פרויקט הסיפור הקצר

search

 

המוסיקאי סמיצ׳קוב היה בדרכו אל מעון הקיץ של הנסיך ביבולוב. אמורים היו לערוך שם אירוסים וערב עם מוסיקה וריקודים. על גבו נשא קונטרבס ענק, כשהוא מצוי בנרתיק של עור. סמיצ׳קוב הלך לאורכו של נהר, שמימיו הקרירים זרמו, אם לא ברוב הדר, אך באורח פיוטי למדי.

״אולי ארחץ?״ אמר בלבו.

ומבלי חשוב הרבה פשט את בגדיו וטבל בזרמים הקרירים. היה ערב נהדר. נשמתו הפיוטית של סמיצ׳קוב אמרה להשתלב ממש עם ההרמוניה ששררה סביבו. ואיזה רגש מתוק התעורר בלבו, כשלאחר שהתרחק בשחייה כמאה צעדים מהחוף, הבחין בעלמה יפה, היושבת על החוף התלול ודגה בחכה! הוא עצר ממש את נשימתו וקפא תחתיו, כשגל רגשות שונים היציף אותו: זיכרונות מימי ילדות, געגועים על העבר, האהבה שהתעוררה…

אלוהים אדירים, והרי סבור היה, שאינו מסוגל כבר לאהוב, וכי לאחר שאבדה לו אמונתו באנושות (אשתו עזבה אותו לאנחות ונמלטה עם ידידו, מנגן הפגוט, סובאקין), כבשה הריקנות את לבו והוא היה למיזנטרופ.

״חיים מה הם?״ – לא אחת היה שואל את עצמו – ״לשם מה חיים אנו? הרי החיים אינם אלא אגדה, חלום… מעשה כישופים…״

ברם, בעומדו לפני היפהפיה הישנה (ולא קשה היה להבחין שהיא ישנה) הרגיש בלבו, בניגוד לרצונו, משהו בדומה לאהבה. עמד בפניה ממושכות, כשהוא אוכל אותה ממש בעיניו…

״אבל די…״ – חשב ונאנח אנחה עמוקה. – ״שלום לך, חלום נפלא! הגיע הזמן ללכת לנשף אצל הוד מעלתו…״

חזר והיביט איפוא על היפהפיה וכבר עמד לחזור בשחיה, כשרעיון חדש עלה במוחו.

״צריך להשאיר לה איזו מזכרת ממני״ – הירהר – ״לקשור משהו לחכתה, ותהא זו הפתעה מ־״אלמוני״.

 בשקט קרב סמיצ׳קוב לחוף, קטף זר גדול של פרחי שדה ופרחי מים, קשר אותו בגבעולו של מלוח וחיברו לחכה. הזר שקע ומשך אחריו את המצוף היפה.

שורת ההיגיון, חוקי הטבע ומעמדו החברתי של גיבורי מחייבים לסיים את הרומן בנקודה זו, אבל – אבוי – גורלו של המחבר הינו חסר רחמים, ומסיבות שאינן תלויות בו לא נסתיים הרומן עם זר הפרחים, וזאת בניגוד לשכל הישר ולמצבם הטבעי של הדברים. והיה על הדלפון המוסיקאי הבלתי ידוע למלא תפקיד חשוב בחייה של היפהפיה האצילה והעשירה. משקרב לחוף הוכה סמיצ׳קוב בהלם: הוא לא מצא את בגדיו. גנבו אותם… עוד הוא נהנה ממראה היפהפיה, ובני בליעל אלמונים סחבו את הכול, בהשאירם את הקונטרבס ואת הצילינדר בלבד.

״לכל הרוחות!״ – קרא סמיצ׳קוב – ״הו, בני אדם! מפלצות! אין העדר הבגדים כשלעצמו מקומם אותי, הרי המלבושים דבר של מה בכך הם, אלא שמרגיזה אותי המחשבה, שיהיה עלי ללכת עירום ולהפר בדרך זו את כללי המוסר הציבורי.״

ישב איפוא סמיצ׳קוב על הקונטרבס, כשהוא מחטט במוחו אחר מוצא ממצבו הנורא.

״כלום אוכל ללכת עירום אל הנסיך ביבולוב״ – הירהר – ״תהיינה בוודאי נוכחות שם גבירות! ולמרבה הצער גנבו ממני הגנבים ביחד עם מכנסי גם את הקניפול שמצוי היה בהם!״

הוא הירהר זמן רב והתייסר עד כדי שחש כאבים ברקותיו.

״בה״ – נזכר הוא לבסוף – ״לא הרחק מהחוף, בין השיחים, קיים גישרון… עד שיחשיך אוכל לשהות תחתיו, ואילו בערב, באפילה, אפלס לי דרך עד לבית הראשון…״

וכשהמחשבה הזאת מנקרת בראשו, חבש סמיצ׳קוב את הצילינדר, נטל על שכמו את הקונטרבס ושרך את רגליו אל השיחים.

עירום ועם כלי הנגינה על גבו דומה היה אותה שעה לאיזה חצי אליל עתיק, אגדתי.

וכעת, קוראי, עוד גיבורי יושב לו מתחת לגישרון ומתייסר, נעזוב אותו לרגע קט ונחזור אצל העלמה שדגה בחכה. ואכן: מה אירע לה? משהתעוררה היפהפיה ולא ראתה את המצוף על פני המים, מיהרה למשוך אליה את החוט. החוט אומנם נמתח, אולם המצוף והקרס לא עלו על פני המים. נראה, שזר הפרחים של סמיצ׳קוב נרטב במים, התנפח ונעשה כבד.

״או שנלכד דג גדול״ – סברה העלמה – ״או שהקרס נתפס.״

לאחר שמשכה עוד קצת בחוט החליטה, שהקרס נתפס.

״חבל״ – חשבה – ״בערב אוכלים הדגים כל כך טוב. ובכן, מה עלי לעשות?״ ומבלי הרבות חשוב זרקה מעליה העלמה האקסצנטרית את מלבושיה הקלים וטבלה את גופה הנהדר בזרמי המים עד לכתפיה הזוהרות כשיש. לא בנקל עלה בידה לנתק את הקרס מהזר בו הסתבך החוט, אולם הסבלנות והעמל ידם היתה על העליונה, ולאחר כרבע שעה יצאה היפהפיה מן המים, כשהקרס בידה. אך מר היה גורלה שציפה לה. בני הבליעל, שגנבו את בגדיו של סמיצ׳קוב, גזלו גם את שמלתה, בהשאירם במקום רק את הצנצנת מלאת התולעים.

״מה אעשה כעת?״ – פרצה בבכי – ״כלום אוכל ללכת במצב זה? לא, לעולם לא! מוטב למות! אחכה עד שיחשיך. או־אז אגיע בחושך עד לדודתי אגאפיה ואשגר אותה הביתה להביא לי שמלה… ואילו עד אז אלך ואסתתר מתחת לגישרון.״

גיבורתי רצה איפוא אל הגישרון, כשהיא בוחרת את הקנים הגבוהים יותר ומשתופפת. כשעמדה להשתחל מתחת לגישרון ראתה שם לפתע איש עירום, בעל רעמה מוסיקלית וחזה מכוסה שיער. היא השמיעה קול צעקה והתעלפה בו במקום.

נפחד גם סמיצ׳קוב. תחילה חשב את העלמה לבתולת ים.

״כלום אין זה אלא סירונית שבאה כדי לפתותני?״ – סבר.

וסברה זו אף החניפה לו באשר מאז ומתמיד החשיב יתר על המידה את מראהו החיצוני. ״ואם אין היא סירונית אלא בשר ודם, כיצד להסביר את הופעתה המוזרה? למה היא כאן, מתחת לגשר? מה אירע לה?״.

עוד הוא מנסה לפתור את השאלות, והיפהפיה חזרה אליה הכרתה.

״אל תהרוג אותי״ – לחשה – ״אני הנסיכה ביבולוב. מתחננת אני לפניך! יתנו לך הרבה כסף! זה עכשיו עסקתי בניתוק הקרס, וגנבים גנבו את שמלתי החדשה, את הנעליים, את הכול!״

״גבירתי״ – אמר סמיצ׳קוב בקול תחנונים – ״גם ממני גנבו את בגדי, ולא זו בלבד, אלא ביחד עם המכנסים סחבו את הקניפול שמצוי היה בהם.״

וזאת לדעת: בדרך כלל אין המנגנים על קונטרבס מצטיינים בתפיסה מהירה, אולם סמיצ׳קוב היווה מיקרה יוצא דופן הראוי לשבח.

״גבירתי!״ – אמר לאחר שתיקה קצרה יחסית – ״מראי מביך אותך, אולם עליך להסכים עימי, שלא אוכל לצאת מכאן, וזאת בשל אותם טעמים המונעים ממך לעשות כן. הנה כי כן, מצאתי עצה ותחבולה: שמא תסכימי לשכב… בנרתיק הקונטרבס שלי והתכסי במכסה? דבר זה יסתירני מעינייך…״

ולאחר שאמר מה שאמר הוציא סמיצ׳קוב את הקונטרבס מנרתיקו. רגע היסס אומנם, בסוברו שמא בהציעו את הנרתיק מחלל הוא את האמנות הקדושה. ברם היסוסיו לא ארכו זמן רב. היפהפיה שכבה בנרתיק והתכרבלה בו, ואילו הוא הידק את הרצועות, כשהוא שמח, שהאל חננו בחכמה יתרה.

״כעת, גבירתי, אין את רואה אותי״ – אמר – ״שכבי כאן והיי שקטה. כשיחשיך אשאך לבית הורייך. את הקונטרבס אוכל ליטול לאחר מכן.״

עם רדת הלילה הטעין סמיצ׳קוב את הנרתיק עם היפהפיה על שכמו ושרך את רגליו למעון הקיץ של ביבולוב. תוכניתו היתה מוכנה. תחילה לבית הראשון שיזדמן לו בדרכו. שם יצטייד בבגדים ולאחר מכן ימשיך בדרכו…

״אין רע, שאין בו טוב״ – הירהר, כשהוא מאבק ברגליו היחפות את אבק הדרך ומשתוחח תחת משאו הכבד. – ״אין ספק, שעל שגיליתי דאגה כנה לגורל הנסיכה, יעניק לי ביבולוב פרס ביד נדיבה.״

״הנוח לך, גבירתי?״ – היה שואל מפעם לפעם מעשה cavalier galant 1 – ״אנא, נהגי בלי גינוני טקס מיוחדים. עשי בנרתיקי כבתוך שלך!״

לפתע נדמה לסמיצ׳קוב האדיב, שלפניו הולכות שתי דמויות, עטופות באפילת הלילה. הוא אימץ את עיניו ואכן נוכח לדעת, שאין זאת טעות ראייה, ושאכן אלה הם שני אנשים, ההולכים לפניו ואף נושאים בידיהם חבילות כלשהן…

״כלום אין אלה הגנבים?״ – חלפה מחשבה במוחו. – ״הם נושאים משהו. ייתכן שאלה הם מלבושינו!״

סמיצ׳קוב היניח את הנרתיק ליד הדרך והתחיל ברדיפה אחר הדמויות.

״עמוד!״ – צעק – ״עמוד ! תפוס אותו!״

הדמויות היביטו לאחור, ומשנוכחו לדעת שרודפים אחריהן – נמלטו על נפשן.

זמן רב שמעה הנסיכה צעדים מבוהלים וצעקות ״עמוד״, ולבסוף הכול נשתתק.

הרדיפה שבתה את לבו של סמיצ׳קוב, ויש רגליים לסברה, שנגזר היה על היפהפיה לשכב זמן רב בשדה ליד הדרך, לולא האיר לה המזל פנים.

רצה המקרה ונזדמנו לשם באותה שעה חבריו של סמיצ׳קוב.

החלילן ז׳וצ׳קוב והקלרניתן ראזמאחייקין, שהיו אף הם בדרכם למעון הקיץ של ביבולוב.

הם נתקלו בנרתיק, היביטו זה בזה ופרשו את כפיהם.
״קונטרבס״ – אמר ז׳וצ׳קוב – ״בה, הרי זה הקונטרבס של סמיצ׳קוב שלנו! ברם כיצד היגיע לכאן?״

״ייתכן ומשהו אירע לו, לסמיצ׳וקב״ – פסק ראזמאחייקין – ״שמא השתכר או אולי שדדוהו… יהא הדבר כאשר יהא – אין להשאיר כאן את הקונטרבס. נקחהו עימנו.״

ז׳וצ׳קוב הטעין איפוא את הנרתיק על שכמו, ושני המוסיקים המשיכו בדרכם.

 ״לעזאזל! איזה כובד! – רטן משך כל הדרך החלילן – ״בשום אופן לא הייתי מסכים לנגן על מפלצת כזאת… אוף!״

משהגיעו למעון הקיץ של הנסיך ביבולוב, היניחו המוסיקאים את הנרתיק במקום המיועד לתזמורת ופנו למזנון.

אותה עת כבר החלו להדליק את הנברשות ואת מנורות הקיר.

החתן, יועץ החצר לאקייאיץ׳, שעבד במשרה התחבורה, יפה תואר וסימפטי, עמד אותה שעה באמצע האולם כשידיו בכיסיו ושוחח עם הגרף שקאליקוב. נושא שיחתם היתה המוסיקה.

״אני, אדוני הגרף״ – טען לאקייאיץ׳ – ״היכרתי בשעתו בנפולי באורח אישי כנר, שחולל פלאים ממש. לא ייאמן כי יסופר! על קונטרבס… על קונטרבס רגיל, היה מסלסל טרילים כאלה, לכל הרוחות. איום ונורא! אף ניגן ולסים של שטראוס!״

״הנח… לא ייתכן…״ – היביע הגרף את פיקפוקיו.

״מבטיחך אני. אפילו את הרפסודיה של ליסט ניגן. אותה עת גרתי עימו בחדר אחד, ומתוך חוסר מעש לימדני לנגן על קונטרבס את הרפסודיה של ליסט.״

״רפסודיה של ליסט… הממ!… חומד אתה לצון…״

״אינך מאמין?״ – צחק לאקייאיץ׳ – ״אם כך, אוכיח לך זאת מיניה וביה! נלך לתזמורת!״

החתן והגרף שמו את פעמיהם אל התזמורת, ניגשו לקונטרבס והחלו להתיר את הרצועות… והו… שוד ושבר!

כאן על הקורא להפעיל את כוח דמיונו ולצייר לעצמו את סוף הוויכוח המוסיקלי, ואילו אנו נחזור אל סמיצ׳קוב…

המוסיקאי המסכן, לאחר שמאמציו לתפוס את הגנבים עלו בתוהו, חזר למקום, שם היניח את הנרתיק, אולם לא מצא את המטען היקר. התייסר בניחושים והתהליך הלוך ושוב בדרך, ומשלא מצא את הנרתיק החליט, שאין זו אלא שטעה בדרך.
״נורא הדבר!״ – הירהר, כשהוא מורט את שערותיו וקופא תחתיו – ״היא תיחנק בנרתיק! רוצח אני!״

עד לחצות הלילה שוטט סמיצ׳קוב בדרכים וחיפש את הנרתיק, ולבסוף, כשכלו כוחותיו, פנה לגישרון.

״אחפש עם שחר״ – אמר בלבו.

חיפושיו, שהתחילו עם שחר, אף הם לא נשאו פרי, וסמיצ׳קוב גמר אומר, לשהות לילה נוסף תחת הגשר…

״אני אמצא אותה!״ – מילמל, כשהוא מסיר את הצילינדר ומורט את שערות ראשו – ״אפילו יהיה עלי לחפש משך שנה תמימה, אבל אני אמצא אותה!״

***

עוד היום מספרים האיכרים היושבים במקומות המתוארים, שמתחת לגישרון יכול אתה לראות בלילות אדם עירום, מגודל שיער וצילינדר לראשו, ויש ויכול אתה אף לשמוע חריקת קונטרבס מתחת לגישרון.

9

יתכן שכמו שכל טעות מעידה על עצמה מבעוד מועד, גם זו אותתה לפתחי. ככל טעות אמרה לי: אני מזהירה אותך, אל תלכי בי, אלא אם כן את רוצה לשוב אל מעונות הלקאה עצמית, ואת רוצה – (אני יודעת) – כי בסופם הרי חיבוק חדש. (חמדנית).

אבל להגנתי אומר שאם לא היתה לידי רֵעָה להוטה (שידעה גם להלהיט ברוב חן), לא הייתי עושה את הטעות הזו. וכי טעויות גדולות, יודעות הטועות להכאיב, נעשות בצוותא. ולי היתה שותפה להתפרע. במצב רוח נכון היינו, כמו אלוהים, עושות כמעט בלי חשש את מה שלאחֵר היה נשמע כמו פשיעה. זו היתה בְּאֵר החברות שלנו. אותה באר ששכנים לא יכלו לנחשהּ. אם התלחששו היה זה בגלל פער הגילאים ביננו שעלה על יותר משלושים שנים. אם התלחששו עוד יותר, קרוב לוודאי שחשבונו לזוג. אבל איש לא יכול היה לנחש שמה שמאחד ביננו היה אותו צמא לְשַׁטּוֹת במעגלי הקהילה שלנו. אותה שטות שאפשרית רק בשתיים, שכל אחת מאיתנו ביקשה בה מסיבות שונות: אני לא הצלחתי לשקם את היכולת להעניק ולדרוש אהבה, והיא התקשתה עם הוויתורים שנכרכו עם גילה הגובר. על כן היתה תופסת בגחמותיי ברצון. ואני רק שיוועתי לנפש שתתמסר לי ככדור. הייתי בעדה של השטות, כי ידעתי שבחובּה נמצאת לעתים גם ההנאה. אבל יותר מכך ביקשתי לספוג את חוֹמה של הפנטזיה. לדאות בצילו של הבלתי סביר, וכבר ממש שנשבעתי בשם אהבות בלתי אפשריות שמילאו אותי, בשעה שבתוך-תוכי – כמו שובתת – התרעמתי על גורל שהתגלה כארעי-מדי.

חדי הלב יוכלו לנחש שנמצאתי באזור בו לא לחלוטין אחזתי אבחנה בין מה אני בודה ומה שריר וקיים, או מה ממה שבדיתי כבר רקם, בעקבות גחמותיי, עור וגידים. היה ברור ששוב נמצאתי קרובה, כבילדותי, אל הקונדס. והקונדסות כבר לא הלמה את מידותיי. אבל חברתי, כמו חברה למדורה, ליבתה כל הרהור מסופק שלי לעובדה נחרצת. זה היה מסלול המראתי. או מוטב לומר: המראתנו.

אני הגעתי אליה כל ערב, ובתמורה – על ספתה, עם כוס משקה – העניקה לי מעטה של קפיטן. הכול היה מונח לרגלינו. היתה רק צריכה להישאל השאלה איך לסדר את הדברים. ושם – הו שם – צברנו הון של זמן. מתפקעות מרוב צחוק ורשע. כל קרובינו היו משתטחים כניצבים, נכנסים ויוצאים מן הבימה. וככה במגלומניה האינטימית שלנו, היינו מהלכות על חבל דק מאוד בין הדיבור למעשה. המעשה היה קרוב ומפתה. הצלחתו נדמתה כגאולה. ויותר מכל: כאפשרית. והלא אין דבר מלבב יותר מן האפשרות. (שהלא אין דבר מלבב יותר מלעלעל באפשרות), ואם כן, נכון הדבר, שסלונה של חברתי נעשה קן-חם לאובססיות שלי. שם הייתי משמיעה את מעלליי בלי רגשי אשמה. וההוכחה לכך שמה שדיברתי איתה לא דיברתי עם איש. לאט-לאט הצטברה התשוקה המעורבבת: העונג של הדיבור עם הזולת על האחר.

באתי אליה, כפשוטו: אחוזת דיבוק במנהלת שלי. אשה דקה ונשואה, שהיכרותנו כיאה לבוסית ועובדת, היתה דחוסה אך מזערית. רציתי אותה לעצמי, ורצוני, כמו כל הלצה שמתמידים בה, גבה והכביד משקלו. "מה יש בה?" הפטירה בי כמאוכזבת רעתי הנאמנה, "אף פחוס ותו לא". הגנתי על מושא דיבוקי והיא שינתה כיוון: "אוקיי, אוקיי, זו בכלל לא בעיה, אם אותה את רוצה, זו בכלל לא בעיה". חשבה רגע ואמרה, "תראי, הדרך שלנו אליה היא דרך…" ואז הגתה רעיון או אדם או מקום שיכלו אולי לקרב את דרכינו – באופן אסטרטגי אך לא רשמי. הכול אמרה בהחלטיות. אם הייתי מעיזה באיזה רגע להתעשת ולעמת אותנו עם המציאות, בה מושא-דיבוקי, ככלות הכול, היא אשת איש, היא היתה חותכת אותי: "עוד יותר טוב, היא צמאה לריגוש".

"זה לא אפשרי" הייתי אומרת בייאוש, לאחר שכבתה בי אש השיחה. "אפשרי בריבוע" אמרה, "השאלה היחידה אם את באמת רוצה". זו היתה המומחיות שלה, להעביר את הכדור לידיים שלי, לדבר כאילו לא היו משתנים בעולם מעולם. כך התפתחה הלצתי, שנעשתה במתינות אך בנחישות: הלצתנו. ואני כמו דלי מחורר, לא רוויתי. מרוב צחוק הנשמה שלי רצתה יותר ויותר. נדהמתי מן השליטה שקיבלתי בלי מאמץ. מן השותפות הבלתי מתפשרת לרצוני הנערי. הבוסית שלי – אדוניתי –  נעשתה מושא הדיבוק של שתינו, עד שהיתה לנו שפה פרטית שלמה עליה וגם על בעלה. אני חשבתי אותה מכל הכיוונים וחברתי היתה מגיבה לדבריי ברוב קשב.

אבל רצוני לא היה רק הלצה; הלוא רציתי באמת, ככולם, לכבוש את הבלתי-נכבש. ומה היה רצונה של חברתי? אין לדעת. אולי נשבעה אמונים, מן הספרים, לתפקיד חברת האמת. ואולי גם ידעה הנאה מִשְּׁכִינָה לצד בקשתי היציבה אך הטורפת – זו שנכבשה בידי רצון בלתי מתכלה.

המשכתי להידלק אחר הבוסית ומרוב שביקשתיה כבר סלדתי ממנה להכאיב. יכולתי כעת או לדבר בשבחה או לדבר בגנותה. ויותר ויותר מצאתי את עצמי מלכלכת על מי שתבעה מקום כה נרחב בין ענייניי. כבר לא הצלחתי לומר עליה משפטים בשוויון נפש. הזמן שעבר כמכבש במקום להרגיעני – לִבַּנִי. חישבנו אלפי חישובים כיצד אחמוד את הגברת. מוחי עסק אלף לילה ולילה בתוכניות בלתי-ישימות. אבל לחשב אותן היה כמו לאפשר להן ורידים. אם הכול היה בכדי להפיג את השעמום זה היה מפני שהשעמום חִיֵּב בפעולה. ואני, יותר מכל, רציתי לא לפעול. אבל אז אמרה לי חברתי, בואי ניסע אל המקום שבו נמצאת הבוסית שלך, וההצעה להרפתקה הזו נחתה עליי כבלטת אושר על הראש, וזו היתה, כמובן, תחילתה של הטעות. ורוב הסיכויים, כשאני מנסה להיזכר, שידעתי שכיווננו אחד – והוא טעות. אבל זה לא מנע ממני להסכים. כלומר, לא להצליח לסרב. ועוד לדחוף באצטלה של נדחפת.   

מה היה מקומה של האישה? את זאת מורכב לי לספר. מפני שהמיקום יסגיר את היכרותינו, שאני כמספרת, לא מוכנה לשאת. וכי בשביל אהובתי הסודית, החדה להבהיל, נשבעתי לחשאיות. אבל נאמר שדפקנו בבית בלא התראה. בפנים התגלה לנו כך: מושא-דיבוקי היתה בראשו של מעגל, כשמאנית, ובמעגל ישבו נשים שונות שהקשיבו לה. נכנסנו ואף יושבת, כפי שניתן לנחש, לא ציפתה לבואנו. מרוב תדהמה ותהייה מה לעשות בנו: הוצע לנו תה. לא היה אפשר לסוב לאחור. אחרי אי-נעימות שנסובה סביב השאלה מי תלך לעשות את התה, חברתי הלכה לשבת במעגל, כבנונשלנט, תוך כדי שהיא אומרת "תמשיכו, תמשיכו" כדי לנסות להשיב את מה שאבד עם כניסתנו, שכפי שניתן לנחש, לא ישוב. אני הלכתי לשבת בקצהו השני של המעגל, לימינה של השמאנית, אך מעט מאחור; מופקעת מעדנת העיגול. זה היה כתב ההגנה שלי לשאלה ששאל אותי מבטה התוהה: "איזה סוג של חבלה את מנהלת?" כלומר: "בשביל מה באת?" כלומר: "בשביל מה באתן?" לשאלותיה הסמויות החלטתי נואש שלא יראוני מה שותת פנימה, אולם בתוכי הרמתי ידיים כחפה מפשע: "אני לא נכנסת לך למעגל".

הרגשתי אצילית ועוד הוספתי: "גם שיערה מראשך לא אפיל". אבל גם אם נשמרתי כהגונה מעט מאחור, הקומפוזיציה רעמה, ומבלי תכנון יצא שאיגפנו אותה. חברתי משמאל, אני מימין, והאוויר כולו קפא בצרימתו. מושא-דיבוקי הטרודה, נראתה לי שברירית מאי פעם. זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב שכיסו את כפות ידיה נמשים. היא ניסתה להמשיך לדבר, אולי, על קצבי גידול בפאתי הנגב, ואולי, על סוגי טפילים בעשבייה ים תיכונית נמוכה ונמוכה מאוד, אך נאחזה בקושי לתפוס את השיחה, כי מהכול שרר השקט שואל: לְמָה הגענו. (למה בלי להודיע. למה לקראת סיום. למה חסרות סיבה.) אני חוזרת בי, כי השקט השורר לא אלם מרוב שאלה, אלא דווקא ממאכלת התשובה, שלהכיר בה היה ליפול טְרֵפָה: כלומר להיאלץ לקחת עליה אחריות. ומי מי תיקח אחריות על שתי התמוהות הבאות בדלת. על כן נחנט הקיפאון הזה. ואז, ניבט הרגע. שאוכל לכנותו: הנדיבות הפיזיקלית של המעגל. או: ההוכחה שהספרות יכולה להביא את השולי לבלי היכר אל המרכז.

אבל לתת לו כותרת יפחית מכוחו. זו היתה היא, (איך אקראה? הבוסית שלי?) שמבלי שהסתכלה בי, ותוך כדי שעוד ניסתה לאסוף את ריכוזה – ואולי מפני שלשם איסוף הריכוז מחדש היה צריך לעשות מעשה – משכה עם שתי רגליה בתנועה נחושה את כורסתה אחורנית, פעמיים, בנחישות גופנית לעילא, והתיישרה עם קו-כסאי. את המחווה לא ניתן היה להצניע. התנועה האקראית אך האישית להחריד הזו, שהכנסתני, כבדרך-אגב, אל העיגול, העלתה אותי כחדשה אל מרגש-חדש של הכרתי. אללי, איך להסביר, זה היה חומו המאגי, הכמעט מחרמן, של העיגול; זו היתה כוחה של התרחבות, זו היתה כוחה של התרחבות מחמת ההתרחבות. לא אשקר שכמעט שלא ידעתי את נפשי מרוב עדנת החסד. העיגול שהתרחב עבורי, התימהונית חסרת העוז, במשיכת כיסא אחור כפולה, מעשה-מחוות-אהובתי, כמעט עמד לי, בלב מכבש המבוכה, כגוש בכי בגרון. ולא רק בגלל המז'ורי הנחבא במינורי, המחווה הענווה, האבירית, השקטה, אלא בגלל מה ששמעתי שנאמר אילו יכול היה להיאמר, (אני, השומעת עדנות למפרע):

"באת לשחק איתי? אז קדימה, כנסי למשחק".

זו לא היתה התגרות, זו היתה הירקמות של ברית. זו היתה ההכרה שנולדנו להאמין למגיחה בהפתעה בדלת הבית. נותרתי זקופה בכורסתי מבקעת את הרעיון שמיקומי לא השתנה אלא בגלל תזוזתה של האחרת. ניסיתי ללכוד את מבט חברתי, לסימן אחרון של פרידה, שהלא תכף נטשתיה לעולמי-עד, ושכחתיה כמי אשר ליוותני עד הלום. עיסיתי יד ביד, לא ראו עליי שכבר זנחתי חברתי למפרע, וכבר נדרכתי להישבע, להישבע אמונים לאדוניתי, לזו שמרוב שהסתרבלתי באהבתי אליה יכולתי רק לחבל לה בתנועה, ובאותו רגע אמרתי לה: לא אפגע בך לעולם. לעולם לא אפגע בך. והיא, תוך כדי שהמשיכה את דיבורה, אמרה לי, אני יודעת מותק שלי, אני יודעת. ואז הוסיפה, (ואם נמלאה רחמים קשה לדעת): מי שתיפגע לא תהיה אני. טיפשונת.

 

28

מביאה את העולם לתוך חדרי

הוא לא הבחין בי כשנכנסתי בדלת הרחבה ופניתי מיד אל שולחן המפקח על שעות העבודה, כדי לרשום את שעת הגעתי לעבודה.

בתנועה קלה, רכה ומתונה, הסרתי מעל צווארי את הצעיף המנומר, הנחתי אותו לידי, על תיק היד החום הגדול, שכריכתו של הספר כיסתה חלק ממנו, והתמקדתי בפנקס החתימות, לרשום את זמן הגעתי – שעה ודקה: שמונה ועשרים ושלוש דקות. בידי הימנית אחזתי בעט החתימות והשמאלית נחה על הצעיף והתיק, כדי שלא יחליק, כפי שקורה על פי רוב, ותוכנו יישפך החוצה.

אני "משוגעת" על קריאה – בכל מקום – ולכן אני תוחבת  את הספר פנימה בהיכנסי למקום כלשהו, או מפסיקה לקרוא בצאתי. בהסח הדעת אני משאירה את התיק פתוח, ופעמים רבות אני עושה תנועה מקרית, וכל תוכנו נשפך.

"עוד שבע דקות אני סוגר את  הפנקס" – אומר המפקח על שעות העבודה.

הצצתי בשעוני ועניתי לו:

"אבל גם שבע דקות הן פרק זמן. בדקה אחת פני העולם יכולים להשתנות".

לא חשבתי שמישהו יכול לקרוא את כותרת הספר הכתובה על שִדְרָתו של הספר המציץ מתוך התיק הפתוח, אלא אם כן הוא חד-ראייה ויכיר היטב את הספר.

מהרגע הזה, שבו הסרתי את הצעיף המנומר (עור נחש), וידי ליטפה מבלי משים את כריכת הרומן שבתיקי – מן הרגע הזה מתחילה עלילת הרומן הזה.

לקחתי בעדינות את הצעיף, תחבתי אותו בתוך התיק וירדתי במעלית.

הוא עקב אחרי לחצני המעלית. לאחר כחצי שעה נכנס למעלית וירד אל המחסן, ונעצר לידי במקום שבו אני עובדת, שקועה בריקון ארגזי צינורות הגומי החדשים שהגיעו אמש למחסן בסוף שעות העבודה, ולא הספקתי לסדרם.

בעודי עולה ויורדת בסולם הברזל, ומסדרת את הצינורות על המדף השלישי, שמעתי את קול פסיעותיו.

הוא נעמד לידי מעשן סיגריה. הבטתי בו ממרום הסולם ולפתע חשתי סחרחורת:

– אסור לעשן, אתה לא יודע לקרוא?!

הצבעתי על השלט שעליו כתוב: אסור לעשן. חומרים דליקים.

המחסן היה מלא חומרים דליקים – בנזין ונפט. הוא זרק את הסיגריה על הרצפה ודרך עליה.

ירדתי בשלבי הסולם בתנועות מהירות והרמתי את בדל הסיגריה. הסולם כמעט נפל עלי:

– מה ההפקרות הזאת?! הרצפה נקיה!

– מה, אנחנו בבית חולים? – אמר בסרקזם והוסיף:

– אבל לא ראיתי שום מאפרה.

– אמרתי לך שאסור לעשן!

שמתי את בדל הסיגריה בשקית האשפה בפינה הקטנה שווילון שחור חוצץ בינה לבין חדרי. פתחתי ארגז נוסף של סחורה, וסידרתי את תכולתו על המדף השלישי.

– את עובדת כאן?

-מה נראה לך? – השבתי לו קצרות, משתוממת על נוכחותו לידי. בדרך כלל אין איש נכנס לכאן מלבד הפועלים המעבירים סחורה אל המחסן וממנו.

-לבד?

-אתה רואה פה עוד מישהו?

-למה את עונה בשאלה על שאלה?

-ולמה אתה מיתמם?

-אני מעצבן אותך?

-אני לא מבינה מה אתה עושה כאן.

-ראיתי אותך למעלה לא מזמן ורציתי לדעת מה העבודה שלך.

-במחסן כמו שאתה רואה. מי אתה? מה אתה רוצה?

-זה חשוב לך?

-אתה פה אצלי במקום העבודה שלי. אני אחראית על הדברים האלה.

-את חושדת שאני בא לגנוב ממך?

-לא, אתה לא יכול. יש מצלמות בכל מקום, והן מקליטת כל מה שקורה.

-איפה אני יכול לעשן?

-ירדת לפה כדי לעשן?

-ממש לא. ירדתי כדי לדבר איתך, אבל את לא מפסיקה לעלות ולרדת עם הערמות האלה.

-אלה צינורות. זאת סחורה וזאת העבודה שלי.

-זה לא מעניין אותי.

-למה אתה רוצה לדבר איתי?

-אני לא יודע.

-אתה מכיר אותי?

-אני רוצה להכיר אותך.

-אתה מוזר.

-גם את.

-אתה חושב שאנחנו במחזה אבסורד?

-את אוהבת את בקט?

-לא.

-את מעדיפה את ארנסטו סבטו.

רק כאן, נוכח המילים האלה, חדלתי לעלות ולרדת והבטתי בו. הבטתי בו בפעם הראשונה. הבטתי בעיניו, ולראשונה בחיי, גרמו לי עיני גבר מבוכה.

-ראית את הספר?

-הוא היה בתוך התיק.

-הבחנת בכותרת?

-מתוך התיק.

-חצי מהכריכה היה בחוץ.

-אתה מכיר את הספר?

-אני מאוד אוהב את סבטו.

-מה אתה רוצה?

-לעשן.

-אתה מתעקש לעשן פה?

-כן.

-תראה (הושטתי את זרועותי לעזרה), המקום מלא בשמנים וגריז דליקים.

-אין איזו פינה שנוכל לעשן בה?

-אני לא מעשנת בעבודה.

-אני חייב סיגריה.

ניערתי מעל ידיי את אבק הארגזים והצינורות וניגבתי אותם בחצאית. ביקשתי ממנו לבוא אחריי.

פתחתי דלת שיוצאת למרפסת מרובעת, המשקיפה על שטח ריק.

-כאן אתה יכול לעשן.

עמדתי לעזוב אותו ולהיכנס, אך הוא אחז בזרועי:

-תישארי איתי.

-קר לי כאן

-אני לא נשאר לבד.

-אני אביא את המעיל.

נכנסתי כדי להביא את המעיל, והרגשתי שאני משחקת בהצגה. לפעמים זה קורה לי: אני חשה שאני עושה דברים שהם מחוץ למציאות. אני מתנהגת כאילו אני ישנה או מחוסרת הכרה, לא שולטת במעשיי, כאילו שאלתי את הגוף שלי ממישהו, והמוח שלי במקום אחר, ואני מדברת אל יצורים שאינם בנמצא ושומעת קולות מפטפטים איתי, לוחשים לי. אין לי זמן לחשוב עכשיו. אני נאלצת להתנהג כראוי. אחר כך אני אחשוב מי האיש הזה, מאיפה הוא בא, והאם הוא באמת קיים במציאות, האם אני מכבה את הסיגריה שלו על רצפת המחסן? אני חייבת למהר אליו כעת, לפני שהסיגריה שלו נגמרת, ואז איאלץ לחכות לו, כי הוא ידליק עוד סיגריה ויגמור גם אותה.

-אתה לקוח של החברה הזאת?

-לא.

-אתה עובד בחברה?

-לא.

-אז מה אתה עושה כאן?

-יש נסיבות שהביאו אותי. אני אסביר לך אותן אחר כך.

-אז אתה לא עוסק במכוניות?

-לא, אני עורך דין.

-מקצוע טוב.

-כנראה.

-אתה לא אוהב אותו?

-לא ממש. ואת – את אוהבת את המקצוע שלך כאן?

-זה לא המקצוע שלי!

-כלומר?

-זאת פרנסה, לא העבודה שאני רוצה.

-ואיזה עבודה את אוהבת?

שוב הבטתי בו, הסתכלתי בעיניו, ושוב מבטו הביך אותי, אני שמעולם לא הביכו אותי עיניו של גבר. הושטתי ידי אליו, מבקשת סיגריה – זה סוג השיחה היקר לי ביותר. עכשיו אני צריכה סיגריה.

הוא נתן לי סיגריה. הוא לא הופתע, כאילו צפה מראש כל דבר שאעשה, כאילו הוא מכיר אותי. האם זה חלק מהטקסט המוכן מראש? הוא התקרב אלי להדליק לי את הסיגריה. נשימותי התנגשו בנשימותיו, ולפתע הפך ליבי לציפור מפרפרת בין צלעותי. בעודי נושפת את העשן מתוך חזי, אמרתי בכוח ובביטחון:

-כתיבה!

-את רוצה לכתוב?

-אם הייתי יכולה לבחור את המקצוע שאני אוהבת, הייתי בוחרת בכתיבה.

-איזה סוג של כתיבה?

-רומנים.

-ובגלל זה את קוראת את סבטו?

שאפתי שאיפה נוספת מהסיגריה, התקרבתי אליו, נשענתי בראשי קרוב אליו – נצמדתי אליו כמעט – ובחצי לחישה אמרתי:

-לפעמים אני מרגישה כאילו יצאתי מתוך ספר.

הוא לא חייך, ולא ניכרה בו תדהמה:

-זה קורה לפעמים.

-זה קורה לך?

-לא, אבל שמעתי על אנשים שזה קרה להם.

-אני לא שמעתי ולא קראתי על דבר כזה.

הוא מעך את הסיגריה שלו על הגדר, ושאל במבטו לאן הוא יכול להשליך אותה. לקחתי את בדל הסיגריה שאחז בו בין האגודל לאצבע, אצבעותי נגעו באצבעותיו היפות, והעפתי את הסיגריה באויר.

-אני דומה לסיגריה הזאת.

-כרגע אמרת שיצאת מספר. הבדל שזרקת הוא חסר חשיבות.

-והאדם שגם הוא יצא מספר, יש לו חשיבות?

-בטח.

חשקתי את שפתיי ולא עניתי.

-אני יכול להזמין אותך לכוס קפה באיזה מקום?

-אני לא יוצאת עם זרים.

-אבל אני לא זר!

-כלומר?

-לא שוחחנו עכשיו?

-וזה מספיק?

-מספיק בשביל לשתות כוס קפה.

-קר לי, ניכנס?

נכנסתי והשארתי את מעילי תלוי עלי. שאלתי את עצמי ומיד עניתי "לא, אני לא מדמיינת", ופתאום התחלתי לחשוב "אבל הזמן שיש לי קצר, אני עוד בתוך הארוע, ולא יכולה לקבוע אם זו מציאות או דמיון".

-הנה, בואי נלך.

-עוד לא הסכמתי.

-טוב, תשמעי: נניח שכמו שאת אומרת, את דמות ספרותית שיצאה מספר, אז אולי נדבר על העניין ברוח הרומן?

אהבתי את מה שהוא אמר. נדתי בראשי במבט שואל:

-נצא ביחד, נשתה קפה באיזה מקום, נפטפט, ואז תחזרי לכאן, ממש כאילו יצאת מהרומן אל החיים, או חזרת מהחיים אל הרומן.

לא יכולתי להפוך בעניין בראשי, הוא מדבר כמו שאני חושבת, בהגיון שלי ממש. מה ההבדל בין ספר למציאות, בין סיפור כתוב למציאות המילולית שאנו חיים בה, ומי קובע אם מה שאנחנו חווים, גם הוא רומן? הוא מפלרטט עם המחשבות שלי עצמן.

-יש לך כאן כסף?

-הרבה.

-טוב, לי אין כסף. אני הולכת איתך בתנאי שאתה מחזיר אותי לפה.

-מסכים.

-תתחיל ללכת. אני מתקשרת למנהלת המחסן כדי לבקש ממנה. יש לנו רק שעה.

-בסדר, שעת-רומן אחת זה מספיק

צחקתי ואמרתי:

-שעה של חיים ברומן.

***

אני לא חושבת ששתינו שתי כוסות קפה, כי המבוכה והספקנות הקיומית התעבו. התחלתי להרגיש שאני קלת-משקל יותר, שאני כמו נוצה שנוגעת-לא נוגעת בקרקע, ונתקפתי רצון עז לצחוק.

עצם קיומי נתערפל בעיניי. מי אני? מה קורה?

אני מוצאת את עצמי במצב הזה ברגעים מסוימים שעליהם ארחיב בהמשך, אבל מה שתיתי כרגע, שגורם לי להרגיש שאני יצור בלתי מציאותי ושכל מה שקורה כעת לא קורה באמת. אולי מַתִּי לפני שנים ונדמה לי שאני דמות ספרותית מרומן – של סבטו כנראה. האמנתי שאני אדם חי והרחבתי נוכחותי במציאות.

מכיוון שארועים מתרחשים סביבי, וסבטו שאני מניחה שהוא אשר יצר אותי אינו עומד לפניי, או שאיני רואה אותו עקב "מות הסופר", אני נאלצת לעמוס את משא קיומי הנוכחי הכבד, ותהיה אשר תהיה מידת ספקנותי כלפיו, ייתכן שהוא אמיתי, ועליי להתמודד עם אשר סביבי בגישה מציאותית כלשהי, ולא בגישה ספרותית.

אבל חרף נסיונותי שלא לצחוק למשל, ולאסוף את עצמי כדי שלא אפול או אפיל איתי משהו שנמצא בסביבתי – השולחן או קנקן המים או האגרטל – אני לא יכולה להשתחרר מן האדישות שמקנה לגופי איזו מראית עין של קלות.

נניח שאני ישות ספרותית, ועל כן אני מתנהגת על פי רצון המחבר או המחברת, וכל מאמציי לשלוט במעשיי יעלו בתוהו. ואם אינני ישות וירטואלית, אין לי, במצב הזה, אלא לנהוג בתבונה. כל שעלי לעשות הוא להיזהר, כדי שלא אפול ארצה ואניח לאחרים ללעוג לי.

-מה שתינו?

-קוניאק

-רק?

-כן, את הזמנת קפה עם קוניאק.

-יש לי קצת סחרחורת.

-את רוצה ללכת?

-ללכת לאן?

"את תיכנסי לספר" אמר, וקם בחיוך, ואני התפרצתי בזעם:

-אתה צוחק עליי?

"מתנצל," אמר בנימה רצינית שאינה מותירה מקום לוויכוח. עניתי לו במידה של עוינות:

-אל תחזור על זה יותר.

קמתי והלכתי אחריו ולא עלה בדעתי לשאול אותו לאן אנחנו הולכים. הייתי חייבת ללכת למקום אחר, לכל מקום שהוא מחוץ למקום הזה. במעלית (אני לא זוכרת שנכנסנו למעלית בבואנו) נשענתי בראשי על כתפו.

את שיכורה?

לא השבתי.

כשהמעלית נעצרה הוא הניח את זרועו על גבי כדי לתמוך בי, והכניס אותי לִמְכונית. ציחקקתי, וגיהקתי ריח של קוניאק. אמרתי לו:

-זה שער הרומן?

הוא חייך חיוך שובה-לב, ושמתי לב שהוא נאה ביותר. כבר קודם חשתי בכך, אבל לא התייחסתי לעניין הזה, לא הייתי ערה לו. עכשיו הרגשתי היטב כמה הוא נאה. האם זה הסוכר הארור שמשבש את דמיוני? האם בשל כך נבוכותי בהביטי בעיניו בפעם הראשונה?

-לאן אנחנו הולכים?

-בבקשה, אל תשאל אותי שצריך לחשוב עליהן. אני לא במצב שאני יכולה להתרכז. אני במקום אחר עכשיו.

ידידי הדליק סיגריה. שמתי לב שאני לא יודעת מה שמו. רציתי לשאול אותו אבל הנייד שלו שם קץ לרצוני. אני לא יודעת מה הוא אמר – הוא שוחח בטלפון באנגלית שאני לא אוהבת, ושליטתי בה מוגבלת. כשניתק את השיחה, כבר נשכחה ממני השאלה.

ישבתי על כורסה מוזהבת, ומסביבי אנשים רבים, ולא ידעתי היכן אני ומי הביא אותי אל המקום הזה, ועזב אותי או שכח אותי – זהו הסבר שתמיד חששתי ממנו – הפחד שליווה אותי תמיד הוא שאאבד את עצמי.

איך להסביר את זה?

אינני מתכוונת לניכור אלגורי או מחשבתי, אלא לניכור פיזי, שלא אוכל להוליך את עצמי, לשאת את עצמי, לקחת את עצמי. אוף… אני לא יכולה לתאר אותו, כשאני מנסה לדבר עליו הוא הופך למשהו אחר.

יש דברים שעוברים עלינו, והשפה אינה יכולה לבטא אותם, להיפך: השפה מעוותת אותם. אוף…אנסה להסביר איך אני מאבדת את עצמי.

כשיש דוחק ברחוב, או כשמישהו מאבד מישהו, אני מרגיעה את עצמי: "אני עם עצמי. שום דבר לא מפחיד". להיות עם עצמי מבטיח לי שאני אתנהג בצורה הגיונית ונכונה. אבל עד מהרה אני שואלת את עצמי: "אבל מי זה האני שמלווה אותי ואני בוטחת בו?". אני יודעת שאלו דברים שקשה להבין אותם, כי קשה להסביר אותם, אולי יש מי שמרגישים כך, בצורות שונות, אבל להביע את זה במילים – קשה.

מה שחשוב הוא שאני עם עצמי ולא עם מישהו אחר. מה יקרה למשל אם אהיה במטוס או באוטובוס או באוניה, ויקרה לי משהו קוסמי? אני אציל את עצמי, אבל אם אהיה במקום מישהו אחר, אני מעריכה שסיכויי להינצל פחותים בהרבה.

אני לא יודעת איך להסביר את זה. לא חשוב, לא חשוב.

איפה אני עכשיו? איך אני צריכה להיות עם עצמי כדי לעזור לעצמי? אני צריכה לקום, להתנועע, לאפשר לאני הזה ששוכן בתוכי לעשות משהו, במקום לקפוא על מושבי, כאילו הוא אינו עמי.

הבחנתי בו מרחוק, ביפיוף הזה, שבכל פעם שרציתי לשאול אותו מה שמו, קרה משהו ושכחתי לשאול.

הוא רקד עם נערה יפה מאוד. חיבק אותה בשקיקה, שוחח והתלוצץ איתה, לחש באוזנה והיא צחקה בקוקֶטיות, נערה יפהפיה שיופיה התגרה בי ממש.

קמתי ופניתי ללכת לקראתו. הוא האדם היחיד המוכר לי באותו מקום שמצאתי בו את עצמי לפתע.

"איך את מרגישה עכשיו?" שאל אותי. נענעתי בראשי בלי להשיב, כי כדי לדבר בהמולה הזאת הייתי צריכה לצעוק. הוא חש בדבר ושאל:

-נלך?

כאילו הציל אותי מאיזה מיצר. חייכתי אליו. נראה שאני לא במקום הנכון, אבל מעניין לאן הוא ייקח אותי.

-אני אביא את המעיל שלי.

ברגע שהרחתי את האוויר הנקי ברחוב, שכך השאון שקדח בראשי.

"לאן אנחנו הולכים?"

שאלתי אותו.

הוא הציץ בשעונו:

-כבר מאוחר. שאביא אותך הביתה?

-מה השעה?

-תשע.

-בערב?

הוא צחק צחוק רועם.

-כן, בערב.

-אני רגילה לחזור בשמונה בערב.

-אני לא יודעת איך נזכרת בזה פתאום?

-יש בעיה?

-אני לא חושבת.

כאילו אני שוקעת במים או רואה את המתרחש דרך מחיצה, החל הערפל שבראשי להתפזר, ומחשבותי החלו להתבהר. נזכרתי היכן אני גרה ושכנראה אני לא דמות מתוך רומן, משום שעל הבניין שמול פתחו עצר הבחור הנאה את מכוניתו היה כתוב 6, כפי שאמרתי לו קודם לכן, כשהדרכתי אותו אל כתובת מגוריי.

-שאני ארד איתך?

-כן בבקשה.

ירדנו מהמכונית, והוא נכנס איתי אל הבניין. הוא הושיט את ידו ללחוץ את ידי ואמר שהוא מצטער אם הכעיס אותי במשהו.

התעלמתי מידו המושטת, נאחזתי בצווארו ונצמדתי אליו בנשיקה ארוכה.

חשתי בריח היין בשפתיו, אבל הוא נראה כאילו לא חיבק אותי ולא נישק אותי, כאילו אחזתי באדם עשוי חלל ריק.

 

2

מוקדש לנערה עדי יעקובי שנעדרת מאז 1996.

א

בתקופה ההיא התגוררנו כבר כמה שנים סמוך לבית פרטי שהיה לאתר בניה. כמו שיח קוצני ויבש באמצע שדה מוריק הוא עמד בשכונה הבורגנית שהייתה אז השכונה שלנו. אפור ומכוסה חול ונטוש ומט לנפול. הקבלן ששיפץ אותו פשט את הרגל. הזוג שרכש אותו ירד מנכסיו ואז הבית התפורר והתפזר עם הרוח. ממש כמו החול שעלה מאתר הבניה וכיסה אותו בענן אביך ומחניק, כשרוחות נשבו בחורף בין טפטוף לטפטוף.

לואיק, השכן שלנו, ואני נהגנו לקרוא לו בית הרוחות גם כשלא נשבה רוח. ההורים אסרו עלינו ללכת לשם. שמחתי, כי פחדתי. לואיק רצה לעשות להם דווקא, או שאולי היה סקרן ממני. הוא לא הפסיק לנסות לשכנע אותי להתגנב פנימה עם פומיקי, הכלבה שלו. "נשב שם," הוא אמר ."אני אביא פנס ונרות ואעשה לך תיאטרון צללים." ידעתי שהוא יעשה גם קולות מפחידים. חייכתי אליו חיוך נדיר ואמרתי: "אין סיכוי".

נזכרתי בבית הזה לפני כמה ימים. שנים אחרי שהכול נגמר, אבי התקשר ביום שלישי האחרון וסיפר לי שזוג צעיר בלי ילדים רכש אותו, סיים את השיפוץ, והוא ראה אותם – ממש ראה אותם בעיניים שלו – נכנסים לבית ומתחילים לגור בו.

הייתי צריכה רגע כדי להבין על איזה בית הוא מדבר. על אף מה שקרה, שלושים שנה עברו מאז, והדברים נדמים כחלום שחלמה הילדה בת ה-11 שהייתי. התרחשות מדומיינת שהמצאתי. בכל זאת, כבר כמה ימים שחלקיקי הסיפור צפים אצלי בתודעה כמו פיסות קרח שבורות של קרחון אדיר שהתנפץ ושב לדרוש את מקומו על פני הים. פירורי הזיכרון האלה לא מצליחים להתאחות אצלי בראש לכדי תמונה אחידה וברורה. כל שנשאר הוא חדרי והמיטה הבודדת שעליה נהגתי לשבת אחר הצהריים עם לואיק ופומיקי.

לואיק לא הפסיק לדבר על המזל שיש לי שאני גרה בשכנות לבית הרוחות. "את יכולה להכנס לשם ולהיעלם," הוא אמר בעיניים נוצצות, "לתת לרוחות למשוך אותך לממד האחר".

לואיק היה מבוגר ממני בשנתיים אבל אף אחד לא דיבר איתו על בר-המצווה שלו. לא שאלתי דבר ונדמה היה שהאירוע לא עומד להתרחש. הסתכלתי על השפתיים הוורודות שלו והייתי מוכנה לעשות הכול כדי שינשק אותי. לא עניתי והוא התרגז ואמר "פחדנית. נו, בואי נלך רק לחמש דקות. פומיקי תשמור עלייך. אני אתן לך להחזיק אותה ברצועה."

"אבל אין לה רצועה," עניתי ובהיתי בעיניו הכחולות שטבעת שחורה הקיפה כל אחד מהאישונים שלהן.

היה חורף כשלואיק שכנע אותי להכנס איתו ועם פומיקי לבית הרוחות. היום, כשאני נזכרת כמה קר היה בחורף ההוא ואיך טילי סקאד צבעו את השמיים באזעקות שנמתחו באוויר וזרעו מתח בכל חלקיק נשימה, אני מתפלאה שהסכמתי ללכת דווקא אז. איך לא נגררתי אחריו לבית הרוחות באביב או בקיץ, אפילו בסתיו? מדוע דווקא בחורף ההוא, כשהכול היה כל כך חשוף?

שכבנו על המיטה שלי זה לצד זו, כרגיל, לא נוגעים ופומיקי בינינו. "תיתן לי יד כל הזמן?" שאלתי מתפנקת. לואיק הנהן. האמנתי לו. "פומיקי תשמור עלייך כל הזמן," הוא הבטיח. "שנינו נשמור עלייך. את רק צריכה לבוא איתנו."

"ואם פומיקי תפחד?" שאלתי.

לואיק צחק. "פומיקי לא מפחדת משום דבר. היא יודעת שאני תמיד שומר עליה ושאיתי לא יקרה לה כלום." הכלבה הזאת, כמה שהייתה קטנה, הייתה בטוחה בעצמה בזכות לואיק. היא הסתובבה בעולם בתחושה שהיקום שייך לה. כשכשה בזנבה וענטזה בישבנים הכלביים שלה בזמן שצעדה, גאה, לצדו של לואיק. בארשת חשיבות של כלבתה של מלכת אנגליה. פומיקי הייתה כלבה שמודעת למעמדה.

"בסדר," אמרתי בקול צרוד. ואז בכיתי. אחרי שנרגעתי הלכנו לבית הרוחות. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם.

ב

אילנה היפה הייתה שחקנית. היא לא הייתה מפורסמת מדי אבל גם לא אלמונית לחלוטין. אנשים זיהו אותה כשהלכה ברחוב ולרוב עצרו אותה כדי לשאול אם היו איתה ביחד בצבא. אילנה כבר לא התעצבנה מזה. היא ענתה "כן, אני זוכרת אותך," חייכה חיוך נעים והמשיכה ללכת.

אמא שלי מצאה ברושור בתיבת הדואר והביאה אותו לאבא שלי. היא אמרה: "תראה, יורם. אילנה היפה מעבירה קבוצת משחק. זוכר שאמרת שאתה רוצה לנסות להצטרף לקבוצת חובבים?"

אבי החל ללכת לחוג של אילנה היפה בכל יום שלישי בין שבע לתשע בערב. הוא היה גבוה ותכול עיניים, אם כי עצור ומאופק, ואמי חשבה שחוג לתיאטרון יעשה לו טוב.

החוג אכן עשה לו משהו. הוא החל לגדל זקן ולתת לשיערו להתארך פרא. מבטו הפך חייתי ומשוחרר וכך גם הכפתורים העליונים של חולצתו. אני לא זוכרת את השינוי אבל לואיק דיבר על כך רבות באותה תקופה. הוא אמר שאבא שלי הפך לגרסה הגברית של אילנה היפה.

אני בטוחה שאמי שמה לב לשינוי. היא הייתה רגישה לניואנסים, אבל אולי ברכה על ההתפתחות של אבי ועל היכולת החדשה שלו להביע ואפילו להחצין את רגשותיו. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך לא קיללה את הרגע ההוא, בו הבינה שאבי הפך לגבר אחר. יכול להיות שלא ראתה שבשינוי שלו חמק מבין אצבעותיה ואבד לעד? היא הלוא הייתה הראשונה שאמורה הייתה לצפות את הדברים.

אני זוכרת שבאותם ימים קנתה לי נעלי ספורט לבנות ומולי, ממש מול עיניי, הפכה אותן וחרטה עם סכין מטבח לב על כל סוליה. "ככה, בכל צעד שלך, תזכרי כמה אני אוהבת אותך. את לא צריכה שאומר לך את זה. אני תמיד איתך בלב. לעולם לא אעזוב."

ואז היא החלה לבכות ולא הפסיקה. היא לא יכולה הייתה לתאר את יורם שלה בזרועותיה של אישה אחרת. בטוח שלא בזרועותיה של אילנה היפה.

במקום להרגיע אותה, יורם סיפר לה שאילנה היפה בהריון.

אמי הפסיקה לבכות.

למחרת בבוקר השכנה מהקומה למעלה מצאה אותה תלויה בחדר פחי הזבל.

אמא נעלמה.

כל מי שהיה סביבי אמר שהיא נסעה ואולי תחזור יום אחד.

ג

אילנה היפה עברה לגור אצלנו בבית, לחיות בחדר השינה של אמי ולישון במיטתה לצדו של יורם. אני לא זוכרת שהם דיברו ביניהם על אמי או על היעלמותה ואני לא שאלתי דבר. רק שמעתי פעם את אילנה היפה אומרת ליורם שהבת שלו יושבת בחדר ומדברת לעצמה. "משוגעת כמו האמא שלה," היא הוסיפה. יורם שתק. לואיק גם הוא לא דיבר איתי על מותה של אמי. בדיעבד גיליתי שלעומתנו, כל מי שהיה סביבנו, לא הפסיק לדבר רק על זה.

לואיק החל לבוא אליי כל יום. שכבנו במיטה שלי, לא נוגעים, פומיקי בינינו. לרוב שתקנו, לעתים דיברנו. כמובן שלא על מה שקרה. יצאתי מהחדר רק כדי להביא לנו לאכול ולשתות. אם פגשתי את אילנה היפה במסדרון היא התעלמה ממני. יורם רק הרכין את ראשו ולעתים הניח יד מלטפת על שיערי.

נדמה היה שזאת הפעם הראשונה בה ראיתי את יורם מאושר. התבוננתי בו מהצד וראיתי כמה יפות שיניו מבעד לחיוכו. עם אמי מעולם לא ראיתי אותו מחייך. הוא ליטף ברכות את בטנה התופחת של אילנה היפה, והצליח להצחיק אותה. עד אז לא ידעתי שיורם הוא יצרן של הומור. לא יכולתי לתאר לעצמי שהוא גם צרכן של הומור אבל נדמה היה שמשהו השתחרר אצלו. יורם השתטה והתחנחן, החל להתבשם ולהבריש את שערו שהיה ארוך ואפילו לגלח את חזהו, באותו משולש שבצבץ מבעד לחולצות הכפתורים אותן החל ללבוש.

ואילנה היפה? הפילוסופיה שלה הייתה שמה שצריך לקרות קורה. "אי אפשר להלחם בזה," אמרה תדיר בנאומיה המהדהדים ברחבי הבית ובראיונות העיתונאיים הספורים שנתנה.

היא הגיעה למשחק במקרה, כך סיפרה לי פעם, באחד המונולוגים הנדירים שנשאה בפניי. היא רצתה לראות מה קורה כשהיא עוטה על עצמה עור אחר, לנסות, לבדוק אם היא מסוגלת בכלל, ואז גילתה שהדמות דבקה בה ולא עוזבת. את התפקיד הראשון שלה מ"יחסים מסוכנים" הצליחה לנער מעצמה חודשיים אחרי שסיימה לשחק אותו. "כמה לבבות שברתי בגלל זה," צחקקה, "של גברים ושל נשים."

מה שצריך לקרות קורה. אילנה היפה האמינה בכך תמיד, חוץ מאשר כשאיבדה את התינוקת שנשאה ברחמה.

"למה???" היא קראה למרומים בעודה כורעת עירומה על הריצפה הקרה בסלון ביתנו ובין רגליה נקווית שלולית דם אדירת ממדים. היה חורף ויורם ניסה לשדל אותה לקום. האיפור שבעיניה נזל בשובלים שחורים שהטביעו מסלולים מפוצלים על לחייה. "מה שצריך לקרות קורה. מה שצריך לקרות קורה," הפציר בה יורם במעין מנטרה מבית היוצר שלה. אילנה היפה בכתה חזק יותר.

ד

לואיק נתן לי יד בדרך לבית הרוחות. פומיקי צעדה זקופה מצדי השני. הרגשתי כמו ילדה שליוו אותה אל הגרדום שני היצורים היחידים שנשאר לה לאהוב בעולם. הם הספיקו לי.

אותו ערב חורפי היה בסיומו של יום קצר שבו השמיים התקדרו במהרה. גשם שטף את השכונה כל היום ולעת ערב, כשיצאנו למסע ההוא אל בית הרוחות הסמוך, משלחת של ילדה ונער וכלבה גאה וזקופה, פסק הגשם והרוח שרקה כמו מזהירה אותנו מהעומד להתרחש.

אותו ערב ודאי שקשקתי מפחד, ועדיין, אולי תהיתי היכן אמי ומתי תחזור. אבל ילדים מתרגלים לשינויים. התגעגעתי לאמי ובו בזמן התרגשתי מנוכחותו של לואיק, שהפכה יותר ויותר תכופה בחדרי. ייתכן שאם אמי הייתה שם, לא הייתי מעזה ללכת לבית הרוחות. היא אסרה עליי. היעלמותה נתנה לי את כל הסיבות לעשות את מה שאסור.

אורות דלקו בחלונות הדירות והבתים סביבנו כשעמדנו מול שלדו המאיים של בית הרוחות. נחילי אוויר זרמו בשריקה ובנהמות במסדרונות ובמפתחי החדרים שהיו עירומים מדלתות וממחסומים.

אני יודעת שבאותה תקופה לא היה לי רע. הייתה בי פליאה על היעלמותה של אמי – פליאה עליה לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי שהיא תחזור כשתבחר לעשות זאת. אמי הייתה אישה עצמאית וגם אם לא נעלמה או עזבה אותי לפני כן, תארתי לעצמי שיגיע הרגע שבו תשוב ותדרוש אותי. היא, הלוא, אמרה שהיא אוהבת אותי. רציתי שהרגע הזה בו תחזור, יאחר להגיע משום שידעתי שאחריו לא אראה עוד את לואיק ואת פומיקי. אמי ודאי תיקח אותי הרחק מאילנה היפה ומיורם.

ה

נכנסנו לבית הרוחות ופומיקי צעדה שני צעדים לפנינו כמו מפלסת עבורנו את הדרך. הרוח צלפה בקירות ואזעקה החלה לצפור והסתחררה באוזנינו. חיזקתי את אחיזתי בכפו של לואיק והוא הביט בי במבט חם ומעודד. היה קר. לואיק הסיר את הצעיף העבה והחום מצווארו וכרך אותו סביב צווארי, מלפף עד הסנטר.

בשלב הזה לא ראינו עוד את פומיקי. לואיק כיסה את פיו בכפות ידיו למגבר ידני וקרא בקול: "פומיקי" אך הכלבה לא נראתה. קראנו לה יחד "פומיקיייייי" אבל לא הופיע אפילו קצה זנב חמקמק בין המסדרונות הנטושים. הקריאות שלנו נבלעו בצלילי האזעקה ושריקת הרוחות.

"לכי הביתה לקרוא לאבא שלך," לואיק צעק אליי בבהלה. לא רציתי לעזוב אותו שם לבד. פחדתי לחזור הביתה בלעדיו.

אני לא מצליחה להיזכר בחילופי הדברים בינינו, רק זוכרת שלראשונה בחיי ראיתי את פניו של לואיק מלאות בהלה. בכל זאת, כנראה רצתי הביתה להזעיק את יורם משום ששכנה מצאה אותי יושבת מחוץ לדירתנו, ממתינה שמישהו יפתח את הדלת. היא סיפרה ששמעה צלצולים ודפיקות במשך זמן ממושך וכשנפסקו, הציצה בחריץ שפערה בדלת ביתה ומצאה אותי מקופלת, נשענת על דלת דירתנו.

במשך שנים נהגתי לחלום שאני חוזרת עם אבי לבית הרוחות ואנחנו מוצאים את פומיקי בחוץ, בכניסה לשלד הבית, מכשכשת בזנבה ונובחת לעבר טבורו החשוף. בחלומי לא מצאנו את לואיק. כפי שתמיד חלם שיקרה, הרוחות לקחו אותו לממד האחר.

אחר כך סיפרו לי שהדלת נפתחה ואילנה היפה עמדה שם עירומה, עטופה בסדין לבן. אני זוכרת רק את פניה. הן היו יפות גם אם מלאות פליאה. פרצתי לבית ומצאתי את יורם. אחזתי בידו ומשכתי אותו החוצה בהתנשפויות ובתחינה." לואיק, פומיקי," לחשתי והבטתי בעיניו כאילו כל ישותי תלויה בו.

יורם הסתכל בי לראשונה מזה הרבה זמן במבט בו נהג להביט בי אבי. הוא לא הבין. הוא רצה לעזור לי והחזיק חזק את כף ידי כשהלך לצדי בצעד רחב ובטוח בשקט שטמן בחובו השלד של בית הרוחות. הכול דמם.

"מי אלה לואיק ופומיקי?" תמה אבי." אין לי מושג על מה את מדברת. חוץ מזה, תראי, יש פה רק את עקבות הנעליים שלך."

הבטתי בקרקע החולית של בית הרוחות. כל שראיתי הם זוגות של לבבות מקועקעים על האדמה.

18

סבתא זוהרה הייתה אולי בת בת מאה ואולי יותר. בעצם לא יותר ממאה, כי אני לא יודעת לספור יותר ממאה.

היא לא הייתה הסבתא שלי אבל כולם בשכונה קראו לה סבתא. לא היה לה בעל והיה לה רק ילד אחד. גדול. יוסף. כולם ידעו שיוסף לא באמת היה הילד שלה, אבל אף אחד לא ידע מאיפה היא הביאה אותו. יוסף קרא לסבתא זוהרה: "אמא". אני חושבת שכולם ידעו מאיפה סבתא זוהרה הביאה אותו, אבל לא רצו לגלות לנו, הילדים.

הרבה דברים לא רצו לגלות לנו, הילדים. למשל שסימה הייתה זונה, וכל הבעלים והאבות היו הולכים אליה ומתווכחים איתה על כסף. היא רצתה עשר לירות והם רצו לשלם רק חמש לירות. אבל בסוף הם היו מסתדרים והיא הייתה לוקחת אותם מאחורי המכולת של שלמה, איפה שהיתה תעלה ארוכה עם הרבה קוצים, שאמא קראה להם חרשוף והיתה שולחת אותנו לקטוף אותם, אח"כ היא הייתה מבשלת אותם עם קציצות הדגים הכי טעימות בעולם. ככה יצא לי לראות את סימה מרימה את החצאית, ומראה לבעלים של האמהות, שאני לא רוצה להגיד את השם שלהם עכשיו.

בעצם התחלתי לספר לכם על סבתא זוהרה שממש, אבל ממש אהבתי אותה. היא היתה הזקנה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא היתה גבוהה כמו עמוד חשמל ודקה כמו דף של מחברת. העיניים שלה היו בצבע שאף אחד עוד לא המציא לו שם. הן היו עצובות אבל גם טובות. תמיד היה לה חיוך כזה שמרגיע. הייתה לה צמה ארוכה בצבע שחור עם הרבה שערות בצבע כסף. בגלל זה, לפעמים חשבתי שהיא מלכה.

אחרי בית ספר, כשהיה יום יפה, הייתי הולכת אליה, היינו יושבות בשמש, על המדרגה בכניסה לצריף שלה, הצריף שיוסף, שקרא לה "אמא" שרף אחר כך, והיינו מוציאות את כל האפונים מהתרמיל ושמות בסיר.

הייתי מספרת לה על בית ספר, למשל, איך המורה ביחד עם התלמידות צחקו עליי בגלל שיצאתי מהשירותים והחצאית שלי היתה תפוסה בתחתונים, וכולם ראו לי את התחתונים וצחקו.

"וו אש עמלתי". "ומה עשית?" שאלה אותי במרוקאית.

"נכנסתי לכיתה והפכתי את כל הכיסאות והפרעתי למורה ללמד". סבתא זוהרה ידעה מעט עברית, ואני ידעתי מעט מרוקאית וככה דיברנו בשתי השפות.

היא צחקה ונישקה אותי במצח.

"עכשיו אני בעונש ואמרו לי להביא את אמא".

אמא תמיד הייתה בעד המורים, אז לא סיפרתי לה הרבה דברים. גם אני הסתרתי ממנה ושמרתי סודות, כמו שהיא היתה שומרת סודות ממני. אבל אני שמרתי סודות כי פחדתי ממנה. היא שמרה סודות בגלל ש"זה לא עניין של ילדים" ככה היא אמרה.

סבתא זוהרה באה איתי למורה, והקשיבה לתלונות של המורה עליי. המורה דיברה במילים מסובכות שקשה להבין בעברית. אני חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה, כדי להרגיש יותר חשובה.

 סבתא זוהרה לא הבינה הרבה ממה שהמורה אמרה, אבל ישבה זקוף והצמה שלה היתה מתוחה יפה יפה מאחורי הראש. היא תמיד ישבה זקוף, ונדנדה קצת את הראש כל הזמן קדימה ואחורה. בסוף, כשהמורה סיימה לדבר, היא אמרה: "אמא שלה חולה, אבל שהיא תהיה בריאה אני יגיד לה שתתן לה עונש".

כמובן שהיא לא סיפרה כלום לאמא, ואפילו קנתה לי קרמבו בדרך הביתה, מהמכולת של שלמה.

ביום שישי סבתא זוהרה מתה. יוסף שרף את הצריף בזמן שסבתא זוהרה ישנה בפנים, וגם היא נשרפה.

אחרי שבאו מכבאי האש באה גם המשטרה ורדפה אחרי יוסף עד שתפסה אותו, והכניסה אותו לכלא. שמעתי שאמרו שהוא שרף את הבית בגלל ששרלוט, היפה של השכונה, לא רצתה להיות חברה שלו.

שאלתי את אמא: "למה הוא שרף את סבתה זוהרה ולא את שרלוט?" אמא אמרה לי להכנס הביתה, ושזה לא עניין של ילדים.

המוות של סבתא זוהרה כאב לי בלב.    

נכנסתי למחסן שלנו, איפה שאמא שמה את הסיר של הקוסקוס וכל הצנצנות של החמוצים, וגם כיסאות, שיושבים אחד על השני כמו מגדל, ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם בחיים שלי, רק, אולי כשכלבה שלי, לוליטה, מתה מסרטן בכבד.


*הסיפור זכה במקום שני בתחרות "מאה מטר שלי", שהתקיימה בימי סגר קורונה 2020. 

22

רגע לפני שעמדתי לצאת מהבית שאל אותי בעלי – אם אני אוהבת אותו. עכשיו אתה שואל אותי, כשאני עם רגל אחת בחוץ?! זאת שאלה של כן או לא, הוא אמר. בחודשים האחרונים, ולמעשה מאז התקף הלב – הלב כידוע הוא איבר סימבולי – שאלת האוהבת לא אוהבת עולה פעם אחר פעם. וככל שהוא תובע ממני לענות עליה כך גדל אצלי הסירוב. ושאלה שכל מטרתה לזכות בחיזוק, טרפה את חיינו.

איך שיצאתי מהבית ידעתי שאני הולכת לים במקום לעבודה. זה היה יום של ים. איש לא ירגיש בחסרוני, חשבתי. חייו של איש אינם תלויים בעבודה שלי. השמש זרחה. אפשר היה להריח את הקיץ הממשמש ובא מבעד לשכבות של הבגדים. אני שונאת את החורף, והחורף עמד להסתלק. ויחד איתו, כך קיוויתי, יתפזרו גם העננים שמעל חיינו. עכשיו משבעלי פגיע יותר, פחד מוות אחז בו, נחלש גם הסיכוי לזיונים שלו מהצד.

עצרתי בשדרה לקנות קפה. ריח מתקתק של יסמין נמזג עם ריח הקפה טרי. נזכרתי בימים שבהם רציתי להיות משוררת. התמזל מזלי ולא נתקעתי ברצון הזה. חבר של הוריי הציל אותי. הוא לא אהב את השירים שלי. הקשבתי לו. סגרתי את המחברת ולא כתבתי עוד. הוא היה גבר והוא היה איש ספרות, אולי הוא ערך מדור ספרות בעיתון כלשהו או שהיה סגן עורך, ואולי הוא היה איש ספר ולא איש ספרות, אני לא זוכרת, בכל מקרה סמכות להפעיל היתה לו והוא השתמש בה. בלית ברירה, חיפשתי משהו אחר שאוכל לבלוט בו. והגעתי לאן שהגעתי. לא בקו ישר, ובכל זאת. לא משוררת ולא בולטת. וגם לא מתחרטת בדרך כלל. ורק בעלי ושאלת האוהבת לא אוהבת מקשים עליי את החיים.

עד שהגעתי לים כבר לא נשאר רמז לקיץ. החול הלח היה חרוש תלמים תלמים כמו לפני זריעה, והעין שלי נהנתה מאוד לדלג מעליהם. על החוף שוטטו רוחות רעות, בכל רגע שחלף נסגר הצמצם ביחידה אחת, וצל כיסה את השמים. מזל שהיה לי קפוצ'ון לכסות בו את הראש. לרוחצים הזקנים כל זה לא הפריע. לא היה זכר למציל, אולי בגלל העונה המתה.

הסתובבתי בין הגופים המעטים שהיו שרועים על החוף והעמידו פנים שאין רוח ושחול לא נכנס להם לעיניים. פה ושם היו זרוקים בקבוקי מים ריקים ועטיפות של חטיפים. הטבע השני שלי הרים אותם ותר אחרי פח אשפה. מישהו קרא גברת, גברת, הייתי בטוחה שפונים לאישה אחרת. אך הקול שבקע מהמגפון התעקש, את שם, עם הקפוצ'ון השחור. הסתובבתי. המגפון ניגש אליי – מאחורי הפּיה שלו עמד פקח חוף, והוא ביקש לחטט בתיק שלי. ממתי יש בידוק בים? שאלתי אותו, מה זה קניון פה? בבת אחת התהפכה לי השפה. בלי עניינים, הוא אמר.

שמטתי את האריזות הריקות ואת הבקבוקים, ופתחתי את התיק. הסמכות נעמדה מולי. ומה זה? הוא שאל והוציא את ארנק הכסף שלי. זה הארנק שלי, אמרתי, כמו מה זה נראה לך?! דיברתי לא יפה. ואת יכולה להוכיח שזה הארנק שלך? למי אני צריכה להוכיח? שאלתי, ולמה? את יכולה להוכיח או שאת לא יכולה להוכיח? לא היו לי הוכחות, זה ארנק שבו אני מחזיקה מזומן בלבד, הסברתי לו. לכרטיסי האשראי יש לי ארנק נפרד, והשם שלי, למרבה הצער, לא מופיע על השטרות, גם לא הדיוקן שלי. בהיעדר הוכחה היה עליי ללכת איתו לתחנת המשטרה. כל זה לא נראה לי, אבל לעורר בעיות נוספות לא רציתי. הייתי טירונית בענייני משטרה ולא רציתי לעשות טעויות של טירונים.

בדרך לתחנה אמר הפקח שמוטב לי לא לעשות בעיות, יש להם עדויות מצולמות, הוא הוסיף ואמר. עדויות למה? שאלתי. גברת, את לא רוצה להסתבך עם רשויות החוק יותר ממה שאת מסובכת עד עכשיו. מובן מאליו שלא רציתי. לעתים קרובות מדי אנשים אומרים את המובן מאליו.

בתחנה היה עליי למלא פרטים אישיים, ולהמתין לחוקר שיתפנה. על הספסל ישבו עוד שני עצורים, גם הם נאספו בחוף, בחורים צעירים. זה החומר האנושי שמצפים לראות מכייס בחוף, אמר לי הפקח. איזה חומר? שאלתי. אלה, אמר והצביע עליהם בסנטרו. מה יש להם לחפש פה?! שיחזרו למקום שהם באו ממנו. העדפתי לשתוק. למעשה, מרבית חיי עברו עליי בשתיקה מסוג זה. לא יצאתי להגנת הזולת הנדכה והמושפל, אבל גם להגנתי לא יצאתי, אומר להגנתי. נזכרתי בבעלי ובשאלת האוהבת לא אוהבת.

בדרך כלל הם שולחים לבית משפט, אמר הפקח, שהשופט יחליט אם לשחרר אותך או לא. האירוע הלך והסתבך. במקום לעצור את הסחף גיליתי שאני נמשכת אחרי השתלשלות העניינים. אני חשודה? אני זקוקה לעורך דין? בשביל מה לך עורך דין, זה תיק קטן, הם מנוסים בזה. תיק, איזה תיק? שאלתי, מה עשיתי? אם לא עשית כלום, אמר הפקח, למה את צריכה עורך דין? בבת אחת נעמדתי לפני החוק. אתה בטוח שזה חוקי מה שקורה פה? מותר לך להחזיק אותי כאן?

תני לחוקר לעשות את העבודה. עם קצת מזל אין לך עבר פלילי. מובן מאליו שאין לי עבר פלילי. יש הפתעות בחיים, אמר הפקח. עד שלא בודקים אי-אפשר לדעת בביטחון. הוא דיבר במלוא הרצינות.

אני רוצה לעשן אמרתי לפקח, והוא קפץ על המציאה. גם הוא רצה לעשן אבל לא תיאר לעצמו שאחת כמוני יכולה להיות פרטנרית, כך אמר. אנחנו יכולים לצאת בלי לבקש רשות? אני הרשות, אמר הפקח. ולא יחפשו אותנו? אני לא רוצה שיחשבו שברחתי. גברת, הוא אמר, אני כל יום פה, מכירים את מספר הטלפון שלי בעל פה.

מרגע אחד למשנהו עברתי גוון אחר גוון את כל קשת הרגשות. החל בהתנגדות, עובר דרך ניסיון לערער, לברוח, להשלים עם המציאות, ועד הרצון להצטיין מול אוכפי החוק.

מחוץ לתחנת המשטרה התרבו העננים, וגשם התחיל מטפטף. מכוניות נצמדו זו לזו, נדבקו חרטום אל פגוש כמו במשיכת מגנט, מטריות נפתחו, זה המלקוש אמרתי לפקח. מה שתגידי, הוא אמר. בבוקר כבר הריחו את הקיץ. הפקח לא גילה עניין במזג האוויר. מכשיר הקשר שלו פלט שמות, צלילים ומיקומים. הסיגריה לא היתה טעימה.

ואם אני אלך עכשיו, מי ידע? הפקח אפילו לא ביקש לראות את תעודת הזהות שלי. אם אסתלק – האם אהיה מבוקשת? נמלטת מפני החוק? עבריינית מסוכנת? קול פנימי שלא זכה לבוא לידי ביטוי עד כה אמר לי לחדול משאננותי. אבל הקול הדומיננטי השתיק אותו. לא צריך להאיץ בדברים, יש לאפשר להם להתקדם בקצב שלהם. אין צורך לענות על כל שאלה. לא כל בעיה צריך לפתור, נזכרתי לפתע בעצה טובה שקיבלתי מחברה טובה. העצה הזאת הקלה עליי יותר מפעם אחת בחיים.

נזכרתי גם בבעיה הגדולה שהשארתי בבית, ובשאלת האוהבת לא אוהבת, ולהרף עין נמלאתי חמלה וחרדה גם יחד. יש מנגנונים שקשה לעצור אותם, מנגנון ההרגל למשל.

הפקח אמר שהגיע הזמן לחזור. אני הולכת לשירותים, אלתרתי בו ברגע, והוא בעקבותיי. אתה לא באמת מתכוון להיכנס איתי לשירותים בגלל ארנק שלא גנבתי? שתי דקות, הוא אמר, לא יותר, שתי דקות, ונפגשים בכניסה לחדר החקירות. נופפתי לו לשלום, רציתי לצרוב בזיכרונו תמונה אחרונה יפה, ונכנסתי לשירותים.

בחלוף חצי דקה הייתי כבר מחוץ לתחנה. הרחובות היו רחוצים והאנשים היו חופשיים. אחרי כמה צעדים התחילו לנקר מחשבות שניות. מה אם יבחינו בהיעדרי? האם יתנקמו בי בגלל שברחתי? איזה עונש צפוי לעבריינית נמלטת? וכיוצא באלה. הסתובבתי לאחור לראות האם רודפים אחריי. חיפשתי את הפקח בין העוברים ושבים. לבי ייסר אותי והגביר את הקצב, ושוב שמעתי את בעלי. הייתי נסערת. לא זכרתי איך כל זה קרה. הצטערתי שלא הלכתי לעבודה. האשמתי את עצמי. אבל במה, מה עשיתי?! שיקרתי, זה הכול. אמרתי לבעלי שאני הולכת לעבודה והלכתי לים. על זה מגיע לי עונש? איך שאני אכנס הביתה אני אגיד לו שאני אוהבת אותו. בטח שאני אוהבת אותך. מה זה עלה בדעתך פתאום.

אבל רגשי האשמה לא החזיקו מעמד, ומרגע אחד למשנהו התהפכו היוצרות וכל האירוע המשטרתי הזה התחיל להיראות לי כמו בזבוז זמן. לא יותר. זמן שעמדתי לבזבז ממילא אבל בצורה מהנה יותר. אולי צילמו אותי במצלמה נסתרת. זה מה שקרה. עבדו עליי.

התיישבתי בבית קפה לא רחוק מתחנת המשטרה. אף אחד לא יחפש אותי כאן. זה קרוב מדי.  בזמן שהמלצרית חשה אל שולחני קיבלתי הודעה מבעלי. אני חושב שאני לא מרגיש טוב, נכתב. מה פירוש חושב? או שאתה מרגיש טוב או שאתה לא מרגיש טוב, חשבתי אני. להזמין לך אמבולנס? לא, ענה והוסיף שלושה סימני קריאה ומיד בהמשך – אבל אם את יכולה לחזור הביתה אני אשמח מאוד. לא היה לי כל עניין לשמח אותו. המשכתי בתחקיר. מה אתה מרגיש? מין התרוקנות, אמר. כאילו רוקנו לי את בית החזה. הגיע הזמן שתחזור לעבוד, המשכתי ואמרתי ברגע שהוא ענה לטלפון. כאבה לי האצבע מההתכתבות הזאת. תחושת ההתרוקנות היא בגלל חוסר מעש. כל הווייתך דורשת להתמלא. אני מרגיש חולשה, הוא אמר. אני מפחד להישאר לבד.

לא נשארה לי ברירה, חזרתי הביתה. וכצפוי גיליתי שבעלי התאושש לגמרי. הטלוויזיה היתה דלוקה, והוא צפה במרוץ אופניים. שאלתי אותו לשלומו, והוא סימן לי באצבעותיו להמתין רגע. לפי התרגשותו של הפרשן וקולו המתגבר ניתן היה להבין שהמרוץ עומד להסתיים. התחשק לי להרביץ לו.

ידעתי שהוא ינצח, אמר בעלי. אני רואה שחזרת לעצמך, חתכתי אותו לפני שיתחילו הפרשנויות על המרוץ. ראית מה זה?! איך שאמרת שאת בדרך הביתה, כבר הרגשתי טוב יותר. כזאת השפעה טובה יש לך עליי. הגיע הזמן שתחזור לעבודה. אתה מדמיין כאבים, ממציא מחלות שאין לך. חשבתי על זה, אמר בעלי. יכול להיות שאת צודקת. החנופה כבר עמדה באוויר. אני הולכת לנמנם, מיהרתי להגיד. בעלי קם מהכורסה ורק בדרך נס נמלטתי מנשיקה. את עוד אוהבת אותי? הוא שאל. לא נמאס לךָ לשאול את אותה שאלה פעם אחר פעם. אני מצפה לתשובה, הוא אמר. אני נכנסת למיטה לחצי שעה. זאת התשובה. עכשיו? הוא שאל. היתה לי תקרית לא נעימה. אני צריכה לנוח. מה קרה?! אמר כשהוא נשרך אחריי. שכח לרגע את השאלה האינסופית. את מוכנה לספר לי מה קרה. תקף אותי עורב, נפלט לי מהפה רגע לפני שנכנסתי לחדר השינה. תקף את הכריך שלי, נכון יותר. כריך שקניתי בקיוסק שבשדרה. אני מבין, הוא אמר. הגיע הזמן אמרתי, וסגרתי את הדלת.

 

26

 

לכבוד:

משרד הבריאות, אנשי המחלקה למניעת עישון

 

שלום רב,

הנדון: בקשה למיתון ההגבלות החדשות כנגד המעשנים

 

ברצוני להביע את מחאתי העזה על שני הצעדים האחרונים, הבלתי-נסבלים, שנקטתם מתחילת שנת 2020 נגד אוכלוסיית המעשנים, שעד לפני שנים-עשר יום הייתי חלק ממנה. אמנם קדמו להם הסנקציות שהטלתם בהדרגה בשנים האחרונות, ובהן התייקרות הטבק, קנסות על עישון במרחב הציבורי, כולל בשטחים פתוחים, ואזהרות מגוחכות שהטבעתם על הגולואז הכחולה שלי, וכשלא הייתה בנמצא – על הווינסטון האדומה; אסטמה, הזדקנות עור הפנים, סרטן, אימפוטנציה, שבץ מוחי, מחלות לב ומוות בטרם עת – כל אלה לא הזיזו לי כהוא זה. במו עיניי ראיתי אנשים – גברים ונשים – שסבלו מכל אלה ויותר, בזמן שלא עישנו אפילו סיגריית לייט אחת בכל חייהם. זאת ועוד, המעשנים שהכרתי בחיי היו לרוב בריאים, נדיבים ואנושיים. הלא מעשנים, ובמיוחד אלו שסלדו מהעשן ומהריח, היו משעממים, צדקנים וחולניים – בגופם ובנפשם, ותקצר יריעה זאת מלתאר ולו מקצת מחוליהם. מובן שלו הייתי שואפת, נושפת ומאפרת עכשיו, לא הייתה היריעה קצרה בכלל. ברם לצערי הרב ההומור והשנינות כבר ממני והלאה. השפה שלי הפכה מהודקת, רשמית ולוחצת. לו הייתה כאן מאפרה היו בה צבע ורכות.

עד שהשחרתם את כל החפיסות הצבעוניות − על חלקן היו איורי חופש של גמלים, שחפים וסוסים − ודחסתם אותן לתיבות מתכת שחורות ונעולות, כל האזהרות שציינתי לעיל לא גרמו לי לשאוף להפסיק לשאוף, לנשוף, לאפר ולמעוך. אני זוכרת היטב את הימים שבהם חפיסת גולואז עלתה שמונה-עשר שקלים (היום מחירה האמיר לעשרים ותשעה, והיא עוד נחשבת לאחת הסיגריות הזולות). פחות טוב, ובכל זאת, אני זוכרת את הימים שבהם אנשים עישנו באוטובוסים. הם היו כחולים ולא ממוזגים, והחלונות שלהם נפתחו בהזזה. נסענו מפתח תקווה לתל אביב, ואף שטרם עישנתי אז, העשן לא הפריע לי. זה היה הדבר הבלתי-מזיק שהמבוגרים עשו. בקולנוע אמפיתיאטרון "אורון" עישנו מלפניי ומאחוריי כשצפינו שם ב"זיכרונות מאפריקה" בכיכובה של מריל סטריפ. נדמה לי שעישנה בסרט. והיא הייתה כל כך יפה, ועור הפנים שלה נראה זוהר, נפלא. היום מעשנים בסרטים רק הנבלים, הנקלים והסוטים, בה בשעה שהנבלים, הנקלים והסוטים האמיתיים לא מעשנים סיגריות, מקסימום סיגרים, שהקשר בינם לבין סיגריות כמוהו כקשר בין לימונצ'לו לפפסי-מקס. השאלה הראשונה ששאלה גולדה מאיר את הפנתרים השחורים הייתה: "אתם מעשנים?" הם ענו לה: "כן, תודה," והיא כיבדה אותם משלה. בלי הסיגריות לא היה נשבר ביניהם הקרח, לא היה נשבר שום דבר. בלי הסיגריה, רבין לא היה חושב על השלום. חיכיתם שכל הענקים ימותו – ולא מעישון, כדי להרוס את שארית חיינו. בעולם שבו ננקטות פעולות שרירותיות ואלימות, כפעולותיכם, יש יתרון למוות בטרם עת. מי רוצה לחיות בעולם שבו יש מחלקות כמו שייסדתם ואנשים כמוכם שמאיישים אותן, ותאי אייכמן מחוררים שאפשר לעשן בהם בנתב"ג ובסינמה סיטי גלילות.

הארונות הנעולים בפיצוציות היו כאמור המסמר האחרון. אני מודה שהמסמר שקדם לו היה הרגשת הגועל שביטא בפניי איש מבוגר שמעולם לא עישן בעניין הריח שהותירה הגולואז הכחולה שלי – זה נראה כאילו נחשף לביוב מוצף. לא אשכח את הרתיעה באישוניו. את זה הוא סיפר לי כמה חודשים לאחר שהאפיזודה הקטנה בינינו נגמרה, ופתאום, ברגע ההוא, הבנתי למה היא נגמרה בקול ענות חלושה. כשהלך בפעם האחרונה ולא שב עוד, התנשקנו. הקפדתי לא לעשן באותו בוקר, רק שתיתי קפה שחור, אבל הוא בכל זאת עיווה את פניו. "עדיין מרגישים את הסיגריות," אמר ולא שב עוד. הרגליו היו מקובעים כשלכם; לא היה מקום לדבר עבירה בחייו, למעט בגידה בטלה בשישים באשתו – אחרי שלוש פעמים ידע לעצור. לא היה לו ראש של אדם מעשן; הוא לא ידע להתפקע מצחוק, לא שפע יצירתיות או כריזמה; אלמלא השחרתם את החפיסות ונעלתם אותן בארונות מתכת שחורים, לא הייתי מפסיקה לעשן גם אם היה מבטא את הרגשת הגועל בזמן אמת, ולא רק את הטרוניות. עד הטרוניה האחרונה שלו אפילו לא שקלתי להפסיק לעשן. רבים אחרים העירו, והם היו קרובים או משמעותיים ממנו. הסיבות להפסיק לעשן היו בעלות משקל רב יותר. גניקולוג אחד אמר לי לפני עשר שנים שהעישון משחיר את הביציות שלי ומרוקן אותן מתוכן – ולא הפסקתי. הקוסמטיקאית טענה שהקמטים סביב הפה הם קמטי עישון, והם עוד יתרבו – ולא הפסקתי. נאלצתי לקטוע אלפי שיחות וארוחות, פגישות ונסיעות, ובאף לא אחת מאלה התלבטתי אם להפסיק − הסיגריות היו אז צבעוניות וחשופות, לא שחורות ונעולות. אלמלא השחרתם ונעלתם, לא הייתי שמה קצוץ גם על טרוניתו האחרונה של האיש המבוגר, חודשים מספר לאחר תום האפיזודה שלנו. הייתי מפריחה סביבה טבעות עשן במרפסת. איזה טעם יש לצאת למרפסת עכשיו?

התור התעכב. מישהו רטן מאחוריי, עד שהמוכרת, שקראו לה רוֹאָה, כנראה במלעיל − השם על התג שלה היה מנוקד כדי לא לבלבל עם רוע, אף שגם הוא במלעיל – פתחה את הארון השחור כמו ארון קבורה, ואז התחיל החיפוש. חפיסות הגולואז הכחולות נעלמו כלא היו, והתחליפים שלהן – הווינסטון והמרלבורו האדומות נצבעו גם הן בשחור, כדי שיהיה קשה לחפש. התור התארך.

אין רֶד," אמרה רואה בקוצר רוח בפעם האחרונה.

"אז אֶל-אֶם רֶד."

"אין," אמרה.

לא היה רֶד, בשום מקום לא היה. והמעשנים הלכו והתמעטו, המכוניות כבר לא נמכרו עם מאפרות, ובחור הקטן מימין להגה איש לא חיבר עוד מצית, אלא מטען לסלולארי. והחורף היה קר מתמיד והבית היה ריק, ולא היה רֶד, רק שחור. בגללכם.

האם כשהחלטתם להשחיר את החפיסות לקחתם בחשבון מה עושה תיאור מילולי של צבע שהיה פעם ואיננו? זעם. עלבון. חולשה. אוזלת יד. ייאוש – הנה אני מיידה בכם את המילים האלה כמו היו אבנים. אני מאחלת לכם שכל הממתקים המטופשים שלכם, כל הוופלים והערגליות, יושחרו ויינעלו בארונות מתכת שחורים. הלוואי שהשיניים שלכם ישחירו וכמוהן התה שלכם, ולא כי יהפוך לתה ארל גריי משובח, ושהפנים שלכם ילבינו – ואיתן הקפה שאתם אוהבים, בשקיות ובקפסולות. אני שולחת לכם גשם אדום ואדמה כחולה. ומרפסות ריקות וחלומות נקיים בלי ניחוח. אני מאחלת לכם להתחיל לעשן בתקופה הזאת.

באשר לי, כשכתבתי לאיש המבוגר והשמרן שמעולם לא עישן − כמוהו יש המונים במחלקה שלכם − שלא עישנתי כבר שנים-עשר ימים, ענה לי כך: "כל הכבוד! מחקרים אומרים לגבי פעילות שהיא חדשה (ואולי הפסקת עישון קשורה לזה, מקווה בשבילך), שאחרי שלושים יום הגוף מתחיל להתרגל למצב החדש." רציתי לענות לו שהרבה יותר קל לי להתרגל להפסקת העישון מאשר להפסקת הביקורים שלו אצלי, ושזה משונה מאוד שאחרי שלושים שנות עישון הפסקתי למעשה לעשן כי זה הפריע למישהו שלא יבוא אליי עוד, בזמן שבשביל אנשים שנשארו לא הפסקתי. וכדי לשמור שמץ מכבודי הייתי מוסיפה שזה ודאי קרה גם בגלל החפיסות והארונות שהשחרתם ונעלתם בבת אחת.

אבל חלפו הימים שבהם עישנתי והברקתי והעזתי. הפכתי לבורג אפור במכונה כבדה שמושכת למטה. ובשביל מי. ובשביל מה. ובכל זאת כתבתי לו: "פעם, כשעישנתי, יכולתי לענות לזה תשובה שנונה ומצחיקה, אפילו שתיים. היום אני אדם אפרורי שאינו מעשן. אבדה השנינות." הוא ענה: שמשון הגיבור!" וצירף סמיילי צוחק. עניתי: "מעדיפה להיות דלילה הממזרית," וצירפתי סמיילי נוּגה. הוא ענה: "הו, נותרה השנינות!" לא עניתי. בימים שבהם עישנתי, תמיד הייתי אומרת את המילה האחרונה.

נעולה ושחורה,

ורד זינגר

26

גם אז, כבתקופות אחרות של להט מטאפיסי, לא ייחסו לגוף – (ומה עוד, של אשה) – משקל רב. ייתכן שמסיבה זו גם הסוורים בנמל לא שמו לבם לכך, שבאותו היום ירדה מן הסירה בנמל יפו אשה, ומתחת לשמלתה הכהה, בעלת הצווארון, היו רגליה נטולות כף. כאמור, היתה זו תקופה של להט מטאפיסי – ועלינו להבין את החסר ברוח זו ולכלול את אותה האשה במשפחת היצורים שהכליאה התרבות בין הדמיון לבין הביולוגיה: חד-קרן, ילד הבתולים, מלאכי השרת, מפיסטו והמפלצת מאגם נס.

על חוף ימה של תל-אביב נמצא לה בית. לא עבר זמן רב והצטרף אליה עורך עיתון ידוע לענייני ציבור ורוח, עיתון בו פרסמה את סיפוריה שקסמו לו מאוד. כצפוי, על-פי מסורת מעמקים ימית, דינו היה טביעה. אבל בטרם התרחש הדבר, ילדה לו האשה בת שהיתה ילדה רגילה לכל דבר, ולכן, משרק עמדה על רגליה, הוטל עליה לטפל באמהּ, שכל מזונה היה גרגרים ועשבים, אלה שלקטה הילדה בגינות השכנים ובחוף הים. ובתואנה שאמהּ היא מורתה, כלל לא ביקרה הילדה בבית ספר.

כשנסע אביה אל מעבר לים לאסוף תרומות לבנין הארץ אצל יהדות הגולה נשארו הילדה ואמהּ בבית העץ הזה, שעל שפת הים כמו היו גרות על אי, ואיש לא נכנס ולא בא, פרט לסופרים ולמשוררים שכתבו בעיתון, אלה שנהגו להתכנס בביתם אחת לשבוע. הם היו סובבים כפרחים מזמזמים סביב דמותה של בעלת הבית הדקה כצרעה שחורה ששכבה מוצנעת במיטתה, מכוסה כולה, שערה אסוף, חושף את פניה הכהות שצורתן צורת לב, והצווארון הלבן של שמלתה מדגיש את גון עיניה הבוערות באש שחורה, ספק רוע, ספק צער. גם הילדה היתה מרחפת סביב-סביב כפרפר כהה שאחת מכנפיו פגומה, מוזגת לאורחים תה בספלי הפח. כולם גברים פרט לאשה אחת, אנגליה, שהסתבכה בקשר אהבים עם גבר שהביאהּ לארץ ולאחר מכן נטש אותה. היא לא חזרה לארץ מולדתה, לבית הוריה, אם מגאווה ואם מסיבות אחרות.

בשל החשיכה לא יכלו המתבוננים לראות את הים מבעד לחלון אבל רעש הגלים חדר פנימה, עלה וירד לסירוגין כמו היה הבית הקטן צידפה או אוזן, שהקול נועד לחדור לתוכה-פנימה להחריש, לגלות דבר, לכסות כליל ולמנוע כל פירוש.

בתוך כך היו היושבים מדברים על הספרות העברים ועל המיוחד לה, על היותה נעוצה בחיים המתחדשים פה בארץ. ליסבת, המשוררת האנגליה, שנקראה ביישוב בשם אלישבע, ניסתה לגבור בקולה על רעש הים ועל קולות המשוחחים ואמרה שהספרות צריכה את השקר שלה, כמוה כשירה, שאמת השירה היא גם שיקרהּ, זה הניסיון ללכוד את זרם הלא-כלום, הריק, שהכל מרחפים מעליו, את האפס הקיים בבטן המלים, הקיום שמלפני היום הראשון. האדונים שישבו סביב למיטה מחו בחריפות: זה חטא, אמרו, לתפוס את השירה כמין ריחוף על תוהו, והרי אנחנו מצויים בתוך היש כדי להעצימו וכדי ליצור עולם חדש, לכתוב ספרות חדשה המחליפה את האפס באחד, וכל זה – על מנת לברוא את האדם החדש. כי מהי ספרות אם לא אספקלריה ומשם בבואת האדם הישן תחזור עליו ערה.

״לחיי האדם בן-זמננו,״ אמר אחד האדונים והגביה את ספ הפח המרוקן שלו, וכל האדונים הרימו את ספליהם וקראו: ״לחיי הכלל שהוא הצלתו של היחיד,״ ובזה נסתיים הערב.

״האם את כותבת לרבינוביץ׳?״ שאלו האורחים כשנפטרו ממנה בזה אחר זה – ש. צ׳צ׳קס, ש. בן ציון, א.זיסקינד, וי. זרחי – לפני שיצאו לדרך החול, ״מסרי לו שלום רב מאיתנו, והזכירי לו שעומדים אנו על המשמרת.״ וגם ליסבת, הנבוכה מעט, מסרה דרישת שלום, שלא ייראה כאילו בשל העוול שעשה לה גבר אחד, יש בלבה טינה על כל הגברים שבעולם.

אבל בעלת הבית לא הרגישה כל צורך להצטדק על המכתבים שלא כתבה. בסתר ליבה סברה שכל בעל אינו אלא תליינה של אשתו, וגם להיפך. היה לה זיכרון משלה על גן שיחי פטל וסבכי פרא שהשתרעו על גדת הנהר, זה שמימיו הניעו את טחנת הקמח של אביה. שם שיחקו היא ואחיה לפני שמתה אמם, וגם לאחר זמן נצטרפה גם היא אליו, ללמוד מספריו בלילה מה שלמד הוא ביום. למרות שבחדר ההוא היו רק שולחן קטן, כסא אחד, ומיטה – לא חסרה דבר. רק לאחר מותו, כשהגיעה אל החוף, וירדה אל אדמת הארץ הזאת חשה שכפות רגליה נותרו שם, ואולי – לא היו לה מעולם.

עכשיו רגע רעשו של הים. היא עמעמה את העששית שצלליתה נפלה על פניה המתוחים של הילדה הישנה בכסא, זו שנולדה לצער שלא מניסיון חייה בא לה, ובכל זאת גדול מכוחה לעצור. היא שבה אל השולחן, פתחה את החלון והביטה החוצה. הים דמם לחלוטין – וכל העובר לא יכול היה לדעת שקטע זה של יבשה אפלה אינו אלא ים. היא הרהרה בדברי האדונים והגברת. מהו העכשיו, תהתה, ומהו הכאן, ומהם הרבים – אם את המלחמות, המגפות והאכזבות תמיד יכיל רק הצער האחד, כי מה שביכולתך לסבול הוא ממילא הסבל הגדול ביותר שניתן לך לחוש עלי אדמות. והזמן, מהו הזמן אם לא חוליות כאב קטנות שנוצרות בכל רגע. היא טבלה את הנוצה בדיותה והחלה לכתוב.

אבל הערב, יותר מבכל פעם אחרת, אולי בשל דברי האדונים שהיו תלויים עדיין בחלל החדר, חשה באי-תקפותם של סיפורי העבר: העיירה הקטנה, טחנת הקמח של אביה, סבתה הרבנית ופרתה הברודה. מובן שעליה להיזהר מן האדונים ההם ולהישאר פה חסויה בתוך הבית הקטן, לעמוד על משמר עולמה שהוא כה שביר, כה שקוף עד שבמלה אחת הבועה פוקעת. אין זה רצף של אין, חשבה, אלא רצף של ריצודי חשמל שמכה המוח במלה או ההיפך, ודי במלה מתה אחת כדי לעקור ממנו את שורש האש, ולהפוך אותו לאיבר חנוט.

היא ידעה שהסיפורים הקטנים ההם עוד ישובו אליה, אבל לא הערב, והרגישה שמוחה האפור מונח בקודקודה יתום מעצמו, כבד וחסר-חיים, כאבן או כדג מת. אז פתחה את הדלת והתיישבה על הספסל במרפסת. ספינת דייגים קטנטונת, ודאי ערבית, שפכה פס אור דקיק שהסתנן כרשת מבעד לריסי העין.

“Bon Soir”

מישהו בא מן הים והתיישב לידה. היתה זו אשה, גברת, והיא הציגה עצמה:

“Je suis Madame Bovary”.

בעלת הבית הביטה לצדדים בחשש. דווקא מאדאם בובארי, זאת שנחשבה בעיני בני היישוב וחברי המערכת כסמל הריקנות ושחיתות הרגש, דווקא היא צריכה להופיע ולשבת פה לידה על הספסל! למעשה, אף שבעלת הבית נטתה לה חיבה מלווה במיאוס, תמיד חשבה שהיתה נותנת לההיא מספר עצות מועילות, אילו רק פגשה בה: ראשית, שהאהובים בהם בחרה לה אותה המאדאם, נבחרו לא בתבונה ולא בטעם. אפילו אלמלא היתה מאותן נשים האחוזות דיבוק הולדת ילדים, ודאי שהיה עליה להצטייד במעט יותר דמיון כדי להתענג על כשרונה להתאהב, להבין, אחרי כל ניסיונותיה אלה, שרעב אמיתי הוא רעב שלעולם לא ניתן להשביעו – ואילו עכשיו, משההיא עלתה מן הים ויושבת לידה וניתנה לה הזדמנות לומר זאת, היא חככה בדעתה אם יש עוד טעם בכך.

מאדאם ישבה עטופה בברדסה השחור כדרך הנזיר הקפוצ׳יני, אבל בעלת הבית לא אמרה מיד מה שבלבה, אלא זאת: ״מאדאם, מה את מחפשת פה אצלי?״

בובארי נרעדה מנימת קולה הגסה, זו הדומה לנימת הדיבור שנקטו ביישוב הנבנה כלפי אותן נשים שנחשבו אזרחים בלתי מועילים, אותן שהתגעגעו לאהבהבים בלילות שבהם החמסין גזל שינה מעיניהן, לטרקלינים מוצלים, לפסנתרים ולמגע אריג המשי על הירך הלבנה, החלקה, לבכי תמרורים ללא כל סיבה, אבל מאדאם לא ענתה ואפילו לא הסירה מעל ראשה את הברדס הכהה שהסתיר את פניה. לרגע גבר רעש הים וכיסה על הפנייה הארסית אל האורחת: ״מהי מיתולגיית האהבה הזו, שחשבת באיוולתך שאת היא המשחקת בה את תפקיד האלה, ועוד לצד אלה שהיו פיקחים ממך פי כמה, שועלי הקיום הקטן. ומהו הייצר,״ המשיכה בלחש, כיוון שבאותם ימים לא נטו להכיר באותה סובסטנציה, ״ואם רצית בתיאטרון דרמתי את מי בחרת לך לכוכבים, איזה רוקח כפרי ואיזה פקיד בנק, והסוף הפתטי שבחרת לעצמך?״

"L'amour", אמרה מאדאם, והמלה פירפרה, תימרה לרגע את החול היפואי החלק ונבלעה:

״מי יכול בכלל לתאר חיים ללא אהבה?״ וכיוון שאמרה כן נשאה ראשה בגאון כגיבורה על במת הגיליוטינה. ״חובה היה עלי להתאהב בשוטה זה או אחר. איך יכולתי להשאיר זאת בידי הסופר! איך יכולתי לתת בו אמון שיעניק לי גיבור ראוי שיוכל להשתמש בכל מה שהסופר עצמו אצר בי, בכל כשרונותיי, כוחי, מאודי, ומה אם נעזרתי מעט בדמיוני על מנת לסייע לו? אחרי הכול, גם לגיבורה יש אחריות כלפי הסיפור.״

הים רעש, קולו כרוח בשיבולים. שתי הנשים הישירו מבט זו בפניה של זו. מאדאם הרכינה ראשה ראשונה ולחשה: ״ואם תבקשי לדעת את האמת הרי שכל זה לא היה תלוי בי. גוסטאב, הוא שהוליך אותי באף.״

״קשה להטיל במישהו דופי אם הנחת לו לחיות במקומך,״ אמרה בקול קשה בעלת הבית, ״אבל להניח לו להיפטר ממך רק משום שנגמר לו הדמיון, זה כבר מוגזם, לא היית חייבת. וכגבר, הן היה עליך לדעת שמעולם לא היה בצד שלך.״

הספינה הקטנה נראתה ליד החוף, הפנסים של סיפונה התנדנדו ברוח עד שקשה היה לדעת לאיזה כיוון היא פונה, והאם היא מתקרבת או מתרחקת.

״מה רצית שאעשה?״ אמרה מאדאם, ״כולנו שחקנים המדקלמים את הדיאלוג המוכתב לנו, אם בידי הטבע, התרבות, התקופה או אלוהים במרומים, קראי לזאת קטכיזם, צידוק, גלגול, גורל. כאותה נזירה בבדיחה, המתוודה על הגבר שהופיע בהזיותיה האירוטיות לפני הכומר המוודה העונה לה בלעג: ״עליך רק להתעורר גברתי. החלום, כולל גיבוריו, כולם יצירי שנתך״.

היא צודקת, חשבה לעצמה בעלת הבית מבלי שתודה בקול, ודאי שאיננו יכולים להתעורר מן החלום שלנו. רק המגוייסים, כמרים ודומיהם אלה הם מעמידי הפנים, כסילים דיים להאמין בכך. הואיל והחלום הוא טבענו האמיתי – ולאן כבר נוכל ללכת ממנו? היא היתה נבוכה. השתיים ישבו ושתקו.

״אבל הכעס,״ אמרה פתאום בעלת הבית בהיזכרות מלאת תקווה, ״האם אין כוחו חזק אפילו מכוח הדמיון?״ והיא פנתה לבובארית בעירנות מחודשת, ״היה עליך לנקום בגבר השמן חסר האונים הזה שהשתעשע בך כאילו היית הוא, בהעמידו פנים שהכזב שלך, ולא קוצר ידו, הוא שהוביל לסופך. מדוע לא התקוממת?״

מאדאם קמה מן הספסל, דמותה כהה אפילו מן החשיכה, ״מעולם לא יכולתי,״ אמרה, והרימה את שולי שמלתה, ומתחת נחשפו רגליה מחוסרות הכפות – ונעלמה.

בעלת הבית ישבה כך שעה ארוכה עד שהאוויר הכהה נתדקדק כנייר כסף שמיישרים הילדים בציפורן והפך שקוף עד שחדר בו אורו הלבן של הבוקר. ובכל זאת, אמרה לעצמה כשקמה ממקומה, לא ארשה לאיש, ואפילו לא לגורל לגרור אותי כך

כאילו הייתי נטולת כעס. אני אתעקש לעמוד בתוך כעסי, כאותו חוני המעגל החג סביב עצמו. ובאשר לכף הרגל, ואפילו היא בדמיוננו, עלינו לעבוד אותה באהבה, ותהא שייכת למי שתהא – לסופר או לגיבור הסיפור – מפני שאיש אינו יכול לומר שהכף בה אנו דורכים בדמיוננו, נגד הסיפור, קיימת בממש יותר או פחות מאשר הסיפור עצמו.

היא נכנסה אל תוך הבית, נטלה מן השולחן את הספר שקראה בו, נכנסה למיטתה, השעינה את הספר על גבי לוח הצפחה שעל ברכיה, והחלה להריק את השורות מן השפה הצרפתית אל העברית:

״המחזה הנפלא הזה שנחרט עמוק בזכרונה של אמה, נראה לה יפה מכל מה שיכול לתאר איש בדמיונו״.

15

לא רציתי לבוא. זאת היתה חגיגת יום הולדת יומרנית — קמפינג של שני לילות. אני לא הייתי מעז לכפות על אנשים דבר כזה. את בעל השמחה לא הכרתי. רק הדלק לשם עולה שלוש מאות שקל. ועוד נדרש מאיתנו להביא ארבעה בקבוקי יין, ממתקים וחטיפים, ולעצור בפורדיס כדי לקנות איזה פיתה עם תרד שבת הזוג של החוגג אכלה פעם והתאהבה. אותה בת זוג היתה החוט המקשר בינינו לבין חבורת החברים, שרוב אנשיה מתעסקים בקולנוע והכירו והתגבשו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.

לא אשקר: אני יודע רבות על כל אחד ואחת מהם. צפיתי בסרטי הגמר שלהם. סרט אחד זכור לי במיוחד מפני שעורר בי קבס אמיתי. ואולי זה לא היה הסרט עצמו, אלא זכייתו בפרס בשווי עשרות אלפי שקלים, שדמיוני האבירי העדיף לחלק למחוסרי בית. לא יכולתי לשלוט בעצמי, ונבחתי על בת הזוג שלי את ביקורתי: שסרט כזה יקצור עשרות אלפי שקלים, ואף יזכה את יוצרו בכיתת אומן באוסטריה בהנחיית מיכאל הנקה – היא לא חושבת שזאת בושה וחרפה?

לא רציתי לקחת ממנה גם את הבילוי הזה, אחרי רבים אחרים שלקחתי. גם לא יכולתי לשלוח אותה לשם לבד, לבייש אותה מול הזוגות. מלבד זאת, לא התקשיתי למצוא סיבות לבוא. מדרונותיו המצהיבים של הגולן קסמו לי, וזה שנים שלא ביקרתי בנהר הירדן שמצפון לכנרת. חוץ מזה, מי שמתייסר כל ימיו בערגה אל מי-הביוב של נהר הירקון ויודע שאפילו רגל אסור לו לטבול שם, יתרגש עד עמקי נפשו כשיגיע למקור מים מתוקים שאינם רעילים.

לכן ויתרנו על חצי יום עבודה ועלינו בצהרי יום חמישי על הפיז'ו מאתיים ושמונה שלנו, שרכשנו לפני כמה שבועות בעזרת ההורים. בדרך היא סיפרה לי שאפילו איה שטראוס, אושיית הפייסבוק וההפקות, תכבד אותנו בנוכחותה. כשעצרנו בפורדיס וגאיה (זה שמה של בת הזוג שלי. כבר עייפתי מלהסתיר את השם, אם כי עדיף היה שאתמיד בכך) יצאה לקנות את פיתת התרד המפורסמת, נכנסתי לעמוד הפייסבוק של איה שטראוס הזאת.

ומה מתנפל עלי? תמונת הפרופיל שלה, בה נראית בחורה בלונדינית עירומה, מטושטשת פנים ושדיים, מתכופפת כשגבר עומד מאחוריה ומחזיק במותניים שלה. בלתי אפשרי שלא להסיק שזאת היא, שצילמה את עצמה נדפקת מאחור. דפדפתי במורד העמוד שלה. לרוב חיפשה אחרי משתתפים ואביזרים לסרטי הקולנוע שהפיקה. עד שהגעתי לפוסט קצר בו כתבה שהיא "שמחה להודיע לעולם שהתחת שלה צנח בשני סנטימטר", וחתמה באיחול לעצמה: "יום-הולדת עשרים ותשע שמח". כשבת הזוג שלי חזרה עצרתי בעד עצמי מלפתוח את פי על מה שראיתי. רציתי להביע בפניה את ההשתוממות שלי על כל אלה השופכים את קרביהם ברשתות ומצפים לחמלה, אבל ידעתי שבחושיה חודרי-הלב תבחין שלא רחמי על הבחורה, גם לא ביקורתי על רוח הזמן – אלא דווקא התמונה החושפנית לבדה היא ששלהבה אותי.

צוּק ארבל הנחשף מכביש שישים וחמש נסך בנו רוח טובה. גאיה שמה את "ביתי אל מול גולן". שקענו בשתיקה והתמכרנו לחלילים ולכינורות שרחשו כמו התקפי צמרמורת מתחת לקול החם של אריק. משם המשכנו לשאר שירי ארץ-ישראל הישנה, בעודנו סוקרים את מדרונות הגולן המצהיבים, שהיו מנוּקדים בעצי אלה וחרוב שפרות חסו בצילם. הגענו אל חניית העפר ליד גשר בנות-יעקב. ככל שהתקדמנו במורד השביל שלשמאלו גדר המתריעה על מוקשים, הגיעו לאזנינו פעימות-באס, וכשנחשפו לפנינו כר הדשא והנהר הרדוד, שמענו גם את הראפּ האמריקאי הבוקע מרמקול נייד.

כשהבחינו בנו הצהלה היתה רבה.

קיימות דרכים רבות לשתוק. אפשר להעמיד פני מוקסם מן הנוף ומאזין לדבר-מה נעלה יותר משיחות ההיכרות הקולניות שסביבך; אפשר גם לקבע מבט חביב בפנים לא מוכרות ולהנהן באדיבות; אפשר גם להשתלב בשיחה בדמות "המחכה לתורו", אם כי זה כרוך בסיכון, שכן בכל רגע עלול להגיע תורך; החוכמה היא לפרוש מן השיחה לפני שזה מגיע. אבל הדרך האהובה עלי היא להירתם לפעלתנות. לכן נדדתי לקצה רחבת הדשא והקמתי שם את האוהל שלנו. כשסיימתי כבר התחילו בהכנות לארוחת הערב. התנדבתי להכין בצק לטאבון. עזרתי לבעל-השמחה לאסוף עצים בגדה השניה של הירדן; הוא מצא שם גזרי-עצים כבדים ואני נשאתי אותם מידיו אל הגדה שלנו. ערמנו את העצים, אספנו זרדים והקמנו מדורה. הנחנו שם סיר גדול ל"רטטוי" ועוד כיפת-מתכת לטאבון. התנדבתי להכין פיתות. וכשהוגשה הארוחה, בת הזוג של בעל-השמחה המטירה עלי מחמאות. הלילה ירד ורק אור המדורה זרח במצחים השמנוניים ובברק התיאבון שבעיניים.

לא היו מספיק צלחות, והזוגות אכלו ושתו בכלים משותפים. אחד מחברי החבורה, יוצר הסרט זוכה-הפרס, התגלה כמצחיקן. הוא היה בעל פנים עליזות ונהג ללטף את הכרס הקטנה שלו כשדיבר. וכשדיבר לא היתה ברירה אלא לצחוק. החברה שלו, נערה צעירה, לפי שיפוטנו לא גדולה מגיל הצבא ובוודאי משתמטת, גרסה מריחואנה וגלגלה ג'וינטים. לפני שהגענו, כנראה, קרה בלבול מילולי מסוים בין זכר לנקבה, שנהפך לבדיחת הטיול. כשהתיישבנו במעגל על מזרוני השינה לקראת הארוחה, שאל אם נשארה "מזרונית". כשבחור נמוך בגופיה שחושפת את פטמותיו ניסה את כוחו ושאל אם נשאר עוד מה"רטטוי-ית", הצחקן העיר:

"יש מילים שאכזרי להלביש עליהן את זה, אחי. תן לי עוד מהאורזית."

על המחצלת הועמד אותו סיר מהביל של "רטטוי", יחד עם גיגית פלסטיק שמילאתי בפיתות מהטאבון ובפיתות התרד; היה שם גם סיר אורז, גליל גבינת סנט מור וחריץ גבינת מנצ'גוֹ; ארבעת בקבוקי היין שקנינו פוזרו בפינות, ושתינו מהם בכוסות זכוכית קטנות שנועדו לקפה טורקי; גם קופסת עלי גפן מהדרוזים בדרך החליפה ידיים, וגולת הכותרת: נקניק מצופה בעובש שאחד הביא מרוסיה.

ממעלה הגבעה, בחושך, הגיעו שלושה מאחרים.

"זאת בטח איה," בת הזוג שלי לחשה לי. קמתי יחד איתה לברך אותם.

הוצגתי בפניה והתחבקנו.

"בואי, יש אוכל טוב," אמרתי לה. משהו אימהי תוקף אותי ברגעים כאלה, לא אדע להסביר למה. אולי הפעם היו אלה פני-הילדה של אותה בחורה מסכנה. מהאופן שבו חיבקה אותי, הזר, הוּפץ חום תמים ונותן-אמון, כאילו הפקירה את גופה הקטן למעטפת החיבוק המגוננת. עיניה היו אפורות-בהירות וטובות לב. היא באה בג'ינס קצרים ובחולצת-טי לבנה עם ציור שנועד להצחיק: פופאי, גיבור הילדים המעשן, מציג את קעקוע העוגן שעל אמתו המנופחת. היא לא סחבה כלום מלבד תיק בד קטן וזול בסגנון החוזרים מהודו. הזוג שהסיעו אותה ברכבם סחבו מטען כבד. עזרתי להם לפרוק אותו.

שכחתי את השם שלו. השם שלה היה דניאלה.

ממעבר הפסקה הבלתי-נחוץ, מהחציצה בין "השם שלו" לבין "השם שלה", עשויה הקוראת חדת העין – הקוראת, שכן אני משווה כנגדי כקוראת את דמות אהובתי הפגוּעה – להבחין שחשיבות רבה לה, לדניאלה הזאת. לא אכחיש, ועם זאת אדגיש בכל לשון של הדגשה: אני יושב עכשיו לשולחן העץ שלי בצהרי היום, שבע כיונק גרגרן, וזאת אחרי לילה של שינה עמוקה ומיטיבה, חבוּק מאחור בידיה של זוגתי. ואתמול בערב לא חסכנו זה מזה את גופינו, כפי שאנחנו מקפידים לעשות לפחות פעם-פעמיים בשבוע.

כשפרקתי מעליה את שק האוהל הכבד דניאלה שאלה בבדיחות-הדעת:

"אתה עושה גם הובלות?"

ההערה לא מצאה חן בעיני. לא אעלים שאפילו העליבה אותי. בת הזוג שלי ידעה שבהערה כזאת יש כדי לפגוע בי, ומיהרה לשאול את דניאלה מה שלומה; ובמהירות שאלתה היה דבר-מה אגרסיבי שהכאיב לי, על אף שנועד לגונן עלי.

שוב נתקפתי ביצר האימהי המשונה. אמרתי לדניאלה שנשאר עוד הרבה אוכל. בת הזוג שלי קפצה על ההזדמנות לרומם את רוחי, וגילתה שאני הייתי "שחקן מרכזי" בהכנת הארוחה.

"הוא גם מבשל!" הבאה החדשה קראה בהתפעלות.

הבדחן הציע לדניאלה ולבן-זוגה שיקימו כבר את ה"אוהָלית". בן-הזוג אמר שהוא מותש; היא, לעומת זאת, לקחה אחריות. התנדבתי לעזור. זה ממילא לוקח רגע. לבת הזוג שלי לחשתי שעדיף שנאכל אחד אחרי השני; זה ממילא עינוי, להילחם במזלגות על הצלחת.

פתחתי את נרתיק האוהל שלהם, שהיה זהה לשלנו: האוהל הזול ביותר שאפשר למצוא בחנויות המחנאות. השחלתי את מוטות-המתכת אלה בתוך אלה והיא ניווטה אותם אל-תוך הבד. היא שמעה להוראות שלי. ואולי נתנה לי להפריח אותן בלי מחאה וביצעה את מה שכבר ידעה לעשות ממילא. בוודאי שידעה, הרי נולדה וגדלה באיזור. היא היתה נמוכה, חסונה ולבשה שמלה אפורה בגזרת A – גזרה שנועדה לפצות על מתניים ישרים מדי, כך למדתי מבת הזוג שלי – וכפכפי אצבע. בתנועותיה ובאופן דיבורה היה משהו מרושל, כמו מוותר-מראש. כשהתכופפה לנטוע את פינת האוהל בקרקע נחשפו התחתונים שלה, שהיו מפוספסים ובראשם נקשר סרט פרפר. שייכתי אותה לאלה שלא יהססו להירטב בגשם, לטייל לבדן, לדבר על במה או לצרוך סם לא מוכר. גרעין אדישותה שומר עליה.

כשחזרתי לשבת נשאר עוד הרבה אוכל; ואף על פי שכבר שבעתי קודם ואף תאוצת האכילה כבר שככה לגמרי, פרסתי לי עוד פרוסה עבה מהנקניק ואכלתי אותו מגולגל יחד עם סנט מור בתוך פיתה מהטאבון. הם כבר היו בעיצומן של ה"עשרים שאלות".

קשה להישאר לישון באוהל שעומד בשמש. חזרתי וכפיתי על עצמי את השינה כמה פעמים. גאיה אמנם יצאה מהאוהל, אבל נרדמה שוב, כמו רבים, על המזרונים בחוץ. התנדבתי להכין קפה. זוגות מנומנמים קיבלו ממני כוסות מהבילות וחזרו למחצלת. כשסיימו את הקפה נרתמו למתוח את הציליה. אחד מהם, זה הקטן עם הגופיה שחושפת את הפטמות, טיפס על ענף אקליפטוס שעבר מעל בת הזוג שלי. התנועות שלו היו פזיזות ופרועות. הוא משך את בד הציליה בכל גופו, איבד שיווי משקל וכמעט שנפל עליה. אבל אפילו זה לא גרם לו לרדת משם ולקשור את הבד במקום אחר.

ואני נמלאתי חמת זעם והמשכתי לבחוש בפינג'ן. הבטתי בהם, בגברים המותחים את הבד. אמנם היו קולנוענים אבל לא נולדו וגדלו בתל אביב. חלקם מהקיבוצים באזור הזה. לכן באו לחגוג כאן. הם לבשו חולצות של היחידות המובחרות בהן שירתו. אפילו סנדליהם לא היו סנדלי שורש, אלא אלה המקצועיים, עם רצועות הבד האלכסוניות. הבחור בגופיה שוב משך את הבד בכל הכוח ואיבד את שיווי המשקל שלו, ממש מעל גופה הישן, האדיש לסכנה, של אהובתי. רציתי להזיזה משם, והערתי אותה בתואנה שהקפה מוכן. היא קמה רעננה ומאושרת, מלאת אהבת-אנוש, ומיד נתנה יד בהקמת הציליה. לא שיתפתי אותה בסכנה כדי לא לקלקל.

אחרי הקפה נכנסנו למים. נסחפנו במורד הנהר, בזרם האיטי והקריר; מעלינו התנשאו עלי תאנה שהפיצו את ריחם המעקצץ. אילניות קפצו אל-תוך המים ככל שהתקדמנו. בעיקול הנהר נמצאה לנו נקודה מושלמת: מוסתרת מעיני האחרים, עמוקה, עם קרקעית סלעית יציבה.

רוב הזמן עיניי היו עצומות, אבל כשפקחתי אותן פעם אחת הבחנתי מאחורי צווארה המרוּגש של אהובתי בעיקול נוסף של הנהר; ובעיקול הזה נחשפת חלקת אדמה קטנה, שהיתה מוקפת בשיחים סבוכים. ובשיא התייחדותנו פקחתי שוב את העיניים והשתוקקתי להגיע אל חלקת האדמה הזאת.

חזרנו מותשים למחצלת. לא עזרתי בהכנת ארוחת הצהריים. נמנמתי בצל, ברוח הקרירה, משעין יד אחת על אהובתי. אפילו מוזיקת הראפ שהתחדשה ברמקולים לא העירה אותי. גם לא קול השקשוקה המיטגנת לידנו. חלמתי שאני חבוק שם בזרועות אותה דניאלה. אני זוכר את זכרותי מחליקה לתוכה בחום הכבד, את חיכוך גופינו שעוד היו קרירים ממי הנהר. אפילו את ריח התאנים המעקצץ. לא אסתיר מן הקוראת את יסורי המצפון שלי. רק אשוב ואדגיש: אלה יסורי מצפונו של אדם חולם. בחיי המעשה לא סרחתי ולא אסרח.

"שקשוקית, חברים?" הציע לנו הבמאי.

ושוב ישבנו במעגל ואכלנו. ושוב – הצחוק נשפך מתוכי. לא רק הוא הצחיק את חבורת החברים, גם אחד שמנמן עם בעיות גב, בחור שנראה רציני מהשאר, חיקה איזו דמות שלא הכרתי. אשתו חיקתה את הקריין בעל הנימה האצילית, המרוגשת, מתכניות הטבע "Planet Earth". גם איה שטראוס הצחיקה אותנו בסיפורים ממיטתה.

אפילו בת הזוג שלי ניסתה את כוחה. איני זוכר מה ניסתה לחקות או לספר, אבל השתיקה שהשתררה לאחר מכן זכורה לי היטב. רק אותו יוצר סרטים עשה איתה חסד ופלט צחוק. התעוררה בי טינה גדולה כלפיה. איך יכול להיות שהיא נסחפת ככה וחותרת למלא באופן נואש את צו השעה, להצחיק? חיבקתי את הגב שלה, ספק כדי לנחם אותה, ספק כדי לרסן אותה. והיא, מצדה, נענעה את ישבנה בעליזות ומיקמה את עצמה בחיבוק שלי, מבלי להבחין בכוונתי להשתיקה.

אחרי ארוחת הצהריים התנדבתי לאסוף שוב עצים. חציתי את הנהר באזור רדוד כדי להגיע לגזע האקליפטוס המנוסר שבגדה השניה. אבל טבעות הגזע היו כבדות מדי. הייתי יכול להתאמץ ולסחוב אותן, אבל נותר בי מאז החלום זכר משתק של עצלוּת. סימנתי להם שאנסה לחפש במעלה הגבעה. טיפסתי על כר עלי האקליפטוס המשופע עד שהגעתי לקפל-אדמה קטן, שממנו נשקפה גבעה שכמה פרות התגודדו בה.

הבחנתי באיה ובדניאלה נכנסות למים; זו באותו הג'ינס שהגיעה איתו ובחלק עליון של ביקיני וזו בבגד ים כחול מלא, חובשת כובע קש. הן הלכו במורד הנהר, עד שהגיעו לאותו עיקול שבו גאיה ואני השתהינו ביום שלפני, ונעצרו, כמונו, דווקא שם. התקרבתי אליהן.

"אתן רואות שם עצים?"

"עצים? איך תסחוב אותם בחזרה מכאן?" איה שאלה.

"אנחנו נעזור לו," דניאלה אמרה.

נעמדתי על הגדה לידן, בין גזעי התאנה.

"יאללה, בואי נעזור לו. הוא כזה נחמד," דניאלה הוסיפה והתיזה מים על פניה כדי לצנן אותם.

נכנסתי למים.

נרתעתי מההבדל הגדול שבין הפנים של אושיית הפייסבוק בלילה, שהיו מתוקות ופעורות-עיניים כפני תינוק, לבין פני הזקנה שהתגלו באור היום הירקרק שבנהר. היא נמנעה מלהרטיב את פניה, כיוון שהיו מרוחים בשכבת מייק-אפ חרסית, שכבר נבקעו בה נקבוביות. כדורי עיניה צפו בתוך עפעפיים מקומטים שזכר של התענוּת ניכר בהם. הרע ביותר היה צווארה, ששני גידים, הדומים במהלכם למושכות של כרכרה, החלו להיפרד ממנו. נגעתי בצווארי בבלי-דעת בעודי מתקדם בנהר לכיוונן, לבדוק אם גם אצלי שני החבלים החלו לבצבץ; אך במקום זה הבחנתי שעל כתפי החולצה השחורה שלי, שכבר החלה להירטב במים, מבצבצים פתיתים לבנים של קשקשים. היובש של המקום, השיער שהרטבתי ולא ייבשתי, הנטייה הטבעית של עורי – כל אלה גרמו לקרקפת שלי להתקלף. זוגתי מכירה את הנטייה הזאת וסולחת לה. יותר מזה: היא נוהגת לשלות את הקשקשים מבין השיערות שלי, ואם השיער מלא בהם היא פורעת אותו כדי להוציאם.

"נדמה לי שראיתי שם משהו," אמרתי והצבעתי אל חלקת האדמה. "אני רואה שם ענפים יבשים. נעשה שחייה קטנה."

והנה, נמצאנו על הסלעים שבפתח חלקת האדמה. מכאן ראיתי כמה סבוכים וקוצניים הענפים שמקיפים את כר הדשא שהנהר מתעגל סביבו. אלא שבקצותיהם של הענפים נתלו אשכולות עם פירות זעירים, שלא יכולתי לראות ממרחק. הגחתי ליבשה.

"אין פה ענפים," אמרתי. "אבל יש פה פירות כאלה. הם נראים בשלים."

"זה פטל," דניאלה אמרה והגיחה אל החלקה לידי. לא היתה לה בעיה לצעוד על סלעי הקרקעית, שהיו משוננים וחלקלקים, כי נעלה נעלי מדוזה.

"לא סתם פטל. פטל קדוש, זה פרי אופייני לסביבה. גדלתי פה, אל תשכחו," הוסיפה. היא הציעה לאיה לעלות לפיסת הקרקע, אבל היא היתה יחפה וכל צעד כאב לה. היא צפה במים ועצמה את עיניה, ודמתה לגופה.

הפירות הבשלים נתלו בענפים הגבוהים ביותר; וגם שם, נראו רק קומץ שחורים ליד המון לבנבנים ואדומים, שהיו קשים למגע. נכנסנו אל-תוך הסבך. הייתי גבוה ממנה; קטפתי כמה פירות סגלגלים. חלקם התפרקו בכף ידי וצבעו אותה. הגשתי לה אותם והיא הכניסה אותם לפה. נמצאתי עמוק בסבך הקוצני, שהצטופפו בתוכו גם סירה קוצנית וגם ברקנים וגדילנים ודרדרים, שרק מעטים מהם עוד שימרו את צבע פריחתם ורובם הצהיבו וקוציהם היו זקורים ומשוננים.

ראיתי שהבחינה בשריטה נוספת שנשרטתי בבטן, ושמחתי על כך שמחה גדולה.

תקפה אותי התרגשות עמוקה כשראיתי שאינה בודקת את הפירות שאני מעביר לה אלא משיטה אותם מיד אל-תוך שפתיה, שהתחילו להיצבע בסגול; וכשהעמיקה בסבך, והבחנתי בשריטה קטנה במעלה הירך שלה, ממש מתחת לקו בגד הים המלא, תקף אותי חשק אדיר לנשקה שם. דחפתי יד בלתי-זהירה אל תוך הקוצים וקטפתי עוד ועוד פטל קדוש.

מי היה מנחש שדווקא אותה אושיית רשתות חברתיות מופקרת תהיה זו שתעיר אותנו מהזייתנו ותקרא לנו לחזור? ואולי לא מתוך חשש של צניעות עשתה זאת, אלא מפני שגאיה התחילה לשחות לכיווננו. בחזרתנו השקטה אל המים דניאלה אפילו העירה משהו על אותם פירות מתוקים שאין כדוגמתם; לא אחזור על ההערה שלה. היא היתה מטופשת והעליבה אותי. רציתי שתשתוק ותצלול במהירות, כמוני, כדי להסיר את עסיס הפירות המסגיר מן הפנים. אבל היא השאירה אותו עליה והתבדחה על חשבונו, על חשבוני.

כששתי החברות התחילו לשחות חזרה ונשארנו שם אני ואהובתי, היא ריכזה בפנים שלי מבט חמור. לרגע חששתי שאשמתי גלויה לה; אלא שהיא טבלה את אצבעה בפיה ושלחה אותה אל פני, כדי להסיר כמה קשקשים שנשרו משיערי אל-תוך שפמי וזקני. אז הכניסה שתי ידיים לשערי ובחשה אותו כדי להוציא ממנו את הקשקשים. ואחרי זה צללנו שנינו, כדי להתנקות.

6

אין תשובה. זה בסדר. אבל גם אם זה לא היה בסדר, מה אני יכול לעשות?

ריימונד קרבר, "מאין אני מתקשר", מתוך "דבר קטן וטוב", מאנגלית משה רון, הוצאת כתר

יניב, בן הזוג של נעמה, מדבר. יניב הוא ארכיטקט תוכנה, הוא מרוויח קצת פחות משיאני השכר במגזר הציבורי. זה לא קשור לשיחה שלנו אבל זה מה שעובר לי בראש עכשיו.

ארבעתנו יושבים מסביב לשולחן הסלון על ספות הטולמנס המעוצבות שלהם ומעשנים ג'וינט. בדיוק סיימנו ארוחת ערב בלתי מתקבלת על הדעת; ארבע מנות ברמת מישלן. נעמה הכינה כמעט הכול לבד, יניב עזר לה פה ושם, אפרת ואני הבאנו יין, זה כל מה שתרמנו לארוחה הזאת.

"זה לא שהיא כמו יהודייה בשואה, כן?" יניב נושף את העשן.

"מי דיבר על השואה? למה צריך לדחוף את השואה לכל דבר?" נעמה נשענת על כריות הספה, רגליה נחות על הירכיים של יניב. כמה הייתי רוצה להתחלף איתו עכשיו, להתחלף איתו בכלל, בעצם לא, לא הייתי רוצה להתחלף איתו, לא הייתי מסוגל לסבול את זה, עדיף לבוא מבחוץ.

"ומה זה סהרונים?" אפרת מרימה את הקול חזק מידי, "זה לא מחנה ריכוז?" ואני חושב: למה, אלוהים אדירים, למה? 

"כלא סהרונים הוא מתקן למסתננים," יניב לא מתרשם, "זה ויכוח אחר, לגיטימי, אבל אחר. אנחנו מדברים כאן על עובדים זרים שהמדינה נתנה להם אשרת עבודה." הוא מעביר את הג'וינט לנעמה.

"כלא זה כלא." אפרת קובעת, ואני מתפלל שבכך זה יסתיים, אבל היא, כמובן, ממשיכה: "אתם קולטים מה קורה כאן? באים שוטרים לבית ספר, תופסים ילדה שנולדה בישראל וחיה פה כל החיים שלה, עוצרים אותה ושמים אותה בבית סוהר. אתה מדמיין שיעשו דבר כזה לשירה?" היא פונה אליי פתאום.

שירה היא הבת שלנו, בת שש, היא בבית עכשיו. הבייביסיטר שומרת עליה ועל גיא. שלוש שנים לקח לנו למצוא את הבייביסיטר הזאת. אפרת טיפלה במשימה הזו, כמובן, הכינה טבלת אקסל עם – אני לא צוחק – שלושים ושתיים שאלות, זימנה לריאיון כל סטודנטית אומללה שעשתה את הטעות והתקשרה. כשתשובה כלשהי של מי מהן לא הייתה לרוחה, או אם מי מהן העזה להביע צל של מורת רוח לנוכח הוויה דולורוזה שאשתי העבירה אותה, היא מיהרה לסמן בהסתר 'לא!' תחת העמודה 'החלטה'. למותר לציין שהיא לא מצאה אף מועמדת מתאימה. כשגיא נולד והגיע לגבורות — גיל שנה, כבר לא יכולנו יותר. רשימת השאלות הצטמצמה ואפרת עברה לטלפון והציגה למועמדות שאלה אחת בלבד: "האם את פנויה הערב?" ככה מצאנו את אורית, סטודנטית לתקשורת, תיבדל לחיים ארוכים. בזכותה התחלנו להבין מה קרה בעולם בזמן שאנחנו עשינו ילדים, אורית פתחה לנו את הדלת ואנחנו גילינו עולם.

כשאני לא עונה לשאלה שלה (מה בכלל אפשר לענות על דבר כזה?) היא ממשיכה: "ואז מטיסים אותה ואת המשפחה שלה לצד השני של העולם, וזורקים אותה למדינה שהיא לא ראתה בחיים, למדינה שהיא אפילו לא ביקרה בה אף פעם."

"את צודקת," אומר יניב, ואני מרים אליו את העיניים. במקרה הוא שלף את זה עכשיו או שהמפגשים ביניהם הספיקו לו כדי לעלות על ביטוי הקסם שמשתיק אותה?

"זו טרגדיה, אני לרגע לא מנסה להפחית בערך של זה, המדינה משחקת כאן משחק כפול: ביד אחת מייבאת עובדים, גובה כסף מהמעסיקים, ואז מגרשת אותם ובדלת השנייה מייבאת עובדים חדשים. אבל בואו נשים את זה רגע בצד, תכלס, היא ואמא שלה לא עומדות בפני סכנה ממשית, זה לא שהן לא יוכלו להסתדר שם בשום אופן, הן לא יהיו זרות, יש להן את השפה, יהיה להן קשה, אבל הן יסתדרו. במציאות החיים שם, לעבוד בישראל זו פריבילגיה, כמו רילוקיישן משתלם, מצבן עדיין יותר טוב מרוב הילדות והאימהות בפיליפינים."

אני מסתכל עליו ולא מאמין, לא מאמין שאני אשכרה שוכב עם בת הזוג שלו. בהסכמה אני שוכב איתה, כן? בהסכמה ובידיעה של כל הצדדים. מרוב שכל העסק הזה לא יאומן אני מרעיף על נעמה תענוגות כאלה שהיא לא יודעת את נפשה. זה לא בגלל שאני איזה קזנובה, זה בגלל התשוקה שדעכה אצלם, ככה זה, קורה לכולם. שבע שנים, אף אחד לא מחזיק תשוקה שבע שנים. ואז בא מישהו אחר ודופק הפקה, נותן את הנשמה, אין מה להתפלא. אבל מה הוא מוצא באפרת? את זה אני לא מבין. בעצם, אני מבין טוב מאוד, גם אני מצאתי בה את אותו הדבר. אהבתי אותה כמו אני לא יודע מה. רק את העובדה הזו אני זוכר – זוכר שאהבתי אותה, לא זוכר איך הרגשתי כשאהבתי אותה, זה לא מתקבל אצלי על הדעת עכשיו, כמו חור שחור בזיכרון, כאילו מישהו אחר אהב אותה ככה, לא אני.

"נראה אותך," אומרת נעמה ומעבירה לאפרת את הג'וינט, "מחר אנחנו עולים לטיסה עם ניצן, לוקחים אותה מהבית שלנו, מהחדר שלה, מהחברות שלה, וטסים איתה למדינה אחרת, נגיד למדינה דוברת אנגלית, אבל כזו שניצן לא ביקרה בה אף פעם, עם תרבות אחרת, ומנהגים אחרים. נראה מה זה בעיניך "להסתדר". ואגב, תשכח מלשכור ג'יפ ולטייל בהרים, אין לנו כסף שם, גם לא חסכונות, נצטרך למצוא עבודה, אולי בהייטק, אבל בשכר מינימום. ניצן תיכנס לבית הספר המקומי, אף אחד לא ידבר איתה עברית. אין אייפון, אין סרטים בקולנוע, אין לקחת אופניים ולרכוב בשדות. אבל יש הרבה געגועים, לחברות, לחוף הים, לקיץ, למדינה שגירשה אותה כי היא נולדה לאמא הלא נכונה."

איזו אישה זאת. כל מי שפוגש את נעמה מיד מבין עם מי יש לו עסק; קודם כל היא אצילית, יש לה פנים אציליות, איך להסביר את זה? אפילו הקמטים הקטנים שמתחילים להיווצר אצלה — היא לא מנסה להסתיר אותם, כן? — כל אחד מהם יושב במקום. אלה קמטים של חיוך, של אור, לא של מרמור. היא, מה שנקרא, אשת אשכולות, אשת אשכולות של פעם, יודעת הכול, עושה הכול, ובתוך כל הטירוף הזה של קריירה, משפחה וילדים, מספיקה להתנדב במקלט לעובדים זרים, מבשלת נהדר, שוחרת שירה ותיאטרון, מתרגלת יוגה ומדיטציה, מתעניינת בבודהיזם ופילוסופיה. ואם כל זה לא מספיק גם פתחה קבוצת פייסבוק שנושקת עכשיו למאה אלף איש, בעיקר נשים, זאת אומרת, ואחרי כל זה עוד יש לה זמן לפוליאמוריה. 

נפגשנו ממש במקרה, באמצע הפארק, ביום שבת שמשי לפני חמש שנים. צעדנו זוג ועגלת תינוק לקראת זוג ועגלת תינוק. הבנות זיהו זו את זו, מיהרו להתחבק, ואז עברו להתפעל מהתינוקות זו של זו, בזמן שאנחנו, יניב ואני, עברנו להתפעל בחשאי מבנות הזוג זה של זה. בין לבין הספקנו להחליף מבט היכרות חטוף. יניב ונעמה – את זה אפשר היה לראות בקלות – היו הרבה יותר מגניבים ומעודכנים מאיתנו, אני לא מדבר על העגלה או על הבגדים, הם קראו זה לזו בת זוגי ובן זוגי, כי הם לא נישאו, ובמקום להתחתן באיזה אולם אירועים מעפן, כמונו, הם טסו לחופשה בסיישל, וכבר אז היו עמוק בפוליאמוריה. אנחנו אפילו לא ידענו על קיומה של המילה הזו. רק לפני כמה חודשים הרעיון הזה עלה בכלל, בין נעמה לאפרת. אפרת חזרה הביתה וסיפרה לי. היא לא הייתה בקטע, לקח לה זמן להפשיר. אני המתנתי בסבלנות. שיחקתי את התומך, המבין, המכיל, עד שערב אחד שאלה: "אתה רוצה לנסות?" ואני הרמתי את המבט מהסלולרי, לא עניתי מיד, הרהרתי בדבר, ואז, בנונשלנט, המהמתי מה שהיה אפשר לפרש כתשובה חיובית. כי בתחבולות תעשה לך אהבה. 

אפרת מעבירה לי את הג'וינט. אני מזדקף כדי לקחת אותו ממנה, אבל גם בשביל לסדר לי נקודת תצפית טובה יותר על הרגליים של נעמה. 

"אוקי, אני הולך איתך, השאלה היא מה עושים? מה עושים תכלס? הולכים להפגין, חותמים על עצומות? סבבה, זה חשוב, גם הצליח פעם או פעמיים, אבל בזמן הזה המדינה הספיקה כבר לגרש אלפים, נכון? אז מה באמת יציל את הילדה או הילד הבא?"

יניב מסתכל על נעמה, מחכה לתשובה. אני לוקח עוד שאכטה.  

"להסתיר אותה," הוא עונה לעצמו, "זאת הדרך היחידה, להסתיר אותה כאן בבית שלנו. וזה לא שנוכל לקחת רק אותה, כן? לא נוכל לנתק אותה מההורים, כל המשפחה תצטרך לגור כאן. ואם הם באמת יעמדו בפני גירוש הם גם לא יוכלו לצאת מהבית, כי משטרת ההגירה תחכה להם בחוץ, במקומות העבודה, בבתי הספר. אז בואי נבדוק רגע מה זה אומר: את פונה אל הילדה, או אל האמא ואל האבא, אם יש אבא בתמונה, ומזמינה אותם אלינו. אנחנו לוקחים יום חופש, מעיפים הכול מהממ"ד, מארגנים להם מזרונים, מסדרים להם מצעים, שמיכות, מגבות, מפנים ארון בגדים, מקום למברשות שיניים, מקום לנעליים. נצטרך גם להכין את ניצן, להסביר לה מי עומד לעבור לגור איתנו. היא תצייר להם ציור, נדביק אותו בסלוטייפ לדלת של הממ"ד. בערב הם יגיעו עם המזוודות שלהם. נשב איתם ערב שלם ונשמע את הסיפורים שלהם. אחר כך נלך לישון, שמחים וטובי לב. ומה קורה למחרת? מה עושים? לוקחים את ניצן לבי"ס והולכים לעבודה כרגיל? נועלים את הדלת ומשאירים אותם בבית? מה הם יעשו כל היום?"

"פנלים." אני אומר.

המבטים מופנים אלי.

"אם כבר…" אני מיתמם.

שתי הנשים חונקות את הצחוק רגע אחרי שהוא פרץ מתוכן. לא יעזור, ראיתי אתכן. השליפה שלי הייתה מהירה מהפוליטיקלי קורקט שלכן. אני מרוצה מעצמי. אחד מאחד הערב; מאה אחוז הצלחה. אפרת נותנת לי מכה גוערת בכתף, כמעט מעיפה את האפר. לפעמים היא כל כך נדושה שזה כואב. 

יניב מבקש ממני את הג'וינט. אני מעביר לו, הוא לוקח שאכטה ארוכה, נושף. 

"בערב נחזור הביתה והם יהיו כאן, נכין יחד ארוחת ערב, נצפה יחד בטלוויזיה, הבנות ישחקו בטאבלט, כבר לא יהיה לנו מה לומר להם, להם לא יהיה מה לומר לנו. כשתגיע השעה ניפרד כל אחד לחדר השינה שלו, ולמחרת נקום לאותו סיפור. ומה נעשה בסופי שבוע? נצא לטיולים? נבוא יחד איתם לארוחת שישי אצל ההורים שלך? את מדמיינת את זה קורה? וכמה זמן הם יגורו אצלנו, שבוע? חודש? שנה? לא נוכל פשוט לזרוק אותם לרחוב כשימאס לנו. את מבינה על מה אנחנו מדברים?"

יניב מגיש את הג'וינט לנעמה. היא אוחזת בו בקצות אצבעותיה הארוכות, האצבעות היפות שאני כל כך אוהב לנשק. נעמה מגניבה אלי מבט, מחייכת. היא יודעת טוב מאוד שאני בולע אותה במבטים כל הערב. וואו איזה מסאז' אני עומד לדפוק לך. אני אשתמש בשמן שנמצא אצלך קבוע ליד המיטה, אחמם אותו בין כפות הידיים ואמרח את כולך, מהעורף ועד אצבעות הרגליים. את כל השרירים אני אפרק לך, כמו שאת אוהבת. אני אחליק אל פנים הירכיים שלך. את תרימי את האגן ואני ארכן לפנייך ואנשק אותך שם. את תבקשי עוד, תתהפכי על הגב ואני אצלול לתוכך, אני אעריץ אותך שם, אני אנשוף בכלי שלך, אפיק מתוכך קולות ממיסים של עונג ושל פליאה. כשתגמרי, אני אלטף אותך בכל הגוף, עד שתפסיקי אותי, עד שתזמיני אותי אלייך, עד שתגידי: "בוא".

"תכלס זה אפשרי," יניב ממשיך, "אנחנו רק צריכים להחליט. לחסידי אומות העולם זה היה הרבה יותר קשה, גם להם היו את העניינים שלהם, את החיים שלהם, אבל הם בכל זאת עשו את זה. הם ויתרו על הפרס שמגיע לכל מי שמסגיר יהודי, וסיכנו את החיים שלהם ואת החיים של הילדים שלהם. בשבילנו זו לא הקרבה כל כך גדולה, לנו אין עסק עם נאצים, ואם יתפסו אותנו לא באמת יוכלו לעשות לנו שום דבר. אז למה אנחנו לא עושים את זה?"

נעמה רק מעפעפת.

"אני שואלת את עצמי מאיפה נובע נאום התוכחה הזה, מה המקור שלו, על אילו כפתורים הסיפור הזה לוחץ לך? אני לא מבינה מה הטעם לקבוע מסמרות, ממש עכשיו, על כללי המוסר שלנו ושל כל העולם. יש ילדה בכל הסיפור הזה, יש לה שם, קוראים לה גנה, והיא רק ילדה."

יניב שותק סוף סוף. נעמה מעבירה את הג'וינט לאפרת. אנחנו יושבים כמה שניות ושותקים.

"בכלל שמעתם את כל הסיפור? אני לא סיפרתי לך," היא מביטה ביניב.

"אחרי שהגיעו אלינו תכתובות הוואטסאפ התארגנו בקבוצה, שניים הלכו לבית המעצר, לפגוש אותן שם, ואפרת ואני הלכנו לבית הספר, לברר עם השומר מה קרה. מצאנו אותו בשער, הוא עדיין שמר שם. הסברנו לו מי אנחנו ונראה שהוא שמח לשתף, לפרוק את זה, גם לו זו הייתה טראומה. הוא עמד בשער בית הספר באחת וחצי, חצי שעה לפני סיום הלימודים, וראה מכונית שחורה נעצרת לא רחוק מהשער, אבל גם לא קרוב מידי. הוא לא ייחס לה חשיבות, מכוניות עוברות שם כל הזמן. אחרי רבע שעה הוא שם לב שהיא עדיין שם ולא זכר שמישהו יצא ממנה. הוא חיכה קצת, אחר כך חשב לגשת אליהם, אבל הודה שפחד לעשות את זה, ממילא היה אסור לו להשאיר את השער ללא השגחה. אז הוא התקשר למשטרה, דיווח למוקד על המכונית החשודה וביקש שיזדרזו להגיע כי עוד מעט יגיע הצלצול ומאות ילדים יתחילו לזרום החוצה. המוקדנית אמרה לו שהיא שולחת ניידת. הוא ביקש ממנה שיגיעו מהר, אמר שיש לו תחושה לא טובה, והמוקדנית הבטיחה לו שהניידת יוצאת עכשיו. היא באמת הגיע מהר, התחנה לא הייתה רחוקה ותוך חמש דקות נעצרה ניידת מאחורי המכונית החשודה. השוטרים חיכו קצת ואז פתחו את הדלתות ויצאו שניהם מתוך הרכב. אחד מהם ניגש לחלון הנהג של הרכב השחור והחלון גלש מטה. השומר שמע את השוטר אומר: "אסור לעמוד פה." ואז שמע מתוך הרכב קול של גבר. הוא לא בטוח במאה אחוז אבל כמעט בטוח שהגבר ברכב ענה לו: "אז למה אתה עומד?" השומר כבר חשב: וואי וואי וואי, החברה האלה בצרות. אבל אז קרה משהו שהימם אותו לגמרי. השוטר חיכה רגע מול החלון הפתוח ואז הזדקף, סימן משהו לשוטר השני, ושניהם הסתובבו וחזרו לרכב המשטרה שלהם, אפילו בלי לעדכן אותו מה קורה, נכנסו פנימה, התיישבו, חגרו חגורות, הניעו את הרכב, ונסעו משם.

"בשלב הזה השומר כבר היה משוכנע שיש לו עסק עם משפחת פשע, אבל לא היה לו יותר מידי זמן לחשוב מה לעשות כי בדיוק אז השעון צלצל ואחרי חצי דקה התלמידים הראשונים התחילו לצאת לכיוונו ולהתקרב אל השער. הוא הסתובב אל הרכב השחור וראה שוטר ושוטרת במדים, מדים קצת שונים מאלה שהכיר, יוצאים מהרכב וצועדים לעברו. ילדים כבר צבאו על השער. אבל הוא לא פתח אותו, קודם פנה לשוטרים ושאל מה קורה, כשלא ענו לו ביקש לראות תעודת שוטר. השוטר והשוטרת שלפו תעודות ורק אז הוא ראה שהם ממשטרת ההגירה. הוא שאל אותם מה הם רוצים. הם לא ענו לו ופקדו עליו לפתוח את השער. כשהילדים התחילו לצאת הם עמדו בצד ובקלות איתרו את גנה. הם עצרו אותה. השומר לא יכול היה לעשות כלום. השוטרת נתנה לה יד והוליכה אותה לניידת."

אנחנו שותקים. אפרת נושפת כמויות של עשן סמיך אל התקרה. אני מסתכל על יניב ובבת אחת זה בא לי.

"אולי תסתיר אותם במשרד שלך." אני אומר.

המבטים חוזרים אלי.

"יש לך שם את החדר הנוסף הזה, שאתה לא משתמש בו, נכון? בוא ניפגש יום אחד, נארגן אותו, נזמין אותם לשם. ככה בערב לכל משפחה יהיה את השקט שלה. ואם יום אחד ידפקו לכם בדלת שני ילדים פיליפינים ויבקשו מכם להסתיר אותם תמיד תוכל להגיד: 'כבר הסתרתי במשרד'."

עכשיו כולם צוחקים, לא מעניין אותם כלום. אפרת מעיפה את הראש שלה לאחור וגועה בפה פתוח. נעמה מגלגלת צחוק מלא שיניים לבנות. אפילו יניב מחביא חיוך. שתיים משתיים. איזה ערב. אולי זה יזיז אותם סוף סוף מהאווירה המדכאת שלהם, מהחפירות של יניב, אולי עוד נספיק לעשות משהו חכם יותר עם הערב הזה.

"מישהו רוצה לשתות עוד משהו, תה? קפה?" נעמה מחלקת את המבטים בינינו.

אנחנו מסרבים בנימוס. אפרת סוגרת את הג'וינט במאפרה ונשענת לאחור. אנחנו ממשיכים להימרח ככה בסלון שלהם בלי בושה, נושמים את האוויר שלהם, שוחקים את הריפוד של הספות ואת הזמן של ארבעתנו, מתכרבלים כל אחד במחשבות של עצמו. אף אחד לא אומר שום דבר. 

"אמא…"

הקול של ניצן עולה מהחדר שלה. שכחתי בכלל שהיא כאן. נעמה מסתכלת על יניב, יניב מסתכל על נעמה. אף אחד מהם לא קם.

"אמא…!"

"אמא באה מותק." נעמה קמה, עוקפת את הספה ונעלמת במסדרון. זהו, סקס כבר לא יהיה פה הלילה. ילדים ערים זה כמו פצצת נפאלם על המאחז האחרון של מיליציית הליבידו. אנחנו יושבים בשקט, שומעים את הציוצים של ניצן, את קולות ההיסוי של נעמה. אפרת מניחה עלי את הראש. אני מחבק אותה. יניב שולף את הסלולרי. אני מחכה שנעמה תחזור, מסטול מכדי לקבל את העובדה שהערב נגמר, שהפעם נתנהג כמו שני זוגות רגילים שאוכלים ארוחה, מדברים על מה שמדברים עד השקט הראשון, ונוסעים הביתה. 

נעמה חוזרת מהמסדרון, מטופפת ברגליים יחפות, השמלה עוטפת אותה כל כך יפה. היא מתיישבת לצד יניב. הוא מניח את הטלפון בצד.

"נחזיק אצבעות." היא אומרת ונשענת על כתפו. 

"בובי, בוא נזוז." אפרת לוחשת.

"כן," אני אומר, אבל ממשיך לשבת. גם אפרת לא עושה סימנים של קימה. פתאום עוברת בי מחשבה נוראית: זהו, זה הסוף, יותר לא ניפגש. נמאס להם מאיתנו, הם יפסיקו לענות לטלפונים, יתנצלו בוואטסאפ שהם עסוקים, ויעברו לחברים הפוליאמוריים האחרים שלהם. בטח עומדים אצלם בתור, אנשים מגניבים יותר, מעניינים יותר, אצלנו אף אחד לא עומד בתור, אנחנו אפילו לא מכירים עוד אנשים שהם בקטע. זהו, צריך לקום, להציל את מעט הכבוד שעוד נשאר לנו, להשאיר לנו סיכוי כלשהו שהם ירצו להיפגש שוב. אני מרים את המבט אל נעמה ומיד מבין שהכול שטויות, שאלה סתם פרנויות מהחומר של יניב שדופק לי את המוח כמו פטיש של שניצלים. היא מחייכת אליי, נעמה, חיוך עייף אבל אמיתי, חיוך שאוצר בתוכו את הסוד הגלוי של שנינו. לא יעזור לי, החיים שלי דבש. סביבי מגרשים אנשים מהמדינה שלהם, קורעים משפחות, עוצרים ילדות. ואני אוכל טוב, מעשן מלא, טס לחו"ל מתי שבא לי, ושוכב עם אשת איש שלא אמורה לירוק בכיוון שלי.

"קדימה." אני לוחש ואפרת מהמהמת בהסכמה לתוך הצוואר שלי. אבל אף אחד מאיתנו לא קם.

12