ביום חמישי גילתה אנה שהיא בהיריון, וכשחזרה בערב מעבודה, לא הלכה להכין ארוחת ערב, אלא התיישבה לשולחן המטבח הזעיר, הניחה את ידיה הרזות על השעוונית החדשה ובהתה בהן בקהות חושים.

ניקולאי חזר כרגיל – בתשע.

אנה שמעה אותו פושט את מעילו במסדרון הצר והחסום ברהיטים. אחר כך ניגשה אליו, הקיפה בזרועותיה את צווארו הדביק משמן מכונות, נצמדה אליו בחוזקה וקפאה:

"קוליה, אני לא יכולה יותר. אנחנו צריכים לעשות את זה."

ניקולאי נאנח ורפרף קלות בשפתיו על שערה הבהיר הדליל:

"הכול יהיה בסדר. אל תפחדי."

זרועותיה, כמו שני נחשים חיוורים, הזדחלו על כתפיו הגרומות של בעלה:

"מה אתה מרגיע אותי? קראת את 'האמת לאמיתה' של אתמול?

"כן, כמובן."

"אז למה אתה מחכה? שיבואו בעקבותנו? או שיכריזו עלינו כעל 'יורקים נגד כיוון הרוח'?"

"לא, אני פשוט חושב."

אנה הסבה את ראשה:

"חושב… והוא – עדיין על אדן החלון. וכולם רואים אותו.

"אל תדאגי. היום נעשה את זה. בלי דיחוי."

הדמדומים השטיחו את העיר לכדי מישור עקמומי אחיד, אורותיו מרצדים תחת פס שמי הערב. השמים החשיכו במהירות, דחוקים בין העיר ומסגרת החלון המתקלפת, והתמלאו באפילה לחה. ככל שהלכו והתכהו, כך בחדות ובבירור גדולים יותר, נראתה הצדודית שלו, על רקע פני השטח הקודרים של העיר.

ניקולאי כבר מזמן שם לב לתכונה הזאת של הבשר המסוקס שלו, בצבע ורוד חיוור – לזהור על רקע החשכה המתעבה.

לפני שתים עשרה שנים, כשמתוך האדמה השחורה, הדחוסה בסיר כסוף דמוי גביע ענקי, בקעה פקעת ורודה זערורית, הופתע ניקולאי מהמהירות שבה התבהרה בשעת הדמדומים.

באותו הערב חגגה המשפחה את יום הנביטות הראשונות, לאורחים הרבים לא היה מקום ליד השולחן, והם נאלצו לצרף את השידה. ניקולאי זכר כיצד כיבו את האורות והאזינו להמנון, כיצד אמר אביו המנוח את הברכה הראשית, כיצד שתו יין וניערו את הטיפות בתורות, מהגביעים אל האדמה השחורה, המדושנת היטב.   

"שתגדל לתפארתנו, ולמות אויבנו!" האב הוריק את הכוסית שלו שלישי בתור, אחרי שני נציגים שמנים של מת"ב (מנהלת תעמולת הברירה), ורכן במהירות לנשק את הפקעת…

כעבור שלוש שנים, אחרי שהוא גדל בשלושים סנטימטרים, הבחין ניקולאי לראשונה ביציבת המנהיג בגוף הפקעת המגויד, שהזכיר תפוח אדמה מאורך. בבוקר הוא סיפר את זה לאמו. היא צחקה, והפילה את ניקולאי למיטה:

"טפשון! כבר הבחנו בזה מקודם." והוסיפה במסתורין:

"אתה עוד תראה, תכף!"

ובאמת, לא עברה שנה והחלק העליון של הפקעת, שבמבט ראשון נראתה חסרת צורה, התעגל, החלק התחתון התרחב, ומהצדדים יצאו שתי בליטות משופעות.

או אז כינס שוב אביו את האורחים, חתך לעצמו את יד ימינו, מרח בדמו את קודקוק הפקעת והכריז על יום ההיווצרות.

כעבור שנתיים גדלה הפקעת בעוד עשרה סנימטרים, הראש הוורוד התעגל עוד יותר, צוואר עבה הסתמן, הכתפיים התרחבו לצדדים, ועל המותניים המסוקסים התנפחה לה כרס.

"זהו נס הברירה, בני!" אמר אביו בהתלהבות, ומישש את הזקנקן שלו, שהאפיר בטרם עת. דבר כזה יכול היה להמציא רק העם-מחולל הנסים שלנו! רק תאר לעצמך – אבי הארץ הגדולה חי! על אדן החלון בכל משפחה, בכל בית, בכל פינה של מדינתנו האדירה!

עד מהרה יצא מהראש העגול אף בשרני, לאחר מכן סימנו שתי גבשושיות את הגבות, סנטר הזדקר לפנים, מהצדדים בצבצו אוזניים. הגוף שלו, שקוע עד מותניו באדמה השחורה, התרחב והתחזק. כמה נקבוביות וגבשושיות נעלמו בהדרגה, והבליטות הוחלקו.

כעבור עוד שנה, התהוו שפתיים בפנים הוורודות, קימוט מלכותי זועף הופיע בגבות והן נלחצו אל גשר האף, המצח התעגל, ומעליו הופיע זיז עם בלורית קצרה. את הצוואר עטף צווארון של מעיל צבאי מהודק, הכרס השתרשה עוד יותר באדמה.

ניקולאי כבר עמד לסיים את בית הספר, כאשר בלחיי המנהיג הנצו גומות חן, גולפו אפרכסות האוזניים, ובמעיל הצבאי ההדוק הסתמנו קפלים קלים. 

כעבור שנתיים מת אביו.

וכעבור עוד שנה חגגו את יום ההארה – שני חרוזים כהים הפרידו בין כריות העפעפיים הנפוחים. הפעם נאלץ ניקולאי להוביל את החגיגה. הוא פידר את פניו ושר את השיר לאורחים שהתכנסו לחגוג. האם שפכה לתוך הסיר של המנהיג כוס של רוק משפחתי שנאסף מבעוד מועד. החל מיום זה הזינו אותו רק ברוק. ופעם בשניים עשר יום נתן לו ניקולאי את זרעו. כאשר הופיעו על המעיל מלבני העיטורים הצבאיים, ומתוך כיס ימין הציץ קצה העט הוכרז יום השלמת הצמיחה. שאותו חגגו כבר בלי אמא.

כעבור זמן קצר התחתן ניקולאי עם אנה ויצא לעבוד במפעל.

אנה טיפלה בו במסירות כבר מהימים הראשונים – כל בוקר היא אבקה, השקתה ברוק, תחחה את האדמה השחורה ונקתה את הסיר הכסוף עד שהבריק.

כך זה נמשך כמעט שנתיים.

אך בבוקר השנים-עשר ביוני, נפוצה ברחבי המדינה בשורה נוראה – המנהיג הגדול הלך לעולמו.

במשך שבועיים איש לא עבד – כולם ישבו בבתים מוכי תדהמה. כעבור שבועיים, אחרי שקברו את המנוח, מנהיג חדש קיבל לידיו את ההגה בחגיגיות. להבדיל מהמנהיג הקודם, היה החדש גבוה ורזה. הוא נשא דברים, כתב נאומים והצהרות לעם. אך לא הוזכר בהם ולו במילה המנהיג הקודם, שאחז בהגה במשך ארבעים ושבע שנים. זה הפחיד את האנשים. חלקם איבדו את שפיותם, חלקם חיבקו את הסירים עם הפקעות, וקפצו מהחלונות.

לאחר חודש, נשא המנהיג החדש נאום לאומה, והזכיר בו את "ההוא שאחז לפני כן בהגה, אך נאלץ לפרוש מסיבות הכרחיות, אך מספקות."

כל כמה שניסו ניקולאי ואנה להבין את המשמעות הנסתרת של האמירה הזאת, היא חמקה מהם. העם הבין אותה בשני אופנים ושילם את המחיר מיד: אלה שהורידו את הפקעות מאדן החלון נעצרו, ואלה שהשאירו – הוזהרו. ניקולאי ואנה נשכחו משום מה – כרטיס ההזהרה האדום, עם הדימוי של האדם היורק נגד כיוון הרוח, לא הגיע. אבל זה לא שימח את בני הזוג, אלא העיק עליהם.

כך, בחוסר ודאות ומתח, עברו להם חודש ומחצה. השכנים המשיכו להיעצר ולקבל הזהרות. עד מהרה יצא צו האוסר על התאבדויות. ההתאבדויות פסקו…

ניקולאי לא שם לב לבואה של אנה מאחור. ידיה נגעו בכתפיו: "אתה מפחד, קוליה?"

ניקולאי הסתובב:

"ממה יש לנו לפחד? יש לנו זכות. אנחנו הרי אנשים ישרים."

"אנחנו אנשים ישרים, קוליה. שנתחיל?"

ניקולאי הנהנן. אנה כיבתה את האור.

ניקולאי נטל לידו סכין, מישש את מותן הפקעת, ותוך ניסיון לשלוט ברעד שאחז בידיו המגוידות ניסה לשסף אותה. התברר שהגוף שלו קשה יותר מתפוח אדמה. הפקעת התפצחה חלושות תחת הסכין. לאחר שניקולאי קטע אותו, תפסה אותו אנה והעבירה בזהירות בחושך, כמו שמעבירים תינוק, לשולחן. ניקולאי שלף צנצנת זכוכית של שמונה ליטר, בעלת צוואר רחב. אנה הדליקה אש בכיריים, מלאה דלי במים ושמה אותם על אש. הם ישבו בחושך, מוארים באורה החלוש של להבת הגז, ובהו בו מונח שם. גם לניקולאי וגם לאנה נדמה היה שהוא זז. כאשר רתחו המים, ציננה אותם אנה במרפסת, מזגה אותם לצנצנת, הוסיפה מלח, חומץ, עלי דפנה וציפורן. לאחר מכן הניחה אותו בזהירות בצנצנת. הוא צופף את המים המהבילים וצף מצד לצד כאילו רצה לצאת מהצנצנת. אבל ניקולאי לחץ מטה את קודקודו במכסה מתכת, תפס את המכשיר לסגירת שימורים והחל להדק בזריזות ובמיומנות את המכסה.

כשהכול היה מאחוריהם, הרימו בני הזוג את הצנצנת והניחו אותה בזהירות על אדן החלון – באותו המקום בדיוק. אנה נגבה בזהירות את הצנצנת החמימה במגבת. ניקולאי התמהמה קצת, והדליק את האור. הצנצנת ניצבה על אדן החלון, צדודית הזכוכית שלה נוצצת. ואילו הוא הטלטל מצד לצד בצורה כמעט בלתי מורגשת, מוקף בעלי דפנה יחידים .

"יפה…" אמרה אנה אחרי שתיקה ממושכת.

"כן…" נאנח ניקולאי.

הוא חיבק את אשתו והניח את ידו בזהירות על בטנה. אנה חייכה וכיסתה את ידו בידיה החיוורות.

למחרת בבוקר קמה אנה כהרגלה חצי שעה לפני בעלה, היא ניגשה למטבח, הדליקה את הכיריים ושפתה את הקומקום. לאחר מכן, הם היו אמורים להשקות אותו ברוק שנאסף במהלך היום. בעודה מתגרדת בישנוניות, נטלה אנה את כוס הרוק שעמדה על הכוננית בלי לחשוב, וקפאה במקומה: הכוס היתה ריקה. אנה העבירה את מבטה לאדן החלון, ראתה את הצנצנת עם הפקעת ונאנחה בהקלה, נזכרת במבצע אמש. היא ניגשה והניחה את ידיה על הצנצנת. היא הביטה מבעד לחלון. העיר התעוררה, האורות נדלקו בחלונות. אך משהו השתנה בעיר. השתנה מאוד. אנה שפשפה את עיניה, וסקרה את הנוף: בחלונות לא ניצבו עוד הסירים הכסופים והזהובים המוכרים מילדות, אלא… צנצנות עם פקעות ורודות.

1979

לא חלפו שש שנים מיום נישואיי, וכבר התחלתי להתעייף ולהתנשם, במיוחד כשעליתי במדרגות. חשבתי שזאת עייפות חולפת אבל לא, היא אף החריפה. אחרי בדיקות רבות אמרו לי ששריר הלב שלי חלש. "אין ברירה: נחוץ לך לב חדש, כי אם לא!.."

חלה אצלי נסיגה חמורה במילוי חובותיי החשובות, ובעיקר החשובה שבהן –  חובתי ההלכתית כלפי אשתי. הגיעו הדברים לידי כך שאֵם ילדיי האוהבת אמרה לי בנימה מאיימת: "תשתיל לב חדש, כי אם לא!.."

יותר משנתיים חיכיתי לניתוח, ומצבי הלך והידרדר. בדרך כלשהי נודע לי שכדי שיזרזו בשבילי את השגת הלב החדש עליי לשלם שוחד לממונים בבית החולים, כי אם לא!..

החלטתי עקרונית שלא לשלם שוחד, גם אם אתפגר, ועמדתי על זכותי לקבל ביושר את חלק החילוף שגופי זקוק לו. העניין הסתבך וכמעט לא היה לי סיכוי עוד שאקבל את מבוקשי.

ואז גילה אבי שיש לו קרוב משפחה שמאז הנכבה הראשונה סערות החיים השתעשעו בו, עד שהשליכוהו לבסוף לדנמרק.

אבי מכר את חלקת האדמה האחרונה שהייתה לנו, אסף תרומות מאנשים טובים, וכך נסעתי אל קרובו בדנמרק ומשאלתי התגשמה מהר משציפיתי: מישהו התנגש עם מכוניתו במפלסת שלג, המוח הקטן שלו הפסיק את שידוריו ואז הוציאו את ליבו הבריא והשתילו אותו במקום ליבי החולה.

חברתו של פליקס, בעל הלב, ביקרה אותי בבית החולים ואמרה לי שמעכשיו יש לה חלק בגופי. היא התנפלה עליי בחיבוקים ונשיקות ואני גמלתי לה בהתלהבות באותו המטבע.
מאז שהושתל בחזי ליבו של פליקס שוב לא יכולתי לכבוש את רגשותיי הגואים והם פרצו לכל עבר. שמתי לב שאני נופל בקלות ברשת האהבה והפיתוי ונזכרתי בליבי הקודם, הפגום, ואמרתי במרירות: "קללת אלוהים עליך, לב פגום ויבש, היית חיץ ביני ובין האושר".

 את חסדו של הדני ההוא לא אשכח עד יומי האחרון. חברתו המשיכה להתכתב איתי באינטרנט. היא שאלה אותי מה שלום הלב של פליקס, החבר שלה, וכתבה: "אני מקווה שאתה לא מעייף אותו, יא עבדול". בימי הולדתו ובימי השנה למגע הגופני הראשון ביניהם היא המשיכה לשלוח לי כרטיסי ברכה. "באותו לילה," היא כתבה, "שכבנו על ערימת שלג והיינו מאושרים, יקירי". ומה שמוזר הוא שכאשר קראתי את המכתבים שלה, החיש בחזי הלב (שלו) את פעימותיו ועוד רגע היה מזנק וקופץ החוצה, כאילו הוא אי ריבוני בתוך גופי.

התחלתי לאהוב שימורי בשר ודגים ומוצרי חלב וגבינות דניות, שבימי הלב הישן לא הייתי מעלה כלל בדעתי לגעת בהם, ונעשיתי מכור להם. אבל המהפכה האמיתית התחוללה במשחקי כדורגל: לפנים הייתי אוהד מושבע של קבוצות מהעולם השלישי, כמו קמרון ואיראן ומצרים, ועכשיו נעשיתי אוהד שרוף של נבחרת דנמרק, דבר שהרגיז את חבריי ובני משפחתי, שראו בזה נסיגה עקרונית ועמדה עוינת כלפי תנועות השחרור, וציות לאיחוד האירופי שעמדתו בסוגיה הלאומית שלנו מעורפלת.

בכל פעם שראיתי על מדף בחנות בקבוק וודקה ועליו תמונה של שני איילים שנראו לי מוכרים ירד ריר מפי, ולולי ריחם עלי האל הייתי מתמכר לוודקה. בני כפרי שרגילים לראות שחורות צפו לי מוות מהיר, ואמרו בתמימות: הלב הסקנדינבי הזה לא יתאים לעולם לגוף של עבדאללה אל-יערבי. גיליתי שידיד שלי, משורר, התחיל לחבר שיר קינה לכבודי, כדי שמותי לא יבוא לו בהפתעה, וכדי שלא יישמע שירו עילג כאשר יקרא אותו באזכרה שהוא עצמו ייזום רק כדי לקרוא בה את השיר. אבל אני אכזבתי את המשורר ואת בני כפרי הנכבדים. יתר על כן, אני הוא שקיימתי מצווה ששכרה בצידה וליוויתי אותם למנוחת עולמים בזה אחר זה. לא אחת הייתי שומע בלוויות במו אוזניי: "חשבנו שזה יקרה לעבדאללה – לא לפלוני".

כדי להקניט את אלו שצפו לי מיתה מהירה פניתי לחברת ביטוח רצינית וביטחתי לא רק את הלב שלי אלא את כל אברי גופי. התברר לי שחברות הביטוח מעריכות לבבות סקנדינביים ומוכנות לבטח אותם לתקופה של חמש שנים, שלאחר בדיקה מאריכים אותה, והן מסרבות לבטח לבבות מטייוואן או מאפריקה, אף על פי שמחקרים הוכיחו את איכותו של הלב האפריקני, למרות מחירו הזול. אפילו דלף מידע שבוועידת האיחוד האפריקני נערך משא ומתן חשאי עם החברה הגרמנית סימנס, החותרת לקבל בלעדיות על לבבות אפריקניים כדי להשתיל אותם בחזותיהם של אירופאים ואמריקאים.  

התחלתי להתרגש מהמוזיקה של הדנים, שקודם לכן לא יכולתי לשאת אותה,  ותמכתי בהם בהתלהבות באירוויזיון. יום אחד, ללא תיאום מוקדם, מצאתי את עצמי נכנס לשגרירות דנמרק ושואג בהתלהבות שלא מדעת: "ברוח, בדם, נפדה אותך יא אנדרסון". התברר שאותו אנדרסון היה מועמד לראשות הפרלמנט בזמנו, ורק בהתערבותו של מאבטח השגרירות, שחשב שאני עומד לבצע פעולת טרור, נרפאתי מההתקף הזה. ואז הועלבתי והושפלתי ונפתח נגדי תיק ורק הלב (של פליקס) הוציא אותי לחופשי. השגריר הדני בתל אביב התערב, וחיבק אותי בחום וכשהבין מה הניע אותי, חיבק אותי בחום ונשק לי בדיוק מתחת לפטמתי השמאלית.

אבל בדרכי חזרה הייתה לי תאונת דרכים נוראה, שהתעוררתי ממנה רק אחרי שבועיים. התאונה ריסקה אותי לגמרי ורוב אבריי נפגעו – אפילו האשכים והאיבר היקר שלי. חברת הביטוח התערבה מיד וללא כל סחבת, ושלחה אותי לטיפול בכמה ארצות. התחלתי באמריקה ויצאתי משם על זוג רגליים של שחקן כדורסל שהגביהו אותי בתשעה סנטימטרים. אחר כך נעצרתי באנגליה וקיבלתי שם זוג  זרועות במצב טוב, שחסרונן היחיד היה קעקוע של נערה עירומה על הזרוע השמאלית. קיבלתי גם שתי כליות ממוצא הודי, ואת האשכים ואת האיבר היקר קיבלתי מגבר הולנדי שוויתר עליהם סופית אחרי שהחליט לעבור למחנה של המין השני. את הלשון עקרו מפיה של זונה צרפתייה, ונתנו לי עיניים זהובות נהדרות  של רקדן סמבה ברזילאי. כך חזרתי להיות מה שהייתי, ואולי אף משובח יותר.
אבל צצה בעיה שלא צפיתי: כאשר קראו לי בשמי, עבדאללה, התמהמתי ולא עניתי מיד: הייתי שומע את השם עבדאללה ומביט סביבי, כי חשבתי שזה מישהו אחר! "למה אתה לא עונה!" היו שואלים אותי שוב ושוב, "אתה לא שומע שאנחנו קוראים לך?" חבריי ויקיריי  החליטו בעצה אחת שכדי שאבין שמתכוונים אלי צריך לקרוא לי עבדאללה-פליקס – אין פתרון אחר. ובאמת, כשהיית שומע את השם הזה מיד ניתר לבי ונדרכתי. בתוך חודשים אחדים התרגלו האנשים לשמי ולאישיותי החדשים, ואפילו הוריי, שבתחילה התנגדו בחריפות, השלימו  עם המציאות ונאלצו לקרוא לי בשם החדש – עבדאללה-פליקס.

כשהגה אבי את השם הזה בפעם הראשונה ועיניי הברזילאיות פגשו את עיניו הלחות, היו בקולו חלחלה ועצב. הוא רעד כמי שמחזיק בידו גחלים לוחשות כששמע את המבטא הצרפתי שלי וחששתי שהוא עומד להקיא. הבנתי שהוא תפס שאינני עוד אותו עבדאללה בנו, יוצא חלציו, בשר מבשרו. מדי פעם שמתי לב שהוא ממלמל כהוזה "עבד פליקס פליקס… פליקס עבדאללה פליקס פליקס".


*פורסם בעיתונים אל-קודס אל-ערבי וכול אל-ערב.

"אני שואל, אביבה, מה המוטיבציה שלך?" הוא אמר לה שוב, כאילו לא שמעה בפעם הראשונה, ולכן שאלה למה התכוון. היא התבוננה בו. שיער שחור שסופר בקביעות מדי שבועיים, היא הייתה בטוחה בכך. מכנסי ג'ינס שוודאי היו יקרים, אם כי לא ידעה עוד לפענח את סמלי המותגים. חולצה כמעט מכופתרת, שנלבשה כבר כמה פעמים מאז המגהץ.

"המוטיבציה שלי, אלעד, היא להשמיע את הקול שלי", היא אמרה, "אני רוצה שכולם יידעו שיש לי מה להגיד על הגיל שלנו, שיש לי מה להגיד על הרגע הזה שכולם עוזבים אותך, כי יש להם דברים בוערים יותר לעשות, ואת נשארת עם עצמך ועם מה שיש לך בפנים, אני רוצה שכולן יידעו שאין להן במה להתבייש, שזו בעצם ממלכה חדשה של נשים בלבד".

"מה זאת אומרת של נשים בלבד? זה לא היה כתוב בבריף שהעברת לנו". אלעד נראה אפילו יותר מגוחך כשניסה לרמוז שאולי היא מדברת שטויות.

"אתה יודע שנשים חיות יותר מגברים, כן? אנחנו חיים ביחד, אנחנו ואתם, מזדקנים, ואז אתם נהיים חולים, אנחנו מטפלות בכם כמה שנים, ואז אתם מתים, ואנחנו נשארות כאן, זקנות ובודדות, ואם יש לנו מזל, אז עם קצת כסף ובלי הרבה מחויבויות".

"זה נפלא, אני מזהה פה הרבה מסרים שנוכל לחזור עליהם, ואני אשמח אם תוכלי לשלוח לי בדיוק את המשפטים האלו במייל, שנהיה מיושרים על הניסוח. אנחנו רק צריכים לחשוב על השפה הגרפית שלנו. יש לנו קהל אנין, שלא מתאימים לו הצבעים הרגילים של ורוד פסטל וכחול הייטק".

"אלוהים, רק לא כחול הייטק. ורוד פסטל יכול לעבוד, אם יש לנו ירוק בהיר ולבן. תחשוב על שטיחים של איקאה. כל מה שעובד שם, יכול לעבוד בשבילנו. אני אהרוג אתכם אם אתם משתמשים אפילו פעם אחת באישה זקנה שמתבוננת מהחלון או מוסתרת מאחורי צעיף, או מצולמת מאחור בכל צורה שהיא. תרשום לעצמך בבריף הזה שלך: נשים מביטות למצלמה, נשים זקנות עם קמטים, עם ליפסטיק, בלי ליפסטיק, עם תספורות מגוחכות של זקנות שהשיער שלהן נשר ברובו. ואני. אני רוצה להיות במרכז של הרבה תמונות. ואני צריכה שתשלח אליי כמה צלמים, שיצלמו אותי בכמה סגנונות. ואני רוצה צלמים טובים, שמבינים משהו, לא החברים שלך מהאוניברסיטה".

"רשמתי לעצמי. זה לא יהיה זול".

"לא אכפת לי. תשלח לי הצעת מחיר ואני אאשר".

"נפלא, זה יהיה נפלא. נשאר לנו רק לקבוע יעד מספרי. אני אוהב לקבוע יעדים, כי אני אוהב שההצלחות שלי ברורות, ואף אחד לא צריך לחשוב אם זו הצלחה או לא הצלחה", אלעד היה מרוצה מעצמו על הנאום הקטן הזה, שיחסית לכמות המילים שהצליח להוציא מהפה ברצף היה ממש מגילת העצמאות.

"אלף איש. אני רוצה אלף איש באירוע שלי. שלוש פעמים. שלוש פעמים אלף איש. זה מספיק מספרי בשבילך?" היא צריכה להיות קצת יותר רכה אליו, היא ידעה את זה.

בתור "בהחלט", אלעד קם והושיט ידו ללחיצה.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #1:

את בת 70. שום דבר הוא לא כמו שהיה כשהיית צעירה. תודה לאל.

***

היא התבונה בתמונה של צ'יממנדה שהתחילה את כל העניין בשבילה. היא הדפיסה אותה מהאינסטגרם ותלתה על המקרר, כמו שהיו אומרים פעם לעשות בדיאטות. צ'יממנדה לא הייתה יפה במיוחד בתמונה הזאת. שמלה רחבה, בסגנון גלביה, בפסים ברוחב משתנה של ירוק, לבן וכחול, ונעלי עקב אדומות עם רצועות דקות ושחורות. שיער מסופר קצר, לא מוחלק, משקפי שמש גדולות וליפסטיק ורוד חיוור, שהתאים מאד לגון העור שלה. היא עמדה בשיכול רגליים מול המצלמה, החזיקה ביד תיק ערב שהיה כתוב עליו "We should all be feminists" ונדמה היה שהיא אומרת: אם כבר מפורסמת, אני יכולה לפחות ליהנות מזה.

התיק תפס את תשומת ליבה של אביבה. בכל שאר התמונות לא נראה שצ'יממנדה מפרסמת משהו. היא הסתכלה בפרטים של החשבון, וידעה שאת חשבון האינסטגרם של צ'יממנדה מנהלות האחייניות שלה. היא הכירה היטב את פרצי הצחקוק, המבוכות הקטנות, האהבה והגאווה שמלווים דברים שעושים עם אחיינים, וחשבה שהיא ידעה איך צ'יממנדה מרגישה בכל פעם שהיא מקבלת ואטסאפ מאחת האחייניות שלה, שדוחקת בה להצטלם באירוע שבו היא מופיעה באותו ערב, כדי שיהיה מה לעלות לאינסטה.

אבל התיק היה משהו אחר: התיק הזה, עם הכיתוב הזה, של שם של מאמר שצ'יממנדה כתבה, היה שיווק כמעט אגרסיבי, והיא תהתה למה היא השתמשה בו. היא חשבה שהתיק הוא בדיחה, הוא הזדמנות נוספת לומר: אני מפורסמת, אני לא צריכה להשתמש בטריקים זולים ולהצטלם עם התיק שעליו מופיע שם המאמר שלי. היא הרגישה שהיא מתפוצצת מקנאה על האטיטיוד הזה.

אביבה בעצמה הייתה מפורסמת, היא חשבה. לא בקרב הציבור הרחב, הציבור הרחב לא עניין אותה עד עכשיו. אביבה הבינה במה שהם מכנים שיווק, כי הייתה אחראית על הלקוחות במשרד האדריכלים שהיה לה ולזאב. זאב היה אדריכל יותר טוב ממנה. הייתה לו יכולת נבואית לדעת מראש איך ייראה כל דבר שבנו – בית, בניין או מבנה ציבור – רק מלראות את מפת האתר שעליו עתיד היה להיבנות הפרויקט, מלהסתכל על חומרים, מלצייר סקיצה של חמש דקות בדרך חזרה מפגישה ראשונית.

אביבה ידעה את מלאכת האדריכלות, מהשרטוט ועד הניהול הטרחני של הפרויקט, אבל היא לא הייתה נורא טובה בזה. לעומת זאת, היא ידעה להגיע לאנשים הנכונים וידעה מה לומר להם. הם היו זוג בראש משרד אדריכלים, וכולם ציפו מהם להיות אקסצנטריים, כך שאף פעם לא הייתה צריכה לעשות דברים איומים כדי להתחבב על האנשים הנכונים. להיפך, היא יכלה להפגין את מלוא האישיות שלה, ולנפנף באישיות המעט מרובעת של זאב, כל עוד אף אחד מהם לא חרג מגבולות הנהנתנות ופסע בשבילי המלנכוליה או ההיסוס.

עכשיו הכול אותו דבר, אבל אחרת. זאב מת. לא מזמן, פחות משנה. תאונת דרכים. במשרד היא לא רצתה להיות יותר. היא שכרה מנהלת מקצועית, תמרה, שלבשה שחור כנדרש, וניהלה את האדריכלים הצעירים יותר טוב ממה שזאב ניהל אי פעם. בלי שאר הרוח של אדם מבוגר. תמרה הייתה בת 45 בקושי. אבל היא תלמד לעגל את הפינות. את השיווק עשה מישהו אחר, היא לא יודעת מי. היא רק הייתה צריכה לבוא פעם בחודש לישיבת עדכון. היא שנאה את הפגישות האלו, והתעקשה שיתקיימו תמיד בבית שלהם. שלה. היא רצתה להיות צ'יממנדה.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #2:

את בת 70. יש לך עוד עשר שנים לחיות. תחשבי על הדבר שהכי רצית לעשות בין גיל 20 ל-30. תתחילי שם.

***

את הפגישה הבאה במטבח שלה פתח אלעד בלי הקדמות מקצועיות. מיד אחרי שהגישה לו קפה, ועוגיות ג'ינג'ר, שחיסל בצורה שיטתית, הוא הושיט יד לתיק הגב שלו. אביבה חשבה שתיק הגב מכוער ממש. הוא הוציא מחשב כסוף דקיק, ופתח אותו. על המסך הייתה תמונה של בניין אדום לבנים, ובקצהו משטח ארובות אדומות, שנראה כמו כתר. בניין בלונדון, בבירור. הבניין הפתיע אותה, היא לא ציפתה לראות בניינים במחשב של אלעד.

"מה אני רואה?" שאלה בחשדנות.

"זו תמונה שצילם QUR, אחד מצלמי האדריכלות הנחשבים באינסטגרם", הוא אמר בגאווה.

"לא ידעתי שיש קטגוריה כזאת", היא העירה ביובש.

"חשבתי על זה והגעתי למסקנה שצריך לחבר בין העבר שלך להווה שלך, זו תהיה דרך טובה להוסיף לך טראסט בדבר החדש שאת רוצה לעשות. אנחנו לא צריכים להגיד את זה במפורש, אבל חשבתי שיש קשר פְרֶשִי בין אדריכלות לאינסטגרם לצ'יממנדה הזאת שלך".

זו הייתה מחשבה עמוקה, ואביבה הופתעה לטובה. "נקודה טובה", היא אמרה, "תן לי לראות". היא גללה למטה את הצילומים של QUR, וראתה שיש לו באמת עין טובה לבניינים, והוא מצליח לתפוס אותם, היא עדיין לא ממש הבינה איך, גם במלוא תפארתם וגם לכל פרטיהם.

"פניתי אליו כבר", אמר אלעד בזמן שהמשיכה להתבונן בצילומים, "הוא נמצא בלונדון, וישמח לעשות לך יום צילומים בעיר. זה יעלה אלפיים פאונד. נוכל לייצר צילומים שיספיקו לחודשים הקרובים", הוא חיכה לתגובה.

"המחיר מקובל עליי. יש עוד אפשרות?" היא שאלה. היא ניהלה אנשים מספיק זמן לדעת שזו לא הייתה האופציה הכי טובה שהוא רצה להראות לה. השנייה תהיה הטובה ביותר. כשעבדה עם משרדי פרסום תמיד שאלה: זו האופציה הכי טובה, או שיש אפשרות טובה יותר? במקרים של אפשרות טובה יותר, הייתה נעמדת בתיאטרליות וקוראת: תודה על העבודה הקשה, אני באמת מעריכה את כל התהליך שעברתם, עכשיו אני רוצה בבקשה לראות את מה שאתם חושבים שהוא הכי טוב. הרבה פחות קל לספוג את התיאטרליות באחד על אחד.

אלעד משך אליו את המחשב הנייד, ועבר לטאב אחר, גם הוא היה פתוח על חשבון אינסטגרם, ובו תמונה של אישה בגילה, ערומה. "אמרת שאת רוצה לראות נשים זקנות, ויש טרנד כזה עכשיו, של נשים זקנות ערומות", הוא אמר. היא רק הרימה גבה. "זה בא עם האשטאג #realistheshit".

היא המשיכה לדפדף וראתה עוד ועוד נשים בנות ששים פלוס, ערומות. זה היה עירום אמנותי, כמובן, שתוכנן להיראות טבעי. הן ישבו על ספות, שכנראה באמת היו הספות בבתים שלהן. הן קראו ספרים. הן שיכלו רגליים על כורסאות גן. הן השקו עציצים, למען השם. הכול היה מאוד אותנטי, מלבד העובדה שהן לא לבשו בגדים. אביבה רצתה להקיא על המסך. "זה נורא", היא פסקה. "אף אחד לא צריך להצטלם ככה, לא צעירות ולא מבוגרות. תביא לי את הקור הזה. למה קוראים לו ככה, אגב?"

"אין לי מושג", אלעד אמר, וחייך חיוך ניצחון.

"אני חייבת לשאול אותך: מה אתה מעדיף?"

"את הראשון", אמר אלעד, ואביבה התבוננה בו בהערכה. "אני תמיד מראה קודם כל את מה שאני הכי אוהב".

"ולדעתך עדיף לי להצטלם בלונדון בקיץ או בסתיו?", היא השתהתה רגע והמשיכה, "אני חושבת שהאדומים והכתומים של הסתיו יכולים להתאים לכל המיתוג, מה אתה אומר?"

עכשיו הגיע תורו להתבונן בה בהערכה, כאילו היה מהדור הראשון של אנשים שיכלו לחשוב מחשבה מהסוג הזה. "רעיון מצוין", הוא אמר.

"רגע", היא קראה, חטפה ממנו את המחשב, והקישה Chimamanda Ngozi Adichi London. היא תהיה שם, בספטמבר. "תראה", היא סובבה לעברו את המחשב בלהט.

"אני מקווה שנוכל לסדר פגישה", הוא אמר בחיוך.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #3:

את בת 70. את רק תהיי פחות בריאה מעכשיו. ואז תמותי. אל תופתעי, תתכונני.

***

אחרי ההמראה, ואחרי העיתונים, היו לה בערך שלוש וחצי שעות לנסות ולכתוב את ראשי הפרקים להרצאה שלה.

"אני לא עד הסוף מבין מה בעצם את מוכרת", אמר אלעד בהססנות לא אופיינית. "אני יודע שאלו הרצאות, והן קשורות לגיל וליכולת לחיות אחרי שאנחנו הגברים מתים", הוא חייך חיוך של צעירים, "אבל מה בעצם את הולכת להגיד בהן?"

"אני לא לוחץ עלייך", הוא הוסיף כשראה שהיא מתמהמהת עם התגובה. "אני רק רוצה להתחיל לשלוח את ההרצאה שלך לכל מיני כנסים, שיהיה לי לאן להוביל את כל האנשים שיגיעו לאתר שלך, וכדי שנוכל להגיע לשלוש פעמים אלף".

מה היא הולכת להגיד? זה קל לרצות להיות צ'יממנדה אם מסתכלים בחשבון האינסטגרם שלה. היא זקופה. היא לבושה יפה. היא עשירה. אפילו בצילומים ברור שיש לה הדעות הנכונות. אבל היא כתבה ספרים. הרבה מהם. ועבים. אביבה ידעה, כי היא התאהבה בצ'יממנדה כשקראה את "אמריקנה" במועדון הקריאה. היו שם רק נשים זקנות כמוה במועדון הקריאה, והן כולן היו לבנות ועשירות ונשואות, בהווה או בעבר. הן חשבו שהמספרת מתעכבת על פרטים לא חשובים. הן חשבו שסיפור האהבה מרגש בצורה יוצאת מגדר הרגיל. אביבה שמרה את דעותיה לעצמה, והיא ידעה שמדובר ביכולת חד פעמית של סופרת לבנות חיים שלמים.

היא הכירה את היכולת הזאת מזאב. כשזאב תכנן בית, הוא ראה הכול. אביבה הייתה אחראית על החוברות שהיו מחלקים לקונים בדירה לדוגמה בבניינים שתכננו. לפני שהיא הייתה מתחילה לעבוד על חוברת, היא הייתה מזמינה לפגישה את זאב ואת כל צוות הגרפיקה. היא הייתה שואלת אותו שאלה טיפשית: "לאיזו מכולת הם יילכו?" או "נגיד שהם רוצים קרואסון בשתיים בלילה?". ואז הוא היה מסביר לכל הנוכחים בחדר שהאנשים האלו בחיים לא ירצו כלום בשתיים בלילה, כי הם ישנים, ואם הם רוצים משהו, יש מספיק אנשים שעובדים בשבילם כדי שיתחבטו בשאלה הזאת. אביבה הייתה בטוחה שצ'יממנדה יודעת לא רק אילו תחתונים איפמלו מעדיפה, אלא גם כמה בדיוק היא הייתה מוכנה לשלם תמורתם.

לאביבה היה כסף. והיא הייתה זקנה מספיק לדעת שכסף יכול לקנות הרבה מאוד דברים, כולל כמה דברים שאחרים נאלצים לעבוד קשה בשבילם. היא ידעה שהיא רק צריכה לנסח כמה אמירות כלליות, להוסיף להן כמה אמירות פרובוקטיביות, כדי שיהיה לבעלי הטורים על מה להתנשא, בעיקר לבעלות הטורים, היא תיקנה את עצמה, ולא חששה. כשהייתי צעירה, היא התחילה להקיש על המקלדת, הייתי בטוחה שאני וזאב זה לנצח. מתברר שזה היה נכון רק עבור אחד מאיתנו. היא עצרה לרגע. זה יצחיק אותן?

לסדר הרצאת ניסיון, היא כתבה במחברת שהוציאה מהתיק.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #5:

את בת 70. מגזינים נועדו לנשים שאכפת להן. את תתמקדי בעצמך.

***

ההצעה הראשונה הגיעה מהר משציפתה. סניף מקומי של מותג יוקרתי למכשירי כתיבה. היו להם עטים ומחברות ותיקים לנשים. הם ראו כמה עוקבים יש לה באינסטגרם, ראו את הפופולריות הגוברת של הפוסטים ובהם חלקי המניפסט שלה, ופנו אליה בפרטי. היא הפנתה אותם לאלעד.

זאב התעניין בעטים. פעם זה היה דבר. היה לו אוסף של עטים נובעים יוקרתיים. שיפר. קרוס. לקסון. היה לו גם כתב יפה. כשנסע לבד תמיד קנה לה משהו. פעמיים, בעצם. מתנה אחת לפני שנסע, שהיה משאיר לה במקומות שונים בבית. הוא לא בדיוק החביא אותן. אחת הייתה במגירה של הירקות במקרר. אחת על הכרית שלה. אחת במקום של המגבות לבריכה. הוא שם אותן במקומות שהוא ידע שתגיע אליהם. ועל כל אחת הייתה ברכה, כתובה בכתב היד היפה שלו. "אביב העמים", ככה הוא קרא לה. "אביב העמים, מאוד חשוב ללבוש צעיף כשקר", הוא כתב לה פעם. "אביב העמים, לא לשכוח להשקות", בפעם אחרת.

היא דחתה את ההצעה שאלעד השיג מהם.

***

הדירה ברחוב חיסין הייתה אחת הדירות היחידות שעיצב זאב בנפרד משאר הבניין. הוא אהב לתכנן את כל הפרויקט או להשאיר אותו לאחרים. אבל אביבה השנייה הייתה חברה טובה שלהם, והיה לה המון כסף. היא שירתה שנים ארוכות בתפקידים דיפלומטיים נוחים, שלא דרשו ממנה חשיפה אישית. ואחריהן, חזרה לדירה של ההורים שלה ברחוב חיסין, הרחיבה אותה, ואמרה לזאב: "תעשה לי טובה, תפטור אותי מזה. אני צריכה מקום לכל החפצים שלי." זאב יצר סלון במרכז הבית, בשתי מדרגות שקועות, ועל הקירות מסביב יצר מדפים, שעליהם יכלה להניח את כל המזכרות שלה. מכל קיר יצאו דלתות לחדרים נוספים, ולאורך כל הריבוע המרכזי היו ספות נמוכות, שאפשר היה לשבת עליהן בנוחות או לשכב, אם אביבה השנייה הייתה לבדה.

בזמן ההרצאה ישבו על הספות כעשרים נשים בגילים המתאימים. הן אכן צחקו כשהיא אמרה שלנצח עבד רק בשביל זאב. אחר כך הן התרגשו במקומות המתאימים. הן לא התרגשו במיוחד מההצעות של אביבה, ולא נראה היה שהן הולכות לספר על כך לחברות שלהן. ייתכן שהן מכירות אותי כבר הרבה שנים, ואין לי מה לחדש להן, חשבה אביבה. אלעד, שהלך אחרי הצלם שצילם את ההרצאה משתי מצלמות, אמר: "יש לי פה סינקים מעולים". היא חשבה שהיא יודעת מה זה סינקים.

ואז יעל ניגשה אליה ואמרה לה: "אני קוראת אדוקה של דף הפייסבוק שלך".

"תודה", אמרה אביבה.

"אני יודעת שאת חושבת: 'מה יש לקרוא שם?'", אמרה יעל והוסיפה, "אבל יש. ההרצאה שלך היום הייתה יפה, אבל אני מרגישה שהכתיבה שלך יותר מחודדת. אני חושבת שהיא מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת, ואני מרגישה שאת כמו מדריכה שלי".

אביבה לא הספיקה להגיב, ואלעד קפץ פתאום מאחוריהן ואמר: "סליחה שאני מתערב, אבל האם תהיי מוכנה להצטלם ולספר מה עשית בעקבות העצות של אביבה?"

"מי אתה?" שאלה יעל.

"סליחה," אמרה אביבה, "זה הבחור הצעיר שעוזר לי עם כל העניינים הדיגיטליים. קוראים לו אלעד".

"נעים מאוד", אמר אלעד, בדרכו היעילה והבזה-לנימוסים, ובכל זאת הגיש יד ללחיצה.

"נעים מאוד", אמרה יעל ולחצה את ידו. "אם זה בשביל אביבה, אז בטח".

אלעד לא בזבז שנייה נוספת. "אמיר, צלם פה רגע", הוא קרא לצלם, והוא כיוון את המצלמה לעברן. "ספרי לי מה את מרגישה בנוגע לעצות של אביבה". יעל פנתה למצלמה והתחילה לדבר, אבל אלעד קטע אותה ואמר בחדות "לא, לא, תסתכלי על אביבה".

"אמרתי שאני מרגישה כאילו את מדריכה אותי", יעל התחילה במבוכה, אבל המשיכה בטבעיות, "בגלל שאני אוהבת את העצות שלך, שהן מספיק כלליות כדי להתאים להרבה נשים שאני מכירה, ובכל זאת יש בהן פאנץ', שמחדד אותן אליי אישית, שמדי פעם עוזר לי לכוון את עצמי".

"את יכולה לתת דוגמה? הדבר האחרון שעשית בגלל עצה של אביבה".

"השבוע הלכתי לסופר, ועמדה שם בחורה צעירה, אולי בת ארבעים, והיא דיברה בטלפון עם העבודה, וביד אחת החזיקה את היד של הבת שלה הקטנה, וביד אחרת סלסלה עם מצרכים, ובהתחלה קינאתי בה. היא נראתה כל כך חשובה לכל כך הרבה אנשים. ואז נזכרתי באביבה, ונזכרתי כמה טוב לא להיות חשובה לאף אחד, ולהיות חופשיה", יעל צחקה, ואביבה צחקה איתה. אלעד סימן לצלם להרחיב את הפריים כדי שיראו את שתיהן.

***

מתוך הסטורי של אביבה שופמן

אביבה עומדת על במה קטנה במרכז התמונה. מאחוריה חלונות גדולים עם וילונות כחולים, וצינורות חשופים של מיזוג אוויר. בשני צדיה תלויים מסכים גדולים ועליהם מוקרנת השקופית:
לא רחוק היום…
מול הבמה יושבות קבוצות קטנות של נשים בנות 50 פלוס. הן יושבות בגבן למצלמה וניתן לראות שיער צבוע בשלל צבעים. הן יושבות על כיסאות אדומים, מול שולחנות עגולים מעץ, אוכלות ושותות.

אביבה אומרת: "אחרי שדיברתי בשעה האחרונה על ההווה שלכן, אני רוצה להסתכן ולהציע נבואה על העתיד שלכן: אתן תמותו". היא לוחצת על שלט המצגות  ומופיעה שקופית: "לא רחוק היום ואת תמותי." הקהל צוחק.

אביבה אומרת: "באמת, אני לא יודעת בדיוק מתי זה יקרה, אבל זה יקרה. יש פה נשים צעירות… רגע, מה אתן עושות פה? מה לכן ולהרצאה על זקנה, ילדות בנות חמישים שכמותכן? אני צריכה לבדוק את סידורי האבטחה במקום הזה. לא משנה, לענייננו. אם את בת נאמר 65 ומעלה, המוות שלך יותר קרוב מהנעורים שלך, יותר קרוב מרגעי האימהות הצעירה שלך, ויותר קרוב מהטיול ההוא לפריז עם שולה ואיציק לפני שלושים שנה. ובכל זאת, על מה אתן חושבות יותר? על מה שהיה".

הסטורי עובר לתמונת סטילס של אביבה עם קבוצה של נשים אחרי ההופעה. על התמונה כתוב באותיות ניאון: #טוקהאוס #זקנה.

***

"אלעדמוס, אני שומעת", אביבה אומרת לשפופרת, בזמן שהיא נועלת נעליים.

"זה לא עוזר לי שאת שומעת, אביבה, עוזר לי כשאת משתפת איתי פעולה".

"עכשיו יעזור לי אם אתה תשמע, אלעדמוס החמוד. לפני שנתיים הבעל שלי לא חזר הביתה יום אחד. זה יום שגם אני מתתי בו קצת, אתה מבין? הסטורי של אביבה שופמן יצטרך להסתדר בלעדיי היום. בערב ניפגש ואתה תצלם כמה שתרצה".

"אני מבין אותך", אמר אלעד ונשם עמוק, "ואני מצטער. אבל היום יש לך גם הרצאה גדולה".

"תזכיר לי שוב של מי היה הרעיון הזה לעשות את ההרצאה הגדולה ביום של האזכרה?"

"אני מאמין ששלך", אמר אלעד בחיוך.

"אתה צודק. זו הייתה איזו שטות שאמרתי ונשמעה כמו משהו שאומרת אביבה על הבמה: תהפכי את המוות לחלק מהחיים, או איזה חרא כזה, נכון?"

"נדמה לי. אני לא זוכר את הציטוט המדויק".

"זה לא בבריף שלך, אני מבינה".

"אביבה, אל תהיי כזאת".

"אלעדמוס, אתה נחמד. נתראה בערב".

כבר היה מאוחר, וזאב עוד לא חזר הביתה, אבל היא לא דאגה במיוחד. הוא יצא עם חברים שלו לחגוג יום הולדת של אחד מהם במסעדה ביפו. היא הניחה שהוא בטח החליט לחזור הביתה ברגל. היא כיבתה את האורות בבית, והשאירה לו את האור שנהג לכנות: האור למי שחוזר מאוחר — הוא תוכנן ככה שהוא מאיר את דלת הכניסה ואת המרחב הציבורי, אבל לא מפריע בחדרים. היא נשכבה במיטה בפיג'מה שלה ונרדמה לזמן מה, ואז העיר אותה צלצול בדלת. היא הרגישה את כל החלקים הפנימיים שלה שוקעים מטה אל הקבר, ובו בזמן קופצים החוצה, לחנוק את השליח. 

 

הם השקיפו מן הגבעה של הְרַדְצַ'אנִי אל הרחובות שגלשו ממנה לכמה כיוונים, נגלים לעיניהם מבעד לעצים שצמחו במורד ועמדו בשלכת אדומה-צהובה. היה זה יופי אוורירי נושא-אושר.

אחר-כך היא ראתה שהוא כבר לא מסתכל על הנוף אלא על נערה אמריקאית בחצאית ארוכה רחבה וסניקרס ששערה הבלונדי אסוף לפקעת נתונה ברשת. היא הפנתה את ראשה לכיוון אחר אבל חשבה על האמריקאית, והאושר לא בדיוק נעלם כי היופי האוורירי עוד היה שם, אבל עכשיו כבר התקיים במעין בועה נפרדת שלא היתה לה עוד כניסה אליה.

הם קרבו אל קתדרלת ויטוּס הקדוש והתבוננו בחזיתה. הוא סיפר לה על אדם שנסע לטיול מאורגן באירופה, ומכל ארץ שהגיע אליה שלח גלויה. בראשונה תיאר בפירוט את הדאוֹמוֹ של פירנצה והסן-פייטרו ברומא, בשנייה דיווח בקיצור על כנסיות הנוטר-דם והסן-שאפל בפריס, בשלישית הזכיר רק במשפט את קתדרלת קלן. ואחר-כך הופיעו בגלויותיו רק האותיות ABC. "מה זה ?ABC", שאלו אותו כשחזר.

Another Bloody Church" ", הוא ענה.

היא חייכה כדי שלא ייעלב וציינה לעצמה שזו הבדיחה הכי מפגרת ששמעה ממנו. הוא אמר: "אני אוהב כשאת מחייכת, מיידל'ה" וחיבק אותה, והיא סלחה לו על בהייתו באמריקאית והשעינה ראשה על כתפו. חודש קודם לכן בקולנוע בתל-אביב הקרינו פרסומת לבייגלך שהתחילה בשאלה: "מיידל'ה! מה עם הבייגל'ה?", ומאז ברגעי חיבה הוא קורא לה מיידל'ה. היא בת שלושים וחמש. הוא מבוגר ממנה בשבע שנים.

במקומות שלא כוסו פיח שחור בהקה קתדרלת ויטוס בשמש בצבעי דבש. גבעולי-אבן צמחו לגובה על-פני זכוכית החלונות, מסתיימים בפרחי-אבן שמילאו את הקשתות המתעגלות. 

היא הביטה במגדל הפעמונים שהתנשא מולם לגובה אדיר. בקומתו השלישית זהר בספרות זהובות על-גבי לוח שחור שעון. עיניה התרכזו בו. הספרות היו רומיות, ונקודות-זהב הפרידו בין ספרה לספרה לסימון חצאי השעות. מחוג-הזהב היה קצר ובקצהו חץ דמוי-לב. לא היה שם מחוג נוסף. למה רק מחוג אחד, שאלה את עצמה.

את התשובה מצאה בתפר בין הקומה השלישית לשנייה. שעון נוסף, הרבה פחות בולט מהראשון אם כי זהה לו בגודלו, היה קבוע שם. ללא עיגול-רקע, מחוברים ישירות אל קיר הקתדרלה, ריחפו שם הדקות.   I, II, III, IV  עבור ארבעת רבעי השעה, וביניהם, על קו-המעגל, נקודות-זהב, אחת לכל יחידה של חמש דקות. מחוג ארוך, שגם בסופו היה נעוץ לב, גמע פיסת דרך בין נקודה לנקודה אחרי רטט קצרצר.   

"תיראה" אמרה לו בהצביעה על השעונים, ממשיכה להביט בהם כמהופנטת.  "פיזרו את הזמן בין שני שעונים".

"כן", הוא אמר, ושאל: "לא נאחר, מיידל'ה? כבר עשרים לשתיים".

היה עליהם להיפגש לצהריים עם זוג החברים איתם הגיעו לכאן.

לפני שעזבו את שטח הקתדרלה הוא הלך לשירותים והיא חיכתה לו ברחבה. זוג עבר שם. לפתע הגבר התמוטט. גופו התחיל לפרכס. ראשו הקירח נחבט שוב ושוב באבני הרחבה הקשות, הצהובות. אשתו, נאה, לבושה בהידור, הורידה את מעילה הבהיר ודחפה אותו תחת ראשו. אנשים ניגשו והציעו עזרה, היא הנידה ראשה לשלילה, כנראה מורגלת היתה בדבר. ובכל זאת, כל-כך מותשות היו פניה.

"אפילפסיה, כנראה", הוא אמר כשחזר. היא אחזה בידו.

מסכנה, חשבה כשירדו מהגבעה. באו לטייל, ליהנות, ופתאום.    

בדרכם אל כיכר הסְטַרֶה-מֶסְטוֹ חצו את גשר קארל. הנהר היה כחול, זרוע הבזקי-שמש. בקצה הגשר הוא ניגש לרוכל לקנות להם מים מינרליים. היא הביטה אל הנהר וחשבה על השעונים. על כך שלא בגחמת-עיצוב סתמית הפרידו ביניהם. היתה שם כוונה…

"היי, ליידי", קרא מישהו מאחורי גבה. היא הסתובבה וראתה צוענייה צעירה שבזרועותיה תינוק עטוף שמיכה לא נקיה. בחצאיתה הרחבה, הארוכה, נאחז ילד כבן שמונה. פני הצוענייה היו יפות ומרושעות, ופני הילד מרושעות אף יותר. "דולר, גיב מי דולר", אמר הילד ודחף אליה את ידו. היא רצתה לפתוח את התיק ולתת לו משהו, אבל הוא עצמו נאחז כבר בתיקה ופניו היו מאיימות. היא חשבה על הדרכון והארנק והמצלמה שבתיק והביטה בתחינה בעיני האם שהחזירה לה מבט של עיקשות ודבקות במטרה.

"היי! היי!", הוא הגיח מאחור, שני בקבוקי מים מינרליים מציצים מתרמילו. הוא ניתק את ידי הילד מתיקה וגירש אותם משם.

 "תשתי", אמר לה, "תירגעי", ופתח לה בקבוק מים, "מטורפים לגמרי, אלה". היא שתתה מעט. אסירת תודה היתה, גם על שגירש אותם, וגם על כך שפתח לה את הבקבוק, כאילו אינה יכולה לעשות זאת בעצמה. אלה השעות, אמרה לעצמה. אלה הדברים החשובים. זה שהוא מסתכל באחרות, זה כלום, אלה הדקות. אינו בוגד בה. אלה רק מבטים. זה הלוח הזניח.

בכיכר הסטָרֶה-מֶסטוֹ הם אכלו צהריים במסעדה שמול בית-העירייה. לעירייה היה צמוד מגדל שבחזיתו גלגל-מזלות ענק ומעליו שעון אסטרונומי גדול אף יותר. תזוזה חלה בקרב הדמויות שהיו קבועות מימינו ומשמאלו של השעון האסטרונומי. השלד צלצל בפעמון שבידו, ושלוש הדמויות האחרות נענעו ראשם לשלילה. "זה המוות", אמר חברם, שהחזיק את מישלן פראג פתוח על השולחן. הוא הצביע על תמונה, בה ניתן היה לראות שביד ימינו מחזיק השלד פעמון, ובשמאלו – שעון חול. "והאחרים הם אוהבי החיים הטובים, שלא בא להם למות. הנה זה, המתיפייף עם המראה. וזה עם שַֹק הכסף. והשלישי, עם המנדולינה".

החלונות שמעל לשעון נפתחו, ושנים-עשר השליחים עברו בזה אחר זה מחלון לחלון.  

היא הרימה ראשה אל השמיים וראתה שנעשה מעונן.

תתעלמי משטויות, אמרה לעצמה, זה סתם הורס לך את היום. את הטיול. את החיים. מפל גרגרי החול בשעון של השלד, תזכרי אותו. בשביל הפרופורציות.

החברים סיפרו על הסיבוב שעשו בשדרות וצלאב, והם סיפרו על ביקורם בהְרַדְצַ'אני. חברם אמר שהקומפלקס המסובך של מצודת פראג היה ההשראה של קפקא לכתיבת "הטירה", ושלא נעים לו להודות, אבל הוא לא הצליח לגמור את הספר הזה. "זה בסדר", היא אמרה, "גם קפקא לא הצליח לגמור את הספר הזה". כולם צחקו. בן-זוגה נשק לה, הטביע בכתפה נעירת-חמור צוהלת, וסיפר גם לחבריהם את הבדיחה עם ה-ABC.

אחר-כך הם עלו אל ראש המגדל. הבניינים שכיתרו את הכיכר ניצבו על-גבי ארקדות ונראו מלמעלה שטוחים וקלילים כמו מגזרות נייר.

היא ציפתה בשמחה לקונצרט שבכנסיית ניקולאס הקדוש, הצחורה, הבארוקית, שאותה ראו מראש המגדל. היא הציצה במדריך שבידי חברם. תצלום הפּנים שלה היה מרהיב. קירות בוהקים מלובן היו מעוטרים פיתוחי זהב, אור זרם פנימה מבעד למחרוזת החלונות שבכיפת התקרה המצוירת.

אבל כשירדו מהמגדל, גשם חזק התחיל לרדת. הם נמלטו לתוך גלריה. תערוכה נפחתה שם זה עתה והיא היתה גדושה בסטודנטים. הצ'כיות הבהירות ארוכת הרגליים הצטופפו לפני כל תמונה, גזרותיהן דקיקות, שיערן ישר. סמוך למפתן עמדה סלסלה גבוהה מוארכת ובה עשרות מטריות נוטפות מים.

"עכשיו כל אחד יבחר לו מטריה, זה חופשי כאן" צחק חברם כשעמדו לצאת מהגלריה.

היא חייכה. גם בן-זוגה חייך, ואמר:

"עכשיו כל אחד יבחר לו צ'כית יפה. זה חופשי כאן".

חברם הבחין במבוכתה. חיפש מה לומר, ומִלמל: "אז 'הטירה' היא יצירה לא גמורה… כן, נכון בעצם, שכחתי".

היא התעכבה לפני שיצאה מהגלריה, כדי ללכוד בעיניה למשך דקה נוספת את קטע הכיכר הנשקף מחלון הגלריה, עם ענף עץ הדולב הנדחף לתוכו בחוצפה עליזה. הוליכה את מבטה לאורכם של פיתולי הקישוטים האדומים סביב חלונות הארמון הצהוב שמאחורי הדולב, כאילו יירגע הכאב, יתמוסס ויתפוגג באמצעות החלקת-המבט הזאת. היא חשבה: כמה יפה העיר הזאת. הארמונות, הגשרים, הכנסיות, הרחובות. תיהני ממנה. והוא… הוא אוהב אותי. הוא מגן עליי מפני צוענים. בנסיעות הוא נושא את המזוודות שלנו, אחת בכל יד, מרים אותן מעלה-מטה ומחייך אליי לסמן לי שלא כבד לו. הוא בריא. לא צונח פתאום, מפרפר, ראשו נחבט אל אבני הרחוב. אני אוהבת אותו. זה מה שחשוב.

כל השאר, אלה רק הדקוֹת. אבקת נקודות-זהב על קיר קתדרלה.

בדרכם אל המאלָה סְטראנָה הפך הגשם לטפטוף דק, עד שפסק.

הם הגיעו אל כנסיית ניקולאס הקדוש – חרוט עגול, רחב, ענקי, לבן, עם כיפה ירוקה לראשו. צמוד אליה, גבוה וצר, ניצב מגדל הפעמונים.

"זה יפהפה", היא אמרה. "תראה כמה שהיא… הדורה. "ואתה יודע, מוצארט ניגן על העוגב שתיכף נשמע".  

הוא חיבק את כתפיה ונשק לה.

אני חייבת, חשבה. אני חייבת להגיד לו.

"למה לך צ'כית יפה?", שאלה. "הרי  אני – כאן".

"כן", הוא אמר. "אבל אני לא יכול להשוות אותך לצ'כית בת עשרים".

היא השפילה את ראשה. כשהרימה אותו, הכנסייה היתה מגושמת וכבדה כמו פּילה לבנה.  

"בואי", הוא אמר. "הקונצרט תיכף מתחיל. חייבים להיכנס כבר לכנסייה הזאת, השד יודע איך קוראים לה. איך, באמת? את טובה בדברים האלה, מיידל'ה".

"מה זה כבר משנה", אמרה. "מה זה חשוב. Another bloody church".

 

 זקני הכפר אינם זוכרים מקרה דומה לזה שהתרחש בשבועות האחרונים. חיי השגרה נעצרו, השאלות הצטברו. השכונה התמלאה בזרים. מכוניות מכל הצבעים והסוגים נהרו לכפר, ועל גגותיהן צלחות גדולות. כולם שואלים, מה קרה? האם זו מלחמה חדשה? הילדים אומרים שהצלחות האלה הן אנטנות טלוויזיה, שמעבירות את התמונות מכאן ישירות אל כל הטלוויזיות, אפילו באמריקה. הדיבורים האלה לא משכנעים. תמו ימי הנפלאות. הילדים אינם כמו שהיינו אנו בזמנו. "אוכל, מרעה ושכל מועט", אמר זקן אחד בכאב, והוסיף: "בגילם אמנם שקלנו חצי ממשקלם היום, אבל השכל שלנו היה גדול יותר".

רובם היו מודאגים: "מה זו המתקפה הזאת על השכונה? מצאו מרגל? כולה תביעה נגד ריח קטלני ממכלאת החזירים…"

הגיעו עשרות גברים, נושאים עמם מצלמות גדולות וקטנות, וסביבם מתרוצצות צעירות ובידיהן מכשירים שונים.

המכולת השכונתית מכרה ביום אחד מה שלא היתה מוכרת בדרך כלל במשך שבוע ויותר. למרות שהבירה נמנית עם המשקאות האסורים, הרי הביקוש הגובר לה מצד הזרים וההתמרמרות על כך שאין להשיג אותה בחנות השכונתית אילצו את בעל המכולת לרכוש כמה ארגזים מן המשקה הארור, לאחר שביקש פעמים רבות מחילה מאלוהיו, ולמכור את הבקבוקים אחד אחד לדלי האמונה ברווח נאה ביותר, כשהוא מגנה אותם בלבו בעודו מקבל את דמי המשקה שאללה אסר. אף על פי שכמה מהתושבים החרימו את חנותו בגלל הדברים האסורים, הרי המכירות הוכפלו פי כמה, והרווח בשבוע אחד היה גדול מאשר בשנה שלמה. הבעיה תיפטר על ידי פתווה, פסק דין הלכתי של שייח' השכונה, לאחר שתסתיים בעיית ריח החזירים והמהומה שהתעוררה בעקבותיה. למרות הריח, שהיה באמת קשה, בייחוד בשעות הלילה, קיווה בעל המכולת שהמצב לא ישתנה. הוא העדיף לשתוק. אבל הסוד שחנווני השכונה הסתיר הוא שכמה מצעירי הכפר החלו לקנות בירה במכולת שלו במקום ללכת לעיר הסמוכה, ולהסתיר אותה במעמקי השקיות כדי לשתות אותה בשולי הכפר, הרחק מעין משגיח או מבוגר. לא השתלם לו לגלות את הסוד. הפילוסופיה שלו היתה שלכל אדם יש חשבון משלו אצל אלוהיו, ולא אצל בעל המכולת.

בעל המאפייה התפלל לאלוהיו שהסיפור יימשך עוד שנה שלמה כך שיוכל לכסות את חובו ההולך ותופח בגלל ציוד המאפייה החדש. הוא החל להכין כמויות גדולות יותר של מאפה המנאקיש ממולא בזעתר ובגבינה, ואם ילדיו סייעה לו להכין גם פיצות עם גבינה צהובה ועגבניות. הוא הודה לריבונו אלף פעמים על השפע המתעצם, ולולא הבושה היה מודה גם לשלטונות אשר העניקו רישיון לחוות החזירים על הקרקע שהופקעה בשולי הכפר.

פניו של בעל דוכן הפלאפל, שהעלה את המחירים כאילו היה ממוקם על הרחוב הראשי, נהרו. הוא קיווה בלבו שמכלאת החזירים תישאר במקומה עד שישתפר מצב החשבון שלו בבנק והוא יוכל לחתן את בנו הבכור.

אפילו בעל בית הקפה החל למכור את הקפה לעיתונאים ולמבקרים מן המוסדות והאגודות של צער בעלי חיים בכוסות פלסטיק קטנות ב"שני שקל. חינם". אחר כך העלה את המחיר לשלושה שקלים, משום שהבין שזו הזדמנות שלא תשוב, אבל שאל את עצמו מה הקשר בין צער בעלי חיים ובין אנשי השכונה לבין ריחות החזירים ולא מצא קשר, לכן ביקש מחילה מאלוהיו מפחד הלא נודע.

אבל האמת צריכה להיאמר: איש מהם לא היסס להשתתף במחאה על הקמת דיר החזירים על אדמת הכפר שהופקעה. בעל המכולת פסק באומרו ש"ביזנס זה ביזנס"; אבל רוב בני הכפר לא הבינו למה הכוונה במילה "ביזנס". נפוצו פירושים מנוגדים והמוזר שבהם היה שביזנס הוא צירוף של שתי מילים: "בז ונס, כלומר ציצים ונשים" [1]ומקורו בנערות המתרוצצות בין צלמי הטלוויזיה, כמעט חשופות חזה, שדיהן הרוטטים מבעד לגופיות הטריקו הקלות צדים את המבטים, והן שותות בירה כמו הגברים. זה היה חלק ממאפייני המהומה שהתעוררה בגלל ריח החזירים.

הזקנים אמרו שהאירועים המתרחשים, נהירת האישים, בעלי המשרות, העיתונאים ואנשי האגודות וההיצמדות למכשירי הרדיו כדי לא להחמיץ אף מהדורת חדשות, מזכירים להם את ההפיכות הצבאיות הערביות, שבמהלכן הופסקו השידורים כדי שאחד הקצינים יעלה לשידור ויקריא את ההודעה הצבאית הראשונה בשם מועצת ההפיכה. לא חולף חודש והנה השידורים מכריזים על הפיכה צבאית חדשה ועל מועצת הפיכה חדשה. הערבי החל לדמיין שבכל פעם שיש תקלה או שתיקה לכמה שניות ברצף השידורים זהו אות וסימן להודעה על הפיכה צבאית חדשה, ונהג לקרב את אוזניו לרדיו כדי לא להחמיץ את החדשות על ההפיכה החדשה, פרטיה ושמות הגנרלים החדשים. המאפיין היחיד שנותר בזיכרון מן ההפיכות הצבאיות הערביות היה שמות הגנרלים שהרכיבו את מועצת המהפכה החדשה במקום הגנרלים הבוגדים הקודמים. אבי, ירחם עליו אללה, היה אומר בלעג: "כמה רבים הגנרלים אצל הערבים… ככל שעולה מספרם, כך מחמיר אובדננו. ריבוי ההודעות הצבאיות מטעה את המאזין לחשוב שהם עסוקים במלחמות נגד אויבי המולדת, כנראה האזרח החל להבין את טקטיקות המלחמה טוב יותר מן הגנרל הגדול ביותר". היום, כשאני נזכר בדבריו ומהרהר בתבוסות הערבים בזירות הצבאית, החברתית, המדינית, המדעית והמוסרית, אני יודע בדיוק למה התכוון, או ליתר דיוק, מה הרגיש.

ההפיכות הביאו עמן רק ראשי מדינה נצחיים שהגבירו את עוני העם ופיתחו מנגנוני ביטחון ודיכוי לצד שירים לאומניים המפארים את הישגיהם שהיו ידועים רק לזמרים, לכותבי המילים ולמלחינים, עד כדי כך שהיו שחשבו שהזמרות היפהפיות בעלות הגב החשוף למחצה, המעורר את התלהבות הצעירים, הן ההישג הגאוני של ההפיכות הצבאיות בתחום פיתוח האמנות.

אולם האירוע הזה בכפר היה הפיכה מסוג אחר. ללא צבא, ללא גנרלים, אלא אם נתייחס למנהיגי המפלגות שנהרו לכפר השכוח למחצה כאל גנרלים פוליטיים.

אכן, זו היתה הפיכה שהעסיקה את הכפר ואת העולם כולו. העיתונות מלאה בחדשות ובכתבות, והעיתונאים מן הטלוויזיות ומרשתות הרדיו, שליחי העיתונות הערבית והעברית והזרה התחרו ביניהם על סיקור האירוע, אף על פי שמדובר בקומץ ערבים מקומיים מכפר נידח בארץ ששמה היה פלסטין ונהיה ישראל, אשר לא היו מסוגלים לסבול עוד את ריח החזירים העולה בעוצמה מן הדיר הסמוך לכפר וממוקם על אדמות התושבים המופקעות.

האם משום שאנו ערבים נרמסות תמיד זכויותינו?

השאלה הזו הדהדה בחלל הכפר, וכמו תמיד, השלטונות הכחישו קשר לאומי לנושא של הקמת דיר החזירים על אדמות הכפר שהופקעו לטובת הכלל. דובר ממשלתי אמר ש"אין קשר בין הצעת החוק למניעת פעילויות של ערבים לציון זכר הנכבה לבין זכותם למחות על בעיית ריחות שהממשלה פועלת לפתרונה עשרים וארבע שעות ביממה בעזרת צוותים מקצועיים, ואפילו אם תאשר הכנסת את ביטול מעמדה של הערבית כשפה שנייה, על פי החוק המוגש לכנסת, עדיין זכותם של התושבים להניף כרזות בערבית, ועל כך לא תהיה ענישה על פי חוק משום שישראל היא מדינה דמוקרטית".

את ההצהרה החשובה הזו העבירו כל אמצעי התקשורת, והיא עוררה את זעמם של המתנחלים, משום שהוכיחה שהממשלה דואגת לדרישותיהם של הערבים יותר מאשר לדרישותיהם להרחבת הבנייה בהתנחלויות.

הרדיו המקומי שלח כתב קבוע לסקר את האירוע הבלתי רגיל. הוא פרסם דיווחים ופרשנויות מדי שעה לערך, לגבי הסכנה המגולמת בריחות והצורך להעביר את התושבים למקום בטוח כדי שלא יינזקו ולהטיל מגבלה על מספר החזירים שמותר לגדל בדיר כך שיהיה אפשר לשלוט בעוצמת הריחות העולים ממנו וכדי שלא יעברו על הסטנדרטים האקולוגיים שבריאותו של האדם מסוגלת לשאת, לפי קני המידה של המשרד לאיכות הסביבה. אחד ממנהיגי המחאה בכפר שאל אם קני המידה של המשרד זהים לגבי כל בני האדם החיים במדינה, ואם המונח בני אדם כולל את הערבים במקרה הזה, דבר המהווה התקדמות לעומת תיאורו של מנהיג קודם שהתייחס אליהם כאל "חיות על שתיים", או שמא הפתרון יהיה להעביר את התושבים הערבים לכפר אחר ולהרחיב את הדיר מאחר שהביקוש לבשר החזירים שלו גובר, בייחוד לאחר העלייה הרוסית אשר הביאה מיליון בני אדם חדשים, ודירי החזירים הפכו למקור חשוב בתקציב המדינה שאין לזלזל בו.

אחד המאזינים שאל באמצעות הטלפון מדוע לא יועבר הדיר למקום בלתי מיושב במקום לעסוק במציאת פתרונות שאינם מצליחים לפתור את הבעיה, ואם העברת התושבים הערבים מותרת והעברת החזירים אינה מותרת, או שמא משום שאנו ערבים זכויותינו נרמסות תמיד במדינה הזו, ואפילו לחזירים יש חשיבות רבה יותר מאיתנו… גרשו את החזירים…

ו… השידור נקטע ובמקומו בקע שיר לאומני של הזמרת הלאומית הגדולה היפאא והבי:

"הנה הפצע, לקלק את הפצע, הברא אותו בלשונך

כשנישקת אותו נעלם, כאילו היה ואיננו"

כביטוי למצב הקשה בשכונה אפופת ריח החזירים הקטלני, לא אפשרו לתושב ההוא להביע את דעתו במלואה, משום שמנהל התחנה הורה להפסיק את השידור. הוא הוציא הוראה שלפיה שיחות בנושא המדיני החמור הזה חייבות בצנזורה לפני שידורן, כדי שלא יפרוץ משבר ביחסים עם השלטונות, משום שבעלי החוות יהודים והדברים עלולים להתפרש כאילו זו דרישה לגרש את בעלי החוות היהודים מן האזור ולא את החזירים, והעברת הדיר למקום ריק מתושבים תתפרש כהתנגדות למשטר הדמוקרטי המבטיח את חירותו של כל תושב לבחור את עיסוקו, ללא הבדל דת או לאום. ואוי לנו מהעמדה הגזענית הזאת, כי אז ייאמר שהערבים מתנגדים לדור בשכנות ליהודים… זה יהווה תירוץ לסירובם של הרבנים להשכיר בתים ליהודים בצפת, ירושלים, חיפה, טבריה, נצרת עלית, כרמיאל ושאר הערים בישראל.

אתרי האינטרנט עקבו במצלמותיהם אחר המתרחש. המתח היה רב.

קיצורו של דבר…

הסיפור החל בעתירה לבית המשפט בשמם של יותר ממאה בעלי בתים נגד הבעלים של חוות החזירים שהוקמה בשולי הכפר, על אדמות שהופקעו, באמתלה של הקמת פרויקטים חיוניים לתושבים. השלטונות השכירו את האדמה למשקיעים יהודים כדי שיקימו דירי חזירים הרחק מן הערים והכפרים היהודיים, במקום להקים בית ספר על פי התכנון המקורי, שהכינה הרשות המקומית טרם הפקעת האדמה. האוויר החל נושא אליהם ריח עז שאילץ אותם להגיף את חלונות הבתים ביום ובלילה ולסבול את חום הקיץ הקטלני. הבעיה היתה שאת הרישיון הנפיק משרד הפנים שבראשו עמד יהודי דתי שמאמין שגידול חזירים ואכילת בשרם הוא עבירה על מצוות התורה וזיהום האדמה הקדושה במה שמרגיז את האלוהים מונע גשמים, גורם לשריפות במדינה, מגביר את התפשטות המחלות הקטלניות, מכביר את אסונות הטבע הבלתי רגילים ואף גורם לנשים ללדת נקבות במקום זכרים, כפי שאומרים בידיעה ובאמונה הרבנים ארוכי הזקן והפאות, שאלוהים אינו מסרב לבקשותיהם והם מקור סמכות מקובל על רבים מן התושבים… אבל החוק איננו הרכוש של אמונתם, ומאחר שהדירים הוקמו על אדמות המדינה שנגאלו מן הגויים או "הג'וקים המסוממים", כפי שתיאר אותם ראש המטה הכללי של הצבא לשעבר, הרי אין זה מזיק להקים דירי חזירים באזורים שבהם גרים הג'וקים, במקום שהמקומות ייוותרו בידיהם, דבר שעלול להביא לאסון גדול יותר בשל פגיעה בגאולת הארץ המובטחת בשלמותה כרצון האל. החשוב הוא שבשר החזירים הפך למבוקש ביותר גם בשווקים היהודיים, בייחוד לאחר העלייה הגדולה מרוסיה, וידוע שהדבר יבטיח להם מתנות ותקציבים שופעים ומיוחדים כדי שמפלגותיהם לא יגרמו משבר ממשלתי עם הממשלה החילונית, ובכך ימשיכו לתמוך בהישרדותה.

אחד מבני הכפר המוכה בריחות החווה טען בבית המשפט שאיבד עשרה קילוגרמים שלמים ממשקלו במשך חודש אחד בגלל הריח המטונף, ושבדיקה רפואית גילתה אצלו אנמיה, והוא משוכנע שהסיבה לכך היא הריח הנורא המגיע מחוות החזירים, וששאר תושבי הכפר סובלים מבעיות בריאות שונות בגלל הריחות הקשים שהם נושמים יחד עם האוויר ביום ובלילה.

היה מי שטען כי ארוסתו החזירה לו את טבעת האירוסין ואת צמידי הזהב ואת כל המתנות משום שהיא מסרבת לגור בבית שבנה בכפר המוכה בריחות החווה, וכי על בעל הדיר לפצות אותו על סך הוצאותיו בתקופת האירוסין, הכוללות ארוחות במסעדות, טיולים בטבע עם ארוסתו ושכירת חדרים בבתי מלון לחצאי ימים, לתנומת צהריים קלה שנזקק לה לאחר הארוחה הדשנה במסעדה…

אישה מן השכונה הנפגעת טענה שבעלה החל לישון בחיפה אצל אהובה יהודייה שהכיר, והוא משוטט ברחובות חיפה במנוסתו מן הריח הבלתי נסבל, והיא דורשת מבעל הדיר לפצות אותה במזומן על בעלה ובגין ההוצאות למציאת בעל אחר וחיי נישואים חדשים.

בישיבות בית המשפט פרצו מריבות שהיו עלולות להפוך לתגרות ידיים אלמלא התערבה המשטרה והשיבה את הסדר על כנו. כמה מן הערבים הואשמו בהסתה גזענית, ונעצרו לצורך העמדתם לדין. פעולות המחאה של תושבי הכפר גרמו לחרם יהודי, העבודה במסעדות החומוס והפול ובדוכני הפלאפל והשווארמה פחתה והלכה. ובגלל האיסור על הצילום באולם המשפט, על פי החוק, הפסידו הצופים סרט שהיה ראוי לקבל פרס אוסקר לסרט תיעודי… או להסתפק בפרס דגל הזהב בפסטיבל קאן.

ההמולה שנלוותה לסכסוך הזה היתה בגדר הלא ייאמן. רבים טענו שהפחד הגדול הוא ששפעת החזירים בעולם תתחדש מן המקום הזה בדיוק, לאחר שבעולם שכך טירוף הפחד מן המחלה החזירית הזאת, ושתושבי השכונה הזו יהיו הקורבנות הראשונים של התחדשות המגפה הרצחנית.

שירו של שעבולא[2] על הריגת החזירים הפך להמנון יומי של אנשי הרובע ונוגן ברמקולים של הבתים יומם וליל:

על אסונותינו נוסף אסון

והמצב כנראה רע

כאילו היתה חסרה

רק שפעת החזירים.

העיתונות המודפסת פיגרה כהרגלה בדיווח על פרטי ההתרחשויות המעניינות במהלך המשפט ועל פרטים אישיים שהעלו הקובלים בפני השופטים בנוגע לבעל הדיר המזלזל בבריאותם. מה שפרסמה היה ידוע זה מכבר, והאנשים חדלו לדבר על כך במפגשים הליליים.

האתר הידוע "אלעלקה" [עלוקה] הקדים את כולם ופרסם מאות תמונות של אנשי השכונה ושל בעל הדיר ואפילו תמונות שבהן נראו החזירים וכיצד רוחצים אותם במים מדי יום כדי למנוע את הריחות המזיקים. כמו כן, פורסם ראיון מצולם עם בעל הדיר, שבו הודה כי הבעיה נעוצה בחזיר אחד שגדל מאוד ונעשה פראי ומרושע, וההתקרבות אליו מסכנת את העובדים ולכן נגרמת טרדה זמנית זו אצל מקצת מן התושבים. הוא טען כי העותרים נגדו ונגד חוות החזירים שברשותו רחוקים מהאמת, משום שהבעיה תלויה במשרד לאיכות הסביבה, המסרב להקצות תקציב לסילוק החזיר הפראי לבית המטבחיים, וכי עליהם להחליף את התביעה נגדו בתביעה נגד החזיר שבעטיו נגרמו כל הבעיות… גם נגד המשרד אשר אינו מתעניין יותר מדי באיכות הסביבה של המגזר הערבי, דבר המהווה אפליה גזענית ברורה כשמש, והוא כיהודי בעל חווה באזור ערבי, וכאדם הלוחם למען השלום, מאשר שאכן יש אפליה – בתחום הזה בלבד.

בתגובות הקוראים הנפוצות בדרך כלל באתר "אלעלקה" התעניינו המגיבים, שגילם הצעיר ניכר בתגובותיהם, בדיבורים על הצעירות והזמרות כלילות היופי, החליפו דברי אהבים ורמזים על מקום מושבם בזמנים מסוימים בשפה המזכירה צופן צבאי. תופעה זו הדאיגה את מנגנוני הביטחון בשל הסכנה שסודות מדינה יודלפו אל האויבים מבחוץ בלשון הסתרים שפיתחו המתבגרים. מקצת התגובות היו שאלות כמו: האם מירה לובשת את חצאית הטפטה הקצרה המשגעת את השכל? או, מה סוג הביקיני שבו תופיע הצעירה מונירה על חוף הים, והאם תהיה לבדה או תחת פיקוח צבאי של אמה ודודותיה מצד האב והאם? והאם סבתך, הו בעלת השיער השחור, היא חדת ראייה או שנצליח להסתתר מפניה מאחורי עץ התאנה בגן של השכנה?

וצעיר שאל את הנערה ששמה מתחיל באות פ"א אם קיבלה את תמונתו היפה בפייסבוק ומדוע אינפרנדה אותו כך בפתאומיות.  

ומוכה אהבה אחד אמר ליפהפייה אחת שהחזייה משחיתה את תמונתה היפה, והביע רצון עז שתשלח לו תמונה חדשה ללא הסמרטוט המגוחך הזה על החזה.

מספר התגובות על הנושא המדאיג הזה הגיע ליותר משמונים. אבל רוב הכותבים לא הזכירו את בעיית ריח החזירים בשכונה, למעט שניים. האחד ביקש מחילה מאללה הגדול והכול יכול, ודרש טיהור אתני של החזירים, כמו שעשו במצרים. הכותב השני טען בערבית דלה שמי שאומר דברים בנוסח טיהור אתני של החזירים הוא פחדן, ושאילו היה מציין את שמו האמיתי בתגובתו היה מסתבך בבית המשפט הבינלאומי לזכויות אדם בהאג, משום שלאמיתו של דבר הוא משתמש בתירוץ החזירים כדי להסוות את שנאתו ליהודים ואת רצונו לחסלם!

עיתונאי כועס כתב במאמרו השבועי שהוא שלח כמה תגובות רציניות על הידיעה והתמונות לאתר "אלעלקה" אבל האתר פרסם רק את התגובות הלא רציניות, אלה שאין להן קשר לנושא המעניין והמדאיג מבחינת כל תושבי הכפר.

נניח לאוהבים להגיב על בעיית החזירים, ונזכיר שמה שאמר בעל החווה, שהבעיה נובעת מחזיר אחד, משך את תשומת לבם של אמצעי התקשורת המקומיים והעולמיים, והם שאלו מדוע לא נפטרים מן החזיר באמצעות סיוע ממשלתי, ואם היה צורך בכל המהומה הזו בגלל חזיר אחד פראי בעל ריח נורא, הגורם לאסון סביבתי, כפי שטוען בעל החווה, והכי חשוב, יוצר מהומה ערבית בכך שהדמוקרטיה של המדינה נחשפת כמפוקפקת או כמפלה, ליהודים יש את רוב רובה ולערבים רק שאריות.

אחד התושבים הערבים הציע בלהט לפתור את הבעיה באמצעות ירי בראש החזיר! הוא כמעט הסתבך משפטית, משום שאיימו להעמידו לדין בגין הסתה לרצח ולשון הרע נגד חזירים, ואולי גם זמם בכך לרצוח את בעל הדיר, וזה כבר נחשב לפגיעה בביטחון ולפעולת טרור לאומנית המעמידה בסכנה את ביטחון המדינה. בעל פתרון הירי מיהר לפרסם התנצלות רשמית בשלושה עיתונים, על פני עמוד שלם, ושילם תמורתם שכר עבודה של חודש וחצי, בתוך כך שהוא מודיע שאין ברשותו נשק, ושהצעתו היתה בגדר טמטום מוחלט מצדו. הוא מתנצל בפני החזיר הענק ובפני שאר בני גזעו, "ובמיוחד חברי האגודות של צער בעלי חיים", כפי שנאמר בהתנצלות שנוסחה בצורה מוטעית ומעוררת צחוק. למזלו הטוב לא הבינו את המשפט כפי שנוסח בטעות בערבית. והוא רוצה להרגיע את בעלי החוות היהודים ואת אגודות צער בעלי חיים כי הוא אינו משתייך לשום ארגון טרור או ארגון אנטישמי, וכי הוא אדם שוחר שלום, ויתר על כן, הוא מוכן לתרום גם יום עבודה שלם בהתנדבות לניקוי הדיר, כביטוי לחרטתו ולהסתייגותו ממה שאמר ברגע של אובדן צלילות. אבל פעילי מפלגות אחדים ראו בנכונותו להתנדב מעין מתן שירות צבאי למדינת הכיבוש, והוא התנצל גם בפניהם, והודיע שהוא נגד כל צורה של התנדבות, ויילחם לאללה בהתנדבות ובמתנדבים.

יש ידיעות שלא אומתו עדיין ולפיהן שירותי הביטחון חוקרים אם למסיתים לרצח החזיר בירי או בדרכים אחרות היו קשרים עם חיזבאללה, חמאס או ארגונים קיצוניים אחרים…

בעל החווה, בהתאם להוראותיהן ולהנחיותיהן של אגודות צער בעלי חיים, המתנגדות לשימוש באלימות נגד היצורים השלווים וחסרי הדעת הנחשבים משאב כלכלי ומזון לרוב חברי החברה, החליט לפרסם הודעה על פרס גדול למי שיצליח לשכנע את החזיר הענק והפראי בדרכים אנושיות, ללא כפייה או אלימות, לעזוב את הדיר מרצונו החופשי כדי להיפטר מריחותיו הקטלניים.

תושב ערבי לחש באוזני אחד מחבריו, כשהוא מביט סביב מחשש האוזניים המצותתות לכל מה שאומרים הערבים: "זה לא מעניין אותם, בייחוד כאשר הבעיה היא ירי על ערבים או הרס בתים של ערבים, אבל להיפטר מחזיר אחד או מכל דיר החזירים שהורג אותנו בריחו זו בעיה ביטחונית בינלאומית, משום שבעל הדיר הוא יהודי ומי שניזוק הם ערבים".

הפרס שהציע בעל החווה לא עלה על מחירו של חזיר שחוט אחד בדיר שלו, המלא בעשרות אלפי ראשים. ההצעה הפכה לשיח בחברה, והדיון הגיע לכנסת. הצירים הערבים צעקו וקראו לחרם, ותיארו את רישוי הדיר המסוכן בשכנות לכפר ערבי כגזענות וכאפליה שערורייתית. הם תקפו את הדובר מטעם הממשלה בגלל תירוציו המגוחכים שהדיר מספק מקומות עבודה לפועלים ערבים. הם אמרו לו, "בוא אדוני, תעמוד אך שעה אחת ברחובות הכפר הנפגע. האם תסבול את הריחות המבאישים? תמצא לנו פועל יהודי אחד שיקבל את עבודת הפרך הזו הפוגעת בבריאות". אחד הצירים שאל אותו: "כיצד אתה יכול להסביר את העדפת ממשלתך הגזענית להקים חוות חזירים במקום בית ספר, שהכפר זקוק לו בדחיפות? והרי האדמה במקור היתה מיועדת לשם כך". את זאת ראה הדובר כהסתה נגד היהודים בעלי חוות החזירים. הנציגים הערבים הוצאו מן המושב, והדיון הופל ברוב קולות הקואליציה וגם בתמיכת האופוזיציה בעמדה הלאומית.

בעיית הריחות החזיריים העפילה אל ראש מהדורות החדשות, אפילו לפני השערוריות הכספיות והמיניות של מנהיגי המדינה, וזה פגם בחשיפה של מה שמושחת יותר. סיפור החזירים הקדים את החדשות על שיחות השלום בין הפלסטינים לישראל וקשייהן ועל האפשרות להכריז על מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי. הוא הקדים את הידיעות על הסכנה הגרעינית האיראנית ועל המאמצים הבינלאומיים למנוע מאיראן ליצר נשק גרעיני. יותר מזה, הכפר כמעט שכח את המתרחש בסוריה, את מעשי הטבח שמבצע המשטר באזרחים. אחד ממנהיגי המפלגות הוטבע ברוק שעבר כל גבול, ואמר שמה שקורה בסוריה הוא קנוניה ציונית אימפריאליסטית שאינה שונה מן המזימה להקים דיר ליד הכפר. הוא גורש בבושת פנים. פרשן ערוץ הטלוויזיה ארבע וחצי בישראל אמר שבעיית החזיר ותושבי השכונה המתלוננים על ריחותיו דומה למצב הערבים מול איראן אילו היה בידיה נשק גרעיני, ושהלחץ הישראלי הסודי לבצע פעולה צבאית שתשמיד את המתקנים הגרעיניים האיראניים הוא בראש ובראשונה לתועלת הערבים עצמם, ושעליהם ללמוד מן הבעיה הסביבתית הקטלנית שנגרמה על ידי חזיר אחד שתפח והעלה צחנה והפכה לבעייתם של תושבי כפר ערבי שלם. הוא אמר – "תארו לעצמכם שהגרעין האיראני הוא חזיר ענק שריחותיו הורגים את אזרחי העולם הערבי בגלל קרבתם לגבולות איראן".

סוכנויות הידיעות פרסמו את הידיעה על הבעיה שיצר החזיר הנפוח והתוקפן, והפיצו אותה עם פרשנויות ערוץ ארבע וחצי. הדבר הוליד גל של תהיות. צוותי טלוויזיה מכל העולם הופיעו כדי לתעד את הפרטים וללמוד מן הניסיון הישראלי המקצועי בטיפול בחזירים ובגידולם ועל הקשר של כל זה לתוכניות נגד הגרעין האיראני ונגד חיזבאללה וחמאס. המזכיר הכללי של האומות המאוחדות דרש לדווח לו על ההתפתחויות החדשות המגיעות ברציפות מן המזרח התיכון. הוא שאל את יועציו אם יש צורך לכנס מושב חירום של מועצת הביטחון הבינלאומית. הוא קיים התייעצויות עם שגרירי חמש המעצמות הגדולות. בלט מתוכם השגריר הרוסי שצחק בפראות בגלל הבעיה הבינלאומית שהחלה בשל חזיר אחד, והודיע על נכונות ארצו לשלוח את החזיר לבית המטבחיים במוסקבה ולהכין ארוחה טעימה מבשרו שאליה יוזמנו כל מנהיגי העולם, בלוויית סוגי הוודקה הרוסית הטובים ביותר. ההצעה הועברה לממשלת ישראל, שהשיבה בתודה ובהתנצלות כשהיא דוחה את ההצעה, משום שהרוסים בישראל הם הראויים לתודה וזכאים לאכול את בשר החזיר, ובשוק המקומי לא חסרים סוגי הוודקה הטובים ביותר, ובכלל זה וודקה המיוצרת באמריקה.

בתקווה לקבל את הפרס נקבצו ובאו מומחים רבים לגידול חזירים בישראל ובעולם והודיעו על נכונותם להוציא את החיה הזו מן הדיר שלה, להובילה לבית מטבחיים ולהשיב על כנה את ההבנה היהודית-ערבית אשר ניזוקה וגרמה לחרם יהודי על מסעדות החומוס והפול בגלל דרישת תושבי הכפר להציל אותם מריחות החזירים על ידי הרחקת הדיר מגבולות כפרם למקום נידח שאיש אינו גר בו.

המומחים עמדו בתור לנסות את מזלם, להניע את החזיר לצאת… אבל שבעה מהם נכשלו וברחו דקות ספורות לאחר שהתקרבו אל החזיר בשל ריחו המשכר, שפעל עליהם כסם רב-השפעה.

העניין הזה גרם לרבים לסגת. ערך הפרס הועלה לחמישה קורבנות. אנשים אחדים התקדמו, לא הצליחו להחזיק מעמד מול החזיר, והיה אפילו אחד שניסה לסחוב אותו אבל כמעט נהרג משיני החיה הנפוחה והתוקפנית, והובהל במסוק אל בית החולים רמב"ם בחיפה בגלל פציעתו הקשה.

שר המשפטים אמר שמשרדו פתח בחקירה בגלל האמצעים הבלתי חוקיים שהוצעו וננקטו להוצאת החזיר מן הדיר שלו.

השר לאיכות הסביבה הביע את פחדו מכך שהשכונה הערבית תתפשט לכיוון החווה באמצעות בנייה בלתי חוקית לאחר שהחזיר יועבר לבית המטבחיים, והאם יפגע הדבר במצב הדמוגרפי באזור?

תושבי הכפר הערבים קיימו פסטיבל נאומים, שבו נאמו ראשי המפלגות בדרישה לסלק את החזירים, והניפו כרזה שעליה נכתב "טרנספר מידי לחזירים" מול שלט "טרנספר לערבים" של אחת המפלגות היהודיות. מנהיג של מפלגה ערבית לאומית אחת דרש להוציא את החזירים להורג, ואחר כך נאלץ לצאת את מולדתו בכפייה כדי שלא לעמוד לדין על מיליוני דולרים שקיבל מחוץ למדינה והעלים… לבסוף הוקראו השירים ונערך ריקוד דבקה בהשתתפות התושבים והמנהיגים. כבשים ועגלים נזבחו לכבוד המנהיגים. המערכה נמשכת, כפי שצעקו כותרות העיתונים, אף על פי שתושבי הכפר זבחו את מרבית העדר שלהם לכבוד המנהיגים הנכבדים ולכבוד כמה ממנהיגי המדינה והמפלגות היהודיות בתקווה להושעתם ולמציאת פתרון לבעיית החווה וריחותיה הקטלניים. זאת בהתאם לאמונה הערבית הגורסת "האכל את הפה והעיניים ייבושו". מנהיג של מפלגה ימנית קיצונית אמר שהריח נפלא, ומדוע זה מוחים הערבים? הוא התעלם מהעובדה שריח הצלי הוא זה שגרם לרירו לנזול.

והשאלה לאחר זבח כל העדרים במפגני קבלת הפנים והנאומים: האם יגיעו המנהיגים לכפר לשמוע את תלונות תושביו על הפקעת שאריות אדמתם והרחבת חוות החזירים לכל הכיוונים, אף על פי שהיא מהווה מפגע סביבתי וחוסמת את התפתחותו הטבעית של הכפר ואף למעלה מזה – גוזלת ממנו אדמה לבניית בית ספר חדש הנדרש בדחיפות?

אירעה הפתעה בלתי צפויה… אפילו מנגנוני הביטחון כשלו בחיזוי אירוע חמור כזה.

למעשה, איש אינו יודע כיצד המצב התפוצץ. אומרים שבוקר אחד היתה התנגשות בין ילדים שצעדו לכיוון הדיר וקראו סיסמאות "החזירים החוצה, האדמה הערבית חופשייה". המשטרה באה לפזר אותם בגז מדמיע, ומיד התערב הכפר כולו במערכה על הגנת ילדיו ועל זכותו להביע את כאבו בגין האסון שנגרם על ידי הדיר, חזיריו וריחותיו הקטלניים. ההתנגשויות האלימות התפשטו וכללו את תושבי הכפרים הסמוכים שטענו כי הריחות זוחלים אליהם ואדמתם גם היא הופקעה, אולי להקמת דירים חדשים שיגבירו את המצור על כפריהם ויטעימו אותם כפל כפליים מן הריחות הקטלניים… והעיקר, ימנעו מהם להוציא לפועל את תוכניות הפיתוח של כפריהם, מה שיגרום להם למחנק בלתי נסבל.

העימותים בין התושבים לבין כוחות המשטרה לא דעכו, והתחדשו גם למחרת היום למרות שעשרות תושבים נעצרו.

בעקבות העימותים רעשו כותרות העיתונים, שמלאו תיאורים על ההתכתשויות האלימות בין התושבים לבין המשטרה, וכתובת לכל רוחבו של העמוד זעקה: אינתיפאדה!


[1] בערבית מדוברת בִּז (بز) משמעה שדיים ונס (نس) משמעה נשים.

[2] שעבאן עבד א-רחים, המכונה שעבולא, הוא זמר פופ עממי מצרי, המשלב בשיריו מסרים פוליטיים.

 1

שלושת הגברים ירדו לתל אביב בדרך חתחתים. שני פלסטינים וירדני, או פלסטיני עם אזרחות ירדנית, כפי שמורים, לעתים, כללי התיאור המדויק.

– 50 שקל.

– מינימום.

– אם אחד מהם ירצה שתחדור אליו, תעלה את המחיר, כלומר יותר ממאה שקל.

– ואם הוא ירצה לחדור אליי?

– אל תהיה טיפש. אנחנו גברים, לאלה יש פנטזיות עלינו. לא אוהבים אותו ולא נכנעים לעולם הזין ולתענוגותיו.  

– תשתדל שרק ימצצו לך תמורת חמישים שקל. תיזהר לא לגמור, שלא יתישו אותך אחרי פעמיים. וקח תשלום מראש, שלא יעזבו אותך ויברחו.

– אם נגיד עשרה לקוחות בשעה…

– תאמין לי, עבדתי כאן חמש שנים, ואני יודע שהח'וואג'את[1] האלה לא יודעים שובע. הם אוהבים סוסים ערביים. אתה יכול לעשות יותר מעשרה! תאמין לי.

הירדני, ששמו ג'יהאד, התבונן בכף ידו המגוידת ואמר:

– אתם בטוחים? מה לגבי המשטרה? אני חושש שסיבכתם אותי.

(בן אדם עובר בדרך עפר מתפתלת כדי להימנע מתשאול במחסום הראשון. ואז חוצה הוא נהר גדול ארוך וגועש של אבני טורקיז ורסיסי זהב כדי להימנע מהמוות).

2

עוואני החליט לקחת היום חופשה על חשבונו כדי לבלות בתל אביב, עיר שהקשר היחיד שלו אליה הוא במפגשים גופניים שהיא מציעה עם גברים מזדמנים, לרוב בעלי תווי פנים צפון־מזרח אירופיים. היתקלויות גופניות שמשאירות אך ורק דגדוג קל, שזורם בגוף במשך שבוע לכל היותר, ללא מאמץ אגדי, הנושא בין קפליו סכנה כלשהי, או שערוריה ציבורית, מאלה המסתתרות בחורשות נצרת או בפינותיה האפלות, מכיוון בלתי ידוע.  

עוואני שיקר היום לכולם. הוא הרי לקח יום חופש ללא סיבה מיוחדת, ביום רגיל שדבר לא מייחד אותו, אפילו לא חג לאומי או דתי בארץ אלוַאק־וַאק.[2] הוא אמר לאישתו שהוא נוסע להשתלמות מקצועית בנושא "הבריאות הנפשית של הילד בחברה המודרנית". לאמו, שגרה מתחתיו, ותשאלה אותו ותהתה לפשר מעשיו, אמר שהוא בדרך לכנס חשוב בנושא הגלובליזציה. לחברו היחיד והיקר ביותר, עזיז, אמר שהוא מנסה לקבל אשרת עבודה בשגרירות בריטניה בתל אביב, אם כי עזיז הטיל בכך ספק, וקנאתו בערה בו מיד.

זה השקר המתוק ומשבי הרוח הרעננים שלו שמלטפים את השקע בצוואר.

מונית השירות יצאה מהחניון ברחוב המוסכים במרכז נצרת והשליכה את עוואני לאזור ארלוזורוב, או הרכבת, בלב הג'ונגל העירוני, שבו היה מבקר פעם בעונה, לאותה המטרה לרוב: גברים.

'משב־רוחך – מור, ואדמתך סוכר, ואהבתי אליך תגבר; שתי ידיך סבכים, אך איני מזמר ככל הסִּבְּכִיִּים, הן השלשלות מלמדות אותי להילחם."

זה כל מה שעווני זכר וחזר עליו שוב ושוב בראשו כשעבר את רחוב ז'בוטינסקי לכיוון מערב. "השיר של אומיימה אל-ח'ליל.[3] האהבה ההיא בין מעברי גבעות עמאן העתיקה, לעתים חשוכה ולעתים רעננה. אילו היינו מניחים לדברים לחיות קצת אחרי שהגיעו לשיאם, לא הייתי הולך עכשיו בשביל הזה, הצבוע בזרות, 'מואנס א-שיבל', או כל שם אחר שאוכל להמיר לזהב באחד הכספומטים המפוזרים בוורידים שלי".

"זמרתי היא פגיונות ורדים ושתיקתי ילדות של רעם… אתה האדמה והשמיים, ולבבך ירוק־עד".

-סלח לי? איך מגיעים מפה לדיזינגוף-פרישמן?

לבבך ירוק־עד… הכיצד אהבתי אליך לא תגבר?"

3

רוב האנשים יוצאים בבוקר מהבית והולכים לעבודה ובערב חוזרים (לפי תנאי העבודה) ויושבים מול הטלוויזיה, וכולי. חיים משומרים בצנצנות של חמוצים, שלעיתים מקשטים אותם דברים אחרים, כמו כסף, בן זוג, בת זוג, ילדים, תחביבים מוזרים או נטיות קיצוניות.

אבל כשגבר "מכובד" עם שפם עובר את כל זה ומגיע לעיר שאינו מכיר, או ליתר דיוק, מכיר רק את רעותיה, כדי להתרועע עם הגברים שלה – ואמנם הדבר קל יותר מאשר עם נשותיה, במידה רבה – ומקבל תמורת הנאתו סכום נכבד, אם מביאים בחשבון את הפער העצום ברמת החיים בין המקומות הסמוכים עד מוות, ישראל־פלסטין־ירדן.

גבר "מכובד בשפם ועיניים ירוקות ו/או בצבע דבש, שמאפיינות רבים מהכפריים מבני פלסטין ההיסטורית והלא־היסטורית, בחליפה רשמית בלויה מעט, שמסתירה גוף צעיר, למרות שנות הארבעים המתקדמות הנגלות בלובן שבקווצות השיער המלא, ובנעליים מבריקות, אף שאבק הדרך לא הותיר אלא זיכרון מן הברק הזה. הגבר הזה כאילו בא רק כדי לסגור עסקה של תכשירים קוסמטיים זולים ולא כדי לנדנד מחצית מגברי תל אביב על איברו העיקש.

השלושה חצו את רחובות העיר בידיעה פנימית בכיוון מערב, צועדים בציר קפלן.

– אתה בטוח שאתה יודע את הכתובת?

– גבר, אמרתי לך שאני מכיר את תל אביב יותר מתושביה. אפילו יותר מברק. תסתכל, הנה, בוא נלך בדרך הזו…

הגבר השלישי התבונן במבנים הגבוהים מסביב לבניין משרד הביטחון והמטה הכללי וזמזם שיר של אסאלה, הזמרת הסורית הידועה: "אילו ידעת כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה יקר לי..  לה לה לה… היית מעריך אפילו את האדמה אני הולכת עליה".

השלושה התקרבו לפנייה אל אבן גבירול, שם נמצא הלב האמיתי של העיר.

– כאשר תופעל הרכבת התחתית בקרוב מאוד, הכול יהיה קל יותר.

– רכבת תחתית? אבל אני לא רואה תחנות או מישהו שחופר בכלל.

– מה אתה מבין? הם כמו הגרמנים, עובדים רק בלילה, כשכולם ישנים. אף אחד לא מרגיש בהם.

האדם השלישי, השותק, הפסיק את זמזומו:

-האמת, אבו ח'ליל, אתה יכול לחפור להם בן לילה עשרה קווי מטרו בבת אחת עם הזין שלך.

השלושה פרצו בצחוק גדול בהפקרות של מנצחים. אבו ח'ליל, בעל העיניים הירוקות והשפם, אמר:

– כשהוא עומד או כשהוא ישן, לדעתך?  

הצחקוקים התגלגלו וקדחו ברחוב העליז, גדוש ביושבי בתי קפה אירופאיים. השלושה זמזמו ביחד את הפזמון של השיר של אסאלה: "אל תעיר אותי מאהבתי אליך כי זו תמיד בלבי, ומה שחשוב לך יותר, חשוב הוא גם לי".

פתאום צעק מורה הדרך בקול חנוק: "תתחבאו בין העצים… משטרה !"

4

"הירח מופיע בבוקר כמו השמש מן המזרח אל שולי הגל האחרון, שם הוא נשבר והופך לציפור, הדואה אל עבר מנוע של מטוס, ועוזב את ארץ ההבטחות שהופרו או שהסתיימו במוות מסתורי. הירח זורח משם ומתנדנד על צל ענן. ואז הופך מפגש הלילה וההפקרות בבית המלון היפואי הישן לבריכה של דם נקי וטהור".

5

עוואני: "זה לא הגיוני שאסע את כל המרחק הזה, אשקר את כל השקרים האלה ואפסיד יום חופש כמו מטומטם מבלי שאף אחד יאותת לי או אפילו יפנה אליי. אפילו הזקן הזה עם האיבר הגדול הרפוי לא שם לב ללשון עיניי העייפות. הן התחילו להיענות לשכל שלי והוציאו מכלל חשבון את הגברים שכבר נראה שאין סיכוי להשיג אותם אלא בחלומותיי הרטובים. השכל שלי מפיל קבוצה אחר קבוצה ונותרו רק זקנים, נכים, גברים מפוקפקים ואלה שמתנהגים כמו יפיפיות וולגריות, ואותם אני הכי מתעב. אלוהים, כל זה בגלל הכרס הקטנה המשתפלת?"

עוואני התקרב ליצור מכוער, מייחל בכל לבו שיצלח הניסיון האחרון לפני שימות מייאוש.

– ערב טוב.

– מצטער, אני לא מבין עברית (באנגלית רצוצה).

– מאיפה אתה?

– מרומניה.

מפיו עלה ריח בירה מעורבב בטחינה מעורבבת בוודקה. הכול מעורבב ומעורבב. ובייאוש גדול אמר:

– רוצה אותי?

– יש לי סחרחורת. אולי אחר כך.

זה היה במועדון הסאונה הידוע של הומואים לכל סוגיהם, מיניהם, מעמדותיהם וצמתי זהויותיהם במרכז תל אביב.

6

באותו המועדון ממש התפרסו שלושת הגברים וחילקו תפקידים בטבעיות. מורה הדרך עמד מחוץ לחדרי הפנאי החשאיים, התחנה האחרונה של הטומאה, והזמין את המיואשים שאיש לא פנה אליהם עד כה, בעברית מהוסה שהוא כמעט יודע, להיכנס ולטעום את מה שלא הכירו קודם, מציג את התעריף בטון שאינו מעודד שום עמידה על המקח.

השותק נשכב חסר מנוח בחדר אחד, ואבו ח'ליל כמו טווס, בחדר ממול. היה כמו מרחק מרוקן ממשמעות בין מהות המקום, תפקידו, תכליתו, ואותו חיוך מופקר שצייר אמן כושל מתחת לשפם האפור העבות של אבו ח'ליל.

7

הנערים האלה נסוגים מנקודות הציון של המקום שאני עומד בו, וחוצים את גבולות הלונג־שוט הקולנועי. כך נסוגים גם ימיי ושעותיי ורישומי היומיום של שפתיי, ואני מזיע ומזיע.

8

עוואני נכנס לחדר של הגבר הקרוי אבו ח'ליל לאחר שהסכים בייאוש לכל תנאי התעריף המשפילים. אבו ח'ליל שכב כמו חתול האורב לבעליו עד שיסיים לאכול.

– Do you like Arabic dicks?

– אני לא צריך לאהוב אותם בכזאת תיאטרליות אתנית. אני ערבי.

– באמת, לא רואים עליך.

– אני אוציא אותך מפה בהחלט מרוצה. מאיפה אתה?

– נצרת.

– מאיזו משפחה?

– אם לא אכפת לך, אל תעבור את הגבול.

– יש לי הרבה קרובי משפחה בנצרת.

– מאיזו משפחה?

– תגיד לי מאיזו משפחה אתה קודם, ואז אגיד לך.

– את מי אתה מכיר שם?

– אתה מכיר את משפחת ח'לף?

– אני ממשפחת ח'לף.

– הבן של…

– קאסם!

קאסם ח'לף הוא אחיו למחצה של אבו ח'ליל. אבל הסכסוכים המשפחתיים שהצטברו בעבר והמחסומים הפוליטיים השכיחו משניהם את העניין החיוני והחשוב הזה.


*עריכת התרגום: גיא רון גלבוע

[1] אדונים, כינוי כבוד למי שאינו ערבי.

[2] ארץ (או קבוצת איים) אגדית  שנזכרת, בין השאר, בסיפורי "אלף לילה ולילה"; בהשאלה, כינוי למקום דמיוני, "מעבר להרי החושך" או "מעבר לסמבטיון".

[3] זמרת לבנונית

בדממת הלילה, באפלת חדר נעוריך, דביק ומריח מזרע, אתה שומע את צעדיה הכבדים של אמך. דלת חדר השירותים הסמוכה לחדרך משמיעה חריקה עמומה. אתה מזהה את תחילתו של הרחש המוכר, קילוח דק ולא רציף של שתן.

לבך הולם ואתה טומן את המגזין מתחת למזרן.

צעדיה הכבדים של האישה הזקנה מתרחקים, ואתה ממתין עוד כמה רגעים עד שהיא תירדם.

אתה קם מהמיטה והולך לחדר האמבטיה, אך עוד לפני שאתה מגיע אליו הקול הזקן והרועד חותך את הדממה.

"מנחם, זה אתה?"

"כן, אמא. זה אני."

אתה כבר בן ארבעים ואחת, וכבר ארבעים ואחת שנה אתם גרים יחד, בדירה גדולה, עמוסת רהיטים עתיקים, המשקיפה על בית הקברות העתיק ברחוב טרומפלדור.

מעולם לא התחתנת. תמיד הייתם רק שניכם. פעם היה גם אבא שלך, אבל הוא עזב כשהיית ילד ומה שנותר לך ממנו הוא שם המשפחה וזיכרון רחוק, תמונה מעורפלת שלך ושלו בחוף הים.

הוא היה מהנדס מכונות, וגם אתה, כשהתבגרת, חשבת ללמוד הנדסה אבל אימא שלך התנגדה.

"מהנדס בלי אצבעות זה לא טבעי," פסקה. "עם שכל כמו שלך אתה צריך להיות עורך דין."

אתה עובד כעורך דין שכיר בתחום הנזיקין במשרד מכובד. אתה מרוויח לא רע. כמעט עשרים אלף שקל ברוטו לחודש ושמעת שקורנהאוזר, ראש המשרד, עומד להציע לך להפוך לשותף, אבל לך יש תכניות אחרות. בעידוד אמך הגשת לפני שנתיים מועמדות לשיפוט והגעת עד לראיון בוועדה הסופית. קיבלת הצעה לכהן כשופט בית משפט שלום בבאר-שבע.

"מה פתאום שישלחו אותך לשמה?! אתה צריך להיות בתל אביב. תגיד להם!" קראה אמך בפנים מבוהלים כשהגעת לעדכן אותה.

דחית את ההצעה והחלטת להמתין לסבב הבא. בעוד שלושה חודשים, אחרי החגים, תתכנס שוב הועדה. אתה משוכנע שהסיכויים שלך טובים לקבל משרה במחוז תל אביב או לפחות במחוז מרכז.

אמא שלך מעירה אותך בכל בוקר. היא דופקת על הדלת ונכנסת מיד ומסיטה את הווילונות.

כשאתה יוצא מחדר האמבטיה, חבוש בפאה שהיא קנתה לך אי-שם אז, כשהתחלת להקריח, אתה צועד אל המטבח. ארוחת הבוקר ממתינה לך שם: חביתה וגבינה צהובה ועגבניות חתוכות ולחם שחור שהיא כבר הספיקה לקנות באותו הבוקר מהמכולת שבפינת הרחוב. החולצה המכופתרת (לבנה או משובצת) כבר מונחת על קרש הגיהוץ בסלון. אתה לובש אותה רק אחרי שאתה מסיים לאכול בתיאבון את הלחם והביצים והגבינה הצהובה הנימוחה בפה ומציץ בעיתון שמגיע בכל בוקר. כשאתה מתעמק במדור הכלכלה והמשפט המשרת את עיסוקך, אתה לוגם מהקפה בחלב, שהוכן בדיוק כמו שאתה אוהב.

ברוב הימים היא מבשלת לך משהו לקחת איתך למשרד (ארוחת צהריים באחת-אפס-אפס). בדרך כלל כרע עוף ואורז או כבד ופירה. בערבים היא מבשלת לך פסטה או דג אפוי בתנור, ומעמיסה על הצלחת שלך עוד ועוד.

אחרי ארוחת הערב, אתה נוהג לטייל בעיר. אתה לא אוהב למשוך תשומת לב, אז אתה לובש שתי כפפות בצבע אוף-וויט, כמו העור שלך. דרכן לא מבחינים בגדם שאתה סוחב איתך מאז ילדותך. אתה מטייל בעיקר ברחובות הפנימיים של העיר, אם כי מדי פעם אתה גם הולך על בן יהודה וגורדון, היכן שיש הרבה דירות מרתף, אשר ליד החלונות שלהן מתפרעים שיחי קליטוריה צפופים. השעות האהובות עליך הן תשע עד אחת עשרה. אלה השעות בהן אנשים נמצאים בדירות שלהם, ומספיק חשוך על מנת שאיש לא יראה אותך.

אמא שלך כבר מכירה את הרוטינה הקבועה. אתה חוזר הביתה בשבע וחצי, והאוכל מוגש מיד. היא עצמה לא אוכלת, אלא רק יושבת איתך, שואלת אותך שאלות ואז מספרת קצת דברים משל עצמה. אחרי האוכל אתם שותים קפה וצופים יחד בחדשות. לאחר מכן אתה מכריז שאתה יוצא לסיבוב היומי שלך.

"כן, לטייל זה חשוב אחרי שאימצת את הראש כל היום," היא עונה לך כשהיא מנשקת אותך על הלחי ואתה מהנהן.

אתה לוקח את התיק ויוצא אל האוויר התל אביבי (קרירות נעימה בחורף, לחות בקיץ. עכשיו קיץ). ריח זיעה ושתן כלבים מהול בו. אתה בודק שהפאה במקום, ומזיע תחת הכפפות. כשאתה מתקרב ליעד, הליכתך נעשית מהירה יותר, קצבית.

את דירת הגן ברחוב הירשנברג השקט גילית כמה שבועות קודם, כשחיפשת חלון הממוקם בחצר מוזנחת ופראית (אם הצינור הראשי של הבית עובר שם, זה מצוין. תמיד נמצא בתיק שלך מפתח שוודי, למקרה שמישהו ישאל שאלות). בהתחלה שוטטת ברחוב שפינוזה, ובחנת את החצרות והכניסות מבלי שמצאת דבר. המשכת עם גורדון וישבת על ספסל בפינת הירשנברג, ליד חנות נטושה. הבטת לעבר בניין ישן שאת חצרו תחם היביסקוס פראי, ומעבר לו הבחנת באור שבקע מאחת מדירות הקרקע.

החלטת לבדוק.

צעדת בביטחון אל הבניין ופנית בהחלטיות אל צדו הימני, שם נבלעת באפלת החצר. הצצת בחשש אל תוך הדירה, וראית אישה מתולתלת בשנות השלושים המאוחרות לחייה שישבה וצפתה בטלוויזיה. עמדת שם למשך שעה ארוכה וחשבת שהמתולתלת הזאת אינה יפה במיוחד, ובכל זאת, משהו בה מצא חן בעיניך.

עכשיו, כשאתה מתקרב לדירתה, אוחזת בך התרגשות. הליכתך הקצבית הופכת לריצה קלילה ואת רחוב גורדון אתה חוצה בחוסר זהירות ומכונית כמעט דורסת אותך. תחושת בושה משתלטת עליך כשאתה מבין שאנשים בוהים בך. אתה מתנצל לפני הנהג במנוד ראש וממשיך לכיוון רחוב הירשנברג, ונעלם בזריזות מאחורי הפניה. תמיד היו לך צעדים קלילים ומהירים.

אתה מביט בשעון ורואה שהשעה תשע ורבע, ונכנס בהחלטיות לחצר הבניין, כאילו אתה אחד מדייריו. אתה פונה אל הנקודה בה אתה נוהג לעמוד, בין ההיביסקוס וגזע עץ הפיקוס לחלון דירת הקרקע. המתולתלת יושבת בסלון כשכוס קפה מוקפת על ידי כפות ידיה החיוורות. כמו בכל ערב, היא צופה בכבלים, בסדרה אמריקאית שלעולם לא תדע את שמה. נראה שהיא מרותקת אל הסדרה. פיה נשמט בתדהמה ועיניה נפערות כשהיא צופה באחת הסצנות.

בתשע וחצי נשמעת מוזיקת הסיום והיא נשענת לאחור. כמו בכל ערב כשמסתיימת הסדרה, אמא שלה מגיעה אל הסלון (הן גרות יחד).

לישישה הדקיקה והכפופה יש משקפיים עבים ופנים מקומטים. אתה לא יכול לראות מהמקום בו אתה עומד, אבל אתה בהחלט לא תתפלא לגלות שלאישה הקמלה והצפודה הזו יש שיערות ארוכות לבנות בסנטר, ממש כמו לאימא שלך.

הזקנה מתיישבת ושואלת איך היה הפרק והבת עונה לה: "בינוני." אתה שומע שהן מדברות על העבודה של הבת. אתה מנחש שהיא ספרנית או מזכירה באוניברסיטה, כי לפעמים היא מדברת על סטודנטים. היא לא נשמעת לך מספיק חכמה על מנת להיות מרצה (אמא שלך חינכה אותך שמרצים הם אנשים חכמים). אתה מצפה לשמוע משהו על מה שראית יומיים קודם. הלא כמעט בכל שיחה ביניהן הן מדברות על הגברים הנעדרים מחייה של הבת אשר, ממש כמוך, גרה עם אמה מיום היוולדה. מדי פעם הן מדברות על גבר ספציפי – מישהו שפגשה באוטובוס או באמצעות האינטרנט. בדרך כלל ראית את הציפיה המתחדשת בקולה של הבת כשדיברה על הגבר החדש ועל האכזבה מהמפגש, שבדרך כלל לא הוליד דבר.

אבל אתה לא שומע דבר על מה שקרה יומיים קודם, כשהאם הייתה בסוף שבוע בחיפה אצל בתה השנייה.

באותו יום, בשעה תשע וחצי, מיד אחרי ארוחת השבת (מרק עוף, אורז ולברק אפוי, קומפוט) הגעת לשם. דירתה של המתולתלת ואמה הישישה הייתה ריקה, אז המשכת בסיבוב שלך, ובדרך חזרה, בסביבות השעה אחת עשרה, כשצעדת ברחוב עם הידיים (הכפפות) בכיסים, ראית אותם מתקרבים אל הבניין. הוא היה בגובה שלה, אבל הליכתו שידרה בעלות. כשעברו תחת הפנס ראית שראשו מגולח ושהוא די שרירי (שרירים של חדר כושר, לא של בריכה) ושהחזיק סיגריה בין אצבעות הנקניקייה שלו.

האטת את צעדיך כשהבחנת בהם, והמשכת ללכת כרגיל בצד השני של המדרכה. הם לא הבחינו בך ונכנסו אל הבניין. הגבר בדיוק כיבה את הסיגריה ועמד לזרוק אותה על הרצפה, ואז עצר בעדו והשליך את הבדל לפח סמוך (אדם תרבותי).

ממקום עמידתך הצלחת לראות את אורות הדירה דולקים. נכנסת במהרה אל החצר ונעמדת על שתי טביעות סוליות הנעל שלך, שנמצאות שם כבר תקופה ממושכת. היא הציעה לו קפה או יין, והוא שאל אם יש לה אולי וויסקי או וודקה. היא אמרה שלא, אבל יש לה ליקר. היא הטעימה זאת במלרע. הוא טעם בזהירות מהמשקה שהוגש לו ואז חייך ואמר: "פגז."

ראשו המגולח בהק תחת אור החשמל ופניו היו מלאי חטטים. היא התיישבה בכורסה שאימה בדרך כלל יושבת בה.

"אז מה, את חזק בקטע של האינטרנט?" שאל.

היא אמרה לו משהו שלא הצלחת לשמוע.

"וואלה," ענה.

הם שתקו לכמה שניות, ואז הוא פנה אליה בקול תקיף: "למה את יושבת כזה רחוק, מה, את מפחדת שאני יאכל אותך?"

היא קמה והתיישבה לצדו והוא אמר: "זהו, ככה יותר טוב."

הוא הניח את כוס הליקר על השולחן והניח בפתאומיות את שתי הידיים שלו על השדיים שלה ולש אותם כמו בצק.

"זהו, ככה הרבה יותר טוב. נכון שככה יותר טוב?"

היא בהתה בחלל ולא אמרה דבר.

לרגע חשבת שהיא מזהה אותך, אבל מהר מאוד הבנת שהיא בוהה בתמונה מעליך, כי הגבר הביט לכיוונך ואמר: "אז מה, את אוהבת אמנות, ואן-גוך, רנסנס?"

היא הפנתה את מבטה אל התקרה ונאנחה קלות כשנישק לה את הצוואר.

"וואי, אני חם עלייך מאז שראיתי את התמונות ששלחת. איזה תמונות, יא רבנן, איזה פטמות. כמו כדורי טניס," נהם בפה מלא ריר.

לפתע הדפה אותו בקושי וביקשה: "לא גבי. לא פה. בחדר."

ראית את שניהם קמים. גבי החליק יד על הזקפה שלו ואמר, כמו לעצמו: "היא רוצה בחדר, אז בחדר."

הם נסגרו מאחורי דלת חדר השינה שלה.

הלכת אל עבר החלון האחר, אך הוא היה סגור והתריסים היו מוגפים. חזרת אל החלון הראשי והמתנת בדריכות עצומה.

כעבור רבע שעה ראית אותו יוצא מהחדר עם תחתונים אמריקאיים וללא חולצה. החזה שלו היה שעיר. הוא הדליק סיגריה בפנים מרוצים והתקדם לכיוונך. התיישבת בבהלה על העפר, ומעליך ראית את עשן הסיגריה הנפלט מן הריאות שלו. מדי פעם שמעת את נשימותיו הכבדות, נשימות של חיה. הוא זרק עליך את בדל הסיגריה וחזר אל פנים הדירה. החלטת שלא להסתכן וזחלת לעבר היציאה מהגינה. אמנם שישי בערב, אבל השעה כבר אחרי חצות ואמא שלך בטח תדאג לך.

אז חזרת גם למחרת, אתמול, אבל הבית היה ריק, והחלטת לחזור גם היום, אבל עכשיו, כשאתה עומד וצופה בשתי הנשים, אתה מבין שהבת, שחשבת שמספרת הכול לאימה בשיחות הליליות ביניהן, לא מתכוונת להזכיר את גבי. אתה תוהה עד כמה טעית כשחשבת שאתה מכיר את חייה. אתה מרגיש איזו עגמומיות לנוכח השיחה הדלה בין השתיים ועוזב.

אתה חוזר אל הבית האפל שברחוב פינסקר. אתה מריח את ריח המתים מבית הקברות הסמוך. כל הדירות בבניין ריקות. מישהו קנה את כולן, חוץ מאת שלכם, ומשכיר אותן על בסיס שבועי לתיירים (אתמול עזבו שני הזוגות האחרונים).

אתה נועץ את המפתח בחור המנעול ומסובב אותו.

"מנחם, זה אתה?" אתה שומע מחדר השינה שלה את הלחש העמום, שנשמע כאילו יצא מנקב של ארון קבורה. אתה אומר שזה אתה, למרות שאתה יודע שהיא כמו כלב, מזהה את הצעדים ואת סיבוב המפתח ואת הריח שלך.

"כבר התחלתי לדאוג," אומר לך הקול מבעד לשמיכות החורף שבהן הוא מתעטף (עכשיו קיץ).

אתה נכנס אל חדר המקלחת ומביט בעצמך במראה. המצח הבולט, פצעי הגילוח בגרוגרת, הגבות הצפופות, הפנים החיוורים והמרוקנים מבשר, הקמטים שהחלו להיקוות מתחת לעיניים החומות שלך. אתה לא יודע שהפכת להיראות כמו אביך, ואין מי שיאמר לך זאת, חוץ מאמא שלך, אבל היא לא תגיד דבר.

כשהיית צעיר יותר ניסית, ללא הצלחה, לסדוק את החומה שבנתה סביב דמותו המסתורית של האדם שהותיר לך את שם משפחתו. ראית איך פניה נאטמים כשהתחלת לשאול שאלות מעבר לפרטים הטכניים, ואיך הם לובשים ארשת כאובה כשהלכת צעד אחד נוסף, ושאלת על אחותך, שמעולם לא הכרת. עמוק בפנים ידעת שהיעלמותן של שתי הדמויות האלה קשורות זו בזו, אך החלטת לכבד את רצונה והרפית מהנושא.

אתה מסיר את הכפפות ואת הפאה, ונותר עם הקרחת המבהיקה אל מול המראה. אתה מניח אותה על השידה הסמוכה ורוחץ את פניך. אתה משתין ומביט בחלוק הרחצה הנשי התלוי מולך. זה חלוק גדול וורוד ונודף ממנו ריח טחב וצבע לשיער.

אתה נכנס אל חדר השינה שלך, שחלונו משקיף באופן חלקי אל בית הקברות, ואתה מבחין מרחוק בגבר ישוב על המרפסת שלו ומעשן סיגריה. נראה לך שהוא מביט בך.

אתה מגיף את התריס ולוקח מהשידה את הביוגרפיה של השופט חיים כהן. אתה כבר יודע שהחלום שלך להיות שופט עליון כנראה שלא יתממש, אבל עדיין מאמין שיוכלו למנות אותך לשופט בית משפט שלום, ואולי אפילו, עם קצת מרפקנות שאימא שלך תמיד מטיפה לה, בית משפט מחוזי.

אתה נכנס למיטה ומדפדף בספר, ואז מתעכב לרגע ביד בלי האצבעות (הן נקטעו כשהיית תינוק) וחושב על גבי ועל המתולתלת, אשר באופן מוזר עדיין אינך יודע את שמה.

אתה סקרן לדעת האם יישארו בקשר.

אתה חוזר לשם למחרת, וגם בימים שלאחר מכן, אך מושא חקירתך אינה נמצאת. רק הישישה יושבת ובוהה בטלוויזיה עם עדשותיה העבות כתחתית כוס בירה, ומה שנותר לך לעשות הוא להמשיך לעבר יעדים נוספים.

ברחוב שץ אתה מקשיב לשיחה בין שתי צעירות. אחת מהן יפה ולבושה במכנסונים קצרים. הן מדברות על כך שיש מחסור חמור במריחואנה. אחת מהן, הפחות יפה, הולכת לרגע וחוזרת עם קופסה קטנה. הן מתיישבות בסלון ואחת מהם עסוקה במשהו. פתאום אתה שומע תריס גלילה מורם בקומה השנייה. אתה נצמד אל הקיר כמו לטאה ומביט מעלה בזהירות מבעד לחרכי הפיקוס, יודע שאיש לא יכול לראות אותך, אלא אם יטיל עליך פרוז'קטור. כבר שנים שאתה עושה זאת במיומנות של חתול. מעולם לא נתפסת.

אתה מביט בתנועה איטית מעלה, ורואה אור בוקע מהחלונות מעליך, בעוד שאתה מצוי בחושך מוחלט. שתי הבנות התחילו לעשן ואל אפך מגיע ריח שאינך מכיר (בכל זאת, אתה עורך דין. שליח בית המשפט). אתה מתעטש באיפוק שסיגלת במשך השנים. דממה. אתה נותר שם ובוהה בגופה של היפה. היא אומרת שהיא הולכת להתקלח. אתה מהסס לרגע, אבל לבסוף לא עומד בפיתוי ומחליק כמו סמור אל עבר החלון הקטן, המכוסה בזכוכית של חדרי אמבטיה. החלון נעול ואתה לא מצליח לראות דבר מלבד צל עמום. אתה מוותר וחוזר אל החלון הגדול, הרחב. אתה מאבד ריכוז לרגע ודורך על זרד שמשמיע רעש, והצעירה שנשארה בסלון נדרכת.

"מי זה?" היא צועקת בבהלה, אבל אתה כבר על הכביש, צועד בצעדיך המהירים, ההחלטיים, אל מעבר לקרן הרחוב.

***

התחלת להתמכר לחייך האחרים, הנסתרים, הליליים, עוד כשהיית סטודנט באוניברסיטה (סיימת בהצטיינות. שביעי במחזור). בימים ההם היית מאוהב ברותי ויתקון. ניסית ליצור קשר בקפיטריה ובספריה, אך זכית ממנה למבט שנותנים באוויר. יום אחד ישבת בכיתה לא רחוק ממנה כשדיברה עם סטודנט אחר. היא לא הבחינה בך או שבכלל לא ידעה מי אתה. הקשבת בעניין שדיברו על המקומות בהם הם מתגוררים. היא סיפרה שהיא מתגוררת ברחוב אלכסנדר ינאי.

בימים הבאים הסתובבת שם, מקווה להיתקל בה. תכננת לומר: "סליחה, אנחנו במקרה לא לומדים יחד בפקולטה למשפטים? ואם אני לא טועה שם משפחתך הוא ויתקון, כמו כבוד השופט אלפרד ויתקון." היית בטוח שזה ירשים אותה. כשתראה איזה אדם מעניין אתה, היא תרצה לדבר. כן, כך חשבת.

באחד הערבים ראית אותה מרחוק ורצית לגשת, אך לא העזת. הבחנת שהיא נכנסת אל בניין, ואת האור נדלק בקומת הקרקע.

במשך שבועות ארוכים הפכת לבלתי נראה כשעמדת שם כמו פסל, מרותק לבחורה המסתובבת בתחתונים, המחטטת באף, המריחה את בתי השחי שלה. ראית אותה נכנסת אל השירותים עם עיתון וסיגריות ויוצאת מהם אחרי שעה ארוכה, וראית אותה רוקדת לצלילי מוסיקה מגוחכת, מדברת לעצמה במראה, קופצת משמחה אחרי שיחת טלפון עם גבר שכנראה הזמין אותה לצאת, ובוכה כשחזרה ערב אחד בצעדים נגררים ומסננת בקול: "בן זונה."

אחרי שנה וחצי גם ראית אותה אורזת ועוברת לגור עם החבר שלה (לא עם הבן זונה. מישהו אחר), ראית את הזקן שהחליף אותה. על משקפיו העגולים והליכתו המסורבלת, על נפיחותיו הנוראיות, על ארוחות הערב הדלות שאכל תמיד מול הטלוויזיה, על מותו הקרב שהיטבת לצפות. ואז, אחרי שבועות בהם התקשית להיפרד מהדירה שהיוותה שארית זיכרון מהבחורה שאהבת, יצאת משם בפעם האחרונה, והחלטת לנסות למלא את חייך בתוכן ממשי באמצעות חייהם של אלה המתגוררים בדירות קרקע אחרות.

ראית שם בעיקר גברים צעירים העושים שרירים אל מול מראות מטונפות, שורפים חביתות, מעשנים או מאוננים מול סרטי פורנו. ראית כמה פעמים את הגברים האלה מפשיטים בחורות צעירות ומלקקים את גופן המיוזע, ואז גוהרים מעליהן ולאחר כמה שניות נורים אחורה, כמו מלוע של תותח. כמה פעמים בחורים אחרים הפשיטו דווקא בחורים אחרים וביצעו בהם מעשה סדום בהסכמה, בשני האופנים שהדין הפלילי מגדיר (בכל זאת, אתה משפטן, זרועו הארוכה של בית המשפט).

אבל האינטימיות מהסוג זה חדלה לעניין אותך אחרי שנתיים או שלוש. התחלת להתעניין בשיחות, בתנועות, בהבעות הפנים, במחוות הקטנות. מדי פעם פקדת בלילות משרדי מתווכים ורואי חשבון ובהם ישבו אנשים עם חולצת כפתורים מהוהה עד שעה מאוחרת. הקשבת לשיחות הטלפון שלהם עם הלקוחות או עם האישה. שמעת את הרטינות שלהם על העבודה, על הבוס שהשאיר אותם במשרד, ראית את המבט המרוכז אל מול המחשב ואת זה המושפל מייאוש בין כפות הידיים כשמרפקיהם נעוצים בשולחן. ראית אותם מזמינים אוכל ואז רצים אל השולחן וקורעים את הניילון ובולסים את הפיצה או את השניצל בפיתה.

חיפשת אנשים שרצית להכיר, שהשתוקקת להיות חבר שלהם, ממש כמו האישה המתולתלת ההיא שישבה בכל ערב וצפתה בסדרה האמריקנית.

יותר מחודש לא ראית אותה, ואז בערב שישי, אחרי ארוחת ערב שהתארכה מעבר לצפוי (אמא שלך התעניינה מהם הסיכויים שלך לעבור את הועדה לבחירת שופטים, ואמרה ששופט זה כבר שם אותך בסטטוס אחר לגמרי. "כן, סטטוס אחר לגמרי," חזרת אחריה), הגעת אל דירתן של שתי הנשים.

הצצת דרך החלון וראית את גבי. הוא צפה משועשע בטלוויזיה ואז צעק: "תקוה, את חייבת לראות את זה!" (רק אז נודע לך שמה). תקוה הגיחה מן אחד החדרים ונראתה כפופה ועייפה. היא התיישבה לצדו. היא לבשה גופיה, ויכולת לראות את צדי השדיים שלה מבצבצים. פניה היו קפואים וריקים ומדי פעם העמידה פני צוחקת. התכנית הסתיימה וגבי הדליק סיגריה.

"תאמיני לי, אם נהיה פה רק שנינו, נחגוג ככה כל לילה."

תקוה לא ענתה וגבי המשיך: "והיא, יהיה לה שם טוב. אנשים בגילה. ברידג', התעמלות. וגם לך יהיה טוב. אנשים צריכים לגור עם אנשים בגילם."

"היא בחיים לא תסכים," אמרה תקוה. גבי סיים למצוץ את הסיגריה וכיבה אותה בעצבנות.

"לא תסכים?! נעשה שתסכים." צעק והתחיל למעוך את החזה שלה. היא הושיטה יד אוטומטית, בלי כל תשוקה ועניין, והתחילה ללטף את הזין שלו מעל למכנסי הג'ינס ההדוקים שלבש.

"בא לי פה, על השולחן שאמא שלך אוכלת עליו," אמר.

תקוה לחשה משהו, אבל הוא התעלם והתחיל להפשיט אותה.

"לא גבי. לא פה. בחדר," אבל גבי התעלם והוביל אותה לכיוון השולחן ונעמד מאחוריה.

עמדת שם בפה פעור, מזועזע, כשראית את פניה שעווית חלפה בהם. היה נדמה לך שהביטה בך. שראתה אותך. גבי נע בתוכה ופניו המשולהבים הביטו בתקרה. הוא נראה לך כמו איזו בהמה קדמונית.

"אז זה מה שהיא אמרה לך? שחבל שאין לי תואר? שמרצָה באוניברסיטה ונהג מונית לא הולך ביחד?" צעק והגביר את תנועותיו. "אז הנה גברת לילי, אני, הנהג מונית, מזיין על השולחן שלך את הבת הדוקטורית שלך!" צרח באמוק.

מפניה של תקוה (אז היא מרצה, ולא ספרנית או מזכירה) כבר נעלמה העווית ופניה נראו שלווים. באותו הרגע לא יכולת שלא להבחין בדמיון הרב בינה לבין אמה.

פתאום, מבלי שיכולת לשלוט על כך, נחרדת לשמוע צעקה: "תעזוב אותה!"

זה היה קול גבוה, נשי, היסטרי, מזעזע (לעולם לא תדע שירשת אותו מאבא שלך, שמתהומות הבטן שלו נפלט אותו הקול לראשונה כמעט חמישים שנה קודם, כשהאסון הראשון הכה במשפחה).

גבי נהדף אחורה, וגם תקוה קפצה וכיסתה את עצמה. עוד הספקת לשמוע את השאגה הבהמית שלו, ואולי גם את הדלת נפתחת, אך כבר רצת אל עבר רחוב גורדון ונטמעת בין האנשים. החלטת שזו הפעם האחרונה שתגיע לשם.

***

אתה יוצא מהחדר אחרי שחברי הוועדה בירכו אותך. מעכשיו אתה כבוד השופט מנחם ניימן. אתה חוזר הביתה ואמא שלך מחבקת אותך ומנשקת אותך. היא מתקשרת ומזמינה מקום במסעדה חגיגית ברחוב בן יהודה. "שולחן לשניים, לשעה שמונה. השם הוא השופט ניימן," היא אומרת לבחורה שלוקחת את ההזמנה. "ניימן," חוזרת הבחורה. "כן, השופט ניימן," מדגישה אמא שלך.

אתם מגיעים בשמונה, ואתם שם לבד.

אתם מדברים על התנאים הכספיים החדשים שלך, ועל הציפיות ממך בתור שופט. היא מודיעה לך שכבר למחרת תלך לקנות לך עוד חולצות לבנות, ואולי להסב את החדר הסגור לספריה. אתה שופט ועליך יהיה גם לקרוא הרבה חומרים משפטיים, וגם ספרי עיון על מנת להרחיב את השכלתך. תתחיל לקרוא גם יותר רומנים, היא אומרת, ומתחילה לנקוב בשמותיהם של סופרים רוסיים וצרפתיים שעליהם שמעה.

אתם אוכלים טורטליני ברוטב עגבניות ומפזרים פרמז'ן. אתם גם טובלים את הפוקצ'ה ברוטב ושותים בקבוק יין.

אתה לא רגיל לשתות וראשך מעט סחרחר.

בשעה עשר אתם מזמינים חשבון וצועדים לכיוון הדירה. הרוח הסתווית כבר נושבת מהים ואמא שלך אומרת: "עוד מעט החורף מתחיל."

אתה מהנהן ואומר: "כן, עוד מעט."

אתה אוהב את החורף, את האוויר הצונן ואת מעיל הגשם הארוך שלך שמאפשר לך לצעוד בניחותא עם הכפפות בכיסים. אתה אוהב את העובדה שבחורף הבתים מלאים, והאנשים, שיושבים לעתים קרובות לבדם עם כוס תה נראים לך חשופים יותר. אתה אוהב שהגינות ריקות וחשוכות, שהרוח שורקת, ואת העובדה שנטיית החורף של הדיירים היא אינה לפתוח את החלון לרווחה, וגם לא לסגור אותו, אלא להותיר חרכים קטנים שיאווררו את הבית, ויאפשרו לך הסוואה אופטימלית. את הגשם, לעומת זאת, אתה לא אוהב, כיוון שבזמן שהוא יורד, אנשים נוטים להציץ מבעד לחלון.

אתם מגיעים אל הדירה מבוסמים מהיין, ואתה אומר לה שתצא לטיול קצר. היא נדרכת בבהלה, ומנסה להניא אותך. אומרת שכבר מאוחר. שהיה לך יום מרגש ואתה צריך לנוח. מציעה לך להכין לך כוס תה. אתה מתעקש, ויוצא מהדלת בקלילות.

הרגליים שלך נושאות אותך, מבלי שתרגיש, אל כיכר דיזנגוף וכעבור דקות אחדות אתה כבר ברחוב גורדון. ריגשה מאירועי היום ממלאת אותך ואתה מצפה לרגע שבו תודיע לקורנהאוזר שאתה נאלץ לפרוש מהמשרד כדי לשרת את המדינה כשופט, לרגע שבו תראה את פניהם המופתעים, המוריקים מקנאה של עמיתיך.

מבלי להתכוון אתה משתחל אל רחוב הירשנברג, ומתכוון להציץ רק לרגע מרחוק בחלון המואר. כבר שלושה חודשים לא ראית את תקוה, וכמעט ולא עבר לילה מבלי שנרדמת במחשבה עליה, יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה או נשענת על השולחן וגבי משתלהב מאחוריה.

כעת, לאור מעמדך החדש, אתה מחליט ליצור איתה קשר. אמנם אינך יודע את שמה המלא (בתיבת הדואר לא מצאת דבר ובאתרי האינטרנט של האוניברסיטאות לא מצאת אף מרצה בשם תקוה), אבל תוכל להמתין יום אחד מחוץ לביתה ולנסות לקשור שיחה מקרית. אתה לא תעורר חשד, כי אתה כבר שופט, ואנשים נוטים לבטוח ואפילו להעריץ שופטים. אתה תשאל אותה אם היא לא עובדת במקרה בבית המשפט, משום שנדמה לך שנתקלת בה במסדרונות. היא תשאל אם אתה עורך דין, ואתה תאמר בשקט, כבדרך אגב, שאתה שופט. זה מיד ירשים אותה.

אתה עומד אל מול הבניין ושומע המולה בוקעת מתוך הדירה. למרות שהחלטת שלא להציץ, אתה מסתקרן ומחליט בכל זאת לבדוק מה העניין. אתה ניגש אל החלון, שממנו בוקעת מוסיקת פופ, ומביט פנימה (אתה לא זהיר כתמיד. אחרי הכול, אתה מעט שתוי). בסלון, היכן שבעבר נהגו תקוה ואמה לשוחח, ישב גבי ולצדו חמישה גברים. מולם התפשטה חשפנית.

אתה מבחין מיד שעל ראשו של גבי מונח איזשהו כובע, שכתוב עליו משהו.

"עליו, עליו, זה הוא שמתחתן," צווח גבר מנופח משרירים לעבר החשפנית והצביע על גבי.

לוקח לך זמן להבין את הדברים הנאמרים, אך כשהם מחלחלים אל תודעתך אתה קופא במקומך. נוכח החדשות הנוראות הללו, אתה מרגיש איך גופך מתרוקן, כאילו הדם אוזל ממנו. ראשך מסתחרר ואתה נע בפתאומיות, בחוסר זהירות.

"מה זה, יש מישהו בחלון!" צועק פתאום אחד הגברים.

גבי מביט בחברו, ואז בך ומזנק מהספה: "וואי, זה המציצן!"

אתה מנסה להימלט על רגלייך הקלות ולזנק אל הרחוב, אבל הפאה שלך נתפסת באחד מענפי הפיקוס ואתה נאלץ לחזור לקחת אותה.

אתה רץ איתה ביד אל עבר הכביש, ומניח אותה במהרה על הראש. אתה חש שצעדיך פתאום אינם קלים כל כך, שאתה מאבד את שיווי המשקל.

רקיעות מגפיים מהירות, מורעלות, דולקות בעקבותיך. אלה צעדיהם האלימים של גבי וחבריו השריריים (שרירים של מכון, לא בריכה). על המדרכה המדיפה שתן כלבים, לא רחוק מהחנות הנטושה, אחרי שאיבדת את שיווי משקלך, הם מתנפלים עליך.

אתה מרגיש את הפנים שלך בוערים ולחים ומנסה רק להגן עליהם עם ידך הבריאה ועם הגדם.

גבי, אשר בועט בך בצלעות, גב, בפנים, לא מפסיק גם כשהפאה שלך נופלת. "קח, יא מזדיין. קח!"

אחד החברים שלו שופך עליך בירה ובועט לך ישר בביצים וצועק: "מציץ אה, יא סוטה חרא," כאילו בצעקות אלה הוא מבקש להזכיר לעצמו מדוע הוא מכה אותך.

אתה בקושי מצליח להוריד את הכפפה הימנית, ומקווה שאולי זה יעזור לך. בקושי מרים את היד, רגע לפני שמישהו דופק לך את הראש במדרכה.

"מה זה?!" צועק אחד הגברים בבהלה כשהוא מבחין בגדם. "גבי, אין לו אצבעות!"

החבורה פתאום עוצרת ולא יודעת מה לעשות, כאילו היותך נכה מגמדת את חומרת מעשיך. כאילו אתה אדם שיש להתחשב בו.

פתאום, כמו מאיזה מקום או זמן מרוחק, אתה שומע צווחה נשית ומקפיאת דם, וכשהיא נודמת אתה עוד מספיק לשמוע את רחש המגפיים המתרחקים של הגברים שהרגו אותך.

באותו הרגע, עם הידיים שמוטות לצדדים והלחי השמאלית על הארץ, עם הראש המדמם והצלעות המרוסקות, אתה חושב לראשונה על חייך. לא רק מה היה קורה אלמלא היית, בהחלטה של רגע, בוחר לשוב אל הבניין הזה, אלא כיצד היו מתגלגלים חייך אלמלא היית מתמנה היום לשופט (הרי לא הייתם יוצאים לחגוג ולשתות במסעדה), או מה היה קורה אלמלא היית מקשיב לשיחה המקרית של רותי ויתקון, או אלמלא היו נקטעות לך האצבעות מהרוח (זה קרה בחורף, כשהלכת עם אביך לבקר את אחד מחבריו. ושם, בעת שהשניים צחקו בסלון, הלכת אל בית השימוש, אשר הרוח טרקה את דלתו בעוצמה. רק אחרי כמה שניות התחלת לצווח), או אילו נותרה אחותך בחיים. כמה אחרים אז היו חייך, אם היו בכלל, לאור האפשרות שנולדת על מנת למלא את החלל שנפער אצל הוריך לאחר המוות. על מנת לנחם.

באותם רגעים בהם אתה שומע מרחוק את הסירנות של האמבולנס שמישהו הזמין, אתה חוזר אל האפשרויות הלא ממומשות של חייך, אל הפספוס וההחמצה, אל שתי הנשים שאיתן שכבת בכל השנים האלה, ובעיקר אל זו, הרצינית יותר ששקלת לשאת לאישה שש שנים קודם ("עורך דין אירופאי, רווק, 34/175, בעל עניין בספרות ופילוסופיה מעוניין בדומה בעלת מבנה גוף נשי," כתבת במודעה שפורסמה בעמוד צדדי). חזרת גם אל פרצופה העקום של אמך שראתה את בחירתך, ואת מה שאמרה לך באותו הערב בטון יבש וקר: "הילד שלי יכול להשיג יותר טוב מזה."

אתה יודע שאילו היית הולך בעקבות לבך ולא היית נפרד מהאישה ההיא, לא היית שוכב פה היום, כששני פרמדיקים דתיים מרימים אותך אל האלונקה ואחד מהם אומר בקול חלוד, כמו מתוך קסדת ברזל: "השם ישמור, איזה זוועה."

בסתר ליבך שעומד להפסיק לפעום אתה מקווה שלא יתפסו את גבי ואת החברים שלו, ובכך תימנע החרפה ממך ומאימא שלך. שופט בישראל הציץ לבתים, יאמרו הכותרות. איזה מוות מביש. מוות מגוחך. גרוע יותר מלקבל התקף לב בזמן החרבון.

האמבולנס מתחיל לנסוע, ואתה שומע את הסירנה הולכת ומתרחקת. באותם רגעים אתה מתחיל לרחף וחושב פתאום על אבא שלך. תמונות של שניכם בחוף הים צפות בעיני רוחך.

***

לווייתך נערכה כעבור יומיים בבית הקברות שמתחת לחדר שבו גדלת. אמא שלך הזמינה לך מבעוד מועד חלקת קבר בין החלקה שלה לבין חלקה אחרת, זעירה, שעליה כתוב שמה של אחותך התינוקת, וחרוטות שתי השנים בהן חיה.

היא הופיעה לטקס לבושה בשמלה שחורה ואמרה לכול מי שלחץ את ידה: "כמה רצה להיות שופט. שופט." מאוחר יותר, על שפת הקבר, התחילה לצעוק שאין לה יותר בשביל מה לחיות ושהיא רוצה שהקברן יקבור גם אותה.

מאות אנשים נכחו בטקס, ואת רוב רובם מעולם לא פגשת. ההמונים באו בעקבות כותרות העיתונים של אותו בוקר, שבישרו על "עוד רצח של שופט", למרות שלא שפטת ולו יום אחד בחייך.

אפילו נשיא בית המשפט העליון נכח במקום, מלווה במנהל בתי המשפט ובשר המשפטים, שלא החמיץ את ההזדמנות לשאת דברים ("מערכת אכיפת החוק תתפוס את האשמים ותמצה איתם את הדין. חיים של שופט בישראל אינם הפקר!")

גם קורנהאוזר, שתמיד ראה בך עוף מוזר, שצחק עליך מאחורי גבך עם המזכירות, היה שם. הוא עמד בסמוך לאמך, הזיל דמעה והניח על האדמה התחוחה זר גדול ויפה שעליו כתוב: "לחברנו היקר מנחם".

בין ההמונים היה גם אדם מבוגר בכובע קסקט. הוא עמד במרחק בטוח מאמא שלך ובכה בשקט כשהקברן קרא עליך את הקדיש. זהו האיש אשר כמה שנים לפני לידתך השגיח על בתו הקטנה שטיפסה על אדן החלון, ואז, רגע לפני שהכול נגמר, עוד הספיק לשחרר את הצווחה הנשית והמבעיתה שליוותה את סופה. כן, זהו האיש אשר בקושי התמודד עם זיכרון בתו המתה שהשתקף אליו בסורגים שהוזמנו לאחר האסון ואטמו את הבית כמו מכלאה של כלבים, וכבר נשבר לגמרי לאחר רשלנותו השנייה, אשר הביאה לכך שהתינוק שנולד על מנת לנחם, הפך לילד נכה.

האיש הזה, אשר יצא בוקר אחד, לפני כמעט ארבעים שנה, מהדירה שהוריה של אשתו הורישו לה ומעולם לא חזר, אפילו לא כדי לחתום על הסכם הגירושים. אבל האיש הזה לא יכול היה לנתק את חייו החדשים מאלה הקודמים, והמשיך לתהות במשך שנים מה עלה בגורלך ובגורל אמך וכיצד השתנו חייכם בעקבות נטישתו.

בתקופת היותך סטודנט, כשכבר מיעטה אמך לצאת מהבית, חדל לצפות בה ועבר לחיות את חייו באמצעות חייך. מבעד למשקפי שמש כהים ותחת כובע הקסקט, מבלי שידעת מיהו, צפה בך כמעט בכל יום. פעמים רבות הבטת בפניו, מבלי לדעת שאתה הולך והופך להיות דומה לו, במבט, בהליכה הזריזה, ביציבה.

הוא צפה בך גם ברוב הלילות שצפית אתה באחרים, וגם בערב האחרון של חייך ליווה אותך כמו צל. הוא עמד במרחק בטוח ממך כשנכנסת לחצר הנטושה ברחוב הירשנברג, והיה שם גם כשיצאת משם בריצת האמוק שלך. הוא עוד קיווה שתצליח לחמוק מחבורת הגברתנים שדלקה אחריך, הרי תמיד היו לך רגליים קלילות, ממש כמו רגליו שלו, אבל כשהבחין בתנועתך הכבדה הבין שאינך במיטבך. הוא עוד רצה לעשות משהו, להירתם לעזרתך, אבל הכול קרה מהר כל כך. כעבור רגע קצר כבר שכבת על הכביש ומעליך חיות הטרף, וכל מה שנותר לו לעשות הוא פשוט לחלץ מחזהו צעקה מחרידה ארוכה.

 

בעלי נהג אוטובוס כבר יותר משלושים שנה. פגשתי אותו בפעם הראשונה כשהיה בן עשרים וארבע, מיד אחרי שגמר את לימודיו בבית הספר לנהיגה שבעיר. בסעיף מקצוע בתעודת הזהות שלו נכתב "נהג אוטובוס", וזה היה מספיק, בנוסף על תמונתו המבריקה, כדי לפתות אותי להיכנס לכלוב הנישואים שבנה לי בכפרנו היפה והנידח.

כשהיינו מאורסים חלמתי יום ולילה על טיולים ועל חופשות מהנות וארוכות שנבלה בהם ביחד. לא הבנתי, ועד היום אני לא מבינה, לְמה התכוונה אחותי הגדולה כשלחשה לי בטון אימהי ובביישנות באחד מלילות הקיץ, כשישבנו ופטפטנו על גג הבית: "המושב האחורי של האוטובוס ארוך. לעולם לא תשכחי את הטעם שלו."

בליל החינה, יומיים לפני החתונה, התאספו כל החברות שלי בכפר וצחקו על איך שאני אראה כשאשב במושב הראשון של האוטובוס מאחורי בעלי, כשהוא ייקח אותי למסעות ולטיולים שהן יכולות רק לחלום עליהם. אחת חלמה לנסוע לירושלים, השנייה — ליפו והשלישית אמרה בביטחון מוזר: "הבּניאס הוא המקום היפה ביותר בעולם. תציעי לו שייקח אותך לבּניאס."

לא הבנּו מדוע אמרה זאת בביטחון כזה, ושאלנו אותה אם הייתה כבר בבניאס. היא אמרה שאחיה היה שם בשנה שעברה ואמר שזהו המקום היפה ביותר בעולם. צחקנו עד דמעות, ואז אמרה אחותי הקטנה בקנאה: "אנחנו רק שומעות על המקומות הללו, אבל אחותי היא היחידה שתראה אותם במו עיניה," וכולן הסכימו איתה.

הדברים שלה שימחו אותי, אבל השמחה שלי הייתה מעורבבת בפחד גדול.

כל יום אני מתעוררת בחמש, מבשלת לעצמי קפה שחור ומתוק בקומקום קטן ומקבלת את פני השמש שחוזרת מהמסע שלה, אדומה ובשלה כתאני החַמַארִי במטע של אבי המנוח. אני שותה את הקפה בשקט כדי לא להפריע לשמש שחוזרת ממסעה היומי. היא בוודאי עייפה מאוד עכשיו, ולא חסרה לה פטפטנית כמוני שתספר לה על חייה עם בעלה, נהג האוטובוס. אני לוגמת מהקפה, חולמת על המסעות האינסופיים של השמש ומאחלת לעצמי שביום מן הימים אצא לאחד מהם.

ברגע זה של הבוקר, כשאני לבד, הבנתי פתאום שהשמש מבקרת למעשה מדי יום בכל העולם. כמה חזקה השמש הזאת, וכמה יפים חייה! היא מקיפה את כל העולם לבדה בלי להתעייף, בדיוק כפי שאימא שלי הבטיחה לי שעה לפני שהגיעו בני משפחתו של החתן לקחת אותי מבית משפחתי. אחר כך התכופפה אלי ולחשה דברים שלא האמנתי כי יצאו אי־פעם מפיה: "תזכרי אותי תמיד בטיוליכם היפים."

בעלי יוצא מהמיטה בדיוק אחרי שאני מורידה את קומקום הקפה מהכיריים בפעם השנייה. הוא לעולם לא מצחצח את שיניו, ויחד עם זאת הן מבריקות וחזקות כשיניים של סוס. אמי נהגה לומר כי בעלי בא ממשפחה שכל הגברים בה כמוהם כסוסים — חסונים ובריאים, ושיניהם גדולות ולבנות. אפילו אבי המנוח לא הסתיר את התלהבותו מנכדיו שאלד לו ביום מן הימים על כי הם "עתידים להיוולד זקופי ראש כסוסים."

למרות זאת לא חדלתי לקוות שיצחצח את שיניו, במיוחד בבקרים שבהם היה חושק בי כאשר הערתי אותו. הוא היה תופס בידי, מושך אותי אליו ונשכב עלי באדישות מבלי לחכות עד שממש אתעורר וארחץ את פני. כשהתעוררתי וכבר נגמרו ההתנשפויות המהירות שלו, עם הריח הרע שיצא מפיו, הוא היה מתהפך לצד השני ושואל בשקט: "מתי את קמה?"

החלטתי לחנך את ילדַי לצחצח את שיניהם. אינני רוצה שאשתו של אחד מהם תיגעל ממנו בבוקר או לפני השינה. בני חייבים להיות גברים בריאים ויפים ולגלות רגישות לנשותיהם. אילו נולדה לי בת, כפי שקיוויתי תמיד, הייתי עושה אותה לאישה הטובה בעולם. הייתי שולחת אותה לאוניברסיטה, והיא הייתה חוזרת אלי כרופאה ומרפאה את עצמותי הכואבות ואת דלקת המפרקים שהחלה תוקפת אותי. רופא הכפר אמר לי שאני צריכה לתת מנוחה לגוף שלי. חמור! לא מספיק שהגבר הולך לאוניברסיטה ונהיה רופא, עליו להיות גם חכם! מי יעשה את כל מלאכות המשפחה והבית? הוא? אילו נולדה לי בת, היא הייתה רופאה טובה ממנו פי אלף והייתה מלמדת אותו דברים על החיים ששווים יותר מכל הקרמים הקרים שהוא מורח על הגוף שלי כשאני באה אליו. שעה שלמה הוא מורח, ומשום מה לא נמאס לי.

חמישה בנים גידלתי. כולם משכילים. הם כמו ורדים אדומים מבריקים ברגע מיוחד של אוויר צלול. אני מתבוננת בהם וחבל לי על הפעמים שלא נישקתי אותם יותר, חבל לי על הפעמים שבהן ידעתי כי הם ערים ולומדים, אך שקעתי בשינה עמוקה.

הבן הבכור מהנדס, השני מורה, השלישי אח רחמן, הרביעי סוחר בשוק שקוראים לו "בורסה" והחמישי עובד בבנק של הכפר. האחרון עדיין רווק, והוא היחיד שעוד לא עזב את הקן. אני מודה, שבלב אני מקווה שיישאר עוד בבית, כי הוא מגרש את הבדידות שלי בשעות אחר הצהריים הארוכות שבעלי איננו, שעות שבהן הוא מוביל ארבעים או חמישים איש לטיול יפה.

בפעם הראשונה נסעתי באוטובוס יומיים אחרי החתונה. ערוותי עדיין כאבה, ובכל פעם שנזכרתי ברגע הראשון שנכנס אלי רצתי להקיא, מסבירה את זה במאכל מקולקל שאולי אכלתי בליל החתונה. למרות זאת חיכיתי מאוד לנסיעה באוטובוס שבו נוהג בעלי. קיוויתי שנבלה יחד, שנעלה על עקבות השמש השוקעת, ושהיא לא תיעלם מעינינו. אבל בפעם הראשונה נסענו באוטובוס אל העיר הסמוכה ואכלנו דגים צלויים. הארוחה הייתה טעימה. שבוע אחר כך התברר לי שה"טיול" הזה הוא ירח הדבש שכולם מדברים עליו.

ארבעה ימים לאחר מכן חזר בעלי לעבודה. כאשר חזר הביתה ביקש ממני לנקות את האוטובוס, שהתלמידים המגעילים מילאו בניירות של ממתקים, בקליפות פיצוחים ובקיא. ניקיתי אותו כאילו היה חדר השינה שלנו, עד שהבריק כראי. באותו לילה ערוותי עדיין כאבה בדיוק כמו בלילה הראשון, אך לא הוצאתי הגה מפי, שהרי מחר ייקח אותי בוודאי לטיול חדש.

כל בוקר היה יוצא לנסיעות שלו וחוזר בערב. לאחר שהיה אוכל ארוחת ערב הייתי לוקחת את כלי הניקוי, עולה על האוטובוס הארוך ומנקה אותו עד שהיה שוב כמו חדש, כאילו יצא זה עתה מבית החרושת. עם הזמן נעשיתי מומחית לזבל שאספתי באוטובוס, ובאמצעותו ניחשתי את גיל הנוסעים, את אופיים ואת יעד נסיעתם. לעתים היה האוטובוס חוזר נקי, חוץ מכמה ניירות לבנים שעליהם היו כתובות מילים בשפה שלא הכרתי. פעמים אחרות היה חוזר מלא עטיפות ממתקים, שקיות חטיפים, פחיות ריקות של משקאות קלים וקיא פה ושם.

עם הזמן הפסקתי לחוש כאבים כאשר רצה אותי, כאילו המקור של הכאב נעלם לעולמים. שמחתי על כך ועודני שמחה. כאשר ילדתי את בני הבכור הבטיח לי בעלי, לקחת אותי לטיול נפלא שיעזור לי לחזור להיות כמו מקודם, לפני הלידה הקשה. אבל שלושה ימים לאחר הלידה נפטרה חמותי, והוא שכח את הבטחתו. התביישתי לשאול אותו על הטיול המובטח, גם כי לרוב היה שב מעבודתו בפנים חמוצות, כועס ומקלל את כל העולם: את בעל החברה, את חבריו לעבודה ואת תנאי העבודה האיומים. כאשר נולד בני השני הוא לא הבטיח לי לצאת לטיול, ואני לא העליתי לפניו את הנושא. הלידה השנייה הייתה קלה בהשוואה ללידה הראשונה, ולמען האמת חשבתי, על לידה קלה כזו לא מגיע לי לצאת לטיול באוטובוס של בעלי.

כאשר ילדתי את בני השלישי כבר הייתי בטוחה שהטיול הזה לעולם לא יגיע. כיצד נצא לטיול יפה בעודי מטופלת בתינוק ובשני ילדים קטנים, שבוכים תמיד על כל שטות? הייתי פוגשת את חברותי המאושרות, ששבו עם בעליהן מטיולים בירושלים, ביפו ובשכם, מחייכת מתוך נימוס ומקשיבה לפרטי פרטים מעניינים יותר או פחות שהן לא התעייפו מלספר אותם שוב ושוב. אחת החברות שאלה אותי במפתיע: "למה את לא מספרת לנו על הטיולים שלך באוטובוס היפה?" החלטתי להתעלם משאלתה.

מבלי שהרגשתי הקשר ביני לבין האוטובוס נגמר בדלי מלא מי סבון, במטאטא ובכמה סמרטוטים. כל יומיים או שלושה הייתי עולה עליו ומנקה את שאריות הקיא ואת השקיות שהותירו הילדים אחריהם. גם בשקיות עצמן נהייתי מומחית — לסוגיהן, לצבעיהן ולשמות הממתקים שהכילו, והתחלתי לקנות אותן לילדי כאשר יצאו לטיולי בית ספר. הייתי ממלאה את התיקים שלהם בממתקים הכי טעימים ונפרדת מהם בדמעות. בלילה שלפני הטיול הם לא היו נרדמים, ואני הייתי מאזינה לדיבורים שלהם על המקום שיבקרו בו, על חבריהם לכיתה, על מה שקנו ועל כך שאני קונה להם תמיד את הממתקים הכי טעימים. הם תמיד היו גומרים בזה שבעלי הוא האבא הכי טוב בעולם כי הוא לוקח אותם לטיולים של בית הספר ושומר להם באופן קבוע את המושב האחורי הארוך.

הייתי מתהפכת במיטתי בחשכה, מתבוננת בתקרה ונזכרת בדודתם שגם כן אהבה את המושב האחורי הארוך שבאוטובוס, אף שלא ניסתה אותו מעולם.

בכל בוקר הם היו נוסעים לבית הספר באוטובוס הגדול, שהתיישן בינתיים, ומשאירים אותי לעמוד בפתח הבית לבדי, מנפנפת להם בידי, נושמת את עשן הדיזל השחור המגעיל.

כאשר נולד בני הרביעי קיבל בעלי אוטובוס חדש ונקי מהחברה. הוא נראה נהדר, ומילא אותו ריח נעים שנדף מכיסויי מושביו החדשים. כמעט התעלפתי כאשר בעלי סיפר לי בגאווה שיש בו וידיאו וטלוויזיה. מרוב תדהמה פסעתי לאחור, מעדתי ושפכתי את מי הסבון שהבאתי בדלי להבריק את הרצפה, שהבריקה בלאו הכי. המים הכתימו את הרצפה וניתזו על רגליהם של בני שעמדו מאחורי. הם נותרו על עומדם המומים, ולבם התמלא פחד. בעלי סטר לי על פני, כפי שנהג לעשות בשעת כעסו, וצעק: "חתיכת פרה, אפילו אוטובוס חדש לא נאה לך?"

בני לא עשו דבר. יתרה מכך, הם סובבו את ראשיהם ויצאו בשקט מהאוטובוס, משאירים אותי לנגב את דמעותיי ולנגב את רצפת האוטובוס במהירות וביסודיות כדי שיעזוב אותי בשקט. הם עמדו מהצד והסתכלו.

מאז אותו אירוע שנאתי את האוטובוס החדש. ניקיתי אותו בחוסר חשק מוחלט, אפילו "שכחתי" שקיות קטנות או כתם של קיא. ידעתי שהסירחון יעלה באפו ביום המחרת, אך לא היה לי אכפת. אילו היה דואג לצחצח את שיניו, אולי הייתי מתחשבת בו יותר.

בני עזבו את הבית בזה אחר זה ללימודיהם, ומאז עשיתי לעצמי הרגל לשבת בפתח הבית בשעות אחר הצהריים ולחכות לבואו של האוטובוס החדש. הבן הבכור שלי עשה מעשה גדול כששם על גג הבית צלחת עגולה וגדולה. הוא אמר שאיתה יתווספו יותר ממאה ערוצים לטלוויזיה. לא האמנתי לו עד שראיתיו במו עיני מחליף תחנות. כשראו זאת בעלי ובני האחרים יצאו מדעתם — כל אחד רצה להסתכל בתחנה אחרת. לבסוף הרים בעלי את קולו ונזף בהם. הוא החל להחליף תחנות ועצר בתחנה שנראו בה שניים צועקים זה על זה. לאחר רגע קט אמר בן זקוני: "זהו ערוץ חדשות ששמו אל־ג'זירה."

לא אהבתי את אל־ג'זירה, כי כל הזמן נשמעו בה צעקות. אהבתי לצפות בשירים, בתוכניות על טיפול באמצעות עשבי מרפא ובסדרות ערביות. אינני יודעת כיצד הצלחתי להחזיק מעמד עד אז בלי הסדרות האלה. אני נשבעת שאני זוכרת בעל פה פרקים שלמים כמעט מהסדרות "מופיד הפרא" ו"הטורפים". מיד כשנגמר השידור של פרקי הסדרה בתחנה כלשהי, התחילה תחנה אחרת לשדרם. התחנה הראשונה הייתה משדרת אותם שוב בשעת לילה מאוחרת, ותחנה אחרת, ועוד אחת וכן הלאה, עד שאיבדתי כל קשר עם הנעשה סביבי והפכנו, אני והצלחת העגולה והגדולה, להיות חברות בנפש — אני אירחתי לה לחברה בסלון, והיא לקחה אותי לטיולים שאף נהג אוטובוס לא היה יכול אפילו לחלום עליהם.

כל אימת שבעלי הגיע מרחוק היה חוזר אלי זיכרון הכאב הצורב מליל הכלולות, והייתי רצה להקיא מאחורי הבית. מאוחר יותר אמר לי הרופא שיש לי פצע בקיבה ושהגורם להקאות התוקפות אותי לעתים תכופות הוא חומרי הניקוי שבהם אני משתמשת. הוא הציע לי להחליף אותם, והחלפתי. כאשר ההקאות לא חדלו, אמר ברוב ייאוש: "אל תאכלי הרבה ואז תקיאי פחות." אכלתי פחות, הקאתי פחות… ורזיתי יותר. הנחתי לרופא לשים את התכשירים שלו על גופי כמה זמן שיחפוץ. לעתים לא נזקק להם, והיה ממשש בידיו את מקומות הכאב, רועד כולו עד שנרגע.

כאשר ראיתי את חתיכת הגומי הארוכה לא ידעתי מה זה. גם לא ידעתי באמת מה הנוזל הצמיג שבתוכה. ראיתי אותה זרוקה על המושב האחורי הארוך של האוטובוס, אותו מושב שאחותי אמרה לי לפני שנים רבות כי לא אשכח את טעמו לעולם. לאחר שהבנתי מה זה הנוזל הצמיג לא התאפקתי, הקאתי על המושב האחורי ולכלכתי אותו כהוגן. מאז אותו אירוע הייתי מעמידה פני ישנה בבקרים שבהם היה בא אלי מאחור. הוא היה בא על סיפוקו בעודי "ישנה", ולאחר מכן מניח לי, והייתי נרגעת.

כל יום בשעה חמש בבוקר אני יושבת לבדי ושואלת חרש את השמש על מסעה הארוך. אני מסתכלת על האוטובוס, שבעלי נוהג בו בטיוליו הרבים, וחושבת: לו רק יכולתי לשאול אותו על המקומות שביקר בהם ועל האנשים שבילו בו יום שלם, שרים ורוקדים על המושבים. אפילו בני אהובי ביקרו אותי לעתים רחוקות יותר בהיותם מטופלים בנשותיהם ובנכדי, שלהם אני מצפה בכיליון עיניים.

מאז שנולדו נכדי, יוצאים בני ונשותיהם לטיולים ארוכים, ולעולם אינם שבעים, ואילו אני מצפה תמיד לשובם, שמה עלי צעיף חורפי או יריעת בד שעיצבתי לפי טעמי. בני הם טיילים מנוסים. הם אוהבים לצאת לטיולים יותר מכל דבר אחר, שהרי כך לימדתי אותם כאשר היו קטנים: "אל תחמיצו אף טיול, ותנצלו כל הזדמנות לנסוע כל עוד אתם חיים. תשמעו בקולי. אימא שלכם מבינה יותר מכם בטיולים."

גם אני נסעתי איך שרציתי ולאן שרציתי כאשר ישבתי וצפיתי בערוצים הרבים. מאסתי בטיולים האמיתיים, באוטובוס ובבעלי, ומיעטתי לצאת אל המרפסת ולעזוב את מושבי בסלון. אחרי שדלקת מפרקים הכריעה אותי, מימן לי הביטוח הלאומי עזרה בפעולות היומיום ובכללן ניקוי הבית, שנותר שומם לאחר שבן זקוני החליט גם הוא לעזוב את הקן ולעבור לגור בעיר, מקום מגוריו של האח הבכור, כי "יש שם יותר מקומות עבודה."

ישבתי שעות על גבי שעות, נוסעת לכל טיול שחפצתי, בכל אוטובוס שבחרתי, ובאמצעות כל סדרה שמצאתי לנכון לצפות בה. למרות שראייתי קהתה ושמיעתי נחלשה עוד יותר, הצלחתי עדיין להבחין בין תמונות, סיפורים והמון של מקומות שראיתי על המסך. ישבתי כך מול המסך כאשר שמעתי אותו צועק מחדרו: "תצילי אותי, תצילי אותי, אני הולך למות!" לא עשיתי דבר ולא הצלתי אותו. מה הוא רוצה שאעשה? קריאותיו הלכו ונחלשו עד שנדמו. אני חושבת שהוא נרדם.

שיישן. מה הוא רוצה שאעשה? שיחכה. אני עכשיו בטיול. אין לו ברירה, הוא חייב לחכות עד שאשוב.

האיש הכי יקר לאמי מזה ארבעים ושתיים שנה מת.

הרגשה מחורבנת. לעמוד מול מת.

קול יללות תינוק מסתנן מהחלון הפתוח.

חצות.  

דמיינתי שאני נובר בין הגרוטאות של הבית, מוצא מזוודה, ממלא אותה בחלקי גוף שלו.

ואז נוסע.

"הוא אהב אותך," אמא אומרת, "עד העניין ההוא עם בית הדין הצבאי. זה הדבר הכי גרוע שעשית."

"זה היה צומת משמעותי, כן."

היא מנענעת את ראשה, ניעה לפנים ומשיכה לאחור.

"טוב שזיכו אותי… זה מה שחשוב, לא?"

היא עומדת מהצד האחר של המיטה, תופסת את המבט שלי. אני חושב: היא כבר לא תצטרך לנקות את החרא שלו, זו בטח גם הרגשה טובה.

"הוא סבל…" היא מסתכלת אל תוך פניו הלבנים ואני עושה את התנועה האצילית ביד ימין – עוצם באצבע ואגודל את העפעפים שלו על עיניו.

ואז השוטר מגיע. הוא מורה לי ולאמא לצאת ומבקש מהרופא שנשלח עם האמבולנס, שיכנס איתו לחדר השינה, "וגם הפראמדיק," הוא אומר.

נעמדנו מול הטלוויזיה הפועלת, ערוץ הקניות. הוא אהב לעקוב אחר חידושים ולהיות בעניינים.

אמא מפנה את ראשה לכיוונים שונים, פניה משתנות, כאילו היא מחפשת את ההבעה המתאימה למצב מתוך סצנות שראתה בסרטים.

נהג האמבולנס אומר, "יש לי פרטים של אחד שיסדר לכם את כל העניינים של הובלת גופה והלוויה, איש טוב" ומושיט לעברי כרטיס ביקור: זאב צ'יק צ'ק 0544000000.

השוטר יוצא מהחדר ונעמד בין אמא לטלוויזיה, "תראי גברת," הוא משפיל מבט. אמי בוהה מעבר לכתפו במגישה שחורת השיער שכמו מנסה לקשור איתה חברות כשהיא מציעה לה מזרן קפיצים משובח, כזה שמצליח להפוך חלומות רעים לטובים.

"תצטרכו לבוא איתי לתחנה," ארשת פניו המאירה של השוטר נהיית רצינית, "ככה זה…" הוא רוצה להוסיף משהו ומוותר.  

אמא פותחת פה אך שום צליל לא יוצא מפיה. שחורת השיער מכריזה שעניין החלומות הטובים עולה ששת אלפים תשע מאות ותשעים ותשעה שקלים בלבד, בשנים-עשר תשלומים שווים.

"אנחנו רוצים הזדמנות להגיד לו שלום כמו שצריך," אני מתערב.

"לא אפשרי," השוטר פונה אלי בתנופה, "הוא מוצג חיוני לחקירה."

אמי בוהה בו במבוכה, כוחות האנרציה מחזיקים אותה עומדת. היא מתנשפת. אני חושב על לוחות הבקרה הפנימיים שלה, המתחים שמתרוצצים רגע לפני הצניחה. היא נרעדת, פולטת צווחה ונופלת לעבר השוטר שידיו נפרשות בלי לחשוב. הוא מחבק אותה. כמובן, זה הרגע שבו כל אחד פחות או יותר סופג את הזמן בציפיה להתרחשות הבאה.

אם אבי היה נוכח, הוא היה אומר, "אה, ודאי, חבר'ה," ומזמר, "כשאתה מהלך בסערה… הרם ראשך למעלה…" ואני הייתי משלים, "ואל… תפחד… מן החשכה!"  

"הכול בסדר, גברת," הרופא רוצה למדוד את סימני החיים של אמי, אבל היא מסרבת ושרה כמו שהיתה נוהגת לשיר עם אבי, "יש שמים זהובים… ושירו הכסוף המתוק של משחק הגורל… המשך להלך ברוח…"

"זה השיר שלו," אני מבהיר, ושר איתה, "…המשך להלך ברוח, מבעד לחלומותיך היזרק והתפוצץ…"

"תשירו איתנו," אמי מעודדת את הנוכחים, "המשך ללכת, המשך ללכת, כשהתקווה בידך…"

בתחנת המשטרה השוטר מושיב אותנו מול המכונה למשקאות חמים. פתק צהוב צמוד ללוח הלחיצים. על הפתק מצוייר חץ כחול שמורה על אחד הלחיצים.

מתחת לחץ כתוב: "זהו, כנראה, הכפתור שכדאי ביותר ללחוץ עליו."

"אנחנו צנועים," אמי אומרת ומציעה שאני והיא נחלוק כוס קפה.

בחדר החקירות היא מעבירה את כוס הקפה לחוקר ואנחנו חולקים אותה בין שלושתינו. אמי מספרת לחוקר את הסיפור, מתקרבת יותר ויותר לקצוות האמת.

"נהדר להכיר אתכם," החוקר אומר ומשתעל. השיעול מעורר גל של אנרגיה קינטית. אמי מזיזה את זרועה עד שכף ידה אוחזת בכף ידי. אני מופתע מהרכות.

"אני חיה ככה כבר יותר משלוש שנים… רוצה לבכות. אבל ברגעים כאלו… וכל זה קרה תוך כדי  ששרנו, השוטר אמר לך? היינו בפזמון, 'לא תהלך בדד. לעו…לם לא תהלך… בדד!"' היא מגרדת בקרקפת, מתנשפת, מפנה מבט לעברי, "הבן שלי, הוא גיבור, כתוב אצלכם?"

החוקר מביט בי במבט של נועזים ומציע בנעימות שאני והוא נצא החוצה להביא עוד קפה. אמי מסתכלת לי בעיניים: כל השנים האלו הייתי כל כך טובה אליך ועכשיו אתה הולך להסגיר אותי?

הסתכלתי בה גם: לפעמים את מבקשת יותר מדי.

עיניה אמרו, בסדר, תלך, תעשה מה שאתה צריך.

ליד המכונה אני מוריד את תותב הזרוע, מגרד את הגדם המיוזע ומניח לו לנשום. העיניים שלי ושל החוקר נפגשות ורגש לא ידידותי חולף בינינו.

הוא מסתכל בשעונו, "יש לך שלוש דקות לגמור עם זה."

"היית צריך לראות את גדם השוק של אבי," אני אומר, "סיפור של שש דקות שישאיר לך זמן לשמוע גם על כף היד שהלכה לו. מוקש נעל… סיפור מכווץ. שלי לפחות שבע עשרה דקות…"

השוטר שוב הסתכל בשעון.

"אז יש לנו?" אני שואל.

הוא מושך באף, "אתה מייבש את אמא שלך."

"לא בוער לה," אני אומר, "היא תמיד אומרת, 'מה בוער?' ואתה יודע מה, אם חושבים על זה, היא נביאה. היא גם ניבאה שתלך לי היד. ראתה בחלום. בבוקר ההוא היא כתבה לי על זה סמס: 'תשמור על עצמך, בן.'"

הפוגה.

"זה כמו הביצה והתרנגולת," אני מגחך, "את הסמס ראיתי כשהתעוררתי מהניתוח. ללא הזרוע. ידעתי שגם בלי זרוע אפשר לעשות כל מה שאבי עשה, וזה המון. אז חייכתי. אליה, כי הוא לא בא. מיד נזכרתי בחרא שקרה. אני אומר 'קרה'. דברים קורים, זורמים מכל מיני פינות בתוך הגולגולת, גרומים לך לעשות משהו שאחר כך אתה מצטער עליו.

"אמא שלך, היא הרגה אותו, נכון?"

"זה גובה מחיר. אבל הרגשתי… הרגשתי שאני צריך. מוכרח. נאלץ. הזרם הזה, אתה מבין? עובדה, משכתי את הפין האדום של הניצרה וסחטתי את ההדק שאסור היה. שהוא רק אם… ואם… ושבכלל: עדיף שתמות. שתיפול בשבי. עינויים וכו' וכו' ושלא תסחוט. אבל סחטתי. כאילו אני מספר בדיחה גרועה במיוחד. כל כך גרועה שהאדמה פרצה בצחוק. על זה נשפטתי ומאז הוא כמעט לא דיבר איתי."

"זו ההזדמנות שלך… לספר. אנחנו נבין, באמת שנבין. תצא בסדר. גם היא…" החוקר מסתכל על התותב. "זה מיותר, כל זה," הוא אומר, הטון בקולו רך.

"תביא קפה לאמא," אני אומר באותה רכות, "היא… קפה עושה אותה מלכה. יש לה גוש… אני לא מת עליה, אבל גוש לא מגיע לה. לאף אחד כמעט."

זה נוגע ללבו.

"היא יכולה להיות נהדרת," אני אומר, "הוא התחפף. אני לא תופס את זה, יש לך גברת נהדרת בחיים שלך, הגברת פתאום חולה, ואז אתה מתחפף?"

"הממ…" החוקר מהמהם.

אנחנו נכנסים עם הקפה לאמא. אני מתיישב בצד של החוקר, מולה. הוא עומד. היא לוגמת ומחייכת לעבר שנינו.

"אמא," אני אומר, "סיפרתי לו."

"הבן שלי כל הזמן ממציא עלי דברים משוגעים. זה כאילו התחביב שלו," היא מדברת אל החוקר, "הוא סיפר לברוך מהחנות לצורכי משרד שאני מתעלפת מכל דבר קטן ויוצא לי קצף מהפה כשאני מתרגזת. לשמואל מהמכולת הוא סיפר שאבא שלו סוטר לי עם תותבת כף היד כשהוא מחזיק אותה ביד הבריאה…"

כדי להראות שמצבה טוב והיא חזקה, אמא נעמדת וקופצת במקום, פושטת וסוגרת את הזרועות תוך פישוק וסגירה של הרגלים.

החוקר מסתכל לעברה. לעברי. שוב לעברה. "גברת," הוא אומר, "תשבי עכשיו בבקשה!" ושוב מוציא אותי החוצה.

אני מספר לחוקר שזה התחיל ביום שלא האמנתי לאבא כשהוא אמר שלאמא יש גוש ושהיא רוצה שהוא ימות יחד איתה.

החוקר נותן לי נייר ועט ומבקש שאכתוב את כל הסיפור, "אתה סופר, לא?"

הוא אומר, "תציל את אמא שלך."

אני כותב:

ביום שלישי קפצתי לביקור, ואבא ביקש שאכין לו קפה. הוא דידה אחריי למטבח ואמר לי, "היא חולה, יש לה גוש. אנחנו צריכים לעשות משהו בעניין הזה."

"לאמא אין גוש," אמרתי לו כשהמים רתחו, "מי סיפר לך שיש לה גוש?"

"שמואל מהמכולת. הוא ראה את הבדיקה שלה. היא עטפה בה את הלחם, אתה מכיר אותה, היא שונאת שקיות ניילון."

תפסתי לו בפנים בשתי ידיים והפנתי את הראש שלו ככה שיסתכל  בעד לחלון, אל אמא, שהשקתה את השרכים ושיחי הצלף שגדלו על סלעי הגינה.

"זה נראה לך כמו אחת שהולכת למות?" שאלתי.

"לא," הוא אמר.

זה לא נראה. בכלל לא.

"אלוהים," אמרתי, "מישהו מספר בבית הזה את האמת?"

"ככה זה טוב?" אני מראה לחוקר את מה שכתבתי.

הוא עובר על הכתוב, "תמשיך, זה יופי."

באותו ערב אבא התעקש לשבת בסלון בלי הרגל ובלי כף היד. הוא תמיד עושה את זה בשישה באוקטובר. לאמא זה עושה מצב חרום, כי בלילה הוא צועק, "ספינה עוינת, נחתה על הפלנטה. פולשים מזוינים באזור 8א'. כולם לעמדות הגנה! כולם לעמדות הגנה!" ואז הכי קשה להעביר אותו למיטה. אלא שהשנה, בגלל הגוש, היא התקשרה אליי ואמרה שאבא הולך למות. היא היתה צריכה משהו שנשמע טוב. ו"אבא הולך למות", זה נצחי.

ובכן, אני בהחלט אומר הן לאידאליזם, הן לכבוד ולחיפוש המתמיד אחר האמת בכל צורותיה. אבל הגעתי לנקודה שבה מתחילים לחשוד שאם קיימת בכלל אמת ממשית כלשהי, הרי היא מצביעה על כך שהאינסופיות הרב-ממדית הכוללת של היקום מנוהלת לוודאי בידי חבר מופרעים. אמא ואבא לעולם לא הסכימו על זה. זאת אומרת, הוא לא מפסיק לחפש אחר האמת והיא כל הזמן אומרת לו, "זאת הדרך שלך לצאת מכדור הארץ, אין תשובה לחיים ותגיד תודה שנשארת." בכל אופן, כשהגעתי, כבר התחיל השבעה באוקטובר. הוא שאל מי אני. הרכבנו לו את התותבות. הוא אמר שהוא מוכן, שהוא רואה מעין רחפת קטנה ששופכת סביבה מאגר קטן של אור עמום. הוא קרא לעבר הטלוויזיה, "בחרת לילה קר לבוא ולבקר בפלנטה המתה שלנו." ניסיתי לברר איתו על מה הוא מדבר והוא אמר לעבר הטלוויזיה, "אני לא מפחד, אתם לא תעשו לי כל רע, אני מוכן." או אז הוא התמוטט, וכשרכנתי אליו הוא אמר, "אבל יריתם בנו! הטילים האלה…"

הרמנו אותו והשכבנו במיטה. העיניים שלו היו פקוחות, זוהר נגה מעיניו, צללים נפלו על הקירות. הוא השתעל ואמא הזמינה אמבולנס. הוא אחז בידי ומשך אותי אליו, "מערכת אוטומטית," אמר והבליע אנחה. "המחשבים שלנו פזורים בקרבי הפלנטה, מונים את אלפי השנים החשוכות. הם נוהגים להשתגע לפעמים ולירות על מנת להפיג את השעמום. אני יורד לחדרי המכונות לסדר את זה."

ככה זה נגמר פחות או יותר. התיישבנו לצידו. אמא הסתכלה לעבר החלון ואמרה שהיא רואה את הרחפונית דואה אל רקיע הלילה. אני לא ראיתי כלום, רק כשהסתכלתי באבא תקף אותי רגע של ספק, יכולתי לראות את הגוון האפור נע על גופו. אינסופיות הזמן הדאיגה אותי, חשתי בנוכחותה. מה את מחפשת? שאלתי, ונדמה לי ששמעתי, קצת סקרנות, קצת הרפתקנות, אך בעיקר דומני שזה התהילה והכסף… המילים של אבא.

הסיפור שלי שכנע אותם.

איש לא הגיע ללוויה של אבא.

אמא אמרה "ככה זה." 

 

אבא שלו היה אמא שלו עכשיו, אבל עדיין היה מניאק שאין דברים כאלה.

"הוא לא מרשה לי אפילו לעשות קעקוע," אמר ג'וש. "לעצמו הוא הולך וחותך את כל הזין אבל לי הוא לא מרשה אפילו לעשות קעקוע."

ג'וש שנא שמכריחים אותו לשבת בטיפול המשפחתי הזה כל השבוע, ושהמטפל וההורים שלו מחכים שיקרה נס והוא ישלים עם העובדה שהאבא המניאק שלו הוא עכשיו האמא המניאקית השנייה שלו או משהו כזה. איזה פריק שואו.

"תקראו לי ילד-עֵז," אמר ג'וש. "מהיום קוראים לי ילד-העז. אם הוא יכול להפוך מגבר לאישה, מג'ו להיידי, אז גם אני יכול לעשות את אותו הדבר. אני מחליף רשמית את השם שלי לילד-העז, והמגדר שלי הוא חצי ילד, חצי עז."

"אני לא אזרוק הון כדי שאתה תלך ותשחית את הגוף שלך בקעקועים כמו כל שאר המפגרים," אמרה היידי.

"אבל אתה יכול להשחית את הגוף שלך וכולנו אמורים לשמוח בשבילך," אמר ג'וש.

"אנחנו לא כאן כדי לדבר על קעקועים, ג'וש."

"ילד-עז."

"אין כזה דבר. אבל יש כזה דבר אישה שנולדה לתוך גוף של גבר. כבר דיברנו על זה. אתה בן ארבע-עשרה, לא איזה תינוק," אמרה היידי. היא ליטפה על שערה הארוך והחליקה אותו בזמן שדיברה.

הוא נראה טיפשי כשהוא מלטף לעצמו ככה את השיער. הוא גרוע בזה. ג'וש דמיין את אשלי בשיעור ספרדית, את התנועה הסקסית שבה היא משכה לעצמה בקוקו כשחייכה אליו. ככה בחורה אמיתית מתעסקת לעצמה בשיער. הוא הרגיש מיד זיקפה מתרוממת והתעטף במעיל שלו כדי להסתיר אותה.

"מֶה, מֶה, מֶה. ילד-העז פועה," אמר ג'וש.

"תפסיק עם זה, ג'וש," אמרה אמא שלו, סוּ-אָן. "גם לי זה לא קל אבל אתה לא רואה אותי פועה."

"מֶה, מֶה, מֶה. נולדתי לתוך גוף של עז ואתם פשוט תצטרכו לקבל אותי כמו שאני," אמר ג'וש. "אם אני צריך לקבל אותו כאישה ממין זכר, אז גם הוא צריך לקבל אותי כילד-עז. מֶה, מֶה, מֶה."

"זה לא מקובל לתאר את היידי כאישה ממין זכר, ג'וש," אמרה המטפלת.

"זה לא מקובל לפנות לילד-עז בשם ג'וש," אמר ג'וש. "היידי היא עדיין אותו אדם," אמרה המטפלת. "הייתי רוצה שתנסה משהו, ג'וש. רק לרגע. תסובב את כל הגוף שלך אל היידי ותסתכל לה ישר בעיניים."

ג'וש סובב את כל גופו לעבר אבא שלו. הוא הסתכל לו ישר בעיניים ולמשך דקה תמימה לא הסיט את המבט, מכריח את עצמו לחכות לפני שיגיד משהו.

מה שראה עשה לו בחילה. הוא לא התרגל לזה בכלל, אף על פי שאבא שלו כבר התחיל להתלבש כמו אישה חודשים לפני הניתוחים. זה עדיין היה מגעיל ולא בסדר ומכוער. אבא שלו היה גבר רגיל למראה, קצת חְנוּן, עם משקפיים מרובעים ותספורת רגילה של אבות. הוא היה בחור רזה, תמיד מגולח לגמרי. הוא אמר שהוא לא מסוגל לסבול את המראה המוזנח שיש לכל כך הרבה כוכבי קולנוע וזמרים. הם נראים מלוכלכים עם הזיפים האלה על הפנים שלהם, הוא אמר. תראה את ההומלס הזה, למה זה אופנתי להיראות כמו הומלס מטונף.

עכשיו ג'וש ראה אדם נורא מוזר כשהסתכל על אביו. פנים תפוחות. שיער בלונדיני ארוך וחלק. שפתון אדום! עיניים שהוקפו באייליינר חום, ריסים ארוכים ומרפרפים. עדשות מגע במקום משקפיים. הוא לא ידע איך להתלבש כמו אישה. שום דבר לא התאים לו. החולצה שלו היתה מקומטת לגמרי והחצאית התחילה גבוה מדי מעל קו המותניים ונשפכה עד מתחת לברכיים, כאילו היא שייכת לנזירה זקנה. בעיני ג'וש, הוא נראה כאילו הוא בתחפושת האלווין זולה, או כמו אחד הגברים הדוחים האלה שמחקים נשים במצעד המאמֶרס בפילדלפיה, מטופפים להם לאורך הרחוב בשפתיים אדומות גדולות ושמשיית מלמלה. הוא היה אישה מזויפת עם שדיים מזויפים וואגינה מזויפת ושום דבר לא ישנה את זה.

במשפחה רץ סיפור על הפעם הראשונה שבה ג'וש ראה את הזין של אבא שלו, אבל ג'וש היה צעיר מכדי לזכור בעצמו. הוא שמע את אמא שלו מספרת את הסיפור לחברות קשקשניות סביב שולחן המטבח, ולדודות ששתו יותר מדי באירועים משפחתיים. אבא של ג'וש ניסה ללמד אותו לעשות פיפי באסלה בעמידה. ג'וש הפעוט הסתכל על הזין של אבא שלו, הצביע עליו, ואמר את אחת המילים המעטות שידע, "גדול." ג'וש היה מעדיף שלא תהיה לו תמונה של הסיפור הזה בראש. הוא היה נותן הכל כדי להכניס אולר לתוך המוח שלו ולחתוך אותה משם.

ג'וש ראה מבט נלהב על פניו של אבא שלו, כאילו הוא מחכה לשמוע מחמאה. כאילו הוא באמת חשב שיש בג'וש מולקולה אחת שאין לה בעיה עם זה. שיילכו להזדיין.

"היי, אבא, מה שלומך שם בפנים? אתה יכול לצאת עכשיו. להודות שהכל היה טעות אחת מטורפת. להוריד את האיפור ואת הגרביונים, לגזור את השיער, להפסיק לקחת הורמונים, כי זה קרב שאי אפשר לנצח בו. צר לי לבשר לך, אבא, אבל אתה עדיין נראה כמו בחור. כפות הרגליים וכפות הידיים הגדולות – מסגירות אותך מיד. מה תעשה – תחתוך גם אותן? לא נראה לי. נקודה, סוף הסיפור," אמר ג'וש.

אבא שלו הסיט את המבט, פניו האדימו. ג'וש הרגיש איך הלב שלו, שהלם כמו תוף, נחבט הלוך ושוב בתוך בית החזה שלו. הוא רצה לשאול את אמא שלו אם היא מתכוונת להישאר נשואה למניאק הזה. היא בכלל רוצה להיות נשואה לאישה? זה לא מה שהובטח לה בהתחלה. אמא המסכנה.

"אפשר לסגור פה להיום?" שאלה סו-אן. "הספיק לי מהדבר הזה ליום אחד."

"יש לנו עוד עשר דקות על השעון," אמר היידי.

"פשוט. לא. ייאמן. הוא רוצה לקבל תמורה לכסף שלו," אמר ג'וש.

"למה את נותנת לו להשתלט על הפגישות האלה?" שאלה היידי את המטפלת. "זה מוציא מהדעת. לא הכל קשור אליו."

"אמרתי שמיציתי, ג'ו," אמרה סו-אן. "זאת אומרת היידי." זה היה אותו קול שבו חילקה פקודות לג'וש ולחַיות המשק. בלי חוכמות.

ג'וש אהב את הרגעים שאמא שלו נסדקה. כשהיא קראה לו ג'ו. כשהיא אמרה "בעלי." זה אומר שהוא לא היה היחיד שהסתכל על היידי ועדיין ראה שם את ג'ו.

*

"יש לי כסף משלי," אמר ג'וש. "אני עושה קעקוע בכסף שלי."

במושב הקדמי של הטנדר החליפו הוריו מבטים. זה היה מהיר מדי. הוא לא הצליח להבין מה קורה שם.

"הכסף הוא לא העניין," אמרה סו-אן. "אנחנו לא רוצים שתעשה משהו שתצטער עליו בהמשך החיים."

"כאילו שאתם אף פעם לא עשיתם דברים כאלה."

"כן, עשינו שטויות איומות, ג'וש," אמרה סו-אן. "אז אנחנו מרגישים שזה התפקיד שלנו, למנוע ממך לעשות שטויות איומות, בסדר? די כבר. תרד מזה."

ג'וש חש זעם אדיר כל כך, עד שהתעורר בו רצון להטיח את האגרופים בחלונות הטנדר ולפרוץ משם החוצה כמו סופרמן, לצאת בשאגה אל תוך שדות התירס ולהפיל את כל מה שבדרך – אסמים, פרות, גדרות, טרקטורים – לרמוס ולרסק את הכל.

"אני שונא אתכם," הוא קרא. "אני לא יודע למה נולדתי בכלל. אתם יודעים עם איזה חרא אני צריך להתמודד כל יום, כי אבא שלי הוא אישה ממין זכר? אתם יודעים מה קורה לי כל יום בבית ספר? כל אחד אחר כבר היה תוקע לעצמו כדור בראש. ואני מבקש רק דבר אחד. אני כולה רוצה קעקוע על היד. ואני אעשה אותו, לא אכפת לי מה תגידו ומה תעשו. אם אני צריך ללכת למקום לא חוקי שבו לא מבקשים איזה טופס אישור מסריח כי אני קטין, אני אעשה את זה. ואם אני אמות מזיהום כי אילצתם אותי ללכת לאטליז קעקועים, אין שום בעיה. כבר עדיף לי למות ממילא."

הוריו שוב החליפו מבטים. הם עשו את הדבר הזה שאנשים נשואים עושים, מדברים עם העיניים. ג'וש שנא שהם עשו את זה. זה לא היה הוגן לשגר מחשבות זה לזה במקום שיצטרכו לבטא אותן בקול רם כך שיוכל לשמוע.

לבסוף אמרה סו-אן, "אמרנו שתרד מזה, ג'וש." אבל קולה רעד וג'וש ידע שזה סימן שההורים שלו נחלשים.

"רק מעצמכם אכפת לכם. אפילו לא אכפת לכם מה אני עובר. יש לי זכות לחיים משלי. יש לי זכות לעשות קעקוע. זה הגוף שלי. לוק עשה קעקוע בגיל אחת-עשרה. סטיבי עשה את הראשון בגיל שתים-עשרה ועכשיו יש לו איזה עשרה על כל הגוף. לכל החברים שלי יש קעקועים. אני היחיד שאין לו." הוא לא התכוון להזכיר את אשלי, שעשתה קעקוע של שושנה סגולה על הגב התחתון ופירסינג בפופיק.

"נדבר על זה אחר כך," אמרה היידי לבסוף. היא עדיין נהגה כמו גבר, עם יד אחת כרוכה מעל ההגה.

"אין אחר כך." אמר ג'וש.

"מה זה אמור להביע?" שאלה סו-אן.

"אני עושה את זה בסוף השבוע הזה. אתם תראו."

"אתה לא תדבר אלינו ככה," אמרה סו-אן. "אתה לא תגיד לנו מה לעשות ומתי." אבל היא נשמעה מוזר. היא נשמעה כמו אמא חדשה, שלא היתה לגמרי בטוחה מה היא אמורה להגיד. האמא הרגילה שלו היתה כזאת ששואגת. כשהיא צעקה עליך, אתה זזת. היא התאמנה הרבה בצעקות על הפרות, שידעו מצוין איך לצאת מהמרעה ולהיתקע באמצע הכביש. כשהיא צעקה על החזירים, הם קיפצו במקום והלכו אחריה.

"אני לא אומר לכם מה לעשות. אני אומר לכם מה אני הולך לעשות. בסוף השבוע הזה."

*

כל מה שג'וש אמר על בית הספר היה שקרי. החברים שלו היו נהדרים. הם אמרו את הדבר הנכון כששמעו על אבא שלו. הם אמרו שהם מצטערים. זה כמו אבא שמת, לא? כמו משהו שאתה אומר למישהו שאבא שלו מת. משתתף בצערך.

רק ילד אחד עשה לו חיים קשים. ברנרדו רצה להיות קולנוען והוא לא הפסיק לקשקש על זה שהוא יעשה סרט דוקומנטרי על ג'ו/היידי. בכל פעם שג'וש ראה את ברנרדו מתקרב, הוא ברח. נמאס לו לשמוע איזה פרויקט חשוב יהיה הסרט שלו, איך הוא יהיה ויראלי, איך ג'וש יהיה מפורסם כי יש לו אבא טראנס. הוא שנא את השאלות הטפשיות שברנרדו לא הפסיק לשאול. מה עשו בדיוק עם הזין שלו אחרי שחתכו אותו? הוא מחזיק אותו בצנצנת כמו האבנים מהכליות של הדוד שלי? אז הוא לסבית עכשיו, כי הוא עדיין נשוי לאמא שלך? ברנרדו אמר, אתה לא מבין, זה מין סיפור כזה על אמריקה, כאן בשפלת דלאוור, עם החוות וכל החרא הזה, ופתאום אבא שלך, עובד בשדה תירס עם השיער הבלונדיני שלה שמתנופף ברוח, ואין עיר מסביבו שתגן עליו, אין אף אחד אחר כמוהו.

החברים שלו אמרו שהם ילחצו על ברנרדו שיסתום את הפה, אם ג'וש רוצה. אבל ג'וש אמר שלא. הוא ניסה לשמור על פרופיל נמוך. אם יסתבך בבית הספר, הטיפולים המשפחתיים המזדיינים האלה עוד עלולים להימשך לנצח.

המקעקע היה מקעקעת. ג'וש לא ציפה לזה. היא עצמה היתה מכוסה בקעקועים, ידיה ורגליה היו ים של צבעים ותמונות. היא נראתה כמו קומיקס שאתה רוצה לקרוא, עם קו עלילה שלוקח אותך במעלה זרוע אחת, במורד הגב, דרך הרגל ואז במעלה הזרוע השנייה.

היא בקושי הסתכלה על טופס האישור המזויף שלו ואפילו לא ביקשה ממנו תעודת זהות. ג'וש לא האמין איזה מזל יש לו. הוא היה ממש בטוח שיעיפו אותו משם ויגידו לו לחזור עוד כמה שנים.

היא לא הסתכלה עליו ישירות, אבל סימנה לו שיישב בכיסא שלה ונעמדה מעליו בשתיקה.

"אני רוצה אחד ממש גדול," הוא אמר. הוא שלף תמונה של שור ענק עם עיניים אדומות מכעס ונחיריים רושפים ושחורים. זה היה עיצוב יפה ומלא פרטים, עם עמודי עשן שהסתלסלו מתוך אפו של השור ורגליים שבעטו באוויר. "על יד ימין. כאילו, אני רוצה שהזנב שלו ייגמר בבית השחי שלי ושכל שאר הגוף שלו יהיה לאורך כל היד. וכשאני אזיז את היד, אפשר שזה ייראה כאילו השור בוטש באדמה?"

"אלוהים," היא אמרה. "ידעתי. ידעתי שמישהו יבקש ממני משהו ממש ממש קשה ביום הראשון שלי. כבר עדיף לי לפרוש ברגע זה. אני מצטערת, בנאדם." פניה התקמטו ועיניה נמלאו דמעות.

"אל תצטערי. אני מצטער. לא התכוונתי לבקש משהו קשה," אמר ג'וש.

"אני כבר לא יודעת מה לעשות יותר. כל מה שאני נוגעת בו הופך לזבל מוחלט. אני כל כך משתדלת," היא בכתה.

ג'וש חש חוסר אונים מוחלט. הוא לא ידע מה לעשות או להגיד כדי שתפסיק. הוא קם.

"זה בסדר. אני אפילו לא צריך את זה. אני יכול ללכת," אמר ג'וש.

"לא. לא. לא," היא אמרה. "אני חייבת לעשות את זה. אני לא יכולה להמשיך לדפוק לעצמי את כל החיים המיותרים שלי."

"את בטוחה? אין לי בעיה לא לעשות את זה. אני נשבע," אמר ג'וש.

"תעשי כאילו את יודעת, בסוף זה יבוא," היא מלמלה לעצמה מתחת לאף. ידיה רעדו כשאחזה באקדח הקעקועים שלה. ג'וש הסתובב, שלח יד, ואחת מאצבעותיו נגעה בכף היד שלה. הוא ניסה להרגיע אותה, כמו שהניח את ידיו בעדינות על חיות המשק כשהיו מבוהלות. כשהגיעה השעה להזריע את העֶגלוֹת, הוא היה זה שליטף את גבן כדי שיישארו רגועות והרים את זנבן גבוה בזמן שאמא שלו דחפה יד עמוק לתוכן על מנת להשחיל את מוט ההזרעה אל תוך הרחם ולפמפם פנימה את נוזל הזרע של השור. יש לו מגע קסם, ככה אמא שלו אמרה.

המקעקעת לא הסתכלה לו בעיניים אבל פתחה את כף היד שלה ואחזה בידו, היא התנשמה בכבדות כאילו היא מנסה להסדיר את הנשימה. היא החזיקה חזק, כאילו היא מִטלטלת במים סוערים והוא גלגל ההצלה שלה.

הוא כל כך שמח כשהחזיק לה את היד. הוא שכח איך זה להרגיש שמח. זה היה כאילו אכל עכשיו עוגיית בראוני חמה ונוטפת, והטעם נשאר בפיו ומילא את כל-כולו. זה היה כמו להתעורר אחרי חלום נפלא שבו נערה שמה את הפה שלה ישר על הזין שלו והשיער הארוך והרך שלה נפל על גופו העירום. וואו.

המקעקעת לחשה, "אתה בחור טוב, אתה יודע? תודה שהיית כזה נחמד אליי."

"אין בעד מה. כולם צריכים תמיד להיות נחמדים אלייך כל הזמן. אל תתעסקי בזה בכלל. את לא תהיי לחוצה לנצח. זה רק היום הראשון שלך," אמר ג'וש.

"בוא הנה," היא אמרה, וקירבה אותו אליה. היא אספה אותו לחיבוק עז וארוך כל כך שהוא כמעט התעלף מרוב עונג. היה לה ריח טוב להפליא. "בוא ננסה שוב. אני חושבת שאני מוכנה עכשיו."

ג'וש חייך והתיישב בכיסא הקעקועים. הוא הסיר את החולצה, וקיווה שאין לו ריח של פרות או זיעה. היא בחנה את התמונה שלו, הכינה העתק של השור, ואז מרחה לו אלכוהול על הזרוע ועל בית השחי. העדינות שבה טפחה על עורו, והמגע של כפות ידיה עליו, היו כל כך נפלאים שהוא בקושי הצליח להתאפק שלא לצחוק בקול רם.

כשהמחט של אקדח הקעקועים דקרה אותו לראשונה מתחת לבית השחי, פלט ג'וש קריאת הלם. הוא הרגיש כאילו המחט חדרה לתוכו עד העצם, כאילו היא דוקרת אותו בסכין משונן, קורעת בבשרו. האם זה נורמלי? או שאולי הוא תינוק שלא מסוגל לעמוד בקצת כאב?

היא המשיכה, מתנשמת קלות וממלמלת משהו מתחת לאף, כאילו היא נזכרת בשלבים ומשננת אותם לעצמה. הדקירות שלה היו כל כך חזקות ומהירות, שג'וש לא הצליח אפילו למצוא את המילים שיעצרו אותה. הכאב שיתק אותו. לבסוף החל לזרום דם מתוך אפו והוא הקיא והתעלף כמעט בו-זמנית. כשהחליק מהכיסא אל הרצפה, ראה את האוויר סביבו נצבע בירוק מנצנץ ויפהפה. איזה מדהים, כל הירוק הזה שמתחבא מתחת לאוויר, זו היתה המחשבה האחרונה שלו לפני שהכל החשיך.

יום אחד הוא יספר לאשתו על האישה הראשונה שנכנסה לו מתחת לעור. הוא יתאר את הכל – את השור, את הענן הירוק שעטף אותו, את הדיו שנשאר מתחת לבית השחי ויצר שובל שלא הוביל לשום מקום. שזה היה הרגע שבו הוא ידע שהילדות שלו נגמרה. הוא יספר לאשתו שהוא נולד אל תוך גבריותו מכוסה בדם ובקיא ומשותק מכאב. בוא נראה אותך כשתינוק ינסה לחלץ את עצמו בכוח מתוך הגוף שלך – ואז נדבר, היא תגיד ותצחק.

*

כשהתעורר ג'וש בחדר המיון וראה שני פרצופים גוהרים מעליו, המחשבה הראשונה שלו היתה, מי זאת הגברת הזאת עם אמא שלי? ואז הוא ראה את היידי שולחת זרוע ארוכה ושעירה, ומניחה את ידי הגבר הגדולות שלה על כתפה של אמו, וידע. הוא עצם שוב את עיניו, אבל הרגיש שהיא שם, מחכה.


*איור: אלון ברייאר