the short story project

search

לפעמים נכנסים אלינו הביתה אנשים זרים, חברים שלכם, הורים בעצמם. אין לי בעיה עם זה, שיבואו, זכותכם להזמין אותם אלינו הביתה. אבל אם הם באים שיבואו אליכם, למה הם באים אלי? מה אני קשור? הם נכנסים בדלת, שלום-שלום, חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, ומיד נטפלים אלי. האישה מתכופפת, דוחפת את הפנים הצבועות שלה מול הפנים שלי, מחייכת כמו ליצן עם פה ענק, מלטפת לי את הלחי, מתפעלת: "כמה גדלת!" 

גדלתי? מה פתאום גדלתי? ככה אני. זה הגודל שלי. חוץ מזה מה אני אמור לענות על זה? להתפעל ממנה, כמה שהיא הזדקנה?

ואז היא אומרת: "אני זוכרת אותך עוד שהיית כזה קטן." ומסמנת בכפות הידיים שלה גודל של טאבלט.

יופי שאת זוכרת כי אני לא זוכר. לא זוכר את עצמי כשהייתי "ככה" ולא זוכר גם אותך. בחיים שלי לא ראיתי אותך. באת להורים שלי? לכי אליהם, מה את רוצה ממני? אני פה באמצע, עם הטרקטור שלי, את מפריעה.

כשהיא מתייאשת היא קמה וחוזרת אל ההורים שלי, אבל אז מגיע בעלה ואני צריך להתמודד גם איתו. מזל שעם הבעל זה יותר קל, כי מדובר ביצור עם פונקציה אחת. הוא מתקרב אלי ונובח: "גבר! גבר! תן כיף גבר!"

אז אני נותן לו כיף חזק, כבר יודע שהוא יתפוס את היד שלו כאילו היא כואבת לו נורא. הם לא טיפוסים כל כך חכמים, הבעלים, אפשר להיפטר מהם אחרי שני כיפים. לזרוק להם בננה ולא לראות אותם יותר. 

רק אחרי שהם עוזבים אותי והולכים לשבת עם ההורים שלי על קפה ופוליטיקה, אני חוזר בשקט לכף של הטרקטור שלי, מנסה לייצב עליו חלק אדום של לגו.

אבל לא תמיד זה נגמר כל כך בקלות, יש את המקרים הקשים; המקרים שבהם הם מביאים איתם את הילד שלהם. 

אז הם כמובן מצמידים לי אותו. למה הם מצמידים לי אותו? כי אנחנו נהנים לשחק ביחד? לא. הם מצמידים לי את הילד שלהם כדי שאעשה לו בייביסיטר. הוא לא מעניין אותי – הילד שלהם – בדרך כלל הוא יותר קטן ממני, בוהה בי עם פרצוף הנזלת שלו, וישר אני מבין שיהיו צרות, כי אני לא מתכוון לסבול אותו יותר מידי.

"תשחקו יחד." אמא מנסה להלהיב אותי.

"תראה, יש לו טרקטור!" אומר האבא של הילד.

לא מעניין אותם אם אנחנו רוצים לשחק יחד או לא. בשביל המבוגרים, אם אנחנו בערך באותו גיל, פלוס מינוס שנתיים, זה אומר שאנחנו כבר חברים.

בחיי, הייתי רוצה להחזיר להם; להצמיד להם מישהו, מישהו בגיל שלהם, שהם לא מכירים, נגיד את אב הבית אצלנו בגנים. גם הוא אבא, הוא האבא של הגן. הייתי מביא אותו אלינו הביתה ואומר: "תכירו, זה אב הבית, מעכשיו אתם חברים. תראו, יש לו צרור עם המון מפתחות! תשחקו יחד!" ככה הייתי אומר להם.  

אבל העולם לא עובד ככה, בעולם שלנו המבוגרים משגעים את הילדים, לא להיפך. 

כשהם רואים שזה לא יבוא להם בקלות אמא מחריפה את המאמצים: "זה לא יפה!" ככה היא גוערת בי, "תחלוק איתו, תשחקו יחד בטרקטור."

היא לא מבינה שאת הטרקטור אי אפשר לחלוק. זה לא עובד ככה. זה כמו שאני אגיד להם לחלוק משהו עם אב הבית, נגיד את תיק ההשקעות הזה שהם כל הזמן מדברים עליו. יש לי הרגשה שהם לא יסכימו.

כשלא הולך להם הם מתעלמים מאיתנו ומקווים שיהיה בסדר, מתיישבים על הכיסאות הגבוהים שלהם ליד השולחן הגבוה שלהם ושותים קפה.

הילד שלהם מסתכל עלי. אני עושה לו פרצוף של "שמחתי לא להכיר אותך", מסתובב ממנו ומוסיף עוד חלק ירוק של לגו על הכף. ואז הילד-נזלת הזה מתחיל לבכות. הוא מתחיל לבכות וההורים שלו מאוד מאוכזבים. למה הם מאוכזבים? כי הילד שלהם בוכה? מה פתאום? הם מאוכזבים כי הם צריכים לקום עכשיו ולטפל בו! הם צריכים לקום ולטפל בו כי אני לא מוכן לעשות את זה במקומם.

הם מגיעים ומנסים להרגיע אותו. אני מנסה להתרכז בטרקטור אבל הכף שלו נשמטת מטה ושני החלקים של הלגו נופלים על הרצפה. עכשיו גם אני מתחיל לצרוח מעצבים. הילד שומע אותי וצורח עוד יותר חזק. אמא באה, מחבקת אותי, אבל אני לא מסכים להירגע, שתדע שזה לא סתם בכי, שהם הרסו לי את כל אחר הצהריים עם החברים שלהם ועם ילד-נזלת.

ואז מגיע הפתרון האולטימטיבי: טלוויזיה. כשלהורים אין כוח להתמודד איתנו הם בורחים לטלוויזיה. אמא מרימה אותי ומושיבה על הספה. אבא לוחץ על הכפתור בשלט. הדמעות שלי מתייבשות ברגע. טלוויזיה אין לי בעיה לחלוק עם גוש-נזלת. אנחנו יושבים זה לצד זה, בוהים באבא מוצא לנו תוכנית, לא משנה איזו, אנחנו לא בררנים. טלוויזיה זה יותר טוב מטרקטור, טלוויזיה זה שלום בית.

אבל מהר מאוד כל הטוב הזה נגמר, הם קמים וניגשים אלינו, באים להציק.

"מה זה? כמה זמן אתם רואים טלוויזיה? שעה זה כבר יותר מדי!" 

כאילו שזה היה רעיון שלנו.

ואז אבא מכבה לנו את הטלוויזיה, ואנחנו מוחים, למרות שגם לנו קצת נמאס. המבוגרים עושים קולות של פרידה. ושוב חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, שלום ולהתראות, ונדבר, ונתקשקש, ונקבע, וניפגש, ותבואו יום אחד, ותבואו אתם, ונטייל בשבת, וניסע בחג. כל זה. ואז אפשר לנצל את ההזדמנות ולבקש שוקולד. ואמא נותנת לי, תמיד היא נותנת לי כשיש אורחים, גם לגוש-נזלת היא נותנת, אבל לא אכפת לי, העיקר שלי יש. אני טורף את השוקולד מהר-מהר, חוטף זץ למוח, וזה שווה לי את כל הביקור. עכשיו אני מאושר.

 

תודה לדניאל לבנטו

 

18

דבר כמעט-אחרון שהיה מתאים לי בימים האלה זה להיתקע עם איזה עשרה ונצואלנים בהוסטל נעול. אז טוב שמצאתי את הסידור הזה. רק במזל שמעתי בזמן על חדר שהתפנה באחת הדירות של החבר'ה שפזורים כאן ברחבי העיר, מוגלים מהעסקים אל תוך הדירות מכורח מציאות דמיונית שנפלה על העולם. בינתיים הימים שעוברים כבר נערמים לערמה גדולה מדי, עד שההומניטרית תגיע. מתישהו תגיע. בזמנים כאלה נחמד שיש מישהו משלנו קרוב. וגם חומר מצפצף לקריאה.

 

מיקי: בלי לחץ מיותר חברים, יש בינינו מישהו שהסתפר אצל חקובו?

יואל: מי זה חקובו?

מיקי: אני שואל כי הספר חקובו נדבק בנגיף לפני איזה 10 יום ונפטר היום

ליאור: עכשיו קיבלתי את זה:

שיתוף: חקובו הספר שהיה בדליכושר עבר לעולם שכולו טוב נדבק בקוביד ותוך 8 יום החזיר ציוד

מיקי: כל מי שהסתפר אצלו דחוף להיכנס לבידוד או לעשות בדיקה

Ram…:  לא מבין למה לא מודיעים בזמן

יואל: חבל באמת שלא מודיעים.

מאיר:  בחיים לא ראיתי שם מספרה

מיקי: קיימת כמה חודשים. הרבה הסתפרו. תעבירו הלאה שיידעו

צפריר: עוד סימן לחזור לארץ אבותינו

צחי:  לא מכיר חקובו

מני: אין על המדינה שלנו

Ram…:  הספר שעובד בדליכושר ליד החנות סלולר

שלומי: שמעתי שנפטר אבל לא ידעתי שמת מקורונה. שמעתי שנפל ושבר את הכתף וכנראה טיפלו בו לא נכון. הסתבך בגלל הסוכר. הטסיטאס היו נמוכים שמעתי. לא שמעתי קורונה אבל גם יכול להיות

ליאור:  לא. קורונה קורונה

צחי: בן כמה היה הבחור?

Ram…: מבוגר, 60 אולי משהו כזה

צחי: ירחם השם

מיקי: חברים לא לזלזל. בלי מפגשים מיותרים לשמור על הכללים והחיים. בשורות טובות!

מני: ולהתפלל ולעשות תשובה

מיקי: בטוח זה תמיד

ליאור: רק היום 1300 מקרים חיוביים חדשים

Ram…: מה יהיה? אותם מספרים כל יום

יואל: טירוף!

מאיר: לאיפה זה יגיע רק אלוהים יודע

צפריר: לא לפחד כלל. הכול תוכנית של אבא

ליאור: שליש מהבדיקות חיוביות, 25-30 מתים כל יום

עומר: יותר מדי יציב

Ram…: חסר עוד חודש

צפריר: עוד חודש למה? עוד חודש משיח בא

Ram…: עד שיהיה שינוי

מיקי: לא יהיה שינוי פה. רק אם יסגרו אותם עם ברזלים יהיה

צחי: הגאון פותח סוכנויות מכוניות

צפריר: מי קונה עכשיו מכונית?

ליאור: בגלל זה הוא פותח

Ram…: עזוב נו חמורים

מיקי: עד שלא יהיה סגר טוטאל 15 יום רצוף לא ירדו פה המספרים

יואל: ראיתם בחדשות? הם בנו אוהלים ליד הבתי חולים. כבר אין להם מקום.

צחי: לא יקרה בחיים 15 יום

ליאור: חולים רגילים שצריכים טיפול אין מקום. לא יעזור גם חודש סגר

רפאל: יעזור עם יהיה סגר בלי סלבוקונדוקטו. בלי כלום.

מיקי: סגר עם ירי. עם אלות. ברזלים לרגליים.

מאיר: ואאלה רק ככה

מיקי: שלא נצטרך אף פעם את העזרה שלהם אלה

יואל: אמן ואמן!

ליאור: 700 אלף סלבקונדוקטו במדינה של 4 מיליון ואנחנו בהסגר. שתבינו את הטמטום

עומר: הכבישים עמוסים, איזה סגר?

מאיר: עולם שלישי, מה ציפיתם

מיקי: תכלס לא היה פה סגר אפילו יום אחד. הכול חארטה.

צחי: כל בנאדם שלישי עם סלבוקונדוקטו בכיס. רק אנחנו סגורים בבית.

Ram…: כן הדפיסו ים אישורים בלי לחשוב. טוב אין שכל

ליאור: בגלל זה לא ירד פה הנדבקים

מיקי: חוץ מחנויות וקניונים הכול עובד

יואל: חברים הכול בידי שמיים. אין מה לעשות. בסוף הם יבינו.

Ram…:  אלה יבינו? יואל אח יקר, לא רואה את זה קורה

צפריר: להתפלל לשמירה שלנו ושל כל עם ישראל

מיקי: גם להתפלל וגם להיזהר

מאיר: שמעתם את הנאום של הגאון?

צחי:  מטומטם שחבל על הזמן, רק שטויות מדבר

ליאור: מדבר אבל לא אומר כלום

Ram…: יאלה שיפתח סוכנויות מכוניות, זה בדיוק מה שיעזור

מיקי: רק 15 יום סגר עם ירי

צחי: איזה ירי? ביצים של שלגיה יש לגאון הזה

רפאל: נשיא מדינה עאלק

עומר: חחח

מיקי: וואלה ביצים של שלגיה!

רפאל: איפה הוא ואיפה ביבי?

מיקי: אמרנו בלי פוליטיקה. למרות שנכון!! 

יואל: מישהו שמע אם יוצאת טיסה הומניטרית לארץ?

Ram…: לא יהיה בקרוב

מיקי: מי שהיה לחוץ על ישראל כבר עזב

ליאור: אין למי למכור כרטיסים. אז למה שיביאו מטוס?

מאיר: השדה סגור עד ספטמבר לפחות

צחי: זה ימשך עד ינואר. לא יותר

יואל: באמת? עד ינואר???

Ram…: לדעתי בספטמבר ישחררו קצת. הכי מצחיק שמדברים כאן על חיסון מקומי שלהם

ליאור: זה שמענו כבר במאי

עומר: על פרות לא הייתי מנסה את החיסונים שלהם

רפאל: חחחח

Ram…: חבל על הפרות

מיקי: לפחות מהפרות יוצא פה משהו טוב

Ram…: קוסטריקה מיליון תושבים יותר מפה והמספרים שלהם סבירים. וכאן…

מיקי: בלי עין הרע ישראל 10 מיליון 443 מתים. כל אחד זה עולם ומלואו אבל היחס פה והבתי חולים הורגים את האנשים

מני: הוא חייב לסגור את המדינה

עומר: איזה יסגור איזה נעליים

שלומי: אומרים שכאן הכי הרבה מקרים ל100,000 איש בעולם

ליאור: בארץ עכשיו אלפיים ביום מ25 אלף בדיקות. פה היום כמעט 1500 מ 3000 בדיקות

Ram…: חמישים אחוז היום!

מאיר: זה לא נורמאלי

מיקי: להשוות אותם לישראל זה כמו להשוות את בני סכנין לריאל מדריד

Ram…: אין על המדינה שלנו!!!

יואל: אם העסק לא היה תופס אותי בביצים עכשיו אני חוזר לארץ.

מני: גם אצלי הביצים קשורות חזק לחנות

רפאל: אף אחד לא בא לפה בגלל שהיה לו טוב שם

מיקי: דיבור נקי חברים

ליאור: לחשוב טוב יהיה טוב

שלומי: יואל אחי, חושב לקפל ולחזור לארץ?

יואל: שוקלים כן. אתם רואים מה זה כאן.

מני: ומה תעשה בארץ???

צחי: תגיד לי אם אתה חוזר אחי. אני בא אתך

יואל: יאללה ביחד, נפתח ישיבה קטנה בצפת.

צחי: סגור אחי

מיקי: רק לפני שאתם פותחים ישיבה בצפת, היום ב8 שיעור עם הרב בזום

Ram…: עוד שלוש שעות. לבוא חדים היום

ליאור: מתחילים לחדד

מני: מה השתתקתם?

שלומי: שמעתם הגיע עכשיו גל חרגולים?

רפאל: חרגולים כתבת או זה המתקן מילים

מאיר: אמרו גל שני, לא אמרו גל חרגולים

Ram…: חגבים לא חרגולים

יואל: מצאתי שניים במרפסת. 5-6 סנטימטר כל ראש.

מיקי: ארבה חברה ארבה

צחי: עכשיו גם מכת ארבה???

ליאור: זה כשר לא?

מני: כבר היה עדיף לשתוק

צפריר: חבלי משיח בני אדם

Ram…: התימנים אוכלים

אלי: זה קריספי

צחי: תאמינו לי לסגור את המדינה

מאיר: הולך טוב דווקא ארבה עם טחינה חחח

מני: לסגור דחוף 

8

 

02/03/2019            שעה 11:32

תוכן הפנייה: לכבוד מחלקת כח אדם,

ברצוני להסב את תשומת לבכם לכך שטרם בוצעה העלאה בדרגה. אני בטוחה שטעות זו מקורה באי הבנה, שכן הדוחות והערכות הרלוונטיות, כמו גם האישורים והטפסים נשלחו למשרדכם לפני כחודש בדואר יונה, כפי שדרשתם.

בברכה,

שרית

תשובה: שרית שלום, לפי הנתונים המצויים בידינו עולה כי אכן עברת הערכה המקצועית  אבל לא שמרת על רצף שלוש שנים, כפי שהרפורמה החדשה דורשת. רק לאחר שתשלימי 30 שעות תקודמי בדרגה. בברכה מרכז שירות מידע ארצי

סטטוס: נסגר   בשעה 10:00         3/3/2019   

4/3/2019              שעה 09:40

תוכן הפנייה: שלום רב, מזה ארבע שנים אני לומדת לתואר משולב, שני ושלישי. אי לכך, מספר הקורסים שאני לומדת ושלמדתי עולה על 30 שעות. מצרפת אישור סיום לימודים תואר שני, אישור על לימודים בשנה הנוכחית וכן גיליון ציונים מעודכן.

מחכה לתשובתכם,

יום טוב

שרית

קבצים סרוקים:

Pdf  גיליון ציונים

Pdf  אישור סיום לימודים

Pdf אישור לימודים

תשובה: שרית שלום רב, להלן תשובת מחלקת השתלמויות :" יש לסרוק בצורה מסודרת את גיליון הציונים כקובץ מצורף, מקווה שאת לא ברפורמה החדשה. ." בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי.

סטטוס: נסגר בשעה  11:32   5/3/2019

6/3/2019                 12:01

תוכן הפנייה: צרפתי שוב קובץ סרוק בצורה מסודרת. אני דווקא כן ברפורמה החדשה…  חשבתי שהיא אמורה לסייע לציבור העובדות… אני סמוכה ובטוחה שעל אף היותי ברפורמה החדשה, בסופו של דבר יוכרו לימודיי כהשתלמויות, ואכנס לארץ המובטחת, דרגה ארבע.  

תשובה:  להלן תשובת מחלקת כח אדם: "יש לשלוח בפניה מקוונת את שם ההשתלמות כפי שמוכר במשרד החינוך, סמל ההשתלמות המורכב מ-7 עד 8 ספרות ואת מיקום ביצוע ההשתלמות – לצורך בירור ועדכון." בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי.

סטטוס: נסגר בשעה 10:32  07/03/2019

07/03/2019            11:45

תוכן הפנייה: מסמכים סרוקים מצורפים שוב. כפי שהסברתי, אלו קורסים אקדמאיים באוניברסיטה מוכרת ובעלת שם, ולא השתלמויות.

מסמכים סרוקים:

Pdf  גיליון ציונים

תשובה: בקשתך הועברה למחלקת כוח אדם.

סטטוס: פעיל

תשובה: שרית שלום, לא שמרת על רצף של שלוש שנים, כלומר את אמורה להשתלם כל שנה. מהנתונים שלנו ההשתלמות האחרונה שלך היתה ב-2016.

בברכה, מרכז שרות ארצי

סטטוס: נסגר  בשעה 13:07  8/3/2019

08/03/2019                     17:05

תוכן הפנייה: בחיי שאני לא מבינה מה את/ה אומר/ת. את/ה מחזיר/ה לי את אותה תשובה כבר פעם שלישית בלי להתייחס למה שנשלח אליך/אלייך. האם תוכל/י לשוחח איתי בטלפון ולחסוך את עוגמת הנפש הכרוכה במיילים לא הגיוניים? באותה ההזדמנות אשמח לברר אם לפנות אלייך/אליך בלשון נקבה או זכר.

תשובה: בשיחה טלפונית הוסבר ללקוחה כי לא שמרה על רצף של שלוש שנים.

סטטוס: נסגר בשעה 09:04    10/3/2019

12/3/2019                15:02

תוכן פנייה: אוקיי, הבנתי. המוקדן הסביר לי, כפי שהוסבר לי בפורטל, שלא שמרתי על רצף של שלוש שנים. עכשיו אני פונה אל ההיגיון שלכם – האם קורסים אקדמיים במסגרת תואר שני ושלישי באוניברסיטה ידועה, מכובדת ובעלת יוקרה אקדמית אינם מוכרים כהשתלמויות?

בברכת פסח שמח,

מי יתן שנזכה לצאת מעבדות הנונסנס לחירות הקומון סנס

12/3/2019     23:45

תוכן פנייה: דבר נוסף, ראש החוג שבו אני לומדת הואיל לכתוב מכתב ובו הוא מאשר את הסטטוס שלי כסטודנטית מן המניין. בנוסף לכך, צרפתי תשלום מקדמה על שכר הלימוד לתואר משולב. כפי שתיווכחי, למקרה שאת לא מאמינה לי ולמרות הררי הטפסים שאני נדרשת לצרף, הוספתי מקבץ נאה משלי של טפסים, תעודות, מכתבי המלצה וכו'.

Pdf מכתב ראש חוג

Pdf תשלום עבור מקדמה 2019

Pdf גיליון ציונים 2017-2019

Pdf מכתב מנהלת מתיא 2019

בברכה שרית

13/3/2019               00:30

תוכן פנייה: אה, ועוד משהו ששכחתי לציין בפנייה הקודמת ונזכרתי רק עכשיו, מתנצלת על השעה, לא הצלחתי להרדם… אז הדבר הוא כזה – את שכר הלימוד אתם, בטובכם, משלמים (כחלק מהסכם קיבוצי שמעודד השכלת עובדים בחברה, באמצעות תשלום חלקי של שכר הלימוד) עדות חותכת נוספת להכרת המשרד בסטודנטיותי. כלומר אני סטודנטית. כלומר אני לומדת ולומדת ולא מפסיקה ללמוד מזה שנים רבות, איך זה לא מוכר לי כלימודי השתלמות? הלו?

 תשובה:  שרית שלום רב, להלן תשובת מחלקת כח אדם: "לימודי תואר שני מזכים בשעות אך ורק בסיום המסלול והצגת אישור זכאות + גיליון ציונים לכ"א. טרם סיום המסלול והצגת המסמכים הנדרשים, לא ניתן לאשר שעות בגין התואר". . בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה     11:62           13/03/2019

13/03/2019                    12:04

תוכן פנייה: אוקיי ניצחתם. הבנתי שהקורסים לא יוכרו לי כהשתלמויות. אוותר על ה-7.5 אחוז שדרגה ארבע הייתה מקנה לי. כלומר, על תוספת של 592.5 ש"ח למשכורת. תואר מספר שתיים ותואר מספר שלוש ימתינו כלאחר כבוד. אין הרפורמה מעודדת השכלה רחבה. לב דואב – כן, טרפת בירוקרטית –בוודאי. השכלה, תגמולים, דרגות ותוספת שכר – לא.

תשובה: זה לא עניין של ניצחון או הפסד. מחלקת כח אדם תשמח להעלות אותך בדרגה, במידה ואת עומדת בתנאים הנדרשים, כפי שנקבעו ברפורמה החדשה.

בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה 14:78    14/3/2019     

15/3/2019                  8:00

תוכן פנייה: אם הרפורמה הזו כל כך חדשה איך זה שחזרנו אחורה שנות אור? הגיון פשוט היה פותר את הבעיה, הייתכן שהגיון אינו סעיף ברפורמה החדשה… אפרופו סעיפים… סעיף "תקשורת" בתלוש המשכורת נמוך משמעותית מחודש שעבר. מדוע?

תשובה: שרית שלום, אלה הנהלים ברפורמה החדשה. לגבי "תקשורת", אנא פני למזכירת המתי"א, שתעביר דיווח למחלקת כח אדם. סעיף תקשורת הוא קבוע, ולכן כל בעיה שנתקלת בה עלייך להפנות למזכירת המתיא במחוז מרכז.

בברכה, מרכז שירות ארצי.

נסגר בשעה 15:68     16/3/2019        

20/4/2019                 9:07

תוכן פנייה: בבקשה קראי עד הסוף את המייל… אני מנסה כיוון חדש. אחרי הכול, 592 נקודה חמש הוא סכום לא מבוטל. ולכן, ערכתי בדיקה יסודית ומקיפה של כל חוזרי המנכ"ל מהשנים האחרונות, עברתי סעיף סעיף (מלה יפה "סעיף") ומצאתי להפתעתי אחד שחמק מעיניי ועונה לקריטריונים שהמשרד מציב בנוגע להשתלמויות והעלאות בדרגה.

מתוך מסמך שנקרא "מדיניות והנחיות לעובדים במסגרת הרפורמה החדשה", בפרק א' סעיף 9 שכותרתו "לימודים בשנת שבתון" מצוין שהלימודים בשנה זו יחשבו כשעות השתלמות, ואני מצטטת "עובד בשנת שבתון, אשר למד לימודים לתואר מתקדם ולא סיים לימודיו, יזוכה עד 180/210 שעות בהתאם לדרגות עפ"י השעות שנלמדו ועם הצגת גיליון ציונים. ולא יזוכה בסיום התואר בשעות נוספות על לימודים אלו."

בברכת – אם אתה לא יכול לנצח אותם,

הצטרף אליהם,

האזרחית ש'

תשובה: שלום רב, להלן תשובת מחלקת כח אדם: "שלום רב,​​​​​​​ בהתאם לנהלים, עובד בשנת שבתון היוצא ללימודי תואר שני, זכאי לקבל גמול על השעות גם אם לא סיים את התואר. על מנת שניתן יהיה לדון בבקשה, יש לשלוח גיליון ציונים לתואר הכולל ציונים + חתימת מוסד הלימודים. גיליון ציונים שאינו חתום ע"י מוסד הלימודים ושאינו כולל ציונים לא מאושר. בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה   15:65         22/04/2019

22/04/2019                       18:54

תוכן פנייה: מצרפת גיליון ציונים חתום ומעודכן. בפעם הרביעית. דרגה ארבע, היר איי קאם!

Pdf  גליון ציונים

תשובה: שרית שלום רב, להלן תשובת כוח אדם : "לימודי תואר שני מזכים בשעות אך ורק בסיום המסלול והצגת אישור זכאות + גיליון ציונים לכ"א. טרם סיום המסלול והצגת המסמכים הנדרשים, לא ניתן לאשר שעות בגין התואר". . בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

סטטוס: נסגר בשעה 11:00          25/04/2019

25/4/2019                          20:07

תוכן הפנייה: חלם שלום, אנא קראי את שני חלקיה של הפנייה שכן היא ארוכה וחורגת ממספר התווים האפשריים, כפי שנוכחתי לדעת. גיליון הציונים שצורף יועד לשם קבלת גמול על לימודים בשנת שבתון. תמוהה בעיניי תשובתך, שכן מזה מספר חודשים אנחנו מתקשרים דרך הפורטל ובו בלבד, ולכן כל התכתובת שלנו מתועדת. דפדוף בפניות הקודמות יעלה את הסטטוס שלי, היסטוריית תכתובות וכן את המוטיבציה העיקרית שלי לפניות חוזרות ונשנות אליכם. הרי תקציר הפרקים הקודמים: גיליון ציונים, סיום תואר שני, מסמכים שצורפו זה מכבר, שנת 2017 יציאה לשבתון ובה לימודים אקדמאים שאבקש שיחשבו כהשתלמויות כפי שמופיע בחוזר מנכ"ל. ציטטתי ואצטט שוב (זהירות ציטוט ארוך ומפורט, מתנצלת. גם אני נרדמתי תוך כדי קריאתו. אבל הוא מהימן ויקנה לי גישה למחוזות ה-592 נקודה חמש ):

"לימודים בשנת שבתון. עובד היוצא לשנת שבתון מלא ומעוניין ללמוד בקורסים לפיתוח מקצועי במסגרת הרפורמה החדשה יוכל לקבל הכרה בלימודים של עד 120/180/210 שעות.

 9.1 תכנון הלימודים בשנת שבתון יהיה בהתאם להנחיות הבאות: ניתן להעביר רק 105/90 שעות במעבר מדרגה לדרגה ובה יוכל ללמוד במסגרת השבתון סה"כ 120/180/210 שעות בהתאם לדרגה. באם העובד פיצל את שנת השבתון לשנתיים (חצי שבתון בכל שנה) באותה דרגה, יוכל לצבור מקסימום 90/105 שעות בהתאם לדרגה עבור כל שנה. עובד היוצא לשבתון מלא פעמיים באותה דרגה, יזוכה בשעות פעם אחת בדרגה. עובד הנמצא בחצי שנת שבתון, יוכל לקבל עד 90/105 שעות בשנת השבתון ועל פי הכללים שצוינו לעיל. עובד בשנת שבתון, אשר למד לימודים לתואר מתקדם ולא סיים לימודיו, יזוכה עד 180/210 שעות בהתאם לדרגות ועפ"י השעות שנלמדו עם הצגת גיליון ציונים. ולא יזוכה בסיום התואר בשעות נוספות על לימודים אלו.

9.2 עובד הנמצא בשנת שבתון, יוכל ללמוד באחד המסלולים הבאים: קורסים מתוך מתווה התוכניות לפיתוח מקצועי של המשרד במסגרות המאושרות ללימודים. לימודים במוסדות מוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה, מכללות לחינוך ואוניברסיטאות. הלימודים יהיו במסגרות אקדמיות בלבד ובמסלולים לתואר בתחומים רלוונטיים. עובד אינו חייב להיות תלמיד מן המניין לתואר אך חייב לעמוד בכל דרישות הקורס ולהגיש גיליון ציונים למפקחת הפיתוח המקצועי במחוז עבודתו. קורסים במוסדות המוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה, אשר קיבלו מראש אישור של המפקח המחוזי לפיתוח מקצועי, והם תואמים לקורסים המפורטים במתווה. קורסים אילו מיועדים לעובדים בשנת שבתון בלבד .קורסים נבחרים שאושרו לארגוני העובד, שקבלו הכרה לרפורמה החדשה. עובד בשנת שבתון הלומד בישיבה, יכול ללמוד עד 60 שעות לימודי ישיבה על פי הכללים. לימודי תעודה בשנת שבתון:

25/4/2019                          20:15

תוכן הפנייה: המשך מהפנייה הקודמת – בקשות ללימודי תעודה, יש להגיש 25 יום מראש בצירוף סילבוס למפקח על הפיתוח המקצועי במחוז. היקף השעות שיאושר יהיה בהתאם לנושא הקורס. עם סיום הלימודים חובה להגיש גיליון ציונים מפורט ותעודת זכאות. על הלימודים להיות בעלי זיקה לתחומי העיסוק, במוסדות שאושרו לכך ע"י המועצה להשכלה גבוהה, לא יאושרו שעות פיתוח מקצועי נוספות שתלמדנה לתעודה, לאחר שנת שבתון."

בברכת שיגמר במהרה,

ק'.

תשובה: שרית שלום רב, להלן תשובת מחלקת השתלמויות: "בהמשך לפנייתך הריני להשיב ולהבהיר:

1. בפנייתך הראשונה לפורטל שנעשתה ביום 20.4.2019 ונענתה על ידי ביום 22.4.2019 אכן אישרתי את נכונות הציטוט שציינת בנושא זכאות לשעות בגין תואר שני לעובד בשבתון. 2.בפנייתך השנייה לפורטל שנעשתה ביום 22.4.2019 ונענתה על ידי ביום 25.4.2019, השבתי לך כי מכירים בתואר שני בסיום המסלול וזאת כיוון שלא צוין בפנייה כל פרט על היותך בשבתון ואין באפשרות אגף פיתוח מקצועי לדעת אם עובד היה בשבתון.

2. לידיעתך, אנו מקבלים מאות פניות ביום ואם כל פנייה נעשית בנפרד, הרי שהיא נענית לגופו של עניין, כפי שהיה בנושא זה. ככלל, בהתאם לתקשי"ר בנושא פניות בדוא"ל/דואר/פקס וכו' ניתן להשיב עד 14 ימי עבודה (בפרט בחודש אפריל שמחציתו היה חופשת חג). לאור האמור לעיל, אני לא רואה כל עיכוב במתן תשובה ובקשתך תידון בשנית בהתאם לנהלים". . בברכה, מרכז שירות ומידע ארצי

נסגר בשעה 14:09      01/05/2019                

01/05/2019                        14:30          

תוכן פנייה: שלום לך, רק לידיעה – הפנייה הראשונה שנעשתה אליכם היתה ב- 2/3/2019ולא ב- 20/4/2019 כפי שציינת בחוסר דיוק אופייני. כמובן שאין בכוונתי להוכיח אותך, אני מתארת לעצמי שאת, בדומה לי, עובדת קשה בשביל ה-592 נקודה חמש שלך. אם לא פחות מזה.

מהירות סגירת הפנייה אכן ראויה לשבח, גם אם לעתים נדמה כי זאת המטרה העיקרית. שוב, הסימפטיה שלי נתונה לך, מבינה שהכמות חייבת לעלות על האיכות, שאת נבדקת, נמדדת ונשפטת מדי יום. בדיוק כמוני. תפוקה אינה מילה גסה, הגם שהמשרד המעסיק אותי עשה אאוטסורסינג לשירות בסיסי שהוא אמור לספק לציבור עובדיו, כלומר לי. ולכן כשיוצא ומודיעים לך שהגיע העת להתקדם, לעלות בדרגה, לראות שכר בעמלך הרב את חייבת לראות את היום ולתפוס את ההזדמנות הזו בשתי ידייך הצנועות. לא כל יום מוקירים את עבודתך ומתגמלים אותה. מי כמוך יודעת. לכל אחד מאתנו יש את 592 נקודה חמש שלו. בבחינת מעט המחזיק הרבה. הפינג-פונג הארוך בינינו היה נחסך אילו יכולנו לשוחח כמו שני אנשים בעולם. תחשבי כמה תסכול ואי הבנה היו נמנעים.

לצערי, ואולי גם לצערך, את כפופה לנהלים שמעודדים דוקומנטציה על פני אינטראקציה.  במייל המפורט שענית לי נותרה שאלה אחת מדממת, מעיקה ובעיקר פתוחה – העלאה בדרגה?

בברכת חג עצמאות שמח בסימן חיבורים בחברה הישראלית –

מצדיעים לרוח הישראלית, 

שנהיה לראש ולא לזנב,

בבחינת ונהפוך הוא,

על פי מורשת "האחר הוא אני",

בריאות נפשית ואורך רוח,

לכל הנוגעים בדבר ולכל מאן דהוא,

שרית
תשובה: הועבר למחלקת השתלמויות לשם המשך טיפול

נסגר ב 4/5/2019                      13:85

 

4

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה" שמעתי המלצות רבות על חדר הבריחה שלכם וברצוני לבקר בו עם אמי ביום חמישי הקרוב בשעות הבוקר או הצהריים. כמו כן, ברצוני לוודא כי החדר מונגש לנכה בכיסא גלגלים כפי שמצוין באתר האינטרנט שלכם.

בתודה,

מיכאל ורשבסקי

———————————————————————————————

אל:    מיכאל.ורשבסקי

מאת: ספי.מורה

נושא: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מר ורשבסקי היקר,

תודה על המייל. שמחנו לשמוע שהחדר הומלץ לך על ידי מבקרים קודמים. אנחנו מאוד אוהבים את החדר שלנו ונרגשים לגלות עוד ועוד שותפים לאהבה גדולה זו. החדר מונגש לנכים, ומכיוון שיש לו נגיעה לאסטרונומיה ולפיזיקה אף ביקר בו, במהלך שהותו הקצרה בארץ, האסטרופיזיקאי הנודע סטיבן הוקינג (אני מצרף תמונה מביקורו). לצערי, בחמישי הקרוב חדר הבריחה יהיה סגור בשל יום השואה, אך נשמח לארח בו אותך ואת אמך בכל מועד אחר.

בברכה,

ספי מורה

מנהל חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

 

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

לכבוד ספי מורה,

העובדה שבחמישי הקרוב יחול יום השואה ידועה לי, ואם יורשה לי לציין, חיפוש פעילות ראויה ליום העצוב והנורא הזה הוא בדיוק הסיבה שבגינה פניתי אליכם מלכתחילה. כשלעצמי איני רואה כל תירוץ או סיבה לסגירת חדר הבריחה שלכם במועד הנ"ל. אחרי הכל, חדר הבריחה עוסק בגרמי השמים, ואלה, למיטב ידיעתי, לא סטו ממסלולם גם בעת ששישה מיליון יהודים נשלחו אל מותם.

בברכה,

מיכאל ורשבסקי

———————————————————————————————

אל:    מיכאל.ורשבסקי

מאת: ספי.מורה

נושא: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מר ורשבסקי היקר,

יום השואה הוא יום שנועד כדי שנוכל להתייחד עם אירוע טראומטי ונורא אשר כמותו לא ידעו העולם בכלל ועמנו בפרט, ואני באופן אישי אחוש שלא בנוח להתעלם ממנו ולפתוח את חדר הבריחה שלנו כאילו מדובר ביום רגיל. לעניות דעתי, מוטב היה שביום חשוב ועצוב שכזה נקדיש כולנו את זמננו, ולו ליום אחד, ללמידה של תקופה מזוויעה זו ולהעמקת ידיעותינו בה, ונדחה את התעסקותנו בתחומי עניין אחרים, מרתקים ככל שיהיו, למועד טעון פחות.

בכבוד רב,

ספי מורה

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

לכבוד ספי מורה,

על פי שם משפחתך המעוברת קשה להתחקות אחר שורשיך (האם הפכת ל״מורה" מ״לרר"? או שמא מ״מועלם"?). אצלי, לעומת זאת, המצב ברור ופשוט בהרבה. שמי "ורשבסקי" כי משפחתי מקורה בוורשה, ואמי נמצאת בכיסא גלגלים כי הנאצים הושיבו אותה בו. ימי השואה קשים לה במיוחד. הם מציפים את מוחה בזיכרונות שכל בן אנוש היה שמח לשכוח. כיוון שאמי חובבת חידות ואסטרונומיה, חשבתי להגיע לחדר הבריחה שלכם בתקווה שפתרון חידות יסיח מעט את דעתה ויקל את מכאוביה. אבל, אם הבנתי נכון, לפי תפיסת עולמך יום השואה, מלבד היותו יום חופשה מהנה לך ולשותפיך, הוא יום שבו אסור לניצולת שואה למצוא מפלט מזיכרונותיה המייסרים. וכך, חלקנו בו כישראלים הוא לשלוח, בתזמון מדויק, אצבע ערלה לפצע השואה המדמם של אמי ולסובב קצת, כך שזעקת הכאב שלה תתמזג עם הצפירה.

מאחל לך יום שואה משמעותי,

מיכאל ורשבסקי

 

אל:    מיכאל.ורשבסקי

מאת: ספי.מורה

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מר ורשבסקי היקר,

אני מתנצל אם האופן שבו התנסחתי פגע באמך או בך. ברצוני לחדד את העובדות ולהבהיר: על פי חוקי העזר העירוניים מחויבים כל היכלי העינוגים לסגור את שעריהם בימי אבל לאומי ובהם יום השואה ויום הזיכרון. סגירת חדר הבריחה במועד זה אינה נובעת רק מהפעלת שיקול דעת אישי שלי או של שותפיי אלא גם מרצוננו לציית לחוק. כולי תקווה שאמך תמצא מעט נחמה ביום עצוב זה. נשמח לראותה בחדר הבריחה שלנו לפני כניסת יום השואה או בצאתו.

בכבוד רב,

ספי מורה

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מר מורה הנכבד,

במייל האחרון שלך הרבית לעסוק בציות ובהימנעות משיקול דעת אישי, שתי סוגיות בעלות משקל עצום לכל אדם המבקש להעמיק בזיכרון השואה ולהפיק ממנו לקחים. קשה לומר שהופתעתי לגלות כי עזרה ליהודייה נכה וקשישה חשובה בעיניך פחות מציות לחוקי העזר המוניציפליים של עיריית ראשל״צ. נותר לי רק לשער מה תהיה עמדתך אם חוקי עזר עתידיים ידרשו ממך, למשל, להסגיר את אמי ואותי לידי אותן רשויות. למותר לציין כי מתכתובת הדואר האלקטרוני בינינו אינך מצטייר בדיוק כאחד שיחביא מיעוט נרדף בעליית הגג שלו.

יישר כוח,

מיכאל ורשבסקי

 

אל:    מיכאל.ורשבסקי

מאת: ספי.מורה

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

מיכאל היקר,

המייל האחרון ששלחת פגע בי עמוקות. ההשוואה ביני ובין משתפי הפעולה עם הנאצים לא היתה במקומה. ובנוגע לשאלה שהעלית באחד המיילים הקודמים: סבי וסבתי שינו את שם משפחתם מ״מועלם" ל״מורה" כשהגיעו לארץ מעירק. הם עזבו את ארצם כי סבי, שהיה ציוני נלהב, סבל מרדיפות ומעינויים. כך שעל אף ששורשי אינם בארצות אשכנז גם משפחתי היתה קורבן לרדיפות ולסבל. מתוך אמפתיה למצבה הרגשי של אמך (ועל אף הסגנון האלים והפוגעני שבו בחרת להתנסח) החלטתי, על דעת עצמי ומבלי להיוועץ בשותפיי, לארח את אמך ואותך בחדר הבריחה בבוקר יום השואה בתקווה שהעיסוק בפתרון החידות המעמיקות וההתבוננות בגרמי השמים יעזרו לאמך לברוח – ולו לשעה קצרה – מן הזיכרונות הקשים שוודאי רודפים אותה.

מקווה לראותכם בקרוב,

ספי מורה

נ״ב

אני מצרף למייל זה תמונה של סבי על גבי רכב משוריין שצולמה לאחר שחרור בית ג׳וברין.

 

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

תודה, ספי.

אמי ואני מעריכים מאוד את גמישותך ושמחים שנזכה לפקוד את חדר הבריחה שלכם אשר את חידותיו אתה מרבה לשבח. מבלי להיכנס לוויכוח נוקדני בנוגע לצדקת טענותי, עצם העובדה שנפגעת מצדיקה התנצלות. אנא קבל את התנצלותי ובה בעת את הסתייגותי מן ההשוואה הלא ראויה בין רדיפת סבך בעירק ובין סבלותיה של אמי. למיטב ידיעתי לא התחולל בעירק רצח עם ולא הובלו שם יהודים למשרפות ולתאי גזים (אני בספק אם בידי העם העירקי היו אז טכנולוגיות מתקדמות מספיק כדי לבנות תאי גזים). אני משער שסבך האידיאליסט עבר לא מעט חוויות לא נעימות בארץ מולדתו, אך כל השוואה בינן ובין זוועות השואה מעידה על חוסר רגישות ועל בורות. אני שמח שבחמישי הקרוב נתמקד באסטרונומיה ולא בהיסטוריה של עמנו וכך יימנעו מאיתנו חיכוכים נוספים.

שלך,

מיכאל ורשבסקי

נ״ב

תודה על התמונה. סבך אכן נראה בחור אמיץ וארצי ואני שמח שזכה להגשים את חלומו. לצערי, סבי וסבתי שנשלחו לאושוויץ היו מעט פחות בני מזל. מכיוון שאין ברשותי תמונה שלהם אני מצרף תמונה של רב המרצחים (אשר מעולם לא נתפס ולא נשפט) האחראי למותם.

 

אל:    ספי.מורה

מאת: מיכאל.ורשבסקי

נושא: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re: Re:  חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה"

ספי היקר,

רציתי להודות לך שוב על כך שטרחת לפתוח הבוקר, במיוחד למען אמי, את חדר הבריחה "תקלה בקצה הגלקסיה". ככלל החידות היו מהנות, גם אם קלות מדי ("הזן את מספר כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו" – נו, באמת…), אך האחרונה שבהן – בחדר ש(אם הבנתי נכון) אמור לדמות צלחת מעופפת – היתה מתסכלת ומכעיסה. חדר בריחה לא יכול להתיימר להסתמך על אמיתות אסטרונומיות ובה בעת להתייחס לקיומם של חייזרים כאל עובדה קיימת. לא פלא שאמי לא הצליחה לפתור את החידה, עובדה אשר תיסכלה והעציבה אותה מאוד. מלבד זאת, אני ממליץ בחום שתמתנו את מערכת מיזוג האוויר בחדר. מדובר במסע אל החלל, לא אל הקוטב.

בתודה,

מיכאל (ורשבסקי)

 

אל:    ראש.אגף.תחקור.גזעים.תבוניים

מאת: סוכן.שטח.SSFI

נושא: חדר בריחה – מחיקת עדויות לנוכחות חוץ כוכבית לכבוד ראש אגף תחקור גזעים תבוניים, לאחר חמישה חודשי מעקב וסריקות גנטיות של מבקרי "חדר הבריחה" בתפעולי, הוחלט לנתק מגע עם הגזע שבנידון. המפגש האחרון עם בן הכוכב העונה לשם "ורשבסקי" בהחלט הטה את הכף. אותן אגרסיביות והתנשאות אנושית שזוהו בתצפיות קודמות הופיעו אצל היליד הנ״ל בעוצמות מאיימות, וכפי שציינתי בדו"ח המצורף, באם דפוסי התנהגות אלה שכיחים בקרב שאר בני הגזע, קשר גלוי עמם עלול להמיט על כוכבנו שואה. הושמדה כל עדות לנוכחות חוץ כוכבית בקואורדינטות 66:22:14 (כינוי מקומי "ראשון לציון הירוקה") ואני מתחיל במסעי חזרה לכוכב האם.

בברכת גניטה בטוחה,

סוכן שטח SSFI, מערכת השמש

 

3
 

 א.

שמי אורי וינקלר, ואני מספיד.

מחק זאת!

זה איננו שמי, ומהו ההופך אדם למספיד, שוב איני יודע.

ובכל זאת.

בכל זאת אני עובר בין בתי האבלים, יום יום, שעה שעה. אני עולה ופותח את הדלת. איני טורח בפעמון, שהרי הם אבלים. אני מתקדם בפנים חפויות. מברך את קרובי המשפחה ב״שלא תדעו עוד צער,״ ומתיישב בשקט ובהתחשבות באחת הפינות. איש אינו מכיר אותי, אך כל אחד מן האבלים מניח שבאתי בשביל מישהו אחר. כמעט מיד מונחת לפני צלחת עם בורקסים, או פיצוחים, ובעלת הבית מציעה לי קפה, הצעה שאני דוחה בהבעה של השתתפות, כדי שלא להיות לעומס.

רק לאחר שעברו כמה דקות, כשהשיחה בשאר פינות החדר גוועת, אני פותח בדברים.

כדי לומר דברי הספד שיישארו בזיכרון, צריך רק נקודת משען. הרבה פעמים אפשר ללמוד כמעט את כל מה שחשוב לדעת על חיי אדם מן הדרך שבה עזב את העולם. פעמים רבות ימיו האחרונים, או אפילו רגעיו האחרונים, מספקים לנו סיכום של אופיו, של דרכו בחיים, ושל המסר שהוא רוצה להשאיר אחריו. קח למשל את האיש שבנו התאבד רק שנים ספורות לפני כן, ועכשיו סבל כבר כמה חודשים מסימפטומים מקדימים להתקף לב, אבל התעלם מהם כמעט בהפגנתיות. עד שיום אחד לא עמד עוד בלחץ, והתמוטט בכניסה לביתו. עד כמה הדבר מלמד אותנו על העדינות שבאופיו, על אצילות הנפש, על הכאב שלא רצה לכפות על חבריו ומכריו. אין ספק שגם בזמנים אחרים לא היה אדם המרבה בדיבור, ולא נטה להכביד על בני שיחו ברגשותיו או בדעותיו אלא אם נשאל, וגם אז העדיף לשמוע את האחר, לעודד ולהבין אותו או אותה, ולא להביא אל השיחה צלילים צורמים של אי הסכמה. הוא עלה לארץ ודאי בגיל מבוגר, מארץ מרכז אירופית זו או אחרת, ושימר באישיותו את התרבות המעודנת של מקום הולדתו. ודאי שהיו לו דעות משלו, והוא היה מביע אותן בתקיפות, אך לעולם לא בדרך שתעליב את בני שיחו או תוך הרמת הקול. את כל הדברים האלה אפשר לומר גם בלי להכין שום מחקר מקדים על הנפטר. הוסף כמה פרטים ביוגרפיים שנבחרו בקפידה, וערבב פנימה גם הערה או שתיים הרומזות להיכרות אישית, רצוי בתקופה מספיק רחוקה בחייו של מושא ההספד, כך שהסיכוי שיהיה שם מישהו שיכיר אותו מאותו הזמן והמקום זניח, ויש בידך את מרכיביו של הספד שלא ישאיר אפילו את מכריו הרחוקים ביותר של הנפטר אדישים.

או קח לדוגמה את האיש שהיה פעיל כל ימיו, הגיע לדרגה בכירה בצבא, טייל ברחבי העולם, השלים הכנסה כמדריך טיולים בארץ ובעולם, היה הרוח החיה בכל מקום שבו נכח, להטט בין עשרות פרויקטים ומשימות, ועוד מצא זמן לטפח את משפחתו וחבריו. משנודע לו שחלה בסרטן, יצא למלחמה שלא ידעה פשרות. כמו גנרל מנוסה שלח את גייסותיו לקרב פעם אחר פעם ולא נכנע גם כשאיבד את מאור עיניו, בזו אחר זו, וגם כשרותק למיטתו, וגם כשהרופאים כבר נכנעו והסבירו שאין להם עוד טיפולים להציע לו. בימיו האחרונים, כשהבין שאין עוד תקווה, בחר להפסיק את הטיפולים ולמות בביתו. הוא קבע עם מקורביו ועם מטפליו את הרגע המדויק שבו יהיה עליהם להזריק לגופו כמות מספקת של מורפיום כדי להכניס אותו לתרדמה עמוקה שממנה, כך קיווה, לא יתעורר עוד. וכשהרגע הגיע אמר רק זאת,  "הגיעה השעה," כי את הפרידה האמיתית מקרוביו וחבריו עשה עוד קודם לכן, כשעוד יכול היה לדבר וגם להקשיב. נאומו של המספיד יתחיל בנקודה זו, בהחלטה האחרונה שאין ממנה חזרה. מיהו האדם, ישאל נושא הנאום את כלל הנוכחים, המסוגל לקבל החלטה כזו בשלוות נפש, בקבלה אמיצה של הגורל, ואולי אפילו לחייך כשהוא מרגיש את התרדמה הסופית מכבידה על עפעפיו. אפשר לדבר שעה ארוכה על הרגע הזה, לשלב בדברים שבחים לנפטר ולבני משפחתו, להזכיר אנקדוטות שליקטת קודם לכן, באמצעות האינטרנט, או תוך האזנה לשיחות האבלים (יש להקפיד להשתמש באנקדוטות שמי שהזכיר אותן במקור כבר עזב את המקום), ולהוסיף תיאור מפורט של אחד המקומות שהיו חביבים במיוחד על המנוח, רצוי מקום נידח ומרוחק, כדי לרמז שהדובר היה שם יחד איתו, ושוב, במאמץ קטן יש בידך הספד שיישמר בזיכרון שנים ארוכות.

אבל לא כל האנשים מציגים סיפור שקל לספרו. מה עלינו לעשות עם הקשישים שתקופה ארוכה עברה עליהם בבתי האבות, תשושי נפש ושקועים בשלביו המתקדמים של שיטיון, עד שאיבדו כליל את היכולת לתקשר עם אוהביהם ובילו את ימיהם האחרונים, הארוכים והמרים, כשהם מרותקים לכיסא גלגלים והריר נוזל על שפתיהם מהמזון הנוזלי שבו מאכילים אותם בכפית עובדי שכר מינימום קשי יום? כיצד עלינו לפנות אל האבלים המעטים שטרחו ובאו לשבעה, ושרובם נמנים על מכריהם של קרובי המשפחה ולא של המנוח או המנוחה עצמם? דווקא מקרים אלה, שנקודות האחיזה בהם מועטות ולא תמיד מתועדות כראוי, יכולים לספק למספיד המנוסה קרקע פורייה להפגנת יכולת הבעה מזהירה, מעודדת ומעוררת השראה.

במקרים כאלה עליך לגייס לעזרתך את הזמן עצמו. אותו הזמן שהכביד את ידו על הנפטר עד שמחץ אותו תחת משקל הימים, הוא עצמו מקנה עכשיו לחייו את המשקל הראוי להם. מי שהצליח לשרוד תקופה כה ממושכת, יאמר המספיד, קרוב למאה שלמה (עבור האבלים, שלא התקרבו עדיין לגילו של הנפטר, אחת היא אם חי תשעים ושלוש שנים, או מאה ואחת), עשה זאת מתוך בחירה. היה עליו ל ב ח ו ר בחיים, יאמר בהדגשה, בניגוד לחבריו ומכריו שנכנעו למשיכתו של המוות. אחרי הכול, המשך החיים בגיל כה מבוגר מטיל על האדם סדרה שלמה של ויתורים. כל יום הוא מוותר על יכולת אחרת של הגוף, ומעט מאוחר יותר גם של הרוח, כדי לקיים את כוח החיים. לבסוף לא נשארת אלא קליפה ריקה כמעט לחלוטין, שכל שנמצא בתוכה הוא אותו כוח חיות מופלא ששמר אותו איתנו כל הזמן הזה. את הכוח הזה יש להעריץ, לא לבטל, יאמר הנואם. הוא אינו מצוי בכל אחד, ומשבחר לו אדם מסוים לבוא דרכו לידי ביטוי, חובה עלינו להעריך את אותו אדם, ולהכיר לו תודה על הלקח שחייו מלמדים את כולנו.

את הדברים האלה כדאי לתבל במעט היכרות עם תקופת חייו של הנפטר והמקומות שבהם שהה. אם היה ניצול שואה, יש לדבר על הגורל היהודי. אם העביר תקופת זמן ממושכת מחוץ לארץ, חובה להתייחס למאורעות ההיסטוריים שאירעו בארץ שבה נמצא. מומלץ להימנע מלהתייחס למאורעות שקרו בארץ בתקופה שבה חי כאן, משום שמן הסתם נמצאים בחדר אנשים שהכירו אותו באותה תקופה, או שהכירו את קרוביו וחבריו, את ילדיהם, נכדיהם וקרוביהם הרחוקים יותר. הסיכוי שמישהו יתפוס אותך בטעות גדל ככל שהמאורעות שעליהם אתה מדבר קרובים יותר להווה. ממילא התקופה האחרונה בחיי הנפטר אינה משופעת באירועים. במקום לדבר על קמילה ועל ייאוש, דבר על חיים ועל צמיחה, על התחדשות ועל המשכיות.

ב.

כך עוברים עליי, אם כן, הימים. הם פשוטים וסדורים, מתוכננים בקפידה.

בבוקר אני עובר על העיתונים, ומשווה בין מודעות האבל לבין מודעות הפטירה. קל לסנן את המודעות. ראשית, אין טעם להתייחס לאדם שהמודעה על פטירתו גדולה משליש עמוד. השבעה לזכרו של אדם כזה תהיה אירוע המוני. הסיכוי לטעות ולהיתפס גדול מדי. גם מי שבגינו מתפרסמות יותר מחמש מודעות במצטבר בעיתונים השונים יהיה בעל חוג מכרים גדול מדי, או שקרוביו בעלי חוג מכרים כזה. את המודעות שעברו את הסינון הראשוני אני גוזר ומחלק לתיקיות לפי מיקום השבעה והזמן שנותר לפני שהיא מסתיימת.

עכשיו מגיע הזמן לטפל בהכנת התיק על נפטרים שאצלם אני מתכוון לבקר בימים הקרובים. אני מנצל עד תום את רשת האינטרנט, מברר כל פרט שניתן למצוא על הנפטר, מחפש את שמו בדפי זהב, בגוגל, ברשתות החברתיות, אפילו ביו-טיוב, ומסדר לעצמי דף של "קורות חיים" הכולל לא רק את המידע שהצלחתי למצוא על האדם עצמו, אלא גם ראשי פרקים על המקומות שבהם היה ועל המאורעות המרכזיים שאותם היה עליו לחוות באותם מקומות בזמן ששהה בהם. מצויד בדף הזה, אני מתקשר לבית האבלים ומביע את תנחומיי. אני מאריך בשיחה, מזכיר מדי פעם תאריך שנראה לי שיעורר תגובה, או תכונת אופי או תחביב של הנפטר שאפשר להסיק עליה מעיון בפרופיל הדיגיטלי שלו. משהו מכל אלה יתפוס, ובן או בת שיחי ינדבו פרטים שבהם אוכל להשתמש אחר כך. אני עשוי לעשות מספר שיחות כאלה, בהפרש של שעות בודדות, כדי לתפוס בני משפחה אחרים בכל שיחה (אם אני נתקל באותו משיב, אני מגמגם מילות תנחומים חסרות ייחוד ומנתק), עד שיש בידי את החומר המספק לצורך ההספד. לעולם לא אבקר בשבעה ביום שבו ביצעתי את השיחות האלה. צריך לחכות לפחות יום אחד כדי שהקרובים ישכחו את השיחה, שאין דבר שייחד אותה מעשרות שיחות תנחומים אחרים שהם מקבלים. אם הדבר אפשרי, עדיף אפילו הפרש של יומיים.

אחר כך מגיע הזמן להכין את דברי ההספד לנפטרים שאבקר באותו יום. אני מעיין ברשימותיי, במאמרים שאספתי מהאינטרנט, בכתביו של הנפטר, במקרה שאפשר היה לשים את היד על כאלה, גוזר, מדביק ומסדר, עד שההספד מתחיל לקרום עור וגידים. במקרים קלים התהליך אורך כשעה. במקרים מורכבים יותר הוא עלול להימשך גם למעלה משלוש שעות. היו פעמים שנאלצתי לדחות ביקור אצל נפטר כדי למשוך את חיבורו של ההספד יום נוסף. אני משנן את ההספד ומתאמן לפני המראה, מקפיד על חיתוך הדיבור, על המבט הנכון ברגע הנכון. יש חשיבות גם לדרך שבה נאמרים הדברים, לנימת הדיבור, לזווית שבה מושפל הראש. הכול צריך להיות מושלם כדי לעורר את הרושם הרצוי. אני חייב זאת לנפטר, שהרי לא יהיה לו מספיד אחר שישקיע בהכנות את מידת הרצינות הראויה.

אני יוצא לדרך בערך בחמש אחר הצהריים, אלא אם מדובר בשבעה המתקיימת במקום מרוחק, שאז אני מקדים ויוצא בשלוש. אני נוסע בתחבורה הציבורית. אוטובוסים ורכבות מאפשרים לך למצוא מקום מבודד ולעבור על ההספד עוד פעם או פעמיים לפני שיגיע המועד. אני לבוש בבגדים חסרי ייחוד, בהתאם למה שכנראה יהיה לבושם המייצג של מכריו של הנפטר. אם מדובר במשפחה מסורתית אחבוש כיפה סרוגה. זקן אני מגדל ממילא, כי הוא מתקבל היטב גם במשפחות חילוניות. אצל חרדים איני מבקר. הכמות הגדולה של האבלים מגבירה את הסיכוי להתגלות, וממילא איני דובר יידיש. כדי למנוע את הצורך להחליף בגדים בין ביקורים אני בוחר שבעות של נפטרים השייכים לאותה שכבה חברתית. המרחק בין ביקור לביקור לא יהיה קטן מארבע תחנות באוטובוס, ולא גדול מעשר תחנות. מרחק כזה מאפשר לכסות ביום אחד שניים או שלושה ביקורים, ובאותה עת מקטין את הסיכוי שמישהו שמכיר את שני הנפטרים יבקר גם הוא בשתי השבעות באותו יום ובאותה שעה.

כשאני מגיע אל בית האבלים אני נבלע בקהל בלי להכריז על בואי. אם יש מי שיושב בסמוך לדלת, או שבני המשפחה מסתכלים לראות מי הוא הנכנס, אגש לאחד מהם ואמלמל משהו בלתי ברור. אחר כך אעלם בדיסקרטיות באחד החדרים הפנימיים. אני עובר לאט בין החדרים וסוקר את חפצי הערך השונים. לאחר מכן אני מתיישב בחלל המרכזי, היכן שמרוכזים מרבית האבלים. אני אוכל ושותה, גם כדי לכבד את זכרו של הנפטר, וגם משום שזוהי אחת הדרכים שבהן אני גובה את שכרי על העבודה שאני משקיע, ואז אני מחכה לרגע המתאים לפתוח בהספד.

לעולם איני ממהר לפתוח בדברים. הרגע המתאים יציג את עצמו במהלכה הטבעי של השיחה. אחד הנוכחים יזכיר אנקדוטה המתחברת למשפטי הפתיחה של ההספד, או שיגיע הרגע שבו תעבור תמונה של הנפטר בין הידיים, ותוך התבוננות בה, אגב הטיה קלה של פלג הגוף העליון אל מרכז השולחן, תנועה שאין טבעית ממנה, אפשר לפתוח בדברים.

אני מתחיל בקול נמוך, כופה על החדר את השקט החיוני לעבודתי, ומעט מעט מגביר את קולי, עד שהוא מהסה כל שריד של שיחה גם בפינות הנידחות ביותר. הספד אמיתי, כזה שהוא יצירת אמנות שהנפטר הוא נשואה, אך לא נושאה, אינו סובל מתחרים. אני משתמש בכל גופי, בכל גוני הקול, בכל שרירי הפנים, אפילו בתנועה הקלה של הכתפיים, ובזווית שהיא משרה על היד. אין להגזים בתנועה. צריך לזכור שזה אינו נאום הנישא בכיכר העיר. די בתנועה מרומזת, מחווה המרמזת על תנועה שאולי הייתה צריכה לבוא, חיוך המתרמז בזווית הפה ואינו נוגע בעיניים.

ההספד לא יימשך פחות מחמש דקות, ולעולם לא יותר מעשר. פחות מדי זמן לא יכבד את הנפטר, ויותר מדי לא יכבד את משפחתו. מה שלא הספקת לומר בעשר דקות, אמר לי פעם מישהו, לא תספיק לומר גם בשלושים. הסיום מחזיר אותי אל החרישיות של הפתיחה. אני מתכנס בתוך עצמי. אם החזקתי בידי תמונה אני מעביר אותה לבא אחרי. איני מבקש לי הכרה או ברכות. דבריי יישארו בזיכרונו של כל מי ששמע אותם. בזאת אני מסתפק. זה שכרו האמיתי של המספיד.

ג.

אבל בכל זאת קיימים גם הצרכים החומריים. אחרי שסיימתי את ההספד, אני יושב עוד זמן מה. מאפשר לנוכחים לעכל את דבריי. מאפשר לזרם השיחה להתחדש. מקבל בחיוך לאה את הברכות ואת דברי השבח.

אחר כך אני קם, לוחץ בעדינות את ידי בני המשפחה, ופונה לחדר השירותים כדי להתרענן לפני שאצא לדרכי. באחד המסדרונות או החדרים הפנימיים אני נעצר לרגע ומגניב לתיקי את החפץ שבו בחרתי מראש. זהו התשלום שאני גובה על שירותיי. החפץ לא יהיה יקר מדי, ולא בעל ערך רגשי כזה שיחסר מאד למשפחה שכבר סבלה מספיק (לפחות לא ככל שאני יכול להעריך), אבל גם לא יהיה זול או המוני. שרשרת זהב קצרה, פסל קטן של פסל ידוע, אגרטל מיניאטורי מקריסטל אמיתי. למדתי מספיק כדי להכיר בערכם של חפצים. אני ניחן בעינו של אספן. לעולם לא אקח כסף מזומן. איני גנב.

אני נכנס לחדר השירותים ושוטף את פניי. אחר כך אני חומק החוצה בלי למשוך תשומת לב. את החפץ שלקחתי אמכור למחרת היום, לפני שהמשפחה תבחין בכלל בחסרונו. המכירה אינה קשה. קיימים אתרים ברשת האינטרנט שישמחו למכור עבורך כל חפץ, ולא ישאלו שאלות מיותרות.

כך, אם כן, עוברים להם ימיי. אני פוקד בין שתיים לשלוש משפחות מדי ערב. אני מביא להן מידה של נחמה, ולוקח בשכרי חפצים שאין להם באמת צורך בהם. איני מתעשר, אך אני מתפרנס בכבוד מעמלי. בסיכומו של דבר, אני תורם יותר משאני לוקח.

ד.

אבל אז הגיע הרגע שבו החל הכול להשתבש.

נכנסתי לבית שבו נערכה השבעה לאישה שחלתה במחלה חשוכת מרפא. היא נאבקה במחלה שנים ארוכות, ותוך כדי כך המשיכה ויצרה גוף עבודה מפואר בתחומה המקצועי, אספה פרסים וכיבודים, והשקיעה במשפחתה ובחבריה. כשהבינה שימיה ספורים, ורצתה לחסוך לעצמה ולמשפחתה את הרגעים הארוכים של הכאב שאין בצדו תקווה, בחרה להיכנס לניתוח שכמעט ודאי היה שלא תצא ממנו בחיים. הכנתי הספד שאפשר להתגאות בו. החלטתי לדבר על כך שחייו של כל אדם אינם אלא סיפור שהעולם מספר לעצמו. רק מי שמעז לשלוט בעצמו בדרך שבה הסיפור שלו מתנהל ובדרך שבה הוא מסתיים יכול להשפיע גם על המסר שיימסך בתוכו. בבחירה הזו, שמנעה מסיפור חייה להיות סיפור על סבל ועל דעיכה, בחרה המנוחה להפוך אותו לסיפור על הישגים ועל עשייה. היא לא סיפקה לנו סיום קורע לב, אך בדרכה שלה העניקה לנו סיפור שלקח בצדו. סיפור שהפך בכוחן של נחישות ואומץ מסיפור על הכרח לסיפור על בחירה.

ואולם, מיד משפציתי את פי לדבר, זיהה אותי אחד הנוכחים. "וינקלר," אמר בפליאה (למותר לציין שהוא לא קרא לי "וינקלר", וגם את שמי האמיתי לא ידע), "לא ידעתי שאתה מכיר גם את הגברת מ…"

׳על מה אתה מדבר, אדוני? מעולם לא נפגשנו," עניתי, אבל המבט בעיניו אמר לי שקו ההגנה הזה לא יעמוד לאורך זמן.

"האיש הזה הוא מתחזה!" הוא צעק, ובכך הפגין חשיבה מהירה מכפי שייחסתי לו בתחילה, "פגשתי אותו בשבוע שעבר, בשבעה של א'…"

את המילים הבאות לא הספקתי לשמוע. זינקתי אל הדלת. לא העזתי לחכות למעלית ורצתי במדרגות. למזלי הדירה הייתה בקומה הראשונה. כשהגעתי לרחוב יכולתי לשמוע כבר מפתח הבניין את צעדיו הראשונים של מרדף.

נכנסתי לתוך מסעדה שעמדה בפינת הרחוב. פרצתי אל המטבח ומעבר לו אל סמטת השירות ואל הרחוב המקביל. את המעיל שלבשתי זרקתי באחד הפחים. הגעתי לתחנת אוטובוס באותו רגע שבו נעצר בה קו הנוסע לכיוון ההפוך ממקום מגוריי. נסעתי שלוש תחנות. חציתי את הכביש ולקחתי מונית מתחנה שהייתה צמודה לכניסה לאחד הקניונים. ביקשתי מהנהג להוריד אותי במרחק שני רחובות מתחנת אוטובוס בכיוון ההפוך. השתרעתי על המיטה בבגדיי ושכבתי ער כל הלילה. מדי פעם עטפה אותי אפלולית מבורכת, אבל דקות ספורות לאחר מכן שוב הייתי ער, מכוסה זיעה, ממלמל וקודח.

שלושה ימים לא יצאתי מפתח הדירה.

ה.

ואז, כשיצאתי, ראיתי את המכונית.

מחברי הסיפורים יודעים לומר, שכאשר עוקבים אחריך מקצוענים קשה עד בלתי אפשרי להבחין בהם. אבל כשאתה חושש ממעקב, קל לראות אותו בכל פינה, בין אם הוא אמיתי ובין אם לאו.

במקרה שלי הוא היה אמיתי.

אותה מכונית − לבנה, לא מתבלטת, חבוטה למראה, ובתוכה לסירוגין נהג או נהגת, ליוותה אותי בכל דרכיי במהלך היומיים הבאים. מעולם לא התקרבה מדי. לא הצלחתי לתפוס אותה מתניעה ונוסעת אחריי גם כשביצעתי פניות מפתיעות, או חציתי את הכביש והמשכתי בכיוון ההפוך. ובכל זאת, כשיצאתי מתחנתי הבאה ראיתי אותה אי שם באלכסון, בזווית העין. בלילה, כשהצצתי מחלון חדר השינה, יכולתי לראות אותה חונה במקום הקטן, הידוע רק לתושבי הרחוב, שבין הכניסה לחניית הבניין למדרכה, המקום שנהוג לחשוב שאי אפשר לראות מן הבניין עצמו את המכוניות החונות בו, אבל מחלון חדר השינה שלי, כשמוציאים החוצה את פלג הגוף העליון ונאחזים בווילון כדי לא למעוד, אפשר גם אפשר. אחרי שני לילות מחוסרי שינה, הבנתי את שהיה עליי לעשות.

ראשית, השמדתי את רישומי ההכנה שערכתי לשבעות של השבוע הקרוב. אמנם זה פגע בפרנסתי, אבל לפעמים עלינו להיות מוכנים להקריב מעט בהווה כדי להבטיח את העתיד. אחר כך בחרתי בשבעה של אדם שהכרתי באמת. הוא היה מורה שלי בתיכון. כבר אז היה מבוגר. בשנים האחרונות לקה בדמנציה והיה מאושפז במחלקה סיעודית בבית אבות במרכז הארץ. בימיו האחרונים לא היה מסוגל ללכת, לאכול, או להתנקות בכוחות עצמו . הוא לא היה מורה ראוי לציון, ולא נודעה לו שום השפעה עליי, אבל הלכתי. הצגתי את עצמי בשמי האמיתי, סיפרתי שאני תלמיד שזוכר לו חסד נעורים, ישבתי חצי שעה והלכתי. לא נשאתי הספד ולא לקחתי דבר בשכר עמלי.

כמו שצפיתי מראש, כשיצאתי מן השבעה עיכבה אותי המשטרה.

הם חיפשו בכליי, ולא מצאו שום חפץ שאינו שלי. ראיינו את בני המשפחה ושאלו על אורי וינקלר (ועל עוד כמה שמות, שהופתעתי לגלות שהם מכירים), אבל גילו שהשתמשתי בשמי האמיתי, ושאכן היה לי קשר שניתן להוכיח אל המנוח. הם ערכו חיפוש בדירתי, ולא מצאו שם דבר. פשפשו בחשבון הבנק שלי, וגילו הכנסות בלתי סדירות שנראו חשודות, אך לא היה דרך להוכיח קשר בינן לבין אירוע פלילי כלשהו. הם עימתו אותי עם אותו מכר רחוק שזיהה אותי כאורי וינקלר, אבל כשטענתי שמעולם לא פגשתי אותו ואין לי מושג מיהו אותו וינקלר שעליו הוא מדבר, לא יכלו להוכיח שאיני דובר אמת. היו להם עוד עדים, אבל כל אחד מהם זכר אותי בשם שונה, ואיש מהם לא יכול היה לטעון בוודאות שהוא זוכר את פניי.

השופט לא אישר להאריך את מעצרי.

 ו.

יצאתי שוב אל הרחוב, אדם חופשי.

אבל מה יכולתי לעשות? איך להמשיך ולהתפרנס? הכישרון היחיד שלי הוא כתיבת הספדים. ידעתי שדירתי נמצאת במעקב. הנחתי שמצותתים לטלפון.

יום אחד יצאתי מהדירה מוקדם בבוקר. עליתי על האוטובוס הראשון. החלפתי קווים כל שלוש תחנות. אחר כך נסעתי לעיר אחרת. עצרתי בתחנה המרכזית ועליתי לקו אוטובוס בכיוון ההפוך. חזרתי על התהליך פעם שנייה ושלישית.

לבסוף עצרתי בעיר קטנה בדרום הארץ. מצאתי חדר אצל משפחה שהייתה זקוקה לכסף. שילמתי במזומן.

במשך כמה חודשים חזרתי לעסוק במקצועי. המתים בערי השדה הדרומיות לא זכו מעולם להספדים מפוארים יותר. עטי הייתה להם לפה. נשמתם דיברה דרך מילותיי.

אחר כך חזרתי על התהליך. הפעם בצפון הרחוק. אף על פי שתחקיר על אודותיי התפרסם בטלוויזיה, יחד עם תמונה מחקירת המשטרה (לא תאמינו כמה משנה אותך העובדה הפשוטה של הסרת הזקן), לא נתקלתי שוב בזיהויים מפתיעים. גם המשטרה, כך נראה, התייאשה מלעלות על עקבותיי. הארץ גדולה, ושוטרים בה מעט, וגם לשיטתם הנזק שאני גורם קטן מכדי להביא עליי מצוד ממושך ועתיר משאבים.

כך, אם כן, אני ממשיך. לאנשים שאותם אני מבקר אני מביא הקלה, השלמה, תמונת תצרף שבתוכה אפשר להניח את הזיכרונות . תמונה שמחלקיה הקטנים, אלה שכל אחד מכיר רק מעט מהם, אפשר ללמוד על השלם. על צורתו, על הסימטריה שלו, על משמעותו.

כי חיי אדם אינם אלא סדרה של מקרים חסרי פשר, עד שבא המספיד וסוגר סביבם את המסגרת.


*לקוח מתוך קובץ הסיפורים: ׳פרחים על קברה של הילדה אפלבאום׳, העתיד לצאת לאור בהוצאת פרדס. 

16

 

המוסיקאי סמיצ׳קוב היה בדרכו אל מעון הקיץ של הנסיך ביבולוב. אמורים היו לערוך שם אירוסים וערב עם מוסיקה וריקודים. על גבו נשא קונטרבס ענק, כשהוא מצוי בנרתיק של עור. סמיצ׳קוב הלך לאורכו של נהר, שמימיו הקרירים זרמו, אם לא ברוב הדר, אך באורח פיוטי למדי.

״אולי ארחץ?״ אמר בלבו.

ומבלי חשוב הרבה פשט את בגדיו וטבל בזרמים הקרירים. היה ערב נהדר. נשמתו הפיוטית של סמיצ׳קוב אמרה להשתלב ממש עם ההרמוניה ששררה סביבו. ואיזה רגש מתוק התעורר בלבו, כשלאחר שהתרחק בשחייה כמאה צעדים מהחוף, הבחין בעלמה יפה, היושבת על החוף התלול ודגה בחכה! הוא עצר ממש את נשימתו וקפא תחתיו, כשגל רגשות שונים היציף אותו: זיכרונות מימי ילדות, געגועים על העבר, האהבה שהתעוררה…

אלוהים אדירים, והרי סבור היה, שאינו מסוגל כבר לאהוב, וכי לאחר שאבדה לו אמונתו באנושות (אשתו עזבה אותו לאנחות ונמלטה עם ידידו, מנגן הפגוט, סובאקין), כבשה הריקנות את לבו והוא היה למיזנטרופ.

״חיים מה הם?״ – לא אחת היה שואל את עצמו – ״לשם מה חיים אנו? הרי החיים אינם אלא אגדה, חלום… מעשה כישופים…״

ברם, בעומדו לפני היפהפיה הישנה (ולא קשה היה להבחין שהיא ישנה) הרגיש בלבו, בניגוד לרצונו, משהו בדומה לאהבה. עמד בפניה ממושכות, כשהוא אוכל אותה ממש בעיניו…

״אבל די…״ – חשב ונאנח אנחה עמוקה. – ״שלום לך, חלום נפלא! הגיע הזמן ללכת לנשף אצל הוד מעלתו…״

חזר והיביט איפוא על היפהפיה וכבר עמד לחזור בשחיה, כשרעיון חדש עלה במוחו.

״צריך להשאיר לה איזו מזכרת ממני״ – הירהר – ״לקשור משהו לחכתה, ותהא זו הפתעה מ־״אלמוני״.

 בשקט קרב סמיצ׳קוב לחוף, קטף זר גדול של פרחי שדה ופרחי מים, קשר אותו בגבעולו של מלוח וחיברו לחכה. הזר שקע ומשך אחריו את המצוף היפה.

שורת ההיגיון, חוקי הטבע ומעמדו החברתי של גיבורי מחייבים לסיים את הרומן בנקודה זו, אבל – אבוי – גורלו של המחבר הינו חסר רחמים, ומסיבות שאינן תלויות בו לא נסתיים הרומן עם זר הפרחים, וזאת בניגוד לשכל הישר ולמצבם הטבעי של הדברים. והיה על הדלפון המוסיקאי הבלתי ידוע למלא תפקיד חשוב בחייה של היפהפיה האצילה והעשירה. משקרב לחוף הוכה סמיצ׳קוב בהלם: הוא לא מצא את בגדיו. גנבו אותם… עוד הוא נהנה ממראה היפהפיה, ובני בליעל אלמונים סחבו את הכול, בהשאירם את הקונטרבס ואת הצילינדר בלבד.

״לכל הרוחות!״ – קרא סמיצ׳קוב – ״הו, בני אדם! מפלצות! אין העדר הבגדים כשלעצמו מקומם אותי, הרי המלבושים דבר של מה בכך הם, אלא שמרגיזה אותי המחשבה, שיהיה עלי ללכת עירום ולהפר בדרך זו את כללי המוסר הציבורי.״

ישב איפוא סמיצ׳קוב על הקונטרבס, כשהוא מחטט במוחו אחר מוצא ממצבו הנורא.

״כלום אוכל ללכת עירום אל הנסיך ביבולוב״ – הירהר – ״תהיינה בוודאי נוכחות שם גבירות! ולמרבה הצער גנבו ממני הגנבים ביחד עם מכנסי גם את הקניפול שמצוי היה בהם!״

הוא הירהר זמן רב והתייסר עד כדי שחש כאבים ברקותיו.

״בה״ – נזכר הוא לבסוף – ״לא הרחק מהחוף, בין השיחים, קיים גישרון… עד שיחשיך אוכל לשהות תחתיו, ואילו בערב, באפילה, אפלס לי דרך עד לבית הראשון…״

וכשהמחשבה הזאת מנקרת בראשו, חבש סמיצ׳קוב את הצילינדר, נטל על שכמו את הקונטרבס ושרך את רגליו אל השיחים.

עירום ועם כלי הנגינה על גבו דומה היה אותה שעה לאיזה חצי אליל עתיק, אגדתי.

וכעת, קוראי, עוד גיבורי יושב לו מתחת לגישרון ומתייסר, נעזוב אותו לרגע קט ונחזור אצל העלמה שדגה בחכה. ואכן: מה אירע לה? משהתעוררה היפהפיה ולא ראתה את המצוף על פני המים, מיהרה למשוך אליה את החוט. החוט אומנם נמתח, אולם המצוף והקרס לא עלו על פני המים. נראה, שזר הפרחים של סמיצ׳קוב נרטב במים, התנפח ונעשה כבד.

״או שנלכד דג גדול״ – סברה העלמה – ״או שהקרס נתפס.״

לאחר שמשכה עוד קצת בחוט החליטה, שהקרס נתפס.

״חבל״ – חשבה – ״בערב אוכלים הדגים כל כך טוב. ובכן, מה עלי לעשות?״ ומבלי הרבות חשוב זרקה מעליה העלמה האקסצנטרית את מלבושיה הקלים וטבלה את גופה הנהדר בזרמי המים עד לכתפיה הזוהרות כשיש. לא בנקל עלה בידה לנתק את הקרס מהזר בו הסתבך החוט, אולם הסבלנות והעמל ידם היתה על העליונה, ולאחר כרבע שעה יצאה היפהפיה מן המים, כשהקרס בידה. אך מר היה גורלה שציפה לה. בני הבליעל, שגנבו את בגדיו של סמיצ׳קוב, גזלו גם את שמלתה, בהשאירם במקום רק את הצנצנת מלאת התולעים.

״מה אעשה כעת?״ – פרצה בבכי – ״כלום אוכל ללכת במצב זה? לא, לעולם לא! מוטב למות! אחכה עד שיחשיך. או־אז אגיע בחושך עד לדודתי אגאפיה ואשגר אותה הביתה להביא לי שמלה… ואילו עד אז אלך ואסתתר מתחת לגישרון.״

גיבורתי רצה איפוא אל הגישרון, כשהיא בוחרת את הקנים הגבוהים יותר ומשתופפת. כשעמדה להשתחל מתחת לגישרון ראתה שם לפתע איש עירום, בעל רעמה מוסיקלית וחזה מכוסה שיער. היא השמיעה קול צעקה והתעלפה בו במקום.

נפחד גם סמיצ׳קוב. תחילה חשב את העלמה לבתולת ים.

״כלום אין זה אלא סירונית שבאה כדי לפתותני?״ – סבר.

וסברה זו אף החניפה לו באשר מאז ומתמיד החשיב יתר על המידה את מראהו החיצוני. ״ואם אין היא סירונית אלא בשר ודם, כיצד להסביר את הופעתה המוזרה? למה היא כאן, מתחת לגשר? מה אירע לה?״.

עוד הוא מנסה לפתור את השאלות, והיפהפיה חזרה אליה הכרתה.

״אל תהרוג אותי״ – לחשה – ״אני הנסיכה ביבולוב. מתחננת אני לפניך! יתנו לך הרבה כסף! זה עכשיו עסקתי בניתוק הקרס, וגנבים גנבו את שמלתי החדשה, את הנעליים, את הכול!״

״גבירתי״ – אמר סמיצ׳קוב בקול תחנונים – ״גם ממני גנבו את בגדי, ולא זו בלבד, אלא ביחד עם המכנסים סחבו את הקניפול שמצוי היה בהם.״

וזאת לדעת: בדרך כלל אין המנגנים על קונטרבס מצטיינים בתפיסה מהירה, אולם סמיצ׳קוב היווה מיקרה יוצא דופן הראוי לשבח.

״גבירתי!״ – אמר לאחר שתיקה קצרה יחסית – ״מראי מביך אותך, אולם עליך להסכים עימי, שלא אוכל לצאת מכאן, וזאת בשל אותם טעמים המונעים ממך לעשות כן. הנה כי כן, מצאתי עצה ותחבולה: שמא תסכימי לשכב… בנרתיק הקונטרבס שלי והתכסי במכסה? דבר זה יסתירני מעינייך…״

ולאחר שאמר מה שאמר הוציא סמיצ׳קוב את הקונטרבס מנרתיקו. רגע היסס אומנם, בסוברו שמא בהציעו את הנרתיק מחלל הוא את האמנות הקדושה. ברם היסוסיו לא ארכו זמן רב. היפהפיה שכבה בנרתיק והתכרבלה בו, ואילו הוא הידק את הרצועות, כשהוא שמח, שהאל חננו בחכמה יתרה.

״כעת, גבירתי, אין את רואה אותי״ – אמר – ״שכבי כאן והיי שקטה. כשיחשיך אשאך לבית הורייך. את הקונטרבס אוכל ליטול לאחר מכן.״

עם רדת הלילה הטעין סמיצ׳קוב את הנרתיק עם היפהפיה על שכמו ושרך את רגליו למעון הקיץ של ביבולוב. תוכניתו היתה מוכנה. תחילה לבית הראשון שיזדמן לו בדרכו. שם יצטייד בבגדים ולאחר מכן ימשיך בדרכו…

״אין רע, שאין בו טוב״ – הירהר, כשהוא מאבק ברגליו היחפות את אבק הדרך ומשתוחח תחת משאו הכבד. – ״אין ספק, שעל שגיליתי דאגה כנה לגורל הנסיכה, יעניק לי ביבולוב פרס ביד נדיבה.״

״הנוח לך, גבירתי?״ – היה שואל מפעם לפעם מעשה cavalier galant 1 – ״אנא, נהגי בלי גינוני טקס מיוחדים. עשי בנרתיקי כבתוך שלך!״

לפתע נדמה לסמיצ׳קוב האדיב, שלפניו הולכות שתי דמויות, עטופות באפילת הלילה. הוא אימץ את עיניו ואכן נוכח לדעת, שאין זאת טעות ראייה, ושאכן אלה הם שני אנשים, ההולכים לפניו ואף נושאים בידיהם חבילות כלשהן…

״כלום אין אלה הגנבים?״ – חלפה מחשבה במוחו. – ״הם נושאים משהו. ייתכן שאלה הם מלבושינו!״

סמיצ׳קוב היניח את הנרתיק ליד הדרך והתחיל ברדיפה אחר הדמויות.

״עמוד!״ – צעק – ״עמוד ! תפוס אותו!״

הדמויות היביטו לאחור, ומשנוכחו לדעת שרודפים אחריהן – נמלטו על נפשן.

זמן רב שמעה הנסיכה צעדים מבוהלים וצעקות ״עמוד״, ולבסוף הכול נשתתק.

הרדיפה שבתה את לבו של סמיצ׳קוב, ויש רגליים לסברה, שנגזר היה על היפהפיה לשכב זמן רב בשדה ליד הדרך, לולא האיר לה המזל פנים.

רצה המקרה ונזדמנו לשם באותה שעה חבריו של סמיצ׳קוב.

החלילן ז׳וצ׳קוב והקלרניתן ראזמאחייקין, שהיו אף הם בדרכם למעון הקיץ של ביבולוב.

הם נתקלו בנרתיק, היביטו זה בזה ופרשו את כפיהם.
״קונטרבס״ – אמר ז׳וצ׳קוב – ״בה, הרי זה הקונטרבס של סמיצ׳קוב שלנו! ברם כיצד היגיע לכאן?״

״ייתכן ומשהו אירע לו, לסמיצ׳וקב״ – פסק ראזמאחייקין – ״שמא השתכר או אולי שדדוהו… יהא הדבר כאשר יהא – אין להשאיר כאן את הקונטרבס. נקחהו עימנו.״

ז׳וצ׳קוב הטעין איפוא את הנרתיק על שכמו, ושני המוסיקים המשיכו בדרכם.

 ״לעזאזל! איזה כובד! – רטן משך כל הדרך החלילן – ״בשום אופן לא הייתי מסכים לנגן על מפלצת כזאת… אוף!״

משהגיעו למעון הקיץ של הנסיך ביבולוב, היניחו המוסיקאים את הנרתיק במקום המיועד לתזמורת ופנו למזנון.

אותה עת כבר החלו להדליק את הנברשות ואת מנורות הקיר.

החתן, יועץ החצר לאקייאיץ׳, שעבד במשרה התחבורה, יפה תואר וסימפטי, עמד אותה שעה באמצע האולם כשידיו בכיסיו ושוחח עם הגרף שקאליקוב. נושא שיחתם היתה המוסיקה.

״אני, אדוני הגרף״ – טען לאקייאיץ׳ – ״היכרתי בשעתו בנפולי באורח אישי כנר, שחולל פלאים ממש. לא ייאמן כי יסופר! על קונטרבס… על קונטרבס רגיל, היה מסלסל טרילים כאלה, לכל הרוחות. איום ונורא! אף ניגן ולסים של שטראוס!״

״הנח… לא ייתכן…״ – היביע הגרף את פיקפוקיו.

״מבטיחך אני. אפילו את הרפסודיה של ליסט ניגן. אותה עת גרתי עימו בחדר אחד, ומתוך חוסר מעש לימדני לנגן על קונטרבס את הרפסודיה של ליסט.״

״רפסודיה של ליסט… הממ!… חומד אתה לצון…״

״אינך מאמין?״ – צחק לאקייאיץ׳ – ״אם כך, אוכיח לך זאת מיניה וביה! נלך לתזמורת!״

החתן והגרף שמו את פעמיהם אל התזמורת, ניגשו לקונטרבס והחלו להתיר את הרצועות… והו… שוד ושבר!

כאן על הקורא להפעיל את כוח דמיונו ולצייר לעצמו את סוף הוויכוח המוסיקלי, ואילו אנו נחזור אל סמיצ׳קוב…

המוסיקאי המסכן, לאחר שמאמציו לתפוס את הגנבים עלו בתוהו, חזר למקום, שם היניח את הנרתיק, אולם לא מצא את המטען היקר. התייסר בניחושים והתהליך הלוך ושוב בדרך, ומשלא מצא את הנרתיק החליט, שאין זו אלא שטעה בדרך.
״נורא הדבר!״ – הירהר, כשהוא מורט את שערותיו וקופא תחתיו – ״היא תיחנק בנרתיק! רוצח אני!״

עד לחצות הלילה שוטט סמיצ׳קוב בדרכים וחיפש את הנרתיק, ולבסוף, כשכלו כוחותיו, פנה לגישרון.

״אחפש עם שחר״ – אמר בלבו.

חיפושיו, שהתחילו עם שחר, אף הם לא נשאו פרי, וסמיצ׳קוב גמר אומר, לשהות לילה נוסף תחת הגשר…

״אני אמצא אותה!״ – מילמל, כשהוא מסיר את הצילינדר ומורט את שערות ראשו – ״אפילו יהיה עלי לחפש משך שנה תמימה, אבל אני אמצא אותה!״

***

עוד היום מספרים האיכרים היושבים במקומות המתוארים, שמתחת לגישרון יכול אתה לראות בלילות אדם עירום, מגודל שיער וצילינדר לראשו, ויש ויכול אתה אף לשמוע חריקת קונטרבס מתחת לגישרון.

10

יתכן שכמו שכל טעות מעידה על עצמה מבעוד מועד, גם זו אותתה לפתחי. ככל טעות אמרה לי: אני מזהירה אותך, אל תלכי בי, אלא אם כן את רוצה לשוב אל מעונות הלקאה עצמית, ואת רוצה – (אני יודעת) – כי בסופם הרי חיבוק חדש. (חמדנית).

אבל להגנתי אומר שאם לא היתה לידי רֵעָה להוטה (שידעה גם להלהיט ברוב חן), לא הייתי עושה את הטעות הזו. וכי טעויות גדולות, יודעות הטועות להכאיב, נעשות בצוותא. ולי היתה שותפה להתפרע. במצב רוח נכון היינו, כמו אלוהים, עושות כמעט בלי חשש את מה שלאחֵר היה נשמע כמו פשיעה. זו היתה בְּאֵר החברות שלנו. אותה באר ששכנים לא יכלו לנחשהּ. אם התלחששו היה זה בגלל פער הגילאים ביננו שעלה על יותר משלושים שנים. אם התלחששו עוד יותר, קרוב לוודאי שחשבונו לזוג. אבל איש לא יכול היה לנחש שמה שמאחד ביננו היה אותו צמא לְשַׁטּוֹת במעגלי הקהילה שלנו. אותה שטות שאפשרית רק בשתיים, שכל אחת מאיתנו ביקשה בה מסיבות שונות: אני לא הצלחתי לשקם את היכולת להעניק ולדרוש אהבה, והיא התקשתה עם הוויתורים שנכרכו עם גילה הגובר. על כן היתה תופסת בגחמותיי ברצון. ואני רק שיוועתי לנפש שתתמסר לי ככדור. הייתי בעדה של השטות, כי ידעתי שבחובּה נמצאת לעתים גם ההנאה. אבל יותר מכך ביקשתי לספוג את חוֹמה של הפנטזיה. לדאות בצילו של הבלתי סביר, וכבר ממש שנשבעתי בשם אהבות בלתי אפשריות שמילאו אותי, בשעה שבתוך-תוכי – כמו שובתת – התרעמתי על גורל שהתגלה כארעי-מדי.

חדי הלב יוכלו לנחש שנמצאתי באזור בו לא לחלוטין אחזתי אבחנה בין מה אני בודה ומה שריר וקיים, או מה ממה שבדיתי כבר רקם, בעקבות גחמותיי, עור וגידים. היה ברור ששוב נמצאתי קרובה, כבילדותי, אל הקונדס. והקונדסות כבר לא הלמה את מידותיי. אבל חברתי, כמו חברה למדורה, ליבתה כל הרהור מסופק שלי לעובדה נחרצת. זה היה מסלול המראתי. או מוטב לומר: המראתנו.

אני הגעתי אליה כל ערב, ובתמורה – על ספתה, עם כוס משקה – העניקה לי מעטה של קפיטן. הכול היה מונח לרגלינו. היתה רק צריכה להישאל השאלה איך לסדר את הדברים. ושם – הו שם – צברנו הון של זמן. מתפקעות מרוב צחוק ורשע. כל קרובינו היו משתטחים כניצבים, נכנסים ויוצאים מן הבימה. וככה במגלומניה האינטימית שלנו, היינו מהלכות על חבל דק מאוד בין הדיבור למעשה. המעשה היה קרוב ומפתה. הצלחתו נדמתה כגאולה. ויותר מכל: כאפשרית. והלא אין דבר מלבב יותר מן האפשרות. (שהלא אין דבר מלבב יותר מלעלעל באפשרות), ואם כן, נכון הדבר, שסלונה של חברתי נעשה קן-חם לאובססיות שלי. שם הייתי משמיעה את מעלליי בלי רגשי אשמה. וההוכחה לכך שמה שדיברתי איתה לא דיברתי עם איש. לאט-לאט הצטברה התשוקה המעורבבת: העונג של הדיבור עם הזולת על האחר.

באתי אליה, כפשוטו: אחוזת דיבוק במנהלת שלי. אשה דקה ונשואה, שהיכרותנו כיאה לבוסית ועובדת, היתה דחוסה אך מזערית. רציתי אותה לעצמי, ורצוני, כמו כל הלצה שמתמידים בה, גבה והכביד משקלו. "מה יש בה?" הפטירה בי כמאוכזבת רעתי הנאמנה, "אף פחוס ותו לא". הגנתי על מושא דיבוקי והיא שינתה כיוון: "אוקיי, אוקיי, זו בכלל לא בעיה, אם אותה את רוצה, זו בכלל לא בעיה". חשבה רגע ואמרה, "תראי, הדרך שלנו אליה היא דרך…" ואז הגתה רעיון או אדם או מקום שיכלו אולי לקרב את דרכינו – באופן אסטרטגי אך לא רשמי. הכול אמרה בהחלטיות. אם הייתי מעיזה באיזה רגע להתעשת ולעמת אותנו עם המציאות, בה מושא-דיבוקי, ככלות הכול, היא אשת איש, היא היתה חותכת אותי: "עוד יותר טוב, היא צמאה לריגוש".

"זה לא אפשרי" הייתי אומרת בייאוש, לאחר שכבתה בי אש השיחה. "אפשרי בריבוע" אמרה, "השאלה היחידה אם את באמת רוצה". זו היתה המומחיות שלה, להעביר את הכדור לידיים שלי, לדבר כאילו לא היו משתנים בעולם מעולם. כך התפתחה הלצתי, שנעשתה במתינות אך בנחישות: הלצתנו. ואני כמו דלי מחורר, לא רוויתי. מרוב צחוק הנשמה שלי רצתה יותר ויותר. נדהמתי מן השליטה שקיבלתי בלי מאמץ. מן השותפות הבלתי מתפשרת לרצוני הנערי. הבוסית שלי – אדוניתי –  נעשתה מושא הדיבוק של שתינו, עד שהיתה לנו שפה פרטית שלמה עליה וגם על בעלה. אני חשבתי אותה מכל הכיוונים וחברתי היתה מגיבה לדבריי ברוב קשב.

אבל רצוני לא היה רק הלצה; הלוא רציתי באמת, ככולם, לכבוש את הבלתי-נכבש. ומה היה רצונה של חברתי? אין לדעת. אולי נשבעה אמונים, מן הספרים, לתפקיד חברת האמת. ואולי גם ידעה הנאה מִשְּׁכִינָה לצד בקשתי היציבה אך הטורפת – זו שנכבשה בידי רצון בלתי מתכלה.

המשכתי להידלק אחר הבוסית ומרוב שביקשתיה כבר סלדתי ממנה להכאיב. יכולתי כעת או לדבר בשבחה או לדבר בגנותה. ויותר ויותר מצאתי את עצמי מלכלכת על מי שתבעה מקום כה נרחב בין ענייניי. כבר לא הצלחתי לומר עליה משפטים בשוויון נפש. הזמן שעבר כמכבש במקום להרגיעני – לִבַּנִי. חישבנו אלפי חישובים כיצד אחמוד את הגברת. מוחי עסק אלף לילה ולילה בתוכניות בלתי-ישימות. אבל לחשב אותן היה כמו לאפשר להן ורידים. אם הכול היה בכדי להפיג את השעמום זה היה מפני שהשעמום חִיֵּב בפעולה. ואני, יותר מכל, רציתי לא לפעול. אבל אז אמרה לי חברתי, בואי ניסע אל המקום שבו נמצאת הבוסית שלך, וההצעה להרפתקה הזו נחתה עליי כבלטת אושר על הראש, וזו היתה, כמובן, תחילתה של הטעות. ורוב הסיכויים, כשאני מנסה להיזכר, שידעתי שכיווננו אחד – והוא טעות. אבל זה לא מנע ממני להסכים. כלומר, לא להצליח לסרב. ועוד לדחוף באצטלה של נדחפת.   

מה היה מקומה של האישה? את זאת מורכב לי לספר. מפני שהמיקום יסגיר את היכרותינו, שאני כמספרת, לא מוכנה לשאת. וכי בשביל אהובתי הסודית, החדה להבהיל, נשבעתי לחשאיות. אבל נאמר שדפקנו בבית בלא התראה. בפנים התגלה לנו כך: מושא-דיבוקי היתה בראשו של מעגל, כשמאנית, ובמעגל ישבו נשים שונות שהקשיבו לה. נכנסנו ואף יושבת, כפי שניתן לנחש, לא ציפתה לבואנו. מרוב תדהמה ותהייה מה לעשות בנו: הוצע לנו תה. לא היה אפשר לסוב לאחור. אחרי אי-נעימות שנסובה סביב השאלה מי תלך לעשות את התה, חברתי הלכה לשבת במעגל, כבנונשלנט, תוך כדי שהיא אומרת "תמשיכו, תמשיכו" כדי לנסות להשיב את מה שאבד עם כניסתנו, שכפי שניתן לנחש, לא ישוב. אני הלכתי לשבת בקצהו השני של המעגל, לימינה של השמאנית, אך מעט מאחור; מופקעת מעדנת העיגול. זה היה כתב ההגנה שלי לשאלה ששאל אותי מבטה התוהה: "איזה סוג של חבלה את מנהלת?" כלומר: "בשביל מה באת?" כלומר: "בשביל מה באתן?" לשאלותיה הסמויות החלטתי נואש שלא יראוני מה שותת פנימה, אולם בתוכי הרמתי ידיים כחפה מפשע: "אני לא נכנסת לך למעגל".

הרגשתי אצילית ועוד הוספתי: "גם שיערה מראשך לא אפיל". אבל גם אם נשמרתי כהגונה מעט מאחור, הקומפוזיציה רעמה, ומבלי תכנון יצא שאיגפנו אותה. חברתי משמאל, אני מימין, והאוויר כולו קפא בצרימתו. מושא-דיבוקי הטרודה, נראתה לי שברירית מאי פעם. זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב שכיסו את כפות ידיה נמשים. היא ניסתה להמשיך לדבר, אולי, על קצבי גידול בפאתי הנגב, ואולי, על סוגי טפילים בעשבייה ים תיכונית נמוכה ונמוכה מאוד, אך נאחזה בקושי לתפוס את השיחה, כי מהכול שרר השקט שואל: לְמָה הגענו. (למה בלי להודיע. למה לקראת סיום. למה חסרות סיבה.) אני חוזרת בי, כי השקט השורר לא אלם מרוב שאלה, אלא דווקא ממאכלת התשובה, שלהכיר בה היה ליפול טְרֵפָה: כלומר להיאלץ לקחת עליה אחריות. ומי מי תיקח אחריות על שתי התמוהות הבאות בדלת. על כן נחנט הקיפאון הזה. ואז, ניבט הרגע. שאוכל לכנותו: הנדיבות הפיזיקלית של המעגל. או: ההוכחה שהספרות יכולה להביא את השולי לבלי היכר אל המרכז.

אבל לתת לו כותרת יפחית מכוחו. זו היתה היא, (איך אקראה? הבוסית שלי?) שמבלי שהסתכלה בי, ותוך כדי שעוד ניסתה לאסוף את ריכוזה – ואולי מפני שלשם איסוף הריכוז מחדש היה צריך לעשות מעשה – משכה עם שתי רגליה בתנועה נחושה את כורסתה אחורנית, פעמיים, בנחישות גופנית לעילא, והתיישרה עם קו-כסאי. את המחווה לא ניתן היה להצניע. התנועה האקראית אך האישית להחריד הזו, שהכנסתני, כבדרך-אגב, אל העיגול, העלתה אותי כחדשה אל מרגש-חדש של הכרתי. אללי, איך להסביר, זה היה חומו המאגי, הכמעט מחרמן, של העיגול; זו היתה כוחה של התרחבות, זו היתה כוחה של התרחבות מחמת ההתרחבות. לא אשקר שכמעט שלא ידעתי את נפשי מרוב עדנת החסד. העיגול שהתרחב עבורי, התימהונית חסרת העוז, במשיכת כיסא אחור כפולה, מעשה-מחוות-אהובתי, כמעט עמד לי, בלב מכבש המבוכה, כגוש בכי בגרון. ולא רק בגלל המז'ורי הנחבא במינורי, המחווה הענווה, האבירית, השקטה, אלא בגלל מה ששמעתי שנאמר אילו יכול היה להיאמר, (אני, השומעת עדנות למפרע):

"באת לשחק איתי? אז קדימה, כנסי למשחק".

זו לא היתה התגרות, זו היתה הירקמות של ברית. זו היתה ההכרה שנולדנו להאמין למגיחה בהפתעה בדלת הבית. נותרתי זקופה בכורסתי מבקעת את הרעיון שמיקומי לא השתנה אלא בגלל תזוזתה של האחרת. ניסיתי ללכוד את מבט חברתי, לסימן אחרון של פרידה, שהלא תכף נטשתיה לעולמי-עד, ושכחתיה כמי אשר ליוותני עד הלום. עיסיתי יד ביד, לא ראו עליי שכבר זנחתי חברתי למפרע, וכבר נדרכתי להישבע, להישבע אמונים לאדוניתי, לזו שמרוב שהסתרבלתי באהבתי אליה יכולתי רק לחבל לה בתנועה, ובאותו רגע אמרתי לה: לא אפגע בך לעולם. לעולם לא אפגע בך. והיא, תוך כדי שהמשיכה את דיבורה, אמרה לי, אני יודעת מותק שלי, אני יודעת. ואז הוסיפה, (ואם נמלאה רחמים קשה לדעת): מי שתיפגע לא תהיה אני. טיפשונת.

 

28

 

 

 

   12/10/2020 

 

לכבוד: האגודה לתרבות הדיור

הנידון: בקשה דחופה למגשר

 

שלום וברכה,

 

איני יודע אם תוכלו לעזור לי במצוקה האמיתית שאליה נקלעתי, אך אני פונה אליכם מתוך סערת רוחות ותדהמה. אמש התברר לי שאיש מדיירי בניין דרך סלעית 14 אינו רוצה לשלם את מיסי הוועד השנתיים, והסיבה לכך היא לא אחרת מאשר תרנגולת, או יותר נכון ביצי תרנגולת, אבסורדי ככל שהדבר נשמע. אם היינו מתגוררים במושב בפאתי ירושלים שעוד מקרקרות בו תרנגולות בלולים, אולי יכולתי להבין את הרגישות. אבל למען השם! מדובר בבניין אבן ברחוב עירוני לגמרי הממוקם בשכונה בה עציה היחידים נטועים במדרכות, והחיות הנפוצות ביותר בסביבתנו הן הנמלים, וגם הן מופיעות רק בתחילת האביב!

יש לציין שבכל אותן עשר וחצי שנים שבהן אני משמש כיושב ראש ועד הבית, מעולם לא התלוננתי או פניתי לבקשת עזרה. אך כעת אני מוכרח לקבל סיוע מכם, שהרי אתם נקראים "האגודה לתרבות הדיור" ומזה כחודש אין שום תרבות בבניין שלנו, אלא בדיוק ההפך, הנבערות והבל הרוח שולטים בכול. אולי אם תתערבו או תשלחו נציג מטעמכם, תוכלו להחזיר לבניין את דרך הארץ שאבדה.    

עד כה, הסתדרתי תמיד לבד ומילאתי את תפקידי במסירות רבה ומתוך תחושת שליחות; נקשתי על הדלתות, צלצלתי בפעמונים ולא משתי מהמפתנים עד שקיבלתי לידי את המעטפות עם הצ'קים. מילאתי את תפקידי בצנעה, בלי לבקש דבר בתמורה ואפילו התרגלתי לכך שהתנדבותי לא זכתה לקמצוץ של הוקרה או הערכה, וזאת על אף שההתרוצצות מדירה לדירה בקרסוליי הנפוחים ממחלת כלי הדם שלי, לא הייתה משימה קלה עבורי. נשוּך שפתיים סבלתי גם את הקנטותיה של אשתי טובה, שמפעם לפעם, וכאילו בלי קשר לשיחתנו הקודמת, הייתה נאנחת במרירות ושואלת בשביל מה אני צריך את כל זה, ואם לא סבלנו מספיק בחיינו, מרמזת על עברנו במשטר הקומוניסטי ברומניה תחת שלטונו של הרודן צ'אושסקו וגם לשנים הראשונות בארץ, בהן הצטופפנו ארבע נפשות בדירת שיכון קטנטנה בשכונת גילה וחיינו מהיד לפה. ככל שלחץ הדם שלי עלה לקראת האחד בנובמבר, התאריך השנתי שנקבע לגביית התשלומים מהדיירים, כך היו הצקותיה גוברות ומגרות את עצביי המתוחים ממילא בימים דרוּכי הציפייה שחלפו מהרגע ששלשלתי את המכתבים המודפסים עם בקשת התשלום הרשמית בתיבות הדואר של הדיירים ועד ליום שבו עברתי מדירה לדירה ואספתי את הצ'קים. 

האסיפה אמש התנהלה בשקט דרוך, עד שהצטרפו ברכה ומאיר. ברכה החזיקה בשתי ידיה סיר גדול שמיד עורר עניין ומתח. מאיר נגרר אחריה, בידיו מצקת ומגבת מטבח משובצת. ברכה הניחה את הסיר המהביל על שולחן האוכל, הסירה את מכסהו, צמצמה את  עיניה לחרכים ושאלה בקול מתקתק, "מישהו רוצה לטעום מרק תרנגולת שהכנתי?" מזווית העין ראיתי שרחל, בת השישים לערך, חדלה לנשום, ושבעלה שמואל נבהל ואחז בה שלא תתמוטט. לאחר שהצבע חזר לפניה סיננה רחל לברכה בקול מקפיא, "את אישה משוגעת." ואז פנתה אליי וצרחה, "תשכח מכך, יואל, שאשלם שוב דמי ועד! בחיים לא אשלם דמי ועד בבניין שבו גרה אישה משוגעת!" היא נעצה מבטי משטמה בברכה, קראה לה "רוצחת" ועזבה עם בעלה את הדירה בטריקה. ברכה עצמה לא נשארה חייבת וצעקה לחלל, "את מטורפת בעצמך."

מהומה שלמה פרצה וכל ניסיונותיי להרגיע את הדיירים הנסערים עלו בתוהו. הם קמו ממושבם, קיללו וגידפו זה את זה, חלקם ירקו לכיוון המרק לאות סלידה ותיעוב, ובעוד אני מנסה להשקיט את הקולות, בחצי אוזן שמעתי כיצד הצהרתה הקודמת של רחל לא לשלם דמי ועד הופכת להיות ההסכמה היחידה שנגרפה ביניהם. הסברתי להם שאין שום קשר בין הריב ביניהן לבין תשלום דמי הוועד, הרי חדר המדרגות עדיין צריך להיות מצוחצח והמעלית מתוקנת, אבל בלהט היצרים והם הודיעו לי בזה אחר זה שאם רחל לא משלמת דמי ועד, אין סיכוי שגם הם ישלמו.

הרגשתי כיצד כדור חום גדל ומתרתח בבטני וצמרמורת רוגז חוצה את גווי. פעימות לבי הואצו מאוד ומגופי נטפה זיעה שסימנה עיגולים בחולצתי המכופתרת. הכרזתי שאיני מוכן להישאר בתפקידי אפילו לא עוד יום אחד וניסיתי לגרש מעליי את ידה של טובה שנבהלה ממראה פניי המאדימים מזעם, ולחשה לי ברומנית שעליי להירגע, שהרי אחרי הכול, איני אדם צעיר ואיני בריא. הצדק עמה. שנים סבלתי מלחץ דם גבוה ולפני שנה, לאחר אירוע לב שבו נשקפה סכנה ממשית לחיי, עברתי צנתור ומאז פעמיים בשבוע אני מתעמל ונשקל במחלקה לשיקום לב.

עו"ד עדיקא, שנוהג להתפלפל באסיפות הדיירים, כאילו שהוא בעיצומו של דיון בבית משפט הצהיר במתק שפתיים מעוּשה שעליי להודיע מראש על התפטרותי. ההתנצחות עם עו"ד עדיקא הידען התישה אותי ומרק התרנגולת שעמד על השולחן הדיף ריחות של אבקת מרק ועוף ועורר בי בחילה וסחרחורת, ולכן הכרזתי על אולטימטום: אם בתוך עשרה ימים, איני מקבל את שנים-עשר הצ'קים לשנה זו אני מסיים לאלתר את תפקידי. בעוד אני ממתין לצ'קים ולהתעשתות הדיירים, החלטתי לפנות גם לעזרתכם. נדמה לי שרק נציג חיצוני מטעמכם יוכל לתווך בין הדיירים שנראה שיצאו מדעתם ולהשכין ביניהם שוב שלום.  

                                                                                       בברכה,

                                                        יואל אדמון, יושב ראש ועד הבית דרך סלעית 14

17/10/2020

 

לכבוד: האגודה לתרבות הדיור,

הנידון: בקשה חוזרת ודחופה למגשר מטעמכם

                                                         

פעם שנייה שאני כותב אליכם. חמישה ימים עברו מאז שהצבתי את האולטימטום, ואיש מהדיירים טרם פנה אליי. גם מכם, לצערי, לא קיבלתי תגובה. את מכתבי האחרון אליכם כתבתי בעיצומה של סערת רגשות ורציתי להסביר כמה עניינים שוודאי נותרו סתומים, וגם להבהיר שאמנם כעת המצב בבניין שלנו הוא בכי רע, אך לא תמיד היו היחסים כאלו. עד לפני שפרצה מריבת הדיירים הקשה שהעכירה את האווירה, חיינו חיי שלום והעובדה הזאת מנחמת אותי וגם נוטעת בי אמונה שאולי אם נציג מטעמכם יבוא ובישיבה מסודרת יגשר בין הניצים, כמו שנהוג היום לעשות בין גבר ואישה שמעוניינים להתגרש, יהיה אפשר לתקן את המקולקל.

המריבה המכוערת בין רחל לברכה גרמה לדיירי הבניין להתפלג לשני מחנות: אלו שמצדדים ברחל ואלו שתומכים בברכה. שני המחנות קיללו וגידפו זה את זה עוד לפני שערוריית מרק התרנגולת. לאחרונה, הייתי עד לכמה התנכלויות נבזיות. האחת התרחשה כשעמי, אחד הדיירים חזר מקניותיו בסופר, ידיו עמוסות בשקיות. נילי שכנתו מהדירה ממול (המשתייכת למחנה הנגדי) שאלה אותו מתוך המעלית אם ברצונו לעלות איתה לקומה השנייה.

עמי המום מהתחשבותה הבלתי צפויה לאור מצב העניינים המתוח היסס לרגע ואז הנהן ברצון. אלא בדיוק כשהתקרב מולה, לחצה נילי על הכפתור וצחקה בקול, ודלתות המעלית נסגרו ממש בפניו של עמי מוּכּי ההלם. המקרה השני אירע כשהתברר שנורית מקומת הקרקע המצדדת ברחל שלשלה במזיד את המכתבים המיועדים לברכה בתיבת הדואר של משפחת פריד. כפי שאתם מבינים, היחסים בין הדיירים הפכו לטעונים וסבוכים כמו שרשרת שכל חוליותיה נתקעו זו בזו, וכעת נראה שרק צורף עדין ומיומן יוכל להתיר את הקשר.                                  

התסבוכת התחילה כשבאחר צהריים אחד לפני כחודש, דפקה רחל נעים על דלת ביתה של ברכה לוי וסיפרה שחסרה לה ביצה אחת לעוגת השוקולד שהיא אופה לנכדהּ בן הארבע. ברכה הזמינה אותה ברוחב לב להיכנס לדירתה הנוצצת מברק ניקיון, אבל רחל נעים שהייתה לבושה בסינר בד מאובק ושאניצי שערותיה כוסו בעננת קמח מלמלה מוטרדת שאין לה זמן. התערובת בקערה כבר כמעט מוכנה וברגע האחרון נתקעה בלי ביצים להקצפה. ברכה פתחה את המקרר הכסוף שלה שהיה גם נקי וגם מסודר להפליא וזכה תמיד לשריקת התפעלות שהייתה עבורה רק טפיחת עידוד דלה, אם כי חשובה מאין כמותה להכרה במאמציה הבלתי נדלים בקרצוף המקרר והדירה כולה. ברכה ודאי שיגרה לחלל כמה מילות נימוסים על הזמן שטס, ועל כך שהיא זוכרת את נכדהּ יריב עוד כשהיה תינוק בעריסה, וסביר להניח שרחל, שהייתה כה מרוכזת במלאכת אפיית העוגה שהשאירה מאחור, הנהנה בחיוך. עיני העכבר השחורות והזעירות שלה התרוצצו חסרות מיקוד גם לאחר שברכה נתנה לה את הביצה וגם לאחר שהתרתה בפניה שלא תשכח להחזיר לה את הביצה, רק כי מדובר בביצה – אך רחל, שהייתה פזורת דעת יותר מהרגיל מיהרה לחזור לדירתה, לכיור מלא הכלים ולשיש גדוש המצרכים הערוך כמו לקראת מלחמה.  

עד המקרה היו ברכה לוי ורחל נעים שמתגוררות אחת מול השנייה, חברות טובות. הן נהגו לשוחח בצעקות מהמרפסת כשהשקו בצינור את אדניות הגרניום, לצאת פעמיים בשבוע לערך להליכה מהירה בשכונה שבמהלכה הקיפו לא רק את השכונה כולה, על בנייניה הגבוהים וגניה הציבוריים, אלא גם את מבזק הרכילות האחרון בבניין. מי קנה אוטו חדש, מי יצא מביתו בטריקת דלת באישון לילה ומי לא מפסיקה להזמין חבילות מסין. בדרך כלל הייתה ביניהן תמימות דעים לגבי מושאי הגינויים וההתפעלויות וגם אם לא הסכימו במאה האחוזים אחת עם רעותה, בסופו של דבר קיבלה רחל את דעתה של ברכה מפני שהייתה לה נטייה להיגרר אחר פסקנותה הצדקנית של חברתה. חברותן עמדה במבחנה הקשה ביותר בשבתות, אז נדרשה כל אחת מהן בתורה להבליג על הרעש שבקע מהדירה השכנה גדושת האורחים והנכדים הצווחניים.

כשמאיר, בעלה של ברכה דפק על דלת ביתי וניסה להסביר לי מדוע ברכה נעלבה כל כך לאחר שגם בחלוף כמה ימים רחל עדיין לא החזירה לה את הביצה שלוותה, הופתעתי מאוד. ברכה תמיד נראתה לי כאישה אינטליגנטית והתקשיתי לתפוס שהיא מסוגלת להאמין באמונות טפלות מטופשות. ידעתי שעד שפרשה לגמלאות עבדה כבנקאית בכירה בבנק איגוד. איש בבניין למעשה לא ידע איזה תפקיד היא מילאה בדיוק, מלבד שעבדה כבנקאית בסניף המרכזי ברחוב בן-יהודה. עם פרוץ הסכסוך וברוח המתלקחת של הלשונות הרעים טענו מקטרגיה של ברכה שהייתה טלרית פשוטה, כזו היושבת בכיסא עור בלוי בעמדת העובר ושב וסופרת בנמנום שטרות כסף, ושגם לאחר שלושים שנות עבודה בבנק, לא הצליחה לטפס בסולם הדרגות. ואילו מצדדיה סיפרו בתוקף שבשיא פריחתה כיהנה כסגנית מנהלת הסניף המרכזי ושמיטב אנשי העסקים של ירושלים התדפקו על דלת משרדה לשם קבלת עצה להשקעה או מתן אישור לבקשת ההלוואה שלהם.

"אם זה היה משהו אחר – לא משנה מה. בקבוק שמן, או קילו סוכר או כל דבר אחר…" רטן בפניי מאיר, כשתיאר לי בפרוטרוט את השתלשלות אותם אחרי הצהריים, "אז לא הייתה שום בעיה… לברכה, לא היה אכפת. זה לא שהיא קמצנית. אתה חייב לקלוט שזה לא בגלל הכסף…" הנהנתי על אף שהתקשיתי להבין ומאיר חזר והדגיש, "אבל בגלל שמדובר בביצים… רחל הייתה צריכה לדעת. רחל הייתה צריכה לדעת על הרגישות שיש לברכה לביצים."

הוא ישב בקצה הספה החדשה שקנינו שהייתה מכוסה בסדין ששמר על הריפוד הבהיר שמא יתלכלך וסיפר לי בפנים נרגשים ובנימה מעט מתנצלת שאמה המנוחה והנערצת של ברכה לימדה אותה בילדותה שמכיוון שביצה מסמלת חיים והיא ביטוי לנשמה, אם לווים ממישהו ביצה ולא מחזירים לו, קורים הרבה דברים רעים.

אבל רחל לא מכירה את האמונה הטפלה הזאת, התגונן בפניי שמואל, בעלה של רחל שביקר אצלי כמה ימים אחר כך ושמע מפי את ההסבר. הוא ישב מכווץ על קצה הספה ורעמת שיערו הלבנה נראתה מעוכה מצרת השעה. היא בכלל שכחה מכך שלוותה מברכה ביצה, סנגר עליה. אשתו מעולם לא התברכה בזיכרון חד, וכעת בזמן השיפוץ שנערך בביתה, הפכה למבולבלת ולשכחנית מהרגיל. סוליות נעליהם המטונפות של הפועלים השאירו כתמי סיד על הרצפה בכל פעם שחצו את הדירה, רמסו את פרטיותה והוציאו אותה מדעתה. שלא נדבר על האפר המסריח של בדלי הסיגריות המעוכות במאפרה ועל תחתיות כוסות הזכוכית שנאטמו בשכבות סמיכות של קפה בוץ. הקללות העסיסיות בערבית שהטיחו הפועלים אחד בשני, הביכו אותה וגרמו לה להסמיק משום שכל חייה עבדה כמורה ללשון עברית והקפידה על טוהר הלשון.  

שמואל סיפר שרחל לא הבינה מדוע ברכה התחמקה ממנה כשנפגשו במסדרון המשותף, ולמה לא החזירה לה תגובות להודעות ששלחה, ומדוע התעלמה מצעקותיה במרפסת, ושיקרה ארבע פעמים ברצף שכואבת לה הבטן והיא לא יכולה להצטרף אליה לסיבוב הליכה בשכונה.

וכששמואל חזר מדירתי בפנים מורכנים וסיפר לאשתו שהתעלמותה של ברכה נובעת מכך שלא החזירה לה את הביצה שלוותה לעוגה, רחל נפגעה מכך שברכה התחמקה מלומר לה את האמת יותר משלושה שבועות, אך עוד באותו הערב בלעה את עלבונה, לקחה שתי ביצים בשקית ודפקה על דלת ביתם.

מאיר פתח את הדלת לבוש ודאי בחליפת האדידס הלבנה ובשרשרת הזהב הדקה המונחת ברפיון על חזהו. הוא סירב לקחת ממנה את הביצים ואמר שברכה לא תרצה אותן וכשרחל התעקשה להבין למה, הוא השפיל מבט ואמר שהסיבה היא – חשש זוגות. "מה זה חשש זוגות?" פערה רחל עיניים תמהות ומאיר הסביר שיש אמונה שרואה סכנה בעשיית דברים בזוגות, במספרים זוגיים.

"מאיפה האמונה הזאת? בחיים לא שמעתי עליה."

"מהגמרא, מהתלמוד. מאמא שלה. מאיפה לי לדעת? ועקרונית, לא מביאים דברים בזוגות. לא פרחים, לא ביצים. אפשר להביא שלוש, חמש. מספרים אי זוגיים… " הוא ענה ורחל מלמלה שהיא לא מאמינה. שרק עכשיו היא מבינה שעד עתה לא הכירה בכלל את ברכה. במקום להחזיר לו רק ביצה אחת, התמרמרה מהדחייה החוזרת ושבה לביתה. ככל שחשבה על כך יותר, חמתה בערה. כנראה חשה מבוזה מכך שברכה הקריבה את חברותן על מזבח אמונות טפלות משוללות כל יסוד והיגיון, וזאת הסיבה שאיבדה את עשתונותיה ויום אחר כך הניחה רחל צמוד לדלתה של ברכה כלוב שבו קרקרה תרנגולת. בכלוב היה כלי עם תערובת מזון וכלי מים קטן, ואליו היה צמוד פתק שבו נכתב: "הבאתי לך תרנגולת שתכפר על כל עוונותיי."

למחרת בערב דפקו על דלת ביתי ברכה ומאיר בעיצומה של מהדורת החדשות. ביקשתי בנימוס שיחזרו עוד חצי שעה, אך הם התפרצו פנימה וסיפרו נרגשים על קורות התרנגולת. "זה לא נשמע לך מטורף?" שאלה ברכה, שלבשה חולצת טריקו שחורה עם פייטים שנצנצו מזהב, שערה הצבוע נראה דהוי, שורשים לבנים צמחו בקודקודה. "ואיפה התרנגולת עכשיו?" שאלתי. ברגליים כבדות נגררתי אחריהם למרפסת דירתם ושם ראיתי את התרנגולת בעלת הנוצות הלבנות ועיני הכפתור הכתומות. הבטחתי להם שאכנס בדחיפות ישיבת דיירים כי הדברים יצאו מכלל פרופורציה. הרי בכל מקרה רציתי לערוך אסיפה לקראת נובמבר כדי להציג את חשיבות קניית שטיח הרגליים החדש לכניסה לבניין ועציץ ללובי הכניסה.

באסיפת הדיירים הדברים הלכו והתדרדרו, כפי שאתם ודאי מבינים, ואפילו נעשו קרימינליים אם חושבים על אותה תרנגולת אומללה ששילמה על כך בחייה. מחכה בקוצר רוח להתערבותכם, שאולי תשים קץ לטירוף המשתולל בבניין.

                                                                  בציפייה דרוכה,                                                                                                                                    

                                      יואל אדמון, יושב ראש ועד הבית דרך סלעית 14

 

 22/10/2020

 

לכבוד: האגודה לתרבות הדיור

הנידון:  התפטרות לאלתר ובקשה למינוי מטעמכם של יו"ר ועד חדש

זהו מכתבי השלישי אליכם, ועל אף שהגיע היום העשירי והאולטימטום שהצבתי פקע, לא קיבלתי מכם תגובה כלשהי. גם דיירי הבניין טרם פנו אליי עם מועמד להחלפה ולא עם מעטפות הצ'קים ובינתיים הם מתעלמים זה מזה לחלוטין. שכנים שגרים בסמיכות וחולקים קירות משותפים ומכירים אחד את השני היטב, ואפילו מזהים את הגניחות והאנחות האינטימיות מחדר המיטות, חולפים זה על פני זה בלי לומר שלום, כאילו מדובר בזרים גמורים. בשל התמהמהותכם במתן תשובה, כבר איני מצפה למגשר שיבוא וישכין שלום אלא אבקש שימונה לי לאלתר מחליף מטעמכם כי אני לא מתכוון לחזור בי מפיטוריי, לא לאחר אותה אסיפה ארורה.

מתחילת האסיפה אמנם האווירה הייתה מתנכרת וקרירה, אך העיניים היו נשואות אליי והאוזניים קשובות. שטחתי את הסיבות המנומקות להעלאה מידתית של דמי ועד הבית. אמרתי שצו השעה מחייב להשכין בינינו שלום ועל כך שבכדי להשיג שכנות טובה דרושים פייסנות, פשרות וויתורים מכל צד, והחשוב ביותר סליחה. לסלוח על העוולות ולא חלילה לנטור טינה ולשאוף למעשי נקם, אחרת בניין שמתנהל כמו משפחה ברוכת ילדים, לא יוכל לתפקד. ואז נכנסה ברכה עם מרק התרנגולת וסכר הדממה נפרץ. הסלון התמלא צעקות, הטחות והאשמות הדדיות. כולם צעקו והתנהגו כמו ברברים, כאילו שהם נמצאים בשוק מחנה יהודה ולא בבניין מתורבת. הדבר השפיע עליי רע מאוד. לאחר שטובה ואני הסתלקנו מהדירה, בחילה קשה אחזה בי. מעיי התהפכו והקאתי בשירותים. גם בלילה נדדה שנתי וסבלתי מסיוטים.

דמיינתי את התרנגולת הלבנה במרפסת, גופה מתקדם אחרי ראשה, מנקרת גרעינים וזרעונים בשלווה ורק ראשה המרטיט מסגיר את הבהלה הנושנה הטמונה בגזעה. שמעתי קריאות קוקוריקו, ולפתע הזיתי שאני עדיין ילד בכפר ברומניה, שם גדלנו סמוך לרפת פרות ולול תרנגולות והייתי רגיל לקריאות של התרנגול השכם בבוקר ולגעיית פרות. אחר כך ראיתי בעיני רוחי את התרנגולת צפה בעורה המרוט הוורדרד במימי המרק הצהובים המבעבעים מרתיחה.

עד שהחשכה המתעבה שבחוץ התבהרה לאור מאפיר-סגלגל, לא מצאתי מרגוע לנפשי ולא הצלחתי לישון. למעשה מאז ישיבת הדיירים ההיא, שנתי קלה מאוד ואני חוזר ונזכר באותה תרנגולת וסובל מסיוטים.

רשמית, החל מהיום איני מכהן יותר כיושב ראש הוועד. סליחה על הדוחק, אך רצוי כמובן שמחליפי ייכנס לתפקיד במהרה מפני שבנובמבר הוא החודש בו מתבצעת גביית הצ'קים השנתית. מיותר לציין שאסייע למחליפי ככל שביכולתי: אביא לו את פנקס הקבלות של הבניין, אצייד אותו במספרי הטלפונים המעודכנים של כל הדיירים ואף אספק עבורו דפי טבלאות לסימון אישור על התשלום. כולי תקווה שהוא יצליח במשימת השכנת ההיגיון הבריא ודרך הארץ שאבדו, ובמיוחד במשימת גביית התשלום שבה, לצערי הרב, כשלתי. צר לי מאוד לנטוש את הגה הספינה כעת כשהיא עומדת לטבוע, אך אני בטוח ומשוכנע שאולי בהתערבותכם הדיירים הסוררים ישלמו את חובתם ושבעזרתכם תגיע הספינה הרעועה בסופו של דבר לחוף מבטחים.

                                            בכבוד רב,

                                          יואל אדמון, יושב ראש ועד דרך סלעית 14 בדימוס

 

11

העיר הזאת היא כל כך יקרה כוסאמו, שנגמר לי הכוח. אבל גם נפלאה כל כך, שלא תמיד קל למצוא בשבילה כוחות. היה עדיף שתהיה יקרה ונוראה. כדי ליהנות ממנה, צריך כסף; כדי שיהיה כסף, צריך לעבוד הרבה; אבל כשאת עובדת הרבה, אין לך לא כוח, לא זמן ולא רצון ליהנות ממנה.

שרשרת אין-סופית של חשבונות שלא שולמו תלויה כמו חבל על צווארי. חובות לחברים ולאנשים שאני בקושי מכירה. בסביבות עשרת אלפים.

כל זה – חובות, פחדים, עייפות – הצטבר במשך חצי שנה, עד שהתחלתי לבסוף לחשוב על שחרור – על התאבדות. שלב ההרהורים התחלף בשלב התכנון.

לפני זה עיכבו אותי שלושה דברים – הפחדנות שלי, תקווה לעתיד טוב יותר ו… אמא. אך הנה אני כבר בנקודה, ובנקודה הזאת אני לבדי עם ענן של חרא שמתקרב אליי. אני יודעת שאם אשאר בה, החרא יפול עליי מלמעלה, ולא אצליח לצאת ממנו. למה לחכות? עדיף להשתחרר. נשאר רק לבחור איך ללכת.

קראתי הרבה בנושא. האפשרויות של להתאבד בטביעה, בתלייה או בירייה – כולן כואבות. גם ככה כואב, לא התחשק לי לגמור באותו האופן. נשארו הכדורים. לבלוע כמות גדולה, להירדם, ולא להתעורר.

אם יש לכם חיים, אז בטח חשבתם, ולו רק פעם אחת, לשים קץ לשליטתם בכם. אל תגידו שלא. בכל מקרה, לא אאמין לכם.

אבל לא היה לי מספיק כסף לכדורים, לכן הלכתי לחבר הכי טוב שלי, שנכון לאותו רגע, הייתי חייבת לו ששת אלפים שבע מאות וחמישים.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה." לא שיקרתי, הרי זאת באמת הייתה הפעם האחרונה.

"כמה?"

"מאתיים."

הוא האכיל אותי באורז, בסלט עם טחינה, הושיב אותי במונית, נתן כסף לנהג, ונסעתי.

כל העסק יצא עקום – אני רואה את החבר הכי טוב שלי בפעם האחרונה, ואפילו לא חיבקתי אותו כמו שצריך. המונית שלי עצרה את תנועת המכוניות האחרות. הן צפרו בטירוף, ובכל הלחץ הזה לא הספקתי אפילו לומר לו משהו באמת.

בחפיסה אחת לא היו מספיק כדורים בשביל למות – הם כנראה זוכים להצלחה בקרב מתאבדים, ולכן שמים מהם כל כך מעט. ככה נראה לי. כדי למות, הייתי צריכה לקנות ארבע חפיסות. לקנות את כל הארבע באותו הסופר-פארם לא נראה לי לעניין, חששתי ממבטים חשדניים, ולכן החלטתי לעבור בארבע חנויות שונות ובכל אחת לקנות חפיסה אחת.

התכופפתי כדי לקשור שרוך, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי ושלחתי יד לפאוץ' שלי, שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, ראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. התחלתי להסתובב כמו סביבון, וראיתי נער אריתראי בן שלוש-עשרה בערך בורח עם הפאוץ' שלי. זינקתי לעברו, הוא ראה אותי אבל היה מהיר כפנתר… הוא דהר. לא היה לי שום סיכוי היום…

לא להשיג ולא למות.

חריקת בלמים – עד היום הצליל הזה נתקע לי באוזניים בפניות. התאספו המון סקרנים, הנהג בפאניקה, הנער צורח, ולידו מוטל הפאוץ' שלי ובו השחרור שלי, ואילו אני עומדת קפואה במקומי.

הגיע אמבולנס, אלונקות, רופאים. בקיצור, הם נסעו, ואז נזכרתי שהמאתיים שקל שנתן לי החבר, הם לא בפאוץ', הם בכיס של המכנסיים. הרמתי את ידי, מונית עצרה על המקום:

"סע אחרי האמבולנס!"

את הילד הובילו לאיכילוב, ואני כמו חולדה מבוהלת הסתתרתי מאחורי עמודים ואנשים, והלכתי בעקבותיהם – הרופאים, האלונקה והנער.

הוא שיחק בטלפון כשנכנסתי לחדרו והתיישבתי בכיסא שליד מיטתו. הוא כבר הרגיש טוב יותר, האחות סיפרה לי על הכתף הפרוקה. הנער הרים את עיניו, מבטינו נפגשו, הוא התכווץ. הושטתי לו שקית צ'יפס, תפוח וקינדר:

"לא ידעתי מה אתה אוהב."

"אני אוהב צ'יפס," הוא לקח את הצ'יפס.

שתקנו, הוא גרס. אמו – אשה שחורה רזה – נכנסה לחדר בסערה, התחילה לחבק אותו, ואז ראתה משהו וצרחה:

"שוב אתה עושה את זה!" והיא תפסה את הפאוץ' שלי, שהיה מונח על הארונית כל הזמן הזה, "שוב אתה גונב!!! הרי אמרתי לך, אני אסתדר! אציל את אחותך! שומע!? היא תחיה!!!"

לבסוף היא ראתה אותי והשתתקה.

יצאתי מהחדר בלי לומר מילה. שכחתי כבר איך זה – איך זה כשרוצים לחיות. צלצלתי לאמי, אמרתי לה שאני אוהבת אותה, ואחרי זה צלצלתי לחברי הטוב ביותר והזמנתי אותו לבירה. לא אמרתי לאיש דבר – התביישתי, אתם מבינים?

אבל כל העניין לא התפוגג כל כך מהר, לא עברו כמה ימים ושוב התקרב אליי ענן החרא. רק שהפעם זה היה אפילו גרוע יותר.

"לא נעים לי, אבל אני ממש צריכה. מבטיחה, בפעם האחרונה."

"כמה?"

"מאתיים."

הפעם חיבקתי אותו ואמרתי לו שאין כמוהו.

"היום בערב יש הופעה טובה ב'כולי עלמא'. שירים של נינה סימון. צריך ללכת," אמר לי לפתע חברי.

כמעט פרצתי בבכי, ולכן זינקתי על אופניי במהירות ונסעתי. כשקשרתי את האופניים ליד הסופר-פארם באלנבי, ראיתי שהשרוך פתוח. אתם יודעים, זה קורה לי הרבה – שרוכים פרומים, וכשהתרוממתי הושטתי את היד לפאוץ', שבו היו סיגריות, מצית, שפתון ליובש ומאתיים שקל, וראיתי שהפאוץ' שלי נעלם. הוא דהר כמו פנתר:

"חתיכת חרא!"

אבל תמיד רועש באלנבי, קשה להאמין שהנער שמע אותי. ליתר ביטחון בדקתי את הכיסים שלי, היה בהם רק טלפון. הוא צלצל:

"את זוכרת? היום. 'כולי עלמא'. נינה סימון. בעשר."

נראה שגם היום אני לא אמות.

 

12

 

28.12.2004

נושא: טעות בסרט

ענק הסרטים שלום,

לפני שבועיים הזמנתי באתר שלכם עותק DVD של הסרט "הצחוק האחרון". התרגשתי עד עמקי נשמתי למצוא את הפנינה המופלאה הזו בקטלוג שלכם, ועל כך עלי לשבח אתכם. כשצפיתי בסרט בנעוריי (הסרט יצא לאקרנים ב-1924, ואני זכיתי לראותו כמה שנים לאחר מכן), הוא הותיר בי חותם בל יימחה.

אניח כעת לעובדה שהסרט, שהיה אמור להגיע בתוך שבעה ימי עסקים, הגיע רק היום. צמרמורת חלפה בי כשאחזתי סוף-סוף בעותק, אך כשפתחתי את העטיפה חשכו עיניי. מצאתי בפנים – במקום את יצירת המופת של גאון הקולנוע הגרמני פ. וו. מורנאו – דיסק של הסרט האמריקני בן זמננו "המוהיקני האחרון".

אדגיש ואומר שאת "הצחוק האחרון", במלאת שמונים שנה ליצירתו, אני מתעתד להקרין בחודש הבא במועדון חובבי קולנוע לבני גיל הזהב, המתכנסים אחת לחודשיים. אכזבת כולם תהיה גדולה מאוד אם הסרט המיוחל לא יהיה בידינו בזמן. אנא, שילחו לי בהקדם עותק של הסרט הנכון!

בברכה,

יעקב ברנר

28.12.2004

Re: טעות בסרט

לקוח יקר,

פנייתך התקבלה במשרדינו. נציג מטעמנו יחזור אליך בתוך שלושה ימי עסקים. אנו מצפים להעניק לך את השירות הטוב ביותר. תודה על הסבלנות, ושיהיו לך חיים בסרט!

בברכה,

ענק הסרטים

הודעה זו נשלחה אליך באופן אוטומטי.

2.1.2005

Re: טעות בסרט

שלום יעקב ושנה אזרחית טובה,

ראשית, קבל את התנצלותי על התקלה במשלוח. אני בודקת את העניין ואנסה להגיע לפתרון מספק בזריזות. שלחתי הודעה בעניין לאחראי המחסן שלנו, שינסה למצוא את הדיסק הנכון ויעדכן אותי. בינתיים, האם ניסית להכניס את הDVD שקיבלת למכשיר? אולי יש טעות במדבקה על הדיסק, אבל הסרט הוא בכל זאת הסרט שהזמנת?

בנימה אישית, ראיתי פעם את הסרט "המוהיקני האחרון" והוא מומלץ מאוד. אולי תקרינו גם אותו במועדון שלכם?

בברכה,

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

2.1.2005

Re: טעות בסרט

אפרת שלום,

תודה על תשובתך, על אף שגם זו התעכבה יתר על המידה. מדוע אין לכם מענה אנושי בטלפון?

לבקשתך ניסיתי כעת לנגן את הדיסק ששלחתם ולדאבוני זהו אכן "המוהיקני האחרון". את הצעתך החיננית להקרין את הסרט הלא-נכון במועדון שלנו, אדחה בנימוס אך בתקיפות. אנחנו חובבי קולנוע, ולא חובבי סרטים סתם. להקרין במועדון קולנוע את "המוהיקני האחרון" במקום את "הצחוק האחרון", יהיה כמו להחליף במוזיאון הלובר את תמונת המונה ליזה, בציור של ספיידרמן. או תארי לך שאת קונה, על פי כריכתו, את הספר הדגול פאוסט, אך בתוכו את מוצאת שמודפס דווקא הלהיט הרגעי הארי פוטר. אני מניח שהצעתך התמימה נובעת, ואין לי כוונה להעליב, מחור בהשכלתך. הרשי אם כן לקשיש החתום מטה להעניק לך שיעור קצר בהיסטוריה של הקולנוע: פרידריך וילהלם מורנאו היה אשף קולנועי, ששפת הקולנוע היתה בידיו כחומר ביד היוצר. הוא "דיבר קולנוע". למה כוונתי? בתקופה שבה הקולנוע האילם הרבה להשתמש בכתוביות כדי להסביר את העלילה ולשלב דיאלוג, מורנאו יצר את "הצחוק האחרון" ללא כתוביות כלל! אף לא אחת! הצילום והמיזנסצנה מזוקקים כל כך, עד שאין צורך בשום הסבר נוסף. וכמובן, הסרט לא רק נהיר, אלא גם סוחף ומרגש עד דמעות.

ההקרנה בעוד שבועיים מהיום, אנא הזדרזי לעדכן אותי.

בכבוד רב,

יעקב ברנר

2.1.2005

Re: טעות בסרט

לקוח יקר,

פנייתך התקבלה במשרדינו. נציג מטעמנו יחזור אליך בתוך שלושה ימי עסקים. אנו מצפים להעניק לך את השירות הטוב ביותר. תודה על הסבלנות, ושיהיו לך חיים בסרט!

בברכה,

ענק הסרטים

הודעה זו נשלחה אליך באופן אוטומטי.

5.1.2005

Re: טעות בסרט

יעקב שלום,

אחראי המחסן עדכן אותי שמצא עוד עותק שבו העטיפה היא של "הצחוק האחרון" והדיסק של "המוהקיני האחרון". מזה אנחנו מבינים שהטעות נמצאת אצל היצרן. כתבתי להם עכשיו בתקווה שיוכלו לספק את הסרט הנכון. כבר קרו טעויות כאלה בעבר, והיצרן מצליח בדרך כלל לפתור את הבעיה, אז יש סיבה לשמור על תקווה.

תודה על שיעור ההיסטוריה. אני חייבת לציין שספרי הארי פוטר יקרים מאוד ללבי. האם קראת אותם? הם מלאים הברקות ומבדרים מאוד! הם גם נושא השיחה האהוב עלי ועל הבן שלי.

בברכה,

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

5.1.2005

Re: טעות בסרט

מצער מאוד!

הטעות אולי אצל היצרן, אבל האחריות כולה שלכם.

אנא אפרת, כבר הבנת שאני לא אדם צעיר. גילי עולה ב-10 שנים על גילו של הסרט שאני כה מייחל לראות. אתם מייצרים עבורי לחץ מיותר. מי יודע כמה זמן ייקח ליצרן לאתר את הסרט הנכון, אם בכלל? ואז עד שישלח אליכם את הסרט? ועד שתשלחו אתם את הסרט אלי? ומועד ההקרנה מתקרב. וישנם אורחים שבאים למועדון ממרחקים…

נו, ועכשיו אקבל את התגובה האוטומטית הארורה שלכם, ואחריתה מי ישורנה?

יעקב

5.1.2005

Re: טעות בסרט

לקוח יקר,

פנייתך התקבלה במשרדינו. נציג מטעמנו יחזור אליך בתוך שלושה ימי עסקים. אנו מצפים להעניק לך את השירות הטוב ביותר. תודה על הסבלנות, ושיהיו לך חיים בסרט!

בברכה,

ענק הסרטים

הודעה זו נשלחה אליך באופן אוטומטי.

8.1.2005

Re: טעות בסרט

אפרת,

מה יהיה? ההקרנה בעוד שבוע! יש לי לב חלש. לשם מה נטעת בי תקוות? ועכשיו את לא מעדכנת? האם יש מנהל אצלכם או שרק את שם? זוהי בושה והתעללות באדם זקן. אפנה לעיתונות!

אנא כתבי לי מתי יגיע הסרט.

יעקב

9.1.2005

Re: טעות בסרט

יעקב שלום,

אני מתנצלת על העיכוב בתשובה. העניין עדיין בבדיקה עם היצרן.

אתה צודק שהאחריות היא שלנו. לכן, בזמן שנחכה יחד לתשובת היצרן, אני מזמינה אותך לבחור סרט אחר מהקטלוג הרחב שלנו, ומתחייבת לשלוח אותו אליך בתוך 24 שעות. כמו כן, תשמח לשמוע שביטלנו את התגובה האוטומטית שלנו. כעת היא מוגדרת להופיע רק לאחר פנייה ראשונה של הלקוח, ולא תיתקל בה שוב בשרשור זה.

לשאלתך, מנהל "ענק הסרטים בעמ" הוא יזם, בעל עסקים במספר תחומים. הוא הקדים לזהות את הביקוש הגדול לסרטי DVD והקים את החנות, אך הוא אינו מעורב בהפעלתה. בפועל אנחנו צוות קטן: אני שמנהלת את החנות הדיגיטלית (עם עשרות רבות של רכישות בכל שבוע), יפתח אחראי המחסן, וליעד השליח. אני מבינה את תסכולך, ואעשה כל שביכולתי כדי שתהיה מרוצה, אך אנא השתדל לשמור על איפוק בתגובותיך. כמובן שאין לאיש מאיתנו כוונה לפגוע בכבודך או בבריאותך.

בכבוד רב,

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

14.1.2005

Re: טעות בסרט

יעקב שוב שלום,

טרם קיבלתי את תשובתך.

מהיצרן נמסר שאכן היתה טעות בנוגע לסרט. מתברר שהטעות היא לא בדיסק, אלא דווקא בעטיפה. כוונת היצרן היתה מלכתחילה לשווק את "המוהיקני האחרון" בלבד. עכשיו, מכיוון ש"הצחוק האחרון" כבר נכנס בטעות למערכת שלהם, הם מנסים בכל זאת להשיג את הסרט ואת זכויות הפצה שלו בDVD. מיותר לציין שזה תהליך שלוקח זמן רב, שבכל מקרה לא יסתיים בזמן להקרנה שלכם. אם הבנתי נכון, ההקרנה בעוד יומיים? תכתוב לי עכשיו באיזה סרט חלופי בחרת, ואשגר את ליעד השליח ישירות אליך.

אפרת קדוש,

מנהלת קשרי לקוחות

ענק הסרטים

22.1.2005

Re: טעות בסרט

אפרת שלום,

אין מילים לתאר את אכזבתי. עד הרגע האחרון האמנתי ש"הצחוק האחרון" בכל זאת יהיה בידיי בזמן להקרנה. אילולא הופיע בקטלוג שלכם, הייתי בוחר כבר מזמן סרט אחר להקרנה במועדון. אך מרגע שנוצר הרושם שאוכל להקרין אותו, היה ברור לי שזה הסרט המתאים, ואין בלתו. לצערי ולבושתי, נאלצתי לעדכן את חבריי שהסרט לא יוקרן. במקומו, הוקרן עותק של "אמריקאי בפריז", שהביא הצעיר שבחבורתנו, אדם בן 70 שמחזיק מעצמו מבין גדול. תחליף רע מאוד אם תשאלי אותי. בשבילי כבר אין הבדל אם להקרין את האמריקני או את המוהיקני. שניהם מחווירים (על אף שהם סרטים בצבע) ביחס לסרטו של מורנאו. אני זוכר את עלילת "הצחוק האחרון" כאילו צפיתי בו אתמול: שוער ותיק וגאה בבית מלון, מוּרָד בדרגה והופך למשגיח חדר השירותים –  רק מפאת גילו. הוא מושפל, חבריו לועגים לו, ומשפחתו מתביישת בו. לא נותר לו כלום. סיפור קטן כל כך. פשוט ונוגע ללב. סיפרתי לך אפרת, שבסרט אין כתוביות כלל, אבל זה לא נכון. בסרט יש כתובית אחת, לקראת סופו, אחרי שהגיבור מגיע לשפל המדרגה. הכתובית מספרת שהסרט היה אמור להסתיים ברגע הזה, כמו בחיים, אבל המספר חמל על הגיבור והמציא לו סוף אחר, סוף טוב ובלתי סביר. ובאמת לאחר הכתובית הזאת גיבור הסרט מגלה שקיבל ירושה גדולה והופך לעשיר מופלג. הבנת? הסוף הטוב של מורנאו הוא פארודיה על טיפשותם של מפיקי סרטים, שרוצים לראות סוף טוב כדי להתחנף לצופים. ובמקום היצירה הגדולה הזאת קיבלנו במועדון הקולנוע את ג'ין קלי רוקד עם איזה פרצוף יפה.

בנימה אישית, אפרת, אני עדיין מקווה לראות את "הצחוק האחרון". ואני עדיין מצפה מכם לשלוח לי אותו. עם קצת מזל תצליחו לעשות זאת לפני שגופתי תישלח, בבוא העת, לפקולטה לרפואה, שם אולי יפיקו ממנה הסטודנטים ומוריהם איזו תועלת.

יעקב

23.09.2009

נושא: כתוביות הסיום

לקוחות נכבדים,

לאחר 10 שנים נפלאות, בהן היתה לנו הזכות לשרת אתכם, "ענק הסרטים" נפרדת לשלום.

ברצוננו להודות לכל אחד ואחת מכם, על שחלקתם איתנו את אהבתכם לסרטים, ועל שבחרתם בנו להיות ספק הסרטים הראשון והמרכזי שלכם לצפייה ביתית. אנחנו יודעים שרכשתם אצלנו לא רק דיסקים כסופים ומבריקים – אלא זיכרונות, חוויות, וסיפורים בלתי נשכחים.

ובכל זאת, הזמנים משתנים, והעולם דוהר קדימה. פורמט הDVD הוכרע בידי תחליפים דיגיטליים, ואינו נמכר כבעבר. לפיכך החלטנו, בדמעה ובחיוך, לסגור את החנות המקוונת שלנו, ולהמשיך לאפיקים חדשים.

תודה על הכל ו… שיהיו לכם חיים בסרט!

להתראות,

ענק הסרטים

03.03.2164

נושא: תיקון עוול 732,660

לכבוד מר יעקב ברנר,

מתוקף חוק בינלאומי 6711 סעיף 7d, נבחרת להשתתף בפיילוט של המשרד לתיקון כל העוולות כולן. למקרה שאינך בקיא בפרטי החוק 6711 סעיף 7d, נעדכנך כי באמצעות התקנת צביר פאנלים סולאריים סביב השמש, הושג בעשור האחרון מענה מוחלט לצרכי האנרגיה של האנושות, אשר איפשר בין היתר קפיצת טכנולוגית חסרת תקדים בתחום הבינה המלאכותית. בעקבות כך הוקם המשרד לתיקון כל העוולות כולן, הפועל באופן עצמאי לתיקון עוולות שאינן מצריכות מעורבות אנושית לתיקונן.

בעקבות סריקה אוטומטית של כל תכתובות הדואר-האלקטרוני בעולם כולו בין השנים 1990-2100, בחיפוש אחר עוולות, המערכת שלנו זיהתה כי העוול שלך הוא בר-תיקון. לפיכך אנו מנפיקים ושולחים לך בזאת עותק DVD של הסרט "הצחוק האחרון" של הבמאי פ.וו.מורנאו מ1924. כמו כן, כדי לוודא את האפקטיביות של תיקון העוול, ולאור העובדה שרישומינו מצאו שגופתך שמורה בתנאים המאפשרים השבת-חיים, אנו משיבים אותך לחיים.

כפי שכבר צויין, זהו פיילוט, ואנו בוחנים את הצלחתו. אנא סמן בסקר המצורף את מידת שביעות רצונך מתיקון העוול שלך בקנה מידה שבין 1 ל-10, כאשר 1 = כלל איני מרוצה, ו-10 = אני מרוצה ביותר.

 

10

9

8

7

6

5

4

3

2

1

 

 

אנו מקווים שתיקון העוול נעשה לשביעות רצונך.

בברכה,

המשרד לתיקון כל העוולות כולן.

הודעה זו נשלחה אליך ללא התערבות אנושית.

10.04.2164

Re: תיקון עוול 732,660

10

למשרד שלום,

היה שווה לחכות.

תודה!

יעקב ברנר.


 

*את הפרסום המקורי באתר הדף — במה ליצירה עצמאית אפשר לקרוא כאן

13