נילס אולגרסון או נילס אנדרשון, או אלוהים יודע איך קראו בדיוק לבחור הזה, התעורר בבוקר נובמבר אפלולי במצב רוח רע: שממת החודש השתרעה לפניו במלוא תפארתה, כמו דרך ארוכה ללא מוצא. בתחילה חשב לעצמו, שמה שמדכא אותו זאת העבודה שלו. אולגרסון, או איך שלא קוראים לו, היה זבן בחנות נעליים לא רחוק מהפטרייה, בבירגרירלס גאטאן, מקום יוקרתי, מחירים שלא מהעולם הזה, חתיכות מכל הצבעים מסביבך כל היום, ואתה תקוע עם הנעליים הדפוקות ביד. לפטישיסט של נעליים, היה חושב לעצמו לפעמים, זה בלי ספק סוג מסוים של גן עדן, אבל מה שהוא גן עדן לאחדים, אינו אלא גיהינום לאחרים. אוננות סוערת שהיתה יכולה לפרוק את המתח שצבר במהלך היום, לו, כפי שאמרנו, היה פטישיסט של נעליים, גם היא עונג שניטל ממנו. הנעליים, של פראדה, של באלי, של ג'ימי צ'ו, כולן היו רק מחסום בינו לבין הבחורות שבאו לקנות אותן. הוא היה עבורן רק מלצר הנעליים, מין קולב שאוחז בקופסאות בזמן שהן מודדות, מודדות ומודדות.

איזה רגליים שאתה רואה בעבודה שלך, היו מקנאים בו מדי פעם החברים המעטים שאותם היה פוגש בפאב הגרמני באודן פלאן, בימי חמישי בערב. איזה רגליים, היה אולגרסון אומר להם, איזה רגליים. אתם חושבים שבאות אלי דוגמניות? תשכחו מזה. כולן באות אלי: אלה עם הקרסוליים העבים, אלה שאין להן שום קרסוליים בכלל, אלה שיש להן שיערות שחורות וצפופות ברגליים, כפות רגליים עם פטריות, כפות רגליים מיוזעות ומסריחות, תאמינו לי, זה לא מה שרואים בפרסומות. וגם לא מה שמריחים.

נובמבר העצוב בחודשים, חשב לעצמו אולגרסון בינו לבינו באותו בוקר עגום. חג המולד עוד נורא רחוק, הקיץ כבר מאחורינו, כסף לאיזה קפיצה קטנה למיורקה, בטח שאין לי, מה לעשות? אין מה לעשות, ענה לעצמו. פשוט תמדוד עוד ועוד נעליים בחנות של כהן עד שתמצא משהו יותר טוב. בשנים האחרונות היו מתחילים פרנסי העיר לקשט את העצים העומדים במערומיהם כבר באמצע נובמבר לקראת החג, אבל אפילו זה עוד היה רחוק.

קרון הרכבת התחתית שאליו נכנס בתחנה באנחדה דאלן היה דומם. דומה, שכל היושבים בו התמסרו לדיכאון נובמבר ולא הוציאו מלה. נו, חשב לעצמו אולגרסון, שיצלצל כבר איזה טלפון סלולרי לפחות, אבל שום צליל לא נשמע.

כשהגיע לחנות בתשע וחמש דקות, הזעימה אליו בעלת החנות פנים, כאילו איחר בשעה ולא בחמש דקות. הוא ניסה לחייך אליה, אבל היא לא נענתה לו. אני יוצאת היום לצהריים וכבר לא אחזור עד לסגירה, הודיעה לו. טוב, אמר, ולא הצטער. נוכחותה בוודאי לא היתה דבר שיתגעגע אליו.

בשתיים שלושים ושלוש, בעת שהיה שקוע במין נים ולא נים, היא נכנסה לחנות. שום דבר מיוחד, אם תשאלו אותי. לא גבוהה, לא יפה, לא צעירה. כבת ארבעים ואולי יותר, בהירה, אבל לא בלונדינית. פנים נעימים, רכים, אבל לא מקומטים עדיין. רגליים? בסדר, אבל כבר ראיתי גם יפות יותר. מידה 42. סליחה, אמרה, אני מחפשת נעליים. כן, בבקשה, אמר, בואי, תיכנסי, אמר לה. מה בדיוק את מחפשת? היא חלצה את נעליה ואמרה, משהו נוח. נו, חשב לעצמו, עוד איזה סבתא עם כסף, ששום דבר לא נוח לה והיא אוספת נעליים למאות, כדי שאולי בין כל הזוגות, יהיה אחד נוח. הוא הביא את הזוג הראשון: משהו שנשאר מהעונה הקודמת במחיר מציאה ממש. 5000 קרונות. שחורות, עקב נמוך, עור שחור. של מה העור הזה? שאלה הגברת, כשהיא ממששת את הנעל, מלטפת אותה, מחככת את חרטומה בלחיה ולרגע נדמה היה שהיא גם טועמת אותה בלשונה. זה עור, אמר. לא יודע בדיוק, סתם עור, אבל נעליים יפות, כדאי לך למדוד.

הגברת מדדה את הנעליים והתחילה להתהלך בהן ברחבי החנות. היא הלכה עד לקצה החנות ובחזרה וכמי שמנסה להתרשם מהן לעומק, חזרה שוב על ההליכה הזאת ושוב, עד שאולגרסון נתקף איזו אי נוחות קלה, כאילו לא הבין מה בדיוק רוצה הגברת הזאת.

היא הסירה את הנעליים והניחה אותן בצד. הייתי רוצה אולי משהו קצת אחר, אמרה. אולי אלה? שאל והגיש לה זוג נעליים חומות, סגורות, מהקולקציה החדשה של פראדה, רק דגמים בודדים במידה 42, שיוצרו למען הקולקציה הסקנדינבית, עקב טיפה יותר גבוה. מתאים לחורף, או לפחות לתחילת החורף, אמר לה. כן, בשנה שעברה בכלל לא ירד פה שלג. מדדה. זה קצת צר, אמרה. טוב, חשב בינו לבין עצמו, ישר ראיתי שיש לך רגליים של איכרה סלבית. היא בטח מאיזה מוצא פולני, ארץ בלטית, הורים שברחו הנה אחרי המלחמה, אולי אפילו יהודייה למחצה. אף על פי שרגליים כאלה כבדות, זה לא מתאים ליהודיות. דווקא מתוך כל המחשבות האלה נתקף פתאום טירוף קל. הוא גמר אומר בנפשו למצוא לאשה הזאת את הנעליים שיימצאו חן בעיניה. הוא הביא זוגות נוספים, בתחילה רק את הדגמים המקובלים ואפילו כמה זוגות של סנדלים, שנשארו לו מהקיץ, כאלה עם רצועה שבשום אופן אסור לה לנעול, כי אין לה מספיק קרסוליים בשביל זה, ואחרי שתי שניות שתנעל אותם, הם יהפכו לקבקבים, ואחר כך עוד ועוד נעליים, שחורות, חומות, אפורות ולבנות.

עד שפתאום זה בא לו, והוא הבין מה היא מחפשת. כדי לבדוק שלא הגזים ושלא יגרום לכך שתלך להתלונן עליו בעוון הטרדה מינית בתחנת המשטרה שבמורד הרחוב, התחיל בזוג נעליים שנשתכח מהעונה הקודמת בקצה המחסן: זוג ירוק בהיר, כצבעה של צפרדע נחלים שראה פעם בעת שנסע עם הוריו לבקר את סבא וסבתא שלו בדלרנה. "טיטה פו לילה גרודה!" (הבט בצפרדע הקטנה) אמרה לו סבתא כשטיילה איתו ביחד על גדת הנחל שזרם ליד הבית שלה. בערב הציעה לו לרחוץ באמבטיה שמחוץ לביתה. אחרי שהסכים ברפיון, סידרה סביבה בולי עץ שאותם הדליקה, מילאה את האמבטיה במים וכשהתחממו, הכניסה אותו פנימה. מכיוון שכבר היה גדול, וקרא כמה ספרים ובעיקר בדיחות על מנהגי הקניבלים בגיניאה החדשה כלפי המיסיונרים שבאו לנצר אותם, חשש, שגם לסבתא יש כל מיני רעיונות כאלה ושאולי תבשל ממנו מרק. אבל אחרי שישב כמה זמן באמבטיה, הוציאה אותו סבתא מהמים, ניגבה אותו היטב, למרות שכבר היה גדול, עזרה לו להתלבש והושיבה אותו לאכול שבלולי שמרים בקינמון, כאשר אהב. היא בעצמה התכבדה בשבלול אחד וקינחה בכוסית של אקווה ויט, לא לפני שהרשתה גם לו לטבול את לשונו בתוך הכוסית. הטיפה שטעם סחררה את ראשו וגרמה לו לצחוק. את התחושה ההיא, שאותה חש כשישב ביער על ספסל מעץ ליד שולחן מעץ לא מעובד אחרי הרחצה, אכל שבלולי קינמון וטעם אקווה ויט, ניסה לשחזר אינספור פעמים בכל הרפתקאות ההשתכרות שלו ומעולם לא הצליח לחזור עליה.

ירקרק, אה? שאלה אותו הגברת וזיק ניצת בעיניה. ובזמן שמדדה אותן, הלך להביא את הדבר האמיתי וחזר ממעמקי המחסן עם הקופסה שידע שבתוכה נמצא מה שהיא מחפשת. כדי לא להיראות בטוח מדי בעצמו, מה שחשב תמיד שהוא מתכון לכישלון, אמר באדישות, אולי כאן יש משהו שיתאים, אפילו בלי להביט בה. כשפתח את הקופסה ידע שצדק: זוג נעליים אדומות, מהסוג ששום אשה שמכבדת את עצמה לא תנעל, היו מונחות בתוך הקופסה, במידה 42, גדולות, חצופות, יפהפיות ודורשות את שלהן. והעקב? לא מאוד גבוה ולא מאוד דק, אבל כזה שמבליט יפה את התחת ויוצר חלומות מתוקים על מה שמתחתיו. היא לא אמרה כלום. היא הוציאה נעל אחת מתוך הקופסה והביטה בה. כשמשהו מעניין אותך באמת, את לא שואלת איזה עור זה, חשב לעצמו. נחמד אמרה. אהממ… אמר, לא רוצה להישמע גס.

אפשר למדוד? בוודאי שאפשר. היא התיישבה, הוא ישב מולה על שרפרף המדידה כשכף נעליים בידו. להרף ניסה להציץ מתחת לשמלתה, בין רגליה. אשה שנועלת נעליים כאלה ידע, מסוגלת לכול. לא היה צורך בכף הנעליים, רגליה, גדולות ורכות החליקו פנימה כאילו נתפרו עבורה. היא קמה והתהלכה כמה דקות בחנות. יפה? שאלה. יפה מאוד, ענה הפעם. או קיי, אמרה בלי לשאול למחיר, תארוז לי בבקשה. אני לוקחת אותן. מחשבה חלפה במוחו, איפה היא תנעל אותן, איפה? אבל מכיוון שידע שיש לו עוד המון נעליים לסדר, כי בחנות היו מפוזרים עשרות זוגות נעליים וגם צריך לארוז את הנעליים יפה יפה בשקית של כהן סקור (נעלי כהן) וגם לקבל את הכסף – 10,000 קרונות – ניסה להתרכז בעבודה ולהתעלם מהזקפה שפקדה אותו זו הפעם הראשונה מאז שהוא מודד נעלי נשים.

הוא לקח את הנעליים, הניח אותן בקופסה, שם את הקופסה בתוך שקית הנייר המהודרת של הפירמה וניגש לקופה. 10,000 בבקשה. היא הוציאה כסף מזומן ושילמה בלי היסוס. תודה, אמרה, לקחה את השקית והלכה.

הוא נשאר עם כל הנעליים, השעה היתה ארבע אחרי הצהריים, כבר היה חושך בחוץ. הוא הדליק את האורות בחנות ונזכר שהוא רעב. אין דבר, חשב, קודם אסדר את החנות ואחר כך אולי אזמין לי משהו מהקפטריה ממול. הוא החליט שקודם יסדר את הנעליים השחורות. אסף את כל הנעליים, מיין אותן לפי הדגמים ואז לפי המספרים, ושידך אותן זו לזו, עד שהשכיב אותן ביחד בתוך הקופסאות המתאימות והחזיר אותן למחסן. את אותו הדבר עשה גם עם הנעליים החומות, האפורות והלבנות ולבסוף כשהגיע לקופסה האחרונה, פתח אותה וגילה שבמקום זוג נעליים, יש בתוכה נעל אחת ירקרקה ונעל אחת אדומה. הוא ניסה לחפש את הנעל הירוקה השנייה או את הנעל האדומה השנייה, אבל אחרי כמה דקות ואולי פחות, חשב לעצמו, אלוהים אדירים, הרי במקום זוג נעליים אדומות, נתתי לה נעל אחת אדומה ונעל אחת ירוקה, איזה אידיוט אני! אם יהיה לי מזל, והיא באה ברכבת, עברו אולי רק כמה דקות מאז שיצאה ואולי אצליח עוד לתפוס אותה ולתקן את מה שקלקלתי. הוא לקח את הקופסה שבה היתה נעל אחת אדומה ונעל אחת ירקרקה ורץ החוצה. הוא לא נעל את החנות, אלא מיהר אל תחנת הרכבת בקו האדום, ששם, משום מה, חשב שאולי ימצא אותה. במדרגות הנעות שיורדות אל תוך התופת ההולמת של קווי התחתית של סטוקהולם פתאום ראה ראש שנראה לו כמו ראשה. כשאיכשהו הצליח לפלס את דרכו אל עבר הראש הזה התברר לו שמדובר בראש של אשה צעירה בהרבה ושאין בידה שום שקית של נעלי כהן. הוא המשיך לרוץ, לרדת, לחפש אותה במעמקי האדמה ולמה דווקא שם? מי אמר שלא נכנסה לאחת החנויות האחרות ואולי לבית הכלבו של הנורדיסקה קומפנייט, למה דווקא בתחתית? אבל הוא הרגיש שהתחתית היא המקום שבו ימצא אותה והוא רץ הלאה ובדיוק כשהגיע את תחתית המדרגות הנעות, הגיעה הרכבת ובלי להביט ימינה או שמאלה, קפץ ועלה עליה והחל לחפש בין הקרונות. הוא ניסה לעשות זאת בעדינות כמה שאפשר. גם ככה נראה לעצמו מטורף, התחיל לחשוב על זה שהחנות נשארה פתוחה ומה יהיה אם פתאום תגיע גברת כהן, בעלת החנות, ותראה שהשאיר את החנות פתוחה וברח ומה יהיה אם ייכנסו גנבים, ישדדו את הקופה או את הנעליים ויברחו, אבל כל הדברים הללו היו רק יתושים טורדניים אותם סילק ממחשבותיו אל מול המשימה הגדולה והאמיתית שניצבה מולו: למצוא את הגברת שקנתה אצלו את הנעליים להשיב לה את הנעל האדומה ולקחת ממנה את הנעל הירקרקה. 

או, אמר בלבו באחד הקרונות האחרונות, נדמה לי שאני רואה אותה. הוא ניגש אליה ושוב נוכח לדעת שטעה.

סטוקהולם אינה עיר גדולה, אבל לך תמצא אשה, שאת שמה אינך יודע, וכל מה שיש לך זה את מידת הנעליים שלה. בסלוסן ירד מהרכבת. שוטט על הרציף כמה דקות, מביט במים המתכהים, תולה מבטו בחלונות שאורות החלו לעלות בהם. הוא היה מיואש. לעולם לא ימצא את האשה הזאת והוא מוכרח למצוא אותה.

הייאוש השתלט עליו אבל הוא החליט שייסע בכל קווי הרכבת לאורכה ולרוחבה של סטוקהולם עוד באותו ערב. מזל, חשב לעצמו, שאני לא גר בניו יורק או בלונדון. ואגב המחשבה הזאת עלה על הקו שממנו ירד בכיוון השני ונסע עד לאוניברסיטה. עכשיו עשה זאת ללא התלהבות: הוא סקר את הקרונות, עבר אותם אחד אחד, ניסה להביט בנשים שישבו בהן בלי שיחושו במבטיו, ולא מצא אותה. הוא נסע בקו האדום ובקו הירוק ובקו הכחול ועד סמוך לחצות הלילה הגיע אפילו אל קווי הפרוורים שתדירותם היתה הולכת ופוחתת ככל שהשעון התקדם.

ואז עלה בדעתו, שנעליים מסוג זה יימצאו אולי על רגלי אחת הנערות במאורות המפוקפקות של העיר. לא שהיה לו הרבה ניסיון בעניין, אבל זכר לפחות שתיים מהן, האחת ברחוב פלמה והשנייה בדרוטנינג גאטאן ובטח שם, ליד המאורה בדרוטנינג גאטאן יימצאו לו גם מאורות נוספות. הוא הלך למאורה בפלמה ששמה "נערות ברזיל", אף על פי שלמיטב הבנתו לא היתה שם אף ברזילאית אחת אפילו. מאורה עם כרטיסי כניסה, עם חותמת של מס שעשועים בגובה של 40 אחוז, לתנאים הסוציאליים של הבנות. הבנות שהסתובבו שם על הבמה היו מכל מיני ארצות, אבל לא מברזיל. הן היו כולן בהירות גוף ושיער, סובבו את גופן ואת רגליהן מסביב לעמודי חשק בתאורה מעומעמת ואולגרסון חשב לעצמו שצריך המון חשק כדי להתגרות מהן. הן חייכו בחיוך קבוע ולרגליהן נעליים גבוהות עקב: שחורות בעיקר, אבל אפילו זוג אחד צהוב, ומכל מקום, לא היו בהן שום נעליים אדומות.

משם הלך ברגל את כל הדרך עד למאורה בדרוטנינג גאטאן ושם, הרבה אחרי חצות הלילה, בין מעילי העור המיובאים מטורקיה בחנויות שהיו עדיין פתוחות נתן בידו אדם מהוגן למראה כרטיס שאין לטעות בו. התמונה שהייתה מודפסת עליו היתה של נערה רעולת פנים אמנם אבל פטמותיה העירומות חוברו זו לזו בשרשת זהב דקיקה ועדינה שהיית צריך לבהות בתמונה במשך כמה דקות כדי להיות בטוח שהיא אכן קיימת ואינה פרי דמיונך, וערוותה, עניין הרבה פחות מרגש מבחינתו, נצבעה באדום לוהט. "בוא לראות מה יודעות הנערות שלנו לעשות" אמר הכיתוב שעל התמונה. מי היה מאמין, חשב אולגרסון בלבו ונתן לאדם שנתן לו את התמונה להוליכו בין המעילים התלויים אל מעמקי החנות ושם, אחרי ששילם אבל לא קיבל שום כרטיס, בקיר האחורי, נפתחה דלת מרופדת ומאחוריה חשב לרגע, שהנה מצא אותה, כי בוהק ירקרק לכד את עינו בעת שצפה בקרקס הנערות מאיסטנבול כפי שקראו למה שהתרחש על הבמה באותה העת. הנערות שיחקו כשהן עירומות לחלוטין ורק נעליים ירוקות גבוהות עקב לרגליהן במשחקי כדור שונים כשהן משתמשות ברגליהן במקום בידיהן, מה שהפך את המשחק לסטטי מאוד מבחינה ספורטיבית, אבל בעל יתרונות אחרים. בתחילה שיחקו בכדורעף והעבירו את הכדור מעל לרשת אנה ואנה, ואחר כך שיחקו במשחק שהיה אמור להזכיר כדורסל ובמהלכו ניסו, גם, באמצעות רגליהן בלבד, לקלוע לסל כדורים שהיו קטנים מכדורי הסל המקובלים ועל פי הכללים מותר היה ללוכדם בכל איבר מאיברי הגוף. אוף, אמר בלבו, כנראה שיש עבודות יותר גרועות משלי. כשהתחיל לסגת משם ראה שהנעליים הירוקות שלרגליהן מעוטרות בחרמשי ירח.

בשעה הזאת, אפילו רחובות העיר הגדולה בסקנדינביה היו ריקים למדי. טוב, אמר, עשיתי את שלי. אני חוזר לחנות. נקווה שעוד נשאר שם משהו.

הוא נכנס לחנות שנותרה פתוחה כפי שהשאיר אותה שעות רבות קודם לכן. עד כמה שהצליח להתרשם בשעה הזאת, נשאר הכול במקום. הוא נעל את הדלת, הפעיל את האזעקה והלך הביתה, מרוקן לחלוטין.

למחרת, כשעלה על הרכבת באנחדה דאלן, התיישב במקומו ונסע לנעלי כהן, פתח את הדלת וחיכה ללקוחות שיגיעו. פתאום, בתוך האפלולית שבחנות, ראה אותה יושבת על אחת מספות המדידה. חיכיתי לך, אמרה. נתת לי את הזוג הלא נכון. כן, אמר ולא שאל איך בדיוק הגיעה לשם ואיך לא ראה אותה כשחזר לשם בלילה. הוא הלך למחסן והביא את הקופסה שהשאיר שם לפני כמה שעות. הנה, קחי, אלה הנעליים שלך, אמר. חיפשתי אותך בכל סטוקהולם. באמת? אמרה. דווקא נסעתי הביתה ובדרך ראיתי שטעית, אז חזרתי ומאז אני מחכה לך. לא הבנתי לאן נעלמת.

הוא פתח את הקופסה, הוציא את הנעל האדומה, קיבל מידה את הנעל הירקרקה, שידע באותו רגע, שכבר לא תימכר לעולם, כרע ברך לפניה ואמר, תרשי לי, תרשי לי בבקשה לנעול לך את הנעליים.

 


 

*מתוך: "אווזים: רשמי מסע בשוודיה", הוצ' אפיק, 2019. 

    1.

עשרים ואחד לשמיני תשעים וחמש, קו 26, ארבעה. עשרים וחמישי לשני תשעים ושש, קו 18, עשרים ושישה. שלישי לשלישי תשעים ושש, קו 18, תשעה עשר. זה קל: שלוש, שלוש, שמונה עשרה, תשע עשרה. צריך רק לזכור את השנה. תשעים ושש?

היא הורידה את עיניה אל המסך בזהירות, מבקשת ללכוד את השורה הנכונה, רק לוודא שזכרה נכון, היא לא רוצה לרמות, אבל השורות בטבלה רבות כל כך, תשעים ושש תשעים ושש תשעים ושבע תשעים ושמונה, והנה באמת כבר סוטה העין לשורה סמוכה, מדרחוב בן יהודה (פיגוע משולש) חמישה, רביעי לתשיעי תשעים ושבע, היא לא זכרה את זה אבל זה בסדר, את שנת תשעים ושבע היא עוד לא שיננה, והיא נודדת שורה אחת למעלה, כן, תשעים ושש, היא זכרה מצוין, יש לה סיכוי טוב במבחן הזה, ומעוּדדת היא מתחילה מחדש, ועכשיו כולל שלושים לשביעי תשעים ושבע שוק מחנה יהודה, פיגוע כפול, ששה עשר, ורביעי לתשיעי תשעים ושבע מדרחוב בן יהודה משולש חמישה. היא צריכה בכלל לזכור את הכפול, המשולש? היא סקרה בזריזות את המסמך, "DOC.פיגועיפ" – זה ניחם אותה איכשהו, גם המזכירה שהיא אמורה להחליף, זאת שתבחן אותה על הטבלה מחרתיים, גם היא כנראה טעתה לפעמים, אבל יש טעויות ויש טעויות – והיא רואה שאין הרבה כאלה, כפולים-משולשים, אולי שלושה-ארבעה, וממילא היא מבינה שאין ברירה, אלה הפיגועים החזקים באמת, זה לא המקום לזרוק זין.

סוגריים קטנים – חובקים ספרה, 1 – בישרו על התרחשות בלשונית הכחולה של פייסבוק, שקברה בתחתית המסך. היא הניחה אותה שם על תקן פרס: כשתגיע לשנת 2000, הבטיחה לעצמה, כשתגמור לשנן את העשור הראשון, תוליך לשם את העכבר, תגדיל את החלון לכדי מסך שלם, תבדוק מה התחדש אצל החברים שלה ותרשה לתנועה החיה, המנחמת, העולה מן העמוד המתעדכן לרמוס תחתיה את העמודות השחורות ולגרש קצת את המוות. על אף שהיא רק בתשעים ושבע היא מתפתה להציץ מה קורה שם, אולי כי היא חושדת שזה לא הפרס שקיוותה לו, ובאמת ארנון כותב בצ'אט, לא נראה לי שאני כבר אגיע היום… שפוך, וההודעה נדמית לה עקמומית, השלוש נקודות, השפוך, והיא מתנפלת על המקלדת אבל נקודת ההתחברות לצ'אט כבר לא ירוקה, והיא מתחרטת על רגע של תקווה מיותרת בטרם חמקה מפיגועים נקודה דוק, ובינתיים ארנון כבר פלש לשינה, או גרוע מזה, הוא ער עכשיו מאחורי נקודה אדומה.

היא חושבת בכוח על ההרוגים חסרי השם שלה, עוד לא לגמרי שלה, עוד לא קיבלה את העבודה, עשרים ואחד באוגוסט תשעים וחמש קו עשרים ושש ארבעה, עשרים וחמישי בפברואר תשעים ושש קו שמונה עשרה עשרים וששה, מנסה להתרכז באסונן של נשים חסרות צורה, אבל ארנון לא בא, הוא לא בא, ואסונה הקטן, העלוב, גואה בלבה שוב ושוב, עד שלא נותר שם מקום לשום דבר מלבדו.

ג'ושוע שרט את הדלת. היא שמרה את הקובץ על הדסקטופ, כאילו עלולים המתים לקום מאחורי גבה, להתמעט או להתרבות, לשים ללעג שעת שינון שלמה, ויצאה אליו בעד לחרך צר בדלת, הודפת בעדינות את בטנו ברגלה עד שסגרה את הדלת מאחוריה והרימה אותו בשתי ידיה והושיבה אותו לצדה על הספה בסלון. אבל החתול קם מתחת לידה הנחושה ללטפו ולהושיבו ולהצמיתו אל המושב, והלך שוב אל דלת החדר, והיא הרימה אותו שוב והוא השתחרר מאחיזתה ודידה מאוכזב אל המרפסת.

היא התביישה על שִמחתה באין רואה: מאז התחילה לצאת עם ארנון לפני כמעט שלושה שבועות היו שעותיה בבית נתונות למאבק בחתול, שביקש להיכנס לחדר דרך הֶרגל; אבל ארנון היה אלרגי, "שאין דברים כאלה", ותיאר לה איך פניו מתנפחות ונשימתו מתקצרת בכל פעם שנקרה חתול על דרכו, ורק כשנשבעה שגם בהיעדרו מן הבית יורחק החתול מחדרה ונקיונו יישמר, רק אז הסכים לבוא.

בביקורו הראשון כאן סיפרה לארנון שג'ושוע שייך בכלל לשותפה שלה. ממילא מה הסיכוי שיצליח ביניהם, ואם יצליח זה כבר לא ישנה: לא החתול יפריד ביניהם. את בגדי השינה שלה, הספוגים בשערותיו של החתול, היא כלאה ליתר בטחון בשקית גדולה מחוץ לחדר, בתוך ארון מרוחק בקצה המסדרון, ולבשה במקומם חולצה חדשה, לא מסוכנת.

כעת נדמה לה שהחתול מתחיל לוותר, על אף שהרוויח את זכויותיו ביושר. אבל היחסים שלה עם ארנון פשוט תלויים בזה, ולבה מייסר אותה פחות משציפתה. 

לפעמים, כשהרגישה שאהבתה אל ארנון מופרזת, שמוטב לה להישמר מהתאהבויות כאלה, היתה מדמיינת את פניו של ארנון מתנפחים ואת קומתו מתכווצת, מגחיכה אותו בכוח עד שגם חוכמתו תקטן ופניו היפים יאבדו כל חן. אבל מהר מאוד פקע קפיץ הדמיון, וארנון היה חוזר למידותיו.   

    2.

תשיעי לשמיני אלפיים ואחת, סבארו, חמישה עשר; שלישי לתשיעי אלפיים ואחת, רחוב הנביאים, ללא, אנוש אחד. בהתחלה ניסתה לשנן גם את מספר הפצועים, זה הופיע שם, בטבלה, אבל די מהר היא ראתה שזה לא הולך, זה לא נורמלי, והחליטה לדלג על פיגועים בלי הרוגים – בטבלה הם כונו "ללא" – ולפצות את הפיגוע או את מעסיקיה הפוטנציאליים בשינון הפצועים קשה ואנוש, גם אם לא היו הרוגים בכלל. 

המרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה שכן בבית אבן רחב מידות במושבה הגרמנית, ששלט מלבני גדול שנתלה בחזיתו הבדילו בגסות משכניו. מנהל המרכז, זה שנתן לה את המשימה הזאת, היה גבר רזה וצעיר להפתיע. הוא הזכיר לה את הבחורים שהיו מסתובבים בקמפוס בחולצות עם לוגו של מפלגות מרכז, מחלקים הזמנות למסיבות המוניות או לכנסים של תאי סטודנטים, צעירים בכוח. הוא אמר, אנחנו בונים פה את המרכז על פי מודל אמריקאי, ובאמת היה המקום מואר מאוד, עיצובו חדש להפתיע, כאילו היו פעולות האיבה פרויקט סטארט-אפ נוצץ. במודעה נכתב: דרושה פקידה/מנהלת משרד, המודעה פונה לשני המינים כאחד.

הם התיישבו בחדר צדדי והוא סגר אחריהם את הדלת. לשווא חיפשה סביבה סימנים של מוות – תצלומים שחורי-מסגרת על הקיר, קלסרים עם קטעי ארכיון על המדף – אבל העדרם לא הקל עליה, להפך; היא ידעה שהוא מוכרח להיות שם, המוות, אורב באיזו פינה, והעדיפה שיראה כבר את פניו. המנהל שאל: אם היית יכולה לבקש תכונה נוספת, שאין לך, איזו תכונה היית מבקשת? היא אמרה: אסרטיביות. הוא הביט בה רגע ארוך מדי, כמבקש להיזכר באיזו טכניקה של ריאיון עליו לנקוט עכשיו, ושאל, ואם היית יכולה לוותר על תכונה? והיא אמרה, קצת אובססיביות אולי, להשקיע את כל כולי באופן מוגזם במטרה, והוא וידא, אז על זה היית מוותרת, והיא אמרה, נראה לי, במחשבה ראשונה, והוא אמר, חבל, אובססיביות זה דווקא דבר שאנחנו מעריכים כאן.

פתאום, בחדר הקטן והשקט הזה, נדמה לה שהיא נחשפת בעירומה: בחורה חיה להחריד, בריאה להרגיז, שלא אכפת לה מכלום, למעט אולי מארנון ומעצמה. הוא אמר, טוב, ריכז לפניו כמה דפים והביט בה בשהות אחרונה, והיא ביקשה לומר, תן לי את העבודה הזאת ולא תתחרט, כמו בסרטים, אבל פתאום זה נשמע לה כמו הבטחה למשהו לא הולם, ורגע לא ידעה מה בכלל מונח שם, ביניהם, במרכז השולחן, אם זה המוות שחיפשה על הקירות, על הפרקטים, או אולי סתם, גוש של הדבר הזה שיושב תמיד בין בחורה לבחור, גם כששיחתם רגילה. הוא אמר, ביום רביעי אתם נפגשים עם אילנה, המנהלת משרד שלנו, ולפתע הבינה שהיא בתחרות, שהיא לא היחידה, בינתיים אנחנו ניתן לך קצת חומר ללמוד בעל פה, שתכירי את המאטריה, מה שנקרא, מגיעים לכאן אנשים שעברו דברים לא פשוטים ואת צריכה לדעת על מה מדובר. אילנה כבר תסביר לך.

היא נשלחה אל מנהלת המשרד, שסימנה לה באצבעותיה "רגע" ואמרה אל השפופרת איבה שלום. היא הביטה בה בשעה שטיפלה בענייניו של מישהו, מניחה את השפופרת על שולחנה ונודדת בין החדרים. למה היא עוזבת את העבודה הזאת? אולי ביום רביעי תוכל לשאול אותה, לפני או אחרי המבחן. לבסוף הניחה הפקידה את השפופרת על כנה. מיד נשמע צלצול נוסף. היא אמרה, איבה שלום להמתין רגע, ואמרה לה: אני אתך.

3.

שמונה עשר לשישי אלפיים ושתיים, קו שלושים ושתיים, תשע עשרה; תשע עשרה לשישי אלפיים ושתיים, הגבעה הצרפתית, שבעה.

אחר הצהריים, כשחזרה מהריאיון, היתה להם שיחה מרגיזה. כך היא כינתה אותה, כאילו היא וארנון באמת שווים, אבל באמת חיכתה בקוצר רוח לגזר דינו, ונידונה בינתיים לישון לבד, מקווה שבכך תם העונש.

היא סיפרה לו על התפקיד, פקידה לוכסן מנהלת משרד במרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה, זה ארבעים שקל לשעה, שזה מטורף, זה יוצא יותר מהמלצרות ומשאיר לה כמעט שלושה ימים לאוניברסיטה, והוא שאל, אז קיבלת את זה? והיא אמרה, נראה לי שהם התלהבו ממני, אף שלא ידעה אם זה נכון, אני נפגשת מחרתיים עם המנהלת משרד, בינתיים הם נתנו לי דף נתונים ללמוד על כל הפיגועים שהיו בירושלים, בא לי למות, והוא אמר, את לא רצינית, והיא שמחה רגע, הנה היא מצליחה לעורר בו עניין אמיתי, והוא שאל, מה, כאילו ללמוד בעל פה? והיא אמרה, נראה לי, והוא שאל, את התאריכים, את שמות ההרוגים, את מה? והיא אמרה, הגזמת, את מה שיש בטבלה שהביאו לי, זה תאריכים נדמה לי ומספר הרוגים, לא יודעת, עוד לא פתחתי את הקובץ. הוא אמר, את הפלסטינים שצה"ל מוריד בשטחים אני מבין שלא נתנו לכם ללמוד, ובבת אחת היא התחרטה, היא מוכנה לא לעבוד יותר אף יום אף פעם, רק שהשיחה הזאת תתבטל, רק שתימחק, והיא אמרה, ברור שלא, אלא מה, ככה היא שינתה בשבילו את הטון בן רגע, והוא אמר, ואת סבבה עם זה, והיא אמרה, אני לא סבבה עם זה, אבל זאת עבודה, סתם עבודה, והוא אמר, סתם עבודה זה לא, עבודה שמשננים בה הרוגים בפאקינג פיגועי התאבדות זו לא סתם עבודה, והיא אמרה, לא יודעת, באים לשם אנשים שנהרגו להם אנשים, אני צריכה לקבל אותם, אני לא אגיד לבנאדם חכה שניה ואתחיל לעשות לו ויקיפדיה על הפיגוע, וחוץ מזה גם סתם נראה לי שהם רוצים לראות שאני רצינית בעבודה, זה כמו לשנן תפריטים כדי להתקבל לעבודה במסעדה, לדעת כמה חריף יש בכל מנה, והוא אמר, מה זה, בדיוק אותו דבר, והיא אמרה, אני צוחקת.

הוא אמר, יש בך משהו נורא ממסדי, את יודעת? והיא אמרה, מה, אף ששמעה היטב, והוא אמר, יש בזה משהו נורא ממסדי.

התחשק לה לומר לו שהחתול דווקא כן שלה, והיא שיקרה לו מהרגע הראשון, כשראה את החתול וסיפר איך פעם הוא הגיע כמעט לאשפוז בגלל חתולים כאלה, ושבניגוד למה שאמרה לו היא גם מעשנת מאחורי גבו, ומזל שהיא עושה ככה, כי רק בזכות זה היא שומרת על פאסון, חותכת לפעמים את הפגישה באמצע רק כי היא חייבת סיגריה, ומחטאת את הפה אחרי כן, מחטאת ומחטאת ומחטאת עד שלא נשאר לה כבר טעם. אבל היא לא אמרה כלום.

אחת עשרה לשישי אלפיים ושלוש, קו ארבע עשרה אל"ף, שבעה עשר; תשע עשרה לשמיני אלפיים ושלוש, קו שתיים, עשרים ושלושה.

בערב שלפני המבחן הוא בא. הוא שאל אם גמרה ללמוד, והיא אמרה שלא ממש אבל כבר אין לה כוח, למרות שסיימה. הם ראו קצת טלוויזיה בלפטופ במיטה, ובסוף לא הזמינו שום דבר לאכול. היא שאלה אם הוא לא מרגיש טוב או משהו, והוא אמר, ממש לא, סתם בימים האחרונים אני במצב רוח קצת מוזר. היא שאלה, זה קשור אלי? והוא אמר, קצת, כאילו, במובן מסוים אני מקנא בך. היא הסתכלה בו בתקווה קטנה והוא אמר, היכולת הזאת, לכבות את המוח, לא לשאול שאלות, לדקלם מה שאומרים לך, לקחת את הכסף ולחזור הביתה לערב מול הטלוויזיה – נראה לי שזה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים.

הוא לא הביט בה כשדיבר, עיניו נעוצות במסך. היא הביטה בו עוד רגע וייחלה שיחזור בו, שיפיס את העלבון, אבל צדודיתו לעגה לה.

כשנרדם, קמה מהמיטה והלכה במסדרון הארוך עד קדמת הדירה, פתחה את דלתות המזנון החום שהשאיר שם בעל הבית והוציאה שקית ניילון, קשורה בקשר נחוש מדי. היא קרעה אותה בידיה וחילצה את חולצת השינה הישנה שלה, מגואלת בשערותיו של החתול. היא לבשה את החולצה וחזרה אל המיטה. לבה הלם בַּשקט. שביעי לחמישי, אלפיים ושלוש עשרה.


*"הסיפור 'איבה שלום' התפרסם לראשונה בגיליון מס' 1 של כתב העת המקוון 'המוסך'." 

האדיה היתה מבקרת אצלנו עם אמהּ, והיינו מכינים שיעורים ביחד, תחת הגפן בימי שמש, וליד התנור בחורף. ספריה היו קרועים תמיד – היא לא אהבה לא את הספרים ולא את בית הספר, ואני הייתי כובש את כעסי עליה ואומר בלבי: "לא נורא, היא יפה ולבנה כמו חלב, ועיניה נוטפות דבש, וצמותיה יפות, ראויות שגבר ייתלה בהן או שיולך בהן אל גני הנצח. יפהפייה אינה זקוקה לבתי ספר. היא המדע, והיא התרבות, והיא השירה, והיא הפרס.

הייתי מוכיח אותה על שהיא מזניחה את ספריה. לאביה יש דלי של דבק, חשוף תמיד לאוויר, לא כמו הקופסה הקטנה שלי שמשב של רוח מייבש אותה. מיום שגיליתי את פלאי הדבק הלבן המרפאים את פצעי הספרים הייתי להוט לתקן ולכרוך ספרים, ותיקנתי לה את ספריה ואת מחברותיה ונהניתי מריחו הטוב של הדבק ומהקרום שלו שנוצר על אצבעי, והסרתי אותו בשמחה כמו שהיום פושט את עורו של הלילה.

נודעתי בשכונה כמתקן הספרים. ההורים היו שולחים אליי את ספרי הקוראן שלהם והייתי מאחה את דפיהם שאצבעות הזמן הפרידו ביניהם. למדתי לתפור את שדרות הספרים ולתקן את כריכות ספרי הקוראן שבמסגד. המתפללים אסרו זאת עלי, כי אלו ספרי ההקדש המוסלמי  אבל כשהוסחה דעתם, שקדתי לתקן אותם.

היינו שכנים, חלקנו סמטה צרה וארוכה שאין בה מקום אלא לשני אנשים המשלבים את ידיהם על גדותיה של תעלת אבן. בכל הכפר כולו לא היתה עוד סמטה כסמטה הזאת.

דלת ביתנו פונה אל דלת ביתה של האדיה. לדלת ביתה יש בריח של נחושת והיא מצופה אבץ מקושט, כי אביה של האדיה נגר. באמצע הסמטה יש יובל שאוסף את טיפות הגשמים ומוביל אותן לתעלת מים מתוקים. האדיה אהבה נהרות ואהבה לעשות סירות, ואני אהבתי לכרוך ספרים ולעשות מלכודות לציפורים. היא אהבה לקרוע ואני אהבתי להדביק. ספינות הנייר שלה היו עשויות היטב, וספינותיי היו עולות על שרטון ומתהפכות ושוקעות לקרקעית.

אמי בקשה עבורי את ידה של האדיה מאמהּ כשישבנו באחד מימי החורף סביב התנור, צלינו ערמונים, והרחנו את קליפות התפוזים הצלויות המבושמות. אמהּ של האדיה הסכימה, והאדיה חייכה לאות הסכמה. אמרתי לארוסתי: כשנתחתן, אתקן לך אך כל הספרים שלך, קרעי אותם כמה שתרצי. אבל קרה משהו בלתי צפוי: האדיה התבגרה פתאום, כבמטה קסמים. היא התבגרה ואירסו אותה במרמה מאחורי גבי. יפהפיות מתארסות במהירות הבזק, נקטפות כביכורי ענבים בשלים מאשכולותיהם בקיץ.

כשהזכירה אמי לאמהּ שהאדיה מאורסת לי, אמרה האם שאני אסור לה משום שאני אחיהָ ליניקה. אמי חלקה על אמהּ בדבר מספר ההנקות שאוסרות נישואין, היא אמרה ששתי הנקות אינן אוסרות. ואמהּ של האדיה אמרה שהיא הניקה אותי לשובע שנה תמימה. הלוואי שנשארתי רעב, "ולוואי שלא היינו גדלים עד היום ולא היה הצאן גדל" 1.

נדמה לי שאמי רימתה במספר ההנקות, מתוך ייאוש, כי הבינה שבנה המשחק בגולות וצד ציפורים בעזרת מלכודות ותולעים לא ידביק את האדיה במרוץ הגדילה וההתבגרות גם אם ישתה נהרות של חלב ודבש.

לא כעסתי מאוד כי עודני אחיה, ואין יפֶה מזה שהאדיה היפה, שכמוה כאמהּ חווא היתה בִּן לילה לאישה כלילת-יופי, אחותי היא. הודיתי בתבוסתי ואמרתי: אשלים עם אחד משני הדברים הטובים: אהוב מנצח או אח מובס.

אבל האדיה השתנתה ושוב לא שאפתי אלא שתענה לי בברכי אותה לשלום. כפרפר היתה עוברת לידי בסימטה הצרה – היא בדרכה אל בית הספר ואני בשובי ממנו, שכן הבנים היו לומדים בבוקר והבנות אחר הצהריים. הייתי מברך אותה לשלום והיא לא השיבה והמשיכה ללכת, כאילו עברה לידה רוח רפאים! או שאני רזיתי ואין היא רואה אותי עוד, או שארוסה ציווה עליה להחרימני. היא הפכה לפרפר ואני נותרתי דבוק לקרקע בדבק לבן ככריכה של ספר. נשאתי עמי את קופסת הדבק לכל מקום, מבקש להדביק את העננים לשמיים, ורחוב לרחוב, וצפון לדרום. אחר כך עף הפרפר הרחק הרחק, אל ארץ ונהר גדול בה וסירות  ענקיות שטות בו.

האדיה עזבה את בית הספר ונערך לה טקס כתיבת הכתובה ונחגגה לה חתונה גדולה, שטעמה היה כטעם טקס קבורה. כריכת הכתובה הייתה הכריכה היחידה שאיני בטוח שהייתי מתקן אילו נוכחתי שהיא קרועה. ביקשתי מאבי שיתקין לביתנו דלת יציאה אל הרחוב במקום אל הסימטה, שנהיתה לי צרה מאוד ובתעלה שעברה בה נערמו שברי ספינות הנייר שעלו על שרטון ובקרקעיתה נקברו אוצרות של זיכרונות. הייתי לבֵּן סורר ומורה, ובן סורר מעורר את כעסו של אלוהים. אפילו בחגים סירבתי לבקר בבית אמי השנייה, אום האדיה, שהיניקה אותי שבע הנקות מורעלות ומשׂביעות.

אמי ניחמה אותי ואמרה, בעודי קורע את קרומי הדבק הלבן מאצבעי הפצועה: "אתה תגדל, ילדי, עצמי ובשרי, בבת עיני, ותתקן את ספרי כל העולם, ותישא אישה יפה ממנה אלף מונים, ואני אגדל לך את ילדיך ואשיא אותם לבתולות גן עדן." ושוב לא ראיתי את האדיה, ואין לי תמונה שלה. הלוואי שהייתי שומר את אחד מספריה הקרועים. כתב ידה היה עקום, אותיותיו עולות ויורדות, קטֵנות וגדֵלות,  והנקודות היו מרחפות סביב פרחי האותיות כדבורים, אבל אני אהבתי אותו והייתי משתכר ממנו. ביקשתי ממנה שתכתוב את שמי בדבש על ספריי, על מחברותיי ועל הקירות כאילו הייתה כוכבת קולנוע, כאילו היה כתב ידה ציור אמנותי אלמותי.

מֵי הנהר בכפרנו יבשו, הרוחות לא נשבו בכיוון הרצוי לסירותיי והן טבעו ביבשה והתנפצו. אוצר גולות הזכוכית שלי בגוֹניהן השטניים אבד במצולות אוקיינוסים, זיכרונותיי נדבקו זה לזה בדבק עד שנמחו. איחיתי אלפי דפים במשחה הלבנה, הדביקה, וצדתי מאות ציפורים והפרחתי אותן שוב בתקווה ובציפייה לבשורות טובות, אבל לא מצאתי יפה מהאדיה. לבי נותר קרוע ודפיו הצהובים התפזרו לכל רוחות השמיים כעלים בסתיו. ציפיתי להאדיה שתאחה את עור ליבי ואת דפיו האובדים, כמו שאיחיתי אני את ספריה ואת מחברותיה.

היא שכחה את אחיה שינק עִמהּ את חלב אמהּ ואת הדבק הנובע מחזה אמי. שכחה את אהובה שהפליג עמה בימים, וגר עמה בעשרות איים נידחים, ורעה עמה עדרי צבאים ופילים ודינוזאורים מבויתים בעלי מקור, אהובה שעדיין נושא עמו את קופסת הדבק כַּמעשנים בכל אשר ילך וינדוד, מבליג על כאב צלעו השבורה, ומתקן, בדבק רוחו הלבנה שעורה נפשט, אלפי ספרים, ספרי אהבה ופילוסופיה, קודש וחול, מדע ושירה, ערביים ומתורגמים מלשונות שדים ואנשים ולהג ציפורים, ותר אחרי רוחה בין השורות ומאחורי צללי המילים ותחת הריסות המספרים, ואחרי ריח קליפות התפוזים המדיפות ניחוח בשמים על גחלי הכיסופים.

הסתיו דומה יותר לקיץ מהקיץ עצמו. היה יום סתיו חם. הגעתי לבית ארוסי לבושה בשמלת המשי הכחולה שלי ועם כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה ליום ההולדת. אני זוכרת את היום ההוא היטב.

"הקנאה שולטת בעולם," אמרה לי גברת יאפורה. היא חשבה שאני לא מתחתנת עם רומיריו כי אני מקנאה. "היחיד שישן עם הבן שלי הוא החתול."

אני לא התחתנתי או לא גמרתי בדעתי להתחתן עם רומיריו מסיבות אחרות. לפעמים המילים שאנשים אומרים תלויות בנימה שבה הם מדברים. נראה שאני סוטה מהנושא, אבל יש לזה הסבר. הקול של רומיריו, ארוסי, דחה אותי. כל מילה שהגה, אפילו אם נאמרה מתוך כבוד עצום כלפיי, אפילו אם הוא לא נגע בי ולו בקצה הציפורן, נראתה לי מגונה. לא יכולתי לאהוב אותו. צר היה לי על הנסיבות הללו, אבל לא בגללו אלא בגלל אמו, שהייתה נדיבה וטובת לב. המגרעת היחידה שנודעה בה הייתה קנאה, אם כי היא הייתה זקנה וקרוב לוודאי כבר חדלה מלקנא. והאם להאמין לשמועות? סיפרו שהיא התחתנה בגיל צעיר מאוד עם בחור שעד מהרה בגד בה עם אחרת. כאשר התעורר בה החשד, היא נשארה ערה חודש שלם כדי לחשוף את הניאוף. הגילוי היה כמו סכין בלב. היא לא פצתה פה, אבל באותו לילה, היא זינקה על בעלה, שישן לצידה, וניסתה לחנוק אותו. אמו של הקורבן נחלצה לעזרתו; אלמלא היא – הוא היה מת.

אירוסיי עם רומיריו נמשכו יתר על המידה. מהו קול? תהיתי, הוא לא יד שממששת בחוצפה, הוא לא פה דוחה שמנסה לנשק אותי, הוא לא איבר מין מתועב ובולט שמעורר בי חשש, הוא לא מוצק כמו אחוריים ולא חם כמו בטן. אף על פי כן, קולו של רומיריו ייצג עבורי דבר מה מגעיל הרבה יותר מכול אלה. איך אוכל לסבול את החיים עם גבר שמפזר את הקול הזה לכל מי שמוכן לשמוע! קול שיוצא מהקרביים, חסר בושה, כמו הפרשה. אבל מי תעז לומר לארוסה: "הקול שלך לא נעים לי, הוא מגעיל ומזעזע אותי, הוא כמו המילה 'תאווה' בחוברת עיקרי האמונה שקראתי בילדותי."

החתונה שלנו נדחתה שוב ושוב, בלי שום סיבה נראית לעין.

רומיריו ביקר אצלי בכל ערב. אני ביקרתי בביתו החשוך רק לעתים רחוקות מאוד, משום שאמו, שהייתה חולה, שכבה לישון מוקדם. בכל זאת אהבתי את הגן הקטן ורווי הצללים ואת למברטי, החתול החום-אדמדם של רומיריו. מכל הזוגות המאורסים בשכונה, אנחנו היינו המאופקים ביותר. בקיץ של אותה שנה התנשקנו לכל היותר פעם אחת, וגם זה היה הרבה. האם החזקנו ידיים? אפילו לא בצחוק. האם התחבקנו? ריקודי סלואו כבר לא היו באופנה. התנהגותנו החריגה עוררה את החשד שלא נתחתן לעולם.

ביום ההוא הבאתי לבית של רומיריו את כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה. רומיריו הרים וליטף אותו. רומיריו האומלל! הוא כל כך אהב חיות! ישבנו בסלון, כרגיל, ואז שיערו של למברטי סמר ובקול יריקה הוא הסתלק מהחדר ובדרך הפיל עציץ. למחרת טילפנה אליי גברת יאפורה בבכי: אמש, כרגיל, ישן רומיריו עם למברטי במיטתו, אלא שבאמצע הלילה, בהתקף זעם, נעץ החתול את ציפורניו בצווארו של רומיריו. האם נכנסה לחדרו כששמעה את הצרחות. היא הצליחה לנתק את החתול מצווארו של בנה ולחנוק אותו ברצועה. אומרים שאין דבר נורא יותר מחתול זועם. אני נוטה להאמין שזו אמת. אני שונאת חתולים. רומיריו נותר אילם מאז והרופאים אמרו שהוא לעולם לא ידבר שוב.

"עכשיו את לא תתחתני עם רומיריו," אמרה אמו בבכי. "ידעתי מה אני אומרת כשביקשתי ממנו שלא יישן עם החתול!"

"אתחתן איתו," עניתי לה.

מאותו יום והלאה, אהבתי את רומיריו.             

         

חברי קלוד, המלצר בבית הקפה "או שֶׁה דֶה לַ'אבֵּי", ביקש ממני לסיים לשתות מהר. השעה שתיים ורבע לפנות בוקר והוא צריך לסגור את בית הקפה. הלכתי כמה צעדים והתיישבתי בכיכר פירסטֶנבֶּרג. כאן אני מנקה את הראש כל יום. הבית שבו חי הצייר הידוע דֶלַקְרוּאָה בשנותיו האחרונות עומד מולי, עכשיו הוא מוזיאון. התחלתי לעשן סיגריה. חשבתי ללכת לתחנת אוסטרליץ, אבל אני לא יכול להירדם כשמצב רוחי קודר. "עד מתי הצרפתים יחזרו על ההצגה המשעממת הזאת?!" שאלתי בקול רם, כאילו אני מדבר עם הצייר הגדול. התכוונתי למצעדי-הענק הצבאיים שהם עורכים כל שנה. אלפי חיילים, מאות טנקים ותותחים וטילים, עשרות מטוסים חגים בשמיים, והמון רב בכל מקום, ומשטרת התנועה סוגרת את הרחובות הראשיים המובילים למרכז פריז, דבר שמחולל מהומה נוראה שנמשכת כל שעות היום. ערוצי הטלוויזיה משדרים את המצעדים האלה בשידור חי, ואנחנו רואים את אותן התמונות על המסכים של מאות אלפי טלוויזיות שמוצבות בחלונות הראווה של חנויות האלקטרוניקה. אני אוהב את צרפת, אבל אני לא אוהב את היום הזה שהם קוראים לו "קַטוֹרז ז'וּיֶה" (ארבעה-עשר ביולי), וחוגגים בו את יום השנה למהפכה הצרפתית.

עזבתי את כיכר פירסטנברג והחלטתי לטייל סביב כנסיית סן סולפיס עד שיעלה השחר ואז אכנס לכל בית קפה שאמצא. בסוף רחוב בונפּארט החוצה את רחוב וִיָה קולומביה ראיתי אישה אלגנטית הולכת בצעדים שעוררו את תשומת לבי. היא לבשה מכנסיים קצרים לבנים שחשפו שוקיים מוצקות. שיערתי שהיא כבת חמישים. כשהמרחק בינינו הצטמצם היא נראתה לי עצובה.
"למה את עצובה, מדאם?" שאלתי ולא ציפיתי שתענה. הייתי שיכור, והשעה היתה כמעט שלוש לפנות בוקר.

האישה נעצרה, ניסתה לשרטט חיוך קטן על פניה ואמרה, "כן, אני עצובה מאוד מסייה."

"אני מצטער מאוד, מדאם," אמרתי.

"איבדתי את הכלב הקטן שלי בקטורז ז'וּיֶה, מסייה, זה לא עצוב?" אמרה בנימה מתפנקת, לחלחה את שפתיה ושרבבה אותן.

"ואני איבדתי את המולדת שלי בקטורז זְ'וִיֶה 1, מדאם, זה לא עצוב?" אמרתי בסרקזם.

היא צחקה ואמרה, ובתוך כך עצמה את עיניה בהתפנקות: "איך זה קרה?"

"זה סיפור ארוך, מדאם."

האישה שתקה רגע, ואמרה: שמע, אתה רוצה לשתות איתי כוסית? אני מכירה מקום שפתוח עד שעה מוקדמת בבוקר."

חצינו את שדרת סַן זֶ'רְמֶן וצעדנו במקביל לכנסייה. היא אמרה לי: "אני גרה בשדרה הזאת. נכון שזה נהדר לגור בשכונה הזאת?"

" זה החלום שלי," עניתי.

"גם שלי," היא אמרה בעליצות, ואז הוסיפה: "תאר לעצמך כמה נהדר יהיה אם ניתקל עכשיו בכלב הקטן שלי."

"אנחנו נמצא אותו, תאמיני לי גבירתי, אני מרגיש שנמצא אותו," אמרתי.

היא נעצרה והביטה בי: "אתה נחמד, אתה נותן לי הרגשה של ידידות. אמרת 'נמצא אותו', זה נחמד מצדך."

משכתי בכתפיי ולא ידעתי מה לענות.

"כן, אתה נחמד," חזרה ואמרה.

כשנכנסנו לקפה "קוֹנטי", ברך אותי מנהל הקפה, דַמְיָאן לשלום והושיט את ידו ללחיצה.

"נראה שאתה מפורסם," אמרה האישה.

"רק בברים," אמרתי, והיא צחקה בקול רם.

הזמנתי יין אדום והיא הזמינה "קיר רויאל", וכשראיתי שדמיאן עוזב את הדלפק, ידעתי שהוא הולך למחסן שמאחוריו, ליד השירותים. הלכתי מיד אל השירותים, המתנתי רגע עד שהוא יצא מהמחסן, ואמרתי לו: "דמיאן, בבקשה, אם נצטרך לשתות הרבה, אוכל לשלם את החשבון מחר? הכרתי את האישה הזאת היום."

"בטח," אמר דמיאן, והוסיף: "היא גרה בפריז רק שבועיים, היא היתה בקליפורניה."

"אתה מכיר אותה?!"

היא באה כל לילה לשתות כוסית, גרה כמה צעדים מכאן."

האישה אמרה ששמה מישלין, ושאלה לשמי, על החיים שלי, ומה קרה לארצי. סיפרתי לה שאני עובד כעת בחברת תרגום והדפסה, ושהשאיפה שלי היא להיות במאי קולנוע. על ארצי אמרתי לה שחבורה של קצינים בני בליעל הפילה ב"קטורז ז'ויֶה" של שנת 1958 את השלטון המלוכני בעיראק בהפיכה צבאית עקובה מדם, ומאז העם העיראקי חי תחת שלטון של אנשי צבא גסי-רוח.

"אתה מלוכני?"

"כן, אני מלוכני. אני חושב שהמשטר המלוכני בארצי היה יותר טוב בשבילנו."

היא הנהנה בהבנה, ואמרה: "חייתי יותר מחמש-עשרה שנה בקליפורניה, היתה לי שם מסעדה גדולה לאוכל צרפתי – טוב, לנו, לי ולבעלי. לפני חודש נפרדתי ממנו." היא הזמינה עוד כוס משקה, והוסיפה: "אני טבחית מקצועית. חשבתי לפתוח מסעדה כאן בפריז, אבל החלטתי לבדוק קודם את השטח ולכן הסכמתי לעבוד כשֶָׁפית במסעדה מפורסמת, מאחורי פָּלֶה דֶה ז'וּסְטִיס (היכל המשפט). הלקוחות שלי הם השופטים הידועים ביותר בפריז." היא השתתקה ושאלה אותי: "איפה אתה גר?"

"לפני כמה זמן עזבתי את הדירה שלי שהיתה קרובה לכאן, ועכשיו אני גר בדירת סטודיו קטנה ליד בית הדפוס שאני עובד בו, קרוב לבורסה של פריז."

סביבה יפה, אבל זה רחוק מכאן," אמרה.

המשכנו לשתות עד סגירת בית הקפה והיא הזמינה אותי להמשיך לשתות בביתה: "זה כמה צעדים מכאן, בוא איתי."

בבוקר יצאה מישלין מהאמבטיה – אני עדיין הייתי במיטה. היא אמרה "בוקר טוב" ורכנה לנשק אותי. משכתי אותה אל המיטה.

היא שאלה: "אתה יודע שגם אני מלוכנית? אני טבחית וטבח יכול להיות רק מלוכני, נכון?"

"כן," אמרתי והסרתי מגופה את המגבת הגדולה.

מישלין הלכה לעבודה והשאירה אותי ישן. כשחזרה הייתי באמבטיה. התקלחתי ושרתי בהתלהבות את שירו של שארל אזנבור Dans tes bras. היא החלה לשיר אותו איתי, פשטה את בגדיה ונכנסה למקלחת.

"אני מכירה את שארל אזנבור אישית," אמרה מישלין כשאכלנו אוכל צרפתי מובחר שהביאה מהמסעדה.

"הייתי הטבחית הפרטית של הזמר בוב ליונל ריצ'י."

"וַאוֹ, אני אוהב מאוד את ליונל ריצ'י," אמרתי.

"גם אני," אמרה מישלין, "הרבה שנים הייתי הטבחית המועדפת עליו. פעם אחת שארל אזנבור היה אחד המוזמנים אצל ליונל ריצ'י ואני פיקחתי על הבישול. ליונל ריצ'י אמר לי: 'מישלין, אני מבקש ממך שתשימי לב לאוכל יותר מתמיד, כי האורח שהגיע הוא שארל אזנבור, והוא חטטן, דוחף את האף שלו לכל דבר קטן במטבח, אני מבקש ממך, אני לא רוצה שהוא ינדנד.' ובאמת, כשאזנבור הגיע, הוא התערב בכל דבר קטן בענייני האוכל. הוא מנדנד הרבה ותובעני."

"ליונל ריצ'י נחמד בתור בן אדם?" שאלתי את מישלין.

"מאוד," אמרה מישלין בלהט.

ואז היא שאלה אם התקשרתי לחברת התרגום והודעתי להם על היעדרותי. אמרתי לה שהם רגילים להתנהלות שלי. הזכרתי לה: "אל תשכחי שאתמול היו חגיגות קטורז ז'ויֶה."

"קטורז ז'ויֶה, הזכרת לי, אנחנו צריכים לצאת לחפש את הכלב, אולי נמצא אותו במקום שבו איבדתי אותו."

"בכיכר סן סולפיס?"

"כן, ליד הבית של קתרין דנב, השחקנית, אתה מכיר אותה?"

"מי לא מכיר את קתרין דנב!"

"נכון, אתמול אמרת לי משהו על קולנוע."

"אני רוצה להיות איש קולנוע."

"נכון, אני זוכרת."

הלכנו לתחנת המשטרה שמול כנסיית סן סולפיס, והיא מסרה שם פרטים על הכלב שאבד. את שעות הצהריים בילינו ברחובות הסובבים את הכנסייה. שתינו כמה כוסות יין לבן בבית הקפה מול הכנסייה. היא אמרה לי שהיא צריכה לחזור הביתה ואחר כך ללכת לעבודה. היא הציעה שאבוא איתה כדי שהיא תיתן לי מפתח של הבית.

היא אמרה: "אני מרגישה שאני מתאהבת בך."

"גם אני," השבתי.

לפני שהיא הלכה לעבודה הלכנו למיטה, ואז היא התקלחה ויצאה.

קמתי והעמדתי שולחן קטן ליד החלון הנשקף אל שדרות סן ז'רמן, הבאתי את בקבוק הבורבון והתחלתי לשתות. כיוון שהדירה היתה בדיוק מעל קפה "אוֹלד נֵייבי", שנאסר עלי להיכנס אליו בעקבות מריבה עם בעל בית הקפה, דימיתי לי שאני יושב בקומה השנייה של הקפה, על אפו וחמתו של בעליו.

מה שאמרתי למישלין בעניין העבודה לא היה נכון. בסך הכול זו היתה חברה קטנה שעושה עבודות תרגום והדפסה ומנהלה היה לבנוני בשם ז'אן, שלפעמים נזקק לי להקלדת כמה עמודים בערבית. למזלי, הודיע לי ז'אן שבוע לפני שפגשתי את מישלין, שהוא חתם על חוזה עם חברה צרפתית ידועה בתעשיית הנשק, לתרגם קטלוגים של נשק שהחברה מכרה לאחרונה לכמה ממדינות המפרץ, ומדינות ערב דרשו שהקטלוגים יהיו בערבית. ז'אן היה מאושר באותו יום. כשהזמין אותי להרים כוסית איתו, בישר לי על העסקה, אמר שהוא יזדקק לי "לפחות לחודשיים", ונתן לי סכום כסף על החשבון.

לפני שמישלין חזרה מהעבודה, צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת, ועל הקו היה בחור צרפתי ששאל על גברת מישלין, ואמר שבחגיגות "קטורז ז'ויה" הוא היה בבית קפה עם חברתו ובא לשם כלב קטן והתיישב לידם. כשהם עזבו את בית הקפה לפנות בוקר, הם לקחו אותו איתם, "כי ידענו שהוא הלך לאיבוד". ואז, הוא נתן לי את הפרטים ואמר שהוא ראה על הקולר של הכלב מספר טלפון בארצות הברית. הוא התקשר למספר הזה, וענה לו גבר שדיבר אנגלית במבטא צרפתי ואמר שהכלב שייך לאשתו לשעבר שנמצאת כעת בפריז. הוא נתן לו את מספר הטלפון של מישלין. הודיתי לבחור וביקשתי את מספר הטלפון שלו, ואמרתי לו שמישלין תתקשר אליו ברגע שתחזור מהעבודה.

"אמרתי לךְ שנמצא אותו!" צעקתי בקול רם כשהרמתי אותה עם השקיות שהיו בידיה.

"תיזהר, תיזהר, יש שם בקבוקי יין לבן," אמרה מישלין, נעמדה וקפאה במקומה, נתנה בי מבט ואמרה: "אני מריחה ריח של בורבון. אל תשחק איתי בבקשה."

"אני לא משחק, מישלין, מצאנו את הכלב."

"איפה? המשטרה התקשרה?" נדתי בראשי לשלילה וסיפרתי לה את הסיפור. היא לקחה את מספר הטלפון והתקשרה אליו, ואני התעסקתי בריקון השקיות ובהכנסת האוכל והיין למקרר. פתאום השמיעה מישלין צעקה: "אנחנו חייבים לחגוג את הבשורה הזאת – חגיגה גדולה!" היא נוכחה באמיתות הידיעה והחלה לרקוד ולחבק אותי ולמשוך אותי למיטה. לפני שהתפשטנו היא ביקשה שאפתח בקבוק יין לבן ואשים אותו ליד המיטה.

לא אהבתי כלל את הכלב של מישלין. הוא היה מכוער. והיא נישקה אותו בלי הרף. מהרגע שהוא הופיע בינינו הוא התחיל להציק לי. כשמישלין היתה בבית הוא היה נובח כל הזמן במחאה על נוכחותי, וכשהיא היתה הולכת לעבודה והוא היה נשאר איתי, הוא לא פצה את פיו. הוא היה נעלם מעיניי ומתחבא – אלוהים יודע באיזו פינה של הבית. הוא היה מתחבא, עד שפתאום היה יוצא ממחבואו, מתקרב אליי, מביט בי בחוצפה ומתחיל לנבוח עליי. ובאותו רגע ממש היתה הדלת נפתחת ומישלין היתה נכנסת.

למרות המריבות הקטנות שפרצו בינינו כתוצאה מהבדלי מזג ואופי, מישלין החלה לחוש בנוח איתי. היא קנתה לי בגדים – במיוחד חולצות מותגים. היא אהבה את המותג Agnes b. כיוון שהייתי בעל ניסיון בהדפסה והוצאה לאור, היא קנתה מחשב ומדפסת צבעונית ואמרה שהיא תכתוב ספר על המטבח הצרפתי ואנחנו נפיק אותו ביחד. "ואתה תוכל להשתמש במחשב לצורך כתיבת התסריט שסיפרת לי עליו."

לא הנחנו לשום שעה פנויה לחלוף בלי שהלכנו למיטה. לפני שיצאנו מהבית וכשחזרנו, אחרי האוכל ואחרי המקלחת. באחד הימים, כשחזרתי מהעבודה, היא אמרה לי שהיא מזמינה אותי למסעדה מקסיקנית משובחת. במסעדה היא הציעה לי רעיון: "בוא נעבור לגור ביחד," ושאלה: "מה דעתך?"

"אנחנו יחד, מישלין," השבתי לה.

"נכון אבל לא דיברנו עד עכשיו על כמה פרטים חשובים."

אמרתי לה בפיזור נפש, משיק את כוסי אל כוסה, "בואי נשאיר את הנושא הזה לזמן אחר."

פניה קדרו והיא אמרה: "איך שאתה רוצה."

אבל ה"איך שאתה רוצה" הזה לא נאמר מן הלב, שכן מיד אחרי שיצאנו מהמסעדה והלכנו כמה צעדים היא החלה להרים את קולה: "כולכם כאלה, מנצלים את טוב הלב שלי. הזמנתי אותך לארוחה המשובחת הזאת כדי לדבר על היחסים שלנו, ופתאום אתה עונה בקרירות 'בואי נשאיר את הנושא לזמן אחר'. זמן אחר מתי? אהה? תגיד לי. עכשיו אתה רוצה רק לשתות ולזיין. זה לא מה שאתה באמת, חסר-בית?" היא פתחה עיניים גדולות, וכשאמרה "חסר-בית" הביטה בפניי. הבטתי בה בפליאה, והיא אמרה: "בטח, שאלתי עליך ואמרו לי שאתה חי באשליות הקולנוע וישֵן ברחובות, ובכל זאת הסתפקתי בך, ואפילו הזמנתי אותך למסעדה הכי משובחת." היא המשיכה לדבר, ועוררה את תשומת לבם של כמה עוברים ושבים: "כולכם כאלה, מנצלים אותי. בעלי היה בוגד בי עם החברות הכי קרובות שלי כשאני עבדתי בשבילו כל הזמן." אמרתי לה: "גם את שכבת עם בחור מקסיקני כשבעלך היה ישן בצהריים. את עצמך סיפרת לי את זה!"

"זה לא עניינך," היא אמרה ושתקה.

הלכנו כמה צעדים, והיא פנתה אליי: "תן לי את המפתח של הבית, בבקשה. תבוא מחר ותיקח את הדברים שלך. אני מצטערת, אני לא חוזרת עכשיו הביתה, אני ממשיכה את הערב שלי."

נתתי לה את המפתח באמצע הרחוב. היא הלכה להמשיך את הערב שלה בברים של רחוב פרינסֶס, ואני פניתי לכיוון או שֶׁה דֶה לַ'אבֵּי ושתיתי עד שתיים. כמה דקות לפני שהבר נסגר הגיעה מישלין והזמינה משקה. המלצרים מג'יד וקלוד התפלאו שהיא עומדת לידי ולא מדברת אתי.

הכנסתי את ידי לכיס והתכוונתי לשלם את החשבון שלי, והיססתי לרגע. חשבתי לשלם גם עבורה אבל חששתי מהתגובה שלה. שמתי לב שאני לובש את אחת החולצות שהיא קנתה לי – מי יערוב לי שהיא לא תדרוש אותה בנוכחות הלקוחות. הייתי באמת נבוך.

ליד הבר עמד יפני, מהלקוחות הקבועים. הוא היה איש מוזר. ימים שלמים לא היה מוכן לדבר עם שום לקוח, ואז, ביום אחר, הוא היה בא ומדבר עם כולם. היה לו גם מנהג לדבר עם לקוח כלשהו ובאמצע השיחה לפרוש וללכת לדבר עם לקוח אחר.

היפני ניגש למישלין והזמין אותה לכוסית. הם החלו לשוחח בעליצות ומישלין התחילה להשמיע את צחקוקיה. ניצלתי את ההזדמנות והתגנבתי החוצה. לא העליתי בדעתי לרגע שמישלין תבוא בעקבותיי ואף תגרור אותי לבלות את שעות השחר בתחנת משטרה.

תחילה חשבתי להתרחק מהשכונה, מה גם שבתי הקפה שאני שותה בהם היו סגורים – לה דנטון, לֶה רֶלֶה, אוֹדֵאוֹן טנסי, אטלס ובונפארט. התעצלתי ללכת לאזור האופרה ומון פַּרנאס והלכתי לקפה קונטי. לא חלפו כמה רגעים ומישלין הגיעה חבוקה עם היפני. היא ניגשה אלי ואמרה בשקט: "קח בבקשה את המפתח הזה. לֵך וקח את הדברים שלך, כי אני וחברי היפני החלטנו להתחתן, ואני לא רוצה שום צרות."

"בסדר," אמרתי ולקחתי את המפתח, והיא החלה לנשק את חברה היפני: "אהובי היפני."  לקוחות אחדים הביטו בנו וחייכו. כמה מהם היו לקוחות קבועים שידעו שהיא אמורה להיות החברה שלי.

היות שהמרחק בין הבית ל"לה קונטי" אינו עולה על מאתיים מטר, הלכתי מיד והתחלתי לאסוף את הדברים שלי. הכלב הסתכל בי מפינתו ורעד. חייכתי אליו. הוא נשם בכבדות ונעץ בי את מבטו. לפני ששמתי את בקבוק ה"ג'ק דניאלס" במזוודה, עלה בדעתי לשתות כוסית. הרי מישלין לא תגיע לפני חמש, שיערתי. אבל ברגע שהתחלתי לשתות התחיל הכלב לנבוח ומישלין וחברה היפני נכנסו. היא ליטפה את הכלב, וכשראתה אותי יושב עם הכוסית ביד, יצאה מכליה.

"הבית שלי לא בר, אתה מבין?" היא ניסתה להוציא את הכוסית מידי, ואני דחפתי אותה בכוח לעבר המיטה. הכלב התחיל לנבוח, וראיתי את היפני פותח את כפתורי מכנסיו, נכנס לשירותים וסוגר אחריו את הדלת.

"אתה מרביץ לי?!" היא צעקה.

" את זונה עלובה," אמרתי בזעם.

מישלין לקחה את הטלפון והתקשרה למשטרה. היא לא נתנה לי לצאת מהבית עד שלא הגיעו השוטרים. היא אמרה להם שאני גבר אלים ומסרב לעזוב את הבית.

"את זונה, מישלין, ואת יודעת את זה," אמרתי לה כשיצאתי עם השוטרים. היפני עדיין היה בשירותים והכלב נראה שמח בחיקה. במכונית שאל אותי השוטר "קניתם כלב חדש?" הבטתי בו בפליאה, והוא אמר שהוא ראה אותנו כשהגענו לתחנה להודיע שהכלב אבד. סיפרתי לו איך מצאנו את הכלב המכוער ההוא. השוטר צחק, ואמר לי בנועם שהם חייבים להחזיק אותי עד שבע וחצי בבוקר. שאלתי אותו אם אני יכול להישאר עד אחת-עשרה, "כי אני רוצה לישון קצת."

"אני לא חושב," אמר השוטר, והוסיף: "בכל אופן המשמרת שלי נגמרת בתשע, אני לא אעיר אותך לפני כן." אבל גם השוטר וגם אני שכחנו שזה היה יום ראשון והפעמונים של כנסיית סן סולפיס שמול התחנה לא יניחו לאיש לישון.

אחרי האירוע הזה החלה מישלין לחפש אותי בברים ולעיתים היתה מתקשרת למשרד להדפסה  ולתרגום ושואלת עליי. אחרי יומיים או שלושה היא מצאה אותי יושב בכיכר פירסטנברג ואמרה לי שהיא היתה שיכורה וטיפשה, והיא מתחרטת ומייסרת את עצמה על התנהגותה הפרימיטיבית.

היא שבה וסיפרה לי על הניסיון המר שהיה לה עם בעלה לשעבר. "אוי, אתה לא יודע כמה הוא היה אכזרי כלפיי באותה ארץ זרה." היא הדליקה סיגריה והמשיכה: "הייתי כמוך, זרה. אמריקה לא היתה הארץ שלי ופחדתי שבעלי יזרוק אותי לרחוב ואני אהיה חסרת-בית או פליטה," והוסיפה ואמרה: "מה זה אומר להיות חסר-בית? כל אחד מאתנו עלול להיות חסר-בית בכל רגע. אין שום יציבות בחיים האלה, חוץ מבמון פַּרנאס או ב'פֶּר לָשֶז'".  היא התכוונה לשני בתי הקברות המפורסמים. הקשבתי לה והנהנתי בראשי.

"הוא היה בא בלילה וזורק את עצמו על המיטה ונוחר עד הבוקר בלי הפסקה. ידעתי כמובן שהוא שוכב בצהריים עם מלצריות מקסיקניות."

"מישלין, אבל גם את סיפרת לי על הרומנים שלך עם מקסיקנים."

"רק רומן אחד עם בחור יפה," היא אמרה בקול מתפנק.

מישלין סיפרה לי פעם את הסיפור שלה עם הבחור המקסיקני שהיה המאהב שלה:

"הווילה הגדולה שלנו היתה במרחק שבעה קילומטרים מהמסעדה. בעלי העדיף לנוח בצהריים במסעדה. אני הייתי הולכת הביתה, אחרי שארוחת הצהריים היתה מסתיימת. הבחור, שהיה מדיח הכלים, סיפר לי שבעלי נשאר במסעדה כדי לשכב עם המלצריות בזמן מנוחת הצהריים שלו.  שוחחתי עם בעלי על העניין הזה והיו לנו הרבה מריבות, אבל לא יצא מזה כלום ולכן הייתי חייבת לעשות כמוהו. אחרי הכול אני לא טיפשה עד כדי כך, במיוחד שידעתי שמדיח הכלים, הבחור החזק, חולם כמו כל מקסיקני לשכב עם נשים בלונדיניות ושמתי לב למבטים שהוא היה נועץ בי בזמן העבודה במטבח. יום אחד ניגשתי אליו ואמרתי לו שהשארתי את תא המטען של המכונית שלי פתוח, וביקשתי ממנו שייכנס פנימה ויסגור אותו. כשסיימתי את העבודה ופתחתי את תא המטען, ראיתי את הבחור שוכב שם ומזיע כולו. סגרתי את תא המטען ונסעתי לכיוון הבית, ושם התחלנו גם אנחנו לנוח בצהריים, כל צהריים. אחרי זמן מה זה נודע לבעלי והוא פיטר את הבחור. הוא התחיל לעקוב אחריי והפך את החיים שלי לגיהינום."

 הסכמתי לחזור למישלין כדי לברוח מהגיהינום של הרחוב, כי התקופה שחייתי אתה כדייר בשדרות סן ז'רמן היתה נוחה ואפשרה לי להיחלץ מהחיים של חסר-בית שחייתי כעשר שנים. שכנעתי את עצמי שהדרך הטובה ביותר להישאר איתה היא לצאת בבוקר כאילו אני פקיד שיוצא לעבודה, ולחזור בערב כדי לבלות את הזמן איתה, כמו כל זוג.

אבל התוכנית הזאת היתה טובה רק לימים אחדים, משום שהתחלתי להתגעגע לשוטטות ולשתייה עם חברים. לכל מקום שהלכתי אליו היתה מישלין באה ויושבת אתנו. היא היתה עוברת בין כל בתי הקפה עד שהיתה מוצאת אותי. פעמים רבות היא גרמה לי בעיות עם חבריי. היא היתה אומרת לי: "לך הביתה ואני אבוא אחר כך," והיתה באה ומספרת לי סיפורים ומרגיזה אותי. פרצו בינינו מריבות רבות ויותר מפעם אחת נאלצתי לעזוב את הבית. היינו מתפייסים והייתי חוזר הביתה.

בוקר אחד, זה היה שבתון רשמי, הסתננה השמש אל חלוננו כבר בשעות הבוקר המוקדמות. התעוררתי מלא מרץ והתחלתי ללטף את מישלין, שהחלה להתעורר לאט לאט ולהיענות לליטופיי בתשוקה גדולה. לאחר מכן הצעתי לה שניסע לבלות את היום כולו בוורסאי, "הרי אנחנו מלוכנים אחרי הכול, לא?" אמרתי לה.

"נהדר," אמרה, "לוורסאי, זה באמת נפלא."

הכנו כריכים מסוגים שונים והוצאתי מהמקרר שני בקבוקים של יין מוסקדה. אחר כך נסענו ברכבת לוורסאי וביקרנו בכל המקומות עם מאות תיירים. צילמתי תמונות רבות של מישלין: ליד שער הארמון, בגני הארמון המקסימים. מישלין ביקשה מתייר יפני לצלם אותנו ביחד במשקפי שמש. מצאנו לנו פינה שקטה תחת עץ, חיסלנו את הכריכים ואת ה"מוסקדה", ונשכבנו. כשהגיעה שעת השקיעה אמרתי למישלין "אני אשכיר סירה קטנה ונהיה באגם בשעת השקיעה." מישלין חייכה ונראתה מאושרת מאוד. "את תראי איזה ידיים חזקות יש לי," הוספתי, ועשיתי בידיי תנועות של חתירה.

עוד לא הספקנו להיכנס לסירה ומישלין הביטה ימינה ושמאלה ואמרה: אבל רוב האנשים הלכו."

"התיירים אוהבים לראות את החדרים שבתוך הארמון," עניתי לה.

"איזה מקום יפה," אמרה מישלין בקול רך, "תאר לך שאחרי כל השנים האלה ארמון וורסאי הוא עדיין כמו גן עדן. בטוח שבימי לואי ה-16 הוא היה הרבה יותר טוב."

הנהנתי בהסכמה.

"אתה צודק, אני מרגישה גאה להיות מלוכנית," אמרה כשהיא מעסה את כפות רגליי המונחות בין כפות רגליה.

מישלין דיברה ואני השטתי את הסירה לעומק האגם, למקום שיש בו עצים רבים, עד שהגענו למקום מבודד וחשוך למחצה. התחלתי לפנות ימינה ושמאלה ואז הבטתי במישלין בחיוך. היא הוציאה את המצלמה שלה וצילמה אותי.

היא שאלה: "למה אתה לא אומר כלום?"

חייכתי והבטתי פעם בעיניה ופעם בזרועותיי המטות את המשוטים במימי אגם וורסאי באותה שעת שקיעה קסומה.

"אתה לא אומר כלום?!"

פניתי ימינה ושמאלה וחתרתי בכוח, והסירה נכנסה למקום חשוך יותר.

"תגיד משהו," אמרה מישלין בקול רם. לא עניתי לה אלא המשכתי להסתכל בה.

"על מה אתה חושב, אהה? על מה אתה חושב? בבקשה, תגיד משהו, תגיד לי מה עובר בראש שלך?!"

הסתכלתי בעיניה ולא אמרתי דבר.

היא הוציאה סיגריה והחלה לעשן. "אבל תגיד משהו, אה? על מה אתה חושב? בוא תגיד לי על מה אתה חושב."

"אני חושב על היצ'קוק, אני חושב על סרט של היצ'קוק, מישלין."

היא הסתכלה בי ואמרה בתחינה: "לא, זה לא נכון. אתה נחמד, אמרת לי שאתה רוצה להיות איש קולנוע, נכון?"

מישלין החלה לפנות ימינה ושמאלה, ופניה האדימו לגמרי. הרגשתי שהיא עומדת לאבד לחלוטין את יכולת הדיבור. לבסוף היא אמרה: "אל תפחיד אותי בבקשה. אתה נחמד."

"גם את," אמרתי בחיוך, וביקשתי ממנה להדליק לי סיגריה.
"מיד," אמרה ונשמה לרווחה. היא הדליקה את הסיגריה והוסיפה: "עכשיו הגיע תורי לחתור."

היא החלה לחתור במהירות, ואמרה, מתנשמת: "אתה לא חושב שאנחנו צריכים לחזור?"

הנהנתי בהסכמה.

מישלין החלה לחתור בכוח, כאילו היא מנסה להינצל מטביעה. אני עישנתי את הסיגריה שלי והסתכלתי עליה, ועל פניה הצטייר חיוך גדול בכל פעם שעינינו נפגשו. כשהגענו אל ה"נמל" אמרה מישלין במבוכה: "אני צריכה לחזור הביתה מהר, כן, מהר. אני עייפה מאוד."

ברכבת לא החלפנו מילה. כשהגענו הביתה פתחה מישלין מהר את הדלת, ניגשה אל הטלפון, ולקחה אותו לחדר הפונה אל הרחוב. היא סגרה את הדלת מבפנים ואמרה לי דרך חלון הזכוכית הגדול שמפריד בין שני החדרים:

"אני מבקשת שתיקח את הדברים שלך ותעזוב אותי לנפשי. הקשר שלנו נגמר, נגמר, נגמר."

"אוֹרֶוואָר מישלין." לקחתי את החפצים שלי ויצאתי, ולא שמעתי שום תשובה.

באותו לילה הסתובבתי בין בתי הקפה ושתיתי עד שעלה הבוקר. מישלין לא הופיעה. היא לא הופיעה גם למחרת וגם לא אחר כך. יותר מחודש לא ראיתי אותה, עד שבאחד הימים שמעתי שהיא עזבה את פריז ועברה לעיר אחרת עם מדיח כלים מרוקאי שעבד איתה, ושם החליטה לפתוח מסעדה משלה.

 

אני הולך לגלות לכם סוד כמוס: אי-כאן, ממש בלב לבה של העיר, יש מקום, יותר נכון בניין, שבנוי בצורה הפוכה. כן, כן, אני לא ממציא. הקומה הראשונה היא אמנם על הקרקע, כמו בכל מבנה אחר בכל עיר אחרת בעולם, אבל מה שנדהמתי לגלות כשהגעתי לשם הוא שהקומה הרביעית נמצאת כמה עשרות מטרים מתחת לפני האדמה. זאת אומרת שכדי להגיע מהקומה הראשונה לשלישית, למשל, צריך להזמין את המעלית היורדת. זאת אומרת שכדי להגיע מהקומה הרביעית לקומת הקרקע – לוחצים על החץ שמצביע מעלה. הכול הפוך.

וזה לא הפלא היחיד שם, תאמינו לי: בתוך הבניין ההפוך מסתובבות מאות נשים יפות וצעירות, ורק כמה בחורים ברי מזל, שלא מבינים מאיפה כל הטוב הזה נחת עליהם. רק מעטים מאוד בעיר ובמדינה בכלל, יודעים על קיומו של ההרמון התת-קרקעי הזה. לפני שמגלים לך את הסוד הגדול על קיומו שולחים אותך לתחקירים מרתוניים, מחתימים אותך על אינספור הצהרות ומסמכים וכשכבר מחליטים להעניק לך את האישור להיכנס אליו, מעבירים אותך טקסים שכוללים שבועות, איומים והשפלות. גם מכריחים אותך להסתובב בתלבושת אחידה ולהיות תמיד, אבל תמיד, מגולח, מסורק, מסופר ומצוחצח. אבל זה משתלם: בתמורה אתה מקבל תג מיוחד שבעזרתו אתה רשאי להיכנס לגן העדן הזה – שגורם לך להרגיש שאתה מינימום יו הפנר, מוקף 24 שעות ביממה בנשים מדהימות מכל הסוגים ומכל הצבעים.

שם, בבניין ההפוך, הכרתי את תהילה. בימים הראשונים היא בכלל לא משכה את תשומת לבי וכמעט לא הרגשתי בקיומה. היא הייתה מאוד שקטה וגם די אפורה לעומת כל הבחורות שמשכו מיידית את העין – מקסימות, מוחצנות, אינטליגנטיות, חלקן גם נראות כמו דוגמניות צמרת מהז'ורנלים. וחוץ מזה, תהילה סיפרה לכולם, ככה שמעתי בחצי אוזן, שעוד מעט לא נראה אותה פה יותר, כי היא מתחתנת עם החבר שלה מגיל 15 ועוזבת את הבניין ההפוך. רק מה, אחרי כמה חודשים שמתי לב שתהילה עדיין בסביבה, וסתם ככה בדרך אגב שאלתי את החבר'ה מה קורה איתה, מה היא עוד עושה כאן. מה, אתה טמבל, אמרו לי, אתה לא יודע שהיא ביטלה את החתונה ברגע האחרון, כולם מדברים על זה. וחוץ מזה, איפה אתה חי, אתה לא יודע שהיא תפסה פה מישהו, איזה קובי אחד מהקומה הרביעית, עמוק שם למטה, אתלט גבוה, שחום, לא רק חתיך אש, גם כוכב כדורסל ידוע מליגה העל, רומן לוהט. נו טוב, שיהיה.

כשהחתימו אותנו על הצהרת הסודיות והעניקו לנו את אישור הכניסה לבניין ההפוך, הודיעו לנו שמסיבות מובנות אף אחד לא מתכוון לתחזק עבורנו את המבנה, שאנחנו צריכים לדאוג לכך בעצמנו ולכן נצטרך לעשות תורניות ומשמרות, אין הנחות לאף אחד. אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי עם עוד כמה אנשים משובץ בצוות תחת תהילה, שמונתה לאחראית. יחד איתנו הייתה עוד בחורה, סמדי, שחרחורת עם שיער ארוך וגוף מחוטב שהיה בנוי ממש בצורה אווירודינמית, כאילו ההורים שלה היו ארכיטקטים, שהייתה מייללת בלילות לכל בחור שהיה עובר לידה שהיא נורא מתגעגעת לחבר החתיך שלה שלום ושהיא רוצה שמישהו יפנק אותה, ילטף אותה, יחבק אותה. מהר מאוד השמועה הזו התפשטה בכל רחבי הבניין. גם אני לא נשארתי אדיש, ובכל פעם שתהילה הייתה נעלמת בלילה עם החבר שלה, המוח שלי היה מתחיל לעבוד שעות נוספות. לילה אחד אמרתי לסמדי, יאללה, בואי נפרוש כמה מזרונים על הרצפה ונתאבק בסגנון יווני-רומי, ספורט משונה כזה שהמנצח בו הוא זה שמצמיד את כתפי יריבו לרצפה. זו הייתה הדרך האלגנטית והמנומסת שלי ליהנות מהגוף המשגע שלה והיא כמובן לא פספסה שום הזדמנות לנצח אותי, לרכוב עליי ולהרגיש מלכה.

ככה עבר הזמן בכיף, אבל אחרי תקופה מסוימת עבר בינינו חתול שחור. סמדי התחילה לעשות פרצופים ולדרוש כל מיני דברים שלא כל כך נראו לי, למשל שנתנשק בשפתיים. אני אמרתי לה שחרמונים ומזמוזים לחוד ונשיקות בשפתיים לחוד. "נשיקות בשפתיים זה רק בין מי שאוהבים באמת, לא משהו שעושים סתם עם כל אחד, גם יש לך חבר שאת אוהבת, לא?"

 "אם ככה", ענתה סמדי, "אז אין יותר כלום, לא היאבקות ולא סגנון יווני ולא סגנון רומי, לך חפש את החברים שלך, חתיכת זבל, בדיוק כמו כל הגברים. אל תדאג, כל מניאק מגיע יומו. ובכלל מי צריך אותך, יש לי את שלום, גבר אמיתי, לא מכוער כמוך. לך, לך, ז'דיין ממני".

לא יודע איך זה בדיוק קרה, אבל לאט לאט נשאבתי אל תוך הקסם השקט של תהילה. שיחות הנפש שלנו אל תוך הלילה גרמו לי להתרגשויות בלתי מובנות, חיכיתי להן כל יום, אפילו הרגשתי שאנחנו סוג של נפשות תאומות, אבל בזה עוד יכולתי לעמוד. התחלתי לאבד שליטה וההתרגשות הפכה לפאניקה כשגיליתי שמאחורי החצאיות הרחבות והחולצות הענקיות שלה מסתתר גוף מושלם ושופע בדיוק במקומות הנכונים. מה לעשות, כאלה אנחנו, בהמות גבריות. גם היופי הפנימי המרהיב ביותר לא יוכל לעשות לנו את מה שיגרמו לנו שדיים גדולים ומעוצבים לתפארת, תחת עסיסי, או רגליים ארוכות ושזופות.

לילה אחד, במהלך אחת המשמרות, שוחחתי עם תהילה עד ארבע בבוקר ובכל דקה שעברה הרגשתי שאני הולך ומתאהב בה יותר יותר. במקביל, קיבלתי את הרושם שגם אני די מוצא חן בעיניה, אבל הרחקתי מיד את המחשבות שצצו לי בראש. היה לי ברור שלא יהיה בינינו כלום מעבר לידידות הקיימת, כי תהילה היא לא כמו הבחורות האחרות בבניין, היא לא סמדי ולא בקטע של סטוצים, יש לה חבר שהיא אוהבת וזהו.

ככה עברה לה כמעט שנה, של שיחות אינטימיות, פלירטוטים עזים ומתח מיני עצור. עד שלילה אחד תהילה הודיעה שהיא עוזבת בקרוב את הבניין ויוצאת לחיים האמיתיים, בחוץ. מיד הבנתי שהרבה זמן אין לי, שאם אני לא עושה כלום בימים שנותרו עד שהיא הולכת, אז הכול אבוד, אבל כמה שעבדתי על עצמי לא הצלחתי לפתוח את ליבי בפניה, משהו תמיד עצר אותי, למרות שהיו לי עשרות הזדמנויות.

גם בלילה האחרון של תהילה בבניין, המשיך השיתוק לאחוז בי מבלי להרפות, כאילו שיש לי מה להפסיד. למרות זאת, נותרה בי תקווה אחת. תהילה הודיעה שהיא עושה מסיבת פרידה מצומצמת, רק לאנשים שבאמת היו קרובים אליה בבניין ושהיו איתה במשמרות: "תבואו אלי למושב מוקדם בבוקר ונעשה פיקניק עד הערב. יש לנו חוף ים משגע".

לילה לפני מסיבת הפרידה של תהילה הייתי כל כך מתוח שהחלטתי לשתף בעניין את ירון. תוך כדי דיבורים על כדורגל, מוזיקה, לימודים ובכלל מה יהיה איתנו בחיים האלה, שמעתי את עצמי לפתע אומר לירון שיעזוב אותי עכשיו מכל השטויות האלה, אני רוצה לדבר על עניין חשוב ורציני שמשגע אותי. תשמע ירון, אמרתי לו, עוד לא אמרתי את זה לאף אחד: "אני מאוהב בתהילה, ממש מטורף עליה, אני מרגיש שהיא האהבה הגדולה של החיים שלי ולא יודע מה לעשות עם זה".

ירון הגיב במהירות, אבל גם די באדישות. נדמה שהווידוי שלי משום מה ממש לא הפתיע אותו. "תשמע", אמר לי בקולו הרם והסמכותי שהיה שם דבר בבניין ההפוך, "אני כבר שמתי לב לזה מזמן, אבל אם אתה שואל אותי, יש לי יסוד סביר להניח שזה הדדי, אבל היא בבעיה. יש לה חבר פה בבניין והיא לא יכולה לעשות כלום".  

"מה אתה מזיין ת'מוח", עניתי לו, "איזה שטויות, יש לה חבר שהיא אוהבת, הקובי הזה".

"קובי, זובי", ענה ירון בנונשלנטיות, "עזוב אותך משטויות, היא אוהבת גם אותך, אבל לא יכולה לעשות כלום".

 "תגיד, טמבל", ירון איבד את הסבלנות לפתע, התרומם מהכיסא והתחיל לחוג סביבי במעגלים. "למה אתה חושב שהיא הזמינה רק אותנו לפרידה? אה? חבורה כל כך מצומצמת, במסננת, אה? היא הקפידה שאפילו החבר שלה לא יבוא, מה נראה לך? אל תהיה נאיבי, תאמין, אני אומר לך באחריות"…

ירון לא חיכה הפעם לתשובה או לתגובה שלי. "שמע", הסתובב לעברי בתנועה חדה ונענע לי את הכתף בחוזקה, "בוא נדבר על זה תכל'ס. אתה, יש לך רק עוד הזדמנות אחת ואתה חייב לנצל אותה, מבין? מחר אתה עם הכדור לבד מול השער, צריך רק לתת לו לטיפה קטנה ולהכניס גול. ממצבים כאלה אסור להחמיץ. עכשיו תשמע מה תעשה".

ירון היה עובר מיד לפרקטיקה, זה מה שהיה טוב אצלו וגם מעצבן באותה מידה. "מחר, כשנהיה אצל תהילה במושב, היא תהיה מוקפת כל הזמן באנשים ולא תוכל לדבר איתה, כן, אתה איתי? אבל כשיגיע הזמן ללכת הביתה, אני אאסוף את כולם ונתחיל ללכת לאוטובוס ואתה פתאום תגיד, אה, תגיד ששכחת אצל תהילה משהו ואתה תכף בא". ירון התלהב והתחיל ללוות את דבריו בתנועות ידיים דרמטיות. "עכשיו ככה, תקשיב: אתה חוזר אליה הביתה ואני בינתיים מסיח את דעתם של החבר'ה ואומר להם שלא יחכו לך, שנלך לאט לאט לתחנה".

"בינתיים", המשיך ירון שנשמע כמו מצביא שנואם בפני חייליו לפני היציאה לקרב, "כשאתה מגיע אליה הביתה, אתה דופק בדלת כמובן, כן, היא פותחת ואז אתה אומר לה, בלי פחד, אין לך מה להפסיד, אתה שומע אותי, טמבל, תקשיב לי טוב טוב, אתה אומר לה ככה, בשקט, בעדינות: תראי תהילה, הגיע הזמן שתדעי שאני אוהב אותך ורוצה רק אותך. אל תחכה לתשובה, תן לה נשיקה עדינה בשפתיים ותלך. תסובב את הראש ותלך. שמעת? זהו. תאמין לי, היא כבר תתקשר אליך. במקרה הכי גרוע, היא לא תתקשר, ואז תדע שעשית הכול, לפחות תהיה שלם עם עצמך. החיים נורא פשוטים, לא?"

"איפה", עניתי לו, "קל לך לדבר, אתה מכיר אותי, אתה יודע שאני לא אהיה מסוגל להוציא הגה".

ירון הביט בי באדישות מעורבת בבוז. "אז תפסיד את האהבה של החיים שלך, בדיוק ככה. יש הזדמנויות שאסור לפספס, אחר כך מצטערים על זה כל החיים. וחוץ מזה, כבר אמרתי לך, במקרה הכי גרוע היא תגיד לך שהיא אוהבת את הקובי הזה ושזה לא בא בחשבון בכלל. ממה אתה מפחד? כבר לא תצטרך לראות אותה, היא כבר לא תסתובב פה יותר. לפחות אז תוכל להגיד לעצמך שעשית ככל שביכולתך ולהמשיך הלאה".

בשלוש בלילה הלכנו לישון. לא עצמתי עין. כל הזמן התאמנתי על הטקסט שאני צריך להגיד מחר, בדיוק ברגע המתאים, בלי לגמגם, בלי לעשות צחוק מעצמי ובלי לפחד מהתוצאה.

בבוקר נפגשנו בתחנה המרכזית, כמו שקבענו, אבל הראש שלי כמובן לא היה במקום ועד שעליתי לאוטובוס גיליתי שהוא כבר מלא ואין לי מקום לשבת. גם סמדי הבחינה בכך וקראה לי מהשורה האחרונה, היא ישבה שם במושב האמצעי. "בוא, בוא לפה", צעקה לי. "אבל אין מקום לידך", צעקתי בחזרה. "נו, בוא כבר, נודניק", אמרה. כשהגעתי, סמדי אמרה לי: "בוא, שב במקומי". ואז, כשהתיישבתי, נדהמתי לגלות שהיא מתיישבת ממש עליי. הישבן המדהים שלה היה עטוף בג'ינס צמודים שאיימו להתפוצץ בכל רגע, וכל הדרך מתל-אביב לחיפה היא ישבה לי על הזין והתחככה עליו ללא הפסקה בתנועות מעגליות. כל הנוסעים באוטובוס הסתכלו אחורה, אבל לסמדי זה ממש לא הזיז. היא לעסה מסטיק וחייכה. אני התחבאתי מאחורי שערותיה, נושם את ריחם המופלא ומנסה להדחיק את העובדה שהזין שלי עומד כמו טיל. סמדי כל כך גירתה אותי, אבל בתוך תוכי כעסתי עליה. הבת אלף הזאת, אמרתי לעצמי, הולכת לשגע אותי דווקא היום. אני צריך עכשיו שקט מוחלט ולא איזה ישבן עגלגל וחטוב שירקוד לי על הזין יותר ממאה קילומטר. מצד שני, ההתחככות נעמה לי מאוד, כולם בבניין ההפוך היו משוגעים על התחת של סמדי, אז החלטתי לשתוק ולנסות בכל זאת ליהנות.

אחרי שעה וחצי של זקפה רצופה, מענגת ומייסרת, לקחנו עוד אוטובוס מהתחנה המרכזית בחיפה והגענו למושב. תהילה, הלסת שלי התחילה לרעוד, חיכתה לנו בתחנה, עם שני סלי קש גדולים, כובע לבן רחב שוליים, חצאית לבנה עד הברכיים וגופיה כחולה. כשירדנו מהאוטובוס היא ניגשה קודם כל אליי ונישקה אותי בלחי. סתם נשיקה בין ידידים, ניסיתי להרגיע את עצמי ולא לפתח ציפיות מוגזמות.

הלכנו אליה הביתה כדי לאסוף כמה דברים – מגבות, סלים, קצת אוכל ושתייה. אחר כך המשכנו לחוף הים של המושב. כשהתמקמנו על החולות תהילה חילקה לנו סנדוויצ'ים שהכינה בבית, התפשטה ונותרה בבגד ים. ירון התחיל לדפוק בי מרפקים ולצבוט אותי במותניים: "נו נו, יאללה יאללה", לחש לי באוזן, "נו…"

הנהנתי בראשי. המראה של תהילה בבגד ים הכניס אותי לסוג של היסטריה. רעדתי כולי — לחשוב שהבחורה הזו שבהתחלה התאהבתי ביופי הפנימי שלה ורק לאחר מכן התברר לי שגם יופיה החיצוני מרהיב – לחשוב שהבחורה הזו תהיה החברה הקבועה שלי, בת הזוג שלי, אשתי, האמא של הילדים שלי. החיים האלה יכולים להיות מאוד יפים.

"טוב, מי נכנס איתי למים?" שאלה תהילה וניתקה את חוט מחשבותיי וחזיונותיי. ירון אמר שהוא לא, נעם אמר שהוא מעדיף לשחק מטקות, שושי אמרה שהיא בכלל לא הביאה בגד ים, מיכל אמרה שקר לה, סמדי אמרה שהיא קודם כל רוצה להשתזף ולמרוח קרמים ורק ענת אמרה שאוקיי היא נכנסת.

"אתה בא?", שאלה אותי ענת. "כן", עניתי. תהילה כבר הייתה במים עד הברכיים והתחילה לשחות, ענת אמרה שזה מתחיל להיות עמוק ושהיא נשארת במים הרדודים ואני חתרתי לכיוון תהילה. הים היה סוער מאוד, כמו תמיד באמצע ספטמבר, הגלים היו גבוהים ואפשר היה לרכוב עליהם כברת דרך ארוכה עד החוף. תהילה החלה לגלוש ואני אחריה, כך פעם אחר פעם. הים הלך ונעשה סוער יותר ויותר. בכל פעם שהיינו רוכבים על איזה גל היינו בסופו של דבר נסחפים למערבולת, נתקלים זה בזה בעוצמה רבה ואוחזים ידיים כדי להחזיק מעמד מול הזרמים האדירים. פעם אחר פעם מצאנו את עצמנו מתנגשים זה בזה ומתחככים שוב ושוב, כאילו כוחות עליונים שבאים ממעמקי הים דוחפים אותנו זה לזרועות זה, כאילו אין מנוס מאיחוד בינינו. הרגשתי שמעולם לא נהניתי כל כך, שאף-פעם לא היה לי כל-כך טוב. השמש החמה, השמים התכולים, הים הירוק והאדיר, גופי השזוף והבריא המתחכך שוב ושוב בנימפה אלוהית, שעורה רך כמשי וריחותיה כניחוח פריחת ההדרים רגע לפני בוא האביב. ובלי קשר, אני גם אוהב אותה. אלוהים, כמה שאני אוהב אותה.

אחרי כמה דקות של שיכרון חושים, היא אמרה לי שהיא עייפה. את רוצה לצאת, שאלתי אותה. לא, לא, ענתה, אני רוצה שתיקח אותי קצת על הידיים. יש לך כוח? בטח, עניתי לה, מתנשף ומתנשם בעקבות המאבקים בגלים וההתרגשות הרבה. אחזתי ברגליה של תהילה, הנחתי אותן על ידי הימנית וחיבקתי את גופה בידי השמאלית, בעוד היא שולחת את שתי ידיה ונתלית בחוזקה על צווארי. גלי הים התנפצו על גופה של תהילה והצמידו אותה בכוח כביר לגופי. חיבקתי אותה בכל הכוח, ליטפתי אותה בעדינות. אתה תזכור את היום הזה, הוא המאושר ביותר בחייך, צרחתי כאילם בתוך תוכי כשעצמתי אט-אט את עיניי, קירבתי את ראשי אל עבר פניה ואת שפתי לעבר שפתיה. תהילה פערה מעט את פיה, צמצמה את עיניה. כן, כן, היא מוכנה, היא מוכנה לנשיקה הזאת, עצמתי את עיניי שוב וקירבתי את שפתיי לעברה עד שרפרפתי על שאריות האודם שמרחה על שפתיה בבוקר. הנה, הנה זה בא.

אלא שבעוד אני מצפה לרך, למתוק ולנעים שבמגע האנושי, חשתי לפתע ששפתיי ופי מתמלאים בשפריץ חד של מים מלוחים ועכורים. עוד לפני שהספקתי לפקוח את עיניי, שמעתי את קולה של סמדי: "הי שובבים, הפתעה", שהמשיכה להתיז מים לעבר פרצופי. "נמאס לי מהשמש, אבל ממש השתזפתי, נכון? התייבשתי לגמרי, הייתי חייבת, אבל חייבת להרטיב את עצמי", אמרה כשחיוך זדוני מרוח על פניה.

תהילה ואני שתקנו, אך המבט שלה אמר הכול. כן, לא היה לי ספק, גם היא הייתה מאוכזבת וכעוסה, בדיוק כמוני. סמדי ידעה כמובן שהיא מפריעה, שהיא ממש לא רצויה בסיטואציה הזו, אבל העמידה פני תמימה, כאילו אין לה מושג לאן היא נקלעה.

תהילה עוד הייתה על הידיים שלי, כרכתי את גופה אליי בכל כוחי, כאילו מתוך פחד מאיזשהו כוח שטני שיפריד בינינו. לא יכולתי לשתוק יותר. "סמדי, מותק, אני מבקש ממך", הופתעתי לשמוע את עצמי, "מבקש ממך יפה, צאי בבקשה מהמים, תשאירי אותנו לבד".

"היית מת!", ענתה לי סמדי, "אתה חושב שאני לא שמה לב מה הולך לקרות פה. תהילה, תיזהרי, אני לא אתן ליפול בפח של הנוכל החלקלק הזה".

"סמדי", נדהמתי לשמוע את קולה של תהילה, "עכשיו זו אני שמבקשת ממך, צאי מהמים, את לא רצויה כאן", אמרה כשהיא משפילה את ראשה.

"וואו", משכה סמדי בשערותיה, "אני לא מאמינה. שאת תגידי לי דבר כזה? את? ומה עם קובי? שכחת את קובי? שכחת שיש לך חבר, תגידי?"

"סמדי, צאי מהמים, עופי לנו מהעיניים", צרחנו תהילה ואני ממש יחד.

"אין שום סיכוי, אני אצא רק יחד איתכם, אתם יכולים לחלום על זה שאשאיר אתכם כאן לבד, אין סיכוי. תגידי מה את פסיכית", פנתה לתהילה, "מה עם קובי, יש לך חבר, קובי, אל תפלי בפח של היצור הזה…"

אם רק הייתי יכול להטביע את המכשפה, חשבתי לעצמי, כאן ועכשיו, את השטן הארור הזה שפתאום ניצב בשער ומונעת את כניסתי המובטחת לגן עדן. בעוד אני מסנן בתוך תוכי את כל הקללות ששמעתי אי פעם בימי חיי, במרחק של כמה מטרים מאיתנו נשמעו רעשי חתירה ולאחר כמה שניות בצבץ משם ראשו של נעם. "תגידו לי", אמר, "לא נראה לכם שהגזמתם. כמה זמן אתם במים? מספיק, יאללה, החוצה. אני יודע שקשה לכם להיפרד מתהילה, גם לי, אבל הגיע הזמן לזוז, אני לא רוצה להגיע לתל אביב באמצע הלילה. יאללה, החוצה, נוסעים".

תוך כמה דקות כולם התארגנו. נעם אמר לתהילה שאין טעם שנחזור אליה הביתה לתה או לקפה כי כבר מאוחר, שנלך כבר לתחנת האוטובוס ישר מהחוף. תהילה, בקול נכאים, כך לפחות היה נדמה לי, אמרה לו שבסדר, אבל היא תלווה אותנו לתחנה. תוך כדי צעידה לכיוון התחנה ראיתי איך ירון עוקב אחריי במבט מלא צער ומניד את ראשו באכזבה, הבנתי שהתוכנית השתבשה, שאין לי עכשיו שום דרך לעצור את תהילה ולדבר איתה לבד מבלי שאף אחד יפריע. האוטובוס, בנוסף לכל הצרות, הגיע מיד. הקפדתי לעלות אחרון, תהילה נשקה לי על הלחי, אמרה לי לשמור על קשר. עליתי לאוטובוס, ישבתי ליד החלון ועקבתי אחרי דמותה המתרחקת עד שנעלמה. מיד אחר כך הכנסתי את הראש לתוך החולצה והחלטתי שאני לא מדבר עם אף אחד עד תל אביב. ברקע שמעתי את סמדי מתגרה בחבר'ה, מפלרטטת עם כולם וצווחת שוב ושוב שאיזה חרמנים הגברים האלה, רק סקס יש לכם בראש, די, תעזבו אותי כבר, שכחתם שיש לי חבר, שלום? אני מה זה מתגעגעת אליו.

 

המסעדה עמוסה בטירוף והראש שלי אפוף חום ואדים וריח של מנות מתבשלות וכאלה שמונחות על דלפק החלוקה. אני עייפה. אני תמיד עייפה אבל כאן אני אוהבת להיות. אני שייכת לכאן. הכול נראה כמו תמיד אבל כשאני מרימה את העיניים מהפורל שכמעט גמרתי לאדות ורואה מישהו לא מוכר עומד ליד המלצרים שמחכים להזמנות, נדמה לי שאני הוזה.

הוא צעיר, בן שלושים אולי, רזה, לא מחייך. אבל השפתיים שלו פשוקות והשיניים – הלבנות מאוד – חשוקות בנגיסה עזה. הוא יפה מדי. יש משהו מאיים במבט שלו.

"את צריכה עזרה," הוא אומר.

זה בדיוק מה שאני חושבת. אני צריכה עזרה, כדאי שאזעיק עזרה, כי למרות החום במטבח העור שלי קר ואני יודעת שאין שום קשר בין השערות שמזדקרות עכשיו בעורפי לבין הפחד שאני חשה בדרך כלל כשאני מרגישה מאוימת. הפעם זה משהו אחר.

אבל אולי אני חולמת. אלוהים יודע כמה אני מותשת ואיש מלבדי לא שם לב שמשהו אינו כשורה. מלצרים מפנים אותו מדרכם בתנועת אגן כשהם מושיטים את ידיהם אל הצלחות והוא נעלם, אבל מתגלגל חזרה כמו גל כשהם מסתלקים. אני עוצמת עיניים, פוקחת אותן במהירות והוא שם. אני רוצה לבלוע רוק אבל הנשימה מפריעה לי.

"את צריכה עזרה," הוא חוזר ואומר, והפעם דמותו מבעד לאדים משתנה והוא הופך לילד אבוד שמתחשק להסיט לו את השיער מהמצח.

אני שומעת את עצמי אומרת, "אני לא יודעת, אני צריכה עזרה?" וזה נשמע כמו פלירטוט. מישהי מפלרטטת עם הבחור הזר הזה ליד דלפק החלוקה בשעת העומס של ארוחת הערב. הפורל התבשל יותר מדי וכבר אי אפשר להציל אותו.

ואז פניו נרגעות. "נראה ככה," הוא אומר.

דברים מסוימים גורמים לי להצטער על כך שלא ניחנתי ביכולת נבואית ולא הבנתי אותם לפני שפעלתי, וכשאני נזכרת בהם אני רוצה להעלות את עצמי באש. אבל כרגע הזמן מתקדם מהר מדי והזיכרון שלי לא מספיק להתערב. כשאני לא עונה הוא אומר, "הגשתי מועמדות למשרת טבח. כתבת שאת צריכה עזרה." זה נכון. הוא מקיף במבטו את בית המשוגעים שהוא המטבח שלי ואומר שוב, "את נראית כאילו את צריכה עזרה."

איך אני נראית? עבר המון זמן מאז שחשבתי על זה, מאז שהייתי יפה. כבר שעתיים אני מזיעה מאחורי הדלפק, כבר יותר מדי שנים, והזיעה מרטיבה את פני הקטנות וצובעת אותן באדום בוהק. בסוף כל משמרת ערב, בחצות, כשאני נכנסת לשירותי העובדים ומתיזה מים קרים על פני, אני מגלה שהמסקרה שמרחתי בבוקר, מחווה גאוותנית קטנה, נטשה את הריסים ונקוותה בספלי העור העמוקים שמתחת לעיני. אני בת ארבעים וחמש, תמיד עייפה עד מוות אבל נגועה בעצבנות בלתי פוסקת גם כשאני ישנה. אני נשואה למסעדה שלי בסאות' ביץ', נכנסת בבקרים החשוכים ויוצאת בלילות החשוכים עוד יותר, כך שלעולם איני יודעת איך אני אמורה להיראות, לא רואה את הציבור שאפשר היה להשוות אותי אליו אילו הייתי חלק ממנו. אני בקושי רואה אור יום. מדי יום ביומו אני לובשת בגדי שף מוכתמים בשומן וברוטב. אני יודעת בדיוק איך אני נראית ואני מופתעת, ואחר כך מתביישת בכך שזה מצער אותי כל כך כרגע.

 

***

 

"למה עשיתָ את זה?" אני שואלת אותו. זהו בוקר המחרת והוא בא למלא טפסים.

"מה עשיתי?" הוא שואל. הוא לובש את הג'ינס והטישרט השחורה מאמש אבל עכשיו, בדרך נס, הם נקיים.

"פשוט הגעת," אמרתי. "נכנסת ככה למטבח, בשיא העומס." אני נשמעת כמו אם גוערת, כמו מישהי שמנסה ללמד לקח.

"כי ידעתי שתהיי פה."

אני נאלצת להודות שזה הגיוני. אני מציצה בטופס המועמדות שלו. הוא לא מילא את סעיף הכתובת.

"איפה אתה גר?" אני שואלת.

"וזה נכון," הוא אומר. "את צריכה אותי."

אני כבר לא מפחדת. אתמול בערב, כשסוף סוף התעשתי ואמרתי לו "טוב, תיכנס למטבח ותתחיל לעזור," הרגשתי שאין לי ברירה. הרגשתי ששנינו זקוקים לעזרה. עכשיו הוא אומר לי שכשהמסעדה נסגרה הוא הלך למכבסה שפתוחה כל הלילה ושכנע שתי בחורות שיכורות שיכבסו את הבגדים שלו עם שלהן. בזמן שהג'ינס והטישרט התכבסו והתייבשו, הוא ישב בתחתוני בוקסר וקרא עיתון. הן נתנו לו שתי בירות. אני מתארת לעצמי את התמונה, איך הוא הקסים אותן ביופי ובמבט הרציני שלו, איך הן הרגישו שהן רוצות לעזור לו.

אני מעסיקה אותו לתקופת מבחן של שבועיים. אני לא מכירה אותו, לא יודעת מיהו או מי הוא היה ולכן מנסה להשגיח עליו בכל הזדמנות. אני מבינה שהוא עבד במסעדה כמו שלי בעבר, זה ברור מהטיפול שלו בציוד, מהתנועות ומהריכוז, מהעובדה שהוא אף פעם לא שואל שום דבר. אבל כבעלת מסעדה יש לי כל כך הרבה עבודה והיום אני מתרוצצת ממקום למקום – מתכננת תפריטים במשרד, עוברת על ספרי החשבונות, בודקת את המלאי במחסן, רושמת הזמנות בחדר הקירור, ורוב הזמן אין לי מושג מה הוא עושה. אני לא שוכחת ממנו לרגע אבל לא תמיד יודעת איפה הוא נמצא.

לפנות ערב אני מוצאת אותו ליד דלפק החלוקה. הוא הכין מוס אפונה מבריק, להגשה מתחת לסלמון הבית שלי. אני מופתעת אבל גם כועסת. אני שואלת מי הוא חושב שהוא. אני שואלת איך הוא הכין את המוס והוא מסרב לגלות, וכך אני מגלה שהוא שף מוסמך. אני שפית מוסמכת ואני אף פעם לא חולקת מתכונים שהמצאתי. אני מכירה היטב את היחסים בין פרטיות, גניבה וגאווה. ובכל זאת החשאיות שלו מעליבה אותי, עד שהוא נותן לי ביס ואני נישאת על כנפי העונג של האפונה.

בתום השבועיים אני מרשה לו להישאר כי היו גביעי פירה ממולאים בפואה-גרה, סלסת אננס-חלפיניו ופָּניני עם חָמוֹן סֶראנו, טוסטוני מח עצם קלוי, בּוֹמבּ אפרסקים, לקוחות ותיקים יצאו מגדרם, לקוחות חדשים – צעירים ואופנתיים נורא – עמדו בחוץ כל הלילה והיו מוכנים לחכות כמה שיידרש כדי לתפוס מקום. במסעדה שלי.

הוא שקט, אף פעם לא מאחר. אני לא יודעת איפה הוא גר. או מה הוא עושה כשהוא לא עובד ולפעמים אני שוכחת ממנו אבל כשאני נזכרת שהוא נמצא במסעדה בכל משמרת, גם כשאני לא משלמת לו, אני מתחילה לחשוב עליו כל הזמן. זאת המסעדה שלי, אני הבוסית, אז אני שואלת אותו שאלות, מנסה לפענח אותו.

כל התשובות שלו מעורפלות מדי. הוא כנראה חושב שהחיים שלו הם לא ענייני. אולי הוא צודק. הוא עובד טוב, זה כל מה שאני צריכה לדעת. ואולי הוא ביישן. אני ביישנית, אני יכולה להבין את זה. עד שיום אחד, בלי שום התראה, הוא אומר שלדעתו כדאי לנו לסגור בין ארבע לשש, לתת למטבח זמן להתארגן מחדש, לתת לצוות הזדמנות לאכול ביחד. הוא כבר הכין הכול – מרק עדשים, סלט תרד, הֵאם בגריל וגבינת מנצֶ'גו עם עגבניות צלויות ופסטו. האוכל טעים נורא, אוכל מנחם עם נגיעה לא ברורה. הוא אומר לי לשבת לידו בשולחן הצוות ואני מצייתת. אנחנו אוכלים.

אני מתחילה לחבב אותו ומגלה שנעים לי בחברתו. גם האחרים מחבבים אותו. הוא עושה את עבודתו במטבח אבל מאחורי הגב שלי הוא עוזר לכולם. הוא מדגים בפני המלצרים דרך חדשה ומתוחכמת לסדר מפיות על השולחנות. הוא מלמד את הברמנים להכין משקה מוודקה, שבבי קרח ושורש ג'ינג'ר מרוסק; הם מתחילים להציע אותו כמשקה הבית ואנחנו לא עומדים בביקוש. הוא שואל אם אפשר להגיש את מתאבן הצדפות עם כפות החרס שאני מוציאה לטעימות פרטיות בלבד. הוא מכין את ארוחת הצוות, הארוחה המשפחתית, בכל ערב.

באחד הערבים הוא רואה אותי נאבקת בספרי החשבונות במשרד ואומר שהוא יכול לעזור. הוא צדק מהרגע הראשון, אני צריכה עזרה. אני מרשה לו להתקין תוכנה במחשב הישן שלי, והיא הופכת את הנהלת החשבונות למשהו שאני ממש נהנית לעשות. הוא מחייך. הוא עובד במשמרת היום אבל נשאר עד סוף משמרת הערב והמארחות מספרות לי שהלקוחות מתים עליו. בערב הוא מקבל את פניהם, ולפעמים מלווה אותם לשולחנות. קשה לי להסביר איך לא ידעתי שהוא עושה את זה, איך הוא הצליח לעשות כל כך הרבה דברים מאחורי הגב שלי, אפילו שידעתי שהוא שם. לא ברור לי למה אני מניחה לזה לקרות, למעט העובדה שמאז שהוא בא אני עייפה הרבה פחות מאי-פעם. והעסקים פורחים.

אתמול בערב מצאתי ערימה של מפיות פשתן מקופלות כמעין כרית במחסן שבמרתף. הן נחו על שקית אשפה ענקית, והיה ברור שהוא התכסה בה. כשהתעמתי איתו הוא אמר שהצלתי את חייו.

וכשאני מתעוררת בוקר אחד כעבור כמה שבועות לקול המים הזורמים במקלחת שלי, אני תוהה מה התרחש בחיי. אני ישנה במיטה שלי לראשונה זה עשר שנים. אנחנו שותים שם קפה. הוא חופף לי את הראש, מקריא לי חוברות קומיקס, מתעלס איתי כאילו הייתי חפץ יקר ערך, נדיר ושביר, משהו שצריך לנהוג בו בזהירות כדי שלא יישבר, כאילו הוא מכיר אותי. אחר כך הוא מעביר בעדינות את שיניו הלבנות על עורי ואני מפחדת שהוא ינשך אותי אבל הוא אף פעם לא עושה את זה ולכן אני נרגעת. אני יודעת שאני אמורה לחשוש לפחות קצת, אבל אני לא חוששת.

כשאנחנו לא בדירה שלי, שנינו עובדים במסעדה שלי. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות על העבר שלו, הוא שקרה לו משהו שהוא לא מוכן לדבר עליו, ושהוא הגיע אלי בלי עבודה. בלי בית. אבל במקום לתהות איך לעזאזל נתתי לזר, ועוד צעיר כל כך, לחדור לחיי הקטנים, אני מתרפקת על ההקלה העילאית הטמונה בכך שאני לא צריכה לעשות הכול לבד כדי שהמסעדה תתפקד כמו שצריך. אני מתרפקת על כך שיש לי מישהו לישון איתו בלילה. עכשיו אני כבר לא מחפשת אותו, לא תוהה איפה הוא. כבמטה קסם, הוא צץ לצידי בלי אזהרה בכל מקום – בדלפק החלוקה, במטבח, בעמדת הסלטים – מחבק אותי ומצמיד אותי אליו. מנשק אותי בפה. אני כבר לא יודעת מי אני. נדמה לי שאני מתאהבת.

אני מגלה שהוא אשף במספרים ונותנת לו לפקח על כל הקניות. הוא מערבולת של אנרגיה ולפעמים נמצא בכל מקום בעת ובעונה אחת – בבר, בחדר הקירור, במטבח, בקדמת המסעדה. אני מתחילה לשכוח שהוא לא תמיד היה שם, שלא בנינו את המסעדה הזאת יחד. שפעם הייתי לבד.

לפני שהוא הגיע, לפעמים אחד הסועדים ביקש לראות את השפית אז הייתי תוחבת את השיער המיוזע למטפחת, מנגבת את הידיים בסינר ויוצאת לקבל מחמאות בחדר האוכל. אבל שכחתי איך מתנהגים בחברה והתחלתי להרגיש בנוח רק במחיצת אנשים שעבדו אצלי, לחמוק באין רואה למקומות שנדרשתי להגיע אליהם – בית מרקחת, מכולת, ניקוי יבש. אבל הוא כל כך שונה, כל כך נינוח ועליז במדי השף הלבנים לא פחות מאשר בחליפה בחדר האוכל. כל מסעדה צריכה אדם כזה.

הוא אפילו רכש חברים. כמה חבר'ה שאוכלים במסעדה כל שבת בערב. הוא מצטרף אליהם. כולם שפים מובטלים. אני שואלת אם לדעתו כדאי להעסיק מישהו מהם אבל הוא טוען שהם רוצים לפתוח מסעדה בעצמם. בהתחלה אני נהנית מהסיפורים שהוא מספר לי עליהם. נעים להקשיב להם ואני נזכרת איך זה כשיש חברים ושמחה בשבילו. לרגע לא ציפיתי שהוא יסתפק בי. עד שבוקר אחד, על כוס קפה לפני העבודה, זה מכה בי.

"אתה פותח עסק עם החבר'ה האלה?" אני שואלת.

"מותק," הוא אומר, "אני איתך, לא?" הוא מקמט את מצחו בעלבון. "את מדברת כמו משוגעת."

כי אני אכן משוגעת. אני חיה עם מישהו צעיר ממני בחמש-עשרה שנה, מישהו שצץ פתאום במסעדה וידע בדיוק מה יקרה, הניח דברים שאני עצמי לא ידעתי, וצדק. עברתי מחמש-עשרה שעות עבודה ביום בלי הפסקה, לבילוי של שעה בים כל יום בשלוש. במקום לישון לבד על הספה אני מעבירה כמעט כל דקת ערוּת או שינה בחברת גבר זר שחשבתי שהוא הזיה. אני מרגישה שהוא תמיד היה כאן, שהוא יציב ושאני מוגנת. לא ידעתי שאני זקוקה לביטחון הזה עד עד שחשתי אותו מדי יום.

יש לי זכות להיות משוגעת. אני בגיל העמידה, גרומה. הפנים שלי רזות, שקועות. יש לי המון קמטים. אבל הגבר הזה נוגע בהם. הוא מנגב אותם כשהם מזיעים, הוא מסיט מעליהם שערות סוררות, הוא מסתכל בהם. הוא מנשק אותם בלי הפסקה.

"אולי אתה המשוגע," אני אומרת כי כשאני חושבת על החיים האלה, אני יודעת שאני לא מבינה. ואז נמאס לי לחשוב ואני אומרת, "אולי אתה המשוגע. אתה לא באמת מכיר את האנשים האלה. אולי הם גנבים."

אני מכירה מגוון פסיכופתים וגנבים. הם הולכים לאן שהם רוצים בביטחון עצמי יוצא דופן של אנשים נואשים שאין להם מה להפסיד, או שהם טיפשים מכדי להאמין שיפסידו משהו. אם הם רוצים כסף או אלכוהול או סקס, אם הם רוצים להפחיד מישהו באמת או סתם בשביל הקטע, אם הם פשוט רוצים לאכול בחינם, הם נכנסים למקומות שהם לא שייכים אליהם ודורשים שיראו אותם ויגישו להם. בסאות' ביץ', שבטלנים ושיכורים חולקים בה רחובות וחופים עם ידוענים ותיירים עשירים, בדרך כלל קשה להבחין בין איומים אמיתיים לבין מראית עין, ולכן זה כל כך מסוכן. פעם סירבתי להכניס איל הון למסעדה כי הוא נראה לי בריון. פעם נתתי לשני בריונים להישאר בבר עד שעה מאוחרת כי הם נראו לי כמו אילי הון; אחרי הסגירה הם שדדו שתי מלצריות שלי ברחוב. יש רוצחים שנראים כמו גנבים. יש גנבים שהם רוצחים מסוג מסוים. אני מכירה את האנשים האלה ואני נשמרת מפניהם.

לכן אני נלחצת כשאני שומעת על החבר'ה שהוא אוכל איתם מדי שבת בערב, ומתחילה לתהות על קנקנם. אני מתחילה לחשוש לגורלו, מתחילה לחשוב שמוליכים אותו שולל. אני יודעת שהוא מזמין אותם. לא אכפת לי מהכסף. אני אומרת לו שייזהר כי אני רוצה להגן עליו. הוא אומר, "אל תדאגי. אני חושב שאנשים טובים מיסודם. את נתת לי הזדמנות, לא? ואני מכיר אותם יותר טוב משאת מכירה אותי."

זה נכון. הוא הגיע מתעלומה שעדיין לא פתרתי, למסעדה שלי ולבית שלי – המקומות שאני מכירה הכי טוב. והוא ידע שאכניס אותו, ושבהמשך אבטח בו. יש לו אינסטינקטים בריאים.

לי אין חברים. אני אומרת לעצמי שזה מבחירה, אבל בעצם הפכתי לאישה בודדה מבלי לשים לב. אחרי שבעלי עזב, לא ידעתי איך לחזור להיות מישהי שמסוגלת לבטוח בזולת. השקעתי את כל המשאבים שלי בבית ספר לקולינריה ואחר כך בעבודה. אני אוהבת את העובדים שלי ושמחה שהם קרובים אלי, אבל לפני שהוא הגיע, חשבתי שאני זקוקה רק לעצמי. חשבתי שאני מכירה את עצמי, ולכן לא הרגשתי כשהבדידות התגנבה אלי. לא ראיתי אותה מתקרבת ופתאום, אברקדברה, היא נעלמה.

ממש כמו גנב, כשלא שמתי לב, הוא בא ולקח את כל הדברים שפחדתי מהם, והחליף אותם בדברים ששכחתי שאי-פעם רציתי, כמו לחזור הביתה ולשתות ברנדי ולהקשיב למוזיקה כשרגלי הכואבות מונחות בחיקו של מישהו במקום להירדם על הספה בבגדי עבודה, כי לפני עשר שנים נדרתי להחרים את המיטה. כמו לחזור עם מישהו ברגל מהעבודה, להכין למישהו חביתה בחצות, לגעת במישהו שרוצה לגעת בי. אט אט, בעדינות, פיסה אחר פיסה, הוא לקח אותי וסילק את כל הפחדים שלי.

אני מחשיבה את עצמי לבת מזל, למבורכת. איכשהו מישהו או משהו אלוהי החליט שאני ראויה לחיים שאני חיה, חיה באמת עכשיו. אבל הכישוף נקטע בוקר אחד כשאני מתעוררת לבדי. אני רוצה שזה יהיה חלום. זאת לא הפעם הראשונה שאני עוצמת עיניים ומנסה להעלות באוב את הדבר שלדעתי אני לא מסוגלת לחיות בלעדיו, אבל לפני שהוא הגיע נשבעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה. אז, לפני המסעדה, לפני העבודה, כשגיליתי שאני מסוג הנשים שקל לעזוב, התפרקתי. אחר כך התחננתי והפצרתי והבטחתי לעשות הכול כדי להשתפר, כדי לתקן את עצמי. אפילו שלא ידעתי מה היה פגום.

הפעם אני מוכנה לקרב. כשאני מגיעה למסעדה, השיניים שלי כבר נוקשות. זה בוקר קיץ לוהט אבל אני רועדת. אני נכנסת למטבח והוא יוצא מאחורי דלפק החלוקה; ברור כשמש שהוא נמצא כאן שעות. הוא סידר מחדש את חדר הקירור ועכשיו כל הדברים הנחוצים מונחים לנגד עינינו. הוא איבק את כל הבקבוקים בבר. הוא לקח את ארגז הלימונים שהתחילו להתקלקל והכין מהם ארבעים עוגות הדרים אישיות לסרוויס של הערב. השעה שבע בבוקר ושאר הצוות יגיע רק בעשר. הוא ערך שולחן לשניים עם בקבוק שמפניה מצונן. הוא מוציא מהתנור בוריטוס סרטנים ומאכיל אותי בעודו מסביר שלפעמים הוא לא יכול לישון, הוא פשוט מוכרח לעבוד. אני מבינה את זה, זה נכון גם לגבי אבל זה לא מסלק את הכאב ואת הבהלה. אני רותחת מזעם. אחרי הנגיסה הראשונה אני אומרת, "זה נדוש להאכיל אותי," כי ההנאה מערערת אותי מאוד. אבל הוא לא נרתע. הוא אומר, "את חושבת שזה נדוש?" ומוביל אותי למטה, למשרד, שבו הכין מבעוד מועד מזרן מנופח ונרות דולקים.

הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה גם הפעם הראשונה, ואז לא ידעתי כלום. הייתי צעירה כל כך, חשבתי שזה יימשך לנצח, לא חשבתי שהפחד עלול לאכּל את האהבה, ובמקום לכבות אותה כמו אש הזנתי אותה, טיפחתי אותה, האכלתי את חוסר המנוחה שלה נגיסה אחרי נגיסה כדי שהיא לעולם לא תשׂבּע ולעולם לא תיגמר. עשיתי מאמצים קדחתניים כדי לוודא שהאש לא תכבה, ולא ראיתי שהיא יוצאת משליטה.

הוא אומר, "תראי, אני יודע שהבהלתי אותך. אני מצטער. אבל לכל אחד יש עבר. אנחנו לומדים איך להיות יחד, אבל אנחנו עדיין מי שהיינו קודם."

אין לי מושג מי הוא היה קודם. ואת מי שאני הייתי קודם עזבתי מזמן. החלפתי אותה במישהי שמקדישה את לבה לטעמים ולמרקמים ולריחות. שמשתמשת בראש לכל דבר אחר. שמחפשת היגיון בדברים. ההיגיון הציל אותי, החזיק אותי. הוא זה שחילץ אותי מהבוץ וחיתן אותי עם קריירה שנשענת על כל תכונות האש. הוא זה שברא אותי מחדש כאדם מוקף באנשים, בטבחים ובמלצרים ובברמנים ובשוטפי כלים ובספּקים ובלקוחות, כך שלא ידעתי שאני לבד. מה שלמדתי, בנוסף לבישול, היה שבכל פעם שמשהו משתבש, אני יכולה לתקן אותו אם אני רק מוצאת בו היגיון. לא הסתכנתי, עד שנתתי לזר מוחלט להיכנס למטבח שלי, למיטה שלי.

מצאתי בו היגיון. הוא היה צעיר אבל כבר עייף מדי. הוא רצה יציבות. הוא רצה לבנות חיים עם מישהי שעובדת בענף שהוא אוהב ומבין. הוא ידע להפעיל כל מכשיר, להגדיל רווחים, להכשיר טבחים ומלצרים. הוא היה טבח נפלא, מעורר השראה, יצירתי. הוא ידע לטפל בבשר, להסיר עור של דג סוֹל בתנועה אחת, הוא ידע לקפל קוויאר לתוך זביונה באותה קלילות שבה הכין טוסט גבינה. הדברים האלה שימחו אותו ונראו לי הגיוניים. הוא ידע שדי בנגיסה שלא טעמתי קודם כדי להכניע אותי. שהלב שלי ינצח. הוא ידע איך להגיע לשם.

אז כשאני באה למסעדה הבוקר, אחרי שאני איתו יותר משנה וחצי, והמפתח שלי נתקע במנעול, אני יודעת שאני חולמת. על פנקייק בננה. לא הופתעתי כשהוא יצא באמצע הלילה כי מאז הפעם הראשונה, זה נהיה טקס שאני חוגגת כמו נערה מתבגרת. הבוקר התקלחתי והתגלחתי, מרחתי קרם לחות, התבשמתי. אני מקווה שהוא מכין פנקייק בננה כי זה מה שמתחשק לי לאכול. פנקייק בננה עם פקאנים וסירופ קרמל. אני אתן לו להאכיל אותי, נגיסה אחרי נגיסה מתוקה, כמו תמיד. כי אני מאוהבת כמו קלישאה.

אני מנסה לפתוח את הדלת שוב ושוב, בעוצמה גוברת והולכת עד שהמפתח נשבר במנעול. אני נראית כמו גנבת שמנסה לפרוץ למסעדה שלי. השעה רק שבע בבוקר ואין איש ברחוב. אני מצמידה את כפות הידיים לצדי הפנים כמו סכי עיניים ומציצה פנימה. האורות כבויים ונדמה לי שאין שם כלום, שהמסעדה שלי היא חדר ריק. כמו בהתחלה, כשהתרוקנתי וקניתי חלל שאוכל למלא. נדמה לי שהשולחנות והכיסאות נעלמו. אולי הוא הזיז אותם. אולי הוא משפץ את חדר האוכל או שוטף את השטיח. אני דופקת. ומחכה. אני דופקת שוב וקוראת בשמו. איש לא מגיע. לכן אני דופקת שוב ושוב ושוב, יותר ויותר חזק כדי שהוא ישמע אותי, ייצא ממקום מחבואו ויגרום לפחד שמתחיל להעלות עשן בתוכי להצטנף בחזרה לאפר.

ניידת משטרה חולפת ברחוב והשוטר יוצא ומבקש לראות את תעודת הזהות שלי אבל אין לי שום דבר שמעיד על כך שהמקום שייך לי. המפתח שלי שבור במנעול כי הוא לא מתאים. הפנים שלי רטובות אז אני יודעת שאני בוכה והשיניים שלי חשוקות וכואבות – הכול כואב לי – ופתאום, בהפתעה מוחלטת, אני מתחילה לצרוח כמו משוגעת, הוזה, כל סוגי הטירוף המוכרים לי, כמו מישהי שצריך לפחד ממנה. אני. מישהי שמפחדים ממנה.

השוטר טופח על כתפי ומבקש ממני להירגע. כשאני נרגעת, הוא מציץ מבעד לחלון ומבקש שאגיד לו מה יש בתוך המסעדה. התיאור שלי לא תואם למה שהוא רואה. "אין שם ויטראז', גברת."

"מה עם עמדת הקפה?" אני אומרת. "בפינה האחורית? מכונת אספרסו, פלאנג'ר, שני קנקנים, אחד לנטוּל…" אני פולטת את המצאי כמו כרוז במכירה פומבית.

"אין שם כלום, גברת. שום דבר. יש מישהו שאנחנו יכולים להתקשר אליו?" בטח! אני חושבת. תתקשר אליו. שדדו אותנו! הוא בטח קשור שם בפנים, מחכה שיצילו אותו. איך לא חשבתי על זה קודם? כמה זמן בזבזתי? הוא סומך על כולם בעיניים עצומות. הוא היה מכניס כל אחד. יכול להיות שהוא מת!

אני מדקלמת את מספר הטלפון שלו ובעוד השוטר מתקשר אני מוחה את העיניים, אוזרת עוז ומזדקפת. אני באה, אל תדאג. אני כאן. אני באה, אבל ההודעה בטלפון הנייד אומרת שהמספר לא פעיל. שילמתי את החשבון בשבוע שעבר.

"יש מישהו אחר?" הוא שואל אותי.

מישהו אחר? לא, אף אחד. אין אף אחד אחר.

"גברת?" הוא אומר, כי לא עניתי לו ואני לוטשת עיניים מבעד לחלון השחור, במקום שלי. "עובד אולי? מנהל?"

כן, יש עובדים. מלצרים ושוטפי כלים. יש מארחות, טבחים, שני סושפים, מלצרים, סומליֶה בסופי שבוע. יש מנהלי משמרת-יום ומנהלי משמרת-ערב. לפעמים יש נבלנית בחדר האוכל, רביעיית מיתרים בבר. יש המון אנשים, ממש נחמדים, שמגיעים הנה יום ולילה כדי לאכול. עולם שלם של אנשים נפלאים.

אני רוצה להגיד לו את זה אבל לא יודעת איך, ואז פתאום אני מרימה את העיניים ורואה את אָדל, מנהלת משמרת-הערב, עומדת בסמוך. אני שומעת אותה מזדהה, שואלת מה קרה. אני שומעת אותה מזהה אותי. אני שומעת אותה אומרת שהיא הגיעה מוקדם כי השאירה את הטלפון הנייד בעמדת המארחת והיא צריכה להתקשר לאמא שלה. אני תוהה למה היא לא התקשרה אליה מהבית. אני תוהה מה היה קורה אילו היינו עירומים על המזרן המתנפח במשרד שלי, אוכלים פנקייק בננה בידיים ושומעים פתאום מישהו למעלה מחטט בעמדת המארחת. היינו חושבים ששדדו אותנו. באמת שדדו אותנו.

שוטר נוסף מגיע והשניים פורצים את הדלת ואדל ואני נכנסות. אדל אומרת "אלוהים ישמור אלוהים ישמור" פעם אחר פעם. אני לא מדברת. אדל מתחילה להסתובב בחדר האוכל, נוגעת בקירות, מניחה יד על גבי יד כאילו השולחנות, הכיסאות, המפות, האגרטלים, הכלים עשויים לצוץ פתאום מאחורי הטאפט הוורוד שהדבקתי בעצמי. בימי הבדידות. כשחשבתי שאני מוגנת. פוף. הכול נעלם. אין כלום בחדר האוכל, בבר, בטרקלין. כל הצלחות והכוסות, קנקני המים, כלי השמנת וקעריות הסוכר, השמנת והסוכר. הכול נעלם. המטבח הוא כספת ריקה מפלדת אלחלד. מעמד ה"הובארט" הענק לסכיני הפירוק הדקיקים, הסירים והמחבתות, המלקחיים והלקקנים והכפות המחוררות, המסננות, הכול נעלם. האוכל נעלם, הסטייקים והנתחים והדגים והצלעות, תפוחי אדמה ובצלים ושומים, כל השמנים והחומצים, התבלינים והעשבים, הכמהין, הממרחים, הקמח, החמאה, שמרים, חלב, תמציות טעם. חדר הקירור מגולח, למעט ארגז לימונים מרקיבים.

אני מרימה לימון אחד ואצבעותי חודרות דרך הטחב הכחול-הלבן הרך עד לבשר הרקוב, המדיף צחנה אומללה. איך ייתכן שהוא אפה מהם עוגות? הוא היה קוסם. אני מתיישבת על רצפת חדר הקירור, הלימון האיום בכף ידי, ומנסה למצוא היגיון בקסם. זריזות ידיים.

השוטרים מתשאלים אותי, אבל המילים שהם אומרים מתערבבות ומאבדות משמעות כך שאני לא יכולה לענות. הם פונים לאדל, היא בוכה. אני שומעת אותה נוקבת בשמו, מתארת אותו, אבל התיאור לא מזכיר שום אדם שאני מכירה.

המגודל מבין שני השוטרים משחיל את ידיו בעדינות רבה מתחת לזרועותי ומרים אותי. הוא מלווה אותי לחדר האוכל, שוכח שאין איפה לשבת ופשוט מניח אותי בעדינות על השטיח, שכנראה לא היה לו זמן לתלוש.

"אני יכול להביא לך משהו?"

אבל מה כבר אפשר לשלוף יש מאין?

"יש עוד מישהו שאפשר להתקשר אליו?" שואל השוטר. אני מנסה להעלות בדמיוני את דמויות חבריו מארוחות הערב של שבת, גברים שמעולם לא פגשתי. לא ייתכן שהוא עשה את זה לבד. אני שומעת את אדל פולטת שמות ומספרים.

"טוב, יופי," אני שומעת את השוטר. "נתקשר אליהם. בינתיים, את רוצה להביא משהו לבוסית שלך? כוס קפה? היא צריכה משהו."

מה צריך כשהכול נעלם?

משהו קטן. רק דבר אחד קטן, משהו שאוכל להעלים, משהו שאין לו תחליף וייעלם לנצח. קצה אצבע. הפנינה הקטנה שבתחתית אפרכסת האוזן. בוהן, משהו שאוכל להעביר עליו את השיניים ולנגוס, לקטוע חד וחלק. דבר אמיתי, אובדן אמיתי, שבהיעלמו יאמר שוב ושוב, לנצח, שפעם הייתי שם.

הם נוודים. רק על פריז הם מרעיפים חודשים בנדיבות; בברלין, וינה, נפולי, מדריד, פטרבורג וערי בירה אחרות הם מקמצים בזמנם. בפריז הם מרגישים כמעט בבית; פריז עבורם היא הבירה, עיר המקלט. שאר אירופה – פרובינציה משעממת וחסרת מעוף שניתן לסבול אותה רק מבעד לווילונות מוגפים של מלונות פאר או מקדמת הבמה. אין הם זקנים, אבל הם הספיקו כבר להיות פעמיים-שלוש בכל בירות אירופה. אירופה הספיקה להימאס עליהם והם החלו לדבר על נסיעה לאמריקה, וימשיכו לדבר על זה עד שישכנעו אותם שהקול שלה לא נפלא עד כדי כך שמן הראוי להציגו בפני שני חצאי הכדור.

לא קל לפגוש בהם. ברחובות בלתי אפשרי לראותם מאחר שהם נוסעים בכרכרות, נוסעים כשכבר חשוך, בערב ובלילה. הם ישנים עד הצהריים. לרוב הם מתעוררים במצב רוח רע ואינם מקבלים איש. הם מקבלים מבקרים רק לעתים נדירות, באקראי, מאחורי הקלעים או ביושבם לארוחת ערב.

אותה אפשר לראות על גבי גלויות למכירה. אבל על גבי הגלויות היא יפהפיה, ואילו במציאות היא לא היתה יפיפייה מעולם. אל תאמינו לגלויות שלה: היא מכוערת להחריד. רוב האנשים רואים אותה על הבמה. אבל על הבמה היא לא ניתנת לזיהוי. פודרה, סומק, מסקרה ושיער נוכרי מכסים את פניה, כמו מסיכה. כך זה גם במופעים גדולים.

כשהיא, בת העשרים ושבע, מגלמת את מרגריטה,  מקומטת, מגושמת, אפה מכוסה בנמשים, היא ניבטת כנערה תמירה ונאה בת שבע עשרה. על הבמה היא מזכירה את עצמה פחות מכול.

אם בחפצכם לראותם, השיגו הזמנה לסעודות שנערכות לכבודה ושלעתים היא עצמה עורכת לפני נסיעה מבירה אחת לאחרת. לזכות בכבוד הזה קל רק ממבט ראשון, למעשה, אל שולחן הכבוד יכולים להגיע רק המובחרים שבאנשים… עם האחרונים נמנים מבקרי תיאטרון נכבדים, נוכלים שמתחזים למבקרים, זמרים נוכריים, בימאים ומנצחי תזמורות, שוחרים וחובבים בעלי קרחות ממורקות, שהתגלגלו להיות שוחרי תיאטרון ומלחכי פנכה והוזמנו בזכות זהב, כסף וקרבה משפחתית. סעודות אלה אינן משעממות, למתבונן הן מספקות עניין… כדאי לסעוד בהן פעם-פעמיים.

המפורסמים (ישנם רבים כאלה בין הסועדים) אוכלים ומדברים. תנוחתם משוחררת: צווארם נטוי לצד אחד, ראשם לצד שני, מרפק אחד על השולחן. הזקנים אף מחטטים בשיניהם. העיתונאים תופסים את הכיסאות הקרובים ביותר אליה. כמעט כולם שיכורים ומנהגיהם נטולי עכבות, כאילו הם מכירים אותה כבר מאה שנה. עוד לגימת משקה, והעניין היה גולש לפמילייריות. הם מתבדחים בקול רם, שותים, נכנסים זה לדברי זה (אך לא שוכחים לומר: "Pardon!"), נושאים נאומים מופרזים, וכפי הנראה אינם חוששים לומר כסילויות; חלקם, רוכנים בג'נטלמניות מעבר לשולחן ומנשקים את ידה. המתחזים למבקרים משוחחים בידענות עם השוחרים והחובבים. השוחרים והחובבים שותקים. הם מקנאים בעיתונאים, מחייכים בענווה ושותים רק יין אדום, שבסעודות האלה יכול להיות טוב במיוחד.

היא, מלכת הסעודה, לבושה בפשטות, אך יקר נורא. יהלום גדול על צווארה מציץ דרך צווארון התחרה. על כל אחת משתי ידיה – צמיד מאסיבי וחלק. התסרוקת שלה שנויה במחלוקת. הנשים – אוהבות, הגברים – לא. פניה זורחות ומעטירות את הרחב שבחיוכים על אחוות הסועדים. היא יודעת לחייך אל כולם בבת אחת, לדבר עם כולם ביחד, להנהן בחינניות; כל סועד זוכה להנהון. הביטו בפניה ותקבלו את הרושם שהיא מוקפת בחברים בלבד ושהיא רוחשת כלפיהם אהבת אמת. בסוף הסעודה היא מעניקה לאי אלו אנשים את הכרטיסים שלה; מאחורי הכרטיס היא רושמת את השם ושם המשפחה של בר המזל-המקבל וחתימה. היא מדברת צרפתית כמובן, ובסוף הסעודה גם שפות אחרות. באנגלית ובגרמנית היא מדברת נורא עד גיחוך, אבל כישורי השפה העלובים שלה נשמעים חינניים. באופן כללי היא כה חיננית, עד שאתם עשויים לשכוח עד כמה היא כעורה למשך זמן רב.

והוא? הוא le mari d'elle, יושב במרחק חמישה כיסאות ממנה, שותה הרבה, אוכל הרבה, שותק הרבה, מגלגל כדורים מלחם וקורא שוב ושוב את התוויות שעל הבקבוקים. מבט בגזרתו מגלה שאין לו מה לעשות, שהוא משועמם, עצל, ושנמאס לו…

הוא בלונדיני ושבילים של קרחת מפלסים את קרקפתו. נשים, יין, לילות בלי שינה והתרוצצות בעולם חרשו את פניו והותירו קמטים עמוקים. הוא כבן שלושים וחמש בסך הכול, אבל מבוגר יותר למראה. פניו כמו הושרו בקוואס. עיניים טובות, אך עצלות… לא תמיד היה כעור כל כך, אך כעת הוא כעור. רגליו מעוקמות, ידיו אפרפרות, צווארו שעיר. בשל הרגליים המעוקמות הללו וההליכה המשונה מאוד מכנים אותו באירופה משום מה "עגלה". לבוש בפראק שלו הוא מזכיר עקעק רטוב בעל זנב יבש. הסועדים לא שמים לב אליו. הוא מחזיר להם באותו המטבע.

היה והזדמנתם לסעודה כזאת, הביטו בהם, בבני הזוג האלה, צפו ואמרו לי, מה קָשַר בעבר ומה קושר בין שני האנשים האלה בהווה. העיפו בהם מבט אחד ואז תענו (פחות או יותר) כך:

— היא – זמרת מפורסמת, הוא – רק בעלה של זמרת מפורסמת, או אם נשתמש בביטוי של מאחורי הקלעים, הבעל של אשתו. היא מרוויחה עד שמונים אלף בשנה בכסף רוסי, הוא לא עושה דבר, על כן יש לו זמן להיות המשרת שלה. היא זקוקה למנהל כספים ולאדם שיתעסק באמרגנים, חוזים, הסכמים… היא מתרועעת רק עם קהל מריע. לרמת מכירות הכרטיסים, הצד הפרוזאי של עיסוקה, היא לא יורדת, אין לה כל עניין בכך. אם כן, היא צריכה אותו כעוזר, כמשרת… היא היתה מגרשת אותו אילו היתה מסוגלת להסתדר בכוחות עצמה. הוא, לעומת זאת, בקבלו ממנה שכר מכובד (אין לה מושג כמה היא מרוויחה!), כאילו לקח סוכריה מתינוק, עושה יד אחת עם המשרתת וגונב ממנה, מפזר את כספה, מתהולל בלי הפסקה, אולי אף שם משהו בצד ליום סגריר – ומרוצה ממצבו כמו תולעת שמכרסמת תפוח טוב. הוא היה עוזב אותה לולא היה לה כסף.

כך חושבים ומדברים כל אלה שמתבוננים בהם בעת הסעודות. הם חושבים כך ומדברים מפני שבלא אפשרות לרדת לעצם העניין, ביכולתם לשפוט רק באופן שטחי. בה הם רואים דיווה, ממנו מתרחקים כמו ממצורע, מכוסה בריר צפרדעים; כך או כך, הדיווה האירופאית הזאת קשורה בצפרדעון הזה בקשר מעורר קנאה ונאצל ביותר.

כך הוא כותב: " שואלים אותי, למה אני אוהב את המכשפה הזאת? האמת היא שהאישה הזאת לא ראויה לאהבה. היא גם לא ראויה לשנאה. היא ראויה אך ורק לכך שלא ישימו לב אליה, שיתעלמו מקיומה. כדי לאהוב אותה צריך להיות או אני, או מטורף, ובעצם, היינו הך.

היא לא יפה. כשהתחתנתי איתה היא היתה מכוערת להחריד, ועכשיו על אחת כמה וכמה. אין לה מצח; במקום גבות שני קווים אשר בקושי נראים עוברים מעל עיניה; במקום עיניים יש לה שני חריצים לא עמוקים. בחריצים הללו דבר לא מבריק: לא שכל, לא תאוות, לא תשוקות. אפה – בולבוסי. פיה קטן, יפה, אבל השיניים איומות. אין לה חזה, אף לא מותניים. אולם על החיסרון האחרון היא פיצתה ביכולתה העל-טבעית להידחק בגמישות לתוך מחוך. היא קצרה ומלאה. היא מדולדלת. En masse, החיסרון הבולט ביותר בגופה הוא לדעתי העדר מוחלט של נשיות. את חיוורון הפנים ורפיון השרירים איני מחשיב לנשיות ועל דעתי זו חולקים רבים מאוד. היא אינה גבירה, אף לא עלמה, אלא תגרנית על פי גינוניה: מתהלכת בנפנוף ידיים, יושבת בשיכול רגל על רגל, מתנדנת אחורה-קדימה כל-כולה, שוכבת ברגליים מורמות, וכד'…

היא מרושלת. יותר מכול מעידות על כך מזוודותיה. לבנים נקיים מעורבבים בהן עם מלוכלכים, שרווליות עם נעליים ועם המגפיים שלי, מחוכים חדשים עם שבורים. לעולם איננו מארחים איש, מכיוון שבחדרים שלנו תמיד שוררים אי-סדר ולכלוך… אך למה להכביר במילים? הביטו בה בצהרי היום, כשהיא מתעוררת ויוצאת בעצלתיים מתחת לשמיכה, ולא תכירו בה את האישה בעלת קול הזמיר. שערה מדובלל וסתור, עיניה נפוחות משינה, כתונת הלילה שלה קרועה בכתפיים, יחפה, פוזלת, אפופת עננת עשן טבק מאמש – הדומה היא לזמיר?

היא שותה. שותה כמו קוזאק, כל דבר ובכל זמן. שותה זה זמן רב. לולא שתתה היתה עולה על אדלינה פאטי, בוודאי לא נופלת ממנה. היא שתתה כבר מחצית מהקריירה שלה ובקרוב מאוד תשתה את המחצית השנייה. גרמנים נבזים לימדו אותה לשתות בירה, ועכשיו אינה שוכבת לישון לפני שהיא שותה שניים-שלושה בקבוקים. לולא שתתה, לא היתה לה דלקת הקיבה.

היא גסת רוח, הסטודנטים שמזמינים אותה לקונצרטים שלהם עדים לכך.

היא אוהבת פרסומות. הפרסומות עולות לנו כמה אלפי פרנקים בשנה. אני מתעב את הפרסומות בכל נפשי. יקרה ככל שתהיה, הפרסומת המטופשת תמיד תהיה זולה מקולה. אשתי אוהבת שמחניפים לה, לא אוהבת כשאומרים עליה אמת שאינה דומה למחמאה. היא מעדיפה נשיקת יהודה קנויה 1  על פני ביקורת ללא משוא פנים. העדר מוחלט של תודעת כבוד עצמי!

היא חכמה, אולם אין שכלה מאומן דיו. מוחה איבד את גמישותו מזמן; הוא התכסה בשומן וישֵן.

היא גחמנית, לא עקבית, אין לה דעה אחת מבוססת. אתמול היא אמרה שהכסף הוא הבל הבלים, שאינו העיקר, ואילו היום היא מופיעה בארבעה מקומות מכיוון שהגיעה למסקנה כי אין דבר בעולם ששווה יותר מכסף. מחר היא תגיד את מה שאמרה אתמול. אין היא רוצה לשמוע על מולדתה, אין לה גיבורים פוליטיים, לא עיתון אהוב, סופרים אהובים.

היא עשירה, אך אינה עוזרת לעניים. יתר על כן, לעתים קרובות היא לא משלמת לתופרת ולַסָפר את כל שכרם. אין לה לב. אישה פגומה מהחל ועד כלה!

אך הביטו במכשפה הזאת כאשר כל-כולה מאופרת, מלוקקת, מתוחה, יוצאת אל  הבמה, כדי לפצוח בתחרות בזמירים ובעפרוני שמברך את בוא האביב. כמה זקיפות קומה וכמה קסם בהליכה הברבורית הזאת! הביטו מקרוב ושימו לב היטב, אני מתחנן. כאשר היא מרימה את ידה לראשונה ופותחת את פיה, החריצים שלה הופכים לעיניים גדולות ומתמלאים בברק ובתשוקה… בשום מקום אחר לא תמצאו עיניים נפלאות כל כך. כשהיא, אשתי, מתחילה לשיר, כשהסלסולים הראשונים של קולה נישאים באוויר, כשאני מתחיל להרגיש שבכוח הצלילים הנפלאים האלה שוקטת נשמתי רבת התהפוכות, אז הביטו בפניי ויתגלה לכם סוד אהבתי.

— היא נפלאה, הלא כן? – אני שואל אז את שכניי. הם אומרים "הן", אך לא די לי בכך. ברצוני להשמיד את כל מי שעלול לחשוב שהאישה המיוחדת הזאת איננה אשתי. אני שוכח הכול. את כל מה שקרה בעבר, ואני חי רק בהווה.

הביטו, איזו שחקנית היא! כמה משמעות עמוקה מסתתרת בכל תנועה מתנועותיה! היא מבינה הכול: גם אהבה, גם שנאה, גם את נפש האדם… לא בכדי התיאטרון רועד מתשואות.

בגמר המערכה האחרונה אני לוקח אותה מהתיאטרון. היא חיוורת ומותשת, בערב אחד היא חייתה חיים שלמים. גם אני חיוור ורצוץ. אנחנו מתיישבים בכרכרה ונוסעים למלון. במלון היא משתרעת על המיטה, בלי להתפשט, בשתיקה. אני מתיישב בשתיקה בקצה המיטה ומנשק את ידה. בערב הזה היא לא משלחת אותי מפניה. יחד אנחנו נרדמים, ישנים עד הבוקר ומתעוררים כדי לשלוח זה את זה לעזאזל…

אתם יודעים, מתי עוד אני אוהב אותה? כשהיא מכבדת נשפים או סעודות בנוכחותה. וגם כאן אני אוהב בה את השחקנית הנהדרת. ואיזו שחקנית, באמת, צריך להיות, כדי להיות מסוגל להערים ולכבוש את הטבע של עצמך, כמו שהיא יודעת לעשות… אני לא מזהה אותה בסעודות המטופשות האלה… מברווז מרוט היא עושה טווס…"

המכתב הזה נכתב בכתב יד שיכור, קריא רק בקושי. הוא כתוב בגרמנית ושופע שגיאות כתיב.

הנה מה שהיא כותבת: "אתם שואלים אותי, האם אני אוהבת את הילד הזה? כן, לעתים… על מה ולמה? אלוהים יודע. גלוי וידוע: אין הוא יפה ואין בו חן. אנשים מסוגו לא נולדו עם הזכות לאהבה הדדית. אנשים כמוהו יכולים רק לרכוש אהבה, בחינם אין היא ניתנת להם. תשפטו בעצמכם.

הוא שיכור כלוט יומם וליל. ידיו מרעידות, מה שכלל אינו יפה. כשהוא שיכור, הוא רוגז ונקלע לקטטות. הוא מכה גם אותי. כשהוא פיכח, הוא שוכב אי פה אי שם ושותק.

לבושו מרופט תמיד, אף על פי שאינו שרוי במחסור. מחצית מהשכר שלי חומק בין אצבעותיו, אין יודע לאן.

איני מצליחה לאזור כוחות כדי להשתלט עליו. זמרות נשואות אומללות משלמות ביוקר רב למנהלי כספים. הבעלים מקבלים תמורת מלאכתם מחצית הקופה.

הוא אינו מבזבז כסף על נשים, את זה אני יודעת. הוא מתעב נשים. הוא עצל. מעולם לא ראיתי שהוא עשה משהו. הוא שותה, אוכל, ישן – ותו לא.

הוא לא גמר את חוק לימודיו. השעו אותו מהאוניברסיטה בשנה הראשונה בגין עזות מצח. הוא אינו בן אצולה, ומה שנורא מכול, הוא גרמני.

איני אוהבת גרמנים. בכל מאה גרמנים תשעים ותשעה אידיוטים וגאון אחד. למדתי את זה מנסיך גרמני בעל דם צרפתי.  

הוא מעשן טבק מבחיל. אך יש בו גם צדדים טובים. הוא אוהב יותר ממני את האמנות הנאצלת שלי. כאשר מודיעים לפני פתיחת המופע כי בשל מחלה לא אוכל לשיר, כלומר התמסרתי לאחת מגחמותי, הוא נופל שדוד וקופץ את אגרופיו.

הוא אינו פחדן ואינו חושש מאנשים. את זה אני אוהבת בבני אדם יותר מכול. אספר לכם אפיזודה קטנטנה מחיי. הדבר אירע בפריז, שנה לאחר שעזבתי את הקונסרבטוריון. הייתי אז צעירה מאוד ולמדתי לשתות. מדי ערב התהוללתי, בכל כוחותיי הצעירים. מובן שהתהוללתי בחברה. באחד מערבי ההוללות האלה, כשהרמתי כוסית עם מחזריי הנכבדים, ניגש אל השולחן ילד מכוער מאוד ולא מוכר לי, הוא הביט ישר אל תוך עיניי ושאל:

— למה את שותה? פרצנו בצחוק. הילד שלי לא נבוך. השאלה השנייה הייתה חצופה אף יותר ופרצה ישירות מהנשמה: – למה את צוחקת? הנבלים שמשקים אותך כעת ביין, לא יתנו לך פרוטה כשתאבדי את קולך לשיכר ותהפכי לקבצנית!

איזו חוצפה! החבורה שלי נרעשה. ואילו אני הושבתי את הילד לידי וציוויתי להביא לו יין. התברר כי לוחם הפיכחון שותה יין יפה. A propos: אני קוראת לו ילד רק משום ששפמו קטן מאוד.

על חוצפתו גמלתי לו בנישואין איתו. הוא שותק הרבה. לרוב הוא אומר מילה אחת. את המילה הוא אומר בקול נמוך, בגרון רועד ובעווית על פניו. את המילה הוא עשוי להגות כשהוא יושב בין אנשים, בסעודה או בנשף… מתישהו מישהו (יהא אשר יהא) יאמר שקר, הוא ירים את ראשו ובלי להביט בדבר, בלי מבוכה, יאמר:

— כזב! זאת המילה החביבה עליו. איזו אישה תוכל לעמוד בעיניים הבורקות שבהן נאמרת המילה הזאת? אני אוהבת את המילה הזאת, ואת הברק, ואת העווית בפנים. לא רבים יכולים לומר את המילה הטובה, האמיצה הזאת, ואילו בעלי הוגה אותה תמיד ובכל מקום. אני אוהבת אותו לעתים, וה"לעתים" הזה בא בכפיפה אחת עם הגייתו את המילה הטובה הזאת. בעצם, אלוהים יודע, על מה ולמה אני אוהבת אותו. איני פסיכולוגית טובה, ובמקרה הנדון, נראה שמדובר בשאלה פסיכולוגית…"

המכתב הזה כתוב בצרפתית, בכתב יד יפהפה, גברי כמעט. לא תמצאו בו אף לא שגיאת כתיב אחת.


"אני איש רומנטי, פראי אדם שכמוכם, ואני מעריץ את ניזאר קבאני." – במשפט האחד הזה היה כרים עונה ללעגם של האנשים ולהאשמות שטפלו עליו. מכאן שם התואר "הרומנטי" שאנשי המחנה הדביקו לשמו. בכל פעם שהייתי רואה את כרים הרומנטי בדרך שהאנשים היו הולכים בה בשובם אל המחנה, הייתי צועק לו מרחוק: הֵי, כרים, התרחק מהדרך, האנשים יכעסו ויפגעו בך.

כרים מצא לו דרכים משלו להגיע בהן אל ביתו שבמחנה, ונראה היה שהוא משלים עם הפתרון הזה. איש לא הלך בדרכים שלו, וכאשר קרה שתעה אדם מהמחנה בדרכו והלך בדרך של כרים, היה כרים צועק אליו מרחוק: "הֵי, בחור, אני כרים הרומנטי רוחץ המתים, תתרחק, תתרחק," וכך היה מרחיק מעליו את האנשים הסולדים ופוחדים ממנו.

אבל לפעמים היה כרים שוכח או שנמאס לו והוא הלך בדרכים שלנו. האנשים היו יוצאים אז מדעתם והיו רודפים אחריו מרחוק באימה ובצרחות. כרים היה מתרחק במהירות ומקלל את המחנה ואת קרוביו ואת גופות המתים ואת פלסטין ומאיים עליהם בגורל איום ונורא.

"בסוף, פחדנים, אתם תגיעו אלי ואז אשפד את גופותיכם על מוט אחת אחת ואתאמן בהן בקליעה למטרה."

האנשים שמעו ומתו מפחד, והיססו ונועצו זה בזה במבוכה, מה טוב יותר: לפייס את כרים כדי להציל את גופותיהם ואת גופות קרוביהם מהטלת מום או להתלונן  עליו במשטרה? האנשים ידעו שכרים הוא רוחץ המתים היחיד בבית החולים בעיר ושאסור לאף אחד מקרובי המת להיכנס בזמן שהוא רוחץ את גופתו, מה שנתן בידי כרים קלף חזק מאוד במלחמה בינו ובין אנשי המחנה. אף אחד לא ידע בדיוק מה עושה כרים בגופה שהוא רוחץ, האם הוא גונב ממנה איברים כמו שהשמועה מספרת? האם הוא דוחף לנקביה חפצים זרים כשיטה יצירתית לבזות אותה? ואולי הוא יורק עליה ומכה אותה ובועט בה ודוקר אותה?

כך הפקיר כרים את האנשים לחסדם של הדמיונות והחרדות שאיומיו עוררו בהם.

הפחד הגדול מפני כרים מקורו היה בשמועה שהפיץ במחנה צעיר שטופל בבית החולים: "ראיתי אותו הולך במסדרונות של בית החולים עם ראש של בנאדם ביד והאנשים בורחים ממנו."

"ראית אותו בעיניים שלך?"

"כן, בעיניים שלי, בחיי!"

ימים אחדים אחרי שנפוצה השמועה נכנס כרים הרומנטי למכונית הפורד של המחנה ועל כתפו תלויה שקית פלסטיק שחורה מלאה בדברים מוזרים. רק אלוהים וכרים ידעו מה יש בה. במקרה היה בין הנוסעים במכונית הצעיר שראה את כרים עם ראש של אדם. הצעיר פלט צעקה שטלטלה את המכונית: "בחיי, ראיתי אותו הולך עם ראש של בנאדם". מיד קמו הנוסעים ממושביהם, כולל הנהג, ונמלטו מהמונית. הם רצו אל שוטר תנועה וחזרו אתו אל המכונית והצביעו על כרים, שרק הוא נשאר לשבת בה ולא הבין מה קרה. גם השוטר היה מבולבל ומפוחד.

אף אחד במחנה לא אוהב את כרים, אף אחד לא רוצה לדבר אתו. כי כרים איש מפחיד, פשוט מאוד. הוא חי במחנה עם אשתו ושלושת ילדיו, חלונות ביתו מוגפים לרוב, ילדיו משחקים בחצר האחורית שמוקפת בחומת בטון. השמועות על כרים תפחו עד כדי כך שסוּפר עליו שהוא חותך מהגופות שהוא רוחץ איברים מסוימים ומוכר אותם ליהודים. המלחמה נגדו לבשה ממדים חריגים, כי הופעת המילה יהודים בסיפור חידדה את הרגישות והגדילה את המתח.

הפָּרשה של כרים והגופות ואנשי המחנה משכה את תשומת לבי והחלטתי שאלך בדרכים שהוא הולך בהם ואדפוק על דלתו. החלטתי לברר את האמת ולכתוב עליה.

"כרים, צר לי שאתה בצרה כזאת, וגם אני, כמוך, אוהב את ניזאר קבאני. אני רוצה ללכת אתך יחד בדרך שלך ולשוחח אתך. אני רוצה לכתוב עליך."

"זה טירוף להתווכח עם האנשים. אני מסריח ובכיסים שלי יש איברים של גופות ואתה עלול לחטוף מחלה, הרי זה מה שאומרים עלי. לך איתם!"

דרכו של כרים סירבה לקבל אותי. ראיתי אותו מתרחק מלפני ונעמד בקצה הדרך שלו לחכות לָאמבולנס שבא בכל בוקר להסיע אותו למחנה, אחרי שנהגי המוניות סירבו להסיע אותו.

אבל ערב אחד דפקתי על דלתו, לתדהמת השכנים, ובזרועותי קופסת קרטון מלאה ספרים מאת ניזאר קבאני, ושמעתי אישה אחת אומרת לחברתה:

"הוא לא נראה לך כמו אחד שסוחר אתו בגופות? תראי את הקופסה שהוא מחזיק."

כרים פתח את הדלת ובירך אותי במבוכה:

"ברוך הבא, אדון… כן?"

פתחתי את הקופסה לפניו וספריו של ניזאר  נשפכו החוצה. כרים יצא מגדרו מרוב שמחה. הוא הוליך אותי פנימה, קרא לילדיו ולאשתו, וכולם שמחו בספרים ועמדו על כך שאוכל אתם ארוחת ערב. ביליתי את כל הלילה במחיצתו של כרים, הוא הרעיף עלי פירות וממתקים וחלבה ופיצוחים ותה ואני הרעפתי עליו מעשיות וסיפורים על ניזאר ועל חייו וקראתי באוזניו שירים שעדיין לא הכיר. ראיתי בעיניו דמעות. פתאום הוא חיבק אותי:

"אדוני המלומד, האם זה הגיוני שאחד שאוהב את ניזאר יחתוך איברים מגופם של בני אדם וימכור אותם ויתהלך עם ראש של בנאדם?"

"מה פתאום, כרים, אני אף פעם לא האמנתי בשמועות האלה וההוכחה היא שאני יושב אתך הלילה."

בבוקר יצאתי מביתו של כרים. הוא ליווה אותי לדלת, היה מאושר מאוד ורגוע, חיבק אותי ולחש באוזני:

"אני רוצה שלבך יהיה שקט לגמרי, אדון – אני אתייחס אליה בכבוד וארחץ אותה היטב ואדקלם מעליה שירים של ניזאר שאני אוהב."

"אני לא מבין, כרים יקירי, אל מי תתייחס בכבוד ואת מי תרחץ? "

"את הגופה הנהדרת שלך, אדון."

החזקתי בידי קנה-סוף ארוך וטבלתי אותו עמוק בנהר. הוא נפל ונעלם מעיני. אספתי את רגלַי ונסוגותי מעט לאחור. חשתי פחד גדול, הוא ניכר בידי הרועדות. הפחד שהנהר יבלע אותי לא הניח לי מיום ששמעתי את הסיפור של דודה פַנידה. היא היתה מספרת שוב ושוב את הסיפור על הנערה היפה שרצתה לישון קצת בנהר, וטבעה. בכל פעם שראיתי את הנהר שקט ורוגע, הייתי נזכרת באמירתה  של הדודה, שהנהר מפחיד יותר כאשר הוא מפתה לישון בחיקו.

לא יכולתי לשחק עם ילדי הכפר משום שהם היו מתנפלים על חברתי היפה בכל פעם שראו אותה. יום קשה היה היום שבו ראיתי אותם מתגוששים כדי לזכות בחיפושית, שהתקפלה והתכדרה קצת עד שלא היה אפשר עוד לראות לא ראש ולא רגליים. מיהרתי אליהם וביקשתי שיניחו לה ללכת לדרכה בשלום, אבל הם סירבו. מאז אותו יום סורר הייתי הולכת אל היער שליד ביתנו, שעציו כיסו שטחים נרחבים, וענפים כחושים, שעוד לא ראיתי כמותם, הסתעפו מהם, והרגשתי שאני מחפשת את החיפושית כדי למנוע מהם לגלגל אותה כל יום, שכן אהבתי מאוד את החרק הקטן הזה. אספתי מספר רב של בני מינה בתוך כלי זכוכית רחב ושמתי אותם במרפסת חדרי והבאתי להם עוד חרקים,

כך שהיו לי חברים חדשים בכל הצבעים: אדום, צהוב, וכתום. אהבתי מאוד את הצבע הכתום. הייתי מתבודדת איתם ושואבת מהם ביטחון בשעות של שגרת הערב, שעוברות לאט. אבי היה רגיל  להרכיב בכל ערב את משקפי הראייה שלו, הוא היה מקפיד לקַבע אותם על גשר אפו, ואז היה מעיין לאִטו בעיתונים שהגיעו אל הכפר באיחור, ומקלל ומגדף וזורק לחלל האוויר האשמות קיצוניות בשאגות שאמי קיבלה בשלוות הנפש הרגילה שלה בעודה רוקמת מטפחות. כבר זמן רב היא רוקמת מטפחות ועורמת אותן בחדר הסמוך – שכבות של מטפחות זהות בצבען אך שונות בצורתן. היא רצתה לשנות את הצבעים אבל לא יכלה ללכת אל מרכז הכפר כדי לעשות זאת.  שמעתי את השעון מצלצל שמונה פעמים, ידעתי שאחריהן  אמי  תקרא לדודה פנידה ואני אלך למיטה אחרי שבארבע דקות לשמונה צחצחתי את שיני וגרגרתי צרור של משפטים שהדודה היתה חוזרת עליהם בכל יום, באותן דקות עצמן שקדמו לשמונת הצלצולים, שהיו מצלצלים בחזי כל יום. באותו יום החבאתי מחברות ריקות מתחת לשמיכה, משום ששנאתי את השעה שמונה, ושנאתי ללכת לישון באותה שעה רשמית המבשרת שעולמי היַלדי בבית הסתיים. הדלקתי את האור וחיכיתי מעט עד שלא יישמע שום רחש, ואז הבאתי את העפרונות הצבעוניים שלי והתחלתי לצייר את חברתי במחברת היפה. אבל דודה פנידה באה מיד ואמרה לי שאם לא אישן יפטרו אותה. היא החזירה אותי למיטתי בשמונה וחמש דקות. זו היתה הפעם היחידה שבה היה חדרי מואר חמש דקות, או קצת יותר, אחרי השעה שמונה.

כמה ימים לאחר מכן לבשתי חליפה כתומה עם נקודות שחורות שקניתי עם הדודה במרכז העיר. אהבתי מאוד את הצבעים האלה, ואהבתי מאוד שחבריי לבשו את החליפה הזאת. חבריי החדשים הרגישו בנוח במרפסת שלי, ולכן החלו לבוא וללכת כאילו הפכו אותה למשכנם, ואני הייתי מושיטה להם את אצבעי כדי שיטפסו עליה בשעה שהם ממריאים בעזרת כנפיהם המסייעות להם לעלות ולעוף הרחק למעלה, והחלו להתקרב יותר כשהתחלתי לדְמות להם גם בלבושי וגם בטקסים שלי והייתי מדקלמת להם בנועם רב:    

Petite coccinelle
Laisse-moi compter tes vies sur tes ailes
Toi qui n'as jamais vu ta colère dis-moi
 Dis-moi comment faire comme toi

חיפושית קטנה, אֶת חייך

תני נא לי לספור על כנפייך

אַת שמעולם לא ראיתְ את צבעֵך

אמרי נא לי איך נעשים כמותֵך

אבל לא הצלחתי לישון באותו לילה למרות החשכה וצלצולי השעון הרצופים. הוספתי לשמוע את הילדים מדקלמים בקול רם ומצחקקים כשהם רואים אותי בחליפה הכתומה:

"חיפושית… חיפושית… חיפושית…"

אמי לא שמה לב אלי. היא הוסיפה להגניב מבטים אל אבי ולרקום את המטפחות שלה, מטפחות שכבר לא יכולתי לספור, ואינני חושבת שאמי עצמה יכלה.

השעה היתה שמונה כשבעלי קרא לי במלוא גרונו. לא רציתי לענות לו באותו רגע. הוצאתי את רגלַי מהשמיכה כדי להילחם בהתקפי התנומה שפקדו אותי בכל פעם שנשמעו שמונת הצלצולים, וקיוויתי שלא לראות אותו עד שייפסקו הצלצולים וכל הטקסים הבאים אחריהם. הייתי רגילה לטקסים סודיים, עד כדי כך שאני חוזרת עליהם מבלי דעת…. לפעמים מופיעה לנגד עיני דודה פנידה, עומדת עם המגבת הוורודה שלה כדי לנגב אותי, ומעסה אותי, ואומרת לי בקולה החרישי: "התחלת לגדול ונהיית נערה יפה…" אבל אבי ראה את החרקים העפים מן המרפסת וזה היה הרגע שבו הפסיק לשבת כל ערב כהרגלו. הוא עלה לחדרי וגילה את הכלי שבתוכו השתוללו החרקים היפים. הוא צעק בפרצופה של הדודה:

"הבת של האדם הנכבד ביותר בכפר מגדלת חרקים טיפשיים…"

הדודה בלעה את קולה החרישי, ונדמָה לי שהיא לא תדבר עוד. הוא קרא לגנן וציווה עליו לשרוף את החרקים האלו כדי שלא ישובו אל הבית לעולם. הוא השיב את משקפי הראייה שלו למקומם הרגיל ושקע בעיתוניו. אבל הגנן לא שרף את חברַי, אלא החזיר אותם לשדות, ואמר לי:

"הם חברים שלנו, כולם, כי הם אוכלים את החרקים שזוללים את היבול. החזרתי אותם לשדות.

ימים אחדים אחר כך, כאשר קראתי לדודתי והפתעתי אותה בַּחיפושיות שציירתי, היא כמעט נפלה מרוב תדהמה. ציירתי חיפושיות בצורות רבות, והגוונים הכתומים שלהן החלו לנצוץ בלילה והנעימו לי את רגעי הפחד מהחושך הגדול. דודה פנידה החלה לאט לאט להבריק את הצבעים כדי שלא ינבלו, וניסתה להמציא סיבות שיניאו את אמי מלעלות אל חדרי.

בעלי הביט בי, וחש שאני לא נוכחת. הוא הניח את הכפפות השחורות שלו על השידה. הוא שב מן הציד, שהיה תחביב שדבק בו זה שנים רבות, באותה שעת אחר-הצהריים ובאותם בגדים ועם אותם ידידים, שהיו מספרים לי על העושר שהוריהם הצליחו לצבור במאמצים ובשקדנות, בהתמדה גדולה, בעמל רב ובחריצות. הם היו מעשנים סיגרים שחורים וחובשים כובעים שחורים ואת עיניהם כיסו משקפיים שחורים שהיו מגִנּים עליהם מפני השמש בשעה שצדו חיות יפות שהם לא נזקקו להן לאכילה, ולא פעם היו צדים אותן ומשליכים אותן בשדה, אבל היו מתגאים זה באוזני זה בדיבור מתון ובחיוכים משורטטים בקפידה רבה.

בעלי ליטף את בטני בשלווה גמורה, והסתכל בי כששפמו הגזוז למשעי רוטט. זה היה הפעמון שגרם לי לחוש שהוא רוצה משהו. היה לו טקס שקט נטול התרגשות, ואני ייחלתי שאוכל לצעוק או לצחקק בקול רם, עד שישמעו אותי בבתים הסמוכים. אבל בעלי היה מדויק כמו השעון האמריקני שלו, שהוא מדבר עליו מאז ביקורו באמריקה, כדי להשמיע לי בכל ערב קר שוב ושוב את אותם סיפורים שגילו לו את עולם הזה הרחוק מעינינו, בתור הקדמה לטקסים אינטימיים.

הייתי מתכדרת… מעַי התקוטטו בתוך בטני. הייתי רוצה להביא איתי את החרקים היפים שלי מחדרי הקטן – הם עדיין שם. אבי השאיר אותם על הקיר, לאחר שהפצרתי בו מאוד שיניח להם להישאר בחדר. הוא צחק צחוק חדגוני ואמר:

"כן, אני אשאיר אותם. הרי את הבת היחידה שהתברכנו בה, וערב אחד אנחנו ניזָכר בשטויות שלך ונצחק.

אחר כך צחק צחוק מאופק ואמי צחקה בעקבותיו במיומנות נרכשת, ועיגלה מעט את שפתיה, ואבי שיבח אותה ואת החינוך שהעניקה לי.

לא יכולתי לגרוע את מבטי מאמות ידיו החזקות. הוא הסתיר את עיניו היפות, משום שאיננו מסוגל להביט בפני אישה. התעקשתי שהוא יסתכל לי ישר בפנים כשהוא מדבר איתי. היו לו עיניים מקסימות ונפלאות. הייתי רוצה שהן לא יוסרו ממני לעולם. באותו רגע חשתי מבוכה בכל דבר. העולם הסתובב. נכנסתי לחדרי והתנפלתי על הנייר כדי לצייר את העיניים. הוא היה קרוב מאוד לחברַי. הוא דמה לי למרות שאני רחוקה ממנו. לא יכולתי להירדם באותו לילה. בעלי התבונן במתיחוּת שלי וניסה בשלוותו המוכרת לספוג את כל ההתרגשות שאצרתי בתוכי. ראיתי שהוא איתי ושוב שיוויתי לנגדי את מפת זרועותיו המוצקות, עד שנראה לי שאני היא המחזיקה בו. באותו יום עקבתי אחריו כשרץ בין העצים. כשראה אותי, חש מבוכה ואמר לי: "מה תצווה גבירתי?" הבטתי בו בתשוקה והוא השפיל  את מבטו בביישנות. אחזתי בזרועותיו, הנחתי את ידי על שפתיו, חשתי בעוצמה החבויה בו ובמשהו העומד להתפרץ בתוכו  והתחלתי להעביר את שפתי על שפתיו. הוא לא התנגד. הוא אחז בי בכל העוצמה שהתאוויתי לה וחיבק אותי בזרועותיו החזקות עד שנמסתי בחיקו.  זה היה הרגע היחיד שבו הרגשתי שאני נמצאת על פני האדמה הקטנה הזאת. החיבוק הזה היה מוזר, ולא חשתי בו או חוויתי כמותו לפני כן, אלא רק חלמתי עליו. אמרתי: העיקר שחוויתי את ההתרגשות הזאת. ולו לדקה אחת. אחר כך הוא הביט בי בחשש, כאילו נישק אותי מבלי דעת. אבל אני שמתי את ידי על שפתיו וסימנתי  לו שלא ידבר. נמסתי אתו רק לכמה דקות, אבל הן לא ייעלמו לנצח.

אני מושכת את רגליי הקרות ממעמקי הנהר ומצחקקת ואחר כך צווחת… אני שבה כל יום לביתי כדי להתכדר קצת  בתוך עצמי, כשהשינה מתחילה לרפרף על עפעפי בעלי.