פרויקט הסיפור הקצר

search

"אני מאוהב באשתי." הוא אמר – הערה מיותרת, מפני שלא הטלתי ספק בחיבה שלו לאישה שהתחתן איתה. הלכנו במשך עשר דקות ואז הוא אמר את זה שוב. הסתכלתי עליו. הוא התחיל לדבר וסיפר לי את הסיפור שאני כותב עכשיו.

הסיפור שסיפר לי התרחש במהלך השבוע שהיה ללא־ספק המעניין בחייו. הוא עמד להתחתן ביום שישי בצהריים. שבוע לפני כן, קיבל מברק שבישר לו על מינויו למשרה ממשלתית. קרה גם דבר נוסף ששימח אותו מאוד והסב לו גאווה. הוא כתב שירים בסתר, ובמשך השנה שקדמה לחתונה, כמה מהם נתפרסמו בכתבי עת לשירה. אחת מהאגודות, שמעניקות פרסים עבור מה שלדעתן הם השירים הכי טובים שיצאו לאור באותה השנה, ציינה את שמו בראש הרשימה שלה. סיפור ההצלחה שלו הגיע גם לעיתונים בעיר הולדתו ואחד העיתונים אף פרסם תמונה שלו.

כפי שאפשר לצפות, הוא היה נרגש, עצבני ומתוח במשך כל אותו השבוע. הוא הלך לבקר את ארוסתו, בת של שופט, כמעט בכל ערב. כשהגיע לביתה, הבית היה מלא באנשים ובכמות גדולה של מכתבים, מברקים וחבילות שהגיעו. הוא עמד באחת הפינות; גברים ונשים ניגשו לדבר איתו ללא־הפסקה. הם ברכו אותו על המשרה הממשלתית המוצלחת שקיבל ועל ההישג שלו כמשורר. נראה היה שכולם משבחים אותו, וכשחזר הביתה הוא לא הצליח לישון. ברביעי בערב הוא הלך לתיאטרון ונדמה היה לו שאנשים ברחבי האולם מזהים אותו. כולם החוו בראשם וחייכו. בהפסקה שלאחר המערכה הראשונה, חמישה או שישה גברים ושתי נשים קמו מהמושבים שלהם, התאספו סביבו, ונוצרה התקהלות קטנה. אנשים זרים שישבו באותה השורה שלו מתחו את הצווארים שלהם כדי להסתכל. הוא מעולם לא קיבל כזו תשומת לב בעבר, ועכשיו השתלטה עליו ציפייה נרגשת.

היה זה זמן משונה מאוד בשבילו, כפי שהסביר לי כשסיפר את סיפורו. הוא הרגיש שהוא צף באוויר. כשנכנס למיטה, לאחר שפגש באנשים רבים ושמע מילים רבות שמשבחות אותו, ראשו הסתחרר והסתחרר. כשעצם את עיניו, קהל של אנשים פלש לחדרו. נדמה היה לו שכל אנשי עיר הולדתו חושבים עליו בו־זמנית. פנטזיות מגוחכות במיוחד השתלטו עליו. הוא דמיין את עצמו נוסע בכרכרה ברחובות של עיר. חלונות נפתחו לרווחה ואנשים רצו ועמדו בפתחי הבתים. "הנה הוא. זה הוא," הם צעקו, ולשמע מילים אלו נשמעו זעקות שמחה. הכרכרה נכנסה לרחוב שנחסם על ידי אנשים. מאה־אלף זוגות עיניים הביטו בו. "הנה אתה! עשית את זה!" נדמה היה שהעיניים אומרות.  

הוא לא הצליח להבין אם ההתלהבות של האנשים נבעה מכך שכתב שיר חדש, או אולי מכך שעשה משהו חשוב בתפקידו הממשלתי החדש. הדירה שגר בה, בזמנו, היתה ברחוב מרוחק בקצה העיר שעמד על קצה של צוק, כך יכול היה להשקיף מגובה חלון חדר השינה שלו על עצים, על גגות של בתי־חרושת, ועל נהר. כשנכשל לישון, וכשהפנטזיות שהמשיכו לפלוש אליו עוררו אותו עוד יותר, הוא קם ממיטתו וניסה לחשוב.

הוא ניסה להשתלט על מחשבתו, דבר טבעי תחת הנסיבות שהיה בהן, אך כשישב ערני לגמרי ליד החלון, קרה לו משהו לא־צפוי ומשפיל. הלילה היה בהיר ונעים. היה ירח. הוא רצה לחלום על האישה שתהיה אשתו, לחשוב על שורות שיופיעו בשירים נאצלים, או לתכנן תוכניות שישפיעו על הקריירה שלו. להפתעתו, המוח שלו סרב לעשות את הדברים הללו.

בפינת הרחוב שגר בו היתה חנות סיגרים קטנה עם דוכן עיתונים, שניהלו איש שמן בן־ארבעים ואשתו – אישה קטנה ונמרצת עם עיניים אפורות־בהירות. בבוקר הוא עצר שם כדי לקנות עיתון לפני שימשיך לעיר. לפעמים היה שם האיש השמן, אך בדרך כלל הוא לא היה בנמצא והאישה שירתה אותו. היא היתה, כפי שהקפיד לציין לפחות עשרים־פעם, אישה רגילה מאוד ללא שום תכונה מיוחדת בה או כזו שראויה לציון, אבל לעתים קרובות השהות במחיצתה ריגשה אותו באופן עמוק וּמִסיבה שלא הצליח להסביר. במהלך אותו השבוע, כשדעתו היתה מוסחת כל כך, היא היתה האדם היחיד שהכיר שהוא הצליח לראות במחשבתו באופן מובחן וברור. כשניסה מאוד לחשוב מחשבות נשגבות, חשב עליה בִמקום. לפני שתפס מה קורה, הרעיון לנהל איתה רומן השתלט על הדמיון שלו.   

"לא הצלחתי להבין את עצמי." אמר לי כשסיפר את הסיפור. "בלילה, כשהעיר היתה שקטה וכשהייתי אמור לישון – במקום זאת חשבתי עליה כל הזמן. אחרי שניים־שלושה ימים כאלה, התחלתי לחשוב עליה גם במהלך היום. הייתי מבולבל מאוד. כשהלכתי לבקר את האישה שהיא אשתי כעת, גיליתי שאהבתי אליה לא פחתה בכלל על אף מחשבותי המשוטטות. היתה רק אישה אחת בעולם שרציתי לחיות איתה ושתהיה שותפה למאמץ שלי לשפר את עצמי כאדם ואת מעמדי בעולם, אך לפי שעה, אתה מבין, רציתי שהאישה האחרת הזו תהיה בין זרועותי. היא הכניסה את עצמה למחשבות שלי. בכל מקום שמעתי אנשים אומרים שאני אדם דגול שנועד לעשות דברים גדולים, ואני הייתי נתון במצבי. בערב ההוא, כשהייתי בתיאטרון, חזרתי הביתה ברגל כי ידעתי שלא אצליח לישון, וכדי לספק את הדחף המטריד שלי – הלכתי לחנות הטבק ועמדתי מולה. זה היה בית בן שתי קומות וידעתי שהאישה גרה למעלה עם בעלה. עמדתי בחשכה במשך זמן רב ונשענתי על קיר הבית, ואז חשבתי על שניהם שנמצאים שם־למעלה, וללא־ספק ביחד במיטה. זה הכעיס אותי.

"ואז כעסתי עוד־יותר על עצמי. הלכתי הביתה ונכנסתי למיטה, רועד מעצבים. ישנם כמה ספרי שירה וכמה ספרי פרוזה שתמיד ריגשו אותי באופן עמוק, לכן הנחתי אותם על שולחן ליד המיטה שלי.

"הקולות בתוך הספרים היו כמו קולות המתים. לא שמעתי אותם. המילים המודפסות לא חדרו לתודעה שלי. ניסיתי לחשוב על האישה שאהבתי, אבל דמותה הפכה גם־היא למשהו מרוחק, למשהו, שלפי שעה, אין לי קשר אליו. התגלגלתי והתהפכתי במיטה. זו היתה חוויה מאמללת.

"בחמישי בבוקר נכנסתי לחנות. האישה היתה שם לבדה. אני חושב שידעה איך הרגשתי. אולי חשבה עלי כפי שאני חשבתי עליה. חיוך מהוסס ומפוקפק השתובב בזוויות הפה שלה. היא לבשה שמלה קרועה־בכתף ועשויה מבד זול. ודאי היתה מבוגרת ממני בעשור. כשהנחתי את המטבעות שלי על דלפק הזכוכית, שמאחוריו עמדה, ידי רעדה כך שהמטבעות השמיעו רעש צורם וחד. כשדיברתי, הקול שיצא מהגרון שלי לא נשמע כמו קול שאי־פעם השתייך לי. הוא נשמע כמו דרגה אחת מעל לחישה עבה. 'אני רוצה אותך.' אמרתי. 'אני רוצה אותך מאוד. את מסוגלת לחמוק מבעלך? בואי לדירה שלי הערב בשבע.'

"האישה אכן באה לדירתי בשבע. באותו הבוקר היא לא אמרה לי כלום. במשך דקה־אולי עמדנו והסתכלנו זה על זה. שכחתי את כל מה שקיים בעולם פרט לה. ואז היא סימנה לי כן בראשה והלכתי משם. עכשיו כשאני חושב על כך אני לא מצליח להיזכר במילה אחת ששמעתי אותה אומרת. היא באה לדירה החשוכה שלי בשבע. לא היה אור טבעי מבחוץ. לא הדלקתי נרות ושילחתי את המשרת שלי.

"במשך כל היום לא תפקדתי בכלל. נפגשתי עם מספר אנשים במשרד שלי, אבל הייתי מבולבל כל כך כשדיברתי איתם. הם ייחסו את בלבול־דעתי לחתונה המתקרבת שלי ויצאו מהמשרד צוחקים.

"באותו הבוקר, רק יום אחד לפני החתונה, קיבלתי מכתב ארוך ויפה מאוד מארוסתי. גם היא לא הצליחה להירדם בלילה שחלף ויצאה ממיטתה לכתוב לי. כל מה שאמרה במכתב נשמע מדויק ואמיתי, אבל נדמה היה לי שהיא־עצמה, כאדם, הולכת ונעלמת. דמיינתי שהפכה למעין ציפור שעפה הרחק־הרחק בשמיים הגבוהים, ושאני הפכתי לנער יחף ומבולבל שעומד בדרך עפר מול חווה ומתבונן בדמותה המתרחקת. אני תוהה אם תבין למה אני מתכוון?

"לגבי המכתב עצמו, אליו האישה־המתעוררת־שבה מזגה את ליבה: היא כמובן לא ידעה כלום על החיים, אבל עדיין היתה אישה. אני מניח ששכבה במיטתה וחשה, כמוני, נרגשת ועצבנית. היא הבינה ששינוי גדול עומד להתרחש בחייה והיתה שמחה וגם מפוחדת. היא שכבה שם וחשבה על דברים אלו. ואז יצאה מהמיטה והחלה לדבר איתי דרך הנייר. היא סיפרה לי עד כמה היא מפחדת וגם עד כמה היא שמחה. כמו רוב הנשים הצעירות היו דברים מסוימים שידעה עליהם משמועות בלבד. במכתב היא היתה מתוקה מאוד ומעודנת: 'זמן רב לאחר שנתחתן, נשכח שאנחנו גבר ואישה.' היא כתבה. 'נהפוך לבני אדם. עליך לזכור שאני בורה ולעתים קרובות אנהג בטיפשות. עליך לאהוב אותי ולהיות סבלני מאוד ואדיב. כשאדע יותר, לאחר זמן רב שבו תלמד אותי את דרכי החיים, אנסה לגמול לך. אוהב אותך בעדינות ובתשוקה. אני מסוגלת לכך, אחרת לא הייתי מסכימה להתחתן בכלל. אני מפחדת אבל שמחה גם. אני שמחה כל כך ששעת החתונה שלנו כמעט הגיעה!'

"עכשיו אתה רואה בבירור באיזו תסבוכת הייתי. לאחר שקראתי במשרד את המכתב של ארוסתי, נעשיתי נחוש וחזק. אני זוכר איך קמתי מהכיסא והלכתי בחדר, גאה בעובדה שעמדתי להיות בעלה של אישה אצילית כל כך. מיד הרגשתי כלפיה כפי שהרגשתי כלפי עצמי לפני שגיליתי איזה יצור חלש אני. החלטתי שלא אהיה חלש עוד. תכננתי ללכת בתשע בערב לראות את הארוסה שלי. 'אני בסדר עכשיו.' אמרתי לעצמי. 'האופי היפה שלה הציל אותי מעצמי. אחזור הביתה עכשיו, ואֶֶמָנַע מהאישה האחרת.' בבוקר טלפנתי למשרת שלי ואמרתי לו שאינני רוצה שיהיה בדירה באותו הערב, אבל עכשיו עמדתי להתקשר לומר לו שישאר בה.'

"אבל אז הבנתי משהו. 'עדיף שלא יהיה שם בכל מקרה.' אמרתי לעצמי. 'מה הוא יחשוב כשיראה אישה עולה לדירה שלי בערב, יום לפני החתונה שלי?' הנחתי את הטלפון והתכוננתי לחזור הביתה. 'אני רוצה שהמשרת לא יהיה בדירה כי אני לא רוצה שישמע אותי מדבר עם האישה האחרת. אני לא יכול להיות גס אליה. אצטרך להמציא לה תירוץ כלשהו.' אמרתי לעצמי.

"האישה באה בשבע, וכפי שאולי ניחשת, הכנסתי אותה לבית ושכחתי מההחלטה הקודמת שלי. סביר להניח שבכלל לא התכוונתי לעמוד בהחלטה הזו מלכתחילה. היה פעמון על הדלת שלי, אך היא לא צלצלה בו אלא נקשה בדלת בעדינות. נראה היה לי שכל מעשיה באותו הערב היו עדינים ושקטים, אבל גם נחושים וזריזים. אני ברור מספיק? כשהיא נכנסה, עמדתי ליד הדלת, שמאחוריה המתנתי כחצי־שעה. הידיים שלי רעדו כפי שרעדו בבוקר, כשעיניה הביטו בי בזמן שניסיתי להניח את המטבעות על השולחן בחנות. כשפתחתי את הדלת היא נכנסה במהירות וחיבקתי אותה. עמדנו ביחד בחשכה. הידיים שלי לא רעדו עוד. הרגשתי מאושר מאוד וחזק.

"כדי להבהיר את דברי, אספר קצת על האישה שהתחתנתי איתה. עד כה סיפרתי על האישה האחרת. אני מבין שההצהרה הברורה־מאליה על אהבתי לאשתי לא נשמעת משכנעת מספיק לאדם נבון כמוך. למען האמת, אני מרגיש הרבה פחות בנוח מאז שהתחלתי לספר לך את הסיפור. זה בלתי נמנע שתקבל ממני את הרושם שאני מאוהב באשתו של מוכר הטבק. זה לא המקרה. זה נכון שחשבתי עליה במשך כל השבוע שקדם לחתונה שלי, אבל אחרי שבאה לדירה שלי היא נעלמה לגמרי ממחשבותי.

"האם אני אומר את האמת? אני מנסה, בקושי רב, לספר מה קרה לי. אני אומר שמאז אותו הערב שהאישה באה לדירה שלי, לא חשבתי עליה. אבל, למען הקפדה על העובדות, זה לא נכון. באותו הערב הלכתי לבקר את ארוסתי בתשע, כפי שביקשה ממני לעשות במכתבה. בדרך מסוימת, שאני לא יכול להסביר, האישה האחרת באה איתי לשם. אתה מבין, אני מתכוון לכך שחשבתי שאם יקרה משהו ביני לבין אשתו של מוכר הטבק אני לא אהיה מסוגל להמשיך עם החתונה. 'אי אפשר גם וגם.' אמרתי לעצמי.

"אבל בעצם, כשהלכתי לראות את אהובתי באותו הערב הייתי בטוח לחלוטין שנתחתן. אני חושש שאני מבלגן קצת את הסיפור שאני מנסה לספר. לפני רגע אמרתי שהאישה האחרת, אשתו של מוכר הטבק, באה איתי לארוסתי. אני לא מתכוון לכך באופן מעשי. אני מתכוון לכך שמשהו ממנה דבק בי – האמונה שלה בתשוקותיה והאומץ שלה להגשים אותן. עכשיו אני ברור יותר? כשהגעתי לבית ארוסתי היו בו אנשים רבים. חלקם היו קרובים ממקומות מרוחקים שפגשתי לראשונה. היא ראתה אותי מיד כשנכנסתי לבית. הפנים שלי קרנו בוודאי. מעולם לא ראיתי אותה נרגשת כל כך. היא חשבה שהמכתב שלה ריגש אותי, וכמובן שריגש. היא קפצה ממקומה ורצה אלי. היא היתה כמו ילדה שמחה. מול כל האנשים בחדר, שהביטו בנו בסקרנות, היא קראה בהתרגשות, 'אני כל כך שמחה שהבנת. אנחנו נהיה שני בני אדם. אנחנו לא נהיה בעל ואישה.'

"כפי שאתה יכול לנחש, כולם צחקו, אבל אני לא צחקתי. דמעות באו לעיני. רציתי לצעוק מאוֹשר. אולי אתה מבין אותי. באותו היום, כשקראתי במשרד את המכתב שכתבה לי, אמרתי לעצמי, 'אני אדאג לאישה הקטנה והיקרה הזו.' היה משהו זחוח במחשבה הזו. אבל בבית שלה, כשאמרה בקול את מה שאמרה וכולם צחקו, אמרתי לעצמי משהו אחר: 'אנחנו נדאג זה לזה.' ולחשתי משהו, בסגנון של המשפט הזה, באוזנה. באותו הרגע התנערתי מתחושת העליונות שלי. רוחה של האישה האחרת עשתה זאת עבורי. חיבקתי את ארוסתי, לפני כל האנשים שבחדר, והתנשקנו. הם חשבו שזה מתוק נורא מצידנו שאנחנו מתרגשים כל כך לראות זה את זה. אלוהים יודע מה היו חושבים עלי לו ידעו את האמת.

"אמרתי כבר פעמיים שאחרי אותו הערב מעולם לא חשבתי על האישה האחרת. זה נכון חלקית, אבל לפעמים בשעת ערב כשאני מטייל לבד ברחוב או בפארק, כפי שאנחנו מטיילים כרגע, וכשהערב יורד בעדינות ובזריזות כפי שירד עכשיו, אני מרגיש את האישה האחרת חודרת לגופי ולמחשבה שלי. מעולם לא ראיתי אותה שוב לאחר הפגישה האחת. למחרת התחתנתי ולא חזרתי שוב לרחוב שלה. אבל לפעמים, כשאני הולך כמו עכשיו, ניחוח חד של אדמה מציף אותי במהירות. אני מרגיש כאילו הייתי זרע באדמה וגשמי האביב החמים באים עלי. כאילו אינני אדם אלא עץ.

"ועכשיו, כפי שאתה רואה, אני נשוי והכול טוב. נישואי הם עובדה יפה עבורי. אם היית אומר שחיי הנישואים שלי לא טובים, יכולתי לקרוא לך שקרן והיתה זו אמת מוחלטת. ניסיתי לספר לך על האישה האחרת הזו. אני מרגיש הקלה מסוימת כשאני מדבר עליה. מעולם לא סיפרתי עליה לאיש עד עכשיו. מעניין למה חששתי בטיפשותי שתקבל את הרושם שאני לא אוהב את אשתי. אילו לא סמכתי בחושַי על ההבנה שלך, לא הייתי מדבר. אני במצב נרגש־מעט כרגע. הלילה אחשוב על האישה האחרת. זה קורה לפעמים. זה יקרה אחרי שאלך למיטה. אשתי ישֵנָה בחדר הסמוך והדלת בין החדרים שלנו תמיד פתוחה. הלילה יִראו את הירח, וקרני ירח ארוכות ינחתו על המיטה שלה. הלילה אתעורר בחצות. היא תישן במיטתה כשזרוע אחת מכסה על ראשה.

"על מי אני מדבר עכשיו? גבר נשוי לעולם לא מדבר על אשתו במיטה. מה שאני מנסה לומר זה, שבעקבות השיחה הזו, הלילה אחשוב על האישה האחרת. מחשבותי לא יהיו כפי שהיו בשבוע שלפני החתונה שלי. במקום זאת אתהה מה שלומה. לרגע ארגיש את עצמי אוחז בה קרוב אלי כמו אז. אני אחשוב שבמשך שעה אחת הייתי קרוב אליה יותר משהייתי קרוב אי־פעם למישהו אחר. ואז אחשוב על הפעם הבאה שבה אהיה כך עם אשתי. היא עדיין אישה מושכת. אעצום את עיני לרגע, והעיניים הזריזות, הנבונות והנחושות של האישה האחרת יסתכלו בי בחזרה. הראש שלי יסתחרר ואפקח מהר את עיני ואראה שוב את האישה היקרה שאיתה החלטתי לחיות את חיי. ואז ארדם, וכשאתעורר בבוקר ארגיש כמו באותו הערב שבו יצאתי מהדירה שלי אחרי שחוויתי בה את החוויה החשובה ביותר בחיי. אתה מבין, מה שהתכוונתי לומר זה שכשאתעורר מחר, האישה האחרת תיעלם לגמרי."

 

10

מיכאל סגר אחריה את הדלת ומשב של קור חדר לדירה.

"שוב יורד שלג," היא נאנחה והניחה על הרצפה מזוודה קטנה.

אחר כך פשטה באטיות את הצעיף ואת הז'קט, ומיכאל מיהר לתלות אותם על אחד הווים וחייך במבוכה כשנתקלו זה בזה. קתרינה הייתה במקלחת, והוא הוביל את אווה למטבח ומזג לה כוס יין. "אני עדיין קצת חולה, אבל קצת יין בטח לא יזיק," אמרה והשיקה איתו כוס.

אחרי שלגמו, הניחו את כוסות היין ואווה דרשה סיור. היא שיבחה את מראה הדירה וכשנעמדו מול החלון בחדר השינה שצפה אל בית הקברות השתתקה לרגע קל. שניהם בהו בנוף ואז היא החלה לספר לו על השותפה שלה לדירה, אנטיפתית, חסרת גבולות ורודנית חסרת תקנה בכל הקשור להרגלי ניקיון ומוסר תשלומים. הוא חש הקלה כששמע את קתרינה יוצאת מהמקלחת. לאחר שהצטרפה אליהם מיכאל הרגיש מיותר והשאיר אותן לבדן, אבל גם מהמטבח הצליח לשמוע את סיפוריה של אווה על הסמסטר בצרפת שבוטל במפתיע, על כך שהיא חולה המון בזמן האחרון ועל השותפה, השותפה. לבסוף הן נכנסו למטבח.

"אני לא בטוחה שזה יעשה לי טוב עכשיו, בגלל המחלה והכול,״ אמרה אווה כשהסתכלה בראגו שמיכאל בישל. היא חזרה על המשפט עוד פעם או פעמיים ולבסוף הסכימה לקחת חצי מנת פסטה, ואחריה מנה נוספת. הם המשיכו לשבת סביב השולחן ולשתות, וכשקתרינה ואווה החלו להעלות זיכרונות מהגימנזיום במייסן, מיכאל הסתלק לסלון. גם משם שמע את אווה מבצעת את החיקוי הקבוע של המנהל שלהן, שעיקר גאוותו נבעה מכך שלסינג למד שם, באותו בית ספר בדיוק, אי אז באמצע המאה השמונה עשרה. אווה נכנסה למקלחת וקתרינה ומיכאל הציעו את המזרן שעל רצפת הסלון. הם התיישבו על הספה מול המרפסת (שעדיין לא הניחו בה ולו עציץ אחד) והתבוננו בשלג שהחל לרדת שוב. זה היה חורף ארוך וקר, הארוך ביותר במאה האחרונה, לטענת העיתונים. אף על פי שאפריל כבר היה בפתח, לא נראה עדיין סימן לסיומו.

"אתה בטוח שזה בסדר מבחינתך?"

"בטח, היא חברה שלך ועובר עליה משהו, אני מבין."

“כן. היא לא אמרה לי, אבל אני בטוחה שזה עניין של כמה ימים, לא יותר.״

לפני שמיכאל הספיק להגיב אווה יצאה מחדר הרחצה במגבת קצרה מדי, והוא הסתלק מהסלון בעודו סוקר את רצפת העץ ודורך על סימני הפסיעות שהשאירה. במטבח הוא חיסל את שאריות היין ובהה בדלת הסלון הסגורה.

כשקתרינה נכנסה למיטה מיכאל כבר ישן. למחרת בבוקר, כשהתעוררה, הוא נישק אותה לשלום ויצא, והיא אכלה את ארוחת הבוקר לבדה במטבח. דלת הסלון לא נפתחה עד שקתרינה יצאה לאוניברסיטה.

מיכאל חזר מהמשרד לקראת הערב. קתרינה טרם הגיעה ואווה בישלה במטבח, כלים מלוכלכים רבים נערמים סביבה. הוא בירך אותה לשלום והמשיך מיד לסלון הקפוא. אווה כיבתה את החימום ופתחה את החלון, תמיד ההתעקשות הזו על frische Luft [1]. המזרן הונח במרכז החדר וכמה בגדים היו פזורים סביבו ועל הספה. הוא בדק מיילים במחשב הנייד אף על פי שרק לפני רגע עשה זאת בעבודה, ואז מצא את עצמו מביט בעציץ ולא מצליח להחליט אם הוא חדש או ישן. אווה הצטרפה אליו כעבור כמה דקות. "מצטערת על הבלגן."

"שטויות," הוא ענה. "תרגישי כמו בבית."

היא אספה את בגדיה בזריזות והחלה לדחוף את המזרן לפינת החדר למרות מחאתו הרפה של מיכאל. הוא הבחין מיד בכך שהיא לא לובשת חזייה. זוג השדיים שלה ריקד מולו כשהתכופפה להכניס את הבגדים לתיק. הוא בהה בה, וכשהרימה את מבטה נתקלה במבטו וחייכה. סומק קל פשט בלחייו.

כעבור זמן קצר, במקלחת, הוא השתהה דקות ארוכות מתחת לזרם המים החמים ודמיין את אותם שדיים מלאים ויפים רוכנים מעליו. כששמע את הדלת נטרקת הפסיק, אך קתרינה לא נכנסה לומר לו שלום. בדרך מחדר הרחצה לחדר השינה הוא שמע שהן מנהלות שיחה ערה. הוא נשכב על המיטה והמשיך לדמיין את השדיים של אווה, כשהוא דרוך וער לרחשים שבחוץ. כעבור כמה דקות קתרינה נכנסה לחדר כדי להודיע לו שהאוכל יהיה מוכן עוד מעט. הוא העמיד פנים שהוא ישן, אך כשהתקרבה אליו הבחינה מיד בזקפה שהמגבת לא הצליחה להסתיר.

"מחרמנת אותך האורחת שלנו?"

מיכאל חייך ופקח עין אחת, וקתרינה הסתובבה והלכה לסגור את הדלת. כשחזרה הוא כבר עמד והיא ירדה על ברכיה והחלה ללקק את האשכים שלו באותן תנועות קטנות ומדויקות שאהב כל כך. כשהתחילה למצוץ לו הוא משך את החולצה מעל ראשה וחפן את שדיה הקטנים ביד אחת. את היד השנייה הניח על לחיה, מלטף אותה ונהנה להרגיש את הלסת שלה, את הזין שלו. אווה קראה להם מהמטבח שניות אחדות לפני שגמר ופלט אנקה קולנית שנותרה תלויה באוויר רגע ארוך מדי. צחוקה של אווה נשמע מבעד לדלת הסגורה. קתרינה ניגבה את השאריות בנייר טואלט ולבשה חזרה את חולצתה, ומיכאל נשכב על המיטה ונשם בכבדות. לפני שיצאה היא הגניבה אליו חיוך וביקשה שלא יירדם כמו תמיד. לא, הפעם לא נרדם.

אווה בישלה מרק תפוחי אדמה וטיגנה נקניקיות שהביאה איתה מהביקור האחרון אצל אביה הקצב בקירשדורף. מיכאל פתח בירות לשלושתם והקפיד לציין יותר מפעם אחת שהכול נראה מצוין. "למישהו השתפר מצב הרוח," אמרה אווה וקרצה לעברו. משטח העץ היה מכוסה בקליפות תפוחי אדמה ובצל, ומיכאל וקתרינה הביטו בו מדי פעם בפעם כשלגמו מהמרק הסמיך מדי. בסוף הארוחה מיכאל קם לשטוף כלים ואווה החלה לספר על הביקור הקצר אצל אביה.

"לא ייאמן איך שבכפר שלי, תמיד כשאני מגיעה עם מישהו, מיד מתחילות הלחישות מאחורי הגב שלי: ׳ראיתם את החבר החדש של השֶפֶרית?׳"

היא לחשה את המילים האחרונות ואז התרוממה מהכיסא, התקרבה למיכאל והניחה את ידה על אוזנו כמסתודדת עמו ושלושתם פרצו בצחוק. צמרמורת עברה בו כשהשפה שלה רפרפה על אוזנו. היא חזרה למקומה והמשיכה את הסיפור.

"נסעתי לעזור לאבא שלי, כרגיל, ובכל פעם שאני רואה את הקצבייה הזאת אני נזכרת בסיפור שאימא שלי הייתה מספרת. עשרים שנה היא חלמה אותו חלום: היא מתעוררת בבוקר וצריכה ללכת לקצבייה. היא מגיעה לשם ומתחילה לסדר אבל זה נמשך ונמשך בלי סוף, Schwein ohne Ende, bis zum Dach[2], שעות על גבי שעות. ואז במציאות השעון המעורר מצלצל, ובחלום היא צריכה לפתוח את החנות אבל היא אף פעם לא מספיקה. ואחרי לילה כזה היא הייתה מתעוררת והולכת לעבודה. Zwanzig Jahre! [3]."

מיכאל סיים לשטוף את הכלים, נאנח בכבדות ועמד לומר שעדיף למות מלחיות חיים שכאלה, אבל אז נזכר שהיא אכן נפטרה, לפני שנתיים בערך. קתרינה לא אמרה דבר, ואווה המשיכה לנושא הבא וסיפרה להם כמה סבלה בשיעור היחיד שלה באוניברסיטה היום ושהיא שוקלת להישאר בבית מחר. מיכאל וקתרינה החליפו ביניהם מבט חטוף כשאווה אמרה "בבית" כמי שגרה שם מאז ומעולם. בשלב מסוים מיכאל הציע להן לעבור לסלון ושהוא יסדר את המטבח. "כמה בלגן השארתי," התנצלה אווה בחיוך בדרכה החוצה. "שטויות," ענה מיכאל.

כשסיים לסדר הוא עבר בסלון ואיחל להן לילה טוב. קתרינה הצטרפה אליו במיטה כעבור שעה קלה.

"קצת משוגעת החברה שלך."

"אתה מספר לי? תמיד זה היה ככה. אבל לא נורא, רק עוד יום־יומיים. אתה חושב שהיא סקסית?"

"לא ממש, לא הטיפוס שלי. קצת גדולה מדי וקצת בלונדינית מדי."

אבל כשהם שכבו הוא דמיין את אווה במקום קתרינה וגמר מהר מדי. הוא נרדם מיד אך ישן שינה טרופה, לא מבין אם התמונות של אווה מחזיקה נקניקים, עירומה מתחת לחלוק לבן, הן פרי חלומותיו או שהוא מפנטז אותן במצב של ערות חלקית. אחת לזמן מה התעורר שטוף זיעה, נהנה ומתייסר מן המראות גם יחד.

***

למחרת מיכאל שב הביתה בשעות אחר הצהריים ומצא את המטבח שוב מלא כלים מלוכלכים. הפעם שום ארוחה לא המתינה לו. דלת הסלון הייתה סגורה ואווה הייתה שם — עוד מהרחוב הבחין באור הבוקע מן החלון. המקרר היה כמעט ריק, ואחרי שבהה בו באכזבה הוא התפנה להחזיר את הסדר למטבח. למראה כמות הכלים הוא תהה אם אירחה מישהו כשלא היו בבית. אווה קטעה את הרהוריו כשיצאה מהסלון בשער סתור, פתחה בקבוק בירה והתיישבה ליד השולחן.

"יום מוצלח במשרד?"

"לא רע, הייתי היום בבית המשפט עם אחד השותפים ו…"

"אתה מרוצה כאן?" היא קטעה אותו בגסות. הוא הנהן בחיוך והוסיף עוד הנהון כששאלה אותו אם הוא מאושר עם קתרינה. המבוכה שלו הצחיקה אותה.

"את רעבה?"

"למען האמת אכלתי בלי הפסקה כל היום."

"אני אצא לקנות כמה דברים."

"אני נשארת, אין לי חשק לצאת לקור."

כשחזר הביתה מצא אותה באותו מקום בדיוק. הוא הניח את שקיות הקניות על הרצפה ופתח בקבוק בירה. ״פְּרוּסט,״ הוא אמר לה ואז שם לב שהיא פתחה שני כפתורים בחולצה ונפטרה מן החזייה. הרגל שלה נחה על הכיסא הפנוי, אך היא לא הזיזה אותה גם כשהתקרב, והביטה בו ממושכות היישר בעיניים. אווה פתחה כפתור נוסף בחולצה וצחקקה כשהבחינה בבליטה שהופיעה תחת מכנסיו. מיכאל נצמד אליה והדביק את פרצופו לשלה, בניסיון לנשק אותה. היא שיחקה בלשונה ומשכה אותו קרוב אליה ואז הדפה אותו אחורה. הוא חזר להישען על הכיור ואדמומיות פשטה בפניו ובצווארו. היא פרמה את יתר הכפתורים בחולצתה והסיטה אותה מעט הצדה, פטמה בוהקת הזניקה את מיכאל ממקומו והוא חזר לנשק אותה, תחב את ידו אל עומק חולצתה ולחץ שד מוצק וגדול. היא החליקה את ידה על המכנסיים שלו בקצב אטי ומענג. מיכאל נצמד אליה והיא התרוממה, מניחה לחולצה שלה ליפול על הרצפה בשעה שהדביקה אותו לכיור וסילקה את המכנסיים שלו מהדרך. היא הניחה לו לנשק אותה ושלחה יד מתחת לתחתונים שלו, מרפרפת ועוזבת. ואז שוב. הוא לא הצליח להתאפק עוד והשכיב אותה על שולחן המטבח. בקבוק הבירה נפל על הרצפה. הוא חש סיפוק כשהתבונן בה פרושה כך על השולחן, תחב יד לתוך מכנסיה והרגיש אותה נדרכת תחתיו. היא אפשרה לו להניח שתי אצבעות על התחתונים, אבל רק לרגע, ואז דחפה אותו אל הכיור וחזרה לשבת על הכיסא, סידרה את שערה הפרוע וצחקה בקול רם.

"אחד באפריל," אמרה לו משועשעת והרימה את חולצתה מן הרצפה. היא כפתרה אותה באטיות והניחה לו להתבונן היטב בשדיה. כשקתרינה חזרה הביתה כל האורות כבר היו כבויים.

***

קתרינה התעוררה ביום החופשי שלה וגילתה שאווה הלכה לאוניברסיטה והבית עומד כולו לרשותה. היא נכנסה לסלון והחלה לסדר. בגדיה המשומשים של אווה היו זרוקים על הספה והתיק היה מונח במרכז החדר. שני זוגות תחתונים וחזייה השתלשלו ממנו ונגעו ברצפה.

היא ניקתה את הבית במשך כמה שעות וריכזה את חפציה של אווה ואת המזרן בפינת הסלון. לאחר מכן התיישבה לקרוא וניסתה להתרכז ביער הגרמני ובאנטה פון דרוסטה־הילסהוף, עיקר עיסוקה בסמסטר הנוכחי, אך עיניה נדדו אחת לכמה דקות חזרה לתחתונים שבצבצו מהתיק, שחורים וקטנים. מיכאל התקשר לפנות ערב להודיע שיאחר וקתרינה ניצלה את השיחה כדי להתלונן על היום הלא פורה שעבר עליה. אווה חזרה זמן קצר לאחר מכן ונבלעה בסלון. קתרינה שהתה במטבח לבדה עד שמיכאל חזר.

"היא ממש מוזרה. אני חושבת שהיא כועסת."

"למה?"

"לא יודעת ולא אכפת לי. אין לי כוח אליה יותר ונראה לי שאין לה כוונה לעזוב בקרוב," אמרה קתרינה כשתחושת מחנק מפעפעת בה. היא רצתה שהסלון יחזור לרשותם, שהבית ישוב להיות שלהם. מיכאל התיישב לידה וניסה לחייך.

"אני בטוח שהיא תעזוב בקרוב."

"אני מוכרחה לדבר איתה, אחרת היא תישאר כאן לנצח."

"אל תגזימי," הוא ענה, אבל היה ברור לו שהיא צודקת.

קול מוזר בקע מהסלון וקטע את שיחתם. בהתחלה הם לא היו משוכנעים שהוא מגיע מתוך הבית, אך הקול התגבר ולא הותיר מקום לספק, אווה ייבבה שם.

"כמו ילדה קטנה," נאנחה קתרינה.

"אולי תיגשי אליה?"

"אין סיכוי, זה בדיוק מה שהיא רוצה."

הם עברו לחדר השינה והתיישבו על המיטה. הבכי נמשך, עיקש וקולני. וילון אפור כיסה את דלת המרפסת שהשקיפה על בית הקברות ומיכאל הסיט אותו ופתח את הדלת. "מוכרחים לאוורר קצת." קתרינה התחפרה בתוך השמיכה העבה. הוא יצא אל המרפסת הקטנה ועמד שם זמן מה והתבונן באפלה של בית הקברות. שועל בודד חיפש את דרכו בין המצבות וקול צעדיו הגיע אל המרפסת.

"אפשר כבר להריח את האביב," קרא לעבר החדר.

"עדיין קר."

"כן, אבל זה כבר קור שונה, אפשר להרגיש את זה באוויר, להריח את הפריחה."

״Frühling lässt sein blaues Band…[4]״, קתרינה דקלמה את מריקה בפאתוס ושניהם צחקו.

אבל קול הבכי של אווה לא פסק, וכעת היה חזק כל כך עד שהיה נדמה שהוא בוקע מן התקרה ומן הרצפה, מכל הקירות גם יחד. "אני לא ניגשת אליה," אמרה קתרינה למיכאל, ששב מהמרפסת וסגר את הדלת. הוא כיבה את האור ונכנס למיטה. "אני שונאת אותה," סיננה קתרינה כעבור כמה דקות ויצאה בזעם מהמיטה ואז מהחדר. הוא ניסה להקשיב לשיחה שהתנהלה שם, מבעד לדלתות, אך הצליח לשמוע רק את קול הבכי של אווה, ומקץ כמה דקות ויתר ונרדם. למחרת, רגע לפני שיצא לעבודה, שאל את קתרינה מה קרה בליל אמש.

"אני לא רוצה לדבר על זה. זה עושה לי בחילה," אמרה קתרינה וסובבה אליו את הגב.

"אני חושב שצדקת אתמול, אולי באמת צריך לתכנן איך מעיפים אותה."

היא לא ענתה וגם לא נפרדה ממנו לשלום כשיצא מהחדר.

אווה נכנסה למטבח כשקתרינה אכלה ארוחת בוקר והכינה קפה. עיניה היו אדומות ונפוחות, והן ישבו בשתיקה זו מול זו לצד החלון. קתרינה ציינה שנראה שהחורף עומד להיגמר, ואווה אמרה שהיא משתוקקת כבר למזג אוויר קודר פחות. אחר כך קתרינה יצאה לאוניברסיטה, ואווה המשיכה לשבת שם ולבהות בנוף שנשקף מהחלון.

***

בבוקר שבת יצאו שלושתם לבית קפה. כשחצו את הרחוב ועברו ליד תחנת סודשטרן אמרה אווה שהיא נסעה בתחתית אולי פעם אחת במהלך השבוע. "ואני לא מצליחה להיזכר מתי זה היה." כמה דקות לאחר מכן הם כבר ישבו בבית הקפה העמוס. שולחנות החצר היו מכוסים ביריעת פלסטיק כהה שהגנה עליהם מהשלג, שנמס כעת וטפטף מהגגות ומהעצים. מדי פעם בפעם התנתק גוש קרח גדול ממקומו והתנפץ על הקרקע.

"נו, מרגישה יותר טוב?" שאלה קתרינה את אווה, שהנהנה בלי להסיר את עיניה מהתפריט. "אני מתה מרעב," אמרה אווה כשהמלצר הגיע לקבל מהם את ההזמנה. כשהסתובב ללכת בחנה אותו אווה שניות ארוכות והיא וקתרינה החליפו מבט וצחקקו.

המלצר חזר עם הקפה ואווה ליטפה בהיסח הדעת את ידו שעל השולחן. הוא הסמיק קלות והתנצל, ואווה שאלה אותו לשמו. "לוקה," הוא אמר, "נעים מאוד." "Piacere [5]", ענתה אווה והם ניהלו שיחה קצרה והחליפו תלונות שגרתיות על מזג האוויר. אווה עברה לאיטלקית קלוקלת ושאלה אותו מאין הוא. "וואו, סיציליה," חזרה אחריו בחולמנות, והם המשיכו לשוחח עוד זמן מה — ברלוסקוני ועבודה, עבודה וברלוסקוני. מיכאל שיחק בעצבנות במלחייה.

לבסוף לוקה נעלם וגם קתרינה הודיעה שהיא צריכה ללכת לשירותים. כשהיו לבדם חייך מיכאל לעבר אווה והוסיף בנימה עוקצנית שלא התרשם שהיא טיפוס חברותי כל כך. היא הישירה אליו מבט וליטפה באטיות את כף ידו. הוא קפא לכמה שניות אך לבסוף נענה לה והניע מעט את האצבעות. כף ידה הייתה חמה והוא הרגיש את לבו הולם שעה שהיד טיפסה במעלה זרועו ונחה על הכתף. משם טיילה באטיות מטה אל המותניים ולבסוף עצרה לנוח במעלה ירכיו. "אל תהיה קנאי," היא אמרה ופרצה בצחוק רם שסובב כמה ראשים לעברם. כשקתרינה חזרה הידיים כבר נחו במקומן.

קתרינה שאלה את אווה על תכניותיה לסוף השבוע. "לישון," ענתה לה. "לישון, לישון ולישון." אחר כך ציינה שלמחרת אמור להיות חם יותר והציעה שייצאו לטיול קטן יחד. קתרינה אמרה שהיא צריכה להכין הרצאה ומיכאל הוסיף שגם הוא מוכרח לעבוד בסוף השבוע. שתיקה אפפה את השולחן.

הם צעדו בזריזות ברחובות הרטובים חזרה לדירה, שקידמה אותם בריח מחניק וחריף. "מצחיק איך לא שמים לב לזה כשנמצאים בתוך הבית," אמרה אווה שעה שפתחו את כל החלונות. טיפות קטנות של גשם חדרו פנימה ומשב רוח קר עבר בין חדר השינה לסלון.

מיכאל יצא אל המרפסת. הוא צפה בבית הקברות ובמעט האנשים שהיו בו. אווה הצטרפה אליו לסיגריה, ויחד הם הביטו במצבות. קבר דמוי פגודה שכן לצד מה שנראה כמקדש רומאי והיה, סביר להניח, קבר של משפחה שלמה. מיכאל התוודה שטרם היה שם מאז עברו לדירה. דווקא כשראו את הדירה לראשונה התלהב מבית הקברות היפה שנשקף משתי המרפסות וראה את עצמו מטייל בו. הסיגריה נגמרה וכשחזרו פנימה מיכאל הרגיש שנפלה עליו העייפות של כל השבוע האחרון ופרש לחדר השינה.

הוא התעורר בלילה, חלש וחסר יכולת לזוז. הוא לא ראה דבר בחדר החשוך, אבל חש בנוכחותה של דמות לידו. מישהו הסתובב סביב המיטה, הוא היה משוכנע בכך. משב רוח קל הרעיד אותו. הוא רצה לקום ולהדליק את האור, רצה לצאת מהחדר, אך הרגיש עייף וחסר אונים ועיניו שהתרגלו לחשכה הבחינו כעת בדמות שנעצרה לצד המיטה. זאת אווה, רוכנת מעליו ואוחזת סכין קצבים גדול ומבטה השליו חודר עמוק לתוכו. הוא נבהל והתעורר, הפעם לחלוטין, והתיישב במיטה. הוא ניסה להעיר את קתרינה ולספר לה על החלום, אך היא הדפה אותו והפנתה אליו את גבה. "תחזור לישון או שתקום, אין לי כוח לסיפורים האלה עכשיו."

הוא קם מהמיטה תשוש ופסע למטבח. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר ואין סיכוי שיצליח להירדם שוב. מאַין נחתה עליו התשישות הזאת שהפכה לו את היום כולו? הוא הכין קפה והתיישב על אחד הכיסאות. דלת הסלון הייתה סגורה והוא הביט בה ותהה מה מעשיה של אווה בחדר הסמוך, אפילו חשב לרגע לבדוק אם היא ערה. לבסוף לקח את המחשב הנייד מחדר השינה וחזר איתו למטבח. הוא ניסה לעיין במסמכים שהיה אמור לעבור עליהם בסוף השבוע, אבל לא הצליח להתרכז ועבר לאתרי חדשות, רפרף על פני כתבות רכילות שוליות ותמונות עירום של מגישות טלוויזיה. בשלב מסוים עזב את המחשב, ניגש לסלון ודפק קלות על הדלת. משלא נענה הוא אחז בידית ופתח את הדלת באטיות. בשלב מסוים הדלת הישנה השמיעה חריקה והוא קפא על מקומו. רגע לאחר מכן התעשת וסגר אותה. הוא חזר למטבח וגלש באתר הפורנו החביב עליו. השמש החלה לזרוח בדיוק כשגמר, והוא שטף את ידיו בכיור המטבח שהתפקע מרוב כלים מלוכלכים. שעה קלה עמד והתבונן ברחוב הריק שבהדרגה נשטף באור יום חיוור, ולאחר מכן חזר לעיתון והמשיך לקרוא את התחזיות לבחירות שייערכו בבאדן־וירטמברג בעוד כמה חודשים ועל רצף אסונות הטבע שפקדו לאחרונה את מרכז אמריקה.

בסביבות השעה שמונה אווה הצטרפה אליו וביקשה שיכין לה קפה. הוא שטף את הקנקן והשאיר אותה לשתות את הקפה לבדה, יצא אל המרפסת שבסלון ובהה ממנה פנימה, במצעים הסתורים ובבגדיה של אווה הפזורים בחדר. חזייתה הייתה תלויה על מנורת השולחן שמעל פינת העבודה שלו. כשחזר פנימה לחומה המלטף של הדירה, קתרינה כבר התעוררה. היא אמרה שהיה לה לילה נורא ולא שכחה לציין את תרומתו לעניין. לאחר מכן הודיעה שתלך היום לספרייה כי היא מוכרחה להתרכז. אווה חזרה לסלון ומיכאל וקתרינה שתו קפה יחד ואז כל אחד פנה לענייניו. "תעדכן אותי אם היא עוזבת," אמרה לו קתרינה לפני שיצאה.

מיכאל ישב משועמם זמן רב ותהה מה קורה מאחורי דלת הסלון הסגורה שהשתקפה אליו דרך המראה במסדרון. הוא שמח כשהדלת נפתחה סוף סוף ואווה שאלה אותו אם ירצה להצטרף אליה לסיבוב בחוץ. "בטח," ענה, וכמה דקות לאחר מכן הם ירדו יחד במדרגות.

הם עצרו בחנות שמעבר לפינה, ואווה קנתה שני בקבוקי בירה. "Auf uns! [6]", הם השיקו בקבוקים והמשיכו ללכת בעודם לוגמים לגימות קצרות, נהנים מהשמש העדינה וממראה שלדי הענק של עצי הלבנה. בקרוב כבר לא יהיו כה עירומים. על עץ שניצב לפני חומת האבן של בית הקברות להקת סנאים שרדפו זה אחר זה משכה את תשומת לבם של העוברים והשבים. הם עצרו להתבונן בסנאים מרעידים את העץ, לא ברור אם יצאו מדעתם או קיימו אורגיה רבת משתתפים. כולם נראו משועשעים. לבסוף ילד קטן זרק לעברם אבן ושם קץ למחזה לקול נזיפות הוריו ומבטי האכזבה על פניהם של הסובבים.

הם נכנסו לבית הקברות, חצו את הכנסייה הקטנה ואת חנות הפרחים שבצד השער. בחור שנראה בגילם עקף אותם בצעד נמרץ, זר פרחים גדול בידו. הם השתרכו בעקבותיו במעלה השביל. נוף בית הקברות מילא את האופק כולו. מבטם נח על חזית הכנסייה, שגפן עירומה ומשורגת לפתה אותה בכל כוחה. המראה הזה הבעית את מיכאל משום מה, והוא מיהר להפנות את מבטו ולהסתלק משם. “הריח הזה…״ אמרה אווה ומיכאל הנהן בחיוך רחב.

הם הגיעו עד החומה בקצהו השני של בית הקברות. שאון המכוניות שחלפו לא הרחק משם נשמע בבירור. מצבות־מצבות עמדו לאורך החומה והם פנו ימינה וקראו ברפרוף את הכתוב על האבנים. אווה התיישבה על אחד הספסלים. שרידים של קרח עוד נחו על שתי המצבות שלרגליה, ומיכאל ניסה לדמיין כיצד הן נראו לפני שבועות אחדים כשעוד היו מכוסות שלג. אווה שיהקה בקולניות ולגמה שוב מהבירה, התמתחה ופשטה את רגליה על המצבה, משחקת בקצה נעלה בצלב היצוק במרכז. מיכאל נותר לעמוד כמה רגעים ולבסוף התיישב לצדה, מבטו מתעכב על שני הקברים.

“תראי את רוברט פה, הוא נפטר יום אחרי שנולדתי.״

אווה שתקה והמשיכה לשחק בצלב.

"את יודעת, כשהייתי ילד תמיד כששמעתי על אנשים שנפטרו בתאריך הלידה שלי, חשבתי איך היו נראים החיים שלי אם הייתי הם, שאולי הייתי קודם הם ועכשיו אני אני. שבגלל זה אני בכלל חושב את המחשבה הזאת. מבינה למה אני מתכוון?"

אווה הביטה בו בחוסר עניין ושאלה אם כל מה שהוא רוצה לעשות עכשיו זה לדבר על שיגעונות הילדות שלו. ואז בכל זאת זרקה מבט לעבר המצבה המדוברת, צחקקה וציינה שיום הולדתו חל בקרוב. "קתרינה מתכננת לך משהו מיוחד?" "אין לי מושג," ענה בעלבון ולגם מהבקבוק. ידה של אווה נגעה בירכו, ספק בטעות, והיא לגמה את שארית הבירה שלה וזרקה את הבקבוק אחורה בלי להסתכל. הבקבוק נחת על מרבץ שלג ולא התנפץ. מיכאל סובב את ראשו ובדק שאין איש בסביבה. אווה רק צחקה והחזירה את ידה אל ירכו. הם ישבו כך רגעים ספורים, ואז אווה התרוממה והחלה לפסוע חזרה אל השביל.

מיכאל השתהה. הוא תהה אם כדאי כבר לחזור ואם יצטער על הטיול הזה, אך לא היה מסוגל לעזוב כעת, אף על פי שרצה בכך. לבסוף קם גם הוא והחל לפסוע בעקבותיה של אווה. הוא בחן את אחוריה, שמכנסי הג‘ינס ההדוקים עטפו יפה כל כך. הם התקדמו באטיות והסתכלו בקברים בלי להוציא הגה. מיכאל עקב בקדחתנות אחר תאריכים. כל כך הרבה שמות, כל כך הרבה מתים. הם המשיכו ללכת ולא היה ברור מי מהם הוביל בין כל ההצטלבויות והשבילים בתוך בית הקברות. הם חלפו על פני מריה הבוכייה שהצמידה כפות ידיים קטועות אצבעות, ולצד אחד הקברים נתקלו בבחור שעקף אותם קודם לכן, בכניסה. כעת ישב על האדמה והתייפח, זר הפרחים היה שמוט לצדו. מיכאל התבונן במצבה וניסה לקרוא את הכתוב, אך הבחור הרים את ראשו למשמע קול צעדיהם ומיכאל הסיט מיד את מבטו. הוא הרגיש את עיניו עוקבות אחריהם, נעוצות בעורפם, עד שנעלמו מעבר לעיקול.

"יפה כאן," אמר מיכאל והצביע על מלאך חסר ראש ואז על צלב שנצנץ באור השמש. אווה חייכה, אך לא היה ברור לו מדוע. השמש החלה להתחזק, וההליכה האיצה מעט את הדופק והעלתה את חום הגוף. כמה התגעגע לתחושה הזאת.

הם התקרבו לקצה נוסף של בית הקברות. מעבר לחומה ניצבה שורת הבניינים שדירתו הייתה בה. המרחק קצר, אך מכאן הכול נראה שונה. אווה הציעה שייגשו לראות איך הבניין נראה מבחוץ, ומיכאל נגרר אחריה בחוסר חשק. שיר מוכר התנגן מרחוק ומילא את החלל, ומיכאל חיפש את החלון שבקע ממנו.

Am Ende denk ich immer nur an dich"[7]", נשמע הקול הצרוד שהוא וקתרינה אוהבים, אך לא היה לו ברור מניין הגיעו הצלילים.

אווה התיישבה על הספסל הראשון שראתה, קרוב לגַלעד מוקף עמודים ישנים וסדוקים, שכיפה גדולה, בולטת למרחקים, ניצבה מעליהם. מיכאל התיישב לידה בחשש, אפשר לראות מכאן את הדירה. הווילון היה מוסט, בדיוק כפי שהשאיר אותו, ודבר לא נראה מעבר לחלון. אווה חטפה ממנו את הבקבוק ולגמה ארוכות. כשסיימה היא השליכה אותו לאחור באותה אגביות כמו קודם, אך הפעם הוא התנפץ על חומת האבן. אווה צחקה ומיכאל הסתכל סביבו בחוסר נחת. המבוכה שלו רק הגבירה את צחוקה והיא אמרה לו להפסיק לדאוג, "ממילא אין פה אף אחד." צליל הזכוכית הנשברת הדהד במשך כמה שניות ונמוג לתוך השיר שעדיין התנגן. מיכאל שאל שאלה סתמית על קירשדורף ואווה ביטלה אותו בהינף יד: "באמת בא לך לדבר על אבא שלי עכשיו?"

הקול הצרוד נשמע שוב. מיכאל העיף מבט חטוף בחלון דירתם. הווילון נותר מוסט. אווה בחנה אותו שניות אחדות ואז הניחה עליו את ידה וטיפסה במעלה הירך. מיכאל הציץ אל השביל. שני גברים פסעו הרחק מהם ונעלמו מאחורי עץ אלון גדול. כשהחזיר את מבטו אליה היא כבר כרעה מולו — פותחת את כפתורי הג‘ינס ומחלצת משם את הזין שלו. מגע הספסל הקר והרטוב העביר בו צמרמורת ואווה נישקה אותו בעדינות וליטפה את אשכיו. מיכאל הרגיש שהוא משתגע רק מהמגע של שדיה מבעד לז‘קט. הוא הרגיש שהיה יכול להחזיק אותם במשך שעות. אווה התחילה למצוץ לו והוא הפשיט אותה ביד אחת ובאצבעות ידו השנייה ריחף על הפטמות. הוא דחף את עצמו עמוק יותר לתוך פיה ומשך בשערה. "חזק יותר," היא אמרה, שרבבה לשון וליקקה לו את הביצים. אחרי כמה דקות אווה התרוממה ונפטרה ממכנסיה. מיכאל שלח יד עדינה ללטף אותה, והיא סילקה אותה בגסות ונעמדה על הספסל, מקרבת לרגע את ירכיה אל פרצופו אך לא מניחה לו לנשק אותה. כמה רצה לעשות זאת. היא התיישבה עליו, ברכיה לוחצות את כתפיו והוא אוחז בנעליה, בישבנה, בכל מה שאפשר לאחוז בו. היא הכניסה אותו לתוכה בתנועות ארוכות ועמוקות, עוטפת אותו ומשעינה עליו את משקלה. אווה התנועעה, עולה ויורדת בקצב מתגבר, ושחררה אנחות קטנות, מביטה בו בריכוז. ברכיה לחצו על גופו והכאיבו לו מעט בעודה תופסת בכוח את כתפיו, תלויה על הזין שלו. הוא ניסה לנשק את שדיה, אך בכל פעם שהתקרב היא התרחקה. הוא רצה לקום אך היא לא נתנה לו, הסתובבה כשהוא עוד בתוכה, והמשיכה בתנועותיה הקצובות בגבה אליו. מיכאל הרגיש שהוא לא יכול יותר וניסה להאט את הקצב, הביט קדימה אל בית הקברות הריק מאדם. הוא אחז במותניה וניסה לעצור אותה. היא לא נענתה לו והקצב התגבר והתגבר. שנייה לפני שנהיה מאוחר מדי הוא הדף אותה מעליו, התרומם והצמיד אותה למצבה הקרובה. אווה ניסתה להתנגד אך השתטחה על האבן והוא אחז את שדיה וחדר אליה באטיות. רק עוד קצת, חשב לעצמו ושלח מבט נוסף אל בית הקברות. לרגע הבחין, ממרחק, בבחור שראו קודם לכן, וחשש שיעצור ויסתכל לעברם. אבל הבחור נעלם כהרף עין, ומיכאל החזיר את מבטו אל אווה. עורה הלבן בהק על רקע המצבה הכהה, אפה השתפשף כנגד האבן. הוא הגביר את הקצב ואווה נאנקה בקולניות. הוא שלח יד לכסות את פיה, והיא נשכה אותו בעוצמה ותפסה את אשכיו. "תמשיך," ציוותה עליו. נדמה כאילו כל האורנים זזו איתו, והוא הידק את אחיזתו באגן, חדר אליה מהר יותר, חזק יותר, עמוק יותר. כשהרגיש שאינו יכול להתאפק עוד, אחז בחוזקה בשערה וגמר כשהוא דוחף את ראשה אל המצבה, לא נותן לה לזוז עד שיתרוקן מכל טיפה.

Christus ist die Auferstehung und das Leben"[8]", קרא בקול מפסלו הגדול של הצלוב שניצב במרחק כמה מטרים מהם על קבר אחר, שתי עיניו המרוסקות מתבוננות בהם. אווה הדפה אותו ממנה, והוא התיישב על הספסל. הרוח, קרה ומלטפת, גרמה לעורו להצטמרר. אווה התלבשה בזריזות והכריזה שהיא מוכרחה לשתות משהו ומהר. מיכאל הביט לעבר החלון ולרגע היה נדמה לו שהווילון תלוי באופן שונה, אולי הוסט מעט. הוא לא הצליח להיזכר כיצד נראה קודם לכן. אווה לא חיכתה לו, והוא הזדרז והצליח להדביק אותה בהמשך השביל. הם האטו את קצב הליכתם ונכנסו לשדה רחב ופתוח למדי של קברים. שני הגברים שראה קודם לכן, אב ובן כנראה, עמדו לא רחוק מהם והתפעלו מהפגודה הגדולה בעלת גג הטורקיז המתקלף, אך השתתקו כשאווה ומיכאל חלפו על פניהם. רק אחרי כמה צעדים הם חזרו לדבר, ומיכאל שמע את האב מפטיר באוזניו של הבן, Früher war der Tod einfach mehr wert"[9]".

*

מתחת לבניין עצר מיכאל לרגע להציץ בפניו בראי צד של מכונית חונה. הוא נלחץ כשגילה ששריטה דקיקה עיטרה את לחיו השמאלית ושסימני השיניים של אווה נראו בבירור על אצבעו. בחדר המדרגות נשמעה מוזיקה רועשת, שהתגברה ככל שהתקרבו לדירה. קתרינה הייתה שם וכיבתה את המוזיקה כשנכנסו. היא הספיקה לבחון אותו בחטף לפני שנמלט לחדר הרחצה, משם שמע את אווה אומרת שהם היו בטיול נחמד בבית הקברות ואת קתרינה עונה שעבר עליה יום נורא. "לא הצלחתי להתרכז בספרייה." מיכאל שטף את פניו ושמח לגלות שהשריטה כמעט בלתי נראית כעת. האצבע לעומת זאת עדיין כאבה לו והוא חשש שתתנפח. הוא נכנס למקלחת ומבעד לזרם המים שמע דלת נטרקת. קולות הדיבור מהסלון הפכו בינתיים לצעקות. כשסיים הוא התעטף במגבת וניסה להקשיב למה שנאמר שם, אך לא הצליח להבין מילה.

כשיצא לבסוף מחדר הרחצה, דלת הסלון הייתה סגורה וקול בכי דק נשמע מבעדה. לפתע חלפה בו מחשבה מפחידה שאולי ייאלץ לעזוב. הוא הסדיר את נשימתו ונכנס לחדר השינה. מן החלון נגלה אליו מיד המקום שהיה בו עם אווה קודם לכן. כעת הספסל עמד מיותם ואפלולי, רק ישו סקר באכזבה ובשיעמום את החלל הריק. מיכאל התנחם במחשבה שהפינה הזאת, למרות הנוף היפה והקודר, אינה משמשת את קתרינה ואותו כמעט אף פעם. אז שמע את דלת הדירה נפתחת ונטרקת. כמה שניות לאחר מכן קתרינה נכנסה לחדר והביטה בו בכעס.

"אני אומרת לך, היא משוגעת, אבל העפתי אותה החוצה. בלי עזרתך, כמובן! הלכתם לטייל, מה? נחמד מאוד, עכשיו היא כבר לא פה," בישרה לו וחייכה: "סוף סוף." היא יצאה מהחדר ומיכאל סיים להתלבש והצטרף אליה בסלון הפתוח לרווחה. אווה עזבה בחיפזון ושני זוגות תחתונים דקיקים נשכחו על צינור הגז, תלויים לצד הטלוויזיה. מיכאל ניגש לקתרינה וניסה בעדינות לברר מה נאמר בשיחה, אך היא דחתה אותו מעליה. "יש לי המון עבודה," אמרה לו ועברה למטבח. הוא התמקם בפינת העבודה שלו, טרם עשה דבר ממה שהיה אמור לעשות. גם עכשיו לא הצליח להביא את עצמו להתרכז בכך, ורק ישב שם במשך שעות ושחזר שוב ושוב את אירועי היום. מחשבותיו נקטעו כשקתרינה נכנסה פתאום לחדר ותלשה את תחתוניה של אווה מצינור הגז. "תעופי מפה כבר," צעקה על התחתונים. בלילה הוא נכנס למיטה הרבה אחריה, והיא סילקה את ידו שנכרכה סביבה.

***

בבוקר יום ההולדת שלו הם התעוררו מאוחר. שניהם עבדו שעות ארוכות כדי להרוויח את יום החופש הזה, וכעת נהנו מבטלה של יום חול ועשו את דרכם באטיות אל בית הקפה. האביב קפץ על העיר ביומיים האחרונים, ריח משכר של פריחה עמד ברחובות ותחושת הקלה ניכרה באוויר, כמו אחרי כל חורף.

הם הזמינו קפה וקראו את העיתון בנחת, נגעו זה בזה בחיבה מפעם לפעם. לפתע הסבה קתרינה את תשומת לבו לבחורה שישבה בחזית בית הקפה. "היא דומה לאווה," אמרה למיכאל שהפנה את מבטו בהיסוס. לא היה ספק, זאת היא. לצדה ישב לוקה, ושניהם לגמו קפה בנינוחות. "בואי נלך," הציע לקתרינה, אך היא סירבה בתוקף מחשש שיתגלו. הם המשיכו לשבת שם, ובמשך כל אותו הזמן אווה לא סובבה את ראשה לעברם ולו פעם אחת. כמעט שעה חלפה עד שאווה ולוקה קמו ופנו ללכת. מיכאל התבונן בהם, ידו של לוקה חבקה את מותניה של אווה. היא נצמדה אליו ולחשה משהו על אוזנו. קתרינה לא הרימה את עיניה מהעיתון.

לפני ששבו הביתה, קתרינה גררה אותו לסיבוב קטן בבית הקברות. "כל כך נהנית שם עם אווה," התגרתה בו. מיכאל פסע אחריה בחוסר חשק. הם צעדו בשבילים המפותלים בין שיחים גזומים בקפידה. כעת הכול נראה קטן כל כך והיה נדמה לו שבתוך דקות ספורות כבר חצו את בית הקברות לאורכו. קתרינה התרשמה מהמצבות ומהעלים הירוקים שהחלו ללבלב בכל פינה. מיכאל התקשה להאמין שזה אותו המקום. רק אפרוריות המצבות נותרה כשהייתה, אלא שכעת הופיעו לצדן מרבדים קטנים של פרחים. לא היה כל זכר לשלג. הם הבחינו בזוג פוסע בשביל הרחק מהם, וקתרינה מיהרה לשנות מסלול, היא חשבה שזאת שוב אווה. הוא דווקא לא היה בטוח בזה, גם אם ראה אותם רק לרגע קצר. הם המשיכו לצעוד ולבסוף עצרה קתרינה והתיישבה על אחד הספסלים, נהנית מהמראה המרהיב. האביב. הריח. האור. היא התרפקה על מיכאל ברוך שרק עורר בו חוסר נינוחות. קתרינה הבחינה בכך, עזבה את הספסל והתחילה לצעוד במורד השביל. מיכאל הלך במרחק צעדים ספורים ממנה, סוקר את הסביבה ומחפש את הזוג. בהמשך הבחין בהם עומדים לצד חומת האבן, לא רחוק מהמקום שהיה בו עם אווה.

הוא החל להפשיט את קתרינה עוד בחדר המדרגות, ובעודם מתנשקים נכנסו לדירה. ברגע שהדלת נסגרה נכנסה קתרינה לשירותים. "רק לשנייה," הבטיחה לו. מיכאל נכנס לחדר השינה והסיט את הווילון, פתאום לא הצליח לזהות היכן היה המקום שהכול קרה בו. בית הקברות נראה מיותם ועצי הערמון שלצד הגדר, שהתכסו בינתיים בעלים מלבלבים, הסתירו כעת הרבה יותר מכפי שהסתירו ביום ההוא. הוא התפשט מול החלון, סורק במבטו את בית הקברות. זכר לא נותר לשריטה על הלחי או לאצבע החבולה. קתרינה חזרה עירומה מהשירותים, והם התנשקו ארוכות לפני שזרקה אותו על המיטה. אחר כך נשכבה על ידו, והוא נישק אותה וליטף את גופה היפה, העדין, הגמיש. כמה זמן כבר לא שכבו כך זה לצד זה, עירומים. "את לא רוצה לסגור את החלון?" הוא שאל והיא צחקה. "האוויר עושה לי טוב," ענתה. הם התנשקו בעיניים עצומות, והוא לחץ בעדינות שד אחר שד, מקרב אותה אליו וקובר את עצמו בשערה, בגופה, בריחה. אנחה רמה עלתה פתאום מבית הקברות והציפה את החדר.

[1]    אוויר צח. (כל התרגומים בהערות השוליים הן מהשפה הגרמנית אלא אם כן צוין אחרת).

[2]    חזיר עד התקרה.

[3]    עשרים שנה!

[4]    האביב הניח למטפחתו הכחולה להתנפנף…

[5]    נעים מאוד (איטלקית).

[6]    לחיינו.

[7]    בסוף אני תמיד חושב רק עלייך.

[8]    כריסטוס הוא התחייה והחיים.

[9]    פעם המוות היה שווה יותר.


מתוך 'האורחת', קובץ סיפורים מאת רן גלוזמן בהוצאת לוקוס, 2019

9

 

המוסיקאי סמיצ׳קוב היה בדרכו אל מעון הקיץ של הנסיך ביבולוב. אמורים היו לערוך שם אירוסים וערב עם מוסיקה וריקודים. על גבו נשא קונטרבס ענק, כשהוא מצוי בנרתיק של עור. סמיצ׳קוב הלך לאורכו של נהר, שמימיו הקרירים זרמו, אם לא ברוב הדר, אך באורח פיוטי למדי.

״אולי ארחץ?״ אמר בלבו.

ומבלי חשוב הרבה פשט את בגדיו וטבל בזרמים הקרירים. היה ערב נהדר. נשמתו הפיוטית של סמיצ׳קוב אמרה להשתלב ממש עם ההרמוניה ששררה סביבו. ואיזה רגש מתוק התעורר בלבו, כשלאחר שהתרחק בשחייה כמאה צעדים מהחוף, הבחין בעלמה יפה, היושבת על החוף התלול ודגה בחכה! הוא עצר ממש את נשימתו וקפא תחתיו, כשגל רגשות שונים היציף אותו: זיכרונות מימי ילדות, געגועים על העבר, האהבה שהתעוררה…

אלוהים אדירים, והרי סבור היה, שאינו מסוגל כבר לאהוב, וכי לאחר שאבדה לו אמונתו באנושות (אשתו עזבה אותו לאנחות ונמלטה עם ידידו, מנגן הפגוט, סובאקין), כבשה הריקנות את לבו והוא היה למיזנטרופ.

״חיים מה הם?״ – לא אחת היה שואל את עצמו – ״לשם מה חיים אנו? הרי החיים אינם אלא אגדה, חלום… מעשה כישופים…״

ברם, בעומדו לפני היפהפיה הישנה (ולא קשה היה להבחין שהיא ישנה) הרגיש בלבו, בניגוד לרצונו, משהו בדומה לאהבה. עמד בפניה ממושכות, כשהוא אוכל אותה ממש בעיניו…

״אבל די…״ – חשב ונאנח אנחה עמוקה. – ״שלום לך, חלום נפלא! הגיע הזמן ללכת לנשף אצל הוד מעלתו…״

חזר והיביט איפוא על היפהפיה וכבר עמד לחזור בשחיה, כשרעיון חדש עלה במוחו.

״צריך להשאיר לה איזו מזכרת ממני״ – הירהר – ״לקשור משהו לחכתה, ותהא זו הפתעה מ־״אלמוני״.

 בשקט קרב סמיצ׳קוב לחוף, קטף זר גדול של פרחי שדה ופרחי מים, קשר אותו בגבעולו של מלוח וחיברו לחכה. הזר שקע ומשך אחריו את המצוף היפה.

שורת ההיגיון, חוקי הטבע ומעמדו החברתי של גיבורי מחייבים לסיים את הרומן בנקודה זו, אבל – אבוי – גורלו של המחבר הינו חסר רחמים, ומסיבות שאינן תלויות בו לא נסתיים הרומן עם זר הפרחים, וזאת בניגוד לשכל הישר ולמצבם הטבעי של הדברים. והיה על הדלפון המוסיקאי הבלתי ידוע למלא תפקיד חשוב בחייה של היפהפיה האצילה והעשירה. משקרב לחוף הוכה סמיצ׳קוב בהלם: הוא לא מצא את בגדיו. גנבו אותם… עוד הוא נהנה ממראה היפהפיה, ובני בליעל אלמונים סחבו את הכול, בהשאירם את הקונטרבס ואת הצילינדר בלבד.

״לכל הרוחות!״ – קרא סמיצ׳קוב – ״הו, בני אדם! מפלצות! אין העדר הבגדים כשלעצמו מקומם אותי, הרי המלבושים דבר של מה בכך הם, אלא שמרגיזה אותי המחשבה, שיהיה עלי ללכת עירום ולהפר בדרך זו את כללי המוסר הציבורי.״

ישב איפוא סמיצ׳קוב על הקונטרבס, כשהוא מחטט במוחו אחר מוצא ממצבו הנורא.

״כלום אוכל ללכת עירום אל הנסיך ביבולוב״ – הירהר – ״תהיינה בוודאי נוכחות שם גבירות! ולמרבה הצער גנבו ממני הגנבים ביחד עם מכנסי גם את הקניפול שמצוי היה בהם!״

הוא הירהר זמן רב והתייסר עד כדי שחש כאבים ברקותיו.

״בה״ – נזכר הוא לבסוף – ״לא הרחק מהחוף, בין השיחים, קיים גישרון… עד שיחשיך אוכל לשהות תחתיו, ואילו בערב, באפילה, אפלס לי דרך עד לבית הראשון…״

וכשהמחשבה הזאת מנקרת בראשו, חבש סמיצ׳קוב את הצילינדר, נטל על שכמו את הקונטרבס ושרך את רגליו אל השיחים.

עירום ועם כלי הנגינה על גבו דומה היה אותה שעה לאיזה חצי אליל עתיק, אגדתי.

וכעת, קוראי, עוד גיבורי יושב לו מתחת לגישרון ומתייסר, נעזוב אותו לרגע קט ונחזור אצל העלמה שדגה בחכה. ואכן: מה אירע לה? משהתעוררה היפהפיה ולא ראתה את המצוף על פני המים, מיהרה למשוך אליה את החוט. החוט אומנם נמתח, אולם המצוף והקרס לא עלו על פני המים. נראה, שזר הפרחים של סמיצ׳קוב נרטב במים, התנפח ונעשה כבד.

״או שנלכד דג גדול״ – סברה העלמה – ״או שהקרס נתפס.״

לאחר שמשכה עוד קצת בחוט החליטה, שהקרס נתפס.

״חבל״ – חשבה – ״בערב אוכלים הדגים כל כך טוב. ובכן, מה עלי לעשות?״ ומבלי הרבות חשוב זרקה מעליה העלמה האקסצנטרית את מלבושיה הקלים וטבלה את גופה הנהדר בזרמי המים עד לכתפיה הזוהרות כשיש. לא בנקל עלה בידה לנתק את הקרס מהזר בו הסתבך החוט, אולם הסבלנות והעמל ידם היתה על העליונה, ולאחר כרבע שעה יצאה היפהפיה מן המים, כשהקרס בידה. אך מר היה גורלה שציפה לה. בני הבליעל, שגנבו את בגדיו של סמיצ׳קוב, גזלו גם את שמלתה, בהשאירם במקום רק את הצנצנת מלאת התולעים.

״מה אעשה כעת?״ – פרצה בבכי – ״כלום אוכל ללכת במצב זה? לא, לעולם לא! מוטב למות! אחכה עד שיחשיך. או־אז אגיע בחושך עד לדודתי אגאפיה ואשגר אותה הביתה להביא לי שמלה… ואילו עד אז אלך ואסתתר מתחת לגישרון.״

גיבורתי רצה איפוא אל הגישרון, כשהיא בוחרת את הקנים הגבוהים יותר ומשתופפת. כשעמדה להשתחל מתחת לגישרון ראתה שם לפתע איש עירום, בעל רעמה מוסיקלית וחזה מכוסה שיער. היא השמיעה קול צעקה והתעלפה בו במקום.

נפחד גם סמיצ׳קוב. תחילה חשב את העלמה לבתולת ים.

״כלום אין זה אלא סירונית שבאה כדי לפתותני?״ – סבר.

וסברה זו אף החניפה לו באשר מאז ומתמיד החשיב יתר על המידה את מראהו החיצוני. ״ואם אין היא סירונית אלא בשר ודם, כיצד להסביר את הופעתה המוזרה? למה היא כאן, מתחת לגשר? מה אירע לה?״.

עוד הוא מנסה לפתור את השאלות, והיפהפיה חזרה אליה הכרתה.

״אל תהרוג אותי״ – לחשה – ״אני הנסיכה ביבולוב. מתחננת אני לפניך! יתנו לך הרבה כסף! זה עכשיו עסקתי בניתוק הקרס, וגנבים גנבו את שמלתי החדשה, את הנעליים, את הכול!״

״גבירתי״ – אמר סמיצ׳קוב בקול תחנונים – ״גם ממני גנבו את בגדי, ולא זו בלבד, אלא ביחד עם המכנסים סחבו את הקניפול שמצוי היה בהם.״

וזאת לדעת: בדרך כלל אין המנגנים על קונטרבס מצטיינים בתפיסה מהירה, אולם סמיצ׳קוב היווה מיקרה יוצא דופן הראוי לשבח.

״גבירתי!״ – אמר לאחר שתיקה קצרה יחסית – ״מראי מביך אותך, אולם עליך להסכים עימי, שלא אוכל לצאת מכאן, וזאת בשל אותם טעמים המונעים ממך לעשות כן. הנה כי כן, מצאתי עצה ותחבולה: שמא תסכימי לשכב… בנרתיק הקונטרבס שלי והתכסי במכסה? דבר זה יסתירני מעינייך…״

ולאחר שאמר מה שאמר הוציא סמיצ׳קוב את הקונטרבס מנרתיקו. רגע היסס אומנם, בסוברו שמא בהציעו את הנרתיק מחלל הוא את האמנות הקדושה. ברם היסוסיו לא ארכו זמן רב. היפהפיה שכבה בנרתיק והתכרבלה בו, ואילו הוא הידק את הרצועות, כשהוא שמח, שהאל חננו בחכמה יתרה.

״כעת, גבירתי, אין את רואה אותי״ – אמר – ״שכבי כאן והיי שקטה. כשיחשיך אשאך לבית הורייך. את הקונטרבס אוכל ליטול לאחר מכן.״

עם רדת הלילה הטעין סמיצ׳קוב את הנרתיק עם היפהפיה על שכמו ושרך את רגליו למעון הקיץ של ביבולוב. תוכניתו היתה מוכנה. תחילה לבית הראשון שיזדמן לו בדרכו. שם יצטייד בבגדים ולאחר מכן ימשיך בדרכו…

״אין רע, שאין בו טוב״ – הירהר, כשהוא מאבק ברגליו היחפות את אבק הדרך ומשתוחח תחת משאו הכבד. – ״אין ספק, שעל שגיליתי דאגה כנה לגורל הנסיכה, יעניק לי ביבולוב פרס ביד נדיבה.״

״הנוח לך, גבירתי?״ – היה שואל מפעם לפעם מעשה cavalier galant 1 – ״אנא, נהגי בלי גינוני טקס מיוחדים. עשי בנרתיקי כבתוך שלך!״

לפתע נדמה לסמיצ׳קוב האדיב, שלפניו הולכות שתי דמויות, עטופות באפילת הלילה. הוא אימץ את עיניו ואכן נוכח לדעת, שאין זאת טעות ראייה, ושאכן אלה הם שני אנשים, ההולכים לפניו ואף נושאים בידיהם חבילות כלשהן…

״כלום אין אלה הגנבים?״ – חלפה מחשבה במוחו. – ״הם נושאים משהו. ייתכן שאלה הם מלבושינו!״

סמיצ׳קוב היניח את הנרתיק ליד הדרך והתחיל ברדיפה אחר הדמויות.

״עמוד!״ – צעק – ״עמוד ! תפוס אותו!״

הדמויות היביטו לאחור, ומשנוכחו לדעת שרודפים אחריהן – נמלטו על נפשן.

זמן רב שמעה הנסיכה צעדים מבוהלים וצעקות ״עמוד״, ולבסוף הכול נשתתק.

הרדיפה שבתה את לבו של סמיצ׳קוב, ויש רגליים לסברה, שנגזר היה על היפהפיה לשכב זמן רב בשדה ליד הדרך, לולא האיר לה המזל פנים.

רצה המקרה ונזדמנו לשם באותה שעה חבריו של סמיצ׳קוב.

החלילן ז׳וצ׳קוב והקלרניתן ראזמאחייקין, שהיו אף הם בדרכם למעון הקיץ של ביבולוב.

הם נתקלו בנרתיק, היביטו זה בזה ופרשו את כפיהם.
״קונטרבס״ – אמר ז׳וצ׳קוב – ״בה, הרי זה הקונטרבס של סמיצ׳קוב שלנו! ברם כיצד היגיע לכאן?״

״ייתכן ומשהו אירע לו, לסמיצ׳וקב״ – פסק ראזמאחייקין – ״שמא השתכר או אולי שדדוהו… יהא הדבר כאשר יהא – אין להשאיר כאן את הקונטרבס. נקחהו עימנו.״

ז׳וצ׳קוב הטעין איפוא את הנרתיק על שכמו, ושני המוסיקים המשיכו בדרכם.

 ״לעזאזל! איזה כובד! – רטן משך כל הדרך החלילן – ״בשום אופן לא הייתי מסכים לנגן על מפלצת כזאת… אוף!״

משהגיעו למעון הקיץ של הנסיך ביבולוב, היניחו המוסיקאים את הנרתיק במקום המיועד לתזמורת ופנו למזנון.

אותה עת כבר החלו להדליק את הנברשות ואת מנורות הקיר.

החתן, יועץ החצר לאקייאיץ׳, שעבד במשרה התחבורה, יפה תואר וסימפטי, עמד אותה שעה באמצע האולם כשידיו בכיסיו ושוחח עם הגרף שקאליקוב. נושא שיחתם היתה המוסיקה.

״אני, אדוני הגרף״ – טען לאקייאיץ׳ – ״היכרתי בשעתו בנפולי באורח אישי כנר, שחולל פלאים ממש. לא ייאמן כי יסופר! על קונטרבס… על קונטרבס רגיל, היה מסלסל טרילים כאלה, לכל הרוחות. איום ונורא! אף ניגן ולסים של שטראוס!״

״הנח… לא ייתכן…״ – היביע הגרף את פיקפוקיו.

״מבטיחך אני. אפילו את הרפסודיה של ליסט ניגן. אותה עת גרתי עימו בחדר אחד, ומתוך חוסר מעש לימדני לנגן על קונטרבס את הרפסודיה של ליסט.״

״רפסודיה של ליסט… הממ!… חומד אתה לצון…״

״אינך מאמין?״ – צחק לאקייאיץ׳ – ״אם כך, אוכיח לך זאת מיניה וביה! נלך לתזמורת!״

החתן והגרף שמו את פעמיהם אל התזמורת, ניגשו לקונטרבס והחלו להתיר את הרצועות… והו… שוד ושבר!

כאן על הקורא להפעיל את כוח דמיונו ולצייר לעצמו את סוף הוויכוח המוסיקלי, ואילו אנו נחזור אל סמיצ׳קוב…

המוסיקאי המסכן, לאחר שמאמציו לתפוס את הגנבים עלו בתוהו, חזר למקום, שם היניח את הנרתיק, אולם לא מצא את המטען היקר. התייסר בניחושים והתהליך הלוך ושוב בדרך, ומשלא מצא את הנרתיק החליט, שאין זו אלא שטעה בדרך.
״נורא הדבר!״ – הירהר, כשהוא מורט את שערותיו וקופא תחתיו – ״היא תיחנק בנרתיק! רוצח אני!״

עד לחצות הלילה שוטט סמיצ׳קוב בדרכים וחיפש את הנרתיק, ולבסוף, כשכלו כוחותיו, פנה לגישרון.

״אחפש עם שחר״ – אמר בלבו.

חיפושיו, שהתחילו עם שחר, אף הם לא נשאו פרי, וסמיצ׳קוב גמר אומר, לשהות לילה נוסף תחת הגשר…

״אני אמצא אותה!״ – מילמל, כשהוא מסיר את הצילינדר ומורט את שערות ראשו – ״אפילו יהיה עלי לחפש משך שנה תמימה, אבל אני אמצא אותה!״

***

עוד היום מספרים האיכרים היושבים במקומות המתוארים, שמתחת לגישרון יכול אתה לראות בלילות אדם עירום, מגודל שיער וצילינדר לראשו, ויש ויכול אתה אף לשמוע חריקת קונטרבס מתחת לגישרון.

13

יתכן שכמו שכל טעות מעידה על עצמה מבעוד מועד, גם זו אותתה לפתחי. ככל טעות אמרה לי: אני מזהירה אותך, אל תלכי בי, אלא אם כן את רוצה לשוב אל מעונות הלקאה עצמית, ואת רוצה – (אני יודעת) – כי בסופם הרי חיבוק חדש. (חמדנית).

אבל להגנתי אומר שאם לא היתה לידי רֵעָה להוטה (שידעה גם להלהיט ברוב חן), לא הייתי עושה את הטעות הזו. וכי טעויות גדולות, יודעות הטועות להכאיב, נעשות בצוותא. ולי היתה שותפה להתפרע. במצב רוח נכון היינו, כמו אלוהים, עושות כמעט בלי חשש את מה שלאחֵר היה נשמע כמו פשיעה. זו היתה בְּאֵר החברות שלנו. אותה באר ששכנים לא יכלו לנחשהּ. אם התלחששו היה זה בגלל פער הגילאים ביננו שעלה על יותר משלושים שנים. אם התלחששו עוד יותר, קרוב לוודאי שחשבונו לזוג. אבל איש לא יכול היה לנחש שמה שמאחד ביננו היה אותו צמא לְשַׁטּוֹת במעגלי הקהילה שלנו. אותה שטות שאפשרית רק בשתיים, שכל אחת מאיתנו ביקשה בה מסיבות שונות: אני לא הצלחתי לשקם את היכולת להעניק ולדרוש אהבה, והיא התקשתה עם הוויתורים שנכרכו עם גילה הגובר. על כן היתה תופסת בגחמותיי ברצון. ואני רק שיוועתי לנפש שתתמסר לי ככדור. הייתי בעדה של השטות, כי ידעתי שבחובּה נמצאת לעתים גם ההנאה. אבל יותר מכך ביקשתי לספוג את חוֹמה של הפנטזיה. לדאות בצילו של הבלתי סביר, וכבר ממש שנשבעתי בשם אהבות בלתי אפשריות שמילאו אותי, בשעה שבתוך-תוכי – כמו שובתת – התרעמתי על גורל שהתגלה כארעי-מדי.

חדי הלב יוכלו לנחש שנמצאתי באזור בו לא לחלוטין אחזתי אבחנה בין מה אני בודה ומה שריר וקיים, או מה ממה שבדיתי כבר רקם, בעקבות גחמותיי, עור וגידים. היה ברור ששוב נמצאתי קרובה, כבילדותי, אל הקונדס. והקונדסות כבר לא הלמה את מידותיי. אבל חברתי, כמו חברה למדורה, ליבתה כל הרהור מסופק שלי לעובדה נחרצת. זה היה מסלול המראתי. או מוטב לומר: המראתנו.

אני הגעתי אליה כל ערב, ובתמורה – על ספתה, עם כוס משקה – העניקה לי מעטה של קפיטן. הכול היה מונח לרגלינו. היתה רק צריכה להישאל השאלה איך לסדר את הדברים. ושם – הו שם – צברנו הון של זמן. מתפקעות מרוב צחוק ורשע. כל קרובינו היו משתטחים כניצבים, נכנסים ויוצאים מן הבימה. וככה במגלומניה האינטימית שלנו, היינו מהלכות על חבל דק מאוד בין הדיבור למעשה. המעשה היה קרוב ומפתה. הצלחתו נדמתה כגאולה. ויותר מכל: כאפשרית. והלא אין דבר מלבב יותר מן האפשרות. (שהלא אין דבר מלבב יותר מלעלעל באפשרות), ואם כן, נכון הדבר, שסלונה של חברתי נעשה קן-חם לאובססיות שלי. שם הייתי משמיעה את מעלליי בלי רגשי אשמה. וההוכחה לכך שמה שדיברתי איתה לא דיברתי עם איש. לאט-לאט הצטברה התשוקה המעורבבת: העונג של הדיבור עם הזולת על האחר.

באתי אליה, כפשוטו: אחוזת דיבוק במנהלת שלי. אשה דקה ונשואה, שהיכרותנו כיאה לבוסית ועובדת, היתה דחוסה אך מזערית. רציתי אותה לעצמי, ורצוני, כמו כל הלצה שמתמידים בה, גבה והכביד משקלו. "מה יש בה?" הפטירה בי כמאוכזבת רעתי הנאמנה, "אף פחוס ותו לא". הגנתי על מושא דיבוקי והיא שינתה כיוון: "אוקיי, אוקיי, זו בכלל לא בעיה, אם אותה את רוצה, זו בכלל לא בעיה". חשבה רגע ואמרה, "תראי, הדרך שלנו אליה היא דרך…" ואז הגתה רעיון או אדם או מקום שיכלו אולי לקרב את דרכינו – באופן אסטרטגי אך לא רשמי. הכול אמרה בהחלטיות. אם הייתי מעיזה באיזה רגע להתעשת ולעמת אותנו עם המציאות, בה מושא-דיבוקי, ככלות הכול, היא אשת איש, היא היתה חותכת אותי: "עוד יותר טוב, היא צמאה לריגוש".

"זה לא אפשרי" הייתי אומרת בייאוש, לאחר שכבתה בי אש השיחה. "אפשרי בריבוע" אמרה, "השאלה היחידה אם את באמת רוצה". זו היתה המומחיות שלה, להעביר את הכדור לידיים שלי, לדבר כאילו לא היו משתנים בעולם מעולם. כך התפתחה הלצתי, שנעשתה במתינות אך בנחישות: הלצתנו. ואני כמו דלי מחורר, לא רוויתי. מרוב צחוק הנשמה שלי רצתה יותר ויותר. נדהמתי מן השליטה שקיבלתי בלי מאמץ. מן השותפות הבלתי מתפשרת לרצוני הנערי. הבוסית שלי – אדוניתי –  נעשתה מושא הדיבוק של שתינו, עד שהיתה לנו שפה פרטית שלמה עליה וגם על בעלה. אני חשבתי אותה מכל הכיוונים וחברתי היתה מגיבה לדבריי ברוב קשב.

אבל רצוני לא היה רק הלצה; הלוא רציתי באמת, ככולם, לכבוש את הבלתי-נכבש. ומה היה רצונה של חברתי? אין לדעת. אולי נשבעה אמונים, מן הספרים, לתפקיד חברת האמת. ואולי גם ידעה הנאה מִשְּׁכִינָה לצד בקשתי היציבה אך הטורפת – זו שנכבשה בידי רצון בלתי מתכלה.

המשכתי להידלק אחר הבוסית ומרוב שביקשתיה כבר סלדתי ממנה להכאיב. יכולתי כעת או לדבר בשבחה או לדבר בגנותה. ויותר ויותר מצאתי את עצמי מלכלכת על מי שתבעה מקום כה נרחב בין ענייניי. כבר לא הצלחתי לומר עליה משפטים בשוויון נפש. הזמן שעבר כמכבש במקום להרגיעני – לִבַּנִי. חישבנו אלפי חישובים כיצד אחמוד את הגברת. מוחי עסק אלף לילה ולילה בתוכניות בלתי-ישימות. אבל לחשב אותן היה כמו לאפשר להן ורידים. אם הכול היה בכדי להפיג את השעמום זה היה מפני שהשעמום חִיֵּב בפעולה. ואני, יותר מכל, רציתי לא לפעול. אבל אז אמרה לי חברתי, בואי ניסע אל המקום שבו נמצאת הבוסית שלך, וההצעה להרפתקה הזו נחתה עליי כבלטת אושר על הראש, וזו היתה, כמובן, תחילתה של הטעות. ורוב הסיכויים, כשאני מנסה להיזכר, שידעתי שכיווננו אחד – והוא טעות. אבל זה לא מנע ממני להסכים. כלומר, לא להצליח לסרב. ועוד לדחוף באצטלה של נדחפת.   

מה היה מקומה של האישה? את זאת מורכב לי לספר. מפני שהמיקום יסגיר את היכרותינו, שאני כמספרת, לא מוכנה לשאת. וכי בשביל אהובתי הסודית, החדה להבהיל, נשבעתי לחשאיות. אבל נאמר שדפקנו בבית בלא התראה. בפנים התגלה לנו כך: מושא-דיבוקי היתה בראשו של מעגל, כשמאנית, ובמעגל ישבו נשים שונות שהקשיבו לה. נכנסנו ואף יושבת, כפי שניתן לנחש, לא ציפתה לבואנו. מרוב תדהמה ותהייה מה לעשות בנו: הוצע לנו תה. לא היה אפשר לסוב לאחור. אחרי אי-נעימות שנסובה סביב השאלה מי תלך לעשות את התה, חברתי הלכה לשבת במעגל, כבנונשלנט, תוך כדי שהיא אומרת "תמשיכו, תמשיכו" כדי לנסות להשיב את מה שאבד עם כניסתנו, שכפי שניתן לנחש, לא ישוב. אני הלכתי לשבת בקצהו השני של המעגל, לימינה של השמאנית, אך מעט מאחור; מופקעת מעדנת העיגול. זה היה כתב ההגנה שלי לשאלה ששאל אותי מבטה התוהה: "איזה סוג של חבלה את מנהלת?" כלומר: "בשביל מה באת?" כלומר: "בשביל מה באתן?" לשאלותיה הסמויות החלטתי נואש שלא יראוני מה שותת פנימה, אולם בתוכי הרמתי ידיים כחפה מפשע: "אני לא נכנסת לך למעגל".

הרגשתי אצילית ועוד הוספתי: "גם שיערה מראשך לא אפיל". אבל גם אם נשמרתי כהגונה מעט מאחור, הקומפוזיציה רעמה, ומבלי תכנון יצא שאיגפנו אותה. חברתי משמאל, אני מימין, והאוויר כולו קפא בצרימתו. מושא-דיבוקי הטרודה, נראתה לי שברירית מאי פעם. זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב שכיסו את כפות ידיה נמשים. היא ניסתה להמשיך לדבר, אולי, על קצבי גידול בפאתי הנגב, ואולי, על סוגי טפילים בעשבייה ים תיכונית נמוכה ונמוכה מאוד, אך נאחזה בקושי לתפוס את השיחה, כי מהכול שרר השקט שואל: לְמָה הגענו. (למה בלי להודיע. למה לקראת סיום. למה חסרות סיבה.) אני חוזרת בי, כי השקט השורר לא אלם מרוב שאלה, אלא דווקא ממאכלת התשובה, שלהכיר בה היה ליפול טְרֵפָה: כלומר להיאלץ לקחת עליה אחריות. ומי מי תיקח אחריות על שתי התמוהות הבאות בדלת. על כן נחנט הקיפאון הזה. ואז, ניבט הרגע. שאוכל לכנותו: הנדיבות הפיזיקלית של המעגל. או: ההוכחה שהספרות יכולה להביא את השולי לבלי היכר אל המרכז.

אבל לתת לו כותרת יפחית מכוחו. זו היתה היא, (איך אקראה? הבוסית שלי?) שמבלי שהסתכלה בי, ותוך כדי שעוד ניסתה לאסוף את ריכוזה – ואולי מפני שלשם איסוף הריכוז מחדש היה צריך לעשות מעשה – משכה עם שתי רגליה בתנועה נחושה את כורסתה אחורנית, פעמיים, בנחישות גופנית לעילא, והתיישרה עם קו-כסאי. את המחווה לא ניתן היה להצניע. התנועה האקראית אך האישית להחריד הזו, שהכנסתני, כבדרך-אגב, אל העיגול, העלתה אותי כחדשה אל מרגש-חדש של הכרתי. אללי, איך להסביר, זה היה חומו המאגי, הכמעט מחרמן, של העיגול; זו היתה כוחה של התרחבות, זו היתה כוחה של התרחבות מחמת ההתרחבות. לא אשקר שכמעט שלא ידעתי את נפשי מרוב עדנת החסד. העיגול שהתרחב עבורי, התימהונית חסרת העוז, במשיכת כיסא אחור כפולה, מעשה-מחוות-אהובתי, כמעט עמד לי, בלב מכבש המבוכה, כגוש בכי בגרון. ולא רק בגלל המז'ורי הנחבא במינורי, המחווה הענווה, האבירית, השקטה, אלא בגלל מה ששמעתי שנאמר אילו יכול היה להיאמר, (אני, השומעת עדנות למפרע):

"באת לשחק איתי? אז קדימה, כנסי למשחק".

זו לא היתה התגרות, זו היתה הירקמות של ברית. זו היתה ההכרה שנולדנו להאמין למגיחה בהפתעה בדלת הבית. נותרתי זקופה בכורסתי מבקעת את הרעיון שמיקומי לא השתנה אלא בגלל תזוזתה של האחרת. ניסיתי ללכוד את מבט חברתי, לסימן אחרון של פרידה, שהלא תכף נטשתיה לעולמי-עד, ושכחתיה כמי אשר ליוותני עד הלום. עיסיתי יד ביד, לא ראו עליי שכבר זנחתי חברתי למפרע, וכבר נדרכתי להישבע, להישבע אמונים לאדוניתי, לזו שמרוב שהסתרבלתי באהבתי אליה יכולתי רק לחבל לה בתנועה, ובאותו רגע אמרתי לה: לא אפגע בך לעולם. לעולם לא אפגע בך. והיא, תוך כדי שהמשיכה את דיבורה, אמרה לי, אני יודעת מותק שלי, אני יודעת. ואז הוסיפה, (ואם נמלאה רחמים קשה לדעת): מי שתיפגע לא תהיה אני. טיפשונת.

 

29

מביאה את העולם לתוך חדרי

הוא לא הבחין בי כשנכנסתי בדלת הרחבה ופניתי מיד אל שולחן המפקח על שעות העבודה, כדי לרשום את שעת הגעתי לעבודה.

בתנועה קלה, רכה ומתונה, הסרתי מעל צווארי את הצעיף המנומר, הנחתי אותו לידי, על תיק היד החום הגדול, שכריכתו של הספר כיסתה חלק ממנו, והתמקדתי בפנקס החתימות, לרשום את זמן הגעתי – שעה ודקה: שמונה ועשרים ושלוש דקות. בידי הימנית אחזתי בעט החתימות והשמאלית נחה על הצעיף והתיק, כדי שלא יחליק, כפי שקורה על פי רוב, ותוכנו יישפך החוצה.

אני "משוגעת" על קריאה – בכל מקום – ולכן אני תוחבת  את הספר פנימה בהיכנסי למקום כלשהו, או מפסיקה לקרוא בצאתי. בהסח הדעת אני משאירה את התיק פתוח, ופעמים רבות אני עושה תנועה מקרית, וכל תוכנו נשפך.

"עוד שבע דקות אני סוגר את  הפנקס" – אומר המפקח על שעות העבודה.

הצצתי בשעוני ועניתי לו:

"אבל גם שבע דקות הן פרק זמן. בדקה אחת פני העולם יכולים להשתנות".

לא חשבתי שמישהו יכול לקרוא את כותרת הספר הכתובה על שִדְרָתו של הספר המציץ מתוך התיק הפתוח, אלא אם כן הוא חד-ראייה ויכיר היטב את הספר.

מהרגע הזה, שבו הסרתי את הצעיף המנומר (עור נחש), וידי ליטפה מבלי משים את כריכת הרומן שבתיקי – מן הרגע הזה מתחילה עלילת הרומן הזה.

לקחתי בעדינות את הצעיף, תחבתי אותו בתוך התיק וירדתי במעלית.

הוא עקב אחרי לחצני המעלית. לאחר כחצי שעה נכנס למעלית וירד אל המחסן, ונעצר לידי במקום שבו אני עובדת, שקועה בריקון ארגזי צינורות הגומי החדשים שהגיעו אמש למחסן בסוף שעות העבודה, ולא הספקתי לסדרם.

בעודי עולה ויורדת בסולם הברזל, ומסדרת את הצינורות על המדף השלישי, שמעתי את קול פסיעותיו.

הוא נעמד לידי מעשן סיגריה. הבטתי בו ממרום הסולם ולפתע חשתי סחרחורת:

– אסור לעשן, אתה לא יודע לקרוא?!

הצבעתי על השלט שעליו כתוב: אסור לעשן. חומרים דליקים.

המחסן היה מלא חומרים דליקים – בנזין ונפט. הוא זרק את הסיגריה על הרצפה ודרך עליה.

ירדתי בשלבי הסולם בתנועות מהירות והרמתי את בדל הסיגריה. הסולם כמעט נפל עלי:

– מה ההפקרות הזאת?! הרצפה נקיה!

– מה, אנחנו בבית חולים? – אמר בסרקזם והוסיף:

– אבל לא ראיתי שום מאפרה.

– אמרתי לך שאסור לעשן!

שמתי את בדל הסיגריה בשקית האשפה בפינה הקטנה שווילון שחור חוצץ בינה לבין חדרי. פתחתי ארגז נוסף של סחורה, וסידרתי את תכולתו על המדף השלישי.

– את עובדת כאן?

-מה נראה לך? – השבתי לו קצרות, משתוממת על נוכחותו לידי. בדרך כלל אין איש נכנס לכאן מלבד הפועלים המעבירים סחורה אל המחסן וממנו.

-לבד?

-אתה רואה פה עוד מישהו?

-למה את עונה בשאלה על שאלה?

-ולמה אתה מיתמם?

-אני מעצבן אותך?

-אני לא מבינה מה אתה עושה כאן.

-ראיתי אותך למעלה לא מזמן ורציתי לדעת מה העבודה שלך.

-במחסן כמו שאתה רואה. מי אתה? מה אתה רוצה?

-זה חשוב לך?

-אתה פה אצלי במקום העבודה שלי. אני אחראית על הדברים האלה.

-את חושדת שאני בא לגנוב ממך?

-לא, אתה לא יכול. יש מצלמות בכל מקום, והן מקליטת כל מה שקורה.

-איפה אני יכול לעשן?

-ירדת לפה כדי לעשן?

-ממש לא. ירדתי כדי לדבר איתך, אבל את לא מפסיקה לעלות ולרדת עם הערמות האלה.

-אלה צינורות. זאת סחורה וזאת העבודה שלי.

-זה לא מעניין אותי.

-למה אתה רוצה לדבר איתי?

-אני לא יודע.

-אתה מכיר אותי?

-אני רוצה להכיר אותך.

-אתה מוזר.

-גם את.

-אתה חושב שאנחנו במחזה אבסורד?

-את אוהבת את בקט?

-לא.

-את מעדיפה את ארנסטו סבטו.

רק כאן, נוכח המילים האלה, חדלתי לעלות ולרדת והבטתי בו. הבטתי בו בפעם הראשונה. הבטתי בעיניו, ולראשונה בחיי, גרמו לי עיני גבר מבוכה.

-ראית את הספר?

-הוא היה בתוך התיק.

-הבחנת בכותרת?

-מתוך התיק.

-חצי מהכריכה היה בחוץ.

-אתה מכיר את הספר?

-אני מאוד אוהב את סבטו.

-מה אתה רוצה?

-לעשן.

-אתה מתעקש לעשן פה?

-כן.

-תראה (הושטתי את זרועותי לעזרה), המקום מלא בשמנים וגריז דליקים.

-אין איזו פינה שנוכל לעשן בה?

-אני לא מעשנת בעבודה.

-אני חייב סיגריה.

ניערתי מעל ידיי את אבק הארגזים והצינורות וניגבתי אותם בחצאית. ביקשתי ממנו לבוא אחריי.

פתחתי דלת שיוצאת למרפסת מרובעת, המשקיפה על שטח ריק.

-כאן אתה יכול לעשן.

עמדתי לעזוב אותו ולהיכנס, אך הוא אחז בזרועי:

-תישארי איתי.

-קר לי כאן

-אני לא נשאר לבד.

-אני אביא את המעיל.

נכנסתי כדי להביא את המעיל, והרגשתי שאני משחקת בהצגה. לפעמים זה קורה לי: אני חשה שאני עושה דברים שהם מחוץ למציאות. אני מתנהגת כאילו אני ישנה או מחוסרת הכרה, לא שולטת במעשיי, כאילו שאלתי את הגוף שלי ממישהו, והמוח שלי במקום אחר, ואני מדברת אל יצורים שאינם בנמצא ושומעת קולות מפטפטים איתי, לוחשים לי. אין לי זמן לחשוב עכשיו. אני נאלצת להתנהג כראוי. אחר כך אני אחשוב מי האיש הזה, מאיפה הוא בא, והאם הוא באמת קיים במציאות, האם אני מכבה את הסיגריה שלו על רצפת המחסן? אני חייבת למהר אליו כעת, לפני שהסיגריה שלו נגמרת, ואז איאלץ לחכות לו, כי הוא ידליק עוד סיגריה ויגמור גם אותה.

-אתה לקוח של החברה הזאת?

-לא.

-אתה עובד בחברה?

-לא.

-אז מה אתה עושה כאן?

-יש נסיבות שהביאו אותי. אני אסביר לך אותן אחר כך.

-אז אתה לא עוסק במכוניות?

-לא, אני עורך דין.

-מקצוע טוב.

-כנראה.

-אתה לא אוהב אותו?

-לא ממש. ואת – את אוהבת את המקצוע שלך כאן?

-זה לא המקצוע שלי!

-כלומר?

-זאת פרנסה, לא העבודה שאני רוצה.

-ואיזה עבודה את אוהבת?

שוב הבטתי בו, הסתכלתי בעיניו, ושוב מבטו הביך אותי, אני שמעולם לא הביכו אותי עיניו של גבר. הושטתי ידי אליו, מבקשת סיגריה – זה סוג השיחה היקר לי ביותר. עכשיו אני צריכה סיגריה.

הוא נתן לי סיגריה. הוא לא הופתע, כאילו צפה מראש כל דבר שאעשה, כאילו הוא מכיר אותי. האם זה חלק מהטקסט המוכן מראש? הוא התקרב אלי להדליק לי את הסיגריה. נשימותי התנגשו בנשימותיו, ולפתע הפך ליבי לציפור מפרפרת בין צלעותי. בעודי נושפת את העשן מתוך חזי, אמרתי בכוח ובביטחון:

-כתיבה!

-את רוצה לכתוב?

-אם הייתי יכולה לבחור את המקצוע שאני אוהבת, הייתי בוחרת בכתיבה.

-איזה סוג של כתיבה?

-רומנים.

-ובגלל זה את קוראת את סבטו?

שאפתי שאיפה נוספת מהסיגריה, התקרבתי אליו, נשענתי בראשי קרוב אליו – נצמדתי אליו כמעט – ובחצי לחישה אמרתי:

-לפעמים אני מרגישה כאילו יצאתי מתוך ספר.

הוא לא חייך, ולא ניכרה בו תדהמה:

-זה קורה לפעמים.

-זה קורה לך?

-לא, אבל שמעתי על אנשים שזה קרה להם.

-אני לא שמעתי ולא קראתי על דבר כזה.

הוא מעך את הסיגריה שלו על הגדר, ושאל במבטו לאן הוא יכול להשליך אותה. לקחתי את בדל הסיגריה שאחז בו בין האגודל לאצבע, אצבעותי נגעו באצבעותיו היפות, והעפתי את הסיגריה באויר.

-אני דומה לסיגריה הזאת.

-כרגע אמרת שיצאת מספר. הבדל שזרקת הוא חסר חשיבות.

-והאדם שגם הוא יצא מספר, יש לו חשיבות?

-בטח.

חשקתי את שפתיי ולא עניתי.

-אני יכול להזמין אותך לכוס קפה באיזה מקום?

-אני לא יוצאת עם זרים.

-אבל אני לא זר!

-כלומר?

-לא שוחחנו עכשיו?

-וזה מספיק?

-מספיק בשביל לשתות כוס קפה.

-קר לי, ניכנס?

נכנסתי והשארתי את מעילי תלוי עלי. שאלתי את עצמי ומיד עניתי "לא, אני לא מדמיינת", ופתאום התחלתי לחשוב "אבל הזמן שיש לי קצר, אני עוד בתוך הארוע, ולא יכולה לקבוע אם זו מציאות או דמיון".

-הנה, בואי נלך.

-עוד לא הסכמתי.

-טוב, תשמעי: נניח שכמו שאת אומרת, את דמות ספרותית שיצאה מספר, אז אולי נדבר על העניין ברוח הרומן?

אהבתי את מה שהוא אמר. נדתי בראשי במבט שואל:

-נצא ביחד, נשתה קפה באיזה מקום, נפטפט, ואז תחזרי לכאן, ממש כאילו יצאת מהרומן אל החיים, או חזרת מהחיים אל הרומן.

לא יכולתי להפוך בעניין בראשי, הוא מדבר כמו שאני חושבת, בהגיון שלי ממש. מה ההבדל בין ספר למציאות, בין סיפור כתוב למציאות המילולית שאנו חיים בה, ומי קובע אם מה שאנחנו חווים, גם הוא רומן? הוא מפלרטט עם המחשבות שלי עצמן.

-יש לך כאן כסף?

-הרבה.

-טוב, לי אין כסף. אני הולכת איתך בתנאי שאתה מחזיר אותי לפה.

-מסכים.

-תתחיל ללכת. אני מתקשרת למנהלת המחסן כדי לבקש ממנה. יש לנו רק שעה.

-בסדר, שעת-רומן אחת זה מספיק

צחקתי ואמרתי:

-שעה של חיים ברומן.

***

אני לא חושבת ששתינו שתי כוסות קפה, כי המבוכה והספקנות הקיומית התעבו. התחלתי להרגיש שאני קלת-משקל יותר, שאני כמו נוצה שנוגעת-לא נוגעת בקרקע, ונתקפתי רצון עז לצחוק.

עצם קיומי נתערפל בעיניי. מי אני? מה קורה?

אני מוצאת את עצמי במצב הזה ברגעים מסוימים שעליהם ארחיב בהמשך, אבל מה שתיתי כרגע, שגורם לי להרגיש שאני יצור בלתי מציאותי ושכל מה שקורה כעת לא קורה באמת. אולי מַתִּי לפני שנים ונדמה לי שאני דמות ספרותית מרומן – של סבטו כנראה. האמנתי שאני אדם חי והרחבתי נוכחותי במציאות.

מכיוון שארועים מתרחשים סביבי, וסבטו שאני מניחה שהוא אשר יצר אותי אינו עומד לפניי, או שאיני רואה אותו עקב "מות הסופר", אני נאלצת לעמוס את משא קיומי הנוכחי הכבד, ותהיה אשר תהיה מידת ספקנותי כלפיו, ייתכן שהוא אמיתי, ועליי להתמודד עם אשר סביבי בגישה מציאותית כלשהי, ולא בגישה ספרותית.

אבל חרף נסיונותי שלא לצחוק למשל, ולאסוף את עצמי כדי שלא אפול או אפיל איתי משהו שנמצא בסביבתי – השולחן או קנקן המים או האגרטל – אני לא יכולה להשתחרר מן האדישות שמקנה לגופי איזו מראית עין של קלות.

נניח שאני ישות ספרותית, ועל כן אני מתנהגת על פי רצון המחבר או המחברת, וכל מאמציי לשלוט במעשיי יעלו בתוהו. ואם אינני ישות וירטואלית, אין לי, במצב הזה, אלא לנהוג בתבונה. כל שעלי לעשות הוא להיזהר, כדי שלא אפול ארצה ואניח לאחרים ללעוג לי.

-מה שתינו?

-קוניאק

-רק?

-כן, את הזמנת קפה עם קוניאק.

-יש לי קצת סחרחורת.

-את רוצה ללכת?

-ללכת לאן?

"את תיכנסי לספר" אמר, וקם בחיוך, ואני התפרצתי בזעם:

-אתה צוחק עליי?

"מתנצל," אמר בנימה רצינית שאינה מותירה מקום לוויכוח. עניתי לו במידה של עוינות:

-אל תחזור על זה יותר.

קמתי והלכתי אחריו ולא עלה בדעתי לשאול אותו לאן אנחנו הולכים. הייתי חייבת ללכת למקום אחר, לכל מקום שהוא מחוץ למקום הזה. במעלית (אני לא זוכרת שנכנסנו למעלית בבואנו) נשענתי בראשי על כתפו.

את שיכורה?

לא השבתי.

כשהמעלית נעצרה הוא הניח את זרועו על גבי כדי לתמוך בי, והכניס אותי לִמְכונית. ציחקקתי, וגיהקתי ריח של קוניאק. אמרתי לו:

-זה שער הרומן?

הוא חייך חיוך שובה-לב, ושמתי לב שהוא נאה ביותר. כבר קודם חשתי בכך, אבל לא התייחסתי לעניין הזה, לא הייתי ערה לו. עכשיו הרגשתי היטב כמה הוא נאה. האם זה הסוכר הארור שמשבש את דמיוני? האם בשל כך נבוכותי בהביטי בעיניו בפעם הראשונה?

-לאן אנחנו הולכים?

-בבקשה, אל תשאל אותי שצריך לחשוב עליהן. אני לא במצב שאני יכולה להתרכז. אני במקום אחר עכשיו.

ידידי הדליק סיגריה. שמתי לב שאני לא יודעת מה שמו. רציתי לשאול אותו אבל הנייד שלו שם קץ לרצוני. אני לא יודעת מה הוא אמר – הוא שוחח בטלפון באנגלית שאני לא אוהבת, ושליטתי בה מוגבלת. כשניתק את השיחה, כבר נשכחה ממני השאלה.

ישבתי על כורסה מוזהבת, ומסביבי אנשים רבים, ולא ידעתי היכן אני ומי הביא אותי אל המקום הזה, ועזב אותי או שכח אותי – זהו הסבר שתמיד חששתי ממנו – הפחד שליווה אותי תמיד הוא שאאבד את עצמי.

איך להסביר את זה?

אינני מתכוונת לניכור אלגורי או מחשבתי, אלא לניכור פיזי, שלא אוכל להוליך את עצמי, לשאת את עצמי, לקחת את עצמי. אוף… אני לא יכולה לתאר אותו, כשאני מנסה לדבר עליו הוא הופך למשהו אחר.

יש דברים שעוברים עלינו, והשפה אינה יכולה לבטא אותם, להיפך: השפה מעוותת אותם. אוף…אנסה להסביר איך אני מאבדת את עצמי.

כשיש דוחק ברחוב, או כשמישהו מאבד מישהו, אני מרגיעה את עצמי: "אני עם עצמי. שום דבר לא מפחיד". להיות עם עצמי מבטיח לי שאני אתנהג בצורה הגיונית ונכונה. אבל עד מהרה אני שואלת את עצמי: "אבל מי זה האני שמלווה אותי ואני בוטחת בו?". אני יודעת שאלו דברים שקשה להבין אותם, כי קשה להסביר אותם, אולי יש מי שמרגישים כך, בצורות שונות, אבל להביע את זה במילים – קשה.

מה שחשוב הוא שאני עם עצמי ולא עם מישהו אחר. מה יקרה למשל אם אהיה במטוס או באוטובוס או באוניה, ויקרה לי משהו קוסמי? אני אציל את עצמי, אבל אם אהיה במקום מישהו אחר, אני מעריכה שסיכויי להינצל פחותים בהרבה.

אני לא יודעת איך להסביר את זה. לא חשוב, לא חשוב.

איפה אני עכשיו? איך אני צריכה להיות עם עצמי כדי לעזור לעצמי? אני צריכה לקום, להתנועע, לאפשר לאני הזה ששוכן בתוכי לעשות משהו, במקום לקפוא על מושבי, כאילו הוא אינו עמי.

הבחנתי בו מרחוק, ביפיוף הזה, שבכל פעם שרציתי לשאול אותו מה שמו, קרה משהו ושכחתי לשאול.

הוא רקד עם נערה יפה מאוד. חיבק אותה בשקיקה, שוחח והתלוצץ איתה, לחש באוזנה והיא צחקה בקוקֶטיות, נערה יפהפיה שיופיה התגרה בי ממש.

קמתי ופניתי ללכת לקראתו. הוא האדם היחיד המוכר לי באותו מקום שמצאתי בו את עצמי לפתע.

"איך את מרגישה עכשיו?" שאל אותי. נענעתי בראשי בלי להשיב, כי כדי לדבר בהמולה הזאת הייתי צריכה לצעוק. הוא חש בדבר ושאל:

-נלך?

כאילו הציל אותי מאיזה מיצר. חייכתי אליו. נראה שאני לא במקום הנכון, אבל מעניין לאן הוא ייקח אותי.

-אני אביא את המעיל שלי.

ברגע שהרחתי את האוויר הנקי ברחוב, שכך השאון שקדח בראשי.

"לאן אנחנו הולכים?"

שאלתי אותו.

הוא הציץ בשעונו:

-כבר מאוחר. שאביא אותך הביתה?

-מה השעה?

-תשע.

-בערב?

הוא צחק צחוק רועם.

-כן, בערב.

-אני רגילה לחזור בשמונה בערב.

-אני לא יודעת איך נזכרת בזה פתאום?

-יש בעיה?

-אני לא חושבת.

כאילו אני שוקעת במים או רואה את המתרחש דרך מחיצה, החל הערפל שבראשי להתפזר, ומחשבותי החלו להתבהר. נזכרתי היכן אני גרה ושכנראה אני לא דמות מתוך רומן, משום שעל הבניין שמול פתחו עצר הבחור הנאה את מכוניתו היה כתוב 6, כפי שאמרתי לו קודם לכן, כשהדרכתי אותו אל כתובת מגוריי.

-שאני ארד איתך?

-כן בבקשה.

ירדנו מהמכונית, והוא נכנס איתי אל הבניין. הוא הושיט את ידו ללחוץ את ידי ואמר שהוא מצטער אם הכעיס אותי במשהו.

התעלמתי מידו המושטת, נאחזתי בצווארו ונצמדתי אליו בנשיקה ארוכה.

חשתי בריח היין בשפתיו, אבל הוא נראה כאילו לא חיבק אותי ולא נישק אותי, כאילו אחזתי באדם עשוי חלל ריק.

 

2

מוקדש לנערה עדי יעקובי שנעדרת מאז 1996.

א

בתקופה ההיא התגוררנו כבר כמה שנים סמוך לבית פרטי שהיה לאתר בניה. כמו שיח קוצני ויבש באמצע שדה מוריק הוא עמד בשכונה הבורגנית שהייתה אז השכונה שלנו. אפור ומכוסה חול ונטוש ומט לנפול. הקבלן ששיפץ אותו פשט את הרגל. הזוג שרכש אותו ירד מנכסיו ואז הבית התפורר והתפזר עם הרוח. ממש כמו החול שעלה מאתר הבניה וכיסה אותו בענן אביך ומחניק, כשרוחות נשבו בחורף בין טפטוף לטפטוף.

לואיק, השכן שלנו, ואני נהגנו לקרוא לו בית הרוחות גם כשלא נשבה רוח. ההורים אסרו עלינו ללכת לשם. שמחתי, כי פחדתי. לואיק רצה לעשות להם דווקא, או שאולי היה סקרן ממני. הוא לא הפסיק לנסות לשכנע אותי להתגנב פנימה עם פומיקי, הכלבה שלו. "נשב שם," הוא אמר ."אני אביא פנס ונרות ואעשה לך תיאטרון צללים." ידעתי שהוא יעשה גם קולות מפחידים. חייכתי אליו חיוך נדיר ואמרתי: "אין סיכוי".

נזכרתי בבית הזה לפני כמה ימים. שנים אחרי שהכול נגמר, אבי התקשר ביום שלישי האחרון וסיפר לי שזוג צעיר בלי ילדים רכש אותו, סיים את השיפוץ, והוא ראה אותם – ממש ראה אותם בעיניים שלו – נכנסים לבית ומתחילים לגור בו.

הייתי צריכה רגע כדי להבין על איזה בית הוא מדבר. על אף מה שקרה, שלושים שנה עברו מאז, והדברים נדמים כחלום שחלמה הילדה בת ה-11 שהייתי. התרחשות מדומיינת שהמצאתי. בכל זאת, כבר כמה ימים שחלקיקי הסיפור צפים אצלי בתודעה כמו פיסות קרח שבורות של קרחון אדיר שהתנפץ ושב לדרוש את מקומו על פני הים. פירורי הזיכרון האלה לא מצליחים להתאחות אצלי בראש לכדי תמונה אחידה וברורה. כל שנשאר הוא חדרי והמיטה הבודדת שעליה נהגתי לשבת אחר הצהריים עם לואיק ופומיקי.

לואיק לא הפסיק לדבר על המזל שיש לי שאני גרה בשכנות לבית הרוחות. "את יכולה להכנס לשם ולהיעלם," הוא אמר בעיניים נוצצות, "לתת לרוחות למשוך אותך לממד האחר".

לואיק היה מבוגר ממני בשנתיים אבל אף אחד לא דיבר איתו על בר-המצווה שלו. לא שאלתי דבר ונדמה היה שהאירוע לא עומד להתרחש. הסתכלתי על השפתיים הוורודות שלו והייתי מוכנה לעשות הכול כדי שינשק אותי. לא עניתי והוא התרגז ואמר "פחדנית. נו, בואי נלך רק לחמש דקות. פומיקי תשמור עלייך. אני אתן לך להחזיק אותה ברצועה."

"אבל אין לה רצועה," עניתי ובהיתי בעיניו הכחולות שטבעת שחורה הקיפה כל אחד מהאישונים שלהן.

היה חורף כשלואיק שכנע אותי להכנס איתו ועם פומיקי לבית הרוחות. היום, כשאני נזכרת כמה קר היה בחורף ההוא ואיך טילי סקאד צבעו את השמיים באזעקות שנמתחו באוויר וזרעו מתח בכל חלקיק נשימה, אני מתפלאה שהסכמתי ללכת דווקא אז. איך לא נגררתי אחריו לבית הרוחות באביב או בקיץ, אפילו בסתיו? מדוע דווקא בחורף ההוא, כשהכול היה כל כך חשוף?

שכבנו על המיטה שלי זה לצד זו, כרגיל, לא נוגעים ופומיקי בינינו. "תיתן לי יד כל הזמן?" שאלתי מתפנקת. לואיק הנהן. האמנתי לו. "פומיקי תשמור עלייך כל הזמן," הוא הבטיח. "שנינו נשמור עלייך. את רק צריכה לבוא איתנו."

"ואם פומיקי תפחד?" שאלתי.

לואיק צחק. "פומיקי לא מפחדת משום דבר. היא יודעת שאני תמיד שומר עליה ושאיתי לא יקרה לה כלום." הכלבה הזאת, כמה שהייתה קטנה, הייתה בטוחה בעצמה בזכות לואיק. היא הסתובבה בעולם בתחושה שהיקום שייך לה. כשכשה בזנבה וענטזה בישבנים הכלביים שלה בזמן שצעדה, גאה, לצדו של לואיק. בארשת חשיבות של כלבתה של מלכת אנגליה. פומיקי הייתה כלבה שמודעת למעמדה.

"בסדר," אמרתי בקול צרוד. ואז בכיתי. אחרי שנרגעתי הלכנו לבית הרוחות. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם.

ב

אילנה היפה הייתה שחקנית. היא לא הייתה מפורסמת מדי אבל גם לא אלמונית לחלוטין. אנשים זיהו אותה כשהלכה ברחוב ולרוב עצרו אותה כדי לשאול אם היו איתה ביחד בצבא. אילנה כבר לא התעצבנה מזה. היא ענתה "כן, אני זוכרת אותך," חייכה חיוך נעים והמשיכה ללכת.

אמא שלי מצאה ברושור בתיבת הדואר והביאה אותו לאבא שלי. היא אמרה: "תראה, יורם. אילנה היפה מעבירה קבוצת משחק. זוכר שאמרת שאתה רוצה לנסות להצטרף לקבוצת חובבים?"

אבי החל ללכת לחוג של אילנה היפה בכל יום שלישי בין שבע לתשע בערב. הוא היה גבוה ותכול עיניים, אם כי עצור ומאופק, ואמי חשבה שחוג לתיאטרון יעשה לו טוב.

החוג אכן עשה לו משהו. הוא החל לגדל זקן ולתת לשיערו להתארך פרא. מבטו הפך חייתי ומשוחרר וכך גם הכפתורים העליונים של חולצתו. אני לא זוכרת את השינוי אבל לואיק דיבר על כך רבות באותה תקופה. הוא אמר שאבא שלי הפך לגרסה הגברית של אילנה היפה.

אני בטוחה שאמי שמה לב לשינוי. היא הייתה רגישה לניואנסים, אבל אולי ברכה על ההתפתחות של אבי ועל היכולת החדשה שלו להביע ואפילו להחצין את רגשותיו. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך לא קיללה את הרגע ההוא, בו הבינה שאבי הפך לגבר אחר. יכול להיות שלא ראתה שבשינוי שלו חמק מבין אצבעותיה ואבד לעד? היא הלוא הייתה הראשונה שאמורה הייתה לצפות את הדברים.

אני זוכרת שבאותם ימים קנתה לי נעלי ספורט לבנות ומולי, ממש מול עיניי, הפכה אותן וחרטה עם סכין מטבח לב על כל סוליה. "ככה, בכל צעד שלך, תזכרי כמה אני אוהבת אותך. את לא צריכה שאומר לך את זה. אני תמיד איתך בלב. לעולם לא אעזוב."

ואז היא החלה לבכות ולא הפסיקה. היא לא יכולה הייתה לתאר את יורם שלה בזרועותיה של אישה אחרת. בטוח שלא בזרועותיה של אילנה היפה.

במקום להרגיע אותה, יורם סיפר לה שאילנה היפה בהריון.

אמי הפסיקה לבכות.

למחרת בבוקר השכנה מהקומה למעלה מצאה אותה תלויה בחדר פחי הזבל.

אמא נעלמה.

כל מי שהיה סביבי אמר שהיא נסעה ואולי תחזור יום אחד.

ג

אילנה היפה עברה לגור אצלנו בבית, לחיות בחדר השינה של אמי ולישון במיטתה לצדו של יורם. אני לא זוכרת שהם דיברו ביניהם על אמי או על היעלמותה ואני לא שאלתי דבר. רק שמעתי פעם את אילנה היפה אומרת ליורם שהבת שלו יושבת בחדר ומדברת לעצמה. "משוגעת כמו האמא שלה," היא הוסיפה. יורם שתק. לואיק גם הוא לא דיבר איתי על מותה של אמי. בדיעבד גיליתי שלעומתנו, כל מי שהיה סביבנו, לא הפסיק לדבר רק על זה.

לואיק החל לבוא אליי כל יום. שכבנו במיטה שלי, לא נוגעים, פומיקי בינינו. לרוב שתקנו, לעתים דיברנו. כמובן שלא על מה שקרה. יצאתי מהחדר רק כדי להביא לנו לאכול ולשתות. אם פגשתי את אילנה היפה במסדרון היא התעלמה ממני. יורם רק הרכין את ראשו ולעתים הניח יד מלטפת על שיערי.

נדמה היה שזאת הפעם הראשונה בה ראיתי את יורם מאושר. התבוננתי בו מהצד וראיתי כמה יפות שיניו מבעד לחיוכו. עם אמי מעולם לא ראיתי אותו מחייך. הוא ליטף ברכות את בטנה התופחת של אילנה היפה, והצליח להצחיק אותה. עד אז לא ידעתי שיורם הוא יצרן של הומור. לא יכולתי לתאר לעצמי שהוא גם צרכן של הומור אבל נדמה היה שמשהו השתחרר אצלו. יורם השתטה והתחנחן, החל להתבשם ולהבריש את שערו שהיה ארוך ואפילו לגלח את חזהו, באותו משולש שבצבץ מבעד לחולצות הכפתורים אותן החל ללבוש.

ואילנה היפה? הפילוסופיה שלה הייתה שמה שצריך לקרות קורה. "אי אפשר להלחם בזה," אמרה תדיר בנאומיה המהדהדים ברחבי הבית ובראיונות העיתונאיים הספורים שנתנה.

היא הגיעה למשחק במקרה, כך סיפרה לי פעם, באחד המונולוגים הנדירים שנשאה בפניי. היא רצתה לראות מה קורה כשהיא עוטה על עצמה עור אחר, לנסות, לבדוק אם היא מסוגלת בכלל, ואז גילתה שהדמות דבקה בה ולא עוזבת. את התפקיד הראשון שלה מ"יחסים מסוכנים" הצליחה לנער מעצמה חודשיים אחרי שסיימה לשחק אותו. "כמה לבבות שברתי בגלל זה," צחקקה, "של גברים ושל נשים."

מה שצריך לקרות קורה. אילנה היפה האמינה בכך תמיד, חוץ מאשר כשאיבדה את התינוקת שנשאה ברחמה.

"למה???" היא קראה למרומים בעודה כורעת עירומה על הריצפה הקרה בסלון ביתנו ובין רגליה נקווית שלולית דם אדירת ממדים. היה חורף ויורם ניסה לשדל אותה לקום. האיפור שבעיניה נזל בשובלים שחורים שהטביעו מסלולים מפוצלים על לחייה. "מה שצריך לקרות קורה. מה שצריך לקרות קורה," הפציר בה יורם במעין מנטרה מבית היוצר שלה. אילנה היפה בכתה חזק יותר.

ד

לואיק נתן לי יד בדרך לבית הרוחות. פומיקי צעדה זקופה מצדי השני. הרגשתי כמו ילדה שליוו אותה אל הגרדום שני היצורים היחידים שנשאר לה לאהוב בעולם. הם הספיקו לי.

אותו ערב חורפי היה בסיומו של יום קצר שבו השמיים התקדרו במהרה. גשם שטף את השכונה כל היום ולעת ערב, כשיצאנו למסע ההוא אל בית הרוחות הסמוך, משלחת של ילדה ונער וכלבה גאה וזקופה, פסק הגשם והרוח שרקה כמו מזהירה אותנו מהעומד להתרחש.

אותו ערב ודאי שקשקתי מפחד, ועדיין, אולי תהיתי היכן אמי ומתי תחזור. אבל ילדים מתרגלים לשינויים. התגעגעתי לאמי ובו בזמן התרגשתי מנוכחותו של לואיק, שהפכה יותר ויותר תכופה בחדרי. ייתכן שאם אמי הייתה שם, לא הייתי מעזה ללכת לבית הרוחות. היא אסרה עליי. היעלמותה נתנה לי את כל הסיבות לעשות את מה שאסור.

אורות דלקו בחלונות הדירות והבתים סביבנו כשעמדנו מול שלדו המאיים של בית הרוחות. נחילי אוויר זרמו בשריקה ובנהמות במסדרונות ובמפתחי החדרים שהיו עירומים מדלתות וממחסומים.

אני יודעת שבאותה תקופה לא היה לי רע. הייתה בי פליאה על היעלמותה של אמי – פליאה עליה לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי שהיא תחזור כשתבחר לעשות זאת. אמי הייתה אישה עצמאית וגם אם לא נעלמה או עזבה אותי לפני כן, תארתי לעצמי שיגיע הרגע שבו תשוב ותדרוש אותי. היא, הלוא, אמרה שהיא אוהבת אותי. רציתי שהרגע הזה בו תחזור, יאחר להגיע משום שידעתי שאחריו לא אראה עוד את לואיק ואת פומיקי. אמי ודאי תיקח אותי הרחק מאילנה היפה ומיורם.

ה

נכנסנו לבית הרוחות ופומיקי צעדה שני צעדים לפנינו כמו מפלסת עבורנו את הדרך. הרוח צלפה בקירות ואזעקה החלה לצפור והסתחררה באוזנינו. חיזקתי את אחיזתי בכפו של לואיק והוא הביט בי במבט חם ומעודד. היה קר. לואיק הסיר את הצעיף העבה והחום מצווארו וכרך אותו סביב צווארי, מלפף עד הסנטר.

בשלב הזה לא ראינו עוד את פומיקי. לואיק כיסה את פיו בכפות ידיו למגבר ידני וקרא בקול: "פומיקי" אך הכלבה לא נראתה. קראנו לה יחד "פומיקיייייי" אבל לא הופיע אפילו קצה זנב חמקמק בין המסדרונות הנטושים. הקריאות שלנו נבלעו בצלילי האזעקה ושריקת הרוחות.

"לכי הביתה לקרוא לאבא שלך," לואיק צעק אליי בבהלה. לא רציתי לעזוב אותו שם לבד. פחדתי לחזור הביתה בלעדיו.

אני לא מצליחה להיזכר בחילופי הדברים בינינו, רק זוכרת שלראשונה בחיי ראיתי את פניו של לואיק מלאות בהלה. בכל זאת, כנראה רצתי הביתה להזעיק את יורם משום ששכנה מצאה אותי יושבת מחוץ לדירתנו, ממתינה שמישהו יפתח את הדלת. היא סיפרה ששמעה צלצולים ודפיקות במשך זמן ממושך וכשנפסקו, הציצה בחריץ שפערה בדלת ביתה ומצאה אותי מקופלת, נשענת על דלת דירתנו.

במשך שנים נהגתי לחלום שאני חוזרת עם אבי לבית הרוחות ואנחנו מוצאים את פומיקי בחוץ, בכניסה לשלד הבית, מכשכשת בזנבה ונובחת לעבר טבורו החשוף. בחלומי לא מצאנו את לואיק. כפי שתמיד חלם שיקרה, הרוחות לקחו אותו לממד האחר.

אחר כך סיפרו לי שהדלת נפתחה ואילנה היפה עמדה שם עירומה, עטופה בסדין לבן. אני זוכרת רק את פניה. הן היו יפות גם אם מלאות פליאה. פרצתי לבית ומצאתי את יורם. אחזתי בידו ומשכתי אותו החוצה בהתנשפויות ובתחינה." לואיק, פומיקי," לחשתי והבטתי בעיניו כאילו כל ישותי תלויה בו.

יורם הסתכל בי לראשונה מזה הרבה זמן במבט בו נהג להביט בי אבי. הוא לא הבין. הוא רצה לעזור לי והחזיק חזק את כף ידי כשהלך לצדי בצעד רחב ובטוח בשקט שטמן בחובו השלד של בית הרוחות. הכול דמם.

"מי אלה לואיק ופומיקי?" תמה אבי." אין לי מושג על מה את מדברת. חוץ מזה, תראי, יש פה רק את עקבות הנעליים שלך."

הבטתי בקרקע החולית של בית הרוחות. כל שראיתי הם זוגות של לבבות מקועקעים על האדמה.

22

סבתא זוהרה הייתה אולי בת בת מאה ואולי יותר. בעצם לא יותר ממאה, כי אני לא יודעת לספור יותר ממאה.

היא לא הייתה הסבתא שלי אבל כולם בשכונה קראו לה סבתא. לא היה לה בעל והיה לה רק ילד אחד. גדול. יוסף. כולם ידעו שיוסף לא באמת היה הילד שלה, אבל אף אחד לא ידע מאיפה היא הביאה אותו. יוסף קרא לסבתא זוהרה: "אמא". אני חושבת שכולם ידעו מאיפה סבתא זוהרה הביאה אותו, אבל לא רצו לגלות לנו, הילדים.

הרבה דברים לא רצו לגלות לנו, הילדים. למשל שסימה הייתה זונה, וכל הבעלים והאבות היו הולכים אליה ומתווכחים איתה על כסף. היא רצתה עשר לירות והם רצו לשלם רק חמש לירות. אבל בסוף הם היו מסתדרים והיא הייתה לוקחת אותם מאחורי המכולת של שלמה, איפה שהיתה תעלה ארוכה עם הרבה קוצים, שאמא קראה להם חרשוף והיתה שולחת אותנו לקטוף אותם, אח"כ היא הייתה מבשלת אותם עם קציצות הדגים הכי טעימות בעולם. ככה יצא לי לראות את סימה מרימה את החצאית, ומראה לבעלים של האמהות, שאני לא רוצה להגיד את השם שלהם עכשיו.

בעצם התחלתי לספר לכם על סבתא זוהרה שממש, אבל ממש אהבתי אותה. היא היתה הזקנה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא היתה גבוהה כמו עמוד חשמל ודקה כמו דף של מחברת. העיניים שלה היו בצבע שאף אחד עוד לא המציא לו שם. הן היו עצובות אבל גם טובות. תמיד היה לה חיוך כזה שמרגיע. הייתה לה צמה ארוכה בצבע שחור עם הרבה שערות בצבע כסף. בגלל זה, לפעמים חשבתי שהיא מלכה.

אחרי בית ספר, כשהיה יום יפה, הייתי הולכת אליה, היינו יושבות בשמש, על המדרגה בכניסה לצריף שלה, הצריף שיוסף, שקרא לה "אמא" שרף אחר כך, והיינו מוציאות את כל האפונים מהתרמיל ושמות בסיר.

הייתי מספרת לה על בית ספר, למשל, איך המורה ביחד עם התלמידות צחקו עליי בגלל שיצאתי מהשירותים והחצאית שלי היתה תפוסה בתחתונים, וכולם ראו לי את התחתונים וצחקו.

"וו אש עמלתי". "ומה עשית?" שאלה אותי במרוקאית.

"נכנסתי לכיתה והפכתי את כל הכיסאות והפרעתי למורה ללמד". סבתא זוהרה ידעה מעט עברית, ואני ידעתי מעט מרוקאית וככה דיברנו בשתי השפות.

היא צחקה ונישקה אותי במצח.

"עכשיו אני בעונש ואמרו לי להביא את אמא".

אמא תמיד הייתה בעד המורים, אז לא סיפרתי לה הרבה דברים. גם אני הסתרתי ממנה ושמרתי סודות, כמו שהיא היתה שומרת סודות ממני. אבל אני שמרתי סודות כי פחדתי ממנה. היא שמרה סודות בגלל ש"זה לא עניין של ילדים" ככה היא אמרה.

סבתא זוהרה באה איתי למורה, והקשיבה לתלונות של המורה עליי. המורה דיברה במילים מסובכות שקשה להבין בעברית. אני חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה, כדי להרגיש יותר חשובה.

 סבתא זוהרה לא הבינה הרבה ממה שהמורה אמרה, אבל ישבה זקוף והצמה שלה היתה מתוחה יפה יפה מאחורי הראש. היא תמיד ישבה זקוף, ונדנדה קצת את הראש כל הזמן קדימה ואחורה. בסוף, כשהמורה סיימה לדבר, היא אמרה: "אמא שלה חולה, אבל שהיא תהיה בריאה אני יגיד לה שתתן לה עונש".

כמובן שהיא לא סיפרה כלום לאמא, ואפילו קנתה לי קרמבו בדרך הביתה, מהמכולת של שלמה.

ביום שישי סבתא זוהרה מתה. יוסף שרף את הצריף בזמן שסבתא זוהרה ישנה בפנים, וגם היא נשרפה.

אחרי שבאו מכבאי האש באה גם המשטרה ורדפה אחרי יוסף עד שתפסה אותו, והכניסה אותו לכלא. שמעתי שאמרו שהוא שרף את הבית בגלל ששרלוט, היפה של השכונה, לא רצתה להיות חברה שלו.

שאלתי את אמא: "למה הוא שרף את סבתה זוהרה ולא את שרלוט?" אמא אמרה לי להכנס הביתה, ושזה לא עניין של ילדים.

המוות של סבתא זוהרה כאב לי בלב.    

נכנסתי למחסן שלנו, איפה שאמא שמה את הסיר של הקוסקוס וכל הצנצנות של החמוצים, וגם כיסאות, שיושבים אחד על השני כמו מגדל, ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם בחיים שלי, רק, אולי כשכלבה שלי, לוליטה, מתה מסרטן בכבד.


*הסיפור זכה במקום שני בתחרות "מאה מטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

24

רגע לפני שעמדתי לצאת מהבית שאל אותי בעלי – אם אני אוהבת אותו. עכשיו אתה שואל אותי, כשאני עם רגל אחת בחוץ?! זאת שאלה של כן או לא, הוא אמר. בחודשים האחרונים, ולמעשה מאז התקף הלב – הלב כידוע הוא איבר סימבולי – שאלת האוהבת לא אוהבת עולה פעם אחר פעם. וככל שהוא תובע ממני לענות עליה כך גדל אצלי הסירוב. ושאלה שכל מטרתה לזכות בחיזוק, טרפה את חיינו.

איך שיצאתי מהבית ידעתי שאני הולכת לים במקום לעבודה. זה היה יום של ים. איש לא ירגיש בחסרוני, חשבתי. חייו של איש אינם תלויים בעבודה שלי. השמש זרחה. אפשר היה להריח את הקיץ הממשמש ובא מבעד לשכבות של הבגדים. אני שונאת את החורף, והחורף עמד להסתלק. ויחד איתו, כך קיוויתי, יתפזרו גם העננים שמעל חיינו. עכשיו משבעלי פגיע יותר, פחד מוות אחז בו, נחלש גם הסיכוי לזיונים שלו מהצד.

עצרתי בשדרה לקנות קפה. ריח מתקתק של יסמין נמזג עם ריח הקפה טרי. נזכרתי בימים שבהם רציתי להיות משוררת. התמזל מזלי ולא נתקעתי ברצון הזה. חבר של הוריי הציל אותי. הוא לא אהב את השירים שלי. הקשבתי לו. סגרתי את המחברת ולא כתבתי עוד. הוא היה גבר והוא היה איש ספרות, אולי הוא ערך מדור ספרות בעיתון כלשהו או שהיה סגן עורך, ואולי הוא היה איש ספר ולא איש ספרות, אני לא זוכרת, בכל מקרה סמכות להפעיל היתה לו והוא השתמש בה. בלית ברירה, חיפשתי משהו אחר שאוכל לבלוט בו. והגעתי לאן שהגעתי. לא בקו ישר, ובכל זאת. לא משוררת ולא בולטת. וגם לא מתחרטת בדרך כלל. ורק בעלי ושאלת האוהבת לא אוהבת מקשים עליי את החיים.

עד שהגעתי לים כבר לא נשאר רמז לקיץ. החול הלח היה חרוש תלמים תלמים כמו לפני זריעה, והעין שלי נהנתה מאוד לדלג מעליהם. על החוף שוטטו רוחות רעות, בכל רגע שחלף נסגר הצמצם ביחידה אחת, וצל כיסה את השמים. מזל שהיה לי קפוצ'ון לכסות בו את הראש. לרוחצים הזקנים כל זה לא הפריע. לא היה זכר למציל, אולי בגלל העונה המתה.

הסתובבתי בין הגופים המעטים שהיו שרועים על החוף והעמידו פנים שאין רוח ושחול לא נכנס להם לעיניים. פה ושם היו זרוקים בקבוקי מים ריקים ועטיפות של חטיפים. הטבע השני שלי הרים אותם ותר אחרי פח אשפה. מישהו קרא גברת, גברת, הייתי בטוחה שפונים לאישה אחרת. אך הקול שבקע מהמגפון התעקש, את שם, עם הקפוצ'ון השחור. הסתובבתי. המגפון ניגש אליי – מאחורי הפּיה שלו עמד פקח חוף, והוא ביקש לחטט בתיק שלי. ממתי יש בידוק בים? שאלתי אותו, מה זה קניון פה? בבת אחת התהפכה לי השפה. בלי עניינים, הוא אמר.

שמטתי את האריזות הריקות ואת הבקבוקים, ופתחתי את התיק. הסמכות נעמדה מולי. ומה זה? הוא שאל והוציא את ארנק הכסף שלי. זה הארנק שלי, אמרתי, כמו מה זה נראה לך?! דיברתי לא יפה. ואת יכולה להוכיח שזה הארנק שלך? למי אני צריכה להוכיח? שאלתי, ולמה? את יכולה להוכיח או שאת לא יכולה להוכיח? לא היו לי הוכחות, זה ארנק שבו אני מחזיקה מזומן בלבד, הסברתי לו. לכרטיסי האשראי יש לי ארנק נפרד, והשם שלי, למרבה הצער, לא מופיע על השטרות, גם לא הדיוקן שלי. בהיעדר הוכחה היה עליי ללכת איתו לתחנת המשטרה. כל זה לא נראה לי, אבל לעורר בעיות נוספות לא רציתי. הייתי טירונית בענייני משטרה ולא רציתי לעשות טעויות של טירונים.

בדרך לתחנה אמר הפקח שמוטב לי לא לעשות בעיות, יש להם עדויות מצולמות, הוא הוסיף ואמר. עדויות למה? שאלתי. גברת, את לא רוצה להסתבך עם רשויות החוק יותר ממה שאת מסובכת עד עכשיו. מובן מאליו שלא רציתי. לעתים קרובות מדי אנשים אומרים את המובן מאליו.

בתחנה היה עליי למלא פרטים אישיים, ולהמתין לחוקר שיתפנה. על הספסל ישבו עוד שני עצורים, גם הם נאספו בחוף, בחורים צעירים. זה החומר האנושי שמצפים לראות מכייס בחוף, אמר לי הפקח. איזה חומר? שאלתי. אלה, אמר והצביע עליהם בסנטרו. מה יש להם לחפש פה?! שיחזרו למקום שהם באו ממנו. העדפתי לשתוק. למעשה, מרבית חיי עברו עליי בשתיקה מסוג זה. לא יצאתי להגנת הזולת הנדכה והמושפל, אבל גם להגנתי לא יצאתי, אומר להגנתי. נזכרתי בבעלי ובשאלת האוהבת לא אוהבת.

בדרך כלל הם שולחים לבית משפט, אמר הפקח, שהשופט יחליט אם לשחרר אותך או לא. האירוע הלך והסתבך. במקום לעצור את הסחף גיליתי שאני נמשכת אחרי השתלשלות העניינים. אני חשודה? אני זקוקה לעורך דין? בשביל מה לך עורך דין, זה תיק קטן, הם מנוסים בזה. תיק, איזה תיק? שאלתי, מה עשיתי? אם לא עשית כלום, אמר הפקח, למה את צריכה עורך דין? בבת אחת נעמדתי לפני החוק. אתה בטוח שזה חוקי מה שקורה פה? מותר לך להחזיק אותי כאן?

תני לחוקר לעשות את העבודה. עם קצת מזל אין לך עבר פלילי. מובן מאליו שאין לי עבר פלילי. יש הפתעות בחיים, אמר הפקח. עד שלא בודקים אי-אפשר לדעת בביטחון. הוא דיבר במלוא הרצינות.

אני רוצה לעשן אמרתי לפקח, והוא קפץ על המציאה. גם הוא רצה לעשן אבל לא תיאר לעצמו שאחת כמוני יכולה להיות פרטנרית, כך אמר. אנחנו יכולים לצאת בלי לבקש רשות? אני הרשות, אמר הפקח. ולא יחפשו אותנו? אני לא רוצה שיחשבו שברחתי. גברת, הוא אמר, אני כל יום פה, מכירים את מספר הטלפון שלי בעל פה.

מרגע אחד למשנהו עברתי גוון אחר גוון את כל קשת הרגשות. החל בהתנגדות, עובר דרך ניסיון לערער, לברוח, להשלים עם המציאות, ועד הרצון להצטיין מול אוכפי החוק.

מחוץ לתחנת המשטרה התרבו העננים, וגשם התחיל מטפטף. מכוניות נצמדו זו לזו, נדבקו חרטום אל פגוש כמו במשיכת מגנט, מטריות נפתחו, זה המלקוש אמרתי לפקח. מה שתגידי, הוא אמר. בבוקר כבר הריחו את הקיץ. הפקח לא גילה עניין במזג האוויר. מכשיר הקשר שלו פלט שמות, צלילים ומיקומים. הסיגריה לא היתה טעימה.

ואם אני אלך עכשיו, מי ידע? הפקח אפילו לא ביקש לראות את תעודת הזהות שלי. אם אסתלק – האם אהיה מבוקשת? נמלטת מפני החוק? עבריינית מסוכנת? קול פנימי שלא זכה לבוא לידי ביטוי עד כה אמר לי לחדול משאננותי. אבל הקול הדומיננטי השתיק אותו. לא צריך להאיץ בדברים, יש לאפשר להם להתקדם בקצב שלהם. אין צורך לענות על כל שאלה. לא כל בעיה צריך לפתור, נזכרתי לפתע בעצה טובה שקיבלתי מחברה טובה. העצה הזאת הקלה עליי יותר מפעם אחת בחיים.

נזכרתי גם בבעיה הגדולה שהשארתי בבית, ובשאלת האוהבת לא אוהבת, ולהרף עין נמלאתי חמלה וחרדה גם יחד. יש מנגנונים שקשה לעצור אותם, מנגנון ההרגל למשל.

הפקח אמר שהגיע הזמן לחזור. אני הולכת לשירותים, אלתרתי בו ברגע, והוא בעקבותיי. אתה לא באמת מתכוון להיכנס איתי לשירותים בגלל ארנק שלא גנבתי? שתי דקות, הוא אמר, לא יותר, שתי דקות, ונפגשים בכניסה לחדר החקירות. נופפתי לו לשלום, רציתי לצרוב בזיכרונו תמונה אחרונה יפה, ונכנסתי לשירותים.

בחלוף חצי דקה הייתי כבר מחוץ לתחנה. הרחובות היו רחוצים והאנשים היו חופשיים. אחרי כמה צעדים התחילו לנקר מחשבות שניות. מה אם יבחינו בהיעדרי? האם יתנקמו בי בגלל שברחתי? איזה עונש צפוי לעבריינית נמלטת? וכיוצא באלה. הסתובבתי לאחור לראות האם רודפים אחריי. חיפשתי את הפקח בין העוברים ושבים. לבי ייסר אותי והגביר את הקצב, ושוב שמעתי את בעלי. הייתי נסערת. לא זכרתי איך כל זה קרה. הצטערתי שלא הלכתי לעבודה. האשמתי את עצמי. אבל במה, מה עשיתי?! שיקרתי, זה הכול. אמרתי לבעלי שאני הולכת לעבודה והלכתי לים. על זה מגיע לי עונש? איך שאני אכנס הביתה אני אגיד לו שאני אוהבת אותו. בטח שאני אוהבת אותך. מה זה עלה בדעתך פתאום.

אבל רגשי האשמה לא החזיקו מעמד, ומרגע אחד למשנהו התהפכו היוצרות וכל האירוע המשטרתי הזה התחיל להיראות לי כמו בזבוז זמן. לא יותר. זמן שעמדתי לבזבז ממילא אבל בצורה מהנה יותר. אולי צילמו אותי במצלמה נסתרת. זה מה שקרה. עבדו עליי.

התיישבתי בבית קפה לא רחוק מתחנת המשטרה. אף אחד לא יחפש אותי כאן. זה קרוב מדי.  בזמן שהמלצרית חשה אל שולחני קיבלתי הודעה מבעלי. אני חושב שאני לא מרגיש טוב, נכתב. מה פירוש חושב? או שאתה מרגיש טוב או שאתה לא מרגיש טוב, חשבתי אני. להזמין לך אמבולנס? לא, ענה והוסיף שלושה סימני קריאה ומיד בהמשך – אבל אם את יכולה לחזור הביתה אני אשמח מאוד. לא היה לי כל עניין לשמח אותו. המשכתי בתחקיר. מה אתה מרגיש? מין התרוקנות, אמר. כאילו רוקנו לי את בית החזה. הגיע הזמן שתחזור לעבוד, המשכתי ואמרתי ברגע שהוא ענה לטלפון. כאבה לי האצבע מההתכתבות הזאת. תחושת ההתרוקנות היא בגלל חוסר מעש. כל הווייתך דורשת להתמלא. אני מרגיש חולשה, הוא אמר. אני מפחד להישאר לבד.

לא נשארה לי ברירה, חזרתי הביתה. וכצפוי גיליתי שבעלי התאושש לגמרי. הטלוויזיה היתה דלוקה, והוא צפה במרוץ אופניים. שאלתי אותו לשלומו, והוא סימן לי באצבעותיו להמתין רגע. לפי התרגשותו של הפרשן וקולו המתגבר ניתן היה להבין שהמרוץ עומד להסתיים. התחשק לי להרביץ לו.

ידעתי שהוא ינצח, אמר בעלי. אני רואה שחזרת לעצמך, חתכתי אותו לפני שיתחילו הפרשנויות על המרוץ. ראית מה זה?! איך שאמרת שאת בדרך הביתה, כבר הרגשתי טוב יותר. כזאת השפעה טובה יש לך עליי. הגיע הזמן שתחזור לעבודה. אתה מדמיין כאבים, ממציא מחלות שאין לך. חשבתי על זה, אמר בעלי. יכול להיות שאת צודקת. החנופה כבר עמדה באוויר. אני הולכת לנמנם, מיהרתי להגיד. בעלי קם מהכורסה ורק בדרך נס נמלטתי מנשיקה. את עוד אוהבת אותי? הוא שאל. לא נמאס לךָ לשאול את אותה שאלה פעם אחר פעם. אני מצפה לתשובה, הוא אמר. אני נכנסת למיטה לחצי שעה. זאת התשובה. עכשיו? הוא שאל. היתה לי תקרית לא נעימה. אני צריכה לנוח. מה קרה?! אמר כשהוא נשרך אחריי. שכח לרגע את השאלה האינסופית. את מוכנה לספר לי מה קרה. תקף אותי עורב, נפלט לי מהפה רגע לפני שנכנסתי לחדר השינה. תקף את הכריך שלי, נכון יותר. כריך שקניתי בקיוסק שבשדרה. אני מבין, הוא אמר. הגיע הזמן אמרתי, וסגרתי את הדלת.

 

52

 

לכבוד:

משרד הבריאות, אנשי המחלקה למניעת עישון

 

שלום רב,

הנדון: בקשה למיתון ההגבלות החדשות כנגד המעשנים

 

ברצוני להביע את מחאתי העזה על שני הצעדים האחרונים, הבלתי-נסבלים, שנקטתם מתחילת שנת 2020 נגד אוכלוסיית המעשנים, שעד לפני שנים-עשר יום הייתי חלק ממנה. אמנם קדמו להם הסנקציות שהטלתם בהדרגה בשנים האחרונות, ובהן התייקרות הטבק, קנסות על עישון במרחב הציבורי, כולל בשטחים פתוחים, ואזהרות מגוחכות שהטבעתם על הגולואז הכחולה שלי, וכשלא הייתה בנמצא – על הווינסטון האדומה; אסטמה, הזדקנות עור הפנים, סרטן, אימפוטנציה, שבץ מוחי, מחלות לב ומוות בטרם עת – כל אלה לא הזיזו לי כהוא זה. במו עיניי ראיתי אנשים – גברים ונשים – שסבלו מכל אלה ויותר, בזמן שלא עישנו אפילו סיגריית לייט אחת בכל חייהם. זאת ועוד, המעשנים שהכרתי בחיי היו לרוב בריאים, נדיבים ואנושיים. הלא מעשנים, ובמיוחד אלו שסלדו מהעשן ומהריח, היו משעממים, צדקנים וחולניים – בגופם ובנפשם, ותקצר יריעה זאת מלתאר ולו מקצת מחוליהם. מובן שלו הייתי שואפת, נושפת ומאפרת עכשיו, לא הייתה היריעה קצרה בכלל. ברם לצערי הרב ההומור והשנינות כבר ממני והלאה. השפה שלי הפכה מהודקת, רשמית ולוחצת. לו הייתה כאן מאפרה היו בה צבע ורכות.

עד שהשחרתם את כל החפיסות הצבעוניות − על חלקן היו איורי חופש של גמלים, שחפים וסוסים − ודחסתם אותן לתיבות מתכת שחורות ונעולות, כל האזהרות שציינתי לעיל לא גרמו לי לשאוף להפסיק לשאוף, לנשוף, לאפר ולמעוך. אני זוכרת היטב את הימים שבהם חפיסת גולואז עלתה שמונה-עשר שקלים (היום מחירה האמיר לעשרים ותשעה, והיא עוד נחשבת לאחת הסיגריות הזולות). פחות טוב, ובכל זאת, אני זוכרת את הימים שבהם אנשים עישנו באוטובוסים. הם היו כחולים ולא ממוזגים, והחלונות שלהם נפתחו בהזזה. נסענו מפתח תקווה לתל אביב, ואף שטרם עישנתי אז, העשן לא הפריע לי. זה היה הדבר הבלתי-מזיק שהמבוגרים עשו. בקולנוע אמפיתיאטרון "אורון" עישנו מלפניי ומאחוריי כשצפינו שם ב"זיכרונות מאפריקה" בכיכובה של מריל סטריפ. נדמה לי שעישנה בסרט. והיא הייתה כל כך יפה, ועור הפנים שלה נראה זוהר, נפלא. היום מעשנים בסרטים רק הנבלים, הנקלים והסוטים, בה בשעה שהנבלים, הנקלים והסוטים האמיתיים לא מעשנים סיגריות, מקסימום סיגרים, שהקשר בינם לבין סיגריות כמוהו כקשר בין לימונצ'לו לפפסי-מקס. השאלה הראשונה ששאלה גולדה מאיר את הפנתרים השחורים הייתה: "אתם מעשנים?" הם ענו לה: "כן, תודה," והיא כיבדה אותם משלה. בלי הסיגריות לא היה נשבר ביניהם הקרח, לא היה נשבר שום דבר. בלי הסיגריה, רבין לא היה חושב על השלום. חיכיתם שכל הענקים ימותו – ולא מעישון, כדי להרוס את שארית חיינו. בעולם שבו ננקטות פעולות שרירותיות ואלימות, כפעולותיכם, יש יתרון למוות בטרם עת. מי רוצה לחיות בעולם שבו יש מחלקות כמו שייסדתם ואנשים כמוכם שמאיישים אותן, ותאי אייכמן מחוררים שאפשר לעשן בהם בנתב"ג ובסינמה סיטי גלילות.

הארונות הנעולים בפיצוציות היו כאמור המסמר האחרון. אני מודה שהמסמר שקדם לו היה הרגשת הגועל שביטא בפניי איש מבוגר שמעולם לא עישן בעניין הריח שהותירה הגולואז הכחולה שלי – זה נראה כאילו נחשף לביוב מוצף. לא אשכח את הרתיעה באישוניו. את זה הוא סיפר לי כמה חודשים לאחר שהאפיזודה הקטנה בינינו נגמרה, ופתאום, ברגע ההוא, הבנתי למה היא נגמרה בקול ענות חלושה. כשהלך בפעם האחרונה ולא שב עוד, התנשקנו. הקפדתי לא לעשן באותו בוקר, רק שתיתי קפה שחור, אבל הוא בכל זאת עיווה את פניו. "עדיין מרגישים את הסיגריות," אמר ולא שב עוד. הרגליו היו מקובעים כשלכם; לא היה מקום לדבר עבירה בחייו, למעט בגידה בטלה בשישים באשתו – אחרי שלוש פעמים ידע לעצור. לא היה לו ראש של אדם מעשן; הוא לא ידע להתפקע מצחוק, לא שפע יצירתיות או כריזמה; אלמלא השחרתם את החפיסות ונעלתם אותן בארונות מתכת שחורים, לא הייתי מפסיקה לעשן גם אם היה מבטא את הרגשת הגועל בזמן אמת, ולא רק את הטרוניות. עד הטרוניה האחרונה שלו אפילו לא שקלתי להפסיק לעשן. רבים אחרים העירו, והם היו קרובים או משמעותיים ממנו. הסיבות להפסיק לעשן היו בעלות משקל רב יותר. גניקולוג אחד אמר לי לפני עשר שנים שהעישון משחיר את הביציות שלי ומרוקן אותן מתוכן – ולא הפסקתי. הקוסמטיקאית טענה שהקמטים סביב הפה הם קמטי עישון, והם עוד יתרבו – ולא הפסקתי. נאלצתי לקטוע אלפי שיחות וארוחות, פגישות ונסיעות, ובאף לא אחת מאלה התלבטתי אם להפסיק − הסיגריות היו אז צבעוניות וחשופות, לא שחורות ונעולות. אלמלא השחרתם ונעלתם, לא הייתי שמה קצוץ גם על טרוניתו האחרונה של האיש המבוגר, חודשים מספר לאחר תום האפיזודה שלנו. הייתי מפריחה סביבה טבעות עשן במרפסת. איזה טעם יש לצאת למרפסת עכשיו?

התור התעכב. מישהו רטן מאחוריי, עד שהמוכרת, שקראו לה רוֹאָה, כנראה במלעיל − השם על התג שלה היה מנוקד כדי לא לבלבל עם רוע, אף שגם הוא במלעיל – פתחה את הארון השחור כמו ארון קבורה, ואז התחיל החיפוש. חפיסות הגולואז הכחולות נעלמו כלא היו, והתחליפים שלהן – הווינסטון והמרלבורו האדומות נצבעו גם הן בשחור, כדי שיהיה קשה לחפש. התור התארך.

אין רֶד," אמרה רואה בקוצר רוח בפעם האחרונה.

"אז אֶל-אֶם רֶד."

"אין," אמרה.

לא היה רֶד, בשום מקום לא היה. והמעשנים הלכו והתמעטו, המכוניות כבר לא נמכרו עם מאפרות, ובחור הקטן מימין להגה איש לא חיבר עוד מצית, אלא מטען לסלולארי. והחורף היה קר מתמיד והבית היה ריק, ולא היה רֶד, רק שחור. בגללכם.

האם כשהחלטתם להשחיר את החפיסות לקחתם בחשבון מה עושה תיאור מילולי של צבע שהיה פעם ואיננו? זעם. עלבון. חולשה. אוזלת יד. ייאוש – הנה אני מיידה בכם את המילים האלה כמו היו אבנים. אני מאחלת לכם שכל הממתקים המטופשים שלכם, כל הוופלים והערגליות, יושחרו ויינעלו בארונות מתכת שחורים. הלוואי שהשיניים שלכם ישחירו וכמוהן התה שלכם, ולא כי יהפוך לתה ארל גריי משובח, ושהפנים שלכם ילבינו – ואיתן הקפה שאתם אוהבים, בשקיות ובקפסולות. אני שולחת לכם גשם אדום ואדמה כחולה. ומרפסות ריקות וחלומות נקיים בלי ניחוח. אני מאחלת לכם להתחיל לעשן בתקופה הזאת.

באשר לי, כשכתבתי לאיש המבוגר והשמרן שמעולם לא עישן − כמוהו יש המונים במחלקה שלכם − שלא עישנתי כבר שנים-עשר ימים, ענה לי כך: "כל הכבוד! מחקרים אומרים לגבי פעילות שהיא חדשה (ואולי הפסקת עישון קשורה לזה, מקווה בשבילך), שאחרי שלושים יום הגוף מתחיל להתרגל למצב החדש." רציתי לענות לו שהרבה יותר קל לי להתרגל להפסקת העישון מאשר להפסקת הביקורים שלו אצלי, ושזה משונה מאוד שאחרי שלושים שנות עישון הפסקתי למעשה לעשן כי זה הפריע למישהו שלא יבוא אליי עוד, בזמן שבשביל אנשים שנשארו לא הפסקתי. וכדי לשמור שמץ מכבודי הייתי מוסיפה שזה ודאי קרה גם בגלל החפיסות והארונות שהשחרתם ונעלתם בבת אחת.

אבל חלפו הימים שבהם עישנתי והברקתי והעזתי. הפכתי לבורג אפור במכונה כבדה שמושכת למטה. ובשביל מי. ובשביל מה. ובכל זאת כתבתי לו: "פעם, כשעישנתי, יכולתי לענות לזה תשובה שנונה ומצחיקה, אפילו שתיים. היום אני אדם אפרורי שאינו מעשן. אבדה השנינות." הוא ענה: שמשון הגיבור!" וצירף סמיילי צוחק. עניתי: "מעדיפה להיות דלילה הממזרית," וצירפתי סמיילי נוּגה. הוא ענה: "הו, נותרה השנינות!" לא עניתי. בימים שבהם עישנתי, תמיד הייתי אומרת את המילה האחרונה.

נעולה ושחורה,

ורד זינגר

28

 

גם אז, כבתקופות אחרות של להט מטאפיסי, לא ייחסו לגוף – (ומה עוד, של אשה) – משקל רב. ייתכן שמסיבה זו גם הסוורים בנמל לא שמו לבם לכך, שבאותו היום ירדה מן הסירה בנמל יפו אשה, ומתחת לשמלתה הכהה, בעלת הצווארון, היו רגליה נטולות כף. כאמור, היתה זו תקופה של להט מטאפיסי – ועלינו להבין את החסר ברוח זו ולכלול את אותה האשה במשפחת היצורים שהכליאה התרבות בין הדמיון לבין הביולוגיה: חד-קרן, ילד הבתולים, מלאכי השרת, מפיסטו והמפלצת מאגם נס.

על חוף ימה של תל-אביב נמצא לה בית. לא עבר זמן רב והצטרף אליה עורך עיתון ידוע לענייני ציבור ורוח, עיתון בו פרסמה את סיפוריה שקסמו לו מאוד. כצפוי, על-פי מסורת מעמקים ימית, דינו היה טביעה. אבל בטרם התרחש הדבר, ילדה לו האשה בת שהיתה ילדה רגילה לכל דבר, ולכן, משרק עמדה על רגליה, הוטל עליה לטפל באמהּ, שכל מזונה היה גרגרים ועשבים, אלה שלקטה הילדה בגינות השכנים ובחוף הים. ובתואנה שאמהּ היא מורתה, כלל לא ביקרה הילדה בבית ספר.

כשנסע אביה אל מעבר לים לאסוף תרומות לבנין הארץ אצל יהדות הגולה נשארו הילדה ואמהּ בבית העץ הזה, שעל שפת הים כמו היו גרות על אי, ואיש לא נכנס ולא בא, פרט לסופרים ולמשוררים שכתבו בעיתון, אלה שנהגו להתכנס בביתם אחת לשבוע. הם היו סובבים כפרחים מזמזמים סביב דמותה של בעלת הבית הדקה כצרעה שחורה ששכבה מוצנעת במיטתה, מכוסה כולה, שערה אסוף, חושף את פניה הכהות שצורתן צורת לב, והצווארון הלבן של שמלתה מדגיש את גון עיניה הבוערות באש שחורה, ספק רוע, ספק צער. גם הילדה היתה מרחפת סביב-סביב כפרפר כהה שאחת מכנפיו פגומה, מוזגת לאורחים תה בספלי הפח. כולם גברים פרט לאשה אחת, אנגליה, שהסתבכה בקשר אהבים עם גבר שהביאהּ לארץ ולאחר מכן נטש אותה. היא לא חזרה לארץ מולדתה, לבית הוריה, אם מגאווה ואם מסיבות אחרות.

 

בשל החשיכה לא יכלו המתבוננים לראות את הים מבעד לחלון אבל רעש הגלים חדר פנימה, עלה וירד לסירוגין כמו היה הבית הקטן צידפה או אוזן, שהקול נועד לחדור לתוכה-פנימה להחריש, לגלות דבר, לכסות כליל ולמנוע כל פירוש.

בתוך כך היו היושבים מדברים על הספרות העברים ועל המיוחד לה, על היותה נעוצה בחיים המתחדשים פה בארץ. ליסבת, המשוררת האנגליה, שנקראה ביישוב בשם אלישבע, ניסתה לגבור בקולה על רעש הים ועל קולות המשוחחים ואמרה שהספרות צריכה את השקר שלה, כמוה כשירה, שאמת השירה היא גם שיקרהּ, זה הניסיון ללכוד את זרם הלא-כלום, הריק, שהכל מרחפים מעליו, את האפס הקיים בבטן המלים, הקיום שמלפני היום הראשון. האדונים שישבו סביב למיטה מחו בחריפות: זה חטא, אמרו, לתפוס את השירה כמין ריחוף על תוהו, והרי אנחנו מצויים בתוך היש כדי להעצימו וכדי ליצור עולם חדש, לכתוב ספרות חדשה המחליפה את האפס באחד, וכל זה – על מנת לברוא את האדם החדש. כי מהי ספרות אם לא אספקלריה ומשם בבואת האדם הישן תחזור עליו ערה.

״לחיי האדם בן-זמננו,״ אמר אחד האדונים והגביה את ספ הפח המרוקן שלו, וכל האדונים הרימו את ספליהם וקראו: ״לחיי הכלל שהוא הצלתו של היחיד,״ ובזה נסתיים הערב.

״האם את כותבת לרבינוביץ׳?״ שאלו האורחים כשנפטרו ממנה בזה אחר זה – ש. צ׳צ׳קס, ש. בן ציון, א.זיסקינד, וי. זרחי – לפני שיצאו לדרך החול, ״מסרי לו שלום רב מאיתנו, והזכירי לו שעומדים אנו על המשמרת.״ וגם ליסבת, הנבוכה מעט, מסרה דרישת שלום, שלא ייראה כאילו בשל העוול שעשה לה גבר אחד, יש בלבה טינה על כל הגברים שבעולם.

אבל בעלת הבית לא הרגישה כל צורך להצטדק על המכתבים שלא כתבה. בסתר ליבה סברה שכל בעל אינו אלא תליינה של אשתו, וגם להיפך. היה לה זיכרון משלה על גן שיחי פטל וסבכי פרא שהשתרעו על גדת הנהר, זה שמימיו הניעו את טחנת הקמח של אביה. שם שיחקו היא ואחיה לפני שמתה אמם, וגם לאחר זמן נצטרפה גם היא אליו, ללמוד מספריו בלילה מה שלמד הוא ביום. למרות שבחדר ההוא היו רק שולחן קטן, כסא אחד, ומיטה – לא חסרה דבר. רק לאחר מותו, כשהגיעה אל החוף, וירדה אל אדמת הארץ הזאת חשה שכפות רגליה נותרו שם, ואולי – לא היו לה מעולם.

עכשיו רגע רעשו של הים. היא עמעמה את העששית שצלליתה נפלה על פניה המתוחים של הילדה הישנה בכסא, זו שנולדה לצער שלא מניסיון חייה בא לה, ובכל זאת גדול מכוחה לעצור. היא שבה אל השולחן, פתחה את החלון והביטה החוצה. הים דמם לחלוטין – וכל העובר לא יכול היה לדעת שקטע זה של יבשה אפלה אינו אלא ים. היא הרהרה בדברי האדונים והגברת. מהו העכשיו, תהתה, ומהו הכאן, ומהם הרבים – אם את המלחמות, המגפות והאכזבות תמיד יכיל רק הצער האחד, כי מה שביכולתך לסבול הוא ממילא הסבל הגדול ביותר שניתן לך לחוש עלי אדמות. והזמן, מהו הזמן אם לא חוליות כאב קטנות שנוצרות בכל רגע. היא טבלה את הנוצה בדיותה והחלה לכתוב.

אבל הערב, יותר מבכל פעם אחרת, אולי בשל דברי האדונים שהיו תלויים עדיין בחלל החדר, חשה באי-תקפותם של סיפורי העבר: העיירה הקטנה, טחנת הקמח של אביה, סבתה הרבנית ופרתה הברודה. מובן שעליה להיזהר מן האדונים ההם ולהישאר פה חסויה בתוך הבית הקטן, לעמוד על משמר עולמה שהוא כה שביר, כה שקוף עד שבמלה אחת הבועה פוקעת. אין זה רצף של אין, חשבה, אלא רצף של ריצודי חשמל שמכה המוח במלה או ההיפך, ודי במלה מתה אחת כדי לעקור ממנו את שורש האש, ולהפוך אותו לאיבר חנוט.

היא ידעה שהסיפורים הקטנים ההם עוד ישובו אליה, אבל לא הערב, והרגישה שמוחה האפור מונח בקודקודה יתום מעצמו, כבד וחסר-חיים, כאבן או כדג מת. אז פתחה את הדלת והתיישבה על הספסל במרפסת. ספינת דייגים קטנטונת, ודאי ערבית, שפכה פס אור דקיק שהסתנן כרשת מבעד לריסי העין.

“Bon Soir”

מישהו בא מן הים והתיישב לידה. היתה זו אשה, גברת, והיא הציגה עצמה:

“Je suis Madame Bovary”.

בעלת הבית הביטה לצדדים בחשש. דווקא מאדאם בובארי, זאת שנחשבה בעיני בני היישוב וחברי המערכת כסמל הריקנות ושחיתות הרגש, דווקא היא צריכה להופיע ולשבת פה לידה על הספסל! למעשה, אף שבעלת הבית נטתה לה חיבה מלווה במיאוס, תמיד חשבה שהיתה נותנת לההיא מספר עצות מועילות, אילו רק פגשה בה: ראשית, שהאהובים בהם בחרה לה אותה המאדאם, נבחרו לא בתבונה ולא בטעם. אפילו אלמלא היתה מאותן נשים האחוזות דיבוק הולדת ילדים, ודאי שהיה עליה להצטייד במעט יותר דמיון כדי להתענג על כשרונה להתאהב, להבין, אחרי כל ניסיונותיה אלה, שרעב אמיתי הוא רעב שלעולם לא ניתן להשביעו – ואילו עכשיו, משההיא עלתה מן הים ויושבת לידה וניתנה לה הזדמנות לומר זאת, היא חככה בדעתה אם יש עוד טעם בכך.

מאדאם ישבה עטופה בברדסה השחור כדרך הנזיר הקפוצ׳יני, אבל בעלת הבית לא אמרה מיד מה שבלבה, אלא זאת: ״מאדאם, מה את מחפשת פה אצלי?״

בובארי נרעדה מנימת קולה הגסה, זו הדומה לנימת הדיבור שנקטו ביישוב הנבנה כלפי אותן נשים שנחשבו אזרחים בלתי מועילים, אותן שהתגעגעו לאהבהבים בלילות שבהם החמסין גזל שינה מעיניהן, לטרקלינים מוצלים, לפסנתרים ולמגע אריג המשי על הירך הלבנה, החלקה, לבכי תמרורים ללא כל סיבה, אבל מאדאם לא ענתה ואפילו לא הסירה מעל ראשה את הברדס הכהה שהסתיר את פניה. לרגע גבר רעש הים וכיסה על הפנייה הארסית אל האורחת: ״מהי מיתולגיית האהבה הזו, שחשבת באיוולתך שאת היא המשחקת בה את תפקיד האלה, ועוד לצד אלה שהיו פיקחים ממך פי כמה, שועלי הקיום הקטן. ומהו הייצר,״ המשיכה בלחש, כיוון שבאותם ימים לא נטו להכיר באותה סובסטנציה, ״ואם רצית בתיאטרון דרמתי את מי בחרת לך לכוכבים, איזה רוקח כפרי ואיזה פקיד בנק, והסוף הפתטי שבחרת לעצמך?״

"L'amour", אמרה מאדאם, והמלה פירפרה, תימרה לרגע את החול היפואי החלק ונבלעה:

״מי יכול בכלל לתאר חיים ללא אהבה?״ וכיוון שאמרה כן נשאה ראשה בגאון כגיבורה על במת הגיליוטינה. ״חובה היה עלי להתאהב בשוטה זה או אחר. איך יכולתי להשאיר זאת בידי הסופר! איך יכולתי לתת בו אמון שיעניק לי גיבור ראוי שיוכל להשתמש בכל מה שהסופר עצמו אצר בי, בכל כשרונותיי, כוחי, מאודי, ומה אם נעזרתי מעט בדמיוני על מנת לסייע לו? אחרי הכול, גם לגיבורה יש אחריות כלפי הסיפור.״

הים רעש, קולו כרוח בשיבולים. שתי הנשים הישירו מבט זו בפניה של זו. מאדאם הרכינה ראשה ראשונה ולחשה: ״ואם תבקשי לדעת את האמת הרי שכל זה לא היה תלוי בי. גוסטאב, הוא שהוליך אותי באף.״

״קשה להטיל במישהו דופי אם הנחת לו לחיות במקומך,״ אמרה בקול קשה בעלת הבית, ״אבל להניח לו להיפטר ממך רק משום שנגמר לו הדמיון, זה כבר מוגזם, לא היית חייבת. וכגבר, הן היה עליך לדעת שמעולם לא היה בצד שלך.״

הספינה הקטנה נראתה ליד החוף, הפנסים של סיפונה התנדנדו ברוח עד שקשה היה לדעת לאיזה כיוון היא פונה, והאם היא מתקרבת או מתרחקת.

״מה רצית שאעשה?״ אמרה מאדאם, ״כולנו שחקנים המדקלמים את הדיאלוג המוכתב לנו, אם בידי הטבע, התרבות, התקופה או אלוהים במרומים, קראי לזאת קטכיזם, צידוק, גלגול, גורל. כאותה נזירה בבדיחה, המתוודה על הגבר שהופיע בהזיותיה האירוטיות לפני הכומר המוודה העונה לה בלעג: ״עליך רק להתעורר גברתי. החלום, כולל גיבוריו, כולם יצירי שנתך״.

היא צודקת, חשבה לעצמה בעלת הבית מבלי שתודה בקול, ודאי שאיננו יכולים להתעורר מן החלום שלנו. רק המגוייסים, כמרים ודומיהם אלה הם מעמידי הפנים, כסילים דיים להאמין בכך. הואיל והחלום הוא טבענו האמיתי – ולאן כבר נוכל ללכת ממנו? היא היתה נבוכה. השתיים ישבו ושתקו.

״אבל הכעס,״ אמרה פתאום בעלת הבית בהיזכרות מלאת תקווה, ״האם אין כוחו חזק אפילו מכוח הדמיון?״ והיא פנתה לבובארית בעירנות מחודשת, ״היה עליך לנקום בגבר השמן חסר האונים הזה שהשתעשע בך כאילו היית הוא, בהעמידו פנים שהכזב שלך, ולא קוצר ידו, הוא שהוביל לסופך. מדוע לא התקוממת?״

מאדאם קמה מן הספסל, דמותה כהה אפילו מן החשיכה, ״מעולם לא יכולתי,״ אמרה, והרימה את שולי שמלתה, ומתחת נחשפו רגליה מחוסרות הכפות – ונעלמה.

בעלת הבית ישבה כך שעה ארוכה עד שהאוויר הכהה נתדקדק כנייר כסף שמיישרים הילדים בציפורן והפך שקוף עד שחדר בו אורו הלבן של הבוקר. ובכל זאת, אמרה לעצמה כשקמה ממקומה, לא ארשה לאיש, ואפילו לא לגורל לגרור אותי כך

כאילו הייתי נטולת כעס. אני אתעקש לעמוד בתוך כעסי, כאותו חוני המעגל החג סביב עצמו. ובאשר לכף הרגל, ואפילו היא בדמיוננו, עלינו לעבוד אותה באהבה, ותהא שייכת למי שתהא – לסופר או לגיבור הסיפור – מפני שאיש אינו יכול לומר שהכף בה אנו דורכים בדמיוננו, נגד הסיפור, קיימת בממש יותר או פחות מאשר הסיפור עצמו.

היא נכנסה אל תוך הבית, נטלה מן השולחן את הספר שקראה בו, נכנסה למיטתה, השעינה את הספר על גבי לוח הצפחה שעל ברכיה, והחלה להריק את השורות מן השפה הצרפתית אל העברית:

״המחזה הנפלא הזה שנחרט עמוק בזכרונה של אמה, נראה לה יפה מכל מה שיכול לתאר איש בדמיונו״.

16