לי שאני היא המחזיקה בו. באותו יום עקבתי אחריו כשרץ בין העצים. כשראה אותי, חש מבוכה ואמר לי: "מה תצווה גבירתי?" הבטתי בו בתשוקה והוא השפיל  את מבטו בביישנות. אחזתי בזרועותיו, הנחתי את ידי על שפתיו, חשתי בעוצמה החבויה בו ובמשהו העומד להתפרץ בתוכו  והתחלתי להעביר את שפתי על שפתיו. הוא לא התנגד. הוא אחז בי בכל העוצמה שהתאוויתי לה וחיבק אותי בזרועותיו החזקות עד שנמסתי בחיקו.  זה היה הרגע היחיד שבו הרגשתי שאני נמצאת על פני האדמה הקטנה הזאת. החיבוק הזה היה מוזר, ולא חשתי בו או חוויתי כמותו לפני כן, אלא רק חלמתי עליו. אמרתי: העיקר שחוויתי את ההתרגשות הזאת. ולו לדקה אחת. אחר כך הוא הביט בי בחשש, כאילו נישק אותי מבלי דעת. אבל אני שמתי את ידי על שפתיו וסימנתי  לו שלא ידבר. נמסתי אתו רק לכמה דקות, אבל הן לא ייעלמו לנצח.

אני מושכת את רגליי הקרות ממעמקי הנהר ומצחקקת ואחר כך צווחת… אני שבה כל יום לביתי כדי להתכדר קצת  בתוך עצמי, כשהשינה מתחילה לרפרף על עפעפי בעלי.

לא נשארנו זמן רב בבר. אחרי שקיבלנו את הודעת הטקסט של מלאני, הרגשתי שכל אחד מאיתנו רוצה שהאחר יסיים לשתות את המשקה שלו, ונצא מהר אל ביתו של אחד משנינו. זה ניכר מהדילוג המהיר מנושא לנושא, והניסיון למצות אותו, לקצר אחד כדי להתחיל באחר, לסיים את כולם ולקום.

אחרי פחות מחצי שעה היינו מחוץ לבר. עמדנו ליד דלת הכניסה, ושרלוט הציעה שלא נעבור ליד בר אחר שהיא חושבת שמלאני ורימא נמצאות בו. טיילנו מעט, ירדנו לתחנת המטרו ונסענו לביתה יחד, כמו על פי הסכמה מראש. איש מאיתנו לא שאל לאן אנחנו נוסעים. שנינו ידענו שאנחנו נוסעים לביתה, וזה, כנראה, גרם לי באופן לא מודע לדבר על הפוסטר שראיתי דרך החלון בדירתה כשליוויתי אותה הביתה בפעם הראשונה, או כשעקבתי אחריה לשם.

"הפוסטר של 'חייה הכפולים של ורוניק' עדיין תלוי?"

"מאיפה אתה יודע? אה… כשעקבת אחרי."

"אבל לא אמרת את שם הסרט. אמרת רק שזה סרט שאת אוהבת."

"אולי. אני לא זוכרת."

"בטח, גם אני מכיר את הסרט ואוהב אותו, למרות שהוא לא בין עשרת או עשרים הסרטים שאני הכי אוהב."

"באמת? איזה סרט אתה הכי אוהב?"

לא רציתי שהשיחה תתגלגל משנינו לסרטים שאני אוהב. זה לא הזמן. התחלתי את השיחה בהצבעה על הפוסטר. אולי שאלתי עליו כי הרגשתי שבעוד כמה דקות אהיה בביתה. שאלתי עליו לא מתוך רצון לשוחח על קולנוע, אלא על הדירה שלה, עליה, על המקום שאנחנו הולכים אליו לבדנו כדי לבלות את הלילה כפי שציפיתי וייחלתי, לבדנו עד הבוקר.

"לא חשוב עכשיו מה אני אוהב. בואי נדבר עלייך."

"דווקא כן חשוב. מה אתה אוהב?"

"הממ… עולה לי בראש עכשיו אינגמר ברגמן, למשל. 'פרסונה'. ראיתי אותו לפני כמה ימים."

"אני לא אוהבת אותו במיוחד."

"למה? בעצם לא. בואי נדבר על משהו אחר, משהו שאת אוהבת."

רציתי לשנות את נושא השיחה, שהתאים יותר לבית קפה בארבע אחרי הצהריים, ולא לשעת חצות במטרו הריק, בדרכנו, היא ואני, אל הבית שלה כדי שאני אזיין אותה סוף-סוף. לא עלתה בדעתי שום שאלה, ושתקנו כמה רגעים, עד שהיא אמרה שאנחנו יורדים בתחנה הבאה, ונלך קצת ברגל. זאת הייתה תחנת "פֵּר לָשֵז". אמרתי שאני מכיר אותה היטב, ושוב השתתקנו. המטרו עצר, וירדנו.

אני זוכר בדיוק את הדרך. הרי עקבתי אחריה לפני יומיים – לא לפני שבועיים. אבל עכשיו אני הולך לצידה – לא עוקב אחריה כמו בלש בפִילְם נוּאָר. אני הולך ויודע שהיא תזמין אותי לעוד משקה – פתיחה ללילה ארוך – ושהחברה שלה, שהייתה בבית באותו ערב, נמצאת עכשיו בבר עם מישהי אחרת, היא יודעת שאני ושרלוט נחזור ביחד לדירתה, היא תמצא לעצמה מקום אחר לישון בו הלילה, אולי אצל רימא.

נכנסנו לבניין. עליתי מאחוריה במדרגות החשוכות, הצרות. שרלוט התנצלה, ואמרה שהנורה עדיין שרופה ואף אחד לא החליף אותה. היא פתחה את דלת הדירה, הדליקה אור בסלון, ואני נכנסתי אחריה. מבטי נפל מיד על הפוסטר התלוי ליד החלון, ואמרתי שאני לא רגיל שפוסטר כזה תלוי בבית. שמעתי צחוק קל, צחוק של אישה שמחה שמתכוננת לזיון. היא צחקה ואספה מהרצפה במהירות כמה דברים, ואז חלצה במיומנות כל אחת מנעליה בעזרת הקרסוליים. את הנעליים השאירה במקומן באמצע הסלון.

עלה בדעתי שכל מה שאומר עכשיו עשוי להצחיק אותה. היא היתה מרוצה, נינוחה ו"זורחת" – מְזַהְזִהָה — כמו שאנחנו אומרים בפלסטין, והיא "זרחה" באותם רגעים לא רק בגלל האלכוהול. שאלתי אותה מדוע היא אוספת את הדברים מהרצפה ומשאירה את הנעליים שלה ככה. היא צחקה והרימה אותן. התיישבתי על כיסא מול הספרייה, והתחלתי לבדוק את תוכנה. שרלוט נכנסה לסלון עם שתי כוסות ופותחן לבקבוק היין. היא התקרבה אליי, לקחה בקבוק ממדף תחתון וביקשה ממני לפתוח אותו.

לקחתי את הפותחן ואת הבקבוק אל השולחן, והיא ניגשה ושמה עליו שתי כוסות וחזרה אל הספרייה. מזגתי לשנינו, ניגשתי לספרייה ונעמדתי מאחורי האישה הבלונדינית. הושטתי לה את ידי עם כוסית היין והרחתי את שערה. שאפתי ממנו שאיפה קטנה, ואז שאיפה עמוקה, אחרי ששרבבתי את אפי בין קווצותיו הזהובות. ביקשתי ממנה לספר לי על הספרייה שלה – אילו ספרים וסרטים יש כאן, ואילו מהם היא אוהבת. לא רציתי להיראות כמי שנכנס לבית שלה וישר מוציא את הזין שלו וגורר אותה למיטה.

שמתי לב שהיא פשטה את מעילה ואת הסוודר הכבד שלבשה, והסירה את הצעיף העבה שפניה נחבאו בתוכו. היא עמדה לידי בחולצה קלה שכפתוריה העליונים פתוחים וחושפים את קצה חזייתה, שדיה צמוקים ורחוקים זה מזה, וקבועים היטב על חזה. היא מחזיקה את הכוס שלה קרוב לפיה, כאילו היא מריחה את היין שבתוכה, ובעודה תומכת את מרפקה בידה השנייה, לוגמת קלות ומדברת:

"זה האוסף השלם של סרטי אנדריי טרקובסקי. אתה מכיר אותו?"

"בטח, אני אוהב אותו."

"ואלה רומנים של קפקא ושירים של ברכט… וזה של דרוויש – אני מספרת לך מה אני אוהבת בספרייה. המדפים האלה שלי, והמדפים ההם של מלאני. אתה יכול למצוא בהם ספרים על קולנוע וגיליונות של 'קאיה דו סינמה', וגם סרטים, יותר מאצלי כמובן."

"אבל הרומנים האלה של קפקא הם שלך?"

"כן. אחד חסר – 'המשפט'. שכחתי למי השאלתי אותו, עוד לפני שקראתי אותו. אני אקנה אותו."

"ראיתי אותך פעם בבית הקפה מוציאה את המחשב משקית בד שמודפסת עליה תמונה של קפקא."

"לא. יש לי את השקית הזאת שתלויה על הדלת, הנה כאן, אבל מודפס עליה שם חנות הספרים ששם קניתי אותו, 'לה קונטואר דה מו' בשכונה כאן על ידנו."

"אבל אני ראיתי את קפקא."

"אולי בלבלת אותי עם מישהי אחרת."

"אין בבית הקפה אף אחת שאפשר להתבלבל בינה ובינך, ואני בטוח בעניין התמונה של קפקא. ראיתי אותה על השקית."

"זאת לא אני. בעצם לא סיפרת לי למה היית בא לבית הקפה ומקליד כל הזמן על המחשב. לא דיברנו על זה… עוד לא."

"אני כותב."

"כותב? מה?"

"לא יודע. התחלתי לכתוב יומן. התחלתי לכתוב אותו אחרי שסיימתי לא מזמן תסריט, ולא מצאתי מישהו שיהפוך אותו לסרט."

"הממ…. תסריט? מתי תספר לי אותו?"

"אני אספר! עוד מעט."

"לא עוד מעט."

"תגידי לי, שרלוט, אין לך שקית עם תמונה של קפקא?"

"לא, באמת שלא. אלא אם אתה מכיר שרלוט אחרת. והיומן שאתה כותב בבית הקפה, אני נמצאת בו? אתה תמיד לבד, יושב מולי, כותב יומן, מגניב אליי מבטים, שואל אותי איך קוראים לי. זה הכול…"

"לא יודע, אבל… כן, היית מולי. אישה יפה שיושבת מולי כשאני כותב. על מה את חושבת שאני אכתוב אם לא עליה? על אבּו עמאר?"

"מי זה?"

"יאסר ערפאת, (אמרתי זאת שוב בהיגוי הצרפתי), יושב ראש…"

"אני מכירה אותו, או את הכאפייה שלו. אז בגלל זה הסתכלת עליי ככה בגנבה. מה אתה כותב? אני רוצה לקרוא."

"זה כתוב בערבית, אבל אני אתרגם לך חלק אחר כך."

"אולי לשרלוט שבטקסט יש שקית עם תמונה של קפקא?"

"מה? כן, אולי. אבל למה הוא? האמת שלא הבחנתי ביניכן כל כך, לא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב."

"אז היא אני."

"היא לא את, וגם אולי השם שלה לא שרלוט."

"למה אתה לא בא יותר לבית הקפה? הפסקת אחרי שדיברנו בפעם הראשונה, כשהבאת אותי לכאן."

"דווקא כן באתי. באתי כל יום אחרי שדיברנו. זאת את שלא באת. לא ידעתי שאת בדרום עם חברה שלך. חשבתי שאת לא רוצה לראות אותי אחרי שעקבתי אחרייך ודיברנו."

"אבל לא באתי רק כמה ימים, ואחרי זה המשכתי לבוא כל יום ולעבוד על המחשב כרגיל."

"לא ידעתי. בסדר."

"אני רוצה שתספר לי מה כתבת עליי."

"לא עלייך!"

"לא משנה."

"טוב, אני אספר לך אחר כך."

"לא, אל תספר, תקרא כמו שזה."

לאמיתו של דבר לא רציתי לקרוא לה את מה שכתבתי עליה. מזל שהיא לא התעקשה ולא המשיכה לדבר על זה, כי ככה זה נגמר. אחרי שהיא אמרה את המשפט האחרון שלה היא ניגשה אל בקבוק היין שעל השולחן הנמוך, מזגה לעצמה עוד כוס, שאלה אותי אם גם אני רוצה עוד כוס, והביאה את הבקבוק ומזגה לי, כי הבקבוק היה חייב להתרוקן לפני שניכנס למיטתה.

הפסקנו את השיחה, היא הייתה מנותקת מהזמן ומהמקום ומהמצב שהיינו בו כעת וממה שבאנו לעשות, שיחה ששימשה הקדמה הכרחית למה שעמד להתרחש כדי שמטרתו של כל אחד מאיתנו לא תהיה שקופה לאחר, אם כי אילו הייתה כזו, זה היה מפשט את הדברים.

חזרנו שלושתנו — היא, אני והבקבוק שכבר התרוקן למחצה – אל הכיסאות והשולחן. ישבנו זה מול זה, מסתכלים זה בעיני זה. עיניה דמעו ורטטו, מנומנמות, לא רק בהשפעת היין והסנגריה. הבטתי בה, בשפתיה הדאוגות, בצווארה הצח המשתפל עד לחזה הרחב. הבטנו זה בזה, משוחחים ושותים.

שרלוט לפניי, בשלה לגמרי, מוכנה לגמרי להזדיין איתי, מוכנה לרגע הזה שהיה הדבר הראשון שעלה בדעתנו, כלומר גם בדעתה, כאשר קראנו יחד בבר את הודעת הטקסט של מלאני והבטנו זה בזה בחיוך, יודעים שבעוד שעה או שעתיים נהיה כאן, במצב הזה, והתשוקה תזלוג מעינינו כדמעות. 

ככל שהקיץ הולך ומתהדק המחשבות נוטות להתרופף. הבטחתי שאשיב מהר, ומאז לא כתבתי. חלף שבוע: ביום א' חשבתי שאני עלול לצאת מדעתי. ביום ב' עוד לא נאספתי. ביום ג' התיישבתי לכתוב, אבל נרדמתי פרקדן. ביום ד' הבטחתי לעצמי: זהו זה, היום אני כותב, ויהי מה. לחצתי "מכתב חדש" ויצאתי לנשום אוויר. חזרתי רק למחרת. עשיתי סדר בקופסאות. הקשבתי לשכנים מחליפים מהלומות, מתפייסים וחוזר חלילה. למה התקשיתי לכתוב: כי נשבעתם שאתם מחכים לי, מצפים לי נורא, אבל בתמונות נראיתם שלווים. כי אני שקוע בבחינות עד לחגורת הכתפיים. כי לימודי הרפואה הם בדיוק, אבל בדיוק, מה שהבטיחו שיהיו: סדין ענק, בגוון ירקרק-הדסה, שנפרש מעל חיי. בשמש חזקה מספיק חודר מעט אור. אולי אפשר לכתוב בחובו שיר. אבל זהו אור דהוי, אתם מבינים. השיר ייצא חולה. ועוד היססתי לכתוב, כי הצעתם שאכתוב סיפור בהמשכים. אמרתם: זו תרפיה יעילה. רעיון לא רע, השתכנעתי לבסוף, בתום שעות ארוכות של מירקור מאמרים. איזה נזק סיפור יכול לעשות.

***

אי שם בארץ, בפאתי הכרך, ישנו בית חולים. ובבית החולים יושב עובד קבלן, שמועסק על ידי חברת שמירה, שנשכרת על ידי בית החולים. שעות על גבי שעות הוא יושב בחדר צדדי ומתבונן במצלמות האבטחה. לעתים הוא יוצא לחלץ רגליים. הוא עובד שם שלוש שנים, תכף ארבע, והוא נמצא בתקופה יציבה יחסית. כך הוא, לפחות, מרבה לציין. במסגרת אחד מהפטרולים הקבועים, עיניו נחות על פקידת הקבלה של המרכז האוטואימוני. הוא בן שלושים והיא בת עשרים ושש, אבל כשהם רואים זה את זו, שניהם מרגישים לכל היותר בני עשרים. חודש אל תוך היכרותם המאבטח מניח את הקסדה על הדלפק הכחול, מכחכח פעמיים בגרונו ושואל בהיסוס: אז מה זה בעצם אוטו-אימ-יוני? הבחורה משיבה כפי שלמדה לשנן: זה כשהגוף תוקף את עצמו. חסר ריכוז, בגלל עיניה היפות, בגלל הלק המוקפד, בגלל איך שהיא זזה, הוא מאלתר: אבל למה שגוף יפה כל כך יפגע בעצמו? הפקידה מגחכת במבוכה (הפציינטים שומעים הכול, רואים הכול ומתבוננים במתרחש בסקרנות מהולה ברוגז) – ומפטירה: דביל, אני רק עובדת פה. היא מתפתה להגיד: תשאל אותם, את כל החולים האלה, תוך שהיא מצביעה על יושבי אולם הקבלה, אך ברגע האחרון היא מתעשתת. תשאל את הרופא.

הבחור בוהה בה בחיוך כבוש, היא בוהה בו בעיניים מיתממות, מישהו צועק משהו כמו, נו, מה נסגר, ואז היא אומרת בקול רם (רם יותר משתכננה): בקיצור, אתה הולך להזמין אותי לצאת או מה? המאבטח מתרצה: אני אוסף אותך היום בשש, חכי לי ביציאה ליד הפיקוס. איפה שהפירות נושרים ונמרחים על הרצפה. הוא אוסף את הקסדה תחת זרועו ומסתלק בשריקה. הסדר שב אל אולם הקבלה. אישה מבוגרת בעלת שיער כתום זרחני, כצבעה של פטוניה מדושנת כימיקלים, מדדה אל הדלפק באיטיות עם ניילונית גדושה במסמכים. בעוד הפקידה מטפלת בענייניה, הגברת חוככת בדעתה, עד שאיזה קול פנימי מכריע את מעצוריה. בקול דק היא אומרת: מתוקה, תרשי לי לתת לך עצה קטנה? גם לי היה ניסיון עם בחורים כאלה. בהתחלה הם נחמדים.

***

בירושלים קל יותר מאשר בתל-אביב. אני מדבר כמובן על החום. הימים נסבלים, אך עדיף לשהות בצל. בעיר העתיקה מנשבות רוחות קרירות בין הסמטאות, כאילו האבנים פיתחו סגולה לשמור על מזגן האדיש. אני, בכל אופן, ממעט לצאת מהבית. בבחינות הראשונות הלך לא רע. בבחינות הבאות הלך מעט פחות טוב. נראה לי שקל לנחש ממה אני חושש: מהמשך המגמה. אם אצטרך לגשת למועדי ב', איאלץ לבטל חלק מהתכניות לחופשה. לא להיות איתכם שם – זו המחשבה שמדכדכת אותי יותר מכל. אני מדפדף בתמונות שהעברתם. הן מזכירות לי עד כמה איני שם. תראו אותי: כמה אני כאן, רחוק מחלומותיי. אולי כל התכנית הזו הייתה יומרנית מיסודה: הרפואה אינה מותירה מקום רב למחול. ואם הייתי יכול להצטרף אליכם, הייתי מצליח לרקוד?

***

אחרי שישה חודשים, אולי שבעה, משהו משתנה. רוב פגישותיהם מתרחשות כעת מחוץ לכותלי המוסד הרפואי. יש להם כבר שמות חיבה. יש גם נוחות של גוף נסמך לגוף, כשגופו שוקע בגופה. הוא מאוהב בה עד מעל הראש, וגם היא. הוא חושב עליה השכם בבוקר, עוד טרם פקיחת עיניו, וגם היא. הוא חולם למסד את המתח הנרקם ביניהם קבל עם ועדה, להנפיק לו תעודה – וגם היא. בערב נאה אחד הוא מביט בירח העולה אצלה במרפסת, ובמקום לשלוף סיגריה הוא מוציא טבעת. היא אומרת: מאמי שלי, אני לא יודעת מה להגיד. אני הכי רוצה, אבל אפילו לא פגשנו את ההורים. אני דואגת שאנחנו לא ממש מכירים. אולי כדאי שנעשה קודם שבוע ביוון? בן זוגה מיידה את הטבעת אל מרכז החדר, והולך להסתגר בבית השימוש. הוא מצליח לכבוש שם את כעסו, אך לא את כבודו. כשהוא יוצא, הוא מוצא אותה יושבת על קצה המיטה, משחקת בטבעת, מייבבת בדומיה. הוא נכנס למיטה, ונשכב לצדה. אחרי כמה דקות מתוחות, שנערמות ביניהם כמו מחיצה, הוא מורה לה, בואי לכאן. היא מניחה את ראשה על חזהו, ואומרת לו, סליחה, אתה יודע שאני רוצה.

הוא עונה לה: ביום שבת ניסע להורים שלך. בחורף נתחתן. היא לא אומרת דבר, אלא מנשקת את לחיו בשפתיה המלוחות, והוא הולך לישון בתנוחה עקומה. היא אינה מבינה האם הוא מפנה לה את הגב, או נרדם כך בשל נטייה סמויה של הגוף. מתוך העלטה צף קולו העמוק: תביני, בּאבּי, את כל מה שיש לי. היא מביטה בתקרה והחושך צובע את עיניה בשחור. הוא לוחש לה: את יודעת כמה הטבעת הזו עלתה לי? המחויבות בינינו יקרה יותר מכל מקום שאפשר להצטלם בו. בעזרת השם, נחסוך ונסע.

***

השבוע היה לי חלום משונה: אני יוצא מהבית מוקדם בבוקר והרחוב ריק. אני תוהה: שבת היום? יכול להיות שהגיע כיפור? אני מתחיל לצעוד על קינג ג'ורג' לכיוון עמק רפאים. אני לובש חולצת שרוולים קצרה. במקום שלעברו אני צועד השמיים כהים. אבל מאחורי, המקום שממנו אני בא, מרחפים ענני נוצה. בכל זאת, עליי להמשיך ללכת. סוף כל סוף אני רואה צללית של אדם: איש שעומד בגבו אליי. קלסתרון של חרדי. אני רואה שהוא מסתיר דבר מה בין ידיו. הוא ממלמל בשפה שאיני מבין. אני מתקרב, ומגלה שהוא מנסה להדליק סיגריה, אך בכל פעם שהוא מצית גפרור, הוא מאפשר לו לבעור עד שהוא כמעט נכווה באצבעותיו, ואז נותן לו לצנוח. אני מציע לסייע לו, אך גם אני איני מצליח להדליק את הסיגריה: גם אני שורף את הגפרור. האיש מחייך אליי במבט מלא צער. אני שואל אותו: תגיד, איפה כולם? הוא משיב לי ביידיש. אחר כך הוא פוצח במונולוג קצר, שאיני מבין ממנו מילה. אני מנסה שוב, הפעם באנגלית: וור אר דה פיפל? וור אר דה צ'ילדרן אוף גאד? האיש משיב לי: מציון תצא הבשורה! הוא מצביע באותו כיוון שבו אני צועד, החשוך, הקר. לפתע עוברת בי צמרמורת. האיש מוריד את המקטורן, ומלביש אותו על כתפיי. הוא מסיר את הכובע מעל ראשו ומניח אותו על קודקודי. אני שואל אותו: ומה איתך, לא יהיה לך קר? הוא פוטר אותי בתנועת יד, מסתובב על צירו ושב להתעסק בקופסת הגפרורים והסיגריה, במה שנדמה לי עכשיו כתפילה. כשאני מגיע לטחנת הרוח של מונטיפיורי, אני מבחין באסיפה גדולה. ההמון עומד סביב המגדל במעגל צפוף. אני נכנס בין האנשים, ומתברר לי שעליי לאחוז בשרווליהם – גם הם נאחזים בי – על מנת שלא נעוף ברוח האימתנית. השמיים סוערים במעין טורנדו. פתאום אני מבחין שגם אתם שם. אני צועק אליכם: אני כאן, אני כאן. אתם מנופפים לי לשלום ומסמנים לי לבוא בעקבותיכם. אתם צועקים משהו בגרמנית ומתחילים להתרחק. אני מנסה לבוא אחריכם, אבל האנשים נאחזים בי ואיני מצליח להתנתק. אני שואל מישהו שעומד לידי: למה אנחנו מחכים? הוא מצביע למעלה, אל עבר ענן נמוך, שבוקעים ממנו ברקים. אני מבין: אנחנו מחכים שהברק יפגע בטחנה.

***

הסכם זה הסכם: בשבת הם נוסעים לבקר אצל ההורים שלה. הבחור מתלבש היטב. היא מבקשת שיתחוב את החולצה בתוך מכנסיו. מיד היא מתחרטת: תוציא את החולצה, תפשיל שרוולים. אתה הולך לפגוש את ההורים שלי, לא לבקש העלאת שכר. הפגישה מתרחשת בדיוק כפי שקיוותה.  אמא שלה אינה מתאפקת, ושואלת מעל התבשיל: אז אתם הולכים להתחתן? הוא מביט בעיני האב ומשיב, למרבה ההפתעה: כן, חשבנו להתחתן עוד החורף. אחרי המתוקים הם עולים על האופנוע ושבים אל העיר. בדרך הוא בולם ליד גן ציבורי קטן, במקום שהיא אינה מזהה (אולי זו גבעתיים, אולי רמת גן). הוא אומר לה, בואי. היא שואלת, קצת מודאגת, קרה משהו? הוא חוזר על עצמו, בואי שנייה לספסל. היא מגששת: באבי, מה קרה? אתה מלחיץ אותי. מאיפה הבאת את הגן הזה פתאום? והוא אומר: מי שמתנהג בסדר אין לו מה להילחץ, נכון? היא בוהה בו: מה?

הוא מסביר: אני עובד בבית-חולים כבר ארבע שנים. תכלס, מה אני עושה שם? היא מחייכת בתמיהה ואומרת לו: אתה מאבטח. הוא עונה לה: כן, אבל בתכלס, מה אני עושה שם? נניח עכשיו אני מגיע לעבודה. מה אני עושה? היא מדברת מהבנתה: אתה מסתובב במסדרון, אתה בודק אנשים, אתה עושה כל מיני דברים — הוא קוטע אותה: לא. אני בקושי מסתובב. מה שאני עושה בתכלס זה לשבת ולהסתכל על מצלמות. ככה כל היום. כמו תצפיתנית מזדיינת. אני רואה את הלובי, אני רואה את הקרדיולגיה, אני רואה את הנפרולוגיה, אני רואה את המרכז האקדמי ואני רואה גם אותך. זה מה שרציתי להגיד לך: שאני שומר עלייך מרחוק. שאין לך מה לדאוג. שעכשיו אנחנו הולכים להתחתן, ואני רוצה שתדעי שתמיד תהיי בטוחה, כי אני שומר עלייך עשרים וארבע שעות ביממה. הבחורה המבולבלת מרכינה את ראשה, ואומרת בגמגום: אני לא מבינה מה אתה אומר. נראה לי שאולי שכחתי משהו אצל ההורים.

הארוס חובש את הקסדה וצועק: שטויות! מה שכחת? אני אסע להביא לך. היא אומרת: לא, לא חשוב, אני אסתדר. הוא מלטף את שיערה (היא אינה רואה את פניו כשהקסדה עליו) ואומר לה: את יודעת שאת הדבר הכי יקר לי, נכון? היא מהנהנת. יופי, הוא אומר. אז בואי נעוף מפה על טיל, כי הריח של הפיקוסים משגע אותי.

***

הדברים נעשים ברורים: לא אוכל להגיע לברלין, אפספס את הפסטיבל בשטוטגרט, אבל אולי אוכל להצטרף אליכם בהמבורג, אחרי שישככו הריקודים. זה בסדר, אני אומר לעצמי, אין טעם לכעוס. בחרתי במה שבחרתי. זו השקעה לטווח ארוך. רק שאז אני שוב מדמיין אתכם רוקדים. אני מתאר לעצמי את המזרקות הקטנות של שטוטגרט, אם ישנן כאלה, ומתמלא מרירות. התכוונתי לכתוב: חימה. לא עליכם, כמובן, אלא על עצמי. תמיד רק על עצמי. אתם בסך הכול יצאתם לרקוד. מה אשמתכם שיש או אין שם מזרקות קטנות.

***

אז היא כותבת לו: באבי, אולי עדיף שלא נתראה איזה שבוע שבועיים, טוב? אני צריכה קצת לחשוב. והוא עונה לה: מה יש לחשוב? אנחנו מתחתנים. והיא אומרת לו: נכון, אבל אני צריכה לחשוב עם עצמי רגע, טוב? והוא כותב לה: לא, לא טוב. תחשבי כמה שאת רוצה היום, אבל מחר הולכים לסרט. את לא רוצה שאני אתעצבן, נכון?

פתאום היא מרגישה איזו חולשה מתפשטת מהחזה לידיים ולרגליים, ובחזרה לחזה. כאילו רק הראש עומד בפני עצמו, וגם הוא סחרחר בדרכו. חברתה מאחורי הדלפק שואלת: מה קורה מותק, את נראית לי חיוורת. לא יודעת, היא אומרת ברפיון, קשה לי פתאום לנשום. החברה אומרת: תסתכלי עליי רגע. את יודעת מה זה התקף חרדה? והיא משיבה בבהלה: לא. בהפסקה הן מפטפטות במטבחון, ובתום ההפסקה הפקידה הוותיקה דוחפת לכיסה של הארוסה שטר של מאה ש"ח. היא אומרת לה, אני רוצה שתעלי על מונית – עכשיו. קחי מהבית שלך מה שאת צריכה, וסעי להורים. מחר אל תבואי לכאן, תגידי שאת חולה. אנחנו נסתדר פה. נחשוב מה עושים. אז הבחורה אומרת: כן, אוקיי, אבל תקשיבי – אני חייבת להגיד לך משהו – בינתיים הוא לא עשה לי כלום. חברתה עונה לה: את קולטת בכלל מה שיוצא לך מהפה?

למחרת בבוקר המאבטח מגיע לעבודתו מוקדם מהרגיל, ולא מוצא את אהובתו במצלמות. הוא רץ אל המרכז האוטואימוני. כשהוא מבין שאינה שם הוא מעיף במכת זרוע את הקלסרים ואת הטלפון מהדלפק. איפה היא, איפה היא, הוא צועק. הפציינטים מצקצקים נוכח העיכוב. הפקידה ממלאת-המקום צווחת: שמישהו יקרא לאבטחה! הפקידה הוותיקה, שהגתה את תכנית המילוט (ושידעה טוב מאוד שכל זה הולך לקרות) גוערת בה: אין מה לקרוא לאבטחה. את לא רואה שהוא בעצמו האבטחה? היא הולכת מעבר לדלפק ונוזפת בבחור המשתולל: מה יש לך! נדפקת? היא בסך הכול מרגישה לא טוב. היא חולה! לך לבקר אותה בבית כמו בן אדם במקום לצרוח פה כמו היפופוטם, ועדיף שתביא לה בונבוניירה. המאבטח רץ להביא את הקסדה שלו מחדר הפיקוח, ומשם קופץ על האופנוע. בינתיים הפקידה מסמסת לחברתה: הוא בדרך לבית שלך. משם הוא ייסע להורים שלך. תתכוננו.

הפקידה ממלאת המקום מעלה לפתע תובנה: התקרית תועדה במלואה במצלמות האבטחה. הפקידה הוותיקה אצה לפגוש את הקב"ט הראשי של בית החולים במשרדו, ומשם נחפזת איתו לחדר הפיקוח. יחד הם צופים בתיעוד. היא מציינת בפניו: מדובר בבן אדם חמוש. הקב"ט מרגיע: אל תדאגי, אף אחד כאן לא מקל ראש. כשהארוס הצעיר מגיע לבית הוריה של כלתו המיועדת, השוטרים כבר מחכים לו בחוץ, ומקפלים אותו בכוח אל תוך הניידת. אחרי כמה דקות של נסיעה הוא שואל את עצמו בקול: למה בפעם הראשונה בחיים שלי שאני מאוהב במישהי היא חייבת להרוס הכול. הוא נוגח בחלון, והשוטרים מעירים לו. הוא אומר להם: הלכתי ומצאתי והבאתי לה טבעת. היא יכולה להפסיק לאהוב אותי, אבל היא לא יכולה לעצור את האירוסין. עכשיו, משהצליח לשכנע את עצמו, הוא נרגע מעט.

***

הגעתי לבחינה מוכן בהחלט: סחבתי איתי ערימות של סיכומים ושני ספרים. זה היה מבחן עם חומר פתוח. סרקתי בעיניי את הטופס, אוסף של מאה שאלות אמריקאיות. על העשר הראשונות עניתי בקלות. נחתי לרגע, והשלמתי עוד עשרים. אחר כך פתרתי עוד עשר שאלות, בעצלתיים, והמחשבות החלו לנדוד. אחריהן החלו לתעות גם העיניים. השלמתי חמישים. הסתכלתי בשעון הקיר. הבטתי בנבחנים האחרים. ובבוחנים, שתמיד נראים כועסים-מראש, כאילו הם מוכנים לעימות מבעוד מועד. יצאתי לשירותים כדי להתאוורר. אחר כך הסברתי לבוחן שאני מעוניין לנשום אוויר, והוא אמר לי: אין אפשרות כזו, אתה חייב לחזור איתי. הוא הזהיר: אם תלך, הטופס שלך עלול להיפסל. נפרדתי ממנו לשלום.

אבל במקום לצאת אל החצר, רגליי נעו משום מה אל חדר הגופות. הדלת הייתה נעולה. התיישבתי על הרצפה ונשענתי בגבי על הדלת. עצמתי את עיניי ודמיינתי את המתים. שיוויתי אותם רוקדים, בהתחלה כמו בציורים המקסיקניים, ואחר כך כל אחד עם עצמו, כמו במופע של בת שבע. היה לי חשק אדיר להיכנס לשם, ולהישטף באור השחור. בשלב כלשהו המתמחה התורנית הגיעה ושאלה האם אני צריך איזו עזרה. רק לבדוק רגע משהו, אמרתי, ונכנסתי יחד איתה. הצחנה שצפה את נחיריי בין רגע. הסטאז'רית התעניינה: אתם לא אמורים להיות כרגע במבחן? כן, השבתי לה, אבל אני חושב שאעשה אותו כבר במועד אחר. היא המשיכה: ומכל המקומות בעולם, בא לך לבלות דווקא בחדר המתים? לא יודע, אמרתי. משום מה הוספתי: אני חושב שאטוס בקיץ לשטוטגרט או לברלין, אני אמור לפגוש שם חברים. היא הדליקה את האור העמום ואמרה תוך אנחה: תדע שגם אני הייתי במצבך, לקראת סוף השנה השלישית. אמרתי לה: כן? אז מה עושים? כלום, היא אמרה לי. מקללים ומקללים ובסוף זה איכשהו עובר.

***

הארוס שוכב במיטה בחדר נעוריו אצל ההורים ומעשן. מיד עם שחרורו ניסה להתחבר אל מערך האבטחה דרך המחשב הנייד שלו, והצליח. איש לא טרח לחסום לו את הגישה. הוא מתבונן בה יום אחר יום, שבוע, שבועיים, שלושה שבועות. חולפים חודשיים. הוא אוכל מול המסך, הוא צופה בטלוויזיה הגדולה כשהמסך מונח על ברכיו, וכשהוא יוצא לסידורים, הוא לוקח את המחשב עמו. הוא מתבונן בה בדומיה, בצבעים עכורים. בשפת הגוף העדינה שלה, בעודו יושב בתור לבנק. בתנועות הידיים. בחיוכה המאופק. עם הזמן הוא מתחיל לתעב את החולים, שמסתירים לו את עיניה. בכל יום הוא מוודא שעל אצבעה עדיין מושחלת הטבעת. עד שבוקר אחד נופל דבר: הוא מבחין שאצבעה עירומה. הוא מסיים לאכול את הכריך, טוען את האקדח שלו ועולה על האופנוע.

***

המתמחה אמרה לי: שמע, אני חייבת לצאת לרגע. אתה נשאר פה או מה? אמרתי לה: אני צריך רק עוד כמה רגעים. טוב, היא אמרה. תשתדל לא ללכת עד שאחזור. אסור להשאיר את המתים ללא השגחה. אין בעיה, אמרתי. אחרי שיצאה, נעלתי אחריה את הדלת. הסתובבתי קצת בחדר, והתאמנתי על צעדי ריקוד שהצלחתי למשות מזיכרוני. נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. ניסיתי לחשוב עליכם, על המזרקות, אבל הסירחון העז לא הותיר לי שום פתח. גם השקט נקווה בעיניי.  

הסתכלנו בזוג צעיר מתנשק על המדרכה, מעבר לזגוגית בית הקפה בו ישבנו, "הקפה של מארי". עיניהם היו עצומות. הבחור לבש וסט חום עם אבזם בגב, מעל חולצה מכופתרת עם שרוולים רחבים — סגנון שהיה אופנתי בזמנו — מפרקי אצבעותיו ריפרפו על לחי הבחורה. ידהּ היתה תלויה באוויר, אצבעותיה כפופות קמעה, מהססות בין אגרוף לכף יד פרושה. ישבנו זה מול זה, בשולחן הצמוד לחלון, שנינו הסתכלנו החוצה אל הזוג הצעיר, אני לימיני ואת לשמאלך, ורק מדי פעם הצצתי בצדודית פנייך. אוח, איך שאת נראית ביום סתווי בבית קפה שחלונותיו גדולים. אילו שפתיים דקות יש לך, אילו עיניים גדולות, חשבתי. והקמטים היפים שנמתחים מזוויות עינייך, חשבתי. שערו של הבחור היה שופע, מפרקי אצבעותיו נגעו בלחי החרסינה של הבחורה. היא לבשה חצאית קפלים ארוכה, לבנה, עם ציורי שושנים בצבעי אדמה — חום, בז', כתום וצהוב.

הסבת את מבטך אלי וסובבת את המאפרה באי־נחת — שמעתי את רחש הזכוכית על מפת השולחן. שאפת אוויר דרך אפך, נדרכת והפטרת: ״לעולם אל תבגוד בי, כריסטיאן.״ רגלי כיסאך חרקו ברצפה כאשר הדפת את המושב לאחור ונשענת על השולחן בכפות ידייך. קמת והלכת. מבטי השתרך אחרייך: ישבנך בחצאית, קצות שערך הקצר והמפוחם על עורפך, אגרופייך קפוצים. נעלמת במסדרון המוליך לשירותי הנשים. הסתכלתי בקפה המהביל, בשני הספלים שלנו, הזהים, זה מול זה על המפה הלבנה. אדי הקפה עלו לפנַי ונעלמו. בחוץ הנשיקה נמשכה, אך נפל דבר: הבחורה זה מכבר תפסה בחוזקה את זרוע הבחור ואילו כף ידו של הבחור נפרשה על כל פניה, מן הלסת ועד קצה העין, מתנוך אוזנה ועד שיפולי הנחיריים.

לעולם אל תבגוד בי — לא ידעתי מה את אומרת. כל מה שעשיתי עשיתי לקראתך, אנט. לא יכלה להיות לי אף אחת מלבדך. לא ידעתי להסתיר ממך; לא ידעתי לבגוד בך. הדרישה שלך הממה אותי. לא הבנתי אותה. המילים היו ברורות, אך משמעותן סתומה. הרי ידעת שהיו לי מאהבות רבות. הייתי זקוק לך כדי לחיות, הייתי נאמן לך בכל מאודי, לא היתה אישה שיכלה לקחת את מקומך. ועם זאת, ודווקא בגלל זאת, היו לי מאהבות כמספר הלילות שנרדמתי אחרייך; היו לי תשוקות כמספר הצעדים שהלכתי ממך, ואלייך. הייתי מעסה את שרירי הגב התחתון שלך; היית מעבירה את ידייך על ראשי המתקרח. התעלסנו תמיד בתשוקה גדולה, בצרחות. ידעת על אודות המאהבות שלי. ידעת גם כשאני לא ידעתי, גם כשחשבתי שאינך מעוניינת לדעת או שאיני מעוניין שתדעי — גם אז ידעת. ידעת: על נאמנות משלמים באהבה, על הוכחות משלמים באמת, על תמימות משלמים בהבנה. אנחנו לא רצינו לשלם. מנין המילה הזרה הזו, "בגידה"?

התיישבת, הדלקת סיגריה והסתכלת בי. הזוג הצעיר התרחק ונעלם מאחורי אוזנך השמאלית, בקצה הרחוב, בפינת בניין הדואר הישן. הסתכלת בי וחשבתי: האם תוכלי לראותי גווע בלי לחוש לעזרתי? בוקר אחד הגשת לי מעטפה ודרשת שאשלח אותה אל המאהבת מלונדון. כריסטיאן, לך אל תיבת הדואר ושלח את המכתב אל —, הורית לי. שתקתי, נטלתי את המכתב ויצאתי מהדירה. פסיעותי הידהדו במורד הרחוב, המכתב היה תפוס בין אצבעותי. הגעתי אל תיבת הדואר והרמתי את המעטפה אל אור השמש. אגלי זיעה זלגו על לחיי כשניסיתי לקרוא את המכתב המקופל בפנים. לשוני השתרבבה מפי וחרכי עיני מיקדו את מבטי, אך לא הצלחתי לפענח את האותיות. הנמכתי את המעטפה, הבטתי בה עוד רגע, פתחתי אותה, קרעתי אותה ושלפתי מתוכה את המכתב. רעד ידי גבר עד שבקושי הצלחתי לקרוא את השורה היחידה שהופיעה לפני. לא הבנתי את המילים שקראתי, אך משמעותן זיעזעה אותי. היה נדמה לי שמעולם לא קראתי דבר נורא כל כך, מחריד כל כך. עמדתי ברחוב וצרחתי. כרעתי על ברכי וצרחתי. התעוררתי במיטה לצדך, הדלקתי את מנורת הקריאה, חיפשתי עט במגירה וכתבתי את פרטי החלום במחברת. כתבתי את האותיות כמו שהופיעו לפני בחלום, בלי שהבנתי אותן: "אַת ההווה שלו, אני העבר והעתיד". בעולם העֵרוּת כוח הכישוף של המשפט אבד ולא ידעתי איזו זוועה מוצפנת במילים האלו, הסתמיות. 

מעכת את בדל הסיגריה במאפרת הזכוכית, נשפת את העשן מנחירייך והחזקת את כף ידי. הבנתי מיד מה עומד לקרות. מראה שפתייך הטיל עלי אימה משתקת. חשבתי: הנה החלום הנורא מתגשם, הנה החלום מתגשם.

"הבגידה אפשרית תמיד. אם אתה לא מבין זאת אתה בוגד בי כל הזמן, בכל רגע. כריסטיאן, אתה חייב לדעת לפחות זאת: ייתכן שאראה אותך גוסס, ייתכן שתחיה אחרי מותי. אחד מן השניים ודאי יקרה. אפילו אם נמות בסמיכות זמנים — מחזיקים ידיים, מצמידים פנים — גם אז ננטוש זה את זה ברגע המוות. נבגוד. הבגידה היא האמת של האהבה. גם האוהבים באושר עד עצם היום הזה ייפרדו זה מזה מחר. האהבה מפסידה תמיד, כריסטיאן — תמיד. האהבה מפסידה תמיד, ואני אוהבת אותך כל כך." 


*מתוך ספרו של עודד נעמן "לימבו", הוצאת דביר, 2018.

יום שישי היום.  ואולי אני טועה ויום שבת היום.

איזו איוולות! 

למה שלא יהיה היום יום ראשון או שני?!

אין זה משהו שראוי לחשוב עליו ואפילו לא להסתכל ולבדוק אותו בלוח השנה, שאינני זוכרת עוד מאיזו שנה הוא ולמה קניתי אותו.

קולו היה הדבר הלח היחיד שעורר בי עניין בכל היובש והשגרה של הדברים. הקריאה שלו הבוקר חיסלה כל הרהור או מחשבה. הוא אמר לי:

"הרי עוד יש לי מקום במחבוא הקטן שלנו, או שכבר נמאס לך לחכות?"

"נעדרת הרבה זמן. הרבה מאוד זמן."

" אבל שבתי כמו שהבטחתי." אמר, וקולו נעלם והשאיר אחריו את  האווירה של ההמתנה הנעימה שהחייתה בי חמימות מימי ילדוּתי, כשהיינו מבלים את ערב החג ובגדי החג החדשים חלקו איתנו את המיטה ואת הציפייה לשחר ולנשיקות החגים ולנדנדות ולממתקים ולחופש המובטח.

כל ניסיונותיי להיאחז בזמן תמו עם קולו: הוא לא השאיר לי אלא שתיקה ואת קול החריקה של חבלי הנדנדות בחג.

השחר היה שם, בחלון, אוסף את תנומתו. וריח של חורף לאה נדף ממנו, ואני הרגשתי שהוא מסתנן לתוכי, עד ששקעתי בשינה עמוקה.

חשתי שלווה בוטחת, והשינה היא מה שייחלתי לו מכבר. חלמתי על דברים יפים. אחת היא מה היו הדברים, אבל ודאי שהיו יפים.  

לא היה עולה בדעתי שמשהו יוכל לשרוט את החלומות האלה לולי הנקישות החזקות על הדלת, שיותר מפעם אחת התעלמתי מהן, ונכנעתי להן אחרי שלא הצלחתי להיאחז בחלום האחרון שלי.

ניסיתי לקום כדי לדעת מי נוקש על הדלת אבל רגליי בגדו בי.

מיששתי את גופי. אבל לא ידעתי לקבוע היכן הוא: הוא עלה וירד, עלה וירד, והמיטה הייתה הגבול שהפריד בין למעלה ובין למטה.

חשתי שריקנות קפואה צונחת אל מעמקיי, כאילו שפרטי הזמן שהחלו לחנוק את גרון האפלה ושהתוו לפנים את קווי המתאר שלי, היו ארוזים בקופסה שנפתחה ופיזרה את תכולתה אגב הסחת הדעת מן הדברים.

הדלת נפתחה וניגשו אלי שני אנשים שלא ראיתי אלא את גופיהם. הייתי מאושרת בתנומה הנעימה הזאת שהתמסרתי אליה בקלות. לכן לא היה לי רצון להכיר את הפנים.

הרגיזו אותי מאוד מבטיו של אחד מהשניים שננעצו בפניי בעיקשות מחוצפת. פקחתי את עיניי. פניו היו בלי פנים! הוא לא היה אלא שלד של עצמות שהושיט בהיסוס את עצמות כף ידו אל פניי ועצם את עיניי.

פתחתי את עיניי למרות השאלות שהצטופפו בראשי. כשהבטתי על מה שנותר מפניו, שכחתי לפחד,

לדבר, ואפילו לצרוח. כל המחשבות, התחזיות והדברים הלא-ודאיים התגלמו בדמות שלד של עצמות שלבש שחורים.

הוא שב והסתכל בפניי בְּפַּחד שחלחל לעורקי גרונו, ובאה נעימת קולו, רועדת, ושוב ושוב הוא אמר מילים מבין לסתותיו החשופות הרוטטות.

התעלמתי מכל המילים האלה ונאחזתי בחוט האושר שהן פיזרו בי כשהביטו לאחור בהתנשאות מוזרה.

גם גלגל החמה הופיע. הוא היה יפה ומפתה כמו כיכר לחם חמה שדימיתי לי שאוכל לנגוס בה כמו בסרטי אנימציה. צחקתי על עצמי בראותי את החמה מדגדגת את פניי. ברגע כלשהו לא ידוע, נשאו אותי שני השלדים אל מחוץ לחדר. הסתובבתי וראיתי שהחמה עוזבת את מקומה, מתגנבת לתוך לוח השנה ונשארת שם. שמחתי, כי מה שחשבתי שיקרה קרה בדיוק כפי שצָפיתי: נהיינו לדבר לא רצוי ואין על מה להצטער.

הרחובות היו פרועים כאילו קורה שם דבר מה שמסווה את הדברים והופך אותם לשטחיים יותר חיפשתי את ההדס שנטענו בילדותנו סביב המחבוא ששיחקנו בו, אבל לא מצאתי אותו. אני זוכרת שהוא אמר לי:

"כשאחזור, נמצא את ההדס והוא יהיה לנו, נשתעשע אתו ונלך יחד."

נשבעתי לו אז שאני וההדס לא נגדל בלעדיו.

"והזמן?" הוא אמר בתדהמה של ילד פיקח.

"נתחבא מפניו ונחכה לך. "

עלה בדעתי שנולדנו בזמן קדום מאוד ושההדס וההמתנה הם עבר שמלטף את מעמקי הלב והזיכרון, שלא היינו קטנים או גדולים, ואולי כבר שכחנו את הימים מאחורי מחבואי המשחקים.

מהרגע הראשון החל לצמוח מחסום אימתני ביני לבין העיר השוממת הזאת. השעמום עטף את הכול. ראיתי טור של אנשים עומדים מול אטליז של קצב שחשבתי שאני מכירה היטב.

צעקתי אליו: "אדוני, אדוני!"

אבל הוא העמיד פנים שאינו שומע וכשהסתובב, רק התכופף לפנים.

גם הוא היה שלד של עצמות!

ביקשתי את עזרת הזיכרון והשכחה גם יחד, ואני רואה שהלילה רובץ בכבדות, בלי רחמים, והחיים התערטלו ונראו ריקים מכול זולת מן המתים!

כל העצמות העטופות שחורים החלו לחוג סביבי ויצרו עננה שחורה.

לא נראָה שמישהו מהם מכיר את רעהו או שם לב לקיומו. כל אחד מהם היה בודד באיזה אופן.

יכולתי לדבר בקול בוטח ולברוא מילים חדשות.

דיברתי ואמרתי את כל מה שאני יודעת, אבל לשווא ניסיתי להעיר אותן. הן עוררו בי עצב. משהו בתוכן התבלה והתאבן. אמרתי לעצמי שוב ושוב שאין ספק שמשהו גדול חסֵר שם.

הן לא שמעו אותי. הרגשתי שקולי נשבר עד שהתחלתי לבכות. חדלתי לבכות. נזכרתי שמבוגרים לא בוכים! האומנם אסור למבוגרים לבכות?! אימא הייתה אומרת לי: "תתביישי לך, מבוגרים לא בוכים." מאז קולה של אימא רודף אותי: "מבוגרים לא בוכים!"

אולי עודני ילדה!

תהלוכת שלדי העצמות שנשאה אותי עברה בסמטאות ובגנים שוממים, כאילו הם אומרים לי בכך: "אין לנו דבר להתעצב עליו."

"קודם מאיר הברק ואחר כך ניתך הגשם", כך שמעתי פעם. אבל הברקים היו חזקים וגשם אַין. הייתי מיואשת ועמדתי לעצום את עיניי, ואז ראיתי את פניו מופיעים עם החרחורים האחרונים של הברק.

התביישתי לנעוץ בלי סוף את עיני בעיניו. נוכחותו הייתה כבדה כמו הגשם שהתחיל לרדת. ואז הוליכו אותי שני השלדים בְּתהלוכה אל מחוץ לעיר וענפי ההדס הופיעו באופק. צעקתי והרעתי: "ההדס! ההדס! סוף סוף!"

***

"ליטפתי את פנייך בַּהדס כדי להעיר אותך. חלמת, לא כן?"

פקחתי את עיניי. ראיתי אותו יושב על שפת המיטה ובידו ענף הדס.

"חלמתי עליךָ. היינו קטנים… לא, גדולים. אני לא יודעת בדיוק.

"הייתה שם עיר של שלדים. אני הייתי עצובה ובודדה וה…."  השתתקתי כשראיתי את חיוכו משתיק את המילים.

אמרתי לו במבוכה: "אני יודעת שאתה לועג לי."

הוא הסתכל בי בחיבה ולחש באוזני: "בשום אופן לא. גם אני ראיתי את זה."

"אני שואל, אביבה, מה המוטיבציה שלך?" הוא אמר לה שוב, כאילו לא שמעה בפעם הראשונה, ולכן שאלה למה התכוון. היא התבוננה בו. שיער שחור שסופר בקביעות מדי שבועיים, היא הייתה בטוחה בכך. מכנסי ג'ינס שוודאי היו יקרים, אם כי לא ידעה עוד לפענח את סמלי המותגים. חולצה כמעט מכופתרת, שנלבשה כבר כמה פעמים מאז המגהץ.

"המוטיבציה שלי, אלעד, היא להשמיע את הקול שלי", היא אמרה, "אני רוצה שכולם יידעו שיש לי מה להגיד על הגיל שלנו, שיש לי מה להגיד על הרגע הזה שכולם עוזבים אותך, כי יש להם דברים בוערים יותר לעשות, ואת נשארת עם עצמך ועם מה שיש לך בפנים, אני רוצה שכולן יידעו שאין להן במה להתבייש, שזו בעצם ממלכה חדשה של נשים בלבד".

"מה זאת אומרת של נשים בלבד? זה לא היה כתוב בבריף שהעברת לנו". אלעד נראה אפילו יותר מגוחך כשניסה לרמוז שאולי היא מדברת שטויות.

"אתה יודע שנשים חיות יותר מגברים, כן? אנחנו חיים ביחד, אנחנו ואתם, מזדקנים, ואז אתם נהיים חולים, אנחנו מטפלות בכם כמה שנים, ואז אתם מתים, ואנחנו נשארות כאן, זקנות ובודדות, ואם יש לנו מזל, אז עם קצת כסף ובלי הרבה מחויבויות".

"זה נפלא, אני מזהה פה הרבה מסרים שנוכל לחזור עליהם, ואני אשמח אם תוכלי לשלוח לי בדיוק את המשפטים האלו במייל, שנהיה מיושרים על הניסוח. אנחנו רק צריכים לחשוב על השפה הגרפית שלנו. יש לנו קהל אנין, שלא מתאימים לו הצבעים הרגילים של ורוד פסטל וכחול הייטק".

"אלוהים, רק לא כחול הייטק. ורוד פסטל יכול לעבוד, אם יש לנו ירוק בהיר ולבן. תחשוב על שטיחים של איקאה. כל מה שעובד שם, יכול לעבוד בשבילנו. אני אהרוג אתכם אם אתם משתמשים אפילו פעם אחת באישה זקנה שמתבוננת מהחלון או מוסתרת מאחורי צעיף, או מצולמת מאחור בכל צורה שהיא. תרשום לעצמך בבריף הזה שלך: נשים מביטות למצלמה, נשים זקנות עם קמטים, עם ליפסטיק, בלי ליפסטיק, עם תספורות מגוחכות של זקנות שהשיער שלהן נשר ברובו. ואני. אני רוצה להיות במרכז של הרבה תמונות. ואני צריכה שתשלח אליי כמה צלמים, שיצלמו אותי בכמה סגנונות. ואני רוצה צלמים טובים, שמבינים משהו, לא החברים שלך מהאוניברסיטה".

"רשמתי לעצמי. זה לא יהיה זול".

"לא אכפת לי. תשלח לי הצעת מחיר ואני אאשר".

"נפלא, זה יהיה נפלא. נשאר לנו רק לקבוע יעד מספרי. אני אוהב לקבוע יעדים, כי אני אוהב שההצלחות שלי ברורות, ואף אחד לא צריך לחשוב אם זו הצלחה או לא הצלחה", אלעד היה מרוצה מעצמו על הנאום הקטן הזה, שיחסית לכמות המילים שהצליח להוציא מהפה ברצף היה ממש מגילת העצמאות.

"אלף איש. אני רוצה אלף איש באירוע שלי. שלוש פעמים. שלוש פעמים אלף איש. זה מספיק מספרי בשבילך?" היא צריכה להיות קצת יותר רכה אליו, היא ידעה את זה.

בתור "בהחלט", אלעד קם והושיט ידו ללחיצה.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #1:

את בת 70. שום דבר הוא לא כמו שהיה כשהיית צעירה. תודה לאל.

***

היא התבונה בתמונה של צ'יממנדה שהתחילה את כל העניין בשבילה. היא הדפיסה אותה מהאינסטגרם ותלתה על המקרר, כמו שהיו אומרים פעם לעשות בדיאטות. צ'יממנדה לא הייתה יפה במיוחד בתמונה הזאת. שמלה רחבה, בסגנון גלביה, בפסים ברוחב משתנה של ירוק, לבן וכחול, ונעלי עקב אדומות עם רצועות דקות ושחורות. שיער מסופר קצר, לא מוחלק, משקפי שמש גדולות וליפסטיק ורוד חיוור, שהתאים מאד לגון העור שלה. היא עמדה בשיכול רגליים מול המצלמה, החזיקה ביד תיק ערב שהיה כתוב עליו "We should all be feminists" ונדמה היה שהיא אומרת: אם כבר מפורסמת, אני יכולה לפחות ליהנות מזה.

התיק תפס את תשומת ליבה של אביבה. בכל שאר התמונות לא נראה שצ'יממנדה מפרסמת משהו. היא הסתכלה בפרטים של החשבון, וידעה שאת חשבון האינסטגרם של צ'יממנדה מנהלות האחייניות שלה. היא הכירה היטב את פרצי הצחקוק, המבוכות הקטנות, האהבה והגאווה שמלווים דברים שעושים עם אחיינים, וחשבה שהיא ידעה איך צ'יממנדה מרגישה בכל פעם שהיא מקבלת ואטסאפ מאחת האחייניות שלה, שדוחקת בה להצטלם באירוע שבו היא מופיעה באותו ערב, כדי שיהיה מה לעלות לאינסטה.

אבל התיק היה משהו אחר: התיק הזה, עם הכיתוב הזה, של שם של מאמר שצ'יממנדה כתבה, היה שיווק כמעט אגרסיבי, והיא תהתה למה היא השתמשה בו. היא חשבה שהתיק הוא בדיחה, הוא הזדמנות נוספת לומר: אני מפורסמת, אני לא צריכה להשתמש בטריקים זולים ולהצטלם עם התיק שעליו מופיע שם המאמר שלי. היא הרגישה שהיא מתפוצצת מקנאה על האטיטיוד הזה.

אביבה בעצמה הייתה מפורסמת, היא חשבה. לא בקרב הציבור הרחב, הציבור הרחב לא עניין אותה עד עכשיו. אביבה הבינה במה שהם מכנים שיווק, כי הייתה אחראית על הלקוחות במשרד האדריכלים שהיה לה ולזאב. זאב היה אדריכל יותר טוב ממנה. הייתה לו יכולת נבואית לדעת מראש איך ייראה כל דבר שבנו – בית, בניין או מבנה ציבור – רק מלראות את מפת האתר שעליו עתיד היה להיבנות הפרויקט, מלהסתכל על חומרים, מלצייר סקיצה של חמש דקות בדרך חזרה מפגישה ראשונית.

אביבה ידעה את מלאכת האדריכלות, מהשרטוט ועד הניהול הטרחני של הפרויקט, אבל היא לא הייתה נורא טובה בזה. לעומת זאת, היא ידעה להגיע לאנשים הנכונים וידעה מה לומר להם. הם היו זוג בראש משרד אדריכלים, וכולם ציפו מהם להיות אקסצנטריים, כך שאף פעם לא הייתה צריכה לעשות דברים איומים כדי להתחבב על האנשים הנכונים. להיפך, היא יכלה להפגין את מלוא האישיות שלה, ולנפנף באישיות המעט מרובעת של זאב, כל עוד אף אחד מהם לא חרג מגבולות הנהנתנות ופסע בשבילי המלנכוליה או ההיסוס.

עכשיו הכול אותו דבר, אבל אחרת. זאב מת. לא מזמן, פחות משנה. תאונת דרכים. במשרד היא לא רצתה להיות יותר. היא שכרה מנהלת מקצועית, תמרה, שלבשה שחור כנדרש, וניהלה את האדריכלים הצעירים יותר טוב ממה שזאב ניהל אי פעם. בלי שאר הרוח של אדם מבוגר. תמרה הייתה בת 45 בקושי. אבל היא תלמד לעגל את הפינות. את השיווק עשה מישהו אחר, היא לא יודעת מי. היא רק הייתה צריכה לבוא פעם בחודש לישיבת עדכון. היא שנאה את הפגישות האלו, והתעקשה שיתקיימו תמיד בבית שלהם. שלה. היא רצתה להיות צ'יממנדה.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #2:

את בת 70. יש לך עוד עשר שנים לחיות. תחשבי על הדבר שהכי רצית לעשות בין גיל 20 ל-30. תתחילי שם.

***

את הפגישה הבאה במטבח שלה פתח אלעד בלי הקדמות מקצועיות. מיד אחרי שהגישה לו קפה, ועוגיות ג'ינג'ר, שחיסל בצורה שיטתית, הוא הושיט יד לתיק הגב שלו. אביבה חשבה שתיק הגב מכוער ממש. הוא הוציא מחשב כסוף דקיק, ופתח אותו. על המסך הייתה תמונה של בניין אדום לבנים, ובקצהו משטח ארובות אדומות, שנראה כמו כתר. בניין בלונדון, בבירור. הבניין הפתיע אותה, היא לא ציפתה לראות בניינים במחשב של אלעד.

"מה אני רואה?" שאלה בחשדנות.

"זו תמונה שצילם QUR, אחד מצלמי האדריכלות הנחשבים באינסטגרם", הוא אמר בגאווה.

"לא ידעתי שיש קטגוריה כזאת", היא העירה ביובש.

"חשבתי על זה והגעתי למסקנה שצריך לחבר בין העבר שלך להווה שלך, זו תהיה דרך טובה להוסיף לך טראסט בדבר החדש שאת רוצה לעשות. אנחנו לא צריכים להגיד את זה במפורש, אבל חשבתי שיש קשר פְרֶשִי בין אדריכלות לאינסטגרם לצ'יממנדה הזאת שלך".

זו הייתה מחשבה עמוקה, ואביבה הופתעה לטובה. "נקודה טובה", היא אמרה, "תן לי לראות". היא גללה למטה את הצילומים של QUR, וראתה שיש לו באמת עין טובה לבניינים, והוא מצליח לתפוס אותם, היא עדיין לא ממש הבינה איך, גם במלוא תפארתם וגם לכל פרטיהם.

"פניתי אליו כבר", אמר אלעד בזמן שהמשיכה להתבונן בצילומים, "הוא נמצא בלונדון, וישמח לעשות לך יום צילומים בעיר. זה יעלה אלפיים פאונד. נוכל לייצר צילומים שיספיקו לחודשים הקרובים", הוא חיכה לתגובה.

"המחיר מקובל עליי. יש עוד אפשרות?" היא שאלה. היא ניהלה אנשים מספיק זמן לדעת שזו לא הייתה האופציה הכי טובה שהוא רצה להראות לה. השנייה תהיה הטובה ביותר. כשעבדה עם משרדי פרסום תמיד שאלה: זו האופציה הכי טובה, או שיש אפשרות טובה יותר? במקרים של אפשרות טובה יותר, הייתה נעמדת בתיאטרליות וקוראת: תודה על העבודה הקשה, אני באמת מעריכה את כל התהליך שעברתם, עכשיו אני רוצה בבקשה לראות את מה שאתם חושבים שהוא הכי טוב. הרבה פחות קל לספוג את התיאטרליות באחד על אחד.

אלעד משך אליו את המחשב הנייד, ועבר לטאב אחר, גם הוא היה פתוח על חשבון אינסטגרם, ובו תמונה של אישה בגילה, ערומה. "אמרת שאת רוצה לראות נשים זקנות, ויש טרנד כזה עכשיו, של נשים זקנות ערומות", הוא אמר. היא רק הרימה גבה. "זה בא עם האשטאג #realistheshit".

היא המשיכה לדפדף וראתה עוד ועוד נשים בנות ששים פלוס, ערומות. זה היה עירום אמנותי, כמובן, שתוכנן להיראות טבעי. הן ישבו על ספות, שכנראה באמת היו הספות בבתים שלהן. הן קראו ספרים. הן שיכלו רגליים על כורסאות גן. הן השקו עציצים, למען השם. הכול היה מאוד אותנטי, מלבד העובדה שהן לא לבשו בגדים. אביבה רצתה להקיא על המסך. "זה נורא", היא פסקה. "אף אחד לא צריך להצטלם ככה, לא צעירות ולא מבוגרות. תביא לי את הקור הזה. למה קוראים לו ככה, אגב?"

"אין לי מושג", אלעד אמר, וחייך חיוך ניצחון.

"אני חייבת לשאול אותך: מה אתה מעדיף?"

"את הראשון", אמר אלעד, ואביבה התבוננה בו בהערכה. "אני תמיד מראה קודם כל את מה שאני הכי אוהב".

"ולדעתך עדיף לי להצטלם בלונדון בקיץ או בסתיו?", היא השתהתה רגע והמשיכה, "אני חושבת שהאדומים והכתומים של הסתיו יכולים להתאים לכל המיתוג, מה אתה אומר?"

עכשיו הגיע תורו להתבונן בה בהערכה, כאילו היה מהדור הראשון של אנשים שיכלו לחשוב מחשבה מהסוג הזה. "רעיון מצוין", הוא אמר.

"רגע", היא קראה, חטפה ממנו את המחשב, והקישה Chimamanda Ngozi Adichi London. היא תהיה שם, בספטמבר. "תראה", היא סובבה לעברו את המחשב בלהט.

"אני מקווה שנוכל לסדר פגישה", הוא אמר בחיוך.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #3:

את בת 70. את רק תהיי פחות בריאה מעכשיו. ואז תמותי. אל תופתעי, תתכונני.

***

אחרי ההמראה, ואחרי העיתונים, היו לה בערך שלוש וחצי שעות לנסות ולכתוב את ראשי הפרקים להרצאה שלה.

"אני לא עד הסוף מבין מה בעצם את מוכרת", אמר אלעד בהססנות לא אופיינית. "אני יודע שאלו הרצאות, והן קשורות לגיל וליכולת לחיות אחרי שאנחנו הגברים מתים", הוא חייך חיוך של צעירים, "אבל מה בעצם את הולכת להגיד בהן?"

"אני לא לוחץ עלייך", הוא הוסיף כשראה שהיא מתמהמהת עם התגובה. "אני רק רוצה להתחיל לשלוח את ההרצאה שלך לכל מיני כנסים, שיהיה לי לאן להוביל את כל האנשים שיגיעו לאתר שלך, וכדי שנוכל להגיע לשלוש פעמים אלף".

מה היא הולכת להגיד? זה קל לרצות להיות צ'יממנדה אם מסתכלים בחשבון האינסטגרם שלה. היא זקופה. היא לבושה יפה. היא עשירה. אפילו בצילומים ברור שיש לה הדעות הנכונות. אבל היא כתבה ספרים. הרבה מהם. ועבים. אביבה ידעה, כי היא התאהבה בצ'יממנדה כשקראה את "אמריקנה" במועדון הקריאה. היו שם רק נשים זקנות כמוה במועדון הקריאה, והן כולן היו לבנות ועשירות ונשואות, בהווה או בעבר. הן חשבו שהמספרת מתעכבת על פרטים לא חשובים. הן חשבו שסיפור האהבה מרגש בצורה יוצאת מגדר הרגיל. אביבה שמרה את דעותיה לעצמה, והיא ידעה שמדובר ביכולת חד פעמית של סופרת לבנות חיים שלמים.

היא הכירה את היכולת הזאת מזאב. כשזאב תכנן בית, הוא ראה הכול. אביבה הייתה אחראית על החוברות שהיו מחלקים לקונים בדירה לדוגמה בבניינים שתכננו. לפני שהיא הייתה מתחילה לעבוד על חוברת, היא הייתה מזמינה לפגישה את זאב ואת כל צוות הגרפיקה. היא הייתה שואלת אותו שאלה טיפשית: "לאיזו מכולת הם יילכו?" או "נגיד שהם רוצים קרואסון בשתיים בלילה?". ואז הוא היה מסביר לכל הנוכחים בחדר שהאנשים האלו בחיים לא ירצו כלום בשתיים בלילה, כי הם ישנים, ואם הם רוצים משהו, יש מספיק אנשים שעובדים בשבילם כדי שיתחבטו בשאלה הזאת. אביבה הייתה בטוחה שצ'יממנדה יודעת לא רק אילו תחתונים איפמלו מעדיפה, אלא גם כמה בדיוק היא הייתה מוכנה לשלם תמורתם.

לאביבה היה כסף. והיא הייתה זקנה מספיק לדעת שכסף יכול לקנות הרבה מאוד דברים, כולל כמה דברים שאחרים נאלצים לעבוד קשה בשבילם. היא ידעה שהיא רק צריכה לנסח כמה אמירות כלליות, להוסיף להן כמה אמירות פרובוקטיביות, כדי שיהיה לבעלי הטורים על מה להתנשא, בעיקר לבעלות הטורים, היא תיקנה את עצמה, ולא חששה. כשהייתי צעירה, היא התחילה להקיש על המקלדת, הייתי בטוחה שאני וזאב זה לנצח. מתברר שזה היה נכון רק עבור אחד מאיתנו. היא עצרה לרגע. זה יצחיק אותן?

לסדר הרצאת ניסיון, היא כתבה במחברת שהוציאה מהתיק.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #5:

את בת 70. מגזינים נועדו לנשים שאכפת להן. את תתמקדי בעצמך.

***

ההצעה הראשונה הגיעה מהר משציפתה. סניף מקומי של מותג יוקרתי למכשירי כתיבה. היו להם עטים ומחברות ותיקים לנשים. הם ראו כמה עוקבים יש לה באינסטגרם, ראו את הפופולריות הגוברת של הפוסטים ובהם חלקי המניפסט שלה, ופנו אליה בפרטי. היא הפנתה אותם לאלעד.

זאב התעניין בעטים. פעם זה היה דבר. היה לו אוסף של עטים נובעים יוקרתיים. שיפר. קרוס. לקסון. היה לו גם כתב יפה. כשנסע לבד תמיד קנה לה משהו. פעמיים, בעצם. מתנה אחת לפני שנסע, שהיה משאיר לה במקומות שונים בבית. הוא לא בדיוק החביא אותן. אחת הייתה במגירה של הירקות במקרר. אחת על הכרית שלה. אחת במקום של המגבות לבריכה. הוא שם אותן במקומות שהוא ידע שתגיע אליהם. ועל כל אחת הייתה ברכה, כתובה בכתב היד היפה שלו. "אביב העמים", ככה הוא קרא לה. "אביב העמים, מאוד חשוב ללבוש צעיף כשקר", הוא כתב לה פעם. "אביב העמים, לא לשכוח להשקות", בפעם אחרת.

היא דחתה את ההצעה שאלעד השיג מהם.

***

הדירה ברחוב חיסין הייתה אחת הדירות היחידות שעיצב זאב בנפרד משאר הבניין. הוא אהב לתכנן את כל הפרויקט או להשאיר אותו לאחרים. אבל אביבה השנייה הייתה חברה טובה שלהם, והיה לה המון כסף. היא שירתה שנים ארוכות בתפקידים דיפלומטיים נוחים, שלא דרשו ממנה חשיפה אישית. ואחריהן, חזרה לדירה של ההורים שלה ברחוב חיסין, הרחיבה אותה, ואמרה לזאב: "תעשה לי טובה, תפטור אותי מזה. אני צריכה מקום לכל החפצים שלי." זאב יצר סלון במרכז הבית, בשתי מדרגות שקועות, ועל הקירות מסביב יצר מדפים, שעליהם יכלה להניח את כל המזכרות שלה. מכל קיר יצאו דלתות לחדרים נוספים, ולאורך כל הריבוע המרכזי היו ספות נמוכות, שאפשר היה לשבת עליהן בנוחות או לשכב, אם אביבה השנייה הייתה לבדה.

בזמן ההרצאה ישבו על הספות כעשרים נשים בגילים המתאימים. הן אכן צחקו כשהיא אמרה שלנצח עבד רק בשביל זאב. אחר כך הן התרגשו במקומות המתאימים. הן לא התרגשו במיוחד מההצעות של אביבה, ולא נראה היה שהן הולכות לספר על כך לחברות שלהן. ייתכן שהן מכירות אותי כבר הרבה שנים, ואין לי מה לחדש להן, חשבה אביבה. אלעד, שהלך אחרי הצלם שצילם את ההרצאה משתי מצלמות, אמר: "יש לי פה סינקים מעולים". היא חשבה שהיא יודעת מה זה סינקים.

ואז יעל ניגשה אליה ואמרה לה: "אני קוראת אדוקה של דף הפייסבוק שלך".

"תודה", אמרה אביבה.

"אני יודעת שאת חושבת: 'מה יש לקרוא שם?'", אמרה יעל והוסיפה, "אבל יש. ההרצאה שלך היום הייתה יפה, אבל אני מרגישה שהכתיבה שלך יותר מחודדת. אני חושבת שהיא מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת, ואני מרגישה שאת כמו מדריכה שלי".

אביבה לא הספיקה להגיב, ואלעד קפץ פתאום מאחוריהן ואמר: "סליחה שאני מתערב, אבל האם תהיי מוכנה להצטלם ולספר מה עשית בעקבות העצות של אביבה?"

"מי אתה?" שאלה יעל.

"סליחה," אמרה אביבה, "זה הבחור הצעיר שעוזר לי עם כל העניינים הדיגיטליים. קוראים לו אלעד".

"נעים מאוד", אמר אלעד, בדרכו היעילה והבזה-לנימוסים, ובכל זאת הגיש יד ללחיצה.

"נעים מאוד", אמרה יעל ולחצה את ידו. "אם זה בשביל אביבה, אז בטח".

אלעד לא בזבז שנייה נוספת. "אמיר, צלם פה רגע", הוא קרא לצלם, והוא כיוון את המצלמה לעברן. "ספרי לי מה את מרגישה בנוגע לעצות של אביבה". יעל פנתה למצלמה והתחילה לדבר, אבל אלעד קטע אותה ואמר בחדות "לא, לא, תסתכלי על אביבה".

"אמרתי שאני מרגישה כאילו את מדריכה אותי", יעל התחילה במבוכה, אבל המשיכה בטבעיות, "בגלל שאני אוהבת את העצות שלך, שהן מספיק כלליות כדי להתאים להרבה נשים שאני מכירה, ובכל זאת יש בהן פאנץ', שמחדד אותן אליי אישית, שמדי פעם עוזר לי לכוון את עצמי".

"את יכולה לתת דוגמה? הדבר האחרון שעשית בגלל עצה של אביבה".

"השבוע הלכתי לסופר, ועמדה שם בחורה צעירה, אולי בת ארבעים, והיא דיברה בטלפון עם העבודה, וביד אחת החזיקה את היד של הבת שלה הקטנה, וביד אחרת סלסלה עם מצרכים, ובהתחלה קינאתי בה. היא נראתה כל כך חשובה לכל כך הרבה אנשים. ואז נזכרתי באביבה, ונזכרתי כמה טוב לא להיות חשובה לאף אחד, ולהיות חופשיה", יעל צחקה, ואביבה צחקה איתה. אלעד סימן לצלם להרחיב את הפריים כדי שיראו את שתיהן.

***

מתוך הסטורי של אביבה שופמן

אביבה עומדת על במה קטנה במרכז התמונה. מאחוריה חלונות גדולים עם וילונות כחולים, וצינורות חשופים של מיזוג אוויר. בשני צדיה תלויים מסכים גדולים ועליהם מוקרנת השקופית:
לא רחוק היום…
מול הבמה יושבות קבוצות קטנות של נשים בנות 50 פלוס. הן יושבות בגבן למצלמה וניתן לראות שיער צבוע בשלל צבעים. הן יושבות על כיסאות אדומים, מול שולחנות עגולים מעץ, אוכלות ושותות.

אביבה אומרת: "אחרי שדיברתי בשעה האחרונה על ההווה שלכן, אני רוצה להסתכן ולהציע נבואה על העתיד שלכן: אתן תמותו". היא לוחצת על שלט המצגות  ומופיעה שקופית: "לא רחוק היום ואת תמותי." הקהל צוחק.

אביבה אומרת: "באמת, אני לא יודעת בדיוק מתי זה יקרה, אבל זה יקרה. יש פה נשים צעירות… רגע, מה אתן עושות פה? מה לכן ולהרצאה על זקנה, ילדות בנות חמישים שכמותכן? אני צריכה לבדוק את סידורי האבטחה במקום הזה. לא משנה, לענייננו. אם את בת נאמר 65 ומעלה, המוות שלך יותר קרוב מהנעורים שלך, יותר קרוב מרגעי האימהות הצעירה שלך, ויותר קרוב מהטיול ההוא לפריז עם שולה ואיציק לפני שלושים שנה. ובכל זאת, על מה אתן חושבות יותר? על מה שהיה".

הסטורי עובר לתמונת סטילס של אביבה עם קבוצה של נשים אחרי ההופעה. על התמונה כתוב באותיות ניאון: #טוקהאוס #זקנה.

***

"אלעדמוס, אני שומעת", אביבה אומרת לשפופרת, בזמן שהיא נועלת נעליים.

"זה לא עוזר לי שאת שומעת, אביבה, עוזר לי כשאת משתפת איתי פעולה".

"עכשיו יעזור לי אם אתה תשמע, אלעדמוס החמוד. לפני שנתיים הבעל שלי לא חזר הביתה יום אחד. זה יום שגם אני מתתי בו קצת, אתה מבין? הסטורי של אביבה שופמן יצטרך להסתדר בלעדיי היום. בערב ניפגש ואתה תצלם כמה שתרצה".

"אני מבין אותך", אמר אלעד ונשם עמוק, "ואני מצטער. אבל היום יש לך גם הרצאה גדולה".

"תזכיר לי שוב של מי היה הרעיון הזה לעשות את ההרצאה הגדולה ביום של האזכרה?"

"אני מאמין ששלך", אמר אלעד בחיוך.

"אתה צודק. זו הייתה איזו שטות שאמרתי ונשמעה כמו משהו שאומרת אביבה על הבמה: תהפכי את המוות לחלק מהחיים, או איזה חרא כזה, נכון?"

"נדמה לי. אני לא זוכר את הציטוט המדויק".

"זה לא בבריף שלך, אני מבינה".

"אביבה, אל תהיי כזאת".

"אלעדמוס, אתה נחמד. נתראה בערב".

כבר היה מאוחר, וזאב עוד לא חזר הביתה, אבל היא לא דאגה במיוחד. הוא יצא עם חברים שלו לחגוג יום הולדת של אחד מהם במסעדה ביפו. היא הניחה שהוא בטח החליט לחזור הביתה ברגל. היא כיבתה את האורות בבית, והשאירה לו את האור שנהג לכנות: האור למי שחוזר מאוחר — הוא תוכנן ככה שהוא מאיר את דלת הכניסה ואת המרחב הציבורי, אבל לא מפריע בחדרים. היא נשכבה במיטה בפיג'מה שלה ונרדמה לזמן מה, ואז העיר אותה צלצול בדלת. היא הרגישה את כל החלקים הפנימיים שלה שוקעים מטה אל הקבר, ובו בזמן קופצים החוצה, לחנוק את השליח. 

 

בלילות סערה ואופל היו הם רצים ברחובות הנרדמים ולפידים בידיהם, ואיש לא ראה את פניהם ואיש לא ידע את שמותיהם. והד הצעדים של ארבע עשרה רגליים והבהובם של שבעה לפידים החרידו את העיר הנמה. ונשיבת הרוח הכבירה וקילוחי הגשם הניתכים מלמעלה לא יכלו לכבות את האש הצהובה של הלפידים. הם היו עוברים במהירות את כל הסמטאות הצרות והעקומות ורצים דרך הגשר הארוך, שברזלו היה מתכופף תחת כובד גופותיהם, והיו עומדים מול בית עץ קטן-ישן והיו מחכים. והדלת הנמוכה היתה נפתחת לה אט, ואשה קטנה וכפופה היתה מופיעה במסגרתה. בקידה עמוקה ומבלי להגיד מילה, היתה מכניסה אחד מהשבעה אל חדריה. ובכל יום זכה לזה אחר. והיא היתה סוגרת אחריה את הדלת וששת הנשארים היו מכבים את לפידיהם, והיו מרכינים את ראשיהם והיו מחכים.

האשה היתה מביאה את בחירהּ אל החדר, ומתרפקת עליו בגופה הקטן הלוהט ומנשקת אותו, ולא היתה מדברת דבר וחיוך לא פיקֵחַ על שפתותיה…

והגשם היה מטפטף אל פנים הבית דרך הגג הרעוע והיה שוטף את השניים, והרוח היתה פורצת והיתה מייללת בחדר הריק והיתה מרעידה את התריסים מבחוץ. והם לא הרגישו דבר…

וכאשר היתה החשכה מתפזרת ודמדומי בוקר אפורים וגשומים הביטו בעין סוקרת אל החלונות, היתה האשה מתעוררת ולוקחת בשתי ידיה את ראשו של זה אשר על ידה… והיתה מקרבת את פניה אל פניו והיתה מסתכלת בעיניו, ופיה היה מתעקם מתוך ייסורים ושפתיה לחשו: "לא, הרי זה לא אתה!" והיא היתה מרחיקה אותו מעליה, והיתה הולכת אל פינת החדר ומביטה משם בעיניים ריקות וקרות, והוא היה קם ויוצא את הבית.

ושוב עברו כל השבעה את הגשר, והיו זוחלים כצללים בסמטאות צרות ועקומות, והיו בוכים ונאנחים חשאית.

ובימים העגומים, כאשר השמים היו חתיכת עופרת גדולה אחת, בימי סגריר כהים וכבדים, היתה האשה הקטנה משוטטת ברחובות העיר. גבה היה כפוף ושמלתה היתה אפורה ומלוכלכה ושולי סודרה האפור היו מתבדרים באוויר. ופניה היו חיוורים וברק לא היה בעיניה השחורות. היא דמתה לעטלף פצוע, שאינו מוצא לו מקום. וכולם ראו את פניה ואיש לא ידע את שמה. היא היתה נחפזת תמיד בין המון האנשים והיתה מביטה בפני כל גבר הנפגש בדרכה. ואיש לא ענה לה בבת שחוק.

ופעם היו השמים גבוהים קצת יותר והאוויר מעט יותר טהור וקר. והיא רצה בערב דרך הגשר הארוך אל ביתה והברזל הצבוע היה מלגלג והיה צוחק תחת צעדי רגליה הקטנות. והרימה פתאום האשה את ראשה וראתה לפניה אחד, שעמד למולה והביט המימה. הוא היה גבה קומה והדור. מעל שכמו ירד קיפולים-קיפולים רדיד לבן של שֵׂער חולד-הרים. עיני תכלת האירו את פניו הצעירים ושערות כסף ירדו על לחייו ועטרת נגוהות כחולים הזהירה על ראשו. היא ניגשה אליו והביטה בפניו והוא חייך. לקחה את ידו והובילתהו אל ביתה הרעוע. והוא נאה ונפלא הלך אחריה…

והלילה היה קר, ופרפרי שלג ראשונים היו יורדים מן השמים והיו מפרכסים באוויר והיו מתרפקים על הארץ. ושבעה אנשים עם לפידים דולקים עמדו מול דלת הבית הישן שמעבר הנהר וחיכו. ואולם הדלת לא נפתחה ואיש לא יצא לקראתם. והם התחילו דופקים ודופקים בדלתות ובחלונות ולא השיבו להם. והרוח כיבה את אש לפידיהם, והקור הלך הלוך וגדול משעה לשעה והם התחילו קופאים…

וכאשר התפזרה החשכה ואורות בוקר רעננים ועליזים צחקו בחלונות, התעוררה האשה משנתה. היא לקחה בשתי ידיה את ראש זה שעל ידה וקירבה את פניה אל פניו והביטה לתוך עיניו ושפתיה לחשו: "הרי זה אתה!" ולחייה האדימו, ועיניה ושערותיה הבריקו בבת אחת והיא הרימה את ראשה וראתה כי התקרה מלמעלה לה גבהה וחדרה נהדר ומלא זוהר. ולבה היה קל והיא צחקה.

וכאשר הקיצו אנשי העיר ויצאו מבתיהם, ראו משתאים ונדהמים הכול – פלאים מעבר לנהר. שבעה פסלים, אשר לפידיהם בידיהם, שמרו את שעריו. ולפידי הקרח מוארים בקרני החמה צחקו והבהבו באלפי צבעים.

(1929)


*הסיפור לקוח מתוך: לאה גולדברג – כל הסיפורים, ספריית פועלים

היתה זו אחת מדעותיו הכמוסות של פיטר בְּרֶנְץ', כאותן דעות הנצורות בלב כולנו, שהצלחתו הראשית בחיים סופה שתתבטא בכך שהוא מעולם לא נקט עמדה כלפי מה שקרוי יצירתו של ידידו מורגן מַאלוֹ. בעניין זה חזקה אמונתו כי אין לצטטו נכונה וכי לא יימצא זכר להזדמנות או למצוקה כלשהי שיצא בהן אי-פעם מפיו דבר אמת או דבר שקר בהקשר זה. ניצחון אשר כזה מנחיל כבוד אף למי שלזכותו ניצחונות אחרים – אדם שהגיע לגיל חמישים, נמנע מנישואים, חי על הכנסתו, היה מאוהב במרת מאלו זה שנים בלי לגלות זאת לאיש, ואולי חשוב מכול, חרץ משפט על עצמו אחת ולתמיד. כך למעשה חרץ את דינו, שקיבל עליו ענווה מופלגת וכוללת כמנת חלקו היאה לו; אולם לא היה דבר שגרם לו להשתבח בשאר רוחו כאותו נתיב שפילס לו בין המהמורות הנזכרות למעלה. כך קם הדבר ונהיה לפלא אמתי, שאותם ידידים שהִרבה ביותר לתת בהם אמון היו גם אלה שכלפיהם היה מסויג ביותר. נבצר ממנו לומר למרת מאלו – כך לפחות סבר, איש מצוין שכמותו – שהיא הסיבה האחת והיפהפייה שבעטייה לא נשא אישה מעולם; ממש כשם שנבצר ממנו לומר לבעלה שמראה חפצי השיש הפורים ורבים בסטודיו של אדון נכבד זה הוא מכאוב שגם הזמן לא הקהה את עוקצו. ברם, כפי שרמזתי, ניצחונו – באשר לתוצרים אלו – לא הסתכם סתם בכך שלא הביע את סלידתו כלפי חוץ; הוא הגדיל לעשות ולא עצר אותה בתוכו על ידי הבעת רגש אחר תחתיה.

כל המצב שהיו נתונות בו בריות טובות אלו היה פלא פלאים ממש, ומן הסתם לא היה לו אח ורע אף במרחק ניכר מן המקום שאנו עוסקים בו – המקום שבו התחיל באותה תקופה המדרון הנוח של הֶמסטֶד להמתיק סוד למקוטעין עם סיינט-ג'ונס-ווּד. הוא בז לפסליו של מאלו וסגד לרעייתו של מאלו, ואף על פי כן היה מאלו חביב עליו בהחלט, כמו שאף הוא היה יקר ללב חברו. מרת מאלו התענגה על הפסלים, אף כי בשעת הדחק העדיפה את הפרוטומות; ואם נתקשרה בגלוי אל פיטר ברנץ' הרי זה משום חיבתו המיוחדת למורגן. יתר על כן, כל אחד מהם אהב את זולתו בשל האהבה שרחשו כולם ללַנסלוֹט, שבני הזוג מאלו הוקירוהו כבנם יחידם, ואילו ידיד ביתם מצא בו את השלישי – אך בלא פקפוק יפה התואר ביותר – מבני סנדקותו. עוד לפני עידן ועידנים באו הדברים לידי כך שלא היה עולה כלל על דעת מי מהם, אף לא על דעת התינוק, לראות בהקשר זה איש לבד מפיטר. שפר עליהם מזלם, ועצמאות מסוימת, מן הבחינה הכלכלית, היתה נחלת כולם: אלמלא כן לא יכול היה הרב-אמן לבלות את ה-Wanderjahre1 רבות-החשיבות שלו בפירנצה וברומא, ועוד להמשיך על גדות התֶמְז כמו על גדות הארנוֹ והטיבֶּר, ולהוסיף קבוצה על קבוצה של פסלים באין קונה, ולעצב בעבור מה שנתגלה בעליל כאהבה ותו לא ראשי פאר של ידוענים שהיו עסוקים או קבורים – שקועים בחיי השעה או פטורים מהם – מכדי לשבת לפניו. מכל מקום, לא היה לאל ידו של פיטר, שנהג להתרווח במחיצתם כמעט מדי יום ביומו, למצוא את הפנאי הנחוץ לקיים בנוכחותו את כל המסורת הסבוכה ההיא. איש מוצק אך נוח היה אותו יודע ח"ן – רחב וגמלוני ומתולתל ואדמוני, בעל קול עמוק, עיניים עמוקות, כיסים עמוקים, שלא לדבר על הרגלו לעשן מקטרות ארוכות, לחבוש מגבעות רכות וללבוש בגדים דהויים בצבעי חום ואפרפר, שהיו ככל הנראה תמיד אותם הבגדים עצמם.

הוא "כתב" לפנים, רווחה הידיעה, אך מעולם לא דיבר – על כך, בייחוד, לא דיבר מעולם; והכרת פניו ענתה בו (שכן, רווחה הסברה, לא חדל מן הכתיבה) שהוא מתמיד בכך כדי שיהיה לו דבר-מה נוסף – כאילו אין לו כבר די והותר – שלא לפצות פה עליו. יהיה סבר פניו אשר יהיה, מכל מקום, דברי הפרוזה והשירה לעת מצוא שפיטר עבר עליהם בשתיקה אכן היו תוצאות הדחף לקיים את טוהר טעמו בכך שיכונן ביתר תוקף יחס של אמת בין התהילה לבין אוזלת היד. הדלת הקטנה הירוקה של נחלתו היתה קבועה בחומת גן שהַטיח הדהוי הותיר בה כתמים, ובחווילה הקטנה המופרשת שמאחוריה היה הכול ישן: הרהיטים, המשרתים, הספרים, ההדפסים, המנהגים העתיקים והשיפורים החדשים. בני מאלו שכנו ב"בקתת קַרארה", מהלך עשרה רגעים, ועל חלקתם הקטנה – שאת גבולה הרחיבו, באמונתם התמה, כדי להקימו – היה הסטודיו. כך התמזל מזלם הטוב, אלמלא היה זה מזל ביש דווקא, והיא הביאה לו בנדוניה רכוש שהניחם לחיות ברווחה יחסית ובזאת אפשר להם להתמיד בדבר מצִדם. והם התמידו בדבר – מאז ומתמיד – הפסל השוגה באשליות ורעייתו, שהטבע ריכך למענם את הבלתי אפשרי בפוטרו אותם מכל חוויה של קושי. מורגן, מכל מקום, בורך בכל הסגולות היאות לפסל פרט לרוחו של פידיאס – הקטיפה החומה, הבֶרֶטוֹ ההולם, הנוכחות ה"פלסטית", האצבעות הדקות, ההיגוי המושלם באיטלקית והשַמָש האיטלקי הזקן. על הכול כיפר, כמדומה, כאשר היה פונה אל אֶג'ידיוֹ בלשון tu ומרמז לו באצבעו שיסובב את אחד הכנים הסבים על צירם שהבית היה משופע בהם. איטלקים מופלגים הם היו, יושבי "בקתת קרארה", וסוד התפקיד שמילאה עובדה זו בחייו של פיטר היה, במידה מרובה, שכך זכה, בן בריטניה מוצק שכמותו, בכמות המדויקת של "חוץ-לארץ" שעצר כוחו לשאת. בני מאלו היו לו כאיטליה כולה, ואולם במובן-מה דווקא בגלל איטליה רחש להם חיבה. מקור דאגתו האחד היה לאנס – כך קיצרו את שמו של בן סנדקותו – שלמרות חינוכו באחת הפנימיות הפרטיות, היה אולי איטלקי כזית יתר על המידה. מורגן, לעומת זאת, דמה לתפיסתו המחניפה של פלוני את תוארו של אותו פלוני באולם הגדול במוזאון אופיצי שהוקצה לדיוקנאות עצמיים של גדולי האמנים. צערו היחיד של הרב-אמן על כך שלא למכחול יולד כי אם לאזמל נבע מחפצו העז להימנות אף הוא עם התורמים לאותו אוסף.

מכל מקום, ברבות הימים התברר שלאנס דווקא למכחול יולד; שכן, יום אחד, בהתקרב לאנס לגיל עשרים, גילתה מרת מאלו את אוזן ידידם, שהיה חולק עמם כל בעיה ומכאוב עד לפרטי הפרטים, כי אכן דומה שאין לו אלא לפנות אל דרך הציור. אי אפשר עוד להעלים עין מן העובדה שאינו מפיק שמץ תהילה מישיבתו בקיימברידג', שם נוהג בו הקולג' של ברנץ' לפנים משורת הדין זה שנה תמימה רק בזכות חסד נעורים של ברנץ' עצמו. מה הטעם אפוא לחזור לריק על מצוות אנשים מלומדה ולהכשירו לקראת הבלתי אפשרי. הבלתי אפשרי – כך התחוור בעליל – הוא שלאנס נועד להיות כל דבר מלבד אמן.

"הו, אלי, אלי!" אמר פיטר המסכן.

"אינך מאמין בזה?" שאלה מרת מאלו, שאף כי מלאו לה יותר מארבעים, לא הועם הזוהר מעיני הקטיפה שלה, מעורה הצח כעין הסַטֶן ומשערה הערמוני הרך כמשי.

"מאמין במה?"

"בתשוקת לבו של לאנס, כמובן."

"אינני יודע מה כוונתך במילה 'מאמין'. ודאי שמעולם לא נעלמה ממני, משחר ילדותו, הנטייה שלו להתעסק ברישום ובצבע; אבל אני מודה ומתוודה שקיוויתי כי תדעך."

"אבל מדוע," חייכה במתיקות, "כשיש לו תורשה נפלאה כל כך? תשוקה היא תשוקה – אם כי, כמובן, אתה, פיטר יקירי, זר לכל זה. האם תשוקתו של הרב-אמן דעה אי-פעם?"

פיטר הסיח מעט את מבטו, ודרך קרבה חסרת גינונים השמיע משך רגע מין קול שבין שריקה חנוקה ובין זמזום כבוש. "את חושבת שהוא יהיה רב-אמן נוסף?"

עד כדי כך לא היתה נכונה להרחיק לכת, כמדומה, אולם פיעמה בקרבה תחושה כללית של אמון מופלא וגמור. "אני מבינה את כוונתך. שמא תעיר עליו קריירה זו את הקנאות ותעורר עליו את התככים שלעתים קשו מנשוא גם על אביו? ובכן – נאמר שייתכן הדבר, שהרי רק מליצות נבובות מסוגלות להצליח בעולם בימים טרופים אלה, ואדם שנפלה עליו קללת הייחוד והעידון עשוי בנקל למצוא את עצמו פושט יד למחייתו. נניח את הרע מכול – נאמר שאירע לו אסון זה, ואכן הגביהו כנפיו עוף למרומים שאין טעמם ההמוני של בני ארצו הנואלים יכול לעמוד בהם. צא וחשוב, אחרי ככלות הכול, מה האושר שייפול בחלקו – אותו אושר שזכה לו הרב-אמן. הוא יֵדע.

פניו של פיטר נפלו. "הה, אבל מה הוא יֵדע?"

"רוממות נפש!" קראה מרת מאלו בקוצר רוח והפכה פניה.

ב

לא יצא זמן רב וכצפוי היה עליו לשבת על המדוכה עם הנער עצמו ולשמוע מפיו כי לאמתו של דבר כבר נתקבלה ההחלטה. לאנס לא נועד לשוב אל האוניברסיטה אלא, תחת זאת, לצאת לפריז. זה המקום – כיוון שהופל הפור – העתיד להנחיל לו את מיטב היתרונות. מאז ומתמיד הרגיש פיטר כי יש לקבלו כמו שהוא, אך מעולם לא מצאו כל כך "כמו שהוא" כפי שהיה באותו מעמד.

"אתה משליך אפוא את קיימברידג' לגמרי? האם אינך מצטער במקצת?"

לאנס יכול היה להיות כאביו, לדעת ידידו, אילו בורך פחות בחוש הומור, וכאמו – אילו בורך יותר ביופי. ואולם היתה, לדידו של פיטר, דרך ביניים נאה בהיותו של העלם קרוב – על פי הנוסח המודרני – לדמותו של סוכן הבורסה יותר מאשר לדמותו של האמן הצעיר. הלה גרס שאין זו אלא שאלה של זמן – בכור היתוך אשר כזה עליו עוד להיצרף, כל כך הרבה עליו עוד ללמוד. הוא כבר שוחח עם כמה בחורים והגיע לכלל דעה. "היום חייבים," אמר, "לדעת."

לשמע הדר פלט בן שיחו אנקה. "הו, לכל הרוחות, אל תדע!"

לאנס השתומם "'אל תדע'? אם כן, מה הטעם – "

"הטעם למה?"

"לכל דבר שהוא. אינך חושב שיש לי כישרון?"

שעה ארוכה עישן פיטר במרץ ושתק; אחר כך המשיך ואמר: לא הידיעה כי אם הבערות – כדבריו הנפלאים של המשורר – היא האושר העילאי."

"הו," אמר הנער. "אם על הבערות שלך אתה מגונן – !"

שוב השתהה סנדקו על הספה והמשיך לעשן. "לא עליה. נגזר עלי להיות יודע כול."

"הו, יפה," חזר לאנס וצחק. "אם אתה יודע יותר מדי – !"

"אמנם כן, ולכן אני כה אומלל."

עליצותו של לאנס גברה. "אומלל? אנא, חדל מזה!"

"אבל שכחתי," הוסיף ואמר בן שיחו, "אסור לך לדעת זאת. גם בשבילך זה יהיה קשה מנשוא. אבל אומר לך מה אעשה." ופיטר קם מן הספה. "אם תשובה לקיימברידג' – כל מחסורך עלי."

לאנס בהה בתוגה כלשהי, אם כי עדיין היה משועשע. "הו, פיטר! עד כדי כך אתה מתנגד לפריז?"

"ובכן, אני חושש מפניה."

"אה, אני מבין."

"לא, אינך מבין – עדיין לא. אבל אתה תבין – כלומר תרצה להבין. ואסור שתבין."

הצעיר התעמק בדבר ביתר כובד ראש. "אבל התום, אתה יודע –"

"– כבר ניזוק כהוגן? הה, אין לזה כל חשיבות, התעקש פיטר. "נטליא אותו כאן."

"כאן? אם כך אתה רוצה שאשאר באנגליה?"

פיטר כמעט הודה באשמה. "ובכן, טוב לנו כל כך – ארבעתנו ביחד – כמו שהננו עכשיו. אנחנו כה מוגנים. באמת, אל תקלקל זאת."

כיוון שכבר שקע בכובד ראש הוסיף הנער ושקע בדכדוך לנוכח הנימה הדוחקת במפגיע של ידידו. "אז מה כבר יכול בחור לעשות?"

"בעיה פרטית שלי. אנא, חביבי" – ופיטר התחנן עתה, פשוטו כמשמעו – "אני אדאג לך."

לאנס, שנשאר יושב על הספה, רגליו פשוטות וידיו בכיסיו, התבונן בו בעיניים שחשד עולה מתוכן. אחר כך קם ממקומו. "אתה חושב שמשהו בי אינו כשורה – שלא אוכל לנחול הצלחה."

"ובכן, מה היא בעיניך הצלחה?"

לאנס הרהר שוב. "ההצלחה הכי טובה היא כאשר אדם משביע את רצונו שלו. האם לא זה סוג ההצלחה, שלמרות קנוניות ועניינים נחל – בתחום המיוחד שלו – הרב-אמן?"

דברים רבים מדי התובעים מענה מיניה וביה היו בשאלה זו, שבעטיים כמעט נסתם השיג ושיח, והמשכו הועמד בקושי מיוחד לנוכח ראיה חדשה זו, שאף כי תומו של העלם צפוי – כטענתו – להצטמק במהלך לימודיו, הרי תמציתו העדינה יותר עודנה עומדת בעינה. אכן, בדיוק כזאת שיער פיטר, ובזאת רצה מעל לכול; אף על פי כן, באופן פרדוקסלי, העביר בו הדבר צמרמורת. הנער האמין בַּקנוניות ובָעניינים, האמין בתחום המיוחד, האמין, בקצרה, ברב-אמן. מה שאירע כעבור כחודש או חודשיים הוא שלא שב לאוניברסיטה על חשבון סנדקו אלא שכשבועיים לאחר שהשתכן בפריז שיגר לו אותו מכובד חמישים לירות שטרלינג.

בינתיים התעשת אותו מכובד באנגליה לקראת הגרוע מכול; ומה עלול הגרוע מכול להיות לא נגלה לעיניו מעולם ביתר שאת מאשר שעה שהתייצב לסעודת הערב ביום ראשון אחד – כמנהגו הנאמן מימים ימימה – וגברת "בקתת קרארה" קידמה את פניו בקושיה שעניינה, מכל הדברים שבעולם, עושרם של תושבי קנדה. היא דיברה ברצינות, אפילו בהתלהבות. "האומנם רבים מהם עשירים באמת?"

היה עליו להודות שאינו יודע עליהם ולא כלום, אולם כעבור זמן חזר והרהר לא פעם בערב ההוא. החדר שישבו בו התהדר בדוגמאות שונות ומשונות לגאונותו של הרב-אמן, שלזכותן ייאמר – ומרת מאלו אמרה זאת תדיר – שגודלן נוח במידה בלתי מצויה. אכן, ממדיהן לא היו מן השכיחים בין יצירי האזמל, וייחודן היה בכך שהעצמים והפרטים שנועדו להיות קטנים נראו גדולים מדי, ואילו העצמים והפרטים שנועדו להיות גדולים נראו קטנים מדי. כוונתו של הרב-אמן, מבחינה זו או מכל בחינה שהיא, נותרה גם מקץ שנים, כמעט בלא יוצא מהכלל, בגדר תעלומה גמורה לפיטר ברנץ'. מעשי היצירה שכה היטיבו להעלים את כוונתו ניצבו על כנים וזיזים, על שולחנות ומדפים – אוכלוסייה קטנה ולבנה, תוהה ובוהה, של דמויות אֶפִּיות, אידיליות, אלגוריות, מיתיות, סימבוליות, שאבד ובטל בה כל "קנה מידה" עד שכיכר העיר נתחלפה בדל"ת אמות, המונומנטלי הוצג כמיניאטורי והמיניאטורי כמונומנטלי; כולם כאחד נצרים מובהקים למשפחה מוזרה, שלא נכירה בה כל זיקה בין שיעור קומה ובין מין, גיל או תכלית. הללו, כבני מאלו עצמם, היו לפיטר כקרובי משפחה שלו, שהרי שררה בינו לבינם, למצער, היכרות כה קרובה. המעמד היה מאלה שלמד מכבר להכירם ולכנותם בשם – שביבים חולפים של להבה קלושה, משבים קלילים של רוח מיטיבה. פעמיים בשנה, במועדים קצובים, היה הרב-אמן מאמין כי הנה האיר לו המזל פנים, לבד מאמונתו השלמה בכל ימות השנה כי גאון הוא ואין שני לו. הפעם דרך כוכבו בדמות הורים שכולים מטורונטו, שהפקידו בידיו הזמנה נאה ביותר למצבת קבר לשלושה ילדים ששכלו ורצו להנציחם על דרך הסמל וכל אחד על פי אופיו המיוחד.

הלקח המשתמע משאלתה של מרת מאלו היה זה: משעה שהתקבלה ההנחה בדבר עשירותם התחוור, על פי עוצמת הערצתם וכן מרמזים סתומים שהופרחו (אכן, בריות משונות!) בעניין אפשרויות נוספות באותו כיוון של הנצחה, עד כמה עשוי ארנקם הבלתי נדלה להיפתח; ובאותה מידה ודאי היה כי לו אך יצא שמעו באותן מדינות, אין לך דבר בטוח יותר מזרם של לקוחות קנדיים. פיטר כבר ראה בעבר זרמים של לקוחות, מן המטרופולין ומן המושבות, ראה את כולם אחד לאחד, ומאזנם הסופי הותיר פערים מועטים כל כך בחבורת השיש אשר סביבו; אולם מנהגו היה, כתמיד בנסיבות אלו, לא לנקוב את הבועה מלכתחילה. תוחלת השווא, כל עוד התקיימה, הקלה את פגיעתן של תחרויות שבהן לא זכה מעולם, המתיקה את הכאב המתמשך של פרסים ועיטורים אשר נפלו כפעם בפעם בחלקם של הכול לבד מן הרב-אמן; היא אף הפיחה רוח בגחלת העתידה להבהב במשך ליקוי המאורות הבא. עם זאת הם הלוא חיו – חיזיון מלבב תמיד – בגבהים שכמעט אין לחוש בהם מעלות ומודרות. יש שניאותו לוותר כהוא זה ולהודות, שזעיר פה זעיר שם, אין הציבור נקלה מכדי לקנות; אולם לא היו מגעים לשום מקום אלמלא עמדתם הנחרצת, שהרב-אמן טוב מכדי להימכר. מכל מקום, פיטר חזר ואמר בלבו לעתים קרובות שתכונות אופיים סיגלו אותם לגורלם עד להפליא: הרב-אמן הצטיין ביוהרה, אשתו הצטיינה בנאמנות, וההצלחה היתה שוללת מסגולות אלו את תום הלב ובכך גורעת מערכן ומחנן. כל אדם עשוי להלך קסם כשהוא נתון בחבלי קסם, ומדי התבוננו סביבו בעולם של שגשוג, שחוש המידה חסר בו אף יותר משהוא חסר בבית הנכות של הרב-אמן, היה פיטר חוזר ותוהה אם מכיר הוא עוד זוג שההמוניות כה רחוקה ממנו.

"מה חבל שלאנס איננו אתנו לחלוק את השמחה!" התאנחה מרת מאלו כשישבו לסעודת הערב.

"נלגום כוסית לחיי הנעדר," השיב בעלה, מילא את כוס ידידו ואת כוסו ומזג טיפה לבת לווייתם. "אבל שומה עלינו לקוות שהוא מתקין את עצמו לאושר הדומה פחות לאושרנו הערב – אם כי אני מודה שהוא לא יגונה! – ויותר לאותה נחמה אשר תמיד, בכל אשר אירע ובכל אשר לא אירע, בטחנו בעצמנו כי נדע להתנחם בה. הנחמה," ביאר הרב-אמן ונשען לאחוריו בנוגה הנעים שבקע מן המנורה ומן האח, נושא את כוסו וסוקר את משפחת השיש שלו, מושבה מפלצתית שקנתה לה משכן כמעט בכל חדר, "הנחמה שבאמנות לשמה."

פיטר הביט, נכלם במקצת, בְּיינו. "ובכן, לא אכפת לי איך תקרא לכך שמישהו אף פעם לא… אבל לאנס מוכרח ללמוד למכור, אתה יודע. אני שותה למען רכישתו את סוד הפופולריות הבזויה!"

"הו, כן, הוא מוכרח למכור," הודתה בלי כחל ושרק אמו של הנער; ועם זאת היתה אף יותר, כפי שניתן להקיש מדבריה, אשתו של הרב-אמן.

"הו," הצהיר הפסל בבטחה לאחר רגע, "לאנס ימכור. אל חשש, הוא כבר ילמד."

"וזאת בדיוק," החזירה מרת מאלו, "סירב פיטר – איך זה יכולת, פיטר, להיות נלוז כל כך? – זאת סירב לשמוע כאשר אמר לו."

כל אימת שנתנה בו גברת זו מבט של תוכחה אוהדת – חסד שהוענק לעתים לא נדירות – נעתקו מילים מפיו של פיטר; אבל הרב-אמן, לעולם תמצית האדיבות והנועם, חילץ אותו עתה כדרך שנהג פעמים רבות. "מדובר באותו רעיון ישן שלו, את יודעת, אותה מחלוקת נצחית בינינו; התאוריה שלו, שהאמן חייב להיות כולו יצר ודחף. אני מצדד, כמובן, ברכישת השכלה מסוימת. לא יותר מדי, אבל במידה הדרושה. מכאן נובעת המחאה שלו," המשיך והסביר לאשתו, "אל מה שעלול – הלוא את מבינה? – לעמוד על הפרק בשביל לאנס."

"אה, כן" – ומרת מאלו נתנה את עיניה הסגולות במי שדובר בו, מעבר לשולחן – "ודאי וודאי שלא התכוון אלא לטוב, כמובן; אבל אילו שמע לאנס לעצתו, לא היה מנוס מן הקביעה שנהג, במקרה זה, באכזריות מחרידה."

מנהג חברותי עשו להם לשוחח עליו בפניו כאילו היה שוכן בחומר או, לכל היותר, בטיח, והרב-אמן גילה רוחב לב לא אכזב. היה אפשר לחשוב שהנה הוא מרמז לאג'ידיו כי יסובבו על צירו. "אה, אבל פיטר לא טעה כל כך לגבי מה שאחרי ככלות הכול עלולים הדברים להגיע לידי כך שילמד."

"הו, אבל לא שום דבר פסול מבחינה אמנותית," עמדה היא על שלה נגד פיטר המסכן, קנטרנית ורעננה כמקודם.

"כמה תחבולות צרפתיות ותו לא," אמר הרב-אמן. ולידידם לא נותר אלא להודות מן השפה ולחוץ, לאחר שמרת מאלו דחקה בו, כי אותם קלקולים אסתטיים הם שהילכו עליו אימים.

ג

"עכשיו אני יודע," אמר לו לאנס בשנה שלאחר מכן, "למה התנגדת כל כך." הוא חזר, לכאורה לשם מנוחה בלבד, והיה מתבונן סביבו ב"בקתת קרארה", שכבר בא אליה מאז צאתו לגלוּת לשתיים או שלוש גיחות קצרות. הפעם התארכה שהותו כמדומה לכדי פגרה ארוכה יותר. "משהו די נורא קרה לי. לא כל כך טוב לדעת."

"אני חייב לומר שאין אותותיו של מצב רוח מרומם ניכרים על פניך," הוכרח פיטר להודות, לדאבונו. "עם זאת, האם אתה בטוח מאוד שאכן אתה יודע?" חילופי דברים אלה התגלגלו בקיטונו של פיטר, והצעיר עישן סיגריות ונשען בגבו אל האח המבוערת. דומה היה שניטל ממנו באמת משהו מלבלוב הנעורים.

פיטר המסכן תהה. "ברור לך אפוא מהו במיוחד הדבר שלא רציתי שתבקש לדעת?"

"במיוחד?" השיב לאנס. "נדמה לי שבמיוחד לא יכול להיות אלא דבר אחד בלבד."

הם עמדו זמן-מה ותהו איש על קנקן רעהו. "האם אתה בטוח לגמרי?"

"בטוח לגמרי שאני חמור גרם? עכשיו – כמעט לגמרי."

"הו!" ופיטר הפך את פניו כמעט בהקלה.

"זה הדבר שלא נעים לגלות."

"הו, 'זה' לא אכפת לי," אמר פיטר, אך התעשת במהרה. "כלומר, לא זה באופן אישי."

"אבל אני מקווה שתוכל להבין במידת-מה מדוע אכפת לי באופן אישי."

"ובכן, למה כוונתך?" שאל פיטר בספקנות.

ובתשובה היה על לאנס להסביר כי המסקנה מכל לימודיו בפריז העלתה ללא מנוס פקפוק יסודי ביכולת הביצוע שלו ותו לא. לימודים אלה פקחו את עיניו ואור חדש נגה עליהן; אלא שהאור החדש לא שימש לו אלא להראותו הרבה למעלה מן המבוקש. "אתה יודע מה הבעיה שלי? אני הרבה יותר מדי נבון. פריז היתה באמת המקום האחרון בשבילי. נודע לי מה איני מסוגל לעשות."

פיטר המסכן בהה – זאת היתה הלצה מהממת; אבל באותו עניין התנהלה ביניהם שיחה לא קצרה שהנער נתן בה ביטוי מלא ללקח המר שהפיק, וגם בסופה נתגלתה על פני ידידו הנאה פחותה מזו הניכרת בדרך כלל על פניו של אדם לקול הנעימה הערבה של"הלוא אמרתי לך!" פיטר המסכן עצמו נמנע עתה כל כך מלהזכיר לו כי הלוא אמר לו, עד שלאנס חזר ופתח בנקודה אחרת כעבור יום או יומיים. "ובכן, מה היה הדבר, לפני שנסעתי, שחששת כל כך פן אגלה אותו?" ברם, זאת סירב פיטר לומר לו, מן הטעם שאם טרם ניחש, אפשר שלעולם לא ינחש, ואין כל טובה עשויה לצמוח למי מהם מקריאת הדבר בשמו. בתגובה תלה בו לאנס את עינו לרגע בסקרנות נעורים עשויה לבלי חת, ארשת שהעידה כי שניים או שלושה שמות עולים בדעתו ואחד מהם אפשר שהוא השם הנכון. אף על פי כן חזר פיטר והפנה לו עורף בלא מילת עידוד, וכאשר נפרדו שוב לשלום, התלווה לפרדתם מפגן מסוים של קוצר רוח אצל הנער. לפיכך, בפגישתם הבאה, ראה פיטר במבט ראשון שבינתיים עלה בידי הנער לנחש, וכי הוא אך ממתין לרגע שיישארו לבדם כדי להשמיע את דברו. הוא הצליח להביא לידי כך, ואז פתח במישרין. "אתה יודע שבגלל החידה שלך לא עצמתי עין? אבל באישון לילה נתגלתה לי התשובה – בהן צדק! עד כדי כך שפרצתי בצחוק ממש. האומנם האמנת שהייתי צריך לנסוע לפריז כדי להיווכח בזה?" גם עכשיו, למראה פיטר העומד בגבורה על משמרתו, נאלץ ידידו הצעיר לפרוץ בצחוק. "לא תראה סימן עד שלא תהיה בטוח? פיטר קשישא, חביבי המופלא!" ואולם לבסוף פרק לאנס את אשר עם לבו. "כמובן, לכל הרוחות, האמת על הרב-אמן!"

כאן נפלה עליהם הפוגה נרגשת של כמה רגעים, כולה השתאות, מזה ומזה, להשתאותו של הזולת "אם כן, מתי עמדת –"

"– על הערך האמתי של יצירתו? עמדתי על כך," דלה לאנס מזיכרונו, "משעה שהתחלתי לעמוד על דעתי. ולא התחלתי לעמוד על דעתי, אני מודה, עד שלא הגעתי là-bas 2.

"אלי, אלי!" נאנק פיטר בבעתה שלאחר מעשה.

"אבל לְמה נחשבתי בעיניך? אמנם אני לא יוצלח חסר תקווה – זאת נאלצתי ללמוד על בשרי – אבל לא יוצלח כמו הרב-אמן אינני!" הצהיר לאנס.

"אם כן, מדוע לא אמרת לי אף פעם –?"

"שלא נשארתי, אחרי ככלות הכול," יצאו המילים מפי הנער, "אידיוט שכזה? רק מפני שלא חלמתי שאתה יודע. אבל אנא, סלח לי. כל רצוני היה לחוס עליך, ומה שאיני מבין עכשיו הוא איך זה לעזאזל הצלחת במשך זמן רב כל כך לשמור על הסוד."

פיטר המציא את ההסבר, אולם רק לאחר שהות קלה ובכובד ראש שלא חסרה בו מבוכה. "עשיתי זאת למען אמך."

"הו!" אמר לאנס.

"וזה עיקר העיקרים עכשיו – עכשיו שיצא המרצע מן השק. אני רוצה לשמוע מפיך הבטחה, כלומר" – והמילים שאמר פיטר רדפו זו את זו כמעט בקדחתנות – "התחייבות מצדך, התחייבות חגיגית למעני, כאן ועכשיו, שתקריב כל קורבן, ובלבד שהיא לעולם לא תנחש –"

"– שאני ניחשתי?" לאנס עיכל את הנאמר. "אני מבין." מקץ רגע היה ודאי שעיכל הרבה. "אבל איזה קורבן אחר אתה משער שיזדמן לי אולי להקריב?"

"הו, תמיד יש לו לאדם משהו להקריב."

לאנס נתן בו מבט חודר. "אתה מתכוון שלך היה –?" אבל המבט שזכה לו בתגובה התעלם מן השאלה במפגיע, ועד מהרה נמצאה לו שאלה אחרת. "האם אתה סמוך ובטוח שאמי אינה יודעת?" פיטר, לאחר שחזר והגה בדבר, היה סמוך ובטוח. "אם היא יודעת, היא מופלאה לאין שיעור."

"אבל האין כולנו מופלאים לאין שיעור?"

"כן," הודה פיטר, "אבל איש על פי דרכו. חשיבותו של העניין גורלית כל כך מפני שהקהל הקטן של אביך כל כולו, כידוע לך אפוא," הרחיב פיטר, "ובכן – כמה אנשים?"

"ראש וראשון," העז בנו של הרב-אמן ואמר, "הוא עצמו. וגם אחרון-אחרון. איני רואה מי עוד."

פיטר היה קרוב מאוד לקוצר רוח. "אמך, כמובן – תמיד."

לאנס הניח הכול על הכף. "וכך, בהחלט, אתה מרגיש."

"יפה, אם כן. יחד אתך מגיע המניין לשלושה."

"הוא, אני!!" ובניד ראש חביב הוציא עצמו פיטר בענווה מן הכלל. "המניין, מכל מקום, קטן כל כך, שאם תגרע ממנו נפש אחת יורגש חסרונה במידה נוראה. לפיכך, אם לומר זאת בקיצור נמרץ, הישמר לך נערי – זה הכול – פן תכזיב אתה!"

"אני חייב להתמיד באחיזת עיניים?" נאנח לאנס.

"רק כדי להזהיר אותך מן הסכנה פן תסטה ימינה או שמאלה פתחתי בדברים."

"ומה בדיוק," שאל הצעיר, "הסכנה בעיניך?"

"הוודאות, כמובן, שברגע שאמך – בעוצמת הרגש האופיינית לה – תגלה ולו טפח מן הסוד שלך, ובכן," אמר פיטר נואשות, "אז לא תהיה לדבר תקנה עולמית."

לרגע נראה לאנס בוהה בלהבה שבאח. "היא תשליך אותי מעל פניה?"

"היא תשליך אותו מעל פניה."

"ותעבור אל צדנו?"

לפני שהשיב, הפך פיטר את פניו. "תעבור אל צדך," אולם כבר יצא מפיו די לפרש – וכן, כך האמין, ככל הנראה, למנוע – את האפשרות המחרידה.

ד

אף על פי כן, במשך חצי שנה חזר אותו פחד ונקרה לפניו לא אחת. לאנס שב לפריז לשם ניסיון נוסף; אחר כך חזר והופיע בבית, ובפעם הראשונה בחייו פרצה מריבה בינו ובין אביו, מאותן מריבות שניצוצות ניתזים בהן. בעושר הבעה תיאר באוזני פיטר את המעמד, שכן בני הזוג מ"בקתת קרארה" נמנעו הפעם, בעניין אישי כל כך, לפתוח את סגור לבם לפני ידידם הטוב, אם לא מרוב שמחה הרי מרוב צער; וכיוון שכך לא נהגו בו מעולם, ראה בזה אות להסתייגות חדשה שהם מסתייגים ממנו. למעשה, אולי הביא הדבר לידי שמץ התנכרות מזה ומזה ולהפוגה קלה בשיח ושיג, מה שהתבטא בעיקר בכך שכדי לשוחח בנחת עם שותפו למשחקים משכבר הימים נאלץ לאנס ללכת לבקרו בביתו. כך נפתח פרק היחסים הקרוב ביותר, אם לא העליז ביותר, שהיה ביניהם מעולם. הקושי שעמד לפני לאנס המסכן היה המתח ששרר בביתו ומקורו בשאיפת אביו שהוא ינחל לפחות אותה הצלחה שנחל האב עצמו. הוא לא "השליך" את פריז, אף כי לא היה דבר נהיר לו יותר מן העובדה שפריז השליכה אותו; הוא אמר לשוב אליה בשל הקסם שבהתנסות, בראייה, בהעמקה עד אין חקר – בקיצור, בהפקת הלקח, ואפילו יתמצה הלקח בחוסר האונים שלו נוכח החיזיון הנעלה יותר הנגלה לעיניו. אבל מה לו לרב-אמן המרחף לו במרומים מכוח זריזותו הנואלת ולחוסר אונים? ואיזה חזון הראוי להיקרא בשם זה נגלה אי-פעם לעיניו בכל ימי חייו מוכי העיוורון? מלוהט וממורמר גילה לאנס את לבו לפני סנדקו.

התברר שאביו דחק אותו אל הקיר על שאין לו דבר להראות לאחר זמן כה רב וקיווה שעד לביקורו הבא יתמלא החסר. הדבר בה"א הידיעה, קבע הרב-אמן בדעה זחוחה – בשביל כל אמן, נחות ככל שיהיה מדרגתו שלו – הוא לפחות "לעשות" דבר-מה. "מה אתה מסוגל לעשות? זה כל מה שאני מבקש!" הוא לכל הדעות עשה די והותר, ולא היה מקום לטעות במה שיש לו להראות. דמעות עמדו בעיניו של לאנס כאשר לידי כך הגיעו הדברים, והודיע לידידו עד כמה מכביד גודל הקורבן שנדרש ממנו. לא היה זה דבר של מה בכך להתמיד באחיזת העיניים – מצד בן כלפי אביו-מולידו – אחרי שאתה חש מבוזה על סירובך לבוסס בבוץ הבינוניות. ברם, כאשר עיינו במצב דרך קִרבה, הוסיף פיטר ותבע שניות נאצלת. זמן-מה עלה בידי ידידו הצעיר הנפגע והממורמר להתמיד בנאמנותו ולתת לו נחמה. אכן, לא פעם, בפריז ובלונדון, גמלו חמישים לירות לידיד הצעיר על נאמנותו; בלאו הכי עלה הדבר בקנה אחד עם השכל הישר, שכן הכסף לא היה אלא מקדמה על חשבון סכום נאה שמכבר הקדים פיטר והועיד לו תפקיד אחרון. אם בזכות תחבולות אלו ואם בדרכים אחרות, לפי שעה – אבל רק לפי שעה – לא נתן לאנס פורקן לתרעומתו הצודקת. בא היום והוא הזהיר את ידידו כי לא יוכל עוד להבליג. על "בקתת קרארה" הוטל להאזין לעוד דרשה שהונחתה מגובה רב- מהלומה כבדה יותר ממה שיכול בשר ודם לסבול בלא להשיב מלחמה שערה או להטיח בפניו של הרב-אמן את האמת לאמִתה.

"ומה שאני מבין," העיר לאנס, נושא את עיניו ברוגזה מסוימת אל הכבוד שאחרי ככלות הכול גם הוא זכאי לו, "מה שאיני מבין, בהן צדק, הוא איך אתה – כשכך הם פני הדברים – יכול להמשיך במשחק."

"הו, כל המשחק שאני משחק הוא רק למלא פי מים," אמר פיטר השלו, "וטעמי עמי."

"אמי, עדיין?"

פיטר הראה, כמו שהראה פעמים רבות, – כלומר בחִפזונו להופכן – פנים משונות.

"ומדוע לא? לא חדלתי לרחוש לה חיבה."

"היא יפהפייה – אישה יקרה, כמובן," הודה לאנס. "אבל מה היא לך, אחרי ככלות הכול, ומה אכפת לך, יהיה מה שיהיה, אם היא תנהג כך או אחרת?"

פיטר, שהאדים כסלק, החריש רגע. "ובכן, פשוט ככה כל זה נראה לי."

ואולם עתה גילה ידידו הצעיר התעקשות מוזרה מִדעת. "בסופו של דבר, מה אתה לה?"

"הו, לא כלום. אבל זה עניין אחר."

"היא אוהבת רק את אבי," אמר לאנס הפריזאי.

"מן הסתם – ודווקא משום כך."

"משום כך רצית לחוס עליה?"

"מפני שהיא מסורה במידה כה כבירה."

לאנס עשה סיבוב בחדר, אך לא גרע את עיניו ממארחו. "כמה נורא – תמיד – חיבבת אותה בוודאי!"

"נורא. תמיד," אמר פיטר ברנץ'.

האיש הצעיר נשאר על עומדו מהורהר עוד רגע, ואחר כך חזר ונעצר מולו. "האם אתה יודע עד כמה היא מסורה?" בהישאל השאלה נפגשו עיניהם. אבל פיטר, כאילו גילו עיניו דבר חדש בעיני לאנס, היסס, כך נראה, זו הפעם הראשונה היסוס ארוך כל כך לומר כי אכן הוא יודע. "לי התגלה הדבר רק עכשיו," אמר לאנס. "היא באה אמש אל חדרי, אחרי שצפתה במה שנאלצתי לסבול מידו, כשהיא שותקת ורק עיניה נישאות אלי; היא באה – והיתה בחברתי שעה לא שכיחה."

שוב עשה אתנחתה, ושוב תהו שעה ארוכה איש על קנקן רעהו. אחר כך עלה דבר-מה בדעתו של פיטר – והדבר גרם לו חיוורון פתע. "האומנם היא יודעת?"

"אמנם היא יודעת. היא שפכה את לבה לפני – כל זאת כדי לתבוע ממני לא יותר, כדבריה, ממה שעלה בידה לעמוד בו. היא תמיד, תמיד ידעה," אמר לאנס ללא רחם.

פיטר החשה שעה ארוכה; וכל אותה העת יכול ידידו לשמוע את רחש נשימתו הקלה, ואילו נגע בו היה חש בתוך תוכו המיה כבושה של צליל נמוך, מתמשך. "עכשיו אני מבין באיזו מידה כבירה."

"האין זה מופלא?"

"מופלא," הגה פיטר.

"וכך, אם המאמץ המקורי שלך למנוע ממני את פריז נועד למנוע ממני לדעת –?" קרא לאנס, כאילו אין צורך לומר יותר כדי להוכיח את אפס התוחלת שבדבר.

אפשר שאותו אפס תוחלת עצמו הוא שריחף עוד שעה קלה לנגד עיניו של פיטר. "דומני שזה היה כנראה – בלי שנתתי דעתי על כך אז – כדי למנוע זאת מעצמי!" השיב לבסוף והפך את פניו.


*מתוך: "הסיפור האמריקאי הקלאסי", עם עובד, 2012.

הם השקיפו מן הגבעה של הְרַדְצַ'אנִי אל הרחובות שגלשו ממנה לכמה כיוונים, נגלים לעיניהם מבעד לעצים שצמחו במורד ועמדו בשלכת אדומה-צהובה. היה זה יופי אוורירי נושא-אושר.

אחר-כך היא ראתה שהוא כבר לא מסתכל על הנוף אלא על נערה אמריקאית בחצאית ארוכה רחבה וסניקרס ששערה הבלונדי אסוף לפקעת נתונה ברשת. היא הפנתה את ראשה לכיוון אחר אבל חשבה על האמריקאית, והאושר לא בדיוק נעלם כי היופי האוורירי עוד היה שם, אבל עכשיו כבר התקיים במעין בועה נפרדת שלא היתה לה עוד כניסה אליה.

הם קרבו אל קתדרלת ויטוּס הקדוש והתבוננו בחזיתה. הוא סיפר לה על אדם שנסע לטיול מאורגן באירופה, ומכל ארץ שהגיע אליה שלח גלויה. בראשונה תיאר בפירוט את הדאוֹמוֹ של פירנצה והסן-פייטרו ברומא, בשנייה דיווח בקיצור על כנסיות הנוטר-דם והסן-שאפל בפריס, בשלישית הזכיר רק במשפט את קתדרלת קלן. ואחר-כך הופיעו בגלויותיו רק האותיות ABC. "מה זה ?ABC", שאלו אותו כשחזר.

Another Bloody Church" ", הוא ענה.

היא חייכה כדי שלא ייעלב וציינה לעצמה שזו הבדיחה הכי מפגרת ששמעה ממנו. הוא אמר: "אני אוהב כשאת מחייכת, מיידל'ה" וחיבק אותה, והיא סלחה לו על בהייתו באמריקאית והשעינה ראשה על כתפו. חודש קודם לכן בקולנוע בתל-אביב הקרינו פרסומת לבייגלך שהתחילה בשאלה: "מיידל'ה! מה עם הבייגל'ה?", ומאז ברגעי חיבה הוא קורא לה מיידל'ה. היא בת שלושים וחמש. הוא מבוגר ממנה בשבע שנים.

במקומות שלא כוסו פיח שחור בהקה קתדרלת ויטוס בשמש בצבעי דבש. גבעולי-אבן צמחו לגובה על-פני זכוכית החלונות, מסתיימים בפרחי-אבן שמילאו את הקשתות המתעגלות. 

היא הביטה במגדל הפעמונים שהתנשא מולם לגובה אדיר. בקומתו השלישית זהר בספרות זהובות על-גבי לוח שחור שעון. עיניה התרכזו בו. הספרות היו רומיות, ונקודות-זהב הפרידו בין ספרה לספרה לסימון חצאי השעות. מחוג-הזהב היה קצר ובקצהו חץ דמוי-לב. לא היה שם מחוג נוסף. למה רק מחוג אחד, שאלה את עצמה.

את התשובה מצאה בתפר בין הקומה השלישית לשנייה. שעון נוסף, הרבה פחות בולט מהראשון אם כי זהה לו בגודלו, היה קבוע שם. ללא עיגול-רקע, מחוברים ישירות אל קיר הקתדרלה, ריחפו שם הדקות.   I, II, III, IV  עבור ארבעת רבעי השעה, וביניהם, על קו-המעגל, נקודות-זהב, אחת לכל יחידה של חמש דקות. מחוג ארוך, שגם בסופו היה נעוץ לב, גמע פיסת דרך בין נקודה לנקודה אחרי רטט קצרצר.   

"תיראה" אמרה לו בהצביעה על השעונים, ממשיכה להביט בהם כמהופנטת.  "פיזרו את הזמן בין שני שעונים".

"כן", הוא אמר, ושאל: "לא נאחר, מיידל'ה? כבר עשרים לשתיים".

היה עליהם להיפגש לצהריים עם זוג החברים איתם הגיעו לכאן.

לפני שעזבו את שטח הקתדרלה הוא הלך לשירותים והיא חיכתה לו ברחבה. זוג עבר שם. לפתע הגבר התמוטט. גופו התחיל לפרכס. ראשו הקירח נחבט שוב ושוב באבני הרחבה הקשות, הצהובות. אשתו, נאה, לבושה בהידור, הורידה את מעילה הבהיר ודחפה אותו תחת ראשו. אנשים ניגשו והציעו עזרה, היא הנידה ראשה לשלילה, כנראה מורגלת היתה בדבר. ובכל זאת, כל-כך מותשות היו פניה.

"אפילפסיה, כנראה", הוא אמר כשחזר. היא אחזה בידו.

מסכנה, חשבה כשירדו מהגבעה. באו לטייל, ליהנות, ופתאום.    

בדרכם אל כיכר הסְטַרֶה-מֶסְטוֹ חצו את גשר קארל. הנהר היה כחול, זרוע הבזקי-שמש. בקצה הגשר הוא ניגש לרוכל לקנות להם מים מינרליים. היא הביטה אל הנהר וחשבה על השעונים. על כך שלא בגחמת-עיצוב סתמית הפרידו ביניהם. היתה שם כוונה…

"היי, ליידי", קרא מישהו מאחורי גבה. היא הסתובבה וראתה צוענייה צעירה שבזרועותיה תינוק עטוף שמיכה לא נקיה. בחצאיתה הרחבה, הארוכה, נאחז ילד כבן שמונה. פני הצוענייה היו יפות ומרושעות, ופני הילד מרושעות אף יותר. "דולר, גיב מי דולר", אמר הילד ודחף אליה את ידו. היא רצתה לפתוח את התיק ולתת לו משהו, אבל הוא עצמו נאחז כבר בתיקה ופניו היו מאיימות. היא חשבה על הדרכון והארנק והמצלמה שבתיק והביטה בתחינה בעיני האם שהחזירה לה מבט של עיקשות ודבקות במטרה.

"היי! היי!", הוא הגיח מאחור, שני בקבוקי מים מינרליים מציצים מתרמילו. הוא ניתק את ידי הילד מתיקה וגירש אותם משם.

 "תשתי", אמר לה, "תירגעי", ופתח לה בקבוק מים, "מטורפים לגמרי, אלה". היא שתתה מעט. אסירת תודה היתה, גם על שגירש אותם, וגם על כך שפתח לה את הבקבוק, כאילו אינה יכולה לעשות זאת בעצמה. אלה השעות, אמרה לעצמה. אלה הדברים החשובים. זה שהוא מסתכל באחרות, זה כלום, אלה הדקות. אינו בוגד בה. אלה רק מבטים. זה הלוח הזניח.

בכיכר הסטָרֶה-מֶסטוֹ הם אכלו צהריים במסעדה שמול בית-העירייה. לעירייה היה צמוד מגדל שבחזיתו גלגל-מזלות ענק ומעליו שעון אסטרונומי גדול אף יותר. תזוזה חלה בקרב הדמויות שהיו קבועות מימינו ומשמאלו של השעון האסטרונומי. השלד צלצל בפעמון שבידו, ושלוש הדמויות האחרות נענעו ראשם לשלילה. "זה המוות", אמר חברם, שהחזיק את מישלן פראג פתוח על השולחן. הוא הצביע על תמונה, בה ניתן היה לראות שביד ימינו מחזיק השלד פעמון, ובשמאלו – שעון חול. "והאחרים הם אוהבי החיים הטובים, שלא בא להם למות. הנה זה, המתיפייף עם המראה. וזה עם שַֹק הכסף. והשלישי, עם המנדולינה".

החלונות שמעל לשעון נפתחו, ושנים-עשר השליחים עברו בזה אחר זה מחלון לחלון.  

היא הרימה ראשה אל השמיים וראתה שנעשה מעונן.

תתעלמי משטויות, אמרה לעצמה, זה סתם הורס לך את היום. את הטיול. את החיים. מפל גרגרי החול בשעון של השלד, תזכרי אותו. בשביל הפרופורציות.

החברים סיפרו על הסיבוב שעשו בשדרות וצלאב, והם סיפרו על ביקורם בהְרַדְצַ'אני. חברם אמר שהקומפלקס המסובך של מצודת פראג היה ההשראה של קפקא לכתיבת "הטירה", ושלא נעים לו להודות, אבל הוא לא הצליח לגמור את הספר הזה. "זה בסדר", היא אמרה, "גם קפקא לא הצליח לגמור את הספר הזה". כולם צחקו. בן-זוגה נשק לה, הטביע בכתפה נעירת-חמור צוהלת, וסיפר גם לחבריהם את הבדיחה עם ה-ABC.

אחר-כך הם עלו אל ראש המגדל. הבניינים שכיתרו את הכיכר ניצבו על-גבי ארקדות ונראו מלמעלה שטוחים וקלילים כמו מגזרות נייר.

היא ציפתה בשמחה לקונצרט שבכנסיית ניקולאס הקדוש, הצחורה, הבארוקית, שאותה ראו מראש המגדל. היא הציצה במדריך שבידי חברם. תצלום הפּנים שלה היה מרהיב. קירות בוהקים מלובן היו מעוטרים פיתוחי זהב, אור זרם פנימה מבעד למחרוזת החלונות שבכיפת התקרה המצוירת.

אבל כשירדו מהמגדל, גשם חזק התחיל לרדת. הם נמלטו לתוך גלריה. תערוכה נפחתה שם זה עתה והיא היתה גדושה בסטודנטים. הצ'כיות הבהירות ארוכת הרגליים הצטופפו לפני כל תמונה, גזרותיהן דקיקות, שיערן ישר. סמוך למפתן עמדה סלסלה גבוהה מוארכת ובה עשרות מטריות נוטפות מים.

"עכשיו כל אחד יבחר לו מטריה, זה חופשי כאן" צחק חברם כשעמדו לצאת מהגלריה.

היא חייכה. גם בן-זוגה חייך, ואמר:

"עכשיו כל אחד יבחר לו צ'כית יפה. זה חופשי כאן".

חברם הבחין במבוכתה. חיפש מה לומר, ומִלמל: "אז 'הטירה' היא יצירה לא גמורה… כן, נכון בעצם, שכחתי".

היא התעכבה לפני שיצאה מהגלריה, כדי ללכוד בעיניה למשך דקה נוספת את קטע הכיכר הנשקף מחלון הגלריה, עם ענף עץ הדולב הנדחף לתוכו בחוצפה עליזה. הוליכה את מבטה לאורכם של פיתולי הקישוטים האדומים סביב חלונות הארמון הצהוב שמאחורי הדולב, כאילו יירגע הכאב, יתמוסס ויתפוגג באמצעות החלקת-המבט הזאת. היא חשבה: כמה יפה העיר הזאת. הארמונות, הגשרים, הכנסיות, הרחובות. תיהני ממנה. והוא… הוא אוהב אותי. הוא מגן עליי מפני צוענים. בנסיעות הוא נושא את המזוודות שלנו, אחת בכל יד, מרים אותן מעלה-מטה ומחייך אליי לסמן לי שלא כבד לו. הוא בריא. לא צונח פתאום, מפרפר, ראשו נחבט אל אבני הרחוב. אני אוהבת אותו. זה מה שחשוב.

כל השאר, אלה רק הדקוֹת. אבקת נקודות-זהב על קיר קתדרלה.

בדרכם אל המאלָה סְטראנָה הפך הגשם לטפטוף דק, עד שפסק.

הם הגיעו אל כנסיית ניקולאס הקדוש – חרוט עגול, רחב, ענקי, לבן, עם כיפה ירוקה לראשו. צמוד אליה, גבוה וצר, ניצב מגדל הפעמונים.

"זה יפהפה", היא אמרה. "תראה כמה שהיא… הדורה. "ואתה יודע, מוצארט ניגן על העוגב שתיכף נשמע".  

הוא חיבק את כתפיה ונשק לה.

אני חייבת, חשבה. אני חייבת להגיד לו.

"למה לך צ'כית יפה?", שאלה. "הרי  אני – כאן".

"כן", הוא אמר. "אבל אני לא יכול להשוות אותך לצ'כית בת עשרים".

היא השפילה את ראשה. כשהרימה אותו, הכנסייה היתה מגושמת וכבדה כמו פּילה לבנה.  

"בואי", הוא אמר. "הקונצרט תיכף מתחיל. חייבים להיכנס כבר לכנסייה הזאת, השד יודע איך קוראים לה. איך, באמת? את טובה בדברים האלה, מיידל'ה".

"מה זה כבר משנה", אמרה. "מה זה חשוב. Another bloody church".