Write Stories

אין תשובה. זה בסדר. אבל גם אם זה לא היה בסדר, מה אני יכול לעשות?

ריימונד קרבר, "מאין אני מתקשר", מתוך "דבר קטן וטוב", מאנגלית משה רון, הוצאת כתר

יניב, בן הזוג של נעמה, מדבר. יניב הוא ארכיטקט תוכנה, הוא מרוויח קצת פחות משיאני השכר במגזר הציבורי. זה לא קשור לשיחה שלנו אבל זה מה שעובר לי בראש עכשיו.

ארבעתנו יושבים מסביב לשולחן הסלון על ספות הטולמנס המעוצבות שלהם ומעשנים ג'וינט. בדיוק סיימנו ארוחת ערב בלתי מתקבלת על הדעת; ארבע מנות ברמת מישלן. נעמה הכינה כמעט הכול לבד, יניב עזר לה פה ושם, אפרת ואני הבאנו יין, זה כל מה שתרמנו לארוחה הזאת.

"זה לא שהיא כמו יהודייה בשואה, כן?" יניב נושף את העשן.

"מי דיבר על השואה? למה צריך לדחוף את השואה לכל דבר?" נעמה נשענת על כריות הספה, רגליה נחות על הירכיים של יניב. כמה הייתי רוצה להתחלף איתו עכשיו, להתחלף איתו בכלל, בעצם לא, לא הייתי רוצה להתחלף איתו, לא הייתי מסוגל לסבול את זה, עדיף לבוא מבחוץ.

"ומה זה סהרונים?" אפרת מרימה את הקול חזק מידי, "זה לא מחנה ריכוז?" ואני חושב: למה, אלוהים אדירים, למה? 

"כלא סהרונים הוא מתקן למסתננים," יניב לא מתרשם, "זה ויכוח אחר, לגיטימי, אבל אחר. אנחנו מדברים כאן על עובדים זרים שהמדינה נתנה להם אשרת עבודה." הוא מעביר את הג'וינט לנעמה.

"כלא זה כלא." אפרת קובעת, ואני מתפלל שבכך זה יסתיים, אבל היא, כמובן, ממשיכה: "אתם קולטים מה קורה כאן? באים שוטרים לבית ספר, תופסים ילדה שנולדה בישראל וחיה פה כל החיים שלה, עוצרים אותה ושמים אותה בבית סוהר. אתה מדמיין שיעשו דבר כזה לשירה?" היא פונה אליי פתאום.

שירה היא הבת שלנו, בת שש, היא בבית עכשיו. הבייביסיטר שומרת עליה ועל גיא. שלוש שנים לקח לנו למצוא את הבייביסיטר הזאת. אפרת טיפלה במשימה הזו, כמובן, הכינה טבלת אקסל עם – אני לא צוחק – שלושים ושתיים שאלות, זימנה לריאיון כל סטודנטית אומללה שעשתה את הטעות והתקשרה. כשתשובה כלשהי של מי מהן לא הייתה לרוחה, או אם מי מהן העזה להביע צל של מורת רוח לנוכח הוויה דולורוזה שאשתי העבירה אותה, היא מיהרה לסמן בהסתר 'לא!' תחת העמודה 'החלטה'. למותר לציין שהיא לא מצאה אף מועמדת מתאימה. כשגיא נולד והגיע לגבורות — גיל שנה, כבר לא יכולנו יותר. רשימת השאלות הצטמצמה ואפרת עברה לטלפון והציגה למועמדות שאלה אחת בלבד: "האם את פנויה הערב?" ככה מצאנו את אורית, סטודנטית לתקשורת, תיבדל לחיים ארוכים. בזכותה התחלנו להבין מה קרה בעולם בזמן שאנחנו עשינו ילדים, אורית פתחה לנו את הדלת ואנחנו גילינו עולם.

כשאני לא עונה לשאלה שלה (מה בכלל אפשר לענות על דבר כזה?) היא ממשיכה: "ואז מטיסים אותה ואת המשפחה שלה לצד השני של העולם, וזורקים אותה למדינה שהיא לא ראתה בחיים, למדינה שהיא אפילו לא ביקרה בה אף פעם."

"את צודקת," אומר יניב, ואני מרים אליו את העיניים. במקרה הוא שלף את זה עכשיו או שהמפגשים ביניהם הספיקו לו כדי לעלות על ביטוי הקסם שמשתיק אותה?

"זו טרגדיה, אני לרגע לא מנסה להפחית בערך של זה, המדינה משחקת כאן משחק כפול: ביד אחת מייבאת עובדים, גובה כסף מהמעסיקים, ואז מגרשת אותם ובדלת השנייה מייבאת עובדים חדשים. אבל בואו נשים את זה רגע בצד, תכלס, היא ואמא שלה לא עומדות בפני סכנה ממשית, זה לא שהן לא יוכלו להסתדר שם בשום אופן, הן לא יהיו זרות, יש להן את השפה, יהיה להן קשה, אבל הן יסתדרו. במציאות החיים שם, לעבוד בישראל זו פריבילגיה, כמו רילוקיישן משתלם, מצבן עדיין יותר טוב מרוב הילדות והאימהות בפיליפינים."

אני מסתכל עליו ולא מאמין, לא מאמין שאני אשכרה שוכב עם בת הזוג שלו. בהסכמה אני שוכב איתה, כן? בהסכמה ובידיעה של כל הצדדים. מרוב שכל העסק הזה לא יאומן אני מרעיף על נעמה תענוגות כאלה שהיא לא יודעת את נפשה. זה לא בגלל שאני איזה קזנובה, זה בגלל התשוקה שדעכה אצלם, ככה זה, קורה לכולם. שבע שנים, אף אחד לא מחזיק תשוקה שבע שנים. ואז בא מישהו אחר ודופק הפקה, נותן את הנשמה, אין מה להתפלא. אבל מה הוא מוצא באפרת? את זה אני לא מבין. בעצם, אני מבין טוב מאוד, גם אני מצאתי בה את אותו הדבר. אהבתי אותה כמו אני לא יודע מה. רק את העובדה הזו אני זוכר – זוכר שאהבתי אותה, לא זוכר איך הרגשתי כשאהבתי אותה, זה לא מתקבל אצלי על הדעת עכשיו, כמו חור שחור בזיכרון, כאילו מישהו אחר אהב אותה ככה, לא אני.

"נראה אותך," אומרת נעמה ומעבירה לאפרת את הג'וינט, "מחר אנחנו עולים לטיסה עם ניצן, לוקחים אותה מהבית שלנו, מהחדר שלה, מהחברות שלה, וטסים איתה למדינה אחרת, נגיד למדינה דוברת אנגלית, אבל כזו שניצן לא ביקרה בה אף פעם, עם תרבות אחרת, ומנהגים אחרים. נראה מה זה בעיניך "להסתדר". ואגב, תשכח מלשכור ג'יפ ולטייל בהרים, אין לנו כסף שם, גם לא חסכונות, נצטרך למצוא עבודה, אולי בהייטק, אבל בשכר מינימום. ניצן תיכנס לבית הספר המקומי, אף אחד לא ידבר איתה עברית. אין אייפון, אין סרטים בקולנוע, אין לקחת אופניים ולרכוב בשדות. אבל יש הרבה געגועים, לחברות, לחוף הים, לקיץ, למדינה שגירשה אותה כי היא נולדה לאמא הלא נכונה."

איזו אישה זאת. כל מי שפוגש את נעמה מיד מבין עם מי יש לו עסק; קודם כל היא אצילית, יש לה פנים אציליות, איך להסביר את זה? אפילו הקמטים הקטנים שמתחילים להיווצר אצלה — היא לא מנסה להסתיר אותם, כן? — כל אחד מהם יושב במקום. אלה קמטים של חיוך, של אור, לא של מרמור. היא, מה שנקרא, אשת אשכולות, אשת אשכולות של פעם, יודעת הכול, עושה הכול, ובתוך כל הטירוף הזה של קריירה, משפחה וילדים, מספיקה להתנדב במקלט לעובדים זרים, מבשלת נהדר, שוחרת שירה ותיאטרון, מתרגלת יוגה ומדיטציה, מתעניינת בבודהיזם ופילוסופיה. ואם כל זה לא מספיק גם פתחה קבוצת פייסבוק שנושקת עכשיו למאה אלף איש, בעיקר נשים, זאת אומרת, ואחרי כל זה עוד יש לה זמן לפוליאמוריה. 

נפגשנו ממש במקרה, באמצע הפארק, ביום שבת שמשי לפני חמש שנים. צעדנו זוג ועגלת תינוק לקראת זוג ועגלת תינוק. הבנות זיהו זו את זו, מיהרו להתחבק, ואז עברו להתפעל מהתינוקות זו של זו, בזמן שאנחנו, יניב ואני, עברנו להתפעל בחשאי מבנות הזוג זה של זה. בין לבין הספקנו להחליף מבט היכרות חטוף. יניב ונעמה – את זה אפשר היה לראות בקלות – היו הרבה יותר מגניבים ומעודכנים מאיתנו, אני לא מדבר על העגלה או על הבגדים, הם קראו זה לזו בת זוגי ובן זוגי, כי הם לא נישאו, ובמקום להתחתן באיזה אולם אירועים מעפן, כמונו, הם טסו לחופשה בסיישל, וכבר אז היו עמוק בפוליאמוריה. אנחנו אפילו לא ידענו על קיומה של המילה הזו. רק לפני כמה חודשים הרעיון הזה עלה בכלל, בין נעמה לאפרת. אפרת חזרה הביתה וסיפרה לי. היא לא הייתה בקטע, לקח לה זמן להפשיר. אני המתנתי בסבלנות. שיחקתי את התומך, המבין, המכיל, עד שערב אחד שאלה: "אתה רוצה לנסות?" ואני הרמתי את המבט מהסלולרי, לא עניתי מיד, הרהרתי בדבר, ואז, בנונשלנט, המהמתי מה שהיה אפשר לפרש כתשובה חיובית. כי בתחבולות תעשה לך אהבה. 

אפרת מעבירה לי את הג'וינט. אני מזדקף כדי לקחת אותו ממנה, אבל גם בשביל לסדר לי נקודת תצפית טובה יותר על הרגליים של נעמה. 

"אוקי, אני הולך איתך, השאלה היא מה עושים? מה עושים תכלס? הולכים להפגין, חותמים על עצומות? סבבה, זה חשוב, גם הצליח פעם או פעמיים, אבל בזמן הזה המדינה הספיקה כבר לגרש אלפים, נכון? אז מה באמת יציל את הילדה או הילד הבא?"

יניב מסתכל על נעמה, מחכה לתשובה. אני לוקח עוד שאכטה.  

"להסתיר אותה," הוא עונה לעצמו, "זאת הדרך היחידה, להסתיר אותה כאן בבית שלנו. וזה לא שנוכל לקחת רק אותה, כן? לא נוכל לנתק אותה מההורים, כל המשפחה תצטרך לגור כאן. ואם הם באמת יעמדו בפני גירוש הם גם לא יוכלו לצאת מהבית, כי משטרת ההגירה תחכה להם בחוץ, במקומות העבודה, בבתי הספר. אז בואי נבדוק רגע מה זה אומר: את פונה אל הילדה, או אל האמא ואל האבא, אם יש אבא בתמונה, ומזמינה אותם אלינו. אנחנו לוקחים יום חופש, מעיפים הכול מהממ"ד, מארגנים להם מזרונים, מסדרים להם מצעים, שמיכות, מגבות, מפנים ארון בגדים, מקום למברשות שיניים, מקום לנעליים. נצטרך גם להכין את ניצן, להסביר לה מי עומד לעבור לגור איתנו. היא תצייר להם ציור, נדביק אותו בסלוטייפ לדלת של הממ"ד. בערב הם יגיעו עם המזוודות שלהם. נשב איתם ערב שלם ונשמע את הסיפורים שלהם. אחר כך נלך לישון, שמחים וטובי לב. ומה קורה למחרת? מה עושים? לוקחים את ניצן לבי"ס והולכים לעבודה כרגיל? נועלים את הדלת ומשאירים אותם בבית? מה הם יעשו כל היום?"

"פנלים." אני אומר.

המבטים מופנים אלי.

"אם כבר…" אני מיתמם.

שתי הנשים חונקות את הצחוק רגע אחרי שהוא פרץ מתוכן. לא יעזור, ראיתי אתכן. השליפה שלי הייתה מהירה מהפוליטיקלי קורקט שלכן. אני מרוצה מעצמי. אחד מאחד הערב; מאה אחוז הצלחה. אפרת נותנת לי מכה גוערת בכתף, כמעט מעיפה את האפר. לפעמים היא כל כך נדושה שזה כואב. 

יניב מבקש ממני את הג'וינט. אני מעביר לו, הוא לוקח שאכטה ארוכה, נושף. 

"בערב נחזור הביתה והם יהיו כאן, נכין יחד ארוחת ערב, נצפה יחד בטלוויזיה, הבנות ישחקו בטאבלט, כבר לא יהיה לנו מה לומר להם, להם לא יהיה מה לומר לנו. כשתגיע השעה ניפרד כל אחד לחדר השינה שלו, ולמחרת נקום לאותו סיפור. ומה נעשה בסופי שבוע? נצא לטיולים? נבוא יחד איתם לארוחת שישי אצל ההורים שלך? את מדמיינת את זה קורה? וכמה זמן הם יגורו אצלנו, שבוע? חודש? שנה? לא נוכל פשוט לזרוק אותם לרחוב כשימאס לנו. את מבינה על מה אנחנו מדברים?"

יניב מגיש את הג'וינט לנעמה. היא אוחזת בו בקצות אצבעותיה הארוכות, האצבעות היפות שאני כל כך אוהב לנשק. נעמה מגניבה אלי מבט, מחייכת. היא יודעת טוב מאוד שאני בולע אותה במבטים כל הערב. וואו איזה מסאז' אני עומד לדפוק לך. אני אשתמש בשמן שנמצא אצלך קבוע ליד המיטה, אחמם אותו בין כפות הידיים ואמרח את כולך, מהעורף ועד אצבעות הרגליים. את כל השרירים אני אפרק לך, כמו שאת אוהבת. אני אחליק אל פנים הירכיים שלך. את תרימי את האגן ואני ארכן לפנייך ואנשק אותך שם. את תבקשי עוד, תתהפכי על הגב ואני אצלול לתוכך, אני אעריץ אותך שם, אני אנשוף בכלי שלך, אפיק מתוכך קולות ממיסים של עונג ושל פליאה. כשתגמרי, אני אלטף אותך בכל הגוף, עד שתפסיקי אותי, עד שתזמיני אותי אלייך, עד שתגידי: "בוא".

"תכלס זה אפשרי," יניב ממשיך, "אנחנו רק צריכים להחליט. לחסידי אומות העולם זה היה הרבה יותר קשה, גם להם היו את העניינים שלהם, את החיים שלהם, אבל הם בכל זאת עשו את זה. הם ויתרו על הפרס שמגיע לכל מי שמסגיר יהודי, וסיכנו את החיים שלהם ואת החיים של הילדים שלהם. בשבילנו זו לא הקרבה כל כך גדולה, לנו אין עסק עם נאצים, ואם יתפסו אותנו לא באמת יוכלו לעשות לנו שום דבר. אז למה אנחנו לא עושים את זה?"

נעמה רק מעפעפת.

"אני שואלת את עצמי מאיפה נובע נאום התוכחה הזה, מה המקור שלו, על אילו כפתורים הסיפור הזה לוחץ לך? אני לא מבינה מה הטעם לקבוע מסמרות, ממש עכשיו, על כללי המוסר שלנו ושל כל העולם. יש ילדה בכל הסיפור הזה, יש לה שם, קוראים לה גנה, והיא רק ילדה."

יניב שותק סוף סוף. נעמה מעבירה את הג'וינט לאפרת. אנחנו יושבים כמה שניות ושותקים.

"בכלל שמעתם את כל הסיפור? אני לא סיפרתי לך," היא מביטה ביניב.

"אחרי שהגיעו אלינו תכתובות הוואטסאפ התארגנו בקבוצה, שניים הלכו לבית המעצר, לפגוש אותן שם, ואפרת ואני הלכנו לבית הספר, לברר עם השומר מה קרה. מצאנו אותו בשער, הוא עדיין שמר שם. הסברנו לו מי אנחנו ונראה שהוא שמח לשתף, לפרוק את זה, גם לו זו הייתה טראומה. הוא עמד בשער בית הספר באחת וחצי, חצי שעה לפני סיום הלימודים, וראה מכונית שחורה נעצרת לא רחוק מהשער, אבל גם לא קרוב מידי. הוא לא ייחס לה חשיבות, מכוניות עוברות שם כל הזמן. אחרי רבע שעה הוא שם לב שהיא עדיין שם ולא זכר שמישהו יצא ממנה. הוא חיכה קצת, אחר כך חשב לגשת אליהם, אבל הודה שפחד לעשות את זה, ממילא היה אסור לו להשאיר את השער ללא השגחה. אז הוא התקשר למשטרה, דיווח למוקד על המכונית החשודה וביקש שיזדרזו להגיע כי עוד מעט יגיע הצלצול ומאות ילדים יתחילו לזרום החוצה. המוקדנית אמרה לו שהיא שולחת ניידת. הוא ביקש ממנה שיגיעו מהר, אמר שיש לו תחושה לא טובה, והמוקדנית הבטיחה לו שהניידת יוצאת עכשיו. היא באמת הגיע מהר, התחנה לא הייתה רחוקה ותוך חמש דקות נעצרה ניידת מאחורי המכונית החשודה. השוטרים חיכו קצת ואז פתחו את הדלתות ויצאו שניהם מתוך הרכב. אחד מהם ניגש לחלון הנהג של הרכב השחור והחלון גלש מטה. השומר שמע את השוטר אומר: "אסור לעמוד פה." ואז שמע מתוך הרכב קול של גבר. הוא לא בטוח במאה אחוז אבל כמעט בטוח שהגבר ברכב ענה לו: "אז למה אתה עומד?" השומר כבר חשב: וואי וואי וואי, החברה האלה בצרות. אבל אז קרה משהו שהימם אותו לגמרי. השוטר חיכה רגע מול החלון הפתוח ואז הזדקף, סימן משהו לשוטר השני, ושניהם הסתובבו וחזרו לרכב המשטרה שלהם, אפילו בלי לעדכן אותו מה קורה, נכנסו פנימה, התיישבו, חגרו חגורות, הניעו את הרכב, ונסעו משם.

"בשלב הזה השומר כבר היה משוכנע שיש לו עסק עם משפחת פשע, אבל לא היה לו יותר מידי זמן לחשוב מה לעשות כי בדיוק אז השעון צלצל ואחרי חצי דקה התלמידים הראשונים התחילו לצאת לכיוונו ולהתקרב אל השער. הוא הסתובב אל הרכב השחור וראה שוטר ושוטרת במדים, מדים קצת שונים מאלה שהכיר, יוצאים מהרכב וצועדים לעברו. ילדים כבר צבאו על השער. אבל הוא לא פתח אותו, קודם פנה לשוטרים ושאל מה קורה, כשלא ענו לו ביקש לראות תעודת שוטר. השוטר והשוטרת שלפו תעודות ורק אז הוא ראה שהם ממשטרת ההגירה. הוא שאל אותם מה הם רוצים. הם לא ענו לו ופקדו עליו לפתוח את השער. כשהילדים התחילו לצאת הם עמדו בצד ובקלות איתרו את גנה. הם עצרו אותה. השומר לא יכול היה לעשות כלום. השוטרת נתנה לה יד והוליכה אותה לניידת."

אנחנו שותקים. אפרת נושפת כמויות של עשן סמיך אל התקרה. אני מסתכל על יניב ובבת אחת זה בא לי.

"אולי תסתיר אותם במשרד שלך." אני אומר.

המבטים חוזרים אלי.

"יש לך שם את החדר הנוסף הזה, שאתה לא משתמש בו, נכון? בוא ניפגש יום אחד, נארגן אותו, נזמין אותם לשם. ככה בערב לכל משפחה יהיה את השקט שלה. ואם יום אחד ידפקו לכם בדלת שני ילדים פיליפינים ויבקשו מכם להסתיר אותם תמיד תוכל להגיד: 'כבר הסתרתי במשרד'."

עכשיו כולם צוחקים, לא מעניין אותם כלום. אפרת מעיפה את הראש שלה לאחור וגועה בפה פתוח. נעמה מגלגלת צחוק מלא שיניים לבנות. אפילו יניב מחביא חיוך. שתיים משתיים. איזה ערב. אולי זה יזיז אותם סוף סוף מהאווירה המדכאת שלהם, מהחפירות של יניב, אולי עוד נספיק לעשות משהו חכם יותר עם הערב הזה.

"מישהו רוצה לשתות עוד משהו, תה? קפה?" נעמה מחלקת את המבטים בינינו.

אנחנו מסרבים בנימוס. אפרת סוגרת את הג'וינט במאפרה ונשענת לאחור. אנחנו ממשיכים להימרח ככה בסלון שלהם בלי בושה, נושמים את האוויר שלהם, שוחקים את הריפוד של הספות ואת הזמן של ארבעתנו, מתכרבלים כל אחד במחשבות של עצמו. אף אחד לא אומר שום דבר. 

"אמא…"

הקול של ניצן עולה מהחדר שלה. שכחתי בכלל שהיא כאן. נעמה מסתכלת על יניב, יניב מסתכל על נעמה. אף אחד מהם לא קם.

"אמא…!"

"אמא באה מותק." נעמה קמה, עוקפת את הספה ונעלמת במסדרון. זהו, סקס כבר לא יהיה פה הלילה. ילדים ערים זה כמו פצצת נפאלם על המאחז האחרון של מיליציית הליבידו. אנחנו יושבים בשקט, שומעים את הציוצים של ניצן, את קולות ההיסוי של נעמה. אפרת מניחה עלי את הראש. אני מחבק אותה. יניב שולף את הסלולרי. אני מחכה שנעמה תחזור, מסטול מכדי לקבל את העובדה שהערב נגמר, שהפעם נתנהג כמו שני זוגות רגילים שאוכלים ארוחה, מדברים על מה שמדברים עד השקט הראשון, ונוסעים הביתה. 

נעמה חוזרת מהמסדרון, מטופפת ברגליים יחפות, השמלה עוטפת אותה כל כך יפה. היא מתיישבת לצד יניב. הוא מניח את הטלפון בצד.

"נחזיק אצבעות." היא אומרת ונשענת על כתפו. 

"בובי, בוא נזוז." אפרת לוחשת.

"כן," אני אומר, אבל ממשיך לשבת. גם אפרת לא עושה סימנים של קימה. פתאום עוברת בי מחשבה נוראית: זהו, זה הסוף, יותר לא ניפגש. נמאס להם מאיתנו, הם יפסיקו לענות לטלפונים, יתנצלו בוואטסאפ שהם עסוקים, ויעברו לחברים הפוליאמוריים האחרים שלהם. בטח עומדים אצלם בתור, אנשים מגניבים יותר, מעניינים יותר, אצלנו אף אחד לא עומד בתור, אנחנו אפילו לא מכירים עוד אנשים שהם בקטע. זהו, צריך לקום, להציל את מעט הכבוד שעוד נשאר לנו, להשאיר לנו סיכוי כלשהו שהם ירצו להיפגש שוב. אני מרים את המבט אל נעמה ומיד מבין שהכול שטויות, שאלה סתם פרנויות מהחומר של יניב שדופק לי את המוח כמו פטיש של שניצלים. היא מחייכת אליי, נעמה, חיוך עייף אבל אמיתי, חיוך שאוצר בתוכו את הסוד הגלוי של שנינו. לא יעזור לי, החיים שלי דבש. סביבי מגרשים אנשים מהמדינה שלהם, קורעים משפחות, עוצרים ילדות. ואני אוכל טוב, מעשן מלא, טס לחו"ל מתי שבא לי, ושוכב עם אשת איש שלא אמורה לירוק בכיוון שלי.

"קדימה." אני לוחש ואפרת מהמהמת בהסכמה לתוך הצוואר שלי. אבל אף אחד מאיתנו לא קם.

עמוס הפליג בשבחה. הוא נכח בהרצאתה וחזר נלהב. "כל העיניים היו נשואות אליה. הקהל שאל שאלות והיא אפילו לא מצמצמה. ענתה על הכול ברהיטות. אי אפשר היה להאמין שהגיעה לאולם ההרצאות ישר מהטרמינל."

"אין לך מושג כמה שאתה צודק. האישה הזאת," הכרזתי והצבעתי על נועה שלבשה שמלת קטיפה סגולה בעלת צווארון, "היא כל כך עוצמתית, שגם אם רכבת נוסעת תפגע בה, הרכבת תתפרק ולא היא," אמרתי ורק כשהבחנתי בעשרות העיניים הנעוצות בי ושמעתי את  השקט שהשתרר סביבי הבנתי שדיברתי בקול רם מאוד, כנראה צעקתי.

אפילו אֶמָּה הצעירה ששטפה כלים במטבח עצרה ממלאכתה והפנתה אלינו את צדודיתה. מבט משועשע התרוצץ בעיניה הירוקות. צחקוקים מוחנקים נשמעו בסלון. אולי האורחים דמיינו כמוני מפגש חזיתי בין נועה לבין רכבת ישראל דוהרת; חלקיקי פלדה אדומים מתעופפים באוויר, גצי אש ניצתים במסילות, עשן עולה מייבבת חריקת הבלמים. נועה חייכה בהתנצלות לאורחים הנבוכים ולפי מבטיה הרושפים קלטתי ששתיתי יותר מדי והנחתי את גביע היין על השולחן. העמסתי סלט חסה עם פקאן מסוכר בצלחת, ושאלתי מתחטא, "יש כאן מישהו שעוד לא טעם מהסלט הנפלא של אשתי?"

בלילה במיטה, ממש לפני שנרדמנו נועה הפרה את שתיקתה הממושכת ואמרה בקול קר, יבש כקרח: "כל כך הרבה עוינות הייתה במשפט המכוער הזה שלך עליי ועל הרכבת." "איזו עוינות בראש שלך, רק רציתי לפרגן לך." אמרתי וניסיתי לחבק את גבּה, מוּצף אשמה אך נועה סילקה את ידי ולפני שקברה את ראשה בכרית סיננה, "לא רק עוינות, אלא גם שנאה. שנאה יוקדת."

                                                                          ***

בשלב הזה לא נועה ובטח שלא אני רצינו לחורר את מעטפת הסטטוס קוו הדקיקה של נישואינו. תומר ואביגיל למדו בתיכון, הקריירה האקדמית של נועה הסתמנה כמבטיחה עם קבלתה כמרצה מן המניין בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב ואני מוניתי לראש צוות פיתוח בחברת הייטק בה עבדתי שנים.

התהלכתי בתחושה שחיינו המשותפים מוגנים מפרצי רוחות רעות, כאילו פענחנו במאמץ רב קוד מוצפן של זוגות שהחליטו להישאר ביחד אחרי הכול ולהמשיך לנהל עסק משותף. כשהתגנבו לאוזננו שמועות על מכרים, שכני עבר, הורים של חברי ילדנו מבית הספר שהתגרשו, צקצקנו בלשון כרצי מרתון השולחים מבטי השתתפות לאלו שהשתרכו מאחור. הרגשנו ברי מזל שהצלחנו לאזן את מערך הכוחות בינינו לאחר שנים בהן כפות המאזניים היטלטלו בסערה.

הכרנו כשנועה שפכה עליי בטעות קפה חם בתור לקפיטריה באוניברסיטה העברית. היא קיבלה את ההפוך שלה ורצתה להימלט מגדוד הסטודנטים שצבאו על הדלפק. צעד אחד מיותר לאחור גרם לקפה שהחזיקה בכוס הקרטון להישפך. את הכתמים החומים על הסוודר שלי היא ניסתה ברוב אדיבותה למחות במפית.

היינו אז סטודנטים מבטיחים לתארים מתקדמים שזכו למלגות, והתחבטו מצחקקים לגבי הניסוח ההולם למכתב התודה הרשמי לתורם שבזכות מענקו הנדיב התאפשרו לימודינו והוענק לנו אופק מחקרי. היא לבשה אז ג'ינס משופשף, צבעה קצוות שיער אחת בסגול, התנדבה במעון לנשים מוכות ולמדה בחוג לחינוך. אני ענדתי עגיל באוזן, הרכבתי משקפי ג'ון לנון עגולים, טיפחתי זקן תיש ולמדתי מדעי המחשב. היה לנו מנוי סטודנטים לסינמטק ואהבנו לצפות בסרטים צרפתיים מה"גל החדש". אחרי הסרט ירדנו לעשן במדשאה של גיא בן הינום ולהציע פרשנויות בלתי מתקבלות בעליל לסרטים שצפינו בהם.

לאחר שנתיים התחתנו, ובמהרה החיים התנפלו עלינו בתביעות שהכריחו אותנו להיות אחראיים, רציניים ולעמוד בגזרת התשלומים החודשיים. כשהילדים נולדו בהפרש קטן אחד אחרי השנייה, קלילות החיים הסטודנטיאליים נמחצה לעד תחת כובד מטלות היום-יום הבלתי נגמרות. בתקופה הסהרורית של מחלות הילדים והלילות ללא שינה, החלטנו שנועה תמשיך בקריירה האקדמית ושאני אעבוד ואהיה המפרנס העיקרי.

בשנים הראשונות נועה עוד טרחה להתעניין אם אני חש החמצה על כך שלא השלמתי את לימודיי, אך ככל שנקף הזמן, היא חדלה לשאול ואני חדלתי לתהות מה היה קורה לו הייתי ממשיך בלימודי הדוקטורט. משכורתי היפה פרנסה את המשפחה ואני מיגנתי את עצמי בשגרת היום-יום שכללה יום עבודה ארוך שהסתיים רק בשעות הערב המאוחרות ונסיעות תכופות לחו"ל.

לזכותה של נועה ייאמר שבתמורה לפשרה הכפויה שלי, רוב הזמן היא הצליחה לא לנפנף בפלירט הקצר שניהלתי עם עמיתה לעבודה במהלך נסיעת עבודה לגרמניה. שבוע נעדרתי מהבית וכשחזרתי, הייתי נסער ומבולבל והתוודיתי קודח על כל חטאיי בנשימה עצורה. אז היא בעיקר שתקה, אולם חודשים ואולי שנים אחר כך הקניטה אותי ושאלה בעוקצנות מה שלום החברה הפרחה שלי. היא הניחה שניתקנו את הקשר מיד עם שובנו ארצה, ואני לא סיפרתי לה שהפלירט עם מירית המשיך עוד שבועות אחר כך. אמנם לא העזנו לשכב שוב בלהט כמו ששכבנו במיטה המוצעת בסדינים מעומלנים בחדר המלון המוסק בדצמבר במרכז ברלין, אך הִישנות הבגידה קרצה בכל פעם שנתקלתי בה בטעות במסדרון, מתחכך במלאות חזהּ ונמלא התרגשות, בכל ישיבת צוות בה שולחן עגול הפריד בינינו ובנק הזיכרונות המלוכלך רחש באוויר ועקצץ בפיתוי.

                                                                   ***

נועה רצתה לארגן מסיבה בביתנו לרגל פרסום המאמר האקדמי הראשון שלה בכתב עת בינלאומי יוקרתי לחינוך. הופתעתי מהצעתה, עד עכשיו הקפדנו לדלג על טקסים טרחניים. רצינו להעניק משמעות משלנו לאירועים ולכן ערכנו חתונה צנועה וברית מילה ביתית. גם את חגיגות הבר מצווה והבת מצווה המרנו בטיולים ארוכים בארה"ב ובאירופה. הייתה בינינו תמימות דעים שאין צורך להטריח את הדודות הרחוקות לנסוע עד ירושלים בשביל להגיש להן מאפה פילו ולקבל מהן צ'ק ונשיקה שמנונית מליפסטיק על הלחי. "הפעם אני רוצה לחגוג," הכריזה נועה והסירה את משקפי הראייה שלה שהשאירו את פניה עירומים וזרים. בגשר אפה נחרצו סימנים אדומים. היא קיפלה את עיתון סוף השבוע לשניים והניחה אותו על שולחן הזכוכית.

"מה קרה?"

"לא יודעת, אולי זה הגיל," משכה בכתפה, "הגיל שגורם לך להכיר תודה על כל מה שהצלחת להשיג בחיים."

"את צעירה מדי בשביל להתחיל עם הסנטימנטליות," הזהרתי והנחתי את רגליי המשוכלות על העיתון. נועה הסירה אניצים סוררים מהסוודר שלבשה ונדה בראשה. "זאת בכלל לא סנטימנטליות, אלא רצון לחלוק עם חברים את תחושת הסיפוק שלי."

שנים עבדה על המאמר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה שעסקה ב"'מושג העצמי' בקרב נוער בסיכון" וכעת חשה גאווה על כך שסוף-סוף זכתה לפירות של פרסום, הכרה, ומוניטין. אבל זאת לא רק גאווה, הסבירה, "אני מרגישה גם התרוקנות ממשהו שמילא את כל כולי."

"חשבתי שאת מתכננת להפוך את הדוקטורט לספר."

"ברור." היא הנהנה והשקע בסנטרה רטט, "אבל יש עוד זמן."

"את יודעת שאימא שלי תמיד אומרת שאסור להתרברב במזל הטוב, שזה יכול לפתוח עין הרע."

"על מה אתה מדבר?" היא צמצמה את עיניה וניסתה לכלוא את מבטי, "מה זה לפתוח עין הרע?"

"זה כמו לפתוח פה לשטן. המבט של אנשים קנאיים עלול להיות מסוכן, להזמין צרות."

"איזה שטויות, בחיי. אל תגיד לי שאתה מאמין בכל הדעות הפרימיטיביות האלו של אמא שלך," אמרה והביטה בי במבט ספקני שכמו אמד אותי מחדש ואז הוסיפה, "אני גם לא מתרברבת ולא משתחצנת, אני סתם רוצה להביע תודה על כך שאחת השאיפות שלי התממשה. שאחרי שנות עבודה רבות ומאומצות, סוף-סוף זכיתי להגשים חלום."

"עכשיו את נשמעת כמו מישהי שזכתה להארה."

"נו, באמת." היא רטנה בפה שהתעקם. אחר כך קמה, אספה את ספלי הקפה ושפכה את שאריות הנוזל המר לכיור, "אתה יודע למה אני מתכוונת."

                                                                    ***

מועד המסיבה נקבע לערב חמישי שלאחר חג פורים. שלושים המוזמנים היו רובם ככולם חברים שלה. מעט חברות ותיקות מהתיכון, והרוב קולגות מהאוניברסיטה: ראש החוג וכמה מרצים מהחוג שלה ומחוגים אחרים, ביניהם גם עמוס הידיד הגבעולי המזדנב שלמד איתה מהתואר הראשון ועבר איתה את כל התחנות האקדמיות המתישות שבדרך, חביב עליה ומשונה תמיד בעיניי. האורחים שאלו בנימוס מה להביא, אך נועה לא רצתה שיביאו עמם דבר. היא תדאג לכול. בתושייה של מארחת מנוסה הזמינה ארגז יינות שכלל יינות אדומים ולבנים, וגם כמה בקבוקי וויסקי. תפקידי היה לקחת את הארגז מחנות המשקאות, לקנות ירקות טריים בשוק ולאסוף מהקונדיטוריה היוקרתית מגש פטיפורים במילוי קרם קוקוס, שטרודל תפוחים ועוגת גבינה.

שבוע לפני המסיבה הצהירה נועה שברצונה לשכור את שירותיה של סטודנטית או סטודנט שיגישו את הכיבוד, יפנו את הכלים הריקים למטבח וידיחו אותם. היא אמרה שחשוב לה להיות כל כולה עם החברים שלה. הרי יש כאלו שמגיעים ממש מרחוק. מחיפה, מקיבוץ דפנה ואפילו זוג אחד שעקר לבוסטון לפוסט-דוקטורט וקפץ לביקור מולדת, הבטיח לבוא להגיד שלום. לנועה היה חשוב להעניק לכולם את מלוא תשומת הלב, לכבד אותם בנוכחותה ולא להתרוצץ מוטרדת בין המטבח לסלון כדי להביא למישהו קיסמי שיניים או לערבב את הרוטב בסלט.

"אביגיל או תומר לא ירצו לעזור, הא?"

"השתגעת? הם כן הציעו שיפנו לנו את הבית באותו הערב."

"וואלה."

"כן, לפחות הם לא יטרקו דלתות ויסתובבו עם הטלפון הנייד שהולך לפניהם כמו כלב נחייה."

אחרי סבב טלפונים קצר היא השיגה שם של מישהי מזוג חברים, שלא הכיר אותה אישית אבל שמע עליה משכנים. שמה היה אֶמָּה. היא הייתה צעירה בת עשרים ושתיים שחזרה לא מזמן מטיול בדרום אמריקה ועברה לירושלים מכרמיאל כדי לעבוד ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים הבאה. בטלפון היא נשמעה לנועה נחמדה ואדישה. ממש כמו הילדים שלנו, שהיו צעירים ממנה בשש-חמש שנים. נועה סיפרה שלא היה לה ממש אכפת מהי העבודה, לא היה לה אכפת משעות עמידה ארוכות במטבח, לא ממש היה לה אכפת מכלום. היא רק ביקשה שנועה תשלח לה את הכתובת שלנו בווטס אפ והודעת תזכורת יום לפני האירוע.

"איזה מין שם זה אֶמָּה? שאלתי את נועה כשלחצתי על שלט הטלוויזיה.

"תשאל אותה," אמרה נועה והתיישבה לצדי, מותחת גרב על קרסולה.

                                                                    ***

"אמא שלי קראה לי אֶמָּה כי היא מעריצה את ג'ין אוסטן," סיפרה לנו אֶמָּה שהייתה בחורה יפה ומושכת מאוד. היא הייתה אחת מהנשים הצעירות המשתמשות היטב במגנט משיכתן, מאלו שמנצלות עד תום את הקסם שהן מהלכות על גברים ומיטיבות לנצל בעורמה את העצבנות וחוסר השקט שהן מעוררות אצל נשים. שיערה הארוך והשחור דגדג את פלחי ישבנה העגול, עיניה היו ירוקות וגדולות ופיה נשאר פעור מעט כשהקשיבה.

"אמא שלי נולדה בליברפול. כבר עשרים שנה היא בארץ ועדיין יש לה מבטא בריטי כבד."

אמרה אֶמָּה ועפעפה קלות בריסים הצפופים שהאפילו על עיניה.

"נכון," ציינה נועה, "לג'ין אוסטן יש רומן ששמו אֶמָּה על שם הגיבורה הראשית. קראת אותו?"

"לא," אמרה אֶמָּה והעבירה את שערה הצידה, "זה אף פעם לא עניין אותי."

בחדר השינה, כשסגרתי את רוכסן שמלת הקטיפה של נועה היא רטנה שהיא לא מבינה את כל הצעירים והצעירות האלו ששום דבר לא מעניין אותם. בדרך כלל נמנעה ממתיחת ביקורת על הסטודנטים שישבו בכיתות הלימוד, ציניים בעל כורחם, בוהים בה במבט מזוגג, מפעם לפעם משחקים בגלוי בטלפונים הניידים שלהם ועונים להערותיה בגלגול עיניים.

בניגוד למרצים אחרים היא מעולם לא התבדחה על חשבונם או העתיקה את תכתובות המיילים העילגות ששלחו לה וקראה אותן בקול בישיבות סגל כדי להתנקם בזלזולם המופגן. בפניי היא הודתה שכל הדיבורים האלו על התמעטותו של הדור גורמים לה להרגיש זקנה להחריד. הרי גם כשהיא הייתה צעירה, הוריה חשבו שהיא וחבריה רדודים וחסרי דרך ארץ כי שתו וודקה במועדון האומן, בזמן שהם היו בטוחים בשיחותיהם הקדחתניות שהתנהלו בחדרים המטונפים והקרים בשבט הצופים שהם ישנו את העולם, יצילו אותו מאי הצדק ומחוסר השוויון.

"אבל גם הילדים שלנו ככה, נועה."

"ככה מה?"

"לא מתעניינים."

"נכון." היא נאנחה.

"איך אני נראית?" שאלה, החליקה יד על שמלתה ובידה השנייה הרימה את שיערה הערמוני וחשפה את עורפה ואת צווארה הארוך.

"נהדר," אמרתי ונשקתי על לחיה, נושם לקרבי את ריחה המוכר.

                                                                   ***

המוזמנים הגיעו טיפין טיפין והתאספו בסלון ביתנו שעבר מתיחה לרגל המסיבה. הספות הוצמדו לקירות, שולחן הקפה הורחק לחדר עבודה, השטיח הפרסי גולגל וזרי שושנים בצבע להבת אש פוזרו בכדים על כוננית הספרים העמוסה. די מהר נפטרה נועה כמעט לגמרי ממבוכת בעלת השמחה ורק אני שהכרתי אותה כל כך טוב, הבחנתי בדריכות הדקה שנמתחה על פניה, בשנינות הבזק שבה הגיבה להערות, ובחביבות המודגשת בה חילקה הוראות. אֶמָּה ביצעה את הנחיותיה במלואן: מילאה מגשים בגבינות מעושנות שקיסם ננעץ בטבורן ופינתה צלחות משומשות. היו ששאלו בלחישה אם הבחורה החמודה הזאת היא אביגיל, ואני לכסנתי מבט אל הישבן התפוחי והמוצק שלה וצחקתי, מה פתאום. אביגיל שלנו הרבה יותר צעירה והרבה פחות מנומסת. שתיתי כוס יין, ואחר כך גם שתי כוסיות וויסקי כשעמוס, המעריץ המושבע של נועה, החל לנדנד לי. הכרתי אותו מאז שהיה בן עשרים וחמש, וכעת לאחר יותר מעשרים שנה, שמר על בייבי פייס וגזרה נערית. רק המפרצים בפדחתו הסגירו את גילו. הוא הלל את נועה ואת ההרצאה ההיא שנשאה במכון הרטמן, שעתיים אחרי שחזרה מכנס חשוב בפריז, ואז נפלט לי המשפט המיותר ההוא על הרכבת. מבטה הצולב של נועה ליווה אותי עד לשולחן הכיבוד המתרוקן. מלבד סלט החסה שאכלתי ברעבתנות, נותרו רק כמה ברוסקטות יבשות שאותן כרסמתי בלי רצון. גבינת הקממבר שכל הערב שמתי עליה עין נגמרה וכך גם הפרוסות המגולגלות של הסלמון המעושן.

קצת לפני אחת-עשרה החלה התנועה לזרום החוצה. האורחים לבשו מעילים, הכתיפו תיקים ונפרדו ממני ומנועה בנשיקות ובלחיצת יד חמה. נשאר רק עמוס שהתיישב בספה ליד נועה שנראתה סמוקה וזקופה בשמלת הצווארון שהאריכה את גווה. פיניתי כלים למטבח וכל הזמן לכסנתי מבטים לעבר נועה ועמוס שהתווכחו בלהט. שוב היטגנה בבטני השאלה אם הם באמת רק ידידים. ואם הם באמת רק ידידים והיא מעולם לא נמשכה אליו כפי שטרחה להדגיש אז למה אצבעות הפסנתרן הגרומות שלו התהדקו מפעם לפעם על כתפה ומדוע היא לא טרחה לסלק אותן אלא הסבירה לו בעיניים נוצצות את חשיבות תוצאות המחקר האחרון שערך הפרופסור הבכיר בחוג שלהם. היא הייתה כל כך מרותקת לטענתו של עמוס שהתעקש שמדובר במִחזור של מחקר ישן עד שבקושי זיכתה את אֶמָּה במבט כשזו הודיעה לה שסיימה את עבודתה. נועה איתרה אותי יושב על שולחן במטבח וביקשה בקול צונן, כעוס עדיין מהערתי הטיפשית על הרכבת שאקפיץ את הילדה המתוקה הזאת לביתה ואשלם לה.

חיפשתי את המפתחות, תוהה אם עמוס יהיה מספיק נועז או מיואש לפתות את נועה. הוא תמיד היה סוג של נמושה בעיניי, אולי מפני שידעתי שהיה נשוי פעם לזמן מאוד קצר לאישה סקנדינבית. לאחר גירושיו הכושלים מהסקנדינבית בעלת הכתפיים הרחבות הפך למין זאב בודד, סרבן מושבע לדייטים שהסתובב בטריקו מודפסת בכל ימות השנה באולמות הספרייה הלאומית ובשעות הצהריים תר בעיניו אחר מכרים לחבור לשולחנם בקפיטריה. רגע לפני שעזבנו את הבית קמה נועה מהספה, העיפה מבט על המטבח הנקי והכיור הריק ואמרה לאֶמָּה שהיא מודה לה על עבודתה הנהדרת. לי היא הורתה לשפוך את הזבל, הוא בטח עולה על גדותיו. קשרתי את שתי שקיות האשפה הכתומות ומלמלתי ברכת לילה טוב קפוצה לעמוס.

                                                                ***

ברדיו התנגן השיר Hey"" של הפיקסיס. הייתי עדיין מסוחרר מעט מאלכוהול שזרם בדמי, הגבהתי את הווליום ושרתי בקול. אֶמָּה ישבה לצדי במושב ליד הנהג וזמזמה את המילים.

"את לא צעירה מדי בשביל השיר הזה?"

"אני בכלל לא צעירה, ויש לו קצב סקסי שמתאים לכל גיל."

"את צודקת," אמרתי וכשהגבהתי עוד את הווליום, אצבעותינו התנגשו. לרגע תפסתי את ידה וכששחררתי אותה, היא צחקה והגביהה את המוזיקה עד למקסימום. תופפתי על ירכי את הקצב ואז החליקה ידי עד לירכה. לשתי את בשרה וטיילתי עם אצבעותיי רחוק יותר בין רגליה. חלציי התמתחו בהתרגשות כשהיא פיסקה מעט את ירכיה עבורי, פילסה בשבילי דרך. הלמות התופים ואפלת הלילה גרמו לי להרגיש חי וצעיר. רמזורים כתומים מהבהבים פינו לנו באדיבות את הכביש ואֶמָּה הנחתה אותי בקול נמוך למסלול המהיר ביותר לדירת השותפים שלה ברחוב טשרניחובסקי. כשהגענו היא ציינה שאוכל לחנות צמוד למדרכה האפורה.

"מה אתה עושה?" שאלה מופתעת כשחניתי מתחת לאחת החניות המקורות של הבניין.

"אי אפשר לחנות בפנים." פסקה, "החניות מסומנות לפי מספרי הדירות."

"אל תדאגי, לא אשאר פה כל הלילה."

הרמתי את סריג הטוניקה הלבן שלבשה וידיי טיפסו במעלה בטנה הרכה ומשם לשדיה. ביד אחת חפנתי שד עגול ובידי השנייה חרטתי אדוות הולכות וגדלות על פלח ישבנה.

"לא כדאי," אמרה אֶמָּה ולא ידעתי אם היא מתכוונת לחנייה שאליה פלשתי, או לכל מה שהתרחש ומלמלתי, "שום שכן לא יבוא לחנות עכשיו בחצות הלילה." היא זרקה משהו סתום, אבל אני הייתי כבר להוט לגמרי. כיוונתי את החימום על העוצמה הגבוהה ביותר ועברתי למושב האחורי. היא שלחה רגל אחר רגל למושב האחורי וקרסה בדרך. בצחקוקים קולניים הסיתה את שערה לאחור, כאילו הוא שהכשיל אותה ואני אספתי אותה לחיקי. עזרתי לה לחלוץ את מגפיה ולהפשיל את מכנסי הטייץ' השחורים שלבשה, ואז קילפתי מעצמי את הג'ינס והסרתי את משקפיי.

ממש לפני שהשתחלתי לחום גופה, שאלתי אותה אם יש לה קונדומים. אֶמָּה אמרה שכן וגררה מהמושב הקדמי את תיק הצד הזעיר שלה. "אין כמוך," לחשתי מתנשף באוזנה בזמן שהיא קילפה את העטיפה והגישה לי את הגומי הדביק. ליקקתי במרץ את קונכיית אוזנה המתוקה וחדרתי לתוכה. תנועותיי הלכו והעמיקו בהשתלהבות עד שגמרתי, ואף שהיא גנחה ונאנקה לא ידעתי לבטח אם נהנתה.

הייתי חייב להשתין וכשחזרתי רועד מכפור הלילה, משפשף את כפיי להתחמם מצאתי את אֶמָּה יושבת לבושה לגמרי במושב הקדמי של הרכב, שערותיה הארוכות מסתירות את פניה המורכנים. הטלפון הנייד שבידה בהק בחשכת הלילה. היא הקישה במהירות מסחררת על המקשים ואני תהיתי מה היא עושה. מתכתבת עם מישהו? כותבת סטורי? גולשת באינסטגרם? באגביות שאלתי אותה במה היא כל כך עסוקה. אֶמָּה הסתפקה במשיכת כתפיים קלה. לחצתי על מפזר האדים שניקה את המסך הערפילי וחשף מחדש את השמשות. "את רואה שאף אחד לא ביקש את החנייה שלו?"

"אההא… " השיבה ושברה את המבוכה בחיבוק מרפרף. לפני שנעלמה אמרה "ביי אילן," וטרקה את הדלת.

                                                                 ***

בבוקר שאחרי המסיבה, נועה עדיין התעלמה ממני ואני התחמקתי ספוּג חרטה ממבטיה. "לא שילמת לה." הודיעה לי בצהריים בטלפון, ואני התקשיתי לזהות לפי טון קולה הקורקטי אם מהלה את דבריה בציניות, אם היא יודעת עוד משהו.

"אתה מקשיב? לא שילמת לה. לא שילמת לאֶמָּה."

על מה בדיוק לא שילמתי, חשבתי ולחיי פרכסה בעצבנות. נזכרתי שיצאתי מהבית עם שתי שקיות זבל, לא היה זכור לי בכלל שלקחתי איתי ארנק. ככל ששִחזרתי את קורות ליל אמש, לא עלתה בזיכרוני תמונה שבה אני שולף את ארנקי מכיסי ומשלם.

"נכון. לא שילמתי," אמרתי וניסיתי לייצב את הרעד שבקולי, תוהה אם אֶמָּה סיפרה לה על אמש, רמזה לה משהו בשיחת הטלפון. לנועה הייתה יכולת מופלאה להשהות את עלבונה, לאבּן אותו עד לשחרורו ברגע המתאים. כשהיא הכתיבה לי עניינית את מספר הטלפון שלה וביקשה שאטפל בזה ואמנע חוסר נעימות, הבנתי שניצלתי. אֶמָּה לא סיפרה לה כלום. אם נועה נשמעת כל כך עניינית זה בגלל המשפט המיותר על הרכבת, שבעקבותיו עוד בוא תבוא שיחת נזיפה ובגלל רגישותה המופרזת לזכויות עובדים.

נועה נהגה לטעון שמתן תנאי שכר הוגנים לכלל האוכלוסייה ובפרט לעובדים חסרי מעמד היא התשובה למיגור האלימות בחברה הישראלית והתרופה לכל תחלואיה. לא התנגדתי לדעותיה, אך לעתים הסתייגתי מהן. הרגיז אותי שממרום מעמדה במגדל השן נועה מתיימרת להציע דיאגנוזות גורפות לעלובי החיים, לנרקומנים, לזונות, למבקשי מקלט, למהגרי עבודה זרים. ומה היא בכלל יודעת על מצוקות, ילדת שמנת מבית הכרם שמעולם לא חשה על בשרה את צריבת עליבותו של העולם.

קבענו להיפגש באותו הערב בכניסה לקפה במעלה רחוב בצלאל. אֶמָּה הגיחה מפינת רחוב סמוך וכשהבחינה בי חייכה ונופפה לי לשלום. שאלתי אותה לשלומה והיא סיננה שקמה לא מזמן והיא עדיין נורא עייפה. הכלב של אחד השותפים שלה נבח כל הלילה והיא לא הצליחה לישון. היא כועסת על עצמה שבכלל הרשתה שכלב פינצ'ר חום קטן ומכוער יעבור לגור אצלם ויתרוצץ לה בין הרגליים. למה הסכימה, הרי היא שונאת כלבים והייתה יכולה להגיד לא. העיניים שלה באמת נראו אדומות ומצומצמות לחריצים וכשקיטרה נשמעה מאוד ילדותית. כתפיה היו שמוטות וארשת שעמום נתלתה על פניה. היא נראתה כמו נערה מנומנמת, שונה לגמרי מאמש.

נתתי לה מעטפה עם 350 ₪ ואמרתי לה שאני מצטער. אתמול בלילה שכחתי את הארנק והעניין לגמרי פרח מזיכרוני. אֶמָּה לקחה את המעטפה והוקל לי שהיא שיתפה פעולה עם התעלמותי. כאילו באמת היה ערב תמים אתמול, והיא הייתה בחורה שבאה לשטוף אצלנו כלים לכמה שעות ספורות כדי לעשות כסף. ממש לפני שנפרדנו, ביקשתי שבפעם הבאה, אם היא צריכה משהו אז שתפנה אליי כי נועה מאוד עסוקה בימים אלו. "אבל אין לי את המספר שלך," היא אמרה בהתפנקות ומוללה קצוות שיער.

"נכון," אמרתי והכתבתי לה את המספר.

                                                                    ***

את גודל טעותי הבנתי רק כעבור שבועיים כשאֶמָּה התקשרה אליי כשהייתי בעבודה. בזמן הזה כמעט ולא חשבתי עליה. ואם כן נדדו מחשבותיי אליה היו אלו מחשבות דחוסות, כפי שנזכרים בנהג שאתו היית מעורב בתאונת דרכים קלה; הדפיקה בפח הפגוש כבר תוקנה מזמן, והרצון להיפטר מהזיכרון המעיק נהדף כל העת בסידורים בירוקרטיים תפלים שדרשו תשומת לב וטיפול.

"מה שלומך, אילן?"

"בסדר," עניתי והלכתי לכיוון המטבחון הריק, שם הייתה יותר פרטיות מאשר בחלל העבודה המשותף.

"ניסיתי להשיג אותך בשבוע שעבר."

"כן, הייתי בחו"ל בנסיעת עבודה," שיתפתי בלי רצון.

"איך היה?"

"בסדר. ניסיתי לייצב את קולי העצבני, "מה את רוצה, אֶמָּה?"

היא אמרה שחישבה שוב את הכסף שקיבלה מאתנו ומשהו עדיין לא מסתדר לה.

"מה בדיוק לא מסתדר לך?" שאלתי וכדור חום שהתמלא וגדל בקיבתי התגלגל מעלה בגרוני עד שהציף את פניי. "קיבלת 350 ₪ על שלוש שעות עבודה… "

"אני יודעת. זה באמת יוצא תשלום יפה לכל שעה ואני מניחה שכולל גם טיפ… אבל זה עדיין לא כולל הכול…"

שפתיי התהדקו, "זה לא כולל מה?"

לאחר כמה שניות של שתיקה פסקה, "זה לא כולל נסיעות."

רגלי החלה לרקוד בעצבנות. "הסעתי אותך כיוון אחד," אמרתי ומיד התחרטתי על אזכורה המפורש של הנסיעה במכונית כי אֶמָּה ציינה בקול ארסי, שאם אני לא מבין שמגיע לה לקבל גם החזר על הנסיעות, אז בטח נועה תדע בדיוק מהן הזכויות שלה.

מאוחר יותר באותו הערב נפגשתי איתה מתחת לדירתה בטשרניחובסקי ונתתי לה מעטפה עם עוד 350 ₪.

                                                                  ***

כעבור שבוע וחצי היא התקשרה אליי שוב ואמרה שבדקה את החוקים באינטרנט ומצאה שמפני ששילמנו לה באיחור ממועד ביצוע העבודה המזדמנת היא צריכה לקבל גם פיצוי על הלנת שכר.

"איזו הלנת שכר, על מה את מדברת, אֶמָּה?" שאלתי וידיי הפכו קרות.

"יש לי קישור, רוצה שאשלח לך או לנועה? לפי הבדיקה מגיע לי עוד 500 ₪. תאמין לי שבדקתי טוב-טוב את כל הזכויות שלי…" היא הטעימה את המילים והרגשתי שתוך כדי דיבור היא שותלת בחזי סיכה חדה שעלולה לנקב את ריאותיי. זועף אמרתי שניפגש בחניון של גן הפעמון בעוד כשעה וחצי. נסעתי במהירות מופרזת. חציתי באור אדום, לא נתתי זכות קדימה לזקנה שדידתה עם מקל הליכה. רציתי לסיים עם העניין הזה כמה שיותר מהר.

אֶמָּה ישבה על ספסל, סמוך לפח מתפקע משקיות ומעטיפות חטיפים, עטופה במעיל צמר שחור. בתחילה לא זיהיתי אותה כי הסתפרה. השיער שלה הגיע עכשיו עד לקו הלסת ובאור הפנס הכתום עדיין הייתה יפה, אך אולי מפני שלא הייתה מאופרת, עור פניה נראה מעט אפרפר ומלוכלך.

נתתי לה 500 ₪ שהיו לי במזומן בארנק, וכשהיא ספרה מול עיניי את השטרות בתנועה מיומנת ובשביעות רצון מגורגרת, הייתי בטוח שהיא התייעצה עם מישהו לפני שרקחה את מהלכיה האחרונים. בטח סיפרה הכול לחברה או לידיד קרוב ואלו יעצו לה לסחוט אותי. אולי אחר כך הזמינה את כולם לטקילה על חשבונה בבר צפוף, והתלוצצה עם כולם על חשבוני. הייתי מטרה נוחה והסקס החד-פעמי בינינו היה אירוע מושלם לסחיטה. גבר בן קרוב לחמישים שקיים יחסי מין מזדמנים עם צעירה שהייתה יכולה להיות הבת שלו. ללא מאמץ אפשר היה להציג את הסקס שעשינו במושב האחורי כמקרה של אונס ותקיפה מינית, בקלילות היא הייתה יכולה להחריב את חיי.

בחנתי את פניה לברר אם היא מוסרית, אם היא בעלת ערכים ועד כמה תמתח את המשחק הארור הזה עוד. תהיתי אם יש לה הורים, אם יש לה אבא בגיל העמידה שהייתה יכולה לדמיין אותו לנגד עיניה ולהתמלא חמלה לנוכח הסתבכותו חסרת האונים. לחצתי על כפתור ההקלטה במכשיר הנייד שלי ואמרתי, "אֶמָּה, קיבלת די ויותר כסף על שעות עבודה ספורות. אני חושב שמספיק עם העניין המופרך הזה."

היא צחקה בקול רם ונשמעה כמו מכשפה או שחקנית משוגעת ואני שנאתי אותה ורציתי לצעוק עליה שתפסיק לאיים עליי. שאני לא מפחד שתלשין לנועה על הסטוץ שלנו כי הנישואים שלנו מספיק חזקים בשביל לעמוד בעוד סחף של אכזבה.

"כן, זהו," מלמלה כשנרגעה מצחוקה ואז שלפה סיגריה מתיקה, הציתה אותה ושאפה מלוא העשן לריאותיה.

"לא ידעתי שאת מעשנת", ציינתי.

"אתה לא יודע עליי הרבה דברים," אמרה וזנב חיוך מריר כבש את פניה.

"רוצה אחת?"

"לא, לא," אמרתי ותחבתי את ידיי לכיסים, נחפז לעזוב את המקום.

                                                                 ***

לא שמעתי ממנה זמן רב וחיינו חזרו למסלולם הרגיל. בקיץ טסנו כולנו לכפר נופש למשפחות במרכז הולנד, והפרשה עם אֶמָּה גרמה לי להרגיש אסיר תודה על חיי המשפחה הנוחים שניהלתי. ילדיי המתבגרים היו סרבנים סדרתיים ומיאנו להשתתף בכל מסלול אופניים או סיור במוזיאון שהצענו להם, כפי שמתבגרים נועדו להתנגח ולהאיר את התוכניות של הוריהם באור ארכאי ומגוחך, אך בסופו של דבר היו ילדים טובים. חשבתי שאביגיל, בת השש-עשרה לא הייתה מעלה על דעתה להפיל בערמומיות גבר בפח כפי שאֶמָּה עשתה.

הוקרתי מתמיד את נועה, שתמיד הצטיירה בעיניי כאישה חכמה ואצילית, ביחסה האוהד לסטודנטים שלה, בהתנדבויותיה למען נשים במצוקה. כשחזרנו מהחופשה עזרתי לה ככל שיכולתי לבחור עורך מתאים לעבודת הדוקטורט שאותה רצתה לעבד ולהוציא לאור כספר. הקשבתי לרעיונותיה והשאתי עצות בנוגע לקורס החדש שפיתחה ותכננה להציע לחוג. יחסי המין שלנו חזרו להיות לוהטים. חשקתי בה, נצמדתי אליה וליקקתי את כל כולה. נועה הייתה מעט נבוכה מלהט תאוותי, אך קיבלה את שפע תשוקתי כמנחה על שגרת נישואינו. ואולי ייחסה את השינוי להפצעתה השרירותית של תקופה טובה בזוגיות, מאלו שמגיחות אחת לכמה שנים לאחר תלמי שגרה ארוכים, כמו חבילה אבודה בדואר שמגיעה לאחר שכבר שכחת מקיומה.

בספטמבר לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית נועה הייתה עסוקה מאוד. היו לה מאמרים רבים לסרוק, ספרי מקור להשיג. גם אני הייתי עסוק בפרויקט שפת תוכנה חדשה בשיתוף צוות אמריקני. על אף ששנינו התבצרנו בעומס היומיומי, בערבים לעתים קרובות בילינו ביחד. מדי פעם יצאנו לאכול יחד ארוחת ערב במסעדה ואפילו חידשנו את המנוי בסינמטק.

חודש לפני פתיחת שנת הלימודים,  כמה שעות אחרי צאת חג שמחת תורה הופיע מספרה על הצג. "זאת אני."

רציתי לנתק. נועה הייתה בסלון, קראה ספר ושמעה אותי. "אני בבית," השבתי רועד, "נדבר מחר בעבודה."

"תחזור אליי." קבעה אֶמָּה ונועה שאלה אם זה שוב פעם בנצי מהצוות. הוא היה מתכנת החדש שניחן בעודף מוטיבציה לעבוד בכל שעה אפשרית, הכול בשביל להתחנף למנהל ולהכתיב סדר יום עקמומי שבו העבודה היא לפני הכול.

"כן," שיקרתי, "איך ידעת?"

"מתי הוא סוף-סוף יכבד ימי חופש, ויבין לא להתקשר בערבים. מה כל כך דחוף לו? היית צריך להיות קשוח אתו. הרבה יותר קשוח."

"צודקת. אני מכין קפה, רוצה?

למחרת בבוקר חניתי את הרכב בחניון ובמקום לעלות במעלית, יצאתי החוצה והלכתי במדרכה עד לקומת הכניסה בבניין הגבוה שבו שכנו משרדי החברה. רק לעתים רחוקות צעדתי את המסלול הזה ברגל וכעת הבחנתי שהזגוגיות המושחרות של חלונות הבניין נראות מבחוץ כמו משבצות מושחרות בתשבץ. בדרך טלפנתי אל אֶמָּה. היא לא הסכימה להגיד מה רצונה בטלפון וביקשה להיפגש אתי פנים מול פנים ולדבר.

"על מה יש לנו לדבר, חשבתי שכבר דיברנו על הכול." ציינתי בקול עֵצי.

"אם אתה מעדיף שאדבר עם נועה, אז אין בעיה. אני יכולה לפנות אליה. למען האמת, בנושא הספציפי הזה אני כמעט בטוחה שהיא תוכל לעזור לי יותר ממך." נשכתי את שפתיי בעצבים ואמרתי שניפגש בגן העצמאות מחר בשבע בערב.

אֶמָּה לבשה חצאית מבד הודי אוורירי וצבעוני וגופייה. כתפיה החשופות היו שזופות. כשהתקרבתי היא קמה מהספסל ושופעת נחמדות סיפרה שלפני יומיים חזרה מסיני, שם השתתפה במסיבת טבע. היא ציפתה שאשאל אותה איך היה.

 "מה את רוצה?" שאלתי קצר רוח.

היא מתחילה ללמוד, אמרה בקול מלא גאווה. היא שבקושי עמדה בבחינות הבגרות, הצליחה לשפר ציונים בכמה מקצועות, לעשות פסיכומטרי ולהתקבל לחוג לעבודה סוציאלית. "מזל טוב," עניתי מנוכר והיא התעלמה לגמרי מאדישותי ובמלוא ההתלהבות תיארה עד כמה מדובר בהישג עבורה. היא שגדלה במושב נידח ליד כרמיאל, היא שאיש מבני משפחתה מעולם לא למד לתואר ראשון, ושההישג הכי גדול שלהם היה להתקבל לנבחרת הכדורגל האזורית.

"אתה יודע, שמתוך קורסי הבחירה לקחתי גם קורס אחד של נועה מהפקולטה לחינוך?"

ניסיתי להסתיר את התחלחלותי מדבריה. הרגשתי שוב את הסיכה מתנועעת בריאותיי מאיימת לחורר אותן אם אעשה תנועה אחת מיותרת. נתקפתי סחרחורת.

אֶמָּה השתעלה ואמרה שבני זוג משכילים וליברלים כמונו ודאי ירצו לתמוך בלימודיה של סטודנטית מהפריפריה.

"על מה את מדברת, לעזאזל?" בעטתי ברגלי בחצץ.

"עבדתי במלצרות כל החופש וחסכתי 6,000 ₪. עדיין חסרים לי 5,000 ₪ בשביל לשלם את שכר הלימוד לשנה הראשונה."

"מה? את רצינית?"

"רצינית מאוד. תתייחס לזה כאל סוג של מלגה."

שתקתי ושמעתי את הלמות לבי דוהרות בקצב מסחרר. בו במקום היא שלחה לי במסרון את פרטי חשבון הבנק שלה כדי שאעשה לה העברה בנקאית.

חזרתי לרכבי נסער, מקלל את הרגע שבו פגשתי אותה. החלטתי לספר הכול לנועה, היא תעמוד בזה. היא תבין. שקל אני לא אשלם יותר לכלבה הזונה הזאת. היא לא תסחט אותי יותר. בערב חזרתי בלב על עיקרי הדברים שתכננתי לומר לנועה, אך בדיוק כשעמדתי לספר לה, ראיתי שהיא נרדמה עם ספר במיטה. הסרתי בדממה את משקפיה וכיביתי את מנורת הלילה.

                                                                  ***

למחרת הייתי פחות החלטי וחשבתי שאולי אתייעץ קודם לכן עם ישי, חבר טוב שלי מהמילואים שהיה לו ניסיון עשיר בקשרים עם נשים. חלקם היו קשרים לא כשרים, מיעוטם הסתבכו והסתיימו בתביעות מכוערות, אבל ישי תמיד יצא מכל פרשיה חבוט אך מלא תובנות. נפגשנו באמצע היום בבית קפה הומה במרכז הטכנולוגי במלחה.

שתינו בירה וסיפרתי לו הכול. הוא לא התפלא, קשה היה להפתיע טיפוס מחוספס כמוהו, אבל הוא כן כחכח בגרונו ומלמל שלנשים הצעירות היום אין אלוהים, פשוט אין אלוהים. אחר כך קבר את ראשו בידיו ואמר, שאני ונועה נראינו לו תמיד זוג יונים, מתואמים כאלו. משתווים כמו שהסבתא המנוחה שלו נהגה לומר, ומי היה מאמין.

לגבי הווידוי בפני נועה והסירוב לתשלום הוא חשב ההפך ממני. לנועה אל תספר כלום ולבחורה תשלם, הוא פקד עליי. תשלם לה ותחתים אותה על מסמך שזהו התשלום האחרון, או יותר טוב תקליט אותה אומרת שמדובר בתשלום האחרון בהחלט ושהיא לוקחת בחשבון שאם תסחט אותך שוב, אתה פונה למשטרה.

"אתה בטוח?"

"זאת הדרך היחידה שלך להיפטר ממנה ולהציל את הנישואים שלך."

פעלתי בדיוק כפי שישי הנחה אותי. נפגשתי אתה בבית קפה פינתי במרכז מסחרי שומם. אֶמָּה הסכימה שאקליט אותה אומרת בקולה שזוהי דרישת התשלום האחרונה שלה ממני. היא חזרה אחרי המילים שהכתבתי לה בקול מודגש ותיאטרלי ולא הפסיקה לגעת בשערה ולצחקק בטיפשות. למחרת העברתי מחשבון בנק רדום בבנק הפועלים שניהלתי עוד מימי רווקותי 5,000 ₪ על שם אֶמָּה רהב. קיוויתי שהפעם זה באמת נגמר.

                                                                   ***

שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים האקדמית היא שוב טלפנה. הייתי בקניות בסופר, וכשזיהיתי את מספרה מתנוסס על הצג, עצרתי המום. לחצתי על כפתור ההקלטה ועניתי. אֶמָּה שאלה לשלומי בטון עולץ וסיפרה שהלימודים באוניברסיטה מעניינים מאוד, ושכבר בשבוע הראשון גילתה שבאותו החוג שלה ממש לומדים גם שני ידידים חמודים שלה מהצבא ועוד חברה ותיקה מכרמיאל, ושאחד הקורסים המרתקים ביותר שבחרה הוא הקורס שאותו מלמדת נועה.

"הייתי בינתיים בשני שיעורים אצלה ואתה לא יודע כמה אשתך מוכשרת וחכמה…"

כשהזכירה את נועה גופי התקשח ופי התייבש. אֶמָּה סיפרה שהיא ישבה בשורות האחרונות באולם, ושהיא וידידיה התפעלו לא רק מההרצאה המרתקת שנועה העבירה, אלא גם מחוש ההומור החריף והמראה האלגנטי שלה.

"היא לבשה מקטורן מחויט שגרם לה להיראות זקופה ודקה ואספה את שיערה כמו בלרינה, והידידים שלי התלהבו ממנה כל כך… התלחששנו עד שנועה פנתה אלינו והציעה שאם אנחנו מדברים על נושאים מסעירים כל כך, אז אולי נשתף בהם את הכיתה כולה? היא לא זיהתה אותי, חיכיתי שתקרוץ לי או תחייך, אבל הבנתי שבשבילה אני סטודנטית אחת מתוך מאות שהיא מלמדת…"

פניי החווירו כשאֶמָּה המשיכה לספר שבסוף השיעור, כשכולם יצאו לעשן בחצר, היא הייתה חייבת לספר להם שבאביב היא ביקרה בביתה המטופח ועמוס הספרים בשכונת ניות, ואפילו עבדה אצלה לכמה שעות! החברים שלה רצו לשמוע פרטים פיקנטיים ומשכו בשובל שמלתה כמו ילדים שמנדנדים לאמם, אבל היא, כך סיפרה — התאפקה, ממש נשכה את הלשון כדי לא לספר את הדבר העסיסי ביותר, את העובדה שהיא ולא אחרת שכבה עם בעלה. עם בעלה של נועה לוין. "חברות שלי המשיכו להציק לי ואני הרגשתי שעוד שנייה המילים יברחו לי, אז כיביתי את הסיגריה ואמרתי שאני חייבת להספיק לרוץ לקנות קפה לפני השיעור הבא. היא השתתקה והמתינה. דממה השתררה.

"אתה גאה בי?"

"כן," מצאתי את עצמי אומר מהורהר, "תודה אֶמָּה". היא צחקה בקול רם ומשוחרר. פניי התעוותו כשחזרתי ואמרתי, "תודה אֶמָּה".

בזמן שהמתין שימלאו לו את המכל באחת מאינספור תחנות הדלק בתחילת כביש קאסיה, ביציאה מפירנצה, לא הפסיק עורך-דין אָדַמי להסתכל על הנערה בחולצה ובג'ינס הכחולים, שעמדה על שפת הכביש מעט לפניו. היא היתה גבוהה ומעודנת, שׂערה הבלונדיני היה פזור ובהיר מאוד, ולרגליה היה מונח תרמיל גדול. ללא ספק זרה, אולי נורדית, מאלה שמטיילות בכל אירופה בטרמפים. ודאי ביישנית, או עצלנית במידה שלא תיאמן, כי היא מניחה למכוניות שלפניה לעבור בלי לאותת במחווה הרגילה והמוכרת של עצירת טרמפ.

גם לעורך-דין אדמי לא עשתה שום סימן, אבל הוא, מתוך מין דאגה מלאת חסד שנחה עליו, עצר את המכונית, ובעודו פותח את החלון כדי להזמין אותה פנימה, שאל: "רומא?".

אולי הנערה לא היתה לא ביישנית ולא עצלנית, אלא בסך הכול זהירה: היא נעצה בו זוג עיניים בהירות מאוד, בצבע שיש לים ביום בלי רוח, ובחנה אותו ברצינות תהומית, לפני שהחליטה להשיב בהנהון. אחר כך הצטנפה במושב, רחוק ממנו ככל הניתן, ונראתה אפילו יותר קטנה, בשתי זרועות רזות, רזות, צרובות שמש, ובפניה הזעירות שלמען האמת לא היו עשירות בהבעה, כפי שלעיתים קרובות קורה אצל הנורדיות.

עורך-דין אדמי לא היה דון-ז'ואן או פתיין נטול עכבות, ובכל זאת, הואיל והיה משוכנע שכן היה כזה בצעירותו, נותרה בו הידיעה השלווה כי בשעת כושר לא יחסרו לו הקסם, ועוד פחות מכך הטכניקה, הדרושים לכיבוש אישה. באופן טבעי, הרעיון להפעיל קסמים וטכניקות על הנערה שזה עתה העלה לרכבו לא חלף בראשו ולו בחטף, ובאמת, ביושר גמור, יותר מכל דבר אחר הוא חשב על בתו, על איך יהיו הדברים כשתגדל. זאת כאן בת ארבע-עשרה או אולי חמש-עשרה, והיא יפהפייה ואצילית. ובכן, הוא לא יתלונן כלל אם הבת שלו, בעוד עשר שנים, תיראה כמוה, או תהיה יפהפייה ואצילית בדרכה שלה, אבל הוא גם אף פעם לא היה נותן לה להסתובב ככה לבד בעולם, ומסתכן בזה שתיפול לידיו של איזה הולל. וכך, ברגש שאינו נטול חמימות אינטימית עמוקה, המופנית כמובן אל סגולותיו שלו, הגה עורך-דין אדמי בכך שהוא עצמו יכול היה להיות הולל, אלמלא בלמה אותו, בפני נערה כה צעירה שנראית כה טהורה, תחושת אחריות שנוכל לכנות אבהית.

עורך הדין חש אפוא בנוח עם מצפונו באופן בלתי רגיל, אבל, ודווקא כיוון שהיה כה נקי ושלם, בכל זאת היה שמח לו הפגינה הנערה קצת יותר אמון, והיתה, למשל, מחזירה לו חיוך כשהסתובב אליה וחייך. אבל ההיא היתה רק יותר ויותר רשמית והתחפרה בפינה שלה, לא נכונה לשום הבעת אמון, ולאורך זמן עלול היה העניין להיראות פוגעני, במובן זה שהתנהגותה יכולה להתפרש כהטלת ספקות וחשדות שהוא, ביסודו של דבר בהחלט לא ראוי לספוג, אפילו לא במקרה.

בסן קשיאנו, בבית קפה שבקצה אחת העליות, עצר לרגע לקנות לה חפיסת סוכריות. לפעמים ילדים נשבים ככה, בדברים של מה בכך, ואכן היא סוף סוף חייכה אליו כשהניח בידה את הסוכריות, אך מיד חזרה להסתגר במקומה, בהבדל היחיד, שעכשיו גם מצצה סוכריות. הכביש ירד מגבעת סן קשיאנו, עיקול אחר עיקול, מהעצים צרצרו ציקדות באוויר הטוב שחיממה השמש, והעמק השתרע לפניהם רחב-ידיים באינסוף גוני צהוב וירוק. בקתות אחדות נראו על הגבעות, כל אחת מוקפת בקבוצת ברושים משלה, ועורך הדין, שבשל התמורות במצב רוחו חש שהוא כמעט מתרגש לנוכח כל היופי הזה, הצטער שהבחורה שירדה אליהם מן הצפון לא ממש נותנת את לבה לכך.

"Do you speak English?", הוא שאל אותה.

"Yes", ענתה בשלווה גדולה.

עורך הדין החווה לכיוון הכללי של העמק. "Beautiful Italy", הוא אמר.

הבחורה נעזרה במחוות ראש כדי לאשר כי בעיקרו של דבר היא מסכימה, ואמנם זו לא ממש היתה הזמנה לשיחה, אבל עורך הדין חשב שהנה הם יצאו לדרך וסיפר שהוא גר ברומא ושיש לו ילדה בת ארבע, שקוראים לה ג'יזלה, וגם התחיל להגיד לה שהוא לא היה מתלונן כלל וכלל אם הבת שלו, כשתגדל, תהיה כמוה, אבל זה היה רעיון מורכב מדי בשביל האנגלית שלו, ומהר מאוד קטע את דבריו, ואז שאל, בצרפתית, אם היא יודעת צרפתית והיא ענתה שכן, כמובן. אז הוא שב וסיפר לה, בצרפתית, שהוא גר ברומא, שיש לו בת שקוראים לה ג'יזלה, ושהוא לא היה מתנגד כלל וכלל וכך הלאה וכך הלאה, אבל גם בצרפתית אותו רעיון מסובך, אם לא מופרך, לא יצא ממש ברור, והיא צפתה בו נאבק בשפות הזרות, ופניה לא היו פושרות עכשיו, אלא עליזות ומחוצפות, ולבסוף אמרה, באיטלקית רופפת יותר משלנו רק במעט, שהוא יכול לדבר באיטלקית אם הוא מעדיף, כי היא למדה במנזר בפירנצה, ובכל אופן איטלקית היא יודעת מצוין.

עורך הדין קיבל, ולא בלי צדק, את הרושם שהנערה הזאת השתעשעה על חשבונו בעניין השפות הזרות, ולפתע חש כלפיה טינה. לא חזקה מדי, כמובן, אך כזו שהספיקה כדי לעודד אותו לשקול להתייחס אליה בפחות זהירות מכפי שעשה עד כה. למעשה, הודות לדחיפה הזאת, שרק טינה סמויה יכולה היתה לעורר בו, חלפה בראשו, בהתקרבם לאזור המיושב בפוג'יבונזי, המחשבה הבאה: אם הליצנית הזאת היתה קצת יותר מבוגרת, במקום להמשיך ישר לרומא, הייתי פונה עכשיו ימינה ולוקח אותה לסן ג'ימיניאנו, שזה מקום שתיירות אוהבות ותמיד יכול לצאת ממנו משהו. בכמה יותר מבוגרת? טוב, במלוא הכנות, עניין הגיל הוא נושא רגיש. הוא אוהב בנות צעירות, אפילו צעירות מאוד כפי שניתן לקבוע בהן צדק, אבל, בין היתר בהתחשב בעיסוקו המשפטי, הוא בטח לא אחד שיתפסו אותו עם בת חמש-עשרה, אם כי, אם נבחן זאת לעומק, זאת כאן, בשקט יכולה להיות בת שש-עשרה או שבע-עשרה. אלוהים אדירים, ואם היא בת שבע-עשרה? אצל הנורדיות האלה אף פעם אי אפשר לדעת: הן מתפתחות לאט ומשמרות איזו חזות בתולית גם כשאת הבתולים עצמם כבר איבדו מזמן. אם היא בת שבע-עשרה, כל הפרשה נראית אחרת, שלא לומר מתהפכת על פיה. אבל זה לא יכול להיות. בחורה בת שבע-עשרה, ליד גבר שאף שזה עתה החל את העשור החמישי לחייו, בהחלט נחשב מושך במידה לא מבוטלת, לא מתנהגת ככה, כלומר ברצינות הרשמית והמרוחקת הזאת, שעכשיו הצטרפה אליה מציצת הסוכריות. עורך הדין קבע אפוא בינו לבינו כי הפיתוי לפנות ימינה, אל מקום המיטיב כל כך עם האהבים כמו סן ג'ימיניאנו, לא היה אלא פנטזיה משונה, אין טעם להתעקש על חשקים כאלה, שעומדים בסתירה לחוק העונשין, ואכן, בפוג'יבונזי הוא המשיך ביד בוטחת לקאסיה, והכביש ביציאה מהכפר שוב עבר בין כרמים ומטעי זיתים, והִרבה להתעקל. עורך הדין חש כעת סיפוק, כמי שזה עתה עשה את מה שניתן לכנות מעשה טוב, ואולם לרוע המזל לא היה מהטיפוסים האלה שעצם ההישמעות לצו המידה הטובה הוא גמול מלא ומספק עבורם, ועל כן, בסתר לבו, נותרה בו מעט חרטה על סן ג'ימיניאנו, על אותה אווירה מיוחדת שמחוץ לזמן, המסוגלת לשחרר מן התפיסות השמרניות של ימינו. זה שמדובר בתפיסות שמרניות ובהבלים מורליסטיים – בכך לא היה לעורך הדין כל ספק. מי בזמנו של בוקאצ'ו, סתם לשם הדוגמה, או של ארֶטינו – ואלה היו, היום אנו יודעים היטב, חברות מתורבתות מאין כמותן – מי, אם כן, בזמנים ההם היה עוצר את עצמו בפתחה של הזדמנות כזאת? באותם זמנים קרו גם דברים הרבה יותר גרועים בלי שאיש ישתומם או יטריח ללא צורך את חוק העונשין.

"באיזו שעה נגיע לרומא?" שאלה להפתעתו הנערה.

היתה זו שאלה של מה בכך, אולי הטבעית ביותר שניתן להעלות, בהתחשב בנסיבות, אך היא נהגתה ברגע מסוים שבו עורך הדין, עטוף בנוסטלגיה אל כל מה שיכול היה להעלות בחכתו לו נולד בכל תקופה הקודמת לקונטרה-רפורמציה, היה עגמומי למדי.

"למה?" הוא שאל בתורו. "מישהו מחכה לך?"

היא קבעה בו מבט כמעט תוקפני, מגוחך על פניה הקטנות, והשיבה בשאלה, "ואתה, לך לא מחכים?"

עורך הדין צחק. "הבת שלי," ענה.

"אם יש בת, צריכה להיות לה גם אמא," העירה הנערה מתוך היגיון צרוף. "באיטליה אין גירושים."

נו! מה אכפת לה אם יש או אין גירושים? ומה היא רוצה ממנו, מנסה להתגרות בו, אולי? ככל שזה נוגע לה הוא יכול היה להיות פרוד או ביגמיסט, או אולי אלמן. התחשק לו לרגע לגרום לה להאמין שהוא אכן היה, כאמור, אלמן, אבל לבסוף החליט ללכת על כיוון אצילי יותר: "כן, יש לי גם אישה," ענה בקול בוטח. ואז הוסיף, בלי הקול הבוטח, "לצערי."

למשמע המילה האחרונה הגיבה הנערה בנחרצות, "למה 'לצערי'? כל האיטלקים ככה."

עכשיו עורך הדין באמת התרגז, "לא אכפת לי משאר האיטלקים," הוא ענה ביובש. "אני אנרכיסט, אינדיבידואליסט. אני אומר 'לצערי' ואני עומד מאחורי זה. אני כבר הרבה שנים בקשר רע עם אשתי, ואם הייתי יכול לחזור אחורה…" הוא השתתק כי הרגיש אומללות גדולה מדי. גבר נשוי יכול לשקר בצורה כזאת, ולעיתים קרובות אף עושה זאת, אך ורק אם יש בזה תועלת ממשית או שמדובר בבניית הצדקה רגשית להסרת ההסתייגויות האחרונות של אישה שעומדת ליפול ברשתו. אבל כאן, עם הנערה החיוורת הזאת, שכולה עור ועצמות, ומעל לכול היא מתחת לגיל ההסכמה, איזו מין תועלת מחכה לו? הוא התמלא תרעומת כלפיה, כאילו היתה היא אשמה במעידה הזאת שלו, בהעמדת פנים עקרה, ובמידה רבה זו אכן היתה אשמתה, כי איש לא התיר לה להיות כל כך לא דיסקרטית ואף פרובוקטיבית, ודי ברור בכל הנוגע אליה, וזאת בלשון המעטה, שהיא קיבלה חינוך רע, למרות המנזר.

אבל הוא לא היה מסוגל להמשיך לכעוס לאורך זמן, וחוץ מזה, האם השאלות וההערות האלה, הבלתי הולמות לכאורה, אינן למעשה ביטוי לעניין הגובר שלה בו? נערות מתבגרות ערות במיוחד לכוח המשיכה של גברים בני ארבעים, את זה הוא ידע הן כדוקטרינה והן כמציאות מעשית, היות שגם הבת של שוער הבניין שהוא גר בו, בחורה בת חמש-עשרה בדיוק, אך בשונה מזאת שכאן כבר בשלה לגמרי, תמיד מסמיקה בנוכחותו ומגמגמת, ומפריחה אלף חיוכים מטופשים, בקיצור נותנת לו להבין בדרכים רבות שהיא מאוהבת בסתר. נכון, זאת כאן היא לא הבת של השוער, ובכל זאת, כאן עכשיו, אין שום מניעה שתתאהב בו, וזה יהיה דבר יפהפה, גם אם הוא כמובן לא היה מנצל זאת בשום אופן, אפילו לא לשם ליטוף במורד הצוואר או נשיקה בפה סגור. הוא היה שומר על כבודה בכל מקרה, גם אם היא, למשל, ברגע מסוים, לפתע היתה מציעה לו את עצמה בספונטניות, אבל זה באמת בלתי סביר בעליל, היות שהנערה, אחרי אותו פרץ עניין לא דיסקרטי במצבו המשפחתי, שבה והצטנפה בפינה שלה, ומצצה את הסוכרייה האחרונה בחומרת-סבר מופשטת, מלנכולית. אולי היא רעבה? עורך הדין שמח להתעמק בכך, הרי המחשבה הזאת לפחות עקרה אותו לרגע מהפנטזיות האסורות ובמידה רבה האבסורדיות, שהעסיקו את מוחו בקילומטרים האחרונים, וכיוון שבדיוק נכנס לסיינה, החליט שיציע לה קפוצ'ינו ומאפים.

הוא נסע לפיאצה ועצר בבית קפה מול פָּלַאצוֹ דֶלָה סיניוריה. השמש קפחה על ראשיהם, ובחוץ היו אנשים רק באזורים המוצלים, למעט הזרים שהסתובבו בלב השרב במצלמות ובכובעי הקש הטריים שלהם, משתאים לנוכח המונומנטים. הם התיישבו מתחת לסוכך של בית הקפה, במקום שנדמה היה שפחות חם בו, ועורך הדין, למרות העיכוב בלוח הזמנים שלו, היה מרוצה שהביא אותה לכאן, לפיאצה הנפלאה הזאת, והוא קרן כאילו בנה אותה בכוחות עצמו. כשבא המלצר, הוא הזמין בקבוק בירה גרמנית.

"לא מפריע לך?"

"מפריע?" היא משכה בכתפיה, ואחר כך ביקשה בחן רב את סליחתו, קמה ונכנסה לבית הקפה. היא עדיין לא חזרה, כששב המלצר עם הבירה והקפה שעורך הדין הזמין. הוא חיכה זמן מה, והיא עדיין לא חזרה. עורך הדין התרגז וחשב על כך שלא יגיע לרומא לארוחת הבוקר, כפי שהבטיח לאשתו; וחשב גם על דבר נוסף: אלמלא נשאר התרמיל של הנערה אצלו באוטו, היה נוטש אותה שם בסיינה, כמו שמגיע לה. ביסודו של דבר, לקחת אותה היה פשוט מעשה חסר אחריות, ושום דבר טוב לא יכול היה לצאת לו מזה, ולמעשה לא יהיה מוגזם לומר שהוא כבר התחרט על כך קשות, כמו שתמיד קורה כשעושים מעשים טובים בלי לחשוב על רווח אישי. אבל לאחר מכן, כשהופיעה מולו לבסוף, נמוגו כל המחשבות שלו כהרף עין, ופינו את מקומן למשהו שאפשר לכנותו כֶּשֶף: היא משחה את שפתיה באודם, אספה את שֹערה בפקעת במעלה ראשה, ובחולצה בתוך המכנסיים הציגה לראווה מותניים צרים, חמוקיים גמישים בלי טיפת שומן מיותרת, ונוסף על כך, בעדינות מסוימת, את מעט החזה שהיה לה.

"תגידי לי את האמת," הוא אמר כשהיה מסוגל לדבר. "בת כמה את?"

היא לגמה ארוכות מהבירה והסתובבה לעברו, עיניה נצצו בשמץ נבזות. "כמעט עשרים," ענתה.

אחרי סיינה, כביש קאסיה משתרע על פני אדמות חרסית, יורד בעמקים ומיד מטפס עם הגבעות שבצדם השני, ללא שום הצדקה כמדומה, בעיקולים צרים ולעיתים קרובות מסורבלים, שעורך הדין הבחין בהם ממש ברגע האחרון, היות שנהג די בעצבנות. במצב הדברים הנוכחי תפסה אותו הפרשה עם הבחורה, הואיל והפכה בכזו פתאומיות לאפשרית ואף סבירה, לא מוכן, ובמובן מסוים אף הבהילה אותו מכמה סיבות. הקושיה הראשונה והגדולה ביותר, הוא לא כיחד, היתה זו: האם באמת שווה לבגוד באשתו, באם בתו, עם בחורה שנקרתה לדרכו במקרה, אשר כלפיה, ביסודו של דבר, הוא עוד לא באמת חש שום רגש אמיתי, עמוק, של חיבה? ובכן, אם לומר בכנות, עליו להשיב בחיוב, זה שווה, ולא בגלל איזו השוואה בסיסית בין הבחורה לבין אשתו – זה הרי יהיה מאוד לא אדיב ולמען האמת גם לא ממש מוצדק – אלא מתוך שיקול כללי יותר, שלפיו לגבר בשנות הארבעים לחייו, גם אם ניחן בכוח משיכה גבוה מהממוצע, לא מזדמנת כל יום ברייה בת עשרים, יפה, רעננה, עם שדיים שבקושי מבחינים בהם אך בהחלט נוגעים ללב, וכל כך בלונדינית. כשנופלת לגבר כזאת הזדמנות לידיים, הוא בדרך כלל לא נותן לה לחמוק, ובאמת אי אפשר לומר שלעורך הדין היתה כוונה לתת לה לחמוק, אבל אי שם במחילה סמויה של מצפונו, נותר עוד שמץ אי נחת בלתי מוגדר, בשל הפגיעה הקרבה בנדרי הנישואים, ויותר מכך, הוא ייחס את חוסר הנחת הזה לנסיבות שניצב מולן, כי אף שנדמה שהן מזמנות לו כיבוש קל מאין כמותו, לא ידע מהיכן להתחיל. כמובן, לא היה זה שום קושי, איך לומר, טכני, שסבל ממנו והעסיק אותו, אבל המציאות בשטח היתה שכעת, כשהעלה בדעתו קשר כלשהו עם הבחורה הזאת, ולו הפשוט ביותר, חש בלבול, והעכבות הפריעו לו ככל הנראה עוד יותר מלפני כן, כשעוד האמין שהיא בסך הכל נערה. היה זה כאילו נמצא במחיצת אישה שהכיר בילדותה ועכשיו בבת אחת גדלה, אך לא השתנתה דיה כדי להשכיח ממנו את דמותה הקודמת, ולסיכום העניין, הוא לא הצליח להשתחרר מהכבוד ומהיראה שראוי להעניק לתום ילדי, וכמעט הצטער על כך שגדלה, כיוון שעכשיו היה מלא עכבות, אך גם רוגז טורד על אותן עכבות ממש, שצצות ברגע הכי פחות מתאים. היה זה סבך רגשות זה שבגללו נהג גרוע כל כך בפניות החדות.

הבחורה נתנה לו לנהוג איך שמתחשק לו במשך קילומטרים רבים, אבל לאחר מכן, כשבעלייה לרָדיקוֹפַאני נעשה הכביש מסוכן, היא שאלה:

"למה אנחנו נוסעים כל כך מהר? אנחנו ממהרים להגיע לרומא?"

"

אני לא. ואת?" שאל עורך הדין, מדגיש במופגן שהוא פונה אליה בגוף שני.

"לי מספיק להגיע לפני חצות."

"מה פתאום בחצות?"

"באחת עשרה וחמישים יוצאת הרכבת לקלבריה."

"ואת נוסעת לקלבריה?"

"כן."

"לבד?"

"לא, עם בחור."

"מישהו מהמדינה שלך?"

"לא, אחד מנפולי. בשנה שעברה נסענו לסיציליה. השנה ניסע לקלבריה. אומרים שהיא עוד יותר יפה."

התשובה הסבה לעורך הדין יותר סבל מכפי שהיה מסוגל לשער שתסב, אבל, כך נוכח כשניתח את הנעשה בנפשו לעומק, לא היה מדובר בקנאה, או לפחות לא בקנאה כפי שמקובל להבינה, אלא בצער נוקב על כך שאיננו יכול להתחלף עם הבחור הנפוליטני ולהיות זה שנוסע איתה לקלבריה, אפילו בדמיונו לא יכול היה לעשות זאת, כי הוא היה נשוי, ואילו נעוריו כבר עברו חלפו להם מנגד, החיים הכבידו על צווארו בעול מחניק של אחריות ומכאובים, ולא השאירו שום מקום לפרשיות אהבים שמסתעפות מעבר למפגש מוגבל וחד פעמי. נסיבות כאלה, ביסודו של דבר, יותר מכל מספר זה או אחר של שנים, ולו הרב ביותר, הן אלה שמביאות לשקיעתו של גבר.

היה זה אפוא באקלים זה של חמלה ורחמים עצמיים גוברים שעורך-דין אדמי – נתון בתחושה שבאופן כלשהו מותר לו לקטוף את כל הפרחים שעוד אפשר לקטוף בגנו – הגיע למסקנה שכל היסוס נוסף מצדו יהיה לא במקום, ובמילים אחרות שהוא פשוט חמור אם הוא נותן לה לברוח, לבחורה הזאת שנפלה עליו מהשמים.

באַקוופֶּנְדֶנְטֶה, אף שלא היה בכך ממש צורך, הוא עצר להתרעננות, ובינתיים ממלון סמוך התקשר לאשתו ואמר לה שלקוח שלו בפירנצה הטיל עליו לטפל ברכישה של חלקת אדמה, ולכן לא יגיע לארוחת בוקר, ואולי גם לא לארוחת צהריים, אבל היא לא צריכה לדאוג, כי עד חצות הוא יהיה בבית בוודאות.

מרגע שהשתחרר מהמחסומים הפסיכולוגיים הגדולים שהעיבו על ההרפתקה, מצא עצמו עורך-דין אדמי בפני מה שמומחי מלחמות-שוורים מכנים רגע האמת, כשהמטדור מתייצב מול השור פנים אל פנים, אך כיוון שלא היה לו כל ספק באשר ליחסי הכוחות בין הקורבן לבינו, הוא היה רגוע ביותר, ואכן כבר לא נהג בחוסר זהירות, אלא באלגנטיות מלאת אופטימיות ושמחת חיים. הכביש ירד מהגבהים של אקוופנדנטה והשתלב במשפך שבתחתיתו שכן נהר בולסנה. השעה היתה כמעט אחת בצהריים, שמש הקיץ ייבשה והתישה הכול, למעט הציקדות, שבלהט שאין שני לו צרצרו מכל עץ. הבחורה, אולי בשל החום, התכנסה ככל יכולתה בנקודה שאליה הגיעה מירב הרוח מהחלון הקטן, ובסך הכול נראתה שלווה, כלומר נטולת חששות ניכרים, או לכל הפחות הקפדה יתרה, באשר למה שצפוי לה עד הערב. הנורדיות, ידע עורך הדין כמו כל אחד אחר, ככה זה אצלן: מאופקות, מרוחקות, אפילו קצת קרות, אבל בשעת חסד הן מתמסרות בפשטות גדולה, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, ומי בעצם אמר שזה לא?

לעורך הדין, אם כן, לא היתה שום סיבה להעסיק את מוחו במה שנראה כהפגנת ריחוק מצד הבחורה, ויתרה מכך הוא כבר הרהר בקשיים הלוגיסטיים, אם לקרוא להם כך, של הפרשה, שאסור כמובן להזניח אותם, בין היתר כי לקטנה מלאו פחות מעשרים, וללא ספק זה מסבך את העניינים. אם מוציאים מכלל אפשרות מלון הגון, איפה זה יקרה: בשדות מאחורי שיח, ביער, בדירת נופש מפוקפקת, או אולי על שפת הים? ברגע האמת הרי הכול אפשרי, אפילו הים עצמו, ועד רומא לא נותרו הרבה יותר ממאה קילומטר, רוצה לומר שיגיעו לקראת שלוש, ובתוך שעה נוספת הוא יכול להגיע לטוֹר סַן לוֹרֶנצוֹ, שם לחבר הצייר שלו יש מעין בקתה קטנה על החוף, בדיוק לעניינים מהסוג הזה. הבעיה היחידה עלולה להיות שהצייר לא יהיה בבית בשביל לתת לו מפתח, ובכל זאת, חרף המכשול, הסתמן כי הים הוא הפתרון לא רק הזהיר ביותר, אלא גם הטוב ביותר לחלוטין, והיא בוודאי תהיה יפהפייה בבגד ים, עם גוף המתבגרת המוארך הזה, קטן מימדים ומוצק. "יש לך כאן בגד ים?" הוא שאל.

הבחורה נעקרה מהרהוריה וחייכה למשמע השאלה. "בטח שיש לי. בקלבריה אני רוצה להיות הרבה בים. גם בסיציליה תמיד נכנסתי למים."

עורך הדין, מתוסכל קלות מאותו אזכור, גם אם לא מכוון, של עבר ועתיד שאין לו בהם שום חלק, הכריז בקול "גם אני אקח אותך לים." וכשהביטה בו בהפתעה ואולי בציפייה כלשהי להסבר, הוא המשיך "קודם נגיע לרומא ואז נלך לים. מתאים לך?"

"זה יהיה נהדר," היא חייכה בפשטות הרגילה שלה.

עכשיו נפרשה הפרשה לנגד עיניו של עורך הדין במלוא הדרה, וכשהביט בבחורה לא היה עליו להתאמץ כלל כדי לדמיין איך תיראה בבגד ים, ואפילו בלעדיו, בין היתר כי הרוח שנכנסה מהחלון ופרעה קצת את החולצה, חשפה היטב את החזה, שללא ספק נראַה בגודל מתקבל על הדעת, וכאמור אף עורר חמלה ורגשות אחרים. וכיוון שאין לך בעולם הזה דבר שמעורר בנשמה קוצר רוח לבאות, או לפחות דאגה ערה להיערך להן כראוי, יותר מהזיות אהבים, החל עורך הדין לבלוש בשולי הכביש אחר מקום נוח לעצירה.

כשנעצרה המכונית בנקודה שבה אפשר לראות בין עצי אלון פיסה ציורית למדי של אגם, הרכינה הבחורה את ראשה, במקום להסתכל על הנוף, כמי שמודעת למתרחש, והניחה לו לחבוק את מותניה בזרועו ולהצמיד אותה אליו ולנשק אותה בצוואר, ששֹערה האסוף הותיר חשוף, ולא הציבה התנגדות גם לאחר מכן, כשהרים את ראשה והתחיל לנשק את שפתיה, אבל גם לא גילתה שיתוף פעולה בשום צורה, וכך בסופה של אותה נשיקה ממושכת הוא נותר בלתי מרוצה למדי, שלא לומר מר נפש. היא מצדה, נדמה היה שאיננה במצב רוח מרומם, ואכן מיד שבה להשפיל את ראשה, בלי לומר או לעשות דבר.

"לא אהבת את זה?" הוא שאל אותה.

והיא שאלה "עשית את זה כי אתה אוהב אותי?"

השאלה, בין היתר משום שהעידה על חוסר ניסיונה של הבחורה, היתה ללא ספק בלתי הולמת. בפועל כולם יודעים שלמען נשיקה אין שום הכרח לחלץ רגשות מחייבים ומוחלטים כמו אהבה. אבל עורך הדין לא רצה לחשוב שנישק אותה למען עונג פשוט או מתוך תאוות כיבוש גרידא, ולמעשה באותם רגעים אף אחד, אפילו לא הוא עצמו, לא יכול היה לקבוע בוודאות שבשלב זה אכן לא אהב אותה, לפחות קצת; ובכל זאת להתחיל לדבר על אהבה כמעט לפני שהעסק התחיל זה קצת מסוכן. בכל אופן, אם עתיד הפרשייה תלוי בשקר אחד קטן, עורך הדין היה יותר מנכון לומר אותו. "אני אוהב אותך," אישר במֵרב הכנות האפשרית.

"כל האיטלקים אומרים את זה," התנגדה הבחורה בלי להרים את ראשה.

עורך הדין, שנפגע בעיצומו של מאמץ להיות כן, עמד להגיב בתוקפנות, אבל אז הבחין בכמה טיפות נוחתות על המכנסיים שלה, טיפות אשר, בהתחשב במיקומן וביתר הנסיבות, לא היו יכולות להיות אלא דמעות. "את בוכה?" הוא שאל בהלם קל. "מה יש לבכות?"

"אתה כמו האחרים," היא הגיבה ומשכה באפה. "אבל לא בגלל זה אני בוכה. אני בוכה כי אני כמו האחרות, הזרות שבאות לאיטליה כדי לשכב עם איטלקים." הבכי התגבר. "אני לא כמו האחרות," היא אמרה.

הוא אימץ אותה אליו והניח לה לבכות על כתפו, וגם ליטף את שׂערה ברוך, ואמר לה "את לא צריכה לבכות, אנחנו שנינו שונים," אבל ככל שהתאמץ לא הצליח לחשוב על שום טיעון שישלים או יסביר את קביעתו. ולמרות זאת, עכשיו, ולא רק בשל הגאוותנות שבאה על סיפוקה, החל להרגיש ששניהם באמת שונים מאחרים, שמשהו בלתי מוגדר הולך ונרקם בלבו, ואם לא היתה זו חד וחלק אהבה הרי זה בהחלט דמה לה, ודווקא מצב זה עמד לסבך את הפרשה כהוגן, הן כי הוא לא היה מסוגל לשכוח שיש לו אישה בבית והן כי ידע היטב שהנתיב הרגשי הוא בפירוש לא הקצר ביותר להשיג תוצאות מסוימות, ובמקרה הזה ברור שאין זמן מיותר לבזבז. אולי יהיה די בכוס יין באוּרְבִייטוֹ או במוֹנטֶפְיַאסְקוֹנֶה כדי לנווט את הפרשה כך שתעגון ברציפים העליזים וקלי הדעת שהתאווה להם. "את רעבה?" הוא שאל את הבחורה, שעדיין בכתה.

היא מיד השיבה שכן, כמו ילדה.

"אז ניסע. נעצור בטרטוריה הראשונה שנראה."

"לא, אני מעדיפה להגיע לרומא."

אחרי מעט יותר משעה כבר היו ישובים, קרובים מאוד זה לזה, מתחת לפרגולה של אחת מהטְרָטוֹריות האלה שאפשר למצוא לאורך כביש קאסיה, בפרברי רומא המרוחקים ביותר מהעיר, ועורך הדין יכול היה להיווכח עד כמה מדויקת היתה הערכתו שקצת יין יספיק כדי לגרש כל תוגה ומועקה. הוא הרגיש, גופנית ונפשית, במלוא אונו, ולגבי הבחורה, אפשר לומר שחל בה שינוי כלשהו. היא ליפפה על המזלג בחוסר מושג משעשע את הפטוצ'יני ברוטב שלה, וחייכה, ללא הרף חייכה ושאלה אותו "אתה אוהב אותי? תגיד לי שאתה אוהב אותי," אך בלי לצפות ממנו לכל תשובה רצינית, כמו במשחק.

והוא נשבע שהוא אוהב אותה, ומזג עוד יין לכוסה, והיא ביקשה שיפסיק, שלא יגרום לה לשתות יותר מדי, כי הוא אוהב אותה ולכן היא לא רוצה להשתכר, והיא נצמדה אליו כולה, כל הגוף הקטן והחם והחטוב הזה, והם התנשקו, הם יכלו לעשות זאת כי לא היה אף לקוח נוסף בשעה הזאת בחוץ תחת הפרגולה, והמלצר לא הקדיש להם שום תשומת לב, בשל החום המעלף והציפייה לטיפ שמן.

"מה נעשה עכשיו?" היא שאלה.

"אני אקח אותך לים, למקום שנקרא טור סן לורנצו. שם יש בקתה…"

"שני לבבות ובקתה אחת," קטעה אותו בהשתאות, כי כבר שתתה קצת יותר מדי.

"הבקתה נמצאת בחוץ," הוא הסביר. "אבל בפנים היא מאורגנת כמו שצריך. יש מקלחת, מטבח קטן עם מקרר, ויש מיטה גדולה, עם כיסוי פרחוני…"

"מיטה גדולה," היא חזרה לאטה באורח מופקר להפליא, והוא היה מרוגש כולו והם המשיכו להתנשק. ולאחר מכן, בפה לח, רדום מהנשיקה, היא שאלה "והמפתח, יש לך את המפתח?"

"לא, אבל אני אטלפן לחבר שלי…"

"לא התקשרת אליו כבר?"

"כן, אבל הוא ישן. הוא מתעורר בארבע וחצי. בארבע וחצי אני אתקשר אליו."

"בארבע וחצי," היא חזרה, מלנכולית לפתע כאילו ההמתנה מעיקה עליה, או בשל מי יודע איזו סיבה אחרת. "מה השעה?"

"כמעט ארבע."

"כמעט ארבע," היא אמרה, ונעשתה עוד יותר מלנכולית, עד שבאופן בלתי צפוי שוב התחילה לצחוק ושאלה "אתה אוהב אותי? תגיד לי שאתה אוהב אותי."

והוא, אף שהבין שכל זה אינו אלא משחק נדיב, ענה שהוא אוהב אותה, אלוהים כמה שהוא אוהב אותה, ושעה שאמר זאת כבר לא ידע אם בשלב זה חצה את גבולות המשחק, כי למעשה היה זה כאילו הוא אוהב אותה באמת, הוא נשבה בקסם של כל דבר ודבר בה, הנעורים, היופי, הרעננות, ובעיקר היכולת המופלאה שלה להטליא יחד את הדברים המנוגדים ביותר, עוף צלוי ונשיקות, דמעות ואושר, המבטים המופקרים ששילחה לעברו כאשר דיברו על מה שיעשו בבקתה בים, והתום הילדי שלבלב בקרבה ברגע ששקעה בעצמה, הסתכלה על חתול שבא לחפש אוכל או שיחקה בפירורי לחם על מפת השולחן. "מה השעה?" שאלה.

"ארבע ורבע."

היא שאלה עוד שש או שבע פעמים לפני ארבע וחצי, וחייכה פחות ופחות, כאילו לאט לאט מחניק קוצר הרוח להגיע לים את אושרה, אבל לאחר מכן, כשסוף סוף הגיעה השעה, לא רצתה שהוא ילך להתקשר. "חכה קצת," אמרה. "רק עוד קצת."

"אבל אם אני אחכה אולי הוא יֵצא, ואז לא נוכל למצוא את המפתח."

"בבקשה, רק עוד קצת," שבה ומלמלה בעצב ספוג כאב, ולא מן הנמנע שהיתה שרויה ברגע כה עז של אהבה שהעדיפה שכל המשך ההרפתקה ירד לטמיון ובלבד שלא תיאלץ להיפרד ממנו עכשיו, ואמנם אין חולק כי הוא נעלה ונוגע ללב, הרגש הזה, אבל עורך הדין לא שכח שיתר הפרשה הוא שחשוב, וחוץ מזה היא זאת שהציקה לו בשאלות על מה שיעשו בבקתה, כך שלא הבין מה פתאום עכשיו היא רוצה לסכן את החלק הכי טוב, ובקיצור, אמנם עדיין חשב שזאת הבחורה הכי מדהימה ומיוחדת שהוא אי פעם יפגוש, דווקא בזכות חילופי הנימה ומצבי הרוח הבלתי צפויים לחלוטין, אבל במקביל התחיל עורך הדין לשאול את עצמו אם לא היה מועיל יותר לוּ נקרתה בדרכו אחת קצת פחות מסובכת.

ברבע לחמש, אף שלא הפסיקה להפציר בו שיחכה עוד קצת, לא שעה אליה ונכנס לטרטוריה, שם היה הטלפון.

החבר הצייר ישן, אבל הוא המשיך לחייג ללא הרף כדי להעיר אותו, ואמנם העיר אותו, כך שהצייר, כיוון שהושכם בשעת אחר הצהריים יוקדת, הגיב בשילוב ניצח של עוינות ועיקשות. תחילה דרש לקבל מידע מלא ומדוקדק על זהותה של הבחורה, ועורך הדין ידע לומר רק שקוראים לה אינגֶה ושהיא שוודית, כן, לא משטוקהולם, מלולֶאוֹ, עיר קטנה קרוב לקוטב הצפוני, מתברר, ואז שאל הצייר מאיפה בדיוק הוא דג אותה, ועורך הדין, אף שהיה נרגז למדי בשל בזבוז הזמן, תיאר לו איך היא נראית, והתיר לעצמו לשקוע לרגע בהנאה מוצדקת, כי ביסודו של דבר זה באמת יכול לעשות רושם, ואמר שהיא אפילו עוד לא בת עשרים ושהיא אלוהית, רזה אבל לא יותר מדי, בלונדינית שהוא לא יכול לדמיין בכלל, וכן, גם הרגליים מושלמות, וחזה ככה ככה, אבל זה מתאים לה, לא יכול היה להיות לה חזה אחר. אחרי שהמחיש לו היטב את הנאמר בשפע הפרטים המתבקש, קפץ הצייר ואמר שגם הוא רוצה לבוא לטור סן לורנצו, ועורך הדין נאלץ להתאמץ מאוד כדי לגרום לו להבין שזה לא מתאים, מדובר בבחורה טובה, מאמינה, נערת מנזר, ושאם לא תינקט דיסקרטיות מירבית יש סיכוי שהכול ייהרס, וגם, עד כמה שלא נעים לו לנצל לצורך כך את אירועי העבר, על הצייר לזכור שהוא עשה לו המון טובות, כולל ייצוג או שניים בבית משפט, בלי לבקש דבר בתמורה, ואם עכשיו הוא לא נותן לו את המפתח הוא לא חבר, ואילו הלה מחה וטען שהוא זה שלא מתנהג כמו חבר, כי חברים מתחלקים בכול, אפילו בבנות, אבל בסוף שוכנע למסור לו את המפתח, ובכל זאת רצה שלפחות ייתן לו לראות את אותה שוודית כל כך מופלאה, כשהוא בא לקחת אותו.

עורך הדין יצא ולא מצא את הבחורה במקום, אולי הלכה לשירותים לתקן את האיפור אחרי האוכל, ובינתיים ביקש חשבון, ובעודו ממתין התיישב, ובאופן טבעי המשיך לפנטז על הבחורה ועל הים ועל הבקתה, זו ודאי תהיה ההרפתקה היפה של חייו, אבל הבחורה לא באה, אולי היא מרגישה רע בשירותים, כי באמת שתתה קצת יותר מדי, זו כמובן תהיה אכזבה מרה. "ראית את הגברת הצעירה שהיתה איתי?" הוא שאל את המלצר כאשר חזר עם החשבון.

והוא, בהפגנת עליונות מחוצפת, שבהתחשב בעיתוי, אפשר לראות בה אף מעשה בוטה של ממש, החווה לעבר הרחוב. "הלכה," אמר.

לבו של עורך הדין התכווץ בפעם הראשונה. הלכה? לאן? ובעיקר למה? היות שהמלצר לא היה מסוגל להשיב לשאלות הבוערות האלה, יצא עורך הדין בחיוניות יצרית אל הרחוב, או אולי אל המכונית שחנתה בחצר, הוא עצמו לא היה בטוח, אבל המלצר אחז במֵרב הכבוד בזרועו,

"החשבון, אדוני."

הגיוני מאין כמותו. אבל דווקא בשל אותה בקשה שגרתית התכווץ לבו של עורך הדין בפעם השנייה, ובעוצמה לא פחותה, מאחר שלא מצא את הארנק בכיס מכנסיו הקדמי, שם הוא נמצא בדרך כלל, ולא באף אחד מהכיסים האחרים של בגדיו. ובכן, לפחות כך נראה, התברר כי הפרשייה המופלאה, החד פעמית, שנעשו למענה הכנות כה רבות ונהגו לה כיסופים כה עזים, אינה אלא מעשה שוד, כיוס, דבר חמור ומגוחך בעת ובעונה אחת. היות שלפי שעה לא היה מסוגל לעמוד על הגיחוך שבעניין, נמלא עורך הדין זעם קדוש.

בזמן שדהר בחלק האחרון והקשה ביותר של קאסיה וֶקיַה, אשר מוביל אל הפיאצה הקטנה של פּוֹנְטֶה מילְביוֹ בכניסה לרומא, נכבש עורך דין אדמי כל כולו בתשוקה לחנוק את הבחורה, ולא רק על השבעים ומשהו אלף לירטות שהיו בארנק, אלא גם בשל הדבר עצמו, מעשה אכזר מאין כמותו. הדחף המכלה הזה שאחז בו היה טבעי למדי, שלא לומר מקובל, אבל, ואת זה גם הוא עצמו הבין, כדי לממשו מן ההכרח היה קודם כל שהבחורה תהיה ברשותו. ובכן, יש שתי אפשרויות סבירות: או שהיא עצרה טרמפ שלוקח אותה מי יודע לאן בעיר, או שהיא עלתה על קו 201, שנוסע בדיוק כמוהו בקאסיה וקיה, עד לתחנה המרכזית בפונטה מילביו. אם דהר עורך דין אדמי באופן כל כך חסר אחריות בכביש מסוכן ביותר שמהירות הנסיעה בו מוגבלת, לא היה זה כדי לתת פורקן לרחשי הלב הסוערים שלו, כמו למען יספיק להדביק ולעקוף את אחד מאותם אוטובוסים שהיו על הכביש. את זאת הוא אכן הצליח לעשות, ועצר בתחנה המרכזית נכון להסתער על הבחורה ברגע שתרד, ואולם היא לא יצאה מהאוטובוס הזה, ולא מזה שאחריו, וזעמו של עורך הדין, במקום שישכך, התגבר, ועמו גברה, בלתי הגיונית ככל שתהיה, נחישותו למצוא אותה. הוא יחפש אותה בכל רומא, ובכל מקרה בעשר דקות לפני חצות יתפוס אותה בשׂערות על הרכבת לקלבריה, אם כי, כשחושבים על זה ברצינות, הסיפור של קלבריה יכול להיות אחד מאינסוף השקרים שהבחורה הפריחה, ולמען האמת יהיה זה כמעט אבסורד אם פושעת כזאת, שעבורה הכיוס הוא ודאי מקצוע של ממש, תיתן בידו את המפתח לאתרה. לא, אין ברירה אלא לחפש אותה ברומא, ומתוך הבנה מוצקה זו התניע שוב עורך דין אדמי את רכבו, ושב אל עיר של שני מיליון תושבים, חמה כמו תנור בסוף של יום חג.

המשימה, על פי ההיגיון שהנחה את עורך הדין, לא היתה קלה, אך גם לא מופרכת ובלתי אפשרית כפי שהיא עשויה להיראות לאחרים, פחות מיומנים ממנו. למעשה, על פי השכר הישר, ניתן להגביל את החיפושים לאותם עשרה או מעט יותר מקומות שכה חביבים על התיירים ברומא. בתנאי שהפושעת הזאת באמת זרה, חלפה בראשו של עורך הדין המחשבה המרה, כי למעשה הכול יכול להיות, אולי היא ממילאנו או מוונציה, אבל בעצם לא, באיטליה אין לא שיער כל כך בלונדיני ולא עיניים כל כך בהירות, ובקיצור הוא בלי שום ספק האזרח האיטלקי הראשון ששוודית מכייסת על אדמת המולדת. חייבים, גם מנקודת מבט של גאווה לאומית, לתפוס אותה.

לפי היגיון זה, סרק עורך הדין קודם כל את אזור טירת סנטאנג'לו ואת בזיליקת סן פייטרו, לשם כך עלה לגבעות גי'אנקולו, משם ירד לקולוסיאום ולפורי אימפריאלי, ומשם עלה לגבעה אחרת, קמפידוליו, נעצר על כל שעל לחפש במבט מוטרף בחורה בג'ינס כחולים, מעודנת ובלונדינית, שמעמידה פנים שהיא בחורה טובה. מקמפידוליו הוא ירד לפיאצה ונציה, ובאמון הולך ופוחת עבר באינספור רחובות ופיאצות במרכז, שכעת התמלאו מכוניות ואנשים שיצאו לספוג את מעט האוויר הטוב שהביא עמו הערב המוקדם. הוא עבר גם בסניף הדואר המרכזי, שאמנם איננו אתר יפה אך זהו אחד המקומות שהזרים מרבים לבקר בהם, ואחרי כן המשיך למסלול התיירותי המובהק ביותר, ופקד את פיאצה די ספאניה ופיאצה דל פופולו, עד שפתאום, כיוון שכבר הגיעה שעת השקיעה, חשב שהגנבת הקטנה יכולה להיות בטראסות בפינצ'יו, שמהן אפשר ליהנות מנוף של שקיעות מפוארות, ושבהן כל כייס יכול למצוא קצת עבודה.

בפינצ'ו נדמה היה שיש יריד, עד כדי כך היה האזור הומה אדם, ובמיוחד בחורות צעירות, אבל אף אחת מהן לא לבשה ג'ינס כחולים, ובעיקר לא היתה מעודנת ובלונדינית ובעלת פנים ענוגות שחבו את קסמן למין תמימות ילדית, כה ענוגות שעורך הדין נתפס נגד רצונו לגעגועים נוקבים אליה, שחורה בנשמתה ככל שתהיה, ורק שאל את עצמו איך לכל הרוחות אִפשר אלוהים ערבוב כה חמור בין יופי חיצוני לניוון מוסרי, ובפנותו לאלוהים לתשובה, זיכה אותה באופן כלשהו מחטאיה, לפחות חלקית, ולמעשה חש שעכשיו, אם היתה נקרית בדרכו, לא היה חונק אותה ולא היה גורר אותה לתחנת המשטרה הקרובה, אלא מסתפק בלהבין איך סטתה כל כך מדרך הישר, ומרגע שהיה מבין היה נותן לה ללכת, אולי אפילו עם השבעים ומשהו אלף לירטות. וכך הפך עבורו הכול למר מנשוא, באותו ערב שירד כה ענוג, ולא רק בגללה, כי היא בסופו של דבר בסך הכול סמל ליותר מדי דברים בעולם הזה שלא הולכים כמו שצריך, ואי אפשר אפילו להבין למה הם לא הולכים כמו שצריך.

את לבו של עורך הדין פילחה אותה תפיסה מייאשת של החיים ושל היקום כולו, והוא נכנס שוב למכונית, שוטט מעט וכמעט ללא מטרה בסמטאות וילה בורג'זה, חש שניחוחם העז של עצי התרזה הוא מעין מיץ-מרה מטאפיזי, ואפילו בילדים ששיחקו עם הכלבים בדשא ראה את הניוון הבלתי נמנע בדרך אל המוות, ולבסוף, מעל לכול כדי להיחלץ מן ההזיות הללו שנדמה שהוא מוצא גם בטבע עצמו, שם את פעמיו לעבר פורטה פינצ'אנה והשתלב בויה ונטו, שבשעה כזו נצצו בה אורות ושלטי ניאון, ומכל כיוון חסמו אותה מכוניות, והמוני אנשים צעדו בה כמו בתהלוכה על המדרכות משני צדי הכביש, בין שולחנות בתי הקפה. דווקא שם, בין שני דוכני עיתונים בלב ההמולה, כשכבר לא חשב עליה כעל ישות טבעית, דווקא שם ראה אותה, או מוטב לומר קלט בחטף ראש עם שיער בלונדיני, ומתוך סערת הרגשות המעורבים שבבת אחת מילאה אותו, מיד היה משוכנע שזו היא, ובלי לחשוב פעמיים יצא מהמכונית, פילס בדחיפות את דרכו בהמון, המשיך כסהרורי עד שהבין, עוד לפני שהשיג אותה, שהראש הבלונדיני הזה לא שלה, שאפילו בדוחק הבלונד הזה לא דומה לבלונד שלה, אבל בינתיים בישל לעצמו צרות רציניות, כי חצי ויה ונטו כבר צפרה לו ברעש מחריש אוזניים, ושוטר, נרגז מכך שאדם חסר אחריות תקע את המכונית שלו באמצע הרחוב בשעת עומס, שרק במשרוקית כמו ששורק איולוס כשהוא רוצה לחולל סערה במרומים.

עורך הדין נשמע להוראה להזיז את הרכב לרחוב צדדי, ושם, אף שגם בכעסו היה מודע היטב לסיכון לגמור בכלא בגין העלבת עובד ציבור, נערך לקרב עיקש עם השוטר, לא כל כך בזכות איזה ניצוץ צדק שהלהיט אותו כמו בשל העובדה שהתקרית הזאת, שאירעה בסופו של יום נורא במיוחד, באמת כבר חרגה ממכסת האומללות וביש המזל היומית שיכול אדם לסבול באופן סביר. ולכן, כשפתח השוטר ושאל אם הוא במקרה מטורף, התפרץ עורך הדין בצעקות כמו קפיץ משוחרר והבהיר שהוא, איש מקצוע מכובד, לא יתיר לאיש להטיל ספק באיזונו הנפשי, והשוטר צריך ללמוד לכבד אזרחים משלמי מיסים, ושימלא את תפקידו, אם כך נדרש, אבל בלי כל כך הרבה דיבורים, כי אין לו זמן לבזבז. בתגובה, בחיוך נוטף עליונות שרק בעלי סמכות יודעים להפיק, גמר השוטר אומר לבזבז לו זמן רב ככל האפשר, והחל להציג בפניו בקשה להצגת מסמכים: רישיון נהיגה ורישיון רכב.

עורך הדין, שהודות למקצועו ניחן בידיעה מקיפה למדי של החוק, הבין שהסתבך בעסק ביש רציני. בזיכרונו הבזיקה בבת אחת הידיעה שהרישיון היה בארנק ואת הארנק כבר אין לו ברשותו. הוא גם לא יכול להגיד שגנבו לו אותו בין שלוש לארבע אחר הצהריים, מהסיבה הפשוטה, מעבר לצרות שתעשה לו אשתו ברגע שייוודעו לה פרטים אחדים מהפרשה, שמחובתו המובהקת להכריז על הגנבה בהקדם ומרצונו החופשי.

עורך הדין, לאחר שבחן את המצב בראשו במהירות הבזק, קבע כי כדי להיחלץ באופן הטוב ביותר מהנסיבות הוא צריך ללכת על דרמה. לכן במחווה שופעת ביטחון טמן את יד ימין בכיס האחורי של המכנסיים כדי להוציא את הארנק, ומיד עשה פרצוף נרגז, אך יותר מכול המום, כאילו הוא מופתע שלא למצוא אותו. אחר כך, בכישרון מקצועי, נסך בהבעתו שינוי קל, ושיווה לה גוון של אדם אובד עצות, וכל הזמן אמר לעצמו, אך די חזק שישמע גם השוטר, "מוזר, אני לא מוצא את הארנק… לא מזמן הוא היה פה… אני פשוט לא מבין… אני ממש מקווה שלא איבדתי אותו, הרישיון שלי שם, בתוכו…"

השוטר הגיב בגיחוך מנצח, ולא היה זה בלתי סביר שיחשוב שיש לו עסק עם גנב מכוניות ולא עורך דין. "אדוני מוזמן לחפש יותר טוב," אמר בלי לנסות להסוות כלל את הלעג הבוטה. "אולי גם ימצא."

עורך הדין היה לכוד בשלב זה בהשתלשלות אירועים אבסורדית שהוא עצמו חולל. בתיאטרליות מופגנת, בהתרגשות וחרדה גוברות, נבר בכל הכיסים, נאנח ונענע בראשו, אפילו חייך אל השוטר בניסיון נואש להמיס את עוינותו, אבל הלה רק אמר באדישות גדלה והולכת, "חפש אותו, חפש אותו יותר טוב."

עורך הדין, שהרגיש כמו ליצן, גרוע יותר מתולעת, יצא מהמכונית, הוריד את המקטורן בהפגנת תקווה שהארנק יצוץ בדרך נס, וכיוון שזה לא ריצה את השוטר, החל לנבור גם בתוך המכונית, בין הכיסא למשענת הגב, ואפילו מתחת לכיסא, ושם, אף שהיה מוסתר כמעט לגמרי, שוב ראה את הארנק שלו, שללא כל ספק נפל לו כששילם על הדלק אחרי אקוופנדנטה, ובתוכו היה הכול, רישיון ושבעים ומשהו אלף לירטות.

בתחנת טרמיני,  ברבע לחצות, הסתתר עורך הדין מאחורי אחד העמודים שתומכים בגג רציף מספר שבע  וראה את הבחורה המעודנת והבלונדינית, מלווה בסַבָּל שסחב עבורה את תיק התרמיל הגדול. היא עלתה אל תא שינה ברכבת לרג'יו קלבריה, וכמעט מיד הציצה בחלונה הקטן, והמשיכה להסתכל במשך חמש הדקות שנותרו ליציאת הרכבת, מביטה סביב בתוגה, אולי קצת מוטרדת, כאילו היא מחכה, אם כי בלי הרבה תקוות, שמישהו יבוא להיפרד ממנה.

עורך הדין חיכה מאחורי העמוד עד שהרכבת נעלמה, ואז יצא מהתחנה, התניע את המכונית ונסע הביתה, כלומר אל אשתו ואל בתו ואל גורלו החתום, וגם הוא היה נוגה, אך היתה זו אותה תוגה שכל בן אנוש מוכרח לשאת עמו. כעת ידע שהבחורה היתה באמת מופלאה כמו שחשב, ואם ברחה באופן מוזר כל כך הרי זה מפני שעבורה, גם עבורה, אותה פרשייה מזדמנת שהחלה בתור בדיחה חצתה את גבולות ההרפתקה, ומוטב היה שלא לממש אותה, כי עליה להישאר במניין הדברים שלא התרחשו, ובזכות כך הם מצטיירים בשלמות מוחלטת שלדברים שקרו בפועל לא תהיה לעולם.

את נילס אולגרסון, ושמא היה שמו אנדרסון, או כפי שהוגים זאת בשוודית, אנדרשון, פגשתי בבוקר יום הכיפורים בפתח גן החיות של סטוקהולם, סקנסן. הימים היו ימי סתיו מאוחרים, ולמען בני האור ובני החושך כפי שאנחנו פה, במזרח, מכנים את עצמנו, אומר שמדובר בתקופה מדכאת ביותר בלוח השנה הסקנדינבי, שגם כשהוא לא מדכא, הוא בוודאי מבלבל. צריחיו המחודדים, הזקפתיים של המוזיאון הנורדי, שתמיד נראה לי כמו ארמון נטוש מלכוּת, חדרו את שמי העופרת של ספטמבר, ותחנת הסירות המפליגות מהתיאטרון הדרמטי אל גרנה לונד ובחזרה כבר שבתה בעונה זו. ברור שהים עוד לא קפא. זה קורה רק בינואר או בפברואר, בעקבות גלי הקור הגדולים שמקפיאים את הים בגלים, ולא בצורת מראה חלקה ושטוחה, כמו שחשבתם. אבל אף על פי שעדיין לא קר, ספטמבר הוא החודש הקשה ביותר בסקנדינביה. השלג והאור המועט שהוא מביא איתו, יורד בדרך כלל בסטוקהולם רק בסוף אוקטובר והיה עדיין רחוק. השלכת, שמתחילה כמעט מרגע שהירוק המועז של יוני מתפאר את היקום, לעומת זאת, כבר כמעט שסיימה את שליכותה. מה שהצית את כל יערות הצפון באדום לוהב, נשר והשאיר גדמי עצים שנראים כמעט שרופים באור ההולך ודועך של עונה זו של השנה.

אבל איפה הייתי? אה, כמובן, בנילס. נפגשנו בחגיגות אמצע הקיץ בחצר הכנסייה של סְפּוָֹנְגָה, שקיימת כבר מאז המאה השלוש-עשרה בפרוור צפון מערבי של העיר. היום היה שטוף שמש וזימה. למען האמת, החודש, חודש יוני, הוא שטוף שמש וזימה בסקנדינביה. הבה נודה בזאת: פולחני האשרה שכבר בתנ"ך מקדישים להם הנביאים זמן מועט מאוד, מפאת שוליותם, הם שרידים קדומים של התרבות המקומית, שהשתלבו יפה בפולחנים הנוצריים. וכך, גם בחג המולד וגם בחגיגות אמצע הקיץ רוקדים השוודים מסביב לעץ, ובאמצע הקיץ הם משלבים בכך גם פעילות מינית סוערת, עד כדי כך שבחודש מרץ עמוסים חדרי הלידה בבתי החולים השונים עד אפס מקום.

גן החיות של סטוקהולם הוא גן חיות שצריך לבקר בו כמה פעמים כדי להתוודע אל יופיו. זר לו יבוא בשערי הגן יעמוד משתאה: הזהו גן החיות של העיר הגדולה ביותר בסקנדינביה? כן. בתחילה, דומה שנקלעת אל פינת חי מורחבת מעט, באחד מקיבוצי הסביבה: בריכת ברווזים ובה עופות מים למיניהם, כמה מבנים שהובאו מהמחוזות השונים של שוודיה כדי להדגים את סגנונות הבנייה השונים, כמה פרות ועזים, זאב, בריכה ובה כמה אריות ים, שבימות החמה מצננים אותה באמצעות גושי קרח, כדי שלא ייחם להם מדי, כמה גורי חתולים נתונים בביבר זכוכית המוצגים לילדי העיר שבפחי האשפה שלה אין חתולים, וחתולי הרחוב המזולזלים שלנו הופכים בה לשכיית חמדה אקזוטית, וכמובן, איילת צפון בלתי חיננית בעליל ואיתה עופר מגושם, מכוער למראה. כל הכבודה הזאת היתה מפוזרת על שטח רב ועצום שיש לצעוד בו שעה ארוכה ולעמוד בסבלנות אל מול הכלובים, שלפעמים, ובמיוחד לקצרי הרוח, הם נראים ריקים. אין זה בילוי הולם ליום נורא ואיום בספטמבר, אבל אני פגשתי את נילס. הוא היה יפה כנערה, ועל כן אהבוהו הנערות, והנערים, שהתבלבלו מנוכחותו, העדיפו להתעלם ממנה. אבל אני כבר לא הייתי נערה בעת שפגשתיו לראשונה, ובאותו יום כבר הייתי נתונה בחודשי הריוני הראשונים והריח הנודף מדוכני הנקניקיות המועטים שעדיין היו פזורים בעונה זו ברחוב היו מעלים בי בחילה נוראה, ממש כמו תמונות הפרסומת לסוגים השונים של הגבינה שמציפות את מחילות הרכבת התחתית ואת פינות הרחוב. לאחר ששילמנו את דמי הכניסה הסמליים והחלטנו לוותר על ביקור בביתן הטרופי, שעלות הכניסה אליו גבוהה פי כמה, עלינו במעלה הגבעה, אחת הגבעות הבודדות בעיר שכולה שטוחה מאוד. שתקנו זה מול זה, עוברים את המבנים השונים, שלי תמיד נראו דומים – צבועים בצבע האדמדם המופק בדלרנה מהאדמה שתכולת הברזל שלה גבוהה, בעלי גג משופע, וכמה מדרגות מוליכות אליהם – וצועדים אל עבר בריכת אריות הים. המים בבריכה שבימות החום היו שקופים, היו כהים עכשיו, כמעט שחורים, אבל אריות הים לא נראו מוטרדים מהעניין. הם הביטו בנו כשהתפשטנו ללא אומר ונכנסנו למים. "הישארי צמודה אלי," אמר נילס. "כך יטעו לחשוב בנו גוף אחד גדול ולא יעזו לתקוף." בתחילה נצמדנו זה לזה באופן סימטרי: ראש אל ראש ורגליים לרגליים, אבל אחר כך, משולהבים מפעלוליהם של אריות הים, הפכנו ראש לרגליים, הצטלבנו זה עם זה, מחוברים רק באמצעי גופותינו, סובבים על ציר משותף. התחברנו: גילו הצעיר לצד קור המים, ונביחותיהם של אריות הים שהיו דומות לקריאות עידוד אוהדי בית"ר ירושלים, ויש להודות שיש בהן משהו משלהב, סימכו על גופותינו באותה עת של קור, בשעה שהטמפרטורות צונחות עמוק אל תוך ה-0. נרדמנו לאטנו כדרכם של הקופאים מקור, משחררים אחיזתנו מידיים ומפיות. נשיכה עזה בכף רגלי העירה אותי. אחד מאריות הים הציל את חיינו: הוא נשך חלק מכף רגלי. בסך הכול איבדתי שלוש אצבעות. הכאב היה קהה. "בואי," אמר, "צאי מהמים." יצאתי מהמים, גוררת בקושי את רגלי, מתקשה בתנועה, כבדה מהקור. הוא היה קל למרות הקור, למרות שראיתי שגם חלק מאיבריו נשוכים וחסרים, הוא היה קל עד שהיה כמעט בלתי נראה, ואני הלכתי אחריו, מבוססת בבוץ הקופא. בגדינו נשכחו אי-שם. אנחנו היינו בדרכנו לבריכה אחרת: בריכת ציפורי המים. האווזים קיבלו את פניו כקבל בן משפחה אהוב שזמן רב לא התראו איתו. "הלוא זהו נילס," אמרו אלו לאלו בשפתם שלרגע בקעה אל תוך לשון בני האדם. "הלוא זהו נילס שלנו. רוצה סיבוב, קטנצ'יק?" אבל נילס הביט בהם משתומם, כאילו לא ראה אותם מעולם וגירש אותם מעליו כעדה של טרדנים. האומנם לא הכירם? שאלתי בלבי. אבל הכרתי שוב התערפלה, ולא מצאתי כוח לחקור אותו.

כששוב התעוררתי, נילס ישן. אותה שעה היינו רכובים כבר על איילת הצפון שנדמה היה שנלקחה מתוך חלון הראווה של חנות הכולבו של נורדיסקה קומפנייט, או כפי שהיא מכונה בראשי תיבות בפי כול NK. והמסע אמנם התחיל בחלון הראווה ההוא. מרחק כמה מאות מטרים מהתיאטרון הטוב ביותר בעולם עומדים השוודים ערב ערב כבר בתחילת הסתיו ומביטים בסצנות הלידה באורווה, רגע ההתגלות, אבל האהובה מכולן היא כמובן הסצנה של הגעתו של סנטה קלאוס מאי-שם בצפון הרחוק, רכוב על מרכבה הרתומה לשישה איילים, ומכיוון שאלוהים לא חנן אותו ואת זוגתו בפרי בטן כלשהו, מופיעים איתו רק בני לווייתו האלפים הקטנים שיש להאכילם בכל יום מימות השנה ובמיוחד לקראת חג המולד בדייסה, כדי שלא יחבלו ביבולים ולא יהפכו את כדי החלב ולא יביאו קור עז מדי בעונת ההמלטות. בירגיטה היתה אחת מהן: חומה, רכה ועושה את תפקידה בצייתנות ובצניעות נורדית. שוב ושוב הניעה את רגליה הגדולות למהלך חמשת הצעדים שאותם נדרשה ללכת מתחילת חלון הראווה ועד אמצע הדרך, מופעלת באמצעות מנגנון מכני פשוט ומונוטוני. לכן שמחה כל כך כשבאנו לקחת אותה. רגלינו ושאר איברינו כבר לא שתתו דם באותה העת, ולכן כנראה מחמת שקיפותו של נילס, ואולי מפני שדמותו נראתה מוכרת למקומיים, איש לא הבחין שעלינו על גבה של בירגיטה, דוהרים אל תוך חלון הראווה ומביטים בקהל כמו מוצרים שנשכחו בתוך המקרר אל הרעבים העומדים בחוץ ומתבוננים בנו. איש לא הבחין בנו וגם לא בעובדה שהסתלקנו מתוך חלון הראווה כשאנחנו מאיצים בבירגיטה אל תוך בית הכולבו, מקווים שלא תיבהל מההמון המסתער על הסרטנים המפרכסים כשרגליהם קשורות לבל יצבטו את הלקוחות או זה את זה, ומההמון המסתער על מתנות חג המולד ושלא תנתץ חלילה את אחד מכלי הזכוכית המפוארים שעל ניפוחם וצביעתם עמלו אומני הזכוכית של סמולאנד. כמעט בשעת נעילה הגענו אל דלת היציאה. חלפנו על פני השומר והיינו כבר בדרכנו צפונה, אל הכנסייה של ספונגה. הרחובות הוארו בזוהר מלאכותי של נורות קטנות המציפות את העצים העירומים באור מנחם ומחמם והמדרכות היו מרופדות בשלג עבה ורך. חפצנו את השלג הזה, התפלשנו בו, כאילו היה חם ולא קר, חלפנו על פני בית החולים קרולינסקה המונח אל פתחו של בית קברות גדול כדי שהנוף הנשקף מהחלונות יוכל לעודד את המאושפזים ובקצהו פארק האגה הגדול והנרחב, שכמה וכמה מגדולי האומה קבורים בו. פאני ואלכסנדר היו שני ברווזים שניסו בכל כוחם לבנות שם קן באפריל קפוא אחד, בשנה שבה הגעתי לסטוקהולם, אך לשווא. חלפנו על פני האגם, שמימיו לא קפאו עדיין, והלאה משם, לאורך מסילת רכבת הפרוורים ושמאלה.

היה חושך ועקרות הבית הזריזות ניקו את חלונות הבתים, פותחות אותם לרווחה, מנקות את החלק החיצוני, מטפסות החוצה עד סכנת נפשות כמעט, עוברות לחלק האמצעי ולתוך החלק הפנימי, תולות את וילונות הירוק-לבן-אדום, ולא כהזדהות עם הישות הפלשתינאית, אלא סתם עם ישוע המשיח ועם הכוכב המחומש המציץ מכל מקום, מהווילונות, מכיסויי המיטה, וכמובן גם מעציצי "כוכב חג המולד" האדומים-ירוקים המגיעים לשיא לבלובם בעונה זו.

הכומר הלותרני שהיה משמש את הכנסייה היה בכלל ממשפחה קתולית, וכל מנהגיו נדפו להט קתולי והיו מרוחקים מאוד מהקרירות הלותרנית הוותרנית של הכנסייה השוודית. "הכה לבי, אל תלת פנים," אמר אל מול המזבח כשנכנסנו אל הכנסייה שלו, כשהוא מכה בלבו כדרך שהיהודים עושים בבית הכנסת ביום הכיפורים בתפילת אשמנו, בגדנו, גזלנו גזל, דיברנו סרה, העווינו דין ועוד כמה עוונות, פשעים וחטאים על פי סדר אלפביתי קבוע ועולה. כשהסתובב אלינו סוף-סוף, אמר: "הביטו, נוכחותו של אלוהים היא הדבר היחיד הקבוע בעולם הזה. חוק האבל מדבר על כך שהיקום מתפשט בקצב מהיר יותר בשוליו מאשר במרכזו. החוקרים חלוקים בדעותיהם אם יתפשט היקום לנצח, או שמא בשלב מסוים יתחיל להתכווץ עד לחזרתו אל גרגר האנרגיה המרוכז שקדם למפץ הגדול. מובן שעל פי התיאוריה הזאת, לאחר זמן מסוים יתחולל המפץ הגדול פעם נוספת ושוב ישליך אלוהים את הקוביות בנות אינסוף הצלעות שלו אל היקום. זה עולם ללא הסתברות וללא פשר. עולם שבו הכול יכול לקרות, הכול כבר קרה, והכול עוד יקרה, ואפילו אלוהים בכבודו ובעצמו משמש רק צופה נרגש במהומות שהוא מחולל. אני אישית מאמין בתיאוריה הזאת בכל לבי והיא נותנת לי פרספקטיבה מצוינת על המתרחש בעולמנו: אני יודע שהמהלכים הפוליטיים, מריבותי עם אשתי על חינוך בנותינו, ואפילו דיונים מלומדים על אודות גורל הדינוזאורים, כולם מין שידור חוזר לאירועים ציוויליזציוניים אחרים, שאם לא קרו כפי שהם מתחוללים עכשיו, היו להם פנים אחרים וצורות אחרות שרק אלוהים לבדו יודע את צורתן ולעתים רחוקות גם את פשרן. וחוץ מזה, אבקש להוציא את האיילה החוצה. אין מקומן של חיות בתוך הכנסייה." אשתו היהודייה של הכומר הציצה מאחורי הפרגודים, הפרסקאות העתיקות נאנקו בצער עת חלפנו על פניהן בדרכנו החוצה, תמונות המתים מתוך מצבות המהגרים המתים שבחצר הכנסייה נופפו לנו לשלום עת חלפנו על פניהן. הלוא זה כבר יום תחייתו של ישוע הנוצרי לפני עלייתו לשמים. שדרות ולהלה, רקיע האלים תור, אודן ופריה זהרו באור השחר של חודש מרץ.

כרסי כבר קרצה לעקעקים הזנבתנים שלעולם אינם נוטשים את סטוקהולם ושורדים קור של שלושים מעלות מתחת לאפס. אחד מהם התקרב, ואף על פי שידעתי שכל זה רק שידור חוזר למשהו שכבר קרה, הגנתי על בטני שתינוק בתוכה מפני כל ניסיון להתקפה. השעות הלכו ותכפו והלכו וקרבו ונקירות העקעקים בבטני היו חזקות יותר ויותר, ונדמה היה שגם בגב כבר התחילו. המיילדת הכושית של בית החולים של הרובע הדרומי נרכנה מעלי: "מיד תבוא הרופאה המרדימה ותיתן לך מנה נוספת של משכך כאבים," אמרה במבטא שוודי מושלם. "שלום," אמרה הרופאה, "שמי בירגיטה נילסן. נעים מאוד. את רוצה מנה נוספת של אפידורל? הלחץ פה גדול היום. מרץ הוא היפה בחודשים." לא ידעתי אם העקעקים חדרו לחדר הלידה האפלולי ומחופה הווילונות, או שמא מסמרות הברזל שעינו את המשיח הם הננעצים בי, ולפעמים חברתי למכאיבים ולפעמים כאבתי בקול גדול. ייסוריו של ישוע, כך למדנו, היו קצרים מייסוריהם של אחרים מכיוון שגופו השביר התכלה במהירות אל תוך המוות. (תולעיםתקפואתגופושלקיפודמתבגינהכמעטברגעמותוגםלנוצפויגורלדומה)

אבל בתי נולדה בבוקר 23 במרץ, במשקל 4.060 קילוגרם, תינוקת יפה ודעתנית מאוד, וכשבאו שתי המיילדות והרופאה לעמוד ליד מיטתי ולהביט בה, נדמתה לי לרגע איילת הצפון מציצה מעבר לכתפיהן ואניצי קש בפרוותה.

1

(מפּיוֹטר איבניץ' לאיבן פֶּטרוֹביץ')

אדוני רב החסד וידידי היקר מפז,

איבן פֶּטרוֹביץ'!

זה היום השלישי שאני רודף אחריך, אפשר לומר, ידידי היקר מפז, שהרי עלי לדבר איתך על עניין חיוני ביותר, ואיני פוגש אותך בשום מקום. שעה ששהינו אתמול בביתו של סֶמְיוֹן אָלֶכְּסֵיִיץ', השמיעה אשתי הלצה שהיא מאוד במקומה בנוגע אליך, ואמרה שאתה וטַטְיאָנָה פֶּטְרוֹבְנָה שניכם – צמד-חמד חסר מנוחה. טרם עברו שלושה חודשים מאז שנישאתם, וכבר אתם זונחים את בית מעוֹנכֶם. כולנו צחקנו רבות – מתוך רגשותינו הלבביים הכנים אליכם, כמובן – אבל אם נניח להלצות, ידידי היקר מפז, טרדות רבות גרמת לי. אומֵר לי סֶמְיוֹן אָלֶכּסֵיִיץ', אולי הוא בנשף במועדון האגודה המאוחדת? אני משאיר את אשתי אצל רעייתו של סמיון אלכסייץ' ובעצמי טס לאגודה המאוחדת. דֶמע וצחוק! תאר לך את מצבי: אני הולך לנשף – ועוד לבדי, בלי אשתי! איבן אַנדְרֵיִיץ', שפגש בי בחדרו של השוער, בראותו אותי בגפּי, הסיק מיד (רשע!) שיש בי להיטות יוצאת דופן לאספות מחוללים. הוא שילב את זרועו בזרועי וכבר רצה לסחוב אותי כנגד רצוני לחוג לריקודים, באומרו שצר לו המקום באגודה המאוחדת, אין בה כר פעולה רחב דיו לרוחו של אדם עז נפש, שהוא נתקף כאב ראש מניחוחות פצ'ולי ורִכְפָּה. איני מוצא לא אותך ולא את טַטְיאָנָה פֶּטְרוֹבְנָה. איבן אַנדְרֵיִיץ' מבטיח לי ונשבע, שאתה בוודאי בהצגה "מרבה דעת מרבה מכאוב" בתיאטרון האַלֶכְּסַנְדְריני. 1

אני טס לתיאטרון האלכסנדריני: גם שם אינך נמצא. הבוקר חשבתי למצוא אותך אצל צ'יסְטוֹגָנוֹב – איפה! צ'יסְטוֹגָנוֹב שולח אותי לביתם של הפֵּרֵפַּלְקינים – אותה תוצאה. קיצורו של דבר, אני כבר מותש לגמרי: שפוט בעצמך כמה טרחתי! כעת אני כותב לך (אין מה לעשות!). הרי העניין שבפי אינו ספרותי כלל וכלל (אתה מבין את כוונתי); מוטב להיפגש בארבע עיניים. הנחיצות לבאר איתך את הדברים – וכמה שיותר מהר –דוחקת, ולכן הנך מוזמן אלי היום לשתיית תה ולשיחת ערבית עם טטיאנה פטרובנה. ביקורכם ישמח את אָנָה מיכַאילוֹבְנָה שלי עד בלי די. באמת ובתמים אשאר חייב לך עד בור הקבר, כמו שאומרים.

אגב, ידידי היקר מפז – אם כבר הגיעו הדברים לידי אחיזה בקולמוס, הרי כל דבר ראוי להיכתב – אני מוצא עצמי נאלץ באותה הזדמנות להתאונן בפניך במידת מה ואפילו להוכיח אותך, ידידי הנכבד עד מאוד, על תעלול אחד תמים למדי, ככל הנראה, שעוללת לי ברשעותך… רשע אחד, אדם חסר מצפון! באמצע החודש שעבר בערך, אתה מכניס לביתי מכר אחד שלך, את יֶבְגֵנִיי ניקוֹלָיִיץ', ומצייד אותו בהמלצתך הידידותית – שהיא כמובן מקודשת ביותר בעיניי. אני שמח על ההזדמנות, מקבל את האיש הצעיר בזרועות פתוחות ותוך כדי כך מכניס את ראשי ללולאת תלייה. לולאה או לא, סיפור נאה יצא, כמו שאומרים. אין לי פנאי להסביר כעת, וגם לא נוח להעלות את הדברים על הכתב, ואולם אני משפיל עצמי ושוטח בקשה לפניך, ידידי ורעי השמח לאידי: שמא אפשר בדרך כלשהי, בעדינות רבה, במאמר מוסגר, ללחוש בחשאי על אוזנו של האיש הצעיר שלך, שיש בעיר הבירה עוד בתים רבים נוסף לביתנו. אין כוח לסבול, אבי! אני משליך את עצמי לרגליך, כמו שאומר ידידנו סימוֹנֵביץ'. כשנתראה, אספר לך הכול. אין בכוונתי לומר שהאיש הצעיר אינו מצטיין, למשל, בדגמי הבגדים או בתכונות הנפש, או שכָּשַׁל בעניין אחר כלשהו. נהפוך הוא, הוא אפילו בחור נעים וחביב; אך המתן עד שנתראה. ובין כה וכה, אם תפגוש בו, לחש לו, למען האל, נכבדי. הייתי עושה זאת בעצמי, אך יודע אתה, זה אופיי: איני מסוגל וגמרנו. הרי אתה המלצת עליו. ואולם הערב, בכל מקרה, נדון בדברים יותר בפרוטרוט. ובינתיים, להתראות. הנני נשאר ידידך הנאמן וכו'.

נ"ב

הקטנצ'יק שלי חולה במקצת זה כשבוע ימים, בכל יום נעשה מצבו יותר גרוע. השיניים מציקות לו; הן בוקעות. אשתי כל הזמן מטפלת בו ונעצבת, המסכנה. בוא לבקר. תשמֵח אותנו באמת ובתמים, ידידי היקר מפז.

2

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

אדוני רב החסד,

פיוטר איבניץ'!

קיבלתי אתמול את מכתבך, אני קורא ותָּמֵהּ. אתה מחפש אותי אלוהים יודע באֵילו מקומות, ואני בפשטות הייתי בבית. עד השעה עשר המתנתי לאיבן איבניץ' טוֹלוֹקוֹנוֹב. תכף ומיד אני לוקח את אשתי, שוכר עגלון, נושא בהוצאות ומתייצב אצלך בשעה שש וחצי בקירוב. אתה אינך בבית ורעייתך פוגשת אותנו. אני מחכה לך עד עשר וחצי; יותר מזה אי-אפשר. לוקח את אשתי, נושא בהוצאות, שוכר עגלון, מוריד אותה בבית, ובעצמי עושה את דרכי לפֵּרֵפַּלְקינים מתוך מחשבה שאולי אפגוש אותך שם, אבל שוב טועה בחישוביי. בא הביתה, איני ישן כל הלילה, דואג, בבוקר קופץ אליך שלוש פעמים, בתשע, בעשר ובאחת עשרה, שלוש פעמים נושא בהוצאות, שוכר עגלונים ושוב אתה מוביל אותי באף.

אולם כשקראתי את מכתבך, התפלאתי. אתה כותב על יֶבְגֵנִי ניקוֹלָיִיץ', מבקש שאלחש על אוזנו ואינך מפרש מדוע. אני משבח אותך על הזהירות, אך אין דינו של נייר אחד כדינו של נייר אחר, איני נוהג לתת לאשתי ניירות בעלי חשיבות כדי שתעשה מהם גלילים לשיער. אני תמהּ, סוף כל סוף, באיזה מובן הואלת בטובך לכתוב לי כל זאת. אם כי, אם כבר מדברים על כך, מה הטעם לערב אותי בָּעניין? איני דוחף את האף שלי לדברים שונים ומשונים. אתה עצמך יכולת שלא להכניסו יותר לביתך, אלא שאני רואה שעלי לשוחח איתך בקצרה ובהחלטיות, מה גם שהזמן עובר. ואני דחוק באמצעים ואיני יודע מה אאלץ לעשות, אם תזלזל בתנאים שהתנינו. הנסיעה ממשמשת ובאה, נסיעה – עלויות יש לה, ונוסף לכול אשתי מתבכיינת: תפור לה מעיל ארוך של קטיפה על פי הטעם האופנתי. ובנוגע ליבגני ניקולייץ' אני ממהר לציין בפניך: ביררתי וחקרתי על אודותיו סופית אתמול, בלי לבזבז זמן, בהיותי בביתו של פּאבֶל סֶמְיוֹניץ' פֵּרֵפַּלקין. יש לו בבעלותו חמש מאות נפשות בפלך יָרוֹסְלַבְל, וגם תקווה לקבל מסבתו אחוזה בקרבת מוסקבה ובה שלוש מאות נפשות. כמה כסף יש לו אינני יודע, ואני סבור שאתה בקיא בזה יותר ממני. אבקש ממך סופית לקבוע לי מקום לפגישה. פגשת אתמול את איבן אנדרייץ', ואתה כותב שהוא הודיע לך שאני נמצא בתיאטרון האַלֶכְּסַנְדְריני עם אשתי. ואילו אני כותב שהוא משקר, מה גם שאסור לתת בו אמון בעניינים כגון אלה, שהרי לא מכבר, לפני יומיים בלבד, סידר את סבתו בסכום של שמונת מאות רובל בשטרות. ובכן, לכבוד הוא לי להיות ידידך הנאמן.

נ"ב

 אשתי הרתה: נוסף על כך, היא נוטה להיבהל בקלות ומעת לעת נתקפת מרה שחורה. הצגות תיאטרון כוללות לפעמים מטחי יריות ורעם מלאכותי שנוצר בעזרת מכונות. על כן, מִפַּחד להבהיל את אשתי, איני לוקח אותה לתיאטראות. ואילו אני עצמי איני להוט יותר מדי אחרי הצגות תיאטרון.

3

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

ידידי היקר מפז,

איבן פטרוביץ'!

אָשַׁמתי, אשמתי ואשמתי לפניך אלף פעמים, אבל אני ממהר להצטדק. אתמול אחרי חמש בערב, בדיוק בשעה שבה נזכרנו בך ברגשי לב כנים, הגיע ברכיבה שליח מדודי סְטֵפָּן אָלֶכְּסֵיִיץ' והביא איתו בשורה, שמצבה של דודתי בכי רע. מפַּחד להבהיל את אשתי, בלי לומר לה מילה, אני משתמש כתואנה בעניין אחר שעלי לטפל בו ונוסע לבית דודתי. מוצא אותה חיה בקושי. בדיוק בשעה חמש אירע לה שבץ, זה כבר השלישי בתוך שנתיים. קארל פְיוֹדוֹריץ', רופא שמטפל בבני הבית, הודיע שאולי לא תחיה אפילו לילה אחד. שפוֹט בנוגע למצבי, ידידי היקר מפז. לילה שלם על הרגליים, טרוד ומוכה צער! רק בבוקר, אחרי שהידלדלו כוחותיי, סובל מתשישות גופנית ונפשית, שכבתי לנוח אצלם בבית על הספה. שכחתי לומר שיעירו אותי בזמן, והתעוררתי באחת עשרה וחצי. דודתי מרגישה יותר טוב. אני נוסע לאשתי; היא, המסכנה, התייסרה בזמן שחיכתה לי. חטפתי פרוסה של משהו, חיבקתי את הקטנצ'יק, שכנעתי את אשתי שאין מקום לדאגה ופניתי לנסוע אליך. אתה אינך בבית, אולם אני מוצא אצלך את יבגני ניקולייץ'. פונה לנסוע הביתה, לוקח לידי ציפורן וכעת אני כותב לך. אל נא תתרעם ואל תכעס עלי, ידידי בלב ובנפש. הַכֵּה, כרות את ראשי מכתפיי, ראשו של אדם אשם, אך אל תשלול ממני את יחסך הטוב כלפי. מרעייתך נודע לי, שהערב תתארחו אצל הסְלָוויאָנוֹבים. אהיה שם בהכרח. מצפה לך בקוצר רוח עצום.

וכעת הנני נשאר ידידך הנאמן וכו'.

נ"ב

 הקטנצ'יק שלנו מביא אותנו לידי יאוש אמיתי. קארל פְיוֹדוֹריץ' רשם לו ריבָּס. הוא גונח, אתמול לא זיהה אף אחד. ואילו היום התחיל לזהות וממלמל כל הזמן – אבא, אמא, בּוּ… אשתי דומעת כל הבוקר.

4

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

אדוני רב החסד, פיוטר איבניץ'!

אני כותב לך אצלך, בחדרך, על המכתבה שלך; ובטרם אוחַז בציפורן, המתנתי לך שעתיים וחצי ואף יותר. כעת הרשה לי לומר לך ישירות, פיוטר איבניץ', את דעתי הגלויה בנוגע לכל העניין האומלל הזה. ממכתבך האחרון אני מסיק שמחכים לך בביתם של הסְלָוויאָנוֹבים, אתה מזמין אותי לשם, אני מתייצב, יושב חמש שעות ואתה אינך מופיע. מה, אני אמור להצחיק אנשים, לדעתך? הרשה לי, אדוני רב החסד… אני מתייצב אצלך בבוקר בתקווה למצוא אותך, בלי לחקות בזאת כל מיני טיפוסים מתעתעים, שמחפשים אנשים אלוהים יודע באֵילו מקומות, כשאפשר למצוא אותם בביתם בכל שעה הגונה שיבחרו. בבית לא היה לך אפילו זכר. איני יודע מה מונע ממני כעת להשמיע באוזניך את כל האמת במלוא חריפותה. אגיד רק זאת, שנראה בעיני כאילו אתה חוזר בך בכל הנוגע לתנאי ההסכם הידועים לשנינו. רק כעת, כשאני מנסה לתפוש את העניין כולו, איני יכול שלא להודות שאני מתפלא בהחלט על עורמתו של קו המחשבה שלך. אני רואה כעת בבירור שטיפחת את כוונתך הלא מיטיבה זה זמן רב. הוכחה להשערה שכזאת מצִדי משמשת העובדה שעוד בשבוע שעבר שמת את ידך, בשיטה שהדעת כמעט איננה סובלת, על המכתב ההוא שלך הממוען אלי, שבו אתה עצמך הצגת, אם כי בצורה מעורפלת ומבולבלת למדי, את התנאים שלנו בנוגע לעניין הידוע לך עד מאוד. אתה פוחד ממסמכים, משמיד אותם, ובי אתה משטה. אולם לא ארשה שיחשיבו אותי לשוטה, שהרי איש לא חשב אותי לשוטה עד כה, ובכל הנוגע לעניין זה חשבו עלי כולם טובות בלבד. אני פוקח את עיניי. אתה מבלבל את דעתי, זורה חול בעיניי תוך שימוש ביבגני ניקולייץ', וכאשר אני מבקש לברר איתך את הדברים מצויד במכתבך מהשבעה בחודש, שעד עתה לא הצלחתי לפענח אותו, אתה קובע לי פגישות כוזבות ובעצמך מסתתר. האם סבור אתה, אדוני רב החסד, שאיני מסוגל להבחין בכל אלה? אתה מבטיח לגמול לי על שירותי הידועים לך טוב למדי, בכל הנוגע להמלצה על אישים שונים, ובין כה וכה, אין לדעת איך, מארגן את העניינים כך, שאתה בעצמך לוקח ממני כסף בסכומים נכבדים בלא אישור על קבלתו – כפי שקרה לאחרונה רק בשבוע שעבר. ואילו כעת, אחרי שלקחת את הכסף, אתה מסתתר, ונוסף לכול מתכחש לטובה שעשיתי לך בכל הנוגע ליבגני ניקולייץ'. אתה בונה, אולי, על נסיעתי הקרובה לסימְבּירְסְק וסבור שלא נספיק להביא את העניין לידי גמר. אולם אני מודיע לך בחגיגיות – ומילת הכבוד שלי תעיד עלי – שאם יגיעו הדברים לידי כך, אהיה מוכן לשהות במתכוון עוד חודשיים תמימים בפטרבורג, עד שאזכה במבוקשי, אשיג את מטרתי ואמצא אותך. גם אנו יודעים מעת לעת לפעול בזדון. בסיכומו של דבר הנני מודיע לך, שאם לא תבהיר לי עוד היום את הדברים בדרך שתספק את רצוני, תחילה בכתב ואחר כך באופן אישי, בארבע עיניים, אם לא תפרט במכתבך מחדש את כל סעיפי ההסכם העיקריים שהתקיימו בינינו ולא תבאר סופית את מחשבותיך בנוגע ליבגני ניקולייץ', איאלץ לנקוט אמצעים שיזיקו לך עד מאוד ושאפילו אני עצמי סולד מהם.

הרשה לי להישאר ידידך הנאמן וכו'.

5

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

11 בנובמבר

ידידי החביב עד מאוד, הנכבד עד מאוד,

איבן פטרוביץ'!

מכתבך ציער אותי עד עמקי נשמתי. האם לא חשת נקיפות מצפון, ידידי היקר אך הלא הוגן, לנהוג כך בטוב שבמבקשי טובתך? למהר, לא להסביר את העניין כולו, ולבסוף לפגוע בי בחשדות מעליבים כל כך?! אולם אני חש לענות על האשמותיך. לא מצאת אותי אתמול, איבן פטרוביץ', מפני שנקראתי פתאום ולגמרי במפתיע למיטתה של אישה נוטה למות. דודתי יֵוְופימִיָה ניקוֹלַבְנָה החזירה את נשמתה לבורא אתמול בערב, בשעה אחת עשרה.  בקולם המשותף של קרובי משפחתי נבחרתי לאחראי על כל הטקס המעציב ורווי הדמעות הזה. הייתי צריך לטפל בכל כך הרבה עניינים, עד שגם היום בבוקר לא הספקתי להתראות איתך, ואף לא ליידע אותך ולו בשׁורת מכתב אחת. צר לי בכל לבי על אי-ההבנה שקרתה בינינו. את דבריי על יבגני ניקולייביץ', שהבעתי אותם בבדיחות הדעת ובדרך אגב, פירשת במובן הפוך לגמרי, ולעניין כולו הענקת משמעות הפוגעת בי עמוקות. אתה מזכיר את הכסף ומביע את דאגתך בנוגע אליו. אולם אני מוכן, בלי ללכת סחור-סחור, לספק את כל רצונותיך ותביעותיך, הגם שלא אוכל שלא להזכיר לך כאן בדרך אגב, שאת הסכום שמדובר בו, שלוש מאות וחמישים רובל בכסף, לקחתי ממך בשבוע שעבר בתנאים ידועים, ולא בתור הלוואה. אילו זה היה המקרה, בהכרח היה קיים אישור בכתב על קבלתו. איני משפיל את עצמי להסברים בנוגע לסעיפים אחרים המוצגים במכתבך. מוצא אני שזוהי אי-הבנה, רואה אני בכך את החיפזון, הרתחנות והיושר האופייניים לך. אני יודע שמזגך הטוב ואופייך הפתוח לא יתנו לספק לשקוע בלבך, ושבסופו של דבר אתה עצמך תושיט לי ראשון את היד. טעית, איבן פטרוביץ', טעית טעות חמורה!

אף שמכתבך פגע בי עמוקות, הייתי מוכן להתייצב אצלך ראשון עוד היום ולהכות על חטא, אולם אני כל כך טרוד מאז יום אתמול, עד שאני הרוג עכשיו לגמרי ובקושי עומד על רגליי. נוסף לכל האסונות, נפלה אשתי למשכב; אני חושש שמא לקתה במחלה רצינית. ובכל הנוגע לקטנצ'יק, הרי הוא, תודה לאל, מרגיש יותר טוב. אך אני עוזב את הקולמוס… עיסוקיי דוחקים, ומצטברים בלי סוף.

הרשה לי, ידידי שלא יסולא בפז, להישאר ידידך הנאמן וכו'.

6

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

14 בנובמבר

אדוני רב החסד, פיוטר איבניץ'!

המתנתי שלושה ימים; השתדלתי לעשות בהם שימוש מועיל – ולפי שעה, היות שאני חש שנימוס ומהוגנות הנָּם קישוט ראשון במעלה שכל אדם צריך להתהדר בו, מאז מכתבי האחרון, מהעשרה בחודש זה, לא הזכרתי לך על אודותי לא במילה ולא במעשה– במידת מה כדי לתת לך למלא באין מפריע את חובתך הנוצרית ביחס לדודתך, ובמידת מה מפני שהייתי זקוק לזמן לצורך בחינה וחקירה בכל הנוגע לעניין ידוע. ואילו כעת אני ממהר להבהיר לך את הדברים סופית ובתקיפות.

הנני מתוודה בפניך בגילוי לב, שבשעת קריאתם של שני מכתביך הראשונים חשבתי ברצינות שאינך מבין מה אני רוצה; זאת הסיבה שביקשתי יותר מכל להיפגש איתך ולבאר את הדברים בארבע עיניים, חששתי מאחיזה בקולמוס והאשמתי את עצמי באי-בהירות בדרך הבעת מחשבותי על הנייר. ידוע לך שחינוך ונימוסים טובים אין לי ושאני מתרחק מפטפטנות ריקה של גנדרנים, מפני שלמדתי סוף כל סוף מניסיוני המר, עד כמה כוזב המעטה החיצוני לעתים, ושמתחת לפרחים אורב לפעמים הנחש. 2

 

 אולם אתה הבנת אותי; ולא ענית לי כראוי, מפני שבשל העורמה הבוגדנית שבנפשך גמרת אומר מראש להתכחש למילת הכבוד שלך וליחסי הידידות שהיו קיימים בינינו. הוכחת את הדבר במלואו בהתנהגותך המאוסה כלפי בעת האחרונה, התנהגות הרת אסון לענייני – דבר שלא ציפיתי לו ולא רציתי להאמין בו כלל עד לרגע זה. שהרי, כיוון שנשביתי ממש בתחילת ההיכרות בינינו בקסמם של גינוניך המתוחכמים, מעודנוּת מנהגיך, בקיאותך בעסקים והיתרונות שאני עשוי להפיק משותפוּת איתך, הנחתי שמצאתי ידיד ורֵע אמיתי שרוצה בטובתי. ואילו כעת למדתי על בשרי בבירור, שישנם אנשים רבים שתחת מראה חנפני ומזהיר מסתירים בלִבָּם רעל, משתמשים בשכלם לרקימת מזימות נגד זולתם, ולמעשי מִרמה שמקומם לא יכירם. על כן הם מפחדים מקולמוס ומנייר, ועם זאת משתמשים בלשונם ובסגנונם לא לטובת זולתם ומכורתם, אלא כדי לטשטש ולערפל בקסמיהם את דעתם של אלה, שקשרו את עצמם איתם בעסקים שונים והתנו איתם תנאים. את בוגדנותך ביחס אלי, אדוני רב החסד, אפשר לראות בבירור מהעובדות דלהלן.

ראשית, כשציירתי לך בביטויים בהירים וברורים שבמכתבי את מצבי, אדוני רב החסד, ובה בעת שאלתי במכתבי הראשון אליך לְמַה הואלת להתכוון בביטויים ובכוונות כאלה ואחרים, ובעיקר בנוגע ליבגני ניקולייץ', על פי רוב השתדלת לעבור על הדברים בשתיקה. אחרי שהעכרת את רוחי בחשדות ובספקות, התרחקת בקור רוח מעצם העניין. אחר כך, אחרי שעוללת לי מעשים שאפילו אי-אפשר לקרוא להם בשם תואר מהוגן, כתבת שזה מצער אותך. איך תצווה לקרוא לזה, אדוני רב החסד? אחר כך, כשכל רגע היה יקר לי, וכשהכרחת אותי לרדוף אחריך לאורכה של כל עיר הבירה, כתבת לי במסווה של ידידות, מכתבים שבמתכוון לא הזכרת בהם את ענייננו, ודיברת על דברים שכלל אינם מן העניין; דהיינו, על מחלותיה של רעייתך, שאני מכבד אותה בכל מקרה, ועל כך שלתינוק שלך נתנו ריבָּס ושהודות לכך בקעה לו שן. את כל אלה הזכרת בכל מכתב שלך, בסדירות מאוסה שפגעה בי. כמובן, אני מוכן להסכים שנפשו של אב מתייסרת בגלל סבלו של יוצא חלציו, אך לשם מה להזכיר זאת כשנחוץ דבר-מה אחר בתכלית, יותר חיוני ויותר מעניין. שתקתי וסבלתי; ואילו כעת, משעבר הזמן, אני סבור שמחובתי להבהיר את הדברים. לבסוף, אחרי שכמה פעמים הולכת אותי שולל בעורמה בוגדנית בקביעת פגישות כוזבות, הכרחת אותי, כך נראה, לשחק את תפקיד השוטה והמוקיון שלך, שלעולם לא התכוונתי להיות. אחר כך, אחרי שהזמנת אותי אליך מבעוד מועד ורימית אותי כהוגן, אתה מודיע לי שנקראת לדודתך הסובלת, שקיבלה שבץ בדיוק בשעה חמש, כך ניסחת גם במקרה זה את הדברים בדיוק מביש. למזלי, אדוני רב החסד, בשלושת הימים שחלפו הספקתי לערוך בירורים ונודע לי מהם, שדודתך לקתה בשבץ עוד יום קודם לכן, בשמונה בחודש, זמן לא רב לפני חצות. בהסתמך על מקרה זה אני רואה שהשתמשת בקדושת היחסים של קרבת משפחה כדי לרמות אנשים מחוץ למעגל המשפחתי. לבסוף, במכתבך האחרון אתה מזכיר אף את מותה של קרובת המשפחה שלך, שאירע כביכול דווקא בזמן שבו הייתי אמור להתייצב אצלך לצורך היוועצות בנוגע לעניינים הידועים. אך כאן השִׁפלות שבתוכניות ובבדיות שלך עולה אפילו על כל ייתכנוּת, שהרי על פי מידע מהימן ביותר, שהודות למזל שהאיר לי פנים עד בלי די הספקתי לאסוף אותו בעִתו ובזמנו, נפחה דודתך את נשמתה יממה שלמה אחרי מועד ההסתלקות מן העולם שקבעת בלא יראת אלוהים במכתב שלך. לעולם לא הייתי מסיים, אילו מניתי את כל סימני ההיכר שעל פיהם למדתי על העורמה הבוגדנית שבה נהגת כלפי. לצופה חסר פניות די גם בכך, שבכל מכתביך אתה מכנה אותי ידידך בלב ובנפש וקורא לי בשמות נלבבים – דבר שעשית, על פי הבנתי, אך ורק כדי להרדים את מצפוני.

אגש כעת לעיקר התרמית והבוגדנות שלך ביחס אלי, הגלומות דווקא בשמירה על שתיקה בלתי פוסקת בעת האחרונה בכל הנוגע לענייננו המשותף, ובכל הנוגע לגניבה בלי נקיפות מצפון של המכתב שהסברת בו – אמנם בצורה מעורפלת שאינה לגמרי ברורה לי – את התנאים ואת ההסכמים ההדדיים שלנו, בהלוואה ברברית וכפויה של שלוש מאות וחמישים רובל בכסף, בלי אישור בכתב – סכום שלווית ממני בתור שותף שלך; ולבסוף, בהעללת עלילות מתועבת על מכרנו המשותף, יבגני ניקולייץ'. אני רואה כעת בבירור שרצית להוכיח לי שהאיש משול לתיש, אם יורשה לי לומר – לא תקבל ממנו לא חלב ולא צמר, ושהוא בעצמו לא זה ולא זה, לא בשר ולא חלב – ובעיניך זהו דופי שאמנם הטלת בו במכתבך מהשישה לחודש זה. ואילו אני מכיר את יבגני ניקולייץ' בתור נער צנוע ובעל התנהגות למופת, מעלות שדווקא בזכותן הוא יכול להקסים ולזכות לכבוד הראוי לו בחברה הגבוהה. ידוע לי גם שמדי ערב, במשך שבועיים תמימים, הכנסת בכל פעם לכיסך כמה עשרות, ולפעמים אף עד מאה רובל בכסף, כשניצחת את יבגני ניקולייץ' במשחקי קלפים. ואילו כעת אתה מכחיש כל זאת ולא רק שאינך מסכים להודות לי על מאמציי, אלא אפילו נטלת לעצמך את כספי-שלי ללא החזר, אחרי שפיתית אותי לפני כן שאהיה שותפך בעניין וסחררת את ראשי בכל מיני תועלות שעשויות ליפול בחלקי. אחרי שנטלת לעצמך כעת בצורה הנוגדת כל חוק את כספי ואת כספו של יבגני ניקולייץ', אתה נמנע מלהודות לי ומשתמש בהשמצות, שבאמצעותן השחרת בעיניי כנגד כל היגיון את דמותו של האיש, שנכנס אל ביתך הודות להשתדלויות ולמאמצים שלי. ואילו אתה עצמך, להפך, על פי סיפורי הידידים, עד היום כמעט מחליף איתו נשיקות רטובות ומציג אותו בפני החברה כולה כטוב וראשון בידידיך, אף על פי שגם אחרון הטיפשים בעולם ינחש תכף ומיד למה חותרות כל כוונותיך ומה באמת פירושם של יחסי הידידות והחיבה שלכם. אני מצדי אגיד שפירושם רמייה, עורמה בוגדנית, שִׁכחת כללי המהוגנות וזכויות האדם, שיש בהם כפירה כנגד אלוהים והם לוקים בכל מום מוסרי. אני מביא את עצמי בתור דוגמה והוכחה. במה פגעתי בכבודך ומדוע נהגת בי בצורה כל כך חסרת מצפון?

אני מסיים את מכתבי. אמרתי את שהיה לי לומר. כעת אסכם: אדוני רב החסד, אם בתוך זמן קצר ביותר מקבלת מכתב זה לא תחזיר לי, ראשית, את הסכום שנתתי לך במלואו – שלוש מאות וחמישים רובל בכסף – ושנית, את כל הסכומים הבאים בתור המגיעים לי, על פי הבטחתך, איאלץ להשתמש באמצעים שונים ומגוונים כדי לאלץ אותך להחזיר את כספי אפילו בכוח גלוי, לאחר שאסתייע בחוק. ולבסוף, אני מודיע לך שיש בידי אי-אלו עדויות, שאם יישארו בידי משרתך ומעריצך הנאמן, הרי הן עלולות להרוס ולטמא את שמך בעיני החברה הגבוהה כולה.

הרשה לי להישאר ידידך וכו'.

7

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

15 בנובמבר

איבן פטרוביץ'!

אחרי שקיבלתי את האיגרת שלך, הכתובה בסגנון מוז'יקי ועם זאת מוזר, רציתי ברגע הראשון לקרוע אותה לגזרים – אבל שמרתי אותה בתור מסמך נדיר. אם כי, צר לי מעומק לבי על אי-ההבנות והבעיות שנוצרו בינינו. תחילה התכוונתי שלא לענות לך, אבל הכורח כופה זאת עלי. והוא: בשורות אלה עלי להודיעך שיהיה לי מאוד לא נעים לארח אותך בביתי אי פעם, וכן גם לאשתי: בריאותה רופפת וריח של זפת עלול להזיק לה.

אשתי שולחת לרעייתך את ספרה שנשאר אצלנו – "דון קיחוטה איש למנשה", בצירוף תודה ממנה. בכל הנוגע לערדליך, ששכחת אותם כביכול בביקורך האחרון אצלנו, לצערי עלי להודיעך שהם לא נמצאו בשום מקום. לפי שעה מחפשים אחריהם; אולם אם לא יימצאו כלל, אקנה לך חדשים.

ועם זאת, לכבוד הוא לי להיות ידידך וכו'.

8

בנובמבר, בשישה עשר בחודש, מקבל פיוטר איבניץ' בדואר העירוני שני מכתבים הרשומים על שמו. הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוציא מכתב בכתב מצועצע על נייר ורוד-חיוור. כתב היד של אשתו. ממוען ליבגני ניקולייץ', מתאריך 2 בנובמבר. במעטפה לא נמצא שום דבר נוסף. פיוטר איבניץ' קורא:

Eugène   החביב! אתמול לא התאפשר הדבר בשום אופן. בעלי היה בבית כל הערב. ואילו מחר אתה מוכרח לבוא באחת עשרה בדיוק. בעשר וחצי ייסע בעלי לצארְסְקוֹיֵה ויחזור בחצות. רתחתי מכעס כל הלילה. אני מודה לך על שליחת החדשות והתכתובת. איזו ערמה של ניירות! האומנם היא מילאה את כל אלה בכתב ידה? אם כי, יש לה סגנון; תודה לך, אני רואה שאתה אוהב אותי. אל תכעס בגלל אתמול ובוא מחר, בשם אלוהים.

                                                                                                      א.

פיוטר איבניץ' שובר את החותם שעל המכתב השני.

פיוטר איבניץ'!

רגליי בין כה וכה לא היו דורכות בבית שלך; לחינם הואלת בטובך ללכלך את הנייר.

בשבוע הבא אני נוסע לסימבּירסק; יבגני ניקולייץ' יישאר אצלך בתור רֵע שערכו לא יסולא בפז וידיד נלבב ביותר; אני מאחל לך הצלחה, ובנוגע לערדליים אל תדאג.

9

בנובמבר, בשבעה עשר בחודש, מקבל איבן פטרוביץ' בדואר העירוני שני מכתבים הרשומים על שמו. הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוציא מכתב שנכתב בבהילות וכלאחר יד. כתב היד של אשתו. ממוען ליבגני ניקולייץ', מתאריך 4 באוגוסט. במעטפה לא נמצא שום דבר נוסף. איבן פטרוביץ' קורא:

היֵה שלום, היה שלום יבגני ניקולייץ'! יברך אותך האל גם בזכות זאת. היה מאושר, ומנת חלקי היא אכזרית; אני מפחדת! זה היה רצונך. אלמלא דודתי, הייתי מפקידה עצמי בידיך גם כך. אז אל נא תצחק עלי וגם לא על דודתי. מחר נערך בכנסייה טקס החתונה שלנו. דודתי שמחה שנמצא אדם טוב, שלוקח אותי בלי נדוניה. היום התבוננתי בו בתשומת לב לראשונה. הוא טוב לב, נדמה לי. מאיצים בי. היֵה שלום, היה שלום… חביב לבי!!! היזכר בי מפעם לפעם; ואילו אני לעולם לא אשכח אותך. היה שלום. אחתום גם על מכתבי אחרון זה, כמו על מכתבי הראשון… זוכר?

טטיאנה                                                                                        

זה היה תוכנו של המכתב השני:

איבן פטרוביץ'! מחר תקבל ערדליים חדשים; איני רגיל לסחוב שום דבר מהכיסים של זולתי; כמו כן, איני אוהב ללקט בחוצות גזרים וקרעים מכל הבא ליד.

יבגני ניקולייץ' נוסע בימים הקרובים לסימבּירסק, לטפל בעסקי סבו, והוא ביקש ממני לדאוג לו לבן לוויה; התרצה?

 

 השלג פסק בשעות הבוקר. הוֹריקאוָה יָאסוּקיצ'י ישב בחדר המורים של המחלקה לפיזיקה והביט באש שבערה באח. היה נדמה שהאש נושמת. להבותיה הצהובות התרוממו בעצלתיים ושקעו שוב לתוך הגחלים הכהים. זו היתה עדות למלחמתה המתמשכת של האש בקור שמילא את החדר. יאסוקיצ'י דמיין בעיני רוחו את הקור הקוסמי מחוץ לכדור הארץ, והתמלא במעין תחושת הזדהות כלפי הגחלים המאדימים.

"הוֹריקאווה!"

יאסוקיצ'י הרים את מבטו אל מיאמוֹטוֹ, הפיזיקאי שעמד מול האח. מיאמוטו, שהרכיב משקפיים לקוצר ראיה, עמד וחייך בנעימות מתחת לשפמו הדליל, ידיו בכיסי מכנסיו.

"הוריקאווה, ידעת שגם אישה היא גוף פיזיקלי?"

"זה שאישה היא בעל חיים, אני יודע".

"לא בעל חיים. גוף פיזיקלי, אני אומר לך! גם אני גיליתי את העובדה הזאת רק לאחרונה, ובעמל רב".

"הוריקאווה, אל תקשיב ברצינות למה שמיאמוטו אומר".

את הדברים האלה אמר הָסֶגָאווה, שהיה גם הוא מרצה לפיזיקה. יאסוקיצ'י נפנה אליו. הסגאווה ישב בשולחן מאחורי יאסוקיצ'י ודפדף במחברות בחינה. על פניו, בעלות מצח גבוה ומקריח, היה נסוך חיוך דק של מבוכה.

"מוזר מאוד! חשבתי שהתגלית שלי דווקא תשמח אותך, הסגאווה. הוריקאווה, אתה מכיר את העיקרון של מעבר חום, נכון?"

"מעבר חום? משהו שקשור בחום של חשמל?"

"אתם, אנשי העט, חסרי תקנה".

מיאמוטו הכניס יעה מלא פחמים לתוך האח, והלהבות השתקפו בדלתו הפתוחה.

"כששני גופים בעלי טמפרטורה שונה באים במגע, החום עובר מהגוף החם יותר אל הגוף הקר יותר, והמעבר ממשיך עד שהחום של שני הגופים משתווה," התחיל להסביר מיאמוטו.

"אבל זה ברור מאליו, לא?"

"זה נקרא עקרון מעבר חום. ובכן, נניח שאישה היא גוף פיזיקלי, כן? אם אישה היא גוף פיזיקלי, ברור מאליו שגם גבר הוא גוף פיזיקלי. ולפיכך, במקרה הזה, אהבה היא שוות ערך לחום. כשגבר ואישה באים במגע, אהבה, כמו החום, תעבור מהגבר הנלהב יותר אל האישה הנלהבת פחות עד שמידת האהבה שלהם תשתווה. זה בוודאי מה שקרה גם במקרה שלך, הסגאווה…"

"יופי, התחלנו!", אמר הסווגאה, אך קולו התמלא דווקא צחוק של אושר, כאילו דגדגו אותו.

"נגיד ש- S הוא המרחק שעוברת כמות החום E בתוך זמן T, כן? H היא טמפרטורה, X הוא המרחק ממקור החום, K הוא מקדם מוליכות החום התלוי בחומר. אם כך, נבחן את המקרה של הסגאווה".

מיאמוטו ניגש אל לוח קטן והתחיל לכתוב עליו משהו שנראה כמו נוסחה, אך לפתע הסתובב והשליך את פיסת הגיר בייאוש.

"מה הטעם להתגאות בתגלית שהגעתי אליה בעמל כה רב, מול הדיוט כמו הוריקאווה! בכל אופן, נראה שההתלהבות של הארוסה של הסגאווה התפתחה בהתאם לנוסחה".

"אם באמת היתה נוסחה כזאת, היה הרבה יותר קל לחיות בעולם הזה", אמר יאסוקיצ'י.

הוא מתח את רגליו והביט בהיסח הדעת על הנוף המושלג מחוץ לחלון. חדר הסגל של המחלקה לפיזיקה היה ממוקם בחדר פינתי בקומה השנייה והשקיף אל מגרש הספורט ומתקני ההתעמלות, אל שדרת האורנים שמעבר למגרש, ואל בנייני הלבנים האדומות שמעבר לשדרה. וגם אל הים. במרווחים שבין הבניינים אפשר היה לראות כיצד מתמרים הגלים הכהים.

"ואם כבר מדברים, גם מצב הסופרים בכי רע. איך הולך עם הספר האחרון שלך?" שאל מיאמוטו.

"ללא שינוי. לא נמכר בכלל. נראה שלא נוצר מעבר חום בין הסופר לקהל. אגב, הסגאווה, מה קורה עם החתונה שלך? עדיין כלום?"

"לא. יש רק עוד חודש, אבל בגלל כל ההתרוצצויות אני לא מצליח ללמוד. אני לגמרי מותש".

"עד כדי כך אתה חסר סבלנות, שאתה לא מצליח ללמוד, אה?"

"מה אני אעשה, מיאמוטו? קודם כל, אני צריך למצוא לנו בית, ואני לגמרי מותש מזה שאין בתים להשכרה. בסוף השבוע שעבר כיתתי רגליים כמעט בכל העיר, אבל גם כשהיה נדמה לי שמצאתי משהו, אמרו לי שכבר סגרו עם אנשים אחרים".

"מה עם האזור שלי? אם לא אכפת לך לנסוע כל בוקר ללימודים ברכבת".

"האזור שלך קצת רחוק מדי. שמעתי שמשכירים שם, וגם האישה מעדיפה את האזור, אבל… היי, הוריקאווה! לא נשרפות לך הנעליים?"

הנעליים של יאסוקיצ'י כנראה נגעו באח, וכעת עלה מהן עשן .  וריח של עור שרוף.

"נראה שגם כאן התרחש מעבר חום!" מיאמוטו ניגב את משקפיו, עיניו קצרות הרואי הביטו ביאסוקיצ'י בחוסר ביטחון, והוא חייך חיוך רחב.

***

חלפו ארבעה או חמישה ימים. הבוקר היה מעונן וצונן, ויאסוקיצ'י מיהר לתפוס רכבת בפרבריה של עיר קיט. מימין הדרך השתרעו שדות חיטה ומשמאלה מסילת רכבת. השדות היו שוממים מאדם ומלאים ברחשים עמומים. היה נדמה שמישהו מתהלך בין שיבולי החיטה, אך למעשה היו אלה רק נטיפי קרח שנשברו בתוך האדמה החרושה.

הרכבת של שמונה לכיוון טוקיו השמיעה צפירה ארוכה וחלפה בלי להאיץ על פני המסילה. הרכבת לכיוון ההפוך, שאותה רצה יאסוקיצ'י לתפוס, היתה אמורה להגיע רק עוד כחצי שעה. הוא הוציא את השעון והביט בו, אך משום מה הוא הראה כמעט שמונה ורבע. יאסוקיצ'י האשים את השעון שלו בחוסר ההתאמה של הזמנים, וחשב לעצמו, כמובן, שהיום לא יאחר. השדות שלאורך הדרך התחלפו בהדרגה בגדר חיה. יאסוקיצ'י הוציא חפיסת "אסהי", הצית סיגריה, והמשיך לצעוד בנינוחות.

הדרך המכוסה באפר פחם הובילה במעלה גבעה אל מפגש של מסילת רכבת. יאסוקיצ'י התקדם, רגוע ושליו, אך משהגיע לראש הגבעה ראה התקהלות של אנשים משני צדי מפגש המסילה. "מישהו נדרס," מיד חשב לעצמו. למזלו זיהה את העוזר הצעיר של הקצב, שבדיוק עצר את אופניו ליד הגדר. יאסוקיצ'י, הסיגריה עדיין בידו, טפח על כתפו של הצעיר.

"היי, מה קרה פה?"

"נדרס, הרכבת שעברה עכשיו דרסה אותו," השיב הצעיר, שהסתבך בלשונו מרוב מהירות. פניו, שהיו נתונים בין מחממי אוזניים מפרוות ארנבת, זהרו מהתרגשות משונה.

"דרסה את מי?"

"השומר של המסילה. הוא ניסה להציל תלמידת בית ספר שעמדה להידרס. אתה מכיר את חנות הספרים של נָגָאִי בהָאצ'ימָאן-מָאֶה ? אז זאת הבת שלהם, היא כמעט נדרסה".

"אבל הילדה ניצלה?"

"אהה, הנה היא בוכה שם, אומרים".

ב"שם" התכוון הצעיר לקהל שהתגודד מעבר למפגש המסילה. ובאמת, יאסוקיצ'י ראה שם שוטר שדיבר עם ילדה, וגבר נוסף, כנראה סגן מפקד התחנה, שמדי פעם אמר דבר מה.

שומר המסילה… ליד ביתן שומר המסילה ראה יאסוקיצ'י גופה מכוסה במחצלת קש. המראה עורר בו גועל וסקרנות בו בזמן. גם מרחוק אפשר היה לראות זוג נעליים מבצבץ מתחת למחצלת.

"האנשים האלה הביאו את הגופה".

מתחת לתמרור איתות ישבו כמה פועלי רכבת סביב מדורה קטנה.

הלהבה הצהובה של המדורה לא האירה ולא העלתה עשן. עד כדי כך היה קר. אחד הפועלים, לבוש במכנסיים קצרים, חימם על אש המדורה את אחוריו.

יאסוקיצ'י התחיל לחצות את מפגש המסילה. בשל קרבתה של תחנת הרכבת היה עליו לחצות מספר מסילות. יאסוקיצ'י תהה על איזו מהן נדרס השומר, אך עד מהרה זכה לתשובה. הדם שנותר על אחת המסילות חשף את האסון שהתרחש כאן לפני זמן קצר. הוא הסיט את מבטו אל עברו האחר של מפגש המסילה מתוך דחף פנימי כמעט, אך ללא הועיל. בן רגע מראה הנוזל האדום הצמיגי על פני הברזל הקר והנוצץ נצרב בלבו בחדות. ואם לא די בכך, מהדם שעל המסילה עלו גם אדים קלים…

יאסוקיצ'י לא הצליח להירגע וכעשר דקות הסתובב אנה ואנה על רציף תחנת הרכבת. ראשו היה מלא במראה המבחיל שזה עתה ראה. בבהירות רבה במיוחד ניצבו לנגד עיניו האדים העולים מהדם. לפתע נזכר בעקרון של מעבר חום, שעלה לאחרונה בשיחה. חום החיים השוכן בתוך הדם, לפי העקרון שהסביר מיאמוטו, עובר בדיוק מושלם וללא רחם אל המסילה. אין זה משנה של מי החיים האלה, בין אם זה השומר שהקריב את עצמו במסגרת עבודתו, בין אם זה פושע מסוכן, החום ממשיך לעבור ללא רחם, בדיוק באותו אופן. יאסוקיצ'י הבין כמובן שהמחשבות האלה חסרות כל היגיון. גם בן מסור יטבע אם ייפול למים, וגם אישה נאמנה תישרף באש. הוא ניסה להסביר זאת לעצמו שוב ושוב, אך האמת שראה מול עיניו הותירה בו רושם קשה, שלא היה בו מקום רב להיגיון.

ואולם, ללא כל קשר לרגשותיו של יאסוקיצ'י, פניהם של האנשים על הרציף נראו מאושרים. זה הרגיז אותו. במיוחד קבוצה של קציני חייל הים, שדיברו בקולי קולות, וגרמו לו תחושה פיזית של חוסר נחת. הוא הצית סיגריה נוספת והלך אל קצה הרציף. מכאן, במרחק של כמאתיים-שלוש מאות מטרים, אפשר היה לראות את מפגש המסילה. הקהל שהתגודד משני צדי המפגש כבר התפזר. רק מתחת לתמרור האיתות התנועעה הלהבה הצהובה של מדורת פועלי הרכבת.

המדורה המרוחקת עוררה בלבו של יאסוקיצ'י מעין תחושת הזדהות. אך המראה של מפגש המסילה עורר בו חוסר שקט. הוא הפנה אליו את גבו, ושב אל קהל המחכים ברציף. אך בטרם הספיק לצעוד עשרה צעדים, שם לב לכפפת העור האדומה שלו על הרצפה. כנראה נפלה כשהסיר אותה מיד ימין כדי להצית סיגריה. יאסוקיצ'י פנה ללכת. הכפפה שכבה על קצה הרציף, כף היד פנתה כלפי מעלה. ליאסוקיצ'י היה נדמה שהיא מנסה לעצור בעדו בלא אומר.

תחת שמים קרים וקודרים חש יאסוקיצ'י את נשמתה של הכפפה שנזנחה לבדה, והרגיש באותו רגע שקרן דקיקה של אור שמש תחדור ותאיר בחמימות גם את העולם הצונן הזה.

 (אפריל, 1924)

אנשים נבחנים כאן בעיניים של משמר המוסר, ובהן בלבד. בניית החומה של עכו והמגדלור המשקיף על הים שבמערב טרם נשלמה. האבנים נשטפות בזעת הבנאים הלוהטת ביום, ובלילה מצננים אותן גלי הים.

אחרי שהמשפחה עולה על יצועה יוצאת לַיְלָא בחסות החשכה, חומקת בין ערמות האבנים המסותתות הגדולות המונחות זו לצד זו ממזרח לים ובין גליו הבאים ממערב. איש אינו מעלה בדעתו שלמשמר המוסר יש כאן עיניים בין גל לגל ובמבוכי החללים שבין האבנים.

אהבה אסורה היתה אהבתם – עאזֶם היה חייל במשמרו של אחמד אל-ג'זאר, והנישואין היו אסורים עליו, ולַיְלָא היתה בתו של סוחר עשיר. הם היו נפגשים שם בחשאי, בצילו של הירח, במקום שבו עכו פוגשת את גלֶיה.

"הבט, עאזם, בחול שעל החוף המתענג על הגלים שמתנפצים אליו."

"אוהַב אותך, לילא, עד יום מותי. נשב כאן לבדנו ונשקיף על החול שלנו."

"אבל חולות עכו אינם מסתפקים בגל אחד המתנפץ אליהם."

***

כשהשחר מפציע עולה המולת הבנאים, וקוביות האבן הגדולות נעות תחת זרועותיהם ומסתדרות בתוך החומה האדירה המתגבהת מיום ליום. איש אינו מעלה בדעתו שעל אחת האבנים יש כתם לח שטרם יבש – זרעו של עאזם, ואין הוא הכתם היחיד שעל האבנים.

"עיני המשמר אינן נעצמות", לחש שותפו של עאזם במחנה באוזני חברו.

בבוקר ההוא של העשרים ושלושה באוקטובר שנת 1784, לא היתה המולת הבנאים כתמול שלשום. הלמות האזמלים נפסקה לכמה דקות, ולא ניתן היה לשמוע אלא זעקות.

במקום המיועד לבניית המגדלור של עכו לא היה איש מלבד הגברים ואישה אחת שהובאה למשפט על בגידתה בבעלה עם אהובה מן הכפר הסמוך שהיה, כך אמרו, קדר אֻמָן ואָמָּן יוצר, ובתיהם של עשירי עכו ואמידיה היו מלאים ביצירות המופת שלו. ואילו היא – איש לא ידע מיהי ומהי, ואמרו רק שבעלה היה קצב שחלה לפני איזה זמן ועורו נתמלא פצעונים. הוא נשא לפניה ארבע נשים, ולא היו לו ילדים.

באותו בוקר נקברו השניים חיים תחת אבני המסד של המגדלור, וטיט הבנאים כיסה את גופם עד שנחנקו.

ההמולה במקום לא שככה, אבל היא השתנתה כמו גווני המוסיקה המשתנים בסימפוניה סוערת. אחרי הזעקות והתחנונים וצעקות החיילים וקללות הבעל הזועם הגיע תורם של האזמלים ופקודות החיילים המבקשים להשיב את העבודה  לסדרה.

עד שקיעת החמה שבו החיים למסלולם.

***

עאזם יצא מהמחנה וצעד מערבה. לילא תצפה לו שם כבכל לילה. אילו ראה אותו מישהו בחשכה הזו, לא היה חשדו נסתר מעיניו. אפילו המחשבות המתרוצצות בראשו כמעט נשמעות מאחורי החלונות המוגפים הנמים את שנתם. "עיני המשמר אינן נעצמות" – המשפט הזה הדהד בראשו ללא הרף. לפתע חייך בינו לבינו: "אבל אני מכיר את כולם, האם הם ילשינו עלי ועל לילא אם יראה אותי מישהו מהם?" הוא שב לחייך והניד את ראשו. "לא, לא ייתכן… ובכל מקרה אדע איך להגן על עצמי ולהגן עליה מפני הלשנות… אני אלך אל לילא ואקטוף את פִּריה לאחר עמל היום הזה". זאת אמר עאזם לעצמו בלכתו אל לילא.

היא חיכתה לו, יושבת על שורת האבנים שהונחו באותו יום וכל החרכים שביניהן נאטמו בטיט רך. עאזם הגיע. הוא היה כהר געש העומד להתפרץ מרוב תשוקתו אליה, והלבה שבתוכה החלה ניתזת בראותה אותו. הם התחבקו, התנשקו בתאווה כדרכם של פולשים המפעילים את כל הנשק שבפיותיהם והפשיטו זה את זה ברִגשה קצרת-רוח. הוא מעך את שדיה בידיו המחוספסות, והיא התירה את קישורי מכנסיו בידיה הרועדות ותרה אחר איברו. היא אחזה בו מלמטה, מן האשכים, והגביהה אותו אל פיה הרעב. היא אהבה להתענג על חמימותו בתוך פיה, ונהנתה מתפיחתו ההדרגתית, מתפארת בינה לבינה ביכולתה להביאו לזקפה. היא נתנה בו מבט וראתה שהוא זקוף למלוא אורכו. היא צחקה ואמרה: "הבנאים לא צריכים לקום מחר, הנה המגדלור מוכן ומאיר".

סהר הירח השקיף על האדמה בגנבה. עיני המשמר אינן נעצמות.

***

אני חייב לחזור עכשיו למחנה לפני שיבחינו בהעדרי. הוא ניגב את קצה איברו בחזָהּ. פיה היה מלא עדיין, והיא הנהנה בהסכמה, ובלעה את רוקה על תכולתו. אמרה: "לך אתה ראשון, ואני אלך אחריך עוד מעט". כך נהגו לעשות לבל ייראו ביחד.

עאזם שב למחנה ושקע בשינה עמוקה וארוכה.

***

ליד החוף המערבי הגלים התנפצו אל החולות בזה אחר זה.

לילא כרעה על ברכיה על האבנים הקרות המחוספסות והחלה למצוץ את איברי המשמר בזה אחר זה.

קצף הגלים הציף את החולות.

 

הייתי על סף סיום מחקר בנושא "תהליך המעבר הדמוקרטי בתוניסיה בצל הטרור" כאשר ראיתי במסנג'ר הודעה בזו הלשון: "אני רוצה להיות איתך בקשר באופן תרבותי. כן, תרבותי, כאילו אנחנו שותים קפה ביחד. לו רק ידעת שספל קפה איתך שווה מבחינתי את מלוא השמים והארץ ומה שביניהם. אלה חתיכות סוכר שאת נוגעת בהן ויוצרת מהספל שלי את ים מרמרה שנצץ עוד יותר כאשר כתבת את שמך על חולותיו. לו רק ידעת שגלומים בך קסמי המזרח. הו בנות הים, בקרתגו יבש הסַבִּיל והתפזרו החברים 1 "

הסרתי מאוזניי את אוזניות המוסיקה וקראתי שנית את ההודעה הטעונה בתשוקה. נעזרתי בידיעותיי בשפה הערבית וחזרתי אל סיפורי שחרזאדה על גברי המזרח. גייסתי את המלצותיה של סבתי ואת כל התכניות האסטרטגיות הנשיות כדי שתשובתי תהיה ברמת דבריו.

עמדתי ללחוץ על מקשי המקלדת של המחשב כדי להתחיל לנסח את התשובה, אבל נמלכתי בדעתי. אינני משתוקקת לשתות איתו קפה, הסיפורים על ים מרמרה אינם מפתים אותי, ואותם שירים של קבּאני אינם מעניינים אותי. אני כמהה לחזהו השחום הדומה לכרמי ענבים למען יהיה לי ליצוע חמים בלילות הסתיו הבאים עם שובו מתורכיה. אני רוצה הרבה משפתיים אלה שמעליהן שפם דק ומשתוקקת לנשוף עליו את נשימות האהבה. אחזתי בעכבר של המחשב והעליתי את תמונותיו כדי לחוש בדמיוני את טעם הנשיקות משפתיו.

קמתי מעם שולחן העבודה והכנתי לי ספל קפה. נשמתי נשימה עמוקה והדלקתי סיגריה כדי לנוח קמעה ולהפגין מעט אדישות כלפי אותו גבר יפה תואר היושב בגדה האחרת של הים התיכון. אני יודעת שזו אסטרטגיה קלאסית בקיום קשרים עם גברים, אבל אני סבורה שהיא מועילה במצבים כגון אלה.

לאחר שסיימתי להכין את הכתבה על הטרור והדמוקרטיה, יצאתי מהמשרד והלכתי לדירתי הקטנה. פתחתי את הדלת וגירשתי את החתולה הטיפשה של השכנה שבאה לעצבן אותי בכל פעם שיצאתי מהבית. התיישבתי לקיים את שיחת הטלפון השגרתית עם אימי ששוהה במפרץ מזה תקופה יחד עם אחותי הגדולה כדי לשדר לה את מהדורת החדשות היומית שלי המלאה בשקרים. נהגתי לפתוח אותה בידיעה שהכנתי את האוכל בבית ולסיים אותה באמירה שהפכתי להיות רצינית, ושקשרים ארעיים לא מתאימים לי יותר, מה גם שאני כבר בת שלושים ואחת. כך הייתי מרגיעה אותה ואומרת אמן על תפילותיה. לאחר מכן הדלקתי את המחשב ונגסתי בכריך שקניתי בחנות שבקצה הרחוב.

נשמע צליל המסנג'ר. הייתה זו הודעה נוספת ממנו:

"אני מקווה שהדברים שלי לא עצבנו אותך. אני חולם על ספל קפה איתך"

צעקתי:

"חס וחלילה!" ועניתי בשטף: "לא, מה פתאום?! יש לי הכבוד לזכות בתשומת ליבו של סופר כמוך. תודה על האדיבות שלך"

"לא, יקירתי, את ראויה ליותר מזה. בשיחה עם אישה כמוך הכבוד הוא שלי."

המשכתי לשוחח איתו כשכל הנימפות של העולם רוקדות לפניי. נדהמתי מעדינותו, מדבריו שלא חרגו מעבר לשתיית ספל קפה, מהמאמרים שפרסם בעיתוני התרבות ומהתפעלותו מהמחקרים שפרסמתי בנושא המעבר הדמוקרטי בתוניסיה. בדבריו דילג בין האישי והציבורי, ואני הסכמתי עם כל מילה שאמר והשתדלתי להימנע מהערות. עלה בדעתי לגרום לו לפתוח את המצלמה כדי שיראה אותי במכנסיי הקצרים, הלבנים והקלים וכדי להעמיד לפניו פני נבוכה, אבל הוא לא נפל במלכודת זו.

זהו גבר שחי ונושם מילים. על אף הופעתו הנאה והגבריות שניבטת מעיניו הוא אינו מגלה עניין רב בנשים. זכור לי שהתיישבתי במתכוון בבית הקפה מונדיאל כשבידי כתב עת ובו מאמר פרי עטו כדי שישמש עילה לדון איתו בדברים שכתב על הספרות והמהפכה. ציינתי בכוונה תחילה שבמכון הדמוקרטי שבו אני עובדת אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתמוך באנשי רוח המגלים עניין בספרות ובחופש הבעת דעה.

הוא בלע את הפיתיון ופתח בהסברים על הפרויקט היצירתי שלו. תחילה ציין את הסיבות לפרסום ספריו האחרונים, שאינני זוכרת מהן דבר, שכן באותם רגעים התמכרתי להנאה מהבושם הפריסאי המפתה שלו, ובקושי הצלחתי לעצור בעד ידי השמאלית מללטף את שערו הלבן והרך. סיימתי את הפגישה איתו לאחר שהוצאתי מפיו את כל פרטיו האישיים, אפילו מצבו החברתי, מוצאו ותחביביו. אלמלא חוסר הזמן בשל פגישה שנקבעה לו עם מנהל ההוצאה, הייתי יודעת גם מהו האוכל החביב עליו ומהן אמות המידה של לבושו.

מאז אותה פגישה התחלתי לרקום תכניות לפיתויו. הדבר לא היה קל, במיוחד עם אדם מכובד כמוהו האוהב לקרוא ספרים ולהאזין למוסיקה, ואינו אוהב לשתות יין ולשבת בברים של תוניס עם חבריו הסופרים והעיתונאים. הדבר הכביד עליי כשניסיתי להתחקות אחריו.

איש לא ידע הרבה על חייו האישיים, אולם כולם אמרו לי בבטחה שהוא אדם מכובד. מידע זה לא שימח אותי במיוחד, כי הכרתי את הקריטריונים לכבוד בחברה שלי, שעל פיהם מכובד הוא בחור שאינו מיטיב לנשק בחורה וגבר שלשונו לא נהנתה אי פעם מטעמו של יין בארץ הזאת.

זהו הסופר מוחמד עזיז בעל השורשים האריסטוקרטיים וההופעה הנאה והאלגנטית. הוא מפורסם בחוגים התרבותיים באופיו השקט, אדיבותו הרבה, להיטותו אחר קריאת ספרים, סירובו להשתתף במפגשי יין וכינויו הספרותי: העייף מערביותו. הוא היה אציל נפש, ואף כי היה בן ארבעים לא הקל בכבודם של צעירים ממנו. היה לו רומן עם משוררת פלסטינית, אך הקשר ביניהם ניתק בזמן ההתקוממות האחרונה בעזה, ומאז ליבו לא המה עוד לאישה.

היעדרה של אהובתו הפלסטינית מחייו גרם לו צער רב והניע אותו לתמוך רבות בסוגיה שלה. אף כי שכחנו את הסוגיה הפלסטינית מאז פרוץ המהפכות של האביב הערבי, אולי כי מצאנו את הניצחון בבנינו וראינו במוחמד בּועזיזי 2 את מוחמד דורה, סמיר קונטאר וכל גיבורי המזרח שאהבנו, הרי מוחמד עזיז עם הכאפייה שלו נשאר נאמן לחַנְדַלַה 3.

כתבתי לו:

"מפני שאני אוהבת בכוח ומבקשת כוח בה במידה באהבה, אהרוג אותך היום מאהבה…אני מעניקה לך במתנה את השיר של גַ'עְפַר מַאגִ'ד 4 – הקוסמת.

הוא מיהר לענות כמי שמצפה לתשוקתה של האישה אליו:

"אני חושש מקסם הנימפות של קרתגו, רחמי על ליבי, שובבה"

צחקתי וכתבתי לו, אמנם בתשוקה:

"יחזק האל את הלב הזה הנוכח מולי ופועם בקצב מזמורי התפילה. שתהיה לי בריא"

סיימתי את המשפט הספרותי שלי שכתבתי בהשראת פוסט כלשהו כיביתי את המחשב ושכבתי לישון. בשנתי חלמתי על אביר חסר בושה וציניקן עד כי אחז בי רעד, וירד ערכי בעיניו.

קמתי מעט מותשת מליל שימורים של שיחות ודיבורים מתעתעים שביליתי עם מוחמד עזיז. התיישבתי בבית הקפה לה-נוורL'Univers) ) לשתות קפה ולעשן סיגריה והזמנתי את אחד ממשוררי מולדתי העלובים לשתות איתי קפה לחלוק איתי כמה סיגריות כדי לשאוב מפיו ככול שאוכל מידע על מוחמד עזיז שקנה לו אחיזה במוחי. פתחתי בדברים עליו ועל מחויבותו המוגזמת לסוגיות של הערבים על אף הצרות שפוקדות את ארצנו. המשורר התקומם ואמר:

"את לא יודעת שמוחמד עזיז למד בדמשק והיה מלוחמי החזית העממית לשחרור פלסטין. מספרים עליו שהיה בחזית המזוינת ושהיה לו רומן עם משוררת מהחזית העממית."

נשפתי את עשן הסיגריה שלי לאוויר. הכרתי היטב את הסיפורים על המוּקַאוַמַה (ההתנגדות) ועל החברות הלוחמות. כל מי שלומד בדמשק, ביירות או עיראק מהשמאלנים של תוניסיה חוזר אלינו כגיבור וכבר-סמכא במחשבה השמאלנית, האסלאמית, הפאן-ערבית, הלאומית ואפילו הבדלנית. די בכמה מילים מהמַשְרִק 5 ודיבורים על טעם הערק כדי שאוזני כל הנוכחים תהיינה כרויות לדבריו. וכמוהו מוחמד עזיז. הוא אחד מאלה החיים תחת שמי המזרח כשהם על אדמת תוניסיה ומייחסים את עצמם לשבטי עַדְנַאן ותַעְ'לִבּ (צפון חצי האי ערב), אף כי סבו ממוצא תורכי ואימו מסַגִיַה אלְחַמְרַא שבסהרה המערבית.

הדגשת הזיקה המַשְרִקית של מוחמד עזיז עוררה בי רגש לאומי במידת מה יחד עם קנאה קלה בגברי הארץ הזאת. אמנם אני כותבת עליהם בבלוג שלי דברי שטנה, ולרוב מאשימה אותם ברכרוכיות נשית ובהיעדר גבריות, אך הרגשתי שבוערת בי אש ומכניעה אותי כאשר ראיתי שירי אהבה לנשות סוריה ועיראק שפרסם מוחמד עזיז בעודו מתעלם מבנות קרתגו, נומידיה וסמטת העיר כמוני.

במשך כל היום לא חדלתי לחשוב על אסטרטגיות וטקטיקות ללכוד אותו ברשתי, עד כי היה הדבר מבחינתי לשאלה לאומית וכמעט שוביניסטית. נטלתי על עצמי סיכון – אלכוד אותו ברשתי או שלא אהיה כַּאהִנַה 6אלמאג'רי.

חשבתי לחכות לשובו בשבוע הבא כדי להתחכם לו ולהזמינו להתארח אצלי ולאכול כַּפְתֵגִ'י, המאכל התוניסאי המפורסם בניחוח סמטת העיר העתיקה. אולם האש שבערה בי מזה כמה ימים לא הניחה לי להכין את תכנית ארוחת הערב, כי אם האיצה בי להיכנס לדף הפייסבוק שלו. מצאתי בו דברים שכתב ומשכו את תשומת ליבי:

"אני חושב איך לטפל באוצרות אהובתי".

לחצתי על האייקון של המסנג'ר וכתבתי בלי השראות ערביות:

"נשק אותה וסיים את חייך בין זרועותיה, ובלי ספק השמים יודו לך על השקעתך"

הוא ענה במהירות הבזק:

"לא ידעתי שניחנת בנפש פיוטית מסוכנת"

עניתי לו:

"נוכחותך מסוכנת יותר, אדון מוחמד עזיז"

"מסוכנת למי?"

"מסוכנת לנשות הארץ הזאת, מסוכנת לנשות תוניסיה המזילות דמעות כאשר האבירים יוצאים לדרכם מזרחה. האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?"

הוא עצר את השיחה ולא ענה, אולי כי המשפט האחרון שלי היה כפגז תועה שפגע בנשמתו. עברתי את כל המחסומים כדי להתחיל לנער את אבק הזיכרונות של אותה פלסטינית שנותר על עיני השקד שלו וחזהו המפתה. אנא, אלוהים, הנח לי לישון בין זרועותיו תחת חורף תוניסיה והכפור שלה. השארתי את המחשב שלי פתוח ושכבתי לישון בתקווה לקום למכתב אהבה ממנו, אולם תקוותיי נכזבו. הוא לא כתב דבר, אבל פרסם בדף שלו דברים ש"גמרו" אותי:

"כאשר אחת מידידותיי כתבה לי: 'האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?' הבנתי מדוע אמר המשורר כַּמַאל בּוּעַגִ'ילַה: התוניסאיות הן היפות במעשים ובדיבורים. הן מפלטה של תוניסיה כאשר היא נאנחת. ינחיל האל כבוד לבנות אלְכַּאהִנַה"

דברי ההלל שלו לנשות תוניסיה זכו לתגובות רבות מצד חבריו בלהגיהם הסורי, הלבנוני, האלג'ירי והמצרי. קראתי בשקיקה את הדברים שנכתבו וחייכתי. הפעלתי את השיר "בַּרְשַה בַּרְשַה, יַא מְדַלַּל (מפונק)…" ורקדתי עד שנשטפתי כולי בזיעה ונכנסתי למקלחת כדי לסיים את הריקוד עם המים החמים. היה זה יום משיב נפש שהתחלתי אותו בחיוך אוהב למנהל המכון שאינני מסוגלת להזכיר את שמו ולראות את פניו המקומטים והמכוערים כאשר הוא מבקש ממני להכין כתבה או סדנה בנושא החוקה וזכויות האדם כאותם סדנאות וכנסים וכתבות שאני מכינה לפי רצון העוקבים ונטיית ליבם של הגורמים התורמים, שאז תמצא אותי כותבת בחוש של מלצרי בתי הקפה ומגישה כמוהם את מה שמבקשים ממני.

את מומחיותי בחנופה קיבלתי מעבודתי עם ארגוני החברה האזרחית שהפכו אותי למוסרית ומיומנת בקיום קשרים עם גברים, על אחת כמה וכמה גברים בעלי מעמד מיוחד כמו מוחמד עזיז. די בכך שתטה לו את אוזניך ותקדיש לו תשומת לב רבה כדי לזכות בחיבתו ובאמונו. אני חושבת שהעולם החל להבין שבמחוזותינו איננו רוצים להקשיב, כי אם משתוקקים לדבֵּר בלבד.

עבר שבוע שבמהלכו הודיע לי מוחמד עזיז על מועד שובו לתוניסיה וביקש ממני לפגוש אותו בבית הקפה של שדה התעופה קרתגו כמה רגעים לאחר הגעתו. הסכמתי מאחר ששיעור נדיבותי תלוי בשיעור יופיו של הגבר שאיתו אני נפגשת, והסופר שלנו נטף גבריות מידיו ועד כפות רגליו, שהיו נעולות בנעליים שחורות קלאסיות תוצרת איטליה.

התיישבתי בבית הקפה של שדה התעופה והזמנתי קפה שחור בלי סוכר. הדלקתי את הסיגריה השנייה שלי כשלפתע הרגשתי יד נוחתת על כתפי כדי לסובב אותי אליה, ויד שנייה מחבקת אותי ומציפה אותי בריח בושם. הוא נשק ללחיי, והעמדתי פני מופתעת. קפצתי ממקומי כדי להסתיר חולשה שתקפה אותי כאשר קרב אותה לחיקו. התחלתי לפטפט ולשאול שאלות על הנסיעה כדי להסיח את דעתה של לשוני הנועזת מהזמנתו לחדרי הפרטי.

הוא דיבר על נסיעתו, על הספרים שקנה בתורכיה ועל חברו הסורי שנפגש איתו בסתר הרחק מעיני אנשי שירותי הביטחון של אורדואן. הוא דיבר גם על המאבק של הנשים הסוריות נגד אנשי דאעש, ואמרתי לעצמי: האל פטר אותנו מהפלסטיניות, ומבטו הופנה אל הסוריות. האם עליי לחכות שתפרוץ מלחמה בתוניסיה כדי לזכות בנחת רוחו? אלוהים, מה זה?!

סיימנו לשתות קפה, והוא הזמין אותי לארוחת ערב במסעדה דמשקאית שנפתחה לאחרונה בשכונת אלמנאר בתוניס. נעניתי להזמנתו, אך התניתי את היענותי בהליכה למסעדה אחרת בעיר העתיקה, והוא מילא אחר רצוני.

נפגשנו ליד חומות העיר ושמנו פנינו למסעדה הנמצאת בסמטה האפלולית שמוארת באור עמום על ידי צריחי המסגדים. אחזתי בידו השמאלית והתחלתי לפזם נעימות של שירים תוניסאיים השופעים חנחונים ופלירטוטים. הוא הגיב על קולי ואמר שהוא מוצא חן בעיניו. סיימתי את השירה בדברי הסבר על משמעויות השירים, שאת רובם לא הכיר.

הגענו למסעדה, והוא הביע את התפעלותו מהמקום. במהלך הארוחה הוא האריך בדברי שבח והלל על השכלתי הרחבה במה שנוגע לשירת נשים תוניסאית, זאת לאחר שגילה אותה כמו תייר שמגלה ארץ אחרת. שיניתי את נושא השיחה ודיברתי על ההיסטוריה של ההתנגדות התוניסאית. סיפרתי על הפלאגה – לוחמי הגרילה שנלחמו נגד הקולוניאליזם הצרפתי, הר בַּרְגוּ בתוניסיה שבו התחולל בנובמבר 1954 הקרב למען עצמאותה, השיר התוניסאי העממי יַא חֵ'יל סַאלִם המספר על גבורתו של סאלם שיצא לקרב ונהרג, גדודי הסְפַּאחִי המקומיים שגויסו על ידי הצרפתים, וכן סיפוריהן של נושאות הנשק. בתגובתו לדבריי מצא סימוכין במהפכת הקצינים החופשיים ובמרד עוּרַאבִּי נגד ההתערבות האירופאית שפרץ במצרים ב- 1879. הוא הכיר בפרטי פרטים את ההיסטוריה של גַמַאל עַבְּד אלנַאסִֿר, אך לא ידע דבר על מוחמד אלדַעְ'בַּאגִ'י, הלוחם התוניסאי שהוצא להורג בידי כוחות הכיבוש הצרפתיים במרץ 1924. ואם לא די בכך, הוא לא הבין את הלהג הכפרי התוניסאי, והיה עליי להסביר לו את משמעות השירים והשמות, אפילו השם של השבט שלי בעל השורשים הברבריים הקדומים כעצי ההרדוף וזרימת המים בנחל מֶגֶ'רְדַה.

"את שקועה בתוניסאיות שלך."

"אני אינני הבעיה כאן. אתה הוא המזרחן שאיבד את המצפן שלו, דבק במזרח ולא מבין אפילו את הלהג התוניסאי שלנו, לא כל שכן את הלהג ההררי שלי."

תשובתי לא נעמה לאוזניו, וטון דיבורו השתנה. שיניתי אפוא את נושא השיחה כשלפתע ראיתי את חמודה ההומו, נגן הגיטרה התוניסאי, יושב מאחורי מוחמד עזיז. אף כי שנאתי אותו בשל התנהגותו הזנותית, נאלצתי להזכיר את שמו כדי לא להוסיף מתח לאווירה.

"עזיז, ראית מי יושב מאחוריך? זהו חמודה שפרסם מחדש את השיר ליבי התאהב בילדה ערבייה."

גווני השמחה פיזזו בעיניו, והוא הסתובב לאחור כדי לברך לשלום את חמודה ההומו והשאיר אותי בודדה ליד השולחן. חמודה קפץ מכיסאו, השליך את עצמו לחיקו של מוחמד עזיז והתנפל עליו בנשיקות. הוא הניח את ראשו על כתפו של האביר שלי להתענג על ריח הבושם שלו, ולאחר מכן הזמין אותו לשבת איתו ועם חבריו. מוחמד עזיז סימן לי להצטרף אליהם, ועל אף הכעס שאחז בי לקחתי את התיק שלי וניגשתי אליהם.

"מצטערת, אבל אני עייפה ורוצה לחזור הביתה," אמרתי.

"אל תדאגי, אני אלווה אותך לביתך יחד עם חמודה," השיב.

"אתה מתכוון להמשיך לבלות איתו את הלילה?" שאלתי.

איש מהם לא ענה לי, ואני חושבת שהאביר המזרחי שלי כלל לא שמע את שאלתי. יצאתי מבית הקפה וצעדתי מובסת מאחורי חמודה ההומו שחבק בזרועו את מוחמד עזיז.

יום קיץ לוהט במיסיוֹנֶס, עם כל השמש, החום והשלווה שהעונה התברכה בהם. הטבע העולה על גדותיו נדמה שבע-רצון מעצמו.

בדומה לשמש, לחום ולשדות השלווים, גם האב פותח את ליבו אל הטבע.

"תיזהר, ילדון," הוא אומר לבנו, ממצה את כל האזהרות במילה אחת, שבנו מבין היטב.

"כן, אבא," משיב הילד בעוד הוא לוקח את רובה-הציד, ממלא את כיסי חולצתו בכדורים, ואחר מכפתר את הכיסים בזהירות.

"תחזור בצהריים," אומר אביו.

"כן, אבא," אומר שוב הנער הצעיר.

הוא אוחז ברובה, מחייך לאביו, נושק לו, והולך.

האב עוקב אחריו רגע במבטו ואחר שב למלאכת יומו, הנעימה לו עתה בשל שמחתו של בנו.

הוא יודע שבנו, שחונך מאז ינקותו להיזהר לנוכח סכנה, מיטיב להשתמש בנשק ולצוד כל חיה שתיקרה על דרכו. על אף קומתו הגבוהה מכפי גילו, אין הוא אלא בן שלוש-עשרה. וניתן עוד לטעות ולגרוע ממניין שנותיו למראה הטוהר בעיניו הכחולות, המלאות עדיין פליאת ילדוּת רעננה.

האב יכול לעקוב בעיני רוחו אחר נתיבו של בנו בלי שירים את מבטו ממלאכתו. עכשיו עבר את השביל האדום והוא בדרכו היישר אל היער דרך הקרחת שבשדה הגומא.

הוא יודע שלשֵם ציד – משחקי ציד – ביער, נחוצה סבלנות רבה יותר מזו שבנו מסוגל לה. לאחר שיפלס דרכו ביער יעקוף הקטן את שורת הקקטוסים ויצעד לעבר הביצה לחפש יונים, טוּקָנים, אולי זוג אנפות כְּאלה שראה חברו חואן ימים אחדים קודם לכן.

רק עתה חולף צל חיוך על שפתי האב, בהיזכרו באהבת הציד של שני הנערים. לעיתים אין הם לוכדים אלא יַקוּטוֹרו,ֹ1 לעיתים רחוקות יותר סוּרוּקוּאָה,2 ובכל זאת הם שבים בחדוות ניצחון, חואן לחוותו שלו עם רובה-הציד תשעה מילימטר שהוא עצמו נתן לו, ובנו שלו אל הגבעה שלהם, עם הסנט-אֶטְיֵן שישה-עשר מילימטר העצום שלו – רובה-ציד של אבקת-שריפה לבנה, בעל ארבעה בריחים.

גם הוא היה בדיוק כך. בן שלוש-עשרה, היה נותן הכל בעבור רובה-ציד. עכשיו יש רובה לבנו בן השלוש-עשרה, והאב מחייך.

אף-על-פי-כן, לא קל לאב אלמן, שבנו הוא בבת-עינו, לגדל את הילד כך, בן-חורין בתחומיו המוגדרים, קל-תנועה בידיו וברגליו מאז היה בן ארבע, יודע את פגיעתן הרעה של סכנות מסוימות ואת מגבלות כוחו שלו.

האב נאלץ לאזור את כל כוחותיו במאבק נגד מה שנראה בעיניו כאנוכיוּת. כמה קל לילד לעשות טעות, להציב את רגלו בחלל ריק וכבר… אתה שוכל את בנך! הסכנה אורבת לכל אדם בכל גיל, אך אִיוּמה נגרע אם משחר ילדותך התרגלת לסמוך על כוחך בלבד.

כך גידל האב את בנו. וכדי להשיג זאת היה עליו להתגבר על נטיות ליבו וכן על ייסורי נפשו, שכן האב הזה, גבר שקיבתו חלשה ועיניו קצרות-רואי, סבל זמן-מה מדמיונות-שווא.

העבר המאושר – שראוי היה כי ייקבר בשיכחה שכפה על עצמו – נגלה לו בדמות אשליות מכאיבות. גם ייסורי תעתועים ביחס לבנו לא נחסכו ממנו. במו-עיניו ראה אותו מכה בפטיש על קליע פַּרַבֶּלוּם בנפחייה, ראה אותו נופל ארצה שותת דם – כשלאמיתו של דבר הנער רק הבריק את האבזם של חגורת הציד שלו.

מחזות איומים… אבל היום, ביום הקיץ הבוער הזה, השוקק חיים, שדומה כי הנער ירש את האהבה אליו, האב מרגיש מאושר, שליו, ובוטח בעתיד.

ברגע זה נשמע קול נפץ עז לא הרחק משם.

"זה הסַנְט-אֶטְיֵן," חושב האב, המכיר את הצליל. "שתי יונים פחות ביער…" בלי לתת עוד את דעתו למאורע הפעוט, הוא שב ומשתקע במלאכתו.

השמש כבר במרומי השמים, והיא מוסיפה לעלות. בכל אשר תביט – סלעים, עפר, עצים – האוויר, דליל כבכבשן, רוטט מחום. קול זמזום עמוק ממלא את הנפש ומרווה את השדות מסביב לכל מלוא העין, בשעה זו שהיא תמצית החיים הטרוֹפּיים.

האב מציץ בשעונו: השעה שתים-עשרה. והוא נושא את עיניו אל היער.

בנו צריך להיות עכשיו בדרך חזרה. לעולם אין הם מועלים באמון שהם רוחשים זה לזה – האב כסוף-השיער והנער בן השלוש-עשרה. כשהבן משיב, "כן, אבא", אומנם יעמוד במילתו. הוא אמר שיחזור לפני שתים-עשרה, והאב חייך כשהביט בו מתרחק.

אולם הבן לא חזר.

האיש שב למלאכתו, כופה את עצמו להתרכז בעבודה. קל, קל כל-כך לשכוח את השעה ביער, לרבוץ על האדמה שעה קלה, לנוח, לא לזוז…

לפתע-פתאום דוממים ונאלמים אור הצהריים, הזמזום הטרופי וליבו של האב, בשל המחשבה הזאת שעלתה על דעתו זה עתה: בנו נח, אינו זז…

הזמן עובר: השעה שתים-עשרה וחצי. האב פונה לצאת מבית-המלאכה ובשעה שהוא משעין את ידו על שולחן העבודה, מגיח ממעמקי זכרונו קול הנפץ של קליע הפַּרַבֶּלוּם. ומייד, לראשונה זה שלוש שעות, מתחוור לו שלא שמע כלום מאז קול הירייה של הסנט-אֶטיֵן. הוא לא שמע אבנים מתגלגלות תחת צעדים מוכרים. בנו לא שב, וכל הטבע עוצר את נשימתו על גבול היער, מחכה לו…

הה! מזג רגוע ואמון מוחלט בבן לא די בהם להניס את רוח-הרפאים של האסון הניבטת לעיניו קצרות-הרואי של האב, נישאת ועולה מקצווי היער. פיזור-נפש, שיכחה, עיכוב לא-צפוי – כל אלה אינם מתקבלים על דעתו; אין בהם כדי להסביר את איחורו של הבן.

ירייה אחת, ירייה אחת ויחידה נשמעה, זה זמן רב. האב לא שמע מאז אפילו צליל אחד, לא ראה שום ציפור; שום אדם לא יצא ובא דרך הקרחת שבגומא לבשר לו ששם, בגדר התיל… אסון נורא…

האב נחפז לדרכו פזור-דעת, בלי המאצ'טה שלו. הוא חוצה את הקרחת, נכנס ליער, עוקף את שורת הקקטוסים – ולא מוצא שום זכר לבנו.

כל הטבע, כמדומה, לא נע ולא זע. ולאחר שתר את כל שבילי הציד הידועים וחיפש בסבך לשווא, האב יודע היטב שכל צעד מוביל אותו, בדרך אכזרית ובלתי-נמנעת, לעבר גופת בנו.

אין לו אפילו תוכחה לעצמו, אומלל שכמותו. רק הוודאות הקרה, הנוראית והנחרצת: בנו ירה בעצמו כשניסה לעבור מעל…

אבל איפה… איפה! הוא ראה משהו מתרומם… לא, זה איננו בנו, לא…! והוא חוזר בדרך אחרת, ואחר-כך באחרת, ובעוד אחת…

למותר להראות כאן את חוורונו של האיש או העֱנוּת בעיניו. עוד לא קרא לבנו. אף שליבו זועק את שמו, פיו אילם. הוא בטוח שאם אך יהגה את שם בנו, יקרא לו בקול רם, תהיה בכך הודאה במותו.

"בן!" נמלט מפיו פתאום…

אין קול ואין עונה. האב, שזיקנה קפצה עליו, הולך בשבילים שהאדימו משמש ומחפש את בנו שמת זה עתה.

"בן! ילדון שלי!" מילות החיבה בוקעות מעומק נשמתו.

פעם אחת, בשעה של אושר ושלווה, החריד את האב מחזה תעתועים ובו בנו מתגולל על הקרקע, מצחו מרוסק מקליע. עתה, בכל פינה אפלולית של היער הוא רואה גדר-תיל מתנוצצת. ולרגלי עמוד של גדר, רובהו לצדו, הוא רואה את…

"בן! ילדון שלי!"

אפילו הכוחות המייסרים אב הוזה בסיוטים האיומים ביותר, יש להם גבול. והאב הזה חש שבינתו אובדת לו – ולפתע-פתאום הוא רואה את בנו מגיע בשביל ממול.

מראה פניו של האב, ביער בלא המאצ'טה שלו, די בו להחיש את צעדיו של הנער בן השלוש-עשרה ולהעלות דמעות בעיניו.

"ילדון שלי," לוחש האב וצונח אל החול הלבן באפיסת-כוחות, ומחבק את רגלי בנו.

הילד עומד, רגליו חבוקות בידי אביו. הוא מבין את כאבו של האב ומלטף את ראשו לאט. "אבא המסכן…"

הזמן שעמד מלכת שוב נוקף. עוד מעט תהיה השעה שלוש. יחד עתה, האב ובנו יוצאים בחזרה הביתה. וגם אם אפשר להודות בדמעות שבקולו של איש חזק, הבה נאטום את אוזנינו בחמלה, פן נשמע את הייסורים בקול הזה.

"למה לא בדקת מה השעה לפי השמש?" לוחש האב.

"הסתכלתי, אבא… אבל כשהתכוננתי לחזור ראיתי את האנפות של חואן והתחלתי לעקוב אחריהן…"

"כל-כך הדאגת אותי, בן…!"

"אבא'לה," לוחש גם הבן.

מקץ שתיקה ארוכה: "והאנפות, הרגת אותן?" שואל האב.

"לא…"

פרט תפל, ככלות הכל. תחת השמים הבוערים, בקרחת שבשדה הגומא, האיש חוזר הביתה עם בנו, זרועו נחה באושר על כתפי הנער, הגבוהות כמעט ככתפיו שלו. הוא חוזר שטוף זיעה, ואף שגופו ונפשו רצוצים, הוא מחייך באושר…

הוא מחייך באושר הזוי. כי האב הזה צועד לבדו. הוא לא מצא איש, וזרועו נחה על האוויר הריק. כי מאחוריו, לרגלי עמוד של גדר, שוכב בשמש בנו האהוב, רגליו הלכודות בתיל גבוהות מגופו, והוא מת מאז השעה עשר בבוקר.


*מתוך הקובץ "על אהבה, טירוף ומוות", הוצאת חרגול, 2001.

אני גרב זול שעולה חצי דינר. ייצר אותי קואופרטיב תעשייתי, ושולי הרווח מהמכירה שלי חולקו בין גורמי הייצור. קנה אותי אדם פשוט, יצרן עני, שהתחתן עם בחורה פשוטה וגר איתה בדירה קטנה בשמחה ובאושר.

הכלה הייתה נחמדה אליי מאוד. היא רחצה אותי כל יום במים חמימים, לא צרבה את עורי בסבון ולא גרמה לי כוויות באשלג. כדי לרענן אותי תלתה אותי במרפסת, והרוח הקלה והנעימה של בנגאזי ייבשה אותי.

הסתודדתי עם משבי הרוח הקלילה ונזכרתי בשפשופים של קצות אצבעותיה המשוחות בחינה. היא שפשפה אותי לאיטה כמו מסטיק בפיה צחור השיניים בעודי שולח מבט אל הגרב הוורדרד המונח ליד הדלת תחת מראת השידה שבחדר הכניסה.

באחד הימים חלתה הכלה, אולי הייתה בהיריון, והחתן רחץ אותי במים קרים בעיצומו של החורף. הוא הכאיב לאריג שלי בשפשופיו הגסים וכמעט תלש לי את החוטים וקרע את הגומי בשוליים האלסטיים שלי. התחבאתי מפניו, מה לעשות,  בקצף של הסבון. כאשר תלה אותי על החבל שכח לחזק את אוזני באטב, והרוחות נשאו אותי הרחק משם. נפלתי לחצר של וילה מפוארת, והרוחות המשיכו להעיף אותי בתוך הווילה ממקום למקום כאילו רצו להבהיר לי את ההבדל בין דירה לארמון. באחת הפינות היה חדר כביסה, והתקרבתי אליו בזהירות. מתוך החדר נשמע קול זמזום. הצצתי פנימה כשגבי צמוד לידית הדלת, וראיתי את המשרתת זורקת בגדים לתוך מכל מתכת מחובר לחוט מתנדנד שיוצא מקופסה בקיר. אמרתי לעצמי שהמכל המזמזם הזה איננו כמו הגיגית הקטנה שלנו, שלא מחובר לגופה כל חוט הקושר אותו לדבר מה. פחדתי שהמשרתת תבחין בי, תחשוב שאני מהמשפחה ותזרוק גם אותי כדי שאסתובב במהירות יחד איתם בקבר הזה. התרחקתי אפוא מהחדר והתקרבתי לחבל הכביסה. ראיתי גרב משי צבעוני מתנועע כטווס ותפוס באטב יפה, ושאלתי אותו בשפת הגרביים על המכל שזולל בגדים. בהתחלה הוא לא הבין אותי, כי לא דיברתי ברור בשל חור קטן שנפער בי במקום הבוהן. חזרתי על שאלתי, והוא ענה לי בגַרְבִּית רצוצה:

"זאת מכונת כביסה חשמלי מיובא."

הודיתי לו מבלי לחייך, ותהיתי מדוע אין מכונת כביסה כזאת בבית הבעלים שלי. לאחר הרהור נוסף ייחסתי את הסיבה למחירה הגבוה. אבל אני מאושר שאין להם מכונה כזאת, כי הבגדים מסתובבים בתוכה במהירות כמו הסכמי שלום חפוזים. אני מאושר במכונת עשר האצבעות הטבעית עם הריח הטוב, המגע הנעים, השפשוף האיטי והמבט שאני שולח לעבר השידה בחדר הכניסה, שם מונח הגרב הוורדרד הביישן. אח, כמה יפה הדירה…בעודי שקוע בשחזור המענג של זיכרונותיי היפים התנפל עליי לפתע צינור לולייני שהתפתל כנחש ובלע הכול – אדמה, אבק, עלי עצים, חתיכות נייר…הוא משך אותי בכוח לתוכו, ומצאתי את עצמי בחשיכה. חסיתי בעלה של עץ והתרחקתי מחוטי חשמל שהיו בתוכו. שמחתי שאני לא רטוב, כי אחרת הייתי מתחשמל.

בערב רוקנו את שואב האבק החשמלי לתוך מכולת אשפה גדולה שעמדה ליד שער הפלדה המשוריין.

העברתי את הלילה בתוך המכולה המגעילה, וכדי להתמודד עם הזוהמה והסירחון נעזרתי בכל הריחות שעלו בזיכרוני – ריחות הכלה והמטבח שלה, ריח זיעת היצרנים וריחות המוצרים, אפילו ריחות השמנים העולים מהמכונות שייצרו אותי. נזכרתי בכל אלה, והם הגנו עליי.

בבוקר הסתיימה החופשה של החתן. יֶרַח הדבש היה ליַרְחֵי בצל מאושרים, והיצרן הפשוט חזר לעבודתו בחברת הניקיון הציבורית. מיד לאחר שרוקנו את המכולה לתוך ארגז מכונית הזבל נגליתי לעיניו מבין הערימות. הוא ראה אותי, חייך אליי, הרים אותי בעדינות והניח אותי בכיסו על אף היותי מטונף. הרי אני קרוב לליבו… אני אחד העדים של ליל כלולותיו… לאחר שסיים את יום העבודה שלו חזר איתי לדירה ונתן אותי לכלה. היא זיהתה אותי וקפצה משמחה, השמיעה צהלולים, ווידאה שבעלה לא נמצא תחת כישוף. אחר כך ניערה אותי מהאבק שדבק בי, נישקה אותי ולבשה אותי על ידה כמו כפפה.