התרמית – חלומות של האיש שלא איבד את צלו 1

1

 

האם זו היתה רק תרמית או יותר מזה?

הה, כמה מעייפות היו הדרכים וכמה קשים הימים!

האם לא מוטב היה לבחור בקיצורי דרך?

שום דבר לא יועיל עכשיו. מה שחשוב, שהוא הגיע הביתה לבסוף ועיניו חבקו את הים הזה אחרי מסע תלאות שאין הוא זוכר ממנו הרבה ושארך שני עידנים מחייו.

שום דבר לא השתנה. הכול נשאר כמו שהיה כאשר סחבו אותך מן העולם הזה.

 הקֵש על הדלת עכשיו. הכול נגמר. הקש.

 

2

 

כשנפגשו בפעם הראשונה, כל המחיצות והגבולות נמסו. ונמס הכפור של עידן הפרידה. אבל המולדת, החלום, היתה לשיר בוער בחזה ובראש.

היא נתנה מנוחה לעיניה על עיניו, ונערמה לשכון בגופו. ריסיה ציירוהו יפה להפליא למרות ריח הדימום שנדף מאיבריו המכוסים במלח הימים.

פקח היטב את עיניך. אתה רואה אותה? את אשתך, שאתה רושם עכשיו את מפת תוויה כדי שתזכור היטב. היא ישֵנה כפצע השוכֵן בין פרקיך המקועקעים בצלקות הכלא. אהבת אותה. לא היית גיבור רומנטי שכבש את לִבן של יפהפיות השכונה, אבל כל אחד מכם התיישב בדימום של האחר, מולדת שמסדרת את פניה מחדש. בפעם הראשונה שראית אותה היית ימאי שמתפרנס במקומות הכי מטונפים וכל רכושו רָעָב וחלומות להיאבק למענם, ובלבו הוא מטפח תקווה למצוא לו אישה שתחמם את לילותיו.

הוא עמד והרהר והים קופץ לפני עיניו בעוצמה שאין לה שיעור. הוא גילה בפעם הראשונה את העולמות הכחולים האלה. הוא שם את ידו על הדלת הסגורה שעדיין לא העז להקיש עליה.

"אלוהים! בין הים ובין תא האסירים לא מפריד אלא טפח, ובכל זאת הוא רחוק."

האינך יודע? הרי כבר עברת את העשור השלישי שלך, ועכשיו אתה מפחד שזו אשר אהבה בך את ריח הרעב והים וחלקה אתך את החלום לא תכיר אותך! שש שנים, שושלות מלכים שלמות נפלו וקמו בהן. אתה שב אליה מבטן הגלות של מרתפי הכלא הקרים. בעיניך הרועדות רשום הנצח. איך יצאת משם ואיבריך מחוברים לגופך. העינויים היו אכזריים. בעיר, הילדים רצו אחריך וצעקו. בתי הקפה והרחובות והסמטאות המלוכלכות יידו בך אבנים. כאחד המשוגעים נחשבת, כי בזמן הזה לבשו תווי פניך עֶריה ופחד.

"כל שאלותיך המתישות נשארו בלי מענה."

הפעם היית ז'אן וַלז'אן 2 שנקבר חי בגלל פרוסת לחם שגנב כאשר הרעב צר על ארבעת הרבעים, והמוות שכב עם אלפי הפיות המתמרדים.

זאבים. זאבים. זאבים.

 

3

 

אתה זוכר אותם היטב. הם היו לילה של חיפושיות שחורות. הם הוליכו אותך, שטוף זיעה, כחיות פרא מטורפות. ואז חבריך נשאו אותך, כנושאים סדק בראש ומוקש בלב. הבנתָ היטב שיוליכו אותך אל מקום שמי שפוקד אותו לא ישוב לעולם, כי גופך הדיף את ריח הליל, והם שונאים אנשים מן הזן הזה. עמדת מול הים בפעם העשרים וחיפשת עבודה ועיניך רוחצות בעצב. הסכמת באי-רצון תמורת כמה פרנקים רעבים.. כעבור שנים הציפו אותך שיטפונות אדירים של אזהרות כי יצאת מחוג השתיקה והטענת את תודעתך בחומר נפץ.

אתה חשוד.  

ביקשו את ראשך באשמת הפרת הסדר בעיר והפצת עלונים מחתרתיים.

האזיקים פצעו את פרקי ידיך בכמיהה משונה. חלומות הילדוּת הקטנים שלך נקרעו על גבי סוסי הפחד וחיפושיות הלילה, משטרת המזל הביש. העלו אותך על ג'יפ שסבב בכל הרחובות והשכונות הצרות בעיר הנגועה הזאת. חבריך מהים ליוו אותך לדרכך האחרונה בשתיקה. הפצע בחזותיהם חדר והגיע עד הלב.

פָּרקו אותך אל צינוק חשוך וצרחו לך בפרצוף כשהופקרת כל כולך להימכר לחדרי העינויים.  

"מחק מזיכרונך את כְּחול הים."

"אבל הים הוא נשמת עירי הרעבה."

"אינך משם עוד, אין לך עיר."

על תווי פניך הרחבים הופיעו ניצנים של עקשנות, ומכל עבר ניתכו עליך בעיטות וצרו עליך שוטים. הדם ניגר בשטף מִגפּיך הרצוחים בעיצומו של היום. לא היית גיבור אגדי ולשווא ניסית למחות את צבע הים מעיניך. 

אמרת בלבך:

"זהירות, הצבעים הם עצמך ובשרך, יימחו, תיעלם איתם גם אתה."

פתאום נזכרת שאינך אלא צבע כחול ותו לא.

 

4

 

במרחק לא גדול פרצה הרכבת בצווחה חדה. הוא ידע היטב שבין רכבת שבאה ורכבת שנוסעת יש עידנים של מאבק במוות. החלום יצא מהזיכרון שלו מעוּות ומשותק. על מפת פניו וגופו הרועד הצטיירה טרגדיה שנזכרה בכל רגע ורגע שלה על אנחותיו וגניחותיו. והכול, צפירת הרכבת וצעקות האסירים, התערבב והתלכד יחד לתמונה טעונה במוות ובהרס וברגעים של אימה שאין לעמוד בפניה.

כשהשליכו אותך אל מעגל החקירות והעינויים היה הקור כידון שהשתכן בגופך. היית שקט למרות הצרחות שהחרישו את אוזניך, שתקת שתיקת שלגים, אבל הם היו חזקים ממך.

"לווה את עצמך למנוחות בצינוק הזה."

אחד מהם היה בפניך. עיניו עיני חתול, פניו מצולקות מאבעבועות. הפחד רעד בעיניך כאיילה שבורחת מפני זאבה זקנה.

הם צחקו זה עם זה כשקירבו אל אפך בקבוק יין. אמרת:

"אני שותה רק בנסיבות מיוחדות ובחברת ידידים."

אחד מהם צחק:

"גם אנחנו ידידים."

כאשר גילית בעיניך הקרועות לרווחה שהבקבוק ריק, ידעת את הסוד.

הם הושיבו אותך על בקבוק היין עירום כעכבר שעוד לא פקח את עיניו.   

לפניך נָבְלה אישה… חברה למאבק… מעולפת כסחבה בלויה. היא נאחזה באחד מהם אבל הוא לא ריחם עליה. הוא דחף אותה והיא נפלה והארץ הקפואה שימשה לה יצוע. בין שוקיה המפושקות צייר הדם צורות סוריאליסטיות. ואתה, הגיבור המובס, הסבת את עיניך מגופה השסוע ועצמת אותן בכוח רב. וניסית לשווא למחוק את התמונה מזיכרונך.

קיללת ופחדת שהם שמעו אותך:

"בני כלבה, הם יודעים מה הכי מכאיב והכי אכזרי."  

אחד מהם, ידו מגואלת בדמהּ, העיר אותך. 

"כולכם דומים כשהשתיקה חופרת בכם. ידידך מת. החבֵרה למאבק נפלה. ואתה, מָלאה סאת ייסוריך. אתה יודע שגם אתה תנבול, כמוך כמו כולם. דַבֵּר, ומיד נחזיר אותך לחיים."

כושי מרוּמה אכל את איבריך, ועוד דברים. תולעים בוקעים מכפות ידיך ובגוף הקרוע נובטים סכינים.

מלמלת מילים ששבו אחור אל גופך. היית בין מוות קרוב וחיים שהתרחקו.

"הה, הלוואי שאפגוש אותו ביער שומם…"

"ומה תעשה בו?"

"אסלק אותו מן החיים לעולם ועד. אהרוג אותו בלי שמץ של חרטה. גוף האישה קדוש, אז איך זה נעם לו לקרוע אותו ולהטיל בו מום? בוודאי היה חולה ומובס."

השוט הצליף שוב על כפות ידיך והסכין חפר חריצים עמוקים בחזך.

"אם לא נקבל את הרשימה, אתה תמות פה. אמור לנו ונשחרר אותך מאתנו."

"על איזו רשימה אתם מדברים?"

"זו שיש לך בראש."

"בראש שלי אין כלום. האם עוד יש לי ראש?"

לפני שסיימת את המשפט התפתל השוט על גופך כנחש. הטמנת את ראשך בין ידיך והנחת לו לאכול אותך פיסה-פיסה ולהתענג על קריעתך לחתיכות.

 

5

 

היה יום שחור  משחור כשקיבלת את המברק שאמר:

הבוקר נעקרו הרחובות משורשיהם והסתלקו, אבל את ההפגנה הם ניצחו והימאים נסוגו. המושל צופה שהאירועים יישנו ולכן, בימים הבאים התפרסמו הודעות ונתלו כל מיני כרזות. ראשו של ח'אברא נתלה במכירה פומבית. כ.ס., מוחמד אַלהִם, קרס תחת העינויים כי לא הסכים לדבר, ערבּי הנמוך נתפס בים מחלק עלונים מחתרתיים ונורה. חוסיין בוּסָפָאיא נמצא בוקר אחד נפוח על חוף הים ובבטנו מונחים מסמכים מסוכנים. החברים לא שכחו את הפקודה.

העיר קיבלה עליה לפלוט את החדשות באמצעות מברקים ומכשירי רדיו שהיו קבועים בקצות הרחוב.

זה קרה כשהיית בכלא ושמות של אנשים שחלקו אתך את שמחת הים ואת אימתו נשרו מן הרשימה של האנשים שעוררו עליהם זעם. מספרים שכאשר שוב התפרצה ההפגנה היא היתה עזה מקודמותיה.

 

6

 

עכשיו אתה עומד כחייל ואינך מעז להקיש על הדלת

רק הקש על הדלת ותראה.

הנֵכר הורג אותך. הים נמצא כטפח ממך. אתה יכול להתחיל לחדור אל חלומך דרך שעריו הפתוחים לרווחה. לקפוץ פנימה ולרחוץ את גופך ולאחות את צלקותיך המדממות במימיו המלוחים. אתה יכול לעשות הכול בלי פחד. היֵה בטוח שזה נכון.   

אוּף. אל תפחד, כי עיני הכלבים שהורשו לשוב אל עריהם הרחוקות לא יעקבו אחריך. אבל דברים רבים קבועים ודחוקים בתוך הזיכרון. 

כל דבר נראה מוזר בעיניו. הבית הרובץ על יד הים שהקיא אותו, ותקרתו וכתליו מכורסמים. מלחי הים כילו את קירות העץ שלו והוא החל מתמוסס בהדרגה.    

"מן הבקתות האלה יצא בנך שחוף מן הרטיבות ומחבק את ירקוּת היער ונושא עמו את אותם המברקים והפקודות שנמים עכשיו במוחך."

הוא מישש את הדלת בשקט. היא היתה כבדה כעצבותו של מי שגילף אותה.

אלף פעם ופעם אמר לך לבך לברוח, ואפך נחבט בדלת הברזל הקשה ונשבר. כמה פעמים ניגרו המכות על רקותיך והשוט פילח את גבך. השומרים איימו שיהרגו אותך כדי שיראו וייראו, כי הפקר אתה ודמך מותר.

 

7

 

כשהשליכו אותך לצינוק שמו אותך בין ארבע קירות צרים דולפים והכריחו אותך לנקות את הביוב המקולקל ואת בתי השימוש ולאסוף את בדלי הסיגריות בזמן שעל גבך מפהקים מנות ההצלפות.

"כלבים ואבות של כלבים זה מה שהם. מניין באו ואיך גזלו את הארץ והפכו אותה לזירה של הרג יומיומי סודי? מניין באו והיכן היו קודם לכן?"

כל המשאלות מסורבות.

פעם קרה שהסחת את דעתך וחלמת חלום אחר שגודלו היה כגודל הירח הקבור. והנה נחת על ראשך רובהו של שומר הלילה והוא גרר אותך כפגר ונעל את דלת הצינוק שלך. ואז נרדמת בעל כורחך בגלל החבטה המרושעת. 

"אסור לחלום… לחלום אסור."

אלה המילים היחידות ששמעת לפני שנפלת.

בגדיך התקשו על עורך. שש שנים של שגרת התשה אינן דבר פשוט. בשנים האלה חלמת עד שאפסו כוחותיך. והתחרטת ברפיון על דברים אחרים.

והרחובות השוממים של עירך, שליוו את כל עתותיך ופרשׂת עליהם את לילותיך הקרים, זוכרים היטב את תווי פניך שעיצב הים.

הוא נערם בגופו כחילזון נטוש.

אתה מתמוסס בדמך עכשיו. בבטנך מייללות חביות המים והסבון שהשקו אותך בכוח כדי שתגלה את הרשימה שבראשך. וכשניגר הדם מכל חלקי גופך הבנת שאתה עומד למות בתוך הטינופת הזאת.

ואם תמות, אז מה? האם תיסוב הארץ בכיוון אחר? הכלב טוב ממך. והחוק לא יובס אחריך כי הוא קיים כדי להגן על חשובים וגדולים ממך.

 

8

 

הוא מישש שוב את הקיר. הבית נהיה זקן ישיש רדוף ימים, ותלאות היום-יום חרשו בו את חרישם.

"אוף. אזור אומץ. הקש על הדלת. הקש ולא תפסיד מאומה. מאחורי הלוחות האלה שתולעי הים העיוורות אכלו אותם נמצאות הפנים האחרות שלך, שם שוכן זוהר הנזר שמידתו כמידת הייסורים האלה והזיכרון הזה. הקש, הקש, כי לא תפסיד מאומה.    

טוּק. טוּק. טוּק.

אינך יודע איך נחתה ידך בכבדות על הדלת.

פתאום נדמָה לך שאתה שומע מזמור של הים מקִרבת מקום. עיניך מחליקות אל האור השוכן בים. נדמה לך שמנגינות עממיות מתנגנות, מנגינות שהשמיעו אנשים כחולים ששכנו בים ובַספינות.

אחר כך השתרר שקט גדול. הוא הרגיש שצער עמוק מעוות את מה שנשאר מתווי פניו. העידן הראשון מת  והותיר אחריו עידן מושחת ונגוע.

"אלוהים! הבוס השמן אולי יתאווה בחושך הזה לצרף אל הצי שלו את סירות הדייגים האחרונים ולמכור את עמלם בשוק. לפני שנים התנבא מגיד העתידות ואמר:

"כאשר ילך ז'אק, הבוס השמן עוד יהיה כאן."

ההולכים הולכים וכך יהיה לעולם ועד.

(הסתובבת קצת. נדמָה לך שהחלום מתפשט ולובש צורה של מפה חדשה כצורת הים.)

הרחובות המסתלקים עם צעקותיהם היו סגורים ומסוגרים בגוויות המבוקעות בתוך דוחק הלילה. ידי הדייגים היו משולבות זו בזו בצורה מופלאה בלשון המעטה. הן החזירו את הסירות ואת צבע הים ואת השירים היפים.

סבא, שלילה אחד בלע אותו הים, היה חוזר ואומר מימרה עתיקה:

"הנהר הוא חלומם של העניים. הים הוא חלומם של הזרים. והלילה הוא זיכרונם של האוהבים."

"למדת את זה היטב וחזרת על זה במקשה אחת כי חוברים בך הגלות והעוני. ואין בין הברואים מי שישווה לך באהבת החיים."

 

9

 

טוּק. טוּק. טוּק.

הקשתָ שוב מהר יותר.

"אדוני?"

שתיקה.

"אדוני? אתה זקוק למשהו? אנחנו כמוך, אין לנו שום דבר לתת לך חוץ מקצת חום, אם קר לך ואתה מפחד מהרעמים והגשמים."

בפתח הדלת דיברה אישה יגעה, ימיה מותשים והשנים כרסמוה כתולעים. בין קמטיה השחומים שכנו עידנים של מאבק במוות. אור הנר ושְׁחוֹר הלֵיל רשמו את תווי דמותה. 

"אדוני."

היא. היא השתנתה מעט מאוד.

הוא נפל על פני עיניה ככוכב לוהט. כל החלומות והערים הכחולות זרחו מכוח רושמהּ.  

 

10

 

לשווא ניסית למחות את זיכרונך.

פתאום היא פתחה את עיניה. וראתה אותך מאחורי הזקן העבות שגנב את אור פניך, ומעֵבר לקמטיך הרבים. היא חיבקה אותך בעוצמה והתכדרה בחזך ושכנה בו כקעקוע ירוק. היא קרסה על גופך כמו ים ומפרשים ברוח.

כשנפגשו בפעם השנייה, וכל אחד מהם גורר עמו רכבות של שנים עייפות, נעלמו כל המחיצות והגבולות. וכל אחד מהם סידר את פני האחר ועיצב את עיניו כְּים ומפה של המולדת הבורחת.    

"ההולכים הולכים וכך יהיה לעולם ועד."

זה היה העידן הראשון. וזה העידן השני. העידן היפה עתיד לצמוח.

עפעפי הים שלהם התרחבו בניסיון לשכוח את שנות האובדן והתרמית.

האם היא רק חלום בלהות שדומה לתרמית או יותר מזה?

ואולי היא היתה משהו אחר. הם גזלו ממך הכול. את המולדת. את חייך. את אשתך. את בניך, שמתו בהעדרך. גזלו ממך את האפשרות לאהוב.

עכשיו עליך ללמוד כל דבר מחדש. עליך ללמד את הורגך איך להיות בן אדם. תגיד לו שהמלחמה הסתיימה ועליו להתמסר לבניין ארץ שהיתה לאפר והיורשים הפכו אותה לאלמנה.

היורשים? היזהר מלומר את המילה הזאת. יאשימו אותך שאתה קומוניסט, כופר, אתיאיסט, לאוּמן, מתחזה למאמין, בוגד… לא חשוב. אל תאמר כלום ולמֵּד את הורגך לראות בך בן אדם כמוהו.

שמעת אותה ממלמלת:

"חזרתָ וזה כל מה שחשוב לי. עם הזמן נשקם את עצמנו."

עצמת את עיניך והיא שקעה במערבולת של בכי מר שלא ידעת מניין הוא נובע. 

 


 

*(הסיפור נכתב ב1977 ונכלל בקובץ הסיפורים "דגי הארץ הפראית", דאר אל-ג'מאל 2010 [ أسماك البر المتوحّش، دار الجمل، 2010]).

 

ביום חמישי גילתה אנה שהיא בהיריון, וכשחזרה בערב מעבודה, לא הלכה להכין ארוחת ערב, אלא התיישבה לשולחן המטבח הזעיר, הניחה את ידיה הרזות על השעוונית החדשה ובהתה בהן בקהות חושים.

ניקולאי חזר כרגיל – בתשע.

אנה שמעה אותו פושט את מעילו במסדרון הצר והחסום ברהיטים. אחר כך ניגשה אליו, הקיפה בזרועותיה את צווארו הדביק משמן מכונות, נצמדה אליו בחוזקה וקפאה:

"קוליה, אני לא יכולה יותר. אנחנו צריכים לעשות את זה."

ניקולאי נאנח ורפרף קלות בשפתיו על שערה הבהיר הדליל:

"הכול יהיה בסדר. אל תפחדי."

זרועותיה, כמו שני נחשים חיוורים, הזדחלו על כתפיו הגרומות של בעלה:

"מה אתה מרגיע אותי? קראת את 'האמת לאמיתה' של אתמול?

"כן, כמובן."

"אז למה אתה מחכה? שיבואו בעקבותנו? או שיכריזו עלינו כעל 'יורקים נגד כיוון הרוח'?"

"לא, אני פשוט חושב."

אנה הסבה את ראשה:

"חושב… והוא – עדיין על אדן החלון. וכולם רואים אותו.

"אל תדאגי. היום נעשה את זה. בלי דיחוי."

הדמדומים השטיחו את העיר לכדי מישור עקמומי אחיד, אורותיו מרצדים תחת פס שמי הערב. השמים החשיכו במהירות, דחוקים בין העיר ומסגרת החלון המתקלפת, והתמלאו באפילה לחה. ככל שהלכו והתכהו, כך בחדות ובבירור גדולים יותר, נראתה הצדודית שלו, על רקע פני השטח הקודרים של העיר.

ניקולאי כבר מזמן שם לב לתכונה הזאת של הבשר המסוקס שלו, בצבע ורוד חיוור – לזהור על רקע החשכה המתעבה.

לפני שתים עשרה שנים, כשמתוך האדמה השחורה, הדחוסה בסיר כסוף דמוי גביע ענקי, בקעה פקעת ורודה זערורית, הופתע ניקולאי מהמהירות שבה התבהרה בשעת הדמדומים.

באותו הערב חגגה המשפחה את יום הנביטות הראשונות, לאורחים הרבים לא היה מקום ליד השולחן, והם נאלצו לצרף את השידה. ניקולאי זכר כיצד כיבו את האורות והאזינו להמנון, כיצד אמר אביו המנוח את הברכה הראשית, כיצד שתו יין וניערו את הטיפות בתורות, מהגביעים אל האדמה השחורה, המדושנת היטב.   

"שתגדל לתפארתנו, ולמות אויבנו!" האב הוריק את הכוסית שלו שלישי בתור, אחרי שני נציגים שמנים של מת"ב (מנהלת תעמולת הברירה), ורכן במהירות לנשק את הפקעת…

כעבור שלוש שנים, אחרי שהוא גדל בשלושים סנטימטרים, הבחין ניקולאי לראשונה ביציבת המנהיג בגוף הפקעת המגויד, שהזכיר תפוח אדמה מאורך. בבוקר הוא סיפר את זה לאמו. היא צחקה, והפילה את ניקולאי למיטה:

"טפשון! כבר הבחנו בזה מקודם." והוסיפה במסתורין:

"אתה עוד תראה, תכף!"

ובאמת, לא עברה שנה והחלק העליון של הפקעת, שבמבט ראשון נראתה חסרת צורה, התעגל, החלק התחתון התרחב, ומהצדדים יצאו שתי בליטות משופעות.

או אז כינס שוב אביו את האורחים, חתך לעצמו את יד ימינו, מרח בדמו את קודקוק הפקעת והכריז על יום ההיווצרות.

כעבור שנתיים גדלה הפקעת בעוד עשרה סנימטרים, הראש הוורוד התעגל עוד יותר, צוואר עבה הסתמן, הכתפיים התרחבו לצדדים, ועל המותניים המסוקסים התנפחה לה כרס.

"זהו נס הברירה, בני!" אמר אביו בהתלהבות, ומישש את הזקנקן שלו, שהאפיר בטרם עת. דבר כזה יכול היה להמציא רק העם-מחולל הנסים שלנו! רק תאר לעצמך – אבי הארץ הגדולה חי! על אדן החלון בכל משפחה, בכל בית, בכל פינה של מדינתנו האדירה!

עד מהרה יצא מהראש העגול אף בשרני, לאחר מכן סימנו שתי גבשושיות את הגבות, סנטר הזדקר לפנים, מהצדדים בצבצו אוזניים. הגוף שלו, שקוע עד מותניו באדמה השחורה, התרחב והתחזק. כמה נקבוביות וגבשושיות נעלמו בהדרגה, והבליטות הוחלקו.

כעבור עוד שנה, התהוו שפתיים בפנים הוורודות, קימוט מלכותי זועף הופיע בגבות והן נלחצו אל גשר האף, המצח התעגל, ומעליו הופיע זיז עם בלורית קצרה. את הצוואר עטף צווארון של מעיל צבאי מהודק, הכרס השתרשה עוד יותר באדמה.

ניקולאי כבר עמד לסיים את בית הספר, כאשר בלחיי המנהיג הנצו גומות חן, גולפו אפרכסות האוזניים, ובמעיל הצבאי ההדוק הסתמנו קפלים קלים. 

כעבור שנתיים מת אביו.

וכעבור עוד שנה חגגו את יום ההארה – שני חרוזים כהים הפרידו בין כריות העפעפיים הנפוחים. הפעם נאלץ ניקולאי להוביל את החגיגה. הוא פידר את פניו ושר את השיר לאורחים שהתכנסו לחגוג. האם שפכה לתוך הסיר של המנהיג כוס של רוק משפחתי שנאסף מבעוד מועד. החל מיום זה הזינו אותו רק ברוק. ופעם בשניים עשר יום נתן לו ניקולאי את זרעו. כאשר הופיעו על המעיל מלבני העיטורים הצבאיים, ומתוך כיס ימין הציץ קצה העט הוכרז יום השלמת הצמיחה. שאותו חגגו כבר בלי אמא.

כעבור זמן קצר התחתן ניקולאי עם אנה ויצא לעבוד במפעל.

אנה טיפלה בו במסירות כבר מהימים הראשונים – כל בוקר היא אבקה, השקתה ברוק, תחחה את האדמה השחורה ונקתה את הסיר הכסוף עד שהבריק.

כך זה נמשך כמעט שנתיים.

אך בבוקר השנים-עשר ביוני, נפוצה ברחבי המדינה בשורה נוראה – המנהיג הגדול הלך לעולמו.

במשך שבועיים איש לא עבד – כולם ישבו בבתים מוכי תדהמה. כעבור שבועיים, אחרי שקברו את המנוח, מנהיג חדש קיבל לידיו את ההגה בחגיגיות. להבדיל מהמנהיג הקודם, היה החדש גבוה ורזה. הוא נשא דברים, כתב נאומים והצהרות לעם. אך לא הוזכר בהם ולו במילה המנהיג הקודם, שאחז בהגה במשך ארבעים ושבע שנים. זה הפחיד את האנשים. חלקם איבדו את שפיותם, חלקם חיבקו את הסירים עם הפקעות, וקפצו מהחלונות.

לאחר חודש, נשא המנהיג החדש נאום לאומה, והזכיר בו את "ההוא שאחז לפני כן בהגה, אך נאלץ לפרוש מסיבות הכרחיות, אך מספקות."

כל כמה שניסו ניקולאי ואנה להבין את המשמעות הנסתרת של האמירה הזאת, היא חמקה מהם. העם הבין אותה בשני אופנים ושילם את המחיר מיד: אלה שהורידו את הפקעות מאדן החלון נעצרו, ואלה שהשאירו – הוזהרו. ניקולאי ואנה נשכחו משום מה – כרטיס ההזהרה האדום, עם הדימוי של האדם היורק נגד כיוון הרוח, לא הגיע. אבל זה לא שימח את בני הזוג, אלא העיק עליהם.

כך, בחוסר ודאות ומתח, עברו להם חודש ומחצה. השכנים המשיכו להיעצר ולקבל הזהרות. עד מהרה יצא צו האוסר על התאבדויות. ההתאבדויות פסקו…

ניקולאי לא שם לב לבואה של אנה מאחור. ידיה נגעו בכתפיו: "אתה מפחד, קוליה?"

ניקולאי הסתובב:

"ממה יש לנו לפחד? יש לנו זכות. אנחנו הרי אנשים ישרים."

"אנחנו אנשים ישרים, קוליה. שנתחיל?"

ניקולאי הנהנן. אנה כיבתה את האור.

ניקולאי נטל לידו סכין, מישש את מותן הפקעת, ותוך ניסיון לשלוט ברעד שאחז בידיו המגוידות ניסה לשסף אותה. התברר שהגוף שלו קשה יותר מתפוח אדמה. הפקעת התפצחה חלושות תחת הסכין. לאחר שניקולאי קטע אותו, תפסה אותו אנה והעבירה בזהירות בחושך, כמו שמעבירים תינוק, לשולחן. ניקולאי שלף צנצנת זכוכית של שמונה ליטר, בעלת צוואר רחב. אנה הדליקה אש בכיריים, מלאה דלי במים ושמה אותם על אש. הם ישבו בחושך, מוארים באורה החלוש של להבת הגז, ובהו בו מונח שם. גם לניקולאי וגם לאנה נדמה היה שהוא זז. כאשר רתחו המים, ציננה אותם אנה במרפסת, מזגה אותם לצנצנת, הוסיפה מלח, חומץ, עלי דפנה וציפורן. לאחר מכן הניחה אותו בזהירות בצנצנת. הוא צופף את המים המהבילים וצף מצד לצד כאילו רצה לצאת מהצנצנת. אבל ניקולאי לחץ מטה את קודקודו במכסה מתכת, תפס את המכשיר לסגירת שימורים והחל להדק בזריזות ובמיומנות את המכסה.

כשהכול היה מאחוריהם, הרימו בני הזוג את הצנצנת והניחו אותה בזהירות על אדן החלון – באותו המקום בדיוק. אנה נגבה בזהירות את הצנצנת החמימה במגבת. ניקולאי התמהמה קצת, והדליק את האור. הצנצנת ניצבה על אדן החלון, צדודית הזכוכית שלה נוצצת. ואילו הוא הטלטל מצד לצד בצורה כמעט בלתי מורגשת, מוקף בעלי דפנה יחידים .

"יפה…" אמרה אנה אחרי שתיקה ממושכת.

"כן…" נאנח ניקולאי.

הוא חיבק את אשתו והניח את ידו בזהירות על בטנה. אנה חייכה וכיסתה את ידו בידיה החיוורות.

למחרת בבוקר קמה אנה כהרגלה חצי שעה לפני בעלה, היא ניגשה למטבח, הדליקה את הכיריים ושפתה את הקומקום. לאחר מכן, הם היו אמורים להשקות אותו ברוק שנאסף במהלך היום. בעודה מתגרדת בישנוניות, נטלה אנה את כוס הרוק שעמדה על הכוננית בלי לחשוב, וקפאה במקומה: הכוס היתה ריקה. אנה העבירה את מבטה לאדן החלון, ראתה את הצנצנת עם הפקעת ונאנחה בהקלה, נזכרת במבצע אמש. היא ניגשה והניחה את ידיה על הצנצנת. היא הביטה מבעד לחלון. העיר התעוררה, האורות נדלקו בחלונות. אך משהו השתנה בעיר. השתנה מאוד. אנה שפשפה את עיניה, וסקרה את הנוף: בחלונות לא ניצבו עוד הסירים הכסופים והזהובים המוכרים מילדות, אלא… צנצנות עם פקעות ורודות.

1979

"אולי לא אאבד את מאור עיני, אבל אהיה עיוור יותר, כי אין מי שמסתכל בי ורואה אותי".

סאראמאגו

 

סעיד פותח את הדלת שתוי. הארנב קופץ פנימה. מתחילות הבעיטות ושניהם צועקים.

"מה אתה עושה פה? זה המקום שלי."

ואז הוא מושלך בבעיטה עזה אל מחוץ למקפיא המקולקל.

בארץ הזאת זרם החשמל חזק והמתח גבוה כל כך שהמפסקים אינם נשמעים לך כשאתה מנסה לכבות את האור. החשמל  הכרחי כאוויר לנשימה. יש כאן שמש חשמלית שזורחת יומם ולילה. אין כלל אורות נמוכים, ולכן, מכשירי חשמל רבים מתקלקלים, כי אין דרך לתחזק אותם, שהרי תחזוקה מחייבת לכבות את המכשיר כדי שהעובד לא יתחשמל.

בבתי המגורים ובבתי החולים ננקטו אמצעים שונים לעמעם את האורות בשעת הצורך. בבתי החולים מכסים את הנורות בקופסאות קרטון משוחות בצבע שחור ומצמידים את הקופסאות לקיר במסמרים כדי ליצור תחושה של חושך. בבתים, התושבים מכסים את הנורות הקורנות ביריעות קנבס עבה, או באריג שחור גס,  מה  שגרם לעליית מחירי האריגים הגסים השחורים.

סעיד שם לב לחושך לאחר שגורש מביתו. הוא מתיישב על הרצפה ומכה על ירכו הימנית: אני  שניקיתי את הבית הזה כשהחתולה הארורה ההיא יָשנה בו. גירשתי אותה וחברי סמיר עזר לי. הוא נתן לי חומרי ניקוי ואמר לי: "אתה צריך לנקות את המקום הזה." אני לא מבין איך קאסם המנוול משתלט לי על הבית בגסות כזאת, בלי נקיפות מצפון. אני אתלונן עליו במשטרה. זכותי לעשות זאת, אנשים.

 קאסם זה עצמו היה חבר שלי עד לפני כמה ימים, אז איך הוא מתכחש לחברות הזאת? ואיפה אני אמצא בלילה הזה, בקור הכלבים הזה, מכשיר אחר? מה עשיתי שזה מגיע לי?

ארנב המדרכה פורץ בבכי תמרורים, מנסה להדק את ה"דִשדאשה"[1] המרופטת הקרועה אל גופו כדי לאטום את הפרצות, מוחה את דמעותיו, ופתאום, כמי שנזכר במשהו, ממשש את הקעקוע שעל זרועו הימנית, ודמעותיו מחייכות, טעונות חמימות נסתרת.

הוא עובר למדרכה שממול אל בית הקפה שבעליו שכח לכבות בו את הרדיו. הקריין אומר: "הפרלמנט יקיים מחר את ההצבעה על ההחלטה לחלק מגרשים למגורים לבכירי השלטון." סעיד מושך כמה שקיות שמוטלות לידו ומגלגל אותן בין ידיו למשהו דומה לכדור, שישמש לו כרית. הוא משתרע על האדמה, נאנח ונושם נשימה עמוקה. הוא נרדם וקול עצמותיו המתפוקקות מתערבב  בנחרותיו. הוא צוחק בשנתו וצחוקו מתגלגל ורועם , הייתכן שהוא חולם?

הגשר

המשלחות מתכוננות לזרוע את חלומותיהן במסע הבא. התמימות של סמר רצה אחרי הארנבים היפים, ואחד מהם נעלם במאורתו. הילדה בוכה, מצפה שייצא, מרכינה את ראשה אל  הבור ההוא שבין העצים ומנסה לחפש אותו, כי עכשיו יש לה שלושה ארנבים במקום ארבעה.

השחפים  מרחפים מעל החידקל. הגשר פותח את שעריו לאלפי אנשים – ראשים שעוד לא הבשילו ועוד לא באה העת לקוצרם[2] , וראשים כבדים מדאגות ואנחות. הו אללה עֶזרי,  סומך העשוקים, תן לנו את מבוקשנו, אנחנו העניים חסרי-הכול! אימאן כורכת סביב גופה את גלימתה הישנה המאובקת ודוחפת  לפניה את ילדיה, אחלאם ועומר ומוחמד וזייד ועלי: תחזיקו בי, ילדים. אלוהים מצווה ועלינו לציית. בַּאבּ אל-חַוַאאֶג' אינו משיב את פניו של איש ריקם[3]. הילדים נעים  עם המשלחות לעבר הכביש.

חברוּת

סעיד מתעורר בבוקר ויוצא לשוטט ברחוב אל-מֻתַנַבּי. כולם חבריו ואין לו  חבר. סמיר, העובד באחת הספריות, מרחם עליו ומגיש לו כוס תה ופרוסת לחם: "אני נשבע בחידקל ובפרת, שאיני מבדיל ביניהם. קאסם גנב ממני כשישנתי. היה לי קצת כסף. התעוררתי ולא מצאתי בכיס כלום. קאסם המנוול, שגזל ממני את הבית."

"הו סעיד, חוס על עצמך. יום שישי היום. זה יום הפרנסה שלך, האל יפצה אותך. נחפש לך מקום אחר. שמע, אחד החברים השאיר לך אתמול דִשדאשה חדשה וקצת אוכל. בוא איתי להתרחץ וללבוש את הדִשדאשה שלך."

"היום יום עבודה, ואם אלבש דִשדאשה חדשה, תאבַד הפרנסה. אני אוהב אותך, ידידי, כי אתה איש טוב ואינך גונב."

הוא שותק רגע קל וממשיך:

"שמע, אתמול הלכתי עם חבר שלי לדוג, והוא, בכל פעם שהוא מרים את החכה הוא מעלה דג שמן וגדול אבל מחזיר אותו לנהר. ואני, בכל פעם שאני מעלה את החכה, אני מקבל איזה עשב, או נעל קרועה מהזוג של קאסם טַנבּוּרי[4]. כששאלתי אותו למה הוא עושה זאת, אמר לי שיש לו כלי קטן לצליית דגים והוא מחפש דג שמתאים לגודל של הכלי…"

סמיר צוחק.

"שמע, אני רוצה לבשר לך שקיבלתי תשעה מיליון דינר ושיפצתי את הבית אחרי שקרס. אבל הבכירים משאירים אותי ונוסעים למצרים או לסוריה, איני יודע לאן. תמיד הם נוסעים ולא מטפלים בעניין שלי, למרות שהתיק הושלם, ואני עוד חייב להם שלושה מיליון דינר!"

"מה ההבלים האלה, סעיד? אתה מדבר דברים מוזרים היום!"

"תמרח עליהם ריבה והם יהיו מתוקים מאוד. ללכת לקנות לך? תן לי כסף, כי לי אין כלום."

תמונה למזכרת

סעיד מתכונן לטקס היומי שלו. תחילה הוא פונה לכיוון החידקל, מרים את ידיו, קורא את פסוקי ה"פַאתיחה", מושיט את כף ידו הימנית כדי שתתמלא מים, מקרב אותם אל אפו, מנשקם ומנסה להחזירם למקומם. ממשש את הקעקוע במעלה זרועו, פונה הצידה, והם עוברים והוא מתרגז ולא מתאפק וצועק: "Why you inside?, בואו הנה ואני אצטלם איתכם למזכרת." ואז הוא קופץ אל בין בעלי העור הלבן והעיניים הצבעוניות, שיש בחברתם גם כהי עור. הם מחייכים אליו בזהירות, והוא קורא לסמיר: "בוא, בחייך, צלם אותי איתם במצלמה שלך!"

סמיר נענה לבקשתו בחיוך, אבל סעיד אומר בליבו שהוא יתלה את התמונה בשירותים הציבוריים. לא לפני שיירק עליה כמה פעמים…

סוף סוף יוצא הארנב של סמר ממאורתו ומשחק עם חבריו. הארנב מרחוב אל-מֻתנבּי נעלם, ואיש אינו יודע היכן הוא בדיוק, אולי הוא יושב באיזו פינה ושותה יין, מבכה את אהבתו הישנה.

צוואה

אימאן, אל תשכחי להתפלל למעני, אולי ינחה אותי האל בדרך הישר ואחדל לשתות, ואולי קדורי בעל החנות יעלה את שכרי היומי במקום לאיים עלי בפיטורים, ואולי ימציא לי האל עבודה במקום אחר, טובה יותר מאשר אצל קדורי המנוול. את יודעת שאני מסגר מצוין, לולא השתייה. אני אוהב את השתייה, אימאן, וגם אותך אני אוהב מאוד. אני מפקיד בידיך את הילדים. התפללו שם למעני, בקשי  את המשאלה. היכנסי ב"באב אל-חואאג'", וקשרי למעני  את השרך הירוק ההוא אל החלון, אל תשכחי, ופזרי שם את כל רצונותינו. האמיני לי שהאימאם מוסא אל-כאט'ם אוהב אותי מאוד. אני מרגיש שהוא יהיה לי מליץ-יושר  הפעם, האמיני לי. הוא יודע שלא גנבתי כלום, ואני אוהב אותו מאוד. לכו לשלום…

חֲיֵה אָתה

פמליה של איש ביטחון מפורסם עוברת מאחורי סעיד, וכשהאיש יוצא ממכוניתו מצטרפים אליו מאחור קצינים רבים שצועדים ברחוב אל-מתנבי לכיוון הנהר.  כשהם מתקרבים, הארנב רץ אחריהם במהירות ומדקלם בקול רם:

            טין טין טרא טין טין טרא

            " חֲיֵה אתה, אני מַתִּי אחריך

             והמשך להתרחק כרצונך

             שארית האהבה נותרה  בנפשי, ונעלתיה אחריך".

הוא עוצם את עיניו ומאותת בידיו, נבלע בשירתו כליל. אחדים מהקצינים מנסים להרחיקו ולמנוע ממנו ללכת אחריהם, אבל אחד מהם אומר לחברו: עזוב אותו, סתם מסכן. סעיד שומע אותם: שתוק, שתוק אתה, אף מילה! הקצין מתעלם ממנו והוא ממשיך לשיר.

אהבה ראשונה

לפני כשלושים שנה התאהבתי בנערה, נערה מבַּצרה, יפה כמו הודית, שמה היה סוּהֵיר מוחמד. הייתי צופה בה עובדת במספרה של נשים,  מחכה כל יום שעתיים וחצי עד שתצא ממקום עבודתה, רק כדי להתבונן בה מרחוק. ואז התוודיתי לפניה על אהבתי, והייתי בקשר איתה שנה וחצי, בלי לגעת בה. אלוהים עדי שלא נגעתי בה, היא הלכה אתי פעם אחת לפארק אל-זַוְראא והבאתי לה קובֶּה אבל הוריה אילצו אותה להינשא לבן דודה. בימינו, סיפורי האהבה מכוערים, משום שהגברים נהיו פתיינים. הם "חמורים"…

כך אומר לי סעיד, שריח המשקה נודף ממנו. הוא מתנודד והולך בקושי. הוא שתק רגע, והמשיך מרחוק: אבל אימאן…

דמעות התנוצצו בעיניו וקולו נחנק בגרונו. הוא הסב את פניו ונעלם.

עולי רגל

יום שישי הוא יום בואם של עולי הרגל לרחוב אל-מֻתנבּי – אנשים זורקים אבנים קטנות באופנים שונים ומשונים. כל הרחובות נחסמו – זה גם הזמן שעולי הרגל חוצים את הגשר בדרכם אל קברו של מוסא אל-כאט'ם. אבל הדרך אל האל במכה החלה בבגדד, ומי שהלך בה הוא "כתונת עו'תמאן". כתונת עות'מאן[5] גם  היא זרקה אבנים קטנות…

איזה יום שישי ואיזה רחוב ואיזה גשר, מה זה קשור? עות'מאן נהרג לפני אלפי שנים! לא ולא, עות'מאן נהרג לפני שנים, לא, עות'מאן  ילד בכיתה א' בבית ספר "חידקל"!

סמיר בוכה על  גדות החידקל: "… אתה לא נעת'ל הו, עות'מאן."[6] עות'מאן עדיין כוכב עיראקי שצף על הנהר.

מים חמים

הארנבים מברישים את פרוותיהם לאחר שהילדה  ניקתה אותן במיטב חומרי הניקוי וענדה להם סרטים ססגוניים שמשתלשלות מהם אבני-חן צבעוניות ובכל אחת מהן חרוז כחול במרכזה. וכשאחד הארנבים מכרסם גזר גדול, היא מוחאת כפיים בעליצות.

"אמי, אמרי לי בבקשה, מה זה חוקה והפגנות? למה בכל מקום אנשים יוצאים לרחובות ומניפים שלטים? ראיתי את זה בטלוויזיה אתמול."

"אנשים דורשים את הזכויות שלהם, חביבתי, וחיים של כבוד – שיהיו להם אוכל ותרופות וביטחון."

סמר הקטנה בוהה, ושוקעת במחשבות עמוקות ורציניות. 

סמיר גורר את סעיד להתרחץ וללבוש את הדשדאשה החדשה שלו, סעיד מתעקש לא לגזוז את שערו הארוך. קבאב, קבאב, היום אני לא אנבור באשפה, אני אוכל קבאב כמו האנשים החשובים מאוד…

בעודו אוכל, נשפכו עליו פתאום מים חמים מאוד. הוא צרח וחש שחום אימים פושט בכל גופו ומלהיט את גפיו התחתונות. הארנב בוטש ברגליו באדמה, וצורח: בני כלב, אחחח, אחחח!

הדִשדאשה החדשה שלו נקרעת, האוכל מתפזר, העור התקלף מגופו, כמו נחש שמשיל את עורו,  פרוות הארנב שרופה כולה. דם  נוזל. דלי ריק גדול מושלך.

סמר הקטנה מוחאת כפיים, הארנבים שלה עברו סוף סוף את הדרך שהתוותה להם וכינתה "הגשר". הם חצו אותה בקלות רבה.

כתונתו של עות'מאן

 

המעריצים נדחקים כדי לקפוץ פנימה לחידקל. שמועה מתפשטת: יש מחבל בתוך הקהל המצטופף. בהלה משתררת, ומודיעים על פרצות חדשות בתוך החידקל, שמטביעות את הבקשות בכוח לפני שהן מגיעות אל הדרך היעודה. בגדים צפים, החידקל לובש גלימות שחורות, נעליים מתפזרות, המון רב זועק לעזרה מתוך הנהר: עות'מאן,  הו עות'מאן, בוא אלינו, הו עות'מאן!

עות'מאן קופץ וחבריו בעקבותיו, קריאה נאחזת  בקריאה וגלימה בגלימה, ומשאו של עות'מאן כבר כבד , והסלעים מושכים אותו. האם רדף אחרי השחור? האם ביקש דף לבן לחידקל?

אימאן וילדיה ואלפים אחרים ישנו בחסות כריש המשאלות, עד שפני החידקל ילבינו סוף סוף את כתונתו של עות'מאן. סמיר מכה על חזהו וצועק: אוי לנו, כבר עברו אלף שנה וכתונתו עות'מאן עדיין צפה על החידקל!

 אילו ידעתי מי הוא ששרף אותי, הייתי שורף לו את הבית! מה הם רוצים ממני?  אני בעל "ארמון שעשוע"[7]? אילו שאלו אותי, הייתי נותן להם את הדִשדאשה במתנה במקום כל זה.

סעיד בוכה וכואב, וסמיר נותן לו משחות ותרופות. המשורר אל-ג'וואהִרי מתהפך על משכבו האחרון , יוצא החוצה ומצביע באצבע המורה על החידקל: "הו מכת המוות, הו סערה סופה, הו פגיון הבוגדנות, הו עלי הזית…"[8]

הפגנה

 

סמר הקטנה מושכת בשולי שמלת אמה: בואי, בואי, אמא, תראי את הארנבים, בחייך!

האם פוסעת אל הגן ואומרת לבתה: ילדתי, יש לך הרבה בקשות בזמן האחרון. פתאום היא רואה את הארנבים מתרוצצים בגינה ועל גבם גיליונות נייר קשורים בסרטים צבעוניים. היא פוערת את פיה בתדהמה, אינה מאמינה, מתקרבת עוד אל הארנבים, וקוראת בכתב יד מסולסל:

"אני רוצה גזר גדול

"אני רוצה ארנבה לשחק איתה

"אני רוצה מיטה לישון בה

"אני מאוד אוהב את סמר."

האם פורצת בצחוק: מה זה, סמר? הפגנה של ארנבים?.. והיא מוחאת כף אל כף ואומרת: אלוהים אדירים! מוכרחים להיפטר מהארנבים האלה לפני שאת משתגעת. את חושבת רק על ארנבים!

והקטנה צורחת.

האביב בוא יבוא

 

אני שנאתי את העולם,  ואיני רוצה שמישהו ישנא את העולם. החיים יפים, ויש אביב שיגיע לעיראק למרות הסתיו. הוא מצביע בכף ידו וקורא: אבו אחמד, אבו אחמד, תיזהר, יש הרבה אנשים בסירה שלך, תיזהר, יש איתך ילדים!

הוא ממשש את זרועו, מחייך בעצבות למרחקים, מפשיל את שרוולו המרופט כדי שאראה את הקעקוע – לב גדול וכתוב בו השם אימאן זייד עומר אחלאם מחמד עלי.

סעיד עוזב אותי, הולך אל אמצע רחוב אל-מֻתנבּי, וצועק: אני רוצה כרית. החלטתי לישון היום על כרית, ולא על המדרכה. אני רוצה כרית. אני רוצה כרית.

הוא צוחק בקול רם, כאשר מישהו מגיש לו כרית, משליך אותה על המדרכה, נשכב, ומניח את ראשו עליה, מתחיל לבכות ולצחוק ואומר: החיים לא שווים שיכבדו אותם, רק האהבה… ועוצם את עיניו, עוצם את עיניו לנצח.

הארנבים של סמר ממשיכים להפגין בגינה, אך הפעם הם נושאים שלטים "לא זזים מכאן".


[1] סוג של גלבייה.

[2] הרמז לאל-חג'אג' בן יוסף, מושל עיראק בשלהי המאה השביעית, שנודע באכזריותו. בתחילת שלטונו נשא נאום ואמר לנתיניו: "אני רואה ראשים בשלים, שבאה  העת לקוצרם". אמרה זו היתה לפתגם נפוץ.

[3] "שער המשאלות" – כינויו של האימאם השיעי השביעי מוסא אלכאט'ם, נינו של החליף עלי, שמקצת השיעים מאמינים שהוא מגשים את משאלותיהם.  

[4] עשיר קמצן שתיקן את נעליו שוב ושוב, והיה למשל ולשנינה.

[5] כתונתו המגואלת בדם של החליף עות'מאן, אשר נתנה לחליף מועאויה תואנה להאשים את יריביו ברציחתו והביאה בעקיפין להתפלגות המוסלמים לסונים ושיעים.

[6] נעת'ל היא מילה בעלת מטען היסטורי-אסלאמי שלילי. נאמר עליו שהוא היה איש מצרי בעל זקן ארוך שדמה לעות'מאן בן עפאן, הח'ליפה השלישי. אויבי עות'מאן קוראים לו נעת'ל כשם גנאי.

[7] ארמון שהיה בבעלותו של גביר יהודי, שאול שעשוע שמו, והשם היה למשל  לעושר מופלג.

[8] מתוך שיר של המשורר העיראקי מוחמד מהדי אלג'וואהרי, הנחשב בעיני רבים לגדול משוררי ערב במאה ה-20.

Historia morbi[1]

יותר מכל, אני שונא את השמש, קולות אנושיים רמים והלמות. הלמות מהירות. עד כדי כך אני חושש מאנשים, שאם אני שומע בערב צעדים וקולות של מישהו אחר במסדרון, אני מתחיל לצעוק. לכן יש לי חדר מיוחד, הכי שקט והכי טוב, מס' 27, בקצה קצהו של המסדרון. איש לא יכול להגיע אליי. אבל כדי לשמור על בטחוני עוד יותר, התחננתי זמן רב בפני איבן וסילייביץ' (בכיתי בפניו), שייתן לי אישור מודפס. הוא הסכים וכתב שאני נמצא תחת חסותו ושלאיש אין זכות לקחת אותי. אם כי למען האמת, לא סמכתי במיוחד על תוקף חתימתו. אז הוא הכריח אותם להחתים גם את הפרופסור והטביע על הנייר חותמת עגולה כחולה. זה כבר עניין אחר לגמרי. אני מכיר מקרים רבים שבהם אנשים נשארו בחיים רק בזכות פתק עם חותמת עגולה שנמצא בכיסם. אמנם, את הפועֵל ההוא בבֵּרְדְיָנְסְק שלחיו מרוחה בפיח תלו על פנס דווקא אחרי שמצאו במגפו פתק מקומט עם חותמת… אבל זה דבר אחר לחלוטין. הוא היה עבריין-בולשביק, והחותמת הכחולה היתה חותמת פלילית. היא הובילה אותו אל הפנס, והפנס נהיה סיבת מחלתי (הסר דאגה מלבך, אני יודע היטב שאני חולה).

בעצם, עוד לפני קוֹלְיָה משהו קרה לי. הלכתי משם כדי לא לראות כיצד תולים בן אדם, אבל הפחד הלך איתי ברגליים רועדות. באותו הזמן לא יכולתי לעשות דבר כמובן, אך כעת הייתי אומר באומץ:

"אדוני הגנרל, אתה לא בן אדם! איך אתה מעז לתלות אנשים!"

רק מכך אתה יכול להסיק שאינני מוג לב, הזכרתי את החותמת לא משום שאני פוחד מהמוות. הו לא, אינני מפחד ממנו. אירה בעצמי, וזה יקרה בקרוב, משום שקוֹלְיָה יחסל אותי. אירה בעצמי כדי לא לראות ולא לשמוע את קוֹלְיָה. המחשבה על כך שיבואו אנשים אחרים… נתעבת.

ימים על ימים אני שוכב על הספה ומביט בעד החלון. מעל הגינה הירוקה שלנו ישנו חלל ריק, מאחוריו מפלצת צהובה בת שבע קומות שמפנה אליי קיר אטום נטול חלונות, וממש תחת הגג – ריבוע ענקי חלוד. שלט. מעבדת שיניים. באותיות לבנות. בהתחלה שנאתי אותו. אחר כך התרגלתי, ואם לפתע פתאום היו מורידים אותו, הוא היה חסר לי. הוא מרצד לנגד עיניי כל היום, אני מתרכז בו ומהרהר בדברים חשובים רבים. אך הערב יורד. הרקיע משחיר, האותיות הלבנות נעלמות מן העין. אני מאפיר ומתמוסס בתוך סבך קודר כמו מחשבותיי. דמדומים – השעה המפחידה וצופנת הרע ביממה. הכול מתעמעם, הכול מטשטש. חתלתול ג'ינג'י חיוור פותח בשיטוט היומי שלו במסדרונות בצעדי קטיפה, ואני צורח מדי פעם. אך אינני מרשה שידליקו את המנורה, משום שאם תדלק המנורה, אבכה כל הערב ואניף את ידיי בזעקות שבר. עדיף לחכות בהכנעה לרגע שבו תבער התמונה החשובה ביותר, האחרונה, בחשכה המרעידה.

אמי הזקנה אמרה לי:

"לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה. אני רואה  רק שיגעון. אתה הבכור, ואני יודעת שאתה אוהב אותו. תחזיר את קוליה. תחזיר. אתה הבכור."

שתקתי.

אז את כל כמיהותיה וכאבה היא ביטאה במילים:

"תמצא אותו! אתה מעמיד פנים שאין מה לעשות, אבל אני מכירה אותך. אתה חכם ומבין כבר מזמן שכל זה טירוף. תביא אותו אליי ליום אחד. אחד. אשחרר אותו שוב."

היא שיקרה. האם היתה משחררת אותו שוב?

שתקתי.

"אני רוצה רק לנשק את עיניו. הרי יהרגו אותו בכל מקרה. אינך מבין? הוא הילד שלי. ממי עוד עליי לבקש? אתה הבכור. תביא אותו."

לא עמדתי בזה. חמקתי ממבטה ואמרתי:

"טוב."

אבל היא תפסה אותי בשרוולי וסובבה אותי כך שתוכל להביט בפניי.

“לא, תשבע שתביא אותו בחיים."

איך אפשר להישבע שבועה כזאת?

אך אני, מטורף שכמותי, נשבעתי:

"נשבע."

לאמי יש לב חלש. עם המחשבה הזאת נסעתי. אבל ראיתי את עמוד הפנס המעוקם בברדיינסק. אדוני הגנרל, אני מסכים שפשעתי לא פחות ממך, אני נושא באחריות גדולה כלפי האדם המרוח בפיח, אבל אחי לא קשור לכך. הוא בן תשע-עשרה.

אחרי ברדיינסק עמדתי בנחישות בשבועתי ומצאתי אותו ליד נחל קטן, במרחק של כעשרים קילומטרים. היה יום בהיר במיוחד. בדרך אל הכפר שהדיף ריח שריפה, התקדם טור פרשים בתוך עננת אבק לבנה עכורה. הוא רכב בקצה השורה הראשונה, ומצחיית כובעו כיסתה את עיניו. אני זוכר הכול, הדרבן הימני נגע בעקבו. רצועת כובע המצחייה נמתחה לאורך הלחי ומתחת לסנטר.

"קוליה! קוליה!" צעקתי ורצתי אל התעלה שבצד הדרך.

הוא נרעד. מבין השורות סובבו החיילים הקודרים והמיוזעים את ראשיהם.

"אה, אח!" הוא צעק בתשובה. משום מה מעולם לא קרא לי בשמי, אלא תמיד אח. אני מבוגר ממנו בעשר שנים. והוא תמיד הקשיב בתשומת לב לדבריי. "עמוד. עמוד כאן," הוא המשיך, "ליד החורשה. אנחנו תכף חוזרים. אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

בקצה החורשה, במרחק מה מחיילי הגדוד שירדו מהסוסים, עישנו בתאווה. הייתי רגוע ותקיף. כל זה היה טירוף. אימא צדקה לחלוטין.

לחשתי לו:

"איך שתחזרו מהכפר, תסע איתי אל העיר. ואז תצא מכאן ולעולם לא תחזור."

"מה קרה לך, אח?"

"שתוק," אמרתי, "שתוק. אני יודע על מה אני מדבר."

הפרשים עלו על סוסיהם, התנודדו וטופפו לעבר תימרות העשן השחורות. במרחק נשמעו הלמות. הלמות מהירות.

מה כבר יכול לקרות בשעה. הם יחזרו. התמקמתי והמתנתי ליד האוהל עם הצלב האדום.

כעבור שעה ראיתי אותו. הוא שב באותה הטפיפה. אבל הגדוד לא היה. רק שני פרשים עם כידונים רכבו מצדדיו, ואחד מהם – הימני – רכן אל אחי מדי פעם בפעם, כאילו לחש לו משהו. מצמצתי כנגד השמש והבטתי בתהלוכת התחפושות המוזרה. הוא הלך בכובע מצחיה אפור, וחזר באדום. השמש שקעה. נותרה רק צללית שחורה מכותרת בבוהק. לא היה שיער ולא היה מצח. במקומו היה כתר אדום עם בליטות צהובות.

אחי, הפרש, חבוש כתר אדום מדובלל, ישב ללא ניע על גבי סוס מיוזע, ואלמלא תמך בו הפרש שמימינו, היה נדמה שהוא בדרכו למצעד.

הפרש ישב גאה באוכף, אך הוא היה עיוור ואילם. שני כתמים אדומים ופסים מרוחים היו במקום שלפני שעה זהר בו זוג עיניים צלולות…

הפרש שמשמאל ירד מסוסו, תפס ביד שמאל את המושכות, ובימינו משך בעדינות בידו של קוליה. הוא התנודד.

קול אמר:

"המתנדב שלנו… חטף רסיס. חובש, קרא לרופא…"

השני נאנח ואמר:

"אהממ… למה לקרוא לרופא, חבר? מוטב שתביא כבר כומר.

אז התעבה המעטה השחור וטשטש את הכול, גם את כיסוי הראש…

התרגלתי לכל. לבניין הלבן שלנו, לדימדומים, לחתול הג'ינג'י שמתגרד על משקוף הדלת, אך איני יכול להתרגל לביקוריו. בפעם הראשונה שזה קרה, כשעוד גרתי למטה במספר 63, הוא יצא מן הקיר. הוא חבש את הכתר האדום. לא היה בזה שום דבר מפחיד. ראיתי אותו כך בחלומות. אבל ידעתי שאם הוא חובש את הכתר האדום סימן שהוא מת. אחר כך הוא דיבר, הניע את שפתיו שהיו מצופות בדם קרוש. הוא פישק אותן לאטו, נקש בעקביו, הניף את ידו אל הכתר בהצדעה ואמר: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

מאז זה תמיד אותו הדבר. הוא בא לבוש בחולצת המדים שלו, רצועות בהצלב, חרב צ'רקסית מעוקמת ודורבנות שוקטים, ואומר את אותו הדבר. הצדעה ואז: "אח, אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

אי אפשר לדמיין מה הוא עולל לי בפעם הראשונה! הוא עורר בהלה בכל המרפאה. כך או כך, הייתי מחוסל. אני חושב בהיגיון: אם הוא חובש את נזר הקבורה סימן שהוא מת, ואם המתים באים לשוחח איתי, משמע שהשתגעתי.

כן. הנה הדמדומים. השעה לתת את הדין. אבל פעם אחת קרה שנרדמתי, וראיתי את הסלון עם רהיטי הקטיפה האדומה המהוהה. הכורסה הנוחה בעלת הרגל הסדוקה. במסגרת מאובקת ושחורה הדיוקן על הקיר. פרחים במעמדים. הפסנתר היה פתוח, ועליו פרטיטורה של "פאוסט". הוא ניצב בדלת ושמחה פראית ניצתה בלבי. הוא לא היה פרש. הוא היה כפי שהיה לפני הימים הארורים. במעיל השחור עם המרפק המרוח בסיד. עיניו החיות צחקו בשובבות, ותלתל נפל על מצחו. הוא נד לעברי:

"אח, בוא לחדר שלי. אראה לך משהו…!"

האור שקרן מעיניו האיר את הסלון ועול רגשי האשם נמס בתוכי. היום הרה האסון שבו אמרתי לו "לך" מעולם לא היה, לא היו הלמות ולא תימרות עשן. הוא מעולם לא עזב, ולא היה פרש. הוא ניגן בפסנתר,  הקלידים הלבנים הצטלצלו, אלומת האור הזהובה נפרשה על הכול, וקולו היה חי וצוחק.

אחר כך התעוררתי. ואין שום דבר. אין אור, ואין עיניים. לא חלמתי חלום כזה שוב. וכבר באותו הלילה, על מנת להכביד את עול ייסוריי, הוא בכל זאת בא, בצעדים חרישיים, הפרש במדי צבא מלאים, ואמר את מה שהחליט לומר לי לנצח.

החלטתי לשים לזה סוף. אמרתי לו בתוקף:

"מה אתה,  התליין הנצחי שלי? לשם מה אתה בא? אני מודה בכול. אני מסיר ממך את האשמה ולוקח אותה על עצמי, על כך ששלחתי אותך אל מותך. אני נוטל על עצמי גם את אשמת התלייה. מאחר שאני מודה בכל זה, אנא סלח לי והנח לי לנפשי.

אני אומר לך, אדוני הגנרל, הוא שתק אבל לא הלך.

אז כה מר היה לי מייסוריי שביקשתי בכל מאודי שיבוא אליך ולו פעם אחת ויניף את ידו אל הכתר בהצדעה. אני מבטיח לך שהיית מחוסל, בדיוק כמוני. באבחה אחת. אם כי בעצם, אולי גם אתה לא בודד בלילות? מי יודע אם ההוא המרוח בפיח מהפנס בברדיינסק אינו מבקר אותך? אם כך, אז בצדק אנחנו סובלים. אני שלחתי את קוליה לסייע לך בתלייה, אבל אתה הוצאת אותה לפועל בעצמך. בפקודה בעל פה בלבד.

ובכן, הוא לא הלך. אז הבהלתי אותו בצרחה. כולם התעוררו. האחות באה בריצה, העירו את איבן וסילייביץ'. לא רציתי להתחיל את היום הבא, אבל לא נתנו לי לגמור את עצמי. קשרו אותי ברצועות בד, קרעו את הזכוכית מידיי וחבשו אותי. מאז אני במס' 27. אחרי שסיממו אותי נהייתי מנומנם ושמעתי את האחות אומרת במסדרון:

"מקרה אבוד."

זה נכון. אני אבוד. לשווא אני מחכה ביגון מייסר בשעת דימדומים לחלום שיבוא – לחדר הישן והמוכר ולאור הרוגע מעיניו השלֵוות. אך כל זה אבד לעולם. הנטל בלתי פוסק. ובלילה אני מחכה בהכנעה לפרש המוכר בעל העיניים העיוורות שיבוא ויאמר לי בצרידות:

"אני לא יכול לעזוב את הגדוד."

כן, אני אבוד. הוא יחסל אותי.

[1] תולדות המחלה (לטינית).

גבירותיי ורבותיי,

כיוון שאנחנו נמצאים באוֹסָקָה, אספר לכם סיפור שקרה כאן בעיר.

פעם הגיע לאוסקה אדם שביקש למצוא לו עבודה כמשרת. את שמו המלא איני יודע, אך כיוון שלא היה אלא עובד משק בית, קראו לו פשוט גוֹנְסְקֶה.

גונסקה הגיע אל משרד התעסוקה, הסיט את וילון הכניסה ופנה אל הפקיד, שהחזיק בפיו מקטרת ארוכה:

"אדוני הפקיד, אני מעוניין להיות סֶנין1, אז אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

הפקיד נאלם, וזמן מה לא הצליח להוציא הגה מפיו.

"אדוני הפקיד, שומע אותי? אני מעוניין להיות סֵנין. אנא ממך, מצא לי מקום עבודה מתאים."

"צר לי," פתח ואמר הפקיד, ששב לבסוף לעשן את המקטרת, "אך עד היום לא היה מקרה שהמשרד שלנו מצא למישהו עבודה כסֵנין. אנא, פנה למקום אחר."

אבל התשובה לא סיפקה את גוֹנסקֶה, והוא קרב אל הפקיד, מכנסי העבודה הירקרקים שלו נמתחו על ברכיו, והוא מחה:

"נדמה לי שאדוני מתבלבל. ידוע לו מה כתוב על השלט של משרדו? כתוב שם 'אין-ספור משׂרות', לא כן? כשכותבים 'אין-ספור', הכוונה היא שיכולים למצוא כל משרה. או שהשלט משקר?"

משהוצגו הדברים כך, נראה כעסו של גוֹנסקֶה מוצדק.

"לא, אין על שקר בשלט," מיהר הפקיד לומר. "אם אתה מחפש מקום שבו תוכל ללמוד להיות סֵנין, חזור לכאן מחר. היום אנסה לברר אם שמע מישהו על דבר מה מתאים."

הפקיד הסכים לקבל את בקשתו של גונסקה רק כדי להרוויח זמן, ולא היה לו מושג איפה יוכל להתלמד כדי לרכוש את מקצוע הסֵנין. לכן, מששילח את גונסקה לדרכו, פנה הפקיד מיד אל ביתו של רופא שגר בסביבה. לאחר שסיפר את סיפורו של גונסקה, שאל אותו בחשש מה:

"מה אתה אומר, אדוני הרופא? לאן אפשר לשלוח אותו כדי שיוכל ללמוד להיות סֵנין?"

גם לרופא זאת הייתה שאלה מבלבלת. זמן מה ישב, ידיו שלובות, והביט בהיסח הדעת אל האורן שבגינה. אך אשת הרופא הערמומית, שכונתה שועלה זקנה, שמעה את סיפורו של הפקיד ומיד התערבה בשיחה:

"שיביא את האדון אל ביתנו. אם יחיה בביתנו שנתיים שלוש, נדאג לכך שיהיה סֵנין."

"האומנם? כמה טוב לשמוע! רוב תודות לך! באמת הייתה לי הרגשה שיש איזו קרבה בין רופאים לבין סֵנין."

הפקיד הבור שמח שמחה רבה. הוא קד שוב ושוב ופנה לחזור.

הרופא ליווה את הפקיד ופניו היו חמוצות, וכשהלך פנה אל אשתו במורת רוח וגער בה:

"איזה מין שטויות אמרת לו? מה את מתכוונת לעשות כשהכפרי הזה יתחיל להתלונן, אם אחרי כמה שנים של עבודה לא ילמד ולו דבר אחד על אוּמנותו של סֵנין?"

אך האישה, לא זו בלבד שלא התנצלה, אלא צחקה לבעלה בפניו:

"מוטב שתשתוק. עם טיפש הגון כמוך, בעולמנו האכזר, אי אפשר להרוויח מספיק אפילו לקערת אורז."

ובכן, למחרת, בהתאם למה שסוכם, הכפרי גונסקה הגיע מלוּוה בפקיד. גונסקה, שכנראה חשב שכך ראוי להופיע למפגש הראשון עם מעסיקיו, היה לבוש מעיל הָאוֹרי מעוטר בסמלי המשפחה, אך גם כעת לא היה מראהו שונה במאומה ממראה איכר פשוט. נראה שאיש לא ציפה לכך. הרופא בהה בגונסקה כאילו ראה חיה נדירה מארץ רחוקה, ופנה אליו בחשדנות:

"שמעתי שאתה רוצה להיות סֵנין, מנין לך הרצון הזה?"

גונסקה השיב לו:

"אין שום סיבה מיוחדת, פשוט כשראיתי את טירת אוֹסָקָה חשבתי שגם אדם רם-יחס כמו טוֹיטוֹמִי הֶידֵיוֹשִי2 סופו למות. אם כך, חשבתי, בני האדם, גם אם יחיו חיי שפע ומותרות, ארעים הם מעצם טבעם."

"כלומר, כדי להיות לסֵנין תהיה מוכן לעשות כל עבודה?" התערבה מיד אשת הרופא הערמומית.

"כן. כדי להיות סֵנין, אעשה כל עבודה."

"אם כך, מהיום תעבוד בביתנו כמשרת עשרים שנה. אם תעשה כך, בשנה העשרים אלמד אותך כיצד להיות סֵנין."

"באמת גבירתי? אני מודה לך מקרב לב!"

"אבל בתמורה לכך, עשרים שנה תעבוד בלי לקבל פרוטה אחת."

"כן, כן. אני מסכים."

גונסקה עבד בביתו של הרופא עשרים שנה. שאב מים. חטב עצים להסקה. הכין אוכל. ניקה. כשיצא הרופא לביקורים, נשא אחריו את תיבת התרופות שלו. ובנוסף, לא ביקש פרוטה תמורת עבודתו. בכל יפן לא הייתם מוצאים משרת יעיל כמותו.

אולם, משחלפו לבסוף עשרים השנים, גונסקה, לבוש במעיל האורי מעוטר סמלים, כמו ביום שהגיע לראשונה, נעמד מול בעלי הבית והודה בנימוס רב על כל מה שעשו למענו בכל שנות עבודתו אצלם, והוסיף:

"וכעת, כפי שסוכם בינינו לפני שנים רבות, הייתי רוצה שתלמדו אותי את האומנות של סֵנין – לא להזדקן ולא למות לעולם."

למשמע דבריו של גונסקה נאלם הרופא דום: הוא לא ידע מה להשיב למשרתו. הכיצד יוכל לומר לו כעת, אחרי ששירת אותו עשרים שנה בלי לקבל ולו פרוטה אחת, שאינו יודע כיצד להיות סֵנין? בלית ברירה אמר לו:

"מי שמכיר את האומנות של סֵנין זו אשתי, היא זו שתלמד אותך," ופנה ממנו כאילו אין הדבר נוגע לו.

אך אשתו לא הנידה עפעף.

"כמובן, אלמד אותך איך להיות סֵנין, אך יהיה עליך למלא במדויק אחר הוראותיי, גם אם יהיה הדבר קשה. שאם לא כן, לא זו בלבד שלא תהפוך לסֵנין, אלא שתשוב לעבוד כאן ללא תשלום עשרים שנים נוספות, וָלא – יהיה עונשך מוות בו במקום."

"כן, גבירתי. גם אם יהיה הדבר קשה, אני מבטיח לגבירתי שאמלא אחר כל הוראותיה," אמר גונסקה, שלא הצליח להסתיר את שמחתו, והמתין להוראותיה של אשת הרופא.

"אם כך, טפס נא על האורן שבחצר," הורתה אשת הרופא. לאישה, כמובן, לא היה כל מושג באומנות של סֵנין. ככל הנראה היא רק רצתה להורות לגונסקה לבצע משימה קשה, שמן הסתם לא יוכל למלאה, ולאחר שייכשל בביצועה ימשיך לעבוד אצלה ללא תשלום עוד עשרים שנה. אך גונסקה נשמע מיד להוראתה וטיפס על האורן.

"יותר גבוה. טפס יותר גבוה," פקדה אשת הרופא, שעמדה בקצה המרפסת ועקבה בעיניה אחר גונסקה המטפס על העץ. והנה, מעילו מעוטר הסמלים של גונסקה כבר הבזיק בצמרת העץ.

"כעת הסר משם את ידך הימנית!"

גונסקה, בעודו לופת בחוזקה ענף עבה של האורן בידו השמאלית, הסיר בעדינות את ידו הימנית.

"וכעת הסר את ידך השמאלית וסיימנו!"

"היי, רק רגע! אם הכפרי הזה יסיר את ידו השמאלית, הוא יצנח מיד ארצה! אין לו סיכוי להישאר בחיים אם יתרסק על האבנים למטה," אמר הרופא, שיצא גם הוא אל המרפסת. פניו לבשו הבעה מודאגת.

"מה אתה יוצא כשלא קראו לך! השאר את זה לי. ובכן, להסיר את היד השמאלית."

עוד בטרם סיימה לומר את דבריה הסיר גונסקה בנחישות את ידו השמאלית. ידוע לכול שאם מטפסים על עץ ומסירים את שתי הידיים, לא נותר לאדם אלא ליפול. כהרף עין התנתק גופו של גונסקה, העטוי מעיל האורי מעוטר סמלים, מצמרת האורן. אך הפלא ופלא, אף שגופו של גונסקה התנתק, הוא לא צנח ארצה אלא נותר באוויר בצהרי היום כבובה התלויה על חוט.

"רב תודות! בזכותך גם אני זכיתי להיות סֵנין," קד גונסקה בנימוס רב. הוא צעד חרישית על שמי התכלת, עלה מעלה-מעלה ונבלע בתוך העננים הגבוהים.

מה אירע לרופא ולאשתו לאחר מכן, אין איש יודע. רק האורן בחצרו של הרופא נותר לעמוד עוד זמן רב. מספרים שיוֹדוֹיָה צוּגוֹרוֹ3 ציווה להעביר אל חצרו את העץ הענק, שרק יותר מארבעה בני אדם יכלו להקיף את גזעו בזרועותיהם, כדי שיוכל לזון בו את עיניו בעונת השלגים.


*מתוך "מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין", הוצאת תשע נשמות, 2016.

 

בשנותיו המאוחרות של טוֹמאסוֹ פְרַנְצ'יני, המהנדס האחראי לרבות מן המזרקות הנהדרות בוורסאי, ומי שנודע לגנאי בתאוותו לשליטה, הוא נשא לאישה את בתו בת השש-עשרה של הדוכס מפְרוֹנְטֶנַק, ילדה תמה שכעת הולבשה בקטיפה ובסרטי בד בצבעי טוֹפי והוצעדה לראווה ברחבי וילה דה פְּרָטוֹלינוֹ שליד פירנצה. בחנויות מוארות באור לפידים קנה פרנצ'יני לאשתו הצעירה כל מה שחשקה בו, ומה שלא הצליחה למצוא, הוא המציא בשבילה, וייצר מגוון צעצועים מוזרים מצוידים במנגנוני קפיץ נמתחים. היה ברשותה שעון בצורת תוּכּוֹן מגודל בעל עיני פנינים ונוצות מאבן ירקן, שכוון לסלסל בקולו בשעות ארוחת הצהריים וארוחת הערב. היתה גם בובה כסופה של איש קטן שבכה כתינוק בן יומו עד שאחזו בו, ואז היה מתחמם והולך בתגובה למגע. לבסוף, גולת הכותרת של האוסף שלה, מדונה זעירה שבטנה נפתחה לרווחה והתגלה בה שילוש – אֵל הנקמות הסְטוֹאי והיונה היוקדת של רוח הקודש, מוכנים להיוולד לצדו של ישו התינוק.

כשנשאלה הילדה הכלה, פְלוֹרֶט שמה, על אודות בעלה, היא אמרה כי נדמה שאלוהים שלח את החביב במלאכיו לדאוג לה ולשמור את לבה בקופסת אוצרות, מוגן מפני כל מה שעלול להרע לו. לעולם לא ייתכן שתיחבל או שתינזק כל עוד הממציא הדגול לצדה. אך עד מהרה היא למדה שאפילו ביכולתו של פרנצ'יני אין כדי לעצור את הזמן ואת כוח ההתמדה העיקשת של מחלה. כתמי פריחה של דֶבֶר התפשטו על עור צווארה, והוא נאלץ לשבת לצד מיטתה ולמחות פצעים דלקתיים ברטיות עד שהמנגנון האורגני של לבה וריאותיה של פלורט עמד מלכת. הוא הכריז שלא יתחתן שוב, וענד לצווארו תליון משכית מנגן ובו דיוקנה של הילדה, שהִנעים בצלילים מתוך "בואי, שינה עמוקה" בהפוגות שתוזמנו בהתאמה לצלילים שבקעו מארון הקבורה המכאני של פלורט. זמן לא רב אחרי הלווייתה של הנערה קנה פרנצ'יני חלקת אדמה והודיע כי יבנה שם את המצאתו הגדולה האחרונה, מצבת זיכרון לצער שתוצג לעיני כול – הגן האוטומטי בסן ז'רמן אן ליי.

כתביו של קלודיו סֶבאט, וִיקַאר בדימוס ומשרתו של יורש העצר, מספקים לנו הצצה חטופה אל הגן של פרנצ'יני, והד לתחושת אי-הנוחות בקרב האריסטוקרטיה הצרפתית והאיטלקית במאה השבע-עשרה באשר למקום: "על אף שעבר כמעט חודש מאז עליתי לרגל לסן ז'רמן אן ליי, עדיין איני מצליח למחות מזיכרוני את עיניהם המוצהבות של אנשי המתכת וחיות המתכת של טומאסו פרנצ'יני, ואיני מסוגל לשכוח את מראהו של פרנצ'יני עצמו, משוטט כרוח רעה בשׂדה פרחי הזכוכית שלו, גורר אחריו מה שנראה כמעדר גננים פשוט. האם סבור פרנצ'יני כי צריך לכונן שוב את מִפעליו הטובים של האל, וכי הוא, מהנדס חדשן ככל שיהיה, אכן יכול לשכלל אותם? ואיזו היא הנשמה המניעה את היצורים החדישים האלה? הוא מבטיח לנו שאין מדובר אלא במים ובקיטור, ואולם, קורא יקר, האמן לי שמדובר ביותר מכך."

למרבה השמחה, לא כל המטיילים קימצו במילים כמו הוויקַאר בדימוס, וָלא היה הגן האוטומטי, שנשרף עד היסוד קרוב לשנה לאחר שנפתח, עלול לטבוע בתהום הנשייה. "הבובות המכאניות של מאסטרו פרנצ'יני, המוּנעוּת בכוח המים והקיטור," כתבה הדוכסית מלַנְגְרֵה ביומנה האישי לאחר טיול בגן, "משתייכות לגזע חדש ובלתי ניתן לחיזוי. בן לווייתי הזהיר אותי כי דמיונם העל-טבעי של היצורים המזויפים האלה ליצורים חיים עלול להחריד את שלוותי, אך תחת זאת נוכחתי כי ניעורה סקרנותי. יכולתם להיראות כשופעי רגשות אמנם מעוררת השתאות, אך לא מפחידה. מימי לא שיוויתי בנפשי כי אראה נמר שטוף עצבות רובץ בסבך של שיחים ומביט בי בעיני ענבר, או את פוסידון עצמו, בוכה ומזיל דמעות אל תוך הים שהוא שליטו – דמעות שמיד נבלעו במלתעות מפלצת עבותה השוכנת במעמקי הים. בשל כך אמרתי בלבי לקבוע פגישה אישית עם מאסטרו פרנצ'יני, מתוך רצון להתעמק במבוך הסודות של המצאותיו. ובכל זאת, למרות מעמדי ולמרות העובדה שנכחתי בהלווייתה של כלתו, פלורט, ננזפתי בידי מי שנראה כנער משרת בכותונת אדומה, שאמר לי כי המאסטר חלש ולא סובל עוד חברת אנשים. רק לאחר שנסוג הנער אל תוך יער של אורני מתכת, שאל בן לווייתי, בנימה משועשעת כדרכו, אם הבחנתי בהתנוצצות המוזרה של השמש על עורו של הבחור, או אם ראיתי עד כמה זכוכיתיות עיניו.

"הידקתי אל גווי את הרדיד שעטיתי, והפצרתי בחברי להבטיח לי כי אינו מרמז לכך שהנער הוא איזו גרסה מתקדמת של הפסלים הנעים של פרנצ'יני. הוא השיב בצחוק, ואמר כי ניסה בסך הכול להבהיל אותי, אבל עד שהגעתי אל המפלס השלישי בגן, לא נזקקתי להומור מעין זה כדי לחוש צמרמורת עזה בגופי. שם ראיתי מה שאוכל לתאר רק כ"דרקון" מתרומם מתוך אגן אבן, ואז משוסף בידי אביר חי למראה, עטוי שריון לבן, שהשתלשל על חבל מוזהב מתקרה הנתמכת בעמודים. דמו של הדרקון היה אדום וממשי כמו דמי שלי, ואף על פי כן ניתז על אבני הריצוף בקָליגרפיה מעודנת שכמו הותוותה ביד אמן. נאלצתי לבקש מחברי למצוא ספסל שעליו אוכל לחזור לעשתונותיי. "לא היינו צריכים לבוא הנה, דוכסית," הוא אמר, אך השבתי כי אני דווקא שמחה שבאנו, למרות תגובתי הקשה. הגן האוטומטי של פרנצ'יני הראה לי כי מחלה מסוימת – הטלת ספק בעולם הסובב אותנו – עשויה לשמש למעין הארה.

בדומה לגן האוטומטי, התשובה לשאלה אם מות אשתו של פרנצ'יני, פלורט, הוא שהביא להקמתה של מצבת הזיכרון לצער שבנה, נידונה במידה רבה לשכחה גמורה. המניעים להמצאתו האחרונה של פרנצ'יני היו נושא למחלוקת בחוגים אופנתיים, ורבים טענו כי יגונו של הממציא אינו רק על מותה של פלורט הפתיה והאומללה. לרכילות על פרטים שכאלה יוחסה לעתים קרובות הסיבה לגלוּת שגזר על עצמו הממציא בסן ז'רמן אן ליי, ולעובדה שהרחיק את עצמו מחוגי האריסטוקרטיה. בסופו של דבר, לא פלורט המיטה עליו חרפה, אלא המושא הקודם של תשוקותיו, שכמעט גרם מבוכה ציבורית ואולי אף חטא פעוט.

אנטוניו קוֹרנָצאנוֹ היה רקדן בלט ושחקן על בימות פירנצה, ופגש את המהנדס הדגול כשהוזמן פרנצ'יני לבנות תפאורה מסתובבת ל-"La Ballet de la Deliverance de Renaud". פרנצ'יני, שאז עוד ניתן היה לכנות אותו גבר צעיר, התפעל מן הרקדן, והחיבה נענתה ככל הנראה ברגשות דומים. לעתים קרובות נראו השניים מסתודדים לאור נר בפונדקים אפלוליים בפירנצה, שותים בירה שחורה ומשוחחים בקולות מהוסים עד שאיש לא היה יכול לשמוע אותם. למרות כובד הראש לכאורה של השיחות האלה, מפעם לפעם היו פרנצ'יני וקורנצאנו פורצים בצחוק גדול, ולקוחות בפונדק דיווחו על משיכה מגנטית שלא כדרך הטבע בין שני הגברים. היו אפילו שמועות על כישוף, אם כי אנדרה פֶליבּיין, היסטוריון החצר של לואי הארבעה-עשר, דוחה השערות מעין אלה ורואה בהן דברים בטלים. "אם לומר זאת בפשטות," הוא כותב, "טומאסו פרנצ'יני ואנטוניו קורנצאנו נהגו כפי שנוהגים אמנים, וגם אם התנהגות מעין זו נראית, לפעמים, כמנוגדת לטבע, עלינו ללמוד לקבל זאת ולחיות עם הדבר אם חפֵצים אנו בקיומו של התיאטרון."

על תפאורת הבמה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט אמרו שהיתה פלא – העתק מדויק של העיר פירנצה עצמה. ותשעים ושניים הרקדנים והזמרים שאיישו את הרחובות המדומים ואת חדרי השינה ואת הבתים הפשוטים, עשו כן בתצוגה מתישה של "החיים בעיר", שלא נעדרו גם מימד רוחני, שכן במרומי הבמה המרכזית נבנתה תפאורה שייצגה את הרקיע העליון הבלתי מוּנע. מלאכים ושדים במסכות משכו בחבלי משי מחוברים לפתחים ותמרנו את חייהם של הרקדנים האנושיים. קורנצאנו שימש כוריאוגרף בהפקה, ועבד בצמידוּת לפרנצ'יני כדי ליצור מה שרבים כינו "איוּם על תחושת הפנטזיה".

הרגשות שחלקו פרנצ'יני השחרחר וקורנצאנו הגמיש והערני היו לדחפים טעונים שאינם בני כיבוש. השניים לא הצליחו למשול ברוחם גם כשעבדו עם הרקדנים, ולעתים קרובות נראו מתפקעים מצחוק ומושכים זה את זה אל הסמטה שמאחורי התיאטרון כדי להירגע בשיחה מפוכחת. רק לאחר שבאחד הלילות, כשהיו בגילופין וכשלו בדרכם חזרה אל הווילה השכורה של פרנצ'יני, הותקפו שני הגברים בידי כנופיה מתושבי פירנצה, ספגו חבטות והשליכו אותם אל אבני הריצוף, הם החלו להקפיד ולהיזהר יותר.

איננו יודעים מתי בדיוק החליטו השניים לגור בתוך התפאורה המסתובבת של פרנצ'יני לבלט, אבל מספר מקורות מספרים כי פרנצ'יני, שעשה הון רב בוורסאי, התחיל לצייד את הפונדקים והחנויות שבתפאורה בסחורות של ממש, ואף העסיק בלרינות בטלות מעבודה שביצעו תפקידי מוזגות וזבניות. הוא וקורנצאנו גרו ביחידוּת על הבמה, סידרו להם בית בכל לילה בתום ההופעה, ונהנו מן העיר המלאכותית כפי שנהנו לפני כן מרחובותיה הממשיים של פירנצה. היו פונדקים שבהם יכלו השניים לשתות בירה כהה לאור נר בלא הפרעה מצד לקוחות מרעישים, והיתה ספרייה מלאה ספרי דֶּמֶה. טקסטים ממשיים, התברר, לא היו נחוצים מכיוון שפרנצ'יני ידע לצטט בעל-פה חטיבות שלמות מתוך "מות ארתור", כמו גם מתוך "גַרְגַנְטוּאָה ופַּנְטַגְרוּאֶל". לפעמים היו שני הגברים מטפסים אל המחוז השמימי, מדליקים את פתילי הכוכבים ומרחפים במרחבי הרקיע העליון על גבי משטחי העץ המוסווים בתבונה של פרנצ'יני.

אחת הבלרינות הצליחה לגנוב מכתב שהשאיר פרנצ'יני לקורנצאנו על כרית באחת הדירות הקטנות. המכתב הסתיים בשורה שעשתה לה כנפיים בפירנצה והיתה לביטוי כפירה אופנתי: "איני אוהב את אלוהים, יקירי, טוניו. כי מהו אלוהים לעומתך?" תשובתו של קורנצאנו למילים האלה הושמטה. צפונות לבו של הצעיר במידה רבה אינן ידועות. רק שנים רבות לאחר מכן אנו שומעים עליהן במילותיו שלו. עד אז כבר התחתן וחזה בלידתם של שלושה ילדים עם אשתו, מארי, ויחד הם היו בעליהם של תיאטרון קטן בשַרלוויל. קורנצאנו העלה את מחשבותיו על הכתב ביומן עור קשיח שהוחבא באחד הקירות בביתו. זה לא כבר צץ והופיע היומן ברבים, ולצד גילוי סופו עוכר השלווה של הסיפור בין שני הגברים, הוא מביא פרטים מפעימים על הגן האוטומטי עצמו, אשר קורנצאנו הוזמן לבקר בו בידי הממציא הדגול חודש ימים לפני שהיה למאכולת אש.

קורנצאנו פותח את היומן ברמזים על התעוררות התשוקה בינו לבין פרנצ'יני שנים לפני כן.

ככל הנראה נטשו את ביתם שבתפאורה המסתובבת הרבה לפני רדת המסך על "הבלט של רנו". "עברו שנים," הוא כותב בכתב יד מוקפד, גם אם בלתי מיומן, "וכעת תוהה אני אם נקטתי זהירות מופלגת או שמא נהגתי באכזריות כשהצעתי להיפגש בגן עצמו, ולא בביתו של פרנצ'יני. איני רוצה להתעכב על עניינינו האישיים או על העולם המומצא שחלקנו. לא היתה זו רק הבמה – העיר המזויפת שלנו. המצאנו גם מקומות במחשבותינו, ויכולנו לחמוק אליהם אפילו בקרב קהל. אני זוכר מה שטומאסו אמר לי – שני גברים שגרים יחד הם כשלעצמם סוג של המצאה, משק בית של רהיטי חלום ושל משרתי צללים. האם יש טעם לפגם בכך שאיני רוצה ולוּ להתקרב שוב לחלום הזה? איך אסביר דבר שכזה למארי היקרה שלי או לילדַי, שהבכור בהם כבר כמעט בגילה של הכלה המנוחה והחריגה של טומאסו? בביקורי בגן האוטומטי אני מקווה לפייס אותו, כך שייפסקו המכתבים ממנו. אני מודה שעצבַּי נמרטים למראה מה שהוא מכנה 'ההתרסה הגדולה' שלו, הארמון הניצב לאור היום."

קורנצאנו כותב כי בשער העמודים של הגן קידם את פניו משרת נער עטוי בגלימה כתומה-צהובה, שאמר לו כי מאסטר פרנצ'יני לא חש בטוב ומתנצל על שלא יוכל להצטרף אל קורנצאנו בסיור. הדבר הפתיע למדי את קורנצאנו, שסבר כי הסיבה היחידה לטיול היא לאפשר לפרנצ'יני לראות אותו שוב, ואולי לשכנע אותו שהמקום הזה כמוהו כפנטזיה האחרת שבה חיו – תפאורה חדשה לבלט חדש ומסוכן.

הוא ניסה להשתמט, אמר שהוא אדם עסוק, טרוד בניהול תיאטרון, וכי אין לו זמן להתהלך בגן אם פרנצ'יני אינו יכול לטרוח וללוות אותו, אבל הנער התעקש, לפת את זרועו של קורנצאנו ומשך אותו אל תוך הגן ולעבר יער האֵלים. "בבקשה, מסיה. תגרום עוגמת נפש רבה למאסטר אם לא תאמר לי לפחות כמה דברי שבח על ההמצאות שלו." לבסוף הסכים קורנצאנו להמשיך ולסייר קצרות במקום, וכתב, "ידו של הנער היתה קרה – לא כשל מת אלא כשל מי שמעולם לא חי. נרתעתי מדין ודברים, ועל כן הנחתי לו להוביל אותי." הסיור הפך למשחק של הקפות טרופות דעת במפלסים המרובים של הגן, עד שנעלם הנער באור המעומעם במשעול שביער, וקורנצאנו נשאר לבדו עם היצורים המכאניים הזעופים של פרנצ'יני.

ערוגה של כריזנטמות מזכוכית עוררה את סקרנותו – פרח מן המזרח, שרואים כמותו אך לעתים נדירות בפירנצה. גבעול הכריזנטמה המכאנית היה עשוי נחושת ירוקה שבלטו ממנה עלים בעלי שוליים חדים, ועלי הכותרת של הפרח עצמו היו עשויים פיסות דקיקות של זכוכית צבעונית. בתוך הגבעול היה מה שנראה כשלהבת קטנה מן הסוג המצוי במנורות, שהוזרם לה חמצן בהפוגות סדירות, מה שגרם לכריזנטמה לפעום באור שרימז אל תהליך של פריחה. בוהַק הפרח היה מעודן, כמעט לא מוחש, וקורנצאנו כותב כי גם לאחר שבחן את הכריזנטמה רגעים אחדים, הוא התקשה לומר אם קרינתה מתחזקת או מתעמעמת. נדמה היה שהאור מתקיים במקום כלשהו בתוך גופו שלו, בעצם, תחושת חמימות בתוך-תוכו. "חמימותה של הכריזנטמה המכאנית מעוררת סחרחורת רגעית," הוא מוסיף, "תחושה לא בלתי נעימה לחלוטין."

בהיותו מוקסם כך, לא הבחין קורנצאנו בהתקרבותה של הדמות בשחור, וכשקלט אותה בחטף עומדת בשולי האבן של השביל שבגן, הוא לא תפס במלואו את אשר ראה. על פי עדותו, הוא הופתע ונבהל כפי שעשוי אדם להיבהל לנוכח מראָה שלא ציפה לה התלויה בקצה מסדרון צר. הדמות שעמדה על הדשא וצפתה בו לא היתה בובה מכאנית רגילה. שלא כמו הפסל הנע של פוסידון, שבכה בדמעות אל מי הים הזעיר שלו, או הציידת, דיאנה, שדרכה את קשתה באפלת היער, לדמות הזאת היה טווח תנועה גמיש למדי. היא היתה מסוגלת לכרוע, ואז לעמוד, ואז לכרכר לה בקצה השביל, כמו מפצירה בקורנצאנו שיתקרב.  

רושם העתים שלנו משווה את הדמות לאחד מפסלי הפָאוּנוּס שבגלריה הדוֹרית בגן, אך בגודל טבעי ובלבוש שנראה כגלימת סוחרים ולה צווארון תחרה נוקשה ובעל קפלים מרובים. צווארון זה היה מעוצב בדוגמת שיניות, ונתן את הרושם שראש הבובה המכאנית, הנושא את פניה החיוורות, הזוהרות כמעט, מוצג על גבי צלחת שחורה. פיה היה פתוח במה שלא ניתן לכנותו חיוך, והיצור היה מפתיע כל כך עד שקורנצאנו לא זיהה בתחילה שהוא העתק מדויק שלו עצמו. "איזה הוא האדם שהיה מכיר את עצמו לבוש בבגדים כה משונים," הוא כתב, "ומכרכר ונועץ מבטי תאווה כמו שד?"

הבובה המכאנית פנתה מן השביל, ותנועותיה הגמישות, לרגע, עוררו בקורנצאנו את המחשבה שבוודאי מדובר בשחקן מאופר בכבדות או עוטה מסכה, שפשוט מעמיד פנים שהוא מכונה. אבל במחוותיה ניכרו גילויים דקים להעדר אנושיות אשר עד מהרה שכנעו אותו שאין זה כך. בדיוק כפי שאיש לא היה טועה וחושב את הכריזנטמה המכאנית לפרח אמיתי, כך לא היה אפשר לחשוב את העצם הזה לאדם.

היצור נמלט אל תוככי הגן, מגפיים שחורים מהבהבים על פני הדשא, ולא ייפלא  שקורנצאנו פנה מן השביל הבטוח והחל לרדוף אחרי הכפיל שלו, משתוקק למבט נוסף. הבובה המכאנית התרוצצה במשובה תחת שמי ערב כהים כברזל. היא רצה דרך ביצה של קָנים שהמהמו שיר-חליל עצוב, ואז על מישורת של דשא שחלפה בו אדווה, אם כי לא נשבה שום רוח.

קורנצאנו ראה את בן דמותו מחליק לתוך אחת המערות הציוריות הרבות, המלוטשות מכדי להיות טבעיות. אך היות שלא היה עוד רקדן הבלט קל התנועה שהיה לפנים, הוא מצא את עצמו נטול נשימה בפתח המערה, ועצר, חוכך בדעתו אם עליו להמשיך לעקוב אחר היצור. שערו הבהיר נפל רטוב על מצחו. הוא התנשם ונאנח. הוא ידע שעליו ללכת משם – להותיר את פרנצ'יני לטירופו. ובכל זאת, איזשהו חלק בו רצה לפקפק ברשמים שקלטו עיניו. לא ייתכן שפרנצ'יני בנה לו קורנצאנו משלו שגר בגן האֵלים שלו.

קורנצאנו כותב, הזדחלתי אל תוך המערה ומצאתי את היצור לא רוקד עוד אלא כורע ליד אחד הקירות, מצונף ומתעטף בכותונתו כמו על מנת להתחמם. בראותי את תווי הפנים שלי עצמי – או ליתר דיוק, את תווי הפנים שהיו לי בעבר, בהיותי בחור צעיר וקל דעת – הופתעתי ונתקפתי כעס עז. תהיתי אם פרנצ'יני לועג לי, או גרוע מזה, שמא הוא משתמש באיש המתכת הזה לשם עינוגים כלשהם. ומצאתי את עצמי לופת את פניו הלבנבנות של הדבר, ממשש את קווי המתאר של סנטרו ולחייו. משכתי את אפו, שהיה עשוי מאיזו מתכת רכה, דחפתי את עיניו עד שבולבוסי הזכוכית נסדקו תחת אגודלַי. הבובה לא נאבקה. היא הניחה לי להרוס אותה. אפשר אפילו שזו הסיבה שהובילה אותי אל המערה. וכשהגעתי אל פיו של היצור וניסיתי למצוא בו לשון כלשהי ולעקור אותה, שמעתי מאחורי דשדוש של מגף עור על רצפת החול של המערה.

פניתי וראיתי את פרנצ'יני עצמו – אניצי כסף בשערו, עיניו שקועות עמוק בגולגולתו, עומד ומביט בי באור הנמוג. לא היה זה חברי הצחקן מפירנצה, הוא שעיניו בורקות ושפתיו מוכתמות מיין. זה היה העתק עלוב – איש זקן – רצוץ ועצוב.

"מה עשית?" הוא שאל בקול רך. עד אז כבר הצלחתי לקרוע את לסתה התחתונה של הבובה מראשה, והטלתי אותה לרגליו של פרנצ'יני. "את השאלה הזאת," אמרתי, "מוטב להפנות אליך, מאסטרו."

"חשבתי שהוא ימצא חן בעיניך, טוניו," לחש פרנצ'יני. הוא רכן והרים את הלסת מרצפת המערה, ובעודי מחפש מילות תוכחה כלשהן, בהרגישי את הסכנות והתשוקות הישנות חוזרות בשעטה וממלאות את חדרי לבי, הבנתי שמשהו אינו כשורה. אצבעותיו של פרנצ'יני נחו סביב עצם הלסת, אבל הוא לא תפס בה, גם לא ניסה להזדקף. הוא הלך ודמם בתנוחת רכינה מגושמת, ורק אז קלטתי – זה לא היה פרנצ'יני. זה כלל לא היה יצור חי.

חשתי אימה שאין דומה לה. לא הצלחתי להניע את זרועותי או את רגלי, לא הצלחתי להביט בפרנצ'יני המלאכותי הזה עם השיער האפור הרפה המשתלשל על מצחו. תהיתי אם חברי הוותיק עודנו קיים. רציתי לקרוא לו. רציתי שפרנצ'יני יתייצב מולי בשר ודם, אבל נצרתי את לשוני. איני יודע איך ברחתי מן הגן האוטומטי. דומה שהאֵלים קראו אלי בזמן שרצתי – בתחילה הפצירו בי להישאר, ואז לעגו לי על טיפשותי. ואפילו בזמן כתיבתן של שורות אלה, ביושבי אל שולחן העץ בביתי, בעודי שומע את צליל קולה של אשתי הטובה מדברת אל ילדַי בחדרים שבקומה העליונה, תוהה אני שמא עודני בגן ההוא, שרוע על רצפת המערה, שבור ומפורק לגורמים.

 

האיש הכי יקר לאמי מזה ארבעים ושתיים שנה מת.

הרגשה מחורבנת. לעמוד מול מת.

קול יללות תינוק מסתנן מהחלון הפתוח.

חצות.  

דמיינתי שאני נובר בין הגרוטאות של הבית, מוצא מזוודה, ממלא אותה בחלקי גוף שלו.

ואז נוסע.

"הוא אהב אותך," אמא אומרת, "עד העניין ההוא עם בית הדין הצבאי. זה הדבר הכי גרוע שעשית."

"זה היה צומת משמעותי, כן."

היא מנענעת את ראשה, ניעה לפנים ומשיכה לאחור.

"טוב שזיכו אותי… זה מה שחשוב, לא?"

היא עומדת מהצד האחר של המיטה, תופסת את המבט שלי. אני חושב: היא כבר לא תצטרך לנקות את החרא שלו, זו בטח גם הרגשה טובה.

"הוא סבל…" היא מסתכלת אל תוך פניו הלבנים ואני עושה את התנועה האצילית ביד ימין – עוצם באצבע ואגודל את העפעפים שלו על עיניו.

ואז השוטר מגיע. הוא מורה לי ולאמא לצאת ומבקש מהרופא שנשלח עם האמבולנס, שיכנס איתו לחדר השינה, "וגם הפראמדיק," הוא אומר.

נעמדנו מול הטלוויזיה הפועלת, ערוץ הקניות. הוא אהב לעקוב אחר חידושים ולהיות בעניינים.

אמא מפנה את ראשה לכיוונים שונים, פניה משתנות, כאילו היא מחפשת את ההבעה המתאימה למצב מתוך סצנות שראתה בסרטים.

נהג האמבולנס אומר, "יש לי פרטים של אחד שיסדר לכם את כל העניינים של הובלת גופה והלוויה, איש טוב" ומושיט לעברי כרטיס ביקור: זאב צ'יק צ'ק 0544000000.

השוטר יוצא מהחדר ונעמד בין אמא לטלוויזיה, "תראי גברת," הוא משפיל מבט. אמי בוהה מעבר לכתפו במגישה שחורת השיער שכמו מנסה לקשור איתה חברות כשהיא מציעה לה מזרן קפיצים משובח, כזה שמצליח להפוך חלומות רעים לטובים.

"תצטרכו לבוא איתי לתחנה," ארשת פניו המאירה של השוטר נהיית רצינית, "ככה זה…" הוא רוצה להוסיף משהו ומוותר.  

אמא פותחת פה אך שום צליל לא יוצא מפיה. שחורת השיער מכריזה שעניין החלומות הטובים עולה ששת אלפים תשע מאות ותשעים ותשעה שקלים בלבד, בשנים-עשר תשלומים שווים.

"אנחנו רוצים הזדמנות להגיד לו שלום כמו שצריך," אני מתערב.

"לא אפשרי," השוטר פונה אלי בתנופה, "הוא מוצג חיוני לחקירה."

אמי בוהה בו במבוכה, כוחות האנרציה מחזיקים אותה עומדת. היא מתנשפת. אני חושב על לוחות הבקרה הפנימיים שלה, המתחים שמתרוצצים רגע לפני הצניחה. היא נרעדת, פולטת צווחה ונופלת לעבר השוטר שידיו נפרשות בלי לחשוב. הוא מחבק אותה. כמובן, זה הרגע שבו כל אחד פחות או יותר סופג את הזמן בציפיה להתרחשות הבאה.

אם אבי היה נוכח, הוא היה אומר, "אה, ודאי, חבר'ה," ומזמר, "כשאתה מהלך בסערה… הרם ראשך למעלה…" ואני הייתי משלים, "ואל… תפחד… מן החשכה!"  

"הכול בסדר, גברת," הרופא רוצה למדוד את סימני החיים של אמי, אבל היא מסרבת ושרה כמו שהיתה נוהגת לשיר עם אבי, "יש שמים זהובים… ושירו הכסוף המתוק של משחק הגורל… המשך להלך ברוח…"

"זה השיר שלו," אני מבהיר, ושר איתה, "…המשך להלך ברוח, מבעד לחלומותיך היזרק והתפוצץ…"

"תשירו איתנו," אמי מעודדת את הנוכחים, "המשך ללכת, המשך ללכת, כשהתקווה בידך…"

בתחנת המשטרה השוטר מושיב אותנו מול המכונה למשקאות חמים. פתק צהוב צמוד ללוח הלחיצים. על הפתק מצוייר חץ כחול שמורה על אחד הלחיצים.

מתחת לחץ כתוב: "זהו, כנראה, הכפתור שכדאי ביותר ללחוץ עליו."

"אנחנו צנועים," אמי אומרת ומציעה שאני והיא נחלוק כוס קפה.

בחדר החקירות היא מעבירה את כוס הקפה לחוקר ואנחנו חולקים אותה בין שלושתינו. אמי מספרת לחוקר את הסיפור, מתקרבת יותר ויותר לקצוות האמת.

"נהדר להכיר אתכם," החוקר אומר ומשתעל. השיעול מעורר גל של אנרגיה קינטית. אמי מזיזה את זרועה עד שכף ידה אוחזת בכף ידי. אני מופתע מהרכות.

"אני חיה ככה כבר יותר משלוש שנים… רוצה לבכות. אבל ברגעים כאלו… וכל זה קרה תוך כדי  ששרנו, השוטר אמר לך? היינו בפזמון, 'לא תהלך בדד. לעו…לם לא תהלך… בדד!"' היא מגרדת בקרקפת, מתנשפת, מפנה מבט לעברי, "הבן שלי, הוא גיבור, כתוב אצלכם?"

החוקר מביט בי במבט של נועזים ומציע בנעימות שאני והוא נצא החוצה להביא עוד קפה. אמי מסתכלת לי בעיניים: כל השנים האלו הייתי כל כך טובה אליך ועכשיו אתה הולך להסגיר אותי?

הסתכלתי בה גם: לפעמים את מבקשת יותר מדי.

עיניה אמרו, בסדר, תלך, תעשה מה שאתה צריך.

ליד המכונה אני מוריד את תותב הזרוע, מגרד את הגדם המיוזע ומניח לו לנשום. העיניים שלי ושל החוקר נפגשות ורגש לא ידידותי חולף בינינו.

הוא מסתכל בשעונו, "יש לך שלוש דקות לגמור עם זה."

"היית צריך לראות את גדם השוק של אבי," אני אומר, "סיפור של שש דקות שישאיר לך זמן לשמוע גם על כף היד שהלכה לו. מוקש נעל… סיפור מכווץ. שלי לפחות שבע עשרה דקות…"

השוטר שוב הסתכל בשעון.

"אז יש לנו?" אני שואל.

הוא מושך באף, "אתה מייבש את אמא שלך."

"לא בוער לה," אני אומר, "היא תמיד אומרת, 'מה בוער?' ואתה יודע מה, אם חושבים על זה, היא נביאה. היא גם ניבאה שתלך לי היד. ראתה בחלום. בבוקר ההוא היא כתבה לי על זה סמס: 'תשמור על עצמך, בן.'"

הפוגה.

"זה כמו הביצה והתרנגולת," אני מגחך, "את הסמס ראיתי כשהתעוררתי מהניתוח. ללא הזרוע. ידעתי שגם בלי זרוע אפשר לעשות כל מה שאבי עשה, וזה המון. אז חייכתי. אליה, כי הוא לא בא. מיד נזכרתי בחרא שקרה. אני אומר 'קרה'. דברים קורים, זורמים מכל מיני פינות בתוך הגולגולת, גרומים לך לעשות משהו שאחר כך אתה מצטער עליו.

"אמא שלך, היא הרגה אותו, נכון?"

"זה גובה מחיר. אבל הרגשתי… הרגשתי שאני צריך. מוכרח. נאלץ. הזרם הזה, אתה מבין? עובדה, משכתי את הפין האדום של הניצרה וסחטתי את ההדק שאסור היה. שהוא רק אם… ואם… ושבכלל: עדיף שתמות. שתיפול בשבי. עינויים וכו' וכו' ושלא תסחוט. אבל סחטתי. כאילו אני מספר בדיחה גרועה במיוחד. כל כך גרועה שהאדמה פרצה בצחוק. על זה נשפטתי ומאז הוא כמעט לא דיבר איתי."

"זו ההזדמנות שלך… לספר. אנחנו נבין, באמת שנבין. תצא בסדר. גם היא…" החוקר מסתכל על התותב. "זה מיותר, כל זה," הוא אומר, הטון בקולו רך.

"תביא קפה לאמא," אני אומר באותה רכות, "היא… קפה עושה אותה מלכה. יש לה גוש… אני לא מת עליה, אבל גוש לא מגיע לה. לאף אחד כמעט."

זה נוגע ללבו.

"היא יכולה להיות נהדרת," אני אומר, "הוא התחפף. אני לא תופס את זה, יש לך גברת נהדרת בחיים שלך, הגברת פתאום חולה, ואז אתה מתחפף?"

"הממ…" החוקר מהמהם.

אנחנו נכנסים עם הקפה לאמא. אני מתיישב בצד של החוקר, מולה. הוא עומד. היא לוגמת ומחייכת לעבר שנינו.

"אמא," אני אומר, "סיפרתי לו."

"הבן שלי כל הזמן ממציא עלי דברים משוגעים. זה כאילו התחביב שלו," היא מדברת אל החוקר, "הוא סיפר לברוך מהחנות לצורכי משרד שאני מתעלפת מכל דבר קטן ויוצא לי קצף מהפה כשאני מתרגזת. לשמואל מהמכולת הוא סיפר שאבא שלו סוטר לי עם תותבת כף היד כשהוא מחזיק אותה ביד הבריאה…"

כדי להראות שמצבה טוב והיא חזקה, אמא נעמדת וקופצת במקום, פושטת וסוגרת את הזרועות תוך פישוק וסגירה של הרגלים.

החוקר מסתכל לעברה. לעברי. שוב לעברה. "גברת," הוא אומר, "תשבי עכשיו בבקשה!" ושוב מוציא אותי החוצה.

אני מספר לחוקר שזה התחיל ביום שלא האמנתי לאבא כשהוא אמר שלאמא יש גוש ושהיא רוצה שהוא ימות יחד איתה.

החוקר נותן לי נייר ועט ומבקש שאכתוב את כל הסיפור, "אתה סופר, לא?"

הוא אומר, "תציל את אמא שלך."

אני כותב:

ביום שלישי קפצתי לביקור, ואבא ביקש שאכין לו קפה. הוא דידה אחריי למטבח ואמר לי, "היא חולה, יש לה גוש. אנחנו צריכים לעשות משהו בעניין הזה."

"לאמא אין גוש," אמרתי לו כשהמים רתחו, "מי סיפר לך שיש לה גוש?"

"שמואל מהמכולת. הוא ראה את הבדיקה שלה. היא עטפה בה את הלחם, אתה מכיר אותה, היא שונאת שקיות ניילון."

תפסתי לו בפנים בשתי ידיים והפנתי את הראש שלו ככה שיסתכל  בעד לחלון, אל אמא, שהשקתה את השרכים ושיחי הצלף שגדלו על סלעי הגינה.

"זה נראה לך כמו אחת שהולכת למות?" שאלתי.

"לא," הוא אמר.

זה לא נראה. בכלל לא.

"אלוהים," אמרתי, "מישהו מספר בבית הזה את האמת?"

"ככה זה טוב?" אני מראה לחוקר את מה שכתבתי.

הוא עובר על הכתוב, "תמשיך, זה יופי."

באותו ערב אבא התעקש לשבת בסלון בלי הרגל ובלי כף היד. הוא תמיד עושה את זה בשישה באוקטובר. לאמא זה עושה מצב חרום, כי בלילה הוא צועק, "ספינה עוינת, נחתה על הפלנטה. פולשים מזוינים באזור 8א'. כולם לעמדות הגנה! כולם לעמדות הגנה!" ואז הכי קשה להעביר אותו למיטה. אלא שהשנה, בגלל הגוש, היא התקשרה אליי ואמרה שאבא הולך למות. היא היתה צריכה משהו שנשמע טוב. ו"אבא הולך למות", זה נצחי.

ובכן, אני בהחלט אומר הן לאידאליזם, הן לכבוד ולחיפוש המתמיד אחר האמת בכל צורותיה. אבל הגעתי לנקודה שבה מתחילים לחשוד שאם קיימת בכלל אמת ממשית כלשהי, הרי היא מצביעה על כך שהאינסופיות הרב-ממדית הכוללת של היקום מנוהלת לוודאי בידי חבר מופרעים. אמא ואבא לעולם לא הסכימו על זה. זאת אומרת, הוא לא מפסיק לחפש אחר האמת והיא כל הזמן אומרת לו, "זאת הדרך שלך לצאת מכדור הארץ, אין תשובה לחיים ותגיד תודה שנשארת." בכל אופן, כשהגעתי, כבר התחיל השבעה באוקטובר. הוא שאל מי אני. הרכבנו לו את התותבות. הוא אמר שהוא מוכן, שהוא רואה מעין רחפת קטנה ששופכת סביבה מאגר קטן של אור עמום. הוא קרא לעבר הטלוויזיה, "בחרת לילה קר לבוא ולבקר בפלנטה המתה שלנו." ניסיתי לברר איתו על מה הוא מדבר והוא אמר לעבר הטלוויזיה, "אני לא מפחד, אתם לא תעשו לי כל רע, אני מוכן." או אז הוא התמוטט, וכשרכנתי אליו הוא אמר, "אבל יריתם בנו! הטילים האלה…"

הרמנו אותו והשכבנו במיטה. העיניים שלו היו פקוחות, זוהר נגה מעיניו, צללים נפלו על הקירות. הוא השתעל ואמא הזמינה אמבולנס. הוא אחז בידי ומשך אותי אליו, "מערכת אוטומטית," אמר והבליע אנחה. "המחשבים שלנו פזורים בקרבי הפלנטה, מונים את אלפי השנים החשוכות. הם נוהגים להשתגע לפעמים ולירות על מנת להפיג את השעמום. אני יורד לחדרי המכונות לסדר את זה."

ככה זה נגמר פחות או יותר. התיישבנו לצידו. אמא הסתכלה לעבר החלון ואמרה שהיא רואה את הרחפונית דואה אל רקיע הלילה. אני לא ראיתי כלום, רק כשהסתכלתי באבא תקף אותי רגע של ספק, יכולתי לראות את הגוון האפור נע על גופו. אינסופיות הזמן הדאיגה אותי, חשתי בנוכחותה. מה את מחפשת? שאלתי, ונדמה לי ששמעתי, קצת סקרנות, קצת הרפתקנות, אך בעיקר דומני שזה התהילה והכסף… המילים של אבא.

הסיפור שלי שכנע אותם.

איש לא הגיע ללוויה של אבא.

אמא אמרה "ככה זה." 

 

הם ישבו על הארץ בחושך, קרוב לתנור שגחליו האירו את חלל הבקתה באור אדום עמום. האור האדום העמיק את תווי פניו שהיו זרים לה כל כך עד שלא ידעה לפרש את הבעותיו. הוא ישב במבט מושפל, בוהה באצבעות ידיו ששיחקו אחת בשנייה. גם כשהרים אליה מדי פעם את עיניו, היא לא יכלה לראות כיצד הוא מסתכל עליה, כי המבט שלו נבלע בתוך חריצי עיניים מלוכסנים חשוכים.

הם לא דיברו. לא היה טעם לנסות לנהל שיחה ברוסית הדלה שידעו שניהם. אילו יכלה לדבר איתו, היה לה קל יותר לנסות ולנהל את הרגעים האלה, כי היא ידעה שעליה להוביל אותם, לא להיגרר, רק כך יהיה לה סיכוי להיחלץ מהמצב, והמילים החסרות היו יכולות לעזור לה עכשיו.  

"נטליה" אמרה, חייכה, והוא הביט בה מבולבל. "אני נטליה," חזרה ואמרה.

"אׇיְיבֶּק," השיב, עכשיו גם הוא חייך. היו לו שיניים שחורות. היא הניחה סיר על הרשת שמעל הגחלים ומזגה לתוכו מים. מה לשים בהם לא היה לה. על המצח שלו נצצו אגלי זעה והוא התרחק מעט מהתנור ופתח את מעיל הצמר שלו. כשהמים רתחו היא מזגה מהם לספל הפח היחיד שהיה לה והניחה אותו לפניו. הוא הביט בספל וצחק. היה לו צחוק חייתי. מעט הלבן שנותר בשיניו השחורות נצבע באור האדום. הוא קם. היא נדרכה, קמה אחריו. אז מלמל משהו ויצא מהבקתה.

היא מיהרה אל החלון, מנסה להבין מה הוא עומד לעשות עכשיו. השמים היו נקיים מעננים, ומישורי הערבות הקזחיות הוארו באור הכוכבים שגדשו את הרקיע השחור, מאופק עד אופק, ובירח שנראה רק מבעד לחריץ של אור. צלליתו ניגשה אל הצללית הדו-דבשתית של הגמל שלו. הוא טפח על צווארו העבה של הגמל, אמר לו כמה מילים, חיטט באחד השקים שנתלו משני צידי גבו והוציא משם חבילה קטנה. אחר כך נשאר לעמוד שם עוד זמן מה והביט בכוכבים.

היא ניצלה את ההפוגה ומיהרה אל ארגז העץ שבתוכו ישנה התינוקת. נושמת נשימות קצרות וקצת סתומות מבעד לנחיריים זעירים. עטופה בשמיכה עשויה צמר גמלים שקיבלה מהמיילדת שהצילה את חייה בכפר הסמוך לאק-קול שבצפון. בעשרת החודשים שעברו מאז, עטפה השמיכה הזו את התינוקת ושמרה עליה מהכפור. נטליה הניחה את ידה בזהירות על הגוף הקטן וחסר האונים ונשמה לרווחה. עכשיו היא רגועה, ישנה בשקט. כל אחר הצהריים בכתה. סירבה לינוק. זמן ממושך ניסתה להרדים אותה, לכן לא השגיחה בו מתקרב. הרי במישורים האין סופיים האלה אפשר לראות את האבק שמעלה רוכב יחיד ממרחק קילומטרים, אבל היא הסתגרה איתה בתוך הבקתה, החזיקה אותה בזרועותיה, הניעה אותה מצד לצד, שרה לה שוב ושוב שירי ערש שאמא שלה שרה לה בילדותה, ורק לאחר שנרדמה, והמולה נשמעה מכיוון המכלאה, היא ניגשה אל החלון וראתה אותו יורד מהגמל.

הערבות נצבעו באור אחרון של שקיעה. כבר לא אדום, כחול-סגול, והוא לא מיהר להיכנס פנימה. פיהק. התמתח. בחן את מכלאת הצאן והבקר. לגופו מעיל צמר עבה וכובע פרווה. מה תעשה? קילומטרים מפרידים בינה לבין כל נפש חיה, וממילא איש לא יטרח לעזור לה. לברוח היא לא יכולה, הלילות כבר קפואים. ואת הבריח הרופף שעל הדלת אפשר לשבור בדחיפה.

הוא יאנוס אותה, כבר שמעה אזהרות, זה מה שהם עושים כשהם נתקלים באישה ללא גבר, בעיקר אם היא לא מקומית. הוא יכול לחטוף את התינוקת ולמכור אותה, גם סיפורים כאלה שמעה. הייתה לה סכין אחת. היא מיהרה להחביא אותה מתחת לחצאית והחליטה שתשתמש בה רק בלית ברירה, רק כדי להגן על בתה ולא על עצמה. כי גם עם סכין סיכויה מולו לא גבוהים, והיא לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את הסכין ועמה את הסיכוי להגן על בתה.

בינתיים לא נכנס. לרגע קיוותה שימשיך הלאה אבל היא ידעה שהסיכוי קלוש כי זה חוק לא כתוב במדינות נוודים – היושבים בבקתות מארחים את הנודדים, הרי גם אלה היושבים בהן הם בדרך כלל נוודים שרק עצרו לרגע, ובקרוב יחזרו לנדוד ולהתארח בבקתות של אחרים. במרחבי הענק של המדבריות וערבות העשב, נוודים מוצאים אלה את אלה לשעה קצרה, ללילה אחד, ונפרדים.

הוא סיים לקשור את הגמל ליד שוקת המים, עצר במרחק מה מול הכניסה, ומתנועותיו יכלה לראות שהוא שוקל את צעדיו כי מקובל שבעל הבקתה יצא לקבל את פניו של האורח. לבסוף התקדם לעבר הדלת והיא מיהרה, מתוך אינסטינקט, אל התינוקת, נשמה נשימה עמוקה והזדקפה – אסור לה להראות כל סימן של פחד. הפחדנים הם הראשונים למות, היא כבר ראתה את זה יותר מדי פעמים. מעולם לא פחדה מדבר, ככה אמרו עליה, עד שבתה נולדה וברגע אחד נעשה עבורה הפחד לדבר מורכב, בלתי צפוי, כזה שיש להשתלט עליו אבל גם להקשיב לו.

כשנפתחה הדלת היא צעדה לקראת האיש הזר ואז עצרה. הוא הביט בה בתדהמה. הוא לא ציפה למצוא בתוך הבקתה אישה לא מקומית לבדה.

"חשבתי שאתה בעלי," אמרה בפולנית, בשקט, "הוא צריך לחזור בכל רגע." הוא השיב לה בקזחית, ונטליה סמנה לו באצבעה שיהיה בשקט, והצביעה על התינוקת הישנה. הוא הנהן, לא ידע מה לעשות עם עצמו, והיא ניגשה אל החלון.

"איש שלי," אמרה ברוסית, "בא."

"כן," השיב ברוסית, חיפש עוד מילים אבל לא מצא.

היא ביקשה לאמוד את כוונותיו אבל התקשתה להבחין בתווי פניו באפלולית הבקתה. הוא היה גדל גוף ובעל תנועות מסורבלות, מה ששיווה לו חזות מאיימת פחות. הוא הסיר את כובעו, התקרב אל התנור שהאיר עליו באור אדום מלמטה, וחימם את ידיו מעל לגחלים.

היא רצתה להציע לו לשבת, אך הבינה שהיא לא יודעת איך אומרים 'שב' ברוסית. הפקודה היחידה שקיבלה מסוהריה הייתה לעמוד, אף פעם לא לשבת.

"לעמוד. לא. בבקשה" אמרה.

הוא חייך. התיישב על האדמה הכבושה, שטיח לא היה לה, וסימן לה להצטרף אליו. נטליה התיישבה במרחק מה ממנו. הוא הביט בה כמה רגעים ואז השפיל את עיניו, כאילו שקע במחשבות, מואר לאורם האדום של הגחלים, מדי פעם עלו מהם כמה להבות קצרות והוסיפו מעט אור בהיר יותר לחלל הבקתה.

היא ביקשה לתכנן את צעדיה, אבל התקשתה לעשות זאת כי לא ידעה מה עומד לקרות. בחנה את פניו, את גופו, שוב ניסתה לאמוד את כוונותיו ולא הצליחה, חיפשה איזה רמז בישיבה הכפופה, באגודלים שמשחקים זה בזה, בדרך שבה שיכל את רגליו או בקצב נשימותיו.

כשחזר אׇיְיבֶּק פנימה, בידו החבילה שהביא מהתיק התלוי על הגמל, עדיין עמדה נטליה ליד התינוקת. הוא ניגש אליה, הביט בפנים הישנות ושלח את ידו לכיוונן. היא מיהרה לעצור אותו ותפסה את ידו. הוא נתן בה מבט, אחר כך הזיז בידו האחרת את שולי השמיכה שכסתה את לחיה.

"אוויר," אמר והדגים זאת בנשימה עמוקה ומודגשת. היא חייכה, הסירה את היד שלה מידו.

"אירינה," אמרה והצביעה על התינוקת.

"אירינה," אמר אׇיְיבֶּק, תפס חזרה את ידה ומשך אותה אחריו. זהו, חשבה, זה מתחיל. אסור היה לה לגעת בו ראשונה. הוא קרב אותה אל תנור הגחלים, התיישב והושיב אותה מולו. הוא פתח את החבילה, שהייתה סמרטוט מגולגל, והוציא משם ספל פח ושקיק בד קטן, פתח את השק, הריח את תוכנו, הגיש אותו לאפה והיא הריחה ריח נעים שהזכיר מנטה. הוא שפך את המים מספל הפח שלה חזרה אל הסיר, זרק כמה עלים יבשים לתוכו, וכעבור כמה רגעים מזג לשניהם את התה שהעלה בבקתה ריח נעים.

"תודה," אמרה לו. הוא הוציא עוד כמה עלים משקית הבד וקרב אותם לפניו.

"להסתכל," אמר והצביע על עיניו, "להריח," וקרב אל אפו, "בחוץ," אמר, "את. למצוא." ונתן לה את העלים. אחר כך הניח את ידו על ירכה והסתכל בפניה. היא התלבטה מה לעשות, לבסוף הורידה את ידו.

"איש שלי," חזרה ואמרה ברוסית, "בא." הצביעה לכיוון הדלת והוא רק הנהן, לגם מהתה והיא לגמה אחריו.

היא ניסתה לחבב אותו בדרך כלשהי, למצוא בפניו משהו שימצא חן בעיניה, שתוכל להתלות בו במקרה שיחליט לכפות את עצמו עליה. הוא אמנם נראה צעיר, לא מבוגר בהרבה ממנה, אבל תווי פניו האסייתיים היו גסים, השיניים רקובות, ועלה ממנו ריח לא נעים של גמל. מה שכן, אפפה אותו עצבות שנגעה ללבה, כאשר ישב מולה בפנים מושפלות, כתפיו שמוטות לפנים, והתנדנד מעט קדימה ואחורה מתוך איזה קצב פנימי, כאילו שר לעצמו או התפלל.

נטליה קמה, ניגשה לאחת מפינות בקתת הבוץ, והביאה חתיכת לחם יבש שהייתה לה וקצת יוגורט שהכינה.

"לאכול?" שאלה אותו ברוסית. אׇיְיבֶּק הסתכל על האוכל הדל שהחזיקה בידיה, אמר כמה מילים בקזחית והניד בראשו בשלילה. היא החזירה את האוכל למקומו, חזרה לשבת ליד התנור, ומזגה לשניהם עוד תה. 

היא ידעה שרגע שכזה עלול לבוא, ובכל זאת החליטה לעזוב את הקולחוז ולצאת אל שדות המרעה. ארבעה חודשים חיה שם לצד פליטים פולנים ורוסים בין המון קזחים שלא רצו בהם. יחד עם אירינה ישנה באחת הפינות בבקתת בוץ של משפחה מקומית ומדי בוקר יצאה לעבוד עם עוד כמה פולניות. הן אספו בידיים חרא טרי של פרות מהמרעה והמכלאות, בחשו את כל הגללים שמצאו לעיסה אחת אחידה, יצרו ממנה כדורים, שיטחו אותם על הארץ וייבשו בשמש. עם דסקיות הגללים היבשות הסיקו אחר כך את התנורים וחיממו את הבקתות. ואם נגמר כל החרא לפני סוף יום העבודה הן נשלחו לחפור תעלות ניקוז. אירינה היתה קשורה לגבה ועטופה היטב. היא לא הסכימה בשום אופן להשאיר אותה אצל הקזחים שאצלם התגוררה, לא משנה כמה קר או חם היה בחוץ.

בקולחוז היה מה לאכול, לא הרבה, אבל היה מה לאכול – שלא כמו בערים ששם מתו המונים ברעב. אך גם כאן הצפיפות האנושית והטינופת היו בלתי נסבלות ומגפות של טיפוס ודיזנטריה הרגו לעתים משפחות שלמות, ובעיקר פגעו בילדים ובתינוקות. לכן, כאשר הופיעו שני פקידי הנקוו"ד והודיעו שהם מחפשים משפחה שתעבור למשך תקופה לבקתת קיץ כדי לרעות עיזים ופרות, היא מיד התנדבה, והם לקחו אותה בלי לשאול שאלות.

חברותיה הפולניות לקחולוז ניסו לשכנע אותה להישאר. הרי מי יעלה על דעתו שאישה ותינוקת יחיו לבד באמצע הערבות הקזחיות. זה טירוף מוחלט. יגיעו נוודים ויאנסו אותה בזה אחר זה ואחר כך ייקחו את התינוקת וימכרו אותה. שלא לדבר על הרעב, מי ידאג לה לאוכל? והבדידות המוחלטת, מי יטפל בה אם תחלה? אנחנו צריכות להישאר יחד, אמרו, לדאוג אחת לשנייה, אסור לנו להתפזר.

"זה אולי נכון," השיבה להם נטליה, "אבל הפעם לא." והיא תסתדר. היא בדרך כלל מסתדרת. היא חייבת להרחיק את התינוקת מהמחלות האלה לפני שיתפסו גם אותה, והיא חייבת להתרחק בעצמה מההמון ומהטינופת האנושית שלא עזבו אותה לרגע בשלוש השנים האחרונות מאז פרצה המלחמה וכבר איימו להטביע אותה בתוך מעמקי השיגעון.

אירינה בכתה. היא נגשה אליה ואׇיְיבֶּק עקב אחריה במבטו. היא הרימה אותה בזרועותיה, ניסתה להרגיע אותה, אבל התינוקת הייתה רעבה והיה עליה להיניק אותה. היא התלבטה מה לעשות. האם תפנה אליו את גבה? האם תניק מולו? לבסוף התיישבה ליד הארגז כשצדודיתה פונה אליו, הרימה את החולצה והניקה.

"לא טוב שם," אמר אׇיְיבֶּק ברוסית, "קר. תינוקת."

היא ידעה שהוא צודק, אירינה ביקשה להשתחרר מהשמיכה כדי לינוק והיא עלולה להתקרר. היא התפתלה בזרועותיה, בעטה, ונטליה נאלצה להיכנע ולהסיר את השמיכה, לכן התקרבה אל התנור, עכשיו בפניה אליו, קיוותה שיסיט את מבטו, אבל הוא נעץ את עיניו בתינוקת היונקת ובשד החשוף. על שפתיו נמתח חיוך קטן. בעיניים שלו עלתה לחלוחית והיא נצצה מעט באור הגחלים. אירינה הייתה רעבה. כשסיימה עם שד אחד ביקשה לעבור לשני ואׇיְיבֶּק לא הסיר את עיניו מהחזה של נטליה. הוא מחה את עיניו אבל אחרי כמה רגעים הלחלוחית חזרה.

אירינה נרדמה בעודה יונקת ונטליה החזירה אותה אל הארגז שלה ועטפה אותה בשמיכה. היא חששה לשוב ולהתקרב אליו ונשארה ליד הארגז. הוא נעמד פתאום. היא נדרכה והניחה לרגע את ידה על הסכין שהחביאה מתחת לחצאית אך מיד הזכירה לעצמה שהסכין לא תגן עליה, לא משנה מה יעשה, הסכין תגן רק על בתה.

"מה קרה?" שאלה.

"אני רעב," רטן אׇיְיבֶּק – את המילה 'רעב' היא הכירה היטב ברוסית. גם את המילה 'צמא'. גם את המילה 'בכי'. גם את המילה 'כאב'. גם את המילה 'מחלה'. גם את המילה 'מכות'. גם 'אונס'. 'עינויים'. 'יהודיה מלוכלכת'. 'זונה'. 'לעמוד'. 'להתכופף'. 'לפסק'. 'לסתום את הפה'. 'לצרוח'. 'לברוח'. 'לקפוא'. 'להישרף'. 'לגסוס'. 'למות' – עוד לפני שהספיקה לעשות משהו, הוא כבר יצא מהבקתה והיא שוב מיהרה אל החלון.   

הוא הלך בצעדים גדולים אל הגמל. באור הכוכבים ראתה בקושי את צלליתו  שהתמזגה עם צללית הגמל שכרע על הארץ, ופתאום בערה שם אש. זה היה לפיד שהדליק ואחז בידו. הוא לא התעכב ונכנס איתו אל המכלאה שפעיות וגעיות מבוהלות עלו ממנה. כשיצא משם התפתל בזרועותיו גדי קטן שהמליטה אחת העזים שבועיים קודם לכן. היא קראה לו מונדק, על שמו של אחיה הצעיר, ולאירינה היה יחס מיוחד אליו, כי הוא היה היחיד שהיה פחות או יותר בגודל שלה.

אׇיְיבֶּק נעץ את הלפיד באדמה, הוציא סכין גדולה מאחד התיקים שהיה תלוי על הגמל, ושיסף למונדק את הגרון. מיד אחר כך חתך את בטנו, רוקן החוצה את המעיים והאיברים הפנימיים ולאחר מכן חתך כמה חיתוכים מדויקים בגוף הקטן של הגדי ופשט את עורו של מונדק בכמה תנועות משיכה חזקות. הוא השליך את העור הצידה וביתר את הגוף לחתיכות. רגליים, צלעות, את הראש כרת, לא חלפו יותר מכמה דקות עד שחזר מתנשף פנימה לאחר ששטף את הדם מהסכין ומזרועותיו במים שבשוקת, והביא עמו את השוקיים והצלעות.

היא לא הצליחה להסיר את עיניה מהבשר. אׇיְיבֶּק הוריד את המעיל שלו בתנועות חדות, מזיע, נושף ומתנשף, גופו מסריח מזיעה ומאדרנלין. כשהתקרב אל התנור והניח את ארבעת השוקיים הקטנות על הרשת, היא ראתה שעל פניו השפריץ דם.

בתוך כמה רגעים התמלאה הבקתה בריח עז של בשר צלוי והוא הכניס את שניהם לחוסר שקט. פיה של נטליה התמלא ריר, הדופק שלה גבר, הרעב שהשתלט על הגוף שלה, והיה לחלק בלתי נפרד מחייה עד שכמעט לא השגיחה בו, התנפח בתוכה כמו מפלצת. שניהם ישבו נרגשים על ברכיהם מול התנור, מתנשפים, מזיעים, מביטים מהופנטים בבשר הנצלה. טיפות ממעט השומן שכיסה את הבשר נטפו על הגחלים בקולות תסיסה, הציתו בהן פרצי להבות שהאירו את פניהם באור בהיר וכיסו את קירות הבוץ של הבקתה בצלליות מרצדות.

פתאום נצמד אליה ואחז בכוח את פניה בשתי כפות ידיו. פניו הרחבות, הכהות, המוכתמות בדם היו עכשיו קרובות לפרצופה. היא הרגישה את הדופק המהיר שלו מבעד לכפות הידיים, היא הריחה את ריח הדם שעדיין דבק בהן, הריחה את הריח שעלה מהזקן המדובלל שלו, את העור שלו, את הנשימות שלו, את הבל הפה המסריח שלו, והלב שלה עמד להתפקע כשאל התאווה לבשר נוספה הבהלה שעוד רגע ינסה לנשק אותה.  

אבל גם אירינה הריחה את ריח הבשר, והתעוררה. היא התיישבה בתוך הארגז, נבהלה מהבזקי הלהבות, והחלה לצעוק. אׇיְיבֶּק מיהר לעזוב את נטליה, כאילו נבהל מעצמו וממבט התינוקת שהביך אותו. נטליה ניגשה אליה והרימה אותה. "תודה לך, מתוקה שלי," לחשה לה בפולנית, חיבקה אותה וניסתה להסדיר מעט את התנשפויותיה ואת דופק הלב, אבל אירינה, שהתעוררה לגמרי, ביקשה בתנועות ידיים וביללות להיחלץ מחיבוקה ולהתקרב אל התנור.

אׇיְיבֶּק הפך את השוקיים שעל הרשת כשהתיישבו שתיהן ליד האש. אירינה הצביעה עליו והוא חייך אליה חיוך חם. היא לא נבהלה מהאיש הזר בעל התווים הקזחים שכבר היו כל כך מוכרים לה.

"שלום," אמר לה ברוסית, "אׇיְיבֶּק," ונגע באפו, "אירינה," ונגע באפה. היא צחקה. סימנה שהיא רוצה שיעשה זאת שוב, והוא משך הפעם באוזנו, "אׇיְיבֶּק," אמר, "אירינה," ומשך באוזנה, "נטליה," אמר, חייך אליה, כאילו מנסה לפייס אותה, ומשך גם באוזנה. שוב אירינה צחקה. עכשיו היא סימנה לנטליה שתעשה את אותו הדבר. נטליה ניפחה את לחייה והוציאה מהם את האוויר בקול נשיפה כשלחצה עליהן באצבעותיה, "נטליה," אמרה, שלחה מבט באׇיְיבֶּק וגם הוא ניפח את לחייו. "אׇיְיבֶּק," אמר ולחץ עליהן באצבעותיו והוציא את האוויר בקול תרועה גדול. היא ליטפה את לחייה של אירינה. "אירינה," אמרה ברוך, "אירינה המתוקה." בינתיים הסיר אׇיְיבֶּק את שוקי הגדי מהרשת והניח אותן בקערת פח כדי שיתקררו מעט. עתה הניח על הרשת את כלוב הצלעות הזעיר שפילח לשניים.

"לי, יש," אמר והצביע על אירינה.

"לך?"

"כן. שתיים שנים," אמר, "בת. אׇנָארְגוּל."

"אחת?" שאלה.

"אחת," אמר, בעיניו חלפה איזו קדרות שחורה, מבטו השתנה לרגע, "אחת," חזר ואמר בשקט. הוא פנה אל הקערה, נגע באחת השוקיים כדי לבדוק אם התקררה מספיק, הגיש אותה לנטליה ולקח אחת לעצמו. נטליה התרגשה כל כך עד שהניפה את השוק שלה באוויר, "נזדרוביה," היא קראה ואׇיְיבֶּק פרץ בצחוק החייתי שלו. "נזדרוביה," קרא אחריה, הניף את זאת שלו והם השיקו את השוקיים.

ברגע שקירבה את הבשר לשפתיה התנפלו עליו שלוש שנות הרעב החולפות כמו חיות טרף, והיא לעסה ונגסה ובלעה גושי בשר גדולים. מיץ הבשר נטף על הסנטר שלה וקריאות המחאה של אירינה לא עניינו אותה. לרגע שכחה מהכול, אפילו מהמלחמה שכחה. כל כך השתוקקה לשוב ולהרגיש את השובע המטפס לאיטו מהבטן במעלה הגרון.

פתאום נבהלה. היא הבינה שאירינה איננה, שהיא כבר לא יושבת עליה, וברגע אחד חזרו הבקתה, התנור, אׇיְיבֶּק וגם אירינה, שישבה בין רגליו המשוכלות. שניהם הביטו בה בעניין. הידיים שלה רעדו. בידו האחת אחז אׇיְיבֶּק בשוק הגדי שלו. בשנייה בחתיכת בשר שאירינה מצצה.

"אני מצטערת," אמרה בפולנית ונגבה את עיניה. "סליחה," אמרה ברוסית.

"בעיה אין," השיב אׇיְיבֶּק.

נטליה הניחה את עצם השוק שכרסמה היטב בצד ושלחה את ידה לקחת לעצמה עוד אחת, אבל אׇיְיבֶּק הניח את ידו על היד המושטת ועצר אותה.

"לא טוב," אמר, "בטן. ריק. מוות."

"בסדר," אמרה מאוכזבת, היא ראתה מה קרה לרעבים שאכלו יותר מדי, ולקחה רק חתיכת בשר קטנה. היא הכניסה אותה לפיה, לעסה היטב, הוציאה על אצבעה והגישה לפיה של אירינה. התינוקת מיהרה למצוץ את האצבע.

היו לילות שבהם חלמה ששדיה ריקים, מורעבים, שואבים את חייה של בתה היונקת במקום להזין אותה, וגוף התינוקת הולך ומצטמק ונעלם לתוכם. כי גוף כמו שלה יכול לייצר רק חלב דל, מימי, חמוץ. איך תוכל התינוקת להשמין מחלב רזה כל כך שמספקת לה אם רעבה. לכן כשהצליחה להשיג חלב השקתה אותה, גם נוזלים של מרק נתנה לה לאחר שקצת גדלה, ומהרגע שהצליחה, האכילה אותה במעט מזון שלעסה קודם לכן – לחם, תפוח אדמה – בשר מעולם לא היה לה.

אלה היו ימים שקטים של סוף הקיץ, שבהן בילו שתיהן את מרבית היום במרעה. השמש, אמנם, עדיין להטה, אך עם בוא ספטמבר של שנת 1943 הימים והלילות הלכו והתקררו. נטליה ידעה שזאת הפוגה בלבד, אבל בינתיים התופת מאחוריה, והעתיד? היא העדיפה לא לדעת, לא לחשוב, לא לתכנן תוכניות כיצד תשרוד. לראשונה מזה זמן רב היא לא נאבקת, היא לא רק גוף, מכונת חיים מעונה, מקולקלת, שמקרטעת מיום ליום. לראשונה מזה זמן רב היא מרשה לעצמה להרגיש – כמה אהבה את החיים הארורים האלה לפני שפרצה המלחמה – לראשונה מזה זמן רב היא מרשה לעצמה להתגעגע.

"את. מאיפה?" שאל אׇיְיבֶּק.

"פולין," אמרה נטליה, "ורשה."

"רחוק," אמר.

"רחוק," אמרה.

אירינה ישבה ליד נטליה ולעסה במרץ כף עץ. אׇיְיבֶּק הסתכל בה.

"שיניים," חייך, "ככה אׇנָארְגוּל גם."

"שתיים שנים אמרת?"

"שתיים."

היא הכניסה שתי דסקיות גללים לתנור, וכעבור זמן קצר הן החלו לבעור. אור בהיר האיר את חלל הבקתה ואׇיְיבֶּק בחן את פניה ואת גופה בלי לנסות להסתיר את מבטו. אריניה התעייפה. היא ביקשה לשבת בחיקה של נטליה ובהתה באש.

"אבא איפה?" שאל אׇיְיבֶּק.

נטליה התלבטה מה לענות. היא ידעה שהוא כבר לא מאמין לסיפור שהמציאה ולא התחשק לה להמציא סיפור אחר.

"אבא אין," אמרה.

"מת?"

"מת."

"מלחמה?"

"מלחמה."

הוא השתתק, השפיל את עיניו.

"אתה? אישה?"

אׇיְיבֶּק חזר להביט בה. באור הלהבות ראתה את העצב שבעיניו. הוא קם, סימן לה בידו שעוד רגע יחזור, ויצא מהבקתה.

"מה את אומרת, אירינה?" אמרה נטליה, "אולי בכל זאת הלילה הזה יהיה בסדר? אולי הוא יניח לנו? אולי פשוט נלך לישון?"

כשחזר פנימה עם בקבוק וודקה בידו, היא הבינה שהזדרזה לקוות – אם ישתכר זה יהיה הסוף שלה. אבל אׇיְיבֶּק נראה מרוצה. הוא לקח את שני ספלי הפח, רוקן אותם משאריות התה, ומזג וודקה לשניהם. לא הרבה. הכמות המדודה שמזג עוררה אצלה איזו תקווה. הוא הרים את הספל שלו.

"נזדרוביה," קרא, "לחיים של אירינה."

"לחיים של אירינה," חזרה אחריו נטליה, "של אירינה ושל אׇנָארְגוּל."

"ושל אׇנָארְגוּל," אמר. הם השיקו את הספלים ושתו. הוודקה הייתה מחוספסת, חדה, השאירה אחריה שובל שורף בגרון אבל העלתה בגופה של נטליה תחושת ערפול נעימה.

"וודקה. בשר," אמרה, "מלחמה, אין."

"מלחמה אין," חזר אחריה וצחק. היא לא אהבה את הצחוק החייתי שלו. הוא מזג לעצמו עוד וודקה, הציע גם לנטליה, היה לה מספיק, בכל זאת מזג לה קצת.

"לחיים. אנחנו," אמר.

"אנחנו," אמרה. הוא שתה. היא שתתה רק לגימה זעירה.

"אתה איפה?" שאלה.

"רחוק," השיב, "עכשיו בא בית קברות."

היא לא הכירה את המילה שבה השתמש ברוסית.

"מוות. אדמה. למטה. אבן על זה."

"מי?" שאלה.

הוא לא השיב. מזג לעצמו עוד וודקה והיא חיפשה תירוץ לצאת משם לרגע, לכן החליטה ללכת להשתין בחוץ. היא קמה ועטפה את אירינה בשמיכה שלה.

"חוזרת," אמרה ויצאה החוצה.

בחוץ היה קר, רוח חזקה נשבה. הירח שקע והכוכבים היו רבים ובוהקים כל כך עד שנדמה היה לה שהרקיע צנח למטה ושהוא מכסה אותה כמו שמיכה. בפנים, היא ידעה, אׇיְיבֶּק ממשיך לשתות את הוודקה שלו. אילו יכלה הייתה נשארת בחוץ עד שיירדם, אבל היה לה קר, ואריניה התחילה לבכות, כך שמיד אחרי שסיימה להשתין חזרה פנימה, ובאוויר החם שהמתין לה בפנים, עם שאריות ריח הבשר הצלוי, הייתה בכל זאת נחמה.

אׇיְיבֶּק נשאר לשבת באותו המקום שבו השאירה אותו. הוא לא הפנה את מבטו אליה כשחזרה, שוב שקע במחשבותיו, מתנדנד קדימה-אחורה, משחק באגודליו. רק כשהתיישבה חזרה ליד התנור הוא הרים אליה את עיניו.

"אׇנָארְגוּל חוזר אתה?"

"כן," השיב, "אמא שלי."

על אשתו כבר לא שאלה.

היו לה כמה פיסות בדים שחיתלה בהן את אירינה ונשארה לה עוד אחת נקייה. היא הסירה את זו הרטובה שעטפה אותה וחיתלה מחדש בבד היבש. הוא המשיך ללגום מהוודקה ואירינה ביקשה לינוק. ברגע שהרימה את חולצתה, נעץ אׇיְיבֶּק שוב את מבטו בשד החשוף ובתינוקת היונקת. עכשיו כבר היה זה מבט של איש שיכור והמבט הרגיז אותה, אבל היא לא אמרה כלום, קיבלה אותו בהשלמה, וניסתה לפרש את הלחלוחית ששוב נצצה בעיניו כגעגוע. הוא הניח את בקבוק הוודקה בצד, התקרב אליה, תפס את שולי חולצתה וחשף גם את השד השני.

"לא!" היא אמרה בכעס וסילקה את ידו.

הוא הרים את חולצתה שוב.

"לא!" חזרה ואמרה, "לא עכשיו. תתבייש. תינוקת כאן. אירינה," והשיבה את החולצה למקומה. "אתה שיכור," נזפה בו – גם את המילה 'שיכור' היא ידעה ברוסית, גם את המילה 'סוטה', גם את המילה 'פושע', גם את המילה 'בריון', גם את המילה 'סדיסט', גם את המילה 'בנדיט', גם 'אכזר', 'מרושע', 'מפלצת', 'אנס', 'רוצח', 'שפל', 'נבלה', 'בן זונה' – הוא התלבט מה לעשות, ולבסוף התרחק ממנה והמשיך ללגום מהוודקה שלו בזמן שסיימה להניק את אירינה עד שנרדמה בזרועותיה. היא קמה, הניחה אותה בתוך הארגז, עטפה אותה בשמיכה, נשארה לעמוד בגבה אליו, מנסה להכין את עצמה למה שעומד לקרות בעוד כמה רגעים, אבל כשהסתובבה מצאה אותו יושב מכווץ ליד התנור, אוחז את בקבוק הוודקה בשתי ידיו, ובוכה.

הוא נרדם שיכור על הארץ. היא כסתה אותו במעיל שלו ואת כובע הפרווה שמה מתחת לראשו ככרית. היא הסתכלה מקרוב על פניו הישנות, על העיניים הנפוחות מבכי, והניחה את היד על הלחי שלו. היא הייתה חמה, רכה, עור פניו עדין, כמו של ילד.  

למרות שאהבתי שירה והתעניינתי בה, על אבו סלמא שמעתי לראשונה רק לאחר שסיימתי את לימודי התיכון בחיפא. אני נזכר בכאב איך נהגתי לחלוף על פני ביתו מדי יום במשך ארבע שנים רצופות, מבלי שאעלה על הדעת שבבית הזה גר המשורר הלאומי שלנו. האמת היא שבאותה עת גם לא ידעתי מה משמעות המושג "משורר לאומי". המורה לעברית שתלה במוחנו את הרעיון שחיים נחמן ביאליק הוא המשורר הלאומי בה"א הידיעה. שלא יכול לקום משורר לאומי לאומה כלשהי כמו ביאליק לאומה העברית. כאשר התבגרתי התחלתי לשאול שאלות של ילד קטן: למה אין לנו משורר לאומי משלנו, כמו שיש להם המשורר הלאומי שלהם? כל כך רציתי שאבי והמורה להיסטוריה יהיו משוררים לאומיים.

אבי עליו השלום היה משורר וגם אני נהייתי משורר. נהגתי לכתוב שירי אהבה וחיזור ולהתפאר בהם בפני הילדים. הם כינו אותי משורר בית הספר. כל זה היה טוב ויפה עד שמנהל בית הספר הניח את ידו על שיריי והוציא נגדי פקודת מעצר מנהלי בחדר ההנהלה. הוא החל לחקור: "למי כתבת את השירים הללו, יא עומר בן אבו רביעה?" (היה זה גדול מחברי שירי האהבה בתקופה שלפני האיסלאם).

אני סברתי לתומי שלמשורר מותר מה שאסור לאחרים. שמותר לי במאה ה־20 להצהיר על אהבתי בפומבי כפי שמותר היה למשורר׳ הג׳אהליה. ציינתי בפניו שם של נערה. הוא קפץ נרעש: "הא הא. נחפש את בני משפחתה. אם הם יסכימו שתחזר אחר בתם אשחרר אותך לכיתה. ואם הם יערפו את ראשך, תיפול חלל על מזבח השירה. אתה, גדול המשוררים יא אבו אל־טייב אל־מותנבי".

חמש שעות החזיק בי המנהל בחדרו כשאני צופה מבעד לחלון, רועד מפחד, ומצפה לכורתי ראשי. לבסוף החלטתי לשקר על מנת להציל את עורי. התכחשתי לשיריי, לערגה ולאהבה. נשבעתי בפניו שעודני צעיר מכדי לאהוב. הוא שחרר אותי. מאז אותו יום לא כתבתי שירי אהבה.

אותו מנהל אף ציווה עליי מדי שנה לחבר שיר למסיבת יום העצמאות רבת המשתתפים, שאליה הוזמנו תושבי הכפר, מפקחי משרד החינוך, נציגי הממשלה, הממשל הצבאי ואפילו מנהל כלא דאמון ששכן בסמוך. המורה לערבית היה מתקן את השיר ומאמן אותי בדקלומו. כאשר הייתי מסיים לקרוא היו כולם מוחאים כף, ועימם המנהל ונציגי הממשל הצבאי.

לאחר שסיימתי את בית הספר, הופיע פעם בביתנו המורה לערבית. מודאג ועצוב הוא ביקש ממני את שירי יום העצמאות. הוא אמר שבן בליעל מכפרנו הכפיש את שמו בפני השב"כ, והלשין שהוא מעורר בלבותינו רגשות לאומיים ואהבת עבד אל־נאצר. הם גירשו אותו ממשרד החינוך, והוא ביקש להראות להם את שיריי על מנת להוכיח שהוא דווקא ביקש לטעת בנו את שמחת החג ואת אהבת המדינה. בכך אולי יבטיח את פת הלחם של ילדיו. מסרתי לו את השירים ואמרתי לעצמי: אם שיריי הפכו לתעודת יושר אצל שירותי הביטחון, אולי עדיף שאפסיק לכתוב שירה.

נפגשתי עם אבו סלמא בקיץ 1980 בעיר סופיה. הוא בא להקריא שירה, ואני נסעתי ללמוד קומוניזם. הוא דיבר על חיפא. הוא תיאר לי עיר שונה מזו שהכרתי. העיר שבה למדתי ובה ביליתי את רוב שעות היום ספון בחדר קטן, במערכת העיתון אל־אתיחאד. באחד מחדרי המערכת הונח שולחן מעץ עבה, שהיה פעם שולחנו של אבו סלמא. אנחנו שמרנו איתו על קשר באמצעות שולחן משרדו, והוא שמר על קשר באמצעות מפתחות הבית. כמו שיח אוהבים עם ירח שלא נעלם, אבל נמצא רחוק רחוק.

הוא שאל אותי על שארע אל־מלוכ ועל סאחת אל־חנאטיר, ואמר שביתו נמצא בשארע אל־בסאתין בשכונה הגרמנית. הוא שאל: "אתם מכירים את הבית? יש מי ששומר עליו?" אבו סלמא גער בנו על שלא שמרנו על הבית והסתפקנו בשולחן. לא העזנו לשאול בחזרה: "ואתה, למה עזבת?"

אבו סלמא נפטר חודשים מספר אחרי שנפגשנו במלון הבלקן. הוא מת באמריקה ונקבר בדמשק. את המפתח הוריש לבנו סעיד. חזרתי אל הבית בשארע אל־ בסאתין. רציתי לשאול אותו אם גם הוא מתגעגע לבני הבית כמו שהם מתגעגעים אליו. עד עכשיו אני תמה כיצד עברתי ליד הבית מדי יום ביומו מבלי שאבחין בו. אולי משום שהמורה היהודייה לאזרחות אמרה לנו: "הערבים ברחו מחיפה מפחד החביות אשר גלגלנו במורד סטלה מאריס ובמורד המדרגות אשר חצצו בין חיפה עילית וחיפה תחתית. הם חשבו שאלו רעשים של מטוסים וטנקים, נטשו את בתיהם וברחו. מספרים על אשה אחת שלקחה איתה כרית, ואת תינוקה הותירה ישן במיטתו. כאשר נכנסו לבתים, האוכל התבשל עדיין על האש".

אחרי הנסיעה לבלקן חזרתי לחיפא. מדרגות מאבנים מסותתות חוצצות בין חיפא של אתמול לחיפא של היום. העבר שוכן למטה וההווה מתרחש למעלה. הים נסוג לאחור. הפסגות המוריקות שמסביב הולכות ומקריחות שנה אחרי שנה. חיפא הפכה לעיר חיוורת, אפופה בעשן סמיך של בתי חרושת ומוטרדת מן הצפירות הממושכות של הספינות הנכנסות והיוצאות מן הנמל.

הלכתי אל חנא נקארה, חברו של אבו סלמא. ביקשתי ממנו שייקח אותי אל הבית. כשהגענו, התנגשנו בסולם העץ שעמד בכניסה. הרעש מחריש האוזניים לא העיר את יושבי הבית. המתנו שמישהו יפתח את הדלת ויאמר: תפדלו! הרגשנו כמי שמתהלכים בתוך מערה נטושה. "שם חדר השינה", הצביע ואמר. אחר כך הכה חנא בכף ידו על הגדר שהתנודדה והיטלטלה קלות. ההד נעלם. בעיניו נקוו שתי דמעות. אחת נותרה תלויה בקצות ריסיו ואילו השנייה צנחה לה על רצפת העץ של המסדרון.

נקשנו על הדלת. לא שמענו כל רחש. אולי הוא נטוש? נקשנו פעם נוספת. "מי שם?" נשמע קול של אשה שכאילו התעוררה מתרדמה עמוקה. לא ידענו איך להציג את עצמנו.

לו רק ידענו שנעלה את מפלס החרדה בעיר. הפחד תמיד עולה ממילא כשאדם זר נוקש על דלת הבית ללא הודעה מוקדמת. אולי זה גנב. אולי זה שוטר. גם זה וגם זה מגבירים את תחושות הפחד.

"סלאם עליכום גברת".

הגברת נאלמה דום. הוא המשיך: "את גרה כאן הרבה זמן? מאז 48'?"

זקנה בשנות השישים לחייה עמדה מאחורי הדלת הסדוקה והביטה בנו נבוכה ופזורת נפש. בכל אותה העת ניסינו להציץ פנימה. "אני גרה פה מאז שנת 49'".

חנא הצביע על החדר הרחב ואמר: "זה היה הסלון. כאן הוא נהג לקבל אותנו". שאלנו את הגברת: "את יודעת מי גר בבית הזה לפני שהגעתם?" הגברת ענתה:

"לא יודעת. משפחה פולנייה. לפני זה משפחה מגרמניה". אמר חנא נקארה: "הבית הזה הוא של קרוב שלי שנפטר לפני חודש. הוא נאלץ לעזוב אותו לפני שלושים ושתיים שנים". שאלה הגברת: "הוא ערבי?"

אשה זקנה הגיעה מרומניה ונכנסה לבית. באותה עת סחב בעל הבית את המפתח, לקח את קובץ השירים ועלה על הספינה אשר עגנה בחוף ימה של חיפא. הוא שט

לעבר עכא. ומשם לטראבלוס.

"בעל הבית הזה הוא משורר פלסטיני חשוב שנפטר לפני חודש. את יודעת שהוא המשיך להחזיק במפתח של הבית בתקווה לשוב אליו?"

היא הנידה בראשה כמי שאומרת: מסכן המשורר הזה! אחר כך המשיכה: "הבית כבר ישן. ביקשתי מן העירייה שייתנו לי בית אחר. אבל לא מצאו כסף. אני חיה בחדר אחד. כאן מטבח, וכאן מקלחת, וכאן חדר אטום בבטון. העירייה סגרה אותו. המים דולפים לתוכו, הקירות סדוקים והחלונות שבורים".

חנא הושיט את ידו ולחץ את ידה של הגברת הזקנה. הדמעה שעוד הייתה תלויה על ריסי עיניו היבשות זלגה על לחיו. חזרנו בדרך אל סולם העץ. המסדרון. יצאנו בעד דלת הכניסה. הסתכלנו סביב. שם נמצא הבית של פוזי בנדר. הוא היה סוכן ביטוח. וזה הבית של זכי אל־תמימי. וזה של חסין עבד אל־צמד. וזה של דג'אני וזה של ענבתאוי. ושם נצאר אל־פרמשאני. וכאן ביתו של עורך הדין עיסא הזו. בתי האבן שלהם עדיין עומדים על תלם. האם לקחו איתם את המפתחות?

אחר כך שמעתי את הסיפור על המפתח של אבו סלמא. הוא שחרר אותי ממשטמת המפתחות שהתגברה אצלי באחד מלילות חודש ספטמבר 1977. בחצות אותו

לילה סיימתי לעשן את כל חפיסת הסיגריות שהייתה ברשותי. בכך חרגתי ממנהגי

להשאיר סיגריה לבוקר, כדי לעשן אותה לצד הקפה. אחר כך התברר לי שסיגריה

אחת בבית היא קמע המגרש את הגנבים, השדים והבני זונות. האם זה מסביר את מה שקרה באותו הלילה?

נעלתי את הדלת והשתרעתי על מיטתי. עוד לא הספקתי לעצום את עיניי ולפתע שמעתי נקישות חזקות על הדלת. בחוץ נשמעו המולה והלמות צעדים. אשתי והילדים התעוררו מבועתים. גם אני התעוררתי בבהלה. כאשר פתחתי את הדלת ראיתי מולי גברים מספר. תחילה היו רק שלושה, אחר כך ארבעה וחמישה. לפתע עמדו מולי בכניסה לבית עשרה גברים בלבוש אזרחי ומשטרתי. אחד מהם אמר: "באנו לערוך חיפוש בבית!"

הוא נופף מול פניי במסמך, אולם עוד לפני שהצלחתי לקרוא את הכתוב בו הם נכנסו בכוח והתפזרו ברחבי הבית. הם חיפשו וחיטטו בחדר העבודה, בארונות, במקרר ומתחת למיטות. מספר המחפשים גדל מרגע לרגע והגיע לשלושים. הילדים הלכו לאיבוד ברחבי הבית כשהם בוכים וצורחים. הם לא הבינו את המתרחש.

על השולחן היה מונח מפתח גדול לשער עתיק שירשנו מסבי. כאשר הבטתי בו דמיינתי את העבר. הוא החזיר אותי אל הימים ההם, ואל ההווה של הדור הפלסטיני המיוסר. נראה שמפקד חוליית החיפוש, בפיקחותו המודיעינית הזריזה, הבין את עומק הקשר ביני ובין המפתח והתחיל לחקור: "מהיכן יש לך את זה?"

הוא פקד עליי להוביל אותו אל השער הגדול שעבורו מיועד המפתח. שכנעתי אותו שהשערים הללו כבר אינם קיימים. היו אלו השערים של בתי האבן שהרסו הדחפורים שלהם. פניו התכרכמו מכעס. הוא החרים את המפתח ואמר: זה יהווה עדות מרשיעה נגדך. הוא פקד עליי לעלות למכונית. המפתח נשאר אצלו. ביליתי שני לילות בתא הכלא באל־ג'למה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהתוודעתי לתא הכלא. אולם הייתה זו הפעם הראשונה שבה הסיגריה הפכה להיות מכשיר התעללות.

ביקשתי מן הסוהר: "תן לי סיגריה!" הוא התכופף לעבר הצוהר המרובע שהיה מקובע בחזית הדלת, חייך חיוך מטופש, ואמר: "עוד מעט". אחר כך נשמע קרקוש המפתחות והוא נעלם. ה"עוד מעט" התארך ונמשך כשעתיים. אחר כך הוא חזר. הוא פתח את הצוהר והושיט לי סיגריה. אולם אז אמר שוב בחיוך מטופש: מצטער, שכחתי את הגפרורים. "עוד מעט" אביא לך אותם. ה"עוד מעט" השני היה ארוך מקודמו. הבנתי שהחלו טקסי ההתעללות. חשתי הקלה רק כאשר הוא פתח את הדלת והוביל אותי אל חדר החקירות.

בחדר החקירות ישבו שלושה חוקרים: הטוב, הרע והמכוער. הטוב הגיש לי סיגריה וקפה. הוא היה אדיב וניסה לשכנע אותי להימנע מפעילות פוליטית נגד המדינה. הוא הציע לי שלמונים, תפקידים ואפילו מושב בכנסת. אחר כך הוא פתח תיק עב כרס ואמר: "כל מה שאמרת, כתבת ופרסמת נמצא בתיק הזה. הכול מתורגם לעברית. מילה במילה". אמרתי לו: "אני שמח שיש אנשים שמתעניינים במה שאני כותב. אני עוד יותר שמח שכתיבתי מתורגמת לשפתכם. יכול להיות נחמד אם תפרסמו אותי בעברית". התשובה המתחכמת העלתה את חמתו. הוא עזב את החדר והשאיר אותי לבדי.

אחר כך נכנס הרע ואמר שהוא יכול להרוס את ביתי ולהפוך את חיי לגיהינום. מדינה שניצחה מאות מיליונים של ערבים לא תעשה חשבון לאחד כמוני. אמרתי לו: אני יודע שאתם חזקים. לעולם לא אעז להתגרות בטנקים שלכם. הוא שאל: "אם כך, האם תפסיק לעשות בעיות?"

אחר כך גם הוא יצא מהחדר והשאיר אותי לבדי. אחר כך נכנס המכוער. צעיר גבה קומה, חסון ובעל שרירים משורגים. הוא התחיל לחוג סביבי ובתוך כך נעץ בי מבטים מזרי אימה. אחר כך אמר: "מי אתה חושב שאתה? מה אתה שווה? אתה לא שווה אפילו את הכדור שיפלח את מוחך. לא. לא נבזבז עליך כדור יקר. נשחרר אותך לחופשי. נודיע לך שאתה משוחרר. נגיד לך: אתה חופשי לדרכך. עלה על מכוניתך וסע לדרכך. לפתע מגיעה מן הצומת משאית גדולה. סמיטריילר. לפני שאתה מתעשת היא דורסת ורומסת אותך כמו שרומס הפיל את הנמלה. אחר כך תתרוצץ אשתך במסדרונות חברת הביטוח ותתחנן לפיצויים".

התרגיל הזה חזר על עצמו במשך שתי יממות שלמות. למדתי מזה לקח אחד: אינני הולך לישון מבלי שאשאיר לעצמי סיגריה לקפה של הבוקר.

מאז שנאתי קרקוש מפתחות. עד המפגש עם אבו סלמא במלון הבלקן שבסופיה. המפתח קיבל פתאום משמעות אחרת. המפתח של אבו סלמא לימד אותי שהימים והלילות בכלא אל־ג'למה היו המפתח לעולם של עימות נחוש שבו נלחמנו על עצמאות הזיכרון. ללא מיקוח. וללא פשרה על הזכות והצדק.

"להתראות בחיפא".

כך אמרתי לאבו סלמא. לאחר כחודשיים הוא עזב אותנו לנצח והשאיר את המפתח. שיריו האבודים היו ספוגים במלחו של הים. 


הסיפור התפרסם לראשונה בגליון הראשון של כתב העת גרנטה – מגזין לספרות חדשה, 2014.

גרשון שופמן נולד בשנת 1880 ברוסיה הלבנה ונפטר בשנת 1972 בישראל הצהובה. בין ראשיתו לסופו, חי שופמן משך שבע-עשרה שנה, בין 1921 ל-1938, בווצלסדורף, כפר קטן ליד העיר גראץ שבאוסטריה. הוא חי שם עם אשתו אנני, נולדו להם שם ילדיהם, הוא כתב שם אחדים מסיפוריו הקצרים הטובים ביותר ופרסמם בכתבי-העת העבריים החשובים של התקופה. אנשי הספרות העברית בפלסטינה דחקו בשופמן שיבוא לחיות ולכתוב בינם, אבל שופמן העדיף את הכפר ליד גראץ.

אלא שהחרב, כידוע, משכנעת מהעט, ומה שלא הצליחו לעשות אלופי המילה העברית, הצליח לעשות אדולף היטלר. שופמן עזב את גראץ עם משפחתו והגיע באוניה לנמל יפו. על רציפי הנמל קיבלו את פניו בפרחים ובנאומים כל המי-ומי של הספרות העברית. במכתב שכתבה לשופמן בתו, טרודה, היא מספרת לשופמן מין בדיחת-שואה על עולם הספרות שלנו: "קיבלו את שופמן בפלסטינה כל כך יפה, כמו שקיבלו את היטלר באוסטריה. לא מצחיק?"

מאז הביקור הראשון שלי בגראץ עניין אותי גרשון שופמן של ווצלסדורף, שעכשיו איננו כפר קטן עוד אלא חלק מהעיר גראץ עצמה. אלא שהעניין שהיה לי בסופר העברי ובעקבותיו בעיר הזאת לא התממש, עד שהזמינו אותי מבית הסופר של העיר גראץ, לכבוד חגיגות חמש-עשרה שנים להיווסדו, לארגן בגראץ סיור. האפשרות הזאת סקרנה אותי. אדם זר למקום, עושה במקום, סיור לילידיו. הרגשתי ועודני מרגיש, שזהו תיאור די מדויק גם לאופן שבו אני כותב ספרות.

קיבלתי את ההזמנה והחלטתי לארגן סיור בעקבות סיפור שלא הכרתי, גרשון שופמן וחייו בגראץ. ישבתי במכון גנזים, ארכיון הספרות העברית של אגודת הסופרים, חיפשתי במכתבים שקיבל וכתב שופמן, עדות לעקבותיו בגראץ. הארכיון התגלה כאוצר. שופמן היה להוט אחר מבקרים. במכתבים ששלח ישנם תיאורים מפורטים כיצד להגיע אל ביתו. כל שהיינו צריכים לעשות – מדריך התיירים הזר והתיירים המקומיים – היה לעקוב אחר הוראות ההגעה ששלח שופמן למכריו, בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. בגראץ, עזרו לי לחשוב ולתכנן את הסיור בריטה ודאם, סופרת וחוקרת, והשחקן ורנר האלבאדל, שקרא בסיור מסיפוריו של של שופמן, בתרגום.

אלא שבדבר נוסף היה לי צורך, כדי ללכת אל המקומות שבהם חי וכתב גרשון שופמן, לפני שהבריחו אותו היטלר והנאצים האוסטרים מהמקום שכל כך אהב. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לארגן מין אירוע זיכרון ממלכתי ועגום, כזה שלכל אורכו צריכים כולם לעטות על עצמם פרצוף עצוב, מלא צער עמוק, עד שהטקס סוף-סוף נגמר. רציתי לשמוח על הספרות שכתב שופמן בגראץ, רציתי לחגוג את ספרותו במקום שבו הוא כתב אותה, רציתי לתת לה חיים, לא לקבור אותה. רציתי לעשות לכבודו לחיים, רציתי להשיק כוסות של שנאפס.

חיפשתי בכתביו של שופמן, בסיפוריו, במכתביו בארכיון, עדות לאהבתו למשקה, עדות שתתן לי תרוץ או קצה חוט, לערוך לכבודו סיור שיהיה גם משתה. אלא שעדות כזאת לא מצאתי. או אז החלטתי, שסיור שמארגן סופר אחד לסופר אחר, שני אנשים שאמנותם היא בדיה, יכול גם להכיל בדיה בתוכו. אם לא אמצא סיפור כזה, אוכל לכתבו מאת שופמן, בדיעבד.

אני לא מומחה לפואטיקה של גרשון שופמן, אבל מתוך היכרותי עם סגנונו ותכניהם של סיפוריו, ישבתי וכתבתי את הסיפור הזה: יבול, מאת גרשון שופמן. פסאודואפיגרפיה היא מסורת ארוכת שנים של כתיבת טקסט בשמו של אדם אחר. יש דוגמאות אין ספור למעשי כתיבה כאלה, ספר הזוהר הוא רק אחד מהם. עבור המוני בני-אדם, העובדה שאת ספר הזוהר לא כתב רבי שמעון בר-יוחאי במאה השנייה, אלא חבורת חכמים בראשות ר' די-לאון במאה השלוש-עשרה, לא מורידה כהוא זה מכוחו של הספר ומקדושתו. בהיסטוריה של הפסאודואפיגרפיה, השאלה האם אכן כתב את הטקסט האדם שנטען שכתב אותו, משנית לשאלה, מה עושה הטקסט הכתוב בעולם. שאלת הבעלות והמקור במסורת היפה הזאת, שולית. מבחינתי, הסיפור הזה, הינו סיפור מעזבונו של גרשון שופמן. אני אינני אלא מוציאו-לאור, מורה דרכו השיכור.

יבול, מאת גרשון שופמן

בקיץ בוקעות הצרעות. כל ימי החורף מחביאות עצמן המלכות, מחכות לקור שיחלוף, ועם בוא האביב מטילות את ביציהן. מתוך חרכים בחומות, מבינות לקליפות אילנות נבובים, ממחילות שחפרו באדמה שהפשירה, קם לתחיה ובוקע הדור החדש. החרק המעופף, שחי על אדמה זו מימים-ימימה, ושמימיו לא ראה שלג.

פריחת האביב חלפה, האוויר רוחש חיים. מיני חרקים מזמזמים באוויר, ימים יפים לטיול. האיכר מריצ'ניג עומד ומביט בעצי השזיף עמוסי הפרי הסגול שבחלקת אדמתו הרחבה. הצרעות, הוא אומר לי, מאכילות צעיריהן בשר, ובעצמן אוכלות פרי. מחר מגיעים שלושת בניו מהכפרים הקרובים, לעזור לו לקטוף את יבול השזיף. אם יישאר על העץ, יאכלו את פירותיו הצרעות, ובשאר הפירות יעלה רקב. יעזרו לו בניו משך שבוע לקטוף את הפרי מהעץ. את השזיף ביית האיכר, מירצ'ינג אומר, את הצרעה לא ביית. אם אסכים לבוא לסייע להם, הוא אומר ומביט בי, יגמול לי בעין יפה. את הפרי הבכיר הוא שולח לשוק שבגראץ, את שאר היבול הוא מזקק ושורף ונותן בחביות עץ. טעם כבודו פעם שנאפס שזיפים ווצלסדורפי? אין כמותו, הוא אומר, בגאווה של איכר, בכל העולם כולו.

ומכיוון שנפשי נקשרה בנפשו של האיכר הזה ובהלכותיו הכבדות, הגעתי בבוקרו של יום המחר אל חלקת שזיפיו. האוויר הצלול מלָא חרקים שזמזמו ומלאו את המטע בשאונם. הוא ושלושת בניו כבר היו על סולמותיהם, סולם ואיכר על כל עץ, שקי בד גסים תלויים להם על צידם והם קוטפים אל תוכם את הפרי הסגול. סולם חמישי לא היה להם, וכך נתן בידי מירצ'ינג שק וביקש שאקטוף את הפירות הנמוכים. מחצית היום עבדנו כך יחד, עד שבתוך אחד העצים כאב חד דקר בי ואז עוד דקירות רבות. נסתי מתוך העץ ההומה. כתפי נתקלה בקן של צרעות. מריצ'ניג תמך בי בדרך חזרה אל ביתי, בעוד בנו ממהר אל בית-היין ושב אל ביתי מבויש, ובתוך כובעו לבנת קרח שאשים על עורפי וגבי.

יומיים עברו והגיע שוב מריצ'ינג אלי, לבוש בבגדיו הטובים. מתחת זרועו היה לו בקבוק. שנאפס שזיפים, המשובח שבמשובח, עשרים שנה בחבית, הוא אמר, נרגש, והגיש לי את מתנתו. יצאתי עמו אל הגזוזטרה, אל מול השמש השוקעת מאחורי ההרים, ישבתי עם האיכר ושתינו. 

כך אני חי כאן. ביד אחת אוחז בכל הנפלא והנועם, ביד השנייה מגרד בשר עצמי מכאב.


*דימוי: איבו ולצ'ב