search

כאשר שלפתי מתיבת הדואר את הגלויה ששלחה תרזה, השעה הייתה שלוש אחר הצהרים. העפתי בה מבט חטוף מבלי לקרוא אותה בעיון ונכנסתי הביתה. השלכתי את תיקי על השולחן שבמרכז הסלון וצעדתי היישר אל המקלחת. היה זה יום חם במיוחד וכהרגלי בימים חמים פתחתי את ברז האמבטיה והנחתי למים הקרים למלא אותה. הנחתי את שעון היד ואת הגלויה לצד המגזינים והמכתבים שנערמו על הכיסא הקטן שניצב בהישג יד מן האמבטיה. פשטתי את בגדיי במהירות ונכנסתי אל האמבטיה עוד לפני שהתמלאה. טבלתי את ראשי במים וכשנערתי אותו ניתזו טיפות מים על הניירות. משכתי מגבת, ניגבתי את ידי הרטובה ואחזתי בגלויה ביד רועדת. על הגלויה התנוססה תמונה של פָּאבּ עץ ישן עם כסאות ושולחנות בצבע כחול. ליד הדלפק נראה עומד גבר שחור מצודד, שקְוֻצַּת שיערו הלבן הוסיפה לו הדר. מן העבר השני של הגלויה היה כיתוב בספרדית: "פאב המינגווי – הוואנה". תרזה לא הרבתה במלים. היא הסתפקה במשפטים קצרים ואלגנטיים, שדמו לסגנון כתיבתו של המינגווי:

"… הוֹי מַלָּח היבשה… הנודד בין האופקים ובין המלים… אל תופתע מן הגלויה הזאת אותה אני שולחת ממדריד… התכוונתי לשלוח אותה מהוואנה, אבל נאלצתי לטוס בפתאומיות למדריד…… המתן לי ביום ה-16 ביוני בשעה שבע בערב בבית הקפה "רֶגְרֶסו" שבתחנת הרכבת. לבש את החליפה הקריבית הלבנה, עם הנעליים הלבנות והכובע הפנמי שקניתי לך… אתה עדיין בליבי…".

בתחתית הגלויה היא כתבה: "אני מקווה שהספקת לשכוח את המלחמה! אבל אתה כנראה צודק, באמת איזו מלחמה?". היא לא שכחה גם להוסיף בדיחה ישנה: "אני בטוחה שהגלויה תגיע אליך רק ביום הגעתי…". היא ידעה היטב שחיי הם לא יותר מאוסף של צירופי מקרים.

נותרו לי ארבע שעות בסך הכול כדי לצאת ולקבל את פניה בתחנת הרכבת. בימים כתיקונם ארבע שעות חולפות מהר, אולם באותו אחר צהריים הם הפכו לסבל מתמשך. אין ספק שהייתי זקוק ליותר מארבע שעות כדי להפנים את עצם פגישתנו המחודשת. למען האמת, גם לא האמנתי שתגיע לאחר פרידה כה ממושכת. יכולתי לקרוע את הגלויה לגזרים ולהעמיד פנים שמעולם לא הגיעה. אבל מה אעשה מול מבטיה החודרים כאשר היא תפתח את דלת הבית ותראה אותי כאן?

חמש שנים חלפו מאז נפגשתי לראשונה עם תרזה. היה זה לאחר ביקורי הראשון במדריד ולפני שעקרנו לבסוף לליסבון. אהבנו ושנאנו זה את זו באותה מידה של עצמה. נפרדנו לפחות חמש פעמים, וכשחזרנו, שוב שקענו אל המצב הקודם, כשאנחנו מנהלים את הקטטות שלנו בעוצמה מחודשת. כשאני אומר "נפרדנו", אינני מתכוון לפרידות קצרות של לילה או שניים. היו לנו מאות פרידות כאלה. אני מתכוון לפרידות ארוכות במיוחד, כמו זו האחרונה. לאחר שעזבה לא השלכתי את החפצים שלה. אדרבא, דאגתי שיישארו על מקומם בדיוק כפי שהשאירה אותם. בחדר השינה עדיין ניצב ארון הבגדים שלה. במקלחת מפוזרים כלי האיפור והבשמים של "איב-סן-לורן", "קארתייה-מוסט", "שנל-קוקו" או "פלומה-פיקאסו." על שפת האמבטיה היה שמפו "בּוֹדִי שוֹפְּ", בריח אגוזים ברזילאיים ודבש ובקבוק סבון נוזלי ממוּשְׁק לבן בריח שזיפים. על אדן החלון, בדיוק מעל האמבטיה, עמדה קופסת נס-קפה שבתוכה נוזל חלבי לבן שבו השתמשה לשמן את גופה. פעם, לאחר ששברתי את אריזתו המקורית מבלי משים, העברתי את הנוזל לקופסת הקפה הריקה. אני נזכר בצחוקה המתגלגל כאשר ראתה את הקופסא ביום שבו עזבה. היא בחנה וסובבה אותה בין ידיה, וכאשר קלטה שאני מתבונן בה, צחקה ואמרה שתשאיר לי אותה כדי שאשתמש בה.

חלפו שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים מאז אותם צהרים שבהם ירדה במדרגות עם מזוודה קטנה, לאחר ששמעה את צלצול הפעמון הרועם. כאשר התבוננתי מבעד לחלון, ראיתי מַלָּח זר הממתין לה למטה. עקבתי אחריהם עד אשר הגיעו אל הנמל ללא שהבחינה בי – או אולי כן הבחינה, אינני יודע. היא צעדה תלויה על זרועו של המַלָּח לעבר ספינה שעגנה בנמל ועליה התנוסס הדגל הקובני. למרות ייסורי וכאבי לא נטרתי לה טינה, ואף לא כעסתי על שהסתלקה עם גבר זר. לא היה זה מפני שאני גבר "מודרני וליברלי", אלא בשל אהבתי לכל מַלָּחי העולם. השלמתי עם המצב ואמרתי, "איך לא? אתה הרי גרמת למשבר הזה. בימים הראשונים של היחסים התרברבת ואמרת לה שהנך מַלָּח היבשה, וכי דבר לא מתחרה באהבתך אליה, למעט המסעות והנדודים. אמרת שהנך יכול להפוך כל ארץ שבה דורכת כף רגלך למולדת. והיא? היא הייתה מוכנה לעזוב בשבילך את עבודתה בעיתון, ואת קדחת הנסיעות שהייתה כרוכה בכך, למרות שאהבה את השוטטות וההליכה לאיבוד ברחבי הגלובוס. אלא שאתה, מאז שהכרת אותה, נשארת תקוע במקומך. במדריד היית רוטן ואומר: לו רק הייתה פתוחה אל הים, הייתי נוסע אליה בכל יום. והיא שאלה אותך: אז היכן היית רוצה להתגורר? ואתה ענית: "בליסבון". היא שאלה אותך מדוע, ואתה השבת מתפייט במילות שיר של רפאל אלברטי: "ליסבון היא מלכודת לנודדים"; והוספת: "אני משתוקק לחיות בערי נמל, ואוהב אותך כפי שאני אוהב את העיר בצרה". היא לא הגיבה באותה העת, אבל לאחר עשרים וארבעה ימים, באה ודרשה ממך שתארוז את המזוודות ותעבור איתה לליסבון. באותה עת היא ביקשה ממערכת העיתון שבו עבדה, וללא ידיעתך, העברה לליסבון. וכך עברנו. לאחר שלושה עשר חודשים ועשרה ימים, גילתה שאתה משקר ושאתה עדיין תקוע במקומך, בדיוק כפי שהיה בעבר. "אולי הזדקנת" אמרה לי בהתרסה. מחיתי והכחשתי את דבריה, כשאני משתמש בתירוץ הקבוע: הרי העיר בצרה נחרבה, ולאחר בצרה לא ניתן לאהוב עיר נמל אחרת – וכיוצא באלה. והיא סיכמה ואמרה: "אם כך זוהי המלחמה שעדיין משתקת אותך!".

המלחמה, המלחמה. איזו מלחמה? הראשונה? השנייה? השלישית אשר עומדת להתרחש? או שזו המלחמה הנצחית אשר מתלקחת שם כל הזמן? לא הייתי חושב ברצינות על דבריה, אלמלא הסתלקה עם המַלָּח הקובני. שבעה חודשים, שבועיים ושלושה ימים חלפו ואני מהרהר במצבי, מנסה להסדיר את חיי בלעדיה. כמובן שכאבתי את עזיבתה ופרצתי בבכי יותר מפעם אחת מפני שהייתי בטוח שהיא הסתלקה לנצח. תרזה מעולם לא הסתירה את תשוקתה להגיע אל הצד השני של האטלנטי. היא סיפרה לי על משפחתה שהתגוררה בעיר קָדִיס האנדלוסית לפני שהיגרה לקובה. כאשר הייתה ילדה קטנה נהגה אמה להראות לה את תמונות הוריה בהוואנה, אליה היגרו בעקבות מלחמת האזרחים בספרד. אחר כך היגרה אמה להוואנה בעקבות הוריה והשאירה מאחור את אב המשפחה, אשר לא היה דבר ששנא יותר מנסיעות ונדודים. "לשם מה להגר להוואנה? קָדִיס היא כמו הוואנה." חלפו עשרים וחמש שנים מאז אותו משפט והיא עדיין חולמת על הגירה לקובה. "ואתה?" שאלה אותי. אמרתי לה כן, אנחנו נהגר ביחד, אבל האטי בבקשה את הקצב. הדבר מחייב אותי לעוף אל החלק האחר של העולם מבלי לחזור. והיא שאלה אותי "מה קושר אותך לחלק הזה של העולם?" שתקתי. והיא אמרה: "אני יודעת שתגיד: בצרה. אבל בצרה כבר אינה בצרה. לא נותר בה דבר לבד מן המלחמה!"

המלחמה, המלחמה, איזו מלחמה? תרזה אינה היחידה שאומרת לי את הדברים הללו. גם אני חושב שאני רדוף על ידי המלחמה. במשך חמש שנים תמימות לא התעייפתי מלספר לה פעם אחר פעם על אירועי המלחמה, ולא חשוב באילו נסיבות. כאשר ישבנו מול הטלוויזיה, כאשר ראינו חיילים בעיר, או כאשר שמענו מוסיקה. כל דבר הזכיר לי את המלחמה. תרזה לא שכחה את כל הדברים שגוללתי בפניה ופירטה אותם אחד לאחד במכתב שכתבה לי לפני שעזבה – למרות שבאותו הזמן עדיין התגוררנו ביחד. המכתב נותר בתוך חבילה מבולגנת של מכתבים, חלקם מכתבים ישנים ממנה ואחרים מאחי, אחותי, והחברים. הנחתי את ערימת המכתבים כהרגלי קרוב אלי כאשר התרחצתי באמבטיה, כדי לקרוא בהם כאשר אני טובל במים (היא שנאה את ההרגל הזה והייתה אומרת לי: "אין פלא שאינך יכול לשכוח את המלחמה. האם יש בחבילה מכתב אחד שלא מדבר על המלחמה ותלאותיה?" היא לא ידעה שבתוך החבילה החזקתי גם את המכתבים שלה, מפני שדחפתי אותם בכוונה מתחת לכל ערימת הניירת). עכשיו קראתי בפעם העשרים את המכתב ובו כל הפרטים על המלחמה; על התעקשותי לשמוע את להקת הפופ בּוֹנִי-אֵם ("האווילית" כפי שהיא כינתה אותה), ואת הבלוז של טוֹם וֵויטְס – המוסיקה המועדפת על חברי אִלְהָם, אשר מאז המלחמה הראשונה הפך לאסיר. היא גם הזכירה לי את תלונות החברים על כך שאין לי עניין בדבר חוץ מן המלחמה, שכמו קללה שלא מפסיקה לרדוף אחרי. אבל איזו מלחמה?

"אל תשכח את החליפה הלבנה, הכובע הפנמי החום והנעליים הלבנות, שנתנה לך בעלת הבר מטילדה לפני שעזבת את בצרה." באותם הימים, כאשר נודע לתרזה שאיבדתי אותם, היא הפתיעה וקנתה לי – באחת הנסיעות לפירנצה – חליפה לבנה חדשה, כובע חום ונעליים לבנות. (אבל מה אומר לה? כמו שאתם רואים אני יושב פה ללא הנעליים הלבנות משום שאיבדתי אותן פעם נוספת). באותו היום, כאשר הביאה לי את החליפה, אמרה לי:

"אתה יודע מדוע נתנה לך מטילדה את החליפה במתנה?"

עניתי בהתרסה "הא, מה את חושבת?"

היא צחקה ואמרה: "אתה לא מבין יקירי. כדי שתוכל להיחלץ מן הגיהינום של המלחמה. כדי שתעצור את הקללה שרודפת אותך".

המלחמה. המלחמה. איזו מלחמה? אני נשבע שבכל יום ניסיתי מחדש לשכוח בכל הכוח את היום שבו פרצה המלחמה. כל כך רציתי להתנתק ממנה ולשכוח כל שאירע. אולם נראה שנגזר עלי והיא תמשיך ותרדוף אותי בכל מקום. כמה זמן עבר מאז שהתלקחה? חמש עשרה שנים ותשעה חודשים ויומיים? חמש שנים ואחד עשר חודשים ושלושה שבועות ושלושה ימים? חמש שנים ושבעה חודשים ושבעה ימים? או ששנותיה של המלחמה כשנות חיינו? האם היא לא פרצה מאז הגיענו אל העולם הזה? מלחמות שמתלקחות בארצות הקרובות אלינו על גבי האטלס, אבל רחוקות מאתנו שנות אור, בגלל מה שקרה לה ומה שקרה לנו. כמו אותה ארץ אשר איש לא זוכר דבר ממנה חוץ מן המלחמה. תרזה הייתה אומרת "נראה כאילו מתנהלת המלחמה בינך לבין אותה הארץ!" הערה שאינה מחוץ למקומה. אבל הדבר אינו מביא לי נחמה גדולה. ועכשיו, כשאני מספר לכם את הסיפור, אני מנסה לזכור דברים אחרים ממנה. את החברים, את מרחבי הילדות, האהבה הראשונה, הניסיון הארוטי הראשון, הכוסית הראשונה… שטויות. שם דבר אינני זוכר מלבד המלחמה. אפילו אם לעתים אני מצליח להיפטר ממנה, היא עדיין חודרת לתוכי כמו קללתו של יהוה, כאילו הייתה אחת ממכות מצרים, או גשמי הנקמה שהמטיר נגד הערים הכתושות בראשיתו של העולם.

אחרי שסיימתי להתקלח ונפטרתי מכאב הראש שפקד אותי לשעות ארוכות, החלטתי לסיים אחת ולתמיד עם המלחמה. השלכתי את הקלטות של בּוֹנִי-אֵם ואת המוסיקה שאוהב אִלְהָם ועשיתי כמצוותה של תרזה. לבשתי את החליפה הקריבית הלבנה וחבשתי את הכובע הפנמי בצבע החום. לצערי נאלצתי לנעול נעליים שחורות משום שלא מצאתי בבלגן שהיה בבית את הנעליים הלבנות. באותו אחר הצהרים הבנתי שאני אוהב את האישה הזו על גבול הסגידה, וכי לא תעזור לי גאוותי, וכי לא אצליח לוותר עליה או לשכוח ממנה. מוזר. אנחנו מתרוצצים ופוגשים נשים רבות עד שאנחנו מכירים אחת, שהופכת למרכז העולם, ואין זה חשוב מי היא ומה היא עושה. אין זה חשוב שנטשה אותנו והלכה עם הגברים בהם חשקה. אני אוהב אותה ואעשה היום את הדבר הנכון. לא אכפת לי יותר מן המלחמות הגלויות או הנסתרות שמתלקחות בינינו. רק היא והשלום. האם אמרתי השלום? האם תרזה הייתה תחליף למלחמה? אין לי מושג.

השאלות הללו ועוד אחרות התרוצצו במוחי כאשר עשיתי את כברת הדרך במכונית מביתי ברחוב דוס-דוראדוריס עד החניון התת קרקעי של התחנה. הן הסיחו את דעתי ולא שמתי לב לזמן שחלף, עד אשר הגעתי וראיתי את השעון הגדול של התחנה: שש ועשרה. לא נשאר לי זמן רב. ניגשתי אל דוכן העיתונים וקניתי את " אל-חיאת" הלונדוני, "אל פייס" הספרדי, "פובליקו" הפורטוגלי, "לה רפובליקה" האיטלקי, "זידדויטשה צייטונג" הגרמני, "גארדיין" האנגלי, ו"ניו יורק טיימס" האמריקאי. (הרגל שסיגלתי כל עת שנסעתי ברכבת או המתנתי בבית הקפה, כדי ליהנות מן ההתפעלות של האנשים מכך שאני קורא במספר שפות!). אחר כך צעדתי לעבר בית הקפה הגדול "רֶגְרֶסו" שבתחנה, שם ביקשה ממני תרזה להמתין לה בשעה שבע בערב. הייתי מרוגש, רציתי להפתיע אותה בחליפה הלבנה והכובע החום – וכמובן בהחלטה אשר קיבלתי באמבטיה בפעם הזאת. אומר לה שנעבור לגור בכפר בספרד או בטוסקנה, או אם תרצה אפילו אסכים להגר לפרגוואי ולגדל שם בקר. נחיה ביחד פעם אחת ולתמיד. לא אשאל אותה דבר וחצי דבר על הגבר הקובני ולא על הגברים האחרים. אדרבא, אוהב אותה יותר מאשר אי פעם, נביא ילדים לעולם ואשכח לחלוטין את המלחמה.

היה זה יום ראשון בשבוע, יום חם בחודש יוני, אם זיכרוני אינו מטעני. הנחתי את העיתונים מתחת לזרועי וחציתי את מרכז התחנה בכיוון בית הקפה, כשלפתע שמעתי קול שקורא בספרדית "קמפוס, קמפוס". במבט ראשון חשבתי שהאיש הצעיר שהיה לבוש במדי חיל הים התכוון למישהו אחר. אבל כשראיתי אותו מתקרב אלי, ומחבק אותי, לא היה לי ספק שהוא מתכוון אלי. "היי קמפוס, היי גבר עיקש, מה שלומך בן דמותי?" לאחר שהתבוננתי בו וגיליתי שהוא באמת דומה לי אמרתי "תסלח לי אדוני אבל תבדוק את העניין, אתה לא חושב שאתה מגזים? אני יליד בצרה." הוא צחק, טפח על כתפי, ואמר "מדהים איך שלא נטשת את חלומותיך. תמיד חלמת להיות סִינְבָּד המלח מבצרה". חייכתי והנדתי בכתפי. חשבתי: למה לא? עדיין נותרו לי חמישים דקות וזהו סיפור יפה. נזכרתי שעלינו לבדות את הסיפור בעת כתיבתו. למה שלא נעשה כך בעת מסירתו? עכשיו אני בודה את הסיפור תוך כדי מסירתו. לומר את האמת, מסיבה כלשהי חשתי נוסטלגיה ישנה למדי הצי שלבשתי במשך שישה חודשים מ-1 באוקטובר 1978 עד 1 במארס 1979 כששימשתי מתורגמן של שני גנרלים מזרח גרמנים, בבסיס חיל הים בבצרה. היה זה תור הזהב של שירותי הצבאי. באותה תקופה הייתי נפגש עם האישה הנשואה ששכנה בסמוך לבית סבי, והיא הייתה ממתינה לי בהתרגשות, ומתעקשת כל פעם שאגיע במדי הצי. אני נזכר גם בקצין סוללת התותחנים בבסיס אלמַחַאוִויל בעיר חִלָּה שאליה הועברתי מיחידת הספורט של חיל הים. באותה העת הסתכל הקצין בבוז על מדי חיל הים שלבשתי וצרח עלי: "תפשוט את בגדי הנשים הללו, יא אהבל." הוא לא הסתפק בכך. הוא העניש אותי בזחילה לאורכו ולרוחבו של מגרש המצעדים בעודו צופה בי: "אני אראה לך מה זה צבא, וכיצד עוד נשחרר את פלסטין".

"תגיד לי…" שאלתי את הגבר במדי חיל הים כאשר התיישבנו ביחד בבית הקפה.

"אלחנדרו… " הקדים אותי והזכיר לי את שמו.

"תגיד לי אלחנדרו, האם גם אצלכם ביחידה שנאו כל כך את חיל הים?"

"קמפוס, איך שכחת?" הוא צחק ושלף שתי סיגריות מן החפיסה. הוא הושיט לי אחת, ולקחתי אותה למרות שהפסקתי לעשן לפני זמן רב.

"אוּמְבּרָה, הסיגריה הקובנית המועדפת עליך" העיר בעודו מצית לי אותה. אחר כך אמר בפליאה כשהוא יונק מן הסיגריה שלו:

"שכחת את קצין החי"ר זֵין אלעַאבּדִין, אשר הורה לנו, מיד כשחזרנו מבואנוס איירס, לעמוד יומיים תמימים תחת השמש הקופחת?" כאשר דיבר שרירי פניו התכווצו.

"חזרנו? אלחנדרו, מהיכן חזרנו? " שאלתי.

הוא התבונן בי בדקדקנות רבה והזמין מן המלצר שתי כוסות קפוצ'ינו. אחר כך אמר:

"תמיד היית חכם, קמפוס. כל הזמן אתה מחליף תפקידים. פעם אתה חרש, פעם עיוור ופעם אילם. אני מקנא בך".

הוא השתהה קלות כדי לבדוק את תגובתי, אחר כך המשיך, הפעם מבלי שהסתכל לעברי. מבטו היה מופנה לעבר הסיגריה שאת חציה כבר עישן. "אתה בעל הלשון החריפה והשנונה, לא אמרת מילה לקצין אשר העניש אותנו בבסיס בבואנוס איירס, רק משום שאנחנו שייכים לחיל הים. אתה זוכר שהוא אמר שאנשי חיל הים בגדו בצבא במלחמת פוקלנד, משום שקיבלו חינוך אנגלי?". לא הגבתי. המלצר הגיע עם שתי כוסות הקפוצ'ינו. אלחנדרו הזמין ממנו עוד אחת. אחר כך השליך את הסיגריה על הרצפה, מעך אותה בעקב נעלו, ואמר "היית אומר לנו שאנחנו ראויים לזה, משום שהיינו שם, למרות שידענו שאנחנו לא נלחמים". דחפתי לעברו את המשקה שלי שישתה, ואמרתי לו שאמתין לכוס שיביא המלצר. אלחנדרו לגם גם בפעם הזאת לגימה גדולה: "אתה זוכר ששאלתי אותך מי צודק, אנחנו או האנגלים? ותשובתך הייתה תמיד אינטליגנטית". הוא השתהה מעט. לגם לגימה נוספת, והצית סיגריה חדשה. אחר כך המשיך כשהוא מנסה לחקות את טון דיבורי "אם האנגלים יברחו שלטון הגנרלים יימשך". הוא שתק ואחר כך המשיך: "זה מה שאמרת, למרות שלא היית עם האנגלים".

המלצר הגיע עם הכוס השלישית של הקפוצ'ינו ולגמתי ממנה בשלווה. כך נותרנו יושבים במשך כארבעים דקות. עישנו סיגריות בזו אחר זו, ושתינו כוסות קפוצ'ינו בזו אחר זו – אינני זוכר כבר כמה. אלחנדרו סיפר סיפור אחר סיפור על החיים בפוקלנד, ואני לא קטעתי אותו ולא ניסיתי להכחיש. מה הטעם? הצעיר סיפר את סיפורו במשוכנעות גדולה, והדברים שאמר היו מתעתעים. אין זה חשוב אם הייתי משוכנע במה שסיפר. מה שהיה חשוב עבורי היה עצם מסירת הסיפור. כמובן, הייתה לי האפשרות לעצור אותו ולגלות את זהותי בפניו. אבל כיצד אשכנע אותו שאני אזרח גרמני, אם אמרתי לו בהתחלה שנולדתי בבצרה? כיצד אסביר לו את רהיטות הדיבור עם המלצר בפורטוגזית, או אתו בספרדית (למרות שהוא חשב שנמנעתי לדבר אתו במבטא הארגנטינאי, כניסיון פיקח לשנות את זהותי, לאחר בריחתי מארגנטינה). אבל מה הטעם בחיפוש אחר היגיון כאשר מישהו מספר סיפורים באופן הזה. האם אין אנו בודים את הסיפורים תוך כדי מסירתם? אלחנדרו דיבר לא רק על העבר – עד שהרגשתי שבאמת הייתי שם – אלא גם על ההווה.

שאלתי אותו מה הוא עושה בליסבון. הוא סיפר לי שהספינה שלהם הגיעה מארגנטינה ושהם בביקור זריז להחלפת מידע צבאי. "לא הצטרפתי אליהם. בת קול בתוכי אמרה לי: קמפוס, בן דמותך, שאבד לך בבואנוס איירס לא מת. הוא ברח ומצא נמל מקלט באחד מנמלי האלוהים. הוא היחיד אשר ניצל מגורלנו, בעוד אנחנו קבורים, כלואים או מגורשים". היכול אני לחשוב על חברי האסיר אִלְהָם באותה הדרך? באותה עת חשבתי בטיפשות להתחמק מן הסיפורים שלו.

"אתה רואה ידידי, סִינְבָּד המלח לא מת", אמר וחשף חיוך רחב "אתה נראה, כמו שאתה תמיד אומר: מַלָּח היבשה". לאחר המשפט הזה, אשר נהגה בצליל לטיני יפה, הוסיף כשהוא מצביע על חליפתי הקאריבית:

"אתה גבר קאריבי, ודבר לא יציל אותך למעט דוֹלְפִינָה, כלומר דולפין מסוג נקבה!"

"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו.

"שכחת את הסיפור אשר סיפרה לך מטילדה בעלת הפאב על אנשי האמזונס במַקוֹנדוֹ?"

כאשר ראה שאני שותק, המשיך:

"כאשר רואים הגברים דּוֹלְפִינוֹת משחקות במים, הם נושאים אותן אל היבשה, משחקים איתן ואז שוכבים איתן במשך כל הלילה" הוא צחק וקרץ בעיניו: "אתה יודע שזה מעניק כוח". ידו לא פסקה ללטף את קצות כובע חיל הים שלו, ובאותה עת לא נפרד מן החיוך שעל שפתיו. הוא המשיך: "ואתה, היכן הדולפינה שלך?"

אמרתי לו, "היא עזבה עם מלח קובני. אתה יודע שהוא דומה לך?" הוא צחק ושאל "אני מניח שלא שכחת אותה?" הנדתי בראשי בשלילה. והוא אמר: "מוזר, בדבריך יש הרבה חוסן, אנחנו סובבים וסובבים ובסופו של דבר אנחנו מתקבעים על מישהי, לא חשוב מי תהיה ומה היא עושה בנו". שאלתי אותו רוטן: "ומה הוא הטיפול הנדרש בעיניך?" הוא התבונן בי לזמן ממושך, עד שהרגשתי שהכול עמד מלכת: דופק הלב שלי, המיית המבקרים בבית הקפה ותנועת העשן.

"רק המוות ישחרר אותך ממנה"

"אבל אני לא רוצה למות".

הוא כיבה תחת רגלו את הסיגריה – ככל הנראה העשירית – ואמר: "אני יודע. משום כך ברחת מן המלחמה". הוא שתק לרגע, ואחר שאל אותי פתאום:

"האם יש לך שמן דולפינים?"

"איזה שמן?" שאלתי בתדהמה.

"קמפוס, אתה נוהג לשכוח הרבה בשנים האחרונות. אתה לא זוכר שסיפרת לי את סיפור הנסיעה שלך למַקוֹנדוֹ?".

כאשר ראה שאני שותק, המשיך בהתלהבות: "מי מלבדך היה מסתובב בבסיסים הצבאיים בעוד אנחנו קבורים בתוך המחילות שלנו שם, והיה מספר לנו סיפור אחר סיפור? הסיפורים שלך הביאו לנו נחמה בתוך תופת הגיהינום הזו".

באותו רגע נחתה עלי ההשראה בבת אחת, ומצאתי עצמי אומר לו:

"אתה מתכוון לערב בו הגענו למבואות העיר מַקוֹנדוֹ?"

ההתלהבות ניכרה על פניו, כאילו לא האמין למשמע אוזניו. "כן, כן". עלץ.

לפני שפתחתי את פי ירדתי על שארית הקפוצ'ינו הקרה והסמיכה אשר התעבתה בתחתית הכוס:

"בערב, קצת לפני שהשמש שקעה, שוטטתי לאורך הנהר בפאתי מַקוֹנדוֹ. שולחנות המבריחים שנפרשו שם היו מלאים בכל הסחורות הנדירות מכל קצוות העולם. מוּשְׁק של איילים מן ההימליה, שטיחים מסמרקנד, בושם "וישי" מפריז, "רויאל לבנדר" מלונדון, שמנת מגובנת מדבלין, עור חיות פרא ממרקש, בקבוקי טקילה קטנים ממקסיקו, ציפורים נדירות מן האמזונס, פּוֹלִים שחורים מסודן, תופי מרים מבצרה וכיוצא הזה. ושם, באחת מפינות השוק נתקלתי באישה שמוכרת צמחי מרפא שמיטיבים עם מורסות בעור ושורשי עצים אשר מטהרים את הגוף. מאחורי ערמות העלים והעשבים עמדה שורה של בקבוקי ג'וני ווקר מלאים נוזל לבן חלבי. שאלתי אותה מה זה, והיא אמרה: דמעות של דּוֹלְפִינוֹת. אם אתה מטפטף כמה טיפות לעפעפיים, מורח על הפנים והידיים, האדם שאוהב אותך לא עוזב אותך לעולם!"

אלחנדרו שאל אותי: "מה היה קורה אם היית קונה בקבוק עם הנוזל הזה?" כאילו שכח שלפני מספר דקות אמר שהוא מכיר את הסיפור. אולם אנחנו יודעים שככל שאנחנו מתקדמים בסיפור, משתנה מהלך העניינים.

"כמובן שהשתמשתי בו. הייתה זו תקופה יפה. לא הייתה אישה שלא נמשכה אלי כמו אל מגנט. עד שמצאתי את תרזה, האישה אחריה חיפשתי זמן רב. רציתי להישאר אתה לנצח".

הוא שתק לרגע. המתנתי שישאל אותי משהו, אבל ראיתי שהוא מסוחרר מסיפורי. המשכתי באיטיות:

"לרוע המזל, בהיעדרי היא החלה לשמן את עצמה בנוזל החלבי, למרות שהסתרתי אותו בקופסת נס-קפה ריקה. ביום שלמחרת הופיע פתאום בדלת גבר זר. לא חלף זמן רב ואחריו הגיעו עוד אחד ועוד אחד. עד שהגיע גבר שהקיש על הפעמון וקרא לה בשמה. היא ירדה במדרגות במהירות עם מזוודתה ללא שטרחה להיפרד ממני. עקבתי אחריהם עד הנמל. היה זה מלח קובני".

הוא הצית סיגריה חדשה והגיש לי אחת אולם הפעם סירבתי. "ומה התכניות שלך עכשיו?" שאל ואני עניתי. "אני מנסה להחזיר אותה לחיי, ולעבור לכפר משום שהתעייפתי מן העיר, וגם משום שאני רוצה להביא אתה ילדים, ושם יהיה הכי טוב לנו ולילדים". הוא צחק ואמר: "אין צורך לעקור אל הכפר בשביל הילדים. הם נולדים כמו פטריות בכל מקום שבו אתה נמצא, אפילו במזבלה. איך אתה יכול להחזיר אותה?".

שתקתי וגם הוא שתק, כאילו הסכמנו על סוף הסיפור. כל סיפור חייב להסתיים איכשהו והוא יכול להסתיים באותו אופן שבו התחיל. מעגל קסמים הסובב סביב עצמו, כדי שנשב אחר כך ולא נזכור מי מספר את הסיפור. אנחנו? או הקול שבתוכנו? או שזהו הסיפור אשר מספר לנו את עצמו? מי טומן מלכודת למי? אלחנדרו ואני, שכחנו את עצמנו. אני שכחתי באחת מן העיתונים ומן הזמן הנוקף ונכנסתי אתו לשיחה, כאילו אנחנו בודים את הסיפור וחיים אותו בעצמנו. שאלתי אותו בפעם הזאת:

"אבל מה אתך אלחנדרו. לא חשבת לברוח גם כן מן הצבא?" שרירי פניו התמתחו כאילו המתין לשאלה הזאת.

"כמובן. בגלל הספר הזה עליו דיברתי אתך כל הזמן. ברצוני לכתוב ספר על אקזיסטנציאליזם וצבא. ". הוא הביט בי. נראה שהנהון ראשי לא שכנע אותו שאני מבין במה מדובר. הוא המשיך: " ארור הצבא, אבל אני לא יכול לברוח, יש לי ארבעה ילדים, כמו פטריות."

הדברים שלו העציבו אותי ולא ידעתי מה לומר. שתקנו לרגע ואני צללתי לשיטוט מתמשך במחשבותיי. דמיינתי את עצמי לבוש במדי הצי. האין זה הגורל אשר שלח אלי את אלחנדרו כדי להחזיר לי את הנוסטלגיה למדים? אם כך, דבר לא ישנה את מה שהגורל הועיד לי. לא השנים שחלפו מאז המלחמה, לא הזמן שביליתי בערים החדשות, וגם לא כל הנשים שהכרתי. אפילו שובה של תרזה לא יאפשר לי לשנות את מה שהועיד לי הגורל, עם בן דמותי הארגנטיני שהגיע ממלחמות בארצות רחוקות. ראשי שקע במחשבות, כאילו לא הייתי שם, אלמלא קולו שהחזיר אותי לקרקע מציאות:

"ומה אתה רוצה לעשות עכשיו?"

הבטתי בו במבוכה, כמי שהתעורר מתנומה ארוכה. יכולתי לראות ממקומי את מחוגי השעון הגדול התלוי במרכז רחבת התחנה מתקדמים. ראיתי אותו מחייך וממתין לתשובתי. לפתע מצאתי עצמי שואל אותו:

"אלחנדרו, אתה יודע כמה אני אוהב את מדי הצי" הוא נד בראשו בהסכמה.

"ואתה אוהב את הקאריביים, ורוצה לברוח מהצבא, כפי שאני מבין." לא היה ספק שהוא הסכים עם מה שאמרתי.

"מה דעתך שנחליף בגדים?"

הפתעה השתלטה עליו והוא שאל: "עכשיו?"

התרוממתי ממקומי ואמרתי לו "כן, עכשיו".

גם הוא התרומם ממקומו. הוא רצה לשלוף את ארנקו כדי לשלם, אולם אמרתי לו שנשלם כשנחזור. ידעתי היכן נמצאים השירותים של בית הקפה. פסעתי לשם והוא בעקבותיי. נכנסנו לשני תאים סמוכים והחלפנו הבגדים מעל קיר הבטון הנמוך. כאשר סיימנו אמרתי לו.

"צא אתה לפני, ואני אבוא בעקבותיך".

והוא ענה: "קמפוס, יש בך גאונות שלא תאומן".

שמעתי אותו טורק את הדלת מאחוריו ועולה בסולם אל בית הקפה. שתי דקות אחר כך יצאתי גם אני מן השירותים. כאשר טיפסתי בסולם, נזכרתי שהשארתי את תעודת הזהות והמזומנים שלי בכיסי החליפה הקריבית. עקפתי את השולחן שלצידו המתין לי, וחמקתי מבית הקפה מבלי שיבחין. לא חלפו שניות אחדות ומצאתי את עצמי במרכז התחנה מול השעון הגדול. לא היה צורך בשעון, מפני שבאותו רגע שמעתי את צליל הבלמים החורקים של הרכבת. השעה הייתה שבע בדיוק. הפכתי את גבי וצעדתי אל שער היציאה של התחנה.

"דפנה, איזה יופי שבאת."

אני נכנסת לחדרו והוא מחייך אלי. הוא נראה הרבה יותר טוב מאשר בשבוע שעבר. היום הוא לובש את החולצה היפה, הכחולה, שקניתי לו ליום הולדתו, עור פניו פחות צהבהב והוא מגולח.

"אני תמי." אני מתקנת מיד בהתחלה כמו שייעצו לי. הוא מתקרב אלי, ריח הזקנה שלו חובט בנחיריי.

"תמי?" הוא מבטא את שמי לאט בקולו ועיניו נפערות בפליאה.

 "כן אבא, זו אני תמי, הבת שלך."

"אבא? מה פתאום אבא?" הוא צווח וקולו הרך בדרך כלל עולה עד שנסדק: "אני לא שום אבא, אני אהרון, ואת דפנה! ברור?"

וריד כחלחל מפעפע על מצחו הקמוט של מי שהיה פעם אבי.

"את דפנה, ברור?"

"כן, ברור."

"תבקשי מיד סליחה שהתבלבלת!"

"סליחה שהתבלבלתי." אני אומרת בכניעות.

"דפנל'ה טיפשונת," הוא מצחקק וניצוץ מבליח בעיניו העכורות מקטרקט.                        

אני מחטטת בתיק שלי ונייר הצלופן מרשרש.

"הבאת את עוגת הפרג ההיא, הטעימה?" הוא שואל בתקווה ועוקב אחרי תנועותיי בציפייה ילדותית. אני מהנהנת ומוציאה מהתיק את העוגה ואת הסכין החדה שהבאתי מהבית ופורסת אותה לפרוסות דקות כמו שהוא אוהב ומחזירה מיד את הסכין לתיק. אסור לו להחזיק בחדר מכשירים חדים.

"עכשיו קפה!" הוא מכריז ומדשדש ברגליו הרזות למטבחון, מתמתח מעט ומוריד מהמדף שתי כוסות חרסינה צהובות ואומר: "חצי כפית קפה ושתי כפיות סוכר, נכון דפנה?"

דפנה אוהבת את הקפה שלה חלש מדי ומתוק מאוד.

"כן, אהרון."

אם דפנה לא תגיע כל יום שלישי בשעה חמש בדיוק ותביא עוגת פרג ותפרוס אותה ותשתה קפה ותקשיב לסיפור שלו, זה יכול להיגמר רע מאוד בשבילו. כך הזהיר אותי השוטר מתחנת המשטרה בפתח תקווה.

בפעם הראשונה שזה קרה, חודשיים לאחר מות אמי, בשעת הצהריים, המנקה התקשרה ואמרה לי לבוא מהר כי אבא שלי יצא מהבית חצי עירום ועכשיו הוא ברחוב, צועק דברים מוזרים והיא לא מצליחה להכניס אותו בחזרה. רצתי לשם כמו משוגעת ומצאתי אותו בתחתוניו המדולדלות, עצמותיו מזדקרות מגופו הרזה והצמוק והוא צועק מול שער ביתו המטופח: "רוח מן הון… רוח …"

"אבא אבא" צעקתי בבהלה וטלטלתי את כתפו.

הוא הביט בי כאילו הייתי זרה.

"בוא נכנס הביתה." אמרתי ברכות.

"אי אפשר." ענה לי.

"למה?"

"כי הוא בבית."

"מי בבית?"

"הנער."

"איזה נער, אבא?"

המנקה התערבה: "כל היום אני בבית מבשלת ומנקה, ואף אחד לא בא." אמרה.

ובכל זאת נכנסתי. המנקה כמובן צדקה. הבית היה נקי ומסודר וריק.

אבא חיכה לי מצידה השני של הדלת, גופו מכווץ מציפייה.

"נו?"

"הכל בסדר, אבא, אין אף אחד בבית." אמרתי.

"הוא מתחבא איפשהו." אמר בביטחון.

לפתע עיניו נעצמו ופניו החווירו.

"אני לא מרגיש כל כך טוב." לחש.

הושבתי אותו על גדר האבן. הרגשתי בעשרות זוגות עיניים שמציצות מהחלונות ומטיילות עלינו, לפתע הוא החליק מהגדר למדרכה.

בבית החולים הוא ישן שלושה ימים רצופים כשאינפוזיה מחוברת לידו וכשחזר הביתה, היה בו משהו שונה, כאילו הנער שכן בתוכו.

בפעם השנייה, היה ערב פסח, ואני הייתי במכונית בדרכי לקחת את אבא אלינו לארוחת החג. פתאום התקשרו ממשטרת פתח תקווה ואמרו לי לבוא מהר כי אבא שלי שם, משתולל.

כשהגעתי לתחנה, אבא עמד מול הדלת של החוקר, מטונף מבוץ ומשתן, בעט בה וצעק כל מיני מילים לא מובנות.

"אבא," אמרתי בשקט.

עיניו נחתו עלי, היה לו מבט מפלצתי בעיניים.

"תגידי להם שבכלל לא חיפשתי אותו."

התקרבתי אליו, בהולה. " אבא, די… בוא הביתה."

הוא הרים כיסא וזרק אותו לעברי. בנס חמקתי. חלון נשבר ורסיסיו התפזרו לכל עבר. שני שוטרים זנקו עליו, והוא נשך את ידו של אחד מהם והוא צרח מכאב. חברו אזק את אבי במהירות.

"עזבו אותי." הוא צרח עליהם, "תנו לי לספר." פניו היו קמוטות ואדומות. התחלתי לבכות מפחד.

גופו נמתח, שיניו נשכו את שפתיו עד זוב דם ולפתע התרכך. "לשבת," ביקש.

השוטרים הניחו לו לשבת. הוא הסתכל עלי וראיתי דמעות בעיניו.

"תמי'לה," הוא אמר בשקט, "באתי לכאן כי רציתי לדווח, אבל הם לא רוצים לשמוע".

"אז תדווח לי." אמרתי והתיישבתי על הספסל לידו ולחשתי לשוטרים שלא נשקפת לי כל סכנה מאבי והם התרחקו.

"את לא שוטרת." הוא אמר בשקט ואז הניח את ראשו על ברכיי ועצם את עיניו. רק יפחות קצרות נשמעו. ליטפתי את ראשו הלבן, מדי פעם היפחות הרקידו את כתפיו ואז נרגע ונרדם.

החוקר, גבר זקוף, רחב כתפיים עם זקן אופנתי, התיישב מולי.

"את תמר רכטר, בתו?" שאל.

"כן." אשרתי.

"אבא שלך הגיע לכאן לפני שעה וחצי, נכנס לחדר חקירות ואמר לי שהוא רוצה לדווח על רצח ולהסגיר את עצמו."

"רצח?" שאלתי בתדהמה, "איזה רצח?"

"הוא אמר לי שהוא רצח נער."

לא יכולתי לדבר.

"אין לך מה לדאוג." אמר החוקר וגיחך.

"אני לא מבינה כלום." אמרתי.

"שאלתי אותו מי נרצח ומתי היה הרצח והוא אמר שהנרצח היה נער, הוא לא יודע את שמו, אולי מוסא אבל לא בטוח והרצח היה בחמישה באפריל 1948, בשעה עשר ארבעים וחמש בערב. ואז שאלתי אותו עוד שאלות על האירוע, אבל כל פעם הוא ספר סיפור אחר, פעם היה ערפל, אחר כך היה בין ערביים, ואז היה בוץ, פתאום לא היה בוץ, איזה מפקד שהוא לא זוכר את שמו אמר ככה, ואז אמר ככה. היה צבא, לא היה צבא. אישה בכתה, היו לה ילדים, אחר כך לא היתה אישה בקיצור בלגן שלם יש לו בראש, כמובן שאנחנו לא עוצרים אותו כי הוא זקן ומסכן, אבל נשלח אותו לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית. לדעתי צריך לאשפז אותו לפני שיגרום נזק לעצמו וצער לך."

הוא קם ולחץ את ידי, ואמר לי בחמלה שגם אמו היתה בזקנתה, אחרי מות אביו, במצב דומה, הזתה הזיות ודמיינה שבנה הבכור הוא אחותה הקטנה שמתה בברגן בלזן.

הפסיכיאטר פרופ' שמעוני כתב: "פגשתי את אהרון רכטר 86, למטרת מתן חוות דעת פסיכיאטרית. הנ"ל הופנה אלי מטעם בתו, גב' תמר רכטר ובא כוחה עו"ד משה שילה בעקבות תלונה על פגיעה בשוטר בעת מילוי תפקידו וגרימת נזק לרכוש המדינה. לאחר מעקב של 24 שעות, שוכנעתי שהנ"ל סובל מהתפרצות חריפה של דמנציה, המושפעת ללא ספק ממותה של אשתו ומאופיינת במחשבות שווא אודות נער כלשהו החוזר מן המתים כדי לנקום בו. בשל גילו המתקדם ומחלתו, אני ממליץ לא להעמידו לדין, למצוא לו מסגרת סיעודית שתתאים לצרכיו וטיפול תרופתי שיפיג את חרדותיו המדומינות, ולמנות את תמר רכטר בתו היחידה לאפוטרופוסית".

כשבאו לקחת אותו, אבא לא הסכים לעלות לאמבולנס וצעק ובכה. לבסוף האח התייאש ובקש את אישורי לתת לאבי זריקת הרגעה ובלב כבד הסכמתי. ההתחלה היתה קשה מאוד, הוא לא ישן טוב ובכה הרבה, אבל אחר כך הרופאים הצליחו לאזן אותו תרופתית ומאז הוא רגוע ואני דפנה.       

 

אבא מתקרב לשולחן, ושתי כוסות הקפה בידיו. גבו זקוף, אבל ידיו רועדות בגלל התרופות. הוא מניח את הכוסות, ומתיישב, ולוקח פרוסה מהעוגה האהובה עליו ובאצבעו הלחה מרוק הוא מלקט את גרגירי הפרג שנותרו על הצלחת. 

"כמה טוב את נראית." הוא אומר וצובט אותי קלות במותני ומבטו הופך מעט זדוני. הוא אוהב להיות ממזר, אז אני כאילו מצחקקת ומרחיקה את ידו בעדינות.

"דפנה, אני חייב לספר לך משהו," הוא פוצח.

"מה לספר?" אני שואלת ומנסה להעמיד פני מופתעת.

"ואת רושמת הכל, כן?"

אני מהנהנת.

"איפה הפנקס? "הוא שואל.

"הנה." אני מנופפת בו.

"יפה, תתחילי."

"שלום אדוני, אני החוקרת דפנה לוינסון." אני אומרת.

"שלום." הוא עונה.

"מה שמך אדוני?"

"אהרון רכטר"

"גיל?"

"22"

"מצב משפחתי?"

"רווק".

"על מה אתה רוצה לדווח אהרון?"

"על רצח".

"מתי בדיוק אירע הרצח?"

"בחמישה באפריל 1948, בשעה עשר ארבעים וחמש בערב." הוא עונה ואני רושמת.

"מה היה מזג האוויר באותו הלילה?"

"כל הלילה ירד גשם, היה קר מאוד והיה הרבה בוץ."

כשהוא דיווח על הרצח ביום שלישי שעבר, הוא התרחש בשעת בין ערביים, היה חם והשקיעה היתה מרהיבה. לפני שבועיים, הרצח היה בשעת שחר. היום שוב חזרו הלילה והבוץ.

"היית לבד?"

"כן."

"איפה היו כולם?"

"כל הבחורים יצאו הביתה לעשרים וארבע שעות."

"ואתה?" אני שואלת כנדרש.

"אני לא." הוא לוחש, ומקרב את פניו לפניי.

אני מלטפת את ידו, עורו חם. השערות שעל זרועו לבנות. אני זוכרת שהיו שחורות, אני זוכרת שתחת העור הרופס היה פעם שריר שהתעגל כשהרים אותי על כתפיו.

"נו, דפנה, תשאלי כבר!" הוא פוקד והודף את ידי.

"אז למה לא חזרת הביתה איתם?" אני שואלת.

"בגלל שהמפקד אמר לי לחזור לשם מיד ולחפש את הנער." הוא אומר.

"וחזרת?"

"לא."

"למה? "

"המפקד אמר בשום אופן לא לספר לאף אחד, אף פעם".

"אתה יודע שמותר לספר לדפנה," אני אומרת.

"לדפנה מותר לספר." הוא מחרה מחזיק אחרי. "לדפנה מותר, לדפנה מותר," הוא מזמר. ניכר שמצב רוחו השתפר מאוד.

"אז ספר לה." אני אומרת.

"לדפנה מותר." הוא אומר ושוב צוחק.

"ספר לה." אני אומרת.

הוא לוגם מהקפה, ומניח את הכוס ומביט בי בפליאה.

"לספר, מה לספר?"

בהתחלה אני חושבת שהוא צוחק עלי, אבל תכף מבינה ששאלתו כנה ומרגישה רעד של שמחה בבטן, התרגשות נהדרת שכזו. אם סוף סוף שכח, אני ממהרת לקוות, לא יהיה עוד צורך בימי שלישי בחמש ובבכי של אחרי ההודאה, ובקסנקס ולא יהיה בוץ ולא תהיה דפנה…

"תכתבי שהוא בכלל לא נעלם." הוא לוחש לי פתאום.

אני כל כך עייפה פתאום. הלוואי שימות כבר.

"נו!" אבא נובח.

"לא נעלם?" אני מחדשת את החקירה.

"לא."

"אז מה קרה לו?"

הוא קם וחובט בשולחן וצועק: "הוא כבר היה מת." ומתחיל להשתעל ופניו מאדימות. אני שומעת את ריאותיו רוחשות מליחה ולוחצת על לחצן המצוקה.

"מה קרה?" שואלת האחות ונכנסת פתאום לסיפור, טופחת על גבו ואני מריחה את עשן הסיגריה מהבל פיה.

אבא מסיים להשתעל ונושם בכבדות.

"כבר סיימת את החקירה?" היא שואלת בלגלוג.

"כמעט." אני עונה. 

"תסיימי מהר, תכף ארוחת ערב." היא אומרת ויוצאת.

"אתה רוצה תה?" אני שואלת בעדינות.

"שיהיה תה!" הוא לוחש בכניעות ופניו שהאדימו חוזרות לצבען הרגיל. אני הולכת למטבחון ומרתיחה מים בקומקום ומכינה לו כוס תה אדום כמו שהוא אוהב. כשאני מניחה את הכוס לפניו, הוא מתעלם ממנה.

"הכנתי לך תה." אני אומרת.

"את חושבת שאני טיפש?" הוא שואל.

"לא, בכלל לא."

"נראה לך שאני לא יודע שאת השוטר הטוב? ובנימיני מסתכל עלי מבחוץ, ורק מחכה לפליטת פה הכי קטנה?"

הוא מחייך, שבע רצון שהבין את התרמית שלי ושל בנימיני.

אין לי מושג מי זה בנימיני, אני והוא נפגשים רק בהזיותיו של אבי.

"תמשיכי בחקירה בלי תה ובלי בנימיני!"  הוא מצווה עלי.

דפנה מתיישבת מיד.

אני לא שקטה, הוא נראה לי נסער מדי, דווקא לאחרונה הסיפור קלח החוצה ביעילות, והוא בלע את הכדור ברצון והלך לישון רגוע ואני חזרתי הביתה במצב רוח טוב.

אני מחליטה לחכות עוד כמה דקות, ואם ימשיך להשתולל, אבקש שיתנו לו זריקה.

"ספר לי מה היה בדיוק באותו הלילה." אני פוקדת.

"היה לילה נעים, אביב. היה ריח של קציר. רצנו מהר מהר ואגפנו את הכפר. אני באתי מהכיוון של השדה. האדמה היתה יבשה, חרקה מתחת לרגליים. חצי לילה ירינו כמו משוגעים, כמו משוגעים. הכדורים שלנו, כך אמרו לנו, הוטענו ברובה כבר לפני אלפיים שנה. מחכים לרגע הזה. איזה ריח שם היה, דפנה, ועשן וצעקות, והערפל הזה, כלום לא ראיתי. והנער, איך שתפסתי אותו, ברח לי מהידיים, כמו דג. צעקו לי, תתפוס, ורצתי אחריו. תפסתי מהר, חזק, מעכתי לקיר. הוא השתין בתחתונים והרביץ לי חזק בפנים. פחדתי, ועצמתי עיניים והכדור של האלפיים שנה, נכנס לו בראש… אני צרחתי, נהר של דם שטף את הפנים שלי. גשם ירד, מבול ממש. המפקד בא, תפס אותי, אמר, אהרון, תירגע, מגיע לו למות, הוא הרי לקח לך הכל, לא ככה? אמר לי, עכשיו קח אותו, ותקבור אותו מתחת ללול, ואל תגיד כלום לאף אחד. שמתי אותו על הכתף שלי, שעות הלכתי, שוב ירד גשם והנעליים שלי שקעו בבוץ. הוא היה כבד, הבגדים שלו היו ספוגים במים ודם.

חזרתי מאוחר, בחדר אוכל היתה דייסה חמה עם קינמון שרבק'לה הכינה.

בבוקר האמא של הנער באה לשער, היו לה עוד שלושה ילדים קטנים ככה תלויים עליה, והיא בכתה. אמרה שאת הבעל שלה איבדה בחושך, אולי ברח היא לא יודעת. והנער נעלם לה. רצתה לדעת אם אנחנו יודעים איפה הוא."

"ומה המפקד אמר לה?" אני שואלת.

"שאהרון יחפש אותו."

"ומה עשית?"

הוא מחייך קלות, כמחמיא לי על חלקי המוצלח בהצגה.

"הלכתי כאילו לחפש."

"ובאמת מה עשית?"

"שתיתי קפה ואכלתי עוגת פרג עם החבר'ה בחדר אוכל." הוא עונה בממזריות.

"ואז?"

"חזרתי למפקד." הוא לוחש.

"ומה אמרת לו? " מפתיע באיזו טבעיות מחליקות השאלות מפי. בהתחלה גמגמתי, התבלבלתי והוא היה כועס ובוכה.

"אמרתי לו: המפקד, אני מצטער, חיפשתי אותו כל הלילה ולא מצאתי."

"ואז?"

"הלכתי לישון."

שתקנו.

"רשמת הכל?" הוא שואל.

"כן." אני עונה. "נשארה רק עוד שאלה אחת."

"בבקשה דפנה." הוא אומר בצייתנות.

"אתה זוכר איך קראו לילד? "

הוא מסתכל עלי, אני רואה שכמעט לא נותרו לו ריסים.

"לא." הוא אומר, ומשפיל את עיניו בביישנות.

"אז איך נוכל לזהות את הגופה אם אתה לא זוכר את שמו?" אני שואלת בקשיחות.

"הוא היה בערך בן חמש עשרה, היה לו שיער חום, לבש חולצה ירוקה וכובע צהוב מצחיק." הוא מדבר מהר, כאילו פוחד לשכוח את מה שרק הרגע אמר.

בחקירה הקודמת הוא אמר שהיה לנער כובע אדום והחולצה היתה חומה.

"איך נוכל לזהות את הגופה אם אתה לא זוכר את שמו?" אני חוזרת על השאלה בתקיפות.

"יש לכם היום בדיקות משוכללות, די אנ איי כל מיני נכון? אז תוציאו מהבור, ותעשו מה שאתם יודעים לעשות."

"אדוני, אנחנו יודעים לעשות את העבודה שלנו, ברשותך."

"בסדר, בסדר." הוא אומר בכניעות.

אנחנו שותקים רגע. הוא רוצה לסיים עם זה כבר, להיגאל, אני מפחדת מרגע הגאולה.

"נו, תשאלי כבר." הוא מצווה.

"אהרון, איפה קברת את הנער?"

"מתחת ללול, ליד הברזיות. "

הוא משתתק, לאה, שותה מעט מקפה שכבר התקרר ואז מתחיל לבכות.

אני מתיישבת לידו ומחבקת אותו.

"מה עשיתי דפנה, מה עשיתי?" הוא בוכה ודמעותיו צורבות את לחיי. "מה עשיתי?"

"די די. הכל בסדר… הכל בסדר."

הוא הודף את הכיסא ומנסה לצאת מהחדר, אבל אני חזקה הרבה יותר וחוסמת אותו. הוא מכה בי באגרופיו החלשים ואז מגיע הרגע הנורא מכל, והוא מביט בי ומתחנן:

"דפנה, בבקשה, אל תגידי לבת שלי שספרתי לך הכל. תמי שלי תכעס אם תדע, היא רוצה שהאבא שלה יהיה טוב. תבטיחי לי שלא תספרי לה."

בשבת גשומה אחת נסעתי לחיפה לפגוש חבר קשיש מהיחידה שלו. שאלתי אותו האם אי פעם היה באמת לילה כזה, והאם היה בו נער ויואל ולול ודייסה עם קינמון. החבר החוויר, אחר כך פתאום צחק ואז אמר, לא היה ולא נברא. אבא שלך חולה מאוד. צר לי.

בלולאת הזמן שאבא יצר לעצמו אין לי מושג מתי תמי הולכת ודפנה מגיעה אבל אני מבטיחה לו שלא אספר לה.

"זה יעזור לך." אני אומרת לו ומושיטה את הכדור וכוס מים. אהרון הודף את ידי.

"למה לי לבלוע את הכדורים שלכם?" הוא שואל אותי ומביט בי בציפייה כמו תמיד.

"כי כמה דקות אחרי שתבלע," אני אומרת לו בחיוך, "הנער יגרד את האדמה מהבור ויצא החוצה. בהתחלה הוא יהיה קצת מופתע לגלות שהוא בלול, מוקף תרנגולות, אבל אחר כך זה יצחיק אותו. הוא ילבש את המעיל הצהוב של יואל הלולן וילך ברגל עד שיגיע לכפר שלו וכשיכנס הביתה אמא שלו תרוץ אליו ותחבק אותו ותגיד: איפה היית? דאגתי כל כך, אתה רעב?"

אבי מחייך בשביעות רצון ובולע את הכדור. שבילי מים זורמים במורד סנטרו.

"אז הנער לא מת באותו הלילה?"

"מה פתאום?!" אני מחייכת. "אף אחד לא מת בלילה."

"והמפקד לא אמר לקבור?"

"מה פתאום, המפקד היה בתורנות רפת, חלב פרות."

"ואני, איפה אני הייתי?" הוא שואל ועיניו מרצדות בשובבות.

"אתה בדיוק נכנסת לחדר האוכל, וראית בחורה צעירה ויפה, עולה חדשה, עם עיניים בצבע הכנרת והיא חייכה אליך ואתה ידעת מיד שהיא תהיה אשתך."

"ולפני זה, איפה הייתי?" הוא שואל וקולו נצרד מהתרגשות.

"היית בחור, ונער וילד." אני אומרת.

"ואמא שלי? איפה היתה אמא שלי?" הוא שואל.

"במטבח." אני אומרת, "הכינה לביבות."

"עם שמנת טרייה?" הוא שואל ומלקק את שפתיו היבשות.

"כן, ודג מלוח גם." אני אומרת.

הוא מביט בי, שרירי פניו רפויים, עיניו כבר כמעט עצומות. מת חי. התרופה מתחילה להשפיע.

"והמלחמה?" הוא ממשיך ושואל.

"לא פרצה." אני עונה בחיוך.

"אז אני לא רוצח." אבא אומר.

"חס וחלילה." אני אומרת.

"נהדר" אבא אומר וצוחק בקול ואז נכנס למיטתו ואני מכסה אותו והוא מנשק אותי על גב ידי ונרדם.

בדרך הביתה אני חושבת שאולי בכל זאת טוב שדפנה איתי. לא בטוח שהייתי יכולה להסתדר בלעדיה.

ד"ר ספנסר הרים מבט מאומללותו אל התורים הארוכים, המתפתלים – עיניים כהות, בגדים חומים, פה ושם תלבושת מסורתית באדום או צהוב – וכל הימים לפני היום הזה וכל הימים אחריו נדמו לו כמו חדגוניות עלובה, כאילו אליס איילנד הוא כלא ולא נקודת כניסה, והוא הכלוא בו. משום כך תהה בפעם הראשונה אם האנשים האלה שווים את הטרחה.

ד"ר האוס, בתחילת התור, היה חדש, ולכן הבדיקות שערך – רק רגל קלוטה וזפקת – ארכו בכל זאת כפליים מהדרוש. ד"ר ספנסר חיכה שיסיים ובינתיים נשען על מעקה המתכת וכיסה את אוזניו בכפות ידיו, שולח את זרתותיו לעסות בעדינות את רקותיו, מודע לכך שהוא נראה מותש, אבל לא היה אכפת לו. המלמולים של האנשים האלה – תריסר שפות שונות ומשונות ניתזו כרסיסים מן הקירות המכוסים אריחים בסימפוניה של בוּרות – גרמו לראשו לפעום בכאב יותר משגרם לכך בקבוק הברנדי מאתמול בלילה. מי הם שיעבירו עליו ביקורת? שברי אדם שפלט הים. שאריות נואשות. אין להם שום זכות. הם לא מכירים אותו.

הבאה בתור הייתה אישה בשנות הארבעים לחייה, אחריה גבר כבן עשרים, ואז משפחה בת ארבע נפשות שכולם סבלו מדלקת בלחמית העין. הוא העביר אותם הלאה, ואז עצר והביט בגביהם. באמת? הוא העביר את אצבעו מתחת לכל עין? כמובן. פעולה אוטומטית כל כך שהוא עשה אותה בלי לחשוב.

ספנסר שלח יד אל פניו ומיד העיף אותה לאחור. לעזאזל איתה!

הוא כמעט נגע בעינו מבלי לחטא אותה. ספנסר טבל את כפות ידיו עד פרק היד, מתיז תמיסה על דוכן המכשור הרפואי. די היה ברגע אחד כדי לסכן את ראייתו, את כל חייו.

ממש כפי שהיה דרוש ללוֹרה רגע אחד אחד כדי לסלק אותו מחייה. חמש מילים – אני לא רוצה להתחתן איתך – צמצמו אותו, שלושים שנה של ביטחון עצמי, עבודה, חברים ומראה נאה לכדי פחד פשוט ומגוחך שהוא לא יהיה ראוי לאהבה. הוא הרגיש כאילו היא טבעה על מצחו אות "בלתי רצוי" ולשארית חייו הוא ינסה להסתתר תחת כובע, נתקל במכשולים ומועד כי הנמיך את שוליו יותר מדי. ספנסר לא היה בטוח אם עליו להאמין לדבריה או לא – שאין לה מישהו אחר – אבל מה זה משנה? האם זה עדיף על מה שאמרה אחותו – שלוֹרה שייכת למעמד אחר. "אני מופתעת שהיא בכלל יצאה איתך."

בזמן שהאוס בזבז זמן על המשפחה הגדולה הבאה, ספנסר סידר בפיזור דעת את האביזרים על דוכנו – שורת גירים כחולים, קרס מתכת להיפוך עפעפיים, מחברת לרישום אבחנות מעניינות ועט כדורי חדש, מצופה זהב, שנתנה לו לורה. ספנסר פתח את המחברת והביט בשמו, שנכתב בעט בפינה השמאלית העליונה של הכריכה. הקווים הרהוטים של חתימתו, האותיות העגולות המושלמות של קיצור התואר ד"ר נראו לפתע כמו לעג לרש. הוא החליט להיפטר מהעט ברגע שישיג אחד אחר.

ספנסר התקבל לעבודה באליס איילנד מיד אחרי לימודיו והסמכתו ובשנה שעברה קוּדם לתפקיד בוחן העיניים והמוח, אחראי לאבחון גרענת, זיהום מידבק במיוחד שגרם לעיוורון, וגם לאבחון בעיות נפשיות. כמו כל הרופאים, הוא השתמש בגיר הכחול כדי לסמן את הדיאגנוזה שלו על כתפו של הנבדק, במקרה שלו האותיות CT לציון כלמידיה טראכומה – גרענת, ו-X מוקף במעגל לציון פיגור שכלי וטירוף. מפקחים בהמשך התור הפרידו אנשים על פי הסימנים. מי שסומנו ב-CT נשלחו למרפאה לבדיקה חוזרת. אם אושרה אבחנת הגרענת, הם הצטרפו לבעלי ה-X המוקף במעגל שהוחזרו לספינה, שחזרה לנמל המוצא. ולכן העמדה של ספנסר נמסרה לבעלי הניסיון הרב ביותר.

לבסוף שלח אליו האוס קבוצה של שמונה וספנסר עבר עליהם, מן הצעיר למבוגר – הדרך הטובה ביותר משום שהילדים הקטנים היו נבהלים ובורחים כשראו אותו משתמש בקרס לבדיקת העיניים.

משסיים, נשען על הדוכן, ראשו בין ידיו. אלוהים, כמה איטי האוס הזה! אולי ילך למשרד המנהלה ויגיד שהוא חולה. מי יטיל ספק באבחנה שעשה רופא לעצמו? אבל עם האיטיות של האוס, אם ילך הביתה, יצטרכו אולי לסגור את כל התור להיום. אנשים שקרוביהם מחכים שירדו לחוף ייתקעו על הספינות. אולי לפחות יוכל לקבל כיסא מחורבן לשֶבת עליו? לא מגיע לו כיסא? בכל זאת, הוא רופא.

ספנסר הדף את משקפיו מעל אפו הגבוה ושפשף את עיניו, אחר כך מיהר להביט בכפות ידיו. מה לעזאזל קורה לו? הוא מעולם לא נגע בעיניו בעבודה. האם זכר לחטא אותן? כמובן, הוא לא ראה שום מקרה של גרענת כל היום. ועדיין.

הוא טבל את כפות ידיו בקערת חומר החיטוי שעל המדף התחתון בדוכן. כמה מהרופאים באִי לא טרחו להקפיד על אמצעי הזהירות הזה – כאילו אין להם שכל בכלל. לעתים, כשהיה רואה זאת, ספנסר תהה אם כדאי לו להתגאות בעבודתו. האם נכון מה שרמזה לורה, שרק הנואשים מוכנים לעבוד על האי? לאביו של ספנסר הייתה חנות מכולת. אין לו קשרים בעולם הרפואה. ואם אין לו, אז מה?

גבר התקרב, היו לו עיניים אדומות, מימיות. ספנסר בחש עם מכשיר הבדיקה את חומר החיטוי, הפך את העפעף של האיש והעביר את אצבעו לאורך חלקו הפנימי. מיד הרגיש את הגרגרים הלבנים. האיש עצם את עיניו בכוח, פניו מתכווצים בזעם, ומלמל דבר-מה ביידיש. הגרענת והיהודים. הם סבלו מזה הכי הרבה, במיוחד בזמן האחרון.

ספנסר סימן על כתפו CT, ואז חייך חיוך חביב, נחוש שלא להבהילו – הוא נראה כמו מישהו שיכול לעשות צרות – וסימן לו להמשיך הלאה.

כשהמתין לקבוצה הבאה, סקר את התורים, מתמקד בנשים, תוהה מה הן חשבו עליו. האם הן נבוכות מכך שגבר זר נוגע בהן? או שהעריצו אותו, רופא, אמריקאי? האם כעסו שהוא שופט אותן או ששמחו לחפש שביעות רצון בפניו, כמו ילד שמחפש אצל הוריו?

ספנסר רחץ שוב את ידיו, יישר את עניבתו, אחר כך הרים מבט. לורה עמדה מול האוס. לורה? אותו שיער אדום מתפצח, כמו עלי הסתיו. אותו צוואר לבן. וכתם הלידה? האם הוא שם? ידו של האוס נגעה בצווארה של האישה, מחפשת גבשושית זפקת. היא נראתה מפוחדת וכועסת. ספנסר הרגיש שבטנו מתוחה, כמו חוסם עורקים על פצע. הוא הבין עכשיו. לשם הלכה לורה בלילה. אל מגע ידו של אחר.

הוא העביר את שני האנשים הבאים ללא בדיקה נפשית – הם נראו בסדר גמור, פשוט תעברו – ולקח לו גיר חדש, מגלגל אותו לאט בין כפות ידיו, האבקה מותירה סימנים כחולים על אצבעותיו.

פְרֶדֶק הרים את ספרו כך שייראה כאילו קרא בו כשבעצם עקב אחרי הבחורה היפה מהספינה שלהם. שמה היה מַסיה, אבל הוא חשב עליה בתור גולדֶענע, כי ככה היהודים קוראים לאמריקה, גולדענע מדינה, הארץ המוזהבת.

היא התקרבה לגבר בקצה התור, שאחז את גרונה בידיו. נראה כאילו הוא מעסה אותו, ופרדק חשב שזו דרך משונה לברך מישהו לשלום.

פרדק החל מגרד בראשו, אבל הזקנה סטרה על ידו והזיזה אותה לפני שהגיע לסיפוק. "כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? אתה רוצה שהם יחשבו שיש לך כינים? ההמ?"

פרדק חייך ותקע את ידו בכיסו. לפחות היא חזרה לזוז. סבתו ישבה במשך שבועות על הדרגש שעל סיפון האוניה כאילו היא כיכר לחם בתצוגה אצל האופה, כזו שכבר מזמן התיישנה והבאישה. פרדק לא זכר אפילו שראה אותה קמה לשירותים. עכשיו כשהיו על יבשה, גופה התרחב לצורתו הרגילה, שבמחשבותיו הוא כינה פּאצ'קי, סופגנייה, מתוקה ועבה ורכה.

אילו שאל אותה, ויקטוריה הייתה עונה שהיא דומה יותר ללחמנייה – קרום קשה, חתך נאה באמצע החלק העליון כדי שתתפח. אבל היא הייתה מסבירה שאין מה לדאוג. אחרי שבועות של ישיבה במשרדי תחנות הרכבות, המתנה בתורי כרטיסים, נסיעה בכרכרות מוזרות, הליכה בדרכים לא מוכרות ושינה במיטות משותפות, רק טבעי שתהפוך שטוחה כמו המצה של היהודים. וזה בסדר. מצות מחזיקות מעמד הרבה יותר זמן.

והיא חייבת להחזיק מעמד. המסע התארך בשבוע נוסף בגלל הים הסוער ובמשך שלושה ימים אילצו אותם לשבת על הסיפון, ממש מול החוף, לחכות שהאי יתפנה. ביום השני פרצה שמועה שלא ירשו להם כלל לרדת, שהספינה תוחזר כלעומת שבאה. בחשכת המחלקה הזולה ביותר שמעה ויקטוריה מלמולים בהונגרית, רוסית, יידיש וגרמנית וניסתה להישאר שטוחה. בלי תקווה. בלי פחד. תקווה ופחד הם שני קצותיו של חוסר התועלת.

היא ידעה שהנכד שלה רק מעמיד פנים שהוא קורא. היא עקבה אחר מבטו לעבר היהודייה האדמונית לפניהם בתור. על הספינה היה לה דרגש בדיוק מול זה שלהם. ויקטוריה הזהירה את פרדק להתרחק ממנה. כולם ידעו שהיהודים נגועים במחלות עיניים שמנעו מהם להתקבל באמריקה.

"היא נראית לי בסדר גמור," אמר פרדק מאה פעמים לפחות במהלך שבועות ההפלגה, אבל ויקטוריה לא לקחה סיכון.

כשהגבר שבדק את הבחורה רשם הערות, היא מחתה את עיניה. ויקטוריה דחפה את פרדק במרפקה. "אתה רואה, מה אמרתי לך."

"היא בוכה, בבצ'ה, בגלל המזוודות." כשנכנסו לקומה הראשונה, גברים במדים כחולים אילצו אותם להשאיר את מזוודותיהם בערימה לפני שהורשו להצטרף לתור. כך התורים התקדמו מהר יותר ונמנע עומס. על הסיפון הזקנה שמעה שמועות על המדיניות הזאת ונקטה אמצעי זהירות, הסתירה את חפצי הערך – כסף מזומן, שעון הכיס של בעלה המנוח, כמה ביסקוויטים יבשים, הברית החדשה שלה ומחרוזת התפילה של אמה – מתחת לסריגה, בתיק קטן שנשאה בקלות. כשימתינו בתור, הסריגה גם תעסיק אותה.

גולדענע התווכחה עם אחד הכחולים ופרדק ניסה לעזור, לתרגם, עד שהזקנה משכה אותו משם. "אתה רוצה שנחזור לספינה? אתה רוצה ללכת לכלא בגלל שאתה מדבר כמו אבא שלך?" זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעזבו את ביתם שהוא שמע פחד אמיתי בקולה.

גולדענע שמטה את המטפחת שלה. פרדק הרים והושיט לה אותה לפני שתספיק הזקנה להתערב. "חבל לבכות," אמר לה. "אלה רק חפצים."

היא חייכה ושלחה יד ללטף את לחיו. ויקטוריה סילקה את ידה. "לא לגעת!" היא כבר אמרה לבחורה למה הם מעדיפים שלא להתרועע.

"נחמד," לחשה גולדענע בפולנית, "שבחור צעיר חושב עלי." היא חזרה לגבר בתור, שסימן בפנטומימה – להסיר נעליים. היא רכנה להתיר את שרוכי נעליה הגבוהות ופרדק נהנה מנוף ירכיה הרחבות והשיער שהסתיר את פניה, אדמדם כמו חרסים אחרי שריפה בתנור.

הזקנה לחשה, "איפה הנימוס שלך."

פרדק הנבוך – כל דבר היא רואה? – הפנה את תשומת לבו לספר, כרך קטן בכריכת עור מקומטת, כחולה. שמו נכתב באותיות זהב שנעשו חומות, "מדריך למהגר לארצות הברית של אמריקה." הוא קרא את הספר באיטיות, מפענח כל מילה על פי הקשרה והאנגלית שאביו לימד אותו. הוא סימן את הפסקאות שנראו הכי חשובות בנקודה של עיפרון בהיר.

כאן יוכל לעשות כל דבר חוקי, ואיש לא יצא פטור מעונש אם יעשה עוול. אם אין לו חובות, מקרה שהוא הכרחי רק ממחלה או תשישות, הוא לגמרי אדון לעצמו, ואדון כל הנכסים.

פרדק לא ידע מה פירושן של המילים באנגלית "פטור מעונש" או "תשישות," אבל הוא ידע מה זה "אדון לעצמו" – הוא יהיה חופשי, בדיוק כפי שהבטיח אביו.

רק הפיכחים, ההגונים והשקדנים מצליחים. פרדק סימן את המילה "שקדנים" כדי לחפש אותה כשיקנה מילון אנגלי-פולני.

על אף גערותיה, ויקטוריה לא שפטה את הנער לחומרה על שנהנה ממראה אחוריה של הבחורה. למעשה הייתה גאה בו, שלמרות כל האובדן שסבל – שני הוריו אינם, ביתו, חבריו, הכול נותר מאחור – הוא יכול עדיין ליהנות ממעשה הבריאה. ועם זאת, יש להתחשב בעניינים של כבוד.

בלילה האחרון על הספינה, כשפרדק ישן והאורות כבויים, החליטה ויקטוריה ללבוש את שמלתה הטובה. היא ידעה שתזכה ליחס טוב יותר על האי אם תיראה נאה יותר. עדיין רדפה אותה השאלה אם החליטה נכון כשחסכה על כרטיסים למחלקה השנייה וקנתה למחלקה הזולה ביותר. אחרי שקנתה את הכרטיסים שמעה שנוסעי המחלקה השנייה זוכים לבדיקות קפדניות פחות.

כשהעבירה ויקטוריה את השמלה מעל ראשה וסובבה אותו כדי לשחרר את שיערה, ראתה אותו – הגבר בדרגש ממול, קומה אחת מתחתיה. היא חשבה שהוא ישן, אבל לא – הנה הנצנוץ הברור בעינו הרטובה, הפקוחה, הננעצת בה. היא עצרה, מחזיקה בשמלה לפניה. איזה עניין יכול להיות לו בזקנה כמוה?

היא הביטה בו בשאלה, ואז הסירה את החלק העליון, מניחה לשדיה המשתלשלים להתנודד כמעט חשופים, מכוסים רק בלבניה הדקים. הוא חייך והנהן בהתפעלות. היא המשיכה והסירה את גרביה הישנים – צמר עבה ושחור וחורים זעירים של עש – והעלתה גרביים חדשים – לבנים עם רקמה של פרגים אדומים בצד החיצוני של הקרסול – במעלה ירכיה המנוקדות ומרושתות ורידים דקים, והידקה לבירית.

הגבר חייך אליה, אחר כך עצם את עיניו, הנצנוץ נעלם.

לבסוף, בבוקר היום השלישי, נפתחו הדלתות והחשיכה החלה לנוע, החצאיות הארוכות והרחבות, תיקי העור הסגורים בחבל, ציפיות כרים ממולאות בחפצים שאין להם ערך, מלבד הרצון שלא יאבדו גם הם.

על המעבורת ישבה ויקטוריה ליד החלון, לחיה על הזגוגית הקרה, עיניה עצומות ופרדק צמוד אליה, מביט החוצה. היא ניסתה לדמיין רגע של מנוחה שלמה, רק היא לבדה, רגע שבו היא יכולה להניח את כל המזוודות, להסיר את המעיל והשמלה, לזנוח את המסמכים עם שמה המזויף והבעל שלא קיים, לקמט את התג המחורבן שהצמידו בסיכה לצווארונה, ולחזור לעולם שבו היא יכולה לשכב לנוח בלי שעוד זוג עיניים צופה בה כשהיא מרשה לעצמה להינתק, להיסחף.

עכשיו הביטה ויקטוריה באיש הנוסף בהמשך התור, שם המעקה פונה בחדות כמו מרפק. הוא התייחס לכולם כמו אמא שנמאס לה מהכול – אוחז חזק בפניהם ומביט לתוך עיניהם כאילו היו חורי הצצה, שואל שאלות, כותב הישר על הבגדים. האם שם הכול יגמר? היא לא הייתה בטוחה. לפחות כאן חמים יותר.

ויקטוריה לקחה הרבה אוויר. החזה שלה התרומם, הניירות עם שמה המזויף, הבעל המומצא שממתין לה באמריקה, צמודים לשדיה. היא הפנתה את פניה לחלונות הגבוהים והיה לה חשק לעוף, להתרומם גבוה, רק היא לבדה, אפילו בלי פרדק, לחלל העצום והפתוח מעליה, לקשתות התקרה הנישאות, שם תיגע באריחים הקרירים של הקירות העליונים, תשתבלל בנברשות העצומות, מתחת לחמימות העדינה של אור החשמל שלהן.

האיש נופף בידו, סימן לגולדענע לעבור לתחנה הבאה במרפק והציץ שוב בלוח הכתיבה שלו. פרדק הביט לעבר הזקנה כדי לשאול האם להתקדם, אבל מבטה היה נעוץ בתקרה, ראשה האפור סובב במעגל. פרדק עקב אחר מבטה אל החלונות המקושתים, שם ירד שלג דק על רקע האור האפור. גם הוא חשב לעוף – דרך החלונות, אל העולם החדש וכלליו, חוקיו, לשונותיו, ורק פחד להותיר את הזקנה מאחור. הוריו מתו, אבל היא הצילה את חייו. הוא הביט בכפות ידיה המקומטות, המכוסות כתמים. פרקי אצבעותיה היו רחבים ושטוחים במיוחד, כמו של גבר. היא ענדה טבעת זהב שכבר מזמן לחצה מדי והייתה שקועה בעורה לנצח. נדמה שכדי להסירה תידרש קטיעה של האצבע. פרדק אחז בידה ולחץ אותה.

האוס, איטי עד כאב, התעסק עם הבחורה כבר שעות, כך זה נראה. לבסוף סימן לה להמשיך אל ספנסר.

"מה שמך?" שאל ספנסר, קולו כמעט לוחש. צווארון חולצתה הסגור לא אפשר לו לראות אם יש לה כתם לידה כמו של לורה, כתם רך וחום, מעט מעל עצם הבריח.

היא לא ענתה, לכן שאל אותה בקול רם יותר אם היא יודעת אנגלית. "לא," היא צעקה ביידיש.

עוד יהודייה. ספנסר תהה אם היא מנסה להימלט מ'תחום המושב' שנקבע ברוסיה.

הוא שאל ביידיש המוגבלת שלו מאיפה באה. הבחורה הביטה בו בהבעה הזאת, כמו שכולם הביטו, הבעה חלולה של התרסה, כעס, של הנחה שיש לו משהו נגדם, אפילו שאין לו.

"הו, אלוהים אדירים, אין לי זמן בשביל זה." הוא חטף כמה ניירות מידה. מַסיה. הוא היה די בטוח שבאנגלית השם הוא מרים. "מרים, איפה בעלך?" לא מתפקידו לשאול שאלות כאלה, אבל באמת, למה שאישה בגילה תבוא לבדה לאמריקה.

היא אמרה משהו שלא הבין, הפעם בפולנית. למה היא עוברת לשפה הנוראית הזו? מה היא חושבת, שהוא איזה מוז'יק? שאם לא יידיש, אולי הוא יבין בפולנית?

הזקנה מאחורי מרים התקרבה כמה צעדים, נעצרה כשנתקלה במבטו הזועם ודיברה בפולנית אל הבחורה.

"עוד לא קראתי לך," אמר ספנסר בהבעה רצינית, בתקווה שנימת דבריו ולא המילים, יעבירו את המסר.

נער אחז בידה של הזקנה ומשך אותה משם, ממלמל "מצטער," באנגלית. ספנסר כיווץ את מצחו בזעף של אזהרה, וחזר למרים. הוא התכוון לסמן לבחורה לעבור – היה ברור שהיא שפויה – ואז הבחין בעיניה. אדומות, נפוחות. הוא מחה לאיטו את כפות ידיו, מחזיר להן את צבען הלבן מתחת לאבקה הכחולה. אחר כך אחז בלסתה. היא נראתה מבוהלת. "הכול בסדר," הוא לחש. "אני רק צריך לבדוק את העיניים שלך." במקום להשתמש בקרס, הוא אחז בין אצבע לבוהן בעפעף העדין שוורידיו כחולים. הבחורה הפטירה משהו ביידיש. הוא הבין את המילה "לא."

"זה בסדר," מלמל, אבל היא התרחקה ממנו, מטלטלת את ראשה וממצמצת.

"בריאה!" היא אמרה באנגלית.

מה שנכון. לא היו גרגירים. לא היה דמע. לכל היותר הייתה לה דלקת עיניים וירלית, היא פשוט בכתה. "חשבתי שאת לא מדברת אנגלית," אמר ספנסר ביובש.

"קצת," ענתה הבחורה.

אם יסמן אותה באותיות CT ויעכבו אותה לבדיקה נוספת, תהיה לו הזדמנות לדבר איתה. הוא הביט אל מחוץ לחלון שמאחוריו – יום אפור מסתחרר ברוח, פסל החירות ברקע. אם היה יום יפה היו יכולים לשבת בכיסאות העץ המתקפלים על המזח ולהסתכל על הספינות שמגיעות. הוא ילמד אותה אנגלית, אחר כך יסביר לה את אמריקה, איפה לגור, איך להשיג עבודה, יזהיר אותה משרלטנים על הרכבות ובתחנות האוטובוסים. היא תיעשה תלויה בו. בוועדת הערעורים הוא יגן עליה, יסביר שהדיאגנוזה שלו נבעה מזהירות-יתר. היא תהיה אסירת תודה ומחויבת לו.

ספנסר סימן לנער שמאחורי מרים להתקרב. הזקנה באה איתו.

"אתה מדבר אנגלית?" "כמה מילים," אמר הנער. "מה שמך?"

"פרדק."

ספנסר הנהן. "פרדריק," תיקן מיד את השם והוסיף הברה, "תגיד לה מה שאני אומר, בסדר? אתה יכול לעשות את זה?"

פרדריק הנהן.

"תשאל אותה בת כמה היא."

"עשרים ושלוש," תרגם פרדריק.

צעירה בשנה מלורה. ד"ר ספנסר חייך. "תשאל אותה אם היא לבד."

"כן," אמר פרדריק. "אז היא לא נשואה?" "לא, אדוני."

"ממה היא מתכוונת להתפרנס?" פרדריק נענע את ראשו.

"כסף," אמר ספנסר. "איך היא תעשה כסף, תחיה, תשלם שכר דירה, תקנה אוכל?"

פרדריק הנהן ושאל את מרים. היא אמרה שהיא תופרת ואמורה לפגוש את אחיה, שבא לאמריקה בשנה שעברה.

ספנסר שלח יד לאט ונגע בשיערה, מסלסל תלתל סביב אצבעו. בדיוק כמו של לורה. גם כשהוא מלוכלך, ההרגשה הייתה זהה, עלי שלכת מתפצחים בערימה עצומה. מרים התרחקה, מביטה בפרדריק כדי לקבל הסבר. פרדריק משך בכתפיו. הזקנה פנתה אל הנער. הוא ענה לה במילה אחת.

ספנסר דיבר בחדות. "עוד לא הגיע תורכם. תגיד לאמא שלך להיות בשקט." האוס העביר עוד שני אנשים. הם התרחקו כמה צעדים, מפגינים כבוד.

הנער אמר משהו לזקנה. היא ענתה ופרדריק התחיל לתרגם, אבל ספנסר השתיק אותו בתנועת יד, מסמן לעבר מרים. "תגיד לה לפתוח את הכפתורים של החולצה." הוא היה בטוח שיש לה כתם לידה והוא רצה לראותו.

פרדריק תרגם, אבל מרים הידקה עוד יותר את הרדיד האפור על כתפיה והביטה בזקנה, שהתקרבה ודיברה. פרדריק תרגם. "אדוני, זה בעיה, אה, אישה צעירה," הוא סימן לעבר מרים, "היא…" הוא גמגם. "לא רוצה פותחת חולצה, לא יש גברים."

"זאת בדיקה רפואית. יש לציית להוראות," אמר ספנסר. פרדריק לא תרגם הפעם. ספנסר חבט על זרועו. "ילד, תגיד לה מה שאמרתי. עוד אנשים מחכים!"

פרדריק אמר משהו לשתי הנשים. ספנסר התחיל לפקפק ביכולתו של הנער לדבר אנגלית.

"אני צריך לבדוק אותה," הוא אמר. "אני אקח אותה למטה, לאחיות. תגיד לה לבוא איתי."

פרדריק הסביר זאת למרים, שהתרחקה צעד לאחור, קרוב לזקנה. הזקנה חיבקה את הבחורה ואמרה משהו לנער. פרדריק היסס, לוחש לזקנה.

ספנסר שלח ידו אל זרועה של מרים. "בואי איתי." היא משכה את ידה ממנו. "לא," היא אמרה באנגלית.

הנער אמר, "היא אחותי. לאן אתה לוקח אותה? היא איתנו."

"אמרת שהיא לבדה. מה זאת אומרת היא אחותך?"

"אני…" פרדריק שוב גמגם, והקשיב רגע לזקנה. היה ברור לספנסר שמשהו פה מסריח.

"היא אחותי," חזר הנער ואמר.

ספנסר דרש לראות את המסמכים המזהים שלהם. "שמות המשפחה שלכם שונים. עכשיו עזבו אותי בשקט, זוזו הצידה." הוא הדף את פרדריק, שנתקל בזקנה. היא דיברה ברוגז אל ספנסר, היה ברור שהיא גוערת בו על שדחף את הנער.

ספנסר ניסה לדבר מעל ראשה. "אני צריך לקחת את הבחורה הזאת למרפאה. היא צריכה להיבדק." הוא תפס את זרועה של מרים. היא משכה אותה בחזרה בכוח. הוא שוב תפס בה וניסה למשוך אותה לאורך התור.

פניה של הבחורה האדימו. הזקנה והנער מיהרו קדימה. ספנסר ניסה לחמוק, אבל היא הכתה בו עם תיק הבד שלה והנער אחז בזרועה החופשית של הבחורה ומסרגות נפלו על אריחי הרצפה בנקישה. הזקנה צעקה. הוא חשב שזה נשמע כמו שפת הקללות המובנת לכול. הרדיד של מרים נפל ארצה. אנשים נעצו מבטים. הנער זעק, "אתה מכאיב לה!"

ספנסר תפס שהוא מרגיש את עצם הזרוע של הבחורה. הוא עזב את ידה. האוס שלח מבט לעברו. הפנים המטונפות של העומדים בתור בהו בו. הזקנה הארורה והנער שאיתה סירבו להפנות את מבטיהם.

ספנסר חזר לדוכן שלו וחטף ממנו גיר. הוא כתב CT על חולצתה המקומטת של מרים, אחר כך קרא לזקנה להתקרב. על כתפה הימנית הוא צייר X גדול מוקף במעגל.

אחד המפקחים בא לראות על מה המהומה. "פיגור שכלי?" הוא שאל, כשהביט בזקנה מתקדמת בתור עם מרים והנער.

"כן," אמר ספנסר. "ראיתי את זה בעיניים שלה. היא לא לגמרי שם." הוא לא טרח לסמן את הנער, הוא יוחזר איתה באופן אוטומטי, ואחר כך ספנסר ימצא את מרים במרפאה וינחם אותה.

המפקח התרחק. ספנסר סידר מחדש את גיריו בשורות נקיות ויפות. האוס חזר לעבוד, אבל נראה היה שדעתו מוסחת, בודק שוב ושוב את לוח הכתיבה הארור שלו. אלוהים, הם יהיו כאן כל הלילה! ספנסר יישר את חולצתו ועניבתו. הכול בסדר. הזקנה והנער ייעלמו בקרוב. הוא סימן באצבעו לבא בתור. גבר צעד לפנים וספנסר העיף בו מבט מהיר – או שתשיג אותה עכשיו או שלא תשיג אותה לעולם – וסימן לו לעבור. אחר כך אם ובתה, אחר כך זוג צעיר.

ספנסר העביר אותם במהירות, ואז סרק את התור בחיפוש אחר מרים. היא, הנער והזקנה עמדו בתור, כמה אנשים לפניהם, התור לתחנה הבאה שבה המפקחים בדקו את סימוני הגיר והכניסו את המיועדים להחזרה לאזור מגודר אחד, ואת המיועדים לטיפול לאזור מגודר אחר. שלושתם היו שקועים בשיחה. ואז מרים חייכה והתרחקה, מתקדמת בתור כפי שידע שהיא תעשה. לא היה לה שום קשר לילד המעצבן ולאמו. ספנסר עמד להפנות את מבטו כשהבחין שפרדריק מצביע על כתפה של הזקנה. היא הסירה את מעילה והביטה בסימן הגיר, ואז אמרה משהו לנער.

"תלבשי את המעיל הארור ותתקדמי," הפטיר ספנסר. הוא הביט בתור. האוס היה עדיין מבולבל ונרגש. הוא ראה זאת על פי תנועות ידיו, איך עלעל בדפים על לוח הכתיבה.

הוא הביט בהם שוב. הזקנה והנער התלחשו, גביהם כפופים. ואז היא החלה לגלגל את מעילה. היא הוציאה פקעת צמר מהתיק הקטן שלה, תחבה את המעיל לתחתיתו, והחזירה את הצמר מעליו.

ספנסר התחיל לצאת מבין מעקות הברזל, המילים כמעט כבר יצאו לאוויר – "מה אתם חושבים שאתם עושים?" – ואז הוא עצר. הנער טפח על כתפה של מרים ואמר משהו. כעבור רגע היא מחתה את סימן הגיר מחולצתה ואחר כך הסתירה את הכתם הכחול ברדידה.

בשלוש השנים שעבד שם, אף אחד לא חשב לעשות משהו בנוגע לסימני הגיר שלו. מכל אלה שהוא אבחן – מן הסתם הם מסתכמים באלפים – הזקנה והנער היו הראשונים להבין: אם סימנו אותך, זה רע.

ספנסר ראה איך שלושתם חולפים על פני התאים המגודרים, משם אל התורים העיקריים, שם יבקשו מהם את המסמכים, והוא כבר ראה שמסמכיהם מסודרים. לאחר מכן הם יאספו את מה שנותר ממטענם, ויצאו לקור ולזרות של ארץ שלא ראו מימיהם, לא הכירו, לא הבינו את שפתה. למי שנשארו כאן זו לא הייתה שפה, אלא רק צלילים. לא הייתה הבנה, רק תקוות. מרגע שירדת מהאי, את הסימנים שנשאת איתך אי אפשר לתחוב לתיק או להסיר מהבד. ספנסר רצה לקרוא להם, להגיד שהוא מצטער. לזעוק אליהם "בהצלחה!" אבל מישהו כבר ניגש, עוד זקנה, הפעם עם שני נערים ועוד זקן. ספנסר הניח את הגיר ושלח ידו אל עיניהם.

הסמל גי בּון היה עורך דין בחייו האזרחיים. כחייל בצבא צרפת הוא נפלט בחורף 1939 משירות קרבי בקו הגבול עם לוקסמבורג בגלל דלקת ריאות חמורה. כעת שירת במחלקה המשפטית של חיל ההנדסה בפריז. ב-12 ביוני, יום רביעי, זימן אותו מפקד כוחות היבשה, קולונל א' רז'ינבּל ללשכתו. בתיק האישי של בון מצוין שסיים קורס בפיצוץ קונסטרוקציות פלדה וגשרים משוריינים.

רז'ינבל הודיע לבון שיהיה עליו לפוצץ את האנטנה הגבוהה ביותר ובעלת טווח הקליטה הגדול ביותר בצרפת ובמקביל גם את מגדל אייפל שאל קצהו האנטנה מחוברת, וזאת לפני שארמיה מס' 18 של הצבא הגרמני תיכנס לפריז. תגובתו הראשונה של בון:

למה אני?

לפי הוראות חיל ההנדסה ידע בון כי רק קצין קרבי מורשה להוציא לפועל פיצוץ בסדר גודל כזה, אך לא מישהו בדרג זוטר מהמחלקה המשפטית.

‒ אני מצטער, עליי לסרב לבקשה.

‒ זאת לא בקשה, זאת פקודה. אתה האדם היחיד עם הכישורים הנדרשים שאני יכול להשיג כאן.

‒ בלי ספק. אבל אין לי סמכות.

‒ אישור ממני מקנה לך סמכות.

‒ האם אקבל את הפקודה בכתב?

‒ לא.

‒ אם כן, אני מצטער.

הרבה אי-בהירויות. פריז הוכרזה עיר פרזות, כלומר, יש איסור על "פעולות עוינות" בתוך העיר. אין ספק שפיצוץ מבנה בעל חשיבות רבה לתקשורת הצבאית הוא בגדר פעולה עוינת. בון ראה לנגד עיניו סיכון כפול: הוא יכול להיות מואשם על ידי רשויות החוק של ארצו כאשר אלה ישובו לתפקד עם חלוף המשבר הזמני בפריז; אבל גם האויב, במקרה שבון ייפול לידיו, עלול, על פי חוקי המלחמה, להאשימו בהשחתה ‒ כלומר, בפגיעה במעמדה של פריז.

‒ לפיצוץ בסדר גודל כזה יש צורך בצוות חיילי הנדסה. חמישה-עשר חיילים. מלבד זאת אהיה זקוק לתוכניות הבנייה של המגדל. אהיה חייב לדעת אם קיימות בו נישות להנחת חומר נפץ.

‒ אם כן, אתה מוכן לעשות את הדבר?

‒ לא זה מה שאמרתי. גם אם יהיה בידי כל הנחוץ, יהיה צורך ביומיים להוציא לפועל מבצע כזה.

‒ יש לך יומיים, אם הגרמנים יחכו עד אז.

‒ אתה מאמין שהם יחכו, המפקד?

‒ עלינו לצאת מהנחות כלשהן.

‒ חומר נפץ חזק ימוטט כנראה את המגדל. אבל גם אם רק יטה אותו אל צדו, הנזק יהיה בלתי הפיך. כלומר, פעולה עוינת.

‒ אסור לבצע פעולות עוינות.

‒ לי אתה לא צריך לומר את זה, המפקד.

‒ אנחנו נמצאים במצב חירום.

‒ כמפקדך אני פוקד עליך לבצע את המשימה.

‒ אני לא חייב לציית לפקודה בלתי חוקית. יגידו לי: אתה משרת כמשפטן של חיל ההנדסה.

‒ במלחמה כל אחד עושה מה שהוא יכול. יש לך הכשרה של מומחה לנפץ.

‒ כן, אבל לא כדי להשתמש בידע הזה בעיר פרזות.

‒ אתה רוצה להשתמט מחובתך?

‒ בשום פנים ואופן לא. אני מעלה ספקות בנוגע לפקודה שלך.

מפקד כוחות היבשה שתק. על הסיבה המהותית לסירובו של בון לא נאמר דבר: איך אפשר לפוצץ את סמלה של פריז? מצב שבו כוחות זרים עמדו לכבוש את העיר לא היה חריג, כך כבר היה ב-1815, וב-1871. הקולונל נראה כעוס. בון באופיו לא היה איש של עקרונות. פיצוץ ענק היה מוצא חן בעיניו. אבל לא היתה בו היומרה (ה"אגואיזם") לאזור אומץ ולהיות האיש שפוצץ את מגדל אייפל. אפשר לתת ביטוי לעצבנות, להתמוטטות הרגשית, בעיר הגדולה באותו יום רביעי (למעשה, הכוחות הגרמניים לא נכנסו אלא רק יומיים אחר כך) בדרכים אחרות מלבד במעשה אלים כזה. גם הקולונל היסס. הוא פקד על בון להישאר במפקדה הראשית, להמתין לפקודות נוספות.

בשנות ה-30, התרחש מהפך בדימוי של האינטלקטואלים. הם נרשמו במהלך לימודיהם לקורסים מעשיים, רצו לקבל הכשרה במשהו שימושי, בצורה שתהלום את המאה של המעשה. משפטנים צעירים, רופאים, תלמידי האוניברסיטאות הגדולות, פרלמנטרים לעתיד, מזרחנים, נרשמו לקורסי טיס, צניחה, נפץ, הישרדות בצפון אפריקה, וכיוצא באלה. כך הם קיצרו הן את השירות הצבאי והן את תקופת הלימודים. המקצוענות כוללת, לדברי סנט-אכזיפרי, מוח וידיים. היא מתגלמת בדימוי המקצועי של המהנדס.1

אולם דימוי האדם העתידני הזה התאים פחות למצבי המגננה שצרפת היתה נתונה בהם באותה עת. האם היה ניתן להמיר לתגובה התקפית את רגשות הפחד, את הזעם העז, שמילא את המטות הצבאיים של פריז? הצבא הצרפתי עדיין חלש על הקשר האלחוטי ברחבי העולם. בשעה 15:00, השעות חלפו כה מהר, זומן בון שנית למשרד הקולונל. בסופו של דבר לא רוצים לפוצץ את מגדל אייפל; גם תוכניות המבנה לא נמצאו. במקום זאת יש תוכנית פעולה אחרת. קילומטר וחצי מדרום לפריז, כלומר, סמוך לעיר פרזות, במוצב איסי-לה-מולינו, ממוקם משדר צבאי, קונסטרוקציית פלדה בעלת שני מגדלים שגובה כל אחד מהם 70 מטרים, כלומר מבנה דומה למדי למגדל אייפל, אם כי לא פופולרי כמוהו; זהו מרכז הבקרה שבאמצעותו אפשר ליצור תקשורת אלחוטית עם חילות צרפת בסוריה.

בון, ואיתו שתי מזוודות מלאות במטילי מֶליניט קטנים2, יצא מיד לדרך. בשטח המחנה לא היו כלי רכב. כל מונית לא היתה בנמצא, הוא הגיע במטרו לעיבוריה הדרומיים של העיר. במוצב ראה בון את שני מגדלי הפלדה שניצבו במרחק 140 מטרים זה מזה. הם נתמכו על ידי עמודים משופעים בדומה למגדל אייפל. בון הניח את המליניט לרגלי עמודי התמיכה. פעולה ברגעי סכנה משפיעה על המוח ועל מערכת העצבים כמו סם. בון היה זקוק לחומר נפץ נוסף. הוא דרש שיעמידו לרשותו משאית ונהג. את הארגז המלא בקפסולות כספית החזיק בחיקו, אך לא רחוק מספיק מחומר הנפץ שבמשאית, אם חלילה תקרה תאונה. הוא לא היה בטוח שעליו לקוות להכרה רשמית במקרה של הצלחה.

הערב ירד. רוח מערבית נשבה. תוך כדי ארוחה קלה דפדף בחוברת הדרכה לפיצוץ מתקני פלדה ‒ היא היתה משנת 1890. בשעה 22:00 עדיין התקבלו מברקים ממגדל אייפל במשדר הזה, שאויש על ידי שבעה-עשר אלחוטאים. התשדורות הועברו הלאה לביירות. בשעה 1:00 לאחר חצות עדכנה התחנה את התחנות הצרפתיות שמעבר לים על הפסקת הפעילות.

שעה של פרידה. שעה של התרגשות: אנשי הצוות ניפצו את מכשירי השידור בעזרת פטישים, ביתקו את חוטי החשמל במצבטים. בון הצית את הפתיל בסיגריה. הוא רץ, ספר עד 110. קול פיצוץ בודד ויבש, גשם של פלדה.

המגדל השני התמוטט על בניין המרכזייה. בונוס מיוחד. בון בחן בדקדקנות את העמודים ההרוסים, את הבור שנפער במקום אשר עד לפני זמן קצר עמד המשדר הראשי ויצר קשר מופשט עם אתרים רחוקים ביותר. ב-8:30 בבוקר הגיע בון למרגלות מגדל אייפל. עוד נשארו לו רזרבות של חומר נפץ במשאית. הוא היה עייף וחסר מעצורים, עדיין נתון להשפעת סם הפעולה ומסוגל למוטט גם את המגדל הזה. יחידת המהנדסים עמדה כאן לשירותו. הם הרסו את הגנרטורים שבקומה הראשונה בפטישי פחחים. איזו תועלת היתה יכולה לצמוח לגרמנים מקשר אלחוטי עם סוריה, סנגל, גינאה הצרפתית והאוקיינוס השקט, אם בכלל היו להם אלחוטאים דוברי צרפתית?

על הפיצוץ המקצועי ש המגדלים באיסי חיבר מפקד המוצב דו"ח הריסה. לבּון לא חלקו שבחים, הוא גם לא נענש. כאשר ביקש רשו לבחון את שרידי המוצב ‒ זה היה עוד לפני כניסת הגרמנים לפריז, בקשתו נדחתה. כך, למשך זמן קצר, הוא שב לטפל בתיקיות שלו. מה עוד היה יכול לעשות למען המולדת?

אור השמש ‒ לעולם אין בו די

מסלול הפלנטה ‒ לאה מדי


*הסיפור לקוח מתוך: הנקודה העיוורת של השטן מאת אלכסנדר קלוגה, פיתום הוצאה לאור, 2003.

זיכרונות של חיילים, מלחמת ספרד (1809)

הפעמונים במגדל הכנסייה של העיירה מֶנְדָה צלצלו זה עתה חצות. ברגע זה דומה היה שקצין צרפתי צעיר שנשען על מעקה הרחבה הארוכה שגבלה בגני הטירה שקוע במחשבות עמוקות, עמוקות מאלה שאפשר לצפות להן מאדם שמנהל אורח חיים צבאי רגוע… ואולם – גם זאת יש לומר – מעולם לא היו שעה, מקום ולילה יפים מאלה להרהורים. שמי ספרד היפים פרשו כיפת טורקיז מעל לראשו. זוהר הכוכבים ואורו הרך של הירח האירו בגחמנות את העמק היפהפה שנפרש למרגלותיו, על כל אוצרותיו. מפקד הגדוד, שהיה שעון באותה עת על גזע עץ תפוז פורח, יכול היה לראות במרחק של כמאה רגל מתחתיו את העיירה מנדה, שכמו מצאה לה מחסה מפני רוחות הצפון למרגלות צוק שהטירה ניצבה עליו. כשהפנה את ראשו הבחין בים שמימיו הבוהקים תחמו את התמונה כלהב כסף רחב. הטירה היתה מוארת. קולות המולה עליזים של נשף, קצב נגינת תזמורת, צחוקם של כמה קצינים ושל נשים רוקדות הגיעו לאוזניו, מתמזגים ברחש הרחוק של הגלים. רעננות הלילה הפיחה מעט מרץ בגופו התשוש מחום היום. ולבסוף, עצי הגנים הדיפו ניחוח כה מתוק, ופרחיהם היו כה ענוגים, עד כי האיש הצעיר חש כמי שצולל באמבט מבושם.

טירת מנדה היתה שייכת לאחד מבני האצולה הרמה של ספרד והוא התגורר בה באותה עת עם כל משפחתו. במשך כל אותו ערב נח מבטה של הבכורה בבנות המשפחה הספרדית על הקצין בעצב רב כל-כך, עד כי ברגש החמלה שהביעה היה בהחלט כדי לעורר חלומות בהקיץ אצל הצרפתי. קלרה היתה יפה, ואף שהיו לה שלושה אחים ואחות, דומה שרכושו של המרקיז דה לֶגַאנֶס היה רב דיו שוויקטור מַרְשַאן יאמין שהנערה הצעירה תזכה בנדוניה נדיבה. אך אין אפשר להעז להאמין שבתו של הזקן, השבוי יותר מכול בקסמי מעמדו הרם וברכושו שבספרד, תימסר לבנו של פריסאי עם הארץ!

הצרפתים היו שנואים. וכיוון שמושל המחוז, הגנרל גוֹטְיֶה, חשד שהוא מתכנן התקוממות לטובת פרדיננד השביעי,1 התמקם הגדוד שבפיקודו של ויקטור מַרְשַאן בעיירה מנדה כדי לפקוח עין על הכפרים הסמוכים שהיו נתונים למרותו של מרקיז דה לגאנס. באיגרת שהגיעה לאחרונה ממרשל נֶיי,2 הובע החשש כי האנגלים עלולים לנחות בקרוב בחוף הספרדי, והמרקיז הוזכר כמי שמקיים קשרי מודיעין עם צמרת השלטון בלונדון.3 וכך, על אף קבלת הפנים היפה שהעניק הספרדי הזה לוויקטור מרשאן ולחייליו, נותר הקצין הצעיר דרוך וערני כל העת.

הוא פנה לעבר הרחבה הזאת, שממנה בחן זה עתה את מצב העיר והכפרים הסובבים אותה שהופקדו להשגחתנו, בעודו שואל את עצמו כיצד עליו להתייחס למרקיז שלא הפסיק להפגין כלפיו רחשי ידידות, וכיצד מתיישבת מַראית העין השלווה של החבל עם חשדותיו של הגנרל. ואולם, זה זמן-מה נהדפו כל המחשבות הללו מראשו של המפקד הצעיר ובמקומן עלו רגשי זהירות וסקרנות טבעיים בהחלט.

זה עתה הבחין שאורות רבים למדי דולקים בעיר. ואולם, אף שהיה זה יום סנטיאגו הקדוש,4 ממש הבוקר פקד לכבות את האורות בשעה הרגילה, כפי שהורתה הפקודה. רק הטירה לא נכללה בפקודתו. פה ושם הבחין בנצנוצי הכידונים של חייליו בעמדות הקבע, אך השקט היה מרשים, ודבר לא העיר שהספרדים נמצאים בעיצומה של הילולה משכּרת. כאשר ביקש להבין מדוע הפרו התושבים את הפקודה, קלט שבעבֵרה זו מסתתרת תעלומה גדולה עוד יותר: שהרי השאיר בשטח קצינים שהופקדו על השיטור הלילי ועל הסיורים! מתוך דחף נעורים עמד כמעט לזנק בעד פרצה בגן כדי לרדת במהירות במורד המסולע ולהגיע במהירות לעמדת המשטרה הקטנה שהיתה ממוקמת סמוך לטירה בכניסה לעיר, כאשר רחש כמעט בלתי נשמע עצר אותו בדרכו. היה נדמה לו שהוא שומע את חריקת החול המכסה את שבילי הגן, תחת צעדיה הקלילים של אישה. הוא הפנה את ראשו ולא ראה דבר, אך הבוהק הלא-רגיל של האוקיינוס משך את מבטו. פתאום התרחש לנגד עיניו חיזיון מחריד ביותר, עד כי קפא על עומדו בהפתעה, מאשים את חושיו בתעתוע. קרני ירח חיוורות חשׂפו לפניו מפרשׂים במרחק רב למדי. הוא נרעד, ניסה לשכנע את עצמו כי החיזיון הנורא הזה איננו אלא חזיון תעתועים, מלכודת הטמונה בגחמת הגלים והירח.

ואז הגה קול צרוד את שמו. הקצין הביט לכיוון הפרצה וראה את ראשו של החייל שהתלווה אליו קודם לכן בטירה, מתרומם לאטו.

"האם זה אתה, המפקד?.."

"כן, מה העניין?" השיב לו בקול נמוך האיש הצעיר, שנבואת לב כלשהי הורתה לו לנהוג בזהירות.

"המנוּולים האלה רוחשים כמו תולעים!.. ואני נחפז לדווח לך, אם יורשה לי, את מסקנותַי הצנועות."

"דַבֵּר…" השיב ויקטור מרשאן.

"זה עתה עקבתי אחר אחד ממשרתי הטירה שחלף כאן ובידו עששית. עששית זה דבר חשוד, שהרי אינני סבור שהנוצרי הזה מתכוון להדליק עכשיו נרות תפילה. מה שהם רוצים זה לחסל אותנו… זה מה שאמרתי לעצמי. והתחלתי לעקוב אחריו… מה גם, המפקד, שמצאתי במרחק כמה צעדים מכאן, על גוש סלע, ערמת זרדים…"

צעקה איומה הדהדה פתאום ברחבי העיירה וקטעה את דברי החייל. זוהר פתאומי האיר את המפקד. באותו רגע ממש פגע כדור בראשו של החייל האומלל והוא צנח ארצה ומת. מדורת קש ועץ יבש בערה כאש גדולה במרחק עשרה צעדים ממנו. קולות הצחוק וכלי הנגינה לא נשמעו עוד מטרקלין הנשף. דממת מוות מקוטעת באנקות תפסה את מקומה של צהלת ההילולה. יריית תותח הדהדה מעל למשטח האוקיינוס הלבן. זיעה קרה ניגרה על מצחו של הקצין הצעיר. הוא לא היה חמוש בחרבו. הוא הבין שכל חייליו אבדו וכי האנגלים עומדים לנחות בחוף. בדמיונו כבר ראה את עצמו – אם בכלל יישאר בחיים – נדון לחיי חרפה וקלון ועומד לדין בבית-משפט צבאי… במבטו אמד את עומקה של הבקעה, וכשפנה לזנק במורד אחזה ידה של קלרה בידו.

"ברח!" היא אמרה, "אחַי בעקבותי. שם למטה, למרגלות הצוק, תמצא את הסוס האנדלוסי של חואניטו. קדימה, לך!.."

היא דחפה אותו. זמן-מה הביט בה האיש הצעיר בתדהמה, ואולם, מתוך ציות מיָדי ליצר ההישרדות שאינו מרפה אף מן האדם החזק ביותר, פנה לכיוון הגן שהצביעה עליו ורץ דרך הסלעים, שעזים בלבד פסעו עליהם עד אז. הוא שמע כיצד קְלָריטה קוראת לאחיה לרדוף אחריו. הוא שמע את צעדיהם של מבקשי נפשו. הוא שמע את שריקתם הקרובה של הכדורים שנורו זה אחר זה, אבל הגיע לבקעה, מצא את הסוס, עלה עליו, ונעלם במהירות הבזק.

בתוך שעות ספורות הגיע הקצין הצעיר למחנהו של הגנרל גוֹטְיֶה, שסעד באותה שעה בחברת קציני המטה שלו.

"את ראשי אני מביא לכם!" קרא מפקד הגדוד כשניצב בפניהם חיוור ומובס.

הוא התיישב וסיפר את דבר האירוע הנורא. סיפורו התקבל בשתיקה מחרידה.

"לדעתי אתה אומלל יותר מאשר פושע," אמר לבסוף הגנרל האיום. "אינך צריך לשלם על נבזותם של הספרדים. ואם המרשל לא יקבע אחרת, אני מזכה אותך מכל אשמה."

הקצין האומלל לא מצא בדברים האלה אלא נחמה קלושה מאוד.

"כאשר כל זה ייוודע לקיסר!.." קרא.

"הוא ירצה להוציא אותך להורג בירייה," אמר הגנרל, "אבל את זה נראה בהמשך. טוב, לא נדבר על כך עוד…" הוסיף בנימה חמורה, "אלא כדי לנצל זאת לנקמה שתטיל אימה מבורכת על הארץ הבוגדנית הזאת."

כעבור שעה כבר נעה בדרכה החטיבה כולה, על פרשיה ותותחיה. בראש הטור צעדו הגנרל וּויקטור. החיילים, שדבר הטבח בחבריהם הגיע לאוזניהם, היו אחוזי זעם שאין דומה לו. המרחק שהפריד בין העיירה מנדה לבין המפקדה הכללית נגמא במהירות פלאית. בדרכו נתקל הגנרל בכפרים שלמים שתושביהם חמושים. כל אחד מן היישובים העלובים האלה כוּתר ותושביו חוסלו.

בעטיה של אחת מאותן מהתלות גורל נטולות כל הסבר נתקעו הספינות האנגליות בשל תקלה ולא התקדמו לעבר החוף,5 וכך כותרה מנדה בידי הכוחות הצרפתיים כמעט בלי שנורתה אף לא ירייה אחת. התושבים המפוחדים, שנותרו חסרי אונים ללא הסיוע המקוּוה מן הספינות האנגליות, נכנעו למצנחים בלא אומר ודברים. רוצחי הצרפתים, בהכירם את אכזריותו הנודעת של הגנרל, העריכו שהעיירה תועלה באש וכל תושביה ייטבחו, ובמחווה של ההקרבה העצמית האופיינית לבני חצי האי הם הציעו להסגיר את עצמם לידי הגנרל. הלה נענה להצעה זו, אך הציב תנאי שלפיו כל תושבי הטירה, מאחרון המשרתים ועד המרקיז עצמו, יימסרו לידיו. לאחר שהוסכם שכן יהיה, הבטיח הגנרל לחמול על שאר התושבים ולמנוע מחייליו לבזוז את העיירה ולהציתה. הוחלט על כופר בסכום עתק, והתושבים העשירים ביותר הסגירו עצמם כבני ערובה כדי להבטיח את התשלום שאמור היה להתבצע בתוך יממה.

מתוך זהירות ושמירה על ביטחון חייליו ודאגה לביטחון האזור, סירב הגנרל לשכּן את חייליו בבתי התושבים המקומיים. לאחר שהחנה אותם בבסיסם, עלה הגנרל לטירה והחרים אותה לצורכי הצבא. כל בני משפחת לגאנס ומשרתיהם נכבלו והופקדה עליהם שמירה קפדנית. הגנרל פקד לכלוא את העצירים בטרקלין שקודם לכן נערך בו הנשף ואשר מחלונותיו אפשר היה לראות ללא קושי את הרחבה שהשקיפה על העיירה. המפקדה התמקמה ביציע סמוך ושם ערך הגנרל התייעצות בעניין האמצעים שיש לנקוט כדי למנוע את נחיתת האנגלים.

לאחר ששלח הגנרל את אחד מעוזריו למרשל ניי ופקד להציב סוללות תותחים על החוף, פנו הוא וקציני המפקדה שלו לעסוק בשבויים. מאתיים הספרדים שהוסגרו על-ידי תושבי המקום נורו בו-במקום. אחרי ביצוע ההוצאה להורג הצבאית הזאת, ציווה הגנרל להעמיד על הרחבה עמודי תלייה כמספר האנשים שרוכזו בטרקלין הטירה ולהביא למקום את תליין העיירה.

בנצלו את הזמן שנותר עד שתוגש ארוחת הערב לקציני המפקדה על יציע הטירה פנה ויקטור מרשאן לראות את העצירים. הוא מיהר לחזור אל הגנרל.

"אני נחפז," אמר בקול נרגש, "לבקש ממך חסד…"

"אתה?!" השיב הגנרל בנימת אירוניה מרה.

"אבוי!" השיב ויקטור, "מדובר בחסדים מעציבים. כאשר ראה המרקיז את הקמת הגרדומים, קיווה שתסכים לשנות את סוג הייסורים הזה, הצפוי לבני משפחתו. הוא מתחנן לפניך שתואיל לערוף את ראשיהם של האצילים…"6

"בסדר," אמר הגנרל.

"נוסף על כך, הם מבקשים לקבל סיוע מהכנסייה ולשחרר אותם מן הכבלים. הם מבטיחים שלא יימלטו…"

"בסדר…" אמר הגנרל, "אבל אתה אחראי לזה…"

"הזקן מציע לך את כל כספו, רכושו ונכסיו אם תואיל לחון את בנו הצעיר."

"האומנם?!" השיב המפקד, "אבל הרי רכושו כבר שייך למלך ז'וזף…"7 הוא השתתק. מחשבה של שאט נפש קימטה את מצחו, והוא אמר: "אמלא את בקשתכם ואף יותר מאשר קיווּ. אני מבין את חשיבותה של הבקשה האחרונה… ובכן, אני מסכים שיקנה לעצמו שם נצחי ושספרד תזכור לעד הן את בגידתם של בני משפחתו והן את ייסוריהם!.. אחוס על חייו של מי מבניו שימלא את תפקיד התליין ואשאיר בידיו את כל העושר הזה. עכשיו לך לדרכך ואל תוסיף לדבר אתי על כך."

תדהמתו של ויקטור לא פגה.

ארוחת הערב הוגשה לשולחן. כל הקצינים שהסבו לארוחה השביעו את רעבונם שגבר מפאת העייפות. רק אחד מהם לא התייצב למשתה – ויקטור מרשאן. לאחר היסוסים ממושכים הוא הגיע לטרקלין הטירה שבו נאנקו בני משפחת לגאנס הגאה. הוא נכנס. הוא התבונן בעצב בחיזיון שנגלה עתה בטרקלין הזה, שרק יומיים קודם לכן ראה בו את ראשיהם העטורים והבוהקים של שתי העלמות ושל שלושת הגברים הצעירים חגים להם בקצב הוואלס. המחשבה שבתוך זמן קצר יתגלגלו הראשים הללו מותזים בלהב גרזנו של התליין הרעידה אותו. האב והאם, שלושת הבנים ושתי הבנות ישבו כבולים בכורסאות המוזהבות ולא נעו כלל. שמונה משרתים דוממים עמדו, ידיהם קשורות בחבלים מאחורי גבם. חמישה-עשר האנשים האלה הביטו זה בזה בקַדרות ומבטיהם הסגירו אך מעט מן הרגשות שפעמו בקרבם. על פניהם של אחדים מהם אפשר היה לקרוא הבעת כניעה עמוקה וצער על שלא הצליחו למלא את משימתם. חיילים קפואים במקומותיהם ומלאי כבוד לכאבם של אויביהם האכזריים שמרו עליהם. משב של סקרנות הניע את פני האנשים הללו כאשר נכנס ויקטור לטרקלין. הוא הורה לשחרר את הנידונים מכבליהם ופנה להתיר במו-ידיו את החבלים שכבלו את קלרה לכיסאה. היא חייכה בעצב. הקצין לא יכול היה שלא לרפרף בקלילות על זרועותיה האציליות והרעננות של הנערה. הוא נפעם מרעמת השיער השחורה שלה ומגווה הגמיש, שכן היתה זו ספרדייה אמיתית: גון עורה היה ספרדי, שחום מעט, עיניה היו ספרדיות ולהן ריסים ארוכים מתעגלים, ואישוניה שחורים מכנף עורב.

"האם עלה הדבר בידך?" שאלה בחיוך קודר, מאותם חיוכים שמבט בתולי עדיין עולה מהם.

ויקטור לא הצליח להחניק את אנחתו. הוא הביט באחֶיה של קלרה זה אחר זה. לאחד מהם, לבכור, מלאו שלושים. הוא היה קטן קומה, גופו מכוער למדי. אף-על-פי שהקרין גאווה ושחצנות, ניכרה בהתנהגותו אצילות מסוימת ונראה שהוא היה מודע לאותה אנינות רגש שזיכתה את גינוניהם של הספרדים בתהילה רבה. שמו היה חוּאניטוֹ. השני, פיליפ, היה כבן עשרים. הוא דמה לקלרה. השלישי, רפאל, היה בן שמונה. צייר היה מוצא בתווי פניו מעט מן העוצמה הרומית הבוטחת-בעצמה שדויד8 העניק לילדים בציוריו הרפובליקניים. ראשו של המרקיז הזקן היה עטור שֵׂיבה והוא נראה כאילו חמק מציור של מוּריוֹ.9

למראהו נד הקצין הצעיר בראשו כנואש למצוא באחד מתוך הארבעה את הדמות שתיאות להסכים לעסקה שהציע הגנרל. חרף זאת העז לספר על כך לקלרה. זו נרעדה תחילה, אך מיד אחר-כך התעשתה ונראתה שלווה, הלכה לכרוע על ברכיה לפני אבחה.

"הו!" קראה, "הַשְבְָע נא את חואניטו שימלא אחר פקודותיך בנאמנות. כך נהיה כולנו מרוצים."

רטט של תקווה עבר באם הזקנה, אבל כשרכנה אל בעלה ושמעה את הסוד המחריד שסיפרה קלרה, התעלפה. חואניטו הבין הכול וזינק על רגליו כארי בסוגר.

לאחר שקיבל ויקטור את הבטחתו של המרקיז שייכנע כניעה מוחלטת, החליט על דעת עצמו לשלֵח את החיילים מן המקום. המשרתים נאספו, נמסרו לידי התליין וזה תלה אותם.

כאשר נותר ויקטור לבדו כדי להשגיח על המשפחה, קם האב הקשיש על רגליו וקרא:

"חואניטו?.."

חואניטו, שהבין את פקודת אביו, השיב לו בניד ראש שפירושו סירוב. הוא שב והתמוטט בכיסאו, מביט בהוריו בעיניים צחיחות ומבועתות.

באה קלרה והתיישבה על ברכיו.

"חואניטו, יקירי שלי," אמרה בנימה של עליצות בעודה כורכת את זרועותיה סביב צווארו ונושקת לעפעפיו, "אילו רק ידעת כמה מתוק יהיה המוות מידיך. לא איאלץ לסבול את מגע ידיו המבחילות של התליין. אתה תפטור אותי מן הרעות הצפויות לי ו… חואניטו הטוב שלי, הרי לא רצית שאהיה שייכת לאיש, ובכן!.."

עיני הקטיפה שלה שלחו מבט בוער לעבר ויקטור כאילו כדי להצית בלבו של חואניטו את הסלידה והתיעוב מפני הצרפתים.

"עליך לאזור עוז," אמר לו אחיו פיליפ, "שאם לא כן, משפחתנו תיכחד."

פתאום קמה קלרה על רגליה, הקבוצה שהתאספה סביב חואניטו התפזרה, וחואניטו ראה את אביו הזקן ניצב לפניו, קורא בנימה טקסית:

"חואניטו, אני מצווה עליך!.."

בעוד הרוזן הצעיר נותר ללא תנועה כרע אביו ברך לפניו. קלרה, רפאל ופיליפ חיקו אותו מבלי משים. וכולם, בהושיטם את ידיהם לעבר מי שהיה חייב להציל את משפחתם מתהום הנשייה, נשמעו כחוזרים על דברי האב:

"בני, האין בך אותה נִמרצוּת ספרדית ורגישות אמת?.. האם רצונך להשאיר אותי כורע כך על ברכי למשך זמן רב בעודך שוקל את הדבר כנגד חייך וסבלך שלך?.. גברתי, האומנם זהו אכן בני?" הוסיף הזקן בפנותו אל המרקיזה.

"הוא מסכים!.." קראה האם במר ייאושה כשהבחינה שחואניטו מניע את גבותיו בתנועה שאת משמעותה הכירה היא בלבד.

מַריקיטָה, הבת השנייה, נותרה על ברכיה, מחבקת את אמה בזרועותיה הרכות וכיוון שבכתה בכי מר, בא אחיה הקטן רפאל לרטון כנגדה.

בו-ברגע נכנס לטרקלין כומר הטירה. כל בני המשפחה מיהרו להתגודד סביבו. הם הובילו אותו אל חואניטו. ויקטור, שלא יכול היה לשאת עוד את המתרחש, סימן בידו לקלרה ויצא משם במהירות כדי לנסות ולדבר בפעם האחרונה על לבו של הגנרל. הוא מצא אותו בעיצומו של המשתה, נינוח, לוגם יין משובח בחברת קציניו שהחלו לשוחח ביניהם בעליצות.

שעה אחר-כך, בהוראת הגנרל, יצאו לרחבה מאה מתושבי מנדה הנכבדים מאוד כדי לצפות בהוצאתם להורג של בני משפחת לגאנס. כיתת חיילים הוצבה במקום כדי לעמוד מול הספרדים שהוצבו מתחת לגרדומים שעליהם היו תלויים משרתיו של המרקיז. ראשיהם של האצילים כמעט נגעו ברגליהם של הקורבנות האלה. במרחק שלושים צעדים מהם ניצב סדן עץ ועליו התנוצצה חרב מעוקלת.

התליין נמצא שם למקרה שחואניטו יסרב.

לא חלף זמן רב ובעיצומה של דממה עמוקה עד מאוד שמעו הספרדים את קול צעדיהם של אנשים רבים, קול קצוב של פלוגת חיילים וקרקוש רובים קל. רעשים שונים אלה התערבבו בקולות השמחה והצהלה של משתה הקצינים, כפי שמחולות הנשף כיסו קודם לכן על ההכנות לקראת הבגידה העקובה מדם. כל המבטים הופנו לכיוון הטירה, שם נראתה המשפחה האצילית פוסעת בבטחה בל תיאמן. שקט ושלווה שרו על פני כולם. רק אדם אחד, חיוור ושבור, היחיד שנגזר עליו לחיות, נתמך בידי הכומר שהרעיף עליו את כל ניחומי הדת. כמו שאר הנוכחים הבין גם התליין שחואניטו הסכים למלא את מקומו ליום אחד. המרקיז הזקן ואשתו, ועמם קלרה, מריקיטה ושני האחים, כרעו ברך בקרבת המקום הגורלי. חואניטו הובל בידי הכומר. כאשר הגיע אל הגרדום משך אותו התליין בשרוולו והרחיק אותו הצדה, ככל הנראה כדי לתת לו כמה הנחיות.

הכומר המוודה מיקם את הקורבנות כך שלא יוכלו לצפות בהֶרג, אך אלה היו ספרדים אמיתיים והם ניצבו איתן על רגליהם ללא כל סימן לחולשה.

קלרה היתה הראשונה שהשליכה את עצמה לעבר אחיה. "חואניטו," אמרה, "רחם על דלות האומץ שבי. אנא, התחל בי!.."

ברגע זה הדהד באוויר קול צעדי אדם נחפזים. ויקטור הגיע למקום, קלרה כבר עמדה על ברכיה, וצווארה הצחור קורא ללהב החרב. הקצין החוויר, אך אזר עוז להיחפז ולומר: "הגנרל יעניק לך את חייך במתנה אם תינשאי לי!.."

הספרדייה שילחה לעברו מבט של גאווה ובוז.

"קדימה, חואניטו!.." אמרה בקול עמוק.

ראשה התגלגל לרגלי ויקטור. עווית חדה הרעידה את המרקיזה דה לגאנס בשומעה את הצליל הקשה של הלהב. היה זה האות היחיד לייסוריה.

"ככה אני בסדר, חואניטו הטוב שלי?" שאל רפאל הקטן את אחיו.

"הו! מריקיטה, את בוכה?.." אמר חואניטו לאחותו.

"הו, כן!.." השיבה הנערה, "אני חושבת עליך, חואניטו המסכן שלי… הה! כמה אומלל תהיה בלעדינו!.."

עד מהרה הופיעה במקום דמותו גבוהת הקומה של המרקיז. הוא הביט בדם ילדיו ופנה לעבר הצופים הדוממים, הקפואים במקומותיהם. הוא הושיט את זרועותיו לעבר חואניטו וקרא בעוז:

"ספרדים!.. אני מברך את בני בברכת אב לבנו!..10 מי ייתן שברכתי זו תלווה אותו לעד!.. ועתה, מרקיז, הכה בלי פחד, כי אין בך רבב."

אולם כאשר ראה חואניטו את אמו קרבה והולכת, נתמכת על-ידי הכומר, פרץ זעקה: "היא היניקה אותי…" וקולו קרע זעקת אימה מתוך הקהל. קולות הנשף ומצהלות הקצינים נדַמו עם הישמע הזעקה האיומה הזאת.

המרקיזה, שהבינה כי אומץ לבו של חואניטו אזל, זינקה מעל מעקה הרחבה כדי להטיח את ראשה בסלעים. קריאת הערצה עלתה לחלל האוויר. חואניטו נפל ארצה מעולף.

"אדוני הגנרל," אמר קצין שיכור למחצה, "מרשאן סיפר לי זה עתה משהו על אודות ההוצאה להורג הזאת… אני מתערב שלא אתה פקדת על כך…"

"האם שכחתם, רבותי," קרא גנרל גוֹטְיֶה, "שבתוך חודש ימים תתאבלנה מאות משפחות צרפתיות ושאנחנו נמצאים בספרד? האם רצונכם שנשאיר כאן את עצמותינו?.."

לאחר הנאום הקצרצר הזה לא נמצא איש, אף לא סגן-משנה, שהעז לרוקן את כוסו.

על אף הכבוד שהועטר עליו מכל עבר ולמרות התואר אֶל וֶרְדוּגוֹ11 שהעניק לו מלך ספרד, ובכך, יש אומרים, השביח את שמו – נקרע המרקיז דה לגאנס מִצער. הוא חי בבדידות ורק לעתים רחוקות נראו פניו ברבים. כורע תחת נֵטל חטאו מעורר ההערצה, נראה כמי שממתין בקוצר רוח שהולדת בן שני תַקנֶה לו זכות להצטרף אל הצללים המלווים אותו בכל אשר ילך.

פריס, 1820.


*מתוך הקובץ "הסכנות שבהתנהגות נלוזה", הוצאת עם עובד, 2009.

היא האישה שגרה בסביבה, פוגשים אותה בסופרמרקט, בתור בסניף הדואר. בימי שני היא מביאה את הילד, בימי שלישי היא שוחה את הסיבובים שלה בבריכה, בימי רביעי היא לוקחת את הילד, בימי חמישי היא עושה קניות, ובימי שישי היא באה מחנותו של האופה ובידה עוגה. שכנוֹת פוגשות שכנוֹת כמו חוטי שתי וערב שנפגשים, זה היה יכול להישאר כך לנצח נצחים, עד שדברים מתגלגלים אחרת, ובפתיחת התערוכה של סינדי שֶרמן בגלריית שְׁפְּרֶת מאגֶרס בברלין הציירת אוּטָה פֶּפְגֶן אומרת: את מחפשת רוחות? אז תשאלי את אנֶה, האישה הזאת יכולה להעלות רוחות באוב, יש לה שיטה מצוינת. וכך קובעים פגישה עם אישה לא מוכרת בשם אנֶה, היא פותחת את הדלת, וזאת לא אחרת מאשר השכנה ההיא. השערות האדמוניות הארוכות האלה, המבט המשועשע והבוטה, הלב הרחב בחזה הגדול, והריח שעולה משולחן הקפה מאחורי גבה. הסיפור הזה הוא מתנתה של הסופרת אנֶה האן, של מכשפת היין האדום מברלין-מיטֶה, של אשת הארמון מְגוֹזֶק, של המדיום ממגדֶבּוּרג. תודה.

אישה בעלת חושים מחודדים מדי שמה לב ליכולות שלה כבר בנערותה המוקדמת ועושה כל מיני ניסיונות. יום אחד קורה מה שהיה צפוי שיקרה, אוחז אותה פחד איום, והיא מחליטה להניח לשטויות האלה אחת ולתמיד. ובכל זאת היא מעלה רוחות באוב שוב ושוב, מפני שהיא לא יכולה בלי זה. אנֶה נולדה במגדֶבּוֹרג בשנת 1966. כשמלאו לה עשרים ושתיים, והיא הייתה בעיקר משועממת עד מוות, החליטה לברוח ממזרח גרמניה. היא הרי לא ידעה שימיה של מזרח גרמניה ספורים, שכן לעתים נדירות שאלה את הרוחות שהעלתה באוב על עתידה שלה עצמה. זה היה עניין סבוך ורגיש מדי. במעגל החברים שלה היא גם לא הייתה האדם היחיד שהיה עסוק במחשבות בריחה. אחרים הגישו בקשות יציאה ממזרח גרמניה, והם פחדו מחדשות רעות. חוץ מזה, תמיד היה צורך לקחת בחשבון שיש מרגלים. מה יקרה אם הרוח אומרת בסיאנס, באוזני כל הנוכחים, שאנה ה. עתידה לצאת בשבוע הבא לניסיון בריחה מוצלח. לכן לא הייתה אפשרות לשאול את הרוחות על העתיד שלך. אבל אנה והחברים שלה היו מוקסמים מן הסיפורים המלוטשים והמסתוריים של הרוחות. פעם אחת ביקרה אותם רוח שהכירה את ברטולד ברכט, ופעם אחרת רוח של ילד, שישבה תמיד על בירכו הימנית של אלוהים. זה היה מבדר ומשעשע. ואילו המציאות והעתיד הקרוב מעולם לא מבדרים, וגם לא משעשעים, עבור התושבים הצעירים של מזרח גרמניה. על כן אפוא לא שאלה אנֶה את הרוחות מה צופן לה העתיד, לו עשתה כן, אולי הייתה חוסכת מעצמה את הבריחה, את המעצר, ואת הכלא במזרח גרמניה.

לאנֶה לא הייתה עבודה במגדֶבּוּרג באותם ימים, אבל היו לה חברים. לחברים היה יין אדום, ליין האדום היה נר ולנר הייתה כוס. הם התיישבו במעגל, הפכו את הכוס והעמידו אותה במרכז המעגל על שולחן. ואז הניחו סביב הכוס הרבה מאוד פתקאות: את המילים "כן" ו"לא", ואת כל אותיות האל"ף-בי"ת, ואת המספרים אחד עד מאה, בסדרות של עשרה מספרים על כל פתק. כל אחד הניח בעדינות אצבע אחת על הכוס, ואז הם התחילו. ואיזו התרגשות נפלאה, סערה ומתח אחזו את כולם ברגע שאנֶה העלתה באוב את הרוחות. ואז ריקדה הכוס.

פעם אחת תכף ומיד הופיעה בתוך הכוס רוח ואמרה: קריאה לעזרה, קריאה לעזרה, קריאה לעזרה.

"מי זקוק לעזרה?"

הרוח אמרה להם מספר, ועוד מספר, היא חזרה שוב ושוב על אותם מספרים. מישהו מביא אטלס, ובודק מה הם קווי האורך והרוחב לפי המספרים שנתנה להם הרוח. המיקום הוא בדרום האוקיינוס האטלנטי. קבוצת הסיאנס חובבת היין האדום במגדֶבּוּרג, מימיה האחרונים של מזרח גרמניה, שמעה למחרת היום בחדשות שמול החופים של איי פוקלנד טבעה אונייה, וכל אנשי הצוות נספו.

פעם אחת עשו סיאנס, ודבר לא אירע. ואז נשמעה דפיקה בדלת. אחד המשתתפים קם לפתוח, איש לא נראָה, ובכל זאת – מישהו נכנס לחדר. כולם ישבו במעגל, בישיבה מזרחית, על רצפה מקורות עץ דקות מאוד, ישנות ועקומות, והם הרגישו כיצד קורות העץ שוקעות ומתרוממות תחת צעדיו של האורח, שהיה אמנם בלתי נראה, אבל בעל גוף, הם שמעו את החריקות של העץ. האורח הקיף את מעגל האורחים כמה וכמה פעמים, הבהיל אותם עד אימה, ואז הלך. כולם ידעו שאנה היא זאת שהיה לה הכוח להעלות באוב אורח כה פרובוקטיבי. בלי אנה זה אף פעם לא הצליח, ועם אנה זה היה תמיד נפלא ומבהיל כאחד. אבל אחרי החוויה הזאת נשבעה אנה שתחדל מזה. ביקור של רוחות בדירה שלך זה דבר הרבה יותר מדי מטלטל, ובכלל, לא כדאי יותר להעלות רוחות באוב, כי הרי אף פעם אין לדעת מי יגיע ומה הוא יביא עמו. היא הבינה סופית שהיא אמנם יכולה לפתות את הרוחות, אבל לא לשלוט בהן. אם כך, העניין סגור, היא לעולם לא תעלה שוב רוחות באוב. אבל אז קרה הסיפור עם האישה המוזרה, שמכרה בגדים משומשים בשוק הפשפשים, כמו אנה, ונצמדה אליה. בנחמדות כה מוגזמת, במלאכותיות כזאת, בצורה כה חשודה הזמינה האישה את אנה ואת החבורה שלה אליה הביתה. ואז לא יכלה אנה להתאפק, היא רצתה להפגין את כישוריה, לקחה את החברים שלה ובקבוק של יין ודפקה על דלתה של האישה המוזרה. האישה המוזרה רצתה לשמוח על הביקור המפתיע, אבל אז קטעו את זרם המילים שלה ואמרו לה: תפני את השולחן שלך, אנחנו צריכים אותו עכשיו. הכוס הונחה הפוכה במרכז השולחן, ואותיות האל"ף-בי"ת והמספרים הונחו סביבה בתפזורת, הם הביאו אתם הכל. כל אחד הניח בעדינות אצבע אחת על הכוס. האישה המשונה לא רצתה להשתתף, היא נתקפה חרדה איומה, אבל אמרו לה שלא תהיה כל כך משעממת. אנה העלתה את הרוחות באוב. והנה כבר הייתה רוח בתוך הכוס. תחילה שאלו אותה לפי הסדר שאלות חסרות חשיבות.

"רוח נכבדה, התרצי לדבר עמנו?"

"כן."

"את רוח טובה?"

"כן."

"יפה שם, איפה שאת נמצאת?"

"קר."

"מה שמך?"

"לוּדוִיג בְּרֶנדֶקֶר

"ממתי אתה מת?"

"1952."

"בן כמה היית, כשמתת?"

"בן 57."

"מה היה המקצוע שלך?"

"נכה."

כשהאישה המשונה מתחילה לצחקק מעט, מגיעה אנה לנושא שבאמת מעניין אותה.

"יש פה מישהו בחדר שעובד בשביל השטאזי?"

"כן."

"יש בחדר מכשירי האזנה?"

"כן."

"תוכל להראות לי איפה הם?"

"כן."

"כשאלך לפינה שבה נמצאים מכשירי ההאזנה, תגיד 'כן'".

אנה קמה ממקומה והולכת ברחבי החדר. כשהיא עומדת בפינה שבה ניצבת השידה, שומעים כולם את הרוח:

"כן!"

על השידה יש מכשיר רדיו. אנה אוחזת ברדיו ומטלטלת אותו.

"פה בפנים?"

"כן."

אנה מתיישבת בחזרה אל השולחן. האישה המוזרה חיוורת כסיד. "תצאו מהדירה שלי. החוצה!" היא צועקת. "אבל מיד!"

אבל הם לא הולכים, הם ממשיכים.

"אתה יודע את מספר הטלפון של האנשים שמצותתים לנו עכשיו?"

"כן."

"אתה יכול לתת לי את המספר?"

המספר שהרוח נותנת להם הוא בן חמש ספרות, והספרה הראשונה היא שלוש. מספרי הטלפון שהספרה הראשונה בהם היא שלוש היו מספרי הטלפון של השטאזי במגדֶבּוּרג. איזה ניצחון לאנה. היו לה יכולות שהרפובליקה המזרח גרמנית לא הייתה ערוכה לקראתן. אלו מחיאות כפיים. על כן היא חשבה שהבריחה תצליח לה, אף על פי שעדיין חשבה גם על המוות. חיכו לה חיים אחרים, חיים ללא סורגים. לא נותר לה אלא לפרוץ החוצה.

לפני הבריחה יצאה אנה לשני מסעות. המסע הראשון הוליך אותה לפראג, לקברו של פרנץ קפקא, המסע השני הוליך אותה לארמון גוֹזֶק בטוֹבִּינגֶן. שם רצתה לבלות בפעם האחרונה עם חברים. הם רצו לטייל, לשתות, לצחוק. כבר שנים היתה בתהליך פרידה איטי ומייסר, ולא חלקה את רגשותיה עם איש. הפרידה בגוֹזֶק הייתה אמורה להיות אחרת, לתת כוח. עכשיו ארמון גוזק משופץ, התקינו בו שירותים, כיאה לבניין שנועד לשימור היסטורי, נערכים בו ערבי טנגו באביב, מתבצעות בו חפירות ארכיאולוגיות ונערכים בו קונצרטים. אבל בימים ההם, בשנות השמונים של הרפובליקה המזרח גרמנית, היה הארמון הרוס למחצה, ועקבות הזמן נתנו בו את אותותיהם. רוב חלקי הארמון היו נעולים ומאובקים. באחד מאגפיו הצדדיים של הארמון הייתה אכסניית נוער קטנה, שם גרה אנה עם החברים שלה. לפי זיכרונותיה של אנה, הריהוט והציוד באכסניה הזאת היה עלוב. שטיחים זולים מקיר לקיר, רהיטים קלים, ושולחנות עם ציפוי פלסטיק, שום תחושה של ארמון. פעם אחת יצאה הקבוצה בסתר לסיבוב בחלק הסגור של הארמון. רוב החדרים היו נעולים, אבל באמצעות מפתח גנבים וקצת התעסקות במנעולים היה אפשר לפתוח את הדלתות. אנה הפכה את זה למשחק. לפני שפתחה דלת, תיארה את החדר. היא עמדה מול הדלת הנעולה ותיארה את מיקום הפריטים בפנים: משמאל האח, המחתה מונחת על אדן האח, בידית שלה יש סדק, החלון ירוק, באמצע החדר יש עמוד. או: חדר אפל וארוך, בקצה החדר, מימין, יש חלון זעיר, שולחן גדול במרכז החדר, מנורת פמוטים מברזל יצוק תלויה נמוך מעל השולחן. ותמיד התברר כי התיאורים של אנה נכונים. כאילו היא מכירה את החדרים המתים האלה היטב היטב, עם הווילונות המרוטים, הקישוטים המזוהמים שעל הדלתות, הרהיטים הרקובים והטפטים הכהים. פעם מצאו בשיטוטים שלהם בארמון בקבוק של יין אדום ללא מדבקה, בתוך ערימה של פסולת בניין. על הבקבוק הייתה שכבה עבה של אבק, והזכוכית והפקק של הבקבוק נראו כה מיוחדים, כאילו היין הוא מתקופה עתיקה מאוד. הבקבוק היה יכול להיות אולי בן שישים שנה, אולי בן מאה שנה. החברים פתחו את הבקבוק, אבל איש לא העז לטעום מן היין. לבסוף טעמה ממנו אנה. הוא היה כה טעים בעיניה, שהיא שתתה את כל הבקבוק. ואז נשכבה במיטתה, באכסניה. בלילה ההוא חלמה שהיא הולכת דרך הארמון של גוֹזֶק. היא צריכה להגיע לקפלה של ארמון גוֹזֶק, זאת הפקודה שקיבלה. בדרך לשם יכלה לחצות קירות. לתחוב חלקי גוף מבעד לחומות עבות, את הראש, זרוע אחת, רגל אחת. זה היה כיף. לפתע לא הצליחה להתקדם. החלום הסתיים. למחרת היום נודע לאנה שבאותה לילה מתה בארמון גוֹזֶק אישה זקנה שזכתה לחיות בארמון כל ימי חייה. הזקנה, כך סיפרו, הייתה אשת אצולה, רוזנת, שמשפחתה גרה בארמון זמן רב. אבל הסיפור מגיע לסופו רק חצי שנה מאוחר יותר, בחודש מאי 1989. אנה ישבה בתאה בבית הסוהר של השטאזי, שכן ניסיון הבריחה שלה הרי נכשל. בתא הזה החלום פתאום התחדש. היא שוב עמדה במקום ההוא בארמון שממנו הולכים לקפלה, באותה נקודה שממנה לא הצליחה להתקדם. בהמשך של החלום היא רואה גם את הנוף, בנוסף לכך כלב הרים שווייצרי ואת עצמה בשמלה לבנה, ולצדה ילדה קטנה, בערך בת חמש. פתאום היא יודעת שהרגו את האישה הזאת ואת הילדה הזאת, בעלה של האישה הרג אותם. הוא היה במסעות הצלב שנים ארוכות, והיא לא שמרה לו אמונים. את הילדה הרג בגלל הבושה, והיא נקברה לפני המזבח בקפלה של הארמון, את האישה קבר בעודה חיה. אבל מה זה קשור לרוזנת הזקנה? היא שואלת בחלום, והיא מקבלת אפילו תשובה: "האישה הזקנה בארמון גוֹזֶק הייתה האחרונה בשושלת שלה, והיא יכלה למות רק כשאת הגעת." – זאת הייתי אני עצמי, חשבה אנה בלבה, כששבה והתעוררה בתא המעצר שלה. אלה היו החיים שלי בגלגול הקודם. לכל זה אין היום יותר שום קשר אלי.

כשהשתחררה מהכלא, והרפובליקה המזרח גרמנית חדלה להיות ארץ סגורה ומסוגרת, היא נסעה לחופי הים התיכון והביאה משם אבן. עם האבן נסעה בפעם השנייה בחייה לקברו של פרנץ קפקא, לפראג. היא הניחה את האבן על המצבה והתנצלה באריכות באוזני קפקא על כך ששנה קודם לכן לקחה אבן קטנה שהייתה מונחת על המצבה. היא הסבירה לו מדוע עשתה זאת. היא רצתה לקחת איתה את האבן, שהייתה מונחת בשעתה ממש בראש המצבה, כקמע שיביא לה מזל, בשביל הבריחה שלה ובשביל כל הסכנות שמצפות לה. היא אמרה שהיא רצתה שחלק ממנו, מקפקא, יהיה ברשותה, היא הרי כל כך העריצה אותו, אבל לא לקחה בחשבון שמישהו אחר הביא לו את האבן הזאת. מאז גם היה לה רק מזל ביש, שנה תמימה רק עונשים וחוסר מזל. ואם מזרח גרמניה לא הייתה מתמוטטת היא עדיין הייתה תקועה שם. על כן, כך אמרה לו, היא מחזירה לו את האבן. זאת אמנם לא האבן ההיא, היא איבדה אותה בתלאות השנה הזאת, אבל זאת אבן יפה מחופי הים התיכון, והיא מבקשת ממנו שיואיל לקבל את האבן, יקבל את ההתנצלות שלה וימחל לה.

אנה עברה לברלין, למדה תולדות האמנות, עבדה בעבודת סטודנטים של מיון מכתבים בדואר, והייתה במשך זמן מה מעין יושבת ראש לשם כבוד בקומנדנטור בר בפרנצלאואר ברג. פעם אחת עוד שמעה על ארמון גוֹזֶק. שנתיים לאחר החלום, כלומר בשנת 1991, הכירה גבר צעיר שהתגורר בוָיְסֶנפֶלס, ישוב ששכן בסמוך לארמון גוֹזֶק. חבריה של אנה סיפרו לו על הדברים המפחידים שמתרחשים בארמון, ועל החלום של אנה, שבו התייצבו לפניה אישה וילד, בליל מותה של הרוזנת הזקנה. ועל כך שמאז אותו חלום אנה טוענת בנחרצות שלפני המזבח בקפלה של הארמון נטמנה ילדה. הגבר הצעיר החוויר כסיד וסיפר שבקפלה של הארמון מצאו לוח שיש לבן, שתחתיו היה מונח שלד של ילדה.

"זאת הייתה הילדה שלי," אמרה אנה, "בתקופה של מסעות הצלב. אני ילדתי את הילדה הזאת."

בברלין חדלה אנה כמעט לגמרי מערבי הסיאנס ומהעלאת רוחות באוב, וזה כמובן משונה, שכן ברלין מלאה רוחות, ולרוחות האלה אין סיבה להימנע מאנה. מדי פעם בפעם עוד נעמדה לצדה רוח, אבל לפעמים היא כלל לא הרגישה בכך. פעם אחת טעתה לחשוב שהרוח היא השותף שלה, שלבש תמיד בגדים כהים. הרוח נכנסה בשקט, הציצה מעבר לכתפה של אנה וקראה בעניין את הטקסט שכתבה ליד שולחן הכתיבה. אנה שוחחה עם הרוח. השיחה הייתה מאוד חד צדדית, הרוח לא ענתה. כשהסתובבה, לא היה אף אחד בחדר. כאילו האיש מעולם לא היה שם.

בסוף שנות התשעים התגוררה אנה במשך כמה שנים בדירה מוזנחת ומתפוררת באינוואלידָנשטראסֶה 104, מול מוזיאון הטבע. אחר כך נתן לה בעל הבניין הרבה כסף, כדי שתעזוב את הדירה ותהיה אפשרות לשפץ את הבניין. הבניין היה חלק מקומפלקס מגורים בצורת פרסה, הוא נבנה בסוף המאה ה-19 והיה קרוב מאוד לבית החולים שריטה ולמתקנים צבאיים שונים. הרומן של תיאודור פונטנה, "סטינֶה", מתרחש בתקופה ההיא – בשנת 1890 בקירוב – בדיוק בקטע הזה של אינוואלידנשטראסה, רחוב שאורכו בסך הכל שלושה קילומטרים. לא במקרה בחר פונטנה דווקא ברחוב הזה למקום התרחשות לרומן שלו. ברחוב הזה, על הבניינים והמוסדות השונים שבו, התבטא הסגנון של סוף המאה ה-19 בצורה חזקה במיוחד. הרחוב ביטא את הדם, היזע, הלכלוך והקצב של התקופה: שלוש תחנות רכבת גדולות, מפעלים לבניית מכונות שונות, רחבות לתרגילי סדר, בסיסים צבאיים, מעון הנכים, בנוסף לזה בית הסוהר ובית החולים; ועוד כמה וכמה בנייני מגורים וכנסיות. פונטנה תיאר את החיים החברתיים המורכבים של האחיות אֶרנַסטינֶה רֶבַּיְן, המכונה סטינֶה, ופַּאוּלינַה פִּיטֶלקוֹ באינוואלידנשטראסה 98ה', בין פרשות אהבים להבטחות נישואים, ותקוות לעלייה במעמד החברתי לצד אהבה מאושרת. חברת המעמדות הקטנונית גורמת לכל החלומות לרדת לטמיון, ורק המוות מנצח.

סטינֶה התבוננה באחותה.

"כן, את מסתכלת בי, ילדתי. את חושבת שזה נפלא, איך שאת מרגיעה אותי כשאת אומרת: 'זה לא סיפור אהבים.' אה, סטינה היקרה שלי, ככה את בכלל לא מרגיעה אותי; להיפך. סיפור אהבים, סיפור אהבים. אל אלוהים, סיפור אהבים זה ודאי לא הדבר הגרוע מכל. היום הוא עוד ישנו, הסיפור, מחר כבר לא, והגבר הולך לדרכו, והיא הולכת לדרכה, וביום השלישי שניהם שרים: 'לך לדרכך, לכי לדרכך, אני כבר קיבלתי את שלי.' אָה, סטינה, סיפור אהבים! תאמיני לי, אף אחד לא מת מזה, אפילו לא כשמשהו משתבש. לא, לא, סטינה, סיפור אהבים זה לא הרבה, סיפור אהבים זה בעצם שום דבר. אבל כשזה יושב פה (והיא הצביעה על הלב), אז זה מסתבך, אז זה נעשה מגעיל'."

באותה דירה במספר 104 התחילה אנה שוב עם הסיאנס. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, הם היו חמישה, והכל היה מתוכנן מראש. חבר אחד הביא בקבוק יין גדול מאוד, זה היה היין הכי לא שגרתי והכי מעודן שאנה שתתה מעולם, אחר כך כתבה עליו סיפור קצר, על היין. הסיאנס התחיל כמו תמיד: "רוח נכבדה, הרינו קוראים לך." בכוס הופיעה אישה צעירה, שנפטרה משחפת בגיל עשרים ושלוש בלבד. היא ענתה על השאלות "איפה את?" ו"מנין את?": "אני בחצר" ו"אני קבורה בחצר." משמועות שעברו בין השכנים שלה נודע לאנה שמאחורי קומפלקס המגורים בצורת פרסה היה פעם בית הקברות לעניים של בית החולים, שבו היה אפשר לקבור בלי הרבה טרחה את החולים שנפטרו ממגפות ומצהבת. השמועות האלה שנפוצו בין השכנים והשיחות ביניהם עסקו בעיקר בחולדות שהגיעו משטח בית החולים הישן, ולא ויתרו על כיבוש המחסן ועל החיטוט בחביות. אחרי מסעות הביזה שלהם נסוגו מבעד למחילות שלהן בחזרה לגן של השריטה. שמא הרוח של האישה הגיעה משם? על השאלה "מה יש לך?" ענתה הרוח של האישה הצעירה "שנאה" ו"זעם". בתשובות לשאלות הבאות הופיעה המילה "Oficier", כתובה ממש כך, ב- f אחת וב – c. במהלך הסיאנס התברר סיפורה של האישה הצעירה: הרוח שבכוס הייתה משרתת של קצין, קצין שהתגורר בעבר הרחוק בדירתה של אנה, עם אשתו. המשרתת לנה בקיטון הזעיר שפנה לחצר. היא גם הייתה פילגשו של הקצין והייתה מאוהבת בו עד מעל לראש. אבל כשחלתה בשחפת, זה לא עניין את האיש כמעט כלל. היא נקברה בבית הקברות לעניים של בית החולים, לא הרחק מדירתו. אבל האיש המשיך בחייו ללא דאגות, רק היא לבדה רומתה מהתחלה ועד הסוף. לכן הייתה כה זועמת. אחרי שהחברים שמעו את הסיפור הזה, הם החליטו לעשות מעשה. הם הצטערו מאוד על גורלה של האישה הצעירה, אחד החברים בכה מרוב סערת רגשות. אבל אנה רצתה בעיקר להוציא את הזעם הבלתי מרוסן הזה מדירתה. היא פתחה בקבוק נוסף של היין האדום המצוין ונשאה נאום לחייה של האישה הצעירה. היא דיברה על החיים הקצרים שלהם זכתה המסכנה, ועל הסבל הרב שסבלה בוודאי עם האיש חסר הרגש. הם כיבדו את הגורל המר של האישה בדקת דומיה ואיחלו לפצועת הלב שתמצא לה שלוות עולמים, לא פחות. ואז שרר שקט בכוס. – כן, גם זה גורל נשי סוער ומעניין מאינוואלידנשטראסה, אמנם לא של פונטנה, אבל לפחות מממלכת הרוחות.

אשת הרוחות כמובן לא יכולה להסתפק בזה והיא מסתכלת במפות ישנות של העיר משנת 1900 בערך. שם היא אכן מוצאת את בית הקברות הישן של בית החולים, שהתפרש בדיוק מאחורי בית מספר 104. הוא התפרש לאורך הֶסישֶה שטראסה, עד למכבסה של בית החולים. כבר אין כמעט מידע על בית הקברות הקטן הזה, אפילו עובדת בית החולים שזה התחום המקצועי שלה, הגברת בֶּר, שמציעה סיורים היסטוריים בשטחו, לא יודעת על זה שום דבר. "כדי להיות בקיאה בעניין אצטרך לצלול עמוק מאוד," היא אומרת. "אצטרך לצלול עמוק מאוד." בית הקברות היה קיים משנת 1726. כיום שוכנים בשטח הזה הקפטריה החדשה "מנזה נוֹרד" הבנויה כולה מזכוכית והסמינר לפיתוח הכפר. החומות המשונות והצמחים המטפסים הפראיים שאורכם מאה מטרים בהחלט יכולים להיות שאריות שנותרו מבית הקברות. אבל במקום עצמו אין שום דבר שיזכיר את האתר הזה לקבורת אנשים עניים וחולים, רק מפות ישנות, רוח של משרתת, ושמועות שמסתובבות בין הדיירים באזור, שסובלים מנוכחותן של חולדות, עדיין מזכירים את זה. ואשר לאותו קצין: בבניין מספר 104 אכן התגורר איש צבא, זה מתברר מתוך ספרי הכתובות של ברלין, וספציפית מתוך "רישום כל הבניינים בברלין, כולל בעלי הבניינים והשוכרים." מאז שנת 1893 חי בבית במספר 104 אחד בשם מילר, שבכל ספרי הכתובות של השנים הבאות הוא מופיע כסמל או כסֶגֶן, ובשנת 1904 הוא מופיע כ"סגן במילואים"; אחר כך הוא כבר לא מופיע כלל. בצבא הרייך הקיסרי הגרמני נחשבו נושאי הדרגות האלה לקצינים או לקצינים זוטרים, ועל כן הותר להם להשתמש בסמלי דרגה ומושגי דרגה בהתאם. מסִפרי הכתובות של ברלין אי אפשר לדעת אם סמל מילר הזה אכן היה אותו מאהב נבל, והאם אכן היה נועז והאם הסיפור עם המשרתת הצעירה חולת הריאות הוא בכלל נכון. העניין הזה יישאר מסתורי.

לפני שנניח לעניין, הנה עוד מחשבה כללית באשר לכישרון המיוחד שליווה את חייה של אנה: בנערותה, במזרח גרמניה, היו הרבה יותר רוחות שהתגלו לה. היא הביאה עמה כוחות לשמוע את הסיפורים שלהם, היה לה עניין בסיפורים. העניין הזה פחת ככל שהזדקנה. כמו במקרים של יין אדום ושל מרץ – לפעמים יש לנהוג בהם במשורה. בעיקר כשצריך לדאוג לילד, לאהוב בעל ולנהל חיי מקצוע. הנתיב אל התבונה, כשהוא עובר דרך היין, הוא נתיב קשה מדי. בברלין, אנה כבר לא הייתה המדיום שהייתה פעם במגדבורג. היא כבר לא הייתה אימת השטאזי, האישה שמגלה מכשירי האזנה בכל מקום ובכל זמן, לא ולא. אבל מה שאירע בברלין: היא שמה לב שבברלין יש הרבה אנשים שדואגים לשדים ולרוחות. אנה פוגשת כל הזמן אנשים שיודעים לספר על פגישות עם רוחות. כמו למשל, השכן שלה, הצייר. היא ביקרה אותו והרגישה שעוד מישהו נמצא בחדר שלו מלבדם, אולי אלה היו רעשים. היא הביטה סביבה.

"אָה, עכשיו גם את שמעת משהו?", אמר הצייר. "יש לי מין שותפה לדירה, אבל מי יודע, אולי זה רק חלום."

"תספר לי בבקשה!" תבעה אנה.

הצייר היה ספקן. "זה כנראה היה רק חלום."

ואז סיפר: "שכבתי על הספה ונרדמתי. הופיעה אישה, היא לבשה שמלה עם סינר, היו לה צמות ארוכות. הבטנו משתאים זה בזו. הרגשתי לא בנוח, לא ידעתי מה אוכל לומר לה. ואז חשבתי פתאום: הרי אני ישן! עצמתי את עיניי ושבתי והתעוררתי."

הוא הראה לאנה תמונה שצייר מיד לאחר שהתעורר. האישה נעלה מגפי שרוכים עם עקבים, היא נראתה קטנת קומה, רצינית ומותשת מעבודה. אישה כמו לפני מאה שנה. השותפה שלו.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Gespenster von Berlin – Wahre Geschichten by Sarah Khanl. © Suhrkamp Verlag Berlin 2013.

פרנץ ליסט נפטר ב-31 ביולי בשנת 1886, את הנסיבות המסוימות שהובילו לכך הוא לא הצליח לזכור. ואולם הוא מצא את עצמו בהכרה ובעשתונות מלאים ברחוב כלשהו והלך בנחישות – לאן? זאת הורתה לו הזמנה שהייתה טמונה בכיסו, הזמנה ובה המשפט התמציתי: ״גברת מַגדָה ג׳ מזמינה אותך לבונקר של לשכת הקנצלר, ב-1 במאי 1945.״

בלשכת הקנצלר, שהתברר שהייתה אפוא מתחת לפני הקרקע, הוא מצא את עצמו יושב על כיסא בלי שידע איך הגיע לכאן מהר כל כך ובלי שום בעיות. הוא בחן את החדר, שמפעם לפעם, במרווחי זמן לא קבועים, הזדעזע מפיצוצים. הוא ראה שולחן ארוך מעץ אלון, סביבו כסאות עם משענות מרופדות גבוהות, אחר כך פסל-חזה שהציג ראש של גבר, וצבעו כצבע הטיח שנשר מסדקים בקירות. הראש הזה משך אותו באופן שאין לעמוד בפניו. אבל עכשיו כבר ראה בפינה מרוחקת, מולו באלכסון, פיאנו-פורטה, שמעטֶה הלַכָּה השחורה שלו היה מכוסה לגמרי באבק-טיח ובחתיכות אבן.

מאחוריו, על שרפרף, ישבה בתנוחה מפוחדת לגמרי אישה בגיל העמידה, כולה מכונסת בעצמה, אבל מבטה השואל, המתחנן-כמעט, בכל זאת היה מכוון בשימת לב אל הפנים החדשות. שיערה הבלונדיני היה צרור מאחורי עורפה, את פניה הרימה קצת גבוה מדי, פה ושם נראו בהן כתמים אדמדמים.

״אני שמחה שבאת״, אמרה בקול בלתי נשמע כמעט. ״הרוזנת ד׳אגו הייתה אם ילדיך, לא כן?״

ליסט נבוך מפני שאישה שהוא לא מכיר, שלא יכול אלא להניח שהיא סובלת, הזכירה לו נסיבות מעברו ועשתה זאת באופן בלתי צפוי ובישירות. ואז, אחרי רגעים של חוסר החלטיות, שהיו ניגוד מוזר לאצילות של גילו, הוא קם ממקומו וניגש אל הפיאנו-פורטה.

״מדוע את בוכה, מאדאם?״ שאל. ״למען השם, מדוע את בוכה?״

ומכיוון שהתייפחה עכשיו, הוא פשט את זרועותיו וכמעט התפתה לאחוז בידיה, אבל התאבן באמצע תנועתו המתאמצת להיות ידידותית, כי עכשיו נפתחה הדלת בצלצול מתכתי מרגיז, ובפתח עמד גבר צנום למראה והנהן לעברם כמה וכמה פעמים בעליצות כמו מובנת מאליה.

״דבר איתו,״ קראה האישה ולפתה את ימינו של ליסט. ״הוא רוצה שאני אהרוג את הילדים שלי.״

אך בה בעת היא התביישה להסגיר את סודו של בעלה, שעמד בפתח והתאמץ לשמור על קור רוח בפני אדם זר, גם אם שמו פרנץ ליסט.

״אני לא טוענת,״ הוסיפה בפנים שטופות דמעות, ״אני לא טוענת שאין זה גם מבוקשי. אבל אתה מבין: אני מבקשת משהו שאין ביכולתי להוציא לפועל.״

״אין זמן, הרופא מחכה,״ אמר יוזף ג׳ וחייך. ״אני בטוח שפרנץ ליסט האלמותי יתן לך כוח מספיק כדי לעשות את הבלתי נמנע.״

ובאומרו זאת ניגש אל אשתו, חבק ברכות את מרפקה והוביל אותה, כמעט בלי התנגדות מצידה, אל הדלת, וליסט הבחין שמום כלשהו, רגל קצרה מדי, מכביד על הליכתו.

״אתם מתכוונים להרוג את הילדים שלכם?״ הוא שאל, ובני הזוג נפנו לאחור וראו את טוב הלב והזעזוע בפניו של האיש המוערך, והבחינו שהוא לבוש בגדי כומר.

נשמע פיצוץ, פיצוץ חזק כל כך שהיה חשש שהוא יוסיף ויחדור אל מתחת לפני האדמה. האור נכבה, וכששוב נדלקה הנורה שהייתה קבועה בתקרה, היה ליסט לבדו. הוא לא ידע אם עליו ללכת אחרי בני הזוג, שמן הסתם נעלמו מאחורי הדלת, וניסה להבין את הנסיבות שהוא מצוי בהן.

׳אבל איך זה יכול להיות?׳ חשב, ׳הרי לא יתכן שהזמינו אותי לבניין הזה כדי שאהיה עד לפשע. כנראה לא הבנתי נכון את מה ששמעתי!׳

והאיפוק שלמד להפגין כל חייו, ההתבוננות הבלתי מחייבת בעולם כפי שנגלה לעיניו במסעות קונצרטים, חוסר האפשרות, בתור וירטואוז מבוקש, להבין את הרגליהם של מארחיו או אפילו להבחין בהם – בזכות כל אלה נמנע גם הפעם מלהעמיק ולחקור את הדבר שהדהים אותו.

הוא החליט לחכות ולראות איך יתגלגלו העניינים. אגב התעלמות מהטיח הרים את מכסה הקלידים, התיישב מאחורי הפיאנו-פורטה וניגן את התיבות הראשונות של סונטת ולדשטיין, עד לאותו טריל המנסה להפוך את הפתיחה המלנכולית, הקודרת, לשמחה. הוא עשה זאת שוב, ועוד פעם, כמו מהסס להציג את היְקָר שהפיקו ידיו פעמים רבות כל כך. הוא הוסיף לנגן ככל שהתגבשה בו שכחה עצמית, עד שלבסוף השתרר אותו קסם, אותו איחוד של האמן עם הכלי, שרק וירטואוז מסוגל להשיג.

שוב נפתחה דלת הברזל, הפעם ביתר רכות, וגברת ג׳ חזרה אל החדר. לליסט נדמה היה שהוא שומע במסדרון שהחביאה הדלת קולות ילדים, ושאותם ילדים כנראה משחקים זה עם זה וצוחקים, אבל הקולות היו עמומים ולא ברורים ורחוקים כל כך, שהוא לא היה בטוח אם טעה או לא.

״כמה יפה אתה מנגן,״ אמרה גברת ג׳ והתיישבה על אחד הכיסאות שהיו מקובצים סביב שולחן עץ האלון.

״אני מודה לך, מאדאם,״ אמר הפסנתרן, חדל לנגן והשתחווה כלפיה.

הדממה שהשתררה עכשיו נמשכה קצת יותר מדי. גברת ג׳ הרכינה מבטה אל הרצפה ואמרה בלחש, כמו לעצמה וכמו כדי להתנצל על השתיקה שנוצרה:

״אל תחשוב רעה על בעלי. הוא אוהב את הילדים בדיוק כמוני. אבל הוא גם רוצה לחסוך מהם את החיים.״

״מאדאם, על מה את מדברת?״ אמר ליסט והסתכל על האישה הבודדה והתשושה למראה, שלא היה אפשר לכנותה לא זקנה ולא צעירה, לא יפה ולא מכוערת, לא מושכת ולא דוחה, אלא נוגעת ללב בעיצבונה האינסופי, והיא השיבה לו מבט. בעשותה זאת נשאה את ראשה, היא לחצה את ידיה זו לזו כמבקשת אחיזה, אבל העיניים, אותן עיניים פעורות, נסערות עד בלי די, הן שהסגירו שעומדת כאן אישה המשקיעה מאמצים אף על פי שברור לה שכבר נזנחו כל הצידוקים לכך.

״אני רוצה לבקש ממך לטפל בילדיי,״ היא אמרה. ״אני דואגת מה יהיה עליהם אם יומתו. הם הלא עדיין צעירים כל כך. אני יודעת,״ הוסיפה, ״כמה טוב לב אתה, ואני מקווה מאוד שלא תשאיר את הילדים בלי השגחה.״

ליסט בהה בשיערה וראה שקווצה שהייתה מהודקת בסיכה, השתחררה וגלשה עכשיו על רקתה, וראה את שיוויון הנפש שלה להזנחה הזאת. בעל כורחו התפעל מן החן שנוצר להרף עין למרות כל הייאוש.

״אבל ילדייך חיים,״ הוא אמר. ״ויש להם אמא, שבלי שום ספק אינה רוצה שפני הדברים יהיו אחרת.״

היא לא השיבה.

הוא רצה לבקש ממנה להסביר את דבריה, שנראו לו בלתי מובנים, אבל עכשיו עמד יוזף ג׳ בפתח, ככל הנראה בכוונה לפקח על אשתו כי לא בטח במצב שהייתה נתונה בו.

״כשאין עוד ביכולתו של אדם להציל את ביתו, הוא הופך למדורת הקבורה שלו. מי שמקריב את עצמו ואת ילדיו, מעניק אצילות לאובדנם,״ הוא אמר. ובאומרו זאת ניגש אל שולחן עץ האלון, התיישב, ביקש את קרבתה של אשתו, עד כדי כך שכתפיהם נגעו זו בזו.

כמה זמן ישבו ככה – זאת לא ידע ליסט לומר. הוא רק הסתכל בלי הפוגה על הזוג המוזר, הקשיב לפיצוצים ההולכים וקרבים, וראה את יוזף ג׳, שכבר היה רגיל למצבים כאלה ונהג לרחוש בוז לכל סכנה חיצונית, נרתע בכל פעם, אבל זה היה רפלקס של מערכת העצבים שלו, והוא הגיב לו באדישות.

רק פעם אחת, כשנפתחה הדלת בפרץ עצום, כאילו נקרעה מציריה בלי שמישהו נגע בה, הוא הבטיח כי פיצוצי הארטילריה אינם מערערים בשום אופן את בטחונו של הבונקר, שכן אנחנו נמצאים מטרים רבים מתחת לפני האדמה, והחייל הגרמני, גם אם הוא תשוש, גם אם הוא מדמם מפציעות אינספור, אין ספק כי ברצונו ובכוחו לעצור את התקדמות האויב עד הערב.

חיילים תורנים נכנסו והביאו ידיעות שסתרו את הוודאות הזאת. איש אינו מסוגל, כך הבטיחו, להגן יותר משעתיים או שלוש על הרחובות המכותרים, על אותו מתחם צר שבין טירגארטן לפוֹס-שטראסה, שעוד נותר לאנשי השררה של הרייך השלישי.

״טוב הדבר,״ אמר יוזף ג׳. ״באגרופי ברזל ניערנו את העולם, שהיה קרוב להיחנק בתרדמת. לא יצאנו למאבק הזה על מנת לנצח. וכי מהו ניצחון? קל להשיגו אם אין רוצים לאתגר את כוח הגזירה, להכריח את הגורל עצמו להילחם נגדך.״

ושוב נדמה היה לליסט שהוא שומע קולות ילדים, ביתר בירור מבפעם הראשונה, נדמה היה לו אפילו שהוא מצליח להבחין בין הגילים. הוא קם ממקומו.

׳המטורפים האלה׳, חשב. ׳הם מנהלים מלחמה, הם רוצים לשקוע. אבל אני מוכרח למנוע בעדם לגרום לילדיהם לשלם על כך.׳

הוא הודה על ההזמנה, אמר שצר לו על שאין ביכולתו לשנות ולו במעט את מצבם של מארחיו, אבל שהוא מוכן לנגן בפיאנו-פורטה, אם רצונם בזה, ושאין לו התנגדות אם גם הילדים… כן, הוא אפילו ישמח אם הם יהיו נוכחים, כי הגדולה שבהנאות בשבילו – כך הבטיח כמה פעמים, ובכל פעם ביתר שאת – היא לנגן לפני ילדים.

״כן, נגן, נגן!״ קראה מגדה ג׳.

אבל יוזף ג׳ כבר לקח את ידה, אחז בה ברכות, ובכל זאת בחוזקה שאין לטעות בה, חייך, ולליסט נדמה היה שגם היא מריעה רגע קט, שעיניה מונחות על האיש הזה כמו היה קוסם, אשר באמצע מבצר בוער מסוגל לגרום לשקיעתו ולשקיעת ילדיו להיראות כניצחון.

הדבר הדאיג את ליסט.

״אבל,״ הוא אמר, ״הרי לא תעשו מעשה חסר נימוס כל כך ותעזבו את החדר בזמן שאני מנגן בפיאנו-פורטה. דבר כזה עוד לא קרה לי מעודי,״ הוסיף. ׳אם המלחמה הזאת עתידה להסתיים בתוך שעות מעטות׳, חשב, ׳המוזיקה צריכה להקסים אותם. בטהובן! בטהובן יציל את הילדים. עוצמתו גדולה מכל דבר אחר׳, חשב, וגם: ׳עוד לא נולד האיש שיוכל לעמוד בפני סונטת ולדשטיין.׳

הוא התחיל לנגן. אבל ממש לפני שעשה זאת, כשידיו כבר היו מונחות על הקלידים, בחן עוד פעם את המאזינים, כמנהגו תמיד. זה היה רגע של ריכוז מוחלט. הוא ניגן את התיבות הראשונות וראה את מגדה ג׳ מתרחקת מבעלה, התרחקות בלתי מורגשת כמעט: בתנועה חסרת מאמץ ככל האפשר הוציאה ממחטה מחגורת שמלתה וקרבה אותה אל שפתיה. הוא ראה שיוזף ג׳ לא הבחין כלל בתנועה הזאת.

אבל הוא, פרנץ ליסט, בהחלט הבחין בה וראה בזה הוכחה למהירות שבה משפיע קסם הווירטואוזיות שלו. זה הפיח בו אומץ.

׳להמשיך, פשוט להמשיך׳, חשב. ׳את הסונטה אני מנגן בעשרים ושלוש דקות, אבל הם יופתעו לגלות שהנצח הקצר הזה יימשך עד הערב.׳

הוא חזר על ההתחלה, ניגן את האקורדים בעדינות מיוחדת מתוך כוונה לרכך את ההחלטיות הקודרת של הזוג. אחר כך, לפני שהתחיל בווריאציות, חדל לנגן אבל לא הרים את מבטו לבל יאלץ מישהו למחוא כפיים. כמה דקות אחר כך הרגיש שדרכו אוששה.

יוזף ג׳ ישב שם כמי שהמוזיקה הכניסה בשבילו בדרך פלא סדר במצב בעולם, שלא היה בעצם אלא מצבו שלו עצמו. הוא הסתכל רק על ליסט, על ידיו, ולא הבחין במגדה ג׳, שכדי לשמור עד כמה שניתן על קור רוח, לא חדלה מלהתעסק בממחטה.

היא סבלה מהמחשבה על כך שהילדים עלולים להתקרב לחדר הזה אף על פי שהדבר נאסר עליהם, ומכיוון שהמוזיקה, אוי, המוזיקה הנפלאה הזאת, תמשוך אותם, הם יבקשו להיות קרובים להוריהם, יבקשו את אותה קרבה שתמיד הייתה מובנת מאליה בשבילם ושמעולם לא נמנעה מהם. היא לא יכלה לסבול את המחשבה, שלפני שיֵרד הערב יהיה עליה להשתמש לרעה בקרבה הזאת על מנת להונות את הילדים. אבל חילופי האקורדים, אותם מרבדי צליל סותרים ומתפייסים חליפות, שהרחיבו את חלל החדר עד אין גבול, עשו גם אותה מודעת לכאב, לוודאות המוות, העתיד לצאת לפועל מהר כל כך ובחרפה כזאת, והמוזיקה הפליאה לעשותו נחשק.

את מצב רוחה נבצר מליסט לשפר, אבל האמנות שלו ריתקה אותה אל הכמיהה שדבר לא ישתנה בנוגע לאסונה, היא אפילו שאלה את לבה להשתהות במשך נצח בייאוש, שנראה לה עכשיו בלתי נמנע כמו הפיאנו-פורטה.

״כמה נפלא אתה מנגן!״ קראה מגדה ג׳.

״אני מודה לך,״ השיב ליסט והשתחווה, אבל לא כלפיה, הוא הוסיף לנגן והיה כעת משוכנע לגמרי שגם הילדים שומעים אותו, אף על פי שהחביאו אותם ממנו ביסודיות כזו.

שוב נפתחה דלת הברזל, ואיש בגיל העמידה נכנס לחדר. הוא היה לבוש מדים שחורים, שרוולי הסגין שלו היו מקופלים עד לגובה המרפק, צווארונו היה פתוח לרווחה, תסרוקתו הקצרה לא הייתה מגולחת, בידו השמאלית הוא החזיק מזוודה קטנה. נראה היה שאין הוא שומע את נגינת הפסנתר, תשומת ליבו עוד הייתה ממוקדת במסדרון שממנו בא, הוא השיב לקול כלשהו כמו ביקש לוודא איזה עניין, אחר כך הביט בחוסר סבלנות ניכר ביוזף ג׳. זה היה הרופא. וליסט חש שעכשיו נוכח בחדר מישהו שעליו לפחד ממנו.

׳אותו הראש שאני רואה שם בתור פסל-חזה׳, חשב. ׳הוא חיוור כמו שיש, אין בו טוב לב, אי אפשר לגעת בנפשו. הוא לא שומע את המוזיקה.׳

הוא הביט בטלאי בצווארון המדים שהיה מעוטר בגולגולת מת, ולא יכול היה שלא להתפעל מחוסר ההבדל שבין הפנים, המדים וסמל המוות. הוא, ששנים כה רבות היה מוקסם מיופיו של טוב הלב, הביט עכשיו ביופיו של הרוע, והוא חש כיצד נגינת ידיו, שעד כה התרחשה בלי מאמץ, כמעט מעצמה, הולכת ומקרישה, ואיך הוא מתנגד לכך על ידי הקשה בבאסים ובצלילים הגבוהים ביותר כמה פעמים אלה כנגד אלה.

אבל על הרופא זה לא עשה רושם, ויוזף ג׳ התרומם לאטו, הלך אל הדלת בצעדים זהירים על הבטון הקשה, ובהולכו הוסיף להביט לאחור על ליסט בכיוון הפיאנו-פורטה. כשהגיע לדלת הניף, כמו לברכה, את זרועו הימנית בארשת של צער.

״אני עדיין מנגן!״ קרא הפסנתרן. ״כללי הנימוס מחייבים שהאמן יעזוב את החדר ראשון. מאדאם,״ קרא ופנה עכשיו אל מגדה ג׳, ״האם יש סיבה לחוסר הכבוד הזה כלפי הופעתי?״

אבל היא כבר שלחה מבט אל הדלת, ראתה את יוזף ג׳ ואת הרופא מתרחקים, ובעודה מנסה לקום בעצמה, הפילה את הממחטה שלפתה בידה זמן רב כל כך. היא ביקשה ללכת אחרי שני הגברים, אבל ברכיה לא הצליחו לשאת את התנועה המהירה שהיה עליהן לבצע, ובקושי קמה וכבר נפלה בחזרה על הכיסא, ומרפקה הימני נחבט בעוצמה על השולחן.

״עזור לי. הוא הולך אל הילדים. מהר, תן לי יד.״

״לא״, השיב ליסט והוסיף לנגן עוד ועוד. ״לא״, השיב וניסה לשוות חדות לקולו, ״כל עוד את מאזינה לי, לא יכול לקרות לילדים כלום.״

״אתה טועה. אם לא אחוס עליהם, הרופא יהרוג אותם. אנחנו אשמים. אסור לנו ליפול בידי האויבים שלנו,״ אמרה, אך מיד נבהלה מהודאתה וביקשה להשיב את דבריה. ״לא,״ הוסיפה וקמה. ״לא,״ חזרה כמעט בתחינה וניגשה אל ליסט, ״אנחנו לא אשמים.״

היא אמרה זאת והתקרבה אליו כל כך, עד שהוא ראה עצמו נאלץ לחדול מנגינתו; שוב ביקשה לדעת, והפעם ביתר תקיפות, אם גם הוא חושב שאין הם אשמים, והוא אמר:

״מאדאם, אני לא יודע. אבל מכיוון שאת אומרת זאת, אני רוצה להאמין לזה.״

״אני מודה לך,״ היא השיבה והשתתקה.

ליסט חש איך המנורה שמעל לראשם, הרהיטים שהקיפו אותם, ובעצם החדר כולו התחיל להיטלטל, והוא התפלא על כך שזה קורה בדממה מוחלטת. ומאחר שמגדה ג׳ עדיין שתקה והוסיפה לעמוד שם בחוסר החלטיות מוזר, ומאחר שהוא לא ידע מה פשר הדבר ואם יהיה יאה להמשיך לנגן עכשיו בפיאנו-פורטה, התחיל לדבר בשקט ובנחרצות:

״מאדאם,״ הוא אמר, ״אל לך לשפוט את החיים בחוסר הגינות, ומעל לכול: לא חייבים תמיד לרצות משהו בכל מחיר. היו לי שתי בנות מנישואים ראשונים, קוזימה ובלנדין, כלומר בעצם הן נולדו מחוץ לנישואים, ובכל זאת דאגתי להן. בלנדין מתה, למרבה הצער, בדמי ימיה, אבל קוזימה הייתה, כפי שאת יודעת, נשואה לפון בִּילוֹ, אחר כך לריכרד ואגנר, ומתה רק בשנת 1930. אילו חיים ארוכים ומלאי התרחשויות! כמובן: גם לי היו סיבות לא להיות מרוצה, ומעולם לא קיבלתי את חוסר נאמנותה לפון בילו ואת חיבתה לוואגנר, אבל גם לא אטען שהדאגות שגרמה לי קוזימה היו גדולות. ואילו את, מאדאם, מיואשת, אבל: שום ייאוש, גם לא אותו ייאוש המייחל בכמיהה לבוא המוות, אסור שידיח אותנו לראות הכול רק מתוך עינינו שלנו. דבר אינו גדול מאסוננו שלנו עצמנו, אבל: מאדאם, צריך גם להניח לעולם, ולכאן שייכים גם הילדים שלנו, להתמיד במסלולו.״

היא הקשיבה לו, רק עכשיו הבחינה כמה זקן האיש הזה ונמצא אפילו על גבול קִצו, ואופן הדיבור המיושב שלו, הטרחני כמעט, היטיב עמה, ועצם זה שהוא היה לבוש בגלימת כומר, נראה לה עכשיו מובן מאליו. האם הסכימה לדבריו – את זאת לא ידע לומר. נדמה היה לו שמחשבותיה רחוקות, רחוקות מאוד, וגם כאשר קול נבוך קרא קלושות ״אמא״, דומה היה שאין היא מבחינה בזה.

״כמה ילדים יש לך?״ שאל ליסט.

היא לא יכלה לענות. היא התביישה. בלתי אפשרי היה בעיניה להסביר שיש לה שבעה ילדים, אבל רק אחד מהם בטוח מפני טיפולה. גם נראה לה לא יעלה על הדעת שאפשר להרוג שישה ילדים בגילים שונים כל כך ובזמן קצר כל כך. הקטנים, כן, האם כל כך נורא להניח להם להירדם קרוב אליה, כמו שהם רגילים, רק שהפעם לתמיד? אבל המבוגרים יותר, שכבר עמדו על דעתם, וכבר ימים שאינם הולכים לחדרם אלא לקול הבטחות חוזרות ונשנות שלא יאונה להם כל רע, איך תוכל לעולל להם את הנורא מכול אחרי שהבטיחה להם לשמור עליהם מפניו?

היא התפלאה שהמחשבות הללו, שהיו בלתי נסבלות בעיניה, לא דיכאו אותה ולא הכריחו אותה, כמו לעתים קרובות בעבר, לשכב כדי לפחות להרגיע קצת את לבה. הכול סביבה נהיה קל, הרצפה שתחת רגליה נעה כמו צל, ופתאום היא נזכרה בזמנים עברו, זמנים רחוקים מאוד, שבהם כמעט נמסה מרוב אושר וממצב רוח נהדר, ובזריזות, אבל מבלי שיבחין בכך ליסט, נאחזה בפיאנו-פורטה לבל תיפול. אגב כך חייכה, אף שלא יכלה להרשות זאת לעצמה וחששה לאבד את השליטה ברגשותיה, ולכן אמרה:

״אני מודה לך. אני צריכה ללכת אל ילדיי. אתה הלא שומע בעצמך שהם קוראים לי.״

ליסט ביקש לסייע לה. הוא בהחלט הבחין קודם לכן בהתנודדותה, וראה שהיא מתקשה לנתק את אחיזתה מהפיאנו-פורטה, וכשפסע את השניים-שלושה צעדים שהיו נחוצים כדי להגיע אליה, הסתבכו נעליו בשולי הגלימה שלו, רק בקושי הצליח להימנע מלמעוד, וכשביקש להגיש לה את זרועו עם מילת התנצלות על הגולמניות שלו, היא כבר נעלמה. הוא בהה במסדרון, שדלת הברזל שלו הייתה פתוחה לרווחה, כמו שבוהים בתהום המובילה אל מחוץ לעולם, ואז נזכר שחדל לנגן.

״חכי,״ ביקש לקרוא. ״סלחי לי על רשלנותי! הניחי לילדים, אני ממשיך לנגן! עוד לא הגענו לסוף הסונטה!״

אבל הוא הבין כמה חסר תועלת כל זה והשמיע במהירות ובחצי קול רק כמה מילים בלתי מובנות, ועמד שם כמי שנאלץ לראות אסון שביקש למנוע את היווצרותו, מתאפשר דווקא באמצעותו, וכפי שחשב: באמצעות הפטפטנות שלו. הוא חש בגבו מתקרר ובידיו, אותן ידיים יקרות ערך וממושמעות, מתחילות לרעוד, ואיך נבצר ממנו להיענות לכמיהתו לחזור מיד, בלי עוררין, אל הפיאנו-פורטה ולהשלים את מה שהחמיץ. אבל אז הגיע בכל זאת – נדמה היה לו שהוא נאלץ להכריח את זרועותיו ורגליו לנוע – אל הקלידים והתחיל לנגן.

׳תודה לאל׳, חשב, ׳הכלי הזה, אם רק יודעים לקסום עליו, מכניס תנופה בכל דבר.׳

ובאמת: נקיפות המצפון שבחשו בקרבו, התקווה הנואשת, שאילו רק שמעו אותו בכל מקום, היה כל יצור חי מתחת לפני האדמה הזאת שב וקרב אליו, אבל גם המחשבה שאם לא ינגן, הילדים יזעקו במצוקתם מרוב אימה, והוא יהיה נדון לשמוע זאת – כל אלה הביאו אותו להתחיל את האדאג׳ו בלהט ובהתגברות כאלה, שנדמה היה שחלל החדר הצר ודלת הברזל, אבל גם המסדרון, יתנפצו כמו מתרועת טרומבון כבירה. אבל הוא לא הסתפק בזה.

״שלא תעזו!״ קרא, ״שלא תעזו לפגוע לרעה בילדים! הם יצירי האל!״ וגם: ״אני לא מתיימר לשפוט את העולם, קטונתי ממש כמותכם, אבל: מי שרוצח את ילדיו, יהיה לנצח לא חי ולא מת, ולא ייקרא לא אב ולא אם!״ קרא.

וככל שהרים את קולו יותר, ככל שנעשו איומיו מסויגים פחות, ככל שייחל יותר למנוע את אסונם של הילדים ויהי מה, כן חש ביתר בירור שכוחו לא יספיק לזעם כה רב. זמן מה דומה היה שהוא עומד בזה, עד ששיעול שלא היה בכוחו להחניק, גזל את נשימתו עד כדי כך, שהוא נאלץ להפנות עורף לפיאנו-פורטה, הגם שבידו הימנית – השמאלית כבר הייתה מוטלת ברפיון על הקלידים – התמיד בנגינת הסונטה.

הוא השתנק, בלע אוויר, לא הצליח להיפטר מהחולשה שתקפה אותו. הוא קיווה שמישהו יופיע בחדר, ואם הבקשה הזאת גדולה מדי, אז לפחות שיישמע קול כלשהו, אפילו כזה שאינו מכוון אליו. אבל דממה הוסיפה לשרור בכול.

הוא קיפל את כן התווים וסגר את הפיאנו-פורטה.

׳טוב׳, חשב, ׳טוב. אני את שלי עשיתי, ועכשיו כל שערי השמיים סגורים.׳

הוא ישב שם ממוטט, ראשו מורכן, ידיו נשענו על הסנטר, ובשעה שנשימתו הלכה ונרגעה, השתלטה עליו תחושת שוויון נפש. הוא חשב על הרוזנת ד׳אגו ועל כך שלא בא ללווייה שלה.

זה מה שחשב עכשיו. וגם חשב שתלה ציפיות גבוהות מדי בסונטת ולדשטיין, הוא ציפה אפילו שתעשה את הבלתי אפשרי.

מעל פני האדמה, במקום שבו אדם מצוי שבעה או שמונה מטרים קרוב יותר לשמיים, התחיל האביב. עצי הערמון עמדו בפריחתם. הם התקשו להפיץ את ניחוחם כנגד הריח שעמד ברחובות העיר הבוערת.


*הסיפור לקוח מתוך: Die Waldsteinsonate by Hartmut Lange, Copyright © 1984, 2017 Diogenes Verlag AG Zurich, Switzerland, all rights reserved.

פעם אחת ביקר אותי בברלין פילוסוף טורקי מאיסטנבול. הוא בא לשם רק לכמה ימים. הוא הביט על הרחוב ואמר בשקט: ״אני לא חושב שהייתי יכול לחיות כאן.״

לא מטוסי הקיץ, אבל מטוסי החורף הביאו הרבה אנשים בוכים מאירופה לאיסטנבול, כי אביהם או אמם שבטורקיה מתו. לפני שלוש שנים ישבתי במטוס חורף. פתאום קמה אישה בקדמת המטוס מן המושב שלה, השתטחה על הרצפה והתחילה לקונן. כולם התרוממו.

״מה קרה?״

שני ילדים של האישה הזאת מתו באיסטנבול בתאונת דרכים, והיא טסה ללווייה שלהם. הדיילות הושיבו אותה בחזרה במושב שלה והחזיקו לה את היד. האישה צעקה: ״תפתחו את הדלת. תזרקו אותי החוצה. אני רוצה לחפש אותם בשמיים.״ היא השקיפה מבעד לחלון ללא הרף, כאילו יש בכוחה לראות את מתיה בשחקים.

״תפתחו את הדלת.״

אחר כך הביטה בנוסעים שמאחוריה, כאילו על כולם לצאת איתה לשמיים כדי לחפש את המתים. היא רצתה שהמטוס ינוע שמאלה, ימינה, אחורה, קדימה, כמו מכונית, ויחפש את המתים שלה. אבל המטוס טס ישר, כאילו משך אותו מישהו בעזרת מוט דרך השמיים…

כשעוד גרתי באיסטנבול, לפני עשרים וחמש שנה, ישבתי ליל קיץ אחד על ספינה שהשיטה אותי מהצד האירופי לצד האסיאתי. מוכרי התה הגישו תה לאנשים, והמטבעות קירקשו בכיסיהם. הירח היה גדול כל כך, כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת. בכל מקום שהביט אליו, נפתחו מיד כל הדלתות והניחו לו להיכנס. לאן ששלחת ידך, נגעת גם בירח. כל אחד החזיק קצת ירח בידיו. עכשיו האיר הירח שני פרצופים לידי על הספינה. בחור, בחורה. הוא אמר: ״אז נתת גם למוסטפה את המפתח שלך. אני הולך. להתראות.״ הוא קפץ מסיפון האונייה אל הים וצלל באור הירח. הספינה היתה בדיוק באמצע הדרך בין אסיה לאירופה. הבחורה לא אמרה דבר והוסיפה לשבת במקומה באור הירח. כל שאר האנשים חשו אל מעקה הסיפון, הספינה נטתה עם המון האדם, גם כוסות התה החליקו עם התחתיות שלהן לעבר המעקה. מוכר התה צעק: ״מטבעות תה. מטבעות תה.״ שאלתי את הבחורה: ״הוא שחיין טוב?״ היא הנהנה. צוות הספינה זרק לבחור שני גלגלי הצלה, אבל הוא לא רצה גלגל הצלה. הספינה הסתובבה ושטה אחרי הבחור, סירת הצלה משתה אותו מהים. הירח עקב אחרי כל מה שקרה, וכשנשלח הבחור בשיער ובבגדים רטובים אל הקברניט, האיר אותו הירח במעגל אור כמו ליצן בקרקס. הספינה שבה והסתובבה לעבר החלק האסיאתי, למוכרי התה נמצאו לקוחות, והם לקטו את מטבעותיהם. הירח האיר את כוסות התה הריקות, והנה פתאום שבה והסתובבה הספינה לעבר הצד האירופי כי שכחה את גלגלי ההצלה בים. וכל הזמן היה הירח תלוי מעל אירופה ואסיה.

בשדה התעופה של איסטנבול המתינו האנשים, מסדרון ארוך של אנשים, אחדים בכו.

כמה דלתות היו עכשיו באיסטנבול? שנים-עשר מיליון תושבים, כמה דלתות הם פותחים? האם יכול אור הירח למלא את החריצים תחת הדלתות הללו? האם הירח מסוגל לעשות זאת?

בילדותי חיו באיסטנבול ארבע מאות אלף בני אדם.

השכנה שלנו, מאדאם אטינה (״אתנה״), יוונייה איסטנבולית, משכה אז את לחייה הזקנות אל מאחורי אוזניה והדביקה אותן בנייר דבק. היא רצתה שאעזור לה. היא אמרה לי: ״אני ביזנטית, כמו הכנסייה אגִייה סוֹפִייה, שנבנתה בימי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הגדול, בשנת 326 לספירה, בזיליקה עם קירות אבן וגג עץ. הביזנטים האמינו שבאגייה סופייה הם קרובים לאלוהים יותר מבכל מקום אחר, וגם אני מאמינה שבקונסטנטינופול אני קרובה אל הירח יותר מבכל מקום אחר בעולם.״ עם נייר דבק מאחורי האוזניים הלכה מאדאם אטינה לירקן. הלכתי איתה, בלחייה המשוכות לאחור היא נראתה צעירה, לכן הלכתי מהר. היא רצתה ללכת מהר כמוני והייתה נופלת לפעמים ברחוב. הירקן היה מוסלמי והוא התלוצץ עם מאדאם אטינה: ״מאדאם, בא מלאך מוסלמי, תקע את האצבע לחור באחד העמודים וסובב את הכנסייה אגייה סופייה לכיוון מכה.״ אהבתי את האגייה סופייה, רצפתה הייתה עקומה, ועל קירותיה נראו פרסקאות של ישו בלי צלב. ממרומי הצריח קרא מואזין את האַדָ׳אן, ובלילה זרח הירח על פניו של ישו ועל פני המואזין.

פעם אחת הפליגה איתי מאדאם אטינה על הספינה אל החלק האסיאתי. הייתי בת שבע. אמי אמרה: ״תראי, היוונים מאיסטנבול הם המלח והסוכר של העיר.״ ומאדאם אטינה הראתה לי את קונסטנטינופול שלה. ״תראי את המגדל הקטן הזה בים. מגידי עתידות ניבאו לקיסר הביזנטי, שנחש יכיש את בתו והיא תמות, והוא ציווה לבנות לפני חופי רובע איסקידאר את מגדל ליאנדרוס (מגדל הנערה) הזה והחביא בו את בתו. פעם אחת חשקה נפשה של הנערה בתאנים, וכשהביאו לה סל תאנים מהעיר, הכיש אותה נחש שהתחבא בסל והיא מתה.״ מאדאם אטינה חפנה את פניי בידיה ואמרה: ״ילדתי, עם העיניים היפות שלך את עתידה לשרוף את הלב להרבה גברים.״ השמש האירה את ציפורניה המשוחות בלק אדום, ומאחוריהן ראיתי את מגדל הנערה בים.

אחר כך חצתה איתי מאדאם אטינה את הגשר שמעל קרן הזהב. כשפסעתי אז על הגשר הנמוך שהתנועע עם הגלים, עוד לא ידעתי שלאונרדו דה וינצ׳י – העות׳מאנים כינו אותו לקארדו – כתב פעם, ב-3 ביולי 1503, מכתב לסולטאן. הסולטאן רצה לתת לו לבנות גשר מעל קרן הזהב, ולאונרדו כתב לסולטאן והציע תוכניות לבניית הגשר. הצעה אחרת הגיעה בשנת 1504 ממיכאלאנג׳לו. אבל למיכאלאנג׳לו הייתה שאלה: ״אם תופקד בידי בניית הגשר – האם ידרוש הסולטאן שאמיר את דתי לאסלאם?״ אב המנזר הפרנציסקני שדן עם מיכאלאנג׳לו בהצעה של הסולטאן, אמר: ״לא, בני, אני מכיר את איסטנבול היטב כמו את רומא. אינני יודע באילו מן הערים הללו חיים יותר חוטאים. הסולטאן העות׳מאני לעולם לא ידרוש ממך דבר כזה.״ אבל למיכאלאנג׳לו בכל זאת לא התאפשר לבנות את הגשר, כי האפיפיור איים לנדות את האמן מהכנסייה. מאות בשנים לא בנו העות׳מאנים גשר בין שני החלקים האירופיים של איסטנבול, כי בחלק האחד חיו מוסלמים, ובשני יהודים, יוונים וארמנים. רק סירות דייגים היו מעבירות את האנשים מצד לצד. לבסוף ביקש הסולטאן מהמוט השני (1808 – 1836) לאחד בין מוסלמים ללא-מוסלמים באיסטנבול וציווה לבנות את הגשר המפורסם. כשהסתיימה בנייתו, היכו דייגים במקלות את הגשר, כי הוא גזל את פרנסתם. הגשר היה כמו במה: יהודים, טורקים, יוונים, ערבים, אלבנים, ארמנים, אירופים, פרסים, צ׳רקסים, נשים, גברים, סוסים, חמורים, פרות, תרנגולות, גמלים – כולם חצו את הגשר הזה. גם שני משוגעים בזמן כלשהו, אישה וגבר, שניהם היו עירומים. הגבר עמד בקצה האחד של הגשר, האישה בקצה השני. היא קראה: ״החל מכאן איסטנבול היא שלי.״ הוא קרא: ״החל מכאן קונסטנטינופול היא שלי.״

בשדה התעופה לקחתי מונית. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, חדלו נהגי המוניות למצוא את הכתובת ונעשו עצבניים. ״גברתי, אם את לא יודעת לאן את רוצה לנסוע, למה נכנסת למונית שלי?״ רציתי לנסוע לחברה, לא היו לי יותר לא אב ולא אם שיכולתי לנסוע אליהם.

כבר לפני שנים באתי לאיסטנבול במטוס חורף כדי לקבור את הוריי, שמתו בהפרש של שלושה ימים זה מזה. קודם אמי הלכה לעולמה. אבי ישב בכורסה שלו, הכורסה שמולו הייתה ריקה. הוא הביא מערכת שיניים תותבות, שגבינת כבשים עוד הייתה דבוקה אליהן, ואמר: ״הנה, השיניים התותבות של אמא שלכם.״ יומיים אחר כך מת גם הוא, ובחצר המסגד עמד הארון שלו על אבן מתים גבוהה. על האבנים האחרות עמדו עוד שני ארונות מתים, והנהלת המסגד בלבלה ביניהם. היא לא ידעה איזה מת שייך לאיזו משפחה. בבית הקברות הוציאו אפוא הקברנים מן הארונות את הגופות העטופות בתכריכים, ומכל משפחה התבקש גבר אחד – הנשים לא הורשו לעמוד סמוך לקבר – לבדוק מי מהמתים שייך לה. אחי הסתכל על פני שלושת המתים ואמר: "זה אבא שלנו.״

המונית הסיעה אותי אז אל בית הקברות שבו קבורים הוריי. לא זכרתי באיזה קבר טמון אבי. לא ידעתי אלא שמקברו אפשר לראות את הים. מאז שנהייתה איסטנבול מטרופולין של שנים-עשר מיליון תושבים, התחילה הנהלת בית הקברות לדרוש מן השארים לקנות את הקבר, אחרת יטמנו מתים חדשים מעל המתים. אחי התקשר אליי אז לגרמניה: ״מה אנחנו רוצים לעשות? לקנות את הקבר או לתת לו ללכת לאיבוד בין מתים אחרים?״ ״מה דעתך?״ ״אנחנו יכולים לתת לו לשכב עם מתים אחרים, זה מתאים לו יותר.״ מאחר שבאיסטנבול לא נוהגים לבקר בבית קברות, לא היה אכפת לנו איפה יהיו קבורים המתים. בתי הקברות ריקים, אלו המקומות השקטים היחידים בעיר. בנערותי הלכתי פעם עם משורר אחד לבתי הקברות. הוא כתב לעצמו את הכיתובים על המצבות. הוא אמר: ״אלו המשפטים האחרונים של האנשים. פה אין שקרים.״ הוא רצה להשתמש במשפטים האלה בשירים שלו.

אמנם אין באיסטנבול מבקרים בבתי הקברות, אבל לכל בית קברות יש את המשוגעים שלו. הם מסתובבים בין המצבות, וחתולים הולכים אחריהם כי הם נותנים להם גבינה ולחם. בבית הקברות של הוריי חיו במשך שנים שני משוגעים. האחד תמיד היה נותן לאחר לירה. יום אחד הוא נתן לו במקום לירה אחת שלוש לירות. האחר התרגז ואמר: ״מה פתאום אתה נותן לי שלוש לירות, אני רוצה לירה אחת.״ ״בני, לא שמעת על האינפלציה? עכשיו שלוש לירות הן לירה אחת.״

האחר התחיל לבכות, חברו הגיש לו ממחטה.

נהג המונית לא מצא את כתובתה של חברתי והזיע. נתתי לו ממחטת נייר ואמרתי: ״תסיע אותי למרכז העיר.״ לפני שלושים שנה היה באיסטנבול מפיק סרטים שצילם רק סרטים עצובים, ומאחר שהיה בטוח שכל הצופים יבכו, הזמין ממחטות מכותנה עדינה. הוא עצמו עמד לפני בית הקולנוע וחילק את הממחטות לבאים. ותוך כדי כך היה צוחק. באותו זמן היה באיסטנבול משוגע מפורסם אחד שהעריץ במיוחד שחקן טורקי מסוים. השחקן הזה נהרג באחד התפקידים שלו בסרט, אז המשוגע הביא ערב אחד אקדח לבית הקולנוע כדי להרוג את הרוצח לפני שיספיק לירות – וירה שישה כדורים באקרן. איסטנבול אוהבת את המשוגעים. העיר חולצת לפניהם את שדיה ומיניקה אותם. היא הניחה לכמה סולטאנים משוגעים לשלוט בה. כשבא משוגע, איסטנבול נותנת לו מקום.

בדיוק לפני בית הקולנוע שבו ירה המשוגע באקרן, ירדתי מהמונית. בטרם עברתי לברלין לפני עשרים ושתיים שנה, עמדתי לעתים קרובות לפני בית הקולנוע הזה וחיכיתי לחברים שלי.

עכשיו אני שוב עומדת כאן ומתבוננת בפניהם של העוברים והשבים. נדמה שסרטים מכל מיני מדינות בעולם מוקרנים זה על גבי זה. האמפרי בוגארט מדבר עם אישה ערבייה, שואל אותה מה השעה. זונה רוסייה פונה אל גבר שמתנועע כמו וודי אלן.

בפניהם של האנשים אני מחפשת את חבריי דאז, אבל אני מחפשת אותם באנשים הצעירים של היום, כאילו לא הזדקנו בעשרים ושתיים השנים האלה, כאילו הם מחכים לי בפרצופיהם הישנים. כאילו ברגע שעברתי לאירופה קפאה איסטנבול לכדי תצלום על מנת לחכות לי – על כל המרחצאות שלה, הכנסיות, המסגדים, ארמונות הסולטאן, הבארות, המגדלים, החומות הביזנטיות, הבאזארים, בתי העץ, הסמטאות התלולות, הגשרים, עצי התאנה, שכונות העוני, חתולי הרחוב, כלבי הרחוב, הכינים, החמורים, הרוח, הים, שבע הגבעות, הספינות, המשוגעים, המתים, החיים, הזונות, המשוררים, הסבלים. כאילו חיכתה לי איסטנבול על מיליוני נעליה, הממתינות בבתים לבוקר, על מיליוני מסרקיה, המונחים לפני מראות מוכתמות בקצף גילוח.

אני כאן, עכשיו יפתחו כל החלונות. הנשים יקראו לחברותיהן מחלון לחלון. צמחי הבזיליקום שבעציצים יתנו ריחם. ילדי העניים יקפצו אל ים מרמרה בתחתוני הכותנה הארוכים שלהם כדי להתרחץ. כל הספינות שבין אסיה לאירופה יצפרו. החתולים ייללו לאהבה על הגגות. שבע הגבעות של איסטנבול יתעוררו. הצועניות יקטפו בהן פרחים כדי למכור אותם אחר כך במרכז העיר. הילדים יטפסו על עצי התאנה. הציפורים ינקרו בתאנים.

״אמא, ריבת תאנים עושים מעצי התאנה הזכריים או הנקביים?״ ״מהזכריים. תראי, הפירות שלהם קטנים וקשים.״

בגני הצבעונים של ארמון הסולטאן יהלכו הצבים ועל גבם הנרות הדולקים, הצבעונים יטו את ראשם ברוח לעבר הים, הנרות של הצבים יהבהבו לאותו כיוון. הרוח תדחף היום את הספינות והן יוכלו לשוט מהר יותר, הנוסעים יגיעו הביתה מוקדם יותר. כשיהיו הגברים בבית, ייכבו האורות על שבע הגבעות. האבות ירחצו ידיים. רחשי מים. ״בתי, תני לי מגבת.״ ״כן, אבא.״

מול בית הקולנוע היו כמה חנויות, חלק מהזבנים זיהו אותי ובירכו אותי לשלום, לכולם היו שיער שיבה וגבות כסופות.

ליד בית הקולנוע עמד איש עני, אולי איכר, וניסה לצלם את העוברים והשבים במצלמת פולרואיד.

״תצלום מזכרת מאיסטנבול, תצלום מזכרת מאיסטנבול.״

נתתי לו לצלם אותי, התמונה הייתה מטושטשת. ״תצלם עוד תמונה.״

״אין לי יותר סרט צילום.״

מקבצת נדבות אחת לקחה את התצלום מידי ואמרה לצלם:

״אתה הלוא האמן, למה לא צילמת את הגברת לפני מקדונלד׳ס?״

היא התבוננה בתצלום בדקדוק וקראה: ״הו, כמה יפה יקירתי, כמה יפה.״

חשבתי שהיא מתכוונת אליי, אבל בתצלום ישבה חתולה על החומה שמאחוריי. אני הייתי מטושטשת, אבל החתולה הייתה ממוקדת.

אחר כך התקשרתי לפילוסוף הטורקי שלא רצה לגור בברלין.

״איפה את?״

״באיסטנבול.״

נסעתי אליו בספינה אל החלק האסיאתי של איסטנבול. בצד הספינה שטה סירת דייגים שהובילה שני סוסים. הירח זרח על פניהם של הסוסים, שהיו רגועים לגמרי. טבלתי את ידיי בים כדי לגעת במעט אור ירח, הירח נראה פתאום כמו בילדותי – כאילו הוא שוכן רק בשמי איסטנבול, אוהב רק את איסטנבול ומתמרק מדי יום רק בשביל העיר הזאת.


*הסיפור לקוח מתוך: Der Hof im Spiegel by Emine Sevgi Özdamar. © Kiepenheuer & Witsch GmbH & Co. KG, Cologne/Germany

מרוב רעב הפכה קנאתנו קהה ורצוצה, ככל שאר הרגשות שלנו. לא היה לנו כוח להרגיש, או כוח לחפש עבודה קלה יותר, ללכת, לשאול, לבקש… קינאנו רק באלה ששהו איתנו בעולם הזה, אלה שהצליחו לקבל עבודה משרדית, בבית-חולים, באורווה – שם לא נדרשו שעות של עבודה גופנית, שכּל שלטי החזית על כל שער שיבחו כסמל הנאמנות והגבורה. בקיצור, קינאנו רק בשֶסְטָקוֹב.

רק דבר-מה חיצוני היה מסוגל להוציא אותנו מהאדישות ולנער מעלינו את המוות שזחל והתקרב. רק כוח חיצוני, לא פנימי. בפנים הכול היה סחוט, ריק, לא היה אכפת לנו מכלום, ולא תכנַנו תוכניות לעתיד רחוק מהמחר.

גם עכשיו – רציתי ללכת לצריף, לשכב על הדרגש, אבל המשכתי לעמוד על סף חנות המצרכים. בחנות הזאת היו רשאים לקנות רק מי שנשפטו על פשעים אזרחיים או גנבים מוּעדים שלא היו "אויבי העם". לא היה לנו מה לחפש שם, אבל לא היה אפשר להסיר מבט מכיכרות הלחם שצבעם שוקולד. ריחו המתוק והכבד של הלחם הטרי דגדג את הנחיריים – הריח היה כה עז, עד שראשנו הסתחרר. ואני עמדתי, בלי לדעת מתי אמצא כוחות לחזור אל הצריף, ונעצתי מבט בלחם. ואז שֶסטָקוֹב קרא לי.

את שסטקוב הכרתי עוד כשהייתי על ה"אדמה הגדולה", בכלא בּוּטִירְקי: חלקנו את אותו התא. חברות לא היתה שם, רק היכרות. במכרה שסטקוב לא עבד בחציבה. הוא היה מהנדס-גיאולוג ומינו אותו לעבוד במחקר גיאולוגי, במשרד, כפי הנראה. בר-המזל כמעט שלא בירך לשלום את ידידיו ממוסקבה. לא נעלבנו – מי יודע אֵילוּ הוראות קיבל. איש איש לעצמו וכולי.

"תעשן," אמר שסטקוב והושיט לי קרע עיתון שבו פיזר טבק והצית גפרור. גפרור אמיתי…

עישנתי.

"אני צריך לדבר איתך," אמר שסטקוב.

"איתי?"

"כן."

הלכנו אל מאחורי הצריפים והתיישבנו על דופן של פיר חציבה ישן. רגלַי מיד הפכו כבדות, אבל שסטקוב נדנד בעליזות בנעלי המדים החדשות שלו, שהדיפו ריח שומן דגים קל. מכנסיו המופשלים גילו גרביים משובצות. סקרתי את רגליו של שסטקוב בהתפעלות כנה ואפילו במעין גאווה: לפחות אחד מהתא שלנו לא גורב חותלות. הקרקע תחתינו רעדה מפיצוצים עמומים – פועלי משמרת הלילה עיבדו את האדמה. אבנים זעירות רשרשו ונפלו לרגלינו, אפורות ובלתי-נראות, כמו ציפורים.

"בוא נתרחק," אמר שסטקוב.

"אל תדאג, זה לא יהרוג אותך. הגרביים שלך לא ייפגעו."

"לא בגלל הגרביים," אמר שסטקוב והושיט אצבעו אל האופק. "איך אתה מתייחס לכל זה?"

"נמוּת, כנראה," אמרתי. פחות מכול רציתי לחשוב על זה.

"לא, אני לא מסכים למות."

"אז?"

"יש לי מפה," אמר ברפיון שסטקוב. "אקח עובדים, אקח אותך ונצא לכיוון 'המעיינות השחורים' – זה במרחק חמישה-עשר קילומטרים מכאן. אשיג אישור יציאה. נלך אל הים. מסכים?"

הוא סיפר את כל זה בשוויון נפש נחפז.

"ובים? נשחה?"

"לא משנה. חשוב להתחיל. אני לא יכול לחיות כך. 'עדיף למות בעמידה מאשר לחיות על הברכיים'," הכריז שסטקוב חגיגית. "מי אמר את זה?"

המשפט באמת נשמע מוכר. אבל לא היה בי כוח להיזכר מי אמר אותו ומתי. כל הקשור לספרים, הכול נשכח. לא האמַנו עוד למילה הכתובה. הפשלתי את מכנסַי והצגתי את פצעי הצפדינה האדומים.

"בדיוק, תרפא אותם ביער," אמר שסטקוב. "עם תותי יער, זה ויטמינים. אני אוביל, אני מכיר את הדרך. יש לי מפה…"

עצמתי עינַי וחשבתי. ישנן שלוש דרכים מכאן לים, וכל אחת מהן – אורכהּ כחמש-מאות קילומטרים, לא פחות. לא רק אני, אלא גם שסטקוב לא יגיע. אולי הוא לוקח אותי כמזון לדרך? מובן שלא. אבל מדוע הוא משקר? הוא יודע זאת לא פחות טוב ממני. לפתע שסטקוב הבהיל אותי – היחיד מאיתנו שעובד בהתאם למקצועו. מי סידר לו את העבודה ובאיזה מחיר? על כל זה צריך לשלם. בדם של אחר, בחייו של אחר…

"אני מסכים," אמרתי ופקחתי את עינַי. "אבל אני צריך מזון לפני היציאה לדרך."

"כן, יופי, יופי. בטח שאתה צריך לאכול. אביא לך… קופסאות שימורים. אצלנו הרי אפשר…"

קופסאות שימורים רבות יש בעולם – בשר, דגים, פירות, ירקות… אך הנפלאות מכולן – החלביות, חלב ממותק. ודאי שאין צורך לשתות אותו עם מים רותחים. צריך לאכול אותו בכפית או למרוח אותו על לחם, או לגמוע לאט-לאט, ישר מן הקופסה, לאכול באיטיות ולהביט כיצד מצהיב הזרם הנוזלי הבהיר וכיצד נדבקים אל הקופסה כוכבי סוכר…

"מחר," אמרתי חנוק מאושר, "חלב ממותק…"

"בסדר, בסדר. חלב ממותק." ושסטקוב הלך.

חזרתי אל הצריף, נשכבתי ועצמתי את עינַי. לא היה לי קל לחשוב. היה זה מעין תהליך גופני – גשמיות המבנה הפסיכולוגי שלנו נתגלתה לי לראשונה במלוא חוצפתה, במלוא מוחשיותה. כאב לי לחשוב. אבל הייתי מוכרח לחשוב. הוא יקבץ אותנו למטרת בריחה ויסגיר אותנו, זה ברור לחלוטין. הוא ישלם על עבודתו המשרדית בדמנו, בדמי. או שיהרגו אותנו שם ב"מעיינות השחורים" או שיחזירו אותנו חיים וישפטו – יוסיפו לנו עוד חמש-עשרה שנים. הרי לא ייתכן שהוא לא יודע שאין דרך לצאת מכאן. אבל החלב, החלב הממותק…

נרדמתי, ובחלום הרעֵב והקרוע שלי ראיתי את קופסת החלב הממותק של שסטקוב, את הקופסה האיומה שצבע המדבקה שלה כחול-מעונן. הקופסה הגדולה, הכחולה כשמי לילה, היתה מנוקבת באלפי מקומות והחלב הגיח וניתז בקילוח רחב כשביל החלב. והגעתי בקלות, בידיי המושטות, אל השמיִם ואכלתי את החלב הסמיך, המתוק, הכוכבי.

אינני זוכר מה עשיתי באותו היום וכיצד עבדתי. חיכיתי וחיכיתי עד שהשמש תטה מערבה, עד שיצהלו הסוסים אשר מזהים טוב יותר מבני האדם את קץ יום העבודה.

צפירה צרודה נשמעה וניגשתי אל הצריף שהתגורר בו שסטקוב. הוא חיכה לי על הסף. כיסי אפודתו בלטו.

ישבנו אל שולחן גדול ורחוץ בצריף, ושסטקוב שלף מכיסיו שתי קופסאות של חלב ממותק.

בקצה הגרזן ניקבתי קופסה. קילוח סמיך ולבן ניתז על המכסה ועל היד שלי.

"היית צריך לנקב עוד חור, לאוויר," אמר שסטקוב.

"לא נורא," אמרתי, וליקקתי את אצבעותי המלוכלכות והמתוקות.

"תנו לו כפית," אמר שסטקוב, ופנה אל העובדים שהקיפו אותנו. עשר כפיות מבריקות, מלוקקות עד בוהק הושטו מעל לשולחן. כולם עמדו והביטו כיצד אני אוכל. לא היה בכך חוסר נימוס או רצון חבוי להתכבד. איש מהם אף לא קיווה שאחלוק איתו את החלב. לא נשמע דבר שכזה – העניין במזונו של הזולת היה משולל חמדנות. ידעתי כי אי-אפשר שלא להביט במזון הנעלם בפיו של אחר. התמקמתי בנוחות ואכלתי את החלב בלי לחם, גומע תדיר מים קרים. אכלתי את שתי הקופסאות. הקהל פנה לדרכו – ההצגה הסתיימה. שסטקוב הביט בי בהבנה.

"אתה יודע מה," אמרתי, מלקק את הכפית בקפידה. "התחרטתי. לכו בלעדַי."

שסטקוב הבין ויצא, בלי לומר מילה.

היתה זו כמובן, נקמה חסרת ערך, חלשה, כמו כל רגשותי. אבל מה עוד יכולתי לעשות? להזהיר את האחרים? לא הכרתי אותם. אבל הייתי צריך להזהיר – שסטקוב הספיק לשכנע חמישה. בתוך שבוע הם ברחו, שניים מהם נרצחו לא רחוק מ"המעיינות השחורים", שלושה מהם נשפטו כעבור חודש. תיקו של שסטקוב זכה לטיפול מיוחד: זמן קצר לאחר מכן לקחו אותו, וכעבור חודש פגשתי אותו במכרה אחר. הוא לא קיבל הארכת מאסר על נסיון הבריחה – ההנהלה שיחקה איתו בלי רמאות, והלוא היה יכול לקרות גם אחרת.

הוא עבד במחקר גיאולוגי, היה מגולח ושבע, וגרביו המשובצות נותרו ללא פגם. הוא לא בירך אותי לשלום, לשווא: שתי קופסאות של חלב ממותק אינן עניין כה גדול בסופו של דבר…

[1956]

1

טרם נראתה הפתעה כהפתעתם של אנשי רוֹס דהֶ לוֹך כאשר שמעו שנורה של מרכוס הקטן עומדת לנסוע לאנגליה. היתה לה גם אחות שעבדה שם, ונורה היתה דרושה בבית. אחריה יישאר רק הזוג הזקן. שני אחיה לא הועילו – לא לעצמם ולא לאיש מקרוביהם. את מרטן, המבוגר יותר, שלחו לעיר הגדולה גלווי לעבוד בחנות (מרכס הזקן נהג להתרברב), אך לא עבר זמן רב והוא איבד את המשרה בגלל המשקה ואז הצטרף לצבא הבריטי. באשר לשטפאן, הבן השני, לזקן לא היתה שום תקווה שיצליח לעשות ממנו אדם מכובד יום אחד. אך כאשר הבחור הצעיר העקשן הזה לא השיג את שלו מאביו, הוא הסתלק לו ובכיסו שווי שני שוורים שמכר ביריד בעיירה אוּכטר-ארד.

״מוטב שם מאשר פה,״ אמר האב בשומעו שהבן עזב. אך הוא רק העמיד פנים שהסיפור לא הכאיב לו. לעיתים קרובות התהפך על משכבו בלילות, במחשבות על בניו שעזבו אותו וסטו מדרך הישר. לכל אחד מהשכנים שניסה לעודד את האיש הזקן, או לנחם אותו בשל פורענות בניו, לא אמר אלא – "מה הטעם בדיבורים? בקושי הודו לי כשניסיתי להשאיר אותם בקן. כעת פרשו שניהם כנפים והותירו אותי לבדי. מעתה לא ידאיגו אותי יותר."

אבל הם הדאיגו. ועד שאמרה לו נורה שהחליטה שלא להישאר בעיירה, דבר לא הדאיג אותו חוץ מהדרך שבה עזבו אותו בניו. הם ביישו אותו. כולם צחקו ממנו. הוא היה מושא לעגם של בני הכפר – הוא ומשפחתו. כיצד העלה בדעתו שיוכל להעלות אותם על דרך הישר! כיצד הזיע עד לשד עצמותיו בעבודה מבוקר עד ליל, בקור, בגשם ובחום כדי שימשיכו ללמוד בבית הספר, כדי שיהיו מלומדים כמו המורה עצמו, אפילו יותר!

אך לא כך יהיה עם נורה, סבר. אותה הוא ישאיר בבית. הוא יחתן אותה. אחרי מותו יוריש את החלקה לה ולבעלה. כשאמרה לו שתעזוב, חשב בתחילה שהיא מתבדחת. אך עד מהרה הבין שלא. והוא עשה כמיטב יכולתו להשאירה בבית. ללא הועיל . דבריה של אשתו גם הם לא הועילו. חודש שלם נלחמו ביניהם מלחמה מרה. הוא מאיים עליה בכל רעה אפשרית פן תעזוב; היא מנסה להתעלות עליו. היא החליטה לנסוע לשם, ולשם היא תיסע ולא משנה מה יגידו. ״היו לך שני בנים,״ אמרה לו ערב אחד. ״ושניהם הלכו ממך. הם ביישו אותך, הצמד. לא תוכל לדעת שלא אעשה לך את אותו תעלול, אלא אם תיתן לי ללכת מרצוני החופשי.״

״היא האחרונה, מרכוס״ אמרה אשתו, ״ואלוהים יודע שקשה לי להיפרד ממנה בסוף חיי, אבל,״ הוסיפה על סף בכי, ״אולי זה לטובתה.״

אביה חשב שלא כך הוא. הוא היה איתן בדעתו. הוא היה בטוח לחלוטין שמוטב לאין שיעור שתישאר במקומה ובו תתחתן. לבעלה יהיו ארבעים אקרים של אדמה כאשר הוא עצמו ימות. היא אישה צעירה ונעימה. בשבע הקהילות הסמוכות אין איכר או סוחר שלא ישמח עד מאוד לשאת אותה לאישה.

״ולמה שלא ישמח?״ אמר. ״אישה צעירה חביבה כל כך, שיש לה ארבעים אקרים של אדמה משובחת?״

אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע.

כמה עבודה ניצבה אז לפניהם! היסורים הגדולים והחרדה המופרזת שאחזו בנורה כבר זמן מה התפוגגו, כמדומה. לא נותר להם זכר. היא היתה כה מלאת חיים וחגיגית, כפי שלא היתה מימיה, כך נראה לפחות. היה לה כל כך הרבה לעשות! כובעים ושמלות לתפור ולהתקין. בגדים וסרטים מכל סוג לקנות ולצבוע. לא היה לה רגע דל בשבועות לפני שעזבה. יום אחד ביקרה כאן, ולמחרת במקום אחר.

היא לא הזילה דמעה אחת עד שהונחו שתי תיבות מסע גדולות שקנתה בגלווי על העגלה שלקחה אותה לתחנת הרכבת בבָלֶהֶ נה אינשהֶ. אז החלה למרר בבכי. כאשר פנו מזרחה בהצטלבות הדרך, שטפו הדמעות את לחייה.

״שאלוהים ירחם עליהם,״ אמר אחד הבחורים שהיה שרוע לו על סוללת דשא ישרה בצד הדרך.

״אמן,״ אמר בחור אחר. ״ועל כל אדם כמוהם.״

״אבל למה היא עוזבת לדעתך?״

״לא אתפלא כלל אם העניין הוא שאין לה פה אמצעים בכפר.״

״שלושה באו לבקש את ידה בשנה שעברה – שלושה שנודעים בכספם.״

״אומרים שהיא התענינה בעיקר בבן של שון מתיו, בעל החנות,״ אמר זקן שעמד לידם.

״ההוא שהיה באוניברסיטה בגלווי?״

״הוא ולא אחר.״

״אל תאמין לזה. הוא לא בחור טוב.״

״מה אתה אומר.״

העגלה יצאה צפונה דרך הביצה הגדולה השטוחה שבין רוס דה לוך ובלה נה אינשה. נורה עדיין יכלה לראות את ביתה למטה בגיא. אך לא עליו היא חשבה, אלא על היום האומלל שבו פגשה לראשונה את בנו של שון מתיו בצומת רוס דה לוך, עת בילה את ימי הקיץ בבית דודו בכפר, מזרחה להם. היא לא הפסיקה לחשוב על כך עד שהגיעו לבלה נה אינשה. הרכבת שרקה שריקה קצרה וחסרת סבלנות, כמו אמרה לאנשים למהר ולא לעכב דבר מה עצום, מלא חיים ורב עוצמה כל כך. נורה נכנסה פנימה. הרכבת הטלטלה מעט. היא החלה לנוע באיטיות. מרכוס הקטן פסע לידה. הוא נפרד מבתו לשלום ושב הביתה ביגון ובצער.

2

צדק הזקן הנבון ההוא ששכב לו על הסוללה הירוקה והביט על העולם ועל המתרחש סביבו, באמרו שהתעניינה במיוחד בבן של שון מתיו בשעה כלשהי בחייה. אך השעה הזו חלפה. ולא מן השקר לומר שכעת רחשו בה שנאה ותיעוב חריף כלפי הצעיר הנאה שלמד כעת רפואה הרחק באוניברסיטה בגלזגו. בגלל החיבה שרחשה לו בעבר נאלצה כעת לעזוב את רוס דה לוך ואת חבריה ומשפחתה, ולשאת את העולם הגדול על כתפיה.  אי אז חיבבה את הגבר הצעיר והעליז שבילה את ימי חופשתו ברוס דה לוך, יותר מכל אחד אחר שפגשה אי פעם. ואילו סיפורים מופלאים סיפר לה על החיים בערים הגדולות שמעבר לים! וכמה אהבה את הסיפורים הללו! וכשאמר לאותה נערה כסילה ותמימה שמימיו לא פגש אדם שאהב יותר ממנה, כמה שמח לבה והתרחב! והבית הנהדר שיהיה להם בעיר גדולה כלשהי כשהוא יהיה רופא!

והיא האמינה לכל דבר שהבחור הצעיר אמר לה. גם הוא האמין בזה בשעה שדיבר. אם כי הדברים הללו לא הטרידו אותו במיוחד כשעזב. לא כך נורה. היא יחלה שישוב. יחלה לקיץ. יחלה לתקופה שבה תהיה בקיץ תמידי.

היא בטחה בו בטחון מלא אך רומתה. המכתבים ששלחה לו הוחזרו לה. הוא היה במקום אחר. לאיש לא היו ידיעות על אודותיו. חייה שקעו בערפל. מוחה היה סער בראשה כאשר הבינה את הסיפור לאשורו. היא חשבה עליו והפכה בו במחשבותיה השכם והערב. לא נותר לה אלא לעזוב את המקום לצמיתות. היא וכל קרוביה עמה בוישו לעיני כל הכפר. נערה צעירה שעבדה פעם אצלם כמשרתת ברוס דה לוך עבדה כעת בלונדון. היא תיסע אל העיר הזאת. אליה תשים פעמיה עכשיו ולא אל העיר הגדולה שבה גרה אחותה.

ביושבה ברכבת אחזה בה פליאה גדולה נוכח נהרות ומעגנים, אגמים, הרים ושדות שחלפו על פניה ביעף בעוד היא עצמה לא עושה דבר. מדוע כולם מתרחקים ממנה? אילו חיים נועדו לה במדינה הזרה ההיא, שבה תשאיר אותה המכונה הנעה המופלאה הזו? אימה ופחד אחזו בה. חשכה ירדה על שדה ועל הר. מחשבותיה נעצרו ואולם התחוור לה כי היא נישאת הלאה על חיית פרא כלשהי – עד ששמעה את לבה הולם ומזנק בחזה  בכעס אדיר, עד שהיתה בעצמה דרקון רושף אש, יורה להבות  מעיניו – כי הנה היא נלקחת לשממה נוראית כלשהי – מקום שאין בו אור שמש או גשם; ושעליה ללכת לשם בניגוד לרצונה; שהיא מגורשת לשממה הזאת בגלל חטא אחד בלבד.

הרכבת הגיעה לדבלין. היא חשה כי במקום כולו מרעיש רק זמזום קולני אחד. גברים צורחים וצועקים. רכבות באות ויוצאות וצופרות. שאון הגברים, הרכבות, הכרכרות. כל דבר שראתה הפליא אותה. האוניות והסירות על הליפי. הגשרים. הרחובות המוארים בחצות. האנשים. העיר עצמה שהיתה כה נאה, כה חיה, כה בהירה בשעה מתה זו של הלילה. לכמה רגעים כמעט שכחה את הגורל המר שגירש אותה מעיר הולדתה.

אך כשהיתה שוב ברכבת, הסיפור השתנה. המחשבות הקודרות הנוראות החלו להעיק עליה שוב. לא היה אפשר לעצור אותן. למה עזבה כלל את הבית? שמא היה מוטב לה להישאר שם ולא משנה מה יקרה לה? מה תעשה עכשיו? מה יעלה בגורלה במקום שהיא הולכת אליו?

וכך הלאה. אם חיו פעם אנשים מאות שנים בחושבם שלא עבר אלא יום, כפי שסיפרו לנו מספרי הסיפורים, הרי שהיא עשתה דבר מופלא עוד יותר. היא חייתה מאה שנים ביום אחד בלבד. היא התבגרה והזדקנה במחי יום יחידי. כל כאב וכל שברון לב וטרדות וצער שבאים על אדם בחיים שלמים, באו עליה באותו היום שבו עזבה את רוס דה לוך והגיעה למרכז לונדון הגדולה, באנגליה וראתה את קייט ני רוגין, שהיתה משרתת בביתם, מחכה לה בפתח הרכבת לקבל את פניה. היא לא הבינה את החיים עד אותו היום הזה.

3

שתי הנשים הצעירות גרו ברחוב אחורי עלוב ואומלל בצד הדרומי של העיר. בית גדול ועצום שהאנשים בו חיו בערימה אחת זה על ראש זה, שם הן גרו בתקופה ההיא. טרם נראתה תדהמה כתדהמתה של נורה למראה אותם שחיים שם. היא היתה מוכנה להישבע שהיו שם לפחות מאה איש, גברים, נשים וטף.

היא היתה לבדה ימים שלמים, שכן קייט נאלצה לצאת לעבודה מבוקר עד ערב. היתה יושבת ליד החלון ומביטה החוצה לרחוב, על העוברים והשבים, ותוהה לאן הם הולכים כולם. לא היה עובר זמן רב עד שהיתה מתחילה לחשוב שאולי שגתה שבאה לכאן כלל. מדוע עזבה את העיירה המבודדת ההיא בין הגבעות על שפת הים הגדול? מה יאמר אביה לו ידע את הסיבה? הוא היה זועם, כמובן. ״מדוע איתרע מזלי יותר מכל אדם אחר?״ היתה אומרת. אך זו היתה שאלה סבוכה מדי, ומשלא מצאה לה תשובה, היתה יוצאת לרחוב, אם כי לא הרחיקה לכת מחשש שתלך לאיבוד. ואולם המחשבות העיקו עליה בין האנשים בחוץ ברחוב בדיוק כשם שהעיקו בפנים הבית.

ערב אחד כשחזרה קייט הביתה מהעבודה, ישבה נורה מול האח ומיררה בבכי.

”די, נורה, אהובה,״ אמרה. ״ייבשי את עיניך ושתי איתי כוס תה. אמרו לי לומר לך שקרובת משפחה של האדונית שלי זקוקה לעוזרת בית, ואם תלכי לשם…״

״אלך לשם,״ אמרה נורה, וקמה פתאום על רגליה. 

למחרת בבוקר נסעה לביתה של הגברת. היא התחילה לעבוד בו. היתה לה כל כך הרבה עבודה שם,  ומחשבות חדשות רבות כל כך עלו בראשה, עד שלזמן מה לא חשבה עוד על שום דבר אחר. למכתבים ששלחה הביתה צרפה תמיד סכום קטן, אף שידעה שלא היו זקוקים להרבה ממנה, כי היתה להם הכנסה טובה. את המכתבים ששלח לה אביה היתה קוראת שוב ושוב כל לילה לפני השינה. היו בהם חדשות מהבית. הדייגים לכדו כמויות גדולות של סלמון. תומס של פט הגדול קנה סירה חדשה. נל ני גריפהָ נסעה לאמריקה.

כמה חודשים עברו כך, ולבסוף אמרה לה הגברת שאינה מרוצה ממנה ושעליה לעזוב. היה עליה לעזוב. היא השאירה את מה שהיה לה מאחוריה ועזבה. לא היו לה לא מקלט ולא מחסה בלילה ההוא, רק הגשם שירד על ראשה והרחובות הקשים תחת כפות רגליה…

האם צריך לתאר מה קרה לה אחר כך? את ה״אדון הצעיר״ שנתן לה אוכל ושתיה וכסף, כשהיא נזקקת ובאפיסת כוחות. כיצד החלה לשתות. כיצד ביקשה לרמות את עצמה ולעוור ולטמטם את מוחה. את האדונים שפגשו אותה בבתים, בתי שתיה ובתים אחרים. כיצד דיברו ואת שיחותיהם. כיצד ירד ערכה בעיני עצמה עד שכעבור זמן מה נעשתה אדישה לגורלה. כיצד הלכה מדחי אל דחי, עד שלבסוף איבדה את כבודה וירדה לרחוב.

4

תשע שנים העבירה כך. בשתיה ובהתהוללויות ליליות. בהתקשטות ובהכנות ביום, לקראת הלילה הבא. כל מחשבה שחלפה בראשה על החיים שחייה עכשיו ועל אלה שהיו לה בכפר, גרשה במחי יד. מחשבות כאלה גרמו לה לאי שקט. ואם כי נכון ששום אדם לא ימצא עניין בחיים אילולא חשב, איכשהו, שיש במעשיו יותר טוב מרע – לא היה בכוחה לפעול אחרת.

אבל המחשבות הללו התקיפו אותה ללא רחמים, מאות על מאות בעל כורחה במשך היום – במיוחד לאחר ששלחה מכתב הביתה, דבר שהיתה עושה לעיתים קרובות. וכאשר היו מכבידות עליה כהוגן, היתה יוצאת לשתות.

לילה אחד הלכה ברחוב לאחר ששלחה מכתב ובו סכום כסף קטן הביתה. השעה היתה אחת-עשרה. אנשים יצאו מהתאטראות בהמוניהם, והיא התבוננה בהם. היו כאלה שהסתכלו עליה ועל נשים מסוגה. מבטם חושף את התשוקה והתאווה שמביאות הרס על האדם, שמפנות מדינות זו נגד זו ומעניקות מילים למשוררים ולמספרי הסיפורים של העולם מימי טרויה ועד ימינו.

לא עבר זמן רב עד שראתה מולה גבר ואשתו לצדו. הם הסתכלו זה בזה בלי לדעת מדוע. הם זיהו זה את זה. הוא היה הבן של שון מתיו (שהיה כעת רופא בלונדון). היא פנתה על עקביה במהירות. היא שמעה אותו אומר לאשתו להיכנס פנימה למסעדה הסמוכה, וכי הוא יצטרף אליה בעוד רגע.

נורה פנתה להתרחק משם בשומעה זאת. הוא בא בעקבותיה. היא החישה את צעדיה. כך עשה גם הוא. היא לא רצתה אלא לברוח ממנו. היא הלכה במהירות, הוא מיהר אחריה. היא הקדימה אותו. אצה במעלה הרחוב ובמורד הרחוב הבא, בחושבה שהנה הוא מאחוריה ממש. היא פחדה פחד מוות שידביק אותה. שכולם ידעו על מצבה שם בכפר. שכולם ידעו.

כנסייה קטנה ניצבה לפניה – כנסייה קטנה שהיתה פתוחה בלילה בגלל חג כלשהו. היא חיפשה שם מחסה מפני האיש שבא בעקבותיה – מפני האיש שנתנה לו את אהבתה פעם ושהוליך אותה שולל. היא לא חשבה להיכנס פנימה, ובכל זאת נכנסה. בהתחלה היה מוזר לה כל מה שראתה שם, עבר זמן כה רב מאז שהיתה בכנסייה. היא שבה אל נעוריה. היא היתה כעת בכנסייה ברוס דה לוך. צלם הבתולה הקדושה ניצב בפינה ואור אדום לפניו. היא הלכה לפינה הזו ושלחה את ידיה בחיבוק אל הצלם. היא רעדה והתנודדה הלוך ושוב בייסורי נפש. כובעה היפה והמגונדר כמעט נשמט מראשה. הסרטים האדומים היפים שעטרו אותו היו רטובים ומלוכלכים ומרוחים בבוץ הרחוב. היא התפללה לאלוהים ולבתולה בקול רם, תפילה אחר תפילה, עד שאמרה בקול להוט וחזק:

״מרי הקדושה – אם האלוהים – התפללי בעדנו, החוטאים, עתה ובשעת מותנו. אמן.״  

כומר זקן מאחוריה שמע אותה מתפללת. הוא דיבר אליה בלבביות ובעדינות. הוא הרגיע אותה. הוא לקח אותה עמו. הוא שאל אותה שאלות. היא סיפרה לו את סיפורה בלי להסתיר ממנו דבר. הראתה לו את המכתבים שקיבלה מאביה.

הוא שאל אותה עוד שאלות.

כן – היא תשמח לחזור הביתה. זו היא ששלחה הביתה את הכסף שהזקן קנה בו את סירת הדיג. כמובן לא היה להם מושג אילו חיים יש לה בלונדון.

״והאם שאל אותך אביך מדוע לא נסעת לאחותך מלכתחילה?״

״כן. אמרתי לו שהעבודה בלונדון טובה יותר.״

הם נשארו כך זמן מה. הוא שואל שאלות והיא משיבה תשובות. הוא מצא לה מגורים טובים ללילה. הוא אמר לה לשלוח הביתה מכתב ולומר שהיא מתכוונת לחזור, ושיבוא לבקר אותה למחרת והיא תוכל להתוודות.

באותו לילה, לפני שהלך לישון, שלח מכתב ארוך לכומר מחוז רוס דה לוך לספר לו את הסיפור ולבקש ממנו לפקוח עין על האישה הצעירה כשתגיע לביתה.

היא נשארה שם עוד חודש. הכומר הזקן חשב שמוטב לה כך. בתום החודש עלתה על הרכבת הביתה.

ציפו לה בבית. כולם אמרו שמעולם לא יצא מרוס דה לוך מישהו שהצליח כמוה. איש לא שלח הביתה כמוה כסף כה רב.

״אתה ודאי מרוצה מאוד, מרכוס,״ אמר שון הנפח בעודו מפרזל את רגלי הסוס של מרכוס בנפחייה ביום חזרתה, ״שהיא חוזרת הביתה בסופו של דבר, אחרת אין לך למי להוריש את האדמה.״

״בהחלט,״ הוא אמר, ״ואני גם כבר די זקן עכשיו.״

הוא כבר הכין את הסוס והעגלה ליציאה לתחנת הרכבת לכבודה.

״אנשים אמרו,״ אמר בגאווה כשהוא קושר את הסוס לעגלה, ״שהשניים האחרים היו בטלנים, ואולי זה נכון, אבל לא תאמין כמה היא עזרה לי. תראה את סירת הדייג הגדולה הזו שיוצאת הערב לדוג מקרלים – לא הייתי יכול לקנות אותה בלעדיה.״

״אתה אומר את האמת ורק את האמת, מרכוס,״ אמר הזקן שהושיט לו עזרה, ״אבל תגיד לי עכשיו,״ הוא אמר בחשש, ״האם אמרה לך שהיא נתקלה בשיימוס שלי שם?״

״שאלתי אותה, אבל היא אמרה שלא ראתה אותו.״

״תראה מה זה… ואני לא קיבלתי מכתב ממנו כבר חצי שנה.״

מרכוס יצא. כבר מזמן לא היתה רוחו טובה עליו כפי שהיתה כעת בצאתו לתחנת הרכבת. בניו היו אולי חדלי אישים, אבל בתו התעלתה על כולם. היא היתה מופת לקהילה כולה. עכשיו כבר לא יאמרו לו עוד שעליו למכור כבר  את האדמה. הוא ישאיר את נורה בבית. הוא יחתן אותה. הוא ימצא לה איש נבון ומיושב…

לא היה סוף למחשבות האלה עד שנכנסה הרכבת לתחנה. נורה ניגשה אליו.  וכיצד קיבל את פניה! ועוד יותר, אם אפשר, כיצד קבלה את פניה אמה, בבית.

אך כמה רזה ותשושה היא היתה! מה קרה לה? האם זה משום העבודה הקשה? אבל הנה היא בבית ועד מהרה תשוב לאיתנה. ייעלמו הלחיים החיוורות, אם רק תישאר בבית ותפעל בעצתם.

״והעצה הראשונה שאתן לך היא לחסל את צלחת הבשר והכרוב הטובה הזו, כי ודאי לא היה לך רגע לאכול בעיר הגדולה,״ אמרה הזקנה בצחוק רם.

אבל נורה לא יכלה לאכול. היא לא היתה רעבה כלל. היא מותשת מהמסע הארוך, אמרה להם. היא תלך ישר לחדרה ותפשוט את בגדיה. היא תנוח שם. לאחר מכן אולי תוכל לאכול משהו.

״ואולי תרצי קודם כל לשתות כוס תה,״ אמרה האם כשהיתה שוב בחדרה.

״כן,״ אמרה. ״אולי זה ישפר את הרגשתי.״

כאשר באו בערב  אנשי הכפר לברך אותה לשלום, הם לא ראו אותה. נאמר להם שהיא כה מותשת מהמסע שעליה לישון, ושיראו אותה ודאי למחרת. נורה שמעה את דבריהם ואת שיחותיהם מחדרה והתפללה לאלוהים ולבתולה שיעלו אותה על דרך הישר ושיתנו לה כוח להישאר עליה לנצח.

5

נורה היתה משונה  מאז חזרתה הביתה. באדם הזה שברוס דה לוך נקרא נורה של מרכוס הקטן היו בעצם שתי נשים, האישה הצעירה העדינה ששהתה תקופה ארוכה בלונדון כדי להרוויח כסף ולשלוח אותו הביתה, והאישה האחרת שאיש לא ידע עליה בכפר, שסבלה מן החיים הקשים בעיר זרה. וכשם שהיו בה שתי נשים, היו גם שתי נפשות ושני אופני מחשבה. אופן המחשבה של האישה ההיא שסטתה מדרך הישר בלונדון שבאנגליה, ואופן המחשבה שהיה לה לפני שעזבה כלל את מקום הולדתה.

ומאבק תמידי התחולל בין השתיים. האישה ההיא שפנתה לחיי פורענות נגד האישה האחרת שמעולם לא עזבה את הכפר ושלא רצתה אלא להישאר שם בשקט ובשלווה. זה היה מאבק קשה. הרוע גבר לפעמים, היתה חושבת, ואז נראתה בדרכה לכנסייה, והאנשים היו אומרים בינם לבין עצמם שמעולם לא ראו אישה צעירה אדוקה, דתיה ומחונכת כמוה.

באותו הזמן נערך יריד חגיגות קדושים בכפר הסמוך. אנשים רבים מהרוס הלכו לשם. מקצתם ברגל, מקצתם ברכיבה ומקצתם חצו את הנמל בסירותיהם. אחרים הלכו לשם למכור בהמות.  ואחרים בלי שום מטרה מסוימת.

נורה השתייכה לחבורה הזו. היא התהלכה ביריד והסתכלה על הבקר שעמד למכירה. פה התוודעה למישהו חדש, שם התעדכנה בקורותיו של מישהו שעזב את האיזור אחרי שנסעה ללונדון. היא יפה  וזקופה. לבושה בשמלת כותנה לבנה משובחת ויקרה שהיתה לה. שמלה שהביאה עמה הביתה מאנגליה. סרטים שחורים יפים מסאטן מתנופפים אחריה. נוצות טווס מזדקרות מכובעה. זמן רב לא היתה כה עליזה וקלילה.

היה זה יום חם ולח. השמש הכתה ללא רחם. לולא משב הרוח העדין שהגיע לעיתים מהנמל לא היה אפשר לסבול את החום. נורה היתה עייפה ומותשת מהיום. היא שמעה נגינת כינור בסמוך. נגינה רכה ומתוקה ונעימה. הכנר ישב ליד דלת בקתה. ראשו נד לכאן ולשם. עיניו עצומות. ההבעה שעל פניו ומנהגו היו עליזים כל כך עד שאפשר לחשוב שמעולם לא ידע דאגות או צער בחייו וגם לא יידע.

נורה נכנסה פנימה. היא התיישבה על כיסא ליד הדלת והקשיבה למוזיקה. היא היתה תשושה. לו רק היה לה משקה! זה מה שחשבה. שוב החל המאבק. כשעמדה לצאת משם, ניגש אליה גבר צעיר מהרוס והציע לה לשתות עמו כוסית.

״היום כה מחניק שזה כלל לא יזיק לך. קחי כל דבר שמתחשק לך,״ הוא אמר.

היא לקחה ממנו כוסית.

מי שאהב פעם בחייו את המשקה, ולזמן מה הצליח לשמור מרחק ממנו, גם אם יטעם שוב טיפה אחת, אין ספק  שישתה כוסית שנייה ושלישית ואולי אף תשיעית, כיוון שהחשק הישן יתעורר שוב.

כך קרה לנורה. היא שתתה את הכוסית השנייה. ואת השלישית. המשקה עלה לה לראש מיד. היא התחילה לעשות הצגות. החלה לרקוד. אבל נאלצה להפסיק לאחר זמן קצר. ראשה היה הסתחרר . רגליה כשלו. בקושי מצאה את דרכה החוצה, אבל לא התרחקה הרבה עד שמעדה על סוללה בצד הדרך…

כמה שעות חלפו בלילה עד שאביה מצא אותה שם. הוא העלה אותה לעגלה ולקח אותה הביתה.

למחרת בבוקר כבר עמדה אותה עגלה מוכנה מחוץ לדלת והוא ישוב בה.

״אם אלה התרגילים שלמדת באנגליה,״ הוא אמר בטון מר, ״הם יוכלו לשמש אותך שם.״

שניהם יצאו לתחנת הרכבת.

בלילה שבו עזבה נורה, נראה איש זקן בסירת דייגים מן המזח של רוס דה לוך. לצדו ניצבת חבית זפת והוא מוחק את השם שנכתב על דופן הסירה. אולי הצליח למחוק אותו משם, אבל לעולם לא יוכל למחות את השם ההוא מעל לוח לבו. על הסירה הופיע שמה של בתו.

The Short Story Project C | The Short Story Project INC2018

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty