Write Stories

יתכן שכמו שכל טעות מעידה על עצמה מבעוד מועד, גם זו אותתה לפתחי. ככל טעות אמרה לי: אני מזהירה אותך, אל תלכי בי, אלא אם כן את רוצה לשוב אל מעונות הלקאה עצמית, ואת רוצה – (אני יודעת) – כי בסופם הרי חיבוק חדש. (חמדנית).

אבל להגנתי אומר שאם לא היתה לידי רֵעָה להוטה (שידעה גם להלהיט ברוב חן), לא הייתי עושה את הטעות הזו. וכי טעויות גדולות, יודעות הטועות להכאיב, נעשות בצוותא. ולי היתה שותפה להתפרע. במצב רוח נכון היינו, כמו אלוהים, עושות כמעט בלי חשש את מה שלאחֵר היה נשמע כמו פשיעה. זו היתה בְּאֵר החברות שלנו. אותה באר ששכנים לא יכלו לנחשהּ. אם התלחששו היה זה בגלל פער הגילאים ביננו שעלה על יותר משלושים שנים. אם התלחששו עוד יותר, קרוב לוודאי שחשבונו לזוג. אבל איש לא יכול היה לנחש שמה שמאחד ביננו היה אותו צמא לְשַׁטּוֹת במעגלי הקהילה שלנו. אותה שטות שאפשרית רק בשתיים, שכל אחת מאיתנו ביקשה בה מסיבות שונות: אני לא הצלחתי לשקם את היכולת להעניק ולדרוש אהבה, והיא התקשתה עם הוויתורים שנכרכו עם גילה הגובר. על כן היתה תופסת בגחמותיי ברצון. ואני רק שיוועתי לנפש שתתמסר לי ככדור. הייתי בעדה של השטות, כי ידעתי שבחובּה נמצאת לעתים גם ההנאה. אבל יותר מכך ביקשתי לספוג את חוֹמה של הפנטזיה. לדאות בצילו של הבלתי סביר, וכבר ממש שנשבעתי בשם אהבות בלתי אפשריות שמילאו אותי, בשעה שבתוך-תוכי – כמו שובתת – התרעמתי על גורל שהתגלה כארעי-מדי.

חדי הלב יוכלו לנחש שנמצאתי באזור בו לא לחלוטין אחזתי אבחנה בין מה אני בודה ומה שריר וקיים, או מה ממה שבדיתי כבר רקם, בעקבות גחמותיי, עור וגידים. היה ברור ששוב נמצאתי קרובה, כבילדותי, אל הקונדס. והקונדסות כבר לא הלמה את מידותיי. אבל חברתי, כמו חברה למדורה, ליבתה כל הרהור מסופק שלי לעובדה נחרצת. זה היה מסלול המראתי. או מוטב לומר: המראתנו.

אני הגעתי אליה כל ערב, ובתמורה – על ספתה, עם כוס משקה – העניקה לי מעטה של קפיטן. הכול היה מונח לרגלינו. היתה רק צריכה להישאל השאלה איך לסדר את הדברים. ושם – הו שם – צברנו הון של זמן. מתפקעות מרוב צחוק ורשע. כל קרובינו היו משתטחים כניצבים, נכנסים ויוצאים מן הבימה. וככה במגלומניה האינטימית שלנו, היינו מהלכות על חבל דק מאוד בין הדיבור למעשה. המעשה היה קרוב ומפתה. הצלחתו נדמתה כגאולה. ויותר מכל: כאפשרית. והלא אין דבר מלבב יותר מן האפשרות. (שהלא אין דבר מלבב יותר מלעלעל באפשרות), ואם כן, נכון הדבר, שסלונה של חברתי נעשה קן-חם לאובססיות שלי. שם הייתי משמיעה את מעלליי בלי רגשי אשמה. וההוכחה לכך שמה שדיברתי איתה לא דיברתי עם איש. לאט-לאט הצטברה התשוקה המעורבבת: העונג של הדיבור עם הזולת על האחר.

באתי אליה, כפשוטו: אחוזת דיבוק במנהלת שלי. אשה דקה ונשואה, שהיכרותנו כיאה לבוסית ועובדת, היתה דחוסה אך מזערית. רציתי אותה לעצמי, ורצוני, כמו כל הלצה שמתמידים בה, גבה והכביד משקלו. "מה יש בה?" הפטירה בי כמאוכזבת רעתי הנאמנה, "אף פחוס ותו לא". הגנתי על מושא דיבוקי והיא שינתה כיוון: "אוקיי, אוקיי, זו בכלל לא בעיה, אם אותה את רוצה, זו בכלל לא בעיה". חשבה רגע ואמרה, "תראי, הדרך שלנו אליה היא דרך…" ואז הגתה רעיון או אדם או מקום שיכלו אולי לקרב את דרכינו – באופן אסטרטגי אך לא רשמי. הכול אמרה בהחלטיות. אם הייתי מעיזה באיזה רגע להתעשת ולעמת אותנו עם המציאות, בה מושא-דיבוקי, ככלות הכול, היא אשת איש, היא היתה חותכת אותי: "עוד יותר טוב, היא צמאה לריגוש".

"זה לא אפשרי" הייתי אומרת בייאוש, לאחר שכבתה בי אש השיחה. "אפשרי בריבוע" אמרה, "השאלה היחידה אם את באמת רוצה". זו היתה המומחיות שלה, להעביר את הכדור לידיים שלי, לדבר כאילו לא היו משתנים בעולם מעולם. כך התפתחה הלצתי, שנעשתה במתינות אך בנחישות: הלצתנו. ואני כמו דלי מחורר, לא רוויתי. מרוב צחוק הנשמה שלי רצתה יותר ויותר. נדהמתי מן השליטה שקיבלתי בלי מאמץ. מן השותפות הבלתי מתפשרת לרצוני הנערי. הבוסית שלי – אדוניתי –  נעשתה מושא הדיבוק של שתינו, עד שהיתה לנו שפה פרטית שלמה עליה וגם על בעלה. אני חשבתי אותה מכל הכיוונים וחברתי היתה מגיבה לדבריי ברוב קשב.

אבל רצוני לא היה רק הלצה; הלוא רציתי באמת, ככולם, לכבוש את הבלתי-נכבש. ומה היה רצונה של חברתי? אין לדעת. אולי נשבעה אמונים, מן הספרים, לתפקיד חברת האמת. ואולי גם ידעה הנאה מִשְּׁכִינָה לצד בקשתי היציבה אך הטורפת – זו שנכבשה בידי רצון בלתי מתכלה.

המשכתי להידלק אחר הבוסית ומרוב שביקשתיה כבר סלדתי ממנה להכאיב. יכולתי כעת או לדבר בשבחה או לדבר בגנותה. ויותר ויותר מצאתי את עצמי מלכלכת על מי שתבעה מקום כה נרחב בין ענייניי. כבר לא הצלחתי לומר עליה משפטים בשוויון נפש. הזמן שעבר כמכבש במקום להרגיעני – לִבַּנִי. חישבנו אלפי חישובים כיצד אחמוד את הגברת. מוחי עסק אלף לילה ולילה בתוכניות בלתי-ישימות. אבל לחשב אותן היה כמו לאפשר להן ורידים. אם הכול היה בכדי להפיג את השעמום זה היה מפני שהשעמום חִיֵּב בפעולה. ואני, יותר מכל, רציתי לא לפעול. אבל אז אמרה לי חברתי, בואי ניסע אל המקום שבו נמצאת הבוסית שלך, וההצעה להרפתקה הזו נחתה עליי כבלטת אושר על הראש, וזו היתה, כמובן, תחילתה של הטעות. ורוב הסיכויים, כשאני מנסה להיזכר, שידעתי שכיווננו אחד – והוא טעות. אבל זה לא מנע ממני להסכים. כלומר, לא להצליח לסרב. ועוד לדחוף באצטלה של נדחפת.   

מה היה מקומה של האישה? את זאת מורכב לי לספר. מפני שהמיקום יסגיר את היכרותינו, שאני כמספרת, לא מוכנה לשאת. וכי בשביל אהובתי הסודית, החדה להבהיל, נשבעתי לחשאיות. אבל נאמר שדפקנו בבית בלא התראה. בפנים התגלה לנו כך: מושא-דיבוקי היתה בראשו של מעגל, כשמאנית, ובמעגל ישבו נשים שונות שהקשיבו לה. נכנסנו ואף יושבת, כפי שניתן לנחש, לא ציפתה לבואנו. מרוב תדהמה ותהייה מה לעשות בנו: הוצע לנו תה. לא היה אפשר לסוב לאחור. אחרי אי-נעימות שנסובה סביב השאלה מי תלך לעשות את התה, חברתי הלכה לשבת במעגל, כבנונשלנט, תוך כדי שהיא אומרת "תמשיכו, תמשיכו" כדי לנסות להשיב את מה שאבד עם כניסתנו, שכפי שניתן לנחש, לא ישוב. אני הלכתי לשבת בקצהו השני של המעגל, לימינה של השמאנית, אך מעט מאחור; מופקעת מעדנת העיגול. זה היה כתב ההגנה שלי לשאלה ששאל אותי מבטה התוהה: "איזה סוג של חבלה את מנהלת?" כלומר: "בשביל מה באת?" כלומר: "בשביל מה באתן?" לשאלותיה הסמויות החלטתי נואש שלא יראוני מה שותת פנימה, אולם בתוכי הרמתי ידיים כחפה מפשע: "אני לא נכנסת לך למעגל".

הרגשתי אצילית ועוד הוספתי: "גם שיערה מראשך לא אפיל". אבל גם אם נשמרתי כהגונה מעט מאחור, הקומפוזיציה רעמה, ומבלי תכנון יצא שאיגפנו אותה. חברתי משמאל, אני מימין, והאוויר כולו קפא בצרימתו. מושא-דיבוקי הטרודה, נראתה לי שברירית מאי פעם. זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב שכיסו את כפות ידיה נמשים. היא ניסתה להמשיך לדבר, אולי, על קצבי גידול בפאתי הנגב, ואולי, על סוגי טפילים בעשבייה ים תיכונית נמוכה ונמוכה מאוד, אך נאחזה בקושי לתפוס את השיחה, כי מהכול שרר השקט שואל: לְמָה הגענו. (למה בלי להודיע. למה לקראת סיום. למה חסרות סיבה.) אני חוזרת בי, כי השקט השורר לא אלם מרוב שאלה, אלא דווקא ממאכלת התשובה, שלהכיר בה היה ליפול טְרֵפָה: כלומר להיאלץ לקחת עליה אחריות. ומי מי תיקח אחריות על שתי התמוהות הבאות בדלת. על כן נחנט הקיפאון הזה. ואז, ניבט הרגע. שאוכל לכנותו: הנדיבות הפיזיקלית של המעגל. או: ההוכחה שהספרות יכולה להביא את השולי לבלי היכר אל המרכז.

אבל לתת לו כותרת יפחית מכוחו. זו היתה היא, (איך אקראה? הבוסית שלי?) שמבלי שהסתכלה בי, ותוך כדי שעוד ניסתה לאסוף את ריכוזה – ואולי מפני שלשם איסוף הריכוז מחדש היה צריך לעשות מעשה – משכה עם שתי רגליה בתנועה נחושה את כורסתה אחורנית, פעמיים, בנחישות גופנית לעילא, והתיישרה עם קו-כסאי. את המחווה לא ניתן היה להצניע. התנועה האקראית אך האישית להחריד הזו, שהכנסתני, כבדרך-אגב, אל העיגול, העלתה אותי כחדשה אל מרגש-חדש של הכרתי. אללי, איך להסביר, זה היה חומו המאגי, הכמעט מחרמן, של העיגול; זו היתה כוחה של התרחבות, זו היתה כוחה של התרחבות מחמת ההתרחבות. לא אשקר שכמעט שלא ידעתי את נפשי מרוב עדנת החסד. העיגול שהתרחב עבורי, התימהונית חסרת העוז, במשיכת כיסא אחור כפולה, מעשה-מחוות-אהובתי, כמעט עמד לי, בלב מכבש המבוכה, כגוש בכי בגרון. ולא רק בגלל המז'ורי הנחבא במינורי, המחווה הענווה, האבירית, השקטה, אלא בגלל מה ששמעתי שנאמר אילו יכול היה להיאמר, (אני, השומעת עדנות למפרע):

"באת לשחק איתי? אז קדימה, כנסי למשחק".

זו לא היתה התגרות, זו היתה הירקמות של ברית. זו היתה ההכרה שנולדנו להאמין למגיחה בהפתעה בדלת הבית. נותרתי זקופה בכורסתי מבקעת את הרעיון שמיקומי לא השתנה אלא בגלל תזוזתה של האחרת. ניסיתי ללכוד את מבט חברתי, לסימן אחרון של פרידה, שהלא תכף נטשתיה לעולמי-עד, ושכחתיה כמי אשר ליוותני עד הלום. עיסיתי יד ביד, לא ראו עליי שכבר זנחתי חברתי למפרע, וכבר נדרכתי להישבע, להישבע אמונים לאדוניתי, לזו שמרוב שהסתרבלתי באהבתי אליה יכולתי רק לחבל לה בתנועה, ובאותו רגע אמרתי לה: לא אפגע בך לעולם. לעולם לא אפגע בך. והיא, תוך כדי שהמשיכה את דיבורה, אמרה לי, אני יודעת מותק שלי, אני יודעת. ואז הוסיפה, (ואם נמלאה רחמים קשה לדעת): מי שתיפגע לא תהיה אני. טיפשונת.

 

 

 

 

   12/10/2020 

 

לכבוד: האגודה לתרבות הדיור

הנידון: בקשה דחופה למגשר

 

שלום וברכה,

 

איני יודע אם תוכלו לעזור לי במצוקה האמיתית שאליה נקלעתי, אך אני פונה אליכם מתוך סערת רוחות ותדהמה. אמש התברר לי שאיש מדיירי בניין דרך סלעית 14 אינו רוצה לשלם את מיסי הוועד השנתיים, והסיבה לכך היא לא אחרת מאשר תרנגולת, או יותר נכון ביצי תרנגולת, אבסורדי ככל שהדבר נשמע. אם היינו מתגוררים במושב בפאתי ירושלים שעוד מקרקרות בו תרנגולות בלולים, אולי יכולתי להבין את הרגישות. אבל למען השם! מדובר בבניין אבן ברחוב עירוני לגמרי הממוקם בשכונה בה עציה היחידים נטועים במדרכות, והחיות הנפוצות ביותר בסביבתנו הן הנמלים, וגם הן מופיעות רק בתחילת האביב!

יש לציין שבכל אותן עשר וחצי שנים שבהן אני משמש כיושב ראש ועד הבית, מעולם לא התלוננתי או פניתי לבקשת עזרה. אך כעת אני מוכרח לקבל סיוע מכם, שהרי אתם נקראים "האגודה לתרבות הדיור" ומזה כחודש אין שום תרבות בבניין שלנו, אלא בדיוק ההפך, הנבערות והבל הרוח שולטים בכול. אולי אם תתערבו או תשלחו נציג מטעמכם, תוכלו להחזיר לבניין את דרך הארץ שאבדה.    

עד כה, הסתדרתי תמיד לבד ומילאתי את תפקידי במסירות רבה ומתוך תחושת שליחות; נקשתי על הדלתות, צלצלתי בפעמונים ולא משתי מהמפתנים עד שקיבלתי לידי את המעטפות עם הצ'קים. מילאתי את תפקידי בצנעה, בלי לבקש דבר בתמורה ואפילו התרגלתי לכך שהתנדבותי לא זכתה לקמצוץ של הוקרה או הערכה, וזאת על אף שההתרוצצות מדירה לדירה בקרסוליי הנפוחים ממחלת כלי הדם שלי, לא הייתה משימה קלה עבורי. נשוּך שפתיים סבלתי גם את הקנטותיה של אשתי טובה, שמפעם לפעם, וכאילו בלי קשר לשיחתנו הקודמת, הייתה נאנחת במרירות ושואלת בשביל מה אני צריך את כל זה, ואם לא סבלנו מספיק בחיינו, מרמזת על עברנו במשטר הקומוניסטי ברומניה תחת שלטונו של הרודן צ'אושסקו וגם לשנים הראשונות בארץ, בהן הצטופפנו ארבע נפשות בדירת שיכון קטנטנה בשכונת גילה וחיינו מהיד לפה. ככל שלחץ הדם שלי עלה לקראת האחד בנובמבר, התאריך השנתי שנקבע לגביית התשלומים מהדיירים, כך היו הצקותיה גוברות ומגרות את עצביי המתוחים ממילא בימים דרוּכי הציפייה שחלפו מהרגע ששלשלתי את המכתבים המודפסים עם בקשת התשלום הרשמית בתיבות הדואר של הדיירים ועד ליום שבו עברתי מדירה לדירה ואספתי את הצ'קים. 

האסיפה אמש התנהלה בשקט דרוך, עד שהצטרפו ברכה ומאיר. ברכה החזיקה בשתי ידיה סיר גדול שמיד עורר עניין ומתח. מאיר נגרר אחריה, בידיו מצקת ומגבת מטבח משובצת. ברכה הניחה את הסיר המהביל על שולחן האוכל, הסירה את מכסהו, צמצמה את  עיניה לחרכים ושאלה בקול מתקתק, "מישהו רוצה לטעום מרק תרנגולת שהכנתי?" מזווית העין ראיתי שרחל, בת השישים לערך, חדלה לנשום, ושבעלה שמואל נבהל ואחז בה שלא תתמוטט. לאחר שהצבע חזר לפניה סיננה רחל לברכה בקול מקפיא, "את אישה משוגעת." ואז פנתה אליי וצרחה, "תשכח מכך, יואל, שאשלם שוב דמי ועד! בחיים לא אשלם דמי ועד בבניין שבו גרה אישה משוגעת!" היא נעצה מבטי משטמה בברכה, קראה לה "רוצחת" ועזבה עם בעלה את הדירה בטריקה. ברכה עצמה לא נשארה חייבת וצעקה לחלל, "את מטורפת בעצמך."

מהומה שלמה פרצה וכל ניסיונותיי להרגיע את הדיירים הנסערים עלו בתוהו. הם קמו ממושבם, קיללו וגידפו זה את זה, חלקם ירקו לכיוון המרק לאות סלידה ותיעוב, ובעוד אני מנסה להשקיט את הקולות, בחצי אוזן שמעתי כיצד הצהרתה הקודמת של רחל לא לשלם דמי ועד הופכת להיות ההסכמה היחידה שנגרפה ביניהם. הסברתי להם שאין שום קשר בין הריב ביניהן לבין תשלום דמי הוועד, הרי חדר המדרגות עדיין צריך להיות מצוחצח והמעלית מתוקנת, אבל בלהט היצרים והם הודיעו לי בזה אחר זה שאם רחל לא משלמת דמי ועד, אין סיכוי שגם הם ישלמו.

הרגשתי כיצד כדור חום גדל ומתרתח בבטני וצמרמורת רוגז חוצה את גווי. פעימות לבי הואצו מאוד ומגופי נטפה זיעה שסימנה עיגולים בחולצתי המכופתרת. הכרזתי שאיני מוכן להישאר בתפקידי אפילו לא עוד יום אחד וניסיתי לגרש מעליי את ידה של טובה שנבהלה ממראה פניי המאדימים מזעם, ולחשה לי ברומנית שעליי להירגע, שהרי אחרי הכול, איני אדם צעיר ואיני בריא. הצדק עמה. שנים סבלתי מלחץ דם גבוה ולפני שנה, לאחר אירוע לב שבו נשקפה סכנה ממשית לחיי, עברתי צנתור ומאז פעמיים בשבוע אני מתעמל ונשקל במחלקה לשיקום לב.

עו"ד עדיקא, שנוהג להתפלפל באסיפות הדיירים, כאילו שהוא בעיצומו של דיון בבית משפט הצהיר במתק שפתיים מעוּשה שעליי להודיע מראש על התפטרותי. ההתנצחות עם עו"ד עדיקא הידען התישה אותי ומרק התרנגולת שעמד על השולחן הדיף ריחות של אבקת מרק ועוף ועורר בי בחילה וסחרחורת, ולכן הכרזתי על אולטימטום: אם בתוך עשרה ימים, איני מקבל את שנים-עשר הצ'קים לשנה זו אני מסיים לאלתר את תפקידי. בעוד אני ממתין לצ'קים ולהתעשתות הדיירים, החלטתי לפנות גם לעזרתכם. נדמה לי שרק נציג חיצוני מטעמכם יוכל לתווך בין הדיירים שנראה שיצאו מדעתם ולהשכין ביניהם שוב שלום.  

                                                                                       בברכה,

                                                        יואל אדמון, יושב ראש ועד הבית דרך סלעית 14

17/10/2020

 

לכבוד: האגודה לתרבות הדיור,

הנידון: בקשה חוזרת ודחופה למגשר מטעמכם

                                                         

פעם שנייה שאני כותב אליכם. חמישה ימים עברו מאז שהצבתי את האולטימטום, ואיש מהדיירים טרם פנה אליי. גם מכם, לצערי, לא קיבלתי תגובה. את מכתבי האחרון אליכם כתבתי בעיצומה של סערת רגשות ורציתי להסביר כמה עניינים שוודאי נותרו סתומים, וגם להבהיר שאמנם כעת המצב בבניין שלנו הוא בכי רע, אך לא תמיד היו היחסים כאלו. עד לפני שפרצה מריבת הדיירים הקשה שהעכירה את האווירה, חיינו חיי שלום והעובדה הזאת מנחמת אותי וגם נוטעת בי אמונה שאולי אם נציג מטעמכם יבוא ובישיבה מסודרת יגשר בין הניצים, כמו שנהוג היום לעשות בין גבר ואישה שמעוניינים להתגרש, יהיה אפשר לתקן את המקולקל.

המריבה המכוערת בין רחל לברכה גרמה לדיירי הבניין להתפלג לשני מחנות: אלו שמצדדים ברחל ואלו שתומכים בברכה. שני המחנות קיללו וגידפו זה את זה עוד לפני שערוריית מרק התרנגולת. לאחרונה, הייתי עד לכמה התנכלויות נבזיות. האחת התרחשה כשעמי, אחד הדיירים חזר מקניותיו בסופר, ידיו עמוסות בשקיות. נילי שכנתו מהדירה ממול (המשתייכת למחנה הנגדי) שאלה אותו מתוך המעלית אם ברצונו לעלות איתה לקומה השנייה.

עמי המום מהתחשבותה הבלתי צפויה לאור מצב העניינים המתוח היסס לרגע ואז הנהן ברצון. אלא בדיוק כשהתקרב מולה, לחצה נילי על הכפתור וצחקה בקול, ודלתות המעלית נסגרו ממש בפניו של עמי מוּכּי ההלם. המקרה השני אירע כשהתברר שנורית מקומת הקרקע המצדדת ברחל שלשלה במזיד את המכתבים המיועדים לברכה בתיבת הדואר של משפחת פריד. כפי שאתם מבינים, היחסים בין הדיירים הפכו לטעונים וסבוכים כמו שרשרת שכל חוליותיה נתקעו זו בזו, וכעת נראה שרק צורף עדין ומיומן יוכל להתיר את הקשר.                                  

התסבוכת התחילה כשבאחר צהריים אחד לפני כחודש, דפקה רחל נעים על דלת ביתה של ברכה לוי וסיפרה שחסרה לה ביצה אחת לעוגת השוקולד שהיא אופה לנכדהּ בן הארבע. ברכה הזמינה אותה ברוחב לב להיכנס לדירתה הנוצצת מברק ניקיון, אבל רחל נעים שהייתה לבושה בסינר בד מאובק ושאניצי שערותיה כוסו בעננת קמח מלמלה מוטרדת שאין לה זמן. התערובת בקערה כבר כמעט מוכנה וברגע האחרון נתקעה בלי ביצים להקצפה. ברכה פתחה את המקרר הכסוף שלה שהיה גם נקי וגם מסודר להפליא וזכה תמיד לשריקת התפעלות שהייתה עבורה רק טפיחת עידוד דלה, אם כי חשובה מאין כמותה להכרה במאמציה הבלתי נדלים בקרצוף המקרר והדירה כולה. ברכה ודאי שיגרה לחלל כמה מילות נימוסים על הזמן שטס, ועל כך שהיא זוכרת את נכדהּ יריב עוד כשהיה תינוק בעריסה, וסביר להניח שרחל, שהייתה כה מרוכזת במלאכת אפיית העוגה שהשאירה מאחור, הנהנה בחיוך. עיני העכבר השחורות והזעירות שלה התרוצצו חסרות מיקוד גם לאחר שברכה נתנה לה את הביצה וגם לאחר שהתרתה בפניה שלא תשכח להחזיר לה את הביצה, רק כי מדובר בביצה – אך רחל, שהייתה פזורת דעת יותר מהרגיל מיהרה לחזור לדירתה, לכיור מלא הכלים ולשיש גדוש המצרכים הערוך כמו לקראת מלחמה.  

עד המקרה היו ברכה לוי ורחל נעים שמתגוררות אחת מול השנייה, חברות טובות. הן נהגו לשוחח בצעקות מהמרפסת כשהשקו בצינור את אדניות הגרניום, לצאת פעמיים בשבוע לערך להליכה מהירה בשכונה שבמהלכה הקיפו לא רק את השכונה כולה, על בנייניה הגבוהים וגניה הציבוריים, אלא גם את מבזק הרכילות האחרון בבניין. מי קנה אוטו חדש, מי יצא מביתו בטריקת דלת באישון לילה ומי לא מפסיקה להזמין חבילות מסין. בדרך כלל הייתה ביניהן תמימות דעים לגבי מושאי הגינויים וההתפעלויות וגם אם לא הסכימו במאה האחוזים אחת עם רעותה, בסופו של דבר קיבלה רחל את דעתה של ברכה מפני שהייתה לה נטייה להיגרר אחר פסקנותה הצדקנית של חברתה. חברותן עמדה במבחנה הקשה ביותר בשבתות, אז נדרשה כל אחת מהן בתורה להבליג על הרעש שבקע מהדירה השכנה גדושת האורחים והנכדים הצווחניים.

כשמאיר, בעלה של ברכה דפק על דלת ביתי וניסה להסביר לי מדוע ברכה נעלבה כל כך לאחר שגם בחלוף כמה ימים רחל עדיין לא החזירה לה את הביצה שלוותה, הופתעתי מאוד. ברכה תמיד נראתה לי כאישה אינטליגנטית והתקשיתי לתפוס שהיא מסוגלת להאמין באמונות טפלות מטופשות. ידעתי שעד שפרשה לגמלאות עבדה כבנקאית בכירה בבנק איגוד. איש בבניין למעשה לא ידע איזה תפקיד היא מילאה בדיוק, מלבד שעבדה כבנקאית בסניף המרכזי ברחוב בן-יהודה. עם פרוץ הסכסוך וברוח המתלקחת של הלשונות הרעים טענו מקטרגיה של ברכה שהייתה טלרית פשוטה, כזו היושבת בכיסא עור בלוי בעמדת העובר ושב וסופרת בנמנום שטרות כסף, ושגם לאחר שלושים שנות עבודה בבנק, לא הצליחה לטפס בסולם הדרגות. ואילו מצדדיה סיפרו בתוקף שבשיא פריחתה כיהנה כסגנית מנהלת הסניף המרכזי ושמיטב אנשי העסקים של ירושלים התדפקו על דלת משרדה לשם קבלת עצה להשקעה או מתן אישור לבקשת ההלוואה שלהם.

"אם זה היה משהו אחר – לא משנה מה. בקבוק שמן, או קילו סוכר או כל דבר אחר…" רטן בפניי מאיר, כשתיאר לי בפרוטרוט את השתלשלות אותם אחרי הצהריים, "אז לא הייתה שום בעיה… לברכה, לא היה אכפת. זה לא שהיא קמצנית. אתה חייב לקלוט שזה לא בגלל הכסף…" הנהנתי על אף שהתקשיתי להבין ומאיר חזר והדגיש, "אבל בגלל שמדובר בביצים… רחל הייתה צריכה לדעת. רחל הייתה צריכה לדעת על הרגישות שיש לברכה לביצים."

הוא ישב בקצה הספה החדשה שקנינו שהייתה מכוסה בסדין ששמר על הריפוד הבהיר שמא יתלכלך וסיפר לי בפנים נרגשים ובנימה מעט מתנצלת שאמה המנוחה והנערצת של ברכה לימדה אותה בילדותה שמכיוון שביצה מסמלת חיים והיא ביטוי לנשמה, אם לווים ממישהו ביצה ולא מחזירים לו, קורים הרבה דברים רעים.

אבל רחל לא מכירה את האמונה הטפלה הזאת, התגונן בפניי שמואל, בעלה של רחל שביקר אצלי כמה ימים אחר כך ושמע מפי את ההסבר. הוא ישב מכווץ על קצה הספה ורעמת שיערו הלבנה נראתה מעוכה מצרת השעה. היא בכלל שכחה מכך שלוותה מברכה ביצה, סנגר עליה. אשתו מעולם לא התברכה בזיכרון חד, וכעת בזמן השיפוץ שנערך בביתה, הפכה למבולבלת ולשכחנית מהרגיל. סוליות נעליהם המטונפות של הפועלים השאירו כתמי סיד על הרצפה בכל פעם שחצו את הדירה, רמסו את פרטיותה והוציאו אותה מדעתה. שלא נדבר על האפר המסריח של בדלי הסיגריות המעוכות במאפרה ועל תחתיות כוסות הזכוכית שנאטמו בשכבות סמיכות של קפה בוץ. הקללות העסיסיות בערבית שהטיחו הפועלים אחד בשני, הביכו אותה וגרמו לה להסמיק משום שכל חייה עבדה כמורה ללשון עברית והקפידה על טוהר הלשון.  

שמואל סיפר שרחל לא הבינה מדוע ברכה התחמקה ממנה כשנפגשו במסדרון המשותף, ולמה לא החזירה לה תגובות להודעות ששלחה, ומדוע התעלמה מצעקותיה במרפסת, ושיקרה ארבע פעמים ברצף שכואבת לה הבטן והיא לא יכולה להצטרף אליה לסיבוב הליכה בשכונה.

וכששמואל חזר מדירתי בפנים מורכנים וסיפר לאשתו שהתעלמותה של ברכה נובעת מכך שלא החזירה לה את הביצה שלוותה לעוגה, רחל נפגעה מכך שברכה התחמקה מלומר לה את האמת יותר משלושה שבועות, אך עוד באותו הערב בלעה את עלבונה, לקחה שתי ביצים בשקית ודפקה על דלת ביתם.

מאיר פתח את הדלת לבוש ודאי בחליפת האדידס הלבנה ובשרשרת הזהב הדקה המונחת ברפיון על חזהו. הוא סירב לקחת ממנה את הביצים ואמר שברכה לא תרצה אותן וכשרחל התעקשה להבין למה, הוא השפיל מבט ואמר שהסיבה היא – חשש זוגות. "מה זה חשש זוגות?" פערה רחל עיניים תמהות ומאיר הסביר שיש אמונה שרואה סכנה בעשיית דברים בזוגות, במספרים זוגיים.

"מאיפה האמונה הזאת? בחיים לא שמעתי עליה."

"מהגמרא, מהתלמוד. מאמא שלה. מאיפה לי לדעת? ועקרונית, לא מביאים דברים בזוגות. לא פרחים, לא ביצים. אפשר להביא שלוש, חמש. מספרים אי זוגיים… " הוא ענה ורחל מלמלה שהיא לא מאמינה. שרק עכשיו היא מבינה שעד עתה לא הכירה בכלל את ברכה. במקום להחזיר לו רק ביצה אחת, התמרמרה מהדחייה החוזרת ושבה לביתה. ככל שחשבה על כך יותר, חמתה בערה. כנראה חשה מבוזה מכך שברכה הקריבה את חברותן על מזבח אמונות טפלות משוללות כל יסוד והיגיון, וזאת הסיבה שאיבדה את עשתונותיה ויום אחר כך הניחה רחל צמוד לדלתה של ברכה כלוב שבו קרקרה תרנגולת. בכלוב היה כלי עם תערובת מזון וכלי מים קטן, ואליו היה צמוד פתק שבו נכתב: "הבאתי לך תרנגולת שתכפר על כל עוונותיי."

למחרת בערב דפקו על דלת ביתי ברכה ומאיר בעיצומה של מהדורת החדשות. ביקשתי בנימוס שיחזרו עוד חצי שעה, אך הם התפרצו פנימה וסיפרו נרגשים על קורות התרנגולת. "זה לא נשמע לך מטורף?" שאלה ברכה, שלבשה חולצת טריקו שחורה עם פייטים שנצנצו מזהב, שערה הצבוע נראה דהוי, שורשים לבנים צמחו בקודקודה. "ואיפה התרנגולת עכשיו?" שאלתי. ברגליים כבדות נגררתי אחריהם למרפסת דירתם ושם ראיתי את התרנגולת בעלת הנוצות הלבנות ועיני הכפתור הכתומות. הבטחתי להם שאכנס בדחיפות ישיבת דיירים כי הדברים יצאו מכלל פרופורציה. הרי בכל מקרה רציתי לערוך אסיפה לקראת נובמבר כדי להציג את חשיבות קניית שטיח הרגליים החדש לכניסה לבניין ועציץ ללובי הכניסה.

באסיפת הדיירים הדברים הלכו והתדרדרו, כפי שאתם ודאי מבינים, ואפילו נעשו קרימינליים אם חושבים על אותה תרנגולת אומללה ששילמה על כך בחייה. מחכה בקוצר רוח להתערבותכם, שאולי תשים קץ לטירוף המשתולל בבניין.

                                                                  בציפייה דרוכה,                                                                                                                                    

                                      יואל אדמון, יושב ראש ועד הבית דרך סלעית 14

 

 22/10/2020

 

לכבוד: האגודה לתרבות הדיור

הנידון:  התפטרות לאלתר ובקשה למינוי מטעמכם של יו"ר ועד חדש

זהו מכתבי השלישי אליכם, ועל אף שהגיע היום העשירי והאולטימטום שהצבתי פקע, לא קיבלתי מכם תגובה כלשהי. גם דיירי הבניין טרם פנו אליי עם מועמד להחלפה ולא עם מעטפות הצ'קים ובינתיים הם מתעלמים זה מזה לחלוטין. שכנים שגרים בסמיכות וחולקים קירות משותפים ומכירים אחד את השני היטב, ואפילו מזהים את הגניחות והאנחות האינטימיות מחדר המיטות, חולפים זה על פני זה בלי לומר שלום, כאילו מדובר בזרים גמורים. בשל התמהמהותכם במתן תשובה, כבר איני מצפה למגשר שיבוא וישכין שלום אלא אבקש שימונה לי לאלתר מחליף מטעמכם כי אני לא מתכוון לחזור בי מפיטוריי, לא לאחר אותה אסיפה ארורה.

מתחילת האסיפה אמנם האווירה הייתה מתנכרת וקרירה, אך העיניים היו נשואות אליי והאוזניים קשובות. שטחתי את הסיבות המנומקות להעלאה מידתית של דמי ועד הבית. אמרתי שצו השעה מחייב להשכין בינינו שלום ועל כך שבכדי להשיג שכנות טובה דרושים פייסנות, פשרות וויתורים מכל צד, והחשוב ביותר סליחה. לסלוח על העוולות ולא חלילה לנטור טינה ולשאוף למעשי נקם, אחרת בניין שמתנהל כמו משפחה ברוכת ילדים, לא יוכל לתפקד. ואז נכנסה ברכה עם מרק התרנגולת וסכר הדממה נפרץ. הסלון התמלא צעקות, הטחות והאשמות הדדיות. כולם צעקו והתנהגו כמו ברברים, כאילו שהם נמצאים בשוק מחנה יהודה ולא בבניין מתורבת. הדבר השפיע עליי רע מאוד. לאחר שטובה ואני הסתלקנו מהדירה, בחילה קשה אחזה בי. מעיי התהפכו והקאתי בשירותים. גם בלילה נדדה שנתי וסבלתי מסיוטים.

דמיינתי את התרנגולת הלבנה במרפסת, גופה מתקדם אחרי ראשה, מנקרת גרעינים וזרעונים בשלווה ורק ראשה המרטיט מסגיר את הבהלה הנושנה הטמונה בגזעה. שמעתי קריאות קוקוריקו, ולפתע הזיתי שאני עדיין ילד בכפר ברומניה, שם גדלנו סמוך לרפת פרות ולול תרנגולות והייתי רגיל לקריאות של התרנגול השכם בבוקר ולגעיית פרות. אחר כך ראיתי בעיני רוחי את התרנגולת צפה בעורה המרוט הוורדרד במימי המרק הצהובים המבעבעים מרתיחה.

עד שהחשכה המתעבה שבחוץ התבהרה לאור מאפיר-סגלגל, לא מצאתי מרגוע לנפשי ולא הצלחתי לישון. למעשה מאז ישיבת הדיירים ההיא, שנתי קלה מאוד ואני חוזר ונזכר באותה תרנגולת וסובל מסיוטים.

רשמית, החל מהיום איני מכהן יותר כיושב ראש הוועד. סליחה על הדוחק, אך רצוי כמובן שמחליפי ייכנס לתפקיד במהרה מפני שבנובמבר הוא החודש בו מתבצעת גביית הצ'קים השנתית. מיותר לציין שאסייע למחליפי ככל שביכולתי: אביא לו את פנקס הקבלות של הבניין, אצייד אותו במספרי הטלפונים המעודכנים של כל הדיירים ואף אספק עבורו דפי טבלאות לסימון אישור על התשלום. כולי תקווה שהוא יצליח במשימת השכנת ההיגיון הבריא ודרך הארץ שאבדו, ובמיוחד במשימת גביית התשלום שבה, לצערי הרב, כשלתי. צר לי מאוד לנטוש את הגה הספינה כעת כשהיא עומדת לטבוע, אך אני בטוח ומשוכנע שאולי בהתערבותכם הדיירים הסוררים ישלמו את חובתם ושבעזרתכם תגיע הספינה הרעועה בסופו של דבר לחוף מבטחים.

                                            בכבוד רב,

                                          יואל אדמון, יושב ראש ועד דרך סלעית 14 בדימוס

 

העיר הזאת היא כל כך יקרה כוסאמו, שנגמר לי הכוח. אבל גם נפלאה כל כך, שלא תמיד קל למצוא בשבילה כוחות. היה עדיף שתהיה יקרה ונוראה. כדי ליהנות ממנה, צריך כסף; כדי שיהיה כסף, צריך לעבוד הרבה; אבל כשאת עובדת הרבה, אין לך לא כוח, לא זמן ולא רצון ליהנות ממנה.

שרשרת אין-סופית של חשבונות שלא שולמו תלויה כמו חבל על צווארי. חובות לחברים ולאנשים שאני בקושי מכירה. בסביבות עשרת אלפים.

כל זה – חובות, פחדים, עייפות – הצטבר במשך חצי שנה, עד שהתחלתי לבסוף לחשוב על שחרור – על התאבדות. שלב ההרהורים התחלף בשלב התכנון.

לפני זה עיכבו אותי שלושה דברים – הפחדנות שלי, תקווה לעתיד טוב יותר ו… אמא. אך הנה אני כבר בנקודה, ובנקודה הזאת אני לבדי עם ענן של חרא שמתקרב אליי. אני יודעת שאם אשאר בה, החרא יפול עליי מלמעלה, ולא אצליח לצאת ממנו. למה לחכות? עדיף להשתחרר. נשאר רק לבחור איך ללכת.

קראתי הרבה בנושא. האפשרויות של להתאבד בטביעה, בתלייה או בירייה – כולן כואבות. גם ככה כואב, לא התחשק לי לגמור באותו האופן. נשארו הכדורים. לבלוע כמות גדולה, להירדם, ולא להתעורר.

אם יש לכם חיים, אז בטח חשבתם, ולו רק פעם אחת, לשים קץ לשליטתם בכם. אל תגידו שלא. בכל מקרה, לא אאמין לכם.

אבל לא היה לי מספיק כסף לכדורים, לכן הלכתי לחבר הכי טוב שלי, שנכון לאותו רגע, הייתי חייבת לו ששת אלפים שבע מאות וחמישים.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה." לא שיקרתי, הרי זאת באמת הייתה הפעם האחרונה.

"כמה?"

"מאתיים."

הוא האכיל אותי באורז, בסלט עם טחינה, הושיב אותי במונית, נתן כסף לנהג, ונסעתי.

כל העסק יצא עקום – אני רואה את החבר הכי טוב שלי בפעם האחרונה, ואפילו לא חיבקתי אותו כמו שצריך. המונית שלי עצרה את תנועת המכוניות האחרות. הן צפרו בטירוף, ובכל הלחץ הזה לא הספקתי אפילו לומר לו משהו באמת.

בחפיסה אחת לא היו מספיק כדורים בשביל למות – הם כנראה זוכים להצלחה בקרב מתאבדים, ולכן שמים מהם כל כך מעט. ככה נראה לי. כדי למות, הייתי צריכה לקנות ארבע חפיסות. לקנות את כל הארבע באותו הסופר-פארם לא נראה לי לעניין, חששתי ממבטים חשדניים, ולכן החלטתי לעבור בארבע חנויות שונות ובכל אחת לקנות חפיסה אחת.

התכופפתי כדי לקשור שרוך, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי ושלחתי יד לפאוץ' שלי, שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, ראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. התחלתי להסתובב כמו סביבון, וראיתי נער אריתראי בן שלוש-עשרה בערך בורח עם הפאוץ' שלי. זינקתי לעברו, הוא ראה אותי אבל היה מהיר כפנתר… הוא דהר. לא היה לי שום סיכוי היום…

לא להשיג ולא למות.

חריקת בלמים – עד היום הצליל הזה נתקע לי באוזניים בפניות. התאספו המון סקרנים, הנהג בפאניקה, הנער צורח, ולידו מוטל הפאוץ' שלי ובו השחרור שלי, ואילו אני עומדת קפואה במקומי.

הגיע אמבולנס, אלונקות, רופאים. בקיצור, הם נסעו, ואז נזכרתי שהמאתיים שקל שנתן לי החבר, הם לא בפאוץ', הם בכיס של המכנסיים. הרמתי את ידי, מונית עצרה על המקום:

"סע אחרי האמבולנס!"

את הילד הובילו לאיכילוב, ואני כמו חולדה מבוהלת הסתתרתי מאחורי עמודים ואנשים, והלכתי בעקבותיהם – הרופאים, האלונקה והנער.

הוא שיחק בטלפון כשנכנסתי לחדרו והתיישבתי בכיסא שליד מיטתו. הוא כבר הרגיש טוב יותר, האחות סיפרה לי על הכתף הפרוקה. הנער הרים את עיניו, מבטינו נפגשו, הוא התכווץ. הושטתי לו שקית צ'יפס, תפוח וקינדר:

"לא ידעתי מה אתה אוהב."

"אני אוהב צ'יפס," הוא לקח את הצ'יפס.

שתקנו, הוא גרס. אמו – אשה שחורה רזה – נכנסה לחדר בסערה, התחילה לחבק אותו, ואז ראתה משהו וצרחה:

"שוב אתה עושה את זה!" והיא תפסה את הפאוץ' שלי, שהיה מונח על הארונית כל הזמן הזה, "שוב אתה גונב!!! הרי אמרתי לך, אני אסתדר! אציל את אחותך! שומע!? היא תחיה!!!"

לבסוף היא ראתה אותי והשתתקה.

יצאתי מהחדר בלי לומר מילה. שכחתי כבר איך זה – איך זה כשרוצים לחיות. צלצלתי לאמי, אמרתי לה שאני אוהבת אותה, ואחרי זה צלצלתי לחברי הטוב ביותר והזמנתי אותו לבירה. לא אמרתי לאיש דבר – התביישתי, אתם מבינים?

אבל כל העניין לא התפוגג כל כך מהר, לא עברו כמה ימים ושוב התקרב אליי ענן החרא. רק שהפעם זה היה אפילו גרוע יותר.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה."

"כמה?"

"מאתיים."

הפעם חיבקתי אותו ואמרתי לו שאין כמוהו.

"היום בערב יש הופעה טובה ב'כולי עלמא'. שירים של נינה סימון. צריך ללכת," אמר לי לפתע חברי.

כמעט פרצתי בבכי, ולכן זינקתי על אופניי במהירות ונסעתי. כשקשרתי את האופניים ליד הסופר-פארם באלנבי, ראיתי שהשרוך פתוח. אתם יודעים, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי הושטתי את היד לפאוץ', שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, וראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. הוא דהר כמו פנתר:

"חתיכת חרא!"

אבל תמיד רועש באלנבי, קשה להאמין שהנער שמע אותי. ליתר ביטחון בדקתי את הכיסים שלי, היה בהם רק טלפון. הוא צלצל:

"את זוכרת? היום. 'כולי עלמא'. נינה סימון. בעשר."

נראה שגם היום אני לא אמות.

 

 

28.12.2004

נושא: טעות בסרט

ענק הסרטים שלום,

לפני שבועיים הזמנתי באתר שלכם עותק DVD של הסרט "הצחוק האחרון". התרגשתי עד עמקי נשמתי למצוא את הפנינה המופלאה הזו בקטלוג שלכם, ועל כך עלי לשבח אתכם. כשצפיתי בסרט בנעוריי (הסרט יצא לאקרנים ב-1924, ואני זכיתי לראותו כמה שנים לאחר מכן), הוא הותיר בי חותם בל יימחה.

אניח כעת לעובדה שהסרט, שהיה אמור להגיע בתוך שבעה ימי עסקים, הגיע רק היום. צמרמורת חלפה בי כשאחזתי סוף-סוף בעותק, אך כשפתחתי את העטיפה חשכו עיניי. מצאתי בפנים – במקום את יצירת המופת של גאון הקולנוע הגרמני פ. וו. מורנאו – דיסק של הסרט האמריקני בן זמננו "המוהיקני האחרון".

אדגיש ואומר שאת "הצחוק האחרון", במלאת שמונים שנה ליצירתו, אני מתעתד להקרין בחודש הבא במועדון חובבי קולנוע לבני גיל הזהב, המתכנסים אחת לחודשיים. אכזבת כולם תהיה גדולה מאוד אם הסרט המיוחל לא יהיה בידינו בזמן. אנא, שילחו לי בהקדם עותק של הסרט הנכון!

בברכה,

יעקב ברנר

28.12.2004

Re: טעות בסרט

לקוח יקר,

פנייתך התקבלה במשרדינו. נציג מטעמנו יחזור אליך בתוך שלושה ימי עסקים. אנו מצפים להעניק לך את השירות הטוב ביותר. תודה על הסבלנות, ושיהיו לך חיים בסרט!

בברכה,

ענק הסרטים

הודעה זו נשלחה אליך באופן אוטומטי.

2.1.2005

Re: טעות בסרט

שלום יעקב ושנה אזרחית טובה,

ראשית, קבל את התנצלותי על התקלה במשלוח. אני בודקת את העניין ואנסה להגיע לפתרון מספק בזריזות. שלחתי הודעה בעניין לאחראי המחסן שלנו, שינסה למצוא את הדיסק הנכון ויעדכן אותי. בינתיים, האם ניסית להכניס את הDVD שקיבלת למכשיר? אולי יש טעות במדבקה על הדיסק, אבל הסרט הוא בכל זאת הסרט שהזמנת?

בנימה אישית, ראיתי פעם את הסרט "המוהיקני האחרון" והוא מומלץ מאוד. אולי תקרינו גם אותו במועדון שלכם?

בברכה,

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

2.1.2005

Re: טעות בסרט

אפרת שלום,

תודה על תשובתך, על אף שגם זו התעכבה יתר על המידה. מדוע אין לכם מענה אנושי בטלפון?

לבקשתך ניסיתי כעת לנגן את הדיסק ששלחתם ולדאבוני זהו אכן "המוהיקני האחרון". את הצעתך החיננית להקרין את הסרט הלא-נכון במועדון שלנו, אדחה בנימוס אך בתקיפות. אנחנו חובבי קולנוע, ולא חובבי סרטים סתם. להקרין במועדון קולנוע את "המוהיקני האחרון" במקום את "הצחוק האחרון", יהיה כמו להחליף במוזיאון הלובר את תמונת המונה ליזה, בציור של ספיידרמן. או תארי לך שאת קונה, על פי כריכתו, את הספר הדגול פאוסט, אך בתוכו את מוצאת שמודפס דווקא הלהיט הרגעי הארי פוטר. אני מניח שהצעתך התמימה נובעת, ואין לי כוונה להעליב, מחור בהשכלתך. הרשי אם כן לקשיש החתום מטה להעניק לך שיעור קצר בהיסטוריה של הקולנוע: פרידריך וילהלם מורנאו היה אשף קולנועי, ששפת הקולנוע היתה בידיו כחומר ביד היוצר. הוא "דיבר קולנוע". למה כוונתי? בתקופה שבה הקולנוע האילם הרבה להשתמש בכתוביות כדי להסביר את העלילה ולשלב דיאלוג, מורנאו יצר את "הצחוק האחרון" ללא כתוביות כלל! אף לא אחת! הצילום והמיזנסצנה מזוקקים כל כך, עד שאין צורך בשום הסבר נוסף. וכמובן, הסרט לא רק נהיר, אלא גם סוחף ומרגש עד דמעות.

ההקרנה בעוד שבועיים מהיום, אנא הזדרזי לעדכן אותי.

בכבוד רב,

יעקב ברנר

2.1.2005

Re: טעות בסרט

לקוח יקר,

פנייתך התקבלה במשרדינו. נציג מטעמנו יחזור אליך בתוך שלושה ימי עסקים. אנו מצפים להעניק לך את השירות הטוב ביותר. תודה על הסבלנות, ושיהיו לך חיים בסרט!

בברכה,

ענק הסרטים

הודעה זו נשלחה אליך באופן אוטומטי.

5.1.2005

Re: טעות בסרט

יעקב שלום,

אחראי המחסן עדכן אותי שמצא עוד עותק שבו העטיפה היא של "הצחוק האחרון" והדיסק של "המוהקיני האחרון". מזה אנחנו מבינים שהטעות נמצאת אצל היצרן. כתבתי להם עכשיו בתקווה שיוכלו לספק את הסרט הנכון. כבר קרו טעויות כאלה בעבר, והיצרן מצליח בדרך כלל לפתור את הבעיה, אז יש סיבה לשמור על תקווה.

תודה על שיעור ההיסטוריה. אני חייבת לציין שספרי הארי פוטר יקרים מאוד ללבי. האם קראת אותם? הם מלאים הברקות ומבדרים מאוד! הם גם נושא השיחה האהוב עלי ועל הבן שלי.

בברכה,

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

5.1.2005

Re: טעות בסרט

מצער מאוד!

הטעות אולי אצל היצרן, אבל האחריות כולה שלכם.

אנא אפרת, כבר הבנת שאני לא אדם צעיר. גילי עולה ב-10 שנים על גילו של הסרט שאני כה מייחל לראות. אתם מייצרים עבורי לחץ מיותר. מי יודע כמה זמן ייקח ליצרן לאתר את הסרט הנכון, אם בכלל? ואז עד שישלח אליכם את הסרט? ועד שתשלחו אתם את הסרט אלי? ומועד ההקרנה מתקרב. וישנם אורחים שבאים למועדון ממרחקים…

נו, ועכשיו אקבל את התגובה האוטומטית הארורה שלכם, ואחריתה מי ישורנה?

יעקב

5.1.2005

Re: טעות בסרט

לקוח יקר,

פנייתך התקבלה במשרדינו. נציג מטעמנו יחזור אליך בתוך שלושה ימי עסקים. אנו מצפים להעניק לך את השירות הטוב ביותר. תודה על הסבלנות, ושיהיו לך חיים בסרט!

בברכה,

ענק הסרטים

הודעה זו נשלחה אליך באופן אוטומטי.

8.1.2005

Re: טעות בסרט

אפרת,

מה יהיה? ההקרנה בעוד שבוע! יש לי לב חלש. לשם מה נטעת בי תקוות? ועכשיו את לא מעדכנת? האם יש מנהל אצלכם או שרק את שם? זוהי בושה והתעללות באדם זקן. אפנה לעיתונות!

אנא כתבי לי מתי יגיע הסרט.

יעקב

9.1.2005

Re: טעות בסרט

יעקב שלום,

אני מתנצלת על העיכוב בתשובה. העניין עדיין בבדיקה עם היצרן.

אתה צודק שהאחריות היא שלנו. לכן, בזמן שנחכה יחד לתשובת היצרן, אני מזמינה אותך לבחור סרט אחר מהקטלוג הרחב שלנו, ומתחייבת לשלוח אותו אליך בתוך 24 שעות. כמו כן, תשמח לשמוע שביטלנו את התגובה האוטומטית שלנו. כעת היא מוגדרת להופיע רק לאחר פנייה ראשונה של הלקוח, ולא תיתקל בה שוב בשרשור זה.

לשאלתך, מנהל "ענק הסרטים בעמ" הוא יזם, בעל עסקים במספר תחומים. הוא הקדים לזהות את הביקוש הגדול לסרטי DVD והקים את החנות, אך הוא אינו מעורב בהפעלתה. בפועל אנחנו צוות קטן: אני שמנהלת את החנות הדיגיטלית (עם עשרות רבות של רכישות בכל שבוע), יפתח אחראי המחסן, וליעד השליח. אני מבינה את תסכולך, ואעשה כל שביכולתי כדי שתהיה מרוצה, אך אנא השתדל לשמור על איפוק בתגובותיך. כמובן שאין לאיש מאיתנו כוונה לפגוע בכבודך או בבריאותך.

בכבוד רב,

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

14.1.2005

Re: טעות בסרט

יעקב שוב שלום,

טרם קיבלתי את תשובתך.

מהיצרן נמסר שאכן היתה טעות בנוגע לסרט. מתברר שהטעות היא לא בדיסק, אלא דווקא בעטיפה. כוונת היצרן היתה מלכתחילה לשווק את "המוהיקני האחרון" בלבד. עכשיו, מכיוון ש"הצחוק האחרון" כבר נכנס בטעות למערכת שלהם, הם מנסים בכל זאת להשיג את הסרט ואת זכויות הפצה שלו בDVD. מיותר לציין שזה תהליך שלוקח זמן רב, שבכל מקרה לא יסתיים בזמן להקרנה שלכם. אם הבנתי נכון, ההקרנה בעוד יומיים? תכתוב לי עכשיו באיזה סרט חלופי בחרת, ואשגר את ליעד השליח ישירות אליך.

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

22.1.2005

Re: טעות בסרט

אפרת שלום,

אין מילים לתאר את אכזבתי. עד הרגע האחרון האמנתי ש"הצחוק האחרון" בכל זאת יהיה בידיי בזמן להקרנה. אילולא הופיע בקטלוג שלכם, הייתי בוחר כבר מזמן סרט אחר להקרנה במועדון. אך מרגע שנוצר הרושם שאוכל להקרין אותו, היה ברור לי שזה הסרט המתאים, ואין בלתו. לצערי ולבושתי, נאלצתי לעדכן את חבריי שהסרט לא יוקרן. במקומו, הוקרן עותק של "אמריקאי בפריז", שהביא הצעיר שבחבורתנו, אדם בן 70 שמחזיק מעצמו מבין גדול. תחליף רע מאוד אם תשאלי אותי. בשבילי כבר אין הבדל אם להקרין את האמריקני או את המוהיקני. שניהם מחווירים (על אף שהם סרטים בצבע) ביחס לסרטו של מורנאו. אני זוכר את עלילת "הצחוק האחרון" כאילו צפיתי בו אתמול: שוער ותיק וגאה בבית מלון, מוּרָד בדרגה והופך למשגיח חדר השירותים –  רק מפאת גילו. הוא מושפל, חבריו לועגים לו, ומשפחתו מתביישת בו. לא נותר לו כלום. סיפור קטן כל כך. פשוט ונוגע ללב. סיפרתי לך אפרת, שבסרט אין כתוביות כלל, אבל זה לא נכון. בסרט יש כתובית אחת, לקראת סופו, אחרי שהגיבור מגיע לשפל המדרגה. הכתובית מספרת שהסרט היה אמור להסתיים ברגע הזה, כמו בחיים, אבל המספר חמל על הגיבור והמציא לו סוף אחר, סוף טוב ובלתי סביר. ובאמת לאחר הכתובית הזאת גיבור הסרט מגלה שקיבל ירושה גדולה והופך לעשיר מופלג. הבנת? הסוף הטוב של מורנאו הוא פארודיה על טיפשותם של מפיקי סרטים, שרוצים לראות סוף טוב כדי להתחנף לצופים. ובמקום היצירה הגדולה הזאת קיבלנו במועדון הקולנוע את ג'ין קלי רוקד עם איזה פרצוף יפה.

בנימה אישית, אפרת, אני עדיין מקווה לראות את "הצחוק האחרון". ואני עדיין מצפה מכם לשלוח לי אותו. עם קצת מזל תצליחו לעשות זאת לפני שגופתי תישלח, בבוא העת, לפקולטה לרפואה, שם אולי יפיקו ממנה הסטודנטים ומוריהם איזו תועלת.

יעקב

23.09.2009

נושא: כתוביות הסיום

לקוחות נכבדים,

לאחר 10 שנים נפלאות, בהן היתה לנו הזכות לשרת אתכם, "ענק הסרטים" נפרדת לשלום.

ברצוננו להודות לכל אחד ואחת מכם, על שחלקתם איתנו את אהבתכם לסרטים, ועל שבחרתם בנו להיות ספק הסרטים הראשון והמרכזי שלכם לצפייה ביתית. אנחנו יודעים שרכשתם אצלנו לא רק דיסקים כסופים ומבריקים – אלא זיכרונות, חוויות, וסיפורים בלתי נשכחים.

ובכל זאת, הזמנים משתנים, והעולם דוהר קדימה. פורמט הDVD הוכרע בידי תחליפים דיגיטליים, ואינו נמכר כבעבר. לפיכך החלטנו, בדמעה ובחיוך, לסגור את החנות המקוונת שלנו, ולהמשיך לאפיקים חדשים.

תודה על הכל ו… שיהיו לכם חיים בסרט!

להתראות,

ענק הסרטים

03.03.2164

נושא: תיקון עוול 732,660

לכבוד מר יעקב ברנר,

מתוקף חוק בינלאומי 6711 סעיף 7d, נבחרת להשתתף בפיילוט של המשרד לתיקון כל העוולות כולן. למקרה שאינך בקיא בפרטי החוק 6711 סעיף 7d, נעדכנך כי באמצעות התקנת צביר פאנלים סולאריים סביב השמש, הושג בעשור האחרון מענה מוחלט לצרכי האנרגיה של האנושות, אשר איפשר בין היתר קפיצת טכנולוגית חסרת תקדים בתחום הבינה המלאכותית. בעקבות כך הוקם המשרד לתיקון כל העוולות כולן, הפועל באופן עצמאי לתיקון עוולות שאינן מצריכות מעורבות אנושית לתיקונן.

בעקבות סריקה אוטומטית של כל תכתובות הדואר-האלקטרוני בעולם כולו בין השנים 1990-2100, בחיפוש אחר עוולות, המערכת שלנו זיהתה כי העוול שלך הוא בר-תיקון. לפיכך אנו מנפיקים ושולחים לך בזאת עותק DVD של הסרט "הצחוק האחרון" של הבמאי פ.וו.מורנאו מ1924. כמו כן, כדי לוודא את האפקטיביות של תיקון העוול, ולאור העובדה שרישומינו מצאו שגופתך שמורה בתנאים המאפשרים השבת-חיים, אנו משיבים אותך לחיים.

כפי שכבר צויין, זהו פיילוט, ואנו בוחנים את הצלחתו. אנא סמן בסקר המצורף את מידת שביעות רצונך מתיקון העוול שלך בקנה מידה שבין 1 ל-10, כאשר 1 = כלל איני מרוצה, ו-10 = אני מרוצה ביותר.

 

10

9

8

7

6

5

4

3

2

1

 

 

אנו מקווים שתיקון העוול נעשה לשביעות רצונך.

בברכה,

המשרד לתיקון כל העוולות כולן.

הודעה זו נשלחה אליך ללא התערבות אנושית.

10.04.2164

Re: תיקון עוול 732,660

10

למשרד שלום,

היה שווה לחכות.

תודה!

יעקב ברנר.


 

*את הפרסום המקורי באתר הדף — במה ליצירה עצמאית אפשר לקרוא כאן

בערך בשתיים-עשרה חיליק מגיע. "אני מפריע?" הוא שואל. אני מסמן לו שייכנס, והוא עדיין מהסס על המפתן. "אם אתה עכשיו בשוונג," הוא אומר, " אז אני אבוא אחר כך. אני לא רוצה להפריע או משהו, סתם הייתי סקרן."

אני מכין לו קפה בוץ ואנחנו יושבים בסלון. הוא לא שותה מהקפה, אפילו לא טועם, רק שוקע בספה ומנסה לחייך. "קפצתי לשאול איך הולך," הוא אומר. "האנשים בהוצאה כבר על סיכות, מתים לקרוא." "פיצוץ," אני אומר לו, "הולך פיצוץ." "יופי," מחייך חיליק, "אני שמח. כי אתה יודע, כבר עברו תשע שנים. במרץ, זאת אומרת, זה יהיה תשע, ולא כתבת כלום מאז…" "כתבתי," אני אומר לו, "אני כותב. כל הזמן. רק שזה לא היה מספיק טוב." "תדע לך," אומר חיליק בזמן שהוא מחזיק את כפות ידיו מעל הקפה כך שיקלטו את האדים, "שבמעמדך אפילו לא-טוב ימכור. נשבע לך, בשבוע הספר כל עשר דקות בא איזה מישהו ושאל מתי אתה מוציא חדש. תשאל את דובי. אחרי כמעט עשר שנים – אפילו ממש-גרוע ימכור. אבל אם אתה לא כותב בכלל אז…" "אני כותב," אני אומר לו, "כל הזמן. אבל לא מתחשק לי להוציא ספר לא טוב, אפילו אם אתה או דובי…" "ברור," קוטע אותי חיליק, "אף אחד לא אמר שזה חייב להיות לא-טוב. זה יכול גם להיות טוב, טוב ימכור אפילו יותר. רק תוציא כבר איזה ספר, דחיל ראבק."

אני מכיר אותו. זאת לא פעם ראשונה שהוא מגיע. עוד מעט הוא ידבר על הבת שלו, זאת עם השיתוק, ואחרי זה הוא יבכה. תמיד בסוף הוא בוכה. "אני כבר ממש בסוף," אני מנסה להקדים תרופה למכה, "יש לי עוד חמישים עמודים גג." "חמישים?" חוזר חיליק על דברי בחשדנות. "כן," אני מנסה להישמע נלהב, "חמישים גג. אני רק צריך שהגיבור יהרוג מישהו, אחד שמגיע לו, זאת תהיה הגנה עצמית. ושאחרי זה הוא ישכב עם האחות של זה שמת בלי שהיא תדע שזה הוא שהרג אותו. ואז יש עוד כמה עמודים של מחשבות שלו כשהוא הולך על החוף ליד קיסריה. ועוד אפילוג קצר כשהוא במונית בדרך חזרה לדירה שלו ומודיעים ברדיו על התפרצות נגיף הקורונה, אתה יודע, כדי שהקורא יוכל למקם היסטורית את העלילה." "חמישים עמודים, אתה אומר," חיליק לופת חזק את הידית של ספל הקפה, "חמישים גג והקורונה? תגיד לי, מה אתה חושב שאני, טמבל?" הוא לוקח את הספל ומטיח אותו בקיר בכוח. כתם שחור מופיע על קיר הסלון ומתחיל לזלוג לכיוון הרצפה. "זוכר מה אמרת לי פעם שעברה? עשרים עמודים, אמרת. עשרים! ושתוך חודש-חודשיים זה גמור. עשרים ומבצע צוק איתן. אז זה עוד לא היה קורונה! אתה לא כותב אז אל תכתוב, אבל דחיל ראבק, אנחנו מכירים כבר יותר מחמש-עשרה שנה, עוד מלפני שיפעתי נולדה, אז אל תשקר לי."

אני שותק. גם חיליק שותק. אני רואה איך לאט-לאט הוא מתחיל לקלוט מה עשה. הכתם עדיין זולג למטה, תכף יגיע לשטיח. "יש לך סמרטוט?" חיליק שואל אחרי רגע של שקט, "אל תקום, רק תגיד לי איפה, אני אנקה את זה." אני נד בראשי, אני באמת לא חושב שיש לי. "אני מצטער," הוא אומר, "איבדתי שליטה. זה לא אופייני לי. אני פשוט עובר תקופה קשה עכשיו. אני מבקש סליחה. אתה סולח לי?" אני מהנהן. "טוב," חיליק אומר, "אז אני אלך עכשיו. אני לא רוצה להפריע לך ב… חמישים עמודים, אמרת? יופי, זה כבר ממש בסוף. שלא יהיה יותר מדי מדכא הסוף, בסדר? תשאיר איזה פתח קטן לתקווה. אנשים אוהבים להרגיש את זה, שעוד יש סיכוי." ובדלת הוא נעצר ואומר, "אני באמת מצטער על הקפה. ועל מה שאמרתי קודם. אתה לא כועס, נכון? פשוט, הקטנה, המצב שלה לא טוב…" ובאמצע המשפט הוא מתחיל לבכות. אני שם לו יד על הכתף. אותה כתף, בדיוק כמו בפעם הקודמת. "החיים אכזריים," מסנן חיליק, "אכזריים אחו-שרמוטה. אין להם לב. טוחנים אותך וטוחנים עד שבסוף נשאר ממך רק אבק. על זה תכתוב, הא? על זה תכתוב איזה משהו. לא עכשיו, אחרי שתגמור  עם החרא הזה. בספר הבא." "איך שאני גומר אני שולח לך," אני אומר לו לפני שאני סוגר את הדלת, "זה לא ייקח הרבה. אני כבר ממש בסוף."

אחרי שחיליק הולך אני מתיישב מול המחשב וגולש קצת לאתרי פורנו. באחד מהם יש בחורה צעירה עם צמה קלועה שקוראים לה ניקי. היא מדברת בשפה שאני לא מבין ושותה שפיך מכוס זכוכית שמישהו מגיש לה. אני מכבה את זה ופותח את מעבד התמלילים. יש לי הרבה רעיונות בראש. הרבה מדי, אפילו. הפעם, אני אומר לעצמי, אני אעשה את זה אחרת. הפעם אני אנסה להתחיל מהסוף. "'בוא לא נדבר על זה עכשיו,' לחשה ניקי וכיסתה בכף ידה הרכה את פיו, 'בוא לא נחשוב על זה אפילו. בוא פשוט נשתוק ונסתכל על השקיעה.' השמש כבר טבעה כמעט כולה בים השחור, ורק קרן אחת עקשנית הבליחה לשמים במאמץ נואש אחרון להעניק לעולם כל כך אפל עוד טיפה אחת של אור."

 

 

לכבוד:

משרד הבריאות, אנשי המחלקה למניעת עישון

 

שלום רב,

הנדון: בקשה למיתון ההגבלות החדשות כנגד המעשנים

 

ברצוני להביע את מחאתי העזה על שני הצעדים האחרונים, הבלתי-נסבלים, שנקטתם מתחילת שנת 2020 נגד אוכלוסיית המעשנים, שעד לפני שנים-עשר יום הייתי חלק ממנה. אמנם קדמו להם הסנקציות שהטלתם בהדרגה בשנים האחרונות, ובהן התייקרות הטבק, קנסות על עישון במרחב הציבורי, כולל בשטחים פתוחים, ואזהרות מגוחכות שהטבעתם על הגולואז הכחולה שלי, וכשלא הייתה בנמצא – על הווינסטון האדומה; אסטמה, הזדקנות עור הפנים, סרטן, אימפוטנציה, שבץ מוחי, מחלות לב ומוות בטרם עת – כל אלה לא הזיזו לי כהוא זה. במו עיניי ראיתי אנשים – גברים ונשים – שסבלו מכל אלה ויותר, בזמן שלא עישנו אפילו סיגריית לייט אחת בכל חייהם. זאת ועוד, המעשנים שהכרתי בחיי היו לרוב בריאים, נדיבים ואנושיים. הלא מעשנים, ובמיוחד אלו שסלדו מהעשן ומהריח, היו משעממים, צדקנים וחולניים – בגופם ובנפשם, ותקצר יריעה זאת מלתאר ולו מקצת מחוליהם. מובן שלו הייתי שואפת, נושפת ומאפרת עכשיו, לא הייתה היריעה קצרה בכלל. ברם לצערי הרב ההומור והשנינות כבר ממני והלאה. השפה שלי הפכה מהודקת, רשמית ולוחצת. לו הייתה כאן מאפרה היו בה צבע ורכות.

עד שהשחרתם את כל החפיסות הצבעוניות − על חלקן היו איורי חופש של גמלים, שחפים וסוסים − ודחסתם אותן לתיבות מתכת שחורות ונעולות, כל האזהרות שציינתי לעיל לא גרמו לי לשאוף להפסיק לשאוף, לנשוף, לאפר ולמעוך. אני זוכרת היטב את הימים שבהם חפיסת גולואז עלתה שמונה-עשר שקלים (היום מחירה האמיר לעשרים ותשעה, והיא עוד נחשבת לאחת הסיגריות הזולות). פחות טוב, ובכל זאת, אני זוכרת את הימים שבהם אנשים עישנו באוטובוסים. הם היו כחולים ולא ממוזגים, והחלונות שלהם נפתחו בהזזה. נסענו מפתח תקווה לתל אביב, ואף שטרם עישנתי אז, העשן לא הפריע לי. זה היה הדבר הבלתי-מזיק שהמבוגרים עשו. בקולנוע אמפיתיאטרון "אורון" עישנו מלפניי ומאחוריי כשצפינו שם ב"זיכרונות מאפריקה" בכיכובה של מריל סטריפ. נדמה לי שעישנה בסרט. והיא הייתה כל כך יפה, ועור הפנים שלה נראה זוהר, נפלא. היום מעשנים בסרטים רק הנבלים, הנקלים והסוטים, בה בשעה שהנבלים, הנקלים והסוטים האמיתיים לא מעשנים סיגריות, מקסימום סיגרים, שהקשר בינם לבין סיגריות כמוהו כקשר בין לימונצ'לו לפפסי-מקס. השאלה הראשונה ששאלה גולדה מאיר את הפנתרים השחורים הייתה: "אתם מעשנים?" הם ענו לה: "כן, תודה," והיא כיבדה אותם משלה. בלי הסיגריות לא היה נשבר ביניהם הקרח, לא היה נשבר שום דבר. בלי הסיגריה, רבין לא היה חושב על השלום. חיכיתם שכל הענקים ימותו – ולא מעישון, כדי להרוס את שארית חיינו. בעולם שבו ננקטות פעולות שרירותיות ואלימות, כפעולותיכם, יש יתרון למוות בטרם עת. מי רוצה לחיות בעולם שבו יש מחלקות כמו שייסדתם ואנשים כמוכם שמאיישים אותן, ותאי אייכמן מחוררים שאפשר לעשן בהם בנתב"ג ובסינמה סיטי גלילות.

הארונות הנעולים בפיצוציות היו כאמור המסמר האחרון. אני מודה שהמסמר שקדם לו היה הרגשת הגועל שביטא בפניי איש מבוגר שמעולם לא עישן בעניין הריח שהותירה הגולואז הכחולה שלי – זה נראה כאילו נחשף לביוב מוצף. לא אשכח את הרתיעה באישוניו. את זה הוא סיפר לי כמה חודשים לאחר שהאפיזודה הקטנה בינינו נגמרה, ופתאום, ברגע ההוא, הבנתי למה היא נגמרה בקול ענות חלושה. כשהלך בפעם האחרונה ולא שב עוד, התנשקנו. הקפדתי לא לעשן באותו בוקר, רק שתיתי קפה שחור, אבל הוא בכל זאת עיווה את פניו. "עדיין מרגישים את הסיגריות," אמר ולא שב עוד. הרגליו היו מקובעים כשלכם; לא היה מקום לדבר עבירה בחייו, למעט בגידה בטלה בשישים באשתו – אחרי שלוש פעמים ידע לעצור. לא היה לו ראש של אדם מעשן; הוא לא ידע להתפקע מצחוק, לא שפע יצירתיות או כריזמה; אלמלא השחרתם את החפיסות ונעלתם אותן בארונות מתכת שחורים, לא הייתי מפסיקה לעשן גם אם היה מבטא את הרגשת הגועל בזמן אמת, ולא רק את הטרוניות. עד הטרוניה האחרונה שלו אפילו לא שקלתי להפסיק לעשן. רבים אחרים העירו, והם היו קרובים או משמעותיים ממנו. הסיבות להפסיק לעשן היו בעלות משקל רב יותר. גניקולוג אחד אמר לי לפני עשר שנים שהעישון משחיר את הביציות שלי ומרוקן אותן מתוכן – ולא הפסקתי. הקוסמטיקאית טענה שהקמטים סביב הפה הם קמטי עישון, והם עוד יתרבו – ולא הפסקתי. נאלצתי לקטוע אלפי שיחות וארוחות, פגישות ונסיעות, ובאף לא אחת מאלה התלבטתי אם להפסיק − הסיגריות היו אז צבעוניות וחשופות, לא שחורות ונעולות. אלמלא השחרתם ונעלתם, לא הייתי שמה קצוץ גם על טרוניתו האחרונה של האיש המבוגר, חודשים מספר לאחר תום האפיזודה שלנו. הייתי מפריחה סביבה טבעות עשן במרפסת. איזה טעם יש לצאת למרפסת עכשיו?

התור התעכב. מישהו רטן מאחוריי, עד שהמוכרת, שקראו לה רוֹאָה, כנראה במלעיל − השם על התג שלה היה מנוקד כדי לא לבלבל עם רוע, אף שגם הוא במלעיל – פתחה את הארון השחור כמו ארון קבורה, ואז התחיל החיפוש. חפיסות הגולואז הכחולות נעלמו כלא היו, והתחליפים שלהן – הווינסטון והמרלבורו האדומות נצבעו גם הן בשחור, כדי שיהיה קשה לחפש. התור התארך.

אין רֶד," אמרה רואה בקוצר רוח בפעם האחרונה.

"אז אֶל-אֶם רֶד."

"אין," אמרה.

לא היה רֶד, בשום מקום לא היה. והמעשנים הלכו והתמעטו, המכוניות כבר לא נמכרו עם מאפרות, ובחור הקטן מימין להגה איש לא חיבר עוד מצית, אלא מטען לסלולארי. והחורף היה קר מתמיד והבית היה ריק, ולא היה רֶד, רק שחור. בגללכם.

האם כשהחלטתם להשחיר את החפיסות לקחתם בחשבון מה עושה תיאור מילולי של צבע שהיה פעם ואיננו? זעם. עלבון. חולשה. אוזלת יד. ייאוש – הנה אני מיידה בכם את המילים האלה כמו היו אבנים. אני מאחלת לכם שכל הממתקים המטופשים שלכם, כל הוופלים והערגליות, יושחרו ויינעלו בארונות מתכת שחורים. הלוואי שהשיניים שלכם ישחירו וכמוהן התה שלכם, ולא כי יהפוך לתה ארל גריי משובח, ושהפנים שלכם ילבינו – ואיתן הקפה שאתם אוהבים, בשקיות ובקפסולות. אני שולחת לכם גשם אדום ואדמה כחולה. ומרפסות ריקות וחלומות נקיים בלי ניחוח. אני מאחלת לכם להתחיל לעשן בתקופה הזאת.

באשר לי, כשכתבתי לאיש המבוגר והשמרן שמעולם לא עישן − כמוהו יש המונים במחלקה שלכם − שלא עישנתי כבר שנים-עשר ימים, ענה לי כך: "כל הכבוד! מחקרים אומרים לגבי פעילות שהיא חדשה (ואולי הפסקת עישון קשורה לזה, מקווה בשבילך), שאחרי שלושים יום הגוף מתחיל להתרגל למצב החדש." רציתי לענות לו שהרבה יותר קל לי להתרגל להפסקת העישון מאשר להפסקת הביקורים שלו אצלי, ושזה משונה מאוד שאחרי שלושים שנות עישון הפסקתי למעשה לעשן כי זה הפריע למישהו שלא יבוא אליי עוד, בזמן שבשביל אנשים שנשארו לא הפסקתי. וכדי לשמור שמץ מכבודי הייתי מוסיפה שזה ודאי קרה גם בגלל החפיסות והארונות שהשחרתם ונעלתם בבת אחת.

אבל חלפו הימים שבהם עישנתי והברקתי והעזתי. הפכתי לבורג אפור במכונה כבדה שמושכת למטה. ובשביל מי. ובשביל מה. ובכל זאת כתבתי לו: "פעם, כשעישנתי, יכולתי לענות לזה תשובה שנונה ומצחיקה, אפילו שתיים. היום אני אדם אפרורי שאינו מעשן. אבדה השנינות." הוא ענה: שמשון הגיבור!" וצירף סמיילי צוחק. עניתי: "מעדיפה להיות דלילה הממזרית," וצירפתי סמיילי נוּגה. הוא ענה: "הו, נותרה השנינות!" לא עניתי. בימים שבהם עישנתי, תמיד הייתי אומרת את המילה האחרונה.

נעולה ושחורה,

ורד זינגר

השגתי סַפָּר אחד שמגיע מקַרטֶרוויל ועוזר לי בשבתות, אבל בשאר הזמן אני מסתדר יפה לבד. אתה יכול לראות בעצמך שכאן זה לא ניו יורק; וחוץ מזה, רוב הבחורים עובדים כל היום ואין להם זמן להיכנס פה כדי להתייפות.

אתה חדש פה, לא? ידעתי שאף פעם לא ראיתי אותך בסביבה. אני מקווה שהמקום ימצא חן בעיניך ותישאר. כמו שאמרתי, אנחנו לא ניו יורק או שיקגו, אבל נחמד פה. גם אם לא באותה רמה מאז שג'ים קֶנדל נהרג. כשהוא עוד היה חי, הוא והוֹד מֵיֶירס היו דואגים שיהיה פה שמח בעיירה. אני מוכן להתערב אתך שהיו פה צחוקים יותר מכל עיירה אחרת בגודל הזה באמריקה.

ג'ים היה ליצן, והוד היה ממש לא רחוק ממנו. אבל מאז שג'ים איננו, גם אם הוד משתדל לעשות את החלק שלו כמו פעם, זה קשה כשאין לך מישהו שאתה יכול לעבוד אתו.

בשבתות היינו עושים פה חיים פעם. המקום הזה מלא בשבתות, משעה ארבע והלאה. ג'ים והוד היו מגיעים ישר אחרי ארוחת ערב, בסביבות שש. ג'ים היה מתיישב בכיסא הגדול הזה, הכי קרוב למרקקה הכחולה. מי שישב בכיסא הזה היה קם ברגע שג'ים בא ונתן לו אותו.

יכולת לחשוב שזה כיסא שמור, כמו שיש לפעמים בתיאטרון. הוד בדרך כלל עמד, או הסתובב מפה לשם, או שהיו שבתות שגם הוא, כמובן, התיישב בכיסא הזה להסתפר.

טוב, אז ג'ים היה יושב שם ככה איזה זמן בלי לפתוח את הפה – רק בשביל לירוק – ואז בסוף היה אומר לי, "ויטי" – השם האמיתי שלי, זאת אומרת, השם הפרטי האמיתי שלי הוא דיק, אבל כולם פה קוראים לי ויטי – ג'ים היה אומר, "ויטי, האף שלך נראה כמו שושן פורח הערב. בטח שתית קצת מהאו-דה-קולון שלך."

אז אני הייתי אומר, "לא ג'ים, אבל אתה נראה כמו מישהו ששתה משהו כזה או אפילו יותר גרוע."

ג'ים לא היה יכול שלא לצחוק, אבל אז הוא היה אומר, "לא, לא שתיתי כלום, אבל זה לא אומר שהייתי מתנגד למשקה. לא היה אכפת לי לשתות אפילו ספירט."

אז מֵיֶירס היה אומר, "גם לאשתך לא היה אכפת." וזה היה מדליק את כולם והם היו מתחילים לצחוק, כי הם ידעו שג'ים ואשתו לא ממש מסתדרים. היא רצתה להתגרש, רק שלא היה לה סיכוי לקבל מזונות ולא היה לה איך לדאוג לעצמה ולילדים. היא אף פעם לא הצליחה להבין את ג'ים. הוא היה די מחוספס, אבל בלב הוא היה בחור טוב.

הוא והוד מיירס היו צוחקים על כל דבר עם מילט שֵפַּרד. בטח לא פגשת את מילט. טוב, יש לו גרוגרת שנראית כמו מֵלון בשל. אז כשהייתי מגלח את מילט ומתחיל לרדת עם התער בצוואר, הוד היה צועק, "היי, ויטי, חכה רגע! לפני שאתה חותך, בוא נעשה התערבות ונראה מי הכי קרוב לנחש כמה זרעים יש בפנים."

וג'ים היה אומר, "אם מילט לא היה כזה חזיר, הוא היה מזמין רק חצי מלון ואז לא היה נתקע לו בגרון מלון שלם."

כל החבר'ה היו שואגים מצחוק, ואפילו מילא היה מוכרח לחייך, למרות שהבדיחה על חשבונו. ג'ים היה קלף חזק!

זה ספל הגילוח שלו, שם על המדף, ליד הספל של צ'ארלי וייל. "צ'ארלס מ. וייל". זה הרוקח. הוא מגיע קבוע להתגלח, שלוש פעמים בשבוע. והספל של ג'ים נמצא ליד הספל של צ'ארלי. "גברת ה. קנדל". ג'ים כבר לא צריך ספל  גילוח, אבל אני בכל זאת משאיר אותו שם, בתור מזכרת. ג'ים היה חתיכת טיפוס!

לפני שנים ג'ים היה סוכן נוסע של איזה תאגיד שימורים בקרטרוויל. הם מכרו קופסאות שימורים. ג'ים קיבל את כל החלק הצפוני של המדינה והיה בדרכים חמישה ימים בשבוע. הוא היה מגיע לכאן בשבתות ומספר על החוויות שלו מאותו שבוע. זה היה גדול.

אני מתאר לעצמי שהוא התעסק יותר בבדיחות מאשר במכירות. בסוף הקונצרן שחרר אותו והוא חזר ישר הביתה וסיפר לכולם שפיטרו אותו, במקום להגיד שהוא התפטר כמו שרוב האנשים היו אומרים.

זה היה ביום שבת והמספרה היתה מלאה וג'ים קם מהכיסא הזה ואומר, "רבותי, יש לי הודעה חשובה. פיטרו אותי מהעבודה."

טוב, אז כולם שאלו אותו אם הוא רציני והוא אמר שכן ואף אחד לא ידע מה להגיד עד שג'ים אמר שהמקום שלו שבתאגיד כבר לא משומר. הוא באמת היה קלף חזק!

היה לג'ים מין תרגיל מעולה שהוא עשה כשהיה בנסיעות. למשל, הוא היה נוסע ברכבת והם היו מגיעים לאיזה עיירה קטנה כמו, נו, כמו, נו, כמו, בוא נגיד, כמו בנטון. ג'ים היה מסתכל מהחלון של הרכבת וקורא את השלטים של החנויות.

למשל, נגיד שהיה שלט, "הנרי סמית, מזון יבש". טוב, אז ג'ים היה כותב את השם ואת שם העיירה, וכשהוא הגיע ללא משנה לאן, הוא היה שולח מברק להנרי סמית בבנטון ולא חותם עליו, אבל הוא היה כותב בו נגיד משהו כמו "שאל את אשתך על סוכן הספרים שבילה אצלה אחרי הצהריים לפני שבוע", או "שאל את אשתך מי דאג שהיא לא תהיה בודדה בפעם האחרונה שהיית בקרטרוויל". והיה חותם על הגלויה "ידיד".

ברור שהוא לא ידע מה יצא מכל הבדיחות האלה, אבל הוא היה יכול לדמיין מה יכול לקרות, וזה הספיק.

ג'ים לא בדיוק עבד קבוע אחרי שאיבד את המשרה שלו אצל האנשים בקרטרוויל. כמעט את כל מה שהרוויח בעבודות שונות ומשונות פה בעיירה, הוא הוציא ישר על ג'ין, והמשפחה שלו היתה גוועת ברעב אם החנויות פה לא היו עוזרות להם. אשתו של ג'ים ניסתה קצת להסתדר בתפירת שמלות, אבל אף אחד לא הולך להתעשר משמלות בעיירה הזאת.

כמו שאמרתי, היא רצתה להתגרש מג'ים, רק שהיא הבינה שהיא לא תוכל לפרנס את עצמה ואת הילדים והיא המשיכה לקוות שיום אחד ג'ים יפסיק עם ההרגלים שלו וייתן לה יותר משניים או שלושה דולר בשבוע.

היתה תקופה שהיא היתה הולכת אל מי שלא יהיה שהוא עבד אצלו ומבקשת שייתנו לה את המשכורת שלו, אבל אחרי שעשתה את זה פעם או פעמיים, הוא הקדים אותה ולקח על החשבון את רוב המשכורת מראש. הוא סיפר את זה לכולם בעיר, איך הוא עבד על אשתו. הוא היה ליצן אמיתי!

אבל הוא לא הסתפק רק בזה שעבד עליה. הוא כעס על איך שהיא התנהגה, שניסתה לחטוף לו ככה את המשכורת. אז הוא החליט להתנקם. טוב, הוא חיכה עד שהיתה יום אחד פרסומת ש"קרקס אוונס" עומד לבוא לעיירה. ואז הוא אמר לאשתו ולשני הילדים שלו שהוא מתכוון לקחת אותם לקרקס. ביום של הקרקס הוא אמר להם שיקנה כרטיסים ויחכה להם ליד הכניסה לאוהל.

טוב, לא היו לו שום כוונות להגיע לשם או לקנות כרטיסים או משהו כזה. הוא התמלא בג'ין ושרץ בביליארד של רייט כל היום. אשתו והילדים חיכו וחיכו וכמובן שהוא לא הגיע. לאשתו לא היה גרוש עליה, וגם לא בשום מקום אחר, אני מתאר לעצמי. אז היא אמרה לילדים שהכול מבוטל והם התחילו לבכות נורא כאילו שהם לא יפסיקו בחיים.

טוב, אז יצא ככה שבזמן שהם בכו דוֹק סטֶייר עבר שם ושאל מה קרה, וגברת קנדל היתה עקשנית ולא היתה מוכנה לספר לו, אבל הילדים סיפרו לו והוא התעקש לקחת אותם ואת אמא שלהם למופע. ג'ים גילה את זה אחר כך וזאת אחת הסיבות שהוא לא סבל את דוק סטייר.

דוק סטייר הגיע לכאן לפני שנה וחצי בערך. הוא בחור צעיר ונאה מאוד, והבגדים שלו תמיד נראים כאילו הוזמנו במיוחד. הוא נוסע לדטרויט פעמיים או שלוש בשנה ובזמן שהוא שם אז בטח חייט לוקח ממנו מידות ומכין לו חליפה לפי הזמנה. חליפות כאלה עולות כמעט פי שתיים, אבל הן מתאימות לך הרבה יותר מאלה שסתם קונים ברחוב.

במשך איזה זמן אף אחד לא הבין למה דוקטור צעיר כמו דוק סטייר בא לעיירה כזאת, כשכבר יש לנו את דוק גֶמבֶּל ודוק פוּט ושניהם נמצאים פה כבר שנים והם תמיד התחלקו בכל החולים במקום. ואז התחיל להסתובב פה סיפור שהבחורה של דוק סטייר זרקה אותו, בחורה מחצי האי הצפוני איפשהו בקנדה, והסיבה לזה שהוא בא לפה היא להתחבא ולשכוח מזה. הוא אמר בעצמו שהוא חושב שמקום כמו שלנו ממש מתאים בשביל להיות רופא משפחה טוב. וזאת הסיבה שהוא בא.

בכל מקרה, לא עבר הרבה זמן והוא כבר הרוויח מספיק בשביל להתקיים, אפילו שסיפרו לי שהוא אף פעם לא הציק למישהו בקשר לחוב, ולאנשים פה יש הרגל רציני לרשום על החשבון, אפילו פה בעסק שלי. אם הייתי מקבל את כל מה שמגיע לי רק בשביל גילוחים, הייתי יכול לנסוע לקרטרוויל, לגור במלון מֶרסֶר שבוע וללכת כל יום לראות סרט אחר. הנה, נגיד ג'ורג' פּוּרדי הזקן – אבל לא כדאי שאני אתחיל לרכל.

טוב, אז בשנה שעברה מת חוקר מקרי המוות שלנו, מת משפעת. קֶן בּיטי, ככה קראו לו.. הוא היה חוקר מקרי המוות. אז היו צריכים לבחור מישהו אחר שיהיה חוקר מקרי מוות במקומו, ובחרו בדוק סטייר. בהתחלה הוא צחק ואמר שהוא לא רוצה את התפקיד, אבל לחצו עליו לקבל אותו. זאת עבודה שאף אחד לא יילחם לקבל ומה שמקבלים עליה בשנה מספיק בקושי בשביל זרעים לגינה. אבל דוק הוא מסוג האנשים שלא יכולים להגיד לא לשום דבר אם מתעקשים אתם מספיק.

אבל התכוונתי לספר לך על ילד מסכן שיש לנו פה בעיירה – פּוֹל דיקסוֹן. הוא נפל מעץ כשהיה בן עשר ככה. נחת על הראש וזה עשה לו משהו ומאז משהו לא בסדר אצלו. הוא לא מזיק, רק טיפש. ג'ים קנדל היה קורא לו קוקו; זה השם שג'ים נתן לכל מי שלא בסדר בראש, רק שלראשים של אנשים הוא קרא אפונים. זאת היתה עוד אחת מהבדיחות שלו, לקרוא לראש אפון ולקרוא למשוגעים קוקו. רק שפול המסכן לא היה משוגע, פשוט טיפש.

אתה יכול לתאר לך שג'ים עשה לפול כל מיני תעלולים. הוא היה שולח אותו ל"מוסך החזית הלבנה" לבקש מפתח שוודי לשמאליים. ברור שאין בכלל דבר כזה מפתח שוודי לשמאליים.

ופעם היה לנו פה מין יריד ועשו משחק בייסבול בין השמנים לרזים ולפני שהמשחק התחיל ג'ים קרא לפול ושלח אותו לחנות הכלי בית של שרָדֶר להביא שטיחון בשביל החובט.

אין בדיחה שג'ים לא היה יכול להמציא, כשהוא רק הפעיל את הראש.

פול המסכן היה תמיד די חשדן כלפי אנשים, אולי בגלל ג'ים שעשה ממנו צחוק כל הזמן. לפול כמעט לא היה קשר עם אף אחד, חוץ מאמא שלו ודוק סטייר ועוד ילדה פה בעיירה בשם ג'וּלי גרֶג. זאת אומרת, היא כבר לא ילדה, היא בטח כבר קרובה לשלושים או יותר.

בהתחלה, איך שדוק הגיע לעיירה, פול כנראה הרגיש שהנה יש לו חבר אמיתי והסתובב רוב הזמן סביב המשרד של דוק; הזמן היחיד שהוא לא היה שם זה כשהוא הלך הביתה לאכול או לישון או כשהוא ראה את ג'ולי גרג עושה קניות.

כשהוא היה מסתכל מהחלון של דוק ורואה אותה, הוא רץ למטה והצטרף אליה ונגרר אחריה לכל החנויות שהלכה אליהן. הילד המסכן הזה היה משוגע על ג'ולי, והיא התנהגה אליו מאוד יפה תמיד וקיבלה אותו, למרות שברור שמצדה זה היה רק רחמים.

דוק עשה כל מה שהוא יכול בשביל לשפר את המוח של פול, והוא אמר לי פעם שהוא באמת חושב שהילד משתפר, שיש פעמים שהוא חכם ומבין כמו כל אחד אחר.

אבל התכוננתי לספר לך על ג'ולי גרג. גרג הזקן היה בעסקי העצים, אבל התחיל לשתות והפסיד את רוב הכסף שלו וכשהוא מת, הוא לא השאיר כלום חוץ מהבית ובקושי קצת ביטוח שבזכותו הילדה הסתדרה איכשהו.

אמא שלה היתה מין חצי נכה ואף פעם לא ממש יצאה מהבית. ג'ולי רצתה למכור את הבית ולעבור למקום אחר אחרי שהזקן מת, אבל האמא שלה אמרה שפה היא נולדה ופה היא תמות. זה היה קשה לג'ולי, כי הבחורים הצעירים פה בעיירה – טוב, נו, היא טובה מדי בשבילם.

היא נסעה ללמוד והיתה בשיקגו וניו יורק ועוד כל מיני מקומות ואין נושא שהיא לא יודעת לדבר עליו, אבל אם תיקח את שאר הצעירים פה ותדבר אתם על כל נושא חוץ משחקני קולנוע כמו גלוריה סוונסון או טומי מייגן והם יסתכלו עליך כמו על בנאדם הזוי. ראית את גלוריה משחקת ב"שכר החסד"? הפסדת חתיכת הופעה!

טוב, דוק סטייר לא היה פה יותר משבוע כשהוא בא יום אחד להתגלח ואני זיהיתי מי הוא, כי הצביעו לי עליו, אז סיפרתי לו על אשתי. היה לה משהו כבר שנתיים ועשה רושם שגם דוק גמבל וגם דוק פוט לא מצליחים לעזור לה. אז הוא אמר שיבוא ויבדוק אותה, אבל אם היא יכולה לצאת בכוחות עצמה, עדיף להביא אותה למרפאה שלו, כי שם הוא יכול לעשות בדיקה מקיפה יותר.

אז לקחתי אותה למרפאה שלו ובזמן שחיכיתי לה בחדר הקבלה, נכנסת ג'ולי גרג. כשמישהו נכנס למרפאה של דוק סטייר, יש פעמון שמצלצל אצלו בפנים בתוך המרפאה, ככה שהוא יכול לדעת שמישהו בא אליו.

אז הוא השאיר את אשתי בפנים ויצא לחדר הקדמי וזאת הפעם הראשונה שהוא וג'ולי נפגשו, ונראה לי שזה היה מה שקוראים אהבה ממבט ראשון. אבל זה לא היה שווה בשווה. הבחור הצעיר הזה היה הדבר הכי מגונדר שהיא ראתה אי-פעם בעיירה הזאת והיא פשוט השתגעה עליו. בשבילו היא היתה סתם בחורה צעירה שבאה לראות רופא.

היא באה באותו עניין כמוני. אמא שלה היתה שנים אצל דוק גמבל ודוק פוט בלי שום תוצאות. אז היא שמעה שיש רופא חדש בעיירה והחליטה לנסות אותו. הוא הבטיח להגיע ולבדוק את אמא שלה באותו יום.

אמרתי לך לפני רגע שזאת היתה אהבה ממבט ראשון מהצד שלה. ואני לא שופט רק מאיך שהיא התנהגה אחרי זה, אלא מאיך שהיא הסתכלה עליו ביום הראשון ההוא במרפאה שלו. אני לא קורא מחשבות, אבל היה כתוב לה על כל הפנים שהיא אבודה.

עכשיו, ג'ים קנדל, חוץ מזה שהוא היה מומחה בבדיחות ושתיין לא רע בכלל, הוא גם היה גבר של נשים. הוא כנראה השתולל די הרבה בזמנים שהיה בדרכים ועבד אצל האנשים מקרטרוויל, וחוץ מזה היו לו כמה פרשיות אהבה ממש פה בעיירה. כמו שאמרתי, אשתו רצתה להתגרש ממנו, רק שלא יכלה.

אבל ג'ים היה כמו רוב הגברים, וגם הנשים אולי. הוא רצה את מה שהוא לא קיבל. הוא רצה את ג'ולי גרג ושבר את הראש איך הוא הולך להשיג אותה. רק שהוא היה אומר אפון במקום ראש.

טוב, אז ג'ולי לא נמשכה להתנהגות של ג'ים ולבדיחות שלו, וברור שהוא גם היה נשוי, ככה שלא היה לו יותר סיכוי משהיה לנגיד, ארנב. זה ביטוי של ג'ים בעצמו. כשלמישהו לא היה שום סיכוי בבחירות או משהו כזה, ג'ים היה אומר תמיד שאין לו יותר סיכוי מאשר לארנב.

הוא לא הסתיר את הרגשות שלו. ממש פה, יותר מפעם אחת, לפני כולם, הוא אמר שהוא דלוק על ג'ולי וכל מי שיכול להשיג לו אותה מוזמן לקבל את הבית שלו, כולל אשתו והילדים. אבל היא לא רצתה שום עסק אתו; אפילו לא דיברה אתו ברחוב. בסוף הוא ראה שהוא לא מתקדם לשום מקום בשיטות הרגילות שלו אז הוא החליט לנסות דרכים קשוחות יותר. הוא הלך ישר לבית שלה באיזה ערב וכשהיא פתחה את הדלת הוא נכנס בכוח ותפס אותה. אבל היא השתחררה ולפני שהוא הצליח לעצור אותה, היא רצה לחדר השני ונעלה את הדלת וצלצלה לג'ו בַּרנס. ג'ו זה מפקד המשטרה. ג'ים שמע למי היא מטלפנת וברח משם לפני שג'ו הגיע.

ג'ו היה ידיד ותיק של אבא של ג'ולי. ג'ו הלך אל ג'ים למחרת ואמר לו מה יקרה אם הוא ינסה עוד פעם דבר כזה.

לא יודע איך החדשות על המקרה הקטן הזה התפשטו. רוב הסיכויים שג'ו ברנס סיפר לאשתו והיא סיפרה לאשתו של מישהו אחר שסיפרה לבעלה. בכל מקרה, זה התפשט ולהוד מיירס היה אומץ לצחוק עם ג'ים על זה, ממש פה במספרה. ג'ים לא הכחיש שום דבר וצחק על זה קצת ואמר לכולנו שרק נחכה ונראה; הרבה אנשים ניסו לעשות ממנו צחוק, אבל הוא תמיד החזיר להם.

בינתיים כולם פה בעיירה כבר ידעו שג'ולי משוגעת על דוק. אני מתאר לי שלא היה לה מושג איך הפנים שלה השתנו בכל פעם שהם היו ביחד; ברור שהיא לא יכלה לדעת, אחרת היא היתה שומרת מרחק ממנו. והיא לא ידעה שכולנו שמים לב לכל הפעמים שהיא המציאה תירוצים ללכת למרפאה שלו או לעבור ברחוב ממול ולהסתכל אל החלון שלו בשביל לראות אם הוא שם. ריחמתי עליה וככה גם רוב האנשים פה.

הוד מיירס כל הזמן חימם את ג'ים על איך הדוק דפק אותו. ג'ים לא התרגש מהילדון הזה, ויכולת לראות שהוא מתכנן את אחת הבדיחות שלו.

אחד מהתעלולים של ג'ים היה הכישרון שלו לשנות את הקול. הוא היה יכול לגרום לך לחשוב שהוא ילדה שמדברת והוא ידע לחקות כל אחד. בשביל להראות לך כמה טוב הוא היה בזה, אני אספר לך את הבדיחה שהוא עשה פעם על חשבוני.

אתה יודע שבכל הערים, לא משנה באיזה גודל, כשמישהו מת וצריך גילוח אז הספר שמגלח אותו לוקח ממנו חמישה דולר על העבודה; זאת אומרת, הוא לא לוקח ממנו אלא ממי שמזמין את הגילוח. אני לוקח רק שלושה דולרים, כי אישית לא ממש מפריע לי לגלח מתים. הם שוכבים הרבה יותר בשקט מאשר לקוחות חיים. ההבדל היחיד הוא שלא מתחשק לך לדבר אתם, ואתה מרגיש קצת בודד.

טוב, אז ביום הכי קר בערך שהיה לנו פה, בחורף שעבר לפני שנתיים, הטלפון אצלי בבית צלצל כשישבתי לארוחת הערב ואני עונה לטלפון וזה היה קול של אישה והיא אמרה שהיא גברת ג'ון סקוט ושבעלה מת ושאלה אם אני מוכן לבוא ולגלח אותו.

ג'ון הזקן היה תמיד לקוח טוב שלי. אבל הם גרים אחד-עשר קילומטרים מחוץ לעיר, בדרך עפר. ובכל זאת, לא חשבתי שאפשר לסרב.

אז אמרתי שאני אגיע, אבל אצטרך לבוא במונית וזה יכול לעלות שלושה או ארבעה דולרים בנוסף למחיר הגילוח. אז היא, או יותר נכון הקול, אמר שזה בסדר, אז ביקשתי מפרנק אָבּוֹט שיסיע אותי למקום וכשהגעתי לשם מי פותח לי את הדלת אם לא ג'ון הזקן בכבודו ובעצמו! הוא לא היה יותר מת מאשר, נו, מאשר ארנב.

לא הייתי צריך לשכור בלש פרטי בשביל לגלות מי עבד עלי ככה. אף אחד לא ימציא דבר כזה חוץ מג'ים קנדל. הוא היה קלף חזק, זה בטוח!

סיפרתי לך את הסיפור הזה רק בשביל להראות לך איך הוא ידע לשנות את הקול שלו שתחשוב שמישהו אחר מדבר. יכולתי להישבע שזאת גברת סקוט שהתקשרה אלי. או איזה אישה, בכל מקרה.

טוב, אז ג'ים חיכה עד שהוא למד לדבר כמו דוק סטייר; ואז יצא לנקום.

הוא התקשר לג'ולי לילה אחד, כשידע שדוק נמצא בקרטרוויל. היא לא חשדה לרגע שזה לא הקול של דוק. ג'ים אמר שהוא מוכרח לפגוש אותה הלילה; הוא כבר לא יכול להתאפק וחייב להגיד לה משהו. היא היתה נרגשת כולה ואמרה לו לבוא אליה הביתה. אבל הוא אמרה לה שהוא מחכה לשיחת חוץ חשובה, ואם היא מוכנה בבקשה פעם אחת לשכוח מכללי הנימוס ולבוא אליו למרפאה. הוא אמר שאין בזה שום דבר רע ושאף אחד לא יראה אותה ושהוא חייב לדבר אתה רק קצת. טוב, ג'ולי המסכנה נפלה בפח.

דוק משאיר תמיד את האורות במרפאה דלוקים כל הלילה, ככה שזה נראה לג'ולי כאילו יש שם מישהו.

בינתיים ג'ים קנדל הלך לביליארד של רייט, ששמה בילתה כל הכנופיה. רובם כבר שתו הרבה ג'ין והם גם ככה היו חבורה גסה, אז כשהוא בא ואמר להם לבוא אתו ושיהיה כיף, הם עזבו את משחקי הקלפים והביליארד והלכו אתו.

המרפאה של דוק נמצאה בקומה השנייה. ממש ליד הדלת יש מדרגות לקומה למעלה. ג'ים והחבורה שלו התחבאו בחושך מאחורי המדרגות האלה.

טוב, אז ג'ולי באה למרפאה של דוק וצלצלה בפעמון ושום דבר לא קרה. היא צלצלה שוב והמשיכה לצלצל איזה שבע או שמונה פעמים. ואז היא ניסתה את הדלת וגילתה שהיא נעולה. ואז ג'ים השמיע איזה קול והיא שמעה אותו, חיכתה רגע ושאלה, "זה אתה ראלף?" ראלף זה השם הפרטי של דוק.

לא הגיעה שום תשובה והיא בטח הבינה בבת אחת שעבדו עליה. היא פחות או יותר התגלגלה במדרגות וכל החבורה בעקבותיה. הם רדפו אחריה כל הדרך הביתה וצעקו, "זה אתה ראלף?" ו"הו, ראלף יקירי, זה אתה?" ג'ים אומר שהוא לא צעק בעצמו, כי הוא לא הצליח להפסיק לצחוק.

ג'ולי המסכנה! לא ראו אותה פה ברחוב הראשי הרבה-הרבה זמן אחר כך.

וכמובן שג'ים והחבורה שלו סיפרו לכולם בעיירה, לכולם חוץ מלדוק סטייר. הם פחדו מדי לספר לו, ויכול להיות שהוא אף פעם לא היה יודע אם לא פול דיקסון. הקוקו המסכן, כמו שג'ים קרא לו, היה פה במספרה לילה אחד כשג'ים עדיין המשיך להתלהב ממה שעשה לג'ולי. ופול הבין מזה כמה שהצליח להבין ורץ עם הסיפור לדוק סטייר.

ברור שדוק התרתח ונשבע שיגרום לג'ים סבל. אבל זה עניין קצת מורכב, כי אם יתגלה שהוא הרביץ לג'ים, אז ג'ולי בטח תגלה שהוא שמע על זה, ואז היא תדע שדוק יודע, ומובן שהידיעה שהוא יודע תעשה את הכול להרבה יותר גרוע מבחינתה. הוא התכוון לעשות משהו, אבל היה צריך לתכנן את זה טוב-טוב.

טוב, עברו כמה ימים וג'ים שוב היה פה במספרה, וגם הקוקו היה כאן. ג'ים התכוון לצאת לציד ברווזים למחרת ובא לחפש את הדוד מיירס שיבוא אתו. במקרה ידעתי שהוד נמצא בקרטרוויל ולא יחזור הביתה עד סוף השבוע. אז ג'ים אמר שממש לא מתחשק לו לצאת לציד לבד וכנראה הוא יבטל הכול. ואז פול המסכן פתח את הפה ואמר שאם ג'ים מסכים לקחת אותו הוא יצטרף אליו. ג'ים חשב קצת ובסוף אמר, טוב, אולי גם טמבל עדיף מאשר אף אחד.

אני חושב שהוא תכנן לקחת את פול בסירה לאמצע האגם ואז לעשות לו איזה תעלול, לדחוף אותו למים או משהו. בכל מקרה, הוא אמר שפול יכול להצטרף. הוא שאל אותו אם הוא ירה פעם בברווז ופול אמר שלא, הוא אפילו לא החזיק רובה ביד. אז ג'ים אמר שהוא יכול לשוט בסירה ולהסתכל עליו ואם הוא יתנהג יפה, אולי הוא ייתן לו לירות כמה פעמים ברובה שלו. הם קבעו להיפגש בבוקר, וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את ג'ים בחיים.

למחרת בבוקר, אפילו לא עשר דקות מרגע שפתחתי, דוק סטייר נכנס. הוא נראה די מתוח. הוא שאל אותי אם ראיתי את פול דיקסון. אמרתי שלא, אבל אני יודע איפה הוא נמצא, הוא יצא לצוד ברווזים עם ג'ים קנדל. אז דוק אמר שזה מה שהוא שמע, אבל הוא לא מצליח להבין את זה, כי פול אמר לו שבחיים הוא לא רוצה יותר שום עסק עם ג'ים קנדל.

הוא אמר שפול סיפר לו איך ג'ים עשה צחוק מג'ולי. הוא אמר שפול שאל אותו מה הוא חושב על הבדיחה הזאת, ודוק אמר לו שצריך להרוג את מי שעושה דברים כאלה. אמרתי שזה היה גס, אבל ג'ים לא יכול לעמוד בפני בדיחות, לא משנה כמה הן גסות. אמרתי שאני חושב שבלב הוא בסדר, אבל הוא פשוט מלא תעלולים. דוק הסתובב ויצא.

בצהריים הוא קיבל שיחת טלפון מג'ון סקוט הזקן. האגם שבו ג'ים ופול יצאו לצוד נמצא בשטח של ג'ון. פול הגיע לבית שלו בריצה לפני כמה דקות ואמר שקרתה תאונה. ג'ים ירה בכמה ברווזים ואז נתן את הרובה לפול ואמר לו לנסות את מזלו. פול בחיים לא החזיק רובה והיה לחוץ. הוא כל כך רעד שלא הצליח להשתלט על הרובה. הוא לחץ על ההדק וג'ים נפל לאחור בסירה, מת.

דוק סטייר, שהיה חוקר מקרי המוות, קפץ למונית של פרנק אבוט ומיהר לחווה של סקוט. פול וג'ון הזקן היו למטה על חוף האגם. פול חתר בסירה לחוף, אבל הם השאירו את הגופה בתוכה וחיכו שדוק יגיע.

דוק בחן את הגופה ואמר שכדאי שיחזירו אותה לעיירה. אין טעם להשאיר אותה שם או לקרוא למשטרה, כי זה מקרה ברור של תאונת ירי.

אני אישית בחיים לא הייתי נותן למישהו שנמצא אתי באותה סירה לירות ברובה, רק אם הייתי בטוח שיש לו מושג ברובים. ג'ים עשה שטות שנתן לטירון את הרובה שלו, ועוד לטמבל. זה כנראה הגיע לג'ים, מה שהוא קיבל. אבל אנחנו בכל זאת מתגעגעים אליו פה. הוא היה קלף חזק, זה בטוח! לסרק רטוב או יבש?


*הסיפור לקוח מתוך "תספורת והרפתקאות אחרות", הוצאת תשע נשמות, 2017.

 1

נקישה חרישית בדלת נשמעה מבחוץ: אחת. הפוגה. ושוב – בקול מעט חזק וגרמי יותר: שתיים.

בתנועה מתורגלת, בלי לקום ממיטתו, הושיט גיבֵּנין את רגלו לקראת הנקישה, השחיל את בהונותיו אל תוך הידית, ומשך. הדלת נפתחה לרווחה. על המפתן, ראשו מגרד את המשקוף, עמד אדם ארוך, אפור, הולם את צבעה של שעת הדמדומים שזלגה אל תוך החלון.

גיבנין טרם הספיק להוריד את רגליו מהמיטה, ואילו המבקר כבר צעד פנימה, לחץ את הדלת בשקט אל תוך המשקוף, ולאחר שתיקו המבצבץ מתחת לידו הארוכה כיד קוף נתקע פעם בקיר זה, ופעם בקיר אחר, אמר:

"בדיוק כך: קופסת גפרורים."

"מה?"

" החדר שלך, אני אומר: קופסת גפרורים. כמה יש פה?"

"שמונה נקודה משהו."

"בדיוק, בדיוק. תרשה לי?"

ובטרם הספיק גיבנין לפתוח את פיו, התיישב המבקר בקצה המיטה ופתח בחופזה את אבזם תיקו הנפוח. אחר כך המשיך, מנמיך את קולו כמעט ללחישה:

"יש לי הצעה. תראה: אני, כלומר, אנחנו, עורכים, איך לומר, נו, נגיד, ניסויים. בינתיים בדיסקרטיות. לא אסתיר: חברה זרה בולטת בתחומה מגלה בנו עניין. אתה רוצה להדליק את האור? לא, לא כדאי. באתי רק לדקה. ובכן, התגלה, בינתיים זהו סוד, חומר לגידול חדרים. הנה, אם תואיל בטובך."

וידו של הזר, שנמשתה מתוך התיק, הושיטה לגיבנין שפופרת צרה וכהה, המזכירה שפופרות צבע רגילות, בעלת מכסה מוברג בחוזקה וחותם בדיל. גיבנין הנבוך סובב את השפופרת החלקלקה באצבעותיו, ואף על פי שהחדר היה כמעט חשוך, פענח את המילה המוטבעת בבירור על התווית: "מֶטרָבוּעִין". כשהרים את עיניו, הן נתקלו במבטו הדומם, ללא ניד עפעף, של בן שיחו.

"ובכן, אתה לוקח? המחיר? עשה לי טובה, gratis. רק למען פרסום המוצר. אולי, אם כבר," והאורח החל לדפדף במהירות במעין פנקס משרדי שנשלף מתוך אותו תיק, "חתימה פשוטה כאן בספר הזה (תיעוד קצר, כמו שאומרים). עיפרון? הנה גם עיפרון. איפה? הנה, בעמודה השלישית. בסדר גמור."

ולאחר שסגר בנקישה את הפנקס עם החתימה, הזדקף האורח, סובב בחדות את גבו, פסע אל הדלת, וכעבור דקה הדליק גיבנין את האור והתבונן בגבות מורמות בפליאה באותיות הבולטות בבירור: מֶטרָבוּעין.

לאחר בחינה מדוקדקת יותר התברר שמיכל האבץ הזה עטוף בחוזקה, כמנהגם של סוכני פטנטים, בנייר דק ושקוף, שקצותיו הודבקו במומחיות זה לזה. גיבנין הסיר את עטיפת הנייר של המטרבועין, פרש את הטקסט המגולגל כגליל שבלט דרך הברק השקוף של הנייר, והחל לקרוא:

הוראות שימוש:

המס את תרכיז המטרבועין ביחס של כפית תה אחת לכוס מים, טבול בתמיסה שהתקבלה פיסת צמר גפן או פיסת בד נקייה, ומרח על קירותיו הפנימיים של החדר המיועד לגידול. התכשיר אינו משאיר כתמים, אינו פוגם בטפטים, ואף מסייע, כתוצר לוואי, להדברת פשפשים.

עד כה גיבנין רק תהה. כעת החלה להשתלט על תהייתו תחושה אחרת כלשהי, חדה וחרדה. הוא קם וניסה לצעוד מפינה לפינה, אך פינות תא המגורים היו קרובות מדי זו אל זו: הצעידה הסתכמה בסיבובים, לא יותר, מהבהונות אל העקבים וחוזר חלילה. גיבנין קטע אותה בחדות, התיישב ועצם את עיניו, התמסר למחשבות שהחלו לבוא: ומה אם? ואם, אז מה? ואם פתאום?.. משמאלו, במרחק שלושת רבעי מטר מאוזנו, דפק מישהו אל תוך הקיר מסמר ברזל גדול, והפטיש נשמט מעת לעת ברעש מחריש אוזניים, כאילו כיוון אל ראשו של גיבנין. הוא לחץ את רקותיו בידיו ופקח את עיניו: השפופרת השחורה היתה מונחת במרכזו של השולחן הצר, שהצליח איכשהו להידחס בין המיטה, החלון והקיר. גיבנין תלש את חותם הבדיל, ומכסה השפופרת השתחרר בסחרור מעגלי. מתוך הפתח הצר והעגול שנחשף עלה ריח מריר כשל תבלין. הריח הרחיב בנעימות את הנחיריים.

"נו, נו. ננסה. אם כי…"

ולאחר שפשט את מקטורנו, החל בעליו של המטרבועין בניסוי. השרפרף הוצמד אל הדלת, המיטה הוזזה אל מרכז החדר. השולחן נערם על המיטה. גיבנין דחף לאורך קרשי הרצפה צלוחית שבה נצנץ כזכוכית נוזל שקוף בעל גוון צהבהב מעט. הוא זחל בעקבות הצלוחית, טבל בשיטתיות ממחטה מלופפת על עיפרון בתוך המטרבועין, ומרח באמצעותה את המשחה לאורך הקרשים ועיטור הטפט. החדרון אכן אינו גדול מקופסת גפרורים, כפי שאמר האיש היום. אבל גיבנין עבד באיטיות ובקפדנות, מנסה לא להשאיר אף פינה שאינה מרוחה כהלכה. זה היה קשה למדי, מפני שאכן הנוזל מיד התאדה או נספג  (הוא לא ידע לומר מה מהשניים), בלי להשאיר אפילו שכבה קלה ביותר, ורק ריחו שהלך ונעשה חריף ומתובל יותר, סחרר את הראש, שיבש את תנועת האצבעות והרעיד את הברכיים הלחוצות אל הרצפה.

כשהושלמו הרצפה וחלקם התחתון של הקירות , התרומם גיבנין על רגליו הכבדות והנחלשות באופן מוזר, והמשיך לעבוד בעמידה. מדי פעם נאלץ להוסיף מעט תרכיז. השפופרת הלכה והתרוקנה. בחלון כבר עמד לילה. מן המטבח, בצד ימין, נשמע רעם סגירת המנעול הכבד. הדירה התכוננה לשינה. במאמץ לא להרעיש, עלה הנסיין עם שאריות התרכיז על המיטה, ומהמיטה על השולחן המתנדנד: לא נותר לו אלא למרוח במטרבועין את התקרה. אך אז נשמעו דפיקות אגרוף בקיר:

"מה אתה עושה שם. האנשים ישנים, ואתה…"

בפנותו לכיוון הקול, עשה גיבנין תנועה לא מוצלחת: השפופרת החלקלקה קפצה מידיו ונפלה מטה. הוא שמר בזהירות על שיווי המשקל וירד אל הרצפה עם המכחול שכבר הלך והתייבש, אך זה היה מאוחר מדי. השפופרת היתה ריקה, וכתם שהתייבש במהירות הדיף סביבו ריח מתוק מטמטם. הוא נשען אל הקיר מרוב עייפות (משמאלו שוב נשמע רחש עצבני), השיב בכוחותיו האחרונים את החפצים למקומותיהם, וצנח בבגדיו על המיטה. שינה שחורה נפלה עליו מלמעלה תכף ומיד: הן השפופרת והן האדם היו כעת ריקים.

2

שני קולות החלו בלחישה. לאחר מכן, במעלה מדרגות הצליליוּת – מפיאנו למצו-פורטה, ממצו-פורטה לפורטה פורטה פורטה – הם קטעו את שנתו של גיבנין.

"גועל נפש. מה זה הדיירים החדשים האלה שצצים לך מתחת לחצאית… צרחות בכל מקום?!"

"אי אפשר פשוט לזרוק אותם לזבל…"

"אני לא רוצה לשמוע על זה. אמרתי לכם: בלי כלבים, בלי חתולים, בלי  ילדים…" ולאחר מכן הגיע כזה פורטה פורטה פורטה, ששנתו של גיבנין הסתלקה ממנו סופית, ובלי שפקח עדיין את עפעפיו התפורים יחד בעייפות, נמתח – בתנועה מתורגלת – אל קצה השולחן, שעליו עמד השעון. כאן זה התחיל: היד נמתחה ונמתחה, ממששת באוויר: לא השעון ולא השולחן לא היו במקומם.

תכף ומיד פקח גיבנין את עיניו. כעבור רגע קט ישב על המיטה והביט בחדרו במבוכה. השולחן, שבדרך כלל עמד כאן, למראשות המיטה, זז למרכזו של חדר כלשהו, מוכר למחצה, מרווח אך חסר הגיון.

כל החפצים היו אותם חפצים: השטיחון הדל המרופט, שזחל בעקבות השולחן אי שם קדימה, והתצלומים, והשרפרף, והעיטורים הצהובים של הטפט – אך כולם התפזרו בצורה משונה ברחבי קוביית החדר, שנמתחה.

"מטרבועין," חשב גיבנין, "זה חזק!"

ומיד החל להתאים את הרהיטים למרחב החדש. ואולם, הדבר לא עלה בידיו: השטיחון הקצרצר שהוסט בחזרה אל רגלי המיטה חשף את קרשי הרצפה העירומים הבלויים; השולחן והשרפרף שהוצמדו כרגיל אל מראשות המיטה, שחררו פינה ריקה מרושתת בקורי עכביש ומזוהמת בקרעים ושאריות מכל מיני סוגים, אשר קודם לכן הפינות הצפופות וצלו של השולחן הסוו אותם ביד אמן. בחיוך מנצח אך מעט מבוהל הקיף גיבנין את המטרים הרבועים החדשים שלו, שכמעט הועלו בריבוע, והתבונן בקפידה בכל הפרטים הקטנים. הוא שם לב במורת רוח לכך שחדרו גדל באופן בלתי אחיד: הפינה החיצונית, שנעשתה קהה יותר, הטתה את הקיר באלכסון; ליד הפינות הפנימיות פעל כנראה המטרבועין בעוצמה פחותה; למרות המריחה הקפדנית ביותר שביצע גיבנין, הניב הניסוי תוצאות מעט בלתי אחידות.

הדירה הלכה והתעוררה לאיטה. אנשים חלפו כעכברים במסדרון. דלתו של חדר הרחצה נטרקה פעם אחר פעם. גיבנין ניגש אל המפתן וסובב את המפתח ימינה. לאחר מכן שילב את ידיו מאחורי גבו וניסה לצעוד מפינה לפינה: הוא הצליח. גיבנין צחק בשמחה. הנה, סופסוף. אבל מיד חשב: מישהו עלול לשמוע את צעדיו – שם מאחורי הקירות – מימין, משמאל, מאחור. לאחר שעמד דקה ארוכה ללא ניע, הוא התכופף במהירות – ברקתו דקר לפתע הכאב החד והדק של אתמול – חלץ את נעליו והתמסר להנאה שבטיול, צועד ללא קול בגרביו.

"אפשר?"

קולה של בעלת הבית. הוא ניגש במהירות לדלת ואחז במפתח, אך מיד נזכר: אסור.

"אני מתלבש. חכי. מיד אצא."

"הכול טוב ויפה, אבל זה מסבך את הדברים. נאמר שאנעל את החדר ואקח את המפתח איתי. ומה עם חור המנעול? ולאחר מכן החלון: צריך לתלות וילון. עוד היום." הכאב ברקתו התחדד והציק עוד יותר. גיבנין אסף בחיפזון את מסמכיו. הגיע הזמן לצאת לעבודה. הוא התלבש. השחיל את הכאב אל תוך כובע קסקט. האזין ליד הדלת: דומה שאין איש. פתח במהירות. יצא במהירות. נעל במהירות במפתח. כך.

במבואה המתינה בסבלנות בעלת הבית.

"רציתי לדבר איתך על זאתי, מה שמה. תאר לך, היא הגישה בקשה לוועד הבית, שיש לה…"

"שמעתי. הלאה."

"לך לא יקרה כלום. משמונה מטרים רבועים אין מה לחתוך. אבל תבין את מצבי…"

"אני ממהר," נד לה בכובעו, וירד למטה במדרגות.

3

בשובו מהעבודה עצר גיבנין ליד חלון הראווה של חנות רהיטים: קימורה הארוך של הספה, השולחן העגול הנפתח… זה היה מתאים – אבל איך אפשר להכניס אותם לנגד העיניים והשאלות? ינחשו, לא יוכלו שלא לנחש…

נאלץ להסתפק בקניית מטר של בד צהוב (בכל זאת וילון). לא עבר בחדר האוכל: התיאבון נעלם. צריך למהר הביתה – שם כל זה יהיה קל יותר: לחשוב ללא חיפזון, להתבונן ולסדר. לאחר שהשחיל את המפתח בדלת חדרו, הביט גיבנין לצדדים – האם אין מציצים: אין. צעד פנימה. הדליק את האור ועמד זמן מה, פורש ידיו על הקיר, לבו פועם בסערה: את זה לא חזה – בשום אופן.

המטרבועין המשיך לפעול. במהלך שמונה או תשע שעות, כאשר היה הדייר בחוץ, הוא הספיק להזיז כל קיר בשני מטרים ויותר; קרשי הרצפה, שנמתחו במוטות בלתי נראים, צלצלו בצעדו הראשון כצינורות של עוגב. החדר כולו, מורחב ומעוות בצורה מפלצתית, החל להבהיל ולייסר אותו. גיבנין התיישב על השרפרף בלי לפשוט את מעילו והתבונן בקופסת המגורים המרווחת ועם זאת הלוחצת, כמו ארון קבורה, מנסה להבין את הסיבה לתוצאה הבלתי צפויה. אז נזכר – הרי לא מרח את התקרה: התרכיז לא הספיק. קופסת המגורים התפשטה לצדדים ולאורך בלבד, בלי שהתרוממה סנטימטר אחד למעלה.

"עצור. צריך לעצור את הדבר המטרבועיני הזה. או שאני…" הוא נעל את רקותיו בין כפות ידיו והאזין לכאב המכרסם שנדחף עוד בבוקר אל תוך גולגולתו, וכעת הוסיף לקדוח. אף על פי שחלונות הבית ממול היו חשוכים, התכסה מפניהם גיבנין בבד הצהוב של הווילון. הראש עדיין לא נרגע. הוא התפשט בשקט, כיבה את האור ונשכב. בתחילה ישן שינה קצרה, ולאחר מכן העירה אותו תחושת אי נוחות כלשהי. גיבנין הידק את השמיכה ונרדם שוב, ושוב אותה תחושה בלתי נעימה של היעדר בסיס להישען עליו התלפפה בתוך שנתו. הוא התרומם על כף ידו ונופף בידו הפנויה סביבו: הקיר נעלם. הצית גפרור. אכן כן: הוא נשף על הלהבה וחיבק את ברכיו בידיו, עד שמרפקיו התפוקקו. "גָדָל, הארור, גָדָל." גיבנין חשק את שיניו, זחל מטה מהמיטה, ובניסיון לא להרעיש, הצמיד תחילה את רגליה הקדמיות, ולאחר מכן את רגליה האחוריות של המיטה, אל הקיר הבורח ממנו בזחילה. היה לו קר מעט. בלי שהדליק שוב את האור הלך לחפש בפינה את מעילו התלוי על מסמר, כדי להתכסות בכיסוי חם יותר. אך המסמר לא היה במקומו על הקיר כפי שהיה אתמול, והיה צריך למשש את הקיר שניות אחדות עד שהידיים נתקלו בפרווה. עוד פעמיים במהלך הלילה הארוך והמציק כמו הכאב ברקתו הצמיד גיבנין את ראשו וברכיו אל הקיר ונרדם, ולאחר שהתעורר, שוב התעסק ברגלי המיטה. הוא עשה זאת באופן מוכני, נטול כעס ומת, ולמרות החושך סביבו, ניסה לא לפקוח את עיניו: מוטב כך.

4

בערוב היום הבא, בתום עמל יומו, ניגש גיבנין אל מפתן חדרו: הוא לא האיץ את צעדיו, ולאחר שנכנס, לא חווה לא פליאה ולא אימה. כשנדלקה אי שם, הרחק תחת התקרה הארוכה והנמוכה, נורה חלושה, שקרני אורה הצהובות הגיעו בקושי לפינותיו החשוכות והנסוגות בהתמדה של הקסרקטין העצום והמת, שעד לאחרונה, לפני המטרבועין, היה כוך נעים, כה צפוף, אך כה מוכר, חי וחמים – הוא צעד בצייתנות לקראת ריבוע החלון הצהוב, שקָטַן כעת בשל קנה המידה, וניסה לספור את צעדיו. משם, מהמיטה שנדחקה בעליבות ובפחד אל הפינה הצמודה לחלון, הוא הביט עייף וקהה חושים מבעד לכאב שקדח עמוק אל תוכו, בצללים המתנודדים שקיננו בקרשי הרצפה, בתקרה החלקה הנמוכה שמעליו. "הנה – מין דבר כזה יידחק החוצה מתוך שפופרת ויתרבע: ריבוע בריבוע, ריבוע הריבועים בריבוע. צריך להקדים אותו במחשבה: אם לא אחשוב מהר ממנו הוא יגבר עלי ו…" ולפתע נשמעה דפיקת אגרוף קולנית בדלת:

"האזרח גיבנין, אתה בבית?" ומאותו כיוון מרוחק עלה קולה המעומעם והנשמע בקושי של בעלת הבית:

"בבית. בטח ישן."

גיבנין התכסה זיעה: "ומה אם לא אספיק להגיע – והם יקדימו…" ובניסיון לצעוד ללא קול (שיחשבו שהוא ישן), צעד צעדה ארוכה בחשכה אל הדלת. הנה.

"מי שם?"

"פתח כבר, מה ננעלת שם. ועדת המדידה מחדש. נמדוד מחדש ונלך."

גיבנין עמד והצמיד את אוזנו לדלת. שם מאחורי קרש דק דרכו מגפיים כבדים. נאמרו אי אילו נתונים כמותיים ומספרי חדרים.

"עכשיו לכאן. פתח."

ביד אחת תפס גיבנין את ראשו של מתג החשמל וניסה למלוק אותו, כפי שמולקים את ראשו של עוף: המתג התיז אור, לאחר מכן קירקש, הסתובב חלושות וצנח. שוב אגרוף הכה בדלת:

"נו."

גיבנין סובב את המפתח שמאלה. דמות שחורה רחבה נדחקה בפתח הדלת.

"הדלק אור."

"נשרפה."

בידו השמאלית אחז גיבנין בידית הדלת, ובידו הימנית בחוטי החשמל. הוא ניסה להסתיר את החלל שהתרחב. הדמות שחורה צעדה לאחור.

"למי יש שם גפרורים? תביא קופסה. נראה בכל זאת. למען הסדר הטוב."

ולפתע קוננה בעלת הבית:

"מה כבר יש לראות שם? שמונה מטרים ראיתם שמונה פעמים. מזה שתמדדו, זה בטח לא יגדל. בנאדם שקט, רוצה לשכב אחרי העבודה – לא נותנים לו לנוח: מודדים ומודדים. וכל מיני אחרים, שאין להם בכלל זכות לשטח, והם…"

"גם נכון," סיננה הדמות השחורה, התנדנדה ממגף למגף, ומשכה את הדלת בזהירות, ואפילו כמעט בחמימות, אל תוך האור. גיבנין נותר לבדו על רגלי צמר גפן כושלות, בתוך החושך בן ארבע הפינות, שגדל ללא לאות והתפשט מרגע לרגע.

5

הוא המתין לדעיכת קול הצעדים, התלבש במהירות ויצא לרחוב. מישהו עלול לבוא שוב, למדוד מחדש, למדוד את החסר, אלוהים יודע מה. מוטב שיישאר ויחשוב כאן – מצומת לצומת. לקראת הלילה החלה רוח חזקה: היא ניערה את ענפי העצים העירומים הקפואים, נדנדה את הצללים, הרעידה בקול זמזום את חוטי החשמל ונחבטה בקירות, כאילו ניסתה להפילם. גיבנין החביא בתוך רקתו את הכאב שהתחדד מאימת מכות הרוח, והחל לפסוע, פעם צולל אל תוך הצל, ופעם טובל באור הפנסים. לפתע, מבעד לדחיפות הרוח הגסות, נגע משהו שקט ועדין במרפקו. הוא הסתובב. תחת נוצות נחבטות בתיתורה שחורה – פנים מוכרות ועיניים מצומצמות בשובבות. וקול שבקושי נשמע באוויר הנוהם:

"זַהה אותי כבר, הלוא אתה מכיר אותי. ומסב את המבט. עליך לקוד קידה. ככה."

דמות קלילה, מתנדנדת ברוח, ניצבה על עקבים איתנים חדים, כל כולה אי ציות ונכונות למאבק.

גיבנין נד בכובעו:

"אבל הרי היית אמורה לנסוע מכאן. ואת כאן? אם כן, משהו עצר בעדך…"

"כן – זה."

והוא חש את אצבע הזמש הנוגעת בחזהו ומיד שבה אל תוך הידונית. תחת מחול הנוצות השחורות הוא תר אחר האישונים הצרים של עיניה, והיה נדמה לו שעוד מבט אחד, עוד מגע אחד, עוד מכה ברקה הבוערת, וכל זה יירגע, ,יתפרק וינשור. בינתיים היא קירבה את פניה אל פניו ואמרה:

"הבה נלך אליך. כמו אז. זוכר?"

ומיד נעצר הכול.

"אי אפשר להיכנס אלי."

היא מצאה את היד שנרתעה ואחזה בה בחוזקה באצבעות הזמש שלה.

"אצלי… לא טוב," הוא הסב את מבטו, והסיג שוב את ידיו ואת אישוניו.

"אתה רוצה לומר: צפוף. אלוהים, איזה טיפשון אתה. מה שיותר צפוף…" הרוח תלשה את סוף המשפט.

 גיבנין לא השיב. "או שמא, אולי, אתה לא…"

הוא הגיע לפנייה, והביט לאחור: האישה עדיין עמדה שם, מצמידה את הידונית אל חזה, כמגן; כתפיה הצרות קפאו מצינה; הרוח העיפה בלעג את חצאיתה והרימה את שולי מעילה. "מחר. הכול מחר. ועכשיו…" ובצעד מהיר פנה גיבנין בהחלטיות לכיוון ביתו.

"דווקא עכשיו: כשכולם ישנים. לארוז את החפצים (את הנחוצים ביותר) וללכת. לברוח. להשאיר את הדלת פתוחה לרווחה, שגם הם. למה רק אני? למה לא שגם הם."

ואכן, הדירה היתה ישנונית וחשוכה. לאחר שעבר את המסדרון – ישר וימינה, פתח גיבנין בהחלטיות את הדלת, וכתמיד, רצה לסובב את המתג שליד הכניסה, אבל הוא הסתובב ללא כוח בין אצבעותיו והזכיר לו שזרם החשמל נותק. היה זה מכשול מתסכל. אין מה לעשות. גיבנין חיטט בכיסיו ומצא קופסת גפרורים: היא היתה כמעט ריקה. אם כן, שלוש-ארבע הצתות –לא יותר. צריך לנהוג בחסכנות הן באור והן בזמן. כשהגיע למתלה הצית את הגפרור הראשון: האור זחל במעגלים צהובים דרך האוויר השחור. גיבנין התגבר על הפיתוי ובכוונה גדולה התרכז בפיסת הקיר המוארת ובמקטורנים בגזרות אזרחיות וצבאיות שהיו תלויים על הוָוִים. הוא ידע ששם, מאחורי גבו, מרחב המטרבועין המת עם פינותיו השחורות הוסיף להתפשט.. ידע ולא הביט סביבו. בידו השמאלית גווע אורו של הגפרור, ידו הימנית תלשה מהוָוִים והשליכה אל הרצפה. הוא נזקק ללהבה נוספת; הוא הביט ברצפה ושם פעמיו אל הפינה – אם היא עדיין פינה ועדיין נמצאת שם – שאליה, על פי חישוביו, היתה אמורה לזחול מיטתו, אך הוא קרב את הלהבה בטעות להבל פיו, והשממה השחורה שוב סגרה עליו. נותר הגפרור האחרון: הוא ניסה להצית אותו פעם ופעמיים: הוא לא נדלק. פעם נוספת – וראשו המרשרש של הגפרור נפל והחליק בין אצבעותיו. אז, לאחר שהביט לאחור, מִפָּחַד להמשיך הלאה אל המצולות, הסתובב וצעד בחזרה אל הצרור שהשליך לרגלי המתלה. אך פנייתו, ככל הנראה, לא היתה מדויקת. הוא פסע – עקב בצד אגודל, עקב בצד אגודל – אצבעותיו פשוטות לפנים, ולא מצא דבר: לא צרור, לא מתלה, אפילו לא קירות. "הרי אגיע לשם לבסוף. הרי אני מוכרח להגיע." גופו היה דביק מקור ומזיעה. רגליו נרעדו בצורה מוזרה. הוא כרע ונשען בכפות ידיו על קרשי הרצפה: "לא הייתי צריך לחזור. הנה אני כך – לבד לחלוטין, ואין לאן לפנות." ולפתע הכה בו: "אני מחכה כאן, והוא גָדֵל, מחכה, והוא…"

דיירי המטרים הרבועים הצמודים אל שמונה המטר המרובע של האזרח גיבנין לא קלטו מתוך שינה ובהלה את עוצמתה ואת נימתה של הצרחה, שהעירה אותם באמצע הלילה וכפתה עליהם לרוץ אל מפתן תאו של גיבנין: אדם אבוד וגוסס בשממה, אין כל תועלת וטעם בצעקתו: אבל אם הוא בכל זאת – בניגוד לכל תכלית – צועק – הוא, כנראה, צועק כך.

1926

הוללות לא מתוכננת

פעם אחת הִכּתה אַנְטוֹנינָה אָלֶכְּסֵיֶיבְנָה את בעלה בחותמת משרדית והתלכלך לו המצח בצבע דפוס.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ', בעלה של אנטונינה אלכסייבנה, נפגע מאוד, הסתגר בחדר האמבטיה ולא נתן לאף אחד להיכנס לשם.

דיירי הדירה הקומונלית, שהיה להם צורך עז להיכנס למקום שבו ישב פיוטר ליאונידוביץ', החליטו לפרוץ את הדלת הנעולה בכוח.

בראותו שהקרב אבוד, יצא פיוטר ליאונידוביץ' מחדר האמבטיה, הלך לחדרו ונשכב על המיטה.

אבל אנטונינה אלכסייבנה החליטה לרדוף את בעלה עד הסוף. היא קרעה ניירות לחתיכות קטנות ופיזרה אותן על גופו של פיוטר ליאונידוביץ' השכוב על המיטה.

פְּיוֹטר לֵיאוֹנידוֹביץ' זינק למסדרון בחמת זעם והתחיל לתלוש שם את הטפטים.

אז יצאו בריצה כל הדיירים, וכשראו מה עושה פיוטר ליאונידוביץ' האומלל, התנפלו עליו וקרעו לגזרים את המותנייה שלבש.

פיוטר ליאונידוביץ' רץ לאגודה הקואופרטיבית לדיור.

באותו זמן פשטה אַנטוֹנינָה אָלֶכּסֵיֶיבְנָה את בגדיה והתחבאה עירומה בתוך תיבה.

כעבור עשר דקות חזר פיוטר ליאונידוביץ' והביא איתו את ראש מנהלת הדיור.

כיוון שלא מצאו בבית את האישה, החליטו ראש מנהלת הדיור ופיוטר ליאונידוביץ' לנצל את החלל שהתפנה ולשתות קצת וודקה. פיוטר לאונידוביץ' לקח על עצמו לקפוץ להביא את המשקה מהחנות שבפינה.

כאשר הלך פיוטר ליאונידוביץ', הגיחה אנטונינה אלכסייבנה מתוך התיבה והתייצבה בעירום מלא לפני ראש מנהלת הדיור.

ראש מנהלת הדיור המזועזע קפץ מהכיסא ורץ אל החלון, אבל כשראה את מבנה גופה העצום של האישה הצעירה בת העשרים ושש, אחזה בו פתאום התלהבות פראית.

בדיוק אז חזר פיוטר ליאונידוביץ' ועמו ליטר וודקה.

כשראה פיוטר ליאונידוביץ' מה מתרחש אצלו בחדר, כיווץ בזעף את גבותיו.

ואולם רעייתו אנטונינה אלכסייבנה הראתה לו את החותמת המשרדית ופיוטר ליאונידוביץ' נרגע.

אנטונינה אלכסייבנה הביעה רצון להשתתף בהוללות השיכורים, אבל אך ורק בעירום, ובנוסף לכך, תוך כדי ישיבה על השולחן שעליו התכוונו לסדר את המתאבנים לצד הוודקה.

הגברים התיישבו על הכיסאות, אנטונינה אלכסייבנה התיישבה על השולחן, וההוללות התחילה.

קשה לומר שזה היגייני, שאישה צעירה עירומה תשב על השולחן שאוכלים עליו. מה גם שאנטונינה אלכסייבנה היתה אישה בעלת מבנה גוף די מלא ולא הקפידה במיוחד על הניקיון, לכן השד יודע מה הלך שם בכלל.

עם זאת, מהר מאוד השתכרו כולם ונרדמו, הגברים על הרצפה ואנטונינה אלכסייבנה על השולחן.

ושקט השתרר בדירה הקומונלית.

 22.1.1935

הקופאית

מאשָׁה מצאה פטרייה, קטפה אותה ולקחה לשוק. בשוק נתנו למאשה מכה בראש, ובנוסף לזה הבטיחו שיַכּוּ אותה גם ברגליים. מאשה נבהלה וברחה משם.

נכנסה מאשה בריצה לחנות קואופרטיב ורצתה להתחבא שם מאחורי הקופה. המנהל רואה את מאשה ואומר:

"מה יש לך ביד?"

ומאשה אומרת:

"פטרייה."

המנהל אומר:

"את משהו את! רוצה שאסדר לך פה עבודה?"

מאשָׁה אומרת:

"לא תסדר."

המנהל אומר: "תראי שאסדר!"

וסידר למאשה תפקיד, לסובב את ידית הקופה הרושמת.

מאשה סובבה וסובבה את הידית ואז פתאום מתה. באה משטרה, ערכה פרוטוקול והורתה למנהל לשלם קנס – חמישה עשר רובל.

המנהל אומר:

"על מה הקנס?"

והמשטרה אומרת:

"על רצח."

המנהל נבהל ומזדרז לשלם את הקנס.

"רק קחו מפה מהר את הקופאית המתה הזאת," הוא אומר.

ומוכר ממחלקת הפירות אומר:

"לא, זה לא נכון, היא לא היתה קופאית. היא רק סובבה את הידית של הקופה. והקופאית, הנה היא יושבת שם."

המשטרה אומרת:

"לנו לא אכפת: אמרו לנו לקחת את הקופאית, אז ניקח אותה."

החלה המשטרה להתקרב לקופאית.

נשכבה הקופאית על הרצפה מאחורי הקופה.

"לא אלך," היא אומרת.

המשטרה אומרת:

"למה לא תלכי, טיפשה?"

הקופאית אומרת:

"אתם תקברו אותי חיה."

המשטרה ניסתה להרים את הקופאית מהרצפה, אך ללא כל הצלחה, מפני שהקופאית מלאה מאוד.

"תחזיקו אותה ברגליים," אומר המוכר ממחלקת הפירות.

"לא," אומר המנהל, "הקופאית הזאת משמשת האישה שלי. אני מבקש מכם, לא לחשוף את פלג גופה התחתון."

הקופאית אומרת:

"אתם שומעים? שלא תעזו לחשוף את פלג גופי התחתון."

המשטרה אחזה את הקופאית תחת זרועותיה וגררה אותה מתוך חנות הקואופרטיב החוצה.

המנהל הורה למוכרים לסדר את החנות ולפתוח את המסחר.

"ומה נעשה עם המנוחה?" אומר המוכר ממחלקת הפירות ומצביע על מאשה.

"אלוהים אדירים," אומר המנהל, "הרי בלבלנו הכול! ובאמת, מה עושים עם המנוחה?"

"ומי יישב מאחורי הקופה?" שואל המוכר.

המנהל תפס את ראשו בידיו ופיזר בברכו תפוחים על הדלפק.

"גועל נפש!" אומר המנהל.

"גועל נפש," אומרים המוכרים במקהלה.

פתאום משפשף המנהל את שפמו.

"חה-חה!" הוא אומר. "לא כל כך פשוט לדחוק אותי לפינה! נושיב את המנוחה מאחורי הקופה, אולי הקהל לא ישים לב מי יושב שם."

הושיבו את המנוחה מאחורי הקופה, תקעו לה סיגריה בין השיניים כדי שתיראה יותר חיה, ובידיים, למען האמינות, נתנו לה להחזיק פטרייה.

המנוחה יושבת מאחורי הקופה כאילו היתה חיה, ורק צבע הפנים שלה ירוק מאוד ועינה האחת פקוחה והשנייה עצומה לגמרי.

"לא נורא," אומר המנהל, "יהיה בסדר."

והקהל כבר הולם בדלתות, מתרגש. למה לא פותחים את חנות הקואופרטיב? בייחוד התחילה להשתולל עקרת בית אחת בשכמייה ממשי: היא מטלטלת את הסל שבידה וכבר מכוונת את עקב הנעל אל ידית הדלת. ומאחורי עקרת הבית, קשישה עם ציפית על הראש – צועקת, מקללת וקוראת למנהל חנות הקואופרטיב קמצן.

המנהל פתח את הדלתות והכניס את הקהל. הקהל רץ מיד למחלקת הבשר, ואחר כך לאזור שמוכרים בו סוכר ופלפל. הקשישה הלכה ישר למחלקת דגים, אבל בדרך הביטה בקופאית ונעצרה.

"אלוהים," היא אומרת, "הצלוב יגן עלינו!"

עקרת הבית בשכמייה ממשי כבר הספיקה לבקר בכל המחלקות, והנה היא רצה ישר לקופה, אבל איך שהיא רואה את הקופאית היא נעצרת מיד, עומדת בשתיקה ומסתכלת. והמוכרים גם הם שותקים ומביטים במנהל. והמנהל מציץ מאחורי הדלפק ומחכה לראות מה יהיה הלאה.

עקרת הבית בשכמייה ממשי מסתובבת למוכרים.

"מי זה יושב אצלכם מאחורי הקופה?" היא אומרת.

והמוכרים שותקים, כי הם לא יודעים מה לענות.

גם המנהל שותק.

ובינתיים אנשים זורמים לכאן מכל הכיוונים. הרחוב כבר הומה אדם. הופיעו מנקי רחובות, נשמעות שריקות. בקיצור, שערורייה אמיתית.

נראה שההמון מוכן להמשיך לעמוד ליד חנות הקואופרטיב עד הערב, אבל מישהו אומר שבסמטת אוֹזֶרְנִיי זקנות נופלות מהחלון. ההמון ליד חנות הקואופרטיב אפוא התפזר מעט, כי רבים עברו לסמטת אוזרניי.

31 באוגוסט 1936

הדבר הראשון שעשה אבא בדירה החדשה שאליה עבר אחרי שהוא ואימא התגרשו היה להתקין לעצ ספרייה. שני הספרים הראשונים שהניח על המדף היו בכריכה קשה ובעטיפה בצבע כתום צהבהב. הספר הראשון נקרא "נישואין: האתגר" וכתב אותו ד"ר ר' דרייקורס. בגב הספר נכתב שהספר "מביא דוגמאות רבות מחיי הנישואין, בעיות ומשברים ודרכים לפתרונם." בספר היו מאה תשעים ותשעה עמודים. בהתחלה חשבתי לנסות לקרוא בו כי אולי אבא פספס את העמוד שבו יש פתרון לחיי הנישואין שלו ושל אימא ושאולי עוד אוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

הפכתי את הספר כדי לדפדף בו ועיניי נפלו על העטיפה הקדמית שעליה התנוססה תמונה של אישה צעירה יפת תואר: שׂערה השחור והארוך גלש משני צידי פניה המושלמות, עיניה היו מושפלות הצידה והיא נראתה חולמנית ומהורהרת. לנגד עיניי עלו פניה המיוסרות של אימי, שערה הדליל והמאפיר, עיניה הכבויות ושפתיה הקמוצות. לא היה כל דמיון בין שתי הנשים, ואם כן, מדוע שתהיינה להן בעיות דומות?

הפליא אותי שלא הייתה תמונה של גבר לצידה, שהרי מדובר בנישואין, וחשבתי שהסיבה לכך היא שאם יש בעיות הן כנראה אך ורק בגלל האישה. זה התחבר לי מצוין גם עם המשפט "חפש את האישה" שאבי נהג תמיד לומר לי ולהסביר את משמעותו: אם יש צרה, מקורה אך ורק באישה. "זו לא המצאה שלי. את זה כבר ידעו הצרפתים: שרשה לה פאם," הוא היה אומר במבטא יידישאי.

הנחתי את הספר חזרה במקומו והרמתי את הספר השני, שנקרא "ילדים: האתגר". גם אותו כתב ד"ר רודולף דרייקורס, והפעם בשיתוף עם ויקי סולץ. כנראה הוא הבין לבד שהוא זקוק לשיפור. הבטתי בעטיפה שהופיעה עליה דמות של נער שעמד בגבו למצלמה. שׂערו השחור היה גזוז בקפידה מאחור. הוא לבש חולצה ששרווליה מקופלים ומכנסי ג'ינס שגם המנג'טים שלהם היו מקופלים. ההורים שלו, כמו ההורים שלי, קנו לו בגדים גדולים בשתי מידות. ההורים שלי דגלו תמיד בסיסמה: שיהיה טוב גם לשנה הבאה. יכולתי להבין את זה כשהיה מדובר בי, שעוד נכונו לי שנות גדילה, אבל אבי? מדוע הוא היה לבוש תמיד במכנסיים וחולצה שהיו בשתי מידות מעליו והיו תלויים עליו כעל קולב?

עמידתו של הנער הייתה עקלקלה וראשו נטה הצידה כאילו הוא מתריס כנגד מישהו שעומד מולו. גם אני עומד כך לפעמים. החזקתי את מאתיים חמישים ושניים העמודים של הספר והם היו כבדים לי כאילו היו עשויים מעופרת יצוקה ולא מנייר. היה ברור לי שאם הספר הזה מוצלח כמו "נישואין: האתגר", סופי יהיה להיזרק לפנימייה או למוסד סגור לילדים במצוקה. "מצטער," מלמלתי לספר כשהשלכתי אותו לפח האשפה, "אבל זה או אני או אתה."

לשני הספרים האלו נוספו על המדף הנמוך "כל כתבי שלום עליכם" בכריכה כתומה, בתרגומו של י"ד ברקוביץ. בכריכה הפנימית של כל אחד מהספרים הודבקו תמונות מבהיקות בשחור-לבן של הסופר. בחלק מהתמונות הוא היה לבד ובחלקן עם בני משפחה. שׂערו הארוך היה מפוסק לימין. הוא הרכיב משקפיים שנתלו על אפו במצבטיים והיו קשורים לחליפתו בשרוך. הוא נראה יותר ככוכב רוק מאשר כסופר הספון בביתו. מלבד שלום עליכם היו שם גם "כל כתבי י"ל פרץ" בעטיפה לבנה, ארבעה כרכים כתומים של "כל כתבי ח"נ ביאליק" בהוצאת דביר וספר שירה גדול ממדים ועב כרס בכריכה כחולה של זלמן שניאור. בקצה הימני של המדף עמד כרך גדול של ספר פסיכולוגיה ועליו נשענו "כל כתבי אפלטון".

זו הייתה הליבה של ספרייתו של אבי, שכל השכלתו הייתה ו' שנים ב"חדר" ושכל חייו מאז עסק באופן אובססיבי בהשלמתה. זה היה אולי הדמיון היחידי, מלבד החיצוני, שהיה בינו לבין אחיו התאום הזהה – דודי פישל. אבל בעוד שפישל זכה להיות פעיל מפלגתי במפ"ם, לכתוב מאמרים ב"על המשמר" ולהנחות מפגשי שבת של פועלי ישראל באולמות הקולנוע של רמת-גן וגבעתיים, כל שזכה לו אבי היה לארגן טיולים לגמלאים ולפעילים ומדי חודש לעבור בין בתי מנויי "על המשמר" ולגבות מהם את דמי המנוי. מדי פעם הוא היה גם מצליח לשנורר מודעה קטנה מעיריית רמת-גן ואת שלושים האחוזים, העמלה שקיבל, היה משקיע בשיעורים פרטיים ללימוד חשבון בסיסי של כיתות ג' וד'. אני יודע זאת היטב כי אני הייתי המורה הפרטי שלו.

את המדף העליון שהיה צמוד לתקרה הסתיר אבא בווילון קטן סגלגל, שהיה תלוי על קפיץ ברזל מתוח. כששאלתי את אבא בשביל מה הווילון, הוא אמר שאלו ספרים שאינם מתאימים לילדים ושהוא לא מקנא בי אם הוא יגלה שנגעתי בהם, או במילותיו שלו "אוי ואבוי לך!"

היה לי קשה להאמין שזו הסיבה האמיתית והיה לי ברור שיש סוד אחר שאבי מנסה להסתיר ממני והסוד הזה הציק לי. כל פעם שהייתי בדירה הייתי מביט לעבר הווילון ומדמה שיש לי עיני רנטגן שחושפות את המסתורין. ויום אחד, כשאבא לא היה בבית, כבר לא יכולתי יותר. קירבתי את השולחן לספרייה והעמדתי עליו כיסא עגול בעל שלוש רגליים. עליתי על השולחן וטיפסתי על הכיסא המתנדנד. רעדתי מפחד. ידעתי שזה מסוכן אבל לא הייתה לי כל ברירה. אבא החזיר את הסולם לשכן ואני הייתי חייב לדעת מה מאחורי המסך.

ניסיתי להסיט את הווילון ביד אחת, אך הוא סירב להיפתח ולגלות את סודו. ניסיתי בשתי ידיים ועם כל הגוף. הכיסא העגול רקד ואני הרגשתי שאני נופל. הצלחתי לאחוז בקפיץ וליישר את עצמי. שקשקתי מפחד, הלב שלי הלם בטירוף, הנשימה שלי התקצרה, אבל הווילון נפתח והכיסא, אחרי מספר תנודות ורעידות, התייצב. הבטתי לעבר ה"סליק" של אבי. היו שם הספרים הבאים: "מאהבה של לֵידִי צֶטֶרְלֵי", "סיפורי דקמרון", "פאני היל", "מה מעיק על פורטנוי?" ועוד ספר מנוקד בעטיפה כחולה שנקרא "שלושה בסירה אחת".

לא יכול להיות שאלה רק ספרים, הרהרתי בליבי. חייב להיות כאן משהו אחר, משהו מפחיד ומסתורי. לא יכול להיות אחרת. קראתי בספרי בלשים שנהוג לרוקן את דפי הספר ולהסתיר בתוכו אקדח או שטרות של כסף גנוב. לקחתי ספר אחרי ספר ודפדפתי בהם. רק דפים. דפים מצהיבים מיושן. דפים תלושים מרוב קריאה. דפים מוכתמים מטביעות אצבעות. מעכתי בכעס עש ספרים שהתרוצץ על אחד הדפים ומרחתי קו דק חום משרידי גווייתו שנקברה בין האותיות השחורות.

מאוכזב החלטתי לחפש את הסוד בתוכן הספרים. אני אעבור עליהם אחד-אחד ואמצא את החוט המקשר – אולי איזו הערה בין השורות? אולי איזה קפל בקצה עמוד? משהו חייב להסתתר כאן. התלבטתי באיזה ספר להתחיל ואחרי הרהור קצר בחרתי ב"פאני היל". השם היה דומה לשיר "דֶה-פוּל אוֹן דֶה הִיל" של "הביטלס" וזה בטח אמור להיות ספר מצחיק. השם "פאני" הוא כמו פאן באנגלית, שבתרגום לעברית זה כיף; "היל" זו גבעה; כך שזה לבטח סיפור על "גבעה כיפית". על הכריכה היה כתוב שדורות של צעירים וצעירות ברחבי העולם התחנכו על ברכיה של "פאני היל", כך שזה אפילו ספר חינוכי.

סגרתי את הווילון עד הסוף. בשרוול חולצתי ניגבתי את הבד הסגול ואת קפיץ הברזל. זו שיטה למחוק כל שריד לטביעת אצבעות שלמדתי מהסרטים. ירדתי מהכיסא, וניקיתי בכף ידי את עקבות נעליי מהריפוד הירקרק שלו. החזרתי את השולחן למקומו ואת הכיסא דחפתי מתחתיו. בדקתי היטב שלא השארתי כל סימן מרשיע וכאשר השתכנעתי שזה הפשע המושלם, שלא יתגלה לעולם, נרגעתי והתיישבתי על המיטה כדי לקרוא את שללי.

כבר בעמוד הראשון הבנתי שצדקתי. פאני או פרנסיס נולדה ליד ליברפול, העיר של ג'ון, ג'ורג', פול ורינגו, ולא היה לי ספק ש"חיפושיות הקֶצֶב" הושפעו ממנה. ניחשתי שהשיר "פּני ליין" לבטח מוקדש לה. בעמוד השני של הספר חשתי זעזוע גדול כאשר הבנתי שטעיתי. זה לא ספר מצחיק בכלל. הספר היה מלא גסויות. לא האמנתי שאבא שלי מסוגל לקרוא דברים כאלו, אבל גם לא הייתי מסוגל להפסיק לקרוא. הרגשתי איך פניי מאדימות ונהיה לי חם בכל הגוף. אם זה מה שאבא קורא, אין פלא שאימא התגרשה ממנו, חשבתי בליבי.

בלי לדעת איך ולמה הנחתי את הספר על הרצפה ונשכבתי על המיטה, פניי כלפי הספר. הצמדתי את בטני חזק למזרן וביד אחת העברתי באיטיות את דפי הספר ונשאבתי לתוכו. פאני ופיבה חברתה התעלסו וכפות ידיי נצמדו אל זוג השדיים הגדולים. אני לא זוכר אם היו אלו של פאני או של פיבה אבל היו אלו שדיים מלאים. יחד עם פאני נישקתי את שפתיה של פיבה (בלי לעזוב את שדיה). פיבה גנחה, התפתלה והתנשפה וכאשר גופהּ רטט בלי מעצור ועסיסה הציף את הסדין, חשתי גם אני כיצד עוטפת אותי סחרחורת עמוקה ומתוקה. קריאה גדולה פרצה מתוכי ונִשמתי כמעט פרחה כאשר גל של רטיבות חמה הציף את תחתוניי.

שתי הנערות נרדמו זו בחיקה של זו ואני נשארתי מעולף ובודד על מיטת היחיד של אבי. נשימתי הייתה כבדה וקשה. גופי פעם באופן בלתי רצוני שטרם ידעתי כמותו. איני זוכר כמה רגעים חשתי בעילפון הזה. כשחזרו אליי חושיי הרגשתי, לחרדתי הרבה, שאני רטוב ודביק. ברגע הראשון הייתי בטוח שברח לי כמו לילד קטן. קמתי בהיסטריה ונחרדתי לגלות כתם לח שהופיע מסביב לריצ'רץ' של מכנסיי וכתם נוסף, קטן יותר, על כיסוי המיטה. ירקתי על אצבעי וניסיתי לטשטש את הכתם שעל הסדין.

פעם, לפני שהלך ללמוד בישיבה, סיפר לי חברי יגאל על הליליות. אלו שדות קטנות שמתחפשות לכל מיני דמויות ומפתות בנים למעשים שכאלו. הוא קרא לזה הוצאת זרע לבטלה. הליליות, כך הוא סיפר, אוספות את הנוזל היקר, מתעברות ויולדות שדונים קטנים והם מייד יורדים לשרת את השטן בגיהינום. "זה איסור גדול מהתורה," אמר לי יגאל והזהיר אותי שמי שמפר את הדין נגזר עליו להיות גמד שׂעיר וקירח וסופו מוות בייסורים קשים. הבנתי ש"פאני היל" היא לילית בתחפושת וידעתי שזה הסוף שלי. ריחמתי על עצמי ובדקתי אם כבר צמחו לי שׂערות על כף היד. בינתיים לא. אבל זה לא מנע ממני להתחיל לבכות.

משכתי בשערותיי (לתלוש לגמרי לא היה לי אומץ) ומיהרתי לכסות את הסדין בשמיכה עבה מתוך תקווה שהליליות לא תצלחנה להגיע אל הכתם שהלך והתרחב. התיישבתי על המיטה ואחזתי את ראשי בשתי ידיי. על הרצפה היה מונח הספר שהביא עליי את חורבני ואת אסוני הגדול. הבנתי שכל מה שרצה אבי היה להגן עליי. מדוע לא שמעתי בקולו? מה גרם לי לחשוב שאני חכם גדול?

לפתע ידעתי מה עליי לעשות. אני חייב להיפטר מפאני זו ולשרוף אותה כמו ששורפים מכשפות. אותה ואת הלילית שגרמה לי לעשות את זה. כך גם אציל את אבי ואכפר ולוּ במעט על מה שעוללתי. הספר היה עדיין פתוח באותו עמוד. התכופפתי והושטתי את ידי לסגור אותו, אך משהו עצר בעדי. זו הייתה הלילית. היא כישפה את עיניי. הן רצו שוב ושוב על אותן שורות ארורות. פאני הצמידה את עיניה לחריר וצפתה באביר שולף רומח אדיר. הוא הרכין את ראשו ונשק לתפוחי הפִּטמה של בעלת הבית. וכשהוא הטיל את הגברת על גבה, אני חזרתי ונצמדתי למזרן. לא ידעתי להחליט אם אני האביר או הגבירה, אבל גם לא היה זמן כי הוא כבר גהר מעליה ואחוריו חשופים ומייד שבה הסחרחורת המתוקה והציפה את שלושתנו באנקה עזה. האביר, שלא היה אלא משרת פשוט, קם והתלבש. הגבירה העניקה לו מספר מטבעות והם נפרדו זה מזה. נשארתי לבד עם כתם נוסף על הסדין, קטן יותר מהקודם אך בולט לא פחות.

החזרתי את הספר למקומו במדף העליון והתפללתי לאלוהים שיסלח לי ושאבא שלי לא יגלה את מה שקרה. אותו לילה לא הצלחתי להירדם מרוב פחד, אבל למחרת, לאחר שנוכחתי שלא צמחו לי שׂערות על כפות הידיים, חזרתי לדירת אבי. וכאשר המכנסיים היו קצרים עליי ואימא קנתה לי בגלנטריה זוג חדש, שוב בשתי מידות מעל כי הילד צומח כמו ברוש, הכפלתי את ביקוריי שם.

          ***

"ואתה ידעת כל הזמן שאני קורא את הספרים האלו?" שאלתי את אבי לפני כמה שנים ואני כבר אב בעצמי.

"בטח שידעתי. ברגע הראשון שראיתי את הכתמים על הסדין הבנתי הכול," אמר אבא בשביעות רצון גדולה.

"אם כך, למה אמרת לי שאסור לקרוא את הספרים האלו?" שאלתי בתמיהה.

              "ידעתי שאם אגיד לך לקרוא אותם, אתה תתנגד ותחשוב שאני מנסה לחנך אותך. לא רציתי שכל מה שתדע על סקס יהיה רק מחברים ומהשכונה. ידעתי שברגע שאאסור עליך אותם אתה כבר לא תוותר…" ענה אבא ועיניו התכולות פיזזו.

בראשי עברו שוב הספרים המוסתרים, שבכל אחד מהם מצאתי לפחות פִּסקה אחת שהצדיקה קריאה מלחלחת: "מאהבה של לידי צטרלי", "סיפורי דקמרון", "מה מעיק על פורטנוי" וכמובן "פאני היל". משהו לא הסתדר לי. היה ספר נוסף שגרם לי לרטיבות, אך זו נבעה מדמעות של צחוק פראי.

"אבל 'שלושה בסירה אחת' זה בכלל לא ספר על סקס?!" אמרתי.

"נכון, אבל זה הספר הכי מצחיק שיש. הבעיה הייתה שהתרגום של בורלא מנוקד ואתה חשבת שאתה גדול ושספרים מנוקדים הם תינוקיים בשבילך. כך שלא השארת לי ברירה אלא לאסור עליך לקרוא אותו."