Write Stories

 

הוללות לא מתוכננת

פעם אחת הִכּתה אַנְטוֹנינָה אָלֶכְּסֵיֶיבְנָה את בעלה בחותמת משרדית והתלכלך לו המצח בצבע דפוס.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ', בעלה של אנטונינה אלכסייבנה, נפגע מאוד, הסתגר בחדר האמבטיה ולא נתן לאף אחד להיכנס לשם.

דיירי הדירה הקומונלית, שהיה להם צורך עז להיכנס למקום שבו ישב פיוטר ליאונידוביץ', החליטו לפרוץ את הדלת הנעולה בכוח.

בראותו שהקרב אבוד, יצא פיוטר ליאונידוביץ' מחדר האמבטיה, הלך לחדרו ונשכב על המיטה.

אבל אנטונינה אלכסייבנה החליטה לרדוף את בעלה עד הסוף. היא קרעה ניירות לחתיכות קטנות ופיזרה אותן על גופו של פיוטר ליאונידוביץ' השכוב על המיטה.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ' זינק למסדרון בחמת זעם והתחיל לתלוש שם את הטפטים.

אז יצאו בריצה כל הדיירים, וכשראו מה עושה פיוטר ליאונידוביץ' האומלל, התנפלו עליו וקרעו לגזרים את המותנייה שלבש.

פיוטר ליאונידוביץ' רץ לאגודה הקואופרטיבית לדיור.

באותו זמן פשטה אַנטוֹנינָה אָלֶכּסֵיֶיבְנָה את בגדיה והתחבאה עירומה בתוך תיבה.

כעבור עשר דקות חזר פיוטר ליאונידוביץ' והביא איתו את ראש מנהלת הדיור.

כיוון שלא מצאו בבית את האישה, החליטו ראש מנהלת הדיור ופיוטר ליאונידוביץ' לנצל את החלל שהתפנה ולשתות קצת וודקה. פיוטר לאונידוביץ' לקח על עצמו לקפוץ להביא את המשקה מהחנות שבפינה.

כאשר הלך פיוטר ליאונידוביץ', הגיחה אנטונינה אלכסייבנה מתוך התיבה והתייצבה בעירום מלא לפני ראש מנהלת הדיור.

ראש מנהלת הדיור המזועזע קפץ מהכיסא ורץ אל החלון, אבל כשראה את מבנה גופה העצום של האישה הצעירה בת העשרים ושש, אחזה בו פתאום התלהבות פראית.

בדיוק אז חזר פיוטר ליאונידוביץ' ועמו ליטר וודקה.

כשראה פיוטר ליאונידוביץ' מה מתרחש אצלו בחדר, כיווץ בזעף את גבותיו.

ואולם רעייתו אנטונינה אלכסייבנה הראתה לו את החותמת המשרדית ופיוטר ליאונידוביץ' נרגע.

אנטונינה אלכסייבנה הביעה רצון להשתתף בהוללות השיכורים, אבל אך ורק בעירום, ובנוסף לכך, תוך כדי ישיבה על השולחן שעליו התכוונו לסדר את המתאבנים לצד הוודקה.

הגברים התיישבו על הכיסאות, אנטונינה אלכסייבנה התיישבה על השולחן, וההוללות התחילה.

קשה לומר שזה היגייני, שאישה צעירה עירומה תשב על השולחן שאוכלים עליו. מה גם שאנטונינה אלכסייבנה היתה אישה בעלת מבנה גוף די מלא ולא הקפידה במיוחד על הניקיון, לכן השד יודע מה הלך שם בכלל.

עם זאת, מהר מאוד השתכרו כולם ונרדמו, הגברים על הרצפה ואנטונינה אלכסייבנה על השולחן.

ושקט השתרר בדירה הקומונלית.

 22.1.1935

הקופאית

מאשָׁה מצאה פטרייה, קטפה אותה ולקחה לשוק. בשוק נתנו למאשה מכה בראש, ובנוסף לזה הבטיחו שיַכּוּ אותה גם ברגליים. מאשה נבהלה וברחה משם.

נכנסה מאשה בריצה לחנות קואופרטיב ורצתה להתחבא שם מאחורי הקופה. המנהל רואה את מאשה ואומר:

"מה יש לך ביד?"

ומאשה אומרת:

"פטרייה."

המנהל אומר:

"את משהו את! רוצה שאסדר לך פה עבודה?"

מאשָׁה אומרת:

"לא תסדר."

המנהל אומר: "תראי שאסדר!"

וסידר למאשה תפקיד, לסובב את ידית הקופה הרושמת.

מאשה סובבה וסובבה את הידית ואז פתאום מתה. באה משטרה, ערכה פרוטוקול והורתה למנהל לשלם קנס – חמישה עשר רובל.

המנהל אומר:

"על מה הקנס?"

והמשטרה אומרת:

"על רצח."

המנהל נבהל ומזדרז לשלם את הקנס.

"רק קחו מפה מהר את הקופאית המתה הזאת," הוא אומר.

ומוכר ממחלקת הפירות אומר:

"לא, זה לא נכון, היא לא היתה קופאית. היא רק סובבה את הידית של הקופה. והקופאית, הנה היא יושבת שם."

המשטרה אומרת:

"לנו לא אכפת: אמרו לנו לקחת את הקופאית, אז ניקח אותה."

החלה המשטרה להתקרב לקופאית.

נשכבה הקופאית על הרצפה מאחורי הקופה.

"לא אלך," היא אומרת.

המשטרה אומרת:

"למה לא תלכי, טיפשה?"

הקופאית אומרת:

"אתם תקברו אותי חיה."

המשטרה ניסתה להרים את הקופאית מהרצפה, אך ללא כל הצלחה, מפני שהקופאית מלאה מאוד.

"תחזיקו אותה ברגליים," אומר המוכר ממחלקת הפירות.

"לא," אומר המנהל, "הקופאית הזאת משמשת האישה שלי. אני מבקש מכם, לא לחשוף את פלג גופה התחתון."

הקופאית אומרת:

"אתם שומעים? שלא תעזו לחשוף את פלג גופי התחתון."

המשטרה אחזה את הקופאית תחת זרועותיה וגררה אותה מתוך חנות הקואופרטיב החוצה.

המנהל הורה למוכרים לסדר את החנות ולפתוח את המסחר.

"ומה נעשה עם המנוחה?" אומר המוכר ממחלקת הפירות ומצביע על מאשה.

"אלוהים אדירים," אומר המנהל, "הרי בלבלנו הכול! ובאמת, מה עושים עם המנוחה?"

"ומי יישב מאחורי הקופה?" שואל המוכר.

המנהל תפס את ראשו בידיו ופיזר בברכו תפוחים על הדלפק.

"גועל נפש!" אומר המנהל.

"גועל נפש," אומרים המוכרים במקהלה.

פתאום משפשף המנהל את שפמו.

"חה-חה!" הוא אומר. "לא כל כך פשוט לדחוק אותי לפינה! נושיב את המנוחה מאחורי הקופה, אולי הקהל לא ישים לב מי יושב שם."

הושיבו את המנוחה מאחורי הקופה, תקעו לה סיגריה בין השיניים כדי שתיראה יותר חיה, ובידיים, למען האמינות, נתנו לה להחזיק פטרייה.

המנוחה יושבת מאחורי הקופה כאילו היתה חיה, ורק צבע הפנים שלה ירוק מאוד ועינה האחת פקוחה והשנייה עצומה לגמרי.

"לא נורא," אומר המנהל, "יהיה בסדר."

והקהל כבר הולם בדלתות, מתרגש. למה לא פותחים את חנות הקואופרטיב? בייחוד התחילה להשתולל עקרת בית אחת בשכמייה ממשי: היא מטלטלת את הסל שבידה וכבר מכוונת את עקב הנעל אל ידית הדלת. ומאחורי עקרת הבית, קשישה עם ציפית על הראש – צועקת, מקללת וקוראת למנהל חנות הקואופרטיב קמצן.

המנהל פתח את הדלתות והכניס את הקהל. הקהל רץ מיד למחלקת הבשר, ואחר כך לאזור שמוכרים בו סוכר ופלפל. הקשישה הלכה ישר למחלקת דגים, אבל בדרך הביטה בקופאית ונעצרה.

"אלוהים," היא אומרת, "הצלוב יגן עלינו!"

עקרת הבית בשכמייה ממשי כבר הספיקה לבקר בכל המחלקות, והנה היא רצה ישר לקופה, אבל איך שהיא רואה את הקופאית היא נעצרת מיד, עומדת בשתיקה ומסתכלת. והמוכרים גם הם שותקים ומביטים במנהל. והמנהל מציץ מאחורי הדלפק ומחכה לראות מה יהיה הלאה.

עקרת הבית בשכמייה ממשי מסתובבת למוכרים.

"מי זה יושב אצלכם מאחורי הקופה?" היא אומרת.

והמוכרים שותקים, כי הם לא יודעים מה לענות.

גם המנהל שותק.

ובינתיים אנשים זורמים לכאן מכל הכיוונים. הרחוב כבר הומה אדם. הופיעו מנקי רחובות, נשמעות שריקות. בקיצור, שערורייה אמיתית.

נראה שההמון מוכן להמשיך לעמוד ליד חנות הקואופרטיב עד הערב, אבל מישהו אומר שבסמטת אוֹזֶרְנִיי זקנות נופלות מהחלון. ההמון ליד חנות הקואופרטיב אפוא התפזר מעט, כי רבים עברו לסמטת אוזרניי.

31 באוגוסט 1936

הדבר הראשון שעשה אבא בדירה החדשה שאליה עבר אחרי שהוא ואימא התגרשו היה להתקין לעצ ספרייה. שני הספרים הראשונים שהניח על המדף היו בכריכה קשה ובעטיפה בצבע כתום צהבהב. הספר הראשון נקרא "נישואין: האתגר" וכתב אותו ד"ר ר' דרייקורס. בגב הספר נכתב שהספר "מביא דוגמאות רבות מחיי הנישואין, בעיות ומשברים ודרכים לפתרונם." בספר היו מאה תשעים ותשעה עמודים. בהתחלה חשבתי לנסות לקרוא בו כי אולי אבא פספס את העמוד שבו יש פתרון לחיי הנישואין שלו ושל אימא ושאולי עוד אוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

הפכתי את הספר כדי לדפדף בו ועיניי נפלו על העטיפה הקדמית שעליה התנוססה תמונה של אישה צעירה יפת תואר: שׂערה השחור והארוך גלש משני צידי פניה המושלמות, עיניה היו מושפלות הצידה והיא נראתה חולמנית ומהורהרת. לנגד עיניי עלו פניה המיוסרות של אימי, שערה הדליל והמאפיר, עיניה הכבויות ושפתיה הקמוצות. לא היה כל דמיון בין שתי הנשים, ואם כן, מדוע שתהיינה להן בעיות דומות?

הפליא אותי שלא הייתה תמונה של גבר לצידה, שהרי מדובר בנישואין, וחשבתי שהסיבה לכך היא שאם יש בעיות הן כנראה אך ורק בגלל האישה. זה התחבר לי מצוין גם עם המשפט "חפש את האישה" שאבי נהג תמיד לומר לי ולהסביר את משמעותו: אם יש צרה, מקורה אך ורק באישה. "זו לא המצאה שלי. את זה כבר ידעו הצרפתים: שרשה לה פאם," הוא היה אומר במבטא יידישאי.

הנחתי את הספר חזרה במקומו והרמתי את הספר השני, שנקרא "ילדים: האתגר". גם אותו כתב ד"ר רודולף דרייקורס, והפעם בשיתוף עם ויקי סולץ. כנראה הוא הבין לבד שהוא זקוק לשיפור. הבטתי בעטיפה שהופיעה עליה דמות של נער שעמד בגבו למצלמה. שׂערו השחור היה גזוז בקפידה מאחור. הוא לבש חולצה ששרווליה מקופלים ומכנסי ג'ינס שגם המנג'טים שלהם היו מקופלים. ההורים שלו, כמו ההורים שלי, קנו לו בגדים גדולים בשתי מידות. ההורים שלי דגלו תמיד בסיסמה: שיהיה טוב גם לשנה הבאה. יכולתי להבין את זה כשהיה מדובר בי, שעוד נכונו לי שנות גדילה, אבל אבי? מדוע הוא היה לבוש תמיד במכנסיים וחולצה שהיו בשתי מידות מעליו והיו תלויים עליו כעל קולב?

עמידתו של הנער הייתה עקלקלה וראשו נטה הצידה כאילו הוא מתריס כנגד מישהו שעומד מולו. גם אני עומד כך לפעמים. החזקתי את מאתיים חמישים ושניים העמודים של הספר והם היו כבדים לי כאילו היו עשויים מעופרת יצוקה ולא מנייר. היה ברור לי שאם הספר הזה מוצלח כמו "נישואין: האתגר", סופי יהיה להיזרק לפנימייה או למוסד סגור לילדים במצוקה. "מצטער," מלמלתי לספר כשהשלכתי אותו לפח האשפה, "אבל זה או אני או אתה."

לשני הספרים האלו נוספו על המדף הנמוך "כל כתבי שלום עליכם" בכריכה כתומה, בתרגומו של י"ד ברקוביץ. בכריכה הפנימית של כל אחד מהספרים הודבקו תמונות מבהיקות בשחור-לבן של הסופר. בחלק מהתמונות הוא היה לבד ובחלקן עם בני משפחה. שׂערו הארוך היה מפוסק לימין. הוא הרכיב משקפיים שנתלו על אפו במצבטיים והיו קשורים לחליפתו בשרוך. הוא נראה יותר ככוכב רוק מאשר כסופר הספון בביתו. מלבד שלום עליכם היו שם גם "כל כתבי י"ל פרץ" בעטיפה לבנה, ארבעה כרכים כתומים של "כל כתבי ח"נ ביאליק" בהוצאת דביר וספר שירה גדול ממדים ועב כרס בכריכה כחולה של זלמן שניאור. בקצה הימני של המדף עמד כרך גדול של ספר פסיכולוגיה ועליו נשענו "כל כתבי אפלטון".

זו הייתה הליבה של ספרייתו של אבי, שכל השכלתו הייתה ו' שנים ב"חדר" ושכל חייו מאז עסק באופן אובססיבי בהשלמתה. זה היה אולי הדמיון היחידי, מלבד החיצוני, שהיה בינו לבין אחיו התאום הזהה – דודי פישל. אבל בעוד שפישל זכה להיות פעיל מפלגתי במפ"ם, לכתוב מאמרים ב"על המשמר" ולהנחות מפגשי שבת של פועלי ישראל באולמות הקולנוע של רמת-גן וגבעתיים, כל שזכה לו אבי היה לארגן טיולים לגמלאים ולפעילים ומדי חודש לעבור בין בתי מנויי "על המשמר" ולגבות מהם את דמי המנוי. מדי פעם הוא היה גם מצליח לשנורר מודעה קטנה מעיריית רמת-גן ואת שלושים האחוזים, העמלה שקיבל, היה משקיע בשיעורים פרטיים ללימוד חשבון בסיסי של כיתות ג' וד'. אני יודע זאת היטב כי אני הייתי המורה הפרטי שלו.

את המדף העליון שהיה צמוד לתקרה הסתיר אבא בווילון קטן סגלגל, שהיה תלוי על קפיץ ברזל מתוח. כששאלתי את אבא בשביל מה הווילון, הוא אמר שאלו ספרים שאינם מתאימים לילדים ושהוא לא מקנא בי אם הוא יגלה שנגעתי בהם, או במילותיו שלו "אוי ואבוי לך!"

היה לי קשה להאמין שזו הסיבה האמיתית והיה לי ברור שיש סוד אחר שאבי מנסה להסתיר ממני והסוד הזה הציק לי. כל פעם שהייתי בדירה הייתי מביט לעבר הווילון ומדמה שיש לי עיני רנטגן שחושפות את המסתורין. ויום אחד, כשאבא לא היה בבית, כבר לא יכולתי יותר. קירבתי את השולחן לספרייה והעמדתי עליו כיסא עגול בעל שלוש רגליים. עליתי על השולחן וטיפסתי על הכיסא המתנדנד. רעדתי מפחד. ידעתי שזה מסוכן אבל לא הייתה לי כל ברירה. אבא החזיר את הסולם לשכן ואני הייתי חייב לדעת מה מאחורי המסך.

ניסיתי להסיט את הווילון ביד אחת, אך הוא סירב להיפתח ולגלות את סודו. ניסיתי בשתי ידיים ועם כל הגוף. הכיסא העגול רקד ואני הרגשתי שאני נופל. הצלחתי לאחוז בקפיץ וליישר את עצמי. שקשקתי מפחד, הלב שלי הלם בטירוף, הנשימה שלי התקצרה, אבל הווילון נפתח והכיסא, אחרי מספר תנודות ורעידות, התייצב. הבטתי לעבר ה"סליק" של אבי. היו שם הספרים הבאים: "מאהבה של לֵידִי צֶטֶרְלֵי", "סיפורי דקמרון", "פאני היל", "מה מעיק על פורטנוי?" ועוד ספר מנוקד בעטיפה כחולה שנקרא "שלושה בסירה אחת".

לא יכול להיות שאלה רק ספרים, הרהרתי בליבי. חייב להיות כאן משהו אחר, משהו מפחיד ומסתורי. לא יכול להיות אחרת. קראתי בספרי בלשים שנהוג לרוקן את דפי הספר ולהסתיר בתוכו אקדח או שטרות של כסף גנוב. לקחתי ספר אחרי ספר ודפדפתי בהם. רק דפים. דפים מצהיבים מיושן. דפים תלושים מרוב קריאה. דפים מוכתמים מטביעות אצבעות. מעכתי בכעס עש ספרים שהתרוצץ על אחד הדפים ומרחתי קו דק חום משרידי גווייתו שנקברה בין האותיות השחורות.

מאוכזב החלטתי לחפש את הסוד בתוכן הספרים. אני אעבור עליהם אחד-אחד ואמצא את החוט המקשר – אולי איזו הערה בין השורות? אולי איזה קפל בקצה עמוד? משהו חייב להסתתר כאן. התלבטתי באיזה ספר להתחיל ואחרי הרהור קצר בחרתי ב"פאני היל". השם היה דומה לשיר "דֶה-פוּל אוֹן דֶה הִיל" של "הביטלס" וזה בטח אמור להיות ספר מצחיק. השם "פאני" הוא כמו פאן באנגלית, שבתרגום לעברית זה כיף; "היל" זו גבעה; כך שזה לבטח סיפור על "גבעה כיפית". על הכריכה היה כתוב שדורות של צעירים וצעירות ברחבי העולם התחנכו על ברכיה של "פאני היל", כך שזה אפילו ספר חינוכי.

סגרתי את הווילון עד הסוף. בשרוול חולצתי ניגבתי את הבד הסגול ואת קפיץ הברזל. זו שיטה למחוק כל שריד לטביעת אצבעות שלמדתי מהסרטים. ירדתי מהכיסא, וניקיתי בכף ידי את עקבות נעליי מהריפוד הירקרק שלו. החזרתי את השולחן למקומו ואת הכיסא דחפתי מתחתיו. בדקתי היטב שלא השארתי כל סימן מרשיע וכאשר השתכנעתי שזה הפשע המושלם, שלא יתגלה לעולם, נרגעתי והתיישבתי על המיטה כדי לקרוא את שללי.

כבר בעמוד הראשון הבנתי שצדקתי. פאני או פרנסיס נולדה ליד ליברפול, העיר של ג'ון, ג'ורג', פול ורינגו, ולא היה לי ספק ש"חיפושיות הקֶצֶב" הושפעו ממנה. ניחשתי שהשיר "פּני ליין" לבטח מוקדש לה. בעמוד השני של הספר חשתי זעזוע גדול כאשר הבנתי שטעיתי. זה לא ספר מצחיק בכלל. הספר היה מלא גסויות. לא האמנתי שאבא שלי מסוגל לקרוא דברים כאלו, אבל גם לא הייתי מסוגל להפסיק לקרוא. הרגשתי איך פניי מאדימות ונהיה לי חם בכל הגוף. אם זה מה שאבא קורא, אין פלא שאימא התגרשה ממנו, חשבתי בליבי.

בלי לדעת איך ולמה הנחתי את הספר על הרצפה ונשכבתי על המיטה, פניי כלפי הספר. הצמדתי את בטני חזק למזרן וביד אחת העברתי באיטיות את דפי הספר ונשאבתי לתוכו. פאני ופיבה חברתה התעלסו וכפות ידיי נצמדו אל זוג השדיים הגדולים. אני לא זוכר אם היו אלו של פאני או של פיבה אבל היו אלו שדיים מלאים. יחד עם פאני נישקתי את שפתיה של פיבה (בלי לעזוב את שדיה). פיבה גנחה, התפתלה והתנשפה וכאשר גופהּ רטט בלי מעצור ועסיסה הציף את הסדין, חשתי גם אני כיצד עוטפת אותי סחרחורת עמוקה ומתוקה. קריאה גדולה פרצה מתוכי ונִשמתי כמעט פרחה כאשר גל של רטיבות חמה הציף את תחתוניי.

שתי הנערות נרדמו זו בחיקה של זו ואני נשארתי מעולף ובודד על מיטת היחיד של אבי. נשימתי הייתה כבדה וקשה. גופי פעם באופן בלתי רצוני שטרם ידעתי כמותו. איני זוכר כמה רגעים חשתי בעילפון הזה. כשחזרו אליי חושיי הרגשתי, לחרדתי הרבה, שאני רטוב ודביק. ברגע הראשון הייתי בטוח שברח לי כמו לילד קטן. קמתי בהיסטריה ונחרדתי לגלות כתם לח שהופיע מסביב לריצ'רץ' של מכנסיי וכתם נוסף, קטן יותר, על כיסוי המיטה. ירקתי על אצבעי וניסיתי לטשטש את הכתם שעל הסדין.

פעם, לפני שהלך ללמוד בישיבה, סיפר לי חברי יגאל על הליליות. אלו שדות קטנות שמתחפשות לכל מיני דמויות ומפתות בנים למעשים שכאלו. הוא קרא לזה הוצאת זרע לבטלה. הליליות, כך הוא סיפר, אוספות את הנוזל היקר, מתעברות ויולדות שדונים קטנים והם מייד יורדים לשרת את השטן בגיהינום. "זה איסור גדול מהתורה," אמר לי יגאל והזהיר אותי שמי שמפר את הדין נגזר עליו להיות גמד שׂעיר וקירח וסופו מוות בייסורים קשים. הבנתי ש"פאני היל" היא לילית בתחפושת וידעתי שזה הסוף שלי. ריחמתי על עצמי ובדקתי אם כבר צמחו לי שׂערות על כף היד. בינתיים לא. אבל זה לא מנע ממני להתחיל לבכות.

משכתי בשערותיי (לתלוש לגמרי לא היה לי אומץ) ומיהרתי לכסות את הסדין בשמיכה עבה מתוך תקווה שהליליות לא תצלחנה להגיע אל הכתם שהלך והתרחב. התיישבתי על המיטה ואחזתי את ראשי בשתי ידיי. על הרצפה היה מונח הספר שהביא עליי את חורבני ואת אסוני הגדול. הבנתי שכל מה שרצה אבי היה להגן עליי. מדוע לא שמעתי בקולו? מה גרם לי לחשוב שאני חכם גדול?

לפתע ידעתי מה עליי לעשות. אני חייב להיפטר מפאני זו ולשרוף אותה כמו ששורפים מכשפות. אותה ואת הלילית שגרמה לי לעשות את זה. כך גם אציל את אבי ואכפר ולוּ במעט על מה שעוללתי. הספר היה עדיין פתוח באותו עמוד. התכופפתי והושטתי את ידי לסגור אותו, אך משהו עצר בעדי. זו הייתה הלילית. היא כישפה את עיניי. הן רצו שוב ושוב על אותן שורות ארורות. פאני הצמידה את עיניה לחריר וצפתה באביר שולף רומח אדיר. הוא הרכין את ראשו ונשק לתפוחי הפִּטמה של בעלת הבית. וכשהוא הטיל את הגברת על גבה, אני חזרתי ונצמדתי למזרן. לא ידעתי להחליט אם אני האביר או הגבירה, אבל גם לא היה זמן כי הוא כבר גהר מעליה ואחוריו חשופים ומייד שבה הסחרחורת המתוקה והציפה את שלושתנו באנקה עזה. האביר, שלא היה אלא משרת פשוט, קם והתלבש. הגבירה העניקה לו מספר מטבעות והם נפרדו זה מזה. נשארתי לבד עם כתם נוסף על הסדין, קטן יותר מהקודם אך בולט לא פחות.

החזרתי את הספר למקומו במדף העליון והתפללתי לאלוהים שיסלח לי ושאבא שלי לא יגלה את מה שקרה. אותו לילה לא הצלחתי להירדם מרוב פחד, אבל למחרת, לאחר שנוכחתי שלא צמחו לי שׂערות על כפות הידיים, חזרתי לדירת אבי. וכאשר המכנסיים היו קצרים עליי ואימא קנתה לי בגלנטריה זוג חדש, שוב בשתי מידות מעל כי הילד צומח כמו ברוש, הכפלתי את ביקוריי שם.

          ***

"ואתה ידעת כל הזמן שאני קורא את הספרים האלו?" שאלתי את אבי לפני כמה שנים ואני כבר אב בעצמי.

"בטח שידעתי. ברגע הראשון שראיתי את הכתמים על הסדין הבנתי הכול," אמר אבא בשביעות רצון גדולה.

"אם כך, למה אמרת לי שאסור לקרוא את הספרים האלו?" שאלתי בתמיהה.

              "ידעתי שאם אגיד לך לקרוא אותם, אתה תתנגד ותחשוב שאני מנסה לחנך אותך. לא רציתי שכל מה שתדע על סקס יהיה רק מחברים ומהשכונה. ידעתי שברגע שאאסור עליך אותם אתה כבר לא תוותר…" ענה אבא ועיניו התכולות פיזזו.

בראשי עברו שוב הספרים המוסתרים, שבכל אחד מהם מצאתי לפחות פִּסקה אחת שהצדיקה קריאה מלחלחת: "מאהבה של לידי צטרלי", "סיפורי דקמרון", "מה מעיק על פורטנוי" וכמובן "פאני היל". משהו לא הסתדר לי. היה ספר נוסף שגרם לי לרטיבות, אך זו נבעה מדמעות של צחוק פראי.

"אבל 'שלושה בסירה אחת' זה בכלל לא ספר על סקס?!" אמרתי.

"נכון, אבל זה הספר הכי מצחיק שיש. הבעיה הייתה שהתרגום של בורלא מנוקד ואתה חשבת שאתה גדול ושספרים מנוקדים הם תינוקיים בשבילך. כך שלא השארת לי ברירה אלא לאסור עליך לקרוא אותו."

1

(מפּיוֹטר איבניץ' לאיבן פֶּטרוֹביץ')

אדוני רב החסד וידידי היקר מפז,

איבן פֶּטרוֹביץ'!

זה היום השלישי שאני רודף אחריך, אפשר לומר, ידידי היקר מפז, שהרי עלי לדבר איתך על עניין חיוני ביותר, ואיני פוגש אותך בשום מקום. שעה ששהינו אתמול בביתו של סֶמְיוֹן אָלֶכְּסֵיִיץ', השמיעה אשתי הלצה שהיא מאוד במקומה בנוגע אליך, ואמרה שאתה וטַטְיאָנָה פֶּטְרוֹבְנָה שניכם – צמד-חמד חסר מנוחה. טרם עברו שלושה חודשים מאז שנישאתם, וכבר אתם זונחים את בית מעוֹנכֶם. כולנו צחקנו רבות – מתוך רגשותינו הלבביים הכנים אליכם, כמובן – אבל אם נניח להלצות, ידידי היקר מפז, טרדות רבות גרמת לי. אומֵר לי סֶמְיוֹן אָלֶכּסֵיִיץ', אולי הוא בנשף במועדון האגודה המאוחדת? אני משאיר את אשתי אצל רעייתו של סמיון אלכסייץ' ובעצמי טס לאגודה המאוחדת. דֶמע וצחוק! תאר לך את מצבי: אני הולך לנשף – ועוד לבדי, בלי אשתי! איבן אַנדְרֵיִיץ', שפגש בי בחדרו של השוער, בראותו אותי בגפּי, הסיק מיד (רשע!) שיש בי להיטות יוצאת דופן לאספות מחוללים. הוא שילב את זרועו בזרועי וכבר רצה לסחוב אותי כנגד רצוני לחוג לריקודים, באומרו שצר לו המקום באגודה המאוחדת, אין בה כר פעולה רחב דיו לרוחו של אדם עז נפש, שהוא נתקף כאב ראש מניחוחות פצ'ולי ורִכְפָּה. איני מוצא לא אותך ולא את טַטְיאָנָה פֶּטְרוֹבְנָה. איבן אַנדְרֵיִיץ' מבטיח לי ונשבע, שאתה בוודאי בהצגה "מרבה דעת מרבה מכאוב" בתיאטרון האַלֶכְּסַנְדְריני. 1

אני טס לתיאטרון האלכסנדריני: גם שם אינך נמצא. הבוקר חשבתי למצוא אותך אצל צ'יסְטוֹגָנוֹב – איפה! צ'יסְטוֹגָנוֹב שולח אותי לביתם של הפֵּרֵפַּלְקינים – אותה תוצאה. קיצורו של דבר, אני כבר מותש לגמרי: שפוט בעצמך כמה טרחתי! כעת אני כותב לך (אין מה לעשות!). הרי העניין שבפי אינו ספרותי כלל וכלל (אתה מבין את כוונתי); מוטב להיפגש בארבע עיניים. הנחיצות לבאר איתך את הדברים – וכמה שיותר מהר –דוחקת, ולכן הנך מוזמן אלי היום לשתיית תה ולשיחת ערבית עם טטיאנה פטרובנה. ביקורכם ישמח את אָנָה מיכַאילוֹבְנָה שלי עד בלי די. באמת ובתמים אשאר חייב לך עד בור הקבר, כמו שאומרים.

אגב, ידידי היקר מפז – אם כבר הגיעו הדברים לידי אחיזה בקולמוס, הרי כל דבר ראוי להיכתב – אני מוצא עצמי נאלץ באותה הזדמנות להתאונן בפניך במידת מה ואפילו להוכיח אותך, ידידי הנכבד עד מאוד, על תעלול אחד תמים למדי, ככל הנראה, שעוללת לי ברשעותך… רשע אחד, אדם חסר מצפון! באמצע החודש שעבר בערך, אתה מכניס לביתי מכר אחד שלך, את יֶבְגֵנִיי ניקוֹלָיִיץ', ומצייד אותו בהמלצתך הידידותית – שהיא כמובן מקודשת ביותר בעיניי. אני שמח על ההזדמנות, מקבל את האיש הצעיר בזרועות פתוחות ותוך כדי כך מכניס את ראשי ללולאת תלייה. לולאה או לא, סיפור נאה יצא, כמו שאומרים. אין לי פנאי להסביר כעת, וגם לא נוח להעלות את הדברים על הכתב, ואולם אני משפיל עצמי ושוטח בקשה לפניך, ידידי ורעי השמח לאידי: שמא אפשר בדרך כלשהי, בעדינות רבה, במאמר מוסגר, ללחוש בחשאי על אוזנו של האיש הצעיר שלך, שיש בעיר הבירה עוד בתים רבים נוסף לביתנו. אין כוח לסבול, אבי! אני משליך את עצמי לרגליך, כמו שאומר ידידנו סימוֹנֵביץ'. כשנתראה, אספר לך הכול. אין בכוונתי לומר שהאיש הצעיר אינו מצטיין, למשל, בדגמי הבגדים או בתכונות הנפש, או שכָּשַׁל בעניין אחר כלשהו. נהפוך הוא, הוא אפילו בחור נעים וחביב; אך המתן עד שנתראה. ובין כה וכה, אם תפגוש בו, לחש לו, למען האל, נכבדי. הייתי עושה זאת בעצמי, אך יודע אתה, זה אופיי: איני מסוגל וגמרנו. הרי אתה המלצת עליו. ואולם הערב, בכל מקרה, נדון בדברים יותר בפרוטרוט. ובינתיים, להתראות. הנני נשאר ידידך הנאמן וכו'.

נ"ב

הקטנצ'יק שלי חולה במקצת זה כשבוע ימים, בכל יום נעשה מצבו יותר גרוע. השיניים מציקות לו; הן בוקעות. אשתי כל הזמן מטפלת בו ונעצבת, המסכנה. בוא לבקר. תשמֵח אותנו באמת ובתמים, ידידי היקר מפז.

2

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

אדוני רב החסד,

פיוטר איבניץ'!

קיבלתי אתמול את מכתבך, אני קורא ותָּמֵהּ. אתה מחפש אותי אלוהים יודע באֵילו מקומות, ואני בפשטות הייתי בבית. עד השעה עשר המתנתי לאיבן איבניץ' טוֹלוֹקוֹנוֹב. תכף ומיד אני לוקח את אשתי, שוכר עגלון, נושא בהוצאות ומתייצב אצלך בשעה שש וחצי בקירוב. אתה אינך בבית ורעייתך פוגשת אותנו. אני מחכה לך עד עשר וחצי; יותר מזה אי-אפשר. לוקח את אשתי, נושא בהוצאות, שוכר עגלון, מוריד אותה בבית, ובעצמי עושה את דרכי לפֵּרֵפַּלְקינים מתוך מחשבה שאולי אפגוש אותך שם, אבל שוב טועה בחישוביי. בא הביתה, איני ישן כל הלילה, דואג, בבוקר קופץ אליך שלוש פעמים, בתשע, בעשר ובאחת עשרה, שלוש פעמים נושא בהוצאות, שוכר עגלונים ושוב אתה מוביל אותי באף.

אולם כשקראתי את מכתבך, התפלאתי. אתה כותב על יֶבְגֵנִי ניקוֹלָיִיץ', מבקש שאלחש על אוזנו ואינך מפרש מדוע. אני משבח אותך על הזהירות, אך אין דינו של נייר אחד כדינו של נייר אחר, איני נוהג לתת לאשתי ניירות בעלי חשיבות כדי שתעשה מהם גלילים לשיער. אני תמהּ, סוף כל סוף, באיזה מובן הואלת בטובך לכתוב לי כל זאת. אם כי, אם כבר מדברים על כך, מה הטעם לערב אותי בָּעניין? איני דוחף את האף שלי לדברים שונים ומשונים. אתה עצמך יכולת שלא להכניסו יותר לביתך, אלא שאני רואה שעלי לשוחח איתך בקצרה ובהחלטיות, מה גם שהזמן עובר. ואני דחוק באמצעים ואיני יודע מה אאלץ לעשות, אם תזלזל בתנאים שהתנינו. הנסיעה ממשמשת ובאה, נסיעה – עלויות יש לה, ונוסף לכול אשתי מתבכיינת: תפור לה מעיל ארוך של קטיפה על פי הטעם האופנתי. ובנוגע ליבגני ניקולייץ' אני ממהר לציין בפניך: ביררתי וחקרתי על אודותיו סופית אתמול, בלי לבזבז זמן, בהיותי בביתו של פּאבֶל סֶמְיוֹניץ' פֵּרֵפַּלקין. יש לו בבעלותו חמש מאות נפשות בפלך יָרוֹסְלַבְל, וגם תקווה לקבל מסבתו אחוזה בקרבת מוסקבה ובה שלוש מאות נפשות. כמה כסף יש לו אינני יודע, ואני סבור שאתה בקיא בזה יותר ממני. אבקש ממך סופית לקבוע לי מקום לפגישה. פגשת אתמול את איבן אנדרייץ', ואתה כותב שהוא הודיע לך שאני נמצא בתיאטרון האַלֶכְּסַנְדְריני עם אשתי. ואילו אני כותב שהוא משקר, מה גם שאסור לתת בו אמון בעניינים כגון אלה, שהרי לא מכבר, לפני יומיים בלבד, סידר את סבתו בסכום של שמונת מאות רובל בשטרות. ובכן, לכבוד הוא לי להיות ידידך הנאמן.

נ"ב

 אשתי הרתה: נוסף על כך, היא נוטה להיבהל בקלות ומעת לעת נתקפת מרה שחורה. הצגות תיאטרון כוללות לפעמים מטחי יריות ורעם מלאכותי שנוצר בעזרת מכונות. על כן, מִפַּחד להבהיל את אשתי, איני לוקח אותה לתיאטראות. ואילו אני עצמי איני להוט יותר מדי אחרי הצגות תיאטרון.

3

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

ידידי היקר מפז,

איבן פטרוביץ'!

אָשַׁמתי, אשמתי ואשמתי לפניך אלף פעמים, אבל אני ממהר להצטדק. אתמול אחרי חמש בערב, בדיוק בשעה שבה נזכרנו בך ברגשי לב כנים, הגיע ברכיבה שליח מדודי סְטֵפָּן אָלֶכְּסֵיִיץ' והביא איתו בשורה, שמצבה של דודתי בכי רע. מפַּחד להבהיל את אשתי, בלי לומר לה מילה, אני משתמש כתואנה בעניין אחר שעלי לטפל בו ונוסע לבית דודתי. מוצא אותה חיה בקושי. בדיוק בשעה חמש אירע לה שבץ, זה כבר השלישי בתוך שנתיים. קארל פְיוֹדוֹריץ', רופא שמטפל בבני הבית, הודיע שאולי לא תחיה אפילו לילה אחד. שפוֹט בנוגע למצבי, ידידי היקר מפז. לילה שלם על הרגליים, טרוד ומוכה צער! רק בבוקר, אחרי שהידלדלו כוחותיי, סובל מתשישות גופנית ונפשית, שכבתי לנוח אצלם בבית על הספה. שכחתי לומר שיעירו אותי בזמן, והתעוררתי באחת עשרה וחצי. דודתי מרגישה יותר טוב. אני נוסע לאשתי; היא, המסכנה, התייסרה בזמן שחיכתה לי. חטפתי פרוסה של משהו, חיבקתי את הקטנצ'יק, שכנעתי את אשתי שאין מקום לדאגה ופניתי לנסוע אליך. אתה אינך בבית, אולם אני מוצא אצלך את יבגני ניקולייץ'. פונה לנסוע הביתה, לוקח לידי ציפורן וכעת אני כותב לך. אל נא תתרעם ואל תכעס עלי, ידידי בלב ובנפש. הַכֵּה, כרות את ראשי מכתפיי, ראשו של אדם אשם, אך אל תשלול ממני את יחסך הטוב כלפי. מרעייתך נודע לי, שהערב תתארחו אצל הסְלָוויאָנוֹבים. אהיה שם בהכרח. מצפה לך בקוצר רוח עצום.

וכעת הנני נשאר ידידך הנאמן וכו'.

נ"ב

 הקטנצ'יק שלנו מביא אותנו לידי יאוש אמיתי. קארל פְיוֹדוֹריץ' רשם לו ריבָּס. הוא גונח, אתמול לא זיהה אף אחד. ואילו היום התחיל לזהות וממלמל כל הזמן – אבא, אמא, בּוּ… אשתי דומעת כל הבוקר.

4

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

אדוני רב החסד, פיוטר איבניץ'!

אני כותב לך אצלך, בחדרך, על המכתבה שלך; ובטרם אוחַז בציפורן, המתנתי לך שעתיים וחצי ואף יותר. כעת הרשה לי לומר לך ישירות, פיוטר איבניץ', את דעתי הגלויה בנוגע לכל העניין האומלל הזה. ממכתבך האחרון אני מסיק שמחכים לך בביתם של הסְלָוויאָנוֹבים, אתה מזמין אותי לשם, אני מתייצב, יושב חמש שעות ואתה אינך מופיע. מה, אני אמור להצחיק אנשים, לדעתך? הרשה לי, אדוני רב החסד… אני מתייצב אצלך בבוקר בתקווה למצוא אותך, בלי לחקות בזאת כל מיני טיפוסים מתעתעים, שמחפשים אנשים אלוהים יודע באֵילו מקומות, כשאפשר למצוא אותם בביתם בכל שעה הגונה שיבחרו. בבית לא היה לך אפילו זכר. איני יודע מה מונע ממני כעת להשמיע באוזניך את כל האמת במלוא חריפותה. אגיד רק זאת, שנראה בעיני כאילו אתה חוזר בך בכל הנוגע לתנאי ההסכם הידועים לשנינו. רק כעת, כשאני מנסה לתפוש את העניין כולו, איני יכול שלא להודות שאני מתפלא בהחלט על עורמתו של קו המחשבה שלך. אני רואה כעת בבירור שטיפחת את כוונתך הלא מיטיבה זה זמן רב. הוכחה להשערה שכזאת מצִדי משמשת העובדה שעוד בשבוע שעבר שמת את ידך, בשיטה שהדעת כמעט איננה סובלת, על המכתב ההוא שלך הממוען אלי, שבו אתה עצמך הצגת, אם כי בצורה מעורפלת ומבולבלת למדי, את התנאים שלנו בנוגע לעניין הידוע לך עד מאוד. אתה פוחד ממסמכים, משמיד אותם, ובי אתה משטה. אולם לא ארשה שיחשיבו אותי לשוטה, שהרי איש לא חשב אותי לשוטה עד כה, ובכל הנוגע לעניין זה חשבו עלי כולם טובות בלבד. אני פוקח את עיניי. אתה מבלבל את דעתי, זורה חול בעיניי תוך שימוש ביבגני ניקולייץ', וכאשר אני מבקש לברר איתך את הדברים מצויד במכתבך מהשבעה בחודש, שעד עתה לא הצלחתי לפענח אותו, אתה קובע לי פגישות כוזבות ובעצמך מסתתר. האם סבור אתה, אדוני רב החסד, שאיני מסוגל להבחין בכל אלה? אתה מבטיח לגמול לי על שירותי הידועים לך טוב למדי, בכל הנוגע להמלצה על אישים שונים, ובין כה וכה, אין לדעת איך, מארגן את העניינים כך, שאתה בעצמך לוקח ממני כסף בסכומים נכבדים בלא אישור על קבלתו – כפי שקרה לאחרונה רק בשבוע שעבר. ואילו כעת, אחרי שלקחת את הכסף, אתה מסתתר, ונוסף לכול מתכחש לטובה שעשיתי לך בכל הנוגע ליבגני ניקולייץ'. אתה בונה, אולי, על נסיעתי הקרובה לסימְבּירְסְק וסבור שלא נספיק להביא את העניין לידי גמר. אולם אני מודיע לך בחגיגיות – ומילת הכבוד שלי תעיד עלי – שאם יגיעו הדברים לידי כך, אהיה מוכן לשהות במתכוון עוד חודשיים תמימים בפטרבורג, עד שאזכה במבוקשי, אשיג את מטרתי ואמצא אותך. גם אנו יודעים מעת לעת לפעול בזדון. בסיכומו של דבר הנני מודיע לך, שאם לא תבהיר לי עוד היום את הדברים בדרך שתספק את רצוני, תחילה בכתב ואחר כך באופן אישי, בארבע עיניים, אם לא תפרט במכתבך מחדש את כל סעיפי ההסכם העיקריים שהתקיימו בינינו ולא תבאר סופית את מחשבותיך בנוגע ליבגני ניקולייץ', איאלץ לנקוט אמצעים שיזיקו לך עד מאוד ושאפילו אני עצמי סולד מהם.

הרשה לי להישאר ידידך הנאמן וכו'.

5

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

11 בנובמבר

ידידי החביב עד מאוד, הנכבד עד מאוד,

איבן פטרוביץ'!

מכתבך ציער אותי עד עמקי נשמתי. האם לא חשת נקיפות מצפון, ידידי היקר אך הלא הוגן, לנהוג כך בטוב שבמבקשי טובתך? למהר, לא להסביר את העניין כולו, ולבסוף לפגוע בי בחשדות מעליבים כל כך?! אולם אני חש לענות על האשמותיך. לא מצאת אותי אתמול, איבן פטרוביץ', מפני שנקראתי פתאום ולגמרי במפתיע למיטתה של אישה נוטה למות. דודתי יֵוְופימִיָה ניקוֹלַבְנָה החזירה את נשמתה לבורא אתמול בערב, בשעה אחת עשרה.  בקולם המשותף של קרובי משפחתי נבחרתי לאחראי על כל הטקס המעציב ורווי הדמעות הזה. הייתי צריך לטפל בכל כך הרבה עניינים, עד שגם היום בבוקר לא הספקתי להתראות איתך, ואף לא ליידע אותך ולו בשׁורת מכתב אחת. צר לי בכל לבי על אי-ההבנה שקרתה בינינו. את דבריי על יבגני ניקולייביץ', שהבעתי אותם בבדיחות הדעת ובדרך אגב, פירשת במובן הפוך לגמרי, ולעניין כולו הענקת משמעות הפוגעת בי עמוקות. אתה מזכיר את הכסף ומביע את דאגתך בנוגע אליו. אולם אני מוכן, בלי ללכת סחור-סחור, לספק את כל רצונותיך ותביעותיך, הגם שלא אוכל שלא להזכיר לך כאן בדרך אגב, שאת הסכום שמדובר בו, שלוש מאות וחמישים רובל בכסף, לקחתי ממך בשבוע שעבר בתנאים ידועים, ולא בתור הלוואה. אילו זה היה המקרה, בהכרח היה קיים אישור בכתב על קבלתו. איני משפיל את עצמי להסברים בנוגע לסעיפים אחרים המוצגים במכתבך. מוצא אני שזוהי אי-הבנה, רואה אני בכך את החיפזון, הרתחנות והיושר האופייניים לך. אני יודע שמזגך הטוב ואופייך הפתוח לא יתנו לספק לשקוע בלבך, ושבסופו של דבר אתה עצמך תושיט לי ראשון את היד. טעית, איבן פטרוביץ', טעית טעות חמורה!

אף שמכתבך פגע בי עמוקות, הייתי מוכן להתייצב אצלך ראשון עוד היום ולהכות על חטא, אולם אני כל כך טרוד מאז יום אתמול, עד שאני הרוג עכשיו לגמרי ובקושי עומד על רגליי. נוסף לכל האסונות, נפלה אשתי למשכב; אני חושש שמא לקתה במחלה רצינית. ובכל הנוגע לקטנצ'יק, הרי הוא, תודה לאל, מרגיש יותר טוב. אך אני עוזב את הקולמוס… עיסוקיי דוחקים, ומצטברים בלי סוף.

הרשה לי, ידידי שלא יסולא בפז, להישאר ידידך הנאמן וכו'.

6

(מאיבן פטרוביץ' לפיוטר איבניץ')

14 בנובמבר

אדוני רב החסד, פיוטר איבניץ'!

המתנתי שלושה ימים; השתדלתי לעשות בהם שימוש מועיל – ולפי שעה, היות שאני חש שנימוס ומהוגנות הנָּם קישוט ראשון במעלה שכל אדם צריך להתהדר בו, מאז מכתבי האחרון, מהעשרה בחודש זה, לא הזכרתי לך על אודותי לא במילה ולא במעשה– במידת מה כדי לתת לך למלא באין מפריע את חובתך הנוצרית ביחס לדודתך, ובמידת מה מפני שהייתי זקוק לזמן לצורך בחינה וחקירה בכל הנוגע לעניין ידוע. ואילו כעת אני ממהר להבהיר לך את הדברים סופית ובתקיפות.

הנני מתוודה בפניך בגילוי לב, שבשעת קריאתם של שני מכתביך הראשונים חשבתי ברצינות שאינך מבין מה אני רוצה; זאת הסיבה שביקשתי יותר מכל להיפגש איתך ולבאר את הדברים בארבע עיניים, חששתי מאחיזה בקולמוס והאשמתי את עצמי באי-בהירות בדרך הבעת מחשבותי על הנייר. ידוע לך שחינוך ונימוסים טובים אין לי ושאני מתרחק מפטפטנות ריקה של גנדרנים, מפני שלמדתי סוף כל סוף מניסיוני המר, עד כמה כוזב המעטה החיצוני לעתים, ושמתחת לפרחים אורב לפעמים הנחש. 2

 

 אולם אתה הבנת אותי; ולא ענית לי כראוי, מפני שבשל העורמה הבוגדנית שבנפשך גמרת אומר מראש להתכחש למילת הכבוד שלך וליחסי הידידות שהיו קיימים בינינו. הוכחת את הדבר במלואו בהתנהגותך המאוסה כלפי בעת האחרונה, התנהגות הרת אסון לענייני – דבר שלא ציפיתי לו ולא רציתי להאמין בו כלל עד לרגע זה. שהרי, כיוון שנשביתי ממש בתחילת ההיכרות בינינו בקסמם של גינוניך המתוחכמים, מעודנוּת מנהגיך, בקיאותך בעסקים והיתרונות שאני עשוי להפיק משותפוּת איתך, הנחתי שמצאתי ידיד ורֵע אמיתי שרוצה בטובתי. ואילו כעת למדתי על בשרי בבירור, שישנם אנשים רבים שתחת מראה חנפני ומזהיר מסתירים בלִבָּם רעל, משתמשים בשכלם לרקימת מזימות נגד זולתם, ולמעשי מִרמה שמקומם לא יכירם. על כן הם מפחדים מקולמוס ומנייר, ועם זאת משתמשים בלשונם ובסגנונם לא לטובת זולתם ומכורתם, אלא כדי לטשטש ולערפל בקסמיהם את דעתם של אלה, שקשרו את עצמם איתם בעסקים שונים והתנו איתם תנאים. את בוגדנותך ביחס אלי, אדוני רב החסד, אפשר לראות בבירור מהעובדות דלהלן.

ראשית, כשציירתי לך בביטויים בהירים וברורים שבמכתבי את מצבי, אדוני רב החסד, ובה בעת שאלתי במכתבי הראשון אליך לְמַה הואלת להתכוון בביטויים ובכוונות כאלה ואחרים, ובעיקר בנוגע ליבגני ניקולייץ', על פי רוב השתדלת לעבור על הדברים בשתיקה. אחרי שהעכרת את רוחי בחשדות ובספקות, התרחקת בקור רוח מעצם העניין. אחר כך, אחרי שעוללת לי מעשים שאפילו אי-אפשר לקרוא להם בשם תואר מהוגן, כתבת שזה מצער אותך. איך תצווה לקרוא לזה, אדוני רב החסד? אחר כך, כשכל רגע היה יקר לי, וכשהכרחת אותי לרדוף אחריך לאורכה של כל עיר הבירה, כתבת לי במסווה של ידידות, מכתבים שבמתכוון לא הזכרת בהם את ענייננו, ודיברת על דברים שכלל אינם מן העניין; דהיינו, על מחלותיה של רעייתך, שאני מכבד אותה בכל מקרה, ועל כך שלתינוק שלך נתנו ריבָּס ושהודות לכך בקעה לו שן. את כל אלה הזכרת בכל מכתב שלך, בסדירות מאוסה שפגעה בי. כמובן, אני מוכן להסכים שנפשו של אב מתייסרת בגלל סבלו של יוצא חלציו, אך לשם מה להזכיר זאת כשנחוץ דבר-מה אחר בתכלית, יותר חיוני ויותר מעניין. שתקתי וסבלתי; ואילו כעת, משעבר הזמן, אני סבור שמחובתי להבהיר את הדברים. לבסוף, אחרי שכמה פעמים הולכת אותי שולל בעורמה בוגדנית בקביעת פגישות כוזבות, הכרחת אותי, כך נראה, לשחק את תפקיד השוטה והמוקיון שלך, שלעולם לא התכוונתי להיות. אחר כך, אחרי שהזמנת אותי אליך מבעוד מועד ורימית אותי כהוגן, אתה מודיע לי שנקראת לדודתך הסובלת, שקיבלה שבץ בדיוק בשעה חמש, כך ניסחת גם במקרה זה את הדברים בדיוק מביש. למזלי, אדוני רב החסד, בשלושת הימים שחלפו הספקתי לערוך בירורים ונודע לי מהם, שדודתך לקתה בשבץ עוד יום קודם לכן, בשמונה בחודש, זמן לא רב לפני חצות. בהסתמך על מקרה זה אני רואה שהשתמשת בקדושת היחסים של קרבת משפחה כדי לרמות אנשים מחוץ למעגל המשפחתי. לבסוף, במכתבך האחרון אתה מזכיר אף את מותה של קרובת המשפחה שלך, שאירע כביכול דווקא בזמן שבו הייתי אמור להתייצב אצלך לצורך היוועצות בנוגע לעניינים הידועים. אך כאן השִׁפלות שבתוכניות ובבדיות שלך עולה אפילו על כל ייתכנוּת, שהרי על פי מידע מהימן ביותר, שהודות למזל שהאיר לי פנים עד בלי די הספקתי לאסוף אותו בעִתו ובזמנו, נפחה דודתך את נשמתה יממה שלמה אחרי מועד ההסתלקות מן העולם שקבעת בלא יראת אלוהים במכתב שלך. לעולם לא הייתי מסיים, אילו מניתי את כל סימני ההיכר שעל פיהם למדתי על העורמה הבוגדנית שבה נהגת כלפי. לצופה חסר פניות די גם בכך, שבכל מכתביך אתה מכנה אותי ידידך בלב ובנפש וקורא לי בשמות נלבבים – דבר שעשית, על פי הבנתי, אך ורק כדי להרדים את מצפוני.

אגש כעת לעיקר התרמית והבוגדנות שלך ביחס אלי, הגלומות דווקא בשמירה על שתיקה בלתי פוסקת בעת האחרונה בכל הנוגע לענייננו המשותף, ובכל הנוגע לגניבה בלי נקיפות מצפון של המכתב שהסברת בו – אמנם בצורה מעורפלת שאינה לגמרי ברורה לי – את התנאים ואת ההסכמים ההדדיים שלנו, בהלוואה ברברית וכפויה של שלוש מאות וחמישים רובל בכסף, בלי אישור בכתב – סכום שלווית ממני בתור שותף שלך; ולבסוף, בהעללת עלילות מתועבת על מכרנו המשותף, יבגני ניקולייץ'. אני רואה כעת בבירור שרצית להוכיח לי שהאיש משול לתיש, אם יורשה לי לומר – לא תקבל ממנו לא חלב ולא צמר, ושהוא בעצמו לא זה ולא זה, לא בשר ולא חלב – ובעיניך זהו דופי שאמנם הטלת בו במכתבך מהשישה לחודש זה. ואילו אני מכיר את יבגני ניקולייץ' בתור נער צנוע ובעל התנהגות למופת, מעלות שדווקא בזכותן הוא יכול להקסים ולזכות לכבוד הראוי לו בחברה הגבוהה. ידוע לי גם שמדי ערב, במשך שבועיים תמימים, הכנסת בכל פעם לכיסך כמה עשרות, ולפעמים אף עד מאה רובל בכסף, כשניצחת את יבגני ניקולייץ' במשחקי קלפים. ואילו כעת אתה מכחיש כל זאת ולא רק שאינך מסכים להודות לי על מאמציי, אלא אפילו נטלת לעצמך את כספי-שלי ללא החזר, אחרי שפיתית אותי לפני כן שאהיה שותפך בעניין וסחררת את ראשי בכל מיני תועלות שעשויות ליפול בחלקי. אחרי שנטלת לעצמך כעת בצורה הנוגדת כל חוק את כספי ואת כספו של יבגני ניקולייץ', אתה נמנע מלהודות לי ומשתמש בהשמצות, שבאמצעותן השחרת בעיניי כנגד כל היגיון את דמותו של האיש, שנכנס אל ביתך הודות להשתדלויות ולמאמצים שלי. ואילו אתה עצמך, להפך, על פי סיפורי הידידים, עד היום כמעט מחליף איתו נשיקות רטובות ומציג אותו בפני החברה כולה כטוב וראשון בידידיך, אף על פי שגם אחרון הטיפשים בעולם ינחש תכף ומיד למה חותרות כל כוונותיך ומה באמת פירושם של יחסי הידידות והחיבה שלכם. אני מצדי אגיד שפירושם רמייה, עורמה בוגדנית, שִׁכחת כללי המהוגנות וזכויות האדם, שיש בהם כפירה כנגד אלוהים והם לוקים בכל מום מוסרי. אני מביא את עצמי בתור דוגמה והוכחה. במה פגעתי בכבודך ומדוע נהגת בי בצורה כל כך חסרת מצפון?

אני מסיים את מכתבי. אמרתי את שהיה לי לומר. כעת אסכם: אדוני רב החסד, אם בתוך זמן קצר ביותר מקבלת מכתב זה לא תחזיר לי, ראשית, את הסכום שנתתי לך במלואו – שלוש מאות וחמישים רובל בכסף – ושנית, את כל הסכומים הבאים בתור המגיעים לי, על פי הבטחתך, איאלץ להשתמש באמצעים שונים ומגוונים כדי לאלץ אותך להחזיר את כספי אפילו בכוח גלוי, לאחר שאסתייע בחוק. ולבסוף, אני מודיע לך שיש בידי אי-אלו עדויות, שאם יישארו בידי משרתך ומעריצך הנאמן, הרי הן עלולות להרוס ולטמא את שמך בעיני החברה הגבוהה כולה.

הרשה לי להישאר ידידך וכו'.

7

(מפיוטר איבניץ' לאיבן פטרוביץ')

15 בנובמבר

איבן פטרוביץ'!

אחרי שקיבלתי את האיגרת שלך, הכתובה בסגנון מוז'יקי ועם זאת מוזר, רציתי ברגע הראשון לקרוע אותה לגזרים – אבל שמרתי אותה בתור מסמך נדיר. אם כי, צר לי מעומק לבי על אי-ההבנות והבעיות שנוצרו בינינו. תחילה התכוונתי שלא לענות לך, אבל הכורח כופה זאת עלי. והוא: בשורות אלה עלי להודיעך שיהיה לי מאוד לא נעים לארח אותך בביתי אי פעם, וכן גם לאשתי: בריאותה רופפת וריח של זפת עלול להזיק לה.

אשתי שולחת לרעייתך את ספרה שנשאר אצלנו – "דון קיחוטה איש למנשה", בצירוף תודה ממנה. בכל הנוגע לערדליך, ששכחת אותם כביכול בביקורך האחרון אצלנו, לצערי עלי להודיעך שהם לא נמצאו בשום מקום. לפי שעה מחפשים אחריהם; אולם אם לא יימצאו כלל, אקנה לך חדשים.

ועם זאת, לכבוד הוא לי להיות ידידך וכו'.

8

בנובמבר, בשישה עשר בחודש, מקבל פיוטר איבניץ' בדואר העירוני שני מכתבים הרשומים על שמו. הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוציא מכתב בכתב מצועצע על נייר ורוד-חיוור. כתב היד של אשתו. ממוען ליבגני ניקולייץ', מתאריך 2 בנובמבר. במעטפה לא נמצא שום דבר נוסף. פיוטר איבניץ' קורא:

Eugène   החביב! אתמול לא התאפשר הדבר בשום אופן. בעלי היה בבית כל הערב. ואילו מחר אתה מוכרח לבוא באחת עשרה בדיוק. בעשר וחצי ייסע בעלי לצארְסְקוֹיֵה ויחזור בחצות. רתחתי מכעס כל הלילה. אני מודה לך על שליחת החדשות והתכתובת. איזו ערמה של ניירות! האומנם היא מילאה את כל אלה בכתב ידה? אם כי, יש לה סגנון; תודה לך, אני רואה שאתה אוהב אותי. אל תכעס בגלל אתמול ובוא מחר, בשם אלוהים.

                                                                                                      א.

פיוטר איבניץ' שובר את החותם שעל המכתב השני.

פיוטר איבניץ'!

רגליי בין כה וכה לא היו דורכות בבית שלך; לחינם הואלת בטובך ללכלך את הנייר.

בשבוע הבא אני נוסע לסימבּירסק; יבגני ניקולייץ' יישאר אצלך בתור רֵע שערכו לא יסולא בפז וידיד נלבב ביותר; אני מאחל לך הצלחה, ובנוגע לערדליים אל תדאג.

9

בנובמבר, בשבעה עשר בחודש, מקבל איבן פטרוביץ' בדואר העירוני שני מכתבים הרשומים על שמו. הוא פותח את המעטפה הראשונה ומוציא מכתב שנכתב בבהילות וכלאחר יד. כתב היד של אשתו. ממוען ליבגני ניקולייץ', מתאריך 4 באוגוסט. במעטפה לא נמצא שום דבר נוסף. איבן פטרוביץ' קורא:

היֵה שלום, היה שלום יבגני ניקולייץ'! יברך אותך האל גם בזכות זאת. היה מאושר, ומנת חלקי היא אכזרית; אני מפחדת! זה היה רצונך. אלמלא דודתי, הייתי מפקידה עצמי בידיך גם כך. אז אל נא תצחק עלי וגם לא על דודתי. מחר נערך בכנסייה טקס החתונה שלנו. דודתי שמחה שנמצא אדם טוב, שלוקח אותי בלי נדוניה. היום התבוננתי בו בתשומת לב לראשונה. הוא טוב לב, נדמה לי. מאיצים בי. היֵה שלום, היה שלום… חביב לבי!!! היזכר בי מפעם לפעם; ואילו אני לעולם לא אשכח אותך. היה שלום. אחתום גם על מכתבי אחרון זה, כמו על מכתבי הראשון… זוכר?

טטיאנה                                                                                        

זה היה תוכנו של המכתב השני:

איבן פטרוביץ'! מחר תקבל ערדליים חדשים; איני רגיל לסחוב שום דבר מהכיסים של זולתי; כמו כן, איני אוהב ללקט בחוצות גזרים וקרעים מכל הבא ליד.

יבגני ניקולייץ' נוסע בימים הקרובים לסימבּירסק, לטפל בעסקי סבו, והוא ביקש ממני לדאוג לו לבן לוויה; התרצה?

 

מיכאלה רובינשטיין, חברה לא קרובה ולא רחוקה שלי, אמרה לי שאם אני רוצה להשתפר, אז כדאי לי ללכת לסדנת הכתיבה של ניצנה ראובני ורציתי להשתפר והלכתי לסדנה של ניצנה ראובני אבל כל מה שעשיתי שם, לא נעים להודות, היה לצייר צבים. 

צבים תינוקות, צבים בוגרים, צבים תות בננה בטושים, צבים שחור לבן בעט פיילוט, צבים עם פרצוף תוהה, צבים עם חיוך קטנצ'יק, צבים צוחקים, צבים עם ארבע רגליים, צבים עם שמונה רגליים. צבים עם כנפיים של ציפור, צבים עם כנפיים של מלאך, צבים עם אוזניים של ארנב, צבים עם בית אליפסה, צבים עם בית מעוגל. צבים שבין הגב שלהם לבית יש מרחק קטן, וצבים עם בית שממש נראה כמו בית. 

המפגש הראשון של הסדנה היה בדיוק כפי שדמיינתי. חבורה של אנשים מוזרים, כל אחד בדרכו, יושבים במעגל, וניצנה ראובני לובשת סוודר עם חתול רקום עליה ומשחקת באצבעותיה בחוטים שיוצאים ממנו. לאחר סבב שמות מאולץ, שבו נדרשנו גם לספר על חלום רחוק וחלום קרוב שיש לנו, ניצנה נתנה לנו את משימת טראומת הילדות והתחלנו לכתוב, כל אחד לעצמו. 

לא בדיוק היה לי רעיון לטראומת ילדות. בכל אופן, לא היה לי רעיון טוב. הבטתי בנעליים של כולם, אחרי זה בתקרה המתקלפת ואז בתמונה של מגריט שהייתה תלויה על הקיר, אחרי זה חזרתי למחברת וציירתי כמה צבים בעט, אחד גדול, אחריו בשורה, בינוני ואחרי הבינוני אחד קטן. חזרתי על זה כמה פעמים ועד שנגמר הזמן למשימה היו לי כבר עשרים וארבעה צבים. 

ניצנה בחרה מישהי שהתנדבה להקריא. הסיפור היה על דודה שלה, כלומר דודה של הדמות בסיפור שלה, שהייתה חולה במחלה סופנית כלשהי שגרמה לה למיין חפצים בבית לפי מידת שפיציותם. למשל, הסלון; היו בו שולחן עץ עגול, ספה עם ידיות מעוגלות כמו בבית מלוכה, פוף, שולחן קפה אליפסה, עציץ עם צמח שהוא לא קקטוס, ותמונות עגולות על הקיר ובהן ציורים של היפופוטמים. לעומת זאת, בחדר השינה הייתה מיטה מרובעת, שולחן כתיבה, שידה, קקטוס ותמונות מרובעות שמצוירות בהן צורות גיאומטריות. בשלב מסוים, הילדה, שגרה עם הדודה, כל כך שנאה את הדודה הזאת, בגלל העניין הזה של השפיציות, אבל גם בגלל כל מיני עניינים אחרים שבגללם לפעמים שונאים בני משפחה, שהיא החליטה לערבב לדודה חפצים והניחה נניח ליד הקקטוס, פוף אדום ומעל שולחן הכתיבה שעון קיר. טוב יש הרבה פרטים בסיפור הזה שהיא הקריאה אבל אני אדלג לסוף. מה שקרה בסוף זה שהדודה לא שמה לב. במשך שבועות היא לא שמה לב לשינויים שהילדה עשתה. והילדה הייתה עצובה. 

על הסיפור הזה של הדודה, מישהו בשם סתיו, שבהמשך יתגלה כאחד שתמיד אומר את הדברים הכי קשים ומעליבים בצורה מלטפת, אמר שעודף הפרטים המצחיקים בסיפור גורמים לסיפור עצמו להתגמד. ושלהבת, בחורה מנומשת מידי, שבהמשך תתגלה כאחת שמתחשבנת על דברים כמו מילות קישור, אמרה שאין מילה כזאת שפיציותם. אני חשבתי שהסיפור לא רע בכלל, אבל לא אמרתי כלום. 

אחרי המפגש הראשון סיפרתי למיכאלה רובינשטיין את כל מה שהיה, צחקנו על זה שניצנה תמיד משחקת בחוטי הבגדים שלה ופורמת אותם. סיפרתי לה על שני האנשים האלה שבלטו, סתיו ושלהבת והיא צחקה ואמרה שגם אצלה היו כאלה, אצלה קראו להם סלעית ויהונתן עם ה' שמבטאים. אין מישהו שם שנראה לך נורמלי? היא שאלה אותי, חשבתי על זה שנייה ואז נזכרתי שכן. יש מישהו אחד כזה שהיה נדמה לי שחייך אליי בזמן ששלהבת דיברה. רז. לא יודעת, לא בטוחה, אמרתי לה. כמובן שלא אמרתי כלום בעניין הצבים. גם כי היא לא שאלה שום דבר שהתשובה אליו יכולה להיות צבים וגם כי באותו הזמן לא חשבתי שזה באמת עניין. אבל ככל שהזמן עבר והסדנה נמשכה, הצבים שלי הלכו והשתכללו.  

באחד השיעורים על געגוע מישהו הקריא סיפור על געגוע לסבתא שלו שהייתה הבשלנית הגרועה ביותר שהכיר ובשיעור אומץ, מישהי הקריאה סיפור על זה שבמשך שבוע עלתה על מסוק כדי לקפוץ צניחה חופשית אבל באף אחת מהפעמים לא קפצה. בשיעור בני זוג, מישהו כתב על מישהו שתכנן לפרטי פרטים את ההתאבדות שלו בעקבות אהבה נכזבת, עד שהכיר מישהי חדשה שתפסה לו את כל הזמן.

ואני: צבים. 

בשלב הזה זה כבר הטריד אותי מאוד והחלטתי לבדוק את זה עם הפסיכולוג שלי. שמעת על דבר כזה? אמרתי לו, והוא אמר, בטח, הסופרים הכי גדולים ציירו צבים. צ'כוב צייר צבים. ואז אחרי שלא צחקתי, הוא אמר, ועכשיו ברצינות, כשאמא שלך ילדה אותך, היא ציירה תוך כדי? סתם, הוא אמר, אולי את לא מצליחה לכתוב כי את חושבת יותר מידי. אולי את צריכה לא לחשוב ולכוון תמיד תמיד להכי גרוע שלך. רק ככה תוכלי להיפטר מהצבים האלה. 

ניסיתי לקבל עוד הרבה עצות מאנשים אקראיים, שכללו שיני שום, מדבר, כרטיס טיסה, שירה, יוגה, מדיטציה ונסיעה באוטובוסים כדי לקבל השראה. אפילו שיתפתי את מיכאלה רובינשטיין, (למרות שמה היא כבר יודעת? היא בסך הכול כותבת סיפורי בלשים אירוטיים) והיא אמרה שלדעתה כדאי לי ללכת לחוג ציור בשביל לבדוק אם אולי משהו במערכות שלי התבלבל והמוח שלי מפרש ציור כסיפור וסיפור כציור. אז עשיתי את החוג ציור, ואת הלא לחשוב, ואת האוטובוסים והמדיטציות והיוגות, אבל אף אחת מהשיטות לא עבדה. היו לי כבר מאות סוגי צבים במחברת.

בשיעור דיאלוגים מישהי הקריאה את הדיאלוג הבא: 

שונית: די אני לא יכולה יותר. אני קופצת מהחלון. 

אורי: אנחנו לא בטיטניק. את רוצה לקפוץ, תקפצי.

שונית: נו אורי מה הקטע?

אורי: מה מה הקטע? די עם הקטעים האלה. יש לי גם חיים משלי את יודעת. 

שונית: מה הקשר?

אורי: מה הקשר מה הקשר?  

על הדיאלוג הזה ניצנה אמרה שאין מספיק אפיון דמויות ושהמניעים של אורי לא ברורים. סתיו אמר שבתור משהו שמחוץ לקונטקסט זה טוב, ושלהבת אמרה שאין פה מספיק סאבטקסט. רז הזה שוב הסתכל עליי בזמן ששלהבת דיברה וגלגל עיניים. כבר במשך כמה שיעורים קיוויתי שמתישהו הוא יפנה אליי בהפסקה אבל זה לא קרה.  

ואז, יום אחד הגיע תורי. ידעתי שזה יגיע ובכל זאת מן הסתם לא הייתי מוכנה. ניצנה הביטה בכולנו ושאלה, חברים, מי עדיין לא הקריא? וכל המבטים מיד היו עליי. 

אז קודם כל פתחתי בהתנצלות. תראו, אמרתי, לא בדיוק עשיתי את המשימה. זה בסדר, היא אמרה, פשוט תקריאי את מה שיש לך. אף אחד פה לא שופט אותך. אני מתכוונת, אמרתי, שלא עשיתי בכלל את המשימה. רציתי לכתוב משהו, משהו שדומה לסיפור, אבל במקום זה יצאו לי במחברת המון המון צבים. 

טוב, את כולם אנחנו לא נספיק, תבחרי אחד. 

צב אחד? 

כן, תבחרי אחד שהכי קרוב ללהיות גמור.

זה קצת בלבל אותי, אבל בכל זאת בחרתי את הצב עם הבית שנראה כמו בית. 

אוקיי, אמרתי. הנה, זה הצב. סובבתי את המחברת שלי והראיתי להם. 

תראי, שלהבת אמרה. הדבר שהכי בולט לי ומפריע לי זה שאין לו זנב. כלומר אני לא יכולה להאמין לו ככה. 

מישהו אחר אמר, שלדעתו הבית שנראה כמו בית מרגיש לו מתחכם מידי.  

שנייה, אמרתי, כלומר, זה צב, כן? 

כן. ניצנה אמרה. וזה צב יפה ונחמד ויש לו ראש ויש לו שריון ויש לו נוכחות עצומה, אבל בעצם יש תחושה כאן במעגל שבכל זאת משהו קצת חסר.

התכוונתי להביא סיפור. זה לא ש…

כן, אבל אנחנו מתייחסים למה שכאן. למה שהבאת. 

אבל…

לדעתי, מישהי אמרה וקטעה אותי, משהו בחוסר הזנב דווקא קסום. כאילו בעצם רצית לומר, אני לא צב. אני משהו אחר. משהו ללא שורשים, ללא בית, ללא מקום, ללא שייכות. 

כל הדבר הזה יצא לי בטעות, אמרתי, רציתי לכתוב, אבל… אתם רואים שזה צב, נכון?  

וזה צב יפהפה ומרגש, סתיו אמר. ורואים שזה צב שלך. רק את היית יכולה ליצור צב שכזה, אבל לדעתי, הוא המשיך בלהט, משהו שם חורק. גם לי מאוד מפריע שאין לו זנב, אבל זה לא רק זה. משהו בבחירת הצבעים, וגם בצביעה עצמה. כאילו קצת סימנת. 

זו הערה מצוינת, ניצנה אמרה, בעצם כמעט לכולנו יש את אותה הבעיה עם הצב שלך. הוא מקורי ומקסים והוא מאוד את, אבל לא נתת לנו את כל כולך. אנחנו רוצים מזה עוד. ויש לך עוד. יש לך עוד הרבה. תשתמשי בזה. 

אחרי זה בהפסקה, עמדתי בחוץ ושתיתי קולה. רז הזה פתאום ניגש אליי ונעמד לידי. לא אמרתי לך מקודם, הוא אמר בפרצוף משועשע, אבל אהבתי את הצב שלך. את ממש יכולה להיות הקדישמן של הצבים. באמת? אמרתי. בטח, הוא קרץ. אני מקווה בכל זאת אבל מתישהו לקרוא משהו שלך. זה היה קצת מגוחך מה שהיה שם, הא? 

לא יודעת, אמרתי, אולי. 

נו ככה זה הסדנאות כתיבה האלה, הוא אמר, גם אם היית מביאה צב אמיתי הם היו ממשבים אותו. 

לא יודעת, אמרתי, אני מתחילה לחשוב שהם צודקים כולם. הצב לא מספיק עובד. 

אוקיי, אבל למי אכפת? את פה בשביל לכתוב, וזה רק ציור של צב. 

אני יודעת, אמרתי. אבל איזה מן צב זה, אפילו זנב אין לו. 

היום בא סוס זה מדרך בלא כח, נשוך-זבובים, חיגר ברגל אחת וגופו כחרס הנשבר; והוא עומד לו יחידי בשכונת בית-הכנסת כחום היום בקיץ, אחוריו לבית-המדרש ופניו כלפי העגלה המלאה ספרים. עומד בכובד-ראש, מקמט מצחו, משפיל אזניו ומושיט קצה לשונו. הוא שרוי בתענית, ומצטער מאד. לכאורה הוא רגיל בתעניות ואינו חושש להן. משעה שהוא נושא ספרים, את עול היהדות הזה עליו, אירע לו כמה וכמה פעמים להתענות, פעם תענית-יחיד – הוא בעצמו, ופעם תענית-צבור – הוא ובעליו וכל בני-ביתו ביחד, לא יזכה לאכול מסעודה של דגן-שמים ולחם סוסים אבירים שם לעתיד-לבוא, אם כל הימים, שעסקיו בספרים, היה טועם אפילו גרגר אחד שבולת-שועל בעולם-הזה, רבונו-של-עולם הלואי ויהא מספר מכותיהם של פריצי חיות, אויביו הרעים כמספר הצומות וענויי-נפשו בכל ימי נדודיו עם משאו זה! לא אכל ולא שתה ולא התרעם, חס ושלום. אבל עכשיו גבר בו יצר-הרע של אכילה והשיאו לחוש לצרכי גופו ככל בריה חיה ולא להיות כפגר מובס בעולם. מספוא מספוא הוא מבקש מספוא כל-שהוא לקיום נפשו!

שקט ודממה מסביב, הכל נחבאים בבתים ובחנויות מפני החמה ומזיעים. הבהמות רועות בשדה. עגלים ובני-בקר, גדיים ותישים רובצים במרעה טוב, אוכלים נהנים ושמחים, והוא, אוי לו ואוי למזלו, בודד במוקומו, אין בו כל עשב, כל עץ אלא אבק, זבל ואשפה, ועצבות שורה שם. עומד לו ביש גדא זה תלוי-שפה וגלוי-עינים, כמתרעם ואומר: אם אין אכילה, השינים הללו לטה? יצר-הרע ממריד עליו את בני מעיו והם כחלילים הומים בבטנו, עורו מזדעזע עליו, עיניו סגורות למחצה, והוא מסתכל בחבילות ספרים שבעגלה כנגדו מסתכל ונאנח במרירות.

הוא מתאנח ויש לו על מה להתאנח. נורא הוא ספר קורותיו, ישמעו בעלי-חיים ויקחו מוסר. לא מנעוריו הוא דל ורע תואר, חס ושלום! סייח יפה היה בשעתו וגם אחרי כן כשנתבגר, זריז ומזורז היה, וקל ברגליו, כרסתן, פרסתן, בריא ושמן ומהלך בקומה זקופה, וכשהיו מתחרים בו היה עומד קוממיות ובועט בחמת כחו.

וכיון שכח זכרונו נחלש עתה, לא עליכם, ולזכור את כל המוצעות אותו בחייו ברור היטב, בדעה צלולה, קשה עליו שהרי סוף-סוף בהמה הוא; לפיכך אין לומר, שהוא מעיין בספר קורותיו, אלא הוא חולם, דברי ימי חייו עוברים לפניו בחלום.

סוס זה כמה שהוא מדוכדך ומדוכא, מתוך סימניו הוא ניכר כעשיר שירד מנכסיו, שאינו מן הבהמות הגסות וההדיוטות אלא חוטר מגזע אבירים המיוחסים שבסוסים, ובשביל כך נתחבב בנעוריו על בעליו ונהגו בו כבוד. דיר נאה התקינו לו ומשמשים עמדו שם לשרתו, אמת, משמשיו היו נוטלים להם, כדרך אהוריירים, מן המספוא שלו, זה נטל קצת וזה קצת, אף-על-פי-כן גם לו נשאר כדי שביעה ולא מת ברעב. לומר שבן-חורין היה באותם הימים ולא נשתעבר כלל, אי אפשר. וכי יש בהמה בעולם עומדת ברשותה? אם שור או כבש, אם עז ואם סוס, הכל משועבדים ועומדים לעבודת בעליהם. שור לחרישה כבש לגזיזה עז לחליבה וסוס לרכיבה הלא לכך נוצרו. אף סוס זה לבעליו נעבד, שהיה רוכב על גבו אוסרו במרכבתו, בולמו במתג ורסן וחובטו בשוט. החביטות לא היו חביטות שוט פשוט, אלא של מלקות – רצועות כפולות ומכופלות כהלכה ונתקבלו לו באהבה.

עומד סוס זה אבל העגלה עצוב ושומם ופתאם הוא מתעורר ומרים ראשו, כיורד מגדולתו, שחולם לו ימיו הטובים. זוקף אזניו, מושיט צוארו המוקרח ושואף בנחיריו, כאלו הוא מריח ריח שדה ומרעה טוב ונהנה; כאלו אין כאן לפניו לא עגלה ולא קינות ותחינות וסליחות, אלא אבוס בעליו ומשמשיו בימים ההם; לא חבילות ספרים, אלא חבילות קש ושבולת-שועל. ועד שהוא חולם, אוכל ושותה ורואה כל-טוב בחלומו – ורוח נשא זבוב אחד, שמרחוק הריח מכה טריה בגבו המעוך, ולאחר רקידה-זבובית והקפות הרבה בשמחה ובזמזום ירד עליו והכנים פיו לתוך פי המכה כמנשק לו. ומפני נשיקה זו הקיץ וקפץ ממקומו, הפשיל זנבו ונתכוון לפגוע במזעזעו החצוף, אבל הזנב קצר ומוקרח ואינו מגיע למקומו של זה. על-כרחו הוא מסיח דעתו ממנו, כופף עצמו ומתחכך בכלונסא של העגלה, מתחכך ונאנח כעני מפני הנאת החיכוך.

דומה, עתה ביש-גדא זה נמלך בלבו, שמא יניח מקומו וילך. והנה הוא מתנדנד, וכל עורו מזנבו ועד ראשו מתנענע מחליץ עצמותיו ומתעטש, כמזמן את עצמו ואומר: הנני!… ובאמת, מה לו כאן ומה יהא בסופו כאן אצל כתלי בית-המדרש? מה יתן לו ומה יוסיף לו המקום הזה, שהוא שמם וריק ואין בו כל צמח וחציר לבהמה? – הנני! הוא מתעטש וצוהל ומרים לדרך פעמיו – ופתאם, אוי, הרגיש כאב ברגלו באותה הרגל בעצמה, שבשבילה שמם עולמו, ירד מגדולתו והיה סוס לא יצלח בימיו! כלום אפשר למי שיהיה, אפילו להמשובחים שבסוסים, לשאת את הבעלים אם הרגלים רפות אם הברכים כורעות ומתמוטטות? ואם אין מועיל בך, מה אתה? הימינה, השמאילה ולך לעזאזל ולכל רוחות העולם! והוא הלך… היה מתמכר לקונים, עובר מזה לזה ומזדלזל והולך. בעליו עצמו משערות זנבו, וטוב לא ראה אצל כל אחד מהם. הוא חטא רבים נשא. בעת צרה התגוללו עליו, שעל ידו היא באה היו חבריו, סוסים גסים, משתובבים, משליכים מעליהם עבודות העגלה. נוטים מן הדרך כשכורים ונופלים בבור – הוא עוונותם סבל. אמרו עליו: מנוול זה מזיק הוא משלחת הוא ומכה מהלכת. וכיוצא בהם שמות מגונים. ומאותה שעה שנכשל וכבודו גלה ממנו, ספר תולדותיו, אוי ואבוי לו, הוא ספר תולדות של נדודים וטלטולים, של סבלות ועבדות, של ענויים ויסורים ואדונים קשים ורעים.

הרגל כואבת, והכאב הולך מכף רגלו עד קדקדו, מפעפע באיבריו ומנקר במוחו, הורד ראשו, נתעותו פניו ושפתו התחתונה מרפרפת. עיניו סגורות וקוים עכורים ולחים מדמעות על לסתותיו. ערבוביא במוחו, ערבוב משונה על קרונות ומרכבות ובעלי-העגלות; של חביות מים, כובד-אבן ונטל-החול ומשא חומר ולבנים; של מקלות, מלקות ורצועות, זרועות נטויות ובעלי-אגרופין. ופתאם נתחלחל מאד ונזדעזע כל איבריו, אותו הגלגל, הגלגל החוזר, נראה לו בחזיונו כל מכותיו וכל מדוי מצרים ופגעיו הרעים ביחד כאין הם נגד צרת נפשו בהיותו מסבב הגלגל שם בבית-ריחים. כמה שהעבודה אצל בעלי-העגלות קשה היא, עוד אפשר לסובלה וכמה שהדרך מתקלקלת בימות הגשמים ובשעת הפשרת שלגים, והרגלים טובעות בטיט עד הארכובה, אף-על-פי-כן דרך היא. אתה הולך עליה בקושי, פוסע פסיעה קטנה, עקב בצד אגודל, מתלבט ונופל במהמורות, אף-על-פי-כן אתה זוחל והולך, מקומות הישוב מתחלפים לעיניך – הנה הר והנה בקעה, הנה בריכה והנה גשר, הנה חורשה והנה בית-מלון אבל הלוך ודוש סובב-סובב במקום אחד, הלוך וחזור חלילה על הראשונות, שלא לראות אלא מה שהיה כבר, ולא לשמוע אלא קול הטחנה, דבר זה מר ממות, שעמום בראשך, דעתך מבולבלת, הרגשותיך קהות וחייך – אינם חיים.

ועד שהסוס עומד מר בחמת-רוחו, אחת מעיניו מתפתחת מעט, רואה ברתת וזיע – ואין פחד! מתפתחת עינו השנית מתרפרפת ורואה – ברוך השם, אין ריחים ואין גלגל לפניו! דעתו מתישבת עליו, הוא מתאמץ ומרים סנטרו ולוחך חבילה של ספרים, ולחיכה זו אומרת: סוף-סוף כובד משאם של אלה טוב מכל אותם המשאות. שהיו מעמיסים עליו, וטוב לו בחצר בית-המדרש מדור באורוות אותם האדונים הקשים. ואם כן אמר בלבו, למה זה אני מחסר את נפשי מטובה? ארבץ לי ואשתטח מלוא-קומתי ארצה. עד כמה צריכים לעמוד, להגות ולעיין באלה?…

…ומיד נתפרקד הסוס ברחבה אצל העגלה ופנה למעלה מתגלגל ומתהפך מצדו אל צדו, כמו שמתעמלים במרחץ על האצטבא העליונה וצוהל מתוך רוב הנאה. רוח יתירה של יום-טוב נכנסה בו. ועד שהוא מתפלש בעפר, מין בריה מזדקר מתחתיו בקול יללה, והתנער מעפר בהול ומבוהל ועמד על רגליו. הוא מעמיד עיניו ואזניו, תוהא ומביט לכל רוחותיו והנה לפניו – כלב!

בשעה שהסוס עשה לו יום-טוב, שמחה ושחוק על הסדר כמה שנאמר, כלב של נכרי התגנב ובא לרחוב בית-הכנסת לשלול שלל ולגנוב מיני מאכל בעגלה, ונתקל בהיסח-הדעת בסוס ונפגע, וכלב זה עומד עתה מלא חמה כהמן בשעתו, זנבו מופשל לו מאהוריו, פיו פתוח, חורץ לשונו ונובח. לא על ונבו שנתלחץ הו כועס ונובח, אלא על שגיננו – אוכל בקשה נפשו כאן ומצא דברים, שאין לו בהם חפץ ואינם שווים בעיניו כלום. ותרגום של נביחתו בלשון כלבים כך הוא; “אוי לך, סוס מכוער וצורע, ואוי לסהורתך זו!… ואחרת זולתה אין לך! הב-הב!… יש לך מעדנים הרבה ואתה רמאי אתה וטומנם. הב-הב, רמאי!… כשתבוא עוד למקומנו בסחורתך זו הבלה, ונפלנו עליך אני וחברי ונעשה אותך איברים-איברים… הב-הב! אני אומר לך. הב-הב! הב-הב, רררמאי!…” ביש-גדא שלנו הנעלב נמלך בדעהי וכבש פניו בעגלה, ואחוריו להכלב, כאומר: מה אומר לך, כלב, ומה אדבר?…

החמה, שהיא מתאכסנת כדרכה בחצר בית-הכנסת כל היום הזמינה עצמה בעת מנחת ערב להתפטר משם ולילך לאוהלה משפילה לראות ביש-גדא שלנו, להסתכל בו ובחבילות ספרים שבעגלה – ופניה משתנים ומאדימים, כאלו קשה עליה הפרידה מבן-פורת זה ומסחורה זו. ובאמת, הלא רשאי היה סוסנו להשבע, שלא היתה כניסתה לעיר מלכתחילה אלא לכבודו, להסתכל בו. אף-על-פי-כן היה נראה ממעשיו, שלא נחשבה לו הסתכלותה זו למאומה: הבל הבלים! מה יתרון בהסתכלות? אין להבריות ממנה אלא חמימות יתרה. מוטב להיות מרחוק. עתה, כשהיא עוצמת עיניה ופונה והולכת, ירוח לנפש, הנשימה נעשית בקל, הגוף נהנה וצלו הולך וגדול מאד.

ובאמת גדל סוסנו פתאם והיה כעוג מלך הבשן בימיו. ראשו על גג של בית-המדרש וזנבו מתפשט למרחוק עד כותל אחד הבתים, וכלו הוא משונה כאחד מיצורי-קדם שמבראשית ולפיכך אין לתמוה, למה העז הזו, שנחפזה ורצה מן השדה למה עמדה בחצר בית-הכנסת והשמיעה “מה-מה” בקול רעש גדול, קול זה היה משמש תמיה: מה זאת, מה זאת? וקריאה: הֵתָיוּ בני-בקר וכל בהמות העדר, בואו וראו מין בריה נפלאה!

הגדיים, הקופצים כדרכם בראש, הקדימו ובאו לקבל הפנים החדשות, אלא תיש-הקהל, בעל בעמיו העזים, יאריך ימים ושנים, עדיין לא בא בתוך עדתו לקבל פני האורח ולברכו בשלום, מפני שהיה טרוד אותה שעה בענין נכבד עם בני העיר, נערים ריקים ושובבים, הרוכבים על גבו, משתמשים בו בתחבולותיהם לפעלם, לדברי שחוק והוללות ולכל מח שלבם חפץ.

מה-מה-מה! נותנים הגדיים בקולם קול עז, נודדים זנב ומקפצים ועולים על העגלה, שלא להמתין כנימוסי דרך-ארץ עד שיזמינו אותם. הם שואפים ומריחים ולותכים ומחפשים מעדנים לנפשם. והיה דחיקה וחטיפה, ערבוב ופיזור ספרים. שנים מהם עומדים זה כנגד זה על ספר אחד בכפיפת-ראש ובנטית-מצח ונענועי זקן ומתנגחים זה עם זה, כתלמידי-חכמים שמנצחים בהלכה – אלו הם הבטלנים שבעזים, שאין בהם טפת חלב ללחמם וללחם ביתם, מתפרנסים ואינם מפרנסים, אוכלים ואינם מאכילים, ולפיכך שעתם פנויה למחלוקת ולמעשה תעתועים.

סוסנו התמים הקים עליו בלא עון ופשע את כל כלבי העיר. אותו הכלב התחיל נובח ושאר הכלבים נבחו אחריו, כל כלב על פי דרכו וכל כלב על אשפתו. קול הנביחה הלך בכל העיר כמכה מהלכת, הכניס מהומה בעדת הבהמות ונתבלבלו והמו, שלא לדעת מה בשעה שבהמות זקנות עמדו בכובד-ראש על כלי-החליבה מקשיבות לקול המולה מרחוק ושותקות, שלא להפסיק חלילה באמצע החליבה, הרימה עגלה בחורה, קלת-דעת, פעמי רגליה ורצה למקום המעשה בשכונת בית-הכנסת. ופר בן-בקר, אדמוני ובריא, אזר כגבר חלציו ורדף אחריה נטוי-זנב, שואף ונושף ברוחו. הסוס עמד במקומו בין כלונסאות עגלה המעומדים והפר עם יפתו רצים ומקיפים אותו סביב, כשם שמקיפים חתן תחת חופתו.

הבהמות בעיירות קטנות, כידוע, מצויות הן בשכונת בית-הכנסת, ושם מקום מנוחתן, לא כאותן הבהמות בכרכים שרואות את בית-הכנסת לעתים רחוקות, או שאינן רואות אותו לעולם בכל ימי חייהן. וכניסה גדולה, כמו באותה שעה בכנופיא ובהמון רב, אפילו זקני בהמות של עיר קטנה זו אינם זוכרים.

כשבאו הבהמות הכבודות ללון כדרכן בשכונת בית-הכנסת לאחר החליבה במנחת ערב, ומצאו את מקומותיהן, שהחזיקו בהם כבר, אינם פנויים, תמהו ולא ידעו מה לעשות. סוס ועגלתו ראו לפניהן, גדיים מתנגחים ושעירים מרקדים שם, וקשה מכלם מעשה העגלה הפרוצה ושעשועיה עם שור פר. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! למחות בידם ולומר: מו? – חס ושלום! מו זה בלשון הבהמות יש בו כמה וכמה הוראות ושמא יטעו לפרשו בהוראה זו, שאינה נאה לצנועות לבהמות כשרות. וחוץ מזה. הלא הכתוב אומר: “סחור סחור, לגדיים מתנגחים ולשעירים עזי-מצח לא תקרב, פן יקפצו עליך בגאוה ובוז”! וחכמים אומרים: “הזהר בעגלתך ואל תשתדל להוכיחה בשעת קלקלתה שמא יפגע בך עוגבה בעל-הקרנים”. על-כרחן שתקו בהמות כשרות הללו והיו בולעות רוק ומעלות גרה – דבר זה אצל הבהמות הוא כסירוג פוזמקאות אצל הנשים בשעות הפנויות.

ובתוך כך חפז ובא מין יציר משונה – פניו שעירות וזקנו המגודל פרוע, חוטמו, השוקע בין עיניו, אינו נח במקומו רגע אחד, אלא מתעקם ומתקמט, מריח ונושף ומתעטש, והוא שפל קומה, רחב-גוף וקצר רגלים, כמכנסי שערות ארוכות לו ממתניו עד הברכים, וריח של זיעה וטיפה סרוחה נודף ממנו זהו תיש-הקהל בכבודו ובעצמו. עוד מרחוק הרכין ראשו בקידה והשתחויה, מתעטש בגמגום ובלחישה, ומיד הוא ממהר ובא ובוטש את הסוס תחת ירכו.

וביש-גדא שלנו נרתע מפני הכאב וצהל מתוך גרונו, כמתרעם על דרך שאילת-שלום זו. אלמלי היה יודע לשון תישים ולשון שאר מיני בהמות, הנמצאות עתה בשכונתו היה מברר את טענותיו ואומר להם: הוי בהמות! הוי תישים! מה עשיתי לכם, שאתם מתגודדים ומתאספים עלי ונוהגים בי מנהג פראים? היה מספר להם רוב טרחו ויגיעו בסחורתו זו, שערבבו ופזרו אותה. העמל בה מרובה, והריוח, שהיא מביאה מועט, אין בו כדי חבילת-קש לסעודה אחת. מספוא במשקל יאכל, נע-ונד הוא בארץ, הולך ונוסע תמיד, נושא ונותן וחיי צער יחיה. כסבורים שעגלתו מלאה כל טוב, ובטנו אוי, בטנו ריקה! חוץ ממלוא-כף מוץ בשחרית לא אכל כל היום כלום. אם אין קונה אין פדיון, אם אין פדיון אין צמח ואם אין צמח אכילה מניין?

אלא, מה שביש-גדא זה אינו יכול לומר בפה הוא אומרו ברמיזה – בסיקור-עין ובנדנוד-איבריו. מתחילה הוא מצדד ראשו ובודק בעיניו את עצמו וגופו, ובדיקה זו אומרת: כמדומני, שהכל אצלי כראוי להיות, בריה אני ככל הבריות וכיון שהבדיקה נגמרת הוא פושט זנבו כלפי הבהמות, כאומר: צאינה וראינה!… כרס יש, שוקים יש, עור ועצמות יש. בשר ודם אני, ומה לכן עוד?

אבל התיש אינו מבין חידות ולא די לו ברמיזה, והוא אוזר חלציו, מתמרמר לביש-גדא שלנו ובוטש בו בחמת כחו. כל הבהמות עומדות ורואות ואין מוחה בידו. הסוס עומד משמים בכפיפת-ראש, ואנחות קשות יוצאות ממעמקי בטנו. הפעם לא צהל ולא נשא קולו, אלא הוא שותק ולא יפתח פיו, מדעתו שאין כח-הפה מועיל לנגד כח-ידים.

וכך הוא באמת, סוס עלוב! אפילו כשהיה פיך נפתח, כפי הסבתא, אתונו של בלעם. בימיה, לא הועיל לך. עד שתפתח את פיך מוטב לך אלמלי נסתם פיהם – אלמלי במקום ספריך מצאו בעגלתך מה שבקשה נפשם, וצפונך היה ממלא פיהם ובטנם.

אף-על-פי-כן יש ללמד זכות על התיש, שאינו רשע ורע כל-כך. עבודת תיש-הקהל הלא עבודה קשה היא. שעה של מנוחה אין לו בעולמו. ידו בכל ויד כל בו, ומספר שערות זקנו הם עסקיו. נושא עליו טרחם ומשאם של בני “החברה הלבנה” ועושה רצונם. ובכל מקום שם הוא – בבית-הכנסת ובשוק, אצל יושבי קרנות וליד סלים מלאים מכל מאכל מעשה אופה ומיני פירות, ומלבד כל אלה עליו לבוא בגנים, בגנו של זה ושל זה, לברך שם על פרי האדמה, ולכוון את השעה ולבוא מאליו בלא הזמנה. פעמים בעל-הגן רוחו אינה נוחה הימנו והוא פוגע בו בחוזק-יד, עד שפריו שאכל יקיאנו ומכאן התיש למד פעמים, שאין המכה הזאת באה לו אלא מפני התרעומות. בעל-הגן נתרעם עליו על שהכלימו ושהה לבוא אצלו, ולפיכך הוא משתדל לפייסו ומקדים ובא בגנו למחר בבוקר השכם. והנה אף זה לא ירצה לו! בעל-הגן פוגע בו במקל, ופגיעתו רעה יותר מזו זל אתמול. אומרים, שביום זה הוכה מכה רבה, התעללו בו ושמו מועקה בזנבו, על-כן בא ברעש ורוגז לשכונת בית-הכנסת והניח חמתו בסוסנו, ביש-גדא זה.

ועד שהעלוב הזה עומד בפחי-נפש הרגיש כגוף חם נוגע בו מאחוריו. סבור היה, בעל-הבית הנה זה בא, והנה חציר ומספוא! אבל חשב וטעה. אחת הבהמות הכשרות רמזה לו במגע, שיטריח וירתע מעט לאחוריו, ומיד כרעה ורבצה לשכב את משכב הלילה, על-מנת שתעמוד כלחוך השור עם הנץ החמה לאכילה בשדה עד ערב.

השמש הורידה לארץ ראשה ושקעה. הפר עמד, הרים כשופר קולו, הפשיל זנבו, נשא רגליו – ונס. התיש לקח את עזיו והלך למנוחתו בעזרת-נשים. גדודי הכוכבים נראו ברקיע ועמדו על משמרתם בלילה – והעיר ישנה!

מרחוק נשמע קול צעדה רגלים פוסעות ובאות להעגלה, אף ידים עסקניות ממשמשות – והסוס שלנו, אשריהו! הנה ראשו עד למעלה מאזניו בתוך התרמיל, “תרמילו הישן” אוכל מוץ לתיאבון, וחשובה לו אכילת מוץ כאלו הוא אוכל שבולת-שועל!…


*מתוך: "ספר הבהמות", פרויקט בן-יהודה.

-1-

אני מחכה לה בלובי. חמישה לארבע והיא עוד לא כאן. מעניין אם היא שכחה, במיוחד אחרי נאום ה"חשוב לסגור על שעה ויום ולהתמיד" שהרביצה בשבוע שעבר. אחרי שביטלתי כמה פגישות בחודש האחרון והזזתי אחרות היא ניסתה להסביר לי כמה הרציפות והקביעות חשובות לטיפול. כן, הנהנתי להסכמה כשבעצם חשבתי כמה לא מתאים לי להתחייב, לא לטיפול ולא לה. והיא, במפגן נדיר של אסרטיביות מיהרה לציין שזה הכרחי לטיפול ולהצלחה שלו. טוב, עם "הצלחה" לא מתווכחים. אני מסכימה איתה. בטח, ברור.

כשהיא נכנסת למרכז, מתנשפת, הפקידה קוראת לעברה "את היום בחדר 12, חנה, החדר הקבוע שלך דולף". היא מתקנת בשקט, "דנה, לא חנה". המזכירה מתנצלת "יו! מה יהיה איתי, אני תמיד מתבלבלת. אני יזכור לפעם הבאה". היא נכנסת ללובי ומבחינה בי, מהנהנת וסוגרת אחריה את הדלת. 

"גג חודש", זה מה שאני נותנת לטיפול הזה. ואם דברים לא זזים אני עוזבת. אני נכנסת, מתיישבת היא לא פותחת בשיחה, אף פעם. אני שואלת אותה איך היא מרגישה והיא מחייכת וממלמלת "בסדר" קלוש. שוב חיוך. כשהיא מחייכת היא עולה לי על העצבים כי החיוך שלה לא אומר לי כלום, אין בו כלום. הוא שטוח וריק. יש אנשים שכשהם מחייכים אליך אתה מגלה עליהם משהו, נחשף עולם. חיוך יכול להיות אינטימיות במיטבה, משהו שעובר בשקט בלי הכוח המייסר והכובל של המלים. אבל איתה זה בדיוק ההיפך, כלום לא עובר בחיוך הזה. חודש. גג.

 אנחנו יושבות אחת מול השנייה, שוב לא בחדר הקבוע שלנו. אני מציינת את זה, קצת כדי להחזיר לה על ה"צריכים להתחייב ליום ושעה". היא מתחילה להתבלבל, לא מוצאת את המלים המדויקות ומגמגמת משהו החוצה. רחמים, אני צוחקת לעצמי, צער בעלי חיים. ברגעים האלה נדמה לי שהיא פוחדת ממני, אשכרה פוחדת. כמו ביום שבו ביטלתי את הפגישה, יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה שלה דרך הסמס שהיא שלחה לי. אני מבינה למה אנשים חושבים שסמס לא חושף את הדקויות והניואנסים שקיימים פנים מול פנים, שהוא כר פורה לטעויות ואי הבנה. אבל את שלה היטבתי לקרוא — היא חשה הקלה עצומה מביטול הפגישה. היא אפילו שכחה לשאול אותי איך אני מרגישה בשבוע שאחרי, פרחתי לה מהזיכרון. עצוב. לא ממש.

"מחלון החדר נשקף נוף אורבני טיפוסי", אני אומרת, והיא מבקשת שארחיב. אין לי מושג מה עוד יש להרחיב על זה, רק ציינתי עובדה. אני משנה נושא קצת כדי לשחק איתה, "זה החדר הצמוד ביותר לפינת החי?" היא חושבת שכן, "שומעים את התוכים", היא לא שמה לב לזה, מבקשת שנתעלם. "אם יש סאונד שאני שונאת זה בדיוק זה", אני ממשיכה, "למה את לא מבקשת מהם חדר אחר?" היא שותקת, אני רואה את גלגלי המחשבה בפעולה, היא מהסוג שחושב הרבה.

"סיימנו את הפגישה הקודמת ב…",היא מנסה להיזכר במדויק, "קראת לזה 'הסיזיפיות של עולם הדייטינג'".

"כן",

"תגידי על זה משהו".

"את רווקה?" אני שואלת ומבינה שלא אקבל תשובה ישירה "כי אם כן, אז את יודעת למה אני מתכוונת. הקלות הבלתי נסבלת של עולם הדייטינג. לצאת לדייט ועוד אחד, ואחר כך עוד מישהו שחברה מכירה והוא ממש בחור מקסים. שבוע אחרי שבוע, דייט כושל אחד רודף דייט בינוני אחר. כל זה רק כדי לגלות ש… כלום. אין שם כלום".

"למה את מתכוונת?"

"את צריכה לראות אותי שם, כולי מתיקות וטוב לב. שיחה טובה, מעניינת, על פני השטח כמובן. בפועל אנחנו שמאים בעבודה, עסוקים בלאמוד שווי ערך נכס. מה אני מקבל מול מה אני נותן. אני נראית יותר טוב ממנו? אני יכול להשיג מישהי יותר כוסית ממנה?"

"את מתארת חוויה לא פשוטה. אני חושבת על הסיזיפיות הזו…"

"נו, כן. ו"..

"תגידי על זה עוד משהו."

"אין לי מה להגיד על זה יותר". למה היא נדבקת למלה הזאת? למה בכלל תיארתי את זה ככה? סיזיפיות? זו מלה שלי או שלה? "אמרתי את מה שאמרתי".

היא שותקת ואז הנהון קטן "אהה". הפה שלה לא זז, אבל אני שומעת "אהה". לאט אני  מבינה שזה הג'אקו שמחוץ לחדר. הוא ממשיך "אהה… א- הה. א- הה. סיזיפית. ית. ית. א- הה. א- הה.", ככה בתוכית מדוברת. ואז כדי לצאת מהמלל הבלתי פוסק של הג'אקו אני אומרת "היה לי חלום מוזר אתמול". אם הייתי יודעת שאקבל את התגובה הזו כבר מזמן הייתי מנחיתה עליה איזה חלום. כי באותו רגע היא עוצרת, מסתכלת עליי בצורה מוזרה. היא רוצה לדעת. "אין לי מושג… טוב זה לא חשוב…  זה בטח סתם". "לא". היא מתעקשת ובפעם הראשונה אני רואה אצלה משהו חדש ואוהבת את זה.

"אז לספר אותו? כאילו, עכשיו?"

"כן".

אני מבינה שהעניין הזה של החלום תופס אותה.

"זה קורה בערב, אני מקבל"…

"רגע".. היא קוטעת אותי "אני רוצה לכתוב את זה, ברשותך", היא קמה ממקומה לעבר השולחן שמאחורינו, והדרך הזו, החמישה מטרים הללו, היו ההצגה הכי טובה בעיר. היא לא הצליחה להגיע לשולחן, כמובן. הצעיף שהיה כרוך סביב צווארה נתפס במשענת הכיסא, דקות ארוכות היא ניסתה לשחרר אותו ללא הצלחה. ואז היא החליטה להוריד אותו אבל הוא רק הלך ונכרך יותר ויותר סביב צווארה. "לעזור לך?" אמרתי, מתחילה להיבהל מהפוסטמה, היא תיכף תיחנק. והיא, "לא לא הכול בסדר, הכול בסדר, תכף אני אוציא אותו," אבל רק הלכה והסתבכה. כשזוג מספריים שמונחות על השולחן צדו את עיניה, היא הרימה אותם וקרבה לצווארה. זה לא בטוח להפקיד בידיה מספריים, אני חושבת, או… צעיף, לצורך העניין. אני מציעה שוב את עזרתי והיא מחייכת וגוזרת את הצעיף בצורה מפחידה. כל הסצנה ארכה מספר דקות אבל אני איבדתי איזה חמש שנים מהחיים שלי, לא בטוחה שאצא שלמה מהסיפור הזה. מה אני צריכה על המצפון שלי מישהי שנחנקת מהצעיף של עצמה?

היא עשתה את זה, לזכותה יאמר, הצעיף לבסוף הוסר והיא הגיעה למחוז חפצה — השולחן. פותחת וסוגרת בו מגירות, מחפשת משהו ואז גם מוצאת, מוציאה מחברת גדולה ועט. כשהיא חוזרת אל המקום שבו אנחנו יושבות, היא חולפת שוב על פני השולחן ומפילה ספרים שהיו מונחים עליו ואז את המחברת, ושוב מרימה את הכול ומתנצלת. כן, איך שכחתי — תמיד מתנצלת. אם זה לא היה מפחיד כל כך, כל האפיזודה יכלה להיות מצחיקה. צ'פלין מסתכל עלינו מלמעלה ומריע.

"תמשיכי", היא אומרת כשהיא מתיישבת, איך לעזאזל אני אמורה להמשיך אחרי רעידת האדמה הזו?  

"זה קורה בבוקר… לא, לא, בעצם זה קורה בערב. אני מקבלת שיחת טלפון, שלום, שלום, מדברת נטע. ברזילאי. נטע ברזילאי מתקשרת אליי. אז היא כזה "שלום, מדברת נטע". ואני עונה ככה כן, זו אני. איך אוכל לעזור לך? אולי לא אמרתי את זה ככה, אבל שאלתי אותה משהו, לא הבנתי מה היא רוצה ממני. "איך אוכל לעזור לך?" לא, בעצם אמרתי, "כן זאת היא, אני, מה?"  והיא אומרת "אני צריכה מישהי שתעשה לי PR". סבבה PR אבל אני? אני? עכשיו, תביני, זו נטע דקה אחרי הזכייה באירוויזיון ראו אותה בכל חור אפשרי. הדבר האחרון שהיא צריכה זה שמישהי תעשה לה PR ועוד אני. מה הקשר?"

"ומה הקשר לדעתך?"

"אין לי מושג. מה הקשר שלי לנטע? אין קשר. ולמה היא בכלל צריכה יחסי ציבור? וככה עם המחשבה הזו אני מתעוררת והחלום נגמר".

אני עוצרת, מהרהרת בחלום "מוזר לא?" מחכה שהיא תסיים לכתוב את דבריי.

"מעניין", היא אומרת "יש לך איזה רעיון לגבי זה?"

אני מקדישה מספר דקות של מחשבה לשאלה שנשאלה, אבל רק למראית עין. אני אמורה גם לפרש את החלום? זה לא התפקיד שלה? מחכה עוד שתי דקות, מוודאת שהיא כל כולה איתי מחכה למוצא פי ואומרת, "אין לי שום מושג". היא חוזרת בהנהון אל המחברת וקוראת את החלום שלי, היא ממשיכה לחשוב, מחפשת משהו. "תראי זה מוזר, ממש מוזר. מה לי וליחסי ציבור, דבר ראשון. דבר שני, המכונה המשומנת של הריאליטי לא התלבשה על הייצוג שלה, אני אמורה להאמין לזה? אבל אני דווקא מאמינה לה בחלום, בשום שלב אני לא מרגישה שעובדים עליי או שזה מופרך".

היא מקשיבה לי ברוב קשב. "תנסי, ככה, למצוא חיבורים בין החלום הזה לחיים שלך, באיזה שהוא אופן". פתאום אני מגייסת את כל כוחותיי למשימה הנעלה הזו, חשוב לי למצוא את מה שהיא מחפשת אז אני מחכה עוד קצת, הפעם לא למראית עין. יש משהו מכמיר לב ברצון שלה להבין משהו בחלום שלי שהוא סתם חלום, כל ילד יכול לדעת את זה. אני רוצה לעזור לה ונזכרת במשהו "תראי, אולי זה קשור לניר".

היא מביטה בי עמוק כאילו היא רואה אותי לראשונה. אני מחזיקה במפתח לדבר הזה שהיא רוצה, אם רק הייתי יודעת מהו.

"תמשיכי…"

"ניר הוא זמר מתחיל שהוציא דיסק לפני חודש ואני מחלטרת אצלו. עוד אחת ממיליון העבודות שאני עושה כדי לשרוד בעיר הזאת. משלם במזומן, לא רע. אז אני מתקשרת לכל מיני מקומות לשלוח להם את הקומוניקט שלו ולקבוע לו הופעות. יש מצב שזה קשור לזה בעצם, כשחושבים על זה".

"אהה," היא מאוכזבת, משתדלת להסוות ללא הצלחה. אבל אני רואה לה אותה, אני רואה לה הכול. היא סוגרת את המחברת ומניחה על השולחן שבינינו. "כן, זה כנראה מה שאמרת, משהו שקשור ליחסי ציבור שאת עושה לניר," וכשהיא נסוגה מההתלהבות שלה אני ננעלת עליה, לא מוכנה שהיא תפסיק להתעניין בי.

 "אבל בכל זאת, למה דווקא נטע? מה יש בה? אולי היא מסמלת משהו? תמיד אומרים שהיא סמל אז אולי אני מגיבה לסמל שהיא?" אני מברברת את עצמי לדעת, מלהגת שטויות אבל היא כבר לא איתי, הפסקתי לעניין אותה. אם התחלנו את הסיפור על החלום במאה הרי שברגעים אלה ממש הגענו לעשר. מינוס עשר. הג'אקו מעבר לקיר ממשיך "אבל למה נטע? נטע? נטע? למה נטע? אבל למה? למה נטע, נטע, נטע?" אני מנסה להתעלם מהחזרתיות הבלתי פוסקת של התוכי ונשטפת באחת בעצב שאני מכירה היטב.

 אצלי, כשמאבדים בי עניין אני מרגישה את זה בגוף. הגוף כואב לי. זה כמו לחטוף בעיטה בבטן או טריקת דלת בפנים, ממש ככה ולא כמו דימוי. ככה זה כואב. והניתוק האלים הזה שלה מעורר אותי כי מה שהיא עשתה לי באותו רגע, הטריקה בפנים הבעיטה בבטן, לא עושים דברים כאלה. פשוט לא עושים. זה לא שאני משופעת בביטחון עצמי, זה לא שלא עזבו אותי אף פעם, שהייתי לא רלוונטית, שהפסיקו לאהוב אותי. את זה עשו כבר לפניה, מה חדש בזה? למה לעשות את זה שוב ושוב ושוב? החד צדדיות הזו מכה בי בעוצמות לא הגיוניות כי הפישרית הקטנה, הפסיכולוגית הקלינית הזו, בחורה בת 28 החליטה שהחלום שלי לא מספיק מעניין. כלומר אני, אני.

 את כל זה לא אמרתי לה, שמרתי עמוק וחזק ולא הראיתי חולשה. דבר שלא אופייני לי כי רואים עליי הכול. ידעתי ששווה להתאזר בסבלנות או יותר נכון להזדיין בסבלנות. אני אחכה, לא לבד ולא בחושך, אני מעדה אחרת. בתפוצה שלי אומרים — כל כלב בא יומו, והכלבה הולכת לאכול כאפה.

-2-

את הפגישה הבאה אני מבטלת. אני עייפה, איזה וירוס מתחיל לדגור בי ואין לי כוח לצאת מהמיטה. אני לא מצליחה לישון כמו שצריך. שוב, אנחת רווחה מהדהדת דרך סמס מאופק. נו טוב.

בשבוע שאחרי אני מגיעה, מתיישבת מולה, שוב בחדר אחר. החדר מלא בקרטוני חלב שמונחים על השולחן והמזגן עובד במלוא המרץ על קור מקפיא. "מה נסגר עם החלב? פתחנו מחלבה?" אנחנו צוחקות ביחד. יש בעיה עם המקררים וזה החדר היחיד שפועל בו מזגן אז ביקשו לאחסן אותם כאן. "ברור להם שזה יחמיץ עד סוף היום", היא לא יודעת מה ברור להם ומה לא, אומרת לא מרוצה מהעניין. "ננסה להתעלם מזה". כן, נתעלם מהפיל הלבן והגדול שנמצא בחדר.

לפחות את רגעי המבוכה הראשונים צלחנו, בעזרת דיון מעמיק ופורה על נפלאות קירור המזגן וקרטוני החלב. עדיף על "מה נשמע" סתמי שפוגש בחיוך סתמי עוד יותר. סימנתי וי. היא שותקת, אז תורי לדבר כנראה. שוב שיחה על הא ועל דה, בעיקר דה, מספרת שהייתי קצת חולה ולכן ביטלתי את הפגישה, עכשיו אני בסדר, מרגישה יותר טוב. ושוב שיחה על מחלות ווירוסים, בלב בלה בלה. החלון בחדר הזה קטן ולא רואים דרכו כלום ואין לי מה להרחיב על כך. אני מוציאה סיגריה אחת בודדה מהתיק. "בעיקרון הפסקתי אבל בדרך לכאן עברתי בפיצוציה וקניתי אחת, את מכירה את זה שמוכרים היום סיגריות בודדות?" היא לא מכירה כי לא מעשנת.

"אפשר?" אני שואלת והיא משיבה שלא מעשנים בבניין. כן בטח, בטח, סליחה, ברור. וממשיכה למולל את הסיגריה, "גם זה טוב. מרגיע משהו. זה בטח פסיכולוגי לא?" גם על זה היא לא עונה אבל קצוות הפה מתעגלות למעלה, או אולי למטה? משהו בין חיוך להנהון אמפתי. היא מצטיינת דיקן בהנהונים אמפתיים.

אני רוצה לספר משהו אבל לא בטוחה שזה יהיה בסדר. בכלל אני מאוד מתרגשת מהמעמד, לא מבינה למה. מכאן, אני מרימה את היד, הסיגריה. "את יכולה להביא לכאן מה שמתאים לך, אין שיפוט או עדיפות לדברים כאלה או אחרים", היא אומרת. בטח, אין שיפוט ועדיפות, שקר כלשהו. שקט מנסר אוזניים עומד בחדר. אני אוזרת אומץ והיא מחכה לי אבל לא נוסכת בי אומץ. כן יש משהו. המחברת על השולחן בינינו וגם עט פארקר. שנים שלא ראיתי את הסוג הזה. "את מחכה", היא אומרת "לראות אם אפשר לתת בי אמון". הפעם היא צודקת. כן, זה נכון.

"יש לי חלום". אני מכריזה ובוחנת כל ניע וזיע בפניה. היד ניגשת למחברת ולעט אבל היא ממשיכה לשמור על קשר עין. לפחות היום נחסכה ממני סצנת הסלפסטיק האלמותית. היא פותחת את המחברת מקליקה על העט ומחכה.  

"זה קורה בצהריים, אני מחכה לאוטובוס מהתחנה המרכזית לכיוון משרד החינוך. מישהו מפוקפק עם משקפי שמש כהים נצמד אליי, הוא נראה כמו הסטריאוטיפ הקלאסי לכייס. אני מתרחקת ממנו, הוא מלחיץ אותי. ואז הוא עוקף אותי בתור, נדבק לקשיש ומוציא ארנק מהכיס האחורי של הקשיש הישר לכיס העליון שלו. מכייס אותו. אני ניגשת לנהג האוטובוס הוא מבקש שאתקדם ואני רועדת. האיש הזה שם, אני מצביעה לכיוונו, כייס את הזקן. מי? זה שעומד מאחור. כל האוטובוס שותק, הנוסעים מחכים בציפייה דרוכה, אישה אחת אומרת לי אל תדאגי הוא לא יעשה לך כלום. אני פוחדת, מזיעה בכפות הידיים חושבת שאם זה לא נכון יצאתי סתומה אבל אם זה נכון הכייס יכול לעשות לי משהו. אולי יש לו סכין? אולי הוא יתנפל עליי? מי יגן עליי כאן? נהג האוטובוס? הנוסעים? ולאן לרוץ כשהוא יתקוף אותי? התחנה המרכזית גדולה ומלאה בסמטאות קטנות ולא מוכרות. הנהג ניגש אל הכייס, שואל אותו אם לקח לזקן כסף. הנהג פונה אל הזקן, אדוני איפה הארנק שלך? הוא לא מבין מה מדברים איתו. לקחת ממנו כסף? הוא שואל את הכייס אבל הוא רק צוחק "על מה אתה מדבר? איזה כסף ואיזה נעליים!". הנהג בודק בכיס אחד ולא מוצא כלום ואז בכיס השני — שום דבר. הוא מסתובב אליי "איפה?" ואני משיבה, "בכיס הקדמי, צד ימין של החולצה". אני מתחילה לבכות תיכף הוא יזרוק עליי משהו. הנהג בודק את הכיס האחרון, הקדמי, ומוצא שם ארנק, פותח אותו ושואל את הזקן "זה שלך?" והוא עונה "כן כן איפה מצאת?" עדיין מבולבל. אני יורדת מהאוטובוס בדיוק כשמתחילה המולה. אנשים מתנפלים על הכייס, מקללים אותו, נוסע אחד מכפכף אותו. ככל שאני מתרחקת מהאוטובוס משהו בזמן של החלום מואץ. ההילוך האיטי שבו החלק הזה קרה משתנה, וחוזר לקצב רגיל. אני הולכת ומתרחקת מהאירוע, הולכת ברחובות תל אביב, דרום תל אביב. על לוינסקי ואז ההגנה, רואה את המאפיות שבדרך, אף אחד לא צופר לי למרות שאני הולכת על הכביש. תוך כדי הליכה אני שמה לב שהבגדים שלי השתנו: במקום מכנסיים יש לי מעין חצאית קצרצרה, ובמקום חולצה אני לובשת מחוך וכל החזה שלי נשפך החוצה. אני נועלת מגפי עור גבוהים, השיער שלי מפוזר עם סרט או כתר עליו. אני הולכת ככה ברחובות העיר, כבר לא בתחנה המרכזית, גדולה וגבוהה מאיך שאני בדרך כלל. כשאני חולפת על פני מכונית אני מביטה בהשתקפות שלי ורואה אותי, אני נראית אחרת, כמו דמות מסרט. ההיא מהמכונית מסתכלת בי בחזרה ומחייכת ואני רואה אותה, זאת וונדר וומן. היא מתחילה לצחוק, אני אומרת לה, טוב בסדר הבנתי את הסימבוליות את יכולה להפסיק לצחוק. הבנתי. הבנתי הכול. ומתעוררת מהחלום".

אני מחכה שהיא תסיים לכתוב את דבריי, מחכה לתגובה. היא אומרת, תוך כדי הצצה בשעון, שאנחנו צריכות לסיים. "אבל אני רוצה שתנסי לחשוב על החלום ולראות איך הוא מתחבר לחיים שלך, נדבר על זה בפגישה הבאה. יש לנו ככה עוד מספר דקות, רוצה לומר איך זה היה בשבילך? החלום? לספר עליו? כל מה שעולה לך. איך את עכשיו?"

זו הפעם הראשונה שהיא מדברת כל כך הרבה. עכשיו היא נראית לי כמעט אנושית, והטינה שלי מתחילה להתפוגג. ברגע הבא אני נגעלת מעצמי. מה יהיה איתי? מספיק שמגלים בי עניין קטן ואני נופלת שדודה. מתי יהיה לי עמוד שדרה?

אצלנו בעדה, ואני חלק מהעדה שלי ארצה או לא, אין אמצע. או שיש מעט מאוד אמצע. כששונאים, זה עם כל הלב וכשאוהבים זה עם כל הלב, הידיים והקישקע. כשאני רבה עם חברה או שעובר בינינו חתול שחור אני הופכת להיות חוקרת מז"פ מיומנת. כל יריקה בזירת הפשע היא עדות לדנ"א, כל זוג כפפות בפח אשפה הן קצה חוט, הכול מוביל לזיהוי ואיתור הרוצח הסדרתי. אני פרופילאית בפנטגון וכל זיק של עדות תוביל אותי לפענוח הפשע המושלם, כלומר לזה שהחברה הזו תמיד היתה בעייתית, ואז החברה הזו, המסכנה יש לומר, אבוד לה. פתאום יש לי ניתוחי אופי מעמיקים, ואני מחברת את זה למשהו שהיא אמרה לי כשהכרנו, ואני רואה את כל הזיוף והקטנות, שבדרך כלל אני מבליגה עליהם. כלומר בימים כתיקונם. כלומר בימים שפויים. כלומר כמו שעושים אנשים נורמליים. ככה גם באהבה. כשאני אוהבת אני לא אובייקטיבית, אני מתעקשת לקשור כתרים לראשם של אהוביי. אידיאליזציה מוחלטת. אני זוכרת שבתואר הראשון למדתי את אחד הדיאלוגים של אפלטון, סוקרטס דיבר בשבחי המתינות ויישוב הדעת ואיזו תכונה נדרשת זו לבני אדם. ובזמן שאני קוראת את הדיאלוג אני אומרת, היי אפלטון לא כולם ניחנו במתינות ובדעת מיושבת, עלינו, המרוקאים, המידה הזו פסחה. אבל גם אפלטון לא הכיר את המרוקאים שלי, המתינות היא ממני והלאה. אני מתחילה להתפרק מהכעס ומהפגיעות ורואה מה עוד יש בה, והחיוך שלה כבר לא מעצבן אותי והיא אפילו נשמעת לי חכמה וטובה. אני מפנה מקום ומזיזה עוד שכבת סרקזם כדי לחייך אליה בחזרה. מי יודע? אולי זה הסוף למלחמות ההתשה שלי עם מטפלים. ואז חוזר השטן מהכתף השנייה להזכיר לי לא להתמסר, לשמור על עצמי. קורא לי עלובת נפש, תפתחי כבר אישיות. אני יודעת שאת הבור הזה קשה למלא.

אני נכנסת אל הבית. בפגישה הבאה נדבר על ה"וונדר וומן", זה יספק חומר לאולי עוד פגישה-שתיים. בינתיים אמשיך לנסות לחלום חלומות.

-3-

יום שלישי הגיע, אני יוצאת מהבית אליה. ההתרגשות הזו דומה לפגישה עם מאהב בתחילת הקשר, כשעוד יש הפתעות וכל תגלית עליו היא חדשה ומרגשת, ובעיקר בלי הפילטר של התבונה והרציונליות. עוצרת לקנות סיגריה וקפה בפיצוציה, עכשיו מוכרים אותן בשלשות, יש קופסה קטנה שמכילה בדיוק שלוש סיגריות. כמובן שזה עולה הון. אני קונה. מעשנת אחת בדרך עם הקפה. אני עייפה. מאוד. לא מצליחה לישון טוב בימים האחרונים. כשאני נכנסת לבניין המזכירה מפנה אותי לחדר הקבוע ואומרת, "היום אתן בחדר שלכן, חנה התעקשה ועשינו שמיניות באוויר כדי לפנות את החדר. אם את שואלת אותי עשתה טעות, אבל אף אחד לא שאל אותי".

השעון מורה על ארבע, אבל רק בארבע ודקה היא פותחת את הדלת, נאבקת בה. היא מזמינה אותי להיכנס ומתנצלת. "לפחות זה החדר הקבוע שלנו", אני מעודדת ומתעודדת. כשאני נכנסת אני מבינה — ארון מפורק עם מגירות פתוחות וסגורות ספק עמד ספק שכב בכניסה. מהארונות הגדולים והמאסיביים של פעם, כזה שהיה בנוי היטב מעץ איכותי. "מה הקטע?" היא מסבירה שהיו צריכים לאחסן את הארון באיזה מקום וכל החדרים היו תפוסים. "מה ההיגיון?" אני שואלת, "ירכיבו אותו מחדש? למה לא לזרוק אותו וזהו?", היא לא יודעת. מהפיל הזה כבר אי אפשר להתעלם. אנחנו מוצאות את הדרך כל אחת למקומה ולמרות הארון המפורק על מגירותיו ומדפיו. 

"סיימנו את הפגישה בשבוע שעבר עם החלום על וונדר וומן," היא ממשיכה.

"ככה את קוראת לו? החלום על וונדר וומן?" אני מביטה מסביב בדמיון שלי היתה כאן מיטה. לא יודעת למה. אולי כי בסרטים כשהולכים לפסיכולוג יש אצלו מיטה או ספה ארוכה כזו שאפשר לשכב עליה. פה אין. אני חייבת לשים את הראש לכמה רגעים.

"את נראית עייפה. הכול בסדר?"

"אני לא מצליחה להירדם. אפשר?", אני אומרת ומניחה את הראש על השולחן. היא מוצאת לי שרפרף קטן ומניחה לידי "הנה", אני מרימה את הראש, חוזרת להתיישב בנוחות בכיסא ומרימה רגליים על השרפרף. "אני מתנצלת, אני לא ככה בדרך כלל. אני יודעת שזה לא מנומס. אם אמא שלי היתה רואה אותי עכשיו"…

"מה היא היתה אומרת?", היא מתנפלת על משפט-אמא כמוצאת שלל רב.

"מה? מה מי אומרת?", אני שואלת לא מפוקסת, עייפה עייפה. המחשבות שלי לא מחוברות אחת לשנייה. "סליחה. אולי קפה יעזור. יש פה קפה?" יש בכניסה. "יש מצב שאצא להכין ואחזור? שתי דקות. אפילו פחות". היא מהנהנת. "להכין גם לך?" היא מסרבת. אני יוצאת להכין קפה וחוזרת, מתחילה ללגום ומרגישה יותר טוב, ניגשת מיד לעניין, "אני לא רוצה שנפסיד את שאר הפגישה, הפסדנו זמן יקר. אז החלום על הוונדר וומן"… היא עוצרת אותי, "זה בסדר אפשר לקחת את הזמן, את יכולה לשתות בניחותא."

"חשבתי על מה שאמרת, החיבורים של זה לחיים. וגם הצחוק של וונדר וומן. אני מנסה להבין למה היא צוחקת עליי אם זו בכלל אני שם הוונדר וומן. כאילו אני צוחקת על עצמי. אני עושה את זה הרבה פעמים".

"מעניין אותי לשמוע על החלק הראשון, עם הכייס".

"דווקא החלק הזה? עליו לא חשבתי הרבה, פחדתי שם. לא הייתי וונדר וומן שם באוטובוס. ההיא באה אחר כך, וגם לא כמו משהו שלם ועוזר. היא לא נתנה לי כוחות על באוטובוס, גם לא אחר כך ברחובות. היא רק צוחקת.

"בכל זאת היה שם משהו שנתן לך כוח באוטובוס, הצלחת לדווח על כייס ולעזור למישהו".

"אני לא כל כך אוהבת את החלק הזה, זה סתם. לא משהו מיוחד. אני שונאת לחשוב על זה. כולי חלשה שם, רועדת מפחד. למה הייתי צריכה לדווח לנהג, מה זה נותן? ולסכן את עצמי? אם לא הייתי מדווחת כל אחד היה עושה את שלו וחוזר לבית בשקט. הנוסעים, והנהג, ואני, ואפילו הזקן. אני בספק אם היה מבחין שהארנק נגנב לו".

"והכייס. גם הוא יחזור לבית שלו, יעשה את שלו. עולם כמנהגו נוהג?"

"כן. בדיוק. אבל לא, אני הייתי חייבת להגיד. בדרך כלל אני סותמת את הפה, לא מפריעה לאף אחד, לא תופסת מקום. אבל שם הייתי חייבת לדבר. בכל מקרה, מעציב אותי לחשוב על החלק הזה".

"אני רואה. תנסי להגיד מה מעציב אותך בזה".

"לא יודעת. לא יודעת".

אני מוציאה סיגריה ומדליקה ואז נזכרת שאסור ומנסה לכבות אבל אין מאפרה בחדר.

"סליחה סליחה".

"זה בסדר אני אפתח חלון. אני רואה שקשה לך".

היא פותחת חלון ומחפשת משהו בפח האשפה, שנמצא מאחורי הארון. היא לא כושלת בדרכה לשם, למרות הארון והמגירות שמפוזרות בחדר ומשטחי העץ. מוציאה מהפח כוס מפלסטיק, שופכת לתוכה קצת מים.

"אז את כן מעשנת", אני מסמנת לכיוון הכוס "את מכירה את הפרקטיקה".

"לא… אני אסתמטית. אבל אה… "היא מחייכת חיוך חדש, קטן, נזכרת במשהו נעים, "אני מכירה אנשים שמעשנים. יותר נכון הכרתי".

היא פותחת את החלון שבחדר. אני קטנה פתאום לידה והיא דואגת לי. אני רוצה לישון שם על הרצפה ושהיא תכסה אותי. הנעימות הזו בחדר רוקדת ומרחפת וצפה, עוברת מהצד שלה אל הצד שלי. היא לא מחייכת, היא רואה בתוכי משהו שאף אחד לא ראה מעולם.

"זה מזכיר לי את השיר של פינק פלויד, 'קומפטרבלי נאמב'. וון איי ווז אה הצ'יילד איי הד אה פיבר, מיי הנדס פלט ג'סט לייק טו בלונס. ועכשיו הוא מרגיש את זה שוב". אני מתחילה לשיר "איי הב ביקום קומפטורבלי נאמב. שכחתי את ההמשך… ובהתחלה, ההתחלה יפה — הלו הלו הלו. זה כמו הד, אולי הוא בכלל בבור וזועק לעזרה. איז דר אניבדי אין דר, ג'סט נוד איף יו כן היר מי. איז דר אניוון את הום".

אני מחפשת את השיר בטלפון ומשמיעה אותו. "את אוהבת?"

"כן, כן. מאוד. מאוד".

"זה עצוב לא?"

"יש שם בדידות".

"בדידות. זו המלה. זו בדיוק המילה שחיפשתי. הוא לבד ואף אחד לא רואה אותו".

"אף אחד."

אני כבר בסיגריה השלישית ושתינו שומעות את פינק פלויד מהאייפון שלי. היא מתחילה להשתעל, אני מזיזה קצת את הסיגריה. השיעול שלה מתגבר ואני מתרחקת נעמדת ליד החלון. מתחיל להחשיך, מה זה? מה השעה?

שעון חורף. חמש עבר מזמן. אני מתארגנת, ממשיכה לזמזם פינק פלויד. מסמנת בראש על השעון שבחדר. "שבוע הבא?"

"שבוע הבא."

-4-

במפגש הבא אני זומבי, אישה מתה מהלכת. ספרתי שלושה ימים שלמים שבהם לא נרדמתי. אפילו לא לדקה. נכנסתי לחדר, עוד שתי דקות כדי להבין שזה לא החדר הקבוע. בכלל 'הקבוע' הזה מתברר כדבר הכי לא קבוע שיש. לא מבינה למה אנחנו מתעקשות על זה, שתאמר בחדר ולא "בחדר הקבוע שלנו". היום אנחנו לא בחדר שלנו. עוד דקה להבין שהחדר הזה משמש כחדר אחות. יש בו משקל ומד גובה, מזרקים וערכות לחיטוי פצעים, עזרה ראשונה והמוני תיקיות מגובבות על מיטת אחות. מוזר? לא כאן.

"לא אלאה אותך בשאלות מיותרות על החדר. הבנתי, מבינה ואבין למפרע".

היא מחייכת. חזרה לחייך את החיוך המטופש והשטוח שלה. מה נסגר איתה? אני יושבת מולה, ואז מתרוממת והולכת להישקל. "מה זה? מה עם המשקל הזה? לא מופיע כלום על המאזניים. היי, אני לא שוקלת. אני לא שוקלת! בואי רגע, בואי, תראי, אולי אני טועה. אולי עליתי במשקל ואני לא רואה טוב את המספר. אולי צריכה משקפיים. אולי משקל חדש". אני אומרת את הכול בשטף דיבור לא הגיוני, לא ידעתי שאני מסוגלת לדבר כל כך מהר ועל כלום. ואז באותה מהירות שבה קמתי אני חוזרת להתיישב בכורסא מולה.

הוא יושב קרוב אליי, פלג גופו העליון עירום ועל גבו חטוטרת מכוערת, כמעט לא אנושית. אבל לא, זו לא חטוטרת. זו אבן ענקית שהוא סוחב על הגב. וואט דה פאק! תגיד לי אתה נורמלי? מה נסגר? תוריד אותה כבר, אתה יכול לשבת. שב. שב. תנוח, למה כל הזמן ללכת, לעבוד, לחזור, לגלגל, להוריד. שב כבר שב.

"היי… את בסדר?"

אני רואה אותה עומדת לידי, נוגעת לי ביד מנסה… להעיר אותי? לוקח לי עוד שנייה להתעורר לחלוטין. להבין שנרדמתי על הכיסא למשך… חמש דקות היא אומרת.

"אני כל כך עייפה, כל כך עייפה, מה קורה איתי".

"מה קורה באמת? למה את לא מצליחה להירדם?"

"לא יודעת", אני משקרת, "לא יודעת".

"היה לי חלום עכשיו, אשכרה חלום. אני יושבת כאן על הכיסא הזה ויושב לידי גבר עירום". היא מוציאה את המחברת מהתיק וכותבת. "חצי עירום, מפויח ואפילו מטונף, ממש הרחתי ריח של ביוב ממנו". אני שמה לב שברצפה, קרוב מאוד לרגל שלי יש פתח ניקוז, ביוב. ושהריח של הגבר היה בעצם הביוב שבחדר. "איף, מה זה? מה זה הריח הזה! זה נורא, זה פשוט נורא. תקשיבי עם התוכים הבלגתי, גם עם החלב והמזגן ואפילו הארון. אבל ריחות? על זה אני לא יכולה לשתוק, אני מאוד רגישה מאוד רגישה. אני מסוגלת להקיא פה, ממש על הרצפה. אפילו עלייך, אני תיכף מקיאה עלייך".

"את רוצה שאדליק מזגן?"

"מה, על חום? זה יהיה גרוע".

"אפשר על קור."

"קר לי, לא רוצה מזגן", אני מוציאה חפיסת סיגריות.

"חפיסה שלמה? מה עם השלישיות?"

"זה לא תופס. וזה גם המון כסף. אני קונה חפיסה ומשתדלת לעשן שלוש ביום". 

"את מצליחה?"

"לפעמים. יש ימים שקשה לי אז אני מעשנת יותר. זה עדיף על הריח של הביוב", אני מדליקה סיגריה והיא ניגשת לחלון, פותחת אותו ונשארת קצת שם.

אני ממשיכה, "אז הבחור החצי עירום לובש איזה בגד מיוחד לאזור החלציים. לא מבינה מה הבגד הזה בדיוק. הוא יושב לידי עם חטוטרת ענקית על הגב, ככה אני חושבת ולאט לאט מבינה שזו לא חטוטרת זו אבן ענקית, ממש, בגודל של החדר הזה והיא יושבת לו על הגב. אני אומרת לו תוריד אותה תוריד מה אתה נשאר עם זה. אבל הוא לא עונה לי, רק מביט בי בעיניים קרועות מסבל. לא די, תפסיק, אתה יכול להעיף את האבן הזו! תעיף אותה לקיבינימט, אני כועסת עליו. וכאן זה נגמר. הוא אפילו לא מדבר איתי. בחלק הזה הערת אותי".

"איזה פספוס. נגמר כל כך מהר, תראי מה זה, סוף סוף אני חולמת. סוף סוף"… אני שותקת, יש לומר סותמת את הפה. מקווה שהיא לא תשים לב למה שברח לי מהמוח.

"זה מישהו שאת מכירה?"

"מי? הגבר?"

"כן".

"לא, לא יודעת. קצת כן וקצת לא. הוא לא מישהו קרוב אליי, אם את מתכוונת לזה. יותר מישהו עמום, מעורפל. אני מכירה אבל מרחוק".

"והאבן הזו, כמו מה היא?"

"זה מה שאני לא מבינה, היא דבוקה לו לגב אבל הוא גם לא רוצה להוריד אותה. אולי היא ממש מודבקת לו או תפורה לו לגוף. אני חייבת לחזור לחלום הזה, חייבת. להבין מי הוא ומה הוא רוצה ממני. יש מצב שאני עוצמת את העיניים לכמה דקות?" אני שואלת ולא מחכה לתשובה. אני מנסה להירדם בכוח. אני מאוד עייפה, זה לא צריך להיות כל כך קשה. לוקחת עוד כמה דקות ומנסה להרגיע את עצמי, אני מותשת. אבל זה לא מצליח, ממש כמו בבית. אני לא מצליחה להירדם.

"לא הולך". אני אומרת מתוסכלת, "לא הולך".

"את אמרת מקודם, "סוף סוף אני חולמת". למה התכוונת?"

זהו, זה נגמר. היא עלתה עליי.

"לא אמרתי את זה. אמרתי סוף סוף אני נרדמת". אני משקרת.

"לא, את אמרת חולמת. סוף סוף אני חולמת."

היא מתחילה להשתעל כמעט נחנקת. אני מתרחקת ממנה, אבל לא חושבת אפילו לכבות את הסיגריה. אם אני אכבה, אני מסבירה, הריח של הביוב. זה נורא. היא ממשיכה להשתעל, הפעם בחוזקה. מוציאה מהתיק שלה משאף ולוקחת נשיפה ממנו. אני פותחת את הדלת של החדר ברגע שמופעלת אזעקת עשן, המזכירה נכנסת, "הכול בסדר? מה זה? מאיפה האש?", היא רואה אותי מאלתרת מאפרה וכועסת, "לא מעשנים פה. זה אסור. למה לא אמרת לה חנה? אה, למה? את הפסיכולוגית פה".

 כועסת היא יוצאת מהחדר. זהו אני לא אעשן יותר, אני מוצאת מזרק ומחזיקה אותו, כאילו הוא סיגריה. היא בינתיים נרגעה, השיעול פסק. עכשיו היא נראית החולה מבין שתינו. מבעד לעשן, לחלון הפתוח, האזעקה והפרופס שבחדר, היא קולטת אותי. חדה ובהירה יותר מאי פעם היא מניחה את המשפט הבא, "החלום על וונדר וומן לא היה אמתי, המצאת אותו".ככה כמו תער, בלי חיוכים בלי להתנצל בלי סימני שאלה.

"כן". אני לוחשת.

"למה את כל כך עייפה?"

"אני לא מצליחה לחלום. מאז החלום על נטע, זה לא קורה. שמתי מחברת ליד המיטה כדי לכתוב את החלומות שלי כשאני מתעוררת. הכול מוכן ומזומן בשביל החלומות, אבל הם לא קורים, הם לא נחלמים. אין לי יותר חלומות. ואז קראתי שכדאי לכוון שעון מעורר לעשרים דקות, וכשהוא מצלצל ישר לכתוב אותו. הוא נשאר רענן בזיכרון הוא מתקרב אלייך. וזה מה שעשיתי. רק שהחלומות, אם נחלמו, לא נזכרו ואני הפסקתי לישון".

"איפה קראת את זה? זה בכלל לא נכון".

"אני מבינה את זה עכשיו אבל מאוחר, מאוחר מדי".  

אני קמה ממקומי לעבר החלון, עם הסיגריה-מזרק ביד. זה נגמר. כמו כל הפעמים שבהם אני מפשלת.

"תראי, מהחלון הזה כולם נראים קטנים". אני נשענת על החלון והיא נבהלת ומתקרבת אליי, תיזהרי, היא דואגת לי וממהרת לסגור את החלון. ריח העשן נמהל בריח הביוב, ובחדר עומדת צחנה שאי אפשר לברוח ממנה. אני מצמידה את הראש לשמשת החלון מנסה להגיע לאיזו נקודה בלתי נראית ומבחינה בחלון וניקיונו. "מנקים פה הרבה, אה? יש כאן איזה זבוב מת, הנה, פה, בואי תראי". היא מתקרבת מצמידה את פניה לשמשה מביטה לכיוון שלי. "זה בית קברות לזבובים פה, כל המסילה מלאה בהם". אנחנו עומדות ככה, מביטות דרך החלון במבט מזוגג. שתי הזויות, פסיכיות, אינסופיות.

אם מישהו רואה אותנו עכשיו מהרחוב הוא בטוח שברחנו מהמחלקה הסגורה. שתי נשים דבוקות לשמשת חלון, מחפשות זבובים מתים. לא, אם מישהו רואה אותנו עכשיו הוא בטוח שאנחנו המחלקה הסגורה. והוא גם צודק, המישהו הדמיוני הזה שיראה או לא יראה אותנו.

יכולתי לפתוח את החלון הזה באותו רגע, רק לסובב את הידית ולפתוח. בשביל שתינו, אולי הדבר המוסרי ביותר שיכלתי לעשות עבורה. עם סיזיפוס לידי וונדר-וומן מהצד השני, מי יכל לנו? אבל לא עשיתי את זה. לא פתחתי את החלון. אנחנו נמשיך לגלגל את האבן במורד ההר, יום אחרי יום. לא המצאנו שום דבר חדש.

היא מחייכת אליי כשהיא מתרחקת, מתפיידת לאטה. לא, אל תלכי. אני דוחקת בה במלים שלא נאמרות, רגע לפני שהיא יוצאת לי מהפריים. אל תשאירי אותי פה לבד. אני לא יכולה להיות יותר לבד. אני רוצה סיפור אחר, ואם לא אחר, אז סוף חדש. אם אני חייבת לגלגל את האבן, למה לעשות את זה לבד?

 

במְלָאדָה בּוֹלֶסְלָב חי לו בעל חנות נייר. הוא כיבד את החוק והתגורר מאז ומתמיד מול הקסרקטין. ביום הולדתו של הקיסר ובהזדמנויות ממלכתיות-קיסריות אחרות תלה על ביתו דגל שחור-צהוב, וסיפק למועדון הקצינים פנסי נייר. הוא מכר תמונות של פראנץ יוזף לבתי שיכר יהודיים על פני מחוז מלאדה בולסלב ולתחנות משטרה. הוא ביקש לספק את תמונת השליט גם לבתי הספר במחוז, אך לתמונות שלו לא היו המידות הדרושות כפי שאושרו על ידי ועדת בתי הספר הארצית. וכך אמר לו פעם המפקח הארצי על בתי הספר במפקדת המחוז: "אני מצטער מאוד, מר פֵטִישְׁקָה, אבל אתה רוצה לספק לנו את הוד מעלתו הקיסר רחב וארוך יותר מאשר נקבע בהוראת ועדת בתי הספר הארצית ביום ה-20 באוקטובר 1891. הוד מעלתו הקיסר, כפי שנקבע באופן רשמי, הוא קצת קצר יותר. מותר רק הוד מעלתו הקיסר באורך 48 ס"מ וברוחב 36 ס"מ. אורכו של הוד מעלתו הקיסר שלך הוא 50 ס"מ ורוחבו 40 ס"מ. אתה טוען כנגד זה, שיש לך במלאי אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. אל תחשוב שאתה תכפה עלינו איזה זבל. הוד מעלתו הקיסר שלך הוא כולו מסוג נחות ביותר ובעל מראה מביש. הוא נראה כאילו מעולם לא סירק את הזקן שלו. על האף שלו מרחו יותר מדי צבע שחור ונוסף לכול הוא גם פוזל."

עם שובו הביתה, אמר מר פטישקה לאשתו, נסער כולו: "אז התחרבנו עם הקיסר הזקן." וזה היה עוד לפני המלחמה. בקיצור, מר פטישקה נשאר תקוע עם אלפיים תמונות של הוד מעלתו הקיסר. כאשר פרצה המלחמה, שמח מר פטישקה מאוד, מקווה בכל לבו, שייפטר מסחורתו זו, למרות הכול. הוא תלה בחנות שלו תמונות של הקשיש צמא הדם עם הכתובת: "מציאה. הקיסר פראנץ יוזף הראשון ב-15 ק'". הוא מכר שש תמונות. חמש תמונות לקסרקטין, כדי שכרזות הליתוגרפיה של שליט ההאבסבורגים האחרון ילהיבו את העתודאים במזנוני הקסרקטין, ותמונה אחת קנה שימר הזקן, בעל קיוסק. פטריוט אוסטרי זה עמד על המקח והוריד את מחיר התמונה ל-12 ק' ועוד טען, שזה גזל.

המלחמה נמשכה, אבל הוד מעלתו הקיסר לא נמכר, אף שאדון פטישקה נעזר בפרסומת בעיתונים. הוא הזמין מודעות ופרסם אותן ב"פוליטיקה הלאומית" וב"קול האומה": "בימים טרופים אלה אסור שתחסר בבית צ'כי תמונת הקיסר המתענה קשות ב-15 ק'". אך במקום הזמנות קיבל אדון פטישקה הוראה להתייצב במפקדת המחוז, ושם נאמר לו, שעליו להימנע להבא מהמילים "ימים טרופים" ו"מתענה קשות". במקום זה עליו להשתמש בביטויים כמו "ימים גדולים" ו"בעל הניצחון", שאם לא כן יהיו לו צרות. על כן פרסם מר פטישקה מודעה נוספת: "בימים גדולים אלה אסור שתחסר בבית צ'כי כלשהו תמונת הקיסר שלנו, בעל הניצחון, ב-15 ק'". אבל גם זה היה לשווא.

הוא קיבל רק כמה מכתבים גסים, שבהם יעצו לו הכותבים האלמונים לתלות את הקיסר במקום שגם הקיסר הולך אליו ברגל, ושוב קראו לו למפקדת המחוז, ושם הודיע לו המפקח המכהן, שעליו לעקוב אחרי פרסומי לשכת הקשר הקיסרית-המלכותית ולנסח את המודעות שלו בהתאם.

"הרוסים בהרים, לבוב בידיהם, הם ליד פשמישל, לזה לא קוראים ימים גדולים, אדון פטישקה. זה עושה רושם של הלצה, לעג, אירוניה. בגלל מודעות כאלה אתה עלול לעמוד בפני בית הדין הצבאי האוגדתי בהְרָאדֵץ."

אדון פטישקה הבטיח להיזהר וחיבר מודעה בזו הלשון: "15 ק' מקריב כל צ'כי ברצון, כדי שיוכל לתלות בביתו את שליטנו הקשיש." בעיתונים המקומיים סירבו לקבל את המודעה שלו. "בנאדם," אמר לו אחד המנהלים, "הרי אתה לא רוצה שיירו בכולנו!"

אדון פטישקה חזר הביתה זועף. בחלקה האחורי של חנותו התגלגלו החבילות עם מלאי תמונות הקיסר. אדון פטישקה בעט בהן ונבהל ממעשה רגליו. הוא הביט סביבו בחרדה ונרגע רק אחרי שנוכח לדעת, שאיש לא ראה אותו. מדוכדך החל לנגב את האבק מהחבילות והבחין, שאחדות מהן לחות ושיש עליהן עובש. מאחור ישב החתול השחור. לא היה ספק מי אשם ברטיבות החבילות. כדי להסיר מעצמו כל חשד, החל החתול לנהום. אדון פטישקה השליך על הבוגד במלכות מטאטא והחתול הסתלק. בעל חנות הנייר התפרץ זועם לדירתו והתנפל על רעייתו: "צריך להוציא את המנוול מהבית! מי יקנה את הוד מעלתו הקיסר שחתול כזה טינף אותו? הקיסר מעופש. נצטרך לייבש אותו. לעזאזל הכול!"

מנוחת אחר הצהריים של אדון פטישקה, בשעה שרעייתו שהתה בחנות, הייתה מאוד לא שקטה. הוא חלם, ששוטרים באו לקחת את החתול השחור ושמובילים גם אותו, יחד עמו, לבית דין צבאי. אחר כך חלם, שגזרו על החתול וגם עליו גזר דין מוות בתלייה, ותחילה עמד להיתלות החתול. והוא, פטישקה, משמיע בפני בית הדין דברי כפירה איומים. הוא הוציא צעקה נוראה וראה לידו את אשתו, שפנתה אליו בטרוניה: "אלוהים, מה אתה מדבר, עוד חסר שמישהו ישמע אותך!"

והיא סיפרה נרגשת, שניסתה בינתיים לייבש את הוד מעלתו הקיסר בגינה, אבל כמה פרחחים קלעו לתוך התמונות באבנים ועכשיו הקיסר כמו מסננת.

נתגלו נזקים נוספים. על אחת התמונות של הוד מעלתו הקיסר שהתייבשה על הדשא, התיישבו תרנגולות, עיכלו שם את מזונן וצבעו בהפרשותיהן את זקן הקיסר בירוק. שתי תמונות ניסה לטרוף כלב הברנרדין הצעיר וחסר הניסיון של הקצב הולצ'ק, שלא ידע מאומה על סעיף 63 של החוק הפלילי. אבל זה היה בדמו של הגור. את אמו המית לפני שנה תופס הכלבים, מפני שזללה במגרש האימונים את דגל הגדוד ה-36.

אדון פטישקה היה אומלל. בערב, בבית היין, דיבר משהו על קנייה במציאה ועל הבעיות שיש לו עם הוד מעלתו הקיסר, ומכל הדיבורים שלו השתמע, שלממשלה בווינה אין אמון בצ'כים, מפני שהם לא קונים בבית המסחר של פראנטישק פטישקה במלאדה בולסלב את תמונות הקיסר ב-15 ק'.

"אתה צריך למכור את זה במחיר זול יותר," יעץ בעל בית היין לאדון פטישקה בשעה שעמד לעזוב. "עכשיו זמנים קשים. הורייסק מוכר מכונת דיש על קיטור ב-300 ק' זול יותר מבשנה שעברה, וכך זה גם עם הוד מעלתו הקיסר."

לכן תלה אדון פטישקה בחלון הראווה שלו שלט בזו הלשון: "לאור המשבר הכלכלי אני מוכר במכירה כללית כמות גדולה יותר של תמונות הוד מעלתו הקיסר במקום ב-15 ק' ב-10 ק' בלבד."

שוב היה שקט בחנות. "מה המצב עם תמונת הקיסר?" שאל אותו בעל בית היין. "עצוב מאוד," ענה פטישקה. "אין דרישה להוד מעלתו הקיסר."

"אתה יודע מה," אמר לו בעל בית היין בחשאי, "נסה למכור אותו בכל מחיר לפני שיהיה מאוחר מדי."

"אני עוד אחכה," ענה אדון פטישקה.

החתול השחור חסר הנימוס המשיך לרבוץ על תמונות הקיסר. כעבור שנה וחצי חדר העובש גם לחבילות התחתונות של תמונות הקיסר. ואז נטל אדון פטישקה נייר ועיפרון ועשה בלב כבד חשבון, שמהעסקה הזאת הוא כבר לא יתעשר, אך אם ימכור את הוד מעלתו הקיסר ב-2 ק', הוא ירוויח, למרות הכול, קרונה אחת על כל תמונה.

והוא הכין פרסומת יעילה. תלה אחת מתמונות הקיסר בחלון הראווה וכתב: "הקיסר הקשיש הזה למכירה במקום ב-15 ק' עתה רק בשתי קרונות."

כל העיר מלאדה בולסלב באה לראות בחלון הראווה של אדון פטישקה, איך נפלו מניות שושלת ההאבסבורגים.

בלילה באו שוטרים לקחת את אדון פטישקה ואחר כך זה הלך מהר. הם סגרו את החנות, עצרו את אדון פטישקה והעמידו אותו בפני בית דין צבאי בעוון הפרעת התקנות והסדר הציבורי. אגודת החיילים בדימוס הוציאה אותו משורותיה באסיפה שלא מן המניין.

על אדון פטישקה הוטל מאסר של שלושה-עשר חודשים בתנאים מחמירים. הוא היה אמור לקבל חמש שנים, אבל התחשבו בנסיבה מקלה, שלחם בזמנו בעבור אוסטריה ליד קוסטוזה1. חבילות תמונות הוד מעלתו הקיסר שמורות לעת עתה במחסן בית הדין הצבאי בטרזין ומחכות לשעת השחרור, עד שאיזה סוחר בעל יוזמה יארוז בהן אחרי פירוק אוסטריה דגים מלוחים.


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "מפקד העיר בוּגוּלמה", הוצאת גוונים, 2002.

יש דברים שלא נעים לעשות בפרהסיה. למשל, ללקק צלחת עם שאריות מאכל או לאסוף באצבע כאילו באגביות את הפירורים שנותרו משבבי שוקולד טעימים במיוחד, שעד לפני עשר דקות נחו כציפוי קראנצ'י על עוגת שוקולד-גבינה. השילוב בין שוקולד וגבינה לא נשמע כמאכל גורמה, ואין שום סיכוי בעולם שסוכנים סמויים מטעם מישלן, היו מעניקים לו ולו חצי כוכבית. גם לא רבע. גם לו היה מדובר במסעדה של ז'ואל רבושון, זה שהלך לעולם שכולו טוב. אבל עבור מי שארוחת הגורמה שלה בצהרי שישי היתה פסטה מקמח אורז – כזו שמאפשרת בזכות מרכיביה פשוט להטביעה בתוך קערת מים רותחים מקומקום ישן מלא באבנית, ללא צורך בבישול או חימום נוסף על גז, בתוספת הרוטב האדום כדם, הלוא הוא קטשופ תעשייתי עם קורטוב של חריפות מהונדסת, היינו אומרים שהיא השתגעה לגמרי.

היא ישבה מולו ושני פירורים גדולים — כאלה שאפשר להרים בעזרת שתי אצבעות, להכניס במהירות לפה ולהנות מעוד רגע קטן של עונג שוקולדי — היו מונחים לה בדיוק מתחת לאף. היא המתינה לרגע שבו האיש שאינו מסיר ממנה את המבט, יסיט את עיניו ממנה ויביט אולי בטלפון הסלולרי שלו, ולו רק כדי שתוכל להגניב שתי אצבעות אל שבבי השוקולד ולדחוף אל פיה. לא הרעב הוא זה שקרקר מבטנה אלא התשוקה למשהו שידעה שלא תקבל הלילה. קראו לזה סקס, קראו לזה אהבה, קראו לזה חיבוק חזק בן עשר דקות בין שני אנשים בודדים שלא מעוניינים זה בזה, אך יודעים שמתוקף היותם בני אנוש הם חייבים למצוא נחמה ברגע המסוים הזה בחיים. הרי היא כבר למדה על בשרה שאי אפשר להתכחש לצרכי האבולוציה, אי אפשר להתכחש לרגשות, גם לא לאלה המודחקים ביותר.

אבל זה לא יקרה הלילה, את זה היא כבר ידעה בתחילת המפגש. הוא אוכל פסטה בכף ומזלג והיא לא יכולה לסבול אנשים כאלה, מנומסים יתר על המידה. אנשים שמגלגלים ביס מושלם של ספגטי על כף תומכת, בדיוק כמו שלומדים לעשות בקורס נימוסי שולחן. את הספגטי שלה היא אוהבת לשאוב בשאיבה קולנית אם היא בבית, ואם היא במסעדה היא תשמוט את סנטרה לכיוון הצלחת, תביט ימינה ושמאלה במבט צידי ממזרי ומלא אשמה, תבדוק שהשטח פנוי ואיש לא מסתכל — ותשאב את הספגטיני הבודד, תוך כדי שהוא מתנועע בחושניות מצד לצד במסע המפרך שבין המזלג לשפתיים, ומלכלך ברוטב את צידי פיה.

מכשיר הסלולרי לא עניין באותו הערב את זה שלא הסיר ממנה את המבט, ושני שבבי השוקולד שפלרטטו לכיוונה מהצלחת איימו להיעלם מהמקום על ידי מלצרית חסרת סבלנות, שניסתה פעמיים לרוקן את השולחן מכליו המטונפים. היא לא רצתה למנוע את לקיחת הצלחת כי הרי הצלחת ריקה, ואין כל סיבה להשאירה על השולחן. היא גם התביישה שהזה שאינו מסיר ממנה את המבט, יחשוב עליה כל מיני מחשבות שהיא אינה מעוניינת בהן. בכל זאת, אנשים מכירים את שניהם במסעדה הזאת, מכירים אותם גם בשכונה וגם בעיר, ומה יהיה אם פתאום הוא יספר לאיזה חבר פלוני שהוא ישב עם מלקטת שבבי אוכל מצלחות ריקות, איזה פרצוף יהיה לה אחר כך אצל הירקן?.

"הנה", אמרה לעצמה ולקחת את המזלג שעליו נותרו שאריות עוגת גבינת תשעת האחוזים, שהוכנסה במיוחד לתפריט כדי לעזור לנשים שרוצות לשמור גם על הדיאטה, להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמן. אכניס לפי את המזלג כדי ללקק את שאריות הגבינה, חשבה לעצמה ואז באגביות אעביר את המזלג על הצלחת בתקווה שאחד משבבי השוקולד המפתים ייתפס בין שיני המזלג ותבוא נחמה לבטני ולנפשי. כך חשבה, אלא שעוד בטרם הרימה את המזלג, רק בהנפת היד הקלה שכוונה אל עבר כלי המאכל שהיה מונח מצידה הימני של הצלחת, אמר לה זה שאינו מפסיק להביט "את עוד רעבה?"

היה ניכר בשאלתו כי הוא מופתע. אחרי מנה ראשונה של סלט גינה ירוק קצוץ דק עם טחינה בצד, גרידת לימון וקוביות של גבינה בולגרית שפוזרו בנדיבות – הוא סבר שבכך יסתיים הדייט. אלא שהמלצרית שהציעה לקחת גם עיקרית כי "זה בעסקית", הצליחה לשכנע את השניים להטביע את בדידותם בתוך צלחת עשירה של ספגטי ברוטב עגבניות, "שמכינים במקום" ומגלגלים על מזלג וכף או שואבים אותו היישר אל תוך הלוע כמעט מבלי לנשום.

אחר כך בא הקינוח. זה שאינו מפסיק להביט, הוא לא איש של מתוקים. "סכרת שעוברת במשפחה", הוא הסביר אחרי סדרת שאלות ארוכה למלצרית שתהתה איך הוא מעדיף את הספגטי שלו, מקמח מלא, מקמח דורום, ללא גלוטן או מקמח לבן שזה הכי טעים והכי זול אבל גם מקפיץ לך את הסוכר בדם. יש גם בעיות של לחץ דם במשפחה של זה שאינו מפסיק להביט, והיא שתקה ואחרי כמה שניות מביכות הודיעה שגם לסבתא שלה היתה סכרת אבל מסוג 2, לא הסוג שמזריקים, זה הסוג שיכול לצוץ פתאום בהריון. "אני אזמין ספגטי דורום", אמרה למלצרית, אבל כעבור שתי דקות התחרטה וביקשה קמח לבן. חיים פעם אחת היא חשבה גם כשאמרה שזה בסדר אם הוא לא יטעם מהעוגה, והתנצלה שהיא בין הזמנים האלה בחודש שלא ברור אם זה בדיוק לפני הזמן הזה בחודש, או בזמן הזה בחודש שקצת מאחר, ולכן טכנית זה עדיין נחשב כמו הזמן הזה בחודש, וזה תמיד התירוץ המושלם לאכול מתוק ולשלוח מהמערכת ההורמונלית המקרטעת שלך, תזכורת לכך שעוד מעט זה נגמר. לנצח.

אני רק אטעם מלמעלה, אמר זה שאינו מפסיק להביט ועשה את הדבר הכי מרגיז בעולם. הוא לא הפסיק להביט בה גם כשהכניס את המזלג עם ביס הגבינה והשוקולד לתוך פיו והעביר את הלשון על שפתיו בצורה שהוציאה לה את התיאבון. אבל התשוקה למתוק היתה חזקה ממנה. היא התעלמה מתחושת הגועל שחלפה בה, המשיכה לבלוס במהירות את תערובת הגבינה 9 אחוזי שומן ולא הישירה מבט בזה שלא מפסיק להביט, אך הרגישה את עיניו רושפות לכיוונה.

הנה שוב שני הפירורים הללו של השוקולד. שני השבבים הבודדים שנותרו על הצלחת בבדידות מזהרת. ניכר כי הם ניחמו זה את זה, גם כי אם ידעו שניהם שהסוף לא יהיה טוב, הם לא יגמרו יחד בבלילה סוערת בתוך לוע רעבה של מישהי שתשוקה בפיה ובבטנה, הם יגמרו בפח האשפה, יתערבבו להם בין שאריות ספגטי שהיה מלופף על מזלג ונקרע באכזריות, הם יטבעו בצחנה של רוטב לסלט עם גבינה בולגרית וחזה עוף שנשאר עוד בפח מאתמול. זה הרי היה ברור שהאידיליה של עוגת הגבינה- שוקולד הדי מוזרה, לא תחזיק מעמד הרבה זמן. אנשים לא חולקים יותר עוגות מפוארות היום, אנשים לא אוכלים בטקסיות ובתאווה עוגות, אנשים בולסים אותם, טורפים על הדרך, סותמים חור בבטן או בלב ולעיתים מפספסים שני פירורי תאווה שהיו יכולים אולי לשנות את חייהם.

זה שלא מפסיק להביט הלך לשירותים. את האצבע המורה שלה ביד ימין היא הרטיבה מעט בלשון ומחצה את הפירור הימני על הצלחת. זה קרה בדיוק ברגע בו המלצרית כמעט בקנוניות מושלמת משכה את הצלחת מתחת לידה. מרוב בהלה היא קפצה והצלחת נפלה ונשברה על הרצפה. אני מצטערת אמרה המלצרית כלא מבינה.

שני פירורי השוקולד האחרונים היו מונחים בנחת זה לצד זה מתחת לשולחן.

חתול גדול ותאוותני שפלירטט כל אותה העת עם הסועדים במרפסת המסעדה קפץ עליהם כמוצא שלל. "לא!" זעקה לחתול ושחררה אנחה.

"זה לא נועד לקרות", היא אמרה לזה שאינו מפסיק להביט כשחזר מהשירותים.

הוא הסכים, השפיל את מבטו, והלך.   

אין פלא שאף על פי שהטיסה עם הרופא נמשכה שעה שלמה, כל מה שזכרתי היה גבו הרחב; מאז ומתמיד הייתה לי נטייה להתרכז בָּשולי, וזה גם מה שדפק לי את החיים: בבית הספר ראיתי ציפורים על תיל, בצבא ראיתי דורבנים וחתולים (ופעם אחת חזיר בר), באוניברסיטה ראיתי את המתים, ורק בנישואים לא ראיתי שום דבר, אפילו לא דירה, שלא לדבר על עוד ילד אחד לפחות. הטיסה ארכה שעה בדיוק – בשבע בבוקר התחילה, בשמונה נגמרה, ומה אני זוכרת ממנה? שום כלום. אבל הגב, הגב – כל חיי חיפשתי גב כזה, ועדיין.

הגעתי אל הרופא בעקבות שריטה בקרנית. היא נגרמה מענף של המכנף הנאה, שצמרתו מגרדת כבר שנים את חוטי החשמל, וענפיו התחתונים –  את חלון חדר העבודה. לקחתי הפסקה מהמחשב ויצאתי לגינה; התכופפתי כדי לשבור ענף שהסתיר לי את האור, וענף סורר אחר, נשכני, ניתר אל העין הימנית שלי. הכאב היה מיידי ומצמית – כמו ננעצו חמישה שיפודים בבשר גלגל העין. התחשק לי לעקור את העין ממאורתה, העיקר שהזוועה תפסיק. בתוך שניות החלה לדמוע, ואז להאדים. האור הקלוש בבית האיר כמו עשרות פרוז'קטורים וסנוור עד סחרחורת. כיסיתי את העין בכף ידי, לחצתי ושוב הרפיתי, הנחתי עליה מגבת ספוגה במים חמים ואחר כך קרים – דבר לא הקל על העינוי. הדקירות הלכו ותכפו והעין האדימה והלכה, ובמראָה בחדר האמבטיה נראתה שדונית וזדונית, קטנטנה בהרבה מהשמאלית.

הבהלה חנקה את הכאב והייתה אכזרית בהרבה; כשהייתי ילדה הייתה לי בת דודה רחוקה שנראתה נורמלית, עד שיום אחד, כשפגשתי בה בביקור עם הוריי, הבחנתי שהעין הימנית שלה התכווצה לכדי כדורון זעיר, חרוז אדמדם, קטן בהרבה מהשמאלית. לטשתי בה את עיניי ולא אמרתי מילה על העין, אבל בדרך שאלתי את אמי למה עין אחת של בתיה נהייתה קטנה, ואמא ענתה שיש לה מחלה. "זה בגלל שהיא ראתה יותר מדי סרטים מצוירים", הוסיפה. "קחי את זה לתשומת לבך". מאז אותו יום לא ראיתי עוד סרטים מצוירים, אבל את "מנהרת הזמן" כן ראיתי, וגם את "סטיב אוסטין" ואת "האיים האבודים". העין של בתיה נשארה קטנה עד התיכון, אבל גם כשחזרה לממדיה הרגילים המשכתי לקרוא לה מאחורי גבה "בתיה עם העין", אף על פי שהתאים יותר שתקבל את הכינוי "בתיה בלי העין". רק בבגרותי הבנתי שהאין שוקל יותר מהיש, ושכמו בציור של חלל נגטיבי הוא עשוי לתפוס הרבה יותר שטח.

קולי ניקב את הדממה כשחייגתי למוקד "מכבי" והזמנתי תור לרופא עיניים; הרופא הפנוי היחיד באותו יום היה דוקטור גביש מחולון. נהגתי לחולון עם רטייה מאולתרת מנייר טואלט, ששלושה פלסטרים הדביקו אותה ברישול לגבה, ללחי ולאף. העין בערה בה בשעה ששתתה דמעות, והכיסוי נפל שוב ושוב על ברכיי. היה אוגוסט, האור האכזר גזר לי את העצבים וסלסל את הקצוות שלהם כמו היו סרט באריזת מתנה מהגיהינום. שוב ושוב נזכרתי בבתיה עם העין – האם ארָאה כמוה מעכשיו? חלקים ניכרים מהדרך צרחתי, היו אלה נהמות חסרות פשר שאפשרו החלונות המוגפים, אבל דווקא כשקיה פיקנטו אפורה חתכה אותי ברמזור – החרשתי.

בקומה השתים-עשרה ישב הרופא. מבטו היה חמור סבר כשסיפרתי לו על העץ. לאחר שהזין את שמי במחשב, ביקש שאניח את פניי במכשיר הבדיקה. ריחו היה עדין ונעים כשבחן את עיני המסונוורת. ללא אומר ומילים שלף אי-משם רטייה לבנה וחמימה והניחהּ על העין השרוטה שלי. "זה לבינתיים", אמר ושב למקומו.

הוא המשיך לתקתק במקלדת. "אבל מה יש לי?" שאלתי. הדקירות הגיעו במחזוריות, כמו צירי לידה.

"שריטה בקרנית", השיב ביובש.

"זה חמוּר? אני אתעוור? תישאר לי עין קטנה?" יריתי את השאלות. העין שרפה באופן רצחני. יתושים קטנים וצהובים חגו בשדה הראייה שלי, שהוגבל למטר בערך, והתנפצו שוב ושוב.

"לא", פסק בלי חיוך.

"זה כואב נורא", קוננתי.

"אני יודע", אמר.

"למה זה כל כך כואב? השריטה עמוקה מאוד?" בלעתי את המילים. הדיבור הקמצן שלו הלחיץ אותי. לא היה ברור אם בשורה רעה מסתתרת מאחוריו, או שמא ביטול של מה בכך.

תחילה הניד בראשו, כחוכך אם לדבר או לשתוק, ואז אמר: "השריטה הפרידה את שכבת האפיתל, השכבה החיצונית של הקרנית, מקרום הבסיס שלה. זה כואב כי איבוד תאי האפיתל חושף את קצות העצבים בקרנית".

"זה היה רק ענף קטן", צייצתי לאחר שעיכלתי מקצת מן המידע. "הוא רק נגע לי בעין".

"איזה עץ זה היה?" שאל במפתיע, והרים אליי את עיניו מן הצג.

"מכנף נאה", עניתי בלב הולם. "זה משנה?"

"יש לי כבוד אל העץ הזה", אמר. "אני טייס, יש לי מכנף רָכוּב. זה טרקטורון מעופף, מצנח ממונע גלגלי. כולם קוראים לו בקאי, זה השם של החברה הראשונה שמכרה אותו בארץ, אבל אני קורא לו 'מכנף רָכוּב'. פניתי לאקדמיה ללשון שיאשרו את השם הזה, הוא ראוי לשם ישראלי טהור, אבל הם עדיין לא ענו לי".

החרשתי. דבר לא רמז על ההרחבה הזאת. הכאב נשכח, או שמא פסק לכמה רגעים.

"טייס?" שאלתי לבסוף. הוא לא נראה כמו טייס, הוא נראה כמו רופא עיניים מחולון: רציני, שקט, קר רוח; ובעצם, חשבתי, האם לא כך אמור להיראות טייס?

"הייתי טייס בצבא", אמר בזמן שהקליד את המרשם, "אחר כך למדתי רפואה בהונגריה והגעתי לכאן, אבל לפני כמה שנים קניתי מכנף רכוּב, ואני טס בו בכל סוף שבוע. את צריכה לטפטף טיפות עיניים שלוש פעמים ביום, לשים משחה פעמיים ביום ולהחליף רטייה. אל תאמצי את העין לפחות שבוע-שבועיים". הוא הושיט לי את הנייר והניד בראשו לכיוון הדלת, ברמיזה שזמננו תם.

"אני לא יכולה לא לאמץ את העין", אמרתי בחרדה מהולה בעצב.

"למה? את טכנאית מחשבים?" שאל ביובש.

"יותר גרוע, אני כותבת גבים", עניתי חרש והידקתי את הרטייה לעיני. הצירים התחדשו.

אולי כדי להתגבר עליהם המשכתי, אף שלא הביע עניין: "אני כותבת טקסטים על כריכות אחוריות של ספרים. משלמים לי פֶּר ספר. פעם כתבתי ספר בהוצאה גדולה, במימונה המלא. היה לו פוטנציאל, הוא היה נועז ובועט, אבל הטקסט על הגב שלו היה מחורבן, אולי בגלל זה אף אחד לא שׂם עליו. מאז אני כותבת רק גבים. אפילו לא סיפורים קצרים או פוסטים – רק גבים אני כותבת. זה התיקון שלי כנראה".

"מה היה כתוב בגב של הספר שלך?" הרים אליי הרופא שתי עיניים חומות ועייפות.

"'בלשונה הייחודית טווה הסופרת עלילה ממש מעניינת'", ציטטתי בקול חלול. הלב כבר לא החסיר פעימה לנוכח המילים, אבל דקירה עזה פילחה שוב את הקרנית.

הרופא פרץ בצחוק. "'ממש מעניינת?" חרחר, "איפה הוא יצא? בהוצאת 'עננים'?"

"ממש לא", עניתי בעלבון בעודי לוחצת על הרטייה, "הוא יצא בהוצאת 'שלהבת ארזים" בסדרה 'שלכת'", סיננתי.

"יופי", הפטיר, "תקראי להבא בתור".

***

בכל יום טפטפתי את הטיפות ומרחתי את המשחה, אבל לא הנחתי על העין רטייה,  והמשכתי לאמץ אותה כמו בימים שקדמו לפציעה, ואולי אף יותר. כבר ביום השלישי לטיפול חשתי הקלת מה, ייתכן שתרמה לכך הידיעה ששריטה בקרנית אינה נחשבת לפציעה חמורה ומסכנת ראייה. אף על פי שנחרדתי בתחילה מהטפטוף ומהמריחה הפולשניים, ההקלה שהעניקו החומרים הייתה מיידית. טיפות העיניים היו סמיכות וחמימות, והמשחה נסכה עליי רוגע מוזר. התרגלתי לנוכחותן של הדקירות, ובהבהובים הצהובים בקצה שדה הראייה המוגבל שלי מצאתי לעתים יופי.

כדי לכתוב גב כריכה מוטל עליי לקרוא את כל הספר, ואף שאני מרפרפת על נתחים מהאמצע ומתרכזת בעיקר בפרקי הפתיחה והסיום, נדרשים לי יומיים לפחות כדי לגבש טקסט גב כריכה לספר בהיקף של חמישים אלף מילה, מאה וארבעים עמודים בערך. הספר שריצד לפניי היה אמור לראות אור בהוצאת "גחלילית". גיבורת הרומן איבדה בכל שבוע שלוש מילים, ובה בעת העלתה במשקלה שלושה קילוגרם. המשפטים היו מסורבלים, עמוסים לעייפה במילים זהות במשקלן, כמו עץ עבות וקמל שבעליו התעצל לגזום, ובכל פרק היו פחות מילות עצם אך יותר מילות קישור, כמו החליט העץ להיאבק על חייו ויהי מה, עד שוויתר על הפירות והצמיח במקומם עלים, עלווה צפופה להחריד.

בסופו של דבר יכלה הגיבורה לומר רק מילה אחת: "אני", ואת השאר הדגימה בתנועות ידיים. מפלי השומן רטטו בזרועותיה, ותשומת לב המאזינים נטתה אליהם. איש לא ראה אותה, דווקא מכיוון שראה יותר מדי. בפסקת הסיום לא יכלה עוד לצעוד, וכשלה עד רחוב גאולה. היא התכוונה לשים פעמיה אל הים, אך כוחה לא עמד לה והיא התמוטטה על המדרכה. צעיר ערבי חש לעזרתה. "כולו תמאם?" שאל בזמן שאחז בשתי ידיה. ברגע הזה הבחין בלק הכחול שמשחה בו את ציפורניה ואמר "יפָה" בלשון נקבה, אף שהתכוון ללק ולא אל הבחורה. עיניה אורו. אט-אט התרוממה ואמרה: "הכול בסדר". השפה שָבה אליה, והקורא יכול היה להניח שאוצר המילים בפיה ישוב ויתרחב, ככל שגופה יאבד ממשקלו.

נדרכתי. זאת הייתה הזדמנות יוצאת דופן להשתמש בצמד המילים האלגנטי "פוליטיקת זהויות". פתחתי את קובץ האקסל, שבו ניהלתי מעקב באשר לתדירות המילים שהשתמשתי בהן בגבים. תיאורים כגון "סוחף", "עוצר נשימה", "מסחרר", "מהפנט", "מדויק רגשית", "כובש" ו"טורד מנוחה" נעצתי לסירוגין, לא באופן תכוף ועוקב מדי. לחצתי על "פוליטיקת זהויות" ונמלאתי שמחה כשנוכחתי שבפעם האחרונה השתמשתי בביטוי הזה לפני שבעה ספרים. התעלמתי מהדקירות בעין והתחלתי לכתוב את טקסט הגב.

***

כעבור עשרה ימים שָבה העין לצבעה ולממדיה הרגילים ולא דקרה עוד. ספר רדף ספר וגב רדף גב, והעין הקטנה שבה להיות זיכרון עמום; ואף על פי כן נזהרתי מאוד מענפיו של המכנף הנאה, ואת מלאכת שבירת הענפים ביצעתי באטיות ובתשומת לב יתרה. אך למרות זאת לא הכרתי טובה על כך שיתושים צהובים לא חרכו עוד את שדה הראייה המוגבל שלי, וגם לא על שתי עיניי ששבו להיות שוות בגודלן. הדקירות נשכחו כלא היו וכמוהן צירי הכאב. לקובץ האקסל הוספתי את המילים "וירטואוזי", "מחשמל", "גבישי" ו"מרובד", ודמותו של ד"ר גביש התערפלה ונדחקה מזיכרוני.

אבל בוקר אחד בראשית הסתיו, כשהמִכנפים הנאים כבר הסתחררו ונחתו על הקרקע, אפורים ומנוקבים, העירה אותי בערה נושנה. העין דמעה, הדקירות הלכו ותכפו, האור בחלון צרב כמו כווייה. ניסיתי להיזכר בחפץ זר שהיה במגע עם העין  – לא, לא היה כזה. מבעד למראה באמבטיה נראתה העין הימנית קטנטנה ואדומה כמו אז, באוגוסט. האור הבוהק כאב; היה לו חום ונפח וצליל והוא התנפל עליי בכל הכלים הללו שעמדו לרשותו. הכול אבוד, העיד האור האכזר, זה הסוף שלך, זה המחיר שעלייך לשלם על כל הטעויות, על כל הפעמים שבהן לא ראית קדימה, לא הכרת טובה, זהו עונשך על כך שפסלת במומך, שלא ספרת עד עשר לפני שפעלת, שלא פעלת כשנדרשת לפעולה. עמדתי מול האור הנורא חסרת הגנה מלבד כף ידי הימנית, שרעדה בשעה שכיסתה את העין הדומעת.

ובכל זאת הזמנתי תור לד"ר גביש – כמו בפעם הקודמת כל השבוע היה פנוי, רק שאנקוב בשעה. קבעתי תור לאותו היום, לשעה שש בערב. "את תהיי האחרונה להיום", אמרה הטלפנית, "נא לא לאחר".

***

הפעם מצאתי חניה בקלות. הרופא היה רכון על צגו. כשנכנסתי לחדרו בצעדים רחבים הניד את ראשו לעברי. עיניו נראו דהויות ועייפות. עיני הבוערת הייתה חפה מרטייה, אפילו מאולתרת.

"שוב נשרטתי", נקבתי בטרוניה כשהושטתי לו את כרטיס החבר המגנטי. "אבל לא פגע בעין שום ענף ולא שום חפץ אחר".

"גם לא מגבת?" שאל בלי להפנות אליי את עיניו.

"שום דבר לא פגע בעין", חזרתי ואמרתי. היתושים שינו את צבעם מצהוב לסגול והשתוללו בכל המרחב המוגבל. "זה קרה בבוקר, במיטה, לבד, ככה קמתי, עם עין פצועה".

"גשי לשם", הורה על הכיסא שניצב מול מכשיר הבדיקה. הוא התקרב אליי, ריחו היה עדיין נעים ורענן, אף שהיה זה סוף היום. שערו הדליל היה פרוע ומכמיר לב. כתמי זקנה בהירים כיסו את לחייו ונראו במבט ראשון כמו נמשים, או שמא היו אלו היתושים הסגולים שניקבו בכל אותה עת את שדה הראייה המוגבל שלי. "הארוּזְיָה שבה", קבע לבסוף.

"ארוזיה?" לחשתי בחרדה. למילה היה טעם של חיה קדמונית או של מחלה ממארת.

"זהו שמה הרפואי של השריטה בקרנית", אמר. "היא חזרה, וזה קרה כתוצאה מהידבקות לא תקינה של שכבת האפיתל שגרמה לפתיחה חוזרת של הארוזיה. זה קורה במיוחד בזמן השינה, כשהעין יבשה יותר. תצטרכי לטפטף את הטיפות לפחות חודשיים, כדי שלא תחזור שוב".

שתקתי בתדהמה. "מה דפוק בעין שלי?" סיננתי לבסוף, כמעט בעלבון. העין פעמה בזעם.

"כנראה בכית מעט החודש", גיחך, "הארוזיה אוהבת יובש".

התבוננתי בו משתוממת. בביקור הקודם היה יבש ומנוכר, כעת היה כמעט שובב.

"את עדיין כותבת גבים?" היטיב את חיוכו המאולץ.

"יפה שאתה זוכר", החזרתי חיוך עקום.

"אני מבין שהמשכת לאמץ את העין", אמר בזמן שהקליד את המרשם המוכר.

"אני חייבת להתפרנס", התזתי בשמץ של גאווה. נשמתי בזמן הדקירה.

"אני חושב שהארוזיה החוזרת מאותתת לך שאת צריכה לנוח", אמר. הופתעתי לגלות בקולו שמץ חמלה.

"תודה", עניתי בקול מרוכך. בחנתי אותו. גבו היה זקוף ואצבעותיו חיוורות. שפתיו היו משורטטות יפה, עיניו היו טובות. לפתע נזכרתי שלא היה רק רופא עיניים.

"אתה עדיין טס במכנף הרָכוּב שלך?" שאלתי.

"זכרת את השם", ציין. "בכל יום שישי. כשהעין שלך תחלים אזמין אותך לטיסה אם תרצי".

"בטח שארצה"! קראתי ולחצתי על העין שנתקפה צרור דקירות. ומה עם האתיקה הרפואית? חשבתי בחשדנות. מה על יחסי רופא-מטופלת? מה לו ולי? ודווקא עכשיו, במצב המעוות הזה, עם עין שרוטה?

"שלוש פעמים ביום את הטיפות, פעמיים ביום את המשחה. ואל תאמצי את העין", אמר והושיט לי את הנייר שפלטה המדפסת. "ותקני רטיות".

"ומה בקשר לטיסה?" שאלתי בחמדנות.

"כשהעין תחלים תתקשרי למספר הישיר שלי", אמר ביובש. "במקום שבע בסוף חייגי חמש ותגיעי אליי".

"תו… תודה", מלמלתי והושטתי לו יד ללחיצה. הוא התבונן בה רגע קט, כשוקל מה לעשות איתה, ואז לחץ אותה רפות.

***

החלטתי לקחת הפוגה מהמחשב, אף ששלושה ספרים המתינו לגב; כדי להתפרנס הצטרכתי לנסח שמונה גבים בחודש. שוב ושוב נזכרתי ברופא; ניסיתי לפענח את פשר ההזמנה, שמשעה לשעה הפכה נחשקת יותר – גם רופא וגם טייס בשירות הצבאי, תמצית הגבריות, האומץ, ההתמדה. ואם רכש לו כלי טיס משלו הרי שהוא גם אמיד, ואם הוא טס בו בשעותיו החופשיות הרי שהוא גם הרפתקן. העין צרבה ודמעה, אבל כבר התרגלתי לכאב, ולא רק בעין.

בצהריים לא עמדתי עוד במנוחה הכפויה; נכנסתי לגוגל כדי לבדוק על המכנף הרכוּב של ד"ר גביש, וגיליתי שמדובר אכן בטרקטורון מעופף הידוע בשם בקאי, עגלת מתכת ממונעת המזכירה בצורתה חרק ומחופה במצנח המשמש לה כנף. במרכז העגלה שני כיסאות – הראשון של הטייס, השני של האורחת. המשכתי לגגל על ד"ר גביש ולא מצאתי דבר למעט שעות קבלה. האם הוא נשוי? גרוש? אלמן? ניסיתי להיזכר אם ענד טבעת נישואים ונזכרתי שאצבעותיו היו חפות מטבעת.

ועדיין לא מצאתי היגיון בהצעה התמוהה שלו. ואולי התלוצץ? הערב פנה, הבית היה שקט ונמלאתי עצבות. נזכרתי ברומן הביכורים שכתבתי, שראה אור בהוצאת הספרים הגדולה בארץ, אבל לא הכה גלים יותר מספר שראה אור בהוצאה עצמית; למעשה הוא בקושי חולל אדווה. ונזכרתי בראשת ארגון "נל"ן – נשים למען נשים", שחסמה אותי בפייסבוק כי לייקתי תצלומי טבע, בעיקר של עצים וצמחי מים, שפרסם גבר שלטענתה אנס נשים. בטרם עשתה זאת העמידה בפניי שתי ברירות: לחסום אותו או לחסום אותה, ומוטב שזה יקרה שעה אחת קודם, הוסיפה. טענתי שזה לא לעניין, האולטימטום התמוה הזה, ושמחיפוש שערכתי בגוגל עולה שהצלם הזה מעולם לא נעצר, נחקר או נשפט, ושאנחנו רק חברי פייסבוק, ושאינני מכירה לא אותו ולא אותה, וחתמתי בכך שהיא שאונסת אותי לחסום אותה. היא הייתה הראשונה לחסום, מיד לאחר שהביעה זעזוע מהשימוש שלי במילה הזאת, אונסת. רק אחר כך, בדיעבד, נודע לי שהעורכת הראשית של מוסף הספרות מוביל הדעת, "מילים", היא הסמב"צית בארגון. ייתכן שמשום כך לא נכתבה שם על ספרי ולו מילה אחת, אך מאז הובלט שם שמי בריבוע שחור ומיוחד, שהוקדש לכותב טקסט הגב, והוא הוצב בשולי רשימות שריססו, טאטאו והדבירו ספרים שכתבתי את טקסט גב הכריכה שלהם. נאנחתי והפלגתי אחורה, לבתי היחידה שבגרה והלכה ללמוד ולחיות בעיר מרוחקת וגבוהה, והמשכתי להתווכח עם המציאות, רציתי לומר לה את המילה האחרונה – איזה טעם יש לחגים ולעונות השנה כשאין ילדה בבית, פתחתי, ובשביל מה אנחנו חיים אם לא כדי לאהוב ולשמוח, ואיך אפשר לאהוב ולשמוח בבית ריק כל כך; ואחר שָבתי אחורה-אחורה ונזכרתי שפעם הייתי נשואה וצעירה והיו לנו זוגות חברים שטיילנו איתם לפה ולשם, וחזרתי עוד אחורה, עד הילדות, שפתאום נראתה יפה יותר מהבגרות, לפחות הכול שם היה פתוח, וגם היו אנשים וקרובי משפחה ומריבות וכלבים ויונים ועצי פרי, והתחלתי לבכות, העין הקטנה דמעה ודקרה, חדר השינה היה חשוך והכרית רטובה, ונזכרתי שהרופא אמר שהארוזיה מתפתחת בתנאי יובש וחשבתי, זה הדבר החיובי היחידי כרגע.

למחרת התעוררתי בלי לחוש בדקירות. העין לא דמעה. האור היה רך. קמתי בשמחה מהמיטה; לפתע פתאום יכולתי להעריך דברים פשוטים כמו ראייה צלולה, אי-כאב, אור נעים, שתי עיניים שוות בגודלן.

בטרם הרתחתי מים לקפה, חייגתי למספר הישיר של הרופא.

"כן", ענה כעבור שני צלצולים.

"זאת נורית", ניסיתי לדבר בקול חלש, נשי ורך.

"נורית עם הארוזיה החוזרת?"

"כן, העין כבר בסדר", צחקקתי.

"עדיין מטפטפת את הטיפות?" שאל ביובש, אבל לא היה צורך ביותר מזה כדי שלבי יתרחב.

"כן", שיקרתי.

"רגע אחד", שמעתי את הרופא פונה למישהו, אולי לפציינט. הזדרזתי: "בקשר לטיסה, אני מוכנה".

"ביום שישי תגיעי בחמש בבוקר למנחת עין ורד", אמר בהיסח הדעת, כמו היה מדובר בבדיקה שגרתית. "ותבואי לבושה חם", הוסיף קצרות לפני שניתק את השיחה.

***

כל הלילה גיגלתי על מנחת עין ורד. התברר שהוא ממוקם בגוש תל מונד, לא רחוק מאוד מתל אביב, עשרים וחמש דקות נסיעה בלי פקקים. אחר כך חקרתי כל מה שאפשר על המכנף של הדוקטור, הבקאי, ומצאתי שמדובר במצנח ממונע גלגלי, המאפשר טיסה בגובה נמוך בפתיחות מקסימלית של 360 מעלות לסביבה. ועוד קראתי כי זהו כלי טיס בטיחותי במיוחד; מבנהו הייחודי, כך צוין, עושה אותו יציב במיוחד, ויכולותיו לגלוש לקרקע במקרה של עצירת מנוע ולנחות בשטח על מסלול קצרצר מבטיחות התמודדות מוצלחת עם תקלות שעלולות לקרות. והבנתי שטיסה בת שעה בבקאי היא המתנה המושלמת לבעל, לרעיה, למתגייס ולמשתחרר, לכל בן משפחה וחבר – בתיאום או בהפתעה. הצלחתי להירדם רק בשלוש לפנות בוקר והתעוררתי בארבע וחצי, חמש דקות לפני שהשעון המעורר צלצל.

התקלחתי, התלבשתי ולקחתי איתי מעיל. בחוץ השמש עדיין לא זרחה, והממטרות על אי התנועה הסתובבו והרטיבו את הזגוגית. הפעלתי את הווייז ויצאתי בלב הולם צפונה. ברדיו היו שירים נוגים, מיקס של בוב דילן והחלונות הגבוהים, ניל יאנג וברי סחרוף, וביניהם ניסיתי להיזכר בדמותו של הרופא, בכל פעם ללא הצלחה, אף שבכל ניסיון החסרתי פעימה. אור אדמדם נראה באופק כשהקול הנשי של הווייז הורה לפנות שמאלה. נכנסתי באטיות לדרך עפר שהסתיימה במגרש עצום ממדים, מנוקד במחסני פח. עצרתי באמצע המגרש והתבוננתי במחסנים, שהנחתי שבהם מאופסנים כלי הטיס. יצאתי מהמכונית והזדקפתי. השמש הייתה רכה ושדות צהבהבים זהרו באופק. הייתי לבד בכל השטח העצום, אבל לא הרגשתי בדידות כלל. הייתי מרוכזת בָּשקט, בשמים החלקים; לא היה חם ולא קר, העין לא צרבה, לא הייתי רעבה ולא צמאה, העולם היה יפה, אף שלא היה בסביבה רופא. אני צריכה להפוך את הקימה מוקדם בבוקר להרגל, חשבתי, הרי אם לא הייתי מגיעה לכאן הייתי מתעוררת בעוד ארבע שעות ומתהפכת עוד ועוד כדי לא להתחיל את היום; יום תפל של כתיבת גב משמימה, יום שלא היה דומה במאומה ליום הזה, הרענן, הצלול, המבטיח. הנה שלוש מילים שלא הופיעו בגבים האחרונים, נטרדתי  –  רענן, צלול, מבטיח.

לפתע פתאום הגיחה משביל הגישה אלפא רומיאו שחורה, וכשנעצרה לידי הבנתי שהרופא נוהג בה. הוא נראה שונה, מבוגר בהרבה מדמותו שבקליניקה – פניו היו מרושתות קמטים, אך מבטו היה חיוני וערני.

"בוקר טוב", אמר קצרות. עיניו חייכו בזמן ששפתיו נותרו ישרות. "בואי אחריי".

נעלתי את הרכב והשתרכתי אחריו. אהבתי את ההרגשה הזאת –  הייתה מטרה בסוף ההשתרכות – המראה ונחיתה, וכל זאת בשעת בוקר שלא חוויתי מאז שבתי סיימה את התיכון ולא נזקקה עוד לסנדוויץ' ארוז בבוקר.

הרופא ניגש אל אחד המחסנים ופתח אותו – הכלי המוזר אכן שכן שם ונראה כמו שלד של חרק פרה-היסטורי בצבע כחול מטאלי, עם שלושה גלגלים קטנים בגחונו ופרופלור בגבו.

האור כבר היה בהיר, וארבע מכוניות נוספות התקרבו למגרש. כשהנהגים יצאו מהן הם צעדו איש-איש למחסנו, וכל אחד מהם פתח את הדלת, ובלחיצת כפתור שחרר את החרק שלו –  אחד ירוק, השני אדום, השלישי לבן והרביעי שחור.

הרופא לחץ על כפתור, ומסוע חשמלי שלף את כלי הטיס המשונה והורידו למרגלותינו.

בעודו עומד, סובב את המפתח בסוויץ', ושוב ושוב, אך המכנף השתעל חרישית ולא הצליח להתניע. פניו של הרופא נפלו.

"מה קרה?" שאלתי.

"בטעות רוקנתי את המצבר שלו", אמר, ובאותה נשימה המשיך: "אטעין אותו עם הכבֶּלים".

משתוממת הבטתי בו מקרב את האלפא רומיאו, מרים את מכסה המנוע, מחבר בקליפסים את הכבלים למצבר הרכב, וממנו למצבר הזערורי של הטרקטורון המעופף. הוא התיישב במושב הקדמי של שלד המתכת הכחול והתחיל לפמפם את דוושת הגז.

התבוננתי במתרחש ולרגע חלף בי ספק – האם הכלי הזה בטיחותי? ואם המצבר יידום והמצנח ייקרע ואתרסק?

"אם למות – אז בטיסה כזאת", חשבתי בקול רם, "זאת ללא ספק דרך נהדרת למות", הוספתי בעליזות.

"מה שנכון – נכון", הסכים.  

ההתרחשות הבאה התגלגלה במהירות מסחררת: הטרקטורון המעופף זינק קדימה – הכבלים התנתקו מהאלפא רומיאו והתנופפו מאחוריו כמו זנב עפיפון –  ובהרף עין נתקע בחומת אבן ישנה ונמוכה, שחצצה בין שטח המחסנים לבין מגרש החניה.

בטרם הספקתי לשאול שאלות סרות טעם כגון "מה קרה? אתה בסדר?" זינק הרופא מהשלד הכחול. סרקתי את השטח בחיפוש אחר ארבעת הטייסים האחרים; הם היו רחוקים מדי ולא הבחינו בדבר.

"וואו", קראתי בהתפעלות. "כל הכבוד על קור הרוח, כל הכבוד!"

היציאה שלו ממצב הביש עוררה בי הערכה עצומה. בזריזות אץ למחסן שלו, נכנס ופתח תיק כלים, הוציא ממנו מברג, חיזק את מראת הצד שהתעקמה וסימן לי לבוא אחריו.

הייתי מהופנטת: ההכלאה בין רופא לטייס הפכה אותו לסופרמן, ספיידרמן, איירון מן ובטמן גם יחד. תחושת הביטחון שחשתי הייתה אבסולוטית, חפה מכל ספק. השתוקקתי לגזור את ההרגשה הזאת ולכרוך אותה סביבי לעד.

אחזתי בנייד. לחצתי עליו וגיליתי שהשעה כבר שש ורבע. חום נעים היה תלוי באוויר וריח מתקתק אפף אותנו.

"הבאת מעיל?" שאל. הנהנתי לחיוב.

כששבתי מהרכב רכוסה במעיל השחור מהחורף שעבר, לא זיהיתי את הרופא. הוא היה לבוש בסרבל טייסים אפור שדגל ישראל קטן נתפר מעל זרועו השמאלית, וחבוש במשקפי שמש כהים. הוא נראה גבוה בשני ראשים, נדמה שעורו היה שזוף יותר, ושפתיו נפשקו לחיוך מושלם שחשף שיניים צחורות. התבוננתי בו ומצמצתי. באותו רגע רציתי למות ולחיות בעת ובעונה אחת. דם חדש זרם בעורקיי.

שתקתי כשהזמין אותי לעלות על הטרקטורון המעופף. התיישבתי אחריו. כשהבנתי שהנייד עדיין בידי כחכחתי: "הנייד שלי עדיין ביד".

"נטפל בזה עוד מעט", אמר.

שלד המתכת התחיל לטרטר בשאון גדול, כמו מאה מכסחות דשא, והתקדם עד לשטח שהיה מסומן באיקס לבן – שם נעצר בתוך עננת אבק.

הרופא ירד מכיסאו. "עכשיו לרדת", אמר. "תעזרי לי לפרוש את המצנח ולהתיר את הקשרים במיתרים, זה חלק מהחוויה".

תקעתי את הנייד בכיס האחורי של הג'ינס וירדתי מהשלד הכחול. מתיק בד ירוק, שהידלדל מגופו של חרק המתכת, הוציא מצנח עצום ממדים בצבעי כחול-לבן ופרש אותו על הקרקע. אז נעמד מולי והורה לי אילו מיתרים להצמיד ולאן. ביצעתי הכול באופן אטי ומרושל.

"לא הייתי מציעה לך לסמוך עליי", אמרתי לבסוף במבוכה.

בטרם אמרתי את המילה האחרונה ניתר למקום שבו עמדתי, ובהרף עין הצמיד את המיתרים ההם לשם ואת ההם לשם. בהיתי בו מעורפלת. במרחק ניצבו עוד שני שלדי חרק, וטייסיהם פרשו את המצנחים שלהם על הקרקע.

"תיכנסי בחזרה", אמר כשסיים.

התיישבתי במושב האחורי, והוא הושיט לי קסדה, שצצה אי משם.

"עכשיו תביאי את הסמרטפון שלך", אמר.

הושטתי לו את הנייד, והוא חיבר את הכיסוי שלו לחוט ניילון עבה שנקשר לשלד המטוס הזעיר, והשיב אותו לידי. "עכשיו אם הוא יישמט לך מהיד הוא יהיה מוגן", הסביר.

הודיתי לו, והוא ניגש לחזק את רצועות הקסדה שלי, ואחר סגר את מגן הפלסטיק הקשיח נגד הרוח. אצבעותיו היו קרירות. צמרמורת חלפה בעורפי. הוא סגר את חגורת הבטיחות שלי עד שנשמע קליק. כבשתי את מבטי בנעליי והחרשתי.

"עכשיו נדבר דרך המיקרופונים", נשמע קול טייס רדיופוני באוזניי, מששב אל מקומו וחבש את קסדתו שלו. קולו היה מקוטע לרגעים, ממוסך ברעשי רקע שהעניקו תחושה של מבצע נושן, כזה שמשודר שוב ושוב בערבי יום הזיכרון. "מוכנה?"

"טוס, טוס מפה", אמרתי בקול צרוד.

***

המכנף הרכוּב רעם וטרטר והחל לנסוע ולהאיץ יותר ויותר. הרוח הכתה בבטני. החזקתי ביד ימין את הנייד וביד שמאל את מוט השלד הכחול, כאשר החל להתרומם עוד ועוד, עד שניתק מהקרקע והעפיל מעל השדות הצבעוניים והבתים הפרטיים ובריכות השחייה והכבישים המפותלים והמכוניות הזעירות, כשמצנח ענק בצבעי הדגל משמש לו כנף.

רציתי לצעוק "איזה כיף!" אבל במקום זה התחלתי לצלם צילומים זהים של ריבועי שדה ירוקים וצהובים, מלבניים ומרובעים; כה מדויקים היו, כה מושלמים, עד הסנטימטר האחרון. ואז עברתי לצילומים קדמיים – גבו של הטייס ועננים, גבו וריבועי שדה, גבו ופיסת ים, גבו ויריעת מצנח.

חלפנו על פני קדימה, צורן, טירה, אודים וגעש, ומעל כל יישוב ציין הטייס במיקרופון את שמו. כשריחפנו מעל געש סטה לכיוון הים והנמיך טוס; קצף לבן לחך את הסלעים. המראה למטה היה מרהיב, הרוח הייתה נעימה, טרטור הפרופלור לא הפריע כהוא זה. שמעתי באוזניות את קולו היציב, הבוטח, שהסביר על גבהים ועל כיווני רוח, על ממצאים ארכיאולוגיים ועל חוקי תעופה, על נקיקים סודיים ועל מנחתים עלומים, על שנים שבהן נחשף התל הזה והוקם היישוב ההוא – אבל עיניי עייפו זה כבר מכל המראות והתקבעו בגבו. זכרתי את הדקירות האיומות כשיפודים, את היתושים הצהובים בקצה שדה הראייה המוגבל שלי, את הדמע ואת הצריבה, והנחתי לעיניי לנוח מעדנות על גבו הרחב.

"מקסים!" צעקתי לבסוף למיקרופון, ולרגע לא הסרתי את עיניי מגבו, "עוצר נשימה! תמצית של ישראל היפה – כובשת ומרתקת, מחשמלת ומסחררת, מהפנטת ורבת רבדים, אינטימית ומרוחקת בו זמנית!"

 

כשהגעתי לבריסל התחילו לכתוב בעיתונים שהסוף של החלום האירופי מתקרב. החשדנות גברה וכך גם האלימות בתחבורה הציבורית, שתמיד התחילה כשאחד הנוסעים ביקש מנוסע אחר שינמיך את המוזיקה ב-mp3 או בנייד שלו. יום אחד, הלכתי לראות דירת סטודיו בשכונת איקְסֶל ובדרך חזרה ראיתי שתי חבורות של יותר משלושים צעירים שוברים בקבוקי בירה "ג'וּפּילֶר" על המדרגות מול הבורסה. הם נסוגו עד לדוכן מטוגנים ושם, בבליל של מיונז, קרוּדיטֵה ופריקאנְדֵל, הם התחילו לדמם. בעלי הבית של הדירות שרציתי לשכור לא הפסיקו לשאול אותי שאלות חטטניות; זקן אחד אפילו שאל אותי על תדירות חיי המין שלי והוסיף (בלחישה) אם הבחורות שאני מביא הביתה "מתנהגות בהגיון, זאת אומרת, האם הן דיסקרטיות". כמו כל אחד במצבי, במשך שנים הייתי נתון למסכת אינסופית של שכירות מופקעת ובעלי בית נבזים. למרבה המזל, פגשתי בחורה בשם אלין בארוחת ערב שהוזמנתי אליה. היא היתה שוודית. ליוויתי אותה הביתה אחרי המפגש. המארח אמנם הושיב אותנו יחד כי שנינו מתרגמים, אבל הסיבה שהסתדרנו היתה חוסר העניין הגמור שגילינו ביתר הסועדים. אלין תרגמה את אחת מיצירותיו המוקדמות של מועמד לפרס נובל, משורר מצרי או טורקי; פניתי אליה בלשון של כבוד, כי חשדתי שטרם מלאו לה ארבעים. היא סיפרה לי שהיא מתכננת לחיות תקופה במזרח התיכון והציעה לי לשהות בדירה שלה בינתיים. "מה שקרה בינינו," היא אמרה לי למחרת, בזמן שחיפשתי את הנעליים שלי והיא התכסתה בחלוק, אם כי אחד משדיה עדיין היה חשוף, "לא מקנה לך את הזכות לפנות אלי בלשון של קרבה, כמובן". בלגיה היתה ארץ ללא ממשלה ששרר בה כאוס מעורפל.

בתמורה, אטפל בחתולה – אלין הגישה לי מין טופס בריאות מהווטרינר – ובחשבונות החשמל והמים. בנוסף לכך, התחייבתי לכסות הוצאות ניקיון, כלומר לשלם לטרסיטה, המנקה הפיליפינית, אחת לשבועיים. "אין לה אישור שהייה. אני לא רוצה לגזול ממנה את מעט העבודה שיש לה. היא מאוד נחמדה ומאוד קתולית," אמרה לי אלין בעיניים פעורות, כאילו זה לא נתפס בעיניה, "והיא שולחת את כל הכסף שלה למשפחה שלה ב… מנילה? זאת הבירה של הפיליפינים, לא? בכל מקרה, יש לה מפתח לדירה".

הקדשתי את כל הזמן שלי לעבודות תרגום והקפדתי לא להיות בדירה בימים שטרסיטה באה לנקות, שלוש או ארבע שעות אחרי הצהריים. משום מה הנוכחות שלה גרמה להרגיש לא בנוח, כמו לתת נדבה לקבצן ולהקפיד להסתכל על הפצעים שלו. מעולם לא ניקו לי את הבית וגם לא הייתי יכול להרשות את זה לעצמי. השארתי כמה שטרות על השולחן ויצאתי לסיבוב, לראות מה מציג באַנְסייֵן בֶּלְז'יק או לשבת בספרייה ציבורית שחבורת הולנדים מכרו בה קוקאין מדולל מאחורי האגף של שירה מתורגמת.

מדי פעם קיבלתי מייל מאלין, ששאלה לשלומה של החתולה. החיה אכלה טוב וישנה כל הזמן, אבל עדיין לא הפגינה כלפי שום חיבה. סיפרתי לה על המכתבים שהגיעו מעיריית בריסל ושפתחתי אותם, כפי שסיכמנו מראש. אף על פי שחתמנו על חוזה (הייתי זקוק לכתובת מטעמי עבודה; כך גם גיליתי, ליד תמונת הדרכון שלה, את גילה המדוייק, שלושים ותשע, עשר יותר ממני), העירייה רצתה לוודא שהדיירים בבית הם אלה שמופיעים בחוזה.

"לעת עתה, אל תפתח להם את הדלת," ענתה בקצרה אלין במייל הבא.          

(היא דווקא כן החליטה לפנות אלי בלשון של קרבה).

"את רוצה שלא אצא לרחוב ואסתגר כל היום בדירה?" כתבתי לה.

"הדירה רשומה גם על שם בעלי," היא הסבירה לי במייל הבא. (זה לא הפתיע אותי). "תיאורטית, הוא גר שם אתנו. קוראים לו קֵס. בבקשה תעשה מה שאני מבקשת".

לא עניתי. דמיינתי את בעלה כאחד מאותם גברים מחויטים שממלאים את הברים האפנתיים בימי שישי עם כל מיני עובדים ממשלתיים (ובימי ראשון, קס מבשל מקרוני לבוש במכנסי קורדרוי. והיא תמיד תאהב אותו, לא משנה איפה הוא יהיה).

לא הסתגרתי בדירה של אלין, כמובן, אבל כשהתחילו לצלצל בפעמון, דאגתי. החלטתי להרחיק את שולחן העבודה מהחלונות בסלון. תרגמתי אז סופר פולני מהמאה התשע עשרה, בדרך כלל בלילות, בין עשר לארבע. לפני שהלכתי לישון, הצצתי לחצר הפנימית וראיתי, בחרדה עצומה, את החתולה הולכת בנחת על המעקה של הקומה השלישית. ממרחק של חמישה מטרים, היא קראה עלי תיגר, בלתי ניתנת להשגה.

אבל זה לא פסק. בהתחלה הם צלצלו בצהריים. וכעבור כמה ימים, לפנות ערב, אם כי אז כבר לא הייתי בטוח מי מצלצל, הפקידים של העירייה, מכר כלשהו או, למה לא בעצם, הדוור. בתוך זמן קצר, צלצל הפעמון כל בוקר בין שמונה לתשע, שעה שבה ישנתי. כתבתי לאלין תלונה במייל; היא הבטיחה שהיא תיצור קשר עם העירייה. החלטתי שאעבוד בינתיים בחלק האחורי של הבית, במטבח, שם החלונות פונים לרצפת הלבנים של החצר הפנימית החשוכה.

יום אחד הזזתי הצידה את המחשב והתחלתי לבשל. הרהרתי בנטייה המוזרה של הסופר הפולני לגרום לדמויות שלו לשקוע בהתעלסויות אינסופיות ופתאום, בזמן שאכלתי את ארוחת הבוקר, שמעתי חריקה מהמסדרון בכניסה. חשבתי שאלה הפקידים שמנסים לפרוץ את הדלת. התעשתי וכחכחתי בגרוני פעמיים (כדי לאזור אומץ?). כשניגשתי לדלת ראיתי שתי כפות רגליים קטנות ויחפות ואחריהן גוף נשי זעיר. שכחתי לגמרי איזה יום בשבוע זה. היא נעמדה מול ארגז החול של החתולה והצביעה לעברי באותה יד שבה אחזה זוג נעלי בלט ללא שרוכים. היא התחילה לצחוק, כיסתה את הפה ביד השנייה ואמרה,

"קוראים לי טֶרסיטַה," היא הניחה את הנעליים על הרצפה והושיטה לי יד. היא דיברה באנגלית. "מצחיק, נכון? כן, קוראים לי טרסיטה."

אמרתי לה מי אני. היא לא התייחסה וניגשה למטבח לחפש משהו בכיור שלא הבחנתי בו קודם, כלי שהיה מלא בחומרי ניקוי. היא עשתה העוויה סתומה והביטה בשעון עם לוגו של קוקה קולה שהיה תלוי מעל המיקרוגל. השעה היתה רבע לשתיים. התבוננתי בה בעניין בזמן שחיסלתי את כריך העוף שלי. היא פלטה זעקה:

"רבע שעה."

אחר כך היא הוציאה מהתיק שלה מפית נייר, בננה ובקבוק מים מלא למחצה. בזינוק אחד היא התיישבה על כיסא בצד השני של השולחן. הנחתי שהרגליים שלה לא נוגעות ברצפה.

"את יכולה לקחת מה שבא לך מהמקרר," הצעתי לה. "משקה קל, בירה, יוגורט… יש לי גם תה," שום דבר מזה לא היה נכון.

"מספיק לי בננה. אני אוהבת לאכול בננה אחרי הצהריים," היא אמרה לי.

הוצאתי מהמגירה סכין ומזלג וחתכתי את מה שנשאר מהכריך לחתיכות:

"הרבה עבודה?" שאלתי.

"הרבה עבודה, מעט עבודה… הרבה עבודה, מעט עבודה," היא ענתה בחיוך, בקול המתנגן שלה.

קמתי לקחת תפוח והתחלתי לקלף אותו.

"יכול להיות שאלין תחזור בשבוע הבא," אמרתי.

"נחמדה. הו, היא כל כך נחמדה גברת אלין…" היא לגמה מהמים והביטה בחתולה, שזה עתה נכנסה למטבח בעקבות ההמולה. החיה קימרה את גבה ונפנפה בזנב בקדחתנות, כאילו מחשמלים אותה באזור פי הטבעת. פתאום היא ניתרה והתיישבה לי על הברכיים. חשבתי שהחתולה תוקפת אותי; אבל לא, היא פשוט ישבה בלי לזוז והשעינה את הלסת שלה בקצה השולחן. טרסיטה גמרה את הבננה והתחילה למחוא כפיים.

"זאת הפעם הראשונה," ניסיתי להסביר לה. "עד עכשיו היא אף פעם לא…"

"אתה אוהב חתולים?" היא שאלה אותי, מוחה מפניה דמעות של שמחה.

"הם יודעים ללוות את האדם, אבל הם גם עצמאיים מאוד." כאן נגמר הידע שלי על אודות החיה הזאת.

"אכפת לך שאעשן?"

היא הדליקה סיגריה והביטה בי, בזמן שעטף אותי ענן סמיך של עשן חשיש.

"טבקי משוגעקי," אמרתי בחיוך.

"מה?"

"את אוהבת חתולים?"

"לא, לא, לא," היא ענתה לי בהעוויה של גועל. "הם מלוכלכים והם עושים פיפי בכל מקום." בזמן שהדגימה בתנועות זרוע את האמירה "בכל מקום", היא פיזרה את האפר של הג'וינט על השולחן.

היא קפצה מהכיסא לקחת כוס של בירה "שוף" והשתמשה בה בתור מאפרה. היו לה את הרגליים הכי קטנות שראיתי בחיים שלי.

"אתה תמיד אוכל לבד?" היא שאלה אותי.

"לבד?"

"אתה, לבד. או אתה והחתולה, או אתה והוא," היא אמרה והצביעה על המחשב בלי לגעת בו, כאילו מדובר בחומר נפץ.

"כן."

היא הוציאה לשון לחתולה וחייכה אלי:

"לא טוב לגבר לאכול לבד. זה לא בריא."

"אני אוהב את זה," עניתי מוכנית, "אני אוהב את השקט."

"אבל מי שאוכל לבד נעשה ממורמר וקשוח," היא שאפה שאיפה ארוכה וכיבתה את הג'וינט בתחתית הכוס. "אוכל צריך לכבד."

"מי אמר?" שאלתי אותה.

היא שתקה וכעבור זמן מה הכריזה:

"השעה שתיים! לעבודה!"

היא נעלה את נעלי הבלט שלה והתחילה להתרוצץ בכל הבית. היא מילאה שני דליים במים חמים ונעלמה לתוך השירותים ואחר כך מאחורי הדלתות של הסלון. מבעד לזגוגיות העמומות נראו התנועות של טרסיטה כאילו הן עשויות אֶתֶר. המשכתי לעבוד על התרגום שלי: נתקעתי בתיאור של מין בית חלומות שמופיע ביצירה של הסופר הפולני. עיירת גבול, חודש פברואר. הכול עטוף בתכריך של שלג. בעיירה מתמקמת גברת רוסייה בשם נטליה, גולאנובה הוא שם נעוריה. היא מגייסת כמה גברים מובטלים ומורה להם לנקות חנות להשכרה; הם התושבים היחידים בעיירה שאין להם עבודה: קבצנים, חבורה של פינים – שאף אחד לא יודע מאיפה הם צצו – וכמה חולים בסרטן ריאות. יתר התושבים נמצאים כל היום במכרה. ערב אחד, שני כורים שיכורים תולים שלט על הקיר הנקי והמשופץ: בית החלומות של נטליה גולאנובה. שריקות, מחיאות כפיים, השתוממות. מסתובבות שמועות שאותה גלאנובה היא בעלת קול צרוד, מבינה ברפואה ומסוגלת לשלוט במזג האוויר. די בשמועות הללו כדי שכורים אחדים ילפתו את המפשעה במחשבה על העונג הממשמש ובא. אף על פי כן, בחדרים של "בית החלומות של נטליה גולאנובה" (כולם חדרים ליחיד), הכניסה לנשים אסורה. המיטות חדישות ומגיעות הישר מסנט פטרבורג, מנוחה מובטחת, כפי שמכריז השלט שתלוי מעל דלת הכניסה. ואכן, מדובר במנוחה מיוחדת מאוד: הפועלים מתנועעים על מין תחבושת לחה ואוורירית. עוד לא עברו חודשיים וכבר הגברים נפגשים בכל יום ראשון בבית החלומות של נטליה גולאנובה. הם יושבים במרפסת ומספרים זה לזה על החלומות שלהם, שרובם מסתכמים בהתעלסויות ארוכות שבהן גופה הגמיש של נטליה משמש למספר כלי לפירוש גורלן של האימפריה הרוסית ופולין, בהתאם לתאוריות הפסיכו-פיזיולוגיות שבאופנה.

נזכרתי שחלמתי על אלין. לא זכרתי את הפרטים המדוייקים. וזה תמיד גורם לאי שביעות רצון.

פתאום טרסיטה הופיעה במטבח. ידה השמאלית היתה עטופה בכפפת פלסטיק ורודה, ואצבעותיה השמנמנות נראו כמו איברי מין של בעלי מום. היא הביטה בי כאילו היא משגיחה על ילד חולה שמשחק עם רימון:

"את צריכה משהו?" שאלתי.

"הדלת," היא אמרה. "מצלצלים בדלת."

המחשבות שלי קפאו לרגע. "מי שאוכל לבד נעשה ממורמר וקשוח," חזרתי ביני לבין עצמי.

"אנחנו לא פותחים," כללתי אותה בלי לשים לב.

"אתה רוצה שאני אפתח?"

"אם תעשי את זה, אנחנו נהיה בבעיה רצינית."

הסברתי לה את העניין עם המכתבים, הפקידים, והפיקוח של העירייה. היא מיד נסוגה שני צעדים והתמקמה מתחת לדוד המים. היא הניחה את האגודל על השפתיים וחשבה מה לעשות או איך להגיב למצב. היא היתה יחפה.

מילאתי מים בכוס והגשתי לה. היא שתתה והביטה קדימה, כאילו שעיניה יבשות או שהיא סובלת מפעילות יתר של בלוטת התריס. היא אמרה: "זה לא מוצא חן בעיני," ויותר לא הרחיבה.

נשמע גל שני של צלצולים בדלת.

"אני יכול לבקש ממך אחת מהסיגריות האלה, טרסיטה?"

הדלקתי את הג'וינט. אחרי ששאפתי כמה שאיפות, חטפה לי אותו טריסטה מהיד ושאפה ארוכות, מצמידה את המרפקים לצלעות.

"את יכולה להישאר פה כמה זמן שאת רוצה, אם זה מרגיע אותך."

"אלין מרשה?" היא שאלה בבוז וכיבתה את הג'וינט שהרגע הדלקנו, צוברת את כל הטינה שבעולם נגדי. "מה אתה עושה פה בכלל?"

ניגשתי להרגיע אותה. עטפתי אותה בזרועי וניסיתי לשדר לה חיבה ואמון. להראות לה שאני ראוי לבית הזה. בת כמה טרסיטה: שלושים וחמש, חמישים וחמש? יש לה ילדים? התחלתי לשנוא את אלין ולדמיין את הנושא של המייל שבו אודיע לה שאני מסרב לשאת בהוצאות הניקיון.

"הוא כל כך נחמד, מר קס…" בפיה, השם שלו נשמע כמו המילה "קיטש". "אתה מכיר אותו? מדי פעם הוא מטלפן אלי ואנחנו מדברים."

זהו נמאס לי. קיבלתי החלטה:

"זה מספיק להיום, ואין לך מה לדאוג לגבי הכסף," הוצאתי שני שטרות מהארנק. "את יכולה להישאר כמה זמן שאת רוצה, אף אחד לא יפריע לך כאן."

היא חמקה מהמטבח והסתגרה בשירותים עם התיק שלה. השתרר שקט. בינתיים, נתתי אוכל לחתולה. אחר כך דפקתי על דלת השירותים, מבוהל. היא פתחה בלי להביט בי, לבושה בבגדי רחוב, נעליים לרגליה וסרט מנצנץ בשיערה. פניה היו סמוקות, כאילו הרגע הגיחה מהמלתחות של מועדון טניס מפורסם. היא לקחה את הכסף שהנחתי על השולחן במטבח והסתירה אותו מתחת לחולצה.

"תלווה אותי," היא הורתה לי בנימה סמכותית.

הלכתי בעקבותיה לדלת הכניסה. בתנועת יד, היא הורתה לי לפתוח את הדלת וצייתי. אחר כך היא ביקשה ממני שאלך לצומת ואבדוק אם יש באזור פקיד של העירייה. יצאתי לרחוב והלכתי עד לתחנת הרכבת התחתית, אחר כך הסתובבתי חזרה. מול הבניין שלנו, בכיכר קטנה שבה שכנה הקונסוליה של מדינה אסייתית שזה עתה זכתה בעצמאות, כומר אחד התעמת עם קבצן שחור על גלגיליות שהסתובב סביב עצמו. נראה שעומד לפרוץ ביניהם ריב, אבל אז הכומר הבחין בנו.

טרסיטה אמרה שהיא רוצה לשאול אותי משהו. היא ישבה על המדרכה.

"אתה לא מתבייש?"

רציתי לשאול אותה על מה היא וקס מדברים. לא היה זמן. כשעמדתי לחקור אותה על אודות השיחות בינה ובין בעלה של אלין – אם היא קוראת לו בקלפים או מנחיתה עליו דרישה מסוג כלשהו – היא הרימה את התיק הזול שלה, הפנתה את גבה לכיכר והלכה במעלה הרחוב בצעד מהיר ובצמוד לקיר. כשנבלעה במורד המדרגות הנעות של תחנת הרכבת התחתית, הבטתי אחורה וראיתי את הכומר ואת הקבצן השחור ניגשים אלי. כשהתקרבו, הבנתי שהכומר גם הוא קבצן, עטוף בגלימה מרופטת, כמו בפרודיה בסגנון פוסט-פאנק. הם התחילו לרוץ, אז מיהרתי בגמלוניות לעבר הדלת, נכנסתי פנימה ונעלתי במפתח. בתוך כמה שניות הם שוב צלצלו בפעמון. הרמתי את השפופרת של האינטרקום והשארתי אותה תלויה, מקשיב בריכוז להמולה המתכתית שעלתה מהרחוב. אחד מהקבצנים אמר "בּוּ!" (כאילו הוא מנסה להפחיד ילד נכה) וגיהק. כעבור כמה שניות, הקבצנים פרצו בצחוק. נראה שהם מתרחקים, כמו כל מה שהיה לי חשוב בתקופה ההיא, תקופה של בדידות ממורמרת וקשוחה.