1

שלושת הגברים ירדו לתל אביב בדרך חתחתים. שני פלסטינים וירדני, או פלסטיני עם אזרחות ירדנית, כפי שמורים, לעתים, כללי התיאור המדויק.

– 50 שקל.

– מינימום.

– אם אחד מהם ירצה שתחדור אליו, תעלה את המחיר, כלומר יותר ממאה שקל.

– ואם הוא ירצה לחדור אליי?

– אל תהיה טיפש. אנחנו גברים, לאלה יש פנטזיות עלינו. לא אוהבים אותו ולא נכנעים לעולם הזין ולתענוגותיו.  

– תשתדל שרק ימצצו לך תמורת חמישים שקל. תיזהר לא לגמור, שלא יתישו אותך אחרי פעמיים. וקח תשלום מראש, שלא יעזבו אותך ויברחו.

– אם נגיד עשרה לקוחות בשעה…

– תאמין לי, עבדתי כאן חמש שנים, ואני יודע שהח'וואג'את[1] האלה לא יודעים שובע. הם אוהבים סוסים ערביים. אתה יכול לעשות יותר מעשרה! תאמין לי.

הירדני, ששמו ג'יהאד, התבונן בכף ידו המגוידת ואמר:

– אתם בטוחים? מה לגבי המשטרה? אני חושש שסיבכתם אותי.

(בן אדם עובר בדרך עפר מתפתלת כדי להימנע מתשאול במחסום הראשון. ואז חוצה הוא נהר גדול ארוך וגועש של אבני טורקיז ורסיסי זהב כדי להימנע מהמוות).

2

עוואני החליט לקחת היום חופשה על חשבונו כדי לבלות בתל אביב, עיר שהקשר היחיד שלו אליה הוא במפגשים גופניים שהיא מציעה עם גברים מזדמנים, לרוב בעלי תווי פנים צפון־מזרח אירופיים. היתקלויות גופניות שמשאירות אך ורק דגדוג קל, שזורם בגוף במשך שבוע לכל היותר, ללא מאמץ אגדי, הנושא בין קפליו סכנה כלשהי, או שערוריה ציבורית, מאלה המסתתרות בחורשות נצרת או בפינותיה האפלות, מכיוון בלתי ידוע.  

עוואני שיקר היום לכולם. הוא הרי לקח יום חופש ללא סיבה מיוחדת, ביום רגיל שדבר לא מייחד אותו, אפילו לא חג לאומי או דתי בארץ אלוַאק־וַאק.[2] הוא אמר לאישתו שהוא נוסע להשתלמות מקצועית בנושא "הבריאות הנפשית של הילד בחברה המודרנית". לאמו, שגרה מתחתיו, ותשאלה אותו ותהתה לפשר מעשיו, אמר שהוא בדרך לכנס חשוב בנושא הגלובליזציה. לחברו היחיד והיקר ביותר, עזיז, אמר שהוא מנסה לקבל אשרת עבודה בשגרירות בריטניה בתל אביב, אם כי עזיז הטיל בכך ספק, וקנאתו בערה בו מיד.

זה השקר המתוק ומשבי הרוח הרעננים שלו שמלטפים את השקע בצוואר.

מונית השירות יצאה מהחניון ברחוב המוסכים במרכז נצרת והשליכה את עוואני לאזור ארלוזורוב, או הרכבת, בלב הג'ונגל העירוני, שבו היה מבקר פעם בעונה, לאותה המטרה לרוב: גברים.

'משב־רוחך – מור, ואדמתך סוכר, ואהבתי אליך תגבר; שתי ידיך סבכים, אך איני מזמר ככל הסִּבְּכִיִּים, הן השלשלות מלמדות אותי להילחם."

זה כל מה שעווני זכר וחזר עליו שוב ושוב בראשו כשעבר את רחוב ז'בוטינסקי לכיוון מערב. "השיר של אומיימה אל-ח'ליל.[3] האהבה ההיא בין מעברי גבעות עמאן העתיקה, לעתים חשוכה ולעתים רעננה. אילו היינו מניחים לדברים לחיות קצת אחרי שהגיעו לשיאם, לא הייתי הולך עכשיו בשביל הזה, הצבוע בזרות, 'מואנס א-שיבל', או כל שם אחר שאוכל להמיר לזהב באחד הכספומטים המפוזרים בוורידים שלי".

"זמרתי היא פגיונות ורדים ושתיקתי ילדות של רעם… אתה האדמה והשמיים, ולבבך ירוק־עד".

-סלח לי? איך מגיעים מפה לדיזינגוף-פרישמן?

לבבך ירוק־עד… הכיצד אהבתי אליך לא תגבר?"

3

רוב האנשים יוצאים בבוקר מהבית והולכים לעבודה ובערב חוזרים (לפי תנאי העבודה) ויושבים מול הטלוויזיה, וכולי. חיים משומרים בצנצנות של חמוצים, שלעיתים מקשטים אותם דברים אחרים, כמו כסף, בן זוג, בת זוג, ילדים, תחביבים מוזרים או נטיות קיצוניות.

אבל כשגבר "מכובד" עם שפם עובר את כל זה ומגיע לעיר שאינו מכיר, או ליתר דיוק, מכיר רק את רעותיה, כדי להתרועע עם הגברים שלה – ואמנם הדבר קל יותר מאשר עם נשותיה, במידה רבה – ומקבל תמורת הנאתו סכום נכבד, אם מביאים בחשבון את הפער העצום ברמת החיים בין המקומות הסמוכים עד מוות, ישראל־פלסטין־ירדן.

גבר "מכובד בשפם ועיניים ירוקות ו/או בצבע דבש, שמאפיינות רבים מהכפריים מבני פלסטין ההיסטורית והלא־היסטורית, בחליפה רשמית בלויה מעט, שמסתירה גוף צעיר, למרות שנות הארבעים המתקדמות הנגלות בלובן שבקווצות השיער המלא, ובנעליים מבריקות, אף שאבק הדרך לא הותיר אלא זיכרון מן הברק הזה. הגבר הזה כאילו בא רק כדי לסגור עסקה של תכשירים קוסמטיים זולים ולא כדי לנדנד מחצית מגברי תל אביב על איברו העיקש.

השלושה חצו את רחובות העיר בידיעה פנימית בכיוון מערב, צועדים בציר קפלן.

– אתה בטוח שאתה יודע את הכתובת?

– גבר, אמרתי לך שאני מכיר את תל אביב יותר מתושביה. אפילו יותר מברק. תסתכל, הנה, בוא נלך בדרך הזו…

הגבר השלישי התבונן במבנים הגבוהים מסביב לבניין משרד הביטחון והמטה הכללי וזמזם שיר של אסאלה, הזמרת הסורית הידועה: "אילו ידעת כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה יקר לי..  לה לה לה… היית מעריך אפילו את האדמה אני הולכת עליה".

השלושה התקרבו לפנייה אל אבן גבירול, שם נמצא הלב האמיתי של העיר.

– כאשר תופעל הרכבת התחתית בקרוב מאוד, הכול יהיה קל יותר.

– רכבת תחתית? אבל אני לא רואה תחנות או מישהו שחופר בכלל.

– מה אתה מבין? הם כמו הגרמנים, עובדים רק בלילה, כשכולם ישנים. אף אחד לא מרגיש בהם.

האדם השלישי, השותק, הפסיק את זמזומו:

-האמת, אבו ח'ליל, אתה יכול לחפור להם בן לילה עשרה קווי מטרו בבת אחת עם הזין שלך.

השלושה פרצו בצחוק גדול בהפקרות של מנצחים. אבו ח'ליל, בעל העיניים הירוקות והשפם, אמר:

– כשהוא עומד או כשהוא ישן, לדעתך?  

הצחקוקים התגלגלו וקדחו ברחוב העליז, גדוש ביושבי בתי קפה אירופאיים. השלושה זמזמו ביחד את הפזמון של השיר של אסאלה: "אל תעיר אותי מאהבתי אליך כי זו תמיד בלבי, ומה שחשוב לך יותר, חשוב הוא גם לי".

פתאום צעק מורה הדרך בקול חנוק: "תתחבאו בין העצים… משטרה !"

4

"הירח מופיע בבוקר כמו השמש מן המזרח אל שולי הגל האחרון, שם הוא נשבר והופך לציפור, הדואה אל עבר מנוע של מטוס, ועוזב את ארץ ההבטחות שהופרו או שהסתיימו במוות מסתורי. הירח זורח משם ומתנדנד על צל ענן. ואז הופך מפגש הלילה וההפקרות בבית המלון היפואי הישן לבריכה של דם נקי וטהור".

5

עוואני: "זה לא הגיוני שאסע את כל המרחק הזה, אשקר את כל השקרים האלה ואפסיד יום חופש כמו מטומטם מבלי שאף אחד יאותת לי או אפילו יפנה אליי. אפילו הזקן הזה עם האיבר הגדול הרפוי לא שם לב ללשון עיניי העייפות. הן התחילו להיענות לשכל שלי והוציאו מכלל חשבון את הגברים שכבר נראה שאין סיכוי להשיג אותם אלא בחלומותיי הרטובים. השכל שלי מפיל קבוצה אחר קבוצה ונותרו רק זקנים, נכים, גברים מפוקפקים ואלה שמתנהגים כמו יפיפיות וולגריות, ואותם אני הכי מתעב. אלוהים, כל זה בגלל הכרס הקטנה המשתפלת?"

עוואני התקרב ליצור מכוער, מייחל בכל לבו שיצלח הניסיון האחרון לפני שימות מייאוש.

– ערב טוב.

– מצטער, אני לא מבין עברית (באנגלית רצוצה).

– מאיפה אתה?

– מרומניה.

מפיו עלה ריח בירה מעורבב בטחינה מעורבבת בוודקה. הכול מעורבב ומעורבב. ובייאוש גדול אמר:

– רוצה אותי?

– יש לי סחרחורת. אולי אחר כך.

זה היה במועדון הסאונה הידוע של הומואים לכל סוגיהם, מיניהם, מעמדותיהם וצמתי זהויותיהם במרכז תל אביב.

6

באותו המועדון ממש התפרסו שלושת הגברים וחילקו תפקידים בטבעיות. מורה הדרך עמד מחוץ לחדרי הפנאי החשאיים, התחנה האחרונה של הטומאה, והזמין את המיואשים שאיש לא פנה אליהם עד כה, בעברית מהוסה שהוא כמעט יודע, להיכנס ולטעום את מה שלא הכירו קודם, מציג את התעריף בטון שאינו מעודד שום עמידה על המקח.

השותק נשכב חסר מנוח בחדר אחד, ואבו ח'ליל כמו טווס, בחדר ממול. היה כמו מרחק מרוקן ממשמעות בין מהות המקום, תפקידו, תכליתו, ואותו חיוך מופקר שצייר אמן כושל מתחת לשפם האפור העבות של אבו ח'ליל.

7

הנערים האלה נסוגים מנקודות הציון של המקום שאני עומד בו, וחוצים את גבולות הלונג־שוט הקולנועי. כך נסוגים גם ימיי ושעותיי ורישומי היומיום של שפתיי, ואני מזיע ומזיע.

8

עוואני נכנס לחדר של הגבר הקרוי אבו ח'ליל לאחר שהסכים בייאוש לכל תנאי התעריף המשפילים. אבו ח'ליל שכב כמו חתול האורב לבעליו עד שיסיים לאכול.

– Do you like Arabic dicks?

– אני לא צריך לאהוב אותם בכזאת תיאטרליות אתנית. אני ערבי.

– באמת, לא רואים עליך.

– אני אוציא אותך מפה בהחלט מרוצה. מאיפה אתה?

– נצרת.

– מאיזו משפחה?

– אם לא אכפת לך, אל תעבור את הגבול.

– יש לי הרבה קרובי משפחה בנצרת.

– מאיזו משפחה?

– תגיד לי מאיזו משפחה אתה קודם, ואז אגיד לך.

– את מי אתה מכיר שם?

– אתה מכיר את משפחת ח'לף?

– אני ממשפחת ח'לף.

– הבן של…

– קאסם!

קאסם ח'לף הוא אחיו למחצה של אבו ח'ליל. אבל הסכסוכים המשפחתיים שהצטברו בעבר והמחסומים הפוליטיים השכיחו משניהם את העניין החיוני והחשוב הזה.


*עריכת התרגום: גיא רון גלבוע

[1] אדונים, כינוי כבוד למי שאינו ערבי.

[2] ארץ (או קבוצת איים) אגדית  שנזכרת, בין השאר, בסיפורי "אלף לילה ולילה"; בהשאלה, כינוי למקום דמיוני, "מעבר להרי החושך" או "מעבר לסמבטיון".

[3] זמרת לבנונית

בדממת הלילה, באפלת חדר נעוריך, דביק ומריח מזרע, אתה שומע את צעדיה הכבדים של אמך. דלת חדר השירותים הסמוכה לחדרך משמיעה חריקה עמומה. אתה מזהה את תחילתו של הרחש המוכר, קילוח דק ולא רציף של שתן.

לבך הולם ואתה טומן את המגזין מתחת למזרן.

צעדיה הכבדים של האישה הזקנה מתרחקים, ואתה ממתין עוד כמה רגעים עד שהיא תירדם.

אתה קם מהמיטה והולך לחדר האמבטיה, אך עוד לפני שאתה מגיע אליו הקול הזקן והרועד חותך את הדממה.

"מנחם, זה אתה?"

"כן, אמא. זה אני."

אתה כבר בן ארבעים ואחת, וכבר ארבעים ואחת שנה אתם גרים יחד, בדירה גדולה, עמוסת רהיטים עתיקים, המשקיפה על בית הקברות העתיק ברחוב טרומפלדור.

מעולם לא התחתנת. תמיד הייתם רק שניכם. פעם היה גם אבא שלך, אבל הוא עזב כשהיית ילד ומה שנותר לך ממנו הוא שם המשפחה וזיכרון רחוק, תמונה מעורפלת שלך ושלו בחוף הים.

הוא היה מהנדס מכונות, וגם אתה, כשהתבגרת, חשבת ללמוד הנדסה אבל אימא שלך התנגדה.

"מהנדס בלי אצבעות זה לא טבעי," פסקה. "עם שכל כמו שלך אתה צריך להיות עורך דין."

אתה עובד כעורך דין שכיר בתחום הנזיקין במשרד מכובד. אתה מרוויח לא רע. כמעט עשרים אלף שקל ברוטו לחודש ושמעת שקורנהאוזר, ראש המשרד, עומד להציע לך להפוך לשותף, אבל לך יש תכניות אחרות. בעידוד אמך הגשת לפני שנתיים מועמדות לשיפוט והגעת עד לראיון בוועדה הסופית. קיבלת הצעה לכהן כשופט בית משפט שלום בבאר-שבע.

"מה פתאום שישלחו אותך לשמה?! אתה צריך להיות בתל אביב. תגיד להם!" קראה אמך בפנים מבוהלים כשהגעת לעדכן אותה.

דחית את ההצעה והחלטת להמתין לסבב הבא. בעוד שלושה חודשים, אחרי החגים, תתכנס שוב הועדה. אתה משוכנע שהסיכויים שלך טובים לקבל משרה במחוז תל אביב או לפחות במחוז מרכז.

אמא שלך מעירה אותך בכל בוקר. היא דופקת על הדלת ונכנסת מיד ומסיטה את הווילונות.

כשאתה יוצא מחדר האמבטיה, חבוש בפאה שהיא קנתה לך אי-שם אז, כשהתחלת להקריח, אתה צועד אל המטבח. ארוחת הבוקר ממתינה לך שם: חביתה וגבינה צהובה ועגבניות חתוכות ולחם שחור שהיא כבר הספיקה לקנות באותו הבוקר מהמכולת שבפינת הרחוב. החולצה המכופתרת (לבנה או משובצת) כבר מונחת על קרש הגיהוץ בסלון. אתה לובש אותה רק אחרי שאתה מסיים לאכול בתיאבון את הלחם והביצים והגבינה הצהובה הנימוחה בפה ומציץ בעיתון שמגיע בכל בוקר. כשאתה מתעמק במדור הכלכלה והמשפט המשרת את עיסוקך, אתה לוגם מהקפה בחלב, שהוכן בדיוק כמו שאתה אוהב.

ברוב הימים היא מבשלת לך משהו לקחת איתך למשרד (ארוחת צהריים באחת-אפס-אפס). בדרך כלל כרע עוף ואורז או כבד ופירה. בערבים היא מבשלת לך פסטה או דג אפוי בתנור, ומעמיסה על הצלחת שלך עוד ועוד.

אחרי ארוחת הערב, אתה נוהג לטייל בעיר. אתה לא אוהב למשוך תשומת לב, אז אתה לובש שתי כפפות בצבע אוף-וויט, כמו העור שלך. דרכן לא מבחינים בגדם שאתה סוחב איתך מאז ילדותך. אתה מטייל בעיקר ברחובות הפנימיים של העיר, אם כי מדי פעם אתה גם הולך על בן יהודה וגורדון, היכן שיש הרבה דירות מרתף, אשר ליד החלונות שלהן מתפרעים שיחי קליטוריה צפופים. השעות האהובות עליך הן תשע עד אחת עשרה. אלה השעות בהן אנשים נמצאים בדירות שלהם, ומספיק חשוך על מנת שאיש לא יראה אותך.

אמא שלך כבר מכירה את הרוטינה הקבועה. אתה חוזר הביתה בשבע וחצי, והאוכל מוגש מיד. היא עצמה לא אוכלת, אלא רק יושבת איתך, שואלת אותך שאלות ואז מספרת קצת דברים משל עצמה. אחרי האוכל אתם שותים קפה וצופים יחד בחדשות. לאחר מכן אתה מכריז שאתה יוצא לסיבוב היומי שלך.

"כן, לטייל זה חשוב אחרי שאימצת את הראש כל היום," היא עונה לך כשהיא מנשקת אותך על הלחי ואתה מהנהן.

אתה לוקח את התיק ויוצא אל האוויר התל אביבי (קרירות נעימה בחורף, לחות בקיץ. עכשיו קיץ). ריח זיעה ושתן כלבים מהול בו. אתה בודק שהפאה במקום, ומזיע תחת הכפפות. כשאתה מתקרב ליעד, הליכתך נעשית מהירה יותר, קצבית.

את דירת הגן ברחוב הירשנברג השקט גילית כמה שבועות קודם, כשחיפשת חלון הממוקם בחצר מוזנחת ופראית (אם הצינור הראשי של הבית עובר שם, זה מצוין. תמיד נמצא בתיק שלך מפתח שוודי, למקרה שמישהו ישאל שאלות). בהתחלה שוטטת ברחוב שפינוזה, ובחנת את החצרות והכניסות מבלי שמצאת דבר. המשכת עם גורדון וישבת על ספסל בפינת הירשנברג, ליד חנות נטושה. הבטת לעבר בניין ישן שאת חצרו תחם היביסקוס פראי, ומעבר לו הבחנת באור שבקע מאחת מדירות הקרקע.

החלטת לבדוק.

צעדת בביטחון אל הבניין ופנית בהחלטיות אל צדו הימני, שם נבלעת באפלת החצר. הצצת בחשש אל תוך הדירה, וראית אישה מתולתלת בשנות השלושים המאוחרות לחייה שישבה וצפתה בטלוויזיה. עמדת שם למשך שעה ארוכה וחשבת שהמתולתלת הזאת אינה יפה במיוחד, ובכל זאת, משהו בה מצא חן בעיניך.

עכשיו, כשאתה מתקרב לדירתה, אוחזת בך התרגשות. הליכתך הקצבית הופכת לריצה קלילה ואת רחוב גורדון אתה חוצה בחוסר זהירות ומכונית כמעט דורסת אותך. תחושת בושה משתלטת עליך כשאתה מבין שאנשים בוהים בך. אתה מתנצל לפני הנהג במנוד ראש וממשיך לכיוון רחוב הירשנברג, ונעלם בזריזות מאחורי הפניה. תמיד היו לך צעדים קלילים ומהירים.

אתה מביט בשעון ורואה שהשעה תשע ורבע, ונכנס בהחלטיות לחצר הבניין, כאילו אתה אחד מדייריו. אתה פונה אל הנקודה בה אתה נוהג לעמוד, בין ההיביסקוס וגזע עץ הפיקוס לחלון דירת הקרקע. המתולתלת יושבת בסלון כשכוס קפה מוקפת על ידי כפות ידיה החיוורות. כמו בכל ערב, היא צופה בכבלים, בסדרה אמריקאית שלעולם לא תדע את שמה. נראה שהיא מרותקת אל הסדרה. פיה נשמט בתדהמה ועיניה נפערות כשהיא צופה באחת הסצנות.

בתשע וחצי נשמעת מוזיקת הסיום והיא נשענת לאחור. כמו בכל ערב כשמסתיימת הסדרה, אמא שלה מגיעה אל הסלון (הן גרות יחד).

לישישה הדקיקה והכפופה יש משקפיים עבים ופנים מקומטים. אתה לא יכול לראות מהמקום בו אתה עומד, אבל אתה בהחלט לא תתפלא לגלות שלאישה הקמלה והצפודה הזו יש שיערות ארוכות לבנות בסנטר, ממש כמו לאימא שלך.

הזקנה מתיישבת ושואלת איך היה הפרק והבת עונה לה: "בינוני." אתה שומע שהן מדברות על העבודה של הבת. אתה מנחש שהיא ספרנית או מזכירה באוניברסיטה, כי לפעמים היא מדברת על סטודנטים. היא לא נשמעת לך מספיק חכמה על מנת להיות מרצה (אמא שלך חינכה אותך שמרצים הם אנשים חכמים). אתה מצפה לשמוע משהו על מה שראית יומיים קודם. הלא כמעט בכל שיחה ביניהן הן מדברות על הגברים הנעדרים מחייה של הבת אשר, ממש כמוך, גרה עם אמה מיום היוולדה. מדי פעם הן מדברות על גבר ספציפי – מישהו שפגשה באוטובוס או באמצעות האינטרנט. בדרך כלל ראית את הציפיה המתחדשת בקולה של הבת כשדיברה על הגבר החדש ועל האכזבה מהמפגש, שבדרך כלל לא הוליד דבר.

אבל אתה לא שומע דבר על מה שקרה יומיים קודם, כשהאם הייתה בסוף שבוע בחיפה אצל בתה השנייה.

באותו יום, בשעה תשע וחצי, מיד אחרי ארוחת השבת (מרק עוף, אורז ולברק אפוי, קומפוט) הגעת לשם. דירתה של המתולתלת ואמה הישישה הייתה ריקה, אז המשכת בסיבוב שלך, ובדרך חזרה, בסביבות השעה אחת עשרה, כשצעדת ברחוב עם הידיים (הכפפות) בכיסים, ראית אותם מתקרבים אל הבניין. הוא היה בגובה שלה, אבל הליכתו שידרה בעלות. כשעברו תחת הפנס ראית שראשו מגולח ושהוא די שרירי (שרירים של חדר כושר, לא של בריכה) ושהחזיק סיגריה בין אצבעות הנקניקייה שלו.

האטת את צעדיך כשהבחנת בהם, והמשכת ללכת כרגיל בצד השני של המדרכה. הם לא הבחינו בך ונכנסו אל הבניין. הגבר בדיוק כיבה את הסיגריה ועמד לזרוק אותה על הרצפה, ואז עצר בעדו והשליך את הבדל לפח סמוך (אדם תרבותי).

ממקום עמידתך הצלחת לראות את אורות הדירה דולקים. נכנסת במהרה אל החצר ונעמדת על שתי טביעות סוליות הנעל שלך, שנמצאות שם כבר תקופה ממושכת. היא הציעה לו קפה או יין, והוא שאל אם יש לה אולי וויסקי או וודקה. היא אמרה שלא, אבל יש לה ליקר. היא הטעימה זאת במלרע. הוא טעם בזהירות מהמשקה שהוגש לו ואז חייך ואמר: "פגז."

ראשו המגולח בהק תחת אור החשמל ופניו היו מלאי חטטים. היא התיישבה בכורסה שאימה בדרך כלל יושבת בה.

"אז מה, את חזק בקטע של האינטרנט?" שאל.

היא אמרה לו משהו שלא הצלחת לשמוע.

"וואלה," ענה.

הם שתקו לכמה שניות, ואז הוא פנה אליה בקול תקיף: "למה את יושבת כזה רחוק, מה, את מפחדת שאני יאכל אותך?"

היא קמה והתיישבה לצדו והוא אמר: "זהו, ככה יותר טוב."

הוא הניח את כוס הליקר על השולחן והניח בפתאומיות את שתי הידיים שלו על השדיים שלה ולש אותם כמו בצק.

"זהו, ככה הרבה יותר טוב. נכון שככה יותר טוב?"

היא בהתה בחלל ולא אמרה דבר.

לרגע חשבת שהיא מזהה אותך, אבל מהר מאוד הבנת שהיא בוהה בתמונה מעליך, כי הגבר הביט לכיוונך ואמר: "אז מה, את אוהבת אמנות, ואן-גוך, רנסנס?"

היא הפנתה את מבטה אל התקרה ונאנחה קלות כשנישק לה את הצוואר.

"וואי, אני חם עלייך מאז שראיתי את התמונות ששלחת. איזה תמונות, יא רבנן, איזה פטמות. כמו כדורי טניס," נהם בפה מלא ריר.

לפתע הדפה אותו בקושי וביקשה: "לא גבי. לא פה. בחדר."

ראית את שניהם קמים. גבי החליק יד על הזקפה שלו ואמר, כמו לעצמו: "היא רוצה בחדר, אז בחדר."

הם נסגרו מאחורי דלת חדר השינה שלה.

הלכת אל עבר החלון האחר, אך הוא היה סגור והתריסים היו מוגפים. חזרת אל החלון הראשי והמתנת בדריכות עצומה.

כעבור רבע שעה ראית אותו יוצא מהחדר עם תחתונים אמריקאיים וללא חולצה. החזה שלו היה שעיר. הוא הדליק סיגריה בפנים מרוצים והתקדם לכיוונך. התיישבת בבהלה על העפר, ומעליך ראית את עשן הסיגריה הנפלט מן הריאות שלו. מדי פעם שמעת את נשימותיו הכבדות, נשימות של חיה. הוא זרק עליך את בדל הסיגריה וחזר אל פנים הדירה. החלטת שלא להסתכן וזחלת לעבר היציאה מהגינה. אמנם שישי בערב, אבל השעה כבר אחרי חצות ואמא שלך בטח תדאג לך.

אז חזרת גם למחרת, אתמול, אבל הבית היה ריק, והחלטת לחזור גם היום, אבל עכשיו, כשאתה עומד וצופה בשתי הנשים, אתה מבין שהבת, שחשבת שמספרת הכול לאימה בשיחות הליליות ביניהן, לא מתכוונת להזכיר את גבי. אתה תוהה עד כמה טעית כשחשבת שאתה מכיר את חייה. אתה מרגיש איזו עגמומיות לנוכח השיחה הדלה בין השתיים ועוזב.

אתה חוזר אל הבית האפל שברחוב פינסקר. אתה מריח את ריח המתים מבית הקברות הסמוך. כל הדירות בבניין ריקות. מישהו קנה את כולן, חוץ מאת שלכם, ומשכיר אותן על בסיס שבועי לתיירים (אתמול עזבו שני הזוגות האחרונים).

אתה נועץ את המפתח בחור המנעול ומסובב אותו.

"מנחם, זה אתה?" אתה שומע מחדר השינה שלה את הלחש העמום, שנשמע כאילו יצא מנקב של ארון קבורה. אתה אומר שזה אתה, למרות שאתה יודע שהיא כמו כלב, מזהה את הצעדים ואת סיבוב המפתח ואת הריח שלך.

"כבר התחלתי לדאוג," אומר לך הקול מבעד לשמיכות החורף שבהן הוא מתעטף (עכשיו קיץ).

אתה נכנס אל חדר המקלחת ומביט בעצמך במראה. המצח הבולט, פצעי הגילוח בגרוגרת, הגבות הצפופות, הפנים החיוורים והמרוקנים מבשר, הקמטים שהחלו להיקוות מתחת לעיניים החומות שלך. אתה לא יודע שהפכת להיראות כמו אביך, ואין מי שיאמר לך זאת, חוץ מאמא שלך, אבל היא לא תגיד דבר.

כשהיית צעיר יותר ניסית, ללא הצלחה, לסדוק את החומה שבנתה סביב דמותו המסתורית של האדם שהותיר לך את שם משפחתו. ראית איך פניה נאטמים כשהתחלת לשאול שאלות מעבר לפרטים הטכניים, ואיך הם לובשים ארשת כאובה כשהלכת צעד אחד נוסף, ושאלת על אחותך, שמעולם לא הכרת. עמוק בפנים ידעת שהיעלמותן של שתי הדמויות האלה קשורות זו בזו, אך החלטת לכבד את רצונה והרפית מהנושא.

אתה מסיר את הכפפות ואת הפאה, ונותר עם הקרחת המבהיקה אל מול המראה. אתה מניח אותה על השידה הסמוכה ורוחץ את פניך. אתה משתין ומביט בחלוק הרחצה הנשי התלוי מולך. זה חלוק גדול וורוד ונודף ממנו ריח טחב וצבע לשיער.

אתה נכנס אל חדר השינה שלך, שחלונו משקיף באופן חלקי אל בית הקברות, ואתה מבחין מרחוק בגבר ישוב על המרפסת שלו ומעשן סיגריה. נראה לך שהוא מביט בך.

אתה מגיף את התריס ולוקח מהשידה את הביוגרפיה של השופט חיים כהן. אתה כבר יודע שהחלום שלך להיות שופט עליון כנראה שלא יתממש, אבל עדיין מאמין שיוכלו למנות אותך לשופט בית משפט שלום, ואולי אפילו, עם קצת מרפקנות שאימא שלך תמיד מטיפה לה, בית משפט מחוזי.

אתה נכנס למיטה ומדפדף בספר, ואז מתעכב לרגע ביד בלי האצבעות (הן נקטעו כשהיית תינוק) וחושב על גבי ועל המתולתלת, אשר באופן מוזר עדיין אינך יודע את שמה.

אתה סקרן לדעת האם יישארו בקשר.

אתה חוזר לשם למחרת, וגם בימים שלאחר מכן, אך מושא חקירתך אינה נמצאת. רק הישישה יושבת ובוהה בטלוויזיה עם עדשותיה העבות כתחתית כוס בירה, ומה שנותר לך לעשות הוא להמשיך לעבר יעדים נוספים.

ברחוב שץ אתה מקשיב לשיחה בין שתי צעירות. אחת מהן יפה ולבושה במכנסונים קצרים. הן מדברות על כך שיש מחסור חמור במריחואנה. אחת מהן, הפחות יפה, הולכת לרגע וחוזרת עם קופסה קטנה. הן מתיישבות בסלון ואחת מהם עסוקה במשהו. פתאום אתה שומע תריס גלילה מורם בקומה השנייה. אתה נצמד אל הקיר כמו לטאה ומביט מעלה בזהירות מבעד לחרכי הפיקוס, יודע שאיש לא יכול לראות אותך, אלא אם יטיל עליך פרוז'קטור. כבר שנים שאתה עושה זאת במיומנות של חתול. מעולם לא נתפסת.

אתה מביט בתנועה איטית מעלה, ורואה אור בוקע מהחלונות מעליך, בעוד שאתה מצוי בחושך מוחלט. שתי הבנות התחילו לעשן ואל אפך מגיע ריח שאינך מכיר (בכל זאת, אתה עורך דין. שליח בית המשפט). אתה מתעטש באיפוק שסיגלת במשך השנים. דממה. אתה נותר שם ובוהה בגופה של היפה. היא אומרת שהיא הולכת להתקלח. אתה מהסס לרגע, אבל לבסוף לא עומד בפיתוי ומחליק כמו סמור אל עבר החלון הקטן, המכוסה בזכוכית של חדרי אמבטיה. החלון נעול ואתה לא מצליח לראות דבר מלבד צל עמום. אתה מוותר וחוזר אל החלון הגדול, הרחב. אתה מאבד ריכוז לרגע ודורך על זרד שמשמיע רעש, והצעירה שנשארה בסלון נדרכת.

"מי זה?" היא צועקת בבהלה, אבל אתה כבר על הכביש, צועד בצעדיך המהירים, ההחלטיים, אל מעבר לקרן הרחוב.

***

התחלת להתמכר לחייך האחרים, הנסתרים, הליליים, עוד כשהיית סטודנט באוניברסיטה (סיימת בהצטיינות. שביעי במחזור). בימים ההם היית מאוהב ברותי ויתקון. ניסית ליצור קשר בקפיטריה ובספריה, אך זכית ממנה למבט שנותנים באוויר. יום אחד ישבת בכיתה לא רחוק ממנה כשדיברה עם סטודנט אחר. היא לא הבחינה בך או שבכלל לא ידעה מי אתה. הקשבת בעניין שדיברו על המקומות בהם הם מתגוררים. היא סיפרה שהיא מתגוררת ברחוב אלכסנדר ינאי.

בימים הבאים הסתובבת שם, מקווה להיתקל בה. תכננת לומר: "סליחה, אנחנו במקרה לא לומדים יחד בפקולטה למשפטים? ואם אני לא טועה שם משפחתך הוא ויתקון, כמו כבוד השופט אלפרד ויתקון." היית בטוח שזה ירשים אותה. כשתראה איזה אדם מעניין אתה, היא תרצה לדבר. כן, כך חשבת.

באחד הערבים ראית אותה מרחוק ורצית לגשת, אך לא העזת. הבחנת שהיא נכנסת אל בניין, ואת האור נדלק בקומת הקרקע.

במשך שבועות ארוכים הפכת לבלתי נראה כשעמדת שם כמו פסל, מרותק לבחורה המסתובבת בתחתונים, המחטטת באף, המריחה את בתי השחי שלה. ראית אותה נכנסת אל השירותים עם עיתון וסיגריות ויוצאת מהם אחרי שעה ארוכה, וראית אותה רוקדת לצלילי מוסיקה מגוחכת, מדברת לעצמה במראה, קופצת משמחה אחרי שיחת טלפון עם גבר שכנראה הזמין אותה לצאת, ובוכה כשחזרה ערב אחד בצעדים נגררים ומסננת בקול: "בן זונה."

אחרי שנה וחצי גם ראית אותה אורזת ועוברת לגור עם החבר שלה (לא עם הבן זונה. מישהו אחר), ראית את הזקן שהחליף אותה. על משקפיו העגולים והליכתו המסורבלת, על נפיחותיו הנוראיות, על ארוחות הערב הדלות שאכל תמיד מול הטלוויזיה, על מותו הקרב שהיטבת לצפות. ואז, אחרי שבועות בהם התקשית להיפרד מהדירה שהיוותה שארית זיכרון מהבחורה שאהבת, יצאת משם בפעם האחרונה, והחלטת לנסות למלא את חייך בתוכן ממשי באמצעות חייהם של אלה המתגוררים בדירות קרקע אחרות.

ראית שם בעיקר גברים צעירים העושים שרירים אל מול מראות מטונפות, שורפים חביתות, מעשנים או מאוננים מול סרטי פורנו. ראית כמה פעמים את הגברים האלה מפשיטים בחורות צעירות ומלקקים את גופן המיוזע, ואז גוהרים מעליהן ולאחר כמה שניות נורים אחורה, כמו מלוע של תותח. כמה פעמים בחורים אחרים הפשיטו דווקא בחורים אחרים וביצעו בהם מעשה סדום בהסכמה, בשני האופנים שהדין הפלילי מגדיר (בכל זאת, אתה משפטן, זרועו הארוכה של בית המשפט).

אבל האינטימיות מהסוג זה חדלה לעניין אותך אחרי שנתיים או שלוש. התחלת להתעניין בשיחות, בתנועות, בהבעות הפנים, במחוות הקטנות. מדי פעם פקדת בלילות משרדי מתווכים ורואי חשבון ובהם ישבו אנשים עם חולצת כפתורים מהוהה עד שעה מאוחרת. הקשבת לשיחות הטלפון שלהם עם הלקוחות או עם האישה. שמעת את הרטינות שלהם על העבודה, על הבוס שהשאיר אותם במשרד, ראית את המבט המרוכז אל מול המחשב ואת זה המושפל מייאוש בין כפות הידיים כשמרפקיהם נעוצים בשולחן. ראית אותם מזמינים אוכל ואז רצים אל השולחן וקורעים את הניילון ובולסים את הפיצה או את השניצל בפיתה.

חיפשת אנשים שרצית להכיר, שהשתוקקת להיות חבר שלהם, ממש כמו האישה המתולתלת ההיא שישבה בכל ערב וצפתה בסדרה האמריקנית.

יותר מחודש לא ראית אותה, ואז בערב שישי, אחרי ארוחת ערב שהתארכה מעבר לצפוי (אמא שלך התעניינה מהם הסיכויים שלך לעבור את הועדה לבחירת שופטים, ואמרה ששופט זה כבר שם אותך בסטטוס אחר לגמרי. "כן, סטטוס אחר לגמרי," חזרת אחריה), הגעת אל דירתן של שתי הנשים.

הצצת דרך החלון וראית את גבי. הוא צפה משועשע בטלוויזיה ואז צעק: "תקוה, את חייבת לראות את זה!" (רק אז נודע לך שמה). תקוה הגיחה מן אחד החדרים ונראתה כפופה ועייפה. היא התיישבה לצדו. היא לבשה גופיה, ויכולת לראות את צדי השדיים שלה מבצבצים. פניה היו קפואים וריקים ומדי פעם העמידה פני צוחקת. התכנית הסתיימה וגבי הדליק סיגריה.

"תאמיני לי, אם נהיה פה רק שנינו, נחגוג ככה כל לילה."

תקוה לא ענתה וגבי המשיך: "והיא, יהיה לה שם טוב. אנשים בגילה. ברידג', התעמלות. וגם לך יהיה טוב. אנשים צריכים לגור עם אנשים בגילם."

"היא בחיים לא תסכים," אמרה תקוה. גבי סיים למצוץ את הסיגריה וכיבה אותה בעצבנות.

"לא תסכים?! נעשה שתסכים." צעק והתחיל למעוך את החזה שלה. היא הושיטה יד אוטומטית, בלי כל תשוקה ועניין, והתחילה ללטף את הזין שלו מעל למכנסי הג'ינס ההדוקים שלבש.

"בא לי פה, על השולחן שאמא שלך אוכלת עליו," אמר.

תקוה לחשה משהו, אבל הוא התעלם והתחיל להפשיט אותה.

"לא גבי. לא פה. בחדר," אבל גבי התעלם והוביל אותה לכיוון השולחן ונעמד מאחוריה.

עמדת שם בפה פעור, מזועזע, כשראית את פניה שעווית חלפה בהם. היה נדמה לך שהביטה בך. שראתה אותך. גבי נע בתוכה ופניו המשולהבים הביטו בתקרה. הוא נראה לך כמו איזו בהמה קדמונית.

"אז זה מה שהיא אמרה לך? שחבל שאין לי תואר? שמרצָה באוניברסיטה ונהג מונית לא הולך ביחד?" צעק והגביר את תנועותיו. "אז הנה גברת לילי, אני, הנהג מונית, מזיין על השולחן שלך את הבת הדוקטורית שלך!" צרח באמוק.

מפניה של תקוה (אז היא מרצה, ולא ספרנית או מזכירה) כבר נעלמה העווית ופניה נראו שלווים. באותו הרגע לא יכולת שלא להבחין בדמיון הרב בינה לבין אמה.

פתאום, מבלי שיכולת לשלוט על כך, נחרדת לשמוע צעקה: "תעזוב אותה!"

זה היה קול גבוה, נשי, היסטרי, מזעזע (לעולם לא תדע שירשת אותו מאבא שלך, שמתהומות הבטן שלו נפלט אותו הקול לראשונה כמעט חמישים שנה קודם, כשהאסון הראשון הכה במשפחה).

גבי נהדף אחורה, וגם תקוה קפצה וכיסתה את עצמה. עוד הספקת לשמוע את השאגה הבהמית שלו, ואולי גם את הדלת נפתחת, אך כבר רצת אל עבר רחוב גורדון ונטמעת בין האנשים. החלטת שזו הפעם האחרונה שתגיע לשם.

***

אתה יוצא מהחדר אחרי שחברי הוועדה בירכו אותך. מעכשיו אתה כבוד השופט מנחם ניימן. אתה חוזר הביתה ואמא שלך מחבקת אותך ומנשקת אותך. היא מתקשרת ומזמינה מקום במסעדה חגיגית ברחוב בן יהודה. "שולחן לשניים, לשעה שמונה. השם הוא השופט ניימן," היא אומרת לבחורה שלוקחת את ההזמנה. "ניימן," חוזרת הבחורה. "כן, השופט ניימן," מדגישה אמא שלך.

אתם מגיעים בשמונה, ואתם שם לבד.

אתם מדברים על התנאים הכספיים החדשים שלך, ועל הציפיות ממך בתור שופט. היא מודיעה לך שכבר למחרת תלך לקנות לך עוד חולצות לבנות, ואולי להסב את החדר הסגור לספריה. אתה שופט ועליך יהיה גם לקרוא הרבה חומרים משפטיים, וגם ספרי עיון על מנת להרחיב את השכלתך. תתחיל לקרוא גם יותר רומנים, היא אומרת, ומתחילה לנקוב בשמותיהם של סופרים רוסיים וצרפתיים שעליהם שמעה.

אתם אוכלים טורטליני ברוטב עגבניות ומפזרים פרמז'ן. אתם גם טובלים את הפוקצ'ה ברוטב ושותים בקבוק יין.

אתה לא רגיל לשתות וראשך מעט סחרחר.

בשעה עשר אתם מזמינים חשבון וצועדים לכיוון הדירה. הרוח הסתווית כבר נושבת מהים ואמא שלך אומרת: "עוד מעט החורף מתחיל."

אתה מהנהן ואומר: "כן, עוד מעט."

אתה אוהב את החורף, את האוויר הצונן ואת מעיל הגשם הארוך שלך שמאפשר לך לצעוד בניחותא עם הכפפות בכיסים. אתה אוהב את העובדה שבחורף הבתים מלאים, והאנשים, שיושבים לעתים קרובות לבדם עם כוס תה נראים לך חשופים יותר. אתה אוהב שהגינות ריקות וחשוכות, שהרוח שורקת, ואת העובדה שנטיית החורף של הדיירים היא אינה לפתוח את החלון לרווחה, וגם לא לסגור אותו, אלא להותיר חרכים קטנים שיאווררו את הבית, ויאפשרו לך הסוואה אופטימלית. את הגשם, לעומת זאת, אתה לא אוהב, כיוון שבזמן שהוא יורד, אנשים נוטים להציץ מבעד לחלון.

אתם מגיעים אל הדירה מבוסמים מהיין, ואתה אומר לה שתצא לטיול קצר. היא נדרכת בבהלה, ומנסה להניא אותך. אומרת שכבר מאוחר. שהיה לך יום מרגש ואתה צריך לנוח. מציעה לך להכין לך כוס תה. אתה מתעקש, ויוצא מהדלת בקלילות.

הרגליים שלך נושאות אותך, מבלי שתרגיש, אל כיכר דיזנגוף וכעבור דקות אחדות אתה כבר ברחוב גורדון. ריגשה מאירועי היום ממלאת אותך ואתה מצפה לרגע שבו תודיע לקורנהאוזר שאתה נאלץ לפרוש מהמשרד כדי לשרת את המדינה כשופט, לרגע שבו תראה את פניהם המופתעים, המוריקים מקנאה של עמיתיך.

מבלי להתכוון אתה משתחל אל רחוב הירשנברג, ומתכוון להציץ רק לרגע מרחוק בחלון המואר. כבר שלושה חודשים לא ראית את תקוה, וכמעט ולא עבר לילה מבלי שנרדמת במחשבה עליה, יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה או נשענת על השולחן וגבי משתלהב מאחוריה.

כעת, לאור מעמדך החדש, אתה מחליט ליצור איתה קשר. אמנם אינך יודע את שמה המלא (בתיבת הדואר לא מצאת דבר ובאתרי האינטרנט של האוניברסיטאות לא מצאת אף מרצה בשם תקוה), אבל תוכל להמתין יום אחד מחוץ לביתה ולנסות לקשור שיחה מקרית. אתה לא תעורר חשד, כי אתה כבר שופט, ואנשים נוטים לבטוח ואפילו להעריץ שופטים. אתה תשאל אותה אם היא לא עובדת במקרה בבית המשפט, משום שנדמה לך שנתקלת בה במסדרונות. היא תשאל אם אתה עורך דין, ואתה תאמר בשקט, כבדרך אגב, שאתה שופט. זה מיד ירשים אותה.

אתה עומד אל מול הבניין ושומע המולה בוקעת מתוך הדירה. למרות שהחלטת שלא להציץ, אתה מסתקרן ומחליט בכל זאת לבדוק מה העניין. אתה ניגש אל החלון, שממנו בוקעת מוסיקת פופ, ומביט פנימה (אתה לא זהיר כתמיד. אחרי הכול, אתה מעט שתוי). בסלון, היכן שבעבר נהגו תקוה ואמה לשוחח, ישב גבי ולצדו חמישה גברים. מולם התפשטה חשפנית.

אתה מבחין מיד שעל ראשו של גבי מונח איזשהו כובע, שכתוב עליו משהו.

"עליו, עליו, זה הוא שמתחתן," צווח גבר מנופח משרירים לעבר החשפנית והצביע על גבי.

לוקח לך זמן להבין את הדברים הנאמרים, אך כשהם מחלחלים אל תודעתך אתה קופא במקומך. נוכח החדשות הנוראות הללו, אתה מרגיש איך גופך מתרוקן, כאילו הדם אוזל ממנו. ראשך מסתחרר ואתה נע בפתאומיות, בחוסר זהירות.

"מה זה, יש מישהו בחלון!" צועק פתאום אחד הגברים.

גבי מביט בחברו, ואז בך ומזנק מהספה: "וואי, זה המציצן!"

אתה מנסה להימלט על רגלייך הקלות ולזנק אל הרחוב, אבל הפאה שלך נתפסת באחד מענפי הפיקוס ואתה נאלץ לחזור לקחת אותה.

אתה רץ איתה ביד אל עבר הכביש, ומניח אותה במהרה על הראש. אתה חש שצעדיך פתאום אינם קלים כל כך, שאתה מאבד את שיווי המשקל.

רקיעות מגפיים מהירות, מורעלות, דולקות בעקבותיך. אלה צעדיהם האלימים של גבי וחבריו השריריים (שרירים של מכון, לא בריכה). על המדרכה המדיפה שתן כלבים, לא רחוק מהחנות הנטושה, אחרי שאיבדת את שיווי משקלך, הם מתנפלים עליך.

אתה מרגיש את הפנים שלך בוערים ולחים ומנסה רק להגן עליהם עם ידך הבריאה ועם הגדם.

גבי, אשר בועט בך בצלעות, גב, בפנים, לא מפסיק גם כשהפאה שלך נופלת. "קח, יא מזדיין. קח!"

אחד החברים שלו שופך עליך בירה ובועט לך ישר בביצים וצועק: "מציץ אה, יא סוטה חרא," כאילו בצעקות אלה הוא מבקש להזכיר לעצמו מדוע הוא מכה אותך.

אתה בקושי מצליח להוריד את הכפפה הימנית, ומקווה שאולי זה יעזור לך. בקושי מרים את היד, רגע לפני שמישהו דופק לך את הראש במדרכה.

"מה זה?!" צועק אחד הגברים בבהלה כשהוא מבחין בגדם. "גבי, אין לו אצבעות!"

החבורה פתאום עוצרת ולא יודעת מה לעשות, כאילו היותך נכה מגמדת את חומרת מעשיך. כאילו אתה אדם שיש להתחשב בו.

פתאום, כמו מאיזה מקום או זמן מרוחק, אתה שומע צווחה נשית ומקפיאת דם, וכשהיא נודמת אתה עוד מספיק לשמוע את רחש המגפיים המתרחקים של הגברים שהרגו אותך.

באותו הרגע, עם הידיים שמוטות לצדדים והלחי השמאלית על הארץ, עם הראש המדמם והצלעות המרוסקות, אתה חושב לראשונה על חייך. לא רק מה היה קורה אלמלא היית, בהחלטה של רגע, בוחר לשוב אל הבניין הזה, אלא כיצד היו מתגלגלים חייך אלמלא היית מתמנה היום לשופט (הרי לא הייתם יוצאים לחגוג ולשתות במסעדה), או מה היה קורה אלמלא היית מקשיב לשיחה המקרית של רותי ויתקון, או אלמלא היו נקטעות לך האצבעות מהרוח (זה קרה בחורף, כשהלכת עם אביך לבקר את אחד מחבריו. ושם, בעת שהשניים צחקו בסלון, הלכת אל בית השימוש, אשר הרוח טרקה את דלתו בעוצמה. רק אחרי כמה שניות התחלת לצווח), או אילו נותרה אחותך בחיים. כמה אחרים אז היו חייך, אם היו בכלל, לאור האפשרות שנולדת על מנת למלא את החלל שנפער אצל הוריך לאחר המוות. על מנת לנחם.

באותם רגעים בהם אתה שומע מרחוק את הסירנות של האמבולנס שמישהו הזמין, אתה חוזר אל האפשרויות הלא ממומשות של חייך, אל הפספוס וההחמצה, אל שתי הנשים שאיתן שכבת בכל השנים האלה, ובעיקר אל זו, הרצינית יותר ששקלת לשאת לאישה שש שנים קודם ("עורך דין אירופאי, רווק, 34/175, בעל עניין בספרות ופילוסופיה מעוניין בדומה בעלת מבנה גוף נשי," כתבת במודעה שפורסמה בעמוד צדדי). חזרת גם אל פרצופה העקום של אמך שראתה את בחירתך, ואת מה שאמרה לך באותו הערב בטון יבש וקר: "הילד שלי יכול להשיג יותר טוב מזה."

אתה יודע שאילו היית הולך בעקבות לבך ולא היית נפרד מהאישה ההיא, לא היית שוכב פה היום, כששני פרמדיקים דתיים מרימים אותך אל האלונקה ואחד מהם אומר בקול חלוד, כמו מתוך קסדת ברזל: "השם ישמור, איזה זוועה."

בסתר ליבך שעומד להפסיק לפעום אתה מקווה שלא יתפסו את גבי ואת החברים שלו, ובכך תימנע החרפה ממך ומאימא שלך. שופט בישראל הציץ לבתים, יאמרו הכותרות. איזה מוות מביש. מוות מגוחך. גרוע יותר מלקבל התקף לב בזמן החרבון.

האמבולנס מתחיל לנסוע, ואתה שומע את הסירנה הולכת ומתרחקת. באותם רגעים אתה מתחיל לרחף וחושב פתאום על אבא שלך. תמונות של שניכם בחוף הים צפות בעיני רוחך.

***

לווייתך נערכה כעבור יומיים בבית הקברות שמתחת לחדר שבו גדלת. אמא שלך הזמינה לך מבעוד מועד חלקת קבר בין החלקה שלה לבין חלקה אחרת, זעירה, שעליה כתוב שמה של אחותך התינוקת, וחרוטות שתי השנים בהן חיה.

היא הופיעה לטקס לבושה בשמלה שחורה ואמרה לכול מי שלחץ את ידה: "כמה רצה להיות שופט. שופט." מאוחר יותר, על שפת הקבר, התחילה לצעוק שאין לה יותר בשביל מה לחיות ושהיא רוצה שהקברן יקבור גם אותה.

מאות אנשים נכחו בטקס, ואת רוב רובם מעולם לא פגשת. ההמונים באו בעקבות כותרות העיתונים של אותו בוקר, שבישרו על "עוד רצח של שופט", למרות שלא שפטת ולו יום אחד בחייך.

אפילו נשיא בית המשפט העליון נכח במקום, מלווה במנהל בתי המשפט ובשר המשפטים, שלא החמיץ את ההזדמנות לשאת דברים ("מערכת אכיפת החוק תתפוס את האשמים ותמצה איתם את הדין. חיים של שופט בישראל אינם הפקר!")

גם קורנהאוזר, שתמיד ראה בך עוף מוזר, שצחק עליך מאחורי גבך עם המזכירות, היה שם. הוא עמד בסמוך לאמך, הזיל דמעה והניח על האדמה התחוחה זר גדול ויפה שעליו כתוב: "לחברנו היקר מנחם".

בין ההמונים היה גם אדם מבוגר בכובע קסקט. הוא עמד במרחק בטוח מאמא שלך ובכה בשקט כשהקברן קרא עליך את הקדיש. זהו האיש אשר כמה שנים לפני לידתך השגיח על בתו הקטנה שטיפסה על אדן החלון, ואז, רגע לפני שהכול נגמר, עוד הספיק לשחרר את הצווחה הנשית והמבעיתה שליוותה את סופה. כן, זהו האיש אשר בקושי התמודד עם זיכרון בתו המתה שהשתקף אליו בסורגים שהוזמנו לאחר האסון ואטמו את הבית כמו מכלאה של כלבים, וכבר נשבר לגמרי לאחר רשלנותו השנייה, אשר הביאה לכך שהתינוק שנולד על מנת לנחם, הפך לילד נכה.

האיש הזה, אשר יצא בוקר אחד, לפני כמעט ארבעים שנה, מהדירה שהוריה של אשתו הורישו לה ומעולם לא חזר, אפילו לא כדי לחתום על הסכם הגירושים. אבל האיש הזה לא יכול היה לנתק את חייו החדשים מאלה הקודמים, והמשיך לתהות במשך שנים מה עלה בגורלך ובגורל אמך וכיצד השתנו חייכם בעקבות נטישתו.

בתקופת היותך סטודנט, כשכבר מיעטה אמך לצאת מהבית, חדל לצפות בה ועבר לחיות את חייו באמצעות חייך. מבעד למשקפי שמש כהים ותחת כובע הקסקט, מבלי שידעת מיהו, צפה בך כמעט בכל יום. פעמים רבות הבטת בפניו, מבלי לדעת שאתה הולך והופך להיות דומה לו, במבט, בהליכה הזריזה, ביציבה.

הוא צפה בך גם ברוב הלילות שצפית אתה באחרים, וגם בערב האחרון של חייך ליווה אותך כמו צל. הוא עמד במרחק בטוח ממך כשנכנסת לחצר הנטושה ברחוב הירשנברג, והיה שם גם כשיצאת משם בריצת האמוק שלך. הוא עוד קיווה שתצליח לחמוק מחבורת הגברתנים שדלקה אחריך, הרי תמיד היו לך רגליים קלילות, ממש כמו רגליו שלו, אבל כשהבחין בתנועתך הכבדה הבין שאינך במיטבך. הוא עוד רצה לעשות משהו, להירתם לעזרתך, אבל הכול קרה מהר כל כך. כעבור רגע קצר כבר שכבת על הכביש ומעליך חיות הטרף, וכל מה שנותר לו לעשות הוא פשוט לחלץ מחזהו צעקה מחרידה ארוכה.

 

בעלי נהג אוטובוס כבר יותר משלושים שנה. פגשתי אותו בפעם הראשונה כשהיה בן עשרים וארבע, מיד אחרי שגמר את לימודיו בבית הספר לנהיגה שבעיר. בסעיף מקצוע בתעודת הזהות שלו נכתב "נהג אוטובוס", וזה היה מספיק, בנוסף על תמונתו המבריקה, כדי לפתות אותי להיכנס לכלוב הנישואים שבנה לי בכפרנו היפה והנידח.

כשהיינו מאורסים חלמתי יום ולילה על טיולים ועל חופשות מהנות וארוכות שנבלה בהם ביחד. לא הבנתי, ועד היום אני לא מבינה, לְמה התכוונה אחותי הגדולה כשלחשה לי בטון אימהי ובביישנות באחד מלילות הקיץ, כשישבנו ופטפטנו על גג הבית: "המושב האחורי של האוטובוס ארוך. לעולם לא תשכחי את הטעם שלו."

בליל החינה, יומיים לפני החתונה, התאספו כל החברות שלי בכפר וצחקו על איך שאני אראה כשאשב במושב הראשון של האוטובוס מאחורי בעלי, כשהוא ייקח אותי למסעות ולטיולים שהן יכולות רק לחלום עליהם. אחת חלמה לנסוע לירושלים, השנייה — ליפו והשלישית אמרה בביטחון מוזר: "הבּניאס הוא המקום היפה ביותר בעולם. תציעי לו שייקח אותך לבּניאס."

לא הבנּו מדוע אמרה זאת בביטחון כזה, ושאלנו אותה אם הייתה כבר בבניאס. היא אמרה שאחיה היה שם בשנה שעברה ואמר שזהו המקום היפה ביותר בעולם. צחקנו עד דמעות, ואז אמרה אחותי הקטנה בקנאה: "אנחנו רק שומעות על המקומות הללו, אבל אחותי היא היחידה שתראה אותם במו עיניה," וכולן הסכימו איתה.

הדברים שלה שימחו אותי, אבל השמחה שלי הייתה מעורבבת בפחד גדול.

כל יום אני מתעוררת בחמש, מבשלת לעצמי קפה שחור ומתוק בקומקום קטן ומקבלת את פני השמש שחוזרת מהמסע שלה, אדומה ובשלה כתאני החַמַארִי במטע של אבי המנוח. אני שותה את הקפה בשקט כדי לא להפריע לשמש שחוזרת ממסעה היומי. היא בוודאי עייפה מאוד עכשיו, ולא חסרה לה פטפטנית כמוני שתספר לה על חייה עם בעלה, נהג האוטובוס. אני לוגמת מהקפה, חולמת על המסעות האינסופיים של השמש ומאחלת לעצמי שביום מן הימים אצא לאחד מהם.

ברגע זה של הבוקר, כשאני לבד, הבנתי פתאום שהשמש מבקרת למעשה מדי יום בכל העולם. כמה חזקה השמש הזאת, וכמה יפים חייה! היא מקיפה את כל העולם לבדה בלי להתעייף, בדיוק כפי שאימא שלי הבטיחה לי שעה לפני שהגיעו בני משפחתו של החתן לקחת אותי מבית משפחתי. אחר כך התכופפה אלי ולחשה דברים שלא האמנתי כי יצאו אי־פעם מפיה: "תזכרי אותי תמיד בטיוליכם היפים."

בעלי יוצא מהמיטה בדיוק אחרי שאני מורידה את קומקום הקפה מהכיריים בפעם השנייה. הוא לעולם לא מצחצח את שיניו, ויחד עם זאת הן מבריקות וחזקות כשיניים של סוס. אמי נהגה לומר כי בעלי בא ממשפחה שכל הגברים בה כמוהם כסוסים — חסונים ובריאים, ושיניהם גדולות ולבנות. אפילו אבי המנוח לא הסתיר את התלהבותו מנכדיו שאלד לו ביום מן הימים על כי הם "עתידים להיוולד זקופי ראש כסוסים."

למרות זאת לא חדלתי לקוות שיצחצח את שיניו, במיוחד בבקרים שבהם היה חושק בי כאשר הערתי אותו. הוא היה תופס בידי, מושך אותי אליו ונשכב עלי באדישות מבלי לחכות עד שממש אתעורר וארחץ את פני. כשהתעוררתי וכבר נגמרו ההתנשפויות המהירות שלו, עם הריח הרע שיצא מפיו, הוא היה מתהפך לצד השני ושואל בשקט: "מתי את קמה?"

החלטתי לחנך את ילדַי לצחצח את שיניהם. אינני רוצה שאשתו של אחד מהם תיגעל ממנו בבוקר או לפני השינה. בני חייבים להיות גברים בריאים ויפים ולגלות רגישות לנשותיהם. אילו נולדה לי בת, כפי שקיוויתי תמיד, הייתי עושה אותה לאישה הטובה בעולם. הייתי שולחת אותה לאוניברסיטה, והיא הייתה חוזרת אלי כרופאה ומרפאה את עצמותי הכואבות ואת דלקת המפרקים שהחלה תוקפת אותי. רופא הכפר אמר לי שאני צריכה לתת מנוחה לגוף שלי. חמור! לא מספיק שהגבר הולך לאוניברסיטה ונהיה רופא, עליו להיות גם חכם! מי יעשה את כל מלאכות המשפחה והבית? הוא? אילו נולדה לי בת, היא הייתה רופאה טובה ממנו פי אלף והייתה מלמדת אותו דברים על החיים ששווים יותר מכל הקרמים הקרים שהוא מורח על הגוף שלי כשאני באה אליו. שעה שלמה הוא מורח, ומשום מה לא נמאס לי.

חמישה בנים גידלתי. כולם משכילים. הם כמו ורדים אדומים מבריקים ברגע מיוחד של אוויר צלול. אני מתבוננת בהם וחבל לי על הפעמים שלא נישקתי אותם יותר, חבל לי על הפעמים שבהן ידעתי כי הם ערים ולומדים, אך שקעתי בשינה עמוקה.

הבן הבכור מהנדס, השני מורה, השלישי אח רחמן, הרביעי סוחר בשוק שקוראים לו "בורסה" והחמישי עובד בבנק של הכפר. האחרון עדיין רווק, והוא היחיד שעוד לא עזב את הקן. אני מודה, שבלב אני מקווה שיישאר עוד בבית, כי הוא מגרש את הבדידות שלי בשעות אחר הצהריים הארוכות שבעלי איננו, שעות שבהן הוא מוביל ארבעים או חמישים איש לטיול יפה.

בפעם הראשונה נסעתי באוטובוס יומיים אחרי החתונה. ערוותי עדיין כאבה, ובכל פעם שנזכרתי ברגע הראשון שנכנס אלי רצתי להקיא, מסבירה את זה במאכל מקולקל שאולי אכלתי בליל החתונה. למרות זאת חיכיתי מאוד לנסיעה באוטובוס שבו נוהג בעלי. קיוויתי שנבלה יחד, שנעלה על עקבות השמש השוקעת, ושהיא לא תיעלם מעינינו. אבל בפעם הראשונה נסענו באוטובוס אל העיר הסמוכה ואכלנו דגים צלויים. הארוחה הייתה טעימה. שבוע אחר כך התברר לי שה"טיול" הזה הוא ירח הדבש שכולם מדברים עליו.

ארבעה ימים לאחר מכן חזר בעלי לעבודה. כאשר חזר הביתה ביקש ממני לנקות את האוטובוס, שהתלמידים המגעילים מילאו בניירות של ממתקים, בקליפות פיצוחים ובקיא. ניקיתי אותו כאילו היה חדר השינה שלנו, עד שהבריק כראי. באותו לילה ערוותי עדיין כאבה בדיוק כמו בלילה הראשון, אך לא הוצאתי הגה מפי, שהרי מחר ייקח אותי בוודאי לטיול חדש.

כל בוקר היה יוצא לנסיעות שלו וחוזר בערב. לאחר שהיה אוכל ארוחת ערב הייתי לוקחת את כלי הניקוי, עולה על האוטובוס הארוך ומנקה אותו עד שהיה שוב כמו חדש, כאילו יצא זה עתה מבית החרושת. עם הזמן נעשיתי מומחית לזבל שאספתי באוטובוס, ובאמצעותו ניחשתי את גיל הנוסעים, את אופיים ואת יעד נסיעתם. לעתים היה האוטובוס חוזר נקי, חוץ מכמה ניירות לבנים שעליהם היו כתובות מילים בשפה שלא הכרתי. פעמים אחרות היה חוזר מלא עטיפות ממתקים, שקיות חטיפים, פחיות ריקות של משקאות קלים וקיא פה ושם.

עם הזמן הפסקתי לחוש כאבים כאשר רצה אותי, כאילו המקור של הכאב נעלם לעולמים. שמחתי על כך ועודני שמחה. כאשר ילדתי את בני הבכור הבטיח לי בעלי, לקחת אותי לטיול נפלא שיעזור לי לחזור להיות כמו מקודם, לפני הלידה הקשה. אבל שלושה ימים לאחר הלידה נפטרה חמותי, והוא שכח את הבטחתו. התביישתי לשאול אותו על הטיול המובטח, גם כי לרוב היה שב מעבודתו בפנים חמוצות, כועס ומקלל את כל העולם: את בעל החברה, את חבריו לעבודה ואת תנאי העבודה האיומים. כאשר נולד בני השני הוא לא הבטיח לי לצאת לטיול, ואני לא העליתי לפניו את הנושא. הלידה השנייה הייתה קלה בהשוואה ללידה הראשונה, ולמען האמת חשבתי, על לידה קלה כזו לא מגיע לי לצאת לטיול באוטובוס של בעלי.

כאשר ילדתי את בני השלישי כבר הייתי בטוחה שהטיול הזה לעולם לא יגיע. כיצד נצא לטיול יפה בעודי מטופלת בתינוק ובשני ילדים קטנים, שבוכים תמיד על כל שטות? הייתי פוגשת את חברותי המאושרות, ששבו עם בעליהן מטיולים בירושלים, ביפו ובשכם, מחייכת מתוך נימוס ומקשיבה לפרטי פרטים מעניינים יותר או פחות שהן לא התעייפו מלספר אותם שוב ושוב. אחת החברות שאלה אותי במפתיע: "למה את לא מספרת לנו על הטיולים שלך באוטובוס היפה?" החלטתי להתעלם משאלתה.

מבלי שהרגשתי הקשר ביני לבין האוטובוס נגמר בדלי מלא מי סבון, במטאטא ובכמה סמרטוטים. כל יומיים או שלושה הייתי עולה עליו ומנקה את שאריות הקיא ואת השקיות שהותירו הילדים אחריהם. גם בשקיות עצמן נהייתי מומחית — לסוגיהן, לצבעיהן ולשמות הממתקים שהכילו, והתחלתי לקנות אותן לילדי כאשר יצאו לטיולי בית ספר. הייתי ממלאה את התיקים שלהם בממתקים הכי טעימים ונפרדת מהם בדמעות. בלילה שלפני הטיול הם לא היו נרדמים, ואני הייתי מאזינה לדיבורים שלהם על המקום שיבקרו בו, על חבריהם לכיתה, על מה שקנו ועל כך שאני קונה להם תמיד את הממתקים הכי טעימים. הם תמיד היו גומרים בזה שבעלי הוא האבא הכי טוב בעולם כי הוא לוקח אותם לטיולים של בית הספר ושומר להם באופן קבוע את המושב האחורי הארוך.

הייתי מתהפכת במיטתי בחשכה, מתבוננת בתקרה ונזכרת בדודתם שגם כן אהבה את המושב האחורי הארוך שבאוטובוס, אף שלא ניסתה אותו מעולם.

בכל בוקר הם היו נוסעים לבית הספר באוטובוס הגדול, שהתיישן בינתיים, ומשאירים אותי לעמוד בפתח הבית לבדי, מנפנפת להם בידי, נושמת את עשן הדיזל השחור המגעיל.

כאשר נולד בני הרביעי קיבל בעלי אוטובוס חדש ונקי מהחברה. הוא נראה נהדר, ומילא אותו ריח נעים שנדף מכיסויי מושביו החדשים. כמעט התעלפתי כאשר בעלי סיפר לי בגאווה שיש בו וידיאו וטלוויזיה. מרוב תדהמה פסעתי לאחור, מעדתי ושפכתי את מי הסבון שהבאתי בדלי להבריק את הרצפה, שהבריקה בלאו הכי. המים הכתימו את הרצפה וניתזו על רגליהם של בני שעמדו מאחורי. הם נותרו על עומדם המומים, ולבם התמלא פחד. בעלי סטר לי על פני, כפי שנהג לעשות בשעת כעסו, וצעק: "חתיכת פרה, אפילו אוטובוס חדש לא נאה לך?"

בני לא עשו דבר. יתרה מכך, הם סובבו את ראשיהם ויצאו בשקט מהאוטובוס, משאירים אותי לנגב את דמעותיי ולנגב את רצפת האוטובוס במהירות וביסודיות כדי שיעזוב אותי בשקט. הם עמדו מהצד והסתכלו.

מאז אותו אירוע שנאתי את האוטובוס החדש. ניקיתי אותו בחוסר חשק מוחלט, אפילו "שכחתי" שקיות קטנות או כתם של קיא. ידעתי שהסירחון יעלה באפו ביום המחרת, אך לא היה לי אכפת. אילו היה דואג לצחצח את שיניו, אולי הייתי מתחשבת בו יותר.

בני עזבו את הבית בזה אחר זה ללימודיהם, ומאז עשיתי לעצמי הרגל לשבת בפתח הבית בשעות אחר הצהריים ולחכות לבואו של האוטובוס החדש. הבן הבכור שלי עשה מעשה גדול כששם על גג הבית צלחת עגולה וגדולה. הוא אמר שאיתה יתווספו יותר ממאה ערוצים לטלוויזיה. לא האמנתי לו עד שראיתיו במו עיני מחליף תחנות. כשראו זאת בעלי ובני האחרים יצאו מדעתם — כל אחד רצה להסתכל בתחנה אחרת. לבסוף הרים בעלי את קולו ונזף בהם. הוא החל להחליף תחנות ועצר בתחנה שנראו בה שניים צועקים זה על זה. לאחר רגע קט אמר בן זקוני: "זהו ערוץ חדשות ששמו אל־ג'זירה."

לא אהבתי את אל־ג'זירה, כי כל הזמן נשמעו בה צעקות. אהבתי לצפות בשירים, בתוכניות על טיפול באמצעות עשבי מרפא ובסדרות ערביות. אינני יודעת כיצד הצלחתי להחזיק מעמד עד אז בלי הסדרות האלה. אני נשבעת שאני זוכרת בעל פה פרקים שלמים כמעט מהסדרות "מופיד הפרא" ו"הטורפים". מיד כשנגמר השידור של פרקי הסדרה בתחנה כלשהי, התחילה תחנה אחרת לשדרם. התחנה הראשונה הייתה משדרת אותם שוב בשעת לילה מאוחרת, ותחנה אחרת, ועוד אחת וכן הלאה, עד שאיבדתי כל קשר עם הנעשה סביבי והפכנו, אני והצלחת העגולה והגדולה, להיות חברות בנפש — אני אירחתי לה לחברה בסלון, והיא לקחה אותי לטיולים שאף נהג אוטובוס לא היה יכול אפילו לחלום עליהם.

כל אימת שבעלי הגיע מרחוק היה חוזר אלי זיכרון הכאב הצורב מליל הכלולות, והייתי רצה להקיא מאחורי הבית. מאוחר יותר אמר לי הרופא שיש לי פצע בקיבה ושהגורם להקאות התוקפות אותי לעתים תכופות הוא חומרי הניקוי שבהם אני משתמשת. הוא הציע לי להחליף אותם, והחלפתי. כאשר ההקאות לא חדלו, אמר ברוב ייאוש: "אל תאכלי הרבה ואז תקיאי פחות." אכלתי פחות, הקאתי פחות… ורזיתי יותר. הנחתי לרופא לשים את התכשירים שלו על גופי כמה זמן שיחפוץ. לעתים לא נזקק להם, והיה ממשש בידיו את מקומות הכאב, רועד כולו עד שנרגע.

כאשר ראיתי את חתיכת הגומי הארוכה לא ידעתי מה זה. גם לא ידעתי באמת מה הנוזל הצמיג שבתוכה. ראיתי אותה זרוקה על המושב האחורי הארוך של האוטובוס, אותו מושב שאחותי אמרה לי לפני שנים רבות כי לא אשכח את טעמו לעולם. לאחר שהבנתי מה זה הנוזל הצמיג לא התאפקתי, הקאתי על המושב האחורי ולכלכתי אותו כהוגן. מאז אותו אירוע הייתי מעמידה פני ישנה בבקרים שבהם היה בא אלי מאחור. הוא היה בא על סיפוקו בעודי "ישנה", ולאחר מכן מניח לי, והייתי נרגעת.

כל יום בשעה חמש בבוקר אני יושבת לבדי ושואלת חרש את השמש על מסעה הארוך. אני מסתכלת על האוטובוס, שבעלי נוהג בו בטיוליו הרבים, וחושבת: לו רק יכולתי לשאול אותו על המקומות שביקר בהם ועל האנשים שבילו בו יום שלם, שרים ורוקדים על המושבים. אפילו בני אהובי ביקרו אותי לעתים רחוקות יותר בהיותם מטופלים בנשותיהם ובנכדי, שלהם אני מצפה בכיליון עיניים.

מאז שנולדו נכדי, יוצאים בני ונשותיהם לטיולים ארוכים, ולעולם אינם שבעים, ואילו אני מצפה תמיד לשובם, שמה עלי צעיף חורפי או יריעת בד שעיצבתי לפי טעמי. בני הם טיילים מנוסים. הם אוהבים לצאת לטיולים יותר מכל דבר אחר, שהרי כך לימדתי אותם כאשר היו קטנים: "אל תחמיצו אף טיול, ותנצלו כל הזדמנות לנסוע כל עוד אתם חיים. תשמעו בקולי. אימא שלכם מבינה יותר מכם בטיולים."

גם אני נסעתי איך שרציתי ולאן שרציתי כאשר ישבתי וצפיתי בערוצים הרבים. מאסתי בטיולים האמיתיים, באוטובוס ובבעלי, ומיעטתי לצאת אל המרפסת ולעזוב את מושבי בסלון. אחרי שדלקת מפרקים הכריעה אותי, מימן לי הביטוח הלאומי עזרה בפעולות היומיום ובכללן ניקוי הבית, שנותר שומם לאחר שבן זקוני החליט גם הוא לעזוב את הקן ולעבור לגור בעיר, מקום מגוריו של האח הבכור, כי "יש שם יותר מקומות עבודה."

ישבתי שעות על גבי שעות, נוסעת לכל טיול שחפצתי, בכל אוטובוס שבחרתי, ובאמצעות כל סדרה שמצאתי לנכון לצפות בה. למרות שראייתי קהתה ושמיעתי נחלשה עוד יותר, הצלחתי עדיין להבחין בין תמונות, סיפורים והמון של מקומות שראיתי על המסך. ישבתי כך מול המסך כאשר שמעתי אותו צועק מחדרו: "תצילי אותי, תצילי אותי, אני הולך למות!" לא עשיתי דבר ולא הצלתי אותו. מה הוא רוצה שאעשה? קריאותיו הלכו ונחלשו עד שנדמו. אני חושבת שהוא נרדם.

שיישן. מה הוא רוצה שאעשה? שיחכה. אני עכשיו בטיול. אין לו ברירה, הוא חייב לחכות עד שאשוב.

האיש הכי יקר לאמי מזה ארבעים ושתיים שנה מת.

הרגשה מחורבנת. לעמוד מול מת.

קול יללות תינוק מסתנן מהחלון הפתוח.

חצות.  

דמיינתי שאני נובר בין הגרוטאות של הבית, מוצא מזוודה, ממלא אותה בחלקי גוף שלו.

ואז נוסע.

"הוא אהב אותך," אמא אומרת, "עד העניין ההוא עם בית הדין הצבאי. זה הדבר הכי גרוע שעשית."

"זה היה צומת משמעותי, כן."

היא מנענעת את ראשה, ניעה לפנים ומשיכה לאחור.

"טוב שזיכו אותי… זה מה שחשוב, לא?"

היא עומדת מהצד האחר של המיטה, תופסת את המבט שלי. אני חושב: היא כבר לא תצטרך לנקות את החרא שלו, זו בטח גם הרגשה טובה.

"הוא סבל…" היא מסתכלת אל תוך פניו הלבנים ואני עושה את התנועה האצילית ביד ימין – עוצם באצבע ואגודל את העפעפים שלו על עיניו.

ואז השוטר מגיע. הוא מורה לי ולאמא לצאת ומבקש מהרופא שנשלח עם האמבולנס, שיכנס איתו לחדר השינה, "וגם הפראמדיק," הוא אומר.

נעמדנו מול הטלוויזיה הפועלת, ערוץ הקניות. הוא אהב לעקוב אחר חידושים ולהיות בעניינים.

אמא מפנה את ראשה לכיוונים שונים, פניה משתנות, כאילו היא מחפשת את ההבעה המתאימה למצב מתוך סצנות שראתה בסרטים.

נהג האמבולנס אומר, "יש לי פרטים של אחד שיסדר לכם את כל העניינים של הובלת גופה והלוויה, איש טוב" ומושיט לעברי כרטיס ביקור: זאב צ'יק צ'ק 0544000000.

השוטר יוצא מהחדר ונעמד בין אמא לטלוויזיה, "תראי גברת," הוא משפיל מבט. אמי בוהה מעבר לכתפו במגישה שחורת השיער שכמו מנסה לקשור איתה חברות כשהיא מציעה לה מזרן קפיצים משובח, כזה שמצליח להפוך חלומות רעים לטובים.

"תצטרכו לבוא איתי לתחנה," ארשת פניו המאירה של השוטר נהיית רצינית, "ככה זה…" הוא רוצה להוסיף משהו ומוותר.  

אמא פותחת פה אך שום צליל לא יוצא מפיה. שחורת השיער מכריזה שעניין החלומות הטובים עולה ששת אלפים תשע מאות ותשעים ותשעה שקלים בלבד, בשנים-עשר תשלומים שווים.

"אנחנו רוצים הזדמנות להגיד לו שלום כמו שצריך," אני מתערב.

"לא אפשרי," השוטר פונה אלי בתנופה, "הוא מוצג חיוני לחקירה."

אמי בוהה בו במבוכה, כוחות האנרציה מחזיקים אותה עומדת. היא מתנשפת. אני חושב על לוחות הבקרה הפנימיים שלה, המתחים שמתרוצצים רגע לפני הצניחה. היא נרעדת, פולטת צווחה ונופלת לעבר השוטר שידיו נפרשות בלי לחשוב. הוא מחבק אותה. כמובן, זה הרגע שבו כל אחד פחות או יותר סופג את הזמן בציפיה להתרחשות הבאה.

אם אבי היה נוכח, הוא היה אומר, "אה, ודאי, חבר'ה," ומזמר, "כשאתה מהלך בסערה… הרם ראשך למעלה…" ואני הייתי משלים, "ואל… תפחד… מן החשכה!"  

"הכול בסדר, גברת," הרופא רוצה למדוד את סימני החיים של אמי, אבל היא מסרבת ושרה כמו שהיתה נוהגת לשיר עם אבי, "יש שמים זהובים… ושירו הכסוף המתוק של משחק הגורל… המשך להלך ברוח…"

"זה השיר שלו," אני מבהיר, ושר איתה, "…המשך להלך ברוח, מבעד לחלומותיך היזרק והתפוצץ…"

"תשירו איתנו," אמי מעודדת את הנוכחים, "המשך ללכת, המשך ללכת, כשהתקווה בידך…"

בתחנת המשטרה השוטר מושיב אותנו מול המכונה למשקאות חמים. פתק צהוב צמוד ללוח הלחיצים. על הפתק מצוייר חץ כחול שמורה על אחד הלחיצים.

מתחת לחץ כתוב: "זהו, כנראה, הכפתור שכדאי ביותר ללחוץ עליו."

"אנחנו צנועים," אמי אומרת ומציעה שאני והיא נחלוק כוס קפה.

בחדר החקירות היא מעבירה את כוס הקפה לחוקר ואנחנו חולקים אותה בין שלושתינו. אמי מספרת לחוקר את הסיפור, מתקרבת יותר ויותר לקצוות האמת.

"נהדר להכיר אתכם," החוקר אומר ומשתעל. השיעול מעורר גל של אנרגיה קינטית. אמי מזיזה את זרועה עד שכף ידה אוחזת בכף ידי. אני מופתע מהרכות.

"אני חיה ככה כבר יותר משלוש שנים… רוצה לבכות. אבל ברגעים כאלו… וכל זה קרה תוך כדי  ששרנו, השוטר אמר לך? היינו בפזמון, 'לא תהלך בדד. לעו…לם לא תהלך… בדד!"' היא מגרדת בקרקפת, מתנשפת, מפנה מבט לעברי, "הבן שלי, הוא גיבור, כתוב אצלכם?"

החוקר מביט בי במבט של נועזים ומציע בנעימות שאני והוא נצא החוצה להביא עוד קפה. אמי מסתכלת לי בעיניים: כל השנים האלו הייתי כל כך טובה אליך ועכשיו אתה הולך להסגיר אותי?

הסתכלתי בה גם: לפעמים את מבקשת יותר מדי.

עיניה אמרו, בסדר, תלך, תעשה מה שאתה צריך.

ליד המכונה אני מוריד את תותב הזרוע, מגרד את הגדם המיוזע ומניח לו לנשום. העיניים שלי ושל החוקר נפגשות ורגש לא ידידותי חולף בינינו.

הוא מסתכל בשעונו, "יש לך שלוש דקות לגמור עם זה."

"היית צריך לראות את גדם השוק של אבי," אני אומר, "סיפור של שש דקות שישאיר לך זמן לשמוע גם על כף היד שהלכה לו. מוקש נעל… סיפור מכווץ. שלי לפחות שבע עשרה דקות…"

השוטר שוב הסתכל בשעון.

"אז יש לנו?" אני שואל.

הוא מושך באף, "אתה מייבש את אמא שלך."

"לא בוער לה," אני אומר, "היא תמיד אומרת, 'מה בוער?' ואתה יודע מה, אם חושבים על זה, היא נביאה. היא גם ניבאה שתלך לי היד. ראתה בחלום. בבוקר ההוא היא כתבה לי על זה סמס: 'תשמור על עצמך, בן.'"

הפוגה.

"זה כמו הביצה והתרנגולת," אני מגחך, "את הסמס ראיתי כשהתעוררתי מהניתוח. ללא הזרוע. ידעתי שגם בלי זרוע אפשר לעשות כל מה שאבי עשה, וזה המון. אז חייכתי. אליה, כי הוא לא בא. מיד נזכרתי בחרא שקרה. אני אומר 'קרה'. דברים קורים, זורמים מכל מיני פינות בתוך הגולגולת, גרומים לך לעשות משהו שאחר כך אתה מצטער עליו.

"אמא שלך, היא הרגה אותו, נכון?"

"זה גובה מחיר. אבל הרגשתי… הרגשתי שאני צריך. מוכרח. נאלץ. הזרם הזה, אתה מבין? עובדה, משכתי את הפין האדום של הניצרה וסחטתי את ההדק שאסור היה. שהוא רק אם… ואם… ושבכלל: עדיף שתמות. שתיפול בשבי. עינויים וכו' וכו' ושלא תסחוט. אבל סחטתי. כאילו אני מספר בדיחה גרועה במיוחד. כל כך גרועה שהאדמה פרצה בצחוק. על זה נשפטתי ומאז הוא כמעט לא דיבר איתי."

"זו ההזדמנות שלך… לספר. אנחנו נבין, באמת שנבין. תצא בסדר. גם היא…" החוקר מסתכל על התותב. "זה מיותר, כל זה," הוא אומר, הטון בקולו רך.

"תביא קפה לאמא," אני אומר באותה רכות, "היא… קפה עושה אותה מלכה. יש לה גוש… אני לא מת עליה, אבל גוש לא מגיע לה. לאף אחד כמעט."

זה נוגע ללבו.

"היא יכולה להיות נהדרת," אני אומר, "הוא התחפף. אני לא תופס את זה, יש לך גברת נהדרת בחיים שלך, הגברת פתאום חולה, ואז אתה מתחפף?"

"הממ…" החוקר מהמהם.

אנחנו נכנסים עם הקפה לאמא. אני מתיישב בצד של החוקר, מולה. הוא עומד. היא לוגמת ומחייכת לעבר שנינו.

"אמא," אני אומר, "סיפרתי לו."

"הבן שלי כל הזמן ממציא עלי דברים משוגעים. זה כאילו התחביב שלו," היא מדברת אל החוקר, "הוא סיפר לברוך מהחנות לצורכי משרד שאני מתעלפת מכל דבר קטן ויוצא לי קצף מהפה כשאני מתרגזת. לשמואל מהמכולת הוא סיפר שאבא שלו סוטר לי עם תותבת כף היד כשהוא מחזיק אותה ביד הבריאה…"

כדי להראות שמצבה טוב והיא חזקה, אמא נעמדת וקופצת במקום, פושטת וסוגרת את הזרועות תוך פישוק וסגירה של הרגלים.

החוקר מסתכל לעברה. לעברי. שוב לעברה. "גברת," הוא אומר, "תשבי עכשיו בבקשה!" ושוב מוציא אותי החוצה.

אני מספר לחוקר שזה התחיל ביום שלא האמנתי לאבא כשהוא אמר שלאמא יש גוש ושהיא רוצה שהוא ימות יחד איתה.

החוקר נותן לי נייר ועט ומבקש שאכתוב את כל הסיפור, "אתה סופר, לא?"

הוא אומר, "תציל את אמא שלך."

אני כותב:

ביום שלישי קפצתי לביקור, ואבא ביקש שאכין לו קפה. הוא דידה אחריי למטבח ואמר לי, "היא חולה, יש לה גוש. אנחנו צריכים לעשות משהו בעניין הזה."

"לאמא אין גוש," אמרתי לו כשהמים רתחו, "מי סיפר לך שיש לה גוש?"

"שמואל מהמכולת. הוא ראה את הבדיקה שלה. היא עטפה בה את הלחם, אתה מכיר אותה, היא שונאת שקיות ניילון."

תפסתי לו בפנים בשתי ידיים והפנתי את הראש שלו ככה שיסתכל  בעד לחלון, אל אמא, שהשקתה את השרכים ושיחי הצלף שגדלו על סלעי הגינה.

"זה נראה לך כמו אחת שהולכת למות?" שאלתי.

"לא," הוא אמר.

זה לא נראה. בכלל לא.

"אלוהים," אמרתי, "מישהו מספר בבית הזה את האמת?"

"ככה זה טוב?" אני מראה לחוקר את מה שכתבתי.

הוא עובר על הכתוב, "תמשיך, זה יופי."

באותו ערב אבא התעקש לשבת בסלון בלי הרגל ובלי כף היד. הוא תמיד עושה את זה בשישה באוקטובר. לאמא זה עושה מצב חרום, כי בלילה הוא צועק, "ספינה עוינת, נחתה על הפלנטה. פולשים מזוינים באזור 8א'. כולם לעמדות הגנה! כולם לעמדות הגנה!" ואז הכי קשה להעביר אותו למיטה. אלא שהשנה, בגלל הגוש, היא התקשרה אליי ואמרה שאבא הולך למות. היא היתה צריכה משהו שנשמע טוב. ו"אבא הולך למות", זה נצחי.

ובכן, אני בהחלט אומר הן לאידאליזם, הן לכבוד ולחיפוש המתמיד אחר האמת בכל צורותיה. אבל הגעתי לנקודה שבה מתחילים לחשוד שאם קיימת בכלל אמת ממשית כלשהי, הרי היא מצביעה על כך שהאינסופיות הרב-ממדית הכוללת של היקום מנוהלת לוודאי בידי חבר מופרעים. אמא ואבא לעולם לא הסכימו על זה. זאת אומרת, הוא לא מפסיק לחפש אחר האמת והיא כל הזמן אומרת לו, "זאת הדרך שלך לצאת מכדור הארץ, אין תשובה לחיים ותגיד תודה שנשארת." בכל אופן, כשהגעתי, כבר התחיל השבעה באוקטובר. הוא שאל מי אני. הרכבנו לו את התותבות. הוא אמר שהוא מוכן, שהוא רואה מעין רחפת קטנה ששופכת סביבה מאגר קטן של אור עמום. הוא קרא לעבר הטלוויזיה, "בחרת לילה קר לבוא ולבקר בפלנטה המתה שלנו." ניסיתי לברר איתו על מה הוא מדבר והוא אמר לעבר הטלוויזיה, "אני לא מפחד, אתם לא תעשו לי כל רע, אני מוכן." או אז הוא התמוטט, וכשרכנתי אליו הוא אמר, "אבל יריתם בנו! הטילים האלה…"

הרמנו אותו והשכבנו במיטה. העיניים שלו היו פקוחות, זוהר נגה מעיניו, צללים נפלו על הקירות. הוא השתעל ואמא הזמינה אמבולנס. הוא אחז בידי ומשך אותי אליו, "מערכת אוטומטית," אמר והבליע אנחה. "המחשבים שלנו פזורים בקרבי הפלנטה, מונים את אלפי השנים החשוכות. הם נוהגים להשתגע לפעמים ולירות על מנת להפיג את השעמום. אני יורד לחדרי המכונות לסדר את זה."

ככה זה נגמר פחות או יותר. התיישבנו לצידו. אמא הסתכלה לעבר החלון ואמרה שהיא רואה את הרחפונית דואה אל רקיע הלילה. אני לא ראיתי כלום, רק כשהסתכלתי באבא תקף אותי רגע של ספק, יכולתי לראות את הגוון האפור נע על גופו. אינסופיות הזמן הדאיגה אותי, חשתי בנוכחותה. מה את מחפשת? שאלתי, ונדמה לי ששמעתי, קצת סקרנות, קצת הרפתקנות, אך בעיקר דומני שזה התהילה והכסף… המילים של אבא.

הסיפור שלי שכנע אותם.

איש לא הגיע ללוויה של אבא.

אמא אמרה "ככה זה." 

 

אבא שלו היה אמא שלו עכשיו, אבל עדיין היה מניאק שאין דברים כאלה.

"הוא לא מרשה לי אפילו לעשות קעקוע," אמר ג'וש. "לעצמו הוא הולך וחותך את כל הזין אבל לי הוא לא מרשה אפילו לעשות קעקוע."

ג'וש שנא שמכריחים אותו לשבת בטיפול המשפחתי הזה כל השבוע, ושהמטפל וההורים שלו מחכים שיקרה נס והוא ישלים עם העובדה שהאבא המניאק שלו הוא עכשיו האמא המניאקית השנייה שלו או משהו כזה. איזה פריק שואו.

"תקראו לי ילד-עֵז," אמר ג'וש. "מהיום קוראים לי ילד-העז. אם הוא יכול להפוך מגבר לאישה, מג'ו להיידי, אז גם אני יכול לעשות את אותו הדבר. אני מחליף רשמית את השם שלי לילד-העז, והמגדר שלי הוא חצי ילד, חצי עז."

"אני לא אזרוק הון כדי שאתה תלך ותשחית את הגוף שלך בקעקועים כמו כל שאר המפגרים," אמרה היידי.

"אבל אתה יכול להשחית את הגוף שלך וכולנו אמורים לשמוח בשבילך," אמר ג'וש.

"אנחנו לא כאן כדי לדבר על קעקועים, ג'וש."

"ילד-עז."

"אין כזה דבר. אבל יש כזה דבר אישה שנולדה לתוך גוף של גבר. כבר דיברנו על זה. אתה בן ארבע-עשרה, לא איזה תינוק," אמרה היידי. היא ליטפה על שערה הארוך והחליקה אותו בזמן שדיברה.

הוא נראה טיפשי כשהוא מלטף לעצמו ככה את השיער. הוא גרוע בזה. ג'וש דמיין את אשלי בשיעור ספרדית, את התנועה הסקסית שבה היא משכה לעצמה בקוקו כשחייכה אליו. ככה בחורה אמיתית מתעסקת לעצמה בשיער. הוא הרגיש מיד זיקפה מתרוממת והתעטף במעיל שלו כדי להסתיר אותה.

"מֶה, מֶה, מֶה. ילד-העז פועה," אמר ג'וש.

"תפסיק עם זה, ג'וש," אמרה אמא שלו, סוּ-אָן. "גם לי זה לא קל אבל אתה לא רואה אותי פועה."

"מֶה, מֶה, מֶה. נולדתי לתוך גוף של עז ואתם פשוט תצטרכו לקבל אותי כמו שאני," אמר ג'וש. "אם אני צריך לקבל אותו כאישה ממין זכר, אז גם הוא צריך לקבל אותי כילד-עז. מֶה, מֶה, מֶה."

"זה לא מקובל לתאר את היידי כאישה ממין זכר, ג'וש," אמרה המטפלת.

"זה לא מקובל לפנות לילד-עז בשם ג'וש," אמר ג'וש. "היידי היא עדיין אותו אדם," אמרה המטפלת. "הייתי רוצה שתנסה משהו, ג'וש. רק לרגע. תסובב את כל הגוף שלך אל היידי ותסתכל לה ישר בעיניים."

ג'וש סובב את כל גופו לעבר אבא שלו. הוא הסתכל לו ישר בעיניים ולמשך דקה תמימה לא הסיט את המבט, מכריח את עצמו לחכות לפני שיגיד משהו.

מה שראה עשה לו בחילה. הוא לא התרגל לזה בכלל, אף על פי שאבא שלו כבר התחיל להתלבש כמו אישה חודשים לפני הניתוחים. זה עדיין היה מגעיל ולא בסדר ומכוער. אבא שלו היה גבר רגיל למראה, קצת חְנוּן, עם משקפיים מרובעים ותספורת רגילה של אבות. הוא היה בחור רזה, תמיד מגולח לגמרי. הוא אמר שהוא לא מסוגל לסבול את המראה המוזנח שיש לכל כך הרבה כוכבי קולנוע וזמרים. הם נראים מלוכלכים עם הזיפים האלה על הפנים שלהם, הוא אמר. תראה את ההומלס הזה, למה זה אופנתי להיראות כמו הומלס מטונף.

עכשיו ג'וש ראה אדם נורא מוזר כשהסתכל על אביו. פנים תפוחות. שיער בלונדיני ארוך וחלק. שפתון אדום! עיניים שהוקפו באייליינר חום, ריסים ארוכים ומרפרפים. עדשות מגע במקום משקפיים. הוא לא ידע איך להתלבש כמו אישה. שום דבר לא התאים לו. החולצה שלו היתה מקומטת לגמרי והחצאית התחילה גבוה מדי מעל קו המותניים ונשפכה עד מתחת לברכיים, כאילו היא שייכת לנזירה זקנה. בעיני ג'וש, הוא נראה כאילו הוא בתחפושת האלווין זולה, או כמו אחד הגברים הדוחים האלה שמחקים נשים במצעד המאמֶרס בפילדלפיה, מטופפים להם לאורך הרחוב בשפתיים אדומות גדולות ושמשיית מלמלה. הוא היה אישה מזויפת עם שדיים מזויפים וואגינה מזויפת ושום דבר לא ישנה את זה.

במשפחה רץ סיפור על הפעם הראשונה שבה ג'וש ראה את הזין של אבא שלו, אבל ג'וש היה צעיר מכדי לזכור בעצמו. הוא שמע את אמא שלו מספרת את הסיפור לחברות קשקשניות סביב שולחן המטבח, ולדודות ששתו יותר מדי באירועים משפחתיים. אבא של ג'וש ניסה ללמד אותו לעשות פיפי באסלה בעמידה. ג'וש הפעוט הסתכל על הזין של אבא שלו, הצביע עליו, ואמר את אחת המילים המעטות שידע, "גדול." ג'וש היה מעדיף שלא תהיה לו תמונה של הסיפור הזה בראש. הוא היה נותן הכל כדי להכניס אולר לתוך המוח שלו ולחתוך אותה משם.

ג'וש ראה מבט נלהב על פניו של אבא שלו, כאילו הוא מחכה לשמוע מחמאה. כאילו הוא באמת חשב שיש בג'וש מולקולה אחת שאין לה בעיה עם זה. שיילכו להזדיין.

"היי, אבא, מה שלומך שם בפנים? אתה יכול לצאת עכשיו. להודות שהכל היה טעות אחת מטורפת. להוריד את האיפור ואת הגרביונים, לגזור את השיער, להפסיק לקחת הורמונים, כי זה קרב שאי אפשר לנצח בו. צר לי לבשר לך, אבא, אבל אתה עדיין נראה כמו בחור. כפות הרגליים וכפות הידיים הגדולות – מסגירות אותך מיד. מה תעשה – תחתוך גם אותן? לא נראה לי. נקודה, סוף הסיפור," אמר ג'וש.

אבא שלו הסיט את המבט, פניו האדימו. ג'וש הרגיש איך הלב שלו, שהלם כמו תוף, נחבט הלוך ושוב בתוך בית החזה שלו. הוא רצה לשאול את אמא שלו אם היא מתכוונת להישאר נשואה למניאק הזה. היא בכלל רוצה להיות נשואה לאישה? זה לא מה שהובטח לה בהתחלה. אמא המסכנה.

"אפשר לסגור פה להיום?" שאלה סו-אן. "הספיק לי מהדבר הזה ליום אחד."

"יש לנו עוד עשר דקות על השעון," אמר היידי.

"פשוט. לא. ייאמן. הוא רוצה לקבל תמורה לכסף שלו," אמר ג'וש.

"למה את נותנת לו להשתלט על הפגישות האלה?" שאלה היידי את המטפלת. "זה מוציא מהדעת. לא הכל קשור אליו."

"אמרתי שמיציתי, ג'ו," אמרה סו-אן. "זאת אומרת היידי." זה היה אותו קול שבו חילקה פקודות לג'וש ולחַיות המשק. בלי חוכמות.

ג'וש אהב את הרגעים שאמא שלו נסדקה. כשהיא קראה לו ג'ו. כשהיא אמרה "בעלי." זה אומר שהוא לא היה היחיד שהסתכל על היידי ועדיין ראה שם את ג'ו.

*

"יש לי כסף משלי," אמר ג'וש. "אני עושה קעקוע בכסף שלי."

במושב הקדמי של הטנדר החליפו הוריו מבטים. זה היה מהיר מדי. הוא לא הצליח להבין מה קורה שם.

"הכסף הוא לא העניין," אמרה סו-אן. "אנחנו לא רוצים שתעשה משהו שתצטער עליו בהמשך החיים."

"כאילו שאתם אף פעם לא עשיתם דברים כאלה."

"כן, עשינו שטויות איומות, ג'וש," אמרה סו-אן. "אז אנחנו מרגישים שזה התפקיד שלנו, למנוע ממך לעשות שטויות איומות, בסדר? די כבר. תרד מזה."

ג'וש חש זעם אדיר כל כך, עד שהתעורר בו רצון להטיח את האגרופים בחלונות הטנדר ולפרוץ משם החוצה כמו סופרמן, לצאת בשאגה אל תוך שדות התירס ולהפיל את כל מה שבדרך – אסמים, פרות, גדרות, טרקטורים – לרמוס ולרסק את הכל.

"אני שונא אתכם," הוא קרא. "אני לא יודע למה נולדתי בכלל. אתם יודעים עם איזה חרא אני צריך להתמודד כל יום, כי אבא שלי הוא אישה ממין זכר? אתם יודעים מה קורה לי כל יום בבית ספר? כל אחד אחר כבר היה תוקע לעצמו כדור בראש. ואני מבקש רק דבר אחד. אני כולה רוצה קעקוע על היד. ואני אעשה אותו, לא אכפת לי מה תגידו ומה תעשו. אם אני צריך ללכת למקום לא חוקי שבו לא מבקשים איזה טופס אישור מסריח כי אני קטין, אני אעשה את זה. ואם אני אמות מזיהום כי אילצתם אותי ללכת לאטליז קעקועים, אין שום בעיה. כבר עדיף לי למות ממילא."

הוריו שוב החליפו מבטים. הם עשו את הדבר הזה שאנשים נשואים עושים, מדברים עם העיניים. ג'וש שנא שהם עשו את זה. זה לא היה הוגן לשגר מחשבות זה לזה במקום שיצטרכו לבטא אותן בקול רם כך שיוכל לשמוע.

לבסוף אמרה סו-אן, "אמרנו שתרד מזה, ג'וש." אבל קולה רעד וג'וש ידע שזה סימן שההורים שלו נחלשים.

"רק מעצמכם אכפת לכם. אפילו לא אכפת לכם מה אני עובר. יש לי זכות לחיים משלי. יש לי זכות לעשות קעקוע. זה הגוף שלי. לוק עשה קעקוע בגיל אחת-עשרה. סטיבי עשה את הראשון בגיל שתים-עשרה ועכשיו יש לו איזה עשרה על כל הגוף. לכל החברים שלי יש קעקועים. אני היחיד שאין לו." הוא לא התכוון להזכיר את אשלי, שעשתה קעקוע של שושנה סגולה על הגב התחתון ופירסינג בפופיק.

"נדבר על זה אחר כך," אמרה היידי לבסוף. היא עדיין נהגה כמו גבר, עם יד אחת כרוכה מעל ההגה.

"אין אחר כך." אמר ג'וש.

"מה זה אמור להביע?" שאלה סו-אן.

"אני עושה את זה בסוף השבוע הזה. אתם תראו."

"אתה לא תדבר אלינו ככה," אמרה סו-אן. "אתה לא תגיד לנו מה לעשות ומתי." אבל היא נשמעה מוזר. היא נשמעה כמו אמא חדשה, שלא היתה לגמרי בטוחה מה היא אמורה להגיד. האמא הרגילה שלו היתה כזאת ששואגת. כשהיא צעקה עליך, אתה זזת. היא התאמנה הרבה בצעקות על הפרות, שידעו מצוין איך לצאת מהמרעה ולהיתקע באמצע הכביש. כשהיא צעקה על החזירים, הם קיפצו במקום והלכו אחריה.

"אני לא אומר לכם מה לעשות. אני אומר לכם מה אני הולך לעשות. בסוף השבוע הזה."

*

כל מה שג'וש אמר על בית הספר היה שקרי. החברים שלו היו נהדרים. הם אמרו את הדבר הנכון כששמעו על אבא שלו. הם אמרו שהם מצטערים. זה כמו אבא שמת, לא? כמו משהו שאתה אומר למישהו שאבא שלו מת. משתתף בצערך.

רק ילד אחד עשה לו חיים קשים. ברנרדו רצה להיות קולנוען והוא לא הפסיק לקשקש על זה שהוא יעשה סרט דוקומנטרי על ג'ו/היידי. בכל פעם שג'וש ראה את ברנרדו מתקרב, הוא ברח. נמאס לו לשמוע איזה פרויקט חשוב יהיה הסרט שלו, איך הוא יהיה ויראלי, איך ג'וש יהיה מפורסם כי יש לו אבא טראנס. הוא שנא את השאלות הטפשיות שברנרדו לא הפסיק לשאול. מה עשו בדיוק עם הזין שלו אחרי שחתכו אותו? הוא מחזיק אותו בצנצנת כמו האבנים מהכליות של הדוד שלי? אז הוא לסבית עכשיו, כי הוא עדיין נשוי לאמא שלך? ברנרדו אמר, אתה לא מבין, זה מין סיפור כזה על אמריקה, כאן בשפלת דלאוור, עם החוות וכל החרא הזה, ופתאום אבא שלך, עובד בשדה תירס עם השיער הבלונדיני שלה שמתנופף ברוח, ואין עיר מסביבו שתגן עליו, אין אף אחד אחר כמוהו.

החברים שלו אמרו שהם ילחצו על ברנרדו שיסתום את הפה, אם ג'וש רוצה. אבל ג'וש אמר שלא. הוא ניסה לשמור על פרופיל נמוך. אם יסתבך בבית הספר, הטיפולים המשפחתיים המזדיינים האלה עוד עלולים להימשך לנצח.

המקעקע היה מקעקעת. ג'וש לא ציפה לזה. היא עצמה היתה מכוסה בקעקועים, ידיה ורגליה היו ים של צבעים ותמונות. היא נראתה כמו קומיקס שאתה רוצה לקרוא, עם קו עלילה שלוקח אותך במעלה זרוע אחת, במורד הגב, דרך הרגל ואז במעלה הזרוע השנייה.

היא בקושי הסתכלה על טופס האישור המזויף שלו ואפילו לא ביקשה ממנו תעודת זהות. ג'וש לא האמין איזה מזל יש לו. הוא היה ממש בטוח שיעיפו אותו משם ויגידו לו לחזור עוד כמה שנים.

היא לא הסתכלה עליו ישירות, אבל סימנה לו שיישב בכיסא שלה ונעמדה מעליו בשתיקה.

"אני רוצה אחד ממש גדול," הוא אמר. הוא שלף תמונה של שור ענק עם עיניים אדומות מכעס ונחיריים רושפים ושחורים. זה היה עיצוב יפה ומלא פרטים, עם עמודי עשן שהסתלסלו מתוך אפו של השור ורגליים שבעטו באוויר. "על יד ימין. כאילו, אני רוצה שהזנב שלו ייגמר בבית השחי שלי ושכל שאר הגוף שלו יהיה לאורך כל היד. וכשאני אזיז את היד, אפשר שזה ייראה כאילו השור בוטש באדמה?"

"אלוהים," היא אמרה. "ידעתי. ידעתי שמישהו יבקש ממני משהו ממש ממש קשה ביום הראשון שלי. כבר עדיף לי לפרוש ברגע זה. אני מצטערת, בנאדם." פניה התקמטו ועיניה נמלאו דמעות.

"אל תצטערי. אני מצטער. לא התכוונתי לבקש משהו קשה," אמר ג'וש.

"אני כבר לא יודעת מה לעשות יותר. כל מה שאני נוגעת בו הופך לזבל מוחלט. אני כל כך משתדלת," היא בכתה.

ג'וש חש חוסר אונים מוחלט. הוא לא ידע מה לעשות או להגיד כדי שתפסיק. הוא קם.

"זה בסדר. אני אפילו לא צריך את זה. אני יכול ללכת," אמר ג'וש.

"לא. לא. לא," היא אמרה. "אני חייבת לעשות את זה. אני לא יכולה להמשיך לדפוק לעצמי את כל החיים המיותרים שלי."

"את בטוחה? אין לי בעיה לא לעשות את זה. אני נשבע," אמר ג'וש.

"תעשי כאילו את יודעת, בסוף זה יבוא," היא מלמלה לעצמה מתחת לאף. ידיה רעדו כשאחזה באקדח הקעקועים שלה. ג'וש הסתובב, שלח יד, ואחת מאצבעותיו נגעה בכף היד שלה. הוא ניסה להרגיע אותה, כמו שהניח את ידיו בעדינות על חיות המשק כשהיו מבוהלות. כשהגיעה השעה להזריע את העֶגלוֹת, הוא היה זה שליטף את גבן כדי שיישארו רגועות והרים את זנבן גבוה בזמן שאמא שלו דחפה יד עמוק לתוכן על מנת להשחיל את מוט ההזרעה אל תוך הרחם ולפמפם פנימה את נוזל הזרע של השור. יש לו מגע קסם, ככה אמא שלו אמרה.

המקעקעת לא הסתכלה לו בעיניים אבל פתחה את כף היד שלה ואחזה בידו, היא התנשמה בכבדות כאילו היא מנסה להסדיר את הנשימה. היא החזיקה חזק, כאילו היא מִטלטלת במים סוערים והוא גלגל ההצלה שלה.

הוא כל כך שמח כשהחזיק לה את היד. הוא שכח איך זה להרגיש שמח. זה היה כאילו אכל עכשיו עוגיית בראוני חמה ונוטפת, והטעם נשאר בפיו ומילא את כל-כולו. זה היה כמו להתעורר אחרי חלום נפלא שבו נערה שמה את הפה שלה ישר על הזין שלו והשיער הארוך והרך שלה נפל על גופו העירום. וואו.

המקעקעת לחשה, "אתה בחור טוב, אתה יודע? תודה שהיית כזה נחמד אליי."

"אין בעד מה. כולם צריכים תמיד להיות נחמדים אלייך כל הזמן. אל תתעסקי בזה בכלל. את לא תהיי לחוצה לנצח. זה רק היום הראשון שלך," אמר ג'וש.

"בוא הנה," היא אמרה, וקירבה אותו אליה. היא אספה אותו לחיבוק עז וארוך כל כך שהוא כמעט התעלף מרוב עונג. היה לה ריח טוב להפליא. "בוא ננסה שוב. אני חושבת שאני מוכנה עכשיו."

ג'וש חייך והתיישב בכיסא הקעקועים. הוא הסיר את החולצה, וקיווה שאין לו ריח של פרות או זיעה. היא בחנה את התמונה שלו, הכינה העתק של השור, ואז מרחה לו אלכוהול על הזרוע ועל בית השחי. העדינות שבה טפחה על עורו, והמגע של כפות ידיה עליו, היו כל כך נפלאים שהוא בקושי הצליח להתאפק שלא לצחוק בקול רם.

כשהמחט של אקדח הקעקועים דקרה אותו לראשונה מתחת לבית השחי, פלט ג'וש קריאת הלם. הוא הרגיש כאילו המחט חדרה לתוכו עד העצם, כאילו היא דוקרת אותו בסכין משונן, קורעת בבשרו. האם זה נורמלי? או שאולי הוא תינוק שלא מסוגל לעמוד בקצת כאב?

היא המשיכה, מתנשמת קלות וממלמלת משהו מתחת לאף, כאילו היא נזכרת בשלבים ומשננת אותם לעצמה. הדקירות שלה היו כל כך חזקות ומהירות, שג'וש לא הצליח אפילו למצוא את המילים שיעצרו אותה. הכאב שיתק אותו. לבסוף החל לזרום דם מתוך אפו והוא הקיא והתעלף כמעט בו-זמנית. כשהחליק מהכיסא אל הרצפה, ראה את האוויר סביבו נצבע בירוק מנצנץ ויפהפה. איזה מדהים, כל הירוק הזה שמתחבא מתחת לאוויר, זו היתה המחשבה האחרונה שלו לפני שהכל החשיך.

יום אחד הוא יספר לאשתו על האישה הראשונה שנכנסה לו מתחת לעור. הוא יתאר את הכל – את השור, את הענן הירוק שעטף אותו, את הדיו שנשאר מתחת לבית השחי ויצר שובל שלא הוביל לשום מקום. שזה היה הרגע שבו הוא ידע שהילדות שלו נגמרה. הוא יספר לאשתו שהוא נולד אל תוך גבריותו מכוסה בדם ובקיא ומשותק מכאב. בוא נראה אותך כשתינוק ינסה לחלץ את עצמו בכוח מתוך הגוף שלך – ואז נדבר, היא תגיד ותצחק.

*

כשהתעורר ג'וש בחדר המיון וראה שני פרצופים גוהרים מעליו, המחשבה הראשונה שלו היתה, מי זאת הגברת הזאת עם אמא שלי? ואז הוא ראה את היידי שולחת זרוע ארוכה ושעירה, ומניחה את ידי הגבר הגדולות שלה על כתפה של אמו, וידע. הוא עצם שוב את עיניו, אבל הרגיש שהיא שם, מחכה.


*איור: אלון ברייאר

מה, היא באמת עשתה מחטף ורצה לקנות כרטיסים בעצמה? איזו בושה. הוא מסתכל עלי, לא? הרוסי הזה עם הקרחת? וגם ההיא, נועצת מבט ישר בפרצוף שלי. כן, וגם ההוא עם הסיגר בפה, גם הוא בוהה בי. כולם מסתכלים עלי. זאת לא טעות, אני מבין טוב מאוד מה הם חושבים לעצמם. הם מזלזלים בי, לא, הם לועגים לי. אני לא מבין, מה כל כך בער לה לקנות כרטיסים לפנַי? מה, לא ברור לה שזה מעמיד אותי במצב בלתי אפשרי? אני גבר, ג'נטלמן. מישהו אי פעם ראה גבר לוקח בחורה לסרט – לצורך העניין, לא משנה איזו בחורה – ואז את הבחורה הזאת הולכת וקונה כרטיסים בעצמה? ברור שלא. גם אני בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. הפרצוף שלי בוער מחום, אני בטח מסמיק נורא. אין פה ראי? אם יש, אוכל להסתכל על עצמי. אה, האיש הזה פשוט צוחק עלי לפני כולם! ככה אתה משפיל אותי? אתה רוצה להגיד לי שלא ראית איך פתאום היא הסתערה על אשנב הכרטיסים? לא הצלחתי למנוע את זה, כי מי בכלל העלה על דעתו דבר כזה? אני לא יכול לשאת את זה יותר, מתחשק לי פשוט להסתובב ולהסתלק מכאן. טוב, אני אצא החוצה ואעמוד כמה רגעים על המדרגות. 

רגע, היא עוד לא קנתה כרטיסים? כמה צפוף שם! אין לי מושג למה היא צריכה להילחם ככה על כרטיסים בצפיפות הזאת. היא לא מוכנה שאזמין אותה לסרט? אז למה אתמול בערב היא הסכימה? למה אתמול בערב, כשליוויתי אותה הביתה, היא הסכימה שאזמין אותה לצאת היום? היא חושבת שהיום היא צריכה להחזיר לי טובה? נו, באמת! אם זה מה שעובר לה בראש, אז אולי במקום שנתחיל להתחרות מי מזמין את מי, עדיף שניפרד וגמרנו! הרי לא הזמנתי אותה לראות סרט רק כדי שהיא תזמין אותי בפעם הבאה. אולי פשוט לא נעים לה שתמיד אני מזמין אותה לבלות, ולכן היום היא החליטה לקנות את הכרטיסים בעצמה, רק כדי לשמור על הדימוי שלה? כן, בהחלט ייתכן. נשים הרבה פעמים חושבות ככה, נשים יכולות להיות ממש גאוותניות. רגע, מה קורה פה? היא עוד לא השיגה כרטיסים? למה שלא אדחק בעצמי לתור ואנסה להקדים אותה? אני צריך פשוט להשלים בשלוות נפש עם אינספור המבטים הלעגניים האלה? אני צריך לגשת לשם, לא בטוח שהיא כבר הצליחה לקנות כרטיסים. איך המחירים כאן? 60 אגורות באולם התחתון. ובעליון? לעזאזל עם האיש הזה והראש הענקי שלו, אני לא רואה. אה, הנה, 80 אגורות. רגע, היא ניגשת לכאן. היא כבר קנתה כרטיסים. מוזר, איך לא ראיתי אותה? מאיפה היא השיגה את הכרטיסים?

טוב, לא חשוב, ניכנס. אבל למה היא נותנת לי את שני הכרטיסים? אה, אלה כרטיסי circle! מה פתאום היא משחקת אותה כאילו היא שוחה בכסף? אני מבין, זאת הדרך שלה לרמוז לי שהיא לא מרוצה מזה ששלשום קניתי כרטיסים למושבים רגילים ביציע. זה משפיל אפילו עוד יותר. אני לא עומד בזה! אני מעדיף לנתק את קשרי הידידות איתה ולא לקבל את הכרטיסים האלה! לא, אני לא מוכן לקחת אותה שוב לסרט. שום דבר, לא טיולים בפארק, לא גלידה, לעולם לא! רגע, היא אומרת משהו:

"אזלו כל הכרטיסים למעלה ולמטה, נשארו רק כרטיסים ליציע."

אוי! אני ממש מתנצל, לרגע היתה פה אי-הבנה. איך פספסתי את ההודעה שתלו באשנב הקופה, שאומרת שאין יותר כרטיסים למושבים הרגילים? הרי כל אלה שהצטופפו בתור כבר התפזרו, לא? הם בטח נורא מאוכזבים. מה, הסרט עד כדי כך מוצלח? אה, אני מבין, יום ראשון היום. אנחנו צריכים לעלות למעלה. אבל… היא נתנה לי את שני הכרטיסים. מה אני אמור להבין מזה? המדרגות האלה צרות מדי, לא רחבות כמו "בקולנוע גוּאָנְגמינג". שני אנשים יכולים רק בקושי לעלות זה ליד זה. התחיל הסרט? אני שומע שהמוזיקה מתנגנת. הנה בודקים את הכרטיסים. אה, אני מבין, היא רוצה שאני אמסור אותם לסדרן, כאילו אני זה שקנה אותם. כן, בדיוק ככה, היא לא רוצה שאתבזה. רגע אחד, צריך להעיף מבט לאחור, אולי מישהו ראה אותה קונה את הכרטיסים. לא, אנחנו כנראה הצופים האחרונים שנכנסו פנימה. מה עם הרוסי הזה שהרגע הביט בי בבוז למטה? והבחורה שלובשת צ'יפּאו צמוד? והברנש השחצן שעישן סיגר? הם בטח לא השיגו כרטיסים, והלכו. מגיע להם! באיזו זכות הם מזלזלים בי ככה? איפה אנחנו יושבים? שבעים וארבע, שבעים וחמש. לא ברור אילו מושבים אלה. קנינו כרטיסי circle. שכה אחיה! שורה שלישית. זאת לא השורה האחרונה? מה, צריך להמשיך עוד הצדה? אלה המושבים שלנו? על הפנים. אנחנו בקצה, נהיה חייבים לפזול כדי לראות את הסרט. טוב, לפחות אתן לה לשבת במושב הפנימי יותר.

האוויר כאן מחניק, והאולם מתפקע מצופים. איזה סיגר הוא מעשן, הגרמני הזה? סירחון נוראי. מה הדבר הזה שהיא נותנת לי? אה, תוכנייה, ברור. למה אני תמיד צריך להיות מרושל כל כך, איך שכחתי לקחת את התוכנייה בכניסה? אבל מוזר שלא ראיתי מתי היא לקחה את התוכנייה. אה, זה בטח היה כשבדקתי איפה אנחנו יושבים. סרט של אולפני  "אופא". אכן, אני יודע שהסרט הזה הופק בידי  "אופא". קולנוע "פריז" מקרין בקביעוּת את הסרטים שלהם. לא רע. מעניין אם היא שמה לב. אני צריך לספר לה.

"עוד סרט של "אופא"."

מה פתאום היא מסתכלת עלי?! היא לא מכירה את "אופא"? טוב, זה מצריך הסבר. אבל נדמה לי שאני צריך לדבר בשקט:

"הסרטים של "אופא" הם הכי טובים, אלה אולפנים מפורסמים מגרמניה. אלה הסרטים האהובים עלי. לדעתי, אלה סרטים יותר טובים מהסרטים של הוליווד, בלי יוצא מהכלל."

היא לא מתכוונת לענות? היא רק מהנהנת. אולי עכשיו, בגלל ההסבר שלי, היא חושבת שאני יהיר. היא בטח מעוצבנת כי נדמה לה שאני לא מעריך את הידע שלה בקולנוע. שוב היא שקועה בתוכנייה. איך אני צריך להתבטא לידה? אני רוצה לבדוק אם יש כאן מישהו מוּכּר. אם מישהו יראה אותי כאן איתה ויפיץ את השמועה, בהחלט תהיה אי-נעימות. אבל רגע אחד, אי-נעימות? הרי כבר חשבתי על זה. אין מה להסתיר. מה, אסור לי לצאת עם מישהי לסרט? אני באמת עוד פוחד מהדברים האלה? האורות כבו, מיד יתחיל הסרט. טוב, אף אחד כבר לא יראה אותנו. היא סיימה עם התוכנייה? קשה לי להאמין שהיא מסוגלת לקרוא במהירות כזאת, בטח קראה רק חצי. האמת, הגענו מאוחר מדי. באשמתה, כי היא לא הסכימה לקחת מונית והתעקשה ללכת דרך השדרה המוצלת. אני באמת לא מבין מה היא רוצה.

הכיסאות כאן קטנים מדי, לא נוחים. מה, היא מניחה את היד על המשענת גם בצד הזה? טוב, אם ככה נשארה לי רק המשענת שבקצה. אני אשב נטוי, אתרווח לי קצת. היי, מאיפה בא הריח הנפלא הזה? בטח ממנה. גם אתמול, כשהתיישבנו לנוח קצת בפארק, הרחתי את הריח הזה, אבל הוא לא היה חזק כל כך. אה, עכשיו אני נזכר, אחרי ארוחת הערב היא התעכבה למעלה שעה ארוכה עד שכמעט פקעה הסבלנות שלי. בטח אז היא התגנדרה. אם שואלים אותי, היא אפילו החליפה תחתונים. רגע אחד, אסור לי לדבר ככה, זה ממש מגונה! אבל למה היא צוחקת? בעצם, כולם צוחקים! אולי הם גילו מה עובר בראש המלוכלך שלי? לא יכול להיות. הם בכלל צוחקים על הפיל הזה שנתקע לו החדק בחריץ. ה-cartoon הזה באמת לא רע.

בשביל מה היא תוקעת מרפק בזרוע שלי? הרגשתי כאילו היא דוחפת אותו לעברי. היא עשתה את זה בכוונה או שבלי לשים לב? מספיק לבחון את ההבעה שלה כדי לדעת. חבל שהמסך חשוך מדי, אני לא מצליח לראות בבירור. והיא, כאילו לא קרה כלום, נועצת מבט ישר במסך ועוטה ארשת מהוגנת. נדמה שהיא פשוט שכחה שהיא יושבת איתי בקולנוע. אם היא היתה זוכרת, מה היא היתה צריכה לעשות? אולי לשגר אלי עוד ועוד מבטים? אני עושה צחוק מעצמי! מה לכל הרוחות עובר לי בראש? הו, הפעם תפסתי אותה. היא ממזרה גדולה, בלי להזיז את הראש אפילו טיפונת היא מלכסנת מבט לעברי. למה היא מתנהגת ככה? הרי ברור שבסתר לבה היא מתעניינת בי. גם היא בטח הבחינה שאני מביט בה. באמת, השפתיים שלה קצת זזות כאילו היא מחניקה חיוך. על מה היא חושבת? אני באמת לא מצליח לקרוא אותה. מה טיב היחסים בינינו עכשיו? אני מאוהב בה? אפילו את עצמי אני לא מצליח לקרוא. למה אני כל כך שמח לצאת איתה? בשלושת הימים האחרונים אני פשוט לגמרי לא מאופס. בילינו כמעט בכל פינה בשנגחאי. אפילו עם אשתי מעולם לא הייתי לבבי כל כך. אני מרחם עליה, אבל אין לי ברירה, אני לא מסוגל לשלוט בעצמי. היא מהכפר, יצור עדין ומסכן. היא בטח כבר ישנה עכשיו. מה הסיכוי שהיא חולמת שהלכתי לסרט עם מישהי אחרת?  

איזה חום, נדמה לי שאני מרגיש אגלי זיעה זולגים לי על המצח. איפה הממחטה שלי? אני לא מוצא אותה אפילו בכיס האחורי. אה, נזכרתי, שכחתי אותה על הספסל בפארק חוֹנג-קוֹאוּ אחרי שפרשתי אותה שם בשבילה. עכשיו אני חושש שהיא תיהפך לזיכרון סודי, מתוק. מה היא אמרה כשישבה על הספסל והחזיקה עלה ערבה שנשר לה על הכתף? "איך יכול להיות שלא הכרנו קודם?" היא אמרה את זה, לא? נכון, אני זה שאמר ראשון: "איך זה לא הכרתי אותך קודם." אני לא מבין איך יכולתי לומר את זה אז, מה פירוש הדבר? אולי העברתי לה איזה מסר סמוי? ערבי הקיץ בפארק חונג-קואו פשוט נהדרים. עד עכשיו אני עוד רואה מולי את הירח הזהוב משתקף וצף לו במימי הבריכה, מקסים! אבל אולי היא התכוונה לומר שאם היא היתה מכירה אותי קודם, אז גם … קודם? ומה פירוש "קודם"? כשעוד לא הייתי נשוי… זה מה שהשתמע ממה שאמרתי לה? מוזר. כנראה התנסחתי בצורה עמומה מדי. לא הייתי צריך לדבר בצורה מעורפלת כזאת אל בחורה רגישה כל כך.

עכשיו היא קיבלה רושם מוטעה. היא בטח חושבת שאני מאוהב בה. האמת, היא לא ממש טועה, אני באמת קצת מאוהב בה, ואני לא מבין למה. אני לא יודע אם עדיף להגיד לה ולגמור עם זה. למשל עכשיו כשישבנו יחד בפארק, אם הייתי אומר לה שאני אוהב אותה, איך היא היתה מגיבה? בוכה? כן, אני יודע שנשים תמיד מייבבות בבכי או מרכינות את הראש בשתיקה כשהן נקלעות למצבים האלה. ואיך הייתי אמור להגיב אז? לנחם אותה? היא היתה נותנת לי לנשק אותה כמו שחקניות הקולנוע מלאות התשוקה שעל המסך? אני חושש שלא. ברור שלא! הנסיבות לא אותן נסיבות. היא יודעת שאני נשוי, כמובן. מה עובר עליה? היא נראית חסרת מנוחה. היא מושיטה את היד עוד קצת קדימה. אני יכול להרגיש את החום של העור שלה. היא מפנה את הראש, היא מנסה לומר לי משהו?

"איך קוראים לו?"

"למי? על מי את שואלת?" היא שאלה על אחת הדמויות בסרט. כנראה על השחקן שמשחק בתפקיד השָליש. מי זה? אני לא מצליח להיזכר. מדברים עליו כל הזמן, איך זה שפתאום אני לא מצליח להיזכר? הוא כוכב קולנוע רוסי. אני יודע. כן, נזכרתי.

"את שואלת על השָליש? זה איוון מוז'וחין, שחקן רוסי מפורסם."

"נכון, איוון מוז'וחין, אתה צודק. אני זוכרת. הוא מופיע בהמון סרטים, אני ממש אוהבת אותו."

מה, היא אוהבת אותו? איך בחורה סינית יכולה לאהוב טיפוס קר וחמור סבר כמו מוז'וחין? שקר. אני לא מאמין. מילא אם היתה אומרת ולנטינו. מה שנכון נכון, כל מי שמגלם בחורים צעירים יכול להשיג בחורות בקלות. אבל שחקנים, אחרי הכול, לא מהווים סכנה של ממש, או לכל הפחות אפשר לומר ששׂחקנים זרים לא מהווים סכנה. את אוהבת אותו? אבל איך הוא יֵדע? תראי, הוא מנשק בחורה אחרת. את לא מקנאה? חה חה, nonsense!

אני חושב שהיא מביטה בי. לא רק מלכסנת מבט כמו לפני רגע, אלא ממש מפנה את המבט ומתבוננת. מה זה אומר? אז גם אני צריך להסתובב ולהצליב מבטים איתה? לא, זה מיותר, זה רק עלול להביך אותה. אבל רואים שהיא מחייכת. כן, אני חושב שהיא ממש מתבוננת בי ומחייכת. מה מבדר אותה כל כך? אולי היא קוראת את המחשבות המופרעות שלי? זה היה סתם בצחוק. אולי להפנות מבט ולהסתכל לה ישר בעיניים? צריך לעשות את זה מהר, שהיא לא תוכל להתחמק, ואז אוכל לשאול אותה למה היא מתבוננת בי ומחייכת.

"למה את מחייכת?"

אה, תפסתי אותה. רואים שהיא נבוכה. נראה איך היא תענה.

"בגללך."

מה, פשוט ככה? מחייכת בגללי, את זה אני יודע גם בלי שתגידי לי. אבל אני רוצה לדעת למה את מחייכת. מה בי גורם לך לחייך? אשאל אותה שוב:

"למה את מחייכת בגללי?"

"בגלל איך שאתה צופה בסרט, בפה פתוח, במבט הלום."

מוזר! בפה פתוח, במבט הלום. מאיפה היא שלפה את זה? אני אף פעם לא ככה. גם היום לא. בטח לא הרגשתי. שקר, עוד שקר! נשים מומחיות בשקרים. כמה מתוחכם מצדה. ברור שלא זאת הסיבה שהיא מחייכת. היא מחייכת בלי שום סיבה. אני יודע. בטח משעמם לה לצפות בסרט סתם ככה. הרי מה היה הטעם אם כולם היו נטועים במושבים שלהם כמו בולי עץ ובוהים במסך? בסופו של דבר, באים לכאן כדי לנצל את החשכה, לא פחות ולא יותר. יש תנועות רבות ומילים רבות שזקוקות לחסוּת החשכה. תראו, היא שוב נוטה לעברי. עכשיו המרצע יצא מן השק. אם זווית הצפייה היתה מפריעה לה, היא היתה צריכה להטות את הגוף ימינה, אבל ברור שהיא נצמדת לכתף שלי בכוונה. אולי גם אני אצמד אליה קצת, ונראה אם היא נרתעת או לא.

שכה אחיה, היא אפילו לא זזה. היא שמה לב לתנועות שלי? יכול להיות שהיא מרגישה משהו כלפי? כן, ביומיים האחרונים היא לא דחתה אותי אפילו פעם אחת. למה שלא אעז ואתקדם עוד קצת? אין לי אומץ. אני אוהב אותה, התאהבתי בה! אבל איך אגיד לה את זה? היא תוכל לאהוב גבר נשוי? אני חושש… אני חושש שאחרי שאגיד לה, אפילו רק ארמוז לה, טיפ-טיפה, היא פשוט תברח. היא לעולם לא תפגוש אותי שוב, ואפילו הידידות בינינו תגווע. 

"הפסקה." כבר הפסקה. כבר הקרינו חצי סרט. עבר מהר. לא ראיתי אפילו קצת. גלידה, בול בזמן, אני מת מחום. אבל מה היא רוצה? גלידה? גזוז? אשאל אותה:

"את רוצה גלידה או גזוז?"

"שום דבר."

מה פתאום היא מנומסת כל כך דווקא היום? ביומיים האחרונים היא לא היתה ככה. למה היא לא רוצה כלום? לא חם לה? הרי רק אתמול בערב אכלנו שני ארטיקים ב"קרלטון". למה היום היא מתעקשת לא לאכול? אני לא אוהב שהיא מנומסת כל כך.

"היי, שתי גלידות שוקולד."

קניתי. נראה אם היא באמת לא רוצה.

"לא, אני באמת לא רוצה. לא מתחשק לי לאכול גלידה היום."

אה, ניחשתי נכון. זאת בדיוק הסיבה. היא מסמיקה קצת, לא? לא הייתי צריך לדחוף לה את זה בכוח, להעמיד אותה במבוכה. אחרת היא לא היתה דוחה אותי ככה. היא מעולם לא התנהגה בצורה כזאת. היא לא אמרה שהיא רוצה לאכול היום? טוב, אני אוכל את שתיהן. אבל הן קרות מדי, אני לא מסוגל לגמור שתי גלידות, לא רוצה לחטוף קלקול קיבה. למה היא מסתכלת מסביב? את מי היא מחפשת? או שאולי היא חוששת שמישהו הבחין בנו? האמת היא שאני דווקא מקווה שכן. נו, שיָפיצו את זה, אולי יֵצא מזה משהו טוב. האצבעות שלי מרוחות בשוקולד, דביקות. ממש לא נוח בלי ממחטה. אני אמחה אותן בתוכנייה. רגע, איפה התוכנייה שלי? הרגע הנחתי אותה על הברך. נפלה על הרצפה. היא בטח מטונפת עכשיו, לעזאזל. איך אני אמור לנגב את הידיים?

היא נותנת לי ממחטה. היא עקבה אחרי כל הזמן הזה? הממחטה קטנה כל כך, חמה כל כך, לחה כל כך, היא בטח מחתה בה הרבה זיעה. טוב, ניקיתי את האצבעות שלי. רגע אחד, אני רוצה להריח אותה. אני יכול להעמיד פנים שאני מוחה את השפתיים ותוך כדי כך להריח. מי יראה? הו, ניחוח נפלא, זה באמת הריח שלה, שילוב של בושם וזיעה. אני מת ללקק את זה, לטעום את הריח הזה. הוא מרתק אותי. אני יכול למחות את השפתיים בממחטה הזאת, מן הקצה השמאלי של השפה העליונה עד לקצה הימני של השפה התחתונה, ולנצל את זה כדי לשרבב את הלשון וללקק. אפילו אם אמצוץ קצת אף אחד לא יגלה אותי. זה יהיה צעד מחוכם מאוד. טוב, האורות כבו בבת אחת. ההקרנה מתחדשת. הנה ההזדמנות שלי למצוץ ככל יכולתי. כמה מלוח. זאת בטח הזיעה. אבל מאיפה הריח החריף הזה? כנראה ליחה ונזלת. אכן, ליחה ונזלת, דביקות להחריד. מעדן שמעולם לא טעמתי, מין עקצוץ מעודן בקצה הלשון. מוזר, אני מרגיש כאילו אני מחבק את הגוף העירום שלה. אני לא יכול להשאיר אצלי את הממחטה הזאת? מה היא תגיד אם פשוט אכניס אותה לכיס? לא, גם אם היא לא תפצה פה, זאת תהיה ממש גסות רוח. אסור לי להתנהג בצורה בזויה כל כך. אני חייב להחזיר לה, ברגע זה!

היא לא המשיכה להחזיק בממחטה ותחבה אותה ישר לכיס. היא כנראה עלתה עלי. הממחטה רטובה לגמרי מרוב שמצצתי אותה, כאילו ניגבו בה בגד שנרטב במבול קיצי. אה, איזה מעדן! איזה מעדן! אם היא רק היתה מרשה לי למצוץ את השפתיים העדינות שלה, למצוץ מאחורי האוזניים שלה, הייתי מתחיל לרעוד בכל הגוף. שכה אחיה! עכשיו אני רק רוצה לדעת איך היא תגיב אם אחשוף את האהבה הסודית שלי כלפיה. אם רק הייתי יכול לדעת שהיא לפחות לא תדחה אותי. אני לא מבין למה אני מרגיש חוסר ישע כזה. לשָאוֹיֵאן היו הרבה מאהבות, לא? אני בטוח שיש לו שיטות שונות משלי. מעניין מה הוא עושה אם מישהי מסרבת לו אחרי שהתוודה בפניה שהוא אוהב אותה. רק את זה אני רוצה לדעת. אבל היתה מי שסירבה לו בכלל? הוא יפה תואר, שופע קסם, נסיך החלומות. יכול להיות שנשים לא אוהבות לפגוע בזולת, אבל מה שלא יהיה, מספיק אפילו הסירוב הכי קטן כדי שאפגע עד עמקי נשמתי.  

טוב, עכשיו אני צריך לחשוב על זה לעומק, איזו סיבה יש לה לסרב לי? היא הרי נהנית לבלות איתי כל יום. היא מתנגדת נחרצות שנצרף עוד מישהו לבילוי חוץ משנינו. היא נעלמת בכל פעם שנודע לה שאשתי נמצאת בשנגחאי. כשאנחנו יוצאים לאכול יחד, תמיד היא מבקשת לאכול בחדר פרטי. כשאני לא שם לב, היא מרכינה את הראש ושוקעת במחשבות. וזה לא הכול, היא כל הזמן נועצת בי מבטים מסתוריים, שלפעמים נמשכים אפילו ארבע-חמש דקות. מה פירוש כל הדברים האלה? כן, מה פירוש כל הדברים האלה? אני משוכנע שאין לה שום סיבה לסרב לי מלבד זה שאני נשוי.

אבל זה לא מופרך שבחורה תתאהב בגבר נשוי. אדרבה, זה די נפוץ. מה הבעיה בעצם? חוץ מזה, אם היא לא רוצה אותי, היא היתה יכולה להתרחק ממני מזמן. יכול להיות שהיא רגועה כל כך שהיא חושבת שלעולם לא אטריד אותה בעניין? לא, לא יכול להיות. אלה בדיוק השנים שבהן מישהי כמותה מחפשת אהבה, ואם היתה לה כוונה מראש לדחות אותי, בשביל מה לה לבזבז עלי זמן רק בשביל לצאת איתי לבילויים חסרי תכלית? זאת תעלומה, ואת התעלומה הזאת אני חייב לפענח, כך או כך.

מה קורה שם בסרט? הוא מסיר את טבעת הנישואים של אשתו לשעבר וזורק אותה לפני העיניים של האישה הזאת? יפה! הבעות הפנים של מוז'וחין מרשימות מאוד. תראו כמה כואב לו. ממש קשה לעטות הבעת פנים כזאת. אבל, מה קרה קודם? לא שמתי לב. בחיים שלי לא צפיתי בסרט בהיסח דעת כזה כמו היום. רגע, מה לגבי טבעת הנישואים שלי? איך היא תרגיש אם גם אני אסיר עכשיו את טבעת הנישואים של אשתי? היא בכלל תבחין בכך? ואם כן, היא תגיד משהו? טוב, צריך לנסות. הנה, אני מסיר את הטבעת מהאצבע ומגלגל אותה ביד. היא בטוח הבחינה בזה, אני יודע. מה, מאיפה באה האנחה הזאת? מי נאנח כאן עכשיו? כל הצופים נאנחים? אה, הם מתחבקים. הגיבורה סוף-סוף השליכה את עצמה לזרועות השָליש. למה היא לא מביטה במסך? היא עוד עוקבת אחרי. הנה, גם אני מסתובב לעברה ונראה מה יהיה. היא מסתכלת בטבעת שביד שלי? מה היא אומרת?

"מה אתה עושה?"

"מה אתה עושה?" זה מה שהיא שאלה? איך אני אמור לענות על שאלה ישירה ובוטה כזאת? ולְמה היא מתכוונת? היא שואלת למה הסרתי את הטבעת או למה הפניתי את המבט לעברה? טוב, אני אשיב לה תשובה מעורפלת:

"לא עושה כלום."

היא נבוכה, ורואים שלא נעים לה. למה היא מפנה את המבט הלאה ממני ומרכינה את הראש? על מה היא חושבת עכשיו? כן, אני חייב להבין מה חולף לה במוח עכשיו. אבל היא שותקת, ולי אין שום דרך לדעת. נשים שומרות על הסודות שלהן, תמיד, עד המוות. אבל לפעמים הן עלולות להתחרט.

כולם נעמדים. אה, נגמר הסרט. האורות חזקים מדי, אני מסונוור לגמרי. אוּף, כמה צפוף כאן. אנחנו צריכים לרדת במדרגות בקצה ההוא. מה היא אמרה? לא שמעתי.

"שאלתי אותך מה דעתך."

מה דעתי? מה זאת אומרת? אה, היא בטח שואלת על הסרט.

"אה, מצוין. ממש טוב."

מגוחך. האמת היא שבכלל לא צפיתי בו. אוי! זהירות! לכי ישר. איך פספסת את המדרגה הזאת? אולי היא עשתה את זה בכוונה. היא עשתה את זה בכוונה כדי להישען עלי. עכשיו היד שלי כרוכה סביבה. אני צריך להסיר אותה? לאו דווקא, עוד לא הגענו למטה, היא עלולה למעוד שוב.

כמה קריר ונעים בחוץ. רק ביציאה מקולנוע "נאנג'ינג" מרגישים משב של רוח חמה. איזה כיף. הגיע הזמן להסיר את היד ממנה. מה השעה? אחת-עשרה וארבעים. השעון שלי ממהר בעשר דקות. בכל אופן, אחת-עשרה וחצי בערך. עוד מוקדם, אזמין אותה לאכול דים סאם. 

למה היא מנומסת כל כך היום? למה היא לא מוכנה לצאת לאכול? אפילו ללוות אותה הביתה היא לא נתנה לי, ופשוט עצרה מונית לבדה. תכננתי ללוות אותה הביתה. יכול להיות שאין לה כוח אלי? אולי. כנראה קצת נמאס לי ממני היום. אבל… אבל למה היא שוב קבעה איתי למחר בשתיים בצהריים לטיול בפארק פּאן-וָואנג-דוּ? אני לא מבין.

 

גרשון שופמן נולד בשנת 1880 ברוסיה הלבנה ונפטר בשנת 1972 בישראל הצהובה. בין ראשיתו לסופו, חי שופמן משך שבע-עשרה שנה, בין 1921 ל-1938, בווצלסדורף, כפר קטן ליד העיר גראץ שבאוסטריה. הוא חי שם עם אשתו אנני, נולדו להם שם ילדיהם, הוא כתב שם אחדים מסיפוריו הקצרים הטובים ביותר ופרסמם בכתבי-העת העבריים החשובים של התקופה. אנשי הספרות העברית בפלסטינה דחקו בשופמן שיבוא לחיות ולכתוב בינם, אבל שופמן העדיף את הכפר ליד גראץ.

אלא שהחרב, כידוע, משכנעת מהעט, ומה שלא הצליחו לעשות אלופי המילה העברית, הצליח לעשות אדולף היטלר. שופמן עזב את גראץ עם משפחתו והגיע באוניה לנמל יפו. על רציפי הנמל קיבלו את פניו בפרחים ובנאומים כל המי-ומי של הספרות העברית. במכתב שכתבה לשופמן בתו, טרודה, היא מספרת לשופמן מין בדיחת-שואה על עולם הספרות שלנו: "קיבלו את שופמן בפלסטינה כל כך יפה, כמו שקיבלו את היטלר באוסטריה. לא מצחיק?"

מאז הביקור הראשון שלי בגראץ עניין אותי גרשון שופמן של ווצלסדורף, שעכשיו איננו כפר קטן עוד אלא חלק מהעיר גראץ עצמה. אלא שהעניין שהיה לי בסופר העברי ובעקבותיו בעיר הזאת לא התממש, עד שהזמינו אותי מבית הסופר של העיר גראץ, לכבוד חגיגות חמש-עשרה שנים להיווסדו, לארגן בגראץ סיור. האפשרות הזאת סקרנה אותי. אדם זר למקום, עושה במקום, סיור לילידיו. הרגשתי ועודני מרגיש, שזהו תיאור די מדויק גם לאופן שבו אני כותב ספרות.

קיבלתי את ההזמנה והחלטתי לארגן סיור בעקבות סיפור שלא הכרתי, גרשון שופמן וחייו בגראץ. ישבתי במכון גנזים, ארכיון הספרות העברית של אגודת הסופרים, חיפשתי במכתבים שקיבל וכתב שופמן, עדות לעקבותיו בגראץ. הארכיון התגלה כאוצר. שופמן היה להוט אחר מבקרים. במכתבים ששלח ישנם תיאורים מפורטים כיצד להגיע אל ביתו. כל שהיינו צריכים לעשות – מדריך התיירים הזר והתיירים המקומיים – היה לעקוב אחר הוראות ההגעה ששלח שופמן למכריו, בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. בגראץ, עזרו לי לחשוב ולתכנן את הסיור בריטה ודאם, סופרת וחוקרת, והשחקן ורנר האלבאדל, שקרא בסיור מסיפוריו של של שופמן, בתרגום.

אלא שבדבר נוסף היה לי צורך, כדי ללכת אל המקומות שבהם חי וכתב גרשון שופמן, לפני שהבריחו אותו היטלר והנאצים האוסטרים מהמקום שכל כך אהב. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לארגן מין אירוע זיכרון ממלכתי ועגום, כזה שלכל אורכו צריכים כולם לעטות על עצמם פרצוף עצוב, מלא צער עמוק, עד שהטקס סוף-סוף נגמר. רציתי לשמוח על הספרות שכתב שופמן בגראץ, רציתי לחגוג את ספרותו במקום שבו הוא כתב אותה, רציתי לתת לה חיים, לא לקבור אותה. רציתי לעשות לכבודו לחיים, רציתי להשיק כוסות של שנאפס.

חיפשתי בכתביו של שופמן, בסיפוריו, במכתביו בארכיון, עדות לאהבתו למשקה, עדות שתתן לי תרוץ או קצה חוט, לערוך לכבודו סיור שיהיה גם משתה. אלא שעדות כזאת לא מצאתי. או אז החלטתי, שסיור שמארגן סופר אחד לסופר אחר, שני אנשים שאמנותם היא בדיה, יכול גם להכיל בדיה בתוכו. אם לא אמצא סיפור כזה, אוכל לכתבו מאת שופמן, בדיעבד.

אני לא מומחה לפואטיקה של גרשון שופמן, אבל מתוך היכרותי עם סגנונו ותכניהם של סיפוריו, ישבתי וכתבתי את הסיפור הזה: יבול, מאת גרשון שופמן. פסאודואפיגרפיה היא מסורת ארוכת שנים של כתיבת טקסט בשמו של אדם אחר. יש דוגמאות אין ספור למעשי כתיבה כאלה, ספר הזוהר הוא רק אחד מהם. עבור המוני בני-אדם, העובדה שאת ספר הזוהר לא כתב רבי שמעון בר-יוחאי במאה השנייה, אלא חבורת חכמים בראשות ר' די-לאון במאה השלוש-עשרה, לא מורידה כהוא זה מכוחו של הספר ומקדושתו. בהיסטוריה של הפסאודואפיגרפיה, השאלה האם אכן כתב את הטקסט האדם שנטען שכתב אותו, משנית לשאלה, מה עושה הטקסט הכתוב בעולם. שאלת הבעלות והמקור במסורת היפה הזאת, שולית. מבחינתי, הסיפור הזה, הינו סיפור מעזבונו של גרשון שופמן. אני אינני אלא מוציאו-לאור, מורה דרכו השיכור.

יבול, מאת גרשון שופמן

בקיץ בוקעות הצרעות. כל ימי החורף מחביאות עצמן המלכות, מחכות לקור שיחלוף, ועם בוא האביב מטילות את ביציהן. מתוך חרכים בחומות, מבינות לקליפות אילנות נבובים, ממחילות שחפרו באדמה שהפשירה, קם לתחיה ובוקע הדור החדש. החרק המעופף, שחי על אדמה זו מימים-ימימה, ושמימיו לא ראה שלג.

פריחת האביב חלפה, האוויר רוחש חיים. מיני חרקים מזמזמים באוויר, ימים יפים לטיול. האיכר מריצ'ניג עומד ומביט בעצי השזיף עמוסי הפרי הסגול שבחלקת אדמתו הרחבה. הצרעות, הוא אומר לי, מאכילות צעיריהן בשר, ובעצמן אוכלות פרי. מחר מגיעים שלושת בניו מהכפרים הקרובים, לעזור לו לקטוף את יבול השזיף. אם יישאר על העץ, יאכלו את פירותיו הצרעות, ובשאר הפירות יעלה רקב. יעזרו לו בניו משך שבוע לקטוף את הפרי מהעץ. את השזיף ביית האיכר, מירצ'ינג אומר, את הצרעה לא ביית. אם אסכים לבוא לסייע להם, הוא אומר ומביט בי, יגמול לי בעין יפה. את הפרי הבכיר הוא שולח לשוק שבגראץ, את שאר היבול הוא מזקק ושורף ונותן בחביות עץ. טעם כבודו פעם שנאפס שזיפים ווצלסדורפי? אין כמותו, הוא אומר, בגאווה של איכר, בכל העולם כולו.

ומכיוון שנפשי נקשרה בנפשו של האיכר הזה ובהלכותיו הכבדות, הגעתי בבוקרו של יום המחר אל חלקת שזיפיו. האוויר הצלול מלָא חרקים שזמזמו ומלאו את המטע בשאונם. הוא ושלושת בניו כבר היו על סולמותיהם, סולם ואיכר על כל עץ, שקי בד גסים תלויים להם על צידם והם קוטפים אל תוכם את הפרי הסגול. סולם חמישי לא היה להם, וכך נתן בידי מירצ'ינג שק וביקש שאקטוף את הפירות הנמוכים. מחצית היום עבדנו כך יחד, עד שבתוך אחד העצים כאב חד דקר בי ואז עוד דקירות רבות. נסתי מתוך העץ ההומה. כתפי נתקלה בקן של צרעות. מריצ'ניג תמך בי בדרך חזרה אל ביתי, בעוד בנו ממהר אל בית-היין ושב אל ביתי מבויש, ובתוך כובעו לבנת קרח שאשים על עורפי וגבי.

יומיים עברו והגיע שוב מריצ'ינג אלי, לבוש בבגדיו הטובים. מתחת זרועו היה לו בקבוק. שנאפס שזיפים, המשובח שבמשובח, עשרים שנה בחבית, הוא אמר, נרגש, והגיש לי את מתנתו. יצאתי עמו אל הגזוזטרה, אל מול השמש השוקעת מאחורי ההרים, ישבתי עם האיכר ושתינו. 

כך אני חי כאן. ביד אחת אוחז בכל הנפלא והנועם, ביד השנייה מגרד בשר עצמי מכאב.


*דימוי: איבו ולצ'ב

בית הספר שלנו היה קרוי על שם זויה קוֹסמוֹדֶמְיָאנְסְקָיה, האישה הראשונה שקיבלה את עיטור "גיבור ברית המועצות". לכן כל הזמן הרצו לנו על חייה: מה זויה למדה, אילו ספרים היא קראה, אילו חיבורים היא כתבה – כל אלו היו אמורים לתת לנו השראה, כך נאמר לנו. אמנם לא הסבירו לנו השראה למה בדיוק, אבל זה היה ברור – למעשה גבורה, אלא מה? אנחנו – הילדים הסובייטיים – חברים בתנועות הנוער של המפלגה הקומוניסטית, היינו חייבים להיות נכונים תמיד למעשה גבורה. חוץ מזה סיפרו לנו גם על מות הגיבורים של זויה ובייחוד על העינויים שעינו אותה הנאצים. תיארו לנו בפרטי פרטים כיצד עקרו את ציפורניה, צרבו את שפתיה בפתילייה, כיצד הפשיטו אותה מבגדיה והובילו אותה ערומה ויחפה ברחובות הכפר בעוד החיילים יורקים עליה ושופכים עליה דליים של רפש. כיצד תלו אותה אחר כך בכיכר הכפר והתעללו בגופתה – כרתו את שדהּ השמאלי. על מעשה הגבורה עצמו, מה בדיוק עוללה הגיבורה הצעירה, משום מה לא נאמר כמעט כלום. כנראה הציתה או פוצצה משהו, שכן, אחרי הכל, היא הייתה פרטיזנית. פעם בשנה נסענו לסיור במוזיאון הכפר פטרישצ'בו במחוז מוסקבה, מקום נפילתה של זויה. לא כל בית ספר זכה להיקרא על שם של גיבור, ובכל זאת, היו לנו עשרות בתי ספר תאומים מכל רחבי הארץ שנשאו את שמה של זויה קוסמודמיאנסקיה. משלחות מערי רוסיה הנידחות ואף מרפובליקות סובייטיות אחרות פקדו את בית ספרנו דרך קבע, וביקוריהם לוו במסדרים חגיגיים, בתהלוכות ובמופעים באולם הכנסים הבית ספרי. מאחר שלא היה סוף לשירים, לפואמות, לאורטוריות, לסרטים ולמחזות שהקדישו האמנים הסובייטים לזויה, התוכנית האמנותית הייתה עשירה, אם כי לא השתנתה בהרבה משנה לשנה.

בבית לא חיבבו את זויה קוסמודמיאנסקיה. אבי טען שלא ייתכן שהיו פרטיזנים בפאתי מוסקבה בשנת 1941, ולכן זויה אינה אלא דמות שהמציא עיתונאי כלשהו, ככל הנראה, יהודי,שעבד בעיתון צבאי, "הכוכב האדום", למשל, והסיפור הופץ על ידי מכונת התעמולה הסטליניסטית מסיבות ברורות מאליהן.

"הוא לא היה 'ככל הנראה, יהודי', הוא היה יהודי בוודאות, והוא לא כתב את זה עבור 'הכוכב האדום' אלא עבור 'פראבדה'."  אמי הצטרפה לדיון. "שם משפחתו היה לידוב, הוא זה שכתב את המאמר הראשון וגם צירף את התמונה המפורסמת עם השד הכרות והחבל הכרוך סביב הצוואר. אבל ברור כשמש שזה לא תצלום מקורי אלא זיוף, כי איך בדיוק יכלו לצלם אותה אם היא נקברה עוד לפני שהצבא האדום נכנס לכפר?" "איך את לא מבינה? לא קברו אותה, כי היא אף פעם לא הייתה קיימת!"  צעק אבי בתגובה. "במקום לספר על הגבורה היומיומית האמיתית של מיליוני אנשים, שסחבו על גבם את נטל המלחמה בדם וביזע ולבסוף ניצחו, הם רוקחים אגדות שצמחו בדמיון החולני של איזה אימפוטנט עלוב! זאת פורנוגרפיה לשמה!"

אמא הייתה פוערת את עינה לרווחה ומצמידה אצבע אל שפתיה.

ככל שהתבגרנו, כך השפעתם של "ערבי הזיכרון" הלכה ונעשתה מוזרה יותר ויותר. זויה בתצלום הענק, יפה להחריד, ראשה מוטה לאחור, בגדיה קרועים, השד ששרד עם הפטמה הזקורה מרתק אליו את המבט, בעוד השד השני, הכרות, דוחה ומבהיל. שיערה פזור בשלג, עיניה עצומות – בגיל שתים עשרה, הדימוי הזה עורר בנו הרגשה מפתה ובלתי מוכרת. משהו חם ואפל עלה ממעמקי הבטן והראש הסתחרר… אותו זמן על הבמה, דקלמה תלמידה בקול חנוק מהתרגשות: "קר לזויה, כפות ידיה הנפוחות מכפור וממכות קומצו לאגרופים, רגליה היחפות השחירו בליל הכפור הנורא. שפתיה הנשוכות עד זוב דם התנפחו אף הן – מאתיים הצלפות של חגורות גרמניות ניסו לחלץ מילות הודאה מפי הנערה העדינה, אך לשווא. היא לא צעקה, לא בכתה ואף לא גנחה".

באחד מאותם ערבים, כשלא עמדתי עוד במחנק, בפאתוס ובאותה תחושה תמוהה שעברה בגופי, חמקתי מן האולם.

אני לא יודעת איך מצאתי את עצמי ליד חדר ההלבשה הריק של אולם הספורט. נתקלתי שם בסשקה זורין ובסרגיי פדייב מהכיתה שלי, שברחו אף הם מהמופע ושוטטו ברחבי בית הספר. ארון מתלים וארגז גבוה לנעליים חצו לשניים את חדר ההלבשה הקטן. בלי לומר מילה זינקנו לאחת הפינות והתחלנו לחקור בקדחתנות זה את גופו של זה. ידיהם גיששו, פרמו, הפשילו והורידו, ואילו ידיי נאבקו באבזמי החגורות של תלבושת בית הספר שלהם, עד שהבנים עזרו לי. נגענו, ליטפנו, מיששנו, לפתנו, עדיין בשקט, משתדלים לא להישיר מבט. התביישתי להסתכל להם בעיניים וגם הם הקפידו להסיט את מבטם, אך ידינו וגופנו שנצמדו זה אל זה לא ידעו בושה או מבוכה. היינו נלהבים כל כך עד שלא הבחנו במנקה שניצבה מולנו, קשישה נמוכת קומה ומגובנת, בעלת עיניים כחולות דהויות שתמיד דמעו.

"מה אתם עושים, חסרי בושה שכמוכם!" חזר לה סוף סוף כושר הדיבור, "חכו-חכו, אני אראה לכם מה זה!"

היא הניפה באוויר סמרטוט רצפה רטוב והתיזה עלינו מים בכל הכוח. מי השטיפה הקרים והמלוכלכים השיבו לנו את העשתונות בין רגע. קפצנו על רגלנו ונסנו לכל עבר.

2

קנה של "טיגר" גרמני בהה ישירות בי. מכונה איומה, טנק מכוער, מגושם ועצום. התגלמות הרוע. רעדתי כולי. "מוות לכובש הנאצי!" צרחתי בגרוi הניחר ובעטתי בזחל הטנק. נדמה  שזה הסב לי הקלה מסוימת. הקפיץ שהתכווץ בי לאחרונה בתוך הבטן השתחרר מעט. אין איש מסביב, אפשר אפילו לטפס על הטנק אם רוצים. לא רציתי, אבל התחשק לי להציץ אל תוך הקנה, ובשביל זה לא הייתי גבוהה מספיק. פה ושם היו מפוזרות אבנים גדולות, גלגלתי אחת ועליתי עליה. סבידריגילוב של דוסטוייבסקי חשש מכך שהנצח הוא חדר רחצה מעופש מלא בעכבישים. מה זה חדר רחצה לעומת השחור השואב הקר והאיום הזה?

גשם החל לטפטף, על אף שברדיו הבטיחו מזג אוויר חם ויבש. בילוי הולם מצאתי לי בחגים – לשוטט לבד בגשם, לסייר סביב טנקים עתיקים ולחשוב על נצח.

"תפסיקי לעשן תכף ומיד! ילדה, אני מדברת אלייך", אישה מבוגרת ושמנה דידתה לכיווני  בכל הכוח, תומכת ביד אחת את החזה ואילו את השנייה היא הושיטה אליי, כאילו מנסה לחטוף לי את הסיגריה מהפה. סבתי על עקבותיי, חזרתי בדרך שבה באתי, קפצתי מעל הגדר ונעלמתי בתוך היער. היא בוודאי לא תרדוף אחריי עד לשם. כנראה טעיתי בפנייה ובמקום להגיע אל הכפר נכנסתי עמוק יותר אל תוך היער. שוטטתי כעשרים דקות עד שקלטתי שאין לי מושג לאן הגעתי. לא פחדתי ללכת לאיבוד, כפרי נופש היו פזורים בכל מקום בסביבה, באיזשהו שלב אפגוש אנשים, אבל כל המצב הזה עיצבן אותי נורא – למה אני לבד שוב, ומה אני עושה בכלל ביער הזה?! זה הכול באשמתה של אלינה. היא הופיעה לפתע לפני החגים והזמינה אותי לדצ'ה, כאילו כלום. מאז שעברה לגור אצל אביה במשפחתו החדשה לא דיברנו כמה חודשים טובים, אפילו לא בטלפון, היא לא התקשרה אליי, ולי לא היה את המספר שלה.

בפעם האחרונה התראינו ביום הולדתה. יום הולדת שש-עשרה זה לא צחוק. היא הזמינה את כל העולם בערך: את כל הכיתה הישנה שלנו (עד אז כבר עזבנו שתינו, אני לבית הספר לאחיות והיא לבית ספר ללימוד ללימודי שפות "למקושרים בלבד"), טחונים מהכיתה הנוכחית שלה, גופניקים – חברי ילדות שלה מהגן – קהל היעד של בתי סוהר לעבריינים צעירים, וחברים של חברים… הדלת נשארה פתוחה וזרם האנשים לא פסק, הם הגיעו בקבוצות לרוב. ואני דווקא ציפיתי שנשב אני ואלינה, רק שתינו, ונדבר מלב אל לב, כמו שנהגנו לעשות פעם, אבל היא קשקשה בלי הרף עם חברותיה החדשות, צחקה לבדיחות טיפשיות, ואחר כך נעלמה לה – ברחה לרכוב על אופנוע עם הגופניקים.

מתחילת שנת הלימודים לא ראיתי אף אחת מבנות הכיתה שלי, בקושי את אלינה ראיתי, ולא בדיוק התגעגעתי אליהן. מתוך שעמום החלטתי לעשות קצת רוח, לא בדיוק החלטתי, כך יצא פשוט. הן הביטו בי בעיני עגל כאילו הייתי חייזר, כאילו ציפו ממני למשהו יוצא דופן. שפעתי אנקדוטות רפואיות והן הקשיבו לי פעורות פה. לא סתמתי. דיברתי ודיברתי וליוויתי כל סיפור בכוס יין זול: סיפורי חדר-מתים ומחלקות גריאטריות, שקשישות העבירו בהן חודשים רבים עד שמתו מדמנציה ופצעי לחץ, על סירחון שרודף אותי לכל מקום, ששום כמות של וודקה וסיגריות לא יכולה למחות, על מיון בבתי חולים, לשם נוהרים באמבולנסים בעיקר גברים שתויים שנפלו וקפאו בשלג. אלוהים אדירים, איך שהם מייבבים כשהם מגלים שגפיהם הקפואות נכרתו. היכן יעבדו, כיצד יפרנסו את המשפחה? פעם אחת, באיזה לילה שבו בישלו החובשים סבון חדש משאריות סבון ישן בתוך גיגית, ומרוב עשן וסירחון הייתי מוכנה לקפוץ מהחלון, הביאו זוג. שיכורים שניהם. היא עם פצעי דקירה, הוא עם כפות ידיים שלוקות, העור התקלף ונתלה בחתיכות, כתמי כוויות על פניו. הם רבו על שתייה, עניין שבשגרה. הוא דקר אותה, היא שפכה לו מים רותחים על הפרצוף, הוא הספיק להגן על פניו בכפות ידיו כך שהידיים הן אלה שנכוו בעיקר. כל אלה ניחושים כמובן, הם לא הסגירו זה את זה. הגבר עמד על שלו – היא נפלה על סכין והוא עט לעזרתה ושפך על עצמו סיר מרק רותח. אף אחד לא טיפל בהם, רק הפרידו ביניהם, מיקמו אותם בחדרים שונים. הרופאים רבו עם צוות האמבולנס, למה הביאו זבל כזה לבית החולים, החובשים חזרו לבישולי הסבון ואז שמענו צעקות, גניחות. הגענו בריצה לחדר של האישה, היא לא הייתה שם, לאורך המסדרון נמתח שביל של דם. בעקבות השביל הגענו לחדרו של רומיאו המתקלף. התברר שהיא זחלה אליו על הגחון, כי יוליה שלנו לא יכלה לעמוד על רגליה, וכעת הם התעלסו, צעקו מרוב תשוקה, גנחו מכאבי הפצעים, או להיפך. האחיות הפרידו ביניהם, כמובן. מישהו הזמין משטרה.

למחרת התעוררתי בתוך ארון בגדים. מה קרה, מדוע העברתי לילה בארון, לא יכולתי להיזכר. אלינה הזכירה לי. נעלבתי אמש ממישהו, אף אחד לא הבין ממי ומדוע, אלא שקיללתי קללות איומות ואיימתי במכות. הנסתי את כולם למטבח וזרקתי עליהם מגפיים מהמסדרון, רדפתי עם מערוך בידיי אחרי חבר ילדות שהיה הטיל אולנשפיגל שלי בעבר הרחוק, וכיום נהיה יצור מכוער וצנום שמסורק כפטרייה, הוא פלט משהו על יהודונים. רבתי עם הגופניקים שנחלצו לעזרתו, שכבתי קצת בשלג כדי להירגע, לא מיוזמתי, כמובן. חזרתי לדירה, עצובה ורטובה, אמרתי שאני הולכת, נכנסתי לתוך ארון וסגרתי אחריי את הדלת. אלינה החליטה שלא להטריד אותי וכשהציצה לתוך החריץ מאוחר יותר, היא ראתה שאני ישנה. שתינו תה, פטפטנו קצת, עזרתי לה לסדר וחזרתי הביתה. כעבור כמה ימים היא עזבה לבית אביה.

נסענו לדצ'ה בהרכב של חמישה: אלינה, אני, נדיה וֵליצ'קו – בעלת הדצ'ה וחברתנו לכיתה הישנה, וגם ורה ואיגור. נפגשנו כבר על רציף הרכבת. שמעתי על ורה ואיגור, ילדי אשתו החדשה של אביה של אלינה, היא סיפרה לי עליהם בלי סוף, אך טרם יצא לי לפגוש אותם. ורה, גבוהה וארוכת גפיים, בעלת פנים שטוחות כמו של בובת בד, אפילו לא הביטה לכיווני. ואולי כן הביטה ולא הבחנתי מבעד למשקפי השמש שהרכיבה בשמש ובצל. איגור עישן, ירק על הרציף ומחה את היריקות במגפו. בניגוד לתיאוריה של אלינה, לא היה שום דמיון בינו לבין איוואן קרמאזוב. הוא היה בחור קודר ועגמומי, בעל לסת חזקה, צוואר שור וכתפיים כה רחבות, שבזכותן הוא נראה נמוך מכפי שהיה. הוא לא טרח להגיד שלום, בחן אותי מכף רגל ועד ראש והפנה את מבטו. נפש עדינה וסוערת, אינטלקטואל ופילוסוף – היכן כל אלה? ידעתי כמובן שאלינה מאוהבת בו מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבל איך אפשר להשלות את עצמך עד כדי כך?

ברכבת התחיל איגור עם וליצ'קו והתעלם לחלוטין מאלינה. וליצ'קו צחקקה והגניבה מבטים לכיוונה של אלינה. ורה שתקה כל הדרך ורק הביטה מבעד לחלון. כל עשר דקות אלינה סחבה אותי לעשן בקצה הקרון, התלוננה על איגור וביקשה לנהוג בוורה בזהירות יתר. "היא עוברת תקופה קשה מאוד. את מבינה, ורה נסעה עם אבא שלה למשלחת ארכיאולוגית וניהלה שם רומן עם אחד הפוסט דוקטורנטים שלו. היא נכנסה להריון וכשחזרו למוסקבה הוא זרק אותה. היא נאלצה לעבור הפלה. אבא שלה לא רצה להתערב וזעם על ורה,  ואמא שלה כעסה על אבא שלה, כי הוא צידד בפרי טיפוחיו ולא בבתו החורגת. בדיוק באותה תקופה עברתי לגור אצלם, איגור זנח את הלימודים. אחרי ריבים ובירורים הם זרקו אותי חזרה לבית של אמא שלי".

הדצ'ה של וליצ'קו הייתה צריף עץ קטן, שחמישה אנשים יכלו להידחס בו בקושי רב. התוכנית הייתה לטייל ביער, אולי לשכור סירה ולשוט באגם, בערב להבעיר מדורה על החוף ולצלות תפוחי אדמה. את השתייה הבאנו איתנו, האוכל היחידי היה צנימים ושימורי דגים.

שתינו. איגור הסמיק, ורה החווירה, וליצ'קו נהייתה עליזה ואילו אלינה התעצבה. אף אחד לא התכוון ללכת לטייל יותר. איגור ווליצ'קו נעלמו. אלינה התאדתה בעקבותיהם. סיירתי בסביבה וחזרתי לצריף, לא היה מה לעשות שם. ורה שקעה בספר ולא הייתה מעוניינת לפתוח בשיחה. לדעתי היא לא הוציאה מילה מהבוקר.

"אני חושבת שאצא לי לטיול", קמתי. ורה אפילו לא סובבה את ראשה לכיווני. יצאתי. היה רק רחוב אחד בכפר, התהלכתי בו. משני צדי הדרך היו צריפי עץ, שיחי עוזרד, עצי לבנה, כפר טיפוסי בפאתי מוסקבה. למשפחתי לא הייתה דצ'ה, גדלתי כילדה עירונית ולא נסענו לפיקניקים או לקטוף פטריות בטבע. בקיץ נסענו לליטא או לים השחור.

נגמרו הצריפים, הלכתי דרך היער. הדרך הובילה אותי לאחו גדול מגודר בגדר נמוכה. על הדשא ניצבו כמה טנקים ומרגמות מתקופת מלחמת העולם השנייה. אחרי שהשמנה תקפה אותי, התחפפתי גם משם, ותעיתי ביער.

"היי, למה את יושבת כאן לבד עצובה כל כך בגשם? הלכת לאיבוד?"

שני צעירים בני עשרים בערך עמדו לפניי. אולי סטודנטים. על פי המראה שלהם: "ספורטאים, חברי הקומסומול, תלמידים מצטיינים". גובהו של אחד היה ממוצע, השני גבוה יותר, תווי פנים נעימים, סומק בלחיים, שיער בהיר, עיניים עליזות. חבר'ה נחמדים, הם לא הקרינו שום איום. התברר שהם צפו בי עוד במגרש הטנקים ואז נעלמתי להם. הסטודנטים התנדבו ללוות אותי לכפר. בדרך הם סיפרו לי שהם לנים באכסניה, עושים רפטינג וקיאקים במאגרי מים ונהרות סמוכים. לפעמים הם מקימים אוהל, מבלים לילה תחת כיפת השמים, דגים.  

רומנטיקה של טיולים, מרק דגים טרי, שירים וגיטרה סביב מדורות ליליות, שיט ברפסודות ובקיאקים, טיפוס הרים – כל אלה היו חיים מקבילים עבורי, קראתי עליהם בעיתונים או ששמעתי מאנשים שבקושי הכרתי. בעיני הוריי נחשב הבילוי הזה סובייטי להחריד, ולכן לא עודדו אותו, כמו כל דבר סובייטי. מי שפקד את הטיולים האלה היו נציגי האינטליגנציה המדעית הסובייטית, שכבת האוכלוסייה שאבי תיעב יותר מכל. לפי דעתו הם היו משענת המשטר, ועל כן הוא שנא אותם במיוחד. "הפועל הפשוט חי חיים קשים, לא רואה דבר מעבר להווה, ואין לו הזדמנויות. כך חיו גם הוריו ואבות אבותיו. אין לי שום טענות אליו. ואילו האינטליגנטים האלה כביכול יודעים יותר, יש להם יותר תאים אפורים, מספיקים להשכלה גבוהה בהנדסה, לפחות. עם זאת, הם לא מעוניינים לחשוב ופוחדים להחזיק בדעה משלהם. גוש צייתן ושמרני, שלא מסוגל להוליד מתוכו שום דבר חי. במקום זה, הם יוצאים לטיולים, מנגנים בגיטרה ושרים, שותים שתייה חריפה, מרכלים על חברי הפוליטביורו, דנים בגאונותו הקולנועית של טארקובסקי, משום שלא ראו דבר מעבר למסך הברזל, וחושבים שהם גיבורים ואינטלקטואלים גדולים. ואז הם חוזרים לעבודה, יושבים באספות המפלגה ומצביעים 'בעד', חותמים על עצומות שמגנות את הציונות הישראלית ואת האימפריאליזם האמריקני. מחשבתם היחידה היא תמיד לציית בכל דבר לשלטון ולכבד את המנהלים".

אני אישית לא ראיתי כל פגם בטיולים בטבע. לאדם הסובייטי אין הזדמנות לבקר בגרנד קניון או בשוניות האלמוגים, האם זה אומר שעליו להישאר על הספה לאות הזדהות עם העולם החופשי בדומה לאבי? גם את טארקובסקי אהבתי. בשנה שעברה אלינה ואני עמדנו בתור כמה שעות כדי להיכנס להקרנה נדירה של טארקובסקי בבית הקולנוע "מוסקבה". הגענו בשעה שש בבוקר, חשבנו שנהיה ראשונות בתור, ואז לפתע הופיע מתוך ערפל קפוא בחור ורשם בטוש שחור על כף ידה של כל אחת מאיתנו מספר – שלוש מאות ומשהו. בסופו של דבר נכנסנו לאולם, רק שאלינה קפאה בחוץ עד כדי כך, שכשכבר נכנסנו אל האולם היא התחממה ונרדמה.

בדרך חזרה לדצ'ה אחד הסטודנטים נשאר מאחור ורק הגבוה יותר, אולג שמו, המשיך וליווה אותי עד הבית. הוא מצא חן בעיניי, דברן, עליז, ספורטיבי אבל במידה, שלא כמו איגור, שהותיר רושם של כוח פיזי מתפרץ.

"את רוצה לשוט באגם הערב?"

קפאתי במקומי. בקיץ ימלאו לי שש עשרה והוא בן עשרים ושלוש, גבוה, נאה, אחד כזה שאפשר להציג בפני חברות. לא הייתי מורגלת בתשומת לב גברית, כלומר היו לי הרבה ידידים אבל מעולם לא יצאתי לדייט. הרי לשוט באגם לאור הירח, רק שנינו, זה נחשב לדייט, לא? כמובן, שיקרתי לו לגבי גילי, אמרתי שאני לומדת בשנה הראשונה במכון לרפואה. הוא האמין לי, למה לא, תמיד נראיתי מבוגרת לגילי, יש לי פנים בוגרות, גובה הגון וגם חזה גדול. אולג ראה בשתיקתי המתארכת ביטוי לספק.

"אם תרצי, אפשר לעצור באחד האיים, המקומיים מספרים שבלילות רואים שם לפעמים קרינת אור חריגה ושומעים קולות מוזרים. איזור אנומלי".

"נו באמת. איזור אנומלי, נראה לך? הכפריים השיכורים סתם הוזים מכל השיכר שהם מבשלים. חברה שלי שגרה בסביבה סיפרה לי שהם ראו באיזור את איש השלג. יטי, תאר לעצמך! אפילו חשבנו לצאת לחפש אותו, בתור בדיחה, כמובן. הייתי עכשיו ביער ולא ראיתי שום יטי".

"איש השלג – זה קרוב לוודאי אגדות, אבל בקשר לאי, דיברתי עם אנשים יודעי דבר והם תיארו לי דברים דומים. שימי לב, הם לא מכירים אחד את השני ולא הייתה להם אפשרות לתאם גרסאות. מסקרן אותי להציץ במקום. אבל אם את חוששת, לא נשוט לאי. סתם נעשה סיבוב".

סיכמנו שהוא יאסוף אותי בשמונה.

בבית עדיין לא היה אף אחד זולת ורה. היא בהתה בספר ולא הפגינה סימני חיים. החלטתי שעדיף להתייחס אליה בתור רהיט, וטרם התחלתי לשוחח עם רהיטים. אולי כשאהיה קשישה, מרוב בדידות והשתבשות הדעת הכרוכים בגיל, אתחיל ליצור קשר עם שידה או כוננית, אבל בינתיים לא הרגשתי צורך. מגפי הגומי של וליצ'קו ישבו עליי בול, לבשתי גם את המעיל החם של איגור, הוא יצא בסוודר בלבד. ארזתי בתוך תיק בקבוק יין, כמה צנימים ושתי קוביות של גבינה מותכת.

"לאן זה?" שאלה ורה כאילו כלום. מרוב בהלה כמעט חנקתי את עצמי בצעיף של איגור, שהחלטתי לשאול ובדיוק כרכתי סביב צווארי.

"וואו, אף פעם לא ראיתי שרפרף מדבר!"

"מה?" היא צמצמה את עיניה.

"Adieu, ma jolie" משום מה עברתי לצרפתית, אבל גם אילו הייתי מקללת את ורה בקללות הכי איומות, אני לא חושבת שהיא הייתה מתרשמת יותר. פניה התעוותו לגמרי. ובכל זאת היא עקבה אחריי עד לחצר. אולג המתין לי ליד השער.

"ומי זה בדיוק?"

החלטתי שאני לא חייבת לה דין וחשבון, לכן שתקתי.

"הי, לאן אתה לוקח אותה? בנאדם, אני מדברת אליך!"

"קוראים לי אולג. אני פוסט דוקטורנט במכון להנדסת מכונות, אני לן באכסניה כרגע. אנחנו הולכים לשוט בסירה על האגם".

"איזה אגם בכפור כזה? סטודנט, אז לך תלמד, במקום לבלבל את המוח לקטינות", היא התקרבה מאוד לגדר כך שרק מטר בערך הפריד בינה לבין אולג.

"למה אתה מדבר איתה בכלל? בוא כבר." משכתי בשרוולו הרחק מהגדר. היא לא רדפה אחרינו, תודה לאל, למרות שעל פי הבעת פניה אפשר היה לצפות ממנה לכל דבר.

"איזו בחורה קשוחה! לרגע חשבתי שהיא הולכת להרביץ לי. אחותך הגדולה?"

"אל תשים לב אליה, היא עוברת תקופה קשה," החלטתי  לא לתקן את טעותו, על כל צרה. שיידע שאני לא לבד כאן.

"למה היא קראה לך קטינה? בת כמה את באמת?"

"מה, אתה לא מכיר אחיות גדולות? היא גדולה ממני בשש שנים ובעיניה אני עוד תינוקת".

"היא בת 24? היא כאילו בגילי, בחיים לא הייתי נותן לה יותר מעשרים."

"אני לא מבינה למה אנחנו מדברים עליה כל כך הרבה. אולי אתה רוצה להזמין אותה לשייט במקומי?"

אולג צחק והצמיד אותי אליו, תחבתי את פניי בתוך הבד המחוספס של מעילו.

הכפר נדם, לא פגשנו נפש חיה כל הדרך. עברנו דרך חורשת עצי הלבנה, פנינו ליער והלכנו בדרך בשקט עד שהגענו לרציף העץ, שהוביל אותנו ישירות אל המים. המשכנו עוד קצת לאורך החוף עד שהגענו לשרטון חול. אולג הוריד את תרמילו הכבד, הוציא מתוכו סירת גומי מקופלת והחל לנפח אותה בעזרת משאבה. בתצורתו הסופית נראה לי מוצר הגומי הזה כמו מזרן מתנפח עם שוליים גבוהים, ממש לא סירה.

"היא בטוח תחזיק את שנינו?"

"הסירה הזאת אמורה להחזיק מבוגר וילד. אני שוקל שבעים קילו בערך, את ארבעים וחמש נדמה לי?"

"ארבעים ושמונה".

"נעגל למאה עשרים. הסירה אמורה לשאת משקל של מאה וחמישים קילוגרם, אז אנחנו בטווח הביטחון. נו, קדימה, תעלי. שבי בתחתית הסירה, המושב בשבילי. אל תחשבי שזה לא ג'נטלמני מצדי, שם מתחברים המשוטים. אלא אם כן את רוצה לחתור?"

לחתור לא היה לי חשק, גם לעלות לסירה לא רציתי. ערפל עמד מעל האגם. רוח קרה ולחה נשבה מן המים. הירח הסתתר מאחורי העננים. קיר היער הקודר התמזג עם פני המים השחורים, שהשמים נטולי הכוכבים השתקפו בתוכם.

"ומה אם יהיו גלים? אנחנו עלולים להתהפך".

"לא יהיו גלים, אל תדאגי".

לא הצלחתי להמציא תירוץ נוסף, לכן נאנחתי בכבדות, עליתי לסירה והתיישבתי בתחתיתה כפי שנתבקשתי. אולג דחף את הסירה קדימה, תפס תאוצה וקפץ פנימה. הוא סידר את המשוטים במהירות, ובכמה חתירות איתנות הגענו אל מרכז האגם. הסירה שקעה מעט תחת משקלנו, המים לא נכנסו פנימה אומנם, אך עדיין היה נדמה לי שחצי מהגוף שלי נמצא בתוכם.

"למה את לא יושבת בנחת? לא נוח לך?"

"קר מאוד. יש לי תחושה שאני יושבת על קרח בתחת חשוף."

כן, המים עדיין קרים. הקרח נמס לא מזמן. לא חשבתי על זה. שבי על התרמיל". חגתי בסירה עם התרמיל ביד – הייתי בטוחה שעכשיו נתהפך – איכשהו התיישבתי והבטתי סביבי. הערפל התפזר במשב רוח קל, הירח יצא מבין העננים כמו על פי הזמנה וסלל שביל כסף על המים. באותו רגע הכול הסתדר לי, כך בדיוק ראיתי בעיני רוחי אגם לילי.

קולות נשיים שקראו בשמי בכל דרך אפשרית הפרו את הדממה. הקולות, שנשמעו תחילה מרחוק, התקרבו יותר ויותר. ארבע דמויות הופיעו על החוף והן לא הזכירו בנות ים.

"הי, אתם שם! תחזרו מייד!" צרח איגור בקול בס מפחיד.

"ביאשה, ביאשה, זו את?" צעקה אלינה בקול שבור כל כך שלא יכולתי שלא לענות לה: "אני כאן! אנחנו מפליגים לאי, לאיזור אנומלי", צרחתי כשכפות ידיי משולבות סביב פי על מנת להגביר את הקול. הד התגלגל מעל פני המים.

"מה?"

"אולג רוצה להראות לי את האיזור האנומלי. לכו הביתה!"

"מפגרת! אני יודע בדיוק מה הוא רוצה להראות לך! תחתור לכיוון החוף, דביל!" איגור התפרץ לשיחה שוב.

"אלינה, קחי אותם הביתה! יש לי דייט, אני שטה בסירה. ירדתם שם מהפסים?"

אולג קפא עם המשוטים בידיו וסובב את ראשו ממני אל הקבוצה שבחוף.

"אולג, מה יש לך? בוא נמשיך. אל תשים לב אליהם", נאלצתי אפילו לדחוף אותו כדי שיצא מההלם, אבל הוא לא זז.

"תראה, דפוק, או שאתה חוזר עכשיו לחוף ואז אני אתן לך להסתלק בשקט…"

"ואם לא נחזור? אם נמשיך בהפלגה, מה יקרה אז?" ענה אולג לפתע בקול גבוה בהרבה מהקול שדיבר בו לפני כן.

"למה אתה מדבר איתו בכלל? מה אתה שואל אותו? בוא נזוז כבר".

"מי זה, חבר שלך? אח שלך? אולי תיכף גם אבא שלך יבוא?" אולג נראה כעת הרבה פחות חביב בעיניי. תווי פניו התחדדו בדומה לסנאי וגם מבטו נהיה דוקר כמו של סנאי.

"הוא שום דבר! ראיתי אותו היום לראשונה בחיי. תביא לי את המשוטים, אחתור בעצמי". ניסיתי לקחת מאולג את המשוטים אבל בסופו של דבר שוב צנחתי אל התרמיל.

"אם לא תחזור עכשיו ברגע זה, אני אמצא אותך באכסניה שלך ואתה תצטער על היום שבו נולדת!" איגור התקדם אל קצה המים. חלפה בראשי מחשבה מטורפת שהוא עומד לרדוף אחרינו בשחייה. נראה שאולג חשב כמוני מפני שהוא הניף את המשוטים והפלגנו מעט רחוק יותר, לכל מקרה.

"זה הסוף שלך! תתקרב לחוף מיד!" צרחה ורה ודהרה לתוך המים, משפריצה לכל עבר ומרטיבה את כולם. אלינה ווליצ'קו נתלו עליה, מונעות ממנה להתקדם. צפיתי בהן אחוזת אימה, נאבקות בתוך מי הקרח שהגיעו להן עד הברכיים, מוארות באור הירח. האם יתכן כי ארבעתם התחרפנו בו-בזמן?

"כולם לצאת מהמים ולסגת שלושה מטרים אחורה!" אולג קם ונעמד בסירה. "עד שלא תתרחקו, אני לא זז מפה!"

שתקתי. נראה שההחלטה נפלה ואין טעם להתווכח. עוד משוגע, חמישי במספר. האם הירח משפיע כך על כולם? אז למה רק אני שפויה כאן? הם יצאו מן המים. איגור התיישב על החול, הוריד את גרביו הרטובים ונעל את נעלי הספורט על רגליים יחפות. ורה רוקנה מים ממגפי הגומי שלה.

"תתרחקו ותעמדו שם", שוב צעק אולג.

הם נסוגו, והפלגנו אל החוף. אולג עצר כמה מטרים לפני היבשה.

"צאי החוצה".

"באמת? אתה רציני? תתקדם עוד קצת".

"אני אתקדם והם יתנפלו עליי".

"אף אחד לא יגע בך. הם עומדים רחוק".

הוא התקרב מעט לחוף בחוסר רצון, כמעט דחף אותי מחוץ לסירה, ואז חתר כל כך חזק עד שהגיע למרכז האגם במשיכות ספורות. גם שם הוא לא עצר והתרחק יותר ויותר לעבר הירח המסתתר מאחורי היער. פניתי והלכתי בעגמומיות לעבר החוף. אף אחד לא דיבר איתי. גם אני שתקתי. ורה ואיגור הובילו את התהלוכה, וליצ'קו בעקבותיהם במרחק של עשרה צעדים, אלינה ואני הזדנבנו מאחור.

"מקום לא נעים וגם היער הזה… יש לי כל הזמן תחושה שעוקבים אחריי, אני פונה לאחור ואין איש", סוף-סוף אלינה הוציאה קול.

"יער רגיל, שום דבר מיוחד", שמחתי להפסיק את השתיקה הקודרת. "איפה הייתם כל היום? מה עשיתם כל הזמן הזה?"

"תקשיבי, זה מוזר. דרך היער עוברת מסילת רכבת נטושה, אף אחד לא זוכר לאן היא הובילה פעם. היא פשוט נקטעת וזהו. וליצ'קו אומרת שיש שם כל מיני תופעות חריגות. היא רצתה להראות את המסילות לאיגור ואני הצטרפתי".

"אולג הזה גם סיפר דברים דומים. אילו תופעות?"

"שעון יד שנעצר פתאום או מחוגים שזזים אחורה, או קולות רמים,  כאילו יש שם חבורה גדולה, ואין איש".

"ראית במו עינייך? שמעת משהו?"

היא הנידה את ראשה בשלילה.

"לאף אחד מאיתנו לא היה שעון…"

"אז לא היה ולא יהיה שם כלום. לכל היותר יאנסו שם מישהי."

"משעשע שדווקא את אומרת את זה".

"וזאת למה?"

 "הרי את יצאת עם גבר זר השד יודע לאן. לא מוזר לדעתך? לא פחדת שהוא יאנוס אותך?"

"אולג בחור רגיל. אמנם בסופו של דבר התגלה שהוא דפוק, אבל הוא ממש לא אנס, בוודאות".

"בכל זאת לצאת ככה לבד עם גבר שאת לא מכירה?"

"ולבוא ולאיים להטביע אותנו רק כי הוא הזמין אותי לדייט זה בסדר? לא משנה, עברנו. למה בכלל הזמנת אותי אם אני כמו גלגל חמישי בעגלה? השתעממתי לבד כל היום".

"לא התכוונו להיעדר הרבה זמן! שתינו קצת ואז…" אלינה נתקעה והשתתקה. ציפיתי להמשך אך הוא מיאן להגיע. בסופו של דבר היא ניערה את ראשה כאילו סילקה מחשבה טורדנית "את תצחקי עליי בכל מקרה. בקיצור, יצא מפגר".

עמדנו בפתח הבית, אחרים כבר נכנסו פנימה. אלינה הביטה בי בתחינה: "אל תכנסי לעימותים עכשיו, בסדר? אין לדעת מה יקרה, ורה נורא-נורא כועסת עלייך."

"היא כועסת עליי? היא דפוקה על כל הראש? מה עשיתי לה? היא סירבה לדבר איתי בהפגנתיות ואז היא הרסה לי את הדייט. אני זו שאמורה לכעוס".

"אל תתגרי בה, טוב? מבטיחה?" היא לקחה את כף ידי בכפות ידיה האדומות מקור והצמידה לחזה שלה.

"בפני חבריי נשבעת אני חגיגית…", הנפתי יד בהצדעת הפיונרים. "בואי נלך להתחמם כבר, אני מתחרפנת פה מקור".

איגור ווליצ'קו היו עסוקים בתנור עתיק עשוי ברזל יצוק על רגליים דקיקות, מלחיץ למראה. ראיתי כאלה רק בסרטי מלחמה.

"אני בטוחה שלא ייצא להם מזה כלום", לחשה לי אלינה באוזן. אמרה וצדקה. על אף כל המאמצים האש סירבה להתלקח, גירד לי בגרון מרוב העשן. וליצ'קו מצאה כמה זוגות גרביים ומכנסיים יבשים להחליף את בגדינו הרטובים. את המגפיים מלאנו בעיתונים ישנים וקרבנו אותם אל התנור. איגור לא נכנע והמשיך לנסות להפעיל עליו את קסמיו. בשלב זה האש לא כבתה מיד, והחזיקה מעמד כמה דקות. נהיה חמים יותר, כמעט לא יצא עשן. אלינה התכסתה בשמיכת פליז ונרדמה, ורה נמנמה לידה. וליצ'קו עזבה את איגור לנפשו עם התנור, סחבה אותי לפינה הרחוקה והחלה ללחוש בלהט, כמעט אוטמת את אוזניי בשפתיה הרטובות: "איזה יום, איזה יום! אילו הייתי יודעת, בחיים לא הייתי באה! יצאתי לטיול קצר בסביבה, איגור בעקבותיי וגם אלינה אחריו. את לא מבינה מה היה שם! מה שהיא עוללה שם בקרון…"

"איזה קרון?" שאלתי בקול רם.

"שקט!" וליצ'קו תפסה את זרועי – "מה את צורחת? זאתי תיכף תתעורר". היא נדה בראשה, מצביעה על ורה הרדומה, "קרון משא רגיל, עומד לו באמצע היער על המסילה הנטושה. כשהתחיל לרדת גשם, נכנסנו לתוכו. אף פעם לא נכנסתי אליו קודם, פחדתי. תארי לעצמך, חשבתי שהוא מטונף בפנים אבל התברר שלא כל כך, רק מאובק. ופתאום אלינה התחילה להקיא. בחיים לא ראיתי דבר כזה. את הנשמה שלה היא הקיאה, על הקירות, על התקרה, הכול! נראה כאילו זהו, נגמר, ואז שוב מחדש. היא התעלפה אפילו. החזקתי לה את הראש בזמן שאיגור צעד הלוך ושוב בחוץ, הוא נגעל מריח הקיא. בינתיים הוא רוקן לבד בקבוק וודקה, וזה ממש לא השפיע עליו, הוא רק נהיה קודר יותר, ממש זוועה".

"לא, כי בדרך כלל הוא שמח וטוב לב".

איגור כרע ברך לפני התנור, צלליות אדומות כיסו את פניו. כאילו שמע את מילותינו האחרונות, הוא קם וניגש אלינו.

"נראה שהארובה שואבת, שיחקתי עם החיפוי ולדעתי זה עובד, הבעיה שהקרשים רטובים ממש. יש לכם סולר?"

"אני חושבת שיש לנו מכל במרתף. למה?"

"צריך לטבול לבנים בסולר ולהכניס לתנור. שתי לבנים בכל פעם. זה אמור להספיק ללילה שלם. בסיביר מתחממים ככה. בקיצור", הוא פנה אלי, "קדימה, תורידי את המעיל, אני הולך לחפש לבנים", שכחתי לגמרי שעדיין לבשתי את המעיל והצעיף שלו.

הוא לבש את מעילו, נעל את המגפיים של אבא של וליצ'קו ויצא החוצה.

"שמעת? להבעיר את התנור בלבנים!" וליצ'קו סובבה אצבע ליד רקתה. "כל המשפחה כזאת! בקושי סחבנו את אלינה הביתה, וכאן הפסיכית הזאת משתוללת! אמרה שיצאת עם איזה מטורלל. האמת היא שהמקומיים פה לא ממש יציבים, יש כל מיני סיפורים. איגור לא שש לצאת אבל ורה הכריחה אותו. לא פשוט להתווכח איתה. תקשיבי, אני מפחדת ממנה".

צחקקנו אבל עד מהרה השתתקנו. ורה ישבה על הספה והצמידה את ברכיה לגופה. היא בהתה בי, סנטרה בולט, וברגע זה הבחנתי לראשונה עד כמה היא דומה לאיגור.

"לא, את חצופה! מה את צוחקת? הכול בסדר איתך? חרבת לנו את כל סוף השבוע, זונה שכמוך. היא אחוזה בטרפת הכוס ואנחנו אמורים לדהור להציל אותה".

"תראי איזו שפה עשירה יש לך, ורה, ישר רואים שאת סטודנטית לבלשנות. מה גם שלא ביקשתי שיצילו אותי. עדיף שהייתם מתעסקים בעניינים שלכם ולא תוחבים את האף איפה שלא בקשו מכם".

"בחורה אמיצה את, זויה קוסמודמיאנסקיה ממש!"

חבל שהיא הזכירה את זויה. היא לא הייתה מודעת ליחסינו הסבוכים עוד מכיתה ו'.

"כן, זויה – היא גיבורה ואת זנזונת", המשיכה ורה.

"זנזונת את בעצמך! וזויה שלך היא לא גיבורה בכלל".

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאף אחד לא יודע מה היה שם באמת. מה שבטוח שכל מה שמפמפמים לנו וטוחנים במוח מספסל הלימודים זה שקר, זיוף ותעמולה. לא אומרים שם מילה של אמת!"

"נו, אז תאירי את עינינו, מה האמת לדעתך?"

"דבר ראשון, לא היו פרטיזנים בפאתי מוסקבה ב-41', שנית, זויה, ספק אם הייתה קיימת, אבל נגיד שכן, רק מלאו לה שמונה עשרה, היא הייתה מוסקבאית ולא התגייסה לצבא, אז איך היא הגיעה אל מעבר לקו החזית? לא בגרמנים היא לחמה, היא הציתה את הכפרים, את בתי האיכרים הרוסים, השאירה אותם בלי קורת גג בכפור האיום. זה היה הצו הסודי של סטלין – להבעיר את כל הכפרים על כל בתיהם כדי שהגרמנים יסבלו מקור תחת כיפת השמים. ולא הזיז לו בכלל מה יהיה על האוכלוסייה כולה, זקנים, נשים וילדים. מה הם יעשו? לא היו גרמנים בכפר פטרישצ'בו…"

"סתמי, כלבה! אני שונאת את העם שלך, דורכים על אדמתנו ומרעילים את האוויר שלנו בנשימות הרעילות שלכם. אנחנו נלחמנו, שפכנו את דמנו בזמן שאתם היהודונים מילאתם את הכרס בטשקנט. ועכשיו את, טינופת, מלכלכת על הגיבורים שלנו".

נאלמתי דום. לדבר כזה לא ציפיתי. עלה בדעתי לספר לה ששני סביי נלחמו מיומה הראשון של המלחמה ועד יומה האחרון, ושסבתי התפנתה לסיביר יחד עם מפעל צבאי, אבל לשוני דבקה לחכי. לא הייתי מסוגלת להוציא הגה. זה הגעיל אותי – לנסות להוכיח לה משהו, לתרץ. בהיתי ברצפה רק כדי לא להרים מבט אליה, לא לראות את פרצופה המעוות משנאה. צל הבזיק, חשתי גל חולף של קור וריח של טבק.

"בגללכם, בגלל הגזע שלכם…" לפתע היא נשנקה, שמעתי קול נפילה, כמו של חפץ כבד. הרמתי את ראשי. איגור הפיל את ורה על הרצפה והחל לחנוק אותה, רכון מעל הגוף השרוע על הרצפה.

"סתמי, סתמי כבר. שלא אשמע ממך מילה נוספת. הבנת? לא לפצות פה או שארמוס אותך כמו זבל".

אלינה התעוררה וצפתה בהם באדישות לא ברורה. במרחק של כמה מטרים ורה התפתלה, חבטה ברגליה על הרצפה, אבל לא הצליחה להשתחרר מאחיזתו של איגור.

"תירגעי, לא לזוז, או שיהיה גרוע יותר. שכבי בשקט. אם הבנת, תדפקי עם היד ברצפה".

ורה נאבקה מעט יותר ולבסוף עשתה את מה שציווה עליה. הוא שיחרר את אחיזתו, קם והעמיד את אחותו על רגליה בתנועה חדה. כך הם עמדו זמן-מה והביטו זה בזו בלי לומר מילה, אחר כך היא קמה והתיישבה שוב על הספה. איגור פנה אליי, ואני קמתי ועפתי מהבית החוצה. "לי הוא לא ייתן את הפריבילגיה להיכנע, יחנוק קיבינימט". וליצק'ו רצה בעקבותיי: "בעוד רבע שעה הרכבת האחרונה למוסקבה. אם נרוץ, נספיק".

התארגנו לשינה בדממה מוחלטת. אלינה נרדמה שוב כמו קודם, בכורסה נפתחת מכוסה בשמיכת פליז. וליצ'קו פתחה את הספה לה ולוורה. ליד הדלת עמדה מיטת ילדים, שאפשר היה לישון עליה רק בתנוחת עובר. רוח פרצים נשבה מחריץ בדלת ולא הצלחתי להתחמם תחת מעיל צמר הכבשים, הספוג בנפטלין. איגור פרש את שק השינה על הרצפה.

התעוררתי כי מישהו ניער את כתפי בחוזקה. בקושי רב פקחתי את עיניי, כתם לבן מעורפל התנדנד מולי, אך לא יכולתי לזהות מי זה בחושך. "קומי, התעוררי", אמר לי קול נשי. היה נדמה לי שזו אלינה, אבל אולי זאת ורה? האם יתכן שהיא התעוררה באמצע הלילה כדי ללבן איתי עניינים בזמן שכולם ישנים? התיישבתי במיטה. ראשי התפוצץ מכאב, גרוני יבש. קמתי על רגליי בכוונה להגיע לפינת המטבח לשתות מים, אבל החושך הסתחרר כסביבון, רגלי הצמר גפן שלי קרסו והתרסקתי על הרצפה. לא חשתי כאב מהנפילה והתנתקתי, נפלתי אל תוך השְחור. אותו קול נשי החזיר אותי להכרה: "תתעוררי! תצעקי! תעירי את כולם!" ניסיתי לצעוק אך לשוני לא צייתה לי. פניה חלפו מולי אבל עיניי כמו התמלאו בחול ולא יכולתי להבחין בתווי פניה. לא הבנתי מה קורה, ריקנות עכורה מילאה את ראשי. התחלתי לזחול ונתקלתי באיגור. הוא התיישב, גנח ותפס את ראשו: "אלינה!" בקושי רב זחלתי אל הספה, התרוממתי על ברכיי. לפניי שכבה ורה, עיניה עצומות, וליצ'קו  שכבה לידה בפניה לקיר.

"ורה!" קראתי. היא פקחה את עיניה ולפתע החלה לצעוק בקול אחיד ויציב. גופה נרעד בעוויתות ואז הרעד פסק באותה הפתאומיות שבה החל, היא רק פתחה את פיה בדממה, כמו דג. תודה לאל, צעקתה העירה את וליצ'קו. היא קמה בתנועה חדה ונעצה עיניים פעורות, לא בי, אלא בדבר מה לידי.

"תפתחי את הדלת, תאווררי את הבית", הפציר בי הקול. לא הבנתי מדוע עליי לעשות זאת, אבל בכוחותיי האחרונים זחלתי ליציאה. כוחותיי אזלו כמעט, תנועותיי נהיו עצלות יותר. בהגיעי לדלת הרמתי את עצמי אל הידית בשתי ידיי ודחפתי את הבריח. לחצתי על הדלת בכל משקל גופי ונפלתי החוצה, התגלגלתי על המדרגות והתרסקתי על האדמה המכוסה בשכבה דקיקה של קרח.

חזרתי להכרה מהכפור. רעדתי כולי, שיניי נקשו. עוד היה לי כאב ראש עמום ושמעתי קולות כמו מבעד לזכוכית. ניסיתי לקום. הקולות נדמו ומישהו עזר לי בעדינות ובזהירות להתיישב. הבטתי סביבי. חמישתנו ישבנו בשורה ליד הגדר, הרחק מן הצריף. היינו חיוורים, מקומטים, רועדים מקור, אבל בחיים. הם הביטו בי באהבה כולם, אפילו ורה, על אף שהיא נראתה גרוע מכולם, כאילו חזרה מהעולם הבא.

"כל הכבוד! אם לא היית מתעוררת ומעירה אותנו היינו נחנקים בוודאות", איגור הצית סיגריה והושיט לי, "צריך להטביע את התנור הזה בנהר. את, וליצ'קו עוד תודי לי".

"אל תחשוב על זה אפילו, אבא שלי יהרוג אותי. התנור בסדר גמור, זה אתה, אדון מומחה, סגרת את החיפוי".

 "זו לא אני", כל מילה הכאיבה לי, כאילו לעסתי נייר זכוכית.

"מה לא את?"

"לא אני הערתי. זו זויה".

"זויה?" הם החליפו מבטים.

"זויה קוסמודמיאנסקיה. היא ניערה אותי וציוותה עלי להעיר את כולם. לא הבנתי מדוע, לא היה עשן או ריח, אבל היא הפצירה בי ואני ביצעתי".

הם הביטו בי בשקט.

"ולמה לדעתך זו הייתה דווקא זויה קוסמודימיאנסקיה?" שאלה אלינה במשנה זהירות.

"מי אם לא היא? היא חבשה כומתה עם הכוכב האדום".

"אהה", גיחכה ורה, "ועוד אומרים שאני המשוגעת".

 

 

 

השנאה שלי לאגנס היתה הגורם הישיר להופעה המשפחתית שלנו אצל אוֹפְּרָה. בטח תגידו, אוי, את לא שנאת אותה; היא פשוט היתה אחותך הגדולה. אבל היא לא אחותי הגדולה. היא נראתה מבוגרת יותר, אבל אני זאת שמבוגרת ממנה, בשנתיים. לא משנה. אנשים חשבו שהיא יותר יפה , יותר מבוגרת, יותר חכמה. אז מה אם אני קיבלתי ציונים יותר טובים, שהייתי שלוש כיתות מעליה. אז מה אם "נמלוניה", למשל, היתה רעיון שלי.

כולם זקפו את נמלוניה לזכותה של אגנס, אפילו ההורים שלי והדוד הייוורד, אבל אני המצאתי אותה לילה אחד כשקראתי במגזין לילדים עם פנס כיס מעל השמיכה. הרמתי את אחת מפינות השמיכה כדי שאוכל לראות את אגנס, שישבה בישיבה מזרחית על רצפת חדר השינה וקלעה צמות בשערה הארוך.

אמרתי, "את יודעת מה יהיה רעיון טוב, אגנס?"

"מה, האנה?"

"אם נקים חוות נמלים ונמכור אותן בפי שניים כסף."

היא עיקמה את האף בגועל. "נמלים הן דוחות."

דוחות. זאת היתה המילה שלה, ציטוט ישיר. אבל למחרת היא סיפרה הכל לדוד הייוורד. הוא הגיע לא מזמן מהעיר כדי להרגיע את "מזגו הסוער", לדבריו. הוא חשב שנמלים הן רעיון מבריק. הוא הזמין את הערכות, שכללו אדמה מיוחדת ומזון, חוות פלסטיק דקה, וכעשרים וחמש נמלים מסוג "וסטרן הַרבֶסטֶר" בכל קניה. הוא פתח דלת אחת מתוך הארבע שבחנייה שלנו ובמשך ימים טאטא וסידר. הוא הקריא לנו את הוראות הטיפול בנמלים, ואני אמנם הבנתי אותן מההתחלה, אבל אגנס ביקשה ממנו לחזור על הכל לפחות שלוש פעמים.

"אבל למה הן מתות כל כך מהר?" היא התבכיינה. היא לא אהבה את העובדה שהנמלים חיות רק כחודש בחוות, ואני מודה שגם אני לא אהבתי את זה, אבל בזמן שאני הבנתי שזאת פשוט עובדת חיים, אגנס כמעט חתכה ורידים בגלל זה.

"בלי מלכה," אמר הדוד הייוורד, "הן פשוט לא מאריכות ימים." אני עמדתי לי ליד תיבת ההקפאה שבחנייה, נאנחתי וגירדתי במרפק. הייוורד היה הדוד האהוב עליי, אבל הסבלנות שהפגין כלפי אגנס היתה ממש מרגיזה.

הוא המשיך, "החברה שממנה אנחנו מזמינים את הנמלים לא מרשה לנו להזמין מלכות."

"אבל למה לא?" המשיכה אגנס, אף על פי שהוא כבר הסביר את זה בתחילת אותו שבוע.

"נו, טיפשה," אמרתי, "כי הן עלולות לצאת משליטה ולגרום לנזק אקולוגי חמור." הייתי טובה בציטוטים ישירים מעלונים. היה לי זיכרון צילומי ששיגע את המורים ואת החברים מהכיתה. "כמו נמלי אש, לדוגמה, או דבורים קטלניות בטקסס."

הייוורד טפח לי על הראש, באופן שגרם לי להרגיש פחות חכמה מכפי שנשמעתי. "אולי, בנות, אם תלמדו משהו מערכות הנמלים האלה, תוכלו להתחיל לחפור לבד ולמצוא נמלים ומלכה בעצמכן."

הרעיון מצא חן בעיניי. סימני דולר ענקיים ומנצנצים קפצו לי מול העיניים. "אל תזמין עוד נמלים," אמרתי להייוורד. "אני אספק את הנמלים מעכשיו."

בהתחלה ההורים שלנו היו ספקנים לגבי כל הרעיון הזה של חוות נמלים. הייוורד יצא להגנתנו.

"זה פרויקט נהדר לקיץ. הבנות ילמדו המון."

אבא העריך את הייוורד בתור איש עסקים, אבל פקפק בשיקול דעתו. "אני לא רוצה שיהיו לי נמלים בחניה," הוא נהם.

"כבר יש לך נמלים בחניה. הנמלים האלה לפחות יהיו בתיבות אטומות היטב."

אבא הניד בראשו.

הייוורד לא ויתר, "אתה לא רוצה שהבנות שלך ילמדו אחריות כלכלית? יחסי שירות לקוחות? כבוד לברואי האל?"

אבא כחכח.

אמא אמרה לו, "מה אכפת לך, ברט? אתה ממילא לא בבית אף פעם."

אבא מכר ציוד רפואי לבתי חולים בכל רחבי המדינה. בזכותו, כך נהגה אמא שלי לומר, היינו "עשירים אך לא ממומשים." אמא עצמה האמינה שהורות פירושה לקבל את פנינו אחרי הלימודים ולשבת אתנו על הספה ולבהות בעיניים מזוגגות בטלוויזיה. היא רצתה שנפיק תועלת מהגאונות הנשית של אופרה, האדם השחור היחיד שאמא התייחסה אליו ברצינות, חוץ מילד בשם אלדרידג' שהכרתי בג'ימבורי ושיחק איתי בבריכת הכדורים. כל הדרך הביתה מהג'ימבורי, אמא שלי לא הפסיקה לשבח את עצמה על כך שהיא לא גזענית. "שמחתי ששיחקת עם הילד ההוא," היא אמרה לי. "הייתי בעננים." היא זרחה בארוחת הערב וסיפרה גם לאבא שלי את כל הסיפור, והוא אמר, "יפה לך, מרתה, יפה לך." אלה היו תמיד מילות העידוד שאמר לה כשהמחשבות שלו נדדו למקום אחר.

אבל כן, היתה אופרה, ואמא היתה מדברת איתנו על המעלות הטובות שעלו לדיון בתוכנית, ואז היה ספרינגר, ואמא היתה מצקצקת ונאנחת ואומרת לנו כמה מעוררי רחמים יכולים להיות האנשים האלה מהמעמד הנמוך (המסכנים האלה לא למדו אפילו קמצוץ של מוסר. כלומר, אין להם זמן לחשוב על דברים כאלה). למרות תחושת הגועל, לדעתי גם אם אגנס היתה מדממת מהאוזניים על הספה היא לא היתה מצליחה לנתק את העיניים של אמא מהברוטליות של מקלט הטלוויזיה. לדעתי, בזמנו היא גם חשבה שספרינגר חתיך. פעם אחת הוא חיבק אישה מבוגרת רחבת אגן, לא מאוד שונה ממנה, שבכתה כי בעלה שוב בגד בה. אמא עצרה בהתלהבות את נשימתה ונעצה את אצבעותיה בתוך אמת היד שלי. כשהרפתה, נותרו סימני ציפורניים ארוכים ולבנים במקום שהיה פעם דם. קיוויתי שהם יהפכו לחבּורות כדי שאוכל לספר ליועצת בית הספר למחרת. אולי אוזמן בעצמי לתוכנית של ספרינגר. או עדיף – כי זה יגמור את אמא שלי – אולי אופרה תתקשר ותבקש ממני לשתף אותה בחוויותיי האיומות. אבל בתוך דקות היד שלי כבר חזרה למצבה הרגיל.

בהתחלה אמא התלהבה מהופעתו של הדוד הייוורד אצלנו בבית ואמרה שזה יהיה  "פשוט מופלא." לדעתי היא הניחה שהוא יהיה בצד שלה בכל העניינים, במיוחד אלה שנוגעים לבעלה. אבל הייוורד כרכר סביבי וסביב אגנס, וכמעט לא הקדיש תשומת לב להוריי. "העניינים שלכם הם העניינים שלכם," הוא אמר לאמא שלי, וכשהיא ענתה לו שהמעורבות שלו ברעיון נמלוניה היא "עדות מטופשת ומחרידה לחוסר הבגרות המחריד" שאפיין אותו תמיד ומאפיין אותו מאוד גם היום, הדוד הייוורד פשוט צחק. את אבא, כך נראה, נוכחותו של הייוורד פחות הטרידה, אם כי לפעמים הוא מלמל דברים כמו, "נראה שמשהו ממש לא בסדר עם היוורד," ו"איזה מין בנאדם לא נהנה מבירה?" האמירות האלה צצו ברגעים משונים, למשל בזמן שהתגלח, או כשישב לבדו עם העיתון. הן תמיד נזרקו לחלל האוויר, ולא למישהו מסוים. אמא אמרה שזה שאבא מדבר לעצמו, זה הסימן הכי ברור למגלומניה שלו.

שבוע לפני סוף הלימודים אגנס ואני הסתובבנו במסדרונות של בית הספר והדבקנו מודעות שכתבנו בעצמנו כדי לפרסם את "הנמלוניה!!!" אני המצאתי את השם אחרי שעברתי על מאות וריאציות: "נמלופוליס", "נמלים זה החיים", "לך אל הנמלה". אגנס המציאה שם אחד מחורבן, "עיר הנמלים," והייוורד העמיד פנים שהוא מוצא חן בעיניו עד שאני שאגתי נמלוניה! ואגנס התחילה לבכות.

הייוורד טפח על גבה ואמר דברים כמו, "היא לא היתה חושבת על זה אם לא היית אומרת 'עיר הנמלים'" – שקר מוחלט – וש"אלה שמצליחים עומדים על כתפי ענקים," מה שעשה אותה לענקית ואותי לצוציקית גמורה. ראיתי נמלה זוחלת מתחתיי על המדרכה הקרירה. הנחתי עליה את הרגל ומרחתי אותה לכדי מין חיוך עצוב. "אז נמלוניה או לא?" שאלתי. הייוורד הנהן לעברי אבל גם הצמיד אצבע לשפתיו. צעדתי בזעם אל הבית. אחר כך, בעידודו של הייוורד, אמא הגיעה לביקור בחדרי ואמרה לי לא להתעצבן מזה שאגנס מקבלת יותר תשומת לב. "היא צעירה ממך ורגישה יותר," אמרה אמא. אבל היא בעצם התכוונה להגיד "היא יותר טיפשה ממך ויותר יפה." אמרתי לאמא שתקפוץ לי וכך הפסדתי ארוחת ערב של עוף מטוגן ונהייתי קדושה מעונה. אבא הגניב לי חתיכה אחר כך. הוא ידע שזה מה שאני הכי אוהבת.

בשבוע שאחרי סוף הלימודים היתה אצלנו תכונה גדולה של לקוחות. אמהות השכונה החשיבו את הייוורד לגבר נאה, וכמעט עמדו בתור להתחכך בו, מלטפות את הפנינים שהצטמחו כמו גידולים חיוורים על הצוואר ועל פרקי כפות הידיים שלהן, ומריירות על "הדבר המקסים-להפליא" שהוא עשה, כשעזר לאגנס ולהיא ("איך קוראים לה שוב? אה כן, כמובן"), האנה, בפרויקט "החמוד" שלהן. אני התעלמתי מהסחות הדעת האלה. עם כל שעה שחלפה נקשרתי יותר ויותר לנמלים שלי. כמה טיפות דבש בכניסה לחניה פיתו נחיל שלם שהגיח ממשולש ברמודה במדשאה שלנו. מקלות ארטיק ישנים סייעו בהעברה אל תוך צנצנות זכוכית גדולות. ניקבתי את המכסים בעזרת מחטים, ולפעמים אפשר היה לראות את הרגליים הקטנות מבצבצות החוצה. "איכס," אמרה אגנס, "דוחה." למרות הקיבה הרגישה שלה, היא עזרה לי לשתול את הנמלים בבתיהן החדשים. מדי פעם מחצנו אותן בין אצבעותינו, או מעכנו אותן במקלות הארטיקים, ואז היינו עוצרות לעשר שניות דומיה לזכר כל מוות קטן. אבל רוב הזמן הכל התנהל בצורה חלקה.

במהלך אחד החזיונות הנמליים שלי, בעודי תוהה מה גורם לנמלה אחת להיות שמחה ולאחרת להזדחל בעצלתיים, גיליתי את "חוות הנמלים בהזמנה אישית." הסברתי את זה לילד מהכיתה בשם ויקטור, שרכב על אופניו כל הדרך מהעמק כדי לראות מה אנחנו עושות.

"מה זה אומר?" הוא שאל אותי, הרים את אחת החוות וניער אותה כמו לוח צעצוע מחיק.

"אל תעשה את זה, בבקשה," אמרתי. "זה מעצבן אותן."

"מה זה אומר 'בהזמנה אישית'?"

"תראה," שמחתי מאוד שמצאתי לקוח מתעניין, "בוא נגיד שאתה לא רוצה סתם עוד חוות נמלים. נגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים שמחות יותר מנמלים רגילות, כמו מין מגרש משחקים כזה לנמלים, או שנגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים הן עובדות ממש חרוצות, בקצב מהיר פי שלושה או משהו כזה. אתה יכול להזמין אצלי. תוך שבוע אני אארגן לך חוות נמלים שמחות, או מהירות, או קופצניות, או מה שתרצה."

נראה שהרעיון מוצא חן בעיניו של ויקטור. הוא הסתכל על אחותי, שישבה לצידי ליד השולחן, שיחקה בעיפרון ובהתה בוויקטור כאילו הוא עשוי מזהב. "מה עם נמלים חרמניות," הוא אמר.

"אוי, ויקטור," צחקתי, "אל תגיד את זה ליד אגנס."

אגנס הסמיקה וּויקטור צחק. ואז הוא אמר לי, "זה לא ויקטור. זה ויקטור."

"זה מה שאמרתי."

"לא נכון. את אומרת את זה לא נכון. אני ויק-טור, ואת אומרת ויק-טר."

השבתי במבט מבולבל. "מה ההבדל?" "ההבדל," אמרה אגנס, "הוא בטור." הרגשתי גירוד בפרקי האצבעות.

"זה ברוסית," אמר ויקטור. "אני צאצא ישיר של הצאר."

"איזה צאר?" שאלתי.

"מה, את טיפשה או משהו כזה?" אמר ויקטור. אגנס ציחקקה.

"את אחותה הגדולה?" הוא שאל אותה.

"היא קטנה ממני בשנתיים, ויק-טור."

הוא שרק. "לא הייתי מאמין."

העניין הוא שמאז ומתמיד חיבבתי את ויקטור. אהבתי את זה שבכיתה הוא לא מדבר הרבה, ואת זה שהוא היה כנראה מעצבן בעיני חלק מהילדים. הם התייחסו אליו בערך כמו שהתייחסו אליי, כאילו צומח לו ראש של פרה מאחת הכתפיים. חוץ מזה, שנינו היינו רזים וחיוורים. בתאורה הנכונה נראינו שקופים. אני דמיינתי לי איך הילדים שלנו יוצאים מהאחוזה שלנו, ממצמצים מול האור, כחושים כמו אטרייה ובעלי עצמות בולטות, מרירים וחכמים.

לאגנס, כמובן, היו לחיים ורודות וציצים של ממש. היא קיבלה את המחזור שלה שנה לפניי. זה גרם לה להרגיש קצת מוזר בשנתון שלה, כפי ששמתי לב, אבל גם אפף אותה במין הילה על-טבעית כזו. הרגע המביש ביותר בחיי היה באביב שעבר, כשגיליתי דם בהפסקת שירותים שגרתית בבית הספר, והייתי צריכה לבקש תחבושת היגיינית מאחותי הקטנה. התגובה שלה היתה חביבה למדי, אבל אני מעולם לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שבמירוץ לנשיות, לא הגעתי אפילו לספסל המחליפים.

בנים אהבו את אגנס, כמובן. כמה מהם, חלקם מהכיתה שלה, חלקם מבוגרים יותר, עצרו את האופניים שלהם בחריקת גלגלים על שביל הכניסה שלנו ושלחו מבט מבויש אל תוך החניה. בשבועות הבאים הם התנהגו כאילו הבית שלנו הוא מגרש החניה של הג'ימבורי: צוחקים בקול רם ומספרים בדיחות, ובגדול מעמידים פנים שהם לא שמים לב לאגנס כשכל אידיוט יודע שהם לא חושבים על שום דבר אחר. אגנס שפכה אדמה לתוך חוות הפלסטיק והתעלמה מהם באותה יעילות. אחד מאותם בנים נמוכים, בעלי מראה פרחחי, אמר – בלי לנסות אפילו להסתיר את קולו הרם – "לא יכול להיות שהן אחיות. האנה מכוערת כמו סוס," ואז שיגר טיל-מוחטה ענקי אל המדרכה, ויתר הבנים הכריזו, "מגניב!". ראשה של אגנס הסתובב לעברי בתנועה חדה והיא אמרה, "הם דפוקים. אף אחד לא אוהב אותם." אבל אני ידעתי שזה שקר. אלה היו הבנים הכי מקובלים בבית הספר. העובדה שהם נהו אחריה כמו טילים מונחי-חום הוכיחה דבר אחד בלבד: היא היתה הילדה הכי מקובלת בבית הספר. במהלך הקיץ גם הבושה, כמו החום, הלכה וגברה.

אחרי השבועות הראשונים הצטמצם מספר המתעניינים. הדוד הייוורד לא נענה לפלירטוטיהן של האמהות ועקרות הבית הבודדות, והן נסוגו לבסוף בחזרה אל בתיהן היקרים. הבנים על האופניים עדיין עצרו לידנו, אבל עכשיו, כשהמסך האנושי שאפשר להסתתר מאחוריו הלך והצטמצם, הם נעשו תזזיתיים ולחוצים כמו כבשים ורגעי השהות שלהם הלכו והתקצרו. אגנס ואני עדיין העברנו את רוב שעות היום בחניה או על שביל הכניסה. הברכיים וכפות הידיים שלי כבר נחבלו ונשחקו מרוב גישושים על המדרכה אחרי נמלים נוספות. נוספו עוד צנצנות שרחשו נמלים. עדיין לא מצאתי מלכה.

חרף מחאותיי, הדוד הייוורד הכריח אותנו להאט את הייצור. אנחנו יכולות לחפש מלכות, הוא אמר, אבל אנחנו לא צריכות עוד נמלים. הוא הציע גם שנשמור את הנמלים במקום מוצל יותר. "הן ייטגנו כמו בייקון," הוא הזהיר. אני תליתי שלטים בפינה הקרירה ביותר של החניה. השלטים סודרו לפי האלפבית: "חוות חרוצות," "חוות נפלאות," "חוות-על," "חוות שמחות." הייוורד שאל, "מה ההבדל? כולן אותו דבר."

אני ידעתי שזה קשקוש. "תאמין לי," אמרתי לו. "לכל נמלה יש אישיות משלה."

הייוורד צחק ופרע את שערי. "אל תקחי את עצמך יותר מדי ברצינות, ילדונת."

גייסתי את כל טוב-הלב והנדיבות, שכלל לא ידעתי שיש בי, כדי לחרוק שיניים ולחייך.

החלק הטוב, בהתחלה, היה שוויקטור המשיך להגיע. יום אחד הראיתי לו את חוות הנמלים החרמניות שהקמתי (ללא ידיעתו של הייוורד, כמובן). כשהרים אותה מעמדת העבודה שלי והציץ דרך קירות הפלסטיק, הוא רק אמר, "לא ממש. אף אחד לא מזדיין שם."

צחקתי, אף על פי שנעלבתי. איך הייתי אמורה לדעת שצריכים להיות זיונים? אמרתי לו, "קח את זה בכל זאת. זו מתנה."

לראשונה אי פעם, הוא הסתכל לי ישר בעיניים. "וואו, באמת? תודה."

הוא תחב את החווה מתחת לבית השחי ושאל, "איפה אגנס?" עשיתי פרצוף. "למי אכפת?" ויקטור נקש בלשונו ונשא את מבטו אל האופק. "אני מאוהב בה," הוא אמר, כמו מתוך חלום.

"אתה טיפש," צעקתי עליו, בקול רם יותר מהדרוש. "היא טיפשה ואתה עוד יותר טיפש."

ויקטור עשה פרצוף. "מה הקטע שלך? את מקנאה? מקנאה שאחותך יפה? מקנאה שאת כזאת עכברוש?"

הייוורד שמע את הצעקות והגיע מהחצר, שם השתזף והאזין לרדיו.

"מה קורה?" הוא שאל.

"אני בדיוק הולך," אמר ויקטור, ותחב לידיי את חוות הנמלים. לקחתי אותה ממנו, על סף בכי. "אני לא רוצה את החווה המטופשת שלך. אלה לא נמלים חרמניות. אלה נמלים טיפשות. אלה הנמלים היחידות שאת יכולה לייצר, האנה."

הוא דיווש לדרכו.

הייוורד שאל, "נמלים חרמניות?"

"הוא שונא אותי," ייבבתי. הייוורד ישב לידי וטפח על ברכו. התיישבתי עליה וניגבתי את הפנים. היה מוזר לשבת על ברך של איש מבוגר. כבר שנים לא ישבתי על הברך של אבא שלי.

"הוא לא שונא אותך," אמר הייוורד. "הוא כנראה דלוק עלייך. ככה בנים מתנהגים."

הנדתי בראשי. "ויקטור אוהב את אגנס," אמרתי. "כל הבנים אוהבים אותה. הוא אמר," התחלתי שוב לבכות, "הוא אמר שאני עכברוש."

הייוורד חיבק אותי ונישק אותי בעורף. "די, די. את לא מאמינה בזה, נכון? זה לא נכון." פיו הדיף ריח של סוכריות מנטה וסיגריות.

"הוא אוהב אותה," אמרתי בנחישות. הייוורד הרפה ממני ואני קמתי. "באמת. פשוט תשאל אותה."

הייוורד נראה מוטרד. "היא כל כך צעירה," הוא אמר.

"לא בעיניו."

"אולי אני צריך להגיד משהו." הייוורד הביט בי כאילו הוא מבקש את אישורי.

"כן. בהחלט. אתה צריך."

קיוויתי ששיחה על בנים עם הדוד הייוורד תשפיל את אגנס. לפחות קצת.

ואז אגנס הופיעה על אופניה, והסתובבה במעגלים איטיים סביב שביל הגישה. "מה קרה?" היא קראה.

"שום דבר," אמרתי.

"בואי נחפש מלכה." היא ירדה מהאופניים והניחה להם להתרסק על המדרכה.

ניגבתי את הפנים ואמרתי שבסדר. אפילו הייוורד עזר. כרעתי ברך אל חור קטן בחצר, שראיתי כמה נמלים יוצאות ממנו, וחיכיתי. "יש שם מלכה למטה," לחשתי. התכוונתי למצוא אותה ולקחת אותה בשבי וליצור חוות נמלים אלמותית. ויקטור יקרא עליי בעיתונים כשאהיה אנטומולוגית מפורסמת, ויתחרט על ההתנהגות האיומה שלו.

הוא יתקשר אליי ואני אצחק. ואז אני אגיד לו-  אבל ממש באותו רגע ראיתי נמלה ארוכה, מוזרה, מכונפת. היא נעה בעצלתיים מתוך החור הקטן אל תוך האור. הלב שלי פעם בכוח. הנחתי את ידי עליה בזהירות. "יש לי אחת!" צרחתי. "יש לי מלכה!" אגנס התרשמה. "זה ממש מגניב," היא אמרה, אחרי שהעברנו אותה אל החווה. זרחתי מאושר. הדוד הייוורד טפח לי על הגב. "רואה?" הוא אמר. "החיים לא כאלה נוראיים."

משכתי בכתפיי. אבל באותו רגע באמת הרגשתי שהחיים נפלאים.

כעבור כמה שעות, הטלפון צלצל במהלך ארוחת הערב. אבא מאוד לא אהב שהטלפון מצלצל. "שככה יהיה לי טוסט," הוא אמר וקם, "בנאדם לא יכול ליהנות מארוחת הערב שלו בלי הפרעה?"

"אתה יכול לכבות את הצלצול," הציעה אמא. היא תמיד הציעה את זה.

"יכול להיות שזה אליאס."

זאת היתה התשובה הקבועה של אבא. אליאס היה הבוס של אבא. אחרי כמה רגעים חזר אבא מחדר העבודה. "זה היה איזה ילד שנשמע מנוזל, חיפש את אגנס. ויקטור או משהו כזה?"

"ויק-טור, אבא," תיקנה אגנס.

"את לא בת עשר או משהו?" שאל אבא. "מה קורה עם השיחות האלה מבני המין השני?"

אגנס נראתה נבוכה. "לא יודעת. הוא אף פעם לא התקשר לפני כן." היא ראתה את המבט הקודר שנעצתי בה, הרימה מזלג עם אפונים ואמרה, "מה, האנה? אני חושבת שהוא טיפש."

"חה," אמרתי. "גם אני. חבל שהוא אוהב אותך."

אמא אמרה, "זה הילד הרוסי הקטן ההוא מהכיתה שלך? רוסים הם ממש מרתקים בעיניי."

"הוא לא רוסי, אמא. הוא שקרן."

"האנה," היא נזפה בי, "זה לא מנומס לשלול ממישהו את המורשת התרבותית שלו."

כל הזמן הזה, הייוורד ישב שם והתבונן באגנס בפרצוף מקומט מדאגה. החששות שלו התגברו כשאבא מסר לה פתק עם שמו של ויקטור בשגיאות כתיב ומספר הטלפון שלו.

"בטוח שזה רעיון טוב?" שאל הייוורד את יושבי השולחן. "היא ילדה בת עשר. אולי זה לא רעיון ממש טוב. שהילד הזה מחזר אחריה, בכל זאת."

אהבתי את הייוורד על כך שאמר את זה.

"אוי, בחייך, הייוורד," התפרץ אבא, "ילד בן שתיים-עשרה לא יזהה את הזין שלו אפילו במסדר זיהוי."

אמא השתנקה. "ברט, בחייך!" ואז היא בחנה מקרוב את הפתק. "אה!" עכשיו השתנקה מאושר. "זה מספר במרכז העיר. את צריכה להתקשר אליו, אגנס, ולהזמין אותו אלינו מחר. המסכן לא נושם טיפת אוויר צח בשכונה ההיא."

הייוורד החזיק את פניו בידיו. היה לי ברור שהוא בצד שלי.

בהמשך אותו ערב, בזמן שאבא נחר מול הטלוויזיה ואמא נכנסה כהרגלה לאמבטיה ממושכת בניחוח אפרסק, אני הלכתי לחניה כדי לקרוא קומיקס עם פנס הכיס שלי על הספה הישנה שהייוורד הניח באחת הפינות. בדיוק כשהגעתי לסצנה נהדרת שבה אַנטְזִילָה מוחצת את כל מי שניסו אי פעם למעוך אותה, הופיע מלבן צהוב של אור מהמטבח על מכסה המנוע של המכונית של אבא. הייוורד ואגנס נכנסו, והייוורד סגר את הדלת ברכות מאחוריהם. אני זינקתי אל מאחורי הספה עם חוברת הקומיקס שלי, ואז נשענתי בישיבה מזרחית על גב הספה המעופש. כיביתי את פנס הכיס שלי. משום מה, הייוורד לא הדליק את מנורת התקרה.

בדרך לספה הם נתקלו בדברים. אגנס אמרה, "אני קצת מפחדת מהחושך."

הדוד הייוורד השיב, כמעט בלחישה, "אל תדאגי, אנחנו כמעט שם." הם התיישבו. יכולתי להריח את האבק שעלה מהספה.

בהתחלה דבריו של הייוורד הרשימו אותי. הוא אמר לאגנס, "זה לא בסדר, הילד הזה ואת. זה פשוט לא בסדר."

"כי הוא בכיתה של האנה?"

"גם זה, וגם זה שהוא רוצה לנצל אותך."

תיארתי לעצמי שהערותיו של הייוורד מבלבלות את אגנס, כרגיל.

"תראי," אמר הייוורד, "יש בנים שהם בנים נחמדים. יש כאלה שהם גועליים. הוויקטור הזה. הוא פגע רע. הוא לא רוצה להיות נחמד אלייך, את מבינה? לדעתי הוא רוצה להיות גועלי אלייך."

"אבל האנה מחבבת אותו," אמרה אגנס. אחרי שתיקה של רגע היא אמרה, "אולי היא צריכה לצאת איתו."

"בטח, בטח. האנה צריכה לצאת איתו. אבל את חמודה מדי בשביל הבנים האלה." ואז שמעתי קול של גוף אחד מתכרבל ונצמד אל גוף אחר. ואז הייוורד נאנק כאילו הוא מרים משהו. עיניי התרגלו לאט לחשיכה. אחרי דקה קלטתי שאגנס יושבת ממש על ברכיו של הייוורד, ושניהם בגבם אליי.

בחשיכה נראה כאילו הראש שלה צומח מתוך כתפו הימנית.

"אני רוצה להיות נחמד אלייך," הוא אמר.

"אתה תמיד נחמד, דוד הייוורד."

"את רוצה שאני אהיה נחמד אלייך?"

"כן, בטח." קולה של אגנס נשמע עכשיו מתוח יותר, כמעט מרוגז. ואז היא אמרה, כאילו להוטה לשנות נושא, "איזה מגניב שהאנה מצאה מלכה, לא?"

קולו של הייוורד היה מעומעם, בתוך השיער שלה או משהו כזה. "זו לא היתה מלכה. לא רציתי להגיד לה, למסכנה, אבל זה היה זכר צעיר. כדי למצוא מלכה צריך לחפור, את יודעת. הם נראים כמעט אותו דבר, כנראה, אבל את לא תמצאי איזו מלכה שמשוטטת לה ככה סתם."

"אה," אמרה אגנס. "באסה."

"אבל זה הסוד הקטן שלנו, נכון?" הייוורד לחש את זה. יכולתי לשמוע את הידיים שלו ממששות.

קצות האוזניים שלי האדימו. חשבתי על הנמלה המכונפת, משהו שנראה מיוחד אבל בעצם הוא לא כזה. נשכתי את השפה כדי לא לבכות. רציתי להאמין שהייוורד טועה, אבל משהו אפל בתוכי ידע שהוא צודק.

"את הילדה הכי יפה," אמר הייוורד, והחל לנשק לה את העורף. זה היה שונה מהדרך שבה נישק את העורף שלי. זה לא היה בשפתיים יבשות וסגורות. הן היו מכווצות וממצמצות, כמו כשאמא מצמידה ספוג רטוב לצלחת.

"זה מדגדג," אמרה אגנס. ראיתי שהיא מתפתלת.

"רק תהיי שקטה לרגע. תני לי להיות נחמד אלייך." הוא שוב התנועע על הספה. "הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר."

כל כך שנאתי אותו. הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר. גיששתי כדי למצוא משהו, כל דבר, שיוכל להכאיב לו, ומצאתי את אחת הצנצנות שלי, שהיו בתוכה בערך שלוש-מאות נמלים. פתחתי את מכסה הצנצנת. הוא השמיע קול חורקני, האוויר השתחרר באנחה רכה, והדיף ריח חמוץ כמו פיפי. אגנס אמרה, "מה זה היה?" אבל הדוד הייוורד התנשם לה בקול בתוך האוזן, "אני צריך להפסיק. אני ממש צריך להפסיק," והיא אמרה, בקול משועמם, "זה קצת מוזר. אני רוצה להיכנס הביתה עכשיו, דוד הייוורד." השתופפתי מאחוריהם והפכתי את הצנצנת ישר מעל קו הכתפיים החשוך והמגושם שלו. שניה לאחר מכן הם כבר עמדו על הרגליים והוא צרח. החניה הוצפה באור. אבא עמד בראש המדרגות בפה פעור. כשעיניי הסתגלו לאור, ראיתי את אגנס עומדת לה רגועה, ממצמצת, חלק מחולצתה משוך מעל הציצי הימני. הייוורד שקשק וקרע מעצמו את החולצה והתחנן לעזרה.

"מה קורה כאן?" הרעים אבא.

"הייוורד פשוט היה נחמד אליי," אמרה אגנס, לא בלי גועל. נמלים גלשו מן הצנצנת הפתוחה אל האצבעות שלי וטיפסו במעלה הזרוע. אבא בהה, בלי להוציא מילה. הייוורד בכה והתפתל. אמא הופיעה והקולות גברו והתחדדו. איכשהו, אגנס ואני הוכנסנו פנימה. התיישבנו יחד על רצפת החדר שלי ולא אמרנו דבר. היא שלפה לי נמלה מהשיער ושאלה אם אני רוצה לשחק קלפים. אמרתי שבסדר.

זו היתה הפעם האחרונה שראינו את הייוורד. למחרת, בזמן שאמא המשיכה להתקשר בפניקה לעוד ועוד רופאים כדי לקבוע תורים לאגנס, אבא זרק החוצה את כל חוות הנמלים שלנו. אני שאלתי אם לא אוכל לשמור אפילו אחת, זאת עם הנמלה המכונפת, והוא אמר "לא." אגנס ניסתה לבוא להגנתי. "אבל הנמלים הצילו אותי," היא אמרה. אבל אפילו הקסם האישי המושלם שלה כשל. אבא לא היה מוכן לשמוע מזה.

אגנס, כמובן, היתה בסדר גמור. "הוא רק נישק לי את הצוואר ונגע לי בציצי," היא אמרה. אני אמרתי לה וגם לאמא, "הוא נישק גם אותי." אבל לא נראה שאמא דואגת לי במיוחד. היא כתבה מכתב לאופרה, ובו סיפרה איך אחיה עשה מעשה מגונה בבת הכי קטנה שלה בלי שהיא שמה לב בכלל. "ועוד אצלי בבית, אופרה!" אחד מנציגיה של אופרה התקשר כעבור כמה שבועות ושאל אם יסכימו להופיע בתוכנית מיוחדת. "אמהות עיוורות, ילדות פגועות." אמא היתה באקסטזה. שאלתי אם גם אני אהיה בתוכנית. היא אמרה שלא.

אבא ואני טסנו איתן בכל זאת לשיקגו. צפינו בתוכנית במלון מפואר. אבא נראה נבוך כשראה אותן על המסך. אמא לא הצליחה להפסיק לחייך מרוב התרגשות, אפילו כשאגנס אמרה לאופרה, "ואז הוא נגע לי בציצי ונישק אותי בצוואר."

אבא אמר, "אמא שלך נראית פסיכוטית."

כשהן חזרו, הלכנו כולנו לטייל על גדת האגם. אמא ואבא ישבו על ספסל בפארק וצפו בנו מרחוק.

"ראית את התוכנית?" שאלה אגנס. היא היתה חמוצה.

"כן."

"שמעת מה אמרתי עלייך?"

הנדתי בראשי.

"אולי חתכו את זה. אמרתי להם שהצלת אותי. את והנמלים."

"באמת?"

"כן."

הלכנו לנו בשתיקה, בועטות בנמלים. "אני מתארת לעצמי שזה בטח קצת מבאס אותך," אמרתי.

"לא ממש. ריחמתי על אחת הבנות בתוכנית. איזה מישהו דחף לתוכה את הנקניקייה שלו!"

"איכס," אמרתי. קצת צחקנו.

"אני לא מאמינה שחתכו את זה," היא אמרה, "את מה שאמרתי עלייך."

לא ממש האמנתי לה, אבל זה גרם לי להיות נחמדה יותר כלפיה. אפילו אם היא לא אמרה לאופרה שהייתי גיבורה והצלתי אותה, לפחות היא הודתה בזה בפניי. זה תמיד ייתן לי יתרון עליה.

עמדנו על שפת המים ונתנו להם ללחך את קצות הסנדלים שלנו. "למים האלה יש ריח של קקי של ציפורים," אמרתי.

"הלוואי שיכולתי לכרות את הדברים האלה ולזרוק אותם לגלים." היא הרכינה מבט אל השדיים שלה.

לא אמרתי כלום. לא הצלחתי להבין אם זו הצגה או לא.

חזרנו למלון והזמנו קולה ואצבעות עוף וצ'יפס עם הרבה קטשופ משירות החדרים. אחרי שהתחזרנו כמו שצריך, לבשנו את הפיג'מות שלנו וצחצחנו שיניים. אמא ואבא ירדו לבר למטה, ואמרו שיחזרו בקרוב. "אל תכניסו אף אחד," הזהירה אמא. הדלת הכבדה ננעלה מאחוריהם.

כשנשארנו לבד עברנו דרך כל הערוצים שלא היינו אמורות לצפות בהם. בתוך האפרוריות הצורמנית של אחת התחנות, מבעד למסך ששרץ עדרי נמלים שחורות, יכולנו לשמוע אנחות וראינו כאן ירך ושם שד, כלי משחק לא ממש מוכרים בגופים רוטטים.

"תכבי את זה," אמרה אגנס. כיביתי.

לא היה לי אכפת לקבל ממנה פקודות לפעמים. אם אני יכולה להיות גיבורה, זה אומר שאותה אפשר להציל. ככה קל יותר להשלים עם כניעה. אבל היו מקרים, בהמשך, שבהם מתוך כעס או רחמים כמעט הודיתי, היי, הצלתי אותך מכל הסיבות הלא נכונות.

 

"סוניה, כמה אפשר? כמה שמלות קצרות בדוגמת אפונים את צריכה?"

"סוניה, התפללת כבר?"

"סוניה, איך אפשר לשמוע את הפאשיסטים האלה?"

"סוניה, כבר קראת את שלום עליכם?"

"סוניה, מה את אוכלת? זה לא כשר!"

"סבתא, אני אוהבת את האפונה שלי עלי, לא בתוכי."

"אבל כמה אפשר? נמאס כבר!"

"אבל אלה ואגנר ובאך! הם לא היו פאשיסטים. זאת לא אשמתם שהם נולדו גרמנים ולא יהודים."

"זה על אהבה, ואני עוד לא מכירה את זה. לא ברור לי מה הוא כותב שם."

"סבתא'לה, אבל זה טעים כל כך!"

אני – סוניה, וסבתא שלי – גיטל יקובלבנה, גרות יחד בדירה קומונלית באודסה. אני בת חמש-עשרה, אני לומדת לנגן בתופים, וסבתא חושבת – שבפסנתר. יש לי שיער בהיר דליל ועיניים כחולות. בתעודת הזהות כתוב "יהודיה", אבל באודיסה מחשיבים אותי לבתו הלא חוקית של איזה גרמני שחי כאן לפני יותר מרבע מאה.

אלמלא הסעיף בתעודת הזהות, ספר התורה שסבתי נתנה לי במתנה ביום הולדת שלוש, מדפי הספרים העמוסים בשלום עליכם, ביקורים בבתי כנסת והדלקת נרות שבת, הייתי חושבת שאני גרמניה, אבל הודות להם אני לא חושבת שגרמניה זאת אני.

בכיתה שלי יש ילד אחד, גם הוא יהודי. אני לא סובלת אותו. לעתים קרובות הוא זורק חול לתוך התיק שלי, מרים לי את השמלה ושותה לי את הלפתן בחדר האוכל. אבל כשקוראים לז'ניה ז'ידה (זה שם המשפחה שלו, במילעל) "ז'יד" במלרע, אני הולכת מכות בשבילו. אני בכלל לא יודעת ללכת מכות, אבל אני הולכת – משום שסבתא שלי אומרת שבדיוק בגלל זה התחילה המלחמה עם הנאצים – איזה גולם קרא ליהודי ז'יד, ואף אחד לא שם לב, עשו את עצמם שלא שמו לב. אבל אני לא רוצה מלחמה. אני רוצה לחיות. רוצה ללכת לרקוד. ולשים בושם. ללמוד ללכת על עקבים. ולהתנשק. רוצה ללמוד להתנשק.

לפני שבוע הביאה מאשה קולורדובה שאלון "בחן את עצמך" לכיתה. אתם יודעים, עם שאלות מהסוג של "שחקן אהוב?", "צבע אהוב?", "את מי את/ה אוהב/ת?". היא נתנה לי למלא אותו, אחת השאלות שם היתה: "מתי התנשקת בפעם הראשונה?" הסתכלתי בתשובות של הילדות האחרות – כולן כתבו: "מזמן!", "לפני שנה", "בגיל 12". ואני הרי עוד לא התנשקתי. תארו לעצמכם! לא התנשקתי אף פעם, ואני כל כך מתביישת. אתם לא יכולים לדמיין לעצמכם כמה אני מתביישת. יודעים מה מוזר? שבזה שאני לא יודעת לבשל, להפעיל מכונת כביסה, לא יודעת אנגלית – אני לא מתביישת. ובזה שטרם התנשקתי… בזה אני מתביישת מאוד. מאוד. אז כדי לחסוך לי בושות, עניתי בשאלון: "בגיל 11". מה יש? שיקנאו כולם. גם ככה אף אחד לא יגלה את האמת.

סבתא שלי אומרת שצריך להתנשק עם מי שאת חושבת שתחיי איתו כל החיים. "אם את חושבת שתחיי כל החיים עם פֶדְקָה, אז תתנשקי איתו", אומרת לי סבתא. על איזה פֶדְקָה סבתא מדברת, אין לי מושג. אני לא מכירה שום פֶדְקָה, אבל מאוד רוצה להתנשק. איך זה – להתנשק?

לפני השינה, כשאני מתפללת, אני לא מדקלמת את התפילות המשעממות שסבתא לימדה אותי, אני פשוט מדברת עם האלוהים. אני מבקשת ממנו שאפגוש כבר את מי שאחיה איתו כל חיי, ואז אוכל להתנשק איתו. אפילו בנוכוחות סבתא. אלוהים זה דבר טוב. אפילו אם הוא לא קיים. אבל אף אחד הרי לא יודע בוודאות. מי שיש לו אלוהים – לא יהיה בודד לעולם. אם יש לך אותו, אז יש עם מי לדבר. אפשר אפילו לדמיין, שאלוהים עונה לך. לי אין חברים. יש ילדים שאני מדברת איתם, אנחנו הולכים לקולנוע, לחוף הים בקיץ. יש לי חברות, אני מדברת איתן על משחות נגד פצעי בגרות, אבל חבר אמיתי אין לי. מישהו שהייתי יכולה לשתף אותו בכול. את כל זה אני שומרת בפנים. סבתא אומרת שאני אדם סגור. מפני אנשים מסוימים אני נסגרת כדי לא לפגוע בהם. מאחרים אני נסגרת כדי לא להיפגע בעצמי. וכל עוד יש לי את אלוהים, ככה זה יימשך. אני משתפת בסודותיי אותו ורק אותו.

בדירה הקומונלית שלנו יש חמישה חדרים, מטבח אחד, שלושה תנורים, בית שימוש אחד ומקלחת ישנה שכל הזמן מתקלקלת. התור לבית השימוש משתווה רק לתור למכולת מעבר לפינה על הבוקר, כשמביאים לחם טרי. מיטב הספרות העולמית אצורה בבית השימוש שלנו. החל בהוגו וכלה בדוסטויבסקי. אבל יותר מכול, השכנים שלנו אוהבים את הסיפורים של צ'כוב.

"הבן אדם ידע לכתוב, לא לבֵנים כמו אצל טולסטוי, אלא אבנים בגודל סביר – שגרת בוקר, וראה השכלת בחמישה עמודים," אומר איסאק פישילביץ', השכן מהחדר ממול. וטרינר מעוטר, בין היתר, והומניסט.

אין לי מזל בכלל – תמיד עוד מישהו צריך לשרותים יחד איתי. אם אני הולכת ראשונה, לא עוברות חמש דקות וכבר מתחילים לדפוק על הדלת, ואם אני הולכת אחרי מישהו, אז אחרי המישהו אפשר למות מחנק. רק דוד איזיה, ההומניסט ההוא, סובלני. מחזיק הכול בפנים. מתאפק ומחכה. אמנם לא מזמן הוא הפתיע, ראיתי אותו סוחב בתוך שקית הקניות שלו עותק של "מיין קאמפף". הוא קנה אותו בשוק הפשפשים. כשנכנסתי למחראה שלנו, גיליתי שבמקום נייר טואלט מונחים גזרי נייר קטנים. זה היה מיין קאמפף. הנייר היה גס כמובן, אבל יצאתי בתחושה שמילאתי את חובותיי, מצויידת בזיכרון של עשרות גזרי הנייר שהושלכו אל הביוב. כך הובס הפאשיזם במלחמה הסמלית ונקבר בחרא.

סבתא שלי בת 78. עד היום היא מורחת אודם, עונדת סיכות ראש וקונה חזיות תחרה. לא בשביל גברים! בשביל עצמה. סבתא אומרת שבזכות מחזיק-השדיים היא עדיין מרגישה כמו אישה. גברים אוהבים אותה מאוד. סבתא מעשנת עד היום – יש לה פומית. בערבים היא הולכת לפארק – לשחק פרפרנס ודומינו עם גברים. יש לה עיניים גדולות ויפות, שיער אפור וקול ענוג. אלה שמכירים אותה חושבים שבצעירותה היא שרה באופרה, ניהלה רומנים, לבשה מעילי פרווה וענדה תכשיטים יקרים. אבל אני לא יודעת אם זה נכון. סבתא לא מספרת לי. היא לא מספרת שום דבר לאף אחד. כנראה אלוהים הוא גם החבר הכי טוב שלה.

סבתא תמיד אומרת לי: "גם כשרע לך, תחייכי! עדיף קנאה מרחמים." מעולם לא דיברתי עם סבתא שלי על סקס. תמיד היה נדמה לי שהיא בכלל לא מכירה את המילה. אבל אתמול סבתא אמרה לי: "אני לא אספר לך על סקס שום דבר. כשיהיה לך בעל – הוא יספר ויראה לך הכול. וגם אם עד לרגע שתפגשי את הבעל כבר תדעי הכול על סקס, תשתקי! תשתקי ותקשיבי לבעלך! אם את רוצה בעל חכם – תהיי טיפשה."

אנשים מחשיבים את סבתא שלי לאישה חכמה. הם היו צריכים לראות אותה בבקרים! כשהיא עסוקה ברדיפה אחרי הזנב של עצמה. ככה היא קוראת למה שהיא עושה כשהיא מחפשת את דמי הפנסייה שלה ואת המשקפיים, מדפדפת בכל הספרים והופכת את כל הבגדים. לסבתא יש טרשת. אחת הזקנות האודסאיות, בכל פעם שהיא רואה את סבתא שלי היא מלווה אותה בלחישה שמשום מה תמיד נשמעת בקול רם: "זונה זקנה", ודעו לכם שהיא שורקת כמו נחש. תמיד מתחשק לי לגשת אליה ולהכניס לה אגרוף באף הארוך שלה, אבל סבתא עוצרת בעדי, מסתובבת אליה ואומרת: "מוסיצ'קה, הרי זאת לא אשמתי שליוניצ'קה אוטיוסוב בחמישים ושש התאהב בתחת שלי ולא בעצמות שלך." הקוברה הזקנה מתחילה לשרוק אפילו בקול רם יותר, ואנחנו הולכות משם בראשים מורמים ובישבנים מענטזים.

סבתא שלי זוכה למבטים מאוהבים גם היום, ואילו אני לא יפה. כשהיא שומעת שאני קוראת לעצמי לא יפה, היא אומרת לי שאני טיפשה. "יופי, לא רק לא יפה, אלא גם טיפשה! סט מושלם," אני עונה. אז סבתא לוקחת אותי ביד ומובילה אותי אל המראה. "תסתכלי על האף הגדול שלי," היא אומרת. אני מסתכלת, ורואה שהוא גדול. "תסתכלי על העיניים שלי," היא מבקשת. אני מסתכלת, ורואה שעין שמאל גדולה מעין ימין, או עין ימין קטנה מעין שמאל. "תסתכלי על השפתיים שלי." אני מסתכלת ורואה שהן דקות ומקומטות. סבתא מושיבה אותי בכורסה ומחייכת, ואז מתחילה להלך בחדר. הייתם צריכים לראות את ההליכה שלה! אלה! היא מתיישבת בקצה הכסא ומציתה סיגריה. אצבעותיה, צווארה, קווצות שיער סוררות על הפנים. הו, אלים! אני לא רואה יותר את אפה הגדול, לא שמה לב לעיניים השונות ולשפתיים הדקות. לפעמים נדמה לי שהיא לא מזדקנת, אלא רק מתבגרת. מתבגרת יפה. "אדם יפה מבחוץ, כשהוא לא נרקב מבפנים," סבתא אומרת. "את כמו יין: משתבחת עם השנים. ואני כמו בשר: מתקלקלת עם השנים," אני עונה.

היה סתיו. גשם ירד. עלים צהובים נדבקו לנעליי ולא רצו לשחרר אותן. היה לי עצוב. בפעם הראשונה עצוב כל כך. ריק בפנים וצרחה תקועה עמוק בתוך הגרון. ומתחשק להתחבא ושמישהו יחבק בלי לשאול שאלות. מתחשק לשתוק וליילל בו בזמן. הלכתי אל הים. הגעתי. הורדתי נעליים והתהלכתי על החול. הוצאתי תער גילוח מהכיס (לקחתי אותו מהבית במיוחד), הורדתי את המעיל, הפשלתי את שרוול חולצת השיפון שלי. ורידים. הוורידים הירוקים שלי. רואים אותם כל כך טוב. ראיתי בסרטים באיזו קלות תער מחליק על הוורידים. כמו סכין בחמאה רכה. הורדתי את התער. עוד סנטימטר – והוא יחליק כמו בחמאה.

ילד של השכנים רץ אל תוך החצר שלנו, צלצל בפעמון הדירה שלנו. החדר הבהיר שלנו, סבתא מורחת אודם. "את יודעת..?" ראית, מה סונקה שלך עשתה?" שאל דימקה. "גיטל! גיטל! את ראית? את ראית את סונקה? הרי הזהרנו אותך. אמרנו לך שהיא מסוגלת לכול." אומרת שכנתנו לדירה. כל השכנים התגודדו בחדר שלנו, כולם שאלו את סבתא את אותן השאלות, אבל אף אחד לא העז לספר לה מה קרה. הם פחדו. סבתא קמה, ניגשה אל החלון וראתה אותי. את סוניה! סונקה שלה! אוחזת זר פרחים צהובים וגלוחת ראש. היא התחילה לצחוק בקול רם והצליחה לומר רק: "טוב, אולי עכשיו סוף סוף סוניצ'קה שלי תתחיל לחבוש כובעים."

זאת הפעם הראשונה שהעצב מחניק כל כך. זאת הפעם הראשונה שהלכתי מהבית. עם תער. הפרחים בשביל סבתא, סתם ככה, בפעם הראשונה. התער מעל הוורידים שלי קרוב כל כך לראשונה. כמו בסרטים.

אבל אני לא מפחדת מכאב.

אני רוצה לחיות. רוצה ללכת לרקוד. ולשים בושם. אני רוצה ללמוד לנעול עקבים.

ולהתנשק, אני רוצה ללמוד להתנשק.

לא סיפרתי לאיש על מה שרציתי לעולל לעצמי. זה נשאר ביני לבינו. כמה התביישתי אחר כך בפניו, בפני סבתא. ובפני הכלבה ולווטה, שאני מאכילה. היא עלולה למות אם לא אאכיל אותה. עם בוא החורף הוטב לי.

אני אוהבת את החורף. בחורף הכול אמיתי יותר. נשים לא חושפות את רגליהן, כתפיהן. הגברים לא נאלצים להביט בגופים נשיים חשופים. לצעוק הערות זימה לעבר עקבי הנשים המתרחקים. נשארות רק העיניים – עצובות, שובבות, כל מיני עיניים, ומאווים מכוסים בשמכה ובאלוהים, שקיים בכל אדם. אני אוהבת בגדים רבים עליי והעוף יקר יותר בחורף, ולכן אנחנו קונים אותו לעתים רחוקות. אבל זה טוב! בקיץ העוף זול, וסבתא'לה שלי, חוץ מעוף, יודעת לבשל רק קציצות עוף. אז יוצא ש – עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים. מסכנה הציפור, מסכנה. וגם סוניה המסכנה, מסכנה. ושתינו מסכנות מאותה הסיבה: משום שאני אוכלת אותה.

אתמול הגיע הבלט האהוב עליי לאודסה. סבתא לא אוהבת אותם. היא אומרת שלפני שהם עולים לבמה הם שותים ומסניפים משהו. אבל אני ישבתי ביציע ובכיתי, ואחר כך צחקתי, ושוב בכיתי. התחשק לי לחיות את כל חיי על הבמה הזאת, בליווי המוזיקה הזאת, עם האנשים האלה, בריקוד הזה. אבל הייתי צריכה ללכת לבית הכנסת: יום שישי היום – השבת נכנסת.

סבתא, כהרגלה, ישבה עם הפומית וכמעט לא חייכה. על ראשי כבר היו קוצים, וכולם משום מה חשבו שהיו לי כינים ולכן גילחו לי את השיער. ההורים לא נתנו לילדיהם להתקרב אליי בגלל זה. את סבתא זה שיעשע נורא. בזמן האחרון רק שני דברים הצליחו להצחיק אותה: החיזורים של מיכאיל קצמן והקיפוד שעל ראשי.

אני אוהבת ללכת לבית הכנסת. ולכנסייה גם. ולמסגד.

רק שהאנשים האלה שקוראים לעצמם משרתי האל…

מתנהגים כאילו אלוהים הציע להם באופן אישי חברות, ולחלקם גם קורת גג. הראשים בטלוויזיות. החשבונות בבנק. והמילים הנדושות, הריקות, שבהן הם מנסים למלא אוזניים ונפשות של אחרים. לשווא. לפעמים אני הופכת לזבוב ומתעופפת אל תוך החדרים שלהם, כשהם לבדם. אוטמת את האוזניים ברגליי כדי לא לשמוע, עוצמת עיניים כדי לא לראות. בושה. שיתביישו להם. ואז אני חוזרת אל האנשים החוטאים. עדיף לי איתם. אני חושבת שזה מפני שהאלוהים לא חי להם על קצה הלשון. הוא מוחבא עמוק, שם הוא שמור היטב.

אתמול ז'ניה ז'יד לא בא לבית הספר. המורה אמרה: "חולה". שלחתי לו זר פרחים קטן. אני תמיד שולחת זרים לחולים. אבל לי אף אחד לא שלח פרחים מעולם. פשוט אני אף פעם לא חולה.

ולפני שבוע ביקר אותנו המחזר של סבתא שלי – דוד מישה, ההוא, קצמן. הוא קרא לי אליו בשקט, בלי שסבתא תשמע. "סוניה, על מה סבתא חולמת?" שאל דוד מישה. אז חשבתי – סבתא ממילא לא אוהבת את דוד מישה, היא עדיין משוגעת על אוטיוסוב, ועניתי: "על מכונת כתיבה שחורה."

עוד באותו היום צלצלו בדלת, הביאו לנו קופסה. טוב, לא לנו, לסבתא. מתנה ממיכאיל קצמן. היא הופתעה, ונאלצתי לספר לה הכול.

וסבתא? מה סבתא?

היא השתוללה. היה סקנדל. הזכירה לי בפעם התורנית את עזות המצח שלי, חוצפתי, את העתיד המזהיר שמצפה לי. וכשיצאתי מהחדר והיא חשבה שכבר התרחקתי, היא התחילה לצחוק.

סבתא רוצה שאהיה רופאה, אבל אני אהיה סופרת. אם כי סבתא אומרת שאותי, שכמותי, ייקחו רק לקרקס. וגם זה רק בפרוטקציה. לא מזמן דוד מישה שלח לסבתא צבעונים. איפה הוא השיג אותם בחורף? מיכאיל קצמן הוא פקיד בן 80. הוא עוד חולם לעלות לישראל ולגור לחוף הים האדום עם סבתא שלי.

נדמה לי שסבתא מתאהבת. אתמול היא קנתה לעצמה חזייה חדשה עם ורדים ובושם של Guerlain. אפילו פצחה בדיאטה. והמכשפה הזקנה ההיא, מוסיצ'קה, כתבה בצבע אדום תחת החלונות שלנו, "גיטל – חושבת רק עם מקום אחד". ודוד מישה מחק את ההקדשה הזאת במשך חצי יום. סבתא ישבה ליד החלון והתבוננה בו, והוא שלח נשיקות באוויר אל החלון שלנו. לה.

הממ. או שזה האביב, או שבקרוב אצטרך ללכת לבית הכנסת ולסגור עם הרב על חתונה.

עכשיו סבתא – קצמן. קצמן גיטל יקובלבנה. מחר הזוג הטרי נוסע לירח דבש בישראל. ודוד מישה אפילו מוכן לסבול עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים.

ומשום מה, לאחרונה, מגיעים הרבה פרחים אלינו לחדר. טוב, לא לנו – לי. על הכרטיסים הקטנים כתוב משהו על אהבה. אבל אני עוד לא מכירה אותה. לא ברור לי מה הוא כותב שם. ומי שכותב הוא ז'ניה ז'יד. כתבתי על כך במכתב לסבתא, לישראל. "טוב נו, סוניצ'קה, אם תוסיפי לאישיות שלך עוד שם משפחה כזה, בטוח תגיעי רחוק. וכשתהיי סופרת, אפילו לא תצטרכי להמציא פסבדונים", ענתה לי סבתא.

סבתא מתנשקת מהבוקר עד הערב עם דוד מישה – מה שאומר, שאצלם זה לנצח. ואילו אני וז'ניה אוהבים לשבת לחוף הים השחור ולהתקרב אל הנצח. אתמול כתבתי את הסיפור הראשון שלי על קשישתי האהובה. ז'ניה אהב אותו מאוד. בכלל ז'ניצ'קה אוהב בי הכול. יש רק בעיה אחת – שאני לא יודעת לבשל. כלומר יודעת, אבל כמו סבתא: עוף לארוחת בוקר, עוף לארוחת ערב, עוף לארוחת צהריים.