תוחלת החיים של צב היא 200 שנה, של עורב – 300. עץ, אלון למשל, חי 1500 שנה. גם אני החלטתי לחיות חיים ארוכים. קראתי ספרים. הבנתי שצריך לעשות מדיטציה, יוגה, ללכת ברגל, לחייך בענווה. להיות רגועים. ולא לגעת בבשר. או להפך: רק בשר. אם כי בנקודה הזאת המחשבות מתבלבלות. אולי לֶבֶּן? כן, כן – לֶבֶּן. או שבכל זאת בשר. או לֶבֶּן. מישהו צורח מבעד לחלון. תכף אצא ואהרוג אותו. לא, לא אהרוג אותו, אין זמן: צריך לעשות מדיטציה.

"אני עץ אלון, אני עץ אלון, אני עץ אלון… אני נשר, אני נשר… כלומר, לא נשר – אלא עורב… לא, מה הוא צועק שם. איזה בן כלב! תכף אצא ואצעק גם! אני צב, אני צב, אני צב… אני עץ אלון. עלי האלון ירוקים. תכף הם ינשרו, אצא החוצה ואתלוש את העלים גם מהחמור הזה. אם כי עדיף להרוג אותו. לגזול ממנו את הכלורופיל. לא, קודם צריך להירגע. למצוא קבוצת תמיכה. הכי טוב לעשות מדיטציה כשאתה בודהיסט. מעניין אם יש יהודים בודהיסטים? אולי כן. אם אחיה עד מחר, אלך לחפש אחים. כשאמצא, אתחיל לעשות מדיטציה יחד איתם. אני עץ אלון, אני עץ אלון…"

מצאתי. ממש קרוב. דירה קטנה. בסלון, על הרצפה, פזורים מזרנים. על הקיר פוסטר שבמרכזו ברנש מהמזרח הרחוק. בחורים ובחורות צעירים מצביעים עליו ביראת כבוד ומסבירים שזהו קַארְנָאפָּה ה-16. בחורים ובחורות צעירים אומרים גם שהיום מגיע לפה המורה הנודד ושיש לי מזל גדול.

המורה הגיע עם מאהבת. את המאהבת הוא שלח אל העם, לשבת על מזרנים, והוא בעצמו התיישב על הכיסא, הוריד את גרביו ואמר לשומעיו בקול רוטט: "כל הדתות אלה שטויות. אין אלוהים, יש קַארְנָאפָּה."

לאחר שסיים עם החלק התיאורטי, המורה נכנס לטראנס:

"מולנו מתהווה הצורה הזהובה והשקופה של קַארְנָאפָּה ה-16."

כדי לא לראות כלום – גם לא את קַארְנָאפָּה – עצמתי עיניים.

"ידיו המשולבות על לוח ליבו מחזיקות פעמון…"

איזה פעמון יש לעץ אלון?

"אנחנו מקבלים את זרמי האור."

אם אנחנו מקבלים, אז לתוך אילו צ'אקרות? או שהצ'אקרות זה בכלל ביוגה, ולא בבודהיזם.

"אנחנו נזכרים בחוסר יציבותם של הדברים…"

מה שנכון נכון.

"מתוך מצחו של קַארְנָאפָּה בוקע אור לבן, שקוף ועוצמתי. כל ההתמכרויות והמחלות נעלמות."

זה מה שאני צריך.

"מתוך גרונו של קַארְנָאפָּה בוקע אור אדום בוהק…"

שיבקע. אני מסכים.

"מתוך מרכז הלב של קַארְנָאפָּה בוקע אור כחול עַז."

זה הכול? מעניין, למה אין ירוק? איזה מין רמזור אתה, אם אין אור ירוק?

פקחתי את עיניי: כולם יושבים על המזרנים, לוחשים משהו. אין ספק, הם עושים מדיטציה.

טוב, שיהיה – שכנעתם אותי.

"אני עץ אלון, אני עץ אלון, אני עץ אלון. אני קַארְנָאפָּה. אני עץ אלון אמיתי…

כמעט לפנות בוקר

קורה לפעמים כשמקיצים מחלום רע שהמבט מאחר להתעורר ומשתהה עוד רגע על פיסת בלהה: חרק זרחני מרצרץ על הסדין ונעלם, פנים מתעקמות בהעוויה איומה ומתפוגגות, חור גדול נוראי פעור בקיר ולאט-לאט, כמו באי-רצון, נסגר, והקיר שב ומתאטם כמאז ומעולם. לא זו היתה הבעיה של קלרה, ששנתה קלה ונטולת חלומות, או אם היא חולמת אין לחלומותיה זכר, לא כל שכן שלוחות בעולם הערוּת. לא, הבעיה שלה היתה פשוטה וארצית הרבה יותר, ולכן חמורה הרבה יותר: כשהקיצה, בפעם הרביעית בלילה ההוא, היה חור גדול נוראי פעור בקיר מולה, אמיתי להחריד. אותו חור כעוּר שהיה שם גם אתמול, ובשבוע שעבר, ובחודש שעבר, שקידם את פניה כל פעם שהתעוררה וקלרה – כמו שנאמר – מרבה להתעורר.

היא נאנחה אנחה ארוכה ועצמה שוב את עיניה. בדמיונה ריחפה אל התקרה והשקיפה משם על עצמה: דמות זעירה, אובדת במיטת הקינג-סייז ששמעון התעקש לקנות חודש לפני שמת והותיר אותה לאכלס לבדה את כל מרחבי המזרן האלה, ציצת שערה הלבנה בצורת להבה קטנה על הכר (כך זה נראה מהתקרה). פתאום שטף אותה גל של זעם וזקף אותה לישיבה בבת אחת, כמו שאסור לה בגלל הלחץ דם. היא חיכתה כמה רגעים לשוך הסחרחורת ונעצה בחור מבט מצמית. גם לולא האור הלבן של פנס הרחוב שהסתנן לחדר, גם לולא היו עיניה רגילות לחושך – כל כך הרבה פעמים נאלצה לחזות בחור הזה, בשוכבה ובקומה ובלכתה לעשות פיפי או להכין תה, עד שהוא נצרב לה ברשתית, על כל פרטיו המסלידים המסוגלים להוציא אדם מדעתו. כמו פצע עם שוליים משוננים שפה ושם תלוי מהם על בלימה רסיס טיח שקלרה לא יכלה להביא את עצמה לתלוש, ופנימו מציג לראווה את כל החלקים המתפוררים, הרקובים, החלודים שאמורים להסתתר בתוך הקירות, שאיש אינו רוצה לראות, שבדיוק לשם כך נועדו קירות: להסתיר אותם.

לעזאזל, לחשה קלרה, החור הזה יותר גדול ממני. מאז ששמעון הלך נהגה לשוחח עם עצמה בקול רם, אבל בלילות הקפידה להנמיך את קולה. היא תהתה אם להרשות לעצמה עוד חצי סטילנוקס או שכבר חרגה מהמכסה ללילה הזה. הרוח טילטלה את ענפי הפיקוס הגדול לפני הפנס ונראה כאילו החור מתנועע. רעיון מסוים התחיל ללבוש צורה במוחה.

חודשיים קודם לכן

ארזו שלושת הפועלים הערבים ושני הצבּעים הסינים את פטישיהם, את מקדחותיהם, את מברשותיהם, את דלייהם, את מלטשותיהם ואת שאר כליהם, העמיסו הכול על הטנדר של סמיר מנהל העבודה ונסעו לשיפוץ הבא. נדחקה לחנייה המשאית של "פרץ הובלות", פרקו ממנה שלושת הסבלים הרוסים את כל ארגזי הקרטון, הרהיטים העטופים היטב בניילון פצפצים, מכשירי החשמל, המקרר הכסוף ומסך האל.סי.די החדש, עלו לקומה השנייה מי במעלית ומי במדרגות, פרקו הכול בדירה המשופצת מן היסוד, קיבלו את שכרם בתוספת התשר ונסעו גם הם. גשם קל החל לרדת, חכך בדעתו וחדל. שקט השתרר ברחוב הכלנית. רק החור בחדר השינה של השכנה קלרה ספיבק, זה שנִבעה בקיר הגובל בדירה ששופצה בעת שהחליפו בה את מיקום המטבח וחדר השינה ("ככה תרוויחו את החלונות הגדולים במטבח עם תאורה טובה על האי," אמרה האדריכלית בהיגיון) נותר גדול ושריר כשהיה, זכר לבניין הבית.

שלוש שיחות קצרות שהמילה "כבר" נאמרת בשלושתן

(בדרך חזרה מבית הספר, מול הבית.)

אילנה, אמא של ליאור: "איתן, רוצה לבוא לראות את הבית החדש של ליאורי?"

אמא של איתן, שמה לא ידוע לנו: "איתן, רוצה ללכת לראות את הבית החדש של ליאורי?"

איתן: (זוקף את כתפיו עד לגובה האוזניים).

אילנה: "יש לו חדר משחקים עם פלייסטיישן חדש!"

אמא של איתן: "שמעת, איתן? רוצה לשחק עם ליאורי בפלייסטיישן?"

איתן: (טרם הוריד את כתפיו בחזרה למקומן).

אמא של איתן: "טוב, נבוא פעם אחרת. תתחדשו!"

ליאור: "אמא בואי כבר, קר לי."

(בחדר המדרגות, מוקדם בבוקר.)

קלרה (יורדת בזריזות ככל שברכיה מאפשרות לה מהשרפרף שעמדה עליו כדי להשקיף דרך חריר ההצצה ופותחת את הדלת): "בוקר טוב, יגאל!"

יגאל: "בוקר."

קלרה: "מה נשמע?"

יגאל: "בסדר, בדיוק בדרך לעבודה­–"

קלרה: "נו ומתי כבר תסגרו לי את החור?"

יגאל: "אמרתי לך, נגמר לי הכסף אחרי השיפוץ, ברגע שיהיה לי–"

קלרה (מרימה את הקול אפילו שאסור לה בגלל הלב): "אני אשמה שנגמר לך הכסף? אולי אני צריכה גם לשלם לך בעד החור?"

יגאל (מתחיל לרדת במדרגות): "כבר אמרתי גם לנכד שלך בטלפון–"

קלרה (בצעקה, למרות הכאב המוכר המתעורר בחזה): "ומה זה עוזר לי שאמרת לו? אתם עשיתם את החור הזה ואתם–"

יגאל: "אני מאחר לעבודה, חייב לרוץ." (נעלם במורד המדרגות.)

קלרה (לעצמה): "אבל כסף לפליי-משהו ולטלוויזיה בחדר שינה שאני צריכה לשמוע כל לילה, לזה לא נגמר להם."

(בחדר השינה המשופץ, על המיטה, קינג סייז גם היא, בין שתי ארוניות בסגנון וינטג' ושתי מנורות פחם ביבוא אישי מהולנד, תלויות בכבל צהוב מהתקרה.)

אילנה: "יגאל, מתי אתה מתכוון לסגור לה את החור?"

יגאל: "מה זה מפריע לך? בצד שלנו הוא מסודר יופי חצי מאחורי הארון וחצי מאחורי הראי." (מצחקק).

אילנה: "מפריע לי שאני כבר פוחדת לצאת מהדירה כי כל פעם הקרצייה הזקנה יוצאת ומתחילה להציק לי עם החור שלה פה והחור שלה שם. היא בטח עומדת מאחורי הדלת כל היום ומציצה לראות מתי אני יוצאת."

יגאל: "מה את מתרגשת ממנה? חצי סנילית זאת. עוד מעט תשכח מזה."

קלרה (מעבר לקיר, בלחש, כי כבר לילה): "שככה ישכחו ממך מחלות קשות."

הערת ביניים

קירות נועדו גם למנוע מעבר של שיחות אל אוזניים שלא להן נועדו. לא תמיד צולחת המשימה בידם (כמובן, ידיים לא שייכות לכאן, מוטב: לא תמיד הם עומדים במשימה), קל וחומר כשפעור בהם חור. כך נודעו לקלרה ספיבק הרבה יותר פרטים משהיתה בוחרת לדעת על מנהגיהם ואורחות חייהם של יגאל ואילנה ברק, כגון שבימי שישי בערב הם מזמינים בייבי-סיטר ויוצאים.

יום שישי, יומיים אחרי אותו לפנות-בוקר שפתחנו בו

היא בחנה שוב את תוכנו של תיק הנסיעות וּוידאה שלא שכחה כלום. תרופות יום ותרופות לילה, סוודרים ופיג'מה, חלוק, מצעים וגרביים חמים, קופסת עוגיות מלוחות וקופסת עוגיות מתוקות, ליתר ביטחון. אז סגרה והכתיפה אותו, יצאה ונעלה את הדלת פעמיים, צעדה ארבעה צעדים ודפקה בתקיפות על הדלת ממול. רחש מהוסס נשמע בפנים, מישהי הציצה עליה דרך החריר, הסיקה – טעות – שאין בה סכנה ופתחה את הדלת. נערה מדובללת שיער, לק ורוד מכורסם, סווטשירט אפור שמצהיר על אהבתה של הלובשת לעיר ניו יורק. היא בהתה בקלרה, שנדחקה פנימה בזריזות עם התיק התלוי על הכתף.

"את בטח שירן?" שאלה את הבייבי-סיטר בחביבות. זו נראתה כנתונה בהלם גמור. שלא נדע, בידי מי מפקידים אנשים את ילדיהם. "אני הדודה קלרה," המשיכה, "יגאל ואילנוש בטח אמרו לך שאני מגיעה להחליף אותך היום?"

חצי ניד-ראש לא-מחייב. שום מילה על שום דודה לא נאמרה, אבל עכשיו היא חוששת שאמרו לה ולא שמה לב.

"את יכולה ללכת," בישרה קלרה בעליצות ורק אז, כביכול, ראתה את הארשת המבולבלת על פניה של שירן. היא הוציאה שטר של חמישים מכיס אחד של מעילה ואת הטלפון מהכיס השני. "הם ביקשו ממני לשלם לך. רוצה להתקשר אליהם ליתר ביטחון? הם באמצע הסרט עכשיו אבל אין בעיה."

שירן הסתכלה בטלפון של קלרה, מכשיר ישן שכמוהו לא ראתה אף פעם (הנכד נתן לה אחד חדש, הוא נשאר במגירה), והחליטה לבחור בשטר. היא אספה את ז'קט הג'ינס ואת הסמארטפון שלה והלכה.

רק אחרי שנסגרה הדלת מאחוריה הסתובבה קלרה וראתה את הילד על הספה, מול הטלוויזיה הדולקת. הם הביטו זה בזה בשתיקה, כל אחד ומחשבותיו הוא.

"אתה יודע מי אני?" שאלה קלרה. הילד הינהן. "תשתיק את הטלוויזיה, אני בקושי שומעת את עצמי." הילד לחץ על השלט והקולות הצייצנים נַדמו. "אז מי אני?"

"הקרצייה הזקנה ממול," לאט הילד.

קלרה פרקה את התיק והניחה אותו על רצפת הפרקט. היא צעדה אל הספה ונרכנה אליו. בעמידה לא היתה גבוהה ממנו בהרבה אבל עכשיו היה ביניהם הפרש שניתן לעבוד איתו.

"השם שלי קלרה, ואם אני אשמע אותך עוד פעם קורא לי ככה אני אהרוג אותך, הבנת?"

נראה שהילד הבין. ראוי לציין שהַשמיעה של קלרה לא מה שהיתה, ובאוזן שמאל נותרו רק שרידים ממנה. לפיכך היא מדברת בקול רם מאוד ומפנה כלפי בני-שיחה את צד ימין של פניה. הדבר משווה לה חזות מסוכנת וערמומית בהרבה מן המציאות, ועל ילדים זה עושה רושם גדול.

היא פנתה אל המטבח שהיה המשכו של הסלון (אצלה המטבח תחום בתוך חדר משלו עם דלת כניסה, למה צריך כל הבית להתמלא בריחות טיגון?), למעשה אחד מקירות הסלון היה מטבח ("חלל אירוח זורם, בלי חסימות," אמרה האדריכלית), התהלכה סביב האי ושני כיסאות הבר הצמודים אליו, שנראו לה בלתי-ישיבים בעליל, ושרקה בהתפעלות, אצבעותיה שלובות לה על גבה. לפעמים חיקתה בלי משים את הליכותיו של שמעון.

"פששש, איזה יופי הם עשו פה," אמרה. למען האמת זה היה רחוק מיופי בעיניה, מזויף ותמוה וחסר כל היגיון, אבל היא לא רצתה לצער את הילד. "לא פלא שנגמר להם הכסף. עד איזה שעה מותר לך להישאר ער?"

כעבור שלוש שעות

אולי בהשפעת הסרט, שהיה מז'אנר המדע הבדיוני, לרגע נדמָה לאילנה ששירן עברה הזדקנות מואצת בן לילה ושהיא רואה עכשיו את דמותה הקשישה, יושבת על הספה בלי הטלפון ביד – זה מה שהיה הכי מוזר – ומעלעלת במוסף סוף השבוע. כשנשאה אליהם הדמות את עיניה, ענקיות להפחיד מאחורי משקפי הקריאה, הבינה מי זו שיושבת בסלון שלהם בנעלי בית משובצות, עטופה בשמיכה, וזה לא נראה לה הרבה פחות משונה מההשערה הקודמת.

יגאל עמד מאובן לצידה והיא קלטה את שתיקותיו המתחלפות מתדהמה להבנה, לבהלה ולזעם. היא חיכתה שהוא ידבר ראשון.

"מה את עושה פה?" שאל לבסוף, שאלה לא חריפה במיוחד, חשבה אילנה, ויכלה לראות שהזקנה שותפה לדעתה.

"קוראת עיתון," ענתה קלרה, "אי-אפשר להגיד שיש לכם כאן יותר מדי ספרים," הוסיפה בתוכחה.

פתאום עברה במוחה של אילנה מחשבה שהקפיאה את דמה. "איפה ליאורי?" שאלה בקול רועד.

"איפה יהיה, הלך לישון. בלי מקלחת," הפטירה קלרה באותה נימה. "הוא אמר שכבר עשה לפני ארוחת ערב."

יגאל צעד צעד אחד קדימה. "מספיק עם השטויות האלה," התיז. "את השתגעת לגמרי."

קלרה הסירה את המשקפיים ונעצה בו מבט. "יכול להיות," אמרה. "מי לא היה משתגע עם חור בקיר מול העיניים דבר ראשון כשהבנאדם מתעורר, יום אחרי יום אחרי–"

"ששש, אתם תעירו את ליאורי!" אמרה אילנה, ומיד הבינה שבאזהרה הביתית הזאת, בגוף שני רבים, הכניסה את קלרה אל השגרה המשפחתית.

בשבוע שלאחר מכן

את יום הצילום שקבעו עם האדריכלית כדי שתציג את הדירה באתר שלה נאלצו לדחות למועד לא ידוע, והיא לא הסתירה את מורת רוחה: תמורת הצילומים האלה העניקה להם הנחה, והיא ידעה שחלון ההזדמנות לצילומים הולך ונסגר ככל שמתרחקים מתום השיפוץ, כשהדיירים, כולם בלי יוצא מן הכלל, מעמיסים על הדירה את הקשקושים שלהם. כמו כן נאלצו לבטל – בתירוצים משתנים בהתאם לארוע ולנמענים – ארוחה משפחתית גדולה שבה התכוונו להראות את הדירה המשופצת לכל הקרובים שטרם זכו, חנוכת בית משותפת לחברים מהמשרד שלו ושלה, ומסיבת כיתה לילדי ג'1 שנועדה לבסס את מעמדו החברתי הרופף, המדאיג, של ליאור. את האמת – ששכנה קשישה התנחלה להם בסלון ואין לה כוונה לצאת עד שלא יסגרו את החור שפער לה השיפוץ שלהם בקיר חדר השינה – לא יכלו להגיד לאיש. "זה מוציא אותנו גם פאתטים וגם מפלצות," לחשה אילנה ליגאל (הם התרגלו לדבר בלחש בלילות, העיצוב הזורם העביר קולות בין חלקי הדירה בקלות רבה מדי.)

הביטול האחרון, מכל מקום, לא גרר מחאה. להפך, למגינת לבם נראה ליאור כאילו הוקל לו. יגאל ניסה, בתור פיצוי (לא ברור למי) לפתות אותו לצאת אתו למגרש הכדורגל.

"אין לי זמן," אמר הילד, "קלרה הבטיחה שהיא תלמד אותי לעשות כדורי שוקולד."

אשר לארועים האחרים, עכשיו היה קשה אפילו לדמיין אותם. ניתן לחשוד בקלרה שהיא עושה את זה מתוך רשעות ונקמנות, אבל האמת המרה היתה שהאישה נעדרה ולו שמץ של סטייל. היא היתה חורבן מהלֵך לכל עיצוב. באשר דרכַה, שם הלך על הדקורציה. היא לא היתה מזהה כיסא של אימס גם אילו נפל לה על הבהונות (פנטזיה קטנה של אילנה) – היא לא היתה מבדילה בינו ובין כיסא של כתר פלסטיק. את הדגם המוקטן של חיקוי אימס בחדר המשחקים כיסו עכשיו צעצועים והפלייסטיישן הזנוח ונעלי ספורט (חדשות ונוצצות ונקיות למגינת לבו של יגאל) שערמו עליו קלרה וליאור כדי לפנות מקום על השטיח עבור – לא נעים לומר – בתי הבובות שבנו מלגו ואִכלסו במשפחות דמיוניות. ספת העור הלבנה, רוש בובואה, שיסיימו לשלם עליה בעוד שנתיים, נעלמה מתחת לשילוב פוצע-עין של מצעים פרחוניים דהויים, למודי כביסות רבות, ושמיכה בצבע חום עתיק. השז לונג נשא בהכנעה שכבות של בגדים, חלוקים ופיג'מות, ומתחת לצמד שולחנות הקפה הקטנים המעוגלים, תכלת ואגוז בהיר, ניצבו בשתי שורות לא ישרות במיוחד כמה זוגות נעליים וטור של כדורי גרביים. את הקונסולה בסלון עיטרה שורה עקמומית של תרופות, כדורים ומשחות. למבט לא היה לאן לברוח. בחדר האמבטיה (קלרה ניסתה ולא הצליחה להבין את ההצדקה לכיור מרובע קטן על שידת עץ ישנה שהיא היתה מתביישת לתת לאלטע זאכען), לצד שלוש מברשות השיניים החשמליות שלהם, עמדה כוס פלסטיק משופשפת ובתוכה מברשת ירקרקה שזיפיה התעגלו לכל עבר.

עוד שיחה שנלחשה באישון לילה

"בפרינציפ לא."

"מה פרינציפ עכשיו? אתה נורמלי?"

"אותי שום מכשפה זקנה לא תסחוט."

"כל הכבוד. אז כמה זמן אנחנו אמורים לסבול את זה?"

"עוד מעט היא תישבר, את תראי."

"איזה תישבר, יגאל? אני נשברתי. אני פוחדת להיכנס לבית שלי, בחיי."

"מה את רוצה ממני? מאיפה אני אביא כסף בשביל זה? זה את התעקשת להחליף את כל הרהיטים. תהרגי אותי מה היה רע בשולחן של הפינת–"

"אל תתחיל עכשיו שוב עם השולחן של הפינת אוכל."

"השולחן וכל הכיסאות."

(שתיקה. חולפות כמה דקות.)

"די, יגאל."

"מה די?"

"לא בא לי."

"שוב? מה את עושה לי חרם?"

"איזה חרם בראש שלך? אני לא מסוגלת להזדיין ככה, אני כל הזמן בלחץ מהרגע שהיא תשתעל באמצע."

"יופי, אז עכשיו גם זיונים לא יהיו?"

"אלוהים ישמור, איך שאנשים מדברים," לחשה קלרה לעצמה בסלון. "אם שמעון היה שומע הוא לא היה מאמין."

 

אבל אפילו זה לא היה הכי נורא בשביל יגאל

שנכנס הביתה יום אחד וכשהסיר את המעיל והתפתל כמו תמיד כדי לא לחטוף מכה בראש מהמתלה שהאדריכלית עיצבה בעצמה מצינורות אינסטלציה, שמע את בנו אומר בסלון:

"אוי, נפלה לי עין."

ואת המכשפה עונה לו:

"לא קרה כלום, ליאורק'ה. אתה תופס את החוט ומסובב את המסרגה ככה בזהירות, לא – לצד השני, בדיוק, ומעלה אותה בחזרה."

כעבור שלושה שבועות

ארזו שני הפועלים והצבּעי את פטישיהם, את מברשותיהם, את דלייהם ואת שאר כליהם, העמיסו הכול על הטנדר של סמיר מנהל העבודה ונסעו. ערב קר ולח ירד על רחוב הכלנית. נכנס יגאל ברק לסלון ביתו, שם ישבו על הספה בנו ושכנתו עטופים בשמיכה החומה וצפו בסרט, ואמר:

"טוב קלרה, החור מתוקן פיקס. הקיר שלך כמו חדש."

וקלרה וליאורי, בלי אומר, הניפו שניהם לעברו יד אחת קטנה ועגלגלה ואחרת צפודה ומכוסה כתמי זיקנה, ושתיהן זוקפות אצבע בתנועה שפירושה: שקט! שיא המתח עכשיו!

 

ככל שהקיץ הולך ומתהדק המחשבות נוטות להתרופף. הבטחתי שאשיב מהר, ומאז לא כתבתי. חלף שבוע: ביום א' חשבתי שאני עלול לצאת מדעתי. ביום ב' עוד לא נאספתי. ביום ג' התיישבתי לכתוב, אבל נרדמתי פרקדן. ביום ד' הבטחתי לעצמי: זהו זה, היום אני כותב, ויהי מה. לחצתי "מכתב חדש" ויצאתי לנשום אוויר. חזרתי רק למחרת. עשיתי סדר בקופסאות. הקשבתי לשכנים מחליפים מהלומות, מתפייסים וחוזר חלילה. למה התקשיתי לכתוב: כי נשבעתם שאתם מחכים לי, מצפים לי נורא, אבל בתמונות נראיתם שלווים. כי אני שקוע בבחינות עד לחגורת הכתפיים. כי לימודי הרפואה הם בדיוק, אבל בדיוק, מה שהבטיחו שיהיו: סדין ענק, בגוון ירקרק-הדסה, שנפרש מעל חיי. בשמש חזקה מספיק חודר מעט אור. אולי אפשר לכתוב בחובו שיר. אבל זהו אור דהוי, אתם מבינים. השיר ייצא חולה. ועוד היססתי לכתוב, כי הצעתם שאכתוב סיפור בהמשכים. אמרתם: זו תרפיה יעילה. רעיון לא רע, השתכנעתי לבסוף, בתום שעות ארוכות של מירקור מאמרים. איזה נזק סיפור יכול לעשות.

***

אי שם בארץ, בפאתי הכרך, ישנו בית חולים. ובבית החולים יושב עובד קבלן, שמועסק על ידי חברת שמירה, שנשכרת על ידי בית החולים. שעות על גבי שעות הוא יושב בחדר צדדי ומתבונן במצלמות האבטחה. לעתים הוא יוצא לחלץ רגליים. הוא עובד שם שלוש שנים, תכף ארבע, והוא נמצא בתקופה יציבה יחסית. כך הוא, לפחות, מרבה לציין. במסגרת אחד מהפטרולים הקבועים, עיניו נחות על פקידת הקבלה של המרכז האוטואימוני. הוא בן שלושים והיא בת עשרים ושש, אבל כשהם רואים זה את זו, שניהם מרגישים לכל היותר בני עשרים. חודש אל תוך היכרותם המאבטח מניח את הקסדה על הדלפק הכחול, מכחכח פעמיים בגרונו ושואל בהיסוס: אז מה זה בעצם אוטו-אימ-יוני? הבחורה משיבה כפי שלמדה לשנן: זה כשהגוף תוקף את עצמו. חסר ריכוז, בגלל עיניה היפות, בגלל הלק המוקפד, בגלל איך שהיא זזה, הוא מאלתר: אבל למה שגוף יפה כל כך יפגע בעצמו? הפקידה מגחכת במבוכה (הפציינטים שומעים הכול, רואים הכול ומתבוננים במתרחש בסקרנות מהולה ברוגז) – ומפטירה: דביל, אני רק עובדת פה. היא מתפתה להגיד: תשאל אותם, את כל החולים האלה, תוך שהיא מצביעה על יושבי אולם הקבלה, אך ברגע האחרון היא מתעשתת. תשאל את הרופא.

הבחור בוהה בה בחיוך כבוש, היא בוהה בו בעיניים מיתממות, מישהו צועק משהו כמו, נו, מה נסגר, ואז היא אומרת בקול רם (רם יותר משתכננה): בקיצור, אתה הולך להזמין אותי לצאת או מה? המאבטח מתרצה: אני אוסף אותך היום בשש, חכי לי ביציאה ליד הפיקוס. איפה שהפירות נושרים ונמרחים על הרצפה. הוא אוסף את הקסדה תחת זרועו ומסתלק בשריקה. הסדר שב אל אולם הקבלה. אישה מבוגרת בעלת שיער כתום זרחני, כצבעה של פטוניה מדושנת כימיקלים, מדדה אל הדלפק באיטיות עם ניילונית גדושה במסמכים. בעוד הפקידה מטפלת בענייניה, הגברת חוככת בדעתה, עד שאיזה קול פנימי מכריע את מעצוריה. בקול דק היא אומרת: מתוקה, תרשי לי לתת לך עצה קטנה? גם לי היה ניסיון עם בחורים כאלה. בהתחלה הם נחמדים.

***

בירושלים קל יותר מאשר בתל-אביב. אני מדבר כמובן על החום. הימים נסבלים, אך עדיף לשהות בצל. בעיר העתיקה מנשבות רוחות קרירות בין הסמטאות, כאילו האבנים פיתחו סגולה לשמור על מזגן האדיש. אני, בכל אופן, ממעט לצאת מהבית. בבחינות הראשונות הלך לא רע. בבחינות הבאות הלך מעט פחות טוב. נראה לי שקל לנחש ממה אני חושש: מהמשך המגמה. אם אצטרך לגשת למועדי ב', איאלץ לבטל חלק מהתכניות לחופשה. לא להיות איתכם שם – זו המחשבה שמדכדכת אותי יותר מכל. אני מדפדף בתמונות שהעברתם. הן מזכירות לי עד כמה איני שם. תראו אותי: כמה אני כאן, רחוק מחלומותיי. אולי כל התכנית הזו הייתה יומרנית מיסודה: הרפואה אינה מותירה מקום רב למחול. ואם הייתי יכול להצטרף אליכם, הייתי מצליח לרקוד?

***

אחרי שישה חודשים, אולי שבעה, משהו משתנה. רוב פגישותיהם מתרחשות כעת מחוץ לכותלי המוסד הרפואי. יש להם כבר שמות חיבה. יש גם נוחות של גוף נסמך לגוף, כשגופו שוקע בגופה. הוא מאוהב בה עד מעל הראש, וגם היא. הוא חושב עליה השכם בבוקר, עוד טרם פקיחת עיניו, וגם היא. הוא חולם למסד את המתח הנרקם ביניהם קבל עם ועדה, להנפיק לו תעודה – וגם היא. בערב נאה אחד הוא מביט בירח העולה אצלה במרפסת, ובמקום לשלוף סיגריה הוא מוציא טבעת. היא אומרת: מאמי שלי, אני לא יודעת מה להגיד. אני הכי רוצה, אבל אפילו לא פגשנו את ההורים. אני דואגת שאנחנו לא ממש מכירים. אולי כדאי שנעשה קודם שבוע ביוון? בן זוגה מיידה את הטבעת אל מרכז החדר, והולך להסתגר בבית השימוש. הוא מצליח לכבוש שם את כעסו, אך לא את כבודו. כשהוא יוצא, הוא מוצא אותה יושבת על קצה המיטה, משחקת בטבעת, מייבבת בדומיה. הוא נכנס למיטה, ונשכב לצדה. אחרי כמה דקות מתוחות, שנערמות ביניהם כמו מחיצה, הוא מורה לה, בואי לכאן. היא מניחה את ראשה על חזהו, ואומרת לו, סליחה, אתה יודע שאני רוצה.

הוא עונה לה: ביום שבת ניסע להורים שלך. בחורף נתחתן. היא לא אומרת דבר, אלא מנשקת את לחיו בשפתיה המלוחות, והוא הולך לישון בתנוחה עקומה. היא אינה מבינה האם הוא מפנה לה את הגב, או נרדם כך בשל נטייה סמויה של הגוף. מתוך העלטה צף קולו העמוק: תביני, בּאבּי, את כל מה שיש לי. היא מביטה בתקרה והחושך צובע את עיניה בשחור. הוא לוחש לה: את יודעת כמה הטבעת הזו עלתה לי? המחויבות בינינו יקרה יותר מכל מקום שאפשר להצטלם בו. בעזרת השם, נחסוך ונסע.

***

השבוע היה לי חלום משונה: אני יוצא מהבית מוקדם בבוקר והרחוב ריק. אני תוהה: שבת היום? יכול להיות שהגיע כיפור? אני מתחיל לצעוד על קינג ג'ורג' לכיוון עמק רפאים. אני לובש חולצת שרוולים קצרה. במקום שלעברו אני צועד השמיים כהים. אבל מאחורי, המקום שממנו אני בא, מרחפים ענני נוצה. בכל זאת, עליי להמשיך ללכת. סוף כל סוף אני רואה צללית של אדם: איש שעומד בגבו אליי. קלסתרון של חרדי. אני רואה שהוא מסתיר דבר מה בין ידיו. הוא ממלמל בשפה שאיני מבין. אני מתקרב, ומגלה שהוא מנסה להדליק סיגריה, אך בכל פעם שהוא מצית גפרור, הוא מאפשר לו לבעור עד שהוא כמעט נכווה באצבעותיו, ואז נותן לו לצנוח. אני מציע לסייע לו, אך גם אני איני מצליח להדליק את הסיגריה: גם אני שורף את הגפרור. האיש מחייך אליי במבט מלא צער. אני שואל אותו: תגיד, איפה כולם? הוא משיב לי ביידיש. אחר כך הוא פוצח במונולוג קצר, שאיני מבין ממנו מילה. אני מנסה שוב, הפעם באנגלית: וור אר דה פיפל? וור אר דה צ'ילדרן אוף גאד? האיש משיב לי: מציון תצא הבשורה! הוא מצביע באותו כיוון שבו אני צועד, החשוך, הקר. לפתע עוברת בי צמרמורת. האיש מוריד את המקטורן, ומלביש אותו על כתפיי. הוא מסיר את הכובע מעל ראשו ומניח אותו על קודקודי. אני שואל אותו: ומה איתך, לא יהיה לך קר? הוא פוטר אותי בתנועת יד, מסתובב על צירו ושב להתעסק בקופסת הגפרורים והסיגריה, במה שנדמה לי עכשיו כתפילה. כשאני מגיע לטחנת הרוח של מונטיפיורי, אני מבחין באסיפה גדולה. ההמון עומד סביב המגדל במעגל צפוף. אני נכנס בין האנשים, ומתברר לי שעליי לאחוז בשרווליהם – גם הם נאחזים בי – על מנת שלא נעוף ברוח האימתנית. השמיים סוערים במעין טורנדו. פתאום אני מבחין שגם אתם שם. אני צועק אליכם: אני כאן, אני כאן. אתם מנופפים לי לשלום ומסמנים לי לבוא בעקבותיכם. אתם צועקים משהו בגרמנית ומתחילים להתרחק. אני מנסה לבוא אחריכם, אבל האנשים נאחזים בי ואיני מצליח להתנתק. אני שואל מישהו שעומד לידי: למה אנחנו מחכים? הוא מצביע למעלה, אל עבר ענן נמוך, שבוקעים ממנו ברקים. אני מבין: אנחנו מחכים שהברק יפגע בטחנה.

***

הסכם זה הסכם: בשבת הם נוסעים לבקר אצל ההורים שלה. הבחור מתלבש היטב. היא מבקשת שיתחוב את החולצה בתוך מכנסיו. מיד היא מתחרטת: תוציא את החולצה, תפשיל שרוולים. אתה הולך לפגוש את ההורים שלי, לא לבקש העלאת שכר. הפגישה מתרחשת בדיוק כפי שקיוותה.  אמא שלה אינה מתאפקת, ושואלת מעל התבשיל: אז אתם הולכים להתחתן? הוא מביט בעיני האב ומשיב, למרבה ההפתעה: כן, חשבנו להתחתן עוד החורף. אחרי המתוקים הם עולים על האופנוע ושבים אל העיר. בדרך הוא בולם ליד גן ציבורי קטן, במקום שהיא אינה מזהה (אולי זו גבעתיים, אולי רמת גן). הוא אומר לה, בואי. היא שואלת, קצת מודאגת, קרה משהו? הוא חוזר על עצמו, בואי שנייה לספסל. היא מגששת: באבי, מה קרה? אתה מלחיץ אותי. מאיפה הבאת את הגן הזה פתאום? והוא אומר: מי שמתנהג בסדר אין לו מה להילחץ, נכון? היא בוהה בו: מה?

הוא מסביר: אני עובד בבית-חולים כבר ארבע שנים. תכלס, מה אני עושה שם? היא מחייכת בתמיהה ואומרת לו: אתה מאבטח. הוא עונה לה: כן, אבל בתכלס, מה אני עושה שם? נניח עכשיו אני מגיע לעבודה. מה אני עושה? היא מדברת מהבנתה: אתה מסתובב במסדרון, אתה בודק אנשים, אתה עושה כל מיני דברים — הוא קוטע אותה: לא. אני בקושי מסתובב. מה שאני עושה בתכלס זה לשבת ולהסתכל על מצלמות. ככה כל היום. כמו תצפיתנית מזדיינת. אני רואה את הלובי, אני רואה את הקרדיולגיה, אני רואה את הנפרולוגיה, אני רואה את המרכז האקדמי ואני רואה גם אותך. זה מה שרציתי להגיד לך: שאני שומר עלייך מרחוק. שאין לך מה לדאוג. שעכשיו אנחנו הולכים להתחתן, ואני רוצה שתדעי שתמיד תהיי בטוחה, כי אני שומר עלייך עשרים וארבע שעות ביממה. הבחורה המבולבלת מרכינה את ראשה, ואומרת בגמגום: אני לא מבינה מה אתה אומר. נראה לי שאולי שכחתי משהו אצל ההורים.

הארוס חובש את הקסדה וצועק: שטויות! מה שכחת? אני אסע להביא לך. היא אומרת: לא, לא חשוב, אני אסתדר. הוא מלטף את שיערה (היא אינה רואה את פניו כשהקסדה עליו) ואומר לה: את יודעת שאת הדבר הכי יקר לי, נכון? היא מהנהנת. יופי, הוא אומר. אז בואי נעוף מפה על טיל, כי הריח של הפיקוסים משגע אותי.

***

הדברים נעשים ברורים: לא אוכל להגיע לברלין, אפספס את הפסטיבל בשטוטגרט, אבל אולי אוכל להצטרף אליכם בהמבורג, אחרי שישככו הריקודים. זה בסדר, אני אומר לעצמי, אין טעם לכעוס. בחרתי במה שבחרתי. זו השקעה לטווח ארוך. רק שאז אני שוב מדמיין אתכם רוקדים. אני מתאר לעצמי את המזרקות הקטנות של שטוטגרט, אם ישנן כאלה, ומתמלא מרירות. התכוונתי לכתוב: חימה. לא עליכם, כמובן, אלא על עצמי. תמיד רק על עצמי. אתם בסך הכול יצאתם לרקוד. מה אשמתכם שיש או אין שם מזרקות קטנות.

***

אז היא כותבת לו: באבי, אולי עדיף שלא נתראה איזה שבוע שבועיים, טוב? אני צריכה קצת לחשוב. והוא עונה לה: מה יש לחשוב? אנחנו מתחתנים. והיא אומרת לו: נכון, אבל אני צריכה לחשוב עם עצמי רגע, טוב? והוא כותב לה: לא, לא טוב. תחשבי כמה שאת רוצה היום, אבל מחר הולכים לסרט. את לא רוצה שאני אתעצבן, נכון?

פתאום היא מרגישה איזו חולשה מתפשטת מהחזה לידיים ולרגליים, ובחזרה לחזה. כאילו רק הראש עומד בפני עצמו, וגם הוא סחרחר בדרכו. חברתה מאחורי הדלפק שואלת: מה קורה מותק, את נראית לי חיוורת. לא יודעת, היא אומרת ברפיון, קשה לי פתאום לנשום. החברה אומרת: תסתכלי עליי רגע. את יודעת מה זה התקף חרדה? והיא משיבה בבהלה: לא. בהפסקה הן מפטפטות במטבחון, ובתום ההפסקה הפקידה הוותיקה דוחפת לכיסה של הארוסה שטר של מאה ש"ח. היא אומרת לה, אני רוצה שתעלי על מונית – עכשיו. קחי מהבית שלך מה שאת צריכה, וסעי להורים. מחר אל תבואי לכאן, תגידי שאת חולה. אנחנו נסתדר פה. נחשוב מה עושים. אז הבחורה אומרת: כן, אוקיי, אבל תקשיבי – אני חייבת להגיד לך משהו – בינתיים הוא לא עשה לי כלום. חברתה עונה לה: את קולטת בכלל מה שיוצא לך מהפה?

למחרת בבוקר המאבטח מגיע לעבודתו מוקדם מהרגיל, ולא מוצא את אהובתו במצלמות. הוא רץ אל המרכז האוטואימוני. כשהוא מבין שאינה שם הוא מעיף במכת זרוע את הקלסרים ואת הטלפון מהדלפק. איפה היא, איפה היא, הוא צועק. הפציינטים מצקצקים נוכח העיכוב. הפקידה ממלאת-המקום צווחת: שמישהו יקרא לאבטחה! הפקידה הוותיקה, שהגתה את תכנית המילוט (ושידעה טוב מאוד שכל זה הולך לקרות) גוערת בה: אין מה לקרוא לאבטחה. את לא רואה שהוא בעצמו האבטחה? היא הולכת מעבר לדלפק ונוזפת בבחור המשתולל: מה יש לך! נדפקת? היא בסך הכול מרגישה לא טוב. היא חולה! לך לבקר אותה בבית כמו בן אדם במקום לצרוח פה כמו היפופוטם, ועדיף שתביא לה בונבוניירה. המאבטח רץ להביא את הקסדה שלו מחדר הפיקוח, ומשם קופץ על האופנוע. בינתיים הפקידה מסמסת לחברתה: הוא בדרך לבית שלך. משם הוא ייסע להורים שלך. תתכוננו.

הפקידה ממלאת המקום מעלה לפתע תובנה: התקרית תועדה במלואה במצלמות האבטחה. הפקידה הוותיקה אצה לפגוש את הקב"ט הראשי של בית החולים במשרדו, ומשם נחפזת איתו לחדר הפיקוח. יחד הם צופים בתיעוד. היא מציינת בפניו: מדובר בבן אדם חמוש. הקב"ט מרגיע: אל תדאגי, אף אחד כאן לא מקל ראש. כשהארוס הצעיר מגיע לבית הוריה של כלתו המיועדת, השוטרים כבר מחכים לו בחוץ, ומקפלים אותו בכוח אל תוך הניידת. אחרי כמה דקות של נסיעה הוא שואל את עצמו בקול: למה בפעם הראשונה בחיים שלי שאני מאוהב במישהי היא חייבת להרוס הכול. הוא נוגח בחלון, והשוטרים מעירים לו. הוא אומר להם: הלכתי ומצאתי והבאתי לה טבעת. היא יכולה להפסיק לאהוב אותי, אבל היא לא יכולה לעצור את האירוסין. עכשיו, משהצליח לשכנע את עצמו, הוא נרגע מעט.

***

הגעתי לבחינה מוכן בהחלט: סחבתי איתי ערימות של סיכומים ושני ספרים. זה היה מבחן עם חומר פתוח. סרקתי בעיניי את הטופס, אוסף של מאה שאלות אמריקאיות. על העשר הראשונות עניתי בקלות. נחתי לרגע, והשלמתי עוד עשרים. אחר כך פתרתי עוד עשר שאלות, בעצלתיים, והמחשבות החלו לנדוד. אחריהן החלו לתעות גם העיניים. השלמתי חמישים. הסתכלתי בשעון הקיר. הבטתי בנבחנים האחרים. ובבוחנים, שתמיד נראים כועסים-מראש, כאילו הם מוכנים לעימות מבעוד מועד. יצאתי לשירותים כדי להתאוורר. אחר כך הסברתי לבוחן שאני מעוניין לנשום אוויר, והוא אמר לי: אין אפשרות כזו, אתה חייב לחזור איתי. הוא הזהיר: אם תלך, הטופס שלך עלול להיפסל. נפרדתי ממנו לשלום.

אבל במקום לצאת אל החצר, רגליי נעו משום מה אל חדר הגופות. הדלת הייתה נעולה. התיישבתי על הרצפה ונשענתי בגבי על הדלת. עצמתי את עיניי ודמיינתי את המתים. שיוויתי אותם רוקדים, בהתחלה כמו בציורים המקסיקניים, ואחר כך כל אחד עם עצמו, כמו במופע של בת שבע. היה לי חשק אדיר להיכנס לשם, ולהישטף באור השחור. בשלב כלשהו המתמחה התורנית הגיעה ושאלה האם אני צריך איזו עזרה. רק לבדוק רגע משהו, אמרתי, ונכנסתי יחד איתה. הצחנה שצפה את נחיריי בין רגע. הסטאז'רית התעניינה: אתם לא אמורים להיות כרגע במבחן? כן, השבתי לה, אבל אני חושב שאעשה אותו כבר במועד אחר. היא המשיכה: ומכל המקומות בעולם, בא לך לבלות דווקא בחדר המתים? לא יודע, אמרתי. משום מה הוספתי: אני חושב שאטוס בקיץ לשטוטגרט או לברלין, אני אמור לפגוש שם חברים. היא הדליקה את האור העמום ואמרה תוך אנחה: תדע שגם אני הייתי במצבך, לקראת סוף השנה השלישית. אמרתי לה: כן? אז מה עושים? כלום, היא אמרה לי. מקללים ומקללים ובסוף זה איכשהו עובר.

***

הארוס שוכב במיטה בחדר נעוריו אצל ההורים ומעשן. מיד עם שחרורו ניסה להתחבר אל מערך האבטחה דרך המחשב הנייד שלו, והצליח. איש לא טרח לחסום לו את הגישה. הוא מתבונן בה יום אחר יום, שבוע, שבועיים, שלושה שבועות. חולפים חודשיים. הוא אוכל מול המסך, הוא צופה בטלוויזיה הגדולה כשהמסך מונח על ברכיו, וכשהוא יוצא לסידורים, הוא לוקח את המחשב עמו. הוא מתבונן בה בדומיה, בצבעים עכורים. בשפת הגוף העדינה שלה, בעודו יושב בתור לבנק. בתנועות הידיים. בחיוכה המאופק. עם הזמן הוא מתחיל לתעב את החולים, שמסתירים לו את עיניה. בכל יום הוא מוודא שעל אצבעה עדיין מושחלת הטבעת. עד שבוקר אחד נופל דבר: הוא מבחין שאצבעה עירומה. הוא מסיים לאכול את הכריך, טוען את האקדח שלו ועולה על האופנוע.

***

המתמחה אמרה לי: שמע, אני חייבת לצאת לרגע. אתה נשאר פה או מה? אמרתי לה: אני צריך רק עוד כמה רגעים. טוב, היא אמרה. תשתדל לא ללכת עד שאחזור. אסור להשאיר את המתים ללא השגחה. אין בעיה, אמרתי. אחרי שיצאה, נעלתי אחריה את הדלת. הסתובבתי קצת בחדר, והתאמנתי על צעדי ריקוד שהצלחתי למשות מזיכרוני. נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. ניסיתי לחשוב עליכם, על המזרקות, אבל הסירחון העז לא הותיר לי שום פתח. גם השקט נקווה בעיניי.  

 ״אמא, הכנרת,״ הצביע שאולי ימינה כשניתק עוד שיחה. ״אבא אהב את הכנרת, לא?״

״בטח, נסענו המון הנה,״ אמרה רבקה, וחשבה שזה לא שקר כי המון זה עניין יחסי כל כך, ועבור מי שהיה לו אבא רק חמש שנים, גם נסיעה אחת לכנרת היא שפע, ואולי הספיקו אפילו פעמיים לנסוע לפני שנגמרו האבא והטיולים.

״הו, כנרת שלי…״ שר לה שאולי, אולי קיווה שתגיד שהוא נשמע בדיוק כמו אביו לפניו, אבל זה כן היה שקר אז היא לא אמרה. ״איזה כיף לך שאת נוסעת,״ תופף על ההגה. ״יש לך הכל? תרופות, ספר, מטען לטלפון?״

״זה הרבה זמן, שאולי,״ היא אמרה. ״עשרה ימים. זה יותר מדי. ועוד בלי גניה הפעם.״

״אני דיברתי איתם, אמא. הם לא מסכימים לקיצורים, כבר הסברתי לך, זה או הכל או כלום. אלה התנאים. אנשים עומדים בתור לחופשות האלה.״

״מי עומד בתור, ניצולי שואה?״

״זה יעבור לך צ׳יק צ׳ק, את תראי.״

הם הגיעו לטבריה, ולאחר כמה פיתולים מצאו גם את המלון. שאולי רטן ונאנח, אבל בסוף הצליח להיכנס לחניה צפופה. הוא התבונן בה לרגע כמו ממתין לתשבוחות, ומשאלה לא הגיעו יצא מהרכב ונדחק, עם הבטן הקטנה שלו, במרווח הצר שבין פגושי המכוניות, ופתח לה את הדלת.

״זה בטוח המקום הנכון?״ שאלה רבקה, אבל שאולי כבר שלף את המזוודה מתא המטען ומסר אותה לאדם בבגדים כחולים, והוא נשא אותה בקלילות במעלה המדרגות ונעלם בין הדלתות המסתובבות.

״רק רגע, מה שמו? מנין הוא יודע לאן לקחת את המזוודה שלי?״

״הם יודעים שאת באה, אמא, אל תדאגי,״ הניח את ידו הכבדה על גבה. הם עמדו ככה רגע והביטו במבנה הרחב הצופה לכנרת. ״מוכנה?״

הדלתות המסתחררות סחפו אותם פנימה. ״יום חמישי. כולם מגיעים ביום חמישי,״ אמר מישהו מעל לראשה. ילדים קטנים התרוצצו סביב, עוקבים בדבקות אחר המסלולים המצוירים על השטיח, כמו רכבות.

״אני אלך לדלפק,״ הודיע שאולי בתוך ההמולה. ״הכי טוב שתשבי ותחכי לי פה.״

״שאולי-״ היא קראה, אבל הקול יצא מתוכה קלוש, איכשהו אבד כנראה בין גבעתיים לטבריה. לכן התיישבה כפי שהורה לה והרעשים התחילו להסתדר באוזניים: צעקות הילדים, מעט בכי דביק, לפעמים צווחות, החריקה הקבועה של צירי הדלתות המסתובבות, פטפוטים בעברית, רוסית וערבית, ולפתע שמה לב גם למוזיקה שהתנגנה ברקע כל אלה, ספוגית וחלושה. ממש כמו השלפוחית שלה, שאותתה לה שיש צורך למצוא את חדר השירותים הקרוב. נכון שביקש שתישאר במקומה, אבל היא כבר לא ילדה קטנה וגם הוא כבר לא ילד. היא קמה ממקומה, וניסתה. בין זרועות הבריות המיוזעות, המתנופפות אנה ואנה, התחילה רבקה גרוס לפלס את דרכה בג׳ונגל האנושי לכיוון השירותים.

איש האבטחה ראה את זה בזמן אמת בחדר הבקרה, והוא יחזור ויצפה ברגע הזה, שנקלט במצלמות האבטחה, שוב ושוב בימים הבאים, יראה לאשתו ויעביר אותו בוואטסאפ של החבר׳ה מהצבא. מצד אחד של התמונה: הזקנה. קטנטונת כזאת, עם סוודר באמצע הקיץ. מהצד השני: איש צוות בתחפושת מיקי מאוס ענקית, פורץ בזריזות על קביים גבוהים לתוך אולם הכניסה בדרכו אל כל הילדים שהגיעו למלון לסוף השבוע. איש האבטחה המנוסה, שמיד הבין שצפויה כאן התנגשות, דפק באצבעו על המסך וצעק: ׳הי, תקלטו!׳ או אולי רק ׳הי׳, אבל זה היה מאוחר מדי. עד שהתקבצו סביבו שני חבריו לחדר הבקרה, כבר רכן מיקי מאוס הענק מעל לזקנה, שהתרסקה על הרצפה.

״את בסדר עכשיו, גברת גרוס?״

״אמא, את בסדר?״

רבקה קירבה את אצבע ידה הפנויה לשפתיה וביקשה שקט. היא חיכתה שמד לחץ הדם יפעל את פעולתו. משסיים להתנפח, לחבוק את הזרוע ולשחרר, שלחה את שאולי להוציא לה מהמזוודה את נרתיק הכדורים, ונטלה שניים, עם מעט מים.

״זה חדר יפה,״ אמר שאולי לצעירה שלצדו. ניכר שהיא מוצאת חן בעיניו. ״נכון, אמא? אפשר לראות מפה את הבריכה. באים לפה הרבה ניצולי שואה?״

״אני די חדשה כאן, האמת,״ אמרה הצעירה. ״וזאת פעם ראשונה שנותנים לי להיות אחראית-ניצולים. אני לוקחת את זה ממש ברצינות. זה כבוד גדול, שתדע לך. כבוד גדול, גברת גרוס!״ היא אמרה בקול רם יותר. ״זה בסדר שאני אקרא לה גברת גרוס? אפילו קניתי את אנה פרנק. קראת את זה? יו, זה מה זה חזק. היא כותבת מכתבים לחברה הדמיונית שלה, קיטי. עוד לא קראתי הכל, אבל, כאילו, אני יודעת איך זה נגמר,״ היא משכה בכתפיה. ״אתה יכול להיות רגוע, אמא שלך בידיים טובות. אנחנו נדאג לה.״

שאולי חייך. ״שמעת, אמא? לריסה פה בשביל לעזור לך בכל מה שאת צריכה.״

״אני לא צריכה. תודה רבה,״ היא קמה, ולמרות שעוד הרגישה חלשה, צעדה עד לדלת ופתחה אותה, בתקווה לסלק את הצעירה הפטפטנית ולהתלונן עליה בפני שאולי. ״אני אשכב קצת לנוח.״

״שמעת את אמא שלך,״ אמרה לריסה, ודחפה אותו קלות לכיוון המסדרון.

״ללכת?״ הוא שאל. לריסה חייכה ושאולי נשק לאמא שלו על הראש בהכנעה.

״איזה בן יש לך,״ אמרה לריסה ושאולי התנפח קצת. ״אני צריכה ללכת לקבל את הניצולים האחרים. יש לי עוד שניים, אבל אל תדאג. אני אחזור לאסוף אותה לארוחת ערב, ואחרי האוכל יש הופעה! נעשה לאמא שלך פה גוד טיים, חבל לך על הזמן.״

״ביי, אמא, תתקשרי אלי.״

״ביי, שאולי.״

רבקה סובבה את המנעול עד הסוף ונשכבה בבגדיה ובנעליה על המיטה המוצעת. היא נשמה פנימה והחוצה, ואז שוב פנימה והחוצה, עד שהפסיק להתרוצץ מול עיניה אותו עכבר קלגסי ענק שתקף אותה, והצעירה לריסה, שגבות החוט השחורות שלה דמו באופן תמוה לזנבו של עכבר, נבלעה גם היא בתוך שינה עמוקה.

עד שעת ארוחת הערב הספיקה לפרוק את חפציה, להתקלח ולהכין לעצמה כוס תה. היא אכלה כמה פריכיות ששרדו יפה את המסע, וחיכתה, מוכנה, עם התיק הקטן תלוי על כתפה, שתגיע לריסה ותיקח אותה לחדר האוכל. כמה דקות אחרי השעה היעודה, ממש כשתהתה אם כדאי לפתוח עוד שקית פריכיות, נשמעה הדפיקה בדלת ועמה קריאות קולניות: ״גברת גרוס? גברת גרוס, הגיע הזמן לארוחת ערב!״

רבקה הלכה אחרי הצעירה למעליות. זו היתה שעת העומס והן נאלצו להידחק ולעמוד צמודות זו לזו עד שהדלתות נפתחו, ואז נשפכו עם כולם לתוך המסדרונות הרועשים. כשהתקרבו לחדר האוכל גברה הצפיפות וניחוחות שונים החלו להתגנב לאפה.

רבקה ולריסה נכנסו אל האולם אבל במקום להצטרף להמון, שיצר נחילי אדם מזדמזמים סביב עמדות הבופה הארוכות, חצו את החדר מבלי להתעכב. הרעב דקר לרבקה בבטן אבל היא הלכה בכניעות אחרי לריסה עד שהגיעו לחדר גדול יותר, שהאנשים ישבו לאכול בו סביב עשרות שולחנות וכסאות פשוטים בצבע עץ בהיר.

״של מי כל זה?״ שאלה כשעברו ליד מראה מסחרר: שלושה שולחנות נטושים, ועליהם עשרות צלחות עמוסות, כורעות תחת הררי מזון מסוגים שונים, מאכלים, תילי תילים, וביניהם מפיות משומשות, מזלגות נעוצים ושמוטים וכוסות מלאות למחצה בנוזלים בשלל צבעים.

״אנשים פה מתנהגים כאילו מחר האוכל יוצא מהאופנה!״ חייכה לריסה. ״ככה המנהלת שלנו אומרת. תיכף יבואו לנקות, אל תדאגי. השולחן שלנו זה 18, תזכרי? הנה, שם, בפינה. איפה שמנחם, עם החולצה הירוקה. רואה אותו? הוא גם ניצול! מליטא, נדמה לי. את מפולין, לא? שניכם לא הסכמתם לשים צמיד של המלון. הסברתי למנהלת שזה נושא רגיש. שלום מנחם!״ צעקה לריסה. ״איזה חתיך אתה הערב! צ׳רי הלכה להביא לך אוכל? תכיר, זאת גברת גרוס. גם היא לא הסכימה לשים צמיד!״

רבקה הביטה במנחם ואמרה שלום, אבל הוא לא ענה. המבט שלו היה מעורפל, ונתון רק לחזה של לריסה, שחייכה אליו וסיננה בשקט: ״דמנציה. הפיליפינית שלו בטח מעמיסה בבופה.״

בדיוק כשחזרה רבקה עם האוכל שלה, חזרה גם צ׳רי לשולחן. צ׳רי לא התעניינה בשיחה, רק חתכה למנחם את האוכל לחתיכות וקראה לו אבאל׳ה. ״טעים לך, אבאל׳ה?״ ״ללעוס, אבאל׳ה.״ רבקה אכלה מעט סלט, אורז ושעועית ירוקה, ואז ניצלה רגע שבו איש לא רואה, ואספה את הלחמניות העגולות שעל השולחן בתוך מפית והכניסה לתיק. היא קמה ויצאה, קיוותה לחמוק ללריסה, אבל בדיוק כשלחצה על כפתור המעליות הרגישה יד לופתת את כתפה. ״מנסה לברוח לי, אה?״ לריסה צחקה, והובילה אותה לכיוון ההפוך. ״מכירה את דוד חיים? אני מתה עליו.״

דוד חיים, כך התברר די מהר, לא היה רק דודה של לריסה, אלא דודם של ילדי המלון והאמהות שלהם, והן נצמדו לבמה שעמד עליה, רוחץ בתאורה צהובה. הוא נראה פחות או יותר בגילו של שאולי, ואפילו מעט דומה לו. מין ישראלי נחמד כזה, מאלה שמציעים לך לשבת כשהתור בבנק מתארך. היתה לו חליפה קטנה ממידותיו עם פפיון אדום גבוה, והוא התהלך מצד לצד על הבמה ועשה קולות של חיות.

״איך קוראים לך?״ הוא פנה לילדה קטנה שעמדה לצדו על הבמה.

״קורל,״ היא ענתה.

״קורל, את נשואה?״ שאל דוד חיים, וכולם צחקו.

האמהות הרימו גבוה את התינוקות, וכשהתחיל לשיר שיר על ארנב בשם נחום, ההתלהבות גברה. כמה מהן פרצו קדימה, מפלסות דרכן בקהל ומניפות באוויר כסאות פלסטיק. רגל של כיסא שפשפה את גבה של רבקה והיא מעדה ונאלצה להישען על לריסה כדי להתייצב.

״את בסדר, גברת גרוס?״ תפסה לריסה את שתי זרועותיה בבהלה. רבקה מיהרה להזדקף, מתחה ארשת פנים רגועה והנהנה נמרצות. ״אחותי, תזהרי!״ שאגה לריסה, אבל האמהות כבר נעמדו על כיסאות הפלסטיק, נדנדו את הישבן הנה והנה ושרו עם הדוד חיים במלוא גרון. עיניה של לריסה התחילו להזדגג וגם היא סימנה בשפתיה: ״נחום – ארנב של אהבה״. רבקה הסתכלה סביב, כולם ׳אחי׳ ו-׳אחותי׳, היא חשבה. חיים הוא ׳דוד׳ ומנחם הוא ׳אבאל׳ה׳. כמו אז, אחרי המלחמה, כשהילדים קראו לסטלין אבא.

זה היה הרגע לחמוק, וכדי לעשות את זה, ידעה, תצטרך להתערבב בהם. כשלריסה הביטה בה שוב, רבקה חייכה והזיזה את ראשה ימינה ושמאלה עם המנגינה הילדותית. זה עבד. המחווה מילאה את לריסה שמחה גדולה, והיא נפנתה לבמה ביתר מסירות, מזמרת ורוקדת לצלילי שירו של כוכב הילדים המבוגר. אחת, שתיים, שלוש, ספרה רבקה, ואז נשענה לאחור ונתנה לקהל המתענג לבלוע אותה. הם דחפו הנה והנה והיא הסתחררה ביניהם בחיוך מתוח, עד שלבסוף נפלטה מתוך ההמון. בצעדים קטנים יצאה למצוא את דרכה לאולם הכניסה, שם ניסה להתנקש בחייה העכבר הענקי לפני כמה שעות.

המקום היה ריק, מסילות הרכבות המצויירות על השטיחים היו פנויות, רק מאחורי הדלפק ישבו שני פקידי קבלה ודיברו בטלפון.

״גיברת,״ שמעה קול קורא אחריה. ״סלחי לי, גיברת,״ הוא המשיך, וגם היא המשיכה, נמרצות, לעבר הדלת. כשלא ענתה דילג לעברה והתחיל לשאול שאלות. למה אין לה צמיד, הוא ביקש לברר, ואת מי היא מחפשת ולאן יש לה ללכת בשעה כזאת.

״אני התבלבלתי בכיוון, סליחה,״ אמרה לו, ״איפה פה המעליות?״

הפקיד דרש שתגיד לו את שמה, ביקש שתתלווה אליו לדלפק, הקליד במחשב ואז נראה שרווח לו. ״את רוצה שאני אקרא ללריסה?״ שאל.

״לא צריך, היא נהנית מהמופע,״ אמרה, ״ואני קצת עייפה.״

הפקיד ליווה אותה למעליות, הצעיד אותה פנימה ולחץ על מספר הקומה שלה, והוא נדלק תחת אצבעו בצהוב. ״שיהיה לך לילה טוב,״ אמר והביט בה עד שנעלם מאחורי דלתות הנסגרות. מיד לחצה, באצבע רועדת, על כפתור נוסף: קומת הבריכה.

ריח הכלור נכנס דרך חריצי דלתות המעלית ושטף את פניה כשהדלתות נפתחו לרווחה וחשפו פיגומים רבים וסרטי אזהרה אדומים-לבנים שכמו עטפו באריזת מתנה דבר שעתיד להיות כנראה מתקן מרשים: מגלשה שתתפתל יום אחד סביב כל חלקו האחורי של המלון. איש לא היה בבריכה, המים זהרו באור מלאכותי בהיר, חלקים ושקטים. רבקה נתנה לחוש המיוחד שלה לפעול: היא עצמה עיניים, ואז פקחה אותן שוב, צעדה ימינה, שוב ימינה, הלכה ישר, מעט לשמאל, ומצאה. ליד גדר חצר המלון עמד פח אשפה מתפקע מעטיפות צבעוניות של קרטיבים. רבקה עמדה ליד הפח וליחששה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ בתוך מספר שניות הם הופיעו. שלושה חתולים טבריינים שמנים. היא צפתה בהם נכנסים, נדחקים דרך המעויינים בגדר הברזל ומתקרבים אליה. רבקה פתחה את התיק והוציאה בחגיגיות את הלחמניות. החתולים הביטו בה כמו בקוסמת. היא פוררה את הלחמניות לחתיכות קטנות ופיזרה על הרצפה הדביקה. ״בתיאבון.״

בדרכה חזרה לחדר עצרה שוב המעלית בקומת המסעדה, ורבקה החליטה לצאת. המוזיקה עוד הצטלצלה מכיוון אולם ההופעות, וחדר האוכל, שהיה קודם הומה אדם, היה נקי, שקט וחשוך. מרווח כמו אולם נשפים. רבקה עברה ליד שולחנות הקייטרינג והרימה בעדינות את המכסים הגדולים של מגשי האוכל, אחד אחרי השני. ניחוח אקונומיקה עלה באפה ותחתיות נירוסטה מבריקות נגלו לפניה בחשכה. מהר, תיכף כבר ימצא אותה מישהו ויגרור אותה בחזרה לחדרה, או גרוע מכך, למסיבה. היא המשיכה להרים את המכסים לפי הסדר, עד שהגיעה לעגלת הלחמים, אותה עוד לא הספיקו לפנות. או שאולי, הבינה, היא כבר עומדת מוכנה לארוחת הבוקר, עם החמאה, הריבות, השוקולד למריחה. אני לא אהיה פה מחר, חשבה בעוד היא ממלאת את התיק באריזות הקטנות. כשהיה התיק גדוש, הגיע תורו של הלחם. בתוך סלי קש נחו לחמים מסוגים שונים. את הסוודר ריפדה היטב מבפנים. במיומנות יצרה לה תחתיו שיריון הדוק של בגטים. לגרביים השחילה פרוסות גבינה.

בלב מפרפר עשתה את דרכה בחזרה לחדר. אני כבר לא בנויה לדברים האלה, חשבה כשראתה את עצמה במראת המעלית, חתיכת בגט מגרדת מציצה לה מצווארון הסוודר, שיערה הדליל פרוע ועיניה מתרוצצות, מימיות. היא נעלה את דלת חדרה פעמיים ורוקנה את השלל: שמונה בגטים, תריסר פרוסות גבינה, עשרים ואחת קופסאות קטנטנות של חמאה, שש ריבות זעירות ועוד תשע אריזות אישיות של שוקולד למריחה. נותרו גם הפריכיות, (מזל שהתאפקה ולא אכלה חבילה נוספת), שקיקי התה, הסוכר, סוכריות המציצה ושלוש כוסות המרק בכוס שהביאה מגבעתיים במזוודה. לא רע.

רבקה התיישבה אל שולחן הכתיבה, שם חיכה לה, במרכזו, נייר מכתבים מהודר שעליו הוטבע בדפוס כחול שם המלון ולידו איור של גלי הכנרת. היא הרימה את עט הפלסטיק הכחול וחלצה את הפקק בנשיכה.

״קיטי היקרה,״ כתבה.

״שתינו יודעות שלא קראתי לך קיטי. שתינו יודעות שלא קראתי לך כלל כבר שנים רבות, וגם כשהיית חברתי הסודית והקרובה ביותר, בימים הטרופים, הקרים ההם, לא כתבתי לך אפילו אות. מבחינה זו אנה פרנק היתה חכמה ומוצלחת ממני, מבחינות אחרות עליתי אני עליה. אני כותבת לך את הדברים האלה מבית מלון בעיר טבריה שלחוף הכנרת. ודאי תשתוממי לגלות שהגרמנים עוד יש להם אחיזה בי, לא רק בחלומות הלילה אלא גם בימים. הם אלה ששמו אותי פה, בחדרון קטן בקומה החמישית. מחוץ לדלת העולם משתולל, אבל החדר הזה שקט וטוב, לפחות בינתיים, עד שיתחילו להתדפק. יש לי די מזון, שירותים, מים זורמים ואפילו שני ספרים וטלוויזיה צבעונית. האצבעות פחות רועדות, רואה את כתב היד? זה סימן שלחץ הדם מתייצב. 

אני מצטערת. אינני זוכרת מה היה שמך, והרי אני זו שנתתי לך אותו. היית אדומת שיער, עם תלתלים רכים, גומות בלחיים סמוקות וידיים ורודות, נקיות. תמיד לבשת את תלבושת בית הספר. המשכת ללבוש אותה גם כשנסגרו השערים. בעוד אני הצטמקתי לי והתבליתי בבגדי הישנים, דהויה ובורחת, את נשארת בדיוק אותו הדבר. אולי איבדתי אותך בים? את ודאי התעופפת לך בסערה בין מדינות ושחפים. פה בארץ הזאת כבר לא היינו יחד וגם אני זכיתי בשם חדש ויותר לא הייתי רגינה. אם כך, זה בסדר. תהיי את קיטי, ואני אהיה רבקה. נעים מאוד.

הרבה דברים קרו מאז שהיית לצדי. את חלקם אני מבקשת לשכוח. האם את, ממש כמוני, כבר אינך ילדה קטנה? האם אפשר לדבר איתך על כל הדברים מבלי לחוס? גם אם נשארת קטנטונת עם שיני חלב, הרי מעולם לא היה  איש שיכסה בידיים רכות על עיניינו, שיאטום את האוזניים לאימה. אם כן, לא אחוס, כי אין על מי. אין על מה. את היית לצדי כשאבדו כולם יחד. מגדל צלחות צפוף שהתנפץ בטלטלה. לא נותר אלא לסגור את דלת הארון ולהמשיך. אחר כך נשמטה מידי צלחת נוספת, אבל לא על זה ישבתי לכתוב לך. גם לא על האהבה הגדולה, לא על שני ילדים משלי, לא על חמישה נכדים, להם תמיד די מזון וכר רך להניח עליו את הראש.

החלון שלי משקיף על בריכת המלון. היא ריקה כעת, אבל בבוקר יהיו שם שוב אנשים רבים, שעירים מאוד, והם יצעקו וישירו, יזעמו ויתחבקו, יזרקו מגבות על הארץ, יבלעו קרטיבים צבעוניים ויחטטו בטלפונים החכמים שלהם באצבעות רטובות. מה זה טלפון חכם, את ודאי שואלת, ואני עייפתי מלהסביר. כל היום אני מסבירה. מלאכת התרגום לא נגמרת אף פעם, שתדעי לך, קיטי. השפה לא נחה. לא על הלשון ולא על עור התוף, היא מתהפכת ובועטת. בשנים הראשונות חיכיתי שיעבור לה, שתתייאש, כפי שקורה לילדים בגיל שנתיים ובגיל ההתבגרות, אבל היא בשלה.

השעה כבר מאוחרת מאוד, קיטי. בעוד שעתיים או שלוש ודאי תעלה השמש, ואז תבוא לריסה לדפוק בדלתי ולצעוק לי: ׳גברת גרוס? גברת גרוס???׳ אני רואה את הבלבול אוחז בפרצופך המתוק: ׳גברת גרוס?!׳ שמות קל להחליף, קיטי אהובה. הם כמו מים באמבטיה. אבל הם לא יקחו אותך רחוק.

לא אוכל לפתוח את הדלת ללריסה. קיטי, אני לא אהיה כמו אותה ילדה הולנדית. אותי לא יתפסו. אותי לא יציירו בקומיקס ולא ימחיזו מחזמר בברודווי שבו אנו מזמרות אחת לשנייה בכותנות.

השעה מאוחרת ומוקדמת, תלוי אם את ינשוף או פרה. אני עייפה אבל נמרצת. לא רוצה לישון ולא יכולתי לישון גם אילו רציתי. את יודעת שבכינרת השמש עולה בים? פתאום, בזמן שאני כותבת לך, הרגשתי שהיא שורפת לי מעצם הזנב למעלה, לאורך עמוד השדרה, ואז הבנתי שהשעה קרבה. אני לא יכולה להסביר, ולך גם לא צריך. השריפה הזאת הקימה אותי מהכיסא.

שלום לך, קיטי. הגיע הזמן להיפרד.״

את אפה הוציאה ראשון מהחדר. המסדרונות היו ריקים והשטיחים רכים וארוכים. את צעדיה לא שמעה, רק את רחש האוויר באף, יוצא ונכנס, בעוד שיניה חשוקות. צלילי המעלית הקפיצו אותה במקומה. היא נכנסה ולחצה על כפתור קומת הבריכה.

הבריכה היתה ריקה, והלילה עוד שחור. היא הביטה מעלה וראתה את המגלשה הענקית. המתקן המרשים שעומד לקשט את המלון בצינורות עקלקלים ולחלץ מהילדים צווחות של עונג. המגדל שממנו נכנסים לתוך המגלשה כבר עמד במקומו, מדרגות רבות מובילות אליו, אבל בינתיים חובר צינור המגלשה לכיוון ההפוך, כך שבמקום שתתפתל לה ותשפוך את האנשים לתוך מי הבריכה, המגלשה התפתלה לכיוון השני. רבקה הידקה את רצועות תיק הגב, והנה מצאה את עצמה קורעת את סרטי האזהרה ומטפסת על המדרגות הרבות, בדרכה אל סולם המתקן הגבוה.

משהגיעה אליו, טיפסה בשלב הראשון, ואז בשני. המעקה היה קר. אור הבריכה המנצנץ השתקף במעקה הכסוף. רגל-רגל יד-יד, בלי לחשוב, רק לא לחשוב. הם לא יתפסו אותנו, נכון, קיטי? להמשיך בסדר הטוב, בלי להתבלבל. רגל-רגל יד-יד. לבסוף התיישרה תחתיה הרצפה והיא הגיעה ליעדה. הרגליים שלה היו קלות כל כך שחששה לפתע שאולי אבד לה כוח הכבידה והתיק שעל גבה הוא הדבר היחיד המונע ממנה להתעופף. רבקה התיישבה והישירה מבט למטה, אל האדמה הקשה, הרחוקה, ומיד טילטל כל האוי-ואבוי את נשימתה המאומצת. היא הרגישה את קצוות גופה. העצבים התעוררו וחיפשו את השמש בפראות, כמו שדה חמניות.

זה רעיון איום ונורא. אפשר בהחלט לעצור. לשבת עד הבוקר, עד בוא המנקה, המציל, הצוות, ואז לקרוא בידיים מורמות: אני פה למעלה, ניצולת השואה. תפסתם אותי. אחרי כל השנים האלה.

לא.

היא נשמה נשימה עמוקה, סידרה רגליים, אחת לצד השנייה, ועל החיים ועל המוות. רבקה דחפה את עצמה בעדינות קדימה, בעזרת הידיים, אל מעבר לסף.

הסחרור במורד פיר המגלשה האפל החל מיד, מהיר ופרוע. היא התפתלה בתוך הצינור בתנועה חלקלקה ומהירה כל כך, ובכל פעם שציפתה שמעבר לסיבוב הבא תמצא את עצמה באור, הגיע עוד פיתול, ועוד אחד, עד שהפסיקה למנות אותם ולמשש את מיכל הפיברגלס הלולייני מבפנים ופשוט אחזה כצנחנית ברצועות התיק שלכתפיה. כשנפלטה לבסוף מהצינור, פגש גופה את הקרקע: אדמה דלילה בדשא. זה היה מפתיע, אבל לא מאוד כואב. היא ישבה כך רגע, מסוחררת, מצדה השני של גדר המלון, חופשיה.

הדרך אל החוף היתה קצרה. שלטים יפים הצביעו עליו, וכשראתה אותם הבינה שעליה להזדרז כי החשכה מתפזרת, ובתוך דקות ספורות ודאי תציץ השמש מעל מי הכנרת. המים הרעישו ורוח נעימה ליטפה את הסנטר והמצח. הרגליים מצאו אחיזה בקרקע המשובצת אבנים ושברי צדפים. כשקרבה מספיק, עצרה והניחה את התיק הקטן. היא פתחה אותו והוציאה מתוכו חתיכת בגט.

השמש הציצה. נקודה כתומה שפרצה במהירות, עולה מן ההרים. האור שהפיצה היה קר ותכול.

רבקה פוררה באצבעותיה את הלחם ולחשה: ״פסססט פסססט. פסססט פסססט.״ היא זרקה את הפירורים לכיוון המים, והרוח נשאה אותם הלאה. הדגים שמעו ובאו. הם התקרבו ויצרו מערבולות קטנות, חובטים סביבם בפראות. רבקה פוררה עוד ועוד, והשליכה, במיומנות הולכת וגוברת, מחלקת שווה בשווה, מעט לכאן, מעט לשם ואז באמצע, לכל הדגים הרעבים כולם.

 

ביום חמישי גילתה אנה שהיא בהיריון, וכשחזרה בערב מעבודה, לא הלכה להכין ארוחת ערב, אלא התיישבה לשולחן המטבח הזעיר, הניחה את ידיה הרזות על השעוונית החדשה ובהתה בהן בקהות חושים.

ניקולאי חזר כרגיל – בתשע.

אנה שמעה אותו פושט את מעילו במסדרון הצר והחסום ברהיטים. אחר כך ניגשה אליו, הקיפה בזרועותיה את צווארו הדביק משמן מכונות, נצמדה אליו בחוזקה וקפאה:

"קוליה, אני לא יכולה יותר. אנחנו צריכים לעשות את זה."

ניקולאי נאנח ורפרף קלות בשפתיו על שערה הבהיר הדליל:

"הכול יהיה בסדר. אל תפחדי."

זרועותיה, כמו שני נחשים חיוורים, הזדחלו על כתפיו הגרומות של בעלה:

"מה אתה מרגיע אותי? קראת את 'האמת לאמיתה' של אתמול?

"כן, כמובן."

"אז למה אתה מחכה? שיבואו בעקבותנו? או שיכריזו עלינו כעל 'יורקים נגד כיוון הרוח'?"

"לא, אני פשוט חושב."

אנה הסבה את ראשה:

"חושב… והוא – עדיין על אדן החלון. וכולם רואים אותו.

"אל תדאגי. היום נעשה את זה. בלי דיחוי."

הדמדומים השטיחו את העיר לכדי מישור עקמומי אחיד, אורותיו מרצדים תחת פס שמי הערב. השמים החשיכו במהירות, דחוקים בין העיר ומסגרת החלון המתקלפת, והתמלאו באפילה לחה. ככל שהלכו והתכהו, כך בחדות ובבירור גדולים יותר, נראתה הצדודית שלו, על רקע פני השטח הקודרים של העיר.

ניקולאי כבר מזמן שם לב לתכונה הזאת של הבשר המסוקס שלו, בצבע ורוד חיוור – לזהור על רקע החשכה המתעבה.

לפני שתים עשרה שנים, כשמתוך האדמה השחורה, הדחוסה בסיר כסוף דמוי גביע ענקי, בקעה פקעת ורודה זערורית, הופתע ניקולאי מהמהירות שבה התבהרה בשעת הדמדומים.

באותו הערב חגגה המשפחה את יום הנביטות הראשונות, לאורחים הרבים לא היה מקום ליד השולחן, והם נאלצו לצרף את השידה. ניקולאי זכר כיצד כיבו את האורות והאזינו להמנון, כיצד אמר אביו המנוח את הברכה הראשית, כיצד שתו יין וניערו את הטיפות בתורות, מהגביעים אל האדמה השחורה, המדושנת היטב.   

"שתגדל לתפארתנו, ולמות אויבנו!" האב הוריק את הכוסית שלו שלישי בתור, אחרי שני נציגים שמנים של מת"ב (מנהלת תעמולת הברירה), ורכן במהירות לנשק את הפקעת…

כעבור שלוש שנים, אחרי שהוא גדל בשלושים סנטימטרים, הבחין ניקולאי לראשונה ביציבת המנהיג בגוף הפקעת המגויד, שהזכיר תפוח אדמה מאורך. בבוקר הוא סיפר את זה לאמו. היא צחקה, והפילה את ניקולאי למיטה:

"טפשון! כבר הבחנו בזה מקודם." והוסיפה במסתורין:

"אתה עוד תראה, תכף!"

ובאמת, לא עברה שנה והחלק העליון של הפקעת, שבמבט ראשון נראתה חסרת צורה, התעגל, החלק התחתון התרחב, ומהצדדים יצאו שתי בליטות משופעות.

או אז כינס שוב אביו את האורחים, חתך לעצמו את יד ימינו, מרח בדמו את קודקוק הפקעת והכריז על יום ההיווצרות.

כעבור שנתיים גדלה הפקעת בעוד עשרה סנימטרים, הראש הוורוד התעגל עוד יותר, צוואר עבה הסתמן, הכתפיים התרחבו לצדדים, ועל המותניים המסוקסים התנפחה לה כרס.

"זהו נס הברירה, בני!" אמר אביו בהתלהבות, ומישש את הזקנקן שלו, שהאפיר בטרם עת. דבר כזה יכול היה להמציא רק העם-מחולל הנסים שלנו! רק תאר לעצמך – אבי הארץ הגדולה חי! על אדן החלון בכל משפחה, בכל בית, בכל פינה של מדינתנו האדירה!

עד מהרה יצא מהראש העגול אף בשרני, לאחר מכן סימנו שתי גבשושיות את הגבות, סנטר הזדקר לפנים, מהצדדים בצבצו אוזניים. הגוף שלו, שקוע עד מותניו באדמה השחורה, התרחב והתחזק. כמה נקבוביות וגבשושיות נעלמו בהדרגה, והבליטות הוחלקו.

כעבור עוד שנה, התהוו שפתיים בפנים הוורודות, קימוט מלכותי זועף הופיע בגבות והן נלחצו אל גשר האף, המצח התעגל, ומעליו הופיע זיז עם בלורית קצרה. את הצוואר עטף צווארון של מעיל צבאי מהודק, הכרס השתרשה עוד יותר באדמה.

ניקולאי כבר עמד לסיים את בית הספר, כאשר בלחיי המנהיג הנצו גומות חן, גולפו אפרכסות האוזניים, ובמעיל הצבאי ההדוק הסתמנו קפלים קלים. 

כעבור שנתיים מת אביו.

וכעבור עוד שנה חגגו את יום ההארה – שני חרוזים כהים הפרידו בין כריות העפעפיים הנפוחים. הפעם נאלץ ניקולאי להוביל את החגיגה. הוא פידר את פניו ושר את השיר לאורחים שהתכנסו לחגוג. האם שפכה לתוך הסיר של המנהיג כוס של רוק משפחתי שנאסף מבעוד מועד. החל מיום זה הזינו אותו רק ברוק. ופעם בשניים עשר יום נתן לו ניקולאי את זרעו. כאשר הופיעו על המעיל מלבני העיטורים הצבאיים, ומתוך כיס ימין הציץ קצה העט הוכרז יום השלמת הצמיחה. שאותו חגגו כבר בלי אמא.

כעבור זמן קצר התחתן ניקולאי עם אנה ויצא לעבוד במפעל.

אנה טיפלה בו במסירות כבר מהימים הראשונים – כל בוקר היא אבקה, השקתה ברוק, תחחה את האדמה השחורה ונקתה את הסיר הכסוף עד שהבריק.

כך זה נמשך כמעט שנתיים.

אך בבוקר השנים-עשר ביוני, נפוצה ברחבי המדינה בשורה נוראה – המנהיג הגדול הלך לעולמו.

במשך שבועיים איש לא עבד – כולם ישבו בבתים מוכי תדהמה. כעבור שבועיים, אחרי שקברו את המנוח, מנהיג חדש קיבל לידיו את ההגה בחגיגיות. להבדיל מהמנהיג הקודם, היה החדש גבוה ורזה. הוא נשא דברים, כתב נאומים והצהרות לעם. אך לא הוזכר בהם ולו במילה המנהיג הקודם, שאחז בהגה במשך ארבעים ושבע שנים. זה הפחיד את האנשים. חלקם איבדו את שפיותם, חלקם חיבקו את הסירים עם הפקעות, וקפצו מהחלונות.

לאחר חודש, נשא המנהיג החדש נאום לאומה, והזכיר בו את "ההוא שאחז לפני כן בהגה, אך נאלץ לפרוש מסיבות הכרחיות, אך מספקות."

כל כמה שניסו ניקולאי ואנה להבין את המשמעות הנסתרת של האמירה הזאת, היא חמקה מהם. העם הבין אותה בשני אופנים ושילם את המחיר מיד: אלה שהורידו את הפקעות מאדן החלון נעצרו, ואלה שהשאירו – הוזהרו. ניקולאי ואנה נשכחו משום מה – כרטיס ההזהרה האדום, עם הדימוי של האדם היורק נגד כיוון הרוח, לא הגיע. אבל זה לא שימח את בני הזוג, אלא העיק עליהם.

כך, בחוסר ודאות ומתח, עברו להם חודש ומחצה. השכנים המשיכו להיעצר ולקבל הזהרות. עד מהרה יצא צו האוסר על התאבדויות. ההתאבדויות פסקו…

ניקולאי לא שם לב לבואה של אנה מאחור. ידיה נגעו בכתפיו: "אתה מפחד, קוליה?"

ניקולאי הסתובב:

"ממה יש לנו לפחד? יש לנו זכות. אנחנו הרי אנשים ישרים."

"אנחנו אנשים ישרים, קוליה. שנתחיל?"

ניקולאי הנהנן. אנה כיבתה את האור.

ניקולאי נטל לידו סכין, מישש את מותן הפקעת, ותוך ניסיון לשלוט ברעד שאחז בידיו המגוידות ניסה לשסף אותה. התברר שהגוף שלו קשה יותר מתפוח אדמה. הפקעת התפצחה חלושות תחת הסכין. לאחר שניקולאי קטע אותו, תפסה אותו אנה והעבירה בזהירות בחושך, כמו שמעבירים תינוק, לשולחן. ניקולאי שלף צנצנת זכוכית של שמונה ליטר, בעלת צוואר רחב. אנה הדליקה אש בכיריים, מלאה דלי במים ושמה אותם על אש. הם ישבו בחושך, מוארים באורה החלוש של להבת הגז, ובהו בו מונח שם. גם לניקולאי וגם לאנה נדמה היה שהוא זז. כאשר רתחו המים, ציננה אותם אנה במרפסת, מזגה אותם לצנצנת, הוסיפה מלח, חומץ, עלי דפנה וציפורן. לאחר מכן הניחה אותו בזהירות בצנצנת. הוא צופף את המים המהבילים וצף מצד לצד כאילו רצה לצאת מהצנצנת. אבל ניקולאי לחץ מטה את קודקודו במכסה מתכת, תפס את המכשיר לסגירת שימורים והחל להדק בזריזות ובמיומנות את המכסה.

כשהכול היה מאחוריהם, הרימו בני הזוג את הצנצנת והניחו אותה בזהירות על אדן החלון – באותו המקום בדיוק. אנה נגבה בזהירות את הצנצנת החמימה במגבת. ניקולאי התמהמה קצת, והדליק את האור. הצנצנת ניצבה על אדן החלון, צדודית הזכוכית שלה נוצצת. ואילו הוא הטלטל מצד לצד בצורה כמעט בלתי מורגשת, מוקף בעלי דפנה יחידים .

"יפה…" אמרה אנה אחרי שתיקה ממושכת.

"כן…" נאנח ניקולאי.

הוא חיבק את אשתו והניח את ידו בזהירות על בטנה. אנה חייכה וכיסתה את ידו בידיה החיוורות.

למחרת בבוקר קמה אנה כהרגלה חצי שעה לפני בעלה, היא ניגשה למטבח, הדליקה את הכיריים ושפתה את הקומקום. לאחר מכן, הם היו אמורים להשקות אותו ברוק שנאסף במהלך היום. בעודה מתגרדת בישנוניות, נטלה אנה את כוס הרוק שעמדה על הכוננית בלי לחשוב, וקפאה במקומה: הכוס היתה ריקה. אנה העבירה את מבטה לאדן החלון, ראתה את הצנצנת עם הפקעת ונאנחה בהקלה, נזכרת במבצע אמש. היא ניגשה והניחה את ידיה על הצנצנת. היא הביטה מבעד לחלון. העיר התעוררה, האורות נדלקו בחלונות. אך משהו השתנה בעיר. השתנה מאוד. אנה שפשפה את עיניה, וסקרה את הנוף: בחלונות לא ניצבו עוד הסירים הכסופים והזהובים המוכרים מילדות, אלא… צנצנות עם פקעות ורודות.

1979

לא חלפו שש שנים מיום נישואיי, וכבר התחלתי להתעייף ולהתנשם, במיוחד כשעליתי במדרגות. חשבתי שזאת עייפות חולפת אבל לא, היא אף החריפה. אחרי בדיקות רבות אמרו לי ששריר הלב שלי חלש. "אין ברירה: נחוץ לך לב חדש, כי אם לא!.."

חלה אצלי נסיגה חמורה במילוי חובותיי החשובות, ובעיקר החשובה שבהן –  חובתי ההלכתית כלפי אשתי. הגיעו הדברים לידי כך שאֵם ילדיי האוהבת אמרה לי בנימה מאיימת: "תשתיל לב חדש, כי אם לא!.."

יותר משנתיים חיכיתי לניתוח, ומצבי הלך והידרדר. בדרך כלשהי נודע לי שכדי שיזרזו בשבילי את השגת הלב החדש עליי לשלם שוחד לממונים בבית החולים, כי אם לא!..

החלטתי עקרונית שלא לשלם שוחד, גם אם אתפגר, ועמדתי על זכותי לקבל ביושר את חלק החילוף שגופי זקוק לו. העניין הסתבך וכמעט לא היה לי סיכוי עוד שאקבל את מבוקשי.

ואז גילה אבי שיש לו קרוב משפחה שמאז הנכבה הראשונה סערות החיים השתעשעו בו, עד שהשליכוהו לבסוף לדנמרק.

אבי מכר את חלקת האדמה האחרונה שהייתה לנו, אסף תרומות מאנשים טובים, וכך נסעתי אל קרובו בדנמרק ומשאלתי התגשמה מהר משציפיתי: מישהו התנגש עם מכוניתו במפלסת שלג, המוח הקטן שלו הפסיק את שידוריו ואז הוציאו את ליבו הבריא והשתילו אותו במקום ליבי החולה.

חברתו של פליקס, בעל הלב, ביקרה אותי בבית החולים ואמרה לי שמעכשיו יש לה חלק בגופי. היא התנפלה עליי בחיבוקים ונשיקות ואני גמלתי לה בהתלהבות באותו המטבע.
מאז שהושתל בחזי ליבו של פליקס שוב לא יכולתי לכבוש את רגשותיי הגואים והם פרצו לכל עבר. שמתי לב שאני נופל בקלות ברשת האהבה והפיתוי ונזכרתי בליבי הקודם, הפגום, ואמרתי במרירות: "קללת אלוהים עליך, לב פגום ויבש, היית חיץ ביני ובין האושר".

 את חסדו של הדני ההוא לא אשכח עד יומי האחרון. חברתו המשיכה להתכתב איתי באינטרנט. היא שאלה אותי מה שלום הלב של פליקס, החבר שלה, וכתבה: "אני מקווה שאתה לא מעייף אותו, יא עבדול". בימי הולדתו ובימי השנה למגע הגופני הראשון ביניהם היא המשיכה לשלוח לי כרטיסי ברכה. "באותו לילה," היא כתבה, "שכבנו על ערימת שלג והיינו מאושרים, יקירי". ומה שמוזר הוא שכאשר קראתי את המכתבים שלה, החיש בחזי הלב (שלו) את פעימותיו ועוד רגע היה מזנק וקופץ החוצה, כאילו הוא אי ריבוני בתוך גופי.

התחלתי לאהוב שימורי בשר ודגים ומוצרי חלב וגבינות דניות, שבימי הלב הישן לא הייתי מעלה כלל בדעתי לגעת בהם, ונעשיתי מכור להם. אבל המהפכה האמיתית התחוללה במשחקי כדורגל: לפנים הייתי אוהד מושבע של קבוצות מהעולם השלישי, כמו קמרון ואיראן ומצרים, ועכשיו נעשיתי אוהד שרוף של נבחרת דנמרק, דבר שהרגיז את חבריי ובני משפחתי, שראו בזה נסיגה עקרונית ועמדה עוינת כלפי תנועות השחרור, וציות לאיחוד האירופי שעמדתו בסוגיה הלאומית שלנו מעורפלת.

בכל פעם שראיתי על מדף בחנות בקבוק וודקה ועליו תמונה של שני איילים שנראו לי מוכרים ירד ריר מפי, ולולי ריחם עלי האל הייתי מתמכר לוודקה. בני כפרי שרגילים לראות שחורות צפו לי מוות מהיר, ואמרו בתמימות: הלב הסקנדינבי הזה לא יתאים לעולם לגוף של עבדאללה אל-יערבי. גיליתי שידיד שלי, משורר, התחיל לחבר שיר קינה לכבודי, כדי שמותי לא יבוא לו בהפתעה, וכדי שלא יישמע שירו עילג כאשר יקרא אותו באזכרה שהוא עצמו ייזום רק כדי לקרוא בה את השיר. אבל אני אכזבתי את המשורר ואת בני כפרי הנכבדים. יתר על כן, אני הוא שקיימתי מצווה ששכרה בצידה וליוויתי אותם למנוחת עולמים בזה אחר זה. לא אחת הייתי שומע בלוויות במו אוזניי: "חשבנו שזה יקרה לעבדאללה – לא לפלוני".

כדי להקניט את אלו שצפו לי מיתה מהירה פניתי לחברת ביטוח רצינית וביטחתי לא רק את הלב שלי אלא את כל אברי גופי. התברר לי שחברות הביטוח מעריכות לבבות סקנדינביים ומוכנות לבטח אותם לתקופה של חמש שנים, שלאחר בדיקה מאריכים אותה, והן מסרבות לבטח לבבות מטייוואן או מאפריקה, אף על פי שמחקרים הוכיחו את איכותו של הלב האפריקני, למרות מחירו הזול. אפילו דלף מידע שבוועידת האיחוד האפריקני נערך משא ומתן חשאי עם החברה הגרמנית סימנס, החותרת לקבל בלעדיות על לבבות אפריקניים כדי להשתיל אותם בחזותיהם של אירופאים ואמריקאים.  

התחלתי להתרגש מהמוזיקה של הדנים, שקודם לכן לא יכולתי לשאת אותה,  ותמכתי בהם בהתלהבות באירוויזיון. יום אחד, ללא תיאום מוקדם, מצאתי את עצמי נכנס לשגרירות דנמרק ושואג בהתלהבות שלא מדעת: "ברוח, בדם, נפדה אותך יא אנדרסון". התברר שאותו אנדרסון היה מועמד לראשות הפרלמנט בזמנו, ורק בהתערבותו של מאבטח השגרירות, שחשב שאני עומד לבצע פעולת טרור, נרפאתי מההתקף הזה. ואז הועלבתי והושפלתי ונפתח נגדי תיק ורק הלב (של פליקס) הוציא אותי לחופשי. השגריר הדני בתל אביב התערב, וחיבק אותי בחום וכשהבין מה הניע אותי, חיבק אותי בחום ונשק לי בדיוק מתחת לפטמתי השמאלית.

אבל בדרכי חזרה הייתה לי תאונת דרכים נוראה, שהתעוררתי ממנה רק אחרי שבועיים. התאונה ריסקה אותי לגמרי ורוב אבריי נפגעו – אפילו האשכים והאיבר היקר שלי. חברת הביטוח התערבה מיד וללא כל סחבת, ושלחה אותי לטיפול בכמה ארצות. התחלתי באמריקה ויצאתי משם על זוג רגליים של שחקן כדורסל שהגביהו אותי בתשעה סנטימטרים. אחר כך נעצרתי באנגליה וקיבלתי שם זוג  זרועות במצב טוב, שחסרונן היחיד היה קעקוע של נערה עירומה על הזרוע השמאלית. קיבלתי גם שתי כליות ממוצא הודי, ואת האשכים ואת האיבר היקר קיבלתי מגבר הולנדי שוויתר עליהם סופית אחרי שהחליט לעבור למחנה של המין השני. את הלשון עקרו מפיה של זונה צרפתייה, ונתנו לי עיניים זהובות נהדרות  של רקדן סמבה ברזילאי. כך חזרתי להיות מה שהייתי, ואולי אף משובח יותר.
אבל צצה בעיה שלא צפיתי: כאשר קראו לי בשמי, עבדאללה, התמהמתי ולא עניתי מיד: הייתי שומע את השם עבדאללה ומביט סביבי, כי חשבתי שזה מישהו אחר! "למה אתה לא עונה!" היו שואלים אותי שוב ושוב, "אתה לא שומע שאנחנו קוראים לך?" חבריי ויקיריי  החליטו בעצה אחת שכדי שאבין שמתכוונים אלי צריך לקרוא לי עבדאללה-פליקס – אין פתרון אחר. ובאמת, כשהיית שומע את השם הזה מיד ניתר לבי ונדרכתי. בתוך חודשים אחדים התרגלו האנשים לשמי ולאישיותי החדשים, ואפילו הוריי, שבתחילה התנגדו בחריפות, השלימו  עם המציאות ונאלצו לקרוא לי בשם החדש – עבדאללה-פליקס.

כשהגה אבי את השם הזה בפעם הראשונה ועיניי הברזילאיות פגשו את עיניו הלחות, היו בקולו חלחלה ועצב. הוא רעד כמי שמחזיק בידו גחלים לוחשות כששמע את המבטא הצרפתי שלי וחששתי שהוא עומד להקיא. הבנתי שהוא תפס שאינני עוד אותו עבדאללה בנו, יוצא חלציו, בשר מבשרו. מדי פעם שמתי לב שהוא ממלמל כהוזה "עבד פליקס פליקס… פליקס עבדאללה פליקס פליקס".


*פורסם בעיתונים אל-קודס אל-ערבי וכול אל-ערב.

"אני שואל, אביבה, מה המוטיבציה שלך?" הוא אמר לה שוב, כאילו לא שמעה בפעם הראשונה, ולכן שאלה למה התכוון. היא התבוננה בו. שיער שחור שסופר בקביעות מדי שבועיים, היא הייתה בטוחה בכך. מכנסי ג'ינס שוודאי היו יקרים, אם כי לא ידעה עוד לפענח את סמלי המותגים. חולצה כמעט מכופתרת, שנלבשה כבר כמה פעמים מאז המגהץ.

"המוטיבציה שלי, אלעד, היא להשמיע את הקול שלי", היא אמרה, "אני רוצה שכולם יידעו שיש לי מה להגיד על הגיל שלנו, שיש לי מה להגיד על הרגע הזה שכולם עוזבים אותך, כי יש להם דברים בוערים יותר לעשות, ואת נשארת עם עצמך ועם מה שיש לך בפנים, אני רוצה שכולן יידעו שאין להן במה להתבייש, שזו בעצם ממלכה חדשה של נשים בלבד".

"מה זאת אומרת של נשים בלבד? זה לא היה כתוב בבריף שהעברת לנו". אלעד נראה אפילו יותר מגוחך כשניסה לרמוז שאולי היא מדברת שטויות.

"אתה יודע שנשים חיות יותר מגברים, כן? אנחנו חיים ביחד, אנחנו ואתם, מזדקנים, ואז אתם נהיים חולים, אנחנו מטפלות בכם כמה שנים, ואז אתם מתים, ואנחנו נשארות כאן, זקנות ובודדות, ואם יש לנו מזל, אז עם קצת כסף ובלי הרבה מחויבויות".

"זה נפלא, אני מזהה פה הרבה מסרים שנוכל לחזור עליהם, ואני אשמח אם תוכלי לשלוח לי בדיוק את המשפטים האלו במייל, שנהיה מיושרים על הניסוח. אנחנו רק צריכים לחשוב על השפה הגרפית שלנו. יש לנו קהל אנין, שלא מתאימים לו הצבעים הרגילים של ורוד פסטל וכחול הייטק".

"אלוהים, רק לא כחול הייטק. ורוד פסטל יכול לעבוד, אם יש לנו ירוק בהיר ולבן. תחשוב על שטיחים של איקאה. כל מה שעובד שם, יכול לעבוד בשבילנו. אני אהרוג אתכם אם אתם משתמשים אפילו פעם אחת באישה זקנה שמתבוננת מהחלון או מוסתרת מאחורי צעיף, או מצולמת מאחור בכל צורה שהיא. תרשום לעצמך בבריף הזה שלך: נשים מביטות למצלמה, נשים זקנות עם קמטים, עם ליפסטיק, בלי ליפסטיק, עם תספורות מגוחכות של זקנות שהשיער שלהן נשר ברובו. ואני. אני רוצה להיות במרכז של הרבה תמונות. ואני צריכה שתשלח אליי כמה צלמים, שיצלמו אותי בכמה סגנונות. ואני רוצה צלמים טובים, שמבינים משהו, לא החברים שלך מהאוניברסיטה".

"רשמתי לעצמי. זה לא יהיה זול".

"לא אכפת לי. תשלח לי הצעת מחיר ואני אאשר".

"נפלא, זה יהיה נפלא. נשאר לנו רק לקבוע יעד מספרי. אני אוהב לקבוע יעדים, כי אני אוהב שההצלחות שלי ברורות, ואף אחד לא צריך לחשוב אם זו הצלחה או לא הצלחה", אלעד היה מרוצה מעצמו על הנאום הקטן הזה, שיחסית לכמות המילים שהצליח להוציא מהפה ברצף היה ממש מגילת העצמאות.

"אלף איש. אני רוצה אלף איש באירוע שלי. שלוש פעמים. שלוש פעמים אלף איש. זה מספיק מספרי בשבילך?" היא צריכה להיות קצת יותר רכה אליו, היא ידעה את זה.

בתור "בהחלט", אלעד קם והושיט ידו ללחיצה.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #1:

את בת 70. שום דבר הוא לא כמו שהיה כשהיית צעירה. תודה לאל.

***

היא התבונה בתמונה של צ'יממנדה שהתחילה את כל העניין בשבילה. היא הדפיסה אותה מהאינסטגרם ותלתה על המקרר, כמו שהיו אומרים פעם לעשות בדיאטות. צ'יממנדה לא הייתה יפה במיוחד בתמונה הזאת. שמלה רחבה, בסגנון גלביה, בפסים ברוחב משתנה של ירוק, לבן וכחול, ונעלי עקב אדומות עם רצועות דקות ושחורות. שיער מסופר קצר, לא מוחלק, משקפי שמש גדולות וליפסטיק ורוד חיוור, שהתאים מאד לגון העור שלה. היא עמדה בשיכול רגליים מול המצלמה, החזיקה ביד תיק ערב שהיה כתוב עליו "We should all be feminists" ונדמה היה שהיא אומרת: אם כבר מפורסמת, אני יכולה לפחות ליהנות מזה.

התיק תפס את תשומת ליבה של אביבה. בכל שאר התמונות לא נראה שצ'יממנדה מפרסמת משהו. היא הסתכלה בפרטים של החשבון, וידעה שאת חשבון האינסטגרם של צ'יממנדה מנהלות האחייניות שלה. היא הכירה היטב את פרצי הצחקוק, המבוכות הקטנות, האהבה והגאווה שמלווים דברים שעושים עם אחיינים, וחשבה שהיא ידעה איך צ'יממנדה מרגישה בכל פעם שהיא מקבלת ואטסאפ מאחת האחייניות שלה, שדוחקת בה להצטלם באירוע שבו היא מופיעה באותו ערב, כדי שיהיה מה לעלות לאינסטה.

אבל התיק היה משהו אחר: התיק הזה, עם הכיתוב הזה, של שם של מאמר שצ'יממנדה כתבה, היה שיווק כמעט אגרסיבי, והיא תהתה למה היא השתמשה בו. היא חשבה שהתיק הוא בדיחה, הוא הזדמנות נוספת לומר: אני מפורסמת, אני לא צריכה להשתמש בטריקים זולים ולהצטלם עם התיק שעליו מופיע שם המאמר שלי. היא הרגישה שהיא מתפוצצת מקנאה על האטיטיוד הזה.

אביבה בעצמה הייתה מפורסמת, היא חשבה. לא בקרב הציבור הרחב, הציבור הרחב לא עניין אותה עד עכשיו. אביבה הבינה במה שהם מכנים שיווק, כי הייתה אחראית על הלקוחות במשרד האדריכלים שהיה לה ולזאב. זאב היה אדריכל יותר טוב ממנה. הייתה לו יכולת נבואית לדעת מראש איך ייראה כל דבר שבנו – בית, בניין או מבנה ציבור – רק מלראות את מפת האתר שעליו עתיד היה להיבנות הפרויקט, מלהסתכל על חומרים, מלצייר סקיצה של חמש דקות בדרך חזרה מפגישה ראשונית.

אביבה ידעה את מלאכת האדריכלות, מהשרטוט ועד הניהול הטרחני של הפרויקט, אבל היא לא הייתה נורא טובה בזה. לעומת זאת, היא ידעה להגיע לאנשים הנכונים וידעה מה לומר להם. הם היו זוג בראש משרד אדריכלים, וכולם ציפו מהם להיות אקסצנטריים, כך שאף פעם לא הייתה צריכה לעשות דברים איומים כדי להתחבב על האנשים הנכונים. להיפך, היא יכלה להפגין את מלוא האישיות שלה, ולנפנף באישיות המעט מרובעת של זאב, כל עוד אף אחד מהם לא חרג מגבולות הנהנתנות ופסע בשבילי המלנכוליה או ההיסוס.

עכשיו הכול אותו דבר, אבל אחרת. זאב מת. לא מזמן, פחות משנה. תאונת דרכים. במשרד היא לא רצתה להיות יותר. היא שכרה מנהלת מקצועית, תמרה, שלבשה שחור כנדרש, וניהלה את האדריכלים הצעירים יותר טוב ממה שזאב ניהל אי פעם. בלי שאר הרוח של אדם מבוגר. תמרה הייתה בת 45 בקושי. אבל היא תלמד לעגל את הפינות. את השיווק עשה מישהו אחר, היא לא יודעת מי. היא רק הייתה צריכה לבוא פעם בחודש לישיבת עדכון. היא שנאה את הפגישות האלו, והתעקשה שיתקיימו תמיד בבית שלהם. שלה. היא רצתה להיות צ'יממנדה.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #2:

את בת 70. יש לך עוד עשר שנים לחיות. תחשבי על הדבר שהכי רצית לעשות בין גיל 20 ל-30. תתחילי שם.

***

את הפגישה הבאה במטבח שלה פתח אלעד בלי הקדמות מקצועיות. מיד אחרי שהגישה לו קפה, ועוגיות ג'ינג'ר, שחיסל בצורה שיטתית, הוא הושיט יד לתיק הגב שלו. אביבה חשבה שתיק הגב מכוער ממש. הוא הוציא מחשב כסוף דקיק, ופתח אותו. על המסך הייתה תמונה של בניין אדום לבנים, ובקצהו משטח ארובות אדומות, שנראה כמו כתר. בניין בלונדון, בבירור. הבניין הפתיע אותה, היא לא ציפתה לראות בניינים במחשב של אלעד.

"מה אני רואה?" שאלה בחשדנות.

"זו תמונה שצילם QUR, אחד מצלמי האדריכלות הנחשבים באינסטגרם", הוא אמר בגאווה.

"לא ידעתי שיש קטגוריה כזאת", היא העירה ביובש.

"חשבתי על זה והגעתי למסקנה שצריך לחבר בין העבר שלך להווה שלך, זו תהיה דרך טובה להוסיף לך טראסט בדבר החדש שאת רוצה לעשות. אנחנו לא צריכים להגיד את זה במפורש, אבל חשבתי שיש קשר פְרֶשִי בין אדריכלות לאינסטגרם לצ'יממנדה הזאת שלך".

זו הייתה מחשבה עמוקה, ואביבה הופתעה לטובה. "נקודה טובה", היא אמרה, "תן לי לראות". היא גללה למטה את הצילומים של QUR, וראתה שיש לו באמת עין טובה לבניינים, והוא מצליח לתפוס אותם, היא עדיין לא ממש הבינה איך, גם במלוא תפארתם וגם לכל פרטיהם.

"פניתי אליו כבר", אמר אלעד בזמן שהמשיכה להתבונן בצילומים, "הוא נמצא בלונדון, וישמח לעשות לך יום צילומים בעיר. זה יעלה אלפיים פאונד. נוכל לייצר צילומים שיספיקו לחודשים הקרובים", הוא חיכה לתגובה.

"המחיר מקובל עליי. יש עוד אפשרות?" היא שאלה. היא ניהלה אנשים מספיק זמן לדעת שזו לא הייתה האופציה הכי טובה שהוא רצה להראות לה. השנייה תהיה הטובה ביותר. כשעבדה עם משרדי פרסום תמיד שאלה: זו האופציה הכי טובה, או שיש אפשרות טובה יותר? במקרים של אפשרות טובה יותר, הייתה נעמדת בתיאטרליות וקוראת: תודה על העבודה הקשה, אני באמת מעריכה את כל התהליך שעברתם, עכשיו אני רוצה בבקשה לראות את מה שאתם חושבים שהוא הכי טוב. הרבה פחות קל לספוג את התיאטרליות באחד על אחד.

אלעד משך אליו את המחשב הנייד, ועבר לטאב אחר, גם הוא היה פתוח על חשבון אינסטגרם, ובו תמונה של אישה בגילה, ערומה. "אמרת שאת רוצה לראות נשים זקנות, ויש טרנד כזה עכשיו, של נשים זקנות ערומות", הוא אמר. היא רק הרימה גבה. "זה בא עם האשטאג #realistheshit".

היא המשיכה לדפדף וראתה עוד ועוד נשים בנות ששים פלוס, ערומות. זה היה עירום אמנותי, כמובן, שתוכנן להיראות טבעי. הן ישבו על ספות, שכנראה באמת היו הספות בבתים שלהן. הן קראו ספרים. הן שיכלו רגליים על כורסאות גן. הן השקו עציצים, למען השם. הכול היה מאוד אותנטי, מלבד העובדה שהן לא לבשו בגדים. אביבה רצתה להקיא על המסך. "זה נורא", היא פסקה. "אף אחד לא צריך להצטלם ככה, לא צעירות ולא מבוגרות. תביא לי את הקור הזה. למה קוראים לו ככה, אגב?"

"אין לי מושג", אלעד אמר, וחייך חיוך ניצחון.

"אני חייבת לשאול אותך: מה אתה מעדיף?"

"את הראשון", אמר אלעד, ואביבה התבוננה בו בהערכה. "אני תמיד מראה קודם כל את מה שאני הכי אוהב".

"ולדעתך עדיף לי להצטלם בלונדון בקיץ או בסתיו?", היא השתהתה רגע והמשיכה, "אני חושבת שהאדומים והכתומים של הסתיו יכולים להתאים לכל המיתוג, מה אתה אומר?"

עכשיו הגיע תורו להתבונן בה בהערכה, כאילו היה מהדור הראשון של אנשים שיכלו לחשוב מחשבה מהסוג הזה. "רעיון מצוין", הוא אמר.

"רגע", היא קראה, חטפה ממנו את המחשב, והקישה Chimamanda Ngozi Adichi London. היא תהיה שם, בספטמבר. "תראה", היא סובבה לעברו את המחשב בלהט.

"אני מקווה שנוכל לסדר פגישה", הוא אמר בחיוך.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #3:

את בת 70. את רק תהיי פחות בריאה מעכשיו. ואז תמותי. אל תופתעי, תתכונני.

***

אחרי ההמראה, ואחרי העיתונים, היו לה בערך שלוש וחצי שעות לנסות ולכתוב את ראשי הפרקים להרצאה שלה.

"אני לא עד הסוף מבין מה בעצם את מוכרת", אמר אלעד בהססנות לא אופיינית. "אני יודע שאלו הרצאות, והן קשורות לגיל וליכולת לחיות אחרי שאנחנו הגברים מתים", הוא חייך חיוך של צעירים, "אבל מה בעצם את הולכת להגיד בהן?"

"אני לא לוחץ עלייך", הוא הוסיף כשראה שהיא מתמהמהת עם התגובה. "אני רק רוצה להתחיל לשלוח את ההרצאה שלך לכל מיני כנסים, שיהיה לי לאן להוביל את כל האנשים שיגיעו לאתר שלך, וכדי שנוכל להגיע לשלוש פעמים אלף".

מה היא הולכת להגיד? זה קל לרצות להיות צ'יממנדה אם מסתכלים בחשבון האינסטגרם שלה. היא זקופה. היא לבושה יפה. היא עשירה. אפילו בצילומים ברור שיש לה הדעות הנכונות. אבל היא כתבה ספרים. הרבה מהם. ועבים. אביבה ידעה, כי היא התאהבה בצ'יממנדה כשקראה את "אמריקנה" במועדון הקריאה. היו שם רק נשים זקנות כמוה במועדון הקריאה, והן כולן היו לבנות ועשירות ונשואות, בהווה או בעבר. הן חשבו שהמספרת מתעכבת על פרטים לא חשובים. הן חשבו שסיפור האהבה מרגש בצורה יוצאת מגדר הרגיל. אביבה שמרה את דעותיה לעצמה, והיא ידעה שמדובר ביכולת חד פעמית של סופרת לבנות חיים שלמים.

היא הכירה את היכולת הזאת מזאב. כשזאב תכנן בית, הוא ראה הכול. אביבה הייתה אחראית על החוברות שהיו מחלקים לקונים בדירה לדוגמה בבניינים שתכננו. לפני שהיא הייתה מתחילה לעבוד על חוברת, היא הייתה מזמינה לפגישה את זאב ואת כל צוות הגרפיקה. היא הייתה שואלת אותו שאלה טיפשית: "לאיזו מכולת הם יילכו?" או "נגיד שהם רוצים קרואסון בשתיים בלילה?". ואז הוא היה מסביר לכל הנוכחים בחדר שהאנשים האלו בחיים לא ירצו כלום בשתיים בלילה, כי הם ישנים, ואם הם רוצים משהו, יש מספיק אנשים שעובדים בשבילם כדי שיתחבטו בשאלה הזאת. אביבה הייתה בטוחה שצ'יממנדה יודעת לא רק אילו תחתונים איפמלו מעדיפה, אלא גם כמה בדיוק היא הייתה מוכנה לשלם תמורתם.

לאביבה היה כסף. והיא הייתה זקנה מספיק לדעת שכסף יכול לקנות הרבה מאוד דברים, כולל כמה דברים שאחרים נאלצים לעבוד קשה בשבילם. היא ידעה שהיא רק צריכה לנסח כמה אמירות כלליות, להוסיף להן כמה אמירות פרובוקטיביות, כדי שיהיה לבעלי הטורים על מה להתנשא, בעיקר לבעלות הטורים, היא תיקנה את עצמה, ולא חששה. כשהייתי צעירה, היא התחילה להקיש על המקלדת, הייתי בטוחה שאני וזאב זה לנצח. מתברר שזה היה נכון רק עבור אחד מאיתנו. היא עצרה לרגע. זה יצחיק אותן?

לסדר הרצאת ניסיון, היא כתבה במחברת שהוציאה מהתיק.

***

מתוך עמוד האינסטגרם של אביבה שופמן:

מניפסט הזקנה #5:

את בת 70. מגזינים נועדו לנשים שאכפת להן. את תתמקדי בעצמך.

***

ההצעה הראשונה הגיעה מהר משציפתה. סניף מקומי של מותג יוקרתי למכשירי כתיבה. היו להם עטים ומחברות ותיקים לנשים. הם ראו כמה עוקבים יש לה באינסטגרם, ראו את הפופולריות הגוברת של הפוסטים ובהם חלקי המניפסט שלה, ופנו אליה בפרטי. היא הפנתה אותם לאלעד.

זאב התעניין בעטים. פעם זה היה דבר. היה לו אוסף של עטים נובעים יוקרתיים. שיפר. קרוס. לקסון. היה לו גם כתב יפה. כשנסע לבד תמיד קנה לה משהו. פעמיים, בעצם. מתנה אחת לפני שנסע, שהיה משאיר לה במקומות שונים בבית. הוא לא בדיוק החביא אותן. אחת הייתה במגירה של הירקות במקרר. אחת על הכרית שלה. אחת במקום של המגבות לבריכה. הוא שם אותן במקומות שהוא ידע שתגיע אליהם. ועל כל אחת הייתה ברכה, כתובה בכתב היד היפה שלו. "אביב העמים", ככה הוא קרא לה. "אביב העמים, מאוד חשוב ללבוש צעיף כשקר", הוא כתב לה פעם. "אביב העמים, לא לשכוח להשקות", בפעם אחרת.

היא דחתה את ההצעה שאלעד השיג מהם.

***

הדירה ברחוב חיסין הייתה אחת הדירות היחידות שעיצב זאב בנפרד משאר הבניין. הוא אהב לתכנן את כל הפרויקט או להשאיר אותו לאחרים. אבל אביבה השנייה הייתה חברה טובה שלהם, והיה לה המון כסף. היא שירתה שנים ארוכות בתפקידים דיפלומטיים נוחים, שלא דרשו ממנה חשיפה אישית. ואחריהן, חזרה לדירה של ההורים שלה ברחוב חיסין, הרחיבה אותה, ואמרה לזאב: "תעשה לי טובה, תפטור אותי מזה. אני צריכה מקום לכל החפצים שלי." זאב יצר סלון במרכז הבית, בשתי מדרגות שקועות, ועל הקירות מסביב יצר מדפים, שעליהם יכלה להניח את כל המזכרות שלה. מכל קיר יצאו דלתות לחדרים נוספים, ולאורך כל הריבוע המרכזי היו ספות נמוכות, שאפשר היה לשבת עליהן בנוחות או לשכב, אם אביבה השנייה הייתה לבדה.

בזמן ההרצאה ישבו על הספות כעשרים נשים בגילים המתאימים. הן אכן צחקו כשהיא אמרה שלנצח עבד רק בשביל זאב. אחר כך הן התרגשו במקומות המתאימים. הן לא התרגשו במיוחד מההצעות של אביבה, ולא נראה היה שהן הולכות לספר על כך לחברות שלהן. ייתכן שהן מכירות אותי כבר הרבה שנים, ואין לי מה לחדש להן, חשבה אביבה. אלעד, שהלך אחרי הצלם שצילם את ההרצאה משתי מצלמות, אמר: "יש לי פה סינקים מעולים". היא חשבה שהיא יודעת מה זה סינקים.

ואז יעל ניגשה אליה ואמרה לה: "אני קוראת אדוקה של דף הפייסבוק שלך".

"תודה", אמרה אביבה.

"אני יודעת שאת חושבת: 'מה יש לקרוא שם?'", אמרה יעל והוסיפה, "אבל יש. ההרצאה שלך היום הייתה יפה, אבל אני מרגישה שהכתיבה שלך יותר מחודדת. אני חושבת שהיא מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת, ואני מרגישה שאת כמו מדריכה שלי".

אביבה לא הספיקה להגיב, ואלעד קפץ פתאום מאחוריהן ואמר: "סליחה שאני מתערב, אבל האם תהיי מוכנה להצטלם ולספר מה עשית בעקבות העצות של אביבה?"

"מי אתה?" שאלה יעל.

"סליחה," אמרה אביבה, "זה הבחור הצעיר שעוזר לי עם כל העניינים הדיגיטליים. קוראים לו אלעד".

"נעים מאוד", אמר אלעד, בדרכו היעילה והבזה-לנימוסים, ובכל זאת הגיש יד ללחיצה.

"נעים מאוד", אמרה יעל ולחצה את ידו. "אם זה בשביל אביבה, אז בטח".

אלעד לא בזבז שנייה נוספת. "אמיר, צלם פה רגע", הוא קרא לצלם, והוא כיוון את המצלמה לעברן. "ספרי לי מה את מרגישה בנוגע לעצות של אביבה". יעל פנתה למצלמה והתחילה לדבר, אבל אלעד קטע אותה ואמר בחדות "לא, לא, תסתכלי על אביבה".

"אמרתי שאני מרגישה כאילו את מדריכה אותי", יעל התחילה במבוכה, אבל המשיכה בטבעיות, "בגלל שאני אוהבת את העצות שלך, שהן מספיק כלליות כדי להתאים להרבה נשים שאני מכירה, ובכל זאת יש בהן פאנץ', שמחדד אותן אליי אישית, שמדי פעם עוזר לי לכוון את עצמי".

"את יכולה לתת דוגמה? הדבר האחרון שעשית בגלל עצה של אביבה".

"השבוע הלכתי לסופר, ועמדה שם בחורה צעירה, אולי בת ארבעים, והיא דיברה בטלפון עם העבודה, וביד אחת החזיקה את היד של הבת שלה הקטנה, וביד אחרת סלסלה עם מצרכים, ובהתחלה קינאתי בה. היא נראתה כל כך חשובה לכל כך הרבה אנשים. ואז נזכרתי באביבה, ונזכרתי כמה טוב לא להיות חשובה לאף אחד, ולהיות חופשיה", יעל צחקה, ואביבה צחקה איתה. אלעד סימן לצלם להרחיב את הפריים כדי שיראו את שתיהן.

***

מתוך הסטורי של אביבה שופמן

אביבה עומדת על במה קטנה במרכז התמונה. מאחוריה חלונות גדולים עם וילונות כחולים, וצינורות חשופים של מיזוג אוויר. בשני צדיה תלויים מסכים גדולים ועליהם מוקרנת השקופית:
לא רחוק היום…
מול הבמה יושבות קבוצות קטנות של נשים בנות 50 פלוס. הן יושבות בגבן למצלמה וניתן לראות שיער צבוע בשלל צבעים. הן יושבות על כיסאות אדומים, מול שולחנות עגולים מעץ, אוכלות ושותות.

אביבה אומרת: "אחרי שדיברתי בשעה האחרונה על ההווה שלכן, אני רוצה להסתכן ולהציע נבואה על העתיד שלכן: אתן תמותו". היא לוחצת על שלט המצגות  ומופיעה שקופית: "לא רחוק היום ואת תמותי." הקהל צוחק.

אביבה אומרת: "באמת, אני לא יודעת בדיוק מתי זה יקרה, אבל זה יקרה. יש פה נשים צעירות… רגע, מה אתן עושות פה? מה לכן ולהרצאה על זקנה, ילדות בנות חמישים שכמותכן? אני צריכה לבדוק את סידורי האבטחה במקום הזה. לא משנה, לענייננו. אם את בת נאמר 65 ומעלה, המוות שלך יותר קרוב מהנעורים שלך, יותר קרוב מרגעי האימהות הצעירה שלך, ויותר קרוב מהטיול ההוא לפריז עם שולה ואיציק לפני שלושים שנה. ובכל זאת, על מה אתן חושבות יותר? על מה שהיה".

הסטורי עובר לתמונת סטילס של אביבה עם קבוצה של נשים אחרי ההופעה. על התמונה כתוב באותיות ניאון: #טוקהאוס #זקנה.

***

"אלעדמוס, אני שומעת", אביבה אומרת לשפופרת, בזמן שהיא נועלת נעליים.

"זה לא עוזר לי שאת שומעת, אביבה, עוזר לי כשאת משתפת איתי פעולה".

"עכשיו יעזור לי אם אתה תשמע, אלעדמוס החמוד. לפני שנתיים הבעל שלי לא חזר הביתה יום אחד. זה יום שגם אני מתתי בו קצת, אתה מבין? הסטורי של אביבה שופמן יצטרך להסתדר בלעדיי היום. בערב ניפגש ואתה תצלם כמה שתרצה".

"אני מבין אותך", אמר אלעד ונשם עמוק, "ואני מצטער. אבל היום יש לך גם הרצאה גדולה".

"תזכיר לי שוב של מי היה הרעיון הזה לעשות את ההרצאה הגדולה ביום של האזכרה?"

"אני מאמין ששלך", אמר אלעד בחיוך.

"אתה צודק. זו הייתה איזו שטות שאמרתי ונשמעה כמו משהו שאומרת אביבה על הבמה: תהפכי את המוות לחלק מהחיים, או איזה חרא כזה, נכון?"

"נדמה לי. אני לא זוכר את הציטוט המדויק".

"זה לא בבריף שלך, אני מבינה".

"אביבה, אל תהיי כזאת".

"אלעדמוס, אתה נחמד. נתראה בערב".

כבר היה מאוחר, וזאב עוד לא חזר הביתה, אבל היא לא דאגה במיוחד. הוא יצא עם חברים שלו לחגוג יום הולדת של אחד מהם במסעדה ביפו. היא הניחה שהוא בטח החליט לחזור הביתה ברגל. היא כיבתה את האורות בבית, והשאירה לו את האור שנהג לכנות: האור למי שחוזר מאוחר — הוא תוכנן ככה שהוא מאיר את דלת הכניסה ואת המרחב הציבורי, אבל לא מפריע בחדרים. היא נשכבה במיטה בפיג'מה שלה ונרדמה לזמן מה, ואז העיר אותה צלצול בדלת. היא הרגישה את כל החלקים הפנימיים שלה שוקעים מטה אל הקבר, ובו בזמן קופצים החוצה, לחנוק את השליח. 

 

הם השקיפו מן הגבעה של הְרַדְצַ'אנִי אל הרחובות שגלשו ממנה לכמה כיוונים, נגלים לעיניהם מבעד לעצים שצמחו במורד ועמדו בשלכת אדומה-צהובה. היה זה יופי אוורירי נושא-אושר.

אחר-כך היא ראתה שהוא כבר לא מסתכל על הנוף אלא על נערה אמריקאית בחצאית ארוכה רחבה וסניקרס ששערה הבלונדי אסוף לפקעת נתונה ברשת. היא הפנתה את ראשה לכיוון אחר אבל חשבה על האמריקאית, והאושר לא בדיוק נעלם כי היופי האוורירי עוד היה שם, אבל עכשיו כבר התקיים במעין בועה נפרדת שלא היתה לה עוד כניסה אליה.

הם קרבו אל קתדרלת ויטוּס הקדוש והתבוננו בחזיתה. הוא סיפר לה על אדם שנסע לטיול מאורגן באירופה, ומכל ארץ שהגיע אליה שלח גלויה. בראשונה תיאר בפירוט את הדאוֹמוֹ של פירנצה והסן-פייטרו ברומא, בשנייה דיווח בקיצור על כנסיות הנוטר-דם והסן-שאפל בפריס, בשלישית הזכיר רק במשפט את קתדרלת קלן. ואחר-כך הופיעו בגלויותיו רק האותיות ABC. "מה זה ?ABC", שאלו אותו כשחזר.

Another Bloody Church" ", הוא ענה.

היא חייכה כדי שלא ייעלב וציינה לעצמה שזו הבדיחה הכי מפגרת ששמעה ממנו. הוא אמר: "אני אוהב כשאת מחייכת, מיידל'ה" וחיבק אותה, והיא סלחה לו על בהייתו באמריקאית והשעינה ראשה על כתפו. חודש קודם לכן בקולנוע בתל-אביב הקרינו פרסומת לבייגלך שהתחילה בשאלה: "מיידל'ה! מה עם הבייגל'ה?", ומאז ברגעי חיבה הוא קורא לה מיידל'ה. היא בת שלושים וחמש. הוא מבוגר ממנה בשבע שנים.

במקומות שלא כוסו פיח שחור בהקה קתדרלת ויטוס בשמש בצבעי דבש. גבעולי-אבן צמחו לגובה על-פני זכוכית החלונות, מסתיימים בפרחי-אבן שמילאו את הקשתות המתעגלות. 

היא הביטה במגדל הפעמונים שהתנשא מולם לגובה אדיר. בקומתו השלישית זהר בספרות זהובות על-גבי לוח שחור שעון. עיניה התרכזו בו. הספרות היו רומיות, ונקודות-זהב הפרידו בין ספרה לספרה לסימון חצאי השעות. מחוג-הזהב היה קצר ובקצהו חץ דמוי-לב. לא היה שם מחוג נוסף. למה רק מחוג אחד, שאלה את עצמה.

את התשובה מצאה בתפר בין הקומה השלישית לשנייה. שעון נוסף, הרבה פחות בולט מהראשון אם כי זהה לו בגודלו, היה קבוע שם. ללא עיגול-רקע, מחוברים ישירות אל קיר הקתדרלה, ריחפו שם הדקות.   I, II, III, IV  עבור ארבעת רבעי השעה, וביניהם, על קו-המעגל, נקודות-זהב, אחת לכל יחידה של חמש דקות. מחוג ארוך, שגם בסופו היה נעוץ לב, גמע פיסת דרך בין נקודה לנקודה אחרי רטט קצרצר.   

"תיראה" אמרה לו בהצביעה על השעונים, ממשיכה להביט בהם כמהופנטת.  "פיזרו את הזמן בין שני שעונים".

"כן", הוא אמר, ושאל: "לא נאחר, מיידל'ה? כבר עשרים לשתיים".

היה עליהם להיפגש לצהריים עם זוג החברים איתם הגיעו לכאן.

לפני שעזבו את שטח הקתדרלה הוא הלך לשירותים והיא חיכתה לו ברחבה. זוג עבר שם. לפתע הגבר התמוטט. גופו התחיל לפרכס. ראשו הקירח נחבט שוב ושוב באבני הרחבה הקשות, הצהובות. אשתו, נאה, לבושה בהידור, הורידה את מעילה הבהיר ודחפה אותו תחת ראשו. אנשים ניגשו והציעו עזרה, היא הנידה ראשה לשלילה, כנראה מורגלת היתה בדבר. ובכל זאת, כל-כך מותשות היו פניה.

"אפילפסיה, כנראה", הוא אמר כשחזר. היא אחזה בידו.

מסכנה, חשבה כשירדו מהגבעה. באו לטייל, ליהנות, ופתאום.    

בדרכם אל כיכר הסְטַרֶה-מֶסְטוֹ חצו את גשר קארל. הנהר היה כחול, זרוע הבזקי-שמש. בקצה הגשר הוא ניגש לרוכל לקנות להם מים מינרליים. היא הביטה אל הנהר וחשבה על השעונים. על כך שלא בגחמת-עיצוב סתמית הפרידו ביניהם. היתה שם כוונה…

"היי, ליידי", קרא מישהו מאחורי גבה. היא הסתובבה וראתה צוענייה צעירה שבזרועותיה תינוק עטוף שמיכה לא נקיה. בחצאיתה הרחבה, הארוכה, נאחז ילד כבן שמונה. פני הצוענייה היו יפות ומרושעות, ופני הילד מרושעות אף יותר. "דולר, גיב מי דולר", אמר הילד ודחף אליה את ידו. היא רצתה לפתוח את התיק ולתת לו משהו, אבל הוא עצמו נאחז כבר בתיקה ופניו היו מאיימות. היא חשבה על הדרכון והארנק והמצלמה שבתיק והביטה בתחינה בעיני האם שהחזירה לה מבט של עיקשות ודבקות במטרה.

"היי! היי!", הוא הגיח מאחור, שני בקבוקי מים מינרליים מציצים מתרמילו. הוא ניתק את ידי הילד מתיקה וגירש אותם משם.

 "תשתי", אמר לה, "תירגעי", ופתח לה בקבוק מים, "מטורפים לגמרי, אלה". היא שתתה מעט. אסירת תודה היתה, גם על שגירש אותם, וגם על כך שפתח לה את הבקבוק, כאילו אינה יכולה לעשות זאת בעצמה. אלה השעות, אמרה לעצמה. אלה הדברים החשובים. זה שהוא מסתכל באחרות, זה כלום, אלה הדקות. אינו בוגד בה. אלה רק מבטים. זה הלוח הזניח.

בכיכר הסטָרֶה-מֶסטוֹ הם אכלו צהריים במסעדה שמול בית-העירייה. לעירייה היה צמוד מגדל שבחזיתו גלגל-מזלות ענק ומעליו שעון אסטרונומי גדול אף יותר. תזוזה חלה בקרב הדמויות שהיו קבועות מימינו ומשמאלו של השעון האסטרונומי. השלד צלצל בפעמון שבידו, ושלוש הדמויות האחרות נענעו ראשם לשלילה. "זה המוות", אמר חברם, שהחזיק את מישלן פראג פתוח על השולחן. הוא הצביע על תמונה, בה ניתן היה לראות שביד ימינו מחזיק השלד פעמון, ובשמאלו – שעון חול. "והאחרים הם אוהבי החיים הטובים, שלא בא להם למות. הנה זה, המתיפייף עם המראה. וזה עם שַֹק הכסף. והשלישי, עם המנדולינה".

החלונות שמעל לשעון נפתחו, ושנים-עשר השליחים עברו בזה אחר זה מחלון לחלון.  

היא הרימה ראשה אל השמיים וראתה שנעשה מעונן.

תתעלמי משטויות, אמרה לעצמה, זה סתם הורס לך את היום. את הטיול. את החיים. מפל גרגרי החול בשעון של השלד, תזכרי אותו. בשביל הפרופורציות.

החברים סיפרו על הסיבוב שעשו בשדרות וצלאב, והם סיפרו על ביקורם בהְרַדְצַ'אני. חברם אמר שהקומפלקס המסובך של מצודת פראג היה ההשראה של קפקא לכתיבת "הטירה", ושלא נעים לו להודות, אבל הוא לא הצליח לגמור את הספר הזה. "זה בסדר", היא אמרה, "גם קפקא לא הצליח לגמור את הספר הזה". כולם צחקו. בן-זוגה נשק לה, הטביע בכתפה נעירת-חמור צוהלת, וסיפר גם לחבריהם את הבדיחה עם ה-ABC.

אחר-כך הם עלו אל ראש המגדל. הבניינים שכיתרו את הכיכר ניצבו על-גבי ארקדות ונראו מלמעלה שטוחים וקלילים כמו מגזרות נייר.

היא ציפתה בשמחה לקונצרט שבכנסיית ניקולאס הקדוש, הצחורה, הבארוקית, שאותה ראו מראש המגדל. היא הציצה במדריך שבידי חברם. תצלום הפּנים שלה היה מרהיב. קירות בוהקים מלובן היו מעוטרים פיתוחי זהב, אור זרם פנימה מבעד למחרוזת החלונות שבכיפת התקרה המצוירת.

אבל כשירדו מהמגדל, גשם חזק התחיל לרדת. הם נמלטו לתוך גלריה. תערוכה נפחתה שם זה עתה והיא היתה גדושה בסטודנטים. הצ'כיות הבהירות ארוכת הרגליים הצטופפו לפני כל תמונה, גזרותיהן דקיקות, שיערן ישר. סמוך למפתן עמדה סלסלה גבוהה מוארכת ובה עשרות מטריות נוטפות מים.

"עכשיו כל אחד יבחר לו מטריה, זה חופשי כאן" צחק חברם כשעמדו לצאת מהגלריה.

היא חייכה. גם בן-זוגה חייך, ואמר:

"עכשיו כל אחד יבחר לו צ'כית יפה. זה חופשי כאן".

חברם הבחין במבוכתה. חיפש מה לומר, ומִלמל: "אז 'הטירה' היא יצירה לא גמורה… כן, נכון בעצם, שכחתי".

היא התעכבה לפני שיצאה מהגלריה, כדי ללכוד בעיניה למשך דקה נוספת את קטע הכיכר הנשקף מחלון הגלריה, עם ענף עץ הדולב הנדחף לתוכו בחוצפה עליזה. הוליכה את מבטה לאורכם של פיתולי הקישוטים האדומים סביב חלונות הארמון הצהוב שמאחורי הדולב, כאילו יירגע הכאב, יתמוסס ויתפוגג באמצעות החלקת-המבט הזאת. היא חשבה: כמה יפה העיר הזאת. הארמונות, הגשרים, הכנסיות, הרחובות. תיהני ממנה. והוא… הוא אוהב אותי. הוא מגן עליי מפני צוענים. בנסיעות הוא נושא את המזוודות שלנו, אחת בכל יד, מרים אותן מעלה-מטה ומחייך אליי לסמן לי שלא כבד לו. הוא בריא. לא צונח פתאום, מפרפר, ראשו נחבט אל אבני הרחוב. אני אוהבת אותו. זה מה שחשוב.

כל השאר, אלה רק הדקוֹת. אבקת נקודות-זהב על קיר קתדרלה.

בדרכם אל המאלָה סְטראנָה הפך הגשם לטפטוף דק, עד שפסק.

הם הגיעו אל כנסיית ניקולאס הקדוש – חרוט עגול, רחב, ענקי, לבן, עם כיפה ירוקה לראשו. צמוד אליה, גבוה וצר, ניצב מגדל הפעמונים.

"זה יפהפה", היא אמרה. "תראה כמה שהיא… הדורה. "ואתה יודע, מוצארט ניגן על העוגב שתיכף נשמע".  

הוא חיבק את כתפיה ונשק לה.

אני חייבת, חשבה. אני חייבת להגיד לו.

"למה לך צ'כית יפה?", שאלה. "הרי  אני – כאן".

"כן", הוא אמר. "אבל אני לא יכול להשוות אותך לצ'כית בת עשרים".

היא השפילה את ראשה. כשהרימה אותו, הכנסייה היתה מגושמת וכבדה כמו פּילה לבנה.  

"בואי", הוא אמר. "הקונצרט תיכף מתחיל. חייבים להיכנס כבר לכנסייה הזאת, השד יודע איך קוראים לה. איך, באמת? את טובה בדברים האלה, מיידל'ה".

"מה זה כבר משנה", אמרה. "מה זה חשוב. Another bloody church".

 

 זקני הכפר אינם זוכרים מקרה דומה לזה שהתרחש בשבועות האחרונים. חיי השגרה נעצרו, השאלות הצטברו. השכונה התמלאה בזרים. מכוניות מכל הצבעים והסוגים נהרו לכפר, ועל גגותיהן צלחות גדולות. כולם שואלים, מה קרה? האם זו מלחמה חדשה? הילדים אומרים שהצלחות האלה הן אנטנות טלוויזיה, שמעבירות את התמונות מכאן ישירות אל כל הטלוויזיות, אפילו באמריקה. הדיבורים האלה לא משכנעים. תמו ימי הנפלאות. הילדים אינם כמו שהיינו אנו בזמנו. "אוכל, מרעה ושכל מועט", אמר זקן אחד בכאב, והוסיף: "בגילם אמנם שקלנו חצי ממשקלם היום, אבל השכל שלנו היה גדול יותר".

רובם היו מודאגים: "מה זו המתקפה הזאת על השכונה? מצאו מרגל? כולה תביעה נגד ריח קטלני ממכלאת החזירים…"

הגיעו עשרות גברים, נושאים עמם מצלמות גדולות וקטנות, וסביבם מתרוצצות צעירות ובידיהן מכשירים שונים.

המכולת השכונתית מכרה ביום אחד מה שלא היתה מוכרת בדרך כלל במשך שבוע ויותר. למרות שהבירה נמנית עם המשקאות האסורים, הרי הביקוש הגובר לה מצד הזרים וההתמרמרות על כך שאין להשיג אותה בחנות השכונתית אילצו את בעל המכולת לרכוש כמה ארגזים מן המשקה הארור, לאחר שביקש פעמים רבות מחילה מאלוהיו, ולמכור את הבקבוקים אחד אחד לדלי האמונה ברווח נאה ביותר, כשהוא מגנה אותם בלבו בעודו מקבל את דמי המשקה שאללה אסר. אף על פי שכמה מהתושבים החרימו את חנותו בגלל הדברים האסורים, הרי המכירות הוכפלו פי כמה, והרווח בשבוע אחד היה גדול מאשר בשנה שלמה. הבעיה תיפטר על ידי פתווה, פסק דין הלכתי של שייח' השכונה, לאחר שתסתיים בעיית ריח החזירים והמהומה שהתעוררה בעקבותיה. למרות הריח, שהיה באמת קשה, בייחוד בשעות הלילה, קיווה בעל המכולת שהמצב לא ישתנה. הוא העדיף לשתוק. אבל הסוד שחנווני השכונה הסתיר הוא שכמה מצעירי הכפר החלו לקנות בירה במכולת שלו במקום ללכת לעיר הסמוכה, ולהסתיר אותה במעמקי השקיות כדי לשתות אותה בשולי הכפר, הרחק מעין משגיח או מבוגר. לא השתלם לו לגלות את הסוד. הפילוסופיה שלו היתה שלכל אדם יש חשבון משלו אצל אלוהיו, ולא אצל בעל המכולת.

בעל המאפייה התפלל לאלוהיו שהסיפור יימשך עוד שנה שלמה כך שיוכל לכסות את חובו ההולך ותופח בגלל ציוד המאפייה החדש. הוא החל להכין כמויות גדולות יותר של מאפה המנאקיש ממולא בזעתר ובגבינה, ואם ילדיו סייעה לו להכין גם פיצות עם גבינה צהובה ועגבניות. הוא הודה לריבונו אלף פעמים על השפע המתעצם, ולולא הבושה היה מודה גם לשלטונות אשר העניקו רישיון לחוות החזירים על הקרקע שהופקעה בשולי הכפר.

פניו של בעל דוכן הפלאפל, שהעלה את המחירים כאילו היה ממוקם על הרחוב הראשי, נהרו. הוא קיווה בלבו שמכלאת החזירים תישאר במקומה עד שישתפר מצב החשבון שלו בבנק והוא יוכל לחתן את בנו הבכור.

אפילו בעל בית הקפה החל למכור את הקפה לעיתונאים ולמבקרים מן המוסדות והאגודות של צער בעלי חיים בכוסות פלסטיק קטנות ב"שני שקל. חינם". אחר כך העלה את המחיר לשלושה שקלים, משום שהבין שזו הזדמנות שלא תשוב, אבל שאל את עצמו מה הקשר בין צער בעלי חיים ובין אנשי השכונה לבין ריחות החזירים ולא מצא קשר, לכן ביקש מחילה מאלוהיו מפחד הלא נודע.

אבל האמת צריכה להיאמר: איש מהם לא היסס להשתתף במחאה על הקמת דיר החזירים על אדמת הכפר שהופקעה. בעל המכולת פסק באומרו ש"ביזנס זה ביזנס"; אבל רוב בני הכפר לא הבינו למה הכוונה במילה "ביזנס". נפוצו פירושים מנוגדים והמוזר שבהם היה שביזנס הוא צירוף של שתי מילים: "בז ונס, כלומר ציצים ונשים" [1]ומקורו בנערות המתרוצצות בין צלמי הטלוויזיה, כמעט חשופות חזה, שדיהן הרוטטים מבעד לגופיות הטריקו הקלות צדים את המבטים, והן שותות בירה כמו הגברים. זה היה חלק ממאפייני המהומה שהתעוררה בגלל ריח החזירים.

הזקנים אמרו שהאירועים המתרחשים, נהירת האישים, בעלי המשרות, העיתונאים ואנשי האגודות וההיצמדות למכשירי הרדיו כדי לא להחמיץ אף מהדורת חדשות, מזכירים להם את ההפיכות הצבאיות הערביות, שבמהלכן הופסקו השידורים כדי שאחד הקצינים יעלה לשידור ויקריא את ההודעה הצבאית הראשונה בשם מועצת ההפיכה. לא חולף חודש והנה השידורים מכריזים על הפיכה צבאית חדשה ועל מועצת הפיכה חדשה. הערבי החל לדמיין שבכל פעם שיש תקלה או שתיקה לכמה שניות ברצף השידורים זהו אות וסימן להודעה על הפיכה צבאית חדשה, ונהג לקרב את אוזניו לרדיו כדי לא להחמיץ את החדשות על ההפיכה החדשה, פרטיה ושמות הגנרלים החדשים. המאפיין היחיד שנותר בזיכרון מן ההפיכות הצבאיות הערביות היה שמות הגנרלים שהרכיבו את מועצת המהפכה החדשה במקום הגנרלים הבוגדים הקודמים. אבי, ירחם עליו אללה, היה אומר בלעג: "כמה רבים הגנרלים אצל הערבים… ככל שעולה מספרם, כך מחמיר אובדננו. ריבוי ההודעות הצבאיות מטעה את המאזין לחשוב שהם עסוקים במלחמות נגד אויבי המולדת, כנראה האזרח החל להבין את טקטיקות המלחמה טוב יותר מן הגנרל הגדול ביותר". היום, כשאני נזכר בדבריו ומהרהר בתבוסות הערבים בזירות הצבאית, החברתית, המדינית, המדעית והמוסרית, אני יודע בדיוק למה התכוון, או ליתר דיוק, מה הרגיש.

ההפיכות הביאו עמן רק ראשי מדינה נצחיים שהגבירו את עוני העם ופיתחו מנגנוני ביטחון ודיכוי לצד שירים לאומניים המפארים את הישגיהם שהיו ידועים רק לזמרים, לכותבי המילים ולמלחינים, עד כדי כך שהיו שחשבו שהזמרות היפהפיות בעלות הגב החשוף למחצה, המעורר את התלהבות הצעירים, הן ההישג הגאוני של ההפיכות הצבאיות בתחום פיתוח האמנות.

אולם האירוע הזה בכפר היה הפיכה מסוג אחר. ללא צבא, ללא גנרלים, אלא אם נתייחס למנהיגי המפלגות שנהרו לכפר השכוח למחצה כאל גנרלים פוליטיים.

אכן, זו היתה הפיכה שהעסיקה את הכפר ואת העולם כולו. העיתונות מלאה בחדשות ובכתבות, והעיתונאים מן הטלוויזיות ומרשתות הרדיו, שליחי העיתונות הערבית והעברית והזרה התחרו ביניהם על סיקור האירוע, אף על פי שמדובר בקומץ ערבים מקומיים מכפר נידח בארץ ששמה היה פלסטין ונהיה ישראל, אשר לא היו מסוגלים לסבול עוד את ריח החזירים העולה בעוצמה מן הדיר הסמוך לכפר וממוקם על אדמות התושבים המופקעות.

האם משום שאנו ערבים נרמסות תמיד זכויותינו?

השאלה הזו הדהדה בחלל הכפר, וכמו תמיד, השלטונות הכחישו קשר לאומי לנושא של הקמת דיר החזירים על אדמות הכפר שהופקעו לטובת הכלל. דובר ממשלתי אמר ש"אין קשר בין הצעת החוק למניעת פעילויות של ערבים לציון זכר הנכבה לבין זכותם למחות על בעיית ריחות שהממשלה פועלת לפתרונה עשרים וארבע שעות ביממה בעזרת צוותים מקצועיים, ואפילו אם תאשר הכנסת את ביטול מעמדה של הערבית כשפה שנייה, על פי החוק המוגש לכנסת, עדיין זכותם של התושבים להניף כרזות בערבית, ועל כך לא תהיה ענישה על פי חוק משום שישראל היא מדינה דמוקרטית".

את ההצהרה החשובה הזו העבירו כל אמצעי התקשורת, והיא עוררה את זעמם של המתנחלים, משום שהוכיחה שהממשלה דואגת לדרישותיהם של הערבים יותר מאשר לדרישותיהם להרחבת הבנייה בהתנחלויות.

הרדיו המקומי שלח כתב קבוע לסקר את האירוע הבלתי רגיל. הוא פרסם דיווחים ופרשנויות מדי שעה לערך, לגבי הסכנה המגולמת בריחות והצורך להעביר את התושבים למקום בטוח כדי שלא יינזקו ולהטיל מגבלה על מספר החזירים שמותר לגדל בדיר כך שיהיה אפשר לשלוט בעוצמת הריחות העולים ממנו וכדי שלא יעברו על הסטנדרטים האקולוגיים שבריאותו של האדם מסוגלת לשאת, לפי קני המידה של המשרד לאיכות הסביבה. אחד ממנהיגי המחאה בכפר שאל אם קני המידה של המשרד זהים לגבי כל בני האדם החיים במדינה, ואם המונח בני אדם כולל את הערבים במקרה הזה, דבר המהווה התקדמות לעומת תיאורו של מנהיג קודם שהתייחס אליהם כאל "חיות על שתיים", או שמא הפתרון יהיה להעביר את התושבים הערבים לכפר אחר ולהרחיב את הדיר מאחר שהביקוש לבשר החזירים שלו גובר, בייחוד לאחר העלייה הרוסית אשר הביאה מיליון בני אדם חדשים, ודירי החזירים הפכו למקור חשוב בתקציב המדינה שאין לזלזל בו.

אחד המאזינים שאל באמצעות הטלפון מדוע לא יועבר הדיר למקום בלתי מיושב במקום לעסוק במציאת פתרונות שאינם מצליחים לפתור את הבעיה, ואם העברת התושבים הערבים מותרת והעברת החזירים אינה מותרת, או שמא משום שאנו ערבים זכויותינו נרמסות תמיד במדינה הזו, ואפילו לחזירים יש חשיבות רבה יותר מאיתנו… גרשו את החזירים…

ו… השידור נקטע ובמקומו בקע שיר לאומני של הזמרת הלאומית הגדולה היפאא והבי:

"הנה הפצע, לקלק את הפצע, הברא אותו בלשונך

כשנישקת אותו נעלם, כאילו היה ואיננו"

כביטוי למצב הקשה בשכונה אפופת ריח החזירים הקטלני, לא אפשרו לתושב ההוא להביע את דעתו במלואה, משום שמנהל התחנה הורה להפסיק את השידור. הוא הוציא הוראה שלפיה שיחות בנושא המדיני החמור הזה חייבות בצנזורה לפני שידורן, כדי שלא יפרוץ משבר ביחסים עם השלטונות, משום שבעלי החוות יהודים והדברים עלולים להתפרש כאילו זו דרישה לגרש את בעלי החוות היהודים מן האזור ולא את החזירים, והעברת הדיר למקום ריק מתושבים תתפרש כהתנגדות למשטר הדמוקרטי המבטיח את חירותו של כל תושב לבחור את עיסוקו, ללא הבדל דת או לאום. ואוי לנו מהעמדה הגזענית הזאת, כי אז ייאמר שהערבים מתנגדים לדור בשכנות ליהודים… זה יהווה תירוץ לסירובם של הרבנים להשכיר בתים ליהודים בצפת, ירושלים, חיפה, טבריה, נצרת עלית, כרמיאל ושאר הערים בישראל.

אתרי האינטרנט עקבו במצלמותיהם אחר המתרחש. המתח היה רב.

קיצורו של דבר…

הסיפור החל בעתירה לבית המשפט בשמם של יותר ממאה בעלי בתים נגד הבעלים של חוות החזירים שהוקמה בשולי הכפר, על אדמות שהופקעו, באמתלה של הקמת פרויקטים חיוניים לתושבים. השלטונות השכירו את האדמה למשקיעים יהודים כדי שיקימו דירי חזירים הרחק מן הערים והכפרים היהודיים, במקום להקים בית ספר על פי התכנון המקורי, שהכינה הרשות המקומית טרם הפקעת האדמה. האוויר החל נושא אליהם ריח עז שאילץ אותם להגיף את חלונות הבתים ביום ובלילה ולסבול את חום הקיץ הקטלני. הבעיה היתה שאת הרישיון הנפיק משרד הפנים שבראשו עמד יהודי דתי שמאמין שגידול חזירים ואכילת בשרם הוא עבירה על מצוות התורה וזיהום האדמה הקדושה במה שמרגיז את האלוהים מונע גשמים, גורם לשריפות במדינה, מגביר את התפשטות המחלות הקטלניות, מכביר את אסונות הטבע הבלתי רגילים ואף גורם לנשים ללדת נקבות במקום זכרים, כפי שאומרים בידיעה ובאמונה הרבנים ארוכי הזקן והפאות, שאלוהים אינו מסרב לבקשותיהם והם מקור סמכות מקובל על רבים מן התושבים… אבל החוק איננו הרכוש של אמונתם, ומאחר שהדירים הוקמו על אדמות המדינה שנגאלו מן הגויים או "הג'וקים המסוממים", כפי שתיאר אותם ראש המטה הכללי של הצבא לשעבר, הרי אין זה מזיק להקים דירי חזירים באזורים שבהם גרים הג'וקים, במקום שהמקומות ייוותרו בידיהם, דבר שעלול להביא לאסון גדול יותר בשל פגיעה בגאולת הארץ המובטחת בשלמותה כרצון האל. החשוב הוא שבשר החזירים הפך למבוקש ביותר גם בשווקים היהודיים, בייחוד לאחר העלייה הגדולה מרוסיה, וידוע שהדבר יבטיח להם מתנות ותקציבים שופעים ומיוחדים כדי שמפלגותיהם לא יגרמו משבר ממשלתי עם הממשלה החילונית, ובכך ימשיכו לתמוך בהישרדותה.

אחד מבני הכפר המוכה בריחות החווה טען בבית המשפט שאיבד עשרה קילוגרמים שלמים ממשקלו במשך חודש אחד בגלל הריח המטונף, ושבדיקה רפואית גילתה אצלו אנמיה, והוא משוכנע שהסיבה לכך היא הריח הנורא המגיע מחוות החזירים, וששאר תושבי הכפר סובלים מבעיות בריאות שונות בגלל הריחות הקשים שהם נושמים יחד עם האוויר ביום ובלילה.

היה מי שטען כי ארוסתו החזירה לו את טבעת האירוסין ואת צמידי הזהב ואת כל המתנות משום שהיא מסרבת לגור בבית שבנה בכפר המוכה בריחות החווה, וכי על בעל הדיר לפצות אותו על סך הוצאותיו בתקופת האירוסין, הכוללות ארוחות במסעדות, טיולים בטבע עם ארוסתו ושכירת חדרים בבתי מלון לחצאי ימים, לתנומת צהריים קלה שנזקק לה לאחר הארוחה הדשנה במסעדה…

אישה מן השכונה הנפגעת טענה שבעלה החל לישון בחיפה אצל אהובה יהודייה שהכיר, והוא משוטט ברחובות חיפה במנוסתו מן הריח הבלתי נסבל, והיא דורשת מבעל הדיר לפצות אותה במזומן על בעלה ובגין ההוצאות למציאת בעל אחר וחיי נישואים חדשים.

בישיבות בית המשפט פרצו מריבות שהיו עלולות להפוך לתגרות ידיים אלמלא התערבה המשטרה והשיבה את הסדר על כנו. כמה מן הערבים הואשמו בהסתה גזענית, ונעצרו לצורך העמדתם לדין. פעולות המחאה של תושבי הכפר גרמו לחרם יהודי, העבודה במסעדות החומוס והפול ובדוכני הפלאפל והשווארמה פחתה והלכה. ובגלל האיסור על הצילום באולם המשפט, על פי החוק, הפסידו הצופים סרט שהיה ראוי לקבל פרס אוסקר לסרט תיעודי… או להסתפק בפרס דגל הזהב בפסטיבל קאן.

ההמולה שנלוותה לסכסוך הזה היתה בגדר הלא ייאמן. רבים טענו שהפחד הגדול הוא ששפעת החזירים בעולם תתחדש מן המקום הזה בדיוק, לאחר שבעולם שכך טירוף הפחד מן המחלה החזירית הזאת, ושתושבי השכונה הזו יהיו הקורבנות הראשונים של התחדשות המגפה הרצחנית.

שירו של שעבולא[2] על הריגת החזירים הפך להמנון יומי של אנשי הרובע ונוגן ברמקולים של הבתים יומם וליל:

על אסונותינו נוסף אסון

והמצב כנראה רע

כאילו היתה חסרה

רק שפעת החזירים.

העיתונות המודפסת פיגרה כהרגלה בדיווח על פרטי ההתרחשויות המעניינות במהלך המשפט ועל פרטים אישיים שהעלו הקובלים בפני השופטים בנוגע לבעל הדיר המזלזל בבריאותם. מה שפרסמה היה ידוע זה מכבר, והאנשים חדלו לדבר על כך במפגשים הליליים.

האתר הידוע "אלעלקה" [עלוקה] הקדים את כולם ופרסם מאות תמונות של אנשי השכונה ושל בעל הדיר ואפילו תמונות שבהן נראו החזירים וכיצד רוחצים אותם במים מדי יום כדי למנוע את הריחות המזיקים. כמו כן, פורסם ראיון מצולם עם בעל הדיר, שבו הודה כי הבעיה נעוצה בחזיר אחד שגדל מאוד ונעשה פראי ומרושע, וההתקרבות אליו מסכנת את העובדים ולכן נגרמת טרדה זמנית זו אצל מקצת מן התושבים. הוא טען כי העותרים נגדו ונגד חוות החזירים שברשותו רחוקים מהאמת, משום שהבעיה תלויה במשרד לאיכות הסביבה, המסרב להקצות תקציב לסילוק החזיר הפראי לבית המטבחיים, וכי עליהם להחליף את התביעה נגדו בתביעה נגד החזיר שבעטיו נגרמו כל הבעיות… גם נגד המשרד אשר אינו מתעניין יותר מדי באיכות הסביבה של המגזר הערבי, דבר המהווה אפליה גזענית ברורה כשמש, והוא כיהודי בעל חווה באזור ערבי, וכאדם הלוחם למען השלום, מאשר שאכן יש אפליה – בתחום הזה בלבד.

בתגובות הקוראים הנפוצות בדרך כלל באתר "אלעלקה" התעניינו המגיבים, שגילם הצעיר ניכר בתגובותיהם, בדיבורים על הצעירות והזמרות כלילות היופי, החליפו דברי אהבים ורמזים על מקום מושבם בזמנים מסוימים בשפה המזכירה צופן צבאי. תופעה זו הדאיגה את מנגנוני הביטחון בשל הסכנה שסודות מדינה יודלפו אל האויבים מבחוץ בלשון הסתרים שפיתחו המתבגרים. מקצת התגובות היו שאלות כמו: האם מירה לובשת את חצאית הטפטה הקצרה המשגעת את השכל? או, מה סוג הביקיני שבו תופיע הצעירה מונירה על חוף הים, והאם תהיה לבדה או תחת פיקוח צבאי של אמה ודודותיה מצד האב והאם? והאם סבתך, הו בעלת השיער השחור, היא חדת ראייה או שנצליח להסתתר מפניה מאחורי עץ התאנה בגן של השכנה?

וצעיר שאל את הנערה ששמה מתחיל באות פ"א אם קיבלה את תמונתו היפה בפייסבוק ומדוע אינפרנדה אותו כך בפתאומיות.  

ומוכה אהבה אחד אמר ליפהפייה אחת שהחזייה משחיתה את תמונתה היפה, והביע רצון עז שתשלח לו תמונה חדשה ללא הסמרטוט המגוחך הזה על החזה.

מספר התגובות על הנושא המדאיג הזה הגיע ליותר משמונים. אבל רוב הכותבים לא הזכירו את בעיית ריח החזירים בשכונה, למעט שניים. האחד ביקש מחילה מאללה הגדול והכול יכול, ודרש טיהור אתני של החזירים, כמו שעשו במצרים. הכותב השני טען בערבית דלה שמי שאומר דברים בנוסח טיהור אתני של החזירים הוא פחדן, ושאילו היה מציין את שמו האמיתי בתגובתו היה מסתבך בבית המשפט הבינלאומי לזכויות אדם בהאג, משום שלאמיתו של דבר הוא משתמש בתירוץ החזירים כדי להסוות את שנאתו ליהודים ואת רצונו לחסלם!

עיתונאי כועס כתב במאמרו השבועי שהוא שלח כמה תגובות רציניות על הידיעה והתמונות לאתר "אלעלקה" אבל האתר פרסם רק את התגובות הלא רציניות, אלה שאין להן קשר לנושא המעניין והמדאיג מבחינת כל תושבי הכפר.

נניח לאוהבים להגיב על בעיית החזירים, ונזכיר שמה שאמר בעל החווה, שהבעיה נובעת מחזיר אחד, משך את תשומת לבם של אמצעי התקשורת המקומיים והעולמיים, והם שאלו מדוע לא נפטרים מן החזיר באמצעות סיוע ממשלתי, ואם היה צורך בכל המהומה הזו בגלל חזיר אחד פראי בעל ריח נורא, הגורם לאסון סביבתי, כפי שטוען בעל החווה, והכי חשוב, יוצר מהומה ערבית בכך שהדמוקרטיה של המדינה נחשפת כמפוקפקת או כמפלה, ליהודים יש את רוב רובה ולערבים רק שאריות.

אחד התושבים הערבים הציע בלהט לפתור את הבעיה באמצעות ירי בראש החזיר! הוא כמעט הסתבך משפטית, משום שאיימו להעמידו לדין בגין הסתה לרצח ולשון הרע נגד חזירים, ואולי גם זמם בכך לרצוח את בעל הדיר, וזה כבר נחשב לפגיעה בביטחון ולפעולת טרור לאומנית המעמידה בסכנה את ביטחון המדינה. בעל פתרון הירי מיהר לפרסם התנצלות רשמית בשלושה עיתונים, על פני עמוד שלם, ושילם תמורתם שכר עבודה של חודש וחצי, בתוך כך שהוא מודיע שאין ברשותו נשק, ושהצעתו היתה בגדר טמטום מוחלט מצדו. הוא מתנצל בפני החזיר הענק ובפני שאר בני גזעו, "ובמיוחד חברי האגודות של צער בעלי חיים", כפי שנאמר בהתנצלות שנוסחה בצורה מוטעית ומעוררת צחוק. למזלו הטוב לא הבינו את המשפט כפי שנוסח בטעות בערבית. והוא רוצה להרגיע את בעלי החוות היהודים ואת אגודות צער בעלי חיים כי הוא אינו משתייך לשום ארגון טרור או ארגון אנטישמי, וכי הוא אדם שוחר שלום, ויתר על כן, הוא מוכן לתרום גם יום עבודה שלם בהתנדבות לניקוי הדיר, כביטוי לחרטתו ולהסתייגותו ממה שאמר ברגע של אובדן צלילות. אבל פעילי מפלגות אחדים ראו בנכונותו להתנדב מעין מתן שירות צבאי למדינת הכיבוש, והוא התנצל גם בפניהם, והודיע שהוא נגד כל צורה של התנדבות, ויילחם לאללה בהתנדבות ובמתנדבים.

יש ידיעות שלא אומתו עדיין ולפיהן שירותי הביטחון חוקרים אם למסיתים לרצח החזיר בירי או בדרכים אחרות היו קשרים עם חיזבאללה, חמאס או ארגונים קיצוניים אחרים…

בעל החווה, בהתאם להוראותיהן ולהנחיותיהן של אגודות צער בעלי חיים, המתנגדות לשימוש באלימות נגד היצורים השלווים וחסרי הדעת הנחשבים משאב כלכלי ומזון לרוב חברי החברה, החליט לפרסם הודעה על פרס גדול למי שיצליח לשכנע את החזיר הענק והפראי בדרכים אנושיות, ללא כפייה או אלימות, לעזוב את הדיר מרצונו החופשי כדי להיפטר מריחותיו הקטלניים.

תושב ערבי לחש באוזני אחד מחבריו, כשהוא מביט סביב מחשש האוזניים המצותתות לכל מה שאומרים הערבים: "זה לא מעניין אותם, בייחוד כאשר הבעיה היא ירי על ערבים או הרס בתים של ערבים, אבל להיפטר מחזיר אחד או מכל דיר החזירים שהורג אותנו בריחו זו בעיה ביטחונית בינלאומית, משום שבעל הדיר הוא יהודי ומי שניזוק הם ערבים".

הפרס שהציע בעל החווה לא עלה על מחירו של חזיר שחוט אחד בדיר שלו, המלא בעשרות אלפי ראשים. ההצעה הפכה לשיח בחברה, והדיון הגיע לכנסת. הצירים הערבים צעקו וקראו לחרם, ותיארו את רישוי הדיר המסוכן בשכנות לכפר ערבי כגזענות וכאפליה שערורייתית. הם תקפו את הדובר מטעם הממשלה בגלל תירוציו המגוחכים שהדיר מספק מקומות עבודה לפועלים ערבים. הם אמרו לו, "בוא אדוני, תעמוד אך שעה אחת ברחובות הכפר הנפגע. האם תסבול את הריחות המבאישים? תמצא לנו פועל יהודי אחד שיקבל את עבודת הפרך הזו הפוגעת בבריאות". אחד הצירים שאל אותו: "כיצד אתה יכול להסביר את העדפת ממשלתך הגזענית להקים חוות חזירים במקום בית ספר, שהכפר זקוק לו בדחיפות? והרי האדמה במקור היתה מיועדת לשם כך". את זאת ראה הדובר כהסתה נגד היהודים בעלי חוות החזירים. הנציגים הערבים הוצאו מן המושב, והדיון הופל ברוב קולות הקואליציה וגם בתמיכת האופוזיציה בעמדה הלאומית.

בעיית הריחות החזיריים העפילה אל ראש מהדורות החדשות, אפילו לפני השערוריות הכספיות והמיניות של מנהיגי המדינה, וזה פגם בחשיפה של מה שמושחת יותר. סיפור החזירים הקדים את החדשות על שיחות השלום בין הפלסטינים לישראל וקשייהן ועל האפשרות להכריז על מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי. הוא הקדים את הידיעות על הסכנה הגרעינית האיראנית ועל המאמצים הבינלאומיים למנוע מאיראן ליצר נשק גרעיני. יותר מזה, הכפר כמעט שכח את המתרחש בסוריה, את מעשי הטבח שמבצע המשטר באזרחים. אחד ממנהיגי המפלגות הוטבע ברוק שעבר כל גבול, ואמר שמה שקורה בסוריה הוא קנוניה ציונית אימפריאליסטית שאינה שונה מן המזימה להקים דיר ליד הכפר. הוא גורש בבושת פנים. פרשן ערוץ הטלוויזיה ארבע וחצי בישראל אמר שבעיית החזיר ותושבי השכונה המתלוננים על ריחותיו דומה למצב הערבים מול איראן אילו היה בידיה נשק גרעיני, ושהלחץ הישראלי הסודי לבצע פעולה צבאית שתשמיד את המתקנים הגרעיניים האיראניים הוא בראש ובראשונה לתועלת הערבים עצמם, ושעליהם ללמוד מן הבעיה הסביבתית הקטלנית שנגרמה על ידי חזיר אחד שתפח והעלה צחנה והפכה לבעייתם של תושבי כפר ערבי שלם. הוא אמר – "תארו לעצמכם שהגרעין האיראני הוא חזיר ענק שריחותיו הורגים את אזרחי העולם הערבי בגלל קרבתם לגבולות איראן".

סוכנויות הידיעות פרסמו את הידיעה על הבעיה שיצר החזיר הנפוח והתוקפן, והפיצו אותה עם פרשנויות ערוץ ארבע וחצי. הדבר הוליד גל של תהיות. צוותי טלוויזיה מכל העולם הופיעו כדי לתעד את הפרטים וללמוד מן הניסיון הישראלי המקצועי בטיפול בחזירים ובגידולם ועל הקשר של כל זה לתוכניות נגד הגרעין האיראני ונגד חיזבאללה וחמאס. המזכיר הכללי של האומות המאוחדות דרש לדווח לו על ההתפתחויות החדשות המגיעות ברציפות מן המזרח התיכון. הוא שאל את יועציו אם יש צורך לכנס מושב חירום של מועצת הביטחון הבינלאומית. הוא קיים התייעצויות עם שגרירי חמש המעצמות הגדולות. בלט מתוכם השגריר הרוסי שצחק בפראות בגלל הבעיה הבינלאומית שהחלה בשל חזיר אחד, והודיע על נכונות ארצו לשלוח את החזיר לבית המטבחיים במוסקבה ולהכין ארוחה טעימה מבשרו שאליה יוזמנו כל מנהיגי העולם, בלוויית סוגי הוודקה הרוסית הטובים ביותר. ההצעה הועברה לממשלת ישראל, שהשיבה בתודה ובהתנצלות כשהיא דוחה את ההצעה, משום שהרוסים בישראל הם הראויים לתודה וזכאים לאכול את בשר החזיר, ובשוק המקומי לא חסרים סוגי הוודקה הטובים ביותר, ובכלל זה וודקה המיוצרת באמריקה.

בתקווה לקבל את הפרס נקבצו ובאו מומחים רבים לגידול חזירים בישראל ובעולם והודיעו על נכונותם להוציא את החיה הזו מן הדיר שלה, להובילה לבית מטבחיים ולהשיב על כנה את ההבנה היהודית-ערבית אשר ניזוקה וגרמה לחרם יהודי על מסעדות החומוס והפול בגלל דרישת תושבי הכפר להציל אותם מריחות החזירים על ידי הרחקת הדיר מגבולות כפרם למקום נידח שאיש אינו גר בו.

המומחים עמדו בתור לנסות את מזלם, להניע את החזיר לצאת… אבל שבעה מהם נכשלו וברחו דקות ספורות לאחר שהתקרבו אל החזיר בשל ריחו המשכר, שפעל עליהם כסם רב-השפעה.

העניין הזה גרם לרבים לסגת. ערך הפרס הועלה לחמישה קורבנות. אנשים אחדים התקדמו, לא הצליחו להחזיק מעמד מול החזיר, והיה אפילו אחד שניסה לסחוב אותו אבל כמעט נהרג משיני החיה הנפוחה והתוקפנית, והובהל במסוק אל בית החולים רמב"ם בחיפה בגלל פציעתו הקשה.

שר המשפטים אמר שמשרדו פתח בחקירה בגלל האמצעים הבלתי חוקיים שהוצעו וננקטו להוצאת החזיר מן הדיר שלו.

השר לאיכות הסביבה הביע את פחדו מכך שהשכונה הערבית תתפשט לכיוון החווה באמצעות בנייה בלתי חוקית לאחר שהחזיר יועבר לבית המטבחיים, והאם יפגע הדבר במצב הדמוגרפי באזור?

תושבי הכפר הערבים קיימו פסטיבל נאומים, שבו נאמו ראשי המפלגות בדרישה לסלק את החזירים, והניפו כרזה שעליה נכתב "טרנספר מידי לחזירים" מול שלט "טרנספר לערבים" של אחת המפלגות היהודיות. מנהיג של מפלגה ערבית לאומית אחת דרש להוציא את החזירים להורג, ואחר כך נאלץ לצאת את מולדתו בכפייה כדי שלא לעמוד לדין על מיליוני דולרים שקיבל מחוץ למדינה והעלים… לבסוף הוקראו השירים ונערך ריקוד דבקה בהשתתפות התושבים והמנהיגים. כבשים ועגלים נזבחו לכבוד המנהיגים. המערכה נמשכת, כפי שצעקו כותרות העיתונים, אף על פי שתושבי הכפר זבחו את מרבית העדר שלהם לכבוד המנהיגים הנכבדים ולכבוד כמה ממנהיגי המדינה והמפלגות היהודיות בתקווה להושעתם ולמציאת פתרון לבעיית החווה וריחותיה הקטלניים. זאת בהתאם לאמונה הערבית הגורסת "האכל את הפה והעיניים ייבושו". מנהיג של מפלגה ימנית קיצונית אמר שהריח נפלא, ומדוע זה מוחים הערבים? הוא התעלם מהעובדה שריח הצלי הוא זה שגרם לרירו לנזול.

והשאלה לאחר זבח כל העדרים במפגני קבלת הפנים והנאומים: האם יגיעו המנהיגים לכפר לשמוע את תלונות תושביו על הפקעת שאריות אדמתם והרחבת חוות החזירים לכל הכיוונים, אף על פי שהיא מהווה מפגע סביבתי וחוסמת את התפתחותו הטבעית של הכפר ואף למעלה מזה – גוזלת ממנו אדמה לבניית בית ספר חדש הנדרש בדחיפות?

אירעה הפתעה בלתי צפויה… אפילו מנגנוני הביטחון כשלו בחיזוי אירוע חמור כזה.

למעשה, איש אינו יודע כיצד המצב התפוצץ. אומרים שבוקר אחד היתה התנגשות בין ילדים שצעדו לכיוון הדיר וקראו סיסמאות "החזירים החוצה, האדמה הערבית חופשייה". המשטרה באה לפזר אותם בגז מדמיע, ומיד התערב הכפר כולו במערכה על הגנת ילדיו ועל זכותו להביע את כאבו בגין האסון שנגרם על ידי הדיר, חזיריו וריחותיו הקטלניים. ההתנגשויות האלימות התפשטו וכללו את תושבי הכפרים הסמוכים שטענו כי הריחות זוחלים אליהם ואדמתם גם היא הופקעה, אולי להקמת דירים חדשים שיגבירו את המצור על כפריהם ויטעימו אותם כפל כפליים מן הריחות הקטלניים… והעיקר, ימנעו מהם להוציא לפועל את תוכניות הפיתוח של כפריהם, מה שיגרום להם למחנק בלתי נסבל.

העימותים בין התושבים לבין כוחות המשטרה לא דעכו, והתחדשו גם למחרת היום למרות שעשרות תושבים נעצרו.

בעקבות העימותים רעשו כותרות העיתונים, שמלאו תיאורים על ההתכתשויות האלימות בין התושבים לבין המשטרה, וכתובת לכל רוחבו של העמוד זעקה: אינתיפאדה!


[1] בערבית מדוברת בִּז (بز) משמעה שדיים ונס (نس) משמעה נשים.

[2] שעבאן עבד א-רחים, המכונה שעבולא, הוא זמר פופ עממי מצרי, המשלב בשיריו מסרים פוליטיים.

 1

שלושת הגברים ירדו לתל אביב בדרך חתחתים. שני פלסטינים וירדני, או פלסטיני עם אזרחות ירדנית, כפי שמורים, לעתים, כללי התיאור המדויק.

– 50 שקל.

– מינימום.

– אם אחד מהם ירצה שתחדור אליו, תעלה את המחיר, כלומר יותר ממאה שקל.

– ואם הוא ירצה לחדור אליי?

– אל תהיה טיפש. אנחנו גברים, לאלה יש פנטזיות עלינו. לא אוהבים אותו ולא נכנעים לעולם הזין ולתענוגותיו.  

– תשתדל שרק ימצצו לך תמורת חמישים שקל. תיזהר לא לגמור, שלא יתישו אותך אחרי פעמיים. וקח תשלום מראש, שלא יעזבו אותך ויברחו.

– אם נגיד עשרה לקוחות בשעה…

– תאמין לי, עבדתי כאן חמש שנים, ואני יודע שהח'וואג'את[1] האלה לא יודעים שובע. הם אוהבים סוסים ערביים. אתה יכול לעשות יותר מעשרה! תאמין לי.

הירדני, ששמו ג'יהאד, התבונן בכף ידו המגוידת ואמר:

– אתם בטוחים? מה לגבי המשטרה? אני חושש שסיבכתם אותי.

(בן אדם עובר בדרך עפר מתפתלת כדי להימנע מתשאול במחסום הראשון. ואז חוצה הוא נהר גדול ארוך וגועש של אבני טורקיז ורסיסי זהב כדי להימנע מהמוות).

2

עוואני החליט לקחת היום חופשה על חשבונו כדי לבלות בתל אביב, עיר שהקשר היחיד שלו אליה הוא במפגשים גופניים שהיא מציעה עם גברים מזדמנים, לרוב בעלי תווי פנים צפון־מזרח אירופיים. היתקלויות גופניות שמשאירות אך ורק דגדוג קל, שזורם בגוף במשך שבוע לכל היותר, ללא מאמץ אגדי, הנושא בין קפליו סכנה כלשהי, או שערוריה ציבורית, מאלה המסתתרות בחורשות נצרת או בפינותיה האפלות, מכיוון בלתי ידוע.  

עוואני שיקר היום לכולם. הוא הרי לקח יום חופש ללא סיבה מיוחדת, ביום רגיל שדבר לא מייחד אותו, אפילו לא חג לאומי או דתי בארץ אלוַאק־וַאק.[2] הוא אמר לאישתו שהוא נוסע להשתלמות מקצועית בנושא "הבריאות הנפשית של הילד בחברה המודרנית". לאמו, שגרה מתחתיו, ותשאלה אותו ותהתה לפשר מעשיו, אמר שהוא בדרך לכנס חשוב בנושא הגלובליזציה. לחברו היחיד והיקר ביותר, עזיז, אמר שהוא מנסה לקבל אשרת עבודה בשגרירות בריטניה בתל אביב, אם כי עזיז הטיל בכך ספק, וקנאתו בערה בו מיד.

זה השקר המתוק ומשבי הרוח הרעננים שלו שמלטפים את השקע בצוואר.

מונית השירות יצאה מהחניון ברחוב המוסכים במרכז נצרת והשליכה את עוואני לאזור ארלוזורוב, או הרכבת, בלב הג'ונגל העירוני, שבו היה מבקר פעם בעונה, לאותה המטרה לרוב: גברים.

'משב־רוחך – מור, ואדמתך סוכר, ואהבתי אליך תגבר; שתי ידיך סבכים, אך איני מזמר ככל הסִּבְּכִיִּים, הן השלשלות מלמדות אותי להילחם."

זה כל מה שעווני זכר וחזר עליו שוב ושוב בראשו כשעבר את רחוב ז'בוטינסקי לכיוון מערב. "השיר של אומיימה אל-ח'ליל.[3] האהבה ההיא בין מעברי גבעות עמאן העתיקה, לעתים חשוכה ולעתים רעננה. אילו היינו מניחים לדברים לחיות קצת אחרי שהגיעו לשיאם, לא הייתי הולך עכשיו בשביל הזה, הצבוע בזרות, 'מואנס א-שיבל', או כל שם אחר שאוכל להמיר לזהב באחד הכספומטים המפוזרים בוורידים שלי".

"זמרתי היא פגיונות ורדים ושתיקתי ילדות של רעם… אתה האדמה והשמיים, ולבבך ירוק־עד".

-סלח לי? איך מגיעים מפה לדיזינגוף-פרישמן?

לבבך ירוק־עד… הכיצד אהבתי אליך לא תגבר?"

3

רוב האנשים יוצאים בבוקר מהבית והולכים לעבודה ובערב חוזרים (לפי תנאי העבודה) ויושבים מול הטלוויזיה, וכולי. חיים משומרים בצנצנות של חמוצים, שלעיתים מקשטים אותם דברים אחרים, כמו כסף, בן זוג, בת זוג, ילדים, תחביבים מוזרים או נטיות קיצוניות.

אבל כשגבר "מכובד" עם שפם עובר את כל זה ומגיע לעיר שאינו מכיר, או ליתר דיוק, מכיר רק את רעותיה, כדי להתרועע עם הגברים שלה – ואמנם הדבר קל יותר מאשר עם נשותיה, במידה רבה – ומקבל תמורת הנאתו סכום נכבד, אם מביאים בחשבון את הפער העצום ברמת החיים בין המקומות הסמוכים עד מוות, ישראל־פלסטין־ירדן.

גבר "מכובד בשפם ועיניים ירוקות ו/או בצבע דבש, שמאפיינות רבים מהכפריים מבני פלסטין ההיסטורית והלא־היסטורית, בחליפה רשמית בלויה מעט, שמסתירה גוף צעיר, למרות שנות הארבעים המתקדמות הנגלות בלובן שבקווצות השיער המלא, ובנעליים מבריקות, אף שאבק הדרך לא הותיר אלא זיכרון מן הברק הזה. הגבר הזה כאילו בא רק כדי לסגור עסקה של תכשירים קוסמטיים זולים ולא כדי לנדנד מחצית מגברי תל אביב על איברו העיקש.

השלושה חצו את רחובות העיר בידיעה פנימית בכיוון מערב, צועדים בציר קפלן.

– אתה בטוח שאתה יודע את הכתובת?

– גבר, אמרתי לך שאני מכיר את תל אביב יותר מתושביה. אפילו יותר מברק. תסתכל, הנה, בוא נלך בדרך הזו…

הגבר השלישי התבונן במבנים הגבוהים מסביב לבניין משרד הביטחון והמטה הכללי וזמזם שיר של אסאלה, הזמרת הסורית הידועה: "אילו ידעת כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה יקר לי..  לה לה לה… היית מעריך אפילו את האדמה אני הולכת עליה".

השלושה התקרבו לפנייה אל אבן גבירול, שם נמצא הלב האמיתי של העיר.

– כאשר תופעל הרכבת התחתית בקרוב מאוד, הכול יהיה קל יותר.

– רכבת תחתית? אבל אני לא רואה תחנות או מישהו שחופר בכלל.

– מה אתה מבין? הם כמו הגרמנים, עובדים רק בלילה, כשכולם ישנים. אף אחד לא מרגיש בהם.

האדם השלישי, השותק, הפסיק את זמזומו:

-האמת, אבו ח'ליל, אתה יכול לחפור להם בן לילה עשרה קווי מטרו בבת אחת עם הזין שלך.

השלושה פרצו בצחוק גדול בהפקרות של מנצחים. אבו ח'ליל, בעל העיניים הירוקות והשפם, אמר:

– כשהוא עומד או כשהוא ישן, לדעתך?  

הצחקוקים התגלגלו וקדחו ברחוב העליז, גדוש ביושבי בתי קפה אירופאיים. השלושה זמזמו ביחד את הפזמון של השיר של אסאלה: "אל תעיר אותי מאהבתי אליך כי זו תמיד בלבי, ומה שחשוב לך יותר, חשוב הוא גם לי".

פתאום צעק מורה הדרך בקול חנוק: "תתחבאו בין העצים… משטרה !"

4

"הירח מופיע בבוקר כמו השמש מן המזרח אל שולי הגל האחרון, שם הוא נשבר והופך לציפור, הדואה אל עבר מנוע של מטוס, ועוזב את ארץ ההבטחות שהופרו או שהסתיימו במוות מסתורי. הירח זורח משם ומתנדנד על צל ענן. ואז הופך מפגש הלילה וההפקרות בבית המלון היפואי הישן לבריכה של דם נקי וטהור".

5

עוואני: "זה לא הגיוני שאסע את כל המרחק הזה, אשקר את כל השקרים האלה ואפסיד יום חופש כמו מטומטם מבלי שאף אחד יאותת לי או אפילו יפנה אליי. אפילו הזקן הזה עם האיבר הגדול הרפוי לא שם לב ללשון עיניי העייפות. הן התחילו להיענות לשכל שלי והוציאו מכלל חשבון את הגברים שכבר נראה שאין סיכוי להשיג אותם אלא בחלומותיי הרטובים. השכל שלי מפיל קבוצה אחר קבוצה ונותרו רק זקנים, נכים, גברים מפוקפקים ואלה שמתנהגים כמו יפיפיות וולגריות, ואותם אני הכי מתעב. אלוהים, כל זה בגלל הכרס הקטנה המשתפלת?"

עוואני התקרב ליצור מכוער, מייחל בכל לבו שיצלח הניסיון האחרון לפני שימות מייאוש.

– ערב טוב.

– מצטער, אני לא מבין עברית (באנגלית רצוצה).

– מאיפה אתה?

– מרומניה.

מפיו עלה ריח בירה מעורבב בטחינה מעורבבת בוודקה. הכול מעורבב ומעורבב. ובייאוש גדול אמר:

– רוצה אותי?

– יש לי סחרחורת. אולי אחר כך.

זה היה במועדון הסאונה הידוע של הומואים לכל סוגיהם, מיניהם, מעמדותיהם וצמתי זהויותיהם במרכז תל אביב.

6

באותו המועדון ממש התפרסו שלושת הגברים וחילקו תפקידים בטבעיות. מורה הדרך עמד מחוץ לחדרי הפנאי החשאיים, התחנה האחרונה של הטומאה, והזמין את המיואשים שאיש לא פנה אליהם עד כה, בעברית מהוסה שהוא כמעט יודע, להיכנס ולטעום את מה שלא הכירו קודם, מציג את התעריף בטון שאינו מעודד שום עמידה על המקח.

השותק נשכב חסר מנוח בחדר אחד, ואבו ח'ליל כמו טווס, בחדר ממול. היה כמו מרחק מרוקן ממשמעות בין מהות המקום, תפקידו, תכליתו, ואותו חיוך מופקר שצייר אמן כושל מתחת לשפם האפור העבות של אבו ח'ליל.

7

הנערים האלה נסוגים מנקודות הציון של המקום שאני עומד בו, וחוצים את גבולות הלונג־שוט הקולנועי. כך נסוגים גם ימיי ושעותיי ורישומי היומיום של שפתיי, ואני מזיע ומזיע.

8

עוואני נכנס לחדר של הגבר הקרוי אבו ח'ליל לאחר שהסכים בייאוש לכל תנאי התעריף המשפילים. אבו ח'ליל שכב כמו חתול האורב לבעליו עד שיסיים לאכול.

– Do you like Arabic dicks?

– אני לא צריך לאהוב אותם בכזאת תיאטרליות אתנית. אני ערבי.

– באמת, לא רואים עליך.

– אני אוציא אותך מפה בהחלט מרוצה. מאיפה אתה?

– נצרת.

– מאיזו משפחה?

– אם לא אכפת לך, אל תעבור את הגבול.

– יש לי הרבה קרובי משפחה בנצרת.

– מאיזו משפחה?

– תגיד לי מאיזו משפחה אתה קודם, ואז אגיד לך.

– את מי אתה מכיר שם?

– אתה מכיר את משפחת ח'לף?

– אני ממשפחת ח'לף.

– הבן של…

– קאסם!

קאסם ח'לף הוא אחיו למחצה של אבו ח'ליל. אבל הסכסוכים המשפחתיים שהצטברו בעבר והמחסומים הפוליטיים השכיחו משניהם את העניין החיוני והחשוב הזה.


*עריכת התרגום: גיא רון גלבוע

[1] אדונים, כינוי כבוד למי שאינו ערבי.

[2] ארץ (או קבוצת איים) אגדית  שנזכרת, בין השאר, בסיפורי "אלף לילה ולילה"; בהשאלה, כינוי למקום דמיוני, "מעבר להרי החושך" או "מעבר לסמבטיון".

[3] זמרת לבנונית