הומור Archives | פרויקט הסיפור הקצר

גרשון שופמן נולד בשנת 1880 ברוסיה הלבנה ונפטר בשנת 1972 בישראל הצהובה. בין ראשיתו לסופו, חי שופמן משך שבע-עשרה שנה, בין 1921 ל-1938, בווצלסדורף, כפר קטן ליד העיר גראץ שבאוסטריה. הוא חי שם עם אשתו אנני, נולדו להם שם ילדיהם, הוא כתב שם אחדים מסיפוריו הקצרים הטובים ביותר ופרסמם בכתבי-העת העבריים החשובים של התקופה. אנשי הספרות העברית בפלסטינה דחקו בשופמן שיבוא לחיות ולכתוב בינם, אבל שופמן העדיף את הכפר ליד גראץ.

אלא שהחרב, כידוע, משכנעת מהעט, ומה שלא הצליחו לעשות אלופי המילה העברית, הצליח לעשות אדולף היטלר. שופמן עזב את גראץ עם משפחתו והגיע באוניה לנמל יפו. על רציפי הנמל קיבלו את פניו בפרחים ובנאומים כל המי-ומי של הספרות העברית. במכתב שכתבה לשופמן בתו, טרודה, היא מספרת לשופמן מין בדיחת-שואה על עולם הספרות שלנו: "קיבלו את שופמן בפלסטינה כל כך יפה, כמו שקיבלו את היטלר באוסטריה. לא מצחיק?"

מאז הביקור הראשון שלי בגראץ עניין אותי גרשון שופמן של ווצלסדורף, שעכשיו איננו כפר קטן עוד אלא חלק מהעיר גראץ עצמה. אלא שהעניין שהיה לי בסופר העברי ובעקבותיו בעיר הזאת לא התממש, עד שהזמינו אותי מבית הסופר של העיר גראץ, לכבוד חגיגות חמש-עשרה שנים להיווסדו, לארגן בגראץ סיור. האפשרות הזאת סקרנה אותי. אדם זר למקום, עושה במקום, סיור לילידיו. הרגשתי ועודני מרגיש, שזהו תיאור די מדויק גם לאופן שבו אני כותב ספרות.

קיבלתי את ההזמנה והחלטתי לארגן סיור בעקבות סיפור שלא הכרתי, גרשון שופמן וחייו בגראץ. ישבתי במכון גנזים, ארכיון הספרות העברית של אגודת הסופרים, חיפשתי במכתבים שקיבל וכתב שופמן, עדות לעקבותיו בגראץ. הארכיון התגלה כאוצר. שופמן היה להוט אחר מבקרים. במכתבים ששלח ישנם תיאורים מפורטים כיצד להגיע אל ביתו. כל שהיינו צריכים לעשות – מדריך התיירים הזר והתיירים המקומיים – היה לעקוב אחר הוראות ההגעה ששלח שופמן למכריו, בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. בגראץ, עזרו לי לחשוב ולתכנן את הסיור בריטה ודאם, סופרת וחוקרת, והשחקן ורנר האלבאדל, שקרא בסיור מסיפוריו של של שופמן, בתרגום.

אלא שבדבר נוסף היה לי צורך, כדי ללכת אל המקומות שבהם חי וכתב גרשון שופמן, לפני שהבריחו אותו היטלר והנאצים האוסטרים מהמקום שכל כך אהב. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לארגן מין אירוע זיכרון ממלכתי ועגום, כזה שלכל אורכו צריכים כולם לעטות על עצמם פרצוף עצוב, מלא צער עמוק, עד שהטקס סוף-סוף נגמר. רציתי לשמוח על הספרות שכתב שופמן בגראץ, רציתי לחגוג את ספרותו במקום שבו הוא כתב אותה, רציתי לתת לה חיים, לא לקבור אותה. רציתי לעשות לכבודו לחיים, רציתי להשיק כוסות של שנאפס.

חיפשתי בכתביו של שופמן, בסיפוריו, במכתביו בארכיון, עדות לאהבתו למשקה, עדות שתתן לי תרוץ או קצה חוט, לערוך לכבודו סיור שיהיה גם משתה. אלא שעדות כזאת לא מצאתי. או אז החלטתי, שסיור שמארגן סופר אחד לסופר אחר, שני אנשים שאמנותם היא בדיה, יכול גם להכיל בדיה בתוכו. אם לא אמצא סיפור כזה, אוכל לכתבו מאת שופמן, בדיעבד.

אני לא מומחה לפואטיקה של גרשון שופמן, אבל מתוך היכרותי עם סגנונו ותכניהם של סיפוריו, ישבתי וכתבתי את הסיפור הזה: יבול, מאת גרשון שופמן. פסאודואפיגרפיה היא מסורת ארוכת שנים של כתיבת טקסט בשמו של אדם אחר. יש דוגמאות אין ספור למעשי כתיבה כאלה, ספר הזוהר הוא רק אחד מהם. עבור המוני בני-אדם, העובדה שאת ספר הזוהר לא כתב רבי שמעון בר-יוחאי במאה השנייה, אלא חבורת חכמים בראשות ר' די-לאון במאה השלוש-עשרה, לא מורידה כהוא זה מכוחו של הספר ומקדושתו. בהיסטוריה של הפסאודואפיגרפיה, השאלה האם אכן כתב את הטקסט האדם שנטען שכתב אותו, משנית לשאלה, מה עושה הטקסט הכתוב בעולם. שאלת הבעלות והמקור במסורת היפה הזאת, שולית. מבחינתי, הסיפור הזה, הינו סיפור מעזבונו של גרשון שופמן. אני אינני אלא מוציאו-לאור, מורה דרכו השיכור.

יבול, מאת גרשון שופמן

בקיץ בוקעות הצרעות. כל ימי החורף מחביאות עצמן המלכות, מחכות לקור שיחלוף, ועם בוא האביב מטילות את ביציהן. מתוך חרכים בחומות, מבינות לקליפות אילנות נבובים, ממחילות שחפרו באדמה שהפשירה, קם לתחיה ובוקע הדור החדש. החרק המעופף, שחי על אדמה זו מימים-ימימה, ושמימיו לא ראה שלג.

פריחת האביב חלפה, האוויר רוחש חיים. מיני חרקים מזמזמים באוויר, ימים יפים לטיול. האיכר מריצ'ניג עומד ומביט בעצי השזיף עמוסי הפרי הסגול שבחלקת אדמתו הרחבה. הצרעות, הוא אומר לי, מאכילות צעיריהן בשר, ובעצמן אוכלות פרי. מחר מגיעים שלושת בניו מהכפרים הקרובים, לעזור לו לקטוף את יבול השזיף. אם יישאר על העץ, יאכלו את פירותיו הצרעות, ובשאר הפירות יעלה רקב. יעזרו לו בניו משך שבוע לקטוף את הפרי מהעץ. את השזיף ביית האיכר, מירצ'ינג אומר, את הצרעה לא ביית. אם אסכים לבוא לסייע להם, הוא אומר ומביט בי, יגמול לי בעין יפה. את הפרי הבכיר הוא שולח לשוק שבגראץ, את שאר היבול הוא מזקק ושורף ונותן בחביות עץ. טעם כבודו פעם שנאפס שזיפים ווצלסדורפי? אין כמותו, הוא אומר, בגאווה של איכר, בכל העולם כולו.

ומכיוון שנפשי נקשרה בנפשו של האיכר הזה ובהלכותיו הכבדות, הגעתי בבוקרו של יום המחר אל חלקת שזיפיו. האוויר הצלול מלָא חרקים שזמזמו ומלאו את המטע בשאונם. הוא ושלושת בניו כבר היו על סולמותיהם, סולם ואיכר על כל עץ, שקי בד גסים תלויים להם על צידם והם קוטפים אל תוכם את הפרי הסגול. סולם חמישי לא היה להם, וכך נתן בידי מירצ'ינג שק וביקש שאקטוף את הפירות הנמוכים. מחצית היום עבדנו כך יחד, עד שבתוך אחד העצים כאב חד דקר בי ואז עוד דקירות רבות. נסתי מתוך העץ ההומה. כתפי נתקלה בקן של צרעות. מריצ'ניג תמך בי בדרך חזרה אל ביתי, בעוד בנו ממהר אל בית-היין ושב אל ביתי מבויש, ובתוך כובעו לבנת קרח שאשים על עורפי וגבי.

יומיים עברו והגיע שוב מריצ'ינג אלי, לבוש בבגדיו הטובים. מתחת זרועו היה לו בקבוק. שנאפס שזיפים, המשובח שבמשובח, עשרים שנה בחבית, הוא אמר, נרגש, והגיש לי את מתנתו. יצאתי עמו אל הגזוזטרה, אל מול השמש השוקעת מאחורי ההרים, ישבתי עם האיכר ושתינו. 

כך אני חי כאן. ביד אחת אוחז בכל הנפלא והנועם, ביד השנייה מגרד בשר עצמי מכאב.


*דימוי: איבו ולצ'ב

בית הספר שלנו היה קרוי על שם זויה קוֹסמוֹדֶמְיָאנְסְקָיה, האישה הראשונה שקיבלה את עיטור "גיבור ברית המועצות". לכן כל הזמן הרצו לנו על חייה: מה זויה למדה, אילו ספרים היא קראה, אילו חיבורים היא כתבה – כל אלו היו אמורים לתת לנו השראה, כך נאמר לנו. אמנם לא הסבירו לנו השראה למה בדיוק, אבל זה היה ברור – למעשה גבורה, אלא מה? אנחנו – הילדים הסובייטיים – חברים בתנועות הנוער של המפלגה הקומוניסטית, היינו חייבים להיות נכונים תמיד למעשה גבורה. חוץ מזה סיפרו לנו גם על מות הגיבורים של זויה ובייחוד על העינויים שעינו אותה הנאצים. תיארו לנו בפרטי פרטים כיצד עקרו את ציפורניה, צרבו את שפתיה בפתילייה, כיצד הפשיטו אותה מבגדיה והובילו אותה ערומה ויחפה ברחובות הכפר בעוד החיילים יורקים עליה ושופכים עליה דליים של רפש. כיצד תלו אותה אחר כך בכיכר הכפר והתעללו בגופתה – כרתו את שדהּ השמאלי. על מעשה הגבורה עצמו, מה בדיוק עוללה הגיבורה הצעירה, משום מה לא נאמר כמעט כלום. כנראה הציתה או פוצצה משהו, שכן, אחרי הכל, היא הייתה פרטיזנית. פעם בשנה נסענו לסיור במוזיאון הכפר פטרישצ'בו במחוז מוסקבה, מקום נפילתה של זויה. לא כל בית ספר זכה להיקרא על שם של גיבור, ובכל זאת, היו לנו עשרות בתי ספר תאומים מכל רחבי הארץ שנשאו את שמה של זויה קוסמודמיאנסקיה. משלחות מערי רוסיה הנידחות ואף מרפובליקות סובייטיות אחרות פקדו את בית ספרנו דרך קבע, וביקוריהם לוו במסדרים חגיגיים, בתהלוכות ובמופעים באולם הכנסים הבית ספרי. מאחר שלא היה סוף לשירים, לפואמות, לאורטוריות, לסרטים ולמחזות שהקדישו האמנים הסובייטים לזויה, התוכנית האמנותית הייתה עשירה, אם כי לא השתנתה בהרבה משנה לשנה.

בבית לא חיבבו את זויה קוסמודמיאנסקיה. אבי טען שלא ייתכן שהיו פרטיזנים בפאתי מוסקבה בשנת 1941, ולכן זויה אינה אלא דמות שהמציא עיתונאי כלשהו, ככל הנראה, יהודי,שעבד בעיתון צבאי, "הכוכב האדום", למשל, והסיפור הופץ על ידי מכונת התעמולה הסטליניסטית מסיבות ברורות מאליהן.

"הוא לא היה 'ככל הנראה, יהודי', הוא היה יהודי בוודאות, והוא לא כתב את זה עבור 'הכוכב האדום' אלא עבור 'פראבדה'."  אמי הצטרפה לדיון. "שם משפחתו היה לידוב, הוא זה שכתב את המאמר הראשון וגם צירף את התמונה המפורסמת עם השד הכרות והחבל הכרוך סביב הצוואר. אבל ברור כשמש שזה לא תצלום מקורי אלא זיוף, כי איך בדיוק יכלו לצלם אותה אם היא נקברה עוד לפני שהצבא האדום נכנס לכפר?" "איך את לא מבינה? לא קברו אותה, כי היא אף פעם לא הייתה קיימת!"  צעק אבי בתגובה. "במקום לספר על הגבורה היומיומית האמיתית של מיליוני אנשים, שסחבו על גבם את נטל המלחמה בדם וביזע ולבסוף ניצחו, הם רוקחים אגדות שצמחו בדמיון החולני של איזה אימפוטנט עלוב! זאת פורנוגרפיה לשמה!"

אמא הייתה פוערת את עינה לרווחה ומצמידה אצבע אל שפתיה.

ככל שהתבגרנו, כך השפעתם של "ערבי הזיכרון" הלכה ונעשתה מוזרה יותר ויותר. זויה בתצלום הענק, יפה להחריד, ראשה מוטה לאחור, בגדיה קרועים, השד ששרד עם הפטמה הזקורה מרתק אליו את המבט, בעוד השד השני, הכרות, דוחה ומבהיל. שיערה פזור בשלג, עיניה עצומות – בגיל שתים עשרה, הדימוי הזה עורר בנו הרגשה מפתה ובלתי מוכרת. משהו חם ואפל עלה ממעמקי הבטן והראש הסתחרר… אותו זמן על הבמה, דקלמה תלמידה בקול חנוק מהתרגשות: "קר לזויה, כפות ידיה הנפוחות מכפור וממכות קומצו לאגרופים, רגליה היחפות השחירו בליל הכפור הנורא. שפתיה הנשוכות עד זוב דם התנפחו אף הן – מאתיים הצלפות של חגורות גרמניות ניסו לחלץ מילות הודאה מפי הנערה העדינה, אך לשווא. היא לא צעקה, לא בכתה ואף לא גנחה".

באחד מאותם ערבים, כשלא עמדתי עוד במחנק, בפאתוס ובאותה תחושה תמוהה שעברה בגופי, חמקתי מן האולם.

אני לא יודעת איך מצאתי את עצמי ליד חדר ההלבשה הריק של אולם הספורט. נתקלתי שם בסשקה זורין ובסרגיי פדייב מהכיתה שלי, שברחו אף הם מהמופע ושוטטו ברחבי בית הספר. ארון מתלים וארגז גבוה לנעליים חצו לשניים את חדר ההלבשה הקטן. בלי לומר מילה זינקנו לאחת הפינות והתחלנו לחקור בקדחתנות זה את גופו של זה. ידיהם גיששו, פרמו, הפשילו והורידו, ואילו ידיי נאבקו באבזמי החגורות של תלבושת בית הספר שלהם, עד שהבנים עזרו לי. נגענו, ליטפנו, מיששנו, לפתנו, עדיין בשקט, משתדלים לא להישיר מבט. התביישתי להסתכל להם בעיניים וגם הם הקפידו להסיט את מבטם, אך ידינו וגופנו שנצמדו זה אל זה לא ידעו בושה או מבוכה. היינו נלהבים כל כך עד שלא הבחנו במנקה שניצבה מולנו, קשישה נמוכת קומה ומגובנת, בעלת עיניים כחולות דהויות שתמיד דמעו.

"מה אתם עושים, חסרי בושה שכמוכם!" חזר לה סוף סוף כושר הדיבור, "חכו-חכו, אני אראה לכם מה זה!"

היא הניפה באוויר סמרטוט רצפה רטוב והתיזה עלינו מים בכל הכוח. מי השטיפה הקרים והמלוכלכים השיבו לנו את העשתונות בין רגע. קפצנו על רגלנו ונסנו לכל עבר.

2

קנה של "טיגר" גרמני בהה ישירות בי. מכונה איומה, טנק מכוער, מגושם ועצום. התגלמות הרוע. רעדתי כולי. "מוות לכובש הנאצי!" צרחתי בגרוi הניחר ובעטתי בזחל הטנק. נדמה  שזה הסב לי הקלה מסוימת. הקפיץ שהתכווץ בי לאחרונה בתוך הבטן השתחרר מעט. אין איש מסביב, אפשר אפילו לטפס על הטנק אם רוצים. לא רציתי, אבל התחשק לי להציץ אל תוך הקנה, ובשביל זה לא הייתי גבוהה מספיק. פה ושם היו מפוזרות אבנים גדולות, גלגלתי אחת ועליתי עליה. סבידריגילוב של דוסטוייבסקי חשש מכך שהנצח הוא חדר רחצה מעופש מלא בעכבישים. מה זה חדר רחצה לעומת השחור השואב הקר והאיום הזה?

גשם החל לטפטף, על אף שברדיו הבטיחו מזג אוויר חם ויבש. בילוי הולם מצאתי לי בחגים – לשוטט לבד בגשם, לסייר סביב טנקים עתיקים ולחשוב על נצח.

"תפסיקי לעשן תכף ומיד! ילדה, אני מדברת אלייך", אישה מבוגרת ושמנה דידתה לכיווני  בכל הכוח, תומכת ביד אחת את החזה ואילו את השנייה היא הושיטה אליי, כאילו מנסה לחטוף לי את הסיגריה מהפה. סבתי על עקבותיי, חזרתי בדרך שבה באתי, קפצתי מעל הגדר ונעלמתי בתוך היער. היא בוודאי לא תרדוף אחריי עד לשם. כנראה טעיתי בפנייה ובמקום להגיע אל הכפר נכנסתי עמוק יותר אל תוך היער. שוטטתי כעשרים דקות עד שקלטתי שאין לי מושג לאן הגעתי. לא פחדתי ללכת לאיבוד, כפרי נופש היו פזורים בכל מקום בסביבה, באיזשהו שלב אפגוש אנשים, אבל כל המצב הזה עיצבן אותי נורא – למה אני לבד שוב, ומה אני עושה בכלל ביער הזה?! זה הכול באשמתה של אלינה. היא הופיעה לפתע לפני החגים והזמינה אותי לדצ'ה, כאילו כלום. מאז שעברה לגור אצל אביה במשפחתו החדשה לא דיברנו כמה חודשים טובים, אפילו לא בטלפון, היא לא התקשרה אליי, ולי לא היה את המספר שלה.

בפעם האחרונה התראינו ביום הולדתה. יום הולדת שש-עשרה זה לא צחוק. היא הזמינה את כל העולם בערך: את כל הכיתה הישנה שלנו (עד אז כבר עזבנו שתינו, אני לבית הספר לאחיות והיא לבית ספר ללימוד ללימודי שפות "למקושרים בלבד"), טחונים מהכיתה הנוכחית שלה, גופניקים – חברי ילדות שלה מהגן – קהל היעד של בתי סוהר לעבריינים צעירים, וחברים של חברים… הדלת נשארה פתוחה וזרם האנשים לא פסק, הם הגיעו בקבוצות לרוב. ואני דווקא ציפיתי שנשב אני ואלינה, רק שתינו, ונדבר מלב אל לב, כמו שנהגנו לעשות פעם, אבל היא קשקשה בלי הרף עם חברותיה החדשות, צחקה לבדיחות טיפשיות, ואחר כך נעלמה לה – ברחה לרכוב על אופנוע עם הגופניקים.

מתחילת שנת הלימודים לא ראיתי אף אחת מבנות הכיתה שלי, בקושי את אלינה ראיתי, ולא בדיוק התגעגעתי אליהן. מתוך שעמום החלטתי לעשות קצת רוח, לא בדיוק החלטתי, כך יצא פשוט. הן הביטו בי בעיני עגל כאילו הייתי חייזר, כאילו ציפו ממני למשהו יוצא דופן. שפעתי אנקדוטות רפואיות והן הקשיבו לי פעורות פה. לא סתמתי. דיברתי ודיברתי וליוויתי כל סיפור בכוס יין זול: סיפורי חדר-מתים ומחלקות גריאטריות, שקשישות העבירו בהן חודשים רבים עד שמתו מדמנציה ופצעי לחץ, על סירחון שרודף אותי לכל מקום, ששום כמות של וודקה וסיגריות לא יכולה למחות, על מיון בבתי חולים, לשם נוהרים באמבולנסים בעיקר גברים שתויים שנפלו וקפאו בשלג. אלוהים אדירים, איך שהם מייבבים כשהם מגלים שגפיהם הקפואות נכרתו. היכן יעבדו, כיצד יפרנסו את המשפחה? פעם אחת, באיזה לילה שבו בישלו החובשים סבון חדש משאריות סבון ישן בתוך גיגית, ומרוב עשן וסירחון הייתי מוכנה לקפוץ מהחלון, הביאו זוג. שיכורים שניהם. היא עם פצעי דקירה, הוא עם כפות ידיים שלוקות, העור התקלף ונתלה בחתיכות, כתמי כוויות על פניו. הם רבו על שתייה, עניין שבשגרה. הוא דקר אותה, היא שפכה לו מים רותחים על הפרצוף, הוא הספיק להגן על פניו בכפות ידיו כך שהידיים הן אלה שנכוו בעיקר. כל אלה ניחושים כמובן, הם לא הסגירו זה את זה. הגבר עמד על שלו – היא נפלה על סכין והוא עט לעזרתה ושפך על עצמו סיר מרק רותח. אף אחד לא טיפל בהם, רק הפרידו ביניהם, מיקמו אותם בחדרים שונים. הרופאים רבו עם צוות האמבולנס, למה הביאו זבל כזה לבית החולים, החובשים חזרו לבישולי הסבון ואז שמענו צעקות, גניחות. הגענו בריצה לחדר של האישה, היא לא הייתה שם, לאורך המסדרון נמתח שביל של דם. בעקבות השביל הגענו לחדרו של רומיאו המתקלף. התברר שהיא זחלה אליו על הגחון, כי יוליה שלנו לא יכלה לעמוד על רגליה, וכעת הם התעלסו, צעקו מרוב תשוקה, גנחו מכאבי הפצעים, או להיפך. האחיות הפרידו ביניהם, כמובן. מישהו הזמין משטרה.

למחרת התעוררתי בתוך ארון בגדים. מה קרה, מדוע העברתי לילה בארון, לא יכולתי להיזכר. אלינה הזכירה לי. נעלבתי אמש ממישהו, אף אחד לא הבין ממי ומדוע, אלא שקיללתי קללות איומות ואיימתי במכות. הנסתי את כולם למטבח וזרקתי עליהם מגפיים מהמסדרון, רדפתי עם מערוך בידיי אחרי חבר ילדות שהיה הטיל אולנשפיגל שלי בעבר הרחוק, וכיום נהיה יצור מכוער וצנום שמסורק כפטרייה, הוא פלט משהו על יהודונים. רבתי עם הגופניקים שנחלצו לעזרתו, שכבתי קצת בשלג כדי להירגע, לא מיוזמתי, כמובן. חזרתי לדירה, עצובה ורטובה, אמרתי שאני הולכת, נכנסתי לתוך ארון וסגרתי אחריי את הדלת. אלינה החליטה שלא להטריד אותי וכשהציצה לתוך החריץ מאוחר יותר, היא ראתה שאני ישנה. שתינו תה, פטפטנו קצת, עזרתי לה לסדר וחזרתי הביתה. כעבור כמה ימים היא עזבה לבית אביה.

נסענו לדצ'ה בהרכב של חמישה: אלינה, אני, נדיה וֵליצ'קו – בעלת הדצ'ה וחברתנו לכיתה הישנה, וגם ורה ואיגור. נפגשנו כבר על רציף הרכבת. שמעתי על ורה ואיגור, ילדי אשתו החדשה של אביה של אלינה, היא סיפרה לי עליהם בלי סוף, אך טרם יצא לי לפגוש אותם. ורה, גבוהה וארוכת גפיים, בעלת פנים שטוחות כמו של בובת בד, אפילו לא הביטה לכיווני. ואולי כן הביטה ולא הבחנתי מבעד למשקפי השמש שהרכיבה בשמש ובצל. איגור עישן, ירק על הרציף ומחה את היריקות במגפו. בניגוד לתיאוריה של אלינה, לא היה שום דמיון בינו לבין איוואן קרמאזוב. הוא היה בחור קודר ועגמומי, בעל לסת חזקה, צוואר שור וכתפיים כה רחבות, שבזכותן הוא נראה נמוך מכפי שהיה. הוא לא טרח להגיד שלום, בחן אותי מכף רגל ועד ראש והפנה את מבטו. נפש עדינה וסוערת, אינטלקטואל ופילוסוף – היכן כל אלה? ידעתי כמובן שאלינה מאוהבת בו מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבל איך אפשר להשלות את עצמך עד כדי כך?

ברכבת התחיל איגור עם וליצ'קו והתעלם לחלוטין מאלינה. וליצ'קו צחקקה והגניבה מבטים לכיוונה של אלינה. ורה שתקה כל הדרך ורק הביטה מבעד לחלון. כל עשר דקות אלינה סחבה אותי לעשן בקצה הקרון, התלוננה על איגור וביקשה לנהוג בוורה בזהירות יתר. "היא עוברת תקופה קשה מאוד. את מבינה, ורה נסעה עם אבא שלה למשלחת ארכיאולוגית וניהלה שם רומן עם אחד הפוסט דוקטורנטים שלו. היא נכנסה להריון וכשחזרו למוסקבה הוא זרק אותה. היא נאלצה לעבור הפלה. אבא שלה לא רצה להתערב וזעם על ורה,  ואמא שלה כעסה על אבא שלה, כי הוא צידד בפרי טיפוחיו ולא בבתו החורגת. בדיוק באותה תקופה עברתי לגור אצלם, איגור זנח את הלימודים. אחרי ריבים ובירורים הם זרקו אותי חזרה לבית של אמא שלי".

הדצ'ה של וליצ'קו הייתה צריף עץ קטן, שחמישה אנשים יכלו להידחס בו בקושי רב. התוכנית הייתה לטייל ביער, אולי לשכור סירה ולשוט באגם, בערב להבעיר מדורה על החוף ולצלות תפוחי אדמה. את השתייה הבאנו איתנו, האוכל היחידי היה צנימים ושימורי דגים.

שתינו. איגור הסמיק, ורה החווירה, וליצ'קו נהייתה עליזה ואילו אלינה התעצבה. אף אחד לא התכוון ללכת לטייל יותר. איגור ווליצ'קו נעלמו. אלינה התאדתה בעקבותיהם. סיירתי בסביבה וחזרתי לצריף, לא היה מה לעשות שם. ורה שקעה בספר ולא הייתה מעוניינת לפתוח בשיחה. לדעתי היא לא הוציאה מילה מהבוקר.

"אני חושבת שאצא לי לטיול", קמתי. ורה אפילו לא סובבה את ראשה לכיווני. יצאתי. היה רק רחוב אחד בכפר, התהלכתי בו. משני צדי הדרך היו צריפי עץ, שיחי עוזרד, עצי לבנה, כפר טיפוסי בפאתי מוסקבה. למשפחתי לא הייתה דצ'ה, גדלתי כילדה עירונית ולא נסענו לפיקניקים או לקטוף פטריות בטבע. בקיץ נסענו לליטא או לים השחור.

נגמרו הצריפים, הלכתי דרך היער. הדרך הובילה אותי לאחו גדול מגודר בגדר נמוכה. על הדשא ניצבו כמה טנקים ומרגמות מתקופת מלחמת העולם השנייה. אחרי שהשמנה תקפה אותי, התחפפתי גם משם, ותעיתי ביער.

"היי, למה את יושבת כאן לבד עצובה כל כך בגשם? הלכת לאיבוד?"

שני צעירים בני עשרים בערך עמדו לפניי. אולי סטודנטים. על פי המראה שלהם: "ספורטאים, חברי הקומסומול, תלמידים מצטיינים". גובהו של אחד היה ממוצע, השני גבוה יותר, תווי פנים נעימים, סומק בלחיים, שיער בהיר, עיניים עליזות. חבר'ה נחמדים, הם לא הקרינו שום איום. התברר שהם צפו בי עוד במגרש הטנקים ואז נעלמתי להם. הסטודנטים התנדבו ללוות אותי לכפר. בדרך הם סיפרו לי שהם לנים באכסניה, עושים רפטינג וקיאקים במאגרי מים ונהרות סמוכים. לפעמים הם מקימים אוהל, מבלים לילה תחת כיפת השמים, דגים.  

רומנטיקה של טיולים, מרק דגים טרי, שירים וגיטרה סביב מדורות ליליות, שיט ברפסודות ובקיאקים, טיפוס הרים – כל אלה היו חיים מקבילים עבורי, קראתי עליהם בעיתונים או ששמעתי מאנשים שבקושי הכרתי. בעיני הוריי נחשב הבילוי הזה סובייטי להחריד, ולכן לא עודדו אותו, כמו כל דבר סובייטי. מי שפקד את הטיולים האלה היו נציגי האינטליגנציה המדעית הסובייטית, שכבת האוכלוסייה שאבי תיעב יותר מכל. לפי דעתו הם היו משענת המשטר, ועל כן הוא שנא אותם במיוחד. "הפועל הפשוט חי חיים קשים, לא רואה דבר מעבר להווה, ואין לו הזדמנויות. כך חיו גם הוריו ואבות אבותיו. אין לי שום טענות אליו. ואילו האינטליגנטים האלה כביכול יודעים יותר, יש להם יותר תאים אפורים, מספיקים להשכלה גבוהה בהנדסה, לפחות. עם זאת, הם לא מעוניינים לחשוב ופוחדים להחזיק בדעה משלהם. גוש צייתן ושמרני, שלא מסוגל להוליד מתוכו שום דבר חי. במקום זה, הם יוצאים לטיולים, מנגנים בגיטרה ושרים, שותים שתייה חריפה, מרכלים על חברי הפוליטביורו, דנים בגאונותו הקולנועית של טארקובסקי, משום שלא ראו דבר מעבר למסך הברזל, וחושבים שהם גיבורים ואינטלקטואלים גדולים. ואז הם חוזרים לעבודה, יושבים באספות המפלגה ומצביעים 'בעד', חותמים על עצומות שמגנות את הציונות הישראלית ואת האימפריאליזם האמריקני. מחשבתם היחידה היא תמיד לציית בכל דבר לשלטון ולכבד את המנהלים".

אני אישית לא ראיתי כל פגם בטיולים בטבע. לאדם הסובייטי אין הזדמנות לבקר בגרנד קניון או בשוניות האלמוגים, האם זה אומר שעליו להישאר על הספה לאות הזדהות עם העולם החופשי בדומה לאבי? גם את טארקובסקי אהבתי. בשנה שעברה אלינה ואני עמדנו בתור כמה שעות כדי להיכנס להקרנה נדירה של טארקובסקי בבית הקולנוע "מוסקבה". הגענו בשעה שש בבוקר, חשבנו שנהיה ראשונות בתור, ואז לפתע הופיע מתוך ערפל קפוא בחור ורשם בטוש שחור על כף ידה של כל אחת מאיתנו מספר – שלוש מאות ומשהו. בסופו של דבר נכנסנו לאולם, רק שאלינה קפאה בחוץ עד כדי כך, שכשכבר נכנסנו אל האולם היא התחממה ונרדמה.

בדרך חזרה לדצ'ה אחד הסטודנטים נשאר מאחור ורק הגבוה יותר, אולג שמו, המשיך וליווה אותי עד הבית. הוא מצא חן בעיניי, דברן, עליז, ספורטיבי אבל במידה, שלא כמו איגור, שהותיר רושם של כוח פיזי מתפרץ.

"את רוצה לשוט באגם הערב?"

קפאתי במקומי. בקיץ ימלאו לי שש עשרה והוא בן עשרים ושלוש, גבוה, נאה, אחד כזה שאפשר להציג בפני חברות. לא הייתי מורגלת בתשומת לב גברית, כלומר היו לי הרבה ידידים אבל מעולם לא יצאתי לדייט. הרי לשוט באגם לאור הירח, רק שנינו, זה נחשב לדייט, לא? כמובן, שיקרתי לו לגבי גילי, אמרתי שאני לומדת בשנה הראשונה במכון לרפואה. הוא האמין לי, למה לא, תמיד נראיתי מבוגרת לגילי, יש לי פנים בוגרות, גובה הגון וגם חזה גדול. אולג ראה בשתיקתי המתארכת ביטוי לספק.

"אם תרצי, אפשר לעצור באחד האיים, המקומיים מספרים שבלילות רואים שם לפעמים קרינת אור חריגה ושומעים קולות מוזרים. איזור אנומלי".

"נו באמת. איזור אנומלי, נראה לך? הכפריים השיכורים סתם הוזים מכל השיכר שהם מבשלים. חברה שלי שגרה בסביבה סיפרה לי שהם ראו באיזור את איש השלג. יטי, תאר לעצמך! אפילו חשבנו לצאת לחפש אותו, בתור בדיחה, כמובן. הייתי עכשיו ביער ולא ראיתי שום יטי".

"איש השלג – זה קרוב לוודאי אגדות, אבל בקשר לאי, דיברתי עם אנשים יודעי דבר והם תיארו לי דברים דומים. שימי לב, הם לא מכירים אחד את השני ולא הייתה להם אפשרות לתאם גרסאות. מסקרן אותי להציץ במקום. אבל אם את חוששת, לא נשוט לאי. סתם נעשה סיבוב".

סיכמנו שהוא יאסוף אותי בשמונה.

בבית עדיין לא היה אף אחד זולת ורה. היא בהתה בספר ולא הפגינה סימני חיים. החלטתי שעדיף להתייחס אליה בתור רהיט, וטרם התחלתי לשוחח עם רהיטים. אולי כשאהיה קשישה, מרוב בדידות והשתבשות הדעת הכרוכים בגיל, אתחיל ליצור קשר עם שידה או כוננית, אבל בינתיים לא הרגשתי צורך. מגפי הגומי של וליצ'קו ישבו עליי בול, לבשתי גם את המעיל החם של איגור, הוא יצא בסוודר בלבד. ארזתי בתוך תיק בקבוק יין, כמה צנימים ושתי קוביות של גבינה מותכת.

"לאן זה?" שאלה ורה כאילו כלום. מרוב בהלה כמעט חנקתי את עצמי בצעיף של איגור, שהחלטתי לשאול ובדיוק כרכתי סביב צווארי.

"וואו, אף פעם לא ראיתי שרפרף מדבר!"

"מה?" היא צמצמה את עיניה.

"Adieu, ma jolie" משום מה עברתי לצרפתית, אבל גם אילו הייתי מקללת את ורה בקללות הכי איומות, אני לא חושבת שהיא הייתה מתרשמת יותר. פניה התעוותו לגמרי. ובכל זאת היא עקבה אחריי עד לחצר. אולג המתין לי ליד השער.

"ומי זה בדיוק?"

החלטתי שאני לא חייבת לה דין וחשבון, לכן שתקתי.

"הי, לאן אתה לוקח אותה? בנאדם, אני מדברת אליך!"

"קוראים לי אולג. אני פוסט דוקטורנט במכון להנדסת מכונות, אני לן באכסניה כרגע. אנחנו הולכים לשוט בסירה על האגם".

"איזה אגם בכפור כזה? סטודנט, אז לך תלמד, במקום לבלבל את המוח לקטינות", היא התקרבה מאוד לגדר כך שרק מטר בערך הפריד בינה לבין אולג.

"למה אתה מדבר איתה בכלל? בוא כבר." משכתי בשרוולו הרחק מהגדר. היא לא רדפה אחרינו, תודה לאל, למרות שעל פי הבעת פניה אפשר היה לצפות ממנה לכל דבר.

"איזו בחורה קשוחה! לרגע חשבתי שהיא הולכת להרביץ לי. אחותך הגדולה?"

"אל תשים לב אליה, היא עוברת תקופה קשה," החלטתי  לא לתקן את טעותו, על כל צרה. שיידע שאני לא לבד כאן.

"למה היא קראה לך קטינה? בת כמה את באמת?"

"מה, אתה לא מכיר אחיות גדולות? היא גדולה ממני בשש שנים ובעיניה אני עוד תינוקת".

"היא בת 24? היא כאילו בגילי, בחיים לא הייתי נותן לה יותר מעשרים."

"אני לא מבינה למה אנחנו מדברים עליה כל כך הרבה. אולי אתה רוצה להזמין אותה לשייט במקומי?"

אולג צחק והצמיד אותי אליו, תחבתי את פניי בתוך הבד המחוספס של מעילו.

הכפר נדם, לא פגשנו נפש חיה כל הדרך. עברנו דרך חורשת עצי הלבנה, פנינו ליער והלכנו בדרך בשקט עד שהגענו לרציף העץ, שהוביל אותנו ישירות אל המים. המשכנו עוד קצת לאורך החוף עד שהגענו לשרטון חול. אולג הוריד את תרמילו הכבד, הוציא מתוכו סירת גומי מקופלת והחל לנפח אותה בעזרת משאבה. בתצורתו הסופית נראה לי מוצר הגומי הזה כמו מזרן מתנפח עם שוליים גבוהים, ממש לא סירה.

"היא בטוח תחזיק את שנינו?"

"הסירה הזאת אמורה להחזיק מבוגר וילד. אני שוקל שבעים קילו בערך, את ארבעים וחמש נדמה לי?"

"ארבעים ושמונה".

"נעגל למאה עשרים. הסירה אמורה לשאת משקל של מאה וחמישים קילוגרם, אז אנחנו בטווח הביטחון. נו, קדימה, תעלי. שבי בתחתית הסירה, המושב בשבילי. אל תחשבי שזה לא ג'נטלמני מצדי, שם מתחברים המשוטים. אלא אם כן את רוצה לחתור?"

לחתור לא היה לי חשק, גם לעלות לסירה לא רציתי. ערפל עמד מעל האגם. רוח קרה ולחה נשבה מן המים. הירח הסתתר מאחורי העננים. קיר היער הקודר התמזג עם פני המים השחורים, שהשמים נטולי הכוכבים השתקפו בתוכם.

"ומה אם יהיו גלים? אנחנו עלולים להתהפך".

"לא יהיו גלים, אל תדאגי".

לא הצלחתי להמציא תירוץ נוסף, לכן נאנחתי בכבדות, עליתי לסירה והתיישבתי בתחתיתה כפי שנתבקשתי. אולג דחף את הסירה קדימה, תפס תאוצה וקפץ פנימה. הוא סידר את המשוטים במהירות, ובכמה חתירות איתנות הגענו אל מרכז האגם. הסירה שקעה מעט תחת משקלנו, המים לא נכנסו פנימה אומנם, אך עדיין היה נדמה לי שחצי מהגוף שלי נמצא בתוכם.

"למה את לא יושבת בנחת? לא נוח לך?"

"קר מאוד. יש לי תחושה שאני יושבת על קרח בתחת חשוף."

כן, המים עדיין קרים. הקרח נמס לא מזמן. לא חשבתי על זה. שבי על התרמיל". חגתי בסירה עם התרמיל ביד – הייתי בטוחה שעכשיו נתהפך – איכשהו התיישבתי והבטתי סביבי. הערפל התפזר במשב רוח קל, הירח יצא מבין העננים כמו על פי הזמנה וסלל שביל כסף על המים. באותו רגע הכול הסתדר לי, כך בדיוק ראיתי בעיני רוחי אגם לילי.

קולות נשיים שקראו בשמי בכל דרך אפשרית הפרו את הדממה. הקולות, שנשמעו תחילה מרחוק, התקרבו יותר ויותר. ארבע דמויות הופיעו על החוף והן לא הזכירו בנות ים.

"הי, אתם שם! תחזרו מייד!" צרח איגור בקול בס מפחיד.

"ביאשה, ביאשה, זו את?" צעקה אלינה בקול שבור כל כך שלא יכולתי שלא לענות לה: "אני כאן! אנחנו מפליגים לאי, לאיזור אנומלי", צרחתי כשכפות ידיי משולבות סביב פי על מנת להגביר את הקול. הד התגלגל מעל פני המים.

"מה?"

"אולג רוצה להראות לי את האיזור האנומלי. לכו הביתה!"

"מפגרת! אני יודע בדיוק מה הוא רוצה להראות לך! תחתור לכיוון החוף, דביל!" איגור התפרץ לשיחה שוב.

"אלינה, קחי אותם הביתה! יש לי דייט, אני שטה בסירה. ירדתם שם מהפסים?"

אולג קפא עם המשוטים בידיו וסובב את ראשו ממני אל הקבוצה שבחוף.

"אולג, מה יש לך? בוא נמשיך. אל תשים לב אליהם", נאלצתי אפילו לדחוף אותו כדי שיצא מההלם, אבל הוא לא זז.

"תראה, דפוק, או שאתה חוזר עכשיו לחוף ואז אני אתן לך להסתלק בשקט…"

"ואם לא נחזור? אם נמשיך בהפלגה, מה יקרה אז?" ענה אולג לפתע בקול גבוה בהרבה מהקול שדיבר בו לפני כן.

"למה אתה מדבר איתו בכלל? מה אתה שואל אותו? בוא נזוז כבר".

"מי זה, חבר שלך? אח שלך? אולי תיכף גם אבא שלך יבוא?" אולג נראה כעת הרבה פחות חביב בעיניי. תווי פניו התחדדו בדומה לסנאי וגם מבטו נהיה דוקר כמו של סנאי.

"הוא שום דבר! ראיתי אותו היום לראשונה בחיי. תביא לי את המשוטים, אחתור בעצמי". ניסיתי לקחת מאולג את המשוטים אבל בסופו של דבר שוב צנחתי אל התרמיל.

"אם לא תחזור עכשיו ברגע זה, אני אמצא אותך באכסניה שלך ואתה תצטער על היום שבו נולדת!" איגור התקדם אל קצה המים. חלפה בראשי מחשבה מטורפת שהוא עומד לרדוף אחרינו בשחייה. נראה שאולג חשב כמוני מפני שהוא הניף את המשוטים והפלגנו מעט רחוק יותר, לכל מקרה.

"זה הסוף שלך! תתקרב לחוף מיד!" צרחה ורה ודהרה לתוך המים, משפריצה לכל עבר ומרטיבה את כולם. אלינה ווליצ'קו נתלו עליה, מונעות ממנה להתקדם. צפיתי בהן אחוזת אימה, נאבקות בתוך מי הקרח שהגיעו להן עד הברכיים, מוארות באור הירח. האם יתכן כי ארבעתם התחרפנו בו-בזמן?

"כולם לצאת מהמים ולסגת שלושה מטרים אחורה!" אולג קם ונעמד בסירה. "עד שלא תתרחקו, אני לא זז מפה!"

שתקתי. נראה שההחלטה נפלה ואין טעם להתווכח. עוד משוגע, חמישי במספר. האם הירח משפיע כך על כולם? אז למה רק אני שפויה כאן? הם יצאו מן המים. איגור התיישב על החול, הוריד את גרביו הרטובים ונעל את נעלי הספורט על רגליים יחפות. ורה רוקנה מים ממגפי הגומי שלה.

"תתרחקו ותעמדו שם", שוב צעק אולג.

הם נסוגו, והפלגנו אל החוף. אולג עצר כמה מטרים לפני היבשה.

"צאי החוצה".

"באמת? אתה רציני? תתקדם עוד קצת".

"אני אתקדם והם יתנפלו עליי".

"אף אחד לא יגע בך. הם עומדים רחוק".

הוא התקרב מעט לחוף בחוסר רצון, כמעט דחף אותי מחוץ לסירה, ואז חתר כל כך חזק עד שהגיע למרכז האגם במשיכות ספורות. גם שם הוא לא עצר והתרחק יותר ויותר לעבר הירח המסתתר מאחורי היער. פניתי והלכתי בעגמומיות לעבר החוף. אף אחד לא דיבר איתי. גם אני שתקתי. ורה ואיגור הובילו את התהלוכה, וליצ'קו בעקבותיהם במרחק של עשרה צעדים, אלינה ואני הזדנבנו מאחור.

"מקום לא נעים וגם היער הזה… יש לי כל הזמן תחושה שעוקבים אחריי, אני פונה לאחור ואין איש", סוף-סוף אלינה הוציאה קול.

"יער רגיל, שום דבר מיוחד", שמחתי להפסיק את השתיקה הקודרת. "איפה הייתם כל היום? מה עשיתם כל הזמן הזה?"

"תקשיבי, זה מוזר. דרך היער עוברת מסילת רכבת נטושה, אף אחד לא זוכר לאן היא הובילה פעם. היא פשוט נקטעת וזהו. וליצ'קו אומרת שיש שם כל מיני תופעות חריגות. היא רצתה להראות את המסילות לאיגור ואני הצטרפתי".

"אולג הזה גם סיפר דברים דומים. אילו תופעות?"

"שעון יד שנעצר פתאום או מחוגים שזזים אחורה, או קולות רמים,  כאילו יש שם חבורה גדולה, ואין איש".

"ראית במו עינייך? שמעת משהו?"

היא הנידה את ראשה בשלילה.

"לאף אחד מאיתנו לא היה שעון…"

"אז לא היה ולא יהיה שם כלום. לכל היותר יאנסו שם מישהי."

"משעשע שדווקא את אומרת את זה".

"וזאת למה?"

 "הרי את יצאת עם גבר זר השד יודע לאן. לא מוזר לדעתך? לא פחדת שהוא יאנוס אותך?"

"אולג בחור רגיל. אמנם בסופו של דבר התגלה שהוא דפוק, אבל הוא ממש לא אנס, בוודאות".

"בכל זאת לצאת ככה לבד עם גבר שאת לא מכירה?"

"ולבוא ולאיים להטביע אותנו רק כי הוא הזמין אותי לדייט זה בסדר? לא משנה, עברנו. למה בכלל הזמנת אותי אם אני כמו גלגל חמישי בעגלה? השתעממתי לבד כל היום".

"לא התכוונו להיעדר הרבה זמן! שתינו קצת ואז…" אלינה נתקעה והשתתקה. ציפיתי להמשך אך הוא מיאן להגיע. בסופו של דבר היא ניערה את ראשה כאילו סילקה מחשבה טורדנית "את תצחקי עליי בכל מקרה. בקיצור, יצא מפגר".

עמדנו בפתח הבית, אחרים כבר נכנסו פנימה. אלינה הביטה בי בתחינה: "אל תכנסי לעימותים עכשיו, בסדר? אין לדעת מה יקרה, ורה נורא-נורא כועסת עלייך."

"היא כועסת עליי? היא דפוקה על כל הראש? מה עשיתי לה? היא סירבה לדבר איתי בהפגנתיות ואז היא הרסה לי את הדייט. אני זו שאמורה לכעוס".

"אל תתגרי בה, טוב? מבטיחה?" היא לקחה את כף ידי בכפות ידיה האדומות מקור והצמידה לחזה שלה.

"בפני חבריי נשבעת אני חגיגית…", הנפתי יד בהצדעת הפיונרים. "בואי נלך להתחמם כבר, אני מתחרפנת פה מקור".

איגור ווליצ'קו היו עסוקים בתנור עתיק עשוי ברזל יצוק על רגליים דקיקות, מלחיץ למראה. ראיתי כאלה רק בסרטי מלחמה.

"אני בטוחה שלא ייצא להם מזה כלום", לחשה לי אלינה באוזן. אמרה וצדקה. על אף כל המאמצים האש סירבה להתלקח, גירד לי בגרון מרוב העשן. וליצ'קו מצאה כמה זוגות גרביים ומכנסיים יבשים להחליף את בגדינו הרטובים. את המגפיים מלאנו בעיתונים ישנים וקרבנו אותם אל התנור. איגור לא נכנע והמשיך לנסות להפעיל עליו את קסמיו. בשלב זה האש לא כבתה מיד, והחזיקה מעמד כמה דקות. נהיה חמים יותר, כמעט לא יצא עשן. אלינה התכסתה בשמיכת פליז ונרדמה, ורה נמנמה לידה. וליצ'קו עזבה את איגור לנפשו עם התנור, סחבה אותי לפינה הרחוקה והחלה ללחוש בלהט, כמעט אוטמת את אוזניי בשפתיה הרטובות: "איזה יום, איזה יום! אילו הייתי יודעת, בחיים לא הייתי באה! יצאתי לטיול קצר בסביבה, איגור בעקבותיי וגם אלינה אחריו. את לא מבינה מה היה שם! מה שהיא עוללה שם בקרון…"

"איזה קרון?" שאלתי בקול רם.

"שקט!" וליצ'קו תפסה את זרועי – "מה את צורחת? זאתי תיכף תתעורר". היא נדה בראשה, מצביעה על ורה הרדומה, "קרון משא רגיל, עומד לו באמצע היער על המסילה הנטושה. כשהתחיל לרדת גשם, נכנסנו לתוכו. אף פעם לא נכנסתי אליו קודם, פחדתי. תארי לעצמך, חשבתי שהוא מטונף בפנים אבל התברר שלא כל כך, רק מאובק. ופתאום אלינה התחילה להקיא. בחיים לא ראיתי דבר כזה. את הנשמה שלה היא הקיאה, על הקירות, על התקרה, הכול! נראה כאילו זהו, נגמר, ואז שוב מחדש. היא התעלפה אפילו. החזקתי לה את הראש בזמן שאיגור צעד הלוך ושוב בחוץ, הוא נגעל מריח הקיא. בינתיים הוא רוקן לבד בקבוק וודקה, וזה ממש לא השפיע עליו, הוא רק נהיה קודר יותר, ממש זוועה".

"לא, כי בדרך כלל הוא שמח וטוב לב".

איגור כרע ברך לפני התנור, צלליות אדומות כיסו את פניו. כאילו שמע את מילותינו האחרונות, הוא קם וניגש אלינו.

"נראה שהארובה שואבת, שיחקתי עם החיפוי ולדעתי זה עובד, הבעיה שהקרשים רטובים ממש. יש לכם סולר?"

"אני חושבת שיש לנו מכל במרתף. למה?"

"צריך לטבול לבנים בסולר ולהכניס לתנור. שתי לבנים בכל פעם. זה אמור להספיק ללילה שלם. בסיביר מתחממים ככה. בקיצור", הוא פנה אלי, "קדימה, תורידי את המעיל, אני הולך לחפש לבנים", שכחתי לגמרי שעדיין לבשתי את המעיל והצעיף שלו.

הוא לבש את מעילו, נעל את המגפיים של אבא של וליצ'קו ויצא החוצה.

"שמעת? להבעיר את התנור בלבנים!" וליצ'קו סובבה אצבע ליד רקתה. "כל המשפחה כזאת! בקושי סחבנו את אלינה הביתה, וכאן הפסיכית הזאת משתוללת! אמרה שיצאת עם איזה מטורלל. האמת היא שהמקומיים פה לא ממש יציבים, יש כל מיני סיפורים. איגור לא שש לצאת אבל ורה הכריחה אותו. לא פשוט להתווכח איתה. תקשיבי, אני מפחדת ממנה".

צחקקנו אבל עד מהרה השתתקנו. ורה ישבה על הספה והצמידה את ברכיה לגופה. היא בהתה בי, סנטרה בולט, וברגע זה הבחנתי לראשונה עד כמה היא דומה לאיגור.

"לא, את חצופה! מה את צוחקת? הכול בסדר איתך? חרבת לנו את כל סוף השבוע, זונה שכמוך. היא אחוזה בטרפת הכוס ואנחנו אמורים לדהור להציל אותה".

"תראי איזו שפה עשירה יש לך, ורה, ישר רואים שאת סטודנטית לבלשנות. מה גם שלא ביקשתי שיצילו אותי. עדיף שהייתם מתעסקים בעניינים שלכם ולא תוחבים את האף איפה שלא בקשו מכם".

"בחורה אמיצה את, זויה קוסמודמיאנסקיה ממש!"

חבל שהיא הזכירה את זויה. היא לא הייתה מודעת ליחסינו הסבוכים עוד מכיתה ו'.

"כן, זויה – היא גיבורה ואת זנזונת", המשיכה ורה.

"זנזונת את בעצמך! וזויה שלך היא לא גיבורה בכלל".

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאף אחד לא יודע מה היה שם באמת. מה שבטוח שכל מה שמפמפמים לנו וטוחנים במוח מספסל הלימודים זה שקר, זיוף ותעמולה. לא אומרים שם מילה של אמת!"

"נו, אז תאירי את עינינו, מה האמת לדעתך?"

"דבר ראשון, לא היו פרטיזנים בפאתי מוסקבה ב-41', שנית, זויה, ספק אם הייתה קיימת, אבל נגיד שכן, רק מלאו לה שמונה עשרה, היא הייתה מוסקבאית ולא התגייסה לצבא, אז איך היא הגיעה אל מעבר לקו החזית? לא בגרמנים היא לחמה, היא הציתה את הכפרים, את בתי האיכרים הרוסים, השאירה אותם בלי קורת גג בכפור האיום. זה היה הצו הסודי של סטלין – להבעיר את כל הכפרים על כל בתיהם כדי שהגרמנים יסבלו מקור תחת כיפת השמים. ולא הזיז לו בכלל מה יהיה על האוכלוסייה כולה, זקנים, נשים וילדים. מה הם יעשו? לא היו גרמנים בכפר פטרישצ'בו…"

"סתמי, כלבה! אני שונאת את העם שלך, דורכים על אדמתנו ומרעילים את האוויר שלנו בנשימות הרעילות שלכם. אנחנו נלחמנו, שפכנו את דמנו בזמן שאתם היהודונים מילאתם את הכרס בטשקנט. ועכשיו את, טינופת, מלכלכת על הגיבורים שלנו".

נאלמתי דום. לדבר כזה לא ציפיתי. עלה בדעתי לספר לה ששני סביי נלחמו מיומה הראשון של המלחמה ועד יומה האחרון, ושסבתי התפנתה לסיביר יחד עם מפעל צבאי, אבל לשוני דבקה לחכי. לא הייתי מסוגלת להוציא הגה. זה הגעיל אותי – לנסות להוכיח לה משהו, לתרץ. בהיתי ברצפה רק כדי לא להרים מבט אליה, לא לראות את פרצופה המעוות משנאה. צל הבזיק, חשתי גל חולף של קור וריח של טבק.

"בגללכם, בגלל הגזע שלכם…" לפתע היא נשנקה, שמעתי קול נפילה, כמו של חפץ כבד. הרמתי את ראשי. איגור הפיל את ורה על הרצפה והחל לחנוק אותה, רכון מעל הגוף השרוע על הרצפה.

"סתמי, סתמי כבר. שלא אשמע ממך מילה נוספת. הבנת? לא לפצות פה או שארמוס אותך כמו זבל".

אלינה התעוררה וצפתה בהם באדישות לא ברורה. במרחק של כמה מטרים ורה התפתלה, חבטה ברגליה על הרצפה, אבל לא הצליחה להשתחרר מאחיזתו של איגור.

"תירגעי, לא לזוז, או שיהיה גרוע יותר. שכבי בשקט. אם הבנת, תדפקי עם היד ברצפה".

ורה נאבקה מעט יותר ולבסוף עשתה את מה שציווה עליה. הוא שיחרר את אחיזתו, קם והעמיד את אחותו על רגליה בתנועה חדה. כך הם עמדו זמן-מה והביטו זה בזו בלי לומר מילה, אחר כך היא קמה והתיישבה שוב על הספה. איגור פנה אליי, ואני קמתי ועפתי מהבית החוצה. "לי הוא לא ייתן את הפריבילגיה להיכנע, יחנוק קיבינימט". וליצק'ו רצה בעקבותיי: "בעוד רבע שעה הרכבת האחרונה למוסקבה. אם נרוץ, נספיק".

התארגנו לשינה בדממה מוחלטת. אלינה נרדמה שוב כמו קודם, בכורסה נפתחת מכוסה בשמיכת פליז. וליצ'קו פתחה את הספה לה ולוורה. ליד הדלת עמדה מיטת ילדים, שאפשר היה לישון עליה רק בתנוחת עובר. רוח פרצים נשבה מחריץ בדלת ולא הצלחתי להתחמם תחת מעיל צמר הכבשים, הספוג בנפטלין. איגור פרש את שק השינה על הרצפה.

התעוררתי כי מישהו ניער את כתפי בחוזקה. בקושי רב פקחתי את עיניי, כתם לבן מעורפל התנדנד מולי, אך לא יכולתי לזהות מי זה בחושך. "קומי, התעוררי", אמר לי קול נשי. היה נדמה לי שזו אלינה, אבל אולי זאת ורה? האם יתכן שהיא התעוררה באמצע הלילה כדי ללבן איתי עניינים בזמן שכולם ישנים? התיישבתי במיטה. ראשי התפוצץ מכאב, גרוני יבש. קמתי על רגליי בכוונה להגיע לפינת המטבח לשתות מים, אבל החושך הסתחרר כסביבון, רגלי הצמר גפן שלי קרסו והתרסקתי על הרצפה. לא חשתי כאב מהנפילה והתנתקתי, נפלתי אל תוך השְחור. אותו קול נשי החזיר אותי להכרה: "תתעוררי! תצעקי! תעירי את כולם!" ניסיתי לצעוק אך לשוני לא צייתה לי. פניה חלפו מולי אבל עיניי כמו התמלאו בחול ולא יכולתי להבחין בתווי פניה. לא הבנתי מה קורה, ריקנות עכורה מילאה את ראשי. התחלתי לזחול ונתקלתי באיגור. הוא התיישב, גנח ותפס את ראשו: "אלינה!" בקושי רב זחלתי אל הספה, התרוממתי על ברכיי. לפניי שכבה ורה, עיניה עצומות, וליצ'קו  שכבה לידה בפניה לקיר.

"ורה!" קראתי. היא פקחה את עיניה ולפתע החלה לצעוק בקול אחיד ויציב. גופה נרעד בעוויתות ואז הרעד פסק באותה הפתאומיות שבה החל, היא רק פתחה את פיה בדממה, כמו דג. תודה לאל, צעקתה העירה את וליצ'קו. היא קמה בתנועה חדה ונעצה עיניים פעורות, לא בי, אלא בדבר מה לידי.

"תפתחי את הדלת, תאווררי את הבית", הפציר בי הקול. לא הבנתי מדוע עליי לעשות זאת, אבל בכוחותיי האחרונים זחלתי ליציאה. כוחותיי אזלו כמעט, תנועותיי נהיו עצלות יותר. בהגיעי לדלת הרמתי את עצמי אל הידית בשתי ידיי ודחפתי את הבריח. לחצתי על הדלת בכל משקל גופי ונפלתי החוצה, התגלגלתי על המדרגות והתרסקתי על האדמה המכוסה בשכבה דקיקה של קרח.

חזרתי להכרה מהכפור. רעדתי כולי, שיניי נקשו. עוד היה לי כאב ראש עמום ושמעתי קולות כמו מבעד לזכוכית. ניסיתי לקום. הקולות נדמו ומישהו עזר לי בעדינות ובזהירות להתיישב. הבטתי סביבי. חמישתנו ישבנו בשורה ליד הגדר, הרחק מן הצריף. היינו חיוורים, מקומטים, רועדים מקור, אבל בחיים. הם הביטו בי באהבה כולם, אפילו ורה, על אף שהיא נראתה גרוע מכולם, כאילו חזרה מהעולם הבא.

"כל הכבוד! אם לא היית מתעוררת ומעירה אותנו היינו נחנקים בוודאות", איגור הצית סיגריה והושיט לי, "צריך להטביע את התנור הזה בנהר. את, וליצ'קו עוד תודי לי".

"אל תחשוב על זה אפילו, אבא שלי יהרוג אותי. התנור בסדר גמור, זה אתה, אדון מומחה, סגרת את החיפוי".

 "זו לא אני", כל מילה הכאיבה לי, כאילו לעסתי נייר זכוכית.

"מה לא את?"

"לא אני הערתי. זו זויה".

"זויה?" הם החליפו מבטים.

"זויה קוסמודמיאנסקיה. היא ניערה אותי וציוותה עלי להעיר את כולם. לא הבנתי מדוע, לא היה עשן או ריח, אבל היא הפצירה בי ואני ביצעתי".

הם הביטו בי בשקט.

"ולמה לדעתך זו הייתה דווקא זויה קוסמודימיאנסקיה?" שאלה אלינה במשנה זהירות.

"מי אם לא היא? היא חבשה כומתה עם הכוכב האדום".

"אהה", גיחכה ורה, "ועוד אומרים שאני המשוגעת".

 

 

 

השנאה שלי לאגנס היתה הגורם הישיר להופעה המשפחתית שלנו אצל אוֹפְּרָה. בטח תגידו, אוי, את לא שנאת אותה; היא פשוט היתה אחותך הגדולה. אבל היא לא אחותי הגדולה. היא נראתה מבוגרת יותר, אבל אני זאת שמבוגרת ממנה, בשנתיים. לא משנה. אנשים חשבו שהיא יותר יפה , יותר מבוגרת, יותר חכמה. אז מה אם אני קיבלתי ציונים יותר טובים, שהייתי שלוש כיתות מעליה. אז מה אם "נמלוניה", למשל, היתה רעיון שלי.

כולם זקפו את נמלוניה לזכותה של אגנס, אפילו ההורים שלי והדוד הייוורד, אבל אני המצאתי אותה לילה אחד כשקראתי במגזין לילדים עם פנס כיס מעל השמיכה. הרמתי את אחת מפינות השמיכה כדי שאוכל לראות את אגנס, שישבה בישיבה מזרחית על רצפת חדר השינה וקלעה צמות בשערה הארוך.

אמרתי, "את יודעת מה יהיה רעיון טוב, אגנס?"

"מה, האנה?"

"אם נקים חוות נמלים ונמכור אותן בפי שניים כסף."

היא עיקמה את האף בגועל. "נמלים הן דוחות."

דוחות. זאת היתה המילה שלה, ציטוט ישיר. אבל למחרת היא סיפרה הכל לדוד הייוורד. הוא הגיע לא מזמן מהעיר כדי להרגיע את "מזגו הסוער", לדבריו. הוא חשב שנמלים הן רעיון מבריק. הוא הזמין את הערכות, שכללו אדמה מיוחדת ומזון, חוות פלסטיק דקה, וכעשרים וחמש נמלים מסוג "וסטרן הַרבֶסטֶר" בכל קניה. הוא פתח דלת אחת מתוך הארבע שבחנייה שלנו ובמשך ימים טאטא וסידר. הוא הקריא לנו את הוראות הטיפול בנמלים, ואני אמנם הבנתי אותן מההתחלה, אבל אגנס ביקשה ממנו לחזור על הכל לפחות שלוש פעמים.

"אבל למה הן מתות כל כך מהר?" היא התבכיינה. היא לא אהבה את העובדה שהנמלים חיות רק כחודש בחוות, ואני מודה שגם אני לא אהבתי את זה, אבל בזמן שאני הבנתי שזאת פשוט עובדת חיים, אגנס כמעט חתכה ורידים בגלל זה.

"בלי מלכה," אמר הדוד הייוורד, "הן פשוט לא מאריכות ימים." אני עמדתי לי ליד תיבת ההקפאה שבחנייה, נאנחתי וגירדתי במרפק. הייוורד היה הדוד האהוב עליי, אבל הסבלנות שהפגין כלפי אגנס היתה ממש מרגיזה.

הוא המשיך, "החברה שממנה אנחנו מזמינים את הנמלים לא מרשה לנו להזמין מלכות."

"אבל למה לא?" המשיכה אגנס, אף על פי שהוא כבר הסביר את זה בתחילת אותו שבוע.

"נו, טיפשה," אמרתי, "כי הן עלולות לצאת משליטה ולגרום לנזק אקולוגי חמור." הייתי טובה בציטוטים ישירים מעלונים. היה לי זיכרון צילומי ששיגע את המורים ואת החברים מהכיתה. "כמו נמלי אש, לדוגמה, או דבורים קטלניות בטקסס."

הייוורד טפח לי על הראש, באופן שגרם לי להרגיש פחות חכמה מכפי שנשמעתי. "אולי, בנות, אם תלמדו משהו מערכות הנמלים האלה, תוכלו להתחיל לחפור לבד ולמצוא נמלים ומלכה בעצמכן."

הרעיון מצא חן בעיניי. סימני דולר ענקיים ומנצנצים קפצו לי מול העיניים. "אל תזמין עוד נמלים," אמרתי להייוורד. "אני אספק את הנמלים מעכשיו."

בהתחלה ההורים שלנו היו ספקנים לגבי כל הרעיון הזה של חוות נמלים. הייוורד יצא להגנתנו.

"זה פרויקט נהדר לקיץ. הבנות ילמדו המון."

אבא העריך את הייוורד בתור איש עסקים, אבל פקפק בשיקול דעתו. "אני לא רוצה שיהיו לי נמלים בחניה," הוא נהם.

"כבר יש לך נמלים בחניה. הנמלים האלה לפחות יהיו בתיבות אטומות היטב."

אבא הניד בראשו.

הייוורד לא ויתר, "אתה לא רוצה שהבנות שלך ילמדו אחריות כלכלית? יחסי שירות לקוחות? כבוד לברואי האל?"

אבא כחכח.

אמא אמרה לו, "מה אכפת לך, ברט? אתה ממילא לא בבית אף פעם."

אבא מכר ציוד רפואי לבתי חולים בכל רחבי המדינה. בזכותו, כך נהגה אמא שלי לומר, היינו "עשירים אך לא ממומשים." אמא עצמה האמינה שהורות פירושה לקבל את פנינו אחרי הלימודים ולשבת אתנו על הספה ולבהות בעיניים מזוגגות בטלוויזיה. היא רצתה שנפיק תועלת מהגאונות הנשית של אופרה, האדם השחור היחיד שאמא התייחסה אליו ברצינות, חוץ מילד בשם אלדרידג' שהכרתי בג'ימבורי ושיחק איתי בבריכת הכדורים. כל הדרך הביתה מהג'ימבורי, אמא שלי לא הפסיקה לשבח את עצמה על כך שהיא לא גזענית. "שמחתי ששיחקת עם הילד ההוא," היא אמרה לי. "הייתי בעננים." היא זרחה בארוחת הערב וסיפרה גם לאבא שלי את כל הסיפור, והוא אמר, "יפה לך, מרתה, יפה לך." אלה היו תמיד מילות העידוד שאמר לה כשהמחשבות שלו נדדו למקום אחר.

אבל כן, היתה אופרה, ואמא היתה מדברת איתנו על המעלות הטובות שעלו לדיון בתוכנית, ואז היה ספרינגר, ואמא היתה מצקצקת ונאנחת ואומרת לנו כמה מעוררי רחמים יכולים להיות האנשים האלה מהמעמד הנמוך (המסכנים האלה לא למדו אפילו קמצוץ של מוסר. כלומר, אין להם זמן לחשוב על דברים כאלה). למרות תחושת הגועל, לדעתי גם אם אגנס היתה מדממת מהאוזניים על הספה היא לא היתה מצליחה לנתק את העיניים של אמא מהברוטליות של מקלט הטלוויזיה. לדעתי, בזמנו היא גם חשבה שספרינגר חתיך. פעם אחת הוא חיבק אישה מבוגרת רחבת אגן, לא מאוד שונה ממנה, שבכתה כי בעלה שוב בגד בה. אמא עצרה בהתלהבות את נשימתה ונעצה את אצבעותיה בתוך אמת היד שלי. כשהרפתה, נותרו סימני ציפורניים ארוכים ולבנים במקום שהיה פעם דם. קיוויתי שהם יהפכו לחבּורות כדי שאוכל לספר ליועצת בית הספר למחרת. אולי אוזמן בעצמי לתוכנית של ספרינגר. או עדיף – כי זה יגמור את אמא שלי – אולי אופרה תתקשר ותבקש ממני לשתף אותה בחוויותיי האיומות. אבל בתוך דקות היד שלי כבר חזרה למצבה הרגיל.

בהתחלה אמא התלהבה מהופעתו של הדוד הייוורד אצלנו בבית ואמרה שזה יהיה  "פשוט מופלא." לדעתי היא הניחה שהוא יהיה בצד שלה בכל העניינים, במיוחד אלה שנוגעים לבעלה. אבל הייוורד כרכר סביבי וסביב אגנס, וכמעט לא הקדיש תשומת לב להוריי. "העניינים שלכם הם העניינים שלכם," הוא אמר לאמא שלי, וכשהיא ענתה לו שהמעורבות שלו ברעיון נמלוניה היא "עדות מטופשת ומחרידה לחוסר הבגרות המחריד" שאפיין אותו תמיד ומאפיין אותו מאוד גם היום, הדוד הייוורד פשוט צחק. את אבא, כך נראה, נוכחותו של הייוורד פחות הטרידה, אם כי לפעמים הוא מלמל דברים כמו, "נראה שמשהו ממש לא בסדר עם היוורד," ו"איזה מין בנאדם לא נהנה מבירה?" האמירות האלה צצו ברגעים משונים, למשל בזמן שהתגלח, או כשישב לבדו עם העיתון. הן תמיד נזרקו לחלל האוויר, ולא למישהו מסוים. אמא אמרה שזה שאבא מדבר לעצמו, זה הסימן הכי ברור למגלומניה שלו.

שבוע לפני סוף הלימודים אגנס ואני הסתובבנו במסדרונות של בית הספר והדבקנו מודעות שכתבנו בעצמנו כדי לפרסם את "הנמלוניה!!!" אני המצאתי את השם אחרי שעברתי על מאות וריאציות: "נמלופוליס", "נמלים זה החיים", "לך אל הנמלה". אגנס המציאה שם אחד מחורבן, "עיר הנמלים," והייוורד העמיד פנים שהוא מוצא חן בעיניו עד שאני שאגתי נמלוניה! ואגנס התחילה לבכות.

הייוורד טפח על גבה ואמר דברים כמו, "היא לא היתה חושבת על זה אם לא היית אומרת 'עיר הנמלים'" – שקר מוחלט – וש"אלה שמצליחים עומדים על כתפי ענקים," מה שעשה אותה לענקית ואותי לצוציקית גמורה. ראיתי נמלה זוחלת מתחתיי על המדרכה הקרירה. הנחתי עליה את הרגל ומרחתי אותה לכדי מין חיוך עצוב. "אז נמלוניה או לא?" שאלתי. הייוורד הנהן לעברי אבל גם הצמיד אצבע לשפתיו. צעדתי בזעם אל הבית. אחר כך, בעידודו של הייוורד, אמא הגיעה לביקור בחדרי ואמרה לי לא להתעצבן מזה שאגנס מקבלת יותר תשומת לב. "היא צעירה ממך ורגישה יותר," אמרה אמא. אבל היא בעצם התכוונה להגיד "היא יותר טיפשה ממך ויותר יפה." אמרתי לאמא שתקפוץ לי וכך הפסדתי ארוחת ערב של עוף מטוגן ונהייתי קדושה מעונה. אבא הגניב לי חתיכה אחר כך. הוא ידע שזה מה שאני הכי אוהבת.

בשבוע שאחרי סוף הלימודים היתה אצלנו תכונה גדולה של לקוחות. אמהות השכונה החשיבו את הייוורד לגבר נאה, וכמעט עמדו בתור להתחכך בו, מלטפות את הפנינים שהצטמחו כמו גידולים חיוורים על הצוואר ועל פרקי כפות הידיים שלהן, ומריירות על "הדבר המקסים-להפליא" שהוא עשה, כשעזר לאגנס ולהיא ("איך קוראים לה שוב? אה כן, כמובן"), האנה, בפרויקט "החמוד" שלהן. אני התעלמתי מהסחות הדעת האלה. עם כל שעה שחלפה נקשרתי יותר ויותר לנמלים שלי. כמה טיפות דבש בכניסה לחניה פיתו נחיל שלם שהגיח ממשולש ברמודה במדשאה שלנו. מקלות ארטיק ישנים סייעו בהעברה אל תוך צנצנות זכוכית גדולות. ניקבתי את המכסים בעזרת מחטים, ולפעמים אפשר היה לראות את הרגליים הקטנות מבצבצות החוצה. "איכס," אמרה אגנס, "דוחה." למרות הקיבה הרגישה שלה, היא עזרה לי לשתול את הנמלים בבתיהן החדשים. מדי פעם מחצנו אותן בין אצבעותינו, או מעכנו אותן במקלות הארטיקים, ואז היינו עוצרות לעשר שניות דומיה לזכר כל מוות קטן. אבל רוב הזמן הכל התנהל בצורה חלקה.

במהלך אחד החזיונות הנמליים שלי, בעודי תוהה מה גורם לנמלה אחת להיות שמחה ולאחרת להזדחל בעצלתיים, גיליתי את "חוות הנמלים בהזמנה אישית." הסברתי את זה לילד מהכיתה בשם ויקטור, שרכב על אופניו כל הדרך מהעמק כדי לראות מה אנחנו עושות.

"מה זה אומר?" הוא שאל אותי, הרים את אחת החוות וניער אותה כמו לוח צעצוע מחיק.

"אל תעשה את זה, בבקשה," אמרתי. "זה מעצבן אותן."

"מה זה אומר 'בהזמנה אישית'?"

"תראה," שמחתי מאוד שמצאתי לקוח מתעניין, "בוא נגיד שאתה לא רוצה סתם עוד חוות נמלים. נגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים שמחות יותר מנמלים רגילות, כמו מין מגרש משחקים כזה לנמלים, או שנגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים הן עובדות ממש חרוצות, בקצב מהיר פי שלושה או משהו כזה. אתה יכול להזמין אצלי. תוך שבוע אני אארגן לך חוות נמלים שמחות, או מהירות, או קופצניות, או מה שתרצה."

נראה שהרעיון מוצא חן בעיניו של ויקטור. הוא הסתכל על אחותי, שישבה לצידי ליד השולחן, שיחקה בעיפרון ובהתה בוויקטור כאילו הוא עשוי מזהב. "מה עם נמלים חרמניות," הוא אמר.

"אוי, ויקטור," צחקתי, "אל תגיד את זה ליד אגנס."

אגנס הסמיקה וּויקטור צחק. ואז הוא אמר לי, "זה לא ויקטור. זה ויקטור."

"זה מה שאמרתי."

"לא נכון. את אומרת את זה לא נכון. אני ויק-טור, ואת אומרת ויק-טר."

השבתי במבט מבולבל. "מה ההבדל?" "ההבדל," אמרה אגנס, "הוא בטור." הרגשתי גירוד בפרקי האצבעות.

"זה ברוסית," אמר ויקטור. "אני צאצא ישיר של הצאר."

"איזה צאר?" שאלתי.

"מה, את טיפשה או משהו כזה?" אמר ויקטור. אגנס ציחקקה.

"את אחותה הגדולה?" הוא שאל אותה.

"היא קטנה ממני בשנתיים, ויק-טור."

הוא שרק. "לא הייתי מאמין."

העניין הוא שמאז ומתמיד חיבבתי את ויקטור. אהבתי את זה שבכיתה הוא לא מדבר הרבה, ואת זה שהוא היה כנראה מעצבן בעיני חלק מהילדים. הם התייחסו אליו בערך כמו שהתייחסו אליי, כאילו צומח לו ראש של פרה מאחת הכתפיים. חוץ מזה, שנינו היינו רזים וחיוורים. בתאורה הנכונה נראינו שקופים. אני דמיינתי לי איך הילדים שלנו יוצאים מהאחוזה שלנו, ממצמצים מול האור, כחושים כמו אטרייה ובעלי עצמות בולטות, מרירים וחכמים.

לאגנס, כמובן, היו לחיים ורודות וציצים של ממש. היא קיבלה את המחזור שלה שנה לפניי. זה גרם לה להרגיש קצת מוזר בשנתון שלה, כפי ששמתי לב, אבל גם אפף אותה במין הילה על-טבעית כזו. הרגע המביש ביותר בחיי היה באביב שעבר, כשגיליתי דם בהפסקת שירותים שגרתית בבית הספר, והייתי צריכה לבקש תחבושת היגיינית מאחותי הקטנה. התגובה שלה היתה חביבה למדי, אבל אני מעולם לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שבמירוץ לנשיות, לא הגעתי אפילו לספסל המחליפים.

בנים אהבו את אגנס, כמובן. כמה מהם, חלקם מהכיתה שלה, חלקם מבוגרים יותר, עצרו את האופניים שלהם בחריקת גלגלים על שביל הכניסה שלנו ושלחו מבט מבויש אל תוך החניה. בשבועות הבאים הם התנהגו כאילו הבית שלנו הוא מגרש החניה של הג'ימבורי: צוחקים בקול רם ומספרים בדיחות, ובגדול מעמידים פנים שהם לא שמים לב לאגנס כשכל אידיוט יודע שהם לא חושבים על שום דבר אחר. אגנס שפכה אדמה לתוך חוות הפלסטיק והתעלמה מהם באותה יעילות. אחד מאותם בנים נמוכים, בעלי מראה פרחחי, אמר – בלי לנסות אפילו להסתיר את קולו הרם – "לא יכול להיות שהן אחיות. האנה מכוערת כמו סוס," ואז שיגר טיל-מוחטה ענקי אל המדרכה, ויתר הבנים הכריזו, "מגניב!". ראשה של אגנס הסתובב לעברי בתנועה חדה והיא אמרה, "הם דפוקים. אף אחד לא אוהב אותם." אבל אני ידעתי שזה שקר. אלה היו הבנים הכי מקובלים בבית הספר. העובדה שהם נהו אחריה כמו טילים מונחי-חום הוכיחה דבר אחד בלבד: היא היתה הילדה הכי מקובלת בבית הספר. במהלך הקיץ גם הבושה, כמו החום, הלכה וגברה.

אחרי השבועות הראשונים הצטמצם מספר המתעניינים. הדוד הייוורד לא נענה לפלירטוטיהן של האמהות ועקרות הבית הבודדות, והן נסוגו לבסוף בחזרה אל בתיהן היקרים. הבנים על האופניים עדיין עצרו לידנו, אבל עכשיו, כשהמסך האנושי שאפשר להסתתר מאחוריו הלך והצטמצם, הם נעשו תזזיתיים ולחוצים כמו כבשים ורגעי השהות שלהם הלכו והתקצרו. אגנס ואני עדיין העברנו את רוב שעות היום בחניה או על שביל הכניסה. הברכיים וכפות הידיים שלי כבר נחבלו ונשחקו מרוב גישושים על המדרכה אחרי נמלים נוספות. נוספו עוד צנצנות שרחשו נמלים. עדיין לא מצאתי מלכה.

חרף מחאותיי, הדוד הייוורד הכריח אותנו להאט את הייצור. אנחנו יכולות לחפש מלכות, הוא אמר, אבל אנחנו לא צריכות עוד נמלים. הוא הציע גם שנשמור את הנמלים במקום מוצל יותר. "הן ייטגנו כמו בייקון," הוא הזהיר. אני תליתי שלטים בפינה הקרירה ביותר של החניה. השלטים סודרו לפי האלפבית: "חוות חרוצות," "חוות נפלאות," "חוות-על," "חוות שמחות." הייוורד שאל, "מה ההבדל? כולן אותו דבר."

אני ידעתי שזה קשקוש. "תאמין לי," אמרתי לו. "לכל נמלה יש אישיות משלה."

הייוורד צחק ופרע את שערי. "אל תקחי את עצמך יותר מדי ברצינות, ילדונת."

גייסתי את כל טוב-הלב והנדיבות, שכלל לא ידעתי שיש בי, כדי לחרוק שיניים ולחייך.

החלק הטוב, בהתחלה, היה שוויקטור המשיך להגיע. יום אחד הראיתי לו את חוות הנמלים החרמניות שהקמתי (ללא ידיעתו של הייוורד, כמובן). כשהרים אותה מעמדת העבודה שלי והציץ דרך קירות הפלסטיק, הוא רק אמר, "לא ממש. אף אחד לא מזדיין שם."

צחקתי, אף על פי שנעלבתי. איך הייתי אמורה לדעת שצריכים להיות זיונים? אמרתי לו, "קח את זה בכל זאת. זו מתנה."

לראשונה אי פעם, הוא הסתכל לי ישר בעיניים. "וואו, באמת? תודה."

הוא תחב את החווה מתחת לבית השחי ושאל, "איפה אגנס?" עשיתי פרצוף. "למי אכפת?" ויקטור נקש בלשונו ונשא את מבטו אל האופק. "אני מאוהב בה," הוא אמר, כמו מתוך חלום.

"אתה טיפש," צעקתי עליו, בקול רם יותר מהדרוש. "היא טיפשה ואתה עוד יותר טיפש."

ויקטור עשה פרצוף. "מה הקטע שלך? את מקנאה? מקנאה שאחותך יפה? מקנאה שאת כזאת עכברוש?"

הייוורד שמע את הצעקות והגיע מהחצר, שם השתזף והאזין לרדיו.

"מה קורה?" הוא שאל.

"אני בדיוק הולך," אמר ויקטור, ותחב לידיי את חוות הנמלים. לקחתי אותה ממנו, על סף בכי. "אני לא רוצה את החווה המטופשת שלך. אלה לא נמלים חרמניות. אלה נמלים טיפשות. אלה הנמלים היחידות שאת יכולה לייצר, האנה."

הוא דיווש לדרכו.

הייוורד שאל, "נמלים חרמניות?"

"הוא שונא אותי," ייבבתי. הייוורד ישב לידי וטפח על ברכו. התיישבתי עליה וניגבתי את הפנים. היה מוזר לשבת על ברך של איש מבוגר. כבר שנים לא ישבתי על הברך של אבא שלי.

"הוא לא שונא אותך," אמר הייוורד. "הוא כנראה דלוק עלייך. ככה בנים מתנהגים."

הנדתי בראשי. "ויקטור אוהב את אגנס," אמרתי. "כל הבנים אוהבים אותה. הוא אמר," התחלתי שוב לבכות, "הוא אמר שאני עכברוש."

הייוורד חיבק אותי ונישק אותי בעורף. "די, די. את לא מאמינה בזה, נכון? זה לא נכון." פיו הדיף ריח של סוכריות מנטה וסיגריות.

"הוא אוהב אותה," אמרתי בנחישות. הייוורד הרפה ממני ואני קמתי. "באמת. פשוט תשאל אותה."

הייוורד נראה מוטרד. "היא כל כך צעירה," הוא אמר.

"לא בעיניו."

"אולי אני צריך להגיד משהו." הייוורד הביט בי כאילו הוא מבקש את אישורי.

"כן. בהחלט. אתה צריך."

קיוויתי ששיחה על בנים עם הדוד הייוורד תשפיל את אגנס. לפחות קצת.

ואז אגנס הופיעה על אופניה, והסתובבה במעגלים איטיים סביב שביל הגישה. "מה קרה?" היא קראה.

"שום דבר," אמרתי.

"בואי נחפש מלכה." היא ירדה מהאופניים והניחה להם להתרסק על המדרכה.

ניגבתי את הפנים ואמרתי שבסדר. אפילו הייוורד עזר. כרעתי ברך אל חור קטן בחצר, שראיתי כמה נמלים יוצאות ממנו, וחיכיתי. "יש שם מלכה למטה," לחשתי. התכוונתי למצוא אותה ולקחת אותה בשבי וליצור חוות נמלים אלמותית. ויקטור יקרא עליי בעיתונים כשאהיה אנטומולוגית מפורסמת, ויתחרט על ההתנהגות האיומה שלו.

הוא יתקשר אליי ואני אצחק. ואז אני אגיד לו-  אבל ממש באותו רגע ראיתי נמלה ארוכה, מוזרה, מכונפת. היא נעה בעצלתיים מתוך החור הקטן אל תוך האור. הלב שלי פעם בכוח. הנחתי את ידי עליה בזהירות. "יש לי אחת!" צרחתי. "יש לי מלכה!" אגנס התרשמה. "זה ממש מגניב," היא אמרה, אחרי שהעברנו אותה אל החווה. זרחתי מאושר. הדוד הייוורד טפח לי על הגב. "רואה?" הוא אמר. "החיים לא כאלה נוראיים."

משכתי בכתפיי. אבל באותו רגע באמת הרגשתי שהחיים נפלאים.

כעבור כמה שעות, הטלפון צלצל במהלך ארוחת הערב. אבא מאוד לא אהב שהטלפון מצלצל. "שככה יהיה לי טוסט," הוא אמר וקם, "בנאדם לא יכול ליהנות מארוחת הערב שלו בלי הפרעה?"

"אתה יכול לכבות את הצלצול," הציעה אמא. היא תמיד הציעה את זה.

"יכול להיות שזה אליאס."

זאת היתה התשובה הקבועה של אבא. אליאס היה הבוס של אבא. אחרי כמה רגעים חזר אבא מחדר העבודה. "זה היה איזה ילד שנשמע מנוזל, חיפש את אגנס. ויקטור או משהו כזה?"

"ויק-טור, אבא," תיקנה אגנס.

"את לא בת עשר או משהו?" שאל אבא. "מה קורה עם השיחות האלה מבני המין השני?"

אגנס נראתה נבוכה. "לא יודעת. הוא אף פעם לא התקשר לפני כן." היא ראתה את המבט הקודר שנעצתי בה, הרימה מזלג עם אפונים ואמרה, "מה, האנה? אני חושבת שהוא טיפש."

"חה," אמרתי. "גם אני. חבל שהוא אוהב אותך."

אמא אמרה, "זה הילד הרוסי הקטן ההוא מהכיתה שלך? רוסים הם ממש מרתקים בעיניי."

"הוא לא רוסי, אמא. הוא שקרן."

"האנה," היא נזפה בי, "זה לא מנומס לשלול ממישהו את המורשת התרבותית שלו."

כל הזמן הזה, הייוורד ישב שם והתבונן באגנס בפרצוף מקומט מדאגה. החששות שלו התגברו כשאבא מסר לה פתק עם שמו של ויקטור בשגיאות כתיב ומספר הטלפון שלו.

"בטוח שזה רעיון טוב?" שאל הייוורד את יושבי השולחן. "היא ילדה בת עשר. אולי זה לא רעיון ממש טוב. שהילד הזה מחזר אחריה, בכל זאת."

אהבתי את הייוורד על כך שאמר את זה.

"אוי, בחייך, הייוורד," התפרץ אבא, "ילד בן שתיים-עשרה לא יזהה את הזין שלו אפילו במסדר זיהוי."

אמא השתנקה. "ברט, בחייך!" ואז היא בחנה מקרוב את הפתק. "אה!" עכשיו השתנקה מאושר. "זה מספר במרכז העיר. את צריכה להתקשר אליו, אגנס, ולהזמין אותו אלינו מחר. המסכן לא נושם טיפת אוויר צח בשכונה ההיא."

הייוורד החזיק את פניו בידיו. היה לי ברור שהוא בצד שלי.

בהמשך אותו ערב, בזמן שאבא נחר מול הטלוויזיה ואמא נכנסה כהרגלה לאמבטיה ממושכת בניחוח אפרסק, אני הלכתי לחניה כדי לקרוא קומיקס עם פנס הכיס שלי על הספה הישנה שהייוורד הניח באחת הפינות. בדיוק כשהגעתי לסצנה נהדרת שבה אַנטְזִילָה מוחצת את כל מי שניסו אי פעם למעוך אותה, הופיע מלבן צהוב של אור מהמטבח על מכסה המנוע של המכונית של אבא. הייוורד ואגנס נכנסו, והייוורד סגר את הדלת ברכות מאחוריהם. אני זינקתי אל מאחורי הספה עם חוברת הקומיקס שלי, ואז נשענתי בישיבה מזרחית על גב הספה המעופש. כיביתי את פנס הכיס שלי. משום מה, הייוורד לא הדליק את מנורת התקרה.

בדרך לספה הם נתקלו בדברים. אגנס אמרה, "אני קצת מפחדת מהחושך."

הדוד הייוורד השיב, כמעט בלחישה, "אל תדאגי, אנחנו כמעט שם." הם התיישבו. יכולתי להריח את האבק שעלה מהספה.

בהתחלה דבריו של הייוורד הרשימו אותי. הוא אמר לאגנס, "זה לא בסדר, הילד הזה ואת. זה פשוט לא בסדר."

"כי הוא בכיתה של האנה?"

"גם זה, וגם זה שהוא רוצה לנצל אותך."

תיארתי לעצמי שהערותיו של הייוורד מבלבלות את אגנס, כרגיל.

"תראי," אמר הייוורד, "יש בנים שהם בנים נחמדים. יש כאלה שהם גועליים. הוויקטור הזה. הוא פגע רע. הוא לא רוצה להיות נחמד אלייך, את מבינה? לדעתי הוא רוצה להיות גועלי אלייך."

"אבל האנה מחבבת אותו," אמרה אגנס. אחרי שתיקה של רגע היא אמרה, "אולי היא צריכה לצאת איתו."

"בטח, בטח. האנה צריכה לצאת איתו. אבל את חמודה מדי בשביל הבנים האלה." ואז שמעתי קול של גוף אחד מתכרבל ונצמד אל גוף אחר. ואז הייוורד נאנק כאילו הוא מרים משהו. עיניי התרגלו לאט לחשיכה. אחרי דקה קלטתי שאגנס יושבת ממש על ברכיו של הייוורד, ושניהם בגבם אליי.

בחשיכה נראה כאילו הראש שלה צומח מתוך כתפו הימנית.

"אני רוצה להיות נחמד אלייך," הוא אמר.

"אתה תמיד נחמד, דוד הייוורד."

"את רוצה שאני אהיה נחמד אלייך?"

"כן, בטח." קולה של אגנס נשמע עכשיו מתוח יותר, כמעט מרוגז. ואז היא אמרה, כאילו להוטה לשנות נושא, "איזה מגניב שהאנה מצאה מלכה, לא?"

קולו של הייוורד היה מעומעם, בתוך השיער שלה או משהו כזה. "זו לא היתה מלכה. לא רציתי להגיד לה, למסכנה, אבל זה היה זכר צעיר. כדי למצוא מלכה צריך לחפור, את יודעת. הם נראים כמעט אותו דבר, כנראה, אבל את לא תמצאי איזו מלכה שמשוטטת לה ככה סתם."

"אה," אמרה אגנס. "באסה."

"אבל זה הסוד הקטן שלנו, נכון?" הייוורד לחש את זה. יכולתי לשמוע את הידיים שלו ממששות.

קצות האוזניים שלי האדימו. חשבתי על הנמלה המכונפת, משהו שנראה מיוחד אבל בעצם הוא לא כזה. נשכתי את השפה כדי לא לבכות. רציתי להאמין שהייוורד טועה, אבל משהו אפל בתוכי ידע שהוא צודק.

"את הילדה הכי יפה," אמר הייוורד, והחל לנשק לה את העורף. זה היה שונה מהדרך שבה נישק את העורף שלי. זה לא היה בשפתיים יבשות וסגורות. הן היו מכווצות וממצמצות, כמו כשאמא מצמידה ספוג רטוב לצלחת.

"זה מדגדג," אמרה אגנס. ראיתי שהיא מתפתלת.

"רק תהיי שקטה לרגע. תני לי להיות נחמד אלייך." הוא שוב התנועע על הספה. "הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר."

כל כך שנאתי אותו. הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר. גיששתי כדי למצוא משהו, כל דבר, שיוכל להכאיב לו, ומצאתי את אחת הצנצנות שלי, שהיו בתוכה בערך שלוש-מאות נמלים. פתחתי את מכסה הצנצנת. הוא השמיע קול חורקני, האוויר השתחרר באנחה רכה, והדיף ריח חמוץ כמו פיפי. אגנס אמרה, "מה זה היה?" אבל הדוד הייוורד התנשם לה בקול בתוך האוזן, "אני צריך להפסיק. אני ממש צריך להפסיק," והיא אמרה, בקול משועמם, "זה קצת מוזר. אני רוצה להיכנס הביתה עכשיו, דוד הייוורד." השתופפתי מאחוריהם והפכתי את הצנצנת ישר מעל קו הכתפיים החשוך והמגושם שלו. שניה לאחר מכן הם כבר עמדו על הרגליים והוא צרח. החניה הוצפה באור. אבא עמד בראש המדרגות בפה פעור. כשעיניי הסתגלו לאור, ראיתי את אגנס עומדת לה רגועה, ממצמצת, חלק מחולצתה משוך מעל הציצי הימני. הייוורד שקשק וקרע מעצמו את החולצה והתחנן לעזרה.

"מה קורה כאן?" הרעים אבא.

"הייוורד פשוט היה נחמד אליי," אמרה אגנס, לא בלי גועל. נמלים גלשו מן הצנצנת הפתוחה אל האצבעות שלי וטיפסו במעלה הזרוע. אבא בהה, בלי להוציא מילה. הייוורד בכה והתפתל. אמא הופיעה והקולות גברו והתחדדו. איכשהו, אגנס ואני הוכנסנו פנימה. התיישבנו יחד על רצפת החדר שלי ולא אמרנו דבר. היא שלפה לי נמלה מהשיער ושאלה אם אני רוצה לשחק קלפים. אמרתי שבסדר.

זו היתה הפעם האחרונה שראינו את הייוורד. למחרת, בזמן שאמא המשיכה להתקשר בפניקה לעוד ועוד רופאים כדי לקבוע תורים לאגנס, אבא זרק החוצה את כל חוות הנמלים שלנו. אני שאלתי אם לא אוכל לשמור אפילו אחת, זאת עם הנמלה המכונפת, והוא אמר "לא." אגנס ניסתה לבוא להגנתי. "אבל הנמלים הצילו אותי," היא אמרה. אבל אפילו הקסם האישי המושלם שלה כשל. אבא לא היה מוכן לשמוע מזה.

אגנס, כמובן, היתה בסדר גמור. "הוא רק נישק לי את הצוואר ונגע לי בציצי," היא אמרה. אני אמרתי לה וגם לאמא, "הוא נישק גם אותי." אבל לא נראה שאמא דואגת לי במיוחד. היא כתבה מכתב לאופרה, ובו סיפרה איך אחיה עשה מעשה מגונה בבת הכי קטנה שלה בלי שהיא שמה לב בכלל. "ועוד אצלי בבית, אופרה!" אחד מנציגיה של אופרה התקשר כעבור כמה שבועות ושאל אם יסכימו להופיע בתוכנית מיוחדת. "אמהות עיוורות, ילדות פגועות." אמא היתה באקסטזה. שאלתי אם גם אני אהיה בתוכנית. היא אמרה שלא.

אבא ואני טסנו איתן בכל זאת לשיקגו. צפינו בתוכנית במלון מפואר. אבא נראה נבוך כשראה אותן על המסך. אמא לא הצליחה להפסיק לחייך מרוב התרגשות, אפילו כשאגנס אמרה לאופרה, "ואז הוא נגע לי בציצי ונישק אותי בצוואר."

אבא אמר, "אמא שלך נראית פסיכוטית."

כשהן חזרו, הלכנו כולנו לטייל על גדת האגם. אמא ואבא ישבו על ספסל בפארק וצפו בנו מרחוק.

"ראית את התוכנית?" שאלה אגנס. היא היתה חמוצה.

"כן."

"שמעת מה אמרתי עלייך?"

הנדתי בראשי.

"אולי חתכו את זה. אמרתי להם שהצלת אותי. את והנמלים."

"באמת?"

"כן."

הלכנו לנו בשתיקה, בועטות בנמלים. "אני מתארת לעצמי שזה בטח קצת מבאס אותך," אמרתי.

"לא ממש. ריחמתי על אחת הבנות בתוכנית. איזה מישהו דחף לתוכה את הנקניקייה שלו!"

"איכס," אמרתי. קצת צחקנו.

"אני לא מאמינה שחתכו את זה," היא אמרה, "את מה שאמרתי עלייך."

לא ממש האמנתי לה, אבל זה גרם לי להיות נחמדה יותר כלפיה. אפילו אם היא לא אמרה לאופרה שהייתי גיבורה והצלתי אותה, לפחות היא הודתה בזה בפניי. זה תמיד ייתן לי יתרון עליה.

עמדנו על שפת המים ונתנו להם ללחך את קצות הסנדלים שלנו. "למים האלה יש ריח של קקי של ציפורים," אמרתי.

"הלוואי שיכולתי לכרות את הדברים האלה ולזרוק אותם לגלים." היא הרכינה מבט אל השדיים שלה.

לא אמרתי כלום. לא הצלחתי להבין אם זו הצגה או לא.

חזרנו למלון והזמנו קולה ואצבעות עוף וצ'יפס עם הרבה קטשופ משירות החדרים. אחרי שהתחזרנו כמו שצריך, לבשנו את הפיג'מות שלנו וצחצחנו שיניים. אמא ואבא ירדו לבר למטה, ואמרו שיחזרו בקרוב. "אל תכניסו אף אחד," הזהירה אמא. הדלת הכבדה ננעלה מאחוריהם.

כשנשארנו לבד עברנו דרך כל הערוצים שלא היינו אמורות לצפות בהם. בתוך האפרוריות הצורמנית של אחת התחנות, מבעד למסך ששרץ עדרי נמלים שחורות, יכולנו לשמוע אנחות וראינו כאן ירך ושם שד, כלי משחק לא ממש מוכרים בגופים רוטטים.

"תכבי את זה," אמרה אגנס. כיביתי.

לא היה לי אכפת לקבל ממנה פקודות לפעמים. אם אני יכולה להיות גיבורה, זה אומר שאותה אפשר להציל. ככה קל יותר להשלים עם כניעה. אבל היו מקרים, בהמשך, שבהם מתוך כעס או רחמים כמעט הודיתי, היי, הצלתי אותך מכל הסיבות הלא נכונות.

 

"סוניה, כמה אפשר? כמה שמלות קצרות בדוגמת אפונים את צריכה?"

"סוניה, התפללת כבר?"

"סוניה, איך אפשר לשמוע את הפאשיסטים האלה?"

"סוניה, כבר קראת את שלום עליכם?"

"סוניה, מה את אוכלת? זה לא כשר!"

"סבתא, אני אוהבת את האפונה שלי עלי, לא בתוכי."

"אבל כמה אפשר? נמאס כבר!"

"אבל אלה ואגנר ובאך! הם לא היו פאשיסטים. זאת לא אשמתם שהם נולדו גרמנים ולא יהודים."

"זה על אהבה, ואני עוד לא מכירה את זה. לא ברור לי מה הוא כותב שם."

"סבתא'לה, אבל זה טעים כל כך!"

אני – סוניה, וסבתא שלי – גיטל יקובלבנה, גרות יחד בדירה קומונלית באודסה. אני בת חמש-עשרה, אני לומדת לנגן בתופים, וסבתא חושבת – שבפסנתר. יש לי שיער בהיר דליל ועיניים כחולות. בתעודת הזהות כתוב "יהודיה", אבל באודיסה מחשיבים אותי לבתו הלא חוקית של איזה גרמני שחי כאן לפני יותר מרבע מאה.

אלמלא הסעיף בתעודת הזהות, ספר התורה שסבתי נתנה לי במתנה ביום הולדת שלוש, מדפי הספרים העמוסים בשלום עליכם, ביקורים בבתי כנסת והדלקת נרות שבת, הייתי חושבת שאני גרמניה, אבל הודות להם אני לא חושבת שגרמניה זאת אני.

בכיתה שלי יש ילד אחד, גם הוא יהודי. אני לא סובלת אותו. לעתים קרובות הוא זורק חול לתוך התיק שלי, מרים לי את השמלה ושותה לי את הלפתן בחדר האוכל. אבל כשקוראים לז'ניה ז'ידה (זה שם המשפחה שלו, במילעל) "ז'יד" במלרע, אני הולכת מכות בשבילו. אני בכלל לא יודעת ללכת מכות, אבל אני הולכת – משום שסבתא שלי אומרת שבדיוק בגלל זה התחילה המלחמה עם הנאצים – איזה גולם קרא ליהודי ז'יד, ואף אחד לא שם לב, עשו את עצמם שלא שמו לב. אבל אני לא רוצה מלחמה. אני רוצה לחיות. רוצה ללכת לרקוד. ולשים בושם. ללמוד ללכת על עקבים. ולהתנשק. רוצה ללמוד להתנשק.

לפני שבוע הביאה מאשה קולורדובה שאלון "בחן את עצמך" לכיתה. אתם יודעים, עם שאלות מהסוג של "שחקן אהוב?", "צבע אהוב?", "את מי את/ה אוהב/ת?". היא נתנה לי למלא אותו, אחת השאלות שם היתה: "מתי התנשקת בפעם הראשונה?" הסתכלתי בתשובות של הילדות האחרות – כולן כתבו: "מזמן!", "לפני שנה", "בגיל 12". ואני הרי עוד לא התנשקתי. תארו לעצמכם! לא התנשקתי אף פעם, ואני כל כך מתביישת. אתם לא יכולים לדמיין לעצמכם כמה אני מתביישת. יודעים מה מוזר? שבזה שאני לא יודעת לבשל, להפעיל מכונת כביסה, לא יודעת אנגלית – אני לא מתביישת. ובזה שטרם התנשקתי… בזה אני מתביישת מאוד. מאוד. אז כדי לחסוך לי בושות, עניתי בשאלון: "בגיל 11". מה יש? שיקנאו כולם. גם ככה אף אחד לא יגלה את האמת.

סבתא שלי אומרת שצריך להתנשק עם מי שאת חושבת שתחיי איתו כל החיים. "אם את חושבת שתחיי כל החיים עם פֶדְקָה, אז תתנשקי איתו", אומרת לי סבתא. על איזה פֶדְקָה סבתא מדברת, אין לי מושג. אני לא מכירה שום פֶדְקָה, אבל מאוד רוצה להתנשק. איך זה – להתנשק?

לפני השינה, כשאני מתפללת, אני לא מדקלמת את התפילות המשעממות שסבתא לימדה אותי, אני פשוט מדברת עם האלוהים. אני מבקשת ממנו שאפגוש כבר את מי שאחיה איתו כל חיי, ואז אוכל להתנשק איתו. אפילו בנוכוחות סבתא. אלוהים זה דבר טוב. אפילו אם הוא לא קיים. אבל אף אחד הרי לא יודע בוודאות. מי שיש לו אלוהים – לא יהיה בודד לעולם. אם יש לך אותו, אז יש עם מי לדבר. אפשר אפילו לדמיין, שאלוהים עונה לך. לי אין חברים. יש ילדים שאני מדברת איתם, אנחנו הולכים לקולנוע, לחוף הים בקיץ. יש לי חברות, אני מדברת איתן על משחות נגד פצעי בגרות, אבל חבר אמיתי אין לי. מישהו שהייתי יכולה לשתף אותו בכול. את כל זה אני שומרת בפנים. סבתא אומרת שאני אדם סגור. מפני אנשים מסוימים אני נסגרת כדי לא לפגוע בהם. מאחרים אני נסגרת כדי לא להיפגע בעצמי. וכל עוד יש לי את אלוהים, ככה זה יימשך. אני משתפת בסודותיי אותו ורק אותו.

בדירה הקומונלית שלנו יש חמישה חדרים, מטבח אחד, שלושה תנורים, בית שימוש אחד ומקלחת ישנה שכל הזמן מתקלקלת. התור לבית השימוש משתווה רק לתור למכולת מעבר לפינה על הבוקר, כשמביאים לחם טרי. מיטב הספרות העולמית אצורה בבית השימוש שלנו. החל בהוגו וכלה בדוסטויבסקי. אבל יותר מכול, השכנים שלנו אוהבים את הסיפורים של צ'כוב.

"הבן אדם ידע לכתוב, לא לבֵנים כמו אצל טולסטוי, אלא אבנים בגודל סביר – שגרת בוקר, וראה השכלת בחמישה עמודים," אומר איסאק פישילביץ', השכן מהחדר ממול. וטרינר מעוטר, בין היתר, והומניסט.

אין לי מזל בכלל – תמיד עוד מישהו צריך לשרותים יחד איתי. אם אני הולכת ראשונה, לא עוברות חמש דקות וכבר מתחילים לדפוק על הדלת, ואם אני הולכת אחרי מישהו, אז אחרי המישהו אפשר למות מחנק. רק דוד איזיה, ההומניסט ההוא, סובלני. מחזיק הכול בפנים. מתאפק ומחכה. אמנם לא מזמן הוא הפתיע, ראיתי אותו סוחב בתוך שקית הקניות שלו עותק של "מיין קאמפף". הוא קנה אותו בשוק הפשפשים. כשנכנסתי למחראה שלנו, גיליתי שבמקום נייר טואלט מונחים גזרי נייר קטנים. זה היה מיין קאמפף. הנייר היה גס כמובן, אבל יצאתי בתחושה שמילאתי את חובותיי, מצויידת בזיכרון של עשרות גזרי הנייר שהושלכו אל הביוב. כך הובס הפאשיזם במלחמה הסמלית ונקבר בחרא.

סבתא שלי בת 78. עד היום היא מורחת אודם, עונדת סיכות ראש וקונה חזיות תחרה. לא בשביל גברים! בשביל עצמה. סבתא אומרת שבזכות מחזיק-השדיים היא עדיין מרגישה כמו אישה. גברים אוהבים אותה מאוד. סבתא מעשנת עד היום – יש לה פומית. בערבים היא הולכת לפארק – לשחק פרפרנס ודומינו עם גברים. יש לה עיניים גדולות ויפות, שיער אפור וקול ענוג. אלה שמכירים אותה חושבים שבצעירותה היא שרה באופרה, ניהלה רומנים, לבשה מעילי פרווה וענדה תכשיטים יקרים. אבל אני לא יודעת אם זה נכון. סבתא לא מספרת לי. היא לא מספרת שום דבר לאף אחד. כנראה אלוהים הוא גם החבר הכי טוב שלה.

סבתא תמיד אומרת לי: "גם כשרע לך, תחייכי! עדיף קנאה מרחמים." מעולם לא דיברתי עם סבתא שלי על סקס. תמיד היה נדמה לי שהיא בכלל לא מכירה את המילה. אבל אתמול סבתא אמרה לי: "אני לא אספר לך על סקס שום דבר. כשיהיה לך בעל – הוא יספר ויראה לך הכול. וגם אם עד לרגע שתפגשי את הבעל כבר תדעי הכול על סקס, תשתקי! תשתקי ותקשיבי לבעלך! אם את רוצה בעל חכם – תהיי טיפשה."

אנשים מחשיבים את סבתא שלי לאישה חכמה. הם היו צריכים לראות אותה בבקרים! כשהיא עסוקה ברדיפה אחרי הזנב של עצמה. ככה היא קוראת למה שהיא עושה כשהיא מחפשת את דמי הפנסייה שלה ואת המשקפיים, מדפדפת בכל הספרים והופכת את כל הבגדים. לסבתא יש טרשת. אחת הזקנות האודסאיות, בכל פעם שהיא רואה את סבתא שלי היא מלווה אותה בלחישה שמשום מה תמיד נשמעת בקול רם: "זונה זקנה", ודעו לכם שהיא שורקת כמו נחש. תמיד מתחשק לי לגשת אליה ולהכניס לה אגרוף באף הארוך שלה, אבל סבתא עוצרת בעדי, מסתובבת אליה ואומרת: "מוסיצ'קה, הרי זאת לא אשמתי שליוניצ'קה אוטיוסוב בחמישים ושש התאהב בתחת שלי ולא בעצמות שלך." הקוברה הזקנה מתחילה לשרוק אפילו בקול רם יותר, ואנחנו הולכות משם בראשים מורמים ובישבנים מענטזים.

סבתא שלי זוכה למבטים מאוהבים גם היום, ואילו אני לא יפה. כשהיא שומעת שאני קוראת לעצמי לא יפה, היא אומרת לי שאני טיפשה. "יופי, לא רק לא יפה, אלא גם טיפשה! סט מושלם," אני עונה. אז סבתא לוקחת אותי ביד ומובילה אותי אל המראה. "תסתכלי על האף הגדול שלי," היא אומרת. אני מסתכלת, ורואה שהוא גדול. "תסתכלי על העיניים שלי," היא מבקשת. אני מסתכלת, ורואה שעין שמאל גדולה מעין ימין, או עין ימין קטנה מעין שמאל. "תסתכלי על השפתיים שלי." אני מסתכלת ורואה שהן דקות ומקומטות. סבתא מושיבה אותי בכורסה ומחייכת, ואז מתחילה להלך בחדר. הייתם צריכים לראות את ההליכה שלה! אלה! היא מתיישבת בקצה הכסא ומציתה סיגריה. אצבעותיה, צווארה, קווצות שיער סוררות על הפנים. הו, אלים! אני לא רואה יותר את אפה הגדול, לא שמה לב לעיניים השונות ולשפתיים הדקות. לפעמים נדמה לי שהיא לא מזדקנת, אלא רק מתבגרת. מתבגרת יפה. "אדם יפה מבחוץ, כשהוא לא נרקב מבפנים," סבתא אומרת. "את כמו יין: משתבחת עם השנים. ואני כמו בשר: מתקלקלת עם השנים," אני עונה.

היה סתיו. גשם ירד. עלים צהובים נדבקו לנעליי ולא רצו לשחרר אותן. היה לי עצוב. בפעם הראשונה עצוב כל כך. ריק בפנים וצרחה תקועה עמוק בתוך הגרון. ומתחשק להתחבא ושמישהו יחבק בלי לשאול שאלות. מתחשק לשתוק וליילל בו בזמן. הלכתי אל הים. הגעתי. הורדתי נעליים והתהלכתי על החול. הוצאתי תער גילוח מהכיס (לקחתי אותו מהבית במיוחד), הורדתי את המעיל, הפשלתי את שרוול חולצת השיפון שלי. ורידים. הוורידים הירוקים שלי. רואים אותם כל כך טוב. ראיתי בסרטים באיזו קלות תער מחליק על הוורידים. כמו סכין בחמאה רכה. הורדתי את התער. עוד סנטימטר – והוא יחליק כמו בחמאה.

ילד של השכנים רץ אל תוך החצר שלנו, צלצל בפעמון הדירה שלנו. החדר הבהיר שלנו, סבתא מורחת אודם. "את יודעת..?" ראית, מה סונקה שלך עשתה?" שאל דימקה. "גיטל! גיטל! את ראית? את ראית את סונקה? הרי הזהרנו אותך. אמרנו לך שהיא מסוגלת לכול." אומרת שכנתנו לדירה. כל השכנים התגודדו בחדר שלנו, כולם שאלו את סבתא את אותן השאלות, אבל אף אחד לא העז לספר לה מה קרה. הם פחדו. סבתא קמה, ניגשה אל החלון וראתה אותי. את סוניה! סונקה שלה! אוחזת זר פרחים צהובים וגלוחת ראש. היא התחילה לצחוק בקול רם והצליחה לומר רק: "טוב, אולי עכשיו סוף סוף סוניצ'קה שלי תתחיל לחבוש כובעים."

זאת הפעם הראשונה שהעצב מחניק כל כך. זאת הפעם הראשונה שהלכתי מהבית. עם תער. הפרחים בשביל סבתא, סתם ככה, בפעם הראשונה. התער מעל הוורידים שלי קרוב כל כך לראשונה. כמו בסרטים.

אבל אני לא מפחדת מכאב.

אני רוצה לחיות. רוצה ללכת לרקוד. ולשים בושם. אני רוצה ללמוד לנעול עקבים.

ולהתנשק, אני רוצה ללמוד להתנשק.

לא סיפרתי לאיש על מה שרציתי לעולל לעצמי. זה נשאר ביני לבינו. כמה התביישתי אחר כך בפניו, בפני סבתא. ובפני הכלבה ולווטה, שאני מאכילה. היא עלולה למות אם לא אאכיל אותה. עם בוא החורף הוטב לי.

אני אוהבת את החורף. בחורף הכול אמיתי יותר. נשים לא חושפות את רגליהן, כתפיהן. הגברים לא נאלצים להביט בגופים נשיים חשופים. לצעוק הערות זימה לעבר עקבי הנשים המתרחקים. נשארות רק העיניים – עצובות, שובבות, כל מיני עיניים, ומאווים מכוסים בשמכה ובאלוהים, שקיים בכל אדם. אני אוהבת בגדים רבים עליי והעוף יקר יותר בחורף, ולכן אנחנו קונים אותו לעתים רחוקות. אבל זה טוב! בקיץ העוף זול, וסבתא'לה שלי, חוץ מעוף, יודעת לבשל רק קציצות עוף. אז יוצא ש – עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים. מסכנה הציפור, מסכנה. וגם סוניה המסכנה, מסכנה. ושתינו מסכנות מאותה הסיבה: משום שאני אוכלת אותה.

אתמול הגיע הבלט האהוב עליי לאודסה. סבתא לא אוהבת אותם. היא אומרת שלפני שהם עולים לבמה הם שותים ומסניפים משהו. אבל אני ישבתי ביציע ובכיתי, ואחר כך צחקתי, ושוב בכיתי. התחשק לי לחיות את כל חיי על הבמה הזאת, בליווי המוזיקה הזאת, עם האנשים האלה, בריקוד הזה. אבל הייתי צריכה ללכת לבית הכנסת: יום שישי היום – השבת נכנסת.

סבתא, כהרגלה, ישבה עם הפומית וכמעט לא חייכה. על ראשי כבר היו קוצים, וכולם משום מה חשבו שהיו לי כינים ולכן גילחו לי את השיער. ההורים לא נתנו לילדיהם להתקרב אליי בגלל זה. את סבתא זה שיעשע נורא. בזמן האחרון רק שני דברים הצליחו להצחיק אותה: החיזורים של מיכאיל קצמן והקיפוד שעל ראשי.

אני אוהבת ללכת לבית הכנסת. ולכנסייה גם. ולמסגד.

רק שהאנשים האלה שקוראים לעצמם משרתי האל…

מתנהגים כאילו אלוהים הציע להם באופן אישי חברות, ולחלקם גם קורת גג. הראשים בטלוויזיות. החשבונות בבנק. והמילים הנדושות, הריקות, שבהן הם מנסים למלא אוזניים ונפשות של אחרים. לשווא. לפעמים אני הופכת לזבוב ומתעופפת אל תוך החדרים שלהם, כשהם לבדם. אוטמת את האוזניים ברגליי כדי לא לשמוע, עוצמת עיניים כדי לא לראות. בושה. שיתביישו להם. ואז אני חוזרת אל האנשים החוטאים. עדיף לי איתם. אני חושבת שזה מפני שהאלוהים לא חי להם על קצה הלשון. הוא מוחבא עמוק, שם הוא שמור היטב.

אתמול ז'ניה ז'יד לא בא לבית הספר. המורה אמרה: "חולה". שלחתי לו זר פרחים קטן. אני תמיד שולחת זרים לחולים. אבל לי אף אחד לא שלח פרחים מעולם. פשוט אני אף פעם לא חולה.

ולפני שבוע ביקר אותנו המחזר של סבתא שלי – דוד מישה, ההוא, קצמן. הוא קרא לי אליו בשקט, בלי שסבתא תשמע. "סוניה, על מה סבתא חולמת?" שאל דוד מישה. אז חשבתי – סבתא ממילא לא אוהבת את דוד מישה, היא עדיין משוגעת על אוטיוסוב, ועניתי: "על מכונת כתיבה שחורה."

עוד באותו היום צלצלו בדלת, הביאו לנו קופסה. טוב, לא לנו, לסבתא. מתנה ממיכאיל קצמן. היא הופתעה, ונאלצתי לספר לה הכול.

וסבתא? מה סבתא?

היא השתוללה. היה סקנדל. הזכירה לי בפעם התורנית את עזות המצח שלי, חוצפתי, את העתיד המזהיר שמצפה לי. וכשיצאתי מהחדר והיא חשבה שכבר התרחקתי, היא התחילה לצחוק.

סבתא רוצה שאהיה רופאה, אבל אני אהיה סופרת. אם כי סבתא אומרת שאותי, שכמותי, ייקחו רק לקרקס. וגם זה רק בפרוטקציה. לא מזמן דוד מישה שלח לסבתא צבעונים. איפה הוא השיג אותם בחורף? מיכאיל קצמן הוא פקיד בן 80. הוא עוד חולם לעלות לישראל ולגור לחוף הים האדום עם סבתא שלי.

נדמה לי שסבתא מתאהבת. אתמול היא קנתה לעצמה חזייה חדשה עם ורדים ובושם של Guerlain. אפילו פצחה בדיאטה. והמכשפה הזקנה ההיא, מוסיצ'קה, כתבה בצבע אדום תחת החלונות שלנו, "גיטל – חושבת רק עם מקום אחד". ודוד מישה מחק את ההקדשה הזאת במשך חצי יום. סבתא ישבה ליד החלון והתבוננה בו, והוא שלח נשיקות באוויר אל החלון שלנו. לה.

הממ. או שזה האביב, או שבקרוב אצטרך ללכת לבית הכנסת ולסגור עם הרב על חתונה.

עכשיו סבתא – קצמן. קצמן גיטל יקובלבנה. מחר הזוג הטרי נוסע לירח דבש בישראל. ודוד מישה אפילו מוכן לסבול עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים.

ומשום מה, לאחרונה, מגיעים הרבה פרחים אלינו לחדר. טוב, לא לנו – לי. על הכרטיסים הקטנים כתוב משהו על אהבה. אבל אני עוד לא מכירה אותה. לא ברור לי מה הוא כותב שם. ומי שכותב הוא ז'ניה ז'יד. כתבתי על כך במכתב לסבתא, לישראל. "טוב נו, סוניצ'קה, אם תוסיפי לאישיות שלך עוד שם משפחה כזה, בטוח תגיעי רחוק. וכשתהיי סופרת, אפילו לא תצטרכי להמציא פסבדונים", ענתה לי סבתא.

סבתא מתנשקת מהבוקר עד הערב עם דוד מישה – מה שאומר, שאצלם זה לנצח. ואילו אני וז'ניה אוהבים לשבת לחוף הים השחור ולהתקרב אל הנצח. אתמול כתבתי את הסיפור הראשון שלי על קשישתי האהובה. ז'ניה אהב אותו מאוד. בכלל ז'ניצ'קה אוהב בי הכול. יש רק בעיה אחת – שאני לא יודעת לבשל. כלומר יודעת, אבל כמו סבתא: עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים.

אמא אומרת שכשאני מתחיל לדבר אני לא יודע מתי להפסיק. אבל אני אומר לה שההזדמנות היחידה בכלל שיש לי לדבר זה כשהיא לא בסביבה, אז אני צריך לנצל את זה. האמת היא שכנראה אף אחד מאתנו לא היה מתקבל בברכה במפגש של קווייקרים, אבל כמו שאני אומר לאמא, בשביל מה אלוהים נתן לנו לשון אם הוא לא רוצה שנשתמש בה? רק שהיא אומרת שהוא לא נתן לנו אותה בשביל שנגיד את אותו דבר שוב ושוב, כמוני, ונחזור על עצמנו. אבל אני אומר:

"נו, אמא," אני אומר, "כשאנשים הם כמוך וכמוני והם נשואים כבר חמישים שנה, אז את מצפה שכל מה שאני אומר יהיה משהו שלא שמעת אותי אומר כבר פעם? אבל בשביל מישהו אחר זה יכול להיות דבר חדש, כי אף אחד אחר לא חי אתי כל כך הרבה זמן כמוך."

אז היא אומרת:

"ברור שאף אחד לא חי אתך כל כך הרבה, כי אף אחד לא היה סובל אותך כל כך הרבה זמן."

"נו," אני אומר לה, "את דווקא נראית לא רע."

"זה אולי נכון," היא תגיד, "אבל נראיתי יותר טוב לפני שהתחתנתי אתך."

אי אפשר לנצח את אמא.

כן, אדוני, אנחנו התחתנו בדיוק לפני חמישים שנה בשבע-עשרה בדצמבר והבת שלי וגיסי באו אלינו מטרֶנטוֹן בשביל לחגוג אתנו את חתונת הזהב. גיסי הוא ג'ון ה. קרמר, איש הנדל"ן. הוא עושה 12,000 דולר בשנה, ומאוד מעריכים אותו שם באזור טרנטון; עובד טוב, חרוץ ויציב. מועדון "רוֹטֵרי" רדף אחריו הרבה זמן שיצטרף אליו, אבל הוא כל הזמן אמר להם שהמועדון שלו זה הבית שלו. אבל בסוף אֵדי שכנעה אותו להצטרף. זאת הבת שלי.

טוב, בכל מקרה, הם באו לחגוג אתנו את חתונת הזהב ומזג האוויר היה די קריר ומערכת ההסקה כבר לא עבדה כמו פעם ואמא השמיעה את ההערה הזאת שלה שהיא מקווה שהחורף הזה לא יהיה קר כמו הקודם, והתכוונה לחורף של השנה שעברה. אז אדי אמרה שאם היא היתה במקומנו, כשאין מה שמחזיק אותנו כאן, היא בטח שלא היתה מעבירה פה יותר חורפים ולמה אנחנו לא סוגרים פשוט את הברז הראשי, נועלים את הבית ועוברים לטַמפָּה בפלורידה? אתה יודע שהיינו שם לפני ארבעה חורפים ונשארנו שם חמישה שבועות, אבל זה עלה לנו יותר משלוש מאות חמישים דולר, וזה רק החשבון על המלון. אז אמא אמרה שאנחנו לא הולכים לשום מקום בשביל שישדדו אותנו. אז גיסי התערב ואמר שטמפה היא לא המקום היחיד בדרום, וחוץ מזה אנחנו לא חייבים להיות באיזה מלון יוקרתי, אנחנו יכולים לשכור לנו שני חדרים באיזה מקום, כמו בפנסיון, והוא שמע שסנט פטרסבורג בפלורידה היא המקום, ואם רק נגיד מילה הוא יכתוב לשם ויברר הכול.

נו, בקיצור, החלטנו ללכת על זה ואדי אמרה שזה יהיה ירח דבש שני שלנו ובתור מתנה גיסי שילם את ההפרש בין קרון רגיל לתא פרטי, ככה שיהיה לנו תא ותהיה לנו יותר פרטיות. בתא יש לך דרגש עליון ותחתון בדיוק כמו בקרון שינה רגיל, אבל זה חדר סגור חש בו כיור. הרכבת שנסענו בה היתה כולה תאים פרטיים, בלי קרונות שינה רגילים בכלל. הכול היה תאים פרטיים.

לילה קודם הגענו לטרנטון ונשארנו אצל בתי וגיסי ויצאנו מטרנטון למחרת בצהריים בשעה 3:23.

זה היה שתים-עשרה בינואר. אמא ישבה עם הפנים בכיוון הנסיעה, כי זה עושה לה סחרחורת לנסוע הפוך. אני ישבתי מולה, זה לא משפיע עלי. הגענו לצפק פילדלפיה בשעה 4:03 ולמערב פילדלפיה הגענו בשעה 4:14, אבל לא עברנו ברחוב ברוד. הגענו לבולטימור ב-6:30 ולוושינגטון ב-7:25. הרכבת שלנו עמדה שעתיים בוושינגטון עד שבאה רכבת אחרת לאסוף אותנו, אז יצאתי וטיילתי על הרציף ונכנסתי לתחנת יוּניוֹן. כשחזרתי הרכבת שלנו עברה למסילה אחרת, אבל אני זכרתי את השם שלה, לָה בֶּל, בגלל שפעם ביקרתי את דודה שלי באוֹקוֹנוֹמוֹווֹק, ויסקונסין, איפה שיש אגם עם אותו שם, ככה שלא היתה לי שום בעיה להתמצא. אבל אמא כמעט התעלפה מרוב בהלה כי היא פחדה שישאירו אותי שם.

"נו, טוב," אמרתי, "הייתי בא אחרייך ברכבת הבאה."

"ממש יכולת," אמרה אמא, והזכירה שהכסף נמצא אצלה.

"נו," אמרתי, "היינו בוושינגטון ויכולתי להלוות ממחלקת האוצר. הייתי מציג את עצמי בתור אנגלי."

אמא הבינה את הבדיחה וצחקה מכל הלב.

הרכבת שלנו יצאה מוושינגטון בשעה 9:40 ואמא ואני הלכנו לישון מוקדם, אני לקחתי את המיטה העליונה. במשך הלילה עברנו בשדות הירוקים של וירג'יניה הישנה, למרות שהיה חשוך מדי בשביל לראות אם הם ירוקים או באיזה צבע הם בכלל. כשהתעוררנו בבוקר היינו בפאיֶיטוויל, צפון קרוליינה. אכלנו ארוחת בוקר בקרון האוכל ואחרי ארוחת הבוקר התחלתי לדבר עם איש מהתא הסמוך. הוא היה מלבנון, ניו המפשייר, איש בן שמונים בערך. אשתו היתה אתו וגם שתי הבנות הרווקות שלו והערתי שבטח צפוף לארבעתם בתא אחד, אבל הוא אמר שהם עושים את הטיול הזה בכל חורף כבר ארבע-עשרה שנים ויודעים איך לא להפריע אחד לשני. הוא אמר שהם בדרך לטַרפּוֹן ספּרינגס.

הגענו לצַ'רלסטוֹן בדרום קרוליינה בשעה 12:50 ולסָוואנה, ג'ורג'יה הגענו ב-4:20, בגֶ'קסוֹנוויל, פלורידה היינו ב-8:45 והיתה לנו שעה ורבע להעביר שם, אבל אמא עשתה עניין ולא נתנה לי לרדת מהרכבת, אז קראנו לכושי שיסדר את הדרגשים שלנו והלכנו לישון לפני שיצאנו מג'קסונוויל. לא ישנתי טוב כי הרכבת עשתה הרבה עצירות ואמא אף פעם לא ישנה טוב ברכבת כי היא אומרת שהיא תמיד פוחדת שאני אפול עליה. היא אומרת שהיא מעדיפה לישון למעלה ואז היא לא תצטרך לדאוג בקשר אלי, אבל אני אומר לה שאני לא יכול לקחת את הסיכון שאנשים יגלו שהרשיתי לאשתי לישון בדרגש העליון. עוד יתחילו לדבר עלינו.

התעוררנו בבוקר בזמן לראות את החברים שלנו מניו המפשייר יורדים בטרפון ספרינגס, הגענו לשם בשעה 6:53.

חלק מהנוסעים האחרים ירדו בקְלירוֹוטר וחלק בבֶּל אייר, איפה שהרכבת עוצרת ממש בדלת של המלון הענק. בל אייר היא מפקדת החורף של כל המכורים לגולף וכל מי שירד שם החזיק תיק עם מקלות, משהו כמו עשר או שתים-עשרה בתיק. אפילו נשים. כשהייתי צעיר קראנו למשחק הזה "שייני" והיינו צריכים רק מקל אחד, ותהיו בטוחים שרק משחק אחד כמו שאנחנו היינו משחקים, היה כבר יותר מדי לכמה מהמכורים האלה.

הרכבת נכנסה לסנט פטרסבורג ב-8:20 וכשירדנו ממנה חשבנו שהתחילו מהומות, עם כל הכושים שנובחים שם שמות של מלונות.

אמרתי לאמא, אמרתי לה:

"טוב שיש לנו מקום שמור ללכת אליו ואנחנו לא צריכים לבחור מלון, זה היה קשה לבחור מתוך אלה, כי כל אחד מהם הוא הכי טוב."

היא צחקה.

מצאנו מונית שירות ונתתי לנהג את הכתובת של החדר שגיסי השיג לנו וברגע שהגענו לשם הצגנו את עצמנו לבעלת הבית, אלמנה צעירה בת ארבעים ושמונה בערך. היא הראתה לנו את החדר שלנו שהיה מואר ומאוורר עם מיטה נוחה וארון וכיור רחצה. הוא עלה שתים-עשרה דולר לשבוע, אבל המיקום היה טוב, רק שלושה רחובות מפארק ויליאמס.

סיינט פּיט היא מה שאנשים שם קוראים העיר הגדולה, למרות שהם גם קוראים לה עיר-אור-השמש, כי הם טוענים שאין מקום אחר במדינה שיש בו פחות ימים שבהם החמה הזקנה לא מחייכת אל אמא אדמה, ואחד מהעיתונים אצלם מחלק את כל הגיליונות שלו בחינם ביום שבו השמש לא זורחת. הם טוענים שהוא חילק אותם בחינם רק שישים פעמים בערך באחת-עשרה השנים האחרונות. עוד כינוי שיש להם לעיר שלהם זה "פאלם ביץ' לעניים", אבל לדעתי אלה שבאים לשם יכולים להשיג מהבנק הלוואות בדיוק אותם סכומים שמרשים לעצמם כל הגנדרנים שהולכים לפאלם ביץ' האחרת.

בזמן שהיינו שם ביקרנו בעיר האוהלים של לואיס, שזאת המפקדה של כל תיירי הקופסאות שימורים. אבל יכול להיות שלא שמעת עליהם. נו, זה ארגון של אנשים שיוצאים לטייל בחופשות שלהם באוטו ולוקחים אתם הכול. זאת אומרת, הם מביאים אתם אוהלים וישנים בהם וגם מבשלים בהם והם לא מפרנסים שום מלון או קפיטריה, אבל הם חייבים להיות מטיילי אוטו מוסמכים אחרת הם לא יכולים להצטרף לארגון.

הם אמרו לי שיש להם יותר ממאתיים אלף חברים והם קוראים לעצמם תיירי הקופסאות שימורים, כי רוב האוכל שלהם בא מקופסאות שימורים. זוג אחד שראינו בעיר האוהלים היה מבּרָדי, טקסס, בשם מר וגברת פֶּנס, והזקן בן יותר משמונים והם באו לשם באוטו כל הדרך מהבית שלהם, מרחק של 2600 קילומטר. לקח להם חמישה שבועות לעשות את הנסיעה, פֶּנס נהג כל הדרך.

תיירי הקופסאות שימורים באים מכל המדינות בארץ, ובקיץ הם מבקרים במקומות כמו ניו אינגלנד או אזור האגמים הגדולים, אבל בחורף רובם מגיעים לפלורידה ומתפזרים בכל רחבי המדינה. כשהיינו שם היה להם כנס לאומי בגֶיינסוויל, פלורידה, והם בחרו במישהו מפרֵדוֹניה בניו יורק שיהיה הנשיא שלהם. התואר שלו הוא פותחן הקופסאות שימורים המלכותי העולמי. הם כתבו שיר שכל אחד חייב ללמוד לפני שהוא נהיה חבר:

"תיירי-קופסאות-השימורים לנצח! הידד, בחורים! הידד!

קדימה תיירי-קופסאות-השימורים! הלאה האויבים!

נחוג סביב המדורה; ושוב נחוג סביבה,

צעוק נצעק 'נטייל באוטו לנצח!'"

משהו כזה. והחברים גם חייבים לחבֵּר קופסת שימורים לפגוש של הרכב שלהם.

שאלתי את אמא אם היא היתה רוצה לטייל ככה והיא אמרה:

"אין בעיה, אבל לא כשאידיוט זקן כמוך נוהג."

"נו," אמרתי, "אני צעיר בשמונה שנים מאדון פנס הזה שנהג לפה מטקסס."

"כן," היא אמרה, "הוא כבר מבוגר מדי בשביל שיהיו לו שטויות בראש."

אי אפשר לנצח את אמא.

נו, אז אחד הדברים הראשונים שעשינו בסנט פטרסבורג היה ללכת ללשכת המסחר ולרשום את השמות שלנו ומאיפה אנחנו מגיעים, כי יש יריבות גדולה בין כל מיני מדינות לגבי מספר האזרחים שלהם שמבקרים שם וכמובן שלמדינה הקטנה שלנו אין הרבה מה להראות לזכותה, אבל בכל זאת, כל טיפה עוזרת, כמו שאומרים. בסך הכול, ככה האיש שם אמר לנו, רשומים אחת-עשרה אלף שמות, מדינת אוהיו מובילה בהפרש של איזה אלף חמש מאות ומדינת ניו יורק אחריה עם איזה אלף מאתיים. אחריהם באות מישיגן, פנסילווניה וככה עד למטה שם לקובה ולנוודה יש רק איש אחד.

בלילה הראשון שהעברנו שם היתה פגישה של אגודת ניו יורק ניו ג'רזי בכנסייה הקתולית ונאם שם מישהו מאוֹגדֶנסבּוּרג, ניו יורק. הוא דיבר על המרדף אחרי הקשת בענן. הוא שייך ל"רוטרי", נואם מאוד משכנע, אבל אני לא זוכר איך קוראים לו.

הדבר הראשון שעשינו, כמובן, היה לחפש מקום לאכול ואחרי שבדקנו כמה מקומות הגענו לקפיטריה בשדרה המרכזית שהתאימה לנו בול. אכלנו שם כמעט את כל הארוחות שלנו וזה הסתכם בערך בשתי דולר ליום לשנינו, אבל האוכל היה עשוי טוב והכול שם היה מסודר ונקי. הבן אדם לא אכפת לו לשלם יותר אם המקום נקי והאוכל מבושל כמו שצריך.

ב-3 בפברואר, שזה יום ההולדת של אמא, החלטנו להשתולל ואכלנו ארוחת ערב במלון פּוֹינסֶטיָה והם לקחו לנו שבעים וחמש סנט על סטייק סינטה שבקושי הספיק לבן אדם אחד. אמרתי לאמא: "נו," אמרתי, "כנראה יש לנו מזל שלא כל יום זה היום הולדת שלך, אחרת היינו מגיעים לבית תמחוי."

"לא," אומרת אמא, "כי אם כל יום היה היום הולדת שלי אז היום כבר הייתי מספיק זקנה להיות מזמן בקבר."

אי אפשר לנצח את אמא.

במלון היה חדר קלפים והיו שם כמה גברים ונשים ששיחקו חמש מאות ואת הוויסט ברידג' האופנתי החדש הזה. גם ראינו שם מקום של ריקודים, אז שאלתי את אמא אם היא רוצה לפצוח בצעד קליל ולהצטרף למחולות והיא אמרה שלא, היא מבוגרת מדי להתפתלויות האלה שעושים בימינו. הסתכלנו קצת על כמה מהצעירים שרוקדים ככה עד שאמא נגעלה ואמרה שאנחנו צריכים לראות סרט טוב בשביל להעביר את הטעם מהפה. אמא היא חובבנית סרטים גדולה ופה בבית אנחנו הולכים לקולנוע פעמיים בשבוע.

אבל אני רוצה לספר לך על הפארק. ביום השני שהיינו שם ביקרנו בפארק שלהם, שמאוד דומה לזה שבטמפה, רק גדול יותר, וכל יום יש שם כל כך הרבה בילויים שאין מקום לדחוף אצבע. באמצע יש במה גדולה וכיסאות בשביל האנשים שישבו וישמעו קונצרטים, והם מנגנים לך שם מוזיקה מכל הסוגים, מדיקסי ועד יצירות קלאסיות כמו לבבות ופרחים.

ומסביב יש לך מלא מקומות מסומנים לספורט ומשחקים – שחמט ודמקה ודומינו לאנשים שנהנים מדברים כאלה, ומשטחי קרוקט ויתדות לזריקת פרסה בשביל טיפוסים פעילים יותר. אני בעצמי הייתי זורק פרסה לא רע בכלל, אבל כמעט לא שיחקתי בעשרים שנה האחרונות.

נו, בכל מקרה, קנינו כרטיס חבר במועדון, שעולה דולר לכל העונה, והם אמרו לי שעד לפני שנתיים זה עלה חמישים סנט, אבל הם היו חייבים להעלות את המחיר כדי להרחיק את כל האספסוף.

טוב, אמא ואני העברנו יופי של יום בצפייה במשחקי זריקת פרסה ואמא רצתה שאני אצטרף למשחק, אבל אמרתי לה שמזמן לא התאמנתי ואני אעשה צחוק מעצמי, למרות שראיתי זורקים שאני חושב שיכולתי לעבור אותם גם בלי שום אימון. אבל היו גם כמה זורקים ממש טובים, וילד אחד מאֶקרוֹן אוהיו שזרק יופי של פרסה. הם אמרו לי שכמו שזה נראה הוא הולך לזכות באליפות ארצות-הברית בטורניר בפברואר. חזרנו כמה ימים לפני הטורניר ולא יצא לי לשמוע אם הוא זכה. שכחתי איך קוראים לו, אבל הוא היה בחור צעיר ומסודר ויש לו אח בקליבלנד שחבר ב"רוטרי".

נו, אז רק עמדנו וצפינו בכל מיני משחקים יומיים שלושה ואז סוף-סוף התיישבתי לשחק דמקה עם מישהו בשם ויבֶר מדַנוויל באילינוי. הוא היה שחקן דמקה לא רע, אבל לא היה לו סיכוי נגדי, ואני מקווה שזה לא נשמע שאני משוויץ. אבל תמיד ידעתי להסתדר יפה בדמקה ואנשים פה מהסביבה יכולים להעיד. שיחקתי עם הוויבר הזה כמעט כל הבוקר במשך יומיים או שלושה והוא ניצח אותי רק במשחק אחד ובפעם אחת אחרת שהיה נראה שיש לו סיכוי, המשרוקית של הצהריים שרקה והיינו צריכים ללכת לאכול.

בזמן ששיחקתי דמקה אמא ישבה והקשיבה לתזמורת, כי היא אוהבת מוזיקה, קלאסית או לא משנה איזה סוג, אבל בכל מקרה היא ישבה שם יום אחד ובין ההופעות אישה שישבה לידה התחילה לדבר אתה. היא היתה בערך בגיל של אמא, שבעים או שבעים ואחת, ובסוף היא שאלה את אמא איך קוראים לה ואמא אמרה לה איך קוראים לה ומאיפה היא ואז אמא שאלה אותה את אותה שאלה, ומי אתה חושב שהאישה הזאת היתה?

נו, אדוני, זאת היתה אשתו של פרנק מ. הַרצֶל, האיש שהיה מאורס לאמא עד שאני הגעתי והעפתי אותו, לפני חמישים ושתיים שנה!

כן, אדוני!

אתה יכול לתאר לך איך אמא הופתעה! וגם גברת הַרצל הופתעה כשאמא סיפרה לה שפעם היא היתה ידידה של בעלה, למרות שאמא לא גילתה לה אתה ידידים קרובים הם היו, ולא שאמא ואני היינו הסיבה שהַרצל עבר למערב. אבל זאת האמת. הַרצל עזב את העיירה חודש אחרי שהאירוסין בוטלו ולא חזר מאז אף פעם. הוא יצא למישיגן ונהיה וטרינר ושם הוא התיישב, בהילסדֶייל מישיגן, ובסוף התחתן עם אשתו.

נו, אמא אזרה אומץ ושאלה אם פרנק עדיין בחיים וגברת הַרצל לקחה אותה למקום שזורקים פרסות סוסים והנה פרנק הזקן, מחכה לתורו. והוא הכיר את אמא ברגע שראה אותה, אפילו שעברו יותר מחמישים שנה. הוא אמר שהוא מכיר אותה לפי העיניים.

"מה, זאת לוסי פרוֹסט!" הוא אומר, והוא זרק לרצפה את הפרסות שלו ופרש מהמשחק.

ואז הם הגיעו אלי והתחילו להציק לי ואני מודה שלא זיהיתי אותו. הוא ואני באותו גיל, נולדנו ממש באותו חודש, אבל עליו רואים את הגיל יותר, איכשהו. קודם כול הוא יותר קירח. והזקן שלו כולו לבן, ובשלי עדיין יש קצת פסים חומים. הדבר הראשון שאמרתי לו היה:

"נו, פרנק, הזקן שלך גורם לי להרגיש כאילו חזרתי צפונה. הוא נראה ממש כמו סופת שלג."

"נו," הוא אמר, "אני חושב ששלך היה לבן באותה מידה אם היית שולח אותו לניקוי יבש."

אבל זה לא היה מקובל על אמא.

"מה אתה אומר!" היא אמרה לפרנק, "נו, אז שתדע שצַ׳נסי לא הכניס טבק לפה כבר יותר מעשר שנים!"

וזה נכון!

טוב, התנצלתי ועזבתי את הדמקה והשעה היתה די קרובה לצהריים, אז החלטנו לאכול ארוחת צהריים כולנו יחד והם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על מקום אחר חוץ מהקפיטריה שלהם בשדרה השלישית שאנחנו מוכרחים לנסות. היא היתה קצת יותר יקרה מזאת שלנו, ולדעתי הרבה פחות טובה. אני ואמא אכלנו את אותה ארוחת צהריים שאנחנו אוכלים בכל יום והחשבון שלנו הגיע ל-1.10 דולר. החשבון של פרנק היה 1.20 בשבילו ובשביל אשתו. אותה ארוחה בדיוק לא היתה עולה להם יותר מדולר במקום שלנו.

אחרי הארוחת צהריים הכרחנו אותם לבוא לבית שלנו וכולנו ישבנו במרפסת שהאישה הצעירה הרשתה לנו להשתמש בה בשביל לארח. התחלנו לדבר על פעם ואמא אמרה שהיא חוששת שגברת הַרצל משתעממת להקשיב לנו מדברים על פעם, אבל התברר שכשגברת הַרצל נמצאת בסביבה אז כמעט לאף אחד אחר אין הזדמנות לדבר. שמעתי הרבה נשים שלא סוגרות את הפה, אבל אשתו של הַרצל לוקחת בסיבוב את כל הנשים שראיתי. היא סיפרה לנו את תולדות המשפחה של כל מי שחי במדינת מישיגן והשוויצה במשך חצי שעה בבן שלה, שעובד בעסקי רוקחות בגרַנד רָפּידְס וחבר ב"רוטרי".

כשאני והַרצל הצלחנו להשחיל מילה, צחקנו אחד על השני ואני ירדתי עליו על זה שהוא רופא סוסים.

"נו, פרנק," אמרתי, "עושה רושם שלא חסר לך כסף. כנראה הפה והטלפיים נפוץ באזור הילסייד."

"טוב," הוא אמר, "הצלחתי להסתדר יותר מיפה. אבל עבדתי די קשה."

"כן," אמרתי, "בטח קוראים לך בכל מיני שעות בלילה בשביל ליילד ודברים כאלה."

אמא הכריחה אותי לשתוק.

נו, חשבתי שהם לעולם לא ילכו הביתה ואני ואמא כבר ממש התאמצנו בשביל להישאר ערים, כי שנינו בדרך כלל מנמנמים אחרי ארוחת הצהריים. סוף-סוף הם הלכו, אחרי שהבטחנו לפגוש אותם בפארק למחרת בבוקר וגברת הַרצל גם הזמינה אותנו לבוא לבית שלהם למחרת בערב ולשחק חמש מאות. אבל היא שכחה שיש להם מפגש של אגודת מישיגן באותו ערב, ככה שרק אחרי שני לילות שיחקנו את משחק הקלפים הראשון שלנו.

הַרצל ואשתו גרו בבית בשדרה השלישית צפון והיה להם סלון נפרד חוץ מהחדר שינה שלהם. גברת הַרצל לא יכלה להפסיק לדבר על הסלון הנפרד שלהם כאילו שזה משהו מדהים. שיחקנו אתם קלפים, אמא והַרצל שותפים נגד אשתו ונגדי. גברת הַרצל היא שחקנית קלפים עלובה וזה הרס לנו הכול.

אחרי המשחק היא הוציאה קערה עם תפוזים והיינו חייבים לעשות כאילו שזה בדיוק מה שרצינו, למרות שתפוזים שם הם כמו שפם בשביל איש צעיר; אתה נהנה ממנו בהתחלה, אבל אחרי כמה זמן זה הופך למטרד.

שיחקנו קלפים שוב למחרת בערב אצלנו והתחלקנו לאותם זוגות ואני וגברת הַרצל הפסדנו שוב. אמא והַרצל נתנו מלא מחמאות אחד לשני ודיברו על איזה צוות נהדר שהם, אבל שניהם ידעו יפה מאוד איפה נמצא סוד ההצלחה שלהם. נראה לי שבסך הכול העברנו עשרה ערבים במשחקים ורק בערב אחד גברת הַרצל ואני ניצחנו. וגם באותו ערב זה לא היה באשמתה.

אחרי שכבר היינו שם שבועיים היינו ערב אחד האורחים שלהם בכנסייה הקתולית במפגש של אגודת מישיגן. נאם שם מישהו בשם בּיטינג מדטרויט מישיגן, על "איך נרפאתי מלספר סיפורים". יש לו מעמד גבוה ב"רוטרי" והוא דובר מאוד שנון.

אישה בשם גברת אוקספורד ביצעה כמה הופעות שגברת הַרצל קראה להן יצירות אופרה גדולות, אבל מה שזה לא היה הבת שלי אדי יכולה לשיר יותר טוב ממנה כשהיא עומדת על הראש ולא לעשות כזה עניין.

ואז עלו לבמה פיתום מגרַנד רָפּידְס ואישה צעירה בת ארבעים וחמש בערך שעשתה חיקויים של כל מיני ציפורים. לחשתי לאמא שכולם נשמעות כמו תרנגולות, אבל היא תקעה לי מרפק שאשתוק.

אחרי ההופעה עצרנו במעדנייה ואני סידרתי את הקניות והשעה היתה כבר קרוב לעשר בלילה כשהלכנו לישון. אמא ואני היינו מעדיפים ללכת לקולנוע, אבל אמא אמרה שאסור לנו לפגוע בגברת הַרצל, אפילו ששאלתי אותה אם באנו לפלורידה בשביל ליהנות לנו או בשביל לא לפגוע בקשקשנית זקנה ממישיגן.

בוקר אחד ריחמתי על הַרצל. הנשים הלכו שתיהן לטפל ברגליים ואני נתקלתי בהַרצל בפארק והוא ברוב טיפשותו הציע לשחק נגדי דמקה.

זה הוא שהציע את זה, לא אני, ואני חושב שהוא התחרט על זה ישר אחרי ששיחקנו משחק אחד. אבל הוא היה עקשן מדי להיכנע והמשיך לשבת שם בזמן שאני מביס אותו משחק אחרי משחק, והדבר הכי גרוע היה שקבוצה של אנשים שהתרגלו לראות אותי משחק הגיעו לשם והתאספו סביבנו, וככה יצא שהם ראו איך פרנק עושה מעצמו צחוק והם התחילו לרדת עליו ולהעיר הערות. למשל אחד מהם אמר:

"מי בכלל אמר לך שאתה שחקן דמקה!"

ואחד אחר:

"אתה טוב אולי בדוּק, אבל לא בדמקה!"

כמעט התחשק לי לתת לו לנצח אותי כמה משחקים. אבל האנשים שם היו יודעים שאני עושה כאילו.

טוב, אז הנשים הצטרפו אלינו בפארק ובכלל לא התכוונתי להזכיר את המשחק הקטן שלנו, אבל הַרצל סיפר על זה בעצמו והודה שאין לו סיכוי נגדי.

"נו," אמרה גברת הַרצל, "דמקה זה לא ממש משחק רציני, נכון?" היא אמרה: "זה יותר משחק של ילדים, נכון? זאת אומרת, אני יודעת שהילדים של הבן שלי היו משחקים בזה הרבה."

"כן, גיברת," אמרתי, "זה משחק ילדים, במיוחד איך שבעלך משחק."

אמא רצתה להחליק את כל העניין, אז היא אמרה:

"אולי יש משחקים אחרים שבהם פרנק יוכל לנצח אותך."

"כן," אמרה גברת הַרצל, "אני מוכנה להתערב שהוא יכול לנצח אותך בזריקת פרסות."

"נו," אמרתי, "אני אתן לו הזדמנות לנסות, רק שלא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה."

"נו," אמר הַרצל, "אני לא שיחקתי דמקה כבר עשרים שנה."

"בחיים לא שיחקת דמקה," אמרתי.

"בכל מקרה," אומר פרנק, "לוסי ואני לוקחים אותך בחמש מאות."

טוב, יכולתי להגיד לו למה זה, אבל הייתי מנומס מספיק בשביל לשתוק.

המצב עכשיו נהיה כזה שהוא רצה לשחק קלפים כל ערב וכשאני או אמא רצינו ללכת לראות סרט, אחד מאתנו היה מעמיד פנים שיש לו כאב ראש ואז מתפללים שהם לא יראו אותנו מתגנבים לאולם קולנוע. לא היה אכפת לי לשחק קלפים עם מישהו שמתרכז במשחק, אבל נגיד אישה כמו אשתו של הַרצל, איך היא יכולה לשחק קלפים כשכל כמה שניות היא צריכה לעצור הכול ולהשוויץ בבן שלהם שגר בגרַנד רָפּידְס?

טוב, אגודת ניו יורק ניו ג'רזי הודיעה שגם היא עומדת לעשות אירוע קהילתי ואני אמרתי לאמא, אמרתי לה:

"טוב, אז בערב הזה יהיה לנו תירוץ לא לשחק חמש מאות."

"כן," היא אמרה, "אבל נצטרך להזמין את פרנק ואשתו לבוא אתנו למפגש, כי הם הזמינו אותנו למפגש של אגודת מישיגן."

"נו," אמרתי, "הייתי מעדיף להישאר בבית אם הייתי יודע שנצטרך לגרור אחרינו את הקשקשנית הזאת לכל מקום."

אז אמא אמרה:

"אתה מתלונן יותר מדי. אולי היא באמת מדברת קצת יותר מדי אבל יש לה לב טוב. ועם פרנק תמיד נעים להיות."

אז אני אמרתי:

"אולי אם כל כך נעים להיות אתו אז את מצטערת שלא התחתנת אתו."

אמא צחקה ואמרה שזה נשמע כאילו אני מקנא. מקנא ברופא פרות!

בכל מקרה, נאלצנו לגרור אותם אתנו למפגש ואני יכול להגיד בלב שלם שאצלנו הם קיבלו בידור הרבה יותר טוב משקיבלנו אצלם.

השופט לֶיין מפָּטֶרסוֹן דיבר יפה על תנאי עסקים וגברת ניוּאֶל מוֶסטפילד חיקתה ציפורים, רק שכשהיא עשתה את זה באמת יכולת להבדיל ביניהן. שתי נשים צעירות מרֶד בַּנק שרו מבחר של שירי מקהלה ומחאנו להן כפיים שיחזרו והן נתנו את "הביתה להרים" ולאמא ולגברת הַרצל היו דמעות בעיניים. וגם להַרצל.

טוב, בדרך כזאת או אחרת הגיעה ליושב ראש השמועה שאני שם והוא ביקש ממני לעמוד ולדבר, אבל אני בכלל לא התכוונתי לקום, רק שאמא הכריחה אותי, אז קמתי ואמרתי:

"גבירותי ורבותי," אמרתי, "לא ציפיתי שיזמינו אותי לנאום באירוע כזה או בכל אירוע אחר, כי אני לא מחזיק מעצמי נואם, אז אני אשתדל לעשות את הכי טוב שאני יכול, ואני בדרך כלל אומר שזה מה שכל אחד צריך לעשות."

ואז סיפרתי להם את הסיפור על פּאט והאופנוע והשתמשתי במבטא אירי, ועשה רושם שזה משפיע עליהם, אז סיפרתי להם עוד סיפור או שניים, אבל בסך הכול לא נשארתי לעמוד יותר מעשרים או עשרים וחמש דקות והיית צריך לשמוע את מחיאות הכפיים והצרחות כשהתיישבתי. אפילו גברת הַרצל הודתה שאני חתיכת נואם ואמרה שאם הייתי הולך לגרַנד רָפּידְס הבן שלה היה מסדר לי לנאום בכנס של "רוטרי".

כשזה נגמר הַרצל רצה שנלך לבית שלהם לשחק קלפים, אבל אשתו הזכירה לו שכבר אחרי 9:30 בלילה, וזאת שעה די מאוחרת להתחיל משחק קלפים, אבל כל הנושא של הקלפים שיגע אותו, כנראה כי הוא לא היה צריך להיות הבן זוג של אשתו. בכל מקרה, נפטרנו מהם והלכנו הביתה למיטה.

זה היה למחרת בבוקר, כשנפגשנו בפארק; גברת הַרצל העירה שהיא לא מתאמנת מספיק, אז אמרתי לה, למה שלא תצטרף למשחק קרוקט.

היא אמרה שהיא לא שיחקה קרוקט כבר עשרים שנה, אבל אם אמא תשחק אז גם היא תשחק. נו, בהתחלה אמא לא היתה מוכנה לשמוע, אבל בסוף היא הסכימה, בעיקר בשביל שגברת הַרצל תהיה מרוצה.

טוב, הן שיחקו עם גברת ראיין מאיגל בנברסקה וגברת מוֹרס הצעירה מראטלנד בוורמונט, שאמא פגשה בטיפול רגליים. נו, אמא לא הצליחה לפגוע בכלום וכולם צחקו עליה וגם אני לא יכלתי להתאפק וצחקתי עליה ובסוף היא פרשה ואמרה שהגב שלה כואב מדי בשביל להתכופף. אז הם השיגו גברת אחרת והמשיכו לשחק ותוך זמן קצר גברת הַרצל נהיתה זאת שכולם צוחקים עליה, כשהיא לקחה תנופה לחבטה ארוכה לפגוע בכדור השחור ומרוב מאמץ השיניים שלה נפלו על המגרש. בחיים שלי לא ראיתי אישה מובכת כל כך. ובחיים שלי לא שמעתי כל כך הרבה צחוק, רק שגברת הַרצל לא הצטרפה לצחוק והיתה עצבנית יותר מצרעה ולא היתה מוכנה להמשיך לשחק, אז המשחק נפסק.

גברת הַרצל הלכה הביתה בלי לדבר עם אף אחר, אבל הַרצל נשאר ובסוף הוא אמר לי, הוא אמר:

"נו, שיחקתי אתך דמקה אתמול וכיסחת אותי, אז עכשיו מה דעתך שנשחק אתה ואני משחק של פרסות סוסים?"

אמרתי לו שלא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה, אבל אמא אמרה:

"קדימה, לך לשחק. היית טוב כזה פעם ואולי זה יחזור אליך."

נו, בקיצור, נכנעתי. בחיים לא הייתי צריך להסכים, כי לא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה, אבל עשיתי את זה רק בשביל לבדר את הַרצל.

לפני שהתחלנו אמא טפחה לי על הגב ואמרה לי להשתדל הכי טוב שאני יכול, אז התחלנו וישר ראיתי שאני אבוד, כי לא זרקתי פרסה כבר שש-עשרה שנה ולא הצלחתי לדייק במרחק. וחוץ מזה הציפוי מתכת של הפרסה התקלף והיו עליה שפיצים שדקרו לי בבוהן ובקושי זרקתי פעמיים או שלוש והבוהן שלי השתפשפה כל כך שזה ממש הפריע לי להחזיק את הפרסה, ולזרוק אותה בכלל אין מה לדבר.

טוב, הזריקת פרסה של הַרצל היא הכי מוזרה שראיתי ואם תראה אותו זורק בחיים לא תחשוב שהוא יכול אפילו להתקרב אתה, אבל הוא גם הזורק עם הכי הרבה מזל שראיתי והוא הביא כמה זריקות שהפרסה נפלה לו במרחק מטר מטר וחצי ואז קפצה ופגעה בול. עם מזל כזה אין סיכוי.

היו לא מעט אנשים שבאו להסתכל עלינו ועוד ארבע או חמש נשים חוץ מאמא, והַרצל, בכל פעם שהוא זורק הוא צריך לירוק, וככה כל נשים היו דרוכות, כי עשה רושם שלא אכפת לו לאיזה כיוון הוא יעיף את זה.

היית חושב שבן אדם בגילו יהיה מנומס יותר.

נו, בקיצור, איך שהתחלתי לדייק במרחק הייתי חייב להפסיק בגלל הבוהן, הראיתי אותה להַרצל והוא ראה שאני לא יכול להמשיך, כי היא כבר היתה משופשפת ומדממת. גם אם בעצמי יכולתי להתגבר ולהמשיך, אמא לא היתה מסכימה אחרי שהיא ראתה את הבוהן שלי. אז בכל מקרה פרשתי והַרצל אמר שהתוצאה היא תשע-עשרה – שש, אבל אני לא ידעתי מה התוצאה. או שגם לא היה אכפת לי.

טוב, אמא ואני הלכנו הביתה ואני אמרתי שאני מקווה שגמרנו עם הַרצל ואשתו כי כבר נמאס לי מהם לגמרי, אבל התברר שהיא הבטיחה להם שנבוא אליהם הביתה באותו ערב בשביל עוד אחד מהמשחקי קלפים האינסופיים שלהם.

נו, האצבע שלי די הכאיבה לי וגם קצת לא הרגשתי טוב ואולי קצת שכחתי איפה אני נמצא, אבל בכל מקרה, כשגמרנו לשחק הַרצל העיר שהוא בחיים לא יפסיד במשחק קלפים אם תמיד אמא תהיה הבת זוג שלו.

אז אמרתי:

"נו, היתה לך הזדמנות לפני חמישים שנה לעשות אותה הבת זוג שלך לתמיד, אבל לא היית מספיק גבר בשביל שהיא תישאר אתך."

הצטערתי באותו רגע שאמרתי את זה והַרצל לא ידע מה להגיד ולשם שינוי גם אשתו לא יכלה להגיד כלום. אמא ניסתה להחליק את זה והעירה שבטח שתיתי משהו חזק יותר מתה, אחרת לא הייתי מדבר כאלה שטויות. אבל גברת הַרצל קפאה כמו קרחון ובקושי אמרה לנו לילה טוב ואני מוכן להתערב שהַרצל בילה בנעימים אחרי שהלכנו.

כשנפרדנו מהם אמא אמרה לו: "אל תתייחס לשטויות של צ'ארלי, פרנק. הוא סתם כועס כי ניצחת אותו בלי בעיות בזריקת פרסות ובקלפים."

היא אמרה את זה בשביל לטשטש את הפליטת פה שלי, אבל באותו רגע היא ממש הרגיזה אותי. השתדלתי לשלוט בעצמי, אבל ברגע שיצאנו מהבית היא היתה חייבת לפתוח מחדש את הנושא ולהטיף לי איזה בלגן עשיתי.

נו, לא הייתי במצב רוח שיטיפו לי. אז אמרתי:

"אולי הוא כזה זורק פרסות ושחקן קלפים מדהים שאת מצטערת שלא התחתנת אתו."

"נו," היא אמרה, "הוא לפחות לא תינוק שמפסיק לשחק בגלל כמה שריטות בבוהן."

"ומה אתך," אמרתי, "עושה מעצמך צחוק במגרש קריקט ואז מעמידה פרצוף שהגב שלך דפוק ואת לא יכולה לשחק יותר!"

"כן," היא אמרה, "אבל כשלך כאבה הבוהן לא צחקתי עליך, אז למה צחקת עלי כשנתפס לי הגב?"

"לא היה אפשר להתאפק!" אמרתי.

"נו," היא אמרה, "פרנק הַרצל לא צחק."

"נו," אמרתי, "למה לא התחתנת אתו?"

"נו," אמרה אמא, "אני כמעט מצטערת שלא!"

"וגם אני מצטער שלא!" אמרתי.

"אני אזכור לך את זה!" אמרה אמא, וזה הדבר האחרון שהיא אמרה לי ביומיים.

ראינו את הזוג הַרצל למחרת בפארק, והייתי מוכן להתנצל, אבל הם רק הנהנו לנו בראש. ואחרי כמה ימים שמענו שהם נסעו לאורלנדו ושיש להם שם קרובים.

חבל שהם לא נסעו לשם קודם.

אמא ואני השלמנו כשישבנו על ספסל.

"תקשיב, צ'ארלי," היא אמרה, "זה הירח דבש הזהב השני שלנו ואנחנו לא רוצים שהכול יתקלקל בגלל מריבה טיפשית כזאת."

"נו," אמרתי, "התכוונת לזה שאת מצטערת שלא התחתנת עם הַרצל?"

"בטח שלא," היא אמרה, "זאת אומרת; רק אם גם אתה לא התכוונת לזה שגם אתה מצטער שלא התחתנתי אתו."

אז אני אמרתי:

"פשוט הייתי עייף ועצבני. תודה לאל שבחרת בי ולא בו, כי אין אף אישה אחרת בעולם שיכלתי לחיות אתה כל כך הרבה שנים."

"מה לגבי גברת הַרצל?" אמרה אמא.

"אלוהים ישמור!" אמרתי, "תתארי לעצמך להיות נשוי לאישה שמשחקת חמש מאות כמוה ומפילה את השיניים שלה במגרש קרוקט!"

"נו," אמרה אמא, "זה לא יהיה יותר גרוע מלהיות נשואה לגבר שיורק ליחה ליד נשים ועושה מעצמו צחוק בדמקה."

אז הנחתי את היד על הכתף שלה והיא ליטפה לי את הראש ואולי היינו קצת דביקים.

נשארו לנו יומיים בסנט פטרסבורג ויום לפני היום האחרון אמא הכירה לי את גברת קֶנדַל מקינגסטון ברוד איילנד, שהיא פגשה בטיפול רגליים.

גברת קנדל הכירה לנו את בעלה, שיש לו מכולת. יש להם שני בנים וחמש נכדים ונין אחד. אחד מהבנים שלהם גר בפּרוֹבידֶנס והוא מאוד נחשב במועדון "אֶלק" וגם ב"רוטרי".

הם היו אנשים מאוד נוחים בעינינו ושיחקנו אתם קלפים בשתי הלילות האחרונים שעשינו שם. שניהם שיחקו מעולה ורק הצטערתי שלא פגשנו אותם קודם, לפני שנתקלנו בזוג הַרצל. אבל הזוג קנדל יהיו שם גם בחורף הבא, ואז ניפגש אתם יותר, כלומר, אם נחליט לצאת שוב לטיול הזה.

עזבנו את עיר-אור-השמש באחת-עשרה בפברואר בשעה 11:00 בבוקר. זה אִפשר לנו לעבור בפלורידה ביום וראינו את כל המקומות שעברנו בהם בלילה כשבאנו.

הגענו לג'קסונוויל בשעה 7:00 בערב ויצאנו משם ב-8:10. הגענו לפאיֶיטוויל, צפון קרוליינה בשעה תשע למחרת בבוקר, והגענו לוושינגטון ב-6:30, ועצרנו שם חצי שעה.

הגענו לטרנטון ב-11:01 ושלחנו מברק מראש לבת שלי ולגיסי והם באו לתחנה והלכנו אליהם הביתה והם סידרו לנו מיטות ללילה. מבחינתו של ג'ון יכולנו להישאר ערים כל הלילה ולספר על הטיול, אבל אדי אמרה שאנחנו בטח עייפים ורוצים לישון. זאת הבת שלי.

למחרת לקחנו רכבת הביתה והגענו בשלום, אחרי שלא היינו בו בדיוק חודש ויום.

הנה באה אמא, אולי כדאי שאני אשתוק.


*מתוך "תספורת והרפתקאות אחרות", הוצאת תשע נשמות, 2017.

יאשה הֵיין התעורר כשעוד היה חושך בחוץ, הרבה לפני שצלצל השעון המעורר, בשל איזה שקט מוזר שמילא אותו מבפנים.

הוא לא הרגיש טוב עוד מאמש: מעין תחושת טרום שפעת. כל השרירים והמפרקים דאבו, הראש כאב, גלים של חולשה נוראית שטפו אותו מדי פעם.

המדחום הראה שלושים ושבע ונקודה שתיים – לא שזה חום גבוה, אבל זה יכול להיות חום תת פיברילי – ואולי אף גרוע מזה. לפני השינה לקח יאשה שני אספירינים מתמוססים במים, הזליף טיפות אף, אפילו שעוד לא היתה לו נזלת, וביקש מאשתו שתצייר לו רשתות יוד על הגב – כדי שלא יתפתח שיעול. הוא לא יכול לקחת יום חופש למחרת, הוא מוכרח להגיע לעבודה גם אם זה סוף העולם.

לפיכך ישב יאשה במיטה, מכורבל בשמיכה, והרגיש נורא. החזה והבטן שלו – ובעצם לא רק החזה והבטן, הגוף כולו – כאילו היה ממולא בצמר גפן מתוק קרוש. או בג'לי תפוחים קר. אבל הדבר העיקרי היה השקט הזה… השקט המוזר הזה. ללא ספק משהו השתבש בו, השתבש מאוד. כעת יש למצוא את אותו גלגל שיניים מקולקל שמפריע לכל המנגנון הסבוך של גופו בן השלושים וחמש של יאשה, המקרטע לעתים, אבל מתפקד יחסית, לעבוד באופן תקין. צריך למצוא ולתקן את המעוות באמצעים תרופתיים. אולי אפילו אנטיביוטיקה – אבל הוא חייב להופיע לעבודה מה שלא יהיה.

יאשה התמתח על המיטה ושכב ללא ניע כחמש דקות, האזין לתחושותיו הפנימיות בתשומת לב, כמו מישש את עצמו מבפנים, עצר בזהירות על כל איבר ואיבר – האם הוא בריא?

הגרון לא כאב. לא היו לו שיעול ונזלת, ושום צריבה בעיניים. אפילו כאב הראש מאמש עבר לחלוטין. בקיצור, זה לא נראה כמו צינון ובעצם גם לא כמו שפעת. סביר יותר שזה משהו שקשור בלחץ דם – תנודות כלשהן… יאשה היה רגיש מאוד לשינויי מזג אוויר. או שזה הלב – הרי יש לו טכיקרדיה מהילדות.

יאשה הושיט יד אל שעונו. הוא חיכה עד שמחוג השניות יגיע לשתים עשרה, ואחז את יד שמאלו בימינו כדי למדוד דופק. אחר כך הניח את ידו על עורק הצוואר. אחר כך על בית החזה.

לאחר מכן נגע בכתף הגרומה של אשתו, שנמנמה לצדו, ואמר בקול שקט: "אירה. נראה לי שחליתי."

"ממממם," היא געתה בארשת של סבל, והסתובבה לצד השני.

"אני חולה," הוא אמר בקול רם יותר.

"תמיד אתה חולה. אם לא דבר אחד, אז דבר אחר. תן לישון." אבל היא פקחה את העיניים. "מה הפעם?"

"יש לי משהו," גמגם יאשה וליקק בקצה לשונו את שפתיו הקרות, "נראה לי שהלב שלי לא דופק."

"א-לו-הים-מה-זה-הקש-קוש ה-זה?" חילצה מעצמה אירה בקושי תוך כדי פיהוק כבד, ועצמה שוב את עיניה.

***

יאשה קם והלך למטבח. הוא הניח את ידו על החזה שוב. שקט, שקט מוחלט שרר בפנים. הוא הדליק את הקומקום החשמלי – הקומקום שרק בעצבנות ודרש מים. יאשה מילא אותו והדליק שוב. בו ברגע אחזה בו בהלה אמיתית. "אם באמת נעצר לי הלב," חשב יאשה,"זה אומר שתכף אמות. עוד שנייה. טוב, אולי עוד שתי שניות. לא אספיק לשתות תה. כנראה לא אספיק אפילו לקחת את הכוס מהמדף."

יאשה דידה אל ארון המטבח וחטף כוס. ובכן, הספיק. אבל מה זה אומר? זה לא אומר דבר. כך או כך זה יקרה, בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אם הלב לא פועם זה אומר שהדם לא זורם בוורידים, כלומר… מה? משהו עם החמצן. כנראה מתפתח מחסור בחמצן, ובעקבות כך אדם לא יכול לנשום ומת במהרה. כן, האדם מפסיק לנשום… יאשה עצר את נשימתו. לפתע הבין שאינו חייב כלל לנשום. כלומר, הוא יכול לנשום, אבל רק מתוך הרגל, ואם ירצה יוכל להסתדר בלי זה – ככל שיתחשק לו.

"אמבולנס! תקראי לאמבולנס!" הוא רץ בחזרה לחדר שאשתו ישנה בו.

"מה אתה צורח?" היא התעוררה סופית ונראתה עצבנית ולא רעננה.

"אני צריך אמבולנס! אני לא נושם!" 

"לבית משוגעים אתה צריך, יאשה. מה אתה מקשקש? אל תבלבל את המוח."

יאשה נשען על השידה והליט את פניו בידיו. היא יצאה מן השמיכה, תקעה את רגליה הקוצניות בנעלי בית עם פונפונים והביטה בו כמעט בהשתתפות.

"אם אתה ממש צריך, תזמין בעצמך. תתקשר אליהם ותגיד להם בדיוק ככה: 'שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס כי הפסקתי לנשום, וגם הלב שלי לא פועם.' אולי מישהו יגיע. אולי אפילו יתנו לך חופשת מחלה – עקב אובדן כושר עבודה. כשהראש חולה, הרי, גם זה עניין רציני. איך בן אדם כזה יכול לעבוד? בן אדם כזה…"

יאשה התנתק כהרגלו והפסיק להקשיב. הגירוי המונוטוני הטורדני שנע עם רעייתו (מפה לשם בחדר, הלאה – לאמבטיה, למטבח, שוב לחדר), נשמע כמעט מרגיע – קליפות מילים שלא אומרות דבר, נטולות משמעות, נטולות ליבה.

לפני חמש עשרה שנה כמעט, התחתן יאשה עם האישה הזאת לא בדיוק מתוך אהבה – אבל משהו דומה. ואולי לא מתוך אהבה, אלא מתוך טיפשות נעורים. ואולי כי פשוט הכול הוביל לזה, היא היתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, ואמא שלה היתה מבוגרת ממנו בשלושים שנה, ושתיהן ידעו היטב כיצד להתמודד עם נער בן עשרים בעל אף ארוך. בקיצור, המניעים שהניעו אותו אז לא היו ברורים לו כל כך כעת. אמנם, אם היה רוצה לרדת לשורש העניין, בקלות היה יורד לשורשו – ואם עד כה לא עשה זאת, זה רק מפני שלא חש בזה צורך כלל. אם כי, היה מה שהיה בהתחלה, כעת קשרו ביניהם דברים רבים – השנים שחיו ביחד, החפצים שקנו יחד, המריבות שבמהלכן מצצו זה את לשדו של זה ביום ובלילה כמו ערפדים מוכי טירוף, טרחנות, מרמור הדדי, ושלל דברים אחרים.

כעבור שנה בלבד מאז החתונה, במהירות אכזרית, כמו לכלוכית שנשארה בלי מחלצותיה בחצות, כמו איש זאב שמצמיח פרווה בירח מלא, היא הפכה לאמא שלה. ואילו אמא שלה היתה אישה רגזנית, נוחה להיעלב ודברנית בלתי נלאית.

להימלט על נפשו? כן, בזמנו טיפח יאשה חלום על שיחרור. אך במציאות מעולם לא הוציא לפועל שום ניסיון בריחה. במקום זה הוא פיתח אמצעי הגנה פסיכולוגי פשוט, מעין טקטיקה: כשדיברה יותר מכמה שניות, לחץ בראשו על כפתור לא נראה, שאחראי לקלט דיבור אנושי. הקול שלה נשמע – אבל כך לא דמה אלא לרחש של הים, נאמר, או לחריקת צמיגים של מכוניות בעת עצירה פתאומית.

במחשבה בוגרת החליט יאשה בכל זאת לוותר על זימון האמבולנס: עד שיגיעו, עד שפה, עד ששם… הוא עוד עלול לאחר לעבודה. מלבד זאת, מי אמר שהרופאים שעובדים בעזרה ראשונה מבינים משהו? גברים עגמומיים, עייפים וטרוטים ממשמרות ליליות? "עכשיו מוטב להירגע קצת," חשב יאשה, "לשתות תה ולנסוע לעבודה. ובערב ללכת למרכז רפואי פרטי, לרופא מומחה טוב."

זמזום רוגז מילא את כל החדר וניסה לחדור לתודעתו של יאשה בעיקשות, עד שלבסוף פינה את כל המכשולים בדרכו והצליח לחדור פנימה: …מה, אתה לא שומע…? כאילו… החביתה… לא שומע… כמו גולם… החביתה… עד שקמתי… תתקרר… אם כבר נאלצתי… לך…

***

"כתב עת כביר" היה שמו של כתב עת שנפתח ונסגר לסירוגין כמו מעלית מקולקלת שנתקעה בין הקומות, והדבר נמשך כבר שלוש שנים.

אף על פי כן, ב"כב"ר" עבדו אנשים. המצב הרעוע הטריד את האנשים רק בהתחלה – אט אט הם התרגלו ונרגעו. "אתם יודעים אם הוא כבר מצא?" שאלו העובדים זה את זה בשקט. "כן, ככל הנראה הוא מצא."

המנהל הפיננסי שלהם היה מעין קוסם. תכונה קסומה אחת לפחות היתה לו בוודאות: תמיד הוא מצא מימון.

יאשה הגיע לישיבה בזמן. כדי להספיק הוא רץ כל הדרך מהרכבת התחתית, ואחר כך רץ במסדרון הארוך והאפרורי של המערכת. למען האמת, מה שדירבן אותו למרתון ההרואי הזה לא היתה הדייקנות, אלא התקווה הסמויה שלהתעמלות מעין זו תהיה אולי השפעה ממריצה על לבו, אבל… אותו השקט הצמרי שרר בחזה.

העורך הראשי, ולדימיר ולדימירוביץ' שבלוב, הריץ את הישיבה בקצב של מכונת ירייה, ובתוך חמש דקות היא נגמרה.

רק לפני כמה שבועות שוב קם "כב"ר" לתחייה, ומהסיבה הזאת שבלוֹב (או פשוט שבלול, בפי ידידים) היה בלי ספק במצב רוח מרומם: בעיני הכפתורים הנוצוצות שלו, התבונן בכפופים לו במבט ידידותי והסיט בתנועה גנדרנית את מחלפות ראשו הסוררות שנתלו משמאל בקווצות שחורות ארוכות, וסירבו להסתיר את הוד הקרחת הלחה של העורך.

לאחר הישיבה, כרגיל, פנו רבים אל הקפטריה, לחטוף משהו. יאשה נמשך בעקבותיהם, אבל שינה את דעתו בחצי הדרך. זיכרון ארוחת הבוקר עוד היה טרי מדי… התה הניגר אל הגרון בזרם רציף חם, גורף שאריות ביצת עין בעקבותיו… כלל לא צריך לבלוע אותו… הנוזל יורד בחופשיות במורד הקיבה… בצליל פעפוע קל – כמו פלג אביבי הזורם דרך רשת ניקוז אל הביוב…

יאשה עמד זמן-מה, לאחר מכן פנה לאטו במסדרון צהוב הקירות. הוא הזדחל בגמלוניות אל משרד הקובייה שלו. הדליק את המחשב. משהו נאנח בכאב בתוך קופסת המחשב, לאחר מכן שרק באכזבה, והחדר נמלא בטרטור רם וכבד. יאשה פתח את ה-word. הוא הביט בעצב במסך המרצד, הניח את ידיו בהבעת גועל על המקלדת האפורה המטונפת. מישש מתוך הרגל את הבליטות הקטנות באותיות "a" ו"o" – ההקלדה העיוורת המהוללת. היום הוא היה צריך לכתוב כתבת תחקיר מוזמנת גדולה (המזמין הוא המשקיע החדש של "כב"ר", דרך אגב). הכתבה מיועדת למדור "נושא השבוע". והוא יקבל עליה בונוס.

"העיקר לא לחשוב על הנשימה," אמר לעצמו יאשה, "לא לחשוב על הלב. לחשוב על מיסים. ועל שחיתות. אני כותב על מיסים בשיטת עשר האצבעות, מהר-מהר, אני רושם, רושם – ולא נושם… אבל זה סתם שטויות, רק עצבים רופפים… אני רושם מהר מאוד – ולא… רושם מהר ומיד הולך לרופא…"

המסך הלבן צייץ ברוגז וצלל לחשיכה. על הרקע השחור הופיעו אצות ירוקות עליזות. מתוך אוקיינוס רחוק מעולם אחר הגיעו דגים צהובים קטנים בשחייה ותקעו ביאשה מבטים בוהים, חסרי פשר מבעד למסך.

***

יום העבודה כבר כמעט הגיע לסיומו, אבל מצב רוחו של ד"ר צוקרבאום היה רע. היציאה הצפויה מהחדר הלבן הקטן שקיבל בו את מטופליו לא טמנה בחובה שום הבטחה נעימה: רק ירקות או כיסונים קפואים לארוחת ערב, ערב ריק, בית ריק, מיטה ריקה. ד"ר צוקרבאום איבד לא מזמן את אשתו.

ד"ר צוקרבאום אולי לא היה הקרדיולוג המוצלח ביותר, אבל היה לו לב גדול. מן הכורח השני הרבה להתחתן עם המטופלות שלו, נשים יגעות בגיל העמידה, הסובלות מאי ספיקת לב. ומן הכורח הראשון "איבד" אותן לעתים קרובות, ובכל פעם התייסר מאוד.

עם זאת, ראוי לציין שמצב הביש הראשון הפריע רק לחייו הפרטיים של הד"ר, ואילו בעבודתו לא התבטא כלל. הוא התייחס לעבודה ברצינות, חש אהדה כלפי כל מטופליו, והחום האנושי הטהור פיצה דיו על חוסר המקצועיות בשאלות מסוימות. המטופלים אהבו אותו, ובמרכז הרפואי המסחרי "מד-לב" הוא נחשב למומחה הטוב ביותר.

גם יאשה היין אהב והעריך את ד"ר צוקרבאום – ועל אף שפגישות הייעוץ של צוקרבאום לא היו זולות כלל, פנה אליו מפעם לפעם בנוגע לטכיקרדיה שלו.

כעת נראתה לו הטכיקרדיה תענוג צרוף – מוטב מאה וחמישים פעימות בדקה, מאשר אף לא אחת.

בקבלה נאמר ליאשה ששעת קבלת הקהל של ד"ר צוקרבאום הסתיימה.

"חמודה, המקרה שלי מאוד רציני, שאלה של חיים ומוות," בירבר יאשה בבהלה. "חמודה, את לא מבינה, אני באמת צריך, באמת…"

החמודה המיובשת בת החמישים הרימה את מבטה למוד הניסיון אל יאשה, בחנה אותו בחוסר אמון ואמרה: "תמתין רגע, אני אנסה, אם הוא עוד בחדר… הלו! לב סמואילוביץ'? זה מהקבלה… יש פה מטופל שטוען שהוא חייב להיכנס אליך… אמרתי לו כבר שנגמרה… הוא אומר שזה דחוף מאוד – למרות שלמען האמת לא נראה לי… רגע אחד… מה שם המשפחה? היין, זה שם המשפחה. מה? טוב, הוא כבר עולה…"

יאשה חטף מידיה את הפתק וזינק אל חדר הרופא.

ד"ר צוקרבאום היה אוהב אדם, וחוץ מזה היום הוא כלל לא רצה ללכת הביתה – כך שהחליט להתעכב קצת.  מלבד זאת, המקרה של יאשה פשוט כל כך – טכיקרדיית סינוס בנאלית… לשמוע את התלונות, למדוד דופק, לרשום וראפאמיל וטיולים באוויר הצח – כל זה ייקח לא יותר מעשר דקות.

אבל ד"ר צוקרבאום טעה.

כעבור שעה ניסה בפעם האחרונה לעשות ליאשה א-ק-ג באמצעות מכשיר אחר, חדיש יותר. בלי תקוות גדולות מולל את פרק כף ידו והסיר בהחלטיות את מדבקות האלקטרודות מרגליו ומחזהו של יאשה. לאחר מכן הביט ביאשה בעצב ואמר: "צר לי מאוד, איש צעיר…"

"מה יש לי?"

"יאקוב מרקוביץ', אנחנו אנשים מבוגרים, נכון?"

"מה יש לי?"

"למרבה הצער, במוקדם או במאוחר, זה קורה לכולם…"

"מה יש לי, ד"ר?" שאל שוב יאשה ומשום מה צחקק.

"צר לי מאוד. עשיתי כל מה שיכולתי."

"מה… מה?"

"למרבה הצער אני נאלץ לקבוע מוות."

***

"מה יש פה לחשוב? דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," הודיעה קלוודיה מיכאילובנה והשליכה את יאשה לתוך מצב של דז'ה וו מייסר.

בפעם הקודמת אמרה חמותו את המילים הללו לפני חמש עשרה שנים. יאשה הכלומניק הצעיר, עם עקבות של פצעי בגרות על המצח, לא מצא חן בעיניה במיוחד. יתרה מכך, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל, ואפילו דחה אותה – כמו כל שאר מחזריה של אירה, שאיתרע מזלם לקפוץ מתישהו לחצי שעה לתה ולהידחק בחלל הצר שבין השולחן, המקרר, אדן החלון והקיר.

אבל דווקא בפעם ההיא שיאשה הוזמן בה לתה, האינסטינקט האימהי והשכל הישר התאחדו בתוך קלוודיה מיכאילובנה, לרוע מזלו של יאשה, והביסו באופן מוחלט את חיבותיה ושנאותיה האישיות. במילים אחרות, קלוודיה מיכאילובנה הסיקה לבסוף, שכבר מזמן הגיעה העת שיהיו לבתה: א. משפחה וב. דירה.

ליאשה הייתה דירה.

יאשה נדחס בתוך הפינה המחניקה של מטבחה בן חמישה המטרים של אהובתו, והרגיש שהוא חרק קטן ביש גדא, שנתקע באמצע רשת קורי עכביש לא גדולה, אבל חזקה וטוויה באופן מקצועי ביותר. קיר המטבח, שלידו הושיבו את האורח, היה מצויד ברדיאטור אימתני (מעין בונוס לתושבי בנייני חמש הקומות של חרושצ'וב), והחום שעלה מהגב אל הראש עירפל את ההכרה והכניס את יאשה למצב של כמעט עילפון. העכבישה האם הביטה בעיניו בדריכות וברוע, העכבישה הבת ליטפה באלגנטיות ברגלה השעירה את בהונו הימנית מתחת לשולחן דרך חור בנעל בית. לא עמדו לו כוחותיו להתנגד.

"… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים," אמרה אז קלוודיה מיכאילובנה.

"בסדר," ציית יאשה.

בחמש עשרה השנים הבאות יחסה אל חתנה לא השתנה בהרבה – כמקודם, הוא לא מצא חן בעיניה. גם הדאגה האימהית והשכל הישר נותרו ללא שינוי, לכן בשיחת חירום משפחתית בנושא "הצרות של יאשה", שכינסה אירה, הודיעה קלוודיה מיכאילובנה: "… דבר ראשון, צריך ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודת פטירה – כדי שאפשר יהיה לממש את זכות הירושה על הדירה."

"מה, ללכת איתו?" התעניינה אירה.

"אפשר איתו," פתחה קלוודיה מיכאילובנה בהיסוס. אבל אחרי חשיבה קצרה, הוסיפה: "בעצם, עדיף שתלכי לבדך. המקרה בכל זאת, לא כל כך… איך לומר… טיפוסי. והאלה שם רק מחפשים סיבה להטיל דופי. ובכלל, איזו תועלת הוא יביא? האינטילגנט שלך הרי לא מסוגל לתפוס מקום בתור: מתבייש לשאול: 'מי אחרון?'" החמות זרקה מבט מהיר ביאשה, שישב בכורסא ועשה את עצמו צופה בשעשועון "החוליה החלשה". "כלומר, התכוונתי להגיד התבייש…"

יאשה השתעל בעצבנות.

"טוב, לא מדברים סרה במתים," היא שוב לכסנה את מבטה אל חתנה, "תהיה מנוחתו… למרות ש… גם לא ברור…"  קלוודיה מיכאילובנה השתתקה במבוכה. אבל כמו תמיד, לא לזמן רב: "אפרופו מנוחה. תסלח לי יאשה על חוסר הטקט, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על קבורה. אחרת, כל זה איכשהו לא לפי מנהג אנשים."

"איך תקברי אותו?" הזדעקה אירה. "הוא הרי לכאורה… לא בדיוק מנוח."

"אתן רוצות לקבור אותי בעודי בחיים, או מה?" התערב יאשה.

קלוודיה מיכאילובנה התעלמה מההערה של חתנה. היא עיקמה את פיה התפוח בבוז. אחר כך ירתה בקול צפצפני גבוה, בחיקוי של בתה: "אוי באמת איך, הוא הרי לכאורה, הוא לא בדיוק… אז מה הוא לדעתך?" שאלה לבסוף בקול רגיל.

"לא יודעת."

"מה, לא יודעת?" התרגזה קלוודיה מיכאילובנה.

"זאת שאלה מורכבת."

"אהה, שאלה מורכבת…"

"למה את חוזרת על כל מה שאני אומרת, אמא?" התרגזה אירה בתורה.

"מי מושך מטה את כל הקבוצה?" התעניינה מנחת השעשועון.

"כי אין לי מילים, בגלל זה אני חוזרת אחרייך," קינטרה החמות. "ומה עוד תעשי איתו בדיוק?"

"נו… שיחיה פה בינתיים. אחר כך, אולי הכול מעצמו… נו, כלומר, אחר כך, נראה."

"תודה באמת," התערב שוב יאשה, "לעולם לא אשכח לך את זה."

"מי מפחד משאלות פשוטות? מי ייאלץ ללכת הביתה בידיים ריקות?"

"זה מצחיק אותך?" גערה בו אשתו. "כן, זה מצחיק אותך? כל העניין הזה לא מצחיק בכלל! זאת בעיה רצינית מאוד! באמת, לא ברור מה לעשות איתך! אתה עצמך, מה אתה מציע?"

במטבח צלצל הטלפון.

"מה אתה עומד כמו גולם? תענה לטלפון," פקדה אשתו.

יאשה יצא.

"לפי הסטטיסטיקה, החוליה הכי חלשה בסיבוב הנוכחי הוא מיכאיל," מילא את השקט שנוצר קול גברי נעים, "הוא ענה רק על שאלה אחת. החוליה החזקה ביותר הוא ארקדי. הוא נתן את מירב התשובות הנכונות ושם את הכסף בבנק. אבל בואו נראה…"

"אין לו מה לעשות פה," לחשה קלוודיה מיכאילובנה והנידה בראשה לעבר המטבח, "זה לא לפי מנהג אנשים – להשאיר מת בבית."

"אולגה, מדוע לדעתך מי שצריך ללכת הביתה הוא דווקא מיכאיל?"

"טוב, לא יודעת, אמא…"

"טוב, נדמה לי שמיכאיל הוא כאילו עייף מדי. אני כאילו לא מרגישה בו כאילו פוטינציאל. בתשובות מסוימות לשאלות מסוימות הוא כאילו מבייש את השם, ולא מרגיש את רוח הקבוצה…"

יאשה חזר לחדר בפנים אפורים מסערת רגשות. "מי התקשר?" התעניינה אשתו.

"אתה החוליה החלשה, להתראות."

"תכבו כבר את הכלבה הזאת!" התקוממה חמותו.

"מהעבודה," ענה יאשה בשקט.

"… ובכל זאת נפגעתי מאולגה מאוד, כי אני לא מבין בשביל מה להפוך את זה לאישי ולדבר בצורה מעליבה כזאת, שביישתי את השם וש…"

אירה הנמיכה את עוצמת הקול.

"עכשיו בכל מקרה אין מה לחשוב על הלוויה לפחות חודש," אמר יאשה, לא בלי שמחה לאיד בקולו.

"וזה למה?" צמצמה את עיניה חמותו.

"זה כי…"

***

"…פיטרו אותי."

באותו יום ארור שבו מיהר יאשה אל הרופא, הוא הגיש את הכתבה שלו בלי לקרוא אותה שנית. ולכן הוא לא שם לב לטעות אחת מרה שהשתרבבה עקב החיפזון. גם עורך המדור לא שם לב לטעות, ייתכן שגם הוא מיהר לאנשהו, או חשב על משהו אחר, או שפשוט סמך על יאשה ולכן לא קרא את הטקסט שלו בריכוז. גם העורך האחראי לא שם לב מכיוון שסמך במאת האחוזים על עורך המדור. למען ההגינות, שווה לציין שאת הפשלה של יאשה ראה המגיה, אך החליט בצדק שזה לא עניינו, משום שעניינו – שגיאות כתיב ופיסוק. שגיאות כתיב ופיסוק לא היו בטקסט של יאשה. בקיצור – הכתבה התפרסמה בשלום בגרסה המקורית, ושמו של המשקיע (שמו היה ספיצ'קין, אבל זה באמת עד כדי כך חשוב?), אותו האיש שהחל לממן את כתב העת, ואותו האיש שהזמין למעשה את הכתבה הזאת, נדד בטעות מרשימת האוליגרכים המשלמים מיסים כדת וכדין אל רשימת מעלימי המס הזדוניים.

ההבהרה שפורסמה יום לאחר מכן נראתה עלובה ולא משכנעת.

ספיצ'קין לקח את זה קשה. הוא קרא למנהל הפיננסי אידיוט, לעורך הראשי שרץ דו-פרצופי, וליאשה – ז'יד מסריח, ונסע לטיבט כדי להתאוורר. אבל משום מה בטיבט נהיה לו עוד יותר קשה, הוא נמלא געגועים, חזר כעבור יום והפסיק את המימון. כתב העת "כביר" נסגר.

בעצם, לא לגמרי. המנהל הפיננסי שוב התחיל לחפש במרץ. בישיבת חירום של המערכת התקבלה החלטה על המשך הוצאתו של "כב"ר" בגרסה אלקטרונית, מקוצרת מאוד.

לאחר ישיבת המערכת צלצל שבלול לביתו של יאשה היין והתעניין בעצבנות מדוע הוא לא במקום העבודה. יאשה הסביר בקיצור את המצב, התנצל והבטיח להביא למשאבי אנוש את תעודת הפטירה שלו בהקדם האפשרי. המנהל שתק, התנשף לתוך השפופורת, וכבר התחיל להיפרד, אבל אז שינה את דעתו והחליט בכל זאת לומר את מה שלשמו צלצל. הוא כחכך בגרונו ארוכות והודיע ליאשה שעקב "הסיפור עם ספצ'קין" הוא, א. מפוטר לבקשתו, וב. לפני שהוא הולך, הוא חייב לעבוד בכתב העת עוד חודש אחד, בהתאם למחויבויותיו בחוזה.

יאשה שתק. שבלול המשיך, התנשף עוד קצת, נאנח בכבדות, ולבסוף חילץ מעצמו בחצי שאלה:

"אבל… לאור הנסיבות שלך… הנסיבות המצערות… בוודאי לא תוכל…"

"לא, לא הכול בסדר. אני אסיים את עבודתי. כמובן."

יאשה היה אדם אחראי, ואת מילוי מחויבויותיו החוזיות החשיב לחובה קדושה.

"אם כן." שבלול התעודד משמעותית, "אם באמת…"

"כן, באמת."

"בסדר. להתראות בקרוב, אם כך… אה… ו… שלא תדע עוד צער."

***

מבט מלא תבונה ורצינות. וגם קצת עייף – בגלל העיגולים השחורים סביב העיניים. השיער המתולתל שלא סופר מזה זמן רב מונח באי סדר, אך התסרוקת כלל לא מקלקלת את הפנים, להפך – היא מעניקה להן איזה קסם, מסתוריות מסוימת אולי. יתכן שתמונות בשחור-לבן פשוט תמיד נראות קצת מסתוריות. תמונה טובה. גדולה, מבריקה. הזֵר זול לעומת זאת. חינניות ופעמוניות מלאכותיות זוועתיות למדי.

בתמהיל של עצב וגאווה עמד יאשה בקבלה של המערכת והתבונן בתצלום שלו נתון בתוך מסגרת אֵבל שחורה. כך קרוב לוודאי מתבונן אב זקן בתצלום של בנו שנשלח לחזית לא מזמן.

בנפשו של יאשה השתררה שלווה גדולה עוד מאמש. כן, באותו ערב, אחרי שחמותו הסתלקה לביתה בתום הדיון הנוראי בלווייתו הצפויה, הוא עבר עוד התקף חרדה: אולי בכל זאת זה לא חלום? אבל ההתקף היה קצר יותר מאלה שקדמו לו, והפעם יאשה אפילו לא טרח לצבוט את האף, לנשוך את האצבעות ולהטיח את ראשו בקיר כדי להתעורר. במקום זאת, הוא הזליף טיפות ולריאן, הלך כה וכה בדירה, ישב קצת מול הטלוויזיה ונרדם.

בעבודה קבלו את יאשה יפה, וזה נגע מאוד ללבו. ראשית, באתר של "כב"ר" פרסמו הספד נהדר. שנית, עמיתיו קידמו אותו בסבר פנים יפות, וזאת על אף ששוב מצאו את עצמם הודות ליאשה במצב של חוסר ודאות. כולם השתתפו בצערו, גם בנוגע לפיטוריו וגם בנוגע לפטירתו הפתאומית. הגברים לחצו את ידו הקרה בהיסוס ובאיזו זהירות יתרה, הנשים הציעו לו לטעום שוקולדים עבודת יד. אחר כך כולם הלכו לחדר אוכל (משום מה לא קראו לו), והוא נשאר בחדר לבדו. הוא כיבה את המזגן, לחץ בעכבר על מלבן שחור קטן עם הכיתוב: "כתב מיוחד של כתב עת כביר הלך לעולמו [המשך לקרוא]." הוא קרא שוב.

לאחר מכן פתח את עמוד החדשות: החליטו שלא לתת לו משימות מורכבות יותר, ובחודש הקרוב היה עליו לפרסם חדשות שוטפות באתר "כב"ר".

***

–בקמצ'טקה נפתחת עונת תחרויות הסקי של רוסיה "הרי הגעש של קמצ'טקה"…

–במחוז הריבוני של קוֹרְיָיקְס נעלמו עקבותיהם של חמישה עשר רועי איילים. החיפוש אחריהם נמשך כבר שישה ימים…

–בבירת אינדונזיה נפתחת ועידה בינלאומית בנושא תשתיות…

–בצרפת התרסק אוטובוס של נוסעים בלגים…

–נתמכי הרווחה מעוניינים לקבל שרותי רווחה…

–בעיר נובגורוד התקיים אירוע אתלטיקה קלה לזיכרו של מרשל מרצקוב…

–אפשר לומר שהבחירות לראשות העירייה באורנגוי החדשה הושלמו…

–בסרנסק הסתיימה אליפות רוסיה בהיאבקות רומית-יוונית…

–מדונה ורוג'ר ווטרס שרו למען נפגעי הצונאמי…

–בהונג קונג התקיים מירוץ מכוניות מונעות בפאנלים סולריים…

–גופות הלוחמים בבית ההרוס יכלו להישרף…

כבר שבועיים שיאשה בא מדי יום בהכנעה למערכת כתב העת כביר ההולכת ונסגרת, נובר במבזקי החדשות, מפרסם משהו באתר, אבל הוא עושה זאת מוכנית, בלי שום הנאה, "בלי להט", כפי שנהג לומר העורך הראשי.

החדשות של עולם ההבלים הזה לא מעניינות אותו יותר.

בשבועיים שחלפו גדל הסדק הדק והבלתי נראה בינו לבין שאר האנשים לאין שיעור ונהיה מכשול בלתי חדיר. יאשה נהיה מפוזר, החל לשכוח לדרוש בשלומם של עמיתיו כשהגיע לעבודה, אחר כך הפסיק ללחוץ ידיים, ואחר כך הפסיק לומר שלום כלל. עמיתיו בתורם הביטו בו באיזה אופן מוזר. יאשה נזכר שבדיוק כך הביטו כולם לפני שנה באולה המזכירה, שהגיע זמנה לצאת לחופשת לידה, אבל היא המשיכה להופיע לעבודה עם בטן ענקית, וזה כבר נראה איכשהו לא מהוגן… בכל מפגש איתה היו העובדים מופתעים יותר ויותר, התעניינו בבריאותה בנחישות הולכת וגדלה והביטו בה כמעט בשיפוטיות. הנוכחות שלה טרדה את מנוחתם. אסור היה לעשן בנוכחותה, אסור היה לפגוע בה, אבל בעיקר – הגיע הזמן.

גם בנוכחותו של יאשה הפסיקו לעשן, על אף שהוא כלל לא ביקש זאת. דיברו בקולות מהוסים. והביטו בו כך, כאילו… כאילו הגיע הזמן. הזמן.

גם בבית הכול השתנה. בלי לחכות לסיום הסחבת הביורוקרטית פצחה אשתו בשיפוצים כדי "לרענן" הכול, בלשונה. כעת היו מפוזרים על הרצפה עיתונים מרוחים בסיד, בדבק, ואלוהים יודע במה עוד. ריח אבק וצבע פשט בכול, ובאמצע הסלון ניצב סולם רעוע. באותו המקום, בקרבת הסולם, הציבו מיטה מתקפלת, ובה ישן כעת יאשה, שגורש בבושת פנים מחדר השינה המשותף ("נקרופיליה, דרך אגב, זאת עבירה פלילית אצלנו", הסבירה לו אירה בשלווה, בשעה שהניחה על המיטה המתקפלת מזרן פסים ישן ומרופט, "וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה נוחר חזק מדי. ככה לפחות אני אוכל לישון.")

בבקרים, כשנתקלו זה בזה במטבח, חשו יאשה ואלמנתו באי נוחות כלשהי, ובכל פעם היה נדמה ליאשה שהוא כמו איזה שדון בית.

לאחר מכן הופיעו גדודי שיפוצניקים הלומי חמרמורת וקודרים. הם לא חשו בשום אי נוחות, הם פשוט התעלמו מיאשה. הם דחפו אותו במרפקים כשחלפו לידו בלי שום בושה, שתו וודקה וגנבו נקניק מהמקרר בפנים קודרות בנוכחותו (כמובן, כשאשתו לא היתה בבית). הם לא דיברו איתו מתוך עיקרון. חוץ מאותה פעם יחידה, כשמנהל העבודה אדום הפנים, ליוֹחָה, חייך אל יאשה חיוך רחב וידידותי – שנעלמו מתוכו שתי שיניים בלילה הקודם – וביקש ממנו "הלוואה" של עשרים רובל. למען האמת, מנהל העבודה ליוחה היה גמור כל כך באותו רגע, שיכול היה באותה המידה לפנות באותה הבקשה לארון, או נגיד, לאהיל.

"כנראה גם הם חושבים שהגיע הזמן שלי," חשב יאשה בעצב, ולא נתן עשרים רובל.

***

בערוץ התרבות שידרו תוכנית מעניינת של ה-BBC – אסטרונאוטים אמריקאים סיפרו על הרגשתם בחלל הריק – ויאשה התיישב לראות, למרות שלמען האמת כבר היה עליו לצאת לעבודה.

"ביומיים הראשונים מרגישים בחילה נוראית," סיפר בהתלהבות פרצוף עגול סמוק לחיים, שכמו נועד ללבוש חליפת חלל, "משום שכל הנוזלים בגוף שהשתחררו מכוח המשיכה עולים למעלה, כך שתמיד יש לנו שקיות איתנו… אבל הן לא תמיד עוזרות," הפרצוף גיחך גיחוך גועלי, "ואז הכול עף מסביב, ועד סוף הטיסה מתעופף בתוך המעבורת, וזה מאוד לא נעים, אתם מבינים…"

"במעבורת תמיד יש חדר כושר," הכריז נפיל גלוח ראש בעל שפתיים דקות באופן לא טבעי, "מאוד חשוב לשמור על הכושר בחלל. קל יותר להתאמן בתנאים של חוסר משקל מאשר בכדור הארץ. יש רק בעיה אחת – הזיעה. המים מתנהגים בחלל אחרת לגמרי. הם לא זולגים מטה, אלא הופכים לכדורים כאלה, אתם יודעים? תארו לכם, אתם יושבים על אופני כושר, מדוושים, ועל הגב שלכם מטיילים הכדורים האלה, ועם כל תנועה חדה מתעופפים לכל הכיוונים…"

"אסלה." הפרצוף הראשון שוב תפס את כל המרקע . "הייתי אומר שהבעיה העיקרית של כל אסטרונאוט היא דווקא האסלה. במצב של חוסר משקל קשה מאוד…"

יאשה כיבה את הטלוויזיה, יצא למסדרון, נעל נעליים ופרץ בבכי.

משהו נשבר בו לפתע. את מריטת העצבים המתמדת, את המתח, ההשפלה, ערפול החושים של השבועות האחרונים, החלום הנוראי חסר המוצא הזה (או שאין זה חלום? לא, זה בטוח חלום) הוא סבל איכשהו עד כה, סבל בקושי, אבל החלל… החלל היפהפה, הזוהר, בלי התחלה ובלי סוף, שמשך אותו משחר ילדותו, שהיה חלומו הנכסף ביותר… נלקח ממנו כעת. נעים לרחף בחלל עם ספר ביד, לעוף קצת מפה לשם בירכתי המעבורת ולהיצמד לבסוף אל הצוהר ולהביט אל עבר כדור הארץ הרחוק, אל שובלי האש של כוכבי השביט החולפים… ודאי, ודאי! ללפות ביד רועדת שקית נייר מסריחה, להתחמק מכדורי זיעה חולפים ביעף… בחילה, כאב ראש, אסלה עם רצועות ומאוורר – זה מה שיש שם, באינסוף!

זה לא שיאשה תיכנן לטוס לחלל, ברור שכלל לא התכוון לטוס לשם. אך בכל זאת, עד כה ראה בחלל מעין אפשרות אחרונה, מעין יציאת חירום למקרה קיצון. כשאין שום מוצא אחר.

"איזה חיים," חשב יאשה בקול רם ונכנס לחדר בנעליו. הוא השעין את ראשו אל החלון הרטוב. "צריך ללכת לעבודה… איזה חיים… איזה חלום מטופש… אבל עכשיו אני יכול כמו ההוא בסרט 'לקום אתמול בבוקר'," יאשה פתח את החלון וטיפס אל אדן החלון, "מה שמו… מתחיל ב-מ'…" יאשה עצם את עיניו וקפץ מהקומה השניים-עשר.

הרחוב בשעות הבוקר פגש אותו בחריקה הרמה הרגילה. מסביב לבית, כבר כמה ימים, היו עבודות בניין, או אולי עבודות שיפוץ מסתוריות, וכל המבנה היה מכותר בתעלה עמוקה, שנחצתה פה ושם בגשרי עץ רקובים. במרחק מה משם התגבבה הקרקע הסתווית הקפואה בערמות חומות חסרות צורה.

יאשה קם על רגליו וניער ממכנסיו עלים צהובים שנדבקו אליהם. הוא איזן את עצמו בעזרת הידיים, הסתכל ישר קדימה וחצה בזהירות את הגשר. רק כאשר מצא את עצמו בצד השני הביט למטה בגועל ובחשש. טג'יקים קטנים במדים כתומים רחשו בתחתית הבור. אחדים מהם קדחו בצינורות חלודים, שהשתרבבו מהאדמה כמו פרט משלד מפוחם של איזה בעל חיים פרהיסטורי ענקי בתוך עננת אדים וגיצים מסנוורת. אחרים חפרו לאטם. חפרו וחפרו באדמה.

רק בכניסה לרכבת התחתית החליט יאשה לפתע שלא ילך לעבודה. לא היום, לא מחר, לעולם לא.

הוא עמד קצת במקום.

שתי בחורות קפואות דחפו לידי העוברים והשבים בחירוף נפש ניירות צהובים כלשהם. אישה שמנה בברט ירוק סחרה במרץ בנקניקיות עטופות בצק. אבל משום מה באוויר עמד ריח של דגים רקובים ואצות, כמו אחרי סערה בים, אפילו שליד הרכבת התחתית לא היה שום ים. אולי מתוך אדמת הסתיו ההפוכה, מתוך צינורות ביוב מחוררים עלה הריח הרחוק הזה…

"הגיע הזמן שלי," חשב יאשה ושאף את האוויר באפו, "אל הים… לנדוד."

***

שנים רבות הוא תר את כדור הארץ. הוא חי בארצות ובערים שונות, ומאות נשים חלקו איתו את מיטתן. עם מקצתן נשאר זמן רב, והן הזדקנו ומתו לצדו; וממקצתן הוא נפרד, והניח להן להזדקן ולמות בבדידות.

עמים שונים קראו לו בשמות שונים. עבור אחדים הוא היה אחשוור, אחרים קראו לו בוטדאוס, וחלקם קראו לו אספרה-דיוס. היו שקראו לו קרטפילוס, ומישהו קרא לו מלך. קראו לו יאן במקומות מסוימים, וקראו לו ג'ון במקומות אחרים, איפשהו קראו לו יאקוב, או בחיבה – יאשה. הוא החליף עוד שמות רבים, רבים מאוד. זמן רב כל כך נמשכה נדידתו, שלא הצליח עוד להיזכר מי היה בהתחלה ומי היה אחר כך, והאם הוא חי או מת, ומה החזיק אותו חזק כל כך על פני האדמה המשעממת הזאת.

זמן רב כל כך נדד, עד שכל העמים הזדקנו ונעלמו מעל פני האדמה, והערים הפכו לחולות ולאבנים. הוא ראה איך איכלסו את האדמה חיות מופלאות חדשות. הוא עצמו נשאר האדם היחידי ביניהן.

השבוע שלאחר מכן היה אחד השבועות העמוסים בחייהן. אפילו כשהלכו לישון רק גופיהן שכבו ונחו; מוחותיהן המשיכו לפעול, חשבו וליבנו, שוחחו, תהו, החליטו, ניסו להיזכר היכן…

קונסטנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצדיה, כפות רגליה חופפות זו לזו, הסדין מתוח עד סנטרה.

היא בהתה בתקרה.

"את חושבת שלאבא יהיה אכפת אם ניתן את הצילינדר שלו לשוער?"

"לשוער?" אמרה ג'וזפין בכעס. "למה דווקא לשוער? איזה מין רעיון מוזר!"

"מפני ש…", אמרה קונסטנטיה לאיטה, "הוא בטח צריך ללכת להלוויות לעתים קרובות. ושמתי לב ב… בבית הקברות שיש לו רק מגבעת עגולה פשוטה". היא השתהתה. "חשבתי אז כמה הוא ישמח לקבל צילינדר. אנחנו צריכות לתת מתנה גם לו. הוא תמיד היה נחמד מאוד אל אבא".

"אבל…", קראה ג'וזפין, מתנועעת בעצבנות על הכר שלה ולוטשת מבט דרך האפלה אל קונסטנטיה, "הראש של אבא!" ולפתע פתאום, למשך רגע נורא אחד, היא כמעט צחקקה. לא שהרגישה צורך – ולו המועט ביותר – לצחקק, כמובן. אין זאת אלא שהיה זה כוח ההרגל. לפני שנים, כשהיו נשארות ערות בלילה ומדברות, המיטות שלהן גנחו, פשוטו כמשמעו. ועכשיו ראשו של השוער, שנעלם וצץ לו, כמו נר, מתחת למגבעתו של אבא… הצחקוק גאה, גאה; היא הידקה את אגרופיה; היא נאבקה להחניק אותו; היא הקדירה את מצחה בכוח בחשיכה ואמרה "תזכרי" נורא ברצינות.

"אנחנו יכולות להחליט מחר", אמרה.

קונסטנטיה לא השגיחה בדבר. היא נאנחה.

"את חושבת שאנחנו צריכות גם לצבוע את כותנות הלילה שלנו?"

"בשחור?" אמרה ג'וזפין כמעט בצווחה.

"נו, אלא מה?" אמרה קונסטנטיה. " חשבתי – זה לא נראה מהימן לגמרי, איכשהו, ללבוש שחורים מחוץ לבית כשאנחנו לבושות לגמרי, ואחר כך כשאנחנו בבית…"

"אבל אף אחד לא רואה אותנו", אמרה ג'וזפין. היא משכה במצעים משיכה כזאת ששתי כפות רגליה התגלו והיא נאלצה לזחול במעלה הכרים כדי לכסות אותן שוב כמו שצריך.

"קייט רואה", אמרה קונסטנטיה. "וגם הדוור עשוי בהחלט לראות אותנו".

ג'וזפין חשבה על נעלי הבית שלה באדום כהה, שהלמו את כותונת הלילה שלה, ועל נעלי הבית האהובות של קונסטנטיה בצבע ירוק לא-מוגדר שהתאימו לכותונת הלילה שלה. שחור! שתי כותנות לילה שחורות ושני זוגות נעלי בית צמריריים שחורים, ולהתגנב לשירותים כמו שתי חתולות שחורות.

"אני לא חושבת שזה ממש חיוני", אמרה היא.

שתיקה. אז אמרה קונסטנטיה, "נצטרך לשלוח עת העיתונים עם הידיעה בתוכם מחר כדי להספיק לתפוס את דואר ציילון…  כמה מכתבים קיבלנו עד כה?"

"עשרים ושלושה".

ג'וזפין השיבה לכולם, ועשרים ושלוש פעמים כשהגיעה ל: "אנחנו מתגעגעות כל כך לאבינו היקר" היא נשברה ונאלצה להשתמש בממחטה שלה, ובאחדים מהם אפילו נאלצה להספיג דמעה בצבע תכול בהיר בעזרת קצהו של נייר ספיגה. משונה! לא ייתכן שהעמידה פנים – אבל עשרים ושלוש פעמים. עם זאת, אפילו עכשיו, כשחזרה לעצמה בלבה בעצב "אנחנו מתגעגעות כל כך לאבינו היקר", היא יכלה לבכות אילו רצתה בכך.

"יש לך מספיק בולים?" נשמע מכיוון קונסטנטיה.

"נו, איך אני יכולה לדעת?" אמרה ג'וזפין בכעס. "מה הטעם לשאול אותי את זה עכשיו?"

"סתם תהיתי", אמרה קונסטנטיה במתינות.

שוב שתיקה. נשמעו אוושה קטנה, ריצה, ניתור. 

"עכבר", אמרה קונסטנטיה.

"זה לא יכול להיות עכבר מפני שאין שום פירורים", אמרה ג'וזפין.

"אבל הוא לא יודע שאין", אמרה קונסטנטיה.

עווית של חמלה לפתה את לבה. יצור קטן ואומלל! היא הצטערה שלא השאירה פיסה קטנה של ביסקוויט על שולחן התשׁפורת. נורא היה לחשוב איך הוא לא מוצא מאומה. מה יעשה?

"אין לי מושג איך הם מצליחים בכלל לחיות", אמרה לאיטה.

"מי?" תבעה ג'וזפין לדעת.

וקונסטנטיה אמרה בקול רם יותר מכפי שהתכוונה, "העכברים".

ג'וזפין רתחה מזעם. "אוי, איזה שטויות, קון!" היא אמרה. "מה קשורים לכאן העכברים? את שקועה בשינה".

"אני לא חושבת ככה", אמרה קונסטנטיה. היא עצמה את עיניה כדי לוודא. היא אכן הייתה שקועה בשינה.

ג'וזפין הקשיתה את עמוד השדרה שלה, משכה את הברכיים, קיפלה את זרועותיה כך שאגרופיה היו מונחים מתחת לאוזניה, והצמידה את לחיה חזק אל הכר.

2

 דבר נוסף שסיבך את העניינים היה שהאחות אנדרוּז התארחה אצלן בשבוע ההוא. זו הייתה אשמתן שלהן. הן הזמינו אותה. זה היה רעיון של ג'וזפין.  בבוקר – טוב, בבוקר האחרון, אחרי שהרופא הלך, אמרה ג'וזפין לקונסטנטיה, "את לא חושבת שיהיה נחמד למדי אם נזמין את האחות אנדרוז להתארח אצלנו לשבוע?"

"יהיה נחמד מאוד", אמרה קונסטנטיה.

"חשבתי", אמרה קונסטנטיה במהירות, "שבצהריים, אחרי שאשלם לה, אומר רק 'אחותי ואני נשמח מאוד, אחרי כל מה שעשית למעננו, האחות אנדרוז, אם תישארי עוד שבוע כאורחת שלנו'. אני צריכה לציין את עניין האורחת שלנו למקרה ש…"

"אוי, אבל לא ייתכן שהיא תצפה לתשלום!" קראה קונסטנטיה.

"אין לדעת", אמרה ג'וזפין בתבונה מיושבת.

האחות אנדרוז קפצה על המציאה, כמובן. אבל זה היה טורח. פירוש הדבר היה שהן נאלצו לשבת לארוחות מסודרות בשעות היעודות, בעוד כשהיו לבדן הן יכלו פשוט לבקש מקייט אם לא אכפת לה להביא להן מגשים לכל מקום שהיו בו. ושעות קבועות לארוחות, עתה, משנגמר המתח, היו קושי של ממש.

לאחות אנדרוז היו, בפשטות, דאגות בעניין החמאה. הן באמת ובתמים לא יכלו שלא להרגיש שלכל הפחות במה שנוגע לחמאה, היא ניצלה את טוב לבן. והיה לה המנהג הזה שהטריף את הדעת, לבקש רק עוד חתיכה קטנה של לחם כדי לגמור את מה שהיה לה בצלחת, ואז, לפני הבליעה האחרונה, בהיסח הדעת – זה לא היה בהיסח הדעת, כמובן – לבקש עוד מנה. ג'וזפין האדימה מאוד כשהדבר הזה התרחש, והצמידה את עיניה הקטנות, דמויות החרוזים, אל מפת השולחן כאילו ראתה חרק זעיר ומוזר זוחל דרך האריג. אבל פניה החיוורים, הארוכים של קונסטנטיה התארכו והתייצבו, והיא הביטה הרחק הרחק, רחוק מעל למדבר, למקום שבו אורחת הגמלים הארוכה נפרמה כמו חוט של צמר…

"כשעבדתי אצל ליידי טיוּקס", אמרה האחות אנדרוז, "היה לה פטנט חמוד כזה לחמאה. זה היה קופידון מכסף על הקצה של הקערה מכסף, עם מזלג ביד שלו. וכשרצית חמאה פשוט לחצת לו על הרגל והוא התכופף והוציא לך את החתיכה. זה היה משחק ממש חמוד".

ג'וזפין הצליחה לשאת זאת אך בקושי, אך לא אמרה אלא, "לדעתי הדברים האלה ראוותניים מאוד".

"אבל למה?" שאלה האחות אנדרוז, זורחת מבעד למשקפיה. "ברור שאף אחד לא ייקח חמאה יותר ממה שהוא צריך, לא?"

"תצלצלי, קון", קראה ג'וזפין. היא לא יכלה לסמוך על עצמה שתענה כראוי.

וקייט הצעירה והגאה, הנסיכה המכושפת, נכנסה לראות מה החתולות המנומרות הזקנות רוצות עכשיו. היא חטפה את צלחותיהן שהיה בהן משהו כזה או אחר, והטיחה על השולחן מקפא רפרפת לבן ומבוהל.

"ריבה, בבקשה, קייט", אמרה ג'וזפין בחביבות.

קייט כרעה על ברכיה ופתחה בכוח את דלת שידת המזנון, הרימה את מכסה כלי הריבה, ראתה שהוא ריק, הניחה אותו על השולחן והסתלקה בגניבה.

"חוששתני", אמרה האחות אנדרוז כעבור רגע, "שאין ריבה".

"אוי, איזו צרה!" אמרה ג'וזפין. היא נשכה בשפתיה. "מה נעשה?"

קונסטנטיה חככה בדעתה. "אנחנו לא יכולות להפריע לקייט שוב", היא אמרה חרישית.

האחות אנדרוז חיכתה, וחייכה אל שתיהן. עיניה תעו, בלשו אחר כל דבר ודבר מאחורי משקפיה. קונסטנטיה בייאושה חזרה אל הגמלים שלה. ג'וזפין קימטה בכבדות את מצחה – התרכזה. אלמלא האישה המטופשת הזאת, יכלו כמובן היא וקון לאכול את הפודינג הלבן שלהן בלעדיה. לפתע פתאום צץ הרעיון.

"אני יודעת", היא אמרה. "מרמלדה. יש קצת מרמלדה בשידת המזנון. הביאי אותה, קון".

"אני מקווה", צחקה האחות אנדרוז – וצחוקה היה כמו צלצול של כפית על דופן הזכוכית של בקבוק תרופה – "אני מקווה שהמרמלדה הזאתי לא מרה מדי".

3

אבל, אחרי ככלות הכל, לא נשאר עוד הרבה זמן, ואז היא תסתלק לצמיתות. ואי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא הפגינה הרבה טוב לב כלפי אבא. היא סעדה אותו יום ולילה בסוף. אמת הדבר, שקונסטנטיה וג'וזפין חשבו שהיא הפריזה למדי עם ה"לא למוש מצד מיטתו" ממש בסוף. שכן, כשנכנסו להיפרד הייתה האחות אנדרוז ישובה לצד מיטתו כל אותה שעה, החזיקה בפרק כף ידו והעמידה פנים שהיא מסתכלת בשעונה. אין ספק שזה לא היה חיוני. זה גם היה בבחינת חוסר רגישות. נניח שאבא היה רוצה לומר להן משהו – משהו אישי. לא שהוא רצה. הו, רחוק מזה!  הוא שכב שם, גון פניו ארגמן, ארגמן כהה וזועם, ואפילו לא הביט בהן כשנכנסו לחדר. אז, כשעמדו שם והתלבטו מה לעשות, הוא פקח לפתע פתאום עין אחת. הו, איזה הבדל זה היה יכול להיות, איזה הבדל בזיכרון שיישאר להן ממנו, כמה קל היה לספר על כך לאנשים, אילו רק פקח את שתיהן! אבל לא – עין אחת בלבד. היא יקדה לעברן בכעס לרגע אחד ואז… דעכה.

4

הדבר הסב להן מבוכה רבה כשמר פָארוֹלְס, מכנסיית סנט ג'ון, בא לבקר באותו יום עצמו אחר הצהריים.

"הסוף היה שליו, אני מניח?" היו המלים הראשונות שהגה כשהחליק לעברן דרך חדר ההסבה החשוך.

"שליו בהחלט", אמרה ג'וזפין רפות. שתיהן הרכינו את ראשן. שתיהן היו בטוחות שהעין ההיא לא הייתה שלווה כלל ועיקר.

"תודה לך, מיס פּינֶר", אמר מר פארולס בהכרת טובה. הוא קיפל את זנבות מעילו והחל להתיישב אט אט בכורסה של אבא, אבל ברגע שנגע בה הוא כמעט ניתר כלפי מעלה והחליק תחת זאת לכורסה הסמוכה.

הוא השתעל. ג'וזפין שילבה את כפות ידיה. קונסטנטיה נראתה מבולבלת.

"אני רוצה שתרגישי, מיס פינר", אמר מר פארולס, "וגם את, מיס קונסטנטיה, שאני מנסה להושיט לכן עזרה. אני רוצה להושיט עזרה לשתיכן, אם תרשו לי. אלה הם הזמנים", אמר מר פארולס, ברוב פשטות וכנות, "שבהם אלוהים מבקש מאתנו להושיט עזרה זה לזה".

"תודה רבה לך, מר פארולס", אמרו ג'וזפין וקונסטנטיה.

"על לא דבר", אמר מר פארולס ברוך. הוא שלף את כפפות עור הגדי שלו מעל אצבעותיו ורכן לפנים. "ואם מי מכן רוצה טקס של אכילת לחם הקודש, אחת מכן או שתיכן, כאן ועכשיו, כל שעליכן לעשות הוא לומר לי. טקס קטן של אכילת לחם הקודש עוזר מאוד לעתים קרובות – מספק נחמה גדולה", הוא הוסיף בעדנה.

 אבל הרעיון של טקס קטן של אכילת לחם הקודש הפחיד אותן פחד מוות. מה! בחדר ההסבה לבדן – בלי… בלי מזבח ושום דבר! הפסנתר יהיה גבוה מדי, חשבה קונסטנטיה, ומר פארולס לא יוכל בשום פנים ואופן להתכופף מעליו עם הגביע. ואין ספק שקייט תתפרץ פנימה ותפריע להן, חשבה ג'וזפין. ואם הפעמון יצלצל באמצע? זה עשוי להיות מישהו חשוב – בקשר לתקופת האבל שלהן. האם תקומנה בחרדת קודש ותצאנה, או תיאלצנה לחכות… ולהתענות בתוך כך?

"הו כן, תודה רבה!" אמרו שתיהן.

מר פארולס קם על רגליו ולקח את מגבעת הקש השחורה שלו מעל השולחן העגול.

"ולגבי הלוויה", אמר בשקט, "האם אוכל לארגן זאת – בתור חבר ותיק של אביכן היקר, ושלכן, מיס פינר… ומיס קונסטנטיה?"

ג'וזפין וקונסטנטיה קמו גם הן על רגליהן.

"אני רוצה שהיא תהיה פשוטה בתכלית", אמרה ג'וזפין בתקיפות, "ולא יקרה מדי. בה בעת, הייתי רוצה…"

"לוויה טובה שתישאר בזיכרון", חשבה בלבה קונסטנטיה בחולמנות, כאילו ג'וזפין עמדה וקנתה כותונת לילה. אך כמובן, ג'וזפין לא אמרה זאת. "לוויה שתהלום את מעמדו של אבינו". היא הייתה מתוחה מאוד.

"אזדרז ואלך אל ידידנו הטוב מר נייט", אמר מר פארולס בקול מרגיע. "אבקש ממנו לסור אליכן. אני בטוח שתמצאו בו רוב תועלת".

5

טוב. מכל מקום, כל החלק הזה נגמר, אף על פי שאף אחת מהן לא הצליחה להאמין שאבא שוב לא יחזור לעולם. על ג'וזפין עבר רגע של אימה גמורה בבית הקברות, כשהורידו את הארון אל הקבר, כשחשבה על כך שהיא וקונסטנטיה עשו זאת בלי לבקש ממנו רשות. מה יגיד אבא כשזה ייוודע לו? שהרי הדבר ייוודע לו במוקדם או במאוחר. תמיד נודע לו הכל. "בקבר. שמתן אותי שתיכן בקבר!" היא שמעה את צליל הלמות המקל שלו בקרקע. הו, מה תוכלנה לומר? איזה תירוץ תוכלנה להעלות? זה נשמע מעשה מרושע כל כך. ניצוּל כה אכזרי של אדם רק מפני שבמקרה הוא חסר ישע ברגע זה. האחרים נראו כמי שמתייחסים לכל העניין כדבר מובן מאליו. הם היו אנשים זרים; אי אפשר לצפות מהם להבין שאבא הוא האחרון שדבר כזה יכול לקרות לו. לא, כל האשמה כולה תיפול על כתפיה ועל כתפי קונסטנטיה. וההוצאה הכספית, חשבה בלבה כשנכנסה לכרכרה. כשתצטרך להראות לו את החשבון. מה הוא יגיד אז?

היא שמעה אותו שואג מכעס: "ואת מצפה שאממן את התהלוכה העלובה הזאת שלכן?"

"אוי", גנחה ג'וזפין, "לא היינו צריכות לעשות את זה, קון!"

וקונסטנטיה, חיוורת כמו לימון בתוך כל השחור הזה, שאלה בלחישה מבוהלת "לעשות מה, ג'אג?"

"לתת להם לק… לקבור ככה את אבא", אמרה ג'וזפין, בעודה נשברת ומתייפחת לתוך ממחטת האבל החדשה שלה, שהדיפה ריח משונה.

ג'וזפין קינחה את אפה; בכרכרה היה מחניק נורא.

"אני לא יודעת", היא אמרה בתוגה. "זה כל כך נורא, הכל. אני מרגישה שהיינו צריכות לנסות, רק לזמן מה, לפחות. לוודא ודאות גמורה. דבר אחד בטוח…." – ודמעותיה החלו שוב לפכות – "אבא לעולם לא יסלח לנו על כך, לעולם לא!".

6

אבא לעולם לא יסלח להן. זה מה שהן חשו יותר מתמיד כאשר כעבור יומיים נכנסו בבוקר לחדרו כדי לעבור על חפציו. הן שוחחו על כך בשלווה גמורה. זה אפילו היה רשום ברשימת "הדברים שיש לעשותם" של ג'וזפין. "לעבור על החפצים של אבא ולהחליט מה לעשות בהם". אבל זה היה דבר שונה לגמרי מאשר לומר אחרי ארוחת הבוקר:

"נו, את מוכנה, קון?"

"כן, ג'אג – ברגע שאת מוכנה".

"אז אני חושבת שטוב נעשה אם נגמור עם זה".

בפרוזדור היה חשוך. היה זה חוק בל יעבור במשך שנים, לעולם לא להפריע לאבא בבוקר, מה שלא יקרה. ועכשיו הן עמדו לפתוח את הדלת אפילו בלי לדפוק… עיניה של קונסטנטיה נפערו לרווחה מעצם המחשבה; ברכיה של ג'וזפין חלשו.

"את… את ראשונה", היא התנשמה, ודחפה את קונסטנטיה.

אבל קונסטנטיה אמרה, כדרך שאמרה תמיד במקרים כאלה, "לא ג'אג, זה לא הוגן. את הבכורה".

ג'וזפין התכוונה בדיוק לומר – את הדבר שבמקרים אחרים לא הייתה מודה בו בעד שום הון שבעולם, מה ששמרה בתור הנשק האחרון שלה – "אבל את הכי גבוהה" – שעה שהבחינו שדלת המטבח פתוחה, וקייט עומדת בה…

"נוקשה מאוד", אמרה ג'וזפין, לופתת את ידית הדלת ומנסה כמיטב יכולתה לסובב אותה. כאילו היה אי פעם משהו שהצליח להוליך את קייט שולל!

אין לזה תקנה. הבחורה הזאת היא…  או אז נסגרה הדלת מאחוריהן, אבל… אבל הן לא היו בחדרו של אביהן כלל ועיקר. הן יכלו באותה מידה לעבור בטעות דרך הקיר ולהיכנס לדירה אחרת לגמרי. האם הייתה הדלת ממש מאחוריהן? הן היו מבוהלות מכדי לבדוק. ג'וזפין ידעה שאם אכן הדלת נמצאת שם, היא מקפידה להיות סגורה ומסוגרת. קונסטנטיה הרגישה שכמו בחלומות, לדלת אין  בכלל ידית. הקור הוא שגרם לתחושה האיומה הזאת. או שמא הלובן – איזה מן השניים? הכל היה מכוסה. תריסי הגלילה היו משולשלים, בד היה תלוי על המראה, סדין הסתיר את המיטה. מניפה עצומה מנייר לבן מילאה את האח. קונסטנטיה הושיטה את ידה לפנים בחשש, היא כמעט ציפתה לפתית שלג שינשור עליה. ג'וזפין הרגישה דגדוג משונה באפה, כאילו קפא. ואז כרכרה קרקשה על אבני הכביש למטה, והשקט כמו התרסק למכיתות קטנות.

"כדאי שאגלול תריס אחד", אמרה ג'וזפין באומץ.

"כן, זה יכול להיות רעיון טוב", לחשה קונסטנטיה.

הן נגעו בתריס הגלילה נגיעה אחת אבל – אבל הוא ניתר וטס למעלה והחוט אחריו. השניים נגללו סביב המוט, והציצית הקטנה נקשה כאילו ניסתה לצאת לחופשי. זה היה יותר מדי בשביל קונסטנטיה.

"לא כדאי… לא כדאי לדחות את זה ליום אחר?" היא לחשה.

"למה?" ענתה ג'וזפין בגערה, והרגישה, כדרכה, הרבה יותר טוב, עכשיו משידעה בוודאות שקונסטנטיה מבועתת. "חייבים לעשות את זה. אבל באמת הייתי רוצה שלא תלחשי, קון".

"לא שמתי לב שאני לוחשת", לחשה קונסטנטיה.

"ולמה את בוהה במיטה כל הזמן?" אמרה ג'וזפין, מרימה את קולה כמעט בהתרסה. "אין שום דבר על המיטה".

"אוי, ג'אג, אל תגידי את זה!" אמרה קוני האומללה. "בכל מקרה, לא בקול רם כל כך".

ג'וזפין הרגישה בעצמה שהגזימה. היא חגה בתנופה רחבה אל שידת המגירות, הושיטה את ידה לפנים, אבל משכה אותה במהירות בחזרה.

"קוני!" היא התנשמה, ואז סבבה על עקביה ונשענה בגבה אל שידת המגירות.

"אוי, ג'אג… מה?"

ג'וזפין הייתה מסוגלת רק ללטוש את עיניה. הייתה לה תחושה משונה ביותר, כאילו זה עתה ניצלה ממשהו נורא באמת. אבל איך יכלה להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בתוך שידת המגירות? הוא היה במגירה העליונה עם הממחטות שלו והעניבות, או בזו שאחריה עם החולצות שלו והפיג'מות, או בתחתונה, עם החליפות שלו. הוא ארב שם, סמוי מן העין – ממש מאחורי ידית הדלת – מוכן לזנק.

היא עיוותה את פרצופה אל קונסטנטיה בהעוויה מן העבר, ממש כמו שהייתה עושה פעם, בימים ההם, כשעמדה לפרוץ בבכי.

"אני לא מסוגלת לפתוח", היא כמעט ייבבה בקול.

"לא, ג'אג, אל תעשי את זה", לחשה קונסטנטיה בכנות וברצינות. "עדיף שלא. בואי לא נפתח כלום. לכל הפחות, לא בזמן הקרוב".

"אבל… אבל זה נראה חלוש כל כך", אמרה ג'וזפין, והתייפחה.

"אבל למה שלא נהיה חלושות פעם אחת בחיים, ג'אג? זה נסלח לחלוטין. בואי נהיה חלושות – תהיי חלושה, ג'אג. הרבה יותר נעים להיות חלושה מאשר להיות חזקה".

ואז היא עשתה אחד מאותם דברים נועזים להפליא שעשתה אולי פעמיים קודם לכן במרוצת חייהן: היא הרחיבה צעד אל השידה, סובבה את המפתח והוציאה אותו מחור המנעול. היא הוציאה אותו מחור המנעול והחזיקה אותו מול ג'וזפין, והראתה לג'וזפין באמצעות חיוכה היוצא דופן שהיא יודעת מה עשתה – היא הסתכנה בכוונה בהיותו של אבא שם בפנים בין המעילים שלו.

אילו הייתה השידה הענקית רוכנת לפנים ומתרסקת על קונסטנטיה,  לא הייתה ג'וזפין מופתעת. נהפוך הוא, היא הייתה חושבת שזה הדבר המתאים שיקרה. אבל שום דבר לא קרה. רק החדר נשמע שקט מתמיד, ופתיתי האוויר הקר הגדולים יותר נשרו על כתפיה ועל ברכיה של ג'וזפין. היא החלה לרעוד.

"בואי ג'אג", אמרה קונסטנטיה, החיוך הקישח עדיין על שפתיה. וג'וזפין הלכה בעקבותיה בדיוק כמו שעשתה בפעם הקודמת, כשקונסטנטיה דחפה את בֶּנִי לבריכה העגולה.

7

אבל המתח ניכר בהן כשחזרו לחדר האוכל. הן התיישבו, רועדות מאוד, והביטו זו בזו.

"אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות כלום", אמרה ג'וזפין, "לפני שאכניס משהו לבטן. את חושבת שאנחנו יכולות לבקש מקייט להביא לנו שתי כוסות מים חמים?"

"אני ממש לא רואה סיבה שלא", אמרה קונסטנטיה בזהירות. היא חזרה לעצמה לגמרי. "לא אצלצל. אגש אל דלת המטבח ואבקש ממנה".

"כן, אנא", אמרה ג'וזפין, שוקעת בכורסה. "תגידי לה, רק שני ספלים, קון, לא יותר… על מגש".

"היא אפילו לא צריכה להניח את הקנקן, נכון?" אמרה קונסטנטיה, כאילו קייט הייתה מתלוננת אם הקנקן היה שם.

"לא, בהחלט לא! הקנקן לא נחוץ כלל. היא יכולה למזוג את המים ישירות מהקומקום", קראה ג'וזפין, מתוך תחושה שזה יחסוך חיסכון ממשי בעבודה.

שפתיהן הקרות רטטו אצל השוליים הירקרקים. ג'וזפין כרכה את כפות ידיה הקטנות והאדומות סביב הספל. קונסטנטיה הזדקפה בכיסאה ונשפה על האדים המתנחשלים, והם נעו ברפרוף מצד לצד.

"אם כבר מדברים על בני", אמרה ג'וזפין.

ואף על פי שבני לא הוזכר קונסטנטיה נראתה מיד כאילו הוא אכן הוזכר.

"הוא יצפה שנשלח לו משהו משל אבא, כמובן. אבל קשה כל כך לדעת מה לשלוח לציילון".

"כוונתך שדברים מתפרקים כל כך בנסיעה", מילמלה קונסטנטיה.

"לא, הולכים לאיבוד",  אמרה קונסטנטיה בחדות. "את יודעת שאין שם דואר. רק שליחים".

שתיהן עצרו בדיבורן וראו לנגד עיניהן גבר שחור בתחתונים לבנים רץ על נפשו בשדה חיוור ובידיו חבילה גדולה עטופה נייר חום. הגבר השחור של ג'וזפין היה זעיר; הוא נחפז בדרכו כמו נמלה. אבל בגבר הגבוה והצנום של קונסטנטיה היה משהו עיוור ובלתי נלאה, שעשה אותו, היא החליטה, לאדם לא נעים בתכלית…     על המרפסת הקדמית, לבוש כולו בלבן ולראשו קסדת שעם, עמד בני. ידו הימנית נעה מעלה ומטה, כמו אצל אבא כשהיה קצר רוח. ומאחוריו, נטולת כל עניין בנעשה, ישבה הִילְדָה, הגיסה שלא הכירו. היא התנדנדה בכיסא נדנדה עשוי קש ועלעלה ב"טאטלר".

אני חושבת ששעון הכיס שלו יהיה המתנה הראויה ביותר", אמרה ג'וזפין.

קונסטנטיה נשאה את עיניה; היא נראתה מופתעת.

"היית מפקידה שעון זהב בידי אחד הילידים?"

"כמובן, אסווה אותו", אמרה ג'וזפין. "אך אחד לא יידע שזה שעון". מצא חן בעיניה הרעיון, להכין חבילה בעלת צורה מוזרה כל כך שאיש לא יוכל בשום פנים ואופן לנחש מה יש בתוכה. היא אפילו חשבה לרגע להסתיר את השעון בקופסת קרטון מוארכת של מחוך ששמרה לעצמה בצד כבר זמן רב, עד שתשמש למשהו. זה היה קרטון יפה ויציב כל כך. אבל לא, הקופסה לא תתאים להזדמנות הזו. היה עליה כיתוב: "נשים מדיום 28. רצועות חזקות במיוחד". זו תהיה הפתעה גדולה מדי בשביל בני, לפתוח קופסה כזאת ולמצוא בתוכה את שעון הכיס של אבא.

"וכמובן, הוא הרי לא יילך – כלומר, יתקתק", אמרה קונסטנטיה, שעדיין הרהרה בחיבתם של הילידים לתכשיטים. "מה שבטוח", הוסיפה, "יהיה משונה מאוד אם אחרי כל כך הרבה זמן הוא יתקתק".

8

ג'וזפין לא השיבה. כדרכה סטתה שוב במחשבתה לנתיב אחר. היא חשבה פתאום על סיריל. האם לא מקובל יותר שהנכד היחיד מקבל את השעון? וסיריל היקר תמיד אסיר תודה כל כך, ושעון כיס מזהב הוא דבר בעל חשיבות רבה כל כך בשביל בחור צעיר. בני, קרוב לוודאי, כבר לא משתמש בכלל בשעוני כיס; גברים באקלימים החמים האלה כמעט לא לובשים מותניות; ואילו סיריל בלונדון לובש אותן כל השנה. ויהיה כל כך נחמד לה ולקונסטנטיה, כשהוא יבוא אליהן לתה, לדעת שהשעון נמצא שם. "אני רואה שאתה עונד את שעון הכיס של סבא, סיריל". זה יהיה, איכשהו, מספק כל כך.

נער יקר! איזו מהלומה הסב להן הפתק המתוק שלו, המלא השתתפות בצער! מובן שהן הבינו לגמרי. אבל זה היה מצער מאוד.

"היה יכול להיות מוצלח כל כך, אילו הוא היה בא", אמרה ג'וזפין. "והוא היה נהנה מזה כל כך", אמרה קונסטנטיה, בלי לחשוב מה היא אומרת.

מכל מקום, ברגע שיחזור הוא יבוא לתה אצל דודותיו. לארח את סיריל לתה היה אחד התענוגות הנדירים שלהן.

"לא סיריל, אל לך לחשוש מפני העוגות שלנו. דודתך קון ואני קנינו אותן הבוקר אצל בסזארד. אנחנו יודעות מה זה תיאבון של גבר. אז אל תתבייש לאכול כמו שצריך".

"בי נשבעתי, דודה ג'וזפין, אני לא מסוגל. הרגע אכלתי צהריים, את יודעת".

"אוי, סיריל, זה לא ייתכן! כבר אחרי ארבע", קראה ג'וזפין. קונסטנטיה ישבה והסכין משתהה בידה מעל רולדת השוקולד.

"אכן כן, ובכל זאת", אמר סיריל. "הייתי צריך לפגוש מישהו בתחנת ויקטוריה, הוא עיכב ועיכב אותי, עד ש… נשאר זמן רק לאכול ארוחת צהריים ולבוא לכאן. והוא עשה לי… פששש.." – סיריל הניח את ידו על מצחו – "חתיכת כאב ראש", הוא אמר.

זה היה מאכזב – מכל הימים דווקא היום. אבל בכל זאת, הוא לא אמור היה לדעת.

"אבל תאכל עוגת מרנג, לא, סיריל?", אמרה הדודה ג'וזפין. "קנינו את עוגות המרנג האלה במיוחד בשבילך. אביך היקר אהב אותן כל כך. היינו בטוחות שגם אתה".

"אני באמת אוהב! דודה ג'וזפין", קרא סיריל בהתלהבות. "אכפת לך אם אקח חצי, בתור התחלה?"

"כלל לא, ילדי היקר; אבל איננו יכולות להרשות לך להסתפק בזה".

"אביך היקר עדיין אוהב כל כך עוגות מרנג?" שאלה הדודה קון רכות. היא התעוותה קלות כשפילסה דרך מבעד הקליפה הזו.

"טוב, אני לא ממש יודע, דודה קון", אמר סיריל קלילות.

למשמע הדברים האלה נשאו שתיהן את מבטן.

"אינך יודע?" אמרה ג'וזפין כמעט בכעס. "אינך יודע דבר כזה על אביך שלך, סיריל?"

"הרי ודאי…" אמרה הדודה קון חרישית.

סיריל ניסה לבטל את כל העניין בצחוק. "נו, טוב", הוא אמר, "כבר עבר כל כך הרבה זמן מאז ש…" דבריו לעו. הוא השתתק. פניהן העיקו עליו יותר מדי.

"אבל בכל זאת", אמרה ג'וזפין.

והדודה קון הביטה.

סיריל הניח את ספל התה שלו. "רק רגע", הוא קרא. "רק רגע, דודה ג'וזפין. על מה אני חושב?"

הוא נשא את מבטו. הן החלו להתעודד. סיריל טפח על ברכו.

"כמובן", הוא אמר. "זה היה עוגות מרנג. איך יכולתי לשכוח? כן, דודה ג'וזפין, את צודקת לחלוטין. אבא ממש כרוך אחרי עוגות מרנג".

הן לא רק זרחו. הדודה ג'וזפין האדימה מרוב עונג; הדודה קון השמיעה אנחה עמוקה, עמוקה.

"ועכשיו, סיריל, עליך לבוא ולראות את אבא", אמרה ג'וזפין. "הוא יודע שאתה בא לבקר היום".

"טוב", אמר סיריל, בנחרצות ובחמימות. הוא קם מכיסאו; פתאום שלח מבט לשעון הקיר.

"בחיי, דודה קון, השעון שלכן לא מפגר קצת? אני צריך לפגוש מישהו בתחנת פדינגטון בדיוק אחרי חמש. לצערי לא אוכל להישאר הרבה זמן עם סבא".

"נו, הוא לא יצפה שתישאר ממש הרבה זמן".

קונסטנטיה המשיכה לתלות את מבטה בשעון הקיר. היא לא הצליחה להחליט אם הוא מיהר או פיגר. זה היה אחד מהשניים, היא הייתה ממש בטוחה בזה. מכל מקום, כך היה לפני כן.

סיריל התמהמה. "את לא באה, דודה קון?"

"כמובן", אמרה ג'וזפין, "כולנו נלך. בואי, קון".

9

הן נקשו בדלת, וסיריל הלך בעקבות דודותיו אל חדרו החם, המתַקתַק, של סבו.

"יבוא", אמר סבא פּינֶר. "אל תשתהו שם. מה קרה? מה עוללתן?"

הוא ישב מול האש השואגת באח, מקלו לפות בידיו. הייתה לו שמיכה עבה על ברכיו. בחיקו הייתה מונחת מטפחת משי יפהפייה בצבע צהוב חיוור.

"זה סיריל, אבא", אמרה ג'וזפין בביישנות. והיא לקחה את ידו של סיריל בידה והוליכה אותו קדימה.

"צהריים טובים, סבא", אמר סיריל, בנסותו לחלץ את כף ידו מתוך כף ידה של הדודה ג'וזפין. סבא פינר נעץ את עיניו בסיריל באופן שהיה מפורסם בו. איפה הייתה הדודה קון? היא עמדה בצדה השני של הדודה ג'וזפין, זרועותיה הארוכות שמוטות לפניה, כפות ידיה שלובות. היא לא הסירה את עיניה מסבא.

"טוב", אמר סבא פינר, מתחיל להלום במקלו ברצפה, "מה יש לך לספר לי?"

מה יש לו, מה יש לו לספר לו? סיריל הרגיש שהוא מחייך כמו אידיוט. וגם החדר היה מחניק.

אבל הדודה ג'וזפין נחלצה לעזרתו. היא קראה בעליצות, "סיריל מספר שאבא שלו עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג, אבא היקר".

"הה?" אמר סבא, מקער את כף ידו כמו צדפת מרנג סגול ליד אחת מאוזניו.

ג'וזפין חזרה על דבריה, "סיריל אומר שאבא שלו עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג".

"לא שומע", אמר קולונל פינר הזקן. והוא נפנף את ג'וזפין משם במקלו, ואחר כך הצביע במקלו אל סיריל. "תגיד לי מה היא מנסה לומר", אמר.

(אלוהים אדירים!) "אני מוכרח?" אמר סיריל, מסמיק ותולה את מבטו בדודה ג'וזפין.

"אנא, יקירי", היא חייכה. "זה ישמח אותו כל כך".

"קדימה, דבר כבר!" קרא הקולונל פינר ברוגזה, מתחיל להלום שוב במקלו.

סיריל רכן לפנים וצעק, "אבא עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג!"

אז קפץ סבא פינר ממקומו כאילו ירו בו.

"אל תצעק!" קרא. "מה יש לו לילד? עוגות מרנג! מה איתן?"

"אוי, דודה ג'וזפין, אנחנו מוכרחים להמשיך?" גנח סיריל בייאוש.

"זה בסדר גמור, ילדי היקר", אמרה הדודה ג'וזפין, כאילו הוא והיא נמצאים יחד אצל רופא השיניים. "הוא יבין בעוד רגע". והיא לחשה לסיריל, "הוא מתחרש קצת, אתה יודע". אז רכנה קדימה וממש צרחה לעבר סבא פינר, "סיריל רק רצה לספר לך, אבא היקר, שאבא שלו  עדיין כרוך מאוד אחרי עוגות מרנג".

הקולונל פינר שמע הפעם, שמע והתהרהר, בעודו בוחן את סיריל מלמעלה עד למטה.

"איזה דבר משונה!", אמר סבא פינר הזקן. "איזה דבר משונה שצריך לבוא עד כאן ולספר לי!"

וסיריל הרגיש שזה אמנם נכון.

"כן, אשלח לסיריל את שעון הכיס", אמרה ג'וזפין.

"זה יהיה נחמד מאוד", אמרה קונסטנטיה. "זכור לי שבפעם הקודמת שהוא בא הייתה איזו בעיה קטנה עם השעה".

10

קטעה אותן קייט שהתפרצה דרך הדלת בדרכה השגורה, כאילו גילתה איזה כוך סודי מאחורי לוחות הקיר.

"מטוגן או מבושל?" שאל הקול התקיף.

מטוגן או מבושל? ג'וזפין וקונסטנטיה היו מבולבלות לגמרי לרגע. הן בקושי הצליחו לעכל את זה.

"מטוגן או מבושל מה, קייט?" שאלה ג'וזפין, מנסה להתחיל להתרכז.

קייט משכה באפה בקול. "דג".

"נו, למה לא אמרת זאת מיד?" הוכיחה אותה ג'וזפין ברוך. "איך את יכולה לצפות שנבין, קייט? ישנם דברים רבים בעולם, את יודעת, שאפשר לטגן או לבשל". ואחרי מפגן אומץ שכזה היא אמרה בעליצות לקונסטנטיה, "מה את מעדיפה, קון?"

"אני חושבת שיהיה נחמד לאכול אותו מטוגן", אמרה קונסטנטיה. "מצד שני, כמובן, דג מבושל זה טעים מאוד. אני חושבת שאני מעדיפה את שניהם באותה מידה… אלא אם כן את… במקרה כזה…"

"אני אטגן אותו", אמרה קייט, והיא ניתרה בחזרה, משאירה את דלתן פתוחה וטורקת את דלת המטבח שלה.

ג'וזפין התבוננה בקונסטנטיה. היא זקפה את גבותיה הבהירות עד שהתפוגגו באדוות בשיערה הבהיר. היא קמה ממקומה. היא אמרה באדנות וברוממות, "אכפת לך לבוא אחרי אל חדר ההסבה, קונסטנטיה? יש לי משהו בעל חשיבות גדולה שברצוני לשוחח איתך עליו".

כי חדר ההסבה היה המקום שהן תמיד הלכו אליו כשרצו לדבר על קייט.

ג'וזפין סגרה את הדלת ברוב פשר. "שבי, קונסטנטיה", אמרה, עדיין אומרת הוד והדר. באותה מידה יכלה לקבל את פני קונסטנטיה בפעם הראשונה. וקון הסתכלה על סביבותיה בחיפוש אחרי כיסא, כאילו אכן הרגישה זרה מאוד במקום.

"כעת, השאלה היא", אמרה ג'וזפין, רוכנת לפנים, "אם נמשיך להעסיק אותה או לא".

"זו אכן השאלה", הסכימה קונסטנטיה.

"והפעם", אמרה ג'וזפין בתקיפות, "אנחנו חייבות להגיע להחלטה חד משמעית".

קונסטנטיה נראתה לרגע כאילו בדעתה לעבור במחשבתה על כל הפעמים האחרות, אבל היא התעשתה ואמרה, "כן, ג'אג".

"את מבינה, קון", הסבירה ג'וזפין, "הכל השתנה כל כך עכשיו". קונסטנטיה נשאה במהירות את מבטה. "כוונתי היא", המשיכה ג'וזפין, "שאנחנו כבר לא תלויות בקייט כמו בעבר". והיא הסמיקה קלות. "כבר לא צריך לבשל לאבא".

"אמת ויציב", הסכימה קונסטנטיה. "אבא בהחלט לא זקוק עכשיו לבישולים, יהיו מה שיהיו הדברים האחרים ש…"

ג'וזפין נכנסה לדבריה חדות, "את לא מנומנמת, נכון, קון?"

"מנומנמת, ג'אג?" קונסטנטיה פערה את עיניה לרווחה.

"ובכן, תתרכזי יותר", אמרה ג'וזפין חדות, וחזרה לנושא. "סיכומו של דבר, אם באמת…" ואת הדברים הבאים השמיעה ממש בלחש, בעודה מביטה לעבר הדלת – "נפטר את קייט…" – היא הרימה שוב את קולה – "נוכל להסתדר בעצמנו עם האוכל".

"מדוע לא?" קראה קונסטנטיה. היא לא יכלה שלא לחייך. הרעיון היה מרגש כל כך. היא שילבה את כפות ידיה. "על מה נחיה, ג'אג?"

"נו, על ביצים בצורות מצורות שונות!" אמרה ג'אג, שוב ברוממות. "ומלבד זה, ישנם כל המאכלים המבושלים".

"אבל תמיד שמעתי", אמרה קונסטנטיה, "שהם נחשבים ליקרים כל כך".

"לא אם קונים אותם במתינות", אמרה ג'וזפין. אבל היא ניתקה את עצמה ממעקף המחשבה המרתק הזה ומשכה את קונסטנטיה אחריה.

"מה שעלינו להחליט עכשיו, עם זאת, הוא אם אנחנו באמת סומכות על קייט או לא".

קונסטנטיה נשענה לאחור. צחוקה הקטן והשטוח ניתר משפתיה.

"לא מוזר, ג'אג", אמרה, "שבנושא הזה בדיוק לא הצלחתי מעולם לבוא לכלל החלטה?"

11

היא מעולם לא הצליחה. הקושי כולו היה להוכיח דבר-מה. איך מוכיחים דברים? איך אפשר? נניח שקייט עמדה מולה והעוותה לה את פניה בכוונה. האם לא ייתכן באותה מידה שהיא סובלת מכאבים? בכל מקרה, האם לא היה זה בלתי אפשרי לשאול את קייט אם היא מעווה את פניה? אם קייט תענה "לא" – וכמובן, היא תגיד "לא" – איזה מצב! איזו השפלה! ועם זאת, קונסטנטיה חשדה, היא הייתה כמעט בטוחה, שקייט הולכת לשידת המגירות שלה כשהיא וג'וזפין יוצאות מהבית, לא כדי לגנוב דברים אלא כדי לבלוש. פעמים רבות חזרה ומצאה את צלב אבני האחלמה שלה במקומות הכי מוזרים, מתחת לעניבות התחרה שלה או מעל צווארוני הערב שלה. יותר מפעם אחת היא טמנה מלכודת לקייט. היא ארגנה את חפציה בסדר מסוים ואז הזמינה את ג'וזפין לראות.

"את רואה, ג'אג?"

"בהחלט, קון".

"עכשיו נוכל לדעת".

אבל אבוי, כשהלכה באמת לבדוק, לא הייתה לה שום הוכחה בהישג יד! אם משהו זז ממקומו, זה יכול היה לקרות באותה מידה כשסגרה את המגירה. טלטלה יכלה בנקל לגרום לזה.

"בואי את, ג'אג, ותחליטי. אני ממש לא מסוגלת. זה כל כך קשה".

אבל אחרי השתהות ומבט ארוך הייתה ג'וזפין נאנחת, "עכשיו משהחדרת בי את הספק, קון, ודאי שאני בעצמי לא מסוגלת להחליט".

"טוב, אנחנו לא יכולות לדחות את זה שוב", אמרה ג'וזפין. "אם נדחה את זה הפעם…"

12

אבל באותו רגע ממש החלה תיבת נגינה להתנגן ברחוב למטה. ג'וזפין וקונסטנטיה קמו יחד על רגליהן בזינוק.

"רוצי, קון", אמרה ג'וזפין. "רוצי מהר. יש מטבע של שישה פני על ה…"

ואז הן נזכרו. זה לא משנה. הן לא יצטרכו להפסיק את תיבת הנגינה שוב לעולם. לעולם שוב לא ייאמר לה ולקונסטנטיה להגיד לקוף הזה לקחת את הרעש שלו למקום אחר. לא עוד אותה שאגה רמה, משונה, כשאביהן חשב שהן אינן מזדרזות די הצורך. איש תיבת הנגינה יכול לנגן שם כל היום והמקל לא יהלום ברצפה.

"הוא לא יהלום שוב לעולם,

הוא לא יהלום שוב לעולם,"…

ניגנה תיבת הנגינה.

על מה חשבה קונסטנטיה? חיוך מוזר כל כך היה פרוש על פניה. היא נראתה שונה. לא ייתכן שהיא עומדת לפרוץ בבכי.

"ג'אג, ג'אג", אמרה קונסטנטיה חרש, מהדקת את כפות ידיה זו לזו. "את יודעת איזה יום היום? שבת. היום מָלַא שבוע, שבוע שלם".

"שבוע מאז שאבא מת,

שבוע מאז שאבא מת,"…

קראה תיבת הנגינה. וג'וזפין, גם היא, שכחה להיות מעשית והגיונית. היא חייכה חיוך רפה, מוזר. על השטיח ההודי נפל ריבוע של אור שמש, אדום קלוש. הוא בא ונעלם ובא… ונשאר, צבעו העמיק… עד שזרח כמעט בזהב.

"השמש יצאה", אמרה ג'וזפין, כאילו הייתה לזה חשיבות כלשהי.

מעיין מושלם של צלילים מבעבעים פיכה מתוך תיבת הנגינה, צלילים עגולים, עליזים, מפוזרים כלאחר יד.

קונסטנטיה הרימה את ידיה הגדולות, הקרות, כאילו כדי לתפוס אותם, ואז נשמטו ידיה שוב. היא ניגשה אל מדף האח, אל פסל בודהה האהוב עליה. ודמות האבן הטובה המצופה זהב, שחיוכה תמיד עורר בה תחושה מוזרה – כמעט כאֵב ועם זאת כאב נעים – נראתה היום כאילו היא יותר מאשר מחייכת. הוא ידע משהו; היה לו סוד. "אני יודע משהו שאת לא יודעת", אמר הבודהה שלה. הו, מה זה, מה זה יכול להיות? ובכל זאת היא תמיד הרגישה שיש… משהו.

אור השמש נדחק דרך החלון, התגנב פנימה, הבהיק באורו על פני הרהיטים והתצלומים. ג'וזפין התבוננה בו. כשהוא הגיע לתצלום של אמא, התצלום המוגדל שעל הפסנתר, הוא השתהה כאילו הופתע להיווכח שכל כך מעט נשאר מאמא, למעט עגילים בצורות פגודות זעירות וסוּדָר נוצות שחור, דמוי נחש. למה התצלומים של אנשים מתים תמיד דוהים כל כך? תהתה ג'וזפין בלבה. ברגע שאדם מת גם התצלום שלו מת. אבל כמובן, התצלום הזה של אמא היה ישן מאוד. הוא היה בן שלושים וחמש. ג'וזפין זכרה איך עמדה על כיסא, הצביעה על סודר הנוצות הזה לקונסטנטיה ואמרה לה שנחש הוא שהרג את אמא שלהן בציילון…  האם הכל היה אחרת אילו לא מתה אמא? היא לא ראתה סיבה לכך. הדודה פלורנס גרה איתם בבית עד שסיימו את לימודיהן בבית הספר, והן עברו דירה שלוש פעמים ובילו את החופשה השנתית שלהן ו… והייתה תחלופה של משרתים, כמובן.

כמה דרורים קטנים, הם נשמעו דרורים צעירים, צייצו על אדן החלון. ציפ- ציפציפ- ציפ. אבל ג'וזפין הרגישה שהם אינם דרורים, ולא על אדן החלון. הוא היה בתוכה, הקול הקטן, המתייפח הזה. ציפ- ציפציפ- ציפ. הה, על מה הוא בוכה, חלש כל כך וגלמוד?

אילו נשארה אמא בחיים, האם הן היו נישאות לאיש? אבל לא היה להן למי להינשא. היו החברים האנגלו-הודים של אבא לפני שהוא התקוטט איתם. אבל לאחר מכן היא וקונסטנטיה לא פגשו ולו גבר אחד למעט אנשי כמורה. איך פוגשים גברים? או אפילו אילו פגשו בהם, איך היו מצליחות להתוודע לגברים מספיק כדי להיות יותר מאשר זרות? קוראים על נשים שעוברות הרפתקאות, שמחזרים אחריהן, וכיוצא באלה. אבל איש מעולם לא חיזר אחרי קונסטנטיה ואחריה. אה כן, היה גבר מסתורי קיץ אחד באיסטבורן בפנסיון שלהם, שהצמיד פתק על קנקן המים החמים מחוץ לדלת חדרן! אבל עד שקוני מצאה אותו, האֵדים החמים טשטשו את הכתב עד שלא היה ניתן לקריאה. הן לא הצליחו אפילו לפענח אל מי משתיהן הוא היה מיועד. והוא עזב ביום שלמחרת. וזה היה הכל. השאר היה לטפל באבא ובה בעת לסור מדרכו. אבל עכשיו? אבל עכשיו? השמש המתגנבת נגעה בג'וזפין רכות. היא הרימה לה את פניה. קרני שמש ענוגות משכו אותה אל החלון.

עד שתיבת הנגינה הפסיקה לנגן קונסטנטיה נשארה מול הבודהה, תוהה, אבל לא כמו תמיד, לא במעורפל. הפעם הייתה התהייה שלה כמו ערגה. היא זכרה את הפעמים שנכנסה לכאן, שהזדחלה מהמיטה בכתונת הלילה שלה כשהירח היה מלא, ושכבה על הרצפה בידיים פשוטות לצדדים, כאילו נצלבה. מדוע? הירח הגדול והחיוור עשה לה את זאת. הדמויות הרוקדות המחרידות על הפרגוד המגולף גיחכו אליה בזדון ולה לא היה אכפת. היא גם נזכרה איך, בכל פעם שבילו על שפת הים, היא הלכה לטייל לבדה והתקרבה אל הים ככל שיכלה, ושרה לעצמה משהו, משהו שהמציאה, בעודה מביטה בפני המים הרוגשים. היו החיים האחרים האלה, לרוץ החוצה, להביא הביתה דברים בשקיות, לקנות דברים על פי אישור, לדון בהם עם ג'אג, לארגן את המגשים של אבא ולנסות שלא להרגיז את אבא. אבל כל זה התרחש כאילו בתוך מנהרה. זה לא היה אמיתי. רק כשיצאה מתוך התעלה אל אור הירח או אל חוף הים או לתוך סופת רעמים, רק אז באמת הרגישה שהיא עצמה. מה היה פשר הדבר? מה הדבר שהיא רוצה תמיד? אל מה הוא מוליך? עכשיו? עכשיו?

היא נפנתה מעם הבודהה באחת ממחוות הגוף הלא ברורות שלה. היא ניגשה למקום שג'וזפין עמדה בו. היא רצתה לומר משהו לג'וזפין, משהו חשוב, על – על העתיד ועל מה ש…

"את לא חושבת שאולי…" פתחה ואמרה.

אבל ג'וזפין קטעה אותה. "תהיתי אם עכשיו…" היא מילמלה. הן השתתקו. הן חיכו אחת לרעותה.

"דברי, קון", אמרה ג'וזפין.

"לא, לא, ג'אג, אחרייך", אמרה קונסטנטיה.

"לא, תגידי מה שרצית לומר. את התחלת", אמרה ג'וזפין.

"הייתי… הייתי מעדיפה לשמוע קודם מה את התכוונת לומר", אמרה קונסטנטיה.

"אל תהיי מגוחכת, קון".

"באמת, ג'אג".

"קוני!"

"נו, ג'אג!"

הפוגה.  אז אמרה קונסטנטיה חלושות, "אני לא יכולה לומר מה התכוונתי לומר, ג'אג, כי שכחתי מה זה היה… מה שהתכוונתי לומר".

ג'וזפין שתקה לרגע. היא תלתה את מבטה בענן גדול שהיה במקום שהשמש הייתה בו קודם. אז ענתה קצרות, "גם אני שכחתי".   

הסתיו דומה יותר לקיץ מהקיץ עצמו. היה יום סתיו חם. הגעתי לבית ארוסי לבושה בשמלת המשי הכחולה שלי ועם כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה ליום ההולדת. אני זוכרת את היום ההוא היטב.

"הקנאה שולטת בעולם," אמרה לי גברת יאפורה. היא חשבה שאני לא מתחתנת עם רומיריו כי אני מקנאה. "היחיד שישן עם הבן שלי הוא החתול."

אני לא התחתנתי או לא גמרתי בדעתי להתחתן עם רומיריו מסיבות אחרות. לפעמים המילים שאנשים אומרים תלויות בנימה שבה הם מדברים. נראה שאני סוטה מהנושא, אבל יש לזה הסבר. הקול של רומיריו, ארוסי, דחה אותי. כל מילה שהגה, אפילו אם נאמרה מתוך כבוד עצום כלפיי, אפילו אם הוא לא נגע בי ולו בקצה הציפורן, נראתה לי מגונה. לא יכולתי לאהוב אותו. צר היה לי על הנסיבות הללו, אבל לא בגללו אלא בגלל אמו, שהייתה נדיבה וטובת לב. המגרעת היחידה שנודעה בה הייתה קנאה, אם כי היא הייתה זקנה וקרוב לוודאי כבר חדלה מלקנא. והאם להאמין לשמועות? סיפרו שהיא התחתנה בגיל צעיר מאוד עם בחור שעד מהרה בגד בה עם אחרת. כאשר התעורר בה החשד, היא נשארה ערה חודש שלם כדי לחשוף את הניאוף. הגילוי היה כמו סכין בלב. היא לא פצתה פה, אבל באותו לילה, היא זינקה על בעלה, שישן לצידה, וניסתה לחנוק אותו. אמו של הקורבן נחלצה לעזרתו; אלמלא היא – הוא היה מת.

אירוסיי עם רומיריו נמשכו יתר על המידה. מהו קול? תהיתי, הוא לא יד שממששת בחוצפה, הוא לא פה דוחה שמנסה לנשק אותי, הוא לא איבר מין מתועב ובולט שמעורר בי חשש, הוא לא מוצק כמו אחוריים ולא חם כמו בטן. אף על פי כן, קולו של רומיריו ייצג עבורי דבר מה מגעיל הרבה יותר מכול אלה. איך אוכל לסבול את החיים עם גבר שמפזר את הקול הזה לכל מי שמוכן לשמוע! קול שיוצא מהקרביים, חסר בושה, כמו הפרשה. אבל מי תעז לומר לארוסה: "הקול שלך לא נעים לי, הוא מגעיל ומזעזע אותי, הוא כמו המילה 'תאווה' בחוברת עיקרי האמונה שקראתי בילדותי."

החתונה שלנו נדחתה שוב ושוב, בלי שום סיבה נראית לעין.

רומיריו ביקר אצלי בכל ערב. אני ביקרתי בביתו החשוך רק לעתים רחוקות מאוד, משום שאמו, שהייתה חולה, שכבה לישון מוקדם. בכל זאת אהבתי את הגן הקטן ורווי הצללים ואת למברטי, החתול החום-אדמדם של רומיריו. מכל הזוגות המאורסים בשכונה, אנחנו היינו המאופקים ביותר. בקיץ של אותה שנה התנשקנו לכל היותר פעם אחת, וגם זה היה הרבה. האם החזקנו ידיים? אפילו לא בצחוק. האם התחבקנו? ריקודי סלואו כבר לא היו באופנה. התנהגותנו החריגה עוררה את החשד שלא נתחתן לעולם.

ביום ההוא הבאתי לבית של רומיריו את כלבלב הפקינז שקיבלתי במתנה. רומיריו הרים וליטף אותו. רומיריו האומלל! הוא כל כך אהב חיות! ישבנו בסלון, כרגיל, ואז שיערו של למברטי סמר ובקול יריקה הוא הסתלק מהחדר ובדרך הפיל עציץ. למחרת טילפנה אליי גברת יאפורה בבכי: אמש, כרגיל, ישן רומיריו עם למברטי במיטתו, אלא שבאמצע הלילה, בהתקף זעם, נעץ החתול את ציפורניו בצווארו של רומיריו. האם נכנסה לחדרו כששמעה את הצרחות. היא הצליחה לנתק את החתול מצווארו של בנה ולחנוק אותו ברצועה. אומרים שאין דבר נורא יותר מחתול זועם. אני נוטה להאמין שזו אמת. אני שונאת חתולים. רומיריו נותר אילם מאז והרופאים אמרו שהוא לעולם לא ידבר שוב.

"עכשיו את לא תתחתני עם רומיריו," אמרה אמו בבכי. "ידעתי מה אני אומרת כשביקשתי ממנו שלא יישן עם החתול!"

"אתחתן איתו," עניתי לה.

מאותו יום והלאה, אהבתי את רומיריו.             

         

דוד לוגסי, אני חושב, אף פעם לא ידע כמה באמת הוא אוהב את הכותל, עד שלא ראה אותו מפורק לחלוטין, אבן על אבן על אבן, ומועמס בערימות על שלושים משאיות של חברת ההובלות והשיפוצים שלו, ׳א״א אמריקה הובלות ושיפוצים׳. עד אותו הרגע הכותל היה מקום. בסך הכל מקום. אבל רצח רבין שינה הכל.

לוגסי הוא אחד מהנדירים האלה: אנשים שנולדו בשביל להתפלל. לא פלא שבכותל הוא הרגיש בבית. הוא לא היה ״דתי״ במידה שהיתה מאפשרת לו להתחתן עם נכדתו של האדמו״ר – איזשהו אדמו״ר – אבל יש אנשים שכאשר הם מתפללים, הם מאושרים. בלילות שישי, למשל, הוא היה הולך לבית כנסת עם אבא שלו, חוזר לבית הוריו לקידוש וארוחה חגיגית, ואחר כך נכנס למכונית ונוסע למסיבה. בבית משפחת לוגסי, זה נחשב לליל שבת מצוין.

וזאת הסיבה שהוא אהב את הכותל, ושנא את ירושלים: שברגע שאתה עובר את שער הגיא, אתה נדרש לבחור. ימני או שמאלני, דתי או חילוני, כיפה שחורה או סרוגה – כמו בשכונות עוני בסרטים אמריקאים, אתה חייב לבחור כנופיה, אחרת תישאר לבד בעיר אלימה וחמוצה. לוגסי, ששנא לבחור ואהב להתפלל, היה חוזר מעוצבן יותר ויותר מכל ביקור בקיר האהוב עליו. עד שבפעם האחרונה, הוא נשבר. לילה אחד, שבוע אחרי הרצח, הוא התקשר אלי. השעה היתה אחת אחר חצות.

״אתה חייב לבוא,״ הוא אמר. ״בוא, קח מונית ותגיע לירושלים. אני צריך שתייעץ לי דחוף.״

״לייעץ לך במה?״

״איפה לשים אותו, אחי. את הכותל. עוד שעה אני גומר להעמיס. בוא, אין זמן לדבר. נגמרת לי הסוללה בנוקיה.״

במרחק חצי קילומטר מרחבת הכותל נתקלתי במחסום של משמר הגבול. שוטר דרוזי עצר אותי ואמר: ״אין כניסה אדוני. הכותל בשיפוצים״.

״מה?״

״שיפוצים. מנקים אותו. בשביל השבעה של רבין, מבצע מיוחד.״

״אה.״

השוטר חיכה. גירדתי בראשי.

״תשמע,״ אמרתי, ״אני צריך להיכנס. אני מהצוות המייעץ.״

״איך קוראים לך?״ אמר השוטר ושלף פתק מקומט מכיס מכנסיו.

״עוזי וייל.״

״אתה עוזי וייל המפורסם?״

״המפורסם?״ אמרתי. ״במה אני מפורסם?״

״למה לא אמרת מיד,״ אמר השוטר וטפח על כתפי. ״הקבלן אמר שניתן לך להיכנס. תדע לך, אני איתכם במאה אחוז. אנחנו הדרוזים, יש לנו ברית עמים עם דם ישראל.״

״אני מבין,״ אמרתי בזהירות.

הוא צעק לחברו שעמד ליד המחסום לפתוח אותו, והוסיף: ״בגלל זה אני, אפילו שאני דרוזי – אני בעד אבא שלך.״

״אבא שלי?״ תהיתי.

״בן אדם גדול,״ אמר השוטר. ״חבל שאין עוד כמוהו. זכרונו לברכה.״

״אבא שלי לא מת.״

הוא קפא על מקומו: ״באמת? לא מת, בגין?״

לא ידעתי מה לומר. חייכתי אליו בנימוס.

״מה אתה אומר,״ המשיך השוטר והניד את ראשו מצד לצד, בפליאה הולכת וגוברת: ״מה אתה אומר. לא מת בגין, אה? אז מה – מתחבא?״

משכתי כתפיים בזהירות.

״כל הכבוד לו,״ אמר השוטר. ״מהמחתרת, הוא למד להתחבא טוב טוב. מתי הוא חוזר?״

אמרתי: ״עוד שנה, שנתיים.״

״תגיד לו, אנחנו מחכים,״ אמר השוטר. ״אפילו שאני דרוזי, אני מחכה. אתה יודע למה?״

״בגלל הברית עמים עם דם ישראל?״ ניסיתי.

הוא הביט בי בהערכה מחודשת. ״כל הכבוד לך,״ אמר. ״אני רואה שאבא שלך חינך אותך טוב. כל הכבוד, משפחה טובה אתם.״

״נכון,״ אמרתי. ״בני, הוא יצא קצת…״

״רציני כזה,״ אמר השוטר.

״נו…״ משכתי בכתפי.

״לא חשוב. בגין זה בגין. כולכם משפחה טובה.״

״אני אמסור לאבא,״ הבטחתי.

הוא הוריד את ידו מחלון המכונית, ואני המשכתי פנימה.

רחבת הכותל היתה מוארת באור יקרות, ועשרות פועלים עמלו בפירוק האבנים. מן הכותל עצמו נשארו רק שתי שורות האבנים התחתונות. על כל אבן עבדו שני פועלים, ואחרי שפירקו נשאו אותה אל משאית ענקית שחנתה בקצה רחבת הכניסה. עשרים ותשע המשאיות האחרות כבר חיכו בשורה, מלאות באבנים, על כביש היוצא מהכותל.

ועל גג המשאית האחרונה, ההולכת ומתמלאת, ישב דוד לוגסי. לידו ישב הנהג, והם שתו קפה מתוך תרמוס גדול. עמדתי במקומי, נדהם. לוגסי ראה אותי.

״אחי!״ קרא אלי והתרומם. ״בוא, בוא תעלה. בוא תשתה איתנו משהו.״ טיפסתי על דלת המשאית, הנהג הושיט לי יד, ומצאתי את עצמי משקיף על הפועלים שהתחילו לחסל את השורה האחרונה. המראה היה מדהים. הכותל נראה כמו שביל אבנים. ישבתי ושתקתי.

אחרי כמה דקות אמר לוגסי: ״משהו, אה?״

״תגיד לי…״ התחלתי, ולא יכולתי להמשיך.

״תיכף אני מסביר לך הכל,״ אמר לוגסי ונתן תנועה קטנה קטנה בראשו לכיוון נהג המשאית. הוא לא רצה לשתף יותר מדי אנשים בתוכניותיו.

״היה טוב, הקפה?״ שאל את הנהג.

״עשר.״

״סבבה. תשמע, אם לא אכפת לך, יש לנו כמה עניינים מקצועיים.״

הנהג הביט בי בחשדנות. אחר כך שפך את שארית הקפה מכוסו לרצפה, נעמד, וקפץ ארצה.

לוגסי הביט בו, קם על רגליו ומתרחק. ״מה אתה אומר?״ שאל, אחרי שנותרנו לבדנו.

״מה אני יכול להגיד?״ פרשתי את ידי. ״זה…״

״גדול, אה?״

״כן,״ הנהנתי, ״אפשר להגיד שזה גדול. בהחלט אפשר להגיד את זה. אבל למה?״

״לא מגיע להם, הירושלמים. לא מגיע להם שיהיה להם כותל.״

״אהה.״ הבטתי סביבי. הפועלים התחילו לפרק את השורה האחרונה. ״תגיד אתה בעצמך,״ הניח לוגסי יד על ליבו. ״תגיד אם אני לא צודק: שבוע שעבר, יומיים אחרי שרצחו את רבין זכרונו לברכה, נסעתי לכותל להתפלל. גם בשביל רבין, וגם בשביל המדינה, וגם בשביל… לא יודע. הלב שלי, מרוב צער, נהיה… ביחוד אחרי הלוויה שלו. ראית איך בכתה הנכדה שלו?״

״ראיתי.״

״אתה מבין, אז? היה קשה. אז בדרך לכותל, שמתי את הכיפה של אבא שלי זכרונו לברכה, ואני ככה עם הזקן והכל, אתה יודע – לפחות חמש אנשים תפסו אותי, אמרו כמה טוב שרבין מת.״

הנהנתי. לוגסי לקח נשימה עמוקה, ונד בראשו באי אמון.

״אחר כך גמרתי להתפלל,״ המשיך, ״הורדתי הכיפה – בדרך חזרה קפצו עלי שלושה אחרים, אמרו לי בוא להפגנה נגד הדתיים, שכולם רוצחים. נשבר הזין, אני אומר לך. לא רוצה לבוא יותר לעיר הזאתי. אז החלטתי – אני, דוד לוגסי, מעביר את הכותל.״

״מעביר לאן?״

״לתל אביב.״

לא ידעתי מה לומר. מתחתינו, הפועלים הלכו וסיימו את מלאכתם. הם עבדו בחריצות. עוד עשרים אבנים, והקיר היה כלא היה.

״איזה מבצע, הא?״ חייך לוגסי בגאווה. ״מאה עשרים פועל ופועל.״

״ואיפה תשים אותו בתל אביב?״

״בשביל זה אתה פה. תייעץ לי, איפה הכי טוב. מקום יפה, בלי ויכוחים, בלי פוליטיקה, שאנשים יבואו להתפלל בלב טוב. מקום באיזי?״

״חוף הים?״ הצעתי. לוגסי חייך.

וכך היה.

* * *

כעבור חצי שעה החלה שיירת המשאיות לעזוב את המקום שפעם היה הכותל, ואילו עתה היה גבעה חשופה. לוגסי ואני, בפז׳ו, עקפנו את המשאיות המכוסות ברזנט, ואת האוטובוס עם הפועלים, והגענו לעמדת משמר הגבול. לוגסי יצא, וטפח לשוטר על כתפו.

״גמרתם להיום?״ שאל השוטר.

״כן,״ אמר לוגסי. ״אתה יכול לפתוח את המחסומים. יש לך את האישור מהעירייה?״

״אצלי,״ אמר השוטר וטפח על כיס חולצתו. ״צריך אותו?״

״תשמור,״ אמר לוגסי, ״אם ישאלו שאלות.״

הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת. ״אישור אוריגינל,״ אמר, ״מהעירייה. מהתקופה שסידרתי את הביוב בבנייני האומה. כתוב שם: נא להישמע להוראות הקבלן.״

השוטר דפק על החלון, וחיכה שאביט בו. הוא עשה לי סימן של מפתח הנועל את שפתיו. הרמתי אגודל לאות הכרה ותודה.

השיירה החלה לנוע.

״תגיד לי,״ אמרתי ללוגסי, ״אני לא קצת צעיר בשביל להיות הבן של בגין?״

הוא משך בכתפיו. ״שוטרים,״ אמר.

וכך, מחויך ורגוע, המשיך לוגסי להוביל את שיירת המשאיות שלו דרך נתיבי איילון השוממים. בשלוש לפנות בוקר הגענו לחוף שרתון. יצאנו לסרוק את השטח. הפועלים חיכו באוטובוס.

״מה אתה אומר?״ הביט סביבו, ידיו על מותניו. ״אולי בין שרתון למרינה?״

אימצתי את דמיוני. ״לא נראה לי,״ אמרתי, ״רצועת החוף צרה מדי. אתה צריך שיהיה מקום גם למתפללים וגם לאלה ששוכבים על החוף.״

״אתה צודק,״ אמר לוגסי. ״וגם שיהיה רחוק מהים. שהגלים לא יאכלו את האבנים, בחורף.״

הבטנו סביבנו, ובבת אחת נפלו מבטינו על המדרון של הילטון, מתחת לגן העצמאות. לחצנו ידיים, ולוגסי ניגש לאוטובוס של הפועלים.

״יאללה, לרדת,״ אמר להם.

הם התחילו להתלחש ביניהם, ברומנית. אחד מהם קם, ושימש להם כמתורגמן.

״מיסטר לוגסי, כולם מאוד עייף,״ אמר מנהיגם הנבחר. ״אול נייט וורק, וורק.״

״תגיד להם, כולם מקבלים עוד מאתיים דולר,״ אמר לוגסי. ״עובדים עד הבוקר.״

תוך דקה כולם היו למטה, פורקים את האבנים. כמה מהם התחילו לעמיד פיגומים על המדרון החשוף של גן העצמאות. הם עבדו במהירות מדהימה, פורקים את האבנים לפי הסדר המדויק בו עלו למשאית, אולם למרות חריצותם עד אור הבוקר הצליחו להרכיב רק שליש מהכותל. לוגסי, שחזה את הבעיה מראש, שלח אותם לישון. בשש בבוקר הגיעה המשמרת השניה.

הפעם הם היו ערבים, ולוגסי הסתדר איתם ללא מתורגמן. בשבע, התמוטטנו אל תוך הקבינה של הפז׳ו. לוגסי פתח את הרדיו. עברנו ארבע מהדורות חדשות במקביל: אף אחת מהן לא הזכירה את העובדה שבלילה מישהו גנב את הכותל.

״אולי הטילו איפול על החקירה,״ אמרתי. ״צנזורה.״

״גם על קול קהיר שמו צנזורה? גם על הבי.בי.סי.?״

משכתי בכתפי. ״לא חשוב,״ אמר לוגסי. ״אבא שלי זכרונו לברכה היה תמיד אומר: גבר צריך שתהיה לו אמונה ולא לדאוג אף פעם, חוץ מכשהוא שומע את הוו-או של הניידת מתקרב. עכשיו נילך לישון.״

נרדמנו האחד על כתפי השני לשלוש שעות של שינה טרופה. בעשר וחצי בבוקר העירה אותנו נקישה על החלון. זה היה פקח מהעירייה. לוגסי הוריד את החלון.

״אתה הקבלן?״ גירד הפקח בראשו.

״כן.״

״מה זה הדבר הזה?״

״קיר השלום,״ אמר לוגסי, ״לזכר יצחק רבין.״

״אה,״ אמר הפקח. ״נראה מוכר, הקיר הזה.״

״יש כזה בירושלים.״

״אה,״ אמר הפקח. אשתי מירושלים. אולי בגלל זה.״

לוגסי קרא לאחד הפועלים, וביקש קפה. הפקח ישב איתנו ושתה, וסיפר לנו כמה הוא מרוויח בעירייה. אחרי שהלך פתחנו שוב רדיו: עדיין, אף מלה על כך שהכותל המערבי נעלם ממקומו.

לוגסי יצא החוצה, והתמתח. אחר כך אמר: ״מוזר, לא?״

״בוא ניסע,״ אמרתי.

הוא הביט בפועלים העמלים, ואמר: ״חכה, נשטוף פנים ונזוז.״

* * *

הגענו לירושלים בשתים עשרה בצהריים. חנינו לא רחוק ממה שהיה פעם הכותל, והתקרבנו בזהירות. עשרים תסריטים שונים עברו לנו בראש, אבל אף אחד לא התקרב למה שנגלה לעינינו: הכל התנהל כרגיל.

המתפללים התפללו. גברים משמאל, נשים מימין.

שוטרים, כרגיל, איבטחו את הרחבה.

תיירים, כרגיל, הצטלמו כשלראשם כיפות מקרטון. הדבר היחיד השונה היה, שלא היה שם כותל. התקדמנו לעבר הרחבה. שוטר עמד שם במקום הקבוע, והגיש לנו כיפה שחורה.

״תגיד לי שוטר,״ – אמר לוגסי – ״איפה הכותל?״

״בשיפוצים,״ אמר השוטר.

״איפה, בשיפוצים? איפה משפצים אותו?״

השוטר משך בכתפיו. ״תשאל את רב הכותל, זה מה שהוא אמר. אתם נכנסים או לא?״

נכנסנו. קבוצה גדולה של חסידים התפללה שם בדבקות רבה, אולם נסיונותיהם להחדיר פתקים אל תוך הגבעה הצחיחה עלו בתוהו. מדי פעם הם העיפו מבטים מוזרים לצדדים, אולם באופן כללי נראה היה שההסבר שנתן רב הכותל מספק אותם. יצאנו מהרחבה, והלכנו לאכול במקום קטן שלוגסי הכיר, לא רחוק משם.

לוגסי ניגב חומוס, ושתה קפה. פניו היו מהורהרות. אחרי שסיים, שלף את הטלפון הנייד שלו.

״שלום,״ אמר כשענו לו, ״זה המשרד של רב הכותל? רציתי לשאול משהו. הייתי עכשיו בכותל, והוא לא היה.״

״לא יכול להיות,״ ענתה הפקידה, ״הרב נמצא פה מהבוקר.״

״לא הרב,״ אמר לוגסי, ״הכותל. לא היה כותל.״

״אה,״ ענתה הפקידה. ״הוא בשיפוץ.״

״מה את אומרת,״ אמר לוגסי. ״מי משפץ?״

״העירייה,״ אמרה. ״אני לא יודעת בדיוק. הרב דיבר בבוקר עם משמר הגבול, הם לקחו את האבנים בשביל השיפוץ. זה מבצע מיוחד.״

״משמר הגבול? מי זה, הבחור הדרוזי מהמחסום, איתו דיברתם?״

״כן, כן,״ ענתה הפקידה. היא החלה לאבד את סבלנותה. ״זה מהעירייה, זה מבצע מיוחד. לכבוד שלושת אלפים שנה לירושלים.״

״תודה,״ ענה לוגסי וניתק. הבטנו זה בזה.

הוא אמר: ״שיחקנו אותה. נראה לי, שבוע הבא אני מעביר את הכספות של בנק לאומי.״

* * *

כל אותו היום והלילה עבדנו כמו מטורפים, יחד עם הפועלים, ולמחרת – לקראת זריחה, בסוף המשמרת השניה של הרומנים – הכל הסתיים. עמדנו במים, הגלים ליחכו את שולי מכנסינו המופשלים, ועינינו הביטו בכותל המערבי החדש. הוא נראה נהדר.

״המקום הקדוש ביותר לעם היהודי,״ אמר לוגסי. בעיניו עמדו דמעות.

״גן העצמאות?״

״אל תקלקל.״

הוא שילם לפועלים והם עלו לאוטובוס, ונעלמו. נשארנו לעמוד שם, מביטים במלאכת כפינו. אחרי כמה דקות נתקפתי רעב, ונזכרנו שלא אכלנו מאז החומוס בירושלים. עלינו לקפה רגאטה, לקחנו שולחן ליד החלון, וישבנו שנינו בשתיקה, מביטים בחוף.

״הר הבית בידינו,״ אמר לוגסי.

* * *

בהתחלה, הכל הלך חלק. ציבור הרוחצים אמנם הביע תמיהה מסוימת, אבל עוד לא נולד הקיר שיפריע להם להשתזף. התיירים, לעומת זאת, התלהבו מאוד. הגדיל לעשות אמריקאי עשיר בשם ג׳ו ריבלין משיקגו, היו״ר והבעלים של ״ריבלין את ריבלין כפתורים וריצ׳רצ׳ים״, ששלח ממלונו מברק ברכה לראש העיר, וצירף צ׳ק על סך מאה אלף דולר.

״רעיון מבריק למען התיירות בתל אביב ובישראל בכלל נקודה,״ כתב, ״אם רק לממשל האמריקאי היה האומץ שלכם לא היינו צריכים לנסוע עד לפאקינג גרנד קניון בשביל לראות את הפאקינג גרנד קניון נקודה.״

הציבור הדתי בתל אביב קיבל את הכותל החדש ברגשות מעורבים, אולם עד מהרה הסתגל לרעיון. ראשית, אף אח דלא הודה בפה מלא שזה אכן הכותל ההוא – רב הכותל עדיין התעקש שהמקורי בשיפוצים – ושנית, גם אם זה כן ההוא, לא נורא אם הוא יהיה כמה שנים בתל אביב. מכל רחבי הארץ הגיעו עולים לרגל, שהכריזו שהמיקום החדש לא רק יותר נוח, הוא גם הרבה יותר בטוח – בהתחשב בנסיבות הבטחוניות בהן שרויה העיר העתיקה מזה כמה וכמה שנים.

למרבה הפלא, אפילו הסטטוס קוו הקדוש לא נפגע, למרות הקירבה המסוכנת בין המתפללים לציבור המשתזפות. אלה היו עם הפנים לקיר, אלה עם הפנים לים, וכולם נפגשו בקו חמש, שתוגבר בעוד חמישים אוטובוסים חדשים. אפילו ההומואים בגן העצמאות התרגלו לבסוף לרעיון. רבים מהם, כך גילה נציג מר״צ במועצת העיר, באו מרקע מסורתי, וקירבתו של הכותל המערבי שיפרה במפתיע את חיי המין שלהם.

הבעיה התחילה כשראש העיר הבין מה יש לו ביד. אחרי הלם השבוע הראשון, שבו זרק לפח פקס אחרי פקס, ופיטר כל אדם שהעז להציע שהכותל המערבי עבר לתחום שיפוטו, החליט לבסוף לרדת לים ולראות מה קורה שם. כשנוכח שהעם – שוב, לעזאזל – צודק, התחילו הצרות.

דבר ראשון הוא הכריז שהכותל המערבי ייקרא מעתה ״כותל מלכי ישראל״ – פיצוי על כיכר מלכי ישראל, שנלקחה מהם אחרי רצח רבין. פעולתו הבאה היתה להזמין את יעקב אגם לצבוע את הכותל בצבעים זרחניים מתחלפים. ״יעקב אגם״, כך אמר במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור ישיר מחוף הים – ״הוא אמן בינלאומי המשלב קינטיות ויהדות, והוא ישם את הכותל על המפה של המילניום הבא!״

ואחר כך הגיעה מערכת הסאונד המיוחדת, שהותקנה לצידי הכותל, ושידרה הודעות חסות מטעם העירייה ומוזיקה ישראלית, 24 שעות ביממה.

לא עבר יום, וערוץ 2 הכריז על סדרת מופעי קיץ בשידור ישיר, שייקראו ״רוקותל״. היישר מבימת הבידור המסתובבת, החדשה, הפניאומטית, שקנו במיוחד בגרמניה והטיסו לכותל. דודו טופז ינחה, דודו דותן יספר בדיחות, ודוד שמואלביץ׳ – ראש ועד העובדים של החשמלאים בעירייה – הכריז שאם לא יגיעו איתם להסכם לפני התוכנית, הם יחשיכו את כל החוף.

בשלב הזה, לוגסי הפסיק להחזיר לי טלפונים. אבל גם הוא נשבר, כאשר אליפות צה״ל נערכה במקום, ומאות לוחמי חי״ר ירדו את הכותל בסנפלינג. באותו יום, בארבע אחר הצהריים, הוא צלצל אלי.

״שמעת?״ אמר בקול שפוף.

״זה כלום,״ אמרתי. ״עיתון תל אביב מארגן ליגת סקווש על החוף. נחש במה הם משתמשים בתור קיר?״

״עוד שעה, בהילטון,״ אמר וניתק. ניחשתי שהוא יביא איתו מצב רוח מחורבן, אבל לא שיערתי עד כמה. כשהגעתי למקום ראיתי אותו מרחוק, עומד שפוף ליד הקיוסק על החוף, עם סיגריה ביד. זו היתה הפעם הראשונה שהעזנו להתקרב אל הכותל מאז העברנו אותו מירושלים, והוא לא נראה טוב.

בראשו, לרוחב שורת האבנים העליונה, התנוסס שלט אלקטרוני מהבהב: ״הכותל המערבי בחסות ידיעות אחרונות וישראכרט״. קצת יותר למטה היתה מרוססת כתובת גרפיטי: ״אביב גפן, אלוהים״. ודוד לוגסי לא נראה יותר טוב מהכותל שלו.

״מה נעשה?״ אמר. עיניו היו אדומות. הוא מצץ את הסיגריה שלו בכוח.

״אולי אנשים יירגעו. תן להם זמן. זה חדש.״

הוא הנהן. התקרבנו למחסום המשטרתי שהפריד בין הרוחצים למתפללים. בקצהו היתה בודקה קטנה. לקחנו כיפה מעובד זקן במדים כתומים, שעליהם היה מצויר הכותל מול הים. הכיפה היתה כתומה אף היא, ועליה התנוסס אותו ציור, בליווי המשפט: ״שקיעה בכותל – חוויה!״

עברנו את המחסום ונכנסנו פנימה.

״רגע, רק רגע!״ קרא אחרינו הזקן במבטא רוסי.

״מה?״ הסתובבתי אליו.

״חמישים שקל בשביל כניסה בבקשה,״ אמר הזקן במדים הכתומים.

הבטתי בלוגסי. הוא החזיר לי מבט.

״עשר בלילה,״ אמר. ״תהיה מוכן. אני אבוא לאסוף אותך.״

* * *

ובאותו לילה החזרנו את הכותל לירושלים. גמרנו את כל העבודה בשמונה שעות של עבודה מאומצת. שני הצוותים עבדו יחד, הרומנים והערבים, ועד עלות השחר עמד הכותל בחזרה במקומו הטבעי.

לוגסי עמד והביט בקיר שלו. הוא מחה דמעה מזווית עינו. ״ניסינו,״ אמר.

הפועלים כבר היו באוטובוסים, מוכנים לזוז. המשאיות הריקות עזבו בזו אחר זו את מגרש החניה. עמדנו בשקט, כשלפתע נשמע מאחורינו קול כחכוח גרון ביישני. זה היה רב הכותל.

הוא אמר: ״אה… נגמרו השיפוצים, יהודי?״

הסתובבנו אליו. עיניו היו אדומות, שיערו פרוע מעט, והוא נראה כמו שבתוך שבוע אחד הזקין במאה שנה.

״נגמר,״ אמר לו לוגסי בעדינות. הוא הביט באיש הזקן, וצער גדול ובלתי מוסבר עטף אותו.

״ו… הכל בסדר?״

״הכל מבריק ומצוחצח, כבוד הרב. שמנו ברגים לחיזוק, שפכנו מלט, הכל כמו חדש. יחזיק עוד שלושת אלפים שנה כמו כלום.״

״ברוך השם. ברוך השם!״ הרב פלט אנחה גדולה, והשתתק. אחר כך אמר: ״יישר כוח, בחור. רק תגיד להם בעירייה, פעם הבאה, אני מבקש, שיגידו לי מראש שעושים דבר כזה. פשטייסט?״

״לא תהיה פעם הבאה,״ אמר לוגסי. ״אם עוד פעם אני לוקח – באמא שלי, לא מחזיר.״


*הסיפור לקוח מתוך הקובץ "אושר" מאת עוזי וייל, הוצאת מודן, 2001. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

לא הגעתי לחרפת רעב, אם כי גם זו שאלה של ניסוח – כי ביתי נראה כמו חורבה, חלונות עקורים, מטח יריות על כורסת הסלון, קיר סדוק, מטבח רעוע, ארונות מתפרקים, רהיטים שמזמן איבדו עצמם לדעת – אבל הרחתי את זה מגיע.

בנוסף בעלי אמר לי: את שבר כלי. אי לכך צילצלתי בבוקר ראשון וביקשתי לדבר עם המנהל הכי הכי עורך הכי גבוה שיש, ונקבתי בשמי המלא, הארוך כל כך, המגוחך.

סיפרתי על עצמי, ואמרתי שיש לי הצעה חסרת תקדים שעבורה אני דורשת סכום חודשי של ארבע ספרות.

קבעתי עם האיש פגישה בבית קפה ממוזג, ופילסתי לשם את דרכי בין המוני אנשים שאינני מכירה, ושמשום מה הביכו אותי מאוד. עם בוא הקפה פירטתי בפניו את הצעתי.

"תקשיב לי," אמרתי לו, "ואחר כך תגיד את מה שיש לך להגיד לי – אני ממילא לא מקשיבה. רק אקלוט את נימת הדיבור שלך, משושים יחפשו אחר מהות התשובה – כן או לא, ואחר כך, אדוני, ניפרד אם לעולם ואם לא."

"כולי אוזן," אמר.

"תן לי מכונית, תן לי כסף, תן לי לא מעט ולא הרבה – תקצב אותי – תן לי לנסוע בארץ. כן, נתחיל מבארץ. תן לי לראות מה מתרחש. תאמין לי, אני לא יוצאת מהבית שנים, נחוץ דחוף מגע עם העולם החיצון, וגם אגמול לו, לעולם החיצון, בכך שאתארו בדיוק מפליא, בניצוץ מבהיק. תן לי לטייל, לנדוד, ואני אביא לך סיפור שבועי, אלף שקל לסיפור."

"כן?" מתח גבותיו כלפי מעלה שתי גבעות.

"אתה מוכן להיות יותר ממוקד?"

"זה הצד שאני נותן לך, ומה את נותנת לי בתמורה."

"סיפור שבועי, לא הקשבת לי?"

"מובן שהקשבתי, ולכן אני שואל אותך מה את נותנת לי בתמורה."

"אני לא מבינה אותך."

"הסיפור הזה הוא בשבילך – פורקן, תרפיה, אוטותרפיה, מה את רוצה ממני?"

"איזה מין דיבורים אלה?"

"מצטער," אמר. "אין לנו צורך בסיפור שבועי. כל יום מתפרסמים בעיתונים מאות סיפורים, קטעי סיפורים. יש לי עיתונאים שרצים בשבילי לכל כיס של שר. אני לא צריך זווית ספרותית של מציאות ברורה."

צילצלתי לעיתון שני וחזרתי על ההצעה בטלפון, ואחר כך, פנים אל פנים הרחבתי אותה. אשר על כן קטנה היתה והסירוב צרב לי. אמרתי: "תן לי לנסוע בעולם, עם בתי, עם בעלי. אני אורלי, אני שבר כלי. אבל יש לי עיניים, אדוני. אלף שקל לסיפור. ולא גרוש פחות. לא, לא יורדת."

אמר: "הבי לי דוגמה. צאי לבתי הזיקוק על חשבונך הפרטי והביאי לי דוגמה. או לא. צאי לאן שמתחשק לך. צאי לבקעת הירדן, למצדה, לערד, לעין פשחה. לאן שאת רוצה."

"תגיד לי, מה זה בכלל? אני לא מוכנה שתעשה לי טסטים. או שאתה לוקח אותי עכשיו כמו שאני, או שאני הולכת לאביגדור – מהעיתון המתחרה שלך, או שאני אלך למקום אחר. או שאתה חותם איתי על חוזה בלנקו," והוצאתי פטיש ומערוך ודפקתי על השולחן.

"טוב טוב," אמר. "מלצר, חשבון."

המלצר בא ואסף את קליפות המלון ושיירי הסלט.

האיש אשר ישב מולי הצית סיגריה וחשב. בינתיים, חלפו במוחי כמה מחשבות שחשבתי שהן זריזות, אבל היום אני יודעת שהן היו בעוכרי.

"תשמע," אמרתי לו, "כל מה שאני רוצה זה עמוד בעיתון שלך, ואלף שקל לסיפור. תן לי, תן לי, תן לי, נו."

הוא הוסיף לשתוק והסתכל על הים. קמטי העמיקו. חמש אחרי הצהריים, השמש בדיוק מול הפרצוף שלי. מחיתי את זיעתי במפית נייר.

"ובכן," אמרתי.

הוא משך בכתפו. 

"מה אני יודע."

אשר יגורתי בא לי. דיכדכתי את האיש. דיכאתי אותו. כל הרעיון כולו מתחילתו ועד סופו נראה לי לפתע תפל, ביקשתי ממנו שיפריח מראשו את פרטי השיחה הזאת. הוא דווקא אמר שההצעה שלי מוצאת חן בעיניו, שנדבר עליה בעוד יומיים.

עליתי במדרגות למעלה, לרחוב הירקון, והתחלתי לרדת למטה דרך כל הרחובות האנכיים לים, לכיון רחוב אבן גבירול, הרחוב המשמים, שם נמצאת ה.ת.ח.נ.ה. עמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס. כשנכנסתי הביתה ראיתי את בעלי רואה סרט וידאו חמש על חמש.

"היכן ילדתנו?" שאלתי.

"ישנה לה," ענה. ותבע במפגיע דיווח מקיף על תוכן השיחה. "ומה הוא אמר, ומה את אמרת, ואז מה הוא אמר, ואז מה את אמרת."

סילפתי במתכוון הכול, כי כבר שכחתי מה היה, ושקעתי בטלוויזיה. בעלי עידכן אותי לגבי העלילה ואני שאלתי והוא ענה. עברו כמה ימים ואיש לא צילצל. אני אישית לא חיכיתי לשום צלצול, אבל המצב הכלכלי חיכה.

פקידת הבנק באה לכוס קפה בשש בערב ביום רביעי ושאלה מתי אנחנו מתכוונים לכסות את האוברדרפט.

"לעולם לא," השיב בעלי וליטף את לחיו.

"למה אתה לא מתגלח?" שאלה הפקידה.

"אני לא אוהב."

"אתה יודע," פנתה אליו, "הקפה שאתה מכין נורא טעים."

הוא הביט בי, כי הרי אני עשיתי את הקפה.

"זה היא עשתה," אמר.

"טעים, אז מה? אמרה.

"מה?" אמרתי.

"אם יש משהו שאת רוצה מכאן," אמר בעלי בחיוך, "תקחי – אל תתביישי."

"באמת?" אמרה הפקידה.

"קחי מה שאת רוצה".

"יש לכם אולי כמה ארגזים?" שאלה.

"אולי לשכנים יש," אמרתי.

"מדוע אתם לא מכניסים משכורות לבנק מדי חודש בחודשו, כמו כל אחד?" שאלה.

"אני אגיד לך," פתח בעלי את פיו ודיבר, ורמז לי שכדאי שאלך. לקחתי את בתי וירדנו לחורשה. משם המשכתי איתה לבית קפה, ומשם לבית המרזח. השתייה חיממה את לבי וכבר לא ביקשתי יותר את נפשי למות. ייסורי שככו, שוב הייתי רגועה וחיבקתיה ונישקתיה והסברתי לה כמה דברים מנקודת מבטי האובייקטיבית. היא הביטה בי ואני כל הזמן אמרתי לעצמי שאי אפשר אחרת, איך אפשר אחרת. הלב שלי הוא כמו עור של גמל שטוח כשטיח.

כשחזרתי לביתי ראיתי את מכוניתה של הפקידה, פיאט אונו 86' מתרחקת לעבר הכביש הראשי.

"סאלאמאת," אמרתי לה.

"סאלאמטק," אמרתי לה שוב.

"תיסלם, היי שלום גברת."

נכנסתי לבית וראיתי את בעלי עומד ליד שלושת אחיו ומשחק סנוקר.

"קיבלתי ארכה של שמונה שנים," אמר בעלי. "בינתיים הריבית תתפח, אבל למי אכפת. בעוד שמונה שנים נסתלק מפה לארץ אחרת."

אחיו שלחו בי חצים, האשימו אותי בצביעות, בהתחסדות, בשחצנות, בספרות גרועה, בתפיסה עקומה.

שילחתי להם בחזרה משפטים ארוכים, מורכבים ומחוברים עם עשרות תפלים בדרך, מנוגנים כהלכה עם משקל ופואנטה, לא התכוונתי למה שאמרתי, אבל הם נעלבו והלכו. בעלי ביקש ממני להפסיק להתווכח עם אחיו השחקנים, הנחמדים.

"הם התחילו," עניתי ונכנסתי למטבח למזוג לעצמי משקה.

הלילה היה ארוך, בעלי רשם רשימות לתוך מחשב ירקרק, ואילו אני הסתכלתי בכוכבים. ייחלתי לגאולה, למשיח. מה מתרחש מסביבי? תהיתי. אני לא אישה, בעלי אינו גבר. בקרוב – אמות, אהפוך לציור. כולם ישכחו אותי ואני אותם. אלך, איעלם, אסתלק לי, אתנדף. אמות, זהו זה. להתראות שלום. לא עוד. פיניטו לה קומדיה.

אני אוהבת רגעי אחווה בין אנשים, הם מרגשים אותי עד דמעות. אבל רגעים פתוחים כאלה, רחבים, כמו הישיבה שלי במרפסת, מקפיצים אותי גבוה. אני אוהבת רגעים פתוחים כאלה כשכיפת השמים באמת מתפקדת ככיפה.

 


*הסיפור לקוח מתוך: סיפורים בלתי רצוניים מאת אורלי קסטל-בלום. הוא מתפרסם כאן באדיבות הוצאת הקיבוץ המאוחד ובמסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.