search

"הוא דומה לי ואנחנו באותו גובה, אבל נדמה שהוא גבוה ממני בחצי ראש – מנוול"

מתוך קומדיה נושנה

מה שקרה הוא שאלכסנדר גולץ יצא מיריד שעשועים והגיע אל מקום המפגש מחצית השעה בדיוק לפני הזמן הנקוב. בעת ההמתנה למושא אהבתו ליווה בעיניו כל חצאית שחצתה את הרחוב, ונקש בקוצר רוח במקל ההליכה שלו על בימת עץ. הוא חיכה בתוגה ובתשוקה, באמונה קודרת בקיצו הקרב. מעת לעת חייך למחשבה על עברו, והרהר שמא בכל זאת הכול יגמר על הצד הטוב ביותר.

הערב ירד. רחוב הכלב, צר כסדק, התערפל באבק זהוב, מתוך החלונות המלוכלכים זרם הבל מטבח ופיזר באוויר ריח אוכל שרוף וכביסה לחה. לאורך המדרכה שוטטו סוחרי ירקות ובדים והכריזו על מרכולתם בצריחות צרודות. מתוך דלתות בית המרזח נפלטו כל העת אנשים שתנועותיהם איטיות. משיצאו חיפשו קודם כל נקודת אחיזה, אחר כך נאנחו, משכו את כובעם עד גשר האף, והלכו, פניהם רגע קודרים ורגע משולהבים, בצעד ישר במופגן.

"שלום לך!"

אלכסנדר גולץ נרעד בכל גופו והסתובב. היא עמדה לפניו בתנוחה מרושלת, כאילו עצרה על הדרך לרגע ותכף תלך.

פניה השזופים, מלאי המבע, מבטה העצוב וגבותיה המורמות בגחמנות נמנעו מעיניו של גולץ, היא הביטה בעוברי אורח.

"אהובה!" אמר גולץ בתערובת חיבה ומתח, ועצר.

היא הפנתה אליו את פניה וסקרה במבט אדיש וישיר את עניבתו הססגונית, את כובעו בעל הנוצה ואת סנטרו המגולח למשעי הרועד מעט. הוא עוד מקווה לדבר מה. נראה.

"אני…" גולץ לחש משהו והחל לנשוך את שפתיו. לאחר מכן טחב ידו לכיס, הוציא גזיר מודעה והשליך אותו. "תרשי לי…" כעת נגעה ידו בשולי כובעו.

"אם כן, הכול נגמר בינינו?"

"הכול נגמר," חזרה האישה כמו הד.

"אז לשם מה עוד רצית לראות אותי?"

"אין יותר… לשם מה," אמר גולץ במאמץ. ראשו הסתחרר מרוב צער. הוא צעד צעד קדימה, הפתיע את עצמו ונטל יד דקה, כנועה ומלאת בוז ואז שחרר אותה מיד.

"היי שלום," הוא סינן את המילים הכבדות כמו הר.

"את עוזבת בקרוב?"

כעת מישהו אחר דיבר במקומו, והוא הקשיב, משותק מהסיוט המענה.

"מחר."

"המטריה שלך נשארה אצלי."

"קניתי לי אחרת. היה שלום."

היא נדה לו באיטיות והלכה. התברר שבימת העץ היתה חזקה ממקל ההליכה של גולץ. החפץ השברירי העשוי קרן נשבר לרסיסים. הוא הביט בדריכות אל עורפה של הבחורה המתרחקת, אך היא לא הסתובבה אפילו פעם אחת. אחר כך הסתיר את דמותה סוחר פחם עם סל ענקי. פיסת כובע ריצדה מעבר לפינה – זה הכול.   

אלכסנדר גולץ פתח את דלתות המסעדה הקרובה. רעש והמולה שררו פה, קרני שמש התלכסנו וריצדו בגדודי הבקבוקים בנצנוצים מתגרים. גולץ ישב לשולחן ריק וצעק:

"גרסון!"

איש בצווארון מלוכלך וארשת שירותית שוות נפש ניגש אל גולץ בריצה והסיר אבק מן השולחן. גולץ אמר:

"בקבוק וודקה."

כאשר הגישו לו את מבוקשו הוא מזג כוסית, לגם וירק. גיצי זעם נתזו מעיניו, נחיריו התנפחו בטירוף.

 "גרסון!" הצטרח גולץ, "לא ביקשתי מים, לכל השדים! קח את הנוזל הזה, יש די והותר ממנו בכל באֵר, ותן לי וודקה! אחת-שתיים!"

כולם, גם האדישים ביותר, קפצו ממקומם והקיפו את גולץ במעגל. המשרת ההמום נשבע שבבקבוק היתה וודקה אמיתית בהחלט. בלב המהומה, בשעה שכל אחד מהשוהים במקום לגם מעט מים כדי להיווכח בצדקתו של גולץ, הביאו בקבוק חדש חתום.

בעל המסבאה חלץ את הפקק בעצמו בארשת נעלבת ובפנים נפוחות של אדם שנקלע למצב עגום ודו משמעי שלא בטובתו. ידיו מזגו בזהירות וברעד של התרגשות את הנוזל לכוס. הוא היה גאה מכדי לטעום, אך לפתע נתקף ספקות, לגם לגימה וירק: בכוס היו מים.

גולץ היה משועשע ובצחקוקים שקטים המשיך לתבוע וודקה.

קם רעש גדול. פניו המעוותים מפחד של בעל המסבאה נפנו מצד לצד כמו מבקשים הגנה. אחדים צעקו שהמסעדן נוכל, ושלא יזיק לקרוא למשטרה. אחרים טענו בתוקף שהנוכל הוא גולץ עצמו. היו שהזכירו ביראת שמים את השטן. המוחות הקטנים שלהם, המבוהלים מהחיים, סירבו להסבר שלא קשור בשאול.

בעל המסבאה אחוז החום וההתרגשות אמר:

"סלחו לי… בי נשבעתי, אני לא מבין כלום! לא יודע, לא יודע כלום. עזבו אותי לנפשי! אֵם האלוהים הקדושה! עשרים שנה היה לי עסק, עשרים שנה..!"

גולץ קם ונתן לשמן מכה בכתפו.

"חביבי," הוא אמר וחבש את כובעו, "אני לא בא בטענות. הבקבוקים שלכם ככל הנראה עשויים מבד, לא פלא שהכוהל מתנדף. היה שלום!"

והוא יצא בלי להביט לאחור, אבל בידיעה שפיות המומים נפערים בעקבותיו.

דברי ההיסטוריון (שעל פי דיווחו רשמתי את כל הכתוב לעיל) מרגע יציאתו של גולץ אל הרחוב, עומדים בסתירה חדה לעדותו של הקצב.

הקצב טען שאיש צעיר מוזר פנה אל המאפייה וביקש חצי קילוגרם צנימים. ההיסטוריון, שלבקשתו לא אנקוב בשמו, אך הוא אישיות נכבדת יותר מאיזה קצב, נשבע שהוא עמד והתמקח על מחיר הביצים עם הזקנה בפינת רחוב הכלב וסמטת העיוורים.

אך הסתירה הזאת לא מכניסה שינוי משמעותי במשמעות ההתרחשות, ולכן אני עוצר במאפייה.

כאשר פתח את דלתה הביט גולץ לאחור וראה התקהלות. אנשים ממקצועות שונים ומשונים, זקנים, ילדים ונשים הצטופפו מאחורי גבו, החוו מחוות מאופקות והצביעו באצבעם על האיש המוזר שהקים מהומה במסבאה – שיגעון הסקרנות, מהול בבהלת אי ההבנה האפלה, משך אותם בעקבותיו כמו להקת כלבים. גולץ העווה את פניו ומשך בכתפיו, אך מיד פרץ בצחוק. שישברו את הראש – זה השעשוע האחרון שלו.

הוא ניגש אל הדלפק ודרש חצי קילוגרם צנימים מסוכרים. המאפייה התמלאה בלקוחות. כולם, מי לצורך ומי שלא לצורך, שאלו על דבר זה או אחר והציצו בהשתוקקות בפניו הקפואים החמורים של גולץ. הוא כמו לא שם לב אליהם.

במתח הכללי נשמע קולה של המוכרת:

"אדון, מה קורה פה?"

כף המאזניים העמוסה בצנימים לא שקלה יותר מהמשקולת. הבחורה הושיטה את ידה ומשכה בכוח את שרשרת המאזניים מטה, אך כף המאזניים כמו נדבקה למקומה ועמדה ללא ניע.

גולץ פרץ בצחוק ונד בראשו, אך צחוקו הוסיף את הטיפה האחרונה לכוס הפחד שהשתלט על הנוכחים. הם התפזרו בדחיפות ובצעקות. הילדים שנדחסו בדלתות צעקו כאחוזי דיבוק. הנערה המוכרת עמדה מבולבלת וסמוקה מבהלה.

שוב יצא גולץ בטריקת דלתות עד שהזגוגיות הצטלצלו. התחשק לו לשבור משהו, למעוך, להרביץ לאדם הראשון שייקרה בדרכו.

הוא התנדנד, פניו היו חיוורים וגרויים, כובעו מוסט אל אוזנו – הוא נראה כאדם שהשתבשה עליו דעתו. מוטב אילולא נקרתה הזקנה בדרכו. הוא נטל ביצה מהתבנית שהיתה בידיה, שבר אותה ושלף מטבע זהב מהקליפה. "אוי!" צעקה האישה ההמומה, וההמון שמילא את הרחוב החרה החזיק אחריה "אה!".

גולץ מיד התרחק תוך חיטוט בכיסו. מה הוא חיפש שם?

ההמון הקיף את הזקנה וצווח, נחנק, מי מצחוק ומי מקללות חסרות פשר. ידיים חרושות קמטים, חמדניות, שברו ביצה אחר ביצה בפזיזות אחוזת שיגעון. תחולתן נזלה אל המדרכה ונקרשה בכתמים חלקלקים בתוך האבק. אך לא היה עוד זהב באף אחת מהביצים, והפה חסר השיניים התעווה בארשת של בכי ופלט נאצות. מסביבה לעומת זאת אחזו אנשים את בטנם וגעו בצחוק.

בהתקרבו אל הכיכר שלף גולץ מכיסו אקדח, לא פחות ולא יותר, וקירב את הקנה אל רקתו בשלווה גדולה. אותו כתם כובע בהיר שנעלם מעבר לפינה רדף אותו. הוא לחץ על ההדק, קול ירייה מהדהד הפר את דממת הערב, וגופה חמה ומרעידה נפלה אל הקרקע.

מן החי שמרו מרחק של יראת כבוד, אל המת נחפזו כאחוזי דיבוק. אם כך, סתם בן אדם? אם כך, מת באמת? המולת שאלות וקריאות עמדה באוויר. הפתק שנמצא בכיסו של גולץ זכה לפרשנויות אינספור. בגלל חצאית? טפו! האיש שזיעזע רחוב שלם, האיש שעורר הערצה עיוורת באחדים והתנגדות יוקדת באחרים, האיש שהבהיל נשים וילדים, שהוציא זהב ממקומות שבכלל לא היה אמור להיות בהם – האיש הזה מת בגלל איזו חצאית? חה-חה! מה הפלא?!

את ההספדים נשאו מעל גופתו של גולץ בו במקום, ברחוב, בעל המסבאה והזקנה. הזקנה הצטווחה בשמחה:

"נוכל!"

בעל המסבאה קרא בכעס ובהנאה:

"אכן!"

המתגודדים התפזרו יד ביד עם נשותיהם ומאהבותיהם. נדיר היה ביניהם מי שלא אהב את חברתו ברגע זה ולא אחז בידה ביתר חוזקה. היה ברשותם את מה שחסר למת – מותניים לאחוז בהם. בעיניהם הוא היה חלש ועלוב – גם אם מעשה שטן העניק לו תכונות מיוחדות, הרי בסופו של חשבון היה אומלל – זה נעים כל כך, זה נעים כל כך, זה נעים באופן בל יתואר!

אל תעלו ספק בלבכם – כולם היו שמחים. וכשם שהיו מכבים גפרור דולק במבנה עץ, כך כיבו בתוכם את המחשבה: "שמא… שמא היה דרוש לו עוד משהו?"

 

*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה.

כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את פניה. ימים רצופים אחדים היא מסתובבת בשמלה תחתונית, עם סודר צמר קטן על ראשה הבלתי מסורק, ומטאטאה את כל החדרים, וביחוד את הסאלון הגדול והריק, מסירה ברכות את האבק מן הקירות, מן התיקרה ואפילו מן העלה המצהיב שעל צמח הפיקוס הזקן והגבוה. תוך כך היא נושמת כבדות דרך הנחיריים, אינה משיבה על פנייתו של איש, ונעשית כעוסה מאוד כשקוראים לה לחדר האוכל לסעודה.

כך היא צמה במשך כמה יממות מבלי שתביא אל פיה דבר, אפילו לא כוס תה חם. אלא שסוף כל סוף היא מטילה את עצמה למיטה, נשארת כל הזמן אצלה בחדר במצב שאי אפשר לבוא בו בין הבריות, ופורצת בבכיה קורעת לב. זה בכי מיואש, בכי נכאים, היכול להימשך יום שלם ואף יומיים.

"רבונו של עולם", היא פולטת ביבבה כבדה, "הרי נרקבים כאן בבית בלי תכריכים… בעודם בחיים לא מפסיקים כאן להירקב…"

ומילותיה אלה נוגעות עד מאוד ללבה של של אחותה, רחל, עלמה נמוכת קומה כבת שלושים וארבע המצמחת שפמפם נשי. היא נמצאת כל הזמן כאן בחדר, ליד צביה, ומשגיחה עליה. עומדת ופניה אל החלון, היא רואה כיצד השכנה, אשת החבתן, מופיעה בחצר עם שמלנית מופשלת ועם דלי מלא, מורם גבוה עד לכרס ההריון המזדקרת שלה. בין רגליה של החבתנית מסתבכת לה ילדה קטנה עצומת-עיניים למחצה, והאשה מקללת אותה בלי הרף. רחל רואה בעד החלון הסגור, איך מתנועעות אצל החבתנית שפתיה העבות והתפוחות, אבל שום קול היא אינה שומעת. בעיניה של רחל עצמה עומדות דמעות, וכשהיא מסתכלת בעד החלון היא נושכת פרק של אצבע ואינה מרפה מן המחשבה על אודות צביה:

"רבונו של עולם, מה היא רוצה מחיי, הצביה הזאת?

ועוד:

"צביה, את יודעת מה את מעוללת כעת?… צביה…"

היא אינה הוגה-מחדש את המלים אלא זוכרת אותן בלבד.

הדבר קורה בדרך כלל אחרי שבועות, בתקופת תמוז, כאשר בבית הישן והמרושש מגיע מחדש תורם של כתלי הלבֵנים העבים, השקועים כדי אמה באדמה, להזיע. הלבֵנים שבהם מפריחות כתמים המתבלטים על גבי הסיד הלבן. מפיצים סביבם ריח של עובש, מתקתק-תוסס; ריחה של משרפת היי"ש הרותחת, שבה ליבנו אותן אי-פעם. בכל החדרים קריר ושקט אז בשעות אחר הצוהריים, ורק בחדר האוכל רובץ-נשען על הספה פוזיס הזקן, אב הבית. הוא עיוור, ומעפעף בעיניו הסומות, שאינן אלא שני חורים לבנים, מטה-אוזן לקול הבכיה הנמשך ומגיע מחדרה של צביה, ורוצה לדעת:

"מה היא בוכה שם, צביה?"

מרוב שיעמום הוא מתגרד בראש השיבה שלו ובזקנו. מפהק פיהוקים גדולים ממושכים ותוך כך הוא ממלמל בפיו המתוח לרווחה ובלשונו העצלה-רפוייה מאוד:

"אך, 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו…גוטניו…"

הוא מחכה:

יקותיאל הכורך, השמש מפותל השער של הקלויז הסדיגוראי, יציץ לכאן מאוחר יותר כדי לראות אם אין בשבילו איזו כוס תה, ואז הוא יעכב אותו קצת ויספר לו, שהן מרשעות גדולות, הילדות שלו.

"מרשעות מרושעות…"

בכלל הוא ינהל איתו שיחה על העיר, על אנשים ועל עצמו, על קלמן פוזיס בכבודו ובעצמו, על עסקיו לשעבר: פעם אחת הוא רכש בפרוטות יער, הזאוואלינה קראו לו. הוא זוכר זאת כאילו זה קרה היום:

"אז חטבו וקיצצו בה, בזאוואלינה, חטבו וחטבו אולי שתים עשרה שנים רצופות, והארנק היה מלא. יקותיאל הרי יודע, שפעם היה הוא, קלמן פוזיס, החכם… אבל אחר כך, כשהגלגל התחיל להסתובב אחרונית, נהייתה לאה, עליה השלום, זוגתו, לחכמה, מפני שהיו לה קרובים עשירים. עכשיו חושבים עליו, על קלמן, ילדיו שלו שהוא טיפש".

"פכֶה! מה יאמר על כך יקותיאל?"

אבל יקותיאל הוא פיקח, בעל הלצות ושתקן. יש לו זקן פשתן שופע וגם גבות פשתן שופעות בהתאם, וכשהוא נכנס לבית הוא מביט בפוזיס הזקן מרחוק בעיניו הפקחיות, וחיוך מרחף על שפתיו החשופות תחת השפמות המקוצצות שלו.

"מה כבר יכולים להגיד?" הוא צועק לעבר פוזיס העיוור. "רע, רב קלמן, רע ומר להיות קבצן ביום קיץ ארוך כל כך!"

הזקן מאבד בבת אחת את הרגשת החשיבות שלו; הוא אינו יודע למי מתכוון יקותיאל, לעצמו או אליו, אל פוזיס שירד מנכסיו. לזמן מה הוא רובץ כך, אדם של כלום, ומעפעף בחורי העין הסומים הלבנים הטיפשיים והמבויישים.

"שב, יקותיאל".

"רב תודות, רב קלמן".

שהייה.

"פעם היו שָנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן"

"ואינן, יקותיאל".

"אינן, רב קלמן".

הזקן מתהרהר.

"בן כמה אתה, יקותיאל?"

איש אינו עונה.

הזקן רוצה לדעת מה צורה יש עכשיו לעולם, שזה שתים עשרה שנה לא ראה אותו; מה מראה יש עכשיו ליקותיאל.

"יקותיאל?" הוא שואל בזהירות, כאחד הצועד על קצות האצבעות, "אצלך כבר האפיר הראש, יקותיאל?"

אבל יקותיאל כבר איננו. הוא הבחין שבבית המצב איכשהו איננו כתמול שלשום, ושכוס תה כבר לא תגיע כל כך מהר, והוא התגנב ויצא בחשאי. ופוזיס הזקן שוב שוכב לבדו בחדר האוכל הרחב, ושומע את בכיה הטורדני של צביה מגיע מן החדר הרחוק. משעמם לו והוא מחכה: בשעה החמה של חמש אחר הצוהריים מתמתחים צללים על גבי העיירה הקטנה מרוצפת האבנים. החוץ הלוהט יהיה אז מת, והדוור המקומי ייחפז לאורך הסימטה הצרה, ואולי ייכנס לכאן וישאיר כאן מאה וחמישים רובל בדיוק, עם כרטיס שעליו רשום גם כן בדיוק:

"בפקודת בנכם הגביר, אני שולח לכם רצוף בזה" וכן הלאה.

וזה יהיה שלוח משמואל, בנו היחיד, שיש לו אי שם בסביבות יקטרינוסלאב כמה משרפות יי"ש משל עצמו, והוא שולח לכאן מדי חודש סכום כסף למחייה.

אבל הדוור מגיע לעתים כה רחוקות, בסך הכל פעם בחודש. הימים מתמתחים קיציים, ארוכים כל-כך, וצביה בוכה. הזקן מקרצף את ראשו האפור, את זקנו, וממלמל עם כל פיהוק מתמשך ארוכות:

"את, 'תָה, רבונו של עולם! גוטניו… גוטניו…"

 2

קורה:

משמואל, הבן העשיר, מגיע מכתב, שצביה תבוא אליו. הכלה, אשת הבן, מוסיפה תוספת משלה:

"עכשיו צביה כבר לא תתחרט."

ועוד: "אם חסרה איזו שמלה, זאת לא תהיה מניעה".

ברור כאור היום, שמדובר בשידוך. החתן הוא לא אחד מן הרחוב. אם הוא מוצא חן בעיני שמואל וברכה, מסתמא הוא אינו מחפש פנים יפות. והעיקר אצלו הוא ה"אדם" עצמו, לא "המדרגה".

הזקן נסער. בשוכבו על הספה הוא אינו חדל לעפעף בחורי הלובן העיוורים שלו, והוא שמח:

"אלא מה? שמואל… לא ידענו קודם שהוא יחפש וימצא חתן בשבילה ?"

הוא ממש מת מרוב רצון לדעת מיהו החתן, ובעיקר – מי המחותן, המחותן החדש. כדי להיוודע אם במכתב של שמואל נכללו כמה מלים בעניין זה הוא אינו חדל להחניף לבנות:

"תגידי לי, רחל-נשמה, כמה משרפות יי"ש יש לו לשמואל משל עצמו?"

הוא יודע כי בעיני הבנות שמואל הוא מורם מעם ומוכתר, ומשום כך אין הוא חדל לדבר אל עצמו:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל… נסע אחרי החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי; ועכשיו, אומרים, הוא לובש כפפות "משפך"1, מגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר, וזקן יש לו בוודאי שופע, שחור, אַ? רחל'ה, נכון ששחור?"

אבל הנשים הצעירות סבורות שדווקא אימן, לאה עליה השלום, היתה החכמה, ואילו את האב העיוור, הן חושבות לטיפש. משום דרך ארץ הן שותקות, אך הבעת פנים יש להם כאילו היו חושבות:

"לא עלינו… יש כאן למי לענות?!"

במשך ימים אחדים הבית מלא בשאון נרגש אך מוסתר. בחדרה של צביה נמצאה כל העת אשת הדיין המקומי, אשה משכילה שהיתה פעם חברתה של רחל ועכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים. היא חונכה באיזו עיר גדולה אצל סבא-חורג אדוק. היא תופרת בשביל צביה זוטות ומדברת בביטחון כזה, ממש כאילו היתה מומחית גדולה בעניינים האלה ומכירה איזו השבעה היפה לנשיאת חן בעיני החתן, יש לה גם איזה צמחים…

סוף כל סוף צביה נוסעת לה. לפני הבית עומד בעל-עגלה שכיר ומטפל במזוודת הקש הקשורה של צביה, ורחל אף היא עומדת שם עם דמעות בעיני-הרחמנות המלוכסנות שלה ועם כאב-קנאה מוסתר, שהיא לעולם לא תיתן לו ביטוי במלים, והיא ממששת את הכרית בעגלתו המחופה של בעל העגלה:

"לפחות יהיה לה נוח לשבת, לצביה?…"

אלא שארבעה שבועות לאחר מכן חוזרת צביה מצומקת ופניה שזופים, כאילו חזרה ממקום-מרפא, עם תוספת יאוש חדש בלב ועם כאב ראש אדיר מן הלילה ללא-שינה בקרון הרכבת.

כשהיא יורדת לאיטה מן העגלה, היא עדיין מחייכת, כאילו היא מרוצה מכך שחזרה הביתה. גם בבית שוררת מעין אווירת יום-טוב. את השולחן בחדר האוכל מכסה מפת-שולחן צהובה רעננה מגיהוץ. שותים תה. הדיינית המשכילה גם היא כאן, וצביה מעווה את פניה ומתלוננת על כאב ראש ועל החתונה הרעשנית שחגגו שם, בבית החותן של שמואל.

"אוי לי, היא גונחת, כל כך הרבה מהומה. אפילו שכשחורקת הדלת נדמה לי שעדיין הכליזמרים מנגנים"

הזקן שוכב מן הצד על הספה ומעפעף בחורי-הלובן העיוורים שלו.

"נו, הוא שואל, ואיך זה נראה אצל החותן בבית? המחותן עשיר, אַ? נוהגים שם ביד רחבה?…"

ועל המכתב ששלח שמואל לפני חודש כבר איש אינו מדבר. צביה ישנה בחדרה במשך יממה וחצי, וכשהיא קמה משנתה עדיין מזמזמות אצלה האוזניים, ועם כל חריקת דלת נדמה לה שכליזמרים מנגנים, או שהרכבת צופרת. ושוב נמשכים ימי קיץ ארוכים. לבית לא נכנס איש, וקריר בבית. והזקן שוכב לבדו על הספה. מרוב שיעמום הוא מתגרד בראשו האפור ובזקנו וממלמל עם כל פיהוק מתארך:

"אך 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו!… גוטניו!"

3

אלא שיש שקורה:

פעם מגיע מברק משמואל, הבן העשיר, המודיע שמחרתיים הוא חולף בנסיעתו על פני תחנת רכבת קטנה בסביבה. הוא ממהר לחוץ לארץ למקום מרפא, ומבקש שיבואו לתחנת הרכבת לפגישה.

השעה שעת טרם-שקיעה והיום כל כך בהיר ומתוק, יום שלהי קיץ. פוזיס הזקן שוכב אז על הספה בחדר האוכל ומחכה שילבישו לו את הקפוטה השבתית ויוציאו אותו לטיול כלשהו ברחוב. לפני זמן לא רב נפטר כאן בעיירה בעושר מי שהיה במשך שנים רבות שותפו, ישראל קיטיוור, ונטע-הרש, נכדו של קיטיוור, משפץ עכשיו את בית זקנו, ומוסיף לו אכסדרה חדשה עם גג המשתלחת אל תוך כיכר השוק. הזקן שוכב על הספה ומעלה לנגד עיניו, כיצד בעוד שעה קלה יעמוד, עיוור כפי שהינו, שם בשוק ליד הבית הנבנה והולך. הוא יעמוד שם בקפוטה השבתית שלו, ובמקלו יצביע לנטע-הרש:

"אתה רואה, נטע-הרש, הנה כאן, במקום שבו אתה מוסיף את האכסדרה, זכור לי שהיתה פעם תעלה, אז כדאי לעשות חפירה ולוודא שהקרקע תחזיק מעמד.

וסביב-סביב יעמדו אנשי העיר ויביטו:

"אלא מה?", משוחחים, "קלמן פוזיס… פעם אחת בחיים הוא בנה?!"

הזקן משתוקק, כל כך מתחשק לו ללכת לשוק לביתו של קיטיוור.

"נו, רחל-נשמה! הוא שואל בכל רגע, איפה היא כבר הקפוטה השבתית?" אבל רחל אינה עונה. בבית התרחש דבר מה. הגיע המברק של שמואל, שכנראה נמסר לנערות בחדרן, בעד החלון, והבשורה אומרת שמישהו ברח משם בחיפזון. עכשיו כבר שוב נמצאת כאן הדיינית המקומית. הכל מדברים ביחד, והשאון החגיגי נכרך סביב גופיהם של האנשים. נדמה כאילו ברגע הייאושי האחרון נושע הבית פתאום, בלי כוונה ולתמיד-תמיד. האם אין קשר בין המברק למכתבו של שמואל מתחילת הקיץ שבו הזמין את צביה אליו?… האם אין הוא נושא איתו עכשיו את הישועה ישר לכאן, לבית? מסתמא הוא אינו נוסע לבדו…

בעיני הרחמנות המלוכסנות של רחל עומדות דמעות. היא מביטה, מחייכת, ואינה יכולה לדבר. ופתאום היא מטילה את עצמה על הכיסא, שעומד בפינה בצד, ומתפרצת בבכי:

"שמואל!… שמונה שנים לא ראינו אותו, שמואל!…"

ונדמה כאילו היא קוראת לו, והוא נמצא כאן בחדר הסמוך.

***

למחרת עסוקות הבנות כל היום בעשייה. הן עמלות.

אופות עוגיות ושאר דברי מתיקה לדרך. שוטפות מטפחות אף, מגהצות בעצמן לעצמן מיקטורנים לבנים קטנים. החלונות פתוחים. המשרתת חושדת ברחל שהיא מסלסלת את שערותיה, והזקן רובץ בחדר האוכל על הספה ונדמה לו , שהמחדר השלישי, היכן שהבנות עומדות ליד השולחן ומציגות עליו מדי פעם את המגהץ הלוהט, הוא שומע תכופות מישהו נותן קולו בשיר… הוא מפטפט עם יקותיאל, השמש נפתל השיער של הקלויז הסדיגוראי:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל, אַ? נסע אחר החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי… ועכשיו הוא עשיר, שמואל, עשיר גדול".

כשהוא משתתק הוא מעפעף בעיניו הסומות ומשווה לנגדן כיצד נראה עתה שמואל:

"זקן שופע צריך להיות לו, שחור… הוא לובש כפפות "משפך" ומגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר… שמואל!…"

בלילה הוא כמעט אינו ישן, ובבוקר, כשהוא יוצא החוצה במעפורת הנסיעה יחד עם הבנות אל הכרכרה שכורה של בעל-העגלה, הניצבת מחכה לפני הבית, הוא אינו ממהר לתפוש בה את מקומו; עיוור הוא מקיף את הכרכרה וממשש, כדי לדעת אם יש לה חופת עור, ונדמה לו שבצל, בסימטה מרוצפת האבנים, עומדים זה אצל זה אנשי העיר ומביטים:

"קלמן פוזיס נוסע לפגוש את הבן".

"יש לכרכרה חופת-גג", הוא שואל?… אַ? יֶשנָה?"

חולפים על פני וורסטאות ונוסעים סביב-סביב בדרך הדואר הרחבה. יושבים בכרכרה מקושטים, בהרחבת דעת של יום חג, ממש כאילו היו נוסעים לחתונה, וכועסים על הזקן, מדוע הוא אינו סותם את פיו ולו לרגע. אבל כשמגיעים כבר לתחנת הרכבת הקטנה, רק אז מבחינים, שיצאו לדרך מוקדם מדי, ומשתעממים במשך שעות ארוכות. הרכבת של שמואל היא רכבת לבעלי כרטיסים בלבד, חזקה כחוט ברזל ומהירה. כשאך היא מגיעה לתחנת הרכבת נשמעים בבת אחת שני צילצולים, ולממונה במדים המקושטים אין דרך ארץ בפני איש כאן בתחנה הקטנה והא ממש פושט את העור, תובע שישמיעו את הצלצול השלישי:

"גמרתם? אַ?"

על הרציף מתהווה התרוצצות, ומתוך ההמולה מזדקר בריטון חזק, עסיסי, בטוח בעצמו:

"אבא! אני כאן! בחלון אני עומד!"

בחלון של הקרון ניצב גבר צעיר רחב-חזה ובעל זקן שחור שופע, ועינים קצת מחוצפות, כאילו נמשחו בלאק. זהו שמואל העשיר, הבן המאושר שמואל. הוא מושיט כלפי מטה את הזרוע ללחיצת יד, והזקן עומד ליד החלון מזועזע, מבועת, מרעיד. הוא מעפעף נמרצות בחורי הלובן הסומים, הוא מחפש בכל עשר אצבעותיו הרועדות את היד, והבנות מגביהות את מרפקיו ומסייעות לו למצוא אותה. הנה הוא כבר תפש אותה סופסוף, את היד. הוא מגשש סביבה בכל עשר אצבעותיו הרועדות, ממשמש אותה סביב במהירות ובוחן אותה:

"זו היד של שמואל, הוא שואל, אַ?… היד של שמואל?…"

אבל הממונה המקושט והמחוצף כבר השמיע את הצילצול השלישי והרכבת כבר זזה. אצבעותיו של הזקן ממשמשות לעוד זמן מה באוויר בתחושה שהן עדיין נוגעות כאילו בחלקלקות הקטיפה של כפפת זאמש חדשה, ואז הן נושלות למטה לאיטן.

עכשיו יסעו בחזרה הביתה. בין כה וכה כבר לא נותר זכר מן הרכבת, שנעלמה אי שם במרחק אל תוך הקפל שבקצה האופק השלהי-קיצי. יושבים מחדש בכרכרה ומחפשים בתא המחופה. איבדו כאן מפית מלאה עוגיות סוכר לבנות טריות. אבל לשם מה בעצם גררו לכאן את עוגיות הסוכר?!

שותקים. סוסיו של בעל העגלה עייפים, בקושי גדול הם מטלטלים את עצמם; והפעמונים שעל צוואריהם כמעט שאינם מצלצלים. אבל גם צילצול הפעמונים החלוש והיגע הזה מגרה את עצביה של צביה ומביא אותה לכלל כעס:

"רבונו של עולם, היא תשתגע מהפעמונים האלה!"

בעמק רחב, שיפועי, מוכרח בעל העגלה לעצור ולהסיר סופסוף את הפעמונים. משמאל, על גבי יער גמדי רחוק, עומדת השמש המוגדלת בשקיעתה. יש לה סביבה נחל קולח, צהוב ונקי כמו עינבר טהור, ופס וורדי וקצר נמשך על פני האופק והוא יונק ממנה ממרחק. אבל נדמה שם שהיא אף פעם לא תשקע, השמש הזאת, ותישאר תלויה, כמו פעם בימי גבעון העתיקה.

הזקן כבר עשה את שלו. הצטעקו עליו, מדוע הוא מדבר, והוא השתתק. הוא רק עיפעף עיפעוף אחד בבחורי הלובן הסומים שלו וחייך לעצמו אל תוך זקנו:

"פכה!… הן חושבות אותו לטיפש, הבנות שלו".

מיטלטלים באיטיות הביתה, בלי פעמונים. רוצים כבר להיות בבית ומה שיותר מהר; ושותקים.

עכשיו בוודאי כבר לא יתחדש שום חידוש בחיי הבית המרושש. בקיץ בשנה באה כשיגיע תורם של כותלי הלבֵנים העבים להתחיל להזיע מחדש, שוב תסתובב צביה בתחתונית בלבד ובעקשנות תתאטא את כל החדרים. היא לא תאכל ולא תשתה ובסופו של דבר תטיל עצמה אל המיטה בחדרה ותפרוץ בבכי. פוזיס הזקן ישכב אז פעם נוספת בחדר האוכל הצונן על הספה ויעפעף בחורי הלובן הסומים שנעשו צרים יותר. הוא לא ירצה שיקותיאל השמש יבין מה פירושו של הבכי שבוכה צביה, ולשם כך ינהל איתו שיחה:

"היו פעם שנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן".

"ואינן, יקותיאל, אַ? חלפו כמו צל".

 "יום אתמול כי עבר, רב קלמן".


יאשה הֵיין התעורר כשעוד היה חושך בחוץ, הרבה לפני שצלצל השעון המעורר, בשל איזה שקט מוזר שמילא אותו מבפנים.

הוא לא הרגיש טוב עוד מאמש: מעין תחושת טרום שפעת. כל השרירים והמפרקים דאבו, הראש כאב, גלים של חולשה נוראית שטפו אותו מדי פעם.

המדחום הראה שלושים ושבע ונקודה שתיים – לא שזה חום גבוה, אבל זה יכול להיות חום תת פיברילי – ואולי אף גרוע מזה. לפני השינה לקח יאשה שני אספירינים מתמוססים במים, הזליף טיפות אף, אפילו שעוד לא היתה לו נזלת, וביקש מאשתו שתצייר לו רשתות יוד על הגב – כדי שלא יתפתח שיעול. הוא לא יכול לקחת יום חופש למחרת, הוא מוכרח להגיע לעבודה גם אם זה סוף העולם.

לפיכך ישב יאשה במיטה, מכורבל בשמיכה, והרגיש נורא. החזה והבטן שלו – ובעצם לא רק החזה והבטן, הגוף כולו – כאילו היה ממולא בצמר גפן מתוק קרוש. או בג'לי תפוחים קר. אבל הדבר העיקרי היה השקט הזה… השקט המוזר הזה. ללא ספק משהו השתבש בו, השתבש מאוד. כעת יש למצוא את אותו גלגל שיניים מקולקל שמפריע לכל המנגנון הסבוך של גופו בן השלושים וחמש של יאשה, המקרטע לעתים, אבל מתפקד יחסית, לעבוד באופן תקין. צריך למצוא ולתקן את המעוות באמצעים תרופתיים. אולי אפילו אנטיביוטיקה – אבל הוא חייב להופיע לעבודה מה שלא יהיה.

יאשה התמתח על המיטה ושכב ללא ניע כחמש דקות, האזין לתחושותיו הפנימיות בתשומת לב, כמו מישש את עצמו מבפנים, עצר בזהירות על כל איבר ואיבר – האם הוא בריא?

הגרון לא כאב. לא היו לו שיעול ונזלת, ושום צריבה בעיניים. אפילו כאב הראש מאמש עבר לחלוטין. בקיצור, זה לא נראה כמו צינון ובעצם גם לא כמו שפעת. סביר יותר שזה משהו שקשור בלחץ דם – תנודות כלשהן… יאשה היה רגיש מאוד לשינויי מזג אוויר. או שזה הלב – הרי יש לו טכיקרדיה מהילדות.

יאשה הושיט יד אל שעונו. הוא חיכה עד שמחוג השניות יגיע לשתים עשרה, ואחז את יד שמאלו בימינו כדי למדוד דופק. אחר כך הניח את ידו על עורק הצוואר. אחר כך על בית החזה.

לאחר מכן נגע בכתף הגרומה של אשתו, שנמנמה לצדו, ואמר בקול שקט: "אירה. נראה לי שחליתי."

"ממממם," היא געתה בארשת של סבל, והסתובבה לצד השני.

"אני חולה," הוא אמר בקול רם יותר.

"תמיד אתה חולה. אם לא דבר אחד, אז דבר אחר. תן לישון." אבל היא פקחה את העיניים. "מה הפעם?"

"יש לי משהו," גמגם יאשה וליקק בקצה לשונו את שפתיו הקרות, "נראה לי שהלב שלי לא דופק."

"א-לו-הים-מה-זה-הקש-קוש ה-זה?" חילצה מעצמה אירה בקושי תוך כדי פיהוק כבד, ועצמה שוב את עיניה.

***

יאשה קם והלך למטבח. הוא הניח את ידו על החזה שוב. שקט, שקט מוחלט שרר בפנים. הוא הדליק את הקומקום החשמלי – הקומקום שרק בעצבנות ודרש מים. יאשה מילא אותו והדליק שוב. בו ברגע אחזה בו בהלה אמיתית. "אם באמת נעצר לי הלב," חשב יאשה,"זה אומר שתכף אמות. עוד שנייה. טוב, אולי עוד שתי שניות. לא אספיק לשתות תה. כנראה לא אספיק אפילו לקחת את הכוס מהמדף."

יאשה דידה אל ארון המטבח וחטף כוס. ובכן, הספיק. אבל מה זה אומר? זה לא אומר דבר. כך או כך זה יקרה, בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אם הלב לא פועם זה אומר שהדם לא זורם בוורידים, כלומר… מה? משהו עם החמצן. כנראה מתפתח מחסור בחמצן, ובעקבות כך אדם לא יכול לנשום ומת במהרה. כן, האדם מפסיק לנשום… יאשה עצר את נשימתו. לפתע הבין שאינו חייב כלל לנשום. כלומר, הוא יכול לנשום, אבל רק מתוך הרגל, ואם ירצה יוכל להסתדר בלי זה – ככל שיתחשק לו.

"אמבולנס! תקראי לאמבולנס!" הוא רץ בחזרה לחדר שאשתו ישנה בו.

"מה אתה צורח?" היא התעוררה סופית ונראתה עצבנית ולא רעננה.

"אני צריך אמבולנס! אני לא נושם!" 

"לבית משוגעים אתה צריך, יאשה. מה אתה מקשקש? אל תבלבל את המוח."

יאשה נשען על השידה והליט את פניו בידיו. היא יצאה מן השמיכה, תקעה את רגליה הקוצניות בנעלי בית עם פונפונים והביטה בו כמעט בהשתתפות.

"אם אתה ממש צריך, תזמין בעצמך. תתקשר אליהם ותגיד להם בדיוק ככה: 'שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס כי הפסקתי לנשום, וגם הלב שלי לא פועם.' אולי מישהו יגיע. אולי אפילו יתנו לך חופשת מחלה – עקב אובדן כושר עבודה. כשהראש חולה, הרי, גם זה עניין רציני. איך בן אדם כזה יכול לעבוד? בן אדם כזה…"

יאשה התנתק כהרגלו והפסיק להקשיב. הגירוי המונוטוני הטורדני שנע עם רעייתו (מפה לשם בחדר, הלאה – לאמבטיה, למטבח, שוב לחדר), נשמע כמעט מרגיע – קליפות מילים שלא אומרות דבר, נטולות משמעות, נטולות ליבה.

לפני חמש עשרה שנה כמעט, התחתן יאשה עם האישה הזאת לא בדיוק מתוך אהבה – אבל משהו דומה. ואולי לא מתוך אהבה, אלא מתוך טיפשות נעורים. ואולי כי פשוט הכול הוביל לזה, היא היתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, ואמא שלה היתה מבוגרת ממנו בשלושים שנה, ושתיהן ידעו היטב כיצד להתמודד עם נער בן עשרים בעל אף ארוך. בקיצור, המניעים שהניעו אותו אז לא היו ברורים לו כל כך כעת. אמנם, אם היה רוצה לרדת לשורש העניין, בקלות היה יורד לשורשו – ואם עד כה לא עשה זאת, זה רק מפני שלא חש בזה צורך כלל. אם כי, היה מה שהיה בהתחלה, כעת קשרו ביניהם דברים רבים – השנים שחיו ביחד, החפצים שקנו יחד, המריבות שבמהלכן מצצו זה את לשדו של זה ביום ובלילה כמו ערפדים מוכי טירוף, טרחנות, מרמור הדדי, ושלל דברים אחרים.

כעבור שנה בלבד מאז החתונה, במהירות אכזרית, כמו לכלוכית שנשארה בלי מחלצותיה בחצות, כמו איש זאב שמצמיח פרווה בירח מלא, היא הפכה לאמא שלה. ואילו אמא שלה היתה אישה רגזנית, נוחה להיעלב ודברנית בלתי נלאית.

להימלט על נפשו? כן, בזמנו טיפח יאשה חלום על שיחרור. אך במציאות מעולם לא הוציא לפועל שום ניסיון בריחה. במקום זה הוא פיתח אמצעי הגנה פסיכולוגי פשוט, מעין טקטיקה: כשדיברה יותר מכמה שניות, לחץ בראשו על כפתור לא נראה, שאחראי לקלט דיבור אנושי. הקול שלה נשמע – אבל כך לא דמה אלא לרחש של הים, נאמר, או לחריקת צמיגים של מכוניות בעת עצירה פתאומית.

במחשבה בוגרת החליט יאשה בכל זאת לוותר על זימון האמבולנס: עד שיגיעו, עד שפה, עד ששם… הוא עוד עלול לאחר לעבודה. מלבד זאת, מי אמר שהרופאים שעובדים בעזרה ראשונה מבינים משהו? גברים עגמומיים, עייפים וטרוטים ממשמרות ליליות? "עכשיו מוטב להירגע קצת," חשב יאשה, "לשתות תה ולנסוע לעבודה. ובערב ללכת למרכז רפואי פרטי, לרופא מומחה טוב."

זמזום רוגז מילא את כל החדר וניסה לחדור לתודעתו של יאשה בעיקשות, עד שלבסוף פינה את כל המכשולים בדרכו והצליח לחדור פנימה: …מה, אתה לא שומע…? כאילו… החביתה… לא שומע… כמו גולם… החביתה… עד שקמתי… תתקרר… אם כבר נאלצתי… לך…

***

"כתב עת כביר" היה שמו של כתב עת שנפתח ונסגר לסירוגין כמו מעלית מקולקלת שנתקעה בין הקומות, והדבר נמשך כבר שלוש שנים.

אף על פי כן, ב"כב"ר" עבדו אנשים. המצב הרעוע הטריד את האנשים רק בהתחלה – אט אט הם התרגלו ונרגעו. "אתם יודעים אם הוא כבר מצא?" שאלו העובדים זה את זה בשקט. "כן, ככל הנראה הוא מצא."

המנהל הפיננסי שלהם היה מעין קוסם. תכונה קסומה אחת לפחות היתה לו בוודאות: תמיד הוא מצא מימון.

יאשה הגיע לישיבה בזמן. כדי להספיק הוא רץ כל הדרך מהרכבת התחתית, ואחר כך רץ במסדרון הארוך והאפרורי של המערכת. למען האמת, מה שדירבן אותו למרתון ההרואי הזה לא היתה הדייקנות, אלא התקווה הסמויה שלהתעמלות מעין זו תהיה אולי השפעה ממריצה על לבו, אבל… אותו השקט הצמרי שרר בחזה.

העורך הראשי, ולדימיר ולדימירוביץ' שבלוב, הריץ את הישיבה בקצב של מכונת ירייה, ובתוך חמש דקות היא נגמרה.

רק לפני כמה שבועות שוב קם "כב"ר" לתחייה, ומהסיבה הזאת שבלוֹב (או פשוט שבלול, בפי ידידים) היה בלי ספק במצב רוח מרומם: בעיני הכפתורים הנוצוצות שלו, התבונן בכפופים לו במבט ידידותי והסיט בתנועה גנדרנית את מחלפות ראשו הסוררות שנתלו משמאל בקווצות שחורות ארוכות, וסירבו להסתיר את הוד הקרחת הלחה של העורך.

לאחר הישיבה, כרגיל, פנו רבים אל הקפטריה, לחטוף משהו. יאשה נמשך בעקבותיהם, אבל שינה את דעתו בחצי הדרך. זיכרון ארוחת הבוקר עוד היה טרי מדי… התה הניגר אל הגרון בזרם רציף חם, גורף שאריות ביצת עין בעקבותיו… כלל לא צריך לבלוע אותו… הנוזל יורד בחופשיות במורד הקיבה… בצליל פעפוע קל – כמו פלג אביבי הזורם דרך רשת ניקוז אל הביוב…

יאשה עמד זמן-מה, לאחר מכן פנה לאטו במסדרון צהוב הקירות. הוא הזדחל בגמלוניות אל משרד הקובייה שלו. הדליק את המחשב. משהו נאנח בכאב בתוך קופסת המחשב, לאחר מכן שרק באכזבה, והחדר נמלא בטרטור רם וכבד. יאשה פתח את ה-word. הוא הביט בעצב במסך המרצד, הניח את ידיו בהבעת גועל על המקלדת האפורה המטונפת. מישש מתוך הרגל את הבליטות הקטנות באותיות "a" ו"o" – ההקלדה העיוורת המהוללת. היום הוא היה צריך לכתוב כתבת תחקיר מוזמנת גדולה (המזמין הוא המשקיע החדש של "כב"ר", דרך אגב). הכתבה מיועדת למדור "נושא השבוע". והוא יקבל עליה בונוס.

"העיקר לא לחשוב על הנשימה," אמר לעצמו יאשה, "לא לחשוב על הלב. לחשוב על מיסים. ועל שחיתות. אני כותב על מיסים בשיטת עשר האצבעות, מהר-מהר, אני רושם, רושם – ולא נושם… אבל זה סתם שטויות, רק עצבים רופפים… אני רושם מהר מאוד – ולא… רושם מהר ומיד הולך לרופא…"

המסך הלבן צייץ ברוגז וצלל לחשיכה. על הרקע השחור הופיעו אצות ירוקות עליזות. מתוך אוקיינוס רחוק מעולם אחר הגיעו דגים צהובים קטנים בשחייה ותקעו ביאשה מבטים בוהים, חסרי פשר מבעד למסך.

***

יום העבודה כבר כמעט הגיע לסיומו, אבל מצב רוחו של ד"ר צוקרבאום היה רע. היציאה הצפויה מהחדר הלבן הקטן שקיבל בו את מטופליו לא טמנה בחובה שום הבטחה נעימה: רק ירקות או כיסונים קפואים לארוחת ערב, ערב ריק, בית ריק, מיטה ריקה. ד"ר צוקרבאום איבד לא מזמן את אשתו.

ד"ר צוקרבאום אולי לא היה הקרדיולוג המוצלח ביותר, אבל היה לו לב גדול. מן הכורח השני הרבה להתחתן עם המטופלות שלו, נשים יגעות בגיל העמידה, הסובלות מאי ספיקת לב. ומן הכורח הראשון "איבד" אותן לעתים קרובות, ובכל פעם התייסר מאוד.

עם זאת, ראוי לציין שמצב הביש הראשון הפריע רק לחייו הפרטיים של הד"ר, ואילו בעבודתו לא התבטא כלל. הוא התייחס לעבודה ברצינות, חש אהדה כלפי כל מטופליו, והחום האנושי הטהור פיצה דיו על חוסר המקצועיות בשאלות מסוימות. המטופלים אהבו אותו, ובמרכז הרפואי המסחרי "מד-לב" הוא נחשב למומחה הטוב ביותר.

גם יאשה היין אהב והעריך את ד"ר צוקרבאום – ועל אף שפגישות הייעוץ של צוקרבאום לא היו זולות כלל, פנה אליו מפעם לפעם בנוגע לטכיקרדיה שלו.

כעת נראתה לו הטכיקרדיה תענוג צרוף – מוטב מאה וחמישים פעימות בדקה, מאשר אף לא אחת.

בקבלה נאמר ליאשה ששעת קבלת הקהל של ד"ר צוקרבאום הסתיימה.

"חמודה, המקרה שלי מאוד רציני, שאלה של חיים ומוות," בירבר יאשה בבהלה. "חמודה, את לא מבינה, אני באמת צריך, באמת…"

החמודה המיובשת בת החמישים הרימה את מבטה למוד הניסיון אל יאשה, בחנה אותו בחוסר אמון ואמרה: "תמתין רגע, אני אנסה, אם הוא עוד בחדר… הלו! לב סמואילוביץ'? זה מהקבלה… יש פה מטופל שטוען שהוא חייב להיכנס אליך… אמרתי לו כבר שנגמרה… הוא אומר שזה דחוף מאוד – למרות שלמען האמת לא נראה לי… רגע אחד… מה שם המשפחה? היין, זה שם המשפחה. מה? טוב, הוא כבר עולה…"

יאשה חטף מידיה את הפתק וזינק אל חדר הרופא.

ד"ר צוקרבאום היה אוהב אדם, וחוץ מזה היום הוא כלל לא רצה ללכת הביתה – כך שהחליט להתעכב קצת.  מלבד זאת, המקרה של יאשה פשוט כל כך – טכיקרדיית סינוס בנאלית… לשמוע את התלונות, למדוד דופק, לרשום וראפאמיל וטיולים באוויר הצח – כל זה ייקח לא יותר מעשר דקות.

אבל ד"ר צוקרבאום טעה.

כעבור שעה ניסה בפעם האחרונה לעשות ליאשה א-ק-ג באמצעות מכשיר אחר, חדיש יותר. בלי תקוות גדולות מולל את פרק כף ידו והסיר בהחלטיות את מדבקות האלקטרודות מרגליו ומחזהו של יאשה. לאחר מכן הביט ביאשה בעצב ואמר: "צר לי מאוד, איש צעיר…"

"מה יש לי?"

"יאקוב מרקוביץ', אנחנו אנשים מבוגרים, נכון?"

"מה יש לי?"

"למרבה הצער, במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם…"

"מה יש לי, ד"ר?" שאל שוב יאשה ומשום מה צחקק.

"צר לי מאוד. עשיתי כל מה שיכולתי."

"מה… מה?"

"למרבה הצער אני נאלץ לקבוע מוות."

***

"מה יש פה לחשוב? דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," הודיעה קלוודיה מיכאילובנה והשליכה את יאשה לתוך מצב של דז'ה וו מייסר.

בפעם הקודמת אמרה חמותו את המילים הללו לפני חמש עשרה שנים. יאשה הכלומניק הצעיר, עם עקבות של פצעי בגרות על המצח, לא מצא חן בעיניה במיוחד. יתרה מכך, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל, ואפילו דחה אותה – כמו כל שאר מחזריה של אירה, שאיתרע מזלם לקפוץ מתישהו לחצי שעה לתה ולהידחק בחלל הצר שבין השולחן, המקרר, אדן החלון והקיר.

אבל דווקא בפעם ההיא שיאשה הוזמן בה לתה, האינסטינקט האימהי והשכל הישר התאחדו בתוך קלוודיה מיכאילובנה, לרוע מזלו של יאשה, והביסו באופן מוחלט את חיבותיה ושנאותיה האישיות. במילים אחרות, קלוודיה מיכאילובנה הסיקה לבסוף, שכבר מזמן הגיעה העת שיהיו לבתה: א. משפחה וב. דירה.

ליאשה הייתה דירה.

יאשה נדחס בתוך הפינה המחניקה של מטבחה בן חמישה המטרים של אהובתו, והרגיש שהוא חרק קטן ביש גדא, שנתקע באמצע רשת קורי עכביש לא גדולה, אבל חזקה וטוויה באופן מקצועי ביותר. קיר המטבח, שלידו הושיבו את האורח, היה מצויד ברדיאטור אימתני (מעין בונוס לתושבי בנייני חמש הקומות של חרושצ'וב), והחום שעלה מהגב אל הראש עירפל את ההכרה והכניס את יאשה למצב של כמעט עילפון. העכבישה האם הביטה בעיניו בדריכות וברוע, העכבישה הבת ליטפה באלגנטיות ברגלה השעירה את בהונו הימנית מתחת לשולחן דרך חור בנעל בית. לא עמדו לו כוחותיו להתנגד.

"… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," אמרה אז קלוודיה מיכאילובנה.

"בסדר," ציית יאשה.

בחמש עשרה השנים הבאות יחסה אל חתנה לא השתנה בהרבה – כמקודם, הוא לא מצא חן בעיניה. גם הדאגה האימהית והשכל הישר נותרו ללא שינוי, לכן בשיחת חירום משפחתית בנושא "הצרות של יאשה", שכינסה אירה, הודיעה קלוודיה מיכאילובנה: "… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודת פטירה – כדי שאפשר יהיה לממש את זכות הירושה על הדירה."

"מה, ללכת איתו?" התעניינה אירה.

"אפשר איתו," פתחה קלוודיה מיכאילובנה בהיסוס. אבל אחרי חשיבה קצרה, הוסיפה: "בעצם, עדיף שתלכי לבדך. המקרה בכל זאת, לא כל כך… איך לומר… טיפוסי. והאלה שם רק מחפשים סיבה להטיל דופי. ובכלל, איזו תועלת הוא יביא? האינטילגנט שלך הרי לא מסוגל לתפוס מקום בתור: מתבייש לשאול: 'מי אחרון?'" החמות זרקה מבט מהיר ביאשה, שישב בכורסא ועשה את עצמו צופה בשעשועון "החוליה החלשה". "כלומר, התכוונתי להגיד התבייש…"

יאשה השתעל בעצבנות.

"טוב, לא מדברים סרה במתים," היא שוב לכסנה את מבטה אל חתנה, "תהיה מנוחתו… למרות ש… גם לא ברור…"  קלוודיה מיכאילובנה השתתקה במבוכה. אבל כמו תמיד, לא לזמן רב: "אפרופו מנוחה. תסלח לי יאשה על חוסר הטקט, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על קבורה. אחרת, כל זה איכשהו לא לפי מנהג אנשים."

"איך תקברי אותו?" הזדעקה אירה. "הוא הרי לכאורה… לא בדיוק מנוח."

"אתן רוצות לקבור אותי בעודי בחיים, או מה?" התערב יאשה.

קלוודיה מיכאילובנה התעלמה מההערה של חתנה. היא עיקמה את פיה התפוח בבוז. אחר כך ירתה בקול צפצפני גבוה, בחיקוי של בתה: "אוי באמת איך, הוא הרי לכאורה, הוא לא בדיוק… אז מה הוא לדעתך?" שאלה לבסוף בקול רגיל.

"לא יודעת."

"מה, לא יודעת?" התרגזה קלוודיה מיכאילובנה.

"זאת שאלה מורכבת."

"אהה, שאלה מורכבת…"

"למה את חוזרת על כל מה שאני אומרת, אמא?" התרגזה אירה בתורה.

"מי מושך מטה את כל הקבוצה?" התעניינה מנחת השעשועון.

"כי אין לי מילים, בגלל זה אני חוזרת אחרייך," קינטרה החמות. "ומה עוד תעשי איתו בדיוק?"

"נו… שיחיה פה בינתיים. אחר כך, אולי הכול מעצמו… נו, כלומר, אחר כך, נראה."

"תודה באמת," התערב שוב יאשה, "לעולם לא אשכח לך את זה."

"מי מפחד משאלות פשוטות? מי ייאלץ ללכת הביתה בידיים ריקות?"

"זה מצחיק אותך?" גערה בו אשתו. "כן, זה מצחיק אותך? כל העניין הזה לא מצחיק בכלל! זאת בעיה רצינית מאוד! באמת, לא ברור מה לעשות איתך! אתה עצמך, מה אתה מציע?"

במטבח צלצל הטלפון.

"מה אתה עומד כמו גולם? תענה לטלפון," פקדה אשתו.

יאשה יצא.

"לפי הסטטיסטיקה, החוליה הכי חלשה בסיבוב הנוכחי הוא מיכאיל," מילא את השקט שנוצר קול גברי נעים, "הוא ענה רק על שאלה אחת. החוליה החזקה ביותר הוא ארקדי. הוא נתן את מירב התשובות הנכונות ושם את הכסף בבנק. אבל בואו נראה…"

"אין לו מה לעשות פה," לחשה קלוודיה מיכאילובנה והנידה בראשה לעבר המטבח, "זה לא לפי מנהג אנשים – להשאיר מת בבית."

"אולגה, מדוע לדעתך מי שצריך ללכת הביתה הוא דווקא מיכאיל?"

"טוב, לא יודעת, אמא…"

"טוב, נדמה לי שמיכאיל הוא כאילו עייף מדי. אני כאילו לא מרגישה בו כאילו פוטינציאל. בתשובות מסוימות לשאלות מסוימות הוא כאילו מבייש את השם, ולא מרגיש את רוח הקבוצה…"

יאשה חזר לחדר בפנים אפורים מסערת רגשות. "מי התקשר?" התעניינה אשתו.

"אתה החוליה החלשה, להתראות."

"תכבו כבר את הכלבה הזאת!" התקוממה חמותו.

"מהעבודה," ענה יאשה בשקט.

"… ובכל זאת נפגעתי מאולגה מאוד, כי אני לא מבין בשביל מה להפוך את זה לאישי ולדבר בצורה מעליבה כזאת, שביישתי את השם וש…"

אירה הנמיכה את עוצמת הקול.

"עכשיו בכל מקרה אין מה לחשוב על הלוויה לפחות חודש," אמר יאשה, לא בלי שמחה לאיד בקולו.

"וזה למה?" צמצמה את עיניה חמותו.

"זה כי…"

***

"…פיטרו אותי."

באותו יום ארור שבו מיהר יאשה אל הרופא, הוא הגיש את הכתבה שלו בלי לקרוא אותה שנית. ולכן הוא לא שם לב לטעות אחת מרה שהשתרבבה עקב החיפזון. גם עורך המדור לא שם לב לטעות, ייתכן שגם הוא מיהר לאנשהו, או חשב על משהו אחר, או שפשוט סמך על יאשה ולכן לא קרא את הטקסט שלו בריכוז. גם העורך האחראי לא שם לב מכיוון שסמך במאת האחוזים על עורך המדור. למען ההגינות, שווה לציין שאת הפשלה של יאשה ראה המגיה, אך החליט בצדק שזה לא עניינו, משום שעניינו – שגיאות כתיב ופיסוק. שגיאות כתיב ופיסוק לא היו בטקסט של יאשה. בקיצור – הכתבה התפרסמה בשלום בגרסה המקורית, ושמו של המשקיע (שמו היה ספיצ'קין, אבל זה באמת עד כדי כך חשוב?), אותו האיש שהחל לממן את כתב העת, ואותו האיש שהזמין למעשה את הכתבה הזאת, נדד בטעות מרשימת האוליגרכים המשלמים מיסים כדת וכדין אל רשימת מעלימי המס הזדוניים.

ההבהרה שפורסמה יום לאחר מכן נראתה עלובה ולא משכנעת.

ספיצ'קין לקח את זה קשה. הוא קרא למנהל הפיננסי אידיוט, לעורך הראשי שרץ דו-פרצופי, וליאשה – ז'יד מסריח, ונסע לטיבט כדי להתאוורר. אבל משום מה בטיבט נהיה לו עוד יותר קשה, הוא נמלא געגועים, חזר כעבור יום והפסיק את המימון. כתב העת "כביר" נסגר.

בעצם, לא לגמרי. המנהל הפיננסי שוב התחיל לחפש במרץ. בישיבת חירום של המערכת התקבלה החלטה על המשך הוצאתו של "כב"ר" בגרסה אלקטרונית, מקוצרת מאוד.

לאחר ישיבת המערכת צלצל שבלול לביתו של יאשה היין והתעניין בעצבנות מדוע הוא לא במקום העבודה. יאשה הסביר בקיצור את המצב, התנצל והבטיח להביא למשאבי אנוש את תעודת הפטירה שלו בהקדם האפשרי. המנהל שתק, התנשף לתוך השפופורת, וכבר התחיל להיפרד, אבל אז שינה את דעתו והחליט בכל זאת לומר את מה שלשמו צלצל. הוא כחכך בגרונו ארוכות והודיע ליאשה שעקב "הסיפור עם ספצ'קין" הוא, א. מפוטר לבקשתו, וב. לפני שהוא הולך, הוא חייב לעבוד בכתב העת עוד חודש אחד, בהתאם למחויבויותיו בחוזה.

יאשה שתק. שבלול המשיך, התנשף עוד קצת, נאנח בכבדות, ולבסוף חילץ מעצמו בחצי שאלה:

"אבל… לאור הנסיבות שלך… הנסיבות המצערות… בוודאי לא תוכל…"

"לא, לא הכול בסדר. אני אסיים את עבודתי. כמובן."

יאשה היה אדם אחראי, ואת מילוי מחויבויותיו החוזיות החשיב לחובה קדושה.

"אם כן." שבלול התעודד משמעותית, "אם באמת…"

"כן, באמת."

"בסדר. להתראות בקרוב, אם כך… אה… ו… שלא תדע עוד צער."

***

מבט מלא תבונה ורצינות. וגם קצת עייף – בגלל העיגולים השחורים סביב העיניים. השיער המתולתל שלא סופר מזה זמן רב מונח באי סדר, אך התסרוקת כלל לא מקלקלת את הפנים, להפך – היא מעניקה להן איזה קסם, מסתוריות מסוימת אולי. יתכן שתמונות בשחור-לבן פשוט תמיד נראות קצת מסתוריות. תמונה טובה. גדולה, מבריקה. הזֵר זול לעומת זאת. חינניות ופעמוניות מלאכותיות זוועתיות למדי.

בתמהיל של עצב וגאווה עמד יאשה בקבלה של המערכת והתבונן בתצלום שלו נתון בתוך מסגרת אֵבל שחורה. כך קרוב לוודאי מתבונן אב זקן בתצלום של בנו שנשלח לחזית לא מזמן.

בנפשו של יאשה השתררה שלווה גדולה עוד מאמש. כן, באותו ערב, אחרי שחמותו הסתלקה לביתה בתום הדיון הנוראי בלווייתו הצפויה, הוא עבר עוד התקף חרדה: אולי בכל זאת זה לא חלום? אבל ההתקף היה קצר יותר מאלה שקדמו לו, והפעם יאשה אפילו לא טרח לצבוט את האף, לנשוך את האצבעות ולהטיח את ראשו בקיר כדי להתעורר. במקום זאת, הוא הזליף טיפות ולריאן, הלך כה וכה בדירה, ישב קצת מול הטלוויזיה ונרדם.

בעבודה קבלו את יאשה יפה, וזה נגע מאוד ללבו. ראשית, באתר של "כב"ר" פרסמו הספד נהדר. שנית, עמיתיו קידמו אותו בסבר פנים יפות, וזאת על אף ששוב מצאו את עצמם הודות ליאשה במצב של חוסר ודאות. כולם השתתפו בצערו, גם בנוגע לפיטוריו וגם בנוגע לפטירתו הפתאומית. הגברים לחצו את ידו הקרה בהיסוס ובאיזו זהירות יתרה, הנשים הציעו לו לטעום שוקולדים עבודת יד. אחר כך כולם הלכו לחדר אוכל (משום מה לא קראו לו), והוא נשאר בחדר לבדו. הוא כיבה את המזגן, לחץ בעכבר על מלבן שחור קטן עם הכיתוב: "כתב מיוחד של כתב עת כביר הלך לעולמו [המשך לקרוא]." הוא קרא שוב.

לאחר מכן פתח את עמוד החדשות: החליטו שלא לתת לו משימות מורכבות יותר, ובחודש הקרוב היה עליו לפרסם חדשות שוטפות באתר "כב"ר".

***

–בקמצ'טקה נפתחת עונת תחרויות הסקי של רוסיה "הרי הגעש של קמצ'טקה"…

–במחוז הריבוני של קוֹרְיָיקְס נעלמו עקבותיהם של חמישה עשר רועי איילים. החיפוש אחריהם נמשך כבר שישה ימים…

–בבירת אינדונזיה נפתחת ועידה בינלאומית בנושא תשתיות…

–בצרפת התרסק אוטובוס של נוסעים בלגים…

–נתמכי הרווחה מעוניינים לקבל שרותי רווחה…

–בעיר נובגורוד התקיים אירוע אתלטיקה קלה לזיכרו של מרשל מרצקוב…

–אפשר לומר שהבחירות לראשות העירייה באורנגוי החדשה הושלמו…

–בסרנסק הסתיימה אליפות רוסיה בהיאבקות רומית-יוונית…

–מדונה ורוג'ר ווטרס שרו למען נפגעי הצונאמי…

–בהונג קונג התקיים מירוץ מכוניות מונעות בפאנלים סולריים…

–גופות הלוחמים בבית ההרוס יכלו להישרף…

כבר שבועיים שיאשה בא מדי יום בהכנעה למערכת כתב העת כביר ההולכת ונסגרת, נובר במבזקי החדשות, מפרסם משהו באתר, אבל הוא עושה זאת מוכנית, בלי שום הנאה, "בלי להט", כפי שנהג לומר העורך הראשי.

החדשות של עולם ההבלים הזה לא מעניינות אותו יותר.

בשבועיים שחלפו גדל הסדק הדק והבלתי נראה בינו לבין שאר האנשים לאין שיעור ונהיה מכשול בלתי חדיר. יאשה נהיה מפוזר, החל לשכוח לדרוש בשלומם של עמיתיו כשהגיע לעבודה, אחר כך הפסיק ללחוץ ידיים, ואחר כך הפסיק לומר שלום כלל. עמיתיו בתורם הביטו בו באיזה אופן מוזר. יאשה נזכר שבדיוק כך הביטו כולם לפני שנה באולה המזכירה, שהגיע זמנה לצאת לחופשת לידה, אבל היא המשיכה להופיע לעבודה עם בטן ענקית, וזה כבר נראה איכשהו לא מהוגן… בכל מפגש איתה היו העובדים מופתעים יותר ויותר, התעניינו בבריאותה בנחישות הולכת וגדלה והביטו בה כמעט בשיפוטיות. הנוכחות שלה טרדה את מנוחתם. אסור היה לעשן בנוכחותה, אסור היה לפגוע בה, אבל בעיקר – הגיע הזמן.

גם בנוכחותו של יאשה הפסיקו לעשן, על אף שהוא כלל לא ביקש זאת. דיברו בקולות מהוסים. והביטו בו כך, כאילו… כאילו הגיע הזמן. הזמן.

גם בבית הכול השתנה. בלי לחכות לסיום הסחבת הביורוקרטית פצחה אשתו בשיפוצים כדי "לרענן" הכול, בלשונה. כעת היו מפוזרים על הרצפה עיתונים מרוחים בסיד, בדבק, ואלוהים יודע במה עוד. ריח אבק וצבע פשט בכול, ובאמצע הסלון ניצב סולם רעוע. באותו המקום, בקרבת הסולם, הציבו מיטה מתקפלת, ובה ישן כעת יאשה, שגורש בבושת פנים מחדר השינה המשותף ("נקרופיליה, דרך אגב, זאת עבירה פלילית אצלנו", הסבירה לו אירה בשלווה, בשעה שהניחה על המיטה המתקפלת מזרן פסים ישן ומרופט, "וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה נוחר חזק מדי. ככה לפחות אני אוכל לישון.")

בבקרים, כשנתקלו זה בזה במטבח, חשו יאשה ואלמנתו באי נוחות כלשהי, ובכל פעם היה נדמה ליאשה שהוא כמו איזה שדון בית.

לאחר מכן הופיעו גדודי שיפוצניקים הלומי חמרמורת וקודרים. הם לא חשו בשום אי נוחות, הם פשוט התעלמו מיאשה. הם דחפו אותו במרפקים כשחלפו לידו בלי שום בושה, שתו וודקה וגנבו נקניק מהמקרר בפנים קודרות בנוכחותו (כמובן, כשאשתו לא היתה בבית). הם לא דיברו איתו מתוך עיקרון. חוץ מאותה פעם יחידה, כשמנהל העבודה אדום הפנים, ליוֹחָה, חייך אל יאשה חיוך רחב וידידותי – שנעלמו מתוכו שתי שיניים בלילה הקודם – וביקש ממנו "הלוואה" של עשרים רובל. למען האמת, מנהל העבודה ליוחה היה גמור כל כך באותו רגע, שיכול היה באותה המידה לפנות באותה הבקשה לארון, או נגיד, לאהיל.

"כנראה גם הם חושבים שהגיע הזמן שלי," חשב יאשה בעצב, ולא נתן עשרים רובל.

***

בערוץ התרבות שידרו תוכנית מעניינת של ה-BBC – אסטרונאוטים אמריקאים סיפרו על הרגשתם בחלל הריק – ויאשה התיישב לראות, למרות שלמען האמת כבר היה עליו לצאת לעבודה.

"ביומיים הראשונים מרגישים בחילה נוראית," סיפר בהתלהבות פרצוף עגול סמוק לחיים, שכמו נועד ללבוש חליפת חלל, "משום שכל הנוזלים בגוף שהשתחררו מכוח המשיכה עולים למעלה, כך שתמיד יש לנו שקיות איתנו… אבל הן לא תמיד עוזרות," הפרצוף גיחך גיחוך גועלי, "ואז הכול עף מסביב, ועד סוף הטיסה מתעופף בתוך המעבורת, וזה מאוד לא נעים, אתם מבינים…"

"במעבורת תמיד יש חדר כושר," הכריז נפיל גלוח ראש בעל שפתיים דקות באופן לא טבעי, "מאוד חשוב לשמור על הכושר בחלל. קל יותר להתאמן בתנאים של חוסר משקל מאשר בכדור הארץ. יש רק בעיה אחת – הזיעה. המים מתנהגים בחלל אחרת לגמרי. הם לא זולגים מטה, אלא הופכים לכדורים כאלה, אתם יודעים? תארו לכם, אתם יושבים על אופני כושר, מדוושים, ועל הגב שלכם מטיילים הכדורים האלה, ועם כל תנועה חדה מתעופפים לכל הכיוונים…"

"אסלה." הפרצוף הראשון שוב תפס את כל המרקע . "הייתי אומר שהבעיה העיקרית של כל אסטרונאוט היא דווקא האסלה. במצב של חוסר משקל קשה מאוד…"

יאשה כיבה את הטלוויזיה, יצא למסדרון, נעל נעליים ופרץ בבכי.

משהו נשבר בו לפתע. את מריטת העצבים המתמדת, את המתח, ההשפלה, ערפול החושים של השבועות האחרונים, החלום הנוראי חסר המוצא הזה (או שאין זה חלום? לא, זה בטוח חלום) הוא סבל איכשהו עד כה, סבל בקושי, אבל החלל… החלל היפהפה, הזוהר, בלי התחלה ובלי סוף, שמשך אותו משחר ילדותו, שהיה חלומו הנכסף ביותר… נלקח ממנו כעת. נעים לרחף בחלל עם ספר ביד, לעוף קצת מפה לשם בירכתי המעבורת ולהיצמד לבסוף אל הצוהר ולהביט אל עבר כדור הארץ הרחוק, אל שובלי האש של כוכבי השביט החולפים… ודאי, ודאי! ללפות ביד רועדת שקית נייר מסריחה, להתחמק מכדורי זיעה חולפים ביעף… בחילה, כאב ראש, אסלה עם רצועות ומאוורר – זה מה שיש שם, באינסוף!

זה לא שיאשה תיכנן לטוס לחלל, ברור שכלל לא התכוון לטוס לשם. אך בכל זאת, עד כה ראה בחלל מעין אפשרות אחרונה, מעין יציאת חירום למקרה קיצון. כשאין שום מוצא אחר.

"איזה חיים," חשב יאשה בקול רם ונכנס לחדר בנעליו. הוא השעין את ראשו אל החלון הרטוב. "צריך ללכת לעבודה… איזה חיים… איזה חלום מטופש… אבל עכשיו אני יכול כמו ההוא בסרט 'לקום אתמול בבוקר'," יאשה פתח את החלון וטיפס אל אדן החלון, "מה שמו… מתחיל ב-מ'…" יאשה עצם את עיניו וקפץ מהקומה השניים-עשר.

הרחוב בשעות הבוקר פגש אותו בחריקה הרמה הרגילה. מסביב לבית, כבר כמה ימים, היו עבודות בניין, או אולי עבודות שיפוץ מסתוריות, וכל המבנה היה מכותר בתעלה עמוקה, שנחצתה פה ושם בגשרי עץ רקובים. במרחק מה משם התגבבה הקרקע הסתווית הקפואה בערמות חומות חסרות צורה.

יאשה קם על רגליו וניער ממכנסיו עלים צהובים שנדבקו אליהם. הוא איזן את עצמו בעזרת הידיים, הסתכל ישר קדימה וחצה בזהירות את הגשר. רק כאשר מצא את עצמו בצד השני הביט למטה בגועל ובחשש. טג'יקים קטנים במדים כתומים רחשו בתחתית הבור. אחדים מהם קדחו בצינורות חלודים, שהשתרבבו מהאדמה כמו פרט משלד מפוחם של איזה בעל חיים פרהיסטורי ענקי בתוך עננת אדים וגיצים מסנוורת. אחרים חפרו לאטם. חפרו וחפרו באדמה.

רק בכניסה לרכבת התחתית החליט יאשה לפתע שלא ילך לעבודה. לא היום, לא מחר, לעולם לא.

הוא עמד קצת במקום.

שתי בחורות קפואות דחפו לידי העוברים והשבים בחירוף נפש ניירות צהובים כלשהם. אישה שמנה בברט ירוק סחרה במרץ בנקניקיות עטופות בצק. אבל משום מה באוויר עמד ריח של דגים רקובים ואצות, כמו אחרי סערה בים, אפילו שליד הרכבת התחתית לא היה שום ים. אולי מתוך אדמת הסתיו ההפוכה, מתוך צינורות ביוב מחוררים עלה הריח הרחוק הזה…

"הגיע הזמן שלי," חשב יאשה ושאף את האוויר באפו, "אל הים… לנדוד."

***

שנים רבות הוא תר את כדור הארץ. הוא חי בארצות ובערים שונות, ומאות נשים חלקו איתו את מיטתן. עם מקצתן נשאר זמן רב, והן הזדקנו ומתו לצדו; וממקצתן הוא נפרד, והניח להן להזדקן ולמות בבדידות.

עמים שונים קראו לו בשמות שונים. עבור אחדים הוא היה אחשוור, אחרים קראו לו בוטדאוס, וחלקם קראו לו אספרה-דיוס. היו שקראו לו קרטפילוס, ומישהו קרא לו מלך. קראו לו יאן במקומות מסוימים, וקראו לו ג'ון במקומות אחרים, איפשהו קראו לו יאקוב, או בחיבה – יאשה. הוא החליף עוד שמות רבים, רבים מאוד. זמן רב כל כך נמשכה נדידתו, שלא הצליח עוד להיזכר מי היה בהתחלה ומי היה אחר כך, והאם הוא חי או מת, ומה החזיק אותו חזק כל כך על פני האדמה המשעממת הזאת.

זמן רב כל כך נדד, עד שכל העמים הזדקנו ונעלמו מעל פני האדמה, והערים הפכו לחולות ולאבנים. הוא ראה איך איכלסו את האדמה חיות מופלאות חדשות. הוא עצמו נשאר האדם היחידי ביניהן.

מזה יומיים היא מבקשת לראות שקיעה, שקיעה בעת טיסה או שקיעה של ארץ זרה, ומזה יומיים שלא בא לידה לראות. את השקיעה במטוס פספסה, כי נרדמה, על אף שניסתה בכל כוחה להישאר ערה. זו הפעם הרביעית בחייה שהיא טסה, והפעם הראשונה שהיא טסה אל מחוץ לגבולות המדינה, טסה שלא על מנת לחזור. את טיסתה הראשונה לא זכרה, אך מכיוון שהטיסה ההיא, הקשה, הפכה להיות עם הזמן למשל משפחתי המסופר שוב ושוב, הרגישה כאילו אלה הזכרונות שלה עצמה, ולא כאלה שנשתלו בה בעקבות הסיפורים הנשנים. היא הייתה אז בת כשנה וטסה עם הוריה, שבימים ההם עוד היו ביחד, למולדובה, לבקר את הורי אביה, לשהות שבועיים-שלושה בעיירה הקטנה לגדות נהר הדניסטר ולאכול מפירות הקיץ הטובים בהם התברכה הארץ הדרומית. הפרשי לחצים בעת ההמראה והנחיתה עוררו אצלה דלקת אזניים חריפה. אמא נהגה להמחיז את זעקות השבר של התינוקת שטלטלו את יושבי המטוס הרעוע, טופולב-124, את הריצה הבהולה למרפאת הילדים המקומית, עלובה וחסרת אמצעים, על החשש לטוס איתה בדרך חזרה, חשש שאילץ את הוריה למכור את כרטיסי הטיסה הכה קשים להשגה, ולהמציא, שוב בקושי רב, כרטיסים לרכבת, לקרון המשודרג, ולהטלטל עמה שלושה ימים על גבי הפסים. את הכרטיסים, הן לטיסה והן לרכבת, השיג הסב, אבי אביה, סוחר מכובד ועסקן מקומי: נוקשה, שתקן, מקושר ואמיד. "הטיסה השנייה הייתה מסבסטופול חזרה הביתה", סיפרה לעצמה ללא קול, בעודה מנסה למצוא הן רגיעה והן מנח נוח בתוך מושב המטוס, בלי להעיר את אמה, "הייתי בת תשע וטסנו יחד, אמא ואני. אמא קנתה לי סוכריות מציצה חמוצות, והורתה למצוץ אותן ולבלוע רוק בלי להפסיק, כשהמטוס המריא וגם כשנחת, כדי לשחרר את הלחץ באזניים." הטיסה השלישית אף היא הייתה למולדובה, לאותה העיירה הקטנה לגדות נהר הדניסטר. הפעם טסה בגפה, ובתיקה שקית סוכריות חמוצות. "מי שמע שילדה בת שלוש עשרה טסה לבד?!", זעמה סבתא. "ילדה! היא כבר לא ילדה! חוץ מזה, אבקש שישגיחו עליה, ושם הוא כבר יפגוש אותה", קטעה אמא בחדות. הוא זה אביה. היא לא ראתה אותו מזה תשע שנים ועתה כנראה לא תראה יותר לעולם. הוחלט אז שעליה לטוס להיפרד ממנו יפה ובנועם, כי אמא והיא עומדות לעזוב לישראל, והוא, שעודנו מבקש להיות במאי תאטרון הרוסי בעל שם, מה לו ולישראל? "בדיוק", הוסיפה סבתא, כאילו קראה את מחשבותיה, "ועוד עם הגויקה הזו שלו!". היא ידעה שגויקה זו מילת גנאי למישהי שאינה יהודייה. אך רק האישה הזו, אשת אביה האחרת, זכתה להיקרא ככה בפי סבתא. היא האמינה בסתר, כי זכתה לשם הגנאי לאו דוקא בשל מוצאה, אלא כי היא זו שגרמה לאביה לנטוש אותן כשהייתה בת שנתיים. כעת זו טיסתה הרביעית. לנינגרד-בודפשט. הפעם לא היו ברשותה סוכריות, על כן, כאשר המטוס ההונגרי ניתק את גלגליו מן האספלט הרטוב ונעץ את חוטמו בשמי אוקטובר, רצף עננים מטפטפים בגון פלדה, היא הזדרזה למצוץ את לשונה ולבלוע רוק. כך עשתה גם עכשיו, עת המטוס נשאב לתוך כיס אוויר ואיבד מגובהו, וכאב חד פילח את אזנה הימנית. טעמו של הרוק היה חמוץ ושומי בשל נקניק בתפוחי אדמה שחלקו הדיילות הרכוסות בכחול כהה בתוך מגשי פלסטיק קטנים שכמותם לא ראתה בטיסותיה הקודמות. אחרי שאכלה, ניסתה בכל כוחה להישאר ערה, לראות את השמש הקרובה יותר מאי-פעם מאדימה, משחירה ונעלמת. אך בטרם הספיקה, שקעה בשנת שכחה, שחורה ועמוקה, שהסירה מעליה לשעה קלה את מאורעות יום העזיבה.

את השקיעה בבודפשט לא יכלה לראות מחדר ההמתנה נטול החלונות, שם שִׁכְּנוּ את הנשים, הילדם והזקנים. הגברים הושמו בחדר אחר, על פי השמועות, פחות נוח מזה שהוקצה להן. על אף השוני שבין החדרים, בשניהם הצטופפו אנשים תלושים, נטולי מדינה, שעד אמש היו אזרחי ברית המועצות ועתה המתינו להישלח, לכאן או לכאן. מחוץ לחדר הוצבו שומרים הונגריים, על מנת למנוע מהם לצאת, על אף שאיש לא ניסה. בחדר שלהן היו כעשרים כיסאות וחמש מיטות, ואף תא שירותים וברז מים. היא איבדה את מניין השעות. לא היה ברשותן שעון יד, בחדר ההמתנה לא נמצא שעון קיר, ומשום מה התקשתה לשאול מה השעה, כאילו השקיעות האבודות גרמו לזמן כולו להיות חסר משמעות. אמא שוכבת על המיטה בפינת החדר, אחת מתוך חמש. השוהים האחרים הפרישו בעבורה את המיטה ללא אומר. כרסה ההרה, העצומה של תחילת חודש תשיעי נמה יחד איתה על המזרן הדק, מחוסר הסדין, נושמת ונעה מעלה-מטה, נחשול טרום-אדם שעלה והתרומם עד נקודת השבירה, המסומנת בטבור זקור, ועודנו מסרב להישבר. "אל תישבר, בבקשה. רק אל תישבר", מתחננת היא, בלחישה חמה, יבשת-לשון, בעודה מתכווצת בכיסא עץ, הצמוד למיטת אמה. היא מנסה לדמיין את העיר בודפשט, אך כלום לא עולה בראשה. תמיד הייתה מתבלבלת בין בודפשט לבוקרשט. "את ערי הבירה של מדינות האויב הבת שלך מכירה בעל פה, אבל עם הבירות של מדינות הגוש מפשלת", העיר פעם בצחוק מכר אמה, ספק ידיד משפחה, ספק מאהב. "בודפשט-בוקרשט. בוקרשט-בודפשט. לנינגרד-תלאביב", כל הערים הפכו בלתי קיימות, רק שמותיהן המתחברים זה לזה הטלטלו במוחה ונקשו על פנים גולוגלתה, מבלי להזכיר עוד דבר. כעבור כמה זמן השומרים הביאו להם מגשיות אוכל ופירות, תפוזים גדולים ורכים, צבעם כתום חשמלי וקליפתם משוקעת כפני ירח. באוכל הן לא נגעו, אך את התפוזים קלפו, קרעו לפלחים רטובים, ומצצו ברעבתנות, את התאית ירקו. נתז כתום הכתים את סנטר אמה, ואגלי זעה עכורים הבשילו על מצחה. היא הרטיבה ממחטת בד בכיור, ניגבה את סנטרה, הספיגה את מצחה, והשכיבה אותה לישון. ריח הפירות, רענן וטוב תחילה, תסס במהרה והחמיץ, וחדר ההמתנה נמלא צחנת עסיס מת, נוסף על ריח הפרשות אדם. אחר כך באו הדיילות. הפעם היו אלה נשים לבושות מדים לבנים-כחולים, שערן אסוף לגבעות מוקפדות ובפיהן אנגלית מזרזת. הן הקימו את השוהים ממקומם, מהרצפה, מהכיסאות, מהמיטות, והובילו אותם בתוך מעברים שוממים של שדה התעופה ההונגרי. עתה הבחינה באור בוקר חיוור מציף את הטרמינל. בסך הכל הן חיכו לילה אחד, והיה נדמה שחיכו נצח ועוד קצת. הדיילות העלו את התלושים על מטוס גדול יותר, חדיש יותר, אף הוא צבוע לבן וכחול. "מטוס ישראלי. מטוס ישראלי", גל של פליאה עלה ונכבש. היא לא התרגשה. יש להן עוד טיסה אחת לשרוד, להן ולנחשול טרום-אדם שבבטן אמה. הפעם הייתה זו טיסה קצרה, ללא כיסי אוויר. כאשר גלגלי המטוס ניתרו על פני הקרקע, אחת-שתיים-בום, בהפרש של שבריר שניה, התלושים עצרו את נשמתם ואז פרצו במחיאות כפיים רמות ובקריאות התפעלות, כאילו זה עתה צפו בפעלול קרקס מסוכן שהסתיים בהצלחה. היא לא מחאה כף ולא הוציאה הגה. היא תמיד הייתה מתמקדת בפנים הלבנות של הפעלולן, בגופו המגוידו השביר, הלחוץ כנגד המוחאים בבגד גוף צבעוני ונוצץ, קטן מפי מידותיו. עקב כך הייתה נמנעת מלמחוא. היא ידעה שהוא אך במקרה ניצל מן המוות שבריסוק ומחיאת כף שלא במקום עלולה להכשיל אותו בפעם הבאה.

הן הובלו אל מחוץ למטוס (מסוע מדרגות, מלפנים גב אדם במעיל חורף מרשרש מניילון צהוב, בעורף הבל פה שומי ומתנשף, חוץ, הדף חום), ושוב המתינו. הפעם לא היה זה חדר אלא אולם, עמוס והומה. התלושים הרבו לדבר זה עם זה, שלא כמו בחדר ההונגרי. קולותיהם עלו מכל עבר, נכרכו אלה באלה, ובין לבין יפחת תינוק, גבוהה ונצרדת, פילחה את מעטה הזמזום. "כל חדרי ההמתנה דומים זה לזה, אין בהם אוויר, אין בהם חלונות. אך הפעם יש די כיסאות לכולם", חשבה. נשים וגברים ישראליים ("ישראליים! ישראליים!", גל של פליאה עלה ומאן להיכבש) חילקו להם שקיות קטנות ושקופות, ובהן שפע סוכריות צבעוניות. לפעוטות העניקו דגלונים מפלסטיק: לבן, וכחול, כוכב משושה. הפעוטות נפנפו בצייתנות. לרגע אחד עשרות פרפרי פלסטיק (לבן, כחול, כוכב משושה) השיקו כנף (אח, אח, אח). היא רצתה לפתוח את השקית שלה תכף ומיד, למצוץ את הצהובה, ואז את הכתומה, ואז את הכחולה, ובסוף את האדומה. אולי ערבוביית הצבעים תשקיט ולו במעט את אזנה הימנית המעקצצת, אך השמות שלהן נקראו ברמקול, תחילה השם המלא של אמה, אחר כך השם המלא שלה. לשתיהן שמות משפחה שונים ועתה הכרזתם ברמקול כמו הפרידה ביניהן, כאילו לא היו עוד אם ובתה, אלא שתי נשים זרות זו לזו, שתי תלושות שוות אין-ערך, שאך במקרה נקראו יחד, לקבל זהות חדשה. הן קמו ועברו לחדר נוסף, משרד קבלה, עם פקיד מאחורי שולחן, ומתורגמנית מלפני השולחן, ותיקי קרטון הנערמים מכאן ומכאן. הפקיד שאל שאלות, המתורגמנית תרגמה, ואמה זכתה בתעודה בכריכת תכלת (צילום דרכון בשחור-לבן משם: אמה בבגדי המורה המהודרים, תלתליה תפוחים וגבוהים, היא במדי בית ספר ובצמה קלועה, ראשיהן נוגעים). היא לא קיבלה דבר מהפקיד על אף שעזרה לתרגם, כי האנגלית שבפיה הייתה טובה בהרבה מזו של המתורגמנית. שמה אך הודפס על גבי רצועת נייר אפרפרה, המקופלת לשלוש, באותיות חיוורות, כי הדיו במכונה התמעט. בזאת נגדע השיוויון. משם הזכרון נתעמעם ונקטע לסרוגין, אולי מפאת העייפות, ואולי כי לא יכלה להוסיף ולאחסן שום פרט בתאיה, שהתמלאו עד תום, ובלא הפרטים הזכרון ומתפשט מתאדה – ענן קיץ במדבר.

בחוץ, באולם קבלה גדול, מחכה להן גבר. כאשר הגבר משגיח בהן, הוא מנפנף לעברן ביד ארוכה. זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו. הוא גבוה, רזה, שערו שחור, מעט מקורזל. בתווי פניו אינה מצליחה להבחין מרחוק. היא קצרת רואי וזגוגיות משקפיה התלכלכו. הוא מתקרב, חובק ביד ארוכה את כתפי אמה. הוא מזיע. שני חצאי סהר כהים ולחים מכתרים את פנים שרוולי חלצתו המכופתרת. ראש אמה הקטנה נח על אחד הירחים השחורים. אמה נעלמת מאחורי דוק זעתו, נעטפת בריחו כבד. עליה הוא לא מביט. "איפה המזוודות שלכן?", פונה לאמה. היא מושכת בכתפיה, היא לא יודעת. הוא מזדעף, ממלמל דבר מה בשפה זרה, מכייחת, והולך לחפש את המזוודות שלהן, שתי המזוודות הכבדות שלהן, כל רכושן עליי אדמות. הן נשמטות על ספסל, קופאות, מחכות. חם, חם כל כך. ריק, ריק כך כך. חוּם, חוּם כל כך. חם, וריק, וחוּם. חוּם, וחם, וריק. ריק, ו… הוא חוזר וצועק שמצא את המזוודות. "תגידי לה שתבוא לעזור לי לסחוב", מצווה על אמה ומסמן בתנועת סנטר קצרה (סוס מגרש זבוב) לכיוונה. שוב נהיה לה בור בזכרון. היא חוזרת לזכור רק כאשר הן המזוודות והן האנשים הועמסו על מין אוטובוס קטן. המזוודות מאחור, מחליקות אחת על גב השנייה, כמעט נופלות, אך שבות ומתישרות בבהלה. האנשים מונחים איש-איש בכיסאו. האוטובוס נע ומתקדם בטרטור מנוע עולה-יורד. זו הפעם הראשונה מזה שלושה ימים שהיא נפרדת. היא זוכה למושב קדמי נפרד, מבוצר מצדו האחד בידית עור ומצדו השני בחלון גדול, מאובק. "החללית נחתה בהצלחה", היא מדווחת ללא קול. "במקום חם, ריק, בגוני חום-אוכרה, עם עצי דקל בודדים, פזורים באקראי." נדמה לה שאין עוד רכבים על הכביש שמשני עבריו משתרעת שממה צחיחה, מצובעת אדום. היא ביקשה לראות שקיעה ועתה בקשתה נענית בשלמות: היא צופה בשקיעה בעוד היא עצמה על כוכב לכת נטול שם. היא לא משגיחה ברצועת ים שמבצבצת לרגע דרך החלונות ממול, שקועה כולה בשקיעתה. הר ועיר קמים באופק, מקדמים את האוטובוס. האוטובוס האמיץ מטפס על ההר, כובש פיתולים ומדרונות, מקדם רחוב אחד, מותיר מאחוריו רחוב אחר. הרחובות זולגים במדרונות מטה, נחלי בניינים מדורגים. המזוודות חורקות שן ומנעול, האנשים משתתקים כולם. העליה התלולה משלחת דקירה חדה באזנה הימנית, אך שקיות הסוכריות נתחבה בתיק הצד של הגבר, והיא לא רוצה לפנות אליו. הבניינים האלה מזרי אימה, בניינים ללא חלונות, חלונות שעשויים זכוכית. אמנם שורות של פתחים על צדי הבניינים, אך אלה חסומים במעין מכסים אפורים וחומים. השמש מאחוריה הופכת להיות גדולה יותר, כתומה יותר, כדור אש עז וקשה, שמתגלגל במהירות אל מעבר להר. האוטובוס מזדקר ובולע עוד שני רחובות. עתה רק קצה הקודקוד הכתום מבצבץ מתוך ים בלתי נראה מצדו השני של הרכס. האוטובוס משתעל ונעצר בבלימה חורקת. פאף! בניין רב קומות נברא פתע מתוך האוויר המכחיל. חלון זכוכית יחיד בקומתו העליונה לוכד קרן שמש אחרונה ומסוונר את עיניה בכתום בין-כוכבי. דלתות האוטובוס נפערות. טאח! המזוודות נשפכות על המדרכה בזו אחר זו. האנשים נשפכים על המדרכה לצד המזוודות. על הספסל למרגלות הבניין יושבת אישה מבוגרת ועבת גוף, לראשה מהודקת מטפחת לבנה. לצדה חצי-ישוב, חצי-שכוב קופא נער, שאלמלא עווית קבועה שמשסעת ומזקינה את פניו, היה נראה בן גילה. מסביב לספסל רובצים חתולים. היא לא מצליחה למנות אותם, אך מימיה לא ראתה כל כך הרבה חתולים יחדיו בבת אחת. האישה מחזיקה ביד אחת זנב-נקניק וביד שניה סכין מטבח קצרה עם ידית עץ. היא פורסת שביבים מהנקניק וזורקת לחתולים. החתולים זעים אך בקושי, פוערים לועות אדומים, חוטפים באוויר ובולעים. היא רעבה. היא רוצה להתקפל לצד החתולים, לפעור לוע, לחטוף ולבלוע. הנער ניעור מקפאונו, קם ונע לעבר העולים החדשים בהליכה משונה, ספק מנתר, ספק פיסח. הוא ניגש לאמה, תופס את ידה וצועק בקול חזק ומקרקר, "MANISHMADODA!". הוא מעיף את ידה, מדדה לעבר אישה צעירה בשמלה וסוודר שמנסה לשווא להתחמק מהלפיתה וצועק, "MANISHMADODA!". הוא מעיף את ידה ומדדה לעבר גבר נמוך קומה, מלא ומתנשם. "MANISHMADOD!". הוא עובר אחד-אחת. מהנשמע, דודה! מהנשמע, דוד! מהנשמע! מהנשמע! החתולים עוקבים אחר מסכת ברכות בעין צהובה, נטולת עניין. חושך טרי פושט על המדרכה, מעלים את המזוודות, את האנשים, את הבניינים על חלונותיהם העיוורים. הנער שב לספסל. בטרם קופא שנית, הוא מזדקף ושר, "ANU BANU ARTZA, ANU BANU ARTZA". קולו שמזדקף יחד אתו ועקב כך הופך להיות רך ונעים, מלווה אותה כל הדרך לקומה השלוש העשרה, הקומה העליונה בעלת חלון הזכוכית היחידי, שעתה לא משתקף בו דבר מלבד החושך.

הדירה חשוכה וריקה. היא נראית כמו איור של דירה, כאילו מישהו התחיל לצייר דירה בטושים שחורים על גבי נייר אפור והפסיק באמצע. "פה זה המטבח. יש מקרר. ישן מאד ומרעיש, אבל מקרר מצוין", הגבר הזר עושה לאמה סיור. היא שומעת את קולו מתגאה מרחוק. שמץ ההתרברבות נוסך בקולו רוך מפתיע. את קול אמה היא לא שומעת, אולי כי אינה עונה, אלא רק מסתכלת במבט מזוגג על האיור הלא גמור של הדירה. היא בשירותים. האסלה כאן לא לבנה. היא צהובה מבחוץ, חומה בפנים, והמושב שלה אפור. היא יוצאת מהשירותים ונכנסת לחדרון הצמוד, שם יש כיור עם ברז ואמבטיה. בחדרון היא פוגשת את אמה. הגבר הזר איננו. "ירד להביא את המזוודות", אמה מציינת חלושות. "אז, ריטוציקה, מה את אומרת? מחר נלך לקנות חומרי ניקוי? זאת אמבטיה ממש טובה. פשוט, קצת מלוכלכת. אנחנו ננקה אותה טוב-טוב. בינתיים אל תשבי בה וגם תשתדלי שלא לגעת בדפנות." היא מסתכלת על האמבט. צבעו שחור. שניים-שלושה כתמי אמייל מבצבצים מתוך הסחי, אולי אחד הדיירים הקודמים הפיל דבר מה בטעות וקרום הזהמה נסדק בשל המכה. פקעת שיער חוסמת את פתח הניקוז. אמה מתיישבת על דופן האמבט. כנראה שעם בגדים מותר לגעת בדפנות. היא חוזרת לשירותים, קורעת פיסה ארוכה מגליל נייר הטואלט, חוזרת לחדר האמבטיה וגורפת עם הנייר את פקעת השיער. "בואי, אמא. נלך לחדר שלך ואז תלכי להתקלח", היא מנסה למשוך את אמה בעדינות בזרועה, אך זו עודנה ממשיכה, "מחר ננקה. מחר ננקה הכל. מחר. ננקה. הכל."

I: כיצד להתפרנס מספרות?

לרכוב על מחזה לטיפליס

אם ישאלו  מה מגיע לי, אענה בכנות כמו בפני אלוהים: עבודות כפייה.

לא על טיפליס בעצם, בטיפליס לא עשיתי כל רע. על ולדיקווקז.

אלה היו ימיי האחרונים בוולדיקווקז, ורוחו מטילת האימה של הרעב (קלישאה! קלישאה!… "רוחו מטילת האימה"… בעצם, לעזאזל עם זה! הרשימות האלה לא יראו אור לעולם!), כפי שאמרתי – רוחו מטילת ה-א-ימ-ה של הרעב דפקה על דלת דירתי הצנועה, שקיבלתי באישור ומיד אחרי הרוח דפק הפרקליט גנזולייב, אדם בעל אישיות מלבבת, שפם קטן ומסודר, ופנים מלאי השראה.

התרחשה ביננו שיחה. אני מביא אותה כאן בקצרנות.

"למה האף באדמה?" (זה גנזולייב)

"אני נאלץ למות מרעב בוולדיקווקז המזופתת הזאת שלכם…"

"אין ויכוח. וולדיקווקז – עיר מזופתת. קשה אפילו לדמיין עיר מזופתת יותר בעולם כולו. אבל מה פתאום למות עכשיו?"

"אין עוד מה לעשות. מיציתי את כל האפשרויות. בתת-מחלקת האמנויות אין כסף, ולא ישלמו משכורות. סוף לנאומי הפתיחה לפני מחזות. הפיליטון שלי פורסם בעיתון ולדיקווקזי מקומי. קיבלתי עליו 1200 רובלים והבטחה שיכלאו אותי במחלקה המיוחדת, אם אפרסם עוד משהו דומה."

"על מה?" (גנזולייב נבהל. וזה גם מובן. רוצים לכלוא – כלומר, אני חשוד.)

"על הלצות."

"נו, שטויות. הם פשוט לא מבינים כאן שום דבר בפיליטונים. שמע לי…"

והנה מה שעשה גנזולייב. הוא הדיח אותי לכתוב יחד איתו מחזה מהפכני מחיי התרבות הוולדיקווקזית הילידית. אני משמיץ כאן את גנזולייב. הוא דחק בי: ואני מפאת גילי הצעיר וחוסר ניסיוני הסכמתי. מה הקשר של גנזולייב לחיבור מחזות? שום קשר, ברור. הוא עצמו הודה בו במקום שהוא באמת ובתמים שונא ספרות, וכך עורר אצלי פרץ של חיבה כלפיו. גם אני שונא את הספרות, והאמינו לי, הרבה יותר מגנזולייב. אבל גנזולייב מכיר את התרבות הילידית ככף ידו, אם אפשר כמובן, לכנות ארוחות בוקר בדוכני שיפודים על רקע ההרים המאוסים בתבל, פגיונות עשויים פלדה מאיכות ירודה, סוסים רזים, דוחאנים1 ומוזיקה מתועבת שמעוותת את הנשמה, תרבות.

ובכן, נראה שאני אכתוב את המחזה, וגנוזלייב יוסיף בהדרגה את אותה תרבות.

"אידיוט מי שיקנה את המחזה הזה."

"אם לא נמכור את המחזה הזה, אנחנו אידיוטים."

בשבעה ימים וחצי כתבנו את המחזה, כלומר, חצי יום יותר מבריאת העולם. למרות זאת, הוא יצא אפילו יותר גרוע, מהעולם.

דבר אחד אני יכול לומר: אם יכריזו אי פעם על פרס למחזה נטול המשמעות, חסר הכישרון והחצוף ביותר, המחזה שלנו יזכה במקום הראשון (אם כי, בעצם… אני נזכר עכשיו בכמה מחזות שנכתבו בין 1921-1924, וספק מתגנב ללבי…), טוב, אם לא הראשון – אז השני או השלישי.

בקיצור: לאחר כתיבת המחזה הזה דבק בי אות קלון בלתי נמחה ותקוותי היחידה היא שהוא נרקב במעמקי תת-מחלקת האמנויות הילידית. החשבונית, ייקח אותה השד, יכולה להישאר. היא היתה על סך 200 אלף רובלים. מאה לי. מאה לגנוזלייב. המחזה הוצג שלוש פעמים (שיא), והזמינו את המחברים. גנזולייב יצא והשתחווה, היד על עצם הבריח. וגם אני יצאתי ועשיתי פרצופים, כדי שלא יזהו את פניי בתצלום (הבמה צולמה בעזרת מגנזיום). בזכות הפרצופים האלה, פשטה שמועה בעיר שאני גאון, אם כי גם משוגע. זה היה מרגיז, במיוחד לאור העובדה שהפרצופים כלל לא היו נחוצים: צילם אותנו צלם שהולאם והוצמד לתיאטרון, ולכן בתצלום לא מופיע דבר מלבד רובה, כיתוב: "תחי.." ופסים מטושטשים.

שבעת אלפים חיסלתי בתוך יומיים, ובעזרת שאר התשעים ושלושה החלטתי לעזוב את ולדיקווקז.

מדוע? מדוע דווקא לטיפליס? תהרגו אותי, עד עכשיו אני לא מבין. אף שאני נזכר: אמרו ש:

1. בטיפליס כל החנויות פתוחות;

2. –"- יש יין;

3. –"- חם מאוד והפירות זולים;

4.–"- יש הרבה עיתונים וכו'… וכו'.

החלטתי לנסוע. וקודם כל ארזתי. לקחתי את רכושי – שמיכה, מעט לבנים ופתיליית נפט.

בשנת 1921 הדברים היו קצת שונים מכפי שהם בשנת 1924. בפרט  אסור היה לנסוע סתם ככה: לקום, ולצאת לדרך, השד יודע לאן! אלה שהיו מופקדים על נסיעות אזרחיות, ככל הנראה, חשבו בערך כך:

אם כל אחד יתחיל לנסוע, מה יהיה אז? לכן צריך היה לקבל אישור. בלי דיחוי הגשתי בקשה לאן שצריך ובסעיף שבו נשאל:

"ולשם מה אתה נוסע?"

כתבתי בגאווה:

"אני נוסע לטיפליס לשם הפקת המחזה המהפכני שלי."

בכל ולדיקווקז היה רק אדם אחד שלא הכיר את פניי, ודווקא עלם החמודות הזה ניצב חגור באקדחו,  כאילו מוסמר למקומו, ליד השולחן שבו הנפיקו את אשרות הנסיעה לטיפליס.

כשהגיע תור האישור שלי והושטתי לעברו את ידי, עצר אותה העלם בחצי הדרך ואמר בקול צלול ותקיף:

"לשם מה אתה נוסע?"

"לשם הפקת המחזה המהפכני שלי."

או אז חתם העלם את האישור במעטפה, ואת המעטפה ואותי יחד העביר לאיש כלשהו עם רובה, ואמר:

מחלקה המיוחדת."

"לשם מה?" שאלתי.

על כך העלם לא ענה.

שמש בהירה מאוד (הדבר הטוב היחידי שיש בוולדיקווקז) האירה עלי, בזמן שצעדתי בדרך המרוצפת, ולשמאלי האיש עם הרובה. הוא החליט לשעשע אותי בשיחה ואמר:

"נעבור עכשיו דרך השוק, שלא תחשוב לברוח. לא ייצא מזה טוב."

"גם אם היית מתחנן, לא הייתי עושה זאת," עניתי בכנות גמורה. וכיבדתי אותו בסיגריה.

בעודנו מעשנים בנחת, הגענו אל המחלקה המיוחדת. כשעברנו דרך החצר, נזכרתי בחטף בכל חטאיי. התברר – יש שלושה.

1. בשנת 1907 קיבלתי שני רובלים וחמישים קופייקות לקניית ספר לימוד בפיזיקה של קרייביץ', בזבזתי אותם על ראינוע.

2. בשנת 1913 התחתנתי, בניגוד לרצונה של אמי.

3. בשנת 1921 כתבתי את הפיליטון המפורסם ההוא.

המחזה? סלחו לי, אך אולי כתיבת מחזה אינה פשע כלל? להפך.

לידיעת הציבור שלא היה במחלקה המיוחדת: חדר גדול, שטיח במרכזו, שולחן כתיבה מפלצתי, בגודל שלא ייתואר, שמונה מכשירי טלפון בצורות הנדסיות שונות, שמחוברים אליהם חוטים בצבע ירוק, כתום ואפור, ולשולחן יושב איש קטן במדי צבא, ופניו נעימים מאוד.

צמרות עבותות של עצי ערמונים נראים מבעד החלונות הפתוחים. ברגע שראה אותי, רצה היושב לשולחן לשנות את הבעתו מנעימה לבלתי ידידותית ולא נעימה, אך הדבר עלה בידו רק למחצה.

הוא הוציא ממגרת השולחן תצלום והחל להתבונן בו ובי לסירוגין.

"אה, לא. זה לא אני," הזדרזתי לומר.

"את השפם אפשר לגלח," ענה הנחמד בטון מהורהר.

"כן, אבל אם מתבוננים היטב," אמרתי, "רואים ששערו שחור כמו משחת נעליים, וגילו ארבעים וחמש בערך. ואילו אני בלונדיני בן עשרים ושמונה."  

"צבע?" שאל הקטן בהיסוס.

"והקרחת? וחוץ מזה, תביט באף מקרוב. בבקשה ממך, שים לב לאף."

הקטן הביט באפי ונמלא ייאוש.

"נכון. לא דומה."

השתררה שתיקה, וקרן שמש פיזזה בקסת הדיו.

"אתה רואה חשבון?"

"אלוהים ישמור."

שתיקה. וצמרות הערמונים. תקרה מפוסלת. קופידונים.

"ולשם מה אתה נוסע לטיפליס? תענה מהר, בלי לחשוב," ירה במהירות הקטן.

"לשם הפקת המחזה המהפכני שלי," יריתי במהירות בתשובה.

הקטן פתח את פיו, נרתע לאחור, הזדהר כולו בקרן שמש.

"אתה מחבר מחזות?"

"כן. בלית ברירה."

"תראה אותך. והמחזה שכתבת, טוב?"

היה משהו בטון שלו, משהו שיכול היה לגעת ללבו של כל אחד, אבל לא ללבי. אני חוזר, מגיעות לי עבודות כפייה. הסתרתי את מבטי, ואמרתי:

"כן, טוב."

כן. כן. כן. זה הפשע הרביעי, והחמור מכולם. לו חפצתי להישאר נקי כפיים בפני המחלקה המיוחדת, הייתי צריך לענות כך:

"לא. זה לא מחזה טוב. זה – זבל. אני פשוט מאוד רוצה להגיע לטיפליס."

הבטתי בחרטומי המגפיים הקרועים שלי ושתקתי. התעשתי כשהקטן נתן בידי סיגריה ואת אשרת הנסיעה שלי.

הקטן אמר לזה עם הרובה:

"תלווה את הסופר החוצה."

המחלקה המיוחדת! תשכחי מהעניין! את רואה, התוודיתי. פרקתי מעלי נטל אשמה של שלוש שנים. מה שעוללתי כאן, גרוע בעיני מחבלה, מפעילות אנטי-מהפכנית וממעילה בתפקיד.

עם זאת תשכחי!!!

II: הנוודים הנצחיים

אומרים שבשנת 1924 אפשר היה להגיע מוולדיקווקז לטיפליס בקלות: לשכור מכונית בוולדיקווקז ולנסוע בדרך הצבאית-הגאורגית, דרך יפה להפליא.  מאתיים ועשר ורסטאות בלבד. אבל בשנת 1921 עצם המילה "לשכור" נשמעה בוולדיקווקז כמו מילה בשפה זרה.

בכדי לנסוע היה עליך ללכת עם השמיכה ופתיליית הנפט לתחנת הרכבת ושם לתעות בין הרציפים ולחפש בין קרונות המשא הרבים שהוסבו לקרונות נוסעים. בעודי מוחה זיעה, ראיתי ברציף מספר 7 ליד קרון פתוח, איש בנעלי בית, בעל זקן דמוי מניפה. הוא שטף קומקום וחזר על המילה "באקו".

"קח אותי איתך," ביקשתי.

"לא אקח," ענה המזוקן.

"בבקשה, למען הפקת מחזה מהפכני," אמרתי.

"לא אקח."

המזוקן לקח את הקומקום וטיפס על גבי קרש לתוך הקרון. התיישבתי על שמיכה ליד המסילה החמה והדלקתי סיגריה. חום עז, מחניק, מילא את הרווחים שבין הקרונות, והרוויתי את צימאוני מברז שעל יד הפסים. לאחר מכן שוב התיישבתי והרגשתי איך הקרון מתנשף וקודח. הזקן הציץ.

"איזה מחזה?" הוא שאל.

"הנה."

פתחתי את השמיכה והוצאתי את המחזה.

"כתבת בעצמך?" שאל בחוסר אמון בעל הקרון.

"עם גנזולייב."

"לא שמעתי עליו."

"אני מוכרח לנסוע."

"אני מצפה לעוד שניים. אם לא יבואו אז אולי אקח אותך. רק אל תחשוב לזמום על הדרגש. אל תחשוב, שאם כתבת מחזה, אתה יכול לעשות פה תרגילים. הנסיעה עוד ארוכה, ואנחנו עצמנו מהוועדה לחינוך פוליטי."

"אני לא אזמום," אמרתי, וחשתי משב של תקווה בחום הצורב, "אני יכול לישון על הרצפה."

המזוקן הישוב על הדרגש אמר:

"אספקה יש לך?"

"יש לי קצת כסף."

המזוקן הרהר.

"זה מה שנעשה… אצרף אותך לקצבת המנות שלנו לנסיעה. אבל תצטרך להשתתף בעיתון הרכבת שלנו. מה תוכל לכתוב בעיתון?"

"מה שתרצו –" הבטחתי. לקחתי לחזקתי את מנת האספקה שלי ולעסתי קרום לחם.

"אפילו פיליטון?" הוא שאל, וראו על פניו שהוא חושב שאני שקרן.

"פיליטון –זאת המומחיות שלי."

שלוש בריות הופיעו בצל הדרגשים וזוג רגליים יחפות אחד. כולם הביטו בי.

"פיודור! יש פה דרגש אחד פנוי. סטפנוב לא יבוא, בן של זונה, אמרו הרגליים בקול בס, אכניס את החבר פיליטוניסט."

"טוב, תכניס," אמר פיודור בעל הזקן בפיזור דעת. "ואיזה פיליטון תכתוב?"

"הנוודים הנצחיים."

"איך זה יתחיל?" שאלו הדרגשים. "בוא, תעלה אלינו לשתות תה."

"הנוודים הנצחיים, זה טוב מאוד," הגיב פיודור, וחלץ את מגפיו. "היית ישר אומר שאתה כותב פיליטון, במקום לשבת שעתיים על המסילה. תצטרף אלינו."

ערב כביר ומופלא מחליף את היום הלוהט בוולדיקווקז. שולי הערב הם ההרים הכחלחלים. עשן הערב מסתלסל על דפנותיהם. תחתית הקערה – מישור. ולאורך התחתית החלו לשקשק ולנוע הגלגלים. הנוודים הנצחיים.

היה שלום לנצח, גנזולייב.

היי שלום, וולדיקווקז!


רכבת תעמולה באחד מסרטיו המפורסמים של דג'יגה ורטוב

מרוב רעב הפכה קנאתנו קהה ורצוצה, ככל שאר הרגשות שלנו. לא היה לנו כוח להרגיש, או כוח לחפש עבודה קלה יותר, ללכת, לשאול, לבקש… קינאנו רק באלה ששהו איתנו בעולם הזה, אלה שהצליחו לקבל עבודה משרדית, בבית-חולים, באורווה – שם לא נדרשו שעות של עבודה גופנית, שכּל שלטי החזית על כל שער שיבחו כסמל הנאמנות והגבורה. בקיצור, קינאנו רק בשֶסְטָקוֹב.

רק דבר-מה חיצוני היה מסוגל להוציא אותנו מהאדישות ולנער מעלינו את המוות שזחל והתקרב. רק כוח חיצוני, לא פנימי. בפנים הכול היה סחוט, ריק, לא היה אכפת לנו מכלום, ולא תכנַנו תוכניות לעתיד רחוק מהמחר.

גם עכשיו – רציתי ללכת לצריף, לשכב על הדרגש, אבל המשכתי לעמוד על סף חנות המצרכים. בחנות הזאת היו רשאים לקנות רק מי שנשפטו על פשעים אזרחיים או גנבים מוּעדים שלא היו "אויבי העם". לא היה לנו מה לחפש שם, אבל לא היה אפשר להסיר מבט מכיכרות הלחם שצבעם שוקולד. ריחו המתוק והכבד של הלחם הטרי דגדג את הנחיריים – הריח היה כה עז, עד שראשנו הסתחרר. ואני עמדתי, בלי לדעת מתי אמצא כוחות לחזור אל הצריף, ונעצתי מבט בלחם. ואז שֶסטָקוֹב קרא לי.

את שסטקוב הכרתי עוד כשהייתי על ה"אדמה הגדולה", בכלא בּוּטִירְקי: חלקנו את אותו התא. חברות לא היתה שם, רק היכרות. במכרה שסטקוב לא עבד בחציבה. הוא היה מהנדס-גיאולוג ומינו אותו לעבוד במחקר גיאולוגי, במשרד, כפי הנראה. בר-המזל כמעט שלא בירך לשלום את ידידיו ממוסקבה. לא נעלבנו – מי יודע אֵילוּ הוראות קיבל. איש איש לעצמו וכולי.

"תעשן," אמר שסטקוב והושיט לי קרע עיתון שבו פיזר טבק והצית גפרור. גפרור אמיתי…

עישנתי.

"אני צריך לדבר איתך," אמר שסטקוב.

"איתי?"

"כן."

הלכנו אל מאחורי הצריפים והתיישבנו על דופן של פיר חציבה ישן. רגלַי מיד הפכו כבדות, אבל שסטקוב נדנד בעליזות בנעלי המדים החדשות שלו, שהדיפו ריח שומן דגים קל. מכנסיו המופשלים גילו גרביים משובצות. סקרתי את רגליו של שסטקוב בהתפעלות כנה ואפילו במעין גאווה: לפחות אחד מהתא שלנו לא גורב חותלות. הקרקע תחתינו רעדה מפיצוצים עמומים – פועלי משמרת הלילה עיבדו את האדמה. אבנים זעירות רשרשו ונפלו לרגלינו, אפורות ובלתי-נראות, כמו ציפורים.

"בוא נתרחק," אמר שסטקוב.

"אל תדאג, זה לא יהרוג אותך. הגרביים שלך לא ייפגעו."

"לא בגלל הגרביים," אמר שסטקוב והושיט אצבעו אל האופק. "איך אתה מתייחס לכל זה?"

"נמוּת, כנראה," אמרתי. פחות מכול רציתי לחשוב על זה.

"לא, אני לא מסכים למות."

"אז?"

"יש לי מפה," אמר ברפיון שסטקוב. "אקח עובדים, אקח אותך ונצא לכיוון 'המעיינות השחורים' – זה במרחק חמישה-עשר קילומטרים מכאן. אשיג אישור יציאה. נלך אל הים. מסכים?"

הוא סיפר את כל זה בשוויון נפש נחפז.

"ובים? נשחה?"

"לא משנה. חשוב להתחיל. אני לא יכול לחיות כך. 'עדיף למות בעמידה מאשר לחיות על הברכיים'," הכריז שסטקוב חגיגית. "מי אמר את זה?"

המשפט באמת נשמע מוכר. אבל לא היה בי כוח להיזכר מי אמר אותו ומתי. כל הקשור לספרים, הכול נשכח. לא האמַנו עוד למילה הכתובה. הפשלתי את מכנסַי והצגתי את פצעי הצפדינה האדומים.

"בדיוק, תרפא אותם ביער," אמר שסטקוב. "עם תותי יער, זה ויטמינים. אני אוביל, אני מכיר את הדרך. יש לי מפה…"

עצמתי עינַי וחשבתי. ישנן שלוש דרכים מכאן לים, וכל אחת מהן – אורכהּ כחמש-מאות קילומטרים, לא פחות. לא רק אני, אלא גם שסטקוב לא יגיע. אולי הוא לוקח אותי כמזון לדרך? מובן שלא. אבל מדוע הוא משקר? הוא יודע זאת לא פחות טוב ממני. לפתע שסטקוב הבהיל אותי – היחיד מאיתנו שעובד בהתאם למקצועו. מי סידר לו את העבודה ובאיזה מחיר? על כל זה צריך לשלם. בדם של אחר, בחייו של אחר…

"אני מסכים," אמרתי ופקחתי את עינַי. "אבל אני צריך מזון לפני היציאה לדרך."

"כן, יופי, יופי. בטח שאתה צריך לאכול. אביא לך… קופסאות שימורים. אצלנו הרי אפשר…"

קופסאות שימורים רבות יש בעולם – בשר, דגים, פירות, ירקות… אך הנפלאות מכולן – החלביות, חלב ממותק. ודאי שאין צורך לשתות אותו עם מים רותחים. צריך לאכול אותו בכפית או למרוח אותו על לחם, או לגמוע לאט-לאט, ישר מן הקופסה, לאכול באיטיות ולהביט כיצד מצהיב הזרם הנוזלי הבהיר וכיצד נדבקים אל הקופסה כוכבי סוכר…

"מחר," אמרתי חנוק מאושר, "חלב ממותק…"

"בסדר, בסדר. חלב ממותק." ושסטקוב הלך.

חזרתי אל הצריף, נשכבתי ועצמתי את עינַי. לא היה לי קל לחשוב. היה זה מעין תהליך גופני – גשמיות המבנה הפסיכולוגי שלנו נתגלתה לי לראשונה במלוא חוצפתה, במלוא מוחשיותה. כאב לי לחשוב. אבל הייתי מוכרח לחשוב. הוא יקבץ אותנו למטרת בריחה ויסגיר אותנו, זה ברור לחלוטין. הוא ישלם על עבודתו המשרדית בדמנו, בדמי. או שיהרגו אותנו שם ב"מעיינות השחורים" או שיחזירו אותנו חיים וישפטו – יוסיפו לנו עוד חמש-עשרה שנים. הרי לא ייתכן שהוא לא יודע שאין דרך לצאת מכאן. אבל החלב, החלב הממותק…

נרדמתי, ובחלום הרעֵב והקרוע שלי ראיתי את קופסת החלב הממותק של שסטקוב, את הקופסה האיומה שצבע המדבקה שלה כחול-מעונן. הקופסה הגדולה, הכחולה כשמי לילה, היתה מנוקבת באלפי מקומות והחלב הגיח וניתז בקילוח רחב כשביל החלב. והגעתי בקלות, בידיי המושטות, אל השמיִם ואכלתי את החלב הסמיך, המתוק, הכוכבי.

אינני זוכר מה עשיתי באותו היום וכיצד עבדתי. חיכיתי וחיכיתי עד שהשמש תטה מערבה, עד שיצהלו הסוסים אשר מזהים טוב יותר מבני האדם את קץ יום העבודה.

צפירה צרודה נשמעה וניגשתי אל הצריף שהתגורר בו שסטקוב. הוא חיכה לי על הסף. כיסי אפודתו בלטו.

ישבנו אל שולחן גדול ורחוץ בצריף, ושסטקוב שלף מכיסיו שתי קופסאות של חלב ממותק.

בקצה הגרזן ניקבתי קופסה. קילוח סמיך ולבן ניתז על המכסה ועל היד שלי.

"היית צריך לנקב עוד חור, לאוויר," אמר שסטקוב.

"לא נורא," אמרתי, וליקקתי את אצבעותי המלוכלכות והמתוקות.

"תנו לו כפית," אמר שסטקוב, ופנה אל העובדים שהקיפו אותנו. עשר כפיות מבריקות, מלוקקות עד בוהק הושטו מעל לשולחן. כולם עמדו והביטו כיצד אני אוכל. לא היה בכך חוסר נימוס או רצון חבוי להתכבד. איש מהם אף לא קיווה שאחלוק איתו את החלב. לא נשמע דבר שכזה – העניין במזונו של הזולת היה משולל חמדנות. ידעתי כי אי-אפשר שלא להביט במזון הנעלם בפיו של אחר. התמקמתי בנוחות ואכלתי את החלב בלי לחם, גומע תדיר מים קרים. אכלתי את שתי הקופסאות. הקהל פנה לדרכו – ההצגה הסתיימה. שסטקוב הביט בי בהבנה.

"אתה יודע מה," אמרתי, מלקק את הכפית בקפידה. "התחרטתי. לכו בלעדַי."

שסטקוב הבין ויצא, בלי לומר מילה.

היתה זו כמובן, נקמה חסרת ערך, חלשה, כמו כל רגשותי. אבל מה עוד יכולתי לעשות? להזהיר את האחרים? לא הכרתי אותם. אבל הייתי צריך להזהיר – שסטקוב הספיק לשכנע חמישה. בתוך שבוע הם ברחו, שניים מהם נרצחו לא רחוק מ"המעיינות השחורים", שלושה מהם נשפטו כעבור חודש. תיקו של שסטקוב זכה לטיפול מיוחד: זמן קצר לאחר מכן לקחו אותו, וכעבור חודש פגשתי אותו במכרה אחר. הוא לא קיבל הארכת מאסר על נסיון הבריחה – ההנהלה שיחקה איתו בלי רמאות, והלוא היה יכול לקרות גם אחרת.

הוא עבד במחקר גיאולוגי, היה מגולח ושבע, וגרביו המשובצות נותרו ללא פגם. הוא לא בירך אותי לשלום, לשווא: שתי קופסאות של חלב ממותק אינן עניין כה גדול בסופו של דבר…

[1956]

 

רשימותיו של שוטה על ערש דווי

חיּי קרבים אל קִצם; עוד רגע ידפוק המוות באצבעו הגרומה על דלתי… עוד רגע! חזִי יבש מרוב ייסורים, נשיקותיהן של עלמות לא יחממהו עוד. על חטאי חיי, על מאבקי בהגיון, מרט הגורל האכזר את כל שערות ראשי – גם שמן מקסרי לא יצמיחן עוד. קשה למות למי שכמוני, עשה מעשי שטות רבים כל כך בחייו! קשה למות בידיעה המרה שאתה נושא בנשמתך חטאים רבים יותר מהשערות שנשאת על ראשך בשיא חייך, קשה לסגור חשבונות עם עולם ההבלים כשהחובות רבים כל כך… קשה, קשה מאוד! הו, אומלל שכמותי! הו, טיפש! מדוע לא חשבתי על מעשיי תחילה… מדוע הבנתי את עצמי כה מאוחר! אחיי, בני האדם! רחמו על רֵעכם העלוב, שנדרש לו זמן רב כל כך להיווכח כי הוא שוטה, שלא היה טעם לחייו אלא למנוע מעצמו עשיית מעשי שטות. רחמו על רעכם האומלל, שלא הבין את עצמו בזמן, ופעל בניגוד לייעודו.

איני מאשים איש במעידותיי; איש לא עודד אותי למעוד: מעצמן השתרשו בי. אני מודה לכם, עיתונאים טובי-לב, ניסיתם להאיר את עיניי, אתם הוכחתם לי בדפוס את האמת המרה, שהבנתי אותה מאוחר כל כך, ושאי-ידיעתה היא סיבת האסונות והעוונות הרבים מִספור! מפאת היוהרה המטופשת לא האמנתי כבר אז לדבריכם בדבר היותי כסיל!

זמן קצר לפני כן היה בכוונתי להוציא לאור את ההיסטוריה של איוולוֹתיי, אלא שעבודת ההיסטוריון מפרכת: קשה לנהוג ללא משוא פנים בעצמך, אתם יודעים זאת לפי ניסיונכם. הרהרתי בדבר, והחלטתי שלא להסיר את הלוט מעל חיי שחלפו, אם כי לא אוכל להתאפק וארים אותו מעט, כמדומני יועיל גילוי הלב שלי לאנושות. יתכן כי אני טועה. אל תשפטו אותי על עזות המצח: זכרו כי אני שוטה. 

נדמה לי כי המקרה שארע לי בנעוריי, ושהטיל צל כבד על שארית ימיי, עשוי להביא תועלת למי מכם. התאזרו בסבלנות: ברצוני לספר לכם על האיוולת הגדולה של חיי.

מכל הרגשות שהציתו את נעוריי הסוערים, בלטה הקנאה מכולם, ולו במעט. סבלתי ממנה רבות. אף על פי כן, אינני רוצה לגנות את הרגש הזה מכול וכול. אנסה אפוא לדכא בקרבי את השנאה האישית לקנאה, ולהביע את דעתי הכנה עליה. 

הקנאה – לא בלתי מועילה היא, אם כי מזיקה היא יותר. היא מסעירה את הדם ומונעת את ניוונה ההרסני של הנפש, היא מעוררת את האדם מחוסר המעש, שמזיק כל כך לחברה, ולעתים היא מביאה לידי מעשי-כסילות גמורים, שנעשים בעזות מצח כה נדירה, עד שהם זוכים למראית עין של שיקול-דעת מעמיק. את האדם האחוז בה היא נותנת ללחצם הכבד של הכוחות הפועלים – התבונה והרצון. אינני מדבר על הקנאה הקטנונית של היומיום, שנתקלים בה על כל צעד ושעל בלונדון, בקַלוּגָה, באזור ויבוֹרְגסקוֹי ובשדרות נייֶבסקי, אדבר על קנאה הראויה לתשומת לב רבה יותר. יש אנשים המקנאים בנפוליאון ובסוּבוֹרוֹב, בשייקספיר, בבְּרָמְבֵּאוּס, בקְרוֹיסוֹס ובסינֶבְּריוּחוֹב; ישנם אחרים, שמקנאים בפִלֶמוֹן ובַּאוּקִיס, בפטררקה ולאורה, בפטר ואיוון, בסטניסלב ואנה; ישנם נוספים, שמקנאים במנפרד ובפאוסט; וישנם אלה… בקיצור, כולנו מקנאים במשהו. את הקנאה תוכלו לפגוש בתיאטרון, צופה ב"המלט", במַאֲפִיּה, קוראת את ביטאון "הנכה הרוסי", בנשף, רוקדת עם יפהפייה שהקנאי עצמו לא יזכה בה גם בחלומותיו הוורודים ביותר. היא זוכה לביטוי בעיקר בתחומי המסחר, הצבא והספרות. אבל אמרתי דַי על המקומות שבהם אפשר לפגוש  בקנאה; אני רוצה לספר לכם היכן הרגשתי אותה… אני מניח את ידי השמאלית על הלב, אוזר את שארית כוחותיי ומתפלל לגורלי הטוב שלא יקטע את חיי בטרם אסיים את שיחתי המלומדת עם הקורא המיטיב…

נולדתי באחד הרחובות של האי וַסִילְיֶיבְסְקִי… להורים אצילים, אך עניים.

כשמלאו לי שמונה-עשרה, התייתמתי מהוריי וקיבלתי לידי הון של עשרת אלפים רובל. נשמעתי לעצה שהעניק לי אבי לפני מותו, והתחלתי להלוות את הכסף בריבית, אבל מאחר שהאחוזים לא הספיקו לי לפרנסתי, נאלצתי לתת שיעורים…

קוננתי על מר גורלי, על שלעתים נאלצתי לרוץ עשר ורסטאות ביום בעבור חמישה רובלים. "אנשים רבים כל כך נוסעים בכרכרות!" – חשבתי לעצמי – "במה הם טובים ממני?" אט-אט הלכו תלונותיי ותכפו. ביש מזל! לא הבנתי אז את גודל החטא שחטאתי כלפי הגורל, בהרהיבי עוז לטעון כנגד רצונו הטוב.

למראה כרכרה היה לבי מתמלא בקנאה ובכעס; שנאתי את אלה שיכלו להרשותה לעצמם… הקנאה מצצה את לשד חיי… מה שלא אעשה, לאן שלא אלך – הכרכרה לא עוזבת את מחשבותיי! הפסדתי שיעורים, אמרתי דברים גועליים, עשיתי מעשי שטות – הכול בשל אותה מחשבה אחת ויחידה.

"מדוע, גורל אכזר, עשית אותי עני? בזכות אילו הישגים אנשים רבים כל כך נוסעים להם בכרכרות, ועל אילו עוונות נידונתי אני ללכת ברגל כל חיי?" חטאתי בייאוש. אבל השפעה נוראה מכול השפיע עליי מזג-אוויר גרוע. כשיורד גשם בחוץ, כשיש בוץ, רעם, ברק – אותו הדבר גם אצלי. מראה המגפיים המלוכלכים סודק את חוסני הנפשי: נהרות של דמע זולגים על לחיי, העיניים דולקות כמו ברקים, סערה משתוללת בראש…

"נורא, פשוט נורא להיות מחוסר-כרכרה!" הייתי אומר, בעודי חוצה את הרחובות המטונפים. מרחוק נשמע לפתע רעש, הייתי מביט ומתאבן מרוב כעס: כרכרה חולפת על פניי! ברגעים אלה הייתי מאבד כל שליטה עצמית! הייתי מוכן לזנק אל תוך קרביה של המפלצת בת ארבעת המושבים; לטרוף בעיניי את גזרתה המרובעת, הייתי שואב בחוש השמיעה שלי את הרעש המתועב, בולם בשיניי את תנועתה המושלמת. דמי גועש, ברכיי כושלות: איני יכול לצעוד; גשם זלעפות צולף בי, הרעם רועם מעל ראשי, הפחד לאחֵר לשיעור חורך בלבי כברק! אחרי שהמפלצת מתרחקת – אני מרגיש רגוע יותר, אך לא לזמן רב: שוב עולה מרחוק רעש, שוב הדבר הזה. ולעתים… הוֹ, האימה! שתיים, שלוש, ארבע מפלצות כולן בבת-אחת… אין כל מנוס! רפש ניתז על גבי, על רגליי, על ידיי, על פניי, לתוך פי… נורא! כמה סיבות לשנוא את האנושות! מאכילים אותך בבוץ בפרהסיה, ואינך רשאי לפצות פה! "שתתקעי במשהו, שתתרסקי, כלי שטן מתועב!" אני צועק, בעודי בורח מפני פרסותיו של סוס. ייסוריי הגיעו לשיא שלא ייאמן. האהבה שחשתי כלפי אחותו של אחד מתלמידיי, החווירה נוכח רגש תהומי כלפי כרכרה. אני אומר תהומי, שכן אמנם היה תהומי: אהבתי את הכרכרה, כי קינאתי בבעליה; שנאתי אותה, וייחלתי לה את כל הרעות האפשריות, שכן היתה המקור לכל סבלותיי… הוֹ, כמה טיפש הייתי! אהבתי, אני חוזר ואומר, כמעט שהיתה לשנאה, רק משום שמושא תשוקתי נסעה בכרכרה. סבלתי, נקרעתי, התייסרתי כמו האסיר משִילוֹן, הטלתי קללות, כמו ביירון, ובייאושי הנורא כיליתי את הוני בבלי דעת, במקום להשקיע אותו תמורת אחוזים… כדי להקל על לבי דרושה היתה נקמה באנושות, ובשביל הנקמה – כרכרה! הרגשתי שבעלות עליה לא תעשה ממני אדם מאושר, אבל התענוג לראות את התולעת על גלגלים ברשותי, להיות רשאי למחוץ אותה בהתקף ראשון של זעם… הוֹ, לשם כך שווה להקריב משהו! זמן רב נאבקתי בעצמי. זמן רב נשמרה בי גחלת של שיקול דעת והצילה אותי מהידרדרות מבישה לתואר "שוטה מושלם"; לבסוף הכריע את הכף דבר מה נוראי, והוא שסייע לגורל להציב אותי בשורת "השוטים הגמורים", שיש לי הכבוד להימנות עמם כעת…

פעם, במזג-אוויר נאה למדי, הלכתי בשדרת נייבסקי; לבי היה טוב עליי שכן זמן מה לא ראיתי כרכרה חולפת. נזכרתי באהבתי; לא היה בה דבר מנחם, פרט להבטחת שפע עונג טהור בהווה.

אהובתי עשירה: היא נועדה לנסוע בכרכרות, לחיות בפאר ובאושר; אני יצור שנולד לצעוד רק ברגל, מסומן באות קלון של המום המוזר – הקנאה בכרכרה! אלא שבקרב שוטים הופכים המכשולים עצמם, לעתים קרובות, ליתרונות דמיוניים: שכנעתי את עצמי שהפערים הללו חסרי משמעות, שהעניין יסתדר. הסקתי מסקנות מטופשות ביותר, שלשכלי המוגבל נדמו סבירות בהחלט. גשם החל לרדת לפתע, הרחוב החל להתלכלך בבוץ… עוד ועוד כרכרות שוב טרדו את מבטי. כהרגלי, נדמה היה לי שבעליהן מביטים בי בלעג, שהעגלונים זוממים להתנגש בהולך-רגל מסכן בכוונה ואז לצעוק לעברו "תסתלק", כלומר, "תסתלק מהעולם!" טיפשי, טיפשי כל כך! אבל מוכרחים להודות על האמת, שהבל כזה נדמה בעיניי אז מניח את הדעת. הנה אני חוצה את הרחוב ורואה כרכרה במרחק, אני זז הצידה כדי לא להידרס תחת פרסות הסוסים… לפתע פתאום מנת רפש מוטחת היישר בפניי. אני נרתע בבהלה ובזעם, משווע להסיר את הרפש שדבק בי, אלא שבאותו רגע נשמע צחוק רם מן הכרכרה… אלוהים אדירים! של מי הצחוק? הורדתי את ידיי. אני מסתובב ורואה את לוּבוֹב סְטֶפַּנוֹבְנָה, חלומי המתוק, מושא אהבתי; זוקפת את ראשה מבין הדלתות בצווחות צחוק… צחוקה הרם גם עכשיו מהדהד באוזניי! אין בכוחי לזכור מה אמרתי אז, אלא שהיתה זאת שטות נוראית…. גורלי נחרץ. רצתי הביתה כל עוד נפשי בי. הרפש עודו מרוח על פניי, ותחושת נוכחותו לא הניחה לחמתי לשכוך!

מכרתי את כל רכושי, אספתי את הכסף שהיה לי ורכשתי כרכרה. הוֹ, כמה טיפש הייתי אז!

לאחר מעשה השטות האימתני הזה, נותרו בכיסי כמה מאות רובלים בלבד. ואילו ההוצאות שלי הלכו ותפחו: הכרכרה הארורה הצריכה אסם; הסוס – חציר ודוחן; האנשים– דירה ולחם. שכרתי קיטון לא גדול ואורווה גדולה. הנסיעה הראשונה שלי בכרכרה היתה אליהם – ללמד שיעור. כל בני המשפחה, וקצין לא מוּכר כלשהו, קידמו את פניי בצחוק רם. נתקפתי התקף חום וקור. היא, שדה חסרת לב שכמותה, צחקה עוד יותר מכולם!

"שווה בנפשך, אומרת האֵם לקצין, בדיוק יצאנו בכרכרה לרכוש נדוניה בשביל לוּבּינְקָה שלנו…"

"נדוניה בשביל לובוב סטפנובנה?" אני חוזר על דבריה, בתחושה הרת אסון. "כן," עונה לובינקה וצוחקת, "נסענו לקנות שמלות… ואז, כל כך בחוסר זהירות… חה! חה! חה!.. השפרצנו…"

"הדקדוק הלטיני" של צוּמְפְּט נשמט מידיי…

"אנקום את נקמתי!" אמרתי ונמלטתי מן החדר…

"לאן, אדוני?" דרש המשרת.

"לאן שאתה רוצה! רק תדהר! למקום הבוצי ביותר, ותשתדל להשפריץ על כל הולכי הרגל," צרחתי לעגלון.  

העגלון והמשרת פערו את עיניהם, הם חשבו אותי למטורף… אך אני לא הייתי אלא שוטה פשוט…

מכאן ואילך היה העיסוק החביב עליי לדהור ברחובות ולצפות בבוץ הניתז מבין גלגלי הכרכרה שלי, ניתז לתוך פניהם של עוברי האורח. כאשר מזג-האוויר גרוע, והרחובות מתמלאים בוץ, מיד אני מורה להכין את הכרכרה ודוהר, דוהר, ובהנאה שלא תתואר עוקב במבטי אחר הבוץ שניתז מתחת לגלגלי המרכבה ולפרסות הסוסים! אני מתנחם במחשבה, שבנקמה על העלבונות שעלבו בי, אני עצמי מכתים את האנושות בבוץ כעת. אני שוטה, שוטה!

חרף מאמציי, מעולם לא עלה בידי להטיח רפש בפניהן של אותן הבריות שגרמו לי בזמנו השפלה דומה…

לבסוף הידלדל הוֹני. מנעתי מזון מפי כדי שאוכל להאכיל את הסוסים, אבל הכול היה לשווא… הגיע הרגע המר שבו היה עלי להכיר בעוניי, הבנתי כי אין באפשרותי להחזיק בכרכרה. אם כי לא מכרתי אותה. בהתקף זעם פזיז כלפי הכלי האילֵם שהביא עליי את אסוני, ריסקתי במו ידיי את הכרכרה שלי. בדלוּתי ובייאושי התנחמתי עוד ועוד במחשבה שמחקתי מעל פני האדמה לפחות אחת מאותן תולעים-על-גלגלים, שהכתימו ברפש אנשים רבים כל כך, ואני בעוונותיי ביניהם.

מה עוד יש לומר? כבר ציינתי שהמאורע הזה השפיע השפעה הרסנית על שארית חיי. בלב שבור, מאוכזב, חיוור ותשוש, בתום מחלה ממושכת, שהכניעה אותי לאחר השמדת הכרכרה, קמתי לבסוף מן המיטה. כוחותיי נחלשו עוד יותר, אך ייחלתי לאור יום, כמהתי לאוויר צח, ויצאתי אפוא אל הרחוב. בשדרת נייבסקי דרסה אותי כרכרה ואיבדתי את רגלי הימנית.

אתם, שנגזר גורלכם ללכת ברגל, השכילו מסיפורי העצוב – אל לכם לקנא בנוסעי הכרכרות. אילו תרפא הדוגמה שלי שניים-שלושה קנאים מושבעים, אתנחם בערוב ימי בזאת שעשיתי לפחות דבר מה חכם אחד, עבור שוטה, גם זה הרבה! אני מצווה על מי שיקברו אותי, שבתום קבורתי, לא תיסע אחרי הארון ולוּ כרכרה אחת. אני מבין שהאמונה הטפלה שלי מטופשת, אך אינני יכול לשחרר עצמי מהשפעתה לגמרי. זהו כוחו של הרגל. ואצל שוטים זקנים – הוא נסלח!

כחייל פרשים הגורר את רגליו (בהונות פנימה, עקבים החוצה, הברכיים לצדדים, האגן מטה), דידה היתוש סְְטַסִיק הביתה, בדרכו חזרה מחבישה אצל הקונדור הווטרינר אקוֹפ, שחבש אותו במקום שבו נעקץ בידי הפשפש מְסְטִיסְלַב, אחרת לא היה יכול ללכת, משום שהמקום העקוץ פעם והציק.

ברור מאליו שהיתוש סטסיק חלם על ארוחה חמה.

ואולם כשקרב לביתו, שמע את צעקותיה החנוקות של אשתו, היתושה טוֹמְקַה (רגע, רגע, כבר ייצֵא, חכי) וצעקה צרודה של מישהי, "אני לא יכולה".

היתוש סטסיק קפא לרגע, אבל נכנס לביתו וראה שהיתושה טומקה מורטת את שערות זְקָנָהּ של הצבוֹעה זויה, שערה, שערה (ניקוי קוסמטי של הפנים).

לשאלה על ארוחה חמה, ענתה טומקה בקוצר רוח: "לך לבִּיצה".

ללכת לביצה משמעו להגיע עד לביצה, לקטוף, אחר כך לסחוב, לשטוף, לנקות, לחתוך, למזוג, להדליק, להעמיד, לבחוש וכדומה, והאוכל עצמו יהיה מוכן רק כעבור ארבעים דקות, וגם יהיה שרוף ועם חול בשיניים.

תודה רבה.

הוא נאנח בצער, ועל רקע צעקותיה העמומות של אשתו ונהמתה של הצבועה זויה, שלף היתוש סטסיק את הבקבוקון הנכסף שקיבל מהחיפושית דודה לידה, המכונה "רקבובית", ונטל מנה ממה שנותר בו.

מיד נהיה הכול לרעש רקע, מלבד חצאית המיני המעכסת של החזירה אָלָה.

היתוש סטסיק פרץ בבכי, החל לשיר את הקטע האהוב עליו: "שוב לשם, אל ים הלהבות", וטס במהירות מן הבית לכיוון דיר החזירים, שוכח את כל פצעיו.

כאשר טמנה היתושה טומקה את שכרה במגף, והצבועה זויה הביטה בשמחה בעיניים מלאות דמעות בפרצופה הקירח, כבר כרכר היתוש סטסיק סביב החזירה אלה, ששכבה בתנוחה ביתית בלי שום חצאית, ושאל אותה שאלות בקול מזמזם: א. כמה זמן היא כבר נפגשת עם הפשפש מסטיסלב וב. האם ידוע לה שמסטיסלב חולה במחלה הנוראה – עששת, הדורשת חבישות למשך זמן רב.

החזירה אלה בהתה ולא הקשיבה, שכן סטסיק לא היה האורח היחיד שלה, היתה שם חבורה גדולה, הילדים הגדולים של הזבובה דומְנָה איוונובנה, למשל, שכבר הגיעו לפרקם, הם התכבדו בנדיבות והתרוצצו כמו משוגעים לצלילי הרוקנרול שלהם, וגם העכביש אַפַנַסִיי שנתן בפינה שיעורי מקרמה, שאורגנו במיוחד בשביל הנאספים.

החגיגה היתה בעיצומה, אבל היתוש סטסיק הרגיש בודד.

באותה הליכת פרשים מרושלת – הברכיים לצדדים, האגן בירידה – רק רעב יותר, הופיע בביתו בציפייה לסקנדל, אבל מיד הריח את ריחה הקסום של ארוחה חמה.

היתושה טומקה, מתברר, הכינה ארוחת ערב, ערכה את השולחן והמתינה לו בסינר, כמו פנלופה.2

היתוש סטסיק אפילו דמע.


לפעמים קל יותר לזמן את רוחו של מת מאשר להיפטר ממנה.

(אוֹגוּסטין קַלְמֶה)3

פרק ראשון

ההרפתקה המוזרה שבכוונתי לספר עליה התרחשה לפני שנים אחדות, ועתה אין כל מניעה שתסופר, לא כל שכן משום שאני שומר לעצמי את הזכות שלא לנקוב תוך כדי כך בשמו הפרטי של איש מהמעורבים בה.

בחורף *186 הגיעה לפטרבורג בכוונה להשתקע בה משפחה אמידה ומיוחסת מאוד, שהיתה מורכבת משלוש נפשות: האם – גברת מבוגרת, נסיכה שנחשבה לאישה בעלת השכלה מעודנת והיתה בעלת קשרים מן המיטב שבמיטב בחברה הגבוהה ברוסיה ומחוץ לגבולותיה; בנה, איש צעיר, שהחל באותה שנה בקריירה של איש הסגל הדיפלומטי, ובתהּ, נסיכה צעירה שנכנסה זה עתה לשנתה השבע עשרה.

עד כה התגוררה על פי רוב המשפחה, שזה מקרוב באה, בחוץ לארץ, שם אייש בעלה המנוח של הנסיכה הזקנה משרה של נציג רוסיה בחצר מלכים אירופית אחת, שנייה במעלה. הנסיך והנסיכה הצעירים נולדו וגדלו במחוזות זרים וקיבלו שם השכלה זרה למהדרין, אבל מוקפדת מאוד.

פרק שני

(1746-1830) דיוקן של מאדם ז'אנליס

(1746-1830) דיוקן של מאדם ז'אנליס

הנסיכה היתה אישה בעלת כללי התנהגות מחמירים למדי ונהנתה, ובצדק, ממוניטין ללא כל רבב בחברה הגבוהה. בדעותיה ובטעמיה צידדה בהשקפותיהן של נשים צרפתיות אשר זכו לשבח ולתהילה בזכות חוכמתן וכשרונותיהן, בתקופה שבה שגשגו חוכמתן וכשרונותיהן של נשות צרפת. הנסיכה נחשבה ליודעת ספר, אמרו עליה שהיא קוראת בבררנות עצומה. יותר מכל אהבה לקרוא את מכתביהן של הגברות סֵווִינְייֶה, דֶה לָה פָייֶט ומֶנְטֵנוֹן, וכן קַיילוּס, דאנְג'וֹ וקוּלאנְז',4 אך את הכבוד הרב ביותר רחשה לגברת ז'אנְליס5, שחולשתה אליה גבלה בהערצה. הכרכים הקטנים של כתבי הסופרת החכמה הזאת, בהוצאה נאה שראתה אור בפאריס, עטויים בכריכות תכלת צנועות ומעודנות מעור עיזים, היו ממוקמים תמיד על כוננית יפה שהיתה תלויה על הקיר מעל לכורסה גדולה – המקום החביב על הנסיכה. מעל לשיבוצי צדף שעיטרו את חלקה העליון של הכוננית נחה על כרית קטיפה כהה והשתלשלה ממנה קלות יד מיניאטורית, שפוסלה מטֶרָקוֹטָה ביד אמן. ליד הזאת נשק וולטר בביתו שבפֶרְנֶה,6 בלי לצפות לכך שהיא תטפטף עליו את טיפת הביקורת הראשונה – עדינה אך צורבת.7 אינני יודע עד כמה הרבתה הנסיכה לקרוא בכרכים שאת המילים והמשפטים שבהם התוותה היד הקטנה, אבל הם תמיד היו בהישג ידה והנסיכה נהגה לומר שיש להם בעיניה משמעות מיוחדת במינה, מסתורית אם אפשר לומר, שלא היתה מעיזה לספר על אודותיה לכל אדם, מפני שלא כל אחד יאמין לכך. אם להאמין לדבריה, לא נפרדה מִווֹלוּמים8 אלה "מאז שהיא זוכרת את עצמה" והם יֵרדו איתה אל הקבר.

"נתתי לבני משימה," היתה נוהגת לומר, "להניח את הספרונים בארון הקבורה שלי, מתחת לכרית שראשי ינוח עליה, ואני בטוחה שהם יועילו לי גם אחרי מותי."

הבעתי משאלה זהירה לקבל ולו את ההסבר הכללי ביותר בנוגע למילותיה אלה – וקיבלתי אותו.

"הספרים הקטנים," אמרה הנסיכה, "רוויים ברוחה של פֵליסיטָה (כך כינתה את m-me9 Genlis, כאות ליחסיהן הקרובים, יש להניח). כן, אני מאמינה אמונה קדושה באלמותיות הרוח האנושית, ולכן מאמינה גם ביכולתה ליצור באין מפריע קשר מעבר לשפת הקבר עם אלה שקשר כזה נחוץ להם ושיודעים להעריך זאת. אני בטוחה שמהותה הדקה של פֵליסיטָה בחרה לה מקום משכן נעים מתחת לכריכת עור העיזים בת המזל, אשר חובקת את הדפים שעליהם מצאו מנוחה מחשבותיה. אם אינך אפיקורס גמור, אני מקווה שזה מובן לך."

קדתי לה ללא אומר. ללא ספק מצא חן בעיני הנסיכה שאיני מנסה לסתור את טענתה, והיא הוסיפה כדי לגמול לי על כך, שכל מה שאמרה זה עתה אינו אמונה בלבד כי אם שכנוע גמור ואמיתי, שיסודותיו מוצקים כל כך עד ששום כוחות אינם יכולים לקעקע אותם.

"וכל זה דווקא משום שיש לי המון הוכחות," אמרה לסיכום, "שרוחה של פליסיטה חיה, וחיה דווקא כאן!"

אחרי שביטאה הנסיכה את המילה האחרונה, הרימה את ידה מעל ראשה והצביעה באצבעה העדינה על הכוננית שכרכי התכלת ניצבו עליה.

פרק שלישי

מטבעי אני נוטה במקצת לאמונות טפלות ותמיד מאזין בהנאה לסיפורים שמשאירים ולו מקום כלשהו למסתורין. בשל כך, דומני, טענו זמן מה מבקרים רואי כליות ולב, אשר סיווגו אותי על פי כל מיני קטגוריות מפוקפקות, שאני ספיריטואליסט.

זאת ועוד, כאן המקום לציין, שכל מה שאנחנו מדברים עליו כעת התרחש בדיוק בזמן שבו הגיעו אלינו בשפע ידיעות על תופעות ספיריטואליסטיות מחוץ לארץ. הן עוררו אז סקרנות ולא מצאתי סיבה לא להתעניין בדברים שבני אדם מתחילים להאמין בהם.

את "המון ההוכחות" שהנסיכה התייחסה אליהן היה אפשר לשמוע ממנה פעמים רבות: ההוכחות האלה היו גלומות בכך שהנסיכה עשתה לה מזה זמן רב הרגל לפנות לחיבוריה של הגברת ז'אנליס כאל אורקל, ברגעים של הלכי רוח רבים ומגוונים, וכרכי התכלת גילו בתורם את יכולתם התמידית להשיב תשובות נבונות על השאלות שהציגה בלבהּ.

לדברי הנסיכה, היא עשתה לה זאת ל"הבּיטוּד"10 ומעולם לא שינתה ממנהגה זה. לא היתה אפילו פעם אחת, שבה אמרה לה ה"רוח" השוכנת בתוך הספרים דברים לא הולמים.

נוכחתי לדעת שיש לי עסק עם חסידה מושבעת של הספיריטואליזם, שנוסף לכול איננה נעדרת חוכמה, ניסיון והשכלה, ועל כן גיליתי עניין עצום בכל אלה.

כבר היו ידועים לי אי-אלו דברים על טבען של הרוחות, ובמקרים שהזדמן לי להיות עד להם הדהימה אותי תמיד תכונה מוזרה המשותפת לכל הרוחות באשר הן, והיא שכאשר הן מגיחות מעבר לשפת הקבר הן מתנהגות בקלות דעת – ולמען האמת, גם בטיפשות – רבה פי כמה מכפי שביטאו את עצמן בחיים הארציים.

כבר ידעתי את תורתו של קארְדֶק על "רוחות שובבות",11 וגיליתי כעת התעניינות עצומה: כיצד תואיל להציג את עצמה בנוכחותי רוחה של המרקיזה סוּלְייֵרִי, הרוזנת בְּרוְסְליאָר12השנונה?

המקרה לא התמהמה לבוא, אולם היות שבסיפור קצר, בדיוק כמו במשק בית קטן, אסור לשבש את הסדר, הריני מבקש עוד הרף עין אחד של אורך רוח בטרם אגיע בסיפורי עד לרגע העל-טבעי, שיש בו כדי להתעלות על כל הציפיות.

פרק רביעי

יש להניח שבני אדם שנמנו עם חוג חבריה הלא גדול, אך המובחר עד מאוד של הנסיכה ידעו את גחמותיה; אך כולם היו אנשים מחונכים ובעלי נימוסים טובים, ועל כן ידעו לכבד את אמונות זולתם, אפילו במקרים שבהם נגדו ניגוד חד את אמונותיהם ולא עמדו בביקורת. על כן איש מעולם לא התווכח על כך עם הנסיכה. אולם ייתכן גם שידידיה של הנסיכה לא היו בטוחים שהיא סבורה שווֹלוּמי התכלת שלה הם משכן "רוחה" של המחברת במלוא מובן המילה, אלא התייחסו לדבריה בתור צורת ביטוי. ולבסוף, ייתכן מאוד שהם התייחסו לכל זאת בפשטות כאל בדיחה.

היחיד שלא היה יכול לראות את העניין בדרך זו הייתי אני, למרבה הצער; היו לי לכך טעמים משלי, שסיבותיהם טמונות אולי בהיותי קל אמונה ונוח להתרשם מטבע ברייתי.

פרק חמישי

את תשומת לִבּהּ של הגבירה הזאת מהחברה הגבוהה, אשר פתחה בפנַי את דלתות ביתה המכובד, אני חב לשלוש סיבות: קודם כול, מצא חן בעיניה מטעם כלשהו, סיפורי "המלאך החתום", שהודפס זמן לא רב לפני כן ב"רוּסְקִי וֶסְטְניק";13 שנית, עוררה בה עניין הרדיפה האכזרית שסבלתי ממנה שנה אחרי שנה, ללא מידה ומספר, מידי אחיי הטובים אנשי הספרות, שביקשו כמובן לתקן את אי-ההבנות והמשגים שלי; ושלישית, בפאריס קיבלה עלי הנסיכה המלצות טובות מרוסי ממִסדר הישועים, הנסיך גָגארין14 טוב הלב עד מאוד – זקן שנהניתי משיחות רבות איתו ושהדעה אשר גיבש עלי לא היתה מן הגרועות ביותר.

לפרט האחרון נודעה חשיבות מיוחדת, מפני שהנסיכה ייחסה משמעות רבה לדרך מחשבתי ולהלך רוחי; היה לה צורך – או לכל הפחות, היה נדמה לה שעשוי להיות לה צורך – בשירותים קטנים מצִדי. מוזר ככל שהדבר יישמע כשמדובר באדם בעל משמעות בטלה כמוני, כך היו פני הדברים. הצורך הזה הוכתב לנסיכה על ידי דאגתה האימהית לבתהּ, שכמעט לא ידעה את השפה הרוסית… כשהביאה האם את הנערה המקסימה למולדתה, היא רצתה למצוא אדם שיוכל לערוך לנסיכה הצעירה ולו היכרות כלשהי עם הספרות הרוסית – כמובן, אך ורק עם ספרות טובה, כלומר אמיתית ולא נגועה ב"ענייני השעה הבוערים".

מושגיה של הנסיכה על עניינים אלה היו מעורפלים ביותר ואף מוגזמים עד להחריד. היה קשה למדי להבין ממה בדיוק היא חוששת מצִדם של ענקי המחשבה הרוסית בני זמננו – האם מכוחם ומעוז רוחם, או שמא מחולשתם ומחשיבותם העצמית הנלעגת. אולם אחרי שקלטתי בדרך כלשהי, בעזרת הַכְוונות וניחושים, "ראשים וזנבות" ממחשבותיה של הנסיכה, הגעתי להכרה מדויקת, להשקפתי, שהיא פוחדת יותר מכול מ"רמזים לא טהורים" שכל ספרותנו הלא צנועה הושחתה בהם עד היסוד, על פי תפישותיה.

לא היה טעם לנסות להעמיד את הנסיכה על טעותה בנוגע לכך, מפני שהיתה בגיל שבו דעותיו של אדם כבר מגובשות ומוצקות ורק אנשים נדירים מסוגלים להכפיף אותן לבדיקה ולבחינה מחדש. היא לא היתה מאלה, ללא ספק, וכדי לשנות את אמונתה בדבר שהאמינה בו לא היה די בטיעוניו של אדם רגיל – הדבר היה עשוי להיות אולי רק לפי כוחה של רוח, שהיתה מוצאת לנכון להגיח לשם כך מגן עדן או מהגיהינום. אך האם דאגות קלות ערך שכאלה עשויות להעסיק רוחות ערטילאיות מעולם לא נודע; האם כל הוויכוחים והדאגות המתייחסים לספרות, כדוגמת הוויכוח הנוכחי, אינם קלי ערך בעיניהן? הלוא גם רובם המכריע של בני אדם חיים רואים בהם עיסוק ריק מתוכן של ראשים נבובים.

ואולם, הנסיבות הוכיחו עד מהרה שטעיתי טעות גסה לחשוב כך. כפי שניווכח לדעת בקרוב, רוחות ספרותיות אינן זונחות את החטאים הספרותיים הקטנים שהורגלו בהם גם מעבר לשפת הקבר, ועל הקורא תוטל המשימה להחליט, עד כמה פעילותן של רוחות אלה נוחלת הצלחה ועד כמה הן שומרות על נאמנות לעֲבָרָן הספרותי.

פרק שישי

הודות לכך שלנסיכה היו השקפות מנוסחות בקפידה ביחס לכל עניין שבעולם, משימתי לעזור לה בבחירת יצירות ספרותיות בשביל הנסיכה הצעירה היתה מוגדרת מאוד. היה נחוץ שהנסיכה תתוודע מתוך קריאה לחיים הרוסיים, ועם זאת לא תיתקל בשום דבר שיש בו כדי לזעזע את שמיעתה הבתולית. הצנזורה האימהית של הנסיכה לא התירה אף לא מחבר אחד בשלמותו, גם את לא דֶרְזָ'ווִין15 וז'וּקוֹבסקי.16 כולם הצטיירו כלא אמינים דיים בעיניה. על גוֹגוֹל, כמובן, לא היה אפילו מה לדבר – הוא סולק מכול וכול. מתוך יצירותיו של פושקין הותרו: "בת הקפיטן" ו"יבגני אוֹנייֵגין", אבל זה האחרון עם קיצוצים ניכרים שהנסיכה סימנה אותם במו ידיה. לֶרְמוֹנְטוֹב לא הותר, כמוהו כגוגול. מן החדשים ביותר זכה לאהדה בלתי מבוטלת טוּרגֶנייֶב לבדו, אך גם זאת פרט לקטעים ש"מדברים בהם על אהבה". גוֹנְצָ'רוֹב גורש, ואף שהגנתי עליו בתעוזה רבה למדי, זה לא עזר. הנסיכה ענתה:

"אני יודעת שהוא אמן גדול, אבל זה רע פי כמה, אתה מוכרח להודות שיש אצלו עניינים משלהבים."

פרק שביעי

רציתי לדעת ויהי מה, למה בדיוק מתכוונת הנסיכה ב"עניינים משלהבים" שמצאה ביצירותיו של גוֹנְצָ'רוֹב. במה היה יכול סופר כמוהו, שיחסו לאנשים וליצרים שגוברים עליהם מתאפיין ברוך ובעדינות, לפגוע ברגשותיו של כל אדם שהוא?

זה היה מסקרן עד כדי כך, שלבשתי פנים אמיצות ושאלתי ישירות אילו עניינים משלהבים מצויים אצל גונצ'רוב.

על השאלה הכנה הזאת קיבלתי תשובה תמציתית, שהיתה כנה אף היא ונאמרה בלחישה חדה: "מרפקים".

היה נדמה לי שלא הקשבתי כראוי או לא הבנתי.

"מרפקים, מרפקים," חזרה ואמרה הנסיכה והתכעסה כמדומה כשנוכחה לדעת שאיני יורד לסוף דעתה. "האומנם אינך זוכר… איך הזה שלו… הגיבור… אינו יכול להסיר את מבטו מהמרפקים החשופים של הזאת שלו… של גברת אחת פשוטה מאוד?"17

עתה נזכרתי, כמובן, באפיזודה המפורסמת מ"אוֹבְּלוֹמוֹב" ולא מצאתי מילה כדי להשיב לה. למעשה, היה לי נוח פי כמה לשתוק, מפני שלא חשתי צורך או רצון להתווכח עם הנסיכה האטומה לניסיונות שכנוע, שלמען האמת כבר מזמן התבוננתי בה בשקידה רבה פי כמה, יותר משהתאמצתי לשרתהּ במתן הנחיות ועצות. וגם איך יכולתי להנחותה, אם ראתה ב"מרפקים" אי-מהוגנות מקוממת, כשכל הספרות החדשה הרחיקה לכת לאין ערוך בגילויים כאלה?

אדם היודע כל זאת, עליו להיות אמיץ מאוד כדי לנקוב אפילו בשמה של יצירה חדשה אחת, שכסויות היופי הורמו בה בנחישות רבה פי כמה!

הרגשתי שבנסיבות שהתגלו תפקידי כיועץ צריך להסתיים – וגמרתי אומר לסתור את דבריה במקום לייעץ לה.

"נסיכה," אמרתי, "נדמה לי שאינך הוגנת, בדרישותייך כלפי הספרות היפה יש משום הגזמה."

גוללתי בפניה את כל מה שלדעתי התייחס לעניין.

פרק שמיני

הפלגתי בתיאוריי ולא זאת בלבד שנשאתי נאום שלם בגנותה של טהרנות כוזבת, אלא גם סיפרתי את האנקדוטה המפורסמת על גבירה צרפתייה שלא היתה מסוגלת לא לכתוב ולא לבטא את המילה culotte,18 ואולם פעם אחת, כשלא יכלה להימנע מלבטא את המילה בנוכחות המלכה, התמהמהה, גמגמה וגרמה בכך לפרץ צחוק כללי. אבל בשום אופן לא הצלחתי להיזכר אצל מי מהסופרים הצרפתים הזדמן לי לקרוא על שערוריית החצר האיומה, שלא היתה מתרחשת כלל אילו ביטאה הגבירה את המילה "culotte" באותה פשטות שבה ביטאה אותה המלכה בכבודה ובעצמה בשפתי הוד מלכותה העדינות.

מטרתי היתה להראות שאנינות יתרה עלולה להזיק לצניעות, ועל כן ספק אם יש צורך בבחירה קפדנית מדי של ספרי קריאה.

לתדהמתי הרבה, האזינה לי הנסיכה בלי לגלות סימן קל שבקלים לאי-שביעות רצון, ובלי לעזוב את מקומה, הרימה את ידה מעל ראשה ולקחה את אחד מכרכי התכלת.

"לךָ," אמרה, "יש נימוקים, ולי יש אורקל."

"אני מעוניין להאזין לו," אמרתי.

"התשובה לא תתמהמה לבוא, אני מזמנת את רוחה של Genlis והרוח תשיב לך. פתח את הספר וקרא."

"הואילי להצביע, איפה עלי לקרוא?" שאלתי כשקיבלתי את הכרך לידי.

"להצביע? זה לא ענייני, הרוח תצביע בפניך בעצמה. פתח בכל מקום שייצא."

זה עורר בי גיחוך קל ואפילו התביישתי כמדומה בבת שיחי, אולם עשיתי כרצונה ומיד אחרי שהעברתי את מבטי על פני הפסקה הראשונה בעמוד שנפתח, חשתי פליאה ומורת רוח בצִדהּ.

"אתה נבוך?" שאלה הנסיכה.

"כן."

"כן, זה כבר קרה לרבים. אני מבקשת ממך לקרוא."

פרק תשיעי

"קריאה היא עיסוק רציני וחשוב מבחינת תוצאותיו מכדי שלא לפקח בעת בחירתו על טעמיהם של האנשים הצעירים. יש קריאה שמוצאת חן בעיניהם של בני הנעורים, אך עושה אותם שאננים ומטפחת בהם נטייה לקלות דעת, דבר שלאחריו קשה לתקן את אופיים. כל זאת חזיתי מבשרי". אלה הדברים שקראתי, והפסקתי.

בחיוך שקט פרשה הנסיכה את ידיה לצדדים. היות שביקשה לציין את ניצחונה עלי ברגישות, שחה:

"בלטינית, נדמה לי, זה נקרא dixi?"19

"נכון בהחלט."

מאז לא התווכחנו, אבל הנסיכה לא יכלה לשלול מעצמה את התענוג לשוחח לפעמים בנוכחותי על חינוכם הקלוקל של סופרים רוסים, שלדעתה "בשום אופן אסור לקרוא מהם בקול ללא עיון מקדים."

ל"רוחה" של Genlis לא הקדשתי, כמובן, מחשבה רצינית. הלוא אנשים אומרים דברים רבים מסוג זה.

אבל ה"רוח" חיתה באמת והיתה פעילה, ונוסף לכול, תארו לכם, התייצבה לצִדנו, כלומר לצד הספרות. הטבע הספרותי גבר בה על הטפת מוסר יובשנית. "רוחה" של הגברת ז'אנליס, שהצטיינה במהוגנות ללא דופי, השמיעה דברים du fond du coeur20 וכמו תלמיד שובב, עוללה (כן, בהחלט עוללה) בסלון כבד הראש מעשה קונדס שתוצאותיו היו מלאות טראגי-קומיוּת עמוקה.

פרק עשירי

פעם בשבוע התכנסו לשתיית תה בביתה של הנסיכה "שלושה ידידים". היו אלה אנשים נכבדים, בעלי מעמד מצוין. שניים מהם היו חברי סנאט והשלישי – דיפלומט. מובן מאליו שלא שיחקנו קלפים, אלא שוחחנו.

דיברו על פי רוב המבוגרים, כלומר הנסיכה ו"שלושת הידידים", ואילו אני והנסיך והנסיכה הצעירים השחלנו מילה משלנו רק לעתים נדירות. בעיקר השכלנו, ולכבודם של המבוגרים מאיתנו ייאמר שהיה מה ללמוד מהם – ובייחוד מהדיפלומט, אשר עורר בנו פליאה בהערותיו דקות ההבחנה.

נהניתי מאהדתו, אף על פי שאינני יודע במה זכיתי. בעצם, אני מחויב להאמין שהוא לא החשיב אותי יותר מהאחרים, בעיניו כל "אנשי הספרות" היו "מאותו שורש". הוא נהג לומר בבדיחות הדעת: "גם הטוב בנחשים עודנו נחש."21

דעתו זו היא ששימשה עילה למקרה הנורא שעמד להתרחש.

פרק אחד עשר

הנסיכה, ששמרה על נאמנות סטואית לידידיה, לא רצתה שהגדרה כוללנית ממין זה תחול גם על הגברת ז'אנליס ועל "פליאדת הנשים" שהסופרת פרשה עליה את חסותה. ובכן, כשהתכנסנו בביתה של הגבירה הנכבדה הזאת כדי לחגוג בצניעות את ערב השנה החדשה, נקשרה בינינו סמוך לשעת חצות השיחה הרגילה, שהועלה בה שוב שמה של הגברת ז'אנליס, והדיפלומט הזכיר את ההערה שלו ש"הטוב בנחשים עודנו נחש."

"אין כלל בלי יוצא מן הכלל," אמרה הנסיכה.

הדיפלומט ניחש מי נועד להיות היוצא מן הכלל ולא אמר דבר.

הנסיכה לא התאפקה, הגניבה מבט לכיוון דיוקנה של ז'אנליס ואמרה:

"איזה מין נחש היא!"

אולם הדיפלומט הבקי בהוויות העולם היה בשלו: הוא נופף קלות באצבעו וחיוך קל נגע בשפתיו – האיש לא האמין לא לבשר ולא לרוח.

כדי להכריע במחלוקת היו נחוצות בבירור הוכחות, ושיטת הפנייה לרוח היתה עשויה להיות כאן לעזר.

מצב הרוח בחברה המצומצמת שלנו הלם מאוד ניסויים מעין אלה. בעלת הבית הזכירה לנו תחילה את מה שידענו על אמונותיה, ואחר כך הציעה שנערוך ניסוי.

"אני טוענת," אמרה, "שגם אדם שנטפל לקטנות לא ימצא אצל ז'אנליס שום דבר שלא תוכל לקרוא בקול הנערה התמימה ביותר, ותכף נבדוק זאת."

שוב, כמו בפעם הראשונה, היא הניפה את זרועה אל הכוננית התלויה מעל למקום הימצאה, לקחה לידה כרך אקראי – ופנתה לבתהּ:

"ילדתי! פתחי וקראי לנו את הכתוב בעמוד הזה."

הנסיכה הצעירה צייתה.

כולנו לבשנו ארשת של ציפייה כבדת ראש.

פרק שנים עשר

אם הסופר מתחיל לתאר את מראה הדמויות שהציג בסוף סיפורו, הוא ראוי לגנאי, אבל אני כתבתי את הזוטה הזאת כך, שלא יהיה אפשר לזהות בה איש. לכן לא נקבתי כלל בשמות ולא התוויתי שום דיוקנאות. שרטוט דיוקנה של הנסיכה הצעירה היה עלול בכל מקרה להיות מעל לכוחותי, שכן היא היתה בהחלט מה שקרוי "מלאך בשר ודם". ואשר לטוהרהּ ולתוּמהּ בכליל שלמותם – טיבם היה כזה, שאפשר היה להטיל עליה אפילו את פתרון הבעיה התיאולוגית הקשה עד בלי די, שעליה התווכחוBernardiner und Rabiner  אצל היינה.22 כמובן, על הנפש הזאת, שאינה נגועה בשום חטא, היה צריך להעיד דבר מה נעלה יותר מהעולם ומיצריו.23 בתום האופייני ובר' מתגלגלת בחינניות קראה הנסיכה את זיכרונותיה המעניינים של Genlis על זִקנתה של madame Dudeffand,24 הרשימה עסקה בג'יבוֹן25 השמן, שהמליצו עליו לסופרת הצרפתייה בתור מחבר מפורסם. ז'אנליס, כידוע, עמדה עד מהרה על טבעו ולעגה בארסיות לצרפתים, שהלכו שבי אחר המוניטין המצוצים מן האצבע של נוכרי זה.

בהמשך אני מצטט מתוך תרגום ידוע מהמקור הצרפתי, שקראה הנסיכה הצעירה אשר היתה מסוגלת להכריע בוויכוח בין "Bernardiner und Rabiner".

"ג'יבון קטן קומה, שמן להפליא ויש לו פנים מעוררות השתאות ביותר. אי-אפשר להבחין בשום תו בפנים האלה. אין רואים כלל לא את האף, לא את העיניים ולא את הפה; שתי לחיים שמנות, עבות, המזכירות השד יודע מה, בולעות הכול… הן התנפחו כל כך, עד שחרגו לגמרי מכל תוֹאַם שהיה עשוי להיות מהוגן ולו במידה כלשהי גם כשבלחיים הגדולות ביותר מדובר; לכל מי שראה אותן לא נותר אלא להתפלא, מדוע מקום זה קבוע שלא במקומו. הייתי מאפיינת את פניו של ג'יבון במילה אחת, אילו רק היה אפשר לבטא מילה כזאת. לוֹזֶן,26 שהיה מיודד מאוד עם ג'יבון, הביאו פעם לביתה של Dudeffand. אז כבר היתה M-me Dudeffand עיוורת ונהגה למשש בידיה את פניהם של בני אדם יוצאים מגדר הרגיל שהוצגו בפניה. כך היתה מאמצת לה תפישה נכונה למדי על תווי פניו של המכר החדש. במקרה של ג'יבון יישמה את אותה שיטת מישוש, וזה היה נורא. האנגלי ניגש לכורסה ובטוב לב מיוחד הגיש לה את פניו המדהימות. M-me Dudeffand קירבה אליו את ידיה והעבירה את אצבעותיה על הפנים הכדוריות. היא התאמצה למצוא במה להשתהות, אך זה היה בלתי אפשרי. אז הביעו פני הגבירה הזקנה ראשית תדהמה, אחר כך זעם ולבסוף היא משכה במיאוס את ידיה וקראה: 'איזה דבר גועלי!'"

פרק שלושה עשר

כאן בא הקץ לקריאה ולשיחת הידידים ולחגיגת השנה החדשה שציפינו לה. זאת, מפני שכאשר סגרה הנסיכה הצעירה את הספר ושאלה: "מה בדיוק היה נדמה ל-M-me Dudeffand?", היתה לפני אִמהּ הבעה איומה כל כך עד שהנערה פלטה צעקה, הליטה את עיניה בידיה וזינקה בבהילות לחדר הסמוך, שממנו הגיע לאוזנינו קול בכייה הגובל בהיסטריה.

האח רץ אל אחותו, ובו ברגע מיהרה לשם הנסיכה בצעדים רחבים.

נוכחותם של זרים לא היתה עתה במקומה, ולכן כל "שלושת הידידים" ואני הסתלקנו בחשאי תכף ומיד, ובקבוק האלמנה קְליקוֹ27 שהוכן לציון השנה החדשה נשאר עטוף במפית, אך לא נפתח.

פרק ארבעה עשר

התפזרנו מדוכדכים, אך רגשותינו לא כיבדו את הלבבות שלנו, שהרי אף שהקפדנו לשמור על ארשת פנים של רצינות מאומצת, בקושי יכולנו להסתיר את הצחוק שביקש להתפרץ מקרבנו. התכופפנו בשקידה יתרה כדי למצוא את הערדליים שלנו, מה שהיה הכרחי כי גם המשרתים התפזרו בגלל הבהלה שקמה בשל מחלתה הפתאומית של העלמה.

חברי הסנאט עלו אל הכרכרות שלהם, והדיפלומט עבר כברת דרך ברגל יחד איתי. הוא ביקש לשאוף אוויר צח ונדמה לי שעניין אותו לשמוע את דעתי חסרת המשמעות בשאלה מה היה עלול להצטייר לנגד עיני רוחה של הנסיכה הצעירה לאחר קריאת הקטע הידוע לנו מתוך חיבוריה של m-me  ז'אנליס.

אולם בהחלט לא העזתי להעלות שום השערות בנוגע לכך.

פרק חמישה עשר

מאז היום האומלל שבו אירע אותו מאורע, לא ראיתי עוד לא את הנסיכה ולא את בתהּ. לא יכולתי להרהיב עוז לבוא ולברכהּ לרגל השנה החדשה, אלא רק שלחתי לשאול לבריאותה של הנסיכה הצעירה, וגם זאת בהיסוס רב, כדי שלא יבינו את כוונתי הפוך מן הרצוי. ואילו ביקורי "קוֹנְדוֹלֵאַנְסִים"28 נראו לי דבר שכלל אינו במקומו.

המצב היה מטופש ביותר: הפסקת ביקורים פתאומית בבית מכרים היתה עלולה להתפרש כגסות רוח, אך גם להתייצב שם נראה מעשה לא הולם.

יכול להיות שלא צדקתי במסקנותי, אך הן נראו לי נכונות. ואמנם לא טעיתי, המהלומה שספגה הנסיכה בערב השנה החדשה מ"רוחה" של גברת ז'אנליס היתה קשה מאוד והיו לה תוצאות שאין לזלזל ברצינותן.

פרק שישה עשר

כחודש לאחר מכן פגשתי את הדיפלומט בשדרת נְייֶבְסקי. הוא היה חביב מאוד ונקשרה בינינו שיחה.

"מזמן לא ראיתי אותך," אמר.

"אין איפה להיפגש," עניתי.

"כן, איבדנו את ביתה הנחמד של הנסיכה הנכבדה, היא נאלצה לנסוע מכאן, המסכנה."

"מה פירוש לנסוע…" אני אומר. "לאן?"

"האם אינך יודע?"

"איני יודע שום דבר."

"הם נסעו כולם לחוץ לארץ, ואני מאושר מאוד שהצלחתי לסדר שם משרה לבנהּ. לא היה אפשר שלא לעשות זאת אחרי מה שקרה אז… איום ונורא! אומללה שכמותה, אתה יודע שעוד באותו הלילה היא שרפה את כל הווֹלוּמים שלה וניפצה לרסיסים את היד מטרקוטה – אם כי, נדמה לי, שרדה ממנה אצבע קטנה אחת, או מוטב לומר אצבע משולשת. בכלל, אירוע לא נעים ביותר, אולם הוא משמש הוכחה טובה מאין כמוה לאמת גדולה אחת."

"אם תשאל אותי, אפילו לשתיים ושלוש אמיתות."

הדיפלומט חייך, הביט בי ישירות ושאל:

"אילו אמיתות?"

"ראשית, זה מוכיח שצריך קודם לקרוא את הספרים שאנחנו מעיזים לדבר עליהם."

"ושנית?"

"ושנית, שאין זה מן התבונה להשאיר נערה בחוסר ידיעה ילדי שכזה, שבו הוחזקה עד לאותו מקרה הנסיכה הצעירה; אחרת, היתה כמובן מפסיקה לקרוא על ג'יבון הרבה יותר מהר."

"ושלישית?"

"שלישית, שעל הרוחות אי-אפשר לסמוך בדיוק כמו על האנשים החיים."

"אתה שוגה בכול. הרוח מאמתת רק את דעתי-שלי, ש'גם הטוב בנחשים עודנו נחש'. זאת ועוד, ככל שהנחש יותר טוב, כן הוא יותר מסוכן, מפני שהוא שומר את הארס בזנבו."

אילו היתה סאטירה במקומותינו, הדבר היה עשוי לשמש לה עלילה יוצאת מן הכלל.

לצערי, באין לי שום כישרונות של סאטיריקן, אוכל למסור זאת אך ורק בצורת סיפור פשוט.

כי, נדמה לי, נשארה ממנה אצבע קטנה אחת, או מוטב לומר אצבע משולשת. צה לרסיסים את היד מטרקוטהי.


*מתוך "ליידי מקבת ממחוז מצֶנסק / הנווד המוקסם – סיפורים" בהוצאת כרמל (2016)

למי אשׂיח יגוני?

דמדומים של ערב. על-יד פנסי הרחוב, שזה עתה הודלקו, מרחפים בעצלתיים פתיתי שלג גסים, לחים. הם מרפדים ברובד דקיק ורך את הגגות. את גבות הסוסים, את הכתפיים, הכובעים.

הרַכָּב יונה פוטאפוב כבר הלבין כולו ודמה לרוח רפאים. הוא התכרבל על דוכנו, ככל שגופו התיר לו, וקפא ללא זיע. דומה שאפילו יפול עליו גוש שלג גדול, לא יטרח לנערו… סוסתו לבנה ודוממת כמותו. בצורתה הזוויתית, בקפאונה, ברגלי-הכלונס שלה, היא מעלה על הדעת, אפילו מקרוב, דובשן דמוי-סוס בפרוטה. מן הסתם שקעה במחשבות. ברייה זו שניתקוּהּ מן המחרשה, מן הנופים האפורים שהורגלה אליהם, והטילוהּ אל המערבולת הזאת, שהבריות מתרוצצים בה רצוא ושוב, אל אורותיה המפלצתיים וסאונהּ העיקש, איך אפשר לה שלא תהיה שקועה במחשבות?…

שעה ארוכה אין יונה וסוסתו העלובה משׁים ממקומם. עוד לפני הצהריים יצאו מן החצר, ותכלית – אין. בתוך כך התעטפה העיר באפלולית של ערב. החיוורון של אורות הפנסים התחלף באורות שוקקים: סאון הרחוב מתגבר והולך.

– רַכָּב, לרחוב ויבורג – שומע יונה – רַכָּב!

יונה מרטיט ומבעד לעפעפיו דבוקי-השלג הוא רואה איש-צבא בסגין ובברדס.

– לרחוב ויבורג! – קורא שוב איש-הצבא – כלום נרדמת, או מה? לויבורג?

לאות הסכמה מותח יונה את המושכות ובתוך כך ננער השלג מכתפיו ומגב הסוסה שכבות-שכבות… איש-הצבא יושב במזחלת, ואילו הרַכָּב ממצמץ בשפתיו, משרבב צווארו כמין ברבור ומנפנף בשוטו, מתוך הרגל ולא מתוך הנחיצוּת דווקא. גם הסוסה דלת-המראה מותחת את צווארה, מעקמת את רגלי-הכלונס שלה וזזה בהיסוס ממקומה…

– לאן אתה נדחק, שֵׁד מיער! – שומע יונה מיד קולות מתוך ההמון הכהה הנע קדימה ואחורה – לאן נושאים אותך השדים? ימינה זוז, ימינה!

– לא למדת לנסוע! הטה ימינה! – כועס החייל.

רַכָּב של כרכרה מגדף מולו, והולך-רגל שהתחכך בסוסה כשעבר את הרחוב מביט בו בזעם ומנער את השלג משרוולו. יונה מתלבט על דוכנו כמי שהושיבוהו על מחטים. הוא שולח מרפקיו לצדדים ומפלבל בעיניו כאחוז בולמוס וכמי שאינו מבין להיכן נקלע ומה לו ולכל זה.

– כולם מנוולים, מה? – מתבדח איש הצבא – זוממים להתנגש בך, או להידרס תחת רגלי הסוסה; הכל כמו נדברו נגדך.

יונה מטה ראשו לעבר הנוסע. שפתיו נעות… רוצה הוא לומר משהו מן הסתם, אך לבד מחרחור צרוד אין גרונו משמיע דבר.

– מה? – שואל איש-הצבא.

פיו של יונה מתעקם לבת-צחוק. הוא מאמץ את גרונו ומצריד:

– ואצלי, אדון, הבן… משמע, מת אצלי הבן, השבוע.

– המ… וממה מת?

יונה מפנה שוב את גווֹ אל הנוסע ואומר:

– ומי יודע אותו! מן הסתם מקדחת… שלושה ימים שכב בבית-החולים ומת… רצון האל.

– פְּנה הצידה, בְּכוֹר שׂטנים – עולה גידוף מן העלטה – כלום נסתנוורת, כלב זקן? עיניים לו ולא יראה…

– סע, סע – דוחק הנוסע – מוטב שתאיץ בה! שכן, כך גם מחר לא נגיע!

הרַכָּב מותח שוב את צווארו, מתרומם ומניף את שוֹטוֹ בתנועה נטולת-חן. פעמים אחדות הוא מסב את פניו לעבר הנוסע, אך עיניו של זה עצומות וברי שאין לו רצון להקשיב.

לאחר שנפטר ממנו בויבורג, חונה יונה ליד מסבאה ומתכרבל שנית על דוכנו, ללא-ניע… שלג לח צובע שוב בלבן אותו ואת סוסתו. שעה עוברת, שעתיים…

שלושה צעירים עוברים על המדרכה, מקישים בערדליהם ומחליפים גידופים. שניים גבוהים וכחושים, השלישי גוץ וגיבן.

– רַכָּב! לגשר פוליצייסקי! – צועק הגיבן בקול סדוק – בעשרים פרוטות כל השלושה!

יונה מנער את המושכות וממצמץ בשפתיו. עשרים פרוטות – אינו מקח כדאי. אך מה לו למחיר עתה… פרוטה או מאה – מה אכפת? ובלבד שיהיו נוסעים… הצעירים נדחקים אל המושב, נדחקים ומקללים. שאלה התעוררה: מי יהיו השניים שיישבו מבין השלושה ומי יעמוד. לאחר שרבו והתקוטטו, חירפו וגידפו, נמנו וגמרו שהגיבן יעמוד, שכן הוא הקטן שביניהם.

– נו, עכשיו דְפוק בסוסה! – אומר הגיבן בקולו הסדוק, לאחר שניצב במזחלת והוא נושף בעורפו של יונה – דְפוק בלי רחמים! הכובע שלך, אחא – הוא מוסיף – בכל פטרבורג לא תמצא עלוב ממנו!

– גִי-י… גִי-י… – צוהל יונה – זה מה שיש…

– ככה, "מה שיש", ואתה דְפוק והאץ! כך תיסע כל הדרך? כן? על הצוואר דְפוק!

– ראשי מתבקע – אומר אחד הגבוהים – אתמול אצל הדוקמאסובים, ואסקה ואני רוֹקַנּוּ ארבעה בקבוקי קוניאק.

– למה לשקר, לא אבין! – זועף הגבוה השני – משקר כבהמה!

– כה יענישני אלוהים אם לא אמת בפי…

– אמת, כמו שהכינה משתעלת.

– גִי-י – צוהל יונה – אדונים עליזים!

– יקחו אותך השדים! – זועם הגיבן – תזוז כבר, כולירה זקנה שכמוך! כך נוסעים? ואתה הצְלף בשוט! הצְלף כהוגן!

יונה חש מאחוריו את גופו המפרכס של הגיבן ואת רטט קולו הסדוק. הוא שומע את הגידופים שמגדפים אותו, רואה אנשים, והרגשת הבדידות שהעיקה על חזהו הולכת ונמוגה אט-אט. הגיבן מוסיף לגדף עד שגרונו משתנק בקללה עסיסית ומסולסלת והוא נתקף בשיעול. הגבוהים פותחים בשיחה על פלונית, נאדיז'דה פטרובנה. יונה ממתין להפסקה קצרה בשטף דיבורם, ואז הוא נפנה אליהם וממלמל:

– ואצלי הבן… משמע, מת הבן אצלי השבוע!

– כולנו נמות… – נאנח הגיבן ומוחה את שפתיו אחרי פרץ השיעול – נו, דְפוק, דְפוק! איני יכול, רבותי, בשום פנים איני יכול להמשיך ולנסוע כך! מתי נגיע אתו סוף-סוף!

– ואתה תן לו עידוד, חבוט בצווארו!

– שמעת, כולירה זקנה, את צווארך אפצפץ; אנשים כמותך, אם בגינונים מהלכים עימם – אז מוטב ברגל, שמעת, מפלצת? או שמא מלים שלנו כקליפת השום בעיניך?!

יונה, יותר משחש את הטפיחה על עורפו, שומע אותה.

– גִי-י… – הוא צוהל – אדונים עליזים… אלוהים יתן לכם בריאות!

– רַכָּב, אתה נשוי? – שואל אחד הארוכים.

– אני, משמע? גִי-י… אדונים עליזים! אישה אחת יש לי עכשיו – אדמה רטובה… חִי-חוּ-חוּ. בור הקבר, משמע! הנה הבן – מת ואני חי… מין פלא שכזה: מלאך-המוות טעה בדלת… הלך אל הבן במקום שיבוא אלי…

ויונה פונה אל הנוסעים לספר להם כיצד מת הבן, אך בו ברגע נאנח הגיבן אנחת-רווחה ומודיע שהנה הגיעו למחוז-חפצם, השבח לאל. לאחר שקיבל את שׂכרו, עוד עוקב יונה שעה ארוכה אחרי חבורת ההוללים הנעלמת במבוי האפל של אחד הבתים.

שוב הוא גלמוד והדממה שבה ואופפת אותו. היגון שנמוג לרגע מעיק על חזהו ביתר שאת. עיניו, חרדות ומיוסרות, מתרוצצות על קהל העוברים-ושבים המהלכים משני צדי הרחוב: כלום בכל האלפים הללו לא יימצא אפילו אחד שיאזין לדבריו? אך ההמון נוהר על פניו ואין איש שישגיח בו וביגונו, יגון גדול, יגון ללא גבול, המבקש לפרוץ מחזהו ולהציף את כל העולם כולו. אלא שאין הוא נראה לעין, שהרי הסתגר בקליפתו המצומצמת, ואפילו תבקשנו בנרות, ובצהרי-יום – לא תמצאנו.

יונה רואה את החצרן מחזיק בידיו איזה צרור, ומנסה לקשור עמו שיחה.

– מה השעה, רחימאי? – הוא שואל.

– השעה עשר… ואתה, מה אתה עומד כאן? עבור וסע!

יונה נוסע דרך של פסיעות אחדות, מתכרבל ומתמכר ליגונו… אין הוא רואה עוד טעם לפנות לבריות. אולם לא עברו חמש דקות וכבר הוא מזדקר ומטלטל את ראשו כאילו עברוֹ כאב עז. הוא מנער את המושכות בכוח… כשל כוח סבלו.

"אל חצר העגלונים, אל החצר!" – הולמת בו המחשבה.

הסוסה העלובה, פתחה במרוצה כאילו ירדה לסוף דעתו, לא עברו שעה ומחצה ויונה כבר יושב ליד תנור גדול מטונף. על התנור, על הרצפה ועל הספסלים, שרועים בני-אדם ונוחרים. האוויר דחוס ומחניק… יונה מביט על הישנים, מתגרד ומצֵר על שהקדים לשוב…

"אפילו כדי שיבולת-שועל לא השְׂתכרתי – הוא מהרהר – הנה מזה היגון; והרי איש בקי במלאכתו… כאשר הוא עצמו אוכל לשובע ואף סוסו כך – הדאגה ממנו והלאה…"

באחת הפינות מתרומם רַכָּב, מן הצעירים, מחכך בגרונו, רדום, ומושיט יד לעבר דלי המים.

– צמאון אחז בך, מה? – שואל יונה.

– אכן, צמאון!

– שיהיה לך לרוויה… ואילו אצלי, אחא, מת הבן… אולי שמעת? בבית-החולים מת, עוד לא עבר מאז שבוע… והרי לך סיפור!

יונה מסתכל איזה רושם עשו דבריו, אך אינו רואה כלום. הבחור כבר כיסה את ראשו ונרדם. הזקן גונח ומתגרד… כשם שהבחור התאווה למים, כך מתאווה הוא לשיחה. כבר עבר כמעט שבוע מיום שמת הבן ועדיין לא דיבר כהלכה עם שום איש… צריך לשוחח שיחה של טעם, על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון… לספר איך חלה הבן, איך סבל, ומה אמר לפני מותו, ואיך מת… צריך לתאר את ההלוויה, את הנסיעה לבית-החולים, כדי לקחת את בגדי הנפטר. בכפר נשארה הבת – אניסיה… גם עליה יש לדבר, וכי חסרים עניינים לדבֵּר? והשומע – עליו מוטל להיאנח, לגנוח בהסכמה, לספוד… ומוטב אפילו לספֵּר לנשים. הגם שֶׁפְּתיוֹת הן; די במלה או שתיים, וכבר הן שופכות דמעות כמים.

"אלך להעיף מבט בסוסה," מהרהר יונה, "השינה לא תברח… עוד אספיק לישון די והוֹתר…"

הוא מתלבש והולך לאוּרווה. מחשבותיו סבות סביב שיבולת-שועל, סביב שחת ומזג-האוויר… אין הוא מסוגל לחשוב על בנו בזמן שהוא שרוי ביחידות… לדבֵּר בו באזני אדם אחר – אפשר, אך אם ינסה לבדו לחשוב עליו, לְשַׁוּוֹת דמותו לנגד עיניו – בכך אין הוא מסוגל לעמוד בגלל החרדה הממלאת את לבו.

– לועסת, מה? – שאל יונה את סוסתו, כשהוא מבחין בברק עיניה – לעסי לך בתיאבון. אם לא השׂתכרנו כדי שיבולת-שועל, נאכל שחת… אכן כבר זקנתי לעבודת עגלונים… מלאכה נאה היא לַבן… הוא היה עגלון אמיתי… לוּ אך נשאר בחיים…

יונה שותק רגע ומוסיף:

– כן, כן, קשישי, לא עוד עמנו קוזמה יוניץ'… שבק חיים לכל חי… מת לו סתם כך וחסל… הנה, נניח שסייח יש לך, ואַת לאותו סייח – אמו-הורתו… ופתאום נופח הסייח את נִשמתו… כלום לא חבל?

הסוסה לועסת, מקשיבה ונושפת על ידי בעליה… ויונה נסחף אחר דבריו ומספר, מספר הכל…


*מתוך הקובץ "הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty