Write Stories

 1

נקישה חרישית בדלת נשמעה מבחוץ: אחת. הפוגה. ושוב – בקול מעט חזק וגרמי יותר: שתיים.

בתנועה מתורגלת, בלי לקום ממיטתו, הושיט גיבֵּנין את רגלו לקראת הנקישה, השחיל את בהונותיו אל תוך הידית, ומשך. הדלת נפתחה לרווחה. על המפתן, ראשו מגרד את המשקוף, עמד אדם ארוך, אפור, הולם את צבעה של שעת הדמדומים שזלגה אל תוך החלון.

גיבנין טרם הספיק להוריד את רגליו מהמיטה, ואילו המבקר כבר צעד פנימה, לחץ את הדלת בשקט אל תוך המשקוף, ולאחר שתיקו המבצבץ מתחת לידו הארוכה כיד קוף נתקע פעם בקיר זה, ופעם בקיר אחר, אמר:

"בדיוק כך: קופסת גפרורים."

"מה?"

" החדר שלך, אני אומר: קופסת גפרורים. כמה יש פה?"

"שמונה נקודה משהו."

"בדיוק, בדיוק. תרשה לי?"

ובטרם הספיק גיבנין לפתוח את פיו, התיישב המבקר בקצה המיטה ופתח בחופזה את אבזם תיקו הנפוח. אחר כך המשיך, מנמיך את קולו כמעט ללחישה:

"יש לי הצעה. תראה: אני, כלומר, אנחנו, עורכים, איך לומר, נו, נגיד, ניסויים. בינתיים בדיסקרטיות. לא אסתיר: חברה זרה בולטת בתחומה מגלה בנו עניין. אתה רוצה להדליק את האור? לא, לא כדאי. באתי רק לדקה. ובכן, התגלה, בינתיים זהו סוד, חומר לגידול חדרים. הנה, אם תואיל בטובך."

וידו של הזר, שנמשתה מתוך התיק, הושיטה לגיבנין שפופרת צרה וכהה, המזכירה שפופרות צבע רגילות, בעלת מכסה מוברג בחוזקה וחותם בדיל. גיבנין הנבוך סובב את השפופרת החלקלקה באצבעותיו, ואף על פי שהחדר היה כמעט חשוך, פענח את המילה המוטבעת בבירור על התווית: "מֶטרָבוּעִין". כשהרים את עיניו, הן נתקלו במבטו הדומם, ללא ניד עפעף, של בן שיחו.

"ובכן, אתה לוקח? המחיר? עשה לי טובה, gratis. רק למען פרסום המוצר. אולי, אם כבר," והאורח החל לדפדף במהירות במעין פנקס משרדי שנשלף מתוך אותו תיק, "חתימה פשוטה כאן בספר הזה (תיעוד קצר, כמו שאומרים). עיפרון? הנה גם עיפרון. איפה? הנה, בעמודה השלישית. בסדר גמור."

ולאחר שסגר בנקישה את הפנקס עם החתימה, הזדקף האורח, סובב בחדות את גבו, פסע אל הדלת, וכעבור דקה הדליק גיבנין את האור והתבונן בגבות מורמות בפליאה באותיות הבולטות בבירור: מֶטרָבוּעין.

לאחר בחינה מדוקדקת יותר התברר שמיכל האבץ הזה עטוף בחוזקה, כמנהגם של סוכני פטנטים, בנייר דק ושקוף, שקצותיו הודבקו במומחיות זה לזה. גיבנין הסיר את עטיפת הנייר של המטרבועין, פרש את הטקסט המגולגל כגליל שבלט דרך הברק השקוף של הנייר, והחל לקרוא:

הוראות שימוש:

המס את תרכיז המטרבועין ביחס של כפית תה אחת לכוס מים, טבול בתמיסה שהתקבלה פיסת צמר גפן או פיסת בד נקייה, ומרח על קירותיו הפנימיים של החדר המיועד לגידול. התכשיר אינו משאיר כתמים, אינו פוגם בטפטים, ואף מסייע, כתוצר לוואי, להדברת פשפשים.

עד כה גיבנין רק תהה. כעת החלה להשתלט על תהייתו תחושה אחרת כלשהי, חדה וחרדה. הוא קם וניסה לצעוד מפינה לפינה, אך פינות תא המגורים היו קרובות מדי זו אל זו: הצעידה הסתכמה בסיבובים, לא יותר, מהבהונות אל העקבים וחוזר חלילה. גיבנין קטע אותה בחדות, התיישב ועצם את עיניו, התמסר למחשבות שהחלו לבוא: ומה אם? ואם, אז מה? ואם פתאום?.. משמאלו, במרחק שלושת רבעי מטר מאוזנו, דפק מישהו אל תוך הקיר מסמר ברזל גדול, והפטיש נשמט מעת לעת ברעש מחריש אוזניים, כאילו כיוון אל ראשו של גיבנין. הוא לחץ את רקותיו בידיו ופקח את עיניו: השפופרת השחורה היתה מונחת במרכזו של השולחן הצר, שהצליח איכשהו להידחס בין המיטה, החלון והקיר. גיבנין תלש את חותם הבדיל, ומכסה השפופרת השתחרר בסחרור מעגלי. מתוך הפתח הצר והעגול שנחשף עלה ריח מריר כשל תבלין. הריח הרחיב בנעימות את הנחיריים.

"נו, נו. ננסה. אם כי…"

ולאחר שפשט את מקטורנו, החל בעליו של המטרבועין בניסוי. השרפרף הוצמד אל הדלת, המיטה הוזזה אל מרכז החדר. השולחן נערם על המיטה. גיבנין דחף לאורך קרשי הרצפה צלוחית שבה נצנץ כזכוכית נוזל שקוף בעל גוון צהבהב מעט. הוא זחל בעקבות הצלוחית, טבל בשיטתיות ממחטה מלופפת על עיפרון בתוך המטרבועין, ומרח באמצעותה את המשחה לאורך הקרשים ועיטור הטפט. החדרון אכן אינו גדול מקופסת גפרורים, כפי שאמר האיש היום. אבל גיבנין עבד באיטיות ובקפדנות, מנסה לא להשאיר אף פינה שאינה מרוחה כהלכה. זה היה קשה למדי, מפני שאכן הנוזל מיד התאדה או נספג  (הוא לא ידע לומר מה מהשניים), בלי להשאיר אפילו שכבה קלה ביותר, ורק ריחו שהלך ונעשה חריף ומתובל יותר, סחרר את הראש, שיבש את תנועת האצבעות והרעיד את הברכיים הלחוצות אל הרצפה.

כשהושלמו הרצפה וחלקם התחתון של הקירות , התרומם גיבנין על רגליו הכבדות והנחלשות באופן מוזר, והמשיך לעבוד בעמידה. מדי פעם נאלץ להוסיף מעט תרכיז. השפופרת הלכה והתרוקנה. בחלון כבר עמד לילה. מן המטבח, בצד ימין, נשמע רעם סגירת המנעול הכבד. הדירה התכוננה לשינה. במאמץ לא להרעיש, עלה הנסיין עם שאריות התרכיז על המיטה, ומהמיטה על השולחן המתנדנד: לא נותר לו אלא למרוח במטרבועין את התקרה. אך אז נשמעו דפיקות אגרוף בקיר:

"מה אתה עושה שם. האנשים ישנים, ואתה…"

בפנותו לכיוון הקול, עשה גיבנין תנועה לא מוצלחת: השפופרת החלקלקה קפצה מידיו ונפלה מטה. הוא שמר בזהירות על שיווי המשקל וירד אל הרצפה עם המכחול שכבר הלך והתייבש, אך זה היה מאוחר מדי. השפופרת היתה ריקה, וכתם שהתייבש במהירות הדיף סביבו ריח מתוק מטמטם. הוא נשען אל הקיר מרוב עייפות (משמאלו שוב נשמע רחש עצבני), השיב בכוחותיו האחרונים את החפצים למקומותיהם, וצנח בבגדיו על המיטה. שינה שחורה נפלה עליו מלמעלה תכף ומיד: הן השפופרת והן האדם היו כעת ריקים.

2

שני קולות החלו בלחישה. לאחר מכן, במעלה מדרגות הצליליוּת – מפיאנו למצו-פורטה, ממצו-פורטה לפורטה פורטה פורטה – הם קטעו את שנתו של גיבנין.

"גועל נפש. מה זה הדיירים החדשים האלה שצצים לך מתחת לחצאית… צרחות בכל מקום?!"

"אי אפשר פשוט לזרוק אותם לזבל…"

"אני לא רוצה לשמוע על זה. אמרתי לכם: בלי כלבים, בלי חתולים, בלי  ילדים…" ולאחר מכן הגיע כזה פורטה פורטה פורטה, ששנתו של גיבנין הסתלקה ממנו סופית, ובלי שפקח עדיין את עפעפיו התפורים יחד בעייפות, נמתח – בתנועה מתורגלת – אל קצה השולחן, שעליו עמד השעון. כאן זה התחיל: היד נמתחה ונמתחה, ממששת באוויר: לא השעון ולא השולחן לא היו במקומם.

תכף ומיד פקח גיבנין את עיניו. כעבור רגע קט ישב על המיטה והביט בחדרו במבוכה. השולחן, שבדרך כלל עמד כאן, למראשות המיטה, זז למרכזו של חדר כלשהו, מוכר למחצה, מרווח אך חסר הגיון.

כל החפצים היו אותם חפצים: השטיחון הדל המרופט, שזחל בעקבות השולחן אי שם קדימה, והתצלומים, והשרפרף, והעיטורים הצהובים של הטפט – אך כולם התפזרו בצורה משונה ברחבי קוביית החדר, שנמתחה.

"מטרבועין," חשב גיבנין, "זה חזק!"

ומיד החל להתאים את הרהיטים למרחב החדש. ואולם, הדבר לא עלה בידיו: השטיחון הקצרצר שהוסט בחזרה אל רגלי המיטה חשף את קרשי הרצפה העירומים הבלויים; השולחן והשרפרף שהוצמדו כרגיל אל מראשות המיטה, שחררו פינה ריקה מרושתת בקורי עכביש ומזוהמת בקרעים ושאריות מכל מיני סוגים, אשר קודם לכן הפינות הצפופות וצלו של השולחן הסוו אותם ביד אמן. בחיוך מנצח אך מעט מבוהל הקיף גיבנין את המטרים הרבועים החדשים שלו, שכמעט הועלו בריבוע, והתבונן בקפידה בכל הפרטים הקטנים. הוא שם לב במורת רוח לכך שחדרו גדל באופן בלתי אחיד: הפינה החיצונית, שנעשתה קהה יותר, הטתה את הקיר באלכסון; ליד הפינות הפנימיות פעל כנראה המטרבועין בעוצמה פחותה; למרות המריחה הקפדנית ביותר שביצע גיבנין, הניב הניסוי תוצאות מעט בלתי אחידות.

הדירה הלכה והתעוררה לאיטה. אנשים חלפו כעכברים במסדרון. דלתו של חדר הרחצה נטרקה פעם אחר פעם. גיבנין ניגש אל המפתן וסובב את המפתח ימינה. לאחר מכן שילב את ידיו מאחורי גבו וניסה לצעוד מפינה לפינה: הוא הצליח. גיבנין צחק בשמחה. הנה, סופסוף. אבל מיד חשב: מישהו עלול לשמוע את צעדיו – שם מאחורי הקירות – מימין, משמאל, מאחור. לאחר שעמד דקה ארוכה ללא ניע, הוא התכופף במהירות – ברקתו דקר לפתע הכאב החד והדק של אתמול – חלץ את נעליו והתמסר להנאה שבטיול, צועד ללא קול בגרביו.

"אפשר?"

קולה של בעלת הבית. הוא ניגש במהירות לדלת ואחז במפתח, אך מיד נזכר: אסור.

"אני מתלבש. חכי. מיד אצא."

"הכול טוב ויפה, אבל זה מסבך את הדברים. נאמר שאנעל את החדר ואקח את המפתח איתי. ומה עם חור המנעול? ולאחר מכן החלון: צריך לתלות וילון. עוד היום." הכאב ברקתו התחדד והציק עוד יותר. גיבנין אסף בחיפזון את מסמכיו. הגיע הזמן לצאת לעבודה. הוא התלבש. השחיל את הכאב אל תוך כובע קסקט. האזין ליד הדלת: דומה שאין איש. פתח במהירות. יצא במהירות. נעל במהירות במפתח. כך.

במבואה המתינה בסבלנות בעלת הבית.

"רציתי לדבר איתך על זאתי, מה שמה. תאר לך, היא הגישה בקשה לוועד הבית, שיש לה…"

"שמעתי. הלאה."

"לך לא יקרה כלום. משמונה מטרים רבועים אין מה לחתוך. אבל תבין את מצבי…"

"אני ממהר," נד לה בכובעו, וירד למטה במדרגות.

3

בשובו מהעבודה עצר גיבנין ליד חלון הראווה של חנות רהיטים: קימורה הארוך של הספה, השולחן העגול הנפתח… זה היה מתאים – אבל איך אפשר להכניס אותם לנגד העיניים והשאלות? ינחשו, לא יוכלו שלא לנחש…

נאלץ להסתפק בקניית מטר של בד צהוב (בכל זאת וילון). לא עבר בחדר האוכל: התיאבון נעלם. צריך למהר הביתה – שם כל זה יהיה קל יותר: לחשוב ללא חיפזון, להתבונן ולסדר. לאחר שהשחיל את המפתח בדלת חדרו, הביט גיבנין לצדדים – האם אין מציצים: אין. צעד פנימה. הדליק את האור ועמד זמן מה, פורש ידיו על הקיר, לבו פועם בסערה: את זה לא חזה – בשום אופן.

המטרבועין המשיך לפעול. במהלך שמונה או תשע שעות, כאשר היה הדייר בחוץ, הוא הספיק להזיז כל קיר בשני מטרים ויותר; קרשי הרצפה, שנמתחו במוטות בלתי נראים, צלצלו בצעדו הראשון כצינורות של עוגב. החדר כולו, מורחב ומעוות בצורה מפלצתית, החל להבהיל ולייסר אותו. גיבנין התיישב על השרפרף בלי לפשוט את מעילו והתבונן בקופסת המגורים המרווחת ועם זאת הלוחצת, כמו ארון קבורה, מנסה להבין את הסיבה לתוצאה הבלתי צפויה. אז נזכר – הרי לא מרח את התקרה: התרכיז לא הספיק. קופסת המגורים התפשטה לצדדים ולאורך בלבד, בלי שהתרוממה סנטימטר אחד למעלה.

"עצור. צריך לעצור את הדבר המטרבועיני הזה. או שאני…" הוא נעל את רקותיו בין כפות ידיו והאזין לכאב המכרסם שנדחף עוד בבוקר אל תוך גולגולתו, וכעת הוסיף לקדוח. אף על פי שחלונות הבית ממול היו חשוכים, התכסה מפניהם גיבנין בבד הצהוב של הווילון. הראש עדיין לא נרגע. הוא התפשט בשקט, כיבה את האור ונשכב. בתחילה ישן שינה קצרה, ולאחר מכן העירה אותו תחושת אי נוחות כלשהי. גיבנין הידק את השמיכה ונרדם שוב, ושוב אותה תחושה בלתי נעימה של היעדר בסיס להישען עליו התלפפה בתוך שנתו. הוא התרומם על כף ידו ונופף בידו הפנויה סביבו: הקיר נעלם. הצית גפרור. אכן כן: הוא נשף על הלהבה וחיבק את ברכיו בידיו, עד שמרפקיו התפוקקו. "גָדָל, הארור, גָדָל." גיבנין חשק את שיניו, זחל מטה מהמיטה, ובניסיון לא להרעיש, הצמיד תחילה את רגליה הקדמיות, ולאחר מכן את רגליה האחוריות של המיטה, אל הקיר הבורח ממנו בזחילה. היה לו קר מעט. בלי שהדליק שוב את האור הלך לחפש בפינה את מעילו התלוי על מסמר, כדי להתכסות בכיסוי חם יותר. אך המסמר לא היה במקומו על הקיר כפי שהיה אתמול, והיה צריך למשש את הקיר שניות אחדות עד שהידיים נתקלו בפרווה. עוד פעמיים במהלך הלילה הארוך והמציק כמו הכאב ברקתו הצמיד גיבנין את ראשו וברכיו אל הקיר ונרדם, ולאחר שהתעורר, שוב התעסק ברגלי המיטה. הוא עשה זאת באופן מוכני, נטול כעס ומת, ולמרות החושך סביבו, ניסה לא לפקוח את עיניו: מוטב כך.

4

בערוב היום הבא, בתום עמל יומו, ניגש גיבנין אל מפתן חדרו: הוא לא האיץ את צעדיו, ולאחר שנכנס, לא חווה לא פליאה ולא אימה. כשנדלקה אי שם, הרחק תחת התקרה הארוכה והנמוכה, נורה חלושה, שקרני אורה הצהובות הגיעו בקושי לפינותיו החשוכות והנסוגות בהתמדה של הקסרקטין העצום והמת, שעד לאחרונה, לפני המטרבועין, היה כוך נעים, כה צפוף, אך כה מוכר, חי וחמים – הוא צעד בצייתנות לקראת ריבוע החלון הצהוב, שקָטַן כעת בשל קנה המידה, וניסה לספור את צעדיו. משם, מהמיטה שנדחקה בעליבות ובפחד אל הפינה הצמודה לחלון, הוא הביט עייף וקהה חושים מבעד לכאב שקדח עמוק אל תוכו, בצללים המתנודדים שקיננו בקרשי הרצפה, בתקרה החלקה הנמוכה שמעליו. "הנה – מין דבר כזה יידחק החוצה מתוך שפופרת ויתרבע: ריבוע בריבוע, ריבוע הריבועים בריבוע. צריך להקדים אותו במחשבה: אם לא אחשוב מהר ממנו הוא יגבר עלי ו…" ולפתע נשמעה דפיקת אגרוף קולנית בדלת:

"האזרח גיבנין, אתה בבית?" ומאותו כיוון מרוחק עלה קולה המעומעם והנשמע בקושי של בעלת הבית:

"בבית. בטח ישן."

גיבנין התכסה זיעה: "ומה אם לא אספיק להגיע – והם יקדימו…" ובניסיון לצעוד ללא קול (שיחשבו שהוא ישן), צעד צעדה ארוכה בחשכה אל הדלת. הנה.

"מי שם?"

"פתח כבר, מה ננעלת שם. ועדת המדידה מחדש. נמדוד מחדש ונלך."

גיבנין עמד והצמיד את אוזנו לדלת. שם מאחורי קרש דק דרכו מגפיים כבדים. נאמרו אי אילו נתונים כמותיים ומספרי חדרים.

"עכשיו לכאן. פתח."

ביד אחת תפס גיבנין את ראשו של מתג החשמל וניסה למלוק אותו, כפי שמולקים את ראשו של עוף: המתג התיז אור, לאחר מכן קירקש, הסתובב חלושות וצנח. שוב אגרוף הכה בדלת:

"נו."

גיבנין סובב את המפתח שמאלה. דמות שחורה רחבה נדחקה בפתח הדלת.

"הדלק אור."

"נשרפה."

בידו השמאלית אחז גיבנין בידית הדלת, ובידו הימנית בחוטי החשמל. הוא ניסה להסתיר את החלל שהתרחב. הדמות שחורה צעדה לאחור.

"למי יש שם גפרורים? תביא קופסה. נראה בכל זאת. למען הסדר הטוב."

ולפתע קוננה בעלת הבית:

"מה כבר יש לראות שם? שמונה מטרים ראיתם שמונה פעמים. מזה שתמדדו, זה בטח לא יגדל. בנאדם שקט, רוצה לשכב אחרי העבודה – לא נותנים לו לנוח: מודדים ומודדים. וכל מיני אחרים, שאין להם בכלל זכות לשטח, והם…"

"גם נכון," סיננה הדמות השחורה, התנדנדה ממגף למגף, ומשכה את הדלת בזהירות, ואפילו כמעט בחמימות, אל תוך האור. גיבנין נותר לבדו על רגלי צמר גפן כושלות, בתוך החושך בן ארבע הפינות, שגדל ללא לאות והתפשט מרגע לרגע.

5

הוא המתין לדעיכת קול הצעדים, התלבש במהירות ויצא לרחוב. מישהו עלול לבוא שוב, למדוד מחדש, למדוד את החסר, אלוהים יודע מה. מוטב שיישאר ויחשוב כאן – מצומת לצומת. לקראת הלילה החלה רוח חזקה: היא ניערה את ענפי העצים העירומים הקפואים, נדנדה את הצללים, הרעידה בקול זמזום את חוטי החשמל ונחבטה בקירות, כאילו ניסתה להפילם. גיבנין החביא בתוך רקתו את הכאב שהתחדד מאימת מכות הרוח, והחל לפסוע, פעם צולל אל תוך הצל, ופעם טובל באור הפנסים. לפתע, מבעד לדחיפות הרוח הגסות, נגע משהו שקט ועדין במרפקו. הוא הסתובב. תחת נוצות נחבטות בתיתורה שחורה – פנים מוכרות ועיניים מצומצמות בשובבות. וקול שבקושי נשמע באוויר הנוהם:

"זַהה אותי כבר, הלוא אתה מכיר אותי. ומסב את המבט. עליך לקוד קידה. ככה."

דמות קלילה, מתנדנדת ברוח, ניצבה על עקבים איתנים חדים, כל כולה אי ציות ונכונות למאבק.

גיבנין נד בכובעו:

"אבל הרי היית אמורה לנסוע מכאן. ואת כאן? אם כן, משהו עצר בעדך…"

"כן – זה."

והוא חש את אצבע הזמש הנוגעת בחזהו ומיד שבה אל תוך הידונית. תחת מחול הנוצות השחורות הוא תר אחר האישונים הצרים של עיניה, והיה נדמה לו שעוד מבט אחד, עוד מגע אחד, עוד מכה ברקה הבוערת, וכל זה יירגע, ,יתפרק וינשור. בינתיים היא קירבה את פניה אל פניו ואמרה:

"הבה נלך אליך. כמו אז. זוכר?"

ומיד נעצר הכול.

"אי אפשר להיכנס אלי."

היא מצאה את היד שנרתעה ואחזה בה בחוזקה באצבעות הזמש שלה.

"אצלי… לא טוב," הוא הסב את מבטו, והסיג שוב את ידיו ואת אישוניו.

"אתה רוצה לומר: צפוף. אלוהים, איזה טיפשון אתה. מה שיותר צפוף…" הרוח תלשה את סוף המשפט.

 גיבנין לא השיב. "או שמא, אולי, אתה לא…"

הוא הגיע לפנייה, והביט לאחור: האישה עדיין עמדה שם, מצמידה את הידונית אל חזה, כמגן; כתפיה הצרות קפאו מצינה; הרוח העיפה בלעג את חצאיתה והרימה את שולי מעילה. "מחר. הכול מחר. ועכשיו…" ובצעד מהיר פנה גיבנין בהחלטיות לכיוון ביתו.

"דווקא עכשיו: כשכולם ישנים. לארוז את החפצים (את הנחוצים ביותר) וללכת. לברוח. להשאיר את הדלת פתוחה לרווחה, שגם הם. למה רק אני? למה לא שגם הם."

ואכן, הדירה היתה ישנונית וחשוכה. לאחר שעבר את המסדרון – ישר וימינה, פתח גיבנין בהחלטיות את הדלת, וכתמיד, רצה לסובב את המתג שליד הכניסה, אבל הוא הסתובב ללא כוח בין אצבעותיו והזכיר לו שזרם החשמל נותק. היה זה מכשול מתסכל. אין מה לעשות. גיבנין חיטט בכיסיו ומצא קופסת גפרורים: היא היתה כמעט ריקה. אם כן, שלוש-ארבע הצתות –לא יותר. צריך לנהוג בחסכנות הן באור והן בזמן. כשהגיע למתלה הצית את הגפרור הראשון: האור זחל במעגלים צהובים דרך האוויר השחור. גיבנין התגבר על הפיתוי ובכוונה גדולה התרכז בפיסת הקיר המוארת ובמקטורנים בגזרות אזרחיות וצבאיות שהיו תלויים על הוָוִים. הוא ידע ששם, מאחורי גבו, מרחב המטרבועין המת עם פינותיו השחורות הוסיף להתפשט.. ידע ולא הביט סביבו. בידו השמאלית גווע אורו של הגפרור, ידו הימנית תלשה מהוָוִים והשליכה אל הרצפה. הוא נזקק ללהבה נוספת; הוא הביט ברצפה ושם פעמיו אל הפינה – אם היא עדיין פינה ועדיין נמצאת שם – שאליה, על פי חישוביו, היתה אמורה לזחול מיטתו, אך הוא קרב את הלהבה בטעות להבל פיו, והשממה השחורה שוב סגרה עליו. נותר הגפרור האחרון: הוא ניסה להצית אותו פעם ופעמיים: הוא לא נדלק. פעם נוספת – וראשו המרשרש של הגפרור נפל והחליק בין אצבעותיו. אז, לאחר שהביט לאחור, מִפָּחַד להמשיך הלאה אל המצולות, הסתובב וצעד בחזרה אל הצרור שהשליך לרגלי המתלה. אך פנייתו, ככל הנראה, לא היתה מדויקת. הוא פסע – עקב בצד אגודל, עקב בצד אגודל – אצבעותיו פשוטות לפנים, ולא מצא דבר: לא צרור, לא מתלה, אפילו לא קירות. "הרי אגיע לשם לבסוף. הרי אני מוכרח להגיע." גופו היה דביק מקור ומזיעה. רגליו נרעדו בצורה מוזרה. הוא כרע ונשען בכפות ידיו על קרשי הרצפה: "לא הייתי צריך לחזור. הנה אני כך – לבד לחלוטין, ואין לאן לפנות." ולפתע הכה בו: "אני מחכה כאן, והוא גָדֵל, מחכה, והוא…"

דיירי המטרים הרבועים הצמודים אל שמונה המטר המרובע של האזרח גיבנין לא קלטו מתוך שינה ובהלה את עוצמתה ואת נימתה של הצרחה, שהעירה אותם באמצע הלילה וכפתה עליהם לרוץ אל מפתן תאו של גיבנין: אדם אבוד וגוסס בשממה, אין כל תועלת וטעם בצעקתו: אבל אם הוא בכל זאת – בניגוד לכל תכלית – צועק – הוא, כנראה, צועק כך.

1926

הוללות לא מתוכננת

פעם אחת הִכּתה אַנְטוֹנינָה אָלֶכְּסֵיֶיבְנָה את בעלה בחותמת משרדית והתלכלך לו המצח בצבע דפוס.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ', בעלה של אנטונינה אלכסייבנה, נפגע מאוד, הסתגר בחדר האמבטיה ולא נתן לאף אחד להיכנס לשם.

דיירי הדירה הקומונלית, שהיה להם צורך עז להיכנס למקום שבו ישב פיוטר ליאונידוביץ', החליטו לפרוץ את הדלת הנעולה בכוח.

בראותו שהקרב אבוד, יצא פיוטר ליאונידוביץ' מחדר האמבטיה, הלך לחדרו ונשכב על המיטה.

אבל אנטונינה אלכסייבנה החליטה לרדוף את בעלה עד הסוף. היא קרעה ניירות לחתיכות קטנות ופיזרה אותן על גופו של פיוטר ליאונידוביץ' השכוב על המיטה.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ' זינק למסדרון בחמת זעם והתחיל לתלוש שם את הטפטים.

אז יצאו בריצה כל הדיירים, וכשראו מה עושה פיוטר ליאונידוביץ' האומלל, התנפלו עליו וקרעו לגזרים את המותנייה שלבש.

פיוטר ליאונידוביץ' רץ לאגודה הקואופרטיבית לדיור.

באותו זמן פשטה אַנטוֹנינָה אָלֶכּסֵיֶיבְנָה את בגדיה והתחבאה עירומה בתוך תיבה.

כעבור עשר דקות חזר פיוטר ליאונידוביץ' והביא איתו את ראש מנהלת הדיור.

כיוון שלא מצאו בבית את האישה, החליטו ראש מנהלת הדיור ופיוטר ליאונידוביץ' לנצל את החלל שהתפנה ולשתות קצת וודקה. פיוטר לאונידוביץ' לקח על עצמו לקפוץ להביא את המשקה מהחנות שבפינה.

כאשר הלך פיוטר ליאונידוביץ', הגיחה אנטונינה אלכסייבנה מתוך התיבה והתייצבה בעירום מלא לפני ראש מנהלת הדיור.

ראש מנהלת הדיור המזועזע קפץ מהכיסא ורץ אל החלון, אבל כשראה את מבנה גופה העצום של האישה הצעירה בת העשרים ושש, אחזה בו פתאום התלהבות פראית.

בדיוק אז חזר פיוטר ליאונידוביץ' ועמו ליטר וודקה.

כשראה פיוטר ליאונידוביץ' מה מתרחש אצלו בחדר, כיווץ בזעף את גבותיו.

ואולם רעייתו אנטונינה אלכסייבנה הראתה לו את החותמת המשרדית ופיוטר ליאונידוביץ' נרגע.

אנטונינה אלכסייבנה הביעה רצון להשתתף בהוללות השיכורים, אבל אך ורק בעירום, ובנוסף לכך, תוך כדי ישיבה על השולחן שעליו התכוונו לסדר את המתאבנים לצד הוודקה.

הגברים התיישבו על הכיסאות, אנטונינה אלכסייבנה התיישבה על השולחן, וההוללות התחילה.

קשה לומר שזה היגייני, שאישה צעירה עירומה תשב על השולחן שאוכלים עליו. מה גם שאנטונינה אלכסייבנה היתה אישה בעלת מבנה גוף די מלא ולא הקפידה במיוחד על הניקיון, לכן השד יודע מה הלך שם בכלל.

עם זאת, מהר מאוד השתכרו כולם ונרדמו, הגברים על הרצפה ואנטונינה אלכסייבנה על השולחן.

ושקט השתרר בדירה הקומונלית.

 22.1.1935

הקופאית

מאשָׁה מצאה פטרייה, קטפה אותה ולקחה לשוק. בשוק נתנו למאשה מכה בראש, ובנוסף לזה הבטיחו שיַכּוּ אותה גם ברגליים. מאשה נבהלה וברחה משם.

נכנסה מאשה בריצה לחנות קואופרטיב ורצתה להתחבא שם מאחורי הקופה. המנהל רואה את מאשה ואומר:

"מה יש לך ביד?"

ומאשה אומרת:

"פטרייה."

המנהל אומר:

"את משהו את! רוצה שאסדר לך פה עבודה?"

מאשָׁה אומרת:

"לא תסדר."

המנהל אומר: "תראי שאסדר!"

וסידר למאשה תפקיד, לסובב את ידית הקופה הרושמת.

מאשה סובבה וסובבה את הידית ואז פתאום מתה. באה משטרה, ערכה פרוטוקול והורתה למנהל לשלם קנס – חמישה עשר רובל.

המנהל אומר:

"על מה הקנס?"

והמשטרה אומרת:

"על רצח."

המנהל נבהל ומזדרז לשלם את הקנס.

"רק קחו מפה מהר את הקופאית המתה הזאת," הוא אומר.

ומוכר ממחלקת הפירות אומר:

"לא, זה לא נכון, היא לא היתה קופאית. היא רק סובבה את הידית של הקופה. והקופאית, הנה היא יושבת שם."

המשטרה אומרת:

"לנו לא אכפת: אמרו לנו לקחת את הקופאית, אז ניקח אותה."

החלה המשטרה להתקרב לקופאית.

נשכבה הקופאית על הרצפה מאחורי הקופה.

"לא אלך," היא אומרת.

המשטרה אומרת:

"למה לא תלכי, טיפשה?"

הקופאית אומרת:

"אתם תקברו אותי חיה."

המשטרה ניסתה להרים את הקופאית מהרצפה, אך ללא כל הצלחה, מפני שהקופאית מלאה מאוד.

"תחזיקו אותה ברגליים," אומר המוכר ממחלקת הפירות.

"לא," אומר המנהל, "הקופאית הזאת משמשת האישה שלי. אני מבקש מכם, לא לחשוף את פלג גופה התחתון."

הקופאית אומרת:

"אתם שומעים? שלא תעזו לחשוף את פלג גופי התחתון."

המשטרה אחזה את הקופאית תחת זרועותיה וגררה אותה מתוך חנות הקואופרטיב החוצה.

המנהל הורה למוכרים לסדר את החנות ולפתוח את המסחר.

"ומה נעשה עם המנוחה?" אומר המוכר ממחלקת הפירות ומצביע על מאשה.

"אלוהים אדירים," אומר המנהל, "הרי בלבלנו הכול! ובאמת, מה עושים עם המנוחה?"

"ומי יישב מאחורי הקופה?" שואל המוכר.

המנהל תפס את ראשו בידיו ופיזר בברכו תפוחים על הדלפק.

"גועל נפש!" אומר המנהל.

"גועל נפש," אומרים המוכרים במקהלה.

פתאום משפשף המנהל את שפמו.

"חה-חה!" הוא אומר. "לא כל כך פשוט לדחוק אותי לפינה! נושיב את המנוחה מאחורי הקופה, אולי הקהל לא ישים לב מי יושב שם."

הושיבו את המנוחה מאחורי הקופה, תקעו לה סיגריה בין השיניים כדי שתיראה יותר חיה, ובידיים, למען האמינות, נתנו לה להחזיק פטרייה.

המנוחה יושבת מאחורי הקופה כאילו היתה חיה, ורק צבע הפנים שלה ירוק מאוד ועינה האחת פקוחה והשנייה עצומה לגמרי.

"לא נורא," אומר המנהל, "יהיה בסדר."

והקהל כבר הולם בדלתות, מתרגש. למה לא פותחים את חנות הקואופרטיב? בייחוד התחילה להשתולל עקרת בית אחת בשכמייה ממשי: היא מטלטלת את הסל שבידה וכבר מכוונת את עקב הנעל אל ידית הדלת. ומאחורי עקרת הבית, קשישה עם ציפית על הראש – צועקת, מקללת וקוראת למנהל חנות הקואופרטיב קמצן.

המנהל פתח את הדלתות והכניס את הקהל. הקהל רץ מיד למחלקת הבשר, ואחר כך לאזור שמוכרים בו סוכר ופלפל. הקשישה הלכה ישר למחלקת דגים, אבל בדרך הביטה בקופאית ונעצרה.

"אלוהים," היא אומרת, "הצלוב יגן עלינו!"

עקרת הבית בשכמייה ממשי כבר הספיקה לבקר בכל המחלקות, והנה היא רצה ישר לקופה, אבל איך שהיא רואה את הקופאית היא נעצרת מיד, עומדת בשתיקה ומסתכלת. והמוכרים גם הם שותקים ומביטים במנהל. והמנהל מציץ מאחורי הדלפק ומחכה לראות מה יהיה הלאה.

עקרת הבית בשכמייה ממשי מסתובבת למוכרים.

"מי זה יושב אצלכם מאחורי הקופה?" היא אומרת.

והמוכרים שותקים, כי הם לא יודעים מה לענות.

גם המנהל שותק.

ובינתיים אנשים זורמים לכאן מכל הכיוונים. הרחוב כבר הומה אדם. הופיעו מנקי רחובות, נשמעות שריקות. בקיצור, שערורייה אמיתית.

נראה שההמון מוכן להמשיך לעמוד ליד חנות הקואופרטיב עד הערב, אבל מישהו אומר שבסמטת אוֹזֶרְנִיי זקנות נופלות מהחלון. ההמון ליד חנות הקואופרטיב אפוא התפזר מעט, כי רבים עברו לסמטת אוזרניי.

31 באוגוסט 1936

1

(מפּיוֹטר איבניץ' לאיבן פֶּטרוֹביץ')

אדוני רב החסד וידידי היקר מפז,

איבן פֶּטרוֹביץ'!

זה היום השלישי שאני רודף אחריך, אפשר לומר, ידידי היקר מפז, שהרי עלי לדבר איתך על עניין חיוני ביותר, ואיני פוגש אותך בשום מקום. שעה ששהינו אתמול בביתו של סֶמְיוֹן אָלֶכְּסֵיִיץ', השמיעה אשתי הלצה שהיא מאוד במקומה בנוגע אליך, ואמרה שאתה וטַטְיאָנָה פֶּטְרוֹבְנָה שניכם – צמד-חמד חסר מנוחה. טרם עברו שלושה חודשים מאז שנישאתם, וכבר אתם זונחים את בית מעוֹנכֶם. כולנו צחקנו רבות – מתוך רגשותינו הלבביים הכנים אליכם, כמובן – אבל אם נניח להלצות, ידידי היקר מפז, טרדות רבות גרמת לי. אומֵר לי סֶמְיוֹן אָלֶכּסֵיִיץ', אולי הוא בנשף במועדון האגודה המאוחדת? אני משאיר את אשתי אצל רעייתו של סמיון אלכסייץ' ובעצמי טס לאגודה המאוחדת. דֶמע וצחוק! תאר לך את מצבי: אני הולך לנשף – ועוד לבדי, בלי אשתי! איבן אַנדְרֵיִיץ', שפגש בי בחדרו של השוער, בראותו אותי בגפּי, הסיק מיד (רשע!) שיש בי להיטות יוצאת דופן לאספות מחוללים. הוא שילב את זרועו בזרועי וכבר רצה לסחוב אותי כנגד רצוני לחוג לריקודים, באומרו שצר לו המקום באגודה המאוחדת, אין בה כר פעולה רחב דיו לרוחו של אדם עז נפש, שהוא נתקף כאב ראש מניחוחות פצ'ולי ורִכְפָּה. איני מוצא לא אותך ולא את טַטְיאָנָה פֶּטְרוֹבְנָה. איבן אַנדְרֵיִיץ' מבטיח לי ונשבע, שאתה בוודאי בהצגה "מרבה דעת מרבה מכאוב" בתיאטרון האַלֶכְּסַנְדְריני. 1

אני טס לתיאטרון האלכסנדריני: גם שם אינך נמצא. הבוקר חשבתי למצוא אותך אצל צ'יסְטוֹגָנוֹב – איפה! צ'יסְטוֹגָנוֹב שולח אותי לביתם של הפֵּרֵפַּלְקינים – אותה תוצאה. קיצורו של דבר, אני כבר מותש לגמרי: שפוט בעצמך כמה טרחתי! כעת אני כותב לך (אין מה לעשות!). הרי העניין שבפי אינו ספרותי כלל וכלל (אתה מבין את כוונתי); מוטב להיפגש בארבע עיניים. הנחיצות לבאר איתך את הדברים – וכמה שיותר מהר –דוחקת, ולכן הנך מוזמן אלי היום לשתיית תה ולשיחת ערבית עם טטיאנה פטרובנה. ביקורכם ישמח את אָנָה מיכַאילוֹבְנָה שלי עד בלי די. באמת ובתמים אשאר חייב לך עד בור הקבר, כמו שאומרים.

אגב, ידידי היקר מפז – אם כבר הגיעו הדברים לידי אחיזה בקולמוס, הרי כל דבר ראוי להיכתב – אני מוצא עצמי נאלץ באותה הזדמנות להתאונן בפניך במידת מה ואפילו להוכיח אותך, ידידי הנכבד עד מאוד, על תעלול אחד תמים למדי, ככל הנראה, שעוללת לי ברשעותך… רשע אחד, אדם חסר מצפון! באמצע החודש שעבר בערך, אתה מכניס לביתי מכר אחד שלך, את יֶבְגֵנִיי ניקוֹלָיִיץ', ומצייד אותו בהמלצתך הידידותית – שהיא כמובן מקודשת ביותר בעיניי. אני שמח על ההזדמנות, מקבל את האיש הצעיר בזרועות פתוחות ותוך כדי כך מכניס את ראשי ללולאת תלייה. לולאה או לא, סיפור נאה יצא, כמו שאומרים. אין לי פנאי להסביר כעת, וגם לא נוח להעלות את הדברים על הכתב, ואולם אני משפיל עצמי ושוטח בקשה לפניך, ידידי ורעי השמח לאידי: שמא אפשר בדרך כלשהי, בעדינות רבה, במאמר מוסגר, ללחוש בחשאי על אוזנו של האיש הצעיר שלך, שיש בעיר הבירה עוד בתים רבים נוסף לביתנו. אין כוח לסבול, אבי! אני משליך את עצמי לרגליך, כמו שאומר ידידנו סימוֹנֵביץ'. כשנתראה, אספר לך הכול. אין בכוונתי לומר שהאיש הצעיר אינו מצטיין, למשל, בדגמי הבגדים או בתכונות הנפש, או שכָּשַׁל בעניין אחר כלשהו. נהפוך הוא, הוא אפילו בחור נעים וחביב; אך המתן עד שנתראה. ובין כה וכה, אם תפגוש בו, לחש לו, למען האל, נכבדי. הייתי עושה זאת בעצמי, אך יודע אתה, זה אופיי: איני מסוגל וגמרנו. הרי אתה המלצת עליו. ואולם הערב, בכל מקרה, נדון בדברים יותר בפרוטרוט. ובינתיים, להתראות. הנני נשאר ידידך הנאמן וכו'.

נ"ב

הקטנצ'יק שלי חולה במקצת זה כשבוע ימים, בכל יום נעשה מצבו יותר גרוע. השיניים מציקות לו; הן בוקעות. אשתי כל הזמן מטפלת בו ונעצבת, המסכנה. בוא לבקר. תשמֵח אותנו באמת ובתמים, ידידי היקר מפז.

2

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

אדוני רב החסד,

פיוטר איבניץ'!

קיבלתי אתמול את מכתבך, אני קורא ותָּמֵהּ. אתה מחפש אותי אלוהים יודע באֵילו מקומות, ואני בפשטות הייתי בבית. עד השעה עשר המתנתי לאיבן איבניץ' טוֹלוֹקוֹנוֹב. תכף ומיד אני לוקח את אשתי, שוכר עגלון, נושא בהוצאות ומתייצב אצלך בשעה שש וחצי בקירוב. אתה אינך בבית ורעייתך פוגשת אותנו. אני מחכה לך עד עשר וחצי; יותר מזה אי-אפשר. לוקח את אשתי, נושא בהוצאות, שוכר עגלון, מוריד אותה בבית, ובעצמי עושה את דרכי לפֵּרֵפַּלְקינים מתוך מחשבה שאולי אפגוש אותך שם, אבל שוב טועה בחישוביי. בא הביתה, איני ישן כל הלילה, דואג, בבוקר קופץ אליך שלוש פעמים, בתשע, בעשר ובאחת עשרה, שלוש פעמים נושא בהוצאות, שוכר עגלונים ושוב אתה מוביל אותי באף.

אולם כשקראתי את מכתבך, התפלאתי. אתה כותב על יֶבְגֵנִי ניקוֹלָיִיץ', מבקש שאלחש על אוזנו ואינך מפרש מדוע. אני משבח אותך על הזהירות, אך אין דינו של נייר אחד כדינו של נייר אחר, איני נוהג לתת לאשתי ניירות בעלי חשיבות כדי שתעשה מהם גלילים לשיער. אני תמהּ, סוף כל סוף, באיזה מובן הואלת בטובך לכתוב לי כל זאת. אם כי, אם כבר מדברים על כך, מה הטעם לערב אותי בָּעניין? איני דוחף את האף שלי לדברים שונים ומשונים. אתה עצמך יכולת שלא להכניסו יותר לביתך, אלא שאני רואה שעלי לשוחח איתך בקצרה ובהחלטיות, מה גם שהזמן עובר. ואני דחוק באמצעים ואיני יודע מה אאלץ לעשות, אם תזלזל בתנאים שהתנינו. הנסיעה ממשמשת ובאה, נסיעה – עלויות יש לה, ונוסף לכול אשתי מתבכיינת: תפור לה מעיל ארוך של קטיפה על פי הטעם האופנתי. ובנוגע ליבגני ניקולייץ' אני ממהר לציין בפניך: ביררתי וחקרתי על אודותיו סופית אתמול, בלי לבזבז זמן, בהיותי בביתו של פּאבֶל סֶמְיוֹניץ' פֵּרֵפַּלקין. יש לו בבעלותו חמש מאות נפשות בפלך יָרוֹסְלַבְל, וגם תקווה לקבל מסבתו אחוזה בקרבת מוסקבה ובה שלוש מאות נפשות. כמה כסף יש לו אינני יודע, ואני סבור שאתה בקיא בזה יותר ממני. אבקש ממך סופית לקבוע לי מקום לפגישה. פגשת אתמול את איבן אנדרייץ', ואתה כותב שהוא הודיע לך שאני נמצא בתיאטרון האַלֶכְּסַנְדְריני עם אשתי. ואילו אני כותב שהוא משקר, מה גם שאסור לתת בו אמון בעניינים כגון אלה, שהרי לא מכבר, לפני יומיים בלבד, סידר את סבתו בסכום של שמונת מאות רובל בשטרות. ובכן, לכבוד הוא לי להיות ידידך הנאמן.

נ"ב

 אשתי הרתה: נוסף על כך, היא נוטה להיבהל בקלות ומעת לעת נתקפת מרה שחורה. הצגות תיאטרון כוללות לפעמים מטחי יריות ורעם מלאכותי שנוצר בעזרת מכונות. על כן, מִפַּחד להבהיל את אשתי, איני לוקח אותה לתיאטראות. ואילו אני עצמי איני להוט יותר מדי אחרי הצגות תיאטרון.

3

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

ידידי היקר מפז,

איבן פטרוביץ'!

אָשַׁמתי, אשמתי ואשמתי לפניך אלף פעמים, אבל אני ממהר להצטדק. אתמול אחרי חמש בערב, בדיוק בשעה שבה נזכרנו בך ברגשי לב כנים, הגיע ברכיבה שליח מדודי סְטֵפָּן אָלֶכְּסֵיִיץ' והביא איתו בשורה, שמצבה של דודתי בכי רע. מפַּחד להבהיל את אשתי, בלי לומר לה מילה, אני משתמש כתואנה בעניין אחר שעלי לטפל בו ונוסע לבית דודתי. מוצא אותה חיה בקושי. בדיוק בשעה חמש אירע לה שבץ, זה כבר השלישי בתוך שנתיים. קארל פְיוֹדוֹריץ', רופא שמטפל בבני הבית, הודיע שאולי לא תחיה אפילו לילה אחד. שפוֹט בנוגע למצבי, ידידי היקר מפז. לילה שלם על הרגליים, טרוד ומוכה צער! רק בבוקר, אחרי שהידלדלו כוחותיי, סובל מתשישות גופנית ונפשית, שכבתי לנוח אצלם בבית על הספה. שכחתי לומר שיעירו אותי בזמן, והתעוררתי באחת עשרה וחצי. דודתי מרגישה יותר טוב. אני נוסע לאשתי; היא, המסכנה, התייסרה בזמן שחיכתה לי. חטפתי פרוסה של משהו, חיבקתי את הקטנצ'יק, שכנעתי את אשתי שאין מקום לדאגה ופניתי לנסוע אליך. אתה אינך בבית, אולם אני מוצא אצלך את יבגני ניקולייץ'. פונה לנסוע הביתה, לוקח לידי ציפורן וכעת אני כותב לך. אל נא תתרעם ואל תכעס עלי, ידידי בלב ובנפש. הַכֵּה, כרות את ראשי מכתפיי, ראשו של אדם אשם, אך אל תשלול ממני את יחסך הטוב כלפי. מרעייתך נודע לי, שהערב תתארחו אצל הסְלָוויאָנוֹבים. אהיה שם בהכרח. מצפה לך בקוצר רוח עצום.

וכעת הנני נשאר ידידך הנאמן וכו'.

נ"ב

 הקטנצ'יק שלנו מביא אותנו לידי יאוש אמיתי. קארל פְיוֹדוֹריץ' רשם לו ריבָּס. הוא גונח, אתמול לא זיהה אף אחד. ואילו היום התחיל לזהות וממלמל כל הזמן – אבא, אמא, בּוּ… אשתי דומעת כל הבוקר.

4

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

אדוני רב החסד, פיוטר איבניץ'!

אני כותב לך אצלך, בחדרך, על המכתבה שלך; ובטרם אוחַז בציפורן, המתנתי לך שעתיים וחצי ואף יותר. כעת הרשה לי לומר לך ישירות, פיוטר איבניץ', את דעתי הגלויה בנוגע לכל העניין האומלל הזה. ממכתבך האחרון אני מסיק שמחכים לך בביתם של הסְלָוויאָנוֹבים, אתה מזמין אותי לשם, אני מתייצב, יושב חמש שעות ואתה אינך מופיע. מה, אני אמור להצחיק אנשים, לדעתך? הרשה לי, אדוני רב החסד… אני מתייצב אצלך בבוקר בתקווה למצוא אותך, בלי לחקות בזאת כל מיני טיפוסים מתעתעים, שמחפשים אנשים אלוהים יודע באֵילו מקומות, כשאפשר למצוא אותם בביתם בכל שעה הגונה שיבחרו. בבית לא היה לך אפילו זכר. איני יודע מה מונע ממני כעת להשמיע באוזניך את כל האמת במלוא חריפותה. אגיד רק זאת, שנראה בעיני כאילו אתה חוזר בך בכל הנוגע לתנאי ההסכם הידועים לשנינו. רק כעת, כשאני מנסה לתפוש את העניין כולו, איני יכול שלא להודות שאני מתפלא בהחלט על עורמתו של קו המחשבה שלך. אני רואה כעת בבירור שטיפחת את כוונתך הלא מיטיבה זה זמן רב. הוכחה להשערה שכזאת מצִדי משמשת העובדה שעוד בשבוע שעבר שמת את ידך, בשיטה שהדעת כמעט איננה סובלת, על המכתב ההוא שלך הממוען אלי, שבו אתה עצמך הצגת, אם כי בצורה מעורפלת ומבולבלת למדי, את התנאים שלנו בנוגע לעניין הידוע לך עד מאוד. אתה פוחד ממסמכים, משמיד אותם, ובי אתה משטה. אולם לא ארשה שיחשיבו אותי לשוטה, שהרי איש לא חשב אותי לשוטה עד כה, ובכל הנוגע לעניין זה חשבו עלי כולם טובות בלבד. אני פוקח את עיניי. אתה מבלבל את דעתי, זורה חול בעיניי תוך שימוש ביבגני ניקולייץ', וכאשר אני מבקש לברר איתך את הדברים מצויד במכתבך מהשבעה בחודש, שעד עתה לא הצלחתי לפענח אותו, אתה קובע לי פגישות כוזבות ובעצמך מסתתר. האם סבור אתה, אדוני רב החסד, שאיני מסוגל להבחין בכל אלה? אתה מבטיח לגמול לי על שירותי הידועים לך טוב למדי, בכל הנוגע להמלצה על אישים שונים, ובין כה וכה, אין לדעת איך, מארגן את העניינים כך, שאתה בעצמך לוקח ממני כסף בסכומים נכבדים בלא אישור על קבלתו – כפי שקרה לאחרונה רק בשבוע שעבר. ואילו כעת, אחרי שלקחת את הכסף, אתה מסתתר, ונוסף לכול מתכחש לטובה שעשיתי לך בכל הנוגע ליבגני ניקולייץ'. אתה בונה, אולי, על נסיעתי הקרובה לסימְבּירְסְק וסבור שלא נספיק להביא את העניין לידי גמר. אולם אני מודיע לך בחגיגיות – ומילת הכבוד שלי תעיד עלי – שאם יגיעו הדברים לידי כך, אהיה מוכן לשהות במתכוון עוד חודשיים תמימים בפטרבורג, עד שאזכה במבוקשי, אשיג את מטרתי ואמצא אותך. גם אנו יודעים מעת לעת לפעול בזדון. בסיכומו של דבר הנני מודיע לך, שאם לא תבהיר לי עוד היום את הדברים בדרך שתספק את רצוני, תחילה בכתב ואחר כך באופן אישי, בארבע עיניים, אם לא תפרט במכתבך מחדש את כל סעיפי ההסכם העיקריים שהתקיימו בינינו ולא תבאר סופית את מחשבותיך בנוגע ליבגני ניקולייץ', איאלץ לנקוט אמצעים שיזיקו לך עד מאוד ושאפילו אני עצמי סולד מהם.

הרשה לי להישאר ידידך הנאמן וכו'.

5

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

11 בנובמבר

ידידי החביב עד מאוד, הנכבד עד מאוד,

איבן פטרוביץ'!

מכתבך ציער אותי עד עמקי נשמתי. האם לא חשת נקיפות מצפון, ידידי היקר אך הלא הוגן, לנהוג כך בטוב שבמבקשי טובתך? למהר, לא להסביר את העניין כולו, ולבסוף לפגוע בי בחשדות מעליבים כל כך?! אולם אני חש לענות על האשמותיך. לא מצאת אותי אתמול, איבן פטרוביץ', מפני שנקראתי פתאום ולגמרי במפתיע למיטתה של אישה נוטה למות. דודתי יֵוְופימִיָה ניקוֹלַבְנָה החזירה את נשמתה לבורא אתמול בערב, בשעה אחת עשרה.  בקולם המשותף של קרובי משפחתי נבחרתי לאחראי על כל הטקס המעציב ורווי הדמעות הזה. הייתי צריך לטפל בכל כך הרבה עניינים, עד שגם היום בבוקר לא הספקתי להתראות איתך, ואף לא ליידע אותך ולו בשׁורת מכתב אחת. צר לי בכל לבי על אי-ההבנה שקרתה בינינו. את דבריי על יבגני ניקולייביץ', שהבעתי אותם בבדיחות הדעת ובדרך אגב, פירשת במובן הפוך לגמרי, ולעניין כולו הענקת משמעות הפוגעת בי עמוקות. אתה מזכיר את הכסף ומביע את דאגתך בנוגע אליו. אולם אני מוכן, בלי ללכת סחור-סחור, לספק את כל רצונותיך ותביעותיך, הגם שלא אוכל שלא להזכיר לך כאן בדרך אגב, שאת הסכום שמדובר בו, שלוש מאות וחמישים רובל בכסף, לקחתי ממך בשבוע שעבר בתנאים ידועים, ולא בתור הלוואה. אילו זה היה המקרה, בהכרח היה קיים אישור בכתב על קבלתו. איני משפיל את עצמי להסברים בנוגע לסעיפים אחרים המוצגים במכתבך. מוצא אני שזוהי אי-הבנה, רואה אני בכך את החיפזון, הרתחנות והיושר האופייניים לך. אני יודע שמזגך הטוב ואופייך הפתוח לא יתנו לספק לשקוע בלבך, ושבסופו של דבר אתה עצמך תושיט לי ראשון את היד. טעית, איבן פטרוביץ', טעית טעות חמורה!

אף שמכתבך פגע בי עמוקות, הייתי מוכן להתייצב אצלך ראשון עוד היום ולהכות על חטא, אולם אני כל כך טרוד מאז יום אתמול, עד שאני הרוג עכשיו לגמרי ובקושי עומד על רגליי. נוסף לכל האסונות, נפלה אשתי למשכב; אני חושש שמא לקתה במחלה רצינית. ובכל הנוגע לקטנצ'יק, הרי הוא, תודה לאל, מרגיש יותר טוב. אך אני עוזב את הקולמוס… עיסוקיי דוחקים, ומצטברים בלי סוף.

הרשה לי, ידידי שלא יסולא בפז, להישאר ידידך הנאמן וכו'.

6

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

14 בנובמבר

אדוני רב החסד, פיוטר איבניץ'!

המתנתי שלושה ימים; השתדלתי לעשות בהם שימוש מועיל – ולפי שעה, היות שאני חש שנימוס ומהוגנות הנָּם קישוט ראשון במעלה שכל אדם צריך להתהדר בו, מאז מכתבי האחרון, מהעשרה בחודש זה, לא הזכרתי לך על אודותי לא במילה ולא במעשה– במידת מה כדי לתת לך למלא באין מפריע את חובתך הנוצרית ביחס לדודתך, ובמידת מה מפני שהייתי זקוק לזמן לצורך בחינה וחקירה בכל הנוגע לעניין ידוע. ואילו כעת אני ממהר להבהיר לך את הדברים סופית ובתקיפות.

הנני מתוודה בפניך בגילוי לב, שבשעת קריאתם של שני מכתביך הראשונים חשבתי ברצינות שאינך מבין מה אני רוצה; זאת הסיבה שביקשתי יותר מכל להיפגש איתך ולבאר את הדברים בארבע עיניים, חששתי מאחיזה בקולמוס והאשמתי את עצמי באי-בהירות בדרך הבעת מחשבותי על הנייר. ידוע לך שחינוך ונימוסים טובים אין לי ושאני מתרחק מפטפטנות ריקה של גנדרנים, מפני שלמדתי סוף כל סוף מניסיוני המר, עד כמה כוזב המעטה החיצוני לעתים, ושמתחת לפרחים אורב לפעמים הנחש. 2

 

 אולם אתה הבנת אותי; ולא ענית לי כראוי, מפני שבשל העורמה הבוגדנית שבנפשך גמרת אומר מראש להתכחש למילת הכבוד שלך וליחסי הידידות שהיו קיימים בינינו. הוכחת את הדבר במלואו בהתנהגותך המאוסה כלפי בעת האחרונה, התנהגות הרת אסון לענייני – דבר שלא ציפיתי לו ולא רציתי להאמין בו כלל עד לרגע זה. שהרי, כיוון שנשביתי ממש בתחילת ההיכרות בינינו בקסמם של גינוניך המתוחכמים, מעודנוּת מנהגיך, בקיאותך בעסקים והיתרונות שאני עשוי להפיק משותפוּת איתך, הנחתי שמצאתי ידיד ורֵע אמיתי שרוצה בטובתי. ואילו כעת למדתי על בשרי בבירור, שישנם אנשים רבים שתחת מראה חנפני ומזהיר מסתירים בלִבָּם רעל, משתמשים בשכלם לרקימת מזימות נגד זולתם, ולמעשי מִרמה שמקומם לא יכירם. על כן הם מפחדים מקולמוס ומנייר, ועם זאת משתמשים בלשונם ובסגנונם לא לטובת זולתם ומכורתם, אלא כדי לטשטש ולערפל בקסמיהם את דעתם של אלה, שקשרו את עצמם איתם בעסקים שונים והתנו איתם תנאים. את בוגדנותך ביחס אלי, אדוני רב החסד, אפשר לראות בבירור מהעובדות דלהלן.

ראשית, כשציירתי לך בביטויים בהירים וברורים שבמכתבי את מצבי, אדוני רב החסד, ובה בעת שאלתי במכתבי הראשון אליך לְמַה הואלת להתכוון בביטויים ובכוונות כאלה ואחרים, ובעיקר בנוגע ליבגני ניקולייץ', על פי רוב השתדלת לעבור על הדברים בשתיקה. אחרי שהעכרת את רוחי בחשדות ובספקות, התרחקת בקור רוח מעצם העניין. אחר כך, אחרי שעוללת לי מעשים שאפילו אי-אפשר לקרוא להם בשם תואר מהוגן, כתבת שזה מצער אותך. איך תצווה לקרוא לזה, אדוני רב החסד? אחר כך, כשכל רגע היה יקר לי, וכשהכרחת אותי לרדוף אחריך לאורכה של כל עיר הבירה, כתבת לי במסווה של ידידות, מכתבים שבמתכוון לא הזכרת בהם את ענייננו, ודיברת על דברים שכלל אינם מן העניין; דהיינו, על מחלותיה של רעייתך, שאני מכבד אותה בכל מקרה, ועל כך שלתינוק שלך נתנו ריבָּס ושהודות לכך בקעה לו שן. את כל אלה הזכרת בכל מכתב שלך, בסדירות מאוסה שפגעה בי. כמובן, אני מוכן להסכים שנפשו של אב מתייסרת בגלל סבלו של יוצא חלציו, אך לשם מה להזכיר זאת כשנחוץ דבר-מה אחר בתכלית, יותר חיוני ויותר מעניין. שתקתי וסבלתי; ואילו כעת, משעבר הזמן, אני סבור שמחובתי להבהיר את הדברים. לבסוף, אחרי שכמה פעמים הולכת אותי שולל בעורמה בוגדנית בקביעת פגישות כוזבות, הכרחת אותי, כך נראה, לשחק את תפקיד השוטה והמוקיון שלך, שלעולם לא התכוונתי להיות. אחר כך, אחרי שהזמנת אותי אליך מבעוד מועד ורימית אותי כהוגן, אתה מודיע לי שנקראת לדודתך הסובלת, שקיבלה שבץ בדיוק בשעה חמש, כך ניסחת גם במקרה זה את הדברים בדיוק מביש. למזלי, אדוני רב החסד, בשלושת הימים שחלפו הספקתי לערוך בירורים ונודע לי מהם, שדודתך לקתה בשבץ עוד יום קודם לכן, בשמונה בחודש, זמן לא רב לפני חצות. בהסתמך על מקרה זה אני רואה שהשתמשת בקדושת היחסים של קרבת משפחה כדי לרמות אנשים מחוץ למעגל המשפחתי. לבסוף, במכתבך האחרון אתה מזכיר אף את מותה של קרובת המשפחה שלך, שאירע כביכול דווקא בזמן שבו הייתי אמור להתייצב אצלך לצורך היוועצות בנוגע לעניינים הידועים. אך כאן השִׁפלות שבתוכניות ובבדיות שלך עולה אפילו על כל ייתכנוּת, שהרי על פי מידע מהימן ביותר, שהודות למזל שהאיר לי פנים עד בלי די הספקתי לאסוף אותו בעִתו ובזמנו, נפחה דודתך את נשמתה יממה שלמה אחרי מועד ההסתלקות מן העולם שקבעת בלא יראת אלוהים במכתב שלך. לעולם לא הייתי מסיים, אילו מניתי את כל סימני ההיכר שעל פיהם למדתי על העורמה הבוגדנית שבה נהגת כלפי. לצופה חסר פניות די גם בכך, שבכל מכתביך אתה מכנה אותי ידידך בלב ובנפש וקורא לי בשמות נלבבים – דבר שעשית, על פי הבנתי, אך ורק כדי להרדים את מצפוני.

אגש כעת לעיקר התרמית והבוגדנות שלך ביחס אלי, הגלומות דווקא בשמירה על שתיקה בלתי פוסקת בעת האחרונה בכל הנוגע לענייננו המשותף, ובכל הנוגע לגניבה בלי נקיפות מצפון של המכתב שהסברת בו – אמנם בצורה מעורפלת שאינה לגמרי ברורה לי – את התנאים ואת ההסכמים ההדדיים שלנו, בהלוואה ברברית וכפויה של שלוש מאות וחמישים רובל בכסף, בלי אישור בכתב – סכום שלווית ממני בתור שותף שלך; ולבסוף, בהעללת עלילות מתועבת על מכרנו המשותף, יבגני ניקולייץ'. אני רואה כעת בבירור שרצית להוכיח לי שהאיש משול לתיש, אם יורשה לי לומר – לא תקבל ממנו לא חלב ולא צמר, ושהוא בעצמו לא זה ולא זה, לא בשר ולא חלב – ובעיניך זהו דופי שאמנם הטלת בו במכתבך מהשישה לחודש זה. ואילו אני מכיר את יבגני ניקולייץ' בתור נער צנוע ובעל התנהגות למופת, מעלות שדווקא בזכותן הוא יכול להקסים ולזכות לכבוד הראוי לו בחברה הגבוהה. ידוע לי גם שמדי ערב, במשך שבועיים תמימים, הכנסת בכל פעם לכיסך כמה עשרות, ולפעמים אף עד מאה רובל בכסף, כשניצחת את יבגני ניקולייץ' במשחקי קלפים. ואילו כעת אתה מכחיש כל זאת ולא רק שאינך מסכים להודות לי על מאמציי, אלא אפילו נטלת לעצמך את כספי-שלי ללא החזר, אחרי שפיתית אותי לפני כן שאהיה שותפך בעניין וסחררת את ראשי בכל מיני תועלות שעשויות ליפול בחלקי. אחרי שנטלת לעצמך כעת בצורה הנוגדת כל חוק את כספי ואת כספו של יבגני ניקולייץ', אתה נמנע מלהודות לי ומשתמש בהשמצות, שבאמצעותן השחרת בעיניי כנגד כל היגיון את דמותו של האיש, שנכנס אל ביתך הודות להשתדלויות ולמאמצים שלי. ואילו אתה עצמך, להפך, על פי סיפורי הידידים, עד היום כמעט מחליף איתו נשיקות רטובות ומציג אותו בפני החברה כולה כטוב וראשון בידידיך, אף על פי שגם אחרון הטיפשים בעולם ינחש תכף ומיד למה חותרות כל כוונותיך ומה באמת פירושם של יחסי הידידות והחיבה שלכם. אני מצדי אגיד שפירושם רמייה, עורמה בוגדנית, שִׁכחת כללי המהוגנות וזכויות האדם, שיש בהם כפירה כנגד אלוהים והם לוקים בכל מום מוסרי. אני מביא את עצמי בתור דוגמה והוכחה. במה פגעתי בכבודך ומדוע נהגת בי בצורה כל כך חסרת מצפון?

אני מסיים את מכתבי. אמרתי את שהיה לי לומר. כעת אסכם: אדוני רב החסד, אם בתוך זמן קצר ביותר מקבלת מכתב זה לא תחזיר לי, ראשית, את הסכום שנתתי לך במלואו – שלוש מאות וחמישים רובל בכסף – ושנית, את כל הסכומים הבאים בתור המגיעים לי, על פי הבטחתך, איאלץ להשתמש באמצעים שונים ומגוונים כדי לאלץ אותך להחזיר את כספי אפילו בכוח גלוי, לאחר שאסתייע בחוק. ולבסוף, אני מודיע לך שיש בידי אי-אלו עדויות, שאם יישארו בידי משרתך ומעריצך הנאמן, הרי הן עלולות להרוס ולטמא את שמך בעיני החברה הגבוהה כולה.

הרשה לי להישאר ידידך וכו'.

7

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

15 בנובמבר

איבן פטרוביץ'!

אחרי שקיבלתי את האיגרת שלך, הכתובה בסגנון מוז'יקי ועם זאת מוזר, רציתי ברגע הראשון לקרוע אותה לגזרים – אבל שמרתי אותה בתור מסמך נדיר. אם כי, צר לי מעומק לבי על אי-ההבנות והבעיות שנוצרו בינינו. תחילה התכוונתי שלא לענות לך, אבל הכורח כופה זאת עלי. והוא: בשורות אלה עלי להודיעך שיהיה לי מאוד לא נעים לארח אותך בביתי אי פעם, וכן גם לאשתי: בריאותה רופפת וריח של זפת עלול להזיק לה.

אשתי שולחת לרעייתך את ספרה שנשאר אצלנו – "דון קיחוטה איש למנשה", בצירוף תודה ממנה. בכל הנוגע לערדליך, ששכחת אותם כביכול בביקורך האחרון אצלנו, לצערי עלי להודיעך שהם לא נמצאו בשום מקום. לפי שעה מחפשים אחריהם; אולם אם לא יימצאו כלל, אקנה לך חדשים.

ועם זאת, לכבוד הוא לי להיות ידידך וכו'.

8

בנובמבר, בשישה עשר בחודש, מקבל פיוטר איבניץ' בדואר העירוני שני מכתבים הרשומים על שמו. הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוציא מכתב בכתב מצועצע על נייר ורוד-חיוור. כתב היד של אשתו. ממוען ליבגני ניקולייץ', מתאריך 2 בנובמבר. במעטפה לא נמצא שום דבר נוסף. פיוטר איבניץ' קורא:

Eugène   החביב! אתמול לא התאפשר הדבר בשום אופן. בעלי היה בבית כל הערב. ואילו מחר אתה מוכרח לבוא באחת עשרה בדיוק. בעשר וחצי ייסע בעלי לצארְסְקוֹיֵה ויחזור בחצות. רתחתי מכעס כל הלילה. אני מודה לך על שליחת החדשות והתכתובת. איזו ערמה של ניירות! האומנם היא מילאה את כל אלה בכתב ידה? אם כי, יש לה סגנון; תודה לך, אני רואה שאתה אוהב אותי. אל תכעס בגלל אתמול ובוא מחר, בשם אלוהים.

                                                                                                      א.

פיוטר איבניץ' שובר את החותם שעל המכתב השני.

פיוטר איבניץ'!

רגליי בין כה וכה לא היו דורכות בבית שלך; לחינם הואלת בטובך ללכלך את הנייר.

בשבוע הבא אני נוסע לסימבּירסק; יבגני ניקולייץ' יישאר אצלך בתור רֵע שערכו לא יסולא בפז וידיד נלבב ביותר; אני מאחל לך הצלחה, ובנוגע לערדליים אל תדאג.

9

בנובמבר, בשבעה עשר בחודש, מקבל איבן פטרוביץ' בדואר העירוני שני מכתבים הרשומים על שמו. הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוציא מכתב שנכתב בבהילות וכלאחר יד. כתב היד של אשתו. ממוען ליבגני ניקולייץ', מתאריך 4 באוגוסט. במעטפה לא נמצא שום דבר נוסף. איבן פטרוביץ' קורא:

היֵה שלום, היה שלום יבגני ניקולייץ'! יברך אותך האל גם בזכות זאת. היה מאושר, ומנת חלקי היא אכזרית; אני מפחדת! זה היה רצונך. אלמלא דודתי, הייתי מפקידה עצמי בידיך גם כך. אז אל נא תצחק עלי וגם לא על דודתי. מחר נערך בכנסייה טקס החתונה שלנו. דודתי שמחה שנמצא אדם טוב, שלוקח אותי בלי נדוניה. היום התבוננתי בו בתשומת לב לראשונה. הוא טוב לב, נדמה לי. מאיצים בי. היֵה שלום, היה שלום… חביב לבי!!! היזכר בי מפעם לפעם; ואילו אני לעולם לא אשכח אותך. היה שלום. אחתום גם על מכתבי אחרון זה, כמו על מכתבי הראשון… זוכר?

טטיאנה

זה היה תוכנו של המכתב השני:

איבן פטרוביץ'! מחר תקבל ערדליים חדשים; איני רגיל לסחוב שום דבר מהכיסים של זולתי; כמו כן, איני אוהב ללקט בחוצות גזרים וקרעים מכל הבא ליד.

יבגני ניקולייץ' נוסע בימים הקרובים לסימבּירסק, לטפל בעסקי סבו, והוא ביקש ממני לדאוג לו לבן לוויה; התרצה?

נור א-דין אל-אג'נפ היה קומוניסט בשנות לימודיו באוניברסיטה.

אחרי נפילת ברית המועצות, הוא נטש את הקומוניזם לחלוטין, ואולי הייתה זו שמועה שהפיצו מקורביו. לאחר מכן עסק נוּרוֹ בהוראת פיזיקה ודאג למשפחתו. אבל איש אינו יכול להטיל ספק באהבתו של האיש לרוסיה,  שכן הוא היה יוצא לנסיעות של ימים אחדים לכמה ערים רוסיות – הוא וחבורת ידידיו, ואיתם המבוגר שבהם, סלאח עאמר, שאותו כינו "הקאפו", כלומר המנהיג או הבוס באיטלקית. "הקאפו" היה גבר בן שישים, לא התחתן מעולם, וחי חיים של היפי. היה לו עגיל באף ודרקון מקועקע על הזרוע. שערו הלבן היה אסוף לזנב סוס והוא גידל קצת את זקנו והיה כרוך אחרי מוזיקת רוק, סמים וגידול נחשים. המסעות שהם ערכו בארץ הדוב הלבן לא היו טיולי תיירות  רגילים, מאלו שהמשתתפים בהם פוקדים מוזאונים וגלריות, אתרים ארכיאולוגיים ושאר הקלישאות הרווחות בנסיעות. הם היו פסק זמן לשיטוט יומיומי בארץ אחרת, שאיננה תוניס. הקוריוזים שנקרו בדרכם במסעותיהם הספיקו להם לסיפורים בערבים שלאחר מכן ולקנטורים המתבקשים וללעג לעצמם ולאחרים. בנסיעה האחרונה, למשל, הם חיפשו בסנט פטרסבורג מסעדה שמגישה אוכל תוניסאי, והתוודעו אל הטבח, שהיה "אבן בלאד" ("אחד משלנו" מילולית: בן-ארץ). עד מהרה הפך האיש לנושא לבדיחות כשהביא להם צלחות של קוסקוס עם בשר עגל. בסלנג הרוסי המילה "בלאד" פירושה "זונה". "הקאפו" היה מודה לו: "אתה אבן בלאד אסלי". והאיש היה "זורם" איתו בחיוך אבל פניו העלו סומק, כי לא היה בטוח למה הוא מתכוון, מה גם שהבחין שאנשי החבורה שותקים ואיש מהם אינו צוחק. בכוונה נהגו כך, כדי לא לקלקל את ההלצה של "הקאפו". ואז, כאשר היה "אבן בלאד" פונה לשוב אל המטבח שלו, הם היו פורצים בצחוק היסטרי, מלבד "הקאפו", שסטה מהנושא לעניינים אחרים, דבר שהצחיק אותם עוד יותר.

השנה, יצטרכו נור א-דין ו"הקאפו" לבקר במוסקבה לבדם, משום ששאר החברים עסוקים בעניינים אחרים. את הלילה הראשון הם בילו במועדון לילה, לגמו וודקה וצפו בריקוד סטריפטיז של רוסיות. בדרכם חזרה אל המלון במכונית השכורה, אמר "הקאפו" לנור א-דין שלמחרת הוא ייקח אותו לספא  שיש בו רוסיות יפות שעושות עיסוי תמורת ארבעים רובל בלבד, שאחריו הוא יחוש רענן מאוד ונינוח  מהעייפות והלחץ. "נורו" נענה להצעה, ולמחרת ישב "הקאפו" מאחורי ההגה, ושוב סיפר לידידו על הספא, ואמר לו שהוא היה שם פעמים רבות בעבר. הוא שתק מעט והוסיף:

"האמת שהן לא עושות רק עיסוי."

נור א-דין הביט בו ואמר:

"אתה מתכוון ש..?"

"הקאפו" חייך והשיב:

"בדיוק יקירי, בדיוק."

נורו טפח על מצחו בעליצות ואמר:

"איזה אסון אתה, קאפו!"

"אתה צריך לתת להן עוד עשרים רובל. אתה תראה איך זה מתנהל."

בספא הם נכנסו לאגני ג'קוזי חמים, ושהו בהם כחצי שעה, ואז יצאו, התעטפו בחלוקי רחצה, והלכו לאולם העיסויים שבו היו מעסות שלבשו חולצות לבנות והמתינו לבואם של לקוחות. המקום לא היה עמוס באותו יום. הם נשכבו על בטנם על ספסלי העיסוי והניחו למעסות לעשות את עבודתן. "הקאפו" חיזר אחרי המעסה שלו. הוא שאל אותה תחילה לשמה, והיא אמרה "אוורינה". הוא היטיב לדבר רוסית. הוא שוחח איתה והיא צחקה וביקשה ממנו שיניח את ראשו על הספסל וירפה. נור א-דין ידע כמה מילים, אבל לא שלט ברוסית כמו "הקאפו", ועקב אחריו בחיוך ובתוך כך חש את הידיים הרכות   מחליקות על גבו. "הקאפו" ביקש משתיהן להשאיר אותו לרגע עם חברו. נור א-דין השתומם, ובעודן פוסעות לעבר הדלת לחש ל"קאפו":

"למה עשית את זה?"

"הקאפו" השיב:

"זה היה סימן מוסכם,"

ואז הצביע באגודלו לאחור:

" עושים את זה בחדר האמבטיה."

הוא פשט את כף ידו לעבר נור א-דין ואמר:

"יש לך ארבעים רובל?"

"לא אמרת שהן מבקשות רק עשרים?"

"כן, אני מתכוון בשבילי ובשבילך. אתה תשלם."

נור א-דין צחק, אחז בראשו בשתי ידיו ואמר:

"כן, יש לי."

"אז תרד ותביא אותם."

הם קמו ביחד מספסלי העיסוי והלכו למקום שבו הניחו את בגדיהם. בעוד נור א-דין מוציא את ארנקו, הוציא "הקאפו" מכיס מעילו קופסת כדורים. הוא נטל ממנה כדור, נתן לחברו, ששאל:

"מה זה?"

"זה יעזור לך."

"במה?"

"בזיון, אלא מה?"

"אתה חושב שאני צריך את זה כמוך?"

"תיקח את זה, גבר, ותראה. לא תתחרט."

נור א-דין לקח את הכדור בהיסוס, היטה את ראשו לאחור ובלע אותו. "הקאפו" אמר:

"בוא אחריי".

נור א-דין הלך אחריו ונוכח שהמעסות אכן ממתינות להם בחדר האמבטיה. "הקאפו" נכנס עם אוורינה לאחר שהושיט לה עשרים רובל, ונור א-דין נכנס עם המעסה שלו והושיט לה גם הוא את הכסף. היא אמרה ששמה אוקסנה ומצצה את אברו ובתוך כך הסתכלה בו בעיניה הירוקות. לאחר שסיימו, התלבשו ויצאו. פניו של נור א-דין היו קודרות. הם נכנסו למכונית ו"הקאפו" היה במצב רוח טוב. כשהבחין שמשהו לא בסדר עם חברו, הוא שאל:

"מה יש לך?"

"לא. שום דבר."

""דַבֵּר גבר, מה יש לך?"

"לא, אבל הכדור…"

"הכדור של הזיונים?"

"כן."

"אתה מרגיש לא טוב בגללו?"

"לא."

"אז מה?"

"הוא לא השפיע."

"מה?"

"מה ששמעת."

"הקאפו" חייך ואמר:

"אתה צוחק."

"בכלל לא."

"בטח הבלונדינית ההיא לא 'עשתה לך את זה'. הנשים שלהם לא כמו הנשים שלנו, נורו יקירי, כדור אחד משפיע עם הנשים שלנו, אבל עם הנשים שלהם צריך בית חרושת שלם."

"אתה חושב?"

"בטח."

הם נכנסו לחדרם במלון. נור א-דין שתה את הוויסקי שהיה בבקבוקון שהוא הוציא מהמקרר. לאחר כשעה הוא החל לחוש כאב באברו, שהחל להתמתח לאחר ששכב עם זאת הקרויה "אוקסנה" והחל להתקשות. "הקאפו" ישב שם מחייך, וסיכם עם נורו את תוכנית הבילוי שלהם בערב. פתאום החל נור א-דין להתנועע בחוסר מנוחה. הוא קם והחל להתהלך בחדר וידיו על אברו. "הקאפו" התאפק שלא לצחוק ואמר:

"מה יש לך?"

"הזין שלי, 'קאפו'…"

"מה קרה לו?"

נור א-דין זז בקושי והכאב ניכר בפניו. "הקאפו" פרץ בצחוק ועורר את תשומת הלב של חברו: מימיו הוא לא צחק כפי שצחק באותו רגע. נורו פנה לעברו. הוא חש שנפל קורבן למתיחה:

"זה הכדור, נכון?"

"הקאפו" הנהן בראשו בפנים סמוקות מצחוק. הוא ניסה לדבר:
"הכדור משפיע אחרי שעה."

"ידעת את זה מראש, הה?"

"הקאפו" אישר בניד ראש. נורו אחז בְְּכרית והשליך אותה עליו. הוא צרח:

"אינעל דינכ, הומו מלוכלך…"

"הקאפו" ניסה להסדיר את נשימתו ואמר:

"אל תדאג, זה לא נורא. תשתה עוד כמה לגימות והוא יתרכך מעצמו."

ושוב החל לצחוק.

לאחר אותה תקרית, נחלקו רבים ממכריו של נור א-דין אל-אג'נפ בשאלה מתי בדיוק הוא נטש את הקומוניזם.  

יאשה הֵיין התעורר כשעוד היה חושך בחוץ, הרבה לפני שצלצל השעון המעורר, בשל איזה שקט מוזר שמילא אותו מבפנים.

הוא לא הרגיש טוב עוד מאמש: מעין תחושת טרום שפעת. כל השרירים והמפרקים דאבו, הראש כאב, גלים של חולשה נוראית שטפו אותו מדי פעם.

המדחום הראה שלושים ושבע ונקודה שתיים – לא שזה חום גבוה, אבל זה יכול להיות חום תת פיברילי – ואולי אף גרוע מזה. לפני השינה לקח יאשה שני אספירינים מתמוססים במים, הזליף טיפות אף, אפילו שעוד לא היתה לו נזלת, וביקש מאשתו שתצייר לו רשתות יוד על הגב – כדי שלא יתפתח שיעול. הוא לא יכול לקחת יום חופש למחרת, הוא מוכרח להגיע לעבודה גם אם זה סוף העולם.

לפיכך ישב יאשה במיטה, מכורבל בשמיכה, והרגיש נורא. החזה והבטן שלו – ובעצם לא רק החזה והבטן, הגוף כולו – כאילו היה ממולא בצמר גפן מתוק קרוש. או בג'לי תפוחים קר. אבל הדבר העיקרי היה השקט הזה… השקט המוזר הזה. ללא ספק משהו השתבש בו, השתבש מאוד. כעת יש למצוא את אותו גלגל שיניים מקולקל שמפריע לכל המנגנון הסבוך של גופו בן השלושים וחמש של יאשה, המקרטע לעתים, אבל מתפקד יחסית, לעבוד באופן תקין. צריך למצוא ולתקן את המעוות באמצעים תרופתיים. אולי אפילו אנטיביוטיקה – אבל הוא חייב להופיע לעבודה מה שלא יהיה.

יאשה התמתח על המיטה ושכב ללא ניע כחמש דקות, האזין לתחושותיו הפנימיות בתשומת לב, כמו מישש את עצמו מבפנים, עצר בזהירות על כל איבר ואיבר – האם הוא בריא?

הגרון לא כאב. לא היו לו שיעול ונזלת, ושום צריבה בעיניים. אפילו כאב הראש מאמש עבר לחלוטין. בקיצור, זה לא נראה כמו צינון ובעצם גם לא כמו שפעת. סביר יותר שזה משהו שקשור בלחץ דם – תנודות כלשהן… יאשה היה רגיש מאוד לשינויי מזג אוויר. או שזה הלב – הרי יש לו טכיקרדיה מהילדות.

יאשה הושיט יד אל שעונו. הוא חיכה עד שמחוג השניות יגיע לשתים עשרה, ואחז את יד שמאלו בימינו כדי למדוד דופק. אחר כך הניח את ידו על עורק הצוואר. אחר כך על בית החזה.

לאחר מכן נגע בכתף הגרומה של אשתו, שנמנמה לצדו, ואמר בקול שקט: "אירה. נראה לי שחליתי."

"ממממם," היא געתה בארשת של סבל, והסתובבה לצד השני.

"אני חולה," הוא אמר בקול רם יותר.

"תמיד אתה חולה. אם לא דבר אחד, אז דבר אחר. תן לישון." אבל היא פקחה את העיניים. "מה הפעם?"

"יש לי משהו," גמגם יאשה וליקק בקצה לשונו את שפתיו הקרות, "נראה לי שהלב שלי לא דופק."

"א-לו-הים-מה-זה-הקש-קוש ה-זה?" חילצה מעצמה אירה בקושי תוך כדי פיהוק כבד, ועצמה שוב את עיניה.

***

יאשה קם והלך למטבח. הוא הניח את ידו על החזה שוב. שקט, שקט מוחלט שרר בפנים. הוא הדליק את הקומקום החשמלי – הקומקום שרק בעצבנות ודרש מים. יאשה מילא אותו והדליק שוב. בו ברגע אחזה בו בהלה אמיתית. "אם באמת נעצר לי הלב," חשב יאשה,"זה אומר שתכף אמות. עוד שנייה. טוב, אולי עוד שתי שניות. לא אספיק לשתות תה. כנראה לא אספיק אפילו לקחת את הכוס מהמדף."

יאשה דידה אל ארון המטבח וחטף כוס. ובכן, הספיק. אבל מה זה אומר? זה לא אומר דבר. כך או כך זה יקרה, בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אם הלב לא פועם זה אומר שהדם לא זורם בוורידים, כלומר… מה? משהו עם החמצן. כנראה מתפתח מחסור בחמצן, ובעקבות כך אדם לא יכול לנשום ומת במהרה. כן, האדם מפסיק לנשום… יאשה עצר את נשימתו. לפתע הבין שאינו חייב כלל לנשום. כלומר, הוא יכול לנשום, אבל רק מתוך הרגל, ואם ירצה יוכל להסתדר בלי זה – ככל שיתחשק לו.

"אמבולנס! תקראי לאמבולנס!" הוא רץ בחזרה לחדר שאשתו ישנה בו.

"מה אתה צורח?" היא התעוררה סופית ונראתה עצבנית ולא רעננה.

"אני צריך אמבולנס! אני לא נושם!" 

"לבית משוגעים אתה צריך, יאשה. מה אתה מקשקש? אל תבלבל את המוח."

יאשה נשען על השידה והליט את פניו בידיו. היא יצאה מן השמיכה, תקעה את רגליה הקוצניות בנעלי בית עם פונפונים והביטה בו כמעט בהשתתפות.

"אם אתה ממש צריך, תזמין בעצמך. תתקשר אליהם ותגיד להם בדיוק ככה: 'שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס כי הפסקתי לנשום, וגם הלב שלי לא פועם.' אולי מישהו יגיע. אולי אפילו יתנו לך חופשת מחלה – עקב אובדן כושר עבודה. כשהראש חולה, הרי, גם זה עניין רציני. איך בן אדם כזה יכול לעבוד? בן אדם כזה…"

יאשה התנתק כהרגלו והפסיק להקשיב. הגירוי המונוטוני הטורדני שנע עם רעייתו (מפה לשם בחדר, הלאה – לאמבטיה, למטבח, שוב לחדר), נשמע כמעט מרגיע – קליפות מילים שלא אומרות דבר, נטולות משמעות, נטולות ליבה.

לפני חמש עשרה שנה כמעט, התחתן יאשה עם האישה הזאת לא בדיוק מתוך אהבה – אבל משהו דומה. ואולי לא מתוך אהבה, אלא מתוך טיפשות נעורים. ואולי כי פשוט הכול הוביל לזה, היא היתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, ואמא שלה היתה מבוגרת ממנו בשלושים שנה, ושתיהן ידעו היטב כיצד להתמודד עם נער בן עשרים בעל אף ארוך. בקיצור, המניעים שהניעו אותו אז לא היו ברורים לו כל כך כעת. אמנם, אם היה רוצה לרדת לשורש העניין, בקלות היה יורד לשורשו – ואם עד כה לא עשה זאת, זה רק מפני שלא חש בזה צורך כלל. אם כי, היה מה שהיה בהתחלה, כעת קשרו ביניהם דברים רבים – השנים שחיו ביחד, החפצים שקנו יחד, המריבות שבמהלכן מצצו זה את לשדו של זה ביום ובלילה כמו ערפדים מוכי טירוף, טרחנות, מרמור הדדי, ושלל דברים אחרים.

כעבור שנה בלבד מאז החתונה, במהירות אכזרית, כמו לכלוכית שנשארה בלי מחלצותיה בחצות, כמו איש זאב שמצמיח פרווה בירח מלא, היא הפכה לאמא שלה. ואילו אמא שלה היתה אישה רגזנית, נוחה להיעלב ודברנית בלתי נלאית.

להימלט על נפשו? כן, בזמנו טיפח יאשה חלום על שיחרור. אך במציאות מעולם לא הוציא לפועל שום ניסיון בריחה. במקום זה הוא פיתח אמצעי הגנה פסיכולוגי פשוט, מעין טקטיקה: כשדיברה יותר מכמה שניות, לחץ בראשו על כפתור לא נראה, שאחראי לקלט דיבור אנושי. הקול שלה נשמע – אבל כך לא דמה אלא לרחש של הים, נאמר, או לחריקת צמיגים של מכוניות בעת עצירה פתאומית.

במחשבה בוגרת החליט יאשה בכל זאת לוותר על זימון האמבולנס: עד שיגיעו, עד שפה, עד ששם… הוא עוד עלול לאחר לעבודה. מלבד זאת, מי אמר שהרופאים שעובדים בעזרה ראשונה מבינים משהו? גברים עגמומיים, עייפים וטרוטים ממשמרות ליליות? "עכשיו מוטב להירגע קצת," חשב יאשה, "לשתות תה ולנסוע לעבודה. ובערב ללכת למרכז רפואי פרטי, לרופא מומחה טוב."

זמזום רוגז מילא את כל החדר וניסה לחדור לתודעתו של יאשה בעיקשות, עד שלבסוף פינה את כל המכשולים בדרכו והצליח לחדור פנימה: …מה, אתה לא שומע…? כאילו… החביתה… לא שומע… כמו גולם… החביתה… עד שקמתי… תתקרר… אם כבר נאלצתי… לך…

***

"כתב עת כביר" היה שמו של כתב עת שנפתח ונסגר לסירוגין כמו מעלית מקולקלת שנתקעה בין הקומות, והדבר נמשך כבר שלוש שנים.

אף על פי כן, ב"כב"ר" עבדו אנשים. המצב הרעוע הטריד את האנשים רק בהתחלה – אט אט הם התרגלו ונרגעו. "אתם יודעים אם הוא כבר מצא?" שאלו העובדים זה את זה בשקט. "כן, ככל הנראה הוא מצא."

המנהל הפיננסי שלהם היה מעין קוסם. תכונה קסומה אחת לפחות היתה לו בוודאות: תמיד הוא מצא מימון.

יאשה הגיע לישיבה בזמן. כדי להספיק הוא רץ כל הדרך מהרכבת התחתית, ואחר כך רץ במסדרון הארוך והאפרורי של המערכת. למען האמת, מה שדירבן אותו למרתון ההרואי הזה לא היתה הדייקנות, אלא התקווה הסמויה שלהתעמלות מעין זו תהיה אולי השפעה ממריצה על לבו, אבל… אותו השקט הצמרי שרר בחזה.

העורך הראשי, ולדימיר ולדימירוביץ' שבלוב, הריץ את הישיבה בקצב של מכונת ירייה, ובתוך חמש דקות היא נגמרה.

רק לפני כמה שבועות שוב קם "כב"ר" לתחייה, ומהסיבה הזאת שבלוֹב (או פשוט שבלול, בפי ידידים) היה בלי ספק במצב רוח מרומם: בעיני הכפתורים הנוצוצות שלו, התבונן בכפופים לו במבט ידידותי והסיט בתנועה גנדרנית את מחלפות ראשו הסוררות שנתלו משמאל בקווצות שחורות ארוכות, וסירבו להסתיר את הוד הקרחת הלחה של העורך.

לאחר הישיבה, כרגיל, פנו רבים אל הקפטריה, לחטוף משהו. יאשה נמשך בעקבותיהם, אבל שינה את דעתו בחצי הדרך. זיכרון ארוחת הבוקר עוד היה טרי מדי… התה הניגר אל הגרון בזרם רציף חם, גורף שאריות ביצת עין בעקבותיו… כלל לא צריך לבלוע אותו… הנוזל יורד בחופשיות במורד הקיבה… בצליל פעפוע קל – כמו פלג אביבי הזורם דרך רשת ניקוז אל הביוב…

יאשה עמד זמן-מה, לאחר מכן פנה לאטו במסדרון צהוב הקירות. הוא הזדחל בגמלוניות אל משרד הקובייה שלו. הדליק את המחשב. משהו נאנח בכאב בתוך קופסת המחשב, לאחר מכן שרק באכזבה, והחדר נמלא בטרטור רם וכבד. יאשה פתח את ה-word. הוא הביט בעצב במסך המרצד, הניח את ידיו בהבעת גועל על המקלדת האפורה המטונפת. מישש מתוך הרגל את הבליטות הקטנות באותיות "a" ו"o" – ההקלדה העיוורת המהוללת. היום הוא היה צריך לכתוב כתבת תחקיר מוזמנת גדולה (המזמין הוא המשקיע החדש של "כב"ר", דרך אגב). הכתבה מיועדת למדור "נושא השבוע". והוא יקבל עליה בונוס.

"העיקר לא לחשוב על הנשימה," אמר לעצמו יאשה, "לא לחשוב על הלב. לחשוב על מיסים. ועל שחיתות. אני כותב על מיסים בשיטת עשר האצבעות, מהר-מהר, אני רושם, רושם – ולא נושם… אבל זה סתם שטויות, רק עצבים רופפים… אני רושם מהר מאוד – ולא… רושם מהר ומיד הולך לרופא…"

המסך הלבן צייץ ברוגז וצלל לחשיכה. על הרקע השחור הופיעו אצות ירוקות עליזות. מתוך אוקיינוס רחוק מעולם אחר הגיעו דגים צהובים קטנים בשחייה ותקעו ביאשה מבטים בוהים, חסרי פשר מבעד למסך.

***

יום העבודה כבר כמעט הגיע לסיומו, אבל מצב רוחו של ד"ר צוקרבאום היה רע. היציאה הצפויה מהחדר הלבן הקטן שקיבל בו את מטופליו לא טמנה בחובה שום הבטחה נעימה: רק ירקות או כיסונים קפואים לארוחת ערב, ערב ריק, בית ריק, מיטה ריקה. ד"ר צוקרבאום איבד לא מזמן את אשתו.

ד"ר צוקרבאום אולי לא היה הקרדיולוג המוצלח ביותר, אבל היה לו לב גדול. מן הכורח השני הרבה להתחתן עם המטופלות שלו, נשים יגעות בגיל העמידה, הסובלות מאי ספיקת לב. ומן הכורח הראשון "איבד" אותן לעתים קרובות, ובכל פעם התייסר מאוד.

עם זאת, ראוי לציין שמצב הביש הראשון הפריע רק לחייו הפרטיים של הד"ר, ואילו בעבודתו לא התבטא כלל. הוא התייחס לעבודה ברצינות, חש אהדה כלפי כל מטופליו, והחום האנושי הטהור פיצה דיו על חוסר המקצועיות בשאלות מסוימות. המטופלים אהבו אותו, ובמרכז הרפואי המסחרי "מד-לב" הוא נחשב למומחה הטוב ביותר.

גם יאשה היין אהב והעריך את ד"ר צוקרבאום – ועל אף שפגישות הייעוץ של צוקרבאום לא היו זולות כלל, פנה אליו מפעם לפעם בנוגע לטכיקרדיה שלו.

כעת נראתה לו הטכיקרדיה תענוג צרוף – מוטב מאה וחמישים פעימות בדקה, מאשר אף לא אחת.

בקבלה נאמר ליאשה ששעת קבלת הקהל של ד"ר צוקרבאום הסתיימה.

"חמודה, המקרה שלי מאוד רציני, שאלה של חיים ומוות," בירבר יאשה בבהלה. "חמודה, את לא מבינה, אני באמת צריך, באמת…"

החמודה המיובשת בת החמישים הרימה את מבטה למוד הניסיון אל יאשה, בחנה אותו בחוסר אמון ואמרה: "תמתין רגע, אני אנסה, אם הוא עוד בחדר… הלו! לב סמואילוביץ'? זה מהקבלה… יש פה מטופל שטוען שהוא חייב להיכנס אליך… אמרתי לו כבר שנגמרה… הוא אומר שזה דחוף מאוד – למרות שלמען האמת לא נראה לי… רגע אחד… מה שם המשפחה? היין, זה שם המשפחה. מה? טוב, הוא כבר עולה…"

יאשה חטף מידיה את הפתק וזינק אל חדר הרופא.

ד"ר צוקרבאום היה אוהב אדם, וחוץ מזה היום הוא כלל לא רצה ללכת הביתה – כך שהחליט להתעכב קצת.  מלבד זאת, המקרה של יאשה פשוט כל כך – טכיקרדיית סינוס בנאלית… לשמוע את התלונות, למדוד דופק, לרשום וראפאמיל וטיולים באוויר הצח – כל זה ייקח לא יותר מעשר דקות.

אבל ד"ר צוקרבאום טעה.

כעבור שעה ניסה בפעם האחרונה לעשות ליאשה א-ק-ג באמצעות מכשיר אחר, חדיש יותר. בלי תקוות גדולות מולל את פרק כף ידו והסיר בהחלטיות את מדבקות האלקטרודות מרגליו ומחזהו של יאשה. לאחר מכן הביט ביאשה בעצב ואמר: "צר לי מאוד, איש צעיר…"

"מה יש לי?"

"יאקוב מרקוביץ', אנחנו אנשים מבוגרים, נכון?"

"מה יש לי?"

"למרבה הצער, במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם…"

"מה יש לי, ד"ר?" שאל שוב יאשה ומשום מה צחקק.

"צר לי מאוד. עשיתי כל מה שיכולתי."

"מה… מה?"

"למרבה הצער אני נאלץ לקבוע מוות."

***

"מה יש פה לחשוב? דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," הודיעה קלוודיה מיכאילובנה והשליכה את יאשה לתוך מצב של דז'ה וו מייסר.

בפעם הקודמת אמרה חמותו את המילים הללו לפני חמש עשרה שנים. יאשה הכלומניק הצעיר, עם עקבות של פצעי בגרות על המצח, לא מצא חן בעיניה במיוחד. יתרה מכך, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל, ואפילו דחה אותה – כמו כל שאר מחזריה של אירה, שאיתרע מזלם לקפוץ מתישהו לחצי שעה לתה ולהידחק בחלל הצר שבין השולחן, המקרר, אדן החלון והקיר.

אבל דווקא בפעם ההיא שיאשה הוזמן בה לתה, האינסטינקט האימהי והשכל הישר התאחדו בתוך קלוודיה מיכאילובנה, לרוע מזלו של יאשה, והביסו באופן מוחלט את חיבותיה ושנאותיה האישיות. במילים אחרות, קלוודיה מיכאילובנה הסיקה לבסוף, שכבר מזמן הגיעה העת שיהיו לבתה: א. משפחה וב. דירה.

ליאשה הייתה דירה.

יאשה נדחס בתוך הפינה המחניקה של מטבחה בן חמישה המטרים של אהובתו, והרגיש שהוא חרק קטן ביש גדא, שנתקע באמצע רשת קורי עכביש לא גדולה, אבל חזקה וטוויה באופן מקצועי ביותר. קיר המטבח, שלידו הושיבו את האורח, היה מצויד ברדיאטור אימתני (מעין בונוס לתושבי בנייני חמש הקומות של חרושצ'וב), והחום שעלה מהגב אל הראש עירפל את ההכרה והכניס את יאשה למצב של כמעט עילפון. העכבישה האם הביטה בעיניו בדריכות וברוע, העכבישה הבת ליטפה באלגנטיות ברגלה השעירה את בהונו הימנית מתחת לשולחן דרך חור בנעל בית. לא עמדו לו כוחותיו להתנגד.

"… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," אמרה אז קלוודיה מיכאילובנה.

"בסדר," ציית יאשה.

בחמש עשרה השנים הבאות יחסה אל חתנה לא השתנה בהרבה – כמקודם, הוא לא מצא חן בעיניה. גם הדאגה האימהית והשכל הישר נותרו ללא שינוי, לכן בשיחת חירום משפחתית בנושא "הצרות של יאשה", שכינסה אירה, הודיעה קלוודיה מיכאילובנה: "… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודת פטירה – כדי שאפשר יהיה לממש את זכות הירושה על הדירה."

"מה, ללכת איתו?" התעניינה אירה.

"אפשר איתו," פתחה קלוודיה מיכאילובנה בהיסוס. אבל אחרי חשיבה קצרה, הוסיפה: "בעצם, עדיף שתלכי לבדך. המקרה בכל זאת, לא כל כך… איך לומר… טיפוסי. והאלה שם רק מחפשים סיבה להטיל דופי. ובכלל, איזו תועלת הוא יביא? האינטילגנט שלך הרי לא מסוגל לתפוס מקום בתור: מתבייש לשאול: 'מי אחרון?'" החמות זרקה מבט מהיר ביאשה, שישב בכורסא ועשה את עצמו צופה בשעשועון "החוליה החלשה". "כלומר, התכוונתי להגיד התבייש…"

יאשה השתעל בעצבנות.

"טוב, לא מדברים סרה במתים," היא שוב לכסנה את מבטה אל חתנה, "תהיה מנוחתו… למרות ש… גם לא ברור…"  קלוודיה מיכאילובנה השתתקה במבוכה. אבל כמו תמיד, לא לזמן רב: "אפרופו מנוחה. תסלח לי יאשה על חוסר הטקט, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על קבורה. אחרת, כל זה איכשהו לא לפי מנהג אנשים."

"איך תקברי אותו?" הזדעקה אירה. "הוא הרי לכאורה… לא בדיוק מנוח."

"אתן רוצות לקבור אותי בעודי בחיים, או מה?" התערב יאשה.

קלוודיה מיכאילובנה התעלמה מההערה של חתנה. היא עיקמה את פיה התפוח בבוז. אחר כך ירתה בקול צפצפני גבוה, בחיקוי של בתה: "אוי באמת איך, הוא הרי לכאורה, הוא לא בדיוק… אז מה הוא לדעתך?" שאלה לבסוף בקול רגיל.

"לא יודעת."

"מה, לא יודעת?" התרגזה קלוודיה מיכאילובנה.

"זאת שאלה מורכבת."

"אהה, שאלה מורכבת…"

"למה את חוזרת על כל מה שאני אומרת, אמא?" התרגזה אירה בתורה.

"מי מושך מטה את כל הקבוצה?" התעניינה מנחת השעשועון.

"כי אין לי מילים, בגלל זה אני חוזרת אחרייך," קינטרה החמות. "ומה עוד תעשי איתו בדיוק?"

"נו… שיחיה פה בינתיים. אחר כך, אולי הכול מעצמו… נו, כלומר, אחר כך, נראה."

"תודה באמת," התערב שוב יאשה, "לעולם לא אשכח לך את זה."

"מי מפחד משאלות פשוטות? מי ייאלץ ללכת הביתה בידיים ריקות?"

"זה מצחיק אותך?" גערה בו אשתו. "כן, זה מצחיק אותך? כל העניין הזה לא מצחיק בכלל! זאת בעיה רצינית מאוד! באמת, לא ברור מה לעשות איתך! אתה עצמך, מה אתה מציע?"

במטבח צלצל הטלפון.

"מה אתה עומד כמו גולם? תענה לטלפון," פקדה אשתו.

יאשה יצא.

"לפי הסטטיסטיקה, החוליה הכי חלשה בסיבוב הנוכחי הוא מיכאיל," מילא את השקט שנוצר קול גברי נעים, "הוא ענה רק על שאלה אחת. החוליה החזקה ביותר הוא ארקדי. הוא נתן את מירב התשובות הנכונות ושם את הכסף בבנק. אבל בואו נראה…"

"אין לו מה לעשות פה," לחשה קלוודיה מיכאילובנה והנידה בראשה לעבר המטבח, "זה לא לפי מנהג אנשים – להשאיר מת בבית."

"אולגה, מדוע לדעתך מי שצריך ללכת הביתה הוא דווקא מיכאיל?"

"טוב, לא יודעת, אמא…"

"טוב, נדמה לי שמיכאיל הוא כאילו עייף מדי. אני כאילו לא מרגישה בו כאילו פוטינציאל. בתשובות מסוימות לשאלות מסוימות הוא כאילו מבייש את השם, ולא מרגיש את רוח הקבוצה…"

יאשה חזר לחדר בפנים אפורים מסערת רגשות. "מי התקשר?" התעניינה אשתו.

"אתה החוליה החלשה, להתראות."

"תכבו כבר את הכלבה הזאת!" התקוממה חמותו.

"מהעבודה," ענה יאשה בשקט.

"… ובכל זאת נפגעתי מאולגה מאוד, כי אני לא מבין בשביל מה להפוך את זה לאישי ולדבר בצורה מעליבה כזאת, שביישתי את השם וש…"

אירה הנמיכה את עוצמת הקול.

"עכשיו בכל מקרה אין מה לחשוב על הלוויה לפחות חודש," אמר יאשה, לא בלי שמחה לאיד בקולו.

"וזה למה?" צמצמה את עיניה חמותו.

"זה כי…"

***

"…פיטרו אותי."

באותו יום ארור שבו מיהר יאשה אל הרופא, הוא הגיש את הכתבה שלו בלי לקרוא אותה שנית. ולכן הוא לא שם לב לטעות אחת מרה שהשתרבבה עקב החיפזון. גם עורך המדור לא שם לב לטעות, ייתכן שגם הוא מיהר לאנשהו, או חשב על משהו אחר, או שפשוט סמך על יאשה ולכן לא קרא את הטקסט שלו בריכוז. גם העורך האחראי לא שם לב מכיוון שסמך במאת האחוזים על עורך המדור. למען ההגינות, שווה לציין שאת הפשלה של יאשה ראה המגיה, אך החליט בצדק שזה לא עניינו, משום שעניינו – שגיאות כתיב ופיסוק. שגיאות כתיב ופיסוק לא היו בטקסט של יאשה. בקיצור – הכתבה התפרסמה בשלום בגרסה המקורית, ושמו של המשקיע (שמו היה ספיצ'קין, אבל זה באמת עד כדי כך חשוב?), אותו האיש שהחל לממן את כתב העת, ואותו האיש שהזמין למעשה את הכתבה הזאת, נדד בטעות מרשימת האוליגרכים המשלמים מיסים כדת וכדין אל רשימת מעלימי המס הזדוניים.

ההבהרה שפורסמה יום לאחר מכן נראתה עלובה ולא משכנעת.

ספיצ'קין לקח את זה קשה. הוא קרא למנהל הפיננסי אידיוט, לעורך הראשי שרץ דו-פרצופי, וליאשה – ז'יד מסריח, ונסע לטיבט כדי להתאוורר. אבל משום מה בטיבט נהיה לו עוד יותר קשה, הוא נמלא געגועים, חזר כעבור יום והפסיק את המימון. כתב העת "כביר" נסגר.

בעצם, לא לגמרי. המנהל הפיננסי שוב התחיל לחפש במרץ. בישיבת חירום של המערכת התקבלה החלטה על המשך הוצאתו של "כב"ר" בגרסה אלקטרונית, מקוצרת מאוד.

לאחר ישיבת המערכת צלצל שבלול לביתו של יאשה היין והתעניין בעצבנות מדוע הוא לא במקום העבודה. יאשה הסביר בקיצור את המצב, התנצל והבטיח להביא למשאבי אנוש את תעודת הפטירה שלו בהקדם האפשרי. המנהל שתק, התנשף לתוך השפופורת, וכבר התחיל להיפרד, אבל אז שינה את דעתו והחליט בכל זאת לומר את מה שלשמו צלצל. הוא כחכך בגרונו ארוכות והודיע ליאשה שעקב "הסיפור עם ספצ'קין" הוא, א. מפוטר לבקשתו, וב. לפני שהוא הולך, הוא חייב לעבוד בכתב העת עוד חודש אחד, בהתאם למחויבויותיו בחוזה.

יאשה שתק. שבלול המשיך, התנשף עוד קצת, נאנח בכבדות, ולבסוף חילץ מעצמו בחצי שאלה:

"אבל… לאור הנסיבות שלך… הנסיבות המצערות… בוודאי לא תוכל…"

"לא, לא הכול בסדר. אני אסיים את עבודתי. כמובן."

יאשה היה אדם אחראי, ואת מילוי מחויבויותיו החוזיות החשיב לחובה קדושה.

"אם כן." שבלול התעודד משמעותית, "אם באמת…"

"כן, באמת."

"בסדר. להתראות בקרוב, אם כך… אה… ו… שלא תדע עוד צער."

***

מבט מלא תבונה ורצינות. וגם קצת עייף – בגלל העיגולים השחורים סביב העיניים. השיער המתולתל שלא סופר מזה זמן רב מונח באי סדר, אך התסרוקת כלל לא מקלקלת את הפנים, להפך – היא מעניקה להן איזה קסם, מסתוריות מסוימת אולי. יתכן שתמונות בשחור-לבן פשוט תמיד נראות קצת מסתוריות. תמונה טובה. גדולה, מבריקה. הזֵר זול לעומת זאת. חינניות ופעמוניות מלאכותיות זוועתיות למדי.

בתמהיל של עצב וגאווה עמד יאשה בקבלה של המערכת והתבונן בתצלום שלו נתון בתוך מסגרת אֵבל שחורה. כך קרוב לוודאי מתבונן אב זקן בתצלום של בנו שנשלח לחזית לא מזמן.

בנפשו של יאשה השתררה שלווה גדולה עוד מאמש. כן, באותו ערב, אחרי שחמותו הסתלקה לביתה בתום הדיון הנוראי בלווייתו הצפויה, הוא עבר עוד התקף חרדה: אולי בכל זאת זה לא חלום? אבל ההתקף היה קצר יותר מאלה שקדמו לו, והפעם יאשה אפילו לא טרח לצבוט את האף, לנשוך את האצבעות ולהטיח את ראשו בקיר כדי להתעורר. במקום זאת, הוא הזליף טיפות ולריאן, הלך כה וכה בדירה, ישב קצת מול הטלוויזיה ונרדם.

בעבודה קבלו את יאשה יפה, וזה נגע מאוד ללבו. ראשית, באתר של "כב"ר" פרסמו הספד נהדר. שנית, עמיתיו קידמו אותו בסבר פנים יפות, וזאת על אף ששוב מצאו את עצמם הודות ליאשה במצב של חוסר ודאות. כולם השתתפו בצערו, גם בנוגע לפיטוריו וגם בנוגע לפטירתו הפתאומית. הגברים לחצו את ידו הקרה בהיסוס ובאיזו זהירות יתרה, הנשים הציעו לו לטעום שוקולדים עבודת יד. אחר כך כולם הלכו לחדר אוכל (משום מה לא קראו לו), והוא נשאר בחדר לבדו. הוא כיבה את המזגן, לחץ בעכבר על מלבן שחור קטן עם הכיתוב: "כתב מיוחד של כתב עת כביר הלך לעולמו [המשך לקרוא]." הוא קרא שוב.

לאחר מכן פתח את עמוד החדשות: החליטו שלא לתת לו משימות מורכבות יותר, ובחודש הקרוב היה עליו לפרסם חדשות שוטפות באתר "כב"ר".

***

–בקמצ'טקה נפתחת עונת תחרויות הסקי של רוסיה "הרי הגעש של קמצ'טקה"…

–במחוז הריבוני של קוֹרְיָיקְס נעלמו עקבותיהם של חמישה עשר רועי איילים. החיפוש אחריהם נמשך כבר שישה ימים…

–בבירת אינדונזיה נפתחת ועידה בינלאומית בנושא תשתיות…

–בצרפת התרסק אוטובוס של נוסעים בלגים…

–נתמכי הרווחה מעוניינים לקבל שרותי רווחה…

–בעיר נובגורוד התקיים אירוע אתלטיקה קלה לזיכרו של מרשל מרצקוב…

–אפשר לומר שהבחירות לראשות העירייה באורנגוי החדשה הושלמו…

–בסרנסק הסתיימה אליפות רוסיה בהיאבקות רומית-יוונית…

–מדונה ורוג'ר ווטרס שרו למען נפגעי הצונאמי…

–בהונג קונג התקיים מירוץ מכוניות מונעות בפאנלים סולריים…

–גופות הלוחמים בבית ההרוס יכלו להישרף…

כבר שבועיים שיאשה בא מדי יום בהכנעה למערכת כתב העת כביר ההולכת ונסגרת, נובר במבזקי החדשות, מפרסם משהו באתר, אבל הוא עושה זאת מוכנית, בלי שום הנאה, "בלי להט", כפי שנהג לומר העורך הראשי.

החדשות של עולם ההבלים הזה לא מעניינות אותו יותר.

בשבועיים שחלפו גדל הסדק הדק והבלתי נראה בינו לבין שאר האנשים לאין שיעור ונהיה מכשול בלתי חדיר. יאשה נהיה מפוזר, החל לשכוח לדרוש בשלומם של עמיתיו כשהגיע לעבודה, אחר כך הפסיק ללחוץ ידיים, ואחר כך הפסיק לומר שלום כלל. עמיתיו בתורם הביטו בו באיזה אופן מוזר. יאשה נזכר שבדיוק כך הביטו כולם לפני שנה באולה המזכירה, שהגיע זמנה לצאת לחופשת לידה, אבל היא המשיכה להופיע לעבודה עם בטן ענקית, וזה כבר נראה איכשהו לא מהוגן… בכל מפגש איתה היו העובדים מופתעים יותר ויותר, התעניינו בבריאותה בנחישות הולכת וגדלה והביטו בה כמעט בשיפוטיות. הנוכחות שלה טרדה את מנוחתם. אסור היה לעשן בנוכחותה, אסור היה לפגוע בה, אבל בעיקר – הגיע הזמן.

גם בנוכחותו של יאשה הפסיקו לעשן, על אף שהוא כלל לא ביקש זאת. דיברו בקולות מהוסים. והביטו בו כך, כאילו… כאילו הגיע הזמן. הזמן.

גם בבית הכול השתנה. בלי לחכות לסיום הסחבת הביורוקרטית פצחה אשתו בשיפוצים כדי "לרענן" הכול, בלשונה. כעת היו מפוזרים על הרצפה עיתונים מרוחים בסיד, בדבק, ואלוהים יודע במה עוד. ריח אבק וצבע פשט בכול, ובאמצע הסלון ניצב סולם רעוע. באותו המקום, בקרבת הסולם, הציבו מיטה מתקפלת, ובה ישן כעת יאשה, שגורש בבושת פנים מחדר השינה המשותף ("נקרופיליה, דרך אגב, זאת עבירה פלילית אצלנו", הסבירה לו אירה בשלווה, בשעה שהניחה על המיטה המתקפלת מזרן פסים ישן ומרופט, "וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה נוחר חזק מדי. ככה לפחות אני אוכל לישון.")

בבקרים, כשנתקלו זה בזה במטבח, חשו יאשה ואלמנתו באי נוחות כלשהי, ובכל פעם היה נדמה ליאשה שהוא כמו איזה שדון בית.

לאחר מכן הופיעו גדודי שיפוצניקים הלומי חמרמורת וקודרים. הם לא חשו בשום אי נוחות, הם פשוט התעלמו מיאשה. הם דחפו אותו במרפקים כשחלפו לידו בלי שום בושה, שתו וודקה וגנבו נקניק מהמקרר בפנים קודרות בנוכחותו (כמובן, כשאשתו לא היתה בבית). הם לא דיברו איתו מתוך עיקרון. חוץ מאותה פעם יחידה, כשמנהל העבודה אדום הפנים, ליוֹחָה, חייך אל יאשה חיוך רחב וידידותי – שנעלמו מתוכו שתי שיניים בלילה הקודם – וביקש ממנו "הלוואה" של עשרים רובל. למען האמת, מנהל העבודה ליוחה היה גמור כל כך באותו רגע, שיכול היה באותה המידה לפנות באותה הבקשה לארון, או נגיד, לאהיל.

"כנראה גם הם חושבים שהגיע הזמן שלי," חשב יאשה בעצב, ולא נתן עשרים רובל.

***

בערוץ התרבות שידרו תוכנית מעניינת של ה-BBC – אסטרונאוטים אמריקאים סיפרו על הרגשתם בחלל הריק – ויאשה התיישב לראות, למרות שלמען האמת כבר היה עליו לצאת לעבודה.

"ביומיים הראשונים מרגישים בחילה נוראית," סיפר בהתלהבות פרצוף עגול סמוק לחיים, שכמו נועד ללבוש חליפת חלל, "משום שכל הנוזלים בגוף שהשתחררו מכוח המשיכה עולים למעלה, כך שתמיד יש לנו שקיות איתנו… אבל הן לא תמיד עוזרות," הפרצוף גיחך גיחוך גועלי, "ואז הכול עף מסביב, ועד סוף הטיסה מתעופף בתוך המעבורת, וזה מאוד לא נעים, אתם מבינים…"

"במעבורת תמיד יש חדר כושר," הכריז נפיל גלוח ראש בעל שפתיים דקות באופן לא טבעי, "מאוד חשוב לשמור על הכושר בחלל. קל יותר להתאמן בתנאים של חוסר משקל מאשר בכדור הארץ. יש רק בעיה אחת – הזיעה. המים מתנהגים בחלל אחרת לגמרי. הם לא זולגים מטה, אלא הופכים לכדורים כאלה, אתם יודעים? תארו לכם, אתם יושבים על אופני כושר, מדוושים, ועל הגב שלכם מטיילים הכדורים האלה, ועם כל תנועה חדה מתעופפים לכל הכיוונים…"

"אסלה." הפרצוף הראשון שוב תפס את כל המרקע . "הייתי אומר שהבעיה העיקרית של כל אסטרונאוט היא דווקא האסלה. במצב של חוסר משקל קשה מאוד…"

יאשה כיבה את הטלוויזיה, יצא למסדרון, נעל נעליים ופרץ בבכי.

משהו נשבר בו לפתע. את מריטת העצבים המתמדת, את המתח, ההשפלה, ערפול החושים של השבועות האחרונים, החלום הנוראי חסר המוצא הזה (או שאין זה חלום? לא, זה בטוח חלום) הוא סבל איכשהו עד כה, סבל בקושי, אבל החלל… החלל היפהפה, הזוהר, בלי התחלה ובלי סוף, שמשך אותו משחר ילדותו, שהיה חלומו הנכסף ביותר… נלקח ממנו כעת. נעים לרחף בחלל עם ספר ביד, לעוף קצת מפה לשם בירכתי המעבורת ולהיצמד לבסוף אל הצוהר ולהביט אל עבר כדור הארץ הרחוק, אל שובלי האש של כוכבי השביט החולפים… ודאי, ודאי! ללפות ביד רועדת שקית נייר מסריחה, להתחמק מכדורי זיעה חולפים ביעף… בחילה, כאב ראש, אסלה עם רצועות ומאוורר – זה מה שיש שם, באינסוף!

זה לא שיאשה תיכנן לטוס לחלל, ברור שכלל לא התכוון לטוס לשם. אך בכל זאת, עד כה ראה בחלל מעין אפשרות אחרונה, מעין יציאת חירום למקרה קיצון. כשאין שום מוצא אחר.

"איזה חיים," חשב יאשה בקול רם ונכנס לחדר בנעליו. הוא השעין את ראשו אל החלון הרטוב. "צריך ללכת לעבודה… איזה חיים… איזה חלום מטופש… אבל עכשיו אני יכול כמו ההוא בסרט 'לקום אתמול בבוקר'," יאשה פתח את החלון וטיפס אל אדן החלון, "מה שמו… מתחיל ב-מ'…" יאשה עצם את עיניו וקפץ מהקומה השניים-עשר.

הרחוב בשעות הבוקר פגש אותו בחריקה הרמה הרגילה. מסביב לבית, כבר כמה ימים, היו עבודות בניין, או אולי עבודות שיפוץ מסתוריות, וכל המבנה היה מכותר בתעלה עמוקה, שנחצתה פה ושם בגשרי עץ רקובים. במרחק מה משם התגבבה הקרקע הסתווית הקפואה בערמות חומות חסרות צורה.

יאשה קם על רגליו וניער ממכנסיו עלים צהובים שנדבקו אליהם. הוא איזן את עצמו בעזרת הידיים, הסתכל ישר קדימה וחצה בזהירות את הגשר. רק כאשר מצא את עצמו בצד השני הביט למטה בגועל ובחשש. טג'יקים קטנים במדים כתומים רחשו בתחתית הבור. אחדים מהם קדחו בצינורות חלודים, שהשתרבבו מהאדמה כמו פרט משלד מפוחם של איזה בעל חיים פרהיסטורי ענקי בתוך עננת אדים וגיצים מסנוורת. אחרים חפרו לאטם. חפרו וחפרו באדמה.

רק בכניסה לרכבת התחתית החליט יאשה לפתע שלא ילך לעבודה. לא היום, לא מחר, לעולם לא.

הוא עמד קצת במקום.

שתי בחורות קפואות דחפו לידי העוברים והשבים בחירוף נפש ניירות צהובים כלשהם. אישה שמנה בברט ירוק סחרה במרץ בנקניקיות עטופות בצק. אבל משום מה באוויר עמד ריח של דגים רקובים ואצות, כמו אחרי סערה בים, אפילו שליד הרכבת התחתית לא היה שום ים. אולי מתוך אדמת הסתיו ההפוכה, מתוך צינורות ביוב מחוררים עלה הריח הרחוק הזה…

"הגיע הזמן שלי," חשב יאשה ושאף את האוויר באפו, "אל הים… לנדוד."

***

שנים רבות הוא תר את כדור הארץ. הוא חי בארצות ובערים שונות, ומאות נשים חלקו איתו את מיטתן. עם מקצתן נשאר זמן רב, והן הזדקנו ומתו לצדו; וממקצתן הוא נפרד, והניח להן להזדקן ולמות בבדידות.

עמים שונים קראו לו בשמות שונים. עבור אחדים הוא היה אחשוור, אחרים קראו לו בוטדאוס, וחלקם קראו לו אספרה-דיוס. היו שקראו לו קרטפילוס, ומישהו קרא לו מלך. קראו לו יאן במקומות מסוימים, וקראו לו ג'ון במקומות אחרים, איפשהו קראו לו יאקוב, או בחיבה – יאשה. הוא החליף עוד שמות רבים, רבים מאוד. זמן רב כל כך נמשכה נדידתו, שלא הצליח עוד להיזכר מי היה בהתחלה ומי היה אחר כך, והאם הוא חי או מת, ומה החזיק אותו חזק כל כך על פני האדמה המשעממת הזאת.

זמן רב כל כך נדד, עד שכל העמים הזדקנו ונעלמו מעל פני האדמה, והערים הפכו לחולות ולאבנים. הוא ראה איך איכלסו את האדמה חיות מופלאות חדשות. הוא עצמו נשאר האדם היחידי ביניהן.

מרוב רעב הפכה קנאתנו קהה ורצוצה, ככל שאר הרגשות שלנו. לא היה לנו כוח להרגיש, או כוח לחפש עבודה קלה יותר, ללכת, לשאול, לבקש… קינאנו רק באלה ששהו איתנו בעולם הזה, אלה שהצליחו לקבל עבודה משרדית, בבית-חולים, באורווה – שם לא נדרשו שעות של עבודה גופנית, שכּל שלטי החזית על כל שער שיבחו כסמל הנאמנות והגבורה. בקיצור, קינאנו רק בשֶסְטָקוֹב.

רק דבר-מה חיצוני היה מסוגל להוציא אותנו מהאדישות ולנער מעלינו את המוות שזחל והתקרב. רק כוח חיצוני, לא פנימי. בפנים הכול היה סחוט, ריק, לא היה אכפת לנו מכלום, ולא תכנַנו תוכניות לעתיד רחוק מהמחר.

גם עכשיו – רציתי ללכת לצריף, לשכב על הדרגש, אבל המשכתי לעמוד על סף חנות המצרכים. בחנות הזאת היו רשאים לקנות רק מי שנשפטו על פשעים אזרחיים או גנבים מוּעדים שלא היו "אויבי העם". לא היה לנו מה לחפש שם, אבל לא היה אפשר להסיר מבט מכיכרות הלחם שצבעם שוקולד. ריחו המתוק והכבד של הלחם הטרי דגדג את הנחיריים – הריח היה כה עז, עד שראשנו הסתחרר. ואני עמדתי, בלי לדעת מתי אמצא כוחות לחזור אל הצריף, ונעצתי מבט בלחם. ואז שֶסטָקוֹב קרא לי.

את שסטקוב הכרתי עוד כשהייתי על ה"אדמה הגדולה", בכלא בּוּטִירְקי: חלקנו את אותו התא. חברות לא היתה שם, רק היכרות. במכרה שסטקוב לא עבד בחציבה. הוא היה מהנדס-גיאולוג ומינו אותו לעבוד במחקר גיאולוגי, במשרד, כפי הנראה. בר-המזל כמעט שלא בירך לשלום את ידידיו ממוסקבה. לא נעלבנו – מי יודע אֵילוּ הוראות קיבל. איש איש לעצמו וכולי.

"תעשן," אמר שסטקוב והושיט לי קרע עיתון שבו פיזר טבק והצית גפרור. גפרור אמיתי…

עישנתי.

"אני צריך לדבר איתך," אמר שסטקוב.

"איתי?"

"כן."

הלכנו אל מאחורי הצריפים והתיישבנו על דופן של פיר חציבה ישן. רגלַי מיד הפכו כבדות, אבל שסטקוב נדנד בעליזות בנעלי המדים החדשות שלו, שהדיפו ריח שומן דגים קל. מכנסיו המופשלים גילו גרביים משובצות. סקרתי את רגליו של שסטקוב בהתפעלות כנה ואפילו במעין גאווה: לפחות אחד מהתא שלנו לא גורב חותלות. הקרקע תחתינו רעדה מפיצוצים עמומים – פועלי משמרת הלילה עיבדו את האדמה. אבנים זעירות רשרשו ונפלו לרגלינו, אפורות ובלתי-נראות, כמו ציפורים.

"בוא נתרחק," אמר שסטקוב.

"אל תדאג, זה לא יהרוג אותך. הגרביים שלך לא ייפגעו."

"לא בגלל הגרביים," אמר שסטקוב והושיט אצבעו אל האופק. "איך אתה מתייחס לכל זה?"

"נמוּת, כנראה," אמרתי. פחות מכול רציתי לחשוב על זה.

"לא, אני לא מסכים למות."

"אז?"

"יש לי מפה," אמר ברפיון שסטקוב. "אקח עובדים, אקח אותך ונצא לכיוון 'המעיינות השחורים' – זה במרחק חמישה-עשר קילומטרים מכאן. אשיג אישור יציאה. נלך אל הים. מסכים?"

הוא סיפר את כל זה בשוויון נפש נחפז.

"ובים? נשחה?"

"לא משנה. חשוב להתחיל. אני לא יכול לחיות כך. 'עדיף למות בעמידה מאשר לחיות על הברכיים'," הכריז שסטקוב חגיגית. "מי אמר את זה?"

המשפט באמת נשמע מוכר. אבל לא היה בי כוח להיזכר מי אמר אותו ומתי. כל הקשור לספרים, הכול נשכח. לא האמַנו עוד למילה הכתובה. הפשלתי את מכנסַי והצגתי את פצעי הצפדינה האדומים.

"בדיוק, תרפא אותם ביער," אמר שסטקוב. "עם תותי יער, זה ויטמינים. אני אוביל, אני מכיר את הדרך. יש לי מפה…"

עצמתי עינַי וחשבתי. ישנן שלוש דרכים מכאן לים, וכל אחת מהן – אורכהּ כחמש-מאות קילומטרים, לא פחות. לא רק אני, אלא גם שסטקוב לא יגיע. אולי הוא לוקח אותי כמזון לדרך? מובן שלא. אבל מדוע הוא משקר? הוא יודע זאת לא פחות טוב ממני. לפתע שסטקוב הבהיל אותי – היחיד מאיתנו שעובד בהתאם למקצועו. מי סידר לו את העבודה ובאיזה מחיר? על כל זה צריך לשלם. בדם של אחר, בחייו של אחר…

"אני מסכים," אמרתי ופקחתי את עינַי. "אבל אני צריך מזון לפני היציאה לדרך."

"כן, יופי, יופי. בטח שאתה צריך לאכול. אביא לך… קופסאות שימורים. אצלנו הרי אפשר…"

קופסאות שימורים רבות יש בעולם – בשר, דגים, פירות, ירקות… אך הנפלאות מכולן – החלביות, חלב ממותק. ודאי שאין צורך לשתות אותו עם מים רותחים. צריך לאכול אותו בכפית או למרוח אותו על לחם, או לגמוע לאט-לאט, ישר מן הקופסה, לאכול באיטיות ולהביט כיצד מצהיב הזרם הנוזלי הבהיר וכיצד נדבקים אל הקופסה כוכבי סוכר…

"מחר," אמרתי חנוק מאושר, "חלב ממותק…"

"בסדר, בסדר. חלב ממותק." ושסטקוב הלך.

חזרתי אל הצריף, נשכבתי ועצמתי את עינַי. לא היה לי קל לחשוב. היה זה מעין תהליך גופני – גשמיות המבנה הפסיכולוגי שלנו נתגלתה לי לראשונה במלוא חוצפתה, במלוא מוחשיותה. כאב לי לחשוב. אבל הייתי מוכרח לחשוב. הוא יקבץ אותנו למטרת בריחה ויסגיר אותנו, זה ברור לחלוטין. הוא ישלם על עבודתו המשרדית בדמנו, בדמי. או שיהרגו אותנו שם ב"מעיינות השחורים" או שיחזירו אותנו חיים וישפטו – יוסיפו לנו עוד חמש-עשרה שנים. הרי לא ייתכן שהוא לא יודע שאין דרך לצאת מכאן. אבל החלב, החלב הממותק…

נרדמתי, ובחלום הרעֵב והקרוע שלי ראיתי את קופסת החלב הממותק של שסטקוב, את הקופסה האיומה שצבע המדבקה שלה כחול-מעונן. הקופסה הגדולה, הכחולה כשמי לילה, היתה מנוקבת באלפי מקומות והחלב הגיח וניתז בקילוח רחב כשביל החלב. והגעתי בקלות, בידיי המושטות, אל השמיִם ואכלתי את החלב הסמיך, המתוק, הכוכבי.

אינני זוכר מה עשיתי באותו היום וכיצד עבדתי. חיכיתי וחיכיתי עד שהשמש תטה מערבה, עד שיצהלו הסוסים אשר מזהים טוב יותר מבני האדם את קץ יום העבודה.

צפירה צרודה נשמעה וניגשתי אל הצריף שהתגורר בו שסטקוב. הוא חיכה לי על הסף. כיסי אפודתו בלטו.

ישבנו אל שולחן גדול ורחוץ בצריף, ושסטקוב שלף מכיסיו שתי קופסאות של חלב ממותק.

בקצה הגרזן ניקבתי קופסה. קילוח סמיך ולבן ניתז על המכסה ועל היד שלי.

"היית צריך לנקב עוד חור, לאוויר," אמר שסטקוב.

"לא נורא," אמרתי, וליקקתי את אצבעותי המלוכלכות והמתוקות.

"תנו לו כפית," אמר שסטקוב, ופנה אל העובדים שהקיפו אותנו. עשר כפיות מבריקות, מלוקקות עד בוהק הושטו מעל לשולחן. כולם עמדו והביטו כיצד אני אוכל. לא היה בכך חוסר נימוס או רצון חבוי להתכבד. איש מהם אף לא קיווה שאחלוק איתו את החלב. לא נשמע דבר שכזה – העניין במזונו של הזולת היה משולל חמדנות. ידעתי כי אי-אפשר שלא להביט במזון הנעלם בפיו של אחר. התמקמתי בנוחות ואכלתי את החלב בלי לחם, גומע תדיר מים קרים. אכלתי את שתי הקופסאות. הקהל פנה לדרכו – ההצגה הסתיימה. שסטקוב הביט בי בהבנה.

"אתה יודע מה," אמרתי, מלקק את הכפית בקפידה. "התחרטתי. לכו בלעדַי."

שסטקוב הבין ויצא, בלי לומר מילה.

היתה זו כמובן, נקמה חסרת ערך, חלשה, כמו כל רגשותי. אבל מה עוד יכולתי לעשות? להזהיר את האחרים? לא הכרתי אותם. אבל הייתי צריך להזהיר – שסטקוב הספיק לשכנע חמישה. בתוך שבוע הם ברחו, שניים מהם נרצחו לא רחוק מ"המעיינות השחורים", שלושה מהם נשפטו כעבור חודש. תיקו של שסטקוב זכה לטיפול מיוחד: זמן קצר לאחר מכן לקחו אותו, וכעבור חודש פגשתי אותו במכרה אחר. הוא לא קיבל הארכת מאסר על נסיון הבריחה – ההנהלה שיחקה איתו בלי רמאות, והלוא היה יכול לקרות גם אחרת.

הוא עבד במחקר גיאולוגי, היה מגולח ושבע, וגרביו המשובצות נותרו ללא פגם. הוא לא בירך אותי לשלום, לשווא: שתי קופסאות של חלב ממותק אינן עניין כה גדול בסופו של דבר…

[1956]

*המלה "יורדים" משמשת במובנה החברתי: מי שירדו מנכסיהם ובידיהם רק שארית של "יחוס" שכבר נתבלה.

כשסיפור חייה המרוששים אינו מרפה מצביה, הצעירה והזועפת יותר שבין שתי האחיות פוזיס שבלו בבתוליהן, היא חדלה לאכול, לשתות ולרחוץ את פניה. ימים רצופים אחדים היא מסתובבת בשמלה תחתונית, עם סודר צמר קטן על ראשה הבלתי מסורק, ומטאטאה את כל החדרים, וביחוד את הסאלון הגדול והריק, מסירה ברכות את האבק מן הקירות, מן התיקרה ואפילו מן העלה המצהיב שעל צמח הפיקוס הזקן והגבוה. תוך כך היא נושמת כבדות דרך הנחיריים, אינה משיבה על פנייתו של איש, ונעשית כעוסה מאוד כשקוראים לה לחדר האוכל לסעודה.

כך היא צמה במשך כמה יממות מבלי שתביא אל פיה דבר, אפילו לא כוס תה חם. אלא שסוף כל סוף היא מטילה את עצמה למיטה, נשארת כל הזמן אצלה בחדר במצב שאי אפשר לבוא בו בין הבריות, ופורצת בבכיה קורעת לב. זה בכי מיואש, בכי נכאים, היכול להימשך יום שלם ואף יומיים.

"רבונו של עולם", היא פולטת ביבבה כבדה, "הרי נרקבים כאן בבית בלי תכריכים… בעודם בחיים לא מפסיקים כאן להירקב…"

ומילותיה אלה נוגעות עד מאוד ללבה של של אחותה, רחל, עלמה נמוכת קומה כבת שלושים וארבע המצמחת שפמפם נשי. היא נמצאת כל הזמן כאן בחדר, ליד צביה, ומשגיחה עליה. עומדת ופניה אל החלון, היא רואה כיצד השכנה, אשת החבתן, מופיעה בחצר עם שמלנית מופשלת ועם דלי מלא, מורם גבוה עד לכרס ההריון המזדקרת שלה. בין רגליה של החבתנית מסתבכת לה ילדה קטנה עצומת-עיניים למחצה, והאשה מקללת אותה בלי הרף. רחל רואה בעד החלון הסגור, איך מתנועעות אצל החבתנית שפתיה העבות והתפוחות, אבל שום קול היא אינה שומעת. בעיניה של רחל עצמה עומדות דמעות, וכשהיא מסתכלת בעד החלון היא נושכת פרק של אצבע ואינה מרפה מן המחשבה על אודות צביה:

"רבונו של עולם, מה היא רוצה מחיי, הצביה הזאת?

ועוד:

"צביה, את יודעת מה את מעוללת כעת?… צביה…"

היא אינה הוגה-מחדש את המלים אלא זוכרת אותן בלבד.

הדבר קורה בדרך כלל אחרי שבועות, בתקופת תמוז, כאשר בבית הישן והמרושש מגיע מחדש תורם של כתלי הלבֵנים העבים, השקועים כדי אמה באדמה, להזיע. הלבֵנים שבהם מפריחות כתמים המתבלטים על גבי הסיד הלבן. מפיצים סביבם ריח של עובש, מתקתק-תוסס; ריחה של משרפת היי"ש הרותחת, שבה ליבנו אותן אי-פעם. בכל החדרים קריר ושקט אז בשעות אחר הצוהריים, ורק בחדר האוכל רובץ-נשען על הספה פוזיס הזקן, אב הבית. הוא עיוור, ומעפעף בעיניו הסומות, שאינן אלא שני חורים לבנים, מטה-אוזן לקול הבכיה הנמשך ומגיע מחדרה של צביה, ורוצה לדעת:

"מה היא בוכה שם, צביה?"

מרוב שיעמום הוא מתגרד בראש השיבה שלו ובזקנו. מפהק פיהוקים גדולים ממושכים ותוך כך הוא ממלמל בפיו המתוח לרווחה ובלשונו העצלה-רפוייה מאוד:

"אך, 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו…גוטניו…"

הוא מחכה:

יקותיאל הכורך, השמש מפותל השער של הקלויז הסדיגוראי, יציץ לכאן מאוחר יותר כדי לראות אם אין בשבילו איזו כוס תה, ואז הוא יעכב אותו קצת ויספר לו, שהן מרשעות גדולות, הילדות שלו.

"מרשעות מרושעות…"

בכלל הוא ינהל איתו שיחה על העיר, על אנשים ועל עצמו, על קלמן פוזיס בכבודו ובעצמו, על עסקיו לשעבר: פעם אחת הוא רכש בפרוטות יער, הזאוואלינה קראו לו. הוא זוכר זאת כאילו זה קרה היום:

"אז חטבו וקיצצו בה, בזאוואלינה, חטבו וחטבו אולי שתים עשרה שנים רצופות, והארנק היה מלא. יקותיאל הרי יודע, שפעם היה הוא, קלמן פוזיס, החכם… אבל אחר כך, כשהגלגל התחיל להסתובב אחרונית, נהייתה לאה, עליה השלום, זוגתו, לחכמה, מפני שהיו לה קרובים עשירים. עכשיו חושבים עליו, על קלמן, ילדיו שלו שהוא טיפש".

"פכֶה! מה יאמר על כך יקותיאל?"

אבל יקותיאל הוא פיקח, בעל הלצות ושתקן. יש לו זקן פשתן שופע וגם גבות פשתן שופעות בהתאם, וכשהוא נכנס לבית הוא מביט בפוזיס הזקן מרחוק בעיניו הפקחיות, וחיוך מרחף על שפתיו החשופות תחת השפמות המקוצצות שלו.

"מה כבר יכולים להגיד?" הוא צועק לעבר פוזיס העיוור. "רע, רב קלמן, רע ומר להיות קבצן ביום קיץ ארוך כל כך!"

הזקן מאבד בבת אחת את הרגשת החשיבות שלו; הוא אינו יודע למי מתכוון יקותיאל, לעצמו או אליו, אל פוזיס שירד מנכסיו. לזמן מה הוא רובץ כך, אדם של כלום, ומעפעף בחורי העין הסומים הלבנים הטיפשיים והמבויישים.

"שב, יקותיאל".

"רב תודות, רב קלמן".

שהייה.

"פעם היו שָנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן"

"ואינן, יקותיאל".

"אינן, רב קלמן".

הזקן מתהרהר.

"בן כמה אתה, יקותיאל?"

איש אינו עונה.

הזקן רוצה לדעת מה צורה יש עכשיו לעולם, שזה שתים עשרה שנה לא ראה אותו; מה מראה יש עכשיו ליקותיאל.

"יקותיאל?" הוא שואל בזהירות, כאחד הצועד על קצות האצבעות, "אצלך כבר האפיר הראש, יקותיאל?"

אבל יקותיאל כבר איננו. הוא הבחין שבבית המצב איכשהו איננו כתמול שלשום, ושכוס תה כבר לא תגיע כל כך מהר, והוא התגנב ויצא בחשאי. ופוזיס הזקן שוב שוכב לבדו בחדר האוכל הרחב, ושומע את בכיה הטורדני של צביה מגיע מן החדר הרחוק. משעמם לו והוא מחכה: בשעה החמה של חמש אחר הצוהריים מתמתחים צללים על גבי העיירה הקטנה מרוצפת האבנים. החוץ הלוהט יהיה אז מת, והדוור המקומי ייחפז לאורך הסימטה הצרה, ואולי ייכנס לכאן וישאיר כאן מאה וחמישים רובל בדיוק, עם כרטיס שעליו רשום גם כן בדיוק:

"בפקודת בנכם הגביר, אני שולח לכם רצוף בזה" וכן הלאה.

וזה יהיה שלוח משמואל, בנו היחיד, שיש לו אי שם בסביבות יקטרינוסלאב כמה משרפות יי"ש משל עצמו, והוא שולח לכאן מדי חודש סכום כסף למחייה.

אבל הדוור מגיע לעתים כה רחוקות, בסך הכל פעם בחודש. הימים מתמתחים קיציים, ארוכים כל-כך, וצביה בוכה. הזקן מקרצף את ראשו האפור, את זקנו, וממלמל עם כל פיהוק מתמשך ארוכות:

"את, 'תָה, רבונו של עולם! גוטניו… גוטניו…"

 2

קורה:

משמואל, הבן העשיר, מגיע מכתב, שצביה תבוא אליו. הכלה, אשת הבן, מוסיפה תוספת משלה:

"עכשיו צביה כבר לא תתחרט."

ועוד: "אם חסרה איזו שמלה, זאת לא תהיה מניעה".

ברור כאור היום, שמדובר בשידוך. החתן הוא לא אחד מן הרחוב. אם הוא מוצא חן בעיני שמואל וברכה, מסתמא הוא אינו מחפש פנים יפות. והעיקר אצלו הוא ה"אדם" עצמו, לא "המדרגה".

הזקן נסער. בשוכבו על הספה הוא אינו חדל לעפעף בחורי הלובן העיוורים שלו, והוא שמח:

"אלא מה? שמואל… לא ידענו קודם שהוא יחפש וימצא חתן בשבילה ?"

הוא ממש מת מרוב רצון לדעת מיהו החתן, ובעיקר – מי המחותן, המחותן החדש. כדי להיוודע אם במכתב של שמואל נכללו כמה מלים בעניין זה הוא אינו חדל להחניף לבנות:

"תגידי לי, רחל-נשמה, כמה משרפות יי"ש יש לו לשמואל משל עצמו?"

הוא יודע כי בעיני הבנות שמואל הוא מורם מעם ומוכתר, ומשום כך אין הוא חדל לדבר אל עצמו:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל… נסע אחרי החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי; ועכשיו, אומרים, הוא לובש כפפות "משפך"1, מגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר, וזקן יש לו בוודאי שופע, שחור, אַ? רחל'ה, נכון ששחור?"

אבל הנשים הצעירות סבורות שדווקא אימן, לאה עליה השלום, היתה החכמה, ואילו את האב העיוור, הן חושבות לטיפש. משום דרך ארץ הן שותקות, אך הבעת פנים יש להם כאילו היו חושבות:

"לא עלינו… יש כאן למי לענות?!"

במשך ימים אחדים הבית מלא בשאון נרגש אך מוסתר. בחדרה של צביה נמצאה כל העת אשת הדיין המקומי, אשה משכילה שהיתה פעם חברתה של רחל ועכשיו היא כבר אם לשלושה ילדים. היא חונכה באיזו עיר גדולה אצל סבא-חורג אדוק. היא תופרת בשביל צביה זוטות ומדברת בביטחון כזה, ממש כאילו היתה מומחית גדולה בעניינים האלה ומכירה איזו השבעה היפה לנשיאת חן בעיני החתן, יש לה גם איזה צמחים…

סוף כל סוף צביה נוסעת לה. לפני הבית עומד בעל-עגלה שכיר ומטפל במזוודת הקש הקשורה של צביה, ורחל אף היא עומדת שם עם דמעות בעיני-הרחמנות המלוכסנות שלה ועם כאב-קנאה מוסתר, שהיא לעולם לא תיתן לו ביטוי במלים, והיא ממששת את הכרית בעגלתו המחופה של בעל העגלה:

"לפחות יהיה לה נוח לשבת, לצביה?…"

אלא שארבעה שבועות לאחר מכן חוזרת צביה מצומקת ופניה שזופים, כאילו חזרה ממקום-מרפא, עם תוספת יאוש חדש בלב ועם כאב ראש אדיר מן הלילה ללא-שינה בקרון הרכבת.

כשהיא יורדת לאיטה מן העגלה, היא עדיין מחייכת, כאילו היא מרוצה מכך שחזרה הביתה. גם בבית שוררת מעין אווירת יום-טוב. את השולחן בחדר האוכל מכסה מפת-שולחן צהובה רעננה מגיהוץ. שותים תה. הדיינית המשכילה גם היא כאן, וצביה מעווה את פניה ומתלוננת על כאב ראש ועל החתונה הרעשנית שחגגו שם, בבית החותן של שמואל.

"אוי לי, היא גונחת, כל כך הרבה מהומה. אפילו שכשחורקת הדלת נדמה לי שעדיין הכליזמרים מנגנים"

הזקן שוכב מן הצד על הספה ומעפעף בחורי-הלובן העיוורים שלו.

"נו, הוא שואל, ואיך זה נראה אצל החותן בבית? המחותן עשיר, אַ? נוהגים שם ביד רחבה?…"

ועל המכתב ששלח שמואל לפני חודש כבר איש אינו מדבר. צביה ישנה בחדרה במשך יממה וחצי, וכשהיא קמה משנתה עדיין מזמזמות אצלה האוזניים, ועם כל חריקת דלת נדמה לה שכליזמרים מנגנים, או שהרכבת צופרת. ושוב נמשכים ימי קיץ ארוכים. לבית לא נכנס איש, וקריר בבית. והזקן שוכב לבדו על הספה. מרוב שיעמום הוא מתגרד בראשו האפור ובזקנו וממלמל עם כל פיהוק מתארך:

"אך 'תָה, רבונו של עולם!… גוטניו!… גוטניו!"

3

אלא שיש שקורה:

פעם מגיע מברק משמואל, הבן העשיר, המודיע שמחרתיים הוא חולף בנסיעתו על פני תחנת רכבת קטנה בסביבה. הוא ממהר לחוץ לארץ למקום מרפא, ומבקש שיבואו לתחנת הרכבת לפגישה.

השעה שעת טרם-שקיעה והיום כל כך בהיר ומתוק, יום שלהי קיץ. פוזיס הזקן שוכב אז על הספה בחדר האוכל ומחכה שילבישו לו את הקפוטה השבתית ויוציאו אותו לטיול כלשהו ברחוב. לפני זמן לא רב נפטר כאן בעיירה בעושר מי שהיה במשך שנים רבות שותפו, ישראל קיטיוור, ונטע-הרש, נכדו של קיטיוור, משפץ עכשיו את בית זקנו, ומוסיף לו אכסדרה חדשה עם גג המשתלחת אל תוך כיכר השוק. הזקן שוכב על הספה ומעלה לנגד עיניו, כיצד בעוד שעה קלה יעמוד, עיוור כפי שהינו, שם בשוק ליד הבית הנבנה והולך. הוא יעמוד שם בקפוטה השבתית שלו, ובמקלו יצביע לנטע-הרש:

"אתה רואה, נטע-הרש, הנה כאן, במקום שבו אתה מוסיף את האכסדרה, זכור לי שהיתה פעם תעלה, אז כדאי לעשות חפירה ולוודא שהקרקע תחזיק מעמד.

וסביב-סביב יעמדו אנשי העיר ויביטו:

"אלא מה?", משוחחים, "קלמן פוזיס… פעם אחת בחיים הוא בנה?!"

הזקן משתוקק, כל כך מתחשק לו ללכת לשוק לביתו של קיטיוור.

"נו, רחל-נשמה! הוא שואל בכל רגע, איפה היא כבר הקפוטה השבתית?" אבל רחל אינה עונה. בבית התרחש דבר מה. הגיע המברק של שמואל, שכנראה נמסר לנערות בחדרן, בעד החלון, והבשורה אומרת שמישהו ברח משם בחיפזון. עכשיו כבר שוב נמצאת כאן הדיינית המקומית. הכל מדברים ביחד, והשאון החגיגי נכרך סביב גופיהם של האנשים. נדמה כאילו ברגע הייאושי האחרון נושע הבית פתאום, בלי כוונה ולתמיד-תמיד. האם אין קשר בין המברק למכתבו של שמואל מתחילת הקיץ שבו הזמין את צביה אליו?… האם אין הוא נושא איתו עכשיו את הישועה ישר לכאן, לבית? מסתמא הוא אינו נוסע לבדו…

בעיני הרחמנות המלוכסנות של רחל עומדות דמעות. היא מביטה, מחייכת, ואינה יכולה לדבר. ופתאום היא מטילה את עצמה על הכיסא, שעומד בפינה בצד, ומתפרצת בבכי:

"שמואל!… שמונה שנים לא ראינו אותו, שמואל!…"

ונדמה כאילו היא קוראת לו, והוא נמצא כאן בחדר הסמוך.

***

למחרת עסוקות הבנות כל היום בעשייה. הן עמלות.

אופות עוגיות ושאר דברי מתיקה לדרך. שוטפות מטפחות אף, מגהצות בעצמן לעצמן מיקטורנים לבנים קטנים. החלונות פתוחים. המשרתת חושדת ברחל שהיא מסלסלת את שערותיה, והזקן רובץ בחדר האוכל על הספה ונדמה לו , שהמחדר השלישי, היכן שהבנות עומדות ליד השולחן ומציגות עליו מדי פעם את המגהץ הלוהט, הוא שומע תכופות מישהו נותן קולו בשיר… הוא מפטפט עם יקותיאל, השמש נפתל השיער של הקלויז הסדיגוראי:

"היֹה הָיָה פעם אברך חסידי, שמואל, אַ? נסע אחר החתונה עם החותן לחוץ לארץ, אל הרבי… ועכשיו הוא עשיר, שמואל, עשיר גדול".

כשהוא משתתק הוא מעפעף בעיניו הסומות ומשווה לנגדן כיצד נראה עתה שמואל:

"זקן שופע צריך להיות לו, שחור… הוא לובש כפפות "משפך" ומגיש את ידו לפריצות, שיש לו עימן קשרי מסחר… שמואל!…"

בלילה הוא כמעט אינו ישן, ובבוקר, כשהוא יוצא החוצה במעפורת הנסיעה יחד עם הבנות אל הכרכרה שכורה של בעל-העגלה, הניצבת מחכה לפני הבית, הוא אינו ממהר לתפוש בה את מקומו; עיוור הוא מקיף את הכרכרה וממשש, כדי לדעת אם יש לה חופת עור, ונדמה לו שבצל, בסימטה מרוצפת האבנים, עומדים זה אצל זה אנשי העיר ומביטים:

"קלמן פוזיס נוסע לפגוש את הבן".

"יש לכרכרה חופת-גג", הוא שואל?… אַ? יֶשנָה?"

חולפים על פני וורסטאות ונוסעים סביב-סביב בדרך הדואר הרחבה. יושבים בכרכרה מקושטים, בהרחבת דעת של יום חג, ממש כאילו היו נוסעים לחתונה, וכועסים על הזקן, מדוע הוא אינו סותם את פיו ולו לרגע. אבל כשמגיעים כבר לתחנת הרכבת הקטנה, רק אז מבחינים, שיצאו לדרך מוקדם מדי, ומשתעממים במשך שעות ארוכות. הרכבת של שמואל היא רכבת לבעלי כרטיסים בלבד, חזקה כחוט ברזל ומהירה. כשאך היא מגיעה לתחנת הרכבת נשמעים בבת אחת שני צילצולים, ולממונה במדים המקושטים אין דרך ארץ בפני איש כאן בתחנה הקטנה והא ממש פושט את העור, תובע שישמיעו את הצלצול השלישי:

"גמרתם? אַ?"

על הרציף מתהווה התרוצצות, ומתוך ההמולה מזדקר בריטון חזק, עסיסי, בטוח בעצמו:

"אבא! אני כאן! בחלון אני עומד!"

בחלון של הקרון ניצב גבר צעיר רחב-חזה ובעל זקן שחור שופע, ועינים קצת מחוצפות, כאילו נמשחו בלאק. זהו שמואל העשיר, הבן המאושר שמואל. הוא מושיט כלפי מטה את הזרוע ללחיצת יד, והזקן עומד ליד החלון מזועזע, מבועת, מרעיד. הוא מעפעף נמרצות בחורי הלובן הסומים, הוא מחפש בכל עשר אצבעותיו הרועדות את היד, והבנות מגביהות את מרפקיו ומסייעות לו למצוא אותה. הנה הוא כבר תפש אותה סופסוף, את היד. הוא מגשש סביבה בכל עשר אצבעותיו הרועדות, ממשמש אותה סביב במהירות ובוחן אותה:

"זו היד של שמואל, הוא שואל, אַ?… היד של שמואל?…"

אבל הממונה המקושט והמחוצף כבר השמיע את הצילצול השלישי והרכבת כבר זזה. אצבעותיו של הזקן ממשמשות לעוד זמן מה באוויר בתחושה שהן עדיין נוגעות כאילו בחלקלקות הקטיפה של כפפת זאמש חדשה, ואז הן נושלות למטה לאיטן.

עכשיו יסעו בחזרה הביתה. בין כה וכה כבר לא נותר זכר מן הרכבת, שנעלמה אי שם במרחק אל תוך הקפל שבקצה האופק השלהי-קיצי. יושבים מחדש בכרכרה ומחפשים בתא המחופה. איבדו כאן מפית מלאה עוגיות סוכר לבנות טריות. אבל לשם מה בעצם גררו לכאן את עוגיות הסוכר?!

שותקים. סוסיו של בעל העגלה עייפים, בקושי גדול הם מטלטלים את עצמם; והפעמונים שעל צוואריהם כמעט שאינם מצלצלים. אבל גם צילצול הפעמונים החלוש והיגע הזה מגרה את עצביה של צביה ומביא אותה לכלל כעס:

"רבונו של עולם, היא תשתגע מהפעמונים האלה!"

בעמק רחב, שיפועי, מוכרח בעל העגלה לעצור ולהסיר סופסוף את הפעמונים. משמאל, על גבי יער גמדי רחוק, עומדת השמש המוגדלת בשקיעתה. יש לה סביבה נחל קולח, צהוב ונקי כמו עינבר טהור, ופס וורדי וקצר נמשך על פני האופק והוא יונק ממנה ממרחק. אבל נדמה שם שהיא אף פעם לא תשקע, השמש הזאת, ותישאר תלויה, כמו פעם בימי גבעון העתיקה.

הזקן כבר עשה את שלו. הצטעקו עליו, מדוע הוא מדבר, והוא השתתק. הוא רק עיפעף עיפעוף אחד בבחורי הלובן הסומים שלו וחייך לעצמו אל תוך זקנו:

"פכה!… הן חושבות אותו לטיפש, הבנות שלו".

מיטלטלים באיטיות הביתה, בלי פעמונים. רוצים כבר להיות בבית ומה שיותר מהר; ושותקים.

עכשיו בוודאי כבר לא יתחדש שום חידוש בחיי הבית המרושש. בקיץ בשנה באה כשיגיע תורם של כותלי הלבֵנים העבים להתחיל להזיע מחדש, שוב תסתובב צביה בתחתונית בלבד ובעקשנות תתאטא את כל החדרים. היא לא תאכל ולא תשתה ובסופו של דבר תטיל עצמה אל המיטה בחדרה ותפרוץ בבכי. פוזיס הזקן ישכב אז פעם נוספת בחדר האוכל הצונן על הספה ויעפעף בחורי הלובן הסומים שנעשו צרים יותר. הוא לא ירצה שיקותיאל השמש יבין מה פירושו של הבכי שבוכה צביה, ולשם כך ינהל איתו שיחה:

"היו פעם שנים, אַ? יקותיאל".

"היו, רב קלמן".

"ואינן, יקותיאל, אַ? חלפו כמו צל".

 "יום אתמול כי עבר, רב קלמן".


הם נוודים. רק על פריז הם מרעיפים חודשים בנדיבות; בברלין, וינה, נפולי, מדריד, פטרבורג וערי בירה אחרות הם מקמצים בזמנם. בפריז הם מרגישים כמעט בבית; פריז עבורם היא הבירה, עיר המקלט. שאר אירופה – פרובינציה משעממת וחסרת מעוף שניתן לסבול אותה רק מבעד לווילונות מוגפים של מלונות פאר או מקדמת הבמה. אין הם זקנים, אבל הם הספיקו כבר להיות פעמיים-שלוש בכל בירות אירופה. אירופה הספיקה להימאס עליהם והם החלו לדבר על נסיעה לאמריקה, וימשיכו לדבר על זה עד שישכנעו אותם שהקול שלה לא נפלא עד כדי כך שמן הראוי להציגו בפני שני חצאי הכדור.

לא קל לפגוש בהם. ברחובות בלתי אפשרי לראותם מאחר שהם נוסעים בכרכרות, נוסעים כשכבר חשוך, בערב ובלילה. הם ישנים עד הצהריים. לרוב הם מתעוררים במצב רוח רע ואינם מקבלים איש. הם מקבלים מבקרים רק לעתים נדירות, באקראי, מאחורי הקלעים או ביושבם לארוחת ערב.

אותה אפשר לראות על גבי גלויות למכירה. אבל על גבי הגלויות היא יפהפיה, ואילו במציאות היא לא היתה יפיפייה מעולם. אל תאמינו לגלויות שלה: היא מכוערת להחריד. רוב האנשים רואים אותה על הבמה. אבל על הבמה היא לא ניתנת לזיהוי. פודרה, סומק, מסקרה ושיער נוכרי מכסים את פניה, כמו מסיכה. כך זה גם במופעים גדולים.

כשהיא, בת העשרים ושבע, מגלמת את מרגריטה,  מקומטת, מגושמת, אפה מכוסה בנמשים, היא ניבטת כנערה תמירה ונאה בת שבע עשרה. על הבמה היא מזכירה את עצמה פחות מכול.

אם בחפצכם לראותם, השיגו הזמנה לסעודות שנערכות לכבודה ושלעתים היא עצמה עורכת לפני נסיעה מבירה אחת לאחרת. לזכות בכבוד הזה קל רק ממבט ראשון, למעשה, אל שולחן הכבוד יכולים להגיע רק המובחרים שבאנשים… עם האחרונים נמנים מבקרי תיאטרון נכבדים, נוכלים שמתחזים למבקרים, זמרים נוכריים, בימאים ומנצחי תזמורות, שוחרים וחובבים בעלי קרחות ממורקות, שהתגלגלו להיות שוחרי תיאטרון ומלחכי פנכה והוזמנו בזכות זהב, כסף וקרבה משפחתית. סעודות אלה אינן משעממות, למתבונן הן מספקות עניין… כדאי לסעוד בהן פעם-פעמיים.

המפורסמים (ישנם רבים כאלה בין הסועדים) אוכלים ומדברים. תנוחתם משוחררת: צווארם נטוי לצד אחד, ראשם לצד שני, מרפק אחד על השולחן. הזקנים אף מחטטים בשיניהם. העיתונאים תופסים את הכיסאות הקרובים ביותר אליה. כמעט כולם שיכורים ומנהגיהם נטולי עכבות, כאילו הם מכירים אותה כבר מאה שנה. עוד לגימת משקה, והעניין היה גולש לפמילייריות. הם מתבדחים בקול רם, שותים, נכנסים זה לדברי זה (אך לא שוכחים לומר: "Pardon!"), נושאים נאומים מופרזים, וכפי הנראה אינם חוששים לומר כסילויות; חלקם, רוכנים בג'נטלמניות מעבר לשולחן ומנשקים את ידה. המתחזים למבקרים משוחחים בידענות עם השוחרים והחובבים. השוחרים והחובבים שותקים. הם מקנאים בעיתונאים, מחייכים בענווה ושותים רק יין אדום, שבסעודות האלה יכול להיות טוב במיוחד.

היא, מלכת הסעודה, לבושה בפשטות, אך יקר נורא. יהלום גדול על צווארה מציץ דרך צווארון התחרה. על כל אחת משתי ידיה – צמיד מאסיבי וחלק. התסרוקת שלה שנויה במחלוקת. הנשים – אוהבות, הגברים – לא. פניה זורחות ומעטירות את הרחב שבחיוכים על אחוות הסועדים. היא יודעת לחייך אל כולם בבת אחת, לדבר עם כולם ביחד, להנהן בחינניות; כל סועד זוכה להנהון. הביטו בפניה ותקבלו את הרושם שהיא מוקפת בחברים בלבד ושהיא רוחשת כלפיהם אהבת אמת. בסוף הסעודה היא מעניקה לאי אלו אנשים את הכרטיסים שלה; מאחורי הכרטיס היא רושמת את השם ושם המשפחה של בר המזל-המקבל וחתימה. היא מדברת צרפתית כמובן, ובסוף הסעודה גם שפות אחרות. באנגלית ובגרמנית היא מדברת נורא עד גיחוך, אבל כישורי השפה העלובים שלה נשמעים חינניים. באופן כללי היא כה חיננית, עד שאתם עשויים לשכוח עד כמה היא כעורה למשך זמן רב.

והוא? הוא le mari d'elle, יושב במרחק חמישה כיסאות ממנה, שותה הרבה, אוכל הרבה, שותק הרבה, מגלגל כדורים מלחם וקורא שוב ושוב את התוויות שעל הבקבוקים. מבט בגזרתו מגלה שאין לו מה לעשות, שהוא משועמם, עצל, ושנמאס לו…

הוא בלונדיני ושבילים של קרחת מפלסים את קרקפתו. נשים, יין, לילות בלי שינה והתרוצצות בעולם חרשו את פניו והותירו קמטים עמוקים. הוא כבן שלושים וחמש בסך הכול, אבל מבוגר יותר למראה. פניו כמו הושרו בקוואס. עיניים טובות, אך עצלות… לא תמיד היה כעור כל כך, אך כעת הוא כעור. רגליו מעוקמות, ידיו אפרפרות, צווארו שעיר. בשל הרגליים המעוקמות הללו וההליכה המשונה מאוד מכנים אותו באירופה משום מה "עגלה". לבוש בפראק שלו הוא מזכיר עקעק רטוב בעל זנב יבש. הסועדים לא שמים לב אליו. הוא מחזיר להם באותו המטבע.

היה והזדמנתם לסעודה כזאת, הביטו בהם, בבני הזוג האלה, צפו ואמרו לי, מה קָשַר בעבר ומה קושר בין שני האנשים האלה בהווה. העיפו בהם מבט אחד ואז תענו (פחות או יותר) כך:

— היא – זמרת מפורסמת, הוא – רק בעלה של זמרת מפורסמת, או אם נשתמש בביטוי של מאחורי הקלעים, הבעל של אשתו. היא מרוויחה עד שמונים אלף בשנה בכסף רוסי, הוא לא עושה דבר, על כן יש לו זמן להיות המשרת שלה. היא זקוקה למנהל כספים ולאדם שיתעסק באמרגנים, חוזים, הסכמים… היא מתרועעת רק עם קהל מריע. לרמת מכירות הכרטיסים, הצד הפרוזאי של עיסוקה, היא לא יורדת, אין לה כל עניין בכך. אם כן, היא צריכה אותו כעוזר, כמשרת… היא היתה מגרשת אותו אילו היתה מסוגלת להסתדר בכוחות עצמה. הוא, לעומת זאת, בקבלו ממנה שכר מכובד (אין לה מושג כמה היא מרוויחה!), כאילו לקח סוכריה מתינוק, עושה יד אחת עם המשרתת וגונב ממנה, מפזר את כספה, מתהולל בלי הפסקה, אולי אף שם משהו בצד ליום סגריר – ומרוצה ממצבו כמו תולעת שמכרסמת תפוח טוב. הוא היה עוזב אותה לולא היה לה כסף.

כך חושבים ומדברים כל אלה שמתבוננים בהם בעת הסעודות. הם חושבים כך ומדברים מפני שבלא אפשרות לרדת לעצם העניין, ביכולתם לשפוט רק באופן שטחי. בה הם רואים דיווה, ממנו מתרחקים כמו ממצורע, מכוסה בריר צפרדעים; כך או כך, הדיווה האירופאית הזאת קשורה בצפרדעון הזה בקשר מעורר קנאה ונאצל ביותר.

כך הוא כותב: " שואלים אותי, למה אני אוהב את המכשפה הזאת? האמת היא שהאישה הזאת לא ראויה לאהבה. היא גם לא ראויה לשנאה. היא ראויה אך ורק לכך שלא ישימו לב אליה, שיתעלמו מקיומה. כדי לאהוב אותה צריך להיות או אני, או מטורף, ובעצם, היינו הך.

היא לא יפה. כשהתחתנתי איתה היא היתה מכוערת להחריד, ועכשיו על אחת כמה וכמה. אין לה מצח; במקום גבות שני קווים אשר בקושי נראים עוברים מעל עיניה; במקום עיניים יש לה שני חריצים לא עמוקים. בחריצים הללו דבר לא מבריק: לא שכל, לא תאוות, לא תשוקות. אפה – בולבוסי. פיה קטן, יפה, אבל השיניים איומות. אין לה חזה, אף לא מותניים. אולם על החיסרון האחרון היא פיצתה ביכולתה העל-טבעית להידחק בגמישות לתוך מחוך. היא קצרה ומלאה. היא מדולדלת. En masse, החיסרון הבולט ביותר בגופה הוא לדעתי העדר מוחלט של נשיות. את חיוורון הפנים ורפיון השרירים איני מחשיב לנשיות ועל דעתי זו חולקים רבים מאוד. היא אינה גבירה, אף לא עלמה, אלא תגרנית על פי גינוניה: מתהלכת בנפנוף ידיים, יושבת בשיכול רגל על רגל, מתנדנת אחורה-קדימה כל-כולה, שוכבת ברגליים מורמות, וכד'…

היא מרושלת. יותר מכול מעידות על כך מזוודותיה. לבנים נקיים מעורבבים בהן עם מלוכלכים, שרווליות עם נעליים ועם המגפיים שלי, מחוכים חדשים עם שבורים. לעולם איננו מארחים איש, מכיוון שבחדרים שלנו תמיד שוררים אי-סדר ולכלוך… אך למה להכביר במילים? הביטו בה בצהרי היום, כשהיא מתעוררת ויוצאת בעצלתיים מתחת לשמיכה, ולא תכירו בה את האישה בעלת קול הזמיר. שערה מדובלל וסתור, עיניה נפוחות משינה, כתונת הלילה שלה קרועה בכתפיים, יחפה, פוזלת, אפופת עננת עשן טבק מאמש – הדומה היא לזמיר?

היא שותה. שותה כמו קוזאק, כל דבר ובכל זמן. שותה זה זמן רב. לולא שתתה היתה עולה על אדלינה פאטי, בוודאי לא נופלת ממנה. היא שתתה כבר מחצית מהקריירה שלה ובקרוב מאוד תשתה את המחצית השנייה. גרמנים נבזים לימדו אותה לשתות בירה, ועכשיו אינה שוכבת לישון לפני שהיא שותה שניים-שלושה בקבוקים. לולא שתתה, לא היתה לה דלקת הקיבה.

היא גסת רוח, הסטודנטים שמזמינים אותה לקונצרטים שלהם עדים לכך.

היא אוהבת פרסומות. הפרסומות עולות לנו כמה אלפי פרנקים בשנה. אני מתעב את הפרסומות בכל נפשי. יקרה ככל שתהיה, הפרסומת המטופשת תמיד תהיה זולה מקולה. אשתי אוהבת שמחניפים לה, לא אוהבת כשאומרים עליה אמת שאינה דומה למחמאה. היא מעדיפה נשיקת יהודה קנויה 1  על פני ביקורת ללא משוא פנים. העדר מוחלט של תודעת כבוד עצמי!

היא חכמה, אולם אין שכלה מאומן דיו. מוחה איבד את גמישותו מזמן; הוא התכסה בשומן וישֵן.

היא גחמנית, לא עקבית, אין לה דעה אחת מבוססת. אתמול היא אמרה שהכסף הוא הבל הבלים, שאינו העיקר, ואילו היום היא מופיעה בארבעה מקומות מכיוון שהגיעה למסקנה כי אין דבר בעולם ששווה יותר מכסף. מחר היא תגיד את מה שאמרה אתמול. אין היא רוצה לשמוע על מולדתה, אין לה גיבורים פוליטיים, לא עיתון אהוב, סופרים אהובים.

היא עשירה, אך אינה עוזרת לעניים. יתר על כן, לעתים קרובות היא לא משלמת לתופרת ולַסָפר את כל שכרם. אין לה לב. אישה פגומה מהחל ועד כלה!

אך הביטו במכשפה הזאת כאשר כל-כולה מאופרת, מלוקקת, מתוחה, יוצאת אל  הבמה, כדי לפצוח בתחרות בזמירים ובעפרוני שמברך את בוא האביב. כמה זקיפות קומה וכמה קסם בהליכה הברבורית הזאת! הביטו מקרוב ושימו לב היטב, אני מתחנן. כאשר היא מרימה את ידה לראשונה ופותחת את פיה, החריצים שלה הופכים לעיניים גדולות ומתמלאים בברק ובתשוקה… בשום מקום אחר לא תמצאו עיניים נפלאות כל כך. כשהיא, אשתי, מתחילה לשיר, כשהסלסולים הראשונים של קולה נישאים באוויר, כשאני מתחיל להרגיש שבכוח הצלילים הנפלאים האלה שוקטת נשמתי רבת התהפוכות, אז הביטו בפניי ויתגלה לכם סוד אהבתי.

— היא נפלאה, הלא כן? – אני שואל אז את שכניי. הם אומרים "הן", אך לא די לי בכך. ברצוני להשמיד את כל מי שעלול לחשוב שהאישה המיוחדת הזאת איננה אשתי. אני שוכח הכול. את כל מה שקרה בעבר, ואני חי רק בהווה.

הביטו, איזו שחקנית היא! כמה משמעות עמוקה מסתתרת בכל תנועה מתנועותיה! היא מבינה הכול: גם אהבה, גם שנאה, גם את נפש האדם… לא בכדי התיאטרון רועד מתשואות.

בגמר המערכה האחרונה אני לוקח אותה מהתיאטרון. היא חיוורת ומותשת, בערב אחד היא חייתה חיים שלמים. גם אני חיוור ורצוץ. אנחנו מתיישבים בכרכרה ונוסעים למלון. במלון היא משתרעת על המיטה, בלי להתפשט, בשתיקה. אני מתיישב בשתיקה בקצה המיטה ומנשק את ידה. בערב הזה היא לא משלחת אותי מפניה. יחד אנחנו נרדמים, ישנים עד הבוקר ומתעוררים כדי לשלוח זה את זה לעזאזל…

אתם יודעים, מתי עוד אני אוהב אותה? כשהיא מכבדת נשפים או סעודות בנוכחותה. וגם כאן אני אוהב בה את השחקנית הנהדרת. ואיזו שחקנית, באמת, צריך להיות, כדי להיות מסוגל להערים ולכבוש את הטבע של עצמך, כמו שהיא יודעת לעשות… אני לא מזהה אותה בסעודות המטופשות האלה… מברווז מרוט היא עושה טווס…"

המכתב הזה נכתב בכתב יד שיכור, קריא רק בקושי. הוא כתוב בגרמנית ושופע שגיאות כתיב.

הנה מה שהיא כותבת: "אתם שואלים אותי, האם אני אוהבת את הילד הזה? כן, לעתים… על מה ולמה? אלוהים יודע. גלוי וידוע: אין הוא יפה ואין בו חן. אנשים מסוגו לא נולדו עם הזכות לאהבה הדדית. אנשים כמוהו יכולים רק לרכוש אהבה, בחינם אין היא ניתנת להם. תשפטו בעצמכם.

הוא שיכור כלוט יומם וליל. ידיו מרעידות, מה שכלל אינו יפה. כשהוא שיכור, הוא רוגז ונקלע לקטטות. הוא מכה גם אותי. כשהוא פיכח, הוא שוכב אי פה אי שם ושותק.

לבושו מרופט תמיד, אף על פי שאינו שרוי במחסור. מחצית מהשכר שלי חומק בין אצבעותיו, אין יודע לאן.

איני מצליחה לאזור כוחות כדי להשתלט עליו. זמרות נשואות אומללות משלמות ביוקר רב למנהלי כספים. הבעלים מקבלים תמורת מלאכתם מחצית הקופה.

הוא אינו מבזבז כסף על נשים, את זה אני יודעת. הוא מתעב נשים. הוא עצל. מעולם לא ראיתי שהוא עשה משהו. הוא שותה, אוכל, ישן – ותו לא.

הוא לא גמר את חוק לימודיו. השעו אותו מהאוניברסיטה בשנה הראשונה בגין עזות מצח. הוא אינו בן אצולה, ומה שנורא מכול, הוא גרמני.

איני אוהבת גרמנים. בכל מאה גרמנים תשעים ותשעה אידיוטים וגאון אחד. למדתי את זה מנסיך גרמני בעל דם צרפתי.

הוא מעשן טבק מבחיל. אך יש בו גם צדדים טובים. הוא אוהב יותר ממני את האמנות הנאצלת שלי. כאשר מודיעים לפני פתיחת המופע כי בשל מחלה לא אוכל לשיר, כלומר התמסרתי לאחת מגחמותי, הוא נופל שדוד וקופץ את אגרופיו.

הוא אינו פחדן ואינו חושש מאנשים. את זה אני אוהבת בבני אדם יותר מכול. אספר לכם אפיזודה קטנטנה מחיי. הדבר אירע בפריז, שנה לאחר שעזבתי את הקונסרבטוריון. הייתי אז צעירה מאוד ולמדתי לשתות. מדי ערב התהוללתי, בכל כוחותיי הצעירים. מובן שהתהוללתי בחברה. באחד מערבי ההוללות האלה, כשהרמתי כוסית עם מחזריי הנכבדים, ניגש אל השולחן ילד מכוער מאוד ולא מוכר לי, הוא הביט ישר אל תוך עיניי ושאל:

— למה את שותה? פרצנו בצחוק. הילד שלי לא נבוך. השאלה השנייה הייתה חצופה אף יותר ופרצה ישירות מהנשמה: – למה את צוחקת? הנבלים שמשקים אותך כעת ביין, לא יתנו לך פרוטה כשתאבדי את קולך לשיכר ותהפכי לקבצנית!

איזו חוצפה! החבורה שלי נרעשה. ואילו אני הושבתי את הילד לידי וציוויתי להביא לו יין. התברר כי לוחם הפיכחון שותה יין יפה. A propos: אני קוראת לו ילד רק משום ששפמו קטן מאוד.

על חוצפתו גמלתי לו בנישואין איתו. הוא שותק הרבה. לרוב הוא אומר מילה אחת. את המילה הוא אומר בקול נמוך, בגרון רועד ובעווית על פניו. את המילה הוא עשוי להגות כשהוא יושב בין אנשים, בסעודה או בנשף… מתישהו מישהו (יהא אשר יהא) יאמר שקר, הוא ירים את ראשו ובלי להביט בדבר, בלי מבוכה, יאמר:

— כזב! זאת המילה החביבה עליו. איזו אישה תוכל לעמוד בעיניים הבורקות שבהן נאמרת המילה הזאת? אני אוהבת את המילה הזאת, ואת הברק, ואת העווית בפנים. לא רבים יכולים לומר את המילה הטובה, האמיצה הזאת, ואילו בעלי הוגה אותה תמיד ובכל מקום. אני אוהבת אותו לעתים, וה"לעתים" הזה בא בכפיפה אחת עם הגייתו את המילה הטובה הזאת. בעצם, אלוהים יודע, על מה ולמה אני אוהבת אותו. איני פסיכולוגית טובה, ובמקרה הנדון, נראה שמדובר בשאלה פסיכולוגית…"

המכתב הזה כתוב בצרפתית, בכתב יד יפהפה, גברי כמעט. לא תמצאו בו אף לא שגיאת כתיב אחת.


לאָנָסטָסיָה דֶרגָצ'וֹבָה

המקום נמצא בפאתי העיר וכמו זנבותיה של כל עיר, היה גם הוא מוזר ועגום: בניין עשוי בטון השייך לאיזה מכון מחקר של העיר אַשחַבָּד.

חלונות החזית שלו פנו אל שני קווי החשמלית, ועד עצם הלילה רעדו כל החפצים שבחדר – השולחן, הכיסא, מכשיר הטלפון – מקרקושם של הקרונות העוברים. אולם כשירד הלילה, שקעו כל חמש הקומות של הבית המכוער הזה אל תוך שקט מחריד הדומה לשקט שבחדר-המתים ויותר מכל דבר אחר בעולם רציתי לברוח משם, לו רק היה זה אפשרי.

בחושך, מֵעֵבֶר לפסי החשמלית, אפשר היה להבחין בקושי בפארק עזוב שהוקם על שטחו של בית העלמין הישן; גם הוא היה מוזר ושקט מאוד בלילות.

כיום נראה בלתי סביר שבאמצע שנות התשעים ההזויות דאג מישהו לארגן קו חם לעזרה נפשית. ארגון הסהר האדום (משמו של הארגון בטוּרקמֶנִיסטָן הושמטו המילים "הצלב האדום" באין בהן צורך) שכר חדר בקומה הראשונה של הבניין הריק למחצה השייך למכון הגוסס. הממונים עלינו סברו שאנחנו, בוגריה הטריים של הפקולטה לפסיכולוגיה, נצבור כאן ניסיון מקצועי רב-ערך. היינו מתחילים את העבודה בשעה שמונה בערב, מסיימים בשמונה בבוקר, ושתי השמיניות האלה נדמו לי בלילות כמעגל מטורף של קרוסלה שבה סוסים קפואים דוהרים בלי הרף אל שום מקום ושום דבר, על רקע השיחות המדאיגות.

בחדר המשרד הגדול וחסר החמימות עמדו רק שלושה כיסאות לא תואמים ושני שולחנות: האחד היה שולחן חדר ישיבות ענקי והשני שולחן משרדי שעליו היו מונחים מכשיר הטלפון והיומן שבו ערכנו את הרשימות. לא היו וילונות על החלונות ולא מנורת שולחן. אפשר היה לתפוס תנומה רק על שולחן הישיבות. כשחשתי מסוחררת מצלצולי הטלפון והשיחות הבלתי פוסקות עם שותפתי – אלוהים יודע באלו נושאים – טיפסתי על השולחן ושכבתי שם כחצי שעה, שרועה תחת אורן הכחלחל של המנורות הלאות, כמו פציינט לפני ניתוח.

לא ידוע לי של מי היה הרעיון להתקין בחלון הגדול דווקא סורגים משובצים כמו בבית כלא. אולי בגלל הסורגים ואולי בשל העובדה שהבניין ננעל מבחוץ ושחררו אותנו רק בבוקר, תחושותינו ומחשבותינו, במיוחד בימי העבודה הראשונים, היו ברורות למדי: זהו בית כלא. אין לאן לברוח – לא מהבניין, לא מן הקולות חסרי התקווה שבשפופרת הטלפון ולא מן החדגוניות מלאת השיממון, זו שאפיינה את צרותיהם של אנשים זרים.

באופן כללי, התקופה ההיא בחיי – למען האמת די קצרה, כחצי שנה (אחר כך הגישו הפקידים את הדוחות שלהם אודותינו, ולא היינו נחוצים עוד) – עולה היום בזיכרוני בתחושה של עצב עמום, אף שהייתי הולכת לעבודה ועוזבת את ביתי ללילה שלם בתחושת הקלה: היחס שלי אל בעלי נע בין טינה מרירה לרגש אשמה עמוק, וכך קרה שבלילות המשונים ההם הייתי אני עוזבת את הבית ולא הוא.

הבקרים היו הכי מוזרים: תחילה הבהירו השמיים המשובצים, אחר כך רעמה מול הבניין החשמלית הראשונה הריקה וחלפו המכוניות הראשונות. כמו בהינף שרביטו של מנצח, צמרות עצי הדולב המפוארים שבפארק התפרצו בהמולת ציפורים… אחרי כן נפתחו דלתות הבניין ושוחררנו לחופשי. ואף שעברה שם חשמלית שהגיעה עד לביתי בלי תחנות מעבר, העדפתי ללכת ברגל…

אין דבר נעים יותר מרוח שחרית קלילה הפורעת את הבלורית ונושבת על המצח, כמו שאמי הייתה עושה לי בילדות כשרצתה לגרש חלום רע. בשובי מן העבודה הייתי צועדת, מפנה את מצחי אל הרוח הרחמנית כדי שתשטוף ממני ותגרש את כל סיפורי הלילה הטלפוניים, את הקולות הזרים, את היפחות והרטט הגרוני, כי לסחוב אותם אתי אל תוך חיי הלא מאושרים במיוחד היה בלתי נסבל לגמרי עבורי.

הייתי גדושה בכאב, שיממון ושנאה שהיו שייכים לאנשים אחרים, ובה בעת – וזה היה הפרדוקס העיקרי – הרגשתי בנפשי ריקנות מענה, אולי מפני שהמפגש שלי היה עם קולות ולא עם פרצופים. אנשי בוקר רעננים וערניים הלכו לקראתי, להבדיל ממני, היה נעים להביט בהם. הקולות שהציקו לי במשך הלילה התרחקו והתקרבו חליפות ולבסוף נמוגו והתנדפו, ואני חזרתי אט-אט אל עצמי, אל תוכי, אל הצרה המאושרת שלי.

כך הייתי צועדת כארבעים דקות עד לצומת שבו עמד בית מגורים ובו חלון אחד שלא מכבר הפך עבורי לאות-מבשר סודי.

היה זה חלון דירתו של חברי הוותיק…

היום הוא גר במרחק רב ממני; מרחק כה רב שכשאני מדמיינת את הנחשולים האיטיים העצומים של מי האוקיינוס שמעליהם יש לטוס כדי לראות את פניו בחיים ולא על מסך מחשב – אני עוצמת את עיניי נטולת כוח.

אלא שבאותם חודשים היה חלונו מבשר לי אם יהיה זה יום מוצלח או לא. אם אור המנורה היה דולק פירושו היה שהכול יסתדר לטובה היום; ואם בנוסף לכך נראתה מאחורי הווילון צלליתו של גבר הרוכן מעל השולחן (הוא למד במכון ללימודי ערב ועשה את שיעורי הבית בלילות) – יכולתי לקוות שיתמזל מזלי גם בעניינים החשובים ביותר.

הייתי מאוהבת. ההתאהבות הזאת, שהשתקפה מאהבתו הנכזבת אליי עוד מימי בית הספר, השיגה אותי, כמו בומרנג, בעת שבה לכל אחד מאתנו כבר הייתה משפחה משלו ולא היה ניתן לתקן דבר. זמן קצר לפני כן נולדו לו תאומים, ולעתים, כשעמדתי על המדרכה והתבוננתי בחלון המואר באור המנורה, ראיתי את ידו מנענעת בקצב את העגלה…

***

אם כן, הקו החם לעזרה נפשית.

עבדנו בזוגות כדי שנוכל להתחלף כשהעייפות וקהות החושים של טרום השחר נפלו עלינו. לא היו לנו שמות. בעצם, היו לנו רק שמות בדויים: היינו פשוט קול – קול שמרחף מעל התהום הטלפונית; קש המושט לטובע, הבצלצל שבעזרתו ניסה המלאך מהמשל למשוך את החוטא מהגיהינום. לי, אגב, קראו שם עדה.

כשבועיים אחרי תחילת העבודה התברר שאלה שמתקשרים שוב רוצים לדבר אתי, לשמוע דווקא את קולי. בזמן שנפרדו ממני, רבים שאלו אותי: "מתי תהיי תורנית בפעם הבאה?"

זה נגע ללבי ואפילו ריגש אותי.

במהרה נוצרה אצלי קבוצת לקוחות משלי. סבתא גלינה מיכאילובנה המרותקת למיטה נהגה לטלפן אליי לפני השינה, שעה קלה מלמלה משפטים קטועים ומדאיגים, אחר כך נרדמה – לפי הנקישה הבנתי שהשפופרת נפלה מידיה וכששמעתי את נחירותיה, ניתקתי… ברור היה לי שהזקנה מעורערת בנפשה, כמעט עיוורת, ובכל פעם הופתעתי מחדש שהייתה מסוגלת לחייג את המספר שלי ולזכור את שמי.

"עדה?! עדה?!" זעקה, "תנו לי את עדה!"

ברגע שהשתכנעה שזאת אני, החלה למלמל לתוך אוזני את כל חייה הקודמים:

"אני לא רואה כלום, לא מבינה כלום…" מלמלה נסערת בלשונה העילגת. "לא רואה כלום… לא מבינה כלום… הוא אמר 'גליה, תהיה מלחמה…', וכעבור שלושה ימים התחילה המלחמה. מאיפה יכול היה לדעת? אחר כך לקחו אותו לחזית, ושנה וחצי לא היו מכתבים ממנו… ואני הייתי בין המפונים לאוּרָל… לא היה שם אוכל, ולא חשמל, היה קור כלבים… וכל זה היה קשה ונורא… אבל אחר כך הבנתי: זה לא הדבר המפחיד ביותר. הכי מפחיד שהקוטב הצפוני נמס…"

טלפנו אלינו בני נוער שהיו מוכרחים לשפוך על מישהו בדחיפות את צרותיהם בבית ובבית הספר, את העלבונות הקשים שהטיחו בהם הורים ומורים; שניים-שלושה אידיוטים מאלה שאינם מסוגלים לעבור בשקט ליד מספר טלפון המתפרסם על גבי מודעות נהגו להתבדח לתוך השפופרת באומץ רב; והמון של נשים שבכו בסגנונות רבגוניים: לרוב הן התקשרו אחרי חצות, מצפות בדאגה לשובם של בעליהן הביתה.

מתאבד היה רק אחד…

***

הדרישה העיקרית של עבודתנו הייתה: אין לך זכות להניח את השפופרת ראשונה. את חייבת לזכור שהאדם הבודד הגיע למרומי האשד הגבוה ביותר שלאחריו – רק זרם סוער הסוחף את עולמו; את – הכתובת האחרונה שלו, הקול האחרון שצף אליו מן הריקנות. הווי אומר שהשיחה נמשכת כל עוד יש תקווה שהוא שומע אותך. אם יתמזל מזלך, תצליחי להסב את תשומת לבו אל החיים ואל העובדה שיש בהם גם כישלונות, בעיות, עלבונות ואפילו צרות. על מנת להוריד את רמת המתח, התענייני בפרטי הפרטים – בניואנסים הכי זעירים – במה שהוא מרגיש, איך נוצרה אצלו ההחלטה הגורלית ואיך גילה בתוכו את הביטחון בכוונתו לשים קץ לחייו. אם הקול בקצה השני של הקו משדר רק חוסר תקווה, משכי את שיחתכם עוד ועוד עד שישתנה מצבו של בן שיחך, ולו בגלל העייפות…

זה היה קשה: לא היה לי אז כמעט שום ניסיון ולא אמונה בכוחותיי. ברגע שהבנתי שהאדם שמתקשר לטלפון שלנו נמצא בקצה כוחותיו ובקצה חייו, מיד הוצפתי בבהלה מרעידה.

כך התברר לי שקצה החיים – הנה הוא, על אדן החלון.

עתה דמיינו לעצמכם שאתם יושבים בלילה בחדר בעל חלון מסורג ומדברים בטלפון על המוות עם אדם לא מוכר שמדשדש לאורך כל שיחתכם על אדן החלון של הקומה השישית, ואתם שומעים את רעש המכוניות ברחוב שלו ומחכים בריקנות קפואה בבטן לשמוע בשפופרת את זעקתו האחרונה או – את הדממה שהוא משאיר אחריו…

הוא דיבר בקול חדגוני, נטול רגשות: הנה, החליט להגיד למישהו אחד לפחות שהוא עושה את זה על דעת עצמו, מרצונו ולא במקרה; כדי שלא יקשקשו אחר כך שהוא נפל מהחלון מתוך שכרות.

אגב, הוא היה יחסית פיכח; זאת אומרת, לגם משהו, כמובן, לפני שטיפס אל החלון, אך לא יותר מזה.

למעשה, מלמדים אותנו, הפסיכולוגים, שלבן אדם יש זכות בחירה בין חיים ומוות ושבחירתו איננה באשמתנו ובאחריותנו… אך כל השיקולים המקצועיים האלה נעלמים כלא היו כשאני מתחילה לדבר אתו; שפגאט דק נמתח מקולו המקוטע אל קולי, ועליו אני מחזיקה אותו כך שגרוני מאומץ אף שאני מדברת בנימה שקולה ורגועה, שרירי צווארי וכתפיי קופאים, וידי האוחזת בשפופרת נרדמת. העיקר, במשך המאבק האינסופי הזה אני מנסה להתגבר גם על פחדי שלי – שמא לא אצליח להחזיק בו, שמא לא יהיה בי די כוח.

הייתי אז בת עשרים וחמש והוא היה מבוגר ממני בכעשר שנים. קולו היה עמום ומרוקן – קליפת קול, כאילו מישהו נשף החוצה את חמימות נשימתו והותיר רק את החרחור המופק על ידי מיתרי הקול. מדי פעם השתעל – או שהצטנן, או שהייתה זו מחלת לב, – אבל אני התעודדתי: זו הייתה דרך טובה לקשור שיחה נורמלית – שתיים-שלוש שאלות על הרגשתו הפיזית מורידות את הפּתוס האובדני…

"אני שומעת שיש רוח חזקה שם אצלך."

"כן," הוא ענה. "החלון הרי פתוח…"

שאלתי אודות הסיבה שדחפה אותו אל אדן החלון… התברר שהיה זה משהו בנאלי, כמו תמיד, בנאלי וחסר תקווה: אשתו עזבה, הלכה אל הוריה ולקחה את שני ילדיהם שבלעדיהם אין לו סיבה לחיות.

"בן כמה הגדול?" מתחתי את השפגאט המושט בינינו – עדיין רפוי ולא מועיל לאיש.

"שש. הקטן בן שלוש."

"מדוע היא עזבה?" שאלתי בלבביות ובה בעת פתחתי את היומן שבו תיעדנו את שעת השיחה, את הנושאים, את השאלות…

בתגובה הוא נפל לפתע אל מחוץ לקהות החושים שלו והחל למלמל במרירות משהו על הטיפשות הנפשעת, על הנסיבות דלות ההשראה, הנדושות והעלובות…

"הבנתי," אמרתי בקול רגוע ואמפטי. "יש לך אישה אחרת."

"לא!" הוא צעק בעוצמה כזאת שנבהלתי שייפול בגלל התנועה החדה. "איך אפשר להגיד את זה ככה! זה היה טשטוש דעת, טעות, עליבות. זה שטויות, שטויות, את מבינה! הרי אין לזה ולא כלום עם חיינו!"

הוא צעק בקול צרוד, כאילו ניסה לצעוק דרכי, דרך קולי את מה שכנראה לא הספיק לומר לאשתו בשעה שעמדה לעזוב את הבית, כשחטפה בחופזה את חפצי הילדים שהזדמנו לידיה. מרירות כה גדולה נשמעה בקולו עד שהחלה להסתמן בתוכי תקווה קלה: הרי מרירות היא רגש חי, היא ממררת ומרעילה, אבל לא שורפת את הנפש לאפר.

"לפי איך שאתה מגיב," אמרתי ברוך, "אתה עצמך לא חושב שהסיבה שבגללה אשתך עזבה היא שטות."

ברגעים האלה העליתי בזיכרוני בקדחתנות את כללי העבודה עם האובדניים והשתדלתי לדבר, כמו שהיה כתוב בתקצירי ההרצאות, בקול רגוע ומפייס. ידעתי את כל הכללים האלה: שאסור להניא אותם מהמעשה, או לכפות עליהם את תחושת התלות בחיים או לעורר בהם רגשי אשמה או להוכיח אותם על חולשתם… קיימות טכניקות מיוחדות: להקשיב לנשימה הנשמעת בשפופרת, להתאים את עצמך אליה ובהדרגה להרגיע אותה… רק שלא חשתי דבר: בגלל רעש המכוניות, צלצולי החשמליות והרוח הרושפת כנחש בתוך ענפי העצים מאחורי החלון. גם בחלון שלנו הרוח הלילית טלטלה בחוסר-רחמים את צמרות העצים שבפארק.

"גם אצלנו עוברות חשמליות, אתה שומע?" שאלתי והתחלתי לכתוב ביומן… במעשה תיעוד השיחה עם לקוח של הקו החם מתעוררות תחושות של סכלות ומבוכה, כמו אלה המופיעות באדם שנתפס מחליף בגדים במלתחה שבחוף הים. חוץ מזה, אני אינני יוליוס קיסר, קשה לי לעסוק בשלוש משימות בבת אחת; אך זה לא הזמן לחפש נוחות: הייתי חייבת, בכל מחיר הייתי חייבת להצליח לכתוב, להקשיב ולדבר בו זמנית. הכי קשה היה לי לדבר לאט ובאופן שקול.

עכשיו יש לי ניסיון רב בכך, אך באותו לילה פעלתי אינטואיטיבית ובנימה הרגועה שלי הראיתי לו שאני בכלל לא מפחדת, אף שמן המשפט הראשון שלו הבנתי שיש לי עסק עם בן אדם שקיבל החלטה ושיש לי ולו מעט מאוד זמן.

"באיזו קומה אתה?" התעניינתי, מנסה להשתלט על הרעד המאוס שבקולי.

"קומה שישית," אמר. "מספיק לגמרי כדי…"

"למטה – אספלט, דשא?"

"סככות מעל חלונות ראווה. זה לא מפריע…"

דנּו עוד במה שיש שם למטה; אני המצאתי בבהלה שאלות, הוא ענה בקור רוח ובאיפוק. אסור היה לי למקד את תשומת לבו במה שנמצא למטה: קשה להסתכל לשם ממקום גבוה ובסופו של דבר עלול להופיע הדחף לקפוץ.

"חשבת על מי שימצא אותך?"

"אָהָה," הוא ענה. "העיקר שזה לילה, אין ילדים בסביבה. לא לָעניין להדגים להם מה קורה כשהגולגולת מתפצחת, נכון? ייקחו אותי, יסיעו אותי לחדר המתים – השכנים מכירים אותי, הרי גדלתי כאן…"

"ומי יביא אותך לקבורה?"

"נו, את מבינה שזה לא מטריד אותי," אמר. "מה את דואגת? או שזה פשוט מסקרן אותך? אז אני אגיד לך: אני גבר מצליח, כמו שאומרים, יש לי הרבה חברים, מכרים, קולגות… כך שמכל השטויות האלה… נו, זרי-אבל ומצבות, יהיה לי מעל ומעבר… כל זה יהיה מסודר. הוריי, תודה לאל, מתו. אחותי תשרוד את האובדן. רק שלא תתבע מטניה את דירת הוריי, אנחנו גרים בה… גרנו… וטניה… נו, אם היא יכלה למחוק את כל החיים שלנו – את מבינה? – את כל החיים… אז גם היא תתגבר על זה איכשהו…"

כעשרים דקות דנו בדרכי התאבדות אחרות. הוא אמר שהרהר בכל זה במשך יומיים, ומכיוון שממילא עסק בצניחה חופשית, הדבר הזה – הקפיצה – נראה לו כאמצעי הכי פשוט בשבילו, הכי שגור.

הוא אמר: "זה פשוט, אני מנוסה בזה – אתה צועד לפנים צעד אחד וסוף פסוק," והוסיף, "יש לי בעבר די הרבה קפיצות… הרי הכול יכול היה לקרות. גם המצנח יכול היה שלא להיפתח פעם…"

"אתה חושב שזה אותו דבר?"

"מה זה משנה כבר," ענה בעייפות. "טוב, אני לא רוצה לבלבל לך את המוח יותר מדי…"

"ואיך אתה נראה?" קטעתי אותו, מותחת במחשבה שלי עוד קצת את השפגאט הדק שבינינו עד שהפך למיתר מצלצל וכמעט מוחשי. "אני מנסה לדמיין אותך ולא הולך לי. אתה יכול לתאר את עצמך?"

"אלוהים, בשביל מה זה… זה באמת מעניין אותך, או שדורשים מכם לשאול את זה?"

"גם דורשים," עניתי בכנות, "וגם לי זה חשוב: אני לא סובלת את הטלפון מפני שאני לא רואה את פניו של בן שיחי. קול זה עשן, כלום… הוא מהדהד ונמוג. חוץ מזה, ברור שהקול שלך לא משקף עכשיו את אישיותך. תאר את עצמך, אה?"

"אין מה לתאר… גובה בינוני, שיער בהיר. פנים… נו… רגילים לגמרי. יש עשרה כמוני בכל חשמלית."

"ובכל זאת, נדמה לי שאתה אמור למצוא חן בעיני נשים…"

"על מה את מדברת," מחה באדישות. "מעולם לא יכולתי להבין מה טניה מצאה בי… כנראה, פשוט התרגלה: אנחנו ביחד מהילדות."

שרירי השוקיים שלי התכווצו בעוויתות מתחת לשולחן. שיניי נקשו זו בזו, אבל המשכתי והחזקתי אותו בשפגאט הזה, נשענת בדמיוני ומכבידה על כפות רגליו בחזה שלי (הוא נעל נעלי ספורט, כך גיליתי מתיאורו). התבוננתי בקהות חושים בחלון שלנו החסום בסורגי כלא עשויי ברזל, מצטערת צער עמוק על שאיני יכולה להעבירם בכוח הרצון ולתקוע אותם בחלונות דירתו.

פעמים אחדות ניסה להיפטר ממני, שמעתי בקולו שהוא מוצף בגל של שיממון, עצב ועייפות, ושוב עשיתי מאמץ להאט את קצב דיבורי ושאלתי את השאלה הבאה… הקולות שלנו נאבקו על שפת התהום; קולו ניסה להיחלץ, לחמוק, לעוף… קולי התפתל סביבו כמו נחש בריח, קשר קשרים על גבי השפגאט, נתלה בכל עילה והמציא תפניות חדשות בנושא השיחה.

…כעבור שעה ויתרנו לפתע על הרשמיות, כשהתברר במקרה שלמדנו באותו בית ספר, רק שהוא, כמובן, סיים אותו עשר שנים לפניי. אתם מבינים, זו הייתה אהבת נעורים בינו לבין אשתו. הם ישבו באותו שולחן בכיתה.

"אתה יודע," אמרתי, "עשר שנים באותו שולחן – זה חזק. זה יותר חזק מאשר עשר שנים באותה מיטה."

הוא שוב פרץ בשיעול ואני נבהלתי – שמא ימעד!

"הקול שלך נקטע," אמרתי לו. "אני שומעת שקשה לך לדבר. במקומך הייתי לוגמת משהו חריף… יש לך משהו בהישג יד?"

במקומי שלי גם אני הייתי לוגמת – מה לוגמת! – יוצקת אל תוכי כוס גדושה של וודקה כדי להרגיע את הרעד שבכל הגוף.

נוצרה בתוכי מערבולת של כאב. הקיבה התכווצה והכאב הקרין אל הבטן התחתונה – אותו מקום ממנו, לפני חצי שנה, נכרת התוספתן. תוך שאני מצמידה את כף ידי אל הצלקת המנדנדת, מתנועעת מעט ומרדדת את המילים בפי, התעניינתי בנועם וברוגע – האם לא קר לו שם, ברוח? מה הוא מרגיש? האם צורב לו בִּפנים או שסתם צובט לו בלב? דיברנו – כך רשום ביומן, כלומר, זאת האמת, אף שעכשיו אני לא מסוגלת להאמין בזה – ארבע שעות ועשרים ושלוש דקות. הרגע הכי מפחיד היה כשלפתע נתקף דאגה ושאל אם לא התעייפתי. מצד אחד, זה היה סימן טוב – שמשהו בכל זאת השתנה בו; מצד שני, פתאום ראיתי בבהירות בעיני רוחי שהוא צועד מאדן החלון מטה רק כדי שלא להלאות אותי עוד.

אות התקווה הראשון לכך שנצליח להיחלץ מזה, הבהב אצלי כשהחל לבכות…

זה היה אותו שלב בשיחתנו שבו עברתי לנושאים כמעט אסורים: אסור להפעיל לחץ על אדם אובדני על ידי ניצול רגשותיו אל הילדים שלו. אבל כוחותיי אזלו והייתי מוכנה לגלוש אל הרצפה. שנאתי אותו ופחדתי עבורו עד אימה. לכן שאלתי:

"והבנים – איזה מהם דומה לך?"

הוא השתתק, כאילו מישהו חנק לפתע את גרונו. אחר כך בלע רוק בקול ואמר:

"הגדול דומה לי. ילד טוב. עצמאי כזה, רגוע… אבל הקטן שלי, בן השלוש – הוא אש! דומה לטניה מכף רגל ועד ראש. הכול מעניין אותו, בכל דבר הוא מעורב… והוא כזה פילוסוף! הוא אמר באחד הימים: 'החיים שלי חסרי תועלת. אני לא יודע לעשות כלום. אפילו לא לנגן בכינור…'."

ואחרי שאמר את המילים האלה התחיל לבכות, ואני נשנקתי: היה זה ניצחון זעיר במאבק עם שש קומות הניצבות מול הלא כלום.

אמרתי:

"ילדים מבריקים כאלה הם בדרך כלל קשים מאוד אחר כך, בגיל ההתבגרות. בעוד איזה עשר שנים…"

"כן," ענה אחרי שתיקה. "את כמובן צודקת. אבל הכול לשווא. טניה לא תסלח ולא תחזור… ולא תרשה לי לראות אותם – היא הזהירה אותי."

"לא בטוח," עניתי ברוך. "נשים כאלה לא משליכות את מי שקרוב אליהן בקרבת דם."

"…את חושבת?" שאל.

ולהפתעתי, פלטתי בנימה נועזת:

"אתה יודע… אני הייתי מתנקמת!"

אתנחתא ארוכה נתלתה שם – חששתי מאוד שלחצתי יותר מדי, שחדרתי לסבַך שהכניסה אליו מותרת רק לבני זוג. הוא השתהה ושאל:

"במי?"

"בחלאה הזאת שהלשינה לה!"

הוא הוציא קול מוזר – צחקוק כבוש או חרחור. היטיתי את אוזני בתקווה: הוא הלך ודמה לאדם חי.

"הרי אני עצמי הוא החלאה ההיא," אמר בפשטות.

הייתי המומה… לא ידעתי איך להגיב. אבל היה עליי לדבר, לא משנה מה, הייתי חייבת לדבר, לדבר – לקשור קשרים, לא לרפות את המתיחות שבשפגאט.

"ו… איך… איך זה קרה?"

"פשוט: התפכחתי ופרצתי בתוכי ביבבה. את יודעת איך זה קורה בחתונות בכפר: אורח שיכור אחד מחטיף אגרוף לאורח אחר ישר ברקה, ההוא מתפגר. הרוצח מתפכח… ומה מתברר? שהרג את בן דודו. הוא הולך ברחוב באזיקים, בין שני שוטרים, מנענע בראשו ומייבב… כך גם אני: התעוררתי אחרי מסיבת הרווקים הארורה של סֶריוֹגָה, ראיתי את זאת… את הגוף הזה, את התועבה הזאת לידי, ו… זה היכה בי בכל הכוח!.. הבנתי שאני לא מסוגל! לא מסוגל לשאת את זה בתוכי. באתי הביתה, הערתי את טניה ושפכתי לה את הכול, כמו לכומר וידוי… הרי התרגלתי לבוא אליה עם הכול. את לא מתארת לעצמך מה היא יודעת עליי… – הכול! אפילו את מה שהבחורים שומרים בסוד מכולם ולתמיד. חשבתי – אשתחרר מזה, איטהר, אשכח את הכול… טיפש, נכון?"

"נכון!" הסכמתי בכנות, שוב כנגד כל הכללים. "אבל אתה יודע… הייתי נותנת לה זמן להרהר ולהבין את כל זה. אני אומרת לך את זה כפסיכולוגית. עכשיו היא, כמובן, מבולבלת, מרוטשת, פשוט הרוגה… אבל אחר כך היא בטוח תיזכר בכך שאתה, טיפש, סיפרת לה את הכול בעצמך, וזה אומר – מה?.."

"מה?" שאל מהר, ולפי החיפזון השוקק שבו חטף את דבריי מפי, כבר ידעתי שהוא שלי, שלי, שצריך רק להוריד אותו מאדן החלון הארור הזה, כדי שלא ייפול, כבר בשגגה…

"זה אומר שעבורך זה כמו… מפולת בהרים… סימן אמתי שלפני כן לא בגדת בה מעולם, שזה נוגד את הטבע שלך… ויוצא ש…" נשמתי נשימה בהולה. "לדעתי, היא פשוט החליטה לנער אותך כראוי. לכסח לך את הצורה כך שתזכור את זה לכל החיים!"

"נו באמת…" משך בספק ובתקווה. "את לא מכירה את טניה שלי. היא אף פעם לא מחשבת שום דבר. אף פעם! היא כזאת אש!"

"אש, אש… תבער ותדעך… הילדים ישאלו על אבא פעם אחת, פעם שנייה… נשים כאלה לא רגילות לתבוסות."

לשוני מעדה, עפעפיי כבדו ועמדו להיסגר, גרוני יבש.

המשכתי והמשכתי לדבר, ולשאול שאלות, ולהתעמת אתו, בלי להרשות אפילו לנתז הכי קטן של מרירות או ייאוש להתגנב אל קולי… מתחתי לאט-לאט את השפגאט. משכתי ומשכתי בבצלצל…

ברגע מסוים ראיתי שהשמיים בחלון החלו להתבהר, כאילו מישהו חרוץ ניקה וליטש אותם עד לשקיפות. השמיים עדיין לא היו תכולים, אלא בצבע נוצות היונה, מעין כחול-אפרפר, והם התרחבו והתנפחו מאחורי הסורגים, חבטו בהם בכנפיהם בתקווה להתפרץ כאור יום…

בשניות אלה חשתי בתשישות הגובלת בעילפון, כאילו חציתי מדבר ימים רבים בלי אוכל ושתייה; הרגשתי שכוחותיי אוזלים, שעוד דקה-שתיים – פשוט ארפה ממנו, כי לא אהיה מסוגלת יותר למתוח את השפגאט הבלתי אפשרי שלי.

עצמתי את עיניי ובשארית כוחותיי טיפסתי אל אדן החלון, חיבקתי את גבו, נצמדתי אליו חזק ומשכתי אותו לאחור כדי ששנינו ניפול מחובקים לתוך החדר…

ומיד – קשה להאמין בזה עכשיו, אבל אני זוכרת את זה שנים רבות! – הוא אמר:

"האור מתחיל לעלות… הלילה נגמר!"

ואני שמעתי את הנקישה הקפיצית של נעלי הספורט: הוא קפץ מאדן החלון אל רצפת חדרו.

אחר כך, מכיוון שהרגיש, כנראה, מבוכה גדולה, נפרד ממני בחופזה והניח את השפופרת.

ישבתי, נשענת על גב הכיסא, הסתכלתי בקיר במבט מרוקן ולא ראיתי דבר. בתוכי זמזם ושכך הכינון החזק של המנגנון הבלתי נראה. הקרוסלה המטורפת הלכה ובלמה את ריצתה לשום מקום ואל שום דבר…

כך ישבתי כארבעים דקות, מביטה ללא תכלית אל הקיר – רק לא אל החלון. החשמלית הראשונה עברה רועשת, המקהלה הפראית של הציפורים שבצמרות עצי דולב החלה לצייץ, לצווח ולקשקש.

שותפתי הרתיחה מים וחלטה תה ובשתיקה הניחה לפניי את הכוס שבחשה לתוכה ארבע כפיות סוכר. מוזר: שכחתי לגמרי שעוד מישהו נמצא בחדר חוץ ממני.

בשעה שמונה, כרגיל, שחררו אותנו. אני חיכיתי לחשמלית ונסעתי הביתה.

לא הייתי מסוגלת לראות עוד שום חלונות.

אף פעם מאז לא חזרתי הביתה בדרך ההיא שליד הבית בעל החלון היקר עבורי, שבו, מאחורי הווילון, צלליתו של הגבר נענעה בקצב את עגלת התאומים.

אבל היום, כעבור שנים רבות, כשאני וחברי הטוב מצליחים להתגבר על הנחשולים העצומים של מרחבי האוקיינוס ומדברים בסקייפ, עולים פעם בפעם בזיכרוני החלונות הישנים ההם: החלון הגדול החסום בסורגי כלא צפופים, החלון האחר, המואר באור חמים של מנורת שולחן; ועוד – החלון העלום ההוא, הווירטואלי כמו שאומרים היום, שנמצא בקומה שישית, שעל האדן שלו אני, כמו יעקב התנכי, נלחמתי כל הלילה, עד השחר, במוות; נלחמתי – וניצחתי.

ירושלים, 2011


*עריכה לשונית וספרותית: שמחה גולדשטיין

 

ביום חמישי גילתה אנה שהיא בהיריון, וכשחזרה בערב מהעבודה, לא הלכה להכין ארוחת ערב, אלא התיישבה לשולחן המטבח הזעיר, הניחה את ידיה הרזות על השעוונית החדשה ובהתה בהן בקהות חושים.

ניקולאי חזר כרגיל – בתשע.

אנה שמעה אותו פושט את מעילו במסדרון הצר והחסום ברהיטים. אחר כך ניגשה אליו, הקיפה בזרועותיה את צווארו הדביק משמן מכונות, נצמדה אליו בחוזקה וקפאה:

"קוליה, אני לא יכולה יותר. אנחנו צריכים לעשות את זה."

ניקולאי נאנח ורפרף קלות בשפתיו על שערה הבהיר הדליל:

"הכול יהיה בסדר. אל תפחדי."

זרועותיה, כמו שני נחשים חיוורים, הזדחלו על כתפיו הגרומות של בעלה:

"מה אתה מרגיע אותי? קראת את 'האמת לאמיתה' של אתמול?

"כן, כמובן."

"אז למה אתה מחכה? שיבואו בעקבותנו? או שיכריזו עלינו כעל 'יורקים נגד כיוון הרוח'?"

"לא, אני פשוט חושב."

אנה הסבה את ראשה:

"חושב… והוא – עדיין על אדן החלון. וכולם רואים אותו.

"אל תדאגי. היום נעשה את זה. בלי דיחוי."

הדמדומים השטיחו את העיר לכדי מישור עקמומי אחיד, אורותיו מרצדים תחת פס שמי הערב. השמים החשיכו במהירות, דחוקים בין העיר ומסגרת החלון המתקלפת, והתמלאו באפילה לחה. ככל שהלכו והתכהו, כך בחדות ובבירור גדולים יותר, נראתה הצדודית שלו, על רקע פני השטח הקודרים של העיר.

ניקולאי כבר מזמן שם לב לתכונה הזאת של הבשר המסוקס שלו, בצבע ורוד חיוור – לזהור על רקע החשכה המתעבה.

לפני שתים עשרה שנים, כשמתוך האדמה השחורה, הדחוסה בסיר כסוף דמוי גביע ענקי, בקעה פקעת ורודה זערורית, הופתע ניקולאי מהמהירות שבה התבהרה בשעת הדמדומים.

באותו הערב חגגה המשפחה את יום הנביטות הראשונות, לאורחים הרבים לא היה מקום ליד השולחן, והם נאלצו לצרף את השידה. ניקולאי זכר כיצד כיבו את האורות והאזינו להמנון, כיצד אמר אביו המנוח את הברכה הראשית, כיצד שתו יין וניערו את הטיפות בתורות, מהגביעים אל האדמה השחורה, המדושנת היטב.   

"שתגדל לתפארתנו, ולמות אויבנו!" האב הוריק את הכוסית שלו שלישי בתור, אחרי שני נציגים שמנים של מת"ב (מנהלת תעמולת הברירה), ורכן במהירות לנשק את הפקעת…

כעבור שלוש שנים, אחרי שהוא גדל בשלושים סנטימטרים, הבחין ניקולאי לראשונה ביציבת המנהיג בגוף הפקעת המגויד, שהזכיר תפוח אדמה מאורך. בבוקר הוא סיפר את זה לאמו. היא צחקה, והפילה את ניקולאי למיטה:

"טפשון! כבר הבחנו בזה מקודם." והוסיפה במסתורין:

"אתה עוד תראה, תכף!"

ובאמת, לא עברה שנה והחלק העליון של הפקעת, שבמבט ראשון נראתה חסרת צורה, התעגל, החלק התחתון התרחב, ומהצדדים יצאו שתי בליטות משופעות.

או אז כינס שוב אביו את האורחים, חתך לעצמו את יד ימינו, מרח בדמו את קודקוד הפקעת והכריז על יום ההיווצרות.

כעבור שנתיים גדלה הפקעת בעוד עשרה סנימטרים, הראש הוורוד התעגל עוד יותר, צוואר עבה הסתמן, הכתפיים התרחבו לצדדים, ועל המותניים המסוקסים התנפחה לה כרס.

"זהו נס הברירה, בני!" אמר אביו בהתלהבות, ומישש את הזקנקן שלו, שהאפיר בטרם עת. דבר כזה יכול היה להמציא רק העם-מחולל הנסים שלנו! רק תאר לעצמך – אבי הארץ הגדולה חי! על אדן החלון בכל משפחה, בכל בית, בכל פינה של מדינתנו האדירה!

עד מהרה יצא מהראש העגול אף בשרני, לאחר מכן סימנו שתי גבשושיות את הגבות, סנטר הזדקר לפנים, מהצדדים בצבצו אוזניים. הגוף שלו, שקוע עד מותניו באדמה השחורה, התרחב והתחזק. כמה נקבוביות וגבשושיות נעלמו בהדרגה, והבליטות הוחלקו.

כעבור עוד שנה, התהוו שפתיים בפנים הוורודות, קימוט מלכותי זועף הופיע בגבות והן נלחצו אל גשר האף, המצח התעגל, ומעליו הופיע זיז עם בלורית קצרה. את הצוואר עטף צווארון של מעיל צבאי מהודק, הכרס השתרשה עוד יותר באדמה.

ניקולאי כבר עמד לסיים את בית הספר, כאשר בלחיי המנהיג הנצו גומות חן, גולפו אפרכסות האוזניים, ובמעיל הצבאי ההדוק הסתמנו קפלים קלים. 

כעבור שנתיים מת אביו.

וכעבור עוד שנה חגגו את יום ההארה – שני חרוזים כהים הפרידו בין כריות העפעפיים הנפוחים. הפעם נאלץ ניקולאי להוביל את החגיגה. הוא פידר את פניו ושר את השיר לאורחים שהתכנסו לחגוג. האם שפכה לתוך הסיר של המנהיג כוס של רוק משפחתי שנאסף מבעוד מועד. החל מיום זה הזינו אותו רק ברוק. ופעם בשניים עשר יום נתן לו ניקולאי את זרעו. כאשר הופיעו על המעיל מלבני העיטורים הצבאיים, ומתוך כיס ימין הציץ קצה העט הוכרז יום השלמת הצמיחה. שאותו חגגו כבר בלי אמא.

כעבור זמן קצר התחתן ניקולאי עם אנה ויצא לעבוד במפעל.

אנה טיפלה בו במסירות כבר מהימים הראשונים – כל בוקר היא אבקה, השקתה ברוק, תחחה את האדמה השחורה ונקתה את הסיר הכסוף עד שהבריק.

כך זה נמשך כמעט שנתיים.

אך בבוקר השנים-עשר ביוני, נפוצה ברחבי המדינה בשורה נוראה – המנהיג הגדול הלך לעולמו.

במשך שבועיים איש לא עבד – כולם ישבו בבתים מוכי תדהמה. כעבור שבועיים, אחרי שקברו את המנוח, מנהיג חדש קיבל לידיו את ההגה בחגיגיות. להבדיל מהמנהיג הקודם, היה החדש גבוה ורזה. הוא נשא דברים, כתב נאומים והצהרות לעם. אך לא הוזכר בהם ולו במילה המנהיג הקודם, שאחז בהגה במשך ארבעים ושבע שנים. זה הפחיד את האנשים. חלקם איבדו את שפיותם, חלקם חיבקו את הסירים עם הפקעות, וקפצו מהחלונות.

לאחר חודש, נשא המנהיג החדש נאום לאומה, והזכיר בו את "ההוא שאחז לפני כן בהגה, אך נאלץ לפרוש מסיבות הכרחיות, אך מספקות."

כל כמה שניסו ניקולאי ואנה להבין את המשמעות הנסתרת של האמירה הזאת, היא חמקה מהם. העם הבין אותה בשני אופנים ושילם את המחיר מיד: אלה שהורידו את הפקעות מאדן החלון נעצרו, ואלה שהשאירו – הוזהרו. ניקולאי ואנה נשכחו משום מה – כרטיס ההזהרה האדום, עם הדימוי של האדם היורק נגד כיוון הרוח, לא הגיע. אבל זה לא שימח את בני הזוג, אלא העיק עליהם.

כך, בחוסר ודאות ומתח, עברו להם חודש ומחצה. השכנים המשיכו להיעצר ולקבל הזהרות. עד מהרה יצא צו האוסר על התאבדויות. ההתאבדויות פסקו…

ניקולאי לא שם לב לבואה של אנה מאחור. ידיה נגעו בכתפיו: "אתה מפחד, קוליה?"

ניקולאי הסתובב:

"ממה יש לנו לפחד? יש לנו זכות. אנחנו הרי אנשים ישרים."

"אנחנו אנשים ישרים, קוליה. שנתחיל?"

ניקולאי הנהנן. אנה כיבתה את האור.

ניקולאי נטל לידו סכין, מישש את מותן הפקעת, ותוך ניסיון לשלוט ברעד שאחז בידיו המגוידות ניסה לשסף אותה. התברר שהגוף שלו קשה יותר מתפוח אדמה. הפקעת התפצחה חלושות תחת הסכין. לאחר שניקולאי קטע אותו, תפסה אותו אנה והעבירה בזהירות בחושך, כמו שמעבירים תינוק, לשולחן. ניקולאי שלף צנצנת זכוכית של שמונה ליטר, בעלת צוואר רחב. אנה הדליקה אש בכיריים, מלאה דלי במים ושמה אותם על אש. הם ישבו בחושך, מוארים באורה החלוש של להבת הגז, ובהו בו מונח שם. גם לניקולאי וגם לאנה נדמה היה שהוא זז. כאשר רתחו המים, ציננה אותם אנה במרפסת, מזגה אותם לצנצנת, הוסיפה מלח, חומץ, עלי דפנה וציפורן. לאחר מכן הניחה אותו בזהירות בצנצנת. הוא צופף את המים המהבילים וצף מצד לצד כאילו רצה לצאת מהצנצנת. אבל ניקולאי לחץ מטה את קודקודו במכסה מתכת, תפס את המכשיר לסגירת שימורים והחל להדק בזריזות ובמיומנות את המכסה.

כשהכול היה מאחוריהם, הרימו בני הזוג את הצנצנת והניחו אותה בזהירות על אדן החלון – באותו המקום בדיוק. אנה נגבה בזהירות את הצנצנת החמימה במגבת. ניקולאי התמהמה קצת, והדליק את האור. הצנצנת ניצבה על אדן החלון, צדודית הזכוכית שלה נוצצת. ואילו הוא הטלטל מצד לצד בצורה כמעט בלתי מורגשת, מוקף בעלי דפנה יחידים .

"יפה…" אמרה אנה אחרי שתיקה ממושכת.

"כן…" נאנח ניקולאי.

הוא חיבק את אשתו והניח את ידו בזהירות על בטנה. אנה חייכה וכיסתה את ידו בידיה החיוורות.

למחרת בבוקר קמה אנה כהרגלה חצי שעה לפני בעלה, היא ניגשה למטבח, הדליקה את הכיריים ושפתה את הקומקום. לאחר מכן, הם היו אמורים להשקות אותו ברוק שנאסף במהלך היום. בעודה מתגרדת בישנוניות, נטלה אנה את כוס הרוק שעמדה על הכוננית בלי לחשוב, וקפאה במקומה: הכוס היתה ריקה. אנה העבירה את מבטה לאדן החלון, ראתה את הצנצנת עם הפקעת ונאנחה בהקלה, נזכרת במבצע אמש. היא ניגשה והניחה את ידיה על הצנצנת. היא הביטה מבעד לחלון. העיר התעוררה, האורות נדלקו בחלונות. אך משהו השתנה בעיר. השתנה מאוד. אנה שפשפה את עיניה, וסקרה את הנוף: בחלונות לא ניצבו עוד הסירים הכסופים והזהובים המוכרים מילדות, אלא… צנצנות עם פקעות ורודות.

1979